×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {פרשת האזינו} הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי⁠־פִֽי׃
Give ear, you heavens, and I will speak. Let the earth hear the words of my mouth.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקראתורה תמימהעודהכל
[פרשת האזינו השמים]
[פיסקא שו]
האזינו השמים ואדברה – רבי מאיר אומר כשהיו ישראל זכיים הם היו מעידים בעצמם שנאמר (יהושע כ״ד:כ״ב) ויאמר יהושע אל העם עדים אתם בכם קלקלו בעצמם כמו שנאמר (הושע י״ב:א׳) סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל העיד בהם שבט יהודה ובנימן שנאמר (ישעיהו ה׳:ג׳-ד׳) ועתה יושב ירושלם ואיש יהודה שפטו נא ביני ובין כרמי מה לעשות עוד לכרמי קלקלו שבט יהודה ובנימן שנאמר (מלאכי ב׳:י״א) בגדה יהודה העיד בהם את הנביאים שנאמר (מלכים ב י״ז:י״ג) ויעד ה׳ בישראל וביהודה ביד כל נביאיו קלקלו בנביאים שנאמר (דברי הימים ב ל״ו:ט״ז) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים העיד בהם את השמים שנאמר (דברים ד׳:כ״ו) העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ קלקלו בשמים שנאמר (ירמיהו ז׳:י״ז) האינך רואה מה הם עושים ואומר (שם ז׳:י״ח) הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כונים למלכת השמים העיד בהם את הארץ שנאמר (שם ו׳:י״ט) שמעי הארץ הנה אני מביא רעה קלקלו בארץ שנאמר (הושע י״ב:י״ב) גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי העיד בהם את הדרכים שנאמר (ירמיהו ו׳:ט״ז) כה אמר ה׳ עמדו על דרכים וראו קלקלו בדרכים שנאמר (יחזקאל ט״ז:כ״ה) אל כל ראש דרך בנית רמתך העיד בהם את הגוים שנאמר (ירמיהו ו׳:י״ח) לכן שמעי הגוים ודעי עדה את אשר בם קלקלו בגוים שנאמר (תהלים ק״ו:ל״ה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם העיד בהם את ההרים שנאמר (מיכה ו׳:ב׳) שמעו הרים את ריב ה׳ קלקלו בהרים שנאמר (הושע ד׳:י״ג) על ראשי ההרים יזבחו העיד בהם את הבהמה שנאמר (ישעיהו א׳:ג׳) ידע שור קונהו קלקלו בבהמה שנאמר (תהלים ק״ו:כ׳) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב העיד בהם את העופות שנאמר (ירמיהו ח׳:ז׳) גם חסידה בשמים ידעה מועדיה קלקלו בבהמה ובחיה ובעופות שנאמר (יחזקאל ח׳:י׳) ואבוא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ העיד בהם את הדגים שנאמר (איוב י״ב:ח׳) או שיח לארץ ותורך ויספרו לך דגי הים קלקלו בדגים שנאמר (חבקוק א׳:י״ד) ותעשה אדם כדגי הים העיד בהם את הנמלה שנאמר (משלי ו׳:ו׳) לך אל נמלה עצל (שם ו׳:ח׳) תכין בקיץ לחמה. רבי שמעון בן אלעזר אומר עלוב היה אדם זה שצריך ללמוד מן הנמלה אילו למד ועשה עלוב היה אלא שצריך ללמוד מדרכיה ולא למד.
עתידה כנסת ישראל שתאמר לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם הרי עדיי קיימים שנאמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אומר לה הריני מעבירם שנאמר (ישעיהו ס״ה:י״ז) כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה אומרת לפניו רבונו של עולם הריני רואה מקומות שקלקלתי ובושתי שנאמר (ירמיהו ב׳:כ״ג) ראי דרכך בגיא אומר לה הריני מעבירם שנאמר (ישעיהו מ׳:ד׳) כל גיא ינשא אומרת לפניו רבונו של עולם הרי שמי קיים אומר לה הריני מעבירו שנאמר (שם ס״ב:ב׳) וקורא לך שם חדש אומרת לפניו רבונו של עולם הרי שמי קרוי על שם הבעלים אומר לה הריני מעבירו שנאמר (הושע ב׳:י״ט) והסירותי את שמות הבעלים אומרת לפניו רבונו של עולם אף על פי כן בני בית מזכירים אותו אומר לה (הושע ב׳:י״ט) ולא יזכרו עוד בשמם. שוב למחר עתידה שתאמר לפניו רבונו של עולם כבר כתבת (ירמיהו ג׳:א׳) לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד אומר לה כלום כתבתי אלא איש והלא כבר נאמר (הושע י״א:ט׳) כי אל אנכי ולא איש דבר אחר וכי גרושים אתם לי בית ישראל והלא כבר נאמר (ישעיהו נ׳:א׳) כה אמר ה׳ אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו.
דבר אחר: האזינו השמים – משל למלך שמסר את בנו לפידגוג להיות יושב ומשמרו אמר אותו הבן כסבור אבה שהועיל כלום שמסרני לפידגוג עכשיו הריני משמרו כדי שיאכל וישתה וישן ואלך אני ואעשה צרכיי אמר לו אביו אף אני לא מסרתיך לפידגוג אלא שלא יהא מזיזך כך אמר להם משה לישראל שמא אתם סבורים לברוח מתחת כנפי שכינה או לזוז מעל הארץ ולא עוד אלא שהשמים כותבים שנאמר (איוב כ׳:כ״ז) יגלו שמים עוונו ומנין שאף הארץ מודעת שנאמר (שם) וארץ מתקוממה לו. עתידה כנסת ישראל שתעמוד בדין לפני המקום ואומרת לפניו רבונו של עולם איני יודעת מי קלקל במי ומי שינה במי אם ישראל קלקלו במקום אם המקום שינה בהם בישראל כשהוא אומר (תהלים נ׳:ו׳) ויגידו שמים צדקו הוי ישראל קלקלו במקום ואין המקום שינה בהם בישראל וכן הוא אומר (מלאכי ג׳:ו׳) כי אני ה׳ לא שניתי.
דבר אחר: האזינו השמים – רבי יהודה אומר משל למלך שהיו לו שני אפוטרופים במדינה והשלים להם את שלו ומסר להם את בנו ואמר להם כל זמן שבני עושה רצוני היו מעדנים אותו ומפנקים אותו ומאכילים אותו ומשקים אותו וכשאין בני עושה רצוני אל יטעום משלי כלום כך בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מה נאמר בהם (דברים כ״ח:י״ב) יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים וכשאין עושים רצונו של מקום מה נאמר בהם (שם י״א:י״ז) וחרה אף ה׳ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה.
דבר אחר: האזינו השמים – רבי נחמיה אומר משל למלך שיצא בנו לתרבות רעה התחיל קובל עליו לאחיו והתחיל קובל עליו לאוהביו והתחיל קובל עליו לשכניו והתחיל קובל עליו לקרוביו לא זז האב ההוא להיות קובל והולך עד שאמר שמים וארץ למי אקבול עליך חוץ מאלו לכך נאמר האזינו השמים ואדברה.
דבר אחר: האזינו השמים – רבי יהודה אומר אילו אין דיין של צדיקים אלא שמרויחים את העולם שהם בתוכו שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום מה נאמר בהם (דברים כ״ח:י״ב) יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים ואין פתיחה אלא לשון הרווחה שנאמר (בראשית כ״ט:ל״א) ויפתח את רחמה ואילו אין דיין של רשעים אלא שדוחקים את העולם שהם בתוכו שבזמן שאין עושים רצונו של מקום מה נאמר בהם (דברים י״א:י״ז) וחרה אף ה׳ בכם ועצר השמים ואין עצירה אלא לשון הדחק שנאמר (בראשית כ׳:י״ח) כי עצור עצר ה׳.
דבר אחר: האזינו השמים ואדברה – אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אמור להם לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו את מדתם או שמא אמר גלגל חמה איני עולה מן המזרח ומאיר לכל העולם כולו אלא כענין שנאמר (קהלת א׳:ה׳) וזרח השמש ובא השמש ולא עוד אלא שהוא שמח לעשות לי רצוני שנאמר (תהלים י״ט:ו׳) והוא כחתן יוצא מחופתו.
ותשמע הארץ אמרי פי – הסתכלו בארץ שבראתי לשמשכם שמא שינתה את מדתה שמא זרעתם בה ולא צמחה או שמא זרעתם חטים והעלת שעורים או שמא אמרה פרה זו איני דשה ואיני חורשת היום או שמא אמר חמור זה איני טוען ואיני הולך וכן לענין הים הוא אומר (ירמיהו ה׳:כ״ב) האותי לא תיראו נאם ה׳ אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים שמשעה שגזרתי עליו שמא שינה את מדתו ואמר אעלה ואציף את העולם אלא כענין שנאמר (איוב ל״ח:י׳) ואשבר עליו חקי ואשים בריח ודלתים ואמר (שם ל״ח:י״א) עד פה תבוא ולא תוסיף ופה ישית בגאון גליך ולא עוד אלא שמצטער ואינו יודע מה לעשות כענין שנאמר ויתגעשו ולא יוכלו והלא דברים קל וחומר ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכים אין מקבלים שכר ואם חוטאים אין מקבלים פורענות ואין חסים על בניהם ועל בנותיהם לא שינו את מדתם אתם שאם זכיתם אתם מקבלים שכר ואם חטאתם אתם מקבלים פורענות ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם על אחת כמה וכמה שאתם צריכים שלא תשנו את מדותיכם.
דבר אחר: האזינו השמים – היה רבי בניה אומר בזמן שאדם מתחייב בדין אין פושטים בו יד תחלה אלא עדיו שנאמר (דברים י״ז:ז׳) יד העדים תהיה בו בראשונה ואחר כך בני אדם ממשמשים ובאים שנאמר (שם) ויד כל העם באחרונה כך בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום מה נאמר בהם (שם י״א:י״ז) וחרה אף ה׳ בכם ועצר את השמים ואחר כך פורעניות ממשמשות ובאות שנאמר (שם) ואבדתם מהרה ובזמן שישראל עושים רצונו של מקום מה נאמר בהם (הושע ב׳:כ״ג) והיה ביום ההוא נאם ה׳ אענה את השמים ואומר (שם ב׳:כ״ה) וזרעתיה לי בארץ.
דבר אחר האזינו השמים ואדברה היה רבי יהודה בן חנניה אומר בשעה שאמר משה האזינו השמים ואדברה היו השמים ושמי השמים דוממים ובשעה שאמר ותשמע הארץ אמרי פי הייתה הארץ וכל אשר עליה דוממים, ואם תמיה אתה על הדבר צא וראה מה נאמר ביהושע (יהושע י׳:י״ב-י״ג) ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דם וירח בעמק אילון וידום השמש וירח עמד (שם י׳:י״ד) ולא היה כיום ההוא לפניו וג׳ נמצינו למידים שהצדיקים שולטים בכל העולם כולו.
דבר אחר: האזינו השמים לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי, בא ישעיה וסמך לדבר (ישעיהו א׳:ב׳) שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים והאזיני ארץ שהיה קרוב לארץ.
דבר אחר: לפי שהשמים מרובים פתח להם בלשון מרובה ולפי שהיתה הארץ מועטת פתח לה בלשון מועט ותשמע הארץ אמרי פי בא ישעיה וסמך לדבר שמעו שמים והאזיני ארץ ליתן את המרובה למרובים ואת המעוטה למעוטים וחכמים אומרים אין הדבר כן אלא בזמן שבאים העדים ומעידים אם נמצאו דבריהם מכוונים כאחד עדותם קיימת ואם לאו אין עדותם קיימת כך אילו אמר משה האזינו השמים ושתק היו שמים אומרים לא שמענו אלא בהאזנה ואילו אמר ותשמע הארץ אמרי פי היתה הארץ אומרת לא שמעתי אלא בשמיעה בא ישעיה וסמך לדבר שמעו שמים והאזיני ארץ ליתן האזנה ושמיעה לשמים והאזנה ושמיעה לארץ.
דבר אחר: האזינו השמים ואדברה – על שם שניתנה תורה מן השמים שנאמר (שמות כ׳:י״ט) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. ותשמע הארץ אמרי פי, שעליה עמדו ישראל ואמרו (שם כ״ד:ז׳) כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע.
דבר אחר: האזינו השמים – שלא עשו ישראל מצות שניתנו להם מן השמים ואלו הן מצות שניתנו להם מן השמים עבור שנים וקביעות חדשים שנאמר (בראשית א׳:י״ד) והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. ותשמע הארץ, שלא עשו מצות שניתנו להם בארץ ואלו הן מצות שנתנו להם בארץ לקט שכחה ופיאה תרומה ומעשרות שמטים ויובלות.
דבר אחר: האזינו השמים – שלא עשו כל מצות שניתנו להם מן השמים ותשמע הארץ אמרי פי שלא עשו כל מצות שניתנו להם בארץ. משה העיד בהם בישראל שני עדים שהם קיימים לעולם ולעולמי עולמים שנאמר (דברים ל׳:י״ט) העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ והקדוש ברוך הוא העיד בהם את השירה שנאמר (דברים ל״א:י״ט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת אין אנו יודעים עדותו של מי קיימת אם של הקדוש ברוך הוא אם של משה כשהוא אומר (שם ל״א:כ״א) וענתה השירה הזאת לפניו לעד הא של הקדוש ברוך הוא מקיימת של משה ולא של משה מקיימת את של הקדוש ברוך הוא ומפני מה העיד בהם משה בישראל שני עדים שהם חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים. אמר אני בשר ודם ולמחר אני מת מה אם ירצו ישראל לומר לא קבלנו את התורה מי מכחישם לפיכך העיד בהם שני עדים שהם חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים והקדוש ברוך הוא העיד בהם את השירה אמר השירה תעיד בהם מלמטה ואני מלמעלה ומנין שהמקום קרוי עד שנאמר (מלאכי ג׳:ה׳) וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר ואומר (ירמיהו כ״ט:כ״ג) ואנכי היודע ועד נאם ה׳ ואומר (מיכה א׳:ב׳) ויהי ה׳ אלהים בכם לעד מהיכל קדשו.
[Parashat Haazinu]
[Piska 306]
"Listen, O heavens": R. Meir was wont to say: When Israel were meritorious, they bore witness over themselves, viz. (Joshua 24:22) "And Joshua said to the people: Bear witness over yourselves that you have chosen the Lord to serve Him. And they said: We are witnesses.⁠" When they went astray, viz. (Hoshea 12:1) "Ephraim has surrounded Me with falsehood, and the house of Israel with deceit,⁠" the tribe of Judah and Benjamin testified against them, viz. (Isaiah 5:3-4) "And now, dweller of Jerusalem and man of Judah. What more could have been done for my vineyard that I did not do for it?⁠" When the tribe of Judah went astray, viz. (Malachi 2:11) "Judah has been faithless, etc.⁠", He had the prophets bear witness against them, viz. (II Kings 17:13) "The Lord has borne witness against Israel and Judah by the prophets of every vision, etc.⁠" When they went astray with the prophets, viz. (II Chronicles 36:16) "And they mocked the messengers of G-d and despised His prophets,⁠" He had the heavens bear witness against them, viz. (Devarim 4:26, 30:19) "I call to bear witness against you this day, the heavens.⁠" When they went astray with the heavens, viz. (Jeremiah 7:17) "Do you not see what they are doing in the cities of Judah and in the streets of Jerusalem? (18) The children are gathering wood, and the gatherers are kindling the fire, and the women are kneading dough to make cakes for the queen of heaven!⁠" — He had the earth bear witness against them, viz. (Ibid. 6:19) "Hear, O earth, I will bring evil upon this people.⁠" When they went astray with the earth, viz. (Hoshea 12:12) "Their altars, too, are like heaps upon the furrows of he field,⁠" He had the ways bear witness against them, viz. (Jeremiah 6:16) "Place yourself on the ways and see, etc.⁠" When they went astray with the ways, viz. (Ezekiel 16:25) "At every crossroad you built your lofty place,⁠" He had the mountains bear witness against them, viz. (Michah 6:2) "Hear, O mountains, the quarrel of the Lord.⁠" When they went astray with the mountains, viz. (Hoshea 4:13) "They slaughter offerings upon the mountaintops,⁠" He had the nations bear witness against them, viz. (Jeremiah 6:18) "Therefore, hear, O nations, etc.⁠" When they went astray with the nations, viz. (Psalms 1106:35) "and they mingled with the nations and learned their deeds,⁠" He had a beast bear witness against them, viz. (Isaiah 1:3) "The ox knows its owner, and the ass, its master's trough, but Israel does not know, etc.⁠" When they went astray with the beast, viz. (Psalms 106:20) "They exchanged their glory for the likeness of an ass, eating grass,⁠" He had the animal bear witness against them, viz. (Jeremiah 8:7) "Even the stork in the heavens knows its seasons … but My people do not know the law of the Lord.⁠" When they went astray with the animal, viz. (Ezekiel 8:10) "And I came and I saw, and behold, every sort of image — disgusting creeping things and animals, etc.⁠", He had the fish bear testimony against them, viz. (Iyyov 12:8) "Or speak to the earth and it will teach you; the fish of the sea will report to you, etc.⁠" When they went astray with the fish, viz. (Tzephaniah 1:3) "… and the fish of the sea and the stumbling blocks of the wicked,⁠" He had the ant bear witness against them, viz. (Proverbs 6:6-8) "Go to the ant, you sluggard, see its ways and grow wise. Though it has no officer … she prepares her food in the summer, etc.⁠" R. Shimon b. Elazar says: "Wretched is man, who must learn from the ant!⁠" If he learned and acted (accordingly) would he be "wretched"? Rather, he should learn from its ways, but does not.
The congregation of Israel is destined to say before the Holy One Blessed be He: Lord of the universe, (there is no hope for me, for) my witnesses (for the prosecution) remain (and are testifying against me), viz. (Devarim 4:26, 30:19) "I call to bear witness against you this day the heavens and the earth.⁠" He will respond: I will remove them, viz. (Isaiah 65:17) "For, behold, I am creating new heavens and a new earth.⁠" Israel will then say: Lord of the universe, I see places where I went astray and acted shamefully, viz. (Jeremiah 2:23) "See your way in the valley, know what you have done, etc.⁠", and He will respond: I will remove them, viz. (Isaiah 40:4) "Every valley will be raised, etc.⁠" Israel will then say: Lord of the universe, but my name remains! And He will respond: "I will remove it,⁠" viz. (Ibid. 62:2) "And you will be called by a new name.⁠" Israel: But Lord of the universe, Your name is linked with that of the ba'alim. He: I will remove it, viz. (Hoshea 2:19) "And I will remove the names of ba'alim from her mouth.⁠" Israel: Still, those of my household use them. He (Ibid.): "They will not be mentioned again by their name.⁠" Afterwards Israel is destined to say: But You have already written (Jeremiah 3:1) "If a man divorces his wife and she leaves him and marries another man, can he return to her again?⁠" He: Did I not write "a man"? And have I not already told you (Hoshea 11:9) "for I am G-d, and not a man!⁠" And have I divorced you, house of Israel? Is it not already written (Isaiah 50:1) "Where is your mother's bill of divorce by which I sent her away, or to which of My creditors have I sold you!⁠"
Variantly (Devarim 32:1) "Listen, O heavens": An analogy: A king hands his son over to a pedagogue to sit and take care of him. The son says: Does father really think that this will help? Now I will "take care" of him! Let him eat and drink and sleep, and I will do as I wish! The father: I have handed you over to a pedagogue, who will not budge from you! Thus, Moses to Israel: Do you think to flee from the wings of the Shechinah or to move from off the earth? And, what is more, the heavens write!, viz. (Iyyov 20:17) "The heavens will reveal his sin.⁠" And whence is it derived that the earth, too, informs against him? From (Ibid.) "and the earth will rise up against him.⁠" Israel is destined to stand up in judgment before G-d and to tell him: Lord of the universe, I do not know who was remiss with whom or who changed (in his conduct) to whom — whether Israel was remiss with the Lord or whether the Lord changed with Israel. From (Psalms 50:6) "And the heavens will tell His righteousness" (we know that) it is Israel who was remiss with the Lord. And the Lord did not change (in His conduct) to Israel, viz. (Malachi 3:6) "for I, the Lord, have not changed.⁠"
Variantly: "Listen, O heavens": R. Yehudah was wont to say: An analogy: A king had caretakers in the land, to whom he entrusted what was his. Giving them his son, he said to them: So long as my son does my will, indulge him and pamper him and give him food and drink; but if he does not do my will, let him taste nothing that is mine. Similarly, when Israel do G-d's will, what is written of them? (Devarim 28:12) "The Lord shall open for you His goodly treasure trove, the heavens, to give to you the rain of your land in its time, etc.⁠" And when Israel do not do G-d's will, what is written of them? (Ibid. 11:17) "And the wrath of the Lord will burn against you, and He will hold back the heavens and there will not be rain, and the ground will not yield its produce, etc.⁠"
Variantly: "Listen, O heavens": An analogy: a father, whose son has corrupted his ways. First he complains to his brothers, then to his companions, then to his neighbors, then to his kin. He does not leave off complaining until he says: "To whom shall I complain? — to the heavens!⁠" This is the intent of "Listen, O heavens.⁠"
Variantly: "Listen, O heavens": Not only are the righteous righteous, but they "broaden" the world in which they live. For when Israel do G-d's will, what is written of them? (Devarim 28:12) "The Lord shall open for you His goodly treasure trove, the heavens,⁠" "opening" connoting "broadening,⁠" as in (Bereshit 29:31) "and the Lord opened her womb.⁠" And not only are the wicked wicked, but they "constrict" the world in which they live. For when they do not do G-d's will, what is written of them? (Ibid. 11:17) "and He will hold back the heavens,⁠" connoting "constricting,⁠" as in (Bereshit 20:18) "and the Lord held back every womb.⁠"
Variantly: "Listen, O heavens, and I will speak": The Holy One Blessed be He said to Moses: Tell Israel: Look at the heavens that I have created to serve you. Have they changed their courses? Does the solar orb ever cease from rising in the east and lighting the entire world, viz. (Koheleth 1:15) "and the sun rises and the sun sets"? And, what is more, it revels in doing My will, viz. (Psalms 19:6) "He is like a groom emerging from his bridal canopy, rejoicing like a hero to run the course!⁠"
"and hear, O earth, the words of My mouth": Look at the earth that I have created to serve you. Has it ever changed its ways? Have you ever sowed and it has not sprouted? Have you ever sowed wheat and it sprouted barley? Or is there an ox that does not thresh or plow today, or an donkey that is not laden and does not go? And thus of the sea it is written (Jeremiah 5:22) "Will you not fear Me? says the Lord. Will you not tremble before Me? For I have set sand as a bound against the sea, etc.⁠" Has it ever changed its ways and said I will rise up and flood the world? No! As it is written (Iyyov 38:10-11) "… and I imposed My law upon it … and I said: Until here shall you go and no further!⁠" Not only that, but it grieves and can do nothing, viz. (Jeremiah, Ibid.) "Its waves rage but cannot cross it.⁠" Now does this not follow a fortiori? If these (waves), which were created neither for reward nor punishment — if they are meritorious, they are not rewarded, and if they sin, they are not punished, and they do not pity their sons and daughters — if these have not changed their ways — then you, who, if you are meritorious, are rewarded, and who, if you sin, are punished, and you do pity your sons and daughters — how much more so should you not change your ways!
Variantly: "Listen, O heavens": R. Bana'ah was wont to say: When a man is found liable (by bet-din), only the witnesses initiate the death penalty, viz. (Devarim 17:7) "The hand of the witnesses shall be against him first to put him to death,⁠" and only afterwards do others consummate it, viz. (Ibid.) "and the hand of all the people afterwards.⁠" When Israel do not do G-d's will, what is written of them? (Ibid. 11:17) "And the wrath of the Lord will burn against you, and He will hold back the heavens … and the ground (i.e., the "witnesses), etc.⁠", only after which the punishment is consummated, viz. (Ibid.) "and you will go lost quickly.⁠" And when Israel do G-d's will, what is written of them? (Hoshea 2:23-25) "And it will be on that day, I will answer, says the Lord. I will answer the heavens, and they will answer the earth … and I will sow her (Israel) for Myself in the earth, etc.⁠"
Variantly: "Listen, O heavens, and I shall speak": R. Yehudah b. Chananiah was wont to say: When Moses said "Listen, O heavens, the heavens and the heavens of the heavens stood still, and when he said "and hear, O earth, the words of my mouth,⁠" the earth and all that was on it stood still. And if this seems strange to you, go and see what is written of Joshua, viz. (Joshua 10:12-14) "And he said before the eyes of Israel: 'Sun in Givon, stand still, and moon in the valley of Ayalon.' And the sun stood still and the moon stopped … and there was no day like that…" We are hereby taught that the righteous rule in the entire universe.
Variantly: "Listen, O heavens": Because Moses was close to the heavens, he said "Listen, O heavens"; and because he was far from the earth, he said "and hear, O earth, the words of my mouth.⁠" Isaiah came and followed suit, saying (Isaiah 1:2) "Hear, O heavens, and listen, earth,⁠" being far from the heavens and close to the earth.
Variantly: Because the heavens are many, he (Moses) opened in the plural ("ha'azinu"); and because the earth is one, he opened with the singular ("tishma"). Isaiah came and followed suit, saying "Hear ('shimu'), O heavens, and listen ('ha'azini'), earth,⁠" matching the many with the plural and the one, with the singular. The sages say: This is not so; but when the witnesses testify, if their testimony is consistent, one with the other, it stands; if not, it does not stand. Therefore, if Moses had said "Listen, O heavens" (and nothing more), the heavens (in their defense) could say "We heard only by 'listening'" (and not by 'hearing'). And if he had said "and hear, O earth" (and nothing more), the earth (in its defense) could say "I heard only by 'hearing'" (and not by 'listening') — wherefore Isaiah came and followed suit, saying "Hear, O heavens,⁠" and "Listen, O earth,⁠" (in sum) attributing (both) listening and hearing to heaven, and listening and hearing to earth.
Variantly: "Listen, O heavens,⁠" Torah having been given from the heavens, viz. (Shemot 20:19) "You have seen that from the heavens I spoke to you" — and "and hear, O earth, the words of My mouth,⁠" Israel standing upon the earth and saying (Ibid. 24:7) "All that the Lord has spoken, we shall do and we shall hear.⁠"
Variantly: "Listen, O heavens": because they had not observed mitzvoth pertaining to the heavens, viz.: Intercalation of years and determinations of New Moons, viz. (Bereshit 1:19) "And let them (the luminaries) serve for signs, and for festivals, and for days, and for years.⁠" "and hear, O earth": because they had not observed mitzvoth pertaining to the earth, viz.: leket, shikchah, peah, terumoth, ma'aseroth, shemittim, and yovloth.
Variantly: "Hear, O heavens, etc.⁠": Moses appointed over Israel two witnesses (heaven and earth) that live forever, telling them: I am flesh and blood; tomorrow I will die. If they wish to say that they never received the Torah, who will come and refute them? Therefore, He appointed for them two witnesses that live forever. And the Holy One Blessed be He made this (Ha'azinu) song a witness, viz. (Devarim 31:19) "so that this song be for Me a witness in the children of Israel.⁠" He said: The sun will be witness for them below, and I, above. And whence is it derived that G-d is called "a swift witness"? From (Malachi 3:5) "And I will draw near to you in judgment, and I will be a swift witness,⁠" and (Jeremiah 29:23) "and I am the one who knows and bears witness,⁠" and (Michah 1:2) "and the Lord G-d will be a witness against you.⁠"
האזינו השמים ואדברה ר׳ מאיר אומר כשהיו ישראל זכיים היו מעידין בעצמן שנ׳ (יהושע כ״ד:כ״ב) ויאמר יהושע אל כל העם עדים אתם בכם היום קלקלו בעצמן כמה שנ׳ (הושע י״ב:א׳) סבבוני בכחש אפרים העיד בהן שבט יהודה ובנימין שנ׳ (ישעי׳ ה׳:ג׳) ועתה יושב ירושלם ואיש יהודה שפטו ביני ובין כרמי קלקלו בשבט יהודה ובנימין שנ׳ (מלא׳ ב׳:י״א) בגדה יהודה כי בגוד בגדו בי העיד בהן את הנביאים שנ׳ (ע׳ מ״ב י״ז:י״ג) ויעד ה׳ בישראל וביהודה ביד כל נביא וכל חזה קלקלו בנביאים כמו שנ׳ (דהי״ב ל״ו:ט״ז) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים העיד בהן את השמים שנ׳ (דברים ד׳:כ״ו) העידתי בכם היום את השמים קלקלו בשמים כמו שנ׳ (ירמיהו ז׳:י״ז) האינך ראה מה הם עושים בערי יהודה הבנים מלקטים עצים לעשות כונים למלכת השמים העיד בהן את הארץ שנ׳ (שם ו׳:י״ט) שמעי הארץ הנה אנכי מביא רעה אל העם הזה פרי מעשיהם קלקלו בארץ כמו שנ׳ (הושע י״ב:י״ב) גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי העיד בהם את ההרים שנ׳ (מיכה ו׳:ב׳) שמעו הרים את ריב ה׳ קלקלו בהרים ובגבעות כמו שנ׳ (הושע ד׳:י״ג) על ראשי ההרים יזבחו העיד בהן את הדרכים שנ׳ (ירמיהו ו׳:ט״ז) כה אמר ה׳ עמדו על הדרכים ור׳ קלקלו בדרכים כמו שנ׳ (עמו׳ ח׳:י״ד) חי אלהיך דן וחי דרך באר שבע העיד בהן את הגוים שנ׳ (ירמיהו ו׳:י״ח) לכן שמעו הגוים קלקלו בגוים כמו שנ׳ (תהלים ק״ו:ל״ה) ויתערבו בגוים העיד בהן את הבהמה שנ׳ (ישעיהו א׳:ג׳) ידע שור קנהו קלקלו בבהמה כמה שנ׳ (תהלים ק״ו:כ׳) וימירו את כבודם בתבנית שור העיד בהן את הדגים שנ׳ (חב׳ א׳:י״ד) ותעשה אדם כדגי הים העיד בהם את העופות שנ׳ (ירמיהו ח׳:ז׳) גם חסידה בשמים ידעה עת מועדיה קלקלו בבהמה ובחיה ובעופות כמו שנ׳ (יחזקאל ח׳:י׳) ואבא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחקה על הקיר סביב סביב העיד בהן את הנמלה שנ׳ (משלי ו׳:ו׳) לך אל נמלה עצל:
למחר כשיעמדו ישראל בדין כנסת ישראל אומ׳ לפני הקב״ה רבון העולמים הרי עידי קיימין שנ׳ (דברים ד׳:כ״ו) העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ אמ׳ לה המקום הריני מעבירן שנ׳ (ישעיהו ס״ה:י״ז) כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה אמ׳ לו והרי שמי קיים לעולם אמ׳ לה (שם ס״ב:ב׳) וקורא לך שם חדש אמ׳ לו והרי שמי כשמות הבעלים אמ׳ לה (הושע ב׳ יט) והסירתי את שמות הבעלים אמ׳ לו והרי בני בית מזכירין אותו אמ׳ לו ולא יזכרו עוד בשמם (שם) אמ׳ לו והרי אתה זוכרני אמ׳ לה לא תזכרנה הראשונות (ישעי׳ ס״ה:י״ז) אמ׳ לו והרי בלבך עלי אמ׳ לה ולא תעלנה על לב (שם) אמ׳ לו והרי מעשי כתובין לפניך שנ׳ (ירמיהו י״ז:א׳) חטאת יהודה כתובה אמ׳ לה מה דרכו של מכתב להיות כותב בזה ומוחק בזה כך אני הוא שכתבתי אני מוחקו שנ׳ (שם נ׳:כ׳) בימים ההם ובעת ההיא נאם ה׳ יבקש את עון ישראל ואיננו אמ׳ לו והרי מקומו של מכתב ניכר אמ׳ לה הרי אני מעבירו שנ׳ (ישעיהו מ״ד:כ״ב) מחיתי כעב פשעיך אמ׳ לו אני רואה את ההרים ואת הגבעות שקלקלתי בהם ובושה שנ׳ (ירמיהו ב׳:כ״ג) ראי דרכך בגיא אמ׳ לה הרי אני מעבירן שנ׳ (ישעיהו מ׳:ד׳) כל גיא ינשא אמ׳ לו אני רואה את המקומות שקלקלתי בהם ובושה שנ׳ (במדבר כ״ה:א׳) וישב ישראל בשטים אמ׳ לה הרי אני מעבירן שנ׳ (יואל ד׳:י״ח) והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס אמ׳ לו אני רואה את מה שקלקלתי כנגד חמה ולבנה ובשה שנ׳ (ע׳ מ״ב כ״ג:ה׳) ואת המשתחוים לבעל לשמש וליריח אמ׳ לה הרי אני מעבירן שנ׳ (ישעיהו כ״ד:כ״ג) וחפרה הלבנה ובושה החמה אמ׳ לו כשם שנשבעת לשמים ולארץ שאין את מעבירן והרי את מעבירן כך נשבעת לי שאין את מעבירני שמא מעבירני אתה אמ׳ לה איני מעבירן אלא משנה את אורן ועושה אותן ארבעים ותשעה שנ׳ (שם ל׳:כ״ו) והיה אור הלבנה כאור החמה כדי שיהיו רואין את המאורות ואומ׳ אינן הם המאורות שקלקלנו כנגדם:
כת׳ אחד אומ׳ (שם נ׳:א׳) איזה ספר כריתות אמכם אש׳ של׳ וכת׳ אח׳ אומ׳ (ירמיהו ג׳:ח׳) שלחתיה ואתן ספר כריתותיה אליה כיצד יתקימו שני כתובים הללו היה ר׳ דוסתי בן יהודה משלו מלה״ד למלך שכעס על אשתו וכתב לה גט וזרקו לה וחטפו ממנה וקרעו כל זמן שהיתה תובעת מידו מזונות היה אומר לה מגורשת את וכל זמן שהיתה תובעת להינשא לאחר היה אומר לה איכן הוא גטיך שגירשתיך בו כך בשעה שישראל עושין רצונו שלהקב״ה אומ׳ להן איזה ספר כרי׳ אמ׳ ובשעה שאין ישראל עושין רצונו של הקב״ה אומ׳ להן שלחתיה ואתן ספר כרי׳ אליה:
אמ׳ כנסת ישראל לפני מי שאמר והיה העולם ב״ה כבר כתבתי (ירמיהו ג׳:א׳) לאמר הן ישלח איש אשתו והלכה והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד אמ׳ לה כלום כתבתי אלא איש והלא כת׳ (במדבר כ״ג:י״ט) לא איש אל ויכזב כי אל אנכי ולא איש (הושע י״א:ט׳):
ד״א אם מוגרשין אתם לי איזה ספר כרית׳ אמכם:
ד״א האזינו השמים ואדברה מפני מה העיד בהן שמים וארץ ר׳ יהודה מושלו משל למה ה״ד למלך שהיה לו שני אפיטורפים והשלים להן את כל מה שיש לו ומסר להן את בנו אמר להן הרשות בידכם בשעה שבני עושה רצוני תהוא מאכילין אותו ומשקין אותו ומכסין אותו ובשעה שאין בני עושה רצוני אל יטעם משלי כלום כך בשעה שישראל עושין רצונו של הקב״ה מה נאמר בהן (דברים כ״ח:י״ב) יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב ובשעה שאין ישראל עושין רצונו שלהקב״ה מה נאמר בהן (דברים י״א:י״ז) וחרה אף ה׳ בכם:
ד״א האזינו השמים ר׳ יהודה מושלו משל לה״ד למלך שמסר בנו לפידגוג על מנת שלא יהא מזיזו אמר אותו הבן סבור אבא שנתהנה כלום שמסרני לפידגוג עכשו אני יושב ומשמרו והוא אוכל ושותה וישן ואני הולך ועושה רצוני אמר לו אביו אף אני לא מסרתיך לפדגוג אלא שלא יהא מזיזך כך אמר משה לישראל יכולין אתם לעבור מתחת כנפי השמים או לזוז מעל הארץ ולא עוד אלא שהשמים מגלים שנ׳ (איוב כ׳:כ״ז) יגלו שמים עונו ומנ׳ שאף הארץ מודעת שנ׳ (שם) וארץ מתקוממה לו:
למחר כשיעמדו ישראל בדין אין אנו יודעין מי קלקל במי אם ישראל קלקלו לפני המקום ואם המקום שינה את ישראל כשהוא אומר (תהל׳ ו׳:ו׳) ויגידו שמים צדקו הרי ישראל קלקלו לפני המקום ולא המקום שינה את ישראל וה״א (מלא׳ ג׳:ו׳) כי אני ה׳ לא שניתי:
ד״א האזינו השמים ר׳ נחמיה מושלו משל לה״ד לאחד שיצא בנו לתרבות רעה קבל עליו לאחיו קבל עליו לשכניו קבל עליו לקרוביו ולא זז האב קובל עליו והולך עד שאמר לו בני לשמים ולארץ למי אקבול עליך חוץ מאלו לכך נא׳ האז׳ השמ׳ וא׳:
ד״א האז׳ הש׳ אמר להן הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו את דרכם שמא אמר גלגל חמה איני עולה מן המזרח ומאיר לכל באי העולם אלא כענין שנ׳ (קה׳ א׳:ה׳) וזרח השמש ובא השמש ולא עוד אלא שהוא שש ושמח לילך ולעשות שנ׳ (תהלים י״ט:ו׳) והוא כחתן יוצא מחופתו יכול שמלאכתו קלה והלא כבר נאמ׳ (שם ז) מקצה השמים מוצאו:
ותשמע הארץ אמרי פי אמר להן הסתכלו בארץ שבראתי לשמשכם שמא שינת מדתה שמא זרעתה חטין והעלת שעורין או שמא זרעתה ולא העלתה או שמא אמרה פרה איני דשה היום איני חורשת היום או שמא אמר חמור איני טוען היום או איני הולך:
וכן לענין הים הוא אומר (ירמיהו ה׳:כ״ב) האותי לא תיראו נאם ה׳ משנגזרה עליו גזירה כלום שינה מדתו ואמר הריני עולה ומציף את כל באי העולם והלא כבר נאמר (איוב ל״ח:י׳) ואשבור עליו חקי ואומר עד פה תבוא ולא עוד אלא שמצטער ואינו יודע מה לעשות שנ׳ (ירמיהו ה׳:כ״ב) ויתגעשו ולא יוכלו והרי הדברים קל וחומר מה אם אלו שנבראו שלא לזכות ושלא לחובה שלא לשכר ושלא להפסד שאם יזכו אין מקבלין שכר ואם יחטאו אין מקבלין פורענות לא שינו את מדתן אתם שאם זכיתם אתם מקבלין שכר ואם חטאתם אתם מקבלין פורענות על אחת כמה וכמה תהו צריכין שלא לשנות את מדתכם:
ד״א האז׳ הש׳ ואד׳ ר׳ בניה אומ׳ מנ׳ אתה אומ׳ כשאדם מתחייב בדין אינו פושט בו תחלה אלא עדיו שנ׳ (דברים י״ז:ז׳) יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ואחר כך בני אדם ממשמשין ובאין שנ׳ (שם) ויד כל העם באחרונה כך בשעה שאין ישראל עושין רצונו שלהקב״ה מה נאמר בהן (דברים י״א:י״ז) וחרה אף ה׳ בכם ועצ׳ את הש׳ הרי עדים ממשמשין ובאין ואחר כך פורעניות ממשמשות ובאות שנ׳ (שם) ואבדתם מהרה ובזמן שישראל עושין רצונו מה נאמר בהן (הושע ב׳:כ״ג) והיה ביום ההוא נאם ה׳ אענה את השמים ואומ׳ (שם כה) וזרעתיה לי בארץ:
ד״א האז׳ הש׳ ואד׳ ר׳ דוסתאי בן יהודה אומ׳ מנ׳ אתה אומר אלו לא דיין לצדיקים אלא שהן מטיבין לעולם ולמה שבתוכו כך בשעה שישראל עושין רצונו של הקב״ה מה נאמר בהן (דברים כ״ח:י״ב) יפתח ה׳ לך את אוצ׳ הטוב ואין לשון פתיחה אלא רוח שנ׳ (בראשית ל׳:כ״ב) ויזכור אלה׳ את רחל ויפתח את רחמה ואלו לא דיין לרשעים אלא שהן מצירין לעולם ולמה שבתוכו כך בשעה שאין ישראל עושין רצונו שלהקב״ה מה נאמ׳ בהן (דברים י״א:י״ז) וחרה אף ה׳ בכם וע׳ את השמ׳ ואין לשון עצירה אלא צער שנ׳ (בראשית כ׳:י״ח) כי עצר עצר ה׳:
ד״א האזינו הש׳ ואד׳ ר׳ יהודה בן חנינה אומר בשעה שהיה משה אומ׳ האזי׳ השמ׳ ואד׳ היו השמים ושמי השמים שותקין ובשעה שהיה אומ׳ ותשמע הא׳ אמרי פי היתה הארץ וכל מה שעליה שותקין ואם תמיה את לדבר הזה הרי הוא אומ׳ ביהושע (יהושע י, יב - יג) ויאמ׳ לעיני ישראל שמש בגבעון דום וידום השמש הא מלמד שהצדיקים מושלין בעולם הזה ובמה שבתוכו:
ד״א האזינו השמ׳ ואד׳ לפי שהיה משה קרוב לשמים היה אומ׳ האזי׳ השמ׳ ותשמע הארץ לפי שהיה רחוק מן הארץ היה אומ׳ ותש׳ הא׳ אמרי פי בא ישעיה וסמך לדבר (ישעיהו א׳:ב׳) שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים והאזיני ארץ שהיה קרוב לארץ:
ד״א האזי׳ הש׳ לפי שהשמים מרובין פתח להן בלשון מרובה, ותשמע הא׳ אמרי פי לפי שהארץ יחידית פתח לה בלשון יחידי בא ישעיה וסמך לדבר שמעו שמים והאזיני ארץ ליתן את האמור במרובה במרובין ואת האמור בממועט במועטים:
אחרים אומ׳ אין הדבר כן לה״ד לשני עדים שבאו להעיד בזמן שדבריהן שוין עדותן קיימת ואם אין דבריהן שוין אין עדותן קיימת כך אלו אמר משה האזי׳ השמ׳ ושתק היו השמ׳ אומ׳ לא שמענו אלא אזינה ואלו אמר ותשמע הארץ אמרי פי ושתק היתה הארץ אומ׳ לא שמעתי אלא שמיעה בא ישעיה וסמך לדבר שמעו שמי׳ והאזי׳ ארץ ליתן אזינה ושמיעה לשמים ואזינה ושמיעה לארץ:
ד״א האזינו השמ׳ אמר משה לישראל משני דברים הללו אתם נבראין נשמתכן מן השמים וגופכם מן הארץ שכן כתיב (קה׳ י״ב:ז׳) וישב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אם אתם עושין רצונו שלהקב״ה אין כל בריה שולטת בכם כשם שאין כל בריה יכולה לשלוט ברוח ואם אינכם עושין רצונו שלהקב״ה הרי אומות העולם שולטין בכם ומשעבדין אתכם כשם שהגוף כל יד אוחזת אותו ושולטת בו לפי כך הרי שניהן מעידין בכם היום וכן ביום הדין קורא הקב״ה לרוח מן השמים ומנער את הגוף מן הארץ ודנן כאחד שנ׳ (תהלים נ׳:ד׳) יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו:
ד״א האזינו השמ׳ על שם תורה שנתן להם מן השמים שנ׳ (שמות כ׳:י״ט) אתם ראי׳ כי מן השמ׳ דב׳ עמ׳, ותשמע הארץ אמ׳ פי שעליה עמדו וקבלו את התורה ואמרו (שם כ״ד:ז׳) כל אש׳ דב׳ ה׳ נע׳ ונש׳:
ד״א האזינו השמ׳ שעשו את המצות שניתן להם מן השמים ומה ניתן להם מן השמים עיבור שנים וראשי חדשים שנ׳ (בראשית א׳:י״ד) והיו לאתת ולמ׳ ולימ׳ ושנ׳:
ותש׳ הא׳ אמ׳ פי שעשו את המצות שניתן להם מן הארץ ומה ניתן להם מן הארץ לקט שכחה ופיאה חלה ובכורים תרומה ומעשרות שמטים ויובלות:
ד״א האזינו הש׳ שלא עשו את המצות שניתן להן מן השמים, ותשמ׳ הא׳ אמ׳ פי שלא עשו את המצות שניתן להן מן הארץ:
משה מעיד בישראל שני עדים והמקום מעיד בהם בעד אחד ואין אנו יודעין איזו עדות מכחשת שלמי אם שלמקום מכחשת של משה ואם שלמשה מכחשת שלמקום כשהוא אומר (דברים ל״א:כ״א) וענתה השירה הז׳ (לכ׳) [לפ׳] לעד הוי שלמקום מכחשת שלמשה ולא של משה מכחשת שלמקום:
ומפני מה מעיד משה בישראל בשני עדים אלא אמר משה בשר ודם אני למחר אני מת שאם ירצו ישראל לומר לא קבלנו את התורה ולא שמענו את המצות מי בא ומוכיחן אלא מעיד אני בהן שני עדים שהן חיין וקיימין לעולם ולעולמי עולמים לכך נאמר (דברים ל׳:י״ט) העידתי בכם היום את הש׳ ואת הא׳:
ומפני מה המקום מעיד בהן בעד אחד אלא אמ׳ המקום תהא השירה מעידה בהן למטה ואני מעיד בהן למעלן לכך נאמר (דברים ל״א:כ״א) וענתה השי׳ הז׳ (לכ׳) [לפ׳] לעד ומנ׳ שנקרא הקב״ה עד שנ׳ (מלא׳ ג׳:ה׳) וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר וכת׳ אחר אומ׳ (ירמיהו כ״ט:כ״ג) ואנכי היודע ועד נאם ה׳ ואמ׳ (ע׳ מיכה א׳:ב׳) ויהי ה׳ אלהים בכם לעד ה׳ מהיכל קדשו:
אַצִּיתוּ שְׁמַיָּא וַאֲמַלֵּיל וְתִשְׁמַע אַרְעָא מֵימְרֵי פוּמִּי.
Listen, you heavens, and I will speak; give ear, earth, to the words of my mouth.
כיוון דמטה קצה דמשה נבייא למתכנשה בשלם מן גו עלמא חשב משה בליביה ואמר ווי כען עלי דאנה מתכנש מן גו עלמא ולא אסהדית בבנוי דקיריס אין מסהד אנה בהוןא קדם בני נש דמייתין וטעמין כסא דמותה מייתין עמה וגזירתהון בטלן ברםב אנה מסהד בהון קדם שמייא וקדם ארעא דלא מייתין לעולם ולא טעמין כסא דמותה ברם סופיהון בליין לעלמא דאתי וכן ישעיה נבייא פירש ואמר טולו לשמיא עייניכון ואסתכלו בארעא מלרע ארום שמייאג כתננה ימסון וארעא כלבוש׳ תת⁠(כ){ב}⁠לי ברם עתיד הוא י״י למברה שמיא ח⁠(תת){ד}⁠תין וארעא חדתה ארום תריין נביין קמו למסהדה בישראל משה נבייה וישעייה נבייא משה בגין דהוה קריב לשמיא ורחיק מן ארעא אמר לשמיא אציתו ולארעא שמעו ברם ישעיה נבייה דקם מן בתרה בגין דהוה קרב לארעא ורחיק מן שמיא אמר לארעא אציתו ולשמייא שמעו ותריהון על דהוו דחילין מן לשמה קדישה קמו למסהדה בישראל בגין כדין קם ליה משה נבייא די״י ואזרז ואמר אציתו שמיה ואמלל ותשמע ארעא במימר פומי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בהון״) גם נוסח חילופי: ״להו׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״הא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמייא״) גם נוסח חילופי: ״{שמ}⁠יין״.
והוה די מטה קיציה דמשה נביא למתכנשא מיגו עלמא אמר בליביה ליתנא מסהיד בעמא הדין סהדין דטעמין מיתותא בעלמא הדין האנא מסהיד בהון סהדין דלא טעמין מיתותא בעלמא הדין ברם סופיהון לאתחדתא לעלמא דאתי ישעיה נביא כד הוה מתנבי בכנישתהון דישראל יהב שמיעא לשמייא וצייתא לארעא מן בגלל דהוה קריב לארעא ורחיק מן שמייא ברם משה נביא כד הוה מתנבי בכנישתהון דישראל יהב שמיעא לארעא וצייתא לשמייא מן בגלל דהוה קריב לשמייא ורחיק מן ארעא דהכין כתיב אציתו שמייא ואימליל ותישמע ארעא ממלל פמי.
And when the last end of Mosheh the prophet was at hand, that he should be gathered from among the world, he said in his heart: I will not attest against this people with witnesses that taste of death in this world, behold, I attest against them with witnesses which do not taste of death in this world, and whose destination is to be renewed in the world to come. Isaiah the prophet, when he prophesied in the congregation of Israel, attributed hearing to the heavens, and attentiveness to the earth; because (in his case) earth was nearest and heaven more remote: but Mosheh the prophet, when he now prophesied in the congregation of Israel, attributed hearing to the earth, and attentiveness to the heavens; because (in his case) heaven was nearest and earth more remote; for so it is written, Attend, ye heavens, and I will speak; and hear, earth, the words of my mouth.
כיון דמטא קיציה דמשה למסתלקא מן גו עלמא אמר הא אנא מסהיד בעלמא האילין מילא דלא טעמא מייתו מסהיד אנא בהון שמיא וארעא דלא טעמין מייתו בעלמא הדין ברם סופיהון כליין לעלמא דאתי דכן הוא מפרש ואמר טולו לשמיא עיניכון ואסתכלו לארעא מלרע ארום שמיא כתננא ימסין וארעא כלבושא תבלי ברם אנא עתיד בראי שמים חדתון וארעא חדתא ישעיה נביא כד הוה מתנבי בכנשתהון דישראל עד דהוה רחיק מן שמיא וקריב לארעא יהב שמועתא לשמיא וצייתא לארעא דכן הוא מפרש ואמר שמעו שמיא ואציתי ארעא ארום מימרא דיי אמר משה נביא כד הוה מתנבא בכנשתא דישראל עד דהוה קריב לשמיא ורחיק מן ארעא יהב צייתא לשמיא ושמועתא לארעא כן הוא מפרש ואמר אציתו שמיא ואמליל ותשמע ארעא ממליל דפמי.
When the end of Mosheh came, that he should be removed from the world, he said: Behold, I testify in this world a thing which tasteth not of death; so will I attest against them the heavens and earth which taste not of death in this world, but whose end is to be consumed in the world that cometh. For so he explained, and said: Lift up your eyes to the heavens, and consider the earth beneath; for the heavens shall dissolve like smoke, and the earth fade away as a garment; but I have prepared to create new heavens and a new earth. Isaiah the prophet, when he prophesied in the congregation of Israel, because he was remote from the heavens and nearest the earth, attributed hearing to the heavens, and attention to the earth: for so he explaineth, and saith: Hear, heavens, and listen, earth; for the Word of the Lord hath spoken. Mosheh the prophet (as above.)

פרשה י

סדר האזינו

[א] הֲלָכָה, אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ בְּאָזְנוֹ מַהוּ שֶׁיְהֵא מֻתָּר לְרַפְּאוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים כָּל שֶׁסָּפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וְזוֹ מַכַּת הָאֹזֶן אִם סַכָּנָה הִיא מְרַפְּאִים אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת. רַבָּנָן אָמְרֵי, מְבַקֵּשׁ אַתָּה שֶׁלֹא לָחוּשׁ בְּאָזְנֶיךָ וְלֹא אֶחָד מֵאֵבָרֶיךָ, הַטֵּה אָזְנְךָ לַתּוֹרָה וְאַתָּה נוֹחֵל חַיִּים, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם (ישעיהו נ״ה:ג׳).
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא כָּל מִי שֶׁמֵּסִיר אָזְנוֹ מִשְׁמֹעַ תּוֹרָה תְּפִלָתוֹ נִמְאֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה (משלי כ״ח:ט׳). רַבִּי לֵוִי אָמַר, הָאֹזֶן לַגּוּף כְּקִינְקָל לְכֵלִים, שֶׁכֵּן הַקִּינְקָל כַּמָּה כֵּלִים נִתָּנִין עָלָיו וְאַתְּ נוֹתֵן מֻגְמָר תַּחְתָּיו וְכֻלָּם מִתְעַשְּׁנִים, כָּךְ מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים שֶׁבָּאָדָם הַזֶּה, עַל יְדֵי הָאֹזֶן כֻּלָּן חַיִּין, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם הִטִּיתָ אָזְנְךָ לַתּוֹרָה כְּשֶׁתָּבוֹא לִפְתֹּחַ בְּדִבְרֵי תוֹרָה הַכֹּל מִשְׁתַּתְּקִים לְפָנֶיךָ וְשׁוֹמְעִים דְּבָרֶיךָ, כְּשֵׁם שֶׁהִטִּיתָ אָזְנְךָ לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה. וּמֵהֵיכָן אַתְּ לָמֵד מִמּשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהִטָּה אָזְנוֹ לַתּוֹרָה, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא לִפְתֹּחַ בְּדִבְרֵי תוֹרָה נִשְׁתַּתְּקוּ הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וְהֶאֱזִינוּ דְּבָרָיו, מִנַּיִן, מִמַּה שֶׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וגו׳.
[ב] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וגו׳ (קהלת ג׳:י״ד), אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא מַהוּ עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וגו׳, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וגו׳ (בראשית א׳:ט׳), וּמִפְנֵי מָה כְּתִיב: הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ ה׳ שְׁמוֹ (עמוס ה׳:ח׳), שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו, שֶׁיִּהְיוּ הַבְּרִיּוֹת יְרֵאִים מִלְּפָנָיו, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לִמְדִינָה שֶׁמָּרְדָה בַּמֶּלֶךְ, מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ, הֵבִיא לִגְיוֹן אֶחָד קָשֶׁה וְהִקִּיפָהּ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה רוֹאִין אוֹתוֹ וּמִתְיָרְאִין מִלְּפָנָיו.
דָּבָר אַחֵר: כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, יוֹם שֶׁיְהֵא יוֹם, וְלַיְלָה שֶׁיְהֵא לַיְלָה, בָּא יַעֲקֹב וְעָשָׂה אֶת הַיּוֹם לַיְלָה, שֶׁשִּׁקַּע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלֹא בְּעוֹנָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּפְגַע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ (בראשית כ״ח:י״א). בָּא יְהוֹשֻׁעַ וְעָשָׂה הַלַּיְלָה יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם (יהושע י׳:י״ב), הֲרֵי שֶׁהַצַּדִּיקִים גּוֹרְעִים וּמוֹסִיפִים עַל דְּבָרָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַבְּרִיּוֹת יְרֵאִין מִלְּפָנָיו.
דָּבָר אַחֵר: כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְהֵא הַיָּם יָם, וְשֶׁתְּהֵא הַיַּבָּשָׁה יַבָּשָׁה, בָּא משֶׁה וְעָשָׂה אֶת הַיָּם יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם (שמות י״ד:כ״ט). בָּא אֱלִישָׁע וְעָשָׂה אֶת הַיַּבָּשָׁה יָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר ה׳ עָשׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים וגו׳ וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם (מלכים ב ג׳:ט״ז-י״ז). כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַחֹרֶף שֶׁיְהֵא חֹרֶף, וְאֶת הַקַּיִץ שֶׁיְהֵא קַיִץ, בָּא אֵלִיָּהוּ וְעָשָׂה אֶת הַחֹרֶף קַיִץ, שֶׁכֵּן כְּתִיב: חַי ה׳ אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְּבָרִי (מלכים א י״ז:א׳). בָּא שְׁמוּאֵל וְעָשָׂה אֶת הַקַּיִץ חֹרֶף, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה׳ וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר (שמואל א י״ב:י״ז).
דָּבָר אַחֵר: כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעֶלְיוֹנִים לָעֶלְיוֹנִים, וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם (תהלים קט״ו:ט״ז), בָּא משֶׁה וְעָשָׂה אֶת הַתַּחְתּוֹנִים לָעֶלְיוֹנִים, וְאֶת הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וגו׳ (שמות י״ט:ג׳), וַיֵּרֶד ה׳ עַל הַר סִינַי (שמות י״ט:כ׳).
דָּבָר אַחֵר: כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁיִּהְיוּ מְקַלְּסִים אוֹתוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל (תהלים י״ט:ב׳), כֵּיוָן שֶׁבָּא משֶׁה שִׁתֵּק אוֹתָן, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם.
[ג] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִּבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם (שמואל ב כ״ג:ג׳). וּמַהוּ: צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים (שמואל ב כ״ג:ג׳), הַצַּדִּיקִים מוֹשְׁלִים כִּבְיָכוֹל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁל, כֵּיצַד, כָּל מַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה הַצַּדִּיקִים עוֹשִׂין, כֵּיצַד, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקֵד עֲקָרוֹת, וֶאֱלִישָׁע פָּקַד אֶת הַשּׁוּנַמִּית, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן (מלכים ב ד׳:ט״ז). הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֵּה מֵתִים, וֶאֱלִישָׁע הֶחֱיָה אֶת בְּנָהּ שֶׁל הַשּׁוּנַמִּית. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרֵעַ יַמִּים, וְאֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע קָרְעוּ יַמִּים, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: אַף הוּא וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה (מלכים ב ב׳:י״ד). הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַפֵּא בְּלֹא רְטִיָּה, וֶאֱלִישָׁע רִפֵּא אֶת נַעֲמָן שֶׁלֹא בִּרְטִיָּה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְתִּיק אֶת הַמָּרִים, וֶאֱלִישָׁע הִמְתִּיק אֶת הַמָּרִים, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וַיֹּאמֶר קְחוּ לִי צְלוֹחִית חֲדָשָׁה וגו׳ (מלכים ב ב׳:כ׳), וּכְתִיב: וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם (מלכים ב ב׳:כ״ב). הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹצֵר גְּשָׁמִים, וְאֵלִיָּהוּ עָצַר אֶת הַגְּשָׁמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: חַי ה׳ צְבָאוֹת אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר וגו׳ (מלכים א י״ז:א׳). הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִיד אֶת הַגְּשָׁמִים, וּשְׁמוּאֵל הוֹרִיד אֶת הַגְּשָׁמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה׳ וגו׳ (שמואל א י״ב:י״ז). הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִיד הָאֵשׁ, וְאֵלִיָּהוּ הוֹרִיד אֶת הָאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּפֹּל אֵשׁ ה׳ וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה (מלכים א י״ח:ל״ח).
[ד] דָּבָר אַחֵר: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁיֵּשׁ לַשָּׁמַיִם פֶּה וְלֵב וְאֹזֶן. פֶּה מִנַּיִן, דִּכְתִיב: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל (תהלים י״ט:ב׳). וְלֵב מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם (דברים ד׳:י״א). וְאֹזֶן מִנָּלָן, דִּכְתִיב הַאֲזִינוּ.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאִסְטְרָטִיגִין שֶׁשִּׁמֵּשׁ בִּשְׁנֵי מְדִינוֹת פָּרַס וּקְּלָאוֹנָה, עָשָׂה יוֹם טוֹב, אָמַר אִם קוֹרֵא אֲנִי לָאֵלּוּ, אֵלּוּ כּוֹעֲסִים, וְאִם אֲנִי קוֹרֵא לָאֵלּוּ, אֵלּוּ כּוֹעֲסִין, מֶה עָשָׂה, קָרָא לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ. כָּךְ משֶׁה הָיָה מִן הָאָרֶץ וְגָדַל בַּשָּׁמַיִם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי שָׁם עִם ה׳ אַרְבָּעִים יוֹם וגו׳ (שמות ל״ד:כ״ח), אָמַר אִם קוֹרֵא אֲנִי לַשָּׁמַיִם, הָאָרֶץ רוֹגֶזֶת, וְאִם אֲנִי קוֹרֵא לָאָרֶץ, הַשָּׁמַיִם רוֹגְזִין, אָמַר, הֲרֵינִי קוֹרֵא לִשְׁנֵיהֶם, לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל יְדֵיהֶן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: רָנוּ שָׁמַיִם כִּי עָשָׂה ה׳ וגו׳ (ישעיהו מ״ד:כ״ג).
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, שֶׁלֹא נִתְּנָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל יְדֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה (דברים ד׳:ל״ו).
דָּבָר אַחֵר: שֶׁלֹא נִתְּנוּ מָן וּשְׂלָיו אֶלָּא עַל יְדֵיהֶן, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (שמות ט״ז:ד׳). וּשְׂלָיו מִן הָאָרֶץ, דִּכְתִיב: וַתַּעַל הַשְּׂלָו וגו׳ (שמות ט״ז:י״ג).
דָּבָר אַחֵר: שֶׁמָּשַׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַעֲפַר הָאָרֶץ, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, מִנַיִן, דִּכְתִיב: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים וגו׳ (בראשית ט״ו:ה׳). וְכַעֲפַר הָאָרֶץ, מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ (בראשית כ״ח:י״ד).
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, שֶׁהֵן עֵדוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: הֲעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ (דברים ד׳:כ״ו), לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְבֶן מְלָכִים שֶׁמָּסַר לוֹ אָבִיו שְׁנֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין, וְכָל עֲטָרָה שֶׁהָיָה אָבִיו מְעַטְּרוֹ לֹא הָיָה מְעַטְּרוֹ אֶלָּא עַל יְדֵיהֶן, וּכְשֶׁנִּכְנַס לְחֻפָּתוֹ נְטָלָן לָעֵדִים שֶׁיִּהְיוּ בֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו. כָּךְ כָּל נִסִּים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי שָׁמַיִם וָאָרֶץ עָשָׂה לָהֶן, וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ שִׁירָה עַל יְדֵיהֶן, שֶׁהֵן מְעִידִין בֵּינוֹ וּבֵינָן, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעִי שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה׳ דִּבֵּר (ישעיהו א׳:ב׳), מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי (ישעיהו א׳:ב׳), הֱוֵי הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאֶחָד שֶׁהִפְקִיד פִּקָּדוֹן אֵצֶל אוֹהֲבוֹ, מֵת אוֹהֲבוֹ שֶׁהִפְקִיד אֶת הַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ, עָמַד בְּנוֹ שֶׁל אוֹתוֹ שֶׁהִפְקִיד הַפִּקָּדוֹן וְהָיָה מְכַבֵּד לְאוֹתוֹ שֶׁהִפְקִיד הַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ וּמְכַבֵּד לְאִשְׁתּוֹ, אָמְרוּ לוֹ לָמָּה אַתָּה מְכַבֵּד אֶת שְׁנֵיהֶם, אָמַר לָהֶן פִּקָּדוֹן יֵשׁ לִי אֶצְלָם וְאֵינָהּ בְּרוּרָה לִי אֵצֶל מִי הוּא הַפִּקָּדוֹן, אִם אֶצְלוֹ אִם אֵצֶל אִשְׁתּוֹ, כָּל הֵיכָן שֶׁפִּקְדוֹנִי מֻנָּח שֶׁיְהֵא שָׁמוּר יָפֶה. כָּךְ אָמְרוּ לוֹ לְמשֶׁה לָמָּה אַתָּה מְצַוֶּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, אָמַר לָהֶן, אֲנִי עָתִיד לָמוּת וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְהֵיכָן נַפְשִׁי הוֹלֶכֶת, אִם לַשָּׁמַיִם אִם לָאָרֶץ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמָעְלָה וגו׳ (קהלת ג׳:כ״א), לְפִיכָךְ אֲנִי מְצַוֶּה אֶת שְׁנֵיהֶם, כָּל מָקוֹם שֶׁתְּהֵא נַפְשִׁי מֻנַּחַת שֶׁתְּהֵא יָפָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ אֵין בְּרִיָּה שַׁלִּיט עַל נַפְשֶׁךָ, וְהֵיכָן הִיא מֻנַּחַת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד בַּשָּׁמַיִם, שֶׁכֵּן אֲבִיגַיִל אוֹמֶרֶת: וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ (שמואל א כ״ה:כ״ט).
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, שֶׁבָּהֶן הֵעִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל, וּבָהֶן חָטְאוּ, וּבָהֶן לָקוּ, וּבָהֶן הֵן מִתְנַחֲמִין. בָּהֶן הֵעִיד, מִנַּיִן, דִּכְתִיב: הֲעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ (דברים ד׳:כ״ו), וּבָהֶן חָטְאוּ, דִכְתִיב: לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם (ירמיהו ז׳:י״ח), וּבָהֶן לָקוּ, מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם (ירמיהו ד׳:כ״ג). בָּאָרֶץ מִנַיִן, דִּכְתִיב: וְאֶת הָאָרֶץ (דברים ד׳:כ״ו), וְחָטְאוּ בָּאָרֶץ, דִּכְתִיב: גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי (הושע י״ב:י״ב), וְלָקוּ בָּאָרֶץ, דִּכְתִיב: רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ (ירמיהו ד׳:כ״ג), וּבַשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ הֵן מִתְנַחֲמִים, דִּכְתִיב: כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה וגו׳ (ישעיהו ס״ו:כ״ב).
[פרשת האזינו]
[א] הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה – אַשְׁרֵי יְלוּד אִשָּׁה שֶׁאוֹמֵר לִמְלֶאכֶת הַשָּׁמַיִם כֵּן, כְּמֶלֶךְ שֶׁאוֹמֵר לַעֲבָדָיו, הַאֲזִינוּ וְשִׁמְעוּ לִדְבָרַי, כָּךְ הוּא אוֹמֵר לְשָׁמַיִם וָאָרֶץ שִׁתְקוּ עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל דְּבָרַי.
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה, גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל (ירמיהו ל״א:ל״ו). לְפִי שֶׁהֵם קַיָּמִים לְעוֹלָם, וְיִשְׂרָאֵל קַיָּמִים לְעוֹלָם, לְכָךְ הִזְמִינָם לְעֵדוּת, שֶׁיְּקַיְּמוּ יִשְׂרָאֵל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת. וְאִם חַס וְשָׁלוֹם יְבַטְּלוּם, יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בָּם בָּרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתָם. כְּתִיב: וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ (דברים י״א:י״ז), לְכָךְ הִזְמִינָם לְעֵדוּת כְּשֶׁיְּקַיְּמוּ יִשְׂרָאֵל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת. וְאִם חַס וְשָׁלוֹם יְמָאֲנוּ, יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בָּם בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ (דברים ל״א:כ״ח). וּלְכָךְ הֶעֱמִידָם לְעֵדוּת, דְּאִיתָא בִּפְסִיקְתָּא, אָדָם נִמְשָׁל לִשְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת, בִּתְחִלָּה כְּשֶׁנּוֹלַד, נִדְמֶה כְּטָלֶה שֶׁהוּא רַךְ, וּמִתְגַּבֵּר כְּשׁוֹר. כְּשֶׁגָּדֵל וְנַעֲשֶׂה תְּאוֹמִים, כְּלוֹמַר שָׁלֵם, וְגָדֵל בּוֹ יֵצֶר הָרָע. וּתְחִלָּתוֹ חַלָּשׁ כְּסַרְטָן, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁנִּתְגַּדֵּל, נִתְגַּבֵּר כְּאַרְיֵה. וְאִם חוֹטֵא, נַעֲשֶׂה כִּבְתוּלָה. וְאִם מוֹסִיף עֲוֹנוֹת, שׁוֹקְלִים אוֹתוֹ בְּמֹאזְנַיִם. וְאִם יַעֲמֹד בְּמִרְדּוֹ, מוֹרִידִין אוֹתוֹ לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית, שְׁאוֹל וְגֵיהִנָּם, כָּעַקְרָב הַמֻּטָּל לָאָרֶץ וְלַשִּׂיחִין. וְאִם יָשׁוּב, זוֹרְקִין אוֹתוֹ לַחוּץ, כְּמוֹרֶה הַחֵץ בַּקֶּשֶׁת. לְכָךְ רְגִילִין לְהַזְכִּיר הַמֵּתִים בְּשַׁבָּת, שֶׁלֹּא יָשׁוּבוּ לַגֵּיהִנָּם. שֶׁכֵּן אִיתָא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל (דברים כ״א:ח׳) – אֵלּוּ הַחַיִּים. אֲשֶׁר פָּדִיתָ (שם), אֵלּוּ הַמֵּתִים, מִכָּאן שֶׁהַחַיִּים פּוֹדִין אֶת הַמֵּתִים. לְכָךְ אָנוּ נוֹהֲגִין לְהַזְכִּיר אֶת הַמֵּתִים בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְלִפְסֹק עֲלֵיהֶם צְדָקָה. שֶׁכֵּן שָׁנִינוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, יָכֹל מִשֶּׁמֵּתוּ לֹא יוֹעִיל לָהֶם הַצְּדָקָה. תַּלְמוּד לוֹמַר: אֲשֶׁר פָּדִיתָ. מִכָּאן כְּשֶׁפּוֹסְקִין צְדָקָה בִּשְׁבִילָם, מוֹצִיאִין וּמַעֲלִין אוֹתָן כְּחֵץ מִן הַקֶּשֶׁת. מִיָּד נַעֲשֶׂה רַךְ וְנָקִי כִּגְדִי, וּמְטַהֲרִין אוֹתוֹ כְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד, וּמַזִּין עָלָיו מַיִם טְהוֹרִין מִדְּלִי, וְגָדֵל בְּרֹב הֲנָאָה כְּדַג הַנֶּהֱנֶה בַּמַּיִם. כָּךְ הוּא טוֹבֵל בְּכָל שָׁעָה בְּנַהֲרֵי אֲפַרְסְמוֹן וּבְחָלָב וּבְשֶׁמֶן וּבִדְבַשׁ, וְאוֹכֵל מֵעֵץ הַחַיִּים תָּמִיד הַנָּטוּעַ בִּמְחִיצַת הַצַּדִּיקִים, וְנוֹפוֹ נוֹטֶה עַל כָּל שֻׁלְחָן שֶׁל צַדִּיק וְצַדִּיק, וְחַי לְעוֹלָם. עַד כָּאן חָדָשׁ הוּא. וּמִכָּאן וָאֵילָךְ מִן הַיָּשָׁן.
[ב] הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לוֹ כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ (משלי ט״ז:כ״ו). מָה רָאָה מֹשֶׁה לִקְרֹא לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ. אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ, שֶׁקָּרָא אוֹתָן לְצַוּוֹתָן עַל עַצְמָן. אָמַר לָהֶן, הֲרֵי גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלַי שֶׁאָמוּת, תְּנוּ דַּעַתְכֶם הֵיאַךְ תִּהְיוּ מְקַבְּלִין אוֹתִי בְּכָבוֹד, שֶׁתִּהְיוּ מִסְתַּכְּלִין בִּי כְּאִלּוּ אֲנִי חַי וּמְדַבֵּר אֶת דִּבְרֵי תּוֹרָה לָעוֹלָם.
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם – שֶׁכְּבָר אָמַרְתִּי לָכֶם, הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם וְגוֹ׳ (דברים ל׳:י״ט), תְּנוּ דַּעַתְכֶם שֶׁלֹּא תִּהְיוּ מְקַטְרְגִין עַל יִשְׂרָאֵל לְאַחַר מוֹתִי, אֶלָּא הֱיוּ זְכוּרִים כְּאִלּוּ אֲנִי חַי וְעוֹמֵד עֲלֵיהֶם לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים. אָמַר יְשַׁעְיָה, שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ (ישעיהו א׳:ב׳). מָה רָאָה יְשַׁעְיָהוּ לוֹמַר, שִׁמְעוּ שָׁמַיִם. אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים שָׁוִים. מֹשֶׁה אָמַר, הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם. וִישַׁעְיָהוּ אָמַר, שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מְלַמֵּד, כֵּיוָן שֶׁאָמַר מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה, בַּשָּׁמַיִם הָיָה, וְהָיָה מְדַבֵּר עִם הַשָּׁמַיִם כְּאָדָם שֶׁמְּדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ, שֶׁאָמַר, הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם. וְרָאָה אֶת הָאָרֶץ רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ, וְאָמַר, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ. אֲבָל יְשַׁעְיָה שֶׁהָיָה בָּאָרֶץ וְרָאָה שָׁמַיִם רְחוֹקִים מִמֶּנּוּ, הִתְחִיל לוֹמַר, שִׁמְעוּ שָׁמַיִם, וְאַחַר כָּךְ, וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָה אֵלָיו. כִּי י״י דִּבֵּר (שם), אָמְרוּ לוֹ: יְשַׁעְיָה רַבֵּנוּ, וְכִי דִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא רָעֲשָׁה הָאָרֶץ. וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר, אֶרֶץ רָעֲשָׁה אַף שָׁמַיִם וְגוֹ׳, מִפְּנֵי אֱלֹהִים זֶה סִינַי (תהלים ס״ח:ט׳). וְהַמַּיִם נִזְדַּעְזְעוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִקּוֹלוֹת מַיִם רַבִּים וְגוֹ׳ (שם צ״ג:ד׳). אֵימָתַי, בִּזְמַן וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ׳ (שמות כ׳:א׳). אִלּוּ דִּבֵּר עִמְּךָ, הָיִיתָ חַי. מָשָׁל לְשִׁלְטוֹן שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה. בָּא אִסְטְרַטְיוּטוֹן שֶׁל אוֹתָהּ מְדִינָה אֶצְלוֹ. כֵּיוָן שֶׁבָּא שִׁלְטוֹן לְדַבֵּר עִמָּהֶם, נִטְּלָה מֵהֶן דַּעְתָּן. לְיָמִים, בָּא קַרְתָּנִי אֶחָד, אָמַר לָהֶם: זֶה הַשִּׁלְטוֹן הוּא אוֹהֲבִי וַאֲנִי רָגִיל לְדַבֵּר עִמּוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְדַבֵּר עִמּוֹ, אֶלָּא אִם הוּא אוֹהַבְךָ, דַּבֵּר עִמּוֹ בַּעֲדֵנוּ וְאַחַר כָּךְ עִמָּנוּ. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִישַׁעְיָה, אָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאָנוּ בָּנָיו, דִּכְתִיב: בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל (שמות ד׳:כ״ב), וּכְתִיב: הָעֲמוּסִים מִנִּי בָטֶן וְגוֹ׳ (ישעיהו מ״ו:ג׳), כֵּיוָן שֶׁדִּבֵּר עִמָּנוּ בְּסִינַי, נַפְשֵׁנוּ יָצְאָה בְּדַבְּרוֹ. שֶׁמָּא אִם יְדַבֵּר עִמָּנוּ נָמוּת. אֶלָּא אַתָּה רַבֵּנוּ קְרַב אַתָּה וּשְׁמַע (דברים ה׳:כ״ג), כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. וּמִנַּיִן הָיְתָה הָעֲטָרָה הַזֹּאת לִישַׁעְיָה. שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה אָמַר י״י יוֹצְרִי מִבֶּטֶן לְעֶבֶד לוֹ לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו (שם מ״ט:ה׳). וּלְכָךְ נֶאֱמַר: שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְגוֹ׳.
[Parashat Haazinu]
[Siman 1] Listen, heavens and I will speak: Happy is the one born of a woman who says like this to the creation of the Heavens. As a king would say to his servants, "Listen and hear my words"; so did he say to the heavens and the earth, "Be quiet until all of my words are finished.⁠" "Listen, heavens": This is what is stated in the verse (Jeremiah 32:36) - "If the heavens above could be measured, and the foundations of the earth below could be fathomed, then would I also reject all the seed of Israel.⁠" Since they exist forever and Israel exists forever, they were summoned to testify that Israel is observing the Torah and the commandments. But if, God forbid, they negate them, the hand of the witnesses will be the first against them, to kill them. It is written (Deuteronomy 11:17), "and He will shut up the skies and there will be no rain and the ground will not yield its produce.⁠" Hence, he summoned them to testify when Israel is observing the Torah and the commandments. But if, God forbid, they refuse, the hand of the witnesses will be the first against them, as it is stated (Deuteronomy 31:28), "and I will bring the heavens and the earth as witnesses against you.⁠" And this is why he brought them for testimony - as it is [found] in the Pesikta [that] man is compared to the twelve constellations: At the beginning when he is born, he is compared to a lamb, as he is soft, but he grows up to be like an ox. When he grows [older], he becomes twins, meaning to say complete, and the evil impulse grows in him. And at the beginning, it is weak like a crab; but afterwards when it grows, it becomes strong like a lion. And if he sins, it becomes like a virgin. And if he adds [more] transgressions, they are measured in the scales. And if he continues in his rebellion, he is brought down to the pit below, to the pit and Geihinom - like a scorpion placed in the earth and in ditches. But if he repents, he is thrown out - like one who slings his arrows with a bow. That is why we are accustomed to mention the dead on Shabbat, so that they do not return to Geihinom. As so is it [found] in Torat Kohanim (on Deuteronomy 21:8), "'Atone for your people' - those are the living; 'that You have redeemed' - those are the dead. From here, [we learn] that the living redeem the dead.⁠" Hence we are accustomed to mention the dead on Yom Kippur and to distribute charity for their sake. As so did we learn in Torat Kohanim, "It is possible that from when they died, charity does not help them. [Hence] we learn to say, 'that You have redeemed.'" From here, [we learn] that when we distribute charity for their sake, we take them out and bring them up like an arrow from the bow. He [then] immediately becomes soft like a goat and is rendered pure like the time that he was born, and we pour pure water from a pail upon him. And he grows with great pleasure like a fish enjoying the water. So does he immerse at all times in the rivers of afarsimon and milk, and oil and honey; and he always eats from the tree of life that is planted inside the partition of the righteous, and its branches leans over the table of each and every righteous one. And he lives forever. To here is new. But from here and onward is from the old.
[Siman 2] (Deut. 32:1:) “Give ear, O heavens, and let me speak; let the earth hear the words of my mouth.” This text is related (to Prov. 16:26), “The soul of a laborer labors for him, because his mouth (i.e., hunger) urges him on.” Why did Moses call to the heavens and the earth at the time of his passing away? [It was] simply to teach you that he called them to charge them concerning himself. He said to them, “Behold, the Holy One, blessed be He, has decreed over me that I am to die. Set your mind on how you will receive me in glory, so that you look at me as if I were alive and speaking words of Torah for the world.” (Deut. 32:1:) “Give ear, O heavens,” as I have already told you (in Deut. 4:26), “I have called heaven and earth to witness against you today.” See to it that you do not accuse1 Israel after my death,⁠2 but be mindful, as if I were alive, standing up to ask mercy for [Israel]. Isaiah said (in Is. 1:2), “Hear, O heavens, and give ear, O earth.” What was the reason for Isaiah saying, “Hear, O heavens, and give ear, O earth?” [It was] simply to teach you that all the words of the prophets are equivalent. Moses said, “Give ear, O heavens,” and Isaiah said, “Hear, O heavens.” R. Aqiva said, “[This] teaches that when Moses uttered the Torah, he was in the heavens, and that he was speaking with the heavens like one who is speaking with his friend, since he said, ‘Give ear, O heavens.’ But when he saw that the earth was far from him, he said, ‘Let the earth hear the words of my mouth.’ In the case of Isaiah, however, because he was on earth, he said, ‘Hear, O heavens,’ [since they were] far from him. After that he said, ‘And give ear, O earth, because it was near to him. (Is. 1:2, cont.:) “For the Lord has spoken.” They said to him, “Isaiah our teacher, if the Holy One, blessed be He, had spoken, would not the earth have quaked? Has it not already been stated (in Ps. 68:9), ‘The earth quaked, and the heavens [poured], because of the God of Sinai, [because of God, the God of Israel].’ The waters also trembled, as stated (in Ps. 93:4), ‘Than the roarings of many waters....’ When? [When] (in Exod. 20:1) ‘God spoke all these words, saying.’ If he had spoken with you, would you have lived?” It is comparable to a governor who entered a city. A prefect3 of that city came. When the governor came to speak with them, they became bewildered. In a few days, a certain bumpkin came. He said to them, “This is my friend, and I am accustomed to speak with him.” They said to him, “We cannot speak with him, but if he is your friend, speak with him on our behalf, and then [speak] with us [and let us know what he says].” [Similarly,] Israel said to Isaiah, “In our case he has called us his children, as stated (in Exod. 4:22), ‘Israel is My first-born son.’ It is also written (in Is. 46:3), ‘[Hearken unto me, O house of Jacob …,] the ones who have been borne by Me from birth, [carried from the womb].’ When He spoke with us at Sinai, our soul departed with His word. Should He speak with us [again], we shall die. But you are our master; draw near and listen, just as Moses our master did.” And what was this crown (status) that Isaiah had? What is stated (in Is. 49:5), “And now the Lord has spoken, the One who formed me in the womb to be His servant […].” Therefore is it stated (in Is. 32:1:) “Hear, O heavens….”
1. Rt.: QTRG, from the Greek verb kategorein.
2. See III Enoch 26:12 = Sefer Enoch: Seder Ruhot, in A. Jellinek, Beth ha-Midrasch (Leipzig: C. W. Vollfath, 1853–57), vol. 5, pp. 179–180.
3. Gk.: strategos.

פרשת האזינו

[א] האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי (דברים ל״ב:א׳), זש״ה נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו (משלי ט״ז:כ״ו), מה ראה משה לקרוא לשמים ולארץ בשעת פטירתו, אלא ללמדך שקרא אותם לצוותן על עצמו, אמר להם הרי גזר עלי הקב״ה שאמות תנו דעתכם היאך תהיו מקבלין אותי בכבוד, שתהיו מסתכלין בי, כאילו אני חי, ומדבר דברי תורה לעולם, האזינו השמים שכבר אמרתי לכם, העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ (דברים ד׳:כ״ו), תנו דעתכם שלא תהיו מקטרגים על ישראל לאחר מותי, אלא כך תהיו זכורים כאילו אני חי, עומד ומבקש רחמים על ישראל.
[ב] [האזינו השמים ותשמע הארץ]. אמר ישעיה שמעו שמים והאזיני ארץ (ישעיהו א׳:ב׳), מה ראה ישעיה לומר שמעו שמים והאזיני ארץ, אלא ללמדך שכל דברי הנביאים שוים, משה אמר האזינו השמים, וישעיה אמר שמעו שמים. אמר ר׳ עקיבא מלמד כשאמר משה את התורה בשמים היה, ומדבר עם השמים כאדם שהוא מדבר עם חבירו שאמר האזינו השמים, וראה הארץ רחוקה ממנו, ואמר ותשמע הארץ אמרי פי, אבל ישעיה שהיה בארץ, אמר שמעו שמים, [שהיו הן] רחוקים ממנו, אחר כך אמר האזיני ארץ, שהיתה קרובה לו.
כי ה׳ דבר (שם שם), אמרו לו לישעיה וכי דיבר הקב״ה ולא רעשה ארץ, והכתיב ארץ רעשה (וגם) [אף] שמים נטפו (תהלים ס״ח:ט׳), והמים נזדעזעו, שנאמר מקולות מים רבים (שם צ״ג:ד׳), אימתי וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר (שמות כ׳:א׳), אילו דבר עמך היתי חי, משל לשלטון שנכנס למדינה, בא איסטרטיגון של אותה מדינה, כיון שבא שלטון לדבר עמהן ניטלה דעתן, בא קרתני אחד, אמר להם השלטון זה הוא אוהבי, ואני רגיל לדבר עמו, אמרו לו אין אנו יכולין לדבר עמו, אלא אם הוא אוהבך דבר עמו בעדינו, כך אמרו ישראל לישעיה, אנו קראנו בניו, שנאמר בני בכורי ישראל (וגו׳) (שם ד׳:כ״ב), וכתיב העמוסים מני בטן וגו׳ (ישעיהו מ״ו:ג׳), כיון שדיבר עמנו בחורב, נפשנו יצאה בדברו, שמא ידבר עמנו נמות, אלא אתה רבינו קרב אתה ושמע, כמו שעשה משה רבינו, ומה היתה העטרת הזו לישעיה, שנאמר ועתה (כה) אמר ה׳ יוצרי מבטן לעבד לו וגו׳ (שם מ״ט:ה׳), לכך אמר שמעו שמים וגו׳.
(א-ב) [ג] האזינו השמים, יערוף כמטר לקחי (דברים ל״ב:ב׳). אמר ר׳ יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום עמדו המלאכים להורגו, אמר להם בשביל שני דברים שיש בידי שניתנו לי מן השמים, אתם מבקשים להרגני, הניחוהו, משל למה הדבר דומה, לסוחר גדול המהלך במקום הסכנה, תפשוהו ליסטין, ביקשו להורגו, אמר להם בשביל חמשה מנים שיש בידו, אתם הורגים אותי, ולא היו יודעים שיש בידו אבנים טובות ומרגליות, שאין להם דמים, אמרו זה לזה מה בצע בהריגתו, אין בידו כלום, הניחוהו, כיון שנכנס למדינה, התחיל למכור אבנים טובות ומרגליות, אמרו לו אתמול כשתפשנו אותך, אמרת אין עמי אלא חמשה מנה, ועכשיו אתה מוציא אבנים טובות ומרגליות, אמר להם כשאמרתי לכם במקום הסכנה הייתי עומד, אף כך משה רבינו אמר למלאכים שני דברים בידי, מתנה גדולה היתה בידו, שנאמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם (תהלים ס״ח:י״ט), לכך אמר דוד טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף (שם קי״ט:ע״ב), ואומר הנחמדים מזהב ומפז רב וגו׳ (שם י״ט:י״א), ואומר אמרות ה׳ אמרות טהורות (שם י״ב:ז׳), אמרו ישראל למשה רבינו אשריך שלקחת מתנות, אמר להם אילולי שאמרתי למלאכי השרת שהן שני דברים, הייתי נשרף מאישם, והתורה הזאת הצילתני מידם, עליהם אמר יערוף כמטר לקחי, אין יערוף אלא הריגה, שנאמר וערפו שם את העגלה (דברים כ״א:ד׳), ואין לקחי אלא תורה, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם (משלי ד׳:ב׳).
[Parashat Haazinu]
[1] (Deut. 32:1:) GIVE EAR, O HEAVENS, AND LET ME SPEAK; LET THE EARTH HEAR THE WORDS OF MY MOUTH. This text is related (to Prov. 16:26): THE SOUL OF A LABORER LABORS FOR HIM, BECAUSE HIS MOUTH (i.e., hunger) URGES HIM ON. Why did Moses call to the heavens and the earth at the time of his passing away?⁠1 <It was> simply to teach you that he called them to charge them concerning himself. He said to them: Behold, the Holy One has decreed over me that I am to die. Set your mind on how you will receive me in glory, so that you look at me, as if I were alive and speaking words of Torah for the world. (Deut. 32:1:) GIVE EAR, O HEAVENS to what I have already told you (in Deut. 4:26): I HAVE CALLED HEAVEN AND EARTH TO WITNESS AGAINST YOU TODAY. See to it that you do not accuse2 Israel after my death,⁠3 but be mindful in this way, as if I were alive, standing up to ask mercy for Israel.
[2] [(Deut. 32:1:) GIVE EAR, O HEAVENS, <…>; LET THE EARTH HEAR….] Isaiah said (in Is. 1:2): HEAR, O HEAVENS, AND GIVE EAR, O EARTH. What was the reason for Isaiah saying: HEAR, O HEAVENS, AND GIVE EAR, O EARTH? <It was> simply to teach you that all the words of the prophets are equivalent. Moses said: GIVE EAR, O HEAVENS, and Isaiah said: HEAR, O HEAVENS. R. Aqiva said: <This> teaches that when Moses uttered the Torah, he was in the heavens, and that he speaks with the heavens like one who is speaking with his friend, since he said: GIVE EAR, O HEAVENS. But when he saw that the earth was far from him, he said: LET THE EARTH HEAR THE WORDS OF MY MOUTH. In the case of Isaiah, however, because he was on earth, he said: HEAR, O HEAVENS, [since they were] far from him. After that he said: AND GIVE EAR, O EARTH, because it was near to him.
(Is. 1:2, cont.:) FOR THE LORD HAS SPOKEN. They said to Isaiah: If the Lord had spoken, would not the earth have quaked? Moreover, there is the text (of Ps. 68:9 [8]): THE EARTH QUAKED, AND THE HEAVENS POURED, <BECAUSE OF THE GOD OF SINAI, BECAUSE OF GOD, THE GOD OF ISRAEL>. The waters also trembled, as stated (in Ps. 93:4): THAN THE ROARINGS OF MANY WATERS. When? <When> (in Exod. 20:1) GOD SPOKE ALL THESE WORDS, SAYING. If he had spoken with you, would you4 have lived? It is comparable to a governor who entered a city. A prefect5 of that city came. When the governor came to speak with them, they became bewildered. A certain bumpkin came. The governor said to them: This is my friend, and am accustomed to speak with him. They said to him: We cannot speak with him, but if he is your friend, speak with him on our behalf. Similarly, Israel said to Isaiah: In our case he has called us his children, as stated (in Exod. 4:22): ISRAEL IS MY FIRST-BORN SON. It is also written (in Is. 46:3) <HEARKEN UNTO ME, O HOUSE OF JACOB …,> THE ONES WHO HAVE BEEN BORNE BY ME FROM BIRTH, <CARRIED FROM THE WOMB>. When he spoke with us at Horeb, our soul departed at his word. Should he speak with us <again>, we shall die. But you are our master. You draw near and listen, just as Moses our Master did. And what was this protection that Isaiah had? What is stated (in Is. 49:5): AND NOW THE LORD HAS SPOKEN, THE ONE WHO FORMED ME IN THE WOMB TO BE HIS SERVANT…. He therefore said (in Is. 32:1:) HEAR, O HEAVENS….
[3] (Deut. 32:1–2:) GIVE EAR, O HEAVENS, <….> LET MY INSTRUCTION DROP DOWN LIKE THE RAIN. R. Joshua ben Levi said: When Moses went up to the heights, the angels were about to kill him.⁠6 He said to them: Is it because of the two things in my hands that were granted to me from the heavens that you wish to kill me? They left him alone. A parable: To what is the matter comparable? To a great merchant who was walking in a dangerous place. <When some> brigands7 seized him <and> wanted to kill him, he said to them: Is it because of the five minas8 in my hand that you wish to kill me? But they did not know that there were in his hand precious stones and pearls,⁠9 which were invaluable. They said to each other: What profit is there in killing him? He has nothing on him. So they left him alone. When he entered the city, he began to sell precious stones and pearls. They said to him: When we captured you yesterday, you said: There is nothing on me but five minas; but now you are bringing out precious stones and pearls. He said to them: When I spoke to you, I was in a dangerous situation. So also did Moses our Master say to the angels: There are two things in my hand. <In fact> there was in his hand a great gift, as stated (in Ps. 68:19 [18]): YOU ASCENDED ON HIGH; YOU CAPTURED CAPTIVES; YOU RECEIVED GIFTS FOR HUMANS,⁠10 <EVEN THOSE WHO REBEL AGAINST THE LORD GOD's ABIDING THERE>. Therefore David said (in Ps. 119:72): THE LAW OF YOUR MOUTH IS BETTER FOR ME THAN THOUSANDS OF GOLD AND SILVER PIECES. It also says (in Ps. 19:11 [10]): MORE DELIGHTFUL ARE THEY THAN GOLD, THAN MUCH FINE GOLD …; and it says (in Ps. 12:7 [6]): THE SAYINGS OF THE LORD ARE PURE SAYINGS. Israel said to Moses our Master: Blessed are you, for your having received gifts. He said to them: If I had not said to the ministering angels that there were two things, I should have been burned by their fire, but this Torah saved me from their hand. It was with reference to them that he said (in Deut. 32:2): LET MY INSTRUCTION DROP DOWN LIKE THE RAIN. DROP DOWN (rt.: 'RP) must mean killing, since it is stated (in Deut. 21:4): AND THEY SHALL BREAK THE NECK (rt.: 'RP) OF THE HEIFER THERE; and INSTRUCTION must mean Torah, since it is stated (in Prov. 4:2): FOR I GAVE YOU GOOD INSTRUCTION.
[4] Another interpretation (of Deut. 32:2): LET <MY INSTRUCTION DROP DOWN LIKE THE RAIN. Israel said to Moses our Master: You have not come to speak with heaven and earth but with the rain and the dew. It is comparable to a wealthy person who went to honor the King. He took with him great princes and people of honor. He went into the king along with them, and the king received them cordially. So also did Moses say: It is better for me to call for heaven and earth, the rain and the dew to be with me, so that when I call upon the Holy One, he will answer me. For that reason he said to them (in Deut. 32:1–3): GIVE EAR, O HEAVENS…. LET <MY INSTRUCTION> DROP DOWN LIKE THE RAIN…. FOR I AM PROCLAIMING THE NAME OF THE LORD.
The End of Parashah Ha'azinu
1. Tanh, Deut. 10:2.
2. Rt.: QTRG, from the Greek verb kategorein.
3. See III Enoch 26:12 = Sefer Enoch: Seder Ruhot, in A. Jellinek, Beth ha-Midrasch (Leipzig: C. W. Vollfath, 1853–57), vol. 5, pp. 179–180.
4. So the parallel text in Tanh., Deut. 10:1. The Biber text reads “I.”
5. Gk.: strategos.
6. Tanh, Deut. 10:2; see ARN, A, 2:3; Shab. 88b; Exod. R. 28:1.
7. Gk.: lestai.
8. There are four hundred minas to a shekel.
9. Gk.: margaritai or margeleis.
10. Some translations interpret the passage to mean that the gifts are from humans, but the midrash requires the interpretation given here.

פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ

(א) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה – הָיָה רַבִּי (בְּנָאָה) [מֵאִיר] אוֹמֵר כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל זַכָּאִין הָיוּ מְעִידִין בְּעַצְמָן שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע כ״ד:כ״ב) ״וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם עֵדִים אַתֶּם״, קִלְקְלוּ בְּעַצְמָן שֶׁנֶּאֱמַר (הושע י״ב:א׳)״סְבָבוּנִי בְּכַחַשׁ אֶפְרָיִם״, הֵעִיד בָּהֶן שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ב׳:ג׳) ״וְעַתָּה יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם וְאִישׁ יְהוּדָה שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי״. קִלְקְלוּ שֵׁבֶט יְהוּדָה שֶׁנֶּאֱמַר ״בָּגְדָה יְהוּדָה״, הֵעִיד בָּהֶן אֶת הַנְּבִיאִים שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב י״ז:י״ג) ״וַיָּעַד ה׳ וְגוּ׳ בְּיַד כָּל נְבִיאֵי כָּל חוֹזֶה״. קִלְקְלוּ בִּנְבִיאִים שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים״, הֵעִיד בָּהֶן אֶת הַשָּׁמַיִם (וְאֶת הָאָרֶץ) שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ל׳:י״ט) ״הֲעֵידוֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם (וְאֶת הָאָרֶץ״), קִלְקְלוּ בַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ז׳:י״ז-י״ח) ״הֲאֵינְךָ רוֹאֶה מָה הֵמָּה עוֹשִׂים וְגוֹ׳ הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לְמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם״, הֵעִיד בָּהֶן אֶת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר ״שִׁמְעִי הָאָרֶץ הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה״, קִלְקְלוּ בָּאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע י״ב:י״ב) ״גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי״, הֵעִיד בָּהֶן אֶת הַדְּרָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ו׳:ט״ז) ״עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ״ קִלְקְלוּ בַּדְּרָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ט״ז:כ״ה) ״אֶל כָּל רֹאשׁ דֶּרֶךְ בָּנִית רָמָתֵךְ״, הֵעִיד בָּהֶן אֶת הַגּוֹיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״לָכֵן שִׁמְעוּ גּוֹיִם״. קִלְקְלוּ בַּגּוֹיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק״ו:ל״ה) ״וַיִּתְעָרְבוּ בַּגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם״, הֵעִיד בָּהֶן אֶת הֶהָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה׳⁠ ⁠⁠״. קִלְקְלוּ בֶּהָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד׳:י״ג) ״עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יִזְבָּחוּ״, הֵעִיד בָּהֶם אֶת הַבְּהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו א׳:ג׳).
״יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ״ קִלְקְלוּ בִּבְהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אוֹכֵל עֵשֶׂב״, הֵעִיד בָּהֶם אֶת הַחֲסִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ח׳:ז׳) ״גַּם חֲסִידָה בַּשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ״ קִלְקְלוּ בַּחֲסִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ח׳:י׳) ״(וָאָשׁוּב) [וָאָבוֹא] וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה תַּבְנִית [כָל] רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה״, הֵעִיד בָּהֶן אֶת הַדָּגִים, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב י״ב:ח׳) ״אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָ וִיְסַפְרוּ לְךָ דְגֵי הַיָם״. קִלְקְלוּ בְדָגִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם״, הֵעִיד בָּהֶן אֶת הַנְּמָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו׳:ו׳-ח׳) ״לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְּרָכֶיהָ וַחֲכָם, אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין וְגוֹ׳ תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ״. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר עָלוּב הָיָה אָדָם זֶה שֶׁצָּרִיךְ לִלְמֹד מִן הַנְּמָלָה, אִילוּ לָמַד וְעָשָׂה עָלוּב הָיָה אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לִלְמֹד מִדְּרָכֶיהָ וְלֹא לָמַד.
עֲתִידָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁתֹּאמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵי עֵדַי קַיָּמִין שֶׁנֶּאֱמַר ״הֲעִידוֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ״, אָמַר לָהּ הֲרֵינִי מַעֲבִירָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ס״ח:י״ז) ״כִּי הִנְנִי בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים״. אוֹמֶרֶת לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵינִי רוֹאֶה מְקוֹמוֹת שֶׁקִּלְקַלְתִּי בָּהֶם וּבוֹשְתִּי שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ב׳:כ״ג) ״רְאִי דַּרְכֵּךְ בַּגַּיְא״ וְגוֹ׳, אָמַר לָהּ הֲרֵינִי מַעֲבִירָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא״, אוֹמֶרֶת לְפָנָיו [רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם] הֲרֵי שְׁמִי קַיָּם, אוֹמֶר לָהּ הֲרֵינִי מַעֲבִירוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ס״ב:ב׳) ״וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ״, אוֹמֶרֶת לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵי שְׁמִי קָרוּי עַל שֵׁם הַבְּעָלִים, אוֹמֵר לָהּ הֲרֵינִי מַעֲבִירוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב׳:י״ט) ״וַהֲסִירוֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ״, אוֹמֶרֶת לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַף עַל פִּי כֵן בְּנֵי בַיִת מַזְכִּירִין אוֹתִי, וְאוֹמֵר לָהּ (שם) ״וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם״. שׁוּב לְמָחָר עֲתִידָה שֶׁתֹּאמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כְּבָר כָּתַבְתָּ לֵאמֹר ״הֵן יִשְׁלַח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשוּב אֵלֶיהָ עוֹד״, אוֹמֵר לָהּ כְּלוּם כָּתַבְתִּי אֶלָּא אִישׁ וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (הושע י״א:ט׳) ״כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ״, וְכִי גְּרוּשִים אַתֶּם לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ״.
דָּבָר אַחֵר: ״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם״ – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁמָּסַר אֶת בְּנוֹ לְפֶדָגוֹג לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמְּרוּ, אָמַר אוֹתוֹ הַבֵּן כְּסָבוּר אַבָּא שֶׁהוֹעִיל כְּלוּם שֶׁמְּסָרַנִי לְפֶדָגוֹג עַכְשָׁו הֲרֵינִי מְשַׁמְּרוֹ (כְּדֵי) שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה וְיִישַׁן וְאֵלֵךְ אֲנִי וְאֶעֱשֶׂה צְרָכַי, אָמַר לוֹ אָבִיו אַף אֲנִי לֹא מְסַרְתִּיךָ לְפֶדָגוֹג כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מְזִיזְךָ, כָּךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁמָּא אַתֶּם סְבוּרִים לִבְרֹחַ מֵעַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה אוֹ לָזוּז מֵעַל הָאָרֶץ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהַשָּׁמַיִם כּוֹתְבִים שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ׳:כ״ז) ״יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ״, וּמִנַּיִן שֶׁאַף הָאָרֶץ מוֹדַעַת שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ״. עֲתִידָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁתַּעֲמֹד לְדִין לְפְנֵי הַמָּקוֹם וְאוֹמֶרֶת לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵינִי יוֹדעַת מִי קִלְקֵל בְּמִי וּמִי שִׁנָּה בְּמִי אִם יִשְׂרָאֵל קִלְקְלוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְאִם הַמָּקוֹם שִׁנָּה בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וַיַגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ״ הֶוֶי יִשְׂרָאֵל קִלְקְלוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְאֵין הַמָּקוֹם שִׁנָּה בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג׳:ו׳) ״כִּי אֲנִי ה׳ לֹא שִׁנִּיתִי״.

רמז תתקמב

דָּבָר אַחֵר: ״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם״ – הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין בַּמְּדִינָה וְהִשְׁלִים לָהֶם אֶת שֶׁלּוֹ וּמָסַר לָהֶם אֶת בְּנוֹ וְאָמַר לָהֶם כָּל זְמַן שֶׁבְּנִי עוֹשֶׂה לִי רְצוֹנִי הֱיוּ מְעַדְּנִין אוֹתוֹ וּמְפַנְּקִין אוֹתוֹ וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ וּמַשְׁקִין אוֹתוֹ, וּכְשֶׁאֵין בְּנִי עוֹשֶׂה רְצוֹנִי אַל יִטְעֹם מִשֶּׁלִּי כְּלוּם, כָּךְ בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם (לעיל כ״ח:י״ב) ״יִפְתַּח ה׳ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם״ וּכְשֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶת רְצוֹנוֹ מַה נֶּאֱמַר בָּהֶן (לעיל י״א:י״ז) ״וְחָרָה אַף ה׳ בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם״.
דָּבָר אַחֵר: ״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם״ – (רַבִּי נַחְמָן אוֹמֵר) מָשָׁל לְאָב שֶׁיָּצָא בְּנוֹ לְתַרְבּוּת רָעָה הִתְחִיל לִקְבֹּל עָלָיו בְּאֶחָיו וְהִתְחִיל לִקְבֹּל עָלָיו בִּשְׁכֵנָיו וְהִתְחִיל לִקְבֹּל עָלָיו בִּקְרוֹבָיו, לֹא זָז הָאָב הַהוּא מִלִּהְיוֹת קּוֹבֵל עָלָיו וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁאָמַר לַשָּׁמַיִם לְמִי אֶקְבֹּל עָלֶיךָ חוּץ מֵאֵלּוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר ״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה״.
דָּבָר אַחֵר: ״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם״ – אִלּוּ אֵין דַּיָּן לַצַּדִּיקִים אֶלָּא שֶׁמַּרְוִיחִין עַל הָעוֹלָם שֶׁהֵן בְּתוֹכוֹ (שֶׁבִּזְכוּת) [שֶׁבְּשָׁעָה] שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מַה נֶּאֱמַר בָּהֶן ״יִפְתַּח ה׳ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב״, וְאֵין פְּתִיחָה אֶלָּא לְשׁוֹן הַרְוָחָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ״ט:ל״א) ״וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ״, וְאִלּוּ אֵין דַּיָּן לָרְשָׁעִים אֶלָּא שֶׁדּוֹחֲקִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁהֵן בְּתוֹכוֹ, שֶבְשָעָה שֶאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶל מָקוֹם מַה נֶאֶמַר בָהֶן ״וְחָרָה אַף ה׳ בָּכֶם וְעָצַר״, וְאֵין לְשׁוֹן עֲצִירָה אֶלָּא לְשׁוֹן דֹּחַק שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ׳:י״ח) ״כִּי עָצֹר עָצַר ה׳ וְגוֹ׳⁠ ⁠⁠״.
דָּבָר אַחֵר: ״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם״ – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל הִסְתַּכְּלוּ בַּשָּׁמַיִם שֶׁבָּרָאתִי לְשַׁמֶּשְׁכֶם שֶׁמָּא שִׁנּוּ מִדָּתָן, אוֹ שֶׁמָּא גַּלְגַּל חַמָּה יָצָא מִמַּעֲרָב שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת א׳:ה׳) ״וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁשָּׂמֵחַ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מְחֻפָּתוֹ״. וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי הִסְתַּכְּלוּ בָּאָרֶץ שֶׁבָּרָאתִי לְשַׁמֶּשְׁכֶם שֶׁמָּא שִׁנְּתָה אֶת מִדָּתָהּ, שֶׁמָּא זְרַעְתֶּם וְלֹא צָמְחָה, אוֹ שֶׁמָּא זְרַעְתֶּם חִטִּים וְהֶעֶלְתָה שְׂעוֹרִים, אוֹ שֶׁמָּא אָמְרָה פָרָה זוֹ אֵינָהּ דָּשָׁה וְאֵינָהּ חוֹרֶשֶׁת, אוֹ שֶׁמָּא אָמַר חֲמוֹר זֶה אֵינוֹ טוֹעֵן וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ, וְכֵן לְעִנְיַן הַיָּם הוּא אוֹמֵר (ירמיהו ה׳:כ״ב) ״הַאוֹתִי לֹא תִרָאוּ נְאֻם ה׳ אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם״, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁגָּזַרְתִּי עָלָיו שֶׁמָּא שִׁנָּה אֶת מִדָּתוֹ וְאָמַר אֶעֱלֶה וְאָצִיף אֶת הָעוֹלָם לֹא כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ל״ח:י׳-י״א) ״וְאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וְגוֹ׳ וְאָמַר עַד פֹּה תָבֹא וְלֹא תוֹסִיף״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּצְטַעֵר וְאֵין יָכוֹל מַה לַּעֲשׂוֹת, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ה׳:כ״ב) ״וַיִּתְגָעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ״, וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמָה אֵלּוּ שֶׁנַּעֲשׂוּ לֹא לְשָׂכָר וְלֹא לְהֶפְסֵד אִם זּוֹכִין אֵין מְקַבְּלִין שָׂכָר וְאִם חוֹטְאִין אֵין מְקַבְּלִים פֻּרְעָנוּת וְאֵין חָסִין עַל בְּנֵיהֶן וְעַל בְּנוֹתֵיהֶן לֹא שִׁנּוּ מִדָּתָן, אַתֶּם שֶׁאִם זְכִיתֶם אַתֶּם מְקַבְּלִין שָׂכָר וְאִם חֲטָאתֶם אַתֶּם מְקַבְּלִין פֻּרְעָנוּת וְאַתֶּם חָסִים עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנוֹתֵיכֶם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאַתֶּם צְרִיכִים שֶׁלֹּא תְשַׁנּוּ אֶת מִדּוֹתֵיכֶם.
דָּבָר אַחֵר: ״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם״ – הָיָה רַבִּי בְּנָאָה אוֹמֵר בִּזְמַן שֶׁאָדָם מִתְחַיֵּב אֵין פּוֹשְׁטִין בּוֹ יָד אֶלָּא עֵדָיו, שֶׁנֶּאֱמַר ״יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ״, וְאַחַר כָּךְ בְּנֵי אָדָם מְמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרוֹנָה״, כָּךְ בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מַה נֶּאֱמָר בָּהֶן ״וְחָרָה אַף ה׳ בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם״, וְאַחַר כָּךְ פֻּרְעָנוּת מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָאָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה״, וּבִזְמַן שֶׁיִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם, (הושע ב׳:כ״ג-כ״ה) ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם ה׳ אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמַיִם וְהֵם יַעַנוּ אֶת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְגוֹ׳ וּזְרַעְתִּיהָ לִי בָּאָרֶץ״.
דָּבָר אַחֵר: ״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם״ – הָיָה רַבִּי יְהוּדָה בֶן חַנַנְיָה אוֹמֵר בְשָעָה שֶאָמַר מֹשֶׁה הַאַזִינוּ השָמַיִם, הָיוּ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם דּוֹמְמִין וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי הָיָה הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ דּוֹמְמִין, וְאִם תָּמֵהַּ אַתָּה עַל הַדָּבָר צֵא וּרְאֵה מַה נֶּאֱמַר בִּיהוֹשֻׁעַ ״וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי (כָל) יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְגוֹ׳ וְיָרֵחַ עָמַד... וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו״, נִמְצִינוּ לְמֵדִין שֶׁהַצַּדִּיקִים שׁוֹלְטִין בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
דָּבָר אַחֵר: ״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם״ – לְפִי שֶׁהָיָה מֹשֶׁה קָרוֹב לַשָּׁמַיִם לְפִיכָךְ אָמַר הַאֲזִינּוּ הַשָּׁמַיִם וּלְפִי שֶׁהָיָה רָחוֹק מִן הָאָרֶץ לְפִיכָךְ אָמַר וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, בָּא יְשַׁעְיָה וְסָמַךְ לַדָּבָר וְאָמַר (ישעיהו א׳:ב׳) ״שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ״, ״שִׁמְעוּ שָׁמַיִם״ שֶׁהָיָה רָחוֹק מִן הַשָּׁמַיִם, ״וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ״ שֶׁהָיָה קָרוֹב לָאָרֶץ.
דָּבָר אַחֵר: לְפִי שֶׁשָּׁמַיִם מְרֻבִּים פָּתַח בָּהֶם בְּלָשׁוֹן מְרֻבָּה וּלְפִי שֶׁהָיְתָה הָאָרֶץ מוּעֶטֶת פָּתַח בָּהּ בְּלָשׁוֹן מוּעָט. וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ בָּא יְשַׁעְיָה וְסָמַךְ לַדָּבָר וְאָמַר ״שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ״, לִתֵּן אֶת הַמְרֻבָּה בַּמְרֻבִּין וְאֶת הַמְעֻטֶּה לַמְעֻטִּין וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא כְּשֶׁהָעֵדִים בָּאִין וּמְעִידִין אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶן מְכֻוָּנִין כְּאֶחָד עֵדוּתָן קַיֶּמֶת וְאִם לָאו אֵין עֵדוּתָן קַיֶּמֶת, כָּךְ אִלּוּ אָמַר מֹשֶׁה הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וְשָתַק הָיוּ שָׁמַיִם אוֹמְרִים לֹא שָׁמַעְנוּ אֶלָּא בְּהַאֲזָנָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ הָיתָה הָאָרֶץ אוֹמֶרֶת לֹא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא בִּשְׁמִיעָה, בָּא יְשַׁעְיָה [וְסָמַךְ לַדָּבָר ״שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ״ לִתֵּן הַאֲזָנָה וּשְׁמִיעָה לַשָּׁמַיִם וְהַאֲזָנָה וּשְׁמִיעָה לָאָרֶץ].
דָּבָר אַחֵר: ״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם״ – עַל שֵׁם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ׳:י״ח) ״אַתֶּם רְאִיתֶם וְגוֹ׳⁠ ⁠⁠״ וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ שֶׁעָלֶיהָ עָמְדוּ יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ (שם כ״ד:ז׳) כֹּל אַשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.
דָּבָר אַחֵר: ״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם״ – שֶׁלֹּא עָשׂוּ מִצְווֹת שֶׁנִּתְּנוּ לָהֶם מִן הַשָּׁמַיִם, וְאֵלּוּ הֵן עִבּוּר שָׁנִים, וּקְבִיעוּת חֳדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמֹעֲדִים״, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ שֶׁלֹּא עָשׂוּ מִצְווֹת שֶׁנִּתְּנוּ לָהֶם בָּאָרֶץ וְאֵלּוּ הֵן לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת.
דָּבָר אַחֵר: ״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם״ – (שֶׁלֹּא עָשׂוּ מִצְווֹת שֶׁנִּתְּנוּ לָהֶם מִן הַשָּׁמַיִם. וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ שֶׁלֹּא עָשׂוּ מִצְווֹת שֶׁנִּתְּנוּ לָהֶם מִן הָאָרֶץ). מֹשֶׁה הֵעִיד בְּיִשְׂרָאֵל שְׁנֵי עֵדִים שֶׁהֵם קַיָּמִים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, אָמַר לָהֶם אֲנִי בָּשָׂר וָדָם לְמָחָר אֲנִי מֵת אִם יִרְצוּ יִשְׂרֵאֵל לוֹמַר לֹא קִבַּלְנּוּ אֶת הַתּוֹרָה מִי בָּא וּמַכְחִישָׁן, לְפִיכָךְ הֶעֱמִיד לָהֶם שְׁנֵי עֵדִים שֶׁהֵם קַיָּמִים לְעוֹלָם וָעֶד, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵעִיד בָּהֶן אֶת הַשִּׁירָה [שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ל״א:י״ט) ״לְמַעַן תִּהְיֶה לִי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״], אָמַר הַשִּׁירָה תָּעִיד בָּהֶן לְמַטָּה, וַאֲנִי לְמַעְלָה, וּמִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרוּי עֵד שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר״.
מָה רָאָה מֹשֶׁה לִקְרֹא לְשָׁמַיִם וָאָרֶץ בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּרָא אוֹתָן לְצַוּוֹתָן עַל עַצְמוֹ, אָמַר לָהֶם הֲרֵי גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלַי (שֶׁאָמַרְתִּי) [שֶׁאָמוּת] תְּנוּ דַּעְתְּכֶם הֵיאַךְ תִּהְיוּ מְקַבְּלִין אוֹתִי בְּכָבוֹד שֶׁתִּהְיוּ מִסְתַּכְּלִין בִּי כְּאִלּוּ אֲנִי חַי ומְדַבֵּר דִּבְרֵי תּוֹרָה לְעוֹלָם. הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם תְּנוּ דַּעְתְּכֶם שֶׁלֹּא תְּקַטְרְגוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְאַחַר מוֹתִי, אֶלָּא כָּךְ תִּהְיוּ זְכוּרִים כְּאִלּוּ אֲנִי חַי וְעוֹמֵד וּמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל.
דָּבָר אַחֵר: ״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם״ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (קהלת ג׳:י״ד) ״יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים וְגוֹ׳ עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף״ וְגוֹ׳, בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁיִּהְיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י״ט:ב׳) ״הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל״, וּכְתִיב ״מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק״, כֵּיוָן שֶׁבָּא מֹשֶׁה שִׁתֵּק אוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר ״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם״ וְגוֹ׳.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאַסְטְרָטִיגִין שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בִּשְׁתֵּי מְדִינוֹת, עָשָׂה יוֹם טוֹב אָמַר אִם קוֹרֵא אֲנִי לְאֵלּוּ וְלֹא לְאֵלּו אֵלּו כּוֹעֲסִין, [וְאִם קוֹרֵא אֲנִי לְאֵלּוּ אֵלּוּ כּוֹעֲסִין], מֶה עָשָׂה קָרָא לְאֵלּוּ וְלָאֵלּוּ, כָּךְ מֹשֶׁה הָיָה מִן הָאָרֶץ וְגָדַל בַּשָּׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל״ד:כ״ח) ״וַיְהִי שָׁם עִם ה׳⁠ ⁠⁠״.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל יָדָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ״ד:כ״ג) ״רָנוּ שָׁמַיִם כִּי עָשָׂה ה׳⁠ ⁠⁠״.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, שֶׁלֹּא נִתְּנָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל יְדֵיהֶן שֶנֶּאֱמַר (לעיל ד׳:ל״ו) ״מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ וְגוֹ׳ וְעַל הָאָרֶץ וְגוֹ׳⁠ ⁠⁠״.
דָּבָר אַחֵר: שֶׁנִּמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל בָּהֶן דִּכְתִיב ״הַבֵּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים״, (שם כ״ח:י״ד) ״וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ״.
דָּבָר אַחֵר: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאֶחָד שֶׁהִפְקִיד פִּקָּדוֹן אֵצֶל אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וְהָיָה מְכַבְּדָם, אָמְרוּ לוֹ לָמָּה אַתָּה מְכַבְּדָם, אָמַר לָהֶם יֵשׁ לִי פִּקָּדוֹן אֵצֶל אֶחָד מֵהֶן וְכָל הֵיכָן שֶׁפִּקְדוֹנִי מֻנָּח שֶׁיְּהֵא יָפֶה, כָּךְ אָמְרוּ לְמֹשֶׁה לָמָּה [אַתָּה מְצַוֶּה] לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ אָמַר לָהֶם אֲנִי עָתִיד לָמוּת וְאֵינִי יוֹדֵעַ נַפְשִׁי לְהֵיכָן הוֹלֶכֶת אִם לַשָּׁמַיִם אִם לָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר ״מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם״ וְגוֹ׳ לְפִיכָךְ אֲנִי מְצַוֶּה שְׁנֵיהֶם שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁתֵּלֵךְ נַפְשִׁי שֶׁתְּהֵא מֻנַּחַת יָפֶה.
דָּבָר אַחֵר: שֶׁבָּהֶן הֵעִיד [הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל] יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ל׳:י״ט) ״הֲעִדוֹתִי בָּכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם״ וְגוֹ׳, וּבָהֶן חָטְאוּ דִּכְתִיב (ירמיהו ז׳:י״ח) ״לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמֶלֶכֶּת הַשָּׁמַיִם״, וּכְתִיב ״גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים״, וּבָהֶן לָקוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ד׳:כ״ג) ״רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹּהוּ וָבֹהוּ וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם״. וּבָהֶן מִתְנַחֲמִים שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ס״ו:כ״ב) ״כִּי כַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים״ וְגוֹ׳.
פרשת האזינו
(א)
הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי⁠־פִֽי
ישנה ממצות התורה ליבי ער לעלות לארץ
רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (שיר השירים ה) פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר וְגוֹ׳, בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. מַה כָּתוּב לְמַעְלָה? אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר וְגוֹ׳. אֲנִי יְשֵׁנָה. אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְשֵׁנָה - מִמִּצְווֹת הַתּוֹרָה, בִּזְמַן שֶׁהָלַכְתִּי בַמִּדְבָּר. וְלִבִּי עֵר - לַעֲלוֹת לָאָרֶץ, לַעֲשׂוֹת אוֹתָם (חובות), שֶׁהֲרֵי כָּל מִצְווֹת הַתּוֹרָה נִמְצָאוֹת בָּאָרֶץ.
קול דודי זה משה
קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק - זֶה מֹשֶׁה, שֶׁהוֹכִיחַ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בְּכַמָּה וִכּוּחִים, בְּכַמָּה מְרִיבוֹת, שֶׁכָּתוּב (דברים א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים וְגוֹ׳, (שם ט) מַמְרִים הֱיִיתֶם וְגוֹ׳, (שם) וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם וְגוֹ׳. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב דּוֹפֵק
(זהר דברים דף רפו:)
הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי⁠־פִֽי
באותה שעה ידעו שבחו של משה
בֹּא רְאֵה, מֹשֶׁה הָיָה שׁוֹמֵעַ קוֹל קָדוֹשׁ שֶׁל הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן וְלֹא נִזְדַּעֲזַע, וְכָל שֶׁכֵּן מַלְאָךְ שֶׁלֹּא רָצָה (ולא קבלו). אַחַר שֶׁמֵּת מֹשֶׁה, מַה כָּתוּב? וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה׳. וְכָתוּב (שם) וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה. עַתָּה בָאתִי, בְּיָמָיו שֶׁל מֹשֶׁה רַבְּךְ בָּאתִי וְלֹא קִבְּלַנִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָדְעוּ יִשְׂרָאֵל שִׁבְחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.
באותו זמן בקשו ישראל להקב״ה ולא נזדמן להם
בְּאוֹתוֹ זְמַן בִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא נִזְדַּמֵּן לָהֶם כָּךְ כְּבִימֵי מֹשֶׁה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ וְגוֹ׳.
אשרי חלקו של משה יותר מנביאי העולם
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה (דברים לב). רַבִּי חִיָּיא אָמַר, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מֹשֶׁה יוֹתֵר מִכָּל נְבִיאֵי הָעוֹלָם. בֹּא רְאֵה, כָּתוּב (ישעיה א) שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה׳ דִּבֵּר. שִׁמְעוּ שָׁמַיִם. יְשַׁעְיָה שֶׁהָיָה רָחוֹק יוֹתֵר מֵהַמֶּלֶךְ, כָּתוּב שִׁמְעוּ שָׁמַיִם. מֹשֶׁה שֶׁהָיָה קָרוֹב יוֹתֵר לַמֶּלֶךְ, כָּתוּב הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם.
כשאמר ישעיהו והאזיני הארץ כמה בע״ד באו
לָמַדְנוּ, בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁאָמַר יְשַׁעְיָהוּ שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כַּמָּה בַּעֲלֵי דִינִים מְאִירִים הִזְדַּמְּנוּ לִשְׁבֹּר אֶת רֹאשׁוֹ. יָצָא קוֹל וְאָמַר: מִי הוּא זֶה שֶׁרוֹצֶה לְהַרְעִישׁ עוֹלָמוֹת? עַד שֶׁפָּתַח וְאָמַר: לֹא אֲנִי וְלֹא שֶׁלִּי, אֶלָּא כִּי ה׳ דִּבֵּר, וְלֹא אֲנִי.
בְּמֹשֶׁה מַה כָּתוּב? הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, אֲנִי וְלֹא אַחֵר. וַאֲדַבֵּרָה - בְּלֹא פַחַד. וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִיוְלֹא מֵאַחֵר. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ. אָמַר רַבִּי אַבָּא, בְּאוֹתִיּוֹת חֲקוּקוֹת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר, הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ - כָּאן נִרְמָז שֵׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן.
מה בין משה לישעיהו, השמים העליונים, הארץ העליונה
רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, עוֹד מַה בֵּין מֹשֶׁה לִישַׁעְיָהוּ? מֹשֶׁה אָמַר הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם. הַשָּׁמַיִם - הַשָּׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים, אֵלּוּ הַנּוֹדָעִים, שֶׁנִּקְרָאִים שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ - הָאָרֶץ הָעֶלְיוֹנָה, אוֹתָהּ הַנּוֹדַעַת, וְהִיא אֶרֶץ הַחַיִּים.
בִּישַׁעְיָה כָתוּב שִׁמְעוּ שָׁמַיִם, וְלֹא הַשָּׁמַיִם. הַאֲזִינִי אֶרֶץ, וְלֹא הָאָרֶץ. וְאֵלּוּ שָׁמַיִם וְאֶרֶץ תַּחְתּוֹנִים. וְעִם כָּל זֶה רָצוּ לְהַעֲנִישׁ אוֹתוֹ, עַד שֶׁאָמַר כִּי ה׳ דִּבֵּר, וְלֹא אֲנִי. וּמֹשֶׁה אָמַר כָּל זֶה, שֶׁכָּתוּב הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי.
(זהר דברים דף רפו:)
ינצת אהל אלסמאואת חתי אתכלם ויסמע אהל אלארץ׳ אקואל פי
יקשיבו תושבי השמים עד שאדבר, וישמעו תושבי הארץ את דברי פי.
האזינו השמים. הה״א ב״השמים״ לקריאה, וכמוה הה״א ב״המזכירים את ה׳״ (ישעיה סב, ו), ב״היושבת בגנים״ (שיר השירים ח, יג), ב״עלו הסוסים והתהוללו הרכב״ (ירמיה מו, ט) וב״בואי הרוח״ (יחזקאל לז, ט)1.
בהעדאת השמים והארץ עליהם יש כמה משמעויות. מהן, שבכל עת שיראו אותם יזכרו שהם עדים עליהם ויינצלו מן החטא. ומהם, שבבאמצעות המטר וצמיחת הצמחים בארץ הם חיים, ולכן הוא מאיים עליהם שאם יכעיסוהו, יגבה את חובו עם אותם עדים, שלא יירד גשם מן השמים והארץ לא תצמיח2.
וישנן כמה מדרגות של העדאת עדים, גבוהות זו מזו. הראשונה היא עדות האנשים על עצמם, בלי שיהיו צריכים לאחרים, כמו שאמר ״ואתם עדי נאם ה׳ ואני אל״ (ישעיה מג, יב), ויהושע אמר ״עדים אתם בכם״ (יהושע כד, כב). וכדי שיתבונן העם, פנה אליהם בעדויות הנביאים עליהם, כמו שנאמר ״ויעד ה׳ בישראל וביהודה ביד כל נביאי כל חוזה״ (מ״ב יז, יג). כיון שלא רצה העם לשוב, ירדו למדרגה שפלה מזו, והיא העדאת השמים והארץ שיעניש אותם באמצעותם כמו שפירשנו. וכיון שלא קיבלו, היו במדרגה נמוכה מזו, והיה קורא להם בדברים חלקיים, כמו שאמר ״שמעו הרים את ריב ה׳״ (מיכה ו, ב). כיון שלא חזרו בתשובה, קבע להם להתבונן במה שהוא פחות מזה, כמו שאמר ״עמדו על דרכים וראו״ (ירמיה ו, טז). כיון שלא שבו בתשובה, לימדם מוסר במדרגה שפלה מאלו, והוא שקבע את התבוננותם באומות החשוכות, ובכך שהן אינן עוזבות את דרכיהן החשוכות, אלא קוראות להן בשמן, כמו שאמר ״כי עברו איי כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד וראו הן היתה כזאת, ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלוא יועיל״ (ירמיה ב, י-יא). אחר כך קבע את התבוננותם במה שפחות מן הכל, והוא בעלי החיים שאינם מדברים, כמו שאמר ״ידע שור קוניהו״ (ישעיה א, ג). אחר כך, אם אינם מתבוננים, הרי הוא קובע את התבוננותם בקטן שבעופות, כמו שאמר ״גם חסידה בשמים ידעה מועדיה״ (ירמיה ח, ז)3.
1. כן כתב רבינו גם בפירושו לישעיה שם: ״המזכירים את ה׳ אל דמי לכם״ – הה״א של המזכירים לקריאה, כמו ״היושבת בגנים״. והשווה לדבריו בפירושו לבמדבר טו, טו.
2. זהו פירושו השישי של רס״ג להעדאת השמים והארץ, שלא פירשו בפירושו להאזינו אלא בפירושו לישעיה א, ב-ד, מהדו׳ רצהבי עמ׳ רנד: והוא מה שאני רוצה לומר, שהעדאת שמים וארץ על בני ישראל, לא נתכוון בה המעיד שתהיה בדיבור או בנאום, אבל חפץ בה לעשות שמים וארץ ערבים להשפיע אושר לעם על קיום המצוות ולהביא עליהם סבל על ההמריות. ויסוד הערבות הוא הנרמז עליה בהבאת העדים. וזה לפי שהעם תפילותיהם בארץ והתקוה להיענות לתפילתם היא בשמים, כמו שביקש החסיד ״ואתה תשמע [מן] השמים ממכון שבתך״ (דה״ב ו, לג). אם יעבדו את ה׳ ייענו, ואם לא יעבדו את ה׳ לא ייענו, כפי שמותנה [במקרא]: ״רחוק ה׳ מרשעים ותפלת צדיקים ישמע״ (משלי טו, כט). וגם כן בהורדת גשמיהם ומטרותיהם מן השמים וצמיחת עשבם ומזונותיהם בארץ. אם ישמעו בקולו ירד הגשם ותוציא הארץ צמחה. ואם ימרו, לא יתקיים דבר זה. וזה על דרך אות, כאמרו: ״ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה״ (ויקרא כו, ד), והפכו: ״ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה״ (שם כו, יט).
3. יסוד הדרשה בספרי כאן (דברים שו), והיא מורחבת בדומה לדברי רבינו גם במשנת רבי אליעזר פרשה ג, ויש בדבריו תוספות פירוש ועל כן נביאם במלואם: ר׳ יהודה אומר, כשהיינו עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא, לא היינו צריכין לעדות בריה, אלא אנו היינו עדים לנפשותינו, שנאמר ״ואתם עדי נאם ה׳⁠ ⁠⁠״, ואומר ״עדים אתם בכם״. לא רצינו לשוב, העיד בנו הנביאים והחוזים, שנאמר ״ויעד ה׳ בישראל וביהודה ביד כל נביא וחוזה״. לא רצינו לשוב, העיד בנו את השמים, שנאמר ״האזינו השמים״. לא רצינו לשוב, נתן לנו עד הארץ, שנאמר ״שמעי הארץ״. לא רצינו לשוב, העיד בנו את ההרים, שנאמר ״שמעו הרים״. לא רצינו לשוב, העיד בנו את הים, שנאמר ״האותי לא תיראו״ וגו׳. נתן לנו את הדרכים מוסר ללמוד מהן, שאם נטה אדם מדרך הישוב סופה מוליכתו למדבר, שנאמר ״כה אמר ה׳ עמדו על דרכים וראו״. לא למדנו, נתן לנו את האומות מוסר ללמוד מהן, שלא הניחו מה שמסרו להן אבותיהן, שנאמר ״לכן שמעו הגוים ודעי עדה״. לא למדנו, נתן לנו את הבהמות מוסר ללמוד מהן, שלא שכחו את קוניהן, שנאמר ״ידע שור קנהו״. לא למדנו, נתן לנו את העופות מוסר ללמוד מהן, כשיגיע זמנן לבוא אין מקדימין ואינן מאחרין, שנאמר ״גם חסידה בשמים ידעה״ וגו׳. לא למדנו אחר כל אלה, נתן לנו את הנמלים ללמוד מהן, שהן דורשין את חייהן, שנאמר ״לך אל נמלה עצל״, אשר אין לה קצין, תכין בקיץ לחמה. ועדיין אפילו כמוה אין אנו עושין.
האזינו השמים – שאני מתרה בהם לישראל,⁠א ותהיו עדים בדבר, שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, וכן תשמע הארץ. ולמה העיד בהם שמים וארץ? אמר משה: אני בשר ודם, למחר אני מת, אם יאמרו ישראל: לא קבלנו עלינו ברית,⁠ב מי באג ומכחישן. לפיכך העיד בהםד עדים שהם קיימים לעולם. ועוד: שאם יזכו, יבואו העדים הללו ויתנו שכרם: הגפן תתן פריה, והארץה תתןו יבולה, והשמים יתנו טלם (זכריה ח׳:י״ב). ואם יתחייבו, יד העדים תהיה בם תחילה: ועצר את השמים וגו׳ והאדמה לא תתן את יבולה (דברים י״א:י״ז),⁠ז ואחר כך: ואבדתם מהרה (דברים י״א:י״ז) על ידי האומות.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, מוסקבה 1628: ״בישראל״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״הברית״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, מוסקבה 1628. בכ״י לייפציג 1: ״יבא״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י ליידן 1, לונדון 26917 נוסף כאן: ״שמים וארץ״.
ה. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, מוסקבה 1628. בכ״י ליידן 1: ״הארץ״. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5: ״והאדמה״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בכ״י המבורג 13 נוסף כאן: ״את״ כמו בפסוק.
ז. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, מוסקבה 1628, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1 נכפל כאן מלעיל: ״והשמים יתנו טלם״.
האזינו השמים HEAR YOU HEAVENS – that I warn Israel, and be you witnesses to this matter; for so I have told them that you will be witnesses (cf. Rashi on Devarim 31:28). Similar is the meaning of ותשמע הארץ (i.e. the verb has the force of an imperative: AND LET THE EARTH HEAR). And why did He call heaven and earth as witnesses against them? Moshe thought: "I am a being of flesh and blood (mortal); tomorrow I shall be dead. If the Israelites will once say, 'We have never accepted the covenant', who can come and refute them?⁠" Therefore he called heaven and earth as witnesses against them – witnesses that endure forever (Sifre Devarim 306:15). And a further reason was that if they should act worthily, the witnesses might come and give them their reward: the vine might yield its fruit, the ground give its increase, the heaven bestow its dew; while if they should act sinfully, the hand of the witnesses might first be against them (Rashi uses a phrase similar to that used of human witnesses; cf. Devarim 13:10): "and He will restrain the heaven, that there be no rain, and the earth will not give its increase; and you shall perish quickly" (Devarim 11:17) – through the attacks of other nations (Tanchuma 5:10:1).
כתוב טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת (משלי כ״ז:ה׳):
אמר רבי טוביהו ברבי אליעזר זצ״ל טובה תוכחה שהוכיח משה את ישראל כענין שנאמר אתם נצבים היום. מאהבה מסותרת מאהבה שהיה אוהבם כל השנים. והיתה התוכחת מסותרת ולא היה מוכיחם ומתפלל עליהם כענין שנאמר (שם ט) ואתנפל לפני ה׳ את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו׳. ד״א טובה תוכחת שהוכיח משה את ישראל לפני מותו כענין שנאמר הקהילו אלי. מאהבה מסותרת שהיו כל הזקנים אוהבין אותם ולא הוכיחום. גדולה היא תוכחה 1שלא נתוודע יוסף אל אחיו אלא מתוך תוכחה. ולפי שראה משה רבינו שהתוכחה טובה לישראל העיד בהם בגלוי לפני השמים והארץ שנאמר האזינו השמים ואדברה. 2האוזן לגוף כקנקן שבו מגמרין את הכלים שאדם מגמר תחתיו וכל הבגדים מתעשנין כך רמ״ח אברים שבאדם כלם חיים ע״י אוזן. שנאמר (ישעיהו נ״ה:ג׳) שמעו ותהי נפשכם. אם שמע אדם דברי תורה הכל נשמעין לו. בוא וראה שמשה שמע את התורה. וכיון שפתח לדבר נשתתקו העליונים והתחתונים והאזינו לדבריו כמו שכתב בענין שנאמר 3האזינו השמים ואדברה – (מלמד) שהשמים מקלסין שנא׳ (תהלים י״ט:ב׳) השמים מספרים כבוד אל.
ותשמע הארץ אמרי פי – הארץ מקלסת. דכתיב (ישעיהו כ״ד:ט״ז) מכנף הארץ זמירות שמענו ושיתקם משה דכתיב האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. בוא וראה כמה גדולים הצדיקים שהם מושלים במעשיו של הקב״ה וכן דוד אומר (שמואל ב כ״ג:ג׳) אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים. שהרי יעקב אבינו עשה את היום לילה שנאמר (בראשית כ״ח:י״א) וילן שם כי בא השמש כדי שילן שם בא השמש. יהושע עשה את הלילה יום שנא׳ (יהושע י׳:י״ב) שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. משה עשה את הים יבשה 4שנאמר (שמות י״ד:ט״ז) (ויעברו) בני ישראל בתוך הים ביבשה, אלישע עשה את היבשה ים שנא׳ (מלכים ב ג׳:ט״ז) כה אמר ה׳ עשה את הנחל הזה 5גבים וגו׳. אליהו עשה את החרף קיץ שנא׳ (מלכים א י״ז:א׳) אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. שמואל הרואה עשה את הקיץ חרף שנאמר (שמואל א י״ב:י״ז) הלא קציר חטים היום אקרא אל ה׳ ויתן קולות ומטר. לכך נאמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. לפי שהצדיק מושל במעשה הגבורה ביראת אלהים עליו.
ד״א: האזינו השמים6לשון ריבוי לפיכך הקדים השמים לארץ. וכן במעשה בראשית כתיב (בראשית א׳:א׳) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. מפני שמעשה שמים גדולים ועצומים ממעשה הארץ.
ד״א: האזינו השמים7האזנה מקרוב ושמיעה מרחוק כענין שנא׳ (ישעיה ל:) שמעו רחוקים אשר עשיתי. לפי שהתורה ניתנה מן השמים. לפיכך אמר האזנה בשמים כאלו הוא עומד בשמים. אבל ישעיה היה מדבר על ישראל בארץ ותועבותם שעשו בארץ לכך אמר והאזיני ארץ. ד״א למה קרא לשמים ולארץ לרצות את שניהם. רבי תנחומא אמר למה קרא לשמים ולארץ שעתיד הקב״ה לגאול את ישראל על ידיהם שנאמר (ישעיהו מ״ד:כ״ג) רנו שמים כי עשה ה׳ הריעו תחתיות ארץ. ד״א למה לשמים ולארץ מפני שהתורה ניתנה על ידיהם שנאמר (דברים ד׳:ל״ו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו. ד״א למה קרא לשמים ולארץ שהמן ניתן מן השמים שנא׳ (שמות ט״ז:ד׳) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. והשליו מן הארץ שנאמר (שם) ותעל השליו ותכס את המחנה. ד״א למה קרא לשמים ולארץ שנמשלו ישראל ככוכבים וכעפר הארץ. ד״א למה קרא לשמים ולארץ לפי שהם עדיהם שנאמר (דברים ל״א:כ״ח) העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. 8ובימי יהושע הם העידו בעצמם שנא׳ (יהושע כ״ד:כ״ב) ויאמר יהושע אל (כל) העם עדים אתם בכם וגו׳. הנביאים העידו בהם שנא׳ (מלכים ב י״ז:כ״ג) ויעד ה׳ ביד כל נביא וחוזה. ד״א שהשמים והארץ אפטורפים של עולם. מן השמים יורדין הגשמים והארץ מוציאה פירותיה. שאם חוטאין השמים נעצרין והארץ כלאה יבולה.
ד״א: האזינו השמים – הסתכלו בשמים ובארץ שמא גלגל חמה שנה מדתו שאינו עולה מן המזרח 9שמא הארץ שינתה מדתה שאינה מוציאה פירותיה בעונתה שמא זרעתם חטים ויצאו שעורים שמא אמרה פרה אינה חורשת אינה דשה. כלום אמר החמור אינו הולך טעון. ואומר (ירמיהו ה׳:כ״ב) האותי לא תיראו נאם ה׳ אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו.
ד״א: השמים והארץ – מנהגו של עולם. (דברים י״ז:ז׳) יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו וגו׳. כך (שם יא) ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה וגו׳. משה אמר האזינו השמים. ישעיהו אמר (ישעיה א׳:ב׳) שמעו שמים והאזיני ארץ ליתן האזנה ושמיעה לשמים והאזנה ושמיעה לארץ. משה העיד בהם בישראל שני עדים אמר למחר אני מת. מי מעיד בהם עדים שהם קיימים לעולם אבל הקב״ה מלכותו לדורי דורים. העיד בהם את השירה שנא׳ וענתה השירה הזאת לפניו לעד לעולם והוא עליהם מלמעלה. שנא׳ (מלאכי ג׳:ה׳) וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים (לשמי) לשקר. ואומר (ירמיהו כ״ט:כ״ג) ואנכי היודע ועד נאם ה׳. ואומר (מיכה א׳:ב׳) (והיה) ה׳ אלהים בכם לעד ה׳ מהיכל קדשו:
1. שלא נתוודע וכו׳. אלא מתוך תוכחה דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. ועיין בר״ר פ׳ צ״ג אוי לנו מיום הדין וכו׳ יוסף קטן של שבטים ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו כו׳:
2. האוזן לגוף כקנקן. רבה במקומו. והוא כלי מלא נקבים ונותנין מוגמר תחתיו ובגדים עליו והם מתגמרין דרך הנקבים (מ״כ):
3. האזינו השמים ואדברה מנין שהשמים מקלסין וכו׳ כצ״ל:
4. שנא׳ ויבואו בני ישראל כצ״ל:
5. גבים גבים. וסיפא דקרא והנחל ימלא מים:
6. לשון ריבוי. פי׳ כי ז׳ רקיעים הם ע״כ פתח האזינו לשון רבים:
7. האזנה מקרוב. יתכן כמו שפי׳ הראב״ע כי מלת האזינו מגזרת אזן כאלו אמר הטו אוזן והוא מקרוב:
8. ובימי יהושע הם העידו בעצמם. היינו שהיו אז זכאים וכ״ה בספרי בהתחלת הפרשה:
9. שמא הארץ שינתה מדתה. וזה ותשמע הארץ:
(הקדמה)
האזינו
(א) האזינו השמים – להפרע מישראל אם יחטאו, כדכתיב: ועצר את השמים וגו׳ (דברים י״א:י״ז).
(Introduction)
האזינו (DEUTERONOMY 32)
(1) האזינו השמים GIVE EAR, O HEAVENS: [The heavens are addressed in order that they be ready] to punish the Israelites if they sin, as it is written (11:17), “He will shut up the skies.”1
1. Rashi offers a number of explanations here of the significance of addressing the heavens. Rashbam adopts one of them. See Rashbam’s commentary to 4:26 and the discussion in note 14 there.
פרשת האזינו השמים.
כבר פירשתי בספרי (מאזנים, עמ׳ מ״ז),⁠1 כי מלת האזינו – מגזרת: אזן, כאילו אמר: הטו אזן.
וכבר הודעתיך (ראב״ע דברים ד׳:כ״ו), שהגאון אמר: כי טעם השמים – המלאכים.
וטעם הארץ – אנשי הארץ.
או: עדות הגשם היורד מן השמים, והארץ תתן יבולה.
והנכון בעיני: העיקר בעבור היותם עומדים לעולם, וכן: שמעו הרים (מיכה ו׳:ב׳), או גם: אבן יהושע (יהושע כ״ד:כ״ז), ושם כתוב: כי היא שמעה [את כל (יהושע כ״ד:כ״ז) הדברים.]⁠א וכבר רמזתיב לך (ראב״ע בראשית פירוש ראשון א׳:כ״ו), על נשמת האדם שהיא אמצעית בין הגבוהים לשפלים, והיא תדמה הכל על צורת היכלה, ואף כי להבין גם היושבת בהיכל, על כן תגביה שפלים, ותשפיל הגבוהים.
1. ראב״ע שם כותב: ״והאזינו השמים מן: אוזן״.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ב. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: רמזתים.
GIVE EAR. I have previously explained in my book1 that the word ha'azinu (give ear) is related to the word ozen (ear). Scripture, as it were, says incline your ear.⁠2
I have previously informed you3 that the Gaon4 says that the meaning of heavens is the angels and the meaning of the earth is the people of the earth.⁠5 On the other hand, its meaning might be that the rain that comes down from heaven and the fruit which the earth produces are called to bear witness.⁠6 I believe that the correct interpretation is that Moses called heaven and earth to witness because they last forever.⁠7 Similarly Hear, O ye mountains (Micah 6:2) and also Joshua's stone.⁠8 Scripture there writes that the stone heard. I have hinted to you that man's soul is intermediary between the upper and lower worlds.⁠9 The soul compares all things to its body.⁠10 It certainly does so when speaking to other human beings.⁠11 It therefore elevates the low and lowers the high.⁠12
1. The Moznayim (Weiser).
2. I.e., pay attention.
3. See Ibn Ezra on Deut. 3:24. However, Ibn Ezra does not there mention Rabbi Saadiah Gaon by name.
4. Rabbi Saadiah Gaon.
5. Rabbi Saadiah Gaon renders our verse: Give ear, O inhabitants of heaven, and I will speak, And let the people of the earth hear the words of my mouth.
6. See Rashi: "If Israel will act worthily, the witnesses will come and give them their reward…the ground will give its increase, the heavens will bestow its dew.⁠" Rashi's interpretation is based on the Sifre.
7. In other words, heaven and earth do not refer to angels and people, or rain and the produce of the earth.
8. See Joshua 24:27: And Joshua said…'Behold, this stone shall be a witness…for it hath heard all the words of the Lord…'
9. Man's soul comes from the middle world. See Ibn Ezra on Ex. 19:20 (Vol. 2, p. 338). For the upper, middle, and lower worlds, see Ibn Ezra on Ex. 3:15 (Vol. 2, pp. 86-90).
10. Literally, its palace. The body serves as a "palace" for the soul. The mind explains reality by employing figures of speech based on the body. For example, the earth opened her mouth, etc.
11. Literally, other inhabitants of the palace.
12. See Ibn Ezra on Gen. 1:26 (Vol. 1, p. 45). "Now a human being cannot speak of things above or below without employing human terminology. Hence Scripture uses such terms as the mouth of the earth (Num. 16:30), the hand of the Jordan (Num. 13:29).⁠" Also see Ibn Ezra on Ex. 19:20 (Vol. 2, pp. 388,389).
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ – דרך ארץ הוא שאומר לאותו שרחוק ממנו לשון האזינה, שיטה אוזן לשמוע, לפי שהוא רחוק. אבל לקרוב אינו צריך לומר האזינה, אלא שישמע. ולפיכך היפךא ישעיה ואמר: שמעו שמים והאזיני ארץ כי י״י דיבר (ישעיהו א׳:ב׳), ולפי שהקב״ה מדבר, ששכינתו בשמים והם קרובים, אמר לשון שמיעה לשמים, ולארץ שהיא רחוקה לשון האזינה. {ולפי הפשט: שמיעה והאזנה אחת היא, ולא שינה אלא לצחות הלשון,}⁠ב ולפיכך מדבר לשמים ולארץ תחילה, שהם עדים, ואמר לעדים שישמעו הדברים,⁠ג {כדכתיב: העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ (דברים ל׳:י״ט)}.⁠ד
א. בספר הג״ן: הפך. בכ״י מינכן 52: שהיפך.
ב. ההשלמה מספר הג״ן, ועיין בהערה הבאה.
ג. מ״ולפיכך... הדברים״ מופיע בכ״י מינכן 52 בסוף פסוק ב׳ שלא במקומו. בספר הג״ן, הביאור מופיע כאן במקומו.
ד. ההשלמה מספר הג״ן, ועיין בהערה הקודמת.
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ – GIVE EAR, HEAVENS AND I WILL SPEAK. LET THE EARTH HEAR – It is customary to say to one who is far from him “give ear,” that one shall incline an ear to listen, since he is far away. But to someone who is close by there is no need to say “give ear,” but rather "listen". And therefore Yeshaya reversed it and said: “Listen heavens, and give ear O' land, because Hashem speaks” (Yeshayahu 1:2). Since the Blessed Holy One was speaking, and His divine presence is in heaven, and they are close by, it uses the term “listen” for the heavens, and for the land which is far, the term “give ear.” {And according to the plain meaning: “Listening” and “giving ear” are one and the same, and the change is only to beautify the language}. And for this reason he speaks to the heaven and earth first: for they are witnesses, and he said to the witnesses to hear the words, {as it is written: “I call heaven and earth to witness against you this day” (Devarim 30:19)}.
האזינו השמים – לשון אוזן פירוש הטו אזניכם.⁠1 ואדסליק מיניה קאי ואעידה בם את השמים ואת הארץ (דברים ל״א:כ״ח) אמר לעדים שישמעו דבר העדות.⁠2
האזינו השמים – שהרי לפניכם נתתי לכם את התורה שנאמר כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ׳:י״ח).
ותשמע הארץ – שעליה עמדו כשאמרו נעשה ונשמע.
האזינו – על שם שהם מרובים כמ״ש רבותינו ז״ל שהם שבעה אמר להם לשון רבים.
ותשמע הארץ – והארץ היא יחידה אמר בה לשון יחיד.
האזינו השמים, ותשמע הארץ – עליו נאמר שמעו שמים והאזיני ארץ כי י״י דבר (ישעיהו א׳:ב׳). משה רבינו היה באותו פרק רחוק מן השמים ועומד בארץ לפיכך נתן האזנה לשמים שכן מנהג הוא שאומר לאותו העומד רחוק לשון האזנה שיטה אזנו לשמוע על ידי שהוא רחוק ונתן שמיעה לארץ שאין לומר לקרוב בלשון האזנה אלא בלשון שמיעה. אבל ישעיה שהיה מדבר בשמו של הקב״ה נתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ.⁠3 ויש מפרשים למפרע: האזנה שייכא במקום שהוא קרוב ושמיעה שהוא מקום רחוק משה שרגילותו היא בשמים אמר האזינו השמים, ותשמע הארץ – שהייתה רחוקה ממנו בא ישעיה ואמר סמך לדבר שמעו שמים שהיה רחוק מהם והאזיני ארץ שהיה קרוב לה.
השמים – צבא השמים.⁠4
והארץ – צבא הארץ.⁠5
1. שאוב מאבן עזרא.
2. שאוב מר״י בכור שור.
3. שאוב מר״י בכור שור.
4. בדומה באבן עזרא בשם רס״ג.
5. בדומה באבן עזרא בשם רס״ג.
האזינו השמים, "hearken o heaven, etc.;⁠" the word האזינו is derived from אזן, "ear.⁠" Moses asks the heavens and the earth to lend their ears to what he is about to say. This is a direct continuation of the last verse in the previous portion, Vayelech, in which he had announced this poem/song to the people. He now calls on the eternal heaven and earth to act as witnesses to what he had to say, seeing that he, as a mortal, cannot do so anymore.
האזינו השמים, "you have been witnesses when I gave the Torah to this people,⁠" as Moses quoted God as saying in Exodus 20,20: כי מן השמים דברתי עמכם, "for I have spoken with you from the heaven;⁠"
ותשמע הארץ, "hear o earth,⁠" singular mode, there being only one earth, seeing that the people were standing on it when they had said: נעשה ושמע, "we will carry out the laws of the Torah as soon as we will hear them" (Exodus 24,7)
האזינו, Moses addresses the heavens in the plural mode as there are a number of different heavens making up many layers.
האזינו השמים ותשמע הארץ, the prophet Isaiah (Isaiah 1,2) took his cue from Moses, when he said: שמעו שמים והאזיני ארץ, "hear o heavens and give ear o earth;⁠" when Moses recited this poem he was far from heaven, standing on earth; this is why the verb to describe hearing that he used was האזינו when addressing the heavens. One normally addresses first the people most distant and asks them to pay attention to what one has to say. Isaiah, who spoke at the instruction of the Lord, felt closer to heaven at that time, so that he reversed the use of the terms שמע and האזין respectively. When speaking to someone close by, the expression !האזין is not appropriate. Isaiah, at the time considered himself as closer to heaven than to earth, seeing that he delivered a message from God in the heaven. Some commentators feel that exactly the opposite is true, and that the expression האזין, is the correct expression to be used when addressing someone close by, whereas the expression שמע is reserved for some further away. Moses who was so familiar with heaven and what goes on there, commenced with
האזינו therefore, and used the term שמע to call on the earth to listen, as by that time he was no longer at home on earth and had almost been completely absorbed by the heavenly regions.
השמים, with the definitive prefix ה, makes it plain that he addresses the whole range of angels who have their homes in heavenly regions.
והארץ, and similarly, all the forces active on earth as part of what we call: "nature.⁠"
האזינו השמים וגו׳ – פסוק זה ופסוק הרנינו גוים וגו׳ שהוא סוף השירה התחלתן וסופן הם אותיות השם הנכבד, לומר שהוא ית׳ חתמה לשירה זאת בשמו הגדול.
האזינו השמים – פי׳ הנשמה שהיא צלם ממעל, ותשמע הארץ, זה הגוף הנברא מן הארץ, והוא ע״ד שדרשו רז״ל בפ׳ יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו במשל החיגר והסומא.
האזינו השמים ואדברה – בגימט׳ תרי״ג, שהציע לפניהם תרי״ג מצות וסדרן לפני העדים.
הקשה מוהר״ר יצחק בר ברוך מה נשתנית שירה זו שלא נזכר בה שם משוררה, כמו אז ישיר משה, אז ישיר ישראל, ותשר דבורה וכן כולם, ואמר שגם כאן הוא רמוז, כי ראשי הפסוקים עד פסוק זכור ימות עולם שהוא פרשה אחרת, בסימן הזי״ו ל״ך הם בגימט׳ מש״ה עיין עליהם.
(הקדמה) סדר האזינו השמים
(א) האזינו השמים – על דרך הפשט צדקו דברי ר׳ אברהם כי הכתובים יתנו עדיהם בכל הדברים שהם קיימים ועומדים, וכן: שמעו הריםא (מיכה ו׳:ב׳), גם אבן יהושע, כי שם כתוב: כי היא שמעה (יהושע כ״ד:כ״ז).
ועל דרך האמת: הם השמים והארץ הראשונים הנזכרים בבראשית, כי הם יבאו בברית עם ישראל. על כן אמר שיאזינו השמים וישמעו התנאין ואיך יעשה בהם.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, וכן באבן עזרא. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון נוסף כאן: ״את ריב י״י״.
(Introduction) Seder Ha'azinu HaShamayim
(1) GIVE EAR, YE HEAVENS. By way of the plain meaning of Scripture, the words of Rabbi Abraham ibn Ezra are correct that the Scriptures designate as witnesses all things which exist and endure. Similarly, Hear O ye mountains, the Eternal's controversy.⁠1 So also with reference to the stone that Joshua set up [after he made the covenant with the people], for there it is written, for it hath heard [all the words of the Eternal which He spoke unto us].⁠2 And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], the reference here is to the first [higher] heavens and earth mentioned in Genesis, for it is they that shall enter the covenant with Israel. Therefore, he states that the heavens should give ear and listen to the conditions, and how he will apply them.
1. Micah 6:2. Because the mountains endure, the prophet designates them as witnesses in his statement of the Eternal's controversy with Israel.
2. Joshua 24:27. See Vol. I, p. 390.
פי צדיק ינוב חכמה ולשון תהפוכות תכרת (משלי י, ל״א)
שלמה המלך ע״ה הודיענו בכתוב הזה (משלי י׳:ז׳) כי הצדיק והרשע שני הפכים, ודבורו של צדיק הוא פרי חכמה ודבורו של רשע בהפך ממנו. הצדיק נמשל לעץ, הוא שכתוב (תהלים א׳:ג׳) והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, והעץ מוציא עלה ופרי, והענין הזה בו טבעי שהוטבע בו כן ביום שלישי במאמר (בראשית א׳:י״א) תדשא הארץ, העלה יש בו תועלת כי הוא מגין על הפרי בצלו מפני חום השמש, והפרי הוא העיקר, כן הצדיק יש בו עלה ופרי, העלה שלו הוא דבורו בדברי חול בעסקי העוה״ז במוסריו וספור דבריו, ויש בהם תועלת גדול כשם שיש תועלת בעלה המגין בצלו, וזהו שדרשו רז״ל, ועלהו לא יבול אפילו שיחת ת״ח צריכה תלמוד, הפרי שלו הוא דבורו בתורה ובחכמה שהיא העקר כשם שהפרי עקר באילן, ומפני זה הזכיר שלמה בכאן פי צדיק ינוב חכמה, באורו כי דבורו של צדיק פרי חכמה, וזהו שאמרו ינוב מלשון (ישעיהו כ״ז:ו׳) ומלאו פני תבל תנובה, (איכה ד׳:ט׳) מתנובות שדי, ומזה הענין (ישעיהו נ״ז:י״ט) בורא ניב שפתים, כי הדבור פרי השפתים, ובא לומר כי הצדיק כל כך הוא מרגיל עצמו לדבר חכמה עד שתחזור בו החכמה טבעית כפרי הזה שהוא עיקר האילן. ולשון תהפוכות תכרת, קרא את הרשע לשון תהפוכות כי הוא בהפך מן הצדיק כי מדתו בכל דברי פיו בהפך ממדת הצדיק אשר פיו ינוב חכמה, ומרוב גנות המדה הזאת אשר לרשע הזכיר בו קללה ואמר תכרת, כי כן דרך התורה להדביק ברכה בזכרון הצדיקים וקללה בזכרון הרשעים, הוא שאמר (משלי י) זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב. וידוע כי מדת השפלות היא בגדר החכמה, והרשע שקראו לשון תהפוכות יש בו מדת הגאוה כי היא הפכו בכל דבר, וכשם שהחכמה פריו של צדיק כן הגאוה פריו של רשע, והוא שאמר שלמה (שם י״ד) בפי אויל חטר גאוה ושפתי חכמים תשמורם, שרש הגאוה בלבו של כסיל והענף הוא בפיו, כענין (ישעיהו י״א:א׳) ויצא חטר מגזע ישי, ולא יתכן לענף מבלי שישא פרי, והפרי הוא דברי הגאוה והבוז, כענין (תהלים קכ״ג:ד׳) הלעג השאננים הבוז לגאיונים. ובא לומר כי כל כך הכסיל מרגיל עצמו במדת הגאוה בפיו ובלבבו עד שתחזור בו הגאוה טבעית, כי כיון שענף הגאוה בפיו דבר ברור הוא שיעשה פרי כי לא יוכל הכסיל להשמר מזה, אבל החכמים שפתיהם תשמורם מזה. ולמדנו מכל זה כי מדתו של רשע לגמרי בהפך ממדתו של צדיק בכל פרטי עניניו, והסברא בכל זה, כי הצדיק הוא נמשך אחר עסקי הנפש שהיא נצחית והרשע נמשך אחר עסקי הגוף שהוא כלה, ודבר ידוע כי הגוף מן הארץ והנפש מן השמים, והנה בעוד שהאדם בעוה״ז בחיים יש לו קורבה בשמים ובארץ, בשמים מצד הנפש ובארץ מצד הגוף, ולכך כשהזהיר משה לישראל בקיום התורה והמצות יעיד עליהם עדים השמים והארץ שהם קרובי האדם, כאדם שמתרה לחברו ומעיד עליו עדים בפני קרוביו. וזהו שאמר.
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי – דבר משה עם השמים לנוכח ועם הארץ בנסתר, והטעם בזה מפני שהיה מתקרב אל השמים ומתרחק מן הארץ, כי ביום מותו היה זה, וכן בכל הדברים כלן מתחלת אתם נצבים שקבץ כל ישראל ואמר להם אתם נצבים היום, גם פרשת וילך שהזכיר בה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, גם פרשה זו שכתוב בה בעצם היום הזה עלה אל הר העברים, גם בפרשת וזאת הברכה שכתוב בה לפני מותו, הכל ביום אחד והוא יום מותו, והפרשיות כולן דבקות בענינים רבים גדולים ונפלאים, ראויין להעשות בימים רבים ונעשו כלן בדרך הנס ביום אחד.
ודע כי כלל הפרשה הזאת שהיה משה מתוכח לישראל ומגיד להם מראשית אחרית ואת כל הקורות אותם לעתיד, והתחיל מבריאת העולם וסיים בענין ימות המשיח זהו שאמר זכור ימות עולם וגו׳, בהנחל עליון גוים, כלומר שהנחיל עליון את האומות והפרידם ללשונותם, לא בחר לחלקו מכלן כי אם ישראל, זהו כי חלק ה׳ עמו, כי מצאם בדרך המדבר מקום תהו ויללת תנין ובני יענה, יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו, כל החסדים האלה עשה עמהם והם שכחוהו והכעיסוהו, זהו שאמר צור ילדך תשי, יקניאוהו בזרים בתועבות יכעיסוהו, והיו כפויי טובה, מתנכרים אליו לרוב הטובה והשלוה, וכענין שכתוב וישמן ישרון ויבעט, היו מניחין עבודת האדון המיטיב והיו עובדין למי שלא היטיב להם ולא ידעו בו כח אלהות, זהו שכתוב אלהים אשר לא ידעום, ומפני זה נענשו בעונש גלות יותר מכל אומה ונתחייבו לעבוד שונאיהם. ומה שלא השבית זכרם מן העולם כמו שהיו ראויין לזה במדת הדין היה זה פן יתפארו האויבים לומר שיראתם נוצחת ומתגברת, זהו שכתוב פן ינכרו צרימו, כי אינם בעלי בינה שיחשבו איך ירדוף אחד מהם אלף ושנים יניסו רבבה מישראל אם לא כי צורם מכרם, מסר אותם ביד האומות על אשר עזבו את תורתו, ואמנם עתיד הוא להנקם מהרשעים על מה ששעבדו בישראל ולשלם להם כפעלם, זהו לי נקם ושלם, ועתיד הקב״ה שיקח מהם דין עמו, זהו כי ידין ה׳ עמו, ויזכור להם מדת רחמים, ומזה קראן עמו ועבדיו, שהרי עד עתה היו עבדי ישמעאל וקדר. ואמר ראו עתה כי אני אני הוא, כי עד כאן היו דברי משה ועתה ידבר הש״י ויבטיח הוא בעצמו בהבטחת הגאולה העתידה, ונשבע עליה, זהו כי אשא אל שמים ידי, אם שנותי ברק חרבי, כלומר שאשנן ברק חרבי והוא עבר במקום עתיד כמשפט הנבואות. ואמר הרנינו גוים עמו, כי כל האומות יאשרונו וישבחו אותנו וירצו להדבק באמונתנו אחר שיראו הנקם שישיב לצריו, ואמר וכפר אדמתו עמו כלומר שיכפר על הארץ ועל עמו היושב עליה.
ובמדרש האזינו השמים, אמר לו הקב״ה למשה אמור להן לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שנו את מדתן, או שמא אמר גלגל חמה איני עולה מן המזרח ומאיר לכל העולם כלו, כענין שכתוב (קהלת א׳:ה׳) וזרח השמש ובא השמש, הסתכלו בארץ שמא שנתה את מדתה, זרעתם בה ולא צמחה, זרעתם חטים והעלתה שעורים, או שמא אמרה פרה איני חורשה ואיני דשה היום, וחמור איני טוען ואיני הולך, והלא דברים ק״ו ומה אלו שאם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות לא שנו את מדתן, אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות על אחת כמה וכמה. באור המדרש הזה כי כל הדברים הטבעיים אינם משתנים ממנהגם ולא יוצאים מן הקו המיוחד והקצוב להם, ומה שזכר השמים והארץ לפי שהם שומרים קום ומדתם וטבעם, וכענין הים שהוא שומר הקו שלו ואינו יוצא ממדתו, שאלו יצא מקו החול שהוא גבולו יחריב העולם, וכן הפרה והחמור שהם בעלי חיים פעולתם כפי טבעם לא ישתנה כלל, וכיון שהדברים הטבעיים לא ישנו מדתם וטבעם ק״ו לבני אדם בעלי השכל והשכר והעונש שאין להם לשנות מדתם ולא לצאת מקו העבודה והתורה והמצוה.
וע״ד הקבלה האזינו השמים ותשמע הארץ, התפארת והכבוד בסוד פסוק ראשון, כי עם השמים והארץ הללו אנו באין בברית, ועל כן יאמר משה שישמעו התנאים אשר בינינו. והזכיר לשון דבור אצל השמים ולשון אמירה אצל הארץ לבאר כי כל דבור מן השמים וכל אמירה מן הארץ, ומה שדבר עם הארץ בנסתר מפני יראת המלכות, וזה מבואר.
פי צדיק ינוב חכמה ולשון תהפוכות תכרת, "The mouth of the righteous produces wisdom; but the tongue of the perverted shall be cut off.⁠" (Proverbs 10,31)
Solomon informed us in this verse that a righteous person and a wicked person are absolute opposites of one another. Whereas words spoken by the righteous reflect his wisdom, the words spoken by the wicked person reflect the opposite. This is what is meant by Psalms 1,3: "he is like the tree planted beside streams of water, which yields its fruit in season and whose foliage never fades;⁠" the tree produces leaf and fruit. This is a natural phenomenon, a law of nature which became part of trees alluded to already on the third day of creation when God gave the directive to earth: תדשא הארץ, "the earth is to produce vegetation, etc.⁠" The leaf itself performs a useful function in that it protects the fruit against heat by the shade it provides. Nonetheless, the fruit is what counts. Similarly, the righteous is the person, the fruit who counts, he too has "leaves,⁠" similar to the leaves on the tree. His everyday conversation dealing with mundane matters are described as his leaves, whereas his words of Torah are described as his fruit. Just as the leaves on a tree perform an important function, so does even the mundane conversation of the righteous.
When our sages in Avodah Zarah 19 interpreted the words "and his leaves do not wither,⁠" (Psalms 1,2) they said that it means that the casual conversations of the righteous are of similar value to the value of the leaves for the fruit of the tree, [for all the above reasons Solomon mentioned here that the mouth of the wise yields up wisdom]. The word ינוב is used in connection with agricultural produce such as in Isaiah 27,6 ומלאו פני תבל תנובה, "and the face of the world will be covered with fruit.⁠" We also find that word in Lamentations 4,9 as referring to the produce of the field. This is also the subject under discussion in Isaiah 57,19 בורא ניב שפתים, "the One Who creates the fruit of the lips.⁠" Speech may be perceived as the "fruit of the lips.⁠" The righteous trains himself so carefully to utter only words of wisdom that wisdom becomes integral to his personality, he personifies it. It is similar to the fruit which represents the essence of the tree.
The words: "the tongue of the perverted shall be cut off,⁠" describe the wicked person who is the opposite of the righteous, something which is discernible first and foremost in the way he uses his tongue. Seeing that this wicked person indulges in so much slander, libel, etc., Solomon curses him saying that his tongue ought to be cut off. It is the way of the Torah to attach blessings to the righteous and curses to the wicked. This is why we have the famous saying זכר צדיק לברכה ושם רשעים רקב, "the memory of the righteous is a source of blessing, whereas the name of the wicked will rot.⁠" (Proverbs 10,7) It is well known that the virtue of humility is associated with wisdom, whereas arrogance is a characteristic of the wicked. Just as wisdom is "the fruit" of the righteous, so arrogance is "the fruit" of the wicked. This is why Solomon says (Proverbs 14,3) "in the mouth of the fools is a rod (branch) of pride, but the lips of the wise protect them.⁠" The source of arrogance is in the heart of the fool and its branch becomes manifest in his mouth. The prophet Isaiah 11,10 illustrated this when he spoke of חוטר describing it as a "branch,⁠" i.e. "a branch comes forth from the trunk of Yishai.⁠" Branches cannot grow unless there is a trunk to support them. There is no point in describing the emergence of such a branch unless it is going to bear fruit. The fruit of such branches of the foolish, the wicked, are words of arrogance, scorn. David paraphrases the same sentiment in Psalms 123,4 הלעג השאננים, הבוז לגאיונים, "the scorn of the complacent, the contempt of the haughty.⁠" In other words, the fool gets so used to being arrogant that arrogance becomes second nature to him. Seeing that he "branch" of arrogance is so often in his mouth, it is a foregone conclusion that it will bear fruit, i.e. that he cannot restrain himself from saying things which reveal his arrogance to all his listeners. On the other hand, the wise are protected by their very lips against their mouths saying things they should not say.
Basically, the logic in all this is that the righteous is drawn to preoccupy himself with matters of the soul, matters which are of eternal value and meaning; the wicked, on the contrary, is preoccupied with transient values, matters which sooner or later cease to exist and have meaning. It is a well known fact that the very definition of the word "body" means that it is something "earthy,⁠" will revert to dust, whereas the soul is something which came from heaven. As long as man is alive in this terrestrial life, he is drawn equally toward earth and heaven. He is drawn towards heaven due to his soul, and towards earthy matters due to his body. Therefore, when Moses cautioned the people to keep the Torah and its commandments, he used as witnesses heaven and earth, both of which are conceptually close to man. This is why he said:
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, "Listen heaven when I speak, and may the earth pay attention to the words of my mouth.⁠" Moses addressed the heaven in direct speech, whereas he spoke of the earth in indirect speech. He meant to emphasize the fact that we are meant to feel closer to heaven than to earth, or at least that he himself felt closer to heaven on this day, the day he was going to die. Already Parshat Nitzavim as well as Parshat Vayelech were all speeches which Moses made on the day he died. This is why he repeatedly referred to היום, "this day,⁠" both in Nitzavim (29,9) and in Vayelech (30,2). In our Parshah the expression היום occurs also (32,49) as it does in Vezot haberachah (33,1).
All of these four portions are linked to one another conceptually, and they deal with a number of important subjects which normally would require many days for the listeners to absorb. It was a miracle that they could all be dealt with on one single day.
The overriding subject of these four portions is that Moses engages in an argument with the Jewish people reviewing what had been in the past and what would be in the future. He started speaking of matters which pertained to the creation, concluding with the messianic era. This is the reason Moses commenced his speech to the people with the words: "remember the days of yore,⁠" (verse 7) including the period when God assigned pieces of earth to different nations. This is a reference to the Tower of Babel and the confusion of languages which followed (Genesis, chapter 11,1-9). He chose as His own people only the Children of Israel. This is what is meant by the words (verse 9): "for Hashem's portion is His people.⁠" The reason is that he found them on the way in a wilderness, in desolation. (verse 10). Having found them and adopted them, He lavished loving care upon them as described in verses 10-14.
In spite of all the deeds of loving care God lavished on His people, they forgot Him and made Him angry. This is the meaning of verses 15-19. The people proved extremely ungrateful, substituting other deities, and becoming estranged to their God and Protector. Moses describes this process as due to the excess economic success granted to this people, as described in verse 14. This led them to reject and abandon service of Hashem. Seeing that the people turn to deities they had never known before they would be punished with exile more than any other nation before them and they would be forced to be slaves to these nations who hate them. The only reason God punished them by exile instead of wiping them out is that He, Hashem, does not want the Gentile nations to be able to boast that they had succeeded in destroying God's people, claiming that their deities were superior in power to Hashem. (compare verse 27). All of this befalls the Jewish people because they are devoid of insight. If they would have reflected for a moment that their erstwhile successes when one of them successfully pursued one thousand and two of them put 10,000 to flight, surely they would have realized that this had only been possible because God had enabled them to do this, that it was not their own superiority to their adversaries. If, now (in the time Moses describes) they suffer such indignities, this again can only be due to the fact that their one-time protector, Hashem, had "sold them out.⁠" (verse 30).
In spite of all this, a time would come, Moses avers, when Hashem will avenge Himself for all the brutalities the Gentile nations have inflicted upon His people, as — even if He had reason to punish them —they certainly had not been given the green light to do so (compare verse 35). He, Hashem will preside over the judgment of these people.
At that point in time, God will remind them of His attribute of Mercy; this is why Moses continues to speak of God as describing the Israelites as His people, and His servants. Up until that time they had been the servants of the Gentile nations.
Moses adds that God uses this turn of events to convince the people that only He is their true God (verse 39) and that there is no God except He. This is the conclusion of Moses' address.
What follows are the words of God directly. He, personally, assures the people of the redemption in the future, and He swears an oath to them, i.e. "I raise My hand to the heaven that I will flash My sword, etc., etc.⁠" God uses the future tense, as do the prophets, and assures us that eventually all these nations who have looked down upon us will sing the praises of His people (verse 43), and will clamour to be accepted to join our faith. The catalyst will be when they observe that we will be compensated for the erstwhile loss of our land and that we will return in triumph to that land (verse 43).
A Midrashic approach to our verses, based on Sifri Haazinu (page 460 Malbim edition); the words האזינו השמים are an introduction to God saying to Israel: "take a look at the heaven and the earth which I created to be useful to you; did either heaven or earth change their ways? Did you sow seed and it did not grow, did you sow wheat and barley came up? Or, has a cow stopped plowing or threshing? Has the donkey ceased being a beast of burden? If these planets, or animals which do not receive a reward for performing their duties and which do not even get punished for failing to do their duty have not refused to do them, how much more so could you people who are rewarded for doing your duty and who are being punished for failing to do your duty be expected to be smart enough not to deviate and rebel against Me?⁠"
The meaning of this Midrash is that all natural phenomena do not change their norms. If Moses singled out only heaven and earth as examples to illustrate this principle, it was because they, more than any other phenomena in our universe, are charged with preserving the laws of nature which ensure continued existence of the world as we know it. Just as if the oceans would break out of their assigned role and parameters would bring in the wake of such departure of the norm immediate calamity upon earth, so if heaven and earth were to disobey the rules laid down for them the result would be even more catastrophic. What is true of inert phenomena such as heaven and earth, is also true of living creatures such as cows and asses which are the mainstays of the farmer on earth. If all these creatures do not change their habits, man must certainly not change his habits and thereby endanger not only his surroundings but himself.
A kabbalistic approach: The words שמים and ארץ of which Moses speaks here are references to the respective emanations כבוד and תפארת, which they represent in the very first verse of Genesis. In other words, Moses did not address the phenomena visible to the human eye such as sky and earth, but to the mystical elements they represent, and which are the elements with which the Jewish people entered into a covenant. This is why Moses demanded that they hear the conditions which exist between us. The term דבור refers to Moses speaking to שמים, whereas he used the term אמירה when addressing the mystical aspect of Earth. He wanted to emphasize that דבור represents something originating in a deeper source of the speaker than the thoughts uttered and described as merely אמירה, which do not necessarily originate in his innermost self. [The author writes about why, according to Kabbalah, heaven had to be addressed in direct speech as opposed to earth. I confess I have not followed this. Ed.]
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי – הקשה ר׳ ברוך בר׳ יצחק מה נשתנית שירה זו מכל השירות שבתורה שאין לך שירה שאין שם האומרה נזכר בה כמו אז ישיר ישראל ותשר דבורה וידבר דוד וכאן מי נזכר. ותירץ כי גם בזה נראה משה בראשי פסוקים [ה׳] של האזינו. (של יערוף כמטר). כי של כי שם ה׳ אקרא. ה׳ של הצור אלו האותיות עולות כמנין מ׳. שי״ן של שחת לו. ה׳ של הלה׳ תגמלו זאת הרי משה. ולפי שיש בשירה זו קשות לא נאמר בו שמו אלא ברמז.
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ – א״ר הונא פמלייא של מעלה. מרובה משל מטה לכך אמר משה לשמים לשון רבים ולארץ אמר לשון יחיד ותשמע. ד״א דרך ארץ הוא לאותו שהוא רחוק לומר לשון האזנה שיטה אוזנו לשמוע. ולכך הפך ישעיה הלשון שאמ׳ שמעו שמים והאזיני ארץ (ישעיהו א׳:ב׳) כי הקרוב אין צריך שיאמר האזנה אלא שישמע. והקב״ה לפי שהוא מדבר וכבודו בשמים והם קרובים אליו לכך אמר לשון שמיעה לשמים. ולארץ שהיא רחוקה אמר לשון האזנה. ולפי הפשט שמיעה והאזנה אחת הן. ולא שינה אלא לצחצח הלשון. ולפיכך. אמר ישעיה להפך שמיעה והאזנה אצל השמים ואצל הארץ. והכא לכך דבר אל השמים תחלה ואל הארץ לפי שהם עדים. וכאן אמר לעדים שישמעו הדברים כדכתיב העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ (דברים ל׳:י״ט). והקשה רבינו ברוך בר׳ יצחק מה נשתנית שירה זו מכל שירות שבתורה שאין לך שירה שבתורה שאין שם האומרה נזכר בה כמו אז ישיר משה (שמות ט״ו:א׳), ותשר דבורה (שופטים ה׳:א׳), אז ישיר ישראל (במדבר כ״א:י״ז) ואמר כי גם בזאת נרמז משה בר״ת שבראשי הפסוקים הראשונים ה׳ דהאזינו י׳ דיערוף כ׳ דכי שם ה׳ אקרא (דברים ל״ב:ג׳). ה׳ דהצור תמים. אלו הד׳ אותיות עולות מ׳ וזוהי מ׳ של משה שי״ן דשח״ת. ה׳ דהלה׳. הרי משה ולפי שיש בשירה תוכחות קשות לא נזכר שמו בפי׳.
האזינו השמים – משה אמר האזנה לשמים והשמיעה לארץ וישעיה בהפך שאמר שמעו שמים והאזיני ארץ לפי שאומנתו של משה בשמים ודרך הוא לומר למי שאצלו האזן הסכת ולארץ לפי שהיא רחוקה ממנו אמר שמיעה. וישעיה לארץ שהיתה קרובה לו אמר לשון האזינו שמי שהוא אצלו אינו צריך אלא שיטה אזנו לשמוע ולפי שהוא רחוק צריך השמעה בקול ורש״י פי׳ שלכך שינה הדברים לפי ששמים וארץ עדים דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ ועדים כשעדותן מכוונת עדותן קיימת ואלו לא בא ישעיה ונתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ היו שמים מעידים ואומרים כשנקרינו בעדות בימי משה בהאזנה שמענו והארץ מעידה אני נקראתי בלשון שמיעה ואין עדותן מכוונת בא ישעיהו והחליף הדברים נמצאו שניהם בלשון האזנה ושניהם בלשון שמיעה ואמר רב הונא בשם רב אחא מדברי שניהם נלמוד שעליונים מרובים מן התחתונים שהרי משה אמר לשמים האזינו בלשון רבים ולארץ ותשמע בלשון יחיד וכן ישעיה אמר לשמים שמעו ולארץ והאזיני לשון יחיד. ושמא לכך נקראו העליונים שמים בלשון רבים והתחתונים ארץ בלשון יחיד.
האזינו השמים ואדברה, "hearken o heavens and I will speak;⁠" Moses, when addressing heaven and earth mentioned the word האזינו, addressing the ears of heavens first, whereas Isaiah when doing so in Isaiah 1,2 mentioned the word שמיעה, hearing first. The reason is that Moses' primary field of activity was with heaven, he was close to it and did not need to worry about the ability of the heavens to hear him, but needed their attention to his words. Isaiah being closer to earth than to heaven had to proceed in the reverse order, first making sure that witnesses' ears were open, before worrying about gaining their undivided attention. When someone is close to the one who addresses him, all he needs to do to get the message is turn his ears in the source of the sound's direction. A person who is far from the speaker needs to insure first that he is heard, before worrying that what he says will be heard and understood. According to Rashi, (in his commentary on Isaiah) the reason for the opposite approaches taken between Moses and Isaiah is that both heaven and earth are witnesses, (compare Deut. 30,19) seeing they will be around as long as any Israelites exist, they had to be addressed as such in similar terms, i.e. both as hearing and hearkening, (paying attention to what they hear) otherwise each could claim that they were only witnesses to part of what had been demanded of them. Rav Hunna, quoting Rav Acha, claims that from the wording it is clear that there are more witnesses in heaven than on earth, seeing that Moses addresses heaven in the plural mode, האזינו, whereas he addresses earth in the singular mode, ותשמע. Isaiah followed the same pattern he had read about in the Torah, i.e. plural mode for heaven, and singular mode for earth.
האזינו – משה אמר האזנה לשמים ושמיעה לארץ וישעיהו הפך הדברים ואמר האזנה לארץ ושמיעה לשמים למה לפי שהיה קרוב לשמים ודרך הוא לומר למי שהוא אצל האוזן בהסכת ולארץ לפי שרחוקה ממנו אמר שמיעה וישעיה לארץ שהיתה קרובה אצלו אמר האזנה שלמי שהוא אצלו אינו צריך אלא שיטה אזנו לשמוע ולזה אמ׳ השמיעה שהוא רחוק בקול רם. ורש״י פי׳ בישעיה שלפי׳ שינה הדברים לפי ששמים וארץ עדים דכתיב העדותי בכם את השמים ואת הארץ ועדי׳ כשעדותם מכוונת עדותם קיימת ואלו לא בא ישעיהו ונתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ לא היתה עדותם מכוונת שהשמים יאמרו שבאזנה שמעו והארץ בשמיעה אבל בא ישעיהו וכיוון עדותם נתן האזנה לארץ ושמיעה לשמים ושניהם מעידי׳ בשמיעה ושניהם בהאזנה. ד״א למה שמים וארץ לפי שבהם העיד משה להעיד להקב״ה ובהן חטאו ובהן לקו ובהן מתנחמין בהם העיד משה דכתיב העדותי בכם היום את השמים ובהן חטאו שנאמר והנשים לעשות בצק לעשות כוונים למלאכת השמים ובהם לקו שנא׳ ואל השמים והנם רועשים הרי השמים בארץ מנין שנאמר גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי. ולקו בארץ שנא׳ ראיתי הארץ והנה תוהו ובהו. ובהם מתנחמין דכתי׳ כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני כן יעמוד זרעכם ושמכם ומפני מה נשתנית שירה זאת מכל השירות שבכולן נזכר בהם שם אומרם כמו אז ישיר משה אז ישיר ישראל ותשר דבורה וידבר דוד וכאן לא הוזכר שם אומרה ויש להשיב לפי שהוא נזכר בראשי הפסוקים שהם ה״א דהאזינו יו״ד יערוף כ׳ דכי שם וה״א דהצור עולין מ׳ ש״ין דש״חת וה״א דהלה׳ הרי משה ולפי׳ נמי ה״א דהלה׳ גדולה להראות כי שם סיים המשורר ולכך סידר כי שם ה׳ אקרא והדר הצור תמים פעלו לפי שכשבא מ״ה ליטול נשמתו של משה הלך מ״ה אצלו ואמר לו הקב״ה שלחני ליטול נשמתך א״ל לך מכאן כי אני רוצה לשבח להקב״ה לא אמות כי אחיה א״ל משה למה אתה מתגאה יש להקב״ה שמקלסין אותו כל שעה ושעה שנאמר השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו וכו׳ וכתיב מכנף הארץ זמירות שמענו א״ל אני משתק אותם ומקלס להקב״ה מיד פתח ואמר האזינו השמים יערוף כמטר בא מ״ה אצלו פ״ב התחיל משה מזכיר עליו שם המפורש ואמר כי שם ה׳ אקרא מיד ברח מ״ה מפניו והלך לו כיון שבא פ״ג אמר משה הואיל ומאת הקב״ה צריך אני להצדיק עלי את הדין פתח ואמר הצור תמים פעלו. יערוף כמטר כמו יטיף כמו יערפו טל והזכיר כאן ארבע רוחות העולם יערוף זה רוח מערבית שבא מערפו של עולם ודרכו להביא מטר. תזל כטל זו רוח צפונית שנחה כטל כדאמרי׳ צריכא צלותא כיומא דאסתנא כיום שמנשב בו רוח צפונית. כשעירים זו רוח דרומית שמכתת השעורים כרביבים זו רוח מזרחית שמרבה ומצמחת הזרעים כמה דאיתמר ברביבים תמוגגנה צמחה תברך.
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ – י״מ השמי׳ המלאכים שוכני שמים והארץ יושבי הארץ.
וי״מ: על עדות המטר שהוא מהשמים ועל הארץ שתתן יבולה. והנכון שהוא שמים וארץ ממש שדרך הפסוקים להעיד בדבר הקיים ועומד לעולם וכן שמעו הרים את ריב ה׳. ומשה אמר האזנה על השמי׳ ושמיעה על הארץ וישעיה אמר בהיפוך שמעו שמים והאזיני ארץ לפי שלשון אזנה נופל בדבר הקרוב לאדם ומשה שהיה קרוב לשמים אמר בהם אזנה וישעיה שהיה קרוב לארץ אמר בה לשון אזנה:
האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ, "Give ear o heaven so that the earth will listen when I speak.⁠" [You, the reader, will no doubt observe that the author inverted the headline, to already incorporate his interpretation of what is written here. Ed.]
Some commentators feel that when Moses addressed "heaven,⁠" he was in fact addressing the angels who reside in heaven. Similarly, when he called out to the "earth" to listen to his words, he meant the inhabitants of the earth.
Other commentators feel that Moses addressed as witnesses the "rain" which comes from the sky, and the yield of the fields and vineyards that is provided by the earth's input. He called upon both to be generous with their contributions when the people deserved it.
I believe that the correct interpretation is that Moses addressed heaven and earth's essence, as it is customary for verses in the Bible that describe someone as being called as witness to appoint enduring phenomena such as heaven and earth as witnesses, as one can be sure that when needed these witnesses will always be at hand. This is why we have שמעו הרים את ריב ה', the prophet Micah 6,2 calling as witness the mountains; when he relays God's message to the people. Moses used the term האזנה when addressing the heavens, whereas he used the term שמע when addressing the earth. The prophet Isaiah, (Isaiah 1,2) in a similar appeal reversed what Moses did, using the term שמע when addressing the heavens, and the term האזנה when addressing the earth. The reason is that when the recipient of the sound of one's voice is nearby, the term האזנה is appropriate, whereas for recipients further away the term שמע is appropriate. Moses was feeling closer to heaven than to earth at that time, hence he used the term appropriate for addressing someone nearby when speaking to heaven. Isaiah, not being on the same spiritual level as Moses reversed the procedure, as he was closer to earth than to heaven.
האזינו – לעיל מיניה כתיב את השירה הזאת עד תמם, וסמיך ליה האזינו. כמו שהאזנתם ושמעתם לד״ת כן האזינו לדברי השירה הזאת. כפי הפשט האזינו השמים, פי׳ יושבי ערים הגדולות ובצורות בשמים.
ותשמע הארץ – יושבי הארץ. פי׳ יושבי כפרים וערים הקטנים.
השמים ואדברה – עולה תרי״ג. כלומר האזינו לתרי״ג מצות. הפסוק מתחיל בה״א ומסיים ביו״ד, שכלל השם בראש השירה. ויש בו ז׳ תיבות, והיינו חצבה עמודיה שבעה, כנגד ז׳ רקיעים. וז׳ ארצות. וז׳ ימי המעשה.
ותשמע – ב׳ במס׳. דין. ואידך ותשמע ותושיע. שאם תשמעו אמרי פי תהיו נושעים, וזהו ותשמע ותושיע.
האזינו השמים
רמב״ם בהלכות (ק״ש) [תפלה] פרק י״ג כל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב וחותם ומסיים בדבר טוב. אבל פרשת האזינו הראשון קורא מהאזינו עד זכות ימות עולם, השני קורא מזכור ימות עד ירכיבהו, השלישי מירכיבהו עד וירא י״י וינאץ, הד׳ מן וירא י״י עד לו חכמו, הה׳ מן לו חכמו, הו׳ מן כי אשא עד סוף כל השירה. ולמה פוסקין בה בעניינות אלו מפני שהיא תוכחה כדי שיחזרו העם בתשובה וסימן הזי״ו ל״ך.
האזינו {השמים} – כן מנהג העברים, וכן אבן יהושע כי היא שמעה (יהושע כ״ד:כ״ז)

ביאור דברי הפרשה:

אמר האזינו השמים – מה שאדבר, ותשמע הארץ – מה שאומר.
והנה דבר לאלו להיותם קיימים כמו שאמר ואעידה בם את השמים ואת הארץ.

פרשת האזינו

האזינו השמים ואדברה וגו׳ עד סוף הפרשה

ביאור המלות

האזינו השמים ואדברה – לפי שדבר גדול דבר וענין שהוא סוף כל המחשבות אשר חשב י״י עליהם ותכליתם ויתד שכל עצמותם ושלמותם תלויה בו. הקדים להראות בדבריו יוקר הדבור הזה וגודל ערכו ועוצם תועלותיו במליצה צחה ויקרה עד מאד. אמנם נראה מעלת הדרוש ויקר תפארת גדולתו במה שיקרא אל השמים מעל ועל הארץ מתחת לשמוע דבר מפיו כי הם הנמצאות הכוללות כל המציאות כלו ולא תשוער קריאה כמוה כי אם אל ענין נפלא ועצום מאד. כי באמת מעלת הנקרא תעיד על מעלת דברי הקריאה. הלא תראה כאשר נשמע קול הקורא ואומר הלא תענה אבנר ולא ידעו מי הוא מה ענה אותו אבנר בן נר מי אתה קראת אל המלך (שמואל א כ״ו:י״ד) עד שהוזקק להשיב אל תוכחתו ולהודיעו שכבר נשמע בדבר הקריאה שיהיה גודל הערך כמעלת הנקרא ויותר במה שאמר הלא איש אתה ומי כמוך בישראל ולמה לא שמרת אל אדוניך המלך כי בא אחד העם להשחית את המלך אדוניך (שמואל א כ״ו). ומהראוי לדקדק בספור הזה כי נאמר שם ויקרא דוד אל העם ואל אבנר בן נר לאמר הלא תענה אבנר כי לשון הקריאה לא היה אלא לאבנר בן נר בלבד. והשני מאמר אבנר מי אתה קראת אל המלך כי הוא לא קרא אלא אליו. ועוד שנאמר שם ויכר שאול את קול דוד ויאמר הקולך זה בני דוד ואם הכירו למה שאלו. והנה המפרשים ז״ל תקנו כל זה על נקלה לאמר כי הוא קרא פעמים רבות אל העם ואחר שלא ענו אותו אמר הלא תענה אבנר וגם כי קראת אל המלך הוא כמו על המלך לומר מי זה שאינו חושש לזעוק אצל המלך בהיותו ישן ועל ההכרה לא דברו דבר כי מעצמו יובן שהכיר ולא הכיר.
אמנם הכוונה אצלי בזה הוא מהענין אשר אנו בו. וזה שהמנהג מדרך המוסר שכאשר ירצה איש לדבר אל המלך או אל שר הצבא שלא יקרא אליהם בשמותם גם כי יהיו סגורים בחדריהם אבל יקרא אל השוער והשוער אל הסריס והסריס אל השר והשר יגיע הקריאה אל המלך אמנם אם המלך הוא מבקש אל השר או אל העם הנפקד תחת ידו אינו קורא רק אל השר עצמו ובשמו כי דרך הגדול להחל בגדול ודרך הקטן להחל בקטן. והנה דוד לפי שהיה שר וגדול בישראל ומשוח מלך כשהוצרך לקרוא את העם ואל שר הצבא קרא בשם הגדול ולזה נאמר ויקרא דוד אל העם ואל אבנר בן נר הלא תענה אבנר כי בקרוא בשם אבנר קרא לכלם כמנהג הגדולים אמנם אבנר כשמעו הקריאה חשב בלבו שכוונת הקורא לא היתה אלא לקרוא אל המלך אלא שמתוך המוסר קורא אל שר הצבא להגיע צעקתו אליו כי אם היה הרצון לקרוא לו לבד היה קורא לאחד מנעריו או לנושאי כליו ולזה אמר מי אתה קראת אל המלך. אז ענה דוד ויאמר הלא איש אתה וגו׳ – ירצה אני לא קראתי אל המלך אבל אליך קראתי למה שאתה איש ומי כמוך בישראל ויש לי דין ודברים עמך ועמהם על דבר אשר לא שומרתם את אדוניכם משיח י״י חי י״י כי בני מות אתם. וכבר נתן טעם אל קריאתו אל האיש אשר הוא שר וחשוב אשר בכלל קריאתו קרא לכלם מצד שהדבר אשר קרא עליו הוא דבר יקר הערך מאד מאד כאשר דבר מלך וסכנתו תלויה בו וממילא נשמע כי הקורא היה כדאי לקרוא על האופן ההוא מרוב חשיבותו ומזה נאמר ויכר שאול את קול דוד כי הכיר כי אין זולתו בכל ישראל שיקרא על זה האופן 1והוא הכרת ענין אמנם על הכרת טביעות הקול אמר הקולך זה בני דוד. מכל מקום נתבאר שהקריאה אל גדולי הערך לא תתכן כי אל דבר רב עצום וגם שיהיה הקורא כדאי אליה וזה הענין עצמו נמצא בתחלת דברי ישעיהו הנביא אמר שמעו שמים והאזינו ארץ וגו׳ (ישעיהו א׳:ב׳) כי על חשיבות הקורא אמר כי י״י דבר כמו שיבא עוד ועל חומר הקריאה וגודל צרכה אמר בנים גדלתי ורוממתי וגו׳. והוא הענין הנכבד שכוונו רבן של נביאים בזה באומרו.
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי – יגלה את אזנם כי מה שידבר להם ומה שיקרא באזניהם הוא לבדו כדאי לקרוא אלו הנמצאים העצומים האלו הכוללים לשמוע מפיו. והפליג בזה יותר במעלת הענין לא כמו שאמר ישעיהו כי י״י דבר שכבר אפשר שיהיו נקראים לכבוד הקורא לא לעוצם מעלת הקריאה אבל כשאמר ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי הורה כי כל המעלה הזאת לא נעשתה אלא ליוקר דבר הקריאה בעצמו. וכבר אמרו הראשונים (ספרי פ׳ האזינו) כי מפני שהיה משה קרוב לשמים ורחוק מן הארץ אמר האזנה בשמים ושמיעה לארץ הפך ממה שאמר ישעיהו לפי שהיה רחוק מן השמים וקרוב אל הארץ. ואני תמה על זה שהרי אמר ישעיהו כי י״י דבר אשר ברא לכבודו השמים והוא עמד עליהם ומשה לא אמר רק אמרי פי. ולזה אני אומר שהענין בהפך כי מלת האזנה תאמר מרחוק ושמיעה מקרוב ולזה שם משה עצמו כאלו הוא רחוק מן השמים ואמר האזינו השמים ואדברה – כלומר הטו אזנכם לשמוע דברי אמנם הארץ שהיא קרובה אליו אינה צריכה רק שתכוין לשמוע. וזאת היא מליצתו של ישעיהו שהראה בדבריו שהוא קרוב אל השמים ורחוק מהארץ באומרו שמעו שמים והאזיני ארץ אבל התנצל ממאמר אלה כשאמר בסוף כי י״י דבר ובאו הגבולים האלו בתכלית הדקדוק. 2כי אמר האזנה ודבור בשמים לפי שהנמצאים השכליים מאזינים האזנה שכלית הדבור הפנימי. אמנם אל הארץ אמר שמיעת אמרי פיו כי לה יאתה שמיעת חיצוני המאמרים לבד. ואין ספק שכוון בזה אל שתי הכתות הנמצאות באנשים על אלו המדרגות על דרך שאמר בפרשת הקהל האנשים ללמוד והנשי׳ לשמוע. והנה אחר שהראה בזה מעלת דבורו מה שיספיק עם שאחר כך יוסיף הביאור באומרו כי שם י״י אקרא – כמו שיבא נעתק להראות להם עוצם תועלתה.
1. והוא הכרת ענין וכו׳ ר״ל כי בשמוע איש קול הקורא או המדבר אליו מרחוק, מבלי אשר יראנו פנים אל פנים יוכל בכל זאת להכירו בשני אופנים, הא׳ הוא כי ממהות ואיכות הדברים בעצמם יוכל להכיר ולדעת איכות המדבר. החכם הוא או סכל? נכבד או נקלה? אוהבו או שונאו? וזה יקרא הרב ז״ל בשם ״הכרת ענין״ והב׳ הוא אם הקורא או המדבר הוא אחד מאוהביו ומיודעיו הרגילים אצלו, יוכל להכירו גם במהות קולו החזק הוא או הרפה? כמאמר הכתוב ״הקול קול יעקב״ וזה אשר יקראנו הרב ז״ל בשם ״הכרת טבעיות הקול״ (ובלשון חז״ל בחולין דף צ״ו ע״א) ״טביעות עינא דקלא״ והנה כאשר נקרא אל אבנר ״ולמה לא שמרת אל אדוניך״ וכו׳ הכיר שאול ממהות הדברים האלה כי רק איש יקר וישר דרך כדוד היודע חובת השרים ועבדי המלך לשמור את ראש אדוניהם. הוא הקורא אליו כדברים האלה, ״ויכר שאול את קול דוד״ שם ״דוד״ זה שהוא שמו העצמיי, מורה על מעלתו וחשיבותו כהוראת שם הפרטי (עיין ביאורי למעלה שער מ׳ שמות דף ס״ה ע״א) ויתורגם שאול, גם הכיר את קולו בעבור שהיה חתנו הרגיל אצלו כבנו, אשר ע״כ הכיר קולו היטיב וזש״א ״הקולך זה בני דוד״.
2. כי אמר וכו׳, ר״ל כי בבוא יחד שני פעלים אלה האזנה ושמיעה, יורה פעל ״האזנה״ וע״כ יאמר גם על הרחוקים, כי גם הרחוק אשר לא יוכל לשמוע באזניו מה שידבר החכם המוכיח לעם, יוכל בכל זאת להשיג עפ״י שכלו מעצמו לבד, ענין ותוכן דברי החכם ההוא, אבל פעל ״שמע״ מורה רק על שמיעת הקול בבחינה נופנית, וע״כ יאמר רק על הקרובים אל המדבר עד שיכולים לשמוע קולו, וכמו כן יורה שם ״דיבור״ גם על הדיבור השכלי ואמרי פי רק על הדיבור החיצוני ומבטא שפתים, וע״כ ישעיה אשר בשם ה׳ דבר אמר ד״מ לשון שמיעה אל השמים שהם קרובים אל ה׳ יותר בבחינת מעלתם השכלית, והאזנה אל הארץ הרחוקה ממנו מאוד במעלתה המוסרית, אבל משה שאמר רק אמרי פיו, אמר בהפך ״האזינו השמים״ יען כי הם רחוקים ממנו. ״ותשמע הארץ״ בעבור שהיא קרובה אליו בהיותו שוכן בקרבה, והשתמש ג״כ בפעל ״ואדברה״ המורה גם על הפנימי והשכלי, אצל ההאזנה שהיא שמיעה שכלית, ואמרי פי אצל השמיעה המורה על הדיבור החיצוני, ודרך רמז יאמר הרב ז״ל יורו ג״כ ״השמים״ פה על האנשים השלימים באומה, אשר להם לב לשמוע ושכל להבין אמתת דבריו, ושם ״הארץ״ על המון העם השומעים דבריו רק שמיעה גופנית וחיצונית.

Gate 103

"Give ear, O heavens, let me speak"
It is common practice to communicate important messages to people of stature, whereas matters of an inconsequential nature are communicated to people of lower rank. When Moses calls on Heaven and Earth to be his audience, he thereby testifies to the importance he attaches to the speech he is about to make. (David addressing Avner in Samuel I 26 is a case in point)
The term ha-azinah, give ear, is reserved for the physically more distant listeners, whereas the term shemi-ah, hearing, is reserved for listeners close at hand. For this reason Moses uses the former term when calling on the Heavens, and the latter when addressing the earth. When in contrast to Isaiah 1,2, Moses refers to the origin of the message being himself not God, he emphasises the importance of what he is about to say rather than who is saying it. Moreover, "giving ear,⁠" refers to listening done with the mind, whereas "hearing" refers to listening done with one's senses, one's physical ears. Spiritual beings, being disembodied, cannot therefore "hear" in our sense of the word. This rule applies at least when both terms are used at the same time. Heaven and Earth respectively are also similes for the highly intelligent and the common minds, respectively. The former can absorb "a heavy rainshower,⁠" the latter only "dew,⁠" or a mild "drizzle.⁠" (32,2)
Proclaiming the name of God (verse 3) is designed to make the people listen to Moses' speech, and to put on record Gods absolute perfection. Verse four is very precise about that. Moses is anxious to preclude the thought that any future disasters befalling the Jewish people could be rooted in an imperfection on the part of God. The very idea that Israel could repay a God who had proven His perfection with evil for the good He has done for it, can only be due to the fact that it is Israel who is a foolish and unwise people.(verse 6) Moses extols Gods unique role which far exceeds what any natural father would have done for his son. Gods claim on the Jewish people is therefore that much stronger than the claim of a natural father on his son. Moses credits God with four distinct contributions to Israel's existence. "Your father, --your owner,--who has made you,--and who preserves and maintains you.⁠"
1) He brought us into the world, just like a father begets us.
2) He continues to own what He has created, not like an artist or craftsman who sells his creations.
3) Unlike the natural father who is only one of the causes contributing to a son being born, seeing that there is also a mother, God is the sole Maker of the Jewish person or nation.
4) He maintains His comprehensive supervision over us during our entire lifetime, something a natural father could not do even if he wanted to. To establish the truth of the four points made, Moses says "remember the six, respectively seven days of creation,⁠" and you will understand about the fact that God has fathered you. When you reflect on "the years of generations past,⁠" you will agree that no one has a prior claim on you. "Ask your father,⁠" and he will tell you that whereas a natural father when he sires a son did not plan to create a specific personality, God did have this in mind. "Your elders, and they will tell you.⁠" They will inform you that there is no other force in the world that can assure your continued existence except He. (verse 7)
Alternately, Moses could have referred to the four kinds of truths that go unchallenged and need no proof.
1) Sensual perceptions; we do not ask for proof that white is white or that black is black.
2) Self evident truths, such as that the whole is greater than each of its parts.
3) Historical truths, handed down by tradition. For instance, no one challenges the historical fact that Jews lived in Spain for many hundreds of years prior to being expelled.
4) Things believed and accepted by one or more nations, for instance the universal concept of immorality. "Remember the days of old,⁠" see everyone counts a seven day week. This proves that God had created the world in seven days. Had the world already existed, "understand the meaning of generation to generation" then there would be no difference between open ended infinity or partial infinity. Something never ending would be no different since it had never started. Making the week a seven day unit would be pointless then. The whole idea of history, recording time etc. would be pointless in such a context. These facts were handed down by your fathers and your elders.
In verse fifteen we read about five staggered cases of decay, corruption, which are introduced by the caption "Yeshurun grew fat and kicked.⁠" The result was a) you became fat; b) you grew coarse; c) you grew gross; d) he forsook the Lord who had made you; e) he spurned the Rock of his support. The specific acts of rebellion are listed in verse 16-18. Gods response which was equally staggered, is listed in verses 19-25. The penalties listed
1) sword,
2) hunger;
3) wild beasts;
4) pestilence, correspond to the four basic elements the earth is made of, i.e. fire/sword; water/famine; dust/wild beasts; air, ruach /pestilence.
In describing the Jewish people as a nation lacking counsel, Moses underscores the obvious. Only utter fools forget that the achievements of a numerically so inferior nation who have risen to such elevated status, could only have been possible due to supernatural assistance. Survival of the Jewish nation after the commission of a cardinal sin such as that of the golden calf, was only due to God not wanting to create the impression of His impotence. Verse thirty two "for the vine of Sodom is their vine,⁠" means that even when on the outside Jewish actions appear inspired by worthwhile motivations, "their grapes are grapes of gall.⁠" When you taste the fruit, i.e. examine their true motives they will be found to be rotten. Only when the nations of the world will mock Israel in ever increasing volume, will God defend His reputation. This period will coincide with a time when Israel will have recognized that it has no one else to turn to but God. The entire "song" that we read here in Parshat ha-azinu, is further proof that the course of Jewish history was indeed foreseen by God, that it does not represent either impotence or lack of foresight by the Creator. Ramban points out correctly, that had all these predictions starting with Deut. 4,25 "when you will beget children,⁠" been based merely on astrology, we would have believed in astrology, seeing that all these predictions have become true. How much more then must we believe in God who has recorded all these prophecies in the Torah so many years in advance of their happening. No doubt the as yet unfulfilled parts of the prophecies will come to pass in due course. When Moses refers to the fact that observance is not "a vain thing" (verse 47), he reiterates that nothing is preordained, and would therefore make the Torah meaningless, inconsequential in terms of history. The exercise of our will both individually and collectively, shapes our fate and determines the timing of events forecast in Gods plan. "Through this thing you will prolong your days.⁠" (verse 47) Regardless of the need of the human condition to be perfected through the undergoing of experiences that will help refine and mature it, observance of Torah at any given time, ensures for its adherents prolonged periods of well being on their own soil.
האזינו השמים שאני מתרה בהם בישראל ותהיו עדים בדבר. שההתראה צריכה עדים ויהיה פירוש ואדברה שאדבר התראתי בם כאילו אמר ואתרה בם ואמר ותהיו עדים בדבר מפני שלולא זה היה נראה שאמר להם שיאזינו דבריו דרך ספור בעלמא:
שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים. כדכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ לישרא׳ אמר אבל לשמים ולארץ לא אמר ועכשיו בא לומר האזינו השמים וגו׳ ואחר כך אמר וכן ותשמע הארץ פירש כמו שפירשתי בשמים שתהיה גם הארץ עד שאני מתרה בהם ומפני שהשמים הם יותר נכבדים מהארץ לא רצה לכללם בדבור אחד לומר האזינו השמים והארץ ואדבר׳ אלא יחד זה לבדו וזה לבדו ופירושו האזינו אתם השמים מה שאני מתרה בהם וגם הארץ תשמע התראתי וכמוהו שמעו שמים והאזינו ארץ ולא אמר שמעו שמים וארץ:
(א-נב) ואמנם הספקות הנופלות בדברי הסדר הזה כפי הסברא הפשוטים בכתובים הלא הם כ׳:
הספק הא׳ בפסוק הראשון מהשיר׳ האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. אם העיד בהם את השמים ואת הארץ כמו שאמר למעלה, למה לא השוה שניהם בלשון א׳? והנה נמצא החלופים ביניהם בשני דברים: האחד שאמר האזנה בשמים, ובארץ אמר שמיעה. והב׳ מאשר האזנה שאמר בשמים זכרה בלשון צווי, האזינו השמים, ובארץ לא זכר שמיעתה בצווי, אבל אמר ותשמע הארץ, כמ״ש שעל כרחה תשמע. וישעיהו החליף השיטה וזכר שמיע׳ שמים והאזנה בארץ אבל שניהם זכר בלשון צווי:
הספק הב׳ באמרו כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו. ואם עדיין לא זכר דבר מבני ישראל איך אמר כנגדם הבו גודל לאלהינו, והנה הדבור הנסתר לא יאות כי אם אחרי זכרון המדבר והשומעים דבריו. ואולי שמפני זה כתב ר״א שהבו גודל לאלהינו יחזור לשמים כי בגדלם ומעלתם יורו גודל ממציאם, על דרך (תהלים י״ט) השמים מספרים כבוד אל. אבל סדר הפרש׳ וצורת הדברים ימאנו הפי׳ הזה:
הספק הג׳ באמרו הצור תמים פעלו. והוא כי מה ראה עתה לתאר את השם הנכבד בשם צור, ולהוסיף עליו תארי׳ שהם: הא׳ תמים פעלו, והב׳ כי כל דרכיו משפט, הג׳ אל אמונה, הד׳ אין עול, הה׳ צדיק, הו׳ וישר הוא, ויראה שאין צורך לתארים האלה כפי ענין הפרש׳:
הספק הד׳ בפסוק שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול. פעמים ידבר בלשון רבים לא בניו מומם ופעם בלשון יעיד שחת לו, דור עקש ופתלתול. פעם ידבר בלשון נסתר שחת לו לא בניו מומם, ופעם לנכח הלה׳ תגמלו זאת:
הספק הה׳ בפסוק בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק ה׳ עמו והוא כי אם היתה הכונ׳ שבהנחל עליון הארצות למשפחות האדמה הציב הארץ הנבחרת לישראל כמו שפירשוהו המפרשים, איך אמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. כי הנה הגבולות ההם היו מהאל יתברך אז בראשונה ולא היו מהאומות, וגם מה יהיה ענין כי חלק ה׳ עמו בהיות שגם לשאר העמים הנחיל ארצות אחרות עם היות שאינם חלק ה׳. ואם היתה הכונה שהאל חלק האומות למשרתים ובחר ישראל לנחלה לו, קשה אם כן אמרו יצב גבולות עמים, והיה ראוי שיאמר יצב ישראל לנחלתו:
הספק הו׳ באמרו ימצאהו בארץ מדבר והוא כי מה היתה הסבה שלא זכר הנה יציאת מצרים שהוא החסד הראשון שקבלו ממנו קודם בואם למדבר והתחיל מהמדבר. ואיך אמר שמצאם במדבר, כי הנה במצרים מצא אותם ונקרא שמו עליהם. ואונקלוס תרגם ספק צרכיהון אבל לשון הכתוב לא יסבלהו שהיה ראוי שיאמר ימציאהו:
הספק הז׳ אם זכר חסדי המדבר שעשה עם ישראל למה לא זכר יום מתן תורה, ומלחמת עמלק, וסיחון ועוג, והמן, והבאר, ויתר הפלאים והחסדים שעשה עמהם במדבר, כמו שזכר מה שנתן להם בארץ באמרו ירכיבהו על במותי ארץ ויתר הפסוקים:
הספק הח׳ באמרו כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף וגו׳, ה׳ בדד ינחנו וגו׳. והוא כי אין המשל דומה לנמשל כי בהיות האלוה ית׳ מנהיג את ישראל לבדו לא ידמה לנשר כשיעיר קנו ועל גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו, שבאו במשל הזה ארבעה חלקים ובנמשל חלק אחד. אם לא שיאמר כדברי הרב המורה בהקדמתו שיש משלים שכללו׳ המשל מורה על הנמשל ואין כל חלק מחלק המשל מורה על דבר מיוחד בנמשל כי הוא מיפוי המשל:
הספק הט׳ בפסוק צור ילדך תשי ותשכח אל מחולליך כי הנה הפסוק הזה הוא כפול ומיותר בענינו אחרי שכבר אמר למעלה ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו. כי שם נזכר ששכחו את השם ושעזבו אותו, וזה הוא עצמו הנרצה בצור ילדך תשי ותשכח וגו׳:
הספק הי׳ באמרו אספה עלימו רעות חצי אכלה בם. והוא כי אם היתה גזרתו אסתירה פני מהם כמו שאמר ושיעזבם למקרים, מה לו להענישם בעצם ולאסוף עליהם רעות? ואם היתה כונתו להענישם על צד העונש איך אמר אסתירה פני מהם כי הנה המעניש לא יסתיר פנים אבל ישגיח בענין הנענש והענש:
הספק הי״א באמרו ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. כי הנה תנובות שדי וחמאת בקר וחלב צאן ושאר הדברים אשר זכר הם משלימות התבואות והצלחתם, אבל היות הדבש מהסלע והשמן מהחלמיש מה הוא הטוב וההצלח׳ אשר בזה ואיך מנאו מכלל הטובות האחרות. ויותר היה ראוי שיאמר ויניקהו דבש תמרים ושמן זיתים, וכבר מדרכי התור׳ כשיזכור השמן והיצהר יזכור הזיתים לא החלמיש:
הספק הי״ב בחטא העם הנזכר בכאן שהוא עבודה זרה בלבד, וזה יתישר ויצדק לחרבן בית ראשון שהיה בחטא עבודה זרה גם כי גלוי עריות ושפיכות דמים היו שם ולא נזכרו כאן. וכן כתב הרמב״ן שאין בשירה הזאת תוכחת רק על עבודה זרה בלבד אבל בחרבן בית שני שלא היה בחטא עבודה זרה לא יצדק המאמר הזה, ויתחייב מזה שלא נכלל חרבנו בשירת האזינו. ואם זה כן ימשך גם כן שהגאול׳ שנזכרה בשירה הזאת היתה בלבד לחרבן בית ראשון ונתקיימה בבית שני, ואין לנו אם כן זכרון גאולה ונחמה לגלותנו זה. ומלבד מה שיהי׳ בזה מהיאוש הנה הפסוקים לא יסבלוהו, כי בבנין בית שני לא נתקיים הרנינו גוים עמו רק לעגו עליהם ואמרו (נחמי׳ ג׳) מה היהודים האמללים עושים והיו עבדים גדוליהם בהיכל מלך בבל וכלם משועבדים לו. ובימים ההם לא הית׳ הנקמה שיעד בכאן, אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר ודם עבדיו יקום ושאר הדברים שזכר:
הספק הי״ג באמרו בסוף השיר׳ ויבא משה וידבר את כל דברי השיר׳ הזאת באזני העם. הוא שהי׳ קודם השיר׳ שנאמר וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השיר׳ הזאת עד תמם, ואם כבר נזכר זה שם מה ראה לזכרו שנית במקום הזה? וגם יקשה אמרו ויבא משה כי אם הוא היה מדבר עם הזקנים והשוטרים ועם כל הקהל מאין בא לדבר הדברים האל׳ כי כבר היו כלם בהקהל ובאותו מעמד ולא יצדק שם לשון ביאה:
הספק הי״ד באמרו שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום כי לא דבר רק הוא מכם וגו׳, ואיך יחשוב אדם שיהיו דברי אדון הנביאים דבר רק? ומה הצורך לצוותם שישימו לב בדברי השיר׳ הזאת יותר משאר היעודים והמצות עצמם ומי׳ הדברות שהם יסוד התורה? ואם היתה השירה עדות למה שיהי׳ בעתיד ויתקיים בהכרח מבלי תנאי מתנאי העבוד׳ ושמירת המצות, איך יאמר שישימו לבבם לדבריהם לשמור לעשות את כל דברי התור׳, והנה היעוד העתיד אשר תעיד עליו השיר׳ יתקיים עכ״פ מאין המלט ממנו:
הספק הט״ו במה שאמר כאן הש״י למשה עלה אל הר העברים. והוא שכבר צוהו זה עצמו בפרשת פנחס שנאמר שם עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל וראית אותה ונאספת וגו׳. ואם היה שצוהו שם עליו איך לא נתקיים אותה צווי והוצרך לצוות שנית באותן המלות בעצמם? והרמב״ן כתב שם זה לשונו ואיננו מצוה שצוהו הקב״ה לעשות כן עתה שאם כן היה מתחייב לעלות ולמות מיד, אבל טעמו תעלה אל הר העברים אחרי כן בבא עתך. בעבור שצוה לאלה תחלק הארץ הודיעו כי לא תתחלק על ידו כי אתה תעלה אל הר העברים טרם שיסעו ישראל מארץ מואב ותמות ולא יגיעך מהארץ כי אם הראי׳ לבד, וכן קח לך את יהושע בבא יומך תקח את יהושע והשלים הכתוב שעשה כן משה והוא העשי׳ שיזכור בשעת פטירתו עכ״ל. ומדברי רש״י דייק זה, אך פשט הכתובים וסדרם מורה שאין הענין כן ושהוא צווי ולא הודעה. וגם אמרו שמה בסוף הדברים ויעש משה כאשר צוה ה׳ אותו ויקח את יהושע וגו׳, מורה באמת שמיד קיים הצווי ההוא לא אחרי כן בשעת מותו ולא כמו שחשב הרמב״ן:
הספק הי״ו ממה שאמר כאן בתאר הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני יריחו. והנה באמרו הר העברים הזה שהיה רומז אליו באצבע לא היה צורך לשאר ההודעות והתארים שזכר להודיעו כי לדבר הנסתר יצטרכו ההודעות להכירו ולדעת מה הוא, לא לדבר שהוא לפני האדם נרמז אליו. כל שכן ששם בפרשת פנחס היה ראוי לזכור ההודעות האלה להיותם הצווי הראשון, ושם אמר בלבד הר העברים הזה ולמה אם כן הוסיף כאן בתארו:
הספק הי״ז באמרו כאן ומות בהר והאסף אל עמך ובפעם הראשונה אמר בלבד ונאספת אל עמך, ולא אמר מיתה שם, כי במקום שיאמר מיתה יראה שאין צורך לומר אסיפה וכאשר יזכור אסיפה לא יצטרך מיתה אם לא לרמוז דבר אחר. ולכן יקשה למה כאן זכר ב׳ הלשונות, ומות בהר והאסף אל עמך. ולמה לא זכר גויעה כיון שראה לזכור בו לשון מיתה ואסיפה כי כן מצינו באבות שנזכרו בהם גויעה ומיתה ואסיפה, ובאהרן ובמשה נזכרו מיתה ואסיפה ולא גויעה ואין ספק שלא היה בהזדמן:
הספק הי״ח בענין ראיית הארץ שזכר כאן וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחזה ומות בהר ונאספת אל עמך וגו׳ על אשר מעלתם בי וגו׳. ואחרי כל זה אמר כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל. כי הנה מלבד מה שיש במאמר הזה מאכזריות רב באמרו ושמה לא תבא, הנה באו הדברים שלא במקומם, שהיה ראוי שיסמכו למה שאמר למעלה וראה את ארץ כנען וגו׳, ולא יפסיקו ביניהם במה שאינו מענין הראיה:
הספק הי״ט באמרו על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קדשתם אותי בתוך ישראל. והוא שכבר באו בחטא ד׳ לשונות שנים מחייבים מעלתם מריתם, ושנים מהם שוללים לא קדשתם לא האמנתם. והנה כאן בא אחד מהמחייבים מעלתם בי, ואחד מהשוללים לא קדשתם אותי, והיה די באחד מהם או שיזכרו ארבעתם כלם. ובמעילה פירש במי מריבת קדש מדבר צין, ובלא קדשתם לא אמר לבד כי אם בתוך בני ישראל:
הספק הכ׳ למה אמר הפסוק שאהרן ומשה נגזרו בגזרה אחת שלא יעברו את הירדן ולא יכנסו לארץ, ולא זכרו אהרן בראיית הארץ ולא צוהו עליו כמו שצוה במשה ע״ה ג׳ פעמים. הא׳ בפרשת פנחס, והב׳ בפרשת ואתחנן, והג׳ בכאן:
האזינו השמים ואדברה וגו׳ עד הלה׳ תגמלו זאת וגו׳.
שיערתי בשירה הזאת ששה חלקים מתחלפים בכונתם:
החלק הראשון הוא בהקדמה שהקדים אדוננו משה לדברי השיר. וזה החלק יכלול חמשה פסוקים מן האזינו השמים עד הלה׳ תגמלו זאת:
החלק השני בספור החסדים והטובות שעשה הש״י עם ישראל. והוא כולל תשעה פסוקי׳ מן הלה׳ תגמלו זאת עד וישמן ישרון ויבעט:
החלק הג׳ בספור חטאם העם ופשעם נגד ה׳. ויכלול ד׳ פסוקים מן וישמן ישורון ויבעט עד וירא ה׳ וינאץ:
החלק הד׳ הוא מהעונשים שיעניש הש״י על פשעם. והוא כולל שבעה פסוקי׳ מן וירא ה׳ וינאץ עד אמרתי אפאיהם:
החלק הה׳ הוא בספור הכליה שחשב ה׳ לעשות לעמו והסבה שבעבורה נמנע ממנה. ויכלול החלק הזה ח׳ פסוקים מן אמרתי אפאיהם עד הלא הוא כמוס עמדי:
החלק הו׳ הוא בנחמת ישראל והנקמה מהאויבים. ויכלל החלק הזה עשרה פסוקים מן הלא הוא כמוס עמדי עד ויבא משה.
הרי יש לנו בשירה הזאת ו׳ חלקים שהם חלק ההקדמה וחלק החסדים וחלק הפשעים וחלק העונשים וחלק מחשבת הכלייה וחלק הנחמה ונקמת האויבים.
(א) וחמשה פסוקים הראשונים האלה שהם חלק הקדמת השירה אפשר לפרשם בשתי דרכים מהפירוש:
הדרך הראשון הוא שאמר שמים וארץ בדרך משל וכוון בהם שרי העם ושטריו שהם במעלה ושלמות ודומים לשמי׳ הנצחיים בטבעם והמשפיעים באשר תחתיהם. ובארץ כוון המון העם הדומים אליה בשפלותם ובהיותם מקבלים השפע מהשמים אשר עליהם שהם המנהיגים אותם. וכבר נמצא בדברי ישעיהו הנביא ע״ה (סימן י״ג) הדבור המשליי הזה. בספרו הכרת נבוכדנצר והנתן מלכותו לאחר, אמר על כן שמים ארגיז ותרעש הארץ ממקומה בעברת ה׳ צבאות וביום חרון אפו. שהמשיל מפלת המלכים ואבודם להרגזת השמים ומפלת העמים וחרבנם לרעש הארץ, וכמו שכתב הרב המורה בפרק כ״ט חלק ב׳. ועל זה הדרך אמר כאן אדוננו משה האזינו השמים ואדברה כנגד זקני העם ושוטריו שהיו לפניו, כמו שאמר למעלה הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה. כאלו בקש מהם שיטו אזן לדבריו, ואמר שכאשר הם היותר נכבדים שבעם ויאזינו דבריו אין ספק שההמון והעם ישמעו אותם גם כן. וזה אמרו ותשמע הארץ אמרי פי, כאלו אמר בעבור זה אליכם אישים אקרא בראשונה להטו׳ אזן לדברי כדי ששאר ההמון ישמע מעצמו. והותר בזה הספק הראשון:
(א-ה) והדרך הב׳ בפירושם הוא שאמר שמים וארץ כמשמעותם וכוון בהם אל השמים ממעל ואל הארץ מתחת, לפי שאמר למעלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ והנה היה זה להיות׳ נצחיים ועומדים לעד כדברי ר״א, ולהיות׳ הסבות האמצעיות בחכמת בוראם להגעת הטוב והרע אל האומה ע״פ מעשיהם בתת השמים את טלם והארץ תתן את יבולה כשהיו זכאים וההפך בהפך כמ״ש רש״י וכמאמ׳ חגי הנביא ע״ה (סימן א׳) על כן עליכ׳ כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה.
והנה אמר האזנה בשמים ושמיעה בארץ בהפך מה שאמר ישעיהו שמעו שמים והאזיני ארץ. ואמרו הראשונים כי להיות משה קרוב לשמים ורחוק מן הארץ אמר האזנה בשמים ושמיעה בארץ הפך מה שאמר ישעיהו לפי שהיה רחוק מן השמים וקרוב אל הארץ. ואין זה צורך אצלי שהרי ישעיהו אמר כי ה׳ דבר אשר כסא כבודו בשמים ושמי השמים והוא עומד עליהם, ומשה לא אמר רק ואדברה ואמרי פי, ולזה חשבו אנשים שהענין בהפך שהאזנה תאמ׳ למרחוק ושמיעה מקרוב:
אבל הנראה אלי באמת הוא שהם שמות נרדפים והשמיעה היא כמו האזנה, והעד (תהלים י״ז) שמעה ה׳ צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי. אמר משה כנגד השמים האזינו בלשון תחינה להיות׳ במעל׳ עליונה ולכן נתחנן אליהם שישמעו, אמנם לארץ שהיא דומם ובלתי בעלת נפש, אמר ותשמע הארץ. והיו דבריו לשמים ולארץ יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, רצונו לומר אם ישראל ישמרו את התורה כראוי יערוף המטר ואם לא ישמרו ואם לא יעשו אותה לא ירד המטר. וזהו יערוף כמטר לקחי שכמו שישראל יערוף וירבה הלקח כך יערוף וירבה המטר לבא, וכמו שהם יזלו אמרת ה׳ כך תזל הטל עליהם באופן שתהיה התורה בקרבם כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב.
או יאמר לשמי׳ ולארץ כאשר בקרב ישראל יערוף כמטר לקחי ותזל כטל אמרתי ויתעסקו בתורה כדי לקיים מצותיה ולעשות פירות כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב ולהצמיח׳. אז כאשר שם ה׳ אקרא אתם השמים והארץ הבו גודל לאלהינו רוצה לומר כאשר ישראל בשם ה׳ יקראו ויתפללו אליו ובכונתם דבקים בו, אתם השמים הבו גודל לאלהינו ותנו מטר על פני האדמה והארץ תתן יבולה כי זהו הגודל והכבוד לאלהינו שתהיו זריזים לתת שכר לשומרי מצותיו.
ואמר כי שם ה׳ אקרא בלשון ישראל, כאלו הוא היה מעיד זה בשם ישראל לשמים ולארץ.
ואמר הצור תמים פעלו להגיד שכבר יקרה לאדם מעולה ונכבד שכל פעולותיו שלמות וכל מעשיו משובחי׳ והוליד בן פריץ והוא יאבד שם אביו ומעלתו ויסבב שיקולל בפי בני אדם שיאמרו ארור שזה ילד ארור שזה גדל. ככה האל יתברך שהוא צור עולמים תמים פעלו ופעולותיו שלמות בתכלית השלמות, וכמו שפעולתו טובה כך הדרכים האמצעיי׳ אשר תביא בהם הם כלם משפט כי הוא אל אמונה קיים בלתי משתנה ואין עול לשום נמצא עם כל גודל יכלתו כמו שעושים בני אדם הגבורי׳ עול לאנשים החלשי׳ אין כן השם כי אין בו עול כלל, לפי שמטבעו ומעצמו צדיק וישר הוא והוא אוהב הצדק והמשפט מפאת עצמו. ועם כל שלמותו הנה שחת לו לא בניו מומם, רצונו לומר הנה שחת השם והפסיד שמו הטוב והמהולל זה העם שהוא לא בניו מפאת מומם שהוא דור עקש ופתלתול.
וביאר איך הדור העקש ההוא במומם שישחיתו להשם יתברך באמרו הלה׳ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. ויהיה כפי זה הפירוש הא׳ הלה׳ ה״א השאל׳ לא ה״א התימה, יאמר האם ראוי שתהיו אתם גומלים הגמול מההשחת׳ להיותו האל יתברך אביך קנך הוא עשך ויכוננך שיאמרו בעבור זה ארור שזה גדל ארור שזה ילד, כי הנה הוא מפאת פעולתו תמים ושלם וצדיק וישר הוא, אבל ההשחת׳ והארירה והקללה אשר יגיע אצלו חס ושלום תהיה בעבורכם להיותכם בניו. ואפשר לפרש עוד שחת לו לא בניו מומם שהיא שאלה ותשוב׳ יאמר האם יחשוב שברשעתו ישחית להשם יתברך חלילה לו מזה כי הם משחיתים לעצמם ולא להשם יתברך על דרך (איוב ל״ה) ורבו פשעיך מה תעשה לו, אמר שחת ישראל לו, לא להשם יתברך ואין השחתה אליו יתברך כי הם משחיתים בעצמם שלא יהיו בערך בנים וזה מומם שהם בעצמ׳ דור עקש ופתלתול. ואין לתמוה כשיבא הדבור פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים כי כן דרך הכתובי׳, והעד כמו שאמר רבי אברהם אמרו כאן זכור ימות עולם בלשון יחיד, בינו בלשון רבים.
הרי לך בזה דרך שני בפירוש החלק הזה מהשיר׳, והותרו ארבעת הספקות הראשונים:
לפי שאמר למעלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ. בא עכשיו לקרוא שמים וארץ שיהיו עדים בדבריו. וכן אמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ וכו׳. כנגד הגדולים והקטנים הנדמים לשמים ולארץ. לרמוז שהשירה הזאת יש בה דברים ראויים לגדולים ודברים ראויים לקטנים. וזה כענין מה שאמר למעלה אתם נצבים היום ראשיכם שבטיכם. וכן כל איש ישראל. ואחר שכולם היו בכאן. ראוי היה שישמעו דבריו. וכן רמז האזינו השמים ותשמע הארץ. על השמים וכל אשר בהם הם המלאכים והשרפים העומדים לפני השם. שכולם יבאו לשמוע דברי השירה הזאת. אחר שיש בה סתרים גדולים. וכן והארץ וכל אשר בה שישמעו דברי השירה הזאת. ולפי שמרע״ה השיג עתה מה שלא השיג כל ימיו. כאומרו תוסף רוחם יגועון. רצה שירדו לכאן רכב וסוסי אש. שהם משרתיו אש לוהט. הדבקים בה׳ מצד מעלתם. וכן המשרתים שהם למטה מהם הנדמים לארץ. בערך השמים שהם אש ומים. וכן המלאכים שהם מצד הרוח כאומרו עושה מלאכיו רוחות. כולם יבואו לכאן לשמוע דברי השירה הנדמים לטל ומטר. וזהו יערוף כמטר לקחי וגו׳:
ואמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ – לפי שמשה מדרגתו היתה למעלה מהנביאים. ולכן אמר האזנה בשמים. לפי שהוא היה קרוב אליהם והם היו מדרגתו. כאומרו הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. ואמרו שהמן היה יורד בזכות משה. ולכן אמר וישבות המן ממחרת. ולפי שמשה היה רחוק מן הארץ כאומרו של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש היא. ולא מדרגת הארץ. לכן אמר ותשמע הארץ. כמי שהיה רחוק ממנה. אבל ישעיהו עליו השלום אמר להפך שמעו שמים והאזיני ארץ. לפי שהיה רחוק מן השמים וקרוב מהארץ. ועם כל זה אמרו בזוהר שכשאמר ישעיהו ע״ה שמעו שמים. בקשו שמים וארץ להרעיש עליו ואמרו מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לומר לשמים שישמעו. עד שאמר כי ה׳ דבר. כלומר למה חרה לכם על דברי. כי אין אני המדבר אלא ה׳ דיבר. אבל משה רע״ה אמר בלי יראה. האזינו השמים ואדברה. כי אני הוא המדבר הנני. והנה במאמר הזה הודה מרע״ה לומר. שהוא היה במדרגה יותר גדולה מהשמים. וששמים וארץ הם נכנעים ומשועבדים לו. ושיש להם להאזין ולשמור דבריו ולבטל תנועתם מלפניו. אחר שהוא בעל התורה. וכל התורה כולה שמותיו של הקב״ה. ולכן כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו. ולא הוא לבדו יכול לעשות אלא כל הצדיקים והנביאים יש להם כח זה לבטל תנועתם. אחר שישראל אינם תחת ממשלות השמים. אלא חלק ה׳ עמו והם למעלה מהם. כאומרם ז״ל כל העו״ג ניתנו לשרים ידועים. וישראל באי זה מקום ניתנו. השיבו ואמרו ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. לפי שאין מזל לישראל. ולכן אמר יהושע שמש בגבעון דום. וכן נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה. ולכן אמר באברהם הבט נא השמימה ואמרו שהגביהו למעלה מן השמים. וכן מרע״ה אמרו שעמדה לו חמה במלחמת סיחון ועוג. וכן במחלוקת קרח ועדתו גזר אומר אם בריאה יברא ה׳ ופצתה האדמה את פיה. ועשתה מאמרו מיד ותפתח הארץ את פיה. ולכן אמר עכשיו האזינו השמים ואדברה. כמו שכבר האזנתם לי. ותשמע הארץ. כמו שהיא רגילה לשמוע. ולכן עתה אני רוצה שתאזינו לי ותבטלו תנועותיכם ותעמדו במקומכם בלי תנועה.
[הזי״ו לך – אות ה״א, הקדמת השירה]:
האזינו וגו׳. עכשיו שמשה רצה לקרוא עדים שמים וארץ, כמו שייעד לעילא (לא כח)⁠1, אמר האזינו השמים ואדברה וגו׳:
1. ׳ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ וגו׳, וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת׳.
שאני מתרה וכו׳. דאם לא כן, למה אמר ״האזינו השמים וגו׳⁠ ⁠⁠״. ומה שאמר ׳שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים׳, מפני שאין התראה אלא אם כן יודע המותרה שמעיד עליו עדים:
ואחר כך ואבדתם מהרה על ידי האומות. הוצרך לזה, שלא יקשה מה שאמר שיד העדים יהיה בם, והרי כתיב (לעיל יא, יז) ״ואבדתם״, וזהו אינו על ידי שמים וארץ. ולפיכך פירש שגם זה על ידי שמים, שפירוש הכתוב ׳ואחר כך ״ואבדתם מהרה״ על ידי האומות׳, שכאשר אין להם לאכול, אין כח להם ללחום:
(א-ב) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי – פירש״י למה העיד בהם שמים וארץ שאם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם ע״כ העיד בהם שמים וארץ עדים שהם קיימים לעולם ועד שאם יזכו וכו׳ לספרים דגרסינן שהם קיימים לעולם ועד שאם יזכו וכו׳ אם כן הכל חד טעמא, אבל לספרים דגרסינן ועוד שאם יזכו אם כן הוא שני טעמים. וקשה לטעם ראשון וכי השמים והארץ יש להם פה להעיד, ואין לומר שוודאי אין שם אומר ודברים זולת מתוך שיתנו השמים טל ומטר והאדמה תתן יבולה כשעושין רצונו של מקום, ולא יתנו כשאין עושין רצונו זה מופת שקבלו ישראל הברית, א״כ מהו שאמר ועוד שאם יזכו כו׳ היינו הך של טעם הראשון.
ונראה ליישב גירסא זו, לפי שאמרו רז״ל (שבת פח) יום הששי ה״א יתירה לומר שכולם תלוין ועומדים עד יום ששי בסיון אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לא יחזור העולם לתוהו ובוהו, וא״כ מאחר שאנו רואין כהיום ששמים וארץ קיימים ולא הוחזרו לתוהו ובוהו זה מופת חותך שקבלו ישראל התורה וזה״ש על כן העיד בהם שמים וארץ ומהו העדות שיעידו, שהם קיימים לעולם כי קיומם נותן עדות ה׳ נאמנה שכבר קבלו ישראל התורה דאל״כ לא היו קיימים ועומדים אלא היו חוזרים כבר לתוהו ובוהו.
וטעמו של דבר שקיום שמים וארץ תלוי בתורה, לפי שהעליונים ותחתונים הם שני הפכים וצריכים לאמצעי המצרפם והוא האדם המורכב מן חומר וצורה והרכבה זו היא ע״י התורה, כי זולת התורה היה האדם נמשל לבהמה ולא היה בו חלק מן העליונים לפיכך העוסק בתורה משים שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה שלא יהיו מתנגדים זה לזה כי האמצעי מצרפם זה״ש יערוף כמטר לקחי כי כל נצוק חיבור וכמו המטר היורד מן השמים עד לארץ דומה כאילו הוא מחבר שמים לארץ כי כל נצוק דומה לחיבור, כך לקחי דהיינו התורה הלקוחה מן השמים לארץ היא מקום דנשקי ארעא ורקיע.
האזינו השמים ואדברה – כבר כתבנו למעלה פר׳ וילך (ל״א:ז׳) שמשה אמר ליהושע כי אתה תבא את העם. זקנים שבדור עמך הכל לפי דעתם ועצתם אבל הקב״ה אמר ליהושע כי אתה תביא, בעל כרחם כו׳, ולא סתרי אהדדי כי משה מדבר כנגד הפחותים שקרא בשם העם הבועטים בכל דברים הקשים ואינן מקבלים מרות ומרדות ע״כ צריך לדבר עמהם בנחת ורכות לפי דעתם ועצתם, אבל הקב״ה מדבר כנגד הטובים שבהם כי כן משמע הלשון כי אתה תביא את בני ישראל ולא קראם בשם עם לפי שבגדולי ישראל הוא מדבר המקבלים מרות ומרדות לכך אמר כי אתה תביא, בעל כרחם ועמהם מדברים כל דבור הקשה ושם הוכחנו כל זה בראיות ברורות ע״ש.
לכך נאמר האזינו השמים, הם הגבוהים במעלה כגבוה שמים מעל הארץ ואדברה כי כל דבור קשה כמ״ש (בראשית מ״ב:ל׳) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. כי הגבוהים במעלה מקבלים מרדות דבור קשה אבל הפחותים שנמשלו לארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי, כי עמהם צריך אני לדבר אמירה רכה.
יערוף כמטר לקחי – הם הדברים שלקחתי מפי הגבורה כי הקב״ה אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל, בעל כרחם טול מקל כו׳, והם הם דברים קשים וממנו ית׳ לקחתי ולמדתי לדבר קשות אבל לא עם כל אדם כי הדברים הקשים דומים מכל צד למטר היורד בגבורה אבל אין הכל שמחים בו, כך דברים קשים אשר לקחתי ולמדתי מפי הגבורה לדבר בהם אין הכל שמחים בהם כי אנשי המעלה לבד שמחים בהם אבל לא רוב ההמון עם, ע״כ צריך המוכיח למעט בהם מפני כבודן של ישראל זעיר שם זעיר שם כמטר היורד טיף טיף לכך נאמר יערוף שהוא לשון טיפה, אמנם תזל כטל אמרתי מה שאמרתי משלי ליהושע כי אתה תבוא את העם, הכל לפי דעתם ועצתם כי זהו הדבר שהכל שמחים בו כטל זה שהכל שמחים בו לפיכך אין אני צריך למעט באותן הדברים ע״כ אמר תזל המורה על ריבוי נזילה.
ובזה מיושב מה שהזכיר אצל המטר יערוף, ואצל הטל תזל, ודרך העולם הוא בהפך שהמטר נוזל והטל מטפטף אלא להורות על הענין שהזכרנו שכל זה משל ודרך הנהגתו עם השומעים דבריו, ומ״ש לקחי, היינו דיבור קשה שהזכיר הדומה כאילו לקחו בזרוע בחזקת היד ומכריחו לקבל דבריו ומ״ש אמרתי, היינו אמירה רכה כאמור.
כשעירים עלי דשא – פירש רבינו בחיי שעירים כמו צעירים והוא המטר הדק דומה לטל והוא יפה עלי דשא שהוא כלל לבישת הארץ בדשאים שנקרא דשא והוא רמז לכל כלל ההמון עם אשר עמהם הוא צריך לדבר בדברים רכים בלתי מורגשים כמטר דק זה שאינו פועל בחזקה, וכרביבים, היינו המטר הרב והגס היורה כרביב וכחץ הוא יפה עלי עשב כי כל עשב לעצמו נקרא עשב רמז ליחידי סגולי הדור שאינן נכנסים בערבוביא עם כל ההמון עם והם חברים מקשיבים בקול דברים קשים היורים כרביב וכחץ.
וקרוב לפירוש זה כתב מהרי״א במרכבת המשנה, שהשמים כינוי לזכרים והארץ כינוי לנקיבות כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו׳ והולידה והצמיחה (ישעיהו נ״ה:י׳). וכתיב במתן תורה (שמות י״ט:ג׳) כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים תאמר להם אמירה רכה, ותגיד לבני ישראל, אלו הזכרים תגיד להם דברים קשים כגידין, לכך נאמר האזינו השמים ואדברה דבור קשה עם הזכרים ותשמע הארץ אמרי פי אמירה רכה לנקיבות.
ונראה לפרש בהפך זה, כי השמים היינו גסי הרוח אשר דעתם גסה עליהם ועמהם דבר קשות אמנם הצדיקים מכניעים עצמם עד לארץ ועמהם דבר רכות, ע״ד שנאמר (משלי י״ז:י׳) תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה.
ויש אומרים שאמר האזינו השמים שיעמדו וישתקו מתנועתם, ואם תאמרו כל הזמן ההוא במה יתקיים העולם על זה אמר יערוף כמטר לקחי שיתקיים העולם בזכות התורה העומדת במקום מטר וטל כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם (דברים ח׳:ג׳). ואולי שע״ז אמר כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו. כי כשאקרא בשם ה׳ לגזור איזו דבר כנגד מנהגו של עולם כמו שמש בגבעון דום וגו׳ (יהושע י׳:י״ב) וכמו יהיה טל על הגיזה וחורב על הארץ (שופטים ו׳:ל״ז) וכיוצא בהם אז הבו גודל לאלהינו, ותשמעו לדברי הגוזר עליכם בשם ה׳ כדרך שעשיתם עכשיו בגזירת האזינו השמים דהיינו השתיקה מתנועתם.
ומ״ש האזינו השמים לשון ציווי, ותשמע הארץ אינו לשון ציווי אלא משמע שתשמע מעצמה, נראה שכך פירושו כי מאחר שלכך העיד בהם שמים וארץ שאם לא ישמעו ישראל אזי השמים לא יתנו מטר והאדמה לא תתן יבולה, על כן אמר דרך ציווי לשמים לומר שאני מצוה לכם שאם לא ישמרו ישראל התורה אז לא תתנו להם מטר, אבל על הארץ אין אני צריך לצוות כי אם לא יתנו השמים מטר איך תתן האדמה יבולה בלא מטר, על כן אמר ותשמע הארץ אמרי פי שודאי תשמע מעצמה בלא גזירה שלא תתן יבולה כי זה נמשך מזה.
(הקדמה)
האזינו
(א) האזינו: פרשה פתוחה. בשילהי פ״ק דמגילה1, כל השירות כולן אריח ע״ג לבנה, ולבנה ע״ג אריח, חוץ משירה זו (דעשרת בני המן2) ומלכי כנען3, שהם אריח ע״ג אריח, ולבנה ע״ג לבנה, מ״ט כדי שלא תהא תקומה למפלתן. וכתב הר״ן4 ז״ל דשירת האזינו נמי כיוצא בזו היא וכו׳5, <ע"ש,> והא דלא חשיב בגמ׳ שירת האזינו בהדי הנך, תירץ חכם א׳ מנרבונא, תלמיד רבי׳ מרדכי ז״ל דהכא מן השירות שנאמרו על הנס קאמר, כגון שירת הים ודבורה ודוד והך דמגלת אסתר, אבל דהאזינו לא על נס נאמרה.
ובענין צורת השירה הזאת כתב החכם בעל א״ת כפי מה שמצא בשלשה רמב״ם כתובי יד וכפי מה שכתב רבי׳ דוד כוכבי ז״ל בספר בית אל6 בשמו של הרמב״ם7 ז״ל שכותבי׳ אותה בששים ושבע שיטות, ולזה הסכים המאירי8. ואולם בספר רמב״ם שבדפוס כתו׳ בשבעי׳ שיטות. וכן מצא ברמב״ם א׳ כ״י ובהללי ובספרים ירושלמי׳ קדמוני׳, ובמס׳ סופרי׳9 פ׳ י״ב, אלא שנפל טעות סופר שם שחסר ריש שיטה חמישית, שהיא מלת צור.⁠א ואע״פ שס״ס חלוקי׳ בזה, כתב החכם הנ״ל כי טוב בעיניו לעשותה שבעים שיטות <כן הם בהעתק פירארה> ובהכי אתו כולהו שפיר, שיוכלו להניח באמצע ריוח פ׳ סתומה כדינה,⁠ב כמ״ש בשירת הים10, דלסברה הראשונה צריך לידחק בג׳ מקומות להכניס בשיטה אחת מה שהוא ב׳ שיטות לסברה אחרונה, והם השיטה העשירית, והשש עשרה, והל״ח, ואולי גם הל״ט, ובזה השורות מתקלקלות, ועו׳ כי במקומות אלו ימצא אריח ע״ג לבנה ולבנה ע״ג אריח, וכן לא יעשה, כמ״ש לעיל.
וראשיהם הראשונים והאמצעיים, הנם כתובים בספרי הרמב״ם ז״ל, ואולם בתיבת ואילים הוא חולק עליו, כי לדעת הרמב״ם צריך לכתבה בסוף שיטת כ״ב, וכן היא בירושלמיים, וכך מצאתי גם אני בספר קדמון דחשיב כל רישי שיטין דשירתא, וחשיב בני בשן בריש שטה, והוא אומ׳ שיש לכתבה בריש שיטת כ״ג, שכן מצא בהללי, ובמס׳ סופרי׳, וכן הוא בארבעה ועשרי׳ הקטן מדפו׳ ויניציא׳ שנת ש״ד אשר הוא מגיה, שבאה צורת שירה זו <שם> בשלימות. ואולם השיטות הצריכות למעלה משירה זו כבר כתבתים בסוף הפרשה של מעלה11, ולא ראיתי בהם מחלוקת.
אבל בשיטין שלמטה משירה זו ראיתי ס״ת משונים זה מזה, ולא אדבר מהם, רק אודיעך שלדעת הרמב״ם ז״ל צריך חמש שיטין, ואלה ראשיהן, ויבא, לדבר, אשר, הזאת, אשר. וכתב עליו הרמ״ה12 ז״ל תמה אני אם אינו טעות סופר, ואני בספרי לא כתבתי כן, רק כאשר נמצא בכל הספרי׳ הישנים המדוייקי׳ הנמצאי׳ בארצות האלה, שהם, ויבא, העם, הדברים, לבבכם, אשר, התורה, עכ״ל.⁠ג וכן המנהג בכל ס״ס וירושלמיי׳ ישנים. ושיטה ששית מסיימת במלת חייכם.
ואף גם זאת ראוי להזהר בששת השיטין של מעלה מהשירה להרחיב מעט האותיות למען תהיינה שיטות השירה מרווחות כל צרכן.
רוב דברי׳ אלו למדתי מחיבור החכם הנ״ל. ומלבד כל אלה האריך להקשות על הר״ן ז״ל, יעויין בספרו. ואני כמלקט שבלים אחרי הקוצרים לקטתי מה שראיתי בו מן הצורך, ודי בזה אל המכוון הנה.
1. פ״ק דמגילה: טז ע״ב.
2. דעשרת בני המן: אס׳ ט ז-י.
3. ומלכי כנען: יהו׳ יב ט-כד.
4. הר״ן: ר״ן על הרי״ף למגילה, ד ע״א, ד״ה כל השירות.
5. כיוצא בזו היא וכו׳: עכ״ל הר״ן.
6. בית אל: ראה הערה במפתח שמות אנשים, חיבורים ומהדורות מקרא.
7. הרמב״ם: הלכות ספר תורה פ״ח ה״ד.
8. המאירי: מאירי חלק א, מאמר שני חלק א, מא ע״א-ע״ב.
9. ובמס׳ סופרי׳: פי״ב ה״ט.
10. כמ״ש בשירת הים: מ״ש שמ׳ יד כח (׳הבאים אחריהם בים׳), בשם ריב״ש.
11. בסוף הפרשה של מעלה: מ״ש דב׳ לא כח (׳ואעידה׳).
12. הרמ״ה: ציטוט דבריו: מאירי חלק א, עמ׳ מו-מז.
א. צריך להיות ׳הצור׳.
ב. על הרווח הנדרש בין שתי הצלעות שבכל שורה ב׳האזינו׳ ראה למשל רמב״ם, משנה תורה, הלכות ספר תורה, פרק ח: ׳צורת שירת האזינו כל שיטה ושיטה יש באמצע ריוח אחד כצורת הפרשה הסתומה׳.
ג. בעקבות א״ת, נורצי מייחס לרמ״ה את הקביעה בדבר שש השורות שלאחרי השירה. אולם ב׳תיקוני סופרים׳, שסופח ל׳מסרת סיג לתורה׳ לרמ״ה, דף פה ע״ב, נכתב שלאחרי השירה יש חמש שורות, ובדף פו ע״ב הוצגה צורת הכתיבה, ובה מספר השורות חמש. הקביעה המיוחסת כאן לרמ״ה נמצאת בתוך מכתב של הרמ״ה שהתפרסם ב׳קרית ספר׳ של המאירי, חלק א, עמ׳ מו-מח.
שאני מתרה בהם בישראל. משום דק״ל מה לו למשה לצוות לשמים, וכי הוא מושל על השמים. וע״ק למה לקח עדות על ישראל, הרי עדיין לא חטאו. ל״פ שאני מתרה בהם בישראל, כדכתיב לעיל (דברים ל׳:י״ט) העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ, וזה לשון התראה הוא, וכמו (בראשית מג ג) העד העיד בנו האיש וגו׳. כי עדיין לא דבר עם השמים והארץ כלום, ועכשיו דבר עמהם:
ותהיו עדים בדבר שכך אמרתי להם כו׳. דק״ל דלמא ישראל לא יקבלו שמים וארץ להיות עדים. ול״פ שאמרתי להם, ר״ל כבר אמרתי להם:
וכן ותשמע הארץ. פי׳ אל תאמר מדלא כתיב האזינו השמים והארץ ואדברה, ודאי שני עניינים הם, אלא ר״ל וכן תשמע הארץ, שאני מתרה בהם בישראל ותהיה עד בדבר. והא דכתיב גבי שמים האזינו וגבי הארץ ותשמע, משום דמרע״ה היה קרוב לשמים, שהיה קרוב למיתה, והיתה עתה נשמתו דבקה למעלה, וכשאדם קרוב לחבירו שעומד קרוב אצלו, אומר לו האזין, ולכך אמר האזינו, אבל היה רחוק מן הארץ, לכך שייך בה לשון שמיעה. ומשום הכי לא כלל אותם כאחד לומר האזינו השמים והארץ ואדברה וכו׳. והרא״ם פי׳, דמשום הכי לא כלל אותן, מפני שהשמים הם יותר נכבדים מן הארץ, משום הכי לא כללם בדבור אחד. ולפי פירושו אינו מתורץ למה שינה הקרא בלשונו, דגבי שמים כתב לשון האזנה וגבי הארץ כתב לשון שמיעה:
אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת כו׳. וא״ת והא בפרשת נצבים (לעיל ל׳:י״ט) פירש שם טעם אחר בפסוק העידותי בכם את השמים וגו׳. וי״ל דלעיל גבי התראה, שצריכים העדים להתרות באדם שרוצה לעבור עבירה שלא יעבור, וא״כ קשה איך יעשו השמים והארץ התראה והא אין יכולין לדבר, דאין לפרש דמשה התרה בהם בישראל בפני השמים והארץ שלא יעברו, דהא באותו זמן לא רצו לעבור, והוי התראת ספק ולא שמיה התראה, ועל זה פירש״י הסתכלו וכו׳, והסתכלות כזה הוא כאלו דברו ההתראה בפה, והכא בשירה זה מדבר בעונשן של ישראל, שאם יעברו על מצות השם ויעבדו ע״א, וגבי העונש כתיב (לעיל י״ז:ז׳) יד העדים תהיה בו בראשונה, לכן פי׳ כאן טעם אחר:
That I admonish the Israelites. Rashi is answering the question: How could Moshe command the heavens? Does he rule over heaven? And a further question: Why did he take testimony against Yisroel for they had not yet sinned? Therefore he explains that "I admonish [i.e., warn] the Israelites,⁠" as it is written above, "I invoke as witnesses (העדתי) against you this day, heaven and earth" (Devarim 30:19). This is an expression of admonishing [i.e., warning], similar to, "The man warned us repeatedly (העד העיד)" (Bereishis 43:3). For [Moshe] had not yet said anything to heaven or earth, and it is only now that he speaks to them.
So that you may serve as witnesses to the matter. For so I informed them, etc. Rashi is answering the question: Perhaps Yisroel would not accept heaven and earth as witnesses [against them]. Therefore Rashi explains, "for so I have informed them.⁠" In other words, "I have already said to them.⁠"
Similarly, "let the earth hear.⁠" This means that you should not say that since it is written, "Listen heaven and earth as I declare,⁠" the Torah must be speaking about two separate matters. Rather it means to say and also "let the earth hear" that I am warning Yisroel and you will be witnesses to the matter. The reason that it written regarding he heavens, "hearken" and regarding the earth, "hear" is because Moshe Rabbeinu was cleaving to the heavens, because he was nearing his death, and his soul was now cleaving to the Above. When a person is standing close to his friend, he says "hearken,⁠" and therefore Moshe said, "Hearken [heavens].⁠" But he was distant from the earth, therefore it is appropriate to use the term "hear.⁠" For this reason he did not include them both in the same phrase and say, "Hearken Heaven and earth as I declare, etc.⁠" Re"m explains that the reason he did not combine heaven and earth together is because heaven is deserving of more honor than the earth, and therefore he did not combine them in a single phrase. But his explanation does not answer why Scripture changes its expression and uses the term "hearken" for Heaven and "hear" for the earth.
Moshe said, "I am only mortal and tomorrow I may die, etc. If you ask: Why does Rashi in parshas Nitzovim (Devarim 30:19) offer a different reason for the verse, "I invoke, as witnesses against you this day, heaven and earth"? One can answer that above, regarding the warning, the witnesses are required to admonish the person who wants to commit the sin, in order that he will [listen to them and] not sin. If so, it is difficult [to understand], how can heaven and earth give warning? They are unable to speak! One cannot explain that Moshe warned Yisroel before heaven and earth in order that they should not sin, because at that time [when Moshe warned them] they were not intending to sin. It would have been considered a doubtful warning, which is not considered an adequate warning. Therefore Rashi explains [there] "Gaze at the heavens, etc. This type of gazing is considered as if [heaven and earth] were delivering a verbal warning. However, here in this song, [Moshe] is speaking of the punishments for Yisroel, if they transgress Hashem's mitzvos and worship idols. And regarding punishment it is written, (Devarim 17:7) "Let the hand of the witnesses against him be first" [to punish the sinners]. Therefore [Rashi] gives a different explanation here.
פרשת האזינו
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי – אנו מאמינים שהשמים וכל אשר בהם פועלים טוב בהכרח ואין להם שכר בעמלם כי להם אין הרשות נתונה ואינם יודעים לעשות רע. וגם לשמוע בלמודים ולהאזין לדברי משה אין מכריח אותם כי לא נצטוו להקשיב למצותיו אלא בפעולתם הפרטית אשר אליה נבראו. אמנם לאדם הרשות לעשות ושלא לעשות. וכבר ידענו ששמיעה תאמר על קבלת הדבר לשמור ולעשות כמו שנאמר וישמע משה לקול חותנו (שמות י״ח), שמע בקולי (בראשית כ״ז) ודומיהם. הלכך משה בקש מן השמים שיעשו לפנים משורת הדין שאין להם הכרח לעשות ירצה שיאזינו לדבריו. כדי שגם הארץ שנצטוית לשמור ולעשות תשמע ותעשה מה שנתחייבה ותלמוד ק״ו מהם:
ד״א הואיל ודבור הוא לשון קשה ואמירה לשון רך ותחת גערה במבין מהכות כסיל מאה. ולזה אין לענות כאולתו ולהוכיחו בפנים של זעם אלא בדברים טובים דברים נחומים שמאל דוחה וימין מקרבת פן יבעט ויצא. לכך אמר משה האזינו השמים שאתם בעלי חכמה ובינה אע״פ שאדבר לשון קשה אבל הארץ תשמע אמרי פי דברים רכים כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו:
זהו טעם למה הלך בגדולות ובנפלאות ושם במרום קינו לצוות לשמים? ועוד להשתבח בדבריו מתהלל לאמר יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי דברים של גאות ורום לב! נתן התנצלות שלכבוד עצמו אינו דורש אלא לכבוד הי״ת ושמא דמריה עליה. והואיל ושם ה׳ אקרא הבו א״כ גודל לאלהינו ולא לעצמי וכל דברי לתפארת ה׳:
האזינו השמים וגו׳ – יש להעיר ראשונה למה אמר ואדברה, ולא אמר על זה הדרך האזינו השמים דברי: ב׳ למה לא כלל אותם יחד ויאמר האזינו השמים והארץ, או שמעו שמים וארץ: ג׳ למה לשמים אמר לשון האזנה ולארץ אמר לשון שמיעה: ד׳ למה לשמים אמר לשון ציווי האזינו לנוכח, ולארץ אמר ותשמע שהיה לו לומר ושמעי הארץ: ה׳ למה לשמים אמר ואדברה דיבור קשה ולארץ אמר אמרי פי אמירה רכה: ו׳ למה דקדק לומר אמרי פי ולא אמר אמרי.
וראיתי לרבותינו ז״ל (בספרי) שאמרו משה שהיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים וגו׳, ישעיה שהיה רחוק מן השמים אמר שמעו שמים (ישעיהו א ב), עד כאן. ולדבריהם נתיישבו קצת מהדקדוקים לא כולם.
וחוץ מדרכם נראה לומר, וקודם נשכיל על דבר משמעות תיבת האזינו, והנה היא סובלת שני דרכים, אחד, הטה אזן, והשני, תאזין אזנך. לדרך הראשון יגיד שהשומע רחוק וצריך להטות אזנו, כדי שיוכל לשמוע, שבלא הטיית אזנו אינו יכול לשמוע, ולדרך השני יגיד שכל כך אוזן השומע קרובה למשמיע שלזה אמר האזן. ודרך זה בו בחרו חז״ל, וכיון שהמלה סובלת גם כן דרך הראשון, ואין הכרע, אנו נלך בו, ובזה יתיישבו כל הדקדוקים על נכון.
והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו ששבעים פנים לתורה (במדב״ר יג טז), ובענין האגדה יכולים לפרש הגם שיהיה הפירוש מנגד לדבריהם כל שאין הניגוד בדבר הלכה, ומה גם שיש לנו להסביל שני הדרכים בפסוק כאשר אבאר בסמוך.
הנה הדרך שאנו מיישבים בו כל הדקדוקים הוא על זה הדרך, לפי שהשמים הם עליונים כפשט הענין, לזה קרא להם משה שיטו אזנם, ואמר להם האזינו, פירוש הטו אזנכם לשמוע דברי, ולארץ אמר ותשמע, פירוש מעצמה בלא הטיית אוזן, כי לפניו היא עומדת, ויכולה לשמוע חיתוך המאמר היוצא מפיו, והוא אומרו אמרי פי, להיותה כל כך קרובה אצלו.
ולדרך זה הרווחנו יישוב כל הדקדוקים, כי לפי שאחד רחוק ואחד קרוב לזה חלק ההערה לכל אחד כפי הראוי לו, לרחוק קרא שיטה אזנו, והתנה על עצמו לקרא בקול גדול, והוא אומרו ואדברה, ולקרוב כפי הראוי לו העירו שגם אליו ידבר, אלא שאינו צריך לקריאה, כי מעצמו ישמע הגם שלא יקרא בקול גדול, אלא בחיתוך אותיות מפיו תשמע בו.
ולדרך זה יתיישבו דברי ישעיה שאמר (ישעיהו א ב) שמעו שמים והאזיני ארץ, שנתן שמיעה לשמים, הגם שהם רחוקים ממנו, והאזנה לארץ הגם שהיא קרובה. הטעם הוא, כמו שגמר אומר ישעיה עצמו ואמר כי ה׳ דיבר, פירוש טעם שאמר בסדר זה להם כי ה׳ דיבר, ובערך המדבר שהוא הקדוש ברוך הוא יותר הם קרובים השמים, דכתיב (תהלים קטו טז) השמים שמים לה׳, וכתיב (ישעיהו סו א) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ולזה אמר שמעו שמים מה שדיבר ה׳, כי אינם צריכים הטיית אזן, והאזיני ארץ להיותה רחוקה, צריכה להטיית אזנה לשמוע.
ואולי שתיבת האזינו יוצדקו בה שני הדרכים, על זה הדרך, בערך בחינת פה משה המחתך האותיות תהיה הכוונה כדברינו, ובערך נשמתו שהיא הרוחניות תהיה הכוונה כדברי רבותינו ז״ל, והדברים מוכיחים כן, שעל נשמתו של משה הוא שאמרו חז״ל (בספרי) לפי שהיה קרוב לשמים, כי עצמותו בארץ ידבר, ואין להכחיש המוחש.
עוד נתכוון שדיבר עם שני הרכבות שמהם בנוי האדם, אחד חלק הרוחני שיתיחס בשם השמים, ואחד חלק הגופני שיתיחס בשם הארץ, וכדרך שרמזו רבותינו ז״ל (סנהדרין צא:) בפסוק יקרא אל השמים מעל וגו׳ (תהלים נ ד).
וכשדיבר לרוחניות שבאדם קרא אליו ואמר האזינו השמים, פירוש חלקי השמים שלהיותם טמונים בנסתר, לזה קראם להאזין, ואמר כנגדו דיבור קשה, כי הנפש תסבול מרות בעניני הבורא, כי תכיר חיובה.
וכנגד הגוף שהוא בנגלה, אמר ותשמע הארץ, פירוש חלקי הארץ, אמרי פי כי הגוף להיות טבעו רחוק מהמושכלות צריך אמירה רכה לשמוע.
עוד נתכוון לדבר עם הדרגות הנמצאים בישראל, אחד הם גדוליהם וראשיהם, ב׳ המה המון העם שאין להם שם בעם, וכינה לגדולים בשם שמים שהם במדריגה גדולה, והקדימם ודיבר להם בצווי האזינו השמים, ואחר כך אמר ותשמע הארץ, פירוש מעצמם ישמעו ההמון הנמשלים לארץ, כשיראו גדוליהם הולכים בדרך נכון, וכאומרם ז״ל (עיין זוה״ק ח״ג קיד.) וז״ל אי רישא דעמא אתתקן כולא אתתקן.
עוד ירמוז אם יאזינו דברי תורה אז יהיו נקראים שמים, והוא אומרו האזינו בזה אתם נחשבים שמים, על דרך אומרו (תהלים פב ו) אני אמרתי אלהים אתם, וכמו שהארכנו בפרשת בראשית שעל ידי מעשה הצדיקים גם החומר מהפכים אותו ועושים אותו צורה, ועל ידי מעשה הרשעים מהפכים הצורה לחומר.
וכבר אמרנו כי הצורה תתיחס בשם שמים, והחומר יתיחס בשם ארץ, ואומרו ואדברה, פירוש לא בשעת הטובה לבד תאזינו, אלא אפילו בשעה שידבר קשות בתוכחות על עון צריכין להאזין.
ואומרו ותשמע הארץ וגו׳ – פירוש שאפילו אחר פרידת הנפש מהגוף ותשאר בחינת הארץ לבדה, אף על פי כן תשמע הארץ אמרי פי, פירוש על דרך אומרם בספר הזוהר (זוהר חדש בראשית בפסוק ויאמר אלהים יהי מאורות) וז״ל צאינה וראינה וגו׳, עתידה בת קול לאתערא בכל ציונא וציונא דבתי קברים ואומרת צאינה וראינה פוקו מתחות בליאותא דעפרא ואיתערו משנתכון בנות ציון כמה דאת אמר מה הציון הלז, עד כאן. הוא המאמר שמבטיח ה׳ לצדיקים שישמע גופם אחר שיהיה בארץ, והוא אומרו ותשמע הארץ אמרי פי, וממוצא דבר אתה למד שמי שלא יאזין דבר ה׳ לא ישמע גופו השוכן בארץ את קול הכרוז ההוא ולא יהיה עפרו ננער.
האזינו השמים ואדברה, "Give ear, O, heavens, and I will speak, etc.⁠" First of all we must understand why Moses added the word: "and I will speak.⁠" Why did he not simply say האזינו השמים דברי, "give ear to my words, O heavens?⁠" Secondly, why did Moses not lump heavens and earth together and write: האזינו השמים והארץ, or שמעו השמים והארץ? Thirdly, why did Moses use the word להאזין when he referred to the listening done by the heavens whereas he used the expression שמיעה when describing the kind of listening he wanted the earth to do? Fourthly, why did Moses use an imperative when ordering the heavens to listen, i.e. האזינו, whereas when speaking to the earth he simply said תשמע instead of שמעי? Fifthly, why did he say that what he had to say to the heavens was tough talk, ואדברה, whereas when speaking to the earth he used the term אמירה indicating soft talk? Sixthly, why did he speak about אמרי פי, "the words of my mouth,⁠" instead of simply "my words?⁠"
I have seen that our sages in the Sifri explain that seeing Moses was closer to heaven than to earth he said האזינו השמים, whereas Isaiah (Isaiah 1,2) who was more distant from heaven, addressed the heavens by saying שמעו שמים, "listen heavens!⁠" This answers some of the questions we have posed but not all of them.
If we do not accept the approach of Sifri we must first explore the meaning of the word להאזין. It seems to me that the word can have two meanings. One meaning is intransitive, one inclines one's ear in order to hear better. One strains to listen. The second meaning is: "listen with your ear,⁠" i.e. the meaning is transitive; one appeals to the listener to respond to what one has to say. The first meaning may imply that the one who does the listening is a long way from the source of the sound, and this is why he cannot hear without inclining his ear and paying extra special attention. According to the second meaning the ear of the listener may be quite close and this is why the person doing the talking says only האזין, "listen.⁠" This is the approach chosen by our sages. Seeing that the word can also have an alternate meaning as we have tried to explain, we have chosen to approach our verse assuming that Moses employed the alternate meaning. After all, there are 70 legitimate ways to explain the Torah.
From an homiletical point of view we are at liberty to explain any verse differently from the way our sages have explained it as long as our explanation does not run counter to the halachah. This applies all the more when we are able to demonstrate that our explanation will utilise both possible meanings of the word להאזין.
We propose to adopt the following approach which will answer all the questions we have raised. Inasmuch as the heavens are the symbol of the highest spiritual regions in the universe, Moses addressed them first asking them "incline your ears in order to hear my words.⁠" To the earth Moses said: "תשמע, "you will hear,⁠" i.e. you do not need to incline your ear seeing I am standing right close to you. The reason Moses spoke of אמרי פי "the words of my mouth,⁠" seeing Moses' mouth was so close to the earth. [the sound waves did not have to be carried far. Ed.]
Pursuing this approach will help us clear up all the other nuances in the verse, each one in accordance with the relative position of the earth and the heavens. He called to the distant region to incline its ear to enable it to hear, forcing himself to speak loudly, hence ואדברה. To the nearby region, he made it plain that although he also addressed it there was no need for him to call out to be heard.
When you keep these considerations in mind you will also understand the reason why the prophet Isaiah employed the opposite expressions, addressing earth as if it were distant and heavens as if it were near. The reason is explained by Isaiah himself when he said: כי ה' דבר, "for the Lord has spoken.⁠" In Isaiah we deal with a message from God. God who is in heaven does not have to shout in order to be heard in heaven. This is why He said שמעו when addressing heaven. Earth, which is distant from heaven, however, qualified for the form of address האזיני, as it had to be warned to strain to listen carefully seeing the message came all the way from heaven.
Perhaps the expression האזינו may simultaneously have both the meanings we outlined earlier. From the physical point of view, i.e. the words emanating from Moses' mouth, the meaning is as we stated. From the spiritual point of view, i.e. from the respective soul's point of view, it may correspond to the meaning our sages have adopted as its true meaning here. This would prove that Moses' soul had ascended to heaven at the time and this is what our sages had in mind when they described Moses as being closer to heaven than to earth at that time, as distinct from Isaiah.
On a moral-ethical plane perhaps Moses addressed the two components man is made of, the spiritual and the physical component. Moses called the spiritual part "heaven,⁠" and the physical part "earth.⁠" Our sages in Sanhedrin 91 alluded to something of this kind when they interpreted Psalms 50,4 יקרא אל שמים מעל ואל הארץ לדין עמו. "He summoned the heavens above and the earth, for the trial of His people.⁠" The Talmud understands the verse as a justification for God judging man who is composed of both body and soul. Each one on its own cannot be held responsible for the acts of the other. When they are together, however, God is able to punish man for his sins.
When Moses addresses the spiritual element within man he calls out to it and says האזינו השמים, i.e. "listen you heavenly parts,⁠" the ones which are concealed inside man and therefore have to make an effort to listen, להאזין. He employs the tough ואדברה, so that the soul will accept the authority of its Creator and carry out its duty.
Vis-a-vis the physical part of man, the visible part, Moses said ותשמע הארץ, addressing the parts of man which consist of earth. He said אמרי פי, because the body being by nature far from the regions where abstract intelligence predominates, requires the soft-toned approach in order to be able to listen properly.
It is also possible that Moses tailored his words to the several levels of Israelites. There was the layer comprising the leaders on the one hand, and the vast multitude of the common people. The latter were not known by any distinctive appellation. Moses described the leaders and the elite as שמים, seeing they were on a spiritually lofty level; he addressed them imperatively האזינו השמים, whereas afterwards he said ותשמע הארץ. He implied that if the leaders of the people had demonstrated that they accepted Moses' instructions it would be automatic for the common people to do so also. The Zohar volume two page 36 phrases it thus: "If the head of the people behaves properly the whole people behaves properly.⁠"
There may be another allusion here. People who are absorbed in listening to words of Torah and absorbing them are described as שמים, heaven; this is similar to Psalms 82,6: אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כלכם, "I had said that you are divine beings, sons of the Most High, all of you.⁠" We have pointed out in connection with Genesis 6,3 (page 87) that the deeds of the righteous are able to transform mere earthly matter and give it a divine form, whereas the wicked, alas, accomplish the reverse by their evil deeds.
We have also mentioned that the "form" is known as "heaven,⁠" whereas the "material" is known as "earth.⁠" Moses uses the expression ואדברה, suggesting that the heavens should not only listen carefully to what he has to say when his words are flattering and pleasing, but, even when he had to communicate admonitions on account of sins which had been committed, he wanted these normally "heavenly" people to listen with equal intensity to what he had to say.
ותשמע הארץ, "and hear O earth;⁠" Moses meant that even after the separation of body and soul, when the body is no more than mere earth, "this earth" should still listen to the words coming forth from Moses' mouth. This may be understood also with the help of the Zohar Chadash Bereshit 20. In the future a heavenly voice will travel past every marked grave and invite the dead to rise from their graves. They base this on Kings II 23,17: "What is the grave-marker I see here?⁠" [The grave in question was that of a prophet. Ed.] This is a reference to the promise by God that even the bodies of the righteous would be able to respond when one addresses them. ותשמע הארץ אמרי פי, from the sequence of what Moses said you can learn that he who is not on the spiritual level of מאזין, does not possess the kind of body that will respond at the time of the resurrection to the proclamation mentioned in Zohar Chadash being addressed to the bodies undergound.
האזינו השמים וגו׳ – יש להעיר הרבה. א׳ אצל השמים אמר האזינו ואצל ארץ ותשמע. ב׳ בשמים אמר לשון רבים ובארץ אמר לשון יחיד. ג׳ בשמים אמר לשון ציווי ובארץ לשון נסתר. ד׳ אצל שמים אמר ג׳ תיבות ואצל ארץ ד׳ תיבות. ה׳ אצל ארץ הזכיר פי. ו׳ ההבדל של דיבור ואמירה. ז׳ אצל הדיבור אמר לשון יחיד ואדברה ואצל אמירה לשון רבים אמרי. ח׳ אצל שמים אמר י״ז אותיות ואצל הארץ אמר ט״ו אותיות. ט׳ מדוע אמר ואדברה בה׳ אחרונה. י׳ מדוע ישעי׳ אמר בהיפוך שמעו שמים וגו׳. ודע כי הזמנת העדות נצרכים ב׳ פעמים א׳ בראשונה בשעת יעודן והתראתן. ב׳ בשעת העמדה בדין. משה רע״ה יחד את העדות טרם כניסתן לארץ. וישעו׳ קרא אל העדות בשעת העמדתן בדין. והם אמרו נעשה ונשמע כי נגד המצות המיוחדים לגוף אמרו נעשה. ונגד התורה הלימודיות המיוחד להנשמה והשכל אמרו ונשמע. לכן מרע״ה הזהירם תחילה על התלמוד המביא לידי מעשה ואמר האזינו השמים תחילה. וכוונתו על התורה מן השמים שילמדו לעשותה והזכיר האזנה שהוא לשון הבנה בדיוק רב. וישעי׳ קרא את העדות בשעת העמדתן בדין להביאן במשפט על כל נעלם ועל שעברו חוק המצות הפרו ברית אלהיהם והיא עיקר תוכחה על שעברו על מצות ה׳ והזכיר האזנה אצל ארץ שיתבוננו היטב כמ״ש בסאסאה בשלחה תריבנה על כל מצוה ומצוה שעברו. ואמר משה האזינו לשון רבים אצל שמים לפי ששבעה רקיעין הן. אבל הארץ אעפ״י שהיא כוללת ז׳ ארצות אעפ״כ היא יחידה ונקראת בת שבע. והזכיר דיבור אצל שמים. כי כוונתו במלת שמים על תורה שבכתב כידוע ובה בחינת קול ודיבור. אבל הארץ רומז על תורה שבע״פ לכן אמר אמרי פי. ולכן בכל התורה נאמר וידבר. ולא תמצא בכל הנביאים וידבר רק פעם א׳ ביהושע אצל ערי המקלט (שם ך׳ א׳) ששם חזר פרשה מהתורה. ואמר פה אצל הארץ לפי שהיא כלי משא״כ בשמים. ואצל השמים הזכיר ג׳ תיבות ואצל הארץ ד׳ לרמוז על שי״ן ימין של תפילין ושי״ן שמאל ולכן בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה. ומה שאמר אצל שמים ואדברה לשון יחיד. לפי שבתורה שבכתב נכלל הרבה פרטים ודקדוקי מצות בפסוק א׳ אבל בתורה שבע״פ נפרטו כל פרט ופרט בפ״ע במסכת מיוחדת ומה שאמר ואדברה בתוספת ה׳ כלל בזה בחינת הארץ ג״כ שהיא ה׳ אחרונה. ונכללת ג״כ בדיבור שהיא הפה. ונמצא כשנחשוב ה׳ של ואדברה לארץ אז אצל שניהם לכל אחד י״ו אותיות. כי הארץ צריך לכללה בשמים נו״ק בדכורא ולכן אמר אל השמים בלשון ציווי האזינו. כי להם מיוחד הדיבור בפ״ע והשמי׳ הם שבעה. והארץ היא יחידה. אף שהיא כוללת ונקראת בת שבע ומקבלת מן השמים. וחצי הפסוק הראשון הכל באות ה׳. האזינו. השמים. ואדברה. הוא נגד ה׳ חלקי תורה שבכתב. וחצי השני מתחלת בוא״ו ותשמע הארץ וגו׳. נגד תורה שבע״פ שנכללת בוא״ו והן ו׳ סדרי משנה.
ע״ד הרמז
האזינו חשבון שם הדעה ובהתפשטות בו״ק הוא שם הדעת והוא אל דעות ה׳.
פסוק ראשון ז״ת והשני יב״ת כנגד ות״ק וי״ב תקונים של בראשית והארץ. והיינו שאינו נחשב בפסוק והארץ. ב׳ תיבות שנחשב בפסוק ראשון והוא אלהים. והארץ וא״כ אין בו רק י״ב תיבות. בפסוק ראשון יש אותיות ל״ב נגד ל״ב נתיבות של חכמה ובפסוק שני נגד מ״ט שערי בינה. ופסוק שלישי כ״ה שם הדעת. והשם הזכיר אחר כ״א תיבות וכן בקדושה כדאיתא במדרש ואחר פ״ה אותיות. ב׳ פסוקים הראשונים. כמנין אנכי. והשלישי כמנין השם עם החדר הנעל׳ וכולם נכללין בר״ת בפסו׳ הראשון יש המנין של כל האותיו׳ האלו עם הכולל של השם וזהו כי שם ה׳ וגו׳ ר״ל הכולל של שם והוא סוד כשלג ילבינו והוא אותיות השם בב׳ גילופין וזהו סוד האזינו ג׳ נכללין בג׳ היינו ג׳ תיבות הראשונות נכללי׳ בחצי האחרון כי ה״א של ואדברה מחובר עם וי״ו של ותשמע כמבואר בסמוך והוא י״ב עינות מים של הדעת. השמים. ה׳ שמים והוא התפשטות הדעה בהם והוא סוד ה׳ נשמות שיש באדם והן תתקנ״ה רקיעים בשמים הכוללים א׳ והן ה׳ שמות של ה׳ שמים ה׳ חלקי תורה וי״ט של נ״ך ומלכות כוללם בג׳ פנים והפן הד׳ כולל כולם וזה סוד של מלכות בד׳ שמות שלה שלכך אין לנו אלא ד׳ וסימנם חמשה.
ואדברה הוא מנין זוהר. והוא סוד ה׳ ו׳ והוא שם מרגלא בגילופין והוא סוד לגדל ולחזק. ועם ג׳ אותיות אלו הוא סוד לאה ורחל. ה׳ של ואדברה הוא נוסף והוא מחבר שמים וארץ כי ב׳ חלקי הפסוק מחבר ה׳ עם ו׳ של ותשמע שהן י״ו אותיות מלמעלה וכן למטה. ואות וי״ו של ותשמע עם ה׳ הוא בג׳ גוונין שהארץ מתקיימת בהן והיו״ד נעלם כי הוא נעלם מעיני כל חי והן י״ב עינות מים ושבעים תמרים י״ב צירופים וע׳ פנים.
אמרי – הוא ג׳ אותיות השם בגילופין בכפלם והוא סוד תורה בארון.
מנין תיבות של השירה כמנין והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע שהם חסד ושופט ושליח ומלאך והושיע׳ ודין ונערה. ומנין תיבות של כל הסידרא כמנין התורה ומצותיה בסוד חב״ד ובסו׳ חרות על הלוחו׳ וסוד צדקתך כהררי אל וזהו סוד קדשנו במצותיו כי השירה היא בסוד קדשנו וכל הסדרא בסוד מצותיו.
מנין תיבות של השירה כמנין והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע שהם חסד ושופט ושליח ומלאך והושיע׳ ודין ונערה. ומנין תיבות של כל הסידרא כמנין התורה ומצותיה בסוד חב״ד ובסו׳ חרות על הלוחו׳ וסוד צדקתך כהררי אל וזהו סוד קדשנו במצותיו כי השירה היא בסוד קדשנו וכל הסדרא בסוד מצותיו.
פרשת האזינו.
האזינו – מגזירת אזן, ודרך הכתובים להעיד בדברים שהם עומדים וקיימים, וכן שמעו הרים (מיכה ו׳ ב׳), גם אבן יהושע, ושם כתוב כי היא שמעה, והענין שהשמים והארץ יעידו לישראל שכך אמר להם משה קודם מותו וכך התרה בהם, וכה יארע להם אם יחטאו לה׳, ובספרי אמרו שהעיד בהם את השמים ואת הארץ שלא שנו את מדתם, מעת הבריאה עד עולם שומרים את פקודתם, ושמחים לעשות רצון קונם, שמא גלגל חמה אינו עולה מן המזרח, שמא זרעתם חטים והארץ הצמיחה שעורים, או שמא פרה אינה דשה, וחמור אינו טוען והולך, ומה אלו שאם זכו אין מקבלים שכר ואם חוטאין אין מקבלים פורענות לא שנו מידתן, אתם עאכ״ו:
האזינו השמים – הקריאה הזאת מדרכי המליצה, להגיד כי מה שהוא בא לדבר הם דברים ראויים שישמעו אותם השמים וכל צבאם וארץ ומלואה, וע׳ פירושי בתחלת ישעיה. ואמנם דבר עם השמים לנכח ולארץ לנסתר, כי לרום מעלת הדברים, הנה המדבר עושה עצמו קרוב אל השמים ונעלה מן הארץ, ואינו הופך פניו מן השמים לדבר עם האדמה פנים אל פנים, אלא מצוה לה בלשון נסתר שתשמע גם היא את דבריו.
האזינו
(א) האזינו וגו׳ – זהו מינוי השמים והארץ כעדים וכערבים על ברית ה׳ עם ישראל ועל מה שייאמר על אודות עתיד ישראל. (עיין פסוק כח בפרק הקודם וכן לעיל ל, יט.)
יש להבדיל בין ״האזין״ ל״שמע״. ״האזין״ פירושו ״להטות אוזן״; המאזין פונה אל המדבר כדי להקשיב לדבריו. לעומת זאת, ניתן ״לשמוע״ גם ללא רצון לעשות כן.
השמים והארץ נדרשים לייצג את ברית ה׳, וייצוג זה מוּצא לפועל בעיקר על ידי השמים, ורק בעקיפין על ידי הארץ. השמים הם פעילים; הארץ בעיקרה בלתי⁠־פעילה, משום שכל הברכה והקללה בהתפתחות הפיזית של הארץ, ובענייני בני האדם התלויים בהתפתחות זו, מתרחשות כתוצאה מהשינויים בחלל העולם המתרחשים מחוץ ל״ארץ״, ואלה כלולים במושג ״השמים״. לפיכך נאמר כאן ״האזינו השמים״: הדרישה הישירה מופנית אל השמים; השמים נדרשים ״להטות אוזן״ כדי לקלוט את הדברים שייאמרו. לעומת זאת, נאמר ״ותשמע הארץ״, לא ״ושמעי הארץ״: שמיעת הארץ היא בעיקרה תוצאה עקיפה של ״האזינו השמים״.
בספרי, משווים חז״ל את פתיחת שירת משה לנבואת ישעיהו: ״שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ״ (ישעיהו א, ב). וכך אמרו: ״לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר ׳האזינו השמים׳, ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ׳ותשמע הארץ אמרי פי׳. בא ישעיהו וסמך לדבר ואמר ׳שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ׳, ׳שִׁמְעוּ שָׁמַיִם׳ שהיה רחוק מן השמים, ׳וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ׳ שהיה קרוב לארץ״.
לעיל עמדנו על היחס שבין שמים לארץ, ומסתבר שיחס זה מונח ביסוד המאמר בספרי. בשֵירוּת מטרות ממשלת ה׳, השמים הם הפעילים, הנותנים את מתנותיה, בעוד שהארץ היא בעיקרה הבלתי⁠־פעילה, המקבלת. משה היה יכול לראות עצמו קרוב לשמים, שכן שליחותו הייתה דומה להשפעתם הפעילה והמעניקה של השמים. הוא נשלח להביא לשדה ההתפתחות של האנושות את זרעי האור והחום, האמת והחיים. כך אנו מוצאים מיד בפסוק ב: ההשפעות הצפויות מלימודיו והבטחותיו של משה נמשלו שם למתנות השמים, המביאות לארץ פוריות ושפע. לפיכך משה היה רשאי לראות עצמו ״קרוב לשמים״, והוא מכוון את דבריו היישר לאוזני השמים. ״בא ישעיהו וסמך לדבר״: הוא ניסח את דבריו על פי צורת הביטוי של רבו משה, שעמד כה גבוה מעליו. ישעיהו בשליחותו ראה את עצמו דומה לארץ הבלתי⁠־פעילה: הוא אינו אומר ״כי אדברה״ אלא ״כי ה׳ דבר״. לפיכך הוא אומר רק ״שמעו שמים והאזיני ארץ״.
מלבד זאת, כאשר משה דיבר את דברי שליחותו, היה דברו ייעוד ישראל; עניין זה היה עדיין קרוב לשמים ורחוק מן הארץ, שבה הוא יתקיים בפועל. לעומת זאת, ישעיהו פעל בתקופת הקיום בפועל, והוא היה בעצם שליח מתווך, שבא להביא לידי הקיום בפועל. לפיכך דברו היה קרוב לארץ. כך מצאנו גם כאן: כאשר משה פונה אל השמים הוא אומר ״ואדברה״; הוא שולח אליהם ״דברים״, ייעודים שהוא מבטא בפיו, אשר ייתכן שקיומם בפועל עדיין רחוק. רק כשהם נוגעים בארץ הם הופכים ל״אמרים״ שהתקיימו במלואם [״אמרי פי״] (עיין פירוש, בראשית א, כב–כג).
ואדברה – רצוני לדבר, יש לי דבר לומר. זהו הטעם לדרישה המופנית אל השמים. משה רוצה לדבר רק לאחר שהשמים יטו את אוזנם להאזין לדבריו.
האזינו השמים – האזנה יורה להטות האזן להקשיב ברב קשב, או מצד עמקות הענין או מפאת ריחוק המקום, וכוון בהשמים אל הגלגלים וכל שממעל להארץ, וגם אל גדולי ישראל שהמה משפיעים ליתר העם תורה ומוסר כהשמים המשפיעים על הארץ, ויתנצל מה שקרא תחלה אל השמים שהיה לקרא תחלה אל הארץ שהוא עומד עליה וכן למה שקרא תחלה אל גדולי ישראל, הלא הוא העניו מכל האדם, ונכון להתחיל בקטנים. לז״א ותשמע הארץ. אף שאל הארץ וליתר העם אקרא ג״כ כמצוה, אבל הם יהיו גם כשומעים מעצמן, באשר שהארץ מקבלת השפעתה מן השמים, ואחרי שיורידו עלי׳ גשמי נדבה וטללים ורוחות טובות, הלא תהיה כמוכרחת לתת יבולה (ולזה השמים לשון זכר שהם המשפיעים, והארץ לשון נקבה שמקבלת השפע) והכוונה השניה בהארץ היא אל יתר העם שהם מקבלים ההנהגה מפי הגדולים שנתכנו בשם שמים שאם ידריכו אותם בדרך טובה אז ישמעו מעצמם:
אמרי פי יאמר שהארץ באשר אני עומד עליה הלא תשמע האמרים תכף כשיצאו מפי, ואל כל העם יאמר כי אחרי שהם בעיני עצמם קטני ערך ואין בהם קנאה וגאוה, לכן ישמעו בחשק נפלא, ויבלעו הדברים תכף כשיצאו מפי:
האזינו השמים: לפי הפשט המה כלל המשפיעים. 1
ואדברה: בדיבור עז2, כנגיד ומצוה.
ותשמע הארץ: המושפעים, שגם המה פועלים הרבה בקבלת ההשפעה3, כלשון הנביא הושע (ב,כג) ״אענה את השמים4 והם יענו את הארץ, והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר״. בכל זאת בפקודה קלה ובלשון רכה ״תשמע״5, והיינו ״אמרי פי״, ולא אמר ׳אמרי׳6 שמשמעו בכל מקום כשבא אחר דיבור מלשון ׳אימרא׳ ומחבר עניינים7, אבל כאן משמעו דבר ה׳ בלשון רכה8.
וזוהי ההתראה שמתרה בהם.
1. בהמשך דבריו (בפסוק ג׳) יביא רבינו את הפירוש לפסוקים א-ג ע״פ הדרש במסכת תענית.
2. כמשמעות ׳דיבור׳ בכל התורה לעומת אמירה.
3. לכן ניתן לצוות עליהם ״ותשמע״ (כפי שציוה על השמים ״האזינו״) כי אינם פסיביים לגמרי.
4. רד״ק: כאילו השמים שואלים שיתנו מטר כמשפטם, ואני אענם שיתנו מטר כמשפטם. ״והם יענו את הארץ״ – כאילו הארץ שואלת מטר ומתאוה לו.
5. ״שמיעה״ קלה יותר מ״האזנה״.
6. פת״ח תחת הרי״ש.
7. השוה לדברי רבינו בקדמת העמק פיסקא (ט׳), וז״ל: ׳דבור ואמירה׳, והנה כשבאה תיבה זו בראש המאמר של המדבר, ידוע במסכת מכות (יא,א) ד׳דבור׳ משמעו עז ו׳אמירה׳ הוא רך... אבל הרבה מקומות שאי אפשר לפרש בזה הכלל, כמו ״וידבר וגו׳ לאמר״... ובריש ספר ויקרא ביארנו ע״פ הירושלמי ומדרשים ד׳דבור׳ הוא דבר ה׳ כהוויתו, ו׳אמירה׳ הוא הפירוש והרחבת הדברים...
8. כמשמעות ׳אמירה׳ בכל מקום בתורה.
האזינו. רז״ל בתנחומא אמרו כי משה להיותו קרוב לשמים תפס לשון האזנה, וישעיה להיותו קרוב לארץ תפס לשון שמיעה — ודון יצחק פירש להפך (ישעיה פ׳ שמעו שמים וגו׳) שהאזנה משמע מרחוק שצריך לתת אזן לשמוע ושמיעה סתמה מקרוב, והנה דברי הרב דון יצחק מצאתים בפי׳ התוס׳ על התורה (הדר זקנים פ׳ האזינו) ז״ל ד״א דרך ארץ הוא לאותו שהוא רחוק לומר לשון האזנה שיטה אזנו לשמוע ולכן הפך ישעיהו הלשון שאמר שמעו שמים, כי הקרוב אין צריך שיאמר האזנה אלא שמיעה והקב״ה לפי שהוא מדבר כבודו בשמים והם קרובים אליו לכך אמר לשון שמיעה לשמים.
האזינו השמים וגו׳ – משה אמר האזינו השמים ותשמע הארץ וישעיהו אמר (ישעיהו א׳) שמעו שמים והאזיני ארץ, כדי לתת האזנה ושמיעה לשמים והאזנה ושמיעה לארץ1 (ספרי).
האזינו השמים וגו׳ – משה אמר האזינו השמים ותשמע הארץ וישעיהו אמר (ישעיהו א׳) שמעו שמים והאזיני ארץ, לפי שהיה משה קרוב לשמים ורחוק מארץ, לפיכך אמר האזינו השמים ותשמע הארץ, ולפי שהיה ישעיהו קרוב לארץ ורחוק משמים, לפיכך אמר שמעו שמים והאזיני ארץ.⁠2 (שם)
האזינו השמים וגו׳ – תניא, למה העיד משה בישראל את השמים ואת הארץ, אמר להם, שמא אתם סבורים לברוח מעל כנפי השכינה או לזוז מעל הארץ,⁠3 דעו שהשמים והארץ מודיעים עונכם, שנאמר (איוב כ׳) יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו.⁠4 (שם)
האזינו השמים וגו׳ – תניא, למה העיד משה בישראל את השמים ואת הארץ, אמר להם, הסתכלו בשמים ובארץ שאעפ״י שלא נעשו לא לשכר ולא להפסד אין משנים את מדתן, אתם שאם זכיתם אתם מקבלים שכר ואם חטאתם אתם מקבלים פורעניות, אינו דין שלא תשנו את מדתכם5. (שם)
האזינו השמים וגו׳ – תניא, למה העיד משה בישראל את השמים ואת הארץ, לפי שאמר משה, אני בשר ודם, למחר אני מת, ואם ירצו לומר לא קבלנו את התורה מי מכחישם, לפיכך אעיד עליהם שני עדים שהם קיימים לעולם.⁠6 (שם)
האזינו השמים וגו׳ – תניא, למה העיד משה בישראל את השמים ואת הארץ, השמים לעדה למצות השמים, והארץ – למצות הארץ.⁠7 (שם)
1. הפעל האזנה יונח על השמיעה מקרוב, מפני ששרשו משם אזן, ודרך השומע מקרוב להטות אוזן להמדבר, והפעל שמיעה יונח גם מקרוב גם מרחוק. ובאור הענין הוא ע״ד דרש ההלכי, כפי שמתבאר מספרי, דידוע הוא דכשבאים עדים ומעידים ונמצאו דבריהם מכוונים עדותן קיימת ואם לאו אין עדותן קיימת, ולכן אלו לא בא ישעיהו ונתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ היו שמים מעידים ואומרים דכשנקראו לעדות זו בימי משה שאמר העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ (פ׳ נצבים) בהאזנה שמעו והארץ מעידה דבלשון שמיעה נקראה ואין עדותן מכוונת, לכן בא ישעיה וחלף את הדבר, ונמצאו שניהם מעידים בלשון האזנה ובלשון שמיעה.
2. וכמש״כ בריש אות הקודם כי הפעל האזנה יונח על השומע מקרוב שדרכו להטות אוזן להמדבר לו, משא״כ הפעל שמיעה יונח גם על השומע מרחוק ומקרוב.
3. נראה דהוא ע״ד המליצה שיעשו במחשך מעשיהם ויאמרו אין רואה ושומע, ע״ד מ״ש בחגיגה ט״ז א׳ שמא תאמר מי מעיד בי, אבני ביתו וקורות ביתו של אדם מעידין בו.
4. ר״ל שע״י עונשים שיבאו מן השמים וגם הארץ לא תתן כחה יודע לכל שהוא רב פשע.
5. ואעפ״י שאין הדמיון שוה כל כך, שכן מעשיהם של אלו קבועים בטבע, משא״כ יצר לב האדם, י״ל עפ״י מ״ש בחלק ק״י א׳ דגם השמש וירח רוצים לפעמים להעמיד מהלכם מפני תרעומות שיש להם ולא נפקי עד דמחו להו, יעו״ש.

ויש להעיר במה שאמר שהארץ לא נעשה לשכר ולהפסד, ממה שאמרו בירושלמי כלאים פ״א ה״ז ובב״ר בפ׳ ארורה האדמה, מפני מה נתקללה האדמה מפני שעברה על גזרותיו של הקב״ה, יעו״ש לפנינו בפ׳ בראשית, הרי דעלולה הארץ להענש בשביל חטא, וצ״ל דהעונש דהתם הוא בשביל האדם שמפני שהוא ראוי לעונש לכן לא תוציא לו הארץ פרנסתו, וכמשמעות הלשון ארורה האדמה בעבורך. וראיה לזה, שהרי חטא הארץ היתה מיד במעשה בראשית כמבואר לפנינו שם ובכ״ז לא נתקללה עד שנתקלל האדם לאחר שחטא בענין הנחש, הרי דעונשה לא מחמת עצמה היא כי אם בשביל האדם.
6. ועיין באור והמשך לדרשה זו בפירש״י כאן ולעיל בפ׳ נצבים בפסוק העדותי בכם היום וגו׳ (ל׳ י״ט).
7. מצות השמים כגון קדוש החודש וקביעות המועדים ודיניהם ומצות הארץ תרומות ומעשרות לקט שכחה ופאה וכדומה. או דהכונה מצות השמים – שבין אדם למקום ומצות הארץ – שבין אדם לחבירו.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקראתורה תמימההכל
 
(ב) יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑יכִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי⁠־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי⁠־עֵֽשֶׂב׃
My doctrine shall drop as the rain. My speech shall trickle as the dew, as the droplets on the tender grass, as the showers on the herb.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

יערף כמטר לקחי – אין לקחי אלא דברי תורה שנאמר (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו ואומר (שם ח׳:י׳) קחו מוסרי ואל כסף ואין מוסר אלא דברי תורה שנאמר (שם א׳:ח׳) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך ואומר (משלי ח׳:ל״ג) שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו ואומר (שם ד׳:י״ג) החזק במוסר אל תרף ואומר (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו ואין דברים אלא דברי תורה שנאמר (דברים ה׳:י״ט) את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם.
כמטר – מה מטר חיים לעולם אף דברי תורה חיים לעולם אי מה מטר מקצת עולם שמחים בו ומקצת עולם מצירים בו מי שבורו מלא יין וגרנו לפניו מצירים בו יכול אף דברי תורה כן תלמוד לומר תזל כטל אמרתי מה טל כל העולם שמחים בו כך דברי תורה כל העולם שמחים בהם.
כשעירים עלי דשא – מה שעירים הללו יורדים על העשבים ומעלים אותם ומגדלים אותם כך דברי תורה מעלים אותך ומגדלים אותך וכן הוא אומר (משלי ד׳:ח׳) סלסליה ותרוממך.
וכרביבים עלי עשב – מה רביבים הללו יורדים על העשבים ומעדנים אותם ומפנקים אותם כך דברי תורה מעדנים אותך ומפנקים אותך שנאמר (שם א׳:ט׳) כי לוית חן הם לראשך ואומר (שם ד׳:ט׳) תתן לראשך לוית חן.
דבר אחר: היה רבי נחמיה אומר לעולם הוי כונס דברי תורה כללים יכול כדרך שאתה כונסם כללים תהא מוציאם כללים תלמוד לומר יערף כמטר לקחי, ואין יערף אלא לשון כנעני משל אין אדם אומר לחבירו פרוט לי סלע זה אלא ערוף לי סלע זה כך הוי כונס דברי תורה כללים ופורט ומוציא כטפים הללו של טל ולא כטפים הללו של מטר שהן גדולות אלא כטפים הללו של טל שהן קטנות.
כשעירים עלי דשא – מה שעירים הללו יורדים על עשבים ומפשפשים בהם כדי שלא יתליעו כך הוי מפשפש בדברי תורה כדי שלא תשכחם וכך אמר לו רבי יעקב ברבי חניליי לרבי בוא ונפשפש בהלכות כדי שלא יעלו חלודה.
וכרביבים עלי עשב – מה רביבים הללו יורדים על עשבים ומנקים אותם ומפטמים אותם כך הוי מפטם דברי תורה ושונה ומשלש ומרבע.
דבר אחר: יערף כמטר לקחי – רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אין יערף אלא לשון הריגה שנאמר (דברים כ״א:ד׳) וערפו שם את העגלה בנחל על מה עגלה מכפרת על שפיכות דמים כך דברי תורה מכפרים על כל עבירות.
כשעירים עלי דשא – ועל מה שעירים מכפרים על חטאות כך דברי תורה מכפרים על חטאות. וכרביבים עלי עשב, מה רביבים באים תמימים ומכפרים כך דברי תורה מכפרים על כל עונות ועבירות.
דבר אחר: יערף כמטר לקחי – חכמים אומרים אמר להם משה לישראל שמא אין אתם יודעים כמה צער נצטערתי על התורה וכמה עמל עמלתי בה וכמה יגיעה יגעתי בה כענין שנאמר (שמות ל״ד:כ״ח) ויהי שם עם ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה ואומר (דברים ט׳:ט׳) ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה נכנסתי לבין המלאכים ונכנסתי לבין החיות ונכנסתי לבין השרפים שאחד מהם יכול לשרוף כל העולם כולו על יושביו כענין שנאמר (ישעיהו ו׳:ב׳) שרפים עומדים ממעל לו נפשי נתתי עליה דמי נתתי עליה כדרך שלמדתי אותה בצער כך תהיו למדים אותה בצער או כדרך שאתם למדים אותה בצער כך תהיו מלמדים אותה בצער תלמוד לומר תזל כטל אמרתי, תהו רואים אותה כאילו היא בזול אחד משלש וארבע סאים בסלע.
כשעירים עלי דשא – כשאדם הולך ללמוד תורה תחילה נופלת עליו כשעיר ואין שעיר אלא שד שנאמר (ישעיהו ל״ד:י״ד) ופגשו ציים את איים ושעיר אל רעהו יקרא ואומר (שם י״ג:כ״א) ושעירים ירקדו שם.
דבר אחר: יערוף כמטר לקחי – היה רבי בניה אומר אם עשית דברי תורה לשמם דברי תורה חיים לך שנאמר (משלי ד׳:כ״ב) כי חיים הם למוצאיהם ואם לא עשית דברי תורה לשמם הם ממיתים אותך שנאמר יערף כמטר לקחי, ואין עריפה אלא לשון הריגה שנאמר (דברים כ״א:ד׳) וערפו שם את העגלה בנחל ואומר (משלי ז׳:כ״ו) כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה.
דבר אחר: יערף כמטר לקחי – רבי דוסתי בן יהודה אומר אם כנסת דברי תורה כדרך שכונסים המים בבור לסוף שאתה זוכה ורואה את משנתך שנאמר (שם ה׳:ט״ו) שתה מים מבורך ואם כנסת דברי תורה כדרך שכונסים מטר בבורות שיחים ומערות לסוף שאתה מנזל ומשקה אחרים שנאמר (שם) ונוזלים מתוך בארך ואומר (שם ה׳:ט״ז) יפוצו מעיינותיך חוצה.
דבר אחר: יערף כמטר לקחי – היה רבי מאיר אומר לעולם הוי כונס דברי תורה כללים שאם אתה כונסם פרטים מייגעים אותך ואי אתה יודע מה לעשות משל לאדם שהלך לקיסרי וצריך מאה זוז או מאתים זוז הוצאה אם נוטלם פרט מייגעים אותו ואינו יודע מה לעשות אבל מצרפם ועושה אותם סלעים ופורט ומוציא בכל מקום שירצה וכן מי שהולך לבית אילייס לשוק וצריך מאה מנה או שתי ריבוא הוצאה אם מצרפם סלעים מייגעים אותו ואינו יודע מה לעשות אבל מצרפם ועושה אותם דינרי זהב ופורט ומוציא בכל מקום שירצה.
כשעירים עלי דשא – כשאדם הולך ללמוד תורה תחילה אינו יודע מה לעשות עד ששונה שני ספרים או שני סדרים ואחר כך נמשכת אחריו כרביבים לכך נאמר כרביבים עלי עשב.
דבר אחר: יערף כמטר לקחי – מה מטר זה יורד על האילנות ונותן בהם מטעמים לכל אחד ואחד לפי מה שהוא בגפן לפי מה שהוא בזית לפי מה שהוא בתאנה לפי מה שהיא כך דברי תורה כולה אחת ויש בה מקרא ומשנה תלמוד הלכות והגדות.
כשעירים עלי דשא – מה שעירים הללו יורדים על העשבים ומעלים אותם ויש מהם אדומים ויש מהם ירוקים ויש מהם שחורים ויש מהם לבנים כך דברי תורה יש בהם בני אדם חכמים בני אדם כשרים בני אדם צדיקים בני אדם חסידים.
דבר אחר: מה מטר זה אי אתה רואה לו עד שבא וכן הוא אומר (מלכים א י״ח:מ״ה) ויהי עד כה ועד כה והשמים נתקדרו בעבים כך תלמיד חכמים אין אתה יודע מה הוא עד שישנה מדרש הלכות והגדות או עד שיתמנה פרנס על הציבור.
דבר אחר: יערף כמטר – לא כמטר זה שבא מן הדרום שכולו לשדפון וכולו לירקון וכולו לקללה אלא כמטר זה שבא מן המערב שכולו לברכה. היה רבי סימיי אומר מנין שכשם שהעיד בהם משה בישראל שמים וארץ כך העיד בהם ארבע רוחות השמים שנאמר יערף כמטר לקחי זו רוח מערבית שהוא ערפו של עולם שכולו לברכה, תזל כטל אמרתי, זו רוח צפונית שהיא עושה את הרקיע נקיה כזהב, כשעירים עלי דשא, זו רוח מזרחית שמשחרת את הרקיע כשעירים, וכרביבים עלי עשב, זו רוח דרומית שמארגת את הרקיע כרביב.
דבר אחר: יערף כמטר לקחי – וכן היה רבי סימיי אומר לא נאמרו ארבע רוחות אלו אלא כנגד ארבע רוחות השמים צפונית בימות החמה יפה ובימות הגשמים קשה דרומית בימות החמה קשה ובימות הגשמים יפה מזרחית לעולם קשה מערבית לעולם יפה צפונית יפה לחטים בשעה שמכניסים שליש וקשה לזיתים בשעה שחונטים דרומית קשה לזיתים בזמן שמכניסים שליש ויפה לחטים בשעה שחונטים. וכן היה ר׳ סימיי אומר כל בריות שנבראו מן השמים נפשם וגופם מן השמים וכל בריות שנבראו מן הארץ נפשם וגופם מן הארץ חוץ מאדם זה שנפשו מן השמים וגופו מן הארץ לפיכך אם עשה אדם תורה ועשה רצון אביו שבשמים הרי הוא כבריות של מעלה שנאמר (תהלים פ״ב:ו׳) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם לא עשה תורה ולא עשה רצון אביו שבשמים הרי הוא כבריות של מטה שנאמר (שם פ״ב:ז׳) אכן כאדם תמותון. וכן היה רבי סימיי אומר אין לך פרשה שאין בה תחית מתים אלא שאין בנו כח לדרוש שנאמר (שם נ׳:ד׳) יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדון עמו, יקרא אל השמים מעל זו נשמה, ואל הארץ לדון עמו זה הגוף מי דיין עמו ומנין שאין מדבר אלא בתחית המתים שנאמר (יחזקאל ל״ז:ט׳) מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה.
"My taking shall drip as the rain": "Taking" is Torah, viz. (Proverbs 4:2) "For a goodly taking have I given to you; do not forsake My Torah"; and (Ibid. 8:10) "Take My mussar (chastisement), and not silver,⁠" and "mussar" is nothing other than words of Torah, viz. (Ibid. 1:8) "Hear, my son, the mussar of your Father,⁠" and (Ibid. 8:33) "Hear mussar and grow wise,⁠" and (Ibid. 4:13) "Hold fast to mussar; do not let it go.⁠" And it is written (Hoshea 14:3) "Take words with you and return to the Lord,⁠" and "words" is nothing other than words of Torah, viz. (Devarim 5:19) "These words the Lord spoke to all of your congregation.⁠"
"as the rain": Just as rain is life for the world, so, words of Torah. — But then (why not say:) Just as with rain, part of the world is happy (with it) and part, sad (e.g., One whose pit and vat is full of wine, and his vat and threshing floor is exposed to the rain, is grieved by it) so, words of Torah! It is, therefore, written (Ibid.) "My word shall flow as the dew": Just as with dew, all the world is happy with it, so, words of Torah.
"as winds upon the herbage": Just as winds raise the grass and make it flourish, so, words of Torah raise their disciples and make them flourish, viz. (Proverbs 4:8) "Caress it (Torah) and it will uplift you.⁠"
"and as showers upon the grass": Just as showers descend upon the grass and beautify and preen it, so, words of Torah beautify and preen their disciples. And thus is it written (Proverbs 1:9): "For they (words of Torah) are a wreath of grace to your head,⁠" and (Ibid. 4:9) "It (Torah) will set a wreath of grace upon your head.⁠"
Variantly: R. Yehudah was wont to say: One should acquire words of Torah as (general) principles and "expend" (i.e., "implement" them as particulars, it being written "My taking (Torah) ya'arof as rain,⁠" "ya'arof" connoting acquisition. An analogy: One does not say to his neighbor "P'rot" ("break") this sela (a coin) for me, but "arof" (acquire) this sela for me. Similarly, one acquires words of Torah as (general) principles and implements them in small drops, like dew, and not in large drops like rain.
"as winds upon herbage": Just as winds descend upon herbage and enter into it so that it does not become wormy, you, too, "enter into" words of Torah so that you not forget them. Thus did R. Yaakov b. R. Chaninah say to Rebbi: Let us "enter into" the halachoth, so that they not become mouldy. ...
"and as showers upon the grass": Just as showers descend upon (blades of) grass, and cleanse them, and scour them, and expand them, so, expand words of Torah — a second time and a third time and a fourth time.
Variantly: "Ya'arof": R. Eliezer the son of R. Yossi Haglili says: "Ya'arof" connotes "killing,⁠" as it is written (Devarim 21:4) "And they shall break there the neck (ve'arfu) of the heifer in the river-bed.⁠" Just as the heifer (of the broken neck) atones for the spilling of blood, so, words of Torah.
"as se'irim on the herbage": Just as se'irim (he-goats) are brought for transgressions and atone for them, so, words of Torah.
Variantly: "Let my taking (i.e., Torah) break (ya'arof) as the rain": Moses (hereby) said to Israel: Do you know how much suffering (i.e., "breaking") I expended on Torah, how much I toiled in it, how much I wearied myself in it — viz. (Shemot 34:28) "and he remained there (on Mount Sinai) forty days and forty nights.⁠" And I entered there among the angels, and among the heavenly creatures, and among the seraphs — one of whom can incinerate the entire world, viz. (Isaiah 6:2) "Seraphs were standing above Him" — I gave my life for it; I gave my blood for it. Just as I learned it in travail, so, you learn it (even) in travail. — But perhaps, just as you learned it in travail, so, shall you teach it in travail! It is, therefore, written "My word shall flow (tizal) as the dew" — See it (Torah) as "zol,⁠" ("cheap") a third or a fourth of a sela (i.e., "part with it easily" [to your disciples]).
"as se'irim upon the herbage": as one who first begins to learn Torah. At first it falls upon him like a demon, viz. (Isaiah 13:21) "and se'irim will dance there.⁠"
Variantly: R. Bana'ah says: If you learn words of Torah for their own sake, they are "life" for you, as it is written (Proverbs 4:22) "For they are life to him who finds them, and to all of his flesh healing; and if not, they kill you, as it is written "My taking (i.e., Torah) ya'arof as the rain,⁠" arifah" being killing, viz. (Devarim 21:4) "And they shall break (ve'arfu) there the neck of the heifer in the river-bed.⁠" And it is written (Proverbs 7:26) "For she (Torah) has taken many lives; the number of its victims is legion.⁠"
Variantly "ya'arof like rain my taking": R. Dostai, b. R. Yehudah says: If you have gathered words of Torah in the manner of those who gather rain into a pit, in the end you will "stream" it (menazel [as in "tizal,⁠" Devarim 32:2]). As it is written (Proverbs 5:15-16) "Drink water from your pit and nozlim (liquids) from the midst of your well. Then your springs will spread outwards.⁠"
Variantly "ya'arof like rain My taking": R. Yehudah was wont to say: One should gather words of Torah as (general) principles; for if he gathers them as particulars, they weary him and he is at a loss. An analogy: One going to Caesarea and requiring one hundred or two hundred zuzim for expenses — If he takes them in perutoth (small coin), they weary him and he is at a loss; but if he melts them into selaim (large coin), he can change them wherever he wishes. One going to a fair and requiring one hundred maneh or two ribo — if he takes them as selaim, they weary him, and he is at a loss; but if he melts them into golden dinars, he can change them wherever he wishes.
"as se'irim upon the herbage and as showers": A man who starts learning Torah does not know how to proceed until he has learned two orders or two books, after which it "pursues" him, "as showers on the grass.⁠"
Variantly: "My taking shall drip as the rain": Just as rain is one, and it descends on the trees and imparts to each a distinct flavor: to the grapevine, in accordance with its nature, to the olive tree, in accordance with its nature; and to the fig tree, in accordance with its nature — so words of Torah are all one, and they "impart the flavors" of Scripture, Mishnah, halachoth, and aggadoth.
Variantly: "as se'irim upon the herbage": Just as se'irim descend upon the grass and cause it to grow, producing (all varieties:) red, black, and white, so, words of Torah (produce all varieties of men:) rabbis, pious laymen, sages, tzaddikim (righteous ones) and chassidim (saintly ones).
Variantly: "My taking shall drip as the rain": Just as the rain is not seen until it comes, viz. (I Kings 18:45) "It happened in the meantime that the heavens had darkened with clouds and (filled) with wind, and there was a great rain" — so Torah scholars are not known until they teach Mishnah, halachoth, and aggadoth, or until they are appointed community leaders.
Variantly: "My taking shall drip as the rain": not as the rain that comes from the south, which is all for blast, mildew, and curse; but as the rain which comes from the west, which is all for blessing. R. Simai was wont to say: Whence is it derived that just as Moses called heaven and earth to bear witness over Israel, so, he called the four winds of heaven? From "ya'arof as rain, etc.⁠" — This refers to the west wind, which is at the "back (oref [west]) of the world, and which is entirely a blessing; "My word shall flow as the dew" — This refers to the north wind, which renders the firmament pure as gold; "as winds (se'irim) upon the herbage" — This refers to the east wind, which stirs up ("mesa'ereth") the world as a demon (sair); "as showers upon the grass" — This refers to the south wind, which brings showers.
Variantly: "My taking shall drip as the rain": R. Simai was wont to say: These four winds correspond to the four corners of heaven: The east (wind) is always propitious; the west, always detrimental; the north, propitious for wheat when it is one-third grown, and detrimental to olive trees when they blossom; the south, detrimental to wheat when it is one-third grown, and propitious for olives when they blossom. And R. Simai was wont to say: All the creatures created from the earth — their spirit and their body are from the earth (except for men, whose spirit [soul] is from heaven and his body from the earth.) Therefore, If a man learns Torah and does the will of his Father in heaven, he is like the celestial creatures, viz. (Psalms 82:6) "I said that you are gods, and all, children of the Most High.⁠" If he does not learn Torah and do the will of his Father in heaven, he is like the lower creatures, viz. (Ibid. 7) "But you shall die like Adam.⁠" And it is written (Ibid. 50:4) "And He shall call to the heavens from above and to the earth for din with him.⁠" "He shall call to the heavens from above": This refers to the soul; "and to the earth": This refers to the body. "for din with him" — "ledayein" (to deliberate) with him (in judgment). Thus, "Listen, O heavens (the soul), and hear, O earth" (the body). And whence is it derived that this speaks of the resurrection? From "My taking shall drip as the rain" (see "the four winds" above), it being written (Ezekiel 37:9) "From the four corners, come, O spirit, and blow into these slain ones that they may live!⁠" And thus was R. Simai wont to say: There is no section in the Torah that does not deal with the resurrection, but we lack the strength to expound it.
יערף כמטר לקחי אין לקחי אלא דברי תורה שנ׳ (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נת׳ לכ׳ תורתי וה״א (שם ח׳:י׳) קחו מוסרי ואל כסף ואין מוסרי אלא דברי תורה שנ׳ (שם א׳:ח׳) שמע בני מוסר אביך ואומ׳ (שם ח׳:ל״ג) שמעו מוסר וחכמו ואומ׳ (שם ד׳:י״ג) החזק במוסר אל תרף וה״א (הושע י״ד:ג׳) קחו עמ׳ דברים ואין דברים אלא דברי תורה שנ׳ (דברים ה׳:י״ט) את הדברים האלה דבר ה׳:
כמטר מה המטר הזה חיים לעולם כך דברי תורה חיים לעולם או מה המטר הזה מקצת העם שמחים בו ומקצת העם מצירין בו יוצאי דרכים מצירין בו מפרשי ימים מצירין בו טחי גגות מצירין בו מי שבורו מלא מים וכן גתו וגרנו לפניו מצירין בו יכול אף דברי תורה כל ת״ל כטל מה הטל הזה כל העם הזה שמחים בו כך דברי תורה כל העם שמחים בהן:
כשעירים עלי דשא מה שעירים הללו יורדים על העשבים ומעלין אותן ומגדלין אותן כך דברי תורה מעלין אותן ומגדלין אותן שנ׳ (משלי ד׳:ח׳) סלסלה ותרוממך:
וכרביבים עלי עשב מה רביבים הללו יורדין על העשבים ומעדנין אותן ומפרנקים אותן כך דברי תורה מעדנין אותך ומפרנקין אותך שנ׳ (שם ד׳:ט׳) תתן לראשך לוית חן ואומ׳ (שם א׳:ט׳) כי לוית חן הם לראשך:
ד״א יערף כמ׳ לקחי ר׳ אומ׳ הוי כונס דברי תורה כללים יכול כשם שאת כונס כללים כך תהא מוציא כללים ת״ל יערף כמ׳ לק׳ ואין עריפה אלא לשון כנעני כאדם שהוא אומ׳ לחבירו ערוף לי את הסלע הזה ואין עריפה אלא פרוט לי כך תהא כונס דברי תורה כללים ופורט ומוציא כטפים הללו של מטר ולא כטפים הללו של מטר שהן גדולות אלא כטפים הללו שלטל שהן קטנות לכך נאמ׳ תזל כטל אמרתי:
כשע׳ ע׳ דשא מה שעירים הללו יורדין על הדשאים ומדשנין אותן ומפטמין אותן כך תהא מפטם דברי תורה ושונה ומשלש ומרבע:
וכרביב׳ עלי עשב מה רביבים הללו יורדין על העשבים ומנקין אותן ומפשפשין אותן שלא יתליעו כך תהא מפשפש דברי תורה שלא תשכחם שכך אמר יעקב בר חניליי לרבינו בוא ונפשפש את ההלכות הללו שלא יעלו חלודה:
ד״א יערף כמ׳ לק׳ ר׳ יוסי הגלילי אומ׳ אין עריפה אלא לשון כפרה שנ׳ (דברים כ״א:ד׳) וערפו שם את העגלה בנחל מה עגלה מכפרת על שפיכות דמים כך תורה מכפרת על כל עבירות:
כש׳ עלי דשא מה שעירים באין על חטאים ומכפרין כך תורה מכפרת על כל חטאים:
וכרב׳ עלי עש׳ מה רביבים באין תמימין ומכפרין כך תורה מכפרת על כל פשעים:
ד״א יער׳ כמ׳ לק׳ חכמים אומ׳ אמ׳ משה לישראל אין אתם זהירים כמה עמלתי בתורה וכמה יגעתי בה וכמה צער נצטערתי עליה כמה שנ׳ (דברים ט׳:ט׳) ואשב בהר ארבע׳ יום וכת׳ אחר אומ׳ (שמות ל״ד:כ״ח) ויהי שם עם ה׳ ארבעים יום וארבע׳ [לילה] נכנסתי לבין מלאכים נכנסתי לבין גדודים נכנסתי לבין שרפים שכל אחד ואחד יכול לשרוף את כל העולם על יושביו שנ׳ (ישעיהו ו׳:ב׳) שרפים עומדים ממ׳ לו:
דמי נתתי עליה נפשי נתתי עליה כדרך שלמדתי אותה בצער כך תהיו למידין אותה בצער יכול כשם אתם למידין אותה בצער כך תהו מלמדין אותה בצער ת״ל תזל כטל אמרתי תהו מוכרין אותה בזול לתלמידים הבאים אחריכם:
כשעירים עלי דשא אדם הולך ללמוד תורה תחלה והיא קשה עליו כשעיר מה יעשה קורא שני ספרים ושונה שני סדרים והיא נמשכת אחריו כרביב לכך נאמ׳ וכרב׳ עלי עשב:
ד״א יער׳ כמ׳ ר׳ בניה אומ׳ אם למדת תורה לשמה הרי דברי תורה חיים לנפשך שנ׳ (משלי ד׳:כ״ב) כי חיים הם למוצאיהם ואם לאו סוף שדברי תורה הורגין אותך שנ׳ יערף ואין עריפה אלא לשון הריגה דכת׳ (דברים כ״א:ד׳) וערפו שם ואומ׳ (משלי ז׳:כ״ו) כי רבים חללים הפילה:
ר׳א יערף כמטר ל׳ ר׳ דוסתאי בירבי יהודה אומר אם למדתה את התורה כדרך שמכנסין את השעיר לבור סופך להיות שונה ורואה את משנתך שנ׳ (משלי ה׳:ט״ו) שתה מים מבוריך ואם למדת את התורה כדרך שמכנסין את המטר לבורות ולשיחין ולמערות סופך להיות מנזל ומשקה לאחרים שנ׳ (משלי ה׳:ט״ו) ונוזלים מתוך באריך וה״א (שם טז) יפוצו מעינותיך חוצה:
כשעירים ע׳ ד׳ אדם הולך ללמוד תורה תחלה והיא נופלת עליו כשיד הזה ומנ׳ שאין שעיר אלא שיד שנ׳ (ישעיהו ל״ד:י״ד) ופגשו ציים את איים ושעיר על רעהו יקרא ואומ׳ (ישעיהו י״ג:כ״א) ושעירים ירקדו שם:
ד״א יערף כמט׳ ל׳ ר׳ נחמיה אומ׳ זו כנסת יש׳ הוי כונס דברי תורה כללים שאם את כונסן פרטים הן מיגעין אותך ואין את יכול לעמוד בהן:
משל אדם הולך לקסרין צריך למאה זוז או למאתים זוז הוצאה אם נוטלן הוא פרוטרוט הן מיגעין אותו ואינו יכול לעמוד בהן אלא מצרפן סלעים והוא פורט ומוציא בכל מקום שירצה וכן ההולך לבית האילס וצרך למאה מנה או לשתי רבוא של יציאה אם נוטלן הוא פרוטרוט הן מיגעין אותו ואינו יכול לעמוד בהן אלא מצרפן דינרי זהב והוא פורט ומוציא בכל מקום שירצה:
ד״א יערף כמ׳ לק׳ כשם שהמטר יורד בזעף ומבקע בארץ כך יהיו דברי תורה מבקעין בכם שלא תתעו מדרכיו שלהקב״ה:
ד״א יערף כמ׳ לק׳ מה המטר הזה יורד על העשבים ומעלה אותן מהן ירוקין מהן אדומין ומהן שחורים ומהן לבנים כך תורה יש בה מדרש ויש בה הלכות ויש בה קולין ויש בה חומרין ויש בה גזירות שוות ויש בה דינין ויש בה תשובות:
ד״א יערף כמ׳ לק׳ מה המטר הזה יורד על האילנות ונותן מטעמים בכל אחד ואחד לפי מה שהוא בזית לפי מה שהוא בגפן לפי מה שהוא בתאנה לפי מה שהוא בתמרה לפי מה שהוא כך תורה יש בה בני אדם חכמים בני אדם נבונים בני אדם חסידים בני אדם צדיקים:
ד״א יערף כמ׳ לק׳ לא כמטר הזה שהוא בא מן הדרום שכולו לשדפון ולירקון וכולו לקללה אלא כמטר הזה שהוא בא מן המערב שהוא בא (מארכו) [מערפו] שלעולם שכולו ברכה:
ד״א יערף כמ׳ לק׳ מה המטר הזה אין את תר לו עד שהוא בא שנ׳ (מלכים א י״ח:מ״ה) ויהי עד כה ועד כה כך אדם הולך ללמוד תורה אין את תר לו עד שהוא שומע מדרש הלכות ואגדות עד שהוא נעשה אדם גדול בישראל:
ד״א יערף כמ׳ לק׳ ר׳ סימאי אומ׳ מנ׳ אתה אומר שאין לך פרשה בתורה שאין בה לתחית המתים אלא שאין בנו כוח לדרוש שנ׳ (תהלים נ׳:ד׳) יקרא אל השמים מעל להביא את הנשמה ואל הארץ להביא את הגוף ואחר כך לדין עמו לידיין עמו וכך היה ר׳ סימיי אומ׳ מנ׳ אתה אומ׳ כל דבר שברייתו מן השמים גופו ונפשו מן השמים וכל דבר שברייתו מן הארץ גופו ונפשו מן הארץ חוץ מן האדם הזה שגופו מן הארץ ונפשו מן השמים לפי כך כשהוא זוכה הרי הוא כבני מעלן שנ׳ (תהלים פ״ב:ו׳) אני אמרתי אלהים אתם ואם לאו הרי הוא כבני מטן שנ׳ (שם ז) אכן כאדם תמ׳:
ד״א היה ר׳ סימאי אומר מנ׳ כשם שהעיד משה בישראל את השמים ואת הארץ כך העיד בהן ארבע רוחות שנ׳ יערף כמ׳ לק׳ זו רוח מערבית שהיא באה (מארכו) [מערפו] שלעולם שכולו ברכה:
תזל כטל אמ׳ זו רוח צפונית שהיא עושה את הרקיע נקי כזהב:
כשעי׳ עלי דשא זו רוח מזרחית שיהא משחרת את הרקיע כשעיר:
וכר׳ עלי עשב זו רוח דרומית שהיא מארגת את הרקיע כרביב מנ׳ שאין הדברים אמורין אלא לתחיית המתים שנ׳ (יחזקאל ל״ז:ט׳) מארבע רוחות באי הרוח ארבע רוחות ברא הקב״ה לשמש בהן את עולמו דרומית כנגד צפונית מערבית כנגד מזרחית דרומית יפה בימות הגשמים וקשה בימות החמה צפונית יפה בימות החמה וקשה בימות הגשמים לעולם מערבית יפה לעולם מזרחית קשה:
יִבְסַם1 כְּמִטְרָא אוּלְפָנִי יִתְקַבַּל כְּטַלָּא מֵימְרִי כְּרוּחֵי מִטְרָא2 דְּנָשְׁבִין עַל דִּתְאָה וְכִרְסִיסֵי מַלְקוֹשָׁא3 דְּעַל עִשְׂבָּא.
1. ״יערף״ -–> יערב, בחילוף אותיות בומ״ף (נתינה לגר). והעיר הרב יעקב לויפר בביאור אונקלוס שבמ״ג המבואר עוז והדר שכבר קדמו במדרש שמואל לאבות ו:א, ד״ה משמח את הבריות).
2. עי׳ רש״י: ״כשעירים – לשון רוח סערה, כתרגומו: כרוחי מטרא״.
3. עיינו ירמיהו ג׳:ג׳.
My doctrine shall be soft as rain; let it be received as the dew, and my word be as the breath of the rain that breathes upon the grass, and as the showers of the latter rain upon the herbage.
יבשם כמטרה אולפני על בני ישראל ויתקבל כטלא עליהון ית מימר פומי כרוחייה דמנשבין על דתי עשביה וכרסיסי מלקוש דסלקין ומרווין צמחה דארעא בירחה דניסן.
ינקוף על מרודיא היך מיטרא סחפא אולפני ותתקבל ברעוא על מקבלי אולפנא היך טלא ממללי דילי כרביעות רוחי מיטרא דמנתבין על דיתאין בירח מרחשוון וכרסיסין לקושין דמרווין צימחוני ארעא בירחא דניסן.
My doctrine shall smite the rebellious like heavy rain; but shall be enjoyed with pleasantness by those who receive instruction, as the dew: my words shall be like the downfalling rain of the wind that breathes upon the grass in the month of Marchesvan, and as the droppings of the latter rain which water the springing herbage of the earth in Nisan.
יבסם על בני ישראל כמטרא אולפן אורייתי תקביל עליהון ברעוא כטלא מימר פומי כרוחיא דמנשבין על עשבא וכרסיסי דמלקושא דנחתין ומרוין צמחא דארעא בירחא דניסן.
The doctrine of my law shall be sweet to the children of Israel as the rain, the word of my mouth will be received by them with pleasantness as the dew, as the wind which breathes upon the herb, and as the drops of the latter rain that descend and water the herbage of the ground in Nisan.
[ג] יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, עָמְדוּ הַמַּלְאָכִים לְהָרְגוֹ. אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִיל שְׁנֵי דְּבָרִים שֶׁנִּתְּנוּ לִי מִבְּנֵי אָדָם, אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לְהָרְגֵנִי. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כָּךְ, הִנִּיחוּהוּ. מָשָׁל לְסוֹחֵר גָּדוֹל הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה, תְּפָשׂוּהוּ לִסְטִים וּבִקְּשׁוּ לְהָרְגוֹ. אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִיל חֲמִשָּׁה מָנָה שֶׁיֵּשׁ לִי עִמִּי אַתֶּם הוֹרְגִים אוֹתִי. וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. אָמְרוּ זֶה לָזֶה, מַה בֶּצַע בַּהֲרִיגָתוֹ, אֵין עִמּוֹ כְּלוּם. הִנִּיחוּהוּ, כְּשֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה, הִתְחִיל לִמְכֹּר אֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁאֵין לָהֶם דָּמִים. אָמְרוּ לוֹ הַלִּסְטִים, אֶתְמוֹל תָּפַשְׂנוּ אוֹתְךָ וְאָמַרְתָּ לָנוּ, אֵין עִמִּי אֶלָּא חֲמִשָּׁה מָנָה, וְעַכְשָׁו אַתָּה מוֹצִיא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁאֵין לָהֶם עֵרֶךְ בָּעוֹלָם. אָמַר לָהֶם: אֶתְמוֹל כְּשֶׁאָמַרְתִּי לָכֶם כָּךְ, בִּשְׁעַת סַכָּנָה הָיִיתִי עוֹמֵד. אַף כָּךְ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ אָמַר לַמַּלְאָכִים, שְׁנֵי דְּבָרִים עִמִּי, וְהֵמָּה מַתָּנָה גְּדוֹלָה הָיְתָה עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: עָלִיתָ לַמָּרוֹם וְגוֹ׳ (תהלים ס״ח:י״ט). לְכָךְ אָמַר דָּוִד, טוֹב לִי תּוֹרַת פִּיךָ וְגוֹ׳ (שם קי״ט:ע״ב). וְאוֹמֵר: הַנֶּחְמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב (שם י״ט:י״א). וְאוֹמֵר: אִמְרוֹת י״י אֲמָרוֹת וְגוֹ׳ (שם י״ב:ז׳). אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אַשְׁרֶיךָ שֶׁלָּקַחְתָּ מַתָּנוֹת. אָמַר לָהֶם: אִלּוּלֵי שֶׁאָמַרְתִּי לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁהֵם שְׁנֵי דְּבָרִים, הָיִיתִי נִשְׂרָף מֵאִשָּׁם, וְהַתּוֹרָה הַזֹּאת הִיא הִצַּלְתַּנִי מִיָּדָם. עֲלֵיהֶם אָמַר, יַעֲרֹף כַּמָּטָר וְגוֹ׳. וְאֵין יַעֲרֹף אֶלָּא הֲרִיגָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה (דברים כ״א:ד׳). וְכֵן בִּיהוּדָה אוֹמֵר, יָדְךָ בְּעֹרֶף אוֹיֶבְךָ (בראשית מ״ט:ח׳). וְאֵין לִקְחִי אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם וְגוֹ׳ (משלי ד׳:ב׳). וְלָמָּה נִמְשְׁלָה תּוֹרָה לְמָטָר. לוֹמַר, מַה מָּטָר מַשְׁחֶקֶת אֲבָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם (איוב י״ד:י״ט), אַף הַתּוֹרָה מַשְׁחֶקֶת לֵב הָאֶבֶן. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אִם אֶבֶן הוּא, נִמּוֹחַ. וְאִם בַּרְזֶל הוּא, מִתְפּוֹצֵץ. לְכָךְ אֵין טוֹב לָאָדָם כִּי אִם לְהָמִית עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְלַעֲסֹק בָּהּ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א׳:ח׳). וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ, אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם, יָגַעְתִּי וְלֹא מָצָאתִי, אַל תַּאֲמִין. וּלְכָךְ נִמְשְׁלָה לְמָטָר, מַה מָּטָר אֵין הָעוֹלָם בְּלֹא הֵם, לְפִי שֶׁצְּרִיכִין לְהַצְמִיחַ כָּל טוּב, כָּךְ אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם בְּלֹא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם לֹא בְּרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שַׂמְתִּי (ירמיהו ל״ג:כ״ה). וּמָה הַמָּטָר יוֹרֵד מְעַט מְעַט, כָּךְ הַתּוֹרָה, תְּחִלָּה קוֹרֵא אבג״ד כְּמִנְיָן קָטָן, וּלְבַסּוֹף עוֹלֶה לְמִנְיָן גָּדוֹל, ק׳ ר׳ ש׳ ת׳. כָּךְ מַתְחִילִין, וְאַחַר כָּךְ עוֹמֵד עַל הַתּוֹרָה וְדִקְדּוּקֶיהָ.
דָּבָר אַחֵר: יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי – אָמְרוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, לֹא בָּאת לְדַבֵּר עִם הַשָּׁמַיִם וְעִם הָאָרֶץ, אֶלָּא עִם הַמָּטָר וָטַל. אָמַר לָהֶם: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְעָשִׁיר שֶׁהָלַךְ לְכַבֵּד אֶת הַמֶּלֶךְ, וְלָקַח עִמּוֹ שָׂרִים גְּדוֹלִים וַאֲנָשִׁים מְכֻבָּדִים וְכָנַס עִמָּהֶם אֵצֶל הַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ קִבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וְכָךְ אָמַר מֹשֶׁה, מוּטָב שֶׁאֶקְרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַמָּטָר וְהַטַּל וְיִהְיוּ עִמִּי, וְאֶקְרָא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיַעֲנֶה אוֹתִי. לְפִיכָךְ אָמַר, הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וְגוֹ׳ (דברים ל״ב:א׳), יַעֲרֹף כַּמָּטָר וְגוֹ׳. וְאַחַר כָּךְ, כִּי שֵׁם י״י אֶקְרָא (דברים ל״ב:ג׳).
[Siman 3] (Deut. 32:2:) “Let my instruction drop down like the rain.” R. Joshua ben Levi said, “When Moses went up to the heights, the angels were about to kill him.⁠1 He said to them, ‘Is it because of the two things that were granted to me [from the heavens] that you wish to kill me?’ When they heard this, they left him alone. A parable: To what is the matter comparable? To a great merchant who was walking in a dangerous place. [When some] brigands2 seized him [and] wanted to kill him, he said to them, ‘Is it because of the five minas3 in my hand that you wish to kill me?’ But they did not know that there were in his hand precious stones and pearls4 which were invaluable. They said to each other, ‘What profit is there in killing him? He has nothing on him.’ So they left him alone. When he entered the city, he began to sell precious stones and pearls. They said to him, ‘When we captured you yesterday, you said, “There is nothing on me but five minas”; but now you are bringing out precious stones and pearls which are invaluable?’ He said to them, ‘When I spoke to you, I was in a dangerous situation.’ So also did Moses our master say to the angels, ‘There are [only] two things with me.’ [In fact] there was a great gift with him, as stated (in Ps. 68:19), ‘You ascended on high; [you captured captives; you received gifts for humans].’”5 Therefore David said (in Ps. 119:72), “The Torah of Your mouth is better for me [than thousands of gold and silver pieces].” It also says (in Ps. 19:11), “More delightful are they than gold, than much fine gold”; and it says (in Ps. 12:7), “The sayings of the Lord are [pure] sayings....” Israel said to Moses our master, “Fortunate are you, for your having received gifts.” He said to them, “If I had not said to the ministering angels that there were [only] two things, I should have been burned by their fire, but this Torah saved me from their hand. It was with reference to them that he said (in Deut. 32:2), “Let my instruction drop down like the rain.” “Drop down (rt.: 'rp)” must mean killing, since it is stated (in Deut. 21:4), “and they shall break the neck (rt.: 'rp) of the heifer there”; and so too with Judah, it states (in Gen. 49:8), “your hand will be on the neck (rt.: 'rp) of your enemy.” And my instruction must mean Torah, since it is stated (in Prov. 4:2), “For I gave you good instruction....” And why is Torah compared to rain? To say [that] just as rain erodes, as it states (in Job 14:19), “Water erodes stones”; so does the Torah erode a heart of stone. And this is related to that which our masters say (in Qidd. 30b), “If [the evil impulse] is [like] a stone, it will be dissolved. If it is [like] iron, it will be shattered.” Therefore, there is nothing that is good for a man besides killing himself over the words of the Torah and to constantly occupy himself with it, day and night. And it is so stated (in Josh. 1:8), “and you shall meditate upon them night and day.” And this is related to that which they said (in Meg. 6b), “If a man tells you, “I have toiled but I have not found,’ do not believe [it].” And it is therefore compared to rain. Just like there can be no world without rain, as it is needed to grow all good things; so can the world not survive without Torah, as it is stated (Jer. 33:25), “Were it not that I have established My covenant day and night, I would not have put the laws of heaven and earth.” And just like rain descends little by little, so too with the Torah, one starts at the beginning with the small count of aleph, bet, gimmel, and comes to the large count of kof, reish, shin at the end. So does one start and then one understands the Torah and its details. Another interpretation (of Deut. 32:2), “Let my instruction drop down like the rain.” Israel said to Moses our master, “You have not come to speak with heaven and earth but with the rain and the dew.” He said to them, “[Let me tell you] a parable. It is comparable to a wealthy person who went to honor the king. He took with him great ministers and honored men. [So when] he went into the king along with them, the king received them cordially.” So also did Moses say, “It is better for me to call for heaven and earth, the rain and the dew to be with me, so that when I call upon the Holy One, blessed be He, He will answer me.” For that reason he said to them (in Deut. 32:1-2), “Give ear, O heavens…. Let [my instruction] drop down like the rain…”; and [then] afterwards (in Deut. 31:3), “For I am proclaiming the name of the Lord.”
1. See ARN, A, 2:3; Shab. 88b; Exod. R. 28:1.
2. Gk.: lestai.
3. There are four hundred minas to a shekel.
4. Gk.: margaritai or margeleis.
5. Some translations interpret the passage to mean that the gifts are from humans, but the midrash requires the interpretation given here.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב) [ד] ד״א יערוף כמטר. אמרו ישראל למשה רבינו לא באת לדבר עם שמים וארץ אלא עם המטר והטל, משל לעשיר שהלך לכבד את המלך, לקח עמו שרים גדולים ואנשים מכובדים, נכנס עמהן אצל המלך, והמלך קבלם בסבר פנים יפות, וכך אמר משה, מוטב שאקרא השמים והארץ והמטר והטל ויהיו עמי ואקרא להקב״ה ויענה אותי, לפיכך אמר להם האזינו שמים וגו׳, יערוף כמטר וגו׳, כי שם ה׳ אקרא וגו׳ (דברים ל״ב:ג׳).
חסלת פרשת האזינו
יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי – אֵין לִקְחִי אֶלָּא דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד׳:ב׳) ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם״, וְאוֹמֵר ״קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף״, וְאֵין מוּסָר אֶלָּא דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם א׳:ח׳) ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ״, וְאוֹמֵר ״קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים״, [וְאֵין דְּבָרִים] אֶלָּא דִּבְרֵי תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ה׳:י״ט) ״אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה׳⁠ ⁠⁠״.
כַּמָּטָר – מַה מָּטָר חַיִּים לָעוֹלָם אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה חַיִּים לָעוֹלָם, אִי מַה מָּטָר מִקְצַת הָעוֹלָם שְׂמֵחִים בּוֹ וּמִקְצַת הָעוֹלָם עֲצֵבִין בּוֹ מִי שֶׁבּוֹרוֹ וְגִתּוֹ מָלֵא יַיִן, וְגָרְנוֹ לְפָנָיו מְצֵרִין בּוֹ יָכוֹל אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה כֵן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי״ מַה טַּל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שְׂמֵחִים בּוֹ אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שְׂמֵחִים בָּהֶם. כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶּשֶׁא מַה שְּׂעִירִים הַלָּלוּ יוֹרְדִין עַל הָעֲשַׂבִין וּמַעֲלִין אוֹתָן וּמְגַדְּלִין אוֹתָן כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה וְכוּ׳. וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב מָה רְבִיבִים הַלָּלוּ יוֹרְדִין עַל הָעֲשַׂבִים וּמְעַדְּנִין אוֹתָן [וּמְפַנְּקִין אוֹתָן], כָּךְ דִבְרֵי תּוֹרָה מְעַדְנִין וּמְפַנְקִין אוֹתָן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי א׳:ט׳) ״כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ״ וְגוֹ׳.
דָבָר אַחֵר הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לְעוֹלָם הֱוֵי כוֹנֵס דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּלָלִים וּמוֹצִאָן פְּרָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״יַעֲרֹף״ וְאֵין יַעֲרֹף אֶלָּא לְשׁוֹן כְּנַעֲנִי, מָשָׁל אֵין אָדָם אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ פְּרֹט לִי סֶלַע זֶה אֶלָּא עֲרֹף לִי סֶלַע זֶה, כָּךְ הֱוֵי כּוֹנֵס דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּלָלִים וּפוֹרֵט וּמוֹצִיאָן כְּטִפִּין הַלָּלוּ שֶׁל טַל שֶׁהֵם קְטַנּוֹת. כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶּשֶׁא, מַה שְּׂעִירִים הַלָּלוּ יוֹרְדִים עַל הָעַשַׂבִּים וּמְפַשְׁפְּשִׁין בָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יַתְלִיעוּ, כָּךְ הֱוֵי מְפַשְׁפֵּשׁ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁלֹּא תִשְׁכְּחֵם, [כָּךְ] אָמַר לוֹ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר חֲנִינָא לְרַבִּי בּוֹא וּנְפַשְׁפֵּשׁ בַּהֲלָכוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ חֲלֻדָּה. וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב, מָה רְבִיבִים הַלָּלוּ יוֹרְדִין עַל עֲשַׂבִים וּמְנַקִּין אוֹתָן וּמְפַטְּמִין אוֹתָן, כָּךְ הֱוֵי מְפַטֵּם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁלֵּשׁ וּמְרַבֵּעַ.
דָּבָר אַחֵר: ״יַעֲרֹף״ – רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר אֵין יַעֲרֹף אֶלָּא לְשׁוֹן הֲרִיגָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה״, (עַל) מָה עֶגְלָה מְכַפֶּרֶת עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים כָּךְ דִבְרֵי תּוֹרָה [מְכַפְּרִין עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶּשֶׁא, מַה שְּׂעִירִים הַלָּלוּ בָּאִים עַל חַטָּאוֹת וּמְכַפְּרִים כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה] מְכַפְּרִין עַל עֲבֵרוֹת.
דָּבָר אַחֵר: ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי״ – חֲכָמִים אוֹמְרִים אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל אַתֶּם יוֹדְעִין כַּמָּה צַעַר נִצְטַעַרְתִּי עַל הַתּוֹרָה וְכַמָּה עָמָל עָמַלְתִּי בָּהּ וְכַמָּה יְגִיעָה יָגַעְתִּי בָּהּ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל״ד:כ״ח) ״וַיְהִי שָׁם עִם ה׳ אַרְבָּעִים יוֹם״, וְנִכְנַסְתִּי לְבֵין הַמַּלְאָכִים וְנִכְנַסְתִּי לְבֵין הַחַיּוֹת וְנִכְנַסְתִּי לְבֵין הַשְּׂרָפִים שֶׁאֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לִשְׂרֹף אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ (עַל יוֹשְׁבָיו) שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ו׳:ב׳) ״שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ״, נָתַתִּי נַפְשִׁי עָלֶיהָ דָּמִי נָתַתִּי עָלֶיהָ כְּשֵׁם שֶׁלָּמַדְתִּי אוֹתָהּ בְּצַעַר כָּךְ תִּהְיוּ לְמֵדִין אוֹתָה בְּצַעַר. אוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתֶּם לְמֵדִין אוֹתָהּ בְּצַעַר כָּךְ תִּהְיוּ [מְלַמְּדִים אוֹתָם בְּצַעַר תַּלְמוּד לוֹמַר ״תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי״ תִּהְיוּ] רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ בְּזוֹל מִשְּׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעָה בְּסֶלַע. כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶּשֶׁא כְּאָדָם שֶׁהוֹלֵךְ לִלְמֹד תּוֹרָה תְּחִלָּה, בִּתְחִלָּה נוֹפֶלֶת עָלָיו כְּשָׂעִיר וְאֵין שָׂעִיר אֶלָּא שֵׁד שֶׁנֶּאֱמַר (שם י״ג:כ״א) ״וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם״.
דָּבָר אַחֵר: ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר״ – הָיָה רַבִּי בְּנָאָה אוֹמֵר אִם עָשִיתָ דִּבְרֵי תּוֹרָה לִשְׁמָן דִּבְרֵי תּוֹרָה חַיִּים הֵן לְךָ שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם״, וְאִם לֹא עָשִיתָ דִּבְרֵי תּוֹרָה לִשְׁמָן דִּבְרֵי תּוֹרָה מְמִיתִין אוֹתְךָ שֶׁנֶּאֱמַר ״יַעֲרֹף״, וְאֵין עֲרִיפָה אֶלָּא הֲרִיגָה שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל כ״א:ד׳) ״וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה״, וְאוֹמֵר ״כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה״.
דָּבָר אַחֵר: ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר״ – רַבִּי דּוֹסְתָּאִי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם כָּנַסְתָּ דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּדֶרֶךְ שֶׁכּוֹנְסִין מָטָר לְבּוֹר לְסוֹף שֶׁאַתָּה מְנַזֵּל וּמַשְׁקֶה אֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר (שם ה׳:ט״ו) ״וְנוֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ״.
דָּבָר אַחֵר: ״יַעֲרֹף״ – הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לְעוֹלָם הֱוֵי כּוֹנֵס דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּלָלִים, שֶׁאִם אַתָּה כּוֹנְסָן פְּרָטִים מְיַגְּעִין אוֹתְךָ וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָלַךְ לְקֵסָרִי, וְנִצְרַךְ מֵאָה זוּז אוֹ מָאתַיִם זוּז הוֹצָאָה נוֹטְלָן פְּרוּטוֹת מְיַגְּעִין אוֹתוֹ וְאֵין יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת, אֲבָל אִם מְצָרְפָן וְעוֹשֶׂה אוֹתָן סְלָעִים פּוֹרֵט וּמוֹצִיא בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה, וְכֵן מִי שֶׁהָלַךְ (לְבֵית אִלְנִיס) [לְאִטְלָס] לַשּׁוּק וְצָרִיךְ מֵאָה מָנֶה אוֹ שְׁתֵּי רִבּוֹת, אִם מְצָרְפָן סְלָעִים מְיַגְּעִין אוֹתוֹ וְאֵין יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת אֲבָל אִם מְצָרְפָן וְעוֹשֶׂה אוֹתָן דִּנְרֵי זָהָב פּוֹרֵט וּמוֹצִיא בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה, כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ לִלְמֹד תּוֹרָה בִּתְחִלָּה אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה לַעֲשׂוֹת עַד שֶׁשּׁוֹנֶה שְׁנֵי סְדָרִים אוֹ שְׁנֵי סְפָרִים וְאַחַר כָּךְ נִמְשֶׁכֶת אַחֲרָיו כִּרְבִיבִים, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב״.
דָּבָר אַחֵר: ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר״ – מַה מָּטָר זֶה יוֹרֵד עַל הָאִילָנוֹת וְנוֹתֵן בָּהֶן מַטְעַמִּים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַה שֶּׁהוּא, בַּגֶּפֶן לְפִי מַה שֶׁהֵם, בַּזַּיִת לְפִי מַה שֶּׁהוּא, בַּתְּאֵנָה לְפִי מַה שֶּׁהִיא, כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה כֻּלָּן אַחַת וְיֵשׁ בָּהּ מִקְרָא וּמִשְׁנָה וּמִדְרָשׁ וַהֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת.
דָּבָר אַחֵר: ״כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶּשֶא״ – מַה שְּׂעִירִים [הַלָּלוּ] יוֹרְדִין עַל הָעֲשַׂבִים וּמַעֲלִין אוֹתָן [וְיֵשׁ בָּהֶן יְרֻקִּין] וְיֵשׁ בָהֶן אֲדֻמִּין, וְיֵשׁ בָהֶן שְׁחוֹרִין, וְיֵשׁ בָּהֶן לְבָנִים, כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵשׁ בָּהֶן רַבָּנִים יֵשׁ בָּהֶם חֲכָמִים וְיֵשׁ בָּהֶם כְּשֵׁרִים וְיֵשׁ בָּהֶן צַדִּיקִים וְיֵשׁ בָּהֶן חֲסִידִים.
דָּבָר אַחֵר: ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר״ – מַה הַמָּטָר זֶה אִי אַתָּה רוֹאֵהוּ עַד שֶׁבָּא, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלכים א י״ח:מ״ה) ״וַיְהִי עַד כֹּה וְעַד כֹּה וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ (בְּ)⁠עָבִים וְרוּחַ״, כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם אֵין אַתְּ יוֹדֵעַ מַה הוּא עַד שֶׁשָּׁנָה מִשְׁנָה הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, אוֹ עַד שֶׁיִּתְמַנֶּה פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר.
דָּבָר אַחֵר: ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר״ – לֹא כַּמָּטָר הַזֶּה שֶׁבָּא מִן הַדָּרוֹם שֶׁכֻּלּוֹ לְשִׁדָּפוֹן, כֻּלּוּ לְיֵרָקוֹן, כֻּלּוֹ לִקְלָלָה, אֶלָּא כַּמָּטָר הַזֶּה שֶׁבָּא מִן הַמַּעֲרָב שֶׁכֻּלּוֹ לִבְרָכָה.
רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהֵעִיד מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל שָׁמַיִם וָאָרֶץ כָּךְ הֵעִיד לָהֶם אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי״ זוֹ רוּחַ מַעֲרָבִית שֶׁהוּא עָרְפּוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ לִבְרָכָה. תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי, זוֹ רוּחַ צְפוֹנִית שֶׁעוֹשָׂה אֶת הָרוּחַ נְקִיָּה כְּזָהָב כִּשְׂעִירִם זֶה רוּחַ מִזְרָחִית שֶׁמַּשְׁחֶרֶת אֶת הָרָקִיעַ כִּשְׂעִירִים. וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב זֶה רוּחַ דְּרוֹמִית שֶׁמְאָרֶגֶת אֶת הָרָקִיעַ כְּרָבִיב.
דָּבָר אַחֵר: ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר״ – הָיָה רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר לֹא נֶאֶמְרוּ אַרְבַּע רוּחוֹת הַלָּלוּ אֶלָּא כְּנֶגֶד אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם. צְפוֹנִית בִּימוֹת הַחַמָּה יָפָה, וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים קָשָׁה דְּרוֹמִית בִּימוֹת הַחַמָּה קָשָׁה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים יָפָה, מִזְרָחִית לְעוֹלָם יָפָה מַעֲרָבִית לְעוֹלָם קָשָׁה, צְפוֹנִית יָפָה (לְזֵיתִים) [לְחִטִּים] בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין שְׁלִישׁ וְקָשָׁה (לְחִטִּים) [לְזֵיתִים] בְּשָׁעָה שֶׁחוֹנְטִים.
וְכֵן הָיָה רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר כָּל הַבְּרִיּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הַשָּׁמַיִם נַפְשָׁן וְגוּפָן מִן הַשָּׁמַיִם וְכָל הַבְּרִיּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הָאָרֶץ נַפְשָׁן וְגוּפָן מִן הָאָרֶץ, חוּץ מִן הָאָדָם הַזֶּה שֶׁנַּפְשׁוֹ מִן הַשָּׁמַיִם וְגוּפוֹ מִן הָאָרֶץ, לְפִיכָךְ, עָשָׂה אָדָם תּוֹרָה וְעָשָׂה רְצוֹן אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם הֲרֵי הוּא כַּבְּרִיּוֹת שֶׁלְּמַעְלָן שֶׁנֶּאֱמַר ״אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם״. לֹא עָשָׂה תּוֹרָה וְלֹא רְצוֹן אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם [הֲרֵי הוּא כַּבְּרִיוֹת שֶׁל מַטָּן שֶׁנֶּאֱמַר] (שם ז) ״אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן״.
כָּךְ הָיָה רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר אֵין לְךָ פָּרָשָׁה שֶׁאֵין בָּהּ תְּחִיַּת הַמֵּתִים אֶלָּא שֶׁאֵין בָּנוּ כֹּחַ לִדְרֹשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נ׳:ד׳) ״יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל״ זוֹ נְשָׁמָה ״וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ״ (מִי) לְדַיֵּן עִמּוֹ, וּמִנַּיִן שֶׁאֵין מְדַבֵּר אֶלָּא בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ל״ז:ט׳) ״מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בּוֹאִי הָרוּחַ״.
יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי – בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם עָמְדוּ הַמַּלְאָכִים לְהָרְגוֹ, אָמַר לָהֶם בִּשְׁבִיל שְׁנֵי דְּבָרִים שֶׁנִתְּנוּ לִי מִן הַשָּׁמַיִם אַתֶּם רוֹצִים לְהָרְגֵנִי הֱנִיחוּהוּ, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְסוֹחֵר גָּדוֹל הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה תְּפָשָׂוּהוּ לִסְטִים לְהָרְגוֹ, אָמַר לָהֶם בִּשְׁבִיל חֲמִשָּׁה מָנֶה (שֶׁיָּדְעוּ) [שֶׁיֵּשׁ לִי] עִמִּי אַתֶּם רוֹצִים לְהָרְגֵנִי (הֱנִיחוּהוּ וְלֹא הָרְגוּ אוֹתוֹ), וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת (שֶׁאֵין לָהֶם דָּמִים), אָמְרוּ זֶה לָזֶה מַה בֶּצַע לָנוּ בַּהֲרִיגָתוֹ אֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם הֱנִיחוּהוּ, כְּשֶׁנִּכְנַס לָעִיר הִתְחִיל לִמְכֹּר אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אָמְרוּ [לוֹ הַלִּסְטִים] אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ לָנוּ אֵין עִמִּי אֶלָּא חֲמִשָּׁה מָנֶה וְעַכְשָׁו אַתָּה מוֹכֵר אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אָמַר לָהֶם כְּשֶׁאָמַרְתִּי לָכֶם כָּךְ הָיִיתִי בִּמְקוֹם סַכָּנָה. אַף מֹשֶׁה אָמַר לַמַּלְאָכִים שְׁנֵי דְּבָרִים יֵשׁ בְּיָדִי וּמַתָּנָה גְּדוֹלָה הָיְתָה בְּיָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם״. וְאוֹמֵר (שם י״ב:ז׳) ״אִמְרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת וְגוֹ׳. וְדָוִד אָמַר ״טוֹב לִי תּוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף״, וְאוֹמֵר (שם י״ט:י״א) ״הַנֶּחְמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב״, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה אַשְׁרֶיךָ שֶׁלָּקַחְתָּ מַתָּנוֹת, אָמַר לָהֶם אִלּוּלֵא שֶׁאָמַרְתִּי שֶׁהֵן שְׁנֵי דְּבָרִים הָיִיתִי נִשְׂרָף מֵאִשָּׁם, וְהַתּוֹרָה הִצִּלַתְנִי מִיָּדָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר״ וְאֵין יַעֲרֹף אֶלָּא הֲרִיגָה שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל כ״א:ד׳) ״וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה״ וְאֵין לֶקַח אֶלָּא תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי״ וְגוֹ׳.
דָּבָר אַחֵר: אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמשֶׁה לֹא בָּאתָ לְדַבֵר עִם (הַשֶּׁמֶשׁ) [שָׁמַיִם וָאָרֶץ] אֶלָּא עִם הַטַּל וְהַמָּטָר, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָלַךְ לְכַבֵּד אֶת הַמֶּלֶךְ לָקַח עִמּוֹ שָׂרִים גְּדוֹלִים וַאֲנָשִׁים מְכֻבָּדִים, נִכְנַס עִמָּהֶם אֵצֶל הַמֶּלֶךְ קִבְּלָם הַמֶּלֶךְ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, וְכָךְ אָמַר מֹשֶׁה מוּטָב שֶׁאֶקְרָא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְהַמָּטָר וְהַטַּל וְיִהְיוּ עִמִּי וְאֶקְרָא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיַעֲנֶה אוֹתִי לְפִיכָךְ אָמַר הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וְגוֹ׳.
אָמַר רַב יְהוּדָה גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים כְּיוֹם שֶׁנִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי״ וְאֵין לֶקַח אֶלָּא תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם״ וְגוֹ׳. אָמַר רָבָא גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים יוֹתֵר מִיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי״ מִי נִתְלֶה בְּמִי הֱוֵי אוֹמֵר קָטָן בְּגָדוֹל. רָבָא רָמֵי כְּתִיב ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי״ וּכְתִיב ״תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי״, אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא ״תִּזַּל כַּטַּל״ וְאִם לָאו עָרְפֵהוּ ״כַּמָּטָר״. תַּנְיָא הָיָה רַבִּי בְּנָאָה אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ תּוֹרָתוֹ נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג׳:י״ח) ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״ וְכוּ׳, וְכָל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נַעֲשֵׂית לוֹ סַם הַמָּוֶת שֶׁנֶּאֱמַר ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי״ וְאֵין עֲרִיפָה אֶלָּא הֲרִיגָה שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל כ״א:ד׳) ״וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה״.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מַאי דִּכְתִיב ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי״ זוֹ רוּחַ מַעֲרָבִית שֶׁבָּא מְעָרְפּוֹ שֶׁל עוֹלָם, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי זוֹ רוּחַ צְפוֹנִית שֶׁמַּזֶּלֶת אֶת הַזָּהָב, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״הַזָּלִים זָהָב מִכִּיס״, כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶּשֶׁא זוֹ רוּחַ מִזְרָחִית (שֶׁמַּשְׁחֶרֶת) [שֶׁמַסְעֶרֶת] כָּל הָעוֹלָם כֻּלוֹ כְּשָעִיר, וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב זוֹ רוּחַ דְּרוֹמִית שֶׁמַּעֲלַת רְבִיבִים וּמְגַדֶּלֶת עֵשֶׂב.
רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר בִּשְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם מִדּוֹת הָאַגָּדָה נִדְרֶשֶׁת וְזוֹ אַחַת מֵהֶם שֶׁדָּבָר גָּדוֹל נִתְלֶה בְּקָטָן, כֵּיצַד יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי וְכִי הַגְּשָׁמִים גְּדוֹלִים מִן הַתּוֹרָה שֶׁהַתּוֹרָה נִתְלֵית בָּהֶם, אֶלָּא שֶׁהַגְּשָׁמִים מְחַיִּים אֶת הַכֹּל לְהַשְׁמִיעַ אֶת הָאֹזֶן בְּדֶרֶךְ שֶׁהִיא שׁוֹמַעַת. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (עמוס ג׳:ח׳) ״אַרְיֵה שָׁאַג מִי לֹא יִירָא״ וְגוֹ׳, וְכִי מִי נוֹתֵן כֹּחַ וּגְבוּרָה בָּאֲרִי אֶלָּא הוּא כַּיּוֹצֵא בּוֹ ״וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים״, וְכִי מִי נָתַן כֹּחַ וּגְבוּרָה בַּמַּיִם לֹא הוּא הֲרֵי אָנוּ מְכַנִּים אוֹתוֹ מִבְּרִיּוֹתָיו כְּדֵי לְשַׂבֵּר אֶת הָאֹזֶן.
יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י
ענין הרקיע הזה
אוֹתוֹ רָקִיעַ חוֹזֵר פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם בְּאוֹתָהּ נְטִילַת הָרָקִיעַ הָאַחֵר הַזֶּה שֶׁנִּדְבָּק בּוֹ. וְהָרָקִיעַ הַזֶּה אֵינוֹ יוֹצֵא מִחוּץ לַגָּן. הָרָקִיעַ הַזֶּה רָקוּם בְּכָל מִינֵי גְוָנִים.
כ״ב אותיות חקוקות באותו רקיע
עָשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת רְשׁוּמוֹת חֲקוּקוֹת בְּאוֹתוֹ רָקִיעַ, כָּל אוֹת וָאוֹת נוֹטֶפֶת מֵהַמָּן (מהטל), מֵהַטַּל שֶׁלְּמַעְלָה עַל הַגָּן, וּמֵאוֹתוֹ הַטַּל שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת רוֹחֲצוֹת אוֹתָן נְשָׁמוֹת וְנִרְפָּאוֹת, אַחַר שֶׁטָּבְלוּ בִּנְהַר דִּינוּר לְהִטָּהֵר.
הטל יורד מאותן האותיות
וְהַטַּל אֵינוֹ יוֹרֵד אֶלָּא מִתּוֹךְ אוֹתִיּוֹת שֶׁרְשׁוּמוֹת וַחֲקוּקוֹת בְּאוֹתוֹ רָקִיעַ, מִשּׁוּם שֶׁאוֹתָן אמֵאֵשׁ וּמַיִם שֶׁל הַתּוֹרָה נַעֲשָׂה.
לכל אלו שהשתדלו בתורה לשמה
וְעַל כֵּן הֵם שׁוֹפְעִים טַל עַל כָּל אוֹתָם שֶׁהִשְׁתַּדְּלוּ בַתּוֹרָה לִשְׁמָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְהַדְּבָרִים הַלָּלוּ רְשׁוּמִים בְּגַן עֵדֶן וְעוֹלִים עַד אוֹתוֹ רָקִיעַ, וְנוֹטְלִים מֵאוֹתָן אוֹתִיּוֹת אוֹתוֹ הַטַּל לְהָזִין אֶת הַנְּשָׁמָה הַזּוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים לב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי.
(זהר שמות דף רי.)
יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י
סוד חכמה העליונה
פָּתַח רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר, (ישעיה מה) הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל וְגוֹ׳. הַפָּסוּק הַזֶּה הוּא סוֹד שֶׁל חָכְמָה שֶׁלָּמַדְנוּ מֵהַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה. הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל, מַה זֶּה הִרְעִיפוּ? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי. וְעַל הַצַּד שֶׁל הַמָּטָר שֶׁהוּא הַמָּזוֹן שֶׁל הַכֹּל הוּא אָמַר. וְעַל כֵּן כָּל עֵינֵי הָעוֹלָם מְצַפִּים לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לַמְּזוֹנוֹת, מִשּׁוּם שֶׁהוּא נוֹתֵן מָזוֹן לַכֹּל וְזָן אֶת הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עֵינֵי כֹל אֵלֶיךְ יְשַׂבֵּרוּ וְגוֹ׳.
זכות זו צדקה, זכות ושמים דבר אחד
וְאִם תֹּאמַר שֶׁבַּמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁנִּקְרָא שָׁמַיִם הַדָּבָר תָּלוּי - הֲרֵי שָׁנִינוּ, שֶׁלֹּא בִזְכוּת הַדָּבָר תָּלוּי, וּזְכוּת הֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ זוֹ צְדָקָה. וְתַרְגּוּם שֶׁל צְדָקָה - זְכוּת. וּזְכוּת וְשָׁמַיִם זֶה דָּבָר אֶחָד, וְכָאן הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם. (ואם תאמר בו תלוי) כָּתוּב מִמַּעַל, מִמַּעַל וַדַּאי. מֵהָעַתִּיק הַקָּדוֹשׁ זֶה בָּא, וְלֹא מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא שָׁמַיִם, וְנִקְרָא זְכוּת, אֶלָּא מִמַּעַל דַּוְקָא
(זהר ויקרא דף כה:)
וידר כאלמטר בת׳י ותהטל כאלטל מקאלתי כאלטש עלי אלכלא וכאלרד׳אד׳ עלי אלעשב
וירד כמו גשם לקחי ותיפול כמו טל אמרתי, כמו רסיסים על הדשא וכמו טיפות על העשב.
כשעירים עלי דשא. דרכו של התרגום בזה היא שהוא סערת הרוח1. והמפרש [רס״ג] תרגם כ״טש״ שהוא גשם דק2.
שירה זו כוללת כמה משמעויות3. מהן, מה שהקדים בהקדמתה את תיאור יושר ה׳ יתעלה, וכלל בפסוק ״הצור״ שמונה תארים. הראשון: ״הצור״, כוונתו שהוא צור עולמו, כמו שנאמר ״כי ביה ה׳ צור עולמים״ (ישעיה כו, ד). השני: ״תמים פעלו״, כוונתו לתמימות מעשיו בחכמה ושלמותם מכל פגם. השלישי: ״כי כל דרכיו משפט״, כוונתו שהנהגתו היא במשפט מדויק ואפילו אם נראה לאנשים בזמנים מסוימים שאינם לפי דרך הצדק, כייסורי הצדקים, כאשר יהיו בטוחים שהם לפיצוי, הרי גם הם נעשים דרכי שלום. ולעניין העונש בעולם הבא, הרי כולו דרך משפט, כיון שאי אפשר שתהיה תוספת בשום דבר ממנו כמו שאי אפשר להפחית ממנו, לפי שהוא להרבות בזה, כי המגיע לו, וכיון שהוא נותנו בפירוט אין שייך חסרון במשפט4. התואר הרביעי הוא מה שאמר ״אל״, כוונתו שהוא בעל היכולת על כל הכוחות, שאין לנבראים יכולת באף אחד מהם, והוא היכול בעצמותו ולא על ידי דבר קדום ולא על ידי דבר מחודש המתחדש בו, ולכן ייאמר בו שם היכולת בהחלט. התואר החמישי הוא ״אמונה״, כוונתו להפרת הברית, שהוא לא יבטל את בריתו והתחייבותו ולא יפר את הבטחתו, כמו שנאמר ״כי ה׳ אלהיך הוא האלהים האל הנאמן שומר הברית והחסד ומשלם לשונאיו״ (דברים ז, ט-י). התואר השישי הוא ״ואין עול״, שלל ממנו את העוול והרשע, כיון שאין הכרח המכריח אותו לעשות כן, כי יסודות העוול הם: התקווה החומרית, והוא אינו מקווה לדבר חומרי, והיראה, והוא אינו ירא, וחסרון הידיעה, וידיעתו אינה חסרה. ובכך סולקו ממנו כל הסיבות הגורמות לעוול ולרשע5. התואר השביעי הוא ״צדיק״. כוונתו שהוא הישר. והוצרך לתארו גם בכך, כי בשלילת העוול ממנו, עדיין אין מוכרח לו היושר, שהרי יתכן שאינו לא מעוול ולא שופט ביושר. וכן להיפך, אם היה מקויים לו היושר ולא היה נשלל ממנו העוול, לא היה נמנע שישפוט ביושר וגם יעוול. ולכן שלל ממנו את העוול וקיים לו את היושר. התואר השמיני הוא ״וישר״. כוונתו בזה שהוא ישר בדבריו, כמו שנאמר ״כי ישר דבר ה׳״ (תהלים לג, ד), ומשפטיו ישרים, כמו שנאמר ״ותתן להם משפטים ישרים״ (נחמיה ט, יג). כיון שפתח בתוארים נכבדים אלו, סידר על פיהם את שאר השירה.
1. בתרגום אונקלוס: כרוחי מטרא. וכתב רש״י: לשון רוח סערה, כתרגומו – כרוחי מטרא. וכן כתב רבינו מיוחס: והמליץ תרגם שעירים – מטר סוחף ברוח סערה.
2. לפירוש זה הסכים גם ראב״ע: הנכון בעיני שהם דקים.
3. מכאן מעתיק רבינו מדברי רס״ג, ומהעניינים הכלולים בשירה זו העתיק רק את העניין הראשון, העוסק בשמונת תארי ה׳. עניין זה נזכר בפירוש רס״ג לשירת הים כעניין שבו הוא עוסק כאן, כנזכר במבוא, ורשב״ח בפירושו כאן הרחיב דברי רס״ג יותר.
4. היינו שבעולם הזה יתכן שיהיו יסורים לצדיקים כדי להרבות שכרם בעולם הבא, ולכן דרכיו של ה׳ הם משפט רק לאחר ההבטחה שלעולם הבא ירבה שכרם, ואין נכון לקרותם ״דרך משפט״ אלא ״דרך שלום״. אבל לעולם הבא שאין עוד חשבון אחר, דרכיו משפט גלוי בלי תוספת וחסרון. ורשב״ח הרחיב בזה הרבה בפירושו כאן וכדרכו.
5. רס״ג הרחיב בדברים אלו בפירושו לפרשת אחרי, שהוצאנו לאור בס״ד ע״י מכון עלה זית, ליקווד, ניסן תשפ״ד, בפירושו לתחילת הפרשה, וכן בפירושו לאיוב לד, יט, וכתב שהשופט יכול לשפוט בעוול או ברשע או בגלל חסרון ידיעתו במשפט, או מתוך צורך השופט ותקוותו החומרית מאחד מצרכי העולם באמצעות בעל הדין, או מתוך יראה שהשופט יראה מאחד מבעלי הדין, ושלשת הדברים הללו אינם שייכים בו ית׳.
יערף כמטר לקחי – זו היא העדות שתעידו, שאני אומר בפניכם: תורה נתתי להם לישראל, שהיאא חיים לעולם, כמטר הזה שהוא חיים לעולם, כאשר יערפו שמים טל ומטר.
יערף – לשון יטיף, לשון נטיפה,⁠ב וכן: יערפו טל (דברים ל״ג:כ״ח), תזל, ירעפו טלג (משלי ג׳:כ׳), ירעפון דשן (תהלים ס״ה:י״ב).
תזל כטל אמרתי – שהכל שמחין בו, לפי שהמטר – יש עציבין, כגון הולכי דרכים ומי שהיה בורו מלא יין.
כשעירים – לשון רוח סערה, כתרגומו: כרוחי מטרא. מה הרוחות הללו מחזיקין את העשבים ומגדלין אותן, כךד דברי תורה מגדלין את לומדיהן.⁠ה
וכרביבים – טיפי מטר. ונראה לי: על שם שהוא יורה כחץ נקרא רביב, כמה דאת אמר: רובה קשת (בראשית כ״א:כ׳).
דשא – אירבריץ, עטיפת הארץ נקרא דשאו מכוסה בירק עשב.
עשב – קלח אחד קרוי עשב, וכל מין ומין לעצמו קרוי עשב.
א. כן בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, מוסקבה 1628. בכ״י אוקספורד 165: ״שהוא״. בכ״י לייפציג 1: ״שהם״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מוסקבה 1628. בכ״י המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917 חסר: ״לשון נטיפה״ וכתוב רק ״לשון יטיף״. בכ״י מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34 חסר: ״לשון יטיף״ וכתוב רק ״לשון נטיפה״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, מוסקבה 1628 חסר: ״תזל ירעפו טל״. בכ״י לונדון 26917 יש סימני מחיקה מעל מילים אלו.
ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״אף״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, ובשינויים קלים בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י המבורג 13, דפוס רומא: ״מחזקין את לומדיהן ומגדלין אותן״, וכן בשינויים קלים בכ״י לונדון 26917.
ו. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, מוסקבה 1628 חסר: ״נקרא דשא״. בכ״י לונדון 26917: מכוסה בירק עשב קרוי דשא״.
יערף כמטר לקחי MY DOCTRINE DROPS AS RAIN – This is the evidence that you will have to give: that in your presence I declare that the Torah which I gave to Israel (לקחי) is life to the world as the rain which is life to the world (cf. Sifre Devarim 306:17) – even as the heavens drop down dew and rain.
יערף – means, IT DROPS. Similar is "[And your paths] drop fatness" (Tehillim 65:12) (ירעפון, where רעף = ערף); "[also his heavens] shall drop down (יערפו) dew" (Devarim 33:28).
תזל כטל IT FLOWS AS THE DEW – in which everybody rejoices. He adds this because rain involves annoyance to some people, as, for instance, to those on a journey, or a man whose pit (the pit into which the wine flows when the grapes are being pressed) is full of wine (which thus becomes spoiled) (Sifre Devarim 306:17).
כשעירים – This word has the same meaning as in "stormy (סערה) wind" (Tehillim 148:8) (the ס and ש interchanging), as the Targum has it: כרוחי מטרא "like winds that bring rain". How is it with the winds? They strengthen the herbage and promote their growth! So, too, the words of the Torah promote the moral growth of those who study them (Sifre Devarim 306:18).
וכרביבים – these are DROPS OF RAIN. It seems to me that it (the rain) is called רביב because it shoots down like an arrow, just as you say, (i.e. just as the text reads) "A shooter (רבה) with the bow" (Bereshit 21:20).
דשאherbaries in old French1 – the vesture of the ground when it is covered with vegetation (greens).
עשב HERB – a single stalk is called עשב and similarly each species of herbs by itself is called עשב (while דשא denotes vegetation in general). (Cf. Rashi on Bereshit 1:11 and Note thereon).
1. English: herbage.
פס׳: יערף כמטר לקחי1כמו (ישעיהו מ״ה:ח׳) הרעיפו שמים ממעל. לקחי אין לקח אלא תורה שנאמר (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. מה מטר חיים לעולם אף התורה חיים לעולם. ומה מים יורדין מלמעלה למטה כך התורה ירדה מלמעלה למטה. מה מים אין העולם מתקיימין זולתם כך אין העולם מתקיים חוץ מן התורה. מה מים מי שאינו יודע לשוט בהם נבלע בהם כך דברי תורה כל מי שאינו יודע להגות בהם נבלע. מה מים נמשכין בכל מקום אף דברי תורה נמשכין בכל מקום. מה מים טהרה לעולם אף דברי תורה טהרה לעולם. מה מים נשמרים בפכות שבכלים אף דברי תורה אין נשמרין אלא בגוף שפל. מה מים אין הגדול בוש לומר לקטן תן לי לשתות אף דברי תורה יש רב שומע מן התלמיד יש גדול שומע טעם מן הקטן ואינו בוש. מה דגים שבים פותחין את פיהם לקבל טיפת המטר שיורדת מן השמים כך דברי תורה תלמיד חכם שומע מדרש או הגדה מצית אזנו לשמוע.
תזל כטל אמרתי – מה הטל כל העולם שמחים בו כך דברי תורה שמחה לעולם.
כשעירים עלי דשא – מה שעירים הללו יורדין על העשבים ומעלין אותם ומגדלים אותם כך דברי תורה מגדלין אותך ומעלין אותך יותר מן הכל. דכתיב (משלי ד׳:ח׳) סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה.
וכרביבים עלי עשב – מה הרכיבים יורדין על העשבים ומעדנין אותם ומפנקין אותם כך דברי תורה מעדנות ומפנקות אותך. דכתיב (שם) תתן לראשך לוית חן. ואומר (שם א) כי לוית חן הם לראשך.
יערף כמטר לקחי – שתהא תורה משבעת את התלמידים. כשם שהמטר יורד בשופע יכול יהא עורפם כענין שנאמר (דברים כ״א:ד׳) וערפו שם את העגלה בנחל ת״ל תזל כטל אמרתי. בנחת ולא בזעף. וכן היה רבי מאיר אומר אם למדת תורה לשמה תזל כטל ואם לאו יערף כמטר ואין עריפה אלא הריגה.
ד״א: יערף כמטר לקחי – תחלה תהא תורתך קשה עליך כמטר 2ולבסוף תזל בנחת.
ד״א: יערף כמטר לקחי – מה מטר זה יורד על האילנות נותן 3טעם לכל אחד ואחד מהן לפי מה שהוא. כך התורה יש שמחכמת ויש שעושה אותם חסידים.
ד״א: יערף כמטר לקחי – כשם שהעיד בהם את השמים ואת הארץ כך העיד בהם ארבע רוחות העולם.
יערף כמטר לקחי4זו רוח מערבית שבאה מערפו של עולם שכולה ברכה. תזל כטל אמרתי זו 5רוח צפונית שמזלת את הזהב.
כשעירים עלי דשא – זו רוח מזרחית שמטהרת את העולם כשעיר.
וכרביבים עלי עשב – זו רוח דרומית שהיא מרבכת את העולם 6כרביב:
1. כמו הרעיפו שמים ממעל. שהוא לשון הזלה כמו הכא יערוף כמטר לקחי שיזל כמטר לקחי:
2. ולבסוף תזל כטל בנחת כצ״ל:
3. טעם לכאו״א מהן וכו׳. בגפן לפי מה שהוא בזית לפי מה שהוא כ״ה בספרי. לפי שכל מיני פירות טעמם מחולקים כך דברי תורה:
4. זו רוח מערבית. (ב״ב כ״ה:) שבא מערפו של עולם רש״י פי׳ מערב קרוי אחור דכתיב אחור וקדם צרתני:
5. רוח צפונית. שמזלת את הזהב דכתיב (איוב ל״ז) מצפון זהב יאתה:
6. כרביב. ומגדלת עשבים כצ״ל:
יערף כמטר – אם תקבלו דברי תוכחתי, יועילו לכם כמטר.
יערף כמטר [MAY MY WORDS] COME DOWN AS THE RAIN: If you accept my words of rebuke, they will be as beneficial for you as rain.⁠1
1. Rashbam explains the imagery of comparing words to rain.
Rashi offered the same explanation of the meaning of the image but with a difference. Rashi says that the לֶקַח referred to in this verse is the Torah; the verse is saying that the Torah is as beneficial as rain. Rashbam offers a more contextual explanation, that the לֶקַח is this speech itself, the poem of chapter 32 (which he refers to as דברי תוכחה, words of rebuke). The poem begins with what von Rad calls “a didactic opening summons,” telling the Israelites that it is in their best interests to listen carefully to what the poem says.
יערף – אחיו: יערף מזבחותם (הושע י׳:ב׳), כטעם: ירד.
לקחי – כמו: שיקח אחד ממנו, כטעם: לימוד, וכן כיא לקח טוב (משלי ד׳:ב׳).
כשעירים – הנכון בעיניב שהם דקים.
וכרביבים – מגזרת: רב, ושניהם שמות התואר. והעד: כי עשב חזק מדשא.
ויש אומרים: ששעירים מגזרת: שיער.
ואחרים אמרו: מגזרת: סערת י״י (ירמיהו ל׳:כ״ג), ואם הוא בשי״ן. וכן: וישתער עליו (דניאל י״א:מ׳).⁠ג
גם יתכן שאין לו אח במקרא. והטעם כפול כדרך כל הנבואות לחיזוק.
ועיקר הטעם שהתפלל משה, שיהיו דבריו כטל ומטר, שלא ישובו ריקם, כי אם הרוו את הארץ (ישעיהו נ״ה:י׳-י״א), כי כן כתוב. והטעם: שיעשו דבריו בלבות השומעים כמעשה הגשם בארץ להולידה ולהצמיחה.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177 (במקום ״וכן כי״): והן.
ב. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177 חסרה מלת: בעיני.
ג. בדפוס ורשא נוסף כאן: ״כמו ויסתער עליו״, אולם הוא אינו מופיע בכ״י פריס 177 ובעדי נוסח אחרים.
SHALL DROP. The word ya'arof (shall drop) is related to the word ya'arof (he will break down) in He will break down their altars (Hos. 10:2). The meaning of ya'arof (shall drop) is will come down.
MY DOCTRINE. Likchi (My doctrine) refers to that which one will take away1 from him.⁠2 It means a lesson. Compare, lekech (doctrine) in For I give you a good doctrine (Prov. 4:2).
AS THE SMALL RAIN. I believe that se'irim (small rain) refers to light rain.⁠3
AND AS THE SHOWERS. The word revivim (showers) is related to the word rav (numerous). They4 are adjectives. The fact that esev (herb) is stronger than deshe (tender grass) is proof of this.⁠5 Some say that se'irim (small rain) is related to sa'ar (hair).⁠6 Others say that it is related to the word sa'arat (storm of)⁠7 in storm of God (Jer. 30:23) even though se'irim is spelled with a sin.⁠8 Similarly, the phrase ve-yista'er alav (shall come against him like a whirlwind) (Dan. 11:40), which is spelled with a sin, means the same as ve-yista'er alav spelled with a samekh.⁠9 It is also possible that the word se'irim has no brother in Scripture.⁠10 Our verse repeats itself11 for emphasis, as is the style in all prophecies. The essence of our verse is that Moses prayed that his words be like dew and rain which, as it is written, do not return unfulfilled12 but water the earth.⁠13 The meaning of the latter is that Moses' words should enter the hearts of those who hear them in the same way that the rain affects the earth and fructifies it and causes it to produce plants.
1. The word lakach means took. The noun lekech thus means a taking.
2. Learn from Moses.
3. For it stands in contrast to revivim (showers), which refers to a heavy rain.
4. Se'irim (small rain) and revivim (showers).
5. That se'irim (small rain) refers to light rain and revivim (showers) to a heavy rain, for Scripture speaks of se'irim falling on deshe and revivim on esev.
6. It refers to raindrops as thin as hair.
7. In this case, se'irim (small rain) means a rainstorm.
8. And sa'arah (storm) with a samekh.
9. The word for storm is usually spelled with a samekh.
10. Its meaning is to be ascertained from its context.
11. My speech…repeats My doctrine…; As the small rain…repeats And the showers…
12. See Is. 55:11.
13. Is. 55:10
יערף כמטר לקחי – יטיף, כמו ושחקים ירעפוא טל (משלי ג׳:כ׳).
והזכיר כאן ארבע רוחות העולם: יערף כמטר – זוהי רוח מערבי שבא מערפו של עולם, ודרכו להביא מטר.
תזל כטל – זהו רוח צפונית, שהיא נוחה כטל.
כשעירים – זהו רוח דרומית שמשתערת כשעירים.
{ו}⁠כרביבים – זהו רוח מזרחית, שמרבה זרעים ומגדל צמחים.⁠ב
א. בכ״י מינכן 52: יערפו. בספר הג״ן: אף שמיו יערפו טל (דברים ל״ג:כ״ח).
ב. עיין בהערה לעיל שבכ״י מינכן 52 מופיע כאן חלק מביאור השייך לפסוק א׳.
יערף כמטר לקחי – MY DOCTRINE SHALL DROP AS THE RAIN – drip, like “the skies shall drop down dew” (Mishlei 3:20).
And it mentions here the four winds of the world: יערף כמטר – DROP AS THE RAIN – this is the western wind that comes from the back (lit. nape, עורף) of the world, and its way is to bring rain.
תזל כטל – TRICKLE AS THE DEW – This is the northern wind, which is gentle like dew.
כשעירים – AS DROPLETS – This is the southern wind which storms like demons.⁠1
{ו}⁠כרביבים – {AND} AS THE SHOWERS – This is the eastern wind, which multiplies (מרבה) seeds and grows plants.
1. In Biblical Hebrew the word "שְׂעִירִים" can refer to both rain and demons. See Hadar Zekenim that the connotation is that southern wind brings big drops of rain. He implies that stormy winds and rains might be so-called because they are comparable to the wild movements of demons, referencing Yeshayahu 13:21 which speaks of "dancing satyrs.⁠"
יערף כמטר לקחי – דברים שאני אומר לכם אינם דברים בטלים אלא כשם שהמטר יורד ואין הנאתו וטיבו נכרין ונראין וסוף שמגדל פירות, אף כך לקחי – ואמרתי.
דבר אחר: לשון תפלה הוא, יהי רצון שלא ישובו דברי ריקם אלא יעשו פירות בלבות השומעים כמעשה המטר והטל בארץ להולידה ולהצמיחה. הזכיר כאן ד׳ רוחות העולם כשם שהעיד עליהם שמים וארץ כך העיד עליהם ארבע רוחות העולם שאם ישמרו התורה ינשבו להם רוחות טובות.⁠1
יערף כמטר – זהו רוח מערבי שבא מעורפו של עולם ודרכו להביא מטר.⁠2
תזל כטל – רוח צפוני שהיא נוחה כטל.⁠3
כשעירם – רוח דרומית שמשתערת כשעירים.⁠4
וכרביבים – רוח מזרחית שמרבה זרעים ומגדלת צמחים.⁠5 והם מנשבות בכל יום רוח מזרחית בבוקר ורוח דרומית בחצי היום רוח מערבית בתחילת הלילה ורוח צפונית בחצי הלילה בימות החמה יפה ובימות הגשמים קשה רוח דרומית למפרע, מערבית לעולם קשה מזרחית לעולם יפה.
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
3. שאוב מר״י בכור שור.
4. שאוב מר״י בכור שור.
5. שאוב מר״י בכור שור.
יערוף כמטר לקחי, "may my discourse come down as rain;⁠" the words that I am going to address to you are not meaningless, but just as the value of the rain when it comes down to earth is not immediately visible and felt as a benefit, nonetheless eventually it is responsible for the growing and ripening of the fruit on the trees, and its benefit becomes evident.⁠"An alternate interpretation of Moses' introductory comments: may it be the Lord's will that my words will not return to me empty, but that they will grow like fruit in your hearts and in the hearts of all those who listen to them. May they act like the dew on the earth which promotes the growth of the grain crops. Moses mentions four different directions on earth here, as we will see, and just as he has called heaven and earth as witnesses, he appeals separately to all the four winds blowing from the four directions on the surfaces of the earth, north and south, east and west. He implies that if the Jewish people will conduct themselves as God wishes them to conduct themselves, the winds from each of these four directions will blow beneficially for them.
יערוף כמטר, this is a reference to west wind which originates in the neck of the world and usually brings rain in its wake.
תזל כטל אמרתי, "may my speech distil just as the dew.⁠" This is a reference to the northern wind, which is pleasant just like the dew.
כשעירים עלי דשא, "as the small rain on the tender grass;⁠" this is a reference to the wind blowing from the south which is stormy like its namesake, the billy goats.
כרביבים, "and like the showers on the herbs.⁠" This is a reference to the east wind, which is beneficial for seedlings and which blows most of the day. According to the opinion of our author, the east wind blows mostly in the morning, the south wind around noon, the west wind at the beginning of the night, and the northern wind around midnight. The northern wind is prevalent during the summer, when it is welcome, whereas when it blows in the winter it is difficult to bear; the opposite is the case with the wind originating in the south. The western wind is difficult to bear at any time. [I presume the latter observations are meant to describe human reactions, as opposed to the reactions of the earth. Ed.] Eastern winds (i.e. sandstorms originating in the east) are never welcome from the perspective of human beings.
ואמר יערוף כמטר לקחי – כי מה שלקח מן השמים ואמרתו מן הארץ, יערוף על ישראל ותזל עליהם.⁠א
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בדפוס רומא נוסף כאן: ״כטל״.
He states My doctrine shall drop as the rain,⁠1 for that which he took from the heavens [i.e., the Written Torah]⁠2 and His commandment upon the earth [i.e., the Oral Torah]⁠3 shall drop upon Israel and distill upon them like dew.
1. (2).
2. Abusaula.
3. Abusaula.
יערוף כמטר לקחי – לשון הזלה וירידה, כמו (דברים ל״ג:כ״ח) יערפו טל, כלומר ירד כמטר למודו. יתפלל משה בכאן שיהיו דבריו נשמעים ונקבעים בלב השומעים. וענין לקחי מה שלקחתי וקבלתי מלמעלה, יתחנן בהן שיעשו דבריו פעולה בהם כפעולת המטר הפועל בארץ והמועיל בה והולידה והצמיחה. ולשון כשעירים רוחות, מענין רוח סערה, בחלוף סמ״ך בשי״ן, כלשון (דניאל י״א) וישתער עליו, וזהו דעת אונקלוס שתרגם כרוחי מטרא מנשבין על דתאה, כי הרוחות יחזקו הדשאים.
או יש לפרש כשעירים המטר הדק, עלי דשא, הוא המתחיל לצמוח. וכרביבים, הוא המטר הגדול, עלי עשב הם העשבים שצמיחתן גדולה, ויהיה כשעירים כאלו הוא בצד״י, מלשון צעיר, וכמוהו (דברים ל״ג:י״ט) ושפוני טמוני חול, שהוא כמו וצפוני בצד״י.
ובמדרש יערוף כמטר תזל כטל, מה המטר חיים לעולם אף דברי תורה כן, ומה טל הכל שמחים בו אף דברי תורה כן.
יערוף כמטר לקחי, "may my instruction drip like rain;⁠" the word יערוף is close in meaning to words such as הזלה and ירידה, the former being used in connection with the descent of dew, i.e. יערף כטל in 33,28. Moses prays that his words should be heard and firmly embedded in the hearts of his listeners, much as rain is embedded in the earth. The meaning of the word לקחי, "my teaching,⁠" may be an allusion to what Moses himself had "taken,⁠" לקח, from heaven when he received the Torah; this should now perform the same kind of work on his listeners as rain does on the earth upon which it falls. Just as such rain is useful in initiating growth of vegetation, his words should initiate fruitful under-standing of the Torah by the people who hear him.
The words כשעירים עלי דשא, commonly translated as "like storm winds upon vegetation,⁠" reflect the word רוח, in the sense of רוח סערה, a stormy wind. The word סערה has been changed slightly in that the letter ס has been replaced by the letter ש, not an unusual occurrence. Another example is Daniel 11,40 וישתער עליו, This is also the opinion of Onkelos who translates ברוחי מטרא דנשבין על דתאה, "like blowing rain-winds on the grass.⁠" The rains strengthen the grass.
Another way of understanding the word כשעירים is "like fine rain on the grass, enabling the grass to start growing.⁠" The word רביבים (second half of our verse) would then refer to heavy rains which is good for a less sensitive kind of grass, i.e. עשב. If we follow this approach, the letter ש in כשעירים is really similar to the letter צ, such as in the word צעיר, young; the meaning then would be analogous to "young rain.⁠" We find a similar construction in 33,19 ושפוני טמוני חול, where the word שפוני may be understood as צפוני, "something hidden (treasure)".
A Midrashic approach: the meaning of the simile (both) is that just as rain, either kind, promotes growth, life, so Moses wishes that his words will do the same for his listeners Just as dew is something everybody welcomes and rejoices in, so may words of Torah be pleasing to all those who hear them.
יערוף כמטר לקחי – יטיף והזכיר כאן ד׳ רוחות שבעולם:
יערף כמטר זו רוח מערבי שבאה מעורפו של עולם ודרכה להביא מטר.
תזל כטל זהו רוח צפוני שנוחה כטל.
כשעירים זו רוח דרומי שמשתערת כשעירים. ויורדת טיפות גדולות כשעירים שנא׳ ושעירים ירקדו שם (ישעיהו י״ג:כ״א).
כרביבים זו רוח מזרחי שיורד טיפות דקות. ומרבה זרעים ומגדלת צמחים. שנא׳ רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל ט״ז:ז׳).
יערוף כמטר לקחי – פי׳ ר׳ אברהם ירד כמטר לקחי פי׳ למודי כמו כי לקח טוב נתתי לכם:
תזל כטל אמרתי – כפל הדבר לחזוק כדרך הנבואות והתפלל משה שיהיו דבריו כטל ומטר שלא ישובו ריקם כי אם הרו׳ את הארץ והטעם שיעשו דבריו בלבות השומעים כמעשה הגשם בארץ להולידה ולהצמיחה:
יערף כמטר לקחי, "May my teaching descend like the rain, etc.⁠" Ibn Ezra explains the term לקחי as meaning "teaching,⁠" comparing it to Proverbs 4,2כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, "for I have given you good instruction, do not abandon My Torah.⁠"
תזל כטל אמרתי, "may my words flow like dew.⁠" Moses repeats what he says, though in poetic form, in order to reinforce his words. When the prophets prayed they usually employed this mode of speech, repeating the same or almost the same thought in different words. [This may be the reason why, when offering a תפלה של רשות, a prayer that is not part of the prescribed prayers, one is allowed to do so only if one can add words of one's own, a slight variation of the prescribed prayer. Ed.] Moses feels that words thus reinforced will not be sent back by the addressee without at least a partial response, acceptance by the listeners. The choice of simile suggests that Moses hopes that his words will act in the hearts of his listeners as the rain does when it hits the earth.
יערף – ב׳ במס׳. דין. ואידך יערוף מזבחותם ישודד מצבותם. זכה ולמד תורה כמו משה, נעשית לו סם חיים. והיינו יערוף כמטר. ותרגום אונקלוס יערוף, יבסם. לא זכה שלמד שלא לשמה נעשית לו סם המות. והיינו יערוף, מזבחותם. שהוא ל׳ עריפה. כמו וערפו שם את העגלה.
לקחי – ג׳ במס׳. דין. ואידך לקחי נא לי פת לחם. זך לקחי. הכא משתעי בתורה, שאין לקח אלא תורה, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם. וזהו שאמרו אם אין קמח אין תורה.
יערף כמטר לקחי – מתי זך לקחי. לקחי לי פת לחם, וזהו קמח, אם יש קמח יש תורה.
לקחי – בגימטריא קמח.
כטל – ב׳ במס׳. תזל כטל. אהיה כטל לישראל. לומר שהתורה היא כטל, לישראל דוקא. אבל לעו״ג בהפך, כדכתיב ראה ויתר גוים, שמסיני התיר וכו׳.
כמטר, כטל, כשעירים, כרביבים – ד׳ מרות כנגד ד׳ מדות בלומדים. וכן ביד כל אחד ואחד מישראל ד׳ פעמים. כדאי׳ בעירובין גבי כיצד סדר המשנה. וכרביבים עלי עשב.
יערף – כלל זה השרש מטעם חתוך, והטעם התפלל משה שיעשו דבריו בלב השומעים, כמעשה המטר בצמחים שירום ויצמיחם.
כשעירים – הוא המטר הדק, ורביבים – הגס, ודשא – דק מעשב.
הנה לקחי והוא ספור דברי המצות התוריות יערוף כמטר שהוא יורד טפין טפין רחוקים זה מזה וכבר יקחו המצות ממה שכללו מההישרה לתקון הגוף ולתקון הנפש מדרגות רחוקות קצתם מקצת אך יקחו קצת ויניחו קצת. והמשל כי התורה צותה שיאהב האדם לרעהו כמוהו ושלא ישנא את אחיו בלבבו ומה שידמה לזה ממה שנפלה הצואה בו כי התורה נשתקה מהרבה מהתכונות המדותיות אשר יצטרכו למי שירצה להיות שלם במדות וכן הענין במה שהישירה אליו מהדעות במצות כאלו תאמר שכבר הישירה מזה אל שהשם יתעלה הוא אחד והוא משגיח באישי המין האנושי ובכאן ענינים רבים שתקה מהם להיות בלתי ראוי בהם הצווי והאזהרה כמו שביארנו בפתיחת זה הספר ואולם אמרתי והם ספורי התורה תזל כטל אמרתי וזה שהוא אינו יורד טפין אך הוא לחות מתפשט בכללות האויר ולזה יחס ירידתו להזלה והוא כמו שהטל הוא מתדבק קצתו בקצתו ואינו מניח באמצעו דבר כן אמרתי תקח מההיישרה במדות ובדעות כל המדרגות היה שיתכן בהם צווי ואזהרה או שלא יתכן בהם זה וכבר התבאר זה מדברינו בזה הספר ביאור שלם והנה השלים החכמה במשל הזה ואמר הנה לא תחשוב שלקחי יערוף כמטר אך לא יהיה בו תועלת אבל באמת הנה תועלתו לתת הגדול והחיות למי שיתנהג בו כמו העניין בשערים והם טפי המטר שיפלו עלי עשב כי הם יגדלו אותו וישמרוהו שלא ייבש וימות וכן אמרתי שתזל כטל הנה התועלת בה כתועלת הרביבים שיפלו עלי דשא שיגדלו אותו ויצמיח אותו והנה הרביבים הם רסיסי לילה והוא הטל כאמרו שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה והנה התועלת הטל בצמחים מבואר תכלית הביאור.
לקחי – רוצה לומר: תורתי כאמרו כי לקח טוב נתתי וגו׳ ונקראת לקח מפני לקיחת הנפשות לעשות מצותיה ובזה נתייחדה התורה הזאת מהנימוסים האחרים כי הם לא יקובלו כי אם מצד ההכרח ויראת העונש אך דברי התורה הם ישרים ומשפטיה צדיקים עד שהם בעצמם ימשכו האדם אל ההמשך אחריהם.
אמרתי – הם ספורי התורה כי הם רבי התועלת כמו שזכרנו.
שעירים ורביבים – הם מינים מהמטר הדק שיפרו וירבו העשבים.
ואולם התועלות המגיעות ממנה הם י״ד:
התועלת הראשון הוא להודיע פרי התורה ויחס התועלת המגיע מהספורים האלה התוריים אל התועלת המגיע ממצות התורה ואולם פרי התורה בכללה עם ספוריה ביאר שהוא לתת החיים והגדול למתנהגים בה כמו הענין בשעירים שירדו עלי דשא וכרביבים עלי עשב שיגדלו אותו ויצמחוהו ויתנו לו החיים אשר חי בהם ולזה גם כן אמר כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים יבאר שאין בתורה דבר ללא תועלת כי תתן לאדם החיים הנצחיים ובה ימשכו מהטובות הגופיות היותר מועיל שבהם להישיר אל הגעת השלמות האנושי עד תכליתו ואולם יחס תועלת המצות התוריות אל תועלת ספורי התורה הוא כיחס עריפת המטר יהיה הטיפות בו רחוקות זו מזו וכן התועלת במצות התוריות לא יקח כי אם מדרגות רחוקות ויעזוב הרבה מהמדרגות האמצעיות לפי שלא יתכן בהם מצוה ואזהרה ואולם הזלת הטל הוא מתדבקת קצתה בקצתה בכללות האויר וכן מה שיישירו הספורים במדות ובדעות יקח כל המדרגות בכללם וכבר התבאר זה מדברנו במה שקדם.
ואמר יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי וגו׳ ענין דבורו זה הוא הכרחי להם האזנה והשמיעה להגיע אל שלמותם כהכרחיו׳ הטל והמטר להויית הארץ והולידה והצמיחה. ואמר כי לכת השמימיים יערוף רוב לקחו להם כמטר השופע לרוב אם ברוב הלמוד ואם בעומקו אמנם אל ההמון הנמשל אל הארץ תזל כטל אמרתי ועל דרך שאמר הנביא בכיוצא בזה את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים כי צו לצו וגו׳ (ישעיהו כ״ח:י׳). ונתן הטעם לכל אחד מהלמודים ועל האחרון שיהיו טל אמרי פיו על ההמון כגשמים השעירים והדקים הנופלים על הדשא שהוא תחלת הצמיחה כי הוא המועיל להם ולא המטר הרב החזק ויהיה דבורו עם האנשים השלמים כמטר הרב היורד בשפע רביביו על עשב והוא הצמח החזק היוצא מכלל דשא הסובל הרביבים החזקים כמו שאמר ברביבים תמוגגנה (תהלים ס״ה:י״א) ויהיה שעירים כמו צעירים.
ובמדרש (ספרי פ׳ האזינו) כשעירים עלי דשא כשאדם הולך ללמוד תורה בתחלה נופלת עליו כשעירי׳ ואין שעיר אלא שד שנ׳ ושעיר על רעהו יקרא (ישעיהו ל״ד:י״ד) ונאמר ושעירים ירקדו שם (ישעיהו י״ג:כ״א) והוא נמשך למה שאמר ישעיהו כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו׳ כן יהיה דברי וגו׳ (ישעיהו נ״ה:י״א) גשם ושלג ביחד דוקא כי כאשר יהיה על זה האופן יקוצו בו האנשים וישתערו ממנו וכן יהיה דברו היוצא מפיו כי אע״פ שהמון האנשים ישתערו בו לפי שעה א״א שלא יעשה בהם רושם לעשות את אשר חפץ.
דשא עטיפת הארץ מכוסה בירק עשב קלח אחד קרוי עשב וכל מין מין לעצמו קרוי עשב. פירש הדשא הוא הכולל מיני עשבים רבים שבם עטיפת הארץ ולבישה וכסויה והעשב הוא כל מין ומין לעצמו וכן כתב בפי׳ תדשא הארץ דשא לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא ואין לשון למדבר לומר דשא פלוני שלשון דשא וכו׳ ואחר זה כתב לשון דשא ארברי״ץ כלן בערבוביא וכל שורש לעצמו נקרא עשב והרמב״ן ז״ל טען ואמר ואין דברו זה נכון שאם כן לשון דשא לא יתרבה ורז״ל אמרו הרכיב שני מיני דשאים מהו והרב עצמו הזכיר דשאים וכבר כתבתי שם שאינ׳ טענה כלל דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד כדאיתא בחולין פ׳ ראשית הגז:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב) ואמר יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי להגיד שיהיה למודו כפי השומעים והשגת׳ לקבול הידיעה. ומפני זה לחכמי׳ ולמשכילי עם יערוף כמטר לקחי רוצה לומר שיתן להם הידיעה והתורה בשפע רב כמטר. כי העריפה תאמר על רוב המטר כמ״ש (איוב ל״ג) אשר יזלו שחקים ירעפו עלי אדם רב, וקרא התורה לקח לפי שהיא לוקחת הנפש השכלי׳ והנפש לוקח׳ את התורה לקנות בה שלמות האמתי.
ואמנם לאנשי׳ ההמונים קצרי ההבנה אמר שילמוד דרך קצרה ולמוד קל בלתי עמוק וזהו תזל כטל אמרתי כי באמרו כטל העיר על המעוט והקצור, ובאמרו אמרתי ולא לקחי העיר על קלות הראשים בלתי עמקם. ונתן הסבה בחלוף הלמודים האלה באמרו כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב. רוצה לומר שתהיה האמירה להמון העם מועט׳ וקלה כשעירים שהוא הטל הדק שיוליד הדשא הקטן והמועט, ולחכמים יהיה כרביבים עלי עשב שכרביבים הם המטר הרב כדברי ר״א המוליד עשב הרב והגס. ועל זה הדרך אמר ישעיהו ע״ה (סימן כ״ה) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים כי צו לצו קו לקו וגו׳.
ואפשר עוד לפרש יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי שיהיו דבריו מעטי הכמו׳ ורבי האיכו׳ והידיעה וזהו יערוף כמטר לקחי, רוצה לומר שהלקח והתורה תהיה שם כמטר הרב, והדברים והמלו׳ אשר ידבר יהיו כטל המועט וזהו תזל כטל אמרתי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ולפי שהשוטים אומרים שאם יעמדו השמים מתנועתם אפילו רגע אחד שהיה העולם חרב. לזה אמר להם שוטים יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. כלומר כשהשמים יעמדו מתנועתם ולא יפעלו פעולתם ולא יריקו מטר והאדמה לא תתן את יבולה. אז יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. כי מצד התורה שנקראת מים חיים. ירדו טל ומטר וירדו חיים לעולם. אע״פ שהשמים יהיו נעצרים ועומדים מתנועתם. לפי שהשמים אין להם מצד עצמם אלא מצד מאור התורה. ולכן אחר שהנביא או הצדיק הוא בעל תורה. הוא יכול לבטל מאור השמש כשירצה. ולבטל תנועת השמים. אחר שהאור המגיע לשמש הוא מצד הצדיק ומאור תורתו. ולכן האדם למעלה מן המלאכים ומן השמים:
ולכן אמר המשורר השם אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ. שרצה להודיע מעלת האדם השלם. אשר הוא עולה בחכמתו על הגרמים השמיימים ועל המלאכים. עד שבסבת האדם [השלם] גדולת השם נודעת בעולם. כמו שאמרו שאמר באברהם ה׳ אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. אבל אח״כ כשהודיע גדולת הקב״ה בעולם אמר אלהי השמים ואלהי הארץ. ולכן אמר ה׳ אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ. בסבת האדם השלם המודיע שמך כי טוב נגד יריאך. עד שלרוב מעלתו תנה הודך על השמים. והמפרשים אמרו כי תנה הודך הוא כמו אשר נתת. ואני אומר שפירושו כפשוטו. והוא כמו תנה את נשי ואת ילדי. ופירושו כי לרוב מעלת האדם הוא נותן הוד וזיו על השמים. לרמוז שזיו השמים ואורם אינו אלא מצד האדם. שנותן אור וזיו לשמים להאיר על הארץ. ואם לא היה האדם. השמים לא יהלו אורם וכוכבי השמים וכסיליהם חשכו נרם. לפי שאין להם אור מצד עצמם. אלא מצד האדם שנותן להם אור מצד אור התורה. וזהו אשר תנה הודך על השמים. וא״ת מהיכן בא לאדם האור הזה. לזה אמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. לרמוז שאין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות שעוסקים בתורה. וזהו הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. לומר ששבעת ימי בראשית מתקיימים בסבת אלו שבעה הבלים שמנו בפסוק זה. והם כנגד שבעה קולות שנאמרו במתן תורה. ואע״פ שאמרו חמשה קולות ושבעה קולות ועשרה קולות כולם נתכוונו לדבר אחד. וזהו הכל הבל שכל העולם נתקיים בסבת הבל התינוקות. וזהו מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. ומהבל קולם יסדת עוז שהיא התורה. כאומרו הקול קול יעקב ואם לאו הידים ידי עשו. להשליך אמת ארצה והמלכות הרשעה עשתה והצליחה. וזהו למען צורריך להשבית אויב ומתנקם. בסבת התורה. עד שלסבת זה האדם מושל בעולמות כולם. וכנגד העולם העליון ותחסרהו מעט מאלהים. וכמו שאמרו במרע״ה ומשה עלה אל האלהים כל האנשים אין עולים אלא למעלת גדולה או עושר או מלכות. ומשה עלה למעלת אלהים. וזהו ותחסרהו מעט מאלהים. וכמו שאמרו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד. לקיים ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו. לפי שהוא נותן זיו והדר לשמים. וכנגד עולם השפל אמר כל שתה תחת רגליו צונה ואלפים כולם. צפור שמים וגו׳. ואחר שזה כן ה׳ אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ. ולא אמר בכאן על השמים. להורות על מעלת האדם שהוא למעלה מן השמים. אחר שהוא נותן האור לשמים בסבת התורה. וזהו האזינו השמים. ואע״פ שתעמדו מתנועותיכם. יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. אע״פ שהשמים לא יריקו טל ומטר. ולפי שהטל ומטר לבדם לא יועילו כל כך בלי רוחות לגדל העשבים והדשאים. לזה אמר כשעירים עלי דשא וגו׳. ואחר שזה כן כי שם ה׳ אקרא ואני עוסק בתורתו. הבו גודל לאלהינו והאזינו ושמעו קולי:
או שיאמר כמטר לקחי תזל כטל אמרתי – להורות על מעלת התורה. שאע״פ שהוראת התורה ודיבוריה הם קשים כמטר. שסוחף השדות ועוקר האילנות. כמו שתראה בענין הקללות והתוכחות. וכן בענין השירה שאמר אספה עלימו רעות חצי אכלה בם. ודברים אחרים קשים מאד כמטר. עכ״ז תזל כטל אמרתי. שהיא כולה רחמים כטל של ברכה. כאומרם חיצי כלים והם אינן כלים. וכן גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב. שהיא הקללה היותר קשה שבכולם. אמר שם יעלם ה׳ עליך. כלומר יעלימם ויכסם. שלא יהיו כמטר סוחף אלא כטל. של ברכה. ולכן לא אמר יעלם אלא יעלם בשב״א. ולזה כיוונו רז״ל באומרו יערוף כמטר לקחי אין עריפה אלא הריגה כאומרו וערפו שם את העגלה. וכן הייסורים והקללות אע״פ שנראים קשים כמטר. הם מעמידים האדם כטל של ברכה. כאומרו כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח. ואמרו נאמרה ברית במלח ונאמרה ברית בייסורין וכו׳. ולכן אמר להם שאע״פ שיערוף כמטר לקחי בזאת השירה להרוג אתכם ולכלות אתכם. אינו כן אלא תזל כטל אמרתי. כי כל אמרתי היא כטל של ברכה. וכן כל דבריהם כשעירים עלי דשא. כלומר רוח סערה שיורד על הדשאים בחזוק גדול. שנראה שבא לעוקרם. ואינו כן אלא אותו רוח הוא סבת גידולם. וכן כרביבים עלי עשב על זה הדרך. כן הוא דברי אשר יצא מפי. יעשה ויצליח ויברך אתכם ויתן לכם קיום. ולכן כי שם ה׳ אקרא. באי זה אופן שיהיה. הבו גודל לאלהינו. אחר שהוא רחמים וברכה:
או יאמר יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי – להורות על מעלת השירה הזאת. לפי שידוע כמו שכתבתי שזאת השירה היא עיקר כל התורה. וכל הנביאים מכאן ינקו ולמדו. ובה רמוזים כל הדברים העתידים עד בא זמן האסיף. וזה פלא גדול שבפרשה קטנה כזאת שאין בה אלא ארבעים ושתים פסוקים. יהיו בה עיקרים גדולים וסודות נעלמים. וכל הדברים העתידים. אלא שלפי קוצר השגתינו אין אנו מגיעים לפשטן של דברים לרוב העלמם. ואל תתמה על זה. אחר שהוא שם ה׳ הגדול והנורא מאד. מי יכילנו
יערף כמטר לקחי – הנה תורתי היא תערוף ותבא בשטף כמטר למבינים המוכנים לקבל מבוע מקור חכמה.
תזל כטל אמרתי – ונותנת גם כן כפי הנגלה ממנה איזו ידיעה להדיוטות, שעם היותה מועטת, היא טובה מאד כטל. באופן שהיא כשעירים עלי דשא – שהמשכילים יביטו נפלאות ממנה.
וכרביבים עלי עשב – שגם ההדיוטות יקנו בה איזה מדע, להכיר בו בוראם באופן מה. אם כן, אתם ישראל שקבלתם אותה.
יערוף כמטר לקחי, here my teachings will pour down and flow without interruption like rain for those who understand and are prepared to receive it from the fountain, the source of wisdom.
תזל כטל אמרתי, and it too will contribute in accordance with the information which has been revealed to ordinary people. Even though these scraps of information are sparse, they are as useful to the recipients as is dew for the grass. The reason is that both in quantity and quality it is כשעירים עלי דשא, intelligent people can discern wonderful insights by listening to these words of mine;⁠a even the most ordinary, uneducated people will acquire some knowledge by listening to what I have to say. It will help them to recognize and appreciate their Maker.
a. וכרביבים עלי עשב, עשב being coarse, unrefined grass, it is a simile for coarse unrefined people.
יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי. [כלומר], ׳לקחי׳ שנתתי לישראל – ׳יערוף כמטר׳ ו׳יזל כטל׳, ר״ל, שלפי הכנת המקבלים – כן ישפיע להם, אם מעט ואם הרבה, אם יהיה מוכן הרבה – יקבל הרבה, ואם מעט – מעט, וכן דימה הרב ל׳מטר׳, והמעט ל׳טל׳.
ואזיל ופירש מה עושה המטר והטל, ואמר כשעירים עלי דשא, שה׳שעירים׳ – הם רוח וגשם, וה׳דשא׳ – שהוא עשבים רבים כאחד, סובלים אותן, וכרביבים עלי עשב – שה׳עשב׳ האחד לבדו לא היה סובל השעירים, כי אם ה׳רביבים׳ – שהוא המטר היורד בנחת, כמו ׳ברביבים תמוגגנה צמחה תברך׳ (תהלים סה יא)1.
וכן אמר, יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב, כלומר, ל׳עשב׳ היא ׳כרביבים׳, ול׳דשא׳ – ׳כשעירים׳, ר״ל, למקבל הרבה – משפיע הרבה, ולמעט – מעט2:
1. ראה בשיעורים שם.
2. ראה בשיעורים לשמות (יט ג) ולתהלים (קיט קעב). וראה קרוב לזה בעקידה כאן.
יערוף לשון יטיף יערוף לשון נטיפה כו׳. תחלה פירש שהוא לשון עתיד, כי היו״ד היא יו״ד האית״ן, ואינה שורש. ואחר כך פירש הלשון, שהוא לשון נטיפה:
דשא עטיפת הארץ. עיין בפרשת בראשית (בראשית א, יא):
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב) יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי – נ״ל על דרך ששמעתי פירוש על פסוק אדם ובהמה תושיע ה׳ (תהלים ל״ו:ז׳) על פי הירושלמי (מכות ב׳:ו׳) שאלו לנבואה חוטא מה יעשה ויתכפר השיבה הנפש החוטאת תמות, שאלו לתורה חוטא מה יעשה ויתכפר השיבה יביא קרבן ויתכפר, שאלו להקב״ה חוטא מה יעשה ויתכפר השיב יעשה תשובה ויתכפר שנאמר (תהלים כ״ה:ח׳) טוב וישר ה׳ על כן יורה חטאים בדרך. וא״כ מתוך דברי הנבואה אין תשועה לאדם החוטא, ומתוך תשובת התורה אין תשועה לבהמה, שעל כל פנים תלך למיתה לכפרת עון האדם, אבל מתוך תשובת הקב״ה שאמר יעשה תשובה ויתכפר הנה בזה מצא תשועה לשניהם לאדם ולבהמה לכך נאמר אדם ובהמה תושיע ה׳.
ועל זה האופן יתבארו פסוקים הללו, על פי המדרש שמסיק בילקוט (האזינו לב תתקמב) הסתכלו בשמים שמא שינו מדתם כו׳ ותשמע הארץ הסתכלו בארץ שמא שנתה מדתה כו׳ וענין שינוי המדה באדם הוא המשנה רצון בוראו ויוצא מגדר התורה והמצוה, ע״כ אמר אח״כ שאם תשנו מדתכם הנה כפי דעת הנבואה והתורה א״א להפטר מן ההריגה או לאדם, או לבהמה, אבל אמרת ה׳ צרופה לפטור אדם ובהמה מן ההריגה והחוטא ישוב אל ה׳ ורפא לו זה״ש יערוף כמטר לקחי. ואמרו רז״ל (תענית ז.) אין עריפה אלא הריגה שנאמר (דברים כ״א:ד׳) וערפו שם את העגלה. ולקחי כינוי לתורה ולנבואה כי התורה נקראת לקח טוב וכן הנבואה לקוחה מאתו ית׳ ואמר משה שלקחי היינו מה שלקחתי אני מאת ה׳ התורה והנבואה שניהם יעריפו כי מתוך שניהם תצא הריגה לאחד מהם או לאדם או לבהמה והרי המה כמטר הזה שאין הכל שמחים בו כך לעולם אין כאן שמחה או לאדם או לבהמה, אמנם תזל כטל אמרתי כי אמרת אלוה צרופה משמחת אדם ובהמה כטל זה שהכל שמחים בו כך אדם ובהמה תושיע ה׳ והכל שמחים בתשועת ה׳, כמ״ש (הושע י״ד:ב׳-ו׳) שובה ישראל, ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו, אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה וגו׳. ורז״ל (יומא פו:) למדו מכאן שאפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם שנאמר ארפא משובתם לשון רבים וכתיב כי שב אפי ממנו.
ולדברינו יאמר ארפא משובתם, על האדם והבהמה, כמו שאמר למעלה (הושע י״ד:ג׳) ונשלמה פרים שפתינו. כי ע״י וידוי שפתינו נשלם חובותינו כי בזה יפטרו גם הפרים מן ההקרבה, כי טעם הקרבן הוא לפי שכח הבהמי שבאדם בו הוא משותף לשאר בהמות וחיתו ארץ על כן באה הבהמה תמורת האדם ובחמלת ה׳ על כל ברואיו בין אדם בין בהמה הורה דרך התשובה לבת השובבה, ואע״פ שלשון משובה אינו שייך כ״א על האדם החוטא ולא על הבהמה מ״מ כשאדם מביא קרבן וסומך ידו עליו ומתודה עליו דומה כאילו כל עונותיו נשואים באותה בהמה כמ״ש (ויקרא ט״ז:כ״ב) ונשא השעיר עליו את כל עונותם. לכך שייך לכלול גם הבהמה בתיבת משובתם, ואמר אוהבם נדבה, כי לא על צד החיוב אהבתים כי אם בנדבה כי כן בראתים לכתחילה בנדבה כך גם עתה אוהב אני כל מעשה ידי בנדבה, כי שב אפי ממנו, מן האדם ע״כ נפטרו שניהם האדם והבהמה, כי אהיה כטל לישראל, כטל זה שהכל שמחים בו, יפרח כשושנה, כי כל בעל תשובה דומה כאילו נולד באותו יום כמ״ש (תהלים ק״ג:ג׳-ה׳) הסולח לכל עוניכי וסמיך ליה תתחדש כנשר נעוריכי.
<יַעֲרֹף: ב׳ חס׳ ובתרי לישני, וסי׳ כמטר לקחי1, יַעֲרֹף מִזְבְחוֹתָם2 (הושע י׳).> [יַעֲרֹף].
<כִשְעִירִם: כתב הרמ״ה3 ולקח את שני4 הַשְעִירִם (פ׳ אחרי מות) מל׳ יו״ד קדמא׳ וחס׳ יו״ד תניי׳, וכל אוריית׳ דכות׳, ודכות׳ בלישנ׳ בעני׳ אחרינ׳ לַשְעִירִם אשר הם זֹנִים5 (שם), ומס׳ עליה׳ כולהו׳ כתי׳ כן, ודכות׳ בעני׳ אחרינ׳ כִשְעִירִם עלי דשא6, ע״כ. ומתרגום ירושלמי ויונתן בן עוזיאל7 מוכרע דמלת יערף ומלת כשעירם חס׳, דאמרינן התם שלא הזכיר משה רבינו שמו של מקו׳ אלא לאחר עשרים ואחד תיבות שהם שמנים וחמשה אותיות.> [כִּשְׂעִירִם].
1. כמטר לקחי: פסוקנו.
2. מִזְבְחוֹתָם: הו׳ י ב.
3. הרמ״ה: שע״ר.
4. ולקח את שני: וי׳ טז ז.
5. לַשְעִירִם אשר הם זֹנִים: וי׳ יז ז.
6. כִשְעִירִם עלי דשא: פסוקנו.
7. ומתרגום ירושלמי ויונתן בן עוזיאל: המיוחס ליונתן ותרגום הקטעים להלן, פס׳ ג.
זו היא העדות שתעידו כו׳. דק״ל היאך תלוי זה הדבר בכאן. ומפרש דשפיר תלוי בכאן, דזו היא העדות וכו׳:
כאשר יערפו השמים טל ומטר. י״ל שרוצה לפרש והיאך משמע זה מפסוק שאמר להם לישראל כן שהתורה הוא כמטר. ומפרש שה״ק קרא כאשר כו׳. ומנליה לרש״י לפרש דלקחי היא תורה. משום דכתיב (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם וגו׳. וטעמא מאי, משום דלקחו מיד אל יד, שנאמר (להלן ל״ג:א׳) מימינו אש דת למו, ר״ל משרע״ה לקחה מימינו של הקב״ה. ולמה נקרא תורה חיים, משום שנאמר (משלי ג׳:י״ח) עץ חיים היא למחזיקים בה:
שהכל שמחים בו כו׳. מה שאין כן במטר. ואחר כך מדמה אותה לרוח, דהוא נמי טוב יותר מן הטל, והוא מוסיף והולך:
לשון רוח סערה כו׳. דסמך ושי״ן מתחלפין:
עטיפת הארץ כו׳. פי׳ דשא כולל מיני עשבים רבים, שהיא לבישת הארץ וכיסויה, ונקרא דשא. והעשב הוא כל מין ומין בפני עצמו קרוי עשב. ועיין בפרשת בראשית (בראשית א׳:י״א):
This is the witness you are to bear, etc. Rashi is answering the question: How is this matter relevant here? And he explains that it is certainly relevant here, because this is the testimony, etc.
When the heavens flow with dew and rainfall. One could say that [Rashi] wants to explain how this is implicit in the verse that [Moshe] said to Yisroel, that the Torah is likened to rain. And he explains that this is what the verse means: "When the heavens, etc.⁠" And how does Rashi know to explain that "My instruction (לקחי)" refers to the Torah? Because it is written, "For I have given to you a good instruction (לקח)" (Mishlei 4:2). What is the reason [that lekach refers to the Torah]? Because it is taken from hand to hand, as the verse states, "From His right [hand] — the flaming Torah" (Devarim 33:1). In other words, Moshe Rabbeinu took it from the right hand of the Holy One, Blessed Is He. And why is it called the "Living Torah"? Because the verse states, "It is a tree of life to those who grasp it" (Mishlei 3:18).
With which all rejoice, etc. And this is not the case with rain. Afterwards [Moshe] compares [the Torah] to the wind, because this too is better than dew, and he continues and adds.
As in "storm winds, etc.⁠" The letters samech and shin are interchangeable.
The envelopment of the earth, etc. This means that the word grass (דשא) includes many kinds of plants which clothe the earth and cover it, and the totality is called deshe. [The other word for] grass (עשב) refers to a specific species, and each species on its own is called eisev. See parshas Bereishis (1:11).
יערוף כמטר לקחי – פירוש על דרך אומרם ז״ל (אבות פ״ג מי״ז) אם אין קמח אין תורה וכו׳, יכוין הכתוב במאמר זה כי כמו שה׳ נותן מטר לזון ולפרנס כמו כן צריכין הם ללמוד תורה, וזה שיעור הכתוב יטיף כמו שאני מטיף המטר לקחי, וכאלו אמר יערוף לקחי כמטר, שאין הקדוש ברוך הוא שואל מהאדם ללמוד תורה עד שמכין לו כדי פרנסתו, וממוצא דבר אתה למד שאם לא יטיפו מפיהם טיפי תורה אין חפץ ה׳ לתת מטר, והוא מה שפירשנו במאמר התנא (שם) אם אין קמח אין תורה פירוש אם ראית שאין קמח דע שאין תורה, וטעם שכינה ללימוד תורה לשון זה יערוף, לדמות למעשה המטר שהוא מטיף.
עוד ירמוז כי כדרך שהמטר מניעתו תסובב מיתה להאדם כמו כן מניעת התורה תערפנו, על דרך אומרו (ישעיהו א׳ יט כ) אם תאבו וגו׳ ואם תמאנו וגו׳ חרב וגו׳, וכפל לומר במלות שונות לקחי אמרתי, כנגד שני תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כנגד תורה שבכתב אמר לקחי שה׳ נתנה מידו ליד משה כתובה באצבע אלהים, והגם שלא נתן אלא עשרת הדברות, בהם כלולים כל מה שכתוב בספר התורה כמאמרם ז״ל (זוה״ק ח״ב צג:). וכנגד תורה שבעל פה אמר אמרתי שהם דברים שנמסרו במאמר פה אל פה, וכינה לתורה שבכתב מטר ולתורה שבעל פה טל, לפי שהתורה שבכתב היא העיקר ויסוד כל דבר, ותורה שבעל פה הם תיקונים ודקדוקים שאינם מפורשים בה אלא נרמזים, והוא ענין שלקח הכתוב בדמיונה שדימה תורה שבכתב למטר שהוא יסוד ועיקר הכל, ותורה שבעל פה לטל שהוא תיקון והעמדה מה שעשה המטר כמו שהיא תורה שבעל פה לתורה שבכתב.
עוד ירצה על דרך אומרם אנשי אמת (באר היטב או״ח סי׳ רל״ח בשם האריז״ל) כי מצות עסק תורה שבכתב אינה אלא ביום ולא בלילה, וכן אמרו בברייתא (מדרש שוח״ט יט ז) שמשה באותן מ׳ יום שהיה אצל ה׳ היה מכיר בין היום ללילה מהלימוד שהיה ה׳ מלמדו כשהיה מלמדו משנה היה יודע שהוא לילה, ויש טעם בדבר שאין לימוד מקרא בלילה.
ולזה כינה תורה שבכתב למטר שאינו תמיד אלא בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, וצא ולמד מה שאירע לרבא (תענית כ״ד:) על שהטריח להוריד גשמים שלא בעתם, כמו כן המקרא הוא דוקא בזמנו המוגבל לו יום ולא לילה, ודימה תורה שבעל פה לטל כמו שהטל לא מפסיק קיץ וחורף יומם ולילה כמו כן תורה שבעל פה אין לך זמן שאינו זמנה, ואל תקשה שהטל יפריחנו השמש כי אין המניעה מצד הטל.
כשעירם וגו׳ – יתבאר על דרך אומרם בברייתא (מדרש משלי י׳) אמר רבי ישמעאל כשמעמידין את האדם בדין אם יש בידו מקרא שואלין ממנו למה לא שנה ואם יש בידו משנה שואלין ממנו תלמוד וכן על זה הדרך, הנה מעומק דברי הברייתא מוכיחים הדברים שמי שיש בידו מקרא אין שואלין ממנו מעשה מרכבה אלא מדרגה אחת כפי יכולתו יותר ממה שטרח שעליו היה לטרוח גדר למעלה מזו, והוא אומר כשעירים וגו׳ וכרביבים וגו׳ פירוש כשיעור שימטיר ה׳ טיפין קטנים על הדשא שהוא קטן וכרביבים שהם טיפין גדולים ועבים עלי עשב שהוא גדול שיכול לסבול כדמיון זה מצות התורה כל אחד כפי כח שיכול להשיג, ויש בזה להקל ולהחמיר להקל על מי שאינו יכול להשיג יותר, ולהחמיר על מי שיכול הרבה ששואלין ממנו הכל ואפילו מעשה מרכבה.
יערף במטו לקחי, "May my teaching drop like the rain.⁠" We may understand these words of Moses as being similar to the statement in Avot 3,21: "if there is no flour there will be no Torah, etc.⁠" The message is that just as the Israelites require rainfall for their physical survival so they require words of Torah instruction for their spiritual survival. The meter of the verse is: "May my teaching drop like rain.⁠" God does not expect His people to study Torah until He has provided physical sustenance for them. Conversely, you may conclude from Moses' words that if words of Torah will not drop from the people's lips, God in turn is not anxious to provide rain for them. This is precisely what Rabbi Eleazar ben Azaryah meant in Avot when he said on the one hand: "if there is no flour there is no Torah; if there is no Torah there will be no flour.⁠" Accordingly, you can understand what Rabbi Eleazar ben Azaryah said in this vein: "if you observe that there is not enough flour, know that the reason is that there is not enough Torah study.⁠" The reason that Moses employs the simile of rain falling for describing Torah study is because just as rain falls in droplets so Torah is absorbed a little at a time.
Another reason why Moses chose the simile of rainfall to describe Torah study may have been to alert his listeners that just as the absence of rainfall for a prolonged period would result in death for those deprived of it, so the absence of Torah for a prolonged period would also bring death in its wake. It is similar to what Isaiah said in Isaiah 1,19: "if you agree and give heed, you will eat the good things of the earth; but if you refuse and disobey, you will be devoured by the sword.⁠" לקחי, אמרתי, Moses repeats the message in different words in order to make them apply to the two Torot, i.e. the written Torah as well as the oral Torah. Moses aims the word לקחי at the written Torah whereas he refers to the oral Torah when he tells the people to listen to his אמרתי. Moses referred to the Torah God had handed him personally, written by God's own finger. Although God only gave him two tablets containing Ten Commandments, these Ten Commandments contained within them everything that is written in the entire Torah, compare (Bamidbar Rabbah 13). As to the oral Torah, Moses used the term אמרתי, seeing the oral Torah was received by Moses from God on a mouth to mouth basis. It was not recorded in writing. Moses labelled the written Torah מטר, rain, whereas he labelled the oral Torah טל, dew. The reason he did this is because the written Torah is the more important of the two. It is the foundation of everything. The oral Torah is a collection of details none of which were spelled out clearly enough in the written Torah. What appears in the oral Torah has only been hinted at in the written Torah. This is why the Torah (Moses) describes the written Torah as rain which is basic and fundamental to nature. Dew, on the other hand, is something which improves the basic work of rainfall just as the oral Torah rounds out the written Torah.
There is another aspect to the choice of Moses' similes, one that is best understood by the Kabbalists. Please read the comments of the Beer Heytev on Orach Chayim chapter 238 where he quotes the Ari Zal. The author claims that the preoccupation with the study of the written Torah is an obligation which applies only during the day and not during the night. Therefore it is not in order to read the written Torah at night. We have a Baraitha in Midrash Tehillim that during the 40 days that Moses was in heaven, close to God, he was able to distinguish between night and day only by means of the subject matter God taught him. When God taught Moses Mishnah, i.e. oral Torah, he knew it must be night-time. The reason is that it was not permitted to study the written Torah at night.
This is the reason why Moses described the written Torah as rain, something which does not fall every day, at all hours, only during the rainy season but not during the summer. We have already described several times what happened to the Amora Rava (Taanit 24) who prayed to heaven in order that there be a rainfall in summer because he wanted to prove to a scoffer that God can make rain in summer. Similarly, the written Torah is described as rain. Our sages allocated only certain parts of the day to its study, by day and not by night. Dew, on the other hand, is something which we observe on a year round basis, day in day out. It descends both in summer and in winter. Similarly, the oral Torah is described as dew. It is to be studied both by day and by night. There is no restriction on what is a good time to study the oral Torah. The fact that the sun dissipates the effect of the dew is no argument; after all, it is not the fault of absence of dew which on occasion nullifies its effectiveness.
כשעירים עלי דשא, "like showers on young growth, etc.⁠" We may understand this simile in connection with a Baraitha quoted in Midrash Mishley 10. Rabbi Yishmael is quoted as saying that when the time comes when a man has to give an accounting of what he did with his time while on earth, one of the questions he will be asked is if he has a command of the written Torah. If he answers in the negative he is asked why he did not study. Next they ask him if he has a command of the oral Torah. If he answers in the affirmative He is asked whether he also has a command of the Talmud. The questioning continues in that vein. He is not asked whether he has a command of esoterical matters i.e. מעשה מרכבה. They ask a person only on matters which he was capable of studying and absorbing. This is the meaning of כשעירים וכרביבים, meaning that just as God makes it rain in little droplets on the grass which is still very young, and in bigger droplets on the grass which has already reached a certain height, one's Torah knowledge is expected to match one's age and one's IQ. This rule is at one and the same time both harsh and kind. The Torah makes allowances for people who are under-endowed mentally; on the other hand, even someone who has a good command of Scripture, Mishnah and Talmud may be found wanting as he did not measure up to his potential and also studied esoterics, i.e. מעשה מרכבה
יערף כמטר וגו׳ – חשב כאן ג׳ מיני מטר. והם מטר שעירים ורביבים. כי הצמחים הם ב׳ מינים א׳ העשבים המזריעים זרע צריכין רביבים והם הגשמים היותר גדולים ורבים. ב׳ הם דשאים שאינם מזריעין זרע וגדלים על כל מים וגשמים דקים שהם כשעירים. ועיקר צריכין לטל כי ארץ ישראל מגדלת פירות בימות החמה שאין זמן גשמים שם וגדלים מטל השמים. ומטר הוא בשפיכותא להשקות כל חי אדם ובהמה ובורות ליכנס בהם מים על כל השנה. ולפי שע״י המטר אדם ובהמה תושיע ה׳ הזכירו בראשונה. ואמר ד׳ לשונות יערף תזל וגו׳ נגד ד׳ רוחות העולם.
יערף כמטר – הוא הבא מרוח מערבית מערפו של עולם. תזל כטל. הוא הבא מרוח צפונית שהיא מזלת את הזהב. כשעירם. הוא הבא מרוח מזרחית המסעיר את כל העולם. וכרביבים עלי עשב. זה רוח דרומית המגדל כל מיני צמחים כמ״ש (במס׳ בבא בתרא דף כ״ה ע״א וב׳) ושם ד׳ רוחות בלשון רז״ל מערב אורי׳. צפון אסתניא. מזרח שדיא. דרום שותא. ובערוך העתיק בטעות. וד׳ רוחות חושב כאן ובפסוק ראשון הזכיר שמים וארץ ובזה הזכיר כל הקצוות. ודע שכל הברואים כלולים בג׳ אלו. שמים וארץ וים כמ״ש עשה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם. והם חב״ד כמ״ש ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו וכן כאן בפסוק ראשון כלל שמים וארץ שהם חו״ב. ובפסוק שני טל ומטר המחבר שמים וארץ כי בדעת מחבר שמים וארץ. והוא שתהומות נבקעו להוציא מים התחתונים ושחקים ירעפו טל. וא״כ טל ומטר מחברים שמים וארץ. ומטר כולל ג׳ מיני מטר וטל כולל א׳. וכן דעת כולל ג״ר והוא א׳ וכן ד׳ רוחות הם המחברים שמים וארץ לכן הן ו״ק ונכללין בד׳ אותיות השם וכן חשב כאן ד׳ לשונות של דיבור הכוללים ו׳. דביר. אמרי. לקחי. אמרתי. ובאמירה כולל ג׳ כטל כשעירים כרביבים. והן תורה שבכתב. ושבע״פ. ומצות. וכן טעמי מצות. וסודותי׳. ורמזי׳. לקחי. הוא תורה שבכתב כמ״ש משה קבל תורה מסיני. אמרתי. הוא תורה שבע״פ. אל אחד אמרן מפה אל פה. אמרי. הם המצות שנאמר בכל מצוה לאמר. ולכן נאמר ותשמע הארץ אמרי פי כי רוב מצות נוהגות בארץ. ודיבור הוא המשך המאמר בטעמי המצות ורמזיה וסודותיה.
יערף כמטר לקחי – התפלל משה שיהיו דבריו כטל וכמטר היורדים על הארץ להולידה ולהצמיחה, כן יכנסו דבריו בלב שומעיהם, ולא ישובו ריקם, כי אם יעשו פרי. והנה זכר בכתוב הזה מטר וטל, שעירים ורביבים, ואינו כפל ענין במלות שונות כמו שחשבו המפרשים, אבל כלו מן הקצה אל הקצה, וכמו שכל דברי השירה הם תוכחות ולבסוף דברי נחמה, כן בתחלת דבריו אמר, יהיה דבורי כגשם שוטף היורד בזעף להפחיד החוטאים, או כגשמי נדבות היורדות בנחת לטובת הצדיקים, וכן יערף הוא לשון זעף ותזל הוא הפכו, וכן המטר והטל, השעירים החזקים מלשון סערה משחיתים התבואות, והרביבים הדקים שהם טיפי מטר מרוים את הארץ, ואצל שעירים אמר דשא שכולל כל מיני צמחים גם האילנות, כי הסער מכלה הכל, ואצל הרביבים זכר העשב שהם העלים הקטנים שעליהם יטיפו רסיסי לילה להגדילם, והכונה בכל זה לומר, האלות והענשים שאודיע להם, כגון וירא ה׳ וינאץ וכו׳, אספה עלימו רעות וכו׳, הדומים לסער ולמטר, יפילו על החוטאים אימתה ופחד, והטובות שאבטיח להם כגון כי ידין ה׳ עמו, הדומים לטל ורביבים, יוסיפו אומץ בלבב הצדיקים לסבול כובד הגלות והצרות וליחל לתשועת ה׳:
לקחי – ענינו המדע, מה שראוי לאדם שיקחנו אל לבו:
יערף כמטר לקחי – הוא פירוש המשל והמליצה הקודמת, אמר ראוי דבורי שיכנס בלב השומעים כמו המטר באדמה, כטעם ועלימו תטוף מלתי {איוב כ״ג:כ״ט}. לקחי, כח דבורי, הלוקח ומושך אליו נפשות, כמו הטתו ברב לקחה {משלי ז׳:כ״א}.
כשעירים – טיפין גסין הבאין עם רוח סערות, ומוהר״ר אברהם חי בן ידידי החכם יש״ר {ריגייו} אומר כי אולי שעירים כמשמעו ל׳ עזים והוא שם כוכבים שלפי מחשבת הקדמונים מביאים מטר רב, הזכירם Virgilius בשם (Aeneid. 9) pluviatiles hoedi, וצ״ע.
רביבים – כמו ברביבים תמוגגנה {תהלים ס״ה:י״א}, שנכנסים יותר בקרב הארץ, ועיין Pl. 18. 17 שהעשב הרך מועיל לו יותר המטר החזק, ואח״כ כשגדל טוב המטר הדק.
יערף – ה״עורף״ הוא פרק הצוואר, הפרק הנוח ביותר להתכופף ולהתנועע בגוף האדם. בתנועתו הוא מהיר להישמע לרצון האדם. ניגודו הוא ״קשה עורף״. מכאן הפועל ״ערף״: פעולת המטר לפרק רגבים קשים של אדמה, לפורר את האדמה לגרגרים. ייתכן ש״ערף״ קרוב גם ל״חֹרֶף״: עונת השנה שבה נתונה הארץ להשפעת הגשמים, המרופפים את רגבי האדמה.
לקחי – ״לקח״ הוא הלימוד מנקודת המבט של התלמיד; הלימוד שנקלט, או שצריך להיקלט, בלבו.
תזל – ״נשל״: לנתק דבר ממשענתו; ״נצל״: להפריד דבר בכוח מנקודת משענת. ״נזל״: הדיבוק הטבעי החלש ביותר של חלקיקים; הוא מורה על הזרימה, על התנועה של דבר לח. מכאן ההפך: ״נצבו כמו נד נזלים״ (שמות טו, ח).
אמרתי – ״אִמרה״ היא הביטוי הנפוץ להבטחות ה׳ (השווה במדבר כג, יט).
כשעירם – ״שׂער״, ״סער״, וכן ״שׂערה״, ״סערה״: רוחות וגשמים חזקים. ״שַׂעַר״: אימה, בְּעָתָה. ״שֵׂעָר״: שערות הגוף; ״שָׂעִיר״: בעל חיים בעל שיער רב – התַּיִּש. משמעותו הבסיסית היא כנראה תנועה חזקה קדימה, הבאה מבפנים; מבחינה מקומית – סערה; מבחינה רגשית – אימה; מבחינה גופנית – צמיחה חזקה (מבחינה מספרית) של שערות על גוף בעלי חיים וצמחים. בפסוקנו, ״שׂער״ בא במובן מקומי, ״סערה״. אולם צורת שם העצם היא בלתי⁠־פעילה, כדוגמת ״שעיר״, בעל חיים מכוסה בשערות. גם כאן המשמעות היא: גשמים חזקים שרוח סערה מוליכה אותם. כנראה שכך הבין גם אונקלוס: ״כרוחי מטרא״.
וכרביבים – ״רביב״ נגזר מ״רבב״, שהוא השורש של ״רב״: גשמים היורדים בשפע; אולי גם גשמי ברכה המצמיחים יבול עשיר, כדוגמת ״רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ״ (יחזקאל טז, ז).
שליחות משה מורכבת משני יסודות: הוראה והבטחה. הוא מצפה שפעולת הגומלין של שמים וארץ בקביעת צורת עתיד עמו, תשמר את שני יסודות שליחותו, כך ששני היסודות ישיגו לבסוף את מטרתם. בידיעה שהשמים והארץ נתמנו על ידי ה׳ לשמש כעדים וערבים על ברית ה׳, מצפה משה שהם לא ינוחו ולא ישקטו עד שתורתו תיעשה לבסוף ל״לקח״, המתקבל ונקלט על ידי האומה. היא תפשיר את לבה הקפוא של האומה, תפרק את רגבי אדמתה הקשה, כך שזרעי החום והאור, הידיעה והחיים, יצמחו ויישאו פרי. הוא מצפה שהבטחתו, המרעננת כטל, תחיה את העם ותעודד אותם בזמנים הקשים הצפויים להם. שני יסודות אלה של שליחותו יטהרו את האומה כסערות גשמים השוטפות את הדשא, ולבסוף יביאו אותה לשאת פירות כגשמי ברכה היורדים על העשב.
יערף וגו׳. יאמר אל השמים לבל ישיבו איך אנו יכולים להתבטל ממלאכת ה׳ אשר נטל עלינו ולשמוע אל דבריך: לזה יאמר כי דבריו המה ג״כ מעין מלאכתכם שהם במדרגת מטר וטל עד״ה (ישעיהו נ״ה:י׳) כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו׳ והולידה והצמיחה וגו׳ כן יהיה דברי אשר יצא מפי וגו׳ כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו, ואל גדולי ישראל אמר, אם שדברי רק דברי מוסר (ולא כדברי הפלוסופים בחקירות נשגבות) אבל יערף (מלשון עריפה) כמטר היורד בשפע ויבער מן הארץ כל מין אבק רע ותולעים, ככה לקחי שהם דברי המוסר תבער מלבבכם כל דעות כוזבות ותשריש בכם דעות נאמנות וקימות:
תזל כטל – כשם שהטל היורד על כל הנשרש בארץ יגדיל ויפריח, ככה אמרתי יפעל בלבכם כשיהיה נשרש דעות נאמנות להפריח שתעשו מצות ומעשים טובים: עתה יחזור אל הארץ (כי דבריו אל השמים שלקחו כמטר ואמרתי כטל אינה תשובה אל הארץ, כי פעולת הלקח שהוא כהמטר והאמרים שהם כטל הוא רק לאנשי המעלה המבינים היטב דברי התורה והמה יתיחסו ביותר אל השמים. ואל הארץ לא יתיחסו רק קטני ערך שעליהם נאמר (ישעיהו מ ז) אכן חציר העם) ויאמר שאף שלבני אדם הדומים לעשב הארץ לא יועיל לקחי כמטר היורד בשפע רב, וכטל המסוגל להפריח, אבל יועיל כשעירים שהוא מטר דק היורד עלי דשא הצמחים הנמוכים וכרביבים שהוא מטר היורד מפוזר עלי עשב עשבים הגדולים: ויכוון שאף שעקרי האמונה מוטל על הגדולים להשריש בלב הקטנים, והקטנים לא יפרחו במעשיהם כשושנה, אבל דברי יועילו להם שיהיו במדרגת שעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב. וזו תשובה מספקת גם להארץ כי כאשר מלאכתה להצמיח הזרעים כן תשתדל לתקנת בני אדם הדומים לעשבי השדה:
ומפרש: יערוף כמטר לקחי: השמים משפיעים מטר, לכן כל השפעות משולים ונדמים ל״מטר״. והזהיר שלא ישפיעו כי אם ״לקחי״, רצונו, ע״פ התורה והמצוות, ו״לקחי״ הוא עומק ההלכות ועיון תורה שבא ביגיעה ועמל. ומשום הכי נקרא ׳מקח׳ כדאיתא במדרש רבה פרשת יתרו (כח,א) ״עלית למרום שבית שבי, לקחת מתנות״ (תהלים סח,יט), אי בשבי יכול בחנם, ת״ל ״לקחת״, אי במקח יכול בכסף, ת״ל ״מתנות״1. פירוש, ׳מקח׳ נעשה או בכסף או במחיר יגיעה, ועל זה פירש דלא בכסף אלא במחיר יגיעה, ומשום הכי נקראת ״לקחי״2. והמשיל ההשפעות הגדולות ״כמטר״, ועליהם גזר שלא ישפיעו כי אם ״לקחי״ – יגיעת התורה, ובזכותה יבואו כל ההשפעות.
תזל כטל: ההשפעות הקטנות המכונות ומשולות ״כטל״, יבואו ע״י ״אמרתי״ – זכות דברים קלים בתורה3 המובנים גם להמון ושלא ביגיעה.
כשעירים:⁠4 מטר היורד בחזקה כשעירים5 העפים במהירות.
עלי דשא: המה גידולי ארץ הנזרעים וצריכים למטר חזק שיהיה גדל ומוציא כוחות כל דשא לפי מה שהוא, כך תשפיע יגיעת לקחי6 לכל תבואה ופרי כשרונותיו.
וכרביבים:⁠7 הטל הבא בזכות ״אמרתי״ יהיה ״כרביבים״ שהוא גשם דק.
עלי עשב: הוא הגדל בלי זריעה, כמו שכתבתי לעיל (כט,כב), ואינו צריך כי אם גשם דק. ועיין להלן (לג,כח) עה״פ ״אף שמיו יערפו טל״.
1. לשון המדרש לפנינו: ״עלית למרום שבית שבי״, יכול מפני ששבה אותה נטלה בחנם, ת״ל ״לקחת מתנות באדם״ – בלקיחה נתנה לו. יכול יהא חייב ליתן לו דמים, ת״ל ״מתנות״ – במתנה נתנה לו.
2. ׳עיון התורה שבא ביגיעה ועמל׳.
3. כפי שאמירה (לעומת דיבור) היא לשון רכה, וכנ״ל ברבינו.
4. מבנה הפסוק הוא א-ב א-ב, ״יערוף כמטר לקחי – כשעירים עלי דשא״, ״תזל כטל אמרתי – כרביבים עלי עשב״.
5. שדים, ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים״ (ויקרא יז,ז).
6. יגיעת התורה.
7. מבנה הפסוק הוא א-ב א-ב, ״יערוף כמטר לקחי – כשעירים עלי דשא״, ״תזל כטל אמרתי – כרביבים עלי עשב״.
לקחי – משרש לקח, דברים נכוחים הלוקחים ומושכים נפש שומעם אל אשר מְדַבְּרָם יחפץ, וזהו כמטר המכה בכח על הארץ וכאלו עורף הצמחים (ואם מצאנו בפרשת וזאת הברכה ״אף שמיו יערפו טל״ לא יכחיש פירוש זה כי כונתו שם, שמיו יורידו טל בשופע כמו מטר היורד בכח, וטל משובח ממטר כי מן אידי האדמה יולד וישמין האדמה יותר מן המטר שהוא מן האדים העולים מן הים); ואמרתי – הם דברים האמורים בזמנם, וגם כי נפרדים הם, עושים רושם בלב שומעם (עיין מה שכתבתי למעלה פרשת תבא על את ה׳ האמרת היום), והם יזלו כטל; כשעירים – הם מטר הבא ברוח סערה, ולעשבי השדה וכ״ש לאילנות אינו מועיל, אבל לדשאים ששרשם קצר ואינו יורד עמוק מועיל. והרביבים הם הגשמים היורדים לאט לאט, ונקראים בשמם כי מרבים פרי האדמה ועשב מזריע זרע.
תזל כטל אמרתי. עיין כל מה שכתבתי פ׳ וישב על דבתם והמשל הלקוח מהטפת גשמים על הדבור, ואני מוסיף עתה שמזה הענין גם שרש נבא ונוב ושניהם כמו נבע, עיין גיזיניוס (Thesaurus נבא -. נוב.)
האזינו
(ב) יערף כמטר לקחי – בספרי אין עריפה כו׳ מה עגלה מכפרת על שפיכות דמים כך דברי תורה מכפרים על שפיכות דמים. פירוש על הסבוב לשפיכת דמים, שאלו הרוצח בעצמו אם נמצא אחרי עריפת העגלה נהרג, רק דבר הגורם לש״ד מכפר, לכן שאול שגרם לגבעונים ענין שהוא כמיתה שכתוב אשר המית כו׳ וקרי ליה בסוף ב״ק גרמא יעו״ש, לכן ניצול מפיבושת, וכמו דאמר בירושלמי ויחמול כו׳ על מפיבושת שהיה אדם גבור בתורה, כשעירים עלי דשא. מה שעירים הללו באים על חטאות ומכפרים, כך דברי תורה מכפרים על עבירות, וזהו על גוף החטאות כמו דמצאנו בעלי אם יתכפר עון ב״ע בזבח ומנחה כו׳ הא מתכפר בד״ת (רה״ש י״ח), ולכן נטלה הכהונה גדולה מבית עלי לטובתם, שכהן מרובה בבגדים לר״מ ומשוח לכ״ע אינו מתכפר רק בפר ואין עליו מה לכפר בד״ת, כי רק מה ששעיר מכפר ד״ת מכפר, שכהן משוח החטא יותר גדול וצריך פר מפני חלול שמו יתברך, שלפי גדולת הכהן המשיח החלול גדול יותר, וטובה קללתו של הקב״ה יותר מברכתו של בו״ד (וברוצח בשוגג אם ד״ת קולטין שקיל וטרי במכות. יעו״ש ודו״ק).
יערף וגו׳ – תניא, היה רבי בנאה אומר, כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר יערף כמטר לקחי, [אין לקח אלא תורה, שנאמר (משלי ד׳) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו], ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר (ס״פ שופטים) וערפו שם את העגלה1. (תענית ז׳.)
יערף וגו׳ – תניא, ר׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי אומר, יערף כמטר לקחי [אין לקח אלא תורה שנאמר (משלי ד׳) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו], ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר (ס״פ שופטים) וערפו שם את העגלה, מה עגלה ערופה מכפרת על שפיכות דמים אף דברי תורה מכפרים על שפיכות דמים2 (ספרי).
יערף וגו׳ – תניא, היה ר׳ יהודה אומר, לעולם הוי כונס דברי תורה כללים ומוציאם פרטים, שאם אתה כונסן פרטים מיגעין אותך ואינך יודע מה לעשות, שנאמר יערף כמטר לקחי [אין לקח אלא תורה, שנאמר (משלי ד׳) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו] ואין עריפה אלא לשון כניסה. משל לאדם שהלך בדרך וצריך מאה זוז, אם נוטלן בפרוטות מיגעין אותו, אבל אם מצרפן לסלעים פורט ומוציא בכל מקום שירצה3. (שם)
יערף כמטר – א״ר ברכיה, כתיב יערף כמטר לקחי, [מכיון] שכפו ערפן לתשובה מיד הגשמים יורדים.⁠4 (ירושלמי תענית פ״ב ה״א)
יערף כמטר וגו׳ – כתיב יערף כמטר לקחי וכתיב תזל כטל אמרתי, אם ת״ח הגון הוא [תזל עליו] כטל, ואם לאו – ערפהו כמטר.⁠5 (תענית ז׳.)
יערף כמטר וגו׳ – תניא, היה רבי סמאי אומר, מניין אתה אומר בשם שהעיד משה לישראל את השמים ואת הארץ כך העיד להם ארבע רוחות השמים, ת״ל יערף כמטר וגו׳, זה רוח מערבית שהוא ערפו של עולם וכולו לברכה,⁠6 תזל כטל אמרתי – זה רוח צפונית שעושה את הרקיע נקי כזהב,⁠7 כשעירים עלי דשא – זה רוח מזרחית שמסערת את כל העולם כשעיר,⁠8 וכרביבים עלי עשב – זה רוח דרומית שהוא מעלה רביבים9 (ספרי).
כמטר – לא כמטר הזה הבא מן הדרום שכולו לשדפון לירקון לקללה, אלא כמטר הזה הבא מן המערב שכולו לברכה.⁠10 (שם)
כמטר לקחי – אמר רב יהודה, גדול יום הגשמים כיום שנתנה בו תורה, שנאמר יערף כמטר לקחי, אין לקח אלא תורה, שנאמר (משלי ד׳) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו. ורבא אמר, גדול יותר מיום שנתנה בו תורה, שנאמר יערף כמטר לקחי, מי נתלה במי – הוי אומר קטן נתלה בגדול.⁠11 (תענית ז׳.)
כמטר לקחי – [אין לקח אלא תורה, שנאמר (משלי ד׳) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו], וכמטר, מה מטר חיים לעולם אף דברי תורה חיים לעולם12 (ספרי).
כמטר לקחי – [אין לקח אלא תורה, שנאמר (משלי ד׳) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו], וכמטר, מה מטר זה אחד הוא ויורד על האילנות ונותן מטעמים בכל אחד לפי מה שהוא, בגפן לפי מה שהוא, בזית לפי מה שהוא, בתאנה לפי מה שהוא, כך דברי תורה כולם אחד הם, ויש בהם מקרא ומשנה, הלכות ואגדות.⁠13 (שם)
כמטר לקחי – כמטר – מה המטר הזה אי אתה רואהו עד שבא, כך תלמידי חכמים אי אתה יודע מהם עד שישנה משנה הלכות ואגדות14 או עד שיתמנה פרנס על הצבור15 (ספרי).
תזל כטל – מה טל כל העולם כולו שמחים בו אף דברי תורה כל העולם שמחים בו.⁠16 (שם)
תזל כטל אמרתי – יכול כשם שלמדתי אני אותה בצער כך תהיו אתם לומדים אותה בצער, ת״ל תזל כטל אמרתי – תהיו רואים אותה כזול.⁠17 (שם)
כשעירם עלי דשא – מה שעירים הללו יורדים על עשבים ומעלים ומגדלים אותם, כך דברי תורה מעלים לומדיהם ומגדלים אותם.⁠18 (שם)
כשעירם עלי דשא – מה שעירים הללו יורדים על עשבים ומפשפשים בהם כדי שלא יתליעו, כך הוי מפשפש בדברי תורה שלא תשכחם.⁠19 (שם)
כשעירם עלי דשא – מה שעירים הללו יורדים על עשבים ומעלים אותם ויש בהם ירוקים ויש בהם אדומים ויש בהם שחורים ולבנים, כך דברי תורה יש בהם רבנים ויש בהם כשרים, יש בהם חכמים יש בהם צדיקים וחסידים.⁠20 (שם)
וכרביבים עלי עשב – מה רביבים הללו יורדים על עשבים ומעדנים ומפנקים אותם, כך דברי תורה מעדנים את לומדיהם ומפנקים אותם.⁠21 (שם)
1. נראה הבאור משום דכמו שהמטר הוא ברכה לעולם בעת הדרשו כך הוא נחשב לקללה כשיורד שלא בזמנו כגון בשעת קציר וכדומה, כנודע. ואפשר לתאר ירידתו בזמנו בתואר ירידה לשמה, כלומר, לשם הדרישה והצורך לו, והירידה שלא בזמנו – ירידה שלא לשמה, ולכן אמר מקודם לזה בגמרא כאן כל העוסק בתורה לשמה נעשית לו סם חיים שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, וכמו המטר היורד בעתו ובזמנו, דהיינו ירידה לשמה, כמש״כ מביא ברכה לעולם, וכנגד זה אמר דהלומד שלא לשמה נעשית לו סם המות, והיינו כמטר היורד שלא בזמנו, דהיינו שלא לשמו, מביא קללה לעולם, ומסמיך זה על הלשון יערף כמטר לקחי, כמבואר.

ואמנם יש להעיר במה שאמר מקודם כל העוסק בתורה לשמה נעשית לו סם חיים, ומסמיך זה על הפסוק עץ חיים היא למחזיקים בה ועוד על פסוקים שונים, למה אינו מסמיך אותו המאמר ג״כ על פסוק זה שלפנינו ולפרש יערף מענין ברכה, מלשון אף שמיו יערפו טל (פ׳ ברכה), ושחקים ירעפו טל (משלי ג׳), והיו לפי״ז שני הענינים נסמכים בפסוק אחד, ועפ״י הבאור שכתבנו. וצ״ל דלא ניחא ליה לפרש הלשון יערף בשני מובנים בענין אחד. וועיין מש״כ להלן אות י״ט.
2. נראה דערך הכפרה ע״י דברי תורה היא כעין כפרה אשר ע״י עגלה ערופה, והיינו על כלל ישראל מטעם ערבות ורק ברציחה שלא נודעה וכמו בע״ע כמבואר ס״פ שופטים, או גם ברוצח ידוע רק שאי אפשר לדונו כגון שלא אתרו ביה, וכעין מ״ש בזבחים פ״ח ב׳ בענין דכתונת של כה״ג מכפרת על שפיכות דמים יעו״ש. אבל ברוצח עצמו אין שייך לומר שדברי תורה יכפרו עליו. ומ״ש בסוטה כ״א א׳ תורה אגונא מגני ומצלא, היינו רק שמגנת מן היסורין ומצלת מן מכשול שלא יבא לידי חטא וכן אין הצבור מתכפר בד״ת ברוצח בר קטלא, אם לא דנוהו, כמש״כ (ס״פ מסעי) ולארץ לא יכפר לדם כי אם בדם שופכו.
3. הכונה, כי בכלל מצות התורה פרטיהם נכנסים תחת סוג כללי אחד, למשל מצות שבת נכנסת בסוג כללי אחד מאבות מלאכות וכל אב נפרט לכמה תולדות דומות לו, וכן ענין טומאה בכלל מסתעף לכמה פרטים, ראשון לטומאה, שני ושלישי לטומאה, ודברים שמקבלים ואין מקבלים טומאה, וכדומה, וכן כמה וכמה מצות. ואם נתחיל ללמדן מפרטיהן אנו מתיגעין ולא נעמוד על ברורן, משא״כ אם נקבע כללים כללים. ומפרש יערף מלשון בקיעה וחתיכה, [כמו וערפו את העגלה], והיינו שהתורה יסודה כללים והמה יבקעו פרטים פרטים, והמשיל זה למטר שרבוי מים בכמות גדולה מתבקע לטיפין טיפין.

וגם יש לפרש כונת הדרשה עפ״י מ״ש אין תורה נקנית אלא בסימנים וזהו מפני שע״י זה נתפס הענין בזכרון קיים [עי׳ מ״ש לעיל סוף פרשה וילך בפסוק שימה בפיהם]. ומפרש יערף כמו יצרף, שע׳ וצ׳ מתחלפין, כמו ארעא – ארץ, רבע – רבץ, ועוד.
4. לרמז ואסמכתא הוציא המלה יערף מפשטה למובן עורף להורות כי לירידת גשמים צריך רחמים מרובים וכפיית עורף לתשובה. ויתכן דדייק לדרוש כן מדלא כתיב הפעל הרגיל אצל מטר, ירוה, תמטיר, וכדומה. וע״ע לפנינו בפ׳ בראשית בפסוק ואד יעלה מן הארץ באה ג״כ דרשה בענין זה.
5. נראה הבאור משום דטל בא לעולם בנחת וברצון, משא״כ המטר בעת ירידתו בורחים האנשים ממנו אל הבית, וזהו שאמר אם ת״ח הגון הוא התקרב אליו בנחת כמו הזלת הטל שבא בנחת וברצון, ואם לאו פנה אליו עורף וברח ממנו כמו מן המטר, כמש״כ. ומה שהוספנו במוסגר המלות תזל עליו כן הוא בש״ס כת״י, ובילקוט הגירסא תזל כטל.
6. ר״ל מאחוריו של עולם, שהמערב קרוי אחור שנאמר (איוב כ״ג) הן קדם אהלך ואחור ולא אבין וגו׳, והשכינה ערפה במערב, דכן דרשינן מפסוק דתהלים (פ״ט) צפון וימין אתה בראתם, דמשמע דימינה של שכינה בדרום ושמאלה בצפון ופניה במזרח וערפה במערב.
7. ובב״ב כ״ה א׳ הובא בענין זה הלשון שמזלת את הזהב, והבאור הוא שמחממת ומביאה שרב, ורעבון בא, והזהב בזול, וכמש״כ ביחזקאל ז׳ כי בשעת הרעב כספם בחוצות ישליכו וזהבם לנדה יהיו, ונסמך כאן על לשון תזל מלשון הכתוב (ישעיהו מ״ו) הזלים זהב מכיס.
8. כשדים המזיקים, מלשון הכתוב (ישעיהו כ״ד) ושאיה יכת שער, ומטעם זה תארו את רוח מזרחית בשם שדיא נשיב (גיטין ל״א:).
9. ועיין בב״ב כ״ה א׳ באה תוכן אגדה זו, ואמנם אנו העתקנו מספרי מפני שבאה שם יותר ברחבה. ועיין בחא״ג בב״ב שם.
10. סמיך אדרשה הקודמת דרוח מערבית הוא ערפו של עולם, וכיון דכתיב כאן יערף מבואר שרומז למטר הבא מצד מערב והוא לברכה. וע״ע מש״כ בדרשה הקודמת.
11. יתכן לומר בטעם הדמיון בכלל עפ״י עניני הדרשות הבאות דבכמה דברים השוו תורה ומטר להדדי, יעו״ש.
12. ומזה ענין התואר חיים לתורה בכמה מקומות, כי היא חייך, עץ חיים היא, כי חיים הם למוצאיהם, ובאגדה דתענית ז׳ א׳ כל העוסק בתורה לשמה נעשית לו סם חיים, ועיין מש״כ לעיל אות ח׳.
13. נראה ענין דרשה זו דמכוונת בכלל לאגדה דריש חגיגה ג׳ ב׳, דברי חכמים כדרבונות בעלי אסופות נתנו מרועה אחד, אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין וכו׳, שמא יאמר אדם האיך אני לומד תורה מעתה, ת״ל נתנו מרועה אחד, כולם אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן וכו׳, וה״נ הכונה אעפ״י שהתורה בכלל כלולה ממקרא ומשנה ומהלכה ואגדה, בכ״ז גם הלומד פרט אחד מאלה הדברים נקרא עוסק בתורה, מפני שכולם אחד הם. וטעם המשל מהמטר, דכמו שהמטר משפיע מטובו לכל מין גידולין כפי שהוא דורש, כך כל המעלות ויתרונות שיש להלומד תורה בכלל, כמ״ש בתענית ז׳ א׳ כל העוסק בתורה לשמה נעשית לו סם חיים, וכן כמה מעלות ויתרונות המנויים בדרשות בסמוך בפסוק זה, הוא הדין בלומד פרט אחד מן התורה כמו מקרא או משנה או הלכה או אגדה.
14. נראה דהלשון עד שישנה צריך לקרות בפעל יוצא, בפתח השי״ן, והיינו עד שירביץ תורה ברבים ואז פקיע שמי׳.
15. יתכן דרומז למ״ש בשבת קי״ד א׳ איזהו תלמיד חכם שממנים אותו פרנס על הצבור זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ולפי״ז כשממנין לאיש אחד לפרנס בידוע הוא שת״ח מובהק הוא.
16. וכמש״כ פקודי ה׳ ישרים משמחי לב, וסמיך על הדרשות הקודמות דפסוק זה בתורה איירי, דכתיב יערף כמטר לקחי אין לקח אלא תורה שנאמר כי לקח טוב וגו׳, אבל במטר אינו יכול להמשיל זה, מפני שהמטר אינו משמח כל לב, כי יש שאינם רוצים במטר, כמו הולכי דרכים וכדומה, משא״כ טל.
17. ומפרש בספרי שהרצה משה לישראל את יגיעו ועמלו עד שהשיג את התורה שהיה עם ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה ונכנס לבין המלאכים ושרפים וכו׳, ועיין שבת פ״ט א׳.
18. וכמ״ש בברכות מ״ח א׳ שאמר ינאי המלך לשמעון בן שטח חזי כמה מייקרנא לך, אמר לי׳ לאו את קא מוקרת לי אלא אורייתא קא מייקרא לי שנאמר (משלי ד׳) סלסלה ותרוממך. ונסמך בכלל דרשה זו על הדרשות הקודמות דפסוק זה בתורה איירי דכתיב יערף כמטר לקחי, ואין לקח אלא תורה שנאמר כי לקח טוב וגו׳
19. שעירים הם טיפין טיפין, ור״ל כי אלה הטיפין אינם מעיקר המטר הבא לרות את הארץ אלא רק כדי לבדוק את העשבים שלא יתלעו, כך צריכה התורה להיות נבדקת לפעמים אפילו מחכמים ולומדים, כלומר, לבדוק פה ושם אם לא נשכחה. וגם כאן נסמך על דרשות הקודמות דפ׳ זה בתורה איירי כמש״כ בסוף אות הקודם.
20. ועיין בחולין צ״ב א׳ בא ענין אגדה כזו בנוסח אחר, אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ וכו׳ יעו״ש, ותכלית הדרשה דכמו העשבים צריכים כ״א למינו או הגפן צריך לזמורות ולאשכולות ולעלין, כך האומה הישראלית צריכה לכלול בתוכה מכל המינים, דכל מין מחזיק את חבירו ומתקיימים כולם, וכמ״ש בחולין שם שלחו מתם לבעי רחמי אתכליא על עליא דאלמלא עליא לא מתקיימי אתכליא.
21. וכמש״כ במעלות התורה (משלי א׳) כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך, וכן שם (ד׳) תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך, ועיין ב״ב ע״ה א׳ ובאבות פ״ו מ״ז. ונסמך על הדרשות הקודמות דפסוק זה בתורה איירי כמש״כ לעיל אות כ״ה.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ג) כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃
For I will proclaim the name of Hashem. Ascribe greatness to our God!
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כי שם ה׳ אקרא – מצינו שלא הזכיר משה שמו של הקדוש ברוך הוא אלא לאחר עשרים ואחד דבר ממי למד ממלאכי השרת שאין מלאכי השרת מזכירים את השם אלא לאחר שלש קדושות שנאמר (ישעיהו ו׳:ג׳) וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות אמר משה דיי שאהיה בפחות משבעה כמלאכי השרת והרי דברים קל וחומר ומה משה שהוא חכם חכמים וגדול שבגדולים ואבי הנביאים לא הזכיר שמו של מקום אלא לאחר עשרים ואחד דבר המזכיר שמו של מקום בחנם על אחת כמה וכמה. רבי שמעון בן יוחי אומר מנין שלא יאמר אדם לה׳ עולה לה׳ מנחה לה׳ שלמים אלא עולה לה׳ מנחה לה׳ שלמים לה׳ תלמוד לומר (ויקרא א׳:ב׳) קרבן לה׳ והלא דברים קל וחומר ומה אלו שהם מוקדשים לשמים אמר הקדוש ברוך הוא לא יוחל שמי עליהם עד שיקדשו המזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא חנם ובמקום בזיון על אחת כמה וכמה.
כי שם ה׳ אקרא – רבי יוסי אומר מנין לעומדים בבית הכנסת ואומרים ברכו את ה׳ המבורך שעונים אחרים ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד שנאמר כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלהינו, אמר לו רבי נהוריי השמים דרך ארץ היא גוליירים מתגרים במלחמה וגבורים נוצחים. ומנין שאין מזמנים אלא בשלשה שנאמר כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלהינו. ומנין שעונים אמן אחר המברך שנאמר הבו גדל לאלהינו. ומנין שאומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שנאמר כי שם ה׳ אקרא ומנין לאומרים יהא שמו הגדול מבורך שעונים אחריהם לעולם ולעולמי עולמים שנאמר הבו גדל לאלהינו. ומנין אתה אומר שלא ירדו אבותינו למצרים אלא כדי שיעשה להם הקדוש ברוך הוא נסים וגבורות ובשביל לקדש את שמו הגדול בעולם שנאמר (שמות ב׳:כ״ג-כ״ד) ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ואומר וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו ואומר כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלהינו. ומנין שלא הביא המקום פורענות ולא הביא עשר מכות על פרעה ועל מצרים אלא בשביל לקדש את שמו הגדול בעולם, שמתחלת הענין הוא אומר (שם ה׳:ב׳) מי ה׳ אשר אשמע בקולו ובסוף הענין הוא אומר (שם ט׳:כ״ז) ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים ומנין שלא עשה המקום נסים וגבורות על הים ובירדן ובנחלי ארנון אלא בשביל לקדש את שמו בעולם שנאמר (יהושע ה׳:א׳) ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי וגו׳ וכן רחב אומרת לשלוחי יהושע (שם ב׳:י׳) כי שמענו את אשר הוביש ה׳ את מי ים סוף מפניכם תלמוד לומר כי שם ה׳ אקרא. ומנין שלא ירד דניאל לגוב אריות אלא בשביל שיעשה לו הקדוש ברוך הוא נסים וגבורות ובשביל לקדש את שמו הגדול בעולם שנאמר כי שם ה׳ אקרא, ואומר (דניאל ו׳:כ״ז) מן קדמי שים טעם די בכל שולטן מלכותי ליהוון זיעין ודחלין מן קדם אלהא די דניאל ומנין אתה אומר שלא ירדו חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש אלא כדי שיעשה להם הקדוש ברוך הוא נסים וגבורות בשביל לקדש את שמו הגדול בעולם שנאמר (שם ג׳:ל״ב-ל״ג) אתיא ותמהיא דיעבד עמי אלהא עילאה שפר קדמי להחויא, ואומר אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין. ומנין שאין מלאכי השרת מזכירים שמו של הקדוש ברוך הוא מלמעלה עד שיזכירו ישראל מלמטה שנאמר (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד ואומר (איוב ל״ח:ז׳) ברן יחד כוכבי בוקר והדר (שם) ויריעו כל בני אלהים, כוכבי בוקר, אלו ישראל שמשולים בכוכבים שנאמר (בראשית כ״ב:י״ז) והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים ויריעו כל בני אלהים, אלו מלאכי השרת וכן הוא אומר (איוב א׳:ו׳) ויבואו בני האלהים להתיצב על ה׳.
סליק פיסקא
"When I call out the name (shem) of the Lord, ascribe greatness to our G-d.⁠": We find, then, that Moses (in awe of the Lord) did not mention the name of the Lord (yod-keh-vav-keh) until after twenty-one words (from "Ha'azinu" until shem"). From whom did he learn to do this? From the ministering angels, who do not mention the name of the Lord until after three "holies,⁠" viz. (Isaiah 6:3) "And one would call to the other and say 'Holy, holy, holy is the Lord of hosts.'" Moses reasoned: It suffices that I place fewer than seven (words before the name of the Lord) to be like [i.e., to emulate the awe of]) the ministering angels. Now does this not follow a fortiori, viz.: If Moses, the wisest of the sages, the greatest of the great, did not mention the name of the Lord until after twenty-one words, then one who mentions the name of the Lord in vain, how great (is his sin)! R. Shimon b. Yochai says: Whence is it derived that one should not say "to the Lord a burnt-offering,⁠" "to the Lord a meal-offering,⁠" "to the Lord peace-offerings,⁠" but "a burnt-offering to the Lord,⁠" "a meal-offering to the Lord,⁠" "peace-offerings to the Lord"? From (Vayikra 1:2) "an offering to the Lord" (rather than "to the Lord an offering.⁠") Now does this not follow a fortiori, viz.: If (in respect to) these (offerings) which are consecrated to Heaven, the Lord says: Let My name not be ascribed to them until they have been consecrated, then one who mentions the name of the Lord in vain, and in an inappropriate place, how great (is his sin)!
Variantly: "When I call out the name of the Lord": R. Yossi says: Whence is it derived that when those standing in the synagogue hear (from the prayer leader) "Bless the blessed Yod-keh-vav-keh" that they respond "Blessed is the blessed yod-keh-vav-keh forever"? From "When I call out the name of yod-keh-vav-keh, ascribe greatness to our G-d.⁠" Greater is he who answers "Amen" (to a blessing) than the blesser (himself). R. Nehorai said to him: This is the natural order of things: The common soldiers wage the war, and the heroes triumph! And whence is it derived that grace is recited with three? From "When I (1) call out the name of the Lord, you (2) ascribe greatness to our G-d.⁠" And whence is it derived that when the grace leader says "Let us bless,⁠" that they respond after him "Blessed is He of whose we have eaten, etc.⁠" From "When I call out the name of the Lord, ascribe greatness to our G-d.⁠" And whence is it derived that when one says (in the kaddish) "Let the great name be blessed,⁠" the response is "for ever and ever"? From "ascribe greatness to our G-d.⁠" And whence is it derived that our fathers went down to Egypt only so that the Holy One Blessed be He do wonders to sanctify His great name in the world? From (Shemot 2:23-24) "And it was in the course of those many days … and G-d heard their outcry,⁠" and "When I call out the name of the Lord.⁠" And whence is it derived that the Lord brought the ten plagues upon Pharaoh and Egypt only because they had not sanctified His great name in the world? For in the beginning it is written (Ibid. 5:2) "Who is the Lord that I should hearken to His voice?⁠" and in the end, (Ibid. 9:27) "The Lord is the righteous one, and I and my people are the wicked ones.⁠" And whence is it derived that the Lord performed wonders for our fathers at the Red Sea and the Jordan and the streams of Arnon only to sanctify His name in the world? viz. (Joshua 1:5) "And it was, when all the kings of the Emori on the western side of the Jordan, etc.⁠" and Rachav said to the messengers of Joshua (Ibid. 2:10) "For we have heard that the Lord dried up the waters of the Red Sea before you, etc.⁠" From "When I call out the name of the Lord.⁠" And whence is it derived that Daniel descended into the lions' den only so that the Lord do wonders with him to sanctify His name in the world? From "When I call out the name of the Lord.⁠" And it is written (Daniel 6:27) "An order is hereby issued by me that in all the dominion of my kingdom men shall tremble and fear before the G-d of Daniel.⁠" And whence is it derived that Chananiah, Mishael and Azaryah descended into the fiery furnace only so that the Lord do wonders with them to sanctify His great name in the world? From (Ibid. 3:32-33) "It behooves me (Nevuchadnezzar) to relate the signs and wonders that the great G-d has performed for me. How great are His signs and how mighty are His wonders!⁠" And whence is it derived that the ministering angels do not mention His exalted name until Israel mention His name below — "Hear, O Israel, the Lord our G-d, the Lord is one"? From (Iyyov 38:7) "when there sang together the stars of morning,⁠" followed by "and all the sons of G-d shouted.⁠" "the stars of morning" — Israel, who are compared to stars, viz. (Bereshit 22:17) "and I shall multiply your seed like the stars of the heaven.⁠" "the sons of G-d" — the ministering angels, viz. (Iyyov 1:6) "and the sons of G-d came, etc.⁠"
[End of Piska]
כי שם ה׳ אקרא מלמד שלא רצה משה להזכיר שמו שלהקב״ה אלא לאחר עשרים ואחד דבר שהן שמונים וחמש אותיות וממי למד משה ממלאכי השרת מלמד שאין מלאכי שרת מזכירים שמו שלהקב״ה עד שהן אומ׳ ק׳ ק׳ ק׳ ה׳ צב׳ אמ׳ משה דיי להיות פחות אחד משבעה ממלאכי השרת והרי הדברים קל וחומר מה אם משה רבן שלנביאים שלא היה בעולם גדול ממנו לא רצה להזכיר שמו שלהקב״ה אלא לאחר אחד ועשרים דבר שהן שמונים וחמש אותיות על אחת כמה וכמה שלא יזכיר אדם שמו שלהקב״ה על חנם:
בן עזאי אומ׳ כויכול לא הזכיר הקב״ה שמו עד שאמ׳ שתי תיבות בראשית ברא ואחר כך אלהים:
ד״א כי שם ה׳ אק׳ ר׳ שמעון בן יוחאי מושלו משל לה״ד לאחד שהיתה איקונין שלמלך בידו מצא אפטיקון ומשכן עמו סנוקליטון ומשכן עמו בעלי זמורה ומשכן עמו אמ׳ לו כל כך למה אמ׳ להן שלבי גס שאיקונין של מלך בידי כך היה משה מרעיש את השמים ומזעזע את הארץ שנ׳ האזינו השמ׳ אמ׳ לו כל כך למה אמ׳ להן שלבי גס שאני מזכיר שמו שלהקב״ה לכך נאמ׳ כי שם ה׳ אקרא:
ר׳ אומר כי שם ה׳ אק׳ אמ׳ משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו שלהקב״ה אתם הבו גדל לאלהינו:
חנניה בן אחי ר׳ יהושע אומ׳ זכר צדיק לברכה אמ׳ להן נביא לישראל בשעה שאני מזכיר זכר צדיק עולמים אתם תנו ברכה:
ר׳ נהוראי אומ׳ מנין לעונה אחר המברך אמן שהעונה אמן גדול מן המברך לכך נאמ׳ כי שם ה׳ אק׳ הבו גדל לאלהי׳:
ר׳ יוסה אומ׳ מנ׳ לעומד בבית הכנסת ואומ׳ ברכו את ה׳ המבורך והן עונין אחריו ברוך ה׳ המ׳ לעולם ועד לכך נאמר כי שם ה׳ אק׳ הבו גדל לאלה׳:
אמר להן ר׳ נהוראי מדת שמים מדת הארץ היא הגליורים מתגרין במלחמה והגבורים יורדין ונוצחין וכן את מוצא שכל נסים וגבורות שעשה המקום לאבותינו בכל מקום ובכל זמן אינן אלא בשביל שיתגדל שמו בעולם לכך נאמ׳ כי שם ה׳ אקרא ה׳ ג׳ לא׳ מנ׳ אתה אומ׳ שאין מזמנין על המזון בשם פחות מעשרה לכך נאמ׳ כי ה׳ אק׳:
מנין אתה אומ׳ שאין מלאכי השרת מזכירין ישראל שמו שלהקב״ה מלמעלן עד שמזכירין שמו מלמטן שנ׳ (איוב ל״ח:ז׳) ברן יחד כוכבי בקר [השמטה: אלו ישראל שמשולים בככבים שנ׳ (בראשית כ״ו:ד׳) והרביתי את זרעך ככוכבי השמים] ואחר כך ויריעו כל בני אלהים אלו מלאכי השרת וה״א (שם א׳:ו׳) (ויצאו) [ויבאו] בני אלהים לכך נאמ׳ כי שם ה׳ אקרא:
אֲרֵי בִּשְׁמָא דַּייָ אֲנָא מְצַלֵּי1 הַבוּ רְבוּתָא קֳדָם אֱלָהַנָא.
1. קריאה בשם ה׳ = תפילה. עי׳ ביאור עוז והדר: וכן הוא בכל מקום, וכן מוכח מלשון המקרא (מל״א יח:כד) ״ואני אקרא בשם ה׳⁠ ⁠⁠״ ואח״כ התפלל אליהו בהר הכרמל, וכן מל״ב ה:יא ועוד.
For in the Name of the Lord do I invoke: – Ascribe you greatness to our God;
אמר משה נבייה לרשיעיה וויי להון לרשיעיא דמדכרין שמה קדישה בגידופין ברם לית איפשר לחד ממלאכי שירותה למדכרה ית שמה קדישה עד זמן דאינון דישראלב אמרין קקק תלתה זימנין מנהון ילף משה דלא למדכרה ית שמה קדיש׳ עד זמן דהוה מחנך פמיה בעשרין וחדה מילין דאנון תמניין וחמשה אתין וכן הוא מפרש ואמר האזינו השמים ואדברה ותש׳ הארץ אמרי פי יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב כי שם לכן אמר משה נבייא ארום בשמה קדישא אנה מצלי ואתוןג עמי בני ישראל הבו איקר ותושבחה ורוממו לאלהכון.
א. האותיות ״שיעי״ צונזרו בכ״י ניאופיטי 1.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאינון דישראל״) גם נוסח חילופי: ״דישר׳ דאנון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואתון״) גם נוסח חילופי: ״{וא}⁠נ⁠{תון}״.
ווי להון לרשיעייא דמדכרין שמא קדישא בגידופין ארום משה דהוה רבהון דישראל לא הוה איפשר ליה למידכר ית שמא קדישא עד דהוה מחניך פומיה בריש שירתא בתמניין וחמשין אתין דהינון עשרין וחד מילין ומן ברת כדין אמר ארום בשמא די״י אנא מצלי ואתון עמא בית ישראל הבו איקר ורבותא קדם אלקנא.
Woe to the wicked who make memorial of the Holy Name with blasphemies. Wherefore Mosheh, who was the Doctor of Israel, would not permit himself to pronounce the Holy Name until he had dedicated his mouth at the beginning of his hymn with eighty and five letters, making twenty and one words, and afterwards he spoke: In the Name of the Lord I invoke you, house of Israel, to ascribe glory and greatness before our God.
אמר משה נביא ווי להון לרשיעיא דמדכרין שמא קדישא בגדיפין ארום לחד מן מלאכי מרומא לית אפשר למידכרא שמא מפרשא עד זמן דאינון אמרין קדוש קדוש קדוש תלת זימנין ומנהון יליף משה ולא הוה מדכר שמא מפרש עד זמן דהוה מחניך פומיה בעשרין וחדא מילין דאינון תמנין וחמשא אתין וכן הוא מפרש ואמר האזינו השמים ואדברה כי שם יי אמר משה נביא בשמא דיי אנא מצלי ואתון עמא ישראל הבו יקר ותושבחתא ורבו רוממו לאלהא.
Mosheh the prophet said: Woe to the wicked who make memorial of the Holy Name with blasphemies. For it is not possible even to one of the highest angels to utter that Name rightly until that they have said, Holy, Holy, Holy! thrice. And from them did Mosheh learn not to utter that Name openly until he should have dedicated his mouth with twenty-one words which consist of eighty-five letters;⁠a and so explained he and said: Hear, ye heavens, and I will speak; for it is the Name of the Lord. Mosheh the prophet said: people of Israel, I invoke you, in the Name of the Lord, to give glory, praise, and highest exaltation unto God.
a. The Hebrew text of verses 1-3, to the word shem inclusive.
כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא – נִמְצִינוּ לְמֵדִין שֶׁלֹּא הִזְכִּיר מֹשֶׁה שְׁמוֹ שֶׁל מָקוֹם אֶלָּא אַחַר עֶשְׂרִים וְאַחַת מִלּוֹת, מִמִּי לָמַד מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לָמַד שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם אֶלָּא אַחַר שָׁלֹשׁ קְדֻשּׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ו׳:ג׳) ״וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״, אָמַר מֹשֶׁה דַּי שֶׁאֶהֱיֶה בְּפָחוֹת מִשִּׁבְעָה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה מֹּשֶׁה שֶׁהוּא חֲכַם חֲכָמִים וּגְדוֹל גְּדוֹלִים לֹא הִזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל מָקוֹם אֶלָּא אַחַר עֶשְׂרִים וְאַחַת מִלּוֹת, הַמַּזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל מָקוֹם בְּחִנָּם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם ״לַה׳ עוֹלָה״ ״לַה׳ מִנְחָה״ ״לַה׳ שְׁלָמִים״, אֶלָּא ״עוֹלָה לַה׳⁠ ⁠⁠״ ״מִנְחָה לַה׳⁠ ⁠⁠״ ״שְׁלָמִים לַה׳⁠ ⁠⁠״ תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא א׳:ב׳) ״קָרְבָּן לַה׳⁠ ⁠⁠״, וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמָה אֵלּוּ שֶׁהֵן מְקֻדָּשִׁין לַשָּׁמַיִם אָמַר הַמָּקוֹם אַל יָחֵל שְׁמִי עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּקְדְּשׁוּ, הַמַּזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל מָקוֹם בְּחִנָּם וּבִמְקוֹם בִּזָּיוֹן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
[דָּבָר אַחֵר] ״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל״, רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר מִנַּיִן לָעוֹמְדִין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאוֹמְרִים בָּרְכוּ אֶת ה׳ הַמְבֹרָךְ שֶׁעוֹנִין אַחֲרֵיהֶם בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל״, אָמַר לוֹ רַבִּי נְהוֹרַאי הַשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ הִיא, גּוּלְיָרִין מִתְגָּרִין בְּמִלְחָמָה וְגִבּוֹרִים נוֹצְחִין. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין מְזַמְּנִין אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא״ וְגוֹ׳, וּמִנַּיִן שֶׁעוֹנִין אָמֵן אַחַר הַמְבָרֵךְ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ״. וּמִנַּיִן לְעוֹנִין יְהֵא שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ שֶעוֹנִין אַחֲרֵיהֶן לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ״. וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלֹּא יָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה לָהֶם נִסִּים וּגְבוּרוֹת לְקַדֵּשׁ אֶת שְׁמוֹ הַגָּדוֹל בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי בַּיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וְגוֹ׳ וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם״, וְאוֹמֵר כִּי שֵׁם וְגוֹ׳. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הֵבִיא הַמָּקוֹם פֻּרְעָנוּת וְלֹא הֵבִיא עֶשֶׂר מַכּוֹת עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אֶלָּא עַל שֶׁלֹּא קִדְּשׁוּ אֶת שְׁמוֹ הַגָּדוֹל בָּעוֹלָם, שֶׁבִּתְחִלַּת הָעִנְיָן הוּא אוֹמֵר (שם ה׳:ב׳) ״מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקוֹלוֹ״, וּבְסוֹף הָעִנְיָן הוּא אוֹמֵר (שם ט׳:כ״ז) ״ה׳ הַצַּדִּיק״, וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא עָשָׂה הַמָּקוֹם נִסִּים וּגְבוּרוֹת לַאֲבוֹתֵינוּ עַל הַיָּם וְעַל הַיַּרְדֵּן וְעַל נַחֲלֵי אַרְנוֹן אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ה׳:א׳) ״וַיְהִי כִּשְׁמוֹעַ כָל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְגוֹ׳⁠ ⁠⁠״, וְכֵן רָחָב אוֹמֶרֶת לִשְׁלוּחֵי יְהוֹשֻׁעַ ״כִּי שָׁמַעְנוּ אֶת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא״. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יָרַד דָּנִיֵּאל לְגֹב הָאֲרָיוֹת אֶלָּא כְדֵי שֶיַעַשֶׂה לוֹ הַמָקוֹם נִיסִים וּגְבוּרוֹת בִּשְׁבִיל לְקַדֵּשׁ אֶת שְׁמוֹ בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא״, וְאוֹמֵר (דניאל ו׳:כ״ז) ״מִן קְדָמַי שִׁם טְעֵם דִּי בְּכָל שָׁלְטָן מַלְכוּתִי לֶהֱוֹן זָיְיעִין וְדָחֲלִין מִן קָדָם אֱלָהֵיהּ דִּי דָּנִיֵּאל״, וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלֹּא יָרְדוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהֶם הַמָּקוֹם נִסִּים וּגְבוּרוֹת בִּשְׁבִיל לְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ הַגָּדוֹל בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״אָתַיָא וּתִמְהַיא דִּי עֲבַד עִמִּי אֱלֹהָא עִלָּאָה שְׁפַר קָדָמָי לְהַחֲוָיָה, אָתוֹהִי כַּמָּה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַּקִיפִין״.
וּמִנַּיִן שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַזְכִּרִין שְׁמוֹ מִלְמַעְלָן עַד שֶׁמַּזְכִּרִין אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל מִלְּמַטָּן (שֶׁנֶּאֱמַר) [וְאוֹמְרִים] (לעיל ו׳:ד׳) ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ (וְאוֹמֵר) [שֶׁנֶּאֱמַר] (איוב לח,ז) ״בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹּקֶר״ אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּשׁוּלִין לַכּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם״ וְהָדָר (איוב שם) ״וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים״, אֵלּוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שם א׳:ו׳) ״וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה׳⁠ ⁠⁠״.
שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת חַיָּבִין לְזַמֵּן מִנָהַנֵּי מִלֵּי אָמַר רַב אָשֵׁי דְּאָמַר קְרָא (תהלים ל״ד:ד׳) ״גַּדְּלוּ לַה׳ אִתִּי״ וְגוֹ׳, רַבִּי אַבָּהוּ אוֹמֵר מֵהָכָא כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא וְגוֹ׳.
הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ – הַצַּיָּר שֶׁהּוּא צַר אֶת הָעוֹלָם תְּחִלָּה וְצָר בּוֹ אֶת הָאָדָם שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם״, תָּמִים פָּעֳלוֹ פְּעֻלָּתוֹ שְׁלֵמָה עַל כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם וְאֵין לְהַרְהֵר אַחַר מִדּוֹתָיו אֲפִילוּ (עוֹנָה) [שִׁנּוּי] שֶׁל כְּלוּם, אֵין בְּאֶחָד מֵהֶם שֶׁיִּסְתַּכֵּל וְיֹאמַר אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלֹשׁ עֵינַיִם, אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלֹשׁ יָדַיִם, אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם, אִלּוּ הָיִיתִי מְהַלֵּךְ עַל רֹאשִׁי, אִלּוּ הָיוּ פָּנַי הֲפוּכִין לַאֲחוֹרַי כַּמָּה הָיָה נָאֶה, תַּלְמוּדּ לוֹמַר ״[תָּמִים פָּעֳלוֹ]. כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט״ יוֹשֵׁב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בַּדִּין וְנוֹתֵן לוֹ מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ. אֵל אֱמוּנָה שֶׁהֶאֱמִין בָּעוֹלָם וּבְרָאוֹ, וְאֵין עָוֶל, שֶׁלֹּא בָּרָא בְּנֵי אָדָם לִהְיוֹת רְשָׁעִים אֶלָּא לִהְיוֹת צַדִּיקִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קהלת ז׳:כ״ט) ״לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר״. צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא שֶׁהוּא מִתְנַהֵג בְּיַשְׁרוּת עִם כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם.
דָּבָר אַחֵר: ״הַצּוּר״ – הַתַּקִּיף. תָּמִים פָּעֳלוֹ, פְּעֻלָּתוֹ שְׁלֵמָה עַל כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם, וְאֵין לְהַרְהֵר אַחַר מַעֲשָׂיו אֲפִילוּ (עוֹנָה) [עַוְלָה] שֶׁל כְּלוּם, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם שֶׁיִּסְתַּכֵּל וְיֹאמַר מָה רָאוּ דּוֹר הַמַּבּוּל שֶׁיִּשָׁטְפוּ בְּמַיִם, וּמָה רָאוּ אַנְשֵׁי מִגְדָּל שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וּמָה רָאוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה לְהִשָּׁטֵף בְּאֵשׁ וְגָפְרִית, וּמָה רָאָה אַהֲרֹן לִטֹּל אֶת הַכְּהֻנָּה, וּמָה רָאָה דָּוִד לִטֹּל אֶת הַמַּלְכוּת, וּמָה רָאָה קֹרַח וַעֲדָתוֹ שֶׁתִּבְלָעֵם הָאָרֶץ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט״, יוֹשֵׁב עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בַּדִּין וְנוֹתֵן לוֹ אֶת הָרָאוּי לוֹ. אֵל אֱמוּנָה בַּעַל פִּקָּדוֹן, וְאֵין עָוֶל גּוֹבֶה אֶת שֶׁלּוֹ בָּאַחֲרוֹנָה, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מַפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ מָאתַיִם וְיֵשׁ בְּיָדוֹ מָנֶה, כְּשֶׁבָּא לִטֹּל אֶת שֶׁלּוֹ אוֹמֵר לוֹ הוֹצֵא מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ וְהֵילָךְ אֶת הַשְּׁאָר, אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵן אֶלָּא אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, גּוֹבֶה אֶת שֶׁלּוֹ בָּאַחֲרוֹנָה. צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי צַדִּיק ה׳ צְדָקוֹת אָהֵב״.
דָּבָר אַחֵר: ״הַצּוּר״ – הַתַּקִּיף, תָּמִים פָּעֳלוֹ, פְּעֻלָּתָם שֶׁל בָּאֵי הָעוֹלָם שְׁלֵמָה לְפָנָיו, מְאַחֵר מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים וּמַתַּן פֻּרְעָנוּתָן שֶׁל רְשָׁעִים, אֵלּוּ לֹא נָטְלוּ כְּלוּם מִשֶּׁלָּהֶן בָעוֹלָם הַזֶּה, וְאֵלּוּ לֹא נָטְלוּ כְּלוּם מִשֶּׁלָּהֶן בָּעוֹלָם הַבָּא, אֵלּוּ לֹא נָטְלוּ כְּלוּם מִשֶּׁלָּהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק לד) ״הֲלֹא הוּא כָּמוּס עִמָּדִי״, אֵימָתַי אֵלּוּ וָאֵלּוּ נוֹטְלִין לְמָחָר כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט״, יוֹשֵׁב עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְנוֹתֵן לוֹ אֶת הָרָאוּי לוֹ.
אֵל אֱמוּנָה – כְּשֵׁם שֶׁמְּשַׁלֵּם שָׂכָר לְצַדִּיק גָּמוּר שְׂכַר מִצְוָה קַלָּה שֶׁעָשָׂה בָּעוֹלָם הַזֶה בָּעוֹלָם הַבָּא, כָּךְ מְשַׁלֵּם לְרָשָׁע גָּמוּר שְׂכַר מִצְוָה קַלָּה שֶׁעָשָׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּכְשֵׁם שֶׁנִּפְרָע מֵרָשָׁע גָּמוּר עֲבֵרָה שֶׁעָשָׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה לָעוֹלָם הַבָּא, כָּךְ נִפְרָע מִצַּדִּיק גָּמוּר עַל עֲבֵרָה שֶׁעָשָׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאֵין עָוֶל, כְּשֶׁאָדָם נִפְטָר מִן הָעוֹלָם בָּאִין כָּל מַעֲשָׂיו וְנִפְרָטִין לְפָנָיו וְאוֹמְרִים לוֹ כָּךְ עָשִׂיתָ בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְאֵין אַתָּה מַאֲמִין בִּדְבָרִים הַלָּלוּ וְהוּא אוֹמֵר הֵן וְהֵן אוֹמְרִים לוֹ חֲתֹם וְחוֹתֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ל״ז:ז׳) ״וּבְיַד כָּל אָדָם יַחֲתֹּם״. צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא, שֶׁהוּא מַצְדִּיק אֶת הַדִּין וְאוֹמֵר יָפֶה דַּנְתּוּנִי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ״.
כְּשֶׁתָּפְשׂוּ אֶת רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן נִגְזְרָה עָלָיו גְּזֵרָה לִשָּׂרֵף סִפְרוֹ (עָלָיו), אָמְרוּ לוֹ גְּזֵרָה נִגְזְרָה עָלֶיךָ לִשְׂרֹף סִפְרְךָ עָלֶיךָ, קָרָא מִקְרָא הַזֶּה הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, אָמְרוּ לְאִשְׁתּוֹ נִגְזַר עַל בַּעֲלֵךָ גְּזֵרָה לִשְׂרֹף סִפְרוֹ עָלָיו וְעָלַיִךָ לֵהָרֵג, קָרְאָה מִקְרָא זֶה אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, אָמְרוּ לְבִתּוֹ נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל אָבִיךָ לִשְׂרֹף סִפְרוֹ עָלָיו, וְעַל אִמֵּךָ לֵהָרֵג, וְעָלַיִךָ לֵישֵׁב בְּקֻבָּה שֶׁל זוֹנוֹת, קָרְאָה מִקְרָא זֶה (ירמיהו ל״ב:י״ט) ״גְּדוֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ״ וְגוֹ׳, אָמַר רַבִּי גְּדוֹלִים מַעֲשִׂים אֵלּו שֶבִּשְׁעַת צָרָתָן נִזְדַּמְּנוּ שֶׁלֹשָׁה פְּסוּקִים שֶׁל צִדּוּק הַדִּין, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּכָל הַכְּתוּבִים, כִּוְּנוּ שְׁלָשְׁתָּן אֶת לִבָּן וְצִדְּקוּ עֲלֵיהֶן אֶת הַדִּין, עָמַד פִילוֹסוֹפוֹס עַל הַפַרְכִיָא שֶׁלּוֹ, אָמַר לוֹ אַל תָּזוּחַ דַּעְתְּךָ עַל שֶׁשָּׂרַפְתָּ אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁיָּצְאָה חָזְרָה לָהּ לְבֵית אָבִיהָ, אָמַר לוֹ לְמָחָר אַף דִּינְךָ כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ, אָמַר לוֹ בִּשַּׂרְתָּנִי בְּשוֹרָה טוֹבָה, לְמָחָר יְהֵא חֶלְקִי עִם אֵלּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
דָּבָר אַחֵר: ״הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ״ – כְּשֶׁיָּרַד מֹשֶׁה רַבֵּינוּ מֵהַר סִינַי נִתְקַבְּצוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ אָמְרוּ לוֹ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אֱמֹר לָנוּ מַה מִּדַּת הַדִּין לְמַעְלָן, אָמַר לָהֶן אֲנִי אֵנִי אוֹמֵר לְזַכּוֹת אֶת הַזַּכַּאי וּלְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב. אֶלָּא אֲפִילוּ לְהַחֲלִיף בְּדָבָר אֵל אֱמוּנָה.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא כָּל הָאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְּרָן יִוָּתְרוּ לוֹ חַיָּיו שֶׁנֶּאֱמַר ״הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט״ וְגוֹ׳.
הַכֹּל בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ חוּץ מִמִּדַּת שֶׁקֶר, וּמִדַּת עַוְלָה שֶׁנֶאֱמַר ״הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ״, וְאוֹמֵר (צפניה ג׳:ה׳) ״ה׳ צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה״, וְאוֹמֵר (איוב ל״ד:י׳-י״א) ״חָלִילָה לָאֵל מֵרֶשַׁע״ וְגוֹ׳, ״כִּי פֹּעַל אָדָם יְשַׁלֵּם לוֹ״, מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה יוֹרֵד לִידֵי צַעַר אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכָל אֲשֶׁר לוֹ אָדָם נִפְטָר לוֹ לְבֵית עוֹלָמוֹ, וְאֵין פֵּרוֹת וּתְבוּאָה בָּאִין לִידֵי הַרְקָבָה אֶלָּא מִתּוֹךְ דַּרְכֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם, וְאֵין עֵינֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם כֵּהוֹת בַּחֲצִי יְמֵיהֶם אֶלָּא מִתּוֹךְ דַּרְכֵיהֶם וְאֵין בְּנֵי אָדָם מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים אֶלָּא מִתּוֹךְ דַּרְכֵיהֶם, וְאֵין בְּנֵי אָדָם בָּאִין לִידֵי הַבְאָשָׁה אֶלָּא מִתּוֹךְ דַּרְכֵיהֶם, וְאֵין נָשִׁים מִטַּמְּאִין בְּזִיבָה אֶלָּא מִתּוֹךְ דַּרְכֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ״ב:ה׳) ״כֹּה אָמַר הָאֵל בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם״. צֵא וּלְמַד מִדֶּרֶךְ אֶרֶץ כְּלוּם אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת אֶלָּא עַל מְנָת לְהַכְנִיס לוֹ כֵּלִים וּלְהַכְנִיס לוֹ פֵּרוֹת כוּ׳, כָּךְ בְּנֵי אָדָם מִדַרְכֵיהֶם נִדּוֹנִין כוּ׳ בִּשְׁבִיל לְהַצִּילָם מִיּוֹם הַבָּא.
וְלֹא עוֹד אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָדָם מִסְתַּכֵּל בְּכָל יוֹם, בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָס לְבֵית הַכִּסֵּא אוֹמְרִים לוֹ רְאֵה דַּרְכְּךָ רִמָּה, בְּשָׁעָה שֶׁמְּקִיזִין לוֹ דָּם אוֹמְרִים לוֹ בָּשָׂר וָדָם אַתָּה, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵי הַמֵּת אוֹמְרִים לוֹ רְאֵה לִפְנֵי מִי אַתָּה הוֹלֵךְ, וַעֲדַיִן אֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ וּמְדַבֵּר דְּבָרִים יְתֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ״, עוֹשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ לְדַבֵּר אֱמֶת מוֹסְרִין לוֹ מַלְאָךְ שֶׁמִּתְנַהֵג עִמּוֹ בְּדֶרֶךְ צַדִּיקִים וּמְדַבֵּר אֱמֶת. וְאִם עוֹשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ רָשָׁע לְכַחֵשׁ וּלְשַׁקֵּר מוֹסְרִין לוֹ מַלְאָךְ שֶׁמִּתְנַהֵג עִמּוֹ בְּדֶרֶךְ רְשָׁעִים וּמְכַחֵשׁ וּמְשַׁקֵּר, עוֹשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ חָסִיד לִסְבֹּל אֶת הַכֹּל מוֹסְרִין לוֹ מַלְאָךְ הַמִּתְנַהֵג עִמּוֹ בְּדֶרֶךְ חֲסִידִים וְסוֹבֵל אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו י״ז:י׳) ״כִּי אֲנִי ה׳ חֹקֵר לֵב״ וְגוֹ׳, וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (תהלים י״ח:כ״ז-כ״ט) ״עִם נָבָר תִּתְבָּרָר״ וְאוֹמֵר ״כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ״ שֶׁעֲנִיּוּת יָפָה לוֹ ״וְעֵינַיִם רָמוֹת תַּשְׁפִּיל״ אֵלּוּ עוֹבְדֵי אֱלִילִים.
כִּ֛י שֵׁ֥ם ד׳ אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ
שירה מעולה מהכל
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שִׁירָה מְעֻלָּה מֵהַכֹּל מַהִי? כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּסוֹד הַמִּשְׁנָה, בְּדִבּוּרִים וּבְמַעֲשֶׂה כָּךְ (הוא) גַּם מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה וּמִלְמַעְלָה לְמַטָּה, וְאַחַר כָּךְ לְכַוֵּן אֶת הַלֵּב, וְלִקְשֹׁר הַכֹּל בְּקֶשֶׁר אֶחָד.
אקרא זו שכינה
מִנַּיִן לָנוּ? מִמֹּשֶׁה, בַּהַתְחָלָה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, (דברים לב) כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא. מַה זֶּה אֶקְרָא? כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה - זוֹ הַשְּׁכִינָה. אַחַר כָּךְ, הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּזֶה מֶלֶךְ הָעֶלְיוֹן.
ואח״כ מלמעלה למטה
אַחַר כָּךְ יָרַד בְּדַרְגוֹתָיו מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה, שֶׁכָּתוּב צַדִּיק וְיָשָׁר. אַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר קֶשֶׁר הָאֱמוּנָה וְאוֹמֵר הוּא, וְזֶהוּ קֶשֶׁר לַכֹּל.
(זהר דברים דף רפה.)
כִּ֛י שֵׁ֥ם ד׳ אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ
רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי חִזְקִיָּה הָיוּ הוֹלְכִים מִקַּפּוֹטְקִיָּא לְלוֹד, וְרַבִּי יְהוּדָה הָיָה רוֹכֵב, וְרַבִּי חִזְקִיָּה עַל רַגְלָיו. בֵּינְתַיִם יָרַד רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר, מִכָּאן וָהָלְאָה נִתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה, כַּכָּתוּב (דברים לב) הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ.
שאחד מזכיר ושנים ישיבו לו
אָמַר לוֹ, אִלּוּ הָיִינוּ שְׁלֹשָׁה - יָפֶה הוּא, שֶׁאֶחָד יֹאמַר - וּשְׁנַיִם יָשִׁיבוּ לוֹ. אָמַר לוֹ, הַדְּבָרִים הַלָּלוּ שֶׁל הַבְּרָכוֹת, מִשּׁוּם שֶׁאֶחָד מַזְכִּיר שֵׁם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּשְׁנַיִם יָשִׁיבוּ לוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ. כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא - זֶה אֶחָד שֶׁמְּבָרֵךְ. הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ - אֵלּוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים.
בתורה אפי׳ שנים יושבים
אֲבָל בַּתּוֹרָה, אֲפִלּוּ שְׁנַיִם יוֹשְׁבִים וְנוֹתְנִים גֹּדֶל וְחֹזֶק שֶׁל שֶׁבַח הַתּוֹרָה לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא.
כלפי הברכות שלושה שיעלה השבח בסוד שלושה
אָמַר לוֹ רַבִּי חִזְקִיָּה, כְּלַפֵּי הַבְּרָכוֹת לָמָּה שְׁלֹשָׁה? אָמַר לוֹ, הֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ וְנִתְבָּאֵר, שֶׁכָּתוּב הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ. אֲבָל סוֹד הַדָּבָר כָּאן, שֶׁהֲרֵי כָּל הַסּוֹדוֹת שֶׁל הַבְּרָכוֹת הוּא כָּךְ - אֶחָד לְבָרֵךְ וּשְׁנַיִם לְהָשִׁיב, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה הַשֶּׁבַח שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסוֹד שֶׁל שְׁלֹשָׁה, אֶחָד מְבָרֵךְ וּשְׁנַיִם [אומרים אמן] שֶׁמּוֹדִים, וְזֶהוּ קִיּוּם הַבְּרָכוֹת, וּבְסוֹד עֶלְיוֹן כָּרָאוּי, וּבַסּוֹד שֶׁל שְׁלֹשָׁה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהוּ.
(זהר בראשית דף קס.)
לאני אדעוכם באסם אללה פאעטו אלכבריא לרבנא
כי אני קורא לכם בשם האל, ולכן תנו גדולה לאלוהינו.
כי שם י״י אקרא – הרי כי משמש בלשון כאשר, כמו: כי תבואו אל הארץ (ויקרא כ״ג:י׳), כלומר:⁠א כשאקרא שם י״י ואזכירנו,⁠ב אתם הבו גודל וברכו שמו. מכאן שעונין במקדש: ברוך שם כבוד מלכותו אחר כל ברכה וברכהג (בבלי תענית ט״ז:).
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״כלומר״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34: ״כשאקרא ואזכיר שם י״י״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר ברכה שבמקדש״. בכ״י מינכן 5, ליידן 1 (שם בטעות: ״שכל״): ״שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר כל ברכה שבמקדש״.
כי שם י"י אקרא WHEN I SHALL CALL THE NAME OF HASHEM [ASCRIBE YOU GREATNESS UNTO OUR GOD] – You see, כי is here used in the meaning of "when", similar to "When (כי) you come into the land" (Vayikra 23:10). The meaning is: when I proclaim and mention the Name of Hashem, YOU ASCRIBE GREATNESS TO OUR GOD and bless His name. From here they (the Rabbis) derived the law that people make the response, "Blessed be the Name of His glorious Kingdom forever and ever", after the recital of a Benediction in the Temple (Sifre Devarim 306:37; Berakhot 21a; Taanit 16b).
פס׳: כי שם ה׳ אקרא – מלמד שלא רצה משה להזכיר שמו של הקב״ה 1אלא לאחר כ״א דבר שהם (פ״א) אותיות כנגד פרשת ויהי בנסוע הארון שהיא פ״ה אותיות, 2אמר משה רבינו מלאכי השרת אין מזכירין שמו של הקב״ה לאחר שלשה (תיבות) שנאמר (ישעיהו ו׳:ג׳) קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות. דיי להיות פחות משבעה במלאכי השרת 3מיכן א״ר שמעון בן יוחאי לא יאמר אדם לה׳ עולה לה׳ חטאת אלא קרבן לה׳, מיכן שלא יהא אדם רשאי להזכיר שמו של הקב״ה על חנם:
פס׳: כי שם ה׳ אקרא – אמר להן משה לישראל אני אספר תהלות ה׳ ואגיד בשבחו ואתם הבו גודל לאלהינו על גדולותיו ונוראותיו שלא ירדו אבותינו למצרים אלא בשביל שיעשה להם הקב״ה נסים כדי שיתגדל שמו בעולם. 4וכן הוא אומר (שמות ט׳:ט״ז) ואולם בעבור זאת העמדתיך. ואומר (יהושע כ) כי שמענו את אשר הוביש ה׳, ונשמע וימס לבבנו לכך נאמר הבו גודל לאלהינו ואומר (נחמיה ט) ויברכו שם כבודך:
1. אלא לאחר כ״א דבור שהם פ״ה אותיות כנגד פרשת ויהי בנסוע הארון כצ״ל והיינו מן האזינו עד ה׳ אקרא יש כ״א תיבות ופ״ה אותיות:
2. אמר משה וכו׳. לאחר שלש קדושות שנאמר קדוש קדוש קדוש וכו׳ כצ״ל וכ״ה בספרי די להיות פחות מז׳ ממלאכי השרת. פי׳ כי משה הזכיר השם אחר כ״א תיבות וז׳ פעמים ג׳ הם כ״א כי המלאכים אמרו בתחלה ג׳ פעמים קדוש. והנה הז״א הקשה ע״ז (חולין צא:) חביבין ישראל לפני הקב״ה יותר ממלאכי השרת שישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות שנאמר שמע ישראל ה׳ וכו׳. ומלאכי השרת אחר ג׳ תיבות קק״ק ומשה בודאי ג״כ קרא ק״ש ע״ש שהרבה להקשות. ואם כי באמת בדברים כאלה הנעלמים לא שייך לפלפל בקושיות ותירוצים. אולם לדידי לא קשה כלל כי באמת גבי תפלה ישראל חביבין שמזכירין השם לאחר שתי תיבות. גם במשה גופא ת׳ ואתחנן שהתחיל ה: אלהים אתה החלות הרי שהתחיל בהשם בראשונה. אך דהכא לגבי שירה שמשה אמר שירת האזינו והנה גבי מלאכי מעלה שהם שכלים נבדלים לא שייך בהם לשון תפלה רק לשון שירה כמו שם בחולין ג׳ כחות מלאכי השרת אומרים שירה וכו׳. והכא פרשת האזינו הוא שירה שמשה אמרה ע״ז קאמר ממי למד משה ממה״ש שאין מזכירין את השם. (היינו בעת שירה) רק אחר ג׳ תיבות ומשה אמר אחר כ״א תיבות ומה שתפס הלשון דיי שאהיה בפחות מז׳ ממלה״ש. דע כי מספר שבעה קדוש הוא עיין בפדר״א פ׳ י״ח וכן במדרש תהלים מזמור צ״ב כי שביעי קדוש הוא. ובלי ספק יש בו סוד גדול ליודעים. אחר כתבי זאת מצאתי להגאון מהר״ל מפראג בדרושו דרוש נאה. ביאר ג״כ המאמר הזה בפנים אחרים:
3. מכאן אמר רשב״י. (נדרים י׳) והטעם דילמא אמר לה׳ ולא יאמר קרבן ומפיק ש״ש לבטלה:
4. וכה״א ואולם וכו׳. וסיפא דקרא ולמען ספר שמי בכל הארץ:
כי שם י״י אקרא – פתרונו: כי בשם י״י אני אומר דברים הללו, לפיכך: הבו גודל לאלהינו ושימו לבבכם לכל הדברים.⁠1 (כ״י ברלין 1221 עם החתימה ״יוסף ב״ר שמעון״)
1. השוו ללשון הפסוק בדברים ל״ב:מ״ו.
כי שם י״י אקרא – כאשר אספר לכם גבורות שעשה לכם הקב״ה, והטובות שגמל לכם, וגם שהוא צדיק במהא שיעשה לכם,
גם אתם הבו גודל לאלהינו – היו מודים על האמת.
א. כך תיקן רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: כמה.
כי שם ה' אקרא WHEN I PROCLAIM THE NAME OF THE LORD [GIVE GLORY TO OUR GOD]: When1 I explain to you the heroic actions that God did on your behalf, the kindness that He extended to you and the fact that He will act justly in all that He will do to you,⁠2
then you, too, should admit the truth and GIVE GLORY TO OUR GOD.⁠3
1. Rashbam’s understanding of the syntax of our verse (“When I do X, you should do Y”) is the same as that of Rashi.
2. The explanation that “proclaiming God’s Name” in our verse refers to something other than His name is found also in NJPSC: “Proclaiming God’s name means declaring His qualities, recounting His deeds.” See also another similarity to Rashbam in NJPSC when it sees in our verse a reference to God’s “great kindness and justice when dealing with Israel.”
3. Rashbam opposes Rashi’s understanding of the meaning of the verse. Rashi follows the talmudic understanding (Yoma’ 37a) that this verse teaches the requirement for a communal response after a prayer involving God’s Name. Rashbam offers a more contextual explanation.
הבו גודל – שב אל השמים והארץ, כמו: השמים מספרים כבוד אל (תהלים י״ט:ב׳), כאשר פירשתיו (ראב״ע תהלים פירוש שני י״ט:ב׳), וכן: יהללוהו שמים וארץ (תהלים ס״ט:ל״ה).
ASCRIBE YE GREATNESS. This is addressed to the heavens and the earth, as Scripture states, The heavens declare the glory of God (Ps. 19:2), which is to be understood in accordance with my interpretation.⁠1 Similarly Let the heavens and earth praise Him (Ps. 69:35).
1. Those who study astronomy realize how great God is. It is in the latter sense that the heavens declare God's glory. See Ibn Ezra on Ps. 19:2.
כי שם י״י אקרא – ואספר שבחו.
ואתם – ארבע רוחות עולם ושמים וארץ: הבו גודל לאלהינו – שאתם בריותיו, ובכם ניכר כחו וגדולתו, וצריכים אתם ליתן לו גודל ושבח על קריאת שמו והתורה שבה אתם מ⁠{ת}⁠קיימים.⁠א וכשם שאתם מועילין לעולם, כך ליקוחי ואמרתי נותנת חיים לעולם. וכשם שהמטר צריך לעולם ואין העולם מתקיים בלא מטר, כך אין העולם מתקיים בלא תורה, דכתיב: אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיהו ל״ג:כ״ה). ושמים וארץ וארבע רוחות ממונים ליפרע מעוברי התורה להעציר ממטר ומפירות, ולהמטיר עליהם אש וגופרית, ולהביא ברכה ועושר למקיימיה. וזהו: גידול שאתם נותנים לו – שאתם פורעים ממכעיסיו ונותנין שכר לעובדיו.
ורבותינו דרשו מכאן (ספרי דברים ל״ב:ג׳): כששומע הזכרת השם צריך שיאמר: ברוך שם כבוד מלכותו.
א. השלמת האות מספר הג״ן.
כי שם י"י אקרא – FOR I WILL PROCLAIM THE NAME OF HASHEM – And I shall tell His praise.
And you – the four winds of the world and the heavens and earth: הבו גודל לאלהינו – ASCRIBE GREATNESS TO OUR GOD – for you are His creations, and through you His strength and greatness is recognized, and you need to give Him greatness and praise for the calling of His name and for the Torah through which you endure. And just as you bring benefit to the world, so too My doctrine and My speech bring life to the world. And just as rain is necessary for the world and the world cannot exist without rain, so too the world cannot exist without Torah, as it is written: “If My covenant of day and night fails, if I have not appointed the ordinances of heaven and earth” (Yirmeyahu 33:25). And the heavens and earth and the four winds are appointed to exact retribution from the violators of the Torah, to withhold rain and fruit, and to rain upon them fire and brimstone, and to bring blessing and wealth to those who observe it. And this is: “the greatness” that you give Him – that you exact retribution from those who anger Him and give reward to those who serve Him.
And our Rabbis derived from here (Sifrei Devarim 32:3): When one hears the mention of the Name one must say: Blessed be the name of the glory of His kingdom.
כי שם י״י אקרא – לעיל קאי אתם שמים וארץ וד׳ רוחות העולם וכל אשר בכם צריכין אתם לידע ליתן גודל ושבח להקב״ה כשאזכיר שמו בקריאת התורה וכן הוא אומר הללוהו שמים וארץ, ואומר השמים מספרים כבוד אל וגו׳ (תהלים י״ט:ב׳), שהרי בה אתם מתקיימים כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיהו ל״ג:כ״ה),⁠1 ובשם זה שאני קורא נבראתם כי יש בו ד׳ אותיות יו״ד ה״א וא״ו ה״א, והם עושים שש תיבות כנגד ד׳ רוחות והשמים וארץ שנבראו בו.
כי שם י״י אקרא – מתורגם בתרגום ירושלמי אמר משה נביאה וי לכון רשיעיא דמדכרין שמיה דקודשא ארום לית אפשר לחד מן מלאכי מרומא למדכר שמא מפרשא עד זמן דאינון אמרין, קק״ק תלת זימני ומנהון יליף משה דלא הוה מדכר שמא מפרשא עד זמן דהוה מחנך פומיה בעשרים וחד מלין דאינון תמנין וחמש אתין, פי׳ מן האזינו עד הזכרת י״י יש כ״א תיבות מן פ״ה אותיות והכי איתא בספרי. אמר משה די לי שאהיה אחר שבעה מלאכים פי׳ הם מזכירין את השם אחר שלש תיבות קדוש קדוש קדוש (ישעיהו ו׳:ג׳) ודי לי אחר ז׳ מהם כלומר להזכיר השם אחר ז׳ פעמים שלש תיבות שהם כ״א תיבות והם התיבות שמן האזינו עד הזכרת השם. לפיכך תקנו חכמים עשרים ואחת תיבות בקדושה שבכל יום קודם הזכרת השם וזהו סדרן. נקדש שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום וכן כתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש י״י וכו׳ (ישעיהו ו׳:ג׳). ובקדושת יוצר שבת שמונים וחמש אותיות וזהו פרטן נקדישך ונעריצך כסוד שיח שרפי קדש המקדישים שמך בקדש ככתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קק״ק, וכן במוסף אין לנו להזכיר את השם קודם פ״ה אותיות וזהו סדר הקריאה ופרט הכתיבה. כתר יתנו לך המוני מעלה עם עמך קבוצי מטה יחד קדושה לך ישלשו ככתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קק״ק.
1. שאוב מר״י בכור שור.
כי שם ה' אקרא, "for I will proclaim the Holy Name of the Lord;⁠" this refers to Moses' previous reference to heaven and earth; he tells his people that at all times they need to proclaim the greatness of the Lord both in heaven an on earth; this is similar to the psalmist proclaiming in Psalms 69,35: הללוהו שמים וארץ, "praise the heavens and the earth!⁠" The psalmist also phrases this thought when he said (Psalms 19,2) השמים מספרים כבוד אל, "the heavens tell of the glory of God.⁠" We do all this whenever we read the Torah in public and a forum of ten male adults is present. The prophet Jeremiah, 33,25, has taught us that God is on record as saying that if it were not for His covenant with the Jewish people, He would not consider it worthwhile to have created the universe, i.e. day or night and all of nature that goes with it. The letters in the names of God themselves provide a hint, 6 letters which in addition to the four directions of earth point to heaven and earth themselves, i.e. the number 6 reminding us of the number of days God took to create our universe.
כי שם ה' אקרא, these words have been interpreted by the author of the Jerusalem Talmud as meaning that Moses prophesied: "woe to you sinful the gentiles who mention the Holy Name of the Lord;⁠" Even the angels are not able to pronounce that holy name until after the Jewish people here on earth have proclaimed it in the kedushah, by saying: קדוש קדוש קדוש three times. It was Moses who here provided the key to praising God in this mode. There are 21 words from the beginning of our portion, containing 85 letters. According to the Sifri, Moses said: "I am satisfied to be immediately behind in rank to seven angels,⁠" i.e. to recite the holy Name of God after these twenty one words. This is the reason why the sages arranged for the part of our daily prayers known as "kedushah" to comprise a total of 21 words. [The 21 words are: נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום, וכן כתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קדוש הדוש קדוש. In the corresponding morning kedushah prayer on Sabbath mornings, there are 85 words, beginning with: נקדישך ונעריצך כסוד שיח שרפי קודש המקדישים שמד בקודש וגו'. We are not allowed to pronounce the critical words: קדוש קדוש קדוש until after an introduction of 85 words. The same is true of the kedushah prayer in the mussaph service, which commences with words: 'כתר יתנו לך המוני מעלה וגו.]
כי שם ה׳ אקרא הבו וגו׳ – פי׳ כשאספר שבחו והנהגתו מה שעתיד לנהוג בעולמו בין לטובה בין לרעה תמיד הבו גודל לאלהינו ואל תהרהרו אחריו.
כי שם י״י אקרא – בשמים, הבו גודל לאלהינו – בארץ, ועם כל ישראל ידבר. וכן אבן יהושע רמז אל הארץ הזאת, כי משם רועה אבן ישראל (בראשית מ״ט:כ״ד), וכבר פרשתיו (רמב״ן בראשית מ״ט:כ״ד). וכן: אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת י״י היתה זאת (תהלים קי״ח:כ״ב-כ״ג). ועל כן אמר יהושע: האבן הזאת תהיה בנו לעדה (יהושע כ״ד:כ״ז), וכן: כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע על אבן אחת שבעה עיניםא וגו׳ (זכריה ג׳:ט׳). והמשכיל יבין.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״עינים״.
When I shall call the name of the Eternal in the heavens ascribe ye greatness to our G-d1 on earth — and he is speaking to all Israel [for it is they who are on earth]. Similarly, the "stone" of Joshua2 alludes to this earth, for from thence is the Shepherd, the Stone of Israel.⁠3 I have already explained it.⁠4 So also, The stone which the builders rejected has become the chief corner-stone. This is the Eternal's doing etc.⁠5 Therefore, Joshua said, Behold, this stone shall be a witness against us.⁠6 And so also, For behold the stone that I have laid before Joshua; upon one stone are seven facets etc.⁠7 The student learned in the mysteries of the Cabala will understand.
1. (3).
2. Joshua 24:27. See Vol. I, p. 390.
3. Genesis 49:24. See Ramban ibid., in my Hebrew edition pp. 273-274.
4. Genesis 49:24. See Ramban ibid., in my Hebrew edition pp. 273-274.
5. Psalms 118:22-23.
6. Joshua 24:27. See Vol. I, p. 390.
7. Zechariah 3:9. Reference here is to Joshua the High Priest, who ministered in the early period of the Second Temple.
הבו גודל לאלהינו – ידבר עם השמים והארץ, או עם ישראל שיודו להקב״ה על נפלאותיו וחסדיו שעשה עמהם.
הבו גודל לאלוהינו, "ascribe greatness to our God.⁠" Moses addresses these words to both heaven and earth. Alternatively, the words may be addressed to Israel, asking the people to acknowledge the miracles God had performed for them.
כי שם ה׳ אקרא – ואספר שבחו אתם ד׳ רוחות העולם ושמים וארץ הבו גודל לאלהינו. וצריכים אתם ליתן לו גדולה ושבח על קריאת התורה שבה אתם מתקיימים שנא׳ אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיהו ל״ג:כ״ה). וכשם שאתם מועילים לעולם כך לקחי ואמרתי נותנת חיים ומרפא לעולם.
כי שם ה׳ אקרא – באותן ד׳ רוחות אספר שבחו ואותן ד׳ רוחות שבעולם ושמים וארץ הבו גודל לאלהינו כן צריכים אתם ליתן שבח והודאה להקב״ה על אמרת התורה שבה אתם מתקיימין שנא׳ אם לא בריתי יומם ולילה וכשם שהם מועילים כך לקחי ואמרתי נותנת מרפא וחיים לעולם ומהאזינו עד שם זה דכי שם ה׳ אקרא יש כ״א תיבות וא״כ אין לומר נקדש את שמך אלא נקדש שמך בלא את שאם אנו או׳ את יהיו כ״ב אותיות עד השם נקדישך ולא לו׳ בו ולא שיח ולא את ולא כן אלא כך אנו אומרים נקדישך ונעריצך בסוד שכל שרפי קדש המקדישין שמך בקדש ככתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קק״ק ה׳ צבאות ואז תמצא כ״א תיבות עד השם לא פחות ולא יותר ואי קשייא מכתר יתנו לך שאנו מזכירין ה׳ לאחר ל׳ תיבות נ״ל דכיון דאתייהיב רשות אתייהיב כמו שמתרץ תלמודא דפריך והא איכא ברוך ברוך אופנים הוא דקאמרי ליה ואב״א כיון דאתייהיב רשותא אתייהיב.
כי שם ה׳ אקרא – מכאן שמתפללין על עצירת גשמים. דבר אחר עלי עשב כי שם ה׳ אקרא. מכאן שמברכין על כל מין ומין כדאיתא בברכות.
(ג-ד) כי שם ה׳ אקרא, הצור תמים – לומר שמברכין ברוך דיין האמת.
כי שם י״י אקרא – כן מנהג ראוי לכל דורש ברבים שיתן תחלה שבח והודאה לשם, וגם השומעים אז יתנו גודל לו ית׳.
והנה היה זה התועלת הנפלא מגיע מלקחי ומאמרי לפי שאני קורא שם י״י כי הם יישירו הישרה נפלאה להשיג השם יתעלה כמו שביארנו במה שקדם ולפי שזכר השם יתעלה אמר לשמים ולארץ תנו גודל לאלהינו אתם אשר ברא אתכם השם יתעלה בזה האופן הנפלא אשר אתם בו.
הבו גודל לאלהינו – רוצה לומר: תנו גודל לאלהינו. והנה אמר זה אל השמים והארץ כי הם מפעולות השם יתעלה ויוכר בהם מקצת גודל השם יתעלה מצד השלמות הנמצא בהם ובמה שיפעל בהם בכללות.
התועלת השני הוא להודיע שהמכון בדברי התורה בכללם הוא להשיג י״י יתעלה לפי מה שאפשר עד שיקראוהו בשם, רוצה לומר: שיגיע בו קצת ציור בשם יתעלה ומזה הצד יגיע התועלת בתורה כמו שאמר כי שם י״י אקרא רוצה לומר כל זה הטוב ימשך מהתורה לפי ששם י״י נקרא בה.
(ג-ד) התועלת השלישי הוא להודיע כי מצד פעולותיו לבד נשיג מה שנשיג מהשם יתעלה. וזה שכאשר נראה עוצם החכמה והשלמות אשר בפעולות השם יתעלה ומה שיש בהם מטוב ההשגחה והיושר והחנינה נתישר בזה אל גודל השם יתעלה. ולזה אמר לשמים ולארץ הבו גודל לאלהינו הצור תמים וגו׳.
והנה אחר שהקדים זה הודיעם וגלה את אזנם על הכבוד והמורא שהיו חייבין לנהוג עם בוראם יתברך שמו וזה כי לפי שתחלת דברי פי העקר המכוון מדברי השירה הזאת הוא מה שיתחיל ממאמר הלי״י תגמלו זאת. הקדים להם ההודעה כי כאשר יקרא בשם ה׳ יהיו זריזים להכנע ולחרד אל קול הקריאה לתת גודל וכבוד לאלהינו.
מכאן שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר ברכה שבמקדש. אמר במקדש מפני שבגבולין אינן צריכים לענות אלא אמן שהוא דבריו בעלמא שמאמין דברי המברך אבל הגדלה והתרוממו׳ ליכא ואין זה בכלל הבו גדל לאלהינו אבל במקדש שאינן עונין אמן כדתני׳ בפ׳ סדר תעניו׳ ואומר מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ברוך זוכר הנשכחו׳ והם עונין אחריו אמן וכן בכל ברכה וברכה בד״א בגבולין אבל במקדש אינו כן לפי שאין עונין אמן במקדש שנ׳ קומו ברכו את י״י אלהיכם מן העולם ועד העולם ויברכו שם כבודך וגו׳ ואלא במקדש מהו אומר ברוך י״י אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל והם עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שזהו הגדלה והתרוממות לאל הרמוז בפסוק הבו גודל לאלהינו לפיכך כתב רש״י מכאן שעונין ברוך שם כבוד מלכותו ואחר הברכה שבמקדש דוקא אבל בגבולין לא אבל בספרי שנו ומניין לעונין אמן אחר המברך ת״ל הבו גודל לאלהינו וצ״ע:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ג) ולפי שהיה מדב׳ כנגד זקני העם ושוטריו והיה אומר הדברים האלה כלם בשמו כי לא רצה הקדוש ברוך הוא שיאמר משה את השירה כי אם משמו ומעצמו כמו שזכרתי למעלה, לכן אמר כנגדם כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו. רוצה לומר כי אני שם ה׳ אקרא שיפתח שפתי ויהיה עם פי כי ממנו מענה לשון ומפיו דעת ותבונה ואתה עם ישראל לא תתנו הכבוד לעצמי בשמיעה הזאת. אבל הבו גודל לאלהינו, כי בהטות אזניכם לדבר תתנו כבוד וגודל לאלהינו ית׳, כיון שאני מדבר לפי כבודו וגדלו, והותר בזה הספק הב׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וזהו כי שם ה׳ אקרא. ועל זה אמר זה שמי לעלם חסר. כי זהו שם של ארבעים ושתים. שהוא אבגית״ץ וכו׳. ברוך הוא וברוך שמו. שיש בו שבעה תיבות וארבעים ושתים אותיות. והוא נרמז בפרשת בראשית בכל יום שמו. ובו נברא העולם. וזהו סוד בראשית ברא שי״ת. כי בכל שם מהם שבעה אותיות. ובו חתם התורה בזאת הפרשה. ולכן אמר כי שם השם אקרא כנגד זה השם. ולכן יש בזאת השירה מ״ב פסוקים כנגד זה השם של מ״ב אותיות. שהוא עיקר התורה כולה. וזהו ה׳ בם סיני בקודש. ולהורות ע״ז אמר יערוף כמטר לקחי. אע״פ שתזל כטל אמרתי. כלומר אע״פ שאמרותי ודברותי הם קצרים וקטנים כטל. הלקח שיכולין ללמד ולהוציא משם. הוא גדול ורב כמטר. וזהו יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. להורות שדבריו היו קטני הכמות וגדולי האיכות. ולכן אל תתמה איך היו כלל כל התורה ויש בה דברים גדולים ועמוקים. והיא קצרה מאד. כי יש לך לידע שהיא שמו של הקב״ה. ובכל פסוק ופסוק יש בו תלי תלים של הלכות שמתפשטים בכל התורה כולה. כשעירים עלי דשא כמו רוח סערה שמתפשטת בכל העולם ובכל הדשאים. וכן יש בה רובי רבבות מרבבות קדש. כרביבים עלי עשב. ואחר שכל אלו הדברים יש בה. בשביל כבודו אני מבקש מכם. כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו. אחר שהשירה הזאת שמותיו של הקב״ה. ויש בה ארבעים ושתים פסוקים. וכל פסוק ופסוק הוא כנגד אות אחד משם של ארבעים ושתים. וא״כ אחר ששם ה׳ הוא קטן מהכיל. ובו כלולים כל הדברים וכל העולמות. כן זאת השירה אע״פ שהיא קטנה וקצרה. היא ארוכה ורחבה מני ים. וזהו יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי:
או יאמר כי שם השם אקרא וגו׳ – שרצה להורות לישראל שלא יהו כפויי טובה. אבל יתנו לשם רוב רובי הודאות על טוב גמלם. ושילמדו ממנו שהוא עובד את השם בכל לבבו. (וכן) [וכי] בכל כחי עבדתי את אביכן שבמדבר. (ולכן) ואח״כ על דבר קל מאד שחטא בו בשמעו נא המורים נגזרה עליו גזירה. ועכ״ז הוא מצדיק הדין ואומר צדיק וישר הוא. ומה תעשו אתם שחטאתם חטאים גדולים ועצומים והכל מחל לכם. שיש לכם להודות לשם ולתת גודל לאלהינו. ולזה אמר כי שם ה׳ אקרא. כלומר אחר שאני בכל זה אני קורא בשם ה׳ ומצדיק עלי את הדין. כל שכן אתם שראוי שתתנו גודל לאלהינו. וזהו הבו גודל לאלהינו. וזהו על דרך שאמרו במדרש. הללו את ה׳ כל גוים וכל שכן אנחנו שגבר עלינו חסדו. וכן אמרו גם כן על פסוק טוב וישר ה׳ וגו׳. וכל שכן שידרך ענוים במשפט. וכן בכאן כי שם השם אקרא. כל שכן אתם שראוי שתתנו גודל:
כי שם ה׳ אקרא – הנה ״קורא שם ה׳⁠ ⁠⁠״ הוא המתפלל, כאמרו ״קראתי שמך ה׳ מבור תחתיות״ (איכה ג׳:נ״ה), וכן ״(משה ואהרן בכהניו) ושמואל בקוראי שמו, קוראים אל ה׳ והוא יענם״ (תהלים צ״ט:ו׳), אמר אם כן: כאשר אתפלל על קבוץ גליות, באמרי ״כנשר יעיר קנו״ (פסוק י״א), ועל ביאת המשיח, באמרי ״ה׳ בדד ינחנו״ (פסוק י״ב), ובסוף השירה באמרי ״הרנינו גוים עמו״ (פסוק מ״ג), אתם שידעתם גדלו במופתים שכליים מבוארים בתורתו הבו גדל לאלהינו – אל תיחס אליו השתנות על מה שיסופר בשירה מהעתידות לישראל, ושיהפך להם לאויב. כי ידעתם במופתי תורתו שהוא,
כי שם ה' אקרא, If this is as I said, then you Israel who have received these words of wisdom, will appreciate that the thrust of my address is a prayer, a prayer that all of us, including myself, will experience the ultimate redemption after the last exile.⁠a Our author first proceeds to quote examples of such formulations as Moses uses here meaning prayer. We find in Lamentations 3,55 קראתי שמך ה' מבור תחתיות, “I have called on Your Name from the depths of the Pit.” Clearly, Jeremiah refers to his prayer. We read in Psalms 99,6 concerning the trio of Moses, Aaron, and Samuel, that they were known as קוראי שמו והוא יענם, “that whenever they prayed to God He would respond to them favourably.”
Moses therefore tells the people: “when I pray for the ingathering of the exiles I want God to orchestrate this so that it is like the eagle rousing his young and carrying them to a new destination on the back of his wings.” (verse 11) Moses continues, focusing in his prayer on the arrival of the Messiah by saying ה' בדד ינחנו, God will do this all on His own, without anyone’s assistance (verse 23). At the very end of his shirah, (verse 43) he exclaims הרנינו גויים עמו, which is equivalent to the instruction in our verse here of הבו גודל לאלוהינו, render glory to our God.
a. Moses includes this in his preamble in order to make sure that his listeners will not fail to see the forest by concentrating too much on the individual trees.
ולכן, כי שם ה׳ אקרא, ר״ל שיתפללו. ואף על פי שיש מהם שאינם יודעים לכוון כוונתם, אתם שמים וארץ הבו גדול לאלהינו, היינו לעשות צרכיהם המסורים בידכם.
וחלילה שהיה אומר להם משה שיעשו זה, כי הם אינם שומעים תפילתם ואין לאל ידם לעשות אתם מטוב ועד רע. רק אמר להם, אתם עדים שאני מקבל עול זה וברית הזאת עלי על מנת שיהיה עליכם ליתן גודל לאלהינו, היינו שיתרצה האל בתפילה עשיר בשורו ועני בשיו1, ושיצווה לכם לפתוח אסמיכם.
ואמר ׳הבו גודל׳, שבאמת הוא גדולה ויקר למלך הכבוד בהראות כי הוא יראוי ונכבד מן [הנצחיים]⁠2:
1. ע״פ פסחים (קיח.) ׳הודו לה׳ שגובה חובתו של אדם בטובתו, עשיר בשורו ואת עני בשיו׳.
2. ראה פירוש איוב (ה ט-י).
מכאן שעונין ברוך שם כבוד מלכותו וכו׳. אבל שלא במקדש עונין ׳אמן׳ (תענית טז ע״ב). והטעם, כי מפני שכתב ״כי שם ה׳ אקרא״, וזהו שם המפורש, ושם המפורש לא נקרא ככתבו רק במקדש (יומא סט ע״ב), ולכן עונין ׳ברוך שם כבוד מלכותו׳ במקדש דוקא
:והא דקאמר בספרי ׳מנין שעונין ׳אמן׳ אחר המברך, תלמוד לומר ״הבו גודל לאלקינו״⁠ ⁠׳. לא דכתיב בקרא שעונין ׳אמן׳, דאדרבה, עיקר קרא איירי שעונין ׳ברוך שם כבוד מלכותו׳, דכן משמע ״הבו גודל״, שזהו גדולה כאשר אמר ׳ברוך שם כבוד מלכותו׳. רק דבא ללמוד שעונין אחר המברך, ומייתי דכתיב ״כי שם ה׳ אקרא״, שיש לומר ׳ברוך שם כבוד מלכותו׳ אחר שם המפורש, כך יש לומר ׳אמן׳ אחר כל ברכה:
הרי כי משמש בלשון כאשר כו׳. דאי אפשר לפרש שהוא נתינת טעם אשלמעלה:
שעונין ברוך שם כבוד מלכותו וכו׳. וא״ת דלמא עניית אמן. ותו מנליה לפרש במקדש דלמא במדינה נמי. וי״ל הואיל דכתיב הבו גודל, ואמן לאו גדולה היא אלא האמנת דברי המברך, וכתיב נמי כי שם ה׳ אקרא, משמע שם של ד׳ באותיותיו, ואסור להזכיר השם של ד׳ בגבולין, כי אם במקדש היו מזכירים השם באותיותיו:
Now "כי" is used to denote "when", etc. For it is impossible to explain that [ki here means "because" and that] it is giving a reason for what is written above.
That one responds "May the Name of His glorious kingdom be blessed, etc.⁠" If you ask that [perhaps it does not mean this formula of "Blessed, etc.⁠" but simply] it means that they answer "Amein" [in the Beis Hamikdosh]. And furthermore from where does he know that it is referring to the Beis Hamikdosh at all, perhaps it refers to outside the Midkosh? One can answer that because it is written "Give greatness,⁠" and "Amein" does not denote greatness, but rather is a statement of belief in the words of the one who recites the blessing. Also, it is written, "When I pronounce Hashem's Name" which implies the Tetragrammaton [i.e., Four-letter Name of Hashem], and it is forbidden to mention this Name outside the Beis Hamikdosh. For only in the Beis Hamikdosh did they enunciate the Name as it is written.
כי שם ה׳ אקרא – הכוונה כי הדבר אשר אליו יכוין במאמריו הוא שם ה׳ על דרך אומרם ז״ל (זוהר ח״ג צ״ח:) כל התורה כולה שמותיו של הקב״ה, ועליה הוא אומר יערוף כמטר לקחי שהיא התורה שהיא שמו יתברך ופירש אקרא מלשון יקר.
עוד רמז שהגם שתלה להם עסק התורה בטל ומטר לא תהיה הכוונה בלימוד על זה, אלא לקרות בספר תורת ה׳, והוא אומרו כי פירוש יהיה טעם שם ה׳ אקרא פירוש לקרות בתורתו שהיא שמו יתברך כדי שיתן גודל לאלהינו, וזו תקרא תורה לשמה לגדל ולפאר שם כבודו, ואומרו אקרא הוא מה שיעשה כל אחד מהם, או על דרך אומרם ז״ל (תיקוני זוהר תיקון סט דף קיב.) שנפשות כל עוסקי תורה הם ניצוצי משה ולא דור המדבר לבד אלא עד סוף כל הדורות כל העוסק בתורה כרוך הוא במשה, ולזה כינה עסק התורה של ישראל אליו ואמר אקרא והבן.
עוד ירצה אומרו כי שם ה׳ וגו׳ נתינת טעם להנאמר אחר כך שהוא הבו גודל לאלהינו, והוא על דרך מה שאמרו ז״ל (שוח״ט כט יב) בפסוק (תהלים כב ד) יושב תהלות ישראל שלא ישב ה׳ על כסא התהלות עד שאמרו צבא השמים ברוך ה׳ אלהי ישראל ולא היה לו נחת רוח כשאמרו לו אלהי שמים וארץ ואלהי המלאכים, ולזה בא דברו הטוב כאן ואמר הבו גודל ומעלה לדבר זה שאינו חפץ ליקרא אלא אלהינו, והוא אומרו לאלהינו כי באמצעות שקוראים בתורה שהוא שם ה׳, והוא אומרו כי שם ה׳ אקרא בזה כשמשבחין העליונים ואומרים ברוך ה׳ אלהי ישראל שבח זה יש בו גדולה ושבח, מה שאין כן כשאין ישראל עוסקים בתורה ואומרים המלאכים ברוך ה׳ אלהי ישראל שבח זה גרוע מאד מטה מטה וישתקע הדבר שהרי הם מכחישים חס ושלום כשאין עוסקין בתורתו שבאמצעותה יחס אלהותו עלינו, ורבותינו ז״ל דרשו הרבה דרשות (ספרי) וכפטיש וגו׳.
כי שם ה' אקרא, "For I will proclaim the name of the Lord, etc.⁠" Moses explains that the whole objective of his speeches is to exalt the name of God, much as we have read in the Zohar volume 3 page 98 that the entire written Torah is an elongated name of the Lord. Concerning this statement Moses says: "and my teaching drop like rain [the teaching being a simile for the name of God. Ed.]. The word אקרא may be understood as from the root יקר, precious.
Another thought Moses may have had in mind here is that although he compared the written and oral Torah respectively to rain and dew, the people should not think of that distinction when studying Torah. All they should concentrate on is to study God's Torah. The reason Moses said כי, "for,⁠" is to to warn that the reason for Torah study should be to learn the word of God in order to better appreciate what His name stands for. Only in this fashion can a man truly ascribe greatness to God and His name. In other words, Torah is to be studied לשמה, for its own sake. The reason Moses said אקרא, is that he wants every individual to do precisely this, to proclaim the greatness of God. Alternatively, we may understand this in terms of the Zohar volume three page 273 that all the people who are engaged in Torah study are sparks of Moses' soul, and this does not only apply to the generation of the Jews in the desert but all down the long millennia of history until the coming of the Messiah. Anyone who studies Torah is blessed by Moses. This is the reason he could credit Israel's preoccupation with Torah to himself.
Another thought Moses may have had in mind when saying כי שם ה' אקרא, is that it is the reason for what Moses said later, i.e. הבו גדל לאלוהינו. In order to appreciate this let us look at Yalkut Shimoni Noach item 62 where the author interprets Psalms 22,4 ישב תהלות ישראל, "the enthroned One, the Praise of Israel.⁠" According to the Yalkut what this verse means is that God did not take His seat on His throne until the angels in heaven had proclaimed: "blessed be the Lord God of Israel.⁠" He had not been satisfied with being called the "God of the heaven and of the earth.⁠" This is why Moses here called on the Israelites to praise the Lord. The operative word in what Moses is saying is the word אלוהינו, "our God.⁠" Only when the Israelites are engaged in studying the Torah do they truly praise the Lord in a manner no one else can. When the angels praise the Lord by reciting the formula: "blessed be the Lord God of Israel,⁠" this threatens to become a mockery unless the Israelites are engaged in Torah sudy. Should they fail to do so, they make liars out of the angels. Our sages have offered many different interpretations on this verse.
כי שם ה׳ אקרא וגו׳ דרשו רז״ל מכאן שעונים ב׳ ש׳ כ׳ מ׳ ל׳ ו׳ ומכאן שעונין אמן. ומכאן שמזמנים בשלשה. כי שם ה׳ אקרא. בתורה שכולה שמותיו של הקב״ה. הבו גדל לאלהינו. בתפלה שמספרים גדולתו. ובתי מדרשות ובתי כנסיות כל אחד כלול משנים (בבהמ״ד עוסקין בתורה שבכתב ושבע״פ ובבהכ״נ קורין ק״ש ותפלה) וזהו כי שם ה׳ אקרא תורה שבכתב. הבו גדל לאלהינו. תורה שבע״פ שמגדלין שמו יתברך שדורשין על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. כי שם ה׳ אקרא. ק״ש שקורין שמע ישראל. הבו גדל לאלהינו. זה תפלה כדלעיל.
ע״ד הרמז
כי שם ה׳ אקרא וגו׳ הוא השמש והירח וכוכבים.
כי שם – פני של שם ס״ג. הבו. סוד י״ג תקונים. הבו גדל. סוד נ׳ שערי בינה שהוא סוד הרצון היינו י״ג ול״ז.
כל השירה הוא בכל א׳ סתומה באמצע וב׳ שיטות חלוקים לפניה ולאחריה והם המשלימים לע״ב וכן בכל ע״ב השני שערים משלימים אותה ויש בהן כ״ו פסוקים גדולים נחלקים לד׳ חלקים ולב׳ שיטות. וי״ז פסוקים קטנים הנחלקים רק לב׳. והגדולים בכל חלק. באמצען זקף ובסופן אתנחתא וס״פ. והקטנים אתנחתא וס״פ. ויש פסוקים גדולים שבכל אחד חצי פסוק יתר על ד׳ חלקי׳ והכל ע׳ שיטין והגדולים הם א׳ חמאת בקר. וב׳ ראו עתה כי אני אני וגו׳ והם מהפכים הסדר דהיינו עד פסוק חמאת בקר הזקף והאתנחתא כדלעיל ומפסוק חמאת בקר ואילך נתהפך הסדר באמצען אתנחתא. ושני פעמים בסופן זקף. וכן בפסוקים קטנים באמצען אתנחתא והוא בסוף השיטה. ובאמצע השיטה ס״פ. והוא עד ראו עתה וגו׳ ואז נתהפך כבראשונה וד׳ יוצאים מן הכלל ב׳ בפסוק חמאת. תיבת צאן ותיבת כרים. וא׳ בפסוק ראו תיבת ואחיה וא׳ בפסוק מזי רעב תיבת רשף וטעם ההפכה אשר הפך ה׳ על שנתהפכו מעשיהם מן וישמן ישרון. וכשאמר ראו עתה כי אני וגו׳ שהוא על לעתיד אז יתהפך ויחזור כבראשונה (ועיין במ״ש קצת הטעם) ובשירת הים הוא ל׳ שיטין ושיטה חלק לפניה ולאחרי׳ הרי ל״ב וסדרן שיטה אחת נחלק לג׳ חלקים לב׳ סתומות ושיטה אחת נחלק לב׳ חלקים וסתומה אחת וכך סדרן שיטה ראשונה אז ישיר נכתבת ככל שיטות שבתורה בלא סתומה והשני נחלק לג׳ והג׳ לשנים והד׳ לג׳ וכן חוזר חלילה עד שנמצא שיטה אחרונה בשלשה וכל התיבות שלפני הסתומות ס״פ אתנחתא וזקף חוץ מב׳ שיוצאין מן הכלל תיבת אשיג ותיבת בתוך וכל שיטה החלוק לשני׳ נתחלק באמצ׳ ושיטה החלוק בשלשה תיבה א׳ בתחילת השיטה ותיבה א׳ בסופה והשאר באמצע וזה היפוך משירת האזינו שבשירת הים א״א לסיים השיטו׳ במפסיקין רק קודם ריוח הסתומות וחוץ משיטה אחרונה ויש בה מ״ד סתומו׳ נגד מ״ג פסוקי׳ שבהאזינו ועם פסוק ויבא משה שהוא כלל השיר׳. לבד ב׳ חלק שלפניה ולאחרי׳ שהן פתוחות וכל הפסוקים נחלקים א׳ לשנים וא׳ לשלשה לבד ב׳ פסוקים נחלקי׳ לד׳ תפול. וכי בא. וד׳ פסוקים שאין נחלקים כלל ה׳ איש מלחמה. תהומות. נטית. ה׳ ימלך.
כי שם והצור הם שלימא דמהימנותא. הצור הוא השם השולט אחר חצות לילה כי שמאל נכלל בימין ולכך נאמר שם אל כי היא כלת משה. הצור הוא חוזר שהוא דבוק עם תמים ואמ׳ כאן ג׳ דברים ותמורתן שהם ששה ששואלין טפה זו מה תהא עליה שהן כלל העולם.
כי שם ה׳ אקרא – כאשר אקרא את שם ה׳ ואזכיר דרכי משפטו וצדקתו והוא מה שיאמר בסמוך הצור תמים פעלו וכו׳, אז גם אתם תנו כבוד לה׳ אלהיכם, ותבינו כי גדול ה׳ ומהולל מאד ע״י משפטיו אשר יעשה בעולם, כדרך נודע ה׳ משפט עשה:
שם ה׳ – לדעתי הוא שם תאר אל התורה, כי כמו שהתורה למעלתה הנכבדת לבלי תכלית נקראת תפארת הוד והדר וחמדה (הגדולה והגבורה והתפארת זו מתן תורה, [ברכות נ״ח]. תנה הודך על השמים. [שבת פ״ח ב׳]. הודך והדרך שם ס״ג. מחמד עיניך, מ״א כ׳, סנהדרין ק״ב), ככה מתוארת במלת שם, שיורה גם על התהלה והתפארת, כמו אנשי שם, לתהלה ולשם ולתפארת (כי תבא כ״ו י״ט), וטעם. שם ה׳. יקר בעיני ה׳ (רוהמפאָלל). [וכעין מאמרם אוריית׳ כלה שמותיו של הקב״ה היא] והמכוון בזה, אחרי אומרו לפני זה, יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, שהתפלל בזה שיהיו דבריו כטל ומטר שלא ישובו ריקם כ״א הרוו את הארץ, ככה דבריו יעשו בלבות השומעים להולידם ולהצמיחם אל כשרון המעשים, הוסיף במקרא זה לומר, כי לקחי ואמרתי, אינם דברי עצמי אשר מלבי הוצאתים, אבל הם דברי אלהים חיים, היותר נכבדים ויקרים, עד כי גם בעיני ה׳ הוא דבר נחמד ויקר. וזהו. כי שם ה׳ אקרא, מה שאני קורא לאזניכם, הוא יקר גם בעיני ה׳ (פראכט דעס אללהעררן). ובמכדרשב״י (זהר ויקרא י״ג ב׳) אם שכחנו שם אלהינו, דא היא אורייתא דאיהי שם אלהינו. ולסבת גודל יקרת ערכה, החיוב עליכם לתת גדולה ותודה לאלהי׳ אשר נתן לכם דבר נחמד כזה. והנה (בברכות כ״א) אמרי׳ מנין לברכת התורה לפני׳ שנא׳ כי שם ה׳ אקרא וגו׳. והוא כפשטי׳ לפי האמור, וע״ש בפירש״י. ובזה המקרא מחובר עם מה שלפניו. והנה בברכות (י״א ב׳) אמרי׳ דלמקרא לכ״ע צריך לברך בה״ת, ולמדרש ולמשנה ולתלמוד פליגי אי צריך לברך, אלמא דמקרא יותר חשוב מאינך, ובב״מ ספ״ב אמרי׳ העוסקים במקרא מדה ואינה מדה, במשנה מדה ונוטלין עלי׳ שכר, גמרא אין לך מדה גדולה מזו. דבאמת מסיק תלמודא התם דבימי רבי נשנית משנה זו, והטעם כמ״ש רש״י שם, משום שאז לא היו המשניות והתלמוד שגורים בפי כל שנתחדשו הלכות, וגם לפי שלא היו נכתבים והיו למדין ומשכחין, לכן דרשו להם שיתעסקו יותר במשנה ובתלמוד מבמקרא שהוא בכתב ולא שייך בי׳ שכחה כ״כ, משא״כ בדורות אחרונים שכבר הורגלו בגרסת המשניות והתלמוד וגם נתנו לכתוב, באמת כלם שוים הם, וכדאמרי׳ פ״ק דקדושין לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. ועיין בפני יהושע שם. ומ״מ הדבר צריך ביאור יותר.
כי שם ה׳ אקרא – פירש הטעם, למה ראוי לשמוע דבריו ולהטות אליהם אזן, והוא מפני שהוא עתה בא להכריז ולפרסם מדותיו יתברך, על כן הבו לה׳ כבוד, והטו אזן לדברי.
שם ה׳ – הכוונה תאריו, כמו אשגבהו כי ידע שמי {תהלים צ״א:ט״ו}, שענינו כענין השכל וידוע אותי כי אני ה׳ עושה חסד וגו׳ {ירמיה ט׳:כ״ג}, אף כאן מה הוא שם ה׳? הצור תמים פעלו וגו׳. דוד חזק מפרש הבו גודל לאלהינו, שהוא הצור אשר תמים פעלו. הבו גודל חוזר לשמים וארץ (ראב״ע) אחר שאמר להם האזינו ותשמע אמר לא שאני ראוי שתאזינו לי אבל עשו בשביל כבוד האל שאני בא להכריז תאריו.
כי שם ה׳ וגו׳ – דברים אלה שהוא עומד להשמיע אינם דבריו שלו, ולא בשם עצמו הוא פונה אל השמים והארץ. אלא הוא קורא את שם ה׳; הוא בא להודיע את דרכי הנהגת ה׳, עד כמה שהן נתפסות בשכל האנושי (השווה שמות לג, יט). לה׳, אדונו ואדונם, עליהם לתת גדולה: ״הבו גדל לאלקינו״; בשם ה׳ הוא מצפה לשיתוף הפעולה שלהם במפעלו.
שלושת הפסוקים הראשונים הם פתיחה לשירה, המתחילה בפסוק הבא. חז״ל דורשים (ברכות כא.) מהאמור כאן ״כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלקינו״ שמצווה לברך ברכת התורה לפניה, היינו לפני קריאתה. שכן כאן אנו מוצאים שלפני שמשה החל לומר את דבר ה׳ של השירה, הוא ביטא את משמעותה כדבר ה׳, כהודעת שם ה׳ [״כי שם ה׳ אקרא״], וצירף לה קריאה למאזיניו להאזין לדברים במובן הזה, ולהביע זאת על ידי התמסרות והכנעה לה׳: ״הבו גדל לאלקינו״. כך גם כל התורה היא הכרזת שם ה׳, התגלות ה׳ בעולם, באנושות, בישראל, ובחיי ישראל. בייחוד, העולה לתורה לקוראה בציבור יכריז תחילה שהיא ״תורתו״, תורת ה׳ שהוא נתן לנו. וכדרך שהוא עצמו מביע באמצעות תיבת ״ברוך״ את הכנעת השמיעה בקול נותן התורה, כך הוא קורא לציבור להביע הכנעה דומה של ״ברוך״: ״ברכו את ה׳ המבורך״, שמשמעותו כמשמעות ״הבו גדל לאלקינו״.
חז״ל גם דורשים מכאן (יומא לז.) שהשומע מאמר המכריז את שם ה׳ צריך לענות לו בדברי ההכנעה ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״; או שעליו להראות שהוא מסכים ומצטרף על ידי עניית ״אמן״ (עיין רש״י ברכות כא.; השווה פירוש לעיל ח, י; פירוש, במדבר ו, כז).
{לשון המחבר:} וכן איתא במכלתא פ׳ בא (שמות יג, ג) וז״ל: אין לי אלא אכילת מזון שטעון ברכה לפניו ולאחריו, תורה מנין וכו׳. רבי חנינא וכו׳ אומר, כי שם ד׳ אקרא, זה המברך; הבו גדל לאלקינו, אלו העונין אחריו. ומה הן עונין אחריו, ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד.
והנה הרמב״ן בהשגותיו על הרמב״ם בספר המצות, על מצות עשה לפי דעתו, השיג עליו במצוה טו על שלא חשב ברכת התורה לפניה, שהיא דאוריתא על פי סוגיא הנ״ל. ובעל מגלת אסתר לא מצא להליץ בעד הרמב״ם, אם לא שחשב שמדרש הנ״ל בזה הפסוק הוא על דרך אסמכתא בלבד. אמנם עליו להביא ראיה עכ״ל.
ולענ״ד אפשר להביא ראיה גדולה להרמב״ם, דהא לכאורה הדבר ברור מתוך המכלתא ומתוך הסוגיא שמדרש הזה לא מיירי כי אם מקריאת התורה בצבור. דהא רק בצבור יש עונין אחריו, לדרוש בזה הבו גודל לאלקינו. ורק בצבור יש ברכה לאחריה, שרוצה ללמוד הש״ס מק״ו, ע״ש. והנה קריאת התורה בצבור גופה אינה אלא דרבנן – אם לא בפ׳ זכור והקהל. אחר זמן מצאתי אשר גם מעדני יום טוב פ״ק דברכות (סי׳ יג) מוכיח דהסוגיא לא מיירי כי אם בצבור, ומשום הכי הדרשה רק אסמכתא, ע״ש.
כי שם יבאר שלא יקרא אותם להיות תומכי התורה כי התורה קודמת במעלה ובזמן מכללות הבריאה כמ״ש (משלי ח׳:כ״ב-כ״ז) ה׳ קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז וגו׳ עד לא עשה ארץ וחוצות וגו׳ בהכינו שמים שם אני וגו׳ וכל הענין שם באריכות. והתורה היא שמותיו של השי״ת וכמו שהשם הניתן לדבר (אם איננו שם הסכמי) יגדור בו תוכן הדבר כן התורה תתן להבין מציאות ה׳ ומדותיו ורק שיבקש מהשמים וארץ ומבני ישראל הגדולים והקטנים שיתפרסם על ידם, שהשי״ת הוא מנהיג העולם בפרטיות, ואף שחק נתן אל הטבע ולא יעבור, אבל הוא עלת כל העלות וסבת כל הסבות, ומנהיג גם בחקות הטבע לשלם לאיש איש כדרכיו וכמעלליו. וז״ש כי שם ה׳ אקרא (הקריאה יורה תמיד על הפרסום) כי באמת הוא בא לפרסם את התורה שהיא שם ה׳ כנ״ל. ובזה אינם יכולים להיות לעזר ולמסעד כי זה נראה רק מעצמות התורה ולא ע״י מקיימי התורה, אבל הבו גדל לאלהינו שם אלהים מורה על השגחתו וממשלתו בכל הכחות הטבעים וזה הענין הוא בידכם לגדל ולפרסם כי אם ישמרו ישראל התורה אז ה׳ ישכון בתוכם, ועין בעין יראה השגחתו עליהם ויתפרסם בכל הארץ שה׳ הוא האלהים. כמ״ש (שמות לג טו) ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה, וכמ״ש (דברים ד) מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה׳ אלהינו בכל קראנו אליו, ולהפך אם לא יקיימו התורה אז לא ישכון ביניהם, ויסתיר פניו מהם ולא תראה השגחתו ויאמרו כי יתנהג הכל עפ״י הטבע, ואל השמים והארץ יאמר בשם ה׳ כשישמרו ישראל התורה אז ישפיעו להם כל טוב בהפלגה רבה עד שיראו כל עמי הארץ כי הנהגת הטבע היא ביד ה׳, ואם יעזבו ישראל את התורה וה׳ יסתיר פניו מהם, ויתראה כאלו לא ישגיח ה׳ עליהם, וגם ישראל בעצמם יאמרו כן כמ״ש על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות עכ״ז יהיו חקות הטבע להם בענין נפלא שכל שהוא נוגע ליסרם ולהביאם לתשובה יהיה בענין נפלא עד שיבין כל מבין כי ה׳ פעל כל אלה ולא יד הטבע עשתה זאת, ולהפך ישמרו חקות הטבע אותם בענין נפלא הרחק מאד מטבע הנהוג מכליון ואבדון, כדי שיבינו בני ישראל שה׳ שוכן בתוכם רק שהסתיר פנים מהם ועי״ז ישובו בתשובה שלמה ואז יתגדל שמו הגדול:
כי שם ה׳ אקרא: – שהוא מהוה הכל1, ״הבו גודל לאלהינו״ – המשגיח בפרטות2 עלינו ישראל. כמו שכתבתי בביאור הפסוק ״שמע ישראל ה׳ אלהינו״ (לעיל ו,ד), דמשמעו – ״ה׳⁠ ⁠⁠״ שהוא המהוה הכל, הוא משגיח עלינו3 בהנהגת הליכות עולם הטבע שלנו.
על כן אמר דעליכם ״השמים והארץ״4 להיות נחתים מפני כבודו יתברך לבטל רצונכם ותשוקתכם להשפיע כפי טבע היצירה, אשר יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, וכן כל המשפיעים יש להם תשוקה להשפיע {כדכתיב (תהלים פה,י) ״פקדת הארץ ותשוקקה״, ופירשו בבראשית רבה (כ,ז) מלשון תשוקה, כמו שכתבתי בבראשית (מט,כו)5, עיי״ש}, אבל ״הבו גודל לאלהינו״ – מבלי להשפיע כי אם ע״פ השגחתו יתברך לפי מעשי בני אדם ע״פ התורה, זהו פשוטו של מקרא על ״שמים וארץ״.
אבל בגמרא תענית (ז,א) פירשו ״יערוף כמטר לקחי״ לענין לימוד התורה, ועיי״ש6. ובברכות (כא,א) וכן בירושלמי שם פרק ז׳ למדו מדכתיב ״כי שם ה׳ אקרא״ שחייבין לברך ברכת התורה לפניה. וא״כ אינו מתפרש כל זה הדיבור לשמים וארץ המשפיעים ומושפעים 7 את ברכות הטבע, אלא הבינו עוד משמעות ב״שמים וארץ״, והיינו תלמידי חכמים וזקני הדור המכונים בשם ״שמים״ – המשפיעים כח רוחני בישראל, וההמון המקבלים מכונים בשם ״ארץ״. וכבר הראנו לדעת בספר ויקרא (כו,יז) עה״פ ״ושברתי את גאון עוזכם, ונתתי את שמיכם כברזל וגו׳⁠ ⁠⁠״, שגם שם הבינו חז״ל משמעות ״שמים וארץ״ – תלמידי חכמים וההמון.
וא״כ יהיה ביאור הענין, שהזהיר את ״השמים״, והמה תלמידי חכמים, שישמעו8, וכמו שביארנו בפרשת וילך שציוה משה להקהיל ביחוד לזקני ישראל ותלמידי חכמים שבדור. ״ואדברה״ – המה הלכות קבועות. ״ותשמע הארץ אמרי פי״, כאשר ישמעו תלמידי חכמים עומק הלכות ויהיו יגעים ׳להאזין׳ ולהקשיב, אזי ימצאו המה דברים ׳להשמיע׳ להמון העם ״אמרי פי״״ – היינו דברים כבושים ונוחים9, אשר יהיו דבריהם בנחת נשמעים.
״יערוף כמטר לקחי״, לימוד הלכות המכונה בשם ״לקחי״ – ״יערוף כמטר״, כי בשעה שהאדם הולך והמטר סוחף, הרי כופף ראשו כדי שיהיה המטר טורד על ׳העורף׳ ולא על הפנים. כך העמל בהלכות נדרש שיהא ראשו כפוף ׳כשור לעול וכחמור למשא׳10. ואח״כ ״תזל כטל אמרתי – יהא זוכה להזיל דברים כבושים מתקבלים על לב הבריות ״כטל״.
״כשעירים עלי דשא״, חוזר ללימוד ״לקחי״11 שיהא כמטר היורד בחזקה12 על דשא – הגדולים13, ובשעת שטיפת הגשם המה נכרעים אל האדמה ונראים כמתקלקלים, ומ״מ הוא14 עיקר גידולם. כך התורה בעמלה מתשת כח האדם, אבל זהו עיקר גידולו, ואין התורה מתקיימת אלא בזה האופן. ומשום הכי נקראת ׳מלחמתה של תורה׳, דכהולכי מלחמה, על מנת כן נכנסים שיהיו כמה מהם נזוקים והרבה נחלשים מרוב זהירות ועבודה. כך הוגי התורה כמה מהם נחלים ונתשים, אבל היוצא בשלום מן המלחמה מוצא שכרו משלם.
״וכרביבים עלי עשב״, הטל מלחלח בנחת את העשב הדק ומרבהו. כך ״אמרי פי״ היינו דברי תוכחה הנאמרים בהמון, מתקבלים בנחת ומרכך לבבם.
והקדים לימוד הלכות ללימוד הנוח כטל, דכל זמן שלא השתקע האדם בעמל תורה המכונה ״לקחי״, אין לו להזיל ענייני דרוש הנאמרים כטל, באשר שנוח לטעות ולהטעות בהם.
[הרחב דבר: והיינו שהזהיר רבי אליעזר לתלמידיו (ברכות כח,ב) ׳מנעו בניכם מן ההגיון׳, ופירש רש״י ׳שלא יעסקו במקרא יותר מדי׳. ואין הכוונה שלא ילמדו הרבה מקרא, וגם הלא לא נזכרה במלת ׳הגיון׳ ביחוד – מקרא, דמשמעות ׳הגיון׳ הוא – עיון, כדפירש רש״י במסכת עבודה זרה (יט,א) ״יהגה״ – יעיין. אלא הכי פירושו, ׳מנעו בניכם׳ שלא הגיעו עוד ללמוד התלמוד, ועומדים בלימוד מקרא ׳מן ההגיון׳ – שהוא העיון, שלא יעיינו עוד בלימודם שהוא מקרא, באשר לא עמדו עוד על עיון התלמוד לכוון אל האמת {ואיתא בשמות רבה (מא,ה) ״ככלתו״ (שמות לא,יח), אמר ר׳ לוי אמר רשב״ל, מה כלה זו מקושטת בכ״ד קשוטין, כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ״ד ספרים. ומזה יש להבין, דכמו אשה שאינה כלה, אין לה להתקשט בכ״ד קישוטין, ואם תתקשט תהא חשודה לזונה, ורק רשאה לקפל תכשיטיה ולהניח בחיקה, כך מי שאינו תלמיד חכם אין לו להיות זריז ולפרש מליצת המקרא לפי דעותיו, ואם מפשיט המקרא הרי זה חשוד לסור מן הדרך, שהטעות מצוי, ורק רשאי להיות בקי במקרא אבל לא לפרש, אם לא שהוא תלמיד חכם בקי בתלמוד}.
ובב״ר פרשת תולדות (סו,ג) אמרו: ״ורוב דגן״ (בראשית כז,כח) – זה תלמוד, ״ותירוש״ – זה אגדה. וכן בריש ויקרא רבה: ״יחיו דגן״ (הושע יד,ח) – בתלמוד, ״ויפרחו כגפן״ – באגדה. למדנו, כשם שאין לשתות יין לפני מאכל לחם, באשר היין משכר אז ביותר ומאבד את הדעת, כך אין להשקיע הדעת באגדה לפני התלמוד, שהוא מאבד את הדעת אז. ומזה יש להבין דמכל שכן אי אפשר לקוות להשיג מעלת התלמוד וחכמת הטבע יחד, אם לא שיקדים עמל התלמוד הרבה. ואחר שכבר עמל ומצא כדי מדתו, אז יכול להפנות גם לשארי חכמות, ויהיו שניהם שמורים ומתקיימים בידו.
והרי זה האדם המעלה דומה לעץ מאכל, דכמו עץ מאכל גידולו וטובו משתלם בשלשה דברים – גשם מטרות עוז, טל, ושמש, ושלשה אלה לא ביחד משתמשים לטובת הפרי, אלא, מתחילת גידול הפרי העיקר הוא הגשם המרובה, כדאיתא בתענית פ״א (תענית ג׳:) ׳מטרא רזיא לאילנא׳, ואין הטל והשמש מועילים אז כלל, עד שגדל הפרי ונצרך להמתיקו, אז טוב שיבוא הטל לרככו ולהמתיקו. ואח״כ באה השמש וממתיקתו יותר. מה שאין כן בעוד לא גדל כל צרכו בגשם אין השמש מועילה כלל. ולא עוד אלא אפילו הטל הבא לרכך, באה השמש ומגביהתו וממשיכתו מן הפרי.
כך אדם המעלה גדל ע״י התלמוד שנמשל למטר, וע״י הבנת המקרא שהוא דברי אגדה ונמשל לטל מגיע למוסרים טובים ואיך להתנהג בהליכות עולם ולהגביה הנפש, וע״י חכמת הטבע שנמשל לשמש, כמבואר בקהלת (א,ג) ״מה יתרון לאדם... שיעמול תחת השמש״, דמשמע הטבע מגיע עוד לכבוד לפני אומות העולם ולעשות גדולות בישראל. אבל סדר הגידול העיקר הוא הגשם, ואח״כ טוב בדברי אגדה שנמשל לטל, ואח״כ טוב להמתיק עוד כוחו ע״י חכמות חיצוניות שהוא השמש. מה שאין כן בעוד לא גדל בלימודו אין חכמות חיצוניות מועילות למעלת כבוד הישראלי כלל, ולא עוד אלא אפילו לימוד המקרא והעיון בו שנמשל לטל, באים חכמות חיצוניות ומגביהים המוסר היוצא מהם, ומטים המקראות לעקלקלות. {והושע הנביא (ו,ד) הוכיח ״מה אעשה לך אפרים מה אעשה לך יהודה, וחסדכם כענן בקר וכטל משכים הולך״. הוכיח את אפרים במדה טובה שלו שהוא רב חסד, אבל בזמנו היה חסדם ״כענן בקר״. והוכיח את יהודה במדה טובה שלו, שהוא שקידת התורה, אבל בזמנו היה ״כטל משכים הולך״, פירוש, כי בתלמוד לא עסקתם בימי נעורים, ורק במקרא שנמשל לטל, ואח״כ בחכמות חיצוניות שהוא כח השמש הממשיך אליו את הטל, כך המקרא גם כן משכים והולך ואין גשם התלמוד מעכבו}.]
כי שם ה׳ אקרא:⁠15 שהרי דברי נאמרים בברכה בשם ה׳ לפניה16, על כן יש בה כח להתברך בפיכם, דהברכה היא תועלת להצלחת הלימוד.
הבו גודל לאלהינו: ואתם ענו אמן, כפירוש רש״י ברכות (כא,א). ובזה מתגדל כח הברכה ומוספת בה תועלת, שהרי עניית אמן מגוף הברכה היא, כפירוש רש״י שם (מז,א)⁠17, והכי איתא בירושלמי.
1. משמעות שם הויה (ה׳).
2. משמעות שם ״אלהים״.
3. משמעות שם ״אלהים״.
4. שהוזכרו בפסוקים א-ב.
5. על המילים ״עד תאות גבעות עולם״.
6. אמר רב יהודה, גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה, שנאמר ״יערוף כמטר לקחי״ ואין ״לקח״ אלא תורה, שנאמר ״כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו״. רבא רמי, כתיב ״יערוף כמטר לקחי״ וכתיב ״תזל כטל אמרתי״, אם תלמיד חכם הגון הוא – כטל, ואם לאו – עורפהו כמטר.
7. כפי שביאר רבינו בפסוק א׳.
8. ״האזינו השמים״.
9. משמעות של ׳אמירה׳ לעומת ׳דיבור׳.
10. כדאיתא במסכת ע״ז (ה,ב).
11. מבנה הפסוק הוא א-ב א-ב, ״יערוף כמטר לקחי – כשעירים עלי דשא״, ״תזל כטל אמרתי – כרביבים עלי עשב״.
12. זו המשמעות של ״שעירים״, עיין רבינו לעיל ד״ה כשעירים.
13. ״דשא״ הם צמחים גדולים.
14. המטר.
15. המשך הסבר רבינו את הפסוקים על פי דעת חז״ל שכל הענין מוסב על התורה ועל תלמידי חכמים.
16. מנין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר ״כי שם ה׳ אקרא״ (ברכות כא,א).
17. ד״ה עד שיכלה אמן מפי העונים.
הבו גודל – שד״ל בתרגומו מסב אותו אל שמים וארץ האמורים למעלה, אבל נוכל לפרשו ג״כ מוסב לשומעים, שבהם הוא חפץ שלקחו ואמרתו יעשו רושם.
כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו – פירושו ע״ד מושכל, כי העיקר התכליתי אשר יתנהג האומה באופן טבעי מושגח פרטי, וזה כי יקצרו ויאספו דגנם וראשית כל אשר לו יובא בית ה׳ ולמשרתיו הקדושים, ושלש פעמים בשנה יעזבו כל אשר להם תחת כנפי הבטחון האלהי ויבואו להראות פני ה׳, וכאשר יישירו לכת תוסיף הארץ לתת פריה ותהיה חיתת ה׳ על הגוים סביב, ובכל מפעל ומצעד יזכיר ויברך שם הבוי״ת, וחיים כזה הוא חיים רוחניים, ויקר שעה אחת מכל חיי העוה״ב לכל מתבונן, לא כן בימי משה אשר נפרצו גבולות הטבע ונהרסו מבצרי ההנהגה התמידית, רק לא פעלו מאומה, והמן יורד וכל אחד רואה עמוד הענן וכבוד ה׳, וה׳ הולך לפניהם, הלזה יקרא תכליתי, הלא אין זה רק חיי העוה״ב, חיים של מלאכים, וכמאמרם ז״ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן, וכבר חז״ל בעמדם על ענין זה הפליגו לדבר ודרשו ברוח קדשם שקר החן זה דורו של משה והבל היופי זה דורו של יחזקיה, שגם בו היה נס ופלא במפלת סנחריב וכיו״ב בעמידת הצל וכיו״ב, אשה יראת ה׳ כו׳ זה דורו של ריב״א שהיו עשרה מתכסין בטלית אחד כו׳, וזה אשה הוא החומר שהחומר פעל פועל אלהי, לא כן בדורות הללו כמעט בטלה הבחירה ונהרסו מפעלי החומר, אך למה נצרכו לזה אם אין זה התכלית האמתי, אולם כאשר יסוד התורה אנכי ולא יהיה כן יסוד האמונה והאומה הוא מ׳ שנה האלו, כי בזמן כזה יכלו לפרש התורה היטב ולזכך נפשותם עד היותם יותר במעלה כאישים הנבדלים והשרישו האמונה והנפש האלהי בזרעם אחריהם, וגם זה המופת על האמת לקלי הדעת כמו״ש רמב״ם, ולכך הוצרכו למשה, וזה באבות לא נראה הקב״ה בהנהגה הנסיית רק אברהם נתן ה׳ כו׳ עבור כברת ארץ, וזה ושמי ה׳ לא נודעתי להם, לא כן במשה הוא איש האלהים בעילא דמטרוניתא (זוה״ק) שהוא ביטול מוסדות הטבע אשר היא המטרוניתא המנהגת בתבל (הגר״א), ולכן אמר להם משה דעו כי בכם יהיה הנהגה הטבעית אשר נקרא בשם אלהים, רק כי שם ה׳ אקרא, שזה הנהגה נסית, הבו גודל לאלהינו, שבזמן שישראל עושין רצונו ש״מ מוסיפין כח בפמליא של מעלה הוא הנהגה טבעית אשר היא הפמליא של מעלה. והבן.
כי שם ה׳ אקרא – בספרי שמלאכים מזכירים אחרי שלש תיבות ומשה אמר די לי שאהיה אחד מז׳ במלאכים, לכן הזכיר אחר כ״א תיבות. לכן מצאנו בפ׳ גיד הנשה שישראל מזכירין אחר ב׳ תיבות, הוא הכלל, אבל מלאכים המה פרטיים שאינן מתעלין זה מזה, וזה שאינן נתפעלין מזה אל זה, וזה שהשיב כלום רציחה יש בכם כו׳ שבכלליותם המה פרטיים שאינן צריכין זה לזה ואינן מתעלין ע״י הקבוץ, לא כן האדם הוא צריך לחברו וכמו שאמר ב״ז אדה״ר כו׳ לכן תורה תכליתה הוא הקבוץ והכלליות שנפעל כל אחד מחברו ונתעלה על ידו, לכן הכלל מתעלה יותר מעשרה פעמים מהיחיד, שבעשרה פעמים משני תיבות היה צ״ל למשה להזכיר אחר עשרים תיבות והוא היה מזכיר אחר כ״א תיבות, ולכן במאה אומר נברך כו׳ לאלהי ישראל, ועשרה פורסין על שמע ומזמנין בשם שמתעלין בכלליותן למאה עשר פעמים ככה, ומפני שהוא יותר מעשר לכן ט׳ וקטן מצטרפין, וכשמת הנפש ישראלי מתעלה כמלאך, לכן אמרו כשהוא חי קולו אחד כשהוא מת קולו שבע. ודו״ק.
כי שם ה׳ אקרא – אמר רב יהודה, מניין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו1. (ברכות כ״א.)
כי שם ה׳ אקרא – מניין לברכת התורה לאחריה מן התורה, א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן, אתיא שם שם מברכת המזון, כתיב הכא כי שם ה׳ אקרא וכתיב התם (פ׳ עקב) וברכת את ה׳, מה להלן ברכה לאחריו אף כאן ברכה לאחריו.⁠2 (ירושלמי ברכות פ״ז ה״א)
הבו גדל – שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן, מנא הני מילי,⁠3 א״ר אבהו, דאמר קרא כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו.⁠4 (ברכות מ״ה.)
הבו גדל – תניא, רבי אומר, כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו, אמר להם משה לישראל, בשעה שאני מזכיר שמו של הקב״ה אתם הבו גודל לאלהינו5. (יומא ל״ז.)
הבו גדל – תניא, מניין לעומדים בבית הכנסת ואומרים ברכו את ה׳ המבורך שעונים אחריהם ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד, שנאמר כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו6 (ספרי).
הבו גדל – תניא, מניין לאומר יהא שמיה רבא מברך שעונים אחריו לעלם ולעלמי עלמיא ת״ל הבו גודל לאלהינו7. (שם)
הבו גדל – מכאן שעל כל ברכה ששומעים צריך לענות ברוך הוא וברוך שמו8 (תשובת הרא״ש כלל ד׳).
1. סמך על הדרשה שבסמוך מיומא ל״ז א׳ דכשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן, וזה הוא הפי׳ כי שם ה׳ אקרא – בברכה, אתם הבו גודל לאלהינו, ויתבאר בסמוך. ונראה דהא דסמיך ברכה זו על דברי תורה, משום דבראש הענין כתיב יערף כמטר לקחי דקאי אתורה כמבואר בדרשות בפסוק הקודם, ובדרשה הבאה יתבאר מקור מכאן לברכה על התורה לאחריה.

ועיין ברכות י״א ב׳ מחלוקת החכמים אם מברכים רק קודם למוד מקרא או גם קודם למשנה ותלמוד, ולכאורה מה טעם למחלוקת זו, ולמה לא נברך גם אמשנה ותלמוד. וצ״ל דכונת המחלוקת במה יוצאין חובת מצות ת״ת אם במקרא או במשנה או בתלמוד שהוא בלול ממקרא ומשנה וגמרא [ע״ל בפ׳ ואתחנן בפ׳ ושננתם לבניך], ופליגי במה היא ברכה חיובית.

ועיין בס׳ המצות להרמב״ם במצות עשי״ן הנוספות לדעת רמב״ן מצוה ט״ו שעפ״י דרשה והיקש זה מנה מצות ברכת התורה למ״ע דאורייתא, וכן משמע מלשון הגמרא בברכות שהבאנו בדרשה הקודמת מניין לברכת התורה לפניה מן התורה וכו׳. ובעל מגילת אסתר הסכים לדעת רמב״ן וכמדומה לי שהוא מקום מצויין שבעל מגילת אסתר יסכים לרמב״ן ולא ימצא זכות להרמב״ם, ועיין מש״כ בפ׳ שופטים (י״ט י״ג).

והנה בבבלי ברכות י״א ב׳ מחלוקת החכמים אם הא דמברכין על התורה לפניה הוא רק קודם למקרא או גם קודם למשנה וגמרא, ומשמע דכל עיקר המחלוקת היא רק בברכה לפניה אבל בברכה לאחריה הכל מודים דאין מברכין רק על הקריאה בספר תורה, וצריך טעם למה לא מספקינן גם אמשנה ותלמוד בברכה זו. ונראה הסברא בזה, משום דהקריאה בס״ת יש לה זמן מוגבל, כי גוף הקריאה היא תקנת משה שיהיו קורין בשבת במנחה ובשני ובחמישי, ובשבת בודאי מסודר סדר הקריאה, ובמועדים ג״כ מסודר לקרות פרשה מענין החג, וא״כ לכל אלו הקריאות יש שעה קבוע ושיעור קבוע ושייך לזה ברכה לאחריה, כלומר לאחר הזמן ולאחר השיעור, משא״כ במשנה וגמרא שאין זמן ושעה קבועה ללמודן, כי לעולם זמנם וחובתם, כמש״כ והגית בו יומם ולילה, ולכן אף דמפסיק מלמודו לא שייך לברך, כיון דהגמר לא יכלה לעולם וכל ימי חייו משועבד להלמוד, ולא יונח כלל על הפסק זה ברכה לאחריה, כיון דאין לחיובה אחרית וקץ ודו״ק.

ונראה ראיה נאמנה לסברא זו ממש״כ התוס׳ בנדה נ״א ב׳ בענין הא דבני מערבא הוו מברכי כשמסלקין תפילין אשר קדשנו במצותיו לשמור חוקיו וכתבו התוס׳ דאנו לא קיי״ל לברך בשעת סלוקן משום דבני מערבא היו ס״ל דלילה לאו זמן תפילין ולכן היו מברכין כשהיו חולצין סמוך לשקיעת החמה, משא״כ אנו קיי״ל לילה זמן תפילין מדאורייתא, [ואך מדרבנן גזרו לחלצן שמא יישן בהם], וא״כ לא שייך לברך על סלוקן, כיון דחיובן נמשך גם בלילה, וזה ממש כסברתנו בנדון דידן שחיוב ת״ת לעולם לא נפסק ולכן לא שייך בה ברכה לאחריה, ודו״ק.
2. בברכת המזון כתיב מפורש ברכה לאחריה, ואכלת ושבעת וברכת. והנה הלשון שם שם לא נתבאר יפה, דהא בברכת המזון לא כתיב כלל שם, ואולי הכונה אתיא ה׳ ה׳ [השם השם], אך אמנם לא מצינו דוגמת גז״ש כזו, וצ״ע.
3. דשלשה ראוים לברכה בצירוף.
4. הבו – לשון רבים, ואין רבים פחות משנים, והאחד הקורא הרי שלשה. ועיין בסוגיא כאן [ע״ב] יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא כרכי ריפתא בהדו הדדי, לא הוי בהו חד דהוי מופלג מחברי׳ לברוכי להו, אמרי, הא דתנן שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן הני מילי היכי דאיכא אדם גדול אבל היכי דכי הדדי נינהו חילוק ברכות עדיף, ולא נתבאר מנא להו בכלל חילוק זה. וצ״ל דכיון דעיקר צירוף ברכות בשלשה ילפינן ממשה והוא הלא היה גדול על כולם לכן דנינן מיניה כותיה.
5. כנראה מפרש פי שם ה׳ אקרא כמו כאשר, כלומר, אז כאשר אקרא בשם ה׳ אתם הבו גודל, ומבואר בגמרא שעל יסוד זה נהגו הקהל לענות ברוך שם כבוד מלכותו אחר הכה״ג כשהיה קורא את השם בביהמ״ק. ועיין בפסחים נ״ו א׳ חקרו בגמרא טעם למנהגנו שאנו אומרים אחר שמע ישראל ברוך שם כבוד מלכותו ולכאורה צ״ע בכלל חקירה זו, והלא מבואר שמדינא צריך להיות כן אחר הזכרת השם כמו בכה״ג ביוהכ״פ. ונראה דענין החקירה הוא משום דהחיוב לומר זה הוא כשאחד מזכיר השם והצבור עונים, אבל אנו שאומרים הא והא, הזכרת השם וגם ברוך שם כבוד מלכותו צריך טעם לדבר וזו היא חקירת הגמרא.

ודע דמאוד הדבר תמוה בעיני מה שנהגו אצלנו שהמברך אומר גם הוא קריאת הקהל ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד, בין בתורה בין בתפלה, והלא לפי מקור דין זה מבואר שא״צ כלל לחזרת המברך והמתפלל, וכמו שאמר משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב״ה אתם הבו גודל, ומזה יסוד לכל העניות אחר המברך והמתפלל כמבואר בדרשות הסמוכות, וא״כ מכיון דהתם סידר משה שהוא יקרא והקהל יענו כך צריכים לנהוג אחריו, ואם תאמר שגם התם היה משה חוזר אחר הקהל, זה אינו, חדא דהלשון לא משמע כן, כמבואר שאמר אני מזכיר ואתם הבו גודל, ותו דמצינו בענין כזה מפורש סדר הקריאה והעניה כמו בסוטה ל׳ ב׳ משה אמר כי גאה גאה והם אומרים אשירה לה׳, ולא היה משה חוזר דבריהם, יעו״ש. וא״כ גם כאן לא יתכן כן, ובפרט כי אין ענין הקריאה מורה כן.

ומה שהביאו הפוסקים ראי׳ מברהמ״ז שאומר המברך נברך שאכלנו משלו ואח״כ חוזר ואומר עם המברכים ברוך שאכלנו משלו [עיין בב״י לטור או״ח סי׳ נ״ז] לדעתי אין כל ראיה לכאן, דכיון דאינו אומר הלשון ברכו אלא נברך הכונה היא שמזמין את המברכים וגם אותו בעצמו לברך על המזון, ולכן מברכים הם וגם הוא, משא״כ בקריאת התורה שכל הצבור מזומנים לקרוא והוא בברכתו מזכיר שמו של הקב״ה לתכלית שיתנו הם גודל להקב״ה כמו שעשה משה וישראל, א״כ צריך לנהוג כמו שנהג משה וישראל כמבואר שהוא הזכיר את השם והם נתנו גודל.

לכן לדעתי טוב ויפה דעת מהר״ם מרוטנבורג שא״צ המברך והחזן לחזור דברי הצבור ברוך ה׳ המבורך, והובאו דבריו בב״י שם, ואף כי בשו״ע לא פסקו כמותו ואף לא הביאו דעתו כלל, בכ״ז נראה לי שאין לדחותה כלל, ואדרבה סוגיא דשמעתתא מורה ברווחה כותיה, כמבואר, וכ״כ בפשיטות הרמב״ם בפי״ב ה״ה מתפלה. ומה שהביא בב״י שם מירושלמי ברכות אינו שייך לעניננו, ועיין בזה.
6. ועיין מש״כ לעיל באות הקודם וצרף לכאן.
7. עיין מש״כ לעיל אות ל״ג וצרף לכאן. ולכאורה צ״ע במנהגנו שהקהל מתחיל מן יהא שמיה רבא מברך, וכ״מ בברכות ג׳ א׳ בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך וכו׳, והרי כפי המבואר כאן נוסח זה קבוע לש״ץ, ואף גם זאת קשה, כי לפי המבואר כאן הוי מקור אמירה ועניה זו מן הדרשה כי שם ה׳ אקרא וכו׳, וכמבואר בסוגיא דיומא שהבאנו בדרשה שלמעלה, אמר להם משה לישראל, בשעה שאני מזכיר שמו של הקב״ה אתם הבו גודל, ומבואר בדרשה דלעיל לענין זימון דאחד קורא ושנים עונים דים לצירוף קריאה ועניה זו דכי שם ה׳ אקרא, וא״כ מבואר דרשאי לומר קדיש גם לפני שנים, וזה בודאי אינו, שהרי קיי״ל מפורש במשנה מגילה כ״ג ב׳ דקדיש הוא מהדברים שבקדושה שאין נאמרים בפחות מעשרה, ועיין לפנינו בפ׳ אמור בפ׳ ונקדשתי בתוך בני ישראל.

ולכן נראה דצריך בהכרח לפרש דברי הספרי דאין הכונה על אמירת הש״ץ וענית הקהל, אלא רק על אנשים הנכנסים לביהכנ״ס ושומעים את הצבור אומרים יהא שמיה רבא מברך צריכים הם לענות לעלם ולעלמי עלמיא, אבל בצבור וש״ץ צריכים לענות כל הנוסח יהא שמיה רבא וכו׳ כנהוג אצלנו ורק בעשרה, ודו״ק בזה, כי הוא דבר מחודש וצריך תלמוד שלא נתעוררו בו הפוסקים.
8. גם יסוד דרשה זו בנוי על הדרשה דלעיל מיומא ל״ז א׳ כי שם ה׳ אקרא וגו׳, אמר להם משה לישראל, בשעה שאני מזכיר שמו של הקב״ה אתם הבו גודל, ומסיים שם, חנניא אומר זכר צדיק לברכה, אמר להם נביא לישראל, בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה, עיי״ש, ודין זה הובא באו״ח סי׳ קכ״ד ס״ה. ובס׳ חרדים הובא מדרש שצריך לענות על כל ברכה ברוך הוא וברוך שמו, ולא ידעתי על מה סמכו רבים ושלמים למנוע מעניה זו, ואף כי שמעתי טעמים על זה אבל אינם מתקבלים לי. ועיין בס׳ מעשה רב להגר״א סי׳ מ״ג.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ד) הַצּוּר֙א תָּמִ֣ים פׇּֽעֳל֔וֹב כִּ֥י כׇל⁠־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑טאֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃
The Rock, his work is perfect, for all his ways are justice, a God of faithfulness and without iniquity, just and right is he.
א. הַצּוּר֙ =א,ל,ל1 ומ״ש באות צד״י רגילה
• יש ספרים=הַצּוּר֙ באות צד״י גדולה, וכך במ״ג דפוס ונציה.
ב. פׇּֽעֳל֔וֹ א=פָּֽעֳל֔וֹ (געיה)
• ל=פָּעֳל֔וֹ (אין געיה)
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שז]
הצור – הצייר שהוא צר את העולם תחלה ויצר בו את האדם שנאמר (בראשית ב׳:ז׳) וייצר ה׳ אלהים את האדם.
תמים פעלו – פעולתו שלימה עם כל באי העולם ואין להרהר אחר מעשיו אפילו עילה של כלום ואין אחד מהם שיסתכל ויאמר אילו היו לי שלש עינים ואילו היו לי שלש ידים ואילו היו לי שלש רגלים ואילו הייתי מהלך על ראשי ואילו היו פני הפוכות לאחורי כמה היה נאה לי תלמוד לומר כי כל דבריו משפט, יושב עם כל אחד ואחד בדין ונותן לו מה שהוא ראוי לו.
אל אמונה – שהאמין בעולם ובראו.
ואין עול – שלא נבראו בני אדם להיות רשעים אלא צדיקים וכן הוא אומר (קהלת ז׳:כ״ט) לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים.
צדיק וישר הוא – מתנהג בישרות עם כל באי העולם.
דבר אחר: הצור – התקיף. תמים פעלו – פעולתו שלימה עם כל באי העולם ואין להרהר אחר מעשיו אפילו עילה של כלום ואין אחד מהם שיסתכל ויאמר מה ראו אנשי דור המבול להשטף במים ומה ראו אנשי מגדל שנתפזרו מסוף העולם ועד סופו ומה ראו אנשי סדום להשטף באש וגפרית ומה ראה אהרן ליטול את הכהונה ומה ראה דוד ליטול את המלכות, ומה ראו קרח ועדתו שתבלעם הארץ תלמוד לומר כי כל דרכיו משפט, יושב עם כל אחד ואחד בדין ונותן לו מה שראוי לו. אל אמונה, בעל הפקדון.
ואין עול – גובה שלו באחרונה שלא כמדת בשר ודם מדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מפקיד אצל חבירו כיס של מאתים ויש לו אצלו מנה כשהוא בא ליטול את שלו אומר לו צא מנה שיש לי בידך והי לך את השאר. וכן פועל שעשה אצל בעל הבית ויש לו בידו דינר כשהוא בא ליטול את שכרו אומר לו צא דינר שיש לי בידך והי לך את השאר, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא אל אמונה בעל הפקדון ואין עול גובה את שלו באחרונה.
צדיק וישר הוא – כענין שנאמר (תהלים י״א:ז׳) כי צדיק ה׳ צדקות אהב.
דבר אחר: הצור – התקיף.
תמים פעלו – פעולתם של באי העולם שלימה לפניו מתן שכרם של צדיקים ומחת פורענותם של רשעים אלו לא נטלו כלום משלהם בעולם הזה ואלו לא נטלו כלום משלהם בעולם הזה ומנין שלא נטלו צדיקים כלום משלהם בעולם הזה שנאמר (תהלים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך ומנין שלא נטלו רשעים כלום משלהם בעולם הזה שנאמר (דברים ל״ב:ל״ד) הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי אי מתי אלו ואלו נוטלים, כי כל דרכיו משפט למחר כשהוא יושב על כסא דין יושב עם כל אחד ואחד בדין ונותן לו מה שראוי לו.
אל אמונה – כשם שמשלם לצדיק גמור שכר מצוה שעשה בעולם הזה לעולם הבא כך משלם לרשע גמור שכר מצוה קלה שעשה בעולם הזה בעולם הזה. וכשם שנפרע מרשע גמור על עבירה שעשה בעולם הזה לעולם הבא כך נפרע מצדיק גמור על עבירה קלה שעשה בעולם הזה בעולם הזה.
ואין עול – כשאדם נפטר מן העולם באים כל מעשיו ונפרטים לפניו ואומרים לו כך וכך עשית ביום פלוני וכך וכך עשית ביום פלוני אתה מאמין בדברים הללו והוא אומר הן אומרים לו חתום שנאמר (איוב ל״ז:ז׳) ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו.
צדיק וישר הוא – והוא מצדיק את הדין ואומר יפה נידנתי וכן הוא אומר (תהלים נ״א:ו׳) למען תצדק בדבריך.
דבר אחר: הצור תמים פעלו – כשתפסו את רבי חנינה בן תרדיון נגזרה עליו גזירה לישרף עם ספרו אמרו לו נגזרה עליך גזירה לישרף עם ספרך קרא המקרא הזה הצור תמים פעלו, אמרו לאשתו נגזרה על בעלך גזרה לישרף ועליך ליהרג קראה המקרא הזה אל אמונה ואין עול, אמרו לבתו נגזרה גזירה על אביך לישרף ועל אמך ליהרג ועליך לעשות מלאכה קראה המקרא הזה (ירמיהו ל״ב:י״ט) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות אמר רבי כמה גדולים צדיקים אלו שבשעת צרתם הזמינו שלשה פסוקים של צידוק הדין מה שאין כן בכל הכתובים, כיוונו שלשתם את לבם וצידקו עליהם את הדין עמד פילוסופוס על אפרכיא שלו אמר לו מרי אל תזוח דעתך ששרפת את התורה שממקום שיצאת חזרה לה לבית אביה אמר לו למחר אף דינך כיוצא באלו אמר לו בשרתני בשורה טובה שמחר יהא חלקי עמהם לעולם הבא.
דבר אחר: הצור תמים פעלו – כשירד משה מהר סיני נתקבצו ישראל אצלו אמרו לו רבינו משה אמור לנו מה היא מדת הדין למעלה אמר להם איני אומר לכם לזכות את הזכיי ולחייב את החייב אלא אפילו להחליף בדבר אל אמונה ואין עול.
סליק פיסקא
[Piska 307]
"The rock (hatzur), perfect is His work": "hatzur" — "hatzayar" (the artist). He formed the world and formed the man in it, viz. (Bereshit 2:7) "And the Lord G-d formed the man.⁠"
"Perfect is His work": His work is whole with all creatures, and His ways are not to be brought into question. The slightest variation is not to be entertained regarding them — "If I had three eyes,⁠" "If I had three hands" "If I had three feet,⁠" "If I could walk on my head,⁠" "If my face faced backwards" — "how wonderful it would be!⁠" This is the intent of "Perfect is His work.⁠"
"for all of His ways are justice": He sits in judgment with everyone and gives him what he deserves. "a faithful G-d": He believed in the world and created it.
"without wrong": He did not create men to be wicked, but to be righteous, as it is written (Koheleth 7:29) "G-d made man just, but they sought many devices.⁠"
"Righteous and just is He": He deals justly with all of His creations.
Variantly: "The Rock": "the Resolute.⁠" "Perfect is His work": His work is whole with all creatures, and His ways are not to be brought into question. The slightest variation is not to be entertained regarding any of them — "What did the men of the generation of the flood see that brought the deluge upon them?⁠" "What did the men of the Tower (of Bavel) see that caused them to be scattered from one end of the world to the other?⁠" "What did the men of Sodom and Amorah see to be swept away by fire and brimstone?⁠" "What did Aaron see that accorded him the priesthood?⁠" "What did David see that accorded him kingdom?⁠" "What did Korach and his congregation see to be swallowed up by the earth?⁠"
Thus: "For all of His works are justice": He sits in judgment with everyone and gives him what he deserves. "a faithful G-d": trustworthy.
"without wrong": claiming what is His in the end. For not as His way is the way of flesh and blood. The way of flesh and blood: One deposits two hundred with his neighbor, and owes him one hundred. When he comes to claim his deposit, the neighbor says: Deduct the hundred that you owe me and here is the rest. But He who spoke and brought the world into being is not so; but He is "a faithful G-d without wrong" — He claims what is His in the end.
"Righteous and just is He": as it is written (Psalms 11:7) "For the Lord is righteous and loves righteousness.⁠"
Variantly: "The Rock": the resolute one. "Perfect is His work": The work of His creatures is "whole" before Him. He delays the reward of the righteous and He delays the punishment of the wicked. The former take nothing (of their reward) in this world, and the latter take nothing (of their reward) in the world to come, as it is written (Devarim 32:34) "Is it (My reward) not laid up with Me, sealed in My stores (in the world to come)?⁠" When do both receive (their punishment)?
In the future, when He sits on the seat of justice, viz. "for all of His ways are justice.⁠" In the future, when He sits in judgment with each one, He gives him what he deserves. "He is a G-d of trust": Just as He rewards an absolute tzaddik in the world to come for the "lightest" mitzvah that he performed in this world, so, He "rewards" an absolute evildoer in this world for the lightest mitzvah that he has performed. And just as He punishes an absolute evildoer in the world to come for a transgression that he performed in this world, so, He punishes in this world an absolute tzaddik for a transgression that he has performed.
"without wrong": When a man departs from the world, all his deeds come and present themselves to him one by one, saying: "This is what you did on this and this day. Do you believe it?⁠" The man: "Yes, I do.⁠" The deed: "Sign!⁠" — and he signs, viz. (Iyyov 37:7): "He makes the hand of every man sign.⁠"
"Righteous and just is He.⁠" He (the man) vindicates His judgment (of him), saying: "Correctly did You judge me,⁠" viz. (Psalms 51:6) "So that You are (found) righteous in Your words, vindicated in Your judgments.⁠"
When they seized R. Chanina b. Teradyon, it was decreed upon him to be burned together with his Torah scroll. They said to him: It was decreed upon you to be burned together with your Torah scroll — whereupon he recited "The Rock, perfect is His work.⁠" They said to his wife: It was decreed upon your husband to be burned together with his Torah scroll, and upon you to be executed — whereupon she recited "He is a G-d of trust, without wrong.⁠" They said to his daughter: It was decreed upon your father to be burned together with his Torah scroll, upon your mother to be executed, and upon you to sit in a hovel of harlots — whereupon she recited (Jeremiah 32:19) "Great in counsel and mighty in deed, Your eyes are open to all the ways of men to give to a man according to his ways and according to the fruit of his deeds.⁠" Rebbi said: How great are these righteous ones, who were presented in the time of their affliction with these three verses of vindication of (G-d's) justice (tzidduk hadin), (the likes of) which are not to be found in all of the writings! All of them directed their hearts (to Heaven) and vindicated His judgment upon them — whereupon a philosopher stood up against his consul, (who had issued the decree, and said to him: Don't let your head swell over having burned the Torah scroll. As soon as you left, it (the Torah) returned to its Father's house. The consul: Tomorrow, your fate will be as theirs. The philosopher: Glad tidings! — Tomorrow, let my portion be with those in the world to come!
Variantly: "The Rock, perfect is His work": When Moses descended from Mount Sinai, all of Israel came to him and said: Moses, our teacher, what is the attribute of justice like on high? He answered: Not only does He not exculpate the guilty and inculpate the innocent, but even vis-à-vis "exchanging" (i.e., deducting one from the other), "He is a G-d of trust, without wrong.⁠"
[End of Piska]
הצור תמים פעלו הצור הצייר שצייר את העולם מתחלה והושיב את האדם בתוכו שנ׳ (בראשית ב׳:ז׳) וייצר ה׳ אלה׳ את האדם:
תמים פעלו פעולתו שלימה עם כל באי העולם אין אדם בעולם שיאמ׳ אלו היה לי שלש עינים אלו היה לי שלש רגלים אלו היה לי שלש ידים אלו היו פני הפוכות לאחור אלו הייתי מהלך על ראשי הייתי נאה למה כי כל דרכיו משפט ישב בדין על כל אחד ואחד ונתן לו את הראוי לו:
אל אמונה שהאמין בעולם ובראו, ואין עול מגיד הכת׳ שלא ברא המקום את בני אדם להיות רשעים אלא להיות צדיקים שנ׳ (קה׳ ז׳:כ״ט) לבד ראה זה מצאתי אשר עשה אלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים:
צדיק וישר הוא שהוא נוהג בישרות עם כל באי העולם:
ד״א הצור הדיין:
תמים פעלו פעולתו שלימה עם כל באי העולם אין אדם בעולם שיאמ׳ מה ראה דור המבול להישטף במים דור הפלגה להתפזר מסוף העולם ועד סופו אנשי סדום להשרף באש ובגפרית קרח ועדתו שתבלעם הארץ אהרן ליטול כהונה ודוד לטול מלכות למה כי כל דרכיו משפט ישב בדין על כל אחד ואחד ונתן לו את הראוי לו:
אל אמונה בעל הפקדון:
ואין עול גובה את שלו באחרונה שלא כמדת בשר ודם מדת הקב״ה מדת בשר ודם אדם מפקיד אצל חבירו מאתים והוא חייב לו מנה כשהוא בא ליטול את שלו הוא אומ׳ לו צא מנה שלי שאת חייב לי והא לך השאר וכן פועל שעשה מלאכה עם בעל הבית והוא חייב לו דינר כשהוא בא ליטול את שכרו הוא אומ׳ לו צא דינר שאת חייב לי והא לך השאר אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא אל אמונה בעל הפקדון:
ואין עול גובה את שלו (באמונה) [באחרונה]:
צדיק וישר הוא כמו שנ׳ (תהלים י״א:ז׳) צדיק ה׳ צדקות אהב:
ד״א הצור (תמ׳) התקיף תמים פעלו פעולתן של באי העולם שלימה לפניו מתן שכרן שלצדיקים ומחת פורענתן שלרשעים לא אלו נטלו משלהם כלום בעולם הזה ולא אלו נטלו משלהם כלום בעולם הזה ומנ׳ שלא נטלו הצדיקים משלהם כלום בעולם הזה שנ׳ (תהלים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ומנ׳ שלא נטלו הרשעים משלהם כלום בעולם הזה שנ׳ (דברים ל״ב:ל״ד) הלא הוא כמס עמדי אימתי אלו ואלו באין ליטול את שכרן למחר כשהוא יושב על כסא הדין יושב עם כל אחד ואחד בדין ונותן לו מה שראוי לו לכך נאמ׳ כי כל דרכיו משפט:
אל אמונה ואין עול מגיד הכת׳ כשם שהוא נותן לצדיק גמור שכר מצוה קלה שעושה בעולם הזה לעולם הבא כך הוא נותן לרשע גמור שכר מצוה קלה שעושה בעולם הזה ובעולם (הבא) [הזה] וכשם שהוא פורע מרשע גמור על עבירה קלה שעשה בעולם הזה בעולם הבא כך הוא פורע מן הצדיק הגמור על עבירה קלה שעשה בעולם הזה בעולם הזה:
ואין עול בשעת פטירתו שלאדם מן העולם מעשיו נפרטין לפניו והן אומ׳ לו כך וכך עשית ביום פל׳ כך וכך עשית במקום פל׳ אין את מודה על הדברים הללו והוא אומ׳ להן הין הין והן אומ׳ לו טול וחתום והוא נוטל וחותם שנ׳ (איוב ל״ז:ז׳) ביד כל אדם יחתום:
צדיק וישר הוא כשהוא מצדיק עליו את הדין וכן הוא אומר יפה נידנתי לקיים מה שנ׳ (תהלים נ״א:ו׳) למען תצדק בדברך תז׳ בשפט׳:
ד״א הצור תמים כשירד משה מהר סיני נתקבצו ישראל אצלו אמ׳ לו רבינו משה אמור לנו מדת הדין מה היא מדת הדין שלמעלן אמ׳ להם איני אומ׳ לכם שהוא מזכה את הזכאי ומחייב את החייב אלא אפלו להחליף בדבר אל אמונה ואין עול:
תַּקִּיפָא דְּשָׁלְמִין עוֹבָדוֹהִי אֲרֵי כָל אוֹרְחָתֵיהּ דִּינָא אֱלָהָא מְהֵימְנָא דְּמִן קֳדָמוֹהִי עַוְלָא לָא נָפֵיק מִן קֳדָם דְּזַכַּאי וְקַשִּׁיט הוּא1.
1. מרפא לשון: מפני שכל דרכיו משפט ולכן פעלו תמים ודאי, והוא אל אמונה ואין עול מפני שהוא צדיק וישר... וחצי הפסוק האחרון הוא כפל חציו הראשון במלות שונות כדרך השירות.
the Mighty One whose works are perfect; for all His ways are justice; a faithful God from whom no iniquity proceeds, just and true is He.
אמר משה נבייא אנה חמיתא לרבון כל עלמייה י״י מפלג יומא ועבד יתה לארבע חלקין תלת שעין לעי באוריתה ותלת שעין יתב בדינה ותלת שעין מזווג זוגין בין גבר לאתתה ומרים וממך ותלת שעין מפרנס כל עלמא צדיקה דלית קדמוי שקר ארום כל ארחתיה דינין וקשוט אלהה היימנה דלית קדמוי עוולה זכיי וקשוט בדינה הוא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חמית״) גם נוסח חילופי: ״חמי״.
אמר משה נביא כד סליקית לטוורא דסיני חמית רבון כל עלמיא י״י מרבע יומא לארבעא חולקין תלת שעין עסיק באורייתא ותלת עסיק בדינא ותלת מברזג בין גבר לאיתא וגזר למרומם ומאיך ותלת מפרנס כל ברייתא דהכין כתיב תקיף דשלמין עובדוי ארום כל אורחתוי דינא אלקא מהימנא דמן קדמוי עוולא לא נפיק דזכיי וקשיט הוא.
Mosheh the prophet said: When I ascended the mountain of Sinai, I beheld the Lord of all the worlds, the Lord, dividing the day into four portions; three hours employed in the law, three with judgment, three in making marriage bonds between man and woman, and appointing to elevate or to abase, and three hours in the care of every created thing: for so it is written: The Mighty One whose works are perfect, for all His ways are judgment, a faithful God before whom no iniquity comes forth, pure and upright is He.
אמר משה נביא כד סלקית למרומא חמית תמן רבון כל עלמיא יי מרבע יומא לארבע חולקין תלת שעין עסיק באורייתא ותלת שעין עסיק בדינא ותלת שעין עסיק מפרנס עלמא ותלת שעין מזווג גבר לאיתא תקיפא דשלמין עובדוהי ארום כל אורחתיה דינין דקשוט אלהא מהימנא וקשיטא ולית קדמוי שקר צדיק וקשיט בדינא הוא.
(The same words to) – three hours, uniting the marriage yoke of the husband to the wife...a faithful God and true; falsehood is not before Him; He is just and upright in judgment.
[ד] הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ – יְשַׁעְיָה אָמַר, דִּרְשׁוּ י״י בְּהִמָּצְאוֹ (ישעיהו נ״ה:ו׳). וְדָוִד אָמַר, דִּרְשׁוּ י״י וְעֻזּוֹ וְגוֹ׳ (דברי הימים א ט״ז:י״א). לָמָּה אָמַר, בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד (שם). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ, פְּעָמִים נִרְאֶה וּפְעָמִים אֵינוֹ נִרְאֶה, פְּעָמִים שׁוֹמֵעַ וּפְעָמִים אֵינוֹ רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ, פְּעָמִים עוֹנֶה וּפְעָמִים אֵינוֹ עוֹנֶה. פְּעָמִים נִדְרָשׁ וּפְעָמִים אֵינוֹ נִדְרָשׁ, פְּעָמִים מָצוּי וּפְעָמִים אֵינוֹ מָצוּי, פְּעָמִים קָרוֹב וּפְעָמִים אֵינוֹ קָרוֹב. כֵּיצַד, נִרְאָה לְמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדִבֶּר י״י אֶל מֹשֶׁה (שמות ל״ג:י״א). חָזַר וְנֶעְלָם מִמֶּנּוּ, כְּשֶׁאָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבוֹדֶךָ (שם פסוק יח). וְכֵן נִרְאָה לְיִשְׂרָאֵל בְּסִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרְאוּ אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (שם כ״ד:י׳). וְאוֹמֵר: וּמַרְאֶה כְּבוֹד י״י (שם פסוק יז). חָזַר וְנֶעְלָם מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה (דברים ד׳:ט״ו). וְאוֹמֵר: קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שׁוֹמְעִים (דברים ד׳:י״ב). וּכְשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּשִׁעְבּוּד פָּרֶךְ, וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם (שמות ב׳:כ״ד). כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ, לֹא שָׁמַע י״י בְּקוֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם (דברים א׳:מ״ה). עָנָה לִשְׁמוּאֵל בַּמִּצְפָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּצְעַק שְׁמוּאֵל אֶל י״י וַיַּעֲנֵהוּ י״י (שמואל א ז׳:ט׳). חָזַר וְלֹא עָנָהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר י״י אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל עַל שָׁאוּל (שם ט״ז:א׳). עָנָה לְדָוִד וְאָמַר, דָּרַשְׁתִּי אֶת י״י וְעָנָנִי (תהלים ל״ד:ה׳). חָזַר וְלֹא עָנָהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אַרְצָה (שמואל ב י״ב:ט״ז). וּכְתִיב: גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת (שם פסוק יד). וּבִזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, מָצוּי לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת י״י אֱלֹהֶיךָ (דברים ד׳:כ״ט). וְאִם לֹא עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, בְּצֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת י״י וְלֹא יִמְצְאוּ, חָלַץ מֵהֶם (הושע ה׳:ו׳). פְּעָמִים קָרוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: קָרוֹב י״י לְכָל קוֹרְאָיו (תהלים קמ״ה:י״ח). פְּעָמִים אֵינוֹ קָרוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: רָחוֹק מֵרְשָׁעִים י״י (משלי ט״ו:כ״ט). וּכְתִיב: יִשָּׂא י״י פָּנָיו אֵלֶיךָ (במדבר ו׳:כ״ו). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים (דברים י׳:י״ז). עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה, נוֹשֵׂא לוֹ פָּנִים. יָכֹל לַכֹּל. תַּלְמוּד לוֹמַר: אֵלֶיךָ, וְלֹא לְאֻמָּה אַחֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלַיִם לְמַעַן תִּוָּשֵׁעִי (ירמיהו ד׳:י״ד), אִם עָשׂוּ תְּשׁוּבָה. וְאִם לָאו, כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר (שם ב׳:כ״ב). לְכָךְ אָמַר יְשַׁעְיָה, דִּרְשׁוּ י״י בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאוּהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו, צְאוּ וְהַכְרִיזוּ בְּכָל מֶמְשַׁלְתִּי שֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב וְדָן דִּינֵי מָמוֹנוֹת, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵסֶק עִם חֲבֵרוֹ, יָבֹא לְפָנַי וַאֲנִי דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַד שֶׁלֹּא אֵשֵׁב לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת. וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ אָמַר לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁאֲנִי דָּן אֶת הָעוֹלָם בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָאֵלּוּ, בְּפֶסַח עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנַי כִּבְנֵי מָרוֹן, בַּחַג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם. וּבְאֵלּוּ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים יוֹשֵׁב לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת, לְהַעֲשִׁיר אוֹ לְהַעֲנִי, לְהַרְבּוֹת אוֹ לְמָעֵט. אֲבָל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דָּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת, אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: בִּתְקִיעָתָא דְּרַב, וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר וְכוּ׳. וְאִם עֲשִׂיתֶם תְּשׁוּבָה לְפָנַי בְּלֵב שָׁלֵם, אֲנִי אֲקַבֵּל אֶתְכֶם וְאָדוּן אֶתְכֶם לְכַף זְכוּת, שֶׁשַּׁעֲרֵי שָׁמַיִם פְּתוּחִין וְאֶשְׁמַע תְּפִלַּתְכֶם, שֶׁאֲנִי מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלּוֹנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים, עַד שֶׁלֹּא אֶחְתֹּם גְּזַר דִּין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. לְכָךְ נֶאֱמַר: דִּרְשׁוּ י״י בְּהִמָּצְאוֹ. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה דָּר בִּמְדִינָה וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה מַכְעִיסִין אוֹתוֹ, כָּעַס הַמֶּלֶךְ וְיָצָא מִתּוֹכָהּ כְּמוֹ עֲשָׂרָה מִילִין וְעָמַד לוֹ. רָאָהוּ אָדָם, אָמַר לִבְנֵי הַמְּדִינָה, דְּעוּ שֶׁהַמֶּלֶךְ עִמָּכֶם בְּכַעַס וְהוּא מְבַקֵּשׁ לִשְׁלֹחַ לִגְיוֹנוֹתָיו עַל הָעִיר לְהַחְרִיבָהּ, צְאוּ וּפַיְּסוּהוּ וְיַחְזֹר אֶצְלְכֶם, עַד שֶׁלֹּא יַרְחִיק מִכֶּם. פִּקֵּחַ אֶחָד הָיָה שָׁם, אָמַר לָהֶם: שׁוֹטִים, עַד שֶׁהָיָה אֶצְלְכֶם לֹא בִּקַּשְׁתֶּם לְפַיְּסוֹ, וְעַכְשָׁו קֹדֶם שֶׁיִּתְרַחֵק צְאוּ אֶצְלוֹ אוּלַי יְקַבֵּל אֶתְכֶם. לְכָךְ כְּתִיב: דִּרְשׁוּ י״י בְּהִמָּצְאוֹ, אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁהוּא שָׁרוּי בֵּינֵיכֶם. שֶׁכֵּן יְחֶזְקֵאל אוֹמֵר, וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם (יחזקאל מ״ג:ח׳). הֱוֵי, קְרָאוּהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב, יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבוֹתָיו וְיָשׁוּב אֶל י״י וִירַחֲמֵהוּ וְגוֹ׳ (ישעיהו נ״ה:ו׳-ז׳).
[ה] הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ וְגוֹ׳ – צַדִּיק, שֶׁעוֹשֶׂה צְדָקוֹת עִם בָּנָיו. כְּשֶׁרוֹאֶה אָדָם שֶׁהוּא עָנִי וְיֵשׁ בְּיָדוֹ מַעֲשִׂים טוֹבִים, וְהוּא מִתְפַּלֵּל לְפָנָיו, וְאוֹמֵר כְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל תַּעֲשֶׂה לִי צְדָקָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אוֹצְרוֹתָיו וְנוֹתֵן לוֹ, הָדָא הוּא דִּין, כִּי צְדָקוֹת עוֹשֶׂה. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר דָּוִד, מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ וְגוֹ׳ (תהלים ל״א:כ׳). אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לְךָ אוֹצְרוֹת צְדָקָה הַרְבֵּה. וְאִם לֹא תְּחַלְּקֵם לִי וְלַחֲבֵרַי הַצְּרִיכִים, לָמָּה רַב טוּבְךָ.
[Siman 4] The Rock, His action is perfect: Yishaiyahu said, "Pursue the Lord in His being found" (Isaiah 55:6), and David said, "Pursue the Lord and His might, etc.⁠" (I Chronicles 16:11). Why did he [continue to] say, "seek His face always?⁠" To teach you [that] the Holy One, blessed be He - may His name be blessed - sometimes appears and sometimes does not appear; sometimes hears and sometimes does not want to hear; sometimes answers and sometimes does not answer; sometimes is pursued and sometimes is not pursued; sometimes is found and sometimes is not found; sometimes is close and sometimes is not close. How is this? He appeared to Moshe, as it is stated (Exodus 33:11), "And the Lord spoke to Moshe.⁠" He went back and disappeared from him, when he said to Him, "Please show me Your glory" (Exodus 33:18). And so [too,] He appeared to Israel at Sinai, as it is stated (Exodus 24:10), "And they saw the God of Israel,⁠" and it states (Exodus 24:17), "And the appearance of the glory of the Lord.⁠" [But] He went back and disappeared from them, as it is stated (Deuteronomy 4:15), "since you did not see any picture,⁠" and it states (Deuteronomy 4:15), "the voice of words do you hear.⁠" And when Israel were in Egypt in torturous subjugation, "And God heard their moaning" (Exodus 2:24). [But] when they sinned, "The Lord did not hear your voice and did not listen to you" (Deuteronomy 1:45). He answered Shmuel at Mitspeh, as it is stated (I Samuel 7:9), "and Shmuel cried out to the Lord [...] and the Lord answered Shmuel.⁠" [But] He went back and did not answer Him, as it is stated (I Samuel 16:1), "And the Lord said to Shmuel, 'Until when are you mourning for Shaul.'" He answered David - and it stated (Psalms 34:5), "I have pursued the Lord and He answered me.⁠" [But] He went back and did not answer him, as it is stated (II Samuel 12:16), "and David fasted a fast, and he went in and laid down on the ground,⁠" and it is written (II Samuel 12:14), "also the child that is born to you will surely die.⁠" And at the time that Israel repents, He is found for them, as it is stated (Deuteronomy 4:29), "And from there, you will seek the Lord, your God [and you will find Him].⁠" But if they do not repent, "They will go with their sheep and cattle to seek the Lord, but they will not find Him; He has cast them off" (Hosea 5:6). Sometimes He is close, as it is stated (Psalms 145:18), "Close is the Lord to all who call to Him"; [but] sometimes He is not close, as it is stated (Proverbs 15:29), "Far from evildoers is the Lord.⁠" And it is written (Numbers 6:26), "And the Lord shall lift His face"; but [another[ verse states (Deuteronomy 10:17), "Who does not lift the face.⁠" [Only] if [one] repents, He lifts His face to him. It is possible [that He does this] for all. [Hence] we learn to say "to you" (Numbers 6:26) - but not to another nation; as it is stated (Jeremiah 4:14), "Wash your heart from evil, Jerusalem, in order that you be saved" - if they repent. But if not, "Even if you wash with natron [... your iniquity is before Me]" (Jeremiah 2:22). Hence Yishaiyahu said, "Pursue the Lord in His being found; call to Him in His being close.⁠" [There is a relevant] parable: To what is the matter similar? To a king who said to his servants, "Go out and announce in all of my dominion that I am sitting and judging financial cases. Anyone who has an issue with his fellow - let him come in front of Me, and I will judge him favorably, [now] before I sit to judge capital cases.⁠" And so [too,] did the Holy One, blessed be He - may His name be blessed - say to Israel, "My sons, Know that I judge the world at these four periods: At Pesach about the grain; at [Shavouot] about the fruit of the trees; at Rosh HaShanah, all those that come to the world come in front of me like bnei Maron; and at [Sukkot] about the water. On three of these periods, I sit to judge financial cases, to make wealthy or make poor, to increase or to decrease. But on Rosh HaShanah, I judge capital cases, whether for death or life - as you say in the shofar blows of Rav, 'And upon it is said, about the provinces, etc.' But if you repent with a full heart, I will accept you and judge you favorably. As the gates of the Heavens are open and I will hear your prayers, since I 'observe from the windows, peer through the lattice,' [now] before I seal the judgement on Yom Kippur.⁠" Hence it is stated, "Pursue the Lord in His being found.⁠" Rabbi Shmuel bar Nachmani said, "[There is a relevant] parable: To what is the matter similar? To a king who resided in a province and the people of the province were angering him. The king got angry and went outside of it [a distance of] ten mil and he stayed there. A man saw him, [and] he said to the people of the province, 'Know that the king is angry with you and he is seeking to send his legions upon the city to destroy it. Go out and appease him and he will return to you, before he distances himself from you.' A clever man was there, [and] he said to them, 'Fools, While the king was with you, you did not seek to appease him. And now before he distances himself, go out to him. Maybe he will accept you.'" Hence it is stated, "Pursue the Lord in His being found" - these are the ten days of repentance, that he is found among you, as so did Yechezkel say, "a wall between Me and them" (Ezekiel 43:8). This is "call to Him in His being close. Let the evildoer leave his path and a man his thoughts of iniquity and return to the Lord and He will have mercy upon him" (Isaiah 55:6-7).
[Siman 5] The Rock, His action is perfect, etc. righteous (tsadik): as He does charity (tsedakot) with His children. When He sees a man who is poor and has good deeds in his hand, and he prays in front of Him and says, "Like Your great name, do charity for me" - the Holy One, blessed be He, opens His treasuries and gives to him. This is this - as He gives charity. And this is what David stated, "How abundant is Your goodness that You have in store, etc.⁠" (Psalms 31:20). Said David in front of the Holy One, blessed be He, "I know that you have many treasuries of charity. But if you do not distribute them to me and my fellows that need [it], for what is Your abundant goodness?⁠" "Do - you recompense the Lord thus": The [letter,] hay (which is the word, Do,) is removed from [the word,] the Lord. Why? As it is the end of the signature of Moshe: Take the beginning of the words of the verses until the hay of "Do - you the Lord" - such as the hay from "Listen (Haazinu),⁠" the yod from "Come down (Yeaarof),⁠" the kaf from "For (Ki) I call the name of the Lord,⁠" the hay from "The Rock (Hatsur),⁠" the shin from "Destruction (Shichet) of His,⁠" and the hay from "Do - you the Lord" - and you will find that it all amounts to the numerical equivalent of the count of [the letters of] Moshe. And that is the signature of Moshe - like a man who completes his book and signs his name at the end of his book. And hence the hay is removed from the Lord.
הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פׇּעֳל֔וֹ כִּ֥י כׇל⁠־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא
במישרים להכליל שני כרובים
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים. מַהוּ בְּמֵישָׁרִים? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךְ - לְהַכְלִיל שְׁנֵי כְרוּבִים, זָכָר וּנְקֵבָה, מֵישָׁרִים וַדַּאי. וְעַל זֶה, וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים.
כשלא נמצא זכר ונקבה אינו כדאי לראות פני שכינה
וְכָתוּב, (במדבר ז) וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו (וגו׳) מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, מִכָּאן לָמַדְנוּ, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁלֹּא נִמְצָא זָכָר וּנְקֵבָה, אֵינוֹ כְּדַאי לִרְאוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים קמ) יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךְ, וְשָׁנִינוּ, כָּתוּב (דברים לב) צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא, זָכָר וּנְקֵבָה, אַף כָּאן כְּרוּבִים זָכָר וּנְקֵבָה. וַעֲלֵיהֶם כָּתוּב, (תהלים צט) אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים. וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים. וּמִשּׁוּם כָּךְ, (שמות כה) וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ.
מה טוב ומה נעים כששבת אחים גם יחד פנים בפנים
שָׁנִינוּ שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹסֵי, פַּעַם אַחַת הָיָה צָרִיךְ הָעוֹלָם לְמָטָר, בָּאוּ לִפְנֵי שִׁמְעוֹן רַבִּי יֵיסָא וְרַבִּי חִזְקִיָּה וּשְׁאָר הַחֲבֵרִים. מְצָאוּהוּ שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִרְאוֹת אֶת רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, הוּא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, פָּתַח וְאָמַר, (תהלים קלג) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד. מַה זֶּה שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו. בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ אֶחָד עִם אֶחָד, מַשְׁגִּיחִים פָּנִים בְּפָנִים, כָּתוּב מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים.
וּכְשֶׁהַזָּכָר מַחֲזִיר פָּנָיו מִן הַנְּקֵבָה - אוֹי לָעוֹלָם, שֶׁאָז כָּתוּב, (משלי יג) וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט. בְּלֹא מִשְׁפָּט וַדַּאי. וְכָתוּב (תהלים פט) צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךְ, שֶׁלֹּא הוֹלְכִים זֶה בְּלִי זֶה. וּכְשֶׁמִּשְׁפָּט מִתְרַחֵק מִצֶּדֶק - אוֹי לָעוֹלָם
(זהר ויקרא דף נט:)
הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פׇּעֳל֔וֹ כִּ֥י כׇל⁠־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא
אל – גזירת הרחמים
פָּתַח וְאָמַר, (דברים לב) הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, זֶהוּ הַצּוּר שֶׁאָמַרְנוּ. אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, שֶׁכָּתוּב וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי, וְכָתוּב (תהלים יח) הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, וַהֲרֵי שָׁנִינוּ, אֵל - גְּזֵרַת הָרַחֲמִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כג) אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם, (שמות לד) אֵל רַחוּם וְחַנּוּן? אָמַר לוֹ, לֹא כָּךְ, שֶׁשָּׁנִינוּ שֶׁשּׁוֹלְטִים הָרַחֲמִים עַל הַדִּין. אֵל לְבַדּוֹ יְכֹלֶת הוּא, וְהָרְשׁוּת הִיא שֶׁלּוֹ.
יכולת – שלטון אל
מַה זֶּה יְכֹלֶת? שִׁלְטוֹן, כְּלוֹמַר, שִׁלְטוֹן שֶׁל אֵל, הִתְגַּבְּרָה הַגְּזֵרָה שֶׁלּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לא) יֵשׁ לְאֵל יָדִי, (הרשות שלו) הַיְכֹלֶת שֶׁל הָעַיִן הָרָע. אָמַר לוֹ, וַהֲרֵי כָּתוּב (דברים י) הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר. אֵל גָּדוֹל מְנַצֵּחַ, אֵל לְבַדּוֹ מְנַצֵּחַ. וְכָתוּב (שם לט) הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט - הִנֵּה צוּר. אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל וְגוֹ׳הִנֵּה נָחָשׁ עֲלֵי צוּר.
ואין עול – שדרך הנחש להסיט דרכו
נַחֲזֹּר לַדְּבָרִים הָרִאשׁוֹנִים, וְכָתוּב (איוב ח) הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט?! מִשּׁוּם שֶׁדֶּרֶךְ הַנָּחָשׁ לְהָסִיט דַּרְכּוֹ, לָכֵן כָּתוּב וְאֵין עָוֶל.
הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט, חַס וְשָׁלוֹם?! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הַיְנוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים פה) אֶשְׁמְעָה מַה יְּדַבֵּר הָאֵל ה׳. וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ (שמות ד), כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד.
שני מטות היו אחד של משה ואחד של הקב״ה
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, שְׁנֵי מַטּוֹת הָיוּ - אֶחָד שֶׁל מֹשֶׁה, וְאֶחָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִמַּשְׁמָע שֶׁכָּתוּב (שם יז) וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים. שֶׁשָּׁנִינוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נוֹטֵל מֹשֶׁה הַמַּטֶּה, הָיָה כְּאִלּוּ הָיָה בִּרְשׁוּתוֹ וּבִיכָלְתּוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות ד) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. וַדַּאי שֶׁבְּיָדוֹ לָקַח, אֶלָּא מַהוּ בְּיָדוֹ? בִּרְשׁוּתוֹ, כְּאִלּוּ הוּא שֶׁלּוֹ.
מטה של משה היה ברשותו עד שהוקדם המשכן ואח״כ רק לצורך ניסים
וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הָיָה עַד שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן. כֵּיוָן שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הֶחֱזִיר הַמַּטֶּה לִפְנֵי הָעֵדוּת, וּמִשָּׁם הָיָה נוֹטְלוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ נִסִּים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (במדבר כ) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה׳. כֵּיוָן שֶׁלְּקָחוֹ, הֲרֵי הוּא בִרְשׁוּתוֹ, וּכְשֶׁלּוֹ הָיָה.
מטה של משה מעץ או מסנפירינון
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אוֹתוֹ הַמַּטֶּה שֶׁל סְנַפִּירִינוֹן הָיָה, וּמִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית נִבְרָא, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ - וְהַמִּכְתָּב וְהַמַּטֶּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל עֵץ הָיָה.
(זוהר חדש בשלח)
אלכ׳אלק אלצחיח פעלה אלד׳י כל סירה באלחכם אלטאיק ד׳ו אלאמאנה לא ג׳ור ענדה הו אלעדל אלמסתקים
היוצר שכל פעולותיו באמת, אשר כל הנהגתו במשפט, בעל היכולת הראוי לאמון, אין עוול אצלו, הוא הצדק הישר.
אל אמונה – אל צדק. (ספר השרשים ״אמן״)
הצור תמים פעלו – אף על פי שהוא חזק, כשיביא פורענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא, אלאא תמים פעלו.
אל אמונה – לשלםב לצדיקים צדקתם לעולם הבא, ואף על פי שמאחר את תגמולם, סופו לאמן את דבריו.
ואין עול – אף לרשעים משלם שכר צדקתם לעולםג הזה.
צדיק וישר הוא – הכל מצדיקים עליהם את דינו, וכך ראוי וישר להם. צדיק – מפי הבריות, וישר הוא – וראוי להצדיקו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד אופ׳ 34: ״כי אם בדין אלא״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״אלא בדין כי״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1: ״ד׳א׳ משלם״ (צ״ע בפיענוח האותיות של המלה הראשונה).
ג. כן בכ״י לייפציג 1 (והשוו רש״י דברים ל״ג:ו׳). בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, מוסקבה 1628: ״בעולם״.
הצור תמים פעלו THE ROCK, HIS WORK IS PERFECT – Although He is strong (הצור!) yet when He brings punishment upon those who transgress His will, He does not bring it in a flood of anger, but in deliberate judgment, because תמים פעלו HIS WORK IS PERFECT.
אל אמונה A GOD OF FAITHFULNESS – faithful to recompense the righteous their righteousness in the world to come; and even though He defers their recompense, in the end He will prove faithful (אמן) to His promise.
ואין עול AND WITHOUT INJUSTICE – even to the wicked He pays the reward for their meritorious deeds, but in this world (Sifre Devarim 307:11; cf. Rashi on Devarim 7:10).
צדיק וישר הוא – The meaning is: All acknowledge His judgment to be just (צדיק), and this is befitting and right of them (ישר), i.e., He is declared צדיק by the mouth of men, וישר, and it is right for them to declare Him צדיק, as righteous.
פס׳: הצור תמים פעלו – שצייר את עולמו בתחלה כענין (בראשית ג) וייצר ה׳ אלהים את האדם.
תמים פעלו – פעולתו שלימה. כל באי העולם אינו יכול לומר אילו הייתי כראוי כן היה טוב. אילו הייתי מהלך מראשי הייתי נאה אלא כל שעשה הקב״ה עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע.
כי כל דרכיו משפט – הכל הוא במשפט הכל הוא עשה בחכמה להיות יושב במשפט על כל אחד ואחד נותן לו את הראוי לו.
אל אמונה1לא ברא הקדוש ברוך הוא העולם אלא על האמת.
ואין עול – מגיד שלא ברא הקב״ה את האדם אלא להיות צדיק דכתיב (קהלת ז׳:כ״ט) לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר וגו׳.
צדיק וישר הוא – שהוא נוהג עם באי העולם בישרות.
ד״א: הצור תמים פעלו – פעולתו שלימה אין אדם יכול לומר מה ראה הקב״ה לשטוף דור המבול. לבלבל דור הפלגה. להפוך את סדום. לבלע קרח ועדתו.
כי כל דרכיו משפט – שישב עליהם בדין ונתן לכל אחד ואחד כראוי לו, אל אמונה אין גובה אלא בדין ואמונה.
2ואין עול – גובה את שלו באחרונה.
צדיק וישר הוא – דכתיב (תהלים יז) כי צדיק יי צדקות אהב.
ד״א: הצור תמים פעלו – התקיף. תמים פעלו פעולת כל באי העולם שלימה לפניו. שכרן של צדיקים. ופורענותן של רשעים. הצדיקים שכרן שמור שנאמר (שם כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. והרשעים שמור עונשן שנאמר (דברים ל״ב:ל״ד) הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי. אל אמונה מגיד הכתוב שכשם שהוא נותן לצדיק גמור שכר מצוה קלה שעשה בעולם הזה לעולם הבא כך הוא נותן לרשע.
ואין עול – כשם שהוא פורע מן הרשע על עבירה קלה שהוא עושה בעוה״ז לעוה״ב כך הוא פורע מן הצדיק מן העבירה שעשה בעוה״ז ובשעת פטירתו של אדם מצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני שנאמר (תהלים נ״א:ו׳) למען תצדק בדברך תזכה בשפטך:
1. לא ברא הקב״ה וכו׳ אלא על האמת. יובן עפ״י מאמרם ז״ל אר״א הכל ברא הקב״ה חוץ מן השקר שלא בראו אלא ב״א בודין אותן מלבן:
2. ואין עול גובה שלו באחרונה. היינו השכר לצדיקים והעונש לרשעים הכל באחרונה בעה״ב:
הצור תמים פעלו – שירה זו לעד היא (דברים ל״א:י״ט-כ״א), לפיכך מדברת השירה אחר שיבא לישראל פורענות חטאתם:
הצור תמים פעלו – בכל פורענות שהביא עליכם, צדיק וישר הוא – כמו שמפרש והולך, שהטיב לכםא מכמה עניינים, והם: וישמן ישורון {וגו׳} ויטש אלוה עשהו (דברים ל״ב:ט״ו).
א. כך בדפוס ראשון. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): להם.
הצור תמים פעלו THE ROCK – HIS DEEDS ARE PERFECT: This poem serves as a witness.⁠1 That is why the poem describes [what will happen in the future] after misfortunes come upon Israel [as punishment] for their sin.⁠2
THE ROCK – HIS DEEDS ARE PERFECT: In whatever misfortune He brought upon you, HE WAS TRUE AND JUST. So the poem explains in the continuation that God did many kinds of good things for the Israelites, but they, [on the other hand, the verse says of them that] (vs. 15) “Jeshurun grew fat ... and forsook God who fashioned him.”3
1. See above 31:19-21 and Rashbam’s commentary to 31:19.
In a sense, Rashbam’s approach is similar to what many modern Bible critics say about the poem. G. E. Wright called the poem, “the lawsuit of God.” See the discussion by von Rad in his commentary to vss. 39-43.
2. Rashbam is dealing with the perceived anachronistic nature of our poem. Since in the continuation the poem describes Israelite defeats at the hands of their enemies, it gives the impression of having been written long after Moses’ death. Critics often conclude that our poem must have been composed after the beginning of the decline of the Israelites in the land of Israel. (See e.g. von Rad, ibid.)
Rashbam explains that the poem was composed by Moses as a “witness” and that it was meant for use in the future. This follows from his explanation above (ad 31:19) that the poem “testifies about the calamity that will befall them if they do not observe the commandments. Then they will understand [later when the punishment comes] that the reason that they are suffering is because of their sins.” In other words, Rashbam is explaining how this poem, which is being recited by Moses before the entry into the land, describes events that will take place far in the future, when the Israelites suffer defeat or exile.
3. Rashi’s commentary reads many ideas into our verse – the idea that God’s punishments are just, that God rewards the wicked for the few good things that they do, and that He occasionally delays rewarding the righteous. Rashbam limits the verse to a statement about the justice of God’s punishments. Rashbam’s is the standard way in which this verse is understood and used in Jewish liturgy. The phrase serves as the opening line of the Ṣidduq ha-din (“Acceptance of Judgment”) prayer, recited at a burial.
והחל: הצור תמים פעלו – להודיע, כי כל מה שאירע לישראל בעבור מעשיהם הרעים היה.
וטעם הצור – שהוא עומד תמיד כצור [הנראה לבני אדם].⁠א ואל תתמה, כי כתוב: כאריה ישאג (הושע י״א:י׳), כי לא יוכל המדבר לדמות מעשה השם כי אם אל מעשיו, כי הכל מעשיו. וכן: צור לבבי (תהלים ע״ג:כ״ו), כמו: משען ותוקף ועמידה.
ויש אומרים: מלשון צורה. וכן: וצורם לבלות שאול (תהלים מ״ט:ט״ו). ועיקרם שאין לו עצם מקבל רק הוא צור קדמון. והראשון נכון בעיני.
תמים פעלו – כי כל מפעל פועל חסר בעבור הצטרכו לאשר הוא למעלה ממנו, ואין כן פועל השם הנכבד, [וזה טעם: תמים].⁠ב והכל שנים חוץ מיוצר הכל, [כי הוא לבדו בכבודו.]⁠ג
כי כל דרכיו משפט – שלא ישתנו רק הם על משפט אחד, וזו היא התהלה. וכל הנבראים ישתנו מעשיהם כפי צרכיהם. ומעשי השם לבדו בגבורה, כפי החכמה. ואין לטעון מעמידת השמש, כי סודו ברור במלת וירח בעמק אילון (יהושע י׳:י״ב), כאשר פירשתיהו.⁠1
אל אמונה – הוא לבדו יש לו גבורת אמת, כי כל גבורה בגבורים היא מקרה ומיד אחר. והטעם: אחר שהוא אל אמונה, לא יתכן שיעשה עול.
ויתכן להיות: ואין עול – בדרכיו.
או: מלת אל – מושך עצמו ואחר עמו, [והטעם: אל צדיק וישר הוא.]⁠ד
וטעם צדיק וישר הוא – בעבור שיאמר: שחת לו (דברים ל״ב:ה׳), אמר כי צדקתו שיחתו עם נפתל. והנה הוא לבדו ישר, ויושר הישר לתקן המעוותין.
1. אין בידינו פירושו של ראב״ע על נביאים ראשונים.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ד. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
[THE ROCK, HIS WORK IS PERFECT.] Moses opens with this phrase to make it known that all that befell Israel did so because of their evil deeds.
The meaning of The Rock is that God, like a rock, is everlasting. Do not be amazed at this,⁠1 for Scripture similarly states, The Lord…shall roar like a lion (Hos. 11:10).⁠2 Scripture does this because one who speaks cannot compare God's work to anything but His works, for everything is His work. Rock, in But God is the rock of my heart (Ps. 73:26), similarly means a support, might, and permanence. Others say that tzur (rock) is related to the word tzurah (image). Compare, tzuram (their form) in And their form shall be for the nether-world (Ps. 49:15). Its basic meaning is that God does not consist of matter,⁠3 which can be molded into a form.⁠4 On the contrary, He is Primary form.⁠5 The first interpretation appears correct to me.
HIS WORK IS PERFECT. All the works of an artisan are incomplete6 because the artisan needs the assistance of one greater than he.⁠7 The work of God alone is perfect. Everything is a duality8 except for the creator of all.⁠9
FOR ALL HIS WAYS ARE JUSTICE. His ways do not change.⁠10 On the contrary, they follow one law.⁠11 This is the praise of God.⁠12 All those who are created change their deeds in accordance with their needs.⁠13 God's works14 were done for His glory,⁠15 with might16 and wisdom.⁠17 The standing still of the sun (Joshua 10:12)18 is no argument to the contrary because, as I explained in its place,⁠19 its secret is clear, from the clause And thou, Moon in the valley of Aijalon (Ibid.).⁠20
A GOD OF FAITHFULNESS AND WITHOUT INIQUITY. God alone has true might,⁠21 for all the might of the mighty is an "accident;⁠"22 that is, it depends on outside sources.⁠23 The meaning of our clause is, it is not possible that God does iniquity because He is a God of faithfulness.⁠24 It is possible that ve-en avel (and without iniquity) means and without iniquity in His ways.⁠25 On the other hand, it is possible that the word El (God) is to be read as if written twice.⁠26
JUST AND RIGHT IS HE. Since Scripture states shichet lo (is corruption His) (v. 5),⁠27 it says a perverse people corrupted God's righteousness.⁠28 Look, God alone is right.⁠29 The rightness of the right is to fix that which is crooked.⁠30 The word lo (v. 5) therefore refers to what He had at first.⁠31
1. That Scripture compares God to a rock.
2. We thus see that Scripture compares God to mundane objects.
3. Hebrew, etzem.
4. According to medieval philosophy everything on earth consists of matter and form.
5. He does not consist of matter. According to this interpretation our clause should be rendered, The Primary form, for all His ways are justice.
6. A human being's work is not perfect.
7. The work of an artisan or an author can always be improved upon. Furthermore, most artisans need assistance. Hence what they alone produce can never be perfect.
8. Matter and form. Some versions read, everything is in flux.
9. God does not consist of matter and form.
10. The laws of nature are unchangeable.
11. They are eternal.
12. That God's works are unchangeable. This is what Moses means by ascribe ye greatness unto our God (v. 3).
13. People change their behavior in accordance with their needs. However, God is unchangeable.
14. The working of the universe. See Chapter 12 of the Yesod Mora.
15. The world reflects God's glory. See Ps. 19:1, The heavens declare the glory of God.
16. Some editions read: God's works alone were done in might. Creation was a mighty act. Compare the blessing recited upon hearing thunder: "Whose might and power fill the world.⁠" Also see Ps. 29:1, Ascribe unto the Lord glory and strength.
17. Hence they are unchanging. See Job 12:13, With Him is wisdom and might. Some editions read: God's works alone were done in might in accordance with wisdom.
18. Which appears to have entailed a suspension of the laws of nature.
19. Ibn Ezra's commentary on the Book of Joshua is no longer extant.
20. See Ralbag on Joshua 10:12. Ralbag was bothered by the issue raised by Ibn Ezra. According to Ralbag the meaning of Joshua 10:12 is, may Israel defeat its enemies while the sun is still over Gibeon and the moon over the valley of Aijalon. Perhaps Ibn Ezra interpreted similarly.
21. The term used for God in our clause is El. El means mighty. (See Ibn Ezra on Ex. 3:15). Hence Ibn Ezra's comment on God's might.
22. Accident in Aristotelian philosophy refers to a quality which is not part of the essence of a being. For example, color is said to be an accident, for the color of an object is not part of its essence.
23. No king or ruler is autonomous. His power is dependent on the will of his underlings.
24. Our verse reads ve-en avel (and without iniquity). The literal meaning of ve-en avel is, and no iniquity. According to this interpretation, and no iniquity means and God does no iniquity.
25. In other words, and no iniquity is short for, and no iniquity in his ways.
26. Our clause is to be read: A God of faithfulness, not a God of iniquity. According to this interpretation, ve-en avel is to be interpreted as if written, ve-en El avel.
27. Shichet literally means he destroyed. Ibn Ezra renders shichet lo as He destroyed that which belonged to Him, that is Israel.
28. Israel corrupted God's righteous ways by sinning..
29. God destroyed the perverse. Hence his act of destruction was not unjust.
30. By punishing the wicked. Hence what God did to Israel was not unjust.
31. In other words, shichet lo means He destroyed what was His, that is, Israel. According to Ibn Ezra the word lo, which usually means him, is to be interpreted as shelo (his).
הצור תמים {פעלו}א – כלומר: דין הוא שתתנו לו גודל, כי הוא צור ותקיף וחזק, וכל יכול הוא, והוא מכלכל דבריו במשפט, ועושה פעולתו בתמימות.⁠ב ואינו מראה כחו להעביר מחרץ המשפט1 עם בריותיו, אלא: צדיק – לעוברי רצונו, שמצדיק משלו, ואינו רוצה ליקח כל דינו, דאם כן לא יוכלו להתקיים.
וישר הוא – לעושי רצונו, שאינו מעכב משכרם כלום.
ולפי שרוצה לספר איך לקח נקמה מישראל, ואחר כך יקח מהאומות שישעבדו בהם, הצדיק תחלה את הדין, שהכל במשפט ובצדק בלא עול.
א. ההשלמה מהפסוק ומופיעה בספר הג״ן.
ב. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: בתמימותיו.
הצור תמים {פעלו} – THE ROCK {HIS WORK} IS PERFECT – Meaning to say: It is just that you ascribe Him greatness, because He is a Rock, powerful and strong, and He is omnipotent, and He orders his affairs with justice, and performs His actions with integrity. And He does not display His power to apply the full judgment which has been decreed upon His creatures, but rather [he is]: צדיק – RIGHTEOUS – to those who violate His will, for He exonerates [only] from His own and does not want to exact His complete due, for if He were to do so, they [i.e. humanity] would not be able to survive.⁠1
וישר הוא – AND HE IS UPRIGHT – To those who do His will, for He does not hold back any of their reward.
And since He wants to tell how He took vengeance from Israel, and afterwards how He shall take it from the nations who enslave them, He first justified the decree, that it is all with justice and righteousness, with no injustice.
1. R"Y Bekhor Shor appears to be saying that Hashem acts justly with both the righteous and the wicked. At times, He might withhold some punishment from the wicked, but only at His own expense. He does not collect all the retribution that is due to Him, since if He were to do so, humanity would not endure. On the other hand, Hashem never withholds reward from the righteous.
הצור תמים פעלו – אדלעיל קאי לשמים ולארץ וד׳ רוחות.
תמים פעלו – פעולותיו בתמימות ושלמות שלא כמדת הקב״ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם בונה בנין אין פעולתו תמימה ושלמה שהרי לא בנה העצים והאבנים והעפר אבל סודרן זה על זה אבל הקב״ה פעלו תמים ושלם שהוא בורא את הכל.⁠1
כי כל דרכיו משפט – לפי שרוצה לספר איך לקח נקמה מישראל ואחר כך מעמים אחרים. בישראל הצדיק תחילה את הדין שכל ענייניו במשפט ובצדק כמו שמפרש והולך.⁠2
1. השוו אבן עזרא.
2. שאוב מר״י בכור שור.
הצור תמים פעליו, "The Rock, all of whose works are perfect;⁠" this is again a reference to the "heaven and earth,⁠" and the four directions on earth, north south, east and west.
תמים פעליו, all of God's activities are performed in a perfect manner, as opposed to the works performed by man. When a human being constructs a building it will always be found that when he reviews it, that he had omitted something which needs replacing, adding, removing, or changing. Not so with anything God has constructed. One of the reasons man cannot complete something perfectly at the first try is that he has not created the raw materials that he uses in the building's construction.
כי כל דרכיו משפט, "for all His ways are just;⁠" Moses wants to tell the Jewish people that although in the limited time that man spends on earth he cannot always live long enough; however, all that God has planned works out perfectly in the end, the fact is that God judges His people first for their wrong doings, (something that results in their repentance and rehabilitation) whereas He deals with the gentile nations later but they will not then have a chance to rehabilitate themselves.) The details of how this works will be spelled out in the verses following.
הצורא – רמז למדת הדין. ואמר כי הפועל הבא ממנו תמים ושלם, לא ימוט ולא ישתנה לעולם.
כי כל דרכיו משפט – הרחמים הם, ולא תבא בפועל חסרון אך במשפט, כי המשפט לאל אמונה, ואין עול בצור, והמשפט צדיק והצור ישר.
א. כן בכ״י מינכן 137, פריס 222. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2 נוסף כאן: ״תמים״. בדפוס ליסבון נוסף כאן: ״תמים פעלו״.
THE ROCK, HIS WORK IS PERFECT. This is an allusion to the attribute of justice. He states His work is perfect for whatever act emanates from Him is perfect and complete, eternally immovable and unchangeable. For all His ways are justice. They are [indeed] the merciful1 ways, and there is no deficiency in [His] work; [rather, His work is performed] but in a just measure.⁠2 For justice belongs to the G-d of faithfulness and there is no injustice3 in the Rock. Thus the justice [dispensed] is righteous and the Rock is upright.
1. Kesef Mezukak suggests that the word "merciful" is incongruous with "the attribute of justice.⁠" Therefore, he deletes "merciful" and substitutes "perfect.⁠"
2. Jeremiah 10:24.
3. In (4) before us.
הצור תמים פעלו – ע״ד הפשט נקרא הקב״ה צור מלשון תוקף וכן (ישעיהו נ״א:א׳) הביטו אל צור חוצבתם, כי כשם שהצור תקיף והוא יסוד הארץ, כן הקב״ה יסוד העולם. ומשה יתחיל עתה לדבר אל העדים ויאמר, אדון זה שאני רוצה לדבר עליו הוא צור ותקיף שאין כמוהו, אבל תמים הוא, אינו בא בתוקף עם בריותיו אלא תמים פעלו, בתמימות וענוה הוא מתנהג עם בריותיו, ובלשון הזה שבח דוד ע״ה (שמואל ב כ״ב:ל״א) האל תמים דרכו, כלומר אע״פ שהוא אל תקיף מדתו עם בריותיו שיתנהג עמהם בתמימות, וזהו כענין שכתוב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, כלומר אע״פ שהוא שדי והוא שגיא כח לא מצאנוהו אנחנו שגיא כח אלא תמים ומרבה לסלוח. וכן דרשו רז״ל כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב״ה אתה מוצא ענותנותו, ודבר זה נזכר בתורה ושנוי בנביאים ומשלש בכתובים. אמר תמים פעלו שאינו כשאר הכחות שפעולתן חסרה לפי שיצטרכו לקבל כח ממי שלמעלה מהם, ואותו כח צריך לכח אחר וכן מכח לכח עד הכח העליון שהוא אדון הכל יתברך שאינו צריך לאחר אלא כל הכחות מקבלין ממנו, ולפיכך תמים פעלו כל פעולותיו שלמות.
ושמעתי מפי מורי הר״ש נר״ו שאין צורך לומר בברכת הלבנה פועל אמת שפעולתה אמת, לפי שפעולת מי שצריך לשל מעלה ממנו אינו אמת, כלומר אינה תמימה ואינה על השלמות, ואין שום פעל על השלמות כי אם פעולתו יתעלה, ועל כן אומר כי ראוי לברך כן פועל אמת שפעולתו אמת וללבנה אמר שתתחדש, ויחזור על הבורא יתעלה שהוא פועל אמת ופעולתו אמת כדרך שאמר בכאן תמים פעלו.
ונראה לי לפרש הצור תמים פעלו, כי משה רמז בכאן על יצירתו של אדם הראשון ועל חטאו ועונשו, והענין מפני שהיה הוא סבה שנגזרה מיתה על כל תולדותיו, ולכך הוצרך משה להזכיר כן ביום מותו, ומה שקראו הצור על שם שהוא צר כל הצורות כלן, וכמו שדרשו רז״ל (שמואל א ב׳:ב׳) אין צור כאלהינו, אין צייר כאלהינו, וכן (ישעיהו כ״ו:ד׳) צור עולמים, צר שני עולמים, וכתיב באדם הראשון (בראשית ב׳:ז׳) וייצר ה׳ אלהים את האדם. וענין הכתוב כי הצור כשיצר אדם הראשון שהיה פעלו ומעשה ידיו היתה כוונתו בו להיותו תמים עובד השם בארץ כמלאך בשמים, ולפי שחטא הענישו במיתה, וזה במשפט, זהו כי כל דרכיו משפט, כי הוא אל אמונה, כלומר הדורות חולפים והוא קיים ואין עול במשפטו כי צדיק וישר הוא, והכתוב שאחריו מפרש ומבאר חטאו, הוא שאמר שחת לו ולא אמר להם, והכוונה שחת אדם הראשון לו לאביו שבשמים, וההשחתה הזו הוא מה שידעת שקצץ בנטיעות, והוא חטא עושי העגל שהזכיר בהן הלשון הזה בעצמו (שמות ל״ב:ז׳) שחת עמך, אע״פ שהחטא חלוק ולא היה קצוץ האב והבנים במקום אחד, ובאר עוד הכתוב במה היה החטא וההשחתה הזו לאדם הראשון, וזהו שאמר לא, כלומר במלת לא, והוא שעבר על לא תעשה באמרו (בראשית ב׳:י״ז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, זהו שאמר שחת לו לא. ואמר בניו מומם, כי בניו קין והבל השחיתו, וכבר ידעת כי זה נהרג וזה נכרת, וההשחתה שעשו היה מומם, מום גדול להם.
הצור תמים פעלו, "the Rock, Whose work is perfect!⁠" According to the plain meaning of the text the term צור applies to God and describes strength, toughness, such as the essence of a rock. Just as rocks appear to be the foundation of the earth, so God has founded the earth and the description fits Him. At this point, Moses starts speaking to the witnesses and says: "this Master about whom I wish to speak is the Rock, and there is none as strong and enduring as He. Nonetheless, His works are perfect" [although He could get away with being imperfect and no one could challenge Him successfully, He obeys His own rules. Ed.]. David used similar language when praising the Lord in Samuel II 22,31 ה-אל תמים דרכו, "the God Whose path is perfect.⁠" He meant that in spite of God's overwhelming power, He deals with His creatures in absolute perfection. We have another verse, in Job 36,22-23 where Elihu mentions that no one ever reproached God for His conduct in spite of the great power He represents. He is even very generous in forgiving His creatures.
Our sages (Megillah 31) state that whenever God's power is mentioned we always find examples of His "modesty,⁠" i.e. of how He restrains Himself in exercising this power. They cite proof of this both from verses in the Torah, the Books of the Prophets, as well as from Scriptures. If David used the expression תמים פעלו, that "His works are perfect,⁠" it is because no other forces of the universe can be perceived as performing their duties in a perfect fashion. Their imperfections consist in that they need divine input in order to perform their tasks at all. They do not originate anything.
I have heard from my teacher Rabbi Shlomo Aderet that there is no need to say the words פועל אמת שפעולתה אמת in the monthly benediction over the new moon, seeing that anyhow any celestial force which needs divine input cannot be perceived as performing what we call פעולת אמת, "a true function.⁠" Such a force is by definition not אמת, true. [According to Sanhedrin 42 and Rashi there, the words פועלי אמת שפעולתה אמת refer to the moon's dependable performance. What Rabbi Shlomo Aderet objected to was the feminine form פועלתה instead of פעולתו. Ed.] The entire line should refer to only a single force to whom the attribute אמת can be accurately applied, i.e. פועל אמת שפעולתו אמת, an obvious reference to God, Who activates the orbit of the moon, and not a reference to the moon per se. [Rather, the fact that the moon needs to renew itself every month as a result of having been reduced in size at the outset is cited by us as part of God's perfection. He was justified in reducing the light of the moon. Ed.] This formula would be parallel to what Moses said here הצור תמים פעלו.
With these words Moses alluded here to the creation of man, his sin, and his punishment. Seeing that Adam's sin became the cause why all his offspring has to die at one point or another, Moses saw fit to choose the day of his death to acknowledge that God and all that He does is perfect. He implied that when God created man He intended for him to be and remain perfect and to serve Him as do the angels in heaven. The word צור is also related to צר, or צייר. He fashioned all creatures including man. When Moses continues describing "His paths as being justice, loyalty, not stained by iniquity,⁠" all these attributes must be viewed as a contrast to man. Seeing man sinned, he deserved to be punished. God Himself remains as He has always been. If anything changed it was the fact that God's favourite creature, man, became corrupt vis-a-vis his Creator, i.e. שחת לו. The singular לו, "to Him,⁠" instead of the word להם, "to them,⁠" makes it plain that Moses describes Adam's sin against his Maker. Our sages, seizing on the meaning of צייר, "painter" in the word צור, suggested that the verse (Samuel II 2,2) אין צור כאלוהינו, might instead be read as אין צייר כאלוהינו, "there is no 'painter, artist' comparable to our God.⁠"
Moses refers to history repeating itself. Whereas Adam had sinned against His Maker, the Jewish people had copied him by making the golden calf, effectively repeating the sin Adam their ancestor had been guilty of, an act of disobedience amounting to dethroning God, or, in the words of our sages, קצץ בנטיעות, "uprooting what had been planted with such care.⁠" (Compare author on Genesis 3,6) We know that this was an act of corruption from when He said to Moses שחת עמך, "your people has become corrupt. (Exodus 32,7) God applied this term to the sin of the golden calf though not all of the Israelites participated in it, so that the description קצץ בנטיעות would appear to be an exaggeration. The word לא which follows the word לו reminds the people that Adam had transgressed a negative commandment. Continuing with the words בניו מומם is an allusion to Kayin and Hevel who also had become corrupt. [This editor has always felt that unless Hevel had been guilty of a major sin God would not have allowed him to become the first victim of murder and to die without having sired children.]
הצור תמים פעלו – דין הוא שתתנו לו גודל כי הוא צור ותקיף. ועושה פעולתו בתמימות. ולא מראה כוחו למרגיזיו.
וישר – הוא לעושי רצונו שאינו מקפח שכרם ולפי שרצה לספר איך עשה נקמה מישראל ואח״כ מן האומות ששעבדו בהם תחילה. הצדיק תחילה את הדין שהכל במשפט ובצדק.
הצור תמים פעלו – דין הוא שתתנו לו גודל כי הוא צור ותקיף ועושה פעולתו בתמימות ואינו מראה כעס למכעיסים לפניו.
צדיק וישר הוא – לעושי רצונו ואינו מקפח שכרם. ולפי שהיה רוצה לספר היאך נוקם נקמה מישראל כשמכעיסין לפניו ואחר כך מן האומות המשעבדים בהן לפי׳ הצדיק דין תחלה.
הצור תמים פעלו, "the Rock, His work is perfect;⁠" it is only fair that you will acknowledge His greatness seeing that he is unshakably strong and therefore whatever He has created is perfect; moreover He does not display anger when facing those who are bent to make Him display His anger.
צדיק וישר הוא, "He is righteous and just.⁠" This refers to those human beings that act in accordance with His will. He does not withhold their reward. Seeing that Moses was bent on explaining how G–d takes revenge from those Israelites who deliberately cause Him anger, before doing the same to the gentile nations, he mentioned the righteous and his judgment first.
הצור תמים פעלו – דין הוא שתתנו גודל לו כי הוא צור ותקיף ועושה פעולתו בתמימות ואינו מראה כעס למכעיסים לפניו. צדיק וישר הוא לעושי רצונו ואינו מקפח שכרם ולפי שרוצה היה לספר היאך ינקום נקמה מישראל כשהכעיסו לו ונקמה שיעשה להם אח״כ מן האומות המשעבדים בהם לפי׳ הצדיק דין תחלה.
הצור תמים פעלו – כתב ר׳ אברהם התחיל בזה להודיע כי כל מה שאירע לישראל בעבור מעשיהם הרעים הי׳:
פעלו – כתב ר׳ אברהם כי כל מפעל חסר בעבור הצטרכו לאשר היא למעל׳ ממנו לבד מפועל השם הנכבד:
כי כל דרכיו משפט – שלא ישתנו רק הם על משפט אחד אבל כל הנבראים ישתנו מעשיהם כפי צורכיהם ומעשה השם לכבודו בגבורה כפי החכמה:
אל אמונה – הוא לבדו יש לו גבורת אמת כי כל גבורה לגבורים היא מקרה ומיד אחר:
ואין עול – שכיון שהוא אל אמונה לא יתכן שיעשה עול:
הצור תמים פעו, "The Rock, perfect is His work;⁠" Ibn Ezra writes that the reason Moses commences with this praise of Hashem, is to make plain to the Israelites to begin with, that if they will experience disasters of whatever kind in the future, the cause must not be attributed to the Creator but they must search for it in their own shortcomings, seeing that there are no shortcomings in anything God has created.
פעלו, "His work;⁠" Ibn Ezra writes that whatever work or masterpiece is performed on earth by any of God's creatures, is by definition deficient, as it was dependent on input by the Creator, whether direct or indirect, and it requires at least the passive tolerance of the Creator in order to function and not to collapse. This is the basic difference between His work and our work, even the most perfect.
כי כל דרכיו משפט, "for all His ways are justice.⁠" They are not subject to change, i.e. never need to "improve,⁠" as they have always been correct and perfect. Seeing that His creatures experience different needs at different times, as opposed to their Creator, their works must change from time to time in order to meet changing requirements. God's actions always correspond to His wisdom and glory, both of which are constants.
א-ל אמונה, "a God of Faith,⁠" He alone possesses the virtue of Truth in an absolute degree, able to keep faith, as opposed to His creatures, however well intentioned, as their power was on "loan" from a higher source, and they can be deprived of it at a moment's notice.
ואין עול, "without iniquity;⁠" seeing that He is a God of perfect loyalty, keeping faith, how could there be any iniquity associated with Him?
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

(ד-ה) צדיק וישר הוא, שחת לו – שחייב לו לומר יפה דנתני.
הצור – הוא השם ית׳, וזה תאר מונח ראש למחצב היותר חזק והושאל לשם ית׳.
תמים – שלם, וכבר פירשנוהו.
והנה כולל בהם בריאות השמים והארץ הנה בורא העולם וחלקיו תמיד ימצא פעלו שלם כי כל דרכיו ומנהגיו בפעולותיו הם מסודרים לפי מה שיגזור המשפט והחכמה הוא אל אמת ולא יסודר ממנו עול ואף על פי שאנחנו רואים שהאדם יחטא מצד הכוחות ששם לו השם יתעלה ביצירתו הנה אין המכוון מאותם הכחות שיובילו האדם לחטא אבל הם מכוונים בכללם להגיע האדם אל השלמות והמשל כי החושים הושמו באדם לשמור מציאותו הזמן האפשרי והם עם זה כלים להגיע האדם אל שלמות האנושי וכן העניין בשאר הכחות הנפשיות כמו שהתבאר במקומותיו ואם הם עם זה סבה במקרה אל החטא הנה אין זה כי אם מרוע בחירת האדם כי האדם מושל בבחירתו להטותה אל אשר יחפוץ וכן הענין בכוחות השופעות מהככבים כי השם יתעלה שמם כלים להשגיח באדם ולשמרו הזמן האפשרי לו ואם הם עם זה כלים במקרה להפסדתו הנה השם יתעלה שם הבחירה לאדם להשתדל להשלים לו מה שחסר מצד ההשגחה הכוללת וזה כי מצד הבחירה יתכן לו שימלט מהרעות ההם כמו שביארנו בד׳ מספר מלחמות י״י והנה השם יתעלה הוא צדיק וישר לא יענוש הנענשים כי אם בצדק וביושר ואמר זה לפי שכבר יחשב שיהיה השם יתעלה סבה אל מה שיחטא האדם בו משני צדדים האחד מצד הטבע ששם באדם אשר הוא נפתה הרבה אל החטאים והשני מצד השפע אשר יושפע מהגרמים השמימיים שיביא לפי מה שאחשוב לתשוקות מה יביאו קצתם האדם אל שיחטא. וכבר התבאר שאין העניין כן במה שאמר שהוא אל אמונה ואין עול רוצה לומר: שאין העול מסודר ממנו בצד מהצדדים כמו שקדם.
הצור תמים פעלו – רוצה לומר: השם יתעלה שהוא בורא הכל הנה פעלו הוא שלם בתכלית השלמות האפשרי לו.
אל אמונה ואין עול – לפי שכבר אמר שכל דרכיו משפט לא היה צריך לומר אל אמונה ואין עול אם היה הרצון שאינו עושה עול כי מי שכל דרכיו משפט הוא מבואר שאינו עושה עול ועוד כי הוא אמר אחר זה שהוא צדיק וישר ולזה ידמה שתהיה בזה שב אל פעלו רוצה לומר: שהוא בפעולותיו מנהיג ומסבב ההגעה אל היושר והאמת ואינו מנהיג ומסבב מה שיהיה בו עול. והמשל כי אף על פי שברא האדם אשר בו כלים יובילוהו לחטא במקרה הנה השם יתעלה לא פעל העול בזה כי הכלים אשר שם בו הם כלים מישירים בעצמות אל קנין השלמות והיושר והאמת ולזה היה לקוח בגדרם ואולם יסבבו לחטא במקרה מפני רוע בחירת האדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

(ד) התועלת הרביעי הוא להודיע שהרע והחטא אינם עלולים מי״י יתעלה בעצמות וראשונה אבל הרע והחטא הם דברים מתחדשים מצדנו ואחר זה נתאונן עליה ונחשוב שי״י יתעלה הוא סבת נפילתם כאמרו מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו ולזה אמר בזה המקום שי״י יתעלה אל אמונה ואין עול כי הוא לא יגזור ברע ובחטא אבל אנחנו סבת חדושם ולזה אמר גם כן שחת לו לא בניו מומם כמו שביארנו בביאורנו לדברי זאת הפרשה.
וביאור הגודל הזה שיתנו לו כמו שאמר הצור תמים פעלו וגו׳ – ירצה כאשר אקרא לפניכם השם הזה הנכבד והנורא המורה על עוצם גדולתו ושלמיותו בתכלית השלימות עד שלא יתואר בשום חסרון כלל עד שזה מה שיחייב ידיעתו כל הענינים הנמצאים בין עוברים בין הווים ועתידי׳ מאי זה מין שיהיו לפי שהבלי ידיעה מדבר שיצא אל המציאות או שיצא הוא ודאי חסרון גמור כמו שכתבנו בפרשת העקידה שער כ״א. ולזה חוייב שיובן מזה השם שהוא יתעלה יודע כל הדברים ההווים והעתידים והמון נסתרות לאין תכלית בלי שישאר שום אפשרות למציאותם רק על האופן עצמו שידעם ועם כל זה אנו חייבים לגדלו ולהודות לפניו על יושר דינו וצדקתו במה שהוא מיעד הענין הגדול הזה אשר יסופר בשירה הזאת הכולל כל תלאות האומה הזאת וקורותיה עד סוף כל הדורות וכל יעודי התורה האלהית בפרט על דרך השכר והעונש המונחי׳ על יסוד חפשיות הבחירה המוחלטת כאשר אמרנו. והשמרו לכם פן יהיה עם לבבכם דבר בליעל לאמר היכן הוא שלימותו ביושר דינו וצדקתו במה שיעניש אותנו בכל אלה התוכחות והייסורין הרעים אשר יזכרו בשירה הזאת אחר שאין אנו רשאין במעשינו לנטות ימין ושמאל מאשר תגזרהו ידיעתו וכמו שאמרו במדרש ההוא אשר זכרנו ראשונה (ספרי פ׳ האזינו) עתידה כנסת ישראל שתעמוד לדין לפני המקום ואומרת לפניו רבונו של עולם איני יודעת מי קלקל במי ומי שינה במי אם ישראל קלקלו כו׳ שכיון שהגידו השמים צדקו ועוצם שלימותו הנה הידיעה השלימה היא בו ית׳ מחוייבת ועליה אנו סומכים על אמתת חפשיות הבחירה כי לא דבר רק ובטל יוצא מתחת ידו ית׳ ועם היות שאין דעתנו סובלת חבור שני הענינים האלו ביחד כמו שנתבאר יפה בדברים אשר בשער. והוא עצמו שאמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו׳ כי צור העולמים תמים פעלו בלי שום מום וחסרון כלל הנה עם זה יש להודות בהכרח שהוא אל אמונה בכל מה שייעדהו מכל אלו הענינים הנופלים תחת אפשרות הבחירה ולא יפול דבר מכל דברו אשר זה יחייב אמתת הידיעה בכל הדברים ההם בלי ספק שהבלי ידיעה ונפילת דבר מדבריו יהיו חסרון גדול. גם יש להודות ולקיים שאין בו עול להטיל עונשין על הדברים המוכרחים כמו שאמרנו והעול או הבלי יושר הוא חסרון גדול ודאי. ואם תאמר איך יתכן זה. הנה באמת זאת היא סגלת הידיעה הזאת שאמרו שהיא ידיעה סגוליית משארת טבע האפשרות והוא עצמו מה שכוון באומרו צדיק וישר הוא כי הוא ית׳ מודיע מה שחוייב להמשך מפאת הצדק האלהי ועם כל זה הוא מישיר אותם לזרזם להזהר מהם מצד מה שנשארה בחירת׳ על חפשיותה המוחלטת. ירצה צדיק מצד ייעודו וישר מצד זירוזו. וכמו שאמר טוב וישר ה׳ על כן יורה חטאים בדרך (תהלים כ״ה:ח׳) וכאשר נתבאר בשער ק״א. ובפרשת יתרו שער מ״ג נתבאר מאמר צדיק וישר הוא על אופן אחר קרוב לזה ונאות מאד אל הכוונה שם בדבר המשפט.
הצור תמים פעלו. אע״פ שהוא חזק כשיביא פורענות לעוברי רצונו לא בשטף הוא מביא אלא תמים פעלו דאל״כ למה כנהו פה בשם צור המור׳ על רוב תקפו וחזקו ולמה הוצרך לומר שפעולתו תמימה וכי תעלה על דעתך שפעולתו חסרה ושלא כדין:
אל אמונה לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא. שפירש אמונה בכל מקום הוא מלשון אמונה שהוא נאמן לשלם שכר הצדיקים לעולם הבא ומפני שהוא מאוחר נופל בו לשון אמונה לומר ששופו לאמן דבריו:
ואין עול אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה. כדכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו שפירוש משלם לרשעים שכר צדקותם המועטים על פניו דהיינו בעולם הזה כדי להאבידו בעולם הבא בעבור העבירות שעבר בעולם הזה והוצרך לפרש ואין עול בפי׳ הזה מפני שלא היה צריך לומר שהשם בלתי עושה עול כי לא יעלה זה על הדעת אבל לפי מה שפירש שאף לרשעים משלם שכר זכיותיהם בעולם הזה הוצרך לומר אותו מפני שהיה עולה על הדעת שיעביר זכיותיהם כנגד עברותיהם ולא יתן להם לא שכר זכיותיהם ולא עונש עברותיהם ויעניש אותם על העבירות היתרות שאין זכיות כנגדם לפיכך הוצרך הכתוב לומר שאע״פ שהיה לו להעביר אלו כנגד אלו אינו מעבירם מפני שנראה כמו עול מאחר שאינו נותן לו שכר זכיותיו:
צדיק וישר הוא הכל מצדיקין עליהם את דינו וכך ראוי וישר להם. הוצרך לפרש מלת צדיק מפי הבריות שהכל מצדיקין עליהם את הדין מפני שא״א לומר שהכתוב מעיד על צדקתו ית׳ כי לא יעלה על הדעת הפך זה וכ״ש אחר מאמר אמונה ואין עול ומפני שפירש מלת צדיק על מה שמצדיקין אותו הוכרח לפרש וישר הוא מה שאומרים ראוי וישר הוא ומפני שיש לטעות במאמר צדיק וישר הוא לחשוב ששניהם תארי׳ לו יתברך הוכרח לפרש דבריו ואמר שמלת צדיק הוא תואר השם מפי הבריות ומלת וישר הוא המאמר שאומרים עליו הבריות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ד-ה) וקודם שיתחיל בעניני השירה הניח הקדמה כוללת בעניניה בדרוש מונח בתחלה ויבאר הדרוש ההיא אחר כן בחלק השירה. והדרוש וההקדמה הכוללת היא הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. והנה קרא השם יתברך צור אם להיותו התחלה וסבה ראשונה לכל הדברים כמו שפי׳ הרב המורה בחלק א׳ פרק י״ו שצור יאמר על התחלה, ואם להיותו הצורה הראשונה כי הוא כמו שזכר הרב סבה פועלת וסבה צוריית וסבה תכליי׳ בכל הדברים, ואם להיותו חזק בלתי משתנה כצור וכמו שפירשו ראב״ע. והודיע בדרוש הזה ראשונה שהצור יתברך תמים פעלו, רוצה לומר מה שפעל ועשה לישראל מהטובות והחסדים שאמר לעשו׳ להם בשלמות עשה אותם ולא נפל דבר מכל דברו הטוב אשר דבר, וזהו אמרו הצור תמים פעלו. ואף על פי שהביא את ישראל במדבר ארבעים שנה הנה כל אותו הדרך אשר הוליכו היה במשפט ובתמים וזהו כי כל דרכיו משפט ירמוז לדרכים אשר הביא בהם ישראל ארבעים שנה במדבר.
והמונח הזה, רוצה לומר מהטובו׳ שפעל ועשה עמהם היותם בשלמות וגם בדרכים ההם שהביאם, הנה הוא יבאר ויוכיח אותו אחרי זה בחלק הב׳ מהשירה.
עוד אמר בדרוש המונח הנה אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. והוא לרמוז על הרעות והענשים המיועדים לבא עליהם שהם יהיו כלם בצדק ויושר ואמר אל אמונה כנגד חרבן בית ראשון, שהיה מפני העדר האמונה והעבודה זרה שהיה ביניהם, ולהיותו יתברך אל אמונה והם חטאו באמונה ואין עול אם כן במה שקבלו מהחרבן. וכנגד חרבן בית שני אמר צדיק וישר הוא, שגם שמה היו ביניהם עונות ופשעים אחרים רבים שמפאת הצדק והיושר הביאם לחרבן ולגלות.
וביאר זה עוד באמרו שחת לו לא בניו מומם, רוצה לומר שהיה כל זה לפי ששחת העם הזה לעצמו, ובמקום שהיו בני אל נעשו לא בניו וזה היה מומם שנעשו דור עקש ופתלתול. והחלק הזה מהשרש המונח יתבא׳ אחר זה גם כן בחלק הג׳ שהוא חלק העונות, ובחלק הד׳ שהוא חלק העונשים.
הרי לך שבהקדמת השיר׳ הזאת הניח משה רבינו הדרוש המכוון עליו יהיו הדברים כלם בשיר׳, אם מחסדי השם יתברך לעם, ואם מחטאתם ואם מענשם.
ואמנם שאר החלקים שיש בשירה לא עשה מהם דרוש מהם כי הם באו אחרי כן מהכרח הענין.
ואפשר לפרש עוד הצור תמים פעלו שהיא הקדמה גם כן הניח משה רבינו לתוכחות, וענינה שאין אדם מוכרח במעשיו אבל בוחר בהם ושאין רע יורד מלמעל׳ בעצם ומה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו. וזהו שאמר הצור תמים פעלו, רוצה לומר פעולתו בבריא בשלמות היא והצור׳ ששם הצור באדם היא פעולה תמימ׳ ואין דרך לזה אם לא תהי׳ בחיריית בעצמות׳.
גם הודיע שכל דרכי השם יתברך בעולם הזה בשכר ובעונש הם במשפט, ואם ראינו פעמים צדיק ורע לו הנה הסבה בזה לפי שהוא יתברך אל אמונה ושכרו שמור לו לעולם הבא כי איש אמונים נוצר ה׳, ובעולם הזה נתן לו מיתה על עונותיו, והוא אמרו ואין עול. שהוא אל אמונה בשכרו המשומר לחיי העולם הבא, ואין עול בקבול עונש ממה שעשה בעולם הזה. ואם ראינו רשע וטוב לו נדע ונשכיל ג״כ כי צדיק וישר הוא יתברך, כי כמו שאיש אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כך אין לך אדם שאין לו מצוה בידו ולכן אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ובריה וצדיק הוא, במה שישלם לרע שכר מעשים הטובים בעולם הזה וישר הוא במה שיענישהו גם כן על מעשיו בעולם הבא, באופן שהאנשים כלם יאכלו מפרי דרכם אם בעולם הזה ואם בעולם הבא.
ומזה כלו יתחייב תולדה אחת והיא ששחת לו לא בניו רוצ׳ לומר שהשחתת העם אינו מהשם יתברך כי אם מצדם וזהו שחת לו רוצה לומר לישראל שהם לא בניו. מה ששחת להם והביאם אל היותם לא בניו הוא מומם שהיו דור עקש ופתלתול ואמר בלשון יחיד שחת לו לפי שם משחית היה המום, והנשחת היה הדור.
והותרו בזה הספקות ג׳ וד׳.
זהו הדרך הראשון בפי׳ הפסוקים האלה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ולפי שמשה חטא בארבעה מקומות נגד השם. ובכולם נגזר עליו שלא יכנס לארץ כמו שנפרש. בא להצדיק הדין על כולם. ואמר הצור תמים. כנגד הראשון שחטא בשליחות הראשון. כשאמר לא איש דברים אנכי וגו׳ כי כבד פה וכבד לשון. והשיבו השם מי שם פה לאדם. כלומר אתה אומר שאתה כבד פה וכבד לשון. כאלו החסרון תלוי בי ח״ו. וזהו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם הלא אנכי ה׳ הפועל. ולכן בעונש זה ועתה לך. כלומר עתה בשליחות הזה תלך אבל לא בשליחות ארץ כנען. וכנגד זה הצדיק הדין ואמר הצור תמים פעלו. אני מודה כי אין צייר כאלהינו. ואין חסרון בפעולתו. וזהו הצור תמים פעלו. ואם הייתי כבד פה. היא לסבה ידועה אצלו ית׳. וכנגד החטא השני שאמר למה הרעותה לעם הזה וכן הרע לעם הזה. והשם השיבו עתה תראה אשר אעשה לפרעה ולא תראה במלחמת מלכי כנען.
וסמך שם וידבר אלהים אל משה שדיבר אתו משפט על שהקשה לומר למה הרעות. כנגד זה הצדיק הדין ואמר כי כל דרכיו משפט. וכנגד החטאת השלישי שחטא בענין הבשר באומרו הצאן ובקר. שנראה לכאורה ששם ספק ביכולת השם ח״ו. והשם השיבו עתה תראה היקרך דברי. כלומר עתה תראה היקרך דבר שאמרתי לך שלא תראה במלחמת מלכי כנען. כנגד זה אמר אל אמונה וגו׳. כלומר אני מצדיק הדין ומודה שהוא אל אמונה ולו היכולת והגבורה בכל הדברים. ואין עול במה שגזר עלי. וכנגד החטא הרביעי שחטא במי מריבה. במאמר ודברתם אל הסלע ואמר לו השם לכן לא תביא. כנגד זה אמר צדיק וישר הוא. כלומר צדיק הוא וצדיק דינו. שגזר עלי עכשיו בפירוש זאת הגזירה. ואחר שאני מצדיק הדין. כל שכן אתם שראוי לכם להצדיק הדין בכל מעשיכם ולומר הצור תמים פעלו:
ואולי שבכאן רמז להם שעתידים להיות גולים ארבעה פעמים בארבעה גליות בעבור חטאתם. ועם כל זה שראוי להצדיק הדין על כולם. ונאמר הצור תמים פעלו כנגד גלות בבל. שהיה גלות קשה כצור החלמיש יותר מגלות מצרים. כאומרם ז״ל כמעשה לבנת הספיר זה היה לפניו בשעת השעבוד. ובגלות בבל נאמר כמראה אבן ספיר. להורות שהיה קשה כאבן וגלות מצרים כלבנה. וזהו הצור תמים פעלו כנגד גלות בבל. כי כל דרכיו משפט כנגד גלות מדי. שנגזר עליהם להשמיד להרוג ולאבד. על שחטאו והשתחוו לצלם נבוכדנצר ונהנו מסעודת אחשורוש ברצונם שהרי כתיב שם אין אונס. ולכן הוצרכו מרדכי ואסתר לתקן חטאתם. כנגד האכילה אמרה אסתר וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו כמו שאכלתם בסעודת אחשורוש. שאם לא כן מיותר הוא. אחר שאמר וצומו עלי. וכנגד צלם נבוכדנצר בא מרדכי ותקן הדבר ולא רצה להשתחוות להמן. לפי שהוא היה צלם ע״ז ושם עצמו בסכנה להושיע צאנו. וכנגד זה אמר כי כל דרכיו משפט. ומדה כנגד מדה ובמשפט נגזרה עליהם גזירת המן. אל אמונה ואין עול כנגד גלות יון שהחשיך פניהם של ישראל כשולי קדירה. ונגזרה עליהם כמה גזירות קשות ורעות לפי חטאתם. ולא עשה להם עול. וכן היה אל אמונה שהאמין דבריו וקיימם אמונת אומן. שנפלו היונים בידי חשמונאי ובניו הכהנים. כמו שכתב בכהנים ברך ה׳ חילו אע״פ שיהיו מועטים. כן נתקיים שם מחץ מתנים קמיו. צדיק וישר הוא כנגד גלות אדום הוא גלות הרביעי הקשה והארוך מאד. ולפי שלא נקבע בו זמן כמו בשאר גליות ומצאונו בו רעות רבות וצרות יותר מבכל הגליות. ראוי שנצדיק עלינו הדין ונאמר צדיק וישר הוא:
ואולי יאמר הצור תמים פעלו. להורות שפעולת השם הם שלימות מצד שלשה דברים. האחד שפעולותיו שלימות בתכלית השלימות מצד עצמם. והשני שהדרכים וההכנות הראויות לאותו פועל הם שלימות. לפי שיש פועל שלם. והדרכים המישרים הפועל. אינן שלימות. והשלישי שהפועל עצמו הוא שלם. לפי שלפעמים יקרה שהפועל שלם. והפועל חסר ובלתי שלם. לזה אמר בכאן שבפעולות השם יש בהם כל השלשה תנאים. להורות שפעולותיו שלימות. אמר תמים פעלו. ולהורות על דרכי הפועל. אמר כי כל דרכיו משפט. רצה לומר שדרכי הפועל הם משפט וצדק. ולהורות על הפועל שהוא שלם. אמר אל אמונה ואין עול. לרמוז שהוא פועל אמיתי. לפי שכל פעולותיו קיימות אמונה אומן. וזהו אל אמונה בלי קיום. ואמר צדיק וישר הוא. לפי שלפעמים אע״פ שיהיה הפועל שלם באותו פועל. בדברים אחרים לא היה שלם. לזה אמר צדיק וישר הוא. מצד עצמו בכל הדברים:
ואולי רמז הצור תמים פעלו. על מעשה בראשית. לפי שכל מעשה בראשית הם שלימות ואין בהם נפתל ועקש. והשם ראה הדבר הראוי לכל פועל בחכמה נפלאה. כאומרו מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית. לרמוז שפעולות השם היו רבות וכולם בחכמה. וזה פלא. כי מי שעושה דבר אחד שלם יהיה פלא. אבל כשיהיו רבות א״א שיהיו שלימות. ולכן כל מעשה בראשית בצביונן נבראו. וכולם הם בתכלית השלימות. ולזה אמר במעשה בראשית וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. להורות שאם יבא אדם ויאמר למה נברא דבר זה. כך תשובתו היא שהשם ראה שהיה טוב בזה הסדר ולא בסדר אחר. ולכן לפי שבכאן קרא שמים וארץ שיהיו עדים. וגם כלולים ארבעה יסודות שבהם נברא העולם. ולזה אמר הצור תמים. פעלו. ואע״פ שהוא צור ותקיף. וברא כל הדברים בשם אלהים התקיף והחזק שהוא מדת הדין. עכ״ז כל דרכיו משפט. רוצה לומר כל דרכיו ברחמים. דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה. ומלת משפט היא רחמים לפי האמת. וזהו תאחז ידך במשפט. ומה שאמר ואל תבא במשפט את עבדך. לפי שקודם החטא אמר אני בצדק אחזה פניך שהוא דין גמור. אבל אחר שחטא אמר שאפילו ברחמים לא יכנס עמו. ולכן נאמר במעשה בראשית ביום עשות השם אלהים ארץ ושמים. ששתף מדת רחמים עם מדת הדין. וזהו הצור תמים פעלו. כלומר אע״פ שפעולת השם היה בדין שהיא מדת אלהים הנאמר במעשה בראשית. עכ״ז כל דרכיו משפט ברחמים שהוא שם יהו״ה. וכן אע״פ שהוא אל אמונה ואין עול. עכ״ז צדיק וישר הוא. שנכנס עם האדם לפנים משורת הדין. שזהו הישר והטוב:
הצור – בלתי משתנה, לא קצרה ידו מהושיע, ולא כבדה אזנו משמוע. וגם כן לא תיחסו אליו עול, אחרי שידעתם במופתים כי תמים פעלו – במציאות, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. ובזה נודע כי כל דרכיו משפט – דרכי טובו ומדת דינו, כולם משפט בלי ספק.
אל אמונה – נאמן במה שנשבע לאבות להיטיב לבנים בזכותם של אבות.
ואין עול – בהביאו פורענות.
צדיק – צדקות אהב, ובצדקתו לא יטוש את עמו בגלות.
וישר הוא – שלא לקפח שכר כל בריה, ומשלם לשונאיו אל פניו, ולפיכך מאריך ומיטיב לאומות בעולם הזה.
Do not relate to Him differently on account of what you hear in my song about Israel’s future. Do not come to the mistaken conclusion that God will ever change and that the experiences that will befall the Jewish people during the course of history, and which I am about to foreshadow, are evidence of His changing and possibly becoming the Jewish people’s enemy. You are very well aware through the variety of miracles He has performed on your behalf that הצור, He remains the Rock and His actions are always motivated by pure motives. This being so, if at times He does not appear to help you, save you, this is not due to a weakening on His part, neither is He hard of hearing so that He did not hear your pleas; never ascribe any injustice to Him;
כל דרכיו משפט, all of His paths are justice;
א-ל אמונה, a totally reliable and loyal God is He; when He swore to the patriarchs that He would perform deeds of love for their children on account of these patriarchs’ merit;
ואין עול, never false, even when He visits retribution on you.
צדיק, because He is so righteous He will not abandon you even in exile
וישר הוא, not withholding from anyone of His creatures the reward due to it for any good deeds. This is the reason why He often appears as being overly patient before He pays back certain people for their sins. He has to reward, pay, those who hate Him while they are still on earth as they have already forfeited any portion they claimed to life in the hereafter.
(ד-ה) [אין עוול בקבלת תפילת ישראל אף שאינה בכוונה]:
ושמא תאמר, אינו נכון שתהא מתקבלת תפילתם בלתי מכוונת, בפרט בעת רשעתם. לכך נתן הסיבה למה תקובל תפילתם בכל עת, ואמר הצור תמים פעלו – אין בו שום חיסרון, אל אמונה ואין עוול – שעושה הדין בלי עוול, צדיק וישר הוא – ועוד הוא ׳צדיק׳ ועם זה ׳ישר׳.
וה׳ישר׳ – הוא לבקש בדקדוק שכלו צדק פרטי שלא היה ולא נכתב, כמו שעשה המלך שלמה בדין הבן החי והמת (מלכים א׳ ג טז-כז)1.
לכך אמר, אם מצד הדין ואם מצד הרחמים – דין הוא שתקובל תפילתם. אם מצד הרחמים – דבר פשוט הוא. ואם מצד הדין, לפי שהם אינם כופרים בה׳ וכוחשים ואומרים לא הוא כשאר אומות העולם, אך כולם מאמינים בה׳. ואם הם רשעים לפעמים, הוא לפי ש׳הצור׳ כל כך ׳תמים פעלו׳, שכל זמן שיסורו מעט מן הדרך הישרה – נקראו חוטאים, אמנם לעולם ממליכים ה׳.
וכן אמר, ׳הצור תמים פעלו׳ וגו׳ באופן ששיחת לו, היינו ל׳פעלו׳ הנזכר, מומם לא בניו, ולמה, לפי שהוא דור לפעמים עיקש – סר מן הקו הישר, ולבסוף פתלתול – שהוא עקום גדול, שהסר מן הדרך הישר מעט, סופו להיות תועה הרבה, וכך אמרו ז״ל (שבת קה.) ׳כך אומנותו של יצר הרע׳ וכו׳2.
ולכן, להיות שממליכים לעולם ה׳ יתברך, אף על פי שסרים ומעקשים הישרה לפעמים, דין הוא שתפילתם תעשה רושם, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו:
1. ראה שיעורים לעיל (טז יח-כב, יז ח-יא).
2. ראה נדפס בבראשית (ט כ), במדבר (כה א), לעיל (ד א-ג), ובקהלת (ז כה-כט).
אף על פי שהוא חזק וכו׳. דאם לא כן, למה קראו בשם ״צור״ במקום הזה, הוי לו לומר ׳ה׳ תמים פעלו׳ (כ״ה ברא״ם):
משלם צדקתם בעולם הזה. ואם תאמר, כיון דהרשע עשה מצוה גמורה כמו שעשה הצדיק, למה יהיה משלם לרשע מצותו בעולם הזה, ולצדיק בעולם הבא. ואין זה קשיא, כי הצדיק אשר הוא צדיק בכל, הנה עיקרו הוא צדיק, והעבירה שעשה הוא מיעוט, ואינו עיקר, ודבר בטל הוא אצל זכות הצדיק. ויש לו תשלומין בעולם הזה, שהוא דבר שאינו עיקר, כמו שהעבירה שהיא מיעוטה אינו עיקר. והרשע הוא היפך, שאם הוא רשע גמור, תשלומין שלו הוא במקום שהוא עיקר, והוא בעולם הבא. אבל המצוה שאינה עיקרית, תשלומין שלה בדבר שאינו עיקר, והוא בעולם זה, שאינו עיקר
:ומה שפירש ״אל אמונה״ שמשלם גמול צדיקים לעולם הבא, כי מפני שלשון ״אל אמונה״ הוא נאמן לשלם שכר, כמו הנאמן שהוא נאמן להחזיר מה שהופקד בידו. ורוצה לומר הקדוש ברוך הוא נאמן לשלם לצדיקים שכרם מה שיש להם בידו:
הכל מצדיקים את דינו וכך ראוי וישר להם. פירוש ״וישר הוא״ – וישר להצדיק את הדין. ולא פירש אותו כמשמעו, מפני שכבר כתיב ״אל אמונה ואין עול״, ולא הוצרך למכתב עוד ״צדיק וישר הוא״, ולפיכך פירש ״צדיק וישר הוא״; [״צדיק״] – שהכל מצדיקין את דינו, ״וישר״ – רוצה לומר שכך ראוי וישר להם (כ״ה ברא״ם):
הצור תמים פעלו – מבואר כדרך שאמר שלמה (קהלת ז׳:כ״ט) אשר האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והוא כדי להסיר מלב האדם מחשבות און לדבר על ה׳ תועה שהאומן אשר בראו נתן בו החומר שיש לו נטיה אל התאות המוחשות ומידו היתה לו השחתה זו שכן אנו אומרים דרך התנצלות זכור כי עפר אנחנו (תהלים ק״ג:י״ד) וכן אמר איוב (י׳:ט׳) זכר נא כי כחומר עשיתני וגו׳ ואולי יבא החוטא לתלות אשמתו ביוצרו, ע״ז אמר שאין הדבר כן אלא הצור אשר יצר את האדם בחכמה, תמים פעלו. כי אין צייר כאלהינו (ברכות י.) וכל פעולתו תמים בלא חסרון, והמופת על זה כי כל דרכיו משפט, ואילו היה האדם חסר מצד יצירתו א״כ לא היה בעל בחירה כי היה כמוכרח במעשיו ולא היה מן הראוי לבא במשפט על מעשיו, והרי אתה מודה שכל דרכי ה׳ משפט וחלילה לשדי מעול, כי אל אמונה, לשלם לצדיקים, ואין עול, לשלם אפילו לרשעים וכשם שאתה מודה שבדין הוא נותן שכר טוב לעושי רצונו כך בדין הוא מעניש לרשעים לפי שצדיק וישר הוא, ועשה את האדם ישר מכל צד, והמה בקשו חשבונות רבים, כי מצדם באה ההשחתה ולא מצדו ית׳ זה״ש שחת לו, כתרגומו חבילו להון ולא ליה, כי החבלה תלויה בהון מצד רוע בחירתם ולא ליה כי אין לתלות החבלה בו ית׳ כלל, לא בניו מומם, לומר שאין הדבר כמו שחשבו לתלות מומם במה שהם בניו לאמר לך אל האומן אשר עשני בעל חומר כי מידו היתה זאת לי, אלא עיקר מומם מצד עצמם מה שהם דור עקש ופתלתל. ואין להם שום מום וחסרון מצד שהם בניו ית׳ כי הצור פעלם בתמימות בלא חסרון, והמה בחרו להם דרכים מקולקלים אשר לא צוה ה׳. גם לפירש״י אתי שפיר שפירש לו כלפי הקב״ה ור״ל שהשחתה זו ליחסה לו ית׳, לא, ר״ל זה אינו כן אלא בניו היו וההשחתה מומם מום שלהם.
ד״א שחת לו, לייחס ההשחתה לו ית׳, לא, זה אינו אלא בניו מומם, שעיקר מומם הוא מה שקראם הקב״ה בניו וגדלם ורוממם על כן פשוט בעיניהם שירחם ה׳ עליהם כרחם אב על בנים, ולא יביט באוניות שלהם ועוד שמתוך זה גבה לבם עד להשחית ומתוך רום לבבם באו לידי חטא ובסמוך יתבאר פסוק זה עוד, ועיין בפר׳ בן סורר ומורה ביטול דעה זו.
הַצוּר: ברוב ספרי׳ כ״י אין הצד״י רבתי, גם כי נמנית בנוסח א׳ כ״י מאותיות גדולות. ועיין מ״ש1 בישעיה נ״ו. [הַצּוּר].
1. מ״ש: מ״ש יש׳ נו י (׳צפו׳).
אע״פ שהוא חזק כו׳. דק״ל למה קרא משה רבינו ע״ה להקב״ה צור. ותו מאי תמים דהזכיר הכא, וכי פעולתו של הקב״ה אינה תמימה. לכן פי׳ אע״פ כו׳:
ואף על פי שמאחר את תגמולם כו׳. דק״ל למה אמר הלשון של אמונה. ומפרש דקאי אמתן שכרן של צדיקים, שהוא לזמן ארוך בעה״ב, לכן שייך ביה לשון אמונה:
אף לרשעים משלם כו׳. ר״ל דפסוק זה כפול לשון הוא, מדכתיב אל אמונה ודאי אין עושה עול. אלא אף לרשעים. דהוה אמינא דלא משלם להן שכרן אלא מנכה להן מצוה נגד עבירה, ועל העבירות הנותרות הוא מעניש אותן, קמ״ל דאין מנכה עבירה נגד מצוה, אלא משלם להם שכר המצות בעה״ז, כדכתיב (לעיל ז׳:י׳) ומשלם לשונאיו אל פניו כו׳, כדי שיהא עונש של עבירות בעולם הבא מרובה:
הכל מצדיקים עליהם את דינו כו׳. ר״ל שרוצה לפרש מלת צדיק וכו׳, דלשון צדיק נאמר על מי שקונה בעצמו שלימות הרבה, וזה אין שייך בהקב״ה חלילה. ומתרץ הכל מצדיקין כו׳. והרא״ם פי׳ הוצרך לפרש הכל מצדיקין כו׳ מפני שאי אפשר לומר שהכתוב מעיד על צדקתו ית׳, כי לא יעלה על דעת היפך זה, וכ״ש אחר שנאמר עליו שהוא אל אמונה ואין עול. ומפני שיש לטעות ולומר שמלת צדיק וישר הם תוארים להקב״ה, משום הכי פי׳ דשניהם הוא תואר השם מפי הבריות וכו׳, ר״ל שהכל מצדיקין עליהן את דינו:
וישר הוא וראוי להצדיקו. ר״ל שישר לבריות לעשות כן. וקאי וישר על הבריות. אבל אין לומר שקאי וישר על הקדוש ברוך הוא, כיון דצדיק קאי אבריות ולא אהקדוש ברוך הוא, ה״ה נמי מלת וישר קאי נמי אבריות ולא אהקב״ה. וק״ל:
Although He is almighty. Rashi is answering the question: Why does Moshe Rabbeinu call the Holy One, Blessed Is He [by the Name] "Rock"? Furthermore, what is the meaning of "flawless" that is mentioned here? Are there any actions of the Holy One, Blessed Is He, that are not flawless? Therefore Rashi explains, "Although, etc.⁠"
Although He delays rewarding them, etc. Rashi is answering the question: Why does Moshe use an expression of "faithfulness"? [Rashi] explains that it refers to the reward given to the righteous, which is for an endless time in the World to Come. Therefore it is appropriate to use the term "faithful.⁠"
Even the wicked He rewards, etc. I.e. this verse seems repetitive. Since it is written, "God of faithfulness" then certainly He does not commit injustice. [Therefore Rashi explains that the verse means] that even to the wicked [Hashem acts justly]. One might have thought that Hashem does not pay them their reward, but simply He deducts any mitzvos from their sins, and He punishes only the remaining sins. Therefore it teaches that a sin is not offset by a corresponding mitzvah, but He pays reward for mitzvos in this world. As Scripture writes, "And He pays His enemy to his face [to destroy him]" (Devarim 7:10), in order that he receives their full punishment for his sins in the World to Come.
Everyone justifies His judgment, etc. I.e. [Rashi] wishes to explain the term "righteous, etc.⁠" The term "righteous" is said in conjunction with someone who acquires perfection on his own. And Heaven forbid, this term is totally not appropriate to use concerning the Holy One, Blessed Is He (Heaven forbid). Rashi answers that [the term means that] everyone justifies His judgment...⁠" Re"m explains that Rashi needed to explain that "everyone justifies the judgment, etc.⁠" because it is impossible say that the verse is testifying about the righteousness of Hashem, for one would never even consider the opposite to be true. How much more so after [the verse] states pertaining to Hashem, that He is "a God of faithfulness, without injustice.⁠" But since one could might err and say that the words "righteous" and "upright" are descriptions of the Holy One, Blessed Is He, therefore Rashi explained that both of these terms are descriptions that people ascribe to Hashem, etc. In other words, everyone accepts His judgment as being righteous.
And it is befitting to justify Him. I.e. it is befitting for people to do so. The phrase "and upright" refers to the people. But one cannot say that "and upright" refers to the Holy One, Blessed Is He, since the word "righteous" refers to the people and not to the Holy One, Blessed Is He. Similarly the phrase, "and upright" also refers to the people, and not to the Holy One, Blessed Is He. This is simple to understand.
הצור תמים פעלו – פירוש לפי שקדם ואמר שעסק התורה יסובב טל ומטר, לזה העיר שאם האדם עסק בתורה ומזונותיו קשים ולחם אין, או שרואה אדם שאין עליו עול תורה ומואס בלומדיה ומודדין לו במדה גסה אכול ושבוע והותר כיעודים שנאמרו ללומדי תורה ונהפוך הוא, לא מפני זה יבעט ותולד בו ח״ו מינות אלא יצדיק הדין עליו ויאמר ה׳ אמת ודינו דין אמת, והוא אומרו הצור פירוש לשון תוקף וחוזק וזה יגיד אל יד ה׳ הרודה באדם אף על פי כן תצדיק ותאמר תמים פעלו, זה כנגד מה שרואה את שדרכו למדוד בגסה של טובה ומדדו בדקה, וגמר אומר כי כל דרכיו משפט כלל בזה גם את שדרכו למדוד טובה בדקה ומדדו לו בגסה, כי כל דרכיו משפט כי לא הביא יסורין על הצדיק עד שנתחייב בהם ולא הביא טובה על הרשעים אלא אם זכו לה כפי מעשיהם.
וגמר אומר אל אמונה וגו׳ ואמרו רבותינו ז״ל (ספרי) אל אמונה לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא ואין עול לשלם לרשעים צדקתם בעולם הזה, והכונה במאמר זה על פי דבריהם שאמרו (שוח״ט ד) בפסוק נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו (תהלים ד ח) שאמר דוד כי מעת שראה שלות הרשעים נשא קל וחומר בעצמו ומה לאלו שהם עוברי רצונו כך וכו׳, והוא אומרו אל אמונה פירוש יצדיק הצדיק אמונת שכרו בה׳ כשיראה מדת ואין עול שהוא שכר הרשעים שבעולם הזה על מיעוט זכותם.
צדיק וישר הוא – פירוש כי האדון ה׳ צבאות ברא העולם במשפט דכתיב (משלי כ״ט ד) במשפט יעמיד ארץ, ואמרו ז״ל (תנחומא שופטים) שנשבע ה׳ שיעמוד העולם על המשפט, אבל מצינו לו י״ג מדות שכולם רחמים, ואם נשבע על המשפט מה מקום לרחמים.
אכן הסדר הוא על זה הדרך כי מתחילה כשיושב על המשפט הוא מעמיד המשפט על תלו וכשבא להשתלם מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים, והוא על דרך אומרו (תהלים קמ״ה) צדיק ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו פירוש כשהוא בא להדריך דבר הוא מדריכו על קו הדין, אבל במעשיו פירוש בשעת מעשה כשבא אדם ומתחנן אל רחום וחנון ירחמהו, והוא אומרו צדיק וישר הוא פירוש צדיק על קו הדין, וכפירוש רש״י במה שאמרו בגמרא (ע״ז ו׳.) ודילמא נח טריפה הוה ומתרץ תמים כתיב ביה ומקשו ודלמא צדיק בדרכיו תמים במעשיו ופירש (רש״י) צדיק בדרכיו על פי הדין וכו׳, וזה בתחלה אבל אחר כך וישר פירוש ישר לפנים משורת הדין כאומרם ז״ל (ב״מ ק״ח:) בפירוש פסוק ועשית הישר והטוב (לעיל ו׳ י״ח וברש״י שם).
הצור תמים פעלו, "The Rock, His work is perfect.⁠" Moses had stated in the last verse that the cause of rainfall and dew is Torah study. Moses now adds that if someone who does study Torah nonetheless experiences extreme poverty, or if one sees a person who had suffered deprivations until he shook off the yoke of Torah and suddenly became very wealthy, the reason is not due to this person shaking off the yoke of Torah. The onlooker should not make such phenomena an excuse to become an heretic, but should acknowledge God as a fair Judge. This is reason Moses describes God as הצור, as someone Who is strong and steadfast even if He appears to discipline man. Our response has to be that תמים פעלו, "that whatever He does is perfect.⁠" This is the correct reaction to when we observe that God apparently compensates very sparingly people who have been very generous doing good works and who have studied Torah. The words כי כל דרכיו משפט, "for all His ways are justice,⁠" refer to the reverse phenomenon, i.e. people who have apparently done hardly anything to deserve the way in which God appears to lavish His bounty on them. We have to remember that God does not afflict the righteous until he has become guilty to suffer afflictions, and He does not lavish His goodness on the wicked unless they had done something to deserve it.
Moses continues with אל אמונה ואין עול, "A God of faith without iniquity, etc.⁠" Our sages in the Sifri understand the word אמונה, to mean "faithful to repay the righteous in the hereafter,⁠" and the words אין עול, "without iniquity,⁠" they understand as His repaying the wicked for the good they have done in this life. The sages' thinking may be understood when one reads how they interpret Psalms 4,8: "You put joy in my heart when their grain and wine show increase.⁠" Midrash Tehillim on this verse explains that when David observed all this he said to himself: "if people who constantly violate many of God's commandments fare like this, I, who strive to carry out God's will, will most certainly fare at least as well. This is why my heart is filled with joy when I behold the success of the nations.⁠" The meaning of אל אמונה then is that the righteous draws additional faith from the way God deals with those who are merely Gentiles. The words ואין עול refer to God's need to pay the Gentiles their reward in this life as it is the only life they have.
צדיק וישר הוא. "He is righteous and upright.⁠" This is a reference to the fact that God the Creator created the universe based on justice, as we know from Proverbs 29,4: "a king sustains earth by justice.⁠" Our sages in Tanchuma Shoftim say that God swore an oath that He would erect the universe based on justice. On the other hand, we find that He has at least 13 attributes (virtues) which are all various forms of mercy rather than justice. If God swore that the universe is based on justice, how does the attribute of Mercy fit into the picture?
We have to understand this on the following basis. When God first assumed His seat of justice He placed justice on its appropriate place. When it came to executing justice, God allowed Himself to be influenced by considerations of mercy. David described this in Psalms 145,17: "whereas God is righteous (just) in all His paths, He is pious (flexible) in His actions.⁠" In other words, God first established what justice demanded under the given circumstances, but He made allowances before carrying out the demands of strict justice.⁠" When man entreats God He will show him mercy צדיק וישר הוא. "He is righteous and upright.⁠" He is righteous by judging justly. When the Talmud asks in Avodah Zarah 6 whether it it is not impossible that Noach could have been "treifah,⁠" seeing he is described in the Torah as "perfect,⁠" the Talmud retorts that the word תמים did not necessarily refer to his being unblemished physically (able to live for 12 months) but it could refer to his character being unblemished. Rashi comments on this that Noach was righteous in his דרכיו, "his attitude was guided by justice.⁠" All of this was only the original attitude. Afterwards God is ישר, more accommodating to man than required by the strict rules of justice as our sages in Baba Metzia 16 explain based on Deut. 6,18.
הצור תמים וגו׳ – חשב כאן ושלשה דברים ותמורתן. כמ״ש (נידה י״ו ע״ב) ששואלין טפה זו מה תהא עליה חכם או טפש. גבור או חלש. עשיר או עני. וכמ״ש אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו עשיר בעשרו וגו׳. והן בנפש וגוף וקנין. חכמה בנפש. גבורה בגוף. עושר בקנין וג״ד שהם עש״ן שהעולם מתנהג בהם. חכמה בנפש. עשירות בשנה. ברך עלינו ה׳ אלהינו את השנה הזאת. גבורה בעולם. יש ארץ מגדלת גבורים. ועוד ג׳ זמנים. קודם בריאתו. ובחיים חיותו. ואחרי מותו. וזהו הצור תמים פעלו קודם בריאתו לא יחסר כל בו והאלהים ברא את האדם ישר וכו׳ כי כל דרכיו הכוללים בידיעתו הם משפט (משפטי ה׳ צדקו יחדו עם הבחירה) אל אמונה. בחיים חייתו כמ״ש ונאמן אתה להחיות מתים בכל לילה. ואין עול. בהנהגתו צדיקים ורע להם ורשעים וטוב להם.
צדיק וישר הוא – אחר מות האדם הכל מצדיקים עליהם את דינו ואומרים שהוא ישר מתנהג עמהם בחסידות לפנים משורת הדין. וכן בג׳ מתנות חכמה וגבורה ועשירות. חכמה הוא הצור תמים פעלו. שברא חכמי׳ וסכלים כיתרון האור מן החשך. ואלמלא חושך לא היה ניכר האור וכמשרז״ל במדרש תמורה.
כי כל דרכיו משפט – שומר אמת לעולם שיהיה העולם שקול. אל אמונה ואין עול. ברא עשירים ועניים שיהיו גומלין זה לזה שנאמר בצדקה תכונני. צדיק וישר הוא. שברא גבורים וחלשים ועוד צדיק הוא מפי הבריות. וישר הוא להצדיקו.
ע״ד הרמז
הצור – הם י״ד פרקין שבשם.
תמים – הוא מ״ט פנים ואחור.
פעלו – הוא המקום.
כי כל – הם ב׳ חיבורין כמ״ש כי כל בשמי׳ ובארץ ובו השם הששי של מ״ב לכך נאמר דרכיו כמ״ש צדיק ה׳ בכל דרכיו והכל במשפט בג׳ אהי״ה. אל בריבוע גילופין. הוא הצור.
צדיק – בי״ב תחומין ובו שם אלוה והוא פנים של מ״ט.
וישר – סופי תיבות של כל השמהן והוא ג׳ פנים ואחור של גילופי ע״ב של ע״ב אותיות.
פעלו – פועל ישמש להפעולה שהוא המעשה, ולשכר המעשה, כגון פועל אדם ישלם לו (איוב ל״ד:י״א) – שכר האדם, ופועלו לא יתן (ירמיהו כ״ב:י״ג) – שכרו. ונראה שכן משמעו כאן: תמים ושלם שכרו ותשלומיו, אינו מוותר ואינו מקפח, כי כל דרכיו משפט וצדק. וסופו מעין תחלתו, וכן אמונה ואין עול.
הצור – שהוא עומד תמיד, משגב ומנוס נאמן לחוסים בו, וכן צור לבבי, צורי ומשגבי, ורבים ככה:
תמים פעלו – בלי עודף ובלי מחסור, אין בפעולותיו שהם הנבראים כלם, דבר לבטלה שיהיה למותר, כי אם כלם לתועלת ותכלית טוב נרצה מאת ה׳ יתעלה, אף לא חסר בפעולותיו דבר מכל מה שתגזור החכמה העליונה שיהיה ראוי, או טוב ומועיל ומביא אל התכלית הנרצה:
כי כל דרכיו משפט – כל דרכי השם הם דרכי משפט, נגזרים בחכמה עליונה, ונשקלים בפלס האמת ומשפט צדק, ולפי שעתיד להכיר בשירה שינוי עתים לטוב ולרע, הקדים לומר שאין השינוי הזה אלא מצד המקבלים, אבל עצתו יתברך לא תשתנה, כי היא תמיד על פי דרכי החכמה, וכל קורות ישראל מעת היו לגוי אחד בארץ עד היום האחרון, סמוכים זו לזו באמת ובאמונה כפי ארחות חכמת ה׳ המנהגת הכל מראש ועד סוף, ואף אם בימי הזעם ידמה לחלושי השכל כאילו אין השם רואה, וירבה העושק והרשע במדינות כאילו אין למעלה שופט עליהם, אל נתמה על החפץ, כי גבוה מעל גבוה שומר, ועוד יבא יום משפט לשפוט תבל וצאצאיה, ואז יכירו כל באי עולם כי השם צדיק וישר ושופט צדק:
אל אמונה – שיש לסמוך ולבטוח עליו:
ואין עול – בדרכיו, אין הקב״ה מקפח שכר כל בריה:
צדיק – הפך העול, ההולך בדרכי הצדק לעשות לזולתו כראוי לו, יקרא צדיק:
וישר – הדרך היותר קצר הוא הדרך הישר, והוא הפך המעוקם והעקש, וכן דרכי החכמה יקראו ישרים, שהם מוליכים אל התכלית הנאות בדרך היותר קצר, וההולך בדרכים ישרים נקרא ישר, וכן אמרו בספרי צדיק וישר הוא, שהוא מתנהג בישרות עם כל באי עולם:
הצור – בספרי אמרו הצור הצייר שהוא צר העולם תחלה וצר בו את האדם. ד״א הצור התקיף. וע״ד הפשט יהי׳ ענין צור בזה ובשאר מקומות מענין צרירה ואגד וקשירה (פערבינדונג), ונקרא הוא ית׳ צור בשתי בחינות הא׳ שהוא צורר ומקשר כל פרטי הברואים יחד לשיהיו צרורים וקשורים זה בזה באופן שכולם יחד עצם אחד שלם בתכלית השלמות. ובבחינה זו שם צור שם הפועל (דער אללעס פערבינדענדע), כשם נוס לנוס אל עיר מקלטו. והבחינה הב׳ הוא שכל הנמצאים כולם צרורים ואגודים בו ית׳ שהוא המקור והסבה לכל. ובבחינה זו שם צור שם התאר, והיינו עצם שהוא הנושא הכללי של כל הנמצאים, שכל הנמצאים נשואים עליו כמאמר הפייטן הכל יכול וכוללם יחד (אללער אינ- בעגריף) וכשם סוג לב (רבי שלמה פאפענהיים), ועל כוונה זו יתואר הוא ית׳ צור עולמים (ישעיהו כ״ו), ואנשי מעלה שאהבתם אל ה׳ גדולה מאד המקיימים במחשבתם שויתי ה׳ לנגדי תמיד, ונכספים תמיד להדבק בו בנפשותם דבקות נפשי גמורה, יתארוהו ית׳ בשם צורי, כמאמר המשורר ברוך ה׳ צורי, צורי וגאלי, הוא צורי וישועתי, כלומר הדבוק בנפשו תמיד עד שלא אוכל להפריד מחשבתו ממנו לעולם, צורי (מיין פערבונדנער), כאשר יאמר בל״א על ריעו ואהובו. וכן בעבור חביבותו ית׳ את האבות ויבחר בזרעם אחריהם להיות לו עם סגלתו עד שאמר עליהם לשון של חבה מעדות הנביא כאשר ידבק האזור על מתני איש כן הדבקתי אתכן אלי ב״י לכן יתואר צור ישראל (שמואל ב כ״ג ישעי׳ למ״ד) כלומר שמצד חבתו אליהם דבקם אליו תמיד. ולפי שחיי הגוף אינו כ״א ע״י התקשרות רוח החיוני בקרבו, ובהרפו ממנו רגע אחד אינו עוד בחיים, והוא ית׳ שומר רוח האדם בקרבו שישאר מקושר בו עד עת הקצוב עליו, לכן תארוהו מסדרי התפלות בברכת הודאה בשם. צור חיינו.
פעלו – פועל ישמש לפעולה והוא המעשה וכן לשכר המעשה, כמו וכשכיר יקוה פעלו, פועל אדם ישלם לו, ופועלו לא יתן ר״ל שכרו ויראה שכן משמעו כאן תמים ישלם שכר ותשלומיו, אינו מותר ואינו מקפח, כי כל דרכיו משפט וצדק, וסוף המקרא מעין תחלתו, וכן אמונה ואין עול (רל״ש).
הצור וגו׳ – במילים אלו מתחיל גוף השירה. ״צור״ ככינוי לה׳ חוזר שוב ושוב בשירה זו והוא אחד ממושגיה האופייניים.
הרעיון הראשון – אפשר לומר רעיון היסוד – של ״קריאת שם ה׳⁠ ⁠⁠״ המתחילה כאן, הוא ״צור״ (יש אומרים ש״צור״ כתוב כאן בצד״י רבתי). לדעת חז״ל בספרי, ״צור״ כולל רעיון כפול: ״התקיף״, ו״הצייר״ [היוצר וצר צורה].
אמנם, המשמעות הרגילה של ״צור״ היא סלע, ובמובן זה הוא סמל טבעי לדבר חזק ואיתן, בלתי משתנה ושאינו ניתן לכיבוש. אולם הפועל הנגזר משורש ״צור״ מבטא שני אופנים של הפעלת הכוח שמסמל שם העצם ״צור״.
משמעות ״צור״ כפועל היא בדרך כלל: להטיל מצור על עיר, להביא אותה במיצר; הווי אומר, להפעיל כוח על ידי כיתור מגביל וסוגר – ״כי תצור אל עיר״ (לעיל כ, יט). מכאן ״מצור״, הטלת מצור על עיר והכלים המשמשים למצור (לעיל כ, יט–כ); וגם לצרכי הגנה: ״עָרֵי הַמְּצֻרוֹת״ (דברי הימים ב יא, כג), שהן ערי מבצר. כך מצאנו גם בשם העצם ״מצודה״, הנגזר משורש ״צוד״: הוא מציין מקום מבוצר הסוגר על שבויים, וכן גם מקום המשמש כעמדה מבוצרת לצורך הגנה.
אולם הפועל ״צור״ פירושו גם: לתת צורה, ליצור. ״ויצר אתו בחרט״ (שמות לב, ד), מכאן: ״צוּרַת הַבַּיִת״, ״צוּרֹתָו״, ״צוּרָתוֹ״ (יחזקאל מג, יא). שכן כל נתינת צורה ויצירה יש בהן הגבלה קבועה ואיתנה של החומר בתוך קווי התיחום של המטרה הרצויה.
לפיכך, גם כשם עצם, ״צור״ אינו בא רק במובן של סלע, אלא הוא מבטא גם שני מושגים אלה: יציבות בלתי משתנה, וקשיות הגוברת על כל חומר אחר. בספר תהילים (מט, טו) מורה ״צור״ על החלק הנצחי בן האל⁠־מוות באדם, שאיננו נתון לתהליך ההתפרקות והריקבון לא שולט בו. ״וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ״: היסוד הנצחי שבהם נועד ״לבלות״ את השאול, להתקיים יותר ממנו; השאול, הקבר, איננו מקום המנוחה האחרון של החלק הנצחי. שם בהמשך (פט, מד) מורה ״צור״ על החדות הקשה של החרב. ״אַף⁠־תָּשִׁיב צוּר חַרְבּוֹ״: אתה משיב לאחור את חדות חרבו – הווי אומר, אתה מסיר מעליו את כוחו החותך.
ככינוי לאלוקים, ״צור״ הוא סמל של אי⁠־השתנות ושל הכוח להתגבר על כל דבר באופן מוחלט. הוא המקור המוחלט של כל הוויה ושל כל סוג של הוויה. הדבר שהוא גזר שיתקיים מוצא בו את משענתו הנצחית, וכל צורה שהוא ייעד לו מתממשת בוודאות מוחלטת.
משום כך נאמר: ״בִּטְחוּ בַה׳ עֲדֵי⁠־עַד כִּי בְּיָ⁠־הּ ה׳ צוּר עוֹלָמִים״ (ישעיהו כו, ד). כבר ביארנו (פירוש, שמות טו, ב) את משמעותו של שם ה׳ בן שתי האותיות. הוא מורה על כוח ה׳ המתגלה בהתגברות המנצחת על כל הכוחות המתנגדים. אילו הייתה ממשלת ה׳ מתנהגת רק במידה זו, הרי שכל דבר עלי אדמות היה מתאים עצמו באופן מידי לאידיאל של הרצון האלוקי, שכן הוא אינו אלא תוצר של כוח רצון ה׳ שאין לעמוד בפניו. אולם ה׳ העניק לאדם חופש בחירה, ובכך הפקיד בידיו את התפקיד לעצב את העולם בהתאם למטרות ה׳. האדם נועד למלא תפקיד זה תוך התפתחות חופשית, אך בוודאות מוחלטת לא פחות. דבר זה בא לידי ביטוי בשם ה׳ בן ארבע האותיות. לפיכך ״בטחו בה׳⁠ ⁠⁠״, בשם בן ארבע אותיות; ״עדי עד״, עד להשגת המטרה הסופית; שכן ב״י⁠־ה ה׳⁠ ⁠⁠״ נמצא המשען הנצחי של שני ״עולמים״: של העולם הזה, על כל חוסר השלמות שעדיין דבק בו; ושל העולם שלעתיד לבוא, שבו האידיאל האלוקי יתקיים בפועל.
לפיכך, כאשר ה׳ קרוי ״צור״ ביחסו לישראל, מבטא כינוי זה ודאות כפולה. ישראל יודע שה׳ הוא המשענת הנצחית של קיומו בדברי ימי העולם. רצון ה׳ הוא שישראל יתקיים, ולכן ישראל לעולם לא יכלה. אולם רצון ה׳ הוא גם שישראל יתקיים בצורה מסוימת, שאותה גילה לישראל בתורתו. ישראל לעולם אינו יכול להפקיע עצמו מדרישות אלו. הן בלתי ניתנות לשינוי, כדרך שמציאותו ורצונו של ה׳ אינם ניתנים לשינוי. כל תהפוכות הגורל שעשויות לבוא על ישראל, תשמשנה כולן לתכלית אחת: להביא לידי מימוש סופי של מטרות ה׳ למען ישראל ועל ידי ישראל. אין הן אלא מכות הפטיש המעצבות של כוח ממשלת ה׳, הצר את צורת עולמו, ״כי בי⁠־ה ה׳ צור עולמים״ (השווה פירוש, במדבר ח, ד).
נמצא שהשם ״צור״ אופייני לשירת האזינו. טמון בו המפתח להבנת שירה זו, שבה המשורר חוזה בעיני רוחו (״שור״, עיין פירוש, בראשית מט, כב) את התגלות ממשלת ה׳, כפי שהיא משפיעה על ישראל ועל ידי ישראל.
תמים פעלו – כבר אמרנו שחז״ל מייחסים לשם ״צור״ את המשמעות הפעילה של עשייה מעצבת. תפיסה זו מסתייעת מהאמור כאן אודות ״הצור״: ״תמים פעלו״; שכן תיבות אלה מעידות על טיב פועלו.
״פועל״ איננו רק המושא, התוצר של פעילות יוצרת, היצירה הגמורה; אלא ״פועל״ הוא גם הפעילות היוצרת עצמה, העבודה, העשייה. כך במשלי (כ, יא; כא, ח); באיוב (לד, יא); ברות (ב, יב).
המשמעות הבסיסית של ״תמים״ היא דבר מושלם וגמור, שלא חסר בו דבר (עיין פירוש, בראשית יז, א).
את מה שאמור כאן על אודות ״צור העולמים״ יש להבין כך: כל זמן הווה שעדיין נמצא בתהליך היצירה הוא בלתי גמור, בלתי שלם; ואילו פעילותו המעצבת של ה׳ – בכל שלב ושלב של היצירה – היא גמורה ומושלמת. פעילות אנושית עשויה מסדרה שלמה של פעולות בלתי מושלמות שנצטרפו יחד, המשלימות ומתקנות בקושי זו את זו, ומנסות להגיע לכלל שלמות. לא כן פעילות ה׳. כל אימת שאדם מבקש להבין את שלטון ה׳, הוא מוצא אותו שלם; בכל רגע ורגע הוא שלם וגמור בהתאם לדרישות הרגע. בעוד שפעילות אנושית מתקדמת על ידי מעשים שכולם פגומים, הרי שממשלת ה׳ משיגה את מטרתה באמצעות מעשים אשר כולם שלמים ותמימים.
כי כל דרכיו משפט – כל דרכי ה׳, לא רק המטרה הסופית, הן ״משפט״: הן מוציאות לפועל את המשפט, והן מממשות בכל רגע את מה שראוי לאלה שפסק דינו נוגע אליהם. ״דרכי ה׳⁠ ⁠⁠״ הן מידות הנהגת ה׳ עם ברואיו, ובייחוד עם האדם (עיין פירוש, שמות לג, יג). נאמר בתהילים (קמה, יז): ״צַדִּיק ה׳ בְּכָל⁠־דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל⁠־מַעֲשָׂיו״. כל ברואי ה׳ הם יצירי חסדו. לשום נברא של ה׳ אין תביעה לקיום בזכות עצמו, או זכות לצפות ששאיפותיו יתמלאו. כל קיומו הוא מתנת חינם, יצירת חסדו של ה׳. ואף על פי כן, ה׳ נוהג בו כאילו יש לו זכות לקיומו ולרווחתו. עצם זכות זו, היא מתנתו הראשונה של חסד ה׳.
אל אמונה – הוא אֵל שניתן לבטוח בו, הוא איננו עוזב את בריותיו; ומשום שהוא ״צור״ בלתי ניתן לשינוי, הוא תמיד יהיה כמו שהיה. גם בעת שהוא עושה משפט, אין הוא פועל אך ורק בהתאם לצדק האובייקטיבי אלא הוא עושה רק מה שטוב לאדם שאליו נוגע משפטו. (על אודות ״אמונה״ עיין גם פירוש, בראשית טו, ו.)
ואין עול – הוא אף פעם לא מפעיל את כוחו על שום נברא רק כדי להראות את כוחו. הסך הכולל של הכוח בעולם הוא כאין וכאפס לעומת בוראו ואדונו; ואף על פי כן, אין הבורא נוהג באלימות אפילו כלפי הפחות שבברואיו. (אודות ״עול״ עיין גם פירוש, ויקרא יט, טו,לה.)
צדיק וישר הוא – ״צור העולמים״ – ביציבות המוחלטת של רצונו ובאיתנות המוחלטת של הווייתו – הוא צדיק ברצונו וישר בהווייתו. לא רק שמטרותיו נכונות, אלא גם אמצעיו להגיע לאותן מטרות הן כאלה. הוא עושה את מה שנכון בדרך הישרה; היושר הוא מהותו.
אלו הן המידות הכלליות של הנהגת ״צור העולמים״, והן מתגלות גם במגמת הנהגתו כלפי ישראל.
הצור – נותן הקדמה לכל דברי השירה הזאת כי משפטי ה׳ אמת. כללות השירה יבאר, עת יחטא האדם ואשם, ויעזוב את ה׳, הנה לגדולת חטאתם, מצד עזבם צור מושיעם, בוראם יוצרם, ובחרם אלילים אלמים אין בם מועיל, ראוים לכליה גמורה, לבד מיראתו שיתלו האומות הדבר במקרה ובכחם, ובחולשת ישראל, ע״כ לא הענישם בכליה רק הסתר פנים, ומצאוהו ממילא רעות רבות וצרות:
הצור תמים פעלו – יסיר בזה שאלה אחת למה לו להרעיש השמים והארץ שיהיו עדים בדברי השירה הזאת המדברת מאשר יקרה לבני ישראל כשלא יקיימו התורה, הלא אין הדבר תלוי רק בהם, כמ״ש (לעיל ל יד) בפיך ובלבבך לעשותו, וכאשר אמר עתה שהתורה כמטר וכטל לישראל, הלא עליהם להשתדל לקיים ככל בעלי החיים שישתדלו להשיג הדבר שהוא סבת חייהם, ולהשמר ממה שמסבב להם המות, ובהכרח שיש בלבם נטיה לבחור ברע ולמאוס בטוב (וזה יכונה בשם ערלת הלב) ולמה ברא ה׳ אותו במום כזה ושעי״ז ירעיש השמים והארץ, וע״ז יאמר:
הצור תמים פעלו – כי השי״ת ברא האדם תמים בלא מום ר״ל כשנברא לא היה בלבבו הנטיה הזאת, וגם הזהיר אותו מאכילת עץ הדעת טוב ורע, והודיעו שאם יאכל ממנו, אז יולד בו המום הזה שלפעמים תהיה לו נטיה לדבר טוב ולפעמים לדבר רע, (כי ע״י העץ הבין דבר טוב שהוא ערום ונצרך ללבוש אבל נהיה בו גם נטיה לרע, להתאות לדברים המסבבים המות, והסבות המביאים המות הם רבות, ולכן אמר לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות מיתות הרבה ע״י שתתאוה לדברים שהם המות בעצמו כמ״ש לעיל ואת המות שהוא ביטול התורה) ואכילת עץ הדעת לא היה ע״י נטיה מלבו רק ע״י הנחש שמחוץ להאדם, וכשעמדו ישראל על הר סיני נתרפאו מהמום הזה והוסר מהם ערלת הלב ולזה נאמר (דברים ה כו) מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים. ובזה יובן מ״ש חרות על הלוחות חירות ממלאך המות שע״י שלא היה להם עוד נטיה לרע לעבור על התורה שהוא בעצמו המות נעשו בני חורין ממלאך המות, והעגל עשו רק ע״י הסתת הערב רב, ואחרי שעשו העגל חזר להם המום לכמו שהיה, ושלא ישאלו למה ברא גם המסית שמחוץ להאדם, אחרי שע״י נהיה המום בהאדם עצמו, לזה יאמר כי כל דרכיו הם מדותיו משפט שיזכו ע״י משפט להצלחת הנפש ולא שיהיה רק ע״י חסד (ע״ד שאמרו שהוריד הנשמות מגנזי מרומים שלא יאכלו נהמא דכסופא) לכן ברא את המסית שאם יעמדו בנסיון ולא ישמעו אליו יגיע להם השכר עפ״י משפט:
אל אמונה – יאמר אף שיש להשיב ע״ז כי זה היה אם ע״י המסית לא יבואו לידי אבדן הנפש, אבל אחרי שעינינו רואות שע״י יבואו הנפשות לידי אבדה וכליון, הלא טוב היה להם לאכול אף נהמא דכסופא ולא לבא גם לידי ספק אבדת הנפש, ולא רצה להשיב ע״ז תשובה גלויה (שהוא מסוד ה׳ ליראיו) רק אמר שאנו מחוייבים להאמין שהוא אל אמונה ואין עול ושה׳ לא יעשה עול להנפשות, ונהפוך כי צדיק שעשה עם הנפשות צדקות כמ״ש (שמואל ב יד יד) וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח ולא שיוותר להם רק וישר הוא שהצדקות שיעשה עם הנפשות יהיה ביושר:
הצור: משמעו יוצר הכל1, כלשון המקרא (שמואל א ב,ב) ״ואין צור כאלהינו״2. והקדים זה השבח ביחוד על הקב״ה, באשר נוגע לענין שאומר:
תמים פעלו: כל מה שפועל בעולמו הכל הוא ״תמים״3, אפילו מה שנראה שהוא מחסר ומשבר מה שהיה תמים עד כה, אינו אלא מתמים מה שהיה חסר עד כה.
והסביר איך הוא כה:
כי כל דרכיו משפט: בתורת שכר ועונש, והרי שופט את הגזלן ולוקח גזלו ממנו לא נקרא מפסיד לו, אלא משלים אותו, כמליצת הגמרא סנהדרין (ז,א) ׳דאזיל מבי דינא, שקיל גלימא4, ליזמר וליזיל׳, ופירש רש״י5 ׳לא הפסיד כלום, אלא גזילה הוציאו מידו׳, כך כל דרכי הקב״ה הם במשפט על מעשה האדם, אם כן אין זה הפסד אלא מתמימו. ומשום הכי הקדים להוכיח כי כן הוא בשם ״הצור״, פירוש, אחרי שהוא ״הצור״6 (של האדם ודעותיו), וא״כ יודע הכל, וגם (אחרי שהוא הצור של העולם) אם כן ההשגחה רבה, שהרי ההירוס נוגע להיצירה. וגם (אחרי שהוא הצור) אי אפשר לוותר, שהרי שכר ועונש הם מעצם היצירה.
[הרחב דבר: וכמו שאמרה חנה (שמואל א׳ ב,ג) ״אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה, יצא עתק מפיכם, כי אל דעות ה׳, ולא נתכנו עלילות״. וכתיב ״ולו״ בוא״ו.
הענין, דמכחישי ההשגחה העליונה באים בשלש טענות: א׳, שהקב״ה רם ומסולק מהעולם השפל, ואינו יודע מהנעשה בארץ, ועל זה כתיב בתהלים (קלט,כ) ״אשר יומרוך למזמה״. ב׳, שאע״ג שאם היה רוצה לדעת היה יודע, מ״מ עזב ה׳ את הארץ, כי במה נחשב האדם בריה קלה לעשות מאומה בעולם, ואין להקב״ה לחוש למעשיו כמו שאין לאדם לשום לב למעשה הזבוב בביתו. ג׳, אפילו יהיו מעשה האדם לרע מזיקים בעולם, אין כבודו יתברך לשפוט בזה, וראוי לפני כבודו לוותר.
על כל אלה אמרה חנה ״אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה״ – לא תאמרו שהוא גבוה גבוה הרבה מבלי ראות למטה. ״יצא עתק מפיכם״, נגד שתי הטענות האחרונות שהעתיק הקב״ה השגחתו מן העולם יצא הרעיון של עתק מפיכם. ונתנה טעם על האזהרה הראשונה ״כי אל דעות ה׳⁠ ⁠⁠״ – היאך אפשר לחשוב שאינו יודע מה בארץ, הרי הוא ברא דעות בני אדם וכל הידיעות הוא בראן, ואיך אפשר שאינו יודע, וכלשון הכתוב (תהילים צד,ט) ״הנוטע אוזן הלא ישמע וגו׳⁠ ⁠⁠״.
ועל הטענה השניה שאין לו לחוש למעשה האדם, אמרה ״ולו (ב-וא״ו) נתכנו עלילות״ של בני אדם, שכל פעולה נוגעת לו כביכול לבנות ולהרוס. (ובירושלמי וברבה פרשת קדושים (כו,ז) איתא: ״כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, ומגיד לאדם מה שחו״ (עמוס ד,יג), ר׳ הונא בשם ר׳ יעבץ, מהו ״מגיד לאדם מה שחו״ – יוצר הרים ובורא רוח, פירוש, דשחו של אדם יוצר הרים בטובם, ובורא רוח לעקור הרים ברעתם).
ועל הטענה השלישית שאין כבודו יתברך לנקום על רעת האדם, על זה אמרה חנה ״ולא (ב-אל״ף) נתכנו עלילות״, הכוונה, דשכר ועונש נעשה מאליו, וכמו שהוא אינו פועל מאומה, אלא שאחר שיסד עולמו כך, שוב ״מפי עליון לא תצא הרעות והטוב״, כמו שכתבתי ריש פרשת ראה ובפרשת בחוקותי. וא״כ, הנענש הרי זה כתינוק השולח ידו במכונה, והוא נזוק ע״י גלגלי המכונה המזיקים בשעה שמעבטים אורחותם, ולא שייך לומר על בעל המכונה שיוותר לתינוק שלא יריעו לו הגלגלים כי קטן הוא. כך העולם ומלואו כמכונה גדולה נתקן על מעשה האדם ואי אפשר לוותר. והיינו דאיתא בירושלמי שקלים (פ״ה) ובב״ר פרשת תולדות (בראשית רבה ס״ז:ד׳) ׳אמר ר׳ חנינא, כל האומר הקב״ה וותרן יוותרו מיעוהי׳. ר״ל, כמו מי שאוכל דבר המזיק למענו, וכי אפשר לוותר שלא יכאב לו? כך הטבע אי אפשר לוותר על עונשי עבירה אם לא ע״י תשובה שהיא רפואה. כל זה אמרה חנה.]
אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא: שבחים הללו מכוונים להצדיק פעולת ה׳ בשני החורבנות, כאשר יבואר: ״אל אמונה ואין עול״ – נגד חורבן ראשון ושני, ״צדיק וישר הוא״ – נגד חורבן ראשון ושני, כאשר יבואר עוד (סוף פסוק ו׳).
1. לא במשמעות ׳חזק׳ כרש״י ואונקלוס.
2. לא ברורה הראיה, כי גם שם פירש הרד״ק ׳אין חזק כאלוהינו׳.
3. במשמעות של שלם, וכן באונקלוס ״דשלמין עובדוהי״.
4. רש״י: מי שנטלו בית דין טליתו לפורעה לאחר.
5. הואיל ודין אמת דנו, לא הפסיד...
6. יוצר הכל – רבינו לעיל.
(ד-ה) הצור תמים פעלו – כשם שבמעשה קרח, בני ישראל תחת התודות פשע קרח ועדתו נקהלו על משה ואהרן בתלונותם לומר ״אתם המתם את עם ה׳⁠ ⁠⁠״, כך יש לומר שאמרו גם על גזרת התעכבם במדבר מ׳ שנה ומיתת כל הדור ההוא היוצא ממצרים שה׳ לא עשה עמם כמשפט וְיִסְּרָם יותר מדאי; וה׳ היה רואה שבודאי גם בדורות הבאים על כל צרה שתבוא עליהם חלף התודות פשעם יאמרו כן, זהו שאמר למעלה (בפרשת וילך) ״כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום וגו׳⁠ ⁠⁠״, כלו׳ אף על פי שיש לו לדאג שמא בתלונותיו יגרע גם הוא כאבותיו מהכנס לארץ, עכ״ז הולך הוא אחרי יצרו ומתאונן, על כן כתוב את השירה הזאת ולמדה להם, כי תחלת דבריה מגיד שה׳ צור ישראל מגן עליהם ועל ידו נשגבים ונצולים מיד אויביהם, וא״כ אך טובם יבקש, ואם ייסרם בודאי פעלו תמים ובמשפט ייסרם, והוא מאמת דבריו ולא ילך אחר העול לְעַוְּתָם וּלְאַחֵר קיומם; וא״כ שחת לו – אם שִחֵת הדור ההוא (למ״ד במקום את כמו הרגו לאבנר, שמואל ב ג׳:ל׳) לא בניו – אבל לא שחת גם הבנים עם האבות, והוא מאמר מוסגר.
מומם – מום ופשע שהיה בהם גרמו כל זאת, השכילו זאת אתם דור עקש ופתלתל – עקש הוא המעשק דבריו באחת, ופתלתל, בכפל אותיות שרשו, הוא המעקשם בכל; ודברים אלה ככל התורה ראוים לדור שמשה עומד בו וגם לכל הדורות הבאים, שבדברם כאלה זאת היא תשובתם, ולא יאמרו אבות אכלו בושר ושני בנים תקהינה כי גם כששחת הדור בשביל מומו, אותו שחת ולא בניו.
הצור תמים פעלו – א״ר חנינא, כל האומר הקב״ה ותרן יותרו חייו, שנאמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט.⁠1 (ב״ק נ׳.)
הצור תמים פעלו – בשעה שהוציאו את רבי חנינא בן תרדיון ואת אשתו ובתו לשריפה, צדקו עליהם את הדין, הוא אמר הצור תמים פעלו ואשתו אמרה אל אמונה ואין עול.⁠2 (ע״ז י״ח.)
אל אמונה וגו׳ – אל אמונה, כשם שנפרעין מן הרשעים לעוה״ב אפילו על עבירה קלה שעושין כך נפרעין מן הצדיקים בעוה״ז על עבירה קלה שעושין, ואין עול, כשם שמשלמין שכר לצדיקים לעוה״ב אפילו על מצוה קלה שעושין כך משלמין שכר לרשעים בעוה״ז אפילו על מצוה קלה שעושין.⁠3 (תענית י״א.)
צדיק וישר הוא – מלמד שבשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו ואומרים לו כך וכך עשית, במקום פלוני וביום פלוני והוא אומר הן ומצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני, שנאמר (תהלים נ״א) למען תצדק בדברך.⁠4 (שם שם)
1. פירש״י האומר ותרן הוא לעבור על כל פשעים יותרו חייו יופקרו חייו וגופו שמורה לבריות לחטוא, עכ״ל, וצ״ע להתאים מאמר זה עם הכתוב נושא עון ועובר על פשע, שזה מדת ותרנות, וגם בכלל צריך באור למה חשיב כאן מדת הותרנות למדה קשה והלא אדרבה מצינו שמדה טובה היא כמש״כ לעיל צדק צדק תרדוף ודרשינן צדק משלך ותן לו (חולין קל״ד.), וצ״ל דהכונה כאן שסומך על זה לכתחלה לעבור על המצות באמרו כי הקב״ה מוותר, וזה באמת מדה מגונה וקשה, וגם י״ל דמדייק רש״י בלשונו לעבור על כל פשעים, כלומר שאומר גם כשעושים כל העבירות הקב״ה מוותר, והא דנושא עון איירי בעבירה אחת או שתים. ועיין ביש״ש כאן כתב דמכאן מבואר שאסור לאדם לומר יותר ממה שאני ראוי עשה הקב״ה עמי, משום דהוי בכלל ותרנות, ולפי מש״כ אין איסור זה מוכרח, ודו״ק.
2. ובתו אמרה הפסוק גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם (ירמיהו ל״ב), והיינו צדוק הדין שלא הרהרו אחר מדותיו של הקב״ה, ועיין בספרי ענין זה בנוסח אחר קצת.
3. כדי לטרדן מן העולם הבא וכמש״כ ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו.
4. שהוא מצדיק עליו בדבריך שאתה מראה לו, ומפרש בכל זה הלשון צדיק וישר, שהצדקה היא גם ביושר הנראה לבני אדם, והיינו שכיון שהאדם מודה על כל העונות שמזכירין אותו נראית הצדקה בעיניו ליושר.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(ה) שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽלא׃
They have dealt corruptly with him. They are not his children, because of their defect. They are a perverse and crooked generation.
א. וּפְתַלְתֹּֽל =א,ל,ל1 ומ״ש (אין אות פ״א גדולה)
• יש ספרים=וּפְתַלְתֹּֽל
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהאם למקראעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שח]
שחת לו לא בניו מומם – אף על פי שהם מליאים מומים קרויים בנים דברי רבי מאיר שנאמר בניו מומם רבי יהודה אומר אין בהם מומים שנאמר לא בניו מומם וכן הוא אומר (ישעיהו א׳:ד׳) זרע מרעים בנים משחיתים אם כשמשחיתים קרויים בנים אילו לא היו משחיתים על אחת כמה וכמה. כיוצא בו (ירמיהו ד׳:כ״ב) חכמים המה להרע, והלא דברים קל וחומר ומה כשהם מרעים קרויים חכמים אילו היו מטיבים על אחת כמה וכמה. כיוצא בו (שם) בנים סכלים המה ומה כשהם סכלים קרויים בנים אילו היו נבונים על אחת כמה וכמה. כיוצא בו (יחזקאל ל״ג:ל״א) ויבאו אליך כמבוא עם וישבו לפניך עמי ושמעו את דבריך, יכול שומעים ועושים תלמוד לומר (שם) ואותם לא יעשו והלא דברים קל וחומר ומה כשהם שומעים ואינם עושים קרויים עמי אילו שומעים ועושים על אחת כמה וכמה.
משום אבה הדורס אמרו שחתו ישראל בכל לאוים שבתורה וכל כך למה שלא ליתן פתחון פה לרשעים לומר כל זמן שאנחנו חוטאים לפניו אנו מצטערים לפניו למה הדבר דומה לאחד שיצא ליצלב ואביו בוכה עליו ואמו מתחבטת לפניו זה אומר אוי לי וזה אומר אוי לי אבל אין זה הווה אלא על אותו שיצא ליצלב וכן הוא אומר (ישעיהו ג׳:ט׳) אוי לנפשם כי גמלו להם רעה.
דור עקש ופתלתול – אמר להם משה לישראל עקמנים אתם פתלתנים אתם ואין אתם הולכים אלא לאור למה הדבר דומה לאחד שהיה בידו מקל מעוקם ונתנו לאומן לתקנו מתקנו באור ואם לאו מכוונו במעגילה ואם לאו מפסלו במעצד ומשליכו לאור וכן הוא אומר (יחזקאל כ״א:ל״ו) ונתתיך ביד אנשים בוערים חרשי משחית.
דבר אחר: אמר להם משה לישראל במדה שמדדתם בה מדדתי לכם וכן הוא אומר (שמואל ב כ״ב:כ״ז) עם נבר תתבר ועם עקש תתפל, דור עקש ופתלתל.
סליק פיסקא
[Piska 308]
"Shicheth lo lo. Banav mumam": Even though they are full of blemishes, they are still called sons (banim). These are the words of R. Meir. And thus was R. Meir wont to say: If when they are full of blemishes they are called "banim,⁠" if they are unblemished, how much more so! Similarly (Isaiah 1:4) "evil seed, corrupt sons": If when they are corrupt they are called "sons,⁠" if they were not corrupt, how much more so! Similarly, (Jeremiah 4:22) "They are wise to do evil": Now does this not follow a fortiori? If they do evil they are called "wise,⁠" how much more so, if they do good! Similarly, (Ibid.) "They are foolish sons, and not understanding": Does this not follow a fortiori? If when they are foolish, they are called "sons,⁠" how much more so, if they were understanding! Similarly, (Ezekiel 23:31) "And they come to you as a people comes, and My people sit before you and hear your words": I might think, they hear and fulfill; it is, therefore, written (Ibid.) "but they do not fulfill them.⁠" Now does this not follow a fortiori? If when they hear and do not fulfill they are called "My people,⁠" how much more so, when they hear and fulfill!
They said in the name of Abba the expounder: "shicheth lo": Israel has corrupted itself; (and) "not" its Father in heaven. And why all this? So as not to give a pretext to the wicked to say: "If we sin against Him, we distress Him" (for which reason He has forbidden us to sin). An analogy: A man is taken out to be crucified. His father cries over him and his mother cries and beats her breast over him. He says: "Woe unto me!⁠" and she says: "Woe unto me!⁠" But there is woe only unto him who is taken out to be crucified! And thus does Scripture state (Isaiah 3:9) "Woe unto their souls, for they have brought evil upon themselves!⁠"
"a crooked and twisted generation": Moses hereby says to Israel: You are crooked and twisted. You are fit only for the flame! An analogy: One has a twisted staff in his hand. He gives it to a craftsman to repair. (If he can) he repairs it by hand. If not, he straightens it with a press; if not, he shapes it with an adze; if not — he consigns it to the flames! And thus does Scripture state (Ezekiel 21:36-37) "I will place you in the hands of brutish men, artisans of destruction. You will be consigned to the flames!⁠"
Variantly: "a crooked and twisted generation": Moses hereby says to Israel: "With the measure that you have measured I have measured you.⁠" And thus is it written (II Samuel 22:27) "With the pure You are pure, and with the crooked You are crafty.⁠"
[End of Piska]
שחת לו לא יכול אפלו בנים מלאים מומים ת״ל (בניו לא) [לא בניו] מומם דברי ר׳ מאיר:
ר׳ יהודה אומ׳ אפלו מלאים מומים לכך נאמ׳ בניו מומם וה״א (הושע ב׳:א׳) והיה במקום אשר יאמר להם וה״א (ירמיהו ד׳:כ״ב) בנים סכלים המה ומה אם בשעה שהן סכלים הן קרואין בנים אלו לא היו סכלים על אחת כמה וכמה:
וה״א (ישעיהו א׳:ד׳) זרע מרעים בנים משחיתים מה אם בשעה שהן משחיתים הן קרואין בנים אלו לא היו משחיתים על אחת כמה וכמה:
וה״א (ירמיהו ד׳:כ״ב) חכמים המה להרע מה אם בשעה שהן מריעים הן קרואים חכמים אלו לא היו מריעים על אחת כמה וכמה:
וה״א (יחזקאל ל״ג:ל״א) ויבאו אליך כמבוא עם וישבו לפניך עמי ושמעים את דבריך יכול יהוא שומעין ועושין ת״ל (שם) ואותם לא יעשו ומה אם בשעה שהן שומעין ולא עושין הן קרואין עמי אלו היו עושין על אחת כמה וכמה:
אבה הדרוס אומ׳ שיחתו ישראל כל לווים שבתורה:
שלא יהיו הרשעים אומ׳ בשעה שאנו חוטאין אנו מצערין לפניו שכן אליהוא אומ׳ לאיוב (איוב לה ו - ח) אם חטאת מה תפעל בו אם צדקת מה תתן לו לאיש כמוך רשעך מה הוא אומ׳ (ישעיהו ג׳:י״א) אי לרשע רע מושלו מלה״ד לאחד שהוא יוצא להיצלב והיה אביו בוכה עליו ואמו מתחבטת עליו זה אומר אוי לי וזה אומ׳ אוי לי והלא אין ווי אלא לזה שהוא יוצא להיצלב שנ׳ (הושע ז׳:י״ג) אוי להם כי נדדו ממני:
דור עקש ופתלתול אמ׳ משה לישראל עוקמנין אתם פותלנין אתם אין אתם אלא לאור מושלו מלה״ד לאחד שהיה בידו מקל מעוקם ונתנו לאומן שיכונו אם אינו מכוונו באוב מכוונו במנגנון ואם אינו מכוונו במנגנון מכוונו במעצד ועושה אותו קליפים קליפים ומשליך אותן לאור כך אמר משה לישראל עוקמנין אתם פותלנין אתם אין אתם אלא לאור שנ׳ (יחזקאל כ״א:ל״ו) ונתנך ביד אנשים בוערים חרשי משחית:
ד״א אמ׳ משה לישראל במדה שמדדתם בה מדדתי לכם וה״א (תהלים י״ח:כ״ז) עם נבר תתבר ועם עק׳ תת׳:
חַבִּילוּ לְהוֹן לָא לֵיהּ בְּנַיָּא1 דִּפְלַחוּ לְטָעֲוָתָא דָּרָא דְּאַשְׁנִי עוֹבָדוֹהִי וְאִשְׁתַּנַּיוּ.
1. בנים, ולא בניו. ביאורי אונקלוס שעפטעל (וכן לחם ושלמה): כיון שחטאו אינן עוד בתוך בני, וכן לקמן (י״ט) ׳בניו ובנותיו׳, ׳בנין ובנן׳.
They have corrupted themselves, and not Him;⁠a children who worship idols, a generation that changes its work, and makes it another.
a. The meaning seems to be, "Their wickedness is from themselves, not from the Holy God.⁠"
חבלוא קודמוי ב⁠((י))⁠ניה חביביה לא קדמוי חבלו אלה להון מומה דאשתכח בהון דרא עקמנה ופתלתנה דרה דשני עבדויב אוף סדר דינוי דעלמא אשתניג עלוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חבלו״) גם נוסח חילופי: ״חבילו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבדוי״) גם נוסח חילופי: ״עוב׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אשתני״) גם נוסח חילופי: ״יש׳⁠ ⁠⁠״.
חבילו עובדיהון טביא בניא חביבייא אשתכח מומא בהון דרא עוקמנא דאשנייו עובדיהון ואוף סדר דינייה דעלמא אישתני עליהון.
The beloved children have corrupted their good works, a blemish is found upon them; a perverse generation which have altered their works; so shall the order of this world's judgment be altered upon them.
חבילו בניא עובדיהון ולא קדמוי מחבלין אלא להון עד די חבלו מומא איתיהב בהון דרא עוקמא ופתלגא דשנו עובדוי ואף סידרי עלמא אישתני עלוי.
The children have corrupted their works, and not them only, but themselves also: they have so corrupted that the spot is upon them; a depraved and perverse generation which changeth its work, and the order of this world shall be changed upon it.
שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם – אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְלֵאִים מוּמִין קְרוּאִים בָּנִים דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא בָּנָיו״, וְאוֹמֵר ״זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים״, אִם בְּמַשְׁחִיתִים קְרוּיִין בָּנִים אִלּוּ לֹא הָיוּ מַשְׁחִיתִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, [כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר] (ירמיהו ד׳:כ״ב) ״חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע״, וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה כְּשֶׁהֵן מְרֵעִין קְרוּיִין חֲכָמִים, אִלּוּ הָיוּ מְטִיבִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (שם) ״בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה״, וּמָה אִם כְּשֶׁהֵן סְכָלִים קְרוּיִין בָּנִים, אִלּוּ הָיוּ נְכוֹנִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (יחזקאל ל״ג:ל״א) ״וַיָּבוֹאוּ אֵלֶיךָ כִּמְבוֹא עָם וַיֵּשְׁבוּ לְפָנֶיךָ עַמִּי וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ״, יָכוֹל שׁוֹמְעִין וְעוֹשִׂין, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאֹתָם לֹא יַעֲשׂוּ״, וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמָה אִם כְּשֶׁהֵן שׁוֹמְעִין וְלֹא עוֹשִׂין קְרוּיִין עַמִּי, אִלּוּ שׁוֹמְעִין וְעוֹשִׂין עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
מִשּׁוּם אַבָּא דּוֹרֵשׁ אָמְרוּ, שִׁחֲתוּ יִשְׂרָאֵל בְּכָל לָאוִין שֶׁבַּתּוֹרָה, (וְכָךְ) [וְכָל] כָּךְ לָמָּה שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לָרְשָׁעִים לוֹמַר כָּל זְמַן שֶׁאָנוּ חוֹטְאִין לְפָנָיו אָנוּ מְצַעֲרִין לְפָנָיו, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁיָּצָא לִצָּלֵב אָבִיו בּוֹכֶה עָלָיו אִמּוֹ בּוֹכָה עָלָיו וּמִתְחַבֶּטֶת עָלָיו וְזֶה אוֹמֵר אוֹי לִי כוּ׳, אֵין אוֹי אֶלָּא עַל שֶׁיָּצָא לִצָּלֵב, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיהו ג׳:ט׳) ״אוֹי לְנַפְשָׁם כִּי גָמְלוּ לָהֶם רָעָה״.
דּוֹר עִקֵּשׁ – אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל עַקְמָנִין אַתֶּם, פְּתַלְתֻּלִּים אַתֶּם, אֵין אַתֶּם הוֹלְכִין אֶלָּא לְאָחוֹר, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ מַקֵּל מְעֻקָּל וּנְתָנוֹ לְאֻמָּן לְתַקְּנוֹ [מְתַקְּנוֹ] (בָּאוּר) [בַּיָּד], וְאִם לָאו מְכַוְּנוֹ בְּמַעְגִּילָה, וְאִם לָאו מְפַסְּלוֹ בְּמַעֲצָד, וְאִם לָאו מַשְׁלִיכוֹ לָאוּר, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וּנְתַתִּיךָ בְּיַד אֲנָשִׁים בּוֹעֲרִים חָרָשֵׁי מַשְׁחִית״.
דָּבָר אַחֵר: ״דּוֹר עִקֵּשׁ״ – אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל בְּמִדָּה שֶׁמְּדַדְתֶם בָּהּ מָדַדְתִּי לָכֶם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל ב כ״ב:כ״ז) ״עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל״ דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל.
אפסד אמאמה לא כאוליאה לכן אלמעיבין אלג׳יל אלעסר אלמנפתל
השחיתו לפניו, לא כמו בניו, אלא המקלקלים, הדור העקשן והמעוות.
שיחת לו – כתרגומו: חבילו להון לא ליה.
בניו מומם – בניו היו, והשחתהא שהשחיתו הוא מומם.
בניו מומם – מומם של בניו, ולא מומו שלו.⁠ב
דור עקש – עקום ומעוקש,⁠ג כמו: ואתד הישרה יעקשו (מיכה ג׳:ט׳), ובלשון משנה: חולדה שיניהה עקומות ועקושות (השוו בבלי חולין נ״ו.).
ופתלתל – אנטורטלייץ בלעז, כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין סביבות הגדיל.
פתלתל – מן התיבות הנכפלות, כמו: ירקרק (ויקרא י״ג:מ״ט), אדמדם (ויקרא י״ג:מ״ט), סחרחר (תהלים ל״ח:י״א), סגלגל (בבלי נדרים ס״ו:).
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, מוסקבה 1628. בכ״י לייפציג 1: והשחותה⁠(ו).
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165: ״ולא מום שלו״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, מוסקבה 1628: ״ומעוקל״. בכ״י אוקספורד 165: ״ומעוקם״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס רומא נוסף כמו בפסוק: ״כל״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס רומא: ״ששיניה״.
שחת לו – Take it as the Targum has it: חבילו להון לא לה "Corruption is theirs, not His".
בניו מומם HIS CHILDREN, THEIR FAULT – i.e., they were His children, and the corruption which they wrought is their fault.
בניו מומם – means: it was the fault of His children not His fault.
דור עקש – means, [A] CROOKED AND PERVERTED [GENERATION]. עקש has the same meaning as the verb in "and pervert (יעקשו) all equity" (Mikhah 3:9). In Mishnaic Hebrew we have (Chulin 56a): a weasel whose teeth are bent and crooked (עקושות).
ופתלתלentortille in old French,⁠1 like a thread (פתיל), which one twines and twists round the central strand.
The word פתלתל is of the "doubled" words (in which the two last letters are the same), like (Vayikra 13:49): ירקרק, אדמדם; (Tehillim 38:31): סחרחר; (Melakhim I 7:23; Targum Jonathan on): סגלגל.
1. English: twisted.
פס׳: שחת לו1ישראל שנאמר (הושע י״ג:ט׳) שהתך ישראל כי בי בעזרך. 2כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה וע״ז.
לא בניו – לא נהגו מנהג בנים ששומעין מוסר אביהם אלא אוהבים מומם דברים שהם להם מומם כענין שנאמר (שמות ל״ב:כ״ה) לשמצה בקמיהם.
דור עקש ופתלתול – עקמנים אתם אין אתם מתכוונין אלא באור. משל לעץ מעוקם נתנו לאומן שיכוונו נתנו במכוון ולא נתיישר הכהו במעצד ולא נתיישר עשאוהו קליפין והשליכוהו לאור כך אמר משה לישראל פתלתולים אתם ואין אתם מתכוונין אלא באור. 3וכן הוא אומר (יחזקאל כ״א:ל״ו) ונתתיך ביד אנשים בוערים. ואומר (זכריה י״ג:ט׳) והבאתי את השלישית באש וגו׳:
1. שחת לו ישראל וכו׳. מפרש שחת לו היינו ישראל שחתו בעצמן כמו התם שחתך ישראל חבלת בעצמך:
2. כל מקום שנאמר. (סנהדרין נ״ז.) ע״ש. ואולי כוונת המחבר לפרש בקרא כי ב״י בעזרך כמו שפירשו המבארים החדשים שהיה באותן הימים אליל הנקרא ב״י (bie) כידוע בהבלי המיטאלאגיע וזה שחת ישראל כי ב״י בעזרך. שעבדו לאליל ב״י:
3. וכה״א ונתתיך ביר אנשים בוערים. מפרש בוערים לשון בוער באש:
שחת לו – שחת ישראל לעצמו, כדכתיב: שיחתך ישראל כי בי בעזרך (הושע י״ג:ט׳) – הוא גרם לעצמו השחתה.
לא – כלומר: ולא אחר.
בניו מומם – מומם הוא כפל לשון של שחת ישראל. בניו של הקב״ה הם עשו מום בעצמם, כדכתיב: כי משחתם בהם מום בם (ויקרא כ״ב:כ״ה).
שחת לו: means HE – Israel – HAS BROUGHT HARM ONTO HIMSELF. So it is also written (Hosea 13:9), “You have harmed yourself (שחתך), O Israel, for you have rebelled against Me, your Helper.”1 [In other words,] he is the cause of his own trouble.
לא NOT: someone else.⁠2
The phrase, בניו מומם, is parallel to the first phrase that says “Israel has brought harm... .” [It means] HIS – God’s – SONS are the cause of THEIR own BLEMISH.⁠3 [The root ש-ח-ת and the word מום are synonymous and in parallelism with each other,] as in the verse (Leviticus 22:25), “they are mutilated (משחתם), they have a blemish (מום).”4
1. I have translated the difficult verse from Hosea in accordance with the way that Rashi there interpreted it. Cf. NJPS there: “You are undone, O Israel! You had no help but Me.”
2. A difficult verse. As Tigay puts it, “Individually, these words and phrases have meanings that suit the context ... [but the problem is] the awkward syntax.”
Rashbam is interpreting: “Israel was the one who brought harm onto himself; no one else did it.” As Rosin notes, Rashbam is interpreting the word לא as ellipsis for לא אחר. Rosin labels this interpretation farfetched (דוחק), but it has a clear benefit for Rashbam. It ensures that he can interpret the words בניו מומם as an independent unit, unconnected to the word לא. See note 11.
Rashbam’s interpretation opposes that of Rashi who interprets the verse as meaning that the Israelites brought harm only upon themselves and not upon God. (So also Andrew of St. Victor [p. 204]: qui peccat, non Domino sed sibi nocet [a sinner does harm to himself, not to God].) Rashbam, on the other hand, says that it means that the Israelites are the agents of their own problems; no one else is to blame. Thus Rashbam reads the progression of thoughts in verses 3, 4 and 5 in a logical manner: (3) God has done wondrous miracles for the Israelites; (4) whenever He punished (or will punish) them it was (or will be) deserved; (5) the harm that befell the Israelites was their own fault, not God’s.
See also Ibn Ezra to vs. 4: “Everything [bad] that happened to the Israelites was because of their own sins.”
3. Rashbam, like many Jewish exegetes, is studiously avoiding the understanding that לא בניו should be seen as a phrase that means “His non-sons.” Cf. e.g. Andrew of St. Victor, ibid., who interprets the verse as saying that the Israelites’ sins made them unworthy to be considered God’s children, an idea often expressed by Christian anti-Jewish polemicists. See similarly von Rad: “They have dealt corruptly with Him; they are no longer His children because of their blemish.”
Rashbam avoids the possibility of that interpretation by separating the word לא from the word בניו and assigning each to a different stich of the poetic stanza. Rashbam is actually following the cantillation signs when he defines שחת לו לא as one unit, and בניו מומם as another unit. It may be that the same polemical considerations led those who inserted the cantillation signs into this verse to divide the words in this counter-intuitive manner. Cf. however Kogut, Ha-miqra’ ben ṭe‘amim lefarshanut, pp. 144 and 212-213, and Luzzatto’s commentary here, for two other suggestions of theological problems that the cantillation signs may be attempting to avoid.
See Nahmanides, Hizq. and Ibn Ezra who all find some Jewishly acceptable way to read לא בניו as meaning “His non-sons.”
4. See similarly Nahmanides and Hizq.
על כן טעם לו – כי בתחלה היו בניו.
לא בניוא – אלה שאמרו שאינם בניו. וכן: בנים לא אמון בם (דברים ל״ב:כ׳), והטעם: שלא יודו שהוא בראם. ואם יודו בפה, לא יודו בלב. והעד: שלא יראו מהשם.
ולמ״ד לו – משרת עצמו ואחר עמו, והוא למומם.
והטעם: בעבור מומם, שהוא דור עקש ופתלתל – מתחזק ומתנצח בעקשותו, וכן: נפתולי אלהים (בראשית ל׳:ח׳).
ויש אומרים: כי טעם שחת לו כמו: שחתו להם. והטעם: לנפשם. ואל תתמה בעבור שהמלה לשון יחיד, כי כן משפט הלשון. הלא תראה זכור, ואחריו: בינו (דברים ל״ב:ז׳).
והנכון: שהוא כן שחת לשם. והטעם: השחתת והשתנות דרכי השם הנטועים והחוקים שצוה, כאילו אמר: שחת לו דור עקש, שהם לאב בניו, וזהו מומם. והעד, כי כן פירושו: הבא אחריו, והוא: הלי״י תגמלו זאת (דברים ל״ב:ו׳).
א. ״לא בניו״ חסר בכ״י פריס 177 והושלם מכ״י פריס 176.
ב. כך בכ״י פריס 176, ברסלאו 53. בכ״י פריס 177: לו.
NO; HIS CHILDREN'S IS THE BLEMISH. Lo banav (no, his children's) means those who say that they are not his children. Scripture similarly states, Children in whom is no faithfulness (v. 20). Its meaning is that they do not admit that God created them. Although they might profess their belief verbally, they do not believe it in their hearts. The fact that they do not fear God1 is proof of their lack of belief. The lamed of lo (his) serves itself and another word along with it. It is to be prefixed to the word mumam (the blemish).⁠2 The meaning of lemumam is, because of their blemish, their blemish consisting in being A generation crooked and perverse.⁠3
AND PERVERSE. The meaning of u-fetaltol (and perverse) is he grows strong and triumphant in his crookedness.⁠4 Compare the word naftule (wrestlings)⁠5 in with mighty wrestlings (Gen. 30:8). Some say that the meaning of shichet lo (is corruption His) is, they corrupted themselves; that is, they corrupted their souls. Do not wonder that the singular lo is employed,⁠6 for this is the style of the language. Can you not see that Scripture reads, Remember (zekhor)⁠7 the days of old, Consider (binu)⁠8 the years of many generations (v. 7). I believe that shichet lo (is corruption His) means they corrupted God;⁠9 that is, they corrupted the ways of God, which are implanted in man's mind,⁠10 as well as the statutes which He commanded. Scripture, as it were, says the crooked generation that is not His children corrupted Him.⁠11 This is their blemish. The verse that follows, namely, Do you thus requite the Lord, is proof that this is its interpretation.⁠12 I have explained the meaning of the heh13 in the book entitled Moznayim.
1. For Scripture declares them to be a crooked and perverse generation.
2. Mumam is to be read le-mumam. The entire clause is to be interpreted as if written, lo banav le-mumam.
3. According to this opinion our verse should be interpreted: God destroyed what originally belonged to Him, that is, those who, because of their blemish (which consists in their being a generation perverse and crooked), say that they are not His children.
4. Ibn Ezra renders ikkesh u-fetaltol (a crooked and perverse) as crooked and triumphant. Hence his interpretation.
5. Petaltol (perverse) and naftule (wrestlings) come from the same root, nun, peh, lamed.
6. Whereas the rest of the verse refers to Israel in the plural.
7. Zekhor is singular.
8. Binu is singular.
9. The literal meaning of shichet lo is, they corrupted to him.
10. Those laws of the Torah which are based on reason. See Ibn Ezra on Ex. 20:1 (Vol. 2, p. 407).
11. His ways.
12. For the verse speaks of harming God, as it were.
13. The rules of the interrogative heh. The next verse opens with an interrogative heh. Hence Ibn Ezra's comment.
שיחת לו לא – אם שיחת את ישראל והגלם, לו לא – כלומר: מדעתו ומרצונו, לא – כלומר: אינו. כמו: כי לא ענה מלבו ויגה בני איש (איכה ג׳:ל״ג).
בניו מומם – בניו גרמו להם מומם.
דור עקש ופתלתול – מפני שהם דור עיקש ופתלתול, בא להם.
ויש לפרש: שיחת לו לא – ההשחתה שהם עושים, שהם משחתים דרכם, אינה שלו, שאינו נפסד בכך כלום, אלא: לבניו הוא מום.
שיחת לו לא – THE RUINING IS NOT HIS – If He ruined Israel and exiled them, it is not His. – Meaning: [it was not] from His intention and His will. לא – No. Meaning: it is not, Similarly [that it was not His intention]: “For He does not afflict willfully, and grieve the sons of men” (Eikhah 3:33).
בניו מומם – HIS CHILDREN, IT IS THEIR DEFECT – His children caused themselves their defect.
דור עקש ופתלתול – PERVERSE AND CROOKED GENERATION – Since they are a perverse and crooked generation, this came to them.
And it is possible to explain: שיחת לו לא – THE CORRUPTION IS NOT HIS – The corruption that they are doing, that they are corrupting their way, is not His [blemish], for He does not lose out with this at all, but rather: for HIS CHILDREN it is A BLEMISH.
שחת לו לא בניו מומם. שחת לו – הקב״ה אותם שלא היו בניו.⁠1 כעניין שאמר הושע לא עמי אתם (הושע ב׳:א׳). ועונותיכם הטו אלה שנקראו לא בניו.
דבר אחר: אם שחת הוא ונפרע מבני אדם לא לו אין הדבר עליו, כדכתיב כי לא ענה מלבו ויגה בני איש (איכה ג׳:ל״ג).⁠2
בניו מומם – דוגמא: כי משחתם בהם מום בם (ויקרא כ״ב:כ״ה) פי׳ מהם באה ההשחתה.⁠3
1. בדומה באבן עזרא.
2. שאוב מר״י בכור שור.
3. שאוב מרשב״ם ובדומה בר״י בכור שור.
שחת לו לא בניו, "Is corruption His? No His children's is the blemish.⁠" Did God cause them to become corrupted, so that they would no longer be His children? Compare Hoseah 2,1: !לא עמי אתם, "You are not My people!⁠" Rather it was your sins which have made you corrupt, so that you are no longer fit to be identified with your "father" in heaven.
בניו מומם, "His children have become blemished, have caused it themselves;⁠" Compare Leviticus 22,25, (according to Seforno) כי משחתם בהם מום בם, "for their corruption is within them, not only external.⁠"
שחת לו לא בניו מומם – המום יקרא השחתה, כמו שנאמר: כי משחתם בהם מום בם (ויקרא כ״ב:כ״ה), וכן: וזובח משחת לי״י (מלאכי א׳:י״ד). יאמר כי מומם של ישראל שחת לצור עמו ונחלתו. וקראם: לא בניו כאשר יקראם: בניו בעת רצון. ואמר כי הם דור עקש ופתלתל, כי העקשות הפך הישר, כענין שנאמר: ואת כל הישרה יעקשו (מיכה ג׳:ט׳), והפתלתול הפך הצדיק, ואחרי שהוא צדיק וישר והעם בהפך מזה, אינם בניו, אבל הם מושחתיםא לו.
ושיעור הכתוב: שחת לו מומם את לא בניו דור שהוא עקש ופתלתול. והנה הטעם: שלא בא חסרון במעלתם מפעל הצור, כי הוא תמים ולעולם לא יבא בו חסרון, אבל מומם הוא המשחית אותם לפני אביהם. וטעם: לא בניו – כמו: ואמרתי ללא עמי (הושע ב׳:כ״ה), וכן: הם קנאוני בלא אל (דברים ל״ב:כ״א) – במי שאינו אל, וישבעו בלא אלהים (ירמיהו ה׳:ז׳).
או יאמר: שחת לו מומם שאינם בניו,⁠ב כי הם דור עקש ופתלתול, הפך ממנו.
א. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 137: ״מֹשְחַתים״. בכ״י פולדה 2: ״משחיתים״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״כמו״.
THE CORRUPTION WAS TOWARDS HIM; THEY ARE NOT HIS CHILDREN [BECAUSE OF] THEIR BLEMISH. The blemish is called "corruption,⁠" as it is said, their corruption is in them, there is a blemish in them,⁠1 and similarly, and he sacrificeth unto the Eternal 'a corrupted' thing,⁠2 [which means "a blemished" thing]. He [Moses] thus states that the blemish of Israel is the corruption towards the Rock of His people and His inheritance, and [therefore] he calls them not His children, just as, in an acceptable time3 [a time when they conduct themselves properly] he calls them "His children.⁠"4 He states that they are a generation crooked and perverse, for crookedness is the opposite of uprightness, similar to what is said, and they make crooked all equity,⁠5 and the perverse is the opposite of the righteous. Consequently, since He is just and right6 and they are the opposite of that, they are not [considered] His children; rather, they are considered by Him to be corrupted. And the sequence of the verse is thus: "their corruption towards Him — which is their blemish — has caused them not to be considered His children, [for they are] a generation crooked and perverse.⁠" The sense thereof is that the dimunition of their status did not result from the deed of the Rock, for He is perfect and there can never be imperfection in Him, but it is their blemish that corrupts them before their Father. And the meaning of the expression not His children is like And I will say to them that were not My people: 'Thou art My people.'7 Similarly, They have aroused Me to jealousy with a no-god,⁠8 meaning, with something that is not a god. So also, and they have sworn by no-gods.⁠9 Or it may be that the verse here states: "The corruption towards Him is their blemish, that they are not His children, for they are a generation crooked and perverse, the opposite of Him.⁠"
1. Leviticus 22:25. Here the word "corruption" is clearly associated with "blemish.⁠"
2. Malachi 1:14.
3. Isaiah 49:8.
4. See above, 14:1.
5. Micah 3:9. The text reads: v'eith kol hayesharah ye'akeishu. The contrast between yashar (straight) and akeish (crooked) is thus clear.
6. (4).
7. Hosea 2:25. The expression not His 'children' is thus identical with not His 'people.'
8. Further, (21).
9. Jeremiah 5:7.
דור עקש ופתלתל – מדבר עכשיו על ישראל, והוא דבק עם הלה׳ תגמלו זאת, אע״פ שהכתוב מפסיק ביניהם בסוף פסוק, יאמר אע״פ שאתם דור עקש ופתלתול תרצו להשחית כמותם, הלה׳ תגמלו זאת. ולפי שכבר הזכיר למעלה (דברים ל״א:כ״ז) כי אחרי מותי השחת תשחיתון, והודיעם בנבואתו שהם עתידים להשחית ולעבוד עבודה זרה אחר מיתת יהושע, על כן יתרה בהם ויזהיר אותם על זה.
דור עקש ופתלתל, "a perverse and twisted generation.⁠" Now Moses addresses his people, calling them by an unflattering description. These words belong together with the words in the next verse הלה' תגמלו זאת, "are you really going to repeat the mistakes of Adam, Kayin and Hevel and act likewise against Hashem?⁠" (The author states that the period sign after the word פתלתל does not present an obstacle to how he reads these two verses). Seeing that Moses had already told the people in 31,29 that he foresaw how they would become corrupt after his death and serve idols after the death of Joshua, he now urgently warns them against pursuing such a path.
שחת לו לא בניו מומם – אם שחת אין ההשחתה שלו כי אינו מפסיד בכך מאומה אלא לבניו המום כדכתיב לא אותי הכעיסו כי אם אותם למען בושת פניהם (ירמיהו ז׳:י״ט).
שחת לו לא בניו – כלו׳ אם שחת האדם מעשיו ועושה רשע לא לו ההשחתה שהרי הוא אינו נפסד בכך אלא לבניו מומיו המום כדכתי׳ לא אותי הכעיסו כי אם אותם למען בשת פניהם. וכן תרגום אונקלוס חבילו להון לא ליה וגו׳ וקשיא לרב ר׳ משה מפונטריס״א דלפי זה הי׳ לו לכתוב שחת לא לו הראשון בא׳ והשני בוי״ו לכן פי׳ שחת לו לא בניו מומם מום שלהם הוי שהקב״ה אומר עליהם כי לא בניו הם כשחוטאין וכן אמר הושע כי היא לא אשתי והם לא בני כי בני זנונים המה.
שחת לו, לא בניו, "Is corruption His? No, His children's is the blemish. What Moses is explaining is that if His children, the Jewish people perform corrupt deeds, it is not He who will suffer from this; the fallout of their evil deeds will leave a blemish on the children of those who have performed these deeds. They will bear the shame of the deeds of their fathers. This is also the meaning of the Targum on this verse. Rabbi Moses from Pontresia was bothered by the fact that if this interpretation is correct the Torah should have spelled the two words lo in the reverse manner, i.e. לא, לו. As a result, he interpreted the meaning as follows: "the blemish will not adhere to their children, but to them who have performed the corrupt deeds.⁠" This is also what the prophet Hosea said in Hoseah 2,4: כי היא לא אשתי והם לא בני כי בני זנונים המה, "for she is not My wife and I am not her husband, for they are the brood of harlotry.⁠"1
1. [though bastards cannot be blamed for the deeds of their progenitors. Ed.]
שחת לו – כלו׳ אם שחת אדם מעשיו ועושה רשע לא לו ההשחתה שהרי הוא לא נפסד בכך אלא לבניו המום כדכתי׳ לא אותי הכעיסוני כי אם אותם למען בושת פניהם וכן ת״א חבילו להון ולא ליה וקשה להר״מ מפונ״טייזא דלפ״ז הי״ל לכתוב לא ראשון בא׳ והב׳ בו׳ לכן פירש שחת לו לא בניו מומם מום שלהם הוא שהקב״ה או׳ עליהם כי לא בניו הן כשחוטאין וכן אמר הושע כי היא לא אשתי ואנכי לא אישה.
שחת לו לא בניו מומם – פי׳ הרמב״ן מומם שחת אותם לו עד שקראם לא בניו פי׳ שאינם עוד בניו:
דור עקש ופתלתול – מפרש הטעם שלא בא חסרון במפעל מעלת הצור כי הוא תמים לעולם ולא יבא בו חסרון אבל מומם הוא המשחית אותם לפני אויביהם:
שחת לו לא בניו מומם, "Corruption is not His, the blemish is His children's.⁠" Nachmanides explains that the verse can best be understood if we read it as if it had been written in the sequence: מומם שחת אותם לו, "His children's blemishes have made them corrupt for Him, so much so that He no longer refers to them as His children.⁠"
דור עקש ופתלתול, "a perverse and twisted generation.⁠" Moses explains the reason why none of this has a negative effect on the Creator as being that since He is perfect, He can –metaphorically speaking- be compared to a Rock that was constructed to be perfect forever. It will not develop weaknesses, faults, etc. However, the Israelites' blemishes will expose themselves to their enemies with dire consequences.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

שחת – כטעם השחית כל בשר את דרכו (בראשית ו׳:י״ב), וזה הפך כל דרכיו משפט (דברים ל״ב:ד׳).
לא בניו – הוא שם בלתי נשלם, כמו בן לא חכם (הושע י״ג:י״ג), כבר התבאר בהגיון.
מומם – למומם, והטעם העם שהוא בניו ית׳ שחת לו, כלומר לנפשו ולעצמו, כי השחית את דרכו ועשו זה למומם, כי השחיתו עצמם ועשו מום בעצמם, וקראם לא בניו כי כן הם שהפכו בריתו, וזה הטעם המכונה בלא בניו הוא.
דור עקש ופתלתול – והטעם הדור הזה, כאילו מדבר עמם בעד זרעם הבא אחר ימים רבים שנחלו הארץ ועבדו אלהים אחרים כמפורש בימי השפטים.
ובהיות העניין כן הוא מבואר כי הדור שהוא עקש ופתלתול לנטות מהדרכים הישרים אל הפעולות המגונות והחטאים הגדולים הוא בעצמו. שחת לו, רוצה לומר: כי מבחירתו בא ההשחת לו וזה כי מומם ופעולותיהם המגונים אינם בני השם יתעלה רוצה לומר: שלא חדשם י״י ולא גזר על חדושם אך מידם היתה זאת הרעה להם.
שחת לו לא בניו מומם – לא בניו רוצה לומר: שאינם נולדים ומתחדשים מהשם יתעלה והרצון בזה כי הדור עקש ופתלתול לנטות אחר החטאים והפעולות המגונות הוא בעצמו.
שחת לו – רוצה לומר: כי מידו היתה זאת לו ואין מומם וגנות פעולותיהם נולדים ומתחדשים מהשם יתעלה ולזה אין להם התנצלות באלו החטאים.
ואחר שייסד זה אמר שחת לו לא בניו מומם וגו׳ – ירצה מעתה התחשבו כי הוא ית׳ שחת לעמו זה במה שייעד עליו אלו הייעודים הקשים שהם כעין גזירה שאינן יכולין להמלט ממנה עד שתאמרו שאין תמים פעלו אלא שיש מום בפעולותיו שהוא אשר שנה בהם בישראל לא כן כי ודאי הבנים הם מום לעצמם ומידם היתה זאת להם מצד שהם דור עקש ופתלתול כלו 1כי הנה ייעודיו אלה וידיעתו ית׳ בהם שירא׳ לוקחו ממה שעתיד לצאת מפעולותיהם אל המציאות לא מציאותם מידיעתו הייעודים האלה כלל כמו שהיה הענין בדברים ההכרחיים הקיימים שנמשכה מציאותם אל ידיעתו לא ידיעתו אל מציאותם. אמנם איך יהיה זה כשתהיה זאת בחינת הסגולה שאמרו הראשונים שידיעתו יתברך לוקחה ונמשכה ממציאות פעולותיהם מבלי התלות ידיעתו בהם כלל אמנם לפי מה שכתבנו בשער העקידה אין אנו צריכין לזה סגלה נפלאה שהידיעה באלו הדברים האפשריי׳ לא נתיחסה לו יתע׳ מצד שהם דברים מישכלים מצד עצמם שהשגתם ישלימו היודע כלל אבל נתיחסה אליו מצד מציאותם כלומר שלא ליחס לו שום חסרון דעת במה שיפול תחת המציאות בין הווה בין עתיד ושלזה לא יפיל עליהם שם ידיעה על דרך האמת אבל העדר סכלות או שלילתו והנה כאשר תגיע זאת השלילה בתואריו מצד מה שיצא אל הפועל מהמעשים האנושיים אין שום גנאי והוא מבואר מאד כמו שכתבנו שם. סוף דבר כי אחר הודיע אותם את כל זה מעתה אין להם להתלונן על כל מה שישיגם מהרע רק מעצמם כמו שאמר הנביא מי זה אמר ותהי וגו׳ מפי עליון לא תצא וגו׳ מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג׳:ל״ט) והראוי שנדע שמה שיש מן הדקות והקושי באלו הענינים הוא אשר כוון בו שיבינוהו הכת אשר ייחס אל השמים כמו שאמר ראשונה הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם. אמנם אם הכת הנמשלת לארץ כוון בפשטי הדברים כמו שהן שיש בה צורך הרבה. והנה כאשר תקע להם היתד הזה ההכרחי במקום נאמן והוא מה שנמשך אל מאמר כי שם ה׳ אקרא וגו׳ התחיל עתה בכוונת השירה בעצמה וייעוד העתידות כלם והתחיל בזכרון השם הנכבד והנורא שזכר קריאתו.
1. כי הנה יעודיו וכו׳, ר״ל אנו מחויבים להאמין רק שהי״ת יודע כל פעולות אדם הבחיריות העתידות להיות רק בעבור שיצאו אל המציאות אשר לא נסתר מנגד עיניו אבל לא בהפך שיצאו בהכרח בעבור זה אל הפועל בעבור שידע אותם, כי באופן זה לא היו עוד פעולות אדם בחיריות כ״א מוכרחות, ככל הדברים ההכרחיים עפ״י חקי הטבע שלא ישתנו לעולם, ד״מ ירידת האבן הנזרק תמיד למטה, ועליית עשן אש למעלה, אשר הם כן כל ימי העולם רק בעבור שידע ורצה כן הי״ת כבר מתחילה מיום בראו ארץ ושמים, וכל המציאות כלה עם כל חקי הטבע אשר אתה בחוברת.
שחת לו כתרגומו חבילו להון ולא ליה. פירש שמלת לו דבקה עם מלת לא הבא אחריו לא עם מלת שחת ופירושו שחת לעצמם ולשם לא ולפי לשון הכתוב היה לו לתרגם ליה לא אלא שתרגם אותו לפי הלשון הנהוג אע״פ שאין הפרש בין לו לא ובין לא לו והוסיף מלת להון אחר מלת שחת מפני שלא יתכן לשלול אלא אחר החיוב וצ״ל תחלה שהשחתם היא לעצמם ואח״כ לומר ולא לשם:
בניו מומם בניו היו וההשחת׳ שהשחיתו היא מומם מומם של בניו היה ולא מום שלו. אמר בניו היו פירוש מתחלה כי לא יתכן שיקראו אחר ששחתו בניו ואמר וההשחתה שהשחיתו היא מומם כי לא יתואר לשם מום רק ההשחתה שהיא בכח מלת שחת לא מלת שחת עצמה שהוא פועל ואומ׳ מומ׳ של בניו היה כי מלת בניו דבקה עם שחת כאילו אמר שחתו בניו וזהו שתרגם אנקלוס חבילו לשון רבים וכאילו אמר שחתו בניו לא לו והיא מומם פירש ולא מום שלו והוא עצמו מה שאמו׳ למעל׳ שחת לו לא שכפל העניין במלות שונות כמנהג השירו׳ והנבוא׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואמר שחת לו לא בניו מומם – על דרך אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה בו. ועל דרך שאמרו מה איכפת ליה להקב״ה בין שוחט מן הצואר בין שוחט מן העורף וכו׳. וזהו שחת לו. כלומר אם הם רעים וחטאים. לעצמם עושים הרע ולא לשם. וזהו שחת לו בתמיה. לא בניו מומם. המות והרע הוא לבניו. שהם דור עקש ופתלתול. או שיאמר שחת לו לא בניו מומם. לפי שידוע שאם האב מוליד בן רשע כל העולם אומרים משורש נחש יצא צפע. לומר שמצד האב בא לו זה הרע. וכן אם הוא טוב כאומרו אברהם הוליד את יצחק. ולכן כשהם טובים אומר בני בכורי ישראל וכן בנים אתם לה׳ אלהיכם. וכשהם רעים ג״כ אומר בנים סכלים המה כמוזכר בקידושין. וכן בכאן ח״ו אולי יאמרו כי זה הרע בא להם מצד האב האמיתי שהוא השם. לזה אמר שאינו כן. אלא מצד עצמם. וזהו שחת לו לא בניו מומם. כלומר זאת ההשחתה אינה מצד עצמם. אלא מצד היותם בניו של הקב״ה בא להם זה. לזה אמר לא בניו מומם. לא מצד היותם בניו. אלא מצד היות דור עקש ופתלתול. וא״ת שזה בא להם מצד השם. הלה׳ תגמלו זאת. כלומר זהו הגמול שאתם עושים לשם על טובות גמלכם. כי בודאי בזה אתם כפויי טובה. וזהו עם נבל ולא חכם. כלומר שנפלו מהם כל הטובות שעשה להם ואין זוכרים אותם. ואומר שהשם לא עשה להם טובה. וזהו אמר נבל בלבו אין אלהים. משגיח ועושה טוב. ובזה השחיתו התעיבו עלילות ומעשה השם. ואומרים אין עושה טוב. ובזה הם כופרים בה׳ אחד. וזהו אין גם אחד. אחר שידוע שהשם טוב ומטיב ועושה טובות הרבה ורע מעט. וזה בסבת העונות ולא מצדו. וזהו מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. וזה שאמר איוב לאשתו כדבר אחת הנבלות תדברי וגו׳. לפי שהיא כשראתה הרעות הבאות עליו אמרה ברך אלהים ומות. לרמוז שיכפור בטובות האל ויאמר אין גם אחד. לזה השיב לה כדבר אחת הנבלות תדברי. שנובלים עליהם וטובם מהן. ואין זוכרים טובות השם שהוא מטיב עמהם טובות הרבה ורע מעט. וזהו גם את הטוב נקבל. כלומר ריבוי הטובות נקבל. וזהו מלת גם בראשונה שהוא לשון ריבוי. ואת הרע המועט לא נקבל. כי אלו הרעות כולם הם כמו רע מועט. בערך הטובות הגדולות שעשה עמנו:
שחת לו, לא בניו מומם, דור עקש ופתלתל – אבל ״דור עקש ופתלתל״ ״לא בניו״ בתמימות. הנה ״מומם״ בעגל ״שחת״ לאל יתעלה את המכוון, כאמרו ״כי שחת עמך״ (שמות ל״ב:ז׳). כי הוא אמנם כיון לקדש את ישראל, ולקדש שמו בעולמו על ידם, שיהיו למאורות במין האנושי, להבין ולהורות, כאמרו ״כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים״ (שמות י״ט:ה׳-ו׳). והם השחיתו כל זה בעבודה זרה.
שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול, however, a twisted and perverse generation He does not view as His true children, such as when they made the golden calf. מומם, their blemish was not due to anything God had done Moses recalls that when God first told him about the people having become corrupt during his stay on the mountain that they were “your people” (Exodus 32,7), that although Moses, when accepting the conversion of the mixed multitude to Judaism had meant to sanctify the name of God, the fact was that instead of becoming a shining example to the world, these people had corrupted what would otherwise have been a kingdom of Priests. They had re-introduced idolatry among these people so recently weaned from it.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

שחת לו לא בניו מומם – בילקוט פר׳ האזינו (לב תתקמב) מסיק הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתם כו׳ ומה אלו שנבראו לא לשכר ולא להפסד ואינן חסים על בניהם ועל בנותיהם לא שינו מדתם, אתם שיש לכם שכר והפסד ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם עאכ״ו שלא תשנו את מדתכם. ומי הגיד לבעל מדרש זה שהזכיר בנות או בנים בק״ו זה, ולמעלה פר׳ נצבים (ל׳:י״ט) פרשתי שלמד זה ממ״ש שם העידותי בכם את השמים ואת הארץ, וכתיב בתריה למען תחיה אתה וזרעך, ולמה הזכיר ביעוד זה זרעו יותר מבשאר כל היעודים אלא כך אמר לו אם אין אתה עושה למען חייך עשה נא למען חיי זרעך שהרי אתה חס בטבע על בן ובת. וכן בפר׳ זו אחר שאמר האזינו השמים וגו׳, אמר שחת לו לא בניו מומם. מתחילה אמר שחת לו שהחוטא ורב מרי משחית לו לעצמו, ולא זו לו אלא אפילו על חיי בניו אינו חס כאילו לא בניו המה וזהו מומם הגדול כי לפעמים חמדת שעה תלחצהו שאינו מתבונן בסוף העונש כי יבא, אבל בניו מה חטאו לו כי אין להם חלק בהנאה זו אבל יש להם חלק בעונש.
וזה״ש בסמוך וירא ה׳ וינאץ מכעס בניו ובנותיו – כי בשלמא מה שלא היה חס על עצמו אינה הכעסה גדולה כל כך לפי שישמן ישורון ויבעט שמנת עבית וגו׳ ר״ל הנאת שעה תלחצהו אבל בניו ובנותיו שאין להם אפילו הנאת שעה איך לא יחוס עליהם להביאם במצודת העונש ההוא זהו הדבר המכעיס להקב״ה ביותר, זה״ש מיד אחר שמנת עבית וגו׳, וירא ה׳ וינאץ מכעס בניו ובנותיו, שינאץ ה׳ עליו ממה שהוא מכעיס בניו ובנותיו לכך נזכרו כאן שני השחתות אלו והגדיל ביותר ההשחתה שגורם לבניו ממה שהוא משחית נפשו, כי לכך נאמר וירא ה׳ וינאץ מכעס בניו ובנותיו, וכאן שחת לו לא בניו מומם, אע״פ ששיחת לו לעצמו מ״מ אין מום זה שבו גדול כל כך כמו המום שהוא פוגם בבניו כי דומה לו כאילו לא בניו המה זהו עיקר מומם.
ד״א בניו מומם – זה עיקר מומם שהם בניו של השי״ת ולא הביטו אל צור אשר חוצבו ממנו כי הצור תמים פעלו והיה להם ללכת בדרכי אביהם שבשמים כמ״ש (דברים י״ג:ה׳) אחרי ה׳ אלהיכם תלכו, הלך אחרי דרכיו כמו שנאמר הלא הוא אביך קנך, והיה לך לילך בדרכיו.
ד״א שבניו רמז למעשיו שנקראו תולדותיו של אדם, הן תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, הן מעשה הרשעים כמו שנאמר (תהלים ז׳:ט״ו) והרה עמל וילד שקר. והרשע אינו מודה על האמת לעולם ובכל תולדותיו הרעים שהוא מוליד יאמר כי לא בניו המה, וזהו עיקר המום שבהם שלא ישים אשם בנפשו בכל תולדותיו הרעים וכחש לאמר כי לא בניו המה לא אני ילדתים, וסבה לזה לפי שהם דור עקש ופתלתל. כי מצד היותו דור עקש אינו מודה על האמת לעולם ואומר לכל מוכיח לא פעלתי און. סבה שנייה מצד היותו עובר עבירה ושנה בו ומורגל לעשותה פעמים רבות עד שנעשה הדבר אצלו כהיתר (יומא פו:), וזה״ש ופתלתל, כפתילה זו המשולשה כך העובר ושנה ושלש נעשה לו כהיתר ואינו שב מן דרכו לעולם.
וּפְתַֿלְתֹל: תי״ו ראשונה רפה. וברוב ספרי׳ אין הפ״א רבתי, הגם שראיתיה כן בנוסח א׳ מאותיות רבתות, <ובתיקון יש' מס"ת.> [וּפְתַלְתֹּל].
חבילו להון לא ליה. ר״ל ולא ליה להקב״ה. והכי משמע הקרא, השחיתו, ולמי השחיתו, וקאמר לא ליה, כלומר לא להקב״ה. ויהיה לפי זה מלת לו דבקה עם מלת לא הבא אחריו, לא עם מלת שחת. ולפי לשון הכתוב ה״ל לתרגם וליה לא, אלא שתרגם אותו אחר הלשון הנהוג. והוצרך להוסיף מלת להון אחר מלת שחת, כי בזולת זה אין לו הבנה לקרא, דלמי שחת, ולא יפול עליו מלת לו לא, כיון שאין אנו יודעים למי שחת. [ר׳ אליהו מזרחי]:
בניו היו וכו׳. דק״ל למה קרא אותן בניו כיון שחטאו:
מומם של בניו היה ולא מומו. דק״ל למה כתיב מומם ולא כתיב מום סתם. ויהיה מלת בניו דבקה עם שחת, כאלו אמר שחתו בניו. וזהו שתרגם חבילו להון, וכאילו אמר, שחתו בניו לא לו והיא מומם, פי׳ ולא מום שלו. והוא עצמו מה שאמור למעלה שחת לו לא, אלא שכפל הענין במלות שונות, כמנהג השירות והנבואות. [ר׳ אליהו מזרחי]:
ומקיפין אותו סביבות הגדיל. כמו שעושין פתילה לנר של שמן, שמקיפין סביב הקש:
They destroy themselves, not Him. This means "And not Him, not the Holy One, Blessed Is He.⁠" This is what the verse means: "They destroy.⁠" And who have they destroyed? It continues, "not Him,⁠" i.e. not the Holy One, Blessed Is He. Based on this [reading] the term, "Him" is connected to the word, "not" which follows it, rather than to the word "destructiveness.⁠" Based on the words of the verse, [Onkelos] should have translated as "and to Him not.⁠" Instead he translated it based on common usage. He had to add the word, "themselves" after the word "destructiveness" because otherwise, this the verse would not be understandable. For whom did they destroy? And the phrase "not Him" would not fit in since we do not know who they destroyed? (Re"m)
His erstwhile children, etc. Rashi is asking: Why does He call them "His children" after they had sinned?
The defect was His children's, not His defect. Rashi is answering the question: Why is it written "their defect" rather than simply, "defect"? In which case the phrase, "His children" would refer back to "destructiveness" as if to say, "His children destroyed.⁠" For this reason he translated "They destroy themselves" as if to say, "The children destroyed themselves, not He, and that is their defect,⁠" i.e., the defect does not pertain to Him. This means the same as the phrase above, "destructiveness does not apply to Him.⁠" The verse repeats itself using different words, as is the style in poems and prophecies. (Re"m)
And winds around a pendant. In the same way that they make a wick for an oil lamp, where they wrap around a [strand of] straw.
שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול – פירוש הדור עקש ופתלתול שחת בניו והיתה רעתו ולא רעת בניו. כי אמנם מצאנו ראינו {א} חטא היחיד יקרא רע להיותו פועל נגד המדינות והישוב הכללי והרע אולי אינו רע לעצמו כי לא נעניש העושה הרעה על פעולתה אלא על השכלת המעשה. רצוני שלא יענש ד״מ הרוצח אם לא רצח בשכל ובדעת. וזה מופת שאין הרע רע בגופו אלא למול הכלל למען ישמעו רבים וייראו ולא יזידון לחטוא בדעת מיושב. ואמת גם כן שדור שכלו חייב ומלומד לפשוע נהפך הפשע לו לטבע עד שכלם יחטאו כמצות אנשים מלומדה ואין מחריד כי כבר הורגל הדבר שמה. וכזה ראינו בדורותינו אלה עד עלות חמת ה׳ לאין מרפא. זהו מאמר הכתוב שחת לו הדור הרע ההוא עקש ופתלתול בהרגלו בחטא שחת לעצמו והיה למשל לחטא הרבים ולפושעים יפגיע לפשוע בדמותו בצלמו באופן שהמום הזה אינו משחית בניו אלא לו ירצה לישוב הכללי כי זהו המכוון באיסור המדות המגונות:
שחת לו לא בניו – פירוש כשמשחיתים דרכם גורמים רעה לעצמם, ומה רעה גורמים לא בניו פירוש שאינם נקראים בני אל חי כאומרם ז״ל (ב״ב י׳.) כשישראל הולכים בדרכו של מקום נקראים בנים וכשאין הולכים וכו׳ נקראים עבדים, והוא אומרו שחת לו שלא יקראו בניו של הקדוש ברוך הוא, ואומרו מומם לפי שיש מקום לומר סוף סוף יגיע הדבר לאב מום הבנים ח״ו, לזה אמר מומם פירוש המום מהם בא לא מאבינו כי הוא ברא את האדם ישר, וכמאמר הנביא (ישעיהו ה׳ א ב) כרם היה וגו׳ ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק וגו׳ ויקו לעשות ענבים וגו׳, והוא אומרו מומם פירוש המום מהם בא, ופירוש מום על דרך אומרם ז״ל (סוטה ג׳.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, שהוא רוח רעה והיא תקרא מום בסוד אומרו (לעיל ט״ו כא) מום רע, והמשכת חלק זה הרע אינו אלא מצד מעשה האדם.
דור עקש ופתלתול וגו׳ – שאם יהיה עקש לבד, דברי התורה תשים המעקשים למישור, ומי גרם לזה שנשחת היותו עקש ופתלתול פירוש מתחזק בעקשותו, כאשר עינינו רואות בדורות הללו מיני אפיקורסות דרך עקש וכשאדם מישר עקשותיהם הם מתחזקים בארחות עקשים קשים, וזה אובדן מולדת בית.
שחת לו לא בניו מומם, "Its corruption caused them no longer to be His fit children due to their blemish.⁠" When they become corrupt they cause harm to themselves. They are no longer called the children of the living God as our sages have said in Baba Batra 10: "as long as the children of Israel follow the path of God they are called "children;⁠" if they stray, they are called "slaves.⁠" Moses mentions that if Israel becomes corrupt vis-a-vis God they are no longer His children. He adds the word מומם, their blemish, to remind Israel that if it does become blemished the fault is not with God but with themselves. Moses had to add this so that one would not conclude that the blemish found in the Israelites must eventually be traced back to God Himself, to their origin. God had created man, i.e. Israel, ישר, morally upright; we know this from Isaiah 5,1 where God describes Himself as "having owned a vineyard on a fruitful hill. He broke the ground, cleared it of stones and planted it with choice vines, etc. etc. Instead it yielded wild grapes.⁠" In other words, the corruption, the blemish, developed out of the people not out of their association with God. We are told in Sotah 3 that one does not commit a sin until after one's mind has been invaded by a streak of madness. This is the mystical dimension of Deut. 15,21 מום רע, "a severe blemish.⁠" The continued presence of this blemish is attributable exclusively to the deeds of man.
דור עקש ופתלתל, "a perverse and twisted generation.⁠" If the generation were smitten only with perversion the words of Torah might suffice to straighten out these people. Who is responsible for the people to have become so twisted? None other than their inherent tendency to be stiff-necked, not to be willing to admit they had been mistaken. It is tragic to be a witness to all kinds of heresy being rampant during these generations and whenever someone comes along and tries to straighten out the misguided thinking of these heretics they become reinforced and even more entrenched in their heresy. This leads to these people losing their homeland.
שחת לו – שחת לעצמו.
לא בניו – שעשו עצמן כאלו אינם בניו. כמ״ש ונרגן מפריד אלוף. ואוי להם כי נדדו ממנו וכי עשו להם מומם ושתים רעות עשו. שסלקו את השכינה מתוכם וזהו שחת לו. שנית שקבעו בנפשם הרע הגמור וזהו מומם. שהמדות רעות מומים בנפש. ומפני שיש ג׳ כללי עבירות. ג״ע. ע״ז. וש״ד. ובג״ע ג׳ פרטים. השחתת זרע. בעל בת אל נכר. ערוה. שחת לו. זה השחתת זרעו. לא בניו. זה בעל בת אל נכר שהולד הולך אחר הפגום. מומם. זה ערוה שהולד ממנה ממזר מום זר.
דור עקש – זה ע״ז כמ״ש עקש לב והוא במחשבה ובע״ז נאמר למען תפוש בית ישראל בלבם.
ופתלתל – זה עון ש״ד כמ״ש והם לדמם יארבו בערמימות כפולות ומכופלות כמו שחושב בפרשה ההיא ולפי שאחז״ל (יומא ל״ט ע״א) אדם מטמא א״ע מעט מטמאין אותו הרבה. בעה״ז מטמאין אותו בעה״ב. מלמטה מטמאין אותו מלמעלה. וזהו שחת פי׳ אם שחת מעט. מטמאין אותו הרבה. וזהו שחת לו. ר״ל כולו. לא בניו. פי׳ כיון שעשו עצמם לא בניו בעה״ז. מומם. פו׳ מום זה קבוע להם לעה״ב כמ״ש ביחזקאל יען אשר ישרתו וגו׳ ולא הגישו אלי לכהן ונשאו את כלמתם.
דור עקש ופתלתל – אדם מעקש א״ע מלמטה. מפתלין אותו מלמעלה. וכן ג׳ קדושות. אדם מקדש א״ע מעט מקדשין אותו הרבה. בעה״ז מקדשין אותו בעה״ב. מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. ודע שג׳ ראשי העבירות. ע״ז ג״ע. וש״ד. הם ג׳ דברים שהעולם עומד עליהם על התורה ועל העבודה ועל ג״ח. והם ג׳ שלימות. בינו לבין נפשו. הוא תורה כמ״ש (פסחי׳ ס״ח ע״ב) מעיקר׳ כי עביד אינש אדעתא דנפשי׳ קא עביד. ועבודה הוא בינו לבין המקום. וג״ח. הוא בינו לבין הבריות. וכן בטומאה ג״ע. הוא בינו לבין נפשו. שנא׳ נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה. ע״ז. בינו לבין המקום. ש״ד. בינו לבין חבירו. וכן בקדושה (ב״ק ל׳ ע״א) הרוצה למהוי חסידא יקיים מילי דאבות הוא מדות טובות שלימות נפשו. ואמרי לה מילי דברכות הוא בינו לבין קונו. ואמרי לה מילי דנזיקין הוא בינו לבין חבירו. וז״ש כאן שחת לו הוא העבירו׳ שבינו לנפשו. לא בניו. אלו שבינו לבין המקום. דור עקש. שנתעקש עם הבריות.
שחת לו לא בניו מומם – כפי פסוק הטעמים שמלת בניו מחוברת עם מומם, כך שיעור הכתוב: שחת לו - דרך שאלה, וכי לו שחת מום של בניו, לא – אין הדבר כן כי אם את בניו בעצמם שחת מומם, ויהיה שחת מושך עצמו ואחר עמו, וכן מומם, כאילו אמר שחת מומם לו, לא, בניו שחת מומם, והטעם כמו אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו (איוב ל״ה ו׳), כל חטאת בני האדם וכל מרים לא יטילו מום בפועל השם, כי הוא תמים, אבל משחתם בהם מום בם:
דור עקש – עקום ומעוקל, כמו ואת כל הישרה יעקשו (מיכה ג׳ ט׳):
ופתלתל – כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין אותו סביבות הגדיל. והנה עקש ופתלתל הפך הצדיק והישר, והכתוב מדבר בדרך נבואה, כאילו כבר עברו כל ימי הצלחת האומה, והם עתה בגלות המר בעבור עונותיהם, והנביא יוכיחם על סרחונם, וכן כל דברי השירה על הדרך הזה:
שחת לו – מליצת מקרא זה קשה מאד, כי מלת שחת לא ידענו אהיכא קאי. ומי הוא זה אשר שחת, שהרי לעיל מני׳ היה הדבור מן השי״ת הצור תמים פעלו, ועדיין לא הזכיר ישראל עד שיתכן לומר עליו שחת, ואי קאי על מלת בניו שאחריו א״כ ה״ל לכתוב שחתו לשון רבים, וגם אין לחבר מלת לא עם מלת בניו (כדעת ראב״ע ורמב״ן) דפסקו הטעמים מתנגדים לזה, שהרי מלת לא בתביר להפרידו מן בניו (ערשב״מ וב״מ), ולזה כתב רוו״ה ידומה שהניקוד של שחת הוא שהכניס את המפרשים בדחוקים שלפי שהוא דומה אל פעל עבר מבנין הכבד הדחיקו לפרשו לשון פעל כמו שחת מבצריו, ושחת ארצה, ולכן אין לו התחברות עם מה שלפניו ולא עם מה שלאחריו כ״א ע״פ הדחק, והנראה נכון הוא שאיננו לשון פעל כלל אבל הוא שם הפועל לשון השחתה, כמו והדבר אין בהם (ירמיהו ה׳) לי נקם ושלם, ותדע שכן הוא שהרי הניגון בו מלרע, ואילו לשון פעל היו ראוי הניגון לשוב למעלה בעבור מלה זעריא שאחריו, כמו וכחש בה (ויקרא ה׳), וכחש בו (איוב ח׳), וכן שחתך ישראל כי בי בעזרך (הושע י״ג) גם הוא שם הפועל, וטעמו השחתה שלך היא כלומר אתה שחתתה את עצמך ואין שם משחית זולתך (ולחנם דחק רד״ק שם בפירושו); ומלת לו דענינא שב על השם הסמוך לו לפניו, ובעבור שכל דברי השירה הזאת מדברת על העתיד, אחר שכבר הביא הפורענות על ישראל וענתה השירה הזאת כי בדין בא עליהם ולא ענה מלבו ואיננו רוצה בהשחתה וכליון, רק עונותיהם הטו אלה שהשחיתו מעלליהם, לזאת אחרי אמרו צדיק וישר הוא, רצה לשלול ממנו ההשחתה זאת, שאין ליחסה לו חלילה כ״א להם, ולכן אמר שחת לו לא כלומר השחתה לו איננה כלל, והרי בניו היו ואין אב רוצה בהשחתת בניו, אבל מומם ר״ל ההשחתה היא מומם מום של בניו ולא מום שלו, כי המה דור עקש ופתלתל ומשחתם בהם מום בם.
דור עקש ופתלתל – נפתל ועקש משותפים בהוראתם והוא היפך הישר (אונגראד), והבדיל ביניהם הרבי שלמה פאפענהיים, עקש הונח על העקום המרובה המתחלף הרבה (קרומם), ושם נפתל הנחתו על אופן התנועה שיש בה תערובת, דבר הצריך לענין ודבר שאין צריך לו, כי כל מה שמערבי׳ בדבר ישר דבר שני כבר נעשה כל אחד משניהם עקוש ומעוקש, כגודל פתילות זע״ז שכל פתילה ישרה בעצמה, וכשגודלין אותן יחד הן נעשות עקושות ועקומות, ויהי׳ שם נפתל מגזרת פתיל (איין דראט) שכל עניני הפועל ע״ז האופן נפתלים ומגודלים בענינים זרים שאינם שייכים לגופו של ענין, ואמר כאן דור עקש ופתלתל שיש בזה הדור ב׳ חסרונות הא׳ שהוא עקש שמעקם הדרך הישר בעצמו ואינו שפוי בדעתו לשלשל האמת ע״צ היושר, והב׳ שהוא בתכונת עקשותו ג״כ נפתל שמערב בדרך עקשותו בעצמו עוד ענינים זרים שאין להם שייכות לשם, והוא ענין גרוע יותר שיש בו תרתי לריעותא, ואמר זה אם בבחינת פועל האומה בהנהגה המדינית והדתית שהשחיתה בדרך הישר, ולא די לה זאת אלא שהיתה ג״כ נפתלת בהנחות ונמוסים ומדות שלה, ואם בבחינת סכלות האומה במעשה ההקש כשרואה יסורים באים עלי׳ איננה מיחסת הפורענות להיותה תולדה מרוע מעללי׳ שהוא מדרך ההקש השכל הישר, אבל היא מיחסת את הפורענות היותה תולדה נמשכת מחק הטבע האלקיי להתנהג עם בריותיו בשנוי תמידי אם למות ואם לחיים ובאות נפשו מהעדי מלכין ומהקים מלכין בזולת שיהיה המקבל ראוי לכך, ולפי שלא יצוייר על צדיק יסוד עולם שיהיה עושה מעשה בידים להכשיל את הבריות ולאבדם, נמשך להם עוד ענין ההפתל שיצרפו להם עוד מחשבות אחרות באמרם שכבר הניח ית׳ כך בטבע הבריאה מעיקרא להיות כל עם ועם מדינה ומדינה עיר ועיר מזומן לפורענות והצלחה, כי יבוא יומו לפי שנוי מהלכי המזלות משטרי השמים הממונים עליהם עד שתהיה ההצלחה והפורענות מחוייבות להם ממערכת טבעם, וכדומה מדעות נפסדות, ומבאר הכתוב הפסד דעותם בזה אחר שהקדים שהפורענות נמשכה להם ממומם וחסרונם העצמי, אחר שבהסתכלות אל חלופי מעמדות האומה בהצלחתה ומכשלתה היותם יוצאים גם שניהם ממנהג הטבעי יתבאר בברור גמור שהכל היה תלוי במעשה האומה שנזדמן לה הכל כפי חובה וזכותה.
שחת לו – אחר שאמר הצור תמים פעלו, הזכיר טענת ישראל בימי הרעה, שהם מכחישים זה ואומרים כי מומם אינו להם, אלא לו. שחת שם דבר, כמו משחת {ישעיה נ״ב:י״ד}, והוא בפלס לי נקם ושלם {דברים ל״ב:ל״ה}, והכוונה: מומם יחשב מום לו, ולא לבניו, כי מאחר שהם בניו היה לו להצילם מכל רע, ומפני שאינו מציל אותם, הם עוזבים עבודתו; כטעם הן אתה קצפת ונחטא (ישעיהו ס״ד:ד׳). ומשה צועק ואומר להם, דור עקש ופתלתל, הלה׳ תגמלו זאת, לדבר ולחשוב עליו כזאת, לשום אותו סבת הרע, תחת אשר הוא היה לך מקור כל הטובות.
והנה מאמר שחת לו לא בניו מומם, אינם לדעתי דברי משה, אך הם טענת העם, וכל השירה לכך נאמרה, לבטל הטענה הזאת, וזה אמנם מנהג מצוי בשירי הקדש, להביא דברי אחרים בהשמטת מלות יאמר פלוני, כגון (תהלים ב׳) יתיצבו מלכי ארץ וגו׳, (ויאמרו) ננתקה וגו׳, כי יתפש איש באחיו בית אביו וכו׳ (ויאמר) שמלה לכה קצין תהיה לנו (ישעיהו ג׳:ו׳), ה׳ במשפט יבא עם זקני עמו ושריו (ויאמר) ואתם בערתם הכרם וגו׳ (שם שם י״ד). גם ברושים שמחו לך ארזי לבנון (ויאמרו) מאז שכבת וגו׳ (שם י״ד:ח׳). וכן פירשתי כי אדם לעמל יולד (איוב ה׳:ז׳) אליפז אומר כי לא יצא מעפר און, אלא הכל בהשגחה לגמול ולענש, ואחר כן הוא אומר: ידעתי כי ההמון אומרים כי אדם לעמל יולד כמו שבני רשף יגביהו עוף, כלומר האדם מעֻתד למקרה ופגע, לא בהשגחה אלא בטבע, כמו שבני רשף (הנשרים) טבעם הוא להגביה עוף, אבל אני לא כן דעתי, אולם אני אדרוש אל אל וכו׳. ועיין למטה ל״ג:ד׳. ואמנם המתרגמים ובעלי הטעמים הפכו ענין הפסוק הזה (שחת לו לא בניו), שלא להשמיע באזני העם דבור קשה נגד כבוד האל.
שחת לו לא בניו מומם – ביאור פסוק זה מעלה קשיים ניכרים.
רגילים לחלק חמש תיבות אלה לשניים או אפילו לשלושה משפטים, ו״שִחֵת״ מתפרש בדרך כלל כשם עצם, כדוגמת ״וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם״ (ירמיהו ה, יג). פירוש אחד על דרך זו: ״ההשחתה איננה לו; אלא בניו – המום הוא שלהם״. פירוש אחר: ״האם ההשחתה לו? לא! בניו – המום הוא שלהם״.
לפירוש הראשון, הקושיא היא: למיטב ידיעתנו, בשום מקום לא באה תיבת השלילה ״לא״ לאחר הדבר הנשלל. היה לו לומר: ״שחת לא לו״.
לפירוש השני, הקושיא היא: ככלל, טעמי המקרא המשמשים במשפט הזה מפרידים בין חלקי משפט אחד, ולא בין כמה משפטים.
המשמעות של ״בניו מומם״ שווה בשני הפירושים, אך משמעות זו אינה מסתייעת לא מטעמי המקרא ולא ממבנה המשפט.
יתירה מכך, אם הבנו פירושים אלה בצורה הנכונה, ״שחת״ איננו ההשחתה המוסרית אלא האסון החברתי והמדיני הבא בעקבותיה. לפי זה, כך תהיה גם משמעות השם המקביל ״מום״. אולם ״מום״ איננו אלא פגם אישי, בדרך כלל פגם גופני, ועל ידי הרחבה הוא יכול לשמש גם לפגם מוסרי; אך קשה להניח שהוא יתפרש במובן של חורבן אישי או מדיני.
ולבסוף, נשווה את טעמי המקרא הדומים במשפטים הבאים: ״מַרְכְּבֹ֥ת פַּרְעֹ֛ה וְחֵיל֖וֹ יָרָ֣ה בַיָּ֑ם״ (שמות טו, ד), ״כִּֽי⁠־רָחַ֥ק מִמֶּ֛נִּי מְנַחֵ֖ם מֵשִׁ֣יב נַפְשִׁ֑י״ (איכה א, טז), ״כַּאֲשֶׁ֥ר עוֹלַ֛לְתָּ לִ֖י עַ֣ל כָּל⁠־פְּשָׁעָ֑י״ (שם א, כב), ״הֵשִׁ֥יב אָח֛וֹר יְמִינ֖וֹ מִפְּנֵ֣י אוֹיֵ֑ב״ (שם ב, ג), ״בִּדְמִ֥י יָמַ֛י אֵלֵ֖כָה בְּשַׁעֲרֵ֣י שְׁא֑וֹל״ (ישעיהו לח, י); וכן גם: ״כִּ֣י לֹ֥א יִזְנַ֛ח לְעוֹלָ֖ם אֲדֹנָֽ-י״, (איכה ג, לא), ״פָּצ֥וּ עָלֵ֛ינוּ פִּיהֶ֖ם כָּל⁠־אֹיְבֵֽינוּ״ (שם ג, מו), ״צ֥וֹד צָד֛וּנִי כַּצִּפּ֖וֹר אֹיְבַ֥י חִנָּֽם״ (שם ג, נב). טעמי המקרא בפסוקים האלה מכריחים אותנו לומר שגם ״שחת לו לא בניו מומם״ הוא רק משפט אחד, שבו ״מומם״ הוא הנושא, ״שחת לו״ הנשוא, ו״לא בניו״ תואר הפועל.
״שִׁחֵת״ – בלשון עבר, משורש ״שחת״ – מורה על השחתה מוסרית, כדוגמת ״כי שחת עמך״ (שמות לב, ז).
״מומם״: פגם האופי הדבק בהם מימים קדמונים – ״עם קשה עורף״. בהמשך מתואר פגם זה בביטוי ״דור עקש ופתלתל״.
משמעות כל הפסוק תהיה אם כן: הפגם העתיק שלהם השחית אותם עד כדי כך שהם הפכו להיות לא⁠־בניו של ה׳, והפגם הזה הטבוע בהם הוא: ״דור עקש ופתלתל״.
מהביטויים ״וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישוֹר״ (ישעיהו מב, טז), ״וְאֵת כָּל⁠־הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ (מיכה ג, ט) ועוד, מוכח ש״עקש״ הוא הניגוד של ״ישר״. כבר אמרנו במקומות שונים ש״פתל״ מורה על הפרדה שנוצרה על ידי חיבור פנימי חזק (עיין פירוש, בראשית ל, ח; במדבר טו, לח; יט, טו). כאשר ״עקש״ מתייחס לתכונות אופי, משמעותו: העקמימות המתנגדת לכל יושר. הוא גם ניגודו של ״תם״. כך: ״תָּם⁠־אָנִי וַיַּעְקְשֵׁנִי״ (איוב ט, כ); השווה תהילים יח, כז. ״פתלתל״: מרי הלוחם בכל הַדְרָכָה של התורה.
שחת – עת ישחת לו לעצמו עד שיהיה מומם וחסרונם מה שהם לא בניו של השם רק:
דור עקש ופתלתל:
שחת – עתה יחזור על פעולת ה׳ שהזכיר לעיל שדבר מבריאת האדם ויאמר, הן אמת שנשחת פעלו (הוא האדם) וירמז על שעשו העגל כמ״ש (שמות לב ז) כי שחת עמך וגו׳ עשו להם עגל מסכה אבל לו לא. ההשחתה לא תתיחס אל הצור, רק בניו מומם. שבנים הם המה הסבו להם המום, עד שעי״ז נעשה דור עקש שנהיה בו הנטיה לרעה, ויותר מזה ופתלתל כי נעשה בהם טבע ההפך למאוס בטוב ולבחור ברע כמו פתיל שע״י סבוב החוטין יתהפך העליון לתחתון ותחתון לעליון ככה חשקו לעבוד להעגל ומאסו לבא לארץ חמדה, ואחרי שזכר מעשה העגל אמר:
שחת לו וגו׳: שני פסוקים הבאים מיוסדים על הקדמה אחת, שבשירה זו מבוארים שני החורבנות והגאולות, היינו, עד פסוק ל״ה ״לי נקם ושלם״ – חורבן בית ראשון1, וזה המקרא2 הוא הגאולה מגלות בבל, כאשר יבואר שם. ״ואמר אי אלהימו״ (פסוק ל״ז) – הוא החורבן השני. ״ראו עתה וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק ל״ט) – היא הגאולה העתידה במהרה בימינו.
והנה, ידוע (יומא ט,ב) דחורבן ראשון היה בשביל עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, שהיה להכעיס3 להקב״ה. וחורבן בית שני חרב מפני שנאת חנם, וביארנו בספר במדבר (לה,לד) שהיו עוסקים בתורה ועבודת ה׳, אך היה רוב שפיכות דמים לשם שמים, שהיו דנים את העובר על איזה דבר שהוא צדוקי ומסור, ומורידין4, וכדומה, ובזה נעשתה הנהגתם מקולקלת מאד, והכל לשם שמים. 5
וכאן הקדים להצדיק את פעולת ה׳, ואמר על חורבן בית ראשון ״שחת לו״ – שהמה שחתו ״לו״, כביכול, וכל מקום שנאמרה ׳השחתה׳ הוא עבודה זרה וגילוי עריות6. וביאר המקרא – ״לא״ – לא יעלה על הדעת שהקב״ה יתפעל חלילה מעון הדור, אלא ״בניו מומם״ – שבניו נעשו בעלי מומין, שהם חלק אלוה ממעל, וכשהשחיתו נעשו בעלי מומין, כלשון המקרא (ויקרא כב,כה) ״כי משחתם בהם מום בם״7, ובזה הרי הם כמו ׳שחתו לו׳ (להם).
ועל דור חורבן בית שני אמר ״דור עקש ופתלתול״ – שהוא הולך בעקשות ותועה מדרך השכל, ומפותל הרבה, מעורב ומסובך מעשים טובים עם מעשים רעים, וקשה להפריד הטוב מן הרע, באשר הרע נעשה לשם שמים.⁠8
{לא בניו: נקוד למ״ד בדגש9, ללמד על הרעשה, כמו שכתבתי בבראשית (יט,ב)10, כלומר, לא תחשבו ח״ו כזאת11}.
1. ע״י מלכות בבל – נבוכדנצר.
2. פסוק ל״ה עצמו.
3. כפי שמתואר במסכת סנהדרין פרק חלק על מלכי יהודה וישראל מתקופת אחאב ואילך, וכפי שהזכיר רבינו כמה פעמים (עיין לעיל לא,טז).
4. לבור, להמיתו.
5. והדברים נכתבו בהרחבה בהקדמתו המפורסמת של רבינו לחומש בראשית, עיי״ש.
6. כדאיתא במסכת ע״ז (כג, ב).
7. רואים אנו מפסוק זה שהשחתה מובילה למום.
8. כפי שכתב רבינו לעיל בקטע המתחיל ׳והנה ידוע׳.
9. שלא כמשפט.
10. על הפסוק ״ויאמרו, לא, כי ברחוב נלין״.
11. שהקב״ה יתפעל חלילה מעון הדור – רבינו לעיל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

שחת לו לא. בס׳ כרם חמד א כתב שלדעתו שני מלות לו לא מלה אחת הן ובנה על יסוד זה פירושו. — ואני אומר שהפירוש יפורש ובלבד שלא נשבש הכתוב, ומצינו מהקדמונים שהלכו בדרך זה והם התוס׳ ע״הת בפ׳ את והב בסופה שפירשו את והב כאלו שם אחד הם.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהאם למקראהכל
 
(ו) הַ לְיְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙א תִּגְמְלוּ⁠־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑םהֲלוֹא⁠־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָשְׂךָ֖ב וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃
Do you thus repay Hashem, foolish people and unwise? Isn't He your father who has bought you?
He has made you, and established you.
א. הַ לְיְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ =א,ש,ק3,[ל׳ רבת׳],ל9 ומ״ש (פתח באות ה״א גדולה, תיבה בפני עצמה, שווא באות למ״ד ובאות יו״ד)
• ל=הֲ⁠־לַיְהוָה֙יְ⁠־⁠הוָה֙ (חטף פתח באות ה״א, תיבות מוקפות, פתח באות למ״ד ושווא באות יו״ד)
• ל1=הַ לְיֲהוָה֙יֲ⁠־⁠הוָה֙ (פתח באות ה״א גדולה, תיבה בפני עצמה, שווא באות למ״ד וחטף פתח באות יו״ד)
• ש1=הַ⁠־ליְהוָה֙יְ⁠־⁠הוָה֙ (אין אות גדולה, תיבות מוקפות, אין ניקוד של שווא באות למ״ד, שווא באות יו״ד)
• תיגאן=<הַֽלְיהֹוָה֙י⁠־⁠הֹוָה֙> (פתח וגעיה באות ה״א גדולה, תיבה אחת, שווא באות למ״ד, אין ניקוד של שווא באות יו״ד), וראו פנקובר, נוסח התורה, עמ׳ 69, 71.
• מ״ג דפוס ונציה=הַליְהֹוָהיְ⁠־⁠הֹוָה (אין אות גדולה, תיבה אחת, אין ניקוד של שווא באות למ״ד, שווא באות יו״ד)
ב. עָשְׂךָ֖ =א (אין געיה)
• ל=עָֽשְׂךָ֖ (געיה)
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שט]
הלה׳ תגמלו זאת – משלו משל למה הדבר דומה לאחד שהיה עומד וצוהב כנגד בוליוטוס בשוק אמרו לו השומעים שוטה שבעולם כנגד בוליוטוס אתה עומד וצוהב מה אם רצה להכותך או לקרוע את כסותך או לחבשך בבית האסורים שמא את יכול לו אם היה קטרון שגדול ממנו על אחת כמה וכמה אם היה הפתקס שגדול משניהם על אחת כמה וכמה.
דבר אחר: הלה׳ תגמלו זאת – משל למה הדבר דומה לאחד שהיה עומד וצוהב כנגד אביו בשוק אמרו לו השומעים שוטה שבעולם כנגד מי אתה עומד וצוהב כנגד אביך שמע כמה עמל עמל בך וכמה יגיעה יגע בך אם לא כבדתו לשעבר צריך אתה לכבדו עכשיו שלא יהא כותב כל נכסיו לאחרים כך אמר להם משה לישראל אם אי אתם זכורים נסים וגבורות שעשה לכם הקדוש ברוך הוא במצרים הזכרו כמה טובות עתיד ליתן לכם לעולם הבא.
עם נבל ולא חכםנבל – לשעבר. ולא חכם – לעתיד לבוא. כיוצא בו (ישעיהו א׳:ג׳) ישראל לא ידע לשעבר, (שם) עמי לא התבונן לעתיד, ומי גרם לישראל להיות מנובלים ומטופשים שלא הוחכמו בדברי תורה וכן הוא אומר (איוב ד׳:כ״א) הלא נסע יתרם בם, ימותו ולא בחכמה.
הלא הוא אביך קנך – שמעון בן חלפתא אומר שאם היה חלש מלמעלה וגבור מלמטה מי נוצח שמא את יכול לו וכל שכן שהגבור מלמעלה והחלש מלמטה וכן הוא אומר (קהלת ה׳:א׳) אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ.
הלא הוא אביך קנך – אמר להם משה לישראל חביבים אתם לו קנין אתם לו ואי אתם ירושה לו משל לאחד שהורישו אביו עשר שדות ועמד וקנה שדה אחת משלו והיה אוהב אותה מכל שדות שהורישו אביו וכן מי שהורישו אביו עשר פלטריאות ועמד וקנה פלטריא אחת משלו ואותה היה אוהב מכל פלטיריאות שהנחילו אביו כך אמר להם משה לישראל חביבים אתם לו קנין אתם לו ואי אתם ירושה לו.
קנך – זה אחד משלשה שנקראו קנין למקום, תורה נקראת קנין למקום שנאמר (משלי ח׳:כ״ב) ה׳ קנני ראשית דרכו, ישראל נקראו קנין למקום שנאמר הלא הוא אביך קנך, בית המקדש נקרא קנין למקום וכן הוא אומר (תהלים ע״ח:נ״ד) הר זה קנתה ימינו.
הוא עשך ויכוננך – היה רבי מאיר אומר כרכא דכולא ביה כהנים מתוכו נביאים מתוכו חכמים מתוכו סופרים מתוכו וכן הוא אומר (זכריה י׳:ד׳) ממנו פנה ממנו יתד. רבי יהודה אומר עשך כוין כוין רבי שמעון בן יהודה אומר הושיבך על בסיסך הלעיטך ביזת שבעה עממים ונתן לך מה שנשבע לך והורישך מה שהבטיחך רבי דוסתיי בן יהודה אומר עשך כנונים כנונים מבפנים שאם תעלה אחת מהם על גבי חבירתה אי אתה יכול לעמוד.
סליק פיסקא
[Piska 309]
"Would you thus requite the Lord?⁠" An analogy: A man was standing and taunting a bliustus (a senator) in the market. The bystanders: You fool, do you stand and taunt a bliustus! What if he wanted to beat you, to tear your garment, to imprison you! Could you do anything about it? If he were a kitron, (of higher station), how much more so! If he were an afarkos, (greater than both), even more so!
Variantly: "Would you thus requite the Lord?⁠" An analogy: one is standing and taunting his father. A bystander: Who are you taunting? Your father? How much toil did he expend on you! How much strength! If you did not honor him in the past, (at least) you should honor him now, so that he not write over all of his holdings to others! Similarly, Moses said to Israel: If you do not remember the miracles and mighty acts that the Lord performed for you in Egypt, (at least) be mindful all the good that He is destined to bestow upon you in the world to come (if you heed His word).
"a people ignorant": of the past; "and not wise": to (foresee) the future. Similarly, (Isaiah 1:3) "Israel did not know; My people did not understand": "Israel did not know": of the past; "My people did not understand": to (foresee) the future. Variantly: "a people ignorant and not wise": What caused Israel to be ignorant and foolish? Their not reflecting upon words of Torah. And thus is it written (Iyyov 4:21) "Has not their preeminence fled? They will die for lack of wisdom.⁠"
"Is He not your Father, your Owner?⁠" R. Shimon b. Chalafta says: If the weaker (i.e., you) were above and the stronger below, could you defeat him? How much more so that the Stronger is above and the weaker below. And thus is it written (Koheleth 5:1) "Be not rash with your mouth, and let your heart not hasten to utter a thing before G-d. For G-d is in the heavens and you are on earth, etc.⁠"
Variantly: "Is He not your Father, your Owner?⁠": Moses said to Israel: You are beloved of Me. You are My acquisition, and not My inheritance. An analogy: A man inherited ten fields from his father, and he arose and acquired one of his own — which he loved more than all the fields that his father bequeathed him. Similarly: A man inherited ten country seats from his father, and he arose and acquired one of his own — which he loved more than all the country seats that his father bequeathed him. Thus, Moses said to Israel: You are beloved of Me. You are My acquisitions, and not My inheritance.
"your Owner (kanecha)": This (Israel) is one of the four that are called acquisitions (kinyan) of the Lord: Torah, Israel, the Temple, and heaven and earth. Torah — (Proverbs 8:22) "The Lord acquired me (Torah), the beginning of His way.⁠" Israel — "Your Father, your Owner.⁠" The Temple — (Psalms 78:54) "this mountain (the Temple mount), which His right hand acquired.⁠"
"He made you, and He established you (vayechonanecha)": R. Meir says: (Israel is) a city that has everything: its Cohanim, from its midst; its prophets, from its midst; its scribes, from its midst. And thus is it written (Zechariah 10:4) "from him, the cornerstone; from him, the peg, etc.⁠" R. Yehudah says (on "vayechonanecha" above): He made you with apertures (chevayin [as in "vayechonanecha"]). R. Shimon b. Yehudah says (on " vayechonanecha"): He settled you on your foundation: He fed you of the spoils of the seven nations; He gave you what He swore to you; and he caused you to inherit what He promised. R. Dostai b. Yehudah says: He made you with internal chambers ("kinunim, kinunim) in such manner that if one of them rises above the other, you will not be able to stand.
[End of Piska]
הל ה׳ תג׳ זאת מושלו מלה״ד לאחד שהיה עומד וצוהב כנגד בולטוס בשוק אמ׳ לו השומעים שוטה שבעולם כנגד בולטוס את צוהב כנגד בולטוס את אומ׳ ושומע אלו רצה להכותך לקרע את כסותך או לחבשך בבית האסורים היית יכול לעמוד בו אלו היה קינטרון שהוא גדול ממנו על אחת כמה וכמה אלו היה אפרכוס שהוא גדול ממנו על אחת כמה וכמה אלו היה פיליטקוס שהוא גדול ממנו על אחת כמה וכמה:
ד״א הל ה׳ תג׳ זא׳ מושלו משל לה״ד לאחד שהיה עובר וצוהב כנגד אביו בשוק אומ׳ לו השומעים שוטה שבעולם כנגד אביך אתה צוהב כנגד אביך את אומ׳ ושומע כמה יגע בך וכמה עמל בך אלו לא היית מכבדו לשעבר צריך היית לכבדו עכשו שלא יכתוב את נכסיו לאחר כך אמ׳ משה לישראל אם אין אתם זהירין כמה נסים וגבורות עשה לכם המקום במצרים היו זהירין כמה נסים וגבורות הוא עתיד לעשות לכם בהיכנסכם לארץ:
עם נבל ולא חכם:
עם נבל לשעבר ולא חכם לעתיד לבוא וה״א (ישעיהו א׳:ג׳) ישראל לא ידע עמי לא הת׳:
ישראל לא ידע לשעבר עמי לא הת׳ לעתיד לבוא ומי גרם להם להיות מנובלים ומטופשים אלא שלא החכימו בתורה וה״א (איוב ד׳:כ״א) הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה:
הלא הוא אב׳ קנ׳ אמ׳ משה לישראל חביבין אתם לו קנין אתם לו אין אתם ירושה לו מושלו משל לה״ד לבן מלכים שהוריש לו אביו עשר שדות וקנה לו עוד אחת לסגלתו והיתה חביבה עליו יתר מכל מה שהוריש לו אביו וכן מי שהוריש לו אביו כך אמ׳ משה לישראל חביבין אתם לו קנין אתם לו אין אתם ירושה לו:
הוא עשך ויכ׳ ר׳ מאיר אומ׳ כרכא דכולא ביה כהניו מתוכו לוייו מתוכו מלכיו מתוכו נביאיו מתוכו חכמים מתוכו סופריו מתוכו ומשניו מתוכו שנ׳ (זכריה י׳:ד׳) ממנו פנה ממנו יתד ממנו קשת מלחמה ממנו יצא כל נוגש יחדו:
ד״א היה ר׳ שמעון בן יוחאי אומ׳ אם יהיה חלש מלמעלן וגבור מלמטן מי נוצח הוי אומר העליון אין צורך לומר גבור מלמעלן וחלש מלמטן גבור חי עולמים מלמעלן ובריות מלמטן שנ׳ (קה׳ ה׳:ז׳) כי גבוה מעל גבוה שומר וכן שלמה אומ׳ (שם ה׳:א׳) אל תבהל על פיך:
ד״א הוא עשך ויכ׳ הוא עשאך כנוניות כנוניות מבפנים שאם תעלה אחת מהם על גבי חברתה אי אפשר לך לחיות:
ר׳ שמעון בן אלעזר אומ׳ הוא עשך ויכ׳ הוא עשאך כוים כוים מבפנים שאם תסתם אחת מהם אי אפשר לך לחיות:
ר׳ דוסתאי בן יהודה אומ׳ הוא עשך ויכ׳ הוא הושיבך על בסיס שלך הלעיטך בבת עמים ונתן לך מה שנשבע לך והורישך מה שהבטיחך שנ׳ (דברים ו׳:י״א) ובתים מ׳ כל טוב:
הָא קֳדָם יְיָ אַתּוּן גָּמְלִין דָּא עַמָּא דְּקַבִּילוּ אוֹרָיְתָא1 וְלָא חֲכִימוּ2 הֲלָא הוּא אֲבוּךְ אַתְּ דִּילֵיהּ3 הוּא עָבְדָךְ וְאַתְקְנָךְ.
1. השוו ספרי: ״מי גרם להם לישראל שיהיו מנוולים ומטופשים? שלא היו בונים בדבר תורה.⁠״ וכתב בביאור עוז והדר: ונראה קצת שלא רצה לתרגם מילת נבל כמשמעותה מפני כבוד ישראל, אמנם ׳בגוי נבל׳ (להלן, כא) ׳בעמא טפשא׳. ונראה דברי ביאורי אונקלוס שעפטעל, שלא רצה לתרגם ״טפשא דלא חכימו״, כפל ענין חסרת משמעות.
2. לא החכימו מקבלת התורה.
Behold, render you this before the Lord, you people who have received the law, but have not become wise? Is He not your Father, and you are His who made you and bought you?
הלא מן קדם י״י אתון תבעוןא דא אומה טפשה ולא חכימייה הלא הוא אבוך די קנה יתכון ודי ברה יתכון ושכלל יתכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תבעון״) גם נוסח חילופי: ״גמלין״.
האפשר דלשום מימרא די״י אתון גמלין דא עמא דהוון טפשין וקבילו אורייתא ולא חכימו הלא הוא אבוכון דיקנא יתכון הוא ברא יתכון ושכליל יתכון.
Can you indeed so requite the Name of the Word of the Lord, foolish people, and receive the law, yet not be made wise? Is He not your Father who boughta you, who created you and established you?
a. Or, "who possessed.⁠"
הא מן קדם יי תגמלו הדא אומא טפשא ולא חכימיא הלא הוא אבוכון דבשמיא דקנא יתכון הוא ברא יתכון ושכליל יתכון.
Do you return this before the Lord, people foolish and unwise? Is He not your Father who is in heaven, who bought you? He created and founded you.
הֲלַי״י תִּגְמְלוּ זֹאת – הַהֵ״א רְחוֹקָה מִן הַשֵּׁם, לָמָּה. שֶׁהוּא סִיּוּם חֲתִימָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. קַח רָאשֵׁי תֵּבוֹת שֶׁל פְּסוּקִים עַד ה׳ מֵהֲלַה׳, כְּגוֹן ה׳ מֵהַאֲזִינוּ וְי׳ מִיַּעֲרֹף, כ׳ מִכִּי שֵׁם י״י אֶקְרָא (דברים ל״ב:ג׳), ה׳ מֵהַצּוּר, שִׁי״ן מִשִּׁחֵת לוֹ, ה׳ מֵהֲלַה׳, וְתִמְצָא שֶׁהַכֹּל עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא כְּמִנְיַן מֹשֶׁה, וְזוֹ הִיא חֲתִימָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה כְּאָדָם שֶׁמְּסַיֵּם סִפְרוֹ וְחוֹתֵם אֶת שְׁמוֹ בְּסִיּוּם סִפְרוֹ, וּלְכָךְ הַה׳ רְחוֹקָה מֵהַשֵּׁם.
[ו] הֲלֹא הוּא אָבִיךְ קָנֶךָ, הוּא – שֶׁקָּנָה אוֹתְךָ. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כְּשֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַלְבֵּל דּוֹר הַפְלָגָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָכִים שָׂרֵי כָּל הָאֻמּוֹת, בּוֹאוּ וְנָטִיל גּוֹרָלוֹת, לְמִי יַעֲלוּ הָאֻמּוֹת, אֻמָּה לְכָל אֶחָד מִמֶּנּוּ, וְאֵיזֶה יַעֲלֶה לְחֶלְקוֹ. הֵטִילוּ גּוֹרָלוֹת, וְנָפַל יִשְׂרָאֵל לְחֶלְקוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדִכְתִּיב, בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם (דברים ל״ב:ח׳) וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כִּי חֵלֶק י״י עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ (דברים ל״ב:ט׳). לְכָךְ קְרָאָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל חֵלֶף שְׁאָר אֻמּוֹת. וְהוּא שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים, יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד. וְזֶהוּ, הֲלֹא הוּא אָבִיךְ קָנֶךָ.
[Siman 6] Is He not your Father, your Maker (kanecha): He is the one who acquired (kana) you. [It is] as we have found in Pirkei DeRabbi Eliezer: When the Holy One, blessed be He, came to mix up the generation of the dispersion (of the Tower of Babel), the Holy One, blessed be He, said to the angels, the ministers of all the nations, "Come and we will choose lots, to whom the nations will come up" - a nation for each one of them, and which will come up to [be] His lot. [So] they picked lots, and Israel fell to the portion of the Holy One, blessed be He. As it is written, "When the Highest One gave inheritance to the peoples.⁠" And so [too,] does it state, "For the portion of the Lord is His people, Yaakov the lot of his inheritance.⁠" Hence the Holy One, blessed be He, called Israel, 'the exchange of other nations.' And that is what the Sages said (Avot 6:10), "Israel is one acquisition.⁠" And that is [the meaning of] "Is He not your Father, your Maker.⁠"
הַלְה׳ תִּגְמְלוּ זֹאת – מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹמֵד וְצוֹהֵב כְּנֶגֶד בַּלְיוֹסְטִיס בַּשּׁוּק, אָמְרוּ לוֹ הַשּׁוֹמְעִים שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם כְּנֶגֶד בַּלְיוֹסְטִיס אַתָּה עוֹמֵד וְצוֹהֵב מָה אִם רָצָה לְהַכּוֹתְךָ וּלְקָרֵעַ אֶת כְּסוּתְךָ וּלְחָבְשֶׁךָ בְּבֵית הָאֲסוּרִין אַתָּה יָכוֹל לוֹ, אִם הָיָה קְרָטוֹן שֶׁגָּדוֹל הֵימֶנּוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אִם הָיָה (הפתכר) [אִפַּרְכוֹס] שֶׁגָּדוֹל מִשְּׁנֵיהֶם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
דָּבָר אַחֵר: ״הַלְה׳ תִּגְמְלוּ״ – מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹמֵד וְצוֹהֵב כְּנֶגֶד אָבִיו, אָמְרוּ לוֹ הַשּׁוֹמְעִים שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם כְּנֶגֶד מִי אַתָּה עוֹמֵד וְצוֹהֵב כְּנֶגֶד אָבִיךָ (שְׁמַע) כַּמָּה עָמָל עָמַל בְּךָ וְכַמָּה יְגִיעָה יָגַע בְּךָ אִם לֹא כִּבַּדְתּוֹ לְשֶׁעָבַר צָרִיךָ (אֲנִי) אַתָּה לְכַבְּדוֹ עַכְשָׁו שֶׁלֹּא יְהֵא כּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים, כָּךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל אִם אִי אַתֶּם זוֹכְרִים נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁעָשָׂה לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, הִזָּכְרוּ כַּמָּה טוֹבוֹת שֶׁעָתִיד לִתֵּן לָכֶם לָעוֹלָם הַבָּא.
עַם נָבָל וְלֹא חָכָם – נָבָל לְשֶׁעָבַר וְלֹא חָכָם לֶעָתִיד לָבוֹא. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (ישעיהו א׳:ג׳) ״יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן״ ״יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע״ לְשֶׁעָבַר ״וְעַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן״ לֶעָתִיד לָבוֹא, מִי גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ מְנֻוָּלִין וּמְטֻפָּשִׁים שֶׁלֹּא הָיוּ מִתְבּוֹנְנִין בְּדִבְרֵי תוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״הֲלֹא נִסַע יִתְרָם בָּם יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה״. הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אוֹמֵר (מִשְׁמוֹ) שֶׁאִם הָיָה חָלָשׁ מִלְמַעְלָן וְגִבּוֹר מִלְּמַטָּן מִי נוֹצֵחַ שֶׁמָּא אַתָּה יָכוֹל לוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁגִּבּוֹר מִלְמַעְלָן וְחַלָּשׁ מִלְּמַטָּן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קהלת ה׳:א׳) ״אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר״ וְגוֹ׳, [דָּבָר אַחֵר] הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל חֲבִיבִים אַתֶּם לִי, קִנְיָן אַתֶּם לִי, וְאִי אַתֶּם יְרֻשָּׁה לִי, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהוֹרִישׁוֹ (אָחִיו) [אָבִיו] עֶשֶׂר שָׂדוֹת וְעָמַד וְקָנָה שָׂדֶה אַחַת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹתָהּ הָיָה אוֹהֵב מִכָּל שָׂדוֹת שֶׁהוֹרִישׁוֹ אָבִיו, וְכֵן מִי שֶׁהוֹרִישׁוֹ אָבִיו עֶשֶׂר פַּלְטִירָאוֹת וְעָמַד וְקָנָה פַּלְטוֹרָא אַחַת מִשֶׁלּוֹ וְאוֹתָהּ הָיָה אוֹהֵב יוֹתֵר מִכָּל פַּלְטוֹרוֹת שֶׁהִנְחִילוֹ אָבִיו, כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל חֲבִיבִים אַתֶּם לִי קִנְיָן אַתֶּם לִי, וְאִי אַתֶּם יְרֻשָּׁה לִי, קָּנֶךָ, זֶה אֶחָד מִשְׁלֹשָּׁה שֶׁנִּקְרְאוּ קִנְיָן לַמָּקוֹם וְאֵלּוּ הֵן תּוֹרָה נִקְרֵאת קִנְיָן לַמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח׳:כ״ב) ״ה׳ קָּנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ״, יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ קִנְיָן לַמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ״, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִקְרָא קִנְיָן לַמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ע״ח:נ״ד) ״הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ״.
הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנֲנֶךָ – הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כְּרָכָּא דְּכֻלָּא בֵּיהּ, כֹּהֲנָיו מִתּוֹכוֹ, נְבִיאָיו מִתּוֹכוֹ, סוֹפְרָיו מִתּוֹכוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״מִמֶּנּוּ פִּנָּה״ ״מִמֶּנּוּ יָתֵד״, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עֲשָׂאֲךָ כַּוִין כַוִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר הוֹשִׁיבְךָ עַל בְּסִיסְךָ, הִלְעִיטְךָ בִּזַּת שִׁבְעָה עֲמָמִין, וְנָתַן לְךָ מַה שֶּׁנִּשְׁבַּע לְךָ וְהוֹרִישְׁךָ מַה שֶּׁהִבְטִיחֲךָ. רַבִּי דּוֹסְתַּאי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר עֲשָׂאֲךָ בְּסִיסִים בְּסִיסִים מִבִּפְנִים שֶׁאִם תַּעֲלֶה אַחַת מֵהֶן עַל חֲבֶרְתָּהּ אִי אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד.
הַהוּא (דְּרוֹמָה) [אַרְמָאָה] דְּחָזֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דִּנְפַל מֵאִגְּרָא לְאַרְעָא פָּקַע כְּרֵיסֵיהּ וְנָפַל מַעַיָינֵיהּ אַתְיֵהּ לִבְרֵיהּ וּשְׁחָטֵיהּ קַמֵיהּ בַּאֲחִיזַת עֵינַיִם אִיתְנְגִיד וְאִיתְנַח עוֹל מַעַיָינֵיהּ וְחַיְיטֵיה לִכְּרֵסֵיה.
הֲלוֹא⁠־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ
להיות מעשרה ראשונים שלא תתעכב שלמות האברים
אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁנִּמְצָא מֵעֲשָׂרָה הָרִאשׁוֹנִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מִשּׁוּם שֶׁבּוֹ נִשְׁלָם מַה שֶּׁנִּשְׁלָם, וְהֵם מִתְקַדְּשִׁים בַּהַתְחָלָה בַּשְּׁכִינָה, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר. וַהֲרֵי צָרִיךְ שֶׁיִּמָּצְאוּ עֲשָׂרָה בִּזְמַן אֶחָד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְלֹא יָבֹאוּ קְבוּצוֹת קְבוּצוֹת, שֶׁלֹּא תִתְעַכֵּב שְׁלֵמוּת הָאֵיבָרִים, שֶׁהֲרֵי הָאָדָם בִּזְמַן אֶחָד עֲשָׂאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהִתְקִינוֹ כְאֶחָד כָּל הָאֵיבָרִים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים לב) הוּא עָשְׂךְ וַיְכֹנֲנֶךְ.
(זהר במדבר דף קכו.)
אללה תכאפון בהד׳ה אלאפעאל יא שעב ג׳אהל גיר חכים אליס הו מנשיך קאניך הו צנעך פאתקנך
האם בפעולות אלו אתם גומלים לאל, עם טיפש וחסר חוכמה? האם הוא לא המייסד אותך, הקונה אותך? הוא עשה אותך והתקין אותך.
והתחיל בתיאור מה שסיפק לישראל ברוב טוב, זהו שאמר ״הלה׳ תגמלו זאת״.
הלי״י תגמלו זאת – ה״יא לשון תימה: וכי לפניו אתם מעציבין, שיש בידו ליפרע מכם, ושהיטיב לכם בכל טובות?⁠ב
עם נבל – ששכחו את העשוי להם.
ולא חכם – להבין הנולדות, שיש בידו להטיב ולהרע.
הלוא הוא אביך קנך – שקנאך, שקינך בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתיקנך בכל מיני תקנה.
הוא עשך – אומה באומות.
ויכוננך – אחרי כןג בכל מיני בסיס וכַן:⁠ד מכם כהניכם, מכם נביאיכם, מכם מלכיכם,⁠ה כרך שהכל בו.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, מוסקבה 1628 חסרה מלת: ה״י.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״הטובות״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, מוסקבה 1628. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״אחרי כן״.
ד. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״וכן״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לונדון 26917: ״מכם שריכם, מכם נביאכם, מכם מלככם״. בכ״י ליידן 1: ״מכם כהנים, מכם נביאים, מכם מלכים״. בכ״י מינכן 5: ״ממך נביאיך, ממך כהניך ולוייך״. בכ״י המבורג 13: ״מכם כהנים, מכם מלכים״.
הלי"י תגמלו זאת DO YOU THUS REQUITE HASHEM? – This Is an expression of astonishment: Do you mean to grieve Him Who has the power to punish you, and Who has bestowed all these favors upon you?
עם נבל A FOOLISH PEOPLE – i.e., a people that has forgotten all that has been done to them,
ולא חכם AND NOT WISE – to consider what will result from their actions, viz., that it is in His power to do them good or evil according to their actions (cf. Sifre).
הלא הוא אביך קנך IS NOT HE YOUR FATHER קנך? – The last word may mean: Who has acquired (קנה) you, or, Who has placed you (more lit., made you nest, קנן) in a nest of rocks and in strong ground, or. Who has fitted you out (תקן) with everything that will benefit you.
הוא עשך HE HAS MADE YOU – a nation among the nations of the world,
ויכננך AND HAS ESTABLISHED YOU – afterwards on every kind of firm base and foundation (כן) (i.e. made you self-contained): out of your midst come your priests, out of your midst your Levites, and out of your midst your kings – a city in which is everything (Sifre Devarim 309:7; Chulin 56b).
פס׳: הלה׳ תגמלו זאת – אי עניים למי אתם גומלים זאת למי שאמר והיה העולם למי שעשה עמכם נסים.
1עם נבל – ולא הבין כמה גבורות כמה נוראות נעשו לו.
ולא חכם – על העתידות ליעשות להם בהכנסם לארץ. וכן הוא אומר (ישעיהו א׳:ג׳) ישראל לא ידע. על העוברות. 2עמי לא התבונן. על העתידות, ד״א מפני מה עם נבל ולא חכם בתורה 3כדכתיב (איוב ד׳:כ״א) ימותו ולא בחכמה.
הלא הוא אביך קנך – הוא אביך הוא קנך לו לעם שנאמר (תהלים קל״ה:ד׳) כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו.
הוא עשך ויכוננך4רבי מאיר אומר כרכא דכולא ביה. מלכיה ממנה. כהניה ממנה. לוייה ממנה. סופריה ממנה. שנאמר (זכריה י׳:ד׳) ממנו פנה ממנו יתד.
הוא עשך ויכוננך – הוא שומרך כענין שנאמר (קהלת ה׳:ז׳) כי גבוה מעל גבוה שומר. רבי יהודה אומר הוא עשך כוין כוין שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם אי אפשר לך להתקיים אפילו שעה אחת. רבי שמעון בן בתירה היה דורש הוא עשך ויכוננך הושיבך על בסיסיך הלעיטך ביזת מצרים וביזת הים וביזת שבעה עממים. 5ונתן לך מה שנשבע לך:
1. עם נבל ולא הבין. דורש נבל על שעבר וכן פרש״י:
2. עמי לא התבונן על העתידות. פי שורש נבון הוא המבין דבר מתוך דבר היינו מה שעתיד להיות:
3. כדכתיב ימותו וכו׳. רישא דקרא הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה ומפרש כפי פי׳ הרלב״ג שכבר נסע ממקום יתרונם אשר בם על שאר בעלי חיים והוא השכל והלך לו וכו׳ ע״כ ימותו ולא בחכמה. וכן הכא מחמת שהם עם נבל ע״כ ולא חכם כי חכמת מה להם:
4. רמ״א כרכא דכולא ביה. (חולין נ״ו:) דורש ויכוננך כמו ואת כנו היינו שברא להם בסיס לישב עליו (רש״י):
5. ונתן לך מה שנשבע לך. והורישך מה שהבטיחך כ״ה בספרי. והיינו שהושיבך על כנ״ך בארץ ישראל:
תגמלו זאת – בתמיה, לעבוד אלהים אחרים.
קנך – קנה אותך, שפדאך מבית עבדים.
תגמלו זאת [DO YOU] THUS REQUITE [THE LORD]: by worshipping idols?⁠1 [This phrase should be understood] as a [rhetorical] question.⁠2
קנך: [means] WHO ACQUIRED YOU,⁠3 when He rescued you from the house of bondage.⁠4
1. The reference to idolatry is first found in the introduction to this poem in 31:20-21 above, “When I bring them to the land ... and they turn to other gods and serve them ... and many evils and troubles befall them, then this poem shall confront them as a witness.” It will also appear later in the poem. See e.g. vss. 15-17.
Rashi interprets the force of the rhetorical question as including the thought: “Is it towards God, who is so strong and so easily able to punish them, that they are being so ungrateful?” It seems from Rashbam’s comments on previous verses of this chapter that Rashbam would disagree and would see the force of the question as being: “Is it towards God, who has done so much for them, that they are being so ungrateful?”
2. So also Rashi and most Jewish exegetes.
Rashbam and others have to make this point explicitly since, as Tigay phrases it, “the interrogative particle ha (‘Is it?’) is written in larger script and, anomalously, as a separate word.” Cf. Onq., who apparently sees ha here as an exclamation meaning “Behold.” See Drazin, p. 272, note 18.
3. Rashbam is opposing Rashi’s comment here, which suggests that the word קנך here hints at three different meanings: acquiring, settling into a nest and fixing (i.e., that it alludes to the roots ק-נ-ה, ק-נ-נ and ת-ק-נ). Rashbam says more simply that the root is ק-נ-ה, and that God acquired the Israelites as His own by rescuing them from Egypt. A similar thought is found in Leviticus 25:55: “For it is to Me that the Israelites are servants: they are My servants, whom I freed from the land of Egypt.”
Rashbam’s careful reformulation here – that קנך means קנה אותך – might also be meant to prevent the misunderstanding of קנך as meaning “your reed” (הקנה שלך), which is a grammatically possible explanation.
4. Rashbam is playing with the language of Deuteronomy 7:8.
כבר פירשתי טעם ה״א הלי״י בספר המאזנים (מאזנים, עמ׳ כ״ד).⁠1
נבל – במעשיו.
ולא חכם – בלב. והנה כלו חסר במחשבה ובמעשה.
אביך – בעבור שאמרו שאינם בניו (דברים ל״ב:ה׳).
קנך – כטעם: י״י קנני (משלי ח׳:כ״ב).
עשך – תקנך.
ויכננך – לקבל התיקון.
1. הנה דברי ראב״ע שם: ״האחדים: אמר רב שמואל הנגיד ז״ל, כי נתברר אצלו שה״א: הלי״י תגמלו זאת (דברים ל״ב:ו׳) לבדו, והיא מלה זרה. והנה זה הה״א יגלה לנו סוד גדול והוא שהה״א לא יתכן היותו בשוא ופתח, כי אין יכולת באדם לקרוא שוא נע אם לא היה אות אחריו, על כן יהיה הה״א בפתח, בדרך הההי״ן התמהין. וידוע כי תחת הלמ״ד יהיה שוא נע במשפט כל למ״ד נוסף, כמו: ליעקב. ואל תשים לבך לקריאה שאנחנו קוראים, כי הוצרכנו להניח הלמ״ד שהוא נע, בעבור היות שוא נע תחת אל״ף אדון כשיהיה נצמד, על כן יהיה הה״א פתוח. ויורה עליו: סולו לרוכב בערבות (תהלים ס״ח:ה׳). ואילו היה הלמ״ד מתנועע בחרק כמשפט למ״ד: ליהודה (בראשית ל״ח:כ״ד), לא נפתח היו״ד אחר הבי״ת. ומהשם שהוא מענין אחר יתברר זה הסוד והמשכיל יבין״.
FOOLISH. In their deeds.
AND UNWISE. In heart. Look, the entire people are totally deficient in thought and deed.
THY FATHER. Scripture states this because it earlier stated that they are not His children.
THAT HATH GOTTEN THEE. Kanekha (gotten thee) is similar to kanani (made me)⁠1 in The Lord made me (Prov. 8:22).
HE…MADE THEE. Fully developed you.⁠2
AND ESTABLISHED THEE.⁠3 For full development.⁠4
1. Or gotten me.
2. Hebrew, tikken. According to Ibn Ezra the word may have the meaning of fixing in final form. See Ibn Ezra on Gen. 2:4 (Vol. 1, p. 51). According to Ibn Ezra this probably means that God saw to it that you reached maturity.
3. Hebrew, va-yekhoneka. Ibn Ezra renders this, and prepared you.
4. God nurtured Israel so that they would reach the stage of maturity. Ibn Ezra renders our verse: Is not He your father that acquired you. He saw to it that you developed and prepared you for development.
הלי״י תגמלו זאת – הזה גמול שתגמלו להקב״ה על כל הטובות שעשה, וכי ראוי גמול רע למי שעשה טובה? אפילו לא היה בידו ליפרע מכם, לא היה לכם להכעיסו, מפני הטובות שגמל לכם. כמוה: כגמול ידיו עשית⁠{ם} (שופטים ט׳:ט״ז). כל שכן לו, שיש לכם להשים לב שבידו ליפרע מכם.
עם נבל – כמו: נבול תבול (שמות י״ח:י״ח), לשון יגיעה, דמתרגמינן: מילאה תילאי, והוא שם דבר, עם שיגעו בו להחזירוא למוטב, והוכיחו אותו כמה פעמים.
ולא חכם – פעל – ולא החכים. ומה שהוא כולו קמץ, מפני האתנחתא. ועל עניין זה תירגם אונקלוס: ולא חכימו.
ויש לפרש: ולא חכם – עדיין אינו חכם.
אי נמי: נבל ממש.
הלוא הוא – כבר פירשתי (ר״י בכור שור במדבר י״ב:י״ד) כדין כל הלא שבתורה, שינון1, וה״ה תמוה״ה.⁠2
קנך – פירש״י: לשון קניין, ולשון קן, כמו: ושים בסלע קנך (במדבר כ״ד:כ״א), לשון תיקון, כמו: קן קולמוסא וקן מגילתא דגיטין (בבלי גיטין ו׳.).
הוא עשך ויכונניך – לשון תיקן ו״כן״.
ורבותינו פירשו (בבלי חולין נ״ו:): שברא הקב״ה באדם כונניות במעיו.
1. בלעז: c'est non. וכן בר״י בכור שור במדבר י״ב:י״ד.
2. כלומר: ה׳ התמיהה.
א. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: להחזירן.
הלי"י תגמלו זאת – DO YOU THUS REPAY HASHEM? – Is this the repayment that you pay to the Blessed Holy One for all the good that He did; is a repayment of evil fitting for someone who does good? Even if He did not have the ability to exact retribution from you, you should not have angered Him because of the good that He bestowed to you. Like it: “you have done [to him] according to the deserving of his hands” (Shofetim 9:16). Even more so with regards to Him, that you should pay attention that He has the ability to exact retribution from you.
עם נבל – EXHAUSTING PEOPLE – Like: “You will surely wither away” (Shemot 18:18), a term of exhaustion, as [Onkelos] translates: “You are going to wear yourselves out”. And it is a noun: a people for whom they toiled to correct and whom they rebuked a number of times.
ולא חכם – AND UNWISE – a verb – and did not get wise. And [the reason] that all of it [is punctuated with a] kamatz is because of the etnachta [i.e. because it is a pausal from]. And along these lines Onkelos translates: “but [you] have not become wise.”
And it is possible to interpret: ולא חכם – AND UNWISE – He is still not wise.
Or alternatively: literally FOOLISH (נבל).
הלוא הוא – IS HE NOT – I already explained [this] (R״Y Bekhor Shor Bemidbar 12:14) [It is] like all occurrences of “Is it not” in the Torah, “c'est non” [in Old French], and the "ה" [introduces a] question.
קנך – WHO HAS BOUGHT YOU – Rashi explains: a term of acquiring, and a term [meaning] nest, like: “Your nest is set in the rock” (Bemidbar 24:21), a term of preparation, like: the preparation of the quill and the preparation of the scroll (Bavli Gittin 6a:1).
הוא עשך ויכונניך – HE MADE YOU AND ESTABLISHED YOU – A term of preparation and establishing (כן).
And our Rabbis explained (Bavli Chulin 56b:13): that the Blessed Holy One created established locations [for organs] in his innards.
הלי״י תגמלו זאת – בתמיהה לעבוד יראה אחרת.⁠1
ולא חכם – לא החכים כתרגומו ולא חכימו ומה שכולו קמץ היינו בשביל האתנחתא.⁠2
קנך – לשון תקון ובריאה כמו הר זה קנתה ימינו (תהלים ע״ח:נ״ד).
1. שאוב מרשב״ם.
2. שאוב מר״י בכור שור.
?הלה' תגמלו זאת, "is this how you requite the Lord?⁠" Do you repay His favours to you by worshipping other deities?
ולא חכם, "you surely are most unwise!⁠" You have not acquired any wisdom. The word is a verb, i.e. החכים, "he became wise.⁠" The reason why we have two vowels kametz here is on account of the phrase here terminating with the dividing cantillation sign etnachta.
קנך, from תקון, healthy, in good condition. Compare Psalms 78,54: הר זה קנתה ימינו, "His right hand had acquired this mountain.⁠"
עם נבל ולא חכםנבל – ששכחו הטוב שעשה להם, ולא חכם – להבין את הנולד, שיש בידו להיטיב ולהרע. לשון רבינו שלמה.
ואנקלוס תירגם: עמא דקבילו אוריתא. עשאו מן: נבול תבול (שמות י״ח:י״ח) שפירש בו: מילאה תילאה. יאמר, עם שנלאו בעשיית התורה ולא יתחכמו שהיא לטוב להם כל הימים. וכן אמר: בגוי נבל (דברים ל״ב:כ״א) – בעמא טפשא, שנלאו להיות חכמים או בעלי דת.
ור׳ אברהם אמר: נבל – במעשה, ולא חכם – בלב.
ולפי דעתי: העושה טובה חנםא יקרא נדיב, ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל, והוא שאמר: לא יקרא עוד לנבל נדיב (ישעיהו ל״ב:ה׳) – כי הוא הפכו. ולכך אמרו על נבל הכרמלי: כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו (שמואל א כ״ה:כ״ה) – כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמרב את כל אשר לו, והוא לא רצה לשלם לו גמול ויעט במלאכיו ויבזהו. וזה טעם הכתוב בחביריו של איוב: לבלתי עשות עמכם נבלה (איוב מ״ב:ח׳) – כי היו הם מלמדים זכות על מעשה השם הנכבד שהםג במשפט ואם יריע להם תראה נבלה.
ויתכן שיקרא כן בעבור שהוא נופל מבני אדם, כאשר יאמר: נובלת עליה (ישעיהו א׳:ל׳) – כמו: נופלת. ויקראו המתה נבלה, שנפלה לארץ מתה, כמו שאמר: לראות את מפלת האריה (שופטים י״ד:ח׳). אם כן, יאמר הכתוב הזאת: הגמולה תגמלו את השם על הטובות שעשה עמכם, עם נבל – שהוא משלם רעה תחת טובה, ולא חכם – לדעת כי לנפשם גמלו הרעה הזאת לא לאל, כענין שנאמר: אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח (איוב ל״ה:ו׳-ז׳). הלא האל הוא אביך – כי הולידך וגדלך, והוא קנך – ששמך קנין, כי הוציאך מאין והיית יש, וכל יש – קנין לו,⁠ד כענין שנאמר:⁠ה י״י קנני ראשית דרכו (משלי ח׳:כ״ב), וכן: קונה שמים וארץ (בראשית י״ד:י״ט) כאשר פרשתיו.⁠ו והוא צור עשך ויכוננך – כלשון ויכוננו ברחם אחד (איוב ל״א:ט״ו).
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״חנם״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ושימר״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״הנכבד והנורא שהוא״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 הועבר קולמוס על מלת: ״לו״.
ה. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״שנאמר״.
ו. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״פרשתים״.
AM NAVAL' (A FOOLISH PEOPLE), AND NOT WISE. "A foolish people — that has forgotten [all] the good that He has done for them. And not wise to understand the result [of their actions], that it is in His power to do them good or evil.⁠" This is Rashi's language. Now, Onkelos rendered [am naval]: "a people that has received the Torah, [and who are not wise],⁠" deriving it from [the expression] navol tibol1 which he translated milah thilei ("thou wilt surely become weary"). Thus the verse here states: "it is a people weary of the observance of the Torah and they are not wise [enough to realize] that it is for their eternal good.⁠" Similarly Onkelos rendered b'goi naval2 — "with a foolish people,⁠" apathetic in becoming wise or people of faith. And Rabbi Abraham ibn Ezra interpreted: "Naval (foolish) in deeds, and not wise in heart.⁠"
In my opinion he who performs an unrequired act [of goodness or kindness] is called nadiv (generous), while he who repays his benefactor with evil is called naval (a vile person). And so it is stated, 'L'naval' (the vile person) will no longer be called 'nadiv' (generous),⁠3 for one is the opposite of the other. Therefore it was said of Nabal the Carmelite, for as his name is, so is he: Nabal is his name, and 'n'valah' (vileness) is with him.⁠4 For David did him a great favor — he guarded all his belongings — and he [Nabal] did not want to pay him any recompense; instead, he shouted at his [David's] messengers5 and disgraced them. And this is the sense of the verse concerning [G-d's words to] the friends of Job: [And my servant Job shall pray for you; for him alone will I receive favorably,] so as not to do unto you 'n'valah' (an unseemly act) [because you have not spoken of Me properly, as My servant Job hath;]⁠6 since they had defended the deed of the glorious and fearful Name,⁠7 saying it was done justly, and if He were to punish them now, it would appear as n'valah (an unseemly act).⁠8
It is possible that the term naval is used [for a vile person] because he is an inferior type of a human being, just as the expression as an oak whose leaf 'noveleth'9 which means "falls" [because it withered. Thus, the word noveleth (withers), spelled with a beth, is related to nofeleth (falls) spelled with a fei. Similarly, a person who is nofel, "falls" short of acceptable standards of conduct, is referred to as naval.] A dead animal is called n'veilah because "it falls" upon the earth and dies, just as it is said, to see the 'mapeleth' (carcass) of the lion.⁠10 If so, Scripture states here: "Do you thus requite G-d for all the good He has done for you? It is an am naval that repays evil for good, and unwise not to know that they have wrought this evil unto themselves,⁠"11 and not to G-d. It is similar to what is stated, If thou hast sinned, what doest thou against Him? And if thy transgressions be multiplied, what doest thou unto Him? If thou be righteous, what givest thou Him? or what receiveth He of thy hand?12 For G-d is thy Father,⁠13 Who brought you forth and raised you; and He is 'konecha,'14 Who made you a kinyan (a possession), for He brought you forth from nothingness and you became a being, and every tangible reality can be acquired as a possession. [Therefore, the word koneh is used interchangeably to mean "make" or "create" and "acquire" as shown in the following examples.] It is similar to what is said, The Eternal 'kanani' (made) me as the beginning of His way;15 likewise, 'Koneih' (Maker) of heaven and earth,⁠16 as I have explained.⁠17 And He created you, made thee, and established thee,⁠18 similar to the expression, and One fashioned us in the womb.⁠19
1. Exodus 18:18. These are Jethro's words to Moses that he will become weary in attending alone to all the people's problems.
2. Further, (21).
3. Isaiah 32:5. In other words, flattery will be extinct in Israel.
4. I Samuel 25:25.
5. Ibid., (14).
6. Job 42:8. The gist of Ramban's thought is as follows: Since Job's friends defended G-d's providence, it would appear, in the eyes of the unlearned, as an unseemly act if they were to be punished, although they were to be blamed for having spoken certain things which were not right nor true.
7. Above, 28:58.
8. Job 42:8. The gist of Ramban's thought is as follows: Since Job's friends defended G-d's providence, it would appear, in the eyes of the unlearned, as an unseemly act if they were to be punished, although they were to be blamed for having spoken certain things which were not right nor true.
9. Isaiah 1:30.
10. Judges 14:8.
11. Isaiah 3:9.
12. Job 35:6-7.
13. (6) before us.
14. (6) before us.
15. Proverbs 8:22.
16. Genesis 14:19.
17. Ibid., (Vol. I, pp. 190-191).
18. (6) before us.
19. Job 31:15.
הלה׳ תגמלו זאת – שתשחיתו לאביכם שבשמים, והוא עשה לכם כמה חסדים כמו שמספר והולך. עוד נראה לי לפרש בפסוק הצור, כי לפי שהיה יום מותו היה מצדיק עליו את הדין ויאמר כי כל דרכיו משפט, כל דרכי השי״ת ואפילו המיתה אין בהם נפתל ועקש, אל אמונה, כלומר אחר שהמיתה בעוה״ז משפט אמונה הוא, כלומר נאמן הוא לשלם לו שכר בעולם הנשמות על צדקותיו אשר עשה כענין שכתוב (שמואל א כ״ו:כ״ג) וה׳ ישיב לאיש את צדקתו ואת אמונתו, וכתיב (תהלים פ״ט) ועד בשחק נאמן סלה. ואין עול, כלומר נאמן ג״כ ליפרע להענישו על חטאו, זהו שאמר ואין עול כלומר אלו יענישנו בעולם הנשמות אין עול במשפטו. צדיק וישר הוא, צדיק בעולם התחיה וישר לעוה״ב שלאחר התחיה, ורמז לנו בכאן ארבע עולמות, העוה״ז ועולם הנשמות ועולם התחיה ועוה״ב שאחריו, וכבר ידעת כי הם רמוזים בפסוק אחד, הוא שכתוב (משלי ו׳:כ״ב) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך, בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך לעולם הנשמות, והקיצות לתחית המתים, היא תשיחך לעוה״ב, כן דרשוהו רז״ל. גם כאן בפסוק הצור נרמז ארבעה עולמות הללו אשר נפש הצדיק מעותדת להם, ולפי פירוש זה מה נעים ונאה המנהג בכתוב הזה שהוא קבוע לצדוק הדין לאמרו על המת, כי כן אמרו אדון כל הנביאים על יום מותו והצדיק עליו את הדין. ועוד אפשר לומר כי הצדיק עליו את הדין בלשון הצור לפי שחטא בו והמרהו, כענין שכתוב (שמות י״ז:ו׳) הנני עומד לפניך שם על הצור, ואין דרכו של משה להזכיר בכל התורה כולה שמות התוקף והאדנות אלא שם הרחמים לבדו זולת בשני מקומות בתורה שהזכיר בהם יה, (שם ט״ו) עזי וזמרת יה, (שם י״ז) כי יד על כס יה, אבל הזכיר עתה לשון הצור כי רצה לקלסו במה שחטא, וכענין שדרשו רז״ל אמר משה באז חטאתי (שם ה) ומאז באתי אל פרעה, באז אני מקלסו שנאמר (שם ט״ו) אז ישיר משה.
ואם תשכיל עוד בפסוק זה תמצא בו רמז לשבע ספירות חכמה, תמים פעלו זה מדת החסד, כי כל דרכיו משפט זה מדת הגבורה, אל אמונה הוא האמת שהוא הקו האמצעי, ואין עול הוא הנצח שנאמר (שמואל א ט״ו:כ״ט) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, צדיק הוא יסוד עולם, וישר הוא המלכות, ואמר הוא כדי לחבר וליחד הכל כאחד בלי פרוד.
שחת לו לא בניו מומם – כתב הרמב״ן ז״ל, שחת לו לעצמו, כי המום יקרא השחתה כענין שכתוב (ויקרא כ״ב:כ״ה) כי משחתם בהם מום בם, וקראן לא בניו כשם שקראן בעת הרצון בניו, ואחר שהאב צדיק וישר והבנים בהפך שהם דור עקש ופתלתל לכך לא בניו, ונכון הוא. אמנם מפני שמלת לא בטעם טרחא ומלת בניו דבקה למומם, על כן יתכן לפרש שחת לו לא, כי מה שהשחית ישראל לעצמו, הוא בהמרותם דבר הש״י, כענין (ישעיהו מ״ב:כ״ד) ולא אבו בדרכיו הלוך, כי כל מה שהיה משה מנהיגם ומדריכם בדרך הישר היו אומרין לא נעשה, וזהו שחת לו לא, שחת ישראל במלת לא, ולפי שקראן בניו (דברים י״ד:א׳) בנים אתם לה׳ אלהיכם, הנה הסרוב וההשחתה הזו מום גדול להם שיהיו דור עקש ופתלתל.
הלה׳ תגמלו זאת עם נבל – שהלאו עצמן בקבלת התורה, וכן תרגום (שמות י״ח) נבול תבול מלאה תלאי. והוא דעת אונקלוס שאמר עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו. ואם כן אין הלשון גנאי אלא מעלה יתרה.
והרמב״ן ז״ל כתב במלת נבל שהוא האיש המתנכר בחסד שעשה לו חברו, ואמר כי העושה טובה חנם נקרא נדיב והמשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל, והוא שכתוב (ישעיהו ל״ב) לא יקרא עוד לנבל נדיב, כי הוא הפכו, ולכך אמר הכתוב בנבל הכרמלי (שמואל א כ״ה) כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו, כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמר כל אשר לו והוא לא רצה לשלם לו גמול ובזה אותו ואת שלוחיו, וזה טעם הכתוב בחבריו של איוב (איוב מ״ב) לבלתי עשות עמכם נבלה, כי הם היו מלמדים זכות על מעשה השי״ת שהם במשפט, ואם יריע להם תראה נבלה, עד כאן.
ואמר הלוא הוא אביך – כלומר ששמך קנין כי הוציאך מאין ליש, וכל יש קנין, וזהו (משלי ח׳:כ״ב) ה׳ קנני ראשית דרכו וכן (בראשית י״ד:י״ט) קונה שמים וארץ, כלומר שברא שמים וארץ והוציאן יש מאין. אבל בבראשית רבה דרשו מלת קונה כמשמעו שקנאן מאחר, והוא החומר הראשון, וכבר הזכרתי זה בסדר לך לך והבאתי שם המדרש הזה. ונקרא הקב״ה אבינו כלפי הנפש כי הוא הולידה ונפחה באפנו, כשם שנקרא המוליד אב כלפי הגוף שהוליד אותו, והוא יתעלה האב העקרי הקיים והנצחי, וכן אמר דוד ע״ה (תהלים כ״ז:י׳) כי אבי ואמי עזבוני וה׳ יאספני, וכן אמר ישעיה (ישעיהו ס״ג:ט״ז) כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה׳ אבינו גואלנו מעולם שמך.
ודע כי מלת הלה׳ הה״א נכתבת לבדה והיא בפת״ח, ותחת הלמ״ד שו״א נח. והיה ראוי שיהיה נע כלמ״ד ליעקב, אבל אי אפשר לאדם לקרוא שני שואי״ן זה אחר זה ועל כן הוצרכנו להניח שו״א הלמ״ד כדי שיהיה השו״א של היו״ד נע ולא יסתתר נקוד שם האדון. והנה המלה זרה אין כמוה בכל המקרא. וכן אי אפשר להיות הלמ״ד בחיר״ק כלמ״ד ליהודה, כי יסתתר גם כן נקוד היו״ד של השם כשם שמסתתר בשמו של יהודה ועל כן הוצרך שתנקד המלה כן.
ויש לך להשכיל עוד כי הה״א הזאת הנכתבת לבדה היא רבתי מכ״ב אותיות גדולות שיש במקרא.
וע״ד הקבלה יתכן לומר כי תרמוז לה״א ראשונה שבשם. ופקח עיני שכלך ותראה איך הזכיר משה רבינו ע״ה ה״א זעירי בתחלת התורה וה״א רבתי בסוף התורה, לרמוז בזה כי ה״א זעירי ברא בכח ה״א רבתי ששם תשובת הנשמות, ועל זה רמז משה כן ביום מותו, וידוע לכל משכיל כי בזמן שישראל זכאין הם מוסיפין כח ושפע בשכינה, וכשהם חייבין הכח ההוא נפסק, ואז השכינה מאנה הנחם על בניה כי אינו השפע ההוא, ולכך יאמר הלה׳ תגמלו זאת, התרצו להפריש המדה הנקראת זאת מן הה״א הראשונה שבשם שלא תקבל שפע ממנו, ומזה אמר לו חכמו ישכילו זאת, כלומר ימשיכו ממקור החכמה והשכל למדת זאת, וזהו יבינו לאחריתם, ימשיכו הבינה אל האחרית ולא יפרידוה, הלא הוא אביך קנך הלא הה״א הראשונה שהוא קן העולם אביך קנך בסוד מצות שלוח הקן, ולשון קן שהוא היסוד הראשון בהוית העופות, וה״א אחרונה עשך כלשון (תהלים ק׳:ג׳) הוא עשנו ולא אנחנו, ומלת ויכוננך הכין אותך לקבל התקון.
וע״ד המדרש ויכוננך, כרכא דכולא ביה, ממנו כהניו ממנו נביאיו ממנו חכמיו ממנו סופריו, וכן הוא אומר (זכריה י׳:ד׳) ממנו פנה ממנו יתד. שהרי פרעה לא מצא בכל חכמי מלכותו מי שיפתור לו חלומו אלא יוסף, וכן נבוכדנצר לא מצא בכל חכמי בבל אלא דניאל.
הלה' תגמלו זאת, "is it to Hashem that you plan to repay thus?⁠" This is a reference to their becoming corrupt against their father in heaven who had performed so many deeds of loving kindness for them.
Another way of explaining the verse commencing with the word הצור, is that seeing that this was the day on which Moses was going to die, it was up to him, as it is up to any mortal at that stage of his life, to acknowledge God's righteousness and justice in letting him die at that point. He therefore said that all of God's ways are perfect; even death did not represent something perverse or twisted, עקש ופתלתל. He is א-ל אמונה, "a God of faith, etc.⁠" Moses meant that all those who in this life do not appear to have been dealt with equitably, will find out after the death of their bodies that that there is an accounting, and that any reward which has not been paid in life on terrestrial earth will be paid then. We have many verses on this subject, to quote but one from Samuel I 26,23: "and the Lord will requite every man for his right conduct and loyalty" (David speaking to King Shaul). Other verses on this subject are found in (Psalms 89,38, et al). The words following, i.e. ואין עול, mean that God will not let the sinners get away with their iniquities, even if this was not noticeable while these people were alive on earth. They too will be dealt with after their bodies have died.
The words following this, i.e. צדיק וישר הוא, "He is righteous and straightforward,⁠" mean that He manifests righteousness in the world to come, the world after resurrection of the bodies, and He is straightforward in the עולם הבא, the world of disembodied souls awaiting the resurrection.
With these words Moses alluded to a total of four worlds [in terms of time rather than in terms of space. Ed.] They are: 1) this present terrestrial world of bodies and soul. 2) the world of disembodied souls. 3) the era when souls and bodies are reunited. 4) the period after that. You, the reader, are already aware that all of these four worlds are alluded to in a single verse in Proverbs 6,22: בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמר עליך, והקיצות היא תשיחך. "When you walk it will guide you; when you lie down it will protect you; when you are awake it will talk to you.⁠" The first three words refer to the present terrestrial world; the next three words refer to the world of the souls; the word "when you awake,⁠" refers to the period after the resurrection, whereas the final words היא תשיחך "she will talk to you,⁠" refer to the fourth world.
Our verse also contains references to these four different worlds which the soul of the righteous will experience. According to the above-mentioned interpretation it is extremely appropriate that we have the custom to recite this verse (הצור תמים) in the prayer known as צדוק הדין at funerals, or even when we visit the cemeteries. If the father of all prophets saw fit to recite this verse on the day of his own death, it is certainly in place for us to do so also.
Another reason why Moses may have chosen to refer to God as צור on that occasion may have been his own sin when he accused the Jewish people of almost stoning him to death, and when God commanded him (Exodus 17,6) "here I will stand before you by the rock in Chorev; you shall strike the צור and water will emerge, etc.⁠" It had not been Moses' practice, throughout the Torah, to make reference to this name of God which conveys an image of aggressiveness and overlordship; Moses had always preferred to invoke the names of God which reflect on His attribute of Mercy. There were only two exceptions to this; the first time in the שירה, when he described the attribute י-ה as עזי (Exodus 15,2) when he spoke of this manifestation of God against the Egyptians, and the second time when he spoke about the ongoing battle God wages against Amalek where Moses said כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק (Exodus 17,16).
When Moses now mentioned the attribute צור, he did so as he wanted to praise God with the same word as he had once sinned against Him. This would correspond to what the sages said in Shemot Rabbah 5,23 that the reason why Moses commenced the song of thanksgiving after the crossing of the Sea of Reeds with the word אז, was to atone for a previous occasion when he had used the word אז, criticizing God for having worsened the fate of the Jewish people from the time he, Moses, had been appointed as their leader (Exodus 5,23).
If you will analyse this verse still further you will find in it an allusion to the seven disciplines (emanations) of wisdom. The words תמים פעלו refer to the emanation חסד; the words כי כל דרכיו משפט refer to the emanation גבורה; the words א-ל אמונה refer to the emanation אמת, the "center" of the diagram of emanations. The words ואין עול refer to the emanation נצח; an emanation we know from Samuel I 15,29 וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם; the word צדיק refers to the emanation יסוד, seeing the צדיק has been described as the foundation of the universe (its raison d'etre.) The word וישר refers to the emanation מלכות. Moses added the word הוא in order to show that the previous attributes are all to be considered as part of a whole.
שחת לו לא בניו מומם, Nachmanides writes on this that the words are to be understood as "its corruption reflects upon itself, not upon God; because of their blemish they are no longer His children.⁠" The word מום, blemish, describes and defines this corruption. It is a similar construction to Leviticus 22,25 כי משחתם בהם מום בם, "for their corruption is in them, a blemish is in them.⁠" The reason the Torah here refers to the people of Israel as לא בניו, "not His sons,⁠" is precisely because in times when God feels favorably disposed towards them they are described as בניו, "His sons.⁠" Seeing that their "father" is צדיק וישר, how can the people of Israel be described a His sons, seeing they are perverse and twisted? Hence the only description which fits them is "לא בניו.⁠" This interpretation is correct.
However, seeing the word לא has the tone-sign tipcha, i.e. it belongs to the words preceding it, so that the words בניו מומם belong together but not to the preceding word לא, it is possible to offer the following interpretation. The words שחת לו לא belong together and mean that the reason the Israelites have become corrupted is because they themselves rebelled against the word of the Lord. We find something similar in Isaiah 42,24: ולא אבו בדרכיו הלוך, "and they did not want to walk in His ways.⁠" Whenever Moses wanted to guide them along a certain path, the straightforward path, the true path, they did not want to and responded by saying לא נעשה, "we are not going to do this.⁠" In other words, their corruption revealed itself in their constant use of the word לא, "no.⁠" Seeing that previously they had been called God's children, (Deut. 14,1) בנים אתם לה' אלוהיכם, "You are children to the Lord your God,⁠" they have to be described as "not His children" when they act rebelliously. This refusal to accept God's (Moses's) leadership is a major blemish, one which deserves to be characterized as עקש ופתלתל, perverseness and being twisted.
הלה' תגמלו זאת עם נבל, "do you thus requite the Lord, o tiresome people?⁠" The nation that strained themselves when accepting the Torah. The people considered having accepted the Torah as something which made them weary. The word נבל is reminiscent of what Yitro said (Exodus 18,18) נבל תבול, which Onkelos translates מילאה תלאי, "you will become very weary.⁠" In our verse, Onkelos likewise translates עם נבל "they are a people who received the Torah.⁠" According to this interpretation these words were meant as a compliment. [According to Rabbi Chavel, the meaning of Onkelos here is that the people welcomed the Torah by exerting themselves in intense study and performance, so that Moses did not criticize Israel with these words but complimented them.]
Nachmanides writes that נבל is the description of someone who is ungrateful for favors received, whereas someone who performs kind deeds without recompense is called a נדיב, donor. He quotes Isaiah 32,5 לא יקרא עוד לנבל נדיב as proof that a נבל is an ingrate, the opposite of a נדיב, seeing he repays kindness not only with indifference but with evil. This is the reason why Avigail in her conversation with David refers to her own husband (Samuel 25,2) Naval HaCarmeli as: "as his name so is he,⁠" i.e. repaying kindness with evil. David had done him great favors protecting his property only to be repaid with insolence. This is also what God had in mind when He instructed Job's companions (Job 42,8) to offer sacrifices as atonement for the way they had treated Job. He said: לבלתי עשות עמכם נבלה, "not to treat you vilely; Job was going to pray on their behalf though they had accused him of a variety of wrongdoing. The companions, in defending God's treatment of Job, had described him as deserving the afflictions he had endured. Thus far Nachmanides.
הלוא הוא אביך, "is He then not your father, etc.?⁠" Moses means that God made Israel His possession, bringing them out of nothing into something. Every יש, is by definition the property of the one who brought it into existence. This is also the meaning of Proverbs 8,22: ה' קנני ראשית דרכו, "the Lord acquired me at the beginning of His way.⁠" Similarly, God is referred to as owning heaven and earth, seeing He created them (Genesis 14,19).
In Bereshit Rabbah 43,5 the word קנך is understood in its normal meaning, i.e. an acquisition from someone else. The Midrash answers the question from whom God could have acquired heaven and earth by saying: "from the raw material they are constructed from.⁠" I have referred to this in Genesis 14,19.
God is called "our father,⁠" as He created the soul which He blew into Adam in order to make him come alive. Just as the physical father deserves this appellation vis-a-vis the body which he sires, (seeing his sperm is the first input) so God is described as the true and eternal father, who has provided the original input for all life. David also referred to God as his father when he said (Psalms 27,10) "for my father and my mother have abandoned me, only the Lord is taking me in.⁠" Also the prophet Isaiah speaks of God as father when he said (Isaiah 63,16) "surely You are our Father: though Avraham regard us not, and Israel recognize us not, You, O Lord, are our Father from of old, Your name is 'Our Redeemer.'"
You should appreciate that the word ה-ליה-וה is written as two words, i.e. the first letter ה has the vowel patach and the letter ל which follows has a silent sheva instead of a semi vowel, i.e. sheva na, as in לישראל. The reason is that it is humanly impossible to pronounce two successive sheva na. This is why the sages decided to allow the sheva under the letter ל to remain silent so as to enable us to pronounce the sheva na under the letter י [for those for whom it is allowed to pronounce the tetragrammaton. Ed.] Otherwise, part of the Holy Name of God would be "concealed" (if it is incapable of being enunciated). The word is totally strange, there is no parallel for it in the whole Bible. It is also impossible to put the vowel chirik under the letter ל as we do in the word ליהודה, because then too one dot of the correctly spelled and vocalised tetragrammaton would be missing, or "hidden.⁠"
You should further realise that this letter ה which is written separately is written in larger script and is one of 22 such letters in the Torah which are written in larger script. (Each letter of the א-ב appears once in larger script in the Torah, compare details in the Encyclopedia Talmudit, 1,191)
A Kabbalistic approach: it is possible to view this letter as alluding to the specially small letter ה in Genesis 2,4. Perhaps Moses wrote the letter ה here large, at the end of the Torah, as opposed to when he wrote it "small" at the beginning, in order to remind us that this is the letter (last letter of the tetragram) with which the Lord created the terrestrial universe. The extra large letter ה at the end of the Torah is an allusion to the extra small letter ה near the beginning (Genesis 2,4), to show that the large letter ה at the end provided the extra power needed for the small letter ה to create the universe with. The large letter ה in our verse is symbolic of the repentance of the souls; in other words the ultimate repentance by man made the creation of the universe a wothwhile project for the Lord.
It is an accepted concept that when the Jewish people are full of merits they thereby reinforce the power of the Shechinah, whereas when they accumulate demerits, this power wanes somewhat. Moses asks the people by using the preface ה-לה', "are you going to be responsible by your deeds for reducing the power of the Shechinah, for making God feel that He wasted His time in creating man?⁠" [freely translated. Ed.] The word זאת describes the attribute of God which would "suffer" through the iniquities committed by a people who are perverse, etc. This is why Moses added: "If only they would have drawn on the source of the attribute חכמה, they would have understood this and prevented it from coming about.⁠" They would then have strengthened the attribute זאת instead of weakening it. The whole verse 29 refers to the fact that if the people had displayed the wisdom and intelligence generally attributed to them, they would have contributed to more knowledge all around as a result of which God's image and attribute זאת would have been greatly enhanced. They would have considered the consequences of failing to do so.
The line הלא הוא אביך קנך is read by the Kabbalists as if the word קנך had been vocalised "kinecha,⁠" your nest.⁠" The first small letter ה in the Torah we referred to is understood to refer to God as the "nest" of the universe, performing a function similar to that which the birds' nests perform for their inhabitants. It is perceived as the foundation of the existence of the birds; where there is no nest, birds cannot develop. Some of these considerations are reflected in the commandment of שלוח הקן, the sending away of the mother bird before emptying her nest of its young. The last letter ה in this verse, i.e. הוא עשך, is a parallel construction to הוא עשנו ולו אנחנו, "He has made us and we are His" (Psalms 100,3).
The word ויכוננך, "He has established you firmly,⁠" means that God has constructed Israel in such a way that it may be rehabilitated.
A Midrashic approach based on Sifri Haazinu; the word וכוננך means: "a metropolis which contains everything" — It is a people which produces its own priests, prophets, scholars, scientists, scribes, etc. It does not have to rely on outsiders, non-Jews. This is the meaning of Zecharyah 10,4: "from them shall come cornerstones, tent pegs, bows of combat, and every captain shall arise from them.⁠" [The prophet speaks of the self-sufficiency of the Kingdom of Yehudah.] Pharaoh had not found anyone amongst all his wise men who could interpret his dream satisfactorily, but he had to turn to Joseph. Nevuchadnezzar did not find an interpreter among all the wise men of Babylon and had to turn to the Jew, Daniel.
עם נבל – ששכחו הטובה העשוי להם.
ולא חכם – שהוא רשע ואינו רוצה להתחכם ולראות את הנולד מה יהיה בסופו.
עם נבל, "they are a people who repay benefits received with disloyalty;⁠"
ולא חכם, "and they are not a wise nation.⁠" They imagine that they are smart and can escape the consequences of their deeds.
עם נבל – ששכחו הטוב העשוי להם במצרים ולא חכם הוא שהוא רשע ואינו רוצה להתחכם ולראות הנולד מה יהיה בסופו.
עם נבל ולא חכם – פרש״י ששכחו הטוב שעשו להם וכו׳. והרמב״ן כתב ואנקלוס תרגם דקבילו אורייתא עשהו מן נבול תבול שפירש בו מלאה תלאה פי׳ עם שנלאו בעשיית התורה ולא יתחכמו במה שהוא לטוב להם כל הימים. ור׳ אברהם אמר נבל במעשה ולא חכם בלב. ולפי דעתי העושה טובה חנם נקרא נדיב ומי שמשלם רעה למי שהטיב עמו נקרא נבל והוא שאמר לא יקרא עוד לנבל נדיב כי הוא הפכו ולכך אמר על נבל הכרמלי ונבלה עמו שגמל רעה לדוד שהטיב עמו ולכך אמר הלי״י תגמלו זאת על הטובה שעשה לכם. עם נבל שהוא משלם רעה תחת טובה. ולא חכם לדעת כי לנפשם יגמלו הרעה ולא לאל כענין שנא׳ אם חטאת מה תפעל בו וגו׳:
עם נבל ולא חכם, "a vile people, one devoid of wisdom.⁠" Rashi explains this to refer to their having forgotten all the Good Hashem had done for them.
Nachmanides, refers to Onkelos' translation "a nation that had received the Torah and had not become wise by observing it but had treated it as if it tired them out, had exhausted them instead of uplifting them.⁠" They failed to benefit from what was designed to ensure their enduring success. Ibn Ezra says that the word נבל refers to their deed, whereas the words ולא חכם refers to their heart.
Personally, (Nachmanides continuing) I believe that when someone does good without expecting or wanting compensation by the recipient, he is described as נדיב, generous. If someone repays favours done to him with ingratitude, or worse, instead, he is described as נבל. This is the meaning of Isaiah 32,5 לא יקרא עוד לנבל נדיב, "no more shall the villain be called noble;⁠" This is why it was said about נבל of Mount Carmel, [first husband of Avigail, a notoriously bombastic and tightfisted individual, compare Samuel I chapter 25. Ed.] ונבלה עמו, (Samuel I 25,25) that his name aptly expressed his vile character. David had protected his property at a time when he was hunted and had to survive as best he could. Instead of being grateful, Naval repaid him with animosity and disdain.
Not only were the Israelites ingrates, they were also foolish by putting their trust instead of in Hashem in all kinds of impotent idols, the ones worshipped by the neighboring peoples. Did they not even realise that by sinning they could not harm the God against Whom they sinned?
(ו-ז) הוא עשך ויכוננך – וסמיך ליה זכור – כלומר זכור היאך עשה אותך, ויכוננך, בבטן מטיפה סרוחה.
הלא הוא אביך קנך – יש לשאול ממי קנאם, וכתב הר׳ ר׳ אליעזר מוורמשא, כשהקב״ה נתן לכל מלאך אומה אז נפלו ישראל למיכאל. אמר הב״ה למיכאל מכור לי אומה שלך ואעשה אותך שר וכהן ברקיע וכן עשה. וזהו הלא הוא אביך וכו׳. ומכאן שמיכאל שר ברקיע שנ׳ בדניאל (י׳ כ״א) כי אם מיכאל שרכם. וכהן שמקריב נפשות הצדיקים הנהרגים על קדוש השם ית׳ והנשמה עולה לרקיע אל האל והנפש אל תחת כסא הכבוד.
והנה אמר זה לבאר שאין התנצלות לישראל על חטא שלהם כשיאמרו כי מי״י יצא הדבר הזה כי מבחירתם היה להשמר מהחטא כמו שקדם ואחר שביאר שבחירתם תסבב החטאים לא י״י יתעלה בא לגנותם על עניין מה שהוא רואה שהם יטו אחרי משה לעבוד עבודה זרה ואמר מגנה אותם על זה אתם עם נבל ולא חכם שהשתמשתם בכחות שברא השם יתעלה בכם שיובילו במקרה לחטא בעשיית הנבלות הגדולות עד שתפותו מצדם לעבוד עבודה זרה ולא השתמשתם אל מה שיובילו אליו בעצם והוא השגת החכמה והשלימות האנושי אשר ירחיקו בלא ספק מעבוד עבודה זרה האם זה הגמול ראוי שתגמלו לשם יתעלה. הלא הוא אביך קנך שהוציא אותך מבית עבדים וקנה בזה אתכם לו מצד עוצם הנפלאות שראיתם אז שהביא אתכם אליו כמו שקדם ואיך ראוי שתעזבוהו עם מה שהפליג להטיב לכם ועוד שהוא עשה אותך ויכוננך להביאך לגבול השלמות במה שהראה לך מהכבוד ומעוצם נפלאותיו בזאת התורה האלהית במה שנתן לך.
עם נבל ולא חכם – רוצה לומר: עם שהשתמש בהבנתו ששם בו השם יתעלה להגיע אל החכמה והשלמות בעשיית הנבלות והחטאים המגונים מאד ולא השתמש בה במה שהיא נבראת בעבורו והוא השגת החכמה.
אביך קנך – רוצה לומר: אביך שהוליד אותך ובראך וקנה אותך להיות לו לעם במה שהוציאך מבית עבדים.
הוא עשך ויכוננך – רוצה לומר: שהוא עשה אותך במה שלמדך תורתו כאמרו ואת הנפש אשר עשו בחרן וכונן אותך בה והשלימך לתכלית שתהיה לו לנחלה.
ואמר הלי״י תגמלו זאת עם נבל ולא חכם וגו׳ – ירצה אחר שנתקיים בידכם שאתם רשאין במעשיכם ובחירתכם מסורה בידכם לגמרי אין אונס. היתכן כי לי״י תגמלו זה הגמול הרע אשר תכללהו השירה הזאת שאתם עתידין להכעיסו במחשבותיכם ובמעשה ידיכם הנה באמת תחשב זאת לכם לנבלה וכפירה עצומה לא לחכמה שאין דבר שכל שתסכמו עליו כמו שביארנו כבר. ואם כן אין עוד להתחכם ולומר הגזירה אמת. וכבר נודע שזה התואר רצוני נבל יאמר על הכפירה נאמר אמר נבל בלבו אין אלהים (תהלים י״ד:א׳) ואיוב אמר לאשתו על דבר אשר אמרה ברך אלהים ומות כדבר אחת הנבלות תדברי (איוב ב׳:י׳) או שיהיה מן נבל תבול (שמות י״ח:י״ח) והכוונה שסבלו היגיעה והלאות בלמוד ולא עלה תועלת בידם. והוא מה שכוון אנקלוס באומרו עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו.
ואחר שאמר להם כך דרך כלל פי׳ להם הבחינות שעליהם קרא את שם י״י בפניהם שעליהם באה התמיהה הלי״י תגמלו זאת וגו׳. 1והן ארבעה אשר זכרן באומרו הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. הא׳ שהוא הממציא והמהוה כאב את הבן או האומן הבית או הכסא לזה אמר אביך ולפי שכבר יהיה האב מוליד אתה בן או האומן עושה הכלי ולא להם יהי׳ למקנה לעשות בו כרצונו אמר קנך. שכבר יהיו לו במדרגת העבד לאדוניו או הקונה אותו או הבית שעושה בו כרצונו כי כספו הוא. אבל עדין יחסרו בשהאב והאדון שום אחד מהם לא המציא הדבר ההוא מציאות מוחלט עד שיקרא הוא העוש׳ רק שהאב נמצא אצל הפעולה ההיא ככלי ביד האומן להכין החמר לקבל הצורה גם לאומנות אצל הפעולות המלאכותיות יקרה כן אצל הצור׳ הנמצא׳ בשכל האומן כמו שכתבנו בפרשת פרה אדומה שער ע״ט.
ולזה אמר הוא עשך כי הוא באמת העוש׳ המכוין אל הפועל המיוחד ועושה אותו בעצם וראשונה.
ועדין חסר ענין הקיום והעמדה המתמדת אשר יתכן למה שהוא סבה אמיתית לדבר שימצא לו זה הכח המעמיד כמו שנתבאר אצל החכמים והביאו הפילוסוף בסוף המאמר השני באלהיות ועל זה אמר ויכוננך על דרך שאמר כוננת ארץ ותעמוד (תהלים קי״ט:צ׳) ואל זה הענין כיון ישעיהו באומרו כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וגו׳ אתה ה׳ אבינו גאלנו מעולם שמך (ישעיהו ס״ג:ט״ז) והדבר מובן מעצמו.
1. והן ארבעה וכו׳, ר״ל כי בעבור ארבע בחינות חייב כל אדם לעבוד את בוראו לכבדו ולשמוע בקולו, הא׳ בעבור שהוא ית׳ סיבת היותו כאב שהוא סיבת הוית בנו וכאומן שהוא סיבת הבית אשר בנה, הב׳ בעבור שהוא קנין השם ית׳ כעבד שהוא קנין כסף מאדוניו כמאמר הכתוב ״הן כל הנפשות לי הנה (יחזקאל י״ח:ד׳)״ ובזה הוא ית׳ בבחינתו אל כל אדם יתר מהאב, שאין לו משפט הקנין כזה על בניו (עיין ביאורי למעלה תוכן שער צ״ט) כמו שאין להאומן משפט הקנין והאחוזה על הבית אשר בנה לאיש אחר [ורק בבנים קטנים לבד חשב החוקר שהם כעין קניני של האב (עיין מזה למעלה שער מ״ג וביאורי שם שמות דף פ״ד] הג׳ כי הי״ת עשה והמציא גם את חומר האדם מאין, תחת כי האב הוא רק סבה להכנת חומר בנו הנוצר כבר במעיו מיד הי״ת עפ״י חקי הטבע ממיץ היותר דק והיותר טוב היוצא והנפרד מהמזון אשר יאכל, והד׳ כי הי״ת אינו לבד סיבת הוית האדם, כ״א גם סיבת קיומו והתמדת ימי חייו עלי ארץ, תחת כי אין ביכולת האב מבלעדי רצון ועזר הי״ת, לקיים את בנו בחיים אף רגע אחד, ועל כל אלה הארבעה רמז גם הכ׳ באמרו: ״הלוא הוא אביך, קנך, הוא עשך, ויכוננך״ כי שורש ״כונן״ יורה על הקיום כמו ״כוננת ארץ ותעמוד״ ועל כל אלה הביא הכ׳ גם המופת באמרו ״זכור ימות עולם״ ר״ל שים על לבך כי כל יושבי תבל מונים ימי השבוע רק עד מספר שבעה, בעביר שיודו ויאמינו כלם בחידוש העולם בששה ימים והשביתה בשביעי (עיין מזה גם בכוזרי מ״א סימן נ״ז,) אשר מכל זה תתברר לך שהוא אביך הממציא אותך ״בינו שנות דור ודור״ ר״ל כי אז לא תמצאו מי שקדם הויתו להו״ת, כי אם תראו שהוא לבדו קדמון לכל דבר, אשר ע״כ בשם ״קונה שמים וארץ״ (בראשית י״ד:י״ט) יקרא וגם אתה בן אדם הלוא קנינו הנך, ועל היותו הוא לבדו עושך אשר ברא גם חמרך מאין, שאל אביך ויגדך״ ר״ל יגיד לך בעצמו שהוא סיבת היותך רק דרך מקרה והתעסקות לא בדעת ובכונה, אשר ע״כ אינו תלוי ברצונו, כי אם רק ברצון הי״ת לבדו, היות בנו גדול או קטן יפה תואר או משחת מאיש מראהו, גם כאשר תשאל ״זקניך ויאמרו לך״ כי סבת קיומם והארכת ימיהם על הארץ יותר מזולתם, תלויה רק מרצון ה״ת לבדו, המקיים כחפצו כל איש ואיש זמן רב או מעט עלי ארץ.
הלי״י תגמלו זאת לשון תימה וכי לפניו אתם מעציבם שיש בידו להפרע מכם ושהטיב לכם בכל הטובות. כלל בתימ׳ הזה שני עניינים שיש בידו ליפרע מכם וראוי לירא ממנו ושהטיב לכם כל כך טובות ואין ראוי שתהיו כפוי טובה מפני שהדברים שמוכיחם אחר זה על שגמלו לשם הגמול הרע הזה הם משני העניני׳ הללו כי ממאמר הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך הורה על הוכחת שכחת הטובו׳ שעשה להם וממאמר זכור ימות עולם וגומר שפירושו זכור מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו מורה על שיש בידו ליפרע מהמכעיסי׳ לפניו:
ויכוננך אחרי כן בכל מיני בסיס וכן עשה. ויכוננך מלשון כנו שתרגומו בסוסיה ובסיס וכן שניהם מענין אחד רק שבסיס מלשון ארמי וכן מלשון עברי:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ו) הלה׳ תגמלו זאת וגו׳ עד וישמן ישרון וגו׳.
החלק השני מהשירה והוא חלק החסדי׳ שעשה השם יתברך עם העם, ולכן התחיל כמתרעם כנגדם לומר הלה׳ תגמלו זאת, רוצה לומר האם היה ראוי שיגמלו לש״י אשר היטיב עבורם גמול רע אשר כזה שיזכור בשירה. או שיאמר בניחותא ראוי ומתחייב הוא שלה׳ אלהינו תגמלו גמול טוב על זאת ההטבה שעשה עמכם והיא שהוא הוא אביך קנך הוא עשך וגו׳ כי באמת החסדים האלה ראויים הם לתגמול.
וקראם עם נבל ולא חכם, לפי שמעשיהם היו כמעשה הנבל שהוא תמיד גומל רע לאשר גמלהו טובות, כענין (שמואל א כ״ה) נבל הכרמלי עם דוד. ומלבד רוע התכונה שהיה להם בזה הנה עוד היו עם בלתי חכם, כי לו חכמו ישכילו זאת לא היו עושי׳ דבר מגונה והיו גומלי׳ לשם יתברך גמול טוב כדי שירבה להטיב עמהם פעמי׳ רבות. ובמה שעשו לא ראו את הנולד שלא ייטב עוד להם השם יתברך כיון שגמלוהו רעה על כל אשר הפליא לעשות עמהם. ואפשר שקראם עם נבל ולא חכם להיותם מינים ואפיקורוסים כי האפיקורוסות תקרא בלשוננו נבלה, ואמר איוב לאשתו (סימן ב׳) על אשר דברה שלא כראוי כדבר אחת הנבלות תדברי ודוד המלך אמר (תהלים י״ד) אמר נבל בלבו אין אלהים. וגנה אותם שהיו באומנותיהם עם נבל ואפיקורוסים שלא הביאם לאותו מינות, רב ההתחכמות והחקיר׳, כי הם היו עם לא חכם ומבלתי חכמה נפלו במינותם.
וזכר להם הטובות אשר קבלו מהשם יתברך שהיה ראוי שיגמלוהו עליהם טוב באמרו הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך, שכוון לפרט ד׳ מיני חסדים גדולים שקבלו האומ׳ מהשם יתברך:
הראשון במה שהמציא׳ רוצה לומר בהויתם ובריאת׳ בתחלת הבריא׳ אחר האפס המוחלט כשאר הנמצאי׳, ועל זה אמר הלא הוא אביך:
השני שהוציאם ממצרים שקנה אותם לעצמו והיו קנין הקדוש ברוך הוא כדבריהם ז״ל בספרי בה׳ קנינים שקנה הקדוש ברוך הוא ועל זה אמר קנך:
השלישי שנתן להם את התורה וסדרי הפעולות והמעשי׳ המשובחי׳ ועל זה אמר הוא עשך, שעשא׳ במה שלמדם תורה ומצות ולכן נקראו מעשה ה׳ כי קודם מתן תורה היו כחומר ביד היוצר ואחרי מתנת׳ היו מעשה שלם:
והרביעי במה שנתן להם ארץ ישראל צבי היא לכל הארצות ובית המקדש שהיא מכון לשבתו עולמי׳ והושיבם על כנם איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו וע״ז אמר ויכוננך מלשון מכון.
ולזה אמר בכאן עם נבל. שנפלו ממנו כל הטובות שעשה להם. ולא חכם להבין את הנולד. מהטובות שהיה עתיד לעשות עמהם. ויש לך לזכור כי הוא אביך קנך. ומצד היות אב קדמון. בלי עשיית טובות הים ראוי לך להודות לו. כל שכן כי הוא עשך ויכוננך. רוצה לומר שעשה עמך טובות גדולות והכין לך בכל מיני יופי. וכן בטובות פרטיות אצלך. ועוד יש לך לזכור ימות עולם. שזהו רמז הטוב הכללי שעשה עם כל העולם בבריאת ששת ימי בראשית. שברא בהם כל מיני מזונות הצריכים לאדם. בינו שנות דור ודור. כלומר וכן בין וזכור שנות דור ודור מדור המבול ומדור הפלגה שהכעיסו לפניו על טובות גמלם ויאמרו לאל סור ממנו וגו׳. ובין והבן העונש הגדול שבא עליהם בעונם. ואם אינך יודע זה שאל אביך ויגדך. כלומר ויגד לך תעלומות חכמה. כי זהו מלת הגדה בכל התורה משך חכמה מתרגום משכו נגידו. ואם אין לך אב או שאינך מגיע לתעלומות חכמה. שאל לזקניך וימים ידברו ויאמרו הכל לך. וזהו זקניך ויאמרו לך הדברים הפשוטים והנגלים בבריאת העולם. ותראה הטובות שעשה לך השם לא עשה כן לכל גוי. וזהו בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם. לרמוז שכולם היו כמו גוים בני אדם הראשון כפויי טובה כאביהם. וזהו אשר בנו בני האדם כמאמרם ז״ל. וכל זה רצה השם לעשות אע״פ שהכעיסו לפניו. כדי להוציא משם שבטי ישראל להיות לו לעם נחלה. וזהו בהפרידו בני אדם. כמו יתפרדו כל פועלי און. ואסיר גבולות עמים ועתודותיהם שוסתי. וכל זה למספר בני ישראל. לפי שהעולם לא נברא אלא בשביל ישראל. כאומרם ז״ל אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם. וזהו ימצאהו בארץ מדבר. אם הוא נאמר על אברהם. לפי שמצאו בין רגבים ידובק תרח ואבותיו. הביטו אל צור חוצבתם. שהוא כמו האוצר הטמון תחת הארץ וכמו שפירשתי במלת סגולה. ואולי יאמר יצב גבולות עמים כנגד כלל עם ישראל. למספר בני ישראל כנגד יחידי סגולה שבהם. לרמוז שהציב גבולות העולם בעבור כלל ישראל ובעבור הפרטים. וזהו כי חלק ה׳ עמו כנגד יצב גבולות עמים. יעקב חבל נחלתו כנגד למספר בני ישראל. וזהו חביבים ישראל כולם. שנקראו בנים למקום. חבה יתירה נודעת לפרטים. וזהו כי חלק ה׳ עמו. כלומר אע״פ שהם עם רב. חלק ה׳ ודבקים בו. אבל יעקב חבל נחלתו. שבחר לנחלה לו. לפי שהוא משולש בזכיות כחבל של שלשה חבלים. ורמז בזה ג״כ כי יעקב חבל נחלתו. כי קודם שנברא העולם היה הקב״ה מתפאר בו כאומרו ישראל אשר בך אתפאר. ומלאכי השרת היו משבחים להקב״ה ואומרים ברוך ה׳ אלהי ישראל. והיו שואלים להקב״ה מי הוא זה. וכשבא אדם אמרו זה הוא. ואמר להם זה גנב הוא. כלומר שאכל מן העץ. וכן נח וכו׳ כמו שפירשתי במקום אחר. וכן רמז באומרו יעקב חבל נחלתו. שעם ישראל דבקים בה׳ מצד יעקב הקטן שהוא חבל נחלתו. כלומר שיש לו חבל ארוך מן הארץ עד לשמים. וקשר שמים וארץ כאחד וחברם בחבל זה. כאומרו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וכל זה מצד אהבת האבות. כאומרו בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה. וכמו שפירשתי בעבותות המשכן וכענין השרשרות שהם כמו עבותות וחבלים לאחוז השם שלא יפרד מישראל. וכמו שאמרו בירושלמי משל למלך שיש לו פותחת קטנה שבה סוגר כל אוצרותיו. אמר המלך פותחת זו קטנה מאד כמעט רגע יאבד. מה עשה משה לה שלשלת גדולה ואמר כשיאבד הפותחת בשביל השלשלת ימצאנה. כן אמר הקב״ה ישראל הם פותחת קטנה דכתיב כי אתם המעט מכל העמים. ובשביל שלא (יאבד ביניהם) [יאבדו] עשה להם שלשלת גדולה לאחוז אותם בענין שלא יאבדו. וזהו כי חלק ה׳ עמו. כלומר אע״פ שחלק ה׳ עמו. הוא חלק קטן. יעקב חבל נחלתו והוא חבל ארוך. לאחוז בכנפות הארץ עד שער השמים בענין שלא יאבדו.
הלה׳ תגמלו זאת – אחר שכיון לתתכם עליונים על כל הגויים, האמנם ראוי שתגמלו לו זאת שתקלקלו מכוונו לחלל את שם קדשו, ולמנוע שלא ישיג את התכלית שכיון באמרו ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״ (בראשית א׳:כ״ו).
עם נבל – בזוי בהיותך כפוי טובה, ומשלם גמול רע למיטיב על היפך הנדיב הנכבד בהיטיבו למי שלא היטיב עמו מעולם.
ולא חכם – במדיניות, להבין אחרית דבר, מה יהיה המושג.
הלא הוא אביך קנך – לא אב טבעי הנותן מציאות מה במקרה, אבל הוא אב רצוני, שנתן לך מציאות למען תהיה קנינו, מוכן להשיג בך חפצו וסגולתו. וזה כי הוא עשך – לגוי, כי לא היית גוי נחשב כלל.
ויכננך – נתן לך הכנות שתהיה מוכן בהם להיות לו לעם סגולה.
הלה' תגמלו זאת, after God had planned to make you superior over all other nations, is it indeed imaginable that you would respond by frustrating His intention by desecrating His name and to thereby prevent God from realising His declared intention when He created man that he should reflect the image of God? (Genesis 1,26)
עם נבל, a contemptible nation, repaying generosity of the most lavish kind by ingratitude.
ולא חכם, pursuing a policy while not considering its ultimate result.
הלא הוא אביך קנך, He is not like a natural father who had no control over the type of son he had sired, but had to leave this to chance; God deliberately adopted the Jewish people giving them the kind of existence that would make Him proud to be called your “owner,” and made Him look forward to achieve His aim in creating mankind through you. Had He not made you into a nation you would have remained an insignificant tribe of sorts.
ויכוננך, He equipped you with the basic ingredients to enable you to become the precious nation He mentioned prior to the revelation at Mount Sinai.
אחר כך פנה פניו כלפי העם ואמר, הלה׳ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, שאם עושים רעה, אינם עושים לתכלית מה מכוון ובחיריי, רק [כ... ....], לא החרשתי אילו עשיתם זה לאלוה או מנהיג אחר זולתו שאין להם כח, אבל הוא אביך קנך – שכיוון בך שתהיה אתה תכלית כוונתו הרמתה וקניינו, ויכוננך – שלא עשך כפועל טבעי, אך אחר ש׳עשך׳ – ׳ויכוננך׳, ׳כוננך׳ לתכלית ושלימות טוב1:
1. ראה בעקידה.
שיש בידו להפרע מכם ושהטיב לכם. פירש אותו על הפירעון שיש בידו ועל הטובות, דכך כתיב קרא ״עם נבל״ – ששכחו העשוי להם (רש״י כאן), ״ולא חכם״ – להבין הנולדות (שם). אי נמי, מפני שאמר הכתוב ״הלה׳ תגמלו זאת״, ופירושו ׳וכי לפניו אתם מעציבין׳, שאין זה עוצב, אחר שיש בידו להפרע מכם, ויקח כל שעה נקמתו מכם. אם כן מתפרש בהכרח שיש בידו להפרע מכם. שאין לפרש ״הלה׳ תגמלו זאת״ שעשה לכם כל הטובות, דהוי למכתב ׳התגמלו זאת לה׳⁠ ⁠׳, ומדכתיב ״הלה׳ תגמלו זאת״, פירוש וכי לה׳ אתם עושים זה. וצריך לפרש אותו גם כן על הטובות, דכתיב אחריו מיד ״הלא הוא אביך״. לפיכך לא פירש העתיד גם כן בטובה – שיש בידו להטיב לכם, מפני כי לשון ״הלה׳ תגמלו זאת״ כלומר שאין זה נגד הקדוש ברוך הוא, מפני שיש בידו להפרע מכם. וזהו נכון:
הלה׳ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם וגו׳ – קישור פסוקים אלו עם הפסוקים הקודמים נ״ל על דרך שנאמר (איוב ל״ה:ו׳-ז׳) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח. כאותו סדר שנזכרו שם נזכרו גם כאן כי קודם שנכנס עמהם בדברי תוכחה הניח להם הקדמה זו שלא יחשבו על ה׳ תועה לאמר שיש אל השי״ת נפקותא בדבר אם תעשה רע או טוב, ותחשוב לומר שהשי״ת תועלת עצמו דורש לדחות מעליו הנזק המגיע לו מן פשעיך, ולקרב אליו התועלת הנמשך לו מן קיום המצות, עז״א שאתה טועה בשניהם כי בענין ההשחתה אמר תחילה שחת לו לא כתרגומו חבילו להון ולא ליה, כ״א רבו פשעיך מה תעשה לו. ועיקר ההשחתה להם היא ומומם היא ולא של הש״י, ואח״כ אמר על קיום המצות כי לשון גמול נופל על איזו גמול טוב ואמר הלה׳ תגמלו זאת, ה״א של הלה׳ רבתי לרמוז על ה׳ חומשי תורה וכי אתה חושב לגמול להקב״ה איזו טובה בקיומך ה׳ חומשי תורה שנקראו זאת, שנאמר (דברים ד׳:מ״ד) וזאת התורה.
עם נבל ולא חכם – אע״פ שאין ולא חכם הפכו של עם נבל, מ״מ נ״ל שכך פירושו כי במלת נבל באו פירושים שונים בדברי המפרשים ואני אומר שכל מי שאינו נדיב לב נקרא נבל וראיה ממה שנאמר (ישעיהו ל״ב:ה׳) לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע. מכלל שהנבל הפך הנדיב ונבל הכרמלי יוכיח כי הוא אמר (שמואל א כ״ה:י״א) ולקחתי את לחמי וגו׳ ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה. ועליו נאמר (שם כ״ה:כ״ה) כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו. ואולי נגזר שם זה מן לשון יובל ויבולה שפירושו אף מה שאתה מוביל לה כך זה שאינו נדיב לב, כל היום הוא מוביל מאחרים אליו אבל הוא לא יתן כלום לאחרים והנה זה הטועה חושב שיש להקב״ה איזו צורך במצותיו מי הביאו הלום לחשוב מחשבה נפסדה זו, אין זה כי אם מצד שהוא עצמו נבל ולא נדיב ורחוק בעיניו שאחד יעשה איזו טובה לזולתו בחנם אם לא שיודע שהמקבל טובתו יחזור וישלם לו כגמול ידו כי אם אינו מצפה לתשלום גמול למה יעשה טובה לזולתו בחנם, כך הוא חושב גם על הקב״ה בראותו גודל הטובות אשר עשה ה׳ אתו יחשוב למה זה עושה הטובות ההם עמדי בחנם אין זה כ״א לכדי שיקבל גם הוא תועלת ממני יותר מהמה, ע״כ קרא לחושב מחשבה זה נבל ולא נדיב כי רחוק בעיניו שיעשה ה׳ אליו הטובות על צד הנדיבות והחסד לכך נאמר בסמוך וינבל צור ישועתו, רצה לומר דבר עליו כדבר על אחד הנבלים ועל כן מדה כנגד מדה בגוי נבל אכעיסם. עוד קראו לא חכם כי מלבד מה שהוא נבל ולא נדיב הנה הוא בן לא חכם כי לא מחכמה שאל על זאת.
ואח״כ ביאר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כי מ״ש עם נבל על זה אמר הלא הוא אביך קנך, כי לו הונח הן יהי כדבריך, שאין שום אדם עושה טובה לזולתו בחנם, הני מילי לאיש נכרי אבל האב לבנו אפילו מי שהוא צר עין בזולתו, מ״מ וכי אין דרך העולם שהאב עושה לבנו כמה טובות מיום הולדו על צד הנדיבות בחנם ואינו מצפה לתשלום גמול, כך הקב״ה הלא הוא אביך קנך, והוא מרחם עליך כרחם אב על בנים אף על פי שאין לו שום תועלת ממך, ועל מה שקראו בן לא חכם רצה להוכיח זה באמרו הוא עשך ויכוננך, מאחר שהוא עשך אם כן כל מה שאתה עושה יכול הוא ית׳ גם כן לעשותו בק״ו כי אם עשה אותך אם כן כל אשר תמצא בכחך לעשות פשיטא שיש גם בכחו ית׳ לעשותו, כמ״ש (תהלים צ״ד:ט׳) הנוטה אוזן הלא ישמע היוצר עין הלא יביט. וכמ״ש (שם נ׳:י״ב) אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה. ע״כ אמר הוא עשך והרי עשה אותך ואת כל אשר תמצא בכחך לעשותו ביחד, ואם כן היה הוא ית׳ יכול לעשות כל מה אשר אתה עושה אם היה לו איזו צורך בו ומאחר שלא הבנת דבר זה משכלך ודאי אתה בן לא חכם.
ואח״כ אמר זכור ימות עולם – אתה הנבל ולא נדיב שרחוק בעיניך שעשה הקב״ה דבר על צד הנדיבות מבלי שיצפה לתשלום גמול, זכור ימות עולם הימים אשר בהם ברא הקב״ה העולם כי בזה תצטרך להודות על כל פנים שעולם חסד יבנה, שהרי קודם שנברא העולם היה הוא ית׳ לבדו ומציאתו היה מספיק בעצמו ולא היה צריך אז לשום נמצא כי לא היה עדיין שום דבר במציאות, ואם כן בימות עולם כשברא עולמו ודאי לא בראו כ״א מנדבת לבו ורצונו כמ״ש (שם פ״ט:ג׳) עולם חסד יבנה. בינו שנות דור ודור, פירש״י דור המבול ודור הפלגה כי בשני דורות אלו היה מעשה כל באי עולם מקולקלים ובזה רצה להחזיק מה שאמר הוא עשך ויכוננך כי אילו היה לו צורך במעשיך איך עשה הקב״ה בשני דורות מקולקלים אלו אשר השחיתו התעיבו דרכם על הארץ, וירא הקב״ה כי אין איש וגו׳ ותושע לו זרעו וצדקתו היא סמכתהו (ישעיהו נ״ט:ט״ז). ולא היה מקבל תועלת משום נמצא ובדורות הללו חזר העולם לתוהו ובוהו ואעפ״כ הוא ית׳ עשאו ויכוננהו על מכונו כבראשונה לא חסר דבר, וע״כ אמר בינו כלפי מה שקראו בן לא חכם ורצה להוכיח שטותו מן הוא עשך ויכוננך, ועכשיו חזר להוכיח שהוא נעדר מן החכמה והבינה ממ״ש בינו שנות דור ודור, כי לא עם בינות הוא אשר לא נתבונן בשנות דור ודור.
ואח״כ חזר לפרש על ראשון ראשון, על מ״ש הלא הוא אביך קנך ורצה להוכיח מזה שמצד היות הקב״ה אביך ע״כ הוא מטיב עמך על צד הנדבה כרחם אב על בנים האם גם בזה תהיה מסופק שמא גם האב לא יעשה דבר לבנו בחנם, על זה אמר שאל אביך ויגדך, כי יגיד לך כל מה שהוא מטיב עמך על צד הנדבה וממנו תקיש גם אל אביך שבשמים ועל שקראו בן לא חכם ורצה להוכיח מן הוא עשך ויכוננך, וממה שאמר בינו שנות דור ודור. ע״ז אמר אם עכ״פ לא יהיה בך חכמה ובינה להבין במה שהיה לשעבר אז שאל זקינך ויאמרו לך, פירש״י זקינך הם החכמים והמה יאמרו לך דברי חכמה ממה שהיה לשעבר ובדרך זה מחובר הלא הוא אביך קנך, אל מה שקראו עם נבל. ואחריו נמשך פסוק זכור ימות עולם, ופסוק שאל אביך ויגדך, כי הכל נמשך אל מה שקראו עם נבל. וכן לאידך גיסא מה שקראו בן לא חכם נמשכו אחריו פסוקים הוא עשך ויכוננך, בינו שנות דור ודור, זקינך ויאמרו לך.
ונראה לפרשם עוד בדרך אחר, כי כבר אמרנו שעשה הוכחה מן עשך ויכוננך, שבן לא חכם אתה ואח״כ עשה הוכחה על הוכחת הוא עשך ויכוננך כי אולי תכחיש גם את זה לאמר מאן יאמר כי ה׳ אלהים הוא עשנו שמא כל הנולדים נולדו בטבע איש מן איש, כדעת האפקורסים האומרים שהעולם קדמון ואישי הנולדים נמשך בטבע מעולם מאיש לאיש תמיד דור הולך ודור בא (קהלת א׳:ד׳), והעולם קדמון כמו הקב״ה שהוא גם כן קדמון עם העולם, ואולי תחזור לסורך לומר שיש לו איזו צורך במעשיך. ע״ז אמר בינו שנות דור ודור כי מן אדם עד נח היו שני חיי האדם מגיע כמעט לאלף שנים, ואח״כ לכמה מאות, ומשם והלאה היו שנות כל דור ודור הלוך וחסור עד דורות הללו שהועמדו על ע׳ שנה, וזה מופת שהעולם מחודש ואינו קדמון ע״כ חיו האנשים ההמה שהיו קרובים אל זמן בריאות העולם זמן רב יותר מן הדורות שנתרחקו מן זמן הבריאה מן הטעמים שהניחו המפרשים, כי י״א כי בהיות העולם מחודש היה האויר עדיין טוב בתכלית כי לא נתקלקל עדיין בהמשך הזמן, וי״א כדי שיולידו הרבה בנים ובנות בימים הרבים ההם, וי״א כדי שיוכלו ללמוד באותן השנים כל עניני חכמה ומלאכה שהיה העולם צריך להם, כי בכמה מאות שנים לא היו יכולין ללמוד כל כך דברים מחודשים כמו שיכול ללמוד בדורות הללו בשנה אחת וכן האריך מזה בעקידה. סוף סוף שנות דור ודור מופת גדול על חידוש העולם וממנו תלמוד כי הוא עשך ויכוננך.
ואם תכחיש גם את זה, לאמר מאן יימר שחיו אותן הדורות זמן רב יותר מן הדורות הללו ע״ז אמר שאל זקינך ויאמרו לך כי הזקנים החכמים החוקרים לדעת הדברים הקודמים שהיו מימות עולם קבלו דבר זה איש מפי איש עד הדורות ההם, ונקט זקינך כי הזקנים שקפצה עליהם זקנה בדורות הללו המה יאמרו ההבדל שבין שנותם לשנות אבות כי אף אם לא יחקרו אחר חידוש העולם כי אין להם נפקותא כל כך בדבר, מ״מ הזקנים אשר קפצה עליהם זקנה בשנים מועטות המה יחקרו אם היה כן לעולמים וע״י החקירה יודע להם באמת כי שנות כל דור ודור היה הולך וחסור מחמת קלקול האויר שנתהוה בהאריך הימים ובזה יודע לך באמת כי הוא ית׳ עשך ויכוננך, וזה מופת חותך שאין לו ית׳ צורך בך ולא במעשיך.
ומ״ש בהנחל עליון גוים וגו׳ – נתן מופת על הטעות שהזכיר ואמר ראה איך אתה טועה באמרך שיש להקב״ה צורך ותועלת במה שאתה עושה מצותיו, כי בלי ספק אילו היה מקבל ממך איזו תועלת א״כ למה לא נתן התורה לכל העמים ומסרה לך מתי מספר עד שכנגד כל איש מישראל היה אומה שלימה כי הציב גבולות עמים למספר בני ישראל כי ע׳ אומות היו כנגד ע׳ מישראל וכי לא היה לו יותר טוב אילו היה מקבל אותו תועלת מן עמים רבים, ודוק לאידך גיסא בשלמא אי אמרת שלא נתן התורה כ״א לצרף בה הבריות לא קשה למה לא חש לצרף עמים רבים לפי שחלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו, וכל האומות הם כקליפות ע״כ לא היה חש לגדור כ״א שדהו כי מצאו שדה בור כמדבר הזה חסר מכל שלימות זה״ש ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו יליל ישימון, ר״ל היו חסרים מכל, פרץ גדירו והיה למרמס (ישעיהו ה׳:ה׳) על כן יסובבנהו יבוננהו כי במה שלמדו תורה נעשה מסובב ומשומר כאישון בת עין ובסמוך יתבארו כל הפסוקים בדרך אחר.
ד״א זכור ימות עולם, הוא על דרך שאמרו רז״ל (אבות ה׳:א׳) בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת״ל והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, ר״ל שאומרים לרשע רע ראה כי דבר גדול אתה מאבד שהרי נברא בעשרה מאמרות וכן בששה ימים מזה הטעם שהיה יכול להבראות ברגע אחד אלא שאומרים לרשע שבחטאו הוא מאבד דבר גדול שנברא בששה ימים, ובעשרה מאמרות, ועשה לו הקב״ה כונניות בתורה שבכתב הכלולה בעשרת הדברות, ובתורה שבע״פ הכלולה בששה סדרים, להורות שקיום העולם תלוי בהם. ע״כ אמר זכור ימות עולם, שנברא העולם בששה ימים והשמר לך שלא תאבד דבר גדול זה וכן בינו שנות דור ודור, הם עשרה דורות מן אדם עד נח, ומן נח עד אברהם, על דרך שנאמר (קהלת ח׳:י״ב) אשר חוטא עושה רע מאת ומאריך לו וגו׳. ותחשוב לומר מאחר שהקב״ה מאריך אף ואינו גובה דידיה לאלתר לית דין ודיין וע״כ יהיה מלא לבך לעשות רע, הנה בשקר אתה בוטח ותבין בינה מן אותן דורות שהיו מכעיסים לפניו ית׳ עד שהביא עליהם מי המבול, ועד שבא אברהם וקבל שכר כולם. וכמו שמסיק בפרקי אבות אחר בעשרה מאמרות כו׳ הזכיר מיד ענין עשרה דורות אלו להודיע כמה ארך אפים לפניו ית׳, כך אין לך לסמוך על תנחומי הבל אלו וכשם שנסמכו בפסוק זה כך סמכם התנא בפרקי אבות כי שניהם מוסר אל החוטאים כאמור.
הַ לְיְהֹוָה: הה״א רבתא, ונכתבה יחידה, והלמ״ד בשוא <נח> ואותיות השם בנקודותיהן וכמוצאן כמשפט, כן דעת גדולי ישראל וזקני חכמיהם. וזה לשון המאיר עיני גולה הרמ״ה1 ז״ל, ה״א דהליי׳ תגמלו זאת, באנפי נפשה כתיבא בכולהו נוסחי <עתיקי ו>דיקי, ה׳ לחוד, ליי׳ לחוד, עכ״ל. גם הראב״ע ז״ל כתב בספר מאזנים2 (דף ר״ח) בשם ר׳ שמואל הנגיד כי נתברר אצלו שה״א דהליי׳ תגמלו זאת לבדה, והיא מלה זרה. ובמכלול3 דף נ׳, הליי׳ תגמלו זאת, הה״א בפתח, והלמ״ד בשוא נח, והאל״ף (דהיינו היו״ד) נקראת בשוא נע, והיה משפט המלה הה״א בשוא ופתח (כמשפט ה״א התימה) והלמ״ד בפתח, והאל״ף נחה (כפי כלל המסורת כל לשון אדנות עם בוכ״ל לא מפיק אל״ף, כנראה שם במכלול4 קודם לכן), ובאה המלה כן לענין מורה על סודה, ולענין זה יש בתיבה הזאת שינוי אחר שלא נמצא בזולתה שהה״א נכתבה יחידה, עכ״ל. וכדברי׳ האלה כתב ג״כ רבינו בחיי5 בביאור התורה, וכ״כ במס׳ סופרי׳6, <ובספר הזוהר7 ה׳ דהליי׳ רברבא וה״א דבהבראם זעירא. עיין בפ׳ זו סוף דף רצ״ז ובפ׳ לך לך דף צ״ג ע״א, וריקאנטי8 פ׳ בראשית על בהבראם.> וחילופי׳ אחרים נאמרו במלה זאת כמו שכתו׳ במקרא גדולה9, ובכמה ספרי׳ ישנים. והיה נראה לכתו׳ בס״ת תיבה אחת, שכך נמצא בס״ס המדוייקי׳, וגם בשם מערבאי דקי״ל כוותייהו. אמנם כיון דכל גדולי עולם אשר נקבו בשמות מסכימי׳ לדעת א׳, הכי נקיטינן, וכן העיד הזקן החשוב בעל א״ת שעיניו ראו ספרי׳ ישני׳ מאד, הה״א לבדה.
<ובמדרש ילמדנו10, הליי׳ תגמלו זאת, הה״א רחוקה מן השם למה שהיא סיום חתימתו של משה, קח ראשי תיבות של פסוקים עד ה׳ מהליי׳, כגון ה׳ מהאזינו, יו״ד מיערף, כ׳ מכי שם ה׳ אקרא, ה׳ מהצור, שי״ן משחת לו, ה׳ מהליי׳, ותמצא שהכל עולה בגימט׳ כמנין משה, וזו היא חתימתו של משה כאדם שמסיים ספרו וחותם את שמו בסיום ספרו, ולכך ה׳ רחוקה מהשם, עכ״ל. ובהקדמת ספר גאולת הגר11 לחמש מגלות כתוב דה״א דהבראם קטנה שיקטין עצמו ויאמר ה״א, כלומר הנה אנכי מוכן לשוב, כדאמרי׳ בפ׳ הקומץ12, מ״ט תליא כרעיה דה״א, דאי הדר בתשובה מעיילי ליה, וה״א דהלה׳ תגמלו זאת גדולה, לומר שהמתגדל ומתגאה עצמו עליו נאמר הלה׳ תגמלו זאת, איך שייך שיתגאה החומר על היוצר שעשאו, וכי זה גמול, עכ״ל.>
וכדי להשביע נפש שוקקה לדעת דקדוקי תורה וסופריה, אגיד את הרשום בכתב אמת בירושל׳13 פ״ק דמגילה מענין כתיבת זאת הה״א. אפס קצה המאמר תראה בהגהה מיימונית פ״ח דמגילה14,⁠א וכולו תראה כאן. רב אושעיא בריה דרב חננאל אמ׳ צריך לכתוב ה״א למטה מארכובתו של למ״ד, הליי׳ תגמלו זאת ה״א לה׳ תגמלו זאת, ע״כ. ומזה למד הרב המאירי15 מה שכתב שהיא נכתבת מעט למטה מן הלמ״ד. ובעל א״ת האריך לבאר כוונת המאמר על דרך הפשט והסוד, יעויין בספרו. אחרי כן אורו עיני ממדרש שמות רבה16 ריש פ׳ כ״ד, ר׳ ששא בנו של ר׳ אבא היה כותב ה״א למטן ולמ״ד למעלן, כלומ׳ הויב הליי׳ תגמלו זאת. ופי׳ בעל מתנות כהונה17 היה כותב, כשהיה כותב בס״ת פסוק זה היה כותב ה״א של הליי׳ למטה שוה לשאר אותיות, והלמ״ד למעלה וכו׳, ופירושו אינו נראה לי. והנכון אצלי לפרש זה המדרש כלשון הירושלמי דלעיל וכמו שהבין המאירי, כי כן פעמי׳ רבות האגדות ירושלמיות, ודרבות, שוות הן.
עוד ראיתי להודיע שבהעתיק החכם הנ״ל18 דברי רד״ק על מלה זו, כתב בשמו שהאל״ף בשוא ופתח, וזה אינו, כי בכל הדפוסי׳ מהמכלול19 כתוב והאל״ף נקראת בשוא נע, כדין קריאת השם של ד׳ בנקודת שב״א חול״ם קמ״ץ.
<וכן כתב הציוני20 פ׳ שמות, זל״ש, וסוד המקובל בניקוד זה שמי לְעֹלָם21, הם הנקודות של שם הגדול, והסימן מי בשחק22 יערוך לה׳, ע״כ. פי׳ שוא חולם קמץ ר״ת שחק, וזהו יהי שם ה׳ מְבוֹרָך23, ר״ל יהי כוונת ניקוד השם מְבוֹרָך, כי צריך לכוין בניקודו באופן שיעלה ע״ב עם השם, והוא זה, שבא הוא שני יו״דין, חולם יו״ד, הרי ל׳, והקמץ י״ו, הרי מ״ו, והשם כ״ו, הרי ע״ב, מטה משה24 סי׳ קי״ג. ומי שחשקה נפשו לראות בענין זה מילין חדתין ועתיקין, יעיין בש״ת מוהר״ר מאיר ז״ל מק״ק לובלין25 סי׳ פ״ג, כי בו ישמח לבו.> [הַ לְיְהֹוָה].
קָּנֶךָ: אין בו יו״ד, וברוב ספרי׳ הקו״ף דגושה. [קָּנֶךָ].
ֽוַיְכֹנְנֶֽך :במקצת ספרי׳ אין מאריך בכ״ף. [וַֽיְכֹנְנֶֽךָ].
1. הרמ״ה: ׳תקוני סופרים׳, פד ע״א.
2. מאזנים: יז ע״א.
3. ובמכלול: מ ע״ב (הנוסח שמביא נורצי הוא הנוסח הנכון בדברי רד״ק. במכלול ריט׳ נשמטו מחמת הדומות המילים שבסוגריים: ׳והלמ״ד בשוא <נח, והאל"ף (דהיינו היו"ד) נקראת בשוא> נע׳).
4. שם במכלול: מ ע״א.
5. רבינו בחיי: על אתר.
6. במס׳ סופרי׳: פ״ט ה״ו.
7. ובספר הזוהר: דברים, רצז ע״ב; בראשית, צג ע״א.
8. וריקאנטי: בראשית, ט ע״א.
9. במקרא גדולה: מסורה צדית של ד על אתר.
10. ובמדרש ילמדנו: תנחומא האזינו סי׳ ה, קכג ע״ב.
11. גאולת הגר: הקדמת המחבר (א ע״א).
12. בפ׳ הקומץ: מנחות כט ע״ב.
13. בירושל׳: מגילה פ״א הי״א, עא ע״ג.
14. בהגהה מיימונית פ״ח דמגילה: הגהות מיימוניות הלכות ספר תורה פ״ח, אות ט (נורצי כתב בטעות בכ״י ל ובכ״י א: דמגילה).
15. המאירי: האזינו פרשה א, צז ע״ב.
16. שמות רבה: פרשה כד א.
17. מתנות כהונה: שם.
18. החכם הנ״ל: א״ת שם.
19. מהמכלול: מ ע״א (ושם השמטה מחמת הדומות).
20. הציוני: פרשת שמות, כה ע״ב.
21. זה שמי לְעֹלָם: שמ׳ ג טו.
22. מי בשחק: תה׳ פט ז.
23. יהי שם ה׳ מְבוֹרָך: תה׳ קיג ב.
24. מטה משה: סי׳ קיג, עמ׳ עח (מ׳וכן כתב הציוני׳).
25. בש״ת מוהר״ר מאיר ז״ל מק״ק לובלין: שו״ת מהר״ם מלובלין, שאלה פג, לז ע״ג.
א. [כך בכ״י א ובכ״י ל, וצ״ל: פ״ח מהלכות ספר תורה.]
ב. [כך במדרש לפנינו,]. ושמא תחת ׳הוי׳ צריך להיות ׳ה״א׳.
וכי לפניו אתם מעציבין כו׳. ר״ל אתם עושים מעשים מעציבים. ולמה אין ראוי לעשות, שיש בידו להפרע מכם. ועוד, שהטיב לכם בכל הטובות. ואין להקשות מנא ליה לרש״י שאלו שני הטעמים אמר להם. י״ל כדמפרש ואזיל, דכתיב עם נבל, ששכחו את העשוי להם דהיינו שהטיב להם, ולא חכם, להבין את הנולדות דהיינו שיש בידו להפרע מכם, כמו שעשה לדור המבול ולדור הפלגה ולאנשי סדום, ש״מ דמלת הלה׳ וגו׳ כולל נמי שני טעמים:
שקנאך. לשון קנין:
שקננך בקן הסלעים כו׳. לשון קן. פי׳ דק״ל מדכתיב קנך שהוא לשון קנין, איך שייך לומר אביך, דהא לגבי אביו אין נופל לשון קנין. לכן פי׳ שהוא לשון קננך. ותו ק״ל דאם הוא לשון קן, היה לינקד בחיר״ק תחת הקו״ף, וגם ה״ל להדגיש הנו״ן, מלשון כנשר יעיר קנו (להלן פסוק יא). לכן פי׳ שהוא מלשון תיקון. ואין להקשות מנ״ל שהוא מלשון תיקון, דלמא הוא מלשון קנין ומלשון קן. א״כ ה״ל לנקוד קונך בחול״ם, מלשון קונה שמים וארץ (בראשית י״ד:כ״ב). ואין לפרש מלשון תקון ולשון קננך לחוד, ולא לשון קנין, א״כ חסר תי״ו של מלת תקון. אלא ע״כ צ״ל כל שלשה לשונות:
אומה באומות. דק״ל מה שבח זה שעשה אותם, הא כל העולם עשה. לכן פי׳ אומה באומות, ר״ל בחר בך מכל אומות העולם:
בכל מיני בסיס וכן. וכן הוא נמי לשון בסיס, אלא בסיס מלשון ארמית וכן מלשון עברית:
מכם כהנים מכם נביאים ומכם מלכים כו׳. משא״כ בשאר אומות דלוקחין מלך ממדינה אחרת:
Is it before Him that you cause displeasure, etc. This means that you are performing acts which are displeasing. Why is it not fitting to act in such a fashion? Because Hashem has the power to seek punishment from you. And furthermore, He has provided you with everything that is good. You should not ask from where Rashi knows that these are the two reasons that [Moshe] said to them? For you can answer, as [Moshe] continues to explain, as it is written, "A base people" who have forgotten that which was done for them, all the goodness that He did for them. And "lacking in wisdom" to understand the consequences, i.e. that He has the power to seek punishment from you, as He did to the generation of the Flood and the generation of the Dispersion [Tower of Bavel] and to the people of Sedom. From this we see that the phrase "Is it before Him [that you cause displeasure], etc.⁠" includes both of these two reasons.
As He took possession of you. This is a word meaning acquisition (קנין).
As He settled you in a nest of rock mass, etc. The word קננך comes from קן (nest). It is written [in the Torah] as קנך which denotes "acquisition,⁠" so how does this fit in with the term "Your Father"? The expression of "acquisition" does not apply to a father [relationship]! Therefore Rashi [initially] explains that it is related to "nest.⁠" Then Rashi's difficulty is that if it means "nest" there should have been a chirik under the letter koof, and the nun should have a dagesh, similar to the phrase, "Like an eagle who rouses his nest (קנו) (v. 11). Therefore Rashi explains the word as meaning "perfecting" (תקון). Do not ask how Rashi knows it is from the word תקון (perfecting) rather than from קנין (acquisition) and קן (nest), because if so it should have been vocalized with a cholem=קונך, similar to the phrase "Possessor (קונה) of heaven and earth" (Bereishis 14:22). And it cannot be explained only as meaning "perfecting" (תקון) and "settling in a nest" (קן) and not meaning "acquisition" (קננך), because if so it is missing a letter tav from תקון. Perforce it is a word derived from [a combination of] all three words.
A nation among nations. Rashi is answering the question: How is this praise, that Hashem made them? Did He not make the entire world?! Therefore Rashi explains "a nation among nations,⁠" means that Hashem chose you from among all the nations of the world.
With every kind of basis and foundation. The word כן (foundation) is also a word meaning "basis,⁠" but בסיס is Aramaic and כן is Hebrew.
Some of you are kohanim, some prophets, some kings, etc. Which is not true with other nations, who take a king from a different land.
הלה׳ תגמלו זאת – אמר לשון גמול להעיר שבמקום שיגמלוהו טובות כעל כל אשר גמלם הנה הם משלמים רעה תחת טובה.
ואומרו עם נבל ולא חכם ואין חכם הפכיות הנבל, לומר שהגם שיהיו עם נבל מטבעם אם היו חכמים לא היו נבלים עם ה׳, כי הנבל יכיר שחושך מיושר אך למחסור ולא יהיה נבל.
והוא מה שגמר אומר הלא הוא אביך וגו׳, סדר ד׳ חלוקות, א׳ שהוא ברא את האדם וכנגד זה אמר הוא אביך, שנית שקנה אותנו לעבדים במה שהוציאנו מיד פרעה והחיה אותנו במדבר והביא אותנו לארץ מלאה כל טוב וכנגד זה אמר קנך, ג׳ שתקן אותנו תיקון מעולה ורם בתת שכינתו בתוכנו וניבא אותנו, וזה תיקון גדול שעשה אותנו כלי ראוי לקבל הנבואה, וכנגד זה אמר עשך פירוש מעשה חדש מלבד הבריאה הרמוזה במאמר אביך, ד׳ שתכן אותנו התכוננות הנצחי לזכות בו חיי עולם הבא שהוא העיקר, והכוונה בכל זה הוא שאין הנבל עושה נבלה עם גדר זה אם לא לצד היותו סכל והוא אומרו נבל ולא חכם.
הלה' תגמלו זאת, "Is this the way you repay the Lord?⁠" The reason Moses employs the term גמול, "compensation,⁠" [something that does not really apply in our relationship with God. Ed.] is that instead of our going out of our way by showing appreciation for what God has done for us we do the very reverse.
עם נבל ולא חכם, "a nation which is vile and unwise!⁠" Why does the Torah contrast two characteristics which are not opposites? Vileness is not the opposite of lack of wisdom! Moses means that even though they may be a vile people by nature, if at least they possessed some wisdom they would not display their vileness vis-a-vis God! The vile recognizes that the fact that he is vile is to his detriment and therefore he would not display such a trait.
This is more or less what Moses meant when he added: הלא הוא אביך קונך, "Isn't God the One Who is your father and the One Who owns you?⁠" Moses makes 4 distinctions here. 1) Seeing that God created man, he calls God "your father.⁠" 2) He acquired all of us as His slaves when He took us out of bondage in Egypt, and revived us in the desert and brought us to the Holy Land, a land full of goodness. This then is the meaning of קנך. 3) He awarded us an additional and superior gift, i.e. His Presence amongst us and the availability of prophets in our midst. This is what Moses meant when he said הוא עשך, "He has made you.⁠" God has added a new element to your life, something no other living beings enjoy. 4) He has equipped us with an automatic entrance card to the hereafter, life's main arena. How could even a vile nation be prepared to jeopardise all these advantages unless they were foolish also?
הלה׳ תגמלו זאת – במעשה ובדיבור ובמחשבה. במעשה אמר תגמלו זאת כמ״ש גמול ידיו יעשה לו.
עם נבל – בדבור כמ״ש כי נבל נבלה ידבר.
ולא חכם – במחשבה. כמ״ש לב אדם יחשב דרכו. ואומר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה.
הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך – חשב כאן ג׳ נפשות נר״ן. ויכננך. בנפש שתופא דגופא כמשארז״ל (חולין נ״ו ע״ב) שברא כונניות באדם והן מעיו וקרביו שהם משכן הנפש. הוא אביך. בנשמתא לנשמתא. קנך. זו הנשמה שקונה ומתקנת את כל הגוף כמשרז״ל על ברכי נפשי. ה׳ דברים וכו׳. עשך. הוא הרוח ולכך נאמר אצל אביך ואצל עשך תיבת הוא. ועוד אביך. בנפש כי הקב״ה מטיל בו נשמה וכו׳. קנך. קנין הגוף וכל תקוניו באברים וגידין ועצמות ועור. הוא עשך. בלבושין וקנינים. ויכננך. זה קנין הדירה על מכונו. ועוד הלוא הוא אביך מימי האבות. קנך. ממצרים שנאמר כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי וגו׳. הוא עשך. במתן תורה כמשרז״ל ועשיתם אותם א״ת אותם אלא אתם וכן דרשו על ואת הנפש אשר עשו בחרן שהכניסם תחת כנפי השכינה ולמדם תורה. ויכננך. שהביאך למכון שבתו לארץ ישראל ובנין בית המקדש שנאמר מקדש ה׳ כוננו ידיך.
הלה׳ תגמלו זאת – לשון תימה, האם ראוי שתגמלו לה׳ ב״ה בזאת הרעה שאתם עושים, והרי הוא הטיב עמכם בכמה מיני טובות הידועות לכם וכאמרו הלא הוא אביך וגו׳:
עם נבל ולא חכם – השוכח את הטוב הנעשה לו ומשלם רעה למטיב יקרא נבל, והוא הפך הנדיב, הגומל טוב חנם בלי תקות שכר. והנה ידוע מכל ספר משלי שהפך החכם הוא הכסיל, וכאן היה ראוי לומר עם כסיל ולא חכם, או עם נבל ולא נדיב, אמנם טעם הדבר כי החכם הנוהג כפי חקי התורה והחכמה אפילו תחת רעה שקבל ישלם טובה, כענין שכתוב וכי ימצא איש את אויבו ושלחו בדרך טובה (ש״א כ״ד י״ט), והפך זה הכסיל שלא יזכור להטיב עם מי שגמל עמו טובה, אבל לשלם רעה תחת טובה הוא נגד שקול דעת האדם, והעושה כן אין לתארו כסיל שהוא ההפך מן החכם, אלא יקרא שמו נבל, כי נבלה עשה:
הלוא הוא אביך – שהולידך וגדלך, כי הוא ב״ה יוצר האדם:
קנך – ויותר מזה בחר בך מכל האומות להנהיגך בדרך פלא, וע״ז אמר קנך, כדרך עם זו קנית (שמות ט״ו ט״ז):
הוא עשך – מלת עשייה על התיקון כמו שביארנו (שמות י״ג ח׳), והענין הוא תקן נפשך והוד והדר עטר אותה, כדי שתוכל להשלים עצמך:
ויכננך – לשון כונן נופל על ההכנה שיש בדבר, לקבל השפע ממי שגדול ממנו, דרך משל הירח והככבים נבראו באופן שיוכלו בטבעם לקבל אור השמש, ועל זה אמר המשורר ירח וכוכבים אשר כוננתה (תהלים ח׳ ד׳), וכן מקדש ה׳ כוננו ידיך (שמות ט״ו י״ז), כמו שפירשנו שם, ואף כאן אמר שהשם ב״ה כונן אותך ונתן בך הכנה לקבל השפע האלהי, והוא אור התורה, שעל ידו תזכה לרוח חכמה ובינה:
עם נבל – בע״ח מת יקרא נבלה ע״ש הפסד צורתו החיונית (מלשון בלי׳ והפסד) הן האדם כמו לא תלין נבלתו על העץ, הן שאר בע״ח כמו בנבלת חי׳ ובהמה או בנבלת שרץ, וזה כפי הנחת בעלי הלשון יקרא אצלנו כל בע״ח שהפסיד צורתו החיונית נבלה, וכמו שהונח שם נבלה על הפסד כח המעמיד צורה גשמית כך הונח על הפסד צורה רוחנית דהיינו עשיית מעשים מפסידים צורת תפארת האנושית, אם שמפסיד ע״י מעשיו כבוד עצמו (עהרלאָז) כמו כאן, או שפוגם ופוסל ע״י מעשיו כבוד אחרים וערכם; והוא בא בלשון כבד כמו בן מנבל אב, פוסל כבוד אביו במעשיו, וכן וינבל צור ישועתו (לקמן ט״ו) שע״י מעשיהם מפסידים כביכול צורת כבודו ית׳ (ענטעהרט, רבי שלמה פאפענהיים). וא״ת עם נבל עמא דקבלו אורייתא, הבין במלת נבל משמעות אורייתא, ממ״ש במד״ר נובלות מיתה שינה, נובלות נבואה חלום, נובלות אורה שלמעלה גלגל חמה נובלות חכמה שלמעלה תורה (הגר״א) ועתיב״ע.
{נבל – חשוב כנבלה.}א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
הלה׳ וגו׳ – הה״א היא רבתי וכתובה כתֵיבה בפני עצמה. לפי זה משמעותה: ״עליך לשאול״.
כבר נתבאר (לעיל לא, יט–כ) שמטרת השירה היא להשיב על תלונות העם ולהעמידו מול האמת. השירה מיועדת לזמנים שבהם כבר פקדו את העם ייסורים קשים מחמת חטא בגידתם בה׳, אך במקום להאשים את עצמם ואת בגידתם הם מאשימים את ה׳, מאחר שהוא לא מראה עוד בקרבם את שכינתו המגינה ומצילה, כפי שעשה בזמנים טובים יותר.
לפי זה עלינו לפרש את פסוקים ד–ו ואת הקשר ההדדי ביניהם באופן זה: כשישראל נאנח מתוך צרותיו ומאשים את ה׳ על ששינה את הנהגתו, תעיד בפניו השירה:
״הצור״ – אלוקיכם הוא איתן כסלע, ואיננו משתנה בהווייתו וברצונו. הוא תמיד יהיה כפי שהיה; וכפי שפעל בעבר, כך יפעל בעתיד. כל רגע מהגורל שנגזר עליכם הוא מושלם כשלעצמו, ומושתת על יסודות הצדק והמשפט; הוא נועד לטובתכם ולטובת כל האנושות – לא פחות מגורלכם הטוב בעבר. ה׳ לא השתנה; אתם השתניתם. זו הסיבה שגורלכם השתנה. גורלכם אינו מעיד עוד על כוחו העל⁠־טבעי המציל של ה׳, משום שאתם כבר אינכם אותו העם; איבדתם את תכונות האופי הנדרשות כדי להבטיח את השראת שכינת ה׳ בקרבכם. ״שחת״, החיסרון הישן שלכם, העקשות שבה אתם מתנגדים לרצונו המוחלט של ה׳, הביאה אתכם להשחתה כה גדולה עד שכבר אינכם ניכרים כבניו של ה׳.
אשר על כן, ״הַ״ – רק שאלה אחת צריכה להישאל. במקום להאשים את ה׳, עליכם לשאול את עצמכם שאלה זו, שצריכה תמיד לעמוד לפניכם באותיות שחורות גדולות: ״לה׳ תגמלו זאת״? האם זה כל הפרי שהבשיל בלבכם מתוך כל מה שה׳ עשה למענכם? ה׳ עשה עבורכם דברים גדולים ונפלאים, שלא עשה כדוגמתם לשום אומה אחרת, ורצונו היה להמשיך ולעשות כן בעתיד. האם אתם סבורים שהוא עשה כל זאת כדי שבסוף תהפכו למושחתים מבחינה מוסרית ורוחנית ככל שאר האומות?
״גמל״ – עיין פירוש, בראשית כא, ח.
עם נבל ולא חכם – ״נבל״ – עיין פירוש שם לד, ז; שמות יח, יח. משמעותו העיקרית של ״נבל״ בולטת במלוא דיוקה מתוך ההקשר לשאלה ״הלה׳ תגמלו זאת״. שניהם, ״גמל״ ו״נבל״, מתארים במובנם המקורי מצבים בחיי הצמח. ״גמל״: הבשלתו השלמה של הפרי; ״נבל״: הכמישה המונעת את נתינת הפרי. לכל מה שה׳ עשה עבור ישראל – ההנהגה המיוחדת של גורלו, והלימודים והמצוות של תורת ה׳ – יש אך מטרה אחת: לזרוע את זרעי האור והחיים בדעת העם ובלבו, להצמיח את פרי הידיעה והמעשה בחיי הפרט והכלל. אך העם נעשה ״נָבָל״, נָבֵל מבחינה רוחנית ומוסרית. מטע ה׳, שקדמה לו הכנה רבה, נבל לפני שהיה יכול לבוא לכלל פריחה. במקום לפתח חיים לאומיים למופת, עומד כאן העם כ״עם נבל״, כעם נָבֵל מבחינה רוחנית ומוסרית.
״ולא חכם״: הוא סבור שהוא ״עם חכם ונבון״ (לעיל ד, ו), כפי שהוא אמור להיות בעיני העמים. אבל לאמיתו של דבר הוא איננו ״חכם״ (עיין פירוש, שמות כה בסופו). הוא לא קלט את האמיתות שניתנו לו, שרק מהם אפשר לרכוש יֶדַע אמיתי ועקרונות נכונים לחיים. כך גם בספרי: ״⁠ ⁠׳עם נבל׳ – לשעבר, ׳ולא חכם׳ – לעתיד לבוא״.
הלוא הוא אביך קנך – הוא קורא לך קניינו, ועל ידי תורתו הוא מסדיר את כל קיומך ושאיפותיך, כל כוחותיך ואמצעיך הפנימיים והחיצוניים. האם אינו רשאי לעשות כן? אכן עליך להבין מעבר לכל צל של ספק, שכל מצוותיו, דרישותיו ואיסוריו ניתנו אך ורק לטובתך! הרי סוף כל סוף, מי שגזר כל זאת עליך הוא אביך; מבחינה היסטורית, הוא ילָדךָ ואתה בנו. עצם קיומך כאומה הוא אך ורק מעשה ידיו. בלעדיו לא היית מתקיים. הוא לבדו ברא וחינך אותך כעם. בעוד ששאר האומות התפתחו סביבך, הוא הניח את יסודותיך מהתחלות בודדות חסרות כל חשיבות. כל אדם, כפרט, הוא יציר כפיו של ה׳, ואילו אתה מעשה ידיו גם כעם. לכן יש לו זכות בלעדית עליך. בד בבד, עצם העובדה שזהו מוצאך צריכה לתת לך תחושת וודאות, שכל דבר שה׳, אביך, דורש ממך, בנו, נועד אך ורק לטובתך.
הוא עשך ויכננך – השווה: ״כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל⁠־יֶתֶר״ (תהילים יא, ב); ״כְּחִצִּים בְּיַד⁠־גִבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים״ (שם קכז, ג). במצוותיו הוא נתן לך את הכיוון והציב בפניך את המטרות שעליך לשאוף ולחתור אליהן בכל הווייתך ועם כל אשר לך. אל תשכח ש״הוא עשך ויכננך״: מי שהציב בפניך מטרות אלה הוא זה שעשה אותך, אף לפני שהראה לך אותן. נמצא שהוא יצר אותך למען מטרות אלה, והן לבדן מתאימות לעצם טבעך ולמטרה שנועדת לה.
[ו] אשאלכם וכי ראוי הוא כי:
לה׳ תגמלו זאת הלא בזה אתם עם נבל רע ופושע. גם ולא חכם בתבונה. כי הבלתי מכיר טובה העברה הוא נבל והבלתי שומר לעבוד למי שהוא עוד מטיב עמו עתה הוא לא חכם, וע״ז מפרש, נבל, כי הלוא הוא אביך קנך ואתם כפויי טובה מן העבר, לא חכם, הלא הוא עשך ויכננך. במה שמטיב עמך בכל עת ובכל רגע ולא תתכונן בלעדו:
הלה׳ תגמלו זאת – הן מקרוב שמעתם מפיו אנכי ה׳ אלהיך ועתה עשיתם עגל מסכה ואמרתם אלה אלהיך ישראל. ושלא יתנצלו הן גם אבינו הראשון כשברא אותו השי״ת ושם אותו בגן עדן עבר תיכף על צווי ה׳, אמנם אם כי עשה נבלה הלא עשה עפ״י הסתת הנחש שהבטיחו שעי״ז יפקחו עיניהם ויהיו כאלהים יודעי טוב ורע. אבל אתם עם נבל שעשיתם נבלה כזאת: וגם ולא חכם שלא היה שום הסתת חכמה בדבר הזה שתשיגו ע״י העגל ואם שכוונתכם היתה שיהיה לכם למנהיג באשר שבדעתכם היה כי לא אבא עוד אליכם אבל האם אין גם זה סכלות גדולה שכל העם יהיו נמהרי לב, ולא ירצו לחכות אף שעות אחדות, וגם להתאסף יחד לשאול עצה בגדוליהם, ונהפוך הוא כמ״ש חז״ל שהרגו את חור ואהרן ג״כ היה ירא שלא יהרגהו, ולא רצה לסיים במעשה העגל, הפך הדבר לדבר בשבחו של מקום, הלוא הוא אביך. שכשבא לגאול אתכם שלח לומר לפרעה בני בכורי ישראל:
קנך – שהוציאך מבית עבדים ע״י אותות ומופתים, הוא עשך. לשון תקון ועשיה שהייתם עבדים לפרעה במלאכת חומר ולבנים והוא עשך לגוי מצוין:
ויכוננך – שהעמידך על כן ובסיס (עד״ש ואת כל היקום אשר ברגליהם זה ממונם) שנצלתם את מצרים וגם נתן לכם ביזת הים:
הלה׳ תגמלו זאת:⁠1 אמר על חורבן בית ראשון – וכי כך ״תגמלו״ לה׳ להכעיסו ולהשחית לפניו.
ועל חורבן בית שני אמר ״עם נבל ולא חכם״, אינו יכול לתמוה עליהם ״הלה׳ תגמלו זאת״ שהרי מכוונים לשם שמים2, אבל הפלא שאתם ״עם נבל״ כתרגום אונקלוס ״דקבילו אורייתא״3, היינו שלמדים ויגעים בתורה המכשרת להיות צדיק ישר, ו״נבל״ הוא מלשון מדרש בראשית רבה (יז,ה) ׳נובלת חכמה של מעלה תורה׳. כך הובא בשם הגר״א ז״ל 4.
״ולא חכם״ – ״ולא חכימו״ (אונקלוס), להיות נזהרים מהנהגה רעה5. וכבר נתבאר לעיל (ד,יד) שחורבן בית שני בא הקלקול ע״י גדולי תורה.
הלוא הוא אביך קנך: סיום הפלא על מחריבי בית ראשון6, ״הלה׳ תגמלו זאת7... הלא הוא אביך קנך״, וכתמיהת הנביא מלאכי (א,י) ״ואם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי״.
הוא עשך ויכוננך: סיום הפלא על מחריבי בית שני, ״עם נבל ולא חכם... (הלא) הוא עשך ויכוננך״, היינו – תקן הליכותיך שיהיו בדרך ישרה8 ודרכי נועם9.
והנה בחולין (נו,ב) איתא על זה המקרא ׳מלמד שברא הקב״ה כונניות באדם10, שאם נהפך אחת מהן אינו יכול לחיות׳. והגיע זה הענין לכאן11, דכשם שהבני מעיים עקומים הרבה וע״י אכילה שאינה מתוקנת הוא עלול להתעקם ולהסתכן, וכי יכול אדם להאשים להיוצר יתברך שברא הבני מעיים עקומים כל כך, שהלא מ״מ כל אדם חי ואינו מסוכן, ומי שאינו נזהר הוא הולך דרך עקש ודמו בראשו. כך, אע״ג שהליכות עולם ודאי קשה לכלכל עם בני אדם וכל לב עקוב, מ״מ האלהים עשה את האדם להזהר ולעמוד על דרך ישר12, והמשחית נפשו במדות רעות דמו בראשו.
ואחר שעמדנו על שני פסוקים אלו13, נחזור על שבחים הקודמים (בפסוק ד׳):
אל אמונה: לענין בית ראשון, שהוא כח המנהיג באופן ש׳יאמינו׳ בו, ולא שיאמרו לו סור ממנו14.
ואין עול: לענין בית שני, אע״ג שעושים לשם שמים, אינו יכול לראות בעוול15 אפילו הוא לכבודו יתברך.
צדיק:⁠16 לענין בית ראשון, ואינו סובל בעלי תאות זנות וכדומה.
וישר הוא: לענין בית שני, ואינו סובל הליכות העקומות אפילו הם לשם שמים17.
1. זה הפסוק השני משני הפסוקים (ה-ו) העוסקים כהקדמה לשני החורבנות שיתוארו בהמשך הפרק.
2. וכפי שכתב רבינו בפסוק הקודם.
3. כפי שכותב הגר״א (הובא בהערה הסמוכה): כל הבא אל הפסוק הזה ישתומם, מה ראה האונקלוס לפרש במלת ״נבל״ – ״דקבילו אורייתא״, וכי מקבל התורה נקרא בשם הזה ח״ו. וזה לשון בעל ׳נתינה לגר׳: ואפשר שכוונתו בפשיטות, אף שקבלו התורה נלאו מללמוד אותה ומלקיים דבריה, ולא התחכמו שהיא לטובתם, כמ״ש הרמב״ן שהוא מלשון ״נבול תבול״ (שמות יח,יח). ולדעת האונקלוס מלות ״ולא חכם״ הן פירוש מלת ״נבל״. וז״ל בעל ׳מיני תרגימא׳: עשאו מן ״נבול תבול״ שפירש בו ״מלאה תלאה״. אמר, עם שנלאו בעשיית התורה ולא התחכמו שהיא לטוב להם כל הימים. וכן אמר (להלן פסוק י״א) ״בגוי נבל״ – ״בעמא טפשא״ – שנלאו להיות חכמים או בעלי דת וכו׳.
4. זה לשונו (הובא בחומש הגר״א): והנה כל הבא אל הפסוק הזה ישתומם, מה ראה האונקלוס לפרש במלת ״נבל״ – ״דקבילו אורייתא״, וכי מקבל התורה נקרא בשם הזה ח״ו. עד שבא הגאון זצוק״ל וגילה את עינינו, אשר חשכו מראות מדרש מפורש סדר בראשית, וז״ל: רבי חנינא בר יצחק אמר, ג׳ נובלות (מתנות כהונה: דוגמא ודמיון, מעין אותו דבר שנדמה לו) הן, נובלת מיתה – שינה, נובלת נבואה – חלום, נובלת העוה״ב – שבת. ר׳ אבין מוסיף עוד תרתין וכו׳ נובלת חכמה של מעלה – תורה (עכ״ל). והוא הדבר אשר מצא המתרגם לכוון במשמעות ״נבל״ – ״דקבילו אוריתא״, ויהיה ״נבל״ כמו ׳נובלות׳ על משקל חכמה, דהיינו שזכו לקבל התורה שהיא נובלת מעין חכמה של מעלה (נכדו הג״ר יעקב משה, בהקדמה לביאור הגר״א לאו״ח).
5. של שנאת חנם, שדנים את העובר על איזה דבר שהוא צדוקי ומסור – רבינו לעיל.
6. מבנה הפסוק הוא א-ב, א-ב.
7. להכעיסו ולהשחית לפניו.
8. כפי שהגדיר רבינו בהקדמתו המפורסמת לחומש בראשית, שהנהגה נכונה בין אדם לחבירו מוגדרת ״ישרה״ ולכך האבות נקראו ״ישרים״.
9. ואתם קלקלתם את עשייתו להנהגה של שנאת חנם.
10. רש״י: לשון ״ואת כנו״ (שמות לח,ח). שברא להם (לאיברים) בסיס לישב עליו, ואם ירדו (האיברים) מבסיסן שוב אין מתיישבים (עכ״ל).
11. מדוע ה׳מלמד׳ הזה נרמז דוקא בפסוק שבתחילת תוכחת שירת האזינו.
12. ״אשר עשה האלהים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים״ (קהלת ז,כט).
13. העוסקים בחורבנות בית ראשון ושני.
14. כפי שעשו בבית ראשון שהכעיסו לפניו.
15. של שנאת חנם, שדנים את העובר על איזה דבר שהוא צדוקי ומסור – רבינו לעיל.
16. מבנה הפסוק הוא א-ב, א-ב.
17. כפי שהגדיר רבינו בהקדמתו המפורסמת לחומש בראשית, שהנהגה נכונה בין אדם לחבירו מוגדרת ״ישרה״ ולכך האבות נקראו ״ישרים״.
תגמלו זאת – בתלונותיכם עליו כאלו מטה משפט הוא.
עם נבל – מצד מחשבותיו השפלות והנבזות.
ולא חכם – מצד סכלותו שאיננו רואה כי ירוץ לקראת רעתו.
אביך קנך – שורש קנה הוראתו בימים הקדמונים הכנס לשדה ועבוד האדמה להביא הביתה תבואתה, ואח״כ הושאל להורות אדון על דבר מה, יהיה איך שיהיה, וכן מצאנו (פרשת לך לך) ״קונה שמים וארץ״; וכאן הוא אומר הלא הוא אביך והוא אשר קנך, אביך הוא כי עשך, והוא אשר קנך כי כונן אותך במצבך הטוב שאתה עומד בו היום.
הלה׳ תגמלו – אמר רבי יהושע ב״ר חננאל, צריך לכתוב ה׳ למטה מארכובתו של למ״ד דהלה׳ תגמלו זאת – הא לה׳ תגמלו זאת.⁠1 (ירושלמי מגילה פ״א ה״ט)
עם נבל וגו׳ – מי גרם להם לישראל שיהיו מנוולים ומטופשים – מפני שלא היו מתבוננים בדברי תורה2 (ספרי)
אביך קנך – א״ר חנינא בר פפא, כל הנהנה מעוה״ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב״ה וכנסת ישראל שנאמר (משלי כ״ח) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, ואין אביו אלא הקב״ה, שנאמר הלא הוא אביך קנך3. (ברכות ל״ה:)
עשך ויכננך – מלמד שברא הקב״ה כונניות באדם, שאם נהפכה אחת מהן אינו יכול לחיות.⁠4 (חולין נ״ו:)
עשך ויכננך – תניא, היה ר׳ מאיר אומר, הוא עשך ויכוננך, כרכא דכולא ביה, ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו שריו, ממנו מלכיו, שנאמר (זכריה י׳) ממנו פנה ממנו יתד וגו׳.⁠5 (שם שם)
1. באור הענין, כי עפ״י תקון סופרים מהמסורה נכתב הה׳ דהלה׳ בתמונה גדולה, ועל זה אמר שצריך ליזהר שלא יגביה הה׳ מהלמד, אלא מלמטה נגד הארכובה של הלמ״ד יתחיל לכתוב לעשותה גדולה, כי היכי דלישתמע כשתי תיבות הא לה׳ תגמלו זאת ויהיה עינינו הה, לשון אנחה וצעקה, לה׳ תגמלו זאת, ואף כי בירושלמי כתוב הא באל״ף, אך הה׳ מתחלף באל״ף מפני שהן ממוצא אחד, או אולי ט״ס הוא, וצ״ל הה, כמבואר.
2. נראה הבאור עפ״י תרגום אונקלוס, עם נבל ולא חכם, עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, וטרחו רבים בכונתו, אבל כנראה כיון לדרשת הספרי שלפנינו, כי מי שעוסק בדבר ולא יבינהו לאשורו ההוא נבל יבל, כי אין קיום לעסק כזה, ועל זה אמר עם נבל – וסבת הדבר שלא חכם, שלא התבונן להבין יפה דברי התורה, והיא כונת הספרי והיא כוונת ת״א, ויותר נכון היה לגרוס בת״א דנבילו במקום דקבילו, ויתפרש דנבילו אורייתא – משום דלא חכימו ודו״ק,
3. הענין בכלל צריך באור, כי אחר שקראו גזלן איך הוא אומר אין פשע, והלא כל הגזלנים יודעים בחטאם אלא שיצרם תקפם, וכדומה מן הסבות המביאות אותו לזה, וגם מה זה שקראו חבר לאיש משחית, ומפרש בגמ׳ חבר הוא לירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים, מאי שייכות זל״ז, ומה יתרון לחטא זה לקרוא אותו חוטא ומחטיא יותר ממחלל שבת ועובר על שאר עבירות, וגם לא נתבאר בכלל מה גוזל הוא להקב״ה במה שאינו מברך.

ונראה לפרש עפ״י המבואר בגמרא מקודם לענין זה, כל הנהנה מעוה״ז בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים, שנאמר לה׳ הארץ ומלואה, ר׳ לוי רמי, כתיב לה׳ הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, ע״כ. והנה זה שרוצה להורות כי מהיתרא נהנה, הוא קובע דעתו על הפסוק והארץ נתן לבני אדם, ומסיב דעתו מהפסוק לה׳ הארץ ומלואה, ולא ס״ל החלוק קודם ואחר ברכה, ולפי״ז הוי כגוזל מהקב״ה כביכול את זכותו, ואף הוא מחטיא ומכשיל תמימים לעשות כמעשהו בחשבם כי כדין עושה ברעיונו מהפ׳ והארץ נתן לבני אדם, ואינו דומה לשאר עבירות שהכל יודעין שבעבירה עושה מה שעושה ולא יגררו אחריו.
4. פירש״י כונניות מלשון ואת כנו, שברא להם בסיס לישב עליו ואם ירדו מבסיסין שוב אין מתיישבין, עכ״ל. וכך מפורש בספרי, ר׳ שמעון בן יהודה אומר, הושיבך על בסיסך, ובמדרש איתא שעשאוהו בסיסים בסיסים שאם תעלה אחת על חבירתה אי אתה יכול לעמוד, והובא זה בגמרא לבאר הטעם מדין נתהפכו המעיים טריפה.
5. כמש״כ בפ׳ שופטים נביא מקרבך מאחיך כמוני וגו׳ מקרב אחיך תשים עליך מלך וגו׳, ור״ל שאין עם ישראל צריכים לראשים ופרנסים מגדולי וחכמי עמים זולתם כמו שרגיל בהרבה אומות אלא מהם בעצמם מוצאים חכמים ושלמים.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(ז) {שני} זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר⁠־וָדֹ֑רא שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃
Remember the days of old. Consider the years of many generations. Ask your father, and he will show you, your elders, and they will tell you.
א. דֹּר⁠־וָדֹ֑ר =א,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 ומסורת טברנית ומ״ש (כתיב חסר וי״ו וכתיב חסר וי״ו)
• ל=דּוֹר⁠־וָד֑וֹר (כתיב מלא וי״ו וכתיב מלא וי״ו)
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שי]
זכור ימות עולם – אמר להם הזכרו מה שעשיתי לדורות הראשונים מה שעשיתי לאנשי דור המבול ומה שעשיתי לאנשי דור הפלגה ומה שעשיתי לאנשי סדום.
בינו שנות דור ודור – אין לך דור שאין בו כאנשי דור המבול ואין לך דור שאין בו כאנשי סדום אלא שנדון כל אחד ואחד לפי מעשיו.
שאל אביך ויגדך – אלו נביאים כענין שנאמר (מלכים ב ב׳:י״ב) ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי.
זקניך ויאמרו לך – אלו זקנים כענין שנאמר (במדבר י״א:ט״ז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל.
דבר אחר: זכור ימות עולם – אמר להם כל זמן שהקדוש ברוך הוא מביא עליכם יסורים הזכרו כמה טובות ונחמות עתיד ליתן לכם לעולם הבא.
בינו שנות דור ודור – זה דורו של משיח שיש בו שלשה דורות שנאמר (תהלים ע״ב:ה׳) יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים.
שאל אביך ויגדך – למחר עתידים ישראל להיות רואים ושומעים כשומעים מפי הקדוש ברוך הוא שנאמר (ישעיהו ל׳:כ״א) ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר ואומר (שם ל׳:כ׳) לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך ראות את מוריך.
זקניך ויאמרו לך – מה שהראיתי לזקנים בהר כענין שנאמר (שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה אל ה׳.
סליק פיסקא
[Piska 310]
"Remember the days of yore": Remember what I did with the first generations: what I did with the men of the generation of the flood; what I did with the men of the generation of hapalagah (the tower of Bavel); what I did with the men of the generation of Sodom and Amorah.
"Reflect upon the years of generation upon generation": There is no generation where there are no men like those of the generations of the men of the flood; where there are no men like those of the generation of hapalagah and the men of Sodom — but each is judged according to his acts.
"Ask your father and he will tell you": These are the prophets, viz. (II Kings 2:12) "And Elisha saw (Eliyahu the prophet) and cried 'My father! My father!'"
"your elders and they will tell you": These are the elders, viz. (Bemidbar 11:16) "Gather unto Me seventy men from the elders of Israel.⁠"
Variantly: "Remember the days of the world": He said to them: Whenever the Lord brings afflictions upon you, remember how many benefactions and consolations He is destined to accord you in the world to come.
"Reflect upon the years of generation upon generation": This is the generation of the Messiah, which contains three generations, viz. (Psalms 72:5) "They (Israel, in the days of the Messiah) will fear You before the sun and the moon, generation (1) generations (2).⁠"
"Ask your Father and He will tell you": In the future, Israel are destined to see and hear from the mouth of the Holy One Blessed be He, viz. (Isaiah 30:21) "And your ears will hear a word from behind you ([in context: from the mouth of the Lord]), saying, etc.⁠" And (Isaiah, Ibid. 20) "And your Teacher will no longer be hidden behind His garment, and your eyes will see your Teacher.⁠"
"your elders, and they shall say it to you": what I showed the elders in the mountain,⁠" (Sinai, at the giving of the Torah), viz. (Shemot 24:1) "And to Moses He said: Go up to the Lord, you and Aaron, Nadav and Avihu, and seventy from the elders of Israel… (Ibid. 10) And they saw the G-d of Israel" (and so, in time to come.)
[End of Piska]
זכור ימות עולם אמ׳ להן הקב״ה היו זכורים מה שעשיתי בראשונים מה שעשיתי בדור המבול ומה שעשיתי בדור הפלגה ומה שעשיתי באנשי סדום:
בינו שנות דור ודור אין דור שאין בו כדור המבול אין דור שאין בו כדור הפלגה אין דור שאין בו כאנשי סדום אין דור שאין בו כקרח וכעד׳ אלא כל אחד ואחד נידון לפי מעשיו:
שאל אביך ויגד׳ אלו הנביאים כענין שנ׳ (מלכים ב ב׳:י״ב) ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי זקניך ויאמ׳ לך אלו החכמים כענין שנ׳ (במדבר י״א:ט״ז) אספה לי שבעים איש מז׳ יש׳:
ד״א זכר ימות עו׳ אמר להן הקב״ה בשעה שאני מביא עליכם יסורין היו זכורים כמה שכר אני נותן לכם עליהם:
בינו שנות דור ודור זה דורו של משיח שנ׳ בו (תהלים ע״ב:ה׳) ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים:
שאל אביך ויג׳ מה שהשמיע לאבות עתידין ישראל להיות שומעין מפי הקב״ה לעתיד לבוא שנ׳ (ישעיהו ל׳:כ׳) ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך:
זקניך ויאמ׳ לך מה שהראה את הזקנים בהר שנ׳ (שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה אל ה׳:
אִדְּכַר יוֹמִין דְּמִן עָלְמָא אִסְתַּכַּל1 בִּשְׁנֵי דָּר וְדָר שְׁאַל אֲבוּךְ וִיחַוֵּי לָךְ סָבָךְ וְיֵימְרוּן לָךְ.
1. מלבד הפי׳ של ״בון״ -–> הסתכל, הפך הרבים ללשון יחיד, לפי שכל הכתוב בלשון יחיד (ביאורי אונקלוס שעפטעל).
Remember the days of old, consider the years of generation and generation; ask your fathers, and they will show you, your elders, and they will tell you.
אדכרו יומין מן יומת עלמא אתבוננוא בשנוי דכל דר ודר שאלו לאבהתכוןב דרברבין מנכון באורית׳ ויתנון לכון חכימיכון ויימרון לכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתבוננו״) גם נוסח חילופי: ״ית׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לאבהתכון״) גם נוסח חילופי: ״לנביאיכון״.
אידכרו מן יומת עלמא אתבוננו בשנ⁠{ת}⁠הון דכל דר ודר קרון בספרי אורייתא ויתנון לכון ובסיפרי נבייא ויימרון לכון.
Remember the days of old; consider the years of every generation; read the books of the law, and they will teach you, and the books of the prophets, and they will tell you.
אידכרו יומין ימות עלמא אתבוננו לשני בכל דר ודר שאיל לאבהתכון דרברבין מנכון באורייתא ויתנון לכון חכימין ויימרון לכון.
Be mindful of the days, the days of old, consider the years of one generation and another; ask your fathers who are greater in the law than you, and they will teach you, the sages, and they will tell you.
[ז] זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר – לְעוֹלָם יִבְדֹּק אָדָם בַּשֵּׁמוֹת לִקְרֹא לִבְנוֹ, הָרָאוּי לִהְיוֹת צַדִּיק. כִּי לִפְעָמִים הַשֵּׁם גּוֹרֵם טוֹב אוֹ גּוֹרֵם רָע, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בַּמְּרַגְּלִים, שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר (במדבר י״ג:ד׳), עַל שֶׁלֹּא שָׁמַע בְּדִבְרֵי הַמָּקוֹם, וּכְאִלּוּ שָׁאַל בִּזְכוּרוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי (שמואל א ט״ו:כ׳). שָׁפַט בֶּן חוֹרִי (במדבר י״ג:ה׳), עַל שֶׁלֹּא שָׁפַט אֶת יִצְרוֹ, וְנַעֲשָׂה חוֹרִי מִן הָאָרֶץ. יִגְאָל בֶּן יוֹסֵף (שם פסוק ז), עַל שֶׁהוֹצִיא דִּבָּה עַל הָאָרֶץ, לְכָךְ נֶאֱסַף בְּלֹא עִתּוֹ. פַּלְטִי בֶּן רָפוּא (שם פסוק ט), פָּלַט עַמּוֹ מִמַּעֲשִׂים טוֹבִים וְרָפוּ יָדָיו, שֶׁהֲרֵי מֵת. גַּדִּיאֵל בֶּן סוֹדִי (שם פסוק י), דִּבֵּר דְּבָרִים קָשִׁים כְּגִידִין. גַּדִּי בֶּן סוּסִי (שם פסוק יא), הֵטִיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וְהֶעֱלָה סִיסְיָא. הוּא שֶׁאָמַר, אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ (שם פסוק לב). עַמִּיאֵל בֶּן גְּמַלִּי (שם פסוק יב), הֶעֱמָה כֹּחוֹ, עַל שֶׁאָמַר, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (שם פסוק לא), וְגָמַל לְעַצְמוֹ שֶׁלֹּא נִכְנַס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל (שם פסוק יג), עַל שֶׁהָיָה בְּלִבּוֹ לִסְתֹּר מַה שֶּׁכָּתוּב, מִי הוּא כָּאֵל י״י. וְאוֹמֵר: אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן (דברים ל״ג:כ״ו). נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי (במדבר י״ג:י״ד), הֶחְבִּיא הָאֱמֶת וּפָסָה הָאֱמוּנָה מִפִּיו, כְּמוֹ פַּסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם (תהלים י״ב:ב׳), לוֹמַר דִּבְרֵי כְּזָבִים עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנַעֲשָׂה מָךְ.
[Siman 7] Remember the days of yore; understand the years of each generation: Always should a man check the names to call his son one that is fitting to be righteous - as sometimes the name causes good or causes bad, as we found by the scouts (Numbers 13:4-15): Shamua son of Zakur, since he did not listen (shama) to the words of the Omnipresent, and it was as if he asked his male (zikhuro) organ (a type of divination), as it states (I Samuel 15:23), "For rebellion is like the sin of divination"; Shafat son of Chori, since he did not judge (shafat) his [evil] inclination, and he was made a hole (chori) from the earth; Yigal son of Yosef, since he put out (perhaps alluding to the word, reveal - yigal) evil speech, hence he was gathered (neesaf) before his time; Palti son of Rafu - he removed (palat) good deeds, and his hands were weakened(rafu); Gadiel son of Sodi - he spoke words as harsh as tendons (gidim); Gadi son of Susi - he threw words [accusingly] towards the Above and brought up grief (sisia), [as] he was the one that said, "it is a land that consumes its inhabitants" (Numbers 13:32); Amiel son of Gemali - he soured (haamah) his strength, since he said, "since it is stronger than us" (Numbers 13:31), and he caused (gamal) himself that he did not enter the Land of Israel; Setur son of Michael, since it was in his heart to contradict (listor) what is written - who is like God (mi hu ke'El), the Lord, as it states (Deuteronomy 33:26), "There is none like the God of Yeshurun"; Nachbi son of Vofsi - he hid (hechbi) the truth and ended (pasah) faith from his mouth - as in "the faithful ones have ended (pasah) among people" (Psalms 12:2) - to say lying words about the Holy One, blessed be He, and he became weak (makh).
זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם וְגוֹ׳ – הִזָּכְרוּ מַה שֶּׁעָשִׂיתִי בְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, מַה שֶּׁעָשִׂיתִי בְּאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל, מַה שֶּׁעָשִׂיתִי בְּאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְּלָגָה, מַה שֶּׁעָשִׂיתִי בְּאַנְשֵׁי סְדוֹם [וַעֲמוֹרָה], בִּינוֹ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר, אֵין לְךָ דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל, אֵין לְךָ דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְּלָגָה וּכְאַנְשֵׁי סְדוֹם, אֶלָּא שֶנִּדוֹן כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַעֲשָׂיו. שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, אֵלּוּ נְבִיאִים כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ב׳:כ״ג) ״וֶאֱלִישָׁע רוֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי״, ״זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךָ״ אֵלּוּ זְקֵנִים כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל״.
דָּבָר אַחֵר: ״זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם״ – אָמַר לָהֶם כָּל זְמַן שֶׁהַמָּקוֹם מֵבִיא יִסוּרִין עֲלֵיכֶם הִזָּכְרוּ כַּמָּה טוֹבוֹת וְנֶחָמוֹת עָתִיד לִתֵּן לָכֶם לָעוֹלָם הַבָּא. בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ע״ב:ה׳) ״יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים״. שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, לְמָחָר עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת רוֹאִין וְשׁוֹמְעִין כְּשׁוֹמְעִין מִפִּי הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ל׳:כ״א) ״וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָּבָר מֵאַחֲרֶיךָ״. וְאוֹמֵר ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ״. זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ מָה שֶׁהֶרְאֵיתִי לַזְּקֵנִים בָּהָר כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ״ד:א׳) ״וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה׳⁠ ⁠⁠״.
בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם – עַד שֶׁלֹּא בָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ כִּבְיָכוֹל הָיָה הַמָּקוֹם דָּן אֶת הָעוֹלָם בְּאַכְזָרִיּוֹת, חָטְאוּ אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַבּוּל הֱצִיפָן כְּזִקִּים עַל פְּנֵי הַמָּיִם, חָטְאוּ אַנְשֵׁי מִגְדָּל פִּזְּרָן מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, חָטְאוּ סְדּוֹמִיִּים שְׁטָפָן בְּאֵשׁ וְגָפְרִית, אֲבָל מִשֶּׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ לָעוֹלָם (זָכָה לְקַבֵּל) [הִתְחִילוּ] יִסּוּרִין מְמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י״ב:י׳) ״וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרָיְמָה״, וְאִם תֹּאמַר מִפְּנֵי מָה יִסּוּרִן בָּאִין מִפְּנֵי חִבָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. (כְתִיב בְּפָסוּק (שם ט׳:י״ח) וַיִהְיוּ בְּנֵי נֹחַ בֶּרֶמֶז ס״ב).
דָּבָר אַחֵר: ״בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – כְּשֶׁהִנְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעוֹלָם לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם פֵּרֵשׁ תְּחוּמָן לְכָל אֻמָּה וְאֻמָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ מְעֻרְבָּבִין, שָׁלַח בְּנֵי גֹּמֶר לְגֹמֶר, וּבְנֵי מָדַי לְמָדַי, וּבְנֵי מָגוֹג לְמָגוֹג, וּבְנֵי יָוָן לְיָוָן, וּבְנֵי תוּבָל לְתּוּבָל, פֵּרֵשׁ תְּחוּמָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר ״יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים״.
דָּבָר אַחֵר: ״בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם״ – כֶּשֶׁנָתַן הַמָקוֹם תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל עָמַד וְצָפָה וְנִסְתַּכֵל, שֶנֶאֶמַר ״עָמַד וַיְמוֹדֵד אֶרֶץ״, וְלֹא הָיְתָה אוּמָה בְּכָל הָאוּמוֹת שֶהָיְתָה רְאוּיָה לְקַבֵּל תּוֹרָה אֶלָא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״יַצֵב גְבוּלוֹת עַמִים״. דָבָר אַחֵר ״בְהַנְחֵל עֶלְיוֹן גוֹיִים״. כְּשֶׁהִנְחִיל הַמָּקוֹם הָעוֹלָם לְעוֹבְדֵי אֱלִילִים חִלְּקָן לְגֵיהִנָּם שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ל״ב:כ״ב) ״(שָׁמָּה) [שָׁם] אַשּׁוּר וְכָל קְהָלָהּ״ וְגוֹ׳ ״עֵילָם וְכָל הֲמוֹנָהּ״ וְגוֹ׳ (שם ל) ״שָׁמָּה נְסִיכֵי צָפוֹן כֻּלָּם וְכָל צִידֹנִי״ וְגוֹ׳ ״שָׁמָּה (שם כט) (מָדַי בָּבֶל) אֱדוֹם מְלָכֶיהָ וְכָל (נְסִיכֶיהָ) [נְשִׂיאֶיהָ״]. וְאִם תֹּאמַר מִי נוֹטֵל עָשְׁרָן וּכְבוֹדָן שֶׁל אֵלּוּ, הֱוֵי אוֹמֵר אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר ״יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים״.
דָּבָר אַחֵר: כְּשֶׁהִנְחִיל הַמָּקוֹם מִן הָאֻמּוֹת יִרְאֵי חֵטְא וּכְשֵׁרִין שֶׁבָּהֶן, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם זֶה לוֹט שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו״,.
יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים – רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (שיר השירים ו׳:ח׳) ״שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים״ שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנִים הֲרֵי מֵאָה וְאַרְבָּעִים, וַאֲבוֹתֵינוּ לֹא יָרְדוּ לְמִצְרַיִם אֶלָּא בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ. דָּבָר אַחֵר: ׳יַצֵּב גְּבוּל עַמִּים׳ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא ״גְּבֻלֹת עַמִּים״, זָכוּ אֻמּוֹת לִטֹּל שְׁנֵי חֲלָקִים ״כְּמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״.
כָּל הָעוֹלָם תָּלוּי בִּזְרוֹעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (להלן ל״ג:כ״ז) ״וּמִתַּחַת זְרוֹעוֹת עוֹלָם״, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עַל שְׁנֵים עָשָׂר עַמּוּדִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״.
זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דּוֹר⁠־וָד֑וֹר שְׁאַ֤ל אָבִ֨יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ
ימות עולם- ששה ימים שעשה הקב״ה העולם בהם
זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם. רַבִּי אַבָּא אָמַר, מִי אֵלּוּ יְמוֹת עוֹלָם? אֵלּוּ שִׁשָּׁה יָמִים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעוֹלָם בָּהֶם, שֶׁכָּתוּב (שמות לא) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה׳ וְגוֹ׳. שֵׁשֶׁת יָמִים, וְלֹא בְשֵׁשֶׁת יָמִים, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ.
שנות דור ודור – אלו ימות עולם
בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדר. כְּלוֹמַר, אֵלּוּ יְמוֹת עוֹלָם, יֵדְעוּ וְיִתְוַדְּעוּ כָּל אֵלּוּ הַשָּׁנִים וְהַיָּמִים וְכָל דּוֹר וָדוֹר, עַד דּוֹר זֶה שֶׁאַתֶּם עוֹמְדִים בּוֹ.
(זהר דברים דף אדרא זוטא רחצ:)
זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דּוֹר⁠־וָד֑וֹר שְׁאַ֤ל אָבִ֨יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ
אביך – זה הקב״ה
שְׁאַל אָבִיךְ וְיַגֵּדְךְ - זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב הֲלֹא הוּא אָבִיךְ קָּנֶךְ. וְיַגֵּדְךְ, וְהוּא יְגַלֶּה עֹמֶק הַחָכְמָה.
ולא נבארו כל הששה ימים האלו אלא בגללך !! שתבוא ותקיים את התורה
וּמַה הִיא? אֶלָּא כַּאֲשֶׁר שִׁשָּׁה יָמִים אֵלּוּ בָּנוּ אֶת הָעוֹלָם, לֹא בָנוּ אוֹתוֹ אֶלָּא בִּגְלָלְךְ, שֶׁתָּבא אַתָּה וּתְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה. שֶׁלָּמַדְנוּ, כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - עַל תְּנַאי עָשָׂה, שֶׁכַּאֲשֶׁר יָבאוּ יִשְׂרָאֵל, אִם יְקַבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה - מוּטָב, וְאִם לֹא - שֶׁיַּחֲזִירֵהוּ לְתֹהוּ וָבהוּ. וּמִשּׁוּם זֶה, אֵלּוּ יְמוֹת עוֹלָם יוֹדְעִים וּמְבִינִים הַכֹּל
(זהר דברים דף אדרא זוטא רחצ:)
שְׁאַ֤ל אָבִ֨יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ
יגלה פדיון זרע קדושים- יסוד העולמות
יג״ל פז״ק - זֶה הוּא צַדִּיק, הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי, שֶׁבּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְגַלֶּ״ה פִּדְיוֹ״ן זֶרַ״ע קְדוֹשִׁי״ם. שֶׁהוּא יְסוֹד הָעוֹלָמוֹת,
סוד קץ הגאולה- שקוצי״ת ק״ץ ושי״ת
הוּא סוֹד קֵץ הַגְּאֻלָּה שֶׁנִּרְמָז בַּשְּׁכִינָה שֶׁנִּקְרֵאת שקוצי״ת, שֶׁשָּׁם שי״ת וק״ץ, שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה הַשְּׁבִיעִית לָהֶם, הַקֵּץ שֶׁל כֻּלָּם. עָלֶיהָ נֶאֱמַר (דניאל יב) וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךְ לְקֵץ הַיָּמִין.
הק״ץ שמדלג ד׳ מאות שנה ונשאר רד״ו
וְהוּא הַקֵּ״ץ שֶׁמְּדַלֵּג מֵאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים שֶׁהָיוּ עֲתִידִים לְהִשְׁתַּעְבֵּד בְּמִצְרַיִם הִיא וּבָנֶיהָ, וְנִשְׁאֲרוּ רד״ו, רְדוּ שָׁמָּה.
קץ הימין, מימין מול קץ כל בשר משמאל
מִצַד שֶׁל הַיָּמִין נִקְרֵאת קֵץ הַיָּמִין, וּמִצַּד הַשְּׂמֹאל קֵץ כָּל בָּשָׂר. לְמִי שֶׁמְּחַבֵּל אוֹת בְּשַׂר קֹדֶשׁ, הִיא דִין לוֹ, קֵץ כָּל בָּשָׂר. וְהִיא סוֹף פָּסוּק, סוֹף פְּסַק הַהֲלָכוֹת.
בחבור ו׳ הוא פסוק
וּבַחִבּוּר שֶׁל הָאוֹת ו׳ הוּא פָּסוּק. הוּא פְּסָק וְהוּא פָּסוּק, כּוֹלֵל כָּל פִּסְקֵי הֲלָכוֹת. שֶׁשְּׁאֵלָה צְרִיכָה, וּפְסָק הִיא הַשְּׁכִינָה, תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה קוֹרְאִים לָהּ. וְהִיא מִשְׁמַעְתָּא, שָׁטָה, תְּשׁוּבָה, תּוֹסֶפְתָּא, הַגָּדָה, תֵּיקוּ. תַּנְיָא, קַבָּלָה, הֲלָכָה, מִשְׁנָה, בָּרַיְתָא, קֻשְׁיָה, מַחֲלֹקֶת, חֻמְרָה, קֻלָּא.
השכינה היא השאלה שבה החכם שואל כענין ומשיב כהלכה
הַשְּׁכִינָה הִיא הַשְּׁאֵלָה שֶׁבָּהּ הֶחָכָם שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, וּבָהּ (שמות ג) וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וְגוֹ׳, וּבָהּ (דברים לב) שְׁאַל אָבִיךְ וְיַגֶּדְךְ, שֶׁהִיא הַגָּדָה, שֶׁבָּהּ (שם כו) הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה׳ אֱלֹהֶיךְ.
שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גּוֹיִם נַחֲלָתֶךְ. וּבָהּ אָמַר לִשְׁלֹמֹה (מלכים א׳ ג) שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ, וּבָהּ תִּקְּנוּ לִשְׁאֹל בַּקָּשָׁתוֹ בַּבְּרָכוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת שֶׁל הַתְּפִלָּה, שֶׁבַּשְּׁאֵלָה הַזּוֹ לֹא יַחֲזֹר רֵיקָם בִּתְפִלָּתוֹ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוא הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי.
(זוהר חדש ספרא תניינא)
אד׳כר איאם אלדהר ותפהם סני ג׳יל וג׳יל סל אבאך יכ׳ברך אשיאכ׳ך יקולון לך
זכור ימי עולם והתבונן שנות דור ודור, שאל את אביך ויספר לך, את זקניך ויאמרו לך.
זכור ימות עולם – מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו.
בינו שנות דור ודרא – דרב אנוש שהציף עליהם אוקיינוס, דורג המבול ששטפן.
דבר אחר: בינו שנות דר ודר – לא נתתם לבבכם על לשעבר, בינו שנות דר ודר, להביןד שיש בידו להטיב לכם ולהנחיל אתכם ימות המשיח והעולם הבא.
שאל אביך – אלה הנביאים שנקראו אבות, כמו שנאמר באליהו: אבי אבי רכב ישראל (מלכים ב ב׳:י״ב).
זקניך – אילו חכמים.
ויאמרו לך – הראשונות.
א. בכ״י לייפציג 1 נראה שנכתב בתחילה ״ודור״ ונמחקה האות ו׳ (והשוו לכתיב בד״ה הבא ברש״י ולכתיב בפסוק), אך לא לגמרי ברור שנמחקה. בכ״י אוקספורד 165: ״דר ודור״. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34: ״דור ודור״. בהמון כ״י של המקרא, גם ״דור״ וגם ״ודור״ נכתבו בכתיב מלא.
ב. כן בכ״י לייפציג 1 כמו בפסוק. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״דור״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י המבורג 13, דפוס רומא: ״מי אוקיינוס ודור״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״להבא״. בכ״י מינכן 5: ״להגיד״. בדפוס סביונטה: ״להכיר״. בכ״י ליידן 1, מוסקבה 1628 חסרה מלת: ״להבין״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״אילו״.
זכר ימות עולם REMEMBER THE DAYS OF OLD – what He did to previous generations who provoked Him to anger,
בינו שנות דר ודר [CONSIDER] THE YEARS OF GENERATION AFTER GENERATION – the generation of Enosh over whom He caused the waters of the ocean to flow, and the generations of the flood whom He drowned by flood (cf. Sifre Devarim 310:1).
Another explanation is: If you have not set your attention to the past (i.e. if you fail to remember the days of old, then) בינו שנות דר ודר CONSIDER at least THE YEARS OF GENERATION AND GENERATION so that you become conscious of what might happen in the future – that He has the power to bestow good upon you and to make you inherit the blissful days of Messiah and the world to come (cf. Sifre Devarim 310:5).
שאל אביך ASK YOUR FATHER – these are the prophets who are termed fathers, as it is stated in the history of Elijah that Elisha exclaimed when Elijah departed: "My father, my father, the chariot of Israel!⁠" (Melakhim II 2:12) (cf. Sifre Devarim 310:3).
זקניך YOUR ELDERS – these are the sages,
ויאמרו לך AND THEY WILL TELL YOU – the events of the former days:
פס׳: זכור ימות עולם – אמר להם זכרו מה שעשיתי לדורות הראשונים מה שעשיתי לאנשי דור המבול ולאנשי דור הפלגה ולאנשי סדום ועמורה.
בינו שנות דור ודור – שאין לך דור שאין בו כדור המבול וכאנשי סדום ועמורה אלא שכל אחד ואחד נידון כפי מעשיו.
שאל אביך ויגדך1אלו הנביאים כענין שנאמר (מלכים ב ב׳:י״ב) ואלישע ראהו והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו.
זקניך ויאמרו לך – אלו זקנים כענין שנאמר (במדבר י״א:ט״ז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל.
דבר אחר זכור ימות עולם – אמר להם כל זמן שהקב״ה מביא עליכם יסורין בעולם הזה 2תזכרו כמה טובות ונחמות עתיד ליתן לכם לעתיד לבוא.
שאל אביך ויגדך – במה שניתן לך מהר סיני.
זקניך ויאמרו לך – במה שקיבלו זקנים מהר סיני שנאמר (שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה אל ה׳ אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל:
1. אלו הנביאים. שנקראים אב״י כדמסיים:
2. תזכרו במה טובות ונחמות. דריש זה מסיפא דקרא בינו שנות דור ודור קאי על ימי המשיח שיקבלו אז הרבה טובות ונחמות:
זכור ימות עולם – בטרם נולדתם הכין לכם נחלתכם.
זכור ימות עולם REMEMBER THE DAYS OF OLD: [Remember that] before you were born, He [had already] prepared your homeland for you.⁠1
1. Rashbam’s interpretation opposes that of Rashi, who says that this verse charges Israelites to remember those punishments that God brought in ancient times on those whose behavior did not please Him, the flood in the days of Noah and the mini-flood that, according to the midrash (e.g. BR 23:7) occurred in the days of Enosh.
Rashbam interprets the call to memory here contextually, as related to the verses that follow immediately and that speak of God assigning territories to various nations, including the Israelites. Like Rashbam, see R. Joseph Bekhor Shor and Hizq. It is possible to interpret this verse more generally, as a charge to the Israelites to remember all of God’s beneficence to them. See e.g. NJPSC: “Israel should consider its history in order to be reminded of all that God did for it.”
ימות עם ימי – שתי לשונות, וכן: שנות – עם שני.
עולם – זמן שעבר.
שאל אביך – בעבור שאמר זכור, אם שכחת מה שספרו לך אבותיך: שאל.
ויגדך – כמו: ויגד לך, וכן: נתתני (יהושע ט״ו:י״ט), יצאוני (ירמיהו י׳:כ׳).
זקניך – הטעם כפול, כי כן דרך צחות.
THE DAYS OF. Yemot (days of) and yeme (days of) are two forms.⁠1 The same is the case with shenot (years of) and shene (years of).⁠2
OF OLD. Olam (of old) means the time that has past.
ASK THY FATHER. Scripture states this because it earlier3 said Remember. If you forgot what your fathers told you, ask them.
AND HE WILL DECLARE UNTO THEE. Ve-yaggedekha means and he will declare unto thee.⁠4 Compare, netattani (thou hast given to me)⁠5 in for that thou hast given to me in the Southland6 (Joshua 15:19). And yetzauni (are gone forth of me) in My children are gone forth of me (Jer. 10:20).⁠7
THINE ELDERS. Scripture repeats itself, for it is elegant to do so.⁠8
1. Two forms in the plural construct of the word yom (day).
2. Two forms in the plural construct of the word shanah (year).
3. At the opening of the verse.
4. The suffix kha means unto thee. The kha ending usually indicates the accusative (you or thee). Thus ve-yagaddekha would appear to mean, and He will declare you. Hence Ibn Ezra points out that here it means will declare to you.
5. The suffix ni is usually the sign of the accusative. Compare channani (Gen. 33:11). Thus we would ordinarily render, netattani, you have given me. Hence Ibn Ezra points out that here it has the meaning of you have given to me. We thus see that at times accusative suffixes are not to be rendered literally.
6. Translated according to Ibn Ezra.
7. Here too an accusative ending is not to be rendered as an accusative, for yetzauni is to be rendered as gone forth of me, not gone forth me.
8. Thine elders…repeats the idea of Ask thy father…
זכור ימות עולם – עתה מזכיר והולך החסדים שעשה הקב״ה עם ישראל.
בינו שנות דור ודור וגו׳ – כי קודם שהיו ישראל בעולם, הייתי מתקן להם מקום.
זכור ימות עולם – REMEMBER THE DAYS OF OLD – Now he goes on to mention the kindnesses that the Blessed Holy One did with Israel.
בינו שנות דור ודור וגו'‏ – CONSIDER THE YEARS OF MANY GENERATIONS etc. – Because before Israel was in the world, I established for them a place.
זכר ימות עולם – עכשיו מזכיר והולך החסדים שהקב״ה עשה עם ישראל.⁠1
בינו שנות דר ודר – שהרי קודם שהיו ישראל בעולם היה הקב״ה מתקן להם מקום.⁠2
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
זכור ימות עולם, "remember the days of old;⁠" Moses now proceeds to remind the people of a whole list of acts of loving kindness God had performed for them (B'chor shor)
בינו שנות דור ודור, "consider the years of many generations.⁠" God had prepared a specific land on earth for the Jewish people already long before they had come into existence. (B'chor shor)
(ז-ט) שאל אביך ויגדך – רמז למבינים, וכן זקניך. והטעם כמו: אשר חלק י״י אלהיך אותם וגו׳ (דברים ד׳:י״ט) – כי לכל חלק למטהא חלק למעלה. וטעם: למספר בני ישראל – כי צורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד (בראשית רבה פ״ב:ב׳), והוא סוד גדול. והעד: כי חלק י״י עמו, וזאת מעלה גדולה שלא עשה כן לכל גוי,⁠1 על כן אמר: הלי״י תגמלו זאת עם נבל ולא חכם (דברים ל״ב:ו׳) – שנפל ממעלתו באולתו. וזה טעם: אביך קנך (דברים ל״ב:ו׳) – כי קנהו לכבודו וילמדהו, כאשר יפרש במעשה האב עם הבן. לשון ר׳ אברהם. ודברי פי חכם חן.⁠2
ואם כן, יהיה פירוש: זכור ימות עולם – שיתנו לב לזכור ששת ימי בראשית, הטובה שעשה להם בעת היצירה, כמו שיאמר: בהנחל עליון גוים וגו׳. בינו שנות דור ודור – שיבינו לדעת מה שעשה עמהם בדורות מעת ששרתה שכינה בהם כאשר יספר: ימצאהו בארץ מדבר וגו׳ (דברים ל״ב:י׳).
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים קמ״ז:כ׳.
2. השוו ללשון הפסוק בקהלת י׳:י״ב.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״במטה״.
(7-9) ASK THY FATHER — "this alludes to those who understand [the events of former days], and so thine elders [and they will tell thee — for they too, understand the past]. The purport thereof is, as he stated, which the Eternal thy G-d hath allotted them etc.,⁠1 since for each portion below, [i.e., each nation on earth] there is a [counterpart] portion on high. And the meaning of the expression [He set the borders of the peoples] according to the number of the children of Israel2 is that the image of Jacob is inscribed in the Throne of Glory, this being a great secret. And the proof for this is For the portion of the Eternal is His people,⁠3 this being a great distinction which He hath not dealt so with any nation.⁠4 Therefore, he said, Do ye thus requite the Eternal, O foolish people and unwise?5 — a people that has fallen from its distinction because of its foolishness. And the meaning of the expression thy Father that hath gotten thee6 is, that He created you for His honor and taught you, as he explains, as a father does for his son.⁠" Thus far is the language of Rabbi Abraham ibn Ezra. The words of a wise man's mouth are gracious.⁠7
If so, the meaning of Remember the days of old8 is that they apply their hearts to remember the six days of Creation, the good He did them at the time of the formation [of the nations], as he goes on to say When the Most High gave to the nations their inheritance etc.⁠9 Consider the years of many generations10 — that they contemplate in order to know what was done for them during the generations since the Divine Presence dwelled among them, as he proceeds to tell: He found him in a desert land etc.⁠11
Now, Rashi commented: "He found him in a desert land.⁠12 He found them [the people of Israel] to be faithful to Him in the desert land when they accepted upon themselves His Torah, His Sovereignty, and His yoke — something that the children of Esau and Ishmael did not do. And in the waste, a howling wilderness13 — a land of drought and desolation, a place of the jackals' and ostriches' cry. Even there they continued their faith [in Him] and did not say to Moses, 'How can we go out into the wilderness?'" But this is not the purport of the chapter, for Scripture [here] reproves Israel, mentioning the favors which G-d did for them — and they requited them [the favors] with evil instead of good.
1. Above, 4:19.
2. (8).
3. (9).
4. Psalms 147:20.
5. (6).
6. (6).
7. Ecclesiastes 10:12. Ramban thus gives his approbation to Ibn Ezra's words.
8. In (7) before us.
9. (8).
10. In (7) before us.
11. (10).
12. (10).
13. (10).
זכור ימות עולם – יאמר תנו לב לזכור מזמן הבריאה הטובה שעשה עמכם בעת היצירה, זהו שאמר בהנחל עליון גוים.
בינו שנות דור ודור – כלומר שיבינו מה שנעשה בדורות משעה ששרתה שכינה בהם, זהו שאמר ימצאהו בארץ מדבר. ומלת יצב מקור, כמו להציב, וכן (ירמיהו א) לא ידעתי דבר, ויהיה באור הכתוב, כשהקב״ה הנחיל את האומות וכשהפריד אותם ללשונותם, כענין שכתוב בתולדות שיצאו מנח (בראשית י׳:ל״ב) ומאלה נפרדו הגוים, ותמצא באותה פרשה בתולדות ההם שבעים איש לרמוז על שבעים אומות שעתידין לצאת מהם, ועל כן יבאר הכתוב כי כשהפריד הקב״ה הלשונות להציב גבולות העמים שהן שבעים, למספר בני ישראל יורדי מצרים שהיו שבעים נפש לא בחר מכולן אלא ישראל שהבדילו לחלקו, זהו כי חלק ה׳ עמו. ויש שפירשו גבולות עמים, הם אלכסוני העולם שהם י״ב, ממונים עליהם י״ב מזלות למספר בני ישראל, כלומר י״ב שבטי ישראל, וסמך לו מיד כי חלק ה׳ עמו, לא חלק הכוכבים והמזלות. ובפסוק זה מפורש כי אין ישראל תחת ממשלת הכוכבים והמזלות אבל הם למעלה מהם, והמעלה הזאת לא זכתה שום אומה אליה ולא עשה כן לכל גוי.
זכור ימות עולם, "Remember the days of yore;⁠" Moses asks the people to remember all the good God had done for the Jewish people ever since the creation; i.e. בהנחל עליון גוים, "when the Supreme One gave as inheritance to the nations, etc.⁠"
בינו שנות דור ודור, "understand the years of generation after generation.⁠" They should understand what occurred ever since the Shechinah made its home within them. This is reflected in ימצאהו בארץ מדבר, "when He found it (the people) in a land of desolation.⁠" The word יצב in יצב גבולות עמים, is to be understood as an infinitive (see Ibn Ezra) similar in meaning to the word להציב. We find the word דבר, i.e. dabber, also used as an infinitive in לא ידעתי דבר (Jeremiah 1,8). The meaning of the full verse then is: "when God assigned to the various nations lands as their respective inheritance, and when He separated their languages, as described about the descendants of Noach in Genesis chapter 11, etc.⁠" You will find that in that chapter 70 descendants of Noach are listed. These are the founders of the 70 nations the sages always speak of. You will reflect on the fact that when your patriarch Yaakov descended to Egypt his clan comprised 70 members born to him or his children. God did not select for His own inheritance more than these 70 people whom He set apart to become His people. This is the meaning of the words כי חלק ה' עמו, "for Hashem's portion is His people" (verse 9).
Some commentators explain the words גבולות עמים which we translated as "the nations' boundaries" to mean instead: "the diagonal lines assigned to the world,⁠" i.e. the division of the globe into 12 areas governed by different constellations. The words: "for His people are God's share,⁠" would then refer to the fact that the fate of the Jewish people is not governed by such constellations, but that God personally decides on the fates of individual Jews. This verse then would be the clearest proof that the fates of the Jewish people are not subject to the influences of the stars but are decided by higher forces. No other nation has achieved such a status, as is spelled out by David in Psalms 147,20: "He did not do so for any other nation.⁠"
זכור ימות עולם – עתה מזכיר והולך החסדים שעשה הקב״ה עם ישראל.
בינו שנות דור ודור. כי קודם שהיו ישראל תקן להם מקום.
זכור ימות עולם – עתה מזכיר והולך החסדים שעשה הקב״ה עם ישראל.
בינו שנות דור ודור – כי קודם שהיו בעולם הייתי מתקן להם מקום בכל דור ודור כדמפרש ואזיל.
זכור ימות עולם, "remember the days of old;⁠" now Moses begins to list the many acts of kindness G–d had performed for His people;
בינו שנות דור ודור, "reflect with intelligence about the years of many generations.⁠" I, G–d, had provided for this nation long before they came into existence as a nation.⁠" The details will be explained in the following verses.
זכור ימות עולם – עתה מזכיר והולך החסדים שעשה הקב״ה עם ישראל בינו שנות דור ודור כי קודם שהיו בעולם הייתי מתקן להם מקום בכל דור ודור כדמסיק ואזיל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(ז-ח) שאל אביך ויגדך זקניך – הרי ג׳ דורות. וסמיך ליה בהנחל – לומר כל שהוא, ובנו, ובן בנו, ת״ח. הרי היא לו כנחלה שאין לו הפסק.
זכור – שלא תמרוד בשם יתעלה הימים הקדומים.
בינו שנות דור ודור – מהדורות הקודמים.
שאל דבר זה אל מנהיגך והוא הנביא ויגד לך האמת. או שאל לך חכמיך ויאמרו לך – האמת לפי מה שנודע אליהם מצד הנביא.
שאל אביך ויגדך – מפני שמה שזכר זאת ההגדה הם ענינים נעלמים והמושג בהם בחוש לא הצטרכו לשאול לאחרים כי הם בעצמם ראו זה כמו שיתבאר מהנמשך הנה יהיה הרצון באביך בזה המקום המנהיג והוא הנביא כאמרו והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו.
ולזה אמר אחריו זקניך ויאמרו לך – שהם החכמים והזקנים והנה המנהיג יקרא אב כאמרו וישימני לאב לפרעה.
ואחר שזכר משה אדוננו אלו הדברים הארבעה ביאר הכרחיותן ואמר זכור ימות עולם וגו׳ והכוונה אם תזכור ימות עולם היותם סובבים תמיד על מספר שבעה ימי השבוע בהסכמת כל האומות והלשונות אשר מזה יתאמת כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת תדע בלי ספק כי הוא אביך כי הממציא והמהוה סבותיך הוא המציא אותך בלי ספק. ואם תבין בשנות דור ודור לדעת מי הוא זה אשר קדם שטרו לשטרו של יוצר בראשית או שהחזיק בקנינו תחלה תכיר ותרא׳ כי הוא קנך ואין מערער ומפקפק. ואם תרצה לאמת שהוא לבדו אשר עשאך בעצם וראשונה בכוונה מכוונת הרמוזה אליך ולא אביך זה ילדך שאל אביך ויגדך כי הוא לא כיון בך בעצמך אבל שקרה מקרהו שיצאת אל המציאות ע״י התעסקותו כי אם תשאלהו למה היה בנך יפה או מכוער וכדומה ישיבך כך רצה האל. ועל הרביעי אמר זקניך ויאמרו לך כי הם אשר יעידו ויגידו אליך שאין כח בשום הישרה נמוסית להעמיד ולקיים אותך קיום אמיתי נפשיי כי אם בהישרתו ובהנהגתו אשר עמך אשר בה תוכל לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ולשבת בעריהם ובבתיהם במעלה וכבוד קיום תמידי אם לא תהרוס מצבך:
1ויתכן שרמז בכאן אל ארבעה מיני המופת הראשונים מהי״ג שזכר החכם בהגיונות שמכחם יתברר ויתלבן אמתת כל דבר לפי ענינו. ועל המוחשות אמר זכור ימות עולם כי אין דבר יותר מוחש מהימים אשר לפנינו לברר שהעולם מחודש כמו שאמרנו. ועל המושכלות הראשונות אמר בינו שנות דור ודור וזה כי מושכל ראשון הוא שהכל גדול מהחלק ואם יניחו העולם קדמון הנה על כרחם יודו שחלק הזמן שוה לכלו מפני שחלקי הבלתי בעל תכלית חוייב שיהיו בלתי בעל תכלית וגם כן יתחייב שישוה מספר התנועות המאוחרות אל המהירות והוא מופת חותך על החדוש אצל המדברים כמ״ש הרב המורה פרק ע״ג חלק ראשון ולזה אמר השכילו כמו שכל פשוט אצל שנות דור ודור ותדעו האמת. ועל המקובלות אמר שאל אביך ויגדך. ועל המפורסמות זקניך ויאמרו לך שעל כל פנים אין להביא ראי׳ בהם רק מזקני הדור ומבניהם. ואיך שיהי׳ היתה הכוונה לברר להם איך הוא יתעל׳ אביהם האמתי והעצמי בכל תנאיו. ואמנם הסכים בזה התואר רצוני בשהוא אביהם העצמיי ואשר יושלמו בו כל התנאים הנזכרים להורות על ענין ההשגחה אשר תבא ממנו יתע׳ עליהם היותה היותר שלימה ובכוונה אליהם בעצם וראשונ׳ לא מצד מה שימשך מהסדור הכולל הטבעי הנוהג כפי מנהגו מבלי שום כוונה אל המונהגים אלא כמו השגחת האב על בניו שהיא בהשקפה אליהם בעצם וראשונה. וכמו שאמר במדרש בפרשת ואתחנן ואיתיה נמי בסנהדרין (ק״א.) כשחלה רבן יוחנן בן זכאי נכנסו חכמים אצלו ואלו הן ר׳ טרפון ור׳ יהושע ור׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא נענה ר׳ טרפון ואמר רבינו טוב אתה לישראל מטפה של גשמים שטפה של גשמים בעולם הזה ואתה בעולם הזה ובעולם הבא. נענה ר׳ יהושע ואמר רבינו טוב אתה לישראל מגלגל חמה שגלגל חמה בעולם הזה ואתה בעולם הזה ובעולם הבא נענה ר׳ אלעזר בן עזריה ואמר טוב אתה לישראל מאב ואם שאלו אב ואם בעולם הזה ואתה בעולם הזה ובבא. נענה ר׳ עקיבא אמר חביבין יסורין כו׳.
2הלא תרא׳ שטפה של גשמים תועלתה טבעית אינה מלאכותיית ויורה שיגיע מתועלת המלמד בשהוא יהיה לו התחלה וסבה בעבורה יתנועע האדם אל שלימותו והוא מה שכוונו בכאן משה כשאמר יערוף כמטר לקחי וגו׳ אלא שדקדק בפרטי תועלותיו ור׳ יהושע אמר כי לא זו בלבד תמצא אל החכם אבל שהוא ג״כ המניע אותם בתנוע׳ חזקה מספקת אל שיוציאו כחם זה אל הפועל כגלגל חמה זה שמניע היסודות ומכינם לקבל הצורות כמאמר החכם האדם יולידהו האדם והשמש. אמנם ר׳ אלעזר בן עזריה הוסיף ואמר שאין שלמות החכם המלמד חכמה ודעת את העם דומה אל השלמות המגיע בהויות מהנעת השמש לפי שהנעת השמש אותם אינה בכוונה כמו שאמר החכם בסוף המאמר השני מאלהיות אמר והוא שהאור יחוייב מעצמות השמש בטבע גמור מבלי שיהיה לשמש ידיעה וספור בהנעתו והוא מסכים בזה למה שאמר בספר ההפלה שאינו ברור שהם חיים משכילים ואף כי ישכיל וידע לא יהיה לו רק כוונה כוללת אמנם הכוונה אל החכם היא אל הענינים החלקיים והפרטיים ואל שלמות כל אחד ואחד מהמקבלים כהשקפת האב והאם על הבנים שאוהבים אותם בכל פרטיה׳ ופרטי פרטיהם ואל זה הענין בעצמו כוון בכאן באומרו הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך אלא שהפליג בהבדל הגדול אשר בין הכרתו והשקפתו בזה מכל שאר האבות על דרך שנתבאר. רבי עקיבא פנה אל ענין אחר שאינו מענין הראשונים ולא מדרכם ומבואר הוא שהתועלות המגיעות ממנו יראה הם מועילות לעולם הזה והבא ק״ו מהמלמד השלם ההוא ע״ה.
1. ויתכן עתה רוצה לבאר הכ׳ באופן אחר ותוכן דעתו הוא, כי הנה ידוע כי חכמי ההגיון אמרו (עיין מלות הגיון שער ח׳) כי יש ד׳ מיני משפטים אשר לא נצטרך ראייה על אמתתם המבוארת מעצמה, הא׳ המוחשים ר״ל אותן ההשגות אשר אמתתם נכיר ונרגיש ע״י חושנו, כידיעתנו ד״מ שדבר זה אשר נראה, מראהו שחור או לבן, הב׳ המושכלות הראשונות הנודעות לכל אדם הבריא בשכלו בעבור שהן מוטבעות בקרבו מיום עמדו על דעתו, כידיעתנו ד״מ שהכל גדול מן החלק ממנו, הג׳ המקובלות לנו מאבותינו אשר עדותם נאמנה לנו מאוד, כי ידיעתנו ד״מ עפ״י סיפורי אבותנו הנאמנים לנו, כי אומתנו הישראלית היתה יושבת זמן רב בארץ שלוה ושקטה ומוצלחת בעושר ונכסים, עד שגורשו משם ביד חזקה בשנת רנ״ב לאלף הששי, הד׳ המפורסמות ד״מ ״היות גילוי הערוה דבר מגונה״ הוא מפורסם אצל כל בני אדם בעלי מדע והשכל, אבל ״היות גילוי הראש לפני מלך ושר או איש נכבד דבר מגונה״ מפורסם רק אצל בני קדם, כמו שכיסוי הראש בפני מלך ושרים מגונה אצל יושבי אייראפא, ומעתה יאמר הרב ז״ל כי היות הי״ת הבורא והממציא כל, הוא ״אמת מוחש״ אחרי שאנו רואים ושומעים כל בני אדם מונים ימי השבוע רק עד שבעה להורות בזה על חידוש העולם מאת הי״ת בששה ימים והשביתה בשביעי, ועליו רומז מאמר הכתוב ״זכור ימות עולם,⁠״ והוא אמת גם מצד המושכל הראשון, כי אלו היה העולם קדמון היה ג״כ בלי תכלית וא״כ היה חלק זמן היותו, ד״מ משנת תר״ח עד בלי תכלית ג״כ מספר בלי תכלית, השוה אל כל זמן היותו שהוא מעולם בלי תכלית, עד עולם בלי תכלית, והיה לפ״ז החלק שוה אל הכל, מה שהוא מתנגד אל המושכל הראשון שהבאנו למעלה שהכל גדול מהחלק ממנו (עיין מזה גם בחובות הלבבות שער היחוד פרק ה׳ ד״ה וברור ההקדמה השניה,) וע״ז רומז מאמר הכתוב ״בינו שנות דור ודור״ והוא גם אמת מקובל, כי גם מאבותיהם הקדושים היתה להם קבלה איש מפי איש עד אדה״ר, כי בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ועליו רומז מאמר הכתוב ״שאל אביך ויגדך׳״ ואמת זה היה מפורסם בימי משה בין כל זקני האומה הישראלית ונכבדיה, ועליו רומז מאמר הכתוב ״זקיניך ויאמרו לך״.
2. הלא תראה וכו׳. הנה בשם ״סיבה טבעית״ יקרא אותו הדבר אשר יסבב כי יבוא ויהיה מאליו על ידו דבר אחר המסובב ממנו עפ״י חקי הטבע. כצמיחת הזרע בשדה אשר כולה משקה, אשר תעשה מאיליה מבלי שום הכרחה לזה מהמים הנבלעים בתוכה, ובשם ״סיבה מלאכותית״ תקרא ד״מ מלאכת חרש עצים אשר יכריח בפעולתו את גלמי העץ אשר בידו לקבל צורת השלחן, הכסא או שאר צורה שירצה ועפי״ז תבין דבריו כי ר״ט דמה את החכם המלמד דעת לזולתו רק לטיפה של גשמים אשר היא סיבה טבעית לצמיחת הזרע והתבואה, כי גם החכם מסבב שיקנו תלמידיו חכמה והכשר דעת, ור׳ יושע הוסיף בשבחו באמרו שהוא דומה לגלגל חמה אשר יניע בכחו ותנועתו את ד׳ היסודות, ויכריחם לקבל צורות שונות, כמו שאמר החוקר שסיבות הוית נוף האדם עפ״י ה׳ הן ״האדם״ ר״ל האב המוליד אותו ״והשמש״ המכין את חמרו, כן יכריח גם החכם את תלמידיו לחשוב גם הם מעצמם מחשבות ודעות שונות, וראב״ע הפליג עוד יותר בשבחו, באמרו שלא לבד ידמה אל השמש, אשר, אף אם נאמר כדעת הקדמונים שיש לה נפש משכלת, בכל זאת אין לה כונה מיוחדת בפועולותיה אל האישים הפרטיים המקבלים אותן, אבל החכם דומה בהשקפתו הפרטית על כל אחד מתלמדיו, לאב ואם המשקיפים בגידולם וחנוכם על כל אחד מבניהם בעין השגחתם הפרטית, ושלשת חכמים אלה שוים בזה, כי יש יתרון ומעלה לפעולת החכם מפעולת כל אחד משלשה אלה, כי כולם פועלים רק בעולם הזה ר״ל בבחינה גופנית, והחכם פועל לעולם הבא ר״ל בבחינה שכלית ומוסרית.
דבר אחר לא נתתם לבבכם על שעבר בינו שנות דור ודור להבא שיש בידו להטיב לכם ולהנחילכם ימות המשי׳ והעולם הבא. אף לפי הפי׳ הזה צ״ל שהתימ׳ הוא על שני העניינים יחד על שיש בידו לפרוע מהם ועל הטובות שקבלו ממנו ולא היה להם לגמול רעה תחת טובה כדלעיל רק שלפי הפי׳ הראשון יהיה מאמר הלא הוא אביך קנך מורה על הטובות שעשה להם ומאמר זכור ימות עולם מורה על שיש בידו ליפרע ממכעיסיו ולפי הפי׳ הזה יהי מאמר הלא הוא אביך ומאמר זכור ימות עולם שניה׳ יחד מורים על הטובות רק שהראשון מור׳ על הטובות שעשה להם והשני מורה על הטובות שעתיד לעשות להם ונשאר מאמר בהנחל עליון גוים שפירושו כשהנחיל הקב״ה למכעיסיו את חלק נחלחן הציפן ושטפן במבול שהיה מורה על שיש בידו לפרוע מהם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ז-י) ולפי שזכר ד׳ החסדים האלה ברמז בא לבארם בשירה ולהוכיחם אחד לאחד, ואמר כנגד הראשון מהבריאה החדש׳ זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, רוצה לומר זכור ימות העולם כמה הם שהעולם היום ההוא היה קרוב לששי׳ וחמש מאות שנה שנברא והמנין הזה מהשנים לא בא כי אם מהשרש האמתי והוא היות העולם מחודש ולכן נמנה העולם בימותיו מהיום שבו נברא, וכמו שזכר החבר לכוזר במאמר א׳. ועוד נתן ראיה אחרת על זה והוא שנות דור ודור, רוצה לומר התחלפות שנות החיים כפי הדורות. הלא ידעת אם לא שמעת כי בדור אדם חיו האנשי׳ תתק״ל שנה, ובדור שם בן נח חיו ת״ר שנה, ובדור הפלגה חיו ש״ל שנה, ובדור אברהם חיו קע״ה שנה, ומשה אדוננו חיה ק״כ שנה, והנה התחלפות הדורות האלה מורה גם כן על חדוש העולם ושהיה לדבר התחל׳ וכפי מה שנתרחקו מאותה התחל׳ היו החיים יותר קצרים. הנה בזה אמת והוכיח ענין הבריא׳ והיותו יתבר׳ אב בורא שהוא החסד הראשון.
ועל החסד הב׳ מיציאת מצרים שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, רוצה לומר אתם לא ראיתם היציא׳ ממצרים אבל אבותיכם יוכלו להגיד שעבדים היו שמה ושהשם יתברך הוציאם משם בכחו הגדול ואם מתו אבותיכם היום גם עתה עמכם הזקנים יהושע וכלב שהיו מיוצאי מצרים והם יאמרו לך זה עצמו, וזהו זקניך ויאמרו לך וזהו החסד הב׳.
ואמנם לענין מתן תורה אמר בהנחל עליון גוים וגו׳, כי חלק ה׳ עמו, ימצאהו בארץ מדבר. ופירושו שלא בחר השם יתברך בישראל לתת להם תורתו מהיותם רבים ואוכלוסי׳ עצומים כי כאשר בחר בהם ברדתם מצרים היו ע׳ נפש בלבד וכבר היו להקדוש ברוך הוא בעולמו ע׳ אומות כי היו האומות מספר אישיהם, והוא ע״ד (פרשת ואתחנן) לא מרובכם מכל העמים חשק ה׳ בכם כי אתם המעט מכל העמים. וזה אמרו בהנחל עליון גוים רוצה לומר כאשר הנחיל את הארץ לאומות בהפרידו לבני אדם, וכשבנו את המגדל והפרידם ובלבל לשונם, הציב גבולות העמים למספר בני ישראל שהיו ע׳ נפש ברדת׳ מצרימה וכן היו העמי׳ ע׳ אומות. והוא ממה שיורה שאתם המעט מכל העמים אשר בחר בכם לפי שחלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו רוצה לומר שנפל ישראל בחלקו של הקדוש ברוך הוא ויעקב היה חבל נחלתו מיוחד להנהגתו. וכמו שאחז״ל (חולין צ״א) יעקב אבינו חקוק בכסא הכבוד שרצו בו זה הענין בעצמו וזה היה במעמד הר סיני כי שם היה ה׳ להם לאלהים והם היו חבל נחלתו.
ובתהו יליל ישימון יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו, שחבבם במדבר בהיות׳ בסיני בדברות, ובענני הכבוד. ונתן להם הבינה שהיא התורה, ובזה הבדילם מכל העמים, וזהו ה׳ בדד ינחנו וגו׳, ומשם ואילך נשארו מיוחדי׳ להנהגתו האלהית בפרט. הרי לך שביאר בזה החסד הג׳.
ואמנם החסד הד׳ מירושת הארץ ביארו באמרו ירכיבהו על במתי ארץ וגו׳ ויתר הפסוקים, הנה בחלק החסדים הזה ביאר ארבעה המה החסדים שזכר אביך בבריאה חדשה קנך ביציאת מצרים, עשך במתן תור׳, ויכוננך בירושת הארץ והותר הספק החמישי:
ואפשר לפרש עוד בהנחל עליון גוים וגו׳, שבהנחל השם את הגוים בכל הארץ בהפרידו בני אדם כמו שאמר (פרשת נח) מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם הנה אז הציב ה׳ גבולות העמים שהיא ארץ השבעה עממים שתהי׳ הארץ ההיא ירושה למספר בני ישראל. ובזה מההוראה הגדולה על אהבתו יתברך את העם הזה כי מיום שחלק הארצות לגויי העולם הציב הארץ הקדושה והנבחרת ההיא לישראל, והיה זה לפי שחלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו. ובעבור שיהיו מושגחים ממנו ובפרט הנחילם הארץ היותר מוכנת לזה והיה כל כך מאהבתו אותם עד שימצאם בארץ מדבר, ועם כל זה יסובבנהו יבוננהו. וענין זה המאמר ההוא כי עם היות שהשגחה האלהית תדבק במציאות כפי ערך המקבלים, הנה יש קצת ארצות יותר מוכנות ועוזרות לזה מזולתם להיותם חלק מחלק הישוב יותר מוכן להדבק בו ההשגח׳ משאר החלקים. כמו שזכר הפלוסוף שהגלגל הקשר היותר אמיץ וחזק שיש לו עם המניע אותו בעגול הגדול האוזר אותו אשר הוא באמצע ברחב שוה מקטביו. וגם בעגול הזה ימצאו מקומות יהי׳ אחד ההם יותר מוכן להראות בו פעל הנבדל והוא מקום הככב כי שם ימצא באמת היחס היותר מזה והקשר היותר נראה בנבדל. ככה מהישוב בכללו נתיחד חלק ממנו מיוחס ומסוגל להראות מפעלי האלהות והיא הארץ הקדושה ונתיחד עוד חלק ממנה והוא ההר חמד אלהים לשבתו המקום אשר בחר ה׳ לשכן שמו שם. אשר הוא לכל הישוב בערך מקום הככב בגלגל ביתר שאת ומעלה לפי שהמקום הזה נקשר בקשר אמיץ בדבקות אמיץ אלהי וההשגחה הפרטית בלי אמצעי תלין בו, מה שלא יהיה בשאר הארצות. וכמו שארץ ישראל יותר מוכנת להדבק בה ההשגח׳ הפרטית האלהית מזולתה ככה המדבר היא הארץ היותר מטעה ובלתי ראויה אליו שמצדה תמנע זה. ומפני זה אמר משה רבינו בפרש׳ עקב המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו׳, המאכילך מן במדבר וגו׳ להגיד שהי׳ החסד משני צדדים ובחינות, מצד עצמו ומצד המקום שנעשה בו שהיה בלתי מוכן לקבלו. על כן אמר כאן ימצאהו בארץ מדבר רוצה לומר שמצא הקב״ה את עמו במדבר לא שהיתה התחלת מציאתו אותו שמה כי במצרים היה אבל בהיות שמצאם בארץ מדבר ארץ מלאה גלולים ומונעת הדבקות האלהי וההשגחה הפרטית מחסדי השם ששם נתן להם את התורה. וזהו יסובבנהו יבוננהו יצרנהו וגו׳, רוצ׳ לומר יסובבנהו בהשגחתו יבוננהו בתורתו ומצותיו שנתן להם והשכילם. יצרנהו כאישון עינו רוצה לומר שהציל את העם מהפגעים המעותדים במדבר נחש שרף ועקרב וצמאון ומלחמת האויבים כמו שיצור האדם אישון עינו.
והרלב״ג פי׳ ימצאהו בארץ מדבר שישראל מצא את ה׳ ונתדבק בו בהיותם במדבר וקבלו תורתו על הר סיני ושהיה הקב״ה רוצ׳ להביאם מיד אל הארץ, אם לא בעבור תוהו יליל ישימון, רוצ׳ לומר צעקתם ותלונותם על דבר המרגלים והיללה שעשה שם בישימון ושממות לב בלי סבה עצמית. לכן אחרם במדבר מ׳ שנה ולא הוליכם בדרך ישרה אבל יסובבנהו שעשה שיסובבו את הר שעיר כל הזמן הארוך אשר סבבו אותו ובזה הזמן יבוננהו להשכילם בינה מפלאות תמים כמו שאמר (פרשת עקב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלהיך במדבר זה מ׳ שנה והיה סוף המאמר למען הודיעך וגו׳. ועם היות שנתאחרו כל כך במדבר הנה נשמרו מכל הפגעים בחמלת ה׳ עליהם וזהו: יצרנהוא כאישון עינו רוצ׳ לומר כמו שיצר הקב״ה עיניו של אדם בהשגח׳ כוללת במה שהמציא עליו מן הלחיות והכתנות והעפעפים וכל זה לתכלית שמירתו. זהו פירש הרב בכללות כונתו.
א. כן בפסוק. בדפוס סביונטה: ״יצרהו״. בדפוסים מאוחרים: ״ינצרהו״.
זכר ימות עולם – אחר שהשלים הקדמת השירה, אשר בה הודיע שהמכוון ממנו הוא להגיד צדקת האל יתעלה, שהוא ״אל אמונה״ להיטיב לישראל, וברך ולא ישיבנה, ואין עול במדת דינו נגדם, הואיל משה באר (ע״פ דברים א׳:ה׳) זה בהגדת העבר והעתיד, להודיע:
ראשונה, כמה היתה כוונת האל יתברך להשיג זה התכלית בכל המין האנושי ב״ימות עולם״ ו״בשנות דור ודור״, ואיך כשלא עלה זה, הגדיל ה׳ לעשות להעלות את ישראל אל גרם המעלות, כאשר יעשה באחרית הימים עם השרידים אשר יקרא (ע״פ יואל ג׳:ה׳).
שנית, שנתן להם מקום נכון לעבדו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, והמה מרו ושלמו רעה תחת טובה. ומי שהחטיא כוונתו עם כל אלה אין ספק שהוא ראוי לעונש נמרץ.
שלישית, שבגודל עונם נפלו במכמורי רשעים, והיו ראויים לכליון חרוץ, לולי חלול ה׳ שמנע מזה.
רביעית, הודיע סבה אשר בגללה תהיה להם גאולה באחרית הימים.
חמישית, הודיע אופן הגאולה ונקמת האל יתברך נגד צרי עמו. והם חלקי פרשת ״האזינו״ שזכרו ז״ל ונתנו בהם סימנים: הזי״ו ל״ך. אמר אם כן: ״זכר ימות עולם״, ותבין דרכי טובו, וכמה כיון להיטיב למין האנושי בכלל, כשתזכור ראשונה מה שהיטיב לאדם הראשון בתחלת ימי עולם, ״ויניחהו בגן עדן״, והוא קלקל ענינו. בינו שנות דור ודור, ותבין שנית כמה היטיב לדורות, והם השחיתו עד המבול, וכן שלישית מן המבול עד הפלגה, והם קלקלו.
זכור ימות עולם, After concluding the introductory section of his poem, during the course of which he announced that it was his purpose to proclaim the perfect righteousness of the Lord God, Who has proven a loyal God showering goodness upon the people of Israel, and Who would not reverse a blessing once bestowed, Moses begins to discuss Israel’s past and future.
First, Moses reminds the people that God had originally hoped to bestow a brilliant future for all of mankind, i.e. ימות עולם, He had hoped that history would develop in that direction. When this failed to happen, שנות דור ודור, during the years of one generation after another, God decided on His pilot project the Jewish people and He raised them to an elevated position among the nations. This is basically what He will do at the end of “history,”a
Second, God had provided the people with optimum conditions to serve Him joyfully while they enjoyed all the material advantages that life on earth has to offer. He gave them a beautiful country, one flowing with milk and honey, to do this in. Instead, they rebelled and repaid good with evil. There can be no question that the people responsible for frustrating God’s master plan deserve to be severely punished for this.
Third, due to the serious nature of their sin they deserve to be wiped out completely. If it were not for the desecration of the Lord’s name that would be a by-product of the destruction of His chosen people, nothing would have prevented God from administering this punishment.
Fourth, Moses reveals the reason why the redemption of the Jewish people will occur at the end of what we call “history,’ באחרית היים.
Fifth, Moses elaborates somewhat on the nature of this redemption and the retribution God will wreak at that time on the other nations of the world. The nations will primarily be punished for what they did to the Jewish people throughout history. These then are the five sections into which the portion of Haazinu is divided, our sages having given us an easy way of reminding ourselves of this division by calling the portion הזי'ו ל'ך. (Rosh Hashanah 31) Moses therefore commences with the words: זכור ימות עולם, “study history and thereby learn to recognize how much God had endeavoured to shower good upon you, starting already with first man whom He transferred to Gan Eden, the most exclusive environment on earth.
בינו שנות דור ודור, you will then understand what amount of goodness God “squandered” on successive generations who did not deserve it. These generations of mankind, instead of appreciating it, did their best to ruin the universe until God was forced to put an end to them by bringing on the deluge.
a. history is perceived as a period of education for the people filling or making a brief appearance on the stage of history.
(ז-ט) [הזי״ו ל״ך – הקדמה לאות זיי״ן]:
והתחיל להוכיחם על הנסיונות שעשה הקב״ה עם המין בכלל, ואחר כך עם חלק המין, לעשותם כולם קדושים וסגולתו, ולעולם אם סידרם לטובה – השחיתו התעיבו כוונתו, והוא היה חוזר בכל פעם ופעם לתקן מעוות – והם בכל פעם הוסיפו סרה. ויוכיחם עוד על העתיד לעשות ואיכה הם יכעיסוהו, ויודיע מה שיהיה מצטרך לעשות אחר כל הדברים האלה.
והתחיל מתיקון אדם הראשון ואמר, זכור ימות עולם – שהוא עת אדם הראשון, בינו שנות דוד ודור – שהוא ימי המבול וימי הפלגה. ואמר שאל אביך ויגדך – בקבלה, זקינך – שהם חכמיך, ויאמרו לך הסברא, כי בהנחל עליון גוים אחר המבול, בהפרידו בני אדם – יצב גבולות עמים בשביל מספר בני ישראל.
׳מספר׳ – היינו מעט, כמו (איוב יד ה) ׳והיו ימיו מספר׳1. ר״ל, הנחיל גוים והציב גבולות עמים בשביל מעט מישראל שהיו האבות.
וכל כך למה עשה, יען כי חלק ה׳ עמו, כי כל חלק הקב״ה בעולמו אינו אלא ׳עמו׳ הנפנים אליו, ומ׳עמו׳ לא נמצא רק יעקב חבל נחלתו.
ותלה הדבר ב׳יעקב׳ שהיה מיטתו שלימה (ויק״ר לו ה), והיה דור שלישי לעובדי ה׳ באהבה2, דאז בוודאי הוי חזקה:
1. ׳אם חרוצים ימיו מספר׳, ובפירוש רבינו שם ׳שנתת זמן קצר מוגבל לחייו׳.
2. ראה הקדמת פירוש התורה ׳והחוט המשולש׳.
יְמוֹת: מל׳, וכ״כ הרמ״ה1 ז״ל. [ימות].
בינו שנות דֹר וָדֹר: כל דור באוריית׳ מל׳, בר מן ד׳ חסרי׳,⁠א תרי בעמלק2 מִדֹר דֹר, ודכוותייהו בינו שנות דֹר וָדֹר, וסימניך כל פשוט מל׳, וכל כפול חס׳, מהרמ״ה3 ז״ל. [דֹּר⁠־וָדֹר].
וְיַגֵדְךָ: בספרי׳ כ״י מדוייקי׳ ובדפו׳ ישן הגימ״ל בצירי. וכ״כ רב פעלים4, ובסמיכות זעירא ומלעיל וכנויים יוסב לסגול, ויגֶש לו5 ויאכל, ונשאר בצירי שאל אביך וְיַגֵדְךָ6. [וְיַגֵּדְךָ].
1. הרמ״ה: יו״ם.
2. בעמלק: שמ׳ יז טז.
3. מהרמ״ה: דו״ר.
4. רב פעלים: שער הפעלים, החלק השני, בנין הפעיל הכבד הנוסף מחסרי הפ״א נו״ן, 181 ע״ב.
5. ויגֶש לו: בר׳ כז כה.
6. שאל אביך וְיַגֵדְךָ: פסוקנו.
א. הערתו של נורצי זוקקת תיקון, שהרי יש היקרות נוספת שבה ׳דֹר׳ מוכפלת וחסרה: ׳וזה זכרי לדֹר דֹר׳ (שמ׳ ג טו). אכן הרמ״ה, אות הדל״ת, דף יו ע״א, לא כתב ד׳ חסרים, אלא ניסח אחרת את הכלל.
ד״א לא נתתם לבבכם על שעבר. ר״ל היה ראוי לכם לזכור ימות עולם, וכיון דלא עשיתם, לכל הפחות בינו שנות דור ודור להבא כו׳. והוצרך לפרש ד״א וכו׳ משום דלפי׳ ראשון קשה כפל לשון, דהא כבר נאמר זכור ימות עולם, וגם דור אנוש ודור המבול בכלל. לכן פי׳ ד״א. ולפי ד״א לחוד נמי קשה, כי אין שייך לומר לשון הבנה אדבר שאינו בעולם הזה, אלא בעה״ב אשר עין לא ראתה בלתי אלהים לבדו. לכן פי׳ גם טעם ראשון:
אלו החכמים. כי מלת זקן נוטריקון זה שקנה חכמה:
Another interpretation: You have not taken heed of the past. I.e. it would have been appropriate for you to remember the days [i.e., the history of] the world. Since you did not do so, at least "study the generational epochs" in the future, etc. Rashi has to give the alternative explanation because according to the first explanation it is difficult to understand the seemingly redundant language, for it already says "Remember world history,⁠" which includes the generation of Enosh and the generation of the Flood. Therefore Rashi gives an alternative explanation. The alternative explanation on its own is also difficult, for how does the term "study" relate to something that does not exist in this world, but only in the World to Come which "no eye has seen aside from Hashem alone" (cf. Yeshiva 64:3). Therefore Rashi also gives the first explanation.
This refers to the sages. Because the word זקן is an acronym for "one who has acquired wisdom.⁠"
זכור ימות עולם – אמר ד׳ חלוקות כנגד ד׳ דברים שאמר בפסוק שלפני זה, כנגד אומרו הלא הוא אביך שרמז בו שהוא הבורא אמר זכור ימות עולם שהם ששת ימי בראשית שם ימצא כי הוא היוצר הוא הבורא, וכנגד אומרו קנך שרמז ליציאת מצרים ושאר הטובות שבהם קנה אותנו אמר בינו שנות דור ודור שיתבונן במה שפעל ה׳ בשנים של ב׳ דורות שהם דור היוצא ממצרים ודור רביעי הנכנס לארץ ובהם יכיר מעשיו יתברך לעם ישראל שבהם קנך, וכנגד אומרו עשך שהוא תיקון עליון שפירושנו בו שנתן שכינתו בתוכנו וניבא אותנו אמר שאל אביך ויגדך אביך הם הנביאים, וכן פירשוה רבותינו ז״ל (ספרי), וכנגד ויכוננך שפירשנוה על הכנות עולם הבא אמר זקניך ויאמרו לך פירוש הם חכמי ישראל המכירים בהכנת הדבר והמושג לעולם הבא הם יאמרו לך.
זכר ימות עולם, "Remember the days of yore, etc.⁠" Moses again makes four divisions corresponding to the four divisions he made in the previous verse. Where he had spoken of "your father" in the previous verse, i.e. an allusion to God the Creator, he now says "remember the days of yore,⁠" i.e. the six days of creation. Those were the days in which God manifested Himself as extremely active. Corresponding to the words קנך, "the One Who owns you" in the previous verse, words which were meant to allude to the Exodus from Egypt and other acts of kindness by God for Israel, Moses now says בינו שנות דור ודור, that the Israelites should examine the happenings during the two generations in question, i.e the generation of the Exodus and the generation of Israelites who did enter the Holy Land. By reviewing these two periods in our history we can understand by what right God considers Himself as "owning" us. Concerning the word עשך, "who has made you,⁠" which Moses referred to in the previous verse, something we described as the supreme improvement God made in the condition of man (Israel) [since the sin in Gan Eden. Ed.] when He granted the Jewish people His presence on a regular basis, Moses now says שאל אביך ויגדך, "ask your father and he will tell you;⁠" the "father" in this case is a simile for the prophets whom God provided for us to consult with. Finally, concerning the fourth section of the previous verse, ויכננך, the automatic entrance card to our hereafter, Moses now says זקניך ויאמרו לך, "your elders and they will tell you.⁠" Moses refers to the scholars of the Jewish people who are familiar with the preparatory steps necessary to safeguard our entitlement to life in the hereafter.
זכר ימות עולם. בינו שנות דר ודר. שאל אביך – הזכיר ג׳ לשונות. זכר. בינו. שאל. ע״ד שאמר ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע. כי ג׳ דברים אלו מביאים לידי אמונה. ע״י ראיה. או ע״י שמיעה. או ע״י בינת לבו מעצמו. ולכן אמר ביחזקאל בצורת הבית ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וגו׳. וכן אמר ישעיה השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו. והוא נגד ג׳ חלקי התורה. שבכתב. ושבע״פ. וסודות התורה. לתורה שבכתב צריך עינים לראות. ולשבע״פ צריך אזנים לשמוע. ולסודות התורה צריך הבנת הלב חכם ומבין מדעתו. כמו שביארנו בפי׳ ישעו׳. ונגד ראיה. אמר זכר ימות עולם וגומר אשר ראו עיניך האותות והמופתים אשר עשה לעיניך. בינו שנות דר ודר. בבינת לבך. שאל אביך וגו׳. הם המקובלות ומפורסמות ומוחשות והוא בשמיעה. וכן אמר למעלה השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך. ואמר כאן זכר נגד פן תשכח אשר ראו עיניך. בינו. נגד ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. שאל אביך ויגדך זקניך וגו׳ נגד והודעתם לבניך ולבני בניך. והוא כנגד מוחא ולבא ופומא. זכירה במוחא ומתגלה ע״י העין לכן אמר זכר אל תשכח. בינה בלבא. לכן אמר בינו וכן ופן יסורו מלבבך. דעת בפומא. לכך נאמר שאל וכן והודעתם בפומא. והם חכמה בינה דעת. ודעת כולל שניהם חו״ב ולכך אמר והודעתם לבניך ולבני בניך. וכן אמר כאן שאל אביך ויגדך זקניך וגו׳. וכנגד עולם שנה ונפש. זכר ימות עולם. נגד עולם. בינו שנות דר ודר. נגד שנה. אביך וזקניך נגד נפש הכלול משנים. כי עולם ושנה הם זו״נ שנאמר זה שמי דוכרא לעלם. וזה זכרי נו״ק לדר דר כמו שכתוב מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור. וז״ש כאן זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר. וההבדל בין עולם לשנה והוא שהשנה היא בפרט והעולם הוא בכלל כי עולם הוא דוכרא כלל. ושנה הוא נו״ק פרט לכך נאמר ימות עולם. שנות דר ודר. בכפל כי הנו״ק כפולה מהזכר כו׳. ואין טפה יורדת מלמעלה עד שהתהום עולה טפיים כי בית קבול כפול לעול׳ ולכן אות ה״א של נקב׳ נחלק לשני׳ כי לשון רבוי של נקבו׳ הוא ו״ת כמו שנות והשרש שנה. וכן ימים ושנים הם א׳ זכר והב׳ נקיבה כמ״ש כי בי ירבו ימיך ושנות חיים ושלום יוסיפו לך ולא אמר ירבו ימותיך כי ימים זכר ושנים נקיבה. ולפי סדר הדורות כך הוא. זכר ימות עולם. זה משה. בינו שנות דר ודר. זה יהושע וזקנים אשר האריכו ימים בדור השני. והם שמשא וסיהרא כנגד עולם ושנה. שאל אביך. אלו הנביאים כמ״ש אבי אבי רכב ישראל. זקניך. אלו הזקנים שהם קודמים לנביאים כמ״ש משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים. ויגדך. ויאמרו לך. ההבדל שיש בין הגדה לאמירה. כי אמירה עיקרה בלב כמ״ש ויאמר אלהים יהי אור. אמרתי אני בלבי כי כשהלב מבין די באמירה כללית ולחכימא ברמיזה והגדה עיקרה בפה והוא בפרטות כמו דברי אגדות הבאים לפרש עומקי הפסוקים בפרטות וזהו שארז״ל חכם עדיף מנביא. ויש שני מיני נבואה א׳ בראיה. ב׳ בדבור כמ״ש כי לנביא היו׳ יקרא לפנים הראה. ונביא הוא מלשון ניב שפתי׳ שאומ׳ ע״פ הדיבו׳ כמ״ש ונתתי דברי בפיך ומכאן אתה יודע היכן הנביאי׳ וכו׳. ולכן חכם עדיף מנביא שרוא׳ את הנולד וזה שביקש דהע״ה ונביא לבב חכמ׳ שנראה בראיית הלב. ומה שנדבר יהיה בחכמ׳ כמ״ש פיה פתחה בחכמ׳ וכמשרז״ל (מגיל׳ דף י״ד ע״ב) שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין והן מדריגת הזקנים והנביאים לכן אמר שאל אביך כי בשאלה כולל שניהם. ויגדך. אלו הנביאים שיגידו לך בפרטות שהנביאים מבינים פרטי הענינים. זקניך. אלו הרואים. ויאמרו לך הוא ברמיזה ואמר בתחיל׳ ויגדך ואח״כ ויאמרו לך כמ״ש לעול׳ ילמד אדם בתחיל׳ והוא בדיבור ואח״כ יהגה הוא בלב.
ע״ד הרמז
ויגדך זקניך – הוא שם הששי שהוא לשון למודים. שאל. שם השילוב. אביך. זה חשבון האור. ויאמרו. מ״ט שערי בינה עם הפנים לך. שער החמשים. אביך. ו״ק מס״ג. זקניך. ו״ק מתרע״ד.
זכר ימות עולם – היה לך לזכור ימים מקדם, ולהבין את כל מה שעשה לישראל בדורות הקודמים, ואם לא ידעת, שאל את אביך וזקניך, כי הם יודעים ומבינים:
זכר ימות עולם וגו׳ – פרקי זמן קבועים – יום, שנה – קרויים בלשון רבים ״ימים״, ״שנים״; ואילו לשון רבים נקבה – ״ימות״, ״שנות״ – מורה בדרך כלל על פרקי זמן שאינם קבועים.
כאן נאמר: ״זכר ימות עולם״; ולא רק זאת אלא ״בינו״: רדו לעומק משמעותם, נסו להבין את הקשרים בין הדורות הבאים זה אחר זה – דור אדם, דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה. עקבו אחר שלבי התפתחות המין האנושי. ואחר כך, ״שאל אביך״: שאל את אביך על ההיסטוריה שלך (שראשיתה נעוצה בדור הפלגה [כנרמז בפסוק ח]); ״ויגדך״: הוא יציג לך אותה כפי שהיא חיה בזיכרונו; ״זקניך ויאמרו לך״: זקניך שקנו חכמה ובינה יפרשו לך את ההיסטוריה שלך; הם יבארו לך את מוצאך ואת ייעודך ההיסטורי בהקשר לחטאים ולשלבי החינוך של הדורות הקודמים.
[ז] זכר ימות עולם – הטובות שעברו לך ממנו בהתחלת מציאותך להיות לגוי:
בינו שנות דור ודור – מה שמתמיד עוד בהשתלשלות הדורות (זה נגד הוא עשך ויכוננך):
שאל אביך ויגדך מצד הקבלה והספור, זקניך שראו כ״ז בעיניהם ויאמרו לך:
זכור ימות עולם – עד כאן הקדמה אל דברי השירה, ועתה יתחיל בדברי השירה ויוכיח במופת מסדר הבריאה ומסדר השתלשלות הדורות שישראל המה עם סגלתו:
זכור ימות עולם – המה ששת ימי הבריאה, ותראה שכל מה שחומרו חזק וצורתו חלש, נברא ראשון ראשון, וכל מה שצורתו חזק וחומרו חלש נברא אחרון אחרון עד שהאדם שהוא בעולם השפל הסגולה והלב והתכלית נברא אחרון וכן בינו שנות דור ודור. התבוננו גם בהשתלשלות הדורות, ותראו ג״כ כי העשרה דורות שמאדם עד נח היו חזקי החומר (שחיה כל אחד קרוב לאלף שנים) וחולשי הצורה עד שמחה ה׳ אותם עם כל היקום ולא השאיר רק נח ובניו שהיו הלב והסגולה מהדורות האלו, ומנח עד אברהם היה ג״כ עשרה דורות, והיו בערך הראשונים חולשי החומר (כאשר נראה שנתמעטו ימי חייהם) אבל חזקי הצורה מהראשונים עד שהיו גדורים באיזה ענינים, והלב והסגולה מהם, היה אברהם. הלא להבין מזה, כי התכלית יבוא לעולם באחרונה, וא״כ שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך שנתאחרו ישראל מלהיות לעם (וא״כ ע״כ שהם הסגולה והתכלית) כי:
זכור וגו׳: מפרש והולך1 ד׳ דברים שאמר הקב״ה שהוא ״אביך, קנך, עשך ויכוננך״, האיך המה ד׳ דברים הללו, והלא הקב״ה ׳קונה הכל׳ והוא ברא עולם ומלואו, ואיך נקרא ביחוד ארבע שמות הללו בישראל?
על זה הסביר תחילה ״אביך״, היאך מוכח שראויים ישראל להקרא בשם ׳בנים׳.
זכור ימות עולם: ימי נח, כדאיתא בויקרא רבה (ז,ד) על הפסוק ״וערבה לה׳ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם״ – כימי נח וכו׳, משום שנתיישב אז תכלית העולם ומלואו.
בינו שנות דור ודור: איזה דורות שאחרי ימי נח. ואמרה תורה כאן בלשון רבים ״בינו״2, דשאלה פשוטה וזכירת ימות עולם אפשר בכל האומה, מה שאין כן ׳בינה׳ אין כל האנשים שוין בהתבוננות. וכלל גדול3, שבמקום שמדברים עם כלל האומה מכנה בלשון יחיד4, ובשעה שמדבר עם פרטי בני אדם מכונים בלשון רבים5, כמו שכתבתי לעיל סוף פרשת וילך (דברים לא,כו) ובכמה מקומות.
שאל אביך:⁠6 אם אתה אינך יודע מה ל״זכור ימות עולם״ – ״שאל אביך ויגדך״.
ויגדך: ׳ויגד לך׳ מיבעי7, כלשון המקרא באיוב (יא,ו) ״ויגד לך תעלומות חכמה״, והכי דיוק לשון הקודש. אבל שורש ׳הגדה׳8 הוא מלשון ׳נמשך כגידים׳, כדאיתא בפרק ר״ע (שבת פז,א) על הפסוק ״ויגד משה״9, וכן המגלה דבר באריכות והמשכת דברים10 מיקרי ׳הגדה׳. והבן השואל לאב, דרך האב להוסיף בתשובה עוד יותר משהוא שואל, ונמצא ממשיך את הבן להוסיף לקח. וזהו לשון ״ויגדך״11 – ימשיך אותך לדעת הרבה.
ואחר-כך אם תחפוץ להתבונן12 ותשאל ״זקניך״ היינו חכמי הדור, ״ויאמרו לך״ כפי שתשאל ותחקור מהם. וכבר ביארנו (דברים ה׳:כ״ג, וריש ויקרא) משמעות ׳אמירה׳ – המשך והרחבת דברים כ׳אימרה׳ המחברת חתיכות נפרדות לבגד אחד.
1. עד פסוק י״ג.
2. לאחר שהתחיל בלשון יחיד ״זכור״.
3. בדקדוק לשה״ק, מובא בשם הגר״א.
4. וכלל האומה (לשון יחיד – ״זכור״) אין כולה בעלי ׳בינה׳, לכן מדבר רק על זכירה.
5. ״בינו״ – אנשים מסויימים בעלי בינה.
6. מוסב על ״זכור ימות עולם״ כלל האומה. (מבנה הפסוק הוא א-ב, א-ב).
7. הראב״ע כתב: הטעם כמו ׳ויגד לך׳, וכן ״כי ארץ הנגב נתתני״ (יהושע טו,יט).
8. הרד״ק בשורש ׳נגד׳ כתב שההבדל בין הגדה לסיפור, הוא ש׳הגדה׳ תבוא גם על חדשות, לא כן ענין הספור שאינו אלא על הדבר שנעשה או נאמר. והראב״ע (שמות יט,ט) כתב: מלת ״הגיד״ לעולם על דבר חדש שלא הזכירו.
9. ז״ל הגמרא: רבי אומר, בתחילה פירש עונשה (של תורה) דכתיב ״וישב משה״... ולבסוף פירש מתן שכרה, דכתיב ״ויגד משה״ – דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה (״ויגד״ = אגדה). ואיכא דאמרי, בתחילה פירש מתן שכרה... ולבסוף פירש עונשה, דכתיב ״ויגד משה״ – דברים שקשין לאדם כגידין (רש״י: ירק מר).
10. ׳נמשך כגידים׳.
11. אינו במשמעות ׳יגד לך׳, אלא ימשיך אותך (׳נמשיך כגידים׳).
12. ״זקניך ויאמרו לך״ מוסב על ״בינו שנות דור ודור״.
עולם – משרש עָלֵם שהוראתו הסתיר, עת נסתרת, ומן העולם ועד העולם ענינו מהעת הנסתרת שקודם בריאת תבל עד העת הנסתרת שאחר חזרת תבל לתהו ובהו.
שאל אביך – נר חנוכה מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר חנוכה, והיכן צונו, א״ר נחמיה, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך.⁠1 (שבת כ״ג.)
1. עיין מש״כ השייך לענין זה לעיל בפ׳ שופטים בפסוק לא תסור מן הדבר (י״ז י״א) ועוד שם בפסוק לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים (י״ט י״ד) וצרף לכאן.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(ח) בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑םיַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
When the Most High gave to the nations their inheritance, when He separated the children of men, He set the bounds of the peoples according to the number of the Children of Israel.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שיא]
בהנחל עליון גוים – עד שלא בא אברהם אבינו כביכול היה הקדוש ברוך הוא דן את העולם במדת אכזריות חטאו אנשי מבול הציפם כזיקים על פני המים חטאו אנשי מגדל פיזרם מסוף העולם ועד סופו חטאו אנשי סדום שטפם בגפרית ואש אבל משבא אברהם אבינו לעולם זכה לקבל יסורים והתחילו ממשמשים ובאים כענין שנאמר (בראשית י״ב:י׳) ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה ואם תאמר מפני מה יסורים באים מפני חבתם של ישראל יצב גבולות עמים למספר בני ישראל.
דבר אחר: בהנחל עליון גוים – כשהנחיל הקדוש ברוך הוא עולם לאומות פירש תחומה של כל אומה ואומה כדי שלא יהו מעורבים שילח בני גומר לגומר בני מגוג למגוג בני מדי למדי בני יון ליון בני תובל לתובל פירש תחומן של אומות כדי שלא יכנסו לארץ ישראל יצב גבולות עמים.
דבר אחר: בהנחל עליון גוים – כשנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל עמד וצפה ונסתכל שנאמר (חבקוק ג׳:ו׳) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ולא היתה אומה באומות שהיתה ראויה לקבל את התורה אלא ישראל יצב גבולות עמים.
דבר אחר: בהנחל עליון גוים – כשהנחיל הקדוש ברוך הוא עולם לאומות חלקם בגיהנם שנאמר (יחזקאל ל״ב:כ״ב) שם אשור וכל קהלה (שם ל״ב:ל׳) שמה נסיכי צפון וכל צידוני (שם ל״ב:כ״ט) שמה אדום מלכיה ואם תאמר מי נוטל עשרם וכבודם של אלו הוי אומר אלו ישראל יצב גבולות עמים.
דבר אחר: בהנחל עליון גוים – כשהנחיל הקדוש ברוך הוא מן האומות יראי חטא וכשרים שבהם, בהפרידו בני אדם, זה דור הפלגה שנאמר (בראשית י״א:ט׳) ומשם הפיצם ה׳ יצב גבולות עמים, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר הרי הוא אומר (שיר השיר׳ ו׳:ח׳) ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ששים ושמונים הרי מאה וארבעים אבותינו לא ירדו למצרים אלא בשבעים נפש שנאמר (דברים י׳:כ״ב) בשבעים נפש ירדו אבותיך וכן הוא אומר גבולות עמים, גבולי עמים אין כתוב כאן אלא גבולות עמים זכו אומות ליטול שני חלקים במספר בני ישראל.
סליק פיסקא
[Piska 311]
:When the Most High caused nations to inherit": Before the advent of our father Abraham, the Lord judged the world with severity: The men of the flood sinned — He flooded them like sparks on the face of the waters. The men of the tower of Bavel sinned — He scattered them from one end of the world to the other. The men of Sodom sinned — He swept them away with fire and brimstone. But when our father Abraham came to the world, afflictions materialized (in place of destruction), viz. (Bereshit 12:9) "And there was a famine in the land, and Avram went down to Egypt.⁠" And if you would ask "Why are there afflictions?⁠" (the answer is) Because of His love for Israel (i.e., to avoid destroying them!)
"When the Most High caused nations to inherit, when He separated the sons of man, He set the bounds of the peoples according to the number of the children of Israel": When the Holy One Blessed be He divided the world for inheritance by the nations of the world, He specified the boundary of each nation so that they not become intermixed. He sent the sons of Gomer to (the territory of Gomer; the sons of Magog to Magog; the sons of Madai to Madai; the sons of Greece to Greece; the sons of Tuval to Tuval. He specified the boundaries of the nations so that they not enter Eretz Yisrael.
Variantly: "When the Most High caused nations to inherit": When the Lord gave Torah to Israel, He arose and looked and considered, viz. (Habakkuk 3:6) "He arose and measured the land. He saw and released the nations" (from the rule of Torah.) There was no nation but Israel which was worthy of accepting the Torah, viz. "He set the bounds of the peoples" (apart from those of Israel.)
Variantly: "When the Most High caused nations to inherit": When the Lord caused the fearers of sin and the virtuous among the nations to inherit, "when He separated the sons of man": an allusion to Lot, viz. (Bereshit 13:11) "And they separated themselves, the one (Lot) from the other" (Abraham). "He set the bounds of the peoples": R. Eliezer, the son of R. Yossi Haglili, says: It is written (Song of Songs) 6:8) "Sixty are the 'queens' (Abraham and his descendants), and eighty, the 'concubines'" (Noach and his sons until Abraham). Sixty and eighty are 140 — yet our forefathers descended to Egypt with only seventy souls.
"He set the bounds of the peoples": It is not written "the bound of the peoples,⁠" but the bounds of "the peoples.⁠" The peoples merited taking twice the portions (140) of "the number of the children of Israel" (70).
[End of Piska]
בהנחל עליון גוים זה אבינו אברהם מנ׳ אתה אומ׳ שעד שלא עמד אבינו אברהם היה הקב״ה נוהג עם כל באי העולם במדת אכזריות עמד דור המבול והציפן כזקים על פני המים עמד דור הפלגה ופיזרן מסוף העולם ועד סופו עמדו אנשי סדום ושרפן באש ובגפרית כיון שעמד אבינו אברהם זכה ליסורין שנ׳ (בראשית י״ב:י׳) ויהי רעב בא׳ מפני מה היסורין באין הוי אומ׳ לטובתן של ישראל לכך נאמר למספר בני ישראל:
ד״א בהנחל על׳ גו׳ מלמד שביקש המקום להנחיל את העולם לאומות:
בהפרידו בני אדם בשעת הפלגה פירש תחומה של כל אומה ואומה שלא יהו מעורבין שילח בני גמר לגמר בני מדי למדי בני יון ליון:
יצב גבו׳ עמ׳ קבע תחומן של אומות שלא יכנסו לארץ ישראל וכמה אומות הן שבעים וכמה ירדו ישראל למצרים שבעים שנ׳ (דברים י׳:כ״ב) בש׳ נפש ירדו אב׳ מצ׳ לכך נאמ׳ למספר בני יש׳:
ד״א בהנ׳ על׳ גו׳ מלמד שביקש המקום להנחיל את התורה לאומות עמד וראה וצפה ונסתכל שנ׳ (חבק׳ ג׳ ו) עמד וימדד ארץ אמ׳ איזו אומה בעולם יכולה לקבל את התורה ולא מצא אלא ישראל לכך נאמ׳ למ׳ בני יש׳:
ד״א בהנ׳ על׳ גו׳ מלמד שהניח המקום חלקן של אומות בתוך גיהנם שנ׳ (יחזקאל לב כב; כט) שם אשור וכל קהלה שמה אדום ומלכיה מי נוטל עשרן של אלו והמונם הוי אומ׳ אלו ישראל לכך נאמ׳ למס׳ בני יש׳:
ד״א בהנ׳ על׳ גו׳ כשהנחיל המקום מן האומות יראי חטא וכשרים שבהן:
בהפ׳ בני אדם זה דור הפלגה שנ׳ (בראשית י״א:ט׳) ומשם הפיצם ה׳:
יצב גבו׳ עמ׳ ר׳ אליעזר בן של ר׳ יוסי הגלילי אומ׳ הרי הוא אומ׳ (שה״ש ו׳:ח׳) ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ששים ושמונים הרי מאה וארבעים אבותינו לא ירדו למצרים אלא בשבע׳ נפש וה״א יצב גבול עמ׳ אין כת׳ כן אלא יצב גבלת עמ׳ זכו אומות ליטול שני שני חלקים למס׳ בני יש׳:
בְּאַחְסָנָא עִלָּאָה עַמְמַיָּא בְּפָרָשׁוּתֵיהּ בְּנֵי אֲנָשָׁא קַיֵּים תְּחוּמֵי עַמְמַיָּא לְמִנְיַן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
When the Most High gave the nations their inheritance, when He made the distribution of the children of men, He ordained the boundaries of the nations after the numbers of the sons of Israel.⁠a
a. "He limited the boundaries of the nations, that Kenaan should belong to the people of Israel.⁠" – Herder.
באחסנתא עילאה אומיה בפרישותיה לישני בני אנשא אקימתב תחומין לאומיה למניין שבטייה דבני ישראלג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באחסנת״) גם נוסח חילופי: ״{באחס}⁠נות״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אקימת״) גם נוסח חילופי: ״אתקן״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דבני ישראל״) גם נוסח חילופי: ״דבנוי דיש׳⁠ ⁠⁠״.
באחסנות עילאה עלמא לעממייא די נפקו מבנוי דנח באפרשותיה מכתבין ולישנין לבנינשא בדרא דפלגותא בי היא זימנא רמא פיצתא עם שובעין מלאכיא רברבי עממין דאתגלי עימהון למחמי קרתא ובי היא זימנא אקים תחומי אומיא כסכום מניין שובעין נפשתא דישראל דנחתו למצרים.
When the Most High made allotment of the world unto the nations which proceeded from the sons of Noach, in the separation of the writings and languages of the children of men at the timea of the division, He cast the lot among the seventy angels, the princes of the nations with whom is the revelation to oversee the city, even at that time He established the limits of the nations according to the sum of the number of the seventy souls of Israel who went down into Mizraim.
a. "Age or generation.⁠" The dispersion at Babel.
באחסנות עיליא אומיא בפרשותיה לשני בני אינשא קבע תחומין לאומיא למנין שבטיא דבני ישראל.
When the Most High divided the nations by lot, and distinguished the languages of the children of men, He appointed the bounds of the peoples according to the number of the tribes of the Beni Israel
בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל
שהתגלה מעל כסאו ולא התגלה למטה
פָּתַח וְאָמַר, (תהלים קיג) מִי כַּה׳ אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת וְגוֹ׳. מִי כַּה׳ אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת - שֶׁהִתְעַלָּה מֵעַל כִּסֵּא כְבוֹדוֹ וְלֹא הִתְגַּלָּה לְמַטָּה. בְּשָׁעָה שֶׁאֵין נִמְצָאִים צַדִּיקִים בָּעוֹלָם, הֲרֵי הוּא מִסְתַּלֵּק מֵהֶם וְלֹא מִתְגַּלֶּה לָהֶם.
משפילי לראות בשעה שצדיקים נמצאים בעולם
הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת - בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיקִים הֵם נִמְצָאִים בָּעוֹלָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹרֵד בְּדַרְגוֹתָיו כְּנֶגֶד הַתַּחְתּוֹנִים לְהַשְׁגִּיחַ עַל הָעוֹלָם, לְהֵיטִיב לָהֶם.
שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁאֵין נִמְצָאִים הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם, הוּא מִסְתַּלֵּק וּמַסְתִּיר מֵהֶם פָּנִים וְלֹא מַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם, מִשּׁוּם שֶׁהַצַּדִּיקִים הֵם הַיְסוֹד וְהַקִּיּוּם שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב (משלי י) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם.
וְעַל כֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא גִלָּה אֶת שְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ, רַק לְיִשְׂרָאֵל לְבַדָּם, שֶׁהֵם חֵלֶק גּוֹרָלוֹ וְנַחֲלָתוֹ, וְאֶת הָעוֹלָם חִלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְמֻנִּים מְגִנִּים, וְהִנֵּה נִתְבָּאֵר, שֶׁכָּתוּב (דברים לב) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם וְגוֹ׳, וְכָתוּב כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.
(זהר בראשית דף קצד:)
בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל
פָּתַח אוֹתוֹ זָקֵן וְאָמַר, אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדנֶיהָ אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי וְגוֹ׳. פָּרָשָׁה זוֹ נֶאֶמְרָה עַל הַסּוֹד הַזֶּה, וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים אִם וְגוֹ׳.
רבש״ע מי לא יפחד ממך, שאין פסוק זה מתיישר בפיהם
רִבּוֹן הָעוֹלָם, מִי לֹא יִפְחַד מִמְּךְ, שֶׁאַתָּה שׁוֹלֵט עַל כָּל מַלְכֵי הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י) מִי לֹא יִרָאֲךְ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךְ יָאָתָה וְגוֹ׳. כַּמָּה הֵם בְּנֵי הָאָדָם בָּעוֹלָם שֶׁמִּשְׁתַּבְּשִׁים בַּפָּסוּק הַזֶּה, וְכֻלָּם אוֹמְרִים, אֲבָל הַפָּסוּק הַזֶּה לֹא מִתְיַשֵּׁר בְּפִיהֶם.
שהקב״ה הוא מלך ישראל
וְכִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא מֶלֶךְ הַגּוֹיִם?! וַהֲלֹא הוּא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וְכָךְ נִקְרָא! שֶׁהֲרֵי כָּתוּב (דברים לב) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם וְגוֹ׳, וְכָתוּב (שם) כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ. וְעַל זֶה הוּא נִקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהוּא נִקְרָא מֶלֶךְ הַגּוֹיִם, הֲרֵי שֶׁבַח שֶׁלָּהֶם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְלֹא כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהֵם נִמְסְרוּ לַשַּׁמָּשִׁים וְלַמְמֻנִּים שֶׁלּוֹ.
וְעוֹד סוֹף הַפָּסוּק, שֶׁכָּתוּב (ירמיה י) כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךְ. כָּל זֶה הוּא שֶׁבַח לִשְׁאָר הָעַמִּים. וּתְמִיהָה הִיא אֵיךְ לֹא מִתְעַלִּים בַּפָּסוּק הַזֶּה לְרוּם הָרָקִיעַ? אֶלָּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סִמֵּא אֶת עֵינֵיהֶם וְלֹא יוֹדְעִים בּוֹ כְּלָל, שֶׁהֲרֵי מַה שֶּׁאָנוּ אוֹמְרִים שֶׁכֻּלָּם אַיִן וְאֶפֶס וְתֹהוּ, שֶׁכָּתוּב (ישעיה מ) כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ, הֲרֵי הָעִקָּר הָעֶלְיוֹן הַגָּדוֹל וְהַנִּכְבָּד שָׂם אוֹתָם הַכָּתוּב הַזֶּה.
אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּיא, וַהֲרֵי כָּתוּב מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם וְגוֹ׳.
אָמַר לוֹ, אֲנִי רָאִיתִי שֶׁאַחַר הַכֹּתֶל שֶׁלָּהֶם הָיִיתָ, וְיָצָאתָ בַּפָּסוּק הַזֶּה לַעֲזר לָהֶם. הָיָה לִי לְהָשִׁיב בַּתְּחִלָּה עַל מַה שֶּׁאָמַרְתִּי. אֲבָל כֵּיוָן שֶׁמָּצָאתִי אוֹתְךְ בַּדֶּרֶךְ, אַעֲבִיר אוֹתְךְ מִשָּׁם, וּמִשָּׁם אֵלֵךְ לְהַעֲבִיר אֶת הַכֹּל.
(זהר שמות דף צב:)
בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל
והקב״ה לא השאירם למלאכים ולצבאות השמים
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה כָּךְ, שֶׁלֹּא הִשְׁאִיר אוֹתָם לַמַּלְאָכִים וְלֹא לְצִבְאוֹת הַשָּׁמַיִם, אֶלָּא לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ. וְכָל אֵלּוּ הַגְּדוֹלִים וְהַשַּׁלִּיטִים חִלֵּק אוֹתָם עַל כָּל שְׁאָר הָעַמִּים. וּכְשֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל, נָטַל אוֹתָם הוּא לְבַדּוֹ, וְהִנְחִיל אוֹתָם בְּתֹקֶף נוֹף הָאִילָן, וְלֹא הִשְׁאִיר אוֹתָם בְּיַד הַמַּלְאָכִים, וְלֹא בְּיַד מְמֻנֶּה וּגְדוֹלֵי הָעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב (דברים לב) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם וְגוֹ׳.
י״ב תחומים בד׳ צדדי העולם
וְאֵלּוּ שְׁנֵים עָשָׂר תְּחוּמִים, מְתֻחָמִים בְּאַרְבַּעַת צִדְדֵי הָעוֹלָם, אַחַר שֶׁפִּזֵּר עֲנָפִים וְעָלִים, נָטַל אֶת יִשְׂרָאֵל וְהִנְחִיל אוֹתָם בְּתֹקֶף נוֹף הָאִילָן, שֶׁכָּתוּב (שם) כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ
(זוהר חדש בלק)
אן אלעאלי מן חית׳ אנחל אלאמם ופרק בני אדם אוקף מן תכ׳ום אלאמם באחצא בני אסראייל
שמאז שהעליון הנחיל את העמים והפריד את בני האדם, הציב את גבולות העמים במספר בני ישראל.
אחר כך הזכיר להם במה שחילק להם ארצות שתים עשרה אומות כנגד שנים עשר שבטים, ועל זה אמר ״יצב גבולות עמים למספר בני ישראל״. ויש אומרים ש״יצב״ הוא מקור במקום פועל עבר, כלומר, שהוא גזר את ארצות האומות האלו להם.
בהנחל עליון גוים – כשהנחיל הקב״ה למכעיסיוא את חלק נחלתם, הציפן ושטפן.
בהפרידו בני אדםב – כשהפיץ דור הפלגה, היה בידו להעבירן מן העולם, ולא עשה כן, אלא יצב גבולת עמים וקיימם ולא אבדם.
למספר בני ישראל – בשביל מספר בני ישראל שעתידין לצאת מבני שם, ולמספר שבעים נפש מבני ישראל שירדו למצרים, הציב גבולות עמים – שבעים לשון.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״למכעיסין״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, מוסקבה 1628. בכ״י לייפציג 1 (במקום ״בני אדם״): ״יצב״.
בהנחל עליון גוים WHEN THE MOST HIGH DIVIDED TO THE NATIONS THEIR INHERITANCE – when the Holy One, blessed be He gave those who provoked Him to anger their inheritance, He afterwards caused the flood to pass over them and He drowned them (Sifre Devarim 311:1)
בהפרידו בני אדם WHEN HE SEPARATED THE SONS OF ADAM – i.e. when He scattered the generation which witnessed the separation of races, He also had the power to remove them from the world, yet He did not do so, but יצב גבלת עמים HE FIRMLY ESTABLISHED THE BOUNDARIES OF THE NATIONS – He let them (the peoples) remain in existence and did not destroy them,
למספר בני ישראל ACCORDING TO THE NUMBER OF THE CHILDREN OF ISRAEL – i.e. because of the number of the children of Israel that were in future to descend from Shem's sons, and in accordance with the number of seventy souls of the children of Israel who went down to Egypt He firmly established גבלת עמים THE NATIONS ACCORDING TO THEIR BOUNDARIES – i.e. seventy separate nations (cf. Sifre Devarim 311:5).
פס׳: בהנחל עליון גוים – כשהנחיל הקב״ה לאומות העולם פירש כל תחום אומה ואומה כדי שלא יהו מעורבבין בם. בני מגוג למגוג. בני גמר לגמר. בני מדי למדי. בני תובל לתובל.
יצב גבולות עמים – ר׳ אלעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי אומר הרי הוא אומר (שיר השירים ו׳:ח׳) ששים המה מלכות ושמנים פילגשים הרי ק״מ ואבותינו לא ירדו למצרים אלא בשבעים נפש וכאן גבולות עמים למספר בני ישראל זכו עמים 1ליטול שני תחומין. למספר בני ישראל:
1. ליטול שני תחומין. היינו שני חלקים כי שני פעמים ע׳ הם ק״מ:
בהנחל עליון גוים – שנתן להם נחלות.
בהפרידו בני אדם – אחר מיתת נח ובימי אברהם, שכתוב שם: א נפרדו איי הגוים {בארצתם} איש ללשונו (בראשית י׳:ה׳).
ושם תמצא שהציב גבולות עמים – בני כנען, שנים עשר כנגד מספר בני יעקב שהיו שנים עשר. שתמצא כנען וי״א בניו שנים עשר (בראשית י׳:ט״ו-י״ח), וכת׳ שם: ויהי גבול הכנעני מצידון וגו׳ (בראשית י׳:י״ט), לפי שכל אילו היו לישראל, אבל בכל שאר בני נח לא פירש בהם שום גבול.
ושוב מצאתי {אחר} כמה שניםב במדרש: למספר בני ישראל – כי כנען ובניו כמו כן שנים עשר הם.
א. כן בפסוק. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: משם.
ב. רוזין הציע שבכ״י פוענח בטעות ראשי תבות ״כמ״ש״ שפירושם הנכון הוא ״כמה שכתבתי״. אך השוו רשב״ם בראשית כ״ב:א׳ ודברים י״ח:י״א.
בהנחל עליון גוים: means WHEN HE ASSIGNED TO THE NATIONS THEIR HOMELANDS.⁠1
בהפרידו בני אדם WHEN HE SET THE DIVISIONS OF PEOPLE: In the days of Abraham, after Noah died. There it is written (Genesis 10:5) “From these the maritime nations branched out ... each with its language.”
At that point you will find that God established THE BOUNDARIES OF NATIONS,⁠2 i.e., of the twelve sons of Canaan, corresponding to the numbers OF THE SONS OF Jacob, who were also twelve. For you find twelve of them – Canaan and his eleven sons – and concerning them it is written there (Genesis 10:19) “The Canaanite border extended from Sidon... .” [This was specified concerning the Canaanite territories,] since all of these were to be Israel’s [in the future].⁠3 However the boundaries of all the other sons of Noah were not specified.⁠4
Later I found a midrash that explained the text in the same way.⁠5 למספר בני ישראל THE NUMBERS OF THE SONS OF ISRAEL: For Canaan and his sons were twelve, just as they [= the sons of Israel] were.⁠6
1. Rashbam’s interpretation opposes that of Rashi who (following Sifre 311) sees this phrase too (see note 17) as an allusion to the floods that God brought in the days of Noah and Enosh: “When God gave to those who provoked Him their homelands, He flooded them and drowned them.” Rashbam says more simply that the phrase simply means that God assigned different territories to different nations. That is the consensus of medieval and modern exegetes.
2. On Rashbam’s interpretation of the word עמים in the Bible, see his commentary below to Deuteronomy 33:3 and note 14 there.
3. In other words, יצב גבולות עמים means that God specifically delineated (and perhaps also that He specifically recorded in the Torah) the boundary of that one nation, Canaan, whose number were למספר בני ישראל – corresponding to the numbers of the Israelite tribes who were yet to be born. Rashbam is interpreting this verse according to the idea that he outlined in his commentary to vs. 7, that “before you [Israel] were born, He [had already] prepared your homeland for you.”
4. Rashbam’s interpretation opposes Rashi’s in a number of ways. Rashi explains that at the time of the dispersion in the days of the tower of Babel, God could have destroyed the entire world. But He decided to spare the world for the sake of the Israelites. And he spared them in seventy units, corresponding to the seventy sons of Jacob who went down to Egypt.
The verse is difficult and the most problematic phrase is למספר בני ישראל, which has often been emended by moderns. (See e.g. NJPSC here.) Rashbam’s suggestion appears to be unique: that it is meant to refer to the fact that the Israelites were like the Canaanites in that each consisted of twelve units. (It appears later in R. Joseph Bekhor Shor’s commentary here and to Genesis 10:18, and in Hizq.’s commentary here and to Genesis 10:15. Canaan’s eleven descendants are named in Genesis 10:15-18.) Rashbam’s suggestion that עמים here is a reference specifically to the Canaanites also appears to be unique.
5. Neither Rosin (in his notes here) nor Kasher (in note 47 on Genesis 10) was able to find the source for this midrash. I have had no more success than they.
I translated this last sentence of Rashbam’s commentary using Rosin’s reasonable emendation of כמה שנים to כמו שכתבתי.
6. See Rashbam’s previous comment, s.v. בהפרידו, and note 21.
בהנחל – [פועל כבד נוסף.]⁠א
ואמרו מפרשים:⁠ב על דור הפלגה שנפצה כל הארץ, כי אז גזר השם להיות ארץ שבעה גוים לישראל, והיא שתספיק למספרם על כן: למספר בני ישראל.
יצב – יש אומרים: שהוא שם הפועל, כמו: לא ידעתי דבר (ירמיהו א׳:ו׳).
ויש אומרים: פועל עתיד תחת עבר, כמו: יעשו עגל (תהלים ק״ו:י״ט).
הנכון בעיני: כי שאל אביך – רמז למבינים, וכן: זקניך. והטעם: אשר חלק י״י אלהיך (דברים ד׳:י״ט), כי לכל חלק למטה חלק למעלה.
וטעם למספר בני ישראל – כאשר אמרו קדמונינו ז״ל, כי צורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד (בראשית רבה פ״ב:ב׳), והוא סוד גדול. והעד: כי חלק י״י עמו (דברים ל״ב:ט׳), וזו המעלה הגדולה שלא עשה כן לכל גוי (תהלים קמ״ז:כ׳). על כן אמר הלי״י תגמלו זאת עם נבל ולא חכם (דברים ל״ב:ו׳), שנפל ממעלתו באולתו, וזה טעם: אביך קנך (דברים ל״ב:ו׳) – כי קנהו לכבודו, וילמדהו כאשר יפרש, כמעשה האב עם הבן.
א. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ב. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: יש פורש׳.
WHEN THE MOST HIGH GAVE TO THE NATIONS THEIR INHERITANCE. The commentaries1 say that the reference is to "the generation of the dispersion"2 when all the earth became inhabited.⁠3 God at that time decreed that the land of the seven nations should belong to Israel, as this land would be large enough for them. Scripture therefore reads, According to the number of the children of Israel.⁠4
HE SET. Some say that yatzev (he set) is an infinitive.⁠5 Compare the word dabber (speak)⁠6 in behold, I cannot speak (Jer. 1:6). Others say that yatzev (he set) is a verb in the imperfect,⁠7 employed as a perfect.⁠8 It is like the word ya'asu (they made)⁠9 in They made a calf in Horeb (Ps. 106:19). I believe that Ask thy father alludes to those "who understand.⁠"10 The same applies to "thy elders.⁠" The meaning of the portion11 of the Lord is His people12 is similar to which the Lord thy God hath allotted13 (Deut. 4:19), for every portion14 below15 has a portion16 above.⁠17
ACCORDING TO THE NUMBER OF THE CHILDREN OF ISRAEL. The rabbis, of blessed memory, say that the image of our father Jacob is engraved on the throne of glory.⁠18 The latter is a great secret.⁠19 For the portion of the Lord is His people is proof of this.⁠20 This is a very great status. God did not do this for any nation. Scripture therefore states, Do ye thus requite the Lord, O foolish people and unwise? (v. 6), that is, a people who have fallen from their status in their foolishness. Now, this God is your father, for he created you for His glory,⁠21 and as Scripture goes on to explain,⁠22 he taught you as a father teaches his son.
1. See Rashi and Rashbam.
2. The generation that was involved in building the tower of Babel. See Gen. 11:1-9.
3. Gen. 11:8,9.
4. God set aside the land of the seven nations for the Jews because it was suitable for Israel's population.
5. Yatzev appears to be a third person imperfect, meaning he will set. The verbs be-hanchel (When…gave the nations their inheritance) and be-hafrido (When He separated) which precede yatzev are infinitives. Hence this opinion that yatzev too is an infinitive.
6. Which appears to be an imperative but which in reality is an infinitive.
7. Meaning he will set.
8. In other words, yatzev is here to be rendered he set.
9. Ya'asu (they made) is an imperfect employed as a perfect.
10. Thy father means one who knows and understands the past history of Israel (Weiser).
11. Hebrew, chelek.
12. Ibn Ezra here comments on verse 9, and then goes back to verse 8 because there is a relationship between for the portion… and according to the number…
13. Or apportioned. Hebrew, chalak. Deut. 4:19 reads: which the Lord thy God hath allotted unto all the peoples under the whole heaven.
14. Nation and city.
15. On earth.
16. A star or a constellation which determines its destiny.
17. However, Israel is the portion of the Lord, not that of any star. See Ibn Ezra on Deut. 4:19.
18. Our verse opens For the portion of the Lord is His people. Hence Ibn Ezra's comment. See Chullin 91b. Also see Bereshit Rabbah 68:18.
19. It means that Israel is God's portion and that Israel's destiny is guided by God, not by the stars and constellations (Weiser).
20. The children of Israel are under the direct providence of God.
21. Ibn Ezra's paraphrase of the last part of verse 5.
22. In verse 10.
בהנחל עליון גוים – שהנחיל לכל אומה ואומה נחלתה.
ובהפרידו בני אדם – בדור הפלגה, שהפרידם והלך כל אחד למקומו ולנחלתו, כדכתיב: ויפץ י״י {אותם משם}⁠א על פני כל הארץ (בראשית י״א:ח׳).
יצב גבולות עמים למספר בני ישראל – בירר נחלה לשנים עשר שבטים, שעדיין לא נולדו השבטים, והציב גבולות עמים, שמסר לשנים עשר בני כנען ארץ ישראל, שהם עבדי בני שם.
ולא רצה להנחילה לשאר אומות שלא יערערו עליה, אלא מסרה לעבדיה⁠{ם} לבני כנען, שאינם יכולים לערער עליה כלום, דמה שקנה עבד קנה רבו (בבלי פסחים פ״ח:), ושמרו אותה עד שבאו אדוניהם ונטלום מידם, כי בני כנען עבדים לבני שם, דכתיב: ברוך י״י אלהי שם, ויהי כנען עבד למו (בראשית ט׳:כ״ו) – לשם ולזרעו. וכתיב: יפת אלהים ליפת {וישכן באהלי שם ו}⁠יהי כנען עבד למו (בראשית ט׳:כ״ז). לעולם כשהוא מזכיר שם, אומר: ויהי כנען עבד, לפי שהם עבדים לבני שם.
ובני כנען שנים עשר היו, כדכתיב: וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת, {ואת היבוסי},⁠ב ואת האמורי, ואת הגרגשי ואת החוי, ואת הערקי, ואת הסיני, ו⁠{את}⁠ג הארודי ואת הצמרי, ואת החמתי (בראשית י׳:ט״ו-י״ח), והם י״א. ואחר נפוצו משפחות הכנעני (בראשית י׳:י״ח) – שאחת מן המשפחות נחלקה לשנים, ויצאו מהם הפריזי שאינו מנוי כאן, הרי י״ב, והם: למספר בני ישראל, ולכך התקין נחלתם.
א. ההשלמה בפסוק ובספר הג״ן.
ב. ההשלמה בפסוק ובספר הג״ן.
ג. ההשלמה בפסוק ובספר הג״ן.
בהנחל עליון גוים – WHEN THE MOST HIGH GAVE TO THE NATIONS THEIR INHERITANCE – That He gave every single nation its inheritance.
ובהפרידו בני אדם – WHEN HE SEPARATED THE CHILDREN OF MEN – In the Generation of the Dispersal, when He separated them and each one went to his place and his inheritance, as it is written: “Hashem dispersed {them from there} over the face of all the earth” (Bereshit 11:8).
יצב גבולות עמים למספר בני ישראל – HE SET THE BOUNDS OF THE PEOPLES ACCORDING TO THE NUMBER OF THE CHILDREN OF ISRAEL – He clarified the inheritance of the twelve tribes, [even though] the tribes had not yet been born, and He set up borders of peoples, giving the land of Israel to the twelve children of Canaan, for they are slaves to the children of Shem.
And He did not want to bequeath it to the rest of the nations so that they would not contest it, but rather He gave it to their slaves, to the children of Canaan, who could not contest it at all, since what a slave acquires, his master acquires (Bavli Pesachim 88b:14), and they guarded it until their masters came and took them from their hands. For the children of Canaan are slaves to the children of Shem, as it is written: “Blessed is Hashem, the God of Shem. May Canaan be a servant to them” (Bereshit 9:26) – to Shem and to his descendants. And it is written: “May God expand Yefet, {but may He dwell in the tents of Shem.} May Canaan be a servant to them” (Bereshit 9:27). Every time it mentions Shem, it says: And Canaan shall be [his] servant, since they are slaves to the children of Shem.
And the children of Canaan were twelve, as it is written: “And Canaan fathered Tzidon, his firstborn, and Chet, and the Jebusites, the Emorites, the Girgashites, the Chivites, the Arkites, the Sinites, The Arvadites, the Tzemarites, and the Hamatites” (Bereshit 10:15-18), which makes eleven. “And afterwards the families of the Canaanites dispersed” (Bereshit 10:18) – [this teaches] that one of the families was divided into two, and the Perizites emerged from them who are not enumerated here, making 12, and they are: ACCORDING TO THE NUMBER OF THE CHILDREN OF ISRAEL, and therefore He arranged their inheritance.
בהנחל עליון גוים – שהנחיל לכל אומה ואומה את נחלתה.⁠1
בהפרידו בני אדם – בדור הפלגה שהפרידן והלכו איש איש למקומו.⁠2
יצב גבלת עמים למספר בני ישראל – בירר נחלה לי״ב שבטים שעדין לא נולדו ומסרה לי״ב בני כנען שהם עבדי בני שם כדכתיב ויהי כנען עבד למו (בראשית ט׳:כ״ו), שלא יוכל לערער עליה כלום דמה שקנה עבד קנה רבו ושמרו אותה עד שבאו ישראל אדוניהם ונטלוה מידם וכן פי׳ למעלה בסוף פרשת קדושים. ובני כנען י״ב היו כדכתיב וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת, ואת היבוסי ואת האמורי ואת הגרגשי, ואת החוי ואת הערקי ואת הסיני, ואת הארודי ואת הצמרי ואת החמתי – והם י״א, ואחר נפוצו משפחות הכנעני (בראשית י׳:ט״ו-י״ח) – שנחלקה אחת ממשפחותיו לשתים ויצא ממנו הפריזי שאינו מנוי כאן, הרי י״ב למספר בני ישראל.⁠3
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
3. שאוב מר״י בכור שור.
בהנחל עליון גוים, "When the Most High gave to the gentile nations, etc.;⁠" He allocated to each nation its territory on earth.
בהפרידו בני אדם, "at the time when He separated the children of man,⁠" i.e. after the destruction of the Tower they had built. (Genesis chapter 11, 19)
יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, "He set the borders of the peoples according to the number of the Children of Israel.⁠" He set aside 12 portions of land for the as yet unborn 12 founding fathers of the Jewish nation. There is a tradition that the twelve sons of Canaan (listed in Genesis chapter 10, where eleven have been named) who used to be slaves of the descendants of Shem, son of Noach, as per the curse of their grandfather Noach, received the lands which in due course were taken over from them by the 12 tribes of Israel under the leadership of Joshua. When the Israelites took over, the former inhabitants had no legal claim against the at all, as whatever slaves "own,⁠" is really the property of their masters, and seeing that the Israelites were descendants of Shem, the Canaanites' master, they had not had any title to that land ever. It is not surprising that one these tribes of Canaan split into two, during the approximately 300 years between the end of the deluge and the time of Avraham. The author has mentioned this tradition already in his commentary on Leviticus 20,24.
יצב גבולות עמים למספר בני ישראל – בירר נחלת י״ב שבטי׳ שעדיין לא נולדו, והציב גבולות עמים, ארץ ישראל שמסר לז׳ בני כנען שהם עבדי בני שם, דכתי׳ ויהי כנען עבד למו (בראשית ט׳:כ״ו), לפי שלא יוכלו לערער עליה דמה שקנה עבד קנה רבו, אבל שאר אומות היו יכולין לערער.
ובני כנען י״ב היו כדכתי׳: וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת, ואת היבוסי, והאמורי, והגרגשי, והחוי, והערקי, והסיני, וארודי, והצמרי, והחמתי (בראשית י׳:ט״ו-י״ח), הרי י״א.
ואחר נפוצו משפחות הכנעני – שאחת מן המשפחות נחלקה לשתים והוציא מהן הפרזי שאינו מנוי כאן הרי י״ב, והן למספר בני ישראל, ולכך התקין להן נחלתן. בכור שור.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

בהנחל עליון גוים – שהנחיל לכל אומה ואומה נחלתם.
בהפרידו בני אדם בדור הפלגה שהפרידם והלכו איש למקומו כדכתיב ויפץ ה׳ אותם משם על פני כל הארץ (בראשית י״א:ח׳).
יצב גבולות עמים למספר בני ישראל – ברר נחלה לי״ב שבטים שעדיין לא נולדו. והציב גבולות עמים. ארץ ישראל שמסר לשבעה בני כנען שהם עבדי בני שם כדכתיב ויהי כנען עבד למו (בראשית ט׳:כ״ו). לפי שלא יוכל לערער עליה כי מה שקנה עבד קנה רבו אבל שאר אומות היו יכולין לערער. ובני כנען י״ב היו כדכתיב וכנען ילד את צידון בכורו ואת (בראשית י׳:ט״ו) החתי ואת היבוסי ואת האמורי ואת הגרגשי (בראשית י׳:ט״ז) ואת החוי ואת הערקי ואת הסיני (בראשית י׳:י״ז) ואת הארודי ואת הצמרי ואת החמתי (בראשית י׳:י״ח) הרי י״א ואחר נפוצו משפחות הכנעני (בראשית י׳:י״ח) שאחת מן המשפחות נחלקה לשתים והוציא מכאן הפריזי שלא מנוי כאן הרי י״ב וכן מספר בני ישראל ולכך התקין להם נחלתם.
בהנחל עליון גוים – שהנחיל לכל אומה ואומה נחלתם.
בהפרידו בני אדם – בדור הפלגה שהפרידם והפליגם והלכו איש ואיש למקומו כד״א ויפץ א׳ אותם משם וגו׳.
יצב גבולות עמים למספר בני ישראל – בירר נחלה לשנים עשר שבטים אע״פ שעדיין לא נולדו כיצד שמסר ארץ ישראל לבני כנען שהם עבדים לבני שם כדי שלא יוכלו לערער עליהם כשיבואו ליטלה מידם. ובני כנען שנים עשר היו דכתיב וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת ואת היבוסי ואת האמורי ואת הגרגשי ואת החוי ואת הערקי ואת הסיני ואת הארודי ואת הצמרי ואת החמתי הרי י״א וכתיב ואחר נפוצו משפחות הכנעני דמשמע דאחד מן המשפחות נחלקה לשנים זהו הפריזי שאינו מנוי כאן הרי י״ב וזהו למספר בני ישראל.
בהנחל עליון גוים, "when the Most High gave to the nations their inheritance;⁠"
בהפרידו בני אדם, "when He separated the children of men;⁠" during the generation of the Tower (Genesis 11,1-11) At that time, due to the confusion of their languages, each "nation,⁠" i.e. the people who had a language in common, moved away from one another and established separate cultures. This occurred due to the direct intervention of G–d as we know from verse 8 in that chapter.
יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, "He set the borders of people, relative to the number of the Children of Israel.⁠" He selected the boundaries of the twelve tribes in the land that would be Israel's in the future. How did He do this? He first allocated the relevant areas to the descendants of Canaan –who were enslaved to the descendants of Shem through Noach's curse. Seeing that slaves cannot own anything in their own right, they are never more than tenants on that land.- Genesis 10,15-18 lists the genealogy of Canaan, eleven in number, that are relevant in that respect. At least one of the Canaanite families at some point split into two separate families, ("nations"). This was the P'rizi, which therefore has not been listed in the verses we just quoted. The boundaries of the lands occupied by the descendants of Canaan are also spelled out in that chapter in detail. As a result of this we have 12 separate branches of the Canaanite nation matching the 12 tribes of the Israelites at the time of Moses. [Levi did not get an ancestral share, but Joseph, as Yaakov's firstborn from the wife Rachel he had worked for had two shares, allocated to Menashe and Ephrayim, the sons born to him before Yaakov's death. The words: למספר בני ישראל, "corresponding to the number of tribes of the Children of Israel,⁠" in our verse make perfect sense therefore.
בהנחל עליון גוים – שהנחיל כל אומה ואומה נחלתה. בהפרידו בדור הפלגה שהפרידם והפליגם איש במקומו כד״א ויפץ ה׳ אותם משם. יצב גבולות עמים בירר נחלה לי״ב שבטים אע״פי שעדיין לא נולדו מצד שמסר א״י לבני כנען שהם עבדי בני שם שלא יוכל לערער עליה כשיבואו ליטלה מידם ובני כנען י״ב שנא׳ וכנען ילד את צידון בכורו וכו׳ ואחר נפוצו משפחות הכנעני דמשמע דאחת מן המשפחות נחלקה לב׳ זה פריזי שאינו מנוי כאן הרי שנים עשר וזהו למספר בני ישראל. כי חלק ה׳ עמו כלומר לכך התחיל נחלתן מכל האומות לקחם לחלקו יעקב לחבל נחלתו וחבל הוא לשון חלק כמו ויפלו חבלי מנשה.
בהפרידו בני אדם – יש מפרשים בהפרידו בני אדם בימי דור הפלגה שנפצה כל הארץ:
יצב גבולות עמים – ארצות שבעה עממים למספר בני ישראל:
בהפרידו בני אדם, "when He separated the various children of man from one another.⁠" Some commentators feel that Moses was speaking about the generation that built the Tower, and that dispersed after their languages had been confused.
יצב גבולות עמים, "He established the boundaries of the seven Canaanite nations;⁠" these corresponded in number roughly to the number of the Israelites.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(ח) גבלת – חסר ווי״ן, לומר י״ב מזלות יצב למספר בני ישראל.
(ח-ט) בהנחל עליון גוים – אחר המבול, כמו שמפורש באלה תולדות נח שנחלקה הארץ לשלשת בני נח, והציב גבולות עמי כנען לבני ישראל לעתיד, כמו שיבאר אחרי זה איך עשה זה, והוא כי חלק ימצאהו.⁠א חבל – כי כל נחלה תמדד בחבל בארץ ההיא.
א. כן בכ״י המבורג, ואפשר שהמלה נשתרבבה מן הביאור בפסוק י׳.
הנה כשתחקור על זה בזה האופן מהדורות הקודמים תמצא כי כאשר הנחיל השם יתעלה גוים את הארץ בכללה בעת שהפריד בני אדם על דבר בנייתם המגדל אז השתדל השם יתעלה להקים גבולות עמים בהם על מספר בני ישראל אשר נחלו הארץ ההיא רוצה לומר: ארץ שבעה עממין והנה אמר למספר בני ישראל כי כבר היתה הארץ נחלקת למספר בני ישראל אשר נמנו בערבות מואב כמו שקדם ולזה תמצא שייעד השם יתעלה לאברהם שיתן הארץ ההיא לזרעו ואחר זה ביאר לו שזה הזרע יצא מיצחק לבדו.
יצב גבולות עמים למספר בני ישראל – רוצה לומר: שהוא הקים גבולות עמים למספר בני ישראל שהיו י״ב והרצון בזה שגבולותיהם בארצותם שנחלו הם לפי ממשלת המזלות המיוחדים לאומה ואומה והם י״ב ולזה לא היו אלו הגוים תחת ממשלת הככבים.
(ח-יב) התועלת החמישי הוא להודיע מה שהפליג השם יתעלה להשגיח בישראל ולהטיב להם עד שמעת דור הפלגה בהחלק הארץ השתדל השם יתעלה להיות זאת הארץ הנבחרת לישראל ולזה גם כן סבב כאב הנבחר שילך שם והודיעו כי לזרעו יתן את כל הארצות ההם כדי שיהיה הזרע יותר מוכן לירושת הארץ לפי שהשם יתעלה בחר לו לעם זה הזרע הנבחר מבין שאר האומות ולזה קדש אותו מלידה ומבטן ומהריון ולזאת הסבה הרבה גם כן אותות ונפלאות במדבר כדי שיתקרבו לעבודתו ושם נתן להם תורתו התמימה בזה האופן הנפלא להשלימה לפי מה שאפשר ולפי שנתבאר לשם יתעלה מהתרעומת שנתרעמו על דבר המרגלים במדבר שלא היו ראויים עדיין לירושת הארץ איחרם במדבר עד ארבעים שנה ולהראותם עוד מעוצם נפלאותיו ולהבינם כי הוא י״י ולזאת הסבה רצה שיהיה חנותם ונסעם שם על פי י״י להעיר אותם כי הוא לבדו נחה אותם ונהלם בזאת ההנהגה הנפלאה עד שבזולת לחם ושמלה החיה אותם שם כל זה הזמן הארוך.
הנה אחר שזכר כל זה על זה האופן התחיל לספר להם ולשום בפניהם הדברי׳ העקריים שיש להם לזכור תמיד שעליהם אמר על דרך הפשע המפורסם זכור ימות עולם בהנחל עליון גוים וגו׳. וזה כי בתחלה בהנחל עליון גוים איש ארצו ובהפרידו בני אדם למשפחות ולממלכות כמו שאמר נפרדו איי הגוים בארצותם וגו׳. מאז הציב גבולות עמים למספר בני ישראל והכוונה שהיו מספר האומות שבעים כמספר שבעים נפש שהיו בני ישראל כשירדו למצרים.
בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמי׳ למספר בני ישראל כשהפיץ את דור הפלגה היה בידו כו׳ ולא עשה כן אלא יצב גבולות עמי׳ קיימם ולא אבדם למספר ב״י בשביל מספר בני ישראל שעתידין לצאת מבני שם ולמספר ע׳ נפש של ב״י בעבור מספר ב״י הציב גבולות עמי׳ ע׳ לשון. תקן בזה שמאמ׳ יצב גבולות עמים משרת לפניו ולאחריו לפניו בהמרידו את הפלגה לא אבדם אלא יציבם וקיימם ולפ״ז יהיה פי׳ למספר בני ישראל שעתידין לצאת מהם דהיינו מבני שם ולאחריו הציב גבולות עמים ללשונם למספר ע׳ נפש שירדו למצרים ונעשו ע׳ אומות וע׳ לשונות כמספר בני ישראל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

יצב גבלת עמים – והציב גבולות עמים בפלגה, ולא אבדם לגמרי כמו שהיו חייבים.
למספר בני ישראל – בשביל בני ישראל שהיו מתי מספר, והיו עתידים אז לצאת מאותם העמים. והראיה על זה,
יצב גבולות עמים, after the tower of Babylon episode, when mankind had lived in a single community, God separated them, dividing them up, and established territorial boundaries for the various new nations. Instead of destroying the people who had engaged in building the tower as a challenge to God, He did not destroy them as He had the generation of the deluge, but limited their future scope of influence, by assigning only clearly marked territories within which they could be sovereign.
למספר בני ישראל. For the sake of the Children of Israel who were few in numbers, and who would eventually emerge from among these nations. Proof of all this is כי חלק ה' עמו, that God has no special claim on any nation other than the people of Israel. All the other nations worship alien deities. Moses explains that had it not been for the fact that God knew that the people of Israel would emerge eventually from among one of these nations, He would have wiped out all the people involved in the building of the tower.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם – מעתה התחיל לספר החסדים שעשה הקב״ה עם ישראל ביתר שאת על כל העמים והראה כי ישראל שקולים כנגד כולם ע״ז אמר בהנחל עליון גוים, כשחלק העולם לנחלה לכל הגוים באותו פעם הפריד והבדיל מהם את אברהם ואמר לו לך לך מארצך (בראשית י״ב:א׳). זה״ש בהפרידו בני אדם, כי אתם קרוין אדם ולא האומות, והפרידם הקב״ה מן האומות ולקחם לצד אחד ויצב גבולות עמים למספר בני ישראל, ע׳ אומות כנגד ע׳ נפש של יעקב כי בזה הורה שכל איש פרטי מהם שקול כאומה שלימה כמו שפירש בעקידה פר׳ בהעלותך על פסוק (תהלים פ״ז:ד׳-ה׳) אזכיר רהב ובבל וגו׳, ולציון יאמר איש ואיש יולד בה.
כי חלק ה׳ עמו וגו׳ – הורה שבג׳ מיני מספר הראה הקב״ה חבת ישראל כי המה שקולים כנגד כל המציאות מספר א׳, בשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה כנגד ע׳ אומות וע׳ שרים של מעלה על זה אמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. מספר ב׳, הוא שנים עשר שבטי ישראל כנגד י״ב מזלות אשר חלק ה׳ לכל העמים כמ״ש פר׳ ואתחנן (ד׳:י״ט) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו׳ אשר חלק ה׳ לכל העמים. כנגד זה אמר כאן כי חלק ה׳ עמו ר״ל שאותן שנים עשר מזלות מסר לחלק כל העמים. אמנם חלק ה׳ עמו, כי הם גם כן במספר י״ב שבטי ישראל חלק כחלק יהיו שוה בשוה. מספר ג׳, הוא ג׳ עולמות הכוללים כל המציאות ע״ז אמר יעקב חבל נחלתו. כחבל זה המשולש כך העמיד ג׳ אבות יסוד לכל המציאות.
את חלק נחלתן הציפן ושטפם. ר״ל מה היה חלק נחלתן, הציפן ושוטפן:
שעתידין לצאת מבני שם כו׳. דאל״כ למספר ל״ל. והכי משמע הקרא, בהפרידו בני אדם, דהיינו כשהפיץ דור הפלגה, יצב גבולות עמים, ר״ל שלא העבירם מן העולם. ולמה עשה כן, למספר בני ישראל, ר״ל בשביל ישראל שיצא מן שם:
ולמספר שבעים נפש של בני ישראל כו׳. ר״ל שרוצה לפרש עוד ענין אחד, וה״ק הפסוק, יצב גבולות עמים, רצה לומר עשה אומות הרבה, ובמה עשה, ומפרש למספר בני ישראל, רצה לומר מספר של שבעים נפש שירדו למצרים עשה, דהיינו שבעים אומות. ויהיה מאמר יצב גבולות עמים נדרש לפניו ולאחריו כדפי׳. והוצרך רש״י לשני טעמים, דלטעם ראשון קשה למה לי מלת גבולות, לא היה לו לכתוב רק יצב עמים למספר בני ישראל, גבולות למה לי. ולטעם אחרון קשה, כיון שהכעיסו לפניו, למה לא איבדם מן העולם. לכך צריך גם לטעם ראשון:
Their ancestral portions, He inundated and swamped them. I.e. what was the portion of their inheritance? He inundated and swamped them.
Who were destined to issue from Shem's posterity, etc. Otherwise, why use the term "according to the number"? This is what the verse means: "When He separated the sons of man,⁠" i.e., when He dispersed them in the generation of the Dispesion; "He established the boundaries of peoples,⁠" which means that He did not remove them from the world. Why did He do so? "According to the number of Bnei Yisroel,⁠" meaning for the sake of Yisroel who would [in the future] be descendants of Shem.
According to the number of the seventy souls of the Bnei Yisroel, etc. I.e. [the verse] wants to explain one further concept. This is what the verse means: "He established boundaries of peoples,⁠" which means that He made many nations. And how did He make them? Scripture explains, "according to the number of Bnei Yisroel" that is, He made them according to the number of seventy souls who went down to Egypt, i.e., the seventy nations. The phrase "He established the boundaries of peoples" is elucidated both with the phrase preceding and the phrase following, as I explained. Rashi needed to give two explanations because according to the first [explanation] the word "boundaries" is problematic. It should have only written, "established peoples according to the number of Bnei Yisroel.⁠" The word "boundaries" is not needed. And according to the second explanation, since they angered Hashem, why did He not destroy them from the world? Therefore Rashi also needs the first explanation.
בהנחל עליון גוים – פירוש כשהנחיל ה׳ ב״ה את הגוים לשרי מעלה זה יגיד אשר הם פחותים אצלו אשר לא רצה שיתכנו לשמו ונתנם לשרי מעלה.
בהפרידו בני אדם – פירוש שלא מסר ה׳ כל האומות ביד שר אחד אלא הפרידם ונתן חלק לכל שר ושר, ואופן החלוקה שעשה בהם כשיצב גבולם היתה למספר בני ישראל, פירוש יש לך לדעת כי כל מעשה ה׳ עשה זה לעומת זה וטוב ורע וכל נפשות שבנבראים נטעם ה׳ מב׳ אילנות אילן א׳ טוב וא׳ רע, אילן הטוב הוא אדם הראשון, אילן הרע הוא ס״מ אדם בליעל, וכשחטא אדם הראשון ונתערב רע בטוב חזרו להיות יוצאים מהולדת אדם הראשון גם נפשות רעות עד שיצאה נפש אחת טהורה שבה כלולות כל הנשמות הקדושות ונתברר האילן הטוב מחדש וזה הוא יעקב אבינו עליו השלום, ולזה אמרו (ב״מ פ״ד. זוה״ק ח״ג רמד,) שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה והבן הדברים. ואילן זה יש בו ע׳ ענפים והם ע׳ נפש שירדו למצרים, ואשר על כן כאשר הפריד ה׳ האומות הציב גבולם למספר בני ישראל עשה מהם ע׳ כנגד ע׳ ענפי הקדושה.
והכוונה בזה כדי שתהיה כל בחינה ובחינה של כל ענף מענפי הקדושה מושלת על שכנגדה בחלק הרע, וזה סוד (משלי ה׳ ה) רגליה יורדות מות, שרגלים של הקדושה דורכים על ראשי הקליפה, ונמצאים ענפי יעקב שולטים ומולכים על האומות, ואמר כי חלק ה׳ עמו פירוש טעם לזה, להיות שהאומה אשר בחר לו ה׳ שיהיה הוא המושל עליה הם ישראל לזה נתכוון ה׳ והמליך ונישא את בני ישראל על כל האומות ובזה כאשר הוא מולך על ישראל הנה הוא מולך על כל העולם כולו, ואומרו חלק ה׳ עמו יכוין אל ישראל אחר שקבלו התורה שאז יקראו בשם עם ה׳, ואומרו יעקב חבל פירוש החבל שהוא ראש הנחלה, והוא מה שהעירותיך אליו ברמז אומרם ז״ל שופריה דיעקב כו׳.
עוד יכוין לומר להיות שיש ב׳ בחינות בנשמות, יש שבאה מעולם עליון ולזה יאמר חלק ה׳ פירוש חלק מה׳ ב״ה כביכול, ויש נפשות שבאות ממקום הנקרא נחלת שדי ולזה יקרא יעקב חבל נחלתו, ודקדק לומר חבל לרמוז ענין גדול אשר גילו יודעי חן כי כל נפש החיוני שבאדם יש לה חוט א׳ דבוק עם שורשה והוא יוצא מהנחירים ודבוק בשורשו למעלה ומשם יונקת הנפש לחיות, ועל נפש הרשע אמר הכתוב (במדבר ט״ו לא) הכרת תכרת וגו׳ פירוש שאותו השורש הדבוק מהנפש למקום שממנו חוצבה יכריתנו ה׳ ושוב אין לה יניקה וזו היא מיתה רח״ל, ובצדיקים נאמר (דברים ד׳ ד) ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים וגו׳, והוא אומרו חבל נחלתו והבן.
בהנחל עליון גוים, "When the Supreme One gave nations their inheritance, etc.⁠" This is a reference to the time when God assigned "guardian angels" for the various Gentile nations to represent them at the celestial court. This is an allusion to the fact that God considered these nations as inferior so that He did not want to relate to them directly but only by means of an intermediary.
בהפרידו בני אדם, "when He separated the children of man.⁠" The meaning is that God did not deliver all the nations into the hands of a single "deputy,⁠" i.e. a minister appointed by God to deal with them. Rather He appointed different "ministers" to be in charge of the fates of the various nations. The manner in which God went about doing this when He established the borders of the various nations was that He took into consideration the needs of the people of Israel. We must remember that when God created the souls He planted them originally in one of two trees. One of these trees is a "good" tree, the other is an "evil" tree. The good tree is the one from which the soul of Adam emanated, whereas the other "tree" is a simile for Samael, the symbol of wicked man. Once Adam sinned and the previous division between good and evil became eroded so that good and evil began to appear intertwined, even the offspring of Adam began to produce wicked souls until eventually one totally pure soul, that of Jacob, emerged. From that time onwards the good tree became clearly identifiable once again. This is why the Talmud in Baba Metzia 84 tells us that the beauty of Jacob's soul was comparable to that of Adam before the sin. The "good" tree we are speaking of has 70 branches corresponding to the number of people who descended to Egypt with Jacob. Accordingly, when God separated the various nations from one another, He divided them into 70 to correspond to the seventy branches of sanctity.
The idea underlying this division was to enable each branch of sanctity in the world to be able to rule over its spiritually negative counterpart. This is the mystical dimension of Proverbs 5,5: "her feet descend to death.⁠" The idea is that the feet of sanctity stomp on the heads of the קליפה, the spiritually negative forces. In other words, Jacob's branches rule over the nations of the world. Moses continues with, כי חלק ה' עמו "for God's portion is His people,⁠" meaning that inasmuch as God has chosen the Jewish people to be governed by Himself directly and has thus elevated Israel over the other nations, He thereby rules over mankind as a whole. The reference of חלק ה' עמו refers to Israel after they had received the Torah when they became fit to be called the people of God. Moses adds יעקב חבל נחלתו, "Jacob is the measure of His inheritance.⁠" The word חבל refers to the most important part of that inheritance. This is an allusion to the quotation from Baba Metzia 84 about the beauty of Jacob matching that of original man, Adam.
Moses also had in mind the fact that there are two categories of souls. One kind of soul has descended directly from a very high region in heaven, and that is the type of soul referred to here as חלק ה', "part of God,⁠" so to speak. Other souls originate in a pool called נחלת שדי, the inheritance of the God known as שדי. These souls Moses refers to as חבל נחלתו, "tied by a rope to His inheritance.⁠" The word חבל was chosen by Moses deliberately to allude to something very important revealed by the Kabbalists. Every vital soul of man has a "string" connected with its root. This "string" begins at his nostrils and it is by means of this "string" that the soul derives its sustenance enabling it to live. Concerning the soul of the wicked, the Torah said in Numbers 15,31 (in connection with deliberate sinners) הכרת תכרת הנפש ההיא, עונה בה, "that person (soul) will surely be cut off, his sin is upon him.⁠" This means that the lifeline connecting that person's soul to its origin will be severed. Once the soul cannot derive sustenance from its source it dies. Of the righteous, on the other hand, the Torah stated in Deut. 4,11 "As to you who have cleaved to the Lord your God, you are all alive today.⁠"
בהנחל עליון גוים – כשהנחיל הקב״ה לכל ח׳ מהשבעים אומות איש נחלתו.
בהפרידו בני אדם – בדור הפלגה שנתפלגו כל אומה למדינה מיוחדת ולכל א׳ חלק הקב״ה נחלתה.
פ״א בהנחל עליון – פי׳ הקב״ה שהוא עליון על הכל. הנחיל לכל שר ושר א׳ משבעים אומות ובחר אומה מיוחדת לו לעצמו.
בהפרידו בני אדם – פי׳ גוים. הם שם האומות ושריהם. ובני אדם. שהפריד ג״כ בני אב אחד לשבעים נפש.
יצב גבלת עמים למספר בני ישראל – כי תחילה חלק א״י לי״ב אומות ונתנה לכנען ובניו שהם י״ב.
למספר בני ישראל – שהם ג״כ י״ב שבטים שלקחו נחלתם. וששים אומות היו סביבות א״י ועם י״ב אומות שבא״י היו ע״ב. וכשהבטיח הקב״ה ליתן את הארץ לאברהם חשב עשר אומות. כי עשר הם י״ב. וכן ע׳ אומות הם ע״ב. ולכן א״י נתחלקה לעשר כי שני מטות לקחו נחלתם בעבר הירדן וכן השבטים הם י״ב ואינם רק עשר. כי בני יוסף נחשבו לאחד כמ״ש אצל בני יוסף חבל אחד וגו׳. ושמעון ולוי אינם נחשבים כ״א לחלק אחד. כי שבט שמעון לקחו ערים מפוזרות בתוך יהודה. וזה כלל גדול בתורה כי עשר וי״ב וכן ע׳ וע״ב הכל א׳ כי השניים הם נעלמים.
ע״ד הרמז
יצב גבלת עמים למספר וגו׳ – כי ע׳ וע״ב הם א׳. וכן בע״ב שמות. ל״ו של ד׳ אותיות בסוד תלי וגלגל ולב. וכ״ד של ג׳ אותיות ויו״ד של ב׳ אותיות והכל באות א׳ כפול לבד וכן בששה שמות של ז״ת אלוה כו׳ שהן שבעים והשם המיוחד באמצע וכן בשם של י״ב ו׳ שמות ג׳ פשוטים וב׳ גילופין וא׳ גילוף גילופין שהן ע״ב לו״ק ואמר יצב גבלת שהן י״ב גבולי אלכסון וו״ק מקיפין לה וכל א׳ כלול מעשר שהם י״ב.
בהנחל – הם שבעה ושבעה מוצקות כמ״ש כי יד על כס יה. על הוא ג״כ יד דאימא.
בני אדם – סוד בן אדם מ״ה וב״ן ט׳ תחתוניות ס״ה וקס״ג תתא דמתתא.
בני אדם – הוא נקודה שבתוכה מ״ה וע״ב וכן בני ישראל תרי״ג שרשים שבהם כנגד תרי״ג מצות.
בהנחל עליון גוים – בעת שהנחיל השם לכל גוי חלקו ונחלתו בארץ, והיה זה:
בהפרידו בני אדם – היינו כשהפריד בני אדם צאצאי נח אלה מאלה, כמו שכתוב ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול (בראשית י׳ ל״ב), כפי מה שפירשנו עליו בפסוק כי בימיו נפלגה הארץ (שם שם כ״ה), וראה השם שהאומות ההם אינן ראויים להתנהג בהנהגה שהיא למעלה מן הטבע, כי לבם לא נכון לקבל תורה שהיא לעומת ההנהגה הנפלאה הזאת:
יצב גבלת עמים – אז העמיד והציב גבולים לכל העמים לחק עולם, שהיא ההנהגה הטבעית, כל עם ועם כפי ארצו שנפל בגורלו, יקבלו מיד ה׳ הטוב והרע לעומת מעשיהם:
למספר בני ישראל – למ״ד למספר משמשת במקום עד, כמו ימלוך ה׳ לעולם שפירושו עד עולם, והכונה עד מספר בני ישראל ולא עד בכלל, כלומר שלכולם נתן חלקם ההנהגה הטבעית שזכרנו, זולת מספר בני ישראל שיצאו מן הכלל הזה, וזכו להנהגה שהיא למעלה מן הטבע. והנה בפסוק הזה והבאים אחריו עד פסוק ט״ו הולך ומונה כל הטובות שהטיב ה׳ עם ישראל, שעליהם אמר בדרך כלל הוא עשך ויכוננך:
בהנחל עליון גוים – להמפרשים הענין מוסב על דור המבול והפלגה שהציג וקיים שבעים לשון נגד שבעים נפש ישראל שירדו למצרים. והרשב״ם הוסיף שבני כנען היו י״ב כנגד י״ב שבטי בנ״י, עיין בדבריהם; ולבי אומר לי כי הענין מוסב על מה שמבואר בתורה (ר״פ לך לך) שבבוא אברם פעם ראשון לארץ כנען בצווי הש״י נאמר ויעבר אברם בארץ והכנעני אז בארץ ויאמר לזרעך אתן את הארץ, שהודיענו כי אז הארץ, שהודיענו כי אז התחיל הכנעני לכבוש את הארץ, והש״י ייעד לאברהם שהוא עתיד להחזיר הארץ לבניו כמ״ש רש״י שם, ואח״כ יודיענו הכתוב שירד אברם למצרים, ויעל אברם ממצרים וילך למסעיו עד בית אל, ושם נולד ריב בין הרועים, וחזר הכתוב להודיענו והכנעני והפרזי אז יושב בארץ, ר״ל שבתוך זמן זה נתיישבו הכנענים בארץ ויאחזו בה, ומסבת מריבת הרועים אמר הכתוב ויפרדו איש מעל אחיו, וה׳ אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו, קום התהלך בארץ כי לך אתננה, מבואר שכאשר התחיל הכנעני לכבוש, וכן אחר שכבר כבש אותה בזמן שנעשה הפירוד בין אברהם ללוט, באה ההבטחה ממנו ית׳ לאברהם לזרעך אתננה, ומענין זה אמר הכתוב כאן בהנחל עליון גוים, כלומר כאשר הסכימה חכמתו העליונה ית׳ להנחיל את הארץ אל הגוי (הכנעני אשר לו אחוזת הארץ עתה) באותו הזמן אשר הפרדו איש מעל אחיו, לוט מאברהם (וזהו בהפרידו בני אדם) באותו הזמן עצמו הנחיל הוא ית׳ את כל הארץ לאחוזה לבני ישראל. מלת יצב פירש״י לשון קיום, כענין הצבת כל גבולות ארץ (תהלים ע״ד) שהוא העמדה והמשך (פעסטשטעללען). ויתכן שהוא מן המורגל בלשון ארמי לקרוא את האזרח יציבא, יציבא בארע׳ וגיור׳ בשמי׳, כלומר תושב קבוע במדינה, וטעם יצב, עשאם תושבים ואזרחיים (היימיש געמאכט, איינ- געבירגערט) הבטיחו שזרעו יהיו תושבים ואזרחיים בארץ הזאת. ולא אמר הציב כ״א יצב בעתיד, לפי שלא עשאם תושבים בפועל מיד כ״א בהבטחה לעתיד. ולשון גבולות עמים, ר״ל מדינות העמים, מקצה גבולו עד קצהו (געביעט, בעצירק) כמו את כל גבולך (שמות ז׳) שהוא על כל המדינה הנכלל בגבוליו. וטעם למספר כמו מתי מספר, ר״ל מעטי הכמות. וטעם המקרא, מדינות כל העמים הרבים האלה שהיו עשרה במספר, כמו שהזכירם בברית בין הבתרים את הקיני וגו׳, הבטיח לתת לישראל שהם נגדם מעטי המספר, והמעט הזה עשאם אז תושבים ואזרחיים בארץ טובה ורחבת ידים.
יצב גבולות עמים למספר בני ישראל – ימים רבים היה רחוק בעיני לקבל פירוש רש״י ורז״ל שהציב שבעים אומות כמספר שבעים נפש שירדו למצרים, ועכשו רואה אנכי כי כל שאר הפירושים הם נגד מליצת הכתוב, והפשט אינו אלא כפירוש רש״י. והנה ידוע כי כיון המספרים בענינים רחוקים זה מזה היה דבר חשוב הרבה אצל כל הקדמונים, כגון רמ״ח מצות עשה כנגד רמ״ח איברים {מכות כ״ג:}, וזולתם רבים, והנה קודם שיזכיר מה שעשה ה׳ לטובת ישראל, ימצאהו בארץ מדבר וכו׳ וכו׳, הקדים ואמר כי ה׳ חָלָק האומות לשבעים דוקא כנגד שבעים בני יעקב, וזה סימן שישראל חשובים ככל העולם כלו, כי חלק ה׳ עמו וגו׳.⁠א
א. בכ״י לוצקי 673(א), 673(ב) מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״יצב גבולות עמים – כמו ויצב גבול אלמנה, אין ענינו מתנה על מנת להחזיר כפירוש נתיבות השלום, אבל קביעה קיימת, והטעם כי ה׳ הפיץ העמים בדור הפלגה וקבע להם תחומים שונים למען בני ישראל המעטים, כדי שלא יוכלו בוני המגדל בהיותם יחד בעצה אחת לעלות על בני עבר אשר נאמנו עם שֵם ואשר מהם באו ישראל, ויכריתום מן הארץ.⁠״
בהנחל עליון גוים וגו׳ – מדובר על הזמן שבו ה׳, המוכר על ידי האומות רק כ״עליון״, קבע לעמים את ארצותיהם באזורים השונים של העולם.
בהפרידו בני אדם – ההבדלים בין הארצות האלה, והמאפיינים הייחודיים של כל אחת מהן, השפיעו על התכונות הגופניות והרוחניות, הלשון, העיסוק, הנימוסים והאופי של יושבי אותן ארצות. כתוצאה מכך הפכה האנושות שהייתה אחידה במוצאה – שהרי כל בני האדם היו צאצאי אדם הראשון – למרובת גוונים, ונפרדה לעמים מסוגים רבים; וכל אחד מעמים אלה, כתוצר של ארצו, מגלה בחינות שונות של האופי האנושי (השווה בראשית יא, א ופירוש שם). כאשר ה׳ נתן לאומות את ארצותיהן והפריד בני אדם לעמים –
יצב גבלת עמים וגו׳ – הוא הציב את גבולות העמים והכין גבולות אלה לבני ישראל, אשר טרם נמנו. הוא איפשר לשבטים של עמים שונים לרשת מספר רב של ארצות, שם יעברו עמים אלה את התהליך שעובר על כל העמים: בעוד שהם משתלטים על הארץ, הארץ משתלטת עליהם. ארצם הפכה ל״גבלת עמים״ (עיין בראשית כו, ג–ד), אך לא ניתנה להם כאחוזת עולם. אלא מתחילה הייתה מיועדת לעם שהיה עדיין בשלב מוקדם מאוד של קיומו, ומיוצג רק כיחידים בני משפחה אחת. כך: ״לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶת⁠־אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם, בִּהְיוֹתָם מְתֵי מִסְפָּר כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ״ (תהילים קה, יא–יב).
״יצב״ וגו׳ – עיין: ״ונצבת לקראתו״ (שמות ז, טו), ״ונצבת לי שם״ (שם לד, ב), ״אשר הצבת לבדנה״ (בראשית כא, כט). ״הצב״ כשהוא משמש לקביעת תחומי הארצות: ״אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל⁠־גְּבוּלוֹת אָרֶץ״ (תהילים עד, יז).
[ח] כי בהנחל עליון גוים – אז מן האומות לא השגיח רק על כללותם להציב גבולות אבל על ישראל הוא משגיח על כל איש פרטי יצב רק גבולות של עמים לבד לא פרטי אישיהם. אבל (יצב) למספר בני ישראל סופר כל איש פרטי עד״ש ולציון יאמר איש ואיש יולד בה עי׳ בס׳ ארצות השלום דרוש ד׳:
בהנחל עליון גוים – בעת שהיו העמים בגדר שנקראו בשם גוי וה׳ הנחיל לכל אחד נחלה מיוחדת, בהפרידו בני אדם כשנתחזק הישוב בנחלתם עד שהפריד כל עם מחברו ע״י כתב ולשון ונמוסים:
יצב גבלת עמים וגם שנתרבו ובאו להשגת גבול וה׳ הציב להם גבולות (פי׳ שהיו מלחמות בדבר הגבולים וה׳ נתן הנצחון לכל אחד שיעמוד על גבולו שגזר ה׳): ובעת הזאת היו למספר בני ישראל. שהיו כל כך מעטים עד שהיו עומדים להספר בכל רגע: וזה ירמז לעת שבא יעקב ובניו למצרים שהיה בן ק״ל שנה ועם כל יוצאי ירכו לא היו רק שבעים נפש, ובעת ההיא מלבד השבעים אומות שהיו בימי אברהם היו כבר נשיאים מבני ישמעאל ואלופים מבני עשו, ומזה ראיה
בהנחל עליון גוים1 וגו׳: כבר נתבאר בכמה מקומות2 ד״גוי״ הוא אומה גדולה ומולכת בפני עצמה, ו״עם״ הוא עם בפני עצמו אע״ג שהוא תחת מלוכה אחרת.
והנה, אחר המבול3 נחלקו שבעים אומות4, אמנם עוד לא הגיעו להיות אומות שלמות בארץ, אבל למעלה קבע הקב״ה שבעים שרים, והמה נקראו ״גוים״ באשר תעודתם להיות גוים5 בארץ, והיינו דכתיב ״בהנחל עליון״ שהחילוק ונחלה לא היה אלא ״עליון״6.
בהפרידו בני אדם: למטה החלו ׳להפרד׳ בשנות דור ודור, ומי שמוכן היה לצאת ממנו אומה שלמה נתפרד מראש7 משאר אחיו במעלה ובריבוי בנים.
יצב גבולות עמים: מההפרדה החלו להתרבות עד שנעשו בדור שני או שלישי ל״גבולות עמים״, אע״ג שלא הגיעו עדיין להיות ׳גוי׳8, מ״מ היו ל״עמים״ בפני עצמם. וכל זה היה ״למספר בני ישראל״, כי כמו בדור הראשון של אומות העולם היו רק שבעים שרים מחולקים, כך היו בישראל שבעים נפש במצרים גדולי המעלה9, כמו שכתבתי בספר בראשית (מו,ז) ולעיל (י,כב). וכמו שאחר-כך נעשו (האומות) שבעים גוים10, כן אח״כ במדבר נתחלקו (ישראל) לשבעים משפחות.
1. כשהפסוק בהמשכו עובר לדבר על ״עמים״.
2. במקומות רבים לאורך פירושו, עיין גם בראשית (לה,יא. מח,ד) וכן לעיל (ד,כז. כח,סד).
3. יתכן שכוונתו אחר מעשה הפלגה, וכפי שפירש רש״י בעקבות הספרי.
4. רבינו עוסק במספר שבעים (אומות) בעקבות רש״י, ולא במספר שנים-עשר כדעת הרשב״ם ובעקבותיו החזקוני. ועוד דן רבינו מדוע הגדרת הקב״ה כאן – ״עליון״, שהיא הגדרה יוצאת דופן.
5. אומות שלימות המולכות בפני עצמן.
6. למעלה אצל הקב״ה.
7. הכוונה, השר שלו נפרד משאר השרים למעלה, וממילא נפרדו למטה.
8. אומות שלימות המולכות בפני עצמן.
9. הם המוגדרים ״ישראל״ (לעומת ״יעקב״).
10. אומות שלימות המולכות בפני עצמן.
יצב גבולות עמים – שד״ל החזיק בפירוש רש״י שהאל הציב שבעים אומות כמספר שבעים נפש שירדו למצרים, וזה נכון מאד מאד, אבל הוא ע״ד הדרש; ולפי הפשט נ״ל שיש לומר שהציב גבולות יתר העמים (חוץ מבני כנען העתידים לנפול ביד ישראל) באמור להם עד פה תבואו ולא תוסיפו לפי צורך בני ישראל כמספרם שהוא היודע עתידות ידע בהם שירבו, למען תשאר להם ארץ רחבת ידים; ומצאנו בראש הפסוק בהנחל, א״כ בנחלה הוא מדבר, מלבד שגם גבולות לשון רבים לא יתכן אם פירוש ראשון עיקר לפי שאחד יהיה גבולם וקבצם, ועוד רק ע״י דוחק נמצא שבעים אומות בבני נח, ויום יום נתוספו עמים ישמעאל מדן מדין אדום וזולתם.
יצב גבולות עמים. המבין בלשון עמים, שבטי ישראל ומחלקותיו יש לו על מה שיסמוך, כי ידענו משיקרופי הראשון לחנך עם יון לחיים המדיניים שחלק אנשי אטינא לארבעה שבטים וכל שבט לשלשה עמים — ובארץ איטאליא בעריה הקדמונים והמפורסמים היו קוראים פופולו ר״ל עם לא בלבד ליושבי עיר אחת רק גם ליושבי חלק אחד מהעיר, ויש למעלה מזה פירוש נכון וחביב יותר והוא שהכוונה על עמים רבים שהכל קצות הארץ שנחלקו לי״ב חלקים כמספר שבטי ישראל ותהיה אם כן רוח ה׳ המפעמת בלבו של משה שהאירה עיני שכלו לראות בכל קצוי ארץ וים רחוקים ונזכיר מהם קצתם, כל עם יון נחלקו לי״ב כרכים גדולים ובהתאספם היו נקראים אנפיצונאטו. — עם טוסקאנא הקדמונים הנקראים איטרוסקי היו נחלקים לי״ב כרכים ובאים כלם במסורת וקשר הברית (פיריראציו) — שינא המלכות הגדולה באזיא נחלקת מימי עולם לי״ב מחוזות — בארץ יון המדינא הנקראה אֵלידי היו נחלקים לי״ב כרכים ובאים כלם בקשר הברית — ובארץ טוסקאנא כל מדינה מהי״ב היתה שולחת בחצר המלך במטרופולין שלהם שליח אחד לעמוד לשרת אצלו ובין כלם י״ב משרתים ומזה נולד שרומולוס מיסד רומי בחר לו י״ב משרתים רצים לפניו בכלי זיין (ליקטורים) כי הרבה למד מעם טוסקאנא כאשר נתקיים ונתקבל אצל חוקרי זמנינו, והמנהג הזה שרמזנו עליו בארץ טוסקאנא הוא מעין הי״ב נצבים שלשלמה. (מלכים א׳ ד) — וישמעאל היו לו י״ב נשיאים כמ״ש שנים עשר נשיאים יוליד — וזה שכתב. Eusebe Prep. Evang. ed. Paris. Tom. ll. p. 20. «De l' Egyp-tienne il eut 12 Enlans les quels s' en etant alles en Arabie se distribuerent le pays et en furent les premieres Rois. C' est la cause pour la quelle JUSQU' A CE JOUR on compte 12 Rois en Arable qui ont les memes noms que ces premiers Rois ועל הכל נזכיר ארץ מצרים שהיתה לפני משה, והיא לדעת סטראבוני היתה נחלקת מלפנים לי״ב חלקים Nomarchie o Nomi ויגיד לנו כי ארמון הלאבירינטו היה מחובר משנים עשר פלטיאות, ואולי שם היו נאספים פקידי כל ארץ מצרים — ומבחר המדיניים הקדמונים בחרו בחלוקה זו שכן כתב אפלטון (Lois p. 178. ed. Paris) שכל נכסי הכלל יתחלקו לי״ב חלקים, וכן הגוי כלו יתחלק לי״ב חלקים ולכל חלק יתיחס שם משמות האלהים, (ראה נפלאות שכן אמרו חכמי הקבלה שלכל שבט יתיחס אחד מי״ב צרופי הויה ב״ה) וכן העיר, רצונו שתתחלק לי״ב חלקים ובדף. 218 כתב דברים יקרים נראים כיוצאים מפי חכם אלהי בישראל. Comme le nombre entier se divise en divers parties egales.... et l' on doit regarder chaque partie comme un don sacre de la divinite puisque elles repondent a l' ordre des mois et a la revolution annuelle de l' Univers וכבר העיר על זה. Eusebe Prep. Evang. ed. Paris. vol. ll. p. 241 ועל ההתדמות עם חלוקת הארץ לי״ב שבטים. — ויש פירוש אחר למקרא זה נכבד מאד, והוא כי אם תמנה הגוים שיצאו מג׳ בני נח תמצא אותם שבעים ועליהם נאמר למשפחותם לתולדותם בארצותם לגוייהם, ויהיה אם כן כוונת הפסוק שבהנחל עליון גוים וגו׳ הציב וחלק גבולם למספר בני ישראל כלומר כמו שבני ישראל בירידתם למצרים היו שבעים נפש כן כל גבולי האומות הם שבעים, ויש ללמוד מזה תולדה יקרה והוא כי גם זה לאות כי ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש ושלוחי האומות וכהניהם בעבודת האלהים, וכמו שיש בעולם ע׳ אומות כן כנגדם יהיו ישראל שבעים נפש זה תחת זה, הא למה זה דומה לאנשי מעמד שהיו בירושלים תחת ישראל שבעריהם ועומדים על קרבנם כי הם שלוחיהם, ולכהנים וללויים שהיו תחת כל בכור בבני ישראל וחשבון הלויים כחשבון הבכורות חוץ מהעודפים שנפדו, כן תחת ע׳ בני נח היו ע׳ בני ישראל זה תחת זה, זה משלח וזה שלוח, ולכוונה זה השקיף גם הוא Origene הגם ששנה במקצת שכתב יצב גבולות עמים למספר המלאכים. Secundum numerum Angelorum
למספר בני ישראל – מכאן שהארץ עומדת על י״ב עמודים.⁠1 (חגיגה י״ב:)
1. עיקר הדבר דהארץ עומדת על עמודים ילפינן מפסוק דאיוב (ט׳) המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון, וכאן רומז רק למספר העמודים י״ב כנגד שבטי ישראל, ורגילים חז״ל לכוין מספרים מענינים דעלמא כנגד מספרים מיוחסים ומקודשים, כמו רמ״ח מצות עשין כנגד רמ״ח אברים וכדומה.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימההכל
 
(ט) כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃
For Hashem's portion is his people. Jacob is the allotment of his inheritance.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןהדר זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״במשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שיב]
כי חלק ה׳ עמו – משל למלך שהיה לו שדה ונתנה לעריסים התחילו עריסים גונבים אותה נטלה מהם ונתנה לבניהם התחילו להיות רעים מן הראשונים נטלה מבניהם ונתנה לבני בניהם חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים נולד לו בן אמר להם צאו מתוך שלי אי איפשי שתהיו בתוכה תנו לי חלקי שאהיה מכירו כך כשבא אברהם אבינו לעולם יצאת ממנו פסולת ישמעאל וכל בני קטורה בא יצחק לעולם יצאת ממנו פסולת עשו וכל אלופי אדום חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים וכשבא יעקב לא יצאת ממנו פסולת אלא נולדו כל בניו כשרים כענין שנאמר (בראשית כ״ה:כ״ז) ויעקב איש תם יושב אהלים מהיכן המקום מכיר את חלקו מיעקב שנאמר כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו ואומר (תהלים קל״ה:ד׳) כי יעקב בחר לו יה ועדין הדבר תלי בדלא תלי ואין אנו יודעים אם הקדוש ברוך הוא בחר ביעקב אם יעקב בחר בהקדוש ברוך הוא תלמוד לומר (שם) ישראל לסגולתו ועדין הדבר תלי בדלא תלי ואין אנו יודעים אם הקדוש ברוך הוא בחר לו ישראל לסגולתו ואם ישראל בחרו בהקדוש ברוך הוא תלמוד לומר (דברים י״ד:ב׳) ובך בחר ה׳ אלהיך להיות לו לעם סגולה ומנין שאף יעקב בחר בו ביה שנאמר (ירמיהו י׳:ט״ז) לא כאלה חלק יעקב.
יעקב חבל נחלתו – אין חבל אלא גורל שנאמר (תהלים ט״ז:ו׳) חבלים נפלו לי בנעימים ואומר (יהושע י״ז:ה׳) ויפלו חבלי מנשה עשרה [ואומר] (שם י״ט:ט׳) מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון דבר אחר מה חבל זה משולש כך היה יעקב שלישי לאבות וקבל שכר כולם כשנולד אברהם מהו אומר (משלי י״ז:י״ז) ואח לצרה יולד וכשנולד יצחק מהו אומר (קהלת ד׳:ט׳) טובים השנים מן האחד וכשנולד יעקב מהו אומר (שם ד׳:י״ב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק.
סליק פיסקא
[Piska 312]
"For the portion of the Lord is His people": An analogy: A king had a field and gave it to tenant-farmers, who began to steal from it — upon which he gave it to their sons — who began to be worse than the first. When a son was born to him, he said to them: Get out of what is mine. You cannot remain there. Give me my portion so that I can recognize it. Similarly, when our father Abraham came to the world, there issued from him base matter — Ishmael and the sons of Keturah. When our father Isaac came to the world, there issued from him base matter — Esav and the chiefs of Edom, who became worse than the first. When Jacob came, no base matter issued from him, but all of his sons were born kasher, as he was, as it is written (Bereshit 21:27) "And Jacob was a whole (i.e., "unalloyed") man, a dweller of tents" (the tents of Torah). From where does the Lord recognize His portion? From Yaakov, as it is written (Psalms 135:4) "For Yaakov did G-d choose; Israel, as His select ones,⁠" and (Devarim, Ibid.) "For the portion of the Lord is His people, Jacob the cord of His inheritance.⁠" And we still do not know whether the Lord chose Israel as His inheritance, or Israel chose the Lord, (both readings being possible). It is, therefore, written (Ibid. 7:6) "You (Israel) has the Lord your G-d chosen to be unto Him a select people.⁠"
And whence do we derive that Jacob, likewise, chose the Holy One Blessed be He? From (Jeremiah 10:16) "Not as those is the portion of Jacob, for He is the Former of all, and Israel is the tribe of His inheritance; the Lord of hosts is His name.⁠"
"Jacob is the chevel of His inheritance": "chevel" is a lot, as it is written (Psalms 16:5) "chavalim have fallen to me in pleasant places,⁠" and (Joshua 17:5) "And the lots of Menasheh fell — ten.⁠" (Ibid. 19:9) "From the chevel of the children of Judah was the inheritance of the children of Shimon": Just as a chevel (a rope) is three-fold, so Jacob was the third of the fathers, and he received reward over and against all of them. When Abraham was born, what is written? (Proverbs 17:17) "And a brother (Abraham) is born for affliction" (see beginning of # 311). When Israel was born, what is written? (Koheleth 4:9) "Better the two than the one.⁠" When Jacob was born, what is written (Ibid. 4:12) "And the three-fold cord is not soon sundered.⁠"
[End of Piska]
כי חלק ה׳ עמו וכי מה ענין זה לזה מושלו מלה״ד למלך שהיתה לו שדה ונתנה לאריסים והיו גונבין אותה מלפניו והוציאה מפניהם ונתנה לבניהם אחריהם חזרו להיות רעים מאבותיהם מה עשה כיון שנולד לו בן אמ׳ להן צאו מתוך ארצי אי אפשי תהון בתוך שלי תנו לי את חלקי שאהא מכירו כך כיון שעמד אבינו אברהם ויצא ממנו פסולת ישמעאל וכל בני קטורה עמד אבינו יצחק ויצא ממנו פסולת עשו וכל אלופי אדום עמד אבינו יעקב ולא יצא ממנו פסולת אלא נולדו לו כולם צדיקים שנא׳ (בראשית כ״ה:כ״ז) ויעקב איש תם אמ׳ המקום לאומות צאו מתוך ארצי אי אפשי תהיו בתוך שלי תנו לי את חלקי שאהא מכירו ומאיכן שהכיר המקום את חלקו מאבינו יעקב שנ׳ כי חלק ה׳ עמו יע׳ חב׳ נח׳ אמר להן הרי אתם בחלקו שליעקב מעתה וה״א (תהלים קל״ה:ד׳) כי יעקב בחר לו יה ועדיין הדבר תלי בדלא תלי ואין אנו יודעין אם יה בחר ביעקב אם יעקב בחר ביה ת״ל (שם) ישראל לסגלתו ועדיין הדבר תלי בדלא תלי ואין אנו יודעין אם הקב״ה בחר לו ישראל לסגלתו ואם ישראל בחרו בהקב״ה וכשהוא אומ׳ (דברים י״ד:ב׳) ובך בחר ה׳ אלהי׳ לה׳ לו לעם סגלה הרי יה בחר ביעקב ומנ׳ שאף יעקב בחר ביה שנ׳ (ירמיהו י׳:ט״ז) לא כאלה חלק יעקב:
את מוצא בשעה שירד הקב״ה לסיני ירדו עמו מחנות מחנות של מלאכי השרת שנ׳ (תהלים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ומשם בחרו להן אומות העולם אלהות לה״ד למלך שהיה נכנס למדינה והכל נכנסין עמו הפרכין דוכסין ואסטרלטין יש שעשה לו פטרון הפרכוס ויש שעשה לו פטרון דוכוס ויש שהיה עושה פטרון שר צבא:
פקח אחד היה שם אומ׳ כל אלו תחת רשותו שלמלך הן ואינן יכולין למחות בידו אבל הוא יכול למחות בידן איני בוחר לי פטרון אלא המלך שהוא יכול למחות בידן שלכולן כך בשעה שנגלה הקב״ה בסיני בחרו להן אומות העולם אלהות יש מהן שבחר לחמה ויש מהן שבחר ללבנה ומהן שבחר לככבים ולמזלות ומהן שבחר למלאכים וכן משה אומ׳ לישראל (דברים ד׳:י״ט) ופן תשא עי׳ השמ׳ אשר חלק ה׳ אלה׳ לכל העמ׳ מה אמ׳ ישראל להקב״ה מכל אותן אלהות לא בחרנו אלא לך חלקי ה׳ אמרה נפשי (איכה ג׳:כ״ד) ואף הקב״ה אמ׳ להן אין חלקי אלא ישראל לכך נאמ׳ כי חלק ה׳ עמו:
יעקב חבל נח׳ אין חבל אלא גורל שנ׳ (תהלים ט״ז:ו׳) חבלים נפלו לי בנעימים ואו׳ (יהושע י״ט:ט׳) מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון ואומ׳ (שם י״ז:ה׳) ויפלו חבלי מנשה עשרה:
ד״א יעקב חבל נח׳ מה חבל זו משולש כך היה יעקב שלישי לאבות וקיבל שכר כולם כשעמד אבינו אברהם מה נאמ׳ בו (משלי י״ז:י״ז) ואח לצרה יולד כשעמד יצחק אבינו מה נאמ׳ בו (קה׳ ד׳:ט׳) טובים השנים מן האחד וכשעמד אבינו יעקב מה נאמ׳ (שם ד׳:י״ב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק:
ימצאהו בא׳ מד׳ זה אבינו אברהם ובתהו ילל יש׳ במקום צרות ובמקום גייסות ובמקום לסטים מושלו מלה״ד למלך שיצא הוא וחיילותיו למלחמה הניחוהו חיילותיו והלכו להן ונזדווג לו גבור אחד אמ׳ לו אדני המלך אל תתירא ואל יפול לבך עליך ואל תפול אימה עליך איני מניחך עד שתהא בתוך מטתך עד שתהא בתוך פלטין שלך כך אמ׳ לו הקב״ה לאברהם אבינו שנ׳ (בראשית ט״ו:ז׳) ויאמ׳ אליו אני ה׳ אשר הוצ׳ מ׳ כש׳:
יסבבנהו כמו שנ׳ (שם י״ב:א׳) ויאמ׳ ה׳ אל אברם לך לך:
(יסבבנהו) [יבוננהו] לכל באי העולם:
מנ׳ אתה אומ׳ שעד שלא עמד אבינו אברהם לא היה הקב״ה מלך אלא על השמים שנ׳ (שם כ״ד:ז׳) ה׳ אלהי השמים כיון שעמד אבינו אברהם המליכו על הארץ ואשביעך בה׳ אלהי השמ׳ ואל׳ הא׳ (שם כ״ד:ג׳):
יצרנהו כאש׳ עי׳ מנ׳ אתה אומ׳ שאפלו המקום מבקש מאבינו אברהם אפלו גלגל עינו הוא חוטטה ונותנה לו ולא גלגל עינו בלבד אלא אפלו נפשו שהי׳ חביבה עליו ביותר שנ׳ (בראשית כ״ב:ב׳) קח נא את בנך את יחי׳ וכי אין אנו יודעין שבנו הוא יחידו אלא זו הנפש שנקראת יחידה בעולמה וה״א (תהלים כ״ב:כ״א) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי:
ד״א ימצאהו בא׳ מד׳ אלו ישראל כענבים במדבר מצא׳ יש׳ (הושע ט׳:י׳) ובתהו ילל יש׳ במקום צרות במקום גייסות במקום לסטים:
יסבבנהו לפני הר סיני שנ׳ (שמות י״ט:י״ז) ויתיצ׳ בת׳ הה׳:
יבוננהו בעשרת הדיברות מלמד שכל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקב״ה היו ישראל מסתכלין בו ורואין אותו ויודעין כמה עונש יש בו וכמה אזהרות יש בו וכמה קולין וחומרין יש בו וכמה גזרות שוות יש בו וכמה דינין יש בו וכמה תשובות יש בו:
יצרנהו כאישון עינו שאפלו נרתעין לאחוריהן שנים עשר מיל וחוזרין אחד עשר מיל לא היו נזוקים לא מקול הקול ולא מקול הלפידים:
ד״א ימצאהו בארץ מד׳ הכל מצוי ומסופק להן מן המדבר הבאר עולה והמן יורד והסליו מצוי וענני כבוד מקיפין אותן:
ובת׳ יליל ישימ׳ במקום צרות במקום גייסות במקום לסטים:
יסבבנהו בדגלים שלשה בדרום שלשה במזרח ג׳ במערב ג׳ בצפון:
יבוננהו בשתי מתנות טובות ואלו הן המן והבאר כשהיה אחד מאומות העולם קומץ מן המן ולא היה עולה בידו כלום דולה מן הבאר ולא היה עולה בידו כלום:
יצרנהו כא׳ עי׳ ישמרם מן המזיקין שלא יזיקו אותן שנ׳ (תהלים צ״א:י״א) כי מלאכיו יצוה לך לש׳ בכל דר׳:
ד״א יצרנהו שנצר האנשים והנשים מן הזמה כדי שיהיו טהורים תדע לך שאחר פרשת דגלים פרשת שוטה:
ד״א ימצאהו בא׳ מד׳ הרי זו אמורה לימות המשיח שנ׳ (הושע ב׳:ט״ז) לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר:
ובת׳ ילל ישי׳ אלו ארבע מלכיות שנ׳ (זכריה ו׳:א׳) ואשוב ואשא עיני ואראה והנה ארבע מרכבות:
יסבבנהו בנביאים יבוננהו בחכמים:
יצרנהו כאי׳ עי׳ כמו שנ׳ (שם ב יב ע״ש) כל הנגע בכם נוגע בבת עינו:
אֲרֵי חוּלָקָא1 דַּייָ עַמֵּיהּ יַעֲקֹב עֲדַב אַחְסָנְתֵיהּ.
1. לפי המסורה לתרגום (קליין 190, שאוב ממהד׳ ברלינר) הנוסח חוּלָקֵיהּ הוא המדויק, והנוסח חוּלָקָא ׳אינו דאיק׳.
For the Lord's portion is His people, Jacob is the lot of His inheritance.
ארום חלקה די״י אנון עמה בני ישראלא יעקב עדב אחסנתיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בני ישראל״) גם נוסח חילופי: ״בנוי דיש׳⁠ ⁠⁠״.
וכיוון דנפל עמא קדישא בפיצתיה דמרי עלמא פתח מיכאל פמיה ואומר ארום חולק טב דשום מימרא די״י עמיה פתח גבריאל פמיה בתושבחא ואמר דבית יעקב עדב אחסנתיה.
And when the holy people fell to the lot of the Lord of all the world, Michael opened his lips and said: Let the good portion of the Name of the Lord's Word be with Him. Gabriel opened his lips with thanksgivings, and said, Let the house of Jacob be the lot of His inheritance.
ארום לחלקא דיי אינון עמיה דבני ישראל ודבית יעקב עדב אחסנתיה.
Because the Lord's portion are His people, and the house of Jakob the lot of His inheritance.
כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ שָׂדֶה וּנְתָנָהּ לַאֲרִיסִין הִתְחִילוּ הָאֲרִיסִין נוֹטְלִין וְגוֹנְבִין אוֹתָהּ, נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לִבְנֵיהֶם, הִתְחִילוּ לִהְיוֹת רָעִים יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹנִים, נוֹלַד לוֹ בֵּן אָמַר לָהֶן צְאוּ מִתּוֹךְ שֶׁלִּי אִי אֶפְשִׁי שֶׁתִּהְיוּ בְּתוֹכָהּ תְּנוּ לִי חֶלְקִי שֶׁאֶהֱיֶה מַכִּירוֹ כָּךְ כְּשֶׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ לָעוֹלָם יָצָא מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה, כְּשֶׁבָּא יִצְחָק לָעוֹלָם יָצָא מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו, חָזְרוּ לִהְיוֹת רָעִים יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹנִים, וּכְשֶׁבָּא יַעֲקֹב לֹא יָצָא מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת אֶלָּא נוֹלְדוֹ כָּל בָּנָיו כְּשֵׁרִין כְּמוֹתוֹ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ״ה:כ״ז) ״וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם״ מֵהֵיכָן הַמָּקוֹם מַכִּיר אֶת חֶלְקוֹ מִיַּעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ״, וְאוֹמֵר כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ וַעֲדַיִן תָּלֵי בְּדְלֵא תָּלֵי אֵין אָנוּ יוֹדְּעִין אִם הַמָּקוֹם בָּחַר לוֹ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ אִם יִשְׂרָאֵל בָּחֲרוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, תַּלְמוּד לוֹמַר (לעיל י״ד:ב׳) ״וּבְךָ בָּחַר ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳, וּמִנַּיִן שֶׁאַף יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא כָאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יֹצֵר הַכֹּל הוּא״, וְיִשְׂרָאֵל (חֵבֶל) [שֵׁבֶט] נַחֲלָתוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ אֵין חֶבֶל אֶלָּא גּוֹרָל שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ט״ז:ו׳) ״חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִימִים״, וְאוֹמֵר (יהושע י״ז:ה׳) ״וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה״, ״מֵחֵבֶל בְּנֵי יְהוּדָה נַחֲלַת בְּנֵי שִׁמְעוֹן״, מַה חֶבֶל זֶה מְשֻׁלָּשׁ כֵּן הָיָה יַעֲקֹב שְׁלִישִׁי לָאָבוֹת, וְקִבֵּל שְׂכַר כֻּלָּן, כְּשֶׁנּוֹלַד אַבְרָהָם מַהוּ אוֹמֵר (משלי י״ז:י״ז) ״וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד״ כְּשֶׁנּוֹלַד יִצְחָק מַהוּ אוֹמֵר (קהלת ד׳:ט׳) ״טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד״, כְּשֶׁנּוֹלַד יַעֲקֹב מַהוּ אוֹמֵר (שם ד׳:י״ב) ״וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִּמְהֵרָה יִנָּתֵק״.
כִּ֛י חֵ֥לֶק ד׳ עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ
התורה התחילה לא מהחודש הזה, שבהקב״ה נקשר הדבר
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לֹא הִצְטָרְכָה תּוֹרָה לִכְתֹּב אֶלָּא מֵהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁזֶּה הָיָה תְּחִלַּת הַלְּבָנָה, וְעַל זֶה הַתּוֹרָה הִצְטָרְכָה לִכְתֹּב מִכָּאן, שֶׁהֲרֵי בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא נִקְשָׁר הַדָּבָר.
אין זה וזאת מתקשרים כאחד
וְלֹא קָשֶׁה שֶׁלֹּא כָתוּב זֹאת, הַחֹדֶשׁ הַזאת, שֶׁהֲרֵי זֶה וְזֹאת מִתְקַשְּׁרִים כְּאֶחָד. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ זָכָר וּנְקֵבָה כְּאֶחָד, אֵין הַשֶּׁבַח אֶלָּא לַזָּכָר, וְעַל זֶה רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה וַדַּאי.
פעמיים לכם, ולא לשאר העמים
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לָמָּה פַּעֲמַיִם לָכֶם? אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מֵהֶם נִשְׁמָע יוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ. הִתְקַשְּׁרוּת זוֹ לָכֶם, וְלֹא לִשְׁאָר הָעַמִּים
(זהר שמות דף לט:)
כִּ֛י חֵ֥לֶק ד׳ עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ
כשרצה הקב״ה לתת תורה לישראל שהם חלקי וגורלי
אָמַר, כָּךְ שָׁמַעְתִּי, בִּזְמַן שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, נָטַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְהָלַךְ הוּא לִשְׁאָר הָעַמִּים, וְלֹא רָצוּ לְקַבְּלָם. עַד שֶׁהוֹרִיד אוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל עַל הַר סִינַי.
אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: לְמִי רוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת שְׁתֵּי תוֹרוֹת הַלָּלוּ? אָמַר: לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם גּוֹרָלִי וְחֶלְקִי, שֶׁכָּתוּב (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ, הֲרֵי שְׁנַיִם. וַאֲנִי נוֹתֵן לָהֶם שְׁתֵּי תוֹרוֹת.
מכאן יתעוררו שתי התורות
וְעוֹד, שֶׁעוֹלִים בְּעֵרָבוֹן עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים. וּבִשְׁבִילָם יִתְעוֹרְרוּ שְׁתֵּי הַתּוֹרוֹת הַלָּלוּ, שֶׁכָּתוּב מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז.
וּמִכָּאן יוֹצֵא? מִשָּׁם יוֹצֵא, שֶׁכָּתוּב (ישעיה כח) אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם. אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה - זוֹ תוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה - זוֹ תוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם -שֶׁבִּגְלָלָם יָרְדָה תוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל עַל הַר סִינַי.
וזהו ותלכנה שניהם – לשאר העמים
זְהִוּ שֶׁכָּתוּב (רות א) וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם. לְאָן הָלְכוּ? לִשְׁאָר הָעַמִּים, עַד שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַר סִינַי. כֵּיוָן שֶׁיָּרְדוּ תוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, מִיָּד וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹּאת נָעֳמִי.
זאת נעמי- זאת נעימות התורה
הִזְדַּעֲזַע כָּל הָעוֹלָם, וְאָמְרוּ, זוֹ הִיא הַתּוֹרָה חֶמְדָּה גְּנוּזָה? מִיָּד - וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם. אָז אָמְרָה, הֲזֹּאת נָעֳמִי, זוֹ הִיא נְעִימוּת הַתּוֹרָה.
קראן לי מרה- ואז ידעו העונש של התורה
וְלֹא יָדְעוּ יִשְׂרָאֵל הָעֹנֶשׁ שֶׁל הַתּוֹרָה, עַד שֶׁבָּאוּ לְמָרָה, שֶׁכָּתוּב (שמות טו) וַיָּבאוּ מָרָתָה. וְכָתוּב, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. אָז אָמְרָה הַתּוֹרָה, קְרֶאןָ לִּי מָרָא.
(זוהר חדש רות)
כִּ֛י חֵ֥לֶק ד׳ עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ
כל השמות והכינויים מתפשטים לדרכיהם פרט לשם היחידי
בֹּא וּרְאֵה, כָּל הַשֵּׁמוֹת וְכָל כִּנּוּיֵי הַשֵּׁמוֹת שֶׁיֵּשׁ לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, כֻּלָּם מִתְפַּשְּׁטִים לְדַרְכֵיהֶם, וְכֻלָּם מִתְלַבְּשִׁים אֵלֶּה בְּאֵלֶּה, וְכֻלָּם נֶחֱלָקִים לִדְרָכִים וּשְׁבִילִים יְדוּעִים, פְּרָט לַשֵּׁם הַיְחִידִי, הַנִּבְחָר שֶׁל כָּל שְׁאָר הַשֵּׁמוֹת, שֶׁהוֹרִישׁ לָעָם הַיָּחִיד הַנִּבְחָר מִכָּל הָעַמִּים, וְהוּא - יוֹ״ד הֵ״א וָא״ו הֵ״א, שֶׁכָּתוּב (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ. וְכָתוּב (שם) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳, בְּשֵׁם זֶה מַמָּשׁ יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר הַשֵּׁמוֹת.
וְשֵׁם אֶחָד מִכָּל שְׁאָר שְׁמוֹתָיו, אוֹתוֹ שֶׁהִתְפַּשֵּׁט וְנֶחֱלָק לְכַמָּה דְרָכִים וּשְׁבִילִים וְנִקְרָא אֱלֹהִים. וְהוֹרִישׁ אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה, וְנֶחֱלָק לַתַּחְתּוֹנִים שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, וְנֶחֱלָק הַשֵּׁם הַזֶּה לְשַׁמָּשִׁים וְלִמְמֻנִּים שֶׁמַּנְהִיגִים אֶת שְׁאָר הָעַמִּים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כב) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה. (בראשית כ) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה. וְכֵן כָּל מְמֻנֶּה וּמְמֻנֶּה שֶׁהוֹרִישׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָם לִשְׁאָר הָעַמִּים נִכְלָלִים בַּשֵּׁם הַזֶּה, וַאֲפִלּוּ עֲבוֹדָה זָרָה נִקְרֵאת בַּשֵּׁם הַזֶּה. וְשֵׁם זֶה מָלַךְ עַל גּוֹיִם, וְלֹא אוֹתוֹ הַשֵּׁם, שֶׁהוּא מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהוּא יְחִידִי לָעָם הַיְחִידִי, לְעַם יִשְׂרָאֵל, הָעָם הַקָּדוֹשׁ.
עד״ז מי מלך הגויים שלא יראך
וְאִם תֹּאמַר, עַל דֶּרֶךְ זוֹ נְבָאֵר אֶת הַפָּסוּק, שֶׁכָּתוּב (ירמיה י) מִי לֹא יִרָאֲךְ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם, שֶׁהֲרֵי הוּא שֵׁם שֶׁמּוֹלֵךְ עַל גּוֹיִם - אֱלֹהִים, שֶׁהֲרֵי הַיִּרְאָה שְׁרוּיָה בּוֹ וְהַדִּין שָׁרוּי בּוֹ - לֹא כָּךְ, וְלֹא עַל זֶה נֶאֱמַר. שֶׁאִם כָּךְ, אֲפִלּוּ עֲבוֹדָה זָרָה בִּכְלַל זֶה הִיא.
אֲבָל כֵּיוָן שֶׁהַכֹּתֶל שֶׁהָיִיתָ סָמוּךְ אַחֲרָיו נֶעֱקַר, הַפָּסוּק עוֹמֵד עַל קִיּוּמוֹ בְּהִסְתַּכְּלוּת קְטַנָּה. מִי לֹא יִרָאֲךְ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם. וְאִם תֹּאמַר שֶׁמֶּלֶךְ הַגּוֹיִם נֶאֱמַר עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - לֹא כָּךְ. אֶלָּא מִי הוּא מֶלֶךְ הַגּוֹיִם שֶׁלֹּא יִרָאֲךְ, שֶׁלֹּא פוֹחֵד מִמְּךְ וְלֹא יִזְדַּעֲזַע מִמְּךְ, מִי מֶלֶךְ הַגּוֹיִם שֶׁלֹּא יִרָאֲךְ? כְּמוֹ זֶה, (תהלים קיג) הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה׳ הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה׳. מִי שֶׁשָּׁמַע אוֹתוֹ, לֹא יוֹדֵעַ מָה אָמַר. כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַלְלוּיָהּ, אַף כָּךְ הַלְלוּ עַבְדֵי ה׳! שֶׁהָיָה לוֹ לִכְתֹּב, עַבְדֵי ה׳ הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה׳. אַף כָּאן הָיָה לוֹ לִכְתֹּב, מִי מִמֶּלֶךְ הַגּוֹיִם שֶׁלֹּא יִרָאֲךְ, אֶלָּא הַכֹּל עַל תִּקּוּנוֹ נִתְבָּאֵר
(זהר שמות דף צב:)
כִּ֛י חֵ֥לֶק ד׳ עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ
כמה חלקו של יעקב היה טוב בכל
בֹּא רְאֵה כַּמָּה הָיָה חֶלְקוֹ שֶׁל יַעֲקֹב טוֹב בַּכֹּל מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִשְׁאַר עֵשָׂו עִמּוֹ וְנִפְרַד מִמֶּנּוּ וְהָלַךְ לוֹ לְחֶלְקוֹ וּלְגוֹרָלוֹ, וְנִשְׁאַר יַעֲקֹב אָחוּז בִּירֻשַּׁת אָבִיו וּבִירֻשַּׁת אֲבוֹתָיו. וְעַל זֶה וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. מַה זֶּה מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו? שֶׁלֹּא רָצָה חֶלְקוֹ וִירֻשָּׁתוֹ וְגוֹרַל הָאֱמוּנָה שֶׁלּוֹ. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, עָלָיו כָּתוּב (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.
(זהר בראשית דף קעז.)
כִּ֛י חֵ֥לֶק ד׳ עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ
אשרי חלקם של ישראל, ׳תשבו׳ לאורחים, ׳ישבו׳ לבני העולם
וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, כָּתוּב בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְאַחַר כָּךְ יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. בָּרִאשׁוֹנָה תֵּשְׁבוּ, וְאַחַר כָּךְ יֵשְׁבוּ. אֶלָּא הָרִאשׁוֹן לָאוֹרְחִים, הַשֵּׁנִי לִבְנֵי הָעוֹלָם.
הנהגתו של רב המנונא סבא
הָרִאשׁוֹן לָאוֹרְחִים, כְּמוֹ שֶׁרַב הַמְנוּנָא סָבָא, כְּשֶׁהָיָה נִכְנָס לַסֻּכָּה הָיָה שָׂמֵחַ, וְעוֹמֵד עַל פֶּתַח הַסֻּכָּה מִבַּחוּץ וְאוֹמֵר: נְזַמֵּן לָאוֹרְחִים. מְסַדֵּר (נסדר) אֶת הַשֻּׁלְחָן, וְעוֹמֵד עַל רַגְלָיו, וּמְבָרֵךְ וְאוֹמֵר: בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. שְׁבוּ אוֹרְחִים עֶלְיוֹנִים, שְׁבוּ. שְׁבוּ אוֹרְחֵי הָאֱמוּנָה, שְׁבוּ. הֵרִים (רחץ) יָדָיו וְשָׂמַח, וְאָמַר: אַשְׁרֵי חֶלְקֵנוּ, אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ וְגוֹ׳. וְהָיָה יוֹשֵׁב.
(זהר ויקרא דף צג:)
כִּ֛י חֵ֥לֶק ד׳ עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ
צריך ליעקב יותר מכל בני העולם, שיודע יעקב שעשה היה לו לידבק באותו נחש עקלתו
וּבֹא וּרְאֵה, יַעֲקֹב הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁעֵשָׂו הָיָה לוֹ לְהִדָּבֵק בְּאוֹתוֹ נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן, וְעַל כֵּן בְּכָל מַעֲשָׂיו נִמְשָׁךְ עָלָיו כְּנָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן אַחֵר, בְּחָכְמָה, בְּעַקְמוּמִיּוּת, וְכָךְ צָרִיךְ.
התנינים הגדולים זה יעקב ועשיו
וְזֶה בָּא כְּמוֹ זֶה מַה שֶּׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה שֶּׁכָּתוּב (בראשית א) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים - זֶה יַעֲקֹב וְעֵשָׂו. וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂתאֵלּוּ שְׁאָר הַדְּרָגוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם. וַדַּאי שֶׁיַּעֲקֹב נַעֲשָׂה חָכָם כְּנֶגֶד אוֹתוֹ הַנָּחָשׁ הָאַחֵר, וְכָךְ צָרִיךְ.
בכל חודש שעיר אחד להמשיכו למקומו
וּמִשּׁוּם כָּךְ בְּכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ שָׂעִיר אֶחָד, כְּדֵי לְהַמְשִׁיכוֹ לִמְקוֹמוֹ וְיִפָּרֵד מִן הַלְּבָנָה, וְכֵן בִּימֵי הַכִּפּוּרִים לְהַקְרִיב אוֹתוֹ הַשָּׂעִיר, וְזֶה בְּחָכְמָה לִשְׁלֹט עָלָיו וְלֹא יוּכַל לְהָרַע, שֶׁכָּתוּב (ויקרא טז) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲונֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה, וּבֵאֲרוּהוּ שֶׁזֶּה עֵשָׂו, שֶׁהוּא שָׂעִיר, וְהַכֹּל בְּחָכְמָה וּבְרַמָּאוּת כְּלַפָּיו.
והטעם משום שהוא נחש רע
מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב (תהלים יח) וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל, מִשּׁוּם שֶׁהוּא נָחָשׁ רַע, עֲקֹם רוּחַ, חָכָם לְהָרַע, מַסְטִין לְמַעְלָה וּמַסְטִין לְמַטָּה.
משום כך ישראל מקדימים ומתחכמים לו
וּמִשּׁוּם כָּךְ יִשְׂרָאֵל מַקְדִּימִים וּמִתְחַכְּמִים לוֹ בְּחָכְמָה, בְּעַקְמִימוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּכַל לְהָרַע וְלִשְׁלֹט.
ויעקב שהוא בסוד האמונה לא נתן לנחש לטמא המקדש
וְעַל כֵּן יַעֲקֹב, שֶׁהוּא בְּסוֹד הָאֱמוּנָה, כָּל מַעֲשָׂיו כְּלַפֵּי עֵשָׂו מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נָתַן מָקוֹם לַנָּחָשׁ הַהוּא לְטַמֵּא אֶת הַמִּקְדָּשׁ, וְלֹא יִקְרַב אֵלָיו וְלֹא יִשְׁלֹט בָּעוֹלָם.
לכך צריך דווקא ליעקב שהוא בעה״ב, יותר מכל בני העולם
וְעַל כֵּן לֹא הִצְטָרֵךְ לְאַבְרָהָם לְהִתְנַהֵג בְּעַקְמִימוּת, וְלֹא לְיִצְחָק, מִשּׁוּם שֶׁעֵשָׂו, שֶׁהוּא הַצַּד שֶׁל הַנָּחָשׁ הַהוּא, טֶרֶם בָּא לָעוֹלָם. אֲבָל יַעֲקֹב, שֶׁהוּא בַּעַל הַבַּיִת, צָרִיךְ לוֹ לַעֲמֹד כְּנֶגֶד אוֹתוֹ הַנָּחָשׁ שֶׁלֹּא תִהְיֶה לוֹ כְּלָל שְׁלִיטָה לְטַמֵּא אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל יַעֲקֹב, וְעַל כֵּן צָרִיךְ לְיַעֲקֹב יוֹתֵר מִכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם, וּמִשּׁוּם כָּךְ יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים נִבְחֲרוּ לְחֵלֶק גּוֹרָלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ
(זהר בראשית דף קלט.)
כִּ֛י חֵ֥לֶק ד׳ עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ
כל העריות שקולים לע״ז של כל הצדדים האחרים
כוְלֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ הַזֶּה - קֵרוּב, שֶׁכָּל הָעֲרָיוֹת שְׁקוּלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל כָּל הַצְּדָדִים הָאֲחֵרִים, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (בראשית י) מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם.
וְכָתוּב, לִלְֹשנֹתָם בְּאַרְצֹתָם בְּגוֹיֵהֶם. כִּי שָׁם בָּלַל ה׳ שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה׳.
המקריב קרבן לצדדים האחרים הקב״ה מפרישו משמו
וְכָל מִי שֶׁמַּקְרִיב שׁוּם קָרְבָּן לַצְּדָדִים הָאֲחֵרִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַפְרִישׁוֹ מִשְּׁמוֹ, וְאֵין לוֹ חֵלֶק בִּשְׁמוֹ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּחַר בְּיִשְׂרָאֵל מִכָּל שְׁאָר אֻמּוֹת, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וּבְךְ בָּחַר ה׳. וְחִלְּקָם מֵהֶם לְחֶלְקוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ.
וְלָכֵן נָתַן לָהֶם תּוֹרָה מִשְּׁמוֹ. (שמות ג) זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, י״ה עִם שְׁמִי - שס״ה. ו״ה עִם זִכְרִי - רמ״ח. בְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה קוֹשֵׁר אֶת יִשְׂרָאֵל בִּשְׁמוֹ, לִהְיוֹת כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר שֶׁלָּהֶם חֵלֶק גּוֹרָלוֹ וִירֻשָּׁתוֹ, וְלָכֵן זֹּבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם וְכוּ׳.
(זהר ויקרא דף קי:)
כִּ֛י חֵ֥לֶק ד׳ עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ
אשרי חלקם של ישראל שרק הקב״ה שולט בהם
וְרַבִּי חִזְקִיָּהוּ אָמַר, אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָצָה בָהֶם, וְנָתַן לָהֶם תּוֹרָה קְדוֹשָׁה, וְהִזְהִיר אוֹתָם וְנָתַן לָהֶם עֵצָה לְהִשָּׁמֵר מִמַּעְלָה וּמַטָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בָּהֶם - רַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ, וְהֵם יוֹדְעִים לִדְחוֹת מֵהֶם אֶת כָּל הַמְקַטְרְגִים וְכָל הַמְחַבְּלִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ חֵלֶק גּוֹרָלוֹ וִירֻשָּׁתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.
שבר״ה הקב״ה נתן רק להם עצה להנצל בדין
בֹּא וּרְאֵה, בַּיּוֹם שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בְּדִין עַל הָעוֹלָם, וְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם נִכְנָסִים בְּחֶשְׁבּוֹן, וְאֵין מִי שֶׁלֹּא נִכְנָס בְּחֶשְׁבּוֹן, וְסִפְרֵי חַיִּים וּמֵתִים נִפְתָּחִים בַּיּוֹם הַהוּא. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִשּׁוּם שֶׁרָצָה בָהֶם, נָתַן לָהֶם עֵצָה לְהִנָּצֵל מִכָּל הַמְקַטְרְגִים שֶׁלְּמַעְלָה שֶׁמִּתְמַנִּים בְּכָל זְמַן שֶׁהַדִּין שׁוֹרֶה בָעוֹלָם.
כשקול השופר עולה מתעוררים הרחמים במקומם
בַּיּוֹם הַזֶּה מִזְדַּמְּנִים יִשְׂרָאֵל לְעוֹרֵר עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וּבַמֶּה? בַּשּׁוֹפָר. שֶׁהַקּוֹל הַזֶּה שֶׁיּוֹצֵא עוֹלֶה לְמַעְלָה וּמְעוֹרֵר אֶת הַשּׁוֹפָר שֶׁלְּמַעְלָה. אָז מִתְעוֹרְרִים רַחֲמִים מִמְּקוֹמָם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָם מִכִּסֵּא הַדִּין וְיוֹשֵׁב בְּכִסֵּא רַחֲמִים, וְחָס עַל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נִתֶּנֶת רְשׁוּת לַמְקַטְרֵג עֲלֵיהֶם. וְיִשְׂרָאֵל שָׁבִים בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְתוֹקְעִים שׁוֹפָר וּמְעוֹרְרִים רַחֲמִים, שֶׁהֲרֵי הַקּוֹל הַהוּא שֶׁיּוֹצֵא הוּא הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל רַחֲמִים, וְאָז הַמַּלְשִׁין לֹא יָכוֹל לַעֲמֹד לִפְנֵי כִּסֵּא הָרַחֲמִים, שֶׁהֲרֵי לֹא בָא מִן אוֹתוֹ הַצַּד, וְלֹא נִמְצָא קָטֵגוֹר.
וביוה״כ שהוא חתימת הדין נותנים לו שעיר שבא מצד רוח הטומאה
בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁהוּא חֲתִימַת הַדִּין, וְעוֹמְדִים יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשַּׁת רִבּוֹנָם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְרַב הַמַּלְשִׁין לַמִּקְדָּשׁ, נוֹתְנִים לוֹ שָׂעִיר שֶׁבָּא מִצַּד שֶׁל רוּחַ הַטֻּמְאָה, וְהוּא טָמֵא, וְרוּחַ הַטֻּמְאָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ, וְהוּא מִתְעַסֵּק בּוֹ, וְלֹא קָרֵב לַמִּקְדָּשׁ לְטַמֵּא. וְאָז הַפָּנִים מְאִירוֹת, וִיִשְׂרָאֵל נִצּוֹלִים מִמֶּנּוּ.
ובזמן האחר המקטרג מתעורר על חטאי העולם
בִּזְמַןֹ אַחֵר, כְּשֶׁרַבִּים חֲטָאֵי בְּנֵי הָאָדָם, הַמַּלְשִׁין הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּין מִתְעוֹרֵר עַל חֲטָאֵי הָעוֹלָם, אָז הוּא בָא וְנִמְצָא כִּמְקַטְרֵג לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנִטְמָא הַמִּקְדָּשׁ, וְכָל הַפָּנִים עֲצוּבוֹת, וְהַדִּין נִמְצָא. וְעַל זֶה (בראשית ו) קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי. לְפָנַי וַדַּאי, לְבַקֵּשׁ עַל חֲטָאֵי בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁהֵם גָּרְמוּ.
השומר מצות התורה הנשמה שמורה בגופו שהוא תיבה,
בֹּא וּרְאֵה, כָּל אָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה וְיִשְׁמֹר אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה, הַנְּשָׁמָה שְׁמוּרָה בְּגוּפוֹ, שֶׁהוּא תֵבָה, וְלֹא נֶעֱנָשׁ, וְלֹא יִשְׁלֹט עָלָיו מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְכָל אָדָם שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר וְלֹא מְקַיֵּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה וְעוֹבֵר עָלֶיהָ, אָז מַלְאַךְ הַמָּוֶת יִשְׁלֹט עָלָיו
כִּ֛י חֵ֥לֶק ד׳ עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ
אשרי חלקם של ישראל יותר מכל עמי ע״ז
וְשָׁנִינוּ, אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִכָּל הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לְטַהֵר אוֹתָם וּלְרַחֵם עֲלֵיהֶם, שֶׁהֵם חֶלְקוֹ וְגוֹרָלוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ וְגוֹ׳.
במתי ארץ – שהם אחוזים למעלה למעלה
וְכָתוּב (שם) יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ. עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ דַּוְקָא, שֶׁהֲרֵי הֵם אֲחוּזִים לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וְעַל כֵּן אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִדְבֶּקֶת בָּהֶם.
ומאהבה יתרה שאוהבם נתן להם את יוה״כ
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (מלאכי א) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה׳, וְכָתוּב (דברים ז) כִּי מֵאַהֲבַת ה׳ אֶתְכֶם וְגוֹ׳. וּמִתּוֹךְ הָאַהֲבָה הַיְתֵרָה שֶׁאוֹהֵב אוֹתָם, נָתַן לָהֶם יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה לְטַהֵר אוֹתָם וּלְזַכּוֹת אוֹתָם מִכָּל חֲטָאֵיהֶם, שֶׁכָּתוּב כִּי בַיּוֹם הַזֶּה וְגוֹ׳, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ צַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְלֹא יִמָּצֵא בָהֶם חֵטְא. וְעַל כֵּן בַּיּוֹם הַזֶּה מִתְעַטְּרִים יִשְׂרָאֵל וְשׁוֹלְטִים עַל כָּל חוֹקְרֵי הַדִּין וְעַל כָּל הָרוּחוֹת.
(זהר ויקרא דף סב:)
כִּ֛י חֵ֥לֶק ד׳ עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ
יקוו זה תורה, מקום אחד ישראל, ממקומו שכינה עליונה
יִקָּווּ הַמַּיִםזוֹ הַתּוֹרָה. אֶל מָקוֹם אֶחָדאֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מִשּׁוּם שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם תְּלוּיוֹת מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּו בָּרוּךְ כְּבוֹד ה׳ מִמְּקוֹמוֹ. כְּבוֹד ה׳ - שְׁכִינָה תַחְתּוֹנָה. מִמְּקוֹמוֹ - שְׁכִינָה עֶלְיוֹנָה. וְכֵיוָן שֶׁאוֹתָם נִשְׁמוֹתֵיהֶם מִשָּׁם, שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם בְּוַדַּאי יהו״ה, וְנֶאֱמַר בָּהֶם (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ. וְזֶהוּ יִקָּווּ הַמַּיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד.
(זהר בראשית דף כה.)
כִּ֛י חֵ֥לֶק ד׳ עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ
עשיו בא מצד שעיר
עוֹד אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, (בראשית כז) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִיר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. מַה הוּא רוֹמֵז? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁעֵשָׂו אִישׁ שָׂעִיר, וְהוּא מֵאוֹתוֹ שֶׁנִּקְרָא שֵׂעִיר, שֶׁהֲרֵי מֵאוֹתוֹ צַד הוּא בָּא.
חלק שחלק לשאר העמים ממונים, וחלק משני שעירים
וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָקאִישׁ מֵאוֹתוֹ שֶׁחִלֵּק לְכָל שְׁאָר הָעַמִּים מְמֻנִּים גְּדוֹלִים, שֶׁכָּתוּב (דברים ד) אֲשֶׁר חָלַק ה׳ אֱלֹהֶיךְ אֹתָם, וְכָתוּב (שם לב) כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ וְגוֹ׳. עוֹד אִישׁ חָלָק, מִשְּׁנֵי שְׂעִירִים, וְנִשְׁאָר אֶחָד.
אחד לקב״ה לטעון על כתפו כל חטאי יעקב, עונת״ם – עונ״ת ת״ם
שֶׁהַכֹּהֵן חִלֵּק אוֹתָם - אֶחָד לְחֶלְקוֹ, וְאֶחָד לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לָמָּה? כְּדֵי שֶׁיִּטְעַן עַל כְּתֵפוֹ אֶת כָּל חֲטָאֵי יַעֲקֹב, שֶׁכָּתוּב וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲונֹתָם, עֲונֹת תָּם.
(זהר ויקרא דף סד.)
כִּ֛י חֵ֥לֶק ד׳ עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ
הקב״ה נטל את יעקב לגורלו
פָּתַח [רבי אלעזר] וְאָמַר, כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ. בּא רְאֵה, כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ, עַד כָּאן לֹא יָדַעְנוּ מִי בָחַר אֶת מִי - אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּחַר אֶת יַעֲקֹב, אִם יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא מִמַּה שֶּׁגִּלָּה הַכָּתוּב יָדַעְנוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָטַל אֶת יַעֲקֹב לְגוֹרָלוֹ, שֶׁכָּתוּב (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.
(זהר בראשית דף קסא:)
כִּ֛י חֵ֥לֶק ד׳ עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ
לא יטוש ה׳ עמו – בעבור שמו הגדול
רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר, כָּתוּב (שמואל א יב) כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה׳ אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ וְגוֹ׳. כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה׳ אֶת עַמּוֹ, מָה הַטַּעַם בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל? כִּי הַכֹּל נִקְשָׁר זֶה עִם זֶה.
נקשרו ישראל בקב״ה באותו רושם קדוש שנרשם בבשרם
וּבַמֶּה נִקְשְׁרוּ יִשְׂרָאֵל בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? בְּאוֹתוֹ רֹשֶׁם קָדוֹשׁ שֶׁנִּרְשָׁם בִּבְשָׂרָם, וּמִשּׁוּם כָּךְ לֹא יִטֹּשׁ ה׳ אֶת עַמּוֹ.
תורה נקראת ברית
וְלָמָּה? בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁנִּרְשָׁם בָּהֶם. לָמַדְנוּ, הַתּוֹרָה נִקְרֵאת בְּרִית, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא בְּרִית, וְהָרֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה נִקְרָא בְּרִית. וְלָכֵן הַכֹּל נִקְשָׁר זֶה עִם זֶה וְלֹא נִפְרָד זֶה מִזֶּה.
הקב״ה נקרא ברית
אָמַר לוֹ רַבִּי יֵיסָא, תּוֹרָה וְיִשְׂרָאֵל - יָפֶה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִנַּיִן לָנוּ שֶׁנִּקְרָא בְּרִית? אָמַר לוֹ, שֶׁכָּתוּב (תהלים קו) וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ, וַהֲרֵי נוֹדָע, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר.
חוקותי אלו הנהגות המלך, משפטי אלו הן גזירות התורה
וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ (ויקרא יח). חֻקֹּתַי - אֵלּוּ הֵן הַנְהָגוֹת הַמֶּלֶךְ. מִשְׁפָּטַי - אֵלּוּ הֵן גְּזֵרוֹת הַתּוֹרָה.
כל הנהגות שנקראו צדק נקראו חוקותי
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, כָּל אוֹתָן הַנְהָגוֹת שֶׁנִּקְרָאוֹת צֶדֶק, נִקְרְאוּ חֻקֹּתַי, וְהֵן גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא מִשְׁפָּט, הֵן נִקְרָאוֹת דִּינוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמֶּלֶךְ שֶׁכָּל הַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ, שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ בְּמָקוֹם שֶׁשְּׁנֵי חֲלָקִים אֲחוּזִים זֶה עִם זֶה.
וְעַל זֶה כָּתוּב, (תהלים פט) צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךְ, וְהֵם דִּין וְרַחֲמִים. וּמִשּׁוּם כָּךְ חֹק וּמִשְׁפָּט. וְעַל זֶה כָּתוּב, (שם קמז) חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. לְיִשְׂרָאֵל וְלֹא לִשְׁאָר הָעַמִּים.
שאינו נימול הרי הוא כגוי
מַה כָּתוּב אַחֲרָיו? לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי. וְשָׁנִינוּ, אַף עַל גַּב שֶׁנִּמּוֹל וְלֹא עָשָׂה אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה, הֲרֵי הוּא כְּמוֹ גּוֹי בַּכֹּל, וְאָסוּר לְלַמְּדוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה. וְעַל זֶה שָׁנִינוּ, (שמות כ) מִזְבַּח אֲבָנִים, זֶה מִזְבַּח אֲבָנִים מַמָּשׁ. וַהֲרֵי קְשִׁי הַלֵּב עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ, וְהַזֻּהֲמָה לֹא פָסְקָה מִמֶּנּוּ.
ולא תעלה בידו המילה
מִשּׁוּם כָּךְ לֹא עוֹלָה בְיָדוֹ אוֹתָהּ מִילָה וְלֹא מוֹעִילָה לוֹ. וְעַל זֶה כָּתוּב, כִּי חַרְבְּךְ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ. מִשּׁוּם כָּךְ, לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי סְתָם. וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם, לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.
ולא נותנים לו סודות התורה
דָּבָר אַחֵר (קטן), לֹא נוֹתְנִים לָהֶם כָּל שֶׁכֵּן סוֹדוֹת תּוֹרָה וְהַנְהָגוֹת הַתּוֹרָה. וְכָתוּב (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ, (תהלים קמד) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה׳ אֱלֹהָיו.
(זהר ויקרא דף עג:)
כִּ֛י חֵ֥לֶק ד׳ עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ
כמה חביבה כנסת ישראל לפני הקב״ה
רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. כַּמָּה חֲבִיבָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁבֵּחַ אוֹתָהּ, וְהִיא מְשַׁבַּחַת אוֹתוֹ תָּמִיד.
וכמה משבחים ומזמרים מזמינה תמיד להקב״ה 1
וְכַמָּה מְשַׁבְּחִים וּמְזַמְּרִים מַזְמִינָה תָּמִיד לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֲחוּזִים בּוֹ בְּגוֹרַל הַחֵלֶק הַקָּדוֹשׁ, כַּכָּתוּב (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ וְגוֹ׳. אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן - זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁעוֹמֶדֶת בַּיּפִי שֶׁל נוֹי בְּגַן עֵדֶן. הַשָּׁרוֹן - שֶׁהִיא שָׁרָה וּמְשַׁבַּחַת אֶת הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן.
(זהר בראשית דף רכא.)
כִּ֛י חֵ֥לֶק ד׳ עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ
לקח הכרם הזה לחלקו, הקב״ה שנקרא דודי, אוחז בדודי וממנה נטע הכרם
שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ - זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּקְרָא דוֹדִי, שֶׁכָּתוּב (שיר ה) דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם.
יְדִידִיאוֹחֵז בְּדוֹדִי, זָכָר, וּמִמֶּנּוּ נִטַּע כֶּרֵם, שֶׁכָּתוּב כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי. בְּקֶֹרֶן בֶּן שָׁמֶן, מַה זֶּה בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן? אֶלָּא בַּמֶּה יָצָא הַכֶּרֶם הַזֶּה וּבַמֶּה נִטַּע? חָזַר וְאָמַר בְּקֶרֶן, מַה זֶּה קֶרֶן? שֶׁכָּתוּב (יהושע ו) בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל. בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל מַתְחִיל.
הקרן אחוזה בזכר הנקרא בן שמן
וְהַקֶּרֶן הַזּוֹ אֲחוּזָה בְּאוֹתוֹ הַזָּכָר שֶׁנִּקְרָא בֶּן שָׁמֶן. מַה זֶּה בֶּן שָׁמֶן? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בֶּן חוֹרִים, וּשְׁנֵיהֶם דָּבָר אֶחָד.
שמן שמשם שופע שמן וגדולה להדליק המאורות
שֶׁמֶן, שֶׁמִּשָּׁם שׁוֹפֵעַ שֶׁמֶן וּגְדֻלָּה לְהַדְלִיק הַמְּאוֹרוֹת, וּמִשּׁוּם כָּךְ בֶּן שָׁמֶן. וְהַשֶּׁמֶן וְהַמִּשְׁחָה הַלָּלוּ שׁוֹפְעִים וְיוֹצְאִים וּמַדְלִיקִים מְאוֹרוֹת, עַד שֶׁנּוֹטֵל אוֹתוֹ וְכוֹנֵס אוֹתוֹ הַקֶּרֶן הַזֶּה.
משיחת המלכות דוקא בקרן
וְזֶה נִקְרָא קֶרֶן הַיּוֹבֵל. מִשּׁוּם כָּךְ אֵין מְשִׁיחַת הַמַּלְכוּת אֶלָּא בְּקֶרֶן, וְעַל כֵּן נִמְשְׁכָה מַלְכוּת דָּוִד, שֶׁנִּמְשַׁח בְּקֶרֶן וְנֶאֱחַז בּוֹ. וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַלְּקֵהוּכַּטַּבַּעַת הַזּוֹ שֶׁמַּקִּיפָה אֶת כָּל הַצְּדָדִים. וַיְסַקְּלֵהוּשֶׁהֵסִיר מִמֶּנּוּ וּמֵחֶלְקוֹ אֶת כָּל אוֹתָם שָׂרִים גְּדוֹלִים, כָּל אוֹתָם הַמָּגִנִּים, כָּל אוֹתָם הַכְּתָרִים הַתַּחְתּוֹנִים.
וְהוּא לָקַח לוֹ אֶת [הקרן] הַכֶּרֶם הַזֶּה לְחֶלְקוֹ, שֶׁכָּתוּב (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ
(זהר בראשית דף צו.)
כִּ֛י חֵ֥לֶק ד׳ עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ
אשריהם ישראל שהקב״ה קראם אדם [שנשלמו ממש]
שָׁנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרָא לָהֶם אָדָם, שֶׁכָּתוּב (יחזקאללד) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם, (ויקרא א) אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם.
מָה הַטַּעַם קָרָא לָהֶם אָדָם? מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב (דברים ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם. אַתֶּם וְלֹא לִשְׁאָר עַמִּים. וּמִשּׁוּם כָּךְ אָדָם אַתֶּם. אַתֶּם קְרוּיִים אָדָם, וְאֵין עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת קְרוּיִים אָדָם.
אדם מישראל הנימול נכנס לברית שגזר הקב״ה עם אברהם
שֶׁשָּׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כֵּיוָן שֶׁאָדָם מִיִּשְׂרָאֵל נִמּוֹל, נִכְנָס לַבְּרִית שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם אַבְרָהָם, שֶׁכָּתוּב (בראשית כד) וַה׳ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. וְכָתוּב (מיכה ז) חֶסֶד לְאַבְרָהָם. וְהִתְחִיל לְהִכָּנֵס לַמָּקוֹם הַזֶּה.
וכשנכנס למקום הזה נדבק בגוף המלך ונקרא אדם
(אדם) כֵּיוָן שֶׁזָּכָה לְקַיֵּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, נִכְנָס לָאָדָם (למקום) וְנִדְבָּק בְּגוּף הַמֶּלֶךְ, וְאָז נִקְרָא אָדָם. וְזֶרַע יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ אָדָם.
בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב בְּיִשְׁמָעֵאל וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם. פֶּרֶא אָדָם, וְלֹא אָדָם. פֶּרֶא אָדָם, מִשּׁוּם שֶׁנִּמּוֹל, וְרֵאשִׁיתוֹ שֶׁל אָדָם הָיָה בּוֹ, שֶׁכָּתוּב (בראשית יז) וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.
כשנמול נכנס לראשית שנקרא כל, ישמעאל - ידו בכל ולא יותר,
כֵּיוָן שֶׁנִּמּוֹל נִכְנַס לָרֵאשִׁית הַזאת שֶׁנִּקְרֵאת כֹּל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, וְלֹא אָדָם. יָדוֹ בַכֹּל, יָדוֹ בַכֹּל וַדַּאי - וְלֹא יוֹתֵר, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא קִבֵּל מִצְווֹת הַתּוֹרָה. רֵאשִׁית הָיְתָה בּוֹ מִשּׁוּם שֶׁנִּמּוֹל, וְלֹא הִשְׁתַּלֵּם בְּמִצְווֹת הַתּוֹרָה.
ישראל שנשלמו בכל נקראו אדם ממש
אֲבָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׁלְמוּ בַכֹּל, נִקְרְאוּ אָדָם מַמָּשׁ, וְכָתוּב (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.
(זהר שמות דף פו.)
1. ביאור הענין שמרבה משבחים ומזמנים להקב״ה. וראה זה פלא שכלשון הזה ממש איתא בזוה״ק בויקרא עמ׳ קז. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (שיר ב) אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. כַּמָּה חֲבִיבָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁבֵּחַ אוֹתָהּ, וְהִיא מְשַׁבַּחַת אוֹתוֹ תָּמִיד. וְכַמָּה שְׁבָחִים וּזְמִירוֹת מַתְקִינָה לַמֶּלֶךְ תָּמִיד. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֲחוּזִים בְּגוֹרַל הַחֵלֶק הַקָּדוֹשׁ, כַּכָּתוּב (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.
לאן צפוה אללה שעבה אל יעקוב מפצ׳לה וכ׳אצתה
כי הנבחר של האל הוא עמו, שבט יעקב הוא המועדף עליו וסגולתו המיוחדת1.
1. רס״ג מתרגם ״חבל נחלתו״ כשני ביטויים, חבלו ונחלתו, חבל מתורגם ״מפצ׳לה״ - מהשורש פצ׳ל (فضل) שמשמעותו עליונות, מעלה, או העדפה; נחלתו מתורגם ״כ׳אצתה״ - מהשורש כ׳צץ (خصص) שמשמעותו ייחוד, ייחודיות, או בחירה מיוחדת.
אחר כך ייחד אותם ועשאם נחלתו וסגולתו1.
1. כמו שאמר ״כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו״.
כי חלק י״יא עמו – למה כל זאת? לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם, ועתיד לצאת. ומי הוא חלקו – עמו.
ומי הוא עמויעקב חבל נחלתו – השלישי שבאבות, המשולש בשלש זכיות: זכות אבי אביו, וזכות אביו, וזכותו, הרי שלשה, כחבלב הזה שהוא עשוי בשלשה גדילים, הוא ובניו היו לו לנחלה, ולא ישמעאל בן אברהם, ולא עשו בן יצחק.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 נוסף כאן: ״את״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״בחבל״.
כי חלק י"י עמו FOR THE PORTION OF HASHEM, HIS PEOPLE – Why all this? (Why did He save them from destruction?) because His portion was comprised in them and was destined to come forth. And who is His portion? עמו HIS PEOPLE. And Who is His people?
יעקב חבל נחלתו YAAKOV THE ROPE OF HIS INHERITANCE – and he is the third among the patriarchs, who is endowed with three merits: the merit of his grandfather, the merit of his father and his own merit thus altogether three – like a rope (חבל) that is made up of three strands. Only he and his sons became His inheritance, not, however, Ishmael, Avraham's son, nor Esau, Yitzchak's son (cf. Sifre Devarim 312:3),
פס׳: כי חלק ה׳ עמו – כיון שהתחילו הדורות להיות פרים ורבים לא מצא בהם כאברהם אבינו ואעפ״כ יצא ממנו ישמעאל וכל בני קטורה היו רעים מן הראשונים. בא יצחק ויצא ממנו עשו וכל אלופי אדום חזרו להיות רעים מן הראשונים עד שבא יעקב והוליד מטה שלימה מיד הקב״ה הכיר את חלקו שנאמר כי חלק ה׳ עמו וגו׳. ואומר (ירמיה י׳) לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא.
וישראל חבל נחלתו – חבל זה גורל. וכה״א (תהלים טז) חבלים נפלו לי בנעימים חבל זה חוט המשולש זה 1יעקב שהיה שלישי לאבות. ועליו הכתוב אומר (קהלת ד) והחוט המשולש לא במהרה ינתק:
1. יעקב שהיה שלישי לאבות. עיין ספרי כשנולד אברהם מהו אומר ואח לצרה יולד כשנולד יצחק מהו אומר טובים השנים מן האחד כשנולד יעקב מה הוא אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק:
חבל – כמו: גורל, [כמו: חבלים נפלו לי (תהלים ט״ז:ו׳),]⁠א כי בחבל ימודו הארץ.
א. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, ברסלאו 53, ובגיליון בכ״י לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, ועוד עדי נוסח.
THE LOT. Chevel (lot) means a section.⁠1 Compare, chavalim (the lines) (Ps. 16:6). A section is so called because land is measured with a cord.⁠2
1. The literal meaning of chevel is a cord. Hence Ibn Ezra's comment.
2. Thus chevel refers to a portion of land measured by a line, to which one is assigned by lot.
כי חלק {י״י} עמו – מכל אומות לקחם לחלקו.
ויעקב חבל נחלתו – כפל מלה.⁠1 לפי שדרך לחלוק קרקע על ידי חבלים, שמודד לזה מאה חבלים ולזה מאה חבלים, קוראא הנחלה חבל, כדכתיב: ויפלו חבלי מנשה עשרה (יהושע י״ז:ה׳), וכתיב: וימד⁠{ד} שני חבלים להמית (שמואל ב ח׳:ב׳), כי דרך למדוד בחבלים.
1. כלומר: ״חבל״ הינו מלה נרדפת ל״חלק״. אולם, השוו ספר הג״ן שמוסיף כאן: ״וחבל לשון חלק״.
א. בכ״י מינכן 52: קודם.
כי חלק {י"י} עמו – FOR {HASHEM’S} PORTION IS HIS PEOPLE – From all the nations He took them for His portion.
ויעקב חבל נחלתו – JACOB IS THE ALLOTMENT OF HIS INHERITANCE – A doubled expression. Since it is customary to divide land with ropes, that he measures to this one a hundred ropes and to this one a hundred ropes, an inheritance is called a “rope,” as it is written: “And there fell ten ropes (parts) to Manasseh” (Yehoshua 17:5), and it is written: “and he measured two lines to put to death” (Shemuel II 8:2), because it is customary to measure with ropes.
כי חלק י״י עמו – מכל האומות לקחן לחלקו.⁠1
יעקב חבל נחלתו – כפל מלה הוא וחבל לשון חלק כמו חבלים נפלו לי בנעימים (תהלים ט״ז:ו׳) ולשון חבל שייך גבי נחלה לפי שמודדים בו את הקרקע.⁠2
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
כי חלק ה' עמו, "for the portion of the Lord is His people.⁠" He took His own share just as all the nations of the earth took a share each. (B'chor shor)
יעקב חבל נחלתו, "Yaakov the lot of His inheritance;⁠" there is a repetition here as the word חבל is understood as meaning the same as the word חלק. We find this word used in this sense in Psalms 16.6: חבלים נפלו לי, "tracts of land have fallen to my lot;⁠" the same word is also used as meaning: "inheritance,⁠" as one measures land by using a חבל, "rope.⁠" (B'chor shor)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

כי חלק ה׳ עמו – מכל האומות לקחם לחלקו.
יעקב חבל נחלתו – חבל לשון חלק. וכפל מלה הוא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ואחר זה ביאר שלזרע יעקב לבד יהיה זה כאלו השם יתעלה כוון בהתחלה להמציא זה הזרע אשר תהיה לו זאת הארץ הנבחרת לפי שחלק השם יתעלה לכל האומות שהמציא הוא עמו ישראל ויעקב הוא החלק שהוא לנחלה אל השם יתעלה וכאלו השם יתעלה כיון ממש שיהיה זה החלק מהארץ לזה השבט וזה לזה השבט ובזה הקים גבולות שלהם למספר בני ישראל שהיו י״ב וכבר נתבאר זה ממה שנתנבא יעקב מירושת הארץ לקצת השבטים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

והיה ראוי שיחלק לו ברבים ויבחרם לחלקו ולא עשה לך כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו וכמו שאמר לא מרובכם מכל העמים וגו׳ כי אתם המעט (דברים ז׳:ז׳) ואין מעטיות גדול מזה והוא היות מספר העמים כמספר האישים.
כי חלק י״י עמו. למה כל זאת לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם ועתיד לצאת ומי הוא חלקו עמו ומי הוא עמו יעקב חבל נחלתו הג׳ באבות המשולש בזכיות כחבל הזה שהוא עשוי בג׳ גדילים. כאילו אמר כי חלק י״י הוא עמו ויעקב שהוא משולש בזכיות כחבל הוא נחלתו ואע״פ שכבר נזכר למעלה שמה שלא אבדם הוא בעבור מספר ב״י העתידין לצאת מבני שם מ״מ עדיין לא פיר׳ שם מה עניינ׳ של מספר ב״י עד שינצלו אנשי דור הפלגה מהאבוד בעבורם וכאן פי׳ הטעם כי חלק י״י עמו יעקב חבל נחלתו שפירושו מפני שעמו שהוא יעקב ובניו שהוא מספ׳ בני ישראל הוא חלק י״י ונחלתו ולפיכך פיר׳ רש״י גבי כי חלק י״י עמו למה כל זאת לפי שהיה חלקו כבוש ביניה׳ אע״פ שממאמר כי חלק י״י עמו לא יובן שהיה כבוש בניהם מפני שמאמר כי חלק י״י עמו הוא טעם למה שכתוב למעלה יצב גבולות עמים למספר בני ישראל שפירושו בעבור מספר בני ישראל שעתידין לצאת מהם דהיינו שהיה כבוש ביניהם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

וכן רמז כי חלק ה׳ עמו. ימצאהו בארץ מדבר – לפי שאמר למעלה בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים. שרמז בזה שחלק הארץ לשבעים שרים. וא״כ אחר שזה כן. איך לקח השם לאברהם לעצמו שיצא משם ישראל. כי אברהם בא מתרח ואבותיו. ותרח ואבותיו כבר היו כלולים בכלל שבעים שרים. ואיך יאמר הכתוב כי חלק ה׳ עמו. כי לא היה חלקו. אחר שהיה חלק שבעים שנים. לזה השיב ואמר ימצאהו בארץ מדבר. לרמוז כמו שאמרתי שאברהם מצאו השם בין הצורים. ומבין הסורים יצא למלוך. והוא היה כמו אוצר טמון בארץ. וידוע בנימוסי המלוכה שאע״פ שהמלך מחלק הארץ לשרים ולאלופים. המטמונות שמוצאים בארץ טמונים הם של המלך. וכן בכאן אע״פ שבשם חלק הארץ לשבעים שרים. אברהם היה כמו מטמון טמון בארץ. והוא של הקב״ה. וזהו והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי הארץ כמו שפירשתי שם. ולכן אמר אע״פ שהנחיל עליון גוים והציב גבולות עמים וחלק הארץ לשבעים שרים. עכ״ז חלק ה׳ עמו. והטעם לפי שמצא אותו מטמון תחת הארץ. וזהו ימצאהו בארץ מדבר. וזה רמז על אברהם שהיה טמון בהרים בין תרח ואבותיו. וזהו הביטו אל צור חוצבתם. ואח״כ יסובבנהו יבוננהו בתורה ובמצות. כאומרו עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו׳:
או שרמז באומרו יעקב חבל נחלתו – להורות על הצרות וחבלי יולדה שעתידים לבוא לישראל בארבעה גליות. ורמז להם שהצרות והעינויים מקיימים אותם ומעמידים אותם בגלותם. וכמו שאמרו בסתרי התורה אגרא דכלה דוחקא. כלומר שכר כנסת ישראל שנקראת כלה. הוא הדוחק והצער שעוברים בגלותם. כי בזה יש להם קיום והבטחה גדולה לצאת מגלותם. אבל כשהם שלוים ושקטים על שמריהם. אין זה טוב להם. וזהו כי חלק ה׳ עמו. כלומר אימתי הם חלק ה׳. כשיעקב חבל נחלתו ומגיע להם צער וכאב וחבלי יולדה. כאומרו [כמו] הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה כן היינו מפניך ה׳. וע״ז אמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה וגו׳. וכן על זה הדרך לעשות משפט עבדו כמו שפירשתי למעלה. באופן שכשהוא חבל נחלתו. הייסורים מעמידים אותו בכל הגליות ויוציאוהו משם. וזהו ימצאהו בארץ מדבר כנגד גלות בבל. דכתיב ביה במדבר ארבו לנו. ועכ״ז יהיה מצוי וקיים. וזהו ימצאהו. וכן בתוהו יליל ישימון שהוא כנגד גלות מדי. כי בימי המן ישיא מות עליהם להשמיד להרוג ולאבד. ובאלו הייסורים היה להם מציאות וקיום. יסובבנהו יבוננהו בגלות יון. מצד הכהנים המבינים בתורה. יצרנהו כאישון עינו. בגלות אדום לפי ששם צריך יותר שמירה מצד רוב הצרות שהיו בו. וכן כנשר יעיר קנו בגלות בבל. על גוזליו ירחף בגלות מדי. דכתיב ביה טף ונשים ביום אחד. יפרוש כנפיו יקחהו בגלות יון. שהיו הכנפים פורשי כנפים למעלה. ישאהו על אברתו בגלות אדום. כי אז תהיה לה׳ הממלכה והמתנשא לכל ראש. ויהיה לישראל עלוי ותלוי ראש. ומי עושה זה ה׳ שמו. וזהו ה׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳. ואולי רמז כנשר יעיר קנו. על מה שכתבתי בפסוק כי יקרא קן צפור לפניך. שקן צפור נאמר על השם. שהוא מדור השם וקנו. וזהו קן לה אשר שתה אפרוחיה כנגד על גוזליו ירחף. כי באותו זמן השם יבנה קינו ומעונתו בציון אשר שם מזבחות ה׳ צבאות. ואשרי חלקו מי שימצא באותו זמן של בנין הבית. וזהו אשרי יושבי ביתך כי הם יהללוך סלה בלי הפסק. וכולם יהיו מאושרים לפי שעל גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו:
והנה יש לך לידע כמו שהודעתיך למעלה. כי זאת הפרשה היא כלל כל התורה כולה וכל דברי הנביאים. וכן רמז בזה כל ד׳ גליות וגאולתם. ותחיית מתי ישראל. ובנין בית המקדש. וכן יש בהתחלת הפרשה ענין בריאת שמים וארץ. וגלות מצרים. וענין מתן תורה. וכל ענייני המדבר. וענין ביאת ארץ כנען. כנגד בריאת העולם אמר האזינו השמים וגו׳ הצור תמים פעלו. הוא פועל שמים וארץ. זכור ימות עולם. הם ששת ימי בראשית. בינו שנות דור ודור הם דור המבול ודור הפלגה כמו שפירשתי שם. בהנחל עליון גוים זהו חלוק הארץ לשבעים שרים. וכל אלו הדברים היו למספר בני ישראל. כנגד גלות מצרים אמר כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו. ששם סבלו חבלים ומכות בכור הברזל במצרים. ימצאהו בארץ מדבר כשיצאו ממצרים וסגר עליהם המדבר. שם מצאם נאמנים כאומרו לכתך אחרי במדבר. וכנגד מתן תורה אמר יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו. ואולי רמז זה על שבת ודינין של מרה דכתיב שם שם לו חוק ומשפט. יצרנהו כאישון עינו בים. כנשר יעיר קנו כדכתיב שם ואשא אתכם על כנפי נשרים. יפרוש כנפיו יקחהו במשכן. ישאהו על אברתו בנחלי ארנון ובמעברות הירדן. כנגד ביאת הארץ אמר ה׳ בדד ינחנו ירכיבהו על במותי ארץ וגו׳. ובסבת טובות הארץ וישמן ישרון ויבעט וגו׳. והלכו אחרי ע״ז. וזה יזבחו לשדים לא אלוה. וכנגד גלות ראשון שהוא גלות בבל. אמר ויאמר אסתירה פני מהם. לפי שלא היה אלא שבעים שנה ודומה להסתר פנים. ואני אקניאם בלא עם. דכתיב הן ארץ כשדים זה העם לא היה. כי אש קדחה באפי זהו ממרום שלח אש בעצמותי. ובזה האש ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים. זהו ירושלים הרים סביב לה. אספה עלימו רעות. זהו ארבעת שפטים הרעים שהתנבא יחזקאל ושאר הנביאים. והם רעב ודבר וחיה רעה וחרב. כנגד הרעב אמר מזי רעב. כנגד הדבר אמר וקטב מרירי. דכתיב מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים. וכנגד החיה ושן בהמות אשלח בם. וכנגד החרב מחוץ תשכל חרב וגו׳ דכתיב להכרית עולל מחוץ. יונק עם איש שיבה. דכתיב משער שבתו. עד כאן הגיע גלות בבל. וכנגד גלות מדי אמר אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם. כי כן נאמר בהמן להשמיד להרוג ולאבד. לפי שידע בצוואת השם כנגד עמלק זקנו דכתיב ביה תמחה את זכר עמלק. ואמר לולי כעס אויב אגור. לפי ששם נגזרה עליהם גזירה. בסבת סעודת אחשורוש שנהנו ממנה ושתו מיינם. אף על גב דכתיב שם אין אונס. וכן לפי שהשתחוו לצלם נבוכדנצר. ובסבת זה כבר נתחייבו כליה חס ושלום. לולי כעס אויב אגור. הוא עמלק והמן שנקראו אויב כדכתיב האויב תמו חרבות לנצח. ובשביל שלא יגבה לבם לומר ולא ה׳ פעל כל זאת אניחם. ולפי שהם חטאו באלו השני עונות. רמז עליהם בזה החלק. וכנגד צלם נבוכדנצר שהשתחוו ישראל. אמר כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים. כמאמרם ז״ל על פסוק ולנו בשת הפנים כהיום הזה. שבשעה שראו או״ה שיצאו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש. אמרו אומה שהיה להם אלוה כזה השתחוו לצלם. עד שאמרו שבאותה שעה זרקו רוק בפניהם של ישראל. וזהו ולנו בושת הפנים. וזהו ואויבינו פלילים שאפילו אויבינו הודו כי לא כצורנו צורם. וכנגד היין ששתו בסעודת אחשורוש. אמר כי מגפן סדום גפנם וגו׳ חמת תנינים יינם. כי עשו הוא אדום הוא נחש הקדמוני. וראש פתנים אכזר. זה המן שהיה אכזר יותר מעמלק דכתיב ביה טף ונשים ביום אחד. ובעמלק כתיב ויזנב בך כל הנחשלים אחריך. ולכן אמר הלא הוא כמוס עמדי זה האכזריות. אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. חתום באוצרותי דכתיב כי יד על כס יה וכו׳. שהשם שם ידו על כסאו ואוצרותיו שהוא חותמו של הקב״ה להנקם מעמלק. וזהו חתום באוצרותי לי נקם ושלם לעת וכו׳:
ואמר לי נקם ושלם – לרמוז שאע״פ שמרדכי ואסתר עשו נקמה בהמן ובכל זרעו. כמו שכתב יונתן בן עוזיאל כי אותם חמש מאות שהרגו ביום הראשון. וכן השלש מאות של יום השלי כולם שרים ואלופים מזרע המן. וכן אותם שהרגו בשאר מדינות המלך שהיו חמשה ושבעים אלף כולם היו מזרע עמלק. לפי שהמן וכל זרעו היו קושרים במלך. והיו רוצים להסב המלוכה להמן לפי שהיה יותר מיוחס מאחשורוש. ולכן אמר חרבונא אשר דבר טוב על המלך. כי הטעם שרצה להרוג למרדכי לפי שגילה למלך מה שהיו רוצים לעשות בגתנא ותרש. ואם יהרוג למרדכי לא ישאר במלכות מי שיגלה למלך הקשר שיעשו על המלך. ולכן היתה הגזירה שיומת המן ובניו וכל זרעו ומשפחתו לפי שהיו קושרים במלך. אבל באופן אחר מה טעם היה להם להרוג אנשי המלכות על לא חמס בכפיהם. ולכן אמר בכאן לי נקם ושלם. כלומר אע״פ שבימי אחשורוש נעשה נקמה גדולה בהם. לי נקם ושלם. הנקמה שאני אעשה בהם לעתיד. תהיה נקמה אמיתית למחות את זכר עמלק. וזהו כי קרוב יום אידם. הוא יום ה׳ הגדול והנורא דכתיב ביה ומי מכלכל את יום בואו. וכתיב כי קרוב יום ה׳ על כל הגוים. ואז יבואו ויתקיימו כל נבואות הנביאים שנתנבאו עלינו. וזהו וחש עתידות למו. עד כאן הגיע גלות מדי. וכנגד גלות יון אמר כי ידין ה׳ עמו. בגלות שלישי של יון בעוונות ישראל. ואמר ידין ה׳. לפי שגלות יון החשיך פניהם של ישראל כשולי קדירה. ואמר ועל עבדיו יתנחם. לרמוז שבשביל עבדיו המשרתים לפניו חשמונאי ובניו. יתנחם על הרעה וימסור גבורים ביד חלשים. וכמו שאמר במזמור חנוכת הבית זמרו לה׳ חסידיו. וכמו שפירשתי בפרשת נח בפסוק ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה. לולי שהעיר השם רוח הכהנים המשוחים בשמן זית אבדה פליטת ישראל. ולכן אמר בכאן ועל עבדיו יתנחם. כי יראה כי אזלת יד. כלומר שראה השם שכשל כח הסבל ואזלת יד ישראל. זולת יד הכהנים שהשם בירך חילם. וזהו ואפס עצור ועזוב. כלומר שלא נשאר בהם אלא עצור ועזוב זה חשמונאי. שהשם עזרו ואמר זה יעצור בעמי. עד כאן הגיע גלות יון. וכנגד גלות אדום אמר. ואמר אי אלהימו צור חסיו בו. אשר זה הפסוק אמרו טיטוס הרשע בשעה שנכנס לבית קדשי הקדשים וקרע את הפרוכת ויצא ממנו דם ואמר כביכול שהרג את עצמו והציע ספר תורה ובעל זונה עליו. ואמר אי אלהימו צור חסיו בו. כמוזכר בגיטין ובהניזקין וכפר בעיקר ואמר אותו אלוה שהיה אוכל זבחי שלמיכם ויין נסכיכם יקומו ויעזרוכם. וכמו שאמר שם שכשנכנס בים עם כלי בהמ״ק עמד עליו נחשול של ים לטובעו. אמר אין כחו של אלהיהם אלא בים כמו שעשה לפרעה ולסיסרא. ואז אמר לו השם בריה קטנה יש לי. ונח הים מזעפו ונכנס בחוטמו יתוש אחד וממנו מת כמוזכר שם. ועל זה אמר ראו עתה כי אני אני הוא. ולי היכולת בים וביבשה. ואין מידי מציל אפי׳ על ידי יתוש. ועל גלות זה של אדום אמר. אשא אל שמים ידי לעשות נקמה באדום. דכתיב כי יד על כס יה. ואז אשיב נקם לצרי. מראש פרעות אויב. הוא עמלק שנאמר בו ראשית גוים עמלק. והוא נקרא אויב השם כמו שפירשתי. ואז הרנינו גוים עמו. ע״כ הגיע גלות אדום וגאולת ישראל.
ולפי שבסוף זה הגלות יהיה תחיית המתים ובנין הבית. אמר כנגד תחיית המתים אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא. וכנגד בנין הבית אמר וכפר אדמתו עמו. כאומרו העם היושב בה נשוא עון. הרי מה שפירשתי שזאת השירה היא כלל כל התורה וכל דברי הנביאים. ובה כלולים כל ארבעה גליות וגאולתם. ותחיית המתים ובנין הבית עד היום האחרון כמאמרם ז״ל. ואולי על זה אמר בגלות אדום ראו עתה. כמו שאמר אני ה׳ בעתה אחישנה. וזהו עת ה׳:
עתה נחזור למקום שהיינו בו ולהשלים הפרשה על דרך הפשט. שהיה אומר לישראל שלא יהיו כפויי טובה ושיזכרו הטובות שעשה השם להם מימות עולם. עד שהביאם אצלו ונדבק בהם כאשר ידבק האזור אל מתני איש. עד שאמר כי חלק ה׳ עמו. כאלו הם חלק אדם מאל. וחלק אלוה מעולמו. וזהו יעקב חבל נחלתו. כאלו אין לו להקב״ה אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. וזאת היא נחלת עבדי ה׳ והם חבל נחלתו. וכמו שאמרו האבות הם הם המרכבה.
כי חלק ה׳ עמו – כי אין לאל יתברך חלק במין האנושי אלא עמו. כי כל שאר האומות הם ״בני אל נכר״. ובכן התבאר שלולא עמו שהיה עתיד אז לצאת מאותן האומות, היה לו לאבדם בענין הפלגה.
יעקב חבל נחלתו – שהוא ובניו עבדים לאל יתעלה, אבל באומות העולם אם ימצא ביניהם איזה חסיד, לא ימשך זה לבניו.
יעקב חבל נחלתו, for he as well as his sons became servants of the supreme God. By contrast, whenever there was a pious and God fearing individual among the gentile nations, such piety and belief in God was never transmitted to and carried on by the next generation.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם כו׳. משום דכל כי הוא נתינת טעם אלעיל מיניה, הכי נמי משמע שרוצה ליתן טעם אלעיל:
והוא השלישי באבות כו׳. ר״ל לכך קרא ליעקב חבל נחלתו:
והוא ובניו היו לו לנחלה. דק״ל למה לא כתיב אברהם או יצחק. ומתרץ הוא ובניו היו לו לנחלה, אבל לאברהם היה ישמעאל דלאו נחלתו הוא, וליצחק היה עשו. ואף על פי שכבר נאמר למעלה שמה שלא אבדם הוא בעבור מספר בני ישראל, שהם מבני שם, מכל מקום עדיין לא פירש שם מה עניינם של מספר בני ישראל, עד שינצלו אנשי דור הפלגה בעבורם. ופירש כאן הטעם מפני כי יעקב וגו׳ היה כבוש ביניהם. אע״פ שממאמר כי חלק וגו׳ לא יובן שהיה כבוש ביניהם, אך כיון שהוא נתינת טעם למה שכתיב למעלה יצב גבולות עמים למספר ב״י, שפי׳ בעבור מספר בני ישראל שעתידים לצאת מהם, דהיינו שהיה כבוש ביניהם. [ר׳ אליהו מזרחי]:
Because His portion was hidden among them, etc. Because the term כי (because) always explains what precedes it. So here too, it implies that Scripture wants to give an explanation of what preceded.
He was the third patriarch, etc. I.e. therefore Yaakov is called "the cable of His heritage.⁠"
He and his sons were His [Hashem's] heritage. The question: Why is it also not written "Avraham or Yitzchok"? He answers that Yaakov and [all of] his sons were for Him an inheritance, but Avraham had Yishmoel who is not part of His inheritance, and Yitzchok had Eisov. Even though it has already been said above that the reason Hashem did not destroy them was because of the number of Bnei Yisroel, who are of the descendants of Shem, nevertheless it was still not explained there the connection between them and the number of Bnei Yisroel, such that He saved the generation of the Dispersion for their sake. Here it explains that the reason is "for Yaakov etc.⁠" was hidden among them. Even though from the phrase, "Because [of] Hashem's portion, etc.⁠" it is not understood as "they were hidden within them.⁠" But since it gives a reason for that which is written above, "He established the boundaries of peoples according to the number of Bnei Yisroel" which means according to the number of Bnei Yisroel who are destined to emerge from them, i.e. who were hidden within them. (Re"m)
כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו – כי בהנחל עליון לכל שר ושר אומה שלו בחר לחלקו את עמו ולקח א״י לנחלה שלו ונתנה לישראל כמ״ש כל הדר בח״ל דומה כמי שאין לו אלוה לפי שהוא תחת השרי׳. אבל א״י אין שום ממשלה לע׳ שרים עליה ולפיכך אפי׳ הגוי׳ הדרים בא״י צריכין לקיי׳ כל המצו׳ כמ״ש אצל הכותי׳ ואת משפט אלהי הארץ וגו׳ וזהו כי חלק ה׳ עמו מה שלקח ה׳ לחלקו נתן לעמו. יעקב חבל נחלתו. פי׳ ליעקב ובניו נתן חבל נחלתו. ומתחיל׳ אמ׳ עמו הוא הפרט כל שבט ושבט דכתי׳ חבב עמים ואח״כ יעקב הוא הכלל וכה״א ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם. חבל. פי׳ כי א״י נחלקת לשתים. א״י וירושלים. וירושלים נחלקת לג׳ חלקים. ירושלים. הר הבית. ועזרה. שהם מחנה ישראל ולויה ושכינה. ירושלים בזכות אברהם ויצחק. והר הבית ועזרה בזכות יעקב. ולכך עד העזרה היה מותר לערל ליכנס. וז״ש חבל נחלתו שניתן לו נחלה המשולשת כחבל. ונתנה ליעקב שגם הוא היה משולש וז״ש לא כאברהם שקראו הר וכו׳ אלא כיעקב וכו׳. וכן בהמ״ק עצמו נחלק לשלשה.
ד״א חלק ה׳ עמו – זה א״י. חבל נחלתו ג׳ עולמות בי״ע.
ע״ד הרמז
חלק ה׳ עמו – זה א״י.
חבל נחלתו – ג׳ עולמות בי״ע. חלק. ב׳ שילובים הידועים ד׳ שהן ג׳ חב״ד. נחלתו קפ״ד ס״ו קמ״ד.
כי חלק ה׳ עמו – מלת כי לנתינת טעם, למה כשהציב גבולות לכל העמים, יצאו מן הכלל מספר בני ישראל, והשיב שהיה זה לפי שהשם לקח האומה הישראלית לחלקו ולנחלתו להנהיגם בדרך אלהי באותות ובמופתים:
חבל – גורל כמו חבלים, כי בחבל ימודו הארץ:
כי חלק ה׳ עמו – בהנחל עליון לכל שר ושר אומה שלו בחר לחלקו את עמו ולקח א״י לנחלה שלו ונתנה לישראל, לכן אמרו כל הדר בחו״ל דומה כמי שאין לו אלוה לפי שהוא תחת השרים, אבל א״י אין שום ממשלה לע׳ שרים עלי׳, לכן אף הכותי הדר בא״י צריכים לקיים כל המצות, כמ״ש אצל הכותים ואת משפט אלהי ארץ, וזהו כי חלק ה׳ עמו מה שלקח ה׳ לחלקו נתן לעמו, יעקב חבל נחלתו, פי׳ ליעקב ובניו נתן חבל נחלתו (הגר״א) ולולי דברי המפרשים בזה הייתי מפרש חלק לשון שעשועים ותענוג (פערגניגען, ערגעטצען) כי שם חלק נרדף עם שרש שעע, שניהם יורו על דבר שוה וישר הבלתי פגום ואין בו עקמימות, חלקת צואריו, חלקי אבנים (שמואל א י״ז) תרגומו שעיעי אבנים, וכן הוא בעברי לא רחצתי למשעי (יחזקאל ט״ז) שפירשו רשב״ם לא רחצתי להחליק הבשר ולעדנו, ולהיות שכל דבר חלק הוא השתעשעות ותענוג לממשמש בו, לכן שניהם יורו על הנעימות הנמצא בדבר שמשעשע את האדם ומשיגו נחת ומרגוע, כמו החליק אליו בעיניו (תהלים לו) תרגומו שעיע לי׳ בעינו, ידבר דברים הערבים אל לב השומע, ככל דבר חלק המענג את חוש המישוש, בחלק שפתי׳ תדיחנו (משלי ז׳) בשעיעותא דשפותהא, והוא בעצמו לשון שעשועים, ושעשע יונק על חור פתן (ישעיהו י״א) שחוק של תענוג ומציאת מרגוע בו, אשתעשע במצותיך, בחקותיך אשתעשע, ואהיה שעשועים יום יום, ואף שלשונות חלק הנמצאים במקראות אינם רק הנעימות למראית עין ובאמת הוא מן הנמאס, הנה כמוהו שרש לקח שישמש על הדבור המגונה בעצם והוא נאה במתק שפתים, כמו הטתו ברוב לקחה, ומ״מ ישמש גם על הדבור היותר משובח כמו יערוף כמטר לקחי, על התורה שבדברי׳ הנעימים תקח ותמשיך את הנפשות אלי׳, ככה לשון חלק על נעימות האמת, יאמר המשורר לדעתי, חלקי ה׳ אמרתי לשמור דבריך, ואמר המשורר אליו ית׳, חלקי ר״ל שעשועי ותענוג יש לי בשמירת דבריך, וזה לשון חלקנו שאנו מתפללין עליו ותן חלקנו בתורתך, לפי שחכמת התורה נעלמת מאד ולחסרי השגה כמונו מיגעת דעת האדם אשר יעמול להשיג תעלומות חכמתה, לכן מבקשים מאת החונן לאדם דעת, לחונן אותנו במתנת חנם להיות חלקנו כלומר השתעשעותנו בתורתך שנמצא עונג ונחת רוח בהשגת המבוקש, וזה לשון חלק שהזכירו רבותינו ״חלק לעולם הבא״ ר״ל השתעשעות ועונג הנפשי העליון בעולם הרוחני, והנה מאהבת ה׳ את יצירי כפיו תאר אותם, ילד שעשועיו (ירמיהו ל״א) נטע שעשועים (ישעיהו ה׳) וזהו ענין כי חלק ה׳ עמו, כביכול הוא ית׳ משתעשע עמהם ונחת רוח לפניו כשעושים רצונו, וקצת סמך לענין זה מדברי רבותינו ברבה (פ׳ תולדות פרשה ס״ה) ואנכי איש חלק כמה דאת אמר כי חלק ה׳ עמו יעקב, ע״כ, שתפו חָלק עם חלק.
יעקב חבל נחלתו – ת״א עזב אחסנתי׳, ורש״י פי׳ כחבל העשוי בשלשה גדילים, והוא ובניו היו לו לנחלה, ולולי דבריהם הייתי מפרש חבל מענין חבל נביאים (מלכים א יו״ד) ותרגומו סיעת ספריא, והוא תאר לקבוץ חברה קשורים יחד בחבלי אהבה (געזעללשאפט פעראיין). - נחלתו מענין חלי כתם (משני כ״ה) ותעד נזמה וחליתה (הושע ב׳) וענינו תכשיט וקשוט כמ״ש רש״י מלשון ערבי, וכמו שנאמר מן חלה, נחלה מכתך (ירמיהו למ״ד) שאמר על המכה נפעל אף שהיא פועלת, כיון דמרוב החליים אשר במכה היא כנפעלת אל החליים כלומר מלאה מהם (כמ״ש הרשב״ם שם) ככה מן חלי נאמר נחלה בנפעל כלומר מלאה קשוטים ותכשיטים מכל צד, מענין זה נחלו פתאים אולת וערומים יכתירו דעת (משלי י״ד), נחלו דרישא נגד יכתירו דסיפא, וטעמו הפתאים מתקשטים באולת, וערומים יכתירו עצמם בדעת, וכן כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים אולת (שם ג׳) ינחלו דרישא נגד מרים דסיפא, וטעמו הכסילים מרימים ומתקשטים באולת, והחכמים יתקשטו במעשים נכבדים, וכן נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה, לפי שהעדות משמחים את הלב לכן חשובים בעיניו כתכשיט, ונביא הנביאים התפלל על גלוי שכינתו ית׳ בלשון ונחלתנו (כי תשא ל״ד ט׳) המכונה בלשון כבוד, וירא כבוד ה׳ אל כל העם (שמיני ט׳) כבוד ה׳ נראה בענן (בשלח ט״ז), ומקום המקדש המיוחד לגלוי שכינת כבוד אל נקרא הר נחלתך (בשלח ט״ו י״ז) וקרא כאן יעקב ובניו חבל נחלתו. כלומר חברת כבודו הודו ותפארתו, כלומר קבוץ שייחדו הוא ית׳ לספר כבודו ותפארתו (ווירדיגער פעראיין) חברה שהוא ית׳ כביכול מתפאר ומתקשט בהם, כי הם חשובים אליו ביותר, כאמור ונשא אהרן את שמות בנ״י על שתי כתפיו לזכרון לפני ה׳, ויהיה לפ״ז חבל נחלתו כמו ישראל שבט נחלתו, (ירמיהו יו״ד ט״ז) מעם נחלה (ואתחנן ד׳ ך׳) כמו עם סגלה (ראה י״ד ב׳) סגלה הוא דבר יקר וחשוב הנגנז בתוך האוצר, והיינו נחלה מענין חלי כתם, ובספרי איתא, מהיכן המקום מכיר את חלקו מיעקב שנאמר כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגלתו, ואומר כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו, ועדיין תלי׳ תני׳ בדלא תניא אין אנו יודעין אם המקום בחר לו ישראל לסגלתו אם ישראל בחרו להקב״ה ת״ל ובך בחר ה״א להיות לו עם סגלה (ראה י״ד) ומנין שאף יעקב בחר לו הקב״ה שנאמר (ירמיהו יו״ד) לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא וישראל שבט נחלתו ה׳ צבאות שמו, ע״כ. הנה שיתפו רבותי׳ נחלה עם סגלה לענין אחד, כי המכוון בשניהם אחד, דבר יקר וחשוב שמתקשטים ומתפארים בו, ובמכילתא דר״י פרשת בשלח (פרשה יו״ד) איתא, תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, בהר שהבטחתנו בו שנאמר (יחזקאל כ׳) בהר קדשו בהר מרום ישראל וגו׳, פירשו בהר נחלתך, בהר שישראל מרוממים ומפארים אותו, ואמרו עוד שם, ארבעה נקראו נחלה, בית המקדש שנאמר בהר נחלתך, ארץ ישראל נקרא נחלה שנאמר (דברים י״ט י׳) ארצך אשר ה״א נותן לך נחלה, התורה נקראת נחלה שנאמר וממתנה נחליאל, וכן מקבלי תורה קרויים נחלה שנאמר (יואל ד׳) עמי ונחלתי ישראל, אמר הקב״ה יבואו ישראל שנקראו נחלה לא״י שנקראת נחלה ויבנו ביהמ״ק שנקרא נחלה בזכות התורה שנקראת נחלה, לכך נאמר בהר נחלתך, ע״כ, לפי שלא אמר הכתוב חבר נחלתו, כלשון חבר כהנים, (הושע ו׳) והוציאו בלשון חבל, לכן דרשו בו רבותינו גם להוראות אחרות שישנם בלשון חבל.
כי חלק ה׳ עמו – לא היה זה רצון ה׳ שבני ישראל ייעשו לעם בארץ המיועדת להם, ויתפתחו לעם על פי התנאים וההשפעות של אותה ארץ. אלא, בשונה מכל שאר העמים, הם נעשו לעם לפני שירשו ארץ; רק לאחר שה׳ עשה אותם לעם הוא הביא אותם אל הארץ המיועדת להם וציווה עליהם לרשת אותה. ארץ זו כבר עובּדה ונבנתה על ידי אחרים; בני ישראל היו צריכים רק לשמור על עיבוד האדמה ועל בניין הערים שהם מצאו לפניהם (עיין פירוש, ויקרא כה, לד).
זאת משום ״חלק ה׳ עמו״: משום שעַם זה, כאומה, הוא עַם ה׳, הוא קנוי לה׳, ועִם הפיכתו לעַם הוא ייעשה לחלק ה׳, וכך יישאר. מה שעמים אחרים מקבלים מאדמת ארצם, מקבל ישראל מהקשר שלו עם ה׳. התהוות שאר העמים והווייתם מושרשות באדמת ארצם. הם משתלטים על הארץ וכובשים אותה, ובעיבודה ובפיתוחה הם הופכים אותה לבסיס להתפתחות חברתם. בד בבד הם נתונים להשפעת אקלים ארצם. תנאי האקלים של הארץ קובעים את ההתפתחות הפיזית, הרוחנית, המוסרית וחברתית של תרבותם. לפיכך הם הופכים לאליל את מה שהם מחשיבים ככוחות המעצבים את תרבותם; הם עובדים את הגורמים האלה כאלילים שבהם תלויה הצלחתם הלאומית. לא כן ישראל. ישראל יביא לארצו את התרבות הפיזית, הרוחנית, המוסרית והחברתית המעוצבת כבר על ידי ה׳. אַל לו לישראל לשעבד את עצמו ואת חייו הלאומיים אל הארץ; במקום זה הוא צריך לעשות את הארץ משועבדת אליו ואל חיי אומתו כפי שעוצבו על ידי ה׳.
כך, בעצם קיומו הלאומי, בחייו הלאומיים ובהצלחתו הלאומית, יכריז ישראל שה׳ הוא הכוח היחיד האמיתי ושהוא לבדו המקור לטובת כל העמים ולרווחתם.
בעת שאומה זו נולדה, בתוך הסבל הנורא, הכריז ה׳ תחילה: ״ולקחתי אתכם לי לעם״, ורק אחר כך אמר: ״והבאתי אתכם אל הארץ״ (שמות ו, ז–ח). יתר העמים הם ביסודם ״חלק ארצם״, ואילו ישראל, בזכות מוצאו ועתידו, הוא ״חלק ה׳⁠ ⁠⁠״.
יעקב חבל נחלתו – משום כך שורש אומה זו אינו קרוי ״ישראל״ אלא ״יעקב״. אומה זו ראשיתה כמשפחה של יחידים אשר כ״יעקב״ היו ללא ארץ וללא מולדת משלהם. ובתור שכאלה היה עליהם לשתות עד תומה את כוס התרעלה המוגשת לאנשים שאין להם לא ארץ ולא בית משלהם, הצריכים לחיות בקרב אומה המתפארת בארצה ובכוחה הריבוני, אומה שאינה יודעת דבר מהכבוד הבסיסי הבלתי ניתן לערעור שכל אדם זכאי לו. בעיני האומות, לאנשים מחוסרי בית ומולדת אין כל זכויות.
״יעקב״ היה ״אוחז בעקב״ ביחס לכל הערכים שבהם מגדירים העמים האחרים את כוחם וגדולתם (עיין פירוש, בראשית כה, כו). לא הייתה לו ארץ ולא כוח, ולפיכך לא היה מיומן ולא הצטיין בהמצאות, אמנויות, מדעים וכישרונות, שהרוח האנושית רוכשת במאבקה עם הטבע ובתחרות עם אנשים ועמים אחרים למען בניין חיי הפרט והאומה – הישגים שבהם חוגגת הרוח האנושית את ניצחון גדולת האדם.
״יעקב חבל נחלתו״: יעקב נדחה על ידי מועצת העמים בגלל עוניו ומראהו הדל, וכך נפל, כביכול, אל ה׳ כנחלתו שלו. שאר העמים לא נזקקו כלל לה׳, קל וחומר שלא נזקקו לתורתו. הם נשאו עיניהם לאלוהים אחרים בהנחה שחסדם המדומה יעלה אותם לגדולה. מעל הכל היו להם מטרות אחרות ומניעים אחרים שעל פיהם בקשו לנהל את סדר ההנהגה של חייהם. בחברה שהתחילה את בניית מגדל כבוד האדם בקריאת הניצחון ״הבה נעשה לנו שם!⁠״, לא היה מקום לחיים הבנויים על ציוויי ה׳ בנוגע להתקדשות מוסרית, אמת, צדק וחסד; בחברה כזו היה בלתי אפשרי לכונן חיים שמביאים לידי ביטוי בכל בחינה ובחינה את שלטונו הבלעדי של ה׳ עלי אדמות. רק יעקב היה מסוגל לכך, משום שיעקב לא היה לו דבר משלו, וכל הכוחות שהעמים עבדו להם כאלילים לא העניקו לו ולא יכלו להעניק לו מאומה; היה עליו לקבל – והוא אכן קיבל – כל דבר רק מיד ה׳. לפיכך, רק יעקב היה כלי ראוי לקיום מטרות ה׳ בקרב המין האנושי, ורק הוא – כ״יעקב״ – יכול היה לקבל את הייעוד להיות ״ישראל״: להכריז בפני האנושות על שלטון ה׳ ועל ההכנעה אליו על ידי קיום מצוותיו.
״חבל״: חוט מדידה, וגם החלק הנמדד על ידו. ביטויים כמו ״חֲבָלִים נָפְלוּ⁠־לִי בַּנְּעִמִים״ (תהילים טז, ו) ועוד יותר ״מַשְׁלִיךְ חֶבֶל בְּגוֹרָל״ (מיכה ב, ה) נותנים מקום לסברה שהשתמשו בחבל גם לצורך חלוקה על ידי גורל, אך לא ברור כיצד השתמשו בו.
״נחלה״: נכס הנופל בחלקו של אדם לאחר שנעזב על ידי בעליו הקודמים. ישראל, נעזב וננטש על ידי כל הכוחות היוצרים עמים, וכך נפל בחלקו של ה׳.
[ט] והטעם לזה כי חלק ה׳ עמו ומשגיח על פרטותם לא האומות שחלקם תחת המערכות:
כי חלק ה׳ עמו – שהם הסגולה ונטלם ה׳ לחלקו, הכוונה שייחד השגחתו עליהם בהשגחה פרטית מעל לגבול הטבע שבשנים מעטות יהיו לגוי גדול, ואף שהבטיח לאברהם וליצחק לברך זרעם שלא בדרך הטבע, אבל רק יעקב חבל נחלתו עד״ש כי ביצחק ולא כל יצחק:
ימצאהו – מה שקרה להם מעת ביאת יעקב למצרים עד עת גאולתם משם, לא בא בהשירה, מפני שגלות מצרים לא היה ע״ד העונש בחטאם, רק גזרת ה׳ בברית בין הבתרים, ואין למוד מוסר יוצא מענין הגלות, והתחיל מעת צאתם ממצרים, שגם מזה ראיה שגאלם ה׳ על דעת שיתנהג עמהם ממעל להטבע:
מכל זה שהיו מכוונים נגד ״מספר בני ישראל״ אנו מבינים: כי חלק ה׳ עמו: המה המצויינים שבדור1, כדאיתא בב״מ (לג,ב): ״והגד לעמי פשעם״ (ישעיהו נח,א) – אלו תלמידי חכמים2, ״ולבית יעקב חטאתם״ – אלו עמי הארץ3. ככה נמשלו גדולי האומה ל״חלק ה׳⁠ ⁠⁠״ שהוא דבר חשוב אשר נפרד מהכלל.
יעקב חבל נחלתו: כלל האומה4 נמשלה ל״חבל״ שהוא מפותל מהרבה חוטים. וכך פירש בספרי ׳מה חבל זה משולש, כך היה יעקב שלישי לאבות׳5 וכו׳. ולפי דרכנו, המשל, כמו חבל עב שיש בו רבבות אלפי חוטים דקים, ולמעלה המה מפותלים יפה, ולמטה הם נפרדים כל חוט בפני עצמו. כך הקב״ה, כביכול, הוא יתברך נשמתא דנשמתין, וכל נשמות ישראל למעלה מקושרים המה, ולמטה לכל אחד נשמה בפני עצמה, ומשום הכי נקראו ישראל ״גוי אחד״ שמאוחדים המה בשרשן למעלה, ועיין מה שכתבתי בספר בראשית (מט,כד)6 ובספר ויקרא (יט,יח)7. ומשום הכי העמיד הקב״ה שבעים אומות נגד שבעים משפחות8, להראות כי אנו בניו ויקרים בעיניו עד שעושה אותם נגד שבעים אומות מצוקי עולם ומלואו, ובזה נקראים בשם המיוחד ׳בניך׳ ועל הקב״ה נאה לומר ״אביך״ (פסוק ו׳)⁠9 אשר כל מעיינו ועסקיו הם לבניו באשר המה חלק ממנו.
ובאשר זה הענין עצמו, לא כמו שהוא נכתב הוא נקרא ומתפרש, ויש להרחיב הדברים לפי ערך המפרש והשומע, משום הכי כתיב ב״אביך״ (פסוק ז׳) – ״ויגדך – לפי ערכו, וב״זקניך״ – ״ויאמרו לך״, וכמו שכתבנו (שם) בביאור ׳אמירה׳ – הרחבת דברים להסביר יותר לפי כח השומע.
1. כלומר, ״עמו״ שהם המצויינים שבדור (הם ״ישראל״) הם ״חלק ה׳⁠ ⁠⁠״ – חלקו המיוחד.
2. המשך: ששגגות נעשות להם כזדונות.
3. המשך: שזדונות נעשות להם כשגגות.
4. שהיא מוגדרת ״יעקב״ לעומת ״ישראל״ שהם התלמידי חכמים.
5. וקיבל שכר כולם. והובא ברש״י.
6. על הפסוק ״מידי אביר יעקב״.
7. על הפסוק ״ואהבת לרעך כמוך״.
8. של בני ישראל.
9. וכפי שכתב רבינו בתחילת פסוק ז׳ – מפרש והולך ד׳ דברים שאמר הקב״ה, שהוא ״אביך, קנך, עשך ויכוננך״.
כי חלק ה׳ עמו – כזה סדרו לנו מסדרי התפלה מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו וכו׳, כי חלק הוא לפי ערך האיש, גורל היה יכול להיות להיפך, כן באברהם ישמעאל היה בן השפחה ויצחק בן הגבירה שרה הנביאה, בדין שיצחק בירר הטוב וישמעאל נטל הזוהמה, אבל יעקב ועשו שהיו שניהם בני רבקה הטוב שנטל יעקב בגדר גורל, אבל אצל יעקב פסקה זוהמא ומטתו שלמה כדאמר בשבת, לכן הוי כמו ירושה דכולן שוין בה. ולזה אמר מה טוב חלקנו שיצחק בירר הטוב, ומה נעים גורלנו שיעקב ברר הטוב כמו גורל, ומה יפה ירושתנו שכולנו שבטי ישרון בחירי אל חי. ושלשה הלשונות האלו נזכרו כאן בפסוק לפי התרגום אצל ישראל להשי״ת, וכן סדרו מהכרת השי״ת לישראל וכמו האמירך והאמרתיו.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןהדר זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״במשך חכמההכל
 
(י) יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ןיְסֹבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּא יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃
He found him in a desert land, in the waste howling wilderness. He surrounded him. He cared for him. He kept him as the pupil of his eye.
א. יְסֹבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ =ל1?,ש,ש1,ק3,ל3?,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן (אין געיה ואין חטפים)
• א=יְסֹבֲבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנֲנֵ֔הוּ (חטף וחטף)
• ל=יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ (געיה באות סמ״ך ואין חטפים)
מקבילות במקראספרי דבריםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שיג]
ימצאהו בארץ מדבר – זה אברהם משל למלך שיצא הוא וחיילותיו למדבר הניחוהו חיילותיו במקום הצרות במקום הגייסות במקום הלסטים והלכו להם נתמנה לו גבור אחד אמר לו אדוני המלך אל יפול לבך עליך ואל יהי עליך אימה של כלום חייך שאיני מניחך עד שתיכנס לפלטרים שלך ותישן על מטתך כענין שנאמר (בראשית ט״ו:ז׳) ויאמר אליו אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים.
יסובבנהו – כענין שנאמר (שם י״ב:א׳) ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך.
יבוננהו – עד שלא בא אברהם אבינו לעולם כביכול לא היה הקדוש ברוך הוא מלך אלא על השמים בלבד שנאמר (שם כ״ד:ז׳) ה׳ אלהי השמים אשר לקחני, אבל משבא אברהם אבינו לעולם המליכו על השמים ועל הארץ כענין שנאמר (שם כ״ד:ג׳) ואשביעך בה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ.
יצרנהו כאישון עינו – אפילו בקש הקדוש ברוך הוא מאברהם אבינו גלגל עינו היה נותן לו ולא גלגל עינו בלבד אלא אף נפשו שחביבה עליו מן הכל שנאמר (שם כ״ב:ב׳) קח נא את בנך את יחידך את יצחק והלא ידוע שהוא בנו יחידו אלא זו נפש שנקראת יחידה שנאמר (תהלים כ״ב:כ״א) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי.
דבר אחר: ימצאהו בארץ מדבר – אלו ישראל שנאמר (הושע ט׳:י׳) כענבים במדבר מצאתי ישראל.
ובתוהו ילל ישימון – במקום הצרות במקום הגייסות במקום הלסטים.
יסובבנהו – לפני הר סיני כענין שנאמר (שמות י״ט:י״ב) והגבלת את העם סביב לאמר.
יבוננהו – בעשרת הדברות מלמד שכשהיה הדיבר יוצא מפי הקדוש ברוך הוא היו ישראל רואים אותו ומשכילים בו ויודעים כמה מדרש יש בו וכמה הלכה יש בו וכמה קולים וחמורים יש בו וכמה גזירות שוות יש בו.
יצרנהו כאישון עינו – הולכים שנים עשר מיל וחוזרים שנים עשר מיל על כל דיבור ודיבור ולא היו נרתעים לא מן הקולות ולא מן הלפידים.
דבר אחר: ימצאהו בארץ מדבר – הכל מצוי ומסופק להם במדבר באר עולה להם, מן יורד להם, שליו מצוי להם, ענני כבוד מקיפות עליהם. ובתוהו ילל ישימון, במקום הצרות במקום הגייסות במקום הלסטים.
יסובבנהו – בדגלים שלשה מן הצפון שלשה מן הדרום שלשה מן המזרח שלשה מן המערב.
יבוננהו בשתי מתנות שכשהיה אחד מן האומות פושט ידו לקמוץ מן המן לא היה עולה בידו כלום למלאות מים מן הבאר לא היה עולה בידו כלום.
יצרנהו כאישון עינו – כענין שנאמר (במדבר י׳:ל״ה) קומה ה׳ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך.
דבר אחר: ימצאהו בארץ מדבר – זה לעתיד לבא שנאמר (הושע ב׳:ט״ז) לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר ודברתי על לבה.
ובתהו ילל ישימון – אלו ארבע מלכיות כענין שנאמר (דברים ח׳:ט״ו) המוליכך במדבר הגדול והנורא.
יסובבנהו – בזקנים. יבוננהו – בנביאים. יצרנהו כאישון עינו – משמרם מן המזיקים שלא יזיקום כענין שנאמר (זכריה ב׳:י״ב) כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו.
סליק
[Piska 313]
"He found him in a desert land": This refers to our father Abraham. An analogy: A king and his soldiers go out to the wilderness, whereupon his soldiers bring him to a place of afflictions, invaders, and marauders, and they abandon him — whereupon there joins him a hero, who says to him: King, do not despair; fear nothing. I swear not to leave you until you return to your palace and sleep in your bed, as it is written (in respect to Abraham, Bereshit 15:7) "I am the Lord, who brought you out of Ur Kasdim, etc.⁠"
"He surrounded him": viz. (Ibid. 12:1) "And the Lord said to Avram: Go for your sake, etc.⁠"
"He built Him": Before Abraham came to the world, it seemed (as it were) as if the Holy One Blessed be He were king of the heavens alone, viz. (Ibid. 24:7) "O Lord, G-d of the heavens, who took me, etc.⁠" But when Abraham came to the world, he enthroned Him over heaven and earth, viz. (Ibid. 3) "And I will have you swear by the Lord, G-d of heaven and G-d of earth.⁠"
"He guarded Him like the apple of his eye": Even if the Lord asked Abraham for his eyeball, he would give it to Him. And not his eyeball alone, but he would give Him even his most beloved, his soul, viz. (Ibid. 22:2) "Take, now, your son, your special one, whom you love, Isaac.⁠" Is it not known that Isaac is his "special one"? (Why, then, need it be stated?) It must be that his special one, in this instance, refers to his soul, which is thus called elsewhere, viz. (Psalms 22:21) "Save my soul from the sword; from the dog, 'yechidathi'" (my special one).
Variantly: "He found them in a desert land": This refers to Israel, as it is written (Hoshea 9:10) "As grapes in the desert, I found Israel.⁠"
"and in a wasteland, howling and desolate": in a place of afflictions, invaders, and marauders.
"He surrounded them": before Mount Sinai, viz. (Shemot 19:12) "And you shall set bounds to the people roundabout, saying, etc.⁠"
"He invested them with understanding": with the ten commandments. We are hereby taught that the Word left the mouth of the Holy One Blessed be He, and Israel perceived it and knew how many midrashim it contained, how many halachoth it contained, how many leniencies and stringencies it contained and how many gezeiroth shavoth (identities) it contained.
They went forward twelve mil and recoiled ten mil at each commandment, and they were not deterred, neither by the sound of the (shofar) blasts, nor by the "sound" of the flashes.
Variantly: "He found them in a desert land": Everything was provided for them in the desert: The well rose up for them; the manna descended for them; the quail was available for them; the clouds of glory surrounded them. "and in a waste land, howling and desolate": in a place of afflictions, invaders, and marauders.
"He surrounded them": with flags: three from the north, three from the south, three from the east, three from the west.
"He built them up": with two gifts. We are hereby taught that when one of the nations stretched out its hand to receive the manna, it ended up with nothing; to fill up (its vessels) with water from the well, it ended up with nothing.
"He protected them like the pupil of His eye": As it is written (Bemidbar 10:35) "Arise, O Lord, and let Your foes be scattered, and let your foes flee before You!⁠"
"He found them in a desert land": As it is written (Hoshea 2:16) "Behold, I will entice her and lead her into the wilderness.⁠"
"and in a wasteland, howling and desolate": These are the four exiles, viz. (Devarim 8:15) "Who led you in the great, awesome desert of snake (1), serpent (2), scorpion (3) and waterless drought (4).⁠"
"He surrounded them": with the elders. "He guarded them like the pupil of His eye": He protected them from harm by mazzikim (adverse elements), viz. (Zechariah 2:12) "For he that touches you touches the pupil of His eye.⁠"
[End of Piska]
סוֹפֵיק צֻרְכֵּיהוֹן בַּאֲרַע מַדְבְּרָא וּבֵית צַהְוָנָא אֲתַר דְּלֵית מַיָּא1 אַשְׁרִינוּן סְחוֹר סְחוֹר לִשְׁכִינְתֵיהּ אַלֵּיפִנּוּן פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתֵיהּ נְטַרִנּוּן כְּבָבַת עֵינְהוֹן.
1. לפי ביאורי אונקלוס שעפטעל ״וּבֵית צַהְוָנָא אֲתַר דְּלֵית מַיָּא״ הוא תרגום של ׳וצמאון אשר אין מים׳ (דברים ח׳:ט״ו). וע״ע ביאור אונקלוס עוז והדר: ״ישימון הוא מקום שאין בו מים כמו שמוכח מן הכתוב (יש׳ מג:כ) ׳נתתי במדבר מים נהרות בישימון׳⁠ ⁠⁠״.
He satisfied their wants in the land of the wilderness, in the dry place where there was no water; He placed them round about His Shekinah; He taught them the words of His law; He kept them as the apple of His eye.
ארע יתהון שרין בארע דמדברה ובצללתהא יליל ישימון דבר יתהון ארבעין שנין במדברה אחת להון מנה מן שמיא אסק להון באר׳ מן תהומה ואגיז להון סלויב מן ימה אשרי יתהון חזור חזור לאיקרג שכינתיה אלף יתהון עשרתי דביריה עייני יתהון ונטר יתהון היך מה דנטר שיכנה בבה דעיינה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובצללתה״) גם נוסח חילופי: ״ובצדיותה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סלוי״) גם נוסח חילופי: ״סלוין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לאיקר״) גם נוסח חילופי: ״ליק׳⁠ ⁠⁠״.
ארע יתהון שריין במדברא בצדייות אתר דמייללין שידין ווירודין ובית צחותא אגין עליהון שבעתי ענני איקריה אליפינון ית אוריתיה נטרינון היכמה דשכינה נטרא בבי דעייניה.
He found them dwelling in the wilderness, in the solitude, the place of howling demons and thorns, the place of thirsting; He overspread them with His seven glorious clouds; He taught them His law; He kept them as the Shekinah keepeth the apple of His eye.
ארע יתהון טעיין בארעא מדברא ובצחותא דליל ישימון אקיף עליהון ענני יקר שכינתיה אליף יתהון עשרתי דבריא נטר יתהון ועייני יתהון היך דשכינא נטר עיינא.
He found them wandering in a desert land, in the solitude of a howling wilderness; He threw over them clouds of glory; His Shekinah taught them the Ten Words, watched over them, and kept them as the apple of His eye.
[ח] יִצְרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹצֵר לִבְחוּנָיו, כְּאָדָם הַנּוֹצֵר אִישׁוֹן עֵינוֹ. וּמַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד עָשִׁיר גָּדוֹל וּמְקֻבָּל, וְהָיְתָה לוֹ בַּת אַחַת יְפַת תֹּאַר מְאֹד וַחֲסִידָה. וְנִשֵּׂאת שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם, וּבְכָל לַיְלָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל נִשּׂוּאֶיהָ, לְמָחֳרַת מוֹצְאִים בַּעֲלָהּ מֵת. אָמְרָה, לֹא יָמוּתוּ עוֹד בְּנֵי אָדָם עָלַי, אֵשֵׁב אַלְמָנָה וַעֲגוּנָה עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה הַמָּקוֹם וִירַחֵם. יָשְׁבָה יָמִים רַבִּים. וְהָיָה לְאוֹתוֹ עָשִׁיר אָח עָנִי מְאֹד בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, וְהָיוּ לוֹ עֲשָׂרָה בָּנִים, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הוּא וּבְנוֹ הַגָּדוֹל מְבִיאִין חֲבִילֵי עֵצִים מִן הַיַּעַר וּמוֹכְרִין אוֹתָן וּמִזֶּה הָיוּ מִתְפַּרְנְסִין הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. פַּעַם אַחַת לֹא מָכְרוּ וְלֹא הָיָה לָהֶם מָעוֹת לִקְנוֹת לֶחֶם, וְלֹא אָכְלוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם. לְמָחָר מַה הָיָה לָהֶם. הָלְכוּ בַּיַּעַר וְנִתְעַטֵּף רוּחַ הָאָב. זָלְגוּ עֵינֵי הַבֵּן דְּמָעוֹת עַל עָנְיָם וְתָלָה עֵינָיו לַמָּרוֹם. הִרְהֵר הַבֵּן בְּלִבּוֹ נָטַל רְשׁוּת מֵאָבִיו וּמֵאִמּוֹ וְהָלַךְ לִמְדִינַת דּוֹדוֹ. וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ שָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה דּוֹדוֹ עָלָיו וְגַם אִשְׁתּוֹ וּבִתּוֹ, וְשָׁאֲלוּ לוֹ עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ וְעַל הַבָּנִים. יָשַׁב עִמּוֹ שִׁבְעָה יָמִים. לְסוֹף שִׁבְעַת יָמִים, בָּא הַבָּחוּר לְדוֹדוֹ, אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה אַחַת אֲנִי שׁוֹאֵל מִמְּךָ, אַל תְּשִׁיבֵנִי. אָמַר לוֹ דּוֹדוֹ, אֱמֹר בְּנִי מַה שֶּׁתִּרְצֶה. אָמַר לוֹ: הִשָּׁבְעָה לִי. וְכֵן עָשָׂה. אָמַר, זֹאת הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר אֲנִי שׁוֹאֵל מִמְּךָ, שֶׁתִּתֵּן לִי בִּתְּךָ לְאִשָּׁה. כְּשֶׁשָּׁמַע הָאִישׁ בָּכָה, אָמַר לוֹ: אַל בְּנִי, אַל, כִּי בַּעֲוֹנוֹתַי כָּךְ מִדָּתָהּ. אָמַר לוֹ: עַל מְנָת כָּךְ. אָמַר לוֹ: אִם עַל עִסְקֵי מָמוֹנִי אַתָּה קוֹפֵץ עָלֶיהָ, אֶל תִּשָּׂאֶנָּה, וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ כֶּסֶף וְזָהָב הַרְבֵּה, כִּי אַתָּה בָּחוּר נָאֶה וְחָכָם, וּבַעֲצָתִי, אַל תִּסְתַּכֵּן בָּהּ. אָמַר לוֹ: כְּבָר נִשְׁבַּעְתָּ עַל הַדָּבָר הַזֶּה. רָאָה הֶעָשִׁיר הַדָּבָר וְנִתְרַצָּה לוֹ, וּבָא לְבִתּוֹ וְסִפֵּר לָהּ אֶת הַדְּבָרִים. כְּשֶׁשָּׁמְעָה זֹאת, בָּכְתָה וְצָעֲקָה בְּמַר נַפְשָׁהּ, וְתָלְתָה עֵינֶיהָ לַמָּרוֹם, וְאָמְרָה, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, תְּהִי יָדְךָ בִּי, וְאַל יָמוּתוּ כָּל אֵלּוּ עָלַי. מֶה עָשָׂה. קִדְּשָׁהּ וְעָשָׂה מִשְׁתֶּה וְקָרָא לְזִקְנֵי הָעִיר, וְעָשָׂה כִּילָה וְיָשַׁב הֶחָתָן בְּתוֹכָהּ. וְנִזְדַּמֵּן לוֹ זָקֵן אֶחָד וְהוּא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, וּקְרָאוֹ בֵּינוֹ לְבֵינוֹ, וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, אִיעַצְךְ עֵצָה נְכוֹנָה וְאַל תֵּט מֵעֲצָתִי. כְּשֶׁתֵּשֵׁב לִסְעֹד, יָבֹא אֵלֶיךָ עָנִי לָבוּשׁ בְּגָדִים שְׁחֹרִים וּקְרוּעִים, יָחֵף וְיָגֵעַ, שְׂעָרוֹ כְּמוֹ מַסְמְרִים, עָנִי שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ בְּכָל הָעוֹלָם. כְּשֶׁתִּרְאֵהוּ, תָּקוּם מִמּוֹשָׁבְךָ וְהוֹשִׁיבֵהוּ אֶצְלְךָ, וְהַאֲכִילֵהוּ וְהַשְׁקֵהוּ וְשַׁמֵּשׁ לְפָנָיו בְּכָל כֹּחֲךָ וְכַבְּדֵהוּ, וְאֶל תַּפֵּל דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לְךָ, וְתִשָּׁאֵר לְשָׁלוֹם, וַאֲנִי אֵלֵךְ לְדַרְכִּי. הָלַךְ לוֹ הַזָּקֵן וּבָא הֶחָתָן לִמְקוֹמוֹ. יָשְׁבוּ עַל הַמִּשְׁתֶּה. כְּשֶׁהִתְחִילוּ לֶאֱכֹל, בָּא אוֹתוֹ עָנִי. וּכְשֶׁרָאָהוּ הֶחָתָן עָמַד מִמְּקוֹמוֹ וְעָשָׂה לוֹ כָּל מַה שֶּׁאָמַר לוֹ הַזָּקֵן. לְאַחַר הַמִּשְׁתֶּה, אוֹתוֹ הֶעָנִי קָרָא לֶחָתָן, הֵבִיאוֹ לַחֶדֶר, אָמַר לוֹ: בְּנִי, אֲנִי שְׁלוּחוֹ שֶׁל מָקוֹם, וּבָאתִי הִנֵּה לָקַחַת אֶת נַפְשְׁךָ. אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי, תֵּן לִי זְמַן שָׁנָה אַחַת אוֹ חֲצִי שָׁנָה. אָמַר לֵיהּ: לֹא אֶעֱשֶׂה. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, תֵּן לִי שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ שִׁבְעָה יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. אָמַר לוֹ: לֹא אֶתֵּן לְךָ אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד כִּי כְּבָר הִגִּיעַ עִתְּךָ. אָמַר לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֵלֵךְ וְאֶקַּח רְשׁוּת מֵאִשְׁתִּי. אָמַר לוֹ: לַדָּבָר הַזֶּה אֶשָּׂא פָנֶיךָ, וְלֵךְ בֹּא מְהֵרָה. הָלַךְ לַחֶדֶר, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת יְחִידָה וּבוֹכָה וּמִתְפַּלֶּלֶת לְקוֹנָהּ. קָרָא הַבָּחוּר אֵלֶיהָ, וּבָאת לִפְתֹּחַ לוֹ. הֱבִיאַתּוּ אֶצְלָהּ בַּחֶדֶר, הֶחְזִיקָה בּוֹ וְנָשְׁקָה לוֹ. אָמְרָה לוֹ: אָחִי, לָמָּה בָּאתָ. אָמַר לָהּ: לִטֹּל רְשׁוּת מִמֵּךְ, כִּי בָא עִתִּי לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ כָּל הָאָרֶץ, כִּי הַמַּלְאָךְ בָּא וְהִגִּיד לִי, שֶׁבָּא לְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי. אָמְרָה לוֹ: לֹא תֵּלֵךְ אֶלָּא תֵּשֵׁב הֵנָּה, וַאֲנִי אֵלֵךְ לוֹ וַאֲדַבְּרָה עִמּוֹ. הָלְכָה וּמָצְאָה אוֹתוֹ. אָמְרָה לוֹ: אַתָּה הַמַּלְאָךְ שֶׁבָּאתָ לְבַקֵּשׁ נֶפֶשׁ אִישִׁי. אָמַר לָהּ: הֵן. אָמְרָה לוֹ: לֹא יָמוּת עַתָּה. כָּתוּב בַּתּוֹרָה, כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר, נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אַחַת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקַח (דברים כ״ד:ה׳). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת. וְאִם תִּקַּח אֶת נַפְשׁוֹ, תֵּעָשֶׂה הַתּוֹרָה פְּלַסְתֵּר. אִם תְּקַבֵּל דְּבָרַי, מוּטָב. וְאִם לָאו, תָּבֹא עִמִּי לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל. מִיָּד גָּעַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּמַּלְאָךְ וְהָלַךְ. בַּלַּיְלָה שָׁכְבוּ יַחַד הֶחָתָן וְהַכַּלָּה, וַאֲבִי הַכַּלָּה וְאִמָּהּ בּוֹכִים בְּחַדְרָם וּכְשֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי הַלַּיְלָה, קָמוּ הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה לְהָכִין קֶבֶר לַחֲתָנָם קֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כְּשֶׁקָּמוּ שָׁמְעוּ הֶחָתָן וְהַכַּלָּה מְשַׂחֲקִין וּשְׂמֵחִים יַחַד. נִכְנְסוּ לַחֶדֶר לִרְאוֹת הַדָּבָר, רָאוּ וְשָׂמְחוּ וְהוֹדִיעוּ הַדָּבָר לַקָּהָל וְהוֹדוּ לַשֵּׁם. וְזֶהוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹצֵר הַבּוֹטְחִים בּוֹ.
[Siman 8] He guards him like the pupil of His eye: The Holy One, blessed be He, guards those tested by Him, like a man guards the pupil of his eye. And there is a story of a very rich and popular man, and he had a daughter who was of very beautiful appearance and pious. And she married three times to three men, but on the morrow of each first night of her marriage, they would take out her husband dead. She said, "Men shall no longer die due to me - I will sit as a widow and a chained woman (agunah) until the Omnipresent sees and has mercy.⁠" She sat [like this] many days. And that wealthy man had a very poor brother in a different province, and he had ten sons. And on each and every day, he and his biggest son would would bring bundles of wood from the forest and sell them. And from that, he, his wife and his children would support themselves. One time, they did not sell it and they did not have money to buy bread; and [so] that day, they did not eat the whole day. They went to the forest and the father fainted. The son's eyes poured tears about their poverty and he hung his eyes to the Above. The son thought in his heart - he took leave from his father and from his mother and he went to the province of his uncle. And when he came to [his uncle's] house, his uncle was very happy about him, as was his wife and his daughter. They asked him about his father and about his mother and about the children. He stayed with [the uncle] for seven days. At the end of seven days, the lad came to his uncle. He said to him, "I have one request to ask from you; do not turn me away.⁠" His uncle said to him, "Say what you want, my son.⁠" He said to him, "Swear to me.⁠" And so he did. He said, "This is the request that I am asking from you - that you give me your daughter as a wife.⁠" When the man heard, he cried. He said to him, "Don't, my son, don't - as such is her trait, due to my iniquities.⁠" He said to him, "[Nonetheless].⁠" He said to him, "If it is for the [sake] of my money that you are seizing upon her, do not marry her - as I will give you much silver and gold, since you are a fine and wise lad. But upon my advice, do not endanger yourself with her.⁠" He said, "You have already sworn about this thing.⁠" The rich man examined the thing and agreed to him. He came to his daughter and explained the things to her. When she heard this, she cried and yelled out from the bitterness of her soul. And she hung her eyes to the Above, and she said, "Master of the Universe, May your hand be upon me, and let not all of these die due to me.⁠" What did [the rich man] do? He betrothed her and made a party and called the elders of the city and made a canopy and the groom sat within it. And an elder chanced there - and it was Eliyahu the prophet - and he called [the groom] to speak with him [privately]. And he said to him, "My son, I will counsel you proper advice and do not budge from my advice. When you sit to repast, a poor man will come to you, dressed in torn black clothes, barefoot and tired, his hair like nails - a poor man that has none like him in the whole world. When you see him, rise from your seat and seat him next to you, give him to eat and to drink and serve him with all of your strength and honor him. And do not neglect anything from all that I have told you; and you shall stay in peace and I will go upon my way.⁠" The elder left and the groom came to his place. They [all] sat at the party. When they began to eat, that poor man came. And when the groom saw him, he rose from his place and did everything for him that the elder told him. After the party, that poor man called the groom, [and] he brought him to the room. He said to him, "My son, I am the messenger of the Omnipresent, and I have come here to take your soul.⁠" He said to him, "My master, give me a year's time or half a year.⁠" He said to him, "I will not do [so].⁠" He said to him, "If so, give me thirty days or seven days of the party.⁠" He said to him, "I will not even give you a day, as your time has already come.⁠" He said to him, "I plead of you, Wait for me until I go and take leave of my wife.⁠" He said to him, "About this thing I will lift your face (indulge you), but go quickly.⁠" He went to the room and she was sitting alone and crying and praying to her Maker. The lad called to her, and she came to open [the door] for him, [and] brought him into the room with her. She held him and kissed him, [and] said to him, "My brother, why have you come?⁠" He said to her, "To take leave from you, as my time has come to go in the way of all the world - since the angel came and told me that he came to seek my soul.⁠" She said to him, "Do not go but sit here, and I will go to him and I will speak to him.⁠" She went and found him, [and] said to him, "Are you the angel that has come to seek the soul of my husband?⁠" He said, "Yes.⁠" She said to him, "He shall not die now - it is written in the Torah (Deuteronomy 24:5), 'When a man takes a woman for a wife, he shall not go out with the army nor be assigned to it for any purpose; he shall be exempt one year for his household, to rejoice his wife that he has married.' And the Holy One, blessed be He, is true and His Torah is true, but if you take his soul, you will make the Torah, a fraud. [So,] if you accept my words, good; but if not, come with me to the great court. Immediately, the Holy One, blessed be He, rebuked the angel, and he left. At night, the groom and the bride laid together, but the father of the bride and her mother were crying in their room. And when midnight arrived, the man and his wife got up to prepare a grave for their son-in-law before the rising of the dawn. When they got up, they heard the groom and bride laughing and joyful together. They went into the room to see the thing. They saw and they rejoiced and they announced the thing to the community and gave thanks to the Lord. And this is that which the Holy One, blessed be He, guards those that have faith in Him.
יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר – זֶה אַבְרָהָם אָבִינוּ מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא הוּא וְחֵילוֹתָיו לַמִּדְבָּר, הִנִּיחוּהוּ חֵילוֹתָיו (וְהָלְכוּ לָהֶן) בִּמְקוֹם הַצָּרוֹת וּבִמְקוֹם גְּיָסוֹת וּבִמְקוֹם לִסְטִים [וְהָלְכוּ לָהֶם], נִתְמַנָּה לוֹ גִּבּוֹר אֶחָד אָמַר לוֹ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אַל יִפֹּל לִבְּךָ עָלֶיךָ וְאַל יְהִי עָלֶיךָ אֵימָה שֶׁל כְּלוּם, חַיֶּיךָ שֶׁאֵינִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְפַלְטֵרִין שֶׁלְּךָ וְתִישַׁן עַל מִטָּתְךָ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״אֲנִי ה׳ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִים״.

רמז תתקמג

יְסֹבֲבֶנְהוּ – כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שם י״ב:א׳) ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ״, יְבוֹנֲנֵהוּ, עַד שֶׁלֹּא בָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ לָעוֹלָם כִּבְיָכוֹל לֹא הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ אֶלָּא עַל הַשָּׁמַיִם בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר ״ה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם״, אֲבָל מִשֶּׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ הִמְלִיכוֹ עַל הַשָּׁמַיִם וְעַל הָאָרֶץ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שם ג) ״וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ״, יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ, אֲפִילוּ בִּקֵּשׁ הַמָּקוֹם מֵאַבְרָהָם אָבִינוּ גַּלְגַּל עֵינוֹ הָיָה נוֹתֵן לוֹ וְלֹא גַּלְגַּל עֵינוֹ בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִילוּ נַפְשׁוֹ הָיָה נוֹתֵן לוֹ שֶׁחֲבִיבָה לוֹ מִן הַכֹּל שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ״ב:ב׳) ״קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ וַהֲלֹא בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא בְּנוֹ יְחִידוֹ, אֶלָּא זוֹ הַנֶּפֶשׁ שֶׁנִּקְרֵאת יְחִידָה שֶׁנֶּאֱמַר ״הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי״.
דָּבָר אַחֵר: ״יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר״ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ט׳:י׳) ״כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל״, וּבְתֹהוֹ יְלֵל יְשִׁמֹן בִּמְקוֹם הַצָּרוֹת בִּמְקוֹם הַגְּיָסוֹת בִּמְקוֹם לִסְטוּת, יְסֹבֲבֶנְהוּ לִפְנֵי הַר סִינַי כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י״ט:י״ב) ״וְהִגְבַּלְתָּ אֶת (הָהָר) [הָעָם] סָבִיב לֵאמֹר״. יְבוֹנֲנֵהוּ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַדִּבּוּר יוֹצֵא מִפִּי הַקֹּדֶשׁ וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין בּוֹ וְיוֹדְעִין כַּמָּה מִדְרָשִׁים יֵשׁ בּוֹ, וְכַמָּה הֲלָכוֹת יֵשׁ בּוֹ, וְכַמָּה קַלִּים וַחֲמוּרִין יֵשׁ בּוֹ, וְכַמָּה גְּזֵרוֹת שָׁווֹת יֵשׁ בּוֹ. יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ הוֹלְכִין שְׁנֵים עָשָׂר מִיל וְחוֹזְרִין שְׁנֵים עָשָׂר מִיל עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר, וְלֹא הָיוּ נִרְתָּעִין מִקּוֹל הַלַּפִּידִים.
דָּבָר אַחֵר: ״יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר״ – הַכֹּל מָצוּי וּמְתֻקָּן וּמְסֻפָּק לָהֶם בַּמִּדְבָּר, בְּאֵר עוֹלָה לָהֶן, מָן יוֹרֵד לָהֶן, שְׂלָו מָצוּי לָהֶן, עַנְנֵי כָּבוֹד מַקִּיפוֹת לָהֶן. וּבְתֹהוֹ יְלֵל יְשִׁמֹן בִּמְקוֹם הַצָּרוֹת בִּמְקוֹם הַגְּיָסוֹת (בִּמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת) בִּמְקוֹם לִסְטוּת. יְסֹבֲבֶנְהוּ בִּדְגָלִים שְׁלֹשָׁה מִן הַצָּפוֹן, שְׁלֹשָׁה מִן הַדָּרוֹם, שְׁלֹשָׁה מִן הַמִּזְרָח, שְׁלֹשָׁה מִן הַמַּעֲרָב, יְבוֹנֲנֵהוּ בִּשְׁתֵּי מַתָּנוֹת, מְלַמֵּד שֶׁכְּשֶׁהָיָה אֶחָד מִן הָאֻמּוֹת פּוֹשֵׁט יָדוֹ לִקְמֹץ מָן לֹא הָיָה עוֹלֶה בְּיָדוֹ כְּלוּם, [לְמַלְּאֹת מַיִם מִן הַבְּאֵר לֹא הָיוּ עוֹלִים בְּיָדוֹ כְּלוּם]. יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י׳:ל״ה) ״קוּמָה ה׳ וְיָפֻצוּ אוֹיְבֶיךָ״.
דָּבָר אַחֵר: ״יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר״ – זֶה לֶעָתִיד לָבוֹא, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתִּיהָ וְהוֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּרָה״, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן אֵלּוּ אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ח׳:ט״ו) ״הַּמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא״. יְסֹבֲבֶנְהוּ בִּזְקֵנִים. יְבוֹנֲנֵהוּ בִּנְבִיאִים. יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ מְשַׁמְּרֵהוּ מִן הַמַּזִּיקִין שֶׁלֹּא יַזִּיקוּהוּ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״(כֹּל) [כִּי] הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ״.
כפאה פי ארץ׳ אלבר ופי תיה פלאה אלסמאוא אחאט בה ופהמה וחפט׳ה כג׳נין עינה
הוא סיפק צרכיו בארץ המדבר ובציית1 מדבר השממה2, סובב אותו והבין אותו ושמר עליו כאישון עינו.
1. תיה״ (تيه) - משמעותה ״תעייה״ או ״נדודים״, במיוחד במדבר.
2. על תרגומו של רס״ג כאן ל״ילל ישימון״ - ״פלאה אלסמאוא״ נשתברו קולמוסין. בלאו, מילון, עמ׳ 311-312 כותב: سَماوة/سَماواة/سَماوا סמאוה/סמאואה/סמאוא (דקדוק, 42 ואילך),
׳ישימון, מדבר׳ ׳wilderness, desert'. כך רס״ג מתרגם ׳ישימון׳; מילה זו מתועדת כשם עצם פרטי, כשם מדבר בין סוריה לעירק (עיין יאקות, בערכו), ראה רס״ג לתהלים, אייזן, 83-84, נוה שלום תאג׳ גדול, רס״ג לבמדבר כא: כ; וקאפח, רס״ג, שם (אף על פי שהוא מצביע על קושי גאוגראפי). השווה גם רצהבי. אולם אין כל אפשרות להסב למשל רס״ג לדברים לב:י ׳ובתהו ילל ישימון׳ ופי תיה פלאה אלסמאוא ׳ובצייה מדבר הישימון׳ למדבר שבין סוריה לעירק. אין לקבל את טענת אייזן, שם, שפלאה אלסמאוא מראה בבירור שהכוונה לשמו של מדבר; השווה למשל ׳מדבר שממה׳, ׳ערבות המדבר׳. ואכן, לפי יאקות,
שם, נגזר שם עצם פרטי זה משם עצם כללי, הוא ׳ארץ מישור בלא אבנים׳. ואם כן,
יהיה התרגום המילולי של ׳פלאה אלסמאוא׳ ׳מדבר צחיח מישורי בלא אבנים׳.
ילל ישִׁמֹן – קול הישימון הוא המדבר השמם, אשר ינשבו בו הרוחות וישמיעו בו קולות. (ספר השרשים ״ילל״)
כאישון – בבת העין, ונקראה אישון מפני שנראה בה צורת איש. (ספר השרשים ״איש״)
אחר כך הזכיר את הטוב שהטיב עמהם במדבר, בסיפוק מזונותיהם והגנתו עליהם מפני רוע האויב, כגון סיחון ועוג, וההגנה עליהם מפני התקפות קשות ומפני החיות הנושכות1.
1. כמו שאמר ״ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישמן יסבבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו״.
ימצאהו בארץ מדבר – אותם מצא נאמנים לוא כנחלתוב בארץ המדבר שקבלוג תורתו ומלכותו ועולו, מה שלא עשו בניד ישמעאל ועשו, שנאמר: וזרח משעירה והופיע מהר פארן (דברים ל״ג:ב׳).
ובתוהו ילל ישימון – בארץו ציה ושממה, מקום יללת תניןז ובנות יענה, אף שם נמשכו אחר האמנה, ולא אמרו למשה: היאך נצא למדברות מקום צדוח ושממון. כעניין שנאמר: לכתך אחרי במדבר (ירמיהו ב׳:ב׳).
יסובבנהו – שם סיבבן והקיפן בעננים, וסיבבן בדגלים לארבע רוחות, סיבבן בתחתית ההר, כפהוט עליהם כגיגית.
יבוננהו – שם בתורה ובינה.
יצרנהו – מנחש שרף ועקרב ומן האומות.
כאישון עינו – הוא השחור שבעין שהמאור יוצא המנו.⁠י
ואונקלוס תירגם: ימצאהו – יספיקהו כל צורכןיא במדבר, כמו: ומצא להם (במדבר י״א:כ״ב),⁠יב יגאשרינון סחור סחור לשכינתיה – אהל מועד באמצע וארבע דגלים לארבע רוחות.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״לו נאמנים״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י ליידן 1: ״בנחלתו״. בכ״י מינכן 5, מוסקבה 1628: ״לנחלתו״. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917 חסרה מלת: ״כנחלתו״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, דפוס רומא. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917 נוסף: ״את״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״בני״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לונדון 26917 נוסף: ״למו״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״ארץ״.
ז. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לונדון 26917: תנים. בכ״י ליידן 1: ״תנינים״.
ח. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, והשוו רש״י ישעיהו ה׳:ו׳, רש״י מלאכי ב׳:י״ג, רש״י איוב ל׳:כ״ד, רש״י דניאל ג׳:י״ד. בכ״י פריס 158, פרנקפורט 152: ״ציה״.
ט. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בכ״י ליידן 1: ״כפו״. בכ״י אוקספורד 34: ״כפה״. בדפוס סביונטה: ״שכפהו״.
י. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34: ״הימנו״. בכ״י המבורג 13, ליידן 1: ״ממנו״. בכ״י אוקספורד 165: ״משם״.
יא. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, דפוס רומא: ״צרכו״. בכ״י ליידן 1: ״צורכו״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״יספקהו מזון״.
יב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13,ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, מוסקבה 1628 נוסף: ״לא ימצא לנו ההר״ (יהושע י״ז:ט״ז).
יג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״יסובבנהו״.
ימצאהו בארץ מדבר HE FOUND HIM IN A DESERT LAND – for them (Yaakov's sons) he found to be faithful to Him in the desert land, when they accepted His Torah, His sovereignty and His yoke, something that Ishmael and Esau had refused to do, as it is said, "And He shone from the Seir (Esau) unto them, He appeared from Mount Paran (Yishmael)" (Devarim 33:2) (cf. Rashi on that verse).
ובתהו ילל ישמן AND IN THE DESOLATE HOWLING SOLITUDE – i.e. in a land of drought and desolation, a place of screeching monsters and ostriches; even there they adhered to their faith and did not say to Moshe, "But how can we go out into the wilderness, a place of drought and desolation?⁠" – just as it is stated, "[I remember the loving kindness of your youth, the love of your espousals,] When you went after Me in the wilderness, [in to a land that was not sown]" (Yirmeyahu 2:2) (cf. Rashi on Shemot 12:39).
יסבבנהו HE SURROUNDED HIM – there He surrounded them and encompassed them with the "clouds of Glory"; He surrounded them with the banners on their four sides; he surrounded them by the underside of the mountain (Sinai), which He arched over them like a cask (cf. Sifre Devarim 313:11).
יבוננהו HE INSTRUCTED HIM – there in Torah and wisdom.
יצרנהו HE GUARDED HIM – from snakes, serpents and scorpions and from hostile nations,
כאישון עינו AS THE אישון OF HIS EYE – that is the black in the eye from which the light comes. Onkelos, however, rendered ימצאהו by "He provided Him" with all He needed in the wilderness. It took the words to be of the same meaning as, "[Shall the flocks … be slain for them] to suffice (ומצא) them?⁠" (Bemidbar 11:22) and "The hill is not enough (ימצא) for us" (Yehoshua 17:16).
יסבבנהו – Onkelos renders this by "He made them abide round about His Divine dwelling place" – the "tent of congregation" in the middle and the divisions of the tribes (lit., the banners) on the four sides.
פס׳: ימצאהו בארץ מדבר – אלו ישראל שנאמר (הושע י״ג:ה׳) אני ידעתיך במדבר וגו׳. ואומר (שם ט) כענבים במדבר מצאתי לישראל.
ובתוהו ילל ישימון – במקום הצרות ובמקום גדודי חיות והאומות.
1יסובבנהו – לפני הר סיני שנאמר (שמות י״ט:י״ז-י״ח) ויתיצבו בתחתית ההר.
2יבוננהו – בעשר הדברות.
יצרנהו כאישון עינו – שלא להזיקו לא מן הקולות ולא מן הלפידים.
ד״א 3ימצאהו – כגון (במדבר י״א:כ״ב) ומצא להם. הספיק להם מזונותם בארץ מדבר.
ובתוהו ילל ישימון – במקום נחש שרף ועקרב. הבאר עולה והמן יורד וענני הכבוד מקיפין אותם. שנא׳ יסובבנהו 4יבוננהו נתן בהם בינה יתירה.
יצרנהו כאישון עינו – שנא׳ (תהלים צ״א:י״א) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך:
1. יסובבנהו לפני הר סיני שנאמר והגבלת את העם סביב כצ״ל:
2. יבוננהו בעשרת הדברות. כי בינה הוא המבין דבר מתוך דבר וכן בי׳ דברות נכלל בו כל התורה כולה. עיין בספרי כשהיה הדיבור יוצא היו ישראל יודעין כמה הלכות ומדרשות וק״ו וג״ש יש בו שהכל בכלל בינה:
3. ימצאהו. כגון ומצא להם. דורש ימצאהו יפרנסהו. ועיין בתרגום סיפק צרכיהון:
4. יבוננהו נתן בהם בינה יתירה. כי ע״י אכילת המן ניתן להם בינה יתירה וזה מאמרם לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. וכ״ה (נחמיה ט׳:כ׳) ורוחך הטוב נתת להשכילם ומנך לא מנעת מפיהם (הז״א בשם הבעה״ט):
ימצאהו – כמו: ומצא להם (במדבר י״א:כ״ב), הקב״ה נמצא להם, הקב״ה היה סיפוק שלהם.
יסובבנהו – במלאכיו ששמרום, כדכתיב: {חונה מלאך י״י סביב ליראיו ויחלצם (תהלים ל״ד:ח׳), וכן ייסד ר׳ שמעון בר יצחק (בפיוט אמרתך צרופה)}⁠א לנו מלאכך סביב יחנה.
והמפרשו בהיקף עננים, {זה} אינו,⁠ב כי לפי הפשט, אין הענן אלא לעמוד ענן לפניהם, כדכתיב: הולך לפניהם {יומם} בעמוד ענן לנחותם הדרך (שמות י״ג:כ״א). ועוד: כי יצרנהו כפילו של יסובבנהו.
כאישון עינויצרנהו הקב״ה לישראל כמו באישון ששומר את העין, הוא הבשר שנכפף על העין שקורין פלפיירא. ולפי שמכסה את העין ומחשיך אותו נקרא אישון, וכמהו: שומרני כאישון בת עין (תהלים י״ז:ח׳), כנוגעג בבבת עינו (זכריה ב׳:י״ב), הוא שקורין פרונילא שרואין בה.
א. כך השלים רוזין.
ב. רוזין הציע להשלים כאן: אלא טועה.
ג. כן בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון. והשוו ר״י קרא ור״א מבלגנצי על הפסוק שם. בנוסח שלנו: נגע.
ימצאהו: [means that HE PROVIDED SUFFICIENTLY1 FOR THEM. The verb מ-צ-א means “to suffice,”] as in the phrase (Numbers 11:22), “Will it suffice (ומצא) for them.”2 God was at hand for them.⁠3 God was their provider.⁠4
יסובבנהו HE SURROUNDED THEM: with His angels5 who guarded them. So it is written (Ps 34:8), “The angel of the LORD camps around those who fear Him and rescues them,” and so wrote the author of a piyyuṭ,⁠6 “Your angel shall encamp around us.”7
Whoever interprets this verse about [God] surrounding [the Israelites] with clouds must be mistaken. For according to the plain meaning of Scripture, the cloud [did not surround them; there simply] was a pillar of cloud in front of them, as it is written (Exodus 13:21), “The LORD went before them by day in a pillar of cloud to guide them along the way.” Furthermore, the word “יצרנהו – protected them” is a synonym [in parallelism] with “יסובבנהו – surrounded them.”8
כאישון עינו [HE WILL PROTECT THEM] LIKE THE ’ISHON OF HIS EYE: God will protect the Israelites in the same way that the ’ishon – the flesh that is drawn down over the eye, that we call palpiere [= eyelid] in the vernacular – protects the eye. It is called ’ishon because it covers the eye and makes things dark.⁠9 So also [one should understand the word ’ishon in] the phrase (Ps 17:8), “Protect me just as the eyelid (אישון) protects the pupil (בת עין).” [בת עין means pupil,] as it is written (Zech 2:12), “[Whoever touches you] touches the pupil of his own eye (בבבת עינו).” That is [the part of the eye] with which people see, that is called prunelle [= “pupil”] in the vernacular.⁠10
1. Most of the translations and commentators understand ימצאהו in its more standard meaning of “He (God) found him (Israel) [in the wilderness].” This understanding is difficult, for, according to the Bible, the relationship between God and the Israelites predates the period of wandering in the wilderness. Furthermore, even within this chapter the phrase does not make sense since, as NJPSC puts it, “it is inconsistent with the statements that God fathered Israel (vs. 6) and chose it in primordial times (vss. 7-8).”
Rashbam’s interpretation of the phrase is first offered by Onq. (See Drazin’s note on Onq., p. 273, note 26.) Rashi cites it as Onq’s explanation, but then he offers his own explanation – that the phrase means that God found the Israelites trustworthy, since He offered the Torah to all the nations and only the Israelites accepted it. (See Rashi and Rashbam below ad 33:2 and note 4 there.) Like Rashbam, see Saadyah, here, and Menaḥem, Maḥberet (Filipowski edition), pp. 63 and 119. There is also one explanation in Sifre 313 that understands ימצאהו in the same manner (הכל מצוי ומסופק להם במדבר). See also the anonymous medieval commentary on Sifre published by Basser, in In the Margins of the Midrash, p. 209 (ימצאהו: לשון סיפוק צורך). So also R. Joseph Bekhor Shor.
2. This same prooftext is cited by Rashi here, when he explains Onq.’s understanding of the verse.
3. The unusual phrase ה'ק'ב'ה' נמצא להם plays on the language of Jeremiah 29:14. I have translated here following the NJPS translation there.
4. Rashbam’s careful reiteration here may be meant to oppose Rashi’s suggestion (following one opinion in Sifre 313) that stretches the syntax of the phrase and says that it means that the people were found to be loyal to God. Rashbam emphasizes that it is God who is the actor in this phrase; He is providing sufficiently for the Israelites.
5. Sara Japhet argues (Rashbam’s Commentary on Job, pp. 139-141) that Rashbam, who certainly believed in angels as real entities, tended to avoid interpreting verses in the Bible as referring to angels unless the reference was clear and undeniable. There are three comments here in Rashbam’s commentary on the last three chapters of Deuteronomy that appear to be counterexamples: on our verse, on 33:2 (and see notes 6, 10 and 11 there) and on 34:6 (and see note 24 there). Here it may perhaps be claimed that Rashbam chose to include angels as part of his explanation of the verse for polemical reasons – in order to argue against Rashi. (See note 31.)
6. The piyyuṭ named ’Imratekha ṣerufah, recited on the second day of Rosh ha-shanah. The line quoted by Rashbam may be found in D. Goldschmidt’s Maḥzor leyamim nora’im, vol. 1 (New York, 1970), p. 89.
7. I have translated based on Rosin’s conjectural emendation. See RSBM, p. 64, note 6.
8. Rashbam is taking issue with the interpretation offered here by Rashi (following Tanh. Bemidbar 13 and Tanh. B. Bemidbar 14), that יסבבנהו means that God surrounded the Israelites with clouds when they were wandering in the wilderness. So also Ibn Ezra and R. Joseph Bekhor Shor. Rashbam offers two arguments against that explanation. First, the plain meaning of Scripture is that the Israelites were not surrounded by clouds in the wilderness. There was only a cloud in front of them, showing them the direction to walk. Second, God’s action described by the word יסבבנהו must involve guarding the Israelites, for the word יסבבנהו is in synonymous parallelism with the word יצרנהו. The force of this second argument is not clear, since Rashi would also be able to argue that the clouds that he said surrounded the Israelites served a protective function. There are, though, a number of other interpretations of יסובבנהו that do not involve the idea of protection, such as the explanation (in Sifre 313) that the word means that God made the Israelites encamp around Mount Sinai.
On the function of the clouds, see also Rashbam’s commentary to Exodus 14:19-20 and note 21 there, and Rashbam’s commentary to Leviticus 23:43 and note 36 there.
9. The biblical Hebrew word אישון often means “great darkness.” See e.g. Prov 7:9. Here it means a part of a person’s eye. Rashbam says that it logically means the eyelid, for the eyelid is what causes darkness to come upon an eye.
According to the common understanding – that אישון means pupil – it may be, as ibn Janaḥ suggests, that the dark color of the pupil led to it being called אישון. See Ben Yehudah, vol. 1, pp. 200-201.
10. In other words, Rashbam says that the Hebrew word אישון in this verse means “eyelid,” and does not mean “pupil,” as Rashi says. (See also Rashi ad Leviticus 21:20, s.v. או תבלל.) According to Rashbam, the way to say “pupil” in Hebrew is בת עין or בבת עין. Rashbam’s unique understanding of the meaning of אישון leads him to a unique understanding of the syntax. Generally the verse is understood as saying that God protected the Israelites the way that a person protects his or her אישון. Rashbam, however, says that it means that God protected the Israelites the same way that the eyelid protects the eye.
R. Joseph Bekhor Shor follows Rashbam. The consensus of other ancients and moderns is that אישון means pupil.
ימצאהו בארץ מדבר – פירוש: אביך קנך (דברים ל״ב:ו׳).
וטעם ימצאהו – כי במדבר נכנס הכבוד עמם.
ועוד, כי היו כאיש תועה במדבר לא עבר בו איש, כי כן כתוב (ירמיהו ב׳:ו׳).
ובתהו – פירוש: ובמדבר תהו.
ילל – מקום יללת חיות כתנים ובנות יענה, שישום השומע מקולם.
יסובבנהו – על העננים.
יבוננהו – התורה.
יצרנהו – מן האויבים.
כאישון עינו – כבר פירשתי אישון.⁠1
וטעם עינו – כלשון בני אדם. והטעם: ששמרם מכל אויב ואורב.
1. צ״ע איפה. והשוו לפירושים המיוחסים לראב״ע על משלי כ׳:כ׳.
HE FOUND HIM. The reference is to thy father that hath gotten thee (v. 6).⁠1
The meaning of He found him is that God's glory entered into the desert with them. Furthermore, they were like a person wandering in the wilderness,⁠2 a place where no man passes,⁠3 for so Scripture states.⁠4 The wilderness is a waste.
A HOWLING. A place where animals such as jackals and ostriches howl, and whoever hears their voices is astonished.⁠5
HE COMPASSED HIM ABOUT. The reference is to the clouds.⁠6
HE CARED FOR HIM. By giving him the Torah.
HE KEPT HIM. From the enemies.
AS THE APPLE OF HIS EYE. I have previously explained the meaning of ishon (apple).⁠7
Scripture speaks as humans do when it says His eye.⁠8 It means that God protected them from all enemies and all that lay in wait.⁠9
1. He refers to thy father (God).
2. Some versions omit "they were like a person wandering.⁠" See Netter and Krinsky.
3. Ibn Ezra's interpretation of a howling wilderness.
4. Jer. 2:6.
5. Ibn Ezra renders yelel yeshimon (a howling wilderness) as a place where one is astonished by the howling. He renders yeshimon, he will be astonished.
6. Clouds of glory which surrounded the camp of Israel (Krinsky).
7. It is not clear where.
8. For God has no eye.
9. To ambush them.
ימצאהו – כמו ימציאהו, שהמציא להם במדבר כל צרכם: מן, ושליו, ובאר, ושמלתם לא בלתה, ורגלם לא בצקה,⁠1 באותו תוהו ושממון.
וילל – לשון יללה, שאין שם רק תנינים ובנות יענה שסופדין ומיללין שם.⁠2
וכן תירגם אונקלוס: סיפק צרכיהן.⁠א
יסובבנהו – בסוכותב עננים.
יבונניהו – לשון בניין ותבונה, שנתן להם התורה, החכמה, והתבונה, ובנה משכנו בתוכם.
כאישון עינו – אישון העור שעל גבי העין שנוצר עינו, שכל הבא ליגע בעין הוא סותם כנגדו. וכשאדם ישן הוא נופל על העין ושומרו, ועל השינה נקרא אישון, ועל שהוא מחשיך את העין כשהוא נופל עליו, כמו: באישון לילה ואפילה (משלי ז׳:ט׳). וכמו שהאישון שוקד על העין לשומרו, כך הקב״ה שומר ישראל. וכן: כאישון בת עין (תהלים י״ז:ח׳) – כאישון שומר בת {עין}.
2. השוו מיכה א׳:ח׳.
א. ביאור זה מוסב למעלה על ד״ה ״ימצאהו״, אך מופיע כאן בכ״י מינכן 52 ובספר הג״ן.
ב. בספר הג״ן: בסיכוך.
ימצאהו – HE FOUND HIM – This is like: He found for him [i.e. provided for him], that He provided for them in the wilderness all their needs: manna, and quail, and the well, and their clothing did not wear out, and their legs did not swell, in that EMPTINESS and desolation.
ילל – and HOWLING – A term of yowling, for there are only serpents and ostriches that wail and yowl there.
And thus Onkelos translates: He satisfied their wants.
יסובבנהו – HE SURROUNDED HIM – with a covering of clouds.
יבונניהו – HE PAID ATTENTION TO HIM – A term of building and understanding, that He gave them the Torah, the wisdom, the understanding, and He built His tabernacle among them.
כאישון עינו – AS THE LID OF HIS EYE – An אישון is the skin which is on top of the eye that guards his eye, for anything that comes to touch the eye, it closes against it. And when a person sleeps, it falls over the eye and guards it, and due to the sleeping (שינה) it is called “the sleeper” (אישון), and [also] due to it darkening the eye when it falls upon it, like: “in the blackness (אישון) of night and in the darkness” (Mishlei 7:9). And just as the lid keeps watch on the eye to guard it, so too the Blessed Holy One guards Israel. And likewise: “like the lid of an eye” (Tehillim 17:8) – like the lid guards the {eye}.
כאישון עינו – כאלו אמר כאישון שומר את עינו כי אישון הוא העור הנופלת בעת השינה על העין ושומרו וכן בהקיץ חוצץ כנגד כל דבר הבא ליגע בעין, וע״ש לשון שינה ועל שמחשיך ומאפיל נגד העין כאישון לילה נקרא אישון, ג״ן.
ורבינו שלמה כתב: ימצאהו בארץ מדבר – אותם מצא לו נאמנים בארץ המדבר, שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו, מה שלא עשו ישמעאל ועשו. ובתוהו יליל ישימון – ארץ ציה ושממה מקום יללת תנים ובנות יענה, אף שם נמשכו אחר האמונה, ולא אמרו למשה: היאך נצא למדבר.
וזה איננו מטעם הפרשה, כי הכתוב מוכיח את ישראל ומזכיר להם הטובות אשר עשה י״י עמהם, והם גמלוא רעה תחת טובה.
וטעם כאישון עינו – רמז לנצור. יאמר שיצורב השם אותו כאשר יצורג הוא עצמו את עינו.
או תחסר מלת איש: יצרנהוד כאיש אישון עינו, כי מן הסתם באיש ידבר. וכן רבים.
א. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2 נוסף כאן: ״להם״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״ינצור״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״ינצור״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ינצרהו״.
The expression [He kept him] as the apple of His eye1 alludes to watchfulness, the verse stating that G-d watched over him as He would shield "His own eye.⁠" Or it may be that the word "man" is missing here: He watched over him as a man shields the apple of his eye, for generally [where there is no specific reference to the contrary, it is assumed that] Scripture speaks of man. There are many similar verses.
1. (10).
ימצאהו בארץ מדבר – נראה לי כי מה שאמר בארץ מדבר ולא אמר במדבר על שם שהכבוד התחיל ליכנס עמהם במדבר איתם שהוא בקצה המדבר, וזהו בארץ מדבר בארץ הסמוכה למדבר. וכן תמצא בסדר ויהי בשלח (שמות י״ג:כ׳-כ״א) ויסעו מסכות ויחנו באיתם בקצה המדבר וה׳ הולך לפניהם יומם וגו׳. ולשון ימצאהו כולל שתי לשונות, לשון מציאה ולשון ספוק, כדעת התרגום, ירצה לומר כי הכבוד מצאם בארץ מדבר וספק צרכיהם.
ובתהו ילל ישמון – כלומר כאשר נתרחקו מן הישוב ובאו במקום תהו ילל ישימון נשלמה להם החררה בהוציאו ממצרים.
יסובבנהו – הקיפן בענני כבוד. ולפי התרגום שאמר אשרינון סחור סחור לשכנתיה, בא לבאר שהיו ישראל בסיני כמחול והכבוד ביניהם, וזהו שכתוב (שיר השירים ז׳:א׳) כמחולת המחנים, אותו מחול של שתי מחנות, מחנה ישראל ומחנה של מלאכי השרת שירדו שם עמהם, וזהו כענין שאמרו רז״ל עתיד הקב״ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן וכבודו ביניהם. ואמר יבוננהו, בתורה, יצרנהו, ששמרן מעמלק הבא להלחם עמהם ומשאר האומות, כאישון עינו, בת העין נקראת אישון על שם שיש בה צורת איש, ולשון אישון על שם קטנות הצורה, וכן (ויקרא ט״ז:ל״א) שבת שבתון, כי שבת נאמר על עיקר היום ושבתון נאמר על התוספת, והוא לשון הקטנה, וכן לשון אמנון (שמואל ב י״ג:ט״ו) האמינון.
ימצאהו בארץ מדבר, "He found him (Israel) in a desolate land.⁠" I believe that the reason Moses said: "in a desolate land,⁠" i.e. ארץ מדבר instead of simply: מדבר, is that the clouds representing the attribute כבוד joined the people at the time they entered the desert, מדבר. The meaning of the words בארץ מדבר then is: "in a land adjoining a land, i.e. cultivated, inhabited areas.⁠" You will find something similar in the Torah's description of the Jewish people's departure from Egypt, when the Torah writes (Exodus 3,20-21) "they journeyed from Sukkot and they encamped in Eytam, at the edge of the desert, בקצה המדבר. The Torah adds: "and the Lord would walk with them both by day and by night.⁠" The meaning of the words ימצאהו then is twofold: it can mean "He found them,⁠" i.e. the word is derived from מצא, or it can mean "supplied,⁠" i.e. ספק.⁠" Onkelos appears to have understood it as meaning the latter when he translated ספיק צרכיהון בארעא מדברא, "He supplied their needs in a desert-like country.⁠" Onkelos means that the attribute כבוד found the Jewish people when they were about to enter a desert-like country and proceeded to supply their needs.
ובתוהו ילל ישמון, "in desolation, a howling wilderness.⁠" Moses recalls that when the people reached this point in their journey, far from civilisation, the matzot (dough) which they had slung over their shoulders when they left Egypt (Exodus 12,39) were exhausted.
יסובבנהו, "He circled it.⁠" He surrounded the Jewish people with the clouds of glory. According to Onkelos who translates as אשרינון סחור לשכנתיה, the meaning is: "He surrounded them with flags from four sides.⁠" The verse then explains that the Jewish camps in Sinai were like a circle with the Shechinah among them; this is also the meaning of Song of Songs 7,1: כמחולות המחנים, "with the camps encircling.⁠" The author speaks of two camps, i.e. the camp of the Israelites and that of the angels. The latter had descended from their celestial regions with the Shechinah (Bamidbar Rabbah 2,2). This is also alluded to in Taanit 31 that at some time in the future God will arrange for a circle for the righteous in Gan Eden and His attribute כבוד will be amongst them.
יבוננהו, "He granted insights to it,⁠" He enabled them to understand things by means of the Torah.
יצרנהו, "He preserved it;⁠" He protected them against the attack by Amalek and attacks from the other nations.
כאישון עינו. "as the pupil of His eye.⁠" The pupil of the eye is known in classical Hebrew as אישון. The reason is that it contains within it something which resembles a human being, איש. The word, or rather the ending ון, suggests something small, just as the word שבתון in the expression שבת שבתון suggests a diminution of the Sabbath, something akin to but not quite like the Sabbath. Whereas the word שבת describes the principal parts of the Sabbath, the word שבתון describes an addition to the Sabbath, something secondary and therefore something "smaller.⁠" We find a similar construction in אמנון, אמנינון in Samuel II 13,20 where it describes Amnon being put down, being degraded as a brother, seeing he had not acted as a brother should (compare Kimchi).
ימצאהו בארץ מדבר – כמו ימציאהו. שהמציא להם כל צרכיהם מן שליו ובאר ושמלותם לא בלו ורגליהם לא בצקו באותו מדבר שהוא תוהו.
ילל – לשון יללה שאין שם רק תנינים ובנות יענה שמספידים תמיד מן יללה וכן תרגום אונקלוס.
יסובבנהו – בסיכוך עננים.
יבוננהו – לשון בנין ותבונה שנתן להם התור׳ ובנה משכנו בתוכם.
כאישון עינו – כמו שהאישון שומר עינו דאישון הוא עור שע״ג העין והוא שומר העין וגם כשישן אותו עור נופל על העין ושומרו. וע״ש השינה נק׳ אישון מפני שמחשיך העין כשהוא נופל עליו. כמו באישון לילה. וכמו שהאישון שוקד על העין לשומרו. כך שומר ישראל.
ימצאהו בארץ מדבר – כמו ימציאהו שהמציא להן כל צרכן כגון באר ושלו שמלתם לא בלתה ורגלם לא בצקה.
ובתהו יליל ישימון – ובאותו תהו דמדבר שהוא מקום שממה ויללה שאין שם רק תנים ובנות יענה שמספידין ומיללין כד״א אעשה מספד כתנים וגו׳ שם המציא כל צרכן וכן תרגום אונקלוס. ד״א ימצאהו בארץ מדבר מציאה גדולה מצא ישראל במדבר מן התורה שנתנה להם שם.
ובתהו ילל ישימון – שעד שלא נתנה התורה היה העולם חשוך ושמם כלילה וכשנתנה היה אור שנא׳ כי נר מצוה ותורה אור.
יסובבנהו – בסכוך עננים. ד״א בהר סיני כשכפה עליהם ההר כגיגית.
יבוננהו – שהבינם בתורה. ד״א לשון בנין המשכן.
יצרנהו כאישון עינו – ששמרן מאומות ומעמלק.
ימצאהו בארץ מדבר, "He found him in a desert region.⁠" The word I have underlined is equivalent to yamtzieyhu, meaning: "He provided all their needs for them in that desert. He provided water, heavenly bread, manna, quails (meat) and made their garments resist decay. (Compare Deuteronomy 8,4.)
ובתהו ילל ישימון, "and in an empty howling waste, etc.⁠" in that very region which harbors only jackals and ostriches, as we know from Micah 1,8 which are constantly lamenting, I provided all that could be wished for. An alternate interpretation for the expression: ימצאהו בארץ מדבר. In this area where one could not logically have expected to find anything worth while, Israel found a real treasure i.e. the Torah which the Lord gave them.
ובתהו ילל ישימון, "as long as they had not received the Torah that region had been a completely arid wasteland for them.⁠" Once they received the Torah, it was as if they had been given the gift of light. This is why Solomon said in Proverbs 6,23: כי נר מצוה ותורה אור, "for the commandment is a lamp and the teaching is a light.
יסובבנהו, "He enclosed it (protectively) by clouds;⁠" Another interpretation: "He surrounded it with an upside down turned mountain, Sinai, like a bucket.⁠" (compare Talmud, tractate Shabbat folio 88).
יבוננהו, "He provided them with insights;⁠" through the Torah. Alternate interpretation: based on the root: בנה, "to build", "He provided them with a building,⁠" i.e. the Tabernacle.
יצרנהו כאישון עינו, "He kept him as the apple of His eye.⁠"
ימצאהו – שהמציא להם כל צרכן כגון מן ובאר ושליו ולא בלו שמלותיהם ורגליהם לא בצקה. ובתוהו ילל ישימון ובאותו המדבר שהוא מקום יללה ושממה שאין שם רק תנין ובנות יענה שמספידין ומיללין כד״א אעשה מספד כתנים ואבל כבנות יענה שם המציאן כל צרכם וכן ת״א. ד״א ימצאהו מציאה גדולה מצא ישראל במדבר מן התורה שניתנה שם. ובתוהו שעד שלא נתנה תורה היה העולם חשך ואפילה ושמם כלילה וכשניתנה היה אור שנאמר כי נר מצוה ותורה אור.
יסובבנהו – אף בסיכוך עננים ד״א בהר סיני שכפה עליהם את ההר כגיגית. יבוננהו שהבינם בתורה ד״א לשון בנין המשכן יצרנהו כאישון עינו ששמרן מן האומות וכאותו עור המכסה את העין ששומר את העין שלא יפול בו ולא יגע בו שום דבר וגם כשהאדם ישן ונופל על העין לשומרו ועל שהוא מחשיך על העין לסוגרו וגם ע״ש השינה הוא מחשיך וכמו שהאישון שוקד לשמרו לעין כך הקב״ה שוקד על ישראל לשמרן וכו׳.
יבוננה – מלא וי״ו שבוי״ו בסיון נתן להם ו׳ דברים ואלו הן תורה עדות, פקודי, מצוה, יראה, משפט.
ימצאהו – פעל בודד או יוצא, והכל שב לענין אחד והוא מטעם מציאות.
והנה מצא ישראל את השם יתעלה במדבר שהראה לו שם השם יתעלה אותותיו ומופתיו והיה רוצה להביאו תכף אל הארץ הטובה ואולם בעבור תוהו צעקתם ואנחתם במדבר על דבר המרגלים שהמסו את לבם שהיתה מזולת סבה ראויה שתביאם אל זה אחרם השם יתעלה במדבר ורצה שיסבבו את הר שעיר כל זמן הארוך אשר סבבו אותו וזה גם כן עשה השם יתעלה להועיל לישראל להשכילם כדי שיכירו וידעו עוצם נפלאות השם יתעלה שהחיה אותם שם ארבעים שנה בזולת לחם ויין ומבלי בליית מלבושיהם ונעליהם כמו שקדם זה כדי שיהיו יותר ראוים לירושת הארץ ושם במדבר נצר אותו השם יתעלה בהשגחתו הפרטית כמו שנצר אישון עינו בהשגחתו הכוללת במה שהמציא עליו מהלחויות והכתנות והעפעפים.
ימצאהו בארץ מדבר – רוצה לומר: שישראל מצא השם יתעלה בארץ מדבר כי שם נראה לו עוצם אהבתו אותו והשגחתו בו עד שהאכילו מן במדבר ארבעים שנה ולא בלתה שמלתו מעליו ולא נעלו מעל רגליו.
ובתוהו ילל ישימון יסובבנהו יבוננהו – רוצה לומר: שהשם יתעלה היה לו לחומה סביב לשמרו מכל דבר או יהיה יסובבנהו שב אל המדבר והוא יוצא לשלישי והרצון בו שהשם סבב שיהיה ישראל סובב במדבר ההוא זה הזמן הארוך כאמרו רב לכם סוב את ההר הזה להועיל לישראל כמו שזכר במה שקדם.
יצרנהו כאישון עינו – רוצה לומר: כמו שישמור השם יתעלה עינו של אדם שהקיף אותו הלחויות והכתנות ההם השומרות אותו והעפעפיים להיות לו למחסה או ירצה בזה שכבר שמר אותו כמו שישמור האדם אישון עינו והביאור הראשון הוא יותר נכון לפי מה שאחשוב והעיר על זה כי כמו שהעין להיות החוש היותר נכבד הכין לו השם יתעלה שמירה יותר חזקה ויותר נפלאה מפני היותו קל לקבל הריעועים כן השתדל השם יתעלה לשמור בכל עוז ישראל בהיותם במדבר להישירם אל הטוב מפני היותם מוכנים מאד לנפול ברוע התכונות והאמונות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ואחר הזכיר ענין בחירתם והחסדים אשר עשה עמהם כאשר לקחם לחלקו ואמר ימצאהו בארץ מדבר וגו׳ והנה חז״ל (ספרי פ׳ האזינו) דרשוהו על יוצאי מצרים שהוליכם במדבר השמם ההוא הגדול והנורא ארבעים שנה אשר בו הקיפם ענני כבוד והשכילם בתורה ומצות ועוד אמרו (ספרי שם) יסובבנהו בזקנים יבוננהו בנביאים יצרנהו מהמזיקין. והנכון בעיני שיכוין באומרו ימצאהו בארץ מדבר לתת טעם לתחלת בחירתו אותם לחלקו אחר שכבר נמסרו לחלק השרים המושלים בעולם בכלל מימות אבותיהם הקדמונים והוא אשר כתבנוהו במאמר והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ בשער מ״ד דרוש משם.
1וכבר אמרו חז״ל (בראשית רבה כ״ט) שלש מציאות מצא הקב״ה בעולם אחת ומצאת את לבבו נאמן לפניך וגו׳ (נחמיה ט׳:ח׳), כמו שביארנוהו בפרשת מילה שער י״ח ואמר שמצאו בארץ מדבר לפי שהיה אחר היאוש כמדבר הזה שאין אדם מבקש מציאה שם וכמו שאמ׳ כענבי׳ במדבר מצאתי ישראל (הושע ט׳:י׳) ובתוהו ילול ישימון שהיה הדור ההוא פרוץ ושמם מכל שלמות. יסובבנהו – כמו שאמר ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען (יהושע כ״ד:ג׳) יבוננהו שלמדהו אורח משפט שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו׳ (בראשית י״ח:י״ט) יצרנהו כאישון עינו שנאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך וגו׳ (בראשית ט״ו:א׳) וכן נאמר לא הניח אדם לעשקם ויוכח עליהם מלכים אל תגעו במשיחי וגו׳ (תהלים ק״ה:ט״ו) ובספרי ימצאהו בארץ מדבר זה אברהם משל למלך וכו׳ יסובבנהו כענין שנאמר ויאמר ה׳ אל אברם לך לך וגו׳. יבוננהו עד שלא בא אברהם כביכול לא היה הקב״ה מלך וכו׳.
יצרנהו כאישון עינו אפילו בקש מאברהם אבינו גלגל עינו וכו׳. והנה עכ״פ זאת היא תחלת האהבה ועקרה אשר לסבתה בחר באומה הנבחרת לעשות להם שם תפארת מכל העמים אשר על פני האדמה.
1. וכבר חז״ל וכו׳ עיין ביאורי למעלה שער י״ח בראשית דף קכ״ט ע״א.
ימצאהו בארץ מדבר. אותם מצא לו נאמני׳ בארץ המדבר שקבלו תורתו ומלכותו עליהם מה שלא עשו ישמעאל ועשו שנ׳ וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן. מפני שנתן סבת הצלת דור הפלגה מהאבוד ואמר מפני שעתידין לצאת מהם מספר בני ישראל ואח״כ פירש מה עניינם של מספר בני ישראל עד שזכו דור הפלגה להנצל מן האבוד בעבורם ואמר מפני שהם חלק י״י ונחלתו הוצרך להודיע עוד למה זכו אלו להיותם עמו ונחלתו יותר מבני ישמעאל ובני עשו שהם מבני אברהם ויצחק כמו אלו ואמר מפני שמצא את אלו נאמנים לו בארץ המדבר שקבלו תורתו ומלכותו וכן מצאם נאמנים ג״כ בלכתם בתוהו יליל ישימון אחריו של משה ולא אמרו היאך נצא למדברות מקום ציה ושממון כעניין שנא׳ לכחך אחרי במדבר בארץ לא זרועה:
יסובבנהו שם סבבו. והקיפו בעננים סבבו בדגלים לארבע רוחות סבבו בתחתית ההר כפהו עליו כגיגית יבוננהו שם בתורה ובינה יצרנהו מנחש שרף ועקרב ומן הכנענים כו׳. מכאן והלאה חזר לספר הטובות שהטיב להם מעת צאתם ממצרים והם שכחו את הכל ולדע׳ המתרגם מימצאהו והלאה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ואמר ימצאהו בארץ מדבר. שלא תאמר שהשם לקחם לחלקו. לפי שישראל היו גוי גדול יושבים בהיכלי המלכים והשרים ולכן בחר להם. כי יש לך לידע שמצאם בארץ מדבר כהפקר. ובתוהו יליל ישימון שהוא הרע שבמדברות. לפי שיש מדבר שהוא טוב. ואע״פ שהיו כלא היו. יסובבנהו יבוננהו. לרמוז כי לפי שהיו במדברות בלי שמירה ובלי חומה. הקיפם בחומה נשגבה בענין שיהיו שמורים. וזה כעין שאמר הנביא ויעזקהו ויסקלהו שהקיפו בטבעת כתרגומו עזקא. ויבן מגדל בתוכו כדי לשמרו מן המזיקים. וכן אמר בכאן יסובבנהו. ואמר יבוננהו. להורות שנתן להם תורה ומצות. בענין שיבינו טעם הדבר וסודו. ובזה יצרנהו כאישון עינו. לפי שידוע שאע״פ שתהיה עיר בצורה בדלתים ובריח. אם לא יהיה בה חכמה או אדם חכם. שיתן להם עצות להושיעם כאומרו ותשועה ברוב יועץ. לא יוכלו להציל את העיר. וכמו שאמר קהלת ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט הוא את העיר בחכמתו. ולכן אמר בכאן יבוננהו בתורה ובמצות. וזהו כענין מה שאמר ויטעהו שורק שזה רמז לתרי״ג מצות. ובזה יצרנהו כאומרו שומר מצוה לא ידע רע:
ימצאהו בארץ מדבר – מצא לבבו של עמו שהוא חלקו זה נאמן לפניו בארץ מדבר, כאמרו ״לכתך אחרי במדבר״ (ירמיהו ב׳:ב׳).
יסובבנהו – להר סיני, כאמרו ״והגבלת את העם סביב״ (שמות י״ט:י״ב).
יבוננהו – כאמרו ״והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם״ (שם כ״ד:י״ב).
יצרנהו – משעבוד מלכיות וממלאך המות, כאמרם ז״ל: ״חרות על הלחת״ (שמות ל״ב:ט״ז) חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות (עירובין נ״ד.).
כאישון עינו – כמו שנצר את אישון עינו של אדם כשיצרו, שסבב את העין בכתנות עור כדי שלא יפסד עם היותו מוכן לכך.
ימצאהו בארץ מדבר, in the desert He found that the heart of this nation which He considered His only share among mankind was pure and loyal, as testified to in Jeremiah 2,2 “you followed Me into the desert.”
יסובבנהו, to Mount Sinai, as mentioned in Exodus 19,12 when God had said to me: והגבלת את העם סביב, “and you will fence in the people around the Mountain.”
יבוננהו, as God had said to Moses in Exodus 24,12 והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, “and the Torah and the commandment which I have written in order to instruct them.”
יצרנהו, He carefully engirded them from being enslaved to other nations and from being subject to the angel of death, as we have been taught by Eyruvin 54 that the words חרות על הלוחות, are best understood as חירות על הלוחות, freedom on the Tablets, i.e. acceptance of the Torah would result in the immortality of the person observing it totally.
כאישון עינו. Just as a man watches carefully over his eyeball after having tended it, so God watched over His people. God tried to surround the Israelites with layers of protective legislation to counter their natural tendency to be obstinate and “do their own thing.”
(י-יא) [הזי״ו לך – אות יו״ד]:
ונסתלק מאלו שעשה עם המין, ומוכיחן על מה שעשה ויעשה עם חלק המין.
והתחיל מתיקון מתן תורה ואמר, ימצאהו בארץ מדבר וגו׳ יסובבנו יבוננהו, שנתן להם התורה לעשותם קדושים1.
וסיפר כל ההנאות שהנאם יתברך שם במדבר באלו הפסוקים, היינו יצרנהו וגו׳, כנשר יעיר וגו׳, ולבסוף סרחו ועשו העגל:
1. כתב בעקידה: ׳והנכון בעיני שיכוון באומרו ׳ימצאהו בארץ מדבר׳ לתת טעם לתחילת בחירתו אותם לחלקו אחר שכבר נמסרו לחלק השרים המושלים בעולם בכלל מימות אבותיהם הקדמונים׳, ע״ש.
ימצאהו בארץ מדבר וגו׳ – פסוק זה יש לפרשו בשבחן של ישראל לומר שאפילו בארץ מדבר מקום תוהו הלכו אחריו ית׳, כמ״ש (ירמיהו ב׳:ב׳) לכתך אחרי במדבר וגו׳ כפירש״י, אך שכפי משמעות הפרשה שבא להוכיחם כמ״ש (דברים ל״א:כ״ז) כי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה וגו׳, נוכל לומר שבגנותן הוא מדבר כי ידוע שבארץ מצרים היו רעים וחטאים לה׳ מאד כדאיתא ביחזקאל (כ׳:ה׳-ז׳) ואודע להם בארץ מצרים וגו׳ ואומר אלהם איש שקוצי עיניו השליכו וגו׳ ולא אבו לשמע וגו׳. וסמך זה לתוכחות של מעלה ואמר שעל כל המעלות אשר חלקתי לכם ביתר שאת על כל העמים מ״מ לא נדבקתם בי, ואף גם זאת בהיותכם בכור הברזל בארץ מצרים לא היו היסורים ההם מחזירים אתכם למוטב עוד אכלם בפיהם, (תהלים ע״ח:ל׳) אך כאשר הוציאם אל המדבר מקום תוהו יליל ישימון לא זרע ותאנה, לא לחם לאכול, לא מים לשתות, או אז יכנע לבבם הערל ושבו אל ה׳ זה״ש ימצאהו בארץ מדבר, לא קודם לכן אע״פ שסבלו יסורין במצרים לא מצא ה׳ את לבבם שלם עמו כ״א במדבר לגודל לחץ רעב וצמא אז מצא ה׳ את לבבם שלם עמו אז יסובבנהו, בענני כבודו, יבוננהו, דעה בינה והשכל בנתינת התורה, ויצרנהו כאישון עינו, לא עיני בשר אליו ית׳. והרמב״ן פירש שקאי על האדם כמו שהאיש ינצור את אישון עינו.
ועל צד הרמז ירמוז אל התורה, שהיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה כעין זה שיש בו שחור ולבן כך התורה יש בה נגלה כמראה לבן ונסתר כמראה שחורה, על כן יצרנהו הקב״ה כמו שהם נוצרים התורה שנמשלה לאישון עין כי שני שמירות אלו תלויים זה בזה.
כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף – הרי הנשר למעלה והגוזלים למטה, ואח״כ יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו הרי הגוזלות למעלה מן הנשר, מסכים לדעת המדרש (שהש״ר ג׳:כ״א) שהביא הרמב״ן פר׳ חיי שרה (כ״ד:א׳) שישראל נקראו בת ואחות ואם וכו׳, כי כפי הנראה אין זה כסדר המדריגות, ונראה שמתחילה קרא הקב״ה לישראל בת, שמעי בת וגו׳ (תהלים מ״ה:י״א). כי כמו שהאם מושלת על הבת כך הקב״ה מושל בישראל, ואח״כ קראם אחותי כי כל אח ואחות שוין כך הצדיקים דומים כאלו נעשו שותפים להקב״ה כו׳, ואח״כ קראם אם כמו שהאם מושלת על הבת כך צדיק מושל ביראת ה׳ כאמרו רז״ל (מו״ק טז:) אמר הקב״ה מי מושל בי הצדיק וכו׳, וכבר בארנו כל זה בפר׳ יתרו (י״ט:ד׳) בפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו׳. ואי קשיא לך הרי שם מבואר פסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים בזמן שהוא קורא אותם בת, כאשר ישא האומן את היונק. וכאן בעל כרחך תפרש יקחהו ישאהו על אברתו. לומר שצדיק מושל ביראת ה׳. תשובה לדבר כי שם הזכיר הכנפים אבל לא על גופו וכאן הזכיר במקום הכנפים אברתו, ומצאתי בהדיא כתוב בדברי המחברים שאברה היינו הנוצה שעל גופו ממש, וזו באמת הוראה על שהשליט הקב״ה את הצדיק עליו שהוא יתברך גוזר גזירה והצדיק מבטלה ושני קצוות אלו נזכרו כאן והשמיט הממוצעת שבין שתי קצוות אלו.
ואם תרצה לפרש יפרוש כנפיו יקחהו. היינו אליו ולא עליו, נרמזו כאן כל ג׳ מדריגות כסדרם כי מתחילה על גוזליו ירחף, הרי הגוזלות למטה ממנו ית׳ זהו כשקראם בת, ואח״כ יפרוש כנפיו יקחהו אליו דומה לו זהו שקראם אחותי, ואח״כ ישאהו על אברתו הגוזלות למעלה ממנו ית׳ כביכול זהו כשקראם אם, כדרך שנזכרו שלשה מדריגות אלו בפר׳ יתרו עיין שם כל הענין ותמצאנו באר היטב.
יִמְצָאֵ֙הוּ֙: בשני פשטין. [יִמְצָאֵ֙הוּ֙].
יְשִמֹן: בעשרי׳ וארבע קטן1 נדפס ישימן ביו״ד, וכן מצאתי בס״א כ״י, אך בהעתק הללי ובספרי׳ מדוייקי׳ חס׳ דחס׳, וכן מסו׳ עליו2. וכ״כ הרמ״ה3 ז״ל, ונשקפה4 על פני הַיְשִימֹן (דחקת) מלא יו״ד וחס׳ וי״ו כתי׳ בנוסחי דיקי, ודכות׳ על פני הישימן (דבלק5), ומס׳ עליה׳ כולהו׳ כתיבי׳ כן, ובתהו6 ילל יְשִמֹן, חס׳ יו״ד וחס׳ וי״ו כתי׳, ויחנו על הירדן מבית הַיְשִמֹת7, חס׳ יו״ד וחס׳ וי״ו כתיב, וכולהו׳ כתיבי׳ כן.⁠א [יְשִׁמֹן].
יִצְּרֶנְהוּ: הצד״י דגושה. [יִצְּרֶנְהוּ].
1. בעשרי׳ וארבע קטן: ונציה ש״ד.
2. מסו׳ עליו: מ״ק-ד על אתר.
3. הרמ״ה: יש״ם.
4. ונשקפה: במ׳ כא כ.
5. דבלק: במ׳ כג כח.
6. ובתהו: פסוקנו.
7. מבית הַיְשִמֹת: במ׳ לג מט.
א. [המשפט האחרון בדברי הרמ״ה אינו מובן, כי תיבת הַיְשִׁמֹת באה רק פעם אחת בתורה, ואילו בנביאים הכתיב הוא הַיְשִׁמוֹת או הַיְשִׁימוֹת, וגם אין דרכו של הרמ״ה להתייחס לנביאים.]
אותם מצא לו נאמנים כו׳. רצונו בזה, מאי טעמא לא רצה נמי עשו וישמעאל לנחלתו, שהם מבני אברהם ויצחק כמו בניו של יעקב:
שכפהו עליהם כגיגית. והטובה בזה כדי שיהיו כמו אנוסים, ולא יוכל לשלחם כל ימיו כדין אנוסה (לעיל כ״ב:כ״ט). וכן פירשתי בפ׳ וישמע יתרו (שמות יט,יז). ואין להקשות מנ״ל לשלשה אלו. י״ל דהי מינייהו מפקית. א״נ דהקרא מפרש שלשתן, דקאמר יסובבנהו יבוננהו, שסיבב אותן בשעת נתינת התורה, דהיינו כפה עליהם הר כגיגית. יסובבנהו יצרנהו, מנחשים, דהיינו שהקיפם בענני כבוד והרג כל הנחשים והעקרבים. יסובבנהו יצרנהו כאישון, מן האומות, דהיינו שסבבן בדגלים:
הוא השחור שבעין כו׳. ולמה נקרא אישון, משום דנראה כדמות איש קטן. כמו שנראה דמות איש במראות הנשים, דאישון לשון של איש. וע״ש. [רבינו בחיי]:
אשרינון כו׳. פי׳ שהתרגום מתרגם כך על יסובבנהו, ומפרש זה אהל מועד כו׳:
He found them faithful to Hashem in, etc. [By this,] Rashi means to explain why Hashem did not want Eisav and Yishmoel as His inheritance, even though they are the sons of Avraham and Yitzchok, just like the sons of Yaakov.
Which He arched over them like a barrel. The goodness in this is in order that they should be coerced [into the covenant] and He would be unable to send them away ever, like the law of a coerced woman (Devarim 22:29). This is also how I explained in Parshas Yisro (Shemos 19:17). Do not ask how Rashi knows these three explanations [from a single verse], for one can answer, which of them could be excluded? Alternatively [one can answer that] the verse explains all three of them, for it states, "He encircled them, He granted them understanding.⁠" He encircled them at the time of the Giving of the Torah, meaning that He arched the mountain over them like a barrel. "He encircled them,⁠" "He sheltered them" from snakes, i.e. He surrounded them with the Clouds of Glory and killed all the snakes and scorpions. "He encircled them,⁠" "He sheltered them like the pupil of His eye,⁠" from the nations, i.e., He surrounded them with flags.
This refers to the dark area of the eye, etc. Why is [this part of the eye] called אישון (man-like)? Because it looks like the image of a small person. Just as the image of a person appears in a woman's mirror. אישון is a word meaning "man-like.⁠" (Rabbeinu Bachye)
He encamped them [around His Presence], etc. I.e. Onkelos translates the phrase "He encircled them" in this manner, and Rashi explains that it refers to the Tent of Meeting, etc.
ימצאהו בארץ מדבר ובתהו וגו׳ – נראה כי יכוין הכתוב על דרך אומרם ז״ל (ברכות ט:) לא יצאו ישראל ממצרים עד שעשאוה כמצולה שאין בה דגים כו׳, ואמרו עוד (לקוטי תורה וירא) שאם היו ישראל מתעכבין במצרים היו נטמעים שם לעד לעולם כי היו נכנסים בנ׳ שערי טומאה, לזה אמר ימצאהו בארץ שהיא מדבר פירוש חרבה ואין בה ממש, ולזה לא אמר ימצאהו במדבר אלא בארץ מדבר והבן.
ואמר עוד שמלבד שהארץ מדבר מבלי ניצוץ קדושה אלא שהוא תהו יליל ישימון פירוש מלאה טינופת וטומאה, ותמצא שאמרו בזוהר (ח״א ט״ז.) כי תהו הוא בחינת קליפה אחת וכמו כן יליל ישימון שהם בחינת הרע, שהמקום מושלל מהטוב ומוכלל מהרע, ולזה ה׳ סבבו פירוש לשון שמירה, ואמר לשון עתיד לומר שאותה שמירה שעשה לו לא נעדרה ועודנה תהיה תמיד, והכוונה בזה שהוציאם ממקום הרע ההוא שלא נטמעו שם עוד שבאותו מקום עצמו כשהיה מביא ה׳ המכות על מצרים היה שומר אותם, על דרך אומרו (שמות ט׳ ו׳) וממקנה ישראל וגו׳, בארץ גושן וגו׳ (שמות ט׳ כ״ו) ולכל בני ישראל היה אור וגו׳ (שמות י׳ כ״ג) ולא יתן המשחית וגו׳ (שמות י״ב כ״ג) והוא אומרו יסובבנהו.
ואומרו יבוננהו פירוש על ידי שנתן להם תורה שהיא מקור הבינה שבזה יצרנהו כאישון עינו על דרך אומרו (משלי ב׳ יא) תבונה תנצרכה, ואומרו כאישון עינו כמאמר הנביא (זכריה ב׳:י״ב) (כל) [כי] הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו, והכוונה בזה כדרך שאין העין סובלת נגיעת אצבע האדם בה, והטעם לצד כי גוף האצבע עכור והעין זכה ואין הרוחני סובל הגשמי, והוא סוד מאמר הרשב״י (זוהר ח״ב ריא:) שאמר ווי לה לנשמתא דסבלא אשא נוכראה, פירוש האש שבו נכנסת להענישה היא אש נכריה בערך אש הנשמה, ולזה תמצא שם שנפש הצדיק תטבול באש הנקרא נהר דינור פירוש בעוד שלא נתרחק האש ולא נגשם שבזה לא יצטערו והבן סודן של דברים.
והוא אומרו כאן כאישון עינו כי הם רוחניים וכל חוץ מהם גשמי ולזה ירעו וישחיתו בהם אפילו נגיעת העכור כמו שיריע נגיעת יד באישון עין, וזה היה אחר שהנחילם התורה, ולזה קדם לומר יבוננהו ואחר כך אמר יצרנהו כאישון עינו, והוא טעם מצות לא תעשה והבן.
עוד ירצה אומרו יבוננהו יצרנהו על דרך אומרם ז״ל במסכת (שבת) [ברכות נ״ד:] ג׳ צריכין שמירה וא׳ מהם הוא תלמיד חכם, והטעם לפי שהמזיקין מתקנאים ממעלת בן תורה ומתגרים בו, לזה אמר יבוננהו פירוש יתן לו התורה שנקראת תבונה (משלי ב יא) לזה חל עליו לשומרו כאומרו יצרנהו וגו׳.
ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישימון. "He discovered it in a desert land, in desolation, a howling wilderness.⁠" It appears that Moses referred to a thought expressed in Pesachim 119 that the Israelites did not leave Egypt until God had made them to be like a fishpond devoid of fish. [the Talmud deals with the meaning of the word וינצלו in Exodus 12,36. Ed.] Finding Israel in the desert was as unlikely as finding fish in the pond referred to. In Rabbi Chayim Vital's Likutey Torah on Parshat Vayera we read that if the Israelites had remained in Egypt at the time of the Exodus they would have remained mired in that impurity forever as they would have descended to the 50th and absolute level of impurity. This is why Moses stresses "where", i.e. in what spiritually low state God found the Jewish people. He does not describe the area as מדבר, "a desert,⁠" but as ארץ מדבר, "desert land,⁠" as the former has absolutely no spiritual content, is completely barren of spiritual values.
Moses also said that not only did this land not have much to offer spiritually, but it was תהו ילל ישמון, it was full of spiritually negative influences. Zohar volume one page 16 describes תהו as one of the levels of the קליפה. ילל ישימן are descriptions of similar phenomena. The reason that such phenomena flourish in those environments is the absence of spiritually positive forces. This is a reason why the Torah describes the fact that God "discovered" Israel in the desert land in the future tense, to emphasize that unless the Jewish people in that region enjoy the ongoing protection and supervision of God, i.e. יסבבנהו יבוננהו, they would be spiritually lost. Moses means that the Exodus was due to the fact that the Jews could not absorb any additional negative influences in Egypt. He protected them at the time He brought the plagues upon the Egyptians. A simple example of this is Exodus 9,6 which tells us that not even the cattle of the Israelites suffered from the plague of pestilence, not to mention the immunity of the Jewish firstborn during the last plague.
יבוננהו, "He granted it discernment.⁠" Moses refers to the people receiving the Torah which is the source of their insight, the instrument by which God preserved the people "like the pupil of His eye" (Compare Proverbs 2,11 תבונה תנצרכה, "understanding will preserve you.⁠") When Moses added the reference to the "pupil of His eye,⁠" we are reminded of Zachariah 2,12: "for anyone who harms you (the Jewish people) is as if he harmed the pupil of his own eye.⁠" The prophet meant that an eye cannot tolerate being touched by the finger of man. The reason is that whereas the eyeball is scrupulously clean, man's fingers are not. The eye symbolises spirituality, the finger, physicality. The former does not like to be touched by the latter. This is the mystical dimension of Rabbi Shimon's saying in the Zohar volume two page 211: "woe to the soul that has to suffer from alien fire.⁠" He viewed the fire which enters the soul to punish it as alien fire relative to the fire represented by the soul itself. This is why you find in that passage of the Zohar that the soul of the righteous has to immerse itself in the fiery river Dinur, etc.
Moses compared the type of protection God afforded the Jewish people as comparable to the way in which we protect the pupils of our eyes. God protects the spirituality whereas He considers everything outside the "eye" as physical and potentially lethal even by mere touch. Israel had not attained such a level of spirituality until after it had received the Torah. When Moses first spoke of יבוננהו, and only afterwards of יצרנהו, he referred to the negative commandments.
Another thought that may have prompted Moses to choose these expressions may be related to what we learned in Berachot 54: "three categories of people are in need of protection, one of them being the Torah scholar.⁠" The reason is that the destructive forces in the universe are jealous of the Torah scholar's achievements and status and try to harass him. Moses therefore says יבוננהו, that by giving the Torah scholar insight, i.e. the Torah, God has armed the scholar against such harassment. Once he possesses such insight he himself understands that he has to protect the Torah like the pupil of his eye.
ימצאהו בארץ מדבר – פו׳ סיפק צרכיהם כתרגומו.
וזכר כאן ה׳ דברים. בארץ מדבר. ובתהו. יסבבנהו. יבוננהו. יצרנהו. כי חמשה מתנות נתן הקב״ה לישראל. מן. ובאר. משכן. תורה. וענני כבוד. והצילן מה׳ דברים רעים שהיו שם. כמ״ש המוליכך במדבר הגדול והנורא. נחש. שרף. ועקרב. וצמאון. אשר אין מים. פי׳ צמאון שהיה המקום יבש מאד מחמת השרפים. ועוד שלא היה שם מים כמ״ש המוציא לך מים מצור החלמיש וז״ש כאן ימצאהו בארץ מדבר. ופי׳ סיפק צרכיך במדבר במן כמ״ש המאכלך מן במדבר וגו׳. ובתהו. פי׳ שהי׳ המדבר תהו בלי מים כי סתם מדבר ארץ לא זרועה ומעיינות יוצאי׳ בבקעה אבל שם היה צמאון אשר אין מים.
ילל – לשון יללה כמ״ש מספד כתנים.
ישמן – פי׳ לשון שמם ומורא כמ״ש המדבר הגדול והנורא. יסבבנהו. בדגלים סביב המשכן. יבוננהו. שנתן להם התורה. יצרנהו כאישון עינו. שסיבבם בענני הכבוד לשמרם כאישון עין. וכמ״ש על כפים ישאונך פן תגוף וגו׳.
ע״ד הרמז
ימצאהו בארץ מדבר זו מדריגה התחתונה שנקרא ארץ.
ובתהו ילל ישמן – ג׳ דרגין הראשונים שהן ט׳ כמ״ש בפסוק במדבר הגדול והנורא הם ג׳. נחש שרף ועקרב ג׳. צמאון אשר אין מים המוציא ג׳.
ימצאהו – הוא שם אהיה בכפול.
יסבבנהו – הוא שם קל״ה.
יבוננהו – הוא ט״ז פנים של החיות ד׳ שמות וכן יקחהו ט״ז כנפים אלא שכאן בפנים ושם בכנפים וכמ״ש בכנפיו והן ל״ב נתיבות.
יצרנהו – הוא שם עם יה״ו.
כאישון עינו – בת עין אות רביעית ושם הוא קדם של ס״ג. כאישון הוא שם ג׳ של מ״ב והוא בת עין וכמ״ש לא יגרע מצדיק עינו.
ימצאהו בארץ מדבר – אחרי שהודיע ההבדל העצמי שבין ישראל לשאר האומות, בא עתה לספר הטובות הנמשכות מן ההבדל הזה, ואמר שגם התחלת האומה לא היתה כהתחלת עמים אחרים, שכולם ניתנו להם ארצות אחר המבול ועלו לגדולה בארץ נושבת, ואין כן האומה הישראלית שכבר היו גוי גדול שש מאות אלף רגלי הגברים עורכי מלחמה לבד מטף ונשים, ועדיין לא היה להם מחוז לשבת בו, אבל הלכו למדבר ערבה ושוחה, ומשם עלו לגדולה, הכל להפך מן הדרך הטבעי, ומלת ימצאהו כפשוטו, ואמר שמצא אותם במדבר, לפי שהנהגת השם ונפלאותיו עמהם התחילה בארץ מדבר, ושם ניכר בהם יותר העזר האלהי, כי בהיותם שם לא מקום זרע ובארץ לא עבר בה איש, השם סיפק צרכם בדרך פלא ארבעים שנה:
ובתהו ילל ישמן – ארץ ציה ושממה, מקום יללת תנים ובנות היענה, שישום השומע מקולם:
יסבבנהו – במלאכיו לשמרם ולחלצם, ויתכן שירמוז לענני הכבוד אשר היו להם למחסה:
יבוננהו – נתן בהם רוח חכמה ובינה, כי זהו הוראת שורש בין בפיעל, והמליצה רומזת לזמן מתן תורה שאז פתח ה׳ אוצרו הטוב להשכילם ולהבינם עד שזכו למדריגת הנבואה, וכן מפורש בכתובים ורוחך הטובה נתת להשכילם (נחמיה ט׳ כ׳):
יצרנהו כאישון עינו – כבבת עינו, והוא משל אל אהבת ה׳ את עמו:
כאישון עינו – לראב״ע וי״ו הכנוי מוסב עליו ית׳, לכן כ׳ שהוא כלשון בני אדם, והנכון כרע״ס שהוא מוסב על האדם, ופי׳ כמו שיצר עינו של אדם, שסבב את העין בכתנות עור כדי שלא יפסד. ודע דלמפרשי׳ אין הבדל בין אישון לבבת עין, ולרשב״ם אישון הוא הבשר הנכפף על העין. ולפי שמכסה ומחשיך את העין נקרא אישון, בבת עין הוא מה שרואים בו.
ימצאהו בארץ מדבר – החבל והחלק הזה מצא אותו שהיה כמו ארץ מדבר, והוא הלך סביבותיו והתבונן בו, כאדם המתבונן על שדהו לראות מה הוא צריך; ודרך כלל שמרו כאישון עינו.
ימצאהו בארץ וגו׳ – במקום שבני אדם החזיקו ב״נחלות״, שם לא מצא לו ה׳ את ״נחלתו״. כשרגליהם מוצבות על קרקע משלהם, כבר שוכחים בני האדם את האדון שמעל ראשיהם. ״בארץ מדבר״, שאין בה לא שדות מרעה ירוק ולא ערים רחבות ידיים, ושאדם לא מקבל בה כל תמיכה מכוחות הטבע ואף לא עזרה משאר בני האדם; ״ובתהו״: במקום המשולל לחלוטין מכל גרוי מהעולם החיצוני, שבו אדם נאלץ לשוב אל עצמו, לפנימיותו שלו, והוא שרוי לבד עם ה׳ ועם הווייתו הפנימית. אנשים ואומות, הנאבקים למען קיומם ואושרם, מייחסים חשיבות לערכים פנימיים רק במידה שניתן להמירם לקניינים חיצוניים של הנאה וכוח; ואילו רצון ה׳ הוא שאדם יבנה את בניין חייו הפרטיים והלאומיים אך ורק על הערכים הפנימיים.
ילל ישמן – במקום שניתנת לאדם האפשרות לבחון את עוצמת פנימיותו והכרת ה׳ שבלבו מול כל מוראות המדבר – שם, ״בארץ מדבר ובתהו ילל ישימן״, ביקש ה׳ את חלקו ואת נחלתו כדי ליצור את עמו.
יסבבנהו – ה׳ מקיף אותו מכל צד, מסובב אותו כחומת מגן, וכך מספק לו את ההגנה שנשללה ממנו על ידי כוחות הטבע והאדם.
יבוננהו – לאחר שהווייתו הפנימית התעוררה, ה׳ לימדו דעת להבין בתורתו.
יצרנהו כאישון עינו – ה׳ שומר אותו כאדם השומר על בבת עינו.
משמעותו העיקרית של ״נצר״ איננה לשמור מפני נזק הבא מהחוץ, אלא להימנע ולהתרחק מכל השחתה עצמית וחורבן עצמי. כך: ״נֹצֵר הָאָדָם״ (איוב ז, כ), ״וְנֹצֵר נַפְשְׁךָ הוּא יֵדָע״ (משלי כד, יב), שָׁם מציין ״נצר״ שמירה על התנהגותו המוסרית של האדם. וכך גם: ״נֹצֵר תְּאֵנָה״ (שם כז, יח), ״נֹצֵר פִּיו שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ״ (שם יג, ג), ״שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ נֹצֵר דַרְכּוֹ״ (שם טז, יז), ״נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע״ (תהילים לד, יד). לפיכך ״נצר״ בא גם במובן של מניעת אחרים מידיעת דבר; כך: ״וּנְצֻרַת לֵב״ (משלי ז, י), ״וּנְצֻרוֹת וְלֹא יְדַעְתֶּם״ (ישעיהו מח, ו). בנוגע למצוות, עדות, ברית – משמעות ״נצר״ היא לשוות לנגדו תמיד את מצוות ה׳, כך שלעולם לא יסורו מלבו.
״נצר״ קרוב באופן היגויו ל״נזר״, שפירושו: לפרוש מדבר. ב״נשׂר״, שהוא השורש של ״משׂור״, ״מסור״, ובמילה הארמית ״נסרים״, בולט מושג ההפרדה. אולי גם ה״נֶשֶׁר״ קרוי כן משום שהוא פורש אל קנו המבודד במרום.
בפסוקנו, ״נצר״ צריך להתפרש כדוגמת ״נצר האדם״, ״נצר תאנה״, במובן של שמירה והשגחה על ההתפתחות הרוחנית והמוסרית. השווה: ״אֲנִי ה׳ נֹצְרָהּ לִרְגָעִים אַשְׁקֶנָּה פֶּן יִפְקֹד עָלֶיהָ לַיְלָה וָיוֹם אֶצֳּרֶנָּה״ (ישעיהו כז, ג), שם מצוירת לפרטיה תמונתה של השגחה שומרת כזאת. לפי זה ההשוואה ״כאישון עינו״ באה להמחיש, לא את סוג השמירה אלא את ערך החפץ: כמו שאדם חרד על בריאות אישון עינו.
״אישון״ – עיין פירוש, בראשית ב, כא.
[י] ראה עוד המעמד שהיית בעת שלקח אותך שדומה לאיש שמצא ילד תועה נעזב במדבר ולקחו האכילו השקהו למדהו העשירהו טרח בו והביאו לישוב, ונתן לו בתים וארמוניות ואח״כ מרד בו ובחר באוהבים אחרים היש נאצה גדולה מזאת? עז״א ימצאהו בארץ מדבר. ולא במעמד הטיב רק ובתהו ילל ישמן יסובבנהו יבוננהו בלמדו דעת:
ימצאהו בארץ מדבר – הוא לשון מקור וגלוי ע״ד מוצאי מים (תהלים קז לה) שתחלת התגלות ישראל לעם היה במדבר (שכשבאו למצרים היו מתי מספר ובמצרים היו עבדים) ולא במדבר שיש בו עינות מים ומרעה צאן ובקר, רק:
ובתהו ילל ישמן מקום אין מים ואין צמח ולכן ישלוט שם הרוח עד שנשמע כאלו ייליל:
יסבבנהו – שאף במדבר לא הוליכם דרך ישרה כמ״ש (שמות יג יח) ויסב אלהים את העם דרך המדבר:
יבוננהו – כדי שיבינו מזה:
יצרנהו כאישון עינו – שיתנהג עמהם מעל לגבולות הטבע כי עפ״י דרך הטבע לא יוכלו להתקיים במקום זה כלל:
ימצאהו וגו׳: עתה מבאר היאך נקרא (הקב״ה) ״קנך״ (פסוק ו׳)⁠1. והנה, מי שעומד למות ובא אחד וגאלו, הרי זה ׳קנהו׳. וכן מי שהוא במקום שעומד להיות פרא בלי דעת דרך ארץ, ובא אחר ועשהו לאיש בן דעת, הרי זה ׳קנהו׳. והרי במדבר חסר היה להם ד׳ ענינים לחיותם ולהיותם אנשים בעלי דעת: א׳, הסתפקות לחם ומים. ב׳, חסרון מקום דירה כבני אדם איש ואשתו שלא בגלוי בשדה כפראים. ג׳, שלא היה להם ממי ללמוד דרך ארץ להיות בסדר הליכות אומה שלמה, שהרי במצרים היו עבדים כבושים בטיט ולבנים, וביציאה לא ראו אומה בעיניהם. ד׳, הליכתם במקום נחשים ועקרבים והיו בכל רגע מסוכנים למות. והקב״ה החיה אותם ועשה אותם לאנשי המעלה.
וחושב2 ״ימצאהו בארץ מדבר״ – במקום שאין דבר מאכל, והוא הספיק אותם3, כלשון (במדבר יא,כב) ״הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם״, והכי פירש הרשב״ם 4.
ובתוהו:⁠5 היינו באין מחיצה וגדר6, וזוהי משמעות ״תוהו״ בפרשת בראשית (א,ב)7, עיי״ש.
ילל:⁠8 במקום שאין נראה שום דבר9, כמו בלילה10.
ישימון:⁠11 מקום נחשים ועקרבים. והוי כמו דכתיב ׳ובתוהו ובילל ובישימון׳, שהבי״ת של ״בתוהו״ קאי גם על ״ילל״ ועל ״ישימון״.
והרי:
יסובבנהו:⁠12 הקב״ה עשה להם סוכות לכל אחד בפני עצמו13, והוא דבר גדול ונפלא.
יבוננהו:⁠14 הבינהו דעת דרך-ארץ יותר מכל חכמי עולם, וכן תרגם אונקלוס ״אלפינון פתגמי אורייתא״, ואין חכמת העולם נעלמת מהם.
יצרנהו כאישון עינו:⁠15 מנחשים ועקרבים וכדומה16.
הרי גלוי לכל טעם שהקב״ה נקרא ״קנך״17.
1. וכפי שכתב רבינו בתחילת פסוק ז׳ – מפרש והולך ד׳ דברים שאמר הקב״ה, שהוא ״אביך, קנך, עשך ויכוננך״.
2. מזכיר את ארבעת הדברים שהיו חסרים להם במדבר.
3. זהו ״ימצאהו״ – סיפק להם.
4. ז״ל: ״ימצאהו״ – כמו ״ומצא להם״, הקב״ה נמצא להם, הקב״ה היה סיפוק שלהם. וכך באונקלוס ״סופיק צורכיהון בארע מדברא״...
5. מזכיר את ארבעת הדברים שהיו חסרים להם במדבר.
6. חסרון מקום דירה.
7. לשון רבינו שם: זה השם מונח על דבר שאין לו גדר והבדל זה מזה, כמו המדבר שאין שם היכר שינוי מקומות.
8. מזכיר את ארבעת הדברים שהיו חסרים להם במדבר.
9. והכוונה כאן שלא ראו אומה בעיניהם.
10. א״כ ״יילל״ מלשון ׳לילה׳.
11. מזכיר את ארבעת הדברים שהיו חסרים להם במדבר.
12. כנגד ״ובתוהו״.
13. לא שהו באהלים אלא בסוכות. לפי רבינו זוהי אכן המשמעות הפשוטה של ״כי בסוכות הושבתי את בני ישראל״ (ויקרא כג,מג) – על פי מ״ד ׳סוכות ממש׳, והקב״ה הוא שעשה להם.
14. כנגד ״ילל״ (שלא ראו אומה בעיניהם ללמוד מהם דעת דרך ארץ וכו׳).
15. כנגד ״ישימון״.
16. כך ברש״י: מנחש שרף ועקרב...
17. וכפי שכתב רבינו בתחילת פסוק ז׳ – מפרש והולך ד׳ דברים שאמר הקב״ה, שהוא ״אביך, קנך, עשך ויכוננך״.
בארץ מדבר וגו׳ – דרך השאלה על גלות מצרים השואגים לקראת ישראל כחיות טרף.
יסובבנהו – להצילם מנשיכת החיות.
יבוננהו – ואחר שהצילם מידם, לימדם בינה ושמרם והצילם מכל סכנה.
יצרנהו כאישון עינו. הפירוש המפורסם שאישון הוא בת עין, ולתוס׳ בהדר זקנים מצאתי כתוב כמו שהאישון שומר עינו דאישון הוא עור שעל גב העין והוא שומר העין, וגם כשישן, אותו עור כופל על העין ושומרו ועל שם השינה נקרא אישון מפני שמחשיך העין כשהוא נופל עליו כמו באישון לילה וכן דעת הרא״ש שם, והמרגיש יראה כי דעת התוס׳ פוסחת על שתי הסעיפים במוצא שם אישון, כי פעם יאמרו שנק׳ על שם השינה ופעם מענין אפלה כמו באישון לילה — והנה בפסוק שמרני כאישון בת עין יפרשו התוס׳ שמרני כמו שהאישון שומר בת עין — ויש מי שפירש אישון כי נראה בבת העין כשאדם מסתכל בה דמות איש קטן ואישון סימן הקטנות, (ועל זה קמו מעוררים בימינו אלה עיין עלי המגיד משנה זו, ואולי מצד היות שבתון אצל ראשוני הנוצרים סימן הגדלות כמו שבת הגדול, קראו ליום ראשון של פסח באונגליון le grand Sabbat והוא שבתון שנזכר בפרשת המועדים על יום א׳ של פסח ובזה סרה המבוכה על ידיעת היום שבו נדון ונתלה ישוע). ולא אכחד כי נוח יותר לפרש על פי דעת התוס׳ פ׳ שמרני כאישון בת עין מפסוק שלפנינו, כי אין עין בת עין רק כללות כלי הראות וגם העור בכלל — ודע כי לא נוכל לפרש — ון ענין קטנות רק אם בהפרידו מהשם ישאר לו מובן רק ברפיון וארמון ותיכון וכיוצא לא נוכל לפרש כן. — ומצינו רעיון על המחשבה ויתכן שהוא מרעה כמו ולי מה יקרו רעיך אל.
יסבבנהו יבוננהו וכו׳ – בספרי עד שלא בא אברהם אבינו כו׳ אלא על השמים בלבד כו׳ המליכו על השמים ועל הארץ. פירוש דכתיב יסד ארץ בחכמה כונן שמים בתבונה, והנה האישים העליונים בני השמים משיגים הבורא יתברך מעצמם מבלי קדם להם מורה ומלמד, וזה כמו נבון שמבין דבר מעצמו, לא כן בני הארץ לא ידעו מהשם מבלי קדם להם מורה ומיישר דרך, רק אחד היה אברהם הוא השיג מעצמו ונעשו שתי כליותיו כשתי מעיינות ומעצמו התבונן על העולם שיש מנהיג לבירה, והוא היה הנבון האמתי כאישים העליונים והוריד ידיעת והשגת והשגחת הבורא לעולם השפל, וזה ויבוננהו שהמליכו על הארץ כדרך שמלך מקודם על השמים בלבד.
ובזה יתבאר ענין נכון מה דכתוב בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, וזהו בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל משה שנקרא ראשית, כי הם היו בגדר חכמים ולא השיגו רק מחמת שכבר ידעו עיקרי הדת והאמונה מאבותם, וכמו שאמר לקמן בספרי פסקא שמ״ה, ובזה קדמה בריאת שמים לבריאת הארץ שהשגתן בעצמותן בגדר תבונה, לא כן להלן ואלה תולדות השמים והארץ ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים בהבראם אל תקרי בהבראם אלא באברהם שהוא השיג מעצמו שלמות הבורא ומציאותו, לכן אצלו קדום ארץ לשמים. ודו״ק.
שם: יסובבנהו בזקנים. פירוש שהיו יושבים בלשכת הגזית כחצי גורן עגולה, וזהו יסובבנהו שהיו יושבים סביב העזרה.
מקבילות במקראספרי דבריםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמההכל
 
(יא) כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל⁠־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ףא יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל⁠־אֶבְרָתֽוֹ׃
As an eagle that stirs up her nest, that flutters over her young, He spread abroad his wings, He took them, He bore them on his feathers.
א. יְרַחֵ֑ף =א,ל,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 (צירה באות חי״ת)
• דפוסים וקורן=יְרַחֶ֑ף (סגול באות חי״ת)
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שרלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שיד]
כנשר יעיר קנו – מה נשר זה אין נכנס לקינו מיד עד שהוא מטרף את בניו בכנפיו בין אילן לחבירו בין סוכה לחבירתה בשביל שיתעוררו כדי שיהא בהם כח לקבלו כך כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מארבע רוחות שנאמר (דברים ל״ג:ב׳) ויאמר ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו, איזו היא רוח רביעית (חבקוק ג׳:ג׳) אלוה מתימן יבוא.
יפרוש כנפיו יקחהו – כענין שנאמר (דברים א׳:ל״א) ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה׳ אלהיך.
ישאהו על אברתו – כענין שנאמר (שמות י״ט:ד׳) ואשא אתכם על כנפי נשרים.
דבר אחר: כנשר יעיר קנו – זה לעתיד לבוא שנאמר (שיר השיר׳ ב׳:ח׳) קול דודי הנה זה בא.
יפרוש כנפיו – כענין שנאמר (ישעיהו מ״ג:ו׳) אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי.
ישאהו על אברתו – כענין שנאמר (שם מ״ט:כ״ב) והביאו בניך בחצן.
סליק פיסקא
[Piska 314]
"As an eagle wakes its nest": Just as an eagle does not enter its nest immediately until it flutters its wings between one tree and another, between one booth and another, until its young awake and have the strength to mount it, so, when the Lord revealed Himself to give the Torah to Israel, He did not reveal Himself to them (suddenly) from one side, but from four, as it is written (Ibid. 33:2) "The Lord came from Sinai and shone forth from Seir to them. He appeared from Mount Paran.⁠" And which is the fourth side? (Habakkuk 3:3) "G-d came from Teman.⁠"
"spreading its wings and taking them" (upon them): as it is written (Devarim 1:31) "and in the desert, where you saw how the Lord your G-d bore you.⁠"
"bearing them on its pinion": as it is written (Shemot 19:4) "and I bore you on eagles' wings.⁠"
Variantly: "as an eagle wakes its nest": in time to come, viz. (Song of Songs 2:8) "The voice of my Beloved — behold He is coming" (to redeem me).
"spreading its wings": viz. (Isaiah 43:6) "I will say to the North "Give (My exiles) etc.⁠"
"bearing them on its pinion": (Ibid. 49:22) "and they will bring your sons in (their) bosom.⁠"
[End of Piska]
כנשר יעיר קנו כדרך שאין הנשר הזה בא על קנו בת אחת אלא מפסייע מאילן לאילן ומסוכה לסוכה כדי שיעורו בניו ויהא בהם כוח לקבלו כך כשנגלה הקב״ה ליתן תורה לישראל לא נגלה להם מרוח אחת אלא מארבע רוחות שנ׳ (לגב) ה׳ מסיני בא איזו היא רוח רביעית אלוה מתימן יבא (חבק׳ ג׳:ג׳):
יפרוש כנפיו יקחהו כמו שנ׳ (שמות י״ט:ד׳) ואשא אתכם על כנפי נשרים:
ישאהו על אב׳ כמו שנ׳ (ישעיהו מ״ט:כ״ב) והביאו בניך בחצן:
כְּנִשְׁרָא דִּמְחִישׁ1 לְקִנֵּיהּ עַל בְּנוֹהִי מִתְחָפַף פָּרֵיס גַּדְפוֹהִי מְקַבֵּילְהוֹן מְנַטֵּילְהוֹן עַל תְּקוֹף אֶבְרוֹהִי2.
1. ביאור עוז והדר: מסתבר שכוונת התרגום כמבואר ברש״י וספרי... ולשון מחיש הוא ׳מעורר רעש והמולה׳, כתרגום ׳לא יחיש׳ (יר׳ כח:טו) ׳לא יזדעזעון׳ וכן במיוחס ליונתן כאן.
2. חוזק כנפיו. אבר יותר לתפרש ככנף או כתוקף (אביר), ויתכן שהוא תרגום כפול.
As the eagle which hastens to his nest, and spreads himself over his young ones, stretching out his wings, takes them, upbears them with the strength of his pinions,⁠a
a. Ebarohi, "his limbs.⁠"
כנשרה דמעורר קנה על גוזלוי מרחף פרס כנפוי וסבל יתהון וטען יתהון על תקוף אברוי.
היך נישרא דמעורר ומחיש לשרכפיה ועל תסילוי מחופף כדין שכינתיה מעורר למשריתהון דישראל וחפא עליהון טול שכינתיה והיכמא דנישרא פריס גדפוי על בנוי וטעין יתהון וסביל יתהון על איברוי כדין טענינון וסבלינון ואשרינון על תקוף כרכי ארעא דישראל.
As an eagle stirreth up and careth for his nest, and hovereth over his young, so did His Shekinah stir up the tents of Israel, and the shadow of His Shekinah overspread them; and as an eagle outstretcheth his wings over his young ones, beareth them and carrieth them upon his wings, so bare He them and carried them, and made them dwell upon the strong places of the land of Israel.
כנישרא דמעיר על קיניה ועל גוזלוי הוא מחסחף פרס כנפוי וטען יתהון וסבל יתהון על תקוף אברוי.
As an eagle stirreth up his nest, and carefully spreadeth out his wings, and taketh and beareth them with the strength of his wings.

רמז תתקמד

כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ – מַה נֶּשֶׁר זֶה אֵין נִכְנָס לְקִנּוֹ מִיָּד עַד שֶׁהוּא מְטָרֵף (גּוֹזָלָיו) בִּכְנָפָיו בֵּין אִילָן לְאִילָן וּבֵין סֻכָּה לַחֲבֶרְתָּהּ כְּדֵי שֶׁיֵּעוֹרוֹ בָּנָיו וִיהֵא בָּהֶן כֹּחַ לְקַבְּלוֹ, כָּךְ כְּשֶׁנִּגְלָה הַמָּקוֹם לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל לֹא נִגְלָה עֲלֵיהֶן מֵרוּחַ אַחַת אֶלָּא (מִשְּׁתֵּי) [מֵאַרְבַּע] רוּחוֹת כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (להלן ל״ג:ב׳) ״וַיֹּאמַר ה׳ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן״, וְאֵי זוֹ הִיא רוּחַ רְבִיעִית (חבקוק ג׳:ג׳) ״אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא״. יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָחֵהוּ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י״ט:ד׳) ״וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים״.
דָּבָר אַחֵר: ״כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ״ – זֶה לֶעָתִיד לָבוֹא כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ב׳:ח׳) ״קוֹל דוֹדִי הִנֵה זֶה בָּא״. יִפְרוֹשׂ כְנָפָיו יִקָחֵהוּ״ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ״ג:ה׳-ו׳) ״אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי״ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ ״(הֵבִיאִי) [וְהֵבִיאוּ] בָּנַיִךְ (מְרָחוֹק) [בְחוֹצֶן״].
כְּנֶ֨שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל⁠־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל⁠־אֶבְרָתֽוֹ
אין בעולם בעל רחמים כנשר
עַד שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים, בָּא הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל, הִקִּיף עַל רָאשֵׁיהֶם וְעָמַד עֲלֵיהֶם.
אותה שעה נפתחו שערי רחמים לחולים, שנשר סימן של רחמים
אָמַר רַבִּי פִּנְחָס, וַדַּאי זְמַן רָצוֹן הוּא עַתָּה. אוֹתָהּ שָׁעָה נִפְתְּחוּ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים לְכָל אוֹתָם שֶׁבְּבֵית חָלְיָם, וְהוּא זְמַן לָרְפוּאָה שֶׁלָּהֶם. וְאַף עַל גַּב שֶׁהֵם אֲסוּרֵי הַמֶּלֶךְ, שֶׁהֲרֵי נֶשֶׁר זֶה סִימָן שֶׁל רַחֲמִים הוּא.
פָּתַח וְאָמַר, (דברים לב) כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף וְגוֹ׳. אֵין בָּעוֹלָם מִי שֶׁהוּא בַּעַל רַחֲמִים עַל בָּנָיו כְּנֶשֶׁר,
ויאכלוה בני נשר
וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּ הַפָּסוּק שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל) וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נֶשֶׁר, שֶׁהוּא מְרַחֵם עַל בָּנָיו. וּמִתּוֹךְ שֶׁעַתָּה זְמַן שֶׁל רַחֲמִים, בָּא נֶשֶׁר זֶה וְסוֹבֵב עָלֵינוּ. בְּשָׁעָה זוֹ הִיא רַחֲמִים לְכָל אוֹתָם שֶׁבְּבֵית חָלְיָם.
בוקר של אברהם – והתעוררות שלו
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים ה) ה׳ בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי. וְזֶה בֹּקֶר שֶׁל אַבְרָהָם וְהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלּוֹ.
תּוֹךָ כְּדֵי כָּךְ סָבַב הַנֶּשֶׁר וְעָבַר לִפְנֵיהֶם. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס, נֶשֶׁר נֶשֶׁר, מָה אַתָּה אֶצְלֵנוּ? אִם בִּשְׁלִיחוּת קוֹנְךְ בָּאתָ - הֲרֵי אָנוּ כָּאן. אִם בִּגְלַל דָּבָר (סימן) אַחֵר בָּאתָ - הֲרֵי אָנוּ כָּאן מְזֻמָּנִים לִשְׁמֹעַ. הִתְרוֹמֵם הַנֶּשֶׁר לְמַעְלָה וְנִתְכַּסָּה מֵהֶם, וְהֵם יָשְׁבוּ.
(זהר במדבר דף רלג.)
כְּנֶ֨שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל⁠־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל⁠־אֶבְרָתֽוֹ
שושן עדות – מעידין על ישראל
אָמַר הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, שׁוּשַׁן עֵדוּת - שֶׁהֵם מְעִידִים עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם אֵיבָרִים, וְהִיא נְשָׁמָה עֲלֵיהֶם, וְהִיא סִיּוּעַ מִשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (מלכים א ח) וְאַתָּה תִשְׁמַע הַשָּׁמַיִם. הִיא סִיּוּעַ קָדוֹשׁ (וממנה תלוי), שֶׁנֶּאֱמַר עָלֶיהָ, תַּנְיָא הַמְסַיַּעַת לָךְ.
אית״ן תני״א, שוני הלכות ומשניות.
אֵיתָן מוֹשָׁבֶךְ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךְ (במדבר כד). אֵיתָ״ן - תַּנְיָ״א. שָׁם הַקֵּן שֶׁל הַנֶּשֶׁר הָעֶלְיוֹן, וְהִיא הַשְּׁכִינָה, וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר (דברים לב) כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֶף, שֶׁהֵם שׁוֹנֵי הֲלָכוֹת וּמִשְׁנָיוֹת. וְכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּיו שֶׁל זֶה הַתַּנְיָ״א, שֶׁמּוֹצִיא אוֹתוֹ לְשֵׁם הַשֵּׁם - בֵּין בְּתוֹרָה, בֵּין בִּתְפִלָּה, בֵּין בִּבְרָכָה, בֵּין בְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה - מַה כָּתוּב בּוֹ? יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו, אוֹתוֹ הַנֶּשֶׁר, שֶׁהוּא דִּבּוּר שֶׁבּוֹ יְהֹוָ״ה.
יפרוש הנשר דיבור הקב״ה על אברתו- אותו איבר
יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ. מַהוּ עַל אֶבְרָתוֹ? עַל אוֹתוֹ אֵיבָר שֶׁל בֶּן הָאָדָם (של אותו נשר) שֶׁבּוֹ מִצְוָה יְהֹוָ״ה, וְנִקְרָא אֵיבָר שֶׁל הַשְּׁכִינָה.
ישאהו – ישא
וּמִשּׁוּם זֶה נֶאֱמַר יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ. יִשָּׂאֵהוּ, כְּמוֹ (במדבר ו) יִשָּׂא יְהֹוָ״ה פָּנָיו אֵלֶיךְ.
(זהר במדבר דף רלח.)
וכאלנסר אד׳א ית׳יר וכרה ועלי ג׳ואזלה ירף ויבסט ג׳נאחיה פיאכ׳ד׳הם ויחמלהם עלי רישה
וכמו הנשר שמעורר את קנו, ועל גוזליו ירחף, ויפרוש את כנפיו, ואז יקח אותם, וישא אותם על נוצות כנפיו.
גוזליו – גוזל הוא בן יונה, וכאן בא בדרך הרחבה לבני נשר. (ספר השרשים ״גזל״)
כנשר יעיר קנו – ניהגם ברחמים ובחמלה, הנשרא הזה רחמני על בניו, אינוב נכנס לקנו פתאום, עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו, בין אילן לאילן בין סוכהג לחברתה, כדי שיעורו בניו ויהא בהם כח לקבלו.
יעיר קנו – יעורר עלד בניו.
על גוזליו ירחף – אינו מכביד עצמו עליהם, אלא מחופף, כנוגעה ולא נוגע, אף הקב״ה: שדי לא מצאנוהו שגיאו כח (איוב ל״ז:כ״ג), כשבא ליתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת, אלא מארבע רוחות: מסיני בא, וזרח משעיר, הופיע מהר פארן (דברים ל״ג:ב׳), אלוה מתימן יבא (חבקוק ג׳:ג׳), הרי ארבע רוחות.⁠ז
יפרש כנפיו יקחהו – כשבא ליטלוח ממקום למקום, אינו נוטלוט ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יריאים מן הנשר,⁠י אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ, לפיכך נושאויא על כנפיו, אמר: יכנסיב בי החץ ולא בבני. אף הקב״ה: ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות י״ט:ד׳) – כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים, היו מזרקים חיצים בהםיג ואבני בליסטראות, ידויסע מלאך האלהים וגו׳, ויבא בין מחנה מצרים וגו׳ (שמות י״ד:י״ט-כ׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 34: ״כנשר״. בדפוס רומא: ״נשר״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״ואינו״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד אופ׳ 34: ״שוכה״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917 חסרה מלת: ״על״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״נוגע״.
ו. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, סינסינטי 1, המבורג 37, ברלין 1221. בכ״י לייפציג 1, ליידן 1 (וכן גם בתשובות בעלי התוספות א׳): ״סגיא״.
ז. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י ליידן 1, לונדון 26917: ״היא רביעית״. בכ״י אוקספורד 165: ״הוא רוח רביעית״. בכ״י מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34: ״היא רוח רביעית״.
ח. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י אוקספורד 165: ״ליטלן״. בכ״י לייפציג 1: ״להטילו״. בכ״י המבורג 13: ״לנוטלן״. בכ״י לונדון 26917: ״לנוטלם״.
ט. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, לונדון 26917: ״נוטלן״.
י. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 26917. בכ״י ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, מוסקבה 1628 נוסף כאן: ״שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם לפיכך נושאו ברגליו מפני הנשר״.
יא. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917: ״נושאן״.
יב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס שונצינו. בדפוס רומא: ״מוטב יכנס״. בדפוס סביונטה: ״מוטב שיכנס״.
יג. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165: ״מזרקים בהם חצים״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״מזרקין בהם חצים״. בכ״י מינכן 5: ״זורקים בהם חצים״. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34: ״מזרקים חצים״.
יד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917 נוסף כאן: ״מיד״.
כנשר יעיר קנו AS AN EAGLE STIRS UP ITS NEST – He guided them with mercy and pity like the eagle which is full of pity towards his young and does not enter its nest suddenly – before it beats and flaps with its wings above its young passing between tree and tree, between branch and branch, in order that its young may awake and have enough strength to receive it (Sifre Devarim 314:1).
יעיר קנו – means, AWAKENS ITS YOUNG (i.e. קן, "nest" is a term for young birds).
על גוזליו ירחף IT HOVERS OVER ITS YOUNG – it does not press heavily upon them, but hovers above them – touching them and yet not touching them. So too, the Holy One, blessed be He, "The Almighty, we did not find Him to be too powerful in strength" (Iyyov 37:23): when He came to give the Torah to Israel, He did not reveal Himself from one side, (thus concentrating His power at one point), but from four sides, as it is said, "Hashem came from Sinai, and shone forth from Seir unto them; He appeared from Mount Paran" (Devarim 33:2); also "God came from Teman" (Chavakkuk 3:3) – this is the fourth side (Sifre Devarim 314:1).
יפרש כנפיו יקחהו [AS AN EAGLE …] SPREADS ABROAD ITS WINGS, TAKES IT – When it comes to remove them (the young) from one place to another, it does not take them with its claws, as other birds do: because other birds are afraid of the eagle that soars so high and flies above them, therefore they carry them (the young) by their (the mother's) claws for fear of the eagle. But the eagle is afraid only of an arrow, therefore it carries them (the young) on its wings, saying, "It is better that the arrow pierce me than that it should pierce my young". So, too, the Holy One, blessed be He, says, "I bare you as on eagles wings" (Shemot 19:4) (Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 19:4:3): when the Egyptians marched after them and overtook them at the Red Sea, they threw arrows and stone missiles at them, whereupon at once "The angel of God moved … and came between the camp of Egypt [and the camp of Israel]" that it might receive the arrows etc. (Shemot 14:19–20 And Rashi thereon).
פס׳: כנשר יעיר קנו – כדרך שאין הנשר הזה בא על קנו בבת אחת אלא מפסע מאילן לאילן ומסוכה לסוכה כדי שיעורו בניו ויהיה בהם כח כדי לקבלו כך בשעה שנגלה הקב״ה ליתן תורה לישראל לא נגלה להם מרוח אחת 1אלא מארבע רוחות שנאמר (דברים ל״ג:ב׳) ויאמר ה׳ מסיני בא.
יפרוש כנפיו יקחהו – כענין שנאמר (שמות י״ט:ד׳) ואשא אתכם על כנפי נשרים. ואומר (דברים א׳:ל״א) ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה, אלהיך.
ישאהו על אברתו – כשם שהנשר נושא את גוזליו על אברתו ואינו מתירא מעוף בעולם כך ישראל לא היו יראין מכל אומה ולשון:
1. אלא מד׳ רוחות. שנאמר ה׳ מסיני בא. וזרח משעיר למו. הופיע מהר פארן הרי ג׳ רוחות. ופסוק (חבקוק א׳) אלוה מתימן יבוא הוא רוח רביעית:
יעיר קנו – מעירו ומנענעו ממקומו, לשאתו על אברתו, כמו: העירותי מצפון ויאת (ישעיהו מ״א:כ״ה), הנני מעיר עליהםא (ישעיהו י״ג:י״ז). כשמביאו ממקום למקום קורא אותו לשון הערה.
א. כן בפסוק. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: עליכם.
יעיר קנו [LIKE AN EAGLE] WHO MOVES (יעיר) HIS NESTLINGS: i.e., who removes them from their place, carrying them ON HIS WING.⁠1 [Hifil forms of the root ע-ו-ר often mean to move someone or something,] as in the verse (Isaiah 41:25) “I moved (העירותי) him from the north and he has come,”2 or (Isaiah 13:17) “I move (מעיר) the Medes against them.”3 Moving things from one place to another is referred to with forms of the word הערה.
1. Rashbam again interprets in an unusual manner. Generally the hifil of the root ע-ו-ר means “to rouse” or “to awaken.” Most ancients and moderns interpret our verse, and the verses that Rashbam cites from Isaiah, in that way.
Here in particular the meaning of “awakening” seems clumsy. How does “awakening” the Israelites fit in with the general theme of God’s assiduous care for them? Rashi tries to make it relevant by suggesting that the verse describes a mother bird that always wakes her nestlings gently, by hovering over the nest (על גוזליו ירחף). See NJPSC here who suggests that יעיר might mean “to protect,” not “to rouse” in our verse.
Rashbam has a novel approach in his suggestion that יעיר means “to move.” So also Ibn Ezra (to my understanding; Krinski and Weiser do not understand Ibn Ezra that way).
2. NJPS reads: “I have roused him from the north, and he has come.”
3. NJPS reads: “I stir up the Medes against them.”
כנשר יעיר קנו – פועל יוצא. והטעם: שיוליכם ממקום אל מקום.
גוזליו – הם הקטנים. וכן: ותור וגוזל (בראשית ט״ו:ט׳). [ומלת גוזל כלל עם שם כנוי האפרוחים, כמו: צפור.]⁠א
ירחף – בנסעם, מגזרת: מרחפת (בראשית א׳:ב׳), [ונמצא: רחפו כל עצמותי (ירמיהו כ״ג:ט׳).]⁠ב
וכן הענןג יפרש כנפיו – עליהם בנסעם.⁠ד
יקחהו – יקח כל גוזל וגוזלה עד שישאהו על אברתוו כי אין בו כח לעוף, וזה פירושו. רק פירוש על כנפי נשרים (שמות י״ט:ד׳) דבק עם: ואביא אתכם. והטעם: שיצאו ביד רמה, ושבאו במהרה אל הר סיני, כטעם: מי אלה כעב תעופינה (ישעיהו ס׳:ח׳).
א. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, ברסלאו 53, ובגיליון בכ״י לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, ועוד עדי נוסח. והשוו להוספה בדברים י״ד:י״א.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ג. ״וכן הענן״ חסר בכ״י פריס 177 וכ״י פרנקפורט 150, והושלם מכ״י פריס 176, לוצקי 827.
ד. כן בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176, לוצקי 827, המלים ״עליהם בנסעם״ קודמים ל״יפרש כנפיו״, ו״יפרש כנפיו״ מחובר ל״יקחו״.
ה. מלת ״וגוזל״ חסרה בכ״י פריס 176, 177, והושלמה מכ״י לוצקי 827, ודפוס נפולי.
ו. כך בכ״י פריס 176, 182, ברסלאו 53. בכ״י פריס 177: איבריו.
AS AN EAGLE THAT STIRRETH UP HER NEST. Ya'ir (stirreth up) is a transitive verb.⁠1 It means He leads them from place to place.⁠2
HER YOUNG. Gozalav means her young. The word gozal (a young pigeon) in and a turtle-dove, and a young pigeon (Gen. 15:9) is similar. The word gozal, along with the term efrochim (young birds), is a general term.⁠3 It is similar to the term tzippor (bird).⁠4
HOVERETH. When they journey.⁠5 Yerachef (hovereth) is related to the word merachefet (hovered) (Gen. 1:2). The cloud acted similarly when Israel journeyed.⁠6
SPREADETH ABROAD HER WINGS, TAKETH THEM.⁠7 As an eagle takes each and every chick and bears it8 on her wing, for the chick does not have the strength to fly. This is the meaning of our verse.⁠9 However, the meaning of how I bore you on eagles' wings (Ex. 19:4) is connected to and brought you unto Myself (Ibid.). It means that Israel went out with a high hand10 and came quickly to Mount Sinai.⁠11 It is similar in meaning to Who are these that fly as a cloud (Is. 60:8).
1. The verb can also be taken as intransitive and the verse interpreted as stating, as an eagle stirs itself [to guard] its nest. Hence Ibn Ezra's comment.
2. Just as an eagle leads its eaglets.
3. It refers to all kinds of baby birds.
4. Which is a general term for birds.
5. When the baby birds journey, the mother bird hovers over them.
6. It hovered over Israel.
7. Hebrew, yissa'ehu (literally, takes it). Hence Ibn Ezra's comment.
8. Yissa'ehu refers to each chick.
9. Our verse speaks of weakness. The baby bird personifies Israel's weakness and God's care for it.
10. They rode on eagles' wings.
11. In contrast to our verse, being carried on eagles' wings in Ex. 19:4 does not connote weakness.
כנשר יעיר קנו – שהנשר רוצה לטלטל גוזליו ממקום למקום, אינו נושאם כי אם על כנפיו, שאינו ירא שעוף יעוף עליו. ולכך כשהוא רוצה לנשאם, מעירן ומעמידן על רגליהן, כדי שיקפצו על כנפיו.
על גוזליו ירחף – ומעופףא אצלם עליהם – סמוך להם, כמו נצבים עליו (בראשית י״ח:ב׳), כדי שיקפצו. וכשהוא קופץ, פורש כנפיו ומקבלו, ולוקחו, ונשאו. ואז אינו ירא לא מחץ הבא לו מלמטה, ולא מעוף שיבא לו מלמעלה, שהוא מגביה לעוף יותר מכולם, ונושא כל אפרוחים יחד על כנפיו. אבל שאר עופות נושאין גוזלים בין רגליהם, {לפי שיראים מן הפורחים למעלה מהם}.⁠ב ויש {להם}⁠ג לירא מן החיצים, וגם אינו נושא אלא אחד אחד, ויש לירא מן הנשארים בקן. ואומר: כנשר יעיר קנו – ואין גוזליו יריאים כלום, מכל צד.
א. בספר הג״ן: מחופף.
ב. ההשלמה מספר הג״ן.
ג. ההשלמה מספר הג״ן.
כנשר יעיר קנו – LIKE A VULTURE THAT ROUSES HIS NEST – When the vulture desires to move his chicks from place to place, he carries them only on his wings, for he does not fear that a bird will fly above him. And therefore when he wants to carry them, he rouses them and stands them on their legs so that they will jump onto his wings.
על גוזליו ירחף – HE FLUTTERS OVER HIS YOUNG – And flies with them. [The language of] "over" them [means] close to them, as in: “standing over (= near) him” (Bereshit 18:2), so that they will jump. And when he [the chick] jumps, he [the full grown vulture] spreads his wings and accepts him, and takes him, and carries him. And then he fears neither an arrow that comes at him from below, nor a bird that comes at him from above, for he flies higher than all of them, and carries all the fledglings together on his wings. But other birds carry [their] chicks between their legs {since they fear those who soar higher than them}. And {they} must fear arrows, and also they can carry only one at a time, and must fear for those left in the nest. And it says: כנשר יעיר קנו – LIKE A VULTURE HE ROUSES HIS NEST – And his chicks need not fear anything, from any direction.
כנשר יעיר קנו – המשיל הכבוד לנשר שהוא מלך על כל העופות, כן הכבוד מלך על השכלים הנפרדים הנרמזים בפסוק (בראשית ב׳:י׳) ומשם יפרד, וכשם שהנשר לוקח גוזליו ונושאם על אברתו ומנחה אותם ממקום למקום, כן ה׳ בדד ינחנו, כלומר לישראל לבדו, ואין עמו שותף אל נכר מכל הנפרדים שרי מעלה, וכענין שכתוב (תהלים ע״ג:כ״ה) מי לי בשמים, אלא אתה, לא מלאך ושרף ולא כוכב ומזל, ועמך לא חפצתי אחר בארץ. ועוד כשם שהנשר מתחדש מזמן לזמן וכענין שכתוב (ישעיהו מ׳:ל״א) יעלו אבר כנשרים, (תהלים ק״ג:ה׳) תתחדש כנשר נעוריכי, כן הכבוד מתחדש בבוא השפע אליו מלמעלה אחר שנפסק ממנו בחטאת ישראל.
כנשר יעיר קנו, "Like an eagle arousing its nest;⁠" Moses compares God's attribute כבוד to the eagle, the king of the birds. Similarly, the attribute כבוד is perceived as the "king" of all the disembodied spirits. Just as the eagle takes its young, carrying them on top of its wings, guiding them to various places, so God alone, guides the Jewish people (in the desert). He did not employ the help or assistance of any other deity. We have a similar verse in Psalms 73,25: "Whom else do I have in heaven except You?⁠" Assaph means that we rely neither on angels nor any other celestial forces but only on God directly. He goes on saying: "having You I want no one on earth.⁠" Furthermore, elaborating on the comparison with the eagle, "just a the eagle renews itself from time to time, so Israel does renew itself from time to time.⁠" The author cites Isaiah 40,31 יעלו אבר כנשרים as meaning that the eagle produces new wings from time to time. He quotes Psalms 103,5 as confirmation of the verse in Isaiah.
על גוזליו ירחף – מחופף אצלם והם מחופפים אצלו. ואין להם לירא מלמעלה שאין עוף מעופף למעלה הימנו אבל לשאר עופות אין די בריחוף אצל גוזליהם אלא לוקחים אותם בין רגליהם לפי שיראים מן הפורחים למעלה מהם שאין יכולים ללקטם אלא אחד אחד. לכך הוא אומר כנשר יעיר קנו. שאין יראים מכל צד.
כנשר יעיר קנו – שהוא מעורר ומחופף אצלם והן קופצין עליו ואז אין להם לירא משום דבר מלמעלה שאין עוף פורח לעיל מהם וגם אין להם לירא מחצים שזורקין בני אדם שהיא מגינה עליהם אבל שאר העופות אין די להם ללוקחם עליהם לפי שהם יראים מהעופות הפורחים עליהם וצריכים ללקחם בין רגליהם וכן ישראל כל כך מוקפין ביחד בענני כבוד ואין להם לירא משום צד וא״ת למה אמר יעקב חבל נחלתו יותר מאברהם ויצחק ויש להשיב כנשר שהוא רחמני על בניו שהוא אומר יגיע בי החץ ולא בבני וזש״ה כרחם אב על בנים וזהו יעקב כד״א והאכלתיך נחלת יעקב אביך שהרי אברהם נמצא אכזרי שרצה לשחוט את בנו ולא רצה להתפלל עליו וכן יצחק רצה לקלל את יעקב ויעקב שרחמיו על בניו ה׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר לסייעו.
(יא-יב) הנה כמו הנשר שמשגיח השגחה עצומה בגדול קנו ושמירתם והוא לבדו מגיעם כאשר ירצה ומביא להם הטרף וזה כי הוא יעיר קנו בבואו עם הטרף להאכילם ואחר זה ינוח על גוזליו לחממם ולשמרם תחת כנפיו וכאשר ירצה להניעם למקום אחר הנה יפרוש כנפיו ויקח הקן על כנפיו לנשאו על אברתו לא על הנוצה הנמשכת ממנו פן יפול בהכפף הנוצה הנה כמו זה נחה אותם במדבר השם יתעלה לבדו לתת להם לחם לאכול ובגד ללבוש ושכינתו נחת עליהם בנוחם ובנסעם הניעם השם יתעלה והנחה אותם בעמוד אש וענן.
על גוזליו ירחף – רוצה לומר: ינוח וכן אמרו ורוח אלהים מרחפת על פני המים רוצה לומר: נחה כמו שביארנו שם או יהיה הרצון באמרו ירחף יעופף והרצון בו שהוא יעופף אצל גוזליו ללמדם העופפות ולהרגיל בו.
יקחהו – רוצה לומר: הקן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ואם לפעמים ייסרם או יוכיחם בשבט אנשים ובנגעי בני אדם לא יהי׳ רק לטובתם ללמדם להועיל ולהדריכם בדרך ילכו בה לאור באור החיים. והוא מה שכוונו באומרו כנשר יעיר קנו וגו׳ – והוא שמנער את קנו להשליכו ארצה כדי שיתלמד אל התעופפות אבל בתכלית החריצות שלא יוזק בנפילה לארץ כי על כן יקדים לקבלו ולישא אותו על כנפיו – כמו שכתבנו ראשונה כמו שהיה הענין בשלוח אותם למצרים על ידי גלגוליהם לצרפם שם וטרם יחמץ בצקם מיהר לפרוש עליהם כנפי רחמנותו וישא אותם על כנפי נשרים והביא אותם אליו וכן הוא הענין בכל שאר התלאות והגליות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יא) ואמר כנשר יעיר קנו וגו׳ להגיד שהטובות האלו שזכר שעשה הקב״ה עם האומה לא עשאם על ידי אמצעיים אבל הכל עשה ה׳ בכבודו ובעצמו והמשיל הענין בנשר בארבע פעולות שהוא עושה עם אפרוחיו:
הא׳ שהנשר כאשר יבא אל האפרוחים בקרוב להם יצפצף כדי שלא יחשבו שהוא עוף אחר ויתבהלו ועל זה אמר כנשר יעיר קנו כי יעיר את קנו בצפצופו:
והב׳ שהנשר לא יחול על האפרוחי׳ בבואו מרחוק פתאום בחזקה פן יזיקם בצפרניו, ולכן קודם שיחול עליהם ירחף מעט כדי שינוח עליהם בשובה ונחת ועל זה אמר על גוזליו ירחף:
והג׳ שהנשר כשירצה להוליך מצד אל צד לבל יתרגשו מוליך הקן והאפרוחים עליו כדי להוליכם בנחת, ועל זה אמר יפרוש כנפיו יקחהו לא אמר יקחם שחוזר אל האפרוחים כי אם יקחהו שחוזר אל הקן שזכר:
והד׳ שהנשר כשישא הקן עם הבנים אפרוחים או ביצים ויוליכם על כנפיו לא ישימם על הנוצה הנמשכת לחוץ פן יפיל הקן הנוצה. אבל ישאם על האברה המונחת על גופו ועל זה אמר ישאהו על אברתו.
והנה השם יתברך עשה עם ישראל דברים דומי׳ לעניני הנשר כי הוא כשירד למצרים לגאול אותם, שלח לפניו צפצופו והעיר אותם ע״י משה ואהרן שהוא דמוי הענין הראשון. ולא נתגלה עליהם במצרים מיד בגבורתו כמו שנתגלה אח״כ בסיני שעשה המופתי׳ העצומים לעיניהם והוא הדמוי השני. וגם לא רצה שיצאו ממצרים כי אם בצאנם ובבקרם וכל אשר להם שהוא כענין הקן והוא הדמוי השלישי. וכאשר באו בים סבבם בענני כבוד כדי שלא יוזקו מהמצריים. וכן הצילם מעמלק והוא הדמוי הרביעי וכמו שאמר (פרשת יתרו) אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו׳.
כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף – לרמוז כי כמו שהנשר מעורר קינו על גוזליו ירחף. כן השם העיר קינו במתן תורה קודם שיעוררו הם משינתם. כדכתיב ויהי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר. בענין שיהיה ענן ה׳ עליהם. וזהו על גוזליו ירחף.
כנשר יעיר קנו – יהי רצון שכמו שחשב לעשות בסיני לולא חטאו בעגל יעשה לעתיד. וקבל האל יתברך תפלתו אז, כאמרו ״אשרקה להם ואקבצם כי פדיתים״ (זכריה י׳:ח׳).
על גוזליו ירחף – כאמרו ״הנה אשא אל גוים ידי, ואל עמים ארים נסי, והביאו בניך בחצן״ (ישעיהו מ״ט:כ״ב).
יפרש כנפיו יקחהו – כאמרו ״ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל״ (שם כ״ז:י״ב).
ישאהו על אברתו – כאמרו ״מי אלה כעב תעופנה״ (שם ס׳:ח׳).
כנשר יעיר קנו, may it be His will that just as at Sinai it had been His intention to make you immortal, and He would have succeeded if the sin of the golden calf had not intervened, He will do so once more in the future, when Israel/Moses’ prayer in this respect will be granted. This is what Zecharyah 10,8 spoke about when he said: אשרקה להם ואקבצם כי פדיתים, “I will whistle to them and gather them, for I will redeem them.”
על גוזליו ירחף, as we read I Isaiah 49,22 הנה אשא על גוים ידי, ועל עמים ארים נסי, והביאו בניך בחצן, “I will raise My hand to nations, and lift up My ensign to peoples; and they shall bring your sons in their bosoms, etc.”
יפרוש כנפיו יקחהו, as per Isaiah 27,12 ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, “and you shall be picked up one by one, O Children of Israel.”
ישאהו על אברתו, as in Isaiah 60,8 מי אלה כעב תעופנה, “who are these who fly like a thick cloud?”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

כְנֶ֙שֶר֙: פשט הראשון בנו״ן. [כְּנֶ֙שֶׁר֙].
יְרַחֵף: החי״ת בצירי. [יְרַחֵף].
נהגם ברחמים ובחמלה כו׳. מכאן והלאה חזר לספר הטובות שעשה להם מעת צאתם ממצרים, והם שכחו את הכל:
בין אילן לאילן בין שוכה לחברתה כו׳. פי׳ שוכה ענף עצים:
שדי לא מצאנוהו שגיא כח כו׳. רש״י אומר כן, והכי פירושו, שדי, דהיינו הקב״ה, לא מצאנוהו שגיא כח, ר״ל דאע״ג דהוא שגיא דהיינו חזק, לא נוהג בכח עם הבריות:
שנאמר ה׳ מסיני בא וזרח משעיר כו׳. מסיני בא אינו מן מניין ד׳ רוחות, אלא שיצא מסיני לקראת ישראל. ואלו הן הד׳ רוחות, וזרח משעיר. הופיע מהר פארן. ואתה מרבבות קודש. אלוק מתימן יבוא. ויש מקשים והא רש״י פירש לעיל קרא וזרח משעיר למו וגו׳ על העובדי אלילים שלא רצו לקבל עליהם את התורה, וכ״פ רש״י לקמן בפ׳ וזאת הברכה (דברים ל״ג:ב׳), וכאן פי׳ הקרא לד׳ רוחות העולם. וי״ל דתרוייהו איתנהו ביה, דאי לד׳ רוחות לחוד נכתב הקרא, א״כ קשה למה קרא שמות הרוחות בשמות אלו, מה שלא קרא ד׳ רוחות העולם בשמות אלו בכל התורה כולה, אלא ע״כ צריך לומר דקאי נמי על הגוים. ואלו לע״א לחוד הוה אתי, למה לא הזכירן בשמותן בהדיא. אלא ע״כ תרווייהו איתנהו ביה. ולעיל בפסוק ימצאהו, שמספר בשבחן של ישראל, מביא הטעם שדרשו על הע״א שלא רצו לקבל התורה, ובפסוק כנשר יעיר קנו, שבא לספר בטובתו של מקום שהטיב לישראל, מביא טעם השני:
He directed them with compassion and sympathy, etc. From here onwards [Moshe] returns to speak of the good things that He [Hashem] did for them from the time they left Egypt, and yet they had forgotten everything.
Between one tree and another, between one branch [שוכה] and the next. The meaning of the word שוכה is a branch of twigs.
"Shaddai — we did not find the Almighty at full power, etc.⁠" Rashi says this, and this is its meaning: The Almighty, i.e. the Holy One, Blessed Is He, we do not find Him great in power. In other words, although He is strong, He does not act with this power with His creations.
As it is stated, "Hashem came from Sinai, radiated forth to them from Se'ir, etc.⁠" "He came from Sinai" is not one of the four directions, rather it means that He came from Sinai towards the Jewish people. The following are the four directions: "He radiated [to them] from Se'ir, [He] appeared from Mount Paran, He came with part of the sacred myriads.⁠" "Hashem came from Teiman" (Chavakuk 3:3). Some challenge [this explanation] because earlier Rashi explained that the verse "He radiated forth to them from Se'ir" refers to the idolaters who did not wish to accept the Torah upon themselves. And Rashi explains similarly later, in parshas Vezos Habracha (33:2). Yet here he explains the verse as referring to the world's four directions. One can answer that the verse contains both meanings. For if the verse was written solely for the four directions, why does it use these [unusual] names for these directions? These directions are never referred to by these names anywhere else in the Torah. Perforce it refers also to the non-Jewish nations. And if Scripture comes solely to teach about the idolaters, why then does it not explicitly mention them by their names? Rather one must say that both meanings are contained within the verse. And earlier in the verse, "He found them in a wilderness country" which speaks in praise of the Jewish people, Rashi brings the reason that they elucidated [the verse] as referring to the idolaters who did not wish to accept the Torah. And on the verse, "like an eagle who rouses his nest" which speaks of the goodness that Hashem did for the Jewish people, Rashi brings the second reason.
כנשר יעיר קנו – רז״ל (ספרי) דרשו מה שדרשו בו, (עיין רש״י ז״ל) וחוץ מדבריהם יתבאר על דרך אומרם ז״ל (ויק״ר פי״ז) כי כשישראל עוברים רצונו אין בעל הדין נוגע בנפשות תחילה אלא מתחיל להעירו בנגעי בתים אחר כך בנגעי בגדים וכו׳, והוא מאמר כנשר יעיר קנו כמו כן ה׳ מעורר בניו, גם מעוררם כפי היכולת שיוכלו עמוד בו כאומרם ז״ל (ב״ר נ״ה ב) שאין ה׳ מנסה האדם אלא בשיעור שיוכל לסבול.
ואומרו יפרוש כנפיו וגו׳ על דרך אומרם (ספרי דברים ג׳ כ״ט) ימינו פשוטה לקבל שבים, שאם על ידי הערה שיעיר ה׳ לישראל יתעוררו לשוב בתשובה תיכף ימינו פשוטה, ואמר יפרוש לעתיד זה שיעורה טעם שיפרוש כנפיו מעיקרא הוא בשביל שיקחהו לאיש ישראל החוזר בתשובה, שזולת זה לא היה פורש כנפיו.
ואומרו ישאהו וגו׳ על דרך אומרם ז״ל (תיקוני זוהר תיקון ע קלא.) בפסוק (קהלת י׳ כ) ובעל כנפים יגיד דבר, כי יש כת אחת של מלאכים שנקראים בעלי כנפים ושירותם היא שכל דבור טוב וברכת ה׳ היוצאת מפי איש יהודי ישאוה כנפיהם, והוא אומרו ישאהו על אברתו פירוש ישא הבא ממנו מהטוב.
כנשר יעיר קנו, "He was like an eagle rousing its nest, etc.⁠" Our sages in the Sifri pursued their own path in interpreting this verse; we ourselves also pursue our own path based on Vayikra Rabbah 17,4 discussing the affliction of Tzoraat. As long as the Israelites serve the merciful judge (in a general way), God does not immediately afflict the persons but rather the קן, property, such as the houses of the Israelites. If this proves ineffectual, God affflicts the clothing, and only as a last resort does He afflict the body of the sinner. Moses uses the simile of the eagle to show that just as the eagle rouses its young first, so God rouses the children of man to warn that man has to put his spiritual house in order. Any afflictions are in keeping with the victim's ability to endure them. Compare Bereshit Rabbah 55,2 that God never subjects man to a trial which is beyond his capacity to survive intact spiritually.
יפרש כנפיו יקחהו, "spreading its wings and taking it.⁠" We may understand this as being analogous to Sifri Devarim 3,29 that God's right hand is stretched out to welcome the repentant sinners. The previous arousal described in our verse leads to God stretching out His hand to those who have responded to the arousal. Moses uses the future tense when saying יפרש, "He will spread out,⁠" to indicate that the "whole reason God spreads out His wings" in the first place is in order to be able to "catch" the penitents. Were it not for the fact that He hopes for the Israelites to return to Him in penitence, He would not indulge in the gestures described here by Moses.
ישאהו על אברתו, "He will carry it on His pinions.⁠" This may be understood by reference to the Zohar volume one page 92 explaining Kohelet 10,20: "some winged creature may betray the matter.⁠" According to the Zohar there is a class of angels known as בעלי כנפים, "winged creatures.⁠" It is their task to relate to the heavenly regions every worthwhile thing a Jew has uttered and to use its wings for that purpose. Moses referred to God, i.e. His messengers, carrying such words which please the Lord to the celestial regions.
כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו – פי׳ דרך הנשר כשרוצה להוליך בניו ממקום למקום. כשמוצאם ישנים מקשקש בכנפיו להעירם שיקיצו משנתם. ואח״כ נכנס לתוך הקן. ומרחף בכנפיו עליהם. נוגע ואינו נוגע שלא יכביד עליהם. וכשרוצה ליקח אותם בתחילה פורש כנפיו הם נוצות כנפיו וכאשר ירצה להובילם למקום רחוק אז נושא אותם על אברתו שלא יפלו מהנוצות ארצה. וכן עשה הקב״ה עם ישראל ביציאת מצרים. בתחלה העיר אותם מן הגלות שדומה לשינה כמ״ש בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים. והעיר הקב״ה אותם שעשה נקמות בפרעה ובכל עמו ובטלה עבודה מאבותינו והוציאם. וז״ש כנשר יעיר קנו. על גוזליו ירחף. שנשא אותם בענני הכבוד נוגעים בארץ ואינם נוגעים וכמ״ש וה׳ הלך לפניהם וגו׳. והמצרים היו זורקים אבני בליסטראות והענן קבלם כמ״ש ויעמד הענן מאחריה׳.
יפרש כנפיו – מן הים להר סיני. כמ״ש ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי. וז״ש יקחהו שלקח׳ הקב״ה לו לעם.
ישאהו על אברתו – הוא מהר סיני לא״י שהוליכ׳ דרך המדב׳ הגדול והנור׳ וכמ״ש ובמדבר אשר ראית אשר נשאך וגו׳ כאשר ישא איש את בנו וגו׳. ד״א כנשר יעיר קנו. זה רוח מזרח ששם דגל יהודה ששם היו העננים מעירים ומעוררים ללכת תחילה. על גוזליו. זה בנימין. דכתי׳ ביה. שם בנימן צעיר רדם וזהו רוח מערבי׳ וכמ״ש חפף עליו כל היום. יפרש כנפיו. זה רוח דרום. ישאהו על אברתו. זה רוח צפונית. וכמ״ש המבינתך יאבר נץ יפרוש כנפיו לתימן. ד״א כנשר יעיר קנו אלו ד׳ מצות המסבבים לאדם לכך יש ד׳ מלאכים המסבבים לאדם כמ״ש כי מלאכיו יצוה לך וגומר וכמ״ש כל שמזוזה בפתחו וכו׳. כנשר יעיר קנו זה מזוזה. כי קנו הוא ביתו של אדם כי כשרוצה לילך מביתו תעיר אותו מצות מזוזה לראות שדי. על גוזליו ירחף. זו ציצית שמרחפין על הגוף. יפרש כנפיו. אלו תפילין של יד שקושר בימינו על שמאלו. ישאהו על אברתו. אלו תפילין של ראש שהוא למעלה מכל האברים. ד״א כנשר יעיר קנו. אלו בעלי עבודה שנקראו בני מלכי׳ כמו נשר מלך בעופו׳. על גוזליו ירחף אלו בעלי חכמה ג׳ ראשונות כמבוא׳. יפרש כנפיו. אלו בעלי מצות. ישאהו על אברתו. אלו בעלי תורה. כמ״ש באברתו יסך לך ותחת כנפיו. וכמ״ש בר״מ פ׳ פינחס.
ע״ד הרמז
כנשר – הוא שם של ט׳ אותיות באחוריים בריבוע ואתחלתה הוא נשר וא׳ הוא כנשר. ועוד נשר הוא שם דאנכי של עשרת הדברות.
יעיר הוא אחורי שם מ״ה. קנו. סוד ציון. על. הוא סוד ע׳ בחינה אחרונה של מוצא ראשון שקבוע תמיד במוצא השני.
יפרש – זה ציצית.
ישאהו – ב׳ אהיה. כאן ששה חותמות שנחתם בהם שמים וארץ והשביעית הוא בדד ולכך כתיב בדד שהוא כולל עשר מדות. וזהו ימצאהו יסבבנהו וגו׳ כנשר יעיר קנו וגו׳ ובדד הוא שם של עשר אותיות ב׳ ווי״ן כו׳ וכן הוא כולל של ב׳ מצות האלו בתפילין ומזוזה.
כנשר יעיר קנו – יעיר לשון התעוררות והשגחה, כמו יעיר בבקר בבקר (ישעיה נ׳ ד׳), והענין כנשר הזה שעיניו פקוחות על קנו להרחיק ממנו כל נזק, ומשגיח על בניו לתת להם כל צרכם:
על גוזליו ירחף – אינו מכביד עצמו עליהם, אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע:
יפרש כנפיו – הנשר מגביה לעוף מכל עופות, ואינו ירא אלא מן החץ, לפיכך נושא את גוזליו על כנפיו, אומר מוטב שיכנס החץ בי ואל יכנס בבני, ואמר יקחהו לשון יחיד, הכונה כל גוזל וגוזל, או יתכן שהוא מוסב על הקן שזכר:
יפרש כנפיו וגו׳ אברתו – שבו חלק הכנף הסמוך לגוף שבו הקנה (פיטטיג) ובו מחובר הכנף של צד חוץ הנוצות הגדולות (פליגעל) נקרא אבר (מלשון ברירה) ע״ש שנברר ונפרש מן הגוף, שכל שארי האיברים מעורבים עם הגוף אבל הכנף מופרש עמנו ועז״א כאן יפרש כנפיו וגו׳ שבתחלה פירש כנפיו כדי להרחיבן וישאם אח״כ על האברה שיש בה כח לסבול המשא׳ הנ״ל.
כנשר יעיר קנו – עזב המשל שהוא השדה, ובא אל הנמשל שהוא העם, ואמר שהיה משגיח בעין פקוחה עליהם כנשר על בניו.
ירחף – ל׳ התנועעות כמו רחפו כל עצמותי {ירמיה כ״ג:ט׳}, והפיעל {מורה} על ההתמדה.
יעיר – הנכון כפי׳ רש״י יעיר את קינו בנחת להביאו אל מקום אחר.
אברה – הוא העצם.
כנשר וגו׳ – משמעותו של משל זה היא כך:
הנשר אינו נושא את גוזליו אל על בעת שהם ישֵנים או פאסיביים; אלא תחילה הוא מעיר את קנו, ואחר כך פורש את כנפיו, לא מתחת לגוזליו אלא מעליהם; והללו מעופפים אל הגבהים בעירנות ובמרץ כדי לנחות על הכנפיים הפרושות הממתינות להם. הם מפקידים את עצמם בידיו בהחלטה חופשית אמיצה מתוך הכרה, כדי שיישא אותם אל על. גוזלי הנשר חייבים לפרוח למעלה אל מחוץ לקן בכוחות עצמם ולהתיישב על הכנפיים. כך תחילה העיר ה׳ את רוח עמו, ועל ידי חינוך העניק לו את אומץ הלב להפקיד עצמו מתוך החלטה חופשית מוּדעת בידי הנהגתו.
ביטחון זה, שבא מתוך הכרה ורצון חופשי, היה התנאי המוקדם לכל המשך הנהגת ה׳, ותחילה היה על העם לעשות עצמו ראוי להנהגה זו. רק לנשר צעיר יש את אומץ הלב לעזוב את מחסה הקן החם ולמסור עצמו לחסדי כנפי האב לצורך המעוף אל השחקים. נדרש אומץ לב כדי להידמות לנשר זה. שכן, אם נמשיך באותו המשל, כל שאר האנשים והאומות חשו עצמם בטוחים רק אם מקום מושבם היה בטוח, חצוב באבן. הם בנו את בניין כוח עמידתם והצלחתם על הקרקע המוצקה של הכוח והכישרון האנושיים. בהקריבם הכל לבניין זה של גדולתם החומרית ולכוחות המדומים השומרים עליו, הם דחו מפניו את כל הערכים המוסריים והרוחניים של ייעוד האדם. נדרש אומץ לב כדי להתבדל מעשיית הטבע והאדם לאלילים, להתרחק מהאלילים שאנשים ואומות חוסים בצִלם, להיות לבד עם ה׳, ולהתמסר לכנפי הנשרים של האל האחד והיחיד והכל⁠־יכול, כדי לעלות מעלה מעלה אל מרומי הייעוד המוסרי והרוחני של האדם. אומץ⁠־לב זה יכול להימצא רק בביטחון ובאמונה שלמה בהנהגת האל האחד, ומטרת כל המסעות במדבר, על כל ניסיונותיהם ולקחיהם, לא הייתה אלא להעיר את רוח עם ה׳, ולחנכו ולאמנו לאומץ⁠־לב זה. שכן כדרך שהכוח המרומם של הנשר לבדו יכול להעלות עמו את הגוזלים אל הגבהים המבודדים, כך –
[יא] והוליכו לישוב כנשר. שברחמיו בל יתבהלו גוזליו שעוף אחר בא לקנם יעיר קנו. תחלה ואח״כ ירחף באברתו ואח״כ יקחם על הנוצה וישאם על האבר. עי׳ ש״נ:
כנשר יעיר קנו – הנשר ישמור קנו מאד ואף בלילה יעיר ולא יישן, כן בצאת ישראל ממצרים כתיב (שמות יג כא) וה׳ הולך לפניהם וגו׳ ולילה בעמוד אש (שמות יג כב) לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה:
על גוזליו ירחף – כשיראה אויב מתקרב לקנו הוא מרחף על גוזליו להסתירם וכן כשפרעה הקריב כתיב (שמות יד יט) ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם, ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל:
יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו – כשהאויב קרב ובא לשלוח ידו בהם, אז יושיט קצות כנפיו ויקח גוזליו על אברתו וישאם אל מקום אחר, כן כשפרעה השיגם אז בקע ה׳ ים ויעבירם:
כנשר וגו׳: עתה מבאר היאך נקרא הקב״ה ״עשך״1.
ומשמעות ׳עשיה׳ ביארנו כמה פעמים2 – תיקון והעמדה על צורת הדבר. והנה, הנשר דרכו להעמיד אפרוחיו על צורת נשר המיוחדת לו, כמו כל אם המעמדת ילדיה על צורתם. והנשר, ׳צורתו׳ המיוחדת היא לעוף בשמים3, על כן דרכו כאשר הוא וגוזליו רחוקים מן הקן, ובשעה שמתעורר לשוב לקנו עם גוזליו, אע״ג שהיה אפשר לו להלוך עמהם ברגל או לפרוח עמהם קרוב לארץ, והיה מקבל את גוזליו על ראש מטות כנפיו4, שהרי אין לו לחוש שמא יפלו אחרי שהוא סמוך לארץ. אבל מ״מ הנשר אינו עושה כן, אלא פורש כנפיו הרחבים ומעלם על אברתו הסמוך לגופו, משום שמעופף למעלה מן הארץ הרבה וחושש שמא יפלו בעופפו עמם למעלה מן הארץ הרבה, והוא עושה כן כדי להעמידם על צורתם לעוף בשמים.
וזהו דבר הכתוב ״כנשר יעיר קנו״ – לילך לקנו. ״על גוזליו ירחף״ – והוא עם גוזליו ומרחף עליהם. הלא ״יפרוש כנפיו״ – למרחב. ״יקחהו ישאהו על אברתו״ – ולא על קצה כנפיו וסמוך לארץ.
כך עשה הקב״ה בשעה שהעיר רצונו להוציא את ישראל ממצרים ולהביאם לארצם, לא העבירם דרך ארץ פלשתים5 הסמוכה6,
1. וכפי שכתב רבינו בתחילת פסוק ז׳ – מפרש והולך ד׳ דברים שאמר הקב״ה, שהוא ״אביך, קנך, עשך ויכוננך״.
2. לאורך כל חומש דברים.
3. ״דרך הנשר בשמים״ (משלי ל,יט).
4. כלומר, על קצה כנפיו.
5. שמות (יג,יז) ״ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא״, וכפי שהסביר רבינו שם, עיי״ש.
6. והסיבה כתובה בפסוק הבא ״ה׳ בדד ינחנו״ וכפי שמסביר רבינו.
כנשר יעיר קנו – להזהירו מאויב הצודה נפשו, ובמה יעיר קנו? ברחפו כלו׳ בהניעו כנפיו אצל גוזליו, הם הנשרים הקטנים, להוליד קול למען יקיצו, ואח״כ פורש כנפיו ולוקחם על אברתו; ושמעתי שהיה בין תלמידי שד״ל מי שסבר שהראוי גּוֹזְלָיו בזי״ן שוא, על הגוזלים קנו, כי היה קשה לו שבני הנשר יקראו בשם גּוֹזָלוֹת כמו בני היונה; והמשל כאן שהאל גלה את אוזן ישראל, טרם הוציאו אותם ממצרים, שדעתו להוציאם משעבוד כדי לתת להם תורתו ולעשות מהם עם סגולתו, וזה ענין ״בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה״ וְהֵגָּלוֹת שם אהיה והוי״ה (עיין מה שכתבתי עליהם בפרשת שמות), ופירש דבריו בפסוק שאחר זה באמרו שהוא ית׳ לבדו נחם בדרך והראם שלא היה עמו לעזרו אל נכר, רק הכל עשה הוא בעצמו כי אין זולתו; וגם שד״ל בתרגומו פירש קרוב לזה, שהאל השכינם במקום מיוחד (בדד מוסב על ישראל) באופן שלא היה עמם (עם ישראל) אל נכר המפתה אותם לעבודתו, ורומז על גזירת התעכבם במדבר ארבעים שנה שנראית כעונש ואך לטובה היתה להם, כי נשתרשה בלבם אחדות ה׳ בהיותם כמה שנים מובדלים מכל אומה עובדת אלילים.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שרלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משההכל
 
(יב) יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר׃
Hashem alone led him. There was no foreign god with him.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןהדר זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שטו]
ה׳ בדד ינחנו – אמר להם הקדוש ברוך הוא כדרך שישבתם יחידים בעולם הזה ולא נהניתם מן האומות כלום כך אני עתיד להושיב אתכם יחידים לעתיד ואין אחד מן האומות נהנה מכם כלום.
ואין עמו אל נכר – שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לבוא ולשלוט בכם כענין שנאמר (דניאל י׳:כ׳) ואני יוצא והנה שר יון בא (שם י׳:י״ג) ושר מלכות פרס עומד לנגדי (שם י׳:י״ג) אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת.
דבר אחר: ה׳ בדד ינחנו – עתיד אני להושיב אתכם נוחלים מסוף העולם ועד סופו וכן הוא אומר (יחזקאל מ״ח:ב׳) מפאת קדים עד פאת ימה אשר אחד (שם מ״ח:ו׳) מפאת קדים ועד פאת ימה ראובן אחד (שם מ״ח:ז׳) מפאת קדים ועד פאת ים יהודה אחד מה תלמוד לומר אשר אחד ראובן אחד יהודה אחד שעתידים ישראל לטול אורך מן המזרח למערב על רוחב עשרים וחמשת אלפים קנים שיעורם שבעים וחמשה מיל.
ואין עמו אל נכר – שלא יהו בכם בני אדם עובדים עבודה זרה וכן הוא אומר (ישעיהו כ״ז:ט׳) לכן בזאת יכופר עון יעקב.
דבר אחר: ה׳ בדד ינחנו – עתיד אני להושיב אתכם בנחת רוח בעולם.
ואין עמו אל נכר – שלא יהו בכם בני אדם עסוקים בפרקמטיא של כלום שנאמר (תהלים ע״ב:ט״ז) יהי פיסת בר בארץ שיהיו חטים מוציאים גלוסקאות כמלא פיסה זו של יד. (שם) ירעש כלבנון פריו שיהיו חטים שפות זו בזו ומשירות סולתן בארץ ואתה בא ונוטל ממנה מלא פיסת יד ובא כדי פרנסתך.
סליק פיסקא
[Piska 315]
"The Lord led him, alone": The Lord said to Israel: Just as you sat alone in the world and derived no benefit whatsoever from the nations, so I am destined to seat you in the world to come, the nations deriving no benefit whatsoever from you.
"and there was no strange god against them": None of the nations will be permitted to come and rule over you, as it is written (Daniel 10:20) "Then I will depart. And, behold, the (tutelary) power of Greece approaches" (Ibid. 10) "But the power of Persia stood opposed to me,⁠" (Ibid. 21) "But I will tell you what is inscribed in truthful writing, etc.⁠"
Variantly: "The Lord alone will lead him": The Lord is destined to cause you to inherit from one end of the world to the other, as it is written (Ezekiel 48:2-4) "Next to Dan's border, from the eastern side to the western side — Asher, one portion. Next to Asher's border, from the eastern side to the western side — Naftali, one (portion).⁠" What is the intent of "Yehudah, one (portion),⁠" "Asher, one (portion),⁠" "Dan, one (portion)"? That Israel is destined to take from east to west until the length of twenty-five thousand kanim, the extent of seventy-five mil.
"and there will not be with him a strange god": There will be none among you who serve idolatry. And thus is it written (Isaiah 27:9) "With this shall Jacob's sin be atoned for … and asherah trees and sun idols shall arise no more.⁠"
Variantly: "The Lord shall lead him alone": I am destined to settle you at peace in the world.
"and there shall not be with him a strange god": There shall be none among you engaging in any kind of commerce whatsoever, (but all shall be free for Torah study). As it is written (Psalms 72:16) "There will be an abundance (pisath) of grain in the land": The wheat will bring forth gluskaoth (delicacies) the fulness of the palm ("pas,⁠" as in "pisath") of a hand. (Ibid.) "Its fruit will rustle like (the trees of) Levanon.⁠": The wheat (stalks) will rub against each other and shed their meal on the ground, and you will come and take of it a full palmful, sufficient for your livelihood.
[End of Piska]
ה׳ בדד ינ׳ אמר להן הקב״ה כשם שהייתם יושבים יחידים בעולם הזה ולא נהנים מאומות העולם כלום כך אני עתיד להושיב אתכם יחידים בעולם הבא ואין אומות העולם נהנים מכם כלום:
ואין עמו אל נכר שלא אתן רשות לאחד משרי אומות העולם שימשול בכם אלא כענין שנ׳ (דניאל י׳:כ׳) ואני יוצא והנה שר יון בא: ושר מלכות פרס עמד לנגדי (דניאל י׳:י״ג): אבל אגיד לך את הרשום (דניאל י׳:כ״א).
ד״א ה׳ בדד ינ׳ – אמ׳ להן הקב״ה עתיד אני לעשות אתכם נוחלין מסוף העולם ועד סופו שנ׳ (יחזקאל מ״ח:ז׳) מפאת קדים עד פאת ימה אשר אחד:
מפאת קדים ועד פאת ימה ראובן אחד (שם מ״ח:ו׳):
מפאת קדים עד פאת ימה יהודה אחד (שם מ״ח:ז׳) מה ת״ל אשר אחד ראובן אחד יהודה אחד אלא מלמד שכל שבט ושבט עתיד ליטול את חלקו מתחלת המזרח עד סוף המערב אורך על רוחב עשרים וחמשה אלפים (קבים) [קנים] שהן שבעים וחמשה מיל:
ואין עמו אל נכר שלא יהו בכם בני אדם עובדי ע״ז אלא כעין שנ׳ (ישעיהו ב׳:י״ח) והאלילים כליל יחלוף:
ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא (שם ב׳:י״א):
ד״א ה׳ בדד ינ׳ אמ׳ להן הקב״ה עתיד אני להושיב אתכם בנחת רוח ובכבוד בעולם:
ואין עמו אל נכר שלא יהא בכם בני אדם עסיקין במין פרגמטיה כלום אלא כענין שנ׳ (תהלים ע״ב:ט״ז) יהי פסת בר בארץ בראש הרים שתהא כל חטה וחטה מוציאה קלוסקיות מלמעלן כפס הזו של יד:
ירעש כלבנון פריו שתהא הרוח מנשבת בהן והן שפות זו לזו ומשירות פירותיהן ואדם נוטל מלוא הפס הזו שליד ויש בה כדי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו:
יְיָ בִּלְחוֹדֵיהוֹן עֲתִיד לְאַשְׁרָיוּתְהוֹן בְּעָלְמָא דְּהוּא עֲתִיד לְחַדָּתָא וְלָא יִתְקַיַּים קֳדָמוֹהִי פוּלְחַן טָעֲוָן.
so did the Lord alone prepare them to dwell in the world which He will renew (set right), while the worship of idols shall not be established before Him.
י״י בממרה אמרא לבלחודהון ישרון עמא בני ישראלב ולא הוויג ביניהון פלחי פלחן נוכריי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בממרה אמר״) גם נוסח חילופי: ״שמיה מברך אמ׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בני ישראל״) גם נוסח חילופי: ״בנוי דיש׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הווי״) גם נוסח חילופי: ״יהו׳⁠ ⁠⁠״.
מימרא די״י בלחודיהון ישרינון בארעהון ולא משרי ביניהון פלחי פולחנא נוכראה.
The Word of the Lord made them to dwell in His land, nor suffered any among them to be the followers of strange worship.
יי לבלחודיהון אשרי יתהון ולית ביניהון פלחי פולחן נוכרי.
The Lord alone caused them to dwell, and none were among them who served with strange worship.
ה׳ בָּדָד יַנְחֶנּוּ – אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם לְיִשְׂרָאֵל, כְּדֶרֶךְ שֶׁיְשַׁבְתֶּם יְחִידִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא נֶהֱנֵיתֶם מִן הָאוּמוֹת כְּלוּם, כָּךְ אֲנִי עָתִיד לְהוֹשִׁיבְכֶם לֶעָתִיד לָבוֹא וְאֵין אֶחָד מִן הָאוּמוֹת נֶהֱנִים מִכֶּם כְּלוּם. וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר שֶׁלֹּא תְּהֵא רְשׁוּת לְאֶחָד מִן הָאוּמוֹת לָבוֹא וְלִשְׁלֹט בָּכֶם כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל י׳:כ׳) ״וַאֲנִי יוֹצֵא וְהִנֵּה שַׂר יָוָן, וְשַׂר מַלְכוּת פָּרָס עוֹמֵד לְנֶגְדִּי״ וְגוֹ׳, (שם כא) אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם וְגוֹ׳.
דָּבָר אַחֵר: ״ה׳ בָּדָד יַנְחֶנּוּ״ – עָתִיד אֲנִי לְהוֹשִׁיב אֶתְכֶם נוֹחֲלִים מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ראה יחזקאל מ״ח:א׳-ז׳) ״מִפְּאַת צָפוֹנָה עַד פְּאַת קָדִים דָּן אֶחָד״ וְגוֹ׳, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יְהוּדָה אֶחָד דָּן אֶחָד אָשֵׁר אֶחָד״ שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לִטֹּל אֹרֶךָ מִן הַמִּזְרָח לְמַעֲרָב עַד רֹחַב עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֲלָפִים קָּנִים שִׁעוּרָן שִׁבְעִים וַחֲמִשָּׁה מִיל. וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר שֶׁלֹּא יְהוּ בָּכֶם בְּנֵי אָדָם שֶעוֹבְדִין עַבוֹדָה זָרָה וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״לָכֵן בְּזֹאֹת יְכוּפַּר עַוֹן יַעֲקֹב״ וְגוֹ׳.
דָבָר אַחֵר ״ה׳ בָּדָד יַנְחֶנּוּ״ עָתִיד אַנִי לְהוֹשִיב אֶתְכֶם בְּנַחַת רוּחַ בָעוֹלָם. וְאֵין עִמוֹ אֵל נֵכָר שֶׁלֹא יְהוּ בָכֶם בְנֵי אָדָם שֶׁעוֹסְקִים בִּפְרַקְמַטְיָא שֶׁל כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ע״ב:ט״ז) ״יְהִי פִּסַּת בָּר בָּאָרֶץ״ שֶׁיִּהְיוּ חִטִּין מוֹצִיאִין גְּלוּסְקָאוֹת כִּמְלֹא פִּסַּת יָד (שם) ״יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ״, שֶׁיְּהוּ חִטִּין שָפוֹת זּוֹ בְּזוֹ וְנוֹשְׁרוֹת סָלְתָּן בָּאָרֶץ וְאַתָּה בָּא וְנוֹטֵל מִמֶּנָּה מְלֹא פִּסַת זוֹ שֶׁל יָד כְּדֵי פַּרְנָסָתְּךָ.
ד׳ בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר
כשנאחזים ענפי האילן בתוך האילן
וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, אֵלּוּ עַנְפֵי הָאִילָן אֵיךְ נֶאֱחָזִים בְּתוֹךְ הָאִילָן? וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ, שֶׁכַּאֲשֶׁר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרַר לָהֶם לִמְמֻנֵּי הַמָּגִנִּים עַל שְׁאָר הָאֻמּוֹת, וְאַתֶּם מַה כָּתוּב? כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. שֶׁלֹּא נָתַן אוֹתָם לְשַׂר, וְלֹא לְמַלְאָךְ, וְלֹא לִמְמֻנֶּה אַחֵר, וְזֶה הָעָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָטַל לְחֶלְקוֹ.
והיכן מצאם, ואקח את אביכם וגו׳
בְּאֵיזְה מָקוֹם מָצָא אוֹתוֹ? יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן וְגוֹ׳. שֶׁכָּתוּב (יהושע כד) תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וְגוֹ׳, וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם וְגוֹ׳. וּמִכָּאן מַנְהִיג אוֹתָם אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְלֹא נִפְרָד מֵהֶם וּמַנְהִיג אוֹתָם בְּרַחֲמִים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים לב) כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ וְגוֹ׳. כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא מָצָאנוּ מִי שֶׁמְּרַחֵם עַל בָּנָיו כַּנֶּשֶׁר הַזֶּה.
מקום הנשר היכן שיעקב עומד,
וְעַל זֶה לָמַדְנוּ, כָּתוּב (יחזקאל א) וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל. הַנֶּשֶׁר, הֵיכָן מְקוֹמוֹ? בְּמָקוֹם שֶׁיַּעֲקֹב עוֹמֵד. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (משלי ל) דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם. בְּאוֹתוֹ מָקוֹם מַמָּשׁ. מַה טַּעֲמוֹ? מִשּׁוּם שֶׁהוּא מְרַחֵם עַל בָּנָיו, וּבְדִין עִם אֲחֵרִים. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיג אֶת בָּנָיו כְּנֶשֶׁר זֶה.
שלא הנהיג לישראל אלא ה׳ בלבד
מַה כָּתוּב? ה׳ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר. הוּא בִּלְבַדּוֹ, שֶׁכָּתוּב (שמות יג) וַה׳ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וְגוֹ׳. וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר, שֶׁלֹּא הִנְהִיג לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לֹא מַלְאָךְ, וְלֹא מְמֻנֶּה אַחֵר, שֶׁהֵם נִקְרָאִים אֵל נֵכָר. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה, (שמות לג) אִם אֵין פָּנֶיךְ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב ה׳ בָּדָד יַנְחֶנּוּ. הוּא בִּלְבַדּוֹ, וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.
טעם שלא יטוש בעבור שמו הגדול
אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג אִתָּם (בישראל) כָּךְ, עֲלֵיהֶם כָּתוּב (תהלים קלה) כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ, וְכָתוּב (שמואל א יב) כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה׳ עַמּוֹ וְגוֹ׳. מָה הַטַּעַם לֹא יִטֹּשׁ ה׳ אֶת עַמּוֹ? בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, מִשּׁוּם שֶׁזֶּה בָּזֶה נִדְבָּק. וְעַל זֶה לֹא יַעֲזֹּב אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם נִמְצָאִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
(זהר דברים דף אדרא זוטא רחצ:)
כְּנֶ֨שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל⁠־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל⁠־אֶבְרָתֽוֹ
שכינה תחתונה כיונה, שנטלה מצד הגבורה, לכך צריך לכסותה בכסף,
וּמַה יֵּשׁ בֵּין הַשְּׁכִינָה הָעֶלְיוֹנָה לַתַּחְתּוֹנָה שֶׁהַכֹּל אֶחָד? אֶלָּא הַשְּׁכִינָה הַתַּחְתּוֹנָה הִיא כְּיוֹנָה, וְנֶאֱמַר בָּהּ (תהלים סח) כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף, צָרִיךְ לְכַסּוֹתָהּ, שֶׁהִיא יִרְאָה וָפַחַד נִמְצָא מִצִּדָּהּ, מִשּׁוּם שֶׁנִּטְּלָה מִצַּד הַגְּבוּרָה שֶׁשָּׁם סמא״ל לִתְבּעַ דִּינִים. וּמִשּׁוּם זֶה צָרִיךְ לְכַסּוֹת אוֹתָהּ מִכַּמָּה בַּעֲלֵי דִינִים שֶׁלֹּא מַכִּירִים אוֹתוֹ.
וּבַמֶּה? בְּכֶסֶף, שֶׁהוּא יָמִין, שֶׁבִּגְלָלוֹ נֶאֱמַר, כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד בַּיּוֹם. וּמִשּׁוּם זֶה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף לִרְשֹׁם אוֹתָהּ מִצַּד הָרַחֲמִים, שֶׁלֹּא יַכִּירוּ בָהּ בַּעֲלֵי הַדִּין.
אֲבָל הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה הִיא כַּנֶּשֶׁר, שֶׁלֹּא פוֹחֶדֶת מִכָּל הָעוֹפוֹת שֶׁלְּמַעְלָה, וְהַכְּנָפַיִם שֶׁלָּהּ הֵם מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹף הָעוֹלָם,
כנשר יעיר קינו – ירושלים של מעלה, קן ציפור ירושלים של מטה
וּבִשְׁבִילָהּ נֶאֱמַר (דברים לב) כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, וְזוֹ יְרוּשָׁלַיִם. וְעָלָיו נֶאֱמַר (שם כב) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר. שֶׁהַקֵּן שֶׁלָּהּ הִיא יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה, וְקַן הַצִּפּוֹר יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה.
אשרי הפה, התורה והתפילה הנשמה שהוא הפה שלה
אַשְׁרֵי הַפֶּה שֶׁהוּא הַקֵּן שֶׁלָּהּ. אַשְׁרֵי הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה שֶׁהִיא קֵן שֶׁלָּהּ. אַשְׁרֵי הַנְּשָׁמָה שֶׁהִיא הַקֵּן שֶׁלָּהּ. שֶׁכְּשֶׁהִיא מְקַנֶּנֶת שָׁם, לֹא פוֹחֶדֶת מִכָּל הַמְקַטְרְגִים שֶׁל הָעוֹלָם. וּמִשּׁוּם זֶה נִקְרֵאת נִשְׁמַת כָּל חַי. הִיא מְקַנֶּנֶת בִּתְפִלַּת הַשַּׁבָּת, וְצַדִּיק מֵהַצַּד שֶׁלּוֹ נִקְרֵאת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, כְּשֶׁמְּחַשְּׁבִים הַיָּמִים מֵהָאֵם הָעֶלְיוֹנָה, וְהִיא הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְהַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֻכּוֹת. וְהַשְּׁכִינָה הַתַּחְתּוֹנָה חַג שְׁמִינִי עֲצֶרֶת, וְהִיא יוֹם מַתַּן תּוֹרָה, וְהִיא יוֹם הַכִּפּוּרִים. כָּל הַתְּפִלּוֹת שֶׁל כָּל הַשַּׁבָּתוֹת וְהַיָּמִים הַטּוֹבִים צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ.
מועדם האם העליונה, ולהכליל בה עשר ספירות
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַפָּסוּק (ויקרא כג) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה׳ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם. מַה זֶּה מוֹעֲדָם? הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה. וְצָרִיךְ לְהַכְלִיל בָּהּ עֶשֶׂר סְפִירוֹת. וּכְשֶׁהִיא עוֹלָה, הִיא עוֹלָה עַל הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי.
עושה שם דרך שלא נודעת אלא לבעלה
וּמִשּׁוּם זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה (משליל) דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם. עוֹשָׂה שָׁם דֶּרֶךְ וְלֹא נוֹדַעַת בּוֹ אֶלָּא לְבַעְלָהּ. וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ. אֶלָּא שֶׁמַּעֲלֶה אוֹתוֹ עֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ, תְּפִלִּין עַל הָרֹאשׁ. וּכְשֶׁעוֹלָה, כַּמָּה צְבָאוֹת עוֹלִים עִמָּהּ. וּכְשֶׁיּוֹרֶדֶת, כַּמָּה צְבָאוֹת יוֹרְדִים עִמָּהּ, וְנִקְרְאוּ נְשָׁמוֹת יְתֵרוֹת שֶׁיּוֹרְשִׁים הָעָם הַקָּדוֹשׁ, וּבָהֶם יֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל מְנוּחָה בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים. וְהַיּוֹנָה הַקְּדוֹשָׁה, בְּכָל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל הוֹלֶכֶת נוֹדֶדֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְאִם מוֹצֵאת צַדִּיק בָּעוֹלָם, נִדְבֶּקֶת בּוֹ. אִם לֹא, חוֹזֶרֶת לְקִנָּהּ וּמִתְחַבֵּאת שָׁם, בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא קַן צִפּוֹר
(זוהר חדש ספרא תניינא)
ה׳ בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר
תרי משיחים, ובישראל הכל בזכות מ״ה.
...וְיִתְקַיִּםִ בַּמָּשִׁיחַ, (תהלים עב) וְיֵרְדְּ מִיָּם עַל יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ. וְכָךְ בִּשְׁנֵי מְשִׁיחִים, וְכָךְ בְּיִשְׂרָאֵל, וְהַכֹּל בִּזְכוּת מָ״ה (שמו) שֶׁל מֹשֶׁה.
אריה רשום על נס של מב״ד, ושור על נס מב״י
וְיָבִיאוּ נֵס שֶׁל מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד מִיהוּדָה - אַרְיֵה רָשׁוּם עָלָיו, וְנֵס שֶׁל מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף - שׁוֹר רָשׁוּם עָלָיו. וְנֵס שֶׁל שִׁילֹה - אַרְיֵה לְיָמִין, שׁוֹר לִשְׂמֹאל, וְנֶשֶׁר בָּאֶמְצַע, וְאָדָם עַל כֻּלָּם. וְאַרְבַּע פָּנִים לְכָל אֶחָד, אַרְבָּעָה שְׁבָטִים שֶׁל שָׁלֹשׁ חַיּוֹת - שְׁנֵים עָשָׂר.
וּלְאָדָם שֶׁהוּא מַה שְּׁמוֹ, בְּנֵי מֹשֶׁה, שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן יִתְקַיֵּם בְּמֹשֶׁה (במדבר יד) וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךְ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.
בְּאוֹתוֹ זְמַן, (קהלת ג) מַ״ה שֶּׁ״הָיָה ה״וּא שֶׁיִּהְיֶה, וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה.
יבקש את נרדף אלו ישראל, שנרדפים מפני הערב רב
וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף - יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (יחזקאל לד) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם, הָיוּ נִרְדָּפִים לִפְנֵי הָעֵרֶב רַב, זְאֵבִים רָעִים, הֲרֵי בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרַף אֲלֵיהֶם, שֶׁטּוֹרֵף אוֹתָם, וְיִתְקַיֵּם בְּאוֹתוֹ זְמַן - בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד, שֶׁהַיְנוּ עַד כִּי יָבא שִׁילֹה, וְזֶה בּקֶר שֶׁל אַבְרָהָם.
ולערב של יצחק
(בראשית מט) וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל - זֶה עֶרֶב שֶׁל יִצְחָק, שֶׁשָּׁם שְׁנֵי מְשִׁיחִים. בְּאֶחָד יֹאכַל (הממון) הַמְמֻנֶּה שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּבְאֶחָד יְחַלֵּק לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל.
ישראל – איילת נרדפים ע״י רשעי אריות
יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם אַיֶּלֶת, נִרְדָּפִים לִפְנֵי הָרְשָׁעִים אֲרָיוֹת, וְיִתְעוֹרֵר נַפְתָּלִי, שֶׁהוּא אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר.
ואז יתעורר בימין שהוא אריה ויחזק על כולם
יִתְעוֹרֵר בַּיָּמִין, שֶׁהוּא אַרְיֵה, מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ. וְיֶחֱזַק (ויחזר) עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, כָּרַע שָׁכַב עֲלֵיהֶם לִטְרֹף אוֹתָם, מִי יְקִימֶנּוּ. בְּאוֹתוֹ זְמַן נִרְאֶה מִי הוּא אֱלוֹהַּ אַחֵר שֶׁיָּקִים אוֹתוֹ מִלִּטְרֹף עֲלֵיהֶם אוֹ אֻמָּה וְלָשׁוֹן. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ כַּיּוֹנָה, נִרְדָּפִים לִפְנֵי נֶשֶׁר מִצַּד שֶׁל הָעוֹפוֹת שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם.
ויתעורר הנשר לפרוש כנפיו על ערבובי האומות
בְּאוֹתוֹ זְמַן יִתְעוֹרֵר נֶשֶׁר וְיִפְרֹשׂ כְּנָפָיו עַל עִרְבּוּבֵי הָאֻמּוֹת, וְעֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל, שֶׁהֵם עֲמָלֵקִים, וְעִרְבּוּבְיָה רָעָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְטוֹרֵף אוֹתָם שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר אֶחָד מֵהֶם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּיִשְׂרָאֵל, (דברים לב) ה׳ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.
(זהר שמות דף קכ:)
ה׳ בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר
המשכילים מצד הבינה בספר הזוהר ייצאו בו מהגלות
וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ - מִצַּד הַבִּינָה, שֶׁהוּא עֵץ הַחַיִּים, בִּגְלָלָם נֶאֱמַר (דניאל יב) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹּהַר הָרָקִיעַ, בְּחִבּוּר זֶה שֶׁלְּךְ, שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר, מִזֹּהַר הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה תְּשׁוּבָה. בְּאֵלֶּה לֹא צָרִיךְ נִסָּיוֹן, וּמִשּׁוּם שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לִטְעֹם מֵעֵץ הַחַיִּים, שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר הַזֶה, יֵצְאוּ בוֹ מֵהַגָּלוּת, וְיִתְקַיֵּם בָּהֶם (דברים לב) ה׳ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.
(זהר במדבר דף קכו.)
ה׳ בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר
עץ החיים לבד, שלא שולט עליו עץ של ס״א
וְעֵץ הַחַיִּים, שֶׁהוּא עֵץ הַחַיִּים, יִהְיֶה נָטוּעַ בְּתוֹךְ הַגָּן, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (בראשית ג) וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. וְעַל הַשְּׁכִינָה לֹא שׁוֹלֵט הָעֵץ שֶׁל סִטְרָא אַחֲרָא, שֶׁהֵם עֵרֶב רַב שֶׁהֵם עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, וְלֹא תְקַבֵּל בָּהּ עוֹד טָמֵא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים לב) ה׳ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר. וְלָכֵן לֹא מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, וְתִהְיֶה הַשְּׁכִינָה כְּמוֹ גֶפֶן שֶׁלֹּא מְקַבֶּלֶת נֶטַע מִמִּין אַחֵר.
(זהר בראשית דף כו.)
ה׳ בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר
כמו שחילקם הקב״ה בהר סיני כך חלקם בגאולה האחרונה
כְּמוֹ שֶׁחִלְּקָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּהַר סִינַי, כָּךְ חִלְּקָם בַּגְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה, שֶׁיִּשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (שם יג) וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, מִצַּד עֵץ הַחַיִּים, שֶׁהֵם חֲמִשִּׁים שְׁנוֹת יוֹבֵל, נֶאֱמַר בָּהֶם (שם יט) הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. וּבָהֶם (שם יד) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. וְלָהֶם נֶאֱמַר (שם יט) וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, שֶׁהֵם עַנְנֵי כָבוֹד, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה, כָּךְ יוֹצִיא אֶת הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּכָל הַכָּבוֹד הַזֶּה.
יציאה אחרונה כיציאה ראשונה עם תקבלו עליכם ת״ח !!
וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּעַמֵּי הָאָרֶץ מִצַּד הַטּוֹב, (שם) וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר - כָּךְ יִהְיֶה בַיְצִיאָה הָאַחֲרוֹנָה תַּחַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כְּעֶבֶד שֶׁהוֹלֵךְ לְרַגְלֵי סוּס בְּעָלָיו, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם בְּתַחְתִּית הָהָר: אִם תְּקַבְּלוּ תוֹרָתִי - מוּטָב, וְאִם לָאו - שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם. כָּךְ יִהְיֶה בִּיצִיאַת גְּאֻלָּה אַחֲרוֹנָה: אִם תְּקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בִּיצִיאַת הַגָּלוּת, כְּאָדָם שֶׁרוֹכֵב עַל סוּס וְעֶבֶד שֶׁמְּשַׁמְּשׁוֹ - מוּטָב. וְאִם לֹא - שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם בַּגָּלוּת.
והערב רב יהיו רחוקים מהגאולה ויראו ת״ח בכל הכבוד הזה
וְעֵרֶב רַב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם, (שמות כ) וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. כָּךְ יִהְיוּ רְחוֹקִים מִן הַגְּאֻלָּה, וְיִרְאוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים וְהָעָם הַקָּדוֹשׁ בְּכָל הַכָּבוֹד הַזֶּה, וְהֵם רְחוֹקִים מֵהֶם.
וְאִם יֵרְדוּ לְהִתְחַבֵּר אִתָּם, מַה כָּתוּב בָּהֶם? (שם יט) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה. בְּאוֹתוֹ זְמַן יִתְקַיֵּם בְּיִשְׂרָאֵל, (דברים לב) ה׳ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. (שמואל א ב) וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ - הֵם עֵרֶב רַב. וּמִשּׁוּם זֶה אָמַר עֲלֵיהֶם הַנָּבִיא, (יחזקאל יג) וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ.
(זהר במדבר דף קכו.)
ה׳ בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר
צורים זה גבורות, גבעות שאר המחנות
רַבִּי אַבָּא אָמַר, כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים - מִי יָכוֹל לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי הוּא אָחוּז מֵרֹאשׁ שֶׁכָּל הַצּוּרִים יוֹצְאִים. וּמִי אֵלּוּ צֻרִים? גְּבוּרוֹת, שֶׁהֲרֵי כָּל דִּינֵי הָעוֹלָם יוֹצְאִים מֵאוֹתָן גְּבוּרוֹת, וְהֵם נֶאֱחָזִים בָּהֶן.
וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּאֵלּוּ שְׁאָר הַמַּחֲנוֹת (כתרים) שֶׁאֲחוּזִים בָּהֶם. הֶן עָם לְבָדָד וְגוֹ׳, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב) ה׳ בָּדָד יַנְחֶנּוּ.
(זהר במדבר דף רי:)
כד׳אך אללה פראדא סירה וליס מעה מעבוד אכ׳ר
כך האל לבדו הנהיג אותו, ואין עמו אל זר.
י״י בדד ינחנו – בטח ניהגם במדבר.
ואין עמו אל נכר – לא היה כח לאחדא מכל אלוהותב הגוים להראות כחו ולהלחם עמהם.
ורבותינו דרשוהו על העתיד, וכן תרגם אונקלוס.
ואני אומר: דברי תוכחה הם להעיד השמים והארץ, שתהא השירה לעד על שסופן לבגוד, ולא זכרוג הראשונות שעשה להם ולא הנולדות שהוא היה עתיד לעשותד להם, לפיכך צריך ליישב הדבר לכאן ולכאן. וכל העניין מוסב על: זכור ימות עולם בינו שנות דר ודר (דברים ל״ב:ז׳), כן עשה להם וכך עתיד לעשות, כל זה היה להם לזכור.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34: ״באחד״. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״לאחד״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917, דפוס רומא: ״אלהי״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, מוסקבה 1628, דפוס רומא. בדפוס שונצינו: ״יזכרו״.
ד. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסרה מלת: ״לעשות״.
י"י בדד ינחנו HASHEM ALONE GUIDED THEM – i.e. He guided them in the wilderness alone (unassisted) and yet in security,
ואין עמו אל נכר AND THERE WAS NO STRANGE GOD WITH HIM – for not one of the gods of the other peoples possessed the power to display its might and to war with them.
Our Rabbis, however, explained it as a promise referring to the future (cf. Sifre Devarim 315), and so, too, does Onkelos render it.
But I say that they (the statements of this chapter) are words of reproof which he said with the view of calling heaven and earth as witnesses against them, and also in order that this song (cf. Devarim 31:21) should be witness, because He knew (Devarim 31:29) that they would in future prove faithless and would bear in mind neither the past (lit., the first) deeds that He performed for them nor those that would come to pass (lit., that would be born), which at a future time He would do for them. For this reason it is necessary to make the text fit in with this and with that (the past and the future). Indeed, the whole section is to be connected with "Remember the days of old (i.e., the past), consider the years of generation after generation" (v. 7) (the future) (cf. Rashi on that verse): Thus has He done for them and thus will He in the future do for them – all this they ought to bear in mind.
פס׳: ה׳ בדד ינחנו – אמר להם הקב״ה כשהייתם יושבים יחידים ולא נהנין מהרשעים כך אתם עתידין להושיבכם יחידים בעולם ואין הרשעים נהנין מכם כלום.
ואין עמו אל נכר1שלא ישלטו עליכם שרי הכנענים כענין שנאמר (דניאל י׳:כ״א) ואין אחר מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם.
ד״א: ה׳ בדד ינחנו – כענין שנאמר (דברים ל״ג:כ״ח) וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב. ואין עמו אל נכר שלא יהו עמכם עובדי אל נכר 2כענין שנאמר (ישעיהו ב׳:י״א) והאלילים כליל יחלף. ואומר (שם) ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא:
1. שלא ישלטו עליכם שרי הכנענים כענין שנאמר. ואני יוצא ושר מלכות פרס עומד לנגדי וכו׳ ושר יון וכו׳ כצ״ל. והמחבר שסיים הפסוק ואין אחר כי אם מיכאל שרכם. לא כדברי הרמב״ן שכתב ה׳ בדד ינחנו כי אין לישראל שר ומושל מכל בני אלהים היינו המלאכים שינחנו או שיעזור לו בלתי ה׳ לבדו כי הוא חלקו ונחלתו. ועיין ג״כ באדרת אליהו להגר״א זלה״ה:
2. כענין שנאמר והאלילים כליל יחלוף. קאי על הכנענים עובדי כוכבים ומזלות ולא על הע״ז עצמה:
י״י בדד – הוא לבדו הוציא ממצרים והוליך אותם לארץ ישראל.
ה' בדד THE LORD ALONE [DID GUIDE THEM]: He alone took them out of Egypt and brought them to the land of Israel.⁠1
1. Rashbam disagrees with Rashi’s understanding of the syntax. Rashi (following Sifre 315) understands בדד as an adjective that refers to the Israelites, yielding the sense that God guided the Israelites through the wilderness “alone and safe” (בדד ובטח). With this last phrase Rashi is alluding to the verse (33:28) “Israel dwelt in safety and alone (בטח בדד),” where בדד clearly refers to the Israelites. Like Rashi, see also Luzzatto.
Rashbam says that בדד modifies the subject of the sentence, God. In other words, God Himself led the Israelites; no one else did.
The parallelism in the verse argues for Rashbam’s understanding. The cantillation signs support Rashi’s. Moderns generally follow Rashbam. See also Ibn Ezra who argues that both interpretations are possible.
בדד ינחנוהשם לבדו, כטעם: על פי י״י יחנו ועל פי י״י יסעוא (במדבר ט׳:כ״ג). ואין עם השם שותף.
ויתכן להיות בדד על ישראל, כמו כן: עם לבדד ישכון (במדבר כ״ג:ט׳).
ואין עמו – עם ישראל. והעד על זה הפירוש: יקניאוהו בזרים (דברים ל״ב:ט״ז).
א. בכ״י פריס 177: על פי י״י יסעו ויחנו.
THE LORD ALONE DID LEAD THEM. Adonai badad (the Lord alone) means only the Lord.⁠1 Its meaning is2 similar to At the commandment of the Lord3 they encamped, and at the commandment of the Lord4 they journeyed (Num. 9:23). God had no associate. It is possible that the word badad (alone) refers to Israel.⁠5 Compare, Lo, it is a people that shall dwell alone (Num. 23:9).
AND THERE WAS NO STRANGE GOD WITH HIM. With Israel.⁠6 They roused Him to jealousy with strange gods (v. 16) is proof that this interpretation is correct.⁠7
1. In other words, the word badad (alone) refers to God.
2. That the Lord alone did lead them.
3. Alone.
4. Alone.
5. In this case we should render our clause: the Lord did lead them (Israel) alone; that is, He never led any other people.
6. Him refers to Israel, not to God.
7. For verse 16 compares Israel's future sins with their past faithfulness.
כן י״י בטח בדד ינחנו – ינהגהו, כמו: לך נחה את העם (שמות ל״ב:ל״ד). שהיה עמוד ענן לאחריהם כשהיו באים מצרים אחריהם, ועמוד אש לפניהם, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם (שמות י״ד:כ״ב), ולא היו יריאים משום צד כלום. וכן הוא אומר: ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות י״ט:ד׳).
בדד – לשון בטח, כי מי שהוא מתפחד אינו יושב בדד, אלא הולך לחבורת אנשים. אבל מי שהוא בטח, אינו צריך חבורה ויושב בדד, וכן הוא אומר: בטח בדד עין יעקב (דברים ל״ג:כ״ח).
ואין עמו אל נכר – שיסייע עמו, כי אינו צריך סיוע,⁠א ואותו מסייע אין בו ממש.
ויש לפרש: י״י בדד – כלומר: י״י לבדו.
א. בכ״י מינכן 52: סיועא.
כן י"י בטח בדד ינחנו – So too HASHEM securely ALONE GUIDED HIM – Led him, like: “go lead the people” (Shemot 32:34). That there was a pillar of cloud behind them when the Egyptians came after them, and a pillar of fire before them, and the water was a wall to them on their right and their left (Shemot 14:22), and they did not fear anything on any side. And thus it says: “I bore you on wings of eagles” (Shemot 19:4).
בדד – ALONE – A term [meaning] “securely,” because one who is afraid does not dwell alone, but rather joins a group of people. But one who is secure does not need a group and dwells alone, and thus it says: “dwells in safety; the fountain of Jacob alone” (Devarim 33:28).
ואין עמו אל נכר – THERE WAS NO FOREIGN GOD WITH HIM – That would help Him, because He does not need help, and that helper has no substance.
And it is possible to explain: י"י בדד – HASHEM ALONE – Meaning to say: Hashem by Himself.
בדד ינחנו – בספרי דורשו לשון מנוחה עתיד אני להושיב אתכם בנחת רוח בעולם.
בדד ינחנו, "the Lord all by Himself did lead him;⁠" in the Sifri, the word ינחנו is perceived as derived from מנוחה "rest;⁠" God is understood by Moses as promising that in the future the Jewish people will experience rest and contentment in the world.
י״י בדד ינחנו – השם ישכן ישראלא בטח בדד (דברים ל״ג:כ״ח).
ואין עמו – כנוי לשם או לישראל. והענין: כי אין לישראל שר ומושל מכל בני אלהים שינחנו או יעזור בהנחותו בלתי השם לבדו, כי הוא חלקו ונחלתו כאשר הזכיר, וכבר כתבתי זה (רמב״ן ויקרא י״ח:כ״ה).
ובסיפרי (ספרי דברים ל״ב:י״ב): י״י בדד ינחנו – אמר להן הקב״ה: כדרך שישבתם יחידים בעולם הזה ולא נהניתם מן האומות כלום, כך אני עתיד להושיבכם יחידים לעתיד לבא ואין אחד מן האומות נהנה מכם כלום. ואין עמו אל נכר – שלא תהא רשות לאחד משרי אומות העולם לבוא ולשלוט בכם, כענין שנאמר: ואני יוצא והנה שר יון בא (דניאל י׳:כ׳), ושר מלכות פרס עומד לנגדי (דניאל י׳:י״ג), אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת וגו׳ (דניאל י׳:כ״א).
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בדפוס ליסבון: ״את ישראל״.
THE ETERNAL ALONE DID LEAD HIM — G-d dwells in Israel securely alone;⁠1 AND THERE WAS NOT WITH HIM — the pronoun referring either to G-d or Israel — ANY STRANGE GOD. The purport is that Israel has no prince or ruler of all the bnei ha'elohim2 that guides the nation or assists in its guidance except for G-d alone, for it [Israel] is His portion and His inheritance, as he mentioned.⁠3 I have already written on this subject.⁠4 And in the Sifre we find:⁠5 "The Eternal alone did lead him. The Holy One, blessed be He, said to Israel: Just as you dwelled alone in this world and derived no benefit from the nations, so will I place you alone in the World to Come and none of the nations will benefit from you at all. And there was not with him any strange god — none of the princes of the nations of the world will have the right to come and dominate you. This is similar to what is said, and when I go forth, lo, the prince of Greece shall come;6 but the prince of the kingdom of Persia withstood me;7 nevertheless I will declare unto thee that which is inscribed in the writing of truth etc.⁠"8
1. See further, 33:28.
2. Genesis 6:2 (Vol. I, pp. 100, 102-103).
3. (9).
4. Leviticus 18:25 (Vol. III, pp. 268-269).
5. Sifre, Ha'azinu 315.
6. Daniel 10:20.
7. Ibid., (13).
8. Ibid., (21).
ה׳ בדד ינחנו – ינחנו לשון מנוחה.
ואין עמו אל נכר – לסייעו. אף כי אותו סיוע אין בו ממשות.
ינחנו – ב׳ במס׳. בדר ינחנו. מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו. לומר מי שנותן צדקה הקב״ה בדד ינחנו.
בדד – הוא ית׳ לבדו, כלומר הוא בעצמו ובכבודו כמו שבקש משה ממנו ית׳.
ואין עמו אל נכר – כי לא ישים השם עמו אל אחר, אם כוכבא או זולתו להנהיגם במצותו, וזה כי אין מזל לישראל והכל תלוי בנו.
א. כך תיקן לאסט. בכ״י המבורג בטעות: ״כותב״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ה׳ בדד ינחנו וגו׳ כי הנה שם בכל אשר הלכו במדבר באהבתו ובחמלתו הוא נהלם כמו שאמר וה׳ הולך לפניהם יומם וגו׳ (שמות י״ג:כ״א) וכל מסעיהם היו על פיו כמ״ש על פי ה׳ ינחנו ועל פי ה׳ יסעו (במדבר ט׳:כ״ג) ואין עמו אל נכר שלא נשתתפה להם במסעיהם שום כוונה נכרית כדרך שאר האומות אשר אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו לעונן ולנחש על פי ממשלות הככבים ושאר הענינים כמו שכתבנו בפרשת דגלים שער ע״ב.
י״י בדד י״י לבטח נהגם במדבר – פי׳ שמלת בדד שב אל העם לא אל השם ושמלת ינחנו עתיד תחת עבר ושפירוש ינחנו מעניין הנהגה אבל מה שפי׳ מלת בדד בטח נ״ל מפני שאין נפקותא במה שהנהיגם בדד ואין אומה אחרת עמם רק מצד שהנהיגם בטח בלתי שום פחד ואימה כאילו היו הולכים בתוך העיר והוציא זה מכח מלת בדד שפירושו שלא היו צריכים שום אומה ללכת בחברתם מרוב בטחונם:
ואין עמו אל נכר לא היה כח לאחד מכל אלהי הגוים להראות כחו עמם ולהלחם עמהם. זהו פי׳ הבטח כאילו אמר שמה שנהג במדבר בטח ולא פחד פן יקום שום א׳ מכל אלהי הכותים להראות כחו עמו להלחם עמהם הוא מפני שלא היה כח לשום אחד מכל אלהי הכותים להראות כחו עמו:
ורבותינו דרשוהו על העתיד וכן תרגם אנקלוס ואני אומר דברי תוכחה הן להעיד השמי׳ והארץ שתהא השירה להם לעד שסופן לבגוד ולא יזכרו לא הראשונות שעשה להם ולא הנולדו׳ שעתיד לעשות להם כו׳. האי ואני אומר דברי תוכחה הן נ״ל שאינו חולק על דבריהם כי מי הגיד לו שגם רז״ל והמתרגם אינם מפרשים אותו דברי תוכחה מוסב על זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור ויהיה פי׳ י״י בדד ינחנו על העתיד כמו שפי׳ הוא שאמר הקב״ה לישראל כדרך שישבתם יחידים בע״ה ולא נהנית׳ כלום מן האומות כך עתיד אני להושיבכם יחידים לעתיד לבא ואין עמו אל נכר שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לשלוט בכם כמו שדרשו בספרי ויהיו דברי תוכחה שאמר להם שסופו לבגוד ולא יזכרו לא הראשונות שעשה להם ולא אותן שעתיד לעשות להם לעתיד לבא כמו שכתב רש״י עצמו ולא הנולדים שעתיד לעשות להם א״ת מפני שהעתיד שדרשו רז״ל בפסוק הזה אינו דומה לאותן העתידות שכתב רש״י במאמר ולא הנולדות שעתיד לעשות להם מפני שאותן העתידות אע״פ שאינן נמצאו בזמן משה רבינו בעת שהיה מוכיחן מ״מ בעת הבגידה כבר נעשו כלם בפועל ואלו העתיד הזה שדרשו רז״ל בפסו׳ הזה אפי׳ בזמן הבגידה לא נעשו אלא עתידין להעשות ולא תפול תוכחה ממה שעתיד להיות הרי כבר כתוב רש״י בפסו׳ בינו שנות דור ודור שיש בידו להטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והע״ה שאין שום אח׳ מאלה מהדברי׳ שנעשו להם אפי׳ בעת הבגיד׳ ואפי׳ הכי הוא מוכיחם מהם אלא הוא ואני אומר דברי תוכחה כו׳ לפרושו מלתייהו דרז״ל שדרשו קרא די״י בדד ינחנו על העתיד הוא דבעי ואמר ואני אומר מה שדרשו בפסוק הזה שהוא מדבר על העתיד אין כוונתם שהם דברי נבואה לעתיד אלא שהם דברי תוכחה והוא מוסב על זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאמר להם שסופן לבגוד ולא יזכרו לא הטובות הראשונות שעשה להם ולא הטובו׳ שעתיד לעשו׳ להם לעתיד לבא הרמוזים בפסוק יי בדד ינחנו וגו׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יב) ולפי שכל זה עושה הנשר לאפרוחים בעצמן כדי להוליכם לבטח לפי שאין עוף אחר יגביה עוף עליו. אמר ה׳ בדד ינחנו והוא חוזר אל הדמויים אשר זכר מהנשר שהשם יתברך בדד ינחנו לישראל בכל אותם הדמויים שזכר. וכוון גם כן באמרי ה׳ בדד ינחנו שהנהיג אותם במדבר כמו שאמר (פרשת בהעלותך) על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו.
ולא היה זה על ידי אמצעי וזהו ואין עמו אל נכר. או אומרו על ישראל שגם כן היה ישראל מיוחד לעבודתו כמו שהיה הוא יתברך מיוחד להשגחתו וזהו ואין עמו אל נכר. הנה התבאר מזה ענין מתן תור׳ ושבתוך דבריו לא בא זכרון יציאת מצרים ושאר הנסים ושכל דמויי הנשר יש בנמשל והותרו בזה הספקות ו׳ וז׳ וח׳:
ואמר ה׳ בדד ינחנו. לרמוז כי הטעם שהשיגו ישראל זאת המעלה לפי שהיו בטח בדד עין יעקב. כאלו היו כולם בלב אחד כאיש אחד. כדכתיב ויחן שם ישראל נגד ההר ולא אמר ויחנו. באופן שהיו בדד ולא היה טינא בלבם מאלהי הנכר אשר בידם במצרים. לפי שכבר עזבו גלולי מצרים ונדבקו בשם ה׳. וזהו ואין עמו אל נכר. לפי שכבר שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך. ואז נתקיים מה שאמר ולקחתי אתכם לי לעם וגו׳. וכתיב בתריה ונתתי אותה לכם מורשה אני ה׳.
ה׳ בדד ינחנו – כאמרו ״כי אעשה כלה בכל הגוים... ואתך לא אעשה כלה״ (ירמיהו מ״ו:כ״ח).
ואין עמו אל נכר – כאמרו ״כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה, לקרא כלם בשם ה׳⁠ ⁠⁠״ (צפניה ג׳:ט׳), וכאמרו ״אלהי כל הארץ יקרא״ (ישעיהו נ״ד:ה׳).
ה' בדד ינחנו, as per Jeremiah 46,28 כי אעשה כלה בכל הגויים...ואותך לא אעשה כלה, “though I will wipe out all the other nations …you I will not wipe out.”
אין עמו אל נכר, as per Tzefaniah 3,9 and Isaiah 54,5, both of whom emphasize this exclusive nature of God.
ואמר ה׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, מה שהיה רוצה ה׳ לעשות אז, יעשה לעתיד כשיהיה ׳בדד ואין עמו אל נכר׳, דכל עוד שיהיה ׳אל נכר׳ בקרב ישראל, ראה ה׳ יתברך שירעו ויתעיבו, ולכן צריך להמתין עד שתתמלא סאתם של אומות העולם, שלא יהיה ׳אל נכר׳, ואז ה׳ ישלים חפצו והוא ׳בדד ינחנו׳1.
וכן תרגם אונקלוס בפסוק הזה ׳ה׳ בלחודוהי הוא עתיד׳ וגו׳.
1. ראה שיעורים בבראשית (ג ב׳, תועלת סיפור חטא עץ הדעת).
ואני אומר כי דברי תוכחה. רש״י פירש את הכתוב ״ה׳ בדד ינחנו״ במה שעבר, שהושיבם בטח. ורז״ל (ספרי כאן) פירשו אותו על העתיד. וקאמר, מפני כי זאת השירה דברי תוכחה וכו׳, שלא יזכרו את הראשונות וגם הנולדות לא יזכרו, ולפיכך צריך ליישב המקרא לכאן ולכאן. פירוש, לשעבר ומה שעתיד להיות לא יזכרו גם כן. ודבר זה לא יתכן רק בראשונות ואחרונות שראו קודם שיחטאו, אבל מה שעתיד לעשות להם בעולם הבא – שלא ראו – לא, [דלא] יתכן לפרש הכתוב רק בדברים שיהיו בשעה שיחטאו. ואף על גב שרש״י פירש למעלה (פסוק ז) ״בינו שנות דור״ ׳להבא, שיש בידו להטיב לכם וכו׳⁠ ⁠׳, ואם כן גם כן רש״י מפרש להבא, היינו שיאמר להם בינו הטובות שעתיד לעשות להם, אבל שיהיה מוכיח אותם בדבר שלא ראו, ולומר ״הלה׳ תגמלו זאת וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק י) על העתיד, זה אינו. ועוד, דלא דמי, דודאי מזכיר שפיר בתוכחה הטובות שעתיד לעשות להם, ואפילו הכי חוטאים. והיינו דוקא הטוב שעושה להם בעולם, שהטובות בעולם אין דרך להיות, כי יש דברים רעים בעולם, והוא עושה להם טובות. אבל טובות עולם הבא, שהוא כולו טוב, ואין בו רע, דבר כזה אינו מזכיר. רק במקום שיש רע, והוא עושה להם טוב, וזהו בעולם הזה. לכך אין להזכיר מה שיעשה להם בעולם הבא:
ה׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר – במס׳ ברכות (ו) דרשו פסוק את ה׳ האמרת היום (דברים כ״ז:י״ז). אתם עשיתם אותי חטיבה אחת בעולם שנאמר (שם כ״ז:י״ח) שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד. וה׳ האמירך וגו׳ (שם ו׳:ד׳) לעשות אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר (דברי הימים א י״ז:כ״א) ומי כעמך ישראל גוי אחד. ז״ש ה׳ בדד ינחנו ר״ל עשה את ישראל חטיבה אחת בעולם כי נהגם בדד כמ״ש (במדבר כ״ג:ט׳) הן עם לבדד ישכון. ובדד קאי על ישראל שהבדילם מן העמים להיותם עם אחד מיוחד אליו ית׳, בדד המה לבדם ולא האומות. אך בתנאי זה כשאין עמו עם ישראל אל נכר ר״ל שיעשו אותו ית׳ חטיבה אחת בעולם, אז גם את זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז׳:י״ד).
ה׳ בדד ובטח כו׳. והכי קאמר הפסוק, וה׳ נהג את ישראל בדד ובטח. אבל אין לומר דה׳ היה בדד, דזה פשיטא, אלא מלת בדד שב אל העם, כלומר שלא היו צריכין לשום אומה ללכת עמהם מרוב בטחונם. ויהיה מלת ינחנו עתיד תחת עבר:
לא היה כח באחד כו׳. ר״ל זהו פי׳ בטח, כלומר שלא פחדו שמא יקום שום אחד מכל אלהי הגוים להראות כחו להלחם עמהם, משום דלא היה כו׳:
ורבותינו דרשוהו על העתיד כו׳. ר״ל קרא דה׳ בדד:
ואני אומר דברי תוכחה הם כו׳. רצונו בזה דאיך שייך לפרשו על העתיד, כיון שעכשיו מדבר דברי תוכחות עמהם, א״כ איך יתכן שיתנבא בכאן באמצע התוכחה על העתיד. ל״פ ואני אומר כו׳, כלומר אף שהוא דבור על העתיד, מ״מ גם הם דברי תוכחה על העניינים וכו׳:
לפיכך צריך לישב הדבר לכאן כו׳. ר״ל לכך הקרא של ה׳ בדד ינחנו הוא משמע להבא ולעבר:
He conducted them alone, in security, etc. This is the meaning of the verse: And Hashem conducted Yisroel alone and in security. But it does not mean that Hashem was alone, for that is obvious. Rather the word "alone" refers back to the people, that is to say, they did not need any other nation to go along with them due to their trust [in Hashem]. Even though the word meaning "conducted them" is [written] in the future tense, it is used as past tense.
There was no capability among any of the, etc. This is the explanation of the word "security.⁠" In other words, they did not fear that one of the gods of the other nations would demonstrate his power to fight against them, because "there was no capability, etc.
The Rabbis expound this as referring to the future, etc. I.e. the verse that "Hashem [conducted them] alone, etc.⁠"
Now I say that these are words of reproach, etc. By this Rashi means, how can you explain the verse as referring to the future? Moshe is now speaking words of reproach with them! If so, how can it be that here in the middle of the reproach he prophesies about the future? Therefore I say, etc., in other words, even though he is speaking of the future, nevertheless they are also words of reproach on these matters, etc.
Therefore, the matter must be reconciled both here and there, etc. Rashi means that this is why the verse of "Hashem, conducted them alone" is both in the future tense and in the past tense.
ה׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר – כוונת הכתוב להוכיח רשעת ישראל אשר מקטנותו לומד שאין אלוה מבלעדי ה׳ ולא נהגו להשכין בקרבם אלילים וצורות ולא הלכו אחרי ההבל. כי מדמיון הצורות השוכנות בביתם יתפעלו עד שישובו לעבוד ע״ו כאשר קרה לדור אנוש. ואם כן לא היה להם לדרוש אל האובות ואל הידעונים אשר לא ידעו ולא שמו אל לבם ועם כל זה זנו אחריהם באין מבין. על כן אמר כי ה׳ בדד ינחנו שנחם אלהים בלי חברת הצורות והן עם לבדד ישכון ולא היה עמם אל נכר פסל ותמונת כל סמל שיוכלו להתפעל ולזנות אחריהם ומ״מ ויטוש אלוה עשהו ויקניאוהו בזרים:
ה׳ בדד ינחנו – יתבאר על דרך אומרם ז״ל (תנחומא צו ז) בפסוק (הושע ד׳ יז) חבור עצבים אפרים הנח לו, כשישראל יש ביניהם אחדות אפילו עובדי עבודה זרה הנח לו, פירוש על דרך (אסתר ב׳ יא) והנחה למדינות עשה, והוא אומרו ה׳ בדד פירוש כשהעם בדד לשון בד ה׳ ינחנו.
ואומרו ואין עמו אל נכר – פירוש הגם שהם עובדי עבודה זרה אין ה׳ מחשיב לו עון זה, ומאמר אין עמו תתפרש על דרך שדרשו ז״ל (סוכה מא.) בפסוק (ירמיהו ל׳ יז) דורש אין לה, מכלל שיש לה, כמו כן במה לפנינו אמר אין עמו מכלל שיש עמו אלא שאין ה׳ מיסרו על זה.
עוד ירצה על זה הדרך אימתי ה׳ בדד ינחנו כשנגמר חלק הרע מישראל, והוא אומרו ואין עמו אל נכר שהוא חלק הרע הדבוק באדם מחטא האדם והמשכיל יבין.
ה' בדד ינחנו, "The Lord alone guided it, etc.⁠" This may be understood on the basis of Bereshit Rabbah 38,6 commenting on Hoseah 4,17: חבור עצבים אפרים הנח לו, "Ephrayim is addicted to images; let him be.⁠" According to the view of the Midrash as long as the Israelites will live peacefully with one another and they maintain unity, even the sin of idolatry may be allowed to fester, i.e. הנח לו. The meaning of the word is similar to the way it is used in Esther 2,18 "the king made a הנחה,⁠" an amnesty of outstanding taxes to certain of his provinces. The reason Moses chose the expression בדד, is to relate it to the word בד, alone, no longer part of a foreign culture, God will lead it.
ואין עמו אל נכר. "No other deity is with Him.⁠" This means that though they are idol worshipers, God does not account this sin for them. The words אין עמו must be understood similarly to the way our sages in Rosh Hashanah 30 interpreted Jeremiah 30,1 דרש אין לו, "whom no one seeks out.⁠" The Talmud translates instead: "it is not investigated" i.e. brought to one's attention (at that time). This proves that it merits investigation nonetheless. [The subject matter is the use of the Lulav even after the destruction of the Temple on all seven days, as a reminder of former times. Ed.] Here too, the sin of idolatry certainly deserves investigation and judgment but not at this time. [I confess that I find this interpretation of אין עמו אל נכר very hard to understand. Why is there a need to depart from the plain meaning? Ed.]
We may also understand the verse as follows: "When does God alone guide the fortunes of the Jewish people? When they have rid themselves of all alien deities.⁠"
ה׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר – בדד ינחנו. ביום בעמוד ענן כמ״ש לנחותם הדרך. ולילה בעמוד אש להגן עליהם מן המזיקים וז״ש ואין עמו אל נכר. ד״א בדד ינחנו. בא״י כמ״ש כל הדר בא״י יש לו אלוה. ואין עמו אל נכר. בח״ל כמ״ש אשר ינהגך ה׳ שמה אפו׳ בח״ל ינהגך ה׳.
ד״א בדד ינחנו – בעוה״ב וכמ״ש וישכן בטח בדד עין יעקב וכמ״ש ונשגב ה׳ לבדו. וכן והאלילים כליל יחלף.
ואין עמו אל נכר – בעוה״ז כמ״ש אשר חלק ה׳ לכל העמים ואתכם לקח ה׳ להיות לו לעם נחלה. ד״א ה׳ בדד ינחנו. בתורה לשמו של הקב״ה והוא המלמד לאד׳ דעת. ואין עמו אל נכר. במצות. ד״א בדד. בק״ש כמ״ש ה׳ אלהינו ואין עמו אל נכר. בתפלה כי מתפללין אנחנו לאבונא די בשמיא בלחוד כי כל הכחות וההנהגות הן מהקב״ה לבד. ולכך כתיב כאן שם אל שהוא שם ההנהגה וכתו׳ ואין עמו אל נכר שאעפ״י שהכחות מנהיגים. הכל ממנו ית׳ והוא הנותן להם כח לעשות חיל והוא שם משותף ולכן אמרו כי בקרבנות לא כתיב אל ולא אלהים שלא ליתן פתחון פה וזהו ואין עמו אל נכר. והויה הוא שם המיוחד לכך נאמר בדד ינחנו.
ע״ד הרמז
ואין עמו אל נכר – זה ציצית אף שאין בהם שם אעפ״כ הוא תשמישי מצוה והוא דרגא רביעית שנקרא אל ולכן אמר על ג׳ דלעיל לשון חיוב וכאן אמר לשון שלילה.
אל נכר – הוא אשא נוכראה.
ינחנו – הוא עדן וטל מן בינה.
ויאכל תנובת שדי – חשב כאן עשרה דברי׳ נגד ע״ס ג״ר בפסוק זה וז׳ דברים בפסוק שאח״ז וידוע שע״ס הן ה׳ כנגד ה׳ בב׳ אופנים ה׳. עולם המושכל. וה׳. עולם המורגש שהם בסוד נקודות של השם חש״ק ונח נראה וסוד של תפילין וציצית ומזוזה ובשר הפסוקים יש ה׳ דברים מצומח וה׳ מן חי. ויאכל תנובת שדי. וינקהו דבש. ושמן מחלמיש צור. חלב כליות. ודם ענב. וה׳ מן חי חמאת בקר וגו׳ וכמו שידוע בסוד קטורת נטף כו׳ סמים ולבונה זכה בסוד ירכבהו והם נגד חמשה אכילות וה׳ שתיות ויאכל תנובת שדי חלב כרים ואילים ועתודים וחלב כליות חטה הם אכילות וה׳ שתיות חמאת בקר וחלב צאן כו׳.
ד״א ירכבהו יש בהם עשר דברים כדלעיל. ואילים בני בשן ועתודים. שניהם בדעת. חלב כרים. בת״ת סמוך לו. חלב כליות חטה. בחכמה. כמ״ש מי שת בטוחות חכמה. ודם ענב. הוא בינה יין המשומר בענביו שעתיד להתגלות בעה״ב. כתיב ארץ ואח״כ תנובות שדי שהוא עץ עושה פרי ואח״כ דבש ושמן ולכך אמר וינקהו שהוא סוד נערים עולל ויונק ושם סלע וצור ואח״כ חמאה וחלב ובסוף אמר עם חלב כליות כמ״ש לכו לחמי בלחמי ושתו ביין מסכתי. ענב וחמר. הוא סוד התפילין ש״י נהורין שהן ד׳ בתים ואמר כאן עשר דברים נגד עשר ארצו׳ ועם בית המקדש הוא י״א וכן כאן ירכבהו על במתי ארץ הוא כלל כולם והוא ירושלי׳ שהיא גבוה מכולם ואח״כ חשב העשר וחשב ז׳ בפסוק אחד וד׳ בפסוק השני וכן בקטורת ד׳ סמנים וז׳ בשמים.
בדד – בטח בדד1 ושאנן. והמתרגמו כמו: לבדו, שלא כמשפט תרגמו, שכל ׳בדד׳ במשמעות לבד הוא יגון ועצבון, בדד ישבתי (ירמיהו ט״ו:י״ז), ישבה בדד (איכה א׳:א׳), בודד על גג (תהלים ק״ב:ח׳), ודומיהן. וזהו לטובה (רוהיג, שטילל).
1. השוו ללשון הפסוק בדברים ל״ג:כ״ח.
ה׳ בדד ינחנו – זהו הנמשל, כמו שהנשר יעיר וכו׳, כן הקב״ה מנהיג את עמו, והוא לבדו הוציאם ממצרים ונהגם במדבר לבטח:
ואין עמו אל נכר – כנוי מלת עמו כנגד ה׳ או כנגד ישראל, והענין כי אין לישראל שר ומושל מכל בני האלהים שינחנו או יעזור בהנהגתו בלתי השם לבדו, כי הוא חלקו ונחלתו כאשר הזכיר:
ואין עמו אל נכר – לא עמד בפניו שום אל נכר, כמו מי הוא יריב עמדי {איוב י״ג:י״ט}, ארבעה מלכים את החמשה {בראשית י״ד:ט׳}, וכן פירש רש״י.
בדד ינחנו – בדד נמצא תמיד על הישיבה (בדד ישב {ויקרא י״ג:מ״ו}, בדד ישבתי {ירמיה ט״ו:י״ז}), לפי׳{כך} נ״ל כדעת אנקלוס והתרגומים הירושלמיים בדד חוזר לישראל וינחנו ענינו הושיב כמו במ״א י׳:כ״ו ומ״ב י״ח:י״א.
ה׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר – כך גם רוצה ה׳ להנהיג את עמו ״בדד״, כשהוא בנפרד מכל האחרים, כדי להעלות אותו אל מרומי ייעודו. ה׳ לא יסבול את הקשר עם הכוחות שעמים אחרים עושים לאלילים. ״בדד״ איננו שם נרדף ל״לבדו״, והמשמעות כאן איננה שה׳ לבדו מנהיג את העם, אלא שהעם הוא מבודד מכל העמים האחרים ומהכוחות השומרים עליהם. השווה: ״בדד ישב״ (ויקרא יג, מו), ״וישכן ישראל בטח בדד״ (להלן לג, כח), וכל הפסוקים הדומים. כינוי הגוף בסוף תיבת ״עִמוֹ״ יכול להתייחס גם אל ה׳ וגם אל העם.
[יב] גם לא רצה למסור הנהגתם לטוב כח מלאך ומערכה, רק ה׳ בדד הוא לבדו ינחנו ואין עמו אל נכר להתעסק בהנהגתם, כמו בשאר העמים שנוהג אותם ע״י כחות אחרים:
ה׳ בדד ינחנו – יאמר כי כאשר מעת צאתם ממצרים ועד הנה התבודד ה׳ לשמרם ולנחותם לבדו, ככה גם בעתיד ינחם לבדו, אבל בתנאי ואין עמו אל נכר. עמו מוסב על ינחנו, ר״ל ישראל אשר ינחם ה׳ לא יהיה בהם ע״ז, ורמז לזה שאחר חטא העגל אמר ה׳ למשה (שמות לג לד) לך נחה את העם וגו׳ הנה מלאכי ילך לפניך (שם) ויאמר משה אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, וע״י תפלתו ותשובתם שעשו חזר ה׳ לנחותם לבדו. והזהיר להם שלא יוסיפו לחטוא:
אלא: ה׳ בדד ינחנו: הוליכם במדבר למען העמידם על ׳צורת עם ישראל׳, היינו בשני דברים, א׳, להיות בדד שלא להיות מעורב עם אומות העולם יותר מן ההכרח, וזהו ״עין יעקב״ כמבואר בפרשת וזאת ברכה (להלן לג,כח) ״וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב״1, ובלעם אמר (במדבר כג,ט) ״הן עם לבדד ישכון״, עיין שם בביאור הכתובים. ב׳, ״ואין עמו אל נכר״, שלא להיות תחת תקוה של כח אחר זולת ה׳ לבדו. והליכות המדבר הכריחם לכך, באשר אין שם טבע פרנסה, וכולי עלמא ידעי מאן עביד ניסא קוב״ה, ולא ע״י כח אחר, ובזה העמידם על צורה המיוחדת להם לבטוח בה׳ לבדו. והיינו ״הוא עשך״2. ועיין מה שכתבתי ריש פרשת בשלח (שמות יג,יז).
{וב׳ ענינים אלו ״בדד, ואין עמו אל נכר״, הם נגד שני דברים שקלקלו בבית ראשון ובבית שני. בבית ראשון קלקלו להיות עמו ב״אל נכר״, ובבית שני קלקלו במה שעסקו במסחר כל כך עם אומות העולם ולא היו בדד, וכמו שכתבתי במקרא הסמוך}.
1. ״עין יעקב״ = מדתו ומבוקשו של יעקב.
2. וכפי שכתב רבינו בתחילת פסוק ז׳ – מפרש והולך ד׳ דברים שאמר הקב״ה, שהוא ״אביך, קנך, עשך ויכוננך״.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןהדר זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהכל
 
(יג) {שלישי} יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל⁠־[בָּ֣מֳתֵי] (במותי)א אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑יוַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃
He made him ride on the high places of the earth. He ate the produce of the field. He caused him to suck honey out of the rock, oil out of the flinty rock,
א. עַל⁠־[בָּ֣מֳתֵי] (במותי) =ל <יתיר ו׳>
• א=<עַל⁠־בָּ֣מֳותֵי> מ״ק-א=<ג׳ מל׳>
• לגבי הקמץ הרחב בבי״ת ראו ויינברג 3.1.1, ושם בהערה 15 (ויש לשים לב למקום הטעם).
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שטז]
ירכיבהו על במתי ארץ – זו ארץ ישראל שגבוהה מכל הארצות כענין שנאמר (במדבר י״ג:ל׳) עלה נעלה וירשנו אותה ואומר (שם י״ג:כ״א) ויעלו ויתורו את הארץ, ויעלו בנגב ויבא עד חברון ואומר (בראשית מ״ה:כ״ה) ויעלו ממצרים.
ויאכל תנובת שדי – אלו פירות ארץ ישראל שהם קלים לאכול מפירות כל הארצות.
ויניקהו דבש מסלע – כגון סכני וחברותיה מעשה שאמר רבי יהודה לבנו צא והבא לי קציעות מן החבית אמר לו אבה של דבש היא אמר לו השקע ידך לתוכה ואתה מעלה קציעות מתוכה.
ושמן מחלמיש צור – אלו זיתים של גוש חלב, מעשה שאמר רבי יוסי לבנו בצפרי עלה והבא לנו זיתים מן העליה הלך ומצא את העליה שצפה בשמן.
סליק פיסקא
[Piska 316]
"He made him ride on the high places of the earth": This is Eretz Yisrael, which is higher than all the lands, as it is written (Bemidbar 13:30) "Let us go up and inherit it,⁠" (Ibid. 21) "and they went up and spied out the land,⁠" (Ibid. 22) "and they went up in the south.⁠"
"and he ate the shoots of the field": These are the fruits of Eretz Yisrael, which are easier to eat than the fruits of all of the lands.
"and He gave him to suck (fig-) honey from the rock": such as (is found in Sichni and its neighbors. Once R. Yehudah said to his son in Sichni: "Go and bring me figs from the barrel.⁠" The son: "Father, but it is (a barrel) of honey!⁠" The father: "My son, stick your hand into it and you will bring up figs from it.⁠"
"And oil from the flint of the rock": These are the olives of Gush Chalav. Once R. Yossi said to his son in Sepphoris: Go up and bring us olives from the attic.⁠" He went and found the attic flooded with oil.
[End of Piska]
ירכיבהו על במ׳ ארץ זו ארץ ישראל שהיא גבוהה מכל הארצות שנ׳ (במדבר י״ג:ל׳) עלה נעלה וירש׳ אותה:
עלו זה בנגב (שם י״ג:י״ז):
ויעלו בנגב (שם י״ג:כ״ב) ויעלו ממצ׳ (בראשית מ״ה:כ״ה):
ויאכל תנו׳ שדי אלו פירות ארץ ישראל שהן קלים לאכול מכל הארצות:
ויניקהו דבש מסלע זו סכנית וחברותיה:
ושמן מחל׳ צור אלו זיתי גוש חלב:
מעשה שאמ׳ ר׳ יהודה לבנו [בסכנית] צא והביא לנו קציעות מתוך החבית והלך ומצא החבית צפה עליהן דבש אמ׳ לו אבא של דבש היא אמ׳ לו השקע ירך לתוכה ואת מעלה קציעות מתוכה:
מעשה שאמ׳ ר׳ יוסי לבנו בציפורין עלה והביא לנו גרוגרות מתוך העלייה הלך ומצא את העלייה צפה עליהן דבש:
חמאת בקר וחלב צאן אלו ימי שלמה עשרה בקר בריאים (מלכים א ה׳:ג׳):
עם חלב כר׳ אלו ימי עשרת השבטים שנ׳ (עמוס ו׳:ד׳) אוכלים כרים מצאן:
עם חלב כל׳ חטה אלו ימי שלמה שנ׳ (מלכים א ה׳:ב׳) ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סלת ועשרים כור קמח:
ודם ענב תש׳ חמ׳ אלו ימי עשרת השבטים שנ׳ (עמוס ו׳:ו׳) השותים במזרקי יין:
ד״א ירכיבהו על במ׳ ארץ זה בית המקדש שהוא גבוה מכל העולם כולו שנ׳ (דברים י״ז:ח׳) וקמת ועלית אל המ׳ קומו ונעלה ציון (ירמיהו ל״א:ה׳) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ (ישעיהו ב׳:ג׳):
ויאכל תנו׳ שדי אלו בכורים:
ויניקהו דבש מס׳ ושמן מחל׳ אלו נסכי שמן:
חמאת בקר וחל׳ צאן אלו חטאות ואשמות וקדשים קלים:
עם חלב כל׳ חטה אלו הסלתות:
ודם ענב תש׳ חמר אלו נסכי יין:
ד״א ירכיבהו על במ׳ ארץ זו תורה:
ויאכל תנו׳ שדי זה מקרא:
ויניקהו דב׳ מס׳ זו משנה:
ושמן מחל׳ צור זה תלמוד:
חמאת בקר וח׳ צאן אלו הדינין והעבודות והטמאות והטהרות והעריות:
עם חלב כל׳ חטה אלו ההלכות שהן גופה של תורה:
ודם ענב תש׳ חמ׳ אלו האגדות שהן משכרות את האדם כיין:
ד״א ירכיבהו על במ׳ ארץ אלו האומות:
ויאכל תנו׳ שדי אלו ארבע מלכיות:
ויניקהו דבש מס׳ ושמן מח׳ צור אלו הבלשיים שבללו עם המלכות ובאו והחזיקו בארץ ישראל והוציאו אותן מבתיהם והן קשים להוציא מהן פרוטה כצור הזה ובאחרונה ישראל יורשין את נכסיהן ומנחילין לבניהן והן עריבין עליהם כשמן וכדבש:
חמ׳ בק׳ וח׳ צאן אלו איפטיקין והגמונין שלהן:
עם חל׳ (כל׳) [כר׳] אלו בלירכין שלהן:
ואילים אלו קינטרונין שלהן:
בני בשן אלו בני פיקורין המוציאין מבין שניים:
ועתודים אלו סנוקליטין שלהם:
עם חלב כל׳ חטה אלו מטרניות שלהן ובאחרונה ישראל יורשין את נכסיהן ומנחילין לבניהם כיין וכדבש:
ד״א עם חלב כל׳ חטה עתידה שתהא כל חטה וחטה כשתי כליותיו של שור הגדול שהן משקל ארבע ליטרה בציפורין ואל תתמה שהרי מעשה ששקלו ראשה שללפת שלשים ליטרה בציפורין:
מעשה בשועל אחד שקינן בראשה שללפת ושקלוה ששים ליטרין בליטרה של ציפורין:
אמ׳ ר׳ יוסי בן חנינה מעשה בשיחין באחד שהניח לו אביו קלח של חרדל והיה בו שלשה בדין ונפשח אחד מהן ונמצא בה תשעה קבין חרדל ועציו סיכך בהן סוכת יוצרין:
אמ׳ ר׳ שמעון בן חלפתא קלח של כרוב היה בבית אבא והיינו עולין ויורדין בה כסולם וכעולה לראש התאנה:
ודם ענב תשת׳ חמ׳ שלא תהו יגיעין לא לבצור ולא לדרוך אלא מביא עניבה אחת בקרון או בספינה ומניחה בזוית ביתו ותהא שותה ממנה והולך כשותה מתוך הפיטס הגדול ועצה מסיקו תחת תבשילו.
ד״א ודם ענב תש׳ חמר – אין לך כל עניבה ועניבה שפחותה משלשים גרבי יין שנ׳ חמר אל תקרא חמר אלא חומר:
אַשְׁרִינוּן עַל תּוּקְפֵי אַרְעָא אוֹכֵילִנּוּן בִּזַּת שָׂנְאֵיהוֹן יְהַב לְהוֹן בִּזַּת שַׁלִּיטֵי קִרְוִין וְנִכְסֵי יָתְבֵי כַּרְכִין תַּקִּיפִין.
He made them to dwell in the strong places of the earth, to eat the spoil of their enemies: He gave them the spoil of the rulers of cities, and the wealth of them who dwelt in strong defences.
ארכב יתהון על במסיהא דארעא ואייכל יתהון עללת תפנוקי מלכין ואיינק יתהון דבשהב מן כיפה ומשח (משח) יתהון {משח} מן כיף שמיר טינרה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במסיה״) גם נוסח חילופי: ״תקפה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דבשה״) גם נוסח חילופי: ״דוב׳⁠ ⁠⁠״.
אשרינון על כרכי ארע דישראל ואייכל יתהון תפנוקי עללת חקלהא ואוניק יתהון דובשא מפירהא דמתרביין על כיפין ומשח מזיתהא דמלבלבין מטינרין תקיפין.
He made them to dwell in the strong places of the land of Israel, and gave them to eat of the goodly produce of His field, and nourished them with the honey of its fruits which grow even upon the rocks, with the oil of its olive trees, and from branches (growing) out of the rocks.
ארכבינון על במתא דארעא ואייכל יתהון עללת תפנוקי מלכין ואייניק יתהון דבש מן כיפא ומשח יתהון מן כוף שמיר טינרא.
He made them ride upon the high places of the earth, and gave them to eat of royal delicacies, and nourished them with honey out of the rock, and with oil from their olives (growing) out of the flinty stone of the rock.
(יג-יד) יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ – זוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא גְּבוֹהָה מִכָּל הָאֲרָצוֹת כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״ג:ל׳) ״עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ״. ״וַיַּעֲלוּ וַיָּתוּרוּ אֶת הָאָרֶץ״, (בראשית מ״ה:כ״ה) ״וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרַיִם וַיָּבוֹאוּ אֶרֶץ כְּנָעַן״. וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי אֵלּוּ פֵּרוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁקַלִּין לֶאֱכֹל מִפֵּרוֹת כָּל הָאֲרָצוֹת. וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע כְּגוֹן סִכְנִי וְחַבְרוֹתֶיהָ, מַעֲשֶׂה שֶׁאָמַר רַבִּי יְהוּדָה לִבְנוֹ בְּסִיכְנִי צֵא וְהָבֵא לִי קְצִיעוֹת מִן הֶחָבִית, אָמַר לוֹ אַבָּא שֶׁל דְּבַשׁ הִיא, אָמַר לוֹ הַשְׁקַע יָדְךָ לְתוֹכָהּ וְאַתָּה מַעֲלֶה קְצִיעוֹת מִתּוֹכָהּ, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. אֵלּוּ זֵיתִים שֶׁל גּוּשׁ חָלָב מַעֲשֶׂה שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹסִי לִבְנוֹ בְּצִפּוֹרִי עֲלֵה וְהָבֵא לָנוּ גְּרוֹגָרוֹת מִן הָעֲלִיָּה, הָלַךְ וּמָצָא אֶת הָעֲלִיָּה שֶׁצָּפָה בִּדְבַשׁ.
וַיֵּנִקֵהוּ – (כָּתוּב בֶּרֶמֶז קס״ד).
יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ – זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁגָּבוֹהַּ מִכָּל הָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם״ וְאוֹמֵר (ישעיהו ב׳:ג׳) ״וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה׳⁠ ⁠⁠״. וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי אֵלּוּ סַלֵּי בִּכּוּרִים, וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן אֵלּוּ נִסְכֵי שֶׁמֶן. חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים זוֹ חַטָּאת וְעוֹלָה וּשְׁלָמִים וְאָשָׁם וְתוֹדָה וְקָדָשִׁים קַלִּים. עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה אֵלּוּ סְלָתוֹת. וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר אֵלּוּ נִסְכֵי יַיִן.
דָּבָר אַחֵר: ״יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אֶרֶץ״ – זוֹ תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח׳:כ״ב) ״ה׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ״. וַיֹאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי זוֹ מִקְרָא. וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע זוֹ מִשְׁנָה. וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר זֶה תַּלְמוּד, חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים, אֵלּוּ קַלִּים וַחֲמוּרִין וּגְזֵרוֹת שָׁווֹת (וּתְשׁוּבוֹת) [תְּקוּפוֹת וְגִמַּטְרִיָּאוֹת]. עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה אֵלּוּ הֲלָכוֹת שֶׁהֵן גּוּפָהּ שֶׁל תּוֹרָה. וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר אֵלּוּ הַגָּדוֹת שֶׁמּוֹשְׁכוֹת לֵב אָדָם כַּיַּיִן.
דָּבָר אַחֵר: ״יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אֶרֶץ״ – זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה (שֶׁנֶּאֱמַר ״יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר״ וְגוֹ׳). וַיֹאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי אֵלּוּ אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע אֵלּוּ מַצִּיקִין שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ בָּאָרֶץ וְהֵן קָּשִׁין לְהוֹצִיא מֵהֶן פְּרוּטָה כְּצוּר, לְמָחָר הֲרֵי יִשְׂרָאֵל יוֹרְשִׁין נִכְסֵיהֶן וְהֵן עֲרֵבִין לָהֶן כִּדְבַשׁ וְשֶׁמֶן.
יַרְכִּבֵ֨הוּ֙ עַל⁠־בָּ֣מֳתֵי אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר
עטרת זו תרומת ה׳ שמעטרת התורה שבכתב
בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב (משלי טז) עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה כוּ׳. עֲטֶרֶת - זוֹ תְּרוּמַת ה׳, שֶׁהִיא עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת. מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי תוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מְעַטֶּרֶת אֶת הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, מִשּׁוּם שֶׁהִיא מְקוֹם הַגִּלּוּי, לְגַלּוֹת סְתָרֶיהָ וּלְפָרֵשׁ אֶת תִּקּוּנֶיהָ עַל יַד הָעֲטֶרֶת, שֶׁהִיא הַמַּרְאָה, שֶׁכֻּלָּם מִתְגַּלִּים בָּהּ.
ומתגלים במקום שנקרא דר״ך צדקה
וְאִם תֹּאמַר, אֵיךְ מִתְגַּלִּים בָּהּ? בַּמָּקוֹם הַהוּא שֶׁנִּקְרָא דֶּרֶ״ךְ צְדָקָ״ה. וּמִי הִיא דֶּרֶךְ צְדָקָה? זֶהוּ זֶה שֶׁמֵּאִיר לָהּ, וְאָז תִּמָּצֵ״א וַדַּאי אוֹר תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב.
תרומת מרים דגלו על הכל, בעיר אלוהינו
וְעַל זֶה נִקְרֵאת תְּרוּמַת ה׳, וַדַּאי תְּרוּמַת, שֶׁמֵּרִים דִּגְלוֹ עַל הַכֹּל, הַהוּא שֶׁכָּתוּב בּוֹ (תהלים מח) גָּדוֹל ה׳ וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ. מָתַי הוּא גָדוֹל וּמִתְעַטֵּר בְּעַטְרוֹתָיו? בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ. וְאָז אוֹרוֹ שֶׁל עַתִּיק הַיָּמִים מֵאִיר בִּזְעֵיר אַנְפִּין, וּמִתְעַטֵּר כְּדֵי לְהִדָּבֵק בַּקִּרְיָה הַקְּדוֹשָׁה.
כשמשפיע לאותו מקום ומאירים ממנו ששים גיבורים וי״ב שבטים
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא. וּמַשְׁפִּיעַ לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא (שהוא דרך) צְדָקָה, וּמֵאִיר הַלָּבָן לָאָדם. וּמְאִירִים מִמֶּנּוּ שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים וּשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. מִשּׁוּם כָּךְ, שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן בִּכְלִי אֶחָד נִבְלָלִים, שֶׁכֻּלָּם מִצַּד אֶחָד. וּשְׁנֵים עָשָׂר אֵין נִכְלָלִים עִמָּהֶם, שֶׁהֵם יוֹנְקִים נוֹף הָאִילָן, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב זֶה יִתְּנוּ, וַדַּאי יִתְּנוּ לַכֹּל, לָעֲנָפִים שֶׁסּוֹבְבִים אֶת הָאִילָן. וְעַל כֵּן כָּל הָאֻמּוֹת מִתְכַּפְּרוֹת בְּקָרְבָּנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
וישראל יונקים בראשונה מהמקום הזה
וְיִשְׂרָאֵל יוֹנְקִים בָּרִאשׁוֹנָה מֵהַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁנִּקְרָא סֶלַע, וְהַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתוּב (דברים לב) וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע. וּמָה הַטַּעַם דְּבַשׁ? מִשּׁוּם שֶׁהוּא תָמָר, שֶׁכָּתוּב (שיר ז) זֹּאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר.
קודם דבש שהוא תמר ואח״כ שמן מיצחק
וְאַחַר כָּךְ שֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. זֶה הַמָּקוֹם שֶׁלְּמַעְלָה, הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ שָׁרוּי יִצְחָק. אַף עַל גַּב שֶׁשֶּׁמֶן מִצִּדּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם - כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל מַכְשִׁירִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, מְהַפְּכִים אֶת הַדִּין לְרַחֲמִים. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, שֶׁמִּתְחַבְּרִים הַתָּמָר, זָכָר וּנְקֵבָה.
כל הדרגות שופעות שמן ואפי׳ המקום שנקרא צור- יצחק
וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר, כָּל הַדְּרָגוֹת שׁוֹפְעוֹת שֶׁמֶן, וַאֲפִלּוּ הַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא צוּר. וְהַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתוּב (דברים לב) הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ. שֶׁחוֹזֵר הַצּוּר לַעֲשׂוֹת פָּעֳלוֹ שֶׁל תָּמִים. תָּמִים זֶה אַבְרָהָם, שֶׁכָּתוּב (בראשית יז) הִתְהַלֶּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. צוּר זֶה יִצְחָק, וּפֵרְשׁוּהָ.
וזה היה התמיהה של משה
בֹּא וּרְאֵה, עַל זֶה תָמַהּ מֹשֶׁה וְאָמַר (במדבר כ) הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. כֵּיוָן שֶׁאַתֶּם לֹא הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְלֹא מְבַשְּׂמִים הַמָּקוֹם.
ע״ז ישראל עושים נסוך המים בחג
וְעַל זֶה יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים נִסּוּךְ הַמַּיִם בֶּחָג, לְהָנִיק אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה מֵהַמַּיִם שֶׁל אַבְרָהָם, וְאָז מִתְבָּרֵךְ הָעוֹלָם. וּכְשֶׁאָדָם מְבָרֵךְ עַל מָזוֹן בְּכוֹס, צָרִיךְ לוֹ לָתֵת בּוֹ מַיִם בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ, לְבָרֵךְ אֶת הָאָרֶץ הַזּוֹ, שֶׁנִּקְרֵאת מִזְבֵּחַ, וְנִקְרֵאת כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת תְּלוּיוֹת בָּהּ.
כשישראל מכשירים מעשיהם מזבח שולט בימין
וּבֹא רְאֵה, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל מַכְשִׁירִים מַעֲשֵׂיהֶם, הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה שׁוֹלֵט בְּצַד הַיָּמִין, וְהָיוּ רוֹאִים כְּמוֹ מַרְאֶה שֶׁל אַרְיֵה רוֹבֵץ עָלָיו, עַל הַקָּרְבָּן, וְאוֹכֵל אוֹתוֹ. וְעַל כֵּן הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָא אֲרִיאֵל.
חלקו של דוד שהאיר לה
(ישעיה כט) קִרְיַת חָנָה דָּוִד. וַדַּאי שֶׁחֶלְקוֹ שֶׁל דָּוִד הוּא, וְכָל יָמָיו הִשְׁתַּדֵּל לְהָאִיר לָהּ. וְעַל זֶה (תהלים טז) תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב) וַיֵּדַע אֱלֹהִים.
שובע שמחות שכל השובע נכלל בו,
אֹרַח חַיִּים, וּמִי הוּא? שֹבַע שְׂמָחוֹת, אוֹתוֹ שֶׁכָּל הַשּׂבַע נִכְלָל בּוֹ, וְיַחֲזִיר פָּנָיו כְּנֶגֶד פָּנֶיךְ, שֶׁאֲנִי אָחוּז בָּהֶם. וְאָז נְעִמוֹת בִּימִינְךְ נֶצַח, שֶׁהַשְּׂמֹאל נִכְלָל בְּיָמִין. וּכְשֶׁנִּכְלֶלֶת, חוֹזֵר הַצּוּר לַעֲשׂוֹת אֶת פָּעֳלוֹ שֶׁל תָּמִים, וְעַל כֵּן זֶה יִתְּנוּ.
(זוהר חדש כי תישא)
וארכבה עלי קמקם אלארץ׳ חתי אכל מן נמו אלריאץ׳ וכאנה ארצ׳עה אלעסל מן אלצכ׳ר ואלסמן מן אלצואן אלצלד
והרכיב אותו על מרומי ארץ עד שאכל מתנובת השדות, וכמו האכיל אותו את הדבש מהסלע והשמן מהאבן הקשה והמוצק.
אחר כך הכניס אותם לארץ ישראל, כמו שאמר ״ירכיבהו על במתי ארץ״.
(יג-יד) ירכיבהו על במתי ארץ – כל המקרא כתרגומו.
ירכיבהו – על שם שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות.
ויאכל תנובות שדי – אילו פירות ארץ ישראל, שקלין לנוב ולהתבשל מכל פירות הארצות.
ויניקהו דבש מסלע – מעשה שאמר אדםא אחד לבנו בסיכני: הבא לי קציעות מן החבית.⁠ב הלך ומצא הדבש צף על פיה, אמר: זו של דבש היא. אמר לו: השקע ידך לתוכה ואתהג מעלה קציעות מתוכה.
ושמן מחלמיש צור – אילו זיתים של גוש חלב.
חמאתד בקר וחלב צאן – זה היה בימי שלמה, שנאמר: ויהי לחם שלמהה עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעיו ומאה צאן (מלכים א ה׳:ב׳-ג׳).
עם חלב כרים – זה היה בימי עשרת השבטים, שנאמר: אוכלים כרים מצאןז (עמוס ו׳:ד׳).
עם חלב כליות חטה – זה היה בימי שלמה, שנאמר: ויהי לחם שלמה וגו׳ (מלכים א ה׳:ב׳).
ודם ענבח תשתה חמרט – בימי עשרת השבטים: השותים במזרקי יין (עמוס ו׳:ו׳).
יבמותי ארץ – לשון גובה.
שדי – כמו: שדה.
חלמיש צור – תוקפו וחוזקו של סלע. כשאינו דבוק לתיבה של אחריו נקוד: חַלַמיש, וכשהוא דבוק נקוד: חלְמיש.
חמאת בקר – הוא שומן הנלקט על גבי חַלַב.
וחלב צאן – חַלַב של צאן, וכשהוא דבוק נקוד חַלֵב, כמו: בחלב אמו (שמות כ״ג:י״ט).
כרים – כבשים.
ואילים – כמשמעו.
בני בשן – אותן של בשןיא היו שמנים.
כליות חטה – שמנים כמו חלביב כליות, וגסין ככוליא.
ודם ענביג – היתה1 שותה טוב וטעםיד יין חשוב.
חמר – יין בלשון ארמי.
חַמֵר – אין זה שם דבר, אלא לשון משובח בטעם, וינוש בלעז.⁠טו
ועוד יש לפרש שתי מקראות הללו אחר תרגומו: אשרינון על תוקפי ארעא וגומ׳.
1. =היית.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״אדם״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים: ״החביות״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״החבית הלך... ואתה.⁠״
ד. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״חמאה״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא חסר: ״ויהי לחם שלמה״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917 יש כאן השמטה ע״י הדומות.
ו. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לייפציג 1: רועים. בכ״י מינכן 5, ליידן 1: ״רעים״.
ז. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״בצאן״.
ח. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״ענבים״.
ט. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״חמר״.
י. כן הסדר בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים הועברו ביאורי המלים של פסוק י״ג לסוף פסוק זה.
יא. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5 (שם: ״של בני בשן״), המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה הושמט כאן ע״י הדומות: ״אותן של בשן״.
יב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1 (שם: ״בחלב״), אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״חטים שמנים כחלב״.
יג. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״ענבים״.
יד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בכ״י מינכן 5: ״וטועם״. בדפוסים מאוחרים: ״יין טוב וטעם״.
טו. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34 נוסף כאן ביאור החתום בשם ״מרדכי״: ״חָמֶר – כמו חֶמֶר, שם דבר יין, כמו שתאמר: כרם זית, תאמר: כרם חמר. כרם – לשון קיבוץ. ואם כדבריו, ינקד חָמֵר, כמו: שָנֵן, שָמֵן, חָמֵץ, עָרֵל, טָמֵא, כולן קמצין, וטעם לרע, וזה: חָמֶר. מרדכי. וכך פתרונו: ותשתה חמר דם ענב אדום, שהוא חשוב.⁠״
(13-14) ירכבהו על במתי ארץ HE MADE HIM RIDE ON THE HIGH PLACES OF THE EARTH – The entire text (verses 13-14) is to be understood metaphorically as the Targum has it (i.e., as referring to Eretz Israel).
ירכבהו וגו'‏ HE MADE HIM RIDE [UPON THE HIGH PLACES] – This expression is used because the land of Israel is higher than all other countries (Sifre Devarim 316:1).
ויאכל תנובת שדי THAT HE MIGHT EAT THE PRODUCE OF THE FIELDS – This refers to the fruits of the land of Israel which are quicker to shoot (נוב) and to ripen than all the fruits of other countries (Sifre Devarim 316:2).
וינקהו דבש מסלע AND HE MADE HIM SUCK HONEY OUT OF THE ROCK – Indeed it once happened that a man said to his son In Sichnin (a town in Galilee): "Bring me dried figs from the cask". He went and found the honey flowing over its brim. He said to him, "But this is a vat of honey (not of figs)". Thereupon he said to him: "Put your hands deep into it and you will bring up figs from it" (Sifre Devarim 316:3).
ושמן מחלמיש צור AND OIL OUT OF THE FLINTY ROCK – this refers to the olives of Giscala (a place in Galilee) (Sifre Devarim 316:4).
חמאת בקר וחלב צאן [AND HE GAVE THEM TO EAT] CLOTTED CREAM OF THE HERD AND MILK OF THE FLOCK – This was in the days of Solomon, as it states (Melakhim I 5:2–3): "[And Solomon's provision for one day was …] ten fat oxen, and twenty oxen (בקר) out of the pasture, and an hundred sheep (צאן)(Sifre Devarim 317:1).
עם חלב כרים WITH FAT OF FATTENED LAMBS – This was in the days of the "Ten Tribes" (the period of the Northern Kingdom). as it is said, "Who eat lambs (כרים) of the flock" (Amos 6:4) (Sifre Devarim 317:1).
חלב כליות חטה [WITH] THE FAT OF KIDNEYS OF WHEAT – This again was in the days of Solomon, as it is said, "And Solomon's provision for one day was [thirty measures of fine flour etc.]" (Melakhim I 5:2) (Sifre Devarim 317:1).
ודם ענב תשתה חמר AND YOU SHALL DRINK THE FOAMING BLOOD OF THE GRAPE – this again was in the days of the "Ten Tribes" as it is said, "That drink wine in bowls" (Amos 6:6) (Sifre Devarim 317:1).
במתי ארץ – is an expression denoting height.
שדי – has the same meaning as שדה, field.
מחלמיש צור (lit., out of the flint of the rock) – The meaning is: the strength and the hardness of the rock. – When it is not connected with the following word (that is, when it is used in the absolute state) it is vowelled חַלָּמִישׁ [as in Devarim 8:15]. while when it is connected (is in the construct state) it is punctuated חַלְמִישׁ as here.
חמאת בקר – is the cream that is gathered from the surface of the milk.
וחלב צאן – means, and milk of sheep (i.e. the first word is in the construct state); whenever it is connected with the following word it is vowelled חֲלַב, as in "in the milk of (בַּחֲלֵב) its mother" (Devarim 14:21).
כרים – are SHEEP.
ואילים – has its ordinary meaning: RAMS.
בני בשן RAMS OF THE BREED OF BASHAN – These were very fat.
כליות חטה KIDNEYS OF WHEAT – wheat that is fat as is the fat of kidneys and the kernels of which are as large as kidneys.
ודם ענב AND THE BLOOD OF THE GRAPE [YOU SHALL DRINK חמר] – This means: You shall drink good wine, and taste wine of a fine and good quality.
חמר – This word means wine in general in the Aramaic language,
but this (the word חמר in our verse) is not a noun but it means excellent in taste, vinos in old French.⁠1
One may also expound these two verses according to the Targum of Onkelos which has: אשרינון על תקפי ארעא וגו', He made them dwell upon the strong places of the earth etc.
1. English: vinous.
פס׳: ירכיבהו על במתי ארץ – זו ארץ ישראל שהיא גבוהה מכל הארצות.
ויאכל תנובות שדי – אילו פירות ארץ ישראל שהן קלין לאכול מכל מאכל הפירות של שאר הארצות.
ויניקהו דבש מסלע – זו סכנית וחברותיה שמהם הפירות שמנות עד מאד.
ושמן מחלמיש צור – אלו 1זיתי גוש חלב. מעשה שאמר רבי יהודה לבנו בסכנית צא והבא לנו קציעות מתוך החבית הלך ומצא את החבית שצף עליה דבש. 2מעשה שאמר רבי (יהודה) לבנו בציפורי צא והבא לנו גרוגרות מתוך העליה הלך ומצא את העליה שצפה עליה דבש:
1. זיתי גוש חלב. ששמנן מרובה עיין (מנחות פ״ה.) המעשה מאנשי לודקיא ששלחו לגוש חלב לקנות שמן ע״ש בארוכה:
2. מעשה שאמר ר׳ יהודה לבנו בצפורי. בספרי הג׳: ר׳ יוסי והוא נכון כי ר׳ יוסי דר בצפורי (סנהדרין ל״ב:) אחר ר׳ יוסי לצפורי:
על במותי ארץ – במתי ארץ (עמוס ד׳:י״ג).⁠1 ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות.
דבש – תמרים.
ושמן – זיתים שגדילים על ההרים.
1. ייתכן שרשב״ם מעיר כאן על היחס בין הקרי והכתיב.
על במותי ארץ [HE SET THEM] ATOP THE HIGHLANDS:⁠1 [i.e., in] the land of Israel [which is called the highlands, because it] is more elevated than any other country.⁠2
דבש [HE FED THEM] HONEY: The honey of dates,⁠3
and שמן OIL from olives, which grow on the mountains.⁠4
1. According to Rosin, the ms. here reads: במותי ארץ במתי ארץ. Both Rosin and Katzenellenbogen (in the notes in the Torat hayyim Miqra’ot gedolot) offer possible explanations for this repetition, but I presume that it is simply a scribal error.
2. So also Rashi (following Sifre 316), and see also Rashi ad Deuteronomy 1:25. See similarly Andrew of St. Victor, p. 206. Cf. Onq., who sees here a reference to the Israelites vanquishing the “high and mighty” people of the land.
3. On Rashbam’s understanding of דבש as date-honey, see his commentary to Leviticus 2:11 and note 46 there. Because of the reference to “honey from the crag,” many commentators, medieval and modern, see here a reference to bees’ honey. See e.g. NJPSC: “honeycombs found in the land’s countless caves and fissures.”
4. Rashbam is explaining the image of honey and oil flowing from the crags and the flinty rock. It might be seen as a reference to a miraculous source of these foods. See Onq. who interprets the phrases metaphorically, as references to the plunder that Israelites found in the land. Rashbam explains that all it means is that these trees – dates and olives – grow on rocky, high places. See NJPSC: “oil-producing olive trees that flourish in its rocky limestone soil.”
ירכיבהו על במותי ארץ – ארץ כנען שהיא אמצעית כל היישוב, וירכיבהו – לשון צחות.
במותיא – לא ישתנה, מגזרת: על במותימו תדרוך (דברים ל״ג:כ״ט). ואין כמוהו: ואת רשעים {וגו׳} במותיו (ישעיהו נ״ג:ט׳).
תנובתב – כמו: פרי, מגזרת: חיל כי ינוב (תהלים ס״ב:י״א).
שדי – תואר השם, על משקל: חכם, והיו״ד תחת ה״א כו״וג שלו הייתי (איוב ט״ז:י״ב). והעד: יעלז שדי (תהלים צ״ו:י״ב), שהוא לשון יחיד.
ויניקהו דבש – דרך משל, כמו: יטפו ההרים עסיס (יואל ד׳:י״ח). והטעם: רוב הדבש והשמן, כי מארץ כנען יובלו, כי כן כתוב (יחזקאל כ״ז:י״ז).
מחלמיש צור – רפה הלמ״ד כי הוא דבק עם צור.⁠ד והנה הפך: מצור החלמיש (דברים ח׳:ט״ו), וכן: חרבות צורים (יהושע ה׳:ב׳), עם: צור חרבו (תהלים פ״ט:מ״ד).
א. כן בכ״י פריס 176, ברסלאו 53. בכ״י פריס 177: במתי. בדפוס ורשא נוסף כאן: בוי״ו.
ב. בכ״י פריס 177: תנובה.
ג. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: כמו.
ד. כן בכ״י פרנקפורט 150, לוצקי 827 (בין השיטין). בכ״י פריס 177 חסרה מלת: עם.
HE MADE HIM RIDE ON THE HIGH PLACES OF THE EARTH. The land of Canaan, which is in the center of the inhabited world. He made him ride is metaphorical.
The reading of the word bamote (high places) does not change because of the vav.⁠1 It is related to the word bamotemo2 (their high places) (Deut. 33:29). The word bemotav3 (with…his tomb) in the wicked4with…his tomb (Is. 53:9) is not related to our word.
FRUITAGE. The word tenuvot (fruitage) means fruit. It is related to the word yanuv (increase) in If riches increase (Ps. 62:11).
FIELD. Sadai (field) is an adjective.⁠5 It follows the paradigm of chakham (wise).⁠6 The yod of sadai is in place of a heh.⁠7 It is similar to the vav of shalev8 (at ease) in I was at ease (Job 16:12). The clause ya'aloz sadai (let the field exult) (Ps. 96:12) wherein ya'aloz is in the singular proves this.⁠9
AND HE MADE HIM TO SUCK HONEY OUT OF THE CRAG. This is a metaphor. It is like That the mountains shall drop down sweet wine10 (Joel 4:18). The reference is to the abundance of honey and oil which, as is clearly stated in Scripture,⁠11 were exported from the land of Canaan
OUT OF THE FLINTY ROCK. The lamed in chalmish (flinty) has no dagesh12 because the word is in the construct. Me-chalmish tzur (out of the flinty rock) is the reverse of mi-tzur ha-challamish (out of the rock of flint) (Deut. 8:15).⁠13 The same is true of charvot tzurim (knives of flint) and tzur charbo (his sword of flint)⁠14 (Ps. 89:44).
1. The vav is silent, for the vowel is beneath the mem which precedes it.
2. Here the vav serves as a cholam.
3. Be-motav is connected to the word mavet (death). Its bet is a preposition. It has nothing to do with the word bamot, which means a high place.
4. Is. 53:9 reads, And they made his grave with the wicked, And with the rich his tomb. Ibn Ezra apparently quoted from memory.
5. Modifying tenuvot (fruitage). The ending ai usually indicates a plural. Compare, nashai (my wives); benotai (my daughters); banai (my sons). Hence Ibn Ezra's comments.
6. Both words are vocalized kametz, kametz.
7. The Hebrew word for field is sadeh. Sadeh is spelled with a heh. Hence Ibn Ezra's comment.
8. The vav of shalev is in place of a vav, for the root of shalev is shin, lamed, heh.
9. That sadai is singular, not plural.
10. Which is not to be taken literally.
11. See Ezek. 27:17.
12. Even though it follows a pattach. Compare the word challamish (flint).
13. The order of tzur and challamish changes. However, the import of the phrase remains the same.
14. Translated according to Ibn Ezra.
ירכיבהו על במותי ארץ – שהשליטו על שדי הארץ, שהם גבוהים כבמות, ועל מבצריהם, כמו: ואתה על במותימו תדרך (דברים ל״ג:כ״ט).
ויאכל תנובות שדי – מאחר שבאו לארץ אכלו תנובות שדה, כדכתיב: וישבות המן ממחרתא באוכלם מעבור הארץ (יהושע ה׳:י״ב). כיון שבאו לארץ לא רצה להאכילם מן, שלא יתרשלו לכבוש את הארץ, אבל כיון שפסק להם המן, התחזקו לכבוש הארץ, שיהא להם מאכל ובתים מלאים כל טוב.⁠1 לטובתם נתכוון, ולכך מונה אותם עם החסדים שעשה להם.
ויניקהו דבש מסלע – הדבורים עושים דבש בנקיקי הסלעים, ואף התמרים גדילים בסלעים, שעושין מהם {דבש}.⁠ב
ושמן מחלמיש צור – שיהיו הז⁠{י}⁠תים גדיליםג בסלעים, ואותם שבסלעים טובים מן אותם שבבקעה, לפי שהשמש זורח עליהם תדיר וממתקם. כדכתיב: וממגד תבואות שמש (דברים ל״ג:י״ד), וכתיב: במרעה טוב ארעה אתםד {ו}⁠בהר⁠{י} מרום ישראל (יחזקאל ל״ד:י״ד), כי פירות שבהרים מתוקים, והיינו חזקים ומשתמרים, לפי שאינם גדילים על רוב מים.⁠2
2. השוו ר״י בכור שור דברים י״א:י״א, ל״ג:י״ד.
א. כן בפסוק ובספר הג״ן. בכ״י מינכן 52 בטעות: ממחרות. ואולי רצה לכתוב: ממחורת.
ב. ההשלמה מספר הג״ן.
ג. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: גדולים.
ד. בכ״י מינכן 52: אתכם.
ירכיבהו על במותי ארץ – HE MADE HIM RIDE ON THE HIGH PLACES OF THE EARTH – That He gave him dominion over the fields of the land, which are high like high places, and over their fortifications, as in: “You shall tread on their high places” (Devarim 33:29).
ויאכל תנובות שדי – AND HE ATE THE PRODUCE OF THE FIELD – After they came to the land they ate the produce of the field, as it is written: “And the manna ceased on the morrow, after they had eaten of the produce of the land” (Yehoshua 5:12). Once they came to the land, He did not want to feed them manna, so that they would not be lax in conquering the land, but once the manna ceased for them, they were strengthened to conquer the land, so that they would have food and houses full of all good things. For their good He intended, and therefore it is enumerated with the kindnesses that He did for them.
ויניקהו דבש מסלע – HE CAUSED HIM TO SUCK HONEY OUT OF A ROCK – The bees make honey in the crevices of the rocks, and even the date palms, from which {honey} is made, grow in the rocks.
ושמן מחלמיש צור – OIL OUT OF THE FLINTY ROCK – For the olives grow among the rocks, and those among the rocks are better than those in the valley, since the sun shines on them constantly and sweetens them. As it is written: “with the precious yield of the sun” (Devarim 33:14), and is written: “I will feed them with good pasture; {and} on the mountain{s} of the height of Israel” (Yechezkel 34:14), because the fruit in the mountains is sweet and strong and long-lasting, since they do not grow near excessive water.
ירכבהו על במותי ארץ – עליו נאמר והרכבתיך על במותי ארץ וגו׳ (ישעיהו נ״ח:י״ד).
ירכבהו על במותי ארץ – שרי ארץ כמו ואתה על במותימו תדרוך (דברים ל״ג:כ״ט).⁠1 במותי – יתר וא״ו והמ״ם בחטף קמץ.
וינקהו דבש מסלע – הוא דבש התמרים הגדלים בדקלים שבסלעים ושבהרים.⁠2
דבר אחר: דבש מסלע – הוא דבש דבורים, שהדבורים מביאים בנקיקי הסלעים3 כדמתרגם רב יוסף כאשר תעשינה הדבורים (דברים א׳:מ״ד) כמה דנתזן דברייתא ושיטן ברום עלמא ומייתן דובשא מעשבא טוריא.
ושמן מחלמיש צור – דרך זיתים להיות גדלים במקום אבנים וצורים.⁠4
1. השוו ר״י בכור שור.
2. בדומה ברשב״ם.
3. שאוב מר״י בכור שור.
4. בדומה בר״י בכור שור.
ירכיבהו על במותי ארץ, "He would make him ride on the high places on the earth;⁠" we have a parallel of this promise in Isaiah 58,14: והרכבתיך על במותיך תדרוך, "I'll set you astride the heights of the earth.⁠"
במותי ארץ, "the princes of the earth;⁠" as in Deuteronomy 33 29: ואתה על במותימו תדרוך, "and you shall tread on their high places.⁠" The letter ו is extraneous, and the letter מ should have a short vowel kametz, chataf kametz.
ויניקהו דבש מסלע, "He made him suck honey from a rock;⁠" this is a reference to the honey from dates which grows on palm trees between rocks and in the mountains. An alternate interpretation: the honey found in the crags of rocks is bee honey, as the bees hide it there. (B'chor shor) This would be in accordance with Rabbi Joseph quoted in the Targum when interpreting the line; כאשר תעשינה הדבורים, "as the bees produce", on Deuteronomy 1,44.
ושמן מחלמיש צור, "and oil out of a flinty rock.⁠" It is the habit of olive trees to grow in areas surrounded by rocky earth., on Deuteronomy 1,44.
ירכיבהו על במתי ארץ – השליטו על ארץ מעולה שהיא אמצעות הישוב וגבוהה מכל הארצות. וענין פסוקים אלו כי השפיע להם טובה ושלוה והם בעטו בו. וענין חלב כליות חטה, הוא שומן חטים, ואמר כליות לפי שגרגרי החטה דומין לכליות. ודרשו רז״ל שהיו חטים ככליות של שור הגדול בדורו של שמעון בן שטח.
ירכיבהו על במתי ארץ, "He makes it ride on the heights of the earth.⁠" This is a simile describing Israel as having received control of a choice piece of real estate on earth, a central part of the civilized world, a land "higher" than all other countries. [If the earth is considered as a globe and Jerusalem its center, instead of the equator or longitude 180 degrees, then this is literally true. Ed.] (The author bases himself on Sifri 316). The thrust of these verses is that in spite of the advantages conferred on the Jewish people in every sphere, they trampled it and thereby kicked out (at God). The meaning of the words כליות חטה in verse 14 is "the fat part, choicest part,⁠" of the wheat kernels. The reason Moses uses the comparison with kidneys, כליות, is because the wheat kernels resemble the shape of the kidney. According to Taanit 23, in the days of Shimon ben Shetach there was such prosperity in Israel that the wheat kernels were as large as oxen.
ירכיבהו על במותי ארץ – כדכתיב על במותימו תדרוך (דברים ל״ג:כ״ט).
ויאכל תנובות שדי – מאחר שבאו לארץ אכלו תנובות השדה ופסק המן. דכתיב וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ (יהושע ה׳:י״ב) כדי שיתחזקו לכבוש הארץ.
וינקהו דבש מסלע שהיו הדבורים עושים בנקיקי הסלעים. ואף התמרים העושים הדבש גדלים בסלעים.
ושמן מחלמיש צור שהזיתים כמו כן גדלים בסלעים וטובים מאותם שבבקעה לפי שהחמה זורחת עליהם וממתקן כדכתי׳ וממגד תבואות שמש (דברים ל״ג:י״ד).
ירכיבהו על במתי ארץ – כד״א ואתה על במותימו תדרוך.
ויאכל תנובות שדי – מאחר שבאו לארץ אכלו תנובת השדה ופסק המן כדכתיב וישבות המן ממחרת הפסח ויאכלו מעבור הארץ כדי שיתחזקו לכבוש את הארץ ואמרינן התם דקריב עומר והדר אכול. והקשה הרב נתן האופניא״ל למה המתינו עד לאחר הקרבת העומר יבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דולחם וקלי וכרמל וכו׳ כמו שעשה דמילה דוחה לא תעשה דצרעת ותירץ גזרה כזית ראשון אטו כזית שני דמכזית ראשון שיאכל מן המצה אקיים ליה עשה ונמצא עובר לאו בכזית שני דבכי האי גוונא אמרינן ביבמה שנפלה לפני כהן גדול דלא מיבמה יבא עשה דיבמה יבא עליה וידחה ל״ת דאלמנה לא יקחו ומשני גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה דמביאה ראשונה אקיים ליה עשה הכא נמי דכותה.
ויניקהו דבש מסלע – שהיו עושים הדבורים דבש בנקיקי הסלעים. וגם התמרים גדלים על הסלעים ויוצא הדבש.
ושמן מחלמיש צור – שהזתים הגדלים בסלעים הם טובים מאותן שבבקעה לפי שחמה זורחת עליהם תמיד וממתקן כד״א וממגד תבואות שמש.
ירכיבהו על במתי ארץ, "He made him ride on the high places of the earth.⁠" Moses repeated this metaphor again in Deuteronomy 33,29, ואתה על במותימו תדרוך, "and you shall tread on their high places.⁠"
ויאכל תנובות שדי, "he ate of the fruitage of the field;⁠" Here Moses speaks of the future, after the Israelites had conquered the land of Canaan and grown their own crops. By that time the manna had ceased to descend from heaven, as stated in Joshua 5,12: וישבות המן ממחרת הפסח ויאכלו מעבור הארץ, "the manna ceased immediately after the Passover, and they began to eat from the produce of the land.⁠" This enabled them to strengthen their bodies in anticipation of fighting to conquer the land. Concerning this subject we read in the Talmud, tractate Kidushin, folio 38, that as soon as they offered the first omer offering, (a measure of the new barley harvest) they were permitted to eat from the produce of the land. This statement in the Talmud was challenged by Rabbi Nathan Ophniel, who asked why they had to wait until they had offered that offering, seeing that the positive commandment of eating matzot on the first night of the Passover festival (Exodus 12,18) should override the negative commandment (Leviticus 23,14) of not eating from the new barley harvest, just as the positive commandment of circumcising oneself on the eighth day (overrides the negative commandment of not tampering with the foreskin of the newly born if it had displayed signs of the skin affliction known as tzoraat. The answer to his objection is that the sages decreed the prohibition on account of the second piece of matzah, i.e. once the amount of an olive's size of matzah had been eaten, the commandment in Exodus is no longer mandatory, and it would be too easy to transgress the commandment of not eating from the new barley harvest prior to offering the omer. We find a similar situation with the widow of brother a of the High Priest who had died without child, and who would be in line for the levirate marriage to her brother-in-law the High Priest. (Compare Talmud tractate Yevamot folio 20) You could argue that the positive commandment of performing such a rite (Deuteronomy 25,5) should override the negative commandment that a High Priest must not marry a widow. (Leviticus 21,14) There too the sages forbade the levirate marriage as after the first marital union the High Priest would have fulfilled the whole commandment, and if he were to sleep with his wife by levirate marriage a second time, he would have committed a very serious sin. The sages therefore forbade such a levirate marriage in order to make sure that the High Priest would not become guilty of such a sin.
וינקהו דבש מסלע, "and He made him suck honey from a crag in the rock.⁠" The honey mentioned here is bee's honey. If date trees had grown in rocky areas their honey would also have been included.
ושמן מחלמיש צור, "as well as oil out of a flinty rock.⁠" Olives growing in such rocky areas are superior in taste to those growing from trees in the field. This is most likely due to the heat of the sun's ray being reflected from the rocky surface instead of being absorbed by the soil.
ירכיבהו – כד״א: ואתה על במותימו תדרוך ויאכל תנובות שדי מאחר שבאו לארץ אכלו תנובות השדה ופסק המן כדכתיב וישבות המן ויאכלו מעבור הארץ כדי שיחזקו לכבוש הארץ ואמרינן דאקרוב עומר והדר אכול וקשיא למה המתינו עד לאחר הקרבתו של עומר ליתי עשה דבערב תאכלו מצות ולידחי לא תעשה דולחם וקלי וכרמל כמו העשה דמילה שדוחה ל״ת בצרעת. ותירץ גזרינן כזית א׳ אטו כזית ב׳ דמכזית ראשון שיאכל מן המצוה מקיים עשה דבערב תאכלו מצות ונמצא עובר בכזית ב׳ וכה״ג אמרי׳ ביבמה שנפלה לפני כהן דלא מיבמה משום דכתיב אלמנה לא יקח ומשני גזרינן ביאה א׳ אטו ביאה ב׳ דמביאה ראשונה מתקיים ליה עשה.
ויניקהו דבש – מסלע שהיו הדבורים עושין דבש בנקיקי הסלעים וגם התמרים הגדלים על הסלעים שמהם יוצא הדבש ושמן מחלמיש צור שהזתים הגדלים על הסלעים שמהן יוצא השמן טובים מאותן שבבקעה לפי שחמה תמיד זורחת עליהן מנגדם כד״א וממגד תבואות שמש.
על במותי ארץ – מלא וי״ו, על ששה עממים.
וינקהו – חסר יו״ד. מיו״ד דכרות יונקת כל התורה.
שדי – כמו שדה.
דבש מסלע ושמן מחלמיש – מה שאין כן בטבע הנהוג.
ואחר זה הרכיבם השם יתעלה על במותי ארץ לתת להם ארץ הגוים האלה עם תכלית חוזק הרי הארץ ההיא וגובהם וחוזק הערים הבצורות אשר שם ושם אכל ישראל תנובות שדי עם היותם באותם ההרים שאינם ראויים על הרוב לנתינת פירות וזה רמז אל השלל הרב אשר מצאו שם והנה הניק אותם דבש מהמקום שהיה בלתי ראוי שיצא ממנו והוא הסלע והשקה אותם שמן מהמקום שהיה בלתי ראוי שיצא ממנו והוא צור החלמיש.
ירכיבהו על במתי ארץ – רוצה לומר: שינחילהו ארץ כנען שהיא גבוהה.
ויניקהו דבש מסלע – רוצה לומר: מהמקום שהוא בלתי ראוי לצאת ממנו דבש וזה רמז לארץ סיחון שזכו ישראל על ידו להיות להם קצת ארץ מואב ובני עמון ולולי היותם מסיחון לא היו זוכים בו כי כבר הזהירם השם יתעלה שלא יגעו בנחלת מואב ובני עמון ואפשר שאמר זה על כל ארץ ישראל כי לא היתה ראויה להם עדיין לולי דבקות ההשגחה האלהית בהם ולזה אמר שהאכילם דבש מסלע.
ושמן מחלמיש צור – והוא הסלע החזק.
(יג-טו) התועלת הששי הוא להודיע שמה שהיה ראוי לישראל להכניעם לעבודת השם יתעלה והוא רבוי הטובה שהשפיע להם במה שהורישם נחלת צבי צבאות גוים ורוב העושר שהגיע להם משלל הגוים ומרבוי תבואות הארץ הוא בעינו שמהו כלי למרוד בו ולעבוד עבודה זרה כאמרו כרוב לפריו הרבה למזבחות כטוב לארצו הטיבו מצבות ולזה זכר בזה המקום כי כאשר שמן ישראל בעט ונטש אלוה עשהו ושם לואה צור ישועתו מלעשות מה שיחפוץ ולא הספיקו להם תועבות גוים אבל עבדו לדמיונים חדשים באו מקרוב לא ידעום אחד מהקודמים.
(יג-יד) ומשם רוממם וגדלם והדריכם על במות שונאיהם ואמר ירכיבהו על במותי ארץ ויאכל תנובות שדי וגו׳ חמאת בקר וחלב צאן וגו׳ בכל זה ירמוז אל הארץ הטוב׳ ההיא ומיטב פירותיה ואל עושר המלכים והשרים אשר בה ואל תפלת האויבים ושפוך דמם לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחו וכל זה מה שכלל באומרו למעלה כי אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי ואכל ושבע ודשן. ומעתה נעתק למה שאמר ופנה אל אלהים אחרים וגו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יג-יד) ואמנם בחסד הד׳ מירושת הארץ הנרמז בויכוננך אמר ירכיבהו על במתי ארץ וגו׳ רוצ׳ לומר שהוריש את ישראל הארץ הגבוהה מכל הארצות. ולכן אמר ירכיבהו על במתי ארץ שהוא משל לאדם הרוכב סוס.
ולפי שהארצות הגבוהות אינן עושות פירות כמו ארץ המישור ולכן אמר ויאכל תנובות שדי שהארץ ההיא עם היותה גבוהה ימצאו בה מיני הפירות והירקות שהם כל תבואות שדי וזכר שאף המקומו׳ שלא היו מדרכם לתת תבוא׳ כסלע וכחלמיש לא עשה פרי תבואה הנה מפאת ההשגח׳ היה יוצא הדבש מהסלע והשמן מחלמיש צור וכל שכן מהמקומות הראויים עליהם והוא דבור המשליי על דרך (יואל ד׳) יטפו ההרים עסיס.
וזכר כל מה שיאכל נפש, דבש ושמן ובשר ולחם ויין שהוא הנכלל בתנובות שדי. וזכר הדברים האל במדרג׳ כפי מה שיקחם הילד היונק כי ראשונה יאכל הדבש והשמן והחמאה כמו שנאמר (ישעיהו ז׳) חמאה ודבש יאכל ולכן אמר ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור חמאת בקר. ואח״כ זכר הדברים היותר עבים כמו שאמר וחלב צאן עם חלב כרים ואלים בני בשן ועתודים. ובאחרונ׳ זכר הלחם והיין באמרו עם חלב כליות חטה ודם ענב תשתה חמר, שהוא היין וכליות חטה הוא משל לגודל החטה כי כל גרגיר חטה דומה לאחת הכליות.
וגלה באמרו ודם ענב תשתה חמר שיהיו הענבים בא״י עושות יין רב וחזק. ודומה לזה אמרו חכמינו זכרונם לברכה בספרי לימות המשיח אדם יורד לכרמו ולקט ענב ומניחו בזוית ביתו ושותה ממנו. וזה הוא שאמר ודם ענב תשתה חמר שהוא הפוך, ודם ענב שהוא חמר תשתה. ובזה השלי׳ לספר תושבחות א״י וכלל הטובות שקבל ישראל מהאלוה יתברך.
ואחשוב שכוון גם כן באמרו ירכיבהו על במתי ארץ לעשות דמוי והמשל נכבד והוא שקרה לישראל כמו שיקרה לאדם הבכור שאם יהיה לו מגדל עוז ומבצר חזק בארץ המישור הנה בהכרח יאכל כל המאכלים והמעדנים שיהיו בארץ כי כל בני אדם יבאו אליו ויגשו לפניו מנחה מן הבא בידם להיותו יושב בראש ההרים בסתר המדרגה. וכן ישראל בהיות להם מגדל עוז שם ה׳ ובהיותו יתעלה סלעו ומצודתו הנה בהכרח הטבע בחכמת בוראו יתן לפניו כל מעדני ארץ. וזהו אמרו ירכיבהו על במתי ארץ והוא דבור המשליי שירכיב לישראל על במתי ארץ כסלע המגדל החזק וראשו בשמי׳ שהוא כלו משל לדבקות האלהי. ומפני זה יאכל תנובות שדי כי הנה יניקהו הטבע דבש שלא היה לו בסבת הסלע והוא המגדל האלהי אשר הוא עומד שם. וכן יניקהו שמן מסבת חלמיש צור, רוצ׳ לומר בסבת עוז המגדל והמצוד׳ אשר אתו שהוא צור החלמיש והיכול המוחלט. ויהיה לפי זה מ״ם מסלע ומחלמיש צור מ״ם הסבה. כמו (פרשת חיי שרה) מה׳ יצא הדבר, (תהלים ל״ז) מה׳ מצעדי גבר כוננו וזולתם שיהי׳ לו כל הטוב הזה בסבת השם יתעלה סלעו ומצודתו. וכן זכר שיהי׳ לו חמאת בקר וחלב צאן ושאר הדברים כלם המוכרחים שבמיניהם בעבור הדבקות האלהי והשגחתו אשר עמו. והותר בזה הספק התשיעי:
וזהו שנאמר בכאן ירכיבהו על במותי ארץ. שהיא ארץ ישראל הגבוהה מכל הארצות כדכתיב הרים סביב לה.
ולפי שבהרים לא ימצאו התנובות. אמר בכאן ויאכל תנובות שדי. לרמוז שאע״פ שהיא ארץ הרים. ימצאו בה כל הפירות והתענוגים וכל מיני מתיקה ושמן ונהרי דבש וחמאה שלא כמנהג העולם. לפי שה׳ אלהיך דורש אותה ומברך אותה ברכות שמים מעל. לרמוז שאין ברכתם תלויה בשמים כמנהג העולם. לפי שאין מזל לישראל. אבל ברכתם למעלה מן השמים. וזהו ברכות שמים מעל.
ולפי שכל ברכתם שלא כמנהג העולם. אמר ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. הראיתם מימיכם שמן ודבש יוצא מן הסלעים או מצור החלמיש. אבל ברכת ה׳ היא תעשיר. שאע״פ שארץ כנען טרשים וסלעים מכל מקום היא זבת חלב ודבש. וזהו חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים אע״פ שהיא ארץ הרים. ולפי שאלו דברים נופלים לתענוגי האדם בדבש וחלב תחת לשונם. אבל עיקר חיי האדם הוא הלחם והיין להסעיד ולשמח לבות האדם. לזה אמר כי לא יחסר כל בה. כי כל אלו התענוגים הם עם חלב כליות חטה ודם ענב תשתה חמר. שיש שם לחם רב ויין חמר כיד המלך. ואחר זה יש בה שאר התענוגים. וזה ג״כ שלא כמנהג העולם היות מצוי בה גרעין חטה גדולה ככוליא וענב אחד גדול כחבית מים. עד שבזה וישמן ישורון ויבעט. לפי שחשב שאלו הדברים טבעיים בארץ. ויטוש אלוה עשהו. רוצה לומר שעשה אותו ובראו. ועשה כל אלו הטובות בהשגחה ובברכה:
ירכיבהו על במתי ארץ – וזה יעשה מאחר שלא השיג חפצו במתן תורה הנזכר, ויבקש זה שנית בתת להם הארץ ״בעבור ישמרו חקיו״ (תהלים ק״ד:מ״ה), להשלימם בהרכיבם על חלק מהארץ, נשא במקום ובמעלה על שאר ארצות, כאמרו ״צבי הוא לכל הארצות״ (יחזקאל כ׳:ו׳), וזה בהכנסם לארץ עתה.
ויאכל תנובת שדי – שלא טרחו בם, כאמרו ״כרמים וזיתים אשר לא נטעתם אתם אוכלים״ (יהושע כ״ד:י״ג).
ירכיבהו על במתי ארץ, this is something He has to do seeing that He did not achieve the desired result at the time He gave the Torah to the Jewish people at Mount Sinai. He will make a second attempt at achieving this as we know from Psalms 105,45 בעבור ישמרו חקיו, “in order that they may observe His statutes.” God gave them the land of nations in order that they keep His statutes.” Ezekiel 20,6 extols the land of Israel as ארץ צבי, the choicest of all the countries
ויאכל תנובות שדי, Moses mentions only the eating, not referring to the labour in the fields leading up to this, eventually. He meant that it would not take any effort to reach the state of eating the produce the land has to offer. Compare Joshua 24,13 “vineyards and olive trees which you did not plant you are eating from.”
(יג-כא) וכשהוכיחם והודיעם את המתוקן אשר עיוותו עד הנה, עתה מעתיק להודיעם את התיקון שישחיתו הדורות הבאים אחריהם.
ואמר, ירכיבהו על במתי ארץ, ר״ל שיכניסם לארץ ויתן להם כל ההכנות שיצטרך להנה כדי שיהיה להם פנאי לעשות הטוב והישר בעיניו יתברך, והם מרוב הטובה יבעטו. וכן אמר ירכיבהו וגו׳, חמאת בקר וגו׳, וישמן ישורון ויבעט, כמו שאתה – הדור הזה – שמנת עבית כשית, היינו כמו שאמר (לעיל כט ג) ׳ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועיניים לראות׳ וגו׳, אבל לך עבו וכשו התענוגים, ולהם יבעיטום באופן שיטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו.
יקניאוהו בזרים וגו׳, יזבחו לשדים לא אלוה וגו׳ לא שערום אבותיכם. לא אמר ׳אבותיהם׳, לפי שהם היו אבותיהם, אבל אמר ׳לא שערום אבותיכם׳.
[ואמר] שיעשו באופן שצור ילדך תשי – שרשו ׳נשה׳, ותשכח אל מחוללך עד שיראה ה׳ וינאץ בניו ובנותיו מכעס, לא ׳מכעס בניו ובנותיו׳1. ויאמר אסתירה פני מהם וגו׳.
הם קנאוני וגו׳ בגוי נבל אכעיסם. שכל ימי הארץ, הקב״ה בתת פורענות לישראל הפילם ביד איש שהיה נבזה [כגון טיטוס]⁠2, והגדילו הוא [כדי] שישראל יפלו בידו, ואחר כך יחזור לאיתנו הראשון נבזה וחדל אישים. וכך אמרו ז״ל (גיטין נו:) ׳כל המיצר לישראל נעשה ראש׳3. זהו פירוש ׳בגוי נבל אכעיסם׳:
1. ׳ביזה ומאס בכעסו את בניו ואת בנותיו׳ (נדפס).
2. נוסף בין השורות, וראה בהערה בסמוך.
3. איתא שם: ׳אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס הוה, בעי לאיגיורי, אזל אסקיה לטיטוס בנגידא, אמר ליה, מאן חשיב בההוא עלמא, אמר ליה, ישראל וכו׳, זיל איגרי בהו בההוא עלמא והוית רישא, דכתיב היו צריה לראש וגו׳, כל המיצר לישראל – נעשה ראש׳.
ירכיבהו על במותי ארץ וגו׳ – במלת במתי כתיב וי״ו יתירה ופירש בה בעל הטורים מה שפירש ואני אומר שוי״ו יתירה זו רמז אל ו״פ ארץ שנזכרו בפר׳ עקב (ח׳:ז׳-ט׳) בשבח א״י לכך אמר במותי ארץ כאלו אמר ששה ארץ וקל להבין. ואח״כ אמר וינקהו דבש מסלע, במלת ויניקהו חסר יו״ד, נ״ל שרמז בזה שבעבור שהניק להם דבש מסלע ישמן ישורון ויבעט ושכחו התורה הכלולה בעשרת דברות וזה יותר נכון ממה שפירש בעל הטורים, וכן צור ילדך תשי יו״ד קטנה כי בעבור שעברו על י׳ דברות גרמו תשות כח כלפי מעלה כביכול, ובמלת יצב גבלת עמים פירש בעל הטורים גבלת חסר וי״ו לומר י״ב מזלות יצב למספר בני ישראל פירוש לפירושו כשתכתוב ו״ו הנעלם ממנו ג״כ ו׳ ככה המזלות ששה משרתים ביום הנגלה וששה משרתים בלילה הנסתרת ולפי שאין מזל לישראל (שבת קנו.) ע״כ גבלת חסר ו״ו לומר שאין להם ממשלה על י״ב שבטים כי אם על העמים לכך נאמר יצב גבלת עמים.
בָמֳותֵי: בהעתק הללי ובכל ספרי׳ מדוייקי׳ כתי׳ בוי״ו, וכ״כ ן׳ עזרא1. ולשון החזקוני2, יתר וי״ו, והמ״ם בחטף קמץ. גם הרמ״ה3 ז״ל בכללים שמסר בהקדמת ספרו כתב כלשון הזה, וכל אתיא דקריא חטף באורייתא לא סמיך לה מבתרא אתא דכתיבא ולא קריא, בר מן חד ירכבהו על במֳותי ארץ, דמ״ם חטף קמץא נמצא ו״ו בתרא דכתיבא ולא קריא, ע״כ. וכ״כ בשרש במה4. והמדפיס5 טעה שכתבו בלא וי״ו, והוא עצמו6 כת׳ עליה ג׳ יתיר וי״ו, וכן מס׳ בישעיה7 סי׳ נ״ח, בָמֳותֵי, ג׳ מל׳ בקריאה, וסי׳ ירכבהו8 על במותי ארץ, והרכבתיך9 על במותי ארץ (ישעיה נ״ח), ודרך10 על במותי ארץ (דריש מיכה), וכן מצאתי במסרות כ״י. ומאן דמסיר ג׳, ב׳ מל׳ וא׳ חס׳, שבושא הוא. ובמסר׳ רבתא11 במערכת אות הוי״ו חשיב נמי לכולהו בהדי תיבותא דיתירין וי״ו וחטפין קמצין. [עַל⁠־בָּמֳותֵי].
וַיֵנִקֵ֤הוּ: השופר בקו״ף. [וַיֵּנִקֵ֤הוּ].
1. ן׳ עזרא: על אתר, ד״ה במותי.
2. החזקוני: על אתר.
3. הרמ״ה: הקדמה (בעמוד שלפני א ע״א).
4. בשרש במה: רמ״ה, במ״ה.
5. והמדפיס: ונציה ש״ז (אך ד מלא כראוי).
6. והוא עצמו: מ״ק-ד על אתר.
7. וכן מס׳ בישעיה: מ״ג-ד יש׳ נח יד.
8. ירכבהו: פסוקנו.
9. והרכבתיך: יש׳ נח יד.
10. ודרך: מי׳ א ג.
11. ובמסר׳ רבתא: מ״ס-ד ו 30.
א. [המילה ׳קמץ׳ אינה נמצאת בדברי הרמ״ה שלפנינו, ואפשר שגם נורצי סימן עליה סימן מחיקה.]
(יג-יד) כל המקרא כתרגומו. פי׳ שיתן להם א״י. וכי תימא אם כן הל״ל וינחילנו וגו׳, מאי ירכבהו, וכדמפרש ואזיל:
אלו פירות ארץ ישראל כו׳. ק״ל וכי במקום אחר לא יאכלו, ל״פ אלו פירות כו׳:
מעשה באחד. דק״ל והיאך בא זה שהיו יונקים דבש מן הסלע:
שאמר לבנו בסיכני. בסיכני שם מקום:
ואתה מעלה קציעות מתוכה כו׳. וקציעות הם קשים כמו סלע, ואפילו הכי היה דבש עליהם, וא״כ היו יונקים דבש מן הסלע:
כשאינו דבוק לתיבה של אחריו נקוד חלמיש כו׳. דק״ל למה נקוד חלמיש בשו״א תחת הלמ״ד, הוה ליה למינקד חלמיש בקמץ, כמו (תהלים קיד ח) חלמיש למעינו מים. לכך מפרש כשאינו דבוק כו׳, אבל כאן דבוק:
אלו זיתים של גוש חלב. גוש חלב, שם מקום:
חלב של צאן וכשהוא דבוק כו׳. דק״ל למה נקוד וחלב בשו״א תחת החי״ת וצירי תחת הלמ״ד, הוה ליה למכתב וחלב כולו בקמ״ץ:
כמשמעו. נראה דהצעת רש״י כך הוא, כרים, כבשים. והשתא אתי שפיר דאלים הוי פירושו כמשמעו, דבלא זה הוה אמינא דאילים הם כבשים, ולמה נקראו אילים שמחזיקים ומעשרים את בעליהן, ואילים מלשון (יחזקאל י״ז:י״ג) ואת אילי הארץ לקח, שהוא לשון חוזק. אבל השתא שפירשתי כרים, כבשים, אין אנו צריכים לדחוק ולפרש ואילים מלשון חוזק, אלא אילים פי׳ כמשמעו:
וגסין ככוליא. דאם לא כן, למה מדמה לחלב כליות ולא לשאר חלב:
היה שותה כו׳. ר״ל שכך הפי׳ של פסוק, ודם ענב היה שותה וכו׳:
(13) The entire passage should be understood as Targum [Onkelos] translates. Meaning, that Hashem will give them Eretz Yisroel. And if so you might ask, that it should have written "He will cause them to inherit, etc.⁠" Why [write] "He shall transport them"? And Rashi goes on and explains.
This refers to the fruits of Eretz Yisroel, etc. Rashi is answering the question: Does Hashem not give them food to eat in other places? Therefore he explains that "this refers to the fruits, etc.⁠"
There was an incident. Rashi is answering the question: How could this come about, that they would suck honey from a rock?
Someone said to his son in Sichoni. "In Sichoni" refers to the name of a place.
Bring me dried fig preserves from the barrel, etc.⁠" Dried figs are hard like rock, and even so there was honey on them. Therefore they would suck honey from them [like] from a rock.
When non-adjunctive to the following word the vocalization is chalumish ("the mighty part of"), etc. Rashi is answering the question: Why is the word chalmish vocalized with a sheva under the lamed? It would ordinarily be vocalized as chalumish with a kamatz [under the lamed], as in "the flint [chalumish] into a fountain of waters" (Tehillim 114:8). Therefore he explains that "when it is not connected to the following word, etc.⁠" But here it is connected to the word following.
This refers to the olives of Gush Chalav. Gush Chalav is the name of a place.
ירכיבהו על במתי וגו׳ – אין זה נמשך עם האמור למעלה אלא התחלת ענין ונמשך למטה, וגזירת הדברים הוא וישמן ישרון וגו׳.
ירכיבהו על במותי ארץ, He makes him ride on the heights of the earth.⁠" This verse is not the continuation of what has been written immediately before, but it is the beginning of a new subject and the verse belongs to what follows. The basic subject being introduced here is וישמן ישורון, "Yeshurun became fat and kicked.⁠"
ירכבהו על במותי ארץ – פי׳ הכניסם לא״י והמשילם על א״י. ונקרא במותי ארץ מפני שהיא גבוהה מכל הארצות.
ויאכל תנובת שדי – הם פירות א״י המשובחים ומפני שמזונות האדם הם מב׳ דברים צומח או חי כמ״ש ארץ זבת חלב ודבש. דבש הוא מצומח וחלב מבע״ח. וכאן חשב ה׳ דברים מצומח וה׳ דברים מבע״ח. ה׳ אכילות וה׳ שתיות. ויאכל תנובת שדי. חלב כרים. ואילים. ועתודים. וחלב כליות חטה. וה׳ שתיות. חמאת בקר. וחלב צאן. ודם ענב. דבש. ושמן.
ירכבהו על במתי ארץ – זה התורה בכלל כמ״ש שאין תורה כתורת א״י.
ויאכל תנובת שדי – זה מקרא כמ״ש לכו לחמו בלחמי.
וינקהו דבש מסלע – זו משנה כמ״ש ושים בסלע קנך.
ושמן מחלמיש צור – זה גמרא כמ״ש הן הכה צור ויזובו מים.
ע״ד הרמז
סלע זה נער זה מט״ט.
ומלמעלה למטה דבש ושמן בדעת. והשאר הכל כסדר ואמר בקו האמצעי עם חלב וגו׳ וכנגד הארץ שהוא רביעית אמר לשדים לא אלה שהם תחת האדם ואלו ב׳ שמות אלוה אלהים הם שמות ההנהגה שהן אותיות שניות ושלישית דאהי״ה וזה שמו של בצלאל בצל אל קוצו של יו״ד.
דבש מסלע – הצומח מבין נקיקי סלעים, חום השמש משביחו וממתיקו ביותר. וארץ ישראל ארץ טרשין.
ירכבהו – עד כאן הזכיר המתנות הרוחניית שזכו להן מדי צאתם ממצרים, ועתה יזכיר כל הטובות הגופניות אשר הנחילם בבואם אל ארץ נושבת, ואמר ירכיבהו וגומר על שם שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות:
ויאכל תנובת שדי – אלו פירות ארץ ישראל שהם קלים לנוב ולהתבשל מכל פירות הארצות, ותנובות שדי ענינו מה שיוציא השדה:
וינקהו דבש מסלע – דרך משל כמו יטפו ההרים עסיס (יואל ד׳ י״ח), והטעם רוב הדבש והשמן, כי מארץ כנען יובלו:
מחלמיש צור – פעמים יסמך צור אל חלמיש, וענינו כמו תואר, צור חזק ותקיף, ופעמים שיסמך חלמיש אל צור, והכונה חוזק הצורים, דרך מליצה, וכן חרבות צורים עם צור חרבו:
דבש מסלע – תיב״ע דובשא מפירהא דמתרייבין על כיפין, מחלמיש צור מזיתהא דמלבלבין מטנרין תקיפין.
ירכיבהו על במתי ארץ – ההליכה על כל דבר שיהיה תִקָרא רכיבה, ובמתי ארץ הם המקומות הגבוהים, והמקומות הגבוהים היו בטוחים מאויב, והעד לשון נשגב ומשגב; והנה הטעם נתן בידו ארץ עמים חזקים.
ירכבהו על במותי ארץ – כבר אמרנו בפירושנו לבראשית (א, כד–כו) שלא כל מקום גבוה קרוי ״במה״; אלא ״במה״ היא מקום גבוה המשמש כבסיס להגבהת מה שעליו. נמצא ש״במותי ארץ״ אינן שם נרדף ל״הרי ארץ״, ״גבעות ארץ״, אלא הן רמות נישאות שהעלייה אליהן ממלאת שאיפה. מכאן ש״במות״ הוא הכינוי לכל עמדה גבוהה שאדם שואף להגיע אליה ומשיג אותה. ״וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִידֵנִי״ (תהילים יח, לד), ״וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי״ (חבקוק ג, יט), ״על במותימו תדרך״ (להלן לג, כט).
צורת הסמיכות של לשון הרבים, ״במתי״, מורה על לשון רבים כפולה [הווי אומר, שתיים, אך לא יותר משתיים], כדוגמת ״יַרְכְּתֵי״ מ״יַרְכָתַיִם״ (שמות כו, כב–כג). לשון הרבים הפשוטה של ״במה״ היא ״בָּמוֹת״ – גם בצורת סמיכות; כך: ״במות ארנן״ (במדבר כא, כח), ״במות בעל״ (שם כב, מא). ב״ירכתים״, לשון הרבים הכפולה מורה על החלל בחלק האחורי, המחבר את שני צדדי האורך. לפי זה יהיה פירוש ״בָּמֳּותֵי״: במות כפולות, אלא שהכתיב של ״במותי״ כאן [עם הוא״ו] כולל גם את סימן לשון הרבים הפשוטה (עיין להלן). לשון הרבים הכפולה, ״במתי״, באה רק בקשר לְעלייה או דריכה על במות, ותמיד במובן סמלי; כך כאן, וכך: ״וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל⁠־בָּמֳותֵי אָרֶץ״ (ישעיהו נח, יד), ״וְדֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי⁠־אָרֶץ״ (עמוס ד, יג), ״וְדֹרֵךְ עַל⁠־בָּמֳותֵי אָרֶץ״ (מיכה א, ג), ״וְדוֹרֵךְ עַל⁠־בָּמֳתֵי⁠־יָם״ (איוב ט, ח), ״אֶעֱלֶה עַל⁠־בָּמֳתֵי עָב״ (ישעיהו יד, יד). כל הפסוקים האלה מתארים מצב המעניק רוממות, כוח ושלטון. לפי זה, נראה שלשון הרבים הכפולה מבטאת את שתי בחינותיו של המצב הזה. ״במתי ארץ״, ״במתי ים״ ו״במתי עב״, בקשר לה׳, מבטאים את בחינות שלטון ה׳: מאחר שה׳ רם ונישא על הארץ, על הים ועל השמים, הוא שולט הן על עולם הטבע והן על עולם האדם. ״במתי ארץ״ בקשר לאדם מבטא את שתי הבחינות של הברכה הניתנת לאדם: משהגיע לפסגת המצבים הארציים, הוא מתברך בנכסים חומריים⁠־חושניים, והוא גם קונה את המעלות הרוחניות⁠־המוסריות.
ניתן להביא ראיה לכך שפסוקנו אינו דן בכיבוש חבל ארץ, על ידי השוואה עם הפסוק הדומה לו בישעיהו (נח, יד). שם מתאר הכתוב את שפע הברכה שיגיע לישראל על ידי חיי נאמנות לחובה, ופסגת הברכה היא בהבטחה: ״אָז תִּתְעַנַּג עַל⁠־ה׳ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל⁠־בָּמֳותֵי אָרֶץ״.
ראוי להעיר שכאן וגם שם, הכתיב מבטא גם את לשון הרבים הפשוטה לצד לשון הרבים הכפולה. דבר זה מציין ששתי בחינותיהן של מטרות מעשי האדם – הבחינה הגופנית⁠־חושנית והבחינה הרוחנית⁠־מוסרית – הן בעצם דבר שלם אחד ואחיד, ולא ניתן להגיע אל האחת ללא השנייה. יש להעריך את שתיהן באופן שווה, והן מושגות רק על ידי תחושה אחת של חובה, שהיא היסוד לכל מעשי האדם. לפי זה:
לאחר שה׳ העיר את רוח עמו במדבר וחינך אותו להתמסר אך ורק לכנפי הנשרים של הנהגתו, הרי ״ירכבהו על במֳותי ארץ״ – הוא הביא אותו לטפס אל פסגתה הכפולה של העשייה הארצית: להשיג מעלות מוסריות ורוחניות, ובה בעת בריאות גופנית ורווחה חומרית.
ויאכל תנובת שדי – ניתן לאומה, לצורך מזונותיה והנאתה, כל מה ששדות המעובדות על ידי עמל האדם יכולות להציע.
״תנובת״ נגזר משורש ״נוב״ (קרוב ל״נוף״, התנועה האופקית של ההגשה; ומכאן, ״נוף״ בלשון חכמים: ענף): הענקת הפירות והגשתם.
״שדי״ – עיין פירוש, בראשית יז, טו.
וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור לא יכול להתייחס להאכלתו הנסית של העם במדבר, שהרי הכתוב אמר זה עתה: ״ויאכל תנובת שדי״. מלבד זאת, במדבר מצאנו שרק מים ניתנו מתוך הצור. אלא פירוש הכתוב הוא, שהפוריות יוצאת הדופן של הארץ היא מעל לדרך הטבע, היא נס. ה׳ העניק ברכה מיוחדת לארץ תורתו לצורך עם תורתו, וכתוצאה מכך עלתה פוריות הארץ מעבר למה שניתן היה לצפות מהאיכות הטבעית של האדמה. סלעים ואבנים הפכו לאדמה פורייה, המניבה תמרים וזיתים. עיין פירוש, בראשית כו, א–ד.
[יג] ואיה המקום אשר הניחם הנשר הנושא אותם? על במתי ארץ. ונתן להם שם כל טוב. ויאכל וגו׳:
ירכבהו על במתי ארץ – הערים שישבו בהם רובם היו על ההרים ששם האויר זך, ומותרות האדם והבהמה יורד אל העמקים, וגם ההר הוא חוזק נגד האויב:
ויאכל תנובת שדי – שרוב אדמת הארץ היה מקום זרע ותבואות השדה:
וינקהו דבש מסלע – במקום שהאדמה היתה קשה כסלע, צמחו שם דקלים וגדלו תמרים שהוא הדבש:
ושמן מחלמיש צור – במקום הצורים שאינם מגדלים אילנות גדולים, צמחו שם עצי זית, עץ לא גבוה שממנו השמן:
ירכיבהו וגו׳: עתה מבאר היאך נקרא ״ויכוננך״1, שמשמעו ש׳כונן׳2 את ישראל ביחוד באופן שלא יבואו לידי חטא. והעיקר של זה המאמר נגד קלקול שהיה בבית שני 3, כמו שפירשו ז״ל (יומא ט,ב) שהיה שנאת חנם, ומבואר בתוספתא שלהי מסכת מנחות (יג,ד) שהיתה אהבת הממון יותר מדי4, וזה בא משום שהיו עוסקים ביותר במסחור. ובאמת אהבת המסחור בארצות אחרות5 בא לאדם או מחמת דוחק הפרנסה, או להיפך משום בטלה שאין לאדם במה לבלות עתותיו. והקב״ה ראה טוב לישראל6 ויתן להם ארץ שהעסק בה מרובה עד שנדרש לבלות ימיהם בעבודת הארץ, וכמו שכתבתי בספר ויקרא פרשת בחוקותי (כו,ה) שזהו כוונת המקרא ״והשיג לכם דיש את בציר וגו׳ וישבתם לבטח בארצכם״, אמנם במשך עתות הזריעה כונן המקום יתברך גם כן שיהא העסק מרובה7.
והיינו ״ירכיבהו על במתי ארץ״ – גובה שבארץ, שהיא ארץ הרים ובקעות, ואי אפשר לחרוש בבקרים8, וכלשון משנה פאה פ״ב (ב) ׳וכל ההרים אשר במעדר יעדרון׳. ״ויאכל תנובות שדי״ – מ״מ לאחר שעבדו כל צרכם אכלו מן ההר כל תנובות שדי, ולא היו מוכרחים להביא מחסורם ממדינה אחרת9.
ויניקהו דבש מסלע: מאדמה קשה כסלע, והיה נצרך לעזק ולסקל ולרכך10. אבל לא כשאר ארץ שאדמתה קשה כסלע שפירותיה חריבים, לא כן ארץ ישראל ש״ויניקהו דבש מסלע״11.
ושמן מחלמיש צור: היא אבן יבשה ביותר עד שמוציאים ממנה אש, ומ״מ נתן בהם כח להוציא שמן. ועיין מנחות (פה,ב) באותו עשיר שהיה לו טורח ועסק הרבה בזיתיו12 משום שהיתה מלאה אבנים, ומ״מ אחר השגחתו לסקל הוציא עושר רב.
הרי מבואר היאך נקרא שהקב״ה ויכוננך – העמידך על כן13 יפה.
1. וכפי שכתב רבינו בתחילת פסוק ז׳ – מפרש והולך ד׳ דברים שאמר הקב״ה, שהוא ״אביך, קנך, עשך ויכוננך״.
2. תיקן הליכותם (כפי שפירש רבינו לעיל פסוק ו׳ ד״ה הוא עשך ויכוננך).
3. תיקן הליכותם (כפי שפירש רבינו לעיל פסוק ו׳ ד״ה הוא עשך ויכוננך).
4. ... אבל באחרונה (אנשי בית שני) מכירין אנו בהן שהן עמלים בתורה וזהירין במעשרות, מפני מה גלו – מפני שאוהבין את הממון ושונאין איש את רעהו...
5. שאינם ארץ ישראל.
6. שלא יהיו בטלים, וגם שלא יסבלו מדוחק פרנסה.
7. שלא יהיו בטלים.
8. ולכן העסק בה מרובה (ואין זמן לבטלה).
9. וא״כ לא סבלו גם מדוחק פרנסה.
10. ולכן העסק בה מרובה (ואין זמן לבטלה).
11. וא״כ לא סבלו גם מדוחק פרנסה.
12. בשדה זיתים שלו.
13. הכ״ף בפת״ח – בסיס. וכך פירש רש״י שם (פסוק ו׳).
ירכיבהו על במתי ארץ – כמו ״ועל במותי יעמידני״ (תהלים י״ח:ל״ד), וענינם הסר כל מונע מלפני איש כדי שיגיע למגמתו, ובהשגבו במקום גבוה בחגוי סלע ימנע מרודפיו להורידו משם.
דבש מסלע – ר״ל הצליחו הצלחה נפלאה, שאפילו הסלעים שבמדבר היו נותנים לו דבש ושמן, וכן בתהלים (סוף פ״א) ומצור דבש אשביעך, ורומז בזה גם לעתיד בשבתם בטח בארץ נחלתם.
וינקהו דבש – תניא, מניין לדבש שהוא משקה שנאמר ויניקהו דבש מסלע.⁠1 (תוספתא שבת פ״ט)
וינקהו דבש וגו׳ – דרש רבי עוירא, בשעה שהיו נשי ישראל שבמצרים יולדות2 היה הקב״ה שולח להם שני עגולים, אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור.⁠3 (סוטה י״א:)
1. מדכתיב ביה לשון הנקה שהוא כמו שתיה, ונ״מ בזה לענין הכשר זרעים, כי כידוע כל אוכל הראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה עד שיבא באחד משבעה משקין, וזה הוא הנקרא בחז״ל הכשר לטומאה, ומבואר ענין זה במלואו לפנינו ס״פ שמיני בפסוק וכי יתן מים על זרע. ואחד משבעה משקין הוא דבש משום דכתיב ביה כאן כעין לשון שתיה דהיינו הנקה. וע״ע בתוספתא כאן יליף לשמן דנחשב משקה מפסוק משתה שמנים (ישעיהו כ״ה) ותמה אני שלא יליף מפסוק זה שבתורה דכתיב ושמן מחלמיש צור, והלשון ויניקהו מוסב גם על שמן וכמו שהיה כתוב ויניקהו דבש מסלע ויניקהו שמן, ואולי ניחא ליה למילף משום דמפורש ביה לשון שתיה ואף שהוא בדברי קבלה.
2. והיו מחביאות את לידתן מהמצרים ולכן לא היו יכולות להכין הכל מה שדרוש לפקח על התולדה.
3. דבש להנקה ושמן לסיכה, וכתב מהרש״א, אעפ״י דפשטות הכתוב איירי בשבח א״י, אך מדלא מצינו זה הנס דבש מסלע וכו׳ בטובת א״י לכן דריש ליה לענין זה שאז היו צריכות לזה שלא ירגישו המצרים וכו׳, עכ״ד.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(יד) חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם⁠־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤יםא בְּנֵֽי⁠־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם⁠־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑הוְדַם⁠־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה⁠־חָֽמֶר׃
butter of the herd, and milk of the flock, with fat of lambs, rams of the breed of Bashan, and goats, with the finest of the wheat. Of the blood of the grape you drank wine.
א. וְאֵילִ֤ים כאן מקומה של תיבה זו בכתר ארם צובה ובספרי תימן, וכן בכתי״ש. אבל בספרי התורה שברוב העדות וע״פ חלוקת הטעמים מקומה בתחילת השורה הבאה.
מקבילות במקראספרי דבריםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שיז]
חמאת בקר וחלב צאן – זה היה בימי שלמה שנאמר (מלכים א ה׳:ג׳) עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן. עם חלב כרים ואילים, זה היה בימי עשרת השבטים שנאמר (עמוס ו׳:ד׳) ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק. עם חלב כליות חטה, זה היה בימי שלמה שנאמר (מלכים א ה׳:ב׳) ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סלת. ודם ענב תשתה חמר, זה היה בימי עשרת השבטים שנאמר (עמוס ו׳:ו׳) השותים במזרקי יין.
דבר אחר: ירכיבהו על במתי ארץ – זה בית המקדש שגבוה מכל העולם שנאמר (דברים י״ז:ח׳) וקמת ועלית אל המקום, ואומר (ישעיהו ב׳:ג׳) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳. ויאכל תנובות שדי, אלו סלי ביכורים. ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, אלו נסכי שמן. חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים, זו חטאת ועולה ושלמים תודה ואשם וקדשים קלים. עם חלב כליות חטה, אלו סלתות. ודם ענב תשתה חמר, אלו נסכי יין.
דבר אחר: ירכיבהו על במתי ארץ – זו תורה שנאמר (משלי ח׳:כ״ב) ה׳ קנני ראשית דרכו. ויאכל תנובות שדי, זה מקרא. ויניקהו דבש מסלע, זו משנה. ושמן מחלמיש צור, זה תלמוד. חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים, אלו קלים וחמורים וגזירות שוות ודינים ותשובות. עם חלב כליות חטה, אלו הלכות שהן גופה של תורה. ודם ענב תשתה חמר, אלו הגדות שהם מושכות לבו של אדם כיין.
דבר אחר: ירכיבהו על במתי ארץ – זה העולם שנאמר (תהלים פ׳:י״ד) יכרסמנה חזיר מיער. ויאכל תנובות שדי, אלו ארבע מלכיות. ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, אלו מציקים שהחזיקו בה בארץ ישראל והם קשים להוציא מהם פרוטה כצור, למחר הרי ישראל יורשים נכסיהם והם עריבים עליהם כשמן וכדבש.
חמאת בקר – אלו הפיטקים והגמונים שלהם, עם חלב כליות, אלו כליריקים שלהם. ואילים, אלו קינטרונים שלהם. בני בשן, אלו בניפיקרין המוציאים מבין שניים. ועתודים, אלו סנוקליטים שלהם. עם חלב כליות חטה, אלו מטרניאות שלהם. ודם ענב תשתה חמר, למחר הרי ישראל יורשים נכסיהם ועריבים להם כשמן ודבש.
דבר אחר: כליות חטה – עתידה כל חטה וחטה שתהא כשתי כליות של שור גדול משקל ארבעה ליטרים בצפרי ואם תמה אתה על הדבר הסתכל בראשי לפתות מעשה ושקלו ראש שבלפת שלשים ליטרים בצפרי, ומעשה וקינן שועל בראש הלפת מעשה בשיחין בקלח של חרדל שהיו בו שלשה בדים ונפשח אחד מהם וסיככו בו סוכת יוצרים וחבטוהו ומצאו בו תשעה קבים חרדל אמר רבי שמעון בן חלפתא קלח של כרוב היה בתוך ביתי והייתי עולה ויורד בו כעולה ויורד בסולם.
דבר אחר: ודם ענב תשתה חמר – שלא תהו יגיעים לא לדרוך ולא לבצור אלא אתה מביאה בעגלה וזוקפה בזוית ומסתפק והולך ושותה ממנה כשותה מן הפיטס.
סליק פיסקא
[Piska 317]
"Cream from the herd and milk from he flock": as in the days of Solomon, viz. (I Kings 5:3) "ten fattened oxen, twenty oxen from the pasture, and a hundred sheep, etc.⁠" "with fat of lambs, and rams of the breed of Bashan and he-goats": as in the days of the ten tribes, viz. (Amos 6:4) "eating the fattened sheep of the flock and calves from inside the stall.⁠" "with wheat (as fat as) the fat of kidneys": as in the days of Solomon, viz. (I Kings 5:2) "And Solomon's provision for one day was, etc.⁠" "and the blood of the grape did you drink (as choice) wine": as in the days of the ten tribes, viz. (Amos 6:6) "who drink wine out of bowls.⁠"
Variantly: "He made him ride on the high places of the earth": This refers to the Temple, which is higher than the rest of the world, viz. (Devarim 17:8) "then you shall arise and go up to the place" (the Temple), and (Isaiah 2:3) "And many peoples will go and say: 'Come, let us go up to the mountain of the Lord, to the Temple of the G-d of Jacob.⁠" "and he ate the shoots of the field": the baskets of bikkurim (the first-fruits). "and He gave him to seek honey from the rock": the oil libations. "Cream from the herd and milk from the flock with fat of lambs and rams of the breed of Bashan and he-goats": the sin-offering, the burnt-offering, peace-offerings, the guilt-offering, the thank-offering, and lower order offerings. "with wheat (as fat as) the fat of kidneys": the meal-offerings. "and the blood of the grape did you drink (as choice) wine": the wine libations.
Variantly: "He made him ride on the high places of the earth": Torah, viz. (Proverbs 5:22) "The Lord acquired me (Torah) the beginning of His way.⁠" "and he ate the shoots of the field": Scripture. "and He gave him to seek honey from the rock": Mishnah. "and oil from the flint of the rock": Talmud. "cream from the herd and milk from the flock with fat of rams and rams of the breed of Bashan and he-goats": a fortiori arguments, gezeiroth shavoth (identities), intercalations, and gematrioth (numerical equivalents). "with wheat (as fat as) the wheat of kidneys": halachoth, the essence of Torah. "and blood of the grape did you drink (as choice) wine": aggadoth, which "pull" a man's heart, like wine.
Variantly: "He made him ride on the high places of the earth": this world. "and he ate the shoots of the field": the four exiles. "and He gave him to suck honey from the rock": as it is written (Psalms 20:14) "The boar of the forest ravages it" (Israel). "and oil from the flint of the rock": The reference is to the "oppressors,⁠" who have seized upon Eretz Yisrael and from whom it is as difficult to extract a perutah (small coin) as from a rock, viz. (Ibid.) "and the crawler of the field feeds on it.⁠" In the future, Israel will inherit their possessions, which will be as sweet to it as honey and oil.
Variantly: "cream of the herd": These are their (the nations') nobles and generals. "with fat of lambs": their officers. "and rams": their atheists. "of the breed of Bashan": their centurions, that "attack" between their teeth. "and he-goats": their assessors. "with wheat (as fat as) the fat of kidneys": their matrons. "and He gave him to suck honey from the rock, and oil from the flint of the rock.⁠": Israel, who in the future will inherit their possessions, which will be as sweet to it as oil and honey.
Variantly: "with wheat (as fat as) the fat of kidneys": Each wheat (stalk in Eretz Yisrael is destined to produce (the quantity of) two kidneys of a large ox, fourteen litras by the litra of Sepphoris. And do not wonder at that. Look at the turnip heads. A fox once denned in the head of a turnip, which when it (the turnip) was weighed, was found to be sixty litra by the litra of Sepphoris. And it once happened in Shichin (near Sepphoris) with a mustard stalk of three shoots, that (the bast of) one shoot, when it was stripped, sufficed to roof a potter's hut, and which, when pounded, was found to contain nine measures of mustard. R. Shimon b. Chalafta said: There was a cabbage stalk in our field, which I would ascend and descend as I would a ladder.
Variantly: "and the blood of the grape will you drink as wine": You will not weary yourself with treading and harvesting, but you will bring it in a wagon and stand it in a corner and drink from it as one would drink from a nipple.
[End of Piska]
יְהַב לְהוֹן בִּזַּת מַלְכֵיהוֹן וְשַׁלִּיטֵיהוֹן עִם עוֹתֶר רַבְרְבֵיהוֹן וְתַקִּיפֵיהוֹן עַמָּא דַּאֲרַעְהוֹן אַחְסָנַתְהוֹן עִם בִּזַּת חֵילֵיהוֹן וּמַשְׁרְיָתְהוֹן וְדַם גִּבָּרֵיהוֹן אִתְאֲשַׁד כְּמַיָּא1.
1. ביאורי אונקלוס שעפטעל: לפי התרגום חמר טעמו הארץ כיוצא בו כרם חמר (יש׳ כז:ב) תר׳ יונתן כרם דנציב בארעא טבא... ומליצת ׳תשתה הארץ׳ משמעותה ישפך כמים.
He gave them the spoil of their kings and sultans, with the riches of their princes, and the strength of the people of their lands, their possessions, the booty of their hosts and camps, and the blood of their heroes was poured out like water.
שמיניא תורין ורכיכיב ען עם טוב דפטימין ודכרין בני בתנייג וגדיין עם טוב שומניהון דחטייא אמר משה נבייה איןד יהוון ישראל לעיין באוריתה ונטרין פקודייה מן ענבה חדה יהוון שתיין כור דחמר.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמיני״) גם נוסח חילופי: ״רכיכי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ורכיכי״) גם נוסח חילופי: ״ושמיני״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בתניי״) גם נוסח חילופי: ״בותניין״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אין״) גם נוסח חילופי: ״אם״.
יהב להון לוואי שמיני תורין מן ביזת מלכיהון וחבלא מבכירי עאן מן עדי שלטוניהון עם טוב פטימין ודיכרין בני דענין שמינין ממתנן וגדאין אמר משה נביא אין נטרין הינון עמא בית ישראל מצוותא דאורייתא אתאמר עלי בנבואה דיהוון גרגירי חיטיהון היך כוליין דתורי וחמר סומק מן ענבא חד מפקין כור חד.
He gave them rich butter of kine from the spoil of their kings, and the fat of the firstlings of the sheep from the prey of their sultans, with the choice rams and goats of the flocks of Mathnan. Mosheh the prophet said: If the people of Israel will observe the precepts of the law, it is foretold that their wheat granary shall be like the kidneys of oxen, and that from one bunch of grapes shall come forth a kor of red wine.
רכיכי תורין ושמיני עאן עם טוב דפטימי ודכרין בני בתנייא וגדיין עם שמניהון דחיטיא אמר משה נביא אין נטרין הינון בני ישראל מצוותא ואורייתא מן ענבא חדא יהויין שתיין כוס דחמר.
Tender oxen and choice flocks, goodly fatlings, rams bred in Batenaia, and goats, with the richest of the wheat. Mosheh the prophet said: If the children of Israel will observe the precepts of the law...from one bunch they shall drink a cup of wine.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

(יד) [דָבָר אַחֵר] ״חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן״ זֶה הָיָה בִּימֵי שְׁלֹמֹה שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ה׳:ג׳) ״עֲשָׂרָה בָּקָר בְּרִיאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן״. עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים זֶה הָיָה בִּימֵי עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ו׳:ו׳) ״וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק״. עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה זֶה הָיָה בִּימֵי שְׁלֹמֹה שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ה׳:ב׳) ״וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד״. וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר זֶה הָיָה בִּימֵי עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁנֶּאֱמַר ״הַשּׁוֹתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן״.
חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן – אֵלּוּ הַפִיקְטִין וְהֶגְמוֹנִין שֶׁלָּהֶן, עִם חֵלֶב כָּרִים אֵלּוּ כִּלִירְקִין שֶׁלָהֶן, וְאֵילִים אֵלּוּ בְּנֵי פּוֹקְרִין שֶׁלָּהֶן, בְּנֵי בָשָׁן אֵלּוּ קוּנְטְרִינִין שֶׁמַּכִּישִׁין מִבֵּין שִׁנֵּיהֶן. וְעַתּוּדִים אֵלּוּ סְנַקְתַּדְרוֹן שֶׁלָּהֶן, עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה אֵלּוּ מַטְרוֹנִיּוֹת שֶׁלָּהֶן. וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁלְמָחָר יוֹרְשִׁין נִכְסֵיהֶן וַעֲרֵבִין לָהֶן כְּיַיִן.
דָּבָר אַחֵר: ״כִּלְיוֹת חִטָּה״ – עֲתִידָה כָּל חִטָּה וְחִטָּה לִהְיוֹת כִּשְׁתֵּי כִּלְיוֹת שֶׁל שׁוֹר גָּדוֹל מִשְׁקַל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה לִיטְרָא בְּצִפּוֹרִי, וְאַל תִּתְמַהּ בַּדָּבָר, הִסְתַּכֵּל בְּרָאשֵׁי לְפָתוֹת, מַעֲשֶׂה וְשָׁקְלוּ רֹאשׁ שֶׁל לֶפֶת שְׁלֹשִׁים לִיטְרִין בְּצִפּוֹרִי, וּמַעֲשֶׂה שֶׁקִּנֵּן שׁוּעָל בְּרֹאשׁ הַלֶּפֶת, וּמַעֲשֶׂה בְשִׂיחִין בְּקֶלַח שֶׁל חַרְדָּל שֶׁהָיוּ בּוֹ שְׁלֹשׁ (כּוֹרִין) [בַּדִּים] וְנִפְשַׁח אֶחָד מֵהֶן וְסִכְּכוּ בּוֹ סֻכַּת יוֹצְרִים וַחֲבָטוּהוּ וּמָצְאוּ בּוֹ תֵּשַׁע קַבִּין חַרְדָּל, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא מַעֲשֶׂה בְּקֶלַח אֶחָד שֶׁל כְּרוּב שֶׁהָיָה בְּתוֹךְ (שֶׁלָּנוּ) [שָׂדֵנוּ] וְהָיִיתִי עוֹלֶה וְיוֹרֵד בּוֹ כְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד בְּסֻלָּם. דָּבָר אַחֵר: ״וְדֵם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר״ שֶׁלֹּא תִּהְיוּ יְגֵעִים לֹא לִדְרֹךְ וְלֹא לִבְצֹר אֶלָּא אַתָּה מֵבִיא בַּעֲגָלָה וְזוֹקְפָהּ בְּזָוִית וּמִסְתַּפֵּק וְהוֹלֵךְ כְּשׁוֹתֶה (וְהוֹלֵךְ) מִן הַפָּטוּם.
דָּבָר אַחֵר: ״וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר״ – לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ צַעַר לִבְצֹר וְלִדְרֹךְ, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹצֵא לַשָּׂדֶה וּמֵבִיא עֲנָבָה אַחַת בְּקָרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה וּמַנִּיחָהּ בְּקֶרֶן זָוִית וּמִסְתַּפֵּק מִמֶּנָּה כְּמִפָּטוּם גָּדוֹל וְעֵצָיו מַסִּיקִין תַּחַת הַתַּבְשִׁיל, וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר אֵין לְךָ כָּל עֲנָבָה וַעֲנָבָה שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה שְׁלֹשִׁים גַּרְבֵי יַיִן שֶׁנֶּאֱמַר ״חָמֶר״ אַל תִּקְרִי ׳חָמֶר׳ אֶלָּא ׳חֹמֶר׳.

רמז תתקמה

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט – לְפִי הַשׂבַע הֵן מוֹרְדִין, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדוֹר הַמַּבּוּל שֶׁלֹּא מָרְדוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִתוֹךְ מַשְׁקֶה וּמִתּוֹךְ שַׁלְוָה, מַה נֶּאֱמַר בָּהֶן (איוב כ״א:ט׳) ״בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפַּחַד״ וְגוֹ׳. וְכֵן מָצִינוּ בְּאַנְשֵׁי מִגְדָּל שֶׁלֹּא מָרְדוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִתּוֹךְ מַשְׁקֶה וּמִתּוֹךְ שַׁלְוָה, מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם ״וַיְהִי כָּל הָאָרֶץ שָפָה אַחַת״ וְגוֹ׳, וְכֵן מָצִינוּ בְּאַנְשֵׁי סְדוֹם שֶׁלֹּא מָרְדוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְכוּ׳ וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל ט״ז:מ״ח) ״חַי אָנִי נְאֻם ה׳ אִם עָשְׂתָה סְדוֹם אֲחוֹתֵךָ הִיא וּבְנוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית״, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַנְשֵׁי דּוֹר הַמִּדְבָּר שֶׁלֹּא מָרְדוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל״ב:ו׳) ״וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתֹה״, מַה נֶּאֱמַר בָּהֶן ״סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה אֱמֹר לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁאַתֶּם נִכְנָסִין לָאָרֶץ אֵין אַתֶּם עֲתִידִים לִמְרֹד אֶלָּא מִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ל״א:כ׳) ״כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁאַתֶּם נִכְנָסִין לָאָרֶץ אֵין אַתֶּם עֲתִידִין לִמְרֹד אֶלָּא מִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמִתּוֹךְ שַׁלְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ח׳:י״ב-י״ג) ״פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבַעְתָּ וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻּן״, מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם (שם, יד) ״וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּבָנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אִיּוֹב שֶׁלֹּא בָּאת עֲלֵיהֶן פֻּרְעָנוּת אֶלָּא מִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמִתּוֹךְ שַׁלְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״עַד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים יַיִן וְגוֹ׳ וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה״, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁלֹּא גָּלוּ אֶלָּא מִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמִתּוֹךְ שַׁלְוָה שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ו׳:ד׳-ז׳) ״הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וְגוֹ׳ הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְגוֹ׳ לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים״, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ שֶׁאֵין עֲתִידִין לִמְרֹד אֶלָּא מִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמִתּוֹךְ שַׁלְוָה, מַה נֶּאֱמַר ״וַיִּשְׁמַן יְשֻרוּן וַיִּבְעָט״ מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ עֵגֶל וְהָיָה מְשַׁפְשְׁפוֹ וּמְגָרְדוֹ וּמַאֲכִילוֹ כַּרְשִׁינִיַן, בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא חוֹרֵשׁ, כְּשֶׁהִגְדִּיל הָעֵגֶל נָתַן בְּעָלָיו עָלָיו הָעֹל וְקִטַּע וְשִׁבֵּר אֶת הָעֹל וּפָסַק אֶת הַסִּמְלוֹנִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״מוֹטוֹת עֵץ שָׁבַרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַּחְתֵּיהֶן מוֹטוֹת בַּרְזֶל״.
שָׁמַנְתָּ – בִּימֵי יָרָבְעָם, עָבִיתָ בִּימֵי אַחְאָב כָּשִׂיתָ בִּימֵי יֵהוּא. דָּבָר אַחֵר: ״שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ״ כְּאָדָם שֶׁשַּׁמְנוֹ בִּפְנִים וְעוֹשֶׂה כְּסָלִים מִבַּחוּץ, וְהוּא אוֹמֵר (איוב ט״ו:כ״ז) ״כִּי כִסָּה פָּנָיו בְּחֶלְבּוֹ וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כָסֶל״.
דָּבָר אַחֵר: ״שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ״ – אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת שֶׁלִּפְנֵי יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ב׳:ז׳-ח׳) ״וַתִּמָלֵא אַרְצוֹ כֶסֶף״ וְגוֹ׳ וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים״. וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עֲשָׂהוּ ״וַתִּשְׁכַּח ה׳ עֹשֶׂךָ נֹטֵה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ״ (ירמיהו ב׳:י״ג) ״כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ״ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִדָּה שֶׁמְּדַדְתֶּם בִּי מָדַדְתִּי לָכֶם (שם י״ב:ז׳) ״עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי נָטַשְׁתִּי אֶת נַחֲלָתִי״. (תהלים ע״ח:ס׳) ״וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁילֹה״ ״כִּי נָטַשְׁתָּ עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב״. וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ח׳:ט״ז) ״וַיְבִיאֵנִי אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וְהִנֵּה בְּפֶתַח הַשַּׁעַר כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה׳⁠ ⁠⁠״. רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַל תְּהִי קוֹרֵא וַיְנַבֵּל, אֶלָּא וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ וְאַל תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ״.
וסמן אלבקר ולבן אלגנם מע שחום אלכ׳ראף וכבאש בני אלבת׳ניה ועתדאן מע לב דרמך אלחנטה וכאן דם אלענב ישרבה כ׳מרא
וחמאת בקר וחלב הצאן עם שומן כבשים ואילים מבשן ועתודים עם מבחר הסולת המעולה, ואת דם הענב השקה כיין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

פס׳: חמאת בקר וחלב צאן – זה היה בימי שלמה 1כענין שנא׳ (מלכים א ה׳:ג׳)(ועשרים) בקר בריאות ועשרים בקר רעי לבד מאיל וצבי ויחמור וברבורים אבוסים.
ד״א: חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים ואילים בני בשן – אלו הרשעים שכל ממונם יפול ביד צדיקים, 2עם חלב (כליות חטה). אלו עשרת השבטים שהיו אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק.
ודם ענב תשתה חמר – כענין שנאמר (עמוס ו׳:ו׳) השותים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו.
ד״א: 3חמאת בקר – אלו הכנענים.
וחלב צאן – שכללן עם המלכיות שבאו והחזיקו בארץ ישראל.
עם חלב כרים – אלו הגמונים שלהן.
ואילים בני בשן – אלו קנטרונין שלהם.
ועתודים – אלו סנקליטין שלהן.
עם חלב כליות חטה – אלו המטרניות שלהם.
ודם ענב תשתה חמר4שהצדיקים יורשין אותן באחרונה והם מנחילין אותם לבניהם וערבין להם כיין:
1. כענין שנאמר עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן לבד מאיל וכו׳ כצ״ל:
2. עם חלב כרים ואילים בני בשן אלו עשרת השבטים וכו׳ כצ״ל:
3. חמאת בקר אלו הכנענים. אולי מפרש חמאת כמו שפרש״י הוא שומן הנקלט מלמעלה ע״ג החלב ודימה זאת לכנענים כי הם הראשונים שהחזיקו בארץ ישראל כמו השומן ע״ג החלב:
4. שהצדיקים יורשים אותם. אולי דרש ענ״ב על ישראל כמו (הושע ט׳:י׳) כענבים במדבר מצאתי ישראל:
חמאת בקר – לפי הפשט: ארץ זבת חלב, ובשר הרבה להם לאכול.
חלב כרים – אילים מדבריות המפוטמים במרעה, כדכתיב: ירעה מקניך {וגו׳} כר נרחב (ישעיהו ל׳:כ״ג). וכן: לבשו כרים הצאן (תהלים ס״ה:י״ד) דוגמת סוף הפסוק: ועמקים יעטפו בר (תהלים ס״ה:י״ד) – הכרים של תבואה לבשו את הצאן, מלאים צאן לרעות בהם. וכן: ואויבי י״י כיקר כרים (תהלים ל״ז:כ׳) – כמניעת שדי תבואות שמשתדפין ברגע אחד סמוך לקציר בעוד לילה, כלו בעשן כלו (תהלים ל״ז:כ׳) – בשריפת אש וסופן משחירין, ואני כך ראיתיא בקציר. כן הרשעים תחילה מצליחים כתבואות כרים והפך לילה וידכאו (איוב ל״ד:כ״ה).
ואילים בני בשן – סתם בני בשן שמינים, אבל בשאר מקומות, הכרים המפוטמים במרעה הם שמינים מכל הבייתות.
עם חלב כליות חטה – שומן חמדת חטים המובחרים כאן,⁠ב כמו: ותכל דוד המלך (שמואל ב י״ג:ל״ט), כלתה נפשי (תהלים פ״ד:ג׳) – לשון חימוד ותאוה,⁠1 כלה שארי (תהלים ע״ג:כ״ו). כמן שבה שביה – יו״ד תחת ה״י, ככל חטופי למ״ד פעל ה״י, מן בנה – הגזרה והבניה (יחזקאל מ״א:י״ג).
חמר – ויין חמר מלא מסך (תהלים ע״ה:ט׳).
1. השוו רשב״ם המשוחזר בראשית ב׳:ב׳.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) נוספה כאן מלת: ״בך״. בדפוס ראשון: כך.
ב. כן בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון. רוזין הציע להשמיט את המלה: כאן.
חמאת בקר CURD OF KINE: According to the plain meaning of Scripture,⁠1 [this means that they received] “a land flowing with milk”2 and with much meat for them to eat.⁠3
חלב כרים WITH THE BEST OF KARIM: [Karim means] wild4 rams,⁠5 that fatten themselves on grazing land.⁠6 [The rams are called karim since they graze on a place called a kar.]⁠7 So it is written (Isaiah 30:23), “Your livestock shall graze in broad pastures (כר).”
So also the phrase (Ps 65:14), “The meadows (כרים) are clothed with sheep,” should be understood on the same pattern as the end of that verse, “the valleys are mantled with grain.” [The first clause means that] the meadows8 of grain clothe themselves with sheep; in other words they are full of sheep grazing.
So also the phrase (Ps 37:20), “The enemies of the LORD, like meadow grass (כרים) consumed in smoke,” – i.e., like the way crops9 are lost10 when they become blighted all at once at night just before the harvest – “are consumed, consumed in smoke.” [In other words, they, the enemies of the LORD, are scorched] by fire, and they turn black [just like blighted crops].⁠11 (I have seen this [happen to the crops] at harvest time.)⁠12 So also the wicked at first succeed like the crops of a meadow,⁠13 but then (Job 34:25) “the night passes and they are crushed.”
ואילים בני בשן RAMS OF BASHAN: [All those rams that come from Bashan] are generally fat.⁠14 As for rams from other locations, the ones that graze on meadows are fatter than the domesticated ones.⁠15
עם חלב כליות חטה: means ALONG WITH THE FAT OF THE COVETED, i.e., choice WHEAT. [The word כליות here is] related to the idea of “coveting” or “desiring,”16 as in the verses (2 Sam 13:39) “King David was pining (ותכל) for,” or (Ps 84:3), “My soul yearns (כלתה) for.” So also (Ps 73:26) “My body yearns (כלה).”
[The noun כִּלְיָה is derived from the root כ-ל-ה, meaning “to covet” or “to desire,”] just as “שִׁבְיָה – captivity” (32:42) is derived from the root ש-ב-ה. The letter yod replaces the heh, as with all weak final-heh verbs. So also from the root ב-נ-ה, [the noun formed is בִּנְיָה], as in the phrase (Ezek 41:13), “הַגִּזְרָה וְהַבִּנְיָה – the vacant space and the structure.”17
חמר: [should be understood here the same way as in the verse] (Ps 75:9), “with strong (חמר) wine fully mixed.”18
1. As opposed to the allegorical interpretations of these phrases offered by Onq., and referred to by Rashi at the end of his comment: “the spoils of their kings and rulers, with the riches of their princes.”
2. Rashbam uses the common biblical phrase; see e.g. Exodus 3:8.
3. So also NJPSC: “the land’s rich pastures sustain cattle that produce dairy products and meat.”
4. Rashbam refers to these animals as מדבריות. See his commentary to Leviticus 16:10 and note 8 there.
5. Rashi writes that כרים are sheep and so he distinguishes between the meaning of כרים and אילים בני בשן. For Rashbam’s explanation, see his next comment, s.v. ואילים בני בשן.
6. In Rashbam’s next comment, s.v. ואילים בני בשן, he explains that wild rams that graze on meadows are fat.
7. Although there are a number of different meanings for the word כר in biblical Hebrew, in our verse there is really no doubt that כרים means “rams.” That is how it has invariably been interpreted.
Rashbam’s point here is that the meaning “ram” is actually a secondary meaning derived from the meaning “meadow.” A ram is called a כר because it commonly grazes in a meadow.
Rashbam makes this point here because he wishes to argue that in the two verses that he now quotes from Psalms, the original meaning, “meadow,” is more appropriate than the derived meaning, “ram.”
8. Rashbam is opposing the midrashic explanation of the verse found in RH 8a, according to which כרים in the verse in Psalms is a reference to an animal, not to a meadow. See Rashi in RH there, s.v. לבשו. See also Ibn Ezra’s comment there in Psalms.
9. Rashbam is opposing the interpretation of כרים as “rams” in the verse in Psalms (37:20). That interpretation is found in a number of midrashim (e.g. Esther Rabba 7) and is cited both by Ibn Ezra and by Rashi as one of the possible explanations of the verse. Rashbam says that כרים means meadows in this verse.
10. Rashbam uses the contextually strange word כמניעת here as a paraphrase of the difficult word כִיקַר in the verse. He may be (as Rosin suggests) alluding to Menaḥem’s explanation (Maḥberet, s.v קר, II) that this root should be connected to the idea of “withholding” (ענין מניעה). In any case, he is rejecting Rashi’s two explanations – that it is a reference either to sunshine or to honor.
11. A recent description of blight reads: “The fungus can spread rapidly through the foliage and is capable of causing complete blighting of foliage within a very short time... . The first symptoms of late blight in the field are small, light to dark green, circular to irregular-shaped water-soaked spots ... [which] expand rapidly into large, dark brown or black lesions.” (http://www.ext.nodak.edu/extpubs/plantsci/hortcrop/pp1084w.htm)
12. Joseph Klausner (Leshonenu 21 [1957], p. 201) cites this text as proof that Rashbam was well aware of and very interested in everything happening around him in the material world.
13. Rashbam understands the image as conveying the idea of transitory success, the same idea that Rashi sees in the verse. Rashi says that the reference is either to the way that a meadow may look beautiful in bright morning sunshine that does not last, or to the way that sheep are “honored” by fattening them up, when it is only a preparation for leading them to the slaughter. Rashbam says that the reference is to crops that look like they are going to be successful and then suddenly succumb to blight.
14. So also Rashi.
15. Rashbam is explaining that both the word כרים and the phrase אילים בני בשן imply well-fattened rams. See note 46 above.
16. The standard meaning of the noun כִּלְיָה in Hebrew is “kidney,” a meaning that does not fit smoothly into our verse. Most exegetes still try to explain that the verse is making a comparison of sorts between kidneys and wheat, either because of the shape of the wheat or because the wheat is described as being as fat as the kidneys, a repository of fat. See e.g. Sifre 317, Rashi, Ibn Ezra and R. Joseph Bekhor Shor. Some moderns emend; see the discussion in NJPSC, p. 403, note 79.
Rashbam offers an original interpretation – that כִּלְיָה has nothing to do with “kidney,” but is a noun derived from the root כ-ל-ה, meaning “to covet” or “to desire.” So also Hizq.
17. The noun בִּנְיָה is a hapax legomenon.
18. Rashbam compares our verse to the verse in Psalms, but does not really tell us how he understands the word חמר. I translated it based on Rashi’s commentary in Psalms. NJPS translates “foaming.” In any case, Rashbam’s comment may be seen as opposing the midrashic understanding of חמר as a measurement (Ket. 111b).
חמאת בקר – רוב הבשר.
וחלב צאן – לולי הקבלה היה זה הפסוק חזוק לדברי החלב שהזכרתי במקומו (ראב״ע ויקרא ז׳:כ״ג-כ״ז).
או טעם עם חלב כרים – השומן והטוב, כמו: כל חלב יצהר (במדבר י״ח:י״ב).
בני בשן – שגדלו בהר בשן.
חלב כליות חטה – דרך משל כי החלב על הכליות. גם גרגיר החטה דומה לכליות.
ודם ענב – היין.
והנה היא רבת דבש, ושמן, ובשר, ולחם, ויין, וכל פרי, וזהו: תנובת שדי (דברים ל״ב:י״ג).
ויש אומרים: כי דבש הוא דבש התמרים.
חמר – כמו: יין, וכן: כרם חמר ענו לה (ישעיהו כ״ז:ב׳), [שפירושו: שבחו, כמו: ענו לי״י (תהלים קמ״ז:ז׳), והמלה מגזרת: ויען אברהם (בראשית י״ח:כ״ז). ובלשון ארמי: יין – חמרא, חמר חדתי. וייןא חמר (תהלים ע״ה:ט׳), פירוש חמר כמשמעו בלשון ישמעאל, כי הוא נקוד כפועל עברי.
ויש אומרים: כפול הוא בלשון, כמו: אדמת עפר (דניאל י״ב:ב׳).]⁠ב
ותי״ו תשתה – לנכח. והטעם: כמדבר לחבירו. והטעם: כל כך הוא רב תשתה חמר בכל עת.
ויש אומרים: כי ענב – לשון נקבה. [ואיננו כלום, והיה ראוי להיות התי״ו פתח עד שיצא לאחרים.]⁠ג
ויש אומרים: על לשון קהלה, כי ישראל זכר ונקבה. וזה קרוב מעט.
א. בכ״י פריס 177: יין.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, ובגיליון בכ״י לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, ברסלאו 53, ועוד עדי נוסח.
CURD OF KINE. An abundance of meat.⁠1
AND MILK OF SHEEP, WITH FAT OF LAMBS. Were it not for tradition2 then this verse3 would serve to support my opinion regarding the fat4 which I mentioned in its place.⁠5 On the other hand, fat in with fat of lambs means the fleshy and the good.⁠6 Compare, All the best (chelev)⁠7 of the oil (Num. 18:12).⁠8
OF THE BREED OF BASHAN. Who were raised in the mountain of the Bashan.
WITH THE KIDNEY-FAT OF WHEAT. This9 is metaphorical,⁠10 for the fat lies on the kidneys.⁠11 The kernel of wheat also12 looks like a kidney.
AND OF THE BLOOD OF THE GRAPE. The wine. The Land of Israel thus contains an abundance of honey, oil, meat, bread, wine, and all sorts of fruit. This is the meaning of the fruitage of the field (v. 13). Some say that honey refers to date honey.⁠13
FOAMING WINE. The word chamer (foaming wine) means wine. Compare, kerem chemed (a vineyard of foaming wine) (Is. 27:2).
[THOU DRANKEST FOAMING WINE.]⁠14 The tav of the word tishteh (thou drinkest) is a second person15 prefix. Our verse, as it were, speaks like a person who tells his friend the land has so much wine that you will drink it at all times. Some say that enav (grape) is in the feminine.⁠16 However, what they say is worthless, for the tav17 should have been vocalized with a pattach18 so that it would be a causative. Some say that tishteh19 speaks of the community,⁠20 for the word Israel is sometimes in the masculine and sometimes in the feminine. This interpretation is a bit closer to the correct meaning.
1. According to Ibn Ezra the term chemah (curd) is not to be taken literally.
2. The Rabbinic tradition which states that the fat of any animal which is fit to be offered on the altar may not be eaten.
3. Which speaks of the "fat of lambs" as food.
4. According to Ibn Ezra, following the plain meaning of the text the Biblical law prohibiting the eating of fat only applies to animals actually offered on the altar. Our verse, which speaks of the fat of lambs, seems to support this contention.
5. See Ibn Ezra on Lev. 7:20.
6. In other words, fat is not to be taken literally.
7. Literally, the fat.
8. Here too fat is not to be taken literally.
9. Kidney-fat.
10. Wheat does not have kidneys. Hence Ibn Ezra's comment.
11. Hence the term kidney-fat is used as a metaphor for something which is very fat.
12. Another reason for the term kidney-fat.
13. See Ibn Ezra on Lev. 2:11.
14. Hebrew, tishteh chemer.
15. A second person masculine prefix. In other words, tishteh means you will drink. The word tishteh can also mean she will drink. Hence Ibn Ezra's comment.
16. And tishteh is in the third person feminine. According to this interpretation our verse reads, the blood of the grape will give you wine to drink.
17. Of tishteh.
18. The word should have read tashteh, not tishteh. Tishteh means she will drink; tashteh, she will cause you to drink.
19. This interpretation takes tishteh to be a third person feminine, meaning she will drink.
20. Israel. Thus tishteh chemer, she (Israel) will drink wine.
חמאת בקר וחלב צאן – ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן, והיה מרוב עשות חלב יאכל חמאה (ישעיהו ז׳:כ״א-כ״ב). והכי קאמר: חמאה של בקר ושל חלב צאן, שלא יהיו רוצים לאכול כי אם שמנונית החלב.
עם חלב כרים – חלב – מובחר, כמו: ואכלו את חלב הארץ (בראשית מ״ה:י״ח) – מבחר הארץ.
עם חלב כליות חטה – לפי שהכליות יש להם צירים וחרץא כמו חטה, מדמה החטה לכליות. ושהיו החיטין גסין ככוליא של שור הגדול, כמו בימי שמעון הצדיק במסכת תענית (בבלי תענית כ״ג.). וביחזקאל כתיב: יהודהב ו⁠{ארץ} ישראל {המה} רכליךג בחיטי מינית (יחזקאל כ״ז:י״ז) – שם עיר, כדכתיב: {ו}⁠עד באך מינית עשרים עיר (שופטים י״א:ל״ג), והיו שם חטין יפות. והגדה: שהיו מונים אותם מתוך שהם גסים.
ודם ענב {תשתה חמר}ד – שיהא היין אדום כדם, ויין אדום חשוב מן הלבן, כדכתיב: אל תרא יין כי יתאדם (משלי כ״ג:ל״א).
תשתה חמר – עתה מדבר כאילו מדבר עם ישראל. וכן אורחיה דקרא: שפעמים מדבר פה אל פה, ופעמים כאילו מדבר לאחרים עליו. כגון: ימצאהו בארץ מדבר (דברים ל״ב:י׳) – לאחרים עליו, ואחר כך:⁠ה הוא עשך ויכונניך (דברים ל״ב:ו׳) – שמדבר עמו פה אל פה.
וכן תשתה חמר – כמו: חמר ומרווה (השוו תרגום המיוחס ליונתן ויקרא י׳:ט׳), כמו: כרם חמר ענו לה (ישעיהו כ״ז:ב׳).
א. בספר הג״ן: ציירא וחריץ.
ב. בכ״י מינכן 52: יהודא.
ג. בכ״י מינכן 52: רוכלין.
ד. ההשלמה בפסוק ובספר הג״ן.
ה. כן בכ״י מינכן 52, אך צ״ל: ״ולפני כן״.
חמאת בקר וחלב צאן – BUTTER OF THE HERD AND MILK OF THE FLOCK – “On that day, a man shall rear a young cow, and two sheep. And it shall come to pass, for the abundance of milk that they shall give, he shall eat curd” (Yeshayahu 7:21-22). And thus it said: Butter of cattle and of sheep milk, for they will only want to eat the cream of the milk.
עם חלב כרים – WITH FAT OF LAMBS – “fat” – choicest, like: “and you will eat the fat of the land” (Bereshit 45:18) – from the choicest of the land.
עם חלב כליות חטה – WITH THE FINEST OF THE WHEAT – Since kidneys have channels and clefts like wheat, it likens the wheat to kidneys, and [to teach] that the wheat was enormous like the kidney of a large ox, as in the days of Shimon the Righteous in Tractate Taanit (Bavli Taanit 23a:2). And in Yechezkel it is written: “Judah, and {the land} of Israel, {they were} your merchants; for the wheat of Minnith” (Yechezkel 27:17) – the name of a city, as it is written: “until you come to Minnith, even twenty cities” (Shofetim 11:33), and there was beautiful wheat there. And the Aggadah [says]: that they enumerated (מונים) them since they are massive.⁠1
ודם ענב {תשתה חמר} – OF THE BLOOD OF THE GRAPE {YOU DRANK WINE} – That the wine shall be red like blood, and red wine is more highly regarded than white, as it is written: “Don't look at the wine when it is red” (Mishlei 23:31).
תשתה חמר – YOU DRANK WINE – Now it [Scripture] speaks as if He is speaking with Israel. And this is the way of the text: that sometimes it speaks face to face [second person], and sometimes [it speaks] as if it is speaking to others about him [third person]. As: “He found him in a desert land” (Devarim 32:10) – [it speaks] to others about him, and afterwards: “He made you and established you” (Devarim 32:6) – it speaks with him face to face.
And likewise תשתה חמר – YOU DRANK WINE – like: wine or an intoxicant (compare to Targum Pseudo Jonathan Vayikra 10:9), as in: "sing of her, a vineyard of foaming wine (חמר)" (Yeshayahu 27:2).
1. According to the Aggadah, the wheat was called "the wheat of Minnith (מינית)" through a play on words, since they would count (מונים) each kernel due to its great size. [According to this explanation, Minnith is not the name of a place.]
עם חלב כליות חטה – עם שמן חמדת חטים המובחרים, כמו ותכל המלך דוד, שהוא כמו ותכל נפש דוד, כלתה נפשי, לשון חמדה ותאוה.⁠1
דבר אחר: חטים גסות ככליות, ועל ידי שיש להם ציירא וחריץ מדמה אותם לכליות.⁠2
1. שאוב מרשב״ם.
2. שאוב מר״י בכור שור.
עם חלב כליות חטה, "with the kidney fat of wheat.⁠" With the fat from the best grades of wheat, i.e. this kind of wheat is likened to the fat surrounding the kidneys. The kernels of such wheat are described as big as a kidney. These kernels have an indentation and a shape similar to kernels of wheat.
ודם ענב תשתה חמר – קרא המשקה היוצא מן הענבים דם להיותו אדום כמוהו. ועוד בסוד הלשון נקרא דם על שם שגרם מיתה והביא דם לעולם וזהו לדעת האומר סחטה ענבים והביאה לו. ולשון ענב הוא הגרגיר, וזה להפלגה ושפע הברכה בארץ, כי מגרגיר אחד יצא משקה רב. וידוע כי הגרגרים נקראו ענבים, ואשר נתלים בהם עמהם כאחד יקרא אשכול בלשון התורה ובלשון רז״ל פרכיל, וכן אמרו בפ״ק דסוכה פרכיל ענבים ובהם ענבים, כי כן הענבים התלוים בגפן יקראו אשכולות, ואשר נתלים בהם האשכולות תקרא גפן אם הוא במחובר, ותקרא זמורה בתלוש, וזהו (במדבר י״ג:כ״ג) ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד, יעיד הכתוב על שפע ברכת הארץ ועל גודל פריה, כי באותה זמורה הנכרתת לא היה אלא אשכול ענבים אחד, ולכך הוסיף אחד, כי כל אחד מהם נטל דבר יחידי נפרד, זה אשכול וזה רמון וזה תאנה.
ודם ענב תשתה חמר, "and you would drink the blood of its grapes as if it were aged wine.⁠" Moses refers to the juice in the grapes as "blood,⁠" seeing that its red color is similar to the color of blood. Another reason, mystical, if you will, is that grapes were the indirect cause of death in the world according to the view that the fruit of the tree of knowledge were grapes (Bereshit Rabbah 19,8).
The word ענב refers to the seeds inside the grape. The reason Moses speaks about grapes in the singular instead of the customary ענבים, plural, is that he wanted to alert us to the vast amount of wine, blessing for the country, which develops from such tiny beginnings as the seeds in the grapes. When the grapes hang together in a cluster they are called אשכול by the Torah, whereas in Talmudic parlance such a cluster is known as פרכיל. We find the expression פרכיל ענבים in Sukkah 10, i.e. clusters from which grapes are suspended. The trunk from which such clusters of grapes are hanging is called גפן, a grapevine, when the cluster is still attached to it, whereas when the branch to which the clusters are attached has been severed from the trunk it is called זמורה. This is borne out by Numbers 13,23 ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים, "they (the spies) cut from there a branch, full of clusters of grapes.⁠" The verse in Numbers describes the excellence and quantity of the produce of the land of Canaan at that time. The Torah there adds the word אחד, to tell us that each of the spies took a different specimen from the fruit of the land. One took a cluster of grapes, another pomegranates, still another a fig.
חמאת בקר וחלב צאן וכו׳ כלו׳ שלא היו רוצים לאכול כ״א חמאה של בקר ושל חלב צאן שהוא שמנוניתו של חלב ונר׳ דאין צריך להוציא קרא ממשמעו. חמאה של בקר עיקר וחלב של צאן עיקר.
עם חלב כרים מובחר כמו ואכלו את חלב הארץ (בראשית מ״ה:י״ח).
עם חלב כליות חטה. לפי שהכליות יש להם חריץ כמו חטה מדמה אותם לחטים.
ודם ענב תשתה חמר שיהיה היין אדום כדם וחשיבות הוא כמו אל תרא יין כי יתאדם (משלי כ״ג:ל״א).
תשתה חמר עתה מדבר כאלו מדבר עם ישראל כמו ימצאהו בארץ מדבר (דברים ל״ב:י׳) לאחרים עליו. ואח״כ הוא עשך ויכוננך (דברים ל״ב:ו׳) כמדבר אליו פה אל פה.
חמר – כלו׳ חמרא.
עם חלב כרים ואילים – מיטב של כבשים ואילים כמו ואכלו את חלב הארץ.
עם חלב כליות חטה – כליות ממש לפי שבכליות יש חריץ מדמה אותם בחטה.
ודם ענב תשתה חמר – שיהא היין אדום כדם וחשיבות הוא כד״א אל תרא יין כי יתאדם.
עם חלב כרים ואילים, "and curds as well as and rams raised in Bashan.⁠" Moses lists the highest quality of these species, similar to Genesis 45,18 ואכלו את חלב הארץ, "and live off the fat of the land!⁠"
עם חלב כליות חיטה, "with the kidney fat of wheat.⁠" The word "kidneys" here is not a metaphor but is to be understood literally. This is because the shape of wheat with its groove is similar to that of the shape of a kidney. (Ibn Ezra)
ודם ענב תשתה חמר, "and of the blood of the grape you will drink foaming wine.⁠" The wine will be red as blood, an indication of its value, similar to what Solomon described in Proverbs 23,31: אל תרא יין כי יתאדם, "do not look at wine when it is red;⁠"1
1. [sign that the wine is strong in alcohol content. Ed.]
חמאת בקר – כלומר חמאת של בקר וחלב צאן והוא חלב ופשוטו חמאה של חלב וחלב צאן ממש.
עם חלב כרים ואילים – מיטב של כבשים ואילים כמו חלב הארץ.
עם חלב כליות חטה – כליות ממש לפי שבכליות יש חריץ כמו בחטה ולכך מדמה אדם לחטה.
ודם ענב תשתה חמר – שיהיה היין אדום כדם וחשיבות הוא שנא׳ אל תרא יין כי יתאדם ומדבר מעיקרא בנסתר ירכיבהו ויניקהו והשתא מדבר נוכח תשתה כמו למעלה ימצאהו הוא נסתר הוא עשך הוי נוכח.
ודם ענב – ומדם ענב, בעבור היותו אדום.
תשתה – כמו ישתה, והוא רמז לעדה הזאת כי ישראל זכר ונקבה.
ואמנם אמר זה לפי שכבר נתן להם השם יתעלה מצד ההשגחה הפרטית מה שלא היה ראוי להם מצד ההשגחה הכוללת והנה האכילם שם כל מיני מעדנים ונתן להם שלל רב מהגוים בכללם מן היותר חזקים עד היותר חלושים והמציא להם פירות הצמחים בתכלית החשיבות והגודל עד שעל צד הגוזמא וההפלגה המשיל גודל גרגיר החטה לגודל הכליות וספר שמן גרגיר הענבים ישתה האדם יין.
חמאת בקר וחלב צאן – קרא חמאת בקר שלל ענקים וחלב צאן שלל יתר הגוים אשר בארץ כנען החלושים מהם.
וקרא חלב כרים – הממוצעים שאינם מהחלושים ולא מהיותר חזקים כמו שהכרים הם יותר חזקים מהצאן.
וקרא אילים בני בשן ועתודים – והם זכרי העזם עוג מלך הבשן וסיחון מפני יתרון חזקם.
חלב כליות חטה – הוא כטעם חלב דגן שהרצון בו הנבחר שבו.
וזכר החטה ודם ענב – להיותם המשובחים שבשבעת המינים המיוחסים לארץ ישראל ואמר כליות חטה להורות על שבח החטה שבארץ ישראל והוא ידוע שהחטה היא בצורת כוליא.
ודם ענב – להורות על אודם היין אשר שם והוא שבח ליין כאמרו אל תרא יין כי יתאדם וכאלו אמר שמדם הענב האחד יהיה בו די לשתות יין ואמר כליות חטה ודם ענב להעיר על שלל החלושים מאד מצד היותם מעטים עד שהיו כמו מתים כמו שאין בחטה ובענב חיות הנה עם כל זה היה לישראל מהם שלל רב כאמרו ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת והיה זה כן לפי שכלם היו עשירים מצד שבח ארץ ישראל ונתינת פריה לרוב ברוב השנים כמו שנתבאר במה שאמר ארץ אשר י״י אלהיך דורש אותה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

ודם ענב תשתה חמר – מיץ הענבים היה ראוי לשתיה בלתי רוב מלאכה בו, ובכן היו מתפרנסים שלא בצער. וכל זה עשה להם האל יתברך כדי שיהיה להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות.
ודם ענב תשתה חמר, grape juice was fit to drink without investing much toil beforehand. This is an example of people earning their livelihood easily. The reason why God had arranged things in such a fashion was so as to leave the people ample time to study Torah, and to enable them to fulfill the various commandments of the Torah which do consume time.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

(14) Milk of sheep. When it is used adjunctively, etc. Rashi's question: Why is it vocalized as "cheleiv" with a sheva under the ches and a tzeirei under the lamed? It should have been vocalized as cholov with a kometz in both places.
According to its plain meaning. It seems that Rashi's suggestion is as follows: The word כרים means "sheep.⁠" If so, the plain meaning of the word אילים is "rams.⁠" Without this [comment] one might have thought that the word אילים means "sheep" and they are called אילים because they strengthen and enrich their owners. אילים is similar to in the phrase, "The mighty [אילי] of the land he took" (Yechezkeil 17:13) a term that means "strong.⁠" But now that I explained that the word כרים means "sheep" we need not give a difficult explanation that [in this verse] אילים means "strong,⁠" but in fact the word אילים takes its ordinary meaning.
Like the fat of the kidney. Otherwise, why is it compared to the fat of kidneys and not any other fat?
You shall drink, etc. I.e., the meaning of the verse is, the blood of the grapes he would drink, etc.
חמאת בקר הם הלכות – וכמ״ש לכו לחמו בלחמי.
חלב צאן – הם אגדות כמו צאן שמעשרות בעליהם.
חלב כרים – אלו ספרא וספרי וכל מדרשי תורה. עם חלב כליות חטה. אלו תקופות וגמטריאו׳ משלות שועלים וכל החכמות.
ודם ענב תשתה חמר – אלו סודות התורה יין המשומר בענביו ומה שנקרא ודם ויין מפני שיש שבעים פנים לתורה כמנין יי״ן וכן יש נו״ן פנים לתורה כמנין וד״ם. ענב וחמר. אלו מעשה בראשית ומעשה מרכבה. ענב. זה מעשה בראשית כמ״ש יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. וחמר. זה מעשה מרכבה רמ״ח מצות עשה שהיא שיעור קומה של מרכבה. וע״פ פשוטו ודם ענב תשתה לשון נקבה נסתרת שקאי על הארץ שאמר למעלה על במתי ארץ. פי׳ שמפני רוב הענבים שבאילן יהיה היין זב מהם שדומה לדם על הארץ ותשתה הארץ מהם וכל זה שבח א״י ושיהיו ענבים הרבה עד שיהיה היין זב מהם בלא כתישה.
חמאת בקר – הוא השומן הנקלט על גבי החלב:
כרים – כבשים המפוטמים במרעה:
ואילים בני בשן – שגדלים בהר בשן, שהיו שמנים:
חלב כליות חטה – חלב הכליות הוא הרך והמובחר, ואמר שיאכל החלק החשוב והטוב שבחטה, והוא הסולת:
חמר – יין בלשון ארמי, ואמר תשתה לנוכח, כאדם המדבר לחבירו, כל כך הוא רב עד שתשתה דם ענב, שהוא מיץ הענבים בכל עת שתרצה, ותטעום בו טעם יין משובח וטוב, והנה הארץ רבת דבש ושמן ובשר ולחם ויין וכל פירות, וזהו תנובות שדי:
תשתה חמר – ערש״י, והגר״א אמר עפ״י פשוטו ודם ענב תשתה לשון נקבה נסתרת שקאי על הארץ שאמר למעלה על במתי ארץ, פיר׳ שמפני רוב הענבים שבאילן יהיה היין זב מהם שדומה לדם על הארץ ותשתה הארץ מהם. וכל זה שבח א״י שיהיה ענבים הרבה עד שיזוב היין מהם בלא כתישה, ויבע״ת וחמר סומק מן ענבא חד מפקין כור חד. פי׳ חמר מענין חומר שעורים (הושע ג׳) שהיא מדה של שלשים סאין וכמו הממעיט אסף עשרה חמרים.
חלב כרים – שומן כרים,⁠א ואין מכאן שום חזוק לדברי ראב״ע (ויקרא ז׳{:כ׳}) האומר שהחלב מותר מן התורה. ודרך מליצת השיר הוסיף חלב כליות חטה לפי שבבהמה חלב הכליות משובח, אמר דרך משל שהאכילם חלב הכליות של חטה, כלומר קמח סלת משֻבח.
{ואילים בני בשן – שהיו משובחים להיותה ארץ מרעה טוב.}ב
א. בכ״י לוצקי 673(א), 673(ב) מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״כרים של חֵלב כלומר שמֵנים.⁠״
ב. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
חמאת וגו׳ – ״חלב כרים״ ו״חלב כליות חטה״: הטוב ביותר והשמן ביותר.
כרים – שורש תיבת ״כר״ איננו ברור. ייתכן שיחס ״כרים״ לכבשים הוא כיחס ״עתודים״ לעזים; עיין פירוש, במדבר ז, יז.
כליות חטה – הגרעינים הבודדים של שיבולת החיטה משולים בגודלם לאוּנות הכליות.
ודם ענב תשתה חמר – ״דם ענב״ הוא תירוש שנסחט זה עתה מן הענבים. ״חֶמֶר״ הוא יין שכבר תסס. ״חָמַר״: לתסוס. השווה ״יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו״ (תהילים מו, ד). וכן גם ״וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ״ (שם עה, ט): היין תסס וטעמו עשירה.
חמאת בקר וחלב צאן – המקומות שאינם מסוגלים לזרע, היה מקום מרעה בקר וצאן:
עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים – ארץ הבשן (שהיתה מלפנים ממלכת עוג) היתה מגדלת כרים ואילים ועתודים מהוללים:
עם חלב כליות חטה ודם ענב תשתה חמר – ארץ ישראל בכלל מהוללת בהסלת המובחר והיין האדום:
בהבנת המאמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל פירשו רוב המפרשים על שבעים העמים שהם כנגד שבעים נפש שבאו עם יעקב למצרים, ויש שפירשו שבא״י ישבו עשר אומות שאמר ה׳ לאברהם (בראשית טו יט כ כא) ושני מלכי האמורי בעבר הירדן הם שנים עשר שהוא כמספר בנ״י י״ב שבטים, ולשני הפירושים קשה להבין, מפני שכל דברי השירה הם רק דברים נמרצים למוסר להם ומה המופת הנמרץ מזה, אשר חלק ה׳ עמו, הלא השבעים אומות נתפשטו בדור הפלגה וסמוך לזמן ההוא, ושבעים נפש יוצאי ירך יעקב היו יותר משתי מאות שנים אחרי כן, וגם לפי הפירוש על הי״ב עמים יקשה ג״כ הלא עשרה נתישבו עוד בימי אברהם, וגם שפירשנו לעיל שלמספר בני ישראל הכוונה, שבעת שנתישבו כל העמים אז היו בנ״י רק מתי מספר ג״כ דחוק, לכן נראה לפרש קרוב אל הפשט, וזה, שהשירה נתיסדה לתוכחת מוסר אל הדור שיהיה באחרית הימים כמ״ש לעיל, והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד עד״ש ונושנתם בארץ וגו׳ שאז יתבוננו בדברי השירה ותהיה להם למוסר, ולכן בהתחלת המוסר ידבר עמהם מתחלת התישבם בארץ, והודיעם כי לא בחרבם ירשו ארץ רק ה׳ הושיבם בארץ, ואח״כ יחזור ויספר מאין לקחם ה׳ להביאם ולהושיבם בארץ, ויספר גם מעלת הארץ והשפעת הטובות להם, וכי מרוב טובה סרו מן הדרך בהדרגה עד שחטאם היה גדול מנשוא, וכה יתפרש:
זכור ימות עולם – בכלל כל הימים שעברו מעת ברא ה׳ אדם על הארץ:
בינו שנות דור ודור – התבונן בפרטות בכל דור ודור כמו דור המבול ודור הפלגה ובאנשי סדום וכדומה, ויש בזה די להבין שה׳ ברא כל הנמצאים ועיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם להעניש החוטאים, ולשלם גמול לעושי רצונו, ואם לא יספיקו לך הדברים האלה:
שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך – דרוש מאבותיך ומחכמי אומתך ויאמרו לך, איככה התיסדה הלאם הישראלי בהנחל עליון לאבותיך גוים, בהפרידו מאבותיכם בני אדם שהפריד מהם האומות שישבו שם מלפנים. עד״ש חז״ל שהגרגשי פנה מעצמו מהארץ וילך לארץ אחרת, וכן הרבה מהעמים עזבו הארץ:
יצב גבלות עמים – שהציב והשאיר גבולות העמים, ונתנם למספר בני ישראל לשנים עשר שבטי ישראל, ומאשר יספרו לך האבות והחכמים תבין כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו. כי ישמיעוך הנסים שעשה בעברם הירדן ואח״כ אצל יריחו שנשקע החומה, ואשר השליך ה׳ אבני האלגביש ואשר העמיד יהושע את השמש בחצי השמים, וכן כשנתאספו ל״א המלכים למלחמה והפילם ה׳ ביד יהושע, וכן אח״כ חלוקת הארץ שהיו עפ״י ה׳ ועל פי אורים ותמים. ועתה יספר מאין הביאם אל הארץ:
ימצאהו בארץ מדבר – שעשה אותות ומופתים בפרעה ובמצרים ושבקע להם הים עד שנמצאו בארץ מדבר:
ובתהו ילל ישמן שהמדבר הזה היה בתכלית הישימון כמ״ש (לעיל ח טו) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים:
יסבבנהו שסבבם ארבעים שנה במדבר וספק צרכיהם במן ובאר:
יבוננהו – שלמדם בינה הוא התורה:
יצרנהו כאישון עינו – כמ״ש (שמות יג כב) לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם:
כנשר יעיר קנו – שהוא ער לשמור קנו:
על גוזליו ירחף – ישתעשע לשבת על אפרוחיו, כן השכין ה׳ את שכינתו באהל מועד:
יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו – כשמשנה קנו ממקום למקום ישאם על כנפיו, ולא שיטריחו בעצמם לפרוח עד״ה (שמות יט ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים:
ה׳ בדד ינחנו – שבמדבר הזה נחה אותם לבדד הרחק מן העמים, בכדי ואין עמו אל נכר. שלא יהיה בשכונתם ע״ג שלא ילכו אחרי התהו, כמו שהיה בעון פעור: ועתה יספר איך הנחיל להם הארץ:
ירכבהו על במתי ארץ – שנתישבו במקומות הגבוהים כנ״ל עד ודם ענב תשתה חמר, הכל כנ״ל: וכל הכתובים האלה באור על כי חלק ה׳ עמו, שמהנהגתו עמהם במדבר והתישבם בארץ נראה בעליל כי הם עמו ונחלתו: עתה יספר סדר שסרו מאחרי ה׳:
חמאת בקר וגו׳: מבאר והולך שמתוך ה׳כונניות׳1 הגיעו בבית ראשון לידי עבירה מרוב טובה. והנה ידוע שבריאות הגוף תלויה בהתמזגות מים ודם בשוה, והם במזג מאכלים מחממים ומקררים, ואם המה עוד משמינים הגוף נעשה בריא ושמן. והנה מאכלי חלב מקררים, עד שפירש הרי״ף והרמב״ם הא דאיתא ביבמות (מב,ב) ׳ממסמסא לה בביצים וחלב׳2, היינו שנותנים לאשה ביצים וחלב לקררה [אע״ג דאיתא ביומא פ״א (יח,א) שהוא מרבה זרע, מ״מ אינו משום חמימות אלא כך הטבע], ובשר שמן מחמם הרבה, כדאיתא בגיטין ריש פרק מי שאחזו (סז,ב) ׳לתלגא בשרא שמינא וחמרא חי׳3.
וזהו דבר הכתוב, שהיה להם בשופי ״חמאת בקר וחלב צאן״4 המקררים ומשמינים.
עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים:⁠5 המחממים ומשמינים.
עם חלב כליות חטה:⁠6 שהוא גם כן מועיל להשמין הבשר, כדאיתא בפסחים (מב,א) ׳שלשה דברים ממעטים את הזבל7... פת נקיה ובשר שמן ויין ישן. פת נקיה – דסמידא8.
{חמאת בקר וחלב צאן: מפרש רש״י מאכלי בשר9, וכן הראב״ע10. והכי יש להוכיח מבכורות (ו,ב) שלא הביאו ראיה מכאן דחלב שרי באכילה}.
ודם ענב תשתה חמר: משקה המתמצה מפרי ענבים לפני בישולם נמשל ל׳דם׳, כמשל הכתוב (בראשית מט,יא) ״ובדם ענבים סותה״, והוא חריף וחם ביותר. ובאשר יש שני מיני ענבים, א׳, שאין בהם אגור יין אלא שנעשים צמוקים, וע״י שריה וכתישה נמצה כח היין שבהם, ומענבים כאלה אי אפשר לשתות יין לפני בישולן. ב׳, שאגור בהם יין, ומענבים כאלה אפשר להוציא מעט לפני בישולן שהוא נקרא ׳דם׳. וזהו מליצת הכתוב ״ודם ענב תשתה חמר״11 – ענב ששותה חמר (יין), היינו שבו אגור חמר (יין), והוא נקרא בספר ישעיה (כז,ב) ״כרם חמר״, ומהם הוציאו ׳דם׳12.
1. הבסיסים היפים שה׳ העמידך עליהם – ״ויכוננך״.
2. הגמרא שם עוסקת באיסור לישא מעוברת חבירו, והטעם, ׳סתם מעוברת למניקה קיימא (עומדת להניק את ולדה לאחר שתלד, וחשש חכמים), דילמא איעברה (שמא תתעבר לאחר לידתה וכתוצאה מכך) מעכר חלבה (יתעכר החלב שלה), וקטלה ליה (לבנה היונק, עקב חוסר חלב של אמו). ושואלת הגמרא: אי הכי דידיה נמי (אף בולד שלו יש לנו לחוש לכך), ועונה הגמרא ׳דידיה ממסמסא ליה בביצים וחלב׳. רש״י פירש על הולד, שהאם תאכיל אותו ביצים וחלב ואין חשש שימות ברעב. אך הרי״ף והרמב״ם מפרשים על האם, שבעלה יתן לה ביצים וחלב לרפאות את חלבה.
3. תרגום – למחלה מחמת צינה, הרפואה היא לאכול בשר שמן הצלוי על גחלים, ולשתות יין חי שאינו מזוג במים.
4. מוצרי חלב.
5. מאכלי בשר.
6. הכוונה לחטה משובחת, שעושים ממנו פת נקיה.
7. המשך: וזוקפין את הקומה ומאירין את העינים.
8. רש״י: סולת.
9. כך משמע מתחילת דברי רש״י. אך בהמשך דבריו כתב: ״חמאת בקר״ – הוא שומן הנקלט מעל גבי החלב, ״וחלב צאן״ – חלב של צאן... כמו ״בחלב אמו״ (שמות כג,יט).
10. זה לשונו: ״חמאת בקר״ – רוב הבשר.
11. רש״י: ״חמר״ – יין, בלשון ארמי.
12. שהוא יין חריף וחם ביותר.
כליות חטה – אמרו, עתידה חטה שבא״י שתהא כשתי כליות של שור הגדול, שנאמר עם חלב כליות חטה, ואל תתמה, שהרי שועל קנן בלפת ושקלוהו ומצאו בו ששים לטרין בלטרא של צפורי.⁠1 (כתובות קי״א:)
ודם ענב תשתה – אמרו, לא כהעוה״ז העוה״ב,⁠2 העוה״ז יש בו צער לבצור ולדרוך, אבל העוה״ב מביא ענבה אחת בקרון או בספינה ומניחה בזויות ביתו ומספיק הימנה כפיטס גדול, שנאמר ודם ענב תשתה.⁠3 (כתובות קי״א:)
ודם ענב תשתה – תניא, מניין ליין שהוא משקה שנאמר ודם ענב תשתה.⁠4 (תוספתא שבת פ״ט)
תשתה חמר – אמרו, לעתיד אין לך כל ענבה וענבה שאין בה שלשים גרבי יין, שנאמר ודם ענב תשתה חמר, אל תקרא חמר אלא חומר.⁠5 (כתובות קי״א:)
תשתה חמר – א״ר אחא, זאת אומרת שבית המקדש עתיד להבנות קודם למלכות בית דוד, שנאמר ודם ענב תשתה חמר.⁠6 (ירושלמי מעשר שני פ״ה ה״ב)
1. פירש״י קינן בלפת ניקב בו עד שעשה לידתו בתוכו ואעפ״כ שקלו את המותר כו׳ ששים לטרין עכ״ל, והלשון שעשה לידתו אינו מבואר כלל, וקרוב לומר דצ״ל שעשה דירתו.
2. נראה דלשון עוה״ב שבכאן הוא שם מושאל לעת הגאולה והשבת ישראל לארץ ישראל, דכן משמע מהענינים דאיירי בענינים גשמים וארצים.
3. פיטס הוא מין חבית, ולפנינו בגמרא ליתא האי שנאמר ודם ענב תשתה, אבל כמבואר מרש״י כך צריך להיות הגירסא בגמרא, והפי׳ הוא שמביא ראיה שמתוך הענבה עצמה תשתה ולא תצטרך לדורכה.
4. ואעפ״י דגם עד כה כתיב כ״פ בתורה לשון שתיה ביין וכמו בפ׳ נח וישת מן היין, נשקנו יין, ועוד, כתב בס׳ רה״ז דניחא ליה להביא מפסוק זה משום דמכל הני אין ראיה מכרחת דידוע דאין יין ראוי לשתיה אלא ע״י מזיגה במים, וא״כ י״ל דלשון שתיה כתיב בשביל המים, משא״כ כאן דכתיב ודם ענב דהיינו כמו שיוצא מן הענבים בלי מזיגה, ומבואר דהלשון שתיה יונח על היין לבדו, וזו סברא יפה.
5. הוא כור או ל׳ סאין, ויתכן דראה לדרוש כן משום דבכלל מלה זו מיותרת.
6. כמה יגיעות יגעו המפרשים למצוא אף רמז קל בפסוק זה לענין שדרש. ולי נראה פשוט דהובא הפסוק בקיצור, והראיה היא מהמשך הפרשה מפסוק ירכיבהו עד פסוק זה, והוא עפ״י מ״ש בילקוט כאן ירכיבהו על במתי ארץ זה בית המקדש שגבוה מכל העולם שנאמר וקמת ועלית אל המקום, ויאכל תנובת שדי אלו סלי בכורים, ויניקהו דבש מסלע ושמן אלו נסכי שמן, חמאת בקר וגו׳ זו חטאת ועולה וכו׳, כליות חטה אלו סלתות, ודם ענב תשתה חמר אלו נסכי יין, ע״כ. מכל זה מבואר סדר הפרשה שפתח הכתוב בביהמ״ק וסיים בענין הגאולה העתידה, כמבואר לפנינו לקמן בפ׳ ל״ו כי ידין ה׳ עמו אין בן דוד בא וכו׳, וכן בפסיקתא זוטרתי [מדרש לקח טוב] בפסוק דלהלן וכפר אדמתו עמו כתב, למדנו שהשירה הזאת יש בה לימות המשיח וכו׳, ומכל זה מבואר שדרשת הירושלמי נוסדה על דרשת הילקוט, ודו״ק.
מקבילות במקראספרי דבריםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בתורה תמימההכל
 
(טו) וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔טשָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּא עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃
But Jeshurun grew fat, and kicked. You have grown fat. You have grown thick. You have become sleek. Then he forsook God who made him, and belittled the Rock of his salvation.
א. אֱל֣וֹהַּ =א,ל1,ש?,ש1,ק3,ל3?,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!,ש?=אֱל֣וֹהַ (חסרה נקודת מפיק באות ה״א)
• הערות ברויאר ודותן
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שיח]
וישמן ישורון ויבעט – לפי שובע מרדים וכן אתה מוצא באנשי דור המבול שלא מרדו בהקדוש ברוך הוא אלא מתוך מאכל ומשתה ומתוך שלוה ומה נאמר בהם (איוב כ״א:ט׳) בתיהם שלום מפחד וכו׳ בריתא כי היכי דכתיבא באלה הדברים. וכן מצינו באנשי מגדל שלא מרדו בהקדוש ברוך הוא אלא מתוך שלוה שנאמר (בראשית י״א:א׳) ויהי כל הארץ שפה אחת וכן מצינו באנשי סדום שלא מרדו אלא מתוך מאכל שנאמר (איוב כ״ח:ה׳) ארץ ממנה יצא לחם וכו׳ מתני׳ וכן הוא אומר (יחזקאל ט״ז:מ״ח) חי אני נאם ה׳ אם עשתה סדום וכבר היה רבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה נכנסים לרומי וכו׳ ברייתא באלה הדברים. וכן אתה מוצא באנשי מדבר שלא מרדו אלא מתוך מאכל ומשתה שנאמר (שמות ל״ב:ו׳) וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק מה נאמר בהם (שם ל״ב:ח׳) סרו מהר מן הדרך. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אמור להם לישראל כשאתם נכנסים לארץ אי אתם עתידים למרוד אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה שנאמר (דברים ל״א:כ׳) כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים, אמר להם משה לישראל כשאתם נכנסים לארץ אין אתם עתידים למרוד אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה, שנאמר (שם ח׳:י״ב) פן תאכל ושבעת (שם ח׳:י״ג) ובקרך וצאנך ירביון (שם ח׳:י״ד) ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלהיך.
וכן אתה מוצא בבניו ובבנותיו של איוב שלא באה עליהם פורענות אלא מתוך מאכל ומשתה שנאמר (איוב א׳:י״ח) עוד זה מדבר וזה בא ויאמר בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור והנה רוח גדולה, וכן אתה מוצא בעשרת השבטים שלא גלו אלא מתוך מאכל ומשתה ושלוה שנאמר (עמוס ו׳:ד׳) השוכבים על מטות שן (שם ו׳:ו׳) השותים במזרקי יין (שם ו׳:ז׳) לכן עתה יגלו בראש גולים וכן אתה מוצא לימות המשיח שאין עתידים למרוד אלא מתוך אכילה ושתיה שנאמר וישמן ישורון ויבעט ויטש אלה עשהו.
משל לאחד שהיה לו עגל והיה מפשפשו ומגרדו ומאכילו כרשינים בשביל שיהא חורש בו כשהגדיל העגל נתן בעליו עול עליו וקירטע ושיבר את העול ופסק את הסמלונים וכן הוא אומר (ירמיהו כ״ח:י״ג) מוטות עץ שברת ועשית תחתיהן מטות ברזל.
שמנת – בימי ירבעם, עבית בימי אחאב, כשית הכל בימי יהוא.
דבר אחר: שמנת – בימי אחז, עבית בימי מנשה, כשית הכל בימי צדקיהו.
דבר אחר: שמנת עבית כשית – כשאדם שמן מבפנים עושה כסלים מבחוץ וכן הוא אומר (איוב ט״ו:כ״ז) כי כסה פניו בחלבו ויעש פימה עלי כסל.
דבר אחר: שמנת עבית כסית – אלו שלשה דורות שלפני ימות המשיח שנאמר (ישעיהו ב׳:ז׳-ח׳) ותמלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבותיו ותמלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאוצרותיו ותמלא ארצו אלילים למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעותיו.
ויטוש אלוה עשהו – וכן הוא אומר (ירמיהו ב׳:י״ג) כי שתים רעות עשה עמי. אמר להם הקדוש ברוך הוא במדה שמדדתם בי מדדתי לכם (שם י״ב:ז׳) עזבתי את ביתי, נטשתי את נחלתי (תהלים ע״ח:ס׳) ויטוש משכן שילה ואומר (ישעיהו ב׳:ו׳) כי נטשת עמך בית יעקב.
דבר אחר: ויטוש אלוה עשהו – כענין שנאמר (יחזקאל ח׳:ט״ז) ויביאני אל החצר הפנימית והנה בין האולם ולמזבח כעשרים וחמשה איש אחוריהם אל היכל ה׳.
רבי דוסתי בן יהודה אומר אל תהי קורא ויטוש אלוה עשהו וינבל אלא וינבל צור ישועתו כענין שנאמר (ירמיהו י״ד:כ״א) אל תנאץ למען שמך אל תנבל כסא כבודך.
[Piska 318]
"And Yeshurun grew fat and it kicked": Satiety breeds rebellion. And thus we find with the men of the generation of the flood — that they rebelled against the Lord only from (a superabundance of) food and drink and tranquility. What is written of them? (Iyyov 21:9) "Their houses are at peace, without fear. The rod of G-d is not upon them.⁠" (see #43 above). And thus we find with the men of the generation of the desert, that they rebelled against the Lord only from (a superabundance of) food and drink, viz. (Shemot 32:6) "and the people sat down to eat and drink.⁠" What follows? (Ibid. 8) "They have turned quickly from the way that I have commanded them, etc.⁠" The Holy One Blessed be He said to Moses: When Israel enters the land, they are destined to rebel from (a superabundance of) food and drink and tranquility, (viz. Devarim 31:20) "For I shall bring them to the land that I have sworn to their fathers, flowing milk and honey, and they shall eat and be sated and grow fat, and they shall turn to other gods, etc.⁠" Moses said to Israel: When you enter the land, see to it that you do not rebel against the Lord through eating, drinking, and tranquility, viz. (Ibid. 8:12-13) "Lest you eat and be sated … and your herds and your flocks increase, etc.⁠" What follows? (Ibid. 14) "and your heart be lifted and you forget the Lord your G-d.⁠"
And thus do we find with the sons and daughters of Iyyov, that they were punished only through eating, drinking, and tranquility, viz. (Iyyov 1:18-19) "This one was still speaking when another came and said, 'Your sons were eating and drinking wine, when suddenly a mighty wind came from the wilderness. It struck the four corners of the house, etc.'" And thus do we find with the twelve tribes, that they were exiled only through eating, drinking and tranquility, viz. (Amos 6:4-7) "They lie on ivory beds … they drink (straight) from the wine bowls … therefore, they shall now be exiled at the head of the exiles.⁠" And thus do we find before the days of the Messiah, that they are destined to rebel only out of eating, drinking, and tranquility. What is written of them? "And Yeshurun grew fat and it kicked.⁠"
An analogy: A man had a calf, which he groomed, curried, and fed vetch — to groom him for plowing! When the calf was grown, his master placed the yoke upon it — at which it bolted, broke the yoke, and snapped its ends, viz. (Jeremiah 28:13) "You broke yokes of wood, etc.⁠"
"You grew fat": in the days of Yeravam. "you grew thick": in the days of Achav. "you were covered (with fat)" — all in the days of Yehu.
Variantly: "you grew fat": in the days of Achaz. "you grew thick": in the days of Menasheh. "you were covered (with fat)" — all in the days of Yehoyakim.
Variantly: "you grew fat; you grew thick; you were covered with fat": as one who is fat within and forms fat on the groins, as in (Iyyov 15:27) "when he covers his face with fat and forms roils of blubber on his groins.⁠"
Variantly: "you grew fat (1)"; "you grew thick" (2); "you were covered with fat (3)" — three generations before the days of the Messiah, as it is written (Isaiah 2:7-8) "And his land was filled with silver (1)"; "and his land was filled with horses (2)"; "and his land was filled with idols (3).⁠"
"and he forsook the G-d who made him": as in (Isaiah 51:13) "And you have forgotten the Lord who made you, who spread out the heavens and founded the earth.⁠" And (Jeremiah 2:13) "For two evils have My people committed": The Holy One Blessed be He said to them: As you have meted it out to Me have I meted it out to you (Ibid. 12:7) "I have abandoned My house (the Temple); I have forsaken My inheritance,⁠" (Psalms 78:60) "and He abandoned the tabernacle of Shiloh,⁠" (Isaiah 2:6) "For you have forsaken your people, house of Jacob.⁠"
"and he abased the Rock of his salvation": as in (Ezekiel 8:16) "And He brought me to the inner courtyard of the Temple of the Lord, and behold, at the entrance of the sanctuary of the Lord … twenty-five men, their backs to the sanctuary of the Lord, etc.⁠"
R. Dostai b. R. Yehudah says: Read if not "vayenabel" ("and he abased"), but "veyinavel" ("and there be abased"), as in (Jeremiah 14:21) "Do not reject us, for the sake of Your name; let there not be abased the throne of Your glory.⁠"
וישמן ישורון ויבעט לעולם כל שלפי שבע רעים וכן את מוצא בראשונים דור המבול ודור הפלגה והסדומיים שלא מרדו במקום אלא מתוך מאכל ומשקין שנ׳ חמאת בקר וח׳ צאן מה הוא אומ׳ וישמן יש׳ ויב׳ אמ׳ הקב״ה למשה אמור לישראל כשאתם נכנסין אין אתם עתידין למרוד אלא מתוך שלוה שנ׳ (דברים ל״א:כ׳) כי אביאנו אל האר׳ אשר נש׳ לא׳ זב׳ חל׳ וד׳ וא׳ וש׳ וד׳ ופ׳ אל אלה׳ אחר׳:
וכך אמ׳ להן משה כשאתם נכנסין לארץ אין אתם עתידין למרוד אלא מתוך שלוה שנ׳ (ח יב - יד) פן תא׳ וש׳ וב׳ טו׳ ורם לבבך וש׳ את ה׳ אלהי׳ וה״א בשבטים (בראשית ל״ז:כ״ה) וישבו לאכל לחם וישב ראובן אל הבור (שם ל״ז:כ״ט) וה״א בדור המדבר (שמות ל״ב:ו׳) וישב העם לא׳ וש׳ ויק׳ לצ׳ מה צחק ציחקו עמדו ועשו את העגל הוי מתוך מאכל ומשקה מרדו מאחר המקום ועמדו ועשו את העגל:
ר׳ שמעון בן יוחאי מושלו משל לה״ד לאחד שעשה לו עגל אחד והיה משפשפו ומגרדו ומאכילו כרשנים גדל העגל ונתן בעליו עול על צוארו קירטע העגל ושיבר את העול וקיצץ את הסבניירים כך אמ׳ הקב״ה למשה במדה שמדדתם באותה המדה אני מודד לכם מוטות עץ שברת ועשית תחתיהם מוטות ברזל (ירמיהו כ״ח:י״ג):
וכן את מוצא בבני איוב שלא באה עליהם פורענות אלא [מתוך] מאכל ומשתה שנ׳ (איוב א יג; יט) ויהי היום ובניו ובנותיו אוכלים ושותים יין והנה רוח גדולה באה הוי מתוך מאכל ומשתה באה עליהם פורענות:
וכן את מוצא בעשרת השבטים שלא מרדו במקום אלא מתוך מאכל ומשתה שנ׳ (עמוס ו ד - ו) השוכבים עלי מטות שן הפורטים על פי הנבל השותים במזרקי יין מה נאמ׳ בהן (שם ו׳:ז׳) לכן עתה יגלו בראש גולים הוי מתוך מאכל ומשתה מרדו מאחר המקום והגלה אותם מארצו:
וכן את מוצא למחר לימות המשיח שאינן מורדין במקום אלא מתוך מאכל ומשתה שנ׳ חמ׳ בק׳ וח׳ צאן מהוא אומ׳ וישמ׳ ישו׳ ויב׳:
שמנת עב׳ כש׳ אלו שלשה דורות שלפני המשיח שנ׳ (ישעיהו ב ז - ח עיי״ש) ותמלא ארצם סוסים:
ותמלא ארצם כסף וזהב:
ותמלא ארצם אלילים:
ד״א שמנת עב׳ כש׳:
שמנת בימי ירבעם:
עבית בימי אחאב:
כשית בימי יהוא:
ד״א שמנת בימי אחז:
עבית בימי מנשה:
כשית בימי צדקיהו:
ד״א שמנת עב׳ כש׳ שמן אדם מבפנים והוא נעשה כסלים מבחוץ וה״א (ע׳ איוב ט״ו:כ״ז) כי כסה פניו בחלבו ויעש פימה עלי כסיל:
ויטש אלוה עש׳ כענין שנ׳ (ירמיהו ב׳:י״ג) כי שתים רעות עשה עמי אמ׳ להן המקום במדה שמדדתם באותה המדה אני מודד לכם שנ׳ (שם י״ב:ז׳) עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי ואומ׳ (תהלים ע״ח:ס׳) ויטש משכן שילה, (תהלים ע״ח:ס״ז) וימאס באהל יוסף ואומ׳ (ישעיהו ב׳:ו׳) כי נטשת עמך בית יעקב:
ד״א ויטש אלוה עש׳ כענין שנ׳ (יחזקאל ח טז עיי״ש) ובצאתם אל החצר הפנימית והנה בין האולם ולמזבח כעשרים וחמשה איש:
עֲתַר יִשְׂרָאֵל וּבְעַט אַצְלַח תְּקוֹף קְנָא נִכְסִין1 שְׁבַק פּוּלְחַן אֱלָהָא דְּעָבְדֵיהּ אַרְגֵּיז קֳדָם תַּקִּיפָא פָרְקֵיהּ.
1. תרגם בלשון נסתר כי רוב הכתוב לשון נסתר (ביאורי אונקלוס שעפטעל).
But Israel waxed fat and kicked, he prospered, grew strong and got rich, and forgat the worship of Eloha who made him, and provoked the Almighty who redeemed him.
ואכלו דבית ישראל ובעטו ועתרו ופחזו פגשו והצלחו אוקנון להון נכסין סגין ואנשוןב ית מימר אלהה די ברה יתהון וכפרוג בדחלתיהד דתקיפה דהוה פרקה יתהון בשעת עקתהוןו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״וקנון ... ואנשון״) נוסח אחר: ״וקניין נכסין ושבקו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואנשון״) גם נוסח חילופי: ״ושבקו״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכפרו״) גם נוסח חילופי: ״וכפתו״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בדחלתיה״) גם נוסח חילופי: ״בדחלתה״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פרק״) גם נוסח חילופי: ״עני״.
ו. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״ובכל שעה״.
ועתרו בית ישראל ופחזו אצלחו תקוף קנון נכסין ושבקו פולחן אלקא דברא יתהון וארגיזו קדם תקיפא דפרקינון.
But the house of Israel grew rich and wicked; they prospered much and possessed wealth, and forsook the worship of Eloah who created them, and provoked Him to anger who redeemed them.
ואכלו דבית ישורון ובעטו ועתרו ומרדו ואצליחו וקנו נכסין ושבקו מימר אלהא דברא יתהון וכפרו בדחלא תקיפא דפרק יתהון.
But the house of Jeshuron ate and kicked; they became rich, and rebelled; they prospered, got wealth, and forsook the Word of God who had created them, and refused to worship the Almighty who had redeemed them.
פלמא סמן אלמוצוף כד׳אך בטר אד׳ קיל לה קד סמנת וגלט׳ת וג׳סות פודר אללה אלד׳י צנעה ואמתחן מעתמד גות׳ה
וכאשר השמין המתואר כך, נעשה שחצן1, כשנאמר לו: ״אכן, השמנת, עבית וכסית״. וזנח את האל שעשה אותו, והעמיד למבחן את צור ישועתו.
1. למילה ״בטר״ (بطر) בערבית משמעויות קרובות, שכולן מתאימות בהקשר זה. המשמעות הבסיסית: ״להתנשא״ או ״להתגאות״; בהקשר מוסרי: ״להיות שחצן״ או ״להיות יהיר״; במובן התנהגותי: ״להתנהג בחוצפה״ או ״לזלזל בטובה״; בהקשר של שפע: ״להשתכר מהצלחה״,
ולעיתים גם: ״לכפור בטובה״ או ״להיות כפוי טובה״.
ויבעט – הבעיטה אצל הערב היא הפלגה באיוולת ובכל דבר מגונה. וכמוהו: למה תבעטו בזבחי (שמואל א ב׳:כ״ט), כלומר: תבזו אותם. והלשון הזה בארמית מפילים אותו על הדריכה והדריסה, כמו: פורה דרכתי לבדי (ישעיה ס״ג:ג׳) מתרגם: הא כבעיט דמתבעיט במעצרא. (ספר השרשים ״בעט״)
(טו-כ) אחר כך תיאר את כפיות טובתם וחוסר הכרתם בהטבתו, ולקיחתם אלילים חוץ מהאל יתעלה, וזה כמו שאמר ״וישמן ישורון ויבעט״ עד ״בנים לא אמון בם״1.
1. כן כתב ריב״ג בספר השרשים שורש אמן: ״בנים לא אמון בם״ שם, על משקל ״אטון מצרים״ (משלי ז, טו).
עבית – לשון עובי.
כשית – כמו כסית, לשון כי כסהא פניו בחלבו (איוב ט״ו:כ״ז), כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלין מבחוץ, וכן הוא אומר: ויעש פימה עליב כסל (איוב ט״ו:כ״ז).
כשית – יש לשון קל בלשון כיסוי, כמו: וכוסהג קלון ערום (משלי י״ב:ט״ז), ואם כתב: כיסיתד דגש,⁠ה היה נשמע: כיסתו את האחרים.⁠ז
וינבל צור ישועתו – גינהו וביזוהו, כמו שנאמר: אחוריהם אל היכל י״י וגומ׳ (יחזקאל ח׳:ט״ז), אין נבלות גדולה מזו.⁠ח
א. כן בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34: ״לשון כי כסה״. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״לשון כי כסה״.
ב. כן בפסוק ובכ״י המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״על״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בנוסח שלנו: וכסה. בכ״י לייפציג 1: ״וכיסה״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1: ״כסית״. בכ״י אוקספורד 34: ״כשית״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים: ״דגוש״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34: ״כסית״. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13: ״כיסית״.
ז. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13 נוסף כאן: ״כמו: כי כסה פניו בחלבו (איוב ט״ו:כ״ז)״.
ח. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34 (שם חסר: ״גדול״), לונדון 26917, דפוס רומא: ״ניבול גדול מזה״.
עבית – has the meaning of "thickness" (stoutness), it therefore means: "You have waxed fat".
כשית – is the same as כסית (ס and ש interchanging). It has the same meaning as in Iyyov 15:27 "Because he has covered (כסה) his face with his fatness" – like a person who is full of fat inside and whose flanks therefore lie in folds outside, as it goes on to state, "and be made folds of fat on his flanks" (Iyyov 15:27) (Sifre Devarim 318:6).
כשית – There exists a Kal form [as is this word] in the sense of covering, as "And a prudent man is covered with (וְכֹסָה) shame" (Mishlei 12:16). If it had written כִּשִּׂיתָ with a dagesh in the ש. it would imply, "You have covered others (or other things)" (i.e., it would be transitive), as in the text already quoted, "For he has covered (כִסָּה) his face".
וינבל צור ישעתו AND HE LIGHTLY ESTEEMED THE ROCK OF HIS SALVATION – This means, He showed contempt for Him and scorned Him, as it is said, "[and, behold, … there were … men] with their buttocks towards the Temple of Hashem" (Yechezkel 8:16) – surely, there can be no greater contempt than this (see Rashi on this verse) (Sifre Devarim 318:9).
פס׳: וישמן ישורון ויבעט – אותו דור המבול. מרוב הטובה שהשפיע להן הקב״ה מרדו שנאמר (איוב כ״א:י״א) שורו עיבר ולא יגעיל. ואומר (שם) ישלחו כצאן עויליהם ואומר (שם) ישאו כתף וכנור, יבלו בטוב ימיהם ואומר (שם) מה שדי כי נעבדנו אמרו לא טיפת גשמים אנו צריכין שנאמר (בראשית ב׳:ו׳) ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה אמר להם הקב״ה הטובה שהשפעתי לכם בה אתם מכעיסים אותי בה אני טורדן מן העולם. שנאמר (שם ז) ויהי הגשם על הארץ. וימח את כל היקום וכן אתה מוצא בדור הפלגה שאמרו (שם יא) הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ לפיכך אמר להם הקב״ה אני אפזר אתכם בארבע פנות העולם שנאמר (שם) ויפץ ה׳ אותם. וכן אנשי סדום שנאמר (יחזקאל ט״ז:מ״ט) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ויד עני ואביון לא החזיקה. וכתיב (שם) ותגבהינה ותעשינה תועבה ואסיר אתחן כאשר ראיתי. וכן ישראל מרוב שלותם חטאו. דכתיב חמאת בקר וחלב צאן. וכתיב וישמן ישורון ויבעט. וכה״א (דברים ל״א:כ׳) כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש ואבל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים.
1שמנת – בימי ירבעם.
2עבית – בימי אחאב,
3כשית – כל ימי יהוא. שמרוב שעבית כסית. כיון ששמן מבפנים נעשית כסלים מבחוץ. וכן הוא אומר (איוב ט״ו:כ״ז) כי כסה פניו בחלבו ויעש פימה עלי כסל.
ויטוש אלוה עשהו – כמדתן מדד הקב״ה להם שנאמר (תהלים ע״ח:ס׳) ויטש משכן שילה.
וינבל צור ישועתו – וכנגדו (ירמיהו י״ד:כ״א) אל תנאץ למען שמך אל תנבל כסא כבודך:
1. שמנת בימי ירבעם. שהוא היה תחילה לקלקלה שחטא והחטיא בעגלי זהב:
2. עבית מימי אחאב. (סנהדרין ק״ב.) קלות שעשה אחאב כחמורות שעשה ירבעם:
3. כשית כל ימי יהוא. דורש כשית כמו כסית בסמ״ך (וכן פרש״י). והכוונה כי יהוא כיסה מעשיו שביטל עובדי הבעל כדכתיב וישמד יהוא את הבעל מישראל:
עבית – מגזרת: במעבה האדמה (מלכים א ז׳:מ״ו), כמו: מן מראה, מעשהא – ראית, עשית.
אלוה עשהו – הוא עשך ויכוננך (דברים ל״ב:ו׳).
וינבל – גוי נבל ולא חכם (דברים ל״ב:ו׳).
א. כך תיקן רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: מעשר.
עָבִיתָ: [means YOU BECAME THICK. It] is from [the root ע-ב-ה,] the same root as (1 Kgs 7:46), “in the thick (בְּמַעֲבֵה) of the earth.” So also “רָאִיתָ – you saw,” and “עָשִיתָ – you did” are from [the same roots respectively, ר-א-ה and ע-ש-ה, as the nouns] מַרְאֶה and מַעֲשֶׂה.‎⁠1
א-לוה עשהו [HE FORSOOK] GOD WHO FASHIONED HIM: [As it is written (vs. 6),] “He fashioned you (עשך) and made you endure.”2
וינבל HE ACTED FOOLISHLY TOWARDS THE ROCK OF HIS DELIVERANCE: [As it is written (vs. 6),] “O foolish (נבל) and witless people.”3
1. See a similar discussion concerning nouns from final-heh verbs in Rashbam’s Dayyaqut (Merdler’s edition, pp. 4-5).
2. In both this comment and the next one (s.v. וינבל), Rashbam does not actually interpret the words at all. He only points out that our verse is referring back to the language of vs. 6.
The structure of the poem so far has been: (1) vss. 1-6 constituted what NJPSC called the “thesis of the poem,” the formulation of the basic idea that the Israelites brought their troubles upon themselves by displaying ingratitude and disloyalty after all of God’s favors towards them; (2) vss. 7-14 listed all of “God’s benefactions to Israel” (NJPSC); (3) vs. 15 now begins a description of Israel’s disloyal behavior. Accordingly, the new section begins with an echo of the introductory section. See also commentary to vss. 19-20 and vss. 26-30 below.
3. Rashi interprets וינבל as meaning, “he insulted [God].” NJPS renders “spurned.” Rashbam, on the other hand, is insisting with his minimalist comment that the word here must echo the meaning of נבל in vs. 6. Nahmanides later also tries to connect the two words, although he attributes a different meaning to the root נ-ב-ל (arguing that it means to be ungrateful). See also NJPSC.
Rashbam (or a later copyist) misquotes vs. 6 as גוי נבל, instead of עם נבל. This almost certainly is just a slip, not evidence of another reading.
וישמן ישרון – הוא ישראל. [וכן: ויהי בישורון מלך (דברים ל״ג:ה׳).]⁠א
ויתכן להיות מגזרת: ישר. והטעם: שמן זה שהיה ישר.
ויש אומרים: שהוא מגזרת: אשורנו (במדבר כ״ג:ט׳). והראשון הוא הישר בעיני, והעד: שהוא לשון יחיד.
ויבעט – כמו: למה תבעטו (שמואל א ב׳:כ״ט), לפי טעם המקום.
שמנת – ולא חשב לאמר לנפשו: שמנת עבית כשית.⁠ב
ופירוש עבית – כמו: קטני עבה (מלכים א י״ב:י׳).
כשיתג – יש אומרים, שהוא כמו: כסה פניו בחלבו (איוב ט״ו:כ״ז), כי ימצא מהבנין הקל.
ואחרים אמרו: שהוא תעיתי כשה אובד (תהלים קי״ט:קע״ו). וזה לא ימצא באחד מהפעלים.
והנכון: שאין לזו המלה אחות.⁠ד
[יש אומרים: שהוא מלשון רבותינו, רק בחילוף כ״ף בגימ״ל ושי״ן בסי״ן, ויבוא הטעם כפול.]⁠ה
ויש אומרים:⁠ו בעטת.
ויטוש אלוה עשהו – הטעם, מצוות אלוה.
וינבל – במחשבה ובפה. והנכון שחלל השם ושלא הושיעו הוא סיבב. על כן כתוב: צור ישעתו. גם זה הפסוק על פירוש: הצור תמים (דברים ל״ב:ד׳).
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ב. בכ״י פריס 177: כסית.
ג. בכ״י פריס 177: כסית.
ד. בכ״י ברסלאו 53 נוסף כאן: ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה (רות א׳:ה׳).
ה. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ו. בכ״י פריס 176, ברסלאו 53 ובעדי נוסח אחרים (שבהם חסרה התוספת ״יש אומ׳... כפול״): וטעמה כמו.
BUT JESHURUN WAXED FAT. Jeshurun refers to Israel. It is possible that the name Jeshurun is related to the word yashar (upright). Its meaning is, the one who was upright became fat. Some say that the word Jeshurun is related to the word ashurennu1 (I behold him) (Num. 23:9).⁠2 The first interpretation appears "upright" in my eyes. The fact that Jeshurun is in the singular3 is proof of this.⁠4
AND KICKED. The word va-yivat (and kicked) is similar to tivatu (kick ye) in Wherefore kick ye (I Sam. 2:29). Its meaning is to be ascertained from its context.⁠5
THOU DIDST WAX FAT. It did not enter their minds to take stock of themselves.⁠6
THOU DIDST GROW THICK. The word avita (thou didst grow thick) is similar to the word avah (thicker) in My little finger is thicker (I Kings 12:10).
THOU DIDST BECOME GROSS. Some say that kasita7 (thou didst grow thick) is similar to kissah8 (he hath covered) in he hath covered his face with his fatness (Job 15:27),⁠9 for the word is found in the kal conjugation.⁠10 Others say that kasita is similar to ke-seh (like…a sheep) in I have gone astray like a lost sheep (Ps. 119:176).⁠11 We do not find such a construction in any of the verbs.⁠12 It appears to me the word kasita has no brother.⁠13 Its meaning is, you kicked.
AND HE FORSOOK. The commandments of his God.
AND CONTEMNED. In mind and verbally. Its correct meaning is that Israel profaned the name of the Lord for not saving him. He caused this to be.⁠14 Scripture therefore continues, the Rock of his salvation, which is to be understood as The Rock, His work is perfect (v. 4).⁠15
1. From the root shin, vav, resh.
2. In this case Jeshurun is a variant of yasharu and means those who behold, the reference being to God's salvation or God's glory (Weiser).
3. Va-yishman (waxed fat), the verb governing Jeshurun is singular.
4. That va-yishman yeshurun (but Yeshurun waxed fat) means, and the one who was upright grew fat, for according to the second interpretation Jeshurun is a variant of yasharu which is a plural.
5. It means to act disrespectfully. In Rabbinic literature ba'at means to kick.
6. Each one of the Israelites did not say to himself, Thou didst wax fat, thou didst grow thick, thou didst become gross (Krinsky). The first and last part of our verse is in the third person. The aforementioned is in the second person. Hence Ibn Ezra's comment.
7. Which is in the kal and is spelled with a sin.
8. Which is in the pi'el and is spelled with a samekh.
9. According to this interpretation kasita means you covered; that is, you covered your face with fat.
10. Elsewhere in Scripture. See Prov. 12:23; Ps.32:l. According to this interpretation kasita comes from the root kaf, samekh, heh, with the sin substituted for a samekh.
11. In this case the kaf of kasita is a preposition, the word itself comes from the word seh (sheep), and kasita means you became like a sheep.
12. A verb formed by combining a preposition and a noun.
13. Has no cognate in Scripture, for the root kaf, sin, heh is not found in Scripture.
14. Israel, by sinning, "caused" God not to save him (Krinsky).
15. See Ibn Ezra's comments on verse 4.
וישמן ישורון – ומתוך שמנו: ויבעט ויטוש – משל (בבלי ברכות ל״ב.) לאדם שהיה לו פרה, והאכילה כרשינין עד שהייתה שמינה, ומתוך שמנה בעטה בו ברגל. ואמר לה: מי גרם לך שתבעטי בי, כרשינים שהאכלתיך.⁠א
אלוה עשהו – כלביי״ט רפיי״ט.
א. בספר הג״ן מופיע כאן: ״כשית – כמו: כסה פניו בחלבו (איוב ט״ו:כ״ז). עתה חוזר ומדבר כאילו מדבר אל ישראל פה אל פה״.
וישמן ישורון – JESHURUN GREW FAT – and from his fatness: ויבעט ויטוש – HE KICKED AND FORSOOK – A parable (Bavli Berakhot 32a:10) of a man who had a cow, and he fed it lupines until it was fat, and due to its fatness, it kicked him in the leg. And he said to it: What caused you to kick me? The lupines that I fed you.
אלוה עשהו – GOD WHO MADE HIM – כלביי״ט רפיי״ט.
עשהו – לשון עושר כמו וישראל עושה חיל (במדבר כ״ד:י״ח) פי׳ נטש הוא הקב״ה המעשירו.
עשהו, "Who made him;⁠" the word: עשה here is a simile for wealth, עושר, as in Numbers 24,18: וישראל עושה חיל, where it means that Israel is abandoning the God who has made it wealthy.⁠"[This editor admits that he has not understood the interpretation nor its comparison to Numbers 24,18.]
וינבל צור ישועתו – גנוהו ובזוהו, כמו שנאמר: אחוריהם אל היכל י״י (יחזקאל ח׳:ט״ז), אין נבול גדול מזה. לשון רבינו שלמה.
ור׳ אברהם אמר: וינבל – שגרם לחלל את השם שלא יוכל להושיעו.
וגם זה איננו נכון בעיני, כי אינו מטעם המקום, שעדיין יספר את חטאיהם ולא יזכיר העונש ונקמה שיעשה בהם עד: ויאמר אסתירה פני מהם (דברים ל״ב:כ׳).
והנכון בעיני מה שהזכרתי למעלה (רמב״ן דברים ל״ב:ו׳), כי הנבלה – תשלום רעה תחת טובה. יאמר, שנטש אלוה שבראו בעבור זרים, וינבל בפיו ובמחשבתו צור שהיה מושיעו לאמר שאין בעבודתו רק גמול רע, כי בעבדם הזרים ישבעו לחם ויהיו טובים1 ובעבדם את הצור יהיו נבזים ושפלים לכל2 העמים, כאשרא אמרו סכלינו: שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתוב וכי הלכנו קדורנית מפני י״י צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים וגו׳ (מלאכי ג׳:י״ד-ט״ו), וכאשר תאמרנה הנשים הארורות: ומן אז חדלנו לקטר למלאכתג השמים חסרנו כל (ירמיהו מ״ד:י״ח). וכן: אל תנאץ למען שמך אלד תנבל כסא כבודך (ירמיהו י״ד:כ״א) – שיאמרו עליו שהוא משלם רעה לעמו ועבדיו, כמו שיאמר: אל תפר בריתך אתנו (ירמיהו י״ד:כ״א).
1. השוו ללשון הפסוק בירמיהו מ״ד:י״ז.
2. השוו ללשון הפסוק במלאכי ב׳:ט׳.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אשר״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222: ״בריתו״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן גם בדברים ל״ב:י״ט, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״למלכת״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״ואל״.
VAYENABEIL' THE ROCK OF HIS SALVATION — "he showed contempt for Him and disregarded Him, just as it is said, with their backs towards the Temple of the Eternal, and their faces toward the east.⁠1 There is no greater contempt than this.⁠" This is Rashi's language. And Rabbi Abraham ibn Ezra commented: "Vayenabeil — that he caused 'the profaning' of G-d's Name so that He would no longer help him.⁠" This interpretation, too, does not appear to me to be correct, for it is not within the context of this place [i.e., this section of the Song], for he is still narrating [here] their sins, and will not state their punishment and vengeance that He would inflict upon them until [further on in the verse], And He said: 'I will hide My face from them.'2 The correct interpretation appears to me to be what I have mentioned above,⁠3 that the term n'valah is used to describe repaying evil for good. The verse thus states that the people of Israel abandoned the G-d Who created them in favor of strange gods and, in utterance and thought, showed disregard for the Rock Who helped them. [Israel] said "In return for serving Him, there is nothing but repayment of evil. By worshipping the strange gods he shall have plenty of bread;4 but when worshipping the Rock they will be contemptible and base before all the people.⁠"5 As our fools said, It is vain to serve G-d; and what profit is it that we have kept His charge, and that we have walked mournfully because of the Eternal of hosts? And now we call the proud happy etc.,⁠6 and as the accursed women said [to Jeremiah], But since we let off to offer to the queen of heaven etc., we have wanted all things.⁠7 Similarly [the prophet Jeremiah prayed], Do not abhor us, for Thy Name's sake, do not dishonor the throne of Thy glory8 because they will say of Him that He repays His people with evil for good, just as [the prophet] said, Break not Thy covenant with us.⁠9
1. Ezekiel 8:16.
2. Further, (20).
3. Above, (6).
4. Proverbs 12:11.
5. Malachi 2:9.
6. Ibid., 3:14-15.
7. Jeremiah 44:18.
8. Ibid., 14:21.
9. Ibid., 14:21.
וישמן ישרון ויבעט – לא נקראו ישרון עד עתה שקראם משה רבינו ע״ה בשם הזה. ויתכן לפרש כי קראם כן לחסרונם כדי להוכיחם ולהכלימם, לפי שהשם הזה הוא שם המעלה והכבוד ונגזר מן (במדבר כ״ד) אשורנו, על שם הראיה שראו כבוד השכינה עין בעין במתן תורה, כענין שכתוב (שמות כ״ד:י״ז) ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת בראש ההר, ולפיכך אחר שהזכיר מתן תורה שאמר יסובבנהו יבוננהו הזכירן מיד בשם ישרון, וכן למטה אחר שהזכיר (דברים ל״ג:ה׳) תורה צוה לנו, הזכיר מיד ויהי בישרון מלך, וגם בחתימת ברכתו אמר (שם) אין כאל ישרון, כלומר ממה שראית בסיני יכולין אתם להעיד עליו שאין כמוהו. וכל זה מכלל דברי השירה הזאת שהם דברי ויכוח ומוסר שהיה מתוכח עמהם והודיע להם העתידות במה שהן עתידין לחטוא, ושימרו את פי ה׳ וישכחו חסדיו הרבים שעשה עמהם, ולכך קראן ביום ההוא שלשה פעמים בשם הנכבד הזה, כי הפרשיות דבקות, והכל היה ביום מותו כאשר הזכרתי. ויאמר עתה וישמן ישרון ויבעט, לרמוז להם כי עם כמותו הנקרא ישרון שראו כבוד השכינה בעט בו ויטש וינבל, ודומה לזה אמר ישעיה ע״ה (ישעיהו א׳:ד׳) הוי גוי חוטא עם כבד עון, ודרשו רז״ל גוי שנקרא (דברים ד׳:ח׳) ומי גוי גדול, שיהיה חוטא, עם שנקרא (שם י״ד) כי עם קדוש אתה, שיהיה כבד עון, זרע שכתוב בהם (ישעיהו ס״א:ט׳) זרע ברך ה׳, שיהיו מרעים, בנים שנקראו (דברים י״ד:א׳) בנים אתם לה׳ אלהיכם, שיהיו משחיתים.
ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו – רמז הכתוב שתי המדות שבהן יצאנו ממצרים, ולא אמר ויטוש אל אלא אלוה כדי לכלול ההתפארת והכבוד, ולכך הוסיף וא״ו ה״א, וזה (איוב ל״ה:י׳) איה אלוה עושי, וצור ישועתו, שעל ידו היתה ישועת הים.
וישמן ישורון ויבעט, "Israel became fat and kicked.⁠" Up until this time the Jewish people had never been called Yeshurun. It is possible that Moses did not use the name in order to flatter them, but, on the contrary, in order to point out how a people who were once considered entitled to such a compliment had forfeited their claim to that name. The name derives from אשורנו, a vision the prophet Bileam refers to as having had, i.e. the ability to behold supernatural phenomena (Numbers 14,17). The Jewish people had seen such phenomena, i.e. the attribute of כבוד at the time they experienced their spiritual high during the revelation at Mount Sinai. This is why Moses employs this term immediately after having described the Mount Sinai experience of the Jewish people with the words יסובבנהו יבוננהו in verse 10. Seeing that the Torah described the attribute Israel focused at that time as "and the appearance of the glory of God was similar to consuming fire at the top of the mountain,⁠" (Exodus 24,17) it is clear that the people at the time had a visual experience. Later on, during his blessings of the people in 33,4 Moses again refers to this term saying ויהי בישורון מלך, "the Lord became King amongst the people known as "Yeshurun.⁠" When Moses concludes his blessings of the people in Deut. 33,26 he again refers to the Jewish people as Yeshurun, saying אין כא-ל ישורון, "there is none like the God of Yeshurun.⁠" He meant that the very experience the people had had at Sinai should have convinced them that there is no power in the world that can equal their God.
All this is really part of this song which is a collection of criticism, rebuke, during which Moses argues with the people concerning their conduct in the future. He foretells them that they would become sinful and rebel against the Lord, becoming forgetful of all the kind deeds God had performed for them. This is why on this day, the last day of his life, he mentions the description Yeshurun three times to underline how terrible it is when a people who attained such spiritual stature as they would experience a spiritual decline.
The prophet Isaiah paraphrases Moses when he said in Isaiah 1,4 הוי גוי חוטא עם כבד עון, "woe, a sinful people, a nation laden with iniquity!⁠" Our sages comment on this that when Isaiah used the term גוי he referred to the people who had distinguished themselves as being referred to as ומי גוי גדול, "and who is such a great nation?⁠" How could such a nation become sinful? Furthermore, this was the nation which had been described as עם קדוש, "a consecrated people,⁠" in Deut. 14,2. How could such a people have fallen so much that it fits the description "laden with iniquity?⁠" The Jewish people had been described as "children are you to the Lord your God" in Deut. 14,1, and as "seed blessed by the Lord" (Isaiah 61,9).
ויטוש אלו-ה עשהו וינבל צור ישועתו, "it deserted God its Maker, and was contemptuous of the Rock of its salvation.⁠" The verse alludes to the two attributes of God which orchestrated the Exodus. The reason Moses did not say א-ל but אלו-ה was to include both the emanation תפארת and כבוד. This is why he added the letters ו and ה. This idea is reflected also in Job 35,10 איה אלוה עושי . The words וצור ישעותו mean that by means of the attribute צור, the deliverance of the Jewish people at the Sea of Reeds was orchestrated.
וישמן ישורון ויבעט – בעט מתוך שמנו בתועבה בגזל ובעבירות שנאמר בהם כל התועבות.
וישמן ישורון – ישראל שהיה ישר:
וינבל צור ישועתו – כתב הרמב״ן פי׳ ר׳ אברהם שגרם לחלל את השם שאמרו בגוים שלא יוכל להושיע. ואינו נכון שעדיין מספר חטאיהם ואינו מזכיר עונש ונקמה שיעשה בהם עוד ויאמ׳ אסתירה פני מהם. והנכון כאשר פי׳ למעלה כי הנבלה תשלום רעה תחת טובה אמר שנטש אלוה שבראו בעבור זרים וינבל בפיו ובמחשבתו צור שהיה מושיעו לומר שאין בעבודתו רק גמול רע כי בעובדם הזרים יהיו׳ טובי׳ וישבעו לחם ובעובדם הצור יהיו נבזים ושפלים לכל העמים:
וישמן ישורון ויבעט, "Yeshurun grew fat and kicked.⁠" The name "Yeshurun" is a complimentary name for Israel who are considered (when at their best) to be a nation of ישרים, loyal upright self-confident and God-fearing people.
וינבל צור ישועתו, "acting villainously against the Rock of its salvation.⁠" Nachmanides refers to Ibn Ezra's interpretation that the villainy of Israel consisted in that it accused Hashem as not continuing to be able to act as its Saviour, views the whole "kicking" as an act of blasphemy both in word and in deed. He disagrees with Ibn Ezra, The reason that he does so, is that Moses is still reciting the people's sins and has not yet begun to speak about the punishment they would have to suffer on account of their sins. This part only commences with verse 20 when God is quoted as withdrawing His Presence from the people, אסתירה פני מהם.
The correct interpretation, according to Nachmanides, is that Moses continues with the theme discussed by me earlier, that the most serious aspect of Israel's sins is that they repay good with evil. They abandoned a God who not only had created them as a nation, but had redeemed them from slavery. He had saved them from the pursuit of Pharaoh and for forty years kept them alive in the desert in spite of being provoked by them. He kept His promise to Avraham to bring them to a land flowing with milk and honey. They had repaid all this by failing to serve this God, although He did not demand anything difficult from them. They blasphemed by mouth and deed, transferring their allegiance to useless idols.
וישמן ישרון – זה היה בימי השופטים כמו שזכרנו, ותארו בישורון כי ישר היה לפני הזמן ההוא.
כשית – כטעם כסה פניו בחלבו (איוב ט״ו:כ״ז).
והנה אחר זה זכר הטוב המופלג שהטיב השם יתעלה לישראל הנה כאשר שמן בעט בי״י יתעלה המשפיע לו אלו הטובות וזה דבר בתכלית הגנות כי הדבר בעינו אשר הטיב לו בו תעו ומרו בשם יתעלה הנה מפני הפלגת שמנם כאלו כסו לבם ונטשו מפני זה השם יתעלה אשר עשה אותם והביאם אל זה הטוב הנפלא שהביאם בו מצד נתינתו התורה להם ומצד תתו זאת הארץ הנבחרת להם ושמו השם יתעלה שהוא צור ישועתם לואה מהשפעת הטובות והודעת העתידות.
שמנת עבית כשית – ידוע כי השמן ימשך לו מרוב השומן שהיו אבריו יותר עבים ויהיה כוסה בחלבו בשרו ואיבריו הפנימיים כטעם כי כסה פניו בחלבו.
ויטוש – ויעזוב.
וינבל צור ישועתו – עשאו נובל ולואה מעשות כל אשר יחפוץ כטעם נבול תבול כמו שאמר הנביא המעט מכם הלאות אנשים כי תלאו גם את אלהי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

ואמר וישמן ישורון ויבעט וגו׳ – ושיעור הכתוב הנה כאשר נועד ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ונאצוני. כן היה כי וישמן ישורון ויבעט ואין להכחיש זה כי הענין התחיל ממך עם ה׳ אשר אתה פה עומד היום לפני ה׳ כי אתה שמנת עבית כשית והכעסת הרבה לפניו ואחר הזקנים שהאריכו ימים לפניו נגמר הענין כלו כי אז חטא ישראל ויטוש אלוה עשהו וגו׳ כי בימי המלכים המכעיסים אשר זכרנום ראשונ׳ נשלמה הנבלה להחזיק בכל מיני גילולי העבודות הזרות כמוזכר בכל דברי הנביאים ובפרט הזכיר הנבלה העצומה הזאת יחזקאל הנביא שהובא ירושלימ׳ במראות אלהים והראהו לו שם תועבות גדולות ונאצות וראה בפתח שער הפנימית הפונה צפונה מושב סמל הקנאה המקנה ושוב מצפון לשער המזרח סמל הקנאה הזה בביאה ונאמר ועוד תשוב תראה תועבות גדולות ואחתר בקיר ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר ושבעים איש וגו׳. ועוד תועבות גדולות וגו׳. והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז (יחזקאל ח׳:י״ד) וכבר הודיע הרב המורה ענינו בפ׳ כ״ט חלק ג׳ שהיה כומר ונביא לעבודה זרה וקורא הדורות לעבוד השמש והירח ושאר הככבים והרגו מלך אחד ממלכי האומות במית׳ משונה והנמשכים אחריו אמרו שצלמי הככבים כלם נתחברו בהיכל צלם השמש לספוד אותו מספד מר והיה הבכי ההוא לחק לכל עובדיו ביום ראשון לתמוז כו׳ והנה בנות ישראל העדינות נשתתפו עמם בבכייתם להשלים מיני התועבות ושם נזכר עוד תשוב תראה תועבות גדולות מאלה ויבא אותי אל חצר בית ה׳ הפנימית והנה פתח היכל ה׳ בין האולם והמזבח כעשרים וחמשה איש אחוריהם אל היכל ה׳ ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש (יחזקאל ח׳:ט״ז) והנה באמת נשלם בזה מ״ש וינבל צור ישועתו.
1והענין אשר בעבורו נאמר שהאחרונות חמורות וגדולות מהראשונות לדעתי הוא בעבור שבראשונה לא היו מכוונים רק לשום שתוף בעבודתם כמי שמקדים דורון לעבד במקום רבו ולזה שמו הסמל אצל המזבח בביאה. אבל במראה השנית כבר היה לכל אחד צלמו מתוקה והם תולין עצמן בהם כעבד שנעשה פרנס ופטרון על בית אדוניו ונעזב הוא ממנו כי על כן נאמר שם כי הם אומרים אין ה׳ רואה אותנו עזב ה׳ את הארץ. אמנם בשלישית בבכיית התמוז יורו ג״כ שעזב ג״כ את השמים וכסיליהם והם המושלים והשליטים מעצמם כי על כן היה להם התמרור עצום על כומר השמש האלוה הגדול אבל עדין לא כפרו בעקר עד המראה הד׳ כי בנבלה ההיא נתפקרו בכפירה עצומה וכחשו בה׳ ויאמרו לא הוא שא״א להודות מציאותו ועשות את דבר הנבלה הזאת אשר עליה יאות מאמר וינבל צור ישועתו.
1. והענין אשר בעבורו וכו׳ להבין דבריו אלה יותר עיין חזות קשה שער ז׳ וביאורי שם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(טו) וישמן ישורון ויבעט וגו׳ עד וירא ה׳ וינאץ.
זהו החלק השלישי מהשיר׳ שהוא חלק החטאים. והתחיל ואמר כמתרעם וישמן ישורון ויבעט רוצה לומר מי שמע כזאת ומי ראה כאלה העם הישר במדותיו ובשכלו הזך והנקי מכל האומות שעל כן נקרא ישרון נטה אל התאוות הגשמיות אכול ושתה כבהמות השדה עד שבא לכלל שומן הלב ועבות השכל ומפני זה בעט במלכו ובאלהיו.
ואמר כנגד היושבים לפניו ואין להכחיש זה כי הענין התחיל ממך עם ה׳ ששמנת עבית כשית במדבר הזה והכעסת הרבה לפניו יתעלה. ולכן אמרתי שהעם שיקום אחריך יעשה כן וזהו ויטוש אלוה עשהו. ומלבד זה כבר ידעת שאין לתמוה מאשר יזכור פעם לנכח ופעם לנסתר כי כן דרך דברי הנביאים.
ואפשר שכוון גם כן באמרו שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו לספר רוע ענינם כי בהיותם נמשכים אל התענוגי׳ היה ראוי שיחניפו וירצו את המביא והנותן אותם והם לא עשו כן. וזהו שאמר ויטוש אלוה עשהו, רוצ׳ לומר ואתה לא עשית כן כי אתה שמנת עבית כשית. ועם כל נטייתך ותאותך לשומן ולתענוג נטשת ועזבת האלוה שעשה אותו שומן ונותן לך אותם התענוגים. ויהי׳ לפי זה שיטוש אלוה עשהו כנוי עשהו חוזר לשומן.
וזכר עוד מפשעיהם שעם היות הטובות השם על דרך הנדיבות והחסד הם היו מיחסים אליו הכילות והנבלה כאלו הטובות אינם מאתו ומידו. וזהו וינבל צור ישועתו רוצ׳ לומר שיחשדהו לנבל ומלבד זה כוון ג״כ אל היותם מחללים אותו והופכים אחוריהם אל היכל ה׳ שהוא ענין וינבל גם כן.
ואמר וישמן ישורון ויבעט – וחזר לומר שמנת עבית כשית. לרמוז [שלא תאמר] שחטאו [רק] כלל העם ברוב הטובה. אבל הפרטים ויחידי סגולה הכירו בטוב ה׳. לזה אמר שאינו כן אלא וישמן ישורון כנגד כלל העם. שמנת כנגד היחידים. ואמר בכלל העם וישמן. וביחידים אמר שמנת עבית כשית. לרמוז כי הגדולים והיחידי סגולה היו בועטים במלכם. כפלי כפלים מהעם. כי בעם לא נאמר אלא וישמן ישורון. אבל היחידים והשרים. היו גוזלים וגונבים וחומסים לקטנים. להעשיר ולעשות פימה עלי כסל. וזהו שמנת עבית כשית. וזהו מאמר הנביא שריך סוררים וחברי גנבים כנגד היחידים. וכנגד הכלל כולה אוהב שוחד. ואמר והיו מאשרי העם הזה מתעים. ואמר שמנת כנגד ושמן מחלמיש צור. עבית כנגד חמאת בקר וחלב צאן. כשית כנגד חלב כרים. ואמר וינבל צור ישועתו. לרמוז שאם לא היו עושים רע אחר אלא לעזוב את ה׳ לא היה כל כך רע. אם לא היו לוקחים אל אחר. אבל ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו. להכעיסו בתועבות ובהבלי נכר. ופירש הדבר ואמר יקניאוהו בזרים שלא הכירום. בתועבות יכעיסוהו. וכנגד בתועבות יכעיסוהו אמר יזבחו לשדים לא אלוה. תועבה יבחר בהם. וכנגד יקניאוהו בזרים אמר אלהים לא ידעום. והם זרים להם. ואמר חדשים מקרוב באו. [ואם] שאע״פ שהם לא ידעום. אולי אחרים הכירו בהם. לזה אמר שאינו כן אלא חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם. הם תרח ואבותיו שהיו אבותיכם. כי אפילו בימיהם לא נמצאו תועבות גדולות כאלו:
וישמן ישרון ויבעט – והנה גם בעלי העיון שבהם הנקראים ״ישרון״, מן ״אשורנו ולא קרוב״ (במדבר כ״ד:י״ז), עשו כמו הבהמות הבועטות בבני אדם שנותנים להם מזון.
שמנת עבית – הנה אתה ישרון, קהל תופשי התורה ובעלי העיון, פנית אל התענוגים הגשמיים, ובזה ״עבית״ מהבין דקות האמת, כאמרו ״וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו, כהן ונביא״ (ישעיהו כ״ח:ז׳).
כשית – כאמרו ״כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם״ (שם מ״ד:י״ח)
ויטש אלוה עשהו – ולפיכך נטש ההמון ״אלוה עשהו״.
וינבל צור ישועתו – בזהו, כי ״מרעה אל רעה יצאו״ (ע״פ ירמיהו ט׳:ב׳).
וישמן ישורון ויבעט, however, even the most erudite of them, the ones known admiringly as Yeshurun, (based on Bileam’s prophecy of אשורנו ולא קרוב, in Numbers 24,17) acted as if they were animals, kicking the very people who give them food.
שמנת עבית כשית, you, the elite of the people, preferred to concentrate on the physical enjoyments offered by a life of leisure, and by doing so עבית, you became too gross to understand the finer points of the teachings of the Torah, the only truth. Isaiah 28,7 describes the conduct of the spiritual elite of the people when he writes: “but these are also so muddled by wine, and dazed by liquor, Priest and Prophet are muddled by wine;“
כשית, compare what Isaiah 44,18 writes, “they have no wit or judgment, their eyes are besmeared and they see not;”
ויטוש אלו-ה עושהו, so that, following the example of their elite, the people at large abandoned God the One Who had made them;
וינבל צור ישועתו, despising the Rock of its salvation, i.e. sliding from bad to worse in their lifestyles.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

וַיִשְמַן יְשֻרוּן: בהעתק הללי ישרן, ירוש׳ ישרון, ע״כ. ובכל הספרי׳ מל׳, וכן במסורת1 ישרון ב׳ וכת׳ כן2, וסימנהון וישמן ישרון3 ויבעט, אין כאל4 ישרון רכב, ודכות׳ ויהי בִישֻרוּן5 מלך. וכ״כ הרמ״ה6 ז״ל. [יְשֻׁרוּן].
וַיִבְעָט: בספרי׳ מדוייקי׳ העי״ן בקמץ. [וַיִּבְעָט].
עָבִיתָ כָּשִיתָ: כתבו המדקדקי׳7 שנדגשה הכ״ף מדין אתי מרחיק, אבל אינו על המנהג, שהטעם באות שנייה. [עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ].
1. במסורת: מ״ק-ד על אתר.
2. ב׳ וכת׳ כן: עכ״ל המסורה.
3. וישמן ישרון: פסוקנו.
4. אין כאל: דב׳ לג כו.
5. ויהי בִישֻרוּן: דב׳ לג ה.
6. הרמ״ה: ישרון.
7. המדקדקי׳: מכלול, פ ע״ב.
יש לשון קל כו׳. רצונו בזה כיון שהוא מלשון כיסוי ה״ל להדגיש השי״ן, כמו שמצינו בכל מקום שלשון כיסוי מודגש:
היה נשמע כסית את אחרים כו׳. אבל עכשיו הוא משמע שאתה מכסה את עצמך:
There is a "light" grammatical usage, etc. Rashi means that since it is from the word "covering" (כיסוי) the [letter] sin [or samech] should have been written with a dagesh (punctuated dot), as we find in all places, that [the letter samech in the word] "כיסוי" is written with a dagesh.
It would have meant "You covered others, etc.⁠" But now it means that you cover yourself.
שמנת עבית כשית – כי חלקי האדם הם שלשה. עור בשר ועצמות. והגידין הם רק לחבר האברים שלא יתפרדו. ואמר כי השמן לב העם הזה בכל חלקי הגוף. שמנת. שהבשר שמן. עבית. הם העצמית. שנתעבו בשיקוי מוח עצמות. כשית. שנתכסה העור בשומן פימות עלי כסל. ואמר וישמן ישרון. שגם הקרבים והמעים הפנימי׳ מלא שומן ולכן אמר וישמן לשון נסתר שקאי על חלקי הנסתרים בפנים. והנמשל הוא כי הברכה והעשירות. הם בג׳ דברים. א׳. בפרי האדמה כמ״ש חלב כליות חטה ודם ענב. ב׳. בבע״ח כמ״ש חמאת בקר וחלב צאן. ג׳. בבנים ובנות כמ״ש ואהבך וברכך והרבך. ומפרש ואזיל. פרי בטנך אלו בנים ובנות. שגר אלפיך. אלו בעלי חיים. ופרי אדמתך. זה צומח. וכנגד זה אמר שמנת בפרי האדמה בדבש יין ושמן. עבית. במקנה בקר צאן. כשית. בבנים ובנות. שהם מכסות עליך להגין. ועיקר העושר הוא בזהב וכסף ונגד זה אמר וישמן ישרון ויבעט פי׳ שמורד בלבו.
ויטש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו – מפני שאנחנו צריכין לברך את ה׳ על שבראנו ומשגיח עלינו בכל עת. וזהו ויטש אלוה עשהו וינבל. דיבר דברים לא כן על צור ישעתו. כי כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה ואמר צור ישעתו כמו הצור שהוא יסוד הבית. כן הקב״ה סיבת כל הסיבות ולכך נקרא צור העולמים ובתחלה שוכח את בוראו ואח״כ וינבל מטיח דברים כלפי מעלה. כמ״ש אולת אדם תסלף דרכו ועל ה׳ יזעף לבו וכן ואני חזקתי את זרועותם ואלי יחשבו רע.
וישמן ישרון ויבעט – אולם רבוי הטובות הגופניות האלה גרם לכם תקלה, כדרך שאמר פן תאכל ושבעת וגו׳ ורם לבבך וכו׳ (לעיל ח׳ י״ד), וקרא לישראל ישורון מגזרת ישר, והוא הפך מן שם יעקב, כדרך והיה העקוב למישור, ושם ישראל דומה לו קצת, והנה אמר, זה שהיה ישר וטוב ומוכן אל השלמות כענין ואנכי נטעתיך שורק וגו׳, כאשר נעשה שמן ואכל ושבע ודשן, נטה יותר אל התאוות הגשמיות ובעט מרוב טובה בשרירות לבו, כסוס המבעט ברגליו לאחור, ואין כפוי טובה גדול מזה:
שמנת עבית כשית – נראה שהוא מאמר מסוגר ולכן בא בלשון נוכח, בעל השיר המספר בלשון נסתר מה שיארע לישראל באחרית הימים, מסב פניו אל השומע המשתומם על אמרו וישמן ישורון ויבעט, ואומר לו כן הדבר שמנת עבית כשית, ובא עבר במקום עתיד כדרך הנבואות:
עבית – לשון עובי:
כשית – כמו כסית, לשון כי כסה פניו בחלבו (איוב ט״ו כ״ז), כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלים מבחוץ, וכן הוא אומר ויעש פימה עלי כסל:
ויטש אלוה עשהו – שנטה אל עבודת האלילים וזה מדרך יצר לב ותאוה:
וינבל צור ישעתו – עשה נבלה גדולה כנגד השם ב״ה, שהוא צור ישועתו, והוא כדרך שאמר בתחלת הענין עם נבל ולא חכם:
שמנת עבית כשית – אין שמנת כפל לשון של וישמן, אלא הראשון כמשמעו, והשני לשון מושאל, כמו השמן לב העם הזה {ישעיה ו׳:י׳}, טפש כחלב לבם {תהלים קי״ט:ע׳} (ומזה טִפֵש), וכן בלשון רומי pingue ingenium וכן עבית כשית, נעשית עב ואטום, כלומר סכל ובלתי מבין.⁠א
א. בכ״י לוצקי 673(א), 673(ב) מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״תכף ששמנת נהיית עב ומכוסה (וקרוב לזה ספורנו) ל׳ ערלי לב, ונמלתם את ערלת לבבכם.⁠״
וישמן וגו׳ – כאן מופיע בפעם הראשונה במקרא השם ״ישורון״. ישראל קרוי כן על שם חזון ייעודו המוסרי, שכן חובת ישראל היא להיות ״ישר״ ולא לסטות לעולם מהדרך הישרה של ייעודו. השווה ״זבולון״ מ״זבול״.
נאמר לעיל שה׳ רצה שישראל יעלה אל פסגתו הכפולה של ההישג הארצי: פסגת הרווחה החומרית ופסגת השלמות הרוחנית והמוסרית. שכן ישראל נדרש להיות דוגמא מזהירה, המראה שהבא לחיות חיים רוחניים ומוסריים שלמים המוקדשים לחובה איננו מחויב בהכרח לוותר על הנאת אושר ארצי; אלא הדרגה הגבוהה ביותר של המוסריות מתיישבת לחלוטין עם מידת האושר הארצי הגדולה ביותר. ולא עוד אלא שהמוסריות חייבת להוכיח את עצמה בעיצומו של האושר הארצי, ועליה להשתמש בכל ההנאות והאמצעים הארציים להשגת המעלה הרוחנית של עשיית החובה המוסרית. זהו החזון המוסרי שנקבע לעם ישורון, ולצורך מימוש חזון זה ניתן לו שפע של עושר והנאות חומריות. אולם לאחר שקיבל את כל אלה, לאחר שיצא מן המדבר והגיע אל ארץ זבת חלב ודבש, הוא שמן ובעט.
שמנת עבית כשית הוא מאמר מוסגר המופנה אל דורו של משה ואל כל הדורות העתידיים המאזינים לשירתו. הוא כולל את תמצית כל דברי ימי ישראל. בעתות ייסורים עמד ישראל בדרך כלל היטב בניסיון, אך רק לעתים רחוקות מאוד היה מסוגל לעמוד בניסיון העושר. כל אימת שהשמין, הוא נעשה עב בשר ועטוי שומן, ״מכוסה בשומן״ פשוטו כמשמעו.
״כשית״ הוא כנראה צורת פּוּעל, כדוגמת: ״כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ״ (תהילים פ, יא), ״כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים״ (משלי כד, לא), ששם ״כסו״ פירושו: ״היו מכוסים״. אמנם במקרה זה חסר הדגש בשׂי״ן, אך מצאנו דוגמאות לכך: ״יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם״ (קהלת ט, יב), ״לֵב הוּתַל הִטָּהוּ״ (ישעיהו מד, כ). או אפשר ש״כשה״ הוא צורת הקל, המשמשת כפועל עומד, כדרך ש״כסה״ בפיעל משמש כפועל יוצא.
משמעותו של המאמר היא: ככל שהמאכל המוכנס לגוף יותר ממשי ושמן, כך מוטל יותר על האדם לנסות להפוך את מוֹתר המזון לאנרגיה ועבודה. ככל שגופו ניזון טוב יותר, כך על האדם להיות פעיל יותר ולהרחיב את הפעילות והעשייה. או אז תהיה לו שליטה על השפע, והוא יישאר בריא בנפשו ובגופו; ועשייתו הרבָּה תגדיל את ערכו המוסרי. אולם אם איננו פועל בדרך זו, המוֹתר יישאר בגופו; הוא ייעשה בעל בשר ושמן יתר על המידה, ובמקום שיותיר בידיו את השליטה על השפע, יגבר השומן עליו, על עצמיותו האמיתית הרוחנית הפעילה, וכאן תהא מפלתו.
אלה הם דברי ימי עם ישראל. הוא לא השכיל לנצל את השפע ומוֹתר הטובה להגדלת העשייה הרוחנית והמוסרית, לצורך מילוי מושלם יותר של תפקידו. התקדמותו המוסרית פיגרה אחרי הגידול בעושרו החומרי, והוא לא הבין כיצד להישאר אדון על עושרו והצלחתו; הוא לא השתמש בהם לצורך מילוי חובותיו המוסריים. במקום זה הוא הניח לעושר ולהצלחה לגבור עליו, ונתן לעצמיותו הטובה, הרוחנית והמוסרית לטבוע בהם.
ויטש – ברוב המקומות, ״נטש״ פירושו לא לשים לב לדבר. כאשר ישראל השמין, הוא דחה מעליו בבוז כל דבר שלא היה הוא עצמו; הוא לא שת לבו אל ה׳ שעשה אותו למה שהוא, וחדל מלמלא את התפקיד שלשמו ה׳ יצר אותו.
וינבל צור ישעתו פשוטו כמשמעו: הוא ראה את צור ישועתו כ״נָבֵל״ (ראה ישעיהו מ, ז). בעתות גלות, ניתן להפיק תועלת מה׳; באותה עת אין לאדם משען אחר, וזה טוב ומועיל לבקש משען במרומים. אך לאחר שאדם עומד שוב על רגליו, וזוכה לחירות ולאושר, נחשבים בעיניו ביטחון בה׳ ונאמנות לתורתו כהשקפה מיושנת שעבר זמנה. ״האמונה הנושנה״ עשתה את שלה ואין בה צורך עוד – ״וינבל צור ישועתו״.
[טו] עם כל הטובות האלה וישמן ישרון ויבעט. דרך השוכח טובה בעת טוב לו, תחלה מכיר טובה ובועט במזיד, ואח״כ שוכח העבר לגמרי: ועז״א תחלה ויבעט בזדון, ואח״כ שמנת עד כי עבית בעב הענן והחשך, כשית ושכחת לגמרי אל מוציאך ממצרים. ויטוש נגד שני הדברים (פסוק ו) נגד העבר שכח אלוה עשהו שבראו, ונגד הטובות שעודו מקבל עתה. וינבל צור ישעתו שמושיע גם עתה:
וישמן ישרון ויבעט – כשהתחיל להיות שמן ע״י התענוגים הנזכרים התחילו להתרשל בעבודת ה׳ כדרך הבהמה שמרוב אכל שיתנו לה יקרה שמבעטת בהמושיט לה אכל, כאלו איננה רוצה בו ובטובתו. שמנת עבית כשית. וכשהגיעו לתכלית השמנות והבריאות אז:
ויטש אלוה עשהו – שעזבו לגמרי לעבוד את ה׳ ועסקו כל הימים בתענוגות בני אדם, ואחרי שחדלו לעבוד את ה׳ ונתדבקו בתענוגים, אז:
וינבל צור ישעתו – שעשו מעשה נבלה ועשו כל אשר צוה ה׳ שלא לעשות, והגיעו לחלול שמו הגדול כי היה מפורסם כי ה׳ הוא צור ישועתם ובעשותם מעשים מנובלים יתחלל שמו הגדול, שעמו ונחלתו יעשו כאלה, ואחרי שעזבו את ה׳ ובטלו כל מצות עשה ועברו על ל״ת, אז:
וישמן ישורון: משמעות ״ישורון״ – אנשי המעלה היותר בישראל1. וגם המה אחר ששגו בתענוגי האדם:
ויבעט: יצא מדרכו להיות דבק באלהים ולהיות עמל בתורה כראוי ל״ישורון״. והדבר מובן שמכ״ש איש המוני שהוא נפתה אחר תענוגים מה סופו.
והוסיף עוד לומר ״שמנת״ בנוכח – לדור שמדבר עמם. באשר היה קשה לשמוע אשר ״ישורון״ המובחר שבאדם ובישראל יפקו פליליה ע״י תענוגים, על כן הוסיף שגם אתה דור דעה הדבקים בה׳ אם ״שמנת״ הלא ״עבית כשית״2. ופירוש ״כשית״ הוא מלשון ׳כסוי׳3 בשר על העינים יותר מעובי בשר, עד שעלול ליפול בהילוכו. והנמשל בזה, דמתחילה האדם ההולך אחר תענוגיו מתגשם עד שאינו רואה חובה שעליו מצד4 שהוא עובד ה׳, ובא מזה עד שאינו רואה חובה שעליו מצד5 שהוא אדם בר דעת, כמו שכתבתי בספר ויקרא (יא,מד)6 שמרומז במקרא זה הכלל7. ועיין עוד מה שכתבתי בספר בראשית (ו, ג-ה).
והיינו, מתחלה ״עבית״ – נעשית אדם הדיוט עב הדעת, בלי הרגש דק כראוי לעובד ה׳, ואח״כ ״כשית״ – מבלי ראות כלל את אשר לפניו,
ומפרש, מתחילה ״ויטוש אלוה עשהו״ היינו הצורה הישראלית ש״עשהו״ ה׳, עזב בחינה גבוהה זו, ואח״כ ״וינבל צור ישועתו״ – כפה טובת8 ״צור ישועתו״ בכל שעה, מה שאינו מדרך האדם בעל דרך ארץ ויודע הליכות עולם, וזהו ״כשית״.
1. כעין זה בספורנו ׳בעלי העיון שבהם׳, ׳קהל תופשי התורה ובעלי העיון׳.
2. ״עבית כשית״ הוא תוצאה מ״שמנת״, ואין הם שלשה תיאורי השמנה.
3. השי״ן מתחלפת בסמ״ך, וכעין זה ברש״י.
4. מהפן (או מההקשר) של עבודת ה׳.
5. מהפן (או מההקשר) של עבודת ה׳.
6. על הפסוק ״והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ״.
7. זה לשון רבינו שם: וכמו כן נפש הישראלי גבוהה ע״פ דעת תורה שעליו, וכשמשחית דעת תורה ממנו, נעשה גרוע מנפש האדם שאין עליו דעת תורה, ולא יפלא ממנו לאכול גם דברים המתועבים וכל שרץ הרומש על הארץ.
8. כפי שפירש רש״י לעיל פסוק ו׳ ״עם נבל״ – ששכחו את העשוי להם. וכן ברמב״ן כאן על אתר: כי הנבלה – תשלום רעה תחת טובה.
וינבל צור ישועתו – כי הטועים בעו״ג היו מכניסין דבריהן לאמר כי התורה כוונה לזה, עד שהשומעים אומרים אילו כיון זה הכותב חלילה המה דברי נבלה, לכן אמר ע״ז וינבל צור ישועתו שהוא כאילו אומרים שהוא חלילה מדבר דברי נבלה ונתקיים זה בכותים ובמינים ובכל הטועים, הש״י ישמרנו.
וישמן וגו׳ – וישמן ישרון ויבעט, היינו דאמרי אינשי, מלי כריסי׳ זני בישי.⁠1 (ברכות ל״ב.)
1. כלומר מלוי הכרס גורם לחטאים רעים, שאדם השבע ביותר בתענוגים ובתפנוקים בא לידי חטא ובעיטה, וכמ״ש בפ׳ עקב פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וגו׳ וצאנך ובקרך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו׳ ורם לבבך ושכחת את ה׳, וכן בפ׳ וילך ושבע ודשן ופנה אל אלהים אתרים, ועיין מש״כ ר״פ דברים בפסוק ודי זהב.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(טז) יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑יםבְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃
They moved him to jealousy with strange gods. They provoked him to anger with abominations.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחיידעת זקניםרלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

יקניאהו בזרים – שהלכו ועשו דברים של זרות וכן הוא אומר (מלכים א ט״ו:י״ג) וגם את מעכה אמו ויסירה מגבירה אשר עשתה מפלצת לאשרה.
בתועבות יכעיסוהו – זה משכב זכור וכן הוא אומר (ויקרא י״ח:כ״ב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא ואומר (מלכים א י״ד:כ״ד) וגם קדש היה בארץ.
"They provoked Him with 'strange'": They went and did "strange" things, viz. (I Kings 15:13) "And (even) Ma'achah, his (grand) mother, he (Asa) removed (from the throne) because she had made an abomination for the asheirah.⁠"
"They angered Him with abominations": homosexuality, viz. (Vayikra 18:22) "And with a male you shall not lie the lyings of a woman; it is an abomination,⁠" and (I Kings, Ibid. 14:24) "There was also prostitution in the land; they did all the abominations of the nations, etc.⁠"
יקנאהו בז׳ מלמד שהיו עושין להן דברים של זירות שנ׳ (מלכים א ט״ו:י״ג) וגם את מעכה אמו ויסירה מגבירה אשר עשתה לאשרה מפלצת:
בתועבות יכ׳ הרי זה משכב זכור שנ׳ (ויקרא כ׳:י״ג) ואיש אש׳ יש׳ את זכר מש׳ אשה תועבה עשו שני׳ מות יומ׳ עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת״ל (דברים כ״ג:י״ח) לא תהיה קדשה מב׳ ישר׳ ולא יהיה קד׳ מ׳ יש׳ מהוא אומ׳ (מלכים א י״ד:כ״ד) וגם קדש היה בארץ:
אַקְנִיאוּ קֳדָמוֹהִי בְּפוּלְחַן טָעֲוָן בְּתוֹעֵיבָתָא אַרְגִּיזוּ קֳדָמוֹהִי.
They provoked Him by the worship of idols, by abominations they made Him angry.
אקנוןא יתה במרחקתהון ובטעוותהון אכע⁠(ו){י}⁠סוב יתיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אקנון״) גם נוסח חילופי: ״אקניין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אכע⁠(ו){י}⁠סו״) גם נוסח חילופי: ״ארגזו״.
דקנון יתיה בפולחנא נוכרייא במרחקתהון ארגיזו קדמוי.
They moved Him to jealousy with strange worship, by their abominations they made Him angry.
אקנון קדמוי בטעוותהון במרחקהון אכעיסו יתיה.
They provoked Him to anger with their idols, by their abominations they made Him wroth.
יַקְנִיאֻהוּ בְּזָרִים – שֶׁהָלְכוּ וְעָשׂוּ דְּבָרִים שֶׁל זָרוּת וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלכים א ט״ו:י״ג) ״וְגַם אֶת מַעֲכָה (אֵם אָסָא הַמֶּלֶךְ הֵסִיר) [אִמּוֹ וַיְסִירֶהָ] מִגְּבִירָה אֲשֶׁר עָשְׂתָה מִפְלֶצֶת לַאֲשֵׁרָה״. בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ זֶה מִשְׁכַּב זָכָר וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא י״ח:כ״ב) ״וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִיא״, וְאוֹמֵר ״וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָּאָרֶץ עָשׂוּ כְּתוֹעֵבוֹת הַגּוֹיִם״.
ואכ׳דו יכידונה באג׳נביין ובמכארה יגצ׳בונה
והתחילו להקניטו בזרים, ובתועבות הכעיסו אותו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

יקניאוהו – הבעירוא חמתו וקנאתוב
בתועבות – במעשהג תיעובים, כגון משכב זכור וכשפים, שנאמר בהם: תועבה.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, דפוס רומא, וכן גם בכ״י לייפציג 1 דברים ל״ב:כ״א. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34: ״הבעיר״. בכ״י לייפציג 1 כאן: ״העבירו״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״קנאתו ואימתו״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״במעשים״.
יקנאהו – means, they made His anger and His jealousy (קנאה) glow.
בתועבת WITH ABOMINATIONS – i.e. with abominable deeds such as pederasty and sorcery, of which the term תועבה is used (cf. Vayikra 18:23 and Devarim 18:10–12).
פס׳: יקניאוהו בזרים בתועבות – מלמד שהיו הולכין ועושין להם דברים של זרות כענין שנאמר (מלכים א ט״ו:י״ג) וגם את מעכה אמו ויסירה מגבירה אשר עשתה מפלצת ויכרות אסא את מפלצתה וישרוף בנחל קדרון.
בתועבות יכעיסוהו – זה משכב זכור וכן הוא אומר (ויקרא כ) תועבה עשו:
יקנאהו – במחשבתם, כמו: לא יבצר מהם (בראשית י״א:ו׳).
בזרים – באלהים זרים.
בתועבת – הם האלילים.
THEY ROUSED HIM. In their thoughts.⁠1 Compare, and now nothing will he withheld from them (Gen. 11:6).⁠2
WITH STRANGE GODS. Be-zarim is to be interpreted as with strange gods.⁠3
WITH ABOMINATIONS. The reference is to idols.
1. By believing in foreign gods.
2. God punished the builders of the tower of Babel for their intentions. He similarly punished Israel for believing in foreign gods.
3. Be-zarim literally means with strange. The word gods is not in the text. Hence Ibn Ezra's comments.
יקניאוהו בזרים – במי שזר אצלם, כמו שמפרש: אלהים לא ידעום (דברים ל״ב:י״ז).
בתועבות יכעיסוהו – שהיו עושין תועבות גדולות, כדכתיב ביחזקאל: עוד תשוב תראה תועבות גדולות (יחזקאל ח׳:י״ג), כגון גזל ועריות, שנאמר בהן: כי את כל התועבות האל (ויקרא י״ח:כ״ז).
יקניאוהו בזרים – THEY MADE HIM JEALOUS WITH STRANGE GODS – With one who is a stranger to them, as is explained: “gods they did not know” (Devarim 32:17).
בתועבות יכעיסוהו – THEY ANGERED HIM WITH ABOMINATIONS – That they were doing great abominations, as is written in Yechezkel: “You shall again see yet other great abominations” (Yechezkel 8:13), like theft and sexual immorality, about which it says: “For all these abominations” (Vayikra 18:27).
בתועבות יכעיסוהו – הבעירו חמתו בתועבות ומעשים מכוערים כגון משכב זכור וכשפים שיש בהם תועבה. לשון רבינו שלמה, וכן בסיפרי (ספרי דברים ל״ב:ט״ז). אבל אין בשירה תוכחת רק על עבודה זרה בלבד.
וטעם: בזרים – נמשך אל אלוה עשהו (דברים ל״ב:ט״ו), יקניאוהו באלהים זרים, כלשון: אלהים אחרים.
וטעם: בתועבות – השדים, ולשרוף את בניהם באש לאלהים אחרים, שכל זה מתועב לפניו, כמו שנאמר: כי אתא כל תועבת י״י אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם (דברים י״ב:ל״א), וכתיב: אשר לא צויתי ולא דברתיב ולא עלתה על לבי לעשות אתג התועבה הזאת (ירמיהו י״ט:ה׳, ירמיהו ל״ב:ל״ה).
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בדפוס ליסבון, וכן בפסוק חסר: ״את״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, דפוס ליסבון, דפוס רומא, ובעדי נוסח האחרים, ויש כאן צירוף של שני פסוקים.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בפסוק אין: ״את״.
WITH ABOMINATIONS DID THEY PROVOKE HIM — "they kindled His anger with abominations and unseemly deeds, such as sodomy and sorcery in which there is abomination.⁠" This is Rashi's language, and it is also so stated in the Sifre.⁠1 But in this Song there is reproof for idolatry only [and not for immorality]! And the word 'b'zarim' [They roused Him to jealousy 'b'zarim'] is connected with the expression G-d Who made him [in the preceding verse, to mean]: "they roused Him to jealousy with 'strange gods,'" similar to the phrase other gods.⁠2 And the meaning of the expression, with abominations is [that they worshipped] the demons by burning their children in fire to other gods. For all this is "abominable" to Him, just as it is said, for every abomination to the Eternal, which He hateth, have they done unto their gods; for even their sons and their daughters do they burn in the fire to their gods,⁠3 and it is further written, which I commanded not, nor spoke it, neither came it unto My mind.⁠4
1. Sifre, Ha'azinu 318.
2. Above, 5:7.
3. Ibid., 12:31. This is said of the nations that lived in the land of Canaan.
4. Jeremiah 19:5.
יקניאוהו בזרים – יקניאו אותו אלוה שהוא אל קנא באלהים זרים, ויכעיסוהו לאותו צור במעשה האלילים.
יקניאוהו בזרים, "they kindled His jealousy by means of alien (gods).⁠" By turning to idols, the Jewish people aroused God's attribute of "the jealous God.⁠" They angered this very attribute which had delivered them at the Sea. A reference to the sin of the golden calf and possibly to the affair at Shittim.
בתועבות יכעיסוהו – בגזל ועריות שנא׳ בהם כי את התועבות האל עשו.
בתועבות יכעיסוהו, "with abominations they provoke Him.⁠" Robbery and sexual misconduct are what Moses referred to here. Both have been described in the Torah (Leviticus 18,27) as "abominations.⁠"
ולזה פנו לאלהים אחרים לחשבם שיהיה יותר טוב להם בעבדם אותם ולזה תמצא ששלח מלך ישראל לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון היחיה מן החולי ההוא הנה הכעיסו השם יתעלה באלהים זרים ובדברים מתועבים ונמאסים לרוב גנותם בעצמם הכעיסו השם יתעלה.
יקניאוהו בזרים – רוצה לומר: יכעיסוהו באלהים זרים שיעבדו אותם.
(טז-יח) והנה עם היות שנמצאו להם עבודות רבות פרטיות הנה כלל משה בכאן מספרם בחמשה האישים אשר זכרנום ראשונה יקניאוהו בזרים בתועבות יכעיסוהו יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם סוף דבר כי צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. ועל המספר הזה אמר שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו והוא אחר שזכר מה שכללו במאמר ופנה אל אלהים אחרים ונאצוני וגו׳ ובמה שאמר וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ וגו׳ ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו נעתק למה שסמך שם וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות.
יקניאוהו הבעירו חמתו. שכל לשון קנאה הוא המתחר׳ לנקום נקמת דבר והוא כמו יכעיסוהו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(טז) והנה אמר יקניאוהו בזרים כנגד אנשי בית ראשון שהיו עובדי עבודה זרה ועליהם אמר שהכעיסוהו באלהים אחרים כמו שאמר למעלה (פרשת וילך) אלהי נכר הארץ.
ואמנם כנגד אנשי בית שני אמר בתועבות יכעיסוהו ר״ל עם היות שלא היו עובדים עבודה זרה הנה היו עושין תועבות אחרות משפיכות דמים וגלוי עריות ושאר המדות הרעות שהם תועבות לפניו יתעלה.
בתועבת יכעיסהו – לגרום לשכינה שתסתלק מישראל להיות כגויי הארץ.
בתועבות יכעיסוהו, causing the benevolent presence of God to forsake the people of Israel so that they would no longer enjoy an advantage over the gentile nations.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

יַקְנִאֻהוּ: בהעתק הללי ובכל ספרי׳ מדוייקי׳ חס׳ דחס׳, וכ״כ הרמ״ה1 ז״ל, וכן במסורת2 ב׳, חד חס׳, והוא דין, וחד מל׳, ובפסיליהם3 יקניאוהו (תילים ע״ח), והוא מל׳ דמל׳. [יַקְנִאֻהוּ].
1. הרמ״ה: קנ״א.
2. במסורת: מסורה צדית של ד על אתר (׳יקנאהו ב׳ חד ס״פ׳).
3. ובפסיליהם: תה׳ עח נח.
הבעירו חמתו וקנאתו. פי׳ שכל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר:
They inflamed His fury and vengeance. The word "vengeance" always means the anticipation to take revenge for something.
יקנאהו בזרים – לא זו ששכחו אלא שיקניאהו בזרים. ואין קנאה אלא בע״ז שנא׳ כי אל קנא.
בתועבת יכעיסהו – כמו שעושה אדם דבר מתועב בפניו והוא עריות שנא׳ בהם תועבה כמ״ש אלהיהם של אלו שונא זמה ואח״כ.
יקנאהו בזרים – כבר דברנו על לשון קנאה שאחריה את (בראשית כ״ו י״ד), וכאן יקניאוהו כמו יקניאו אותו, כלומר על ידי שהם משתחוים לאלילים פסל ומסכה ולכל דבר שאין בו ממש (שעל כן נקראו האלילים ההם זרים, לפי שזר מאוד לדעת האדם ללכת אחריהם ולעבדם), סבבו בזה שה׳ יתברך יקנא לכבוד עצמו המחולל על ידם, ולזה בא יקניאוהו בהפעיל, ובא בכנוי שהוא תחת סימן הפעול, להורות שרעה גדולה עשו כלפי השם ב״ה:
בתועבת – בעבודות המגונות והמתועבות שבהן עבדו האומות לאלהיהן, וכולן תועבות גדולות לפני ה׳ יתברך:
יקנאוהו בזרים – ״קנא״ בבניין הִפעיל נמצא רק כאן ובפסוק כא, ובהקשר דומה בספר יחזקאל (ח, ג) ובתהילים (עח, נח). כבר אמרנו כמה פעמים ש״קנא״ בבניין פיעל פירושו: לתבוע את תיקון העוולה של זכויות שנשללו; להביע תביעה זו ברגשות, בדברים או במעשים (עיין פירוש, בראשית כו, יד; שמות כ, ה). בבניין הִפעיל, ״קנא״ פירושו: לגרום למישהו להרגיש שנשללו ממנו זכויותיו.
הם העבירו את התביעה המוצדקת והבלעדית שיש לה׳ עליהם, לאחרים שהם זרים להם לגמרי, שאינם חייבים להם דבר ושאין לצפות לקבל מהם דבר; שאינם יכולים לעשות מאומה למענם, ושמעולם לא היה ראוי לישראל לכונן אתם מערכת יחסים של כבוד והכנעה.
עשיית כוחות אחרים לאלוהות לא נשארה אצלם כשגגה רעיונית גרידא, אלא הביאה לידי תוצאות מעשיות שהייתה בהן השחתה מוחלטת, שכן בתועבת יכעיסהו: מוסריותם הושחתה והגיעה עד לפריצות המתועבת ביותר. ואכן פריקת כל רסן מוסרי תמיד הייתה לא רק התוצאה אלא המניע העיקרי של בגידת ישראל באל האחד ובתורתו המחמירה כל כך בדרישותיה המוסריות. ״אמר רב יהודה אמר רב יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא״ (סנהדרין סג:).
[טז] יקנאהו כי כעס ה׳ עליהם בעובדים זרים בשתים א) על עזיבתם אלוף נעוריהם לעבוד זרים. ב) על המעשים המכוערים בעצמם. עז״א בתועבת יכעיסהו:
יקנאהו בזרים – התחילו גם לעבוד לע״ג, ואחרי כן בתועבת יכעיסהו. שעבדו ע״ג בעבודות מתועבות לתת מזרעם למלך ולשרוף בניהם באש:
יקניאוהו בזרים: מתחילה בתורת זנות1, במקרה, להיפך מדת משה וישראל, ולבסוף ״בתועבות יכעיסוהו״ בזדון עשו תועבה כדי להכעיס השכינה2, כמו שכתבתי לעיל (לא,טז)3, והוא להיפך מדעת דרך ארץ4.
1. ועל זה יש ׳קנאה׳ – ״יקניאוהו״, כמו קנאת בעל.
2. ולהרחיקה מהם.
3. עיי״ש באריכות.
4. וכפי שכתב רבינו בפסוק הקודם, שתחילת הנפילה היא משמירת תורה ומצוות אך בסוף הנפילה היא גם מגדר ׳בן אדם׳ בעל דרך ארץ.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחיידעת זקניםרלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהכל
 
(יז) יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַּא אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃
They sacrificed to demons, not God, to gods that they didn't know, to new gods that came up recently, which your fathers didn't dread.
א. אֱלֹ֔הַּ =ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן (גם בכתי״ש ניתן לראות בקושי את המפיק למרות הספק שרשם ברויאר)
• ל!=אֱלֹ֔הַ (חסרה נקודת מפיק באות ה״א)
• הערות ברויאר ודותן
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

יזבחו לשדים לא אלה – אילו היו עובדים לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות ולדברים שהם צורך לעולם והניה לעולם בהם לא היתה קנאה כפולה אלא הם עובדים לדברים שאין מטיבים להם אלא מריעים להם. לשדים, מה דרכו של שד נכנס באדם וכופה אותו.
אלהים לא ידעום – שאין אומות העולם מכירים אותם. חדשים מקרוב באו, שכל זמן שאחד מן האומות רואה אותו אומר צלם יהודים הוא זה וכן הוא אומר (ישעיהו י׳:י׳) כאשר מצאה ידי לממלכות האליל ופסיליהם מירושלם ומשומרון מלמד שירושלם ושומרון מספקות דפוס לכל באי העולם.
לא שערום אבותיכם – שלא עמדה שערת אבותיכם בפניהם.
דבר אחר: לא שערום אבותיכם – שלא שערום אבותיכם לידע אם יש בהם צורך אם לאו.
דבר אחר: לא שערום אבותיכם – אל תהי קורא לא שערום אבותיכם אלא לא שעום אבותיכם שאף על פי שמזבחים ומקטרים להם לא היו יריאים מהם כענין שנאמר (בראשית ד׳:ה׳) ואל קין ואל מנחתו לא שעה.
סליק פיסקא
"They sacrificed to demons, which availed naught": If they served the sun, the moon, the stars, the constellations — things which are of need and benefit to the world, His anger would not be "doubled,⁠" (as it is now), but they serve others which are of no benefit to them, but are detrimental to them. "to demons" (sheidim): a shed enters a man and overmasters him.
"gods they had not known": the nations did not know them. "new ones, newly come': Whenever a gentile saw it he would say "This is a Jewish image.⁠" As it is written (Isaiah 10:10) "Just as my hand has overpowered the kingdoms of the false god — and their graven images are from Jerusalem and Shomron" — whereby we are taught that Jerusalem and Shomron would supply moulds (for images) to all comers.
"your fathers had not dreaded them" (lo se'arum): The hair (sa'aroth) of your forefathers did not stand on end in dread of them, i.e., even though they sacrificed and smoked incense to them, they did not fear them.
Variantly: "Your forefathers lo se'arum": Read it not "lo se'arum,⁠" but "lo sha'um" (They had no regard for them, as in (Bereshit 4:5) "But to Cain and his offering lo sha'ah" ("He did not pay heed.⁠")
[End of Piska]
יזבחו לשדים לא אלוה אמ׳ המקום אלו לדברים שמטיבים להם היו עושים הייתי אומ׳ על אחת כמה וכמה דברים שמצירים להם מה דרכו של שיד כיון שהוא נכנס באדם כופה אותו על פניו:
לא אלוה מלמד שהיו עובדין לבבואה:
אלהים לא יד׳ שאין אומות העולם מכירין אותן:
חדשים מק׳ באו כיון שאחד מאומות העולם רואה אותו הוא אומ׳ צלם יהודיים הוא זה שנ׳ (ישעיהו י׳:י׳) כאשר מצאה ידי לממלכות האליל הא מלמד שירושלם ושמרון מספקות טפסים לכל באי העולם חדשים מק׳ באו משלעכשיו הן בימי אנוש היו קוראין אותן אלהות שנ׳ (בראשית ד׳:כ״ו) אז הוחל לק׳ בשם ה׳ הוא הוחל לקרא ע״ז בשם המקום באותה שעה עלה עוקיניס והציף שלישו של עולם אמ׳ להן הקב״ה אתם עשיתם מעשה חדש וקראתם לעצמכם אף אני עושה מעשה חדש וקורא לעצמי שנ׳ (עמוס ה׳:ח׳) הקורא למי הים וישפכם:
לא שע׳ אבותי׳ דברים שלא עמדו עליהם שערותיהם שלאבותיכם וה״א (איוב ד׳:ט״ו) ורוח על פני יחלוף תסמר שערת בשרי:
ד״א לא שע׳ אב׳ לא שיערום אבותיכם אם יש בהן צורך ואם אין בהן צורך אלא מלמד שהיו מקריבין להן ואינן מרצין מידם כענין שנ׳ (בראשית ד׳:ה׳) ואל קין ואל מנחתו לא שעה:
דַּבַּחוּ לְשֵׁידִין דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ דַּחְלָן דְּלָא יְדַעוּנִין חֲדַתָּן דְּמִקָּרִיב אִתְעֲבִידָא דְּלָא אִתְעַסַּקוּ1 בְהוֹן אֲבָהָתְכוֹן.
1. שׂערום -–> שׁערום כמו (שמות ה׳:ט׳) ׳אל ישעו בדברי שקר׳, וכן פי׳ בספרי ׳דבר אחר: לא שערום אבותיכם – אל תקרי לא שערום אלא לא שעום, אף על פי שמזבחים להם ומקטרים להם לא יראים מהם. וכן הוא אומר: (בראשית ד׳:ה׳) ואל קין ואל מנחתו לא שעה.⁠״ (נתינה לגר).
They sacrificed to demons in whom there is no help (nothing that is needed), and fearful things that they had not known, new (gods) that were lately made, with which your fathers had no dealings;
דבחו קדם טעוות שדיהא דלית בהוןב ממש טעוון די לא חכמו יתהון חדתןג אינוןד דמן כדון אתברייןה דלאו אתעסקוז בהון אבהתכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדם טעוות שדיה״) גם נוסח חילופי: ״לשדי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בהון״) גם נוסח חילופי: ״להו׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חדתן״) גם נוסח חילופי: ״{חד}⁠תין״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אינון״) גם נוסח חילופי: ״{אי}⁠נין״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתבריין״) גם נוסח חילופי: ״ית׳⁠ ⁠⁠״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דלא״) גם נוסח חילופי: ״לא״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתעסקו״) גם נוסח חילופי: ״ית׳⁠ ⁠⁠״.
ידבחון לטעוון דמתילין לשדין דלית בהון מידעם דצרוך טעוון דלא ידעונון דחלן חדתן דמזמן קריב אתעבידא ולא איתעסקו בהון אבהתכון.
They sacrificed to idols, resembling devils, in whom there is no profit, to idols which they had not known, new gods lately made, with which your fathers had nothing to do.
ידבחון לשידיא דלית בהון ממש טעוון דלא חכימו יתהון חדתנין מן כדון אתברון ולא אידכרון בהון אבהתכון.
They sacrificed to demons in whom is no stability,⁠a idols which they had not known, lately formed, which your fathers remembered not.
a. Or, "subsistence.⁠"
יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ – אִלּוּ הָיוּ עוֹבְדִין לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה וְלַכּוֹכָבִים וּלְמַזָּלוֹת וּדְבָרִים שֶׁהֵן צֹרֶךָ עוֹלָם וַהֲנָיָה לָעוֹלָם בָּהֶן לֹא הָיְתָה קִנְאָה כְּפוּלָה, אֶלָּא הֵן עוֹבְדִין לְדָבָר שֶׁאֵין [מְטִיבִים לָהֶם אֶלָּא מְרֵעִים לָהֶם. לַשֵּׁדִים מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל שֵׁד נִכְנָס לָאָדָם וְכוֹפֶה אוֹתוֹ. אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם שֶׁאֵין] אֻמּוֹת הָעוֹלָם מַכִּירוֹת אוֹתָן. חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָיָה אֶחָד מִן הָאֻמּוֹת רוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר צֶלֶם יְהוּדִי הוּא זֶה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיהו י׳:י׳) ״כַּאֲשֶׁר מָצְאָה יָדִי לְמַמְלָכוֹת הָאֱלִיל וּפְסִילֵיהֶם מִירוּשָׁלַיִם וּמִשּׁוֹמְרוֹן״, מְלַמֵּד שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם וְשׁוֹמְרוֹן מְסַפְּקוֹת דְּפוּס לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם שֶׁלֹּא עָמְדָה שַׂעֲרוֹת אֲבוֹתֵיכֶם בִּפְנֵיהֶם. דָּבָר אַחֵר: ״לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם״ לֵידַע אִם יֵשׁ בָּהֶן צֹרֶךְ אִם לָאו. דָּבָר אַחֵר: ״לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם״ אַל תְּהִי קוֹרֵא לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם אֶלָּא לֹא שָׁעוּם אֲבֹתֵיכֶם אַף עַל פִּי שֶׁמְּזַבְּחִין לָהֶם וּמְקַטְּרִין לָהֶם לֹא יְרֵאִים מֵהֶם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (בראשית ד׳:ה׳) ״וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה״.
ויד׳בחון ללשיאטין וליסת באלהה והי מעבודאת לם יערפונהא ג׳דד ג׳את מן קריב ולם יעב בהא כ׳יאר אבאיכם
וזבחו לשדים שאינם אלוהויות, והם אלילים שלא ידעום, חדשים מקרוב באו, ולא התחשבו בהם הטובים שבאבותיכם.
לא שערום אבֹתיכם – לא השגיחו עליהם. (ספר השרשים ״שער״ עוד)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(יז) לא שערום אבותיכם, כלומר, לא לקחו אותם כשעירים. כך אמר מר יצחק בן מר (שמואל) [שאול]⁠1.
1. כן הביא ריב״ב בספר הפעלים הנגזרים, מהדורת אברמסון, עמ׳ 173, שהוא מגזרת ״לשעירים אשר הם זנים״ (ויקרא יז,ז) ומבאר: ״וענינו לא חשבום כמו שעירים״, וכתב שרבים מהמפרשים פירשו כן, וכוונתו כנראה לרבי יצחק בן שמואל. אלא שריא״ג בספר הרקמה שער הפעלים הנגזרים מהשמות כתב פירוש זה בשם רבי יצחק בן מר שאול נ״ע, וכן הביאו בשמו ראב״ע הן בפירושו כאן והן בשפת יתר סי׳ סח, וצ״ל שהיא טעות מעתיק. פירוש זה הוא שלא כפירוש רס״ג, שפירש ״לא שערום״ - ״לא עלו על לב״.
לא אלוה – כתרגומו: דלית בהון צרוך. אילו היה בהן צרוך,⁠א לא היתה קנאה כפולה כמו עכשיו.
חדשים מקרוב באו – אפילו האומות לא היו רגילין בהן, וגוי שהיה רואה אותם היה אומר זה צלם יהודי.
לא שערום אבותיכם – לא יראו מהם, לא עמדה שערתם מפניהם, דרך שערות האדם לעמוד מחמת יראה. כך נדרש בספרי (ספרי דברים ל״ב:י״ז).
ויש לפרש עוד: שערום – לשון: שעיריםב ירקדו שם (ישעיהו י״ג:כ״א), שעירים הם שדים, לא עשו אבותיכם שעירים הללו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״צורך״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״ושעירים״.
לא אלה – Understand this as the Targum does: They sacrifice unto devils in which is no utility, for if there were at least any utility in them to the world [as e.g:, the sun, moon and stars] God's jealousy would not have been so intense (lit. – doubled) as it is now. (Sifre Devarim 318:13).
חדשים מקרב באו [THEY SACRIFICED … TO GODS] THAT CAME UP REGENTLY – i.e. with which even the heathen nations were not familiar. Indeed, if a heathen saw them he would say, "This is a Jewish idol" (Sifre Devarim 318:14).
לא שערום אבתיכם – This means, which your fathers feared not; more literally it means: Their hair (שער) did not stand up on end because of them – for it is the nature of a person's hair to stand up out of fear. Thus is it (the word שערום) explained in Sifre Devarim 318:15.
But it is also possible to explain it as being connected with the noun in "And שעירים shall dance there" (Yeshayahu 13:21); שעירים are demons (satyrs), and the meaning of our verse would then be: your fathers never made these satyrs.
פס׳: יזבחו לשדים – אמר הקב״ה אלו דברים שהם מטיבים להם היו עובדין הייתי אומר על אחת כמה וכמה שהן עובדין לשדים. מה דרכו של שד כיון שנכנס באדם הוא כופה אותו על פניו.
אלהים לא ידעום – מה שאין אחד מאומות העולם יודע מה הוא אלא כשהוא רואה אותו אומר צלם יהודי הוא זה. הדא הוא דכתיב (ישעיהו י׳:י׳) לממלכות האליל ופסיליהם מירושלם ומשומרון מלמד שירושלים ושומרון מספקות 1טופסין של עבודה זרה לכל האומות.
חדשים מקרוב באו – בכל יום ויום היו מתחדשים עבודות כוכבים.
לא שערום – לא שיערום אבותיכם אם יש בהן צורך ואם אין בהם צורך:
1. טופכין של ע״ז. דפוסין של ע״ז היה בירושלים:
אלהים לא ידעום – בהקדוש ברוך הוא נאמר וידע אלהים (שמ׳ ב׳:כ״ה), כי ידעתי [את] מכאוביו (שמות ג׳:ז׳), אבל הם לא ידעום בצרתם ולא עזרו להם. (ר״י בכור שור בשם ״ורבי יוסף קרא ז״ל פירש״).⁠א
א. מובא גם בספר הג״ן, דעת זקנים, והדר זקנים.
לאא שערום – לשון לשעירים אשר הם זונים אחריהם (ויקרא י״ז:ז׳).
א. כך בפסוק ובדפוס ראשון. ממהדורת רוזין נראה שבכ״י ברסלאו היה כתוב: ולא.
לא שערום: [means THEY DID NOT ACCEPT THEM AS GODS,] as in the phrase (Leviticus 17:7) “[That they may offer their sacrifices no more] to the goat-demons1 (לשעירים) after whom they stray.”2
1. It is difficult to know how Rashbam understood the word לשעירים. See his commentary to Leviticus 17:5 and note 22 there, and to Deuteronomy 18:13 and note 30 there.
2. The verb שערום is very difficult and there is little consensus about what it means. The most common understandings are that it means either “to know” or “to accept as a god,” but it is hard to explain how the root ש-ע-ר yields either meaning. Rashi explains that it means “to accept as a god,” and cites a midrashic explanation (from Sifre 318), according to which this idea can be connected to the Hebrew word שערות (hair). Sifre has a different way of arriving at the explanation “to accept as a god.” Through ’al tiqre methodology, it rereads שערום as שָׁעוּם, and understanding שָׁעוּם as “accepted them,” presumably based on the usage of שעה in Genesis 4:5.
Rashi concludes his commentary to this verse with the phrase “ויש לפרש עוד – one may also explain,” and then offers the same citation found here in Rashbam. Rashi says that שערום means “to accept as a god” because it is related to the noun שעירים. He supports this interpretation by saying that שעירים and שדים are in synonymous parallelism in this verse.
לשדים – כמו: לשעירים אשר הם זוניםא (ויקרא י״ז:ז׳). ור׳ יצחק בן מר שאול פירש לא שערום – מגזרתם.
למ״ד לשדים – מושך עצמו ואחר עמו. וכן הוא: לשדים ללא אלוה.
ולפי דעתי: שאין צורך, רק פירושו לשדים שאינם אלהים, ויקראו שדים על טעם אימים משוד הדעת, [והטעם: שודדי דעת.]⁠ב
אלהים לא ידעום – ואיך חשבו שהם אלהים, ולא ידעו זה בראיה גמורה. וזאת מלת ידעום, שלא בהעתקה, וזאת היא לאג שערום אבותיכם.
חדשים מקרוב – מימים מעטים, אינם קדמונים, אפילו אבותיכם לא ידעום.
שערום – פירוש: לא שערו מהם, מגזרת: וישתער עליו (דניאל י״א:מ׳), כטעם: תסמר שערת בשרי (איוב ד׳:ט״ו). וקרוב מגזרת: סערה, ואם הוא בסמ״ך. וכן: בני יצאוני (ירמיהו י׳:כ׳) – יצאו ממני. חזקתני ותוכל (ירמיהו כ׳:ז׳) – חזקת ממני. והנה טעמו: לא פחדו מהם.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177 חסרה מלת: זונים.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ג. בכ״י פריס 177: ולא.
DEMONS. Shedim (demons) has the same meaning as se'irim (satyrs) in the satyrs after whom they go astray (Lev. 17:7).⁠1 Therefore Rabbi Isaac the son of Saul2 who rests in Eden says that the word se'arum (dreaded) in Which your fathers dreaded not3 is related to the word se'irim.⁠4 The lamed of la-shedim (unto demons) pertains to shedim and also to another word.⁠5 La-shedim lo eloha (unto demons, no-gods) is to be read as if written la-shedim u-le-lo eloha (unto demons and unto no-gods).⁠6 I believe that there is no need for this interpretation. On the contrary, the meaning of la-shedim lo eloha is clearly, unto demons who are no-gods. They are called shedim in the same way that the Emim are called Emim.⁠7 They are called shedim because they destroy reason.⁠8
GODS THAT THEY KNEW NOT. How could Israel think that these gods were deities when they did not know these gods by proof.⁠9 This is the meaning of they knew not. Neither did they know them by tradition. This is what Which your fathers dreaded not refers to.
NEW GODS THAT CAME UP OF LATE. A few days ago. They are not ancient. Even their fathers did not know them.
DREADED. Se'arum means they were not in dread of them. Se'arum is related to the word ve-yista'er (shall come like a whirlwind) in shall come against him like a whirlwind (Dan. 11:40). It is similar in meaning to sa'ar in That made the hair (sa'arat)⁠10 of my flesh to stand up (Job 4:15).⁠11 However, it appears that se'arum is related to the word sa'arah (storm) even though the latter is spelled with a samekh.⁠12 Se'arum is similar to yetza'uni (are gone forth of me)⁠13 in My children are gone forth of me (Jer. 10:20) and in chazaktani14 (Thou hast overcome me) in Thou hast overcome me, and hast prevailed (Jer. 20:7); that is, you are more powerful than me.⁠15 Look, the meaning of se'arum is, they were not afraid of them.
1. See Ibn Ezra on Lev. 17:7. There he defines se'irim as demons. He explains the word as meaning to fear. They are called se'irim because all who see them are terrified.
2. An eleventh-century Sephardic poet, grammarian, and Bible commentator.
3. Our verse.
4. For the word se'arum means dreaded and se'irim means those who terrify.
5. This line is to be interpreted as follows: Some say that the lamed of lashedim (unto demons) pertains to shedim and also to another word.
6. In this opinion there is no need for Scripture to explain that the demons are not gods.
7. According to Ibn Ezra the Emim are so called because they inspire fear. See Deut. 2:10.
8. By the fear which they inspire. The word shadad means to rob.
9. Israel had no evidence that these gods exist.
10. This interpretation apparently connects the word se'arum to the word sa'ar (hair). See Rashi, "Se'arum means they were not afraid of them, their hair (sa'aratam) did not stand up in fear of them. It is the nature of man's hair to stand on end because of fear.⁠"
11. In other words, ve-yista'er means, and will frighten. Similarly, the meaning of se'arum is, were not afraid of them.
12. And lo se'arum with a sin.
13. Literally, gone me.
14. Literally, stronger I.
15. Yetza'uni and chazaktani are intransitive verbs with accusative suffixes. However, an intransitive verb cannot come with an accusative suffix. Thus these suffixes are not to be taken as accusatives. Yetza'uni is to be rendered, gone forth from me, and chazaktani is to be rendered, you are more powerful than me. The same is true with se'arum, which is an intransitive verb with an accusative. It literally means were in dread you. However, it is to be rendered as were in dread of you.
ויזבחו לשדים – לדבר שדוד,⁠א סרוח, ונמאס.
ולא אלוה – שאין בהם לא כח ולא אלהות. אלוה – לשון חוזק ודיין.
חדשים מקרוב באו – מעולם לא נקראו אלהות עד עכשיו, שהם פסלום והעמידום להם לאלהות.
אלהים לא ידעום – לא הכירו בהם שום תועלת ולא שום כח, ולא עשאום אלהות כי אם ביצֶרב הרע ולהכעיס. כי אף הם עצמם לא ידעום באלהות, אלא יודעים שאין בהם ממש, אבל יצר הרע.
ור׳ יוסיג קרא ז״ל פירש: אלהים לא ידעום – בהקב״ה נאמר: וידע אלהים (שמות ב׳:כ״ה), כי ידעתי {את} מכאוביו (שמות ג׳:ז׳). אבל הם לא ידעום בצרתם ולא עזרו להם.
ולא שערום אבותיכם – לא פקדום אבותיכם, לא היו חוששין מהם, כמו פוקד עון אבות על בנים (שמות כ׳:ד׳), דמתרגמינן: מסער חובי אבהן.
א. כלומר: שָׁדוּד.
ב. בכ״י מינכן 52: בצֶיר.
ג. כן בכ״י מינכן 52. בספר הג״ן: יוסף.
ויזבחו לשדים – THEY SACRIFICED TO DEMONS – To something ravaged, rotten, and despised.
לא אלוה – and NOT GOD – That they have no power and no divinity. אלוה – GOD – A term [meaning] strength and a judge.
חדשים מקרוב באו – NEW GODS THAT CAME UP RECENTLY – That had never been called gods until now, for they sculpted them and established them for them as a deity.
אלהים לא ידעום – GODS THEY DID NOT KNOW – They did not recognize in them any benefit and any power, and they did not make them into deities except due to the evil inclination and so as to anger. Because even they themselves did not know them as deities, but they know that there is nothing to them, but the evil inclination.
And R. Yose Kara1 of blessed memory explains: אלהים לא ידעום – GODS WHO DID NOT KNOW THEM – By the Blessed Holy One it says: “And God knew” (Shemot 2:25), “Indeed I know their pain” (Shemot 3:7). But they did not know them in their pain and did not help them.
ולא שערום אבותיכם – WHICH YOUR FATHERS DIDN’T DREAD – Your fathers did not reckon them, they were not concerned from them, as in “who visits the sins of the fathers on the children” (Shemot 20:4), which is translated [by Onkelos] as: “I reckon (מסער) the sins of the fathers.”
1. This is how the name appears in MS Munich 52. Sefer HaGan has instead, "R. Yosef Kara".
לשדים – על שם ששודדים דעתו של אדם נקראו שדים.⁠1
לא ידעום – בהקב״ה נאמר וידע אלהים כי ידעתי את מכאוביו (שמות ג׳:ז׳) אבל הם התועבות לא ידעום בצרתם ולא יעזבו להם2 ולמה לא ידעום שהם חדשים – ומקרוב באו – תמול פסלו יוצרו.
לא שערום אבתיכם – לא פקדום אבותיכם ולא חששו בהם, לשון פוקד עון דמתרגמינן מסער.⁠3
1. שאוב מאבן עזרא.
2. שאוב מר״י בכור שור בשם ר״י קרא.
3. שאוב מר״י בכור שור.
לשדים, "to demons;⁠" the word is derived from the root שדד, "to ruin, lay waste.⁠" Demons have that effect on the brains of human beings. (B'chor shor)
לא ידעום, "that they have not known;⁠" the brain of human beings is described as not possessing knowledge, as opposed to God Who is always described as "knowing,⁠" i.e. וידע אלוהים, (Exodus 2,25) or כי ידעתי את מכאוביו, "for I have known its pains;⁠" (Exodus 3, 7) The socalled "deities" which idolaters worship have absolutely no knowledge of the emotions of the people who worship them. As to the reason why such "deities" cannot help their worshippers, this is because they are new, often even of more recent origin than their worshippers, חדשים מקרוב באו.
לא שערום אבותיכם, "your fathers had not been in dread of them.⁠" (their hairs, שער, did not stand on edge in fear of them.) Seeing that they did not punish your forefathers, פקד, you had no reason to fear them and sinned relentlessly.
לא אלוה – שאין בהם כח וחוזק בעצמם, ג״ן.
לא שערום – לא פקדום כלומר לא חשו להם, פוקד עון אבות תרגומו מסער חובי אבהן, ג״ן.
יזבחו לשדים לא אלוה – פרשתיו (רמב״ן ויקרא י״ז:ז׳).
THEY SACRIFICED UNTO THE DEMONS, NO-GODS. I have [already] explained this.⁠1
1. Leviticus 17:7 (Vol. III, pp. 235-237).
יזבחו לשדים לא אלוה – אין בהם שום תועלת וכח אלהות, ולא ידעום באלהים כמלאכי מעלה השכלים הנפרדים שנבראו מקדם מששת ימי בראשית או ביום שני או ביום חמישי, אינם אלא חדשים מקרוב באו, כלומר נבראים חדשים הם נולדו מקרוב, ואמר זה לפי שמתים כבני אדם ופרין ורבין כבני אדם, לא שערום, לא השתערו ולא פחדו מהם. או יאמר חדשים מקרוב באו, שלמדנו חכמה זה מחדש מן המצריים שהיו בקיאין ורגילין בה.
ועוד יש לפרש יזבחו לשדים, לפי שמיני עבודה זרה הם שלשה, האחד עבודת השכלים שעליו הוזהרנו (שמות כ׳:ג׳) לא יהיה לך, והשני עבודת הפסילים להוריד בהם רוחניות מהכוכבים וממזלות שעליו הוזהרנו (שם) לא תעשה לך, והשלישי עבודת השדים שעליה הוזהרנו (שם) ואשר במים מתחת לארץ, שהם השדים שבתהום, לכך יזהיר עתה בכאן במין השלישי הזה ואמר יזבחו לשדים, ואמר לא אלוה שאין בהם כח אלהות ושולטנות כעין הכוכבים והמזלות שהם למעלה מהם, ואמר אלהים לא ידעום כלומר אין צריך לומר שאין בהם כח אלהים שהוא הכח הראשון, שהרי לא ידעום ולא עלתה השגתם לכך, אך הם חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם, והם תרח ונחור שהיו עובדי הפסילים להמשיך ולהוריד בהם רוחניות הכוכבים והמזלות לא השתדלו לעבוד עבודה זו כי לא היתה חכמתם שפלה כל כך, וכל זה להרחיק העבודה הזאת מהם שהיו נמשכים אחריה.
יזבחו לשדים לא אלו-ה, "they would slaughter to demons, non-deities.⁠" These possess no power at all; (unlike celestial constellations). אלוהים לא ידעום, "gods which they did not even know of as such.⁠" These so-called deities were not even on a par with angels, disembodied spirits which had been created prior to the 6 days of creation, or on the second day of the creation, or on the fifth day (compare author on Genesis 1,4) חדשים מקרוב באו, "new ones, recently arrived!⁠" Creatures which are more recent than man. A reference to the mortality of demons equaling the mortality of man. לא שערום אבותיכם, "beings which were unable to inspire fear in your fathers.⁠"
Another meaning of the line, "new ones, recently arrived.⁠" The line is a reference to the theology in question, i.e. something the Jews had learned recently, such as when they were in Egypt. The Egyptians were already familiar with that cult.
Another possible approach to these words: There are basically three categories of idolatry (compare author on Yitro 20,3). One of them is the believing in certain philosophies, even if one does not worship something physical. We have been warned against such idolatry by the first words of the second Commandment: לא יהיה לך אלוהים אחרים. The second category of idolatry is the worship of reproductions in a cast form or other three-dimensional form, of celestial phenomena, the assumption being that one thereby wants to "catch" the power of these phenomena and put them to work on one's behalf. The Torah warns against this with the words: "do not make for yourselves, etc.⁠" (Exodus 20,4) The third category of idolatry consists of serving demons, something we have been warned against by the words אשר במים מתחת לארץ, "which are in the water beneath the earth" (Exodus 20,4). These are the demons that dwell in the תהום, "the empty space" mentioned in Genesis 1,1. This is why, at this point, Moses warns against serving these demons, saying we must not slaughter for them seeing they do not possess any power, not even that attributed to the celestial phenomena commonly known as horoscopes. Moses adds the apparently gratuitous words: אלוהים אשר לא ידעום, to emphasize that not only are these phenomena not deities, not equipped with any powers, but they have never even been acknowledged by idolaters a having any power. They are phenomena of such recent origin that they were not even perceived as threatening by their forefathers. The forefathers Moses referred to were Terach and Nachor, Avraham's father and grandfather, who did worship hewn images of celestial phenomena. Even they were not so foolish as to imagine that cults involving demons could be of any use.
יזבחו לשדים – לדבר שדוד ונמאס.
לא אלוה – שאין בהם כח ולא אלהות אלוה לשון חוזק.
חדשים מקרוב באו. מעולם לא נקראו אלוה עד עתה.
אלהים לא ידעום. לא הכירו בהם שום תועלת. וה״ר יוסף קרא פי׳ גבי הקב״ה נאמר וידע אלהים כי ידעתי את מכאוביו (שמות ג׳:ז׳) אבל הם לא ידעו בצרותם ולא עזרו להם.
לא שערום אבותיכם – לא פקדום ולא חששו בהם כמו פוקד עון אבות דמתרגמי׳ מסער.
יזבחו – לע״ז שהוא דבר נמאס לא אלוה שאין לו כח ולא חוזק כמו ואת אילי הארץ לקח. ואונקלוס תרגם דלית בהון צרוך אך אם היה בהם שום צורך לא היתה קנאה כפולה כמו שהיא עכשיו. ואמר ליה ההוא רומאה לר׳ שמעון אלהכון קנאי הוא דכתיב אל קנא כלום מתקנא אלא גבור בגבור וכתיב הם קנאוני בלא אל ואני אקניאם בלא עם. א״ל אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שנשא אשה יפת תואר ביותר וחזר ולקח אחרת עליה כעורה ביותר כעסה עליו הראשונה ואמרה לו אלו לקחת הגונה לא הייתי מקפדת עכשיו שהיא כעורה הקפידה כפולה כך אמר הקב״ה כיון שאתם יודעים שאין בהם ממשות הרי הקנאה כפולה.
אלהים לא ידעום – לא הכירום שיהיה בהם שום תועלת. והרב יוסף קרא פירש לפי שבהקב״ה כתיב כי ידעתי את מכאוביו אבל הם לא ידעו בצרותיהם ולא עמדו להם.
חדשים מקרוב באו – לא נקראו אלוה עד עכשיו.
לא שערום אבותיכם – לא פקדום פוקד מתרגמינן מסער.
יזבחו לשדים, "they sacrificed to demons.⁠" This is one of the most abhorrent forms of idolatry.
לא אלוה, "no-gods;⁠" these demons possess no power whatsoever. Compare Ezekiel 17,13: ואת אילי הארץ לקח, "and the 'mighty' of the land he took away.⁠1 Onkelos translates our verse as meaning that they are useless. (the demons) If they had any value at all Moses would not condemn worshipping them with such vehemence as he does here. A certain Roman said to Rabbi Shimon, wondering about Exodus 20,5 where Hashem is described as a "jealous" G–d, why this G–d would be jealous of a "nobody.⁠" A truly powerful person is jealous only of another powerful person, not of someone clearly inferior. Why does Moses describe G–d's jealousy as having been aroused by a "no-god" so that he retaliates by arousing the jealousy of His people by a "no-people?⁠" Rabbi Shimon answered him by using a parable to illustrate his point. A man had married an extremely attractive looking wife. After a while he took a second wife who was ugly in the extreme. His first wife became extremely angry at her husband, saying to him that she could have understood it if he had married another attractive woman who would have been competition to her. The fact that he married an ugly woman, she felt was a deliberate insult, suggesting that she was just as ugly as the second wife he had taken. (Compare Talmud, tractate Avodah zarah, folio 55.) Moses is telling the people that although G–d would be angry at them for worshipping the sun, which appears powerful and a source of life to them, instead of worshipping Him Who had created the sun; but to worship something that is totally useless to them was an additional insult which He resents accordingly with great anger.
אלהים לא ידעום, "a deity they had never heard of.⁠" They had heard of it, but had never heard that it possessed any power. Rabbi Joseph Kara explains the reason why Moses chose this expression as being that we have a verse in Exodus 3,7: where G–d tells Moses that He is well aware of the people's pains, כי ידעתי את מכאוביו, that the deities His people turned to were ones which had no such knowledge. How could such deities help when they were completely unaware of the problems its worshippers faced?
חדשים מקרוב באו, "new gods that came up of late.⁠" These so called deities had never been considered as deities by anyone.
לא שערום אבותיכם, "gods that your fathers had never dreaded.⁠" The word שער in Aramaic is equivalent to the Hebrew פוקד, compare Targum Deuteronomy 5,9, and thus would mean "remembering with a view to punishing.⁠"
1. [Nebuchadnezzar carried away those who had thought of themselves as 'mighty.' Ed.]
יזבחו לשדים – לע״ז שהוא דבר נמאס.
לא אלוה – שאין בהם כח ולא חוזק כמו אלי הארץ לקחתי ואונקלוס תרגם דלית בהון צרוך אך אם היה בהם שום צורך לא היתה הקנאה כפולה כמו עכשיו וא״ל ההוא מינאה אלהכון קנאי הוא דכתיב אל קנא וכלום גבור מתקנא אלא בגבור כמותו דכתיב הם קנאוני בלא אל ואני אקניאם בלא עם א״ל אמשול לך משל לה״ד לאדם שנשא אשה יפה מאד וחזר ולקח אחרת כעורה ביותר כעסה הראשונה עליו ואמרה לו אלו לקחת הגונה ממני לא הייתי מקפדת עכשיו שהיא מכוערת אני מקפדת כך אמר הקב״ה כיון שאתם בעצמכם יודעים שאין בהם ממש הקנאה כפולה. אלהים לא ידעום שלא הכירום שיהא בהן שום תועלת ולפי שבהקב״ה כתיב וידע אלהים וכתיב כי ידעתי את מכאוביו אבל הם לא ידעו בצרותיהם ולא עמדו בהם.
חדשים מקרוב – מעכשיו לא נקראו עד עכשיו לא שערום אבותיכם לא פקדום פוקד מתרגם מסער וי״מ לא שערום מהם כלו׳ שלא יראו מהם ולא עבדום כמו ומלכיהם שערו שער. צור ילדך תשי הקב״ה שבראך והולידך במעי אמך שכחת בשביל החדשים שאינם שוים כלום ותשכח אל כפל מלה הוא.
לשדים – כי היו מאמינים במציאות השדים ועוסקים במלאכה ההיא, עד שמהמלאכה שיזבחו להם בפעולות ידועות, ואחרים לתועפות אחרות שונות רבות מאד.
שערום – כטעם יראו מהם כי הירא שרוי בצער.
ולא הספיק זה עד שזבחו זבחים על צד העבודה לדבר שאין לו מציאות כלל ואינו אלוה לאומה מן האומות והוא השדים – רוצה לומר: הדמיונים והם אלהים שעובדיהם לא ידעום כי אינם דבר שיהיה לו מציאות הנה הם חדשים מקרוב להמציאם לפי מה שבדו מלבם והנה אבותיהם לא דמו אותם דמיונים הנפסדים או לא פחדו מהם לתת להם שום אלהות ואף על פי שאבותיהם הראשונים היו עובדים עבודה זרה הנה לא היה בהם מי שטעה בכמו זה הטעות.
יזבחו לשדים לא אלוה – רוצה לומר: לדמיונים שחשבו בהם שהם אלוהות כאמרו ויחפאו בני ישראל דברם אשר לא כן על י״י אלהיהם כאלו תאמר שהם כמו שיהיה אלוה מה שאינו נמצא כן אבל הוא דמוי לבד והנה שדים ושעירים הם אחים ולזה אמר ולא יזבחו בני ישראל עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם והנה הכונה בשניהם הדמות הדמוים הכוזבים כי ענין מציאות השד הוא דמיון לבד ולזה אמרו רז״ל לאחד נראה ומזיק לשנים נראה ואינו מזיק לשלשה אינו נראה ואינו מזיק ואלו היה ענין שהיה לו מציאות בעצמו היה נראה לשלשה כמו שהו נראה לאחד או לשנים ולזה יהיה אמרו לא שערום אבותיכם שלא דמו אותם הדמיונים אבות שלהם או יהיה פירושו שלא אחזו שער אחד מהם הקודמים ולא ייראו אותם מעשות מהם אלהות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

לא אלוה כתרגום לית בהון צרוך. וכן שנו בספרי ונ״ל שהוצרכו לפרש כן מפני שא״א לפרשו כמשמעו כי אחריו אלהים לא ידעום ואם היה פירש לא אלוה כמשמעו איך קראו אחר זה אלהים ומפני שמילת בהון צרוך נראה שאילו היה בם שום צורך ושום הניי׳ לא היה מקפיד הוצרך לפרש שאילו היה בהם צורך לא היתה קנאתו כפולה כמו שהיא עכשיו אבל עכשיו שאין בהם שום צורך ועם כל זה זובחים להם קנאתו גדולה וכפולה וכך שנו בספרי אילו היו עובדים לחמה ולבנה כוכבים ומזלות ודברים שהם להנייה לעולם לא היתה קנאתו כפולה אלא הן עובדין לדברים שאין מטיבין להם אלא מריעין להם מה דרכו של שד נכנס באדם וכופה אותו:
חדשים מקרוב באו אפילו האומות לא היו רגילים בהם ומי שהיה רואה אותם היה אומר זה גלולי יהודי. וכן שנו בספרי כל זמן שא׳ מן האומות רואה אותו אומר גלילי יהודי זה וכה״א כאשר מצאה ידי לממלכו׳ האליל וגו׳ מלמד שירושלם ושומרון מספקות דפוס לכל באי העולם וא״כ האי חדשים מקרוב באו עכ״ל שפירושו חדשים לישראל אבל האומות לא היו רגילין בהם:
לא שערום אבותיכם לא יראו מהם לא עמדה שערתם מפניהם דרך שערות אדם לעמוד מחמת יראה. בספרי ויהיה כנוי שערום מהם כמו בני יצאוני יצאו ממני פן תשבענו תשבע ממנו:
ויש לפרש עוד שערום לשון ושעירים ירקדו שם שעירים הם שדים לא עשו אבותיכם שעירים הללו. ויהיה ג״כ פה כנוי שערום מהם רק פירש מהם פה ממין השעירים שהם השדים הנזכרים למעלה ופירש שערום עשו שעירים כמו מאלמים עשו אלומים:
יח תשי תשכח. מגזרת נשיתי טובה ושרשו נשה והיו״ד במקום ה״א למ״ד הפועל ומשפטו תשה ועקרו תנשה:
ורבותינו דרשו כשבא להטיב לכם אתם מכעיסים לפניו ומתישין כחו מלהטיב לכם והוא מגזר׳ ויתש׳ י״י ששרשו נתש שהו׳ קרוב לעניין תשש כחו כנקב׳ מלשון רז״ל ששרשו תשש:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יז-יח) בזמן בית ראשון יזבחו לשדים לא אלוה שהיה נמאס משלש׳ פנים אם לפי שלא היה בהם כח אלהות כמו בככבים ובמזלות ושרי מעלה שיש בהם כחות והשדים לא היו כן כי הם לא אלוה וכמו שאמרו חכמינו ז״ל בספרי לא דיים שעבדו חמה ולבנ׳ וככבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם. ואם לפי שהם אלהי׳ לא ידעום רוצ׳ לומר לא חמלו ולא רחמו עליהם כי הידיעה תאמר על הרחמים כמו (שמות ב׳:כ״ה) וידע אלהים. ואם לפי שלא שערום אבותיכם והאדם ראוי שימשך באמונתו ותורתו אחרי אבותיו.
ורבי אברהם אמר שאלהים לא ידעום ענינו שלא ידעו בידיעה וראיה אלהותם וגם לא בקבלה כי לא שערום אבותיהם והוא מגזרת שעירים שלא ידעו בימיהם דבר מהשעירים וכל זה היה כנגד בית ראשון.
אמנם בבית שני עם היות שלא היו זובחים לשדים הנה לא היו עובדים לשם יתעלה ולא שומעי׳ בקולו ועליהם אמר צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך כי היה בבית שני שכחו ועזבו את השם יתעלה נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור.
ואמר אל מחוללך להגיד ששכחו מי שילדם ובראם ועבדו החדשים שמקרוב באו. או יהיה מחוללך מגזרת חיל ולשון כאב יאמר ששכחו השם יתעלה שעש׳ עמהם הטובות וזהו צור ילדך תשי, וג״כ שכחו האל שהענישם בכמה עונשים והיה להם לירא מלפניו וזהו ותשכח אל מחוללך רוצ׳ לומר מכאיבך ומענישך מלשון (משלי כ״ו) רב מחולל כל.
הנה התבאר שהכתוב הראשון ויטוש אלוה עשהו נאמר על אנשי בית ראשון, ואמרו צור ילדך תשי נאמר על בית שני, והותר בזה ספק הי׳:
ואולי יאמר לא שערום אבותיכם. לפי שאמר יזבחו לשדים לא אלוה. וידוע שהשדים הם שודדים ומזיקים לעוות אדם בריבו. ואולי יאמרו ישראל שהטעם שעובדים אותם הוא כדי שלא יזיקום. לזה אמר ממי אתם יריאים. כי אין להם כח מצד עצמם אלא מה שהם עושים בשליחות האל. ולמה תיראו אתם מהם מה שלא יראו מהם אבותיכם. כי אחר שהיו עובדים את השם לא היו יריאים משום צר ומזיק ושטן ומשטין. וכן היה ראוי לכם לעשות. וזהו לא שערום אבותיכם. לומר שלא עמדה שערם מפחדם. ואולי רמז לא שערום אבותיכם. על מה שאמרו שהשדים אין להם שער לפי שנבראו בערב שבת. כפי שפירשתי באומרו אשר ברא אלהים לעשות ולא עשה. כי כשקדש היום נשארו חסרים ולא נגמרה שערם ומלאכתם. וזהו אשר מצא את הימים במדבר הם השדים.
ולפי שנשארו חסרים מששת ימי בראשית נכתב הימם חסר יו״ד. וכבר הארכתי בהלכות עכו״ם בספרי צרור הכסף בכל חוקי עכו״ם. שכולם הולכים על דרך זה והם אין יודעים טעמם וריחם נמר. ולכן אמר בכאן לא שערום אבותיכם. כלומר אע״פ שעבדום לא היה להם יכולת לשום להם השער שחסר מהם מששת ימי בראשית. וכמו שהיו חסרים כן נשארו חסרים. ומי שאין לו כח להטיב לעצמו איך ייטיב לאחרים. כאומרו גם היטיב אין אותם.
לשדים לא אלה – שאינם נצחיים, כמו שאמרו ז״ל על השדים, שהם ׳מתים כבני אדם׳ (חגיגה ט״ז.).
אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו – כשהיו רואים איזה מין מן הנמצאות שלא ידעו מציאותן קודם לכן, היו חושבים שיהיה לו איזה מסבב קדמון מיוחד אליו, והיו עובדים אותו.
לשדים לא אלוה, forces which are not enduring; our sages in Chagigah 16 already taught us that these demons known as שדים are as mortal as is man himself.
אלוהים לא ידעום, חדשים מקרוב באו, whenever they discover a phenomenon not previously known to them they thought that this must be an ancient power and proceeded promptly to worship it.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

לית בהן צרוך. פירוש, ש״אלוה״ נקרא כל שמקבלים אותו כאלוה, ואם כן הא דקאמר ״לא אלוה״, והרי הם מקבלים אותו כאלוה, אלא פירושו שאין בהם צרוך. כלומר מה שצריך להם האדם – דבר זה לא נמצא בהם, כי אין בהם צרוך:
יזבחו לשדים לא אֱלֹהַ: חול כתרגומו1, וכן אלקיםא לא ידעום.
שְעָרוּם: בסי״ן שמאלית.⁠ב [שְׂעָרוּם].
1. כתרגומו: אונקלוס על אתר (׳לשדין דלית בהון צרוך׳).
א. נורצי כתב כאן ׳אלקים׳ (בקו״ף), ומן הדין היה לו לכתוב כאן בה״א, כיוון שהוא חול.
ב. ראה הערתי ל׳וישב׳ (בר׳ לו ח).
דלית בהון צרוך כו׳. צרוך פירוש כח ויכולת. והוצרכו לפרש כן, מדכתיב אחריו אלהים לא ידעום, ואם היה פירוש לא אלוה כמשמעו, איך קראו אחר זה אלהים. [הרא״ם]:
אלו היה בהם צרוך. רצ״ל שלא תקשי מדכתיב לא אלהים, משמע אבל אם היה בהם צרוך כגון כוכבים ומזלות לא היו מקניטים לו, ואיך יתכן זה, הרי כתיב (לעיל ד׳:י״ט) פן תשא עיניך וגו׳ לירח או לכל צבא השמים וגו׳:
לא היתה קנאה כפולה כמו עכשיו. וא״ת והא לעיל בפרשת כי תשא (שמות ל״ב:י״א) פירש״י למה יחרה אפך, כלום מתקנא גבור אלא בגבור כו׳, וא״כ למה תהא קנאה כפולה. וי״ל לעיל גבי תפלה לפייס הש״י אמר משה למה יחרה אפך כלום מתקנא וכו׳, אבל לענין עונש כשבא הקב״ה לענש על ע״א העובדים אותם, אז העונש יותר גדול במי דלית ביה צרוך:
לא יראו מהם כו׳. ויהיה כנוי שערום כמו בני יצאוני (ירמיה י׳:כ׳) יצאו ממני, פן תשבענו (משלי כ״ה:ט״ז) תשבע ממנו, הכי נמי שערום, שערו מהם:
ויל״פ עוד שערום כו׳ שעירים הם כו׳. ויהיה ג״כ פה כנוי שערום מהם, רק פירוש מהם פירוש ממין השעירים, שהם השדים הנזכרים למעלה. ופי׳ שערום, עשו שעירים, כמו מאלמים (בראשית ל״ז:ז׳) עשו אלומים. [ר׳ אליהו מזרחי]:
Who fulfill no need, etc. The word צרוך means "power" or "ability.⁠" Rashi had to explain in this manner because afterwards it is written [in the verse], "gods they did not know.⁠" If the meaning of this verse is like the plain meaning, that they are not gods, how does Scripture refer to them afterwards as "gods"? (Re"m)
If they had fulfilled some need. Meaning that you should not ask: Since it is written "ineffectual,⁠" it implies that if they would have had powers, such as the stars and the constellations, they would not have provoked His jealousy. But how could it mean this? It is already written, "And lest you raise your eyes heavenward ... or the moon or [the stars] — the entire host of the heavens, etc.⁠" (Devarim 4:19).
The vengeance would not have been as doubly harsh as now. If you ask: Rashi explain earlier, in parshas Ki Sissa (Shemos 32:11) "Why should Your anger be aroused" that a mighty person is only jealous of another mighty person, etc. and if so, why should the vengeance be doubled? The answer is that earlier it was pertaining to prayer to appease Hashem, so Moshe said, "Why should Your anger be provoked? That a mighty person, etc.⁠" However, with regard to punishment, when Hashem comes to punish those who perform idolatry, the punishment is greater, for [worshipping] a god who has no power.
They did not fear them, etc. The description "awed by them" would be like "My children are gone forth of me" (Yirmeyah 10:20), which means "they came out from me" or "lest you be filled with it" (Mishlei 25:16) which means "filled from it.⁠" Similarly here, "awed by them" means in awe of them.
In addition, one may explain the word se'arum [as having the same meaning] as "demons", etc. Here too it would mean "awed by them.⁠" But the word "by them" would mean "from the demons" which refers to the demons mentioned above. The word שערום means "they made demons" just as מאלמים means אלומים (makes bundles)" (Bereishis 37:7). (Re"m)
יזבחו לשדים – לב נבון יבקש דעת נחמד להשכיל במהות השדים והרוחות. כי הנה חכמי המחקר יתאמצו במניעת הווייתם יביעו ידברו עתק יצא מפיהם שאין המה אלא התפעלות הדמיון בסכלים ובפתאים יאמינו לכל דבר. כי לא יכול להשתרש בשכלם עצם הסמוי מן העין ובלתי היותו משועבד אל ההויה וההפסד. ומה גם שאמרו ז״ל שפרים ורבים ומתים כבני אדם, לצייר לא ישכילו איך ימות ויפסד דבר רוחני ואינו עומד תחת סוג העצמים החמרים? גם לא ידעו הבין אופן הנהגתם ותנועתם. אם יאמר האומר שיש להם יצר ורשות ויוכלו לחטוא ולהצטדק נתת עצמותם לדמות בני איש? ולא מצאנו מי שיאמין בזה! לולי שרוב התורנים הסכימו שחכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו ואם כן אין להם רשות! מלבד הקושי׳ המפורסם שאיך דבר רוחני ומופשט מן החומר יהיה לו רצון ומחשבה לעשות דבר מעצמו לרעה ולא לטובה והם אלה פעולות מחובר מהפכיים או מאיכייות המזג המושכות אותו להטות אל דבר יותר מאל דבר? גם לא יבינו היות מציאות צורה בלי החומר כפי ידיעותיהם והשכלותיהם. ואם אפשר שימותו לא ידענו אם ימות גופם או רוחם? ואם אינם אלא רוח אם כן כל רוחם יגוע במותם יכלו וילכו לאבדון? ואם ככה מה מאד נירא ונפחד על מות נפשנו אם אפשר למות עצם רוחני! אשר עד הנה חשבנוהו כפי האמונה קיים ונצחי ובלתי נפסד. אלה הם קצות דרכי טענות הפילוסופים ועוד נוסף עליהם דברים רבים כהמה. אמנם אנחנו המאמינים בתורת משה חייבים אנו להודות על מה שכתוב ונתלה החסרון בדעתנו. אבל ראוי ומשובח לבקש דעת וחשבון עד שנצייר הדבר על צד הקירוב האפשרי. ונעמיק שאלה ג״כ בדבר האובות והידעונים ופעולות המכשפים. היתכן שאדם בקולו קול אליו בהברת פיו וברוח שפתיו יכריח הרוחות לעשות בקשתו ולהטפל אליו להודיעו דבר נעלם או לעשות כמעשהו כחפצו ותאותו? ואף שנודה לדבר הזה איככה יוכלו מבקשי הוות ברוחות הטומאה להחזיר נפש האדם אל קרבו ואף כי צדיק כענין שאול ושמואל (שמואל א כ״ח) ודברים כאלו? עד שאמרו חז״ל שמכחישים פמליא של מעלה! וכמה נפלאות סיפרו בענינים אלו ואם לא ראינום. כענין שרי היד ושרי הצלוחית ואנשים שנכנסה בהם נפש אדם שכבר מת יוציאוה בעל כרחה בסיגופים והשבעות כל הקרב אל המלאכה יהיה יהודי או מכל עם ועם ודומיהם מהדברים לא יכיל השכל סבתם. ויהיה ההכרח א״כ שרוח האדם אחרי המות ישאר סכל כשהיה בדבר האמונה האמיתית כאשר שמענו את שמע הרוחות הנכנסות בבטן החי אם יהיה רוח איש יהודי או נכרי ישאר גם שמה במנהגיו ואמונתו הקדומה?! דבר שאי אפשר לעמוד עליו ולדון עם מה שתקיף ממנו מתבונתנו – ועתה בני שמע בקולי אם חכם לבך תאזין ותביט לאשר הצענו בסוף פרשת שלח בענין איכות נפש האדם כפי המחקר החדש. חכם בני ושמח לבי והשיבה חורפי דבר הצועק לשעבר אומר וגומר ומקשה עורף {ב} להאמין במציאות המומר והצירה בנבראים ושבלתם לא תהיה אמונתנו שלמה. לעת כזאת הגעת למלכות החקירה עד מקום שידך מגעת. רק בעיניך תביט כי שקר נחלו אבותינו לא יועילו ולא יצילו בהסכמותיהם מה שיקשה עד הנה בכל הכתוב למעלה. לולי האמנתי לראות להרים מכשול מדרך בבנות לי בית נאמן בשלילות הצורות ויהיו ידי אמונה כתבנית אשר אתה מראה. בו תצליח את דרכיך וישקוטו מחשבותיך על אדני הנחותינו ואמונתך בקהל קדושים. כי אמנם בהשיבך אל לבך שיקרא {ג} עצם רוחני כאשר יגיע למדרגת הדקות עד שלא יוכלו לפעול בו דברים גשמיים שבינינו תתיישב בשכלך בנקל הוויית ואיכות השדים והרוחות. ואם תעמוד נפש האדם ככה בלי הגוף אחרי הפרדה במושב בל יוכלו יגעו בה הפכיים להפסידה וע״כ תקרא רוחנית ובלתי נפסדת לפחות מהפוגעים חמריים אין המנע שימצאו רוחות בדמותה בצלמה נבראו מאת הי״ת לתכלית מה כאשר נבאר ויעופו וישוטו באויר ובמה שלמעלה ממנו לעשות רצון קונם. וראוי שתדע יתד תקועה אשר עליה תכונן כל המאמר {ד} כי הנחת הפילוסופים והיא שכל מתנועע יתנועע. מכח מניע אחר אינה אמיתית והיא אחת מהתחלותיהם הנתונות בראש מחקר אריסט״ו והמודה עליהם נאחז בסבך הטענות לא במהרה ינתק ויצא לחפשי חנם מביניהם. והנני מלמדך להועיל מדריכך להאמין שלא כל מתנועע יתנועע מכח מניע אחר. ושלבני אדם נתן ה׳ בחסדו הבחירה והרצון בשכלם באופן שרוחו יניע את עצמו ופעולותיו בלי מניע אחר. ואחר שקיימת את הדבר הזה ראוי שיפרדו {ה} המתנועעים לשתי מחנות הא׳ המתנועע בהכרח והב׳ המתנועע ברצון ומשם יפרד זה המתנועע ברצון והיה לשלשה ראשים למתנועע לטוב או לרע ולמתנועע לרע ולא לטוב ולמתנועע לטוב ולא לרע. המתנועע בהכרח יתנועע כרצון המניעו לדמות האבנים המתכות והצמחים וכיוצא. והמתנועע ברצון יתנועע מעצמו אם לפעולת הטוב או לפעולת הרע ולזה הורשה האדם שיהיה ראוי לשכר או לעונש. ואם יתנועע מעצמו לפעולת הרע לבד לזה נבראו השדים ורוחות הטומאה כל מאוויים ודבקותם אל הרע. והמתנועעים אל פעולת הטוב לבד אלו מלאכי עליון כי אינם יודעים לעשות רע. וגם כל אלו אם יחטאו במיני הפעולות אשר הוכנו בין לטוב ובין לרע ראויים המה לעונש. ודבר כזה ידוע ומבואר בפי חכמי התלמוד אפקוהו לגבריאל ומחווהו שתין פולסי דנורא ורבים בדבריהם אין צורך להתעכב בזה. לא שיוכלו לעשות מה שאינו בסוג בחירתם אלא שבפעולת הטובות או הרעות כבר יש להם מקום לטעות בבקשם להטיב או להרע יותר ממה שהיה ראוי באותו פ׳ ובאותו מקום.
{ו} הנה האדם בעל רשות ומזומן להתנועע לאשר יחפוץ אם לטוב או לרע והבוחר בטוב ומואס ברע רשאי לזכך נפשו ולהדק אותה הדק היטב לשלימות האפשרי עד שבצאתה מן החומר תדמה למלאך ותהיה מגמתה ותאותה לטוב תמיד כאשר הורגלה בחיים חייתה. ובהפך הרשע רע אחרי מותו יתנהג כחפצו אל הרעה עד שרוחו כדמות שד ישתדל להרע בכל עת ובאופן זה ירבה כמותם. ועל כן יהיה נקל אליך לשמוע מדוע {ז} רוח אדם רשע אחרי מותו בם ישוט בארץ יתאוה ליכנס בגוף החיים לחבל להשחית ולנוס ממוקשי המשחיתים הסובבים לייסרו והעומדים עליו לכלותו ועדיין כמנהגו נוהג לעשות רע {ח} ולא ניתוספה לו בינה ממה שהיתה לו כשנתפרד מן הגוף? ואמנם יכריחוהו בדברים או בהשבעות היה ירא ומפחד מהם בהיותו חי! ובהיפך איש ישר וכשר אם נשמתו תוך י״ב חדש עולה ויורדת כדברי חז״ל ירגיזוהו ויחרידוהו ההשבעות שמועות יבהלוהו ושמיה דמריה עליה להכריחו אל דבר אשר יחפוץ המשביע כאשר אם היה בחיים היה מוכרח לשמוע ולהקשיב לבלתי תת תפלה לאלהים ולשמותיו הקדושים להגיד לבני אדם המאורעות שעברו ושעוברים וגם מה שעתיד להיות בקרוב שכבר נגזר בשמים ויוכלו לידענו.
{ט} וככה יכריחו השדים למצוא אבדה או להגיד מה שקרה אשר המה יודעים להיותם מעופפים מלוא כל הארץ וא״א שאחד מהם לא ראה או לא שמע ויגידנו לחבירו המושבע ועומד. אולם ירעו ישחיתו ויזיקו אם לא ישתדל המכריח בצנה וסוחרה נגדם ועל הרוב אינו נפטר מהם בשלום כידוע. וכל מיני היזק ופורענות שבעולם מידם היתה זאת כאשר ישמעו גזירת הבורא על עיר מדינה או יחיד. אמנם {י} אין המנע שגם המה ימותו ויקבלו חלוקה והפסד כנפש הרשע רע הגדנו כל אלה בפ׳ שלח לך. כי אין מניעה שלא ימצא רוח דק יוכל לפעול בעצמיהם ולהפרידם אל הכליון. ולא כזה במלאכי אלהים אשר עצמותם זך וצלול מאד. ע״כ אמרו ברשעים שנשמתן נשרפת וכו׳ בענין שאחרי הפרדה מן הגוף תעוף בארץ נעה ונדה בדמות שד ומין משחית עד יפגעו בה מרי נפש וישחיתוה ויכלוה. וכשתסתכל במה שהביאו חז״ל בדברים האלו תמצא הכל מבואר ומפורש וכלם בדרך אחד יצאו אליך ולא אאריך לקבצם אחד לאחד. ובדברים כאלו שהם כבשונו של עולם ישמע חכם ויוסיף לקח מדעתו. ואשר נחה עליו רוח דעת ויראת ה׳ יתבונן מאליו מה שנשאר לנו מלכתוב ואת כל כשרון המעשה ויהיה בפיו כדבש למתוק. ולאיש נבוב נסתרה דרכי מעיניו ומה יתרון שאעמול לרוח:
לא אלוה – פירוש גם הם אינם זובחים להם לצד היותם אלוה אלא לעשות להם צורכיהם ומבוקשם, וכנגד מה שעושים לעבודת אלילים אמר אלהים לא ידעום פירוש הגם שאינם יודעים אותם מה טיבם של האלילים הם עובדים אותם, ואומרו חדשים מקרוב באו וגו׳, עיין מה שפירשתי בפסוק (לעיל י״ג ז׳) כי יסיתך אחיך וגו׳.
לא אלוה, "non-deity.⁠" The Israelites do not offer sacrifices to these demons because they consider them as deities, but because they hope that by this means the demons would do their bidding and take care of their needs. Concerning other sacrifices, offered to deities because the Israelites offering these sacrifices do believe that they have divine powers, Moses says: אלהים לא ידעום, "gods they never knew before.⁠" Moses scores the Israelites for offering sacrifices to deities who never even demonstrated their power to the people who used to worship them previously. חדשים מקרוב באו, new ones, recently arrived.⁠" Compare what I have explained on Deut. 13,7 when we discussed the seducer.
יזבחו לשדים – כמ״ש ויזבחו את בניהם ואת בנותיהם לשדים וישפכו דם נקי וגו׳ ומפני שראשי עבירו׳ הם שלשה. ע״ז ועריות וש״ד ולה״ר נגד כולם. חשב שעברו על כולם יקנאהו בזרים. זה ע״ז. בתועבת יכעיסהו. זה עריות. יזבחו לשדים. זה ש״ד. וינבל צור וגו׳. זה לה״ר שהוא שקול נגד ג׳ עבירות האלו והכל בא ממחשבה וזהו ויטש אלוה עשהו ששכח בלב ואח״כ בדיבו׳ הוא לה״ר ואח״כ במעשה הוא ע״ז וג״ע וש״ד. ואלו ד׳ ראשי עבירות נאמרו בארבעה ראשי עשרת הדברו׳. הדובר לה״ר עובר על אנכי שהוא כאלו כפר בעיקר. העובד ע״ז. עוב׳ על לא יהיה לך אלהי׳ אחרי׳. ש״ד. עובר על לא תרצח. ג״ע. הוא לא תנאף. ועונשן של ע״ז וג״ע וש״ד. ג׳ מיתו׳ בעוה״ז סקילה חנק הרג. ועל לה״ר בעה״ב שריפ׳ וכמ״ש אני מלמעל׳ וגיהנם מלמטה. יזבחו לשדים לא אלה אלהים לא ידעום. מפני שחלק האומות תחת השמים לע׳ שרים וכל שר נקרא אלוה אעפ״י שאין להם יכולת בעצמן רק כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל. אבל ישראל אין להם שר למעלה רק הקב״ה בעצמו. וז״ש אלהים לא ידעום. שאינם מכירים אותם רק חדשים מקרב באו שלא היה להם מימים קדמונים.
לא שערום אבתיכם – לא די שלא עשו אותם אלא שלא עלה על דעתם מחשבה כזו. כי מחשבת ע״ז כמעשה שנא׳ למען תפש את בית ישראל בלבם (יחזקאל י״ד ה׳) וכמ״ש לא יהי׳ לך אלהים אחרי׳ אפי׳ במחשבה. והוא נגד ג׳ חלקי העולם עש״ן וכמ״ש בעגל ויקח. ויצר. ויעשהו. והם עשיה. יצירה. בריאה. וכנגד הארץ שהיא רביעית אמר לשדים לא אלה שהם תחת האדם.
ויח׳ צור ילדך תשי – זה האב. מחללך. זו האם שבחללה נוצר הולד כמ״ש הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם. ואעפ״י שהאב והאם הם הסיבה אבל סיבה הראשונה הוא הקב״ה לכן הקב״ה נותן בולד יו״ד דברי׳ נגד שניהם שהאב נותן חמש והאם חמש. כמבואר במס׳ נדה (דף ל״א ע״א) (ואף שאינו חושב רק ט׳ דברים שנותן הקב״ה. חסר חד ממניינא והוא דעת וכ״ה הגו׳ בע״י שם) ואצל האב אמר צור ילדך שהוא סיבה הראשונה לאב. וצור הוא סיבה הראשונה. ואצל אם. אמר אל מחללך שהוא שם ההנהגה כמ״ש הצור תמים פעלו אל אמונה ולפי שארר (תעני׳ כ״ה ע״ב) אין לך טפח מלמעל׳ שהארץ מעלה טפחיים וכן האם מזרעת ממטה למעלה לכן אמר מחללך מן הכפולים.
יזבחו לשדים – יתכן ששרשו שדד והדל״ת ראויה להיות דגושה, ובא הנח תמורת הדגש, והענין כי שם שדי הוא לשבח ושם שדים לגנאי, כמו שיש שמות הרבה בלשון הקודש תחלף ענינם משבח לגנאי בשינוי הנקודות, קָדוֹש וקָדֵש, כָּבוֹד וכָּבֵד, עוֹז ועַז, וזולתם, אף כאן לשדים בציר״י למתראים תקיפים ומשפיעים, כי עובדיהם יאמינו שיש בהם כח משפיע, אבל באמת לא אלוה הם, פירוש אין בהם שום כח לא להרע ולא להטיב:
לא ידעום – לא ידעו מהם דבר לא בעדות החושים ולא בעדות השכל, והוא הידיעה, אף לא שמעו מהם בקבלה והעתקה מפי אבות, וזהו לא שערום אבותיכם:
חדשים מקרב באו – כלומר מחודשים הם, ובני אדם ציירו מציאותם על ידי הכח המדמה, אבל באמת אינם נמצאים, כי הוייתם הוא חידוש שנתחדש בדמיון, ואמר מקרוב על זמן מועט, כי הזמן והמקום קרובים בענין:
לא שערום אבתיכם – לא יראו מהם:
שֵדִים – נ״ל מל׳ שוד וכן ישוד צהרים {תהלים צ״א:ו׳}, שענינו השחתה, ונראה כי כראות הקדמונים הדֶבֶר מתרבה בלא סבה גלויה חשבו היות באויר רוחות רעות המביאות אותו.
יזבחו לשדים וגו׳ – ״שדים״ נזכרים בתנ״ך רק כאן ובפסוק אחר העוסק באותו החטא: ״וַיִּזְבְּחוּ אֶת⁠־בְּנֵיהֶם וְאֶת⁠־בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים״ (תהילים קו, לז).
השורש של ״שד״ הוא ״שוד״, הקרוב ל״שדד״. ״שוד״ בא שוב רק פעם אחת: ״מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם״ (שם צא, ו), תיבות המחכימות אותנו במשמעות המושג ״שד״. ״שדד״ מציין בעיקר ביזה והריסה באמצעים מכניים, ואילו ״שוד״ מתייחס להריסה שנגרמה על ידי כוח בלתי נראה כלשהו.
״שדים״ הם כוחות בלתי נראים המזיקים לפריחה ולהתפתחות, ״לא אֱלֹהּ״, אשר אפילו בדמיון מחשבת ההבל של העמים אין בהם הכוח של אלים; ״אלהים לא ידעום״, לא היה לישראל שום דבר אתם שיכול לתת להם סיבה לעובדם כאלילים; ״חדשים מקרב באו״, חידושים פרי דמיון ההבל או כוח ההמצאה; ״לא שערום אבתיכם״, אפילו אבותיכם בתקופה האלילית שלפני ימי אברהם לא יָראו מהם.
ודאות אחת בלבד – הוודאות שישנו אל אחד ויחיד, השומר ברית של קִרבה גדולה עם הנכנעים לפניו – מחזיקה את האדם ומרוממת אותו מעל לכל הכוחות האחרים שבין השמים לארץ. ודאות זו לבדה משחררת אותו מכל פחד ומכל רתת מביש המערער את המוסר; רק היא מסירה מלבו את הפחד מכוחות אמיתיים או מדומים המאיימים על הצלחת האדם. אך ברגע שהאדם עוזב את עבודת האל האחד והיחיד הוא מאבד כל משען ומשענה; הוא מדמה בלבו שהוא בן חורין, אך הוא חושש ומפחד מכל כוחות הטבע והגורל – שהם באמת חזקים יותר מאדם הסומך רק על עצמו – כדרך שהוא ירא מההבלים שהומצאו על ידי אנשים הטוענים שיש להם הבנה במסתרי הטבע והעולם.
באור האמת הבוקע מהאל האחד והיחיד, אדם רואה את כל העולם מואר באור יקרות של חכמה וטוב⁠־לב. בעולם הזה, יש לכל הנבראים אחרית טובה; ואפילו אם בדרכם הם עוברים דרך חושך ומוות, כאב וחורבן, לבסוף הם מובלים למצב גבוה יותר של הווייה וחיים, כוח ושמחה, נצח ואלמוות. בעולם הזה, האדם הוא בן לאביו שבשמים וניתן לו התפקיד לחיות לפניו חיי חובה. נמצא שהוא קרוב לבוראו גם בחיי חלדו. נאחז ביד האל האחד והיחיד יכול האדם לעבור בשלווה גמורה אפילו דרך חושך ומוות, אל עבר האור והחיים.
אך אם האדם עוצם עיניו בפני האור הזה והחיים האלה, שוקע עולמו לתוך לילה חשוך מלא שדים, אמיתיים ומדומים. במקרה כזה יש לו רק אור קלוש של הניסיון האנושי להדריכו באפלה שבה עליו להיאבק למען חייו ואושרו עם שדים העומדים לשטן בדרכו; ואז כל עונג ושמחה מסתיימים עבורו בתיעוב ובאכזבה. הוא נכנס לחיים בבכי כדי לעוזבם ביגון ובייסורים. בחיים כאלה, האדם הוא האומלל שבכל היצורים משום שיש בו ההכרה שהוא האומלל מכולם. הוא חש שיש לו זכות מובנת מאליה לאושר ולחיים – אך כל עוד אינו חי חיי מסירות לחובה, לעולם לא ייהנה מזכות זו. מן האושר העילאי של עולם מלא כבוד ה׳ ועד לפסימיות של עולם מלא שדים – זו הייתה תמיד הדרך האומללה שהבגידה בה׳ הוליכה אליה בהכרח, וזו גם הדרך שבה בגדו ישראל כפי המתואר כאן: ״ויטש א⁠־לוה עשהו וגו׳ יקנאהו בזרים וגו׳ יזבחו לשדים״ וגו׳.
לא שׂערום אבתיכם – ״שלא עמדה שׂערת אבותיכם בפניהם״ (ספרי). אבותיכם לא חרדו מהם. כך גם: ״וּמַלְכֵיהֶם שָׂעֲרוּ שַׂעַר״ (יחזקאל כז, לה), ״יִשְׂעֲרוּ עָלֶיךָ שַׂעַר״ (שם לב, י); וכעין זה: ״תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי״ (איוב ד, טו).
״אבתיכם״ – לא ״אבותיהם״ [הווי אומר, לא ״האבות שלהם״, של אלה שיחטאו בעתיד, אלא ״האבות שלכם״, של אלה שמשה מדבר אליהם]; השווה: ״בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ (יהושע כד, ב). הם חזרו לחשכה כבדה יותר מזו של אבותיכם, היינו אבותיו של אברהם אביכם – חשכה שממנה העלה אתכם אברהם.
[יז] יזבחו – יאמר הנה בזבחם לשדים. ג׳ רעות עשו. א) כי אינם אלהות. ב) גם אם הוא אלהים כמוני, הלא אין האלהות האלה מכירים אותם שיבחרו אותם להם לעם, כמו שבחרתי אנכי. ג) גם אם יאהבו אותם עתה הלא הם חדשים, ולמה יעזבו אלהי אבותם. על הא׳ אמר הלא לא אלוה המה? על הב׳ אלהים לא ידעום לישראל, על הג׳ הלא אחר שהם חדשים מקרוב באו ולא שערום אבותיכם. א״כ אשאלך. מדוע?
יזבחו לשדים לא אלוה – שהקריבו לשדים אשר גם הם לא חשבום לאלהות:
אלהים לא ידעום – שעבדו לע״ג שלא באו אנשים להסיתם ולהודיעם מעשה הע״ז, ולא לבד לע״ג המפורסמים, אלא חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם. גם להם עבדו, ועם שהיו כל כך קלי הדעת להאמין בכל דבר עכ״ז:
יזבחו לשדים לא אלוה: הן כל עבודה זרה שהיו בדורות ראשונים היו ע״פ כח ידוע להם שחלק להם ה׳, וכל-שכן מלכת השמים שהיא השמש, אבל השדים אין להם שום כח, והמה בריות מיוסדות מיסוד הרוח ומקומם בציה ושממה, וניזונים כבני אדם ממה שקבע להם ה׳ יוצרם1, וגם יש להם מאכל תאוה הוא רוח הדם של הבהמה2. והנה, יש לשדים כח פנימי להסתער ולעוף למעלה ולשמוע מאחורי הפרגוד מה שנגמר, ולהודיע לבני אדם, כדאיתא בחגיגה (טז,א)3. אמנם המה כיונה – שיש לה כח פנימי לשליחות, כמו שכתבתי בפרשת נח (בראשית ח,ז), ומ״מ לא כל בני יונה יכולים, אלא המלומדת לכך, והיא יקר המציאות ובעליה מהנה לה הרבה. כך, לא כל השדים מסתערים, אלא המלומדים, והמה יקרים למי שמשתמש בם, ומהנה להם בזבחי בהמה.
ואמר ״יזבחו לשדים לא אלוה״ – אין להם שום כח, רק ידיעה. וגם זה ״אלהים לא ידעום״4 – אלא שומעים מעצמם מאחורי הפרגוד, והמה ׳זובחים להם׳5 למען יסתערו ויודיעו להם.
ואמר, כי עוד נפתים עד אשר ״יזבחו לשדים״ שלא למדו והמה ״חדשים מקרוב באו״, שהרי שדים מתים כבני אדם ונולדים כבני אדם. והנה שדים ״חדשים שמקרוב באו״ בישוב בני אדם, ועדיין ״לא שערום אבותיכם״ – לא השתמשו בם ע״י השתערות6 לעוף ולידע דברים מה ישמעו. והמה זבחו גם לשדים הללו, והוא רק כדי להכעיס את ה׳, להרחיק שכינתו הקדושה מהם.
1. חגיגה (טז,א): ת״ר, ששה דברים נאמרו בשדים... שלשה כמלאכי השרת – יש להם כנפיים, וטסין מסוף העולם ועד סופו, ויודעין מה שעתיד להיות... אלא שומעין מאחורי הפרגוד. ושלשה כבני אדם, אוכלין ושותין, פרין ורבין ומתים.
2. כפי שכתב רבינו בחומש ויקרא, פרשת אחרי מות, באיסור אכילת דם.
3. חגיגה (טז,א): ת״ר, ששה דברים נאמרו בשדים... שלשה כמלאכי השרת – יש להם כנפיים, וטסין מסוף העולם ועד סופו, ויודעין מה שעתיד להיות... אלא שומעין מאחורי הפרגוד. ושלשה כבני אדם, אוכלין ושותין, פרין ורבין ומתים.
4. אין להם ידיעה עצמית של ״אלהים״, אלא...
5. ״יזבחו לשדים״.
6. השי״ן מתחלף עם סמ״ך כמו ׳הסתערות׳.
יזבחו לשדים – משרש שדד שעיקרו שֹׁד, אלילים רעי לב המביאים שוד ושבר על בני אדם, ונקראו ג״כ שעירים כי ציירום בדעתם בעלי שער או מכוערי המראה כ״כ שרואיהם תסמר שערת ראשם; ומקרא זה ראיה על קדמות שירה זו והכתבה בימי משה, שאם לא כן איך יתכן לומר על השדים ״חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם״? והלא ישראל במדבר היו זונים אחריהם! (פרשת אחרי מות), אבל במצרים ארץ שמנה ועושה פרי תבואה בשופע לא היו יודעים אותם, כי לפי דעת המאמינים בהם לא היו שוכנים שם, ובצאת בני ישראל למדבר התחילו לירא מהם, ולא פסקה עוד יראתם מדעתם.
שערום – מלשון כמו שער בנפשו (משלי כ״ג:ז׳) שענינו חשב, ומזה לשון שיעור בלשון חכמים, ואף על פי שהשי״ן ימנית כבר נודע שבימים הקדמונים לא היו שתי שיני״ן רק הימנית בלבד, וכשבאו בעלי הנקודות לנקד, הבינו שערום האמור כאן מלשון ״שערו חרבו מאד״ (ירמיהו ב׳:י״ב) כלו׳ לא פחדו מהם, אבל ממה שכתוב למעלה חדשים וגו׳ נ״ל שפירושו לא עלתה על לב אבותיכם שיהיו אלילים כאלה בעולם.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משההכל
 
(יח) צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁיא וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָב׃
You are unmindful of the Rock who fathered you and have forgotten God who gave you birth.
א. תֶּ֑שִׁי =ק3,ל-קטנות ומ״ש
• א,ל,ל1,ש,ש1,ל3,ל9=תֶּ֑שִׁי (אין אות קטנה)
ב. מְחֹלְלֶֽךָ =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9
• א=מְחֹלֲלֶֽךָ (חטף)
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שיט]
צור ילדך תשי – אמר להם הקדוש ברוך הוא עשיתם אותי כאילו אני זכר מבקש לילד אילו הייתה חייה יושבת על המשבר לא הייתה מצטערת כענין שנאמר (מלכים ב י״ט:ג׳) כי באו בנים עד משבר וכח אין ללדת אילו הייתה חולה ומבכירה לא הייתה מצטערת כענין שנאמר (ירמיהו ד׳:ל״א) כי קול כחולה שמעתי צרה כמבכירה אילו היו שנים במעיה לא הייתה מצטערת כענין שנאמר (בראשית כ״ה:כ״ב) ויתרוצצו הבנים בקרבה אילו היה זכר שאין דרכו לילד ומבקש לילד לא היה צער כפול ומכופל כענין שנאמר (ירמיהו ל׳:ו׳) שאלו נא וראו אם יולד זכר.
צור ילדך תשי – שכחתם אותי בזכות אבותיכם וכן הוא אומר (ישעיהו נ״א:א׳) הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם.
דבר אחר: צור ילדך תשי – כל זמן שאני מבקש להיטיב לכם אתם מתישים כח של מעלה, עמדתם על הים ואמרתם (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו בקשתי להיטיב לכם חזרתם בכם ואמרתם (במדבר י״ד:ד׳) נתנה ראש ונשובה מצרים עמדתם לפני הר סיני ואמרתם (שמות כ״ד:ז׳) כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע בקשתי להיטיב לכם חזרתם בכם ואמרתם לעגל (שם ל״ב:ד׳) אלה אלהיך ישראל הוי כל זמן שאני מבקש להטיב לכם אתם מתישים כח של מעלה.
ותשכח אל מחוללך – רבי מאיר אומר אל שהחיל בך אל שנצטער בך כענין שנאמר (תהלים מ״ח:ז׳) חיל כיולדה רבי יהודה אומר שעשך מחילים מחילים.
דבר אחר: ותשכח אל מחולליך – אל שהחיל שמו עליך מה שלא החיל על כל אומה ומלכות וכן הוא אומר (שמות כ׳:ב׳) אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים רבי נחמיה אומר אל עשך חולים על כל באי העולם בשעה שאי אתה עושה את התורה וכן הוא אומר (תהלים כ״ט:ג׳-ט׳) קול ה׳ על המים עד קול ה׳ יחולל אילות.
דבר אחר: ותשכח אל מחולליך – אל שמוחל לך על כל עוונותיך.
סליק פיסקא
[Piska 319]
"The Rock of your birth you have weakened": The Holy One Blessed be He said to them: You rendered Me (comparable to) a male who sought to give birth (viz.): If a woman were sitting on the mashber (the birth-stone, and she could not deliver), would she not be in great pain? viz. (I Kings 19:3) "For the sons have come to the mashber (i.e., they are at the point of being born), and she has no strength to bear them" (i.e., to eject them from the womb). And if she were sick and having her first child, would she not be in great pain? viz. (Jeremiah 4:31) "For I have heard an outcry like that of a woman sick (in labor), in pain as with her first child.⁠" And if there were two in her womb, would she not be in great pain? viz. (Bereshit 25:22) "And the sons wrangled within her" — And if it were a male, who cannot give birth, that sought to bear, would his agony not be compounded? viz. (Jeremiah 30:6) "Ask now and see if a male has ever given birth!⁠" (Thus: "The Rock of your birth you have weakened.⁠")
Variantly: "The rock of your birth you have forgotten": You have forgotten the acts of your forefathers, viz. (Isaiah 51:1-2) "Look to the rock from which you were hewn and to the hollow of the pit from which you were dug. Look to Abraham your forefather and to Sarah who bore you.⁠"
Variantly: "You have weakened the Rock of your birth": Whenever I sought to confer good upon you, you "weakened the celestial power" (i.e., Me): You stood at the Red Sea and said (Shemot 15:2) "This is my G-d and I will extol Him,⁠" and I sought to confer good upon you, when you turned around and said (Ibid. 17:3) "Why did You bring us up from Egypt, etc.⁠" You stood at Sinai and said (Ibid. 29:7) "All that the Lord spoke we will do and we will hear,⁠" and I sought to confer good upon you, when you turned around and said of the golden calf (Ibid. 32:4) "These are your gods, O Israel" — Whenever I sought to confer good upon you, you "weakened the celestial power.⁠" (Devarim, Ibid.) "And you forgot the G-d mecholalecha":
The G-d who conferred "hacheil" His name upon you — what He did with no other nation (— you forgot Him), viz. (Shemot 20:2) "I am the Lord, your G-d.⁠" R. Meir says: The G-d shechechil ("who suffered pangs [chil]") over you, as in (Psalms 48:7) "chil, as a woman in labor.⁠" And (Ibid. 29:3) "The voice of the Lord is upon the water ... (Ibid. 9) The voice of the Lord yecholel [lit., "brings pangs"] upon the hinds.⁠" R. Yehudah says: He made you mechilin, mechilin (i.e., with many natural openings).
R. Nechemiah says: The G-d who made you "profane" (chullin) in the eyes of all men, when you do not occupy yourselves with Torah, viz. (Isaiah 47:6) "I have profaned (chillati) My inheritance.⁠"
Variantly: "and you have forgotten the G-d mecholalecha": the G-d who forgives you (mochel lecha) for all of your sins.
[End of Piska]
צור יל׳ תשי אמ׳ להן הקב״ה שיכחתם אותי בזכיות אבותיכם שנ׳ (ישעיהו נ״א:א׳) הביטו אל צור חצב׳ אל אבר׳ אביכם:
ד״א צור יל׳ תשי אמ׳ להן הקב״ה בשעה שאני מבקש להיטיב לכם אתם כאלו מתישים כוח גדול שלמעלן עמדתם על הים ואמרתם (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנ׳ בקשתי להיטיב לכם חזרתם בכם ואמרתם (במדבר י״ד:ד׳) נתנה ראש ונשו׳ מצ׳:
עמדתם לפני הר סיני ואמ׳ (שמות כ״ד:ז׳) כל אשר דבר ה׳ נע׳ ונש׳ בקשתי להיטיב לכם חזרתם בכם ואמ׳ (שם ל״ב:ד׳) אלה אלהיך יש׳ הוי בשעה שאני מבקש להיטיב לכם כאלו מתישין כוח גדול שלמעלן:
ד״א צור ילדך תשי אמ׳ להן הקב״ה עשיתם אותי כאלו זכר מבקש לילד ואינו יולד אם תהא אשה יושבת על המשבר אינה מצטערת צירים אוחזוהו כצירי ילדה (ע׳ ישעי׳ כ״א:ג׳) אם יהיו שנים במעיה אינה מצטערת כי באו בנים עד משבר וכוח אין ללידה (מלכים ב י״ט:ג׳) אם תהא חולה ומבכרת אינה מצטערת כי קול כחולה שמעתי צרה כמבכירה (ירמיהו ד׳:ל״א) אם יהיה זכר שאין דרכו לילד והוא מבקש לילד אין זה צער כפול ומכופל שנ׳ שאלו נא וראו אם ילד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו (ירמיהו ל׳:ו׳):
הוי כי גדול היום ההוא מאין כמהו (שם ז):
ותשכח אל מחל׳ ר׳ מאיר אומ׳ שחל בך ונצטער בך כענין שנ׳ (תהלים מ״ח:ז׳) חיל כיולדה:
ר׳ יהודה אומ׳ שעשה אותך מחילים מחילים שאם תעלה אחת מהן על גבי חברתה אי אפשר לך לחיות:
ד״א ותשכח אל מח׳ שהוא חולל כל העולם כולו בעבורך שנ׳ (תהלים כ״ט:ט׳) קול ה׳ יחולל אילות:
ד״א ותשכח אל מח׳ שהיחל שמו עליך מה שלא היחל על כל אומה ומלכות ביום מתן תורה שנ׳ (שמות כ׳:ב׳) אנכי ה׳ אלהיך:
ד״א ותשכח אל מח׳ ר׳ נחמיה אומ׳ עושה אותך חולין בשעה שאין אתה עושה רצונו:
ד״א ותשכח אל מח׳ מוחל לך שהו מוחל לך על כל עונותיך:
דַּחְלַת תַּקִּיפָא דִּי בְּרָאָךְ אִתְנְשִׁיתָא שְׁבַקְתָּא1 פּוּלְחַן אֱלָהָא דְּעָבְדָךְ.
1. כל ״שכח״ מתורגם ״נשי״, חוץ מכאן, כדי שלא להביא אותה מילה פעמיים בסמיכות (ביאור אונקלוס עוז והדר).
of the Awful One and the Omnipotent who created you, you are forgetful; you have forsaken the worship of Eloha who made you.
תקיפה די ברה יתכון שבקתון ואשיתון ית ממר אלהה די שכללא יתכון ועבד יתכון מחילין מחילין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שכלל״) גם נוסח חילופי: ״דברא״.
דחלת תקיפא דברא יתכון אתנשתון ואנשיתון מימרא אלקא דעבד יתכון מחילין מחילין.
But the adorable Strong One who created you have you forgotten; of the Word of Eloha who strengthened you so oftena have you been forgetful.
a. Or, "who so often gave you refuges.⁠"
תקיף דברא יתכון אנשיתון ושבקתון מימר אלהא דברא יתכון ועבד יתכון מחלין מחלין.
The Almighty who created you ye have forgotten, and have forsaken the Word of God who gave you to be, and made you so many refuges.
צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי – אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשִׂיתֶם אוֹתִי כְּאִלּוּ אֲנִי זָכָר וּמְבַקֵּשׁ לֵילֵד, אִלּוּ הָיְתָה חַיָּה יוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר לֹא הָיְתָה מִצְטַעֶרֶת כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב י״ט:ג׳) ״כִּי בָאוּ בָּנִים עַד מַשְׁבֵּר״, וְאִלּוּ הָיְתָה חוֹלָה וּמַבְכִּירָה לֹא הָיְתָה מִצְטַעֶרֶת כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי קוֹל כְּחוֹלָה שָׁמַעְתִּי צָרָה כְּמַבְכִּירָה״, אִלּוּ הָיוּ שְׁנַיִם בְּמֵעֶיהָ לֹא הָיְתָה מִצְטַעֶרֶת כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ״ה:כ״ב) ״וַיִּתְרוֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ״, אִלּוּ הָיָה זָכָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵד וּמְבַקֵּשׁ לֵילֵד לֹא הָיָה צַעֲרוֹ כָּפוּל וּמְכֻפָּל, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יִוָּלֵד זָכָר״.
דָּבָר אַחֵר: ״צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי״ – שְׁכַחְתֶּם אוֹתִי בִּזְכוּת אֲבוֹתֵיהֶם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיהו נ״א:א׳-ב׳) ״הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם״.
דָּבָר אַחֵר: ״צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי״ – כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ (לְהָשִׁיב) [לְהֵטִיב] אֶתְכֶם אַתֶּם מַתִּישִׁים כֹּחַ שֶׁל מַעֲלָה עֲמַדְתֶּם עַל הַיָּם וַאֲמַרְתֶּם (שמות ט״ו:ב׳) ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵּהוּ״, בִּקַּשְׁתִּי לְהֵטִיב לָכֶם חֲזַרְתֶּם וַאֲמַרְתֶּם ״נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה״, עֲמַדְתֶּם לִפְנֵי הֲר סִינַי וַאֲמַרְתֶּם (שמות כ״ד:ז׳) ״כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״, בִּקַּשְׁתִּי לְהֵטִיב לָכֶם חֲזַרְתֶּם בָּכֶם וַאֲמַרְתֶּם לָעֵגֶל (שם ל״ב:ד׳) ״אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל״, הֶוֵי כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהֵטִיב לָכֶם אַתֶּם מַתִּישִׁים כֹּחַ שֶׁל מַעְלָה.
וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלֲלֶךָ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֵל שֶׁהִתְחִיל בְּךָ שֶׁנִּצְטַעֵר בְּךָ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מ״ח:ז׳) ״חִיל כַּיֹּלֵדָה״, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵל שֶׁעֲשָׂאֲךָ מְחִילִין מְחִילִּין. דָּבָר אַחֵר: אֵל שֶׁהֵחִיל שְׁמוֹ עָלֶיךָ מַה שֶׁלֹּא הֵחִיל שְׁמוֹ עַל כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, רַבִּי נֶחֶמְיָה אוֹמֵר אֵל שֶׁעָשְׂךָ חֻלִּין עַל כָּל בָּאֵי עוֹלָם בְּשָׁעָה שֶׁאִי אַתָּה עוֹשֶׂה בַּתּוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים כ״ט:ג׳-ט׳) ״קוֹל ה׳ עַל הַמַּיִם וְגוֹ׳ עַד קוֹל ה׳ יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת״. דָּבָר אַחֵר: ״וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלֲלֶךָ״ אֵל שֶׁמּוֹחֵל לְךָ עַל כָּל עֲווֹנוֹתֶיךָ.
בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם הֵן מוֹסִיפִין כֹּחַ וּגְבוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה׳⁠ ⁠⁠״, בְּשָׁעָה שֶׁהֵם מַכְעִיסִים אוֹתוֹ כִּבְיָכוֹל צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי. בְּשָׁעָה שֶׁהֵם עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ הֵן מוֹסִיפִין כֹּחַ וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק״ח:י״ד) ״בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל״ וּבְשָׁעָה שֶׁהֵם מַכְעִיסִין (איכה א׳:ו׳) ״וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹּחַ לִפְנֵי רֹדֵף״.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי בֶּן פַּרְטָא כְּתִיב צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי הִתַּשְׁתֶּם כֹּחוֹ שֶׁל יוֹצֵר, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְצָר אִיקוֹנִין שֶׁל מֶלֶךְ, עַד שֶׁהוּא גּוֹמְרָהּ בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ נִתְחַלֵּף הַמֶּלֶךְ, מִיָּד רָפוּ יָדָיו שֶׁל יוֹצֵר אָמַר: שֶׁל מִי אֶצֹּר שֶׁל רִאשׁוֹן אוֹ שֶׁל שֵׁנִי, כָּךְ כָּל אַרְבָּעִים יוֹם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹסֵק בְּצוּרָתוֹ שֶׁל וָלָד וְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם הוֹלֶכֶת וּמְקַלְקֶלֶת עִם אַחֵר מִיָּד רָפוּ יָדָיו שֶׁל יוֹצֵר אָמַר שֶׁל מִי אֶצֹּר שֶׁל רִאשׁוֹן אוֹ שֶׁל שֵׁנִי, הֶוֵי צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי הִתַּשְׁתֶּם כֹחוֹ שֶׁל יוֹצֵר, יוֹ״ד זְעִירָא וְלֵית בְּקַרָיָיה כְּוָתֵיהּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מָצִינוּ כָּל עוֹבְרֵי עֲבֵירוֹת הַגּוֹנֵב נֶהֱנֶה וְהַנִּגְנָב מַפְסִיד, הַגּוֹזֵל נֶהֱנֶה וְהַנִּגְזָל מַפְסִיד בְּרָם הָכָא שְׁנֵיהֶן נֶהֱנִין מִי מַפְסִיד כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מְאַבֵּד (בְּמִנְיָן) [סִמָּנִים] שֶׁלּוֹ.
רַבִּי (מְיָאשָׁא) [מְנַשְּׁיָה] בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מָצִינוּ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא רוֹאֶה דְּבַר עֶרְוָה וְלֹא נִזּוֹן עֵינוֹ מִמֶּנָּה זוֹכֶה לְהַקְבִּיל פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, מַה טַּעַם ״עֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע״ מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ (שם יז) ״מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ״.
צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ
הקב״ה אמר עמוד בנחש ואני רואה שאין גזירה לנחש במים
אָמַר רַבִּי אַבָּא, מָה רָאָה מֹשֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁלֹּא עָשָׂה בַנָּחָשׁ? אֶלָּא יִשְׂרָאֵל הָיוּ דוֹחֲקִים לְמֹשֶׁה, תְּנָה לָנוּ מַיִם. נִתְיָעֵץ וְאָמַר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לִי עֲמֹד בַּנָּחָשׁ, וַאֲנִי רוֹאֶה שֶׁאֵין גְּזֵרָה לַנָּחָשׁ בַּמַּיִם, אֶלָּא בֶעָפָר.
עפר תאכל אבל לא במים
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מִכָּאן (בראשית ג) וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךְ, מַשְׁמָע שֶׁעָפָר יֹאכַל כָּל יָמָיו, אֲבָל לֹא בְמַיִם. וְיִשְׂרָאֵל דּוֹחֲקִים לִי, וְאַף עַל גַּב שֶׁיֵּעָשֶׂה נֵס, לֹא יֵעָשֶׂה בְמָקוֹם זֶה, אֶלָּא יֵחָקֵק בְּעָפָר וְלֹא בְמַיִם, שֶׁכָּתוּב (שמות ד) וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ. וְצוּר בָּזֶה נֶחְקַק בַּמַּיִם בְּמָרָה, וּכְבָר עָשָׂה נֵס בָּזֶה שֶׁנַּעֲשָׂה בִזְמַן אַחֵר, שֶׁכָּתוּב (במדבר כ) וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם.
וע״ז הוכיח הקב״ה שלא האמנתם להקדישני
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֹשֶׁה, (במדבר כ) יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי, שֶׁחֲשַׁבְתֶּם שֶׁלֹּא יָכוֹל הַנָּחָשׁ בְּמַיִם, (שם) לָכֵן לֹא תָבִיאוּ: מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהָיָה חָקוּק בְּנִסִּים, וְרָשׁוּם בּוֹ הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן. בַּתְּחִלָּה לְנָחָשׁ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כט) דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר. נָחָשׁ, הֲרֵי נוֹדָע שֶׁמְּעוֹרֵר צוּר. (ונאמר צור) בְּאֵיזֶה מָקוֹם הִתְגַּלָּה? כָּאן הוּא הִתְגַּלָּה, שֶׁכָּתוּב הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךְ שָּׁם עַל הַצּוּר.
וּמַה זֶּה צוּר? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב) הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ. וְשָׁם יָדַע מֹשֶׁה אֵיךְ עוֹמֵד נָחָשׁ עֲלֵי צוּר. וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ אֶת הַדְּבָרִים.
כל שם משמות הקב״ה עושה ניסים וגבורות
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִם הָיָה הַכָּתוּב שׁוֹתֵק - יָפֶה שָׁאַלְתָּ. אֶלָּא הֲרֵי כָּתוּב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם. אָמַר לוֹ, וַדַּאי כָּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְךְ כָּל שֵׁם וְשֵׁם מֵאוֹתָם שֵׁמוֹת קְדוֹשִׁים שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא עוֹשֶׂה נִסִּים וּגְבוּרוֹת וּמוֹצִיא כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לָעוֹלָם, כָּל שֶׁכֵּן לְהוֹצִיא כָּאן מַיִם.
הן הכה צור ויזובו מים
אָמַר לוֹ, אִם כָּךְ, הֲרֵי כָּתוּב הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם. מִי מַכֶּה אֶת שְׁמוֹ? אָמַר לוֹ, פַּטִּישׁ חָרִיף יָדוּעַ בְּהַכָּאוֹתָיו, וְאַתָּה שׁוֹאֵל אֶת זֶה? אֶלָּא בּא רְאֵה, בְּכָל מָקוֹם צוּר זֶה גְּבוּרָה, וּכְשֶׁרוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַכּוֹת אוֹ לְהַלְקוֹת, מִתְעוֹרֶרֶת גְּבוּרָה זוֹ, וְאוֹתָהּ הַגְּבוּרָה מַכָּה וּמַלְקָה. וְזֶהוּ הַכָּתוּב (תהלים עח) הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם. וְאִם לֹא שֶׁמִּתְעוֹרֵר צוּר וּמַלְקֶה בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ - לֹא נוֹבְעִים מַיִם.
אָמַר לוֹ, אִם כָּךְ, הֲרֵי כָּתוּב (דברים לב) צוּר יְלָדְךְ תֶּשִׁי. וְשָׁנִינוּ, מַה זֶּה תֶּשִׁי? כְּלוֹמַר הֶחֱלַשְׁתָּ אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ, וַדַּאי כָּךְ זֶה, שֶׁאִלְמָלֵא יָדְעוּ הָרְשָׁעִים שֶׁהַצּוּר הַזֶּה עָתִיד לְהִתְעוֹרֵר כְּנֶגְדָּם וּלְהַלְקוֹת אוֹתָם, יִמָּנְעוּ מִלַּחֲטֹא לְפָנָיו, אֶלָּא חַלָּשׁ הוּא בְּעֵינֵיהֶם, הוֹאִיל וְאֵינָם מִתְבּוֹנְנִים בּוֹ וְלֹא מִסְתַּכְּלִים בְּדַרְכֵיהֶם וְעַל זֶה צוּר יְלָדְךְ תֶּשִׁי.
צור העליון וצור כל הצורים
רַבִּי אַבָּא אָמַר, יֵשׁ צוּר וְיֵשׁ צוּר. מִצַּד הַצּוּר הָעֶלְיוֹן יוֹצֵא צוּר אַחֵר. וּמַה זֶּה צוּר הָעֶלְיוֹן? צוּר שֶׁל כָּל הַצּוּרִים. וּמַהוּ? אוֹתוֹ שֶׁהוֹלִיד אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב צוּר יְלָדְךְ תֶּשִׁי. שֶׁהֲרֵי מִצַּד שֶׁל הַצּוּר הָעֶלְיוֹן שֶׁלְּמַעְלָה יוֹצֵא צוּר אַחֵר. מִצַּד הָאֵם יוֹצֵאת גְּבוּרָה.
גבורות ה׳ להכליל האם העליונה של הכל
וְזְה הוֹלֵךְ כְּמוֹ מַה שֶּׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר. כָּתוּב (תהלים קו) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳. מַה זֶּה גְּבוּרוֹת ה ׳? לְהַכְלִיל אֶת הָאֵ ם הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הַכֹּל. שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁאֵינָהּ דִּין, נִמְצָא מִצִּדָּהּ, שֶׁהֲרֵי הַגְּבוּרָה נִמְצֵאת מִצִּדָּהּ, וְלָכֵן נִקְרֵאת הַצּוּר הָעֶלְיוֹן.
אור של אבא חסד עליון
(דברים לב) וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלֲלֶךְ - זֶה אוֹר שֶׁל אַבָּא. מַה הוּא? חֶסֶד עֶלְיוֹן, שֶׁהוּא אוֹר שֶׁל אַבָּא.
מים בכל מקום, אף בצור שאין דרכו בכך
עוֹד אָמַר רַבִּי אַבָּא, מַיִם בְּכָל מָקוֹם, הֲרֵי יָדוּעַ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְעוֹרֵר בַּצּוּר הַזֶּה לְהוֹרִיק מַיִם, שֶׁהֲרֵי לֹא רָאוּי [אלא מגדלה], וְזֶהוּ אוֹת וָנֵס שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַל זֶה שִׁבַּח דָּוִד וְאָמַר, (תהלים קיד) הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם וְגוֹ׳. וּמַשְׁמָע הַהֹפְכִי, שֶׁהֲרֵי אֵין דֶּרֶךְ הַצּוּר בְּכָךְ.
שמו של צור שלמטה
וְעַל זֶה בַּצּוּר הָעֶלְיוֹן הוֹצִיא מַיִם מִמָּקוֹם שֶׁלְּמַטָּה. וּמַה שְּׁמוֹ שֶׁל אוֹתוֹ שֶׁלְּמַטָּה? סֶלַע, שֶׁכָּתוּב וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע. וּבַמָּה הוֹצִיא הַסֶּלַע הַזֶּה מַיִם? בְּכֹחַ הַצּוּר שֶׁלְּמַעְלָה.
התהפך הצור לעשות פעלו של תמים
רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, מַה מַּשְׁמָעוֹ שֶׁל הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ? שֶׁהִתְהַפֵּךְ הַצּוּר לַעֲשׂוֹת פָּעֳלוֹ שֶׁל תָּמִים.
תמים זה אברהם
וּמִיהוּ הַתָּמִים? אַבְרָהָם, שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית יז) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְזֶהוּ הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם, וּמַשְׁמָע תָּמִים פָּעֳלוֹ, וְזֶה אַבְרָהָם.
כשרצה להוציא מים בצור הזה לא חזר לתמים כבתחילה
בְּשָׁעָה זוֹ הוֹפֵךְ הַצּוּר לְתָמִים. בְּשָׁעָה שְׁנִיָּה אַחֶרֶת, כְּשֶׁרָצָה מֹשֶׁה לְהוֹצִיא מַיִם בַּצּוּר הַזֶּה, בַּחֲטָאֵי יִשְׂרָאֵל לֹא חָזַר לְתָמִים כְּמוֹ בַּהַתְחָלָה.
וע״ז התרעם משה
בְּאוֹתוֹ זְמַן הִתְרַעֵם מֹשֶׁה וְאָמַר, צוּר יְלָדְךְ תֶּשִׁי. כְּלוֹמַר, הֶחֱלַשְׁתָּ אוֹתוֹ מִמַּה שֶּׁהָיָה בַּתְּחִלָּה, שֶׁבִּשְׁבִילְךְ לֹא נִמְצָא עַכְשָׁו תָּמִים, וְנַעֲשֶׂה [בו] דִּין, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה בִּימֵי יְלָדְךְ, כְּלוֹמַר עֲלוּמֶיךְ
(זהר שמות דף סד:)
צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ
כשעוסקים בתורה הקב״ה שמח בכל העולמות
פָּתַח רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר, (תהלים קיט) עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךְ. פָּסוּק זֶה נִתְבָּאֵר וּפֵרְשׁוּהוּ הַחֲבֵרִים. אֲבָל עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ - בְּכָל זְמַן שֶׁהַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת בָּעוֹלָם וּבְנֵי אָדָם מִשְׁתַּדְּלִים בָּהּ, כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ בְּמַעֲשֵׂי יָדָיו וְשָׂמֵחַ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ עוֹמְדִים בְּקִיּוּמָם.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּץ אֶת כָּל הַפָּמַלְיָה שֶׁלּוֹ וְאוֹמֵר לָהֶם: רְאוּ אֶת הָעָם הַקָּדוֹשׁ שֶׁיֵּשׁ לִי בָּאָרֶץ, שֶׁתּוֹרָתִי מִתְעַטֶּרֶת בִּשְׁבִילָם! רְאוּ מַעֲשֵׂי יָדַי שֶׁאַתֶּם אֲמַרְתֶּם (תהלים ח) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ. וְהֵם, כְּשֶׁהֵם רוֹאִים אֶת שִׂמְחַת רִבּוֹנָם בְּעַמּוֹ, מִיָּד פּוֹתְחִים וְאוֹמְרִים, (שמואל ב ז) וּמִי כְעַמְּךְ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ.
בשעה שמתבטלים מהתורה ח״ו כביכול תשש כוחו
וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִתְבַּטְּלִים מֵהַתּוֹרָה, כִּבְיָכוֹ״ל תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ, שֶׁכָּתוּב צוּר יְלָדְךְ תֶּשִׁי. וְאָז כָּתוּב, וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמְדִים עָלָיו.
וְעַל זֶה עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳. אוֹתָם הַצַּדִּיקִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ, יֵשׁ לָהֶם לְשַׁנֵּס מָתְנַיִם וְלַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים כְּשֵׁרִים, כְּדֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְחַזֵּק בָּהֶם בַּצַּדִּיקִים וּבַמַּחֲנוֹת וּבַהֲמוֹנִים שֶׁלּוֹ. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךְ, וְלֹא מִשְׁתַּדְּלִים בָּהּ בְּנֵי הָעוֹלָם כָּרָאוּי.
יש לעשות או נעשה, עת, לעשות ולא להיות,
[אוֹתוֹ סוֹחֵר שֶׁהָיָה מְחַמֵּר אַחֲרֵיהֶם, אָמַר לָהֶם, בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, שְׁאֵלָה אַחַת בִּרְצוֹנִי לָדַעַת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי שֶׁהַדֶּרֶךְ מְתֻקֶּנֶת לְפָנֵינוּ, שְׁאַל אֶת שְׁאֵלָתְךְ! אָמַר, הַפָּסוּק הַזֶּה אִם כָּתוּבּ יֵשׁ לַעֲשׂוֹת אוֹ נַעֲשֶׂה - הָיִיתִי אוֹמֵר כָּךְ.
מַה זֶּה עֵת? וְעוֹד, לַעֲשׂוֹת לַה׳, לִפְנֵי ה׳ הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת! מַה זֶּה לַעֲשׂוֹת לַה׳? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בְּכַמָּה גְוָנִים הַדֶּרֶךְ מְתֻקֶּנֶת לְפָנֵינוּ; אֶחָד - שֶׁהָיִינוּ שְׁנַיִם וְעַכְשָׁו הֲרֵי אָנוּ שְׁלֹשָׁה, וְהַשְּׁכִינָה כְּלוּלָה עִמָּנוּ. וְאֶחָד - שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁלֹּא הָיִיתָ אֶלָּא כְּמוֹ עֵץ יָבֵשׁ, וְאַתָּה רַעֲנָן כְּמוֹ זַיִת. וְאֶחָד - שֶׁיָּפֶה שָׁאַלְתָּ, וְהוֹאִיל וְהִתְחַלְתָּ אֶת הַדָּבָר - אֱמוֹר.
יש עת ויש עת
פָּתַח וְאָמַר, עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךְ. עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳, יֵשׁ עֵת וְיֵשׁ עֵת.
עת לאהוב אותה העת סוד האמונה – עת רצון
(קהלת ג) עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא. עֵת הִיא לְמַעְלָה, שֶׁאוֹתָהּ עֵת הִיא סוֹד הָאֱמוּנָה. וְזוֹ נִקְרֵאת עֵת רָצוֹן, וְזֶהוּ שֶׁהִתְחַיֵּב אָדָם לֶאֱהֹב לַה׳ תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךְ, וְלָכֵן עֵת לֶאֱהֹב, זֶהוּ עֵת שֶׁמְּחֻיָּב הָאָדָם לֶאֱהֹב.
עת לשנוא עת אלוהים אחרים,
וְיֵשׁ עֵת אַחֶרֶת שֶׁהִיא סוֹד שֶׁל אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וּמְחֻיָּב הָאָדָם לִשְׂנֹא אוֹתָהּ וְלֹא יִמְשֹׁךְ לִבּוֹ אַחֲרֶיהָ, וְעַל זֶה עֵת לִשְׂנֹא, וְלָכֵן כָּתוּב (ויקרא טז) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךְ וְאַל יָבא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ. (וכאן)
בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה וּבְמִצְווֹת הַתּוֹרָה, אוֹתָהּ עֵת סוֹד הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה מִתְתַּקֶּנֶת בְּתִקּוּנֶיהָ וּמִתְקַשֶּׁטֶת בִּשְׁלֵמוּת כָּרָאוּי.
כשישראל מתבטלים מהתורה אותה עת אינה בתקוניה
וּבִזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִתְבַּטְּלִים מֵהַתּוֹרָה, כִּבְיָכוֹל אוֹתָהּ עֵת אֵינָהּ בְּתִקּוּנֶיהָ, וְלֹא נִמְצֵאת בִּשְׁלֵמוּת וְלֹא בְאוֹר, וְאָז עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳. מַה זֶּה לַעֲשׂוֹת? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א) אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.
לעשות שנשארו גופו השדים כשהתקדש יום ולא נעשו
מַה זֶּה לַעֲשׂוֹת? שֶׁנִּשְׁאֲרוּ גוּפוֹת הַשֵּׁדִים כְּשֶׁהִתְקַדֵּשׁ הַיּוֹם וְלֹא נַעֲשׂוּ, וְנִשְׁאֲרוּ לַעֲשׂוֹת רוּחוֹת לְלֹא גוּפִים. אַף כָּאן עֵת לַעֲשׂוֹת - נִשְׁאָר בְּלִי תִקּוּן וּבְלִי שְׁלֵמוּת. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךְ, מִשּׁוּם שֶׁהִתְבַּטְּלוּ יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה מִדִּבְרֵי הַתּוֹרָה, מִשּׁוּם שֶׁאוֹתָהּ עֵת כָּךְ עוֹמֶדֶת, אוֹ עוֹלָה אוֹ יוֹרֶדֶת, בִּגְלַל יִשְׂרָאֵל.
בָּאוּ רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִיָּיא וּנְשָׁקוּהוּ בְרֹאשׁוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי אֵינְךְ כְּדַאי לְחַמֵּר אַחֲרֵינוּ. אַשְׁרֵי הַדֶּרֶךְ הַזּוֹ שֶׁזָּכִינוּ לִשְׁמֹעַ אֶת זֶה. אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן שָׁרוּי בְּתוֹכוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ בֵּין הֶהָרִים נִמְצֵאת שָׁם הַחָכְמָה. יָרְדוּ רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִיָּיא, וְהָלְכוּ שְׁלָשְׁתָּם בַּדֶּרֶךְ]
(זהר שמות דף קנה:)
פאקול לה אלכ׳אלק אלמנשיך תנסא ואלטאיק אלמבתדיך
ועל כן אומר לו, האם את בורא שגידל אותך תשכח, ואת האל שהביא אותך לעולם.
תֶּשִׁי – סגול במקום חיריק. תשי – תנשי, כמו: תמח. (ספר הרקמה ל׳)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

תשי – תשכחי.⁠א
ורבותינו אמרו: כשבא להיטיב לכם, אתם מכעיסין לפניו ומתישים כחו מלהיטיב לכם.
מחוללך – מוציאך מרחם, לשון: חוללב איילות (איוב ל״ט:א׳), חיל כיולדה (תהלים מ״ח:ז׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״תשכח״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34 ובפסוק באיוב ל״ט:א׳. בכ״י ליידן 1, לונדון 26917 כפסוק בתהלים כ״ט:ט׳: ״יחולל״.
תשי – means YOU HAVE FORGOTTEN.
But our Rabbis explained it thus: whenever He was about to bestow good upon you, you provoked Him to anger and, as it were, weakened (תש) His power so that He could not do you good (Sifre Devarim 319:3).
אל מחללך – means, God Who has brought you forth out of the womb. It has the same meaning as in "[The voice of Hashem] makes hinds to bring forth (יחולל)" (Tehillim 29:9), and "travail (חיל) as that of a woman in childbirth" (Tehillim 48:7).
פס׳: צור ילדך תשי1הנחתם זכות אבותיכם שנאמר (ישעיה נא) הביטו אל צור חוצבתם.
ותשכח אל מחוללך – שכחתם אמותיכם שנאמר (שם) ואל שרה תחוללכם.
ד״א: צור ילדך תשי – אין צור אלא הקב״ה שנאמר הצור תמים פעלו.
ילדך – שהביאך בעולם, כענין שנאמר (תהלים צ) בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל.
תשי – כענין (איוב לט) כי השה אלוה חכמה.
ותשכח אל מחוללך2שעשאך מחילין מחילין שאם תעלה אחת מהן על גבי חברתה אין אפשר לך לחיות:
1. הנחתם זכות אבותיכם. דורש תשי לשון שכרה כמו נשיתי טובה. והיינו הנחתם ושכחתם זכות אבות ואמהות. וצור קאי על האבות ומחוללך קאי על האמהות כדמסיים:
2. שעשאך מחילין מחילין. פי׳ כי אדם חלול הוא באמצע וזה כדברי ר׳ מאיר (משנה אהלות י׳:ב׳) נתן את רגלו מלמעלה עירב את הטומאה דברי ר״מ שאין אדם נעשה אוהל מפני הטומאה כי אדם חלול הוא. וע״ש (פרק י״א) ב״ה אומרים אדם חלול הוא. כתבתי זאת כי ראיתי בספרי עם פי׳ זרע אברהם הגיה מן הצד דברי ר׳ יהודה וטעות הוא. וכ״ה בספרי בביאור הגר״א גורס ר״מ:
ילדך – כמו: ילד את אלמודד (בראשית י׳:כ״ו), כמו: הוליד.
תשי – תשכח, מן נשה, כמו: אל תט אל דרכיה (השוו משלי ד׳:ה׳, ז׳:כ״ה) – מן נטה. והיו״ד בתשי כמו: יו״ד מלפניך אל {תמחי} (ירמיהו י״ח:כ״ג) כמו: אל תמחה.
ילדך [THE ROCK THAT] BEGOT YOU: [Even though qal forms of the verb y-l-d are usually used for a mother, and hifil forms are usually used for a father, here a qal form is used to describe God, “fathering,”] just as in (Genesis 10:26), “Joktan begot (ילד) Almodad.” [There and here the qal form] has the same meaning as [the hifil form,] הוליד.‎⁠1
תֶּשִי: means YOU FORGET.⁠2 It is from the root נ-ש-ה. It is like the form תֵּט in the phrase “do not incline (תֵּט) toward her ways,”3 which comes from the root נ-ט-ה.‎⁠4
The letter yod in תֶּשִי [is an alternate for the letter heh; it] is like the letter yod in the form תֶּמְחִי in the phrase (Jeremiah 18:23), “Do not blot out (תֶּמְחִי) [their guilt] from Your presence.”5
1. See similarly Rashbam’s commentary to Numbers 11:12 and note 41 there.
Cf. NJPSC which suggests that mothering language may have been used purposefully here in this verse – both the word ילדך and the word מחוללך, which “refers literally to the mother’s labor pains.”
2. So also Rashi (in his first explanation) and virtually all commentators. Rashi also offers a midrashic understanding of תֶּשִי as meaning that Israel was tiresome. Rashbam offers only Rashi’s first explanation and adds an explanation of the grammar.
3. This phrase as written is not found in the Bible. It appears to be a conflation of Prov 4:5 and 7:25.
4. See Ibn Ezra who also compares תֶּשִי and תֵּט, both forms from doubly-weak (prima-nun and final-heh) roots.
5. In other words, in these verses we would have expected the forms תִּשֶה and תִּמִחֶה (both with ultimate stress) and instead we find the forms תֶּשִי and תֶּמְחִי (with unusual vocalization and penultimate stress). See Ibn Ezra who also compares these two anomalous forms, תֶּשִי and תֶּמְחִי. See also Ibn Ezra to Ps 55:16 and Qimḥi to Jeremiah 3:6 and 18:23.
See G.-K. 75ii: “The ending ִי appears to stand for ֶה in ... וַתִּזְנִי (Jeremiah 3:6) ... . Still more strange is it in ... אַל-תֶּמְחִי.” G.-K. offers another explanation of תֶּשִי in 75s.
צור ילדך – דבר הנביא ותמה: איך שכחת אשר ילדך, ועבדת חדשים עם זה צור ילדך, כמו: אל צור חוצבתם (ישעיהו נ״א:א׳). כאילו ממנה היה, כי הכל בגבורת השם הוא, כמו: רקע הארץ מאתי (ישעיהו מ״ד:כ״ד). והתימה מתועי לב בעבור: אני היום ילדתיך (תהלים ב׳:ז׳), ושכחו זה הכתוב.
תשי – כמו: תנשניא (ישעיהו מ״ד:כ״א), והנח הנעלם אחר התי״ו, תחת הדגש שהוא חלף הבלוע, והיו״ד הוא היסוד,⁠ב וכן: אל תמחי (ירמיהו י״ח:כ״ג). ובאו שניהם מלעיל, להפריש לשון זכר לנקבה בפעלים שהאות האחרון הוא נח.
והנכון: כי היו״ד נוסף, והוא על משפט ואל תט (משלי ד׳:ה׳).
[ור׳ יהודה חיוגג אמר: שנראה לו על שני פנים. האחד – מגזרת: נשה, והשני – על בנין היה וחיה, והטעם: שיהיה,⁠ד כמו: אמר ותהי (איכה ג׳:ל״ז), גם תחי (מלכים א כ׳:ל״ב). ובספרו תרגמנוהו.]⁠ה
מחוללך – כמו: ילדך. והנה אל שהוא גבור ותקיף כמו: צור.
ויתכן להיות מחוללך – מגזרת: מחיל, כי ההרה תחיל, כי כן כתוב (ישעיהו כ״ו:י״ז). [וכן: יחולל אילות (תהלים כ״ט:ט׳).]⁠ו
א. בכ״י פריס 177: תנשי, בכ״י פריס 176: תנשה, אך מלות אלה לא מופיעות במקרא.
ב. ״הוא היסוד״ בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176, וברוב עדי הנוסח: תחת ה״א.
ג. בכ״י פרנקפורט 150: ״ואדוננו חיוג״.
ד. כן בגיליון כ״י לוצקי 827. בכ״י פרנקפורט 150: שָוַה. בכ״י פריס 177: שיה.
ה. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, ובגיליון כ״י לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ו. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
OF THE ROCK THAT BEGOT THEE THOU WAST UNMINDFUL. These are the words of the prophet.⁠1 He wonders: How did you forget the One who begot you? You served new gods. Also, this clause,⁠2 the rock that begot thee, is similar to Look unto the rock whence ye were hewn (Is. 51:1). Israel, as it were, came from God, for everything comes from God's might.⁠3 Compare, That spread the earth by Myself (Is. 44:24). One must be amazed by those who err in their hearts4 because Scripture states, This day have I begotten thee (Ps. 2:7).⁠5 They have forgotten this verse.⁠6
[THOU WAST UNMINDFUL.] The word teshi (thou wast unmindful) is related to the word tinnasheh (you will forget)⁠7 in [the clause] you shall not forget.⁠8 The missing silent letter following the tav9 is in place of the omitted dagesh which compensates for the first root letter, 10 and the yod is in place of the heh. Compare the word temchi (blot out)⁠11 in Neither blot out their sin (Jer. 18:23). Both words12 are accented penultimately in order to show a difference between the masculine and the feminine in verbs whose last letter is a silent heh.⁠13 However, it appears to me that the yod14 is superfluous.⁠15 It follows the same rule as tet (decline)⁠16 does in neither decline (Prov. 4:5).
THAT BORE THEE. Mecholelekha means that bore thee. Observe, God who is powerful and mighty as a rock [gave birth to you]. It is possible that the word mecholelekha is related to the word chil (pain), as in Like as a woman with child, that draweth near the time of her delivery, Is in pain (tachil) (Is. 26:17).
1. Moses.
2. Like verse 4.
3. Hence Scripture speaks of God as begetting Israel.
4. The Christians.
5. They take the verse in its most literal sense and apply it to biological conception.
6. Where begot is obviously not linked to biological conception.
7. From the root nun, shin, heh.
8. Hebrew, lo tinnasheh. There is no such phrase in the Bible. The reference might be to Is. 44:21, which reads lo tinnasheni (do not forget me).
9. The reference is to the segol beneath the tav. Ibn Ezra refers to the segol as a missing silent letter because certain vowels are pronounced as if followed by an unsounded letter. Kal imperfect prefixes are usually vocalized with a chirik. Hence Ibn Ezra's comment.
10. The nun, for the root of teshi is nun, shin, heh. When the nun is dropped it is usually compensated for with a dagesh. However, the shin of teshi does not have a dagesh. Hence Ibn Ezra points out that the nun is compensated by the change in vowels.
11. Here too the tav is vocalized with a segol rather than with a chirik, and the yod is in place of a heh. However, it should be noted that in temchi the segol does not take the place of any missing letter. See Filwarg.
12. Teshi and temchi.
13. Teshi and temchi can be either masculine or feminine depending on where the word is accented. If penultimately accented, it is masculine; if ultimately accented, it is feminine.
14. Of teshi and temchi.
15. The basic words being tesh and temch.
16. Tet comes from the root nun, tet, heh. Words ending in a heh come in a shortened form. Thus tet is short for titteh. Similarly, tesh is short for tisheh, and temch for timcheh. Teshi is a variant of tesh, and temchi a variant of temch.
צור ילדך תשיצור – לשון חוזק. ילדך – שהוא לך לצור משעה שנולדת.
אי נמי: שהולידך ובראך במעי אמך, וזן אותך, והוא אביך, אותו: תשי – תשכח, בשביל חדשים שאינם שוים כלום.
ותשכח אל מחולליך – כפל מלה הוא. מחולליך – שברא אותך, כמו: חוללה ידו נחש בריח (איוב כ״ו:י״ג), וכן: הן בעון חוללתי (תהלים נ״א:ז׳).
צור ילדך תשי – YOU ARE UNMINDFUL OF THE ROCK THAT FATHERED YOU – צור – THE ROCK – A term of strength. ילדך – WHO FATHERED YOU – That He was for you a rock [a source of strength] from the time you were born.
Or alternatively: that He bore you and created you in the womb of your mother, and sustained you, and He is your father, Him תשי – YOU DISREGARD – You forgot, [exchanging Him] for new ones that have no value.
ותשכח אל מחולליך – AND HAVE FORGOTTEN GOD WHO BORE YOU – This is a doubled expression [i.e. parallel in meaning to the previous expression]. מחולליך – WHO BORE YOU – who created you, as in: “His hand has created (חוללה) the slant serpent” (Iyyov 26:13), and likewise: “Behold, I was brought forth (חוללתי) in iniquity” (Tehillim 51:7).
צור ילדך – הולידך כמו ילד את שלח, ילד את עבר (בראשית י׳:כ״ד).⁠1
תשי – היו״ד שבתשי כיו״ד מאל תמחי שהוא כמו אל תמח (תהלים ק״ט:י״ד).⁠2
מחללך – מוציאך ממצרים במחולות ושירים.
1. בדומה ברשב״ם.
2. בדומה ברשב״ם ובאבן עזרא.
צור ילדך, "of the Rock that begot you,⁠" the word is used in the conjugation kal, actively, although its meaning is causative; we find an example of this mode in Genesis 10,24: וארפכשד ילד את שלח, "and Arpachshad sired Shalach,⁠" instead of הוליד. Similarly, in the same verse: ושלח ילד את עבר, "and Shalach sired Ever.⁠"
תשי, "was unmindful;⁠" the letter י in this word, is just like the letter י in Jeremiah 18,23: אלתמחי, where it is also superfluous and the prophet could have written: אל תמח, "do not wipe out!⁠"
מחוללך, "that bore you;⁠" a reminder how when you were (brought out of Egypt you danced for joy and sang songs; מחולות, dances.
צור ילדך תשי – היו״ד זעירא תש ידי הצייר לפי שצורת הולד נכר למ׳ יום והנואף בא על אותה אשה ומטריח הצייר שצר בתחלה כדמותו לצייר כדמות הנואף. כפר״מ מקוצי.
צור ילדך תשי – ובראך ממעי אמך אותו תשי. תשכח בשביל שאתם שוים כלום.
ותשכח אל מחוללך כפל מלה.
צור ילדך תשי – הקב״ה שבראך במעי אמך והולידך שכחת בשביל החדשים שאינן שוים כלום.
ותשכח אל מחוללך – כפול הענין.
צור ילדך תשי, "You neglected the Rock that begot you;⁠" You forgot the Almighty Who formed you in your mother's womb and caused you to be born; you did all this on account of something new that had not proven itself in any way.
ותשכח א-ל מחוללך, "you forgot the Divine Power who brought you forth. Moses repeats the thought as it seems so unbelievable that the Jewish people could ever become so foolish. Once I have done this, Moses quotes G–d as saying: אראה מה אחריתם, "I will see what their end shall be;⁠" G–d will watch what use their new found deity has been to them.
תשי – יו״ד קטנה. נתן לך יו״ד דברים, ונסית אותו בי׳ נסיונות. ולכך יו״ד דיגדל נא, גדולה. לומר לך זכור לאברהם שנסיתו בעשרה נסיונות.
מחללך – זה העברה גדולה, והכל מותר כאמרם דברה תורה כלשון בני אדם.
הנה שכחת הבורא שילדך ושם אותך לו לגוי במה שנתן לך מתורתו השלמה ושכחת האל שיצרך בהתחלה לעבוד לו והישירך לקבל השלמות במה שחדש מאותות ומופתים הנפלאים במצרים להודיעך כי הוא י״י.
צור ילדך תשי – הבורא שברא אותך והשלימך תשכח ואמר ילדך כי הבריאה תהיה תחילה ברחם וכאש תשלם ההוייה האפשרית שם תהיה הלידה והנה זה השלמות שהשלימם השם יתעלה אשר בו יתכן שיאמר שילדם הוא נתינת תורתו השלימה מהם מצורף על זה מה שהראה אותם מאותותיו ונפלאותיו בהודיעם כי הוא י״י.
ותשכח אל מחולליך – רוצה לומר: שכבר שכחת אל שיצרך והתחיל ההוייה בך להובילך לגבול השלמות והוא מה שעשה מהאותות והנפלאות במצרים ועל הים כדי שיהיו ראויים לקבל התורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

צור ילדך תשי. כלומר זה רע גדול שאתה מכיר שאין בהם כח להרע ולהטיב. והשם יתברך הוא צור חזק ויכול על הכל. ואתה עוזבו. ולא די זה אלא ותשכח אל מחוללך. שאם היית עוזב את השם זמן מועט ואח״כ תחזור לעבודתו אינו כל כך רע. אבל תשכח לעד לעולם האל הגדול. שעשה עמך טובות גדולות ביצירתך ובצורך לידתך עד שיצאת לאויר העולם. וכן אתה שוכח אל מחוללך. הגואל משחת חייך ומוחל עונותיך בתשובה ואינך רוצה. ולכן אמר בראשונה צור. ובאחרונה אל. כאומרם ואין צור כאלהינו ואין צייר. עד שבזה וירא ה׳ וינאץ וכו׳. כלומר ל״ל להטריח עצמי בציור בנים ובנות ובלידתם. טוב לי את אשר עדן לא הי׳. ולכן אמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם. כי בהסתר פנים מיד הם נכרתים כאומרו תסתיר פניך יבהלון:
צור ילדך תשי – וגם אתה ישרון, המעיין, בפנותך אל התענוגים, תנשה חכמתך וידיעתך בגדלו.
ותשכח אל מחללך – שהיטיב עמך, כאמרו ״אנכי הוא מנחמכם... ותשכח ה׳ עושך, נוטה שמים״ כו׳ (ישעיהו נ״א:י״ב-י״ג).
צור ילדך תשי, even you, Yeshurun, the one blessed with erudition, once you turned your attention to the physical enjoyments of life on earth, undermined, weakened your wisdom and your knowledge about the greatness of God and His Torah.
ותשכח א-ל מחוללך, Who had treated you so well. Compare Isaiah 51, 12-13 אנכי הוא מנחמכם...ותשכח ה' עושך נוטה שמים וארץ, “I, I am He Who comforts you!…You have forgotten the Lord your Maker, Who stretched the skies and made firm the earth.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

כשבא להטיב להם כו׳. ואם תאמר, איך יתכן לומר כי הם מתישים כחו חס ושלום, והלא כתיב (ראו איוב לה, ו) ״אם חטאת מה תפעל לו״. אמנם דקדקו לומר (ספרי כאן) שהם מתישין הכח, רוצה לומר הכח שהוא מאתו מתישין, לא חס ושלום שיהיו מתישין אותו יתברך, כי לא נאמר ׳מתישין אותו׳, רק מתישין כחו. ודע, כי ענין זה, שכאשר יש מקבל יש נותן, וכאשר אין מקבל, דהיינו כאשר אין ישראל ראויים לקבל, אז כאילו אין כאן מקבל. וכאשר אין מקבל, יסולק כח הנותן. וזהו התשת כח, כי כאשר אין כאן מקבל, אז לא נמצא כח פועל. ודבר זה ענין נפלא מאוד:
תֶשִי: יו״ד זעירא, ולית בקרייה כוותה, כביכול התשתם כחו של יוצר, ויקרא רבה1 סוף פ׳ אחרי מות, ובמדבר רבה2 פ׳ ט׳, ותנחומ׳3 פ׳ נשא, <ועיין ריקאנטי4.> [תֶּשִׁי].
1. ויקרא רבה: פרשה כג יב.
2. ובמדבר רבה: פרשה ט א.
3. ותנחומ׳: נשא, סי׳ ד.
4. ריקאנטי: דברים, נו ע״ג.
ומתישים כחו מלהטיב לכם. והוא מלשון תשש כחו כנקבה. ולפירוש ראשון יהיה מלת תשי מגזרת נשיתי טובה (איכה ג׳:י״ז):
Thus weakening His capacity for benevolence towards you. It comes from the same root as "His strength תשש (became weak) like a female" (Rashi Bamidbar 11:15). According to the first explanation, the word תשי comes from the root "I נשיתי (forgot) prosperity" (Eicha 3:17).
(יח-יט) צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. וירא ה׳ וינאץ מכעס בניו ובנותיו – כי {יא} התבוננות התולדה תביא לידי השכלת הסבה הראשונה כאשר הבאנו בפרשת יתרו. ואם נשכח אל מחוללנו ראוי שגם הי״ת לא יעניש בנינו אם ינאצונו ולא ינהגו בנו כבוד הואיל ונתפרדה החבילה לבלתי נשוא פנים לקדמונינו. על כן כאשר צור ילדך תשי ותשכח אביך הראשון שבראך גם ה׳ ינאץ על כעס שיכעיסוהו בניו של הדור הרע ההוא רצונו שלא ישים ה׳ אל לבו להעניש את כעס בני הדור ההוא כאשר יכעיסו אבותיהם:
ד״א ראוי שהי״ת ישכח בני האבות ששכחוהו. כי כל זמן שינהגו ישראל נגד אביהם שבשמים כבנים הי״ת ירחם על בניהם כי בניו הם ובני בנים הרי הם כבנים וכשלא ישמעו אליו ולא יתנהגו כבנים הדין דין אמת שאף הקב״ה לא יזכור בניהם ואינם לו כבנים. כמאמר הכתוב (הושע ד׳) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך נם אני הואיל ואין לזכור להיות לו כבנים כאשר אבותיהם אינם כבניו. על כן כאשר צור ילדך תשי גם ה׳ מכעסו וחרון אפו ינאץ בניו ובנותיו ולא יהי׳ עוד לו לבנים:
צור ילדך תשי – יתבאר על דרך אומרם ז״ל (זוה״ק ח״ג רז:) בשעה שרצה הקדוש ברוך הוא לברא את האדם נמלך במלאכים ואמרו לפניו מה אנוש וגו׳ (תהלים ח ה) ונתעצם ה׳ נגד דברי המלאכים ובראו והעניש המנגדים ע״כ, ולזה כשישראל עוברים רצונו מחלישים טעם לידתו של אדם, והוא אומרו ילדך תשי.
ותשכח אל מחוללך – תתפרש לשון עדי כדרך אומרו (הושע ב׳) ותעד נזמה וחלייתה, והכונה שעשאך מחול עדי על כל הנבראים אפילו על המלאכים כאומרו (תהלים ס״ו יב) הרכבת אנוש לראשינו, או על דרך אומרו (ישעיהו מ״ט ג) ישראל אשר בך אתפאר, שעשאך עדי לו יתברך ורז״ל אמרו (ספרי) דרשות וכפטיש וגו׳.
צור ילדך תשי, "You neglected the Rock that begot you;⁠" This is best understood in connection with Sanhedrin 38 that at the time God was about to create man, He consulted with the angels about His project. Some angels strenuously opposed the creation of man. God not only ignored these angels and created man, but He punished the angels who had opposed man's creation. Whenever Israel sins this weakens God's argument in favour of having created man. This is what Moses meant when he said ילדך תשי, "you weaken the One who begot you.⁠"
ותשכח אל מחללך, "You forgot the God who brought you forth.⁠" The word מחללך may be understood as a reference to jewels as in Hoseah 2,15 ותעד נזמה וחליתה, "when she was decked out with her nose-rings and her jewelry,⁠" etc. What Moses means is that Israel forgot the very God who had made her a more precious jewel than any other creature including the angels. Compare Psalms 66,12, or Isaiah 49,3 "Israel in whom I glory.⁠" God means that He wears the name of Israel like a person wears a jewel. Our sages have offered a variety of interpretations of this verse.
ע״ד הרמז
צור ילדך תשי – פי׳ התחלת השכחה ושכחת.
ותשכח אל מחללך – שבראך. כי ג׳ שותפין באדם והג׳ כלול משניהם ולכך נותן י׳ דברים נגד שניהם כי באדם יש ה׳ אברים גלוים וה׳ נעלמים עין אוזן פה יד ורגל גלוים. ה׳ נעלמים ריח קלסתר פנים. וג׳ יותר נעלמים חכמה בינה שכל. עור ובשר מן האב עצמות וגידין מן האם. מוח לעצמות ודם לבשר ושני לבושין שערות וצפרנים. צפרנים לאב ושערות לאם. ובעין אודם ולובן. ילדך. זה האב.
מחללך – זו האם שבחללה נוצר הולד וכמ״ש הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם ופי׳ הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם ואע״פ שהם הסיבה אעפ״כ סיבה הראשונה הוא הש״י ולכך נותן נגד שניהם והאדם נבנה מששה דברים עור ובשר גידים ועצמות וכמ״ש עור ובשר תלבישני. ושנים בעין שחור ולובן שמהם בא החיות לאדם ושני פנימין המשקין מוח ודם שהם משקים העצמות והבשר. ושני לבושין שערות וצפרנים וכל הלובן בא מן האב. והשחור והאדום מן האם. והש״י נותן ה׳ נעלמים נגד האב וה׳ נגלים נגד האם חמשה פנימים וחמשה חיצונים ה׳ חיצונים שהם משמשין עין אזן פה יד ורגל ה׳ נעלמים רית וקלסתר פנים דעה בינה השכל. והנשמה שאמרו בגמ׳ זו הנפש ונשמה עליונה הוא דעה בינה השכל שנכללת בג׳ לפיכך הש״י הוא סיבה של יצירה של האב ובריאת האם וז״ש צור סיבה ראשונה של ילדך. ואל. זו סיבה של מחללך בבטן האם. צור זה הסיבה ראשונה של העשייה. ואל הוא שם ההנהגה כמו שני שמות אלו הצור תמים ואל אמונה. ילדך. אב. מחללך. אם. וידוע שהאם מזרעת טפיים נגד האב וכמ״ש אין לך כל טפה כו׳ לפיכך מחללך הוא כפול כי אמו מזרעת ממטה למעלה. ג׳ אותיות של השם כל א׳ וא׳ מיוחד וא׳ נשאר בכפלו וכן בשמות אהי״ה וא״ד שנעשים אלהים ומד׳ כפלים חמש.
תשי – תש י׳. תשכח תש כח. י׳ דאבא כח דאמא וכמ״ש שמתשת כח של מעלה כמו באצבעות ופרקין שמתישין כח של מעלה ובפסוק הזה שם אחרון משם מ״ב עם נקודותיו.
פעל – בג׳ גילופין.
כל זאת – בג׳ אחוריים רק מקום.
מ״ה הוא מוקדם שהוא הד״ס ראשית כל והשאר זאת בסוד מי זאת.
חכמו – הוא י״ב אותיות של שע״ד.
יבינו ז״ן. כ״א. סוד הדעת זו״ן יובל ושמיטה שמתפשטין בז״ת וז״ש אבד עצות המה.
צור ילדך תשי – הוא כמו כלל שאחר הפרט, כלומר ובדרך הזה שכחת את הצור אשר ילדך:
מחללך – מוציאך מרחם, לשון יחולל אילות, וכל זה משל, וענינו שכחת את בוראך:
תשי – לראב״ע היוד נוסף. והנכון כרוו״ה, דלבעלי הלשון הקדמונים נשה ישה שהה השה אין בעיקר יסודם כ״א השי״ן לבדו וממנו נבנו הפעלים על ארבעת התכונות האלה וכן הגה נגה גהה יגהה, כמ״ש רש״י (הושע ה׳ י״ג וסוף צפני׳, ואיכה א׳ ד׳) לכן מלת תשי נבנה על משקל היה חיה שנאמר מהם בהפסק מאמר תֶהִי (איכה ג׳ ל״ז) כי הוא אמר ויֶהִי, וֶיחִי (ישעיהו ל״ח כ״א).
תֶּשִי – במקום תש, במקום תִנְשֶה כמו תֵט {משלי ד׳:ה׳} במקום תִנְטֶה והיו״ד יתרה כמו במלת תֶמְחִי {ירמיה י״ח:כ״ג}.
צור ילדך וגו׳ – הפסוק הזה – כמו ״שמנת״ וגו׳ (פסוק טו) – פונה לדורו של משה ולכל דור הבא אחריו, והוא מבטא מאמר כללי הלקוח מהניסיון של דברי ימי ישראל.
אם ״תשי״ היה נגזר משורש ״נשה״, השי״ן הייתה דגושה. מכאן ששורש ״תשי״ הוא ״שיה״, כדרך ששורש ״תחי״ הוא ״חיה״ ושורש ״יהי״ הוא ״היה״. אך ״שיה״ הוא השורש של ״שַי״, דורון הכנעה – ״לְךָ יוֹבִילוּ מְלָכִים שָׁי״ (תהילים סח, ל), ״יוּבַל⁠־שַׁי לַה׳ צְבָאוֹת״ (ישעיהו יח, ז); ו״שי״ נגזר מ״שיה״, כדרך ש״גי״ נגזר מ״גיה״.
הצור הביא אותך לעולם [״ילדך״], אבל במקום להביא לו קרבן הכנעה, אתה מביא אותו קרבן הכנעה לאחרים; הווי אומר, שאתה נוטש אותו כדבר חסר תועלת, כדי להביע בכך הכנעה לאחרים.
ותשכח א⁠־ל מחללךבמו עיני ראיתי ששכחת את ה׳ כשהיה עדיין בתהליך יצירתך [״מחוללך״], אף לפני שהגעת למטרה של קיום עצמאי – כגון במדבר, כשהיית עדיין בדרך, כאשר בכל רגע ורגע היה עליך להרגיש שאתה נישא על ידי ה׳, והיית צריך להיות תמיד מוּדע להנהגתו!
זוהי קלות דעת שישראל נכשל בה גם בתקופות אחרות. לאחר שמצבם משתפר, הם מתנערים מהקשר המסורתי היהודי עם ה׳, ובהתנערות זו הם מביעים הכנעה לכוח אחר ומבקשים למצוא חן בעיניו. ״צור ילדך תשי״ איננו תופעה יוצאת דופן בדברי ימי התפתחות ישראל.
[יח] צור ילדך בנעורותיך תשי כו׳:
צור ילדך תשי – בורא האמת שכחו לגמרי, ולא לבד שלא התבוננו בה׳ שהוא בורא כל גם ותשכח אל מחללך. שלא שמו אל לבם להבין חסדי ה׳ והנהגתו עמהם שאף בעת שעזבו אותו לא עזב חסדו לחדול השפעתו מהם אחר שבאו לקץ המרי אז:
צור ילדך תשי: לפי הפשט הוא משורש ׳נשה׳1 והתי״ו הוא אות השמוש. וביאר הכתוב, שאחר ששכחת גמול ה׳ שהוא ״ילדך״2, (ממילא) תבוא אח״כ לידי מדה זו (של): ״ותשכח אל מחוללך״ שהוא עושה עמך טובה בכל פעולותך3. וא״כ אתה נצרך אליו יתברך גם עתה.
[הרחב דבר: וכיוצא בזה פירשו בדברים רבה פרשת כי תצא (ו,ט) על הפסוק בתהלים (נ,כ) ״תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי״4 – אם ״תשב באחיך תדבר״, שהוא אח מאב ואינו נגד טבע בני אדם לדבר עליו סרה, מ״מ אחר שאסור מצד יראת ה׳, ואם תבא לזה, סופך אשר גם ״בבן אמך״ שמטבע בני אדם לאהבהו (כפשטא דקרא (לעיל יג,ז) ״כי יסיתך אחיך בן אמך״ – שהוא אוהבך ביותר), מ״מ ״תתן עליו דופי״. כך מי ששכח את מי שגמל עמו מכבר, מגיע לידי מדה שמשכח גם את מי שעושה עמו בשעה זו.]
וחז״ל בבמדבר רבה (ט,א)⁠5 והובא בפירוש רש״י מסכת ע״ז (נד,ב)6 פירשו ״תשי״ מלשון ׳מתשת כח׳7, והתי״ו מן השורש, וכביכול התשת כח של ״צור ילדך״. והוא כוונה שניה. ומדויק בזה חסרון הדגוש בשי״ן8. ״ותשכח אל מחוללך״ – שכחת כי אתה נצרך לכח גבורה של מעלה. ואם לא תתן להקדש ברכה יחסר לך השפע.
והנה גם כאן9 כתיב בלשון נוכח, כמו10 שמהפך פניו לדור שמדבר עמו, שלא יהיו תמהים איך יבא דור שמאחריהם לדברים כאלו. על זה אמר, דגם אתה אם אך תסיח דעת מה׳ תבא לידי כך לשכוח מה שנוגע לך בכל שעה.
1. במשמעות ׳שכחה׳ (במקביל להמשך הפסוק ״ותשכח״), וכן באונקלוס, רש״י, רשב״ם, ראב״ע ועוד. (המקור הוא בספרי על אתר).
2. כלומר, מי שעשה עמך טובות בעבר.
3. שעושה עמך טובות בהוה.
4. אמר ר׳ יוחנן, אם הרגלת לשונך לדבר באחיך שאינו בן אומתך (כמו ״לא תתעב אדומי כי אחיך הוא״), סוף בבן אומתך תתן דופי. ר׳ יהודה בן לוי אמר, אם הרגלתך לשונך לדבר באחיך שמאביך ולא מאמך, סופך ״בבן אמך תתן דופי״...
5. ״איש איש כי תשטה אשתו״, הדא הוא דכתיב ״צור ילדך תשי״... א״ר יצחק, הנואף הזה כביכול מרשל כח השכינה...
6. גמרא: והיינו דאמר ריש לקיש, אמר הקב״ה, לא דיין לרשעים שעושין סלע שלי פומבי (רש״י: כלומר, שבאין על הערוה על כרחי ומולידין), אלא שמטריחין אותי ומחתימין אותי בעל כרחי (שאני יוצר הולד על כרחי ומולידין... ומיבעיא לי היכא איתמר דריש לקיש ובאיזה מקרא הוא דורש קבלה זו שהקב״ה קובל על כך. ובתנחומא דריש מאותו פסוק ״צור ילדך תשי וגו׳⁠ ⁠⁠״.
7. וכן היא דעה אחת בספרי: ד״א, כל זמן שאני מבקש להיטיב אתכם – אתם מתישים כח של מעלה. והביאו רש״י על אתר.
8. כי לפי הפשט שהוא משורש ׳נשה׳ היה צריך להיות דגש חזק בשי״ן.
9. כמו בפסוק ט״ו ״שמנת עבית כסית״, עיי״ש ברבינו.
10. כאילו שמהפך...
צור ילדך תשי – מכאן שהקב״ה נקרא צור.⁠1 (שם ו׳:)
1. צריך באור איך יתפרש המשך הפסוק במובן תואר צור על הקב״ה. ונראה דמפרש ילדך במובן גדול וחנוך וכמו שדרשו בני מיכל בת שאול אשר ילדה (שמואל ב כ״א) וכי מיכל ילדה והלא מירב ילדה אלא מתוך שגדלתן מעלה עליה הכתוב כאלו ילדתן (סנהדרין י״ט.). והלשון תשי מפרש כאן משורש נתש ובמובן חלישת הכח, ומוסב על ישראל, ומפרש צור ילדך, אותך תשי, כלומר הקב״ה שגדלך וחזקך אותך החלש ונעזב, ובכ״ז שכחת איתו, יוצרך ומחוללך, ודו״ק.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בתורה תמימההכל
 
(יט) {רביעי} וַיַּ֥רְא יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץמִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃
Hashem saw and abhorred, because of the provocation of his sons and his daughters.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שכ]
וירא ה׳ וינאץ – רבי יהודה אומר ממה שהנאם משלו מנאצים לפניו.
רבי מאיר אומר מכעס בניו ובנותיו – והלא דברים קל וחומר ומה בזמן שמכעיסים קרויים בנים אילו לא היו מכעיסים על אחת כמה וכמה.
[Piska 320]
"And the Lord saw and thrust away": R. Yehudah says: At the (very) time that they are seen (favorably) by Him, they thrust Him away! "in anger at His sons and daughters.⁠"
R. Meir says: Now does this not follow a fortiori? If (even) when they anger Him they are called "sons,⁠" if they did not anger Him, how much more so!
וירא ה׳ וינ׳ ר׳ יהודה אומ׳ מפני ענוגים שלו מנאצים לפניו מפני שהו מאריך פנים עם הרשעים והם מרבים בחטא:
אמ׳ ר׳ מאיר אין לך בכל מלכים שמלך שהיו ימיו קלים ומלכותו קלה כזמרי שבכל מלכים הוא אומ׳ (ע׳ מ״א י״ד:י״ט) ויתר דברי ירבעם וכל אשר עשה ויתר דברי אחאב וכל אשר עשה (שם כ״ב:ל״ט) ובזמרי הוא אומ׳ (עיי״ש ט״ז:כ׳) ויתר דברי זמרי וכל אשר עשה וקשרו אשר קשר כל עצמו לא מלך אלא שבעת ימים בתרצה אמור מעתה מכעס בניו ובנותיו מה אם בשעה שהן מכעיסין הן קרואין בנים ובנות אלו לא היו מכעיסין על אחת כמה וכמה:
וּגְלֵי קֳדָם יְיָ וּתְקֵיף רוּגְזֵיהּ מִדְּאַרְגִּיזוּ קֳדָמוֹהִי בְּנִין וּבְנָן1.
1. עי׳ לעיל פסוק ה׳.
And it was seen before the Lord, and His anger was kindled by the provocation of His sons and daughters before Him.
וגלי קדם י״י ארום הוה רגוזא מן כעסה די אכעסו יתיה עמה בני ישראל דהוון חביבין עלוי היך בנין והיך בנן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רגוז״) גם נוסח חילופי: ״רגז״.
וגלי קדם י״י והוה רגוז מן קדמוי מן דארגיזו קדמוי בניא חביביא דאתקרון על שמיה בנין ובנן.
And when it was manifest before the Lord, He was wroth, provoked thereto by His beloved children who were called upon His Name sons and daughters.
וגלי קדם יי והוה רגז מן כעסא דאכעיסו יתיה בניא חביביא דהוו חביבין עלוי היך בנין והיך בנן.
And it was manifest before the Lord, and He was angry, because the beloved children had provoked Him, even they who were beloved by Him as sons and daughters.
וַיַּרְא ה׳ וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו – דּוֹר שֶׁהָאָבוֹת מְנָאֲצִין בּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס עַל בְּנֵיהֶם וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם וּמֵתִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים.
וַיַּרְא ה׳ וַיִּנְאָץ – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִמַּה שֶּׁהֵם נָאִים לוֹ מְנָאֲצִים לְפָנָיו, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמָה בִּזְמַן שֶׁמַּכְעִיסִין לְפָנָיו קְרוּיִין בָּנִים אִלּוּ לֹא הָיוּ מַכְעִיסִין עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וַיַּ֥רְא ד׳ וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו
מי הוא שיאמר למלך אל תפן
אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח, (דברים ט) אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְגוֹ׳. אַל תֵּפֶן, וְכִי מִי שֶׁיֹּאמַר לַמֶּלֶךְ אַל תֵּפֶן? וַהֲרֵי כָּתוּב (איוב לד) כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ. וְכָתוּב (ירמיה כד) אִם יִסָּתֵר אִישׁ בְּמִסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה׳, וַהֲרֵי בַּכֹּל מַשְׁגִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִסְתַּכֵּל עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים, וּמַכְנִיס בְּדִין עַל כֻּלָּם, אִם טוֹב וְאִם רָע, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יב) הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע, וּמֹשֶׁה אוֹמֵר אַל תֵּפֶן?!
כשעושה מצוה או עבירה עולה לפני הקב״ה ואומרת אני מפלוני שעשאני
אֶלָּא כַּמָּה צָרִיךְ אָדָם לְהִשָּׁמֵר מֵחֶטְאוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶחֱטָא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. בּא רְאֵה, בֶּן אָדָם שֶׁעוֹשֶׂה מִצְוָה, אוֹתָהּ מִצְוָה עוֹלָה וְעוֹמֶדֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֶרֶת: אֲנִי מִפְּלוֹנִי שֶׁעָשָׂה אוֹתִי. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹנֶה אוֹתָהּ לְפָנָיו, לְהַשְׁגִּיחַ בָּהּ כָּל יוֹם, לְהֵיטִיב לוֹ בִּשְׁבִילָהּ.
עָבַר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה - אוֹתָהּ עֲבֵרָה עוֹלָה לְפָנָיו וְאוֹמֶרֶת: אֲנִי מִפְּלוֹנִי שֶׁעָשָׂה אוֹתִי. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹנֶה אוֹתָהּ, וְעוֹמֶדֶת שָׁם לְהַשְׁגִּיחַ בָּהּ, לְכַלּוֹת אוֹתוֹ.
וירא ה׳ – אם החוטא שב בתשובה שלא יסתכל בחטאו
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים לב) וַיַּרְא ה׳ וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו. מַה זֶּה וַיַּרְא? אוֹתוֹ שֶׁעוֹמֵד לְפָנָיו. שָׁב בִּתְשׁוּבָה - מַה כָּתוּב? (שמואל ב יב) גַּם ה׳ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךְ לֹא תָמוּת. שֶׁהֶעֱבִיר אוֹתוֹ הַחֵטְא מִלְּפָנָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בּוֹ, לְהֵיטִיב לוֹ.
וְעַל כֵּן, אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְכֵן מִכָּאן מַשְׁמָע, שֶׁכָּתוּב (ירמיה ב) נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי
(זהר ויקרא דף פב.)
פלמא ראי ד׳לך אללה רפצ׳הם ממא אגצ׳בה מנהם אלבנון ואלבנאת
כיון שראה ה׳ זאת, מאס בהם, בגלל הכעס שגרמו לו הבנים והבנות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

פס׳: וירא ה׳ וינאץוירא – במעשיהם.
וינאץ – במלכותם וכן הוא אומר (איכה ב) וינאץ בזעם אפו מלך וכהן.
מכעס בניו ובנותיו – אם כשהן מכעיסין נקראין בנים אם לא היו מכעיסין על אחת כמה וכמה שהיו נקראין בנים חביבין. א״ר מאיר אין לך בכל המלכים שמלך ימים קלים כזמרי שנא׳ (מלכים א ט״ז) ויתר דברי זמרי וקשרו אשר קשר הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי ישראל. ולא מלך אלא ז׳ ימים:
(יט-כ) בניו ובנותיו, בנים לא אמון בם – כאמור למעלה: בניו מומם (דברים ל״ב:ה׳).
(19-20) [The phrases,] (19) בניו ובנותיו – HIS SONS AND HIS DAUGHTERS, and (20) בנים לא אמון בם – CHIDLREN WITH NO LOYALTY IN THEM: refer back to the phrase (vs. 5), “His sons (בניו) are the cause of their own blemish.”1
1. Rashbam points out that the poem is expanding on themes that were first mentioned in the introductory section (vss. 1-6). See note 61 above.
וינאץ – אותם.
או: הוא פועל עומד.
בניו ובנותיו – נשים ואנשים כי הם קטרו לעבודה זרה.
AND SPURNED.⁠1 Scripture similarly writes, veyanetz ha-shaked (And the almond-tree shall blossom) (Eccles. 12:5).⁠2 On the other hand, it might be an intransitive verb.⁠3
HIS SONS AND HIS DAUGHTERS. Men and women, for they too 4 sacrificed to the idols.
1. Hebrew, va-yinatz.
2. In other words, va-yinatz is similar to ve-yanetz. According to Ibn Ezra, veyanetz ha-shaked means and he will spurn desire (Filwarg). Thus va-yinatz means and he spumed [Israel].
3. Va-yinatz meaning, and was angry (Filwarg).
4. The women.
וירא י״י וינאץ – וירא מעשים רעים שלהם.
וינאץ – קץ בהם, מכעס בניו ובנותיו.
וירא י"י וינאץ – HASHEM SAW AND ABHORRED – He saw their evil deeds.
וינאץ – AND ABHORRED – He was disgusted with them, BECAUSE OF THE PROVOCATION OF HIS SONS AND HIS DAUGHTERS.
[מכעס בניו ובנותיו – הזכיר הכתוב הבנות בכאן שלא כמנהג, כאשר אמר למעלה: לא בניו (דברים ל״ב:ה׳), וכן בכל מקום יזכיר הבנים, והבנות הן בכלל. אבל זה מרמיזותיו כי יהיה בדור החורבן רשע הנשים ופשעיהן גדול מאד להכעיסו, כי היו נצמדות לעבודה זרה ביותר, והן שמפתות גם את האנשים לעבדה כאשר מפורש בדברי ירמיהו: ויענו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים וכל הנשים העומדות קהל גדול (ירמיהו מ״ד:ט״ו), והן שהעזו פניהן בנביא לאמר לו: עשה נעשה לקטר למלאכתא השמים (ירמיהו מ״ד:י״ז). ושם כתוב: להכעיסני במעשהב ידיכם לקטר למלאכתג השמים וגו׳ (ירמיהו מ״ד:ח׳, והשוו ירמיהו ז׳:י״ח), וכתיב עוד שם: השכחתם את רעות אבותיכם ואת רעות מלכי יהודה ואת רעות נשיו ואת רעותיכם ואת רעות נשיכם (ירמיהו מ״ד:ט׳), וביחזקאל נאמר: עוד תשוב תראה תועבות גדולות אשר המה עושים ויבא אותי אל פתח שער בית י״י, והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז (יחזקאל ח׳:י״ג-י״ד).]⁠ד
א. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן גם בדברים ל״ב:ט״ו, וכן בהרבה כ״י של המקרא. ברשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״למלכת״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון, וכן ברשימת ההוספות בכ״י מינכן 137. בנוסח המקרא שלנו: ״במעשי״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן גם בדברים ל״ב:ט״ו, וכן בהרבה כ״י של המקרא. ברשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״למלכת״.
ד. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
[AND THE ETERNAL SAW, AND SPURNED,] BECAUSE OF THE PROVOKING OF HIS SONS AND HIS DAUGHTERS. Scripture uncustomarily mentions here "the daughters" — for just as he said above lo banav1 [which although literally means "not His sons,⁠" it is yet the custom of Scripture to use it for sons and daughters, rather than specify daughters separately], and so also wherever he mentions banim (sons) the daughters are included. [Why then does the verse before us make special reference to His daughters?] But this phrase is among his [Moses'] allusions, for, in the generation of the destruction [of the First Temple], the wickedness of the women and their sin would be very great because they provoked G-d. They were especially attached to the idols, and it was they who enticed the men to worship them, as is made clear in the words of Jeremiah, Then all the men who knew that their wives offered unto other gods, and all the women that stood by, a great assembly.⁠2 It was they [the women] who were impudent against the prophet, saying to him, But we will certainly perform every word that is gone forth out of our mouth, to offer unto the queen of heaven.⁠3 And it is further written there, in that ye provoke Me with the works of your hands, offering unto other gods,⁠4 and again it is stated, Have ye forgotten the wicked deeds of your fathers, and the wicked deeds of the kings of Judah, and the wicked deeds of their wives?5 And in the Book of Ezekiel it is further stated, He said also unto me: 'Thou shalt again see yet greater abominations which they do.' Then he brought me to the door of the gate of the Eternal's House, which was toward the north; and, behold, there sat the women weeping for Tammuz.⁠6
1. Above, (5).
2. Jeremiah 44:15.
3. Ibid., (17).
4. Ibid., (8).
5. Ibid., (9).
6. Ezekiel 8:13-14. Ezekiel was a contemporary of Jeremiah whose prophetic activity was in Babylon.
מכעס בניו ובנותיו – ירמוז על בית ראשון שעבדו שם ע״ז האנשים והנשים, הוא שכתוב (ירמיהו מ״ד:ט׳) השכחתם את רעות אבותיכם ואת רעות נשיכם, וכתיב עוד (יחזקאל ח׳:י״ד) ויבא אותי אל פתח בית ה׳, והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז, וזה טעם בניו ובנותיו.
מכעס בניו ובנותיו, "by the anger caused by His sons and daughters.⁠" This was an allusion to the first Temple when both men and women practiced idolatry as we know from Jeremiah 44,9: "have you forgotten the wicked acts of your forefathers, of the kings of Yehudah and their wives?⁠" We have another verse relating to his subject in Ezekiel 8,14: "next He brought me to the entrance of the north-gate of the House of the Lord and there sat the women bewailing Tammuz.⁠" (a Babylonian god). This is why our verse lists "His sons and His daughters,⁠" separately.
מכעס בניו ובנותיו – כתב הרמב״ן הזכיר כאן הבנות מה שאין דרך לעשות כן כי לעולם מזכיר הבנים והבנות בכלל אלא רמז הוא כי יהיה בדור החרבן רשע הנשים ופשעיהם גדול מאוד להכעיסו כי היו נצמדות בע״ז ביותר והן מפתות האנשים כאשר מפורש בדברי ירמיה:
מכעס בניו ובנותיו, "by the anger aroused in Him by His sons and daughters.⁠" Nachmanides writes that the reason why we suddenly find the Jewish women mentioned separately, is that in the last generation, the one during which the destruction of the Temple would occur, the Jewish women would be exceptionally wicked in their deeds. Their deeds (misdeeds) would greatly inflame God's anger. As a result of their devotion to cults, they would seduce their husbands, something documented in the Book of Jeremiah, chapter 44.
והנה ראה השם יתעלה זה הרוע והגנות ומאס מרוב כעסו בניו ובנותיו כי גם הנשים היו ידיהם במעל ההוא כמו שאמר מקטרים למלאכת השמים והסך לה נסכים הבלעדי אנשינו עשינו לה כונים להעציבה והסך לה נסכים.
וירא י״י וינאץ מכעס בניו ובנותיו – הנה וינאץ הוא יוצא כטעם וינאץ בזעם אפו מלך וכהן והרצון בו שהשם יתעלה נאץ בניו ובנותיו ומאסם מרוב כעסו על חטאיהם.
(יט-כה) ואמר וירא י״י וינאץ מכעס בניו ובנותיו ויאמר אסתירה וגו׳ הם קנאוני וגו׳ כי אש קדחה וגו׳ מזי רעב וגו׳ מחוץ תשכל וגו׳ – 1כלל בזה כל מיני הצרות ושפטיו הרעים אשר שלח בהם חרב ורעב וחיה רעה ודבר אשר גם כן הזכירם יחזקאל בנבואותיו שהם הפסד והשחתת הד׳ יסודות אשר כל ההווים חיי׳ בהם כי חרב בא לעולם מתולדת האש ותגבורת עשנו העולה באף האויבים להעלות חמה ולנקם נקם כמו שאמר ובקנאתי באש עברתי וגו׳ (יחזקאל ל״ח:י״ט). ורעב מחסרון היסוד המימיי שהמזונות גדלות ממנו והיושב והבצורת גוברים וחיה רעה מהפסד ורוע מזג ביסוד העפריי כי הוא מקום בריאתם שנאמר תוצא הארץ נפש חיה בהמה ורמש וחיתו ארץ (בראשית א׳:כ״ד) ודבר מעפוש מאויר כי נכונו ללצים שפטים מארבעת רבעיהם כי נתחייבו כלייה ביד פשעם.
1. כלל בזה וכו׳ ר״ל כי ארבעה שפטים רעים יש אשר יביאם הי״ת לפעמים על בני אדם להענישם מזה על עונם, חרב, ורעב, חיה רעה ודבר, וכל אחד מאלה מסובב לדעת הרב ז״ל מהפסד אחד הד׳ היסודות, כי מתגבורת יסוד האש, וחום הטבע והדם בבני אדם, תעלה חמתם באפם ורבה המשטמה בינותם עד כי תהיה חרב איש באחיו. כאשר נראה בעונותינו כעת בקצת המדינות באייראפא, כי אחרי אשר שכנו מלפנים עמים שונים זה רבות בשנים שלוים ושקטים יחד, נמסך עתה רוח עועים בקרבם עד כי נלחמו איש באחיו, ועיר בעיר, וגוי אל גוי ישא חרב לשפוך דם נקיים באכזריות חמה, ובהפסד יסוד המים תיבש הארץ ולא תוסיף תת כחה ותבואתה עוד, והיה רעב בארץ, ומהפסד יסוד העפר תרבה חית השדה וזוחלי ארץ הארסיים, אשר בריאתם מהאדמה, ומהפסד יסוד האויר, ועפושו יולד הדבר ושאר החלאים, ועל כל אלה רמז פה הכ׳ ״מזי רעב״ [כי כפי הנרא׳ שם ״רשף״ כינו׳ לאויר כמו ״ובני רשף יגביהו עוף״ (איוב ה׳) ר״ל העופות, ואף כי לאויר הנפסד והמעופש או אל החולי המסובב ממנו כמו ומקניהם לרשפים (תהלים ע״ח:מ״ח) שהוא כמו ומקניהם לדבר, וע״כ הוא סמוך פה לקטב מרירי המורה ג״כ על הדבר (עיין ביאור לכהה״ש פה.]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יט) וירא ה׳ וינאץ וגו׳ עד אמרתי אפאיהם וגו׳.
והוא החלק הרביעי מהשירה שהוא חלק העונש. יאמר שראה הקב״ה דרכיהם הרעים וינאץ בזעם אפו בניו, כי מתוך כעסו נאץ ומאס בני ישראל שהם בניו ובנותיו. ויהיה לפי זה וינאץ יוצא שנאץ אותם.
ואפשר לפרשו עומד, שראה הקב״ה מעשיה׳ ונתקצף בעבור הכעס שהיו בניו ובנותיו מכעיסים אותו, שהיו מהבנים מלקטים עצים והבנות עושות כונים למלאכת השמים. ולכן נאצו השם יתעלה עם היותם בניו ובנותיו כי יותר יקצוף האדם על בניו ובנותיו במרדם בו משיקצוף על הזרים. ולכן זכר כאן הבנות לרמוז אל רשע הנשים בזמן החרבן שהן הנה היו מסיתות את האנשים לעבודה זרה. כמו שמפורש בספר ירמיהו (סי׳ מ״ד) ויענו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהן לאלהים אחרים וכל הנשים העומדות קהל גדול, והן שהעזו פניהן לאמר לנביא עשה נעשה להקטיר למלאכת השמים. וכן ספר יחזקאל (סי׳ ה׳) מהנשים שהיו מבכות את התמוז. ולכן אמר כאן מכעס בניו ובנותיו.
ואולי יאמר וירא השם וינאץ וכו׳ – שהשם רצה להתנהג עמהם במדת חסד ובמדת רחמים. ואינו רוצה לכעוס עליהם כמו שכועס על בני דעת. אלא כמי שכועס על בניו ובנותיו הקטנים. שאע״פ שהוא כועס עליהם הוא לפנים. בענין שיראו מלפניו. אבל לא להלקותם ולהכותם. וזהו וירא השם וינאץ. ממין הכעס שאדם כועס על בניו הקטנים. וזהו מכעס בניו ובנותיו.
וינאץ מכעס בניו ובנתיו – ואחר שלא השיג שלמותם בארץ, בחר שלישית לצרפם בגלות. ובזה ומאס בכעסו את בניו ואת בנותיו, לא רחם על הקטנים ולא על כבוד הבנות.
וינאץ מכעס בניו ובנותיו, after He had failed to make you attain your perfection while on your own land, He chose a third route, namely to refine your character while you were in exile; by doing this He appeared to despise His sons and His daughters, and did not display mercy on their children nor respect the dignity of their daughters.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וירא ה׳ וינאץ מכעס בניו – כמ״ש (במנחות סוף המסכת) הביאי בניך מרחוק אלו גליות שבבבל וכו׳. ואמר וירא ה׳. שה׳ לבדו ראה רום לבבם. וינאץ. וימאס ה׳ אותם כי תועבת ה׳ כל גבה לב וניאוץ הוא לשון מיאוס. ועד כאן חשב גנותם ואח״כ פורענותם.
וירא ה׳ וינאץ – ראה מעשיהם הרעים, וגזר להענישם:
מכעס – בעבור הכעס שהיו מכעיסים אותו:
בניו ובנתיו – זכר גם הנשים שלא כמנהג לרמוז אל מה שיקרה בזמן החרבן, שהיו אז הנשים נצמדות לע״ז ביותר כמבואר בנבואות:
וינאץ – ת״א ותקיף רוגזי׳, ויותר נראה כפירוש הגר״א שהוא לשון מיאוס, ור״ל וימאס אותם (עמ״ש שלח לך י״ד י״א ינאצוני).
וירא ה׳ וינאץ – נאץ פעל יוצא תמיד, גם אל תנאץ למען שמך אל תנבל כסא כבודך (ירמיהו י״ד:כ״א), ענינו אל תנאץ ואל תנבל כסא כבודך, והיה ראוי לקרוא וי֖רא ה֑׳ וינא֥ץ מכ֖עס, רק בא האתנח באמצע הפסוק כדי להשוות שני חלקיו, לנועם השיר, וזה מצוי בשירי הקדש, כגון שקדתי ואהי֑ה כצפור בודד על גג {תהלים ק״ב:ח׳}, גל עיני ואב֑יטה נפלאות מתורתך {תהלים קי״ט:י״ח}. ומה שהזכיר הבנות שלא כמנהג, נראה שהיא נבואה על ימי ירמיה, שבימי החרבן היו גם הנשים אדוקות הרבה לע״ז.
(יט-כ) וירא ה׳ וגו׳ – עיין לעיל לא, יז–יט ופירוש שם. ה׳ ראה זאת ולכן אמר: ״אסתירה״ וגו׳. אם אתה מתלונן בעתות צרה שעזרת ה׳ כבר איננה מתגלה בקרבך כפי שהיה בימי קדם, כאן תמצא את התשובה לכך.
וינאץ – עיין במדבר יד, יא ופירוש שם. ה׳ ראה שאין בהם דבר שימנע את התנתקותו מהם, ושהם אינם ראויים שימשיך לשכון בקרבם. השווה ״וְאֶת⁠־עַמִּי יִנְאָצוּן מִהְיוֹת עוֹד גּוֹי לִפְנֵיהֶם״ (ירמיהו לג, כד); הם סבורים או אומרים שעמי אינו ראוי להיות אומה על פי השקפתם.
ויאמר אסתירה וגו׳ – הם סבורים שביכולתם להסתדר בלעדי וללא עזרתי; אם כן, יראו נא בעצמם עד היכן יגיעו בלעדי.
אסתירה פני מהם – כבר לא אראה להם את השגחתי המיוחדת.
כי דור תהפכת המה – הם דור הפכפך הממהרים לשנות את דעתם; הם עוברים חיש ממצב⁠־רוח אחד להיפוכו. בעתות צרה הם מבקשים אותי; ומיד כשהם נושעים, הם שוכחים אותי.
[יט] וירא ה׳ וינאץ – כי ראוי לכעוס על כעס בניו ובנותיו, הם ישראל שהיו בניו והכעיסוהו יגדל הכעס יותר משאם היה עושה זה איש זר אשר לא מזרעו הוא:
וירא ה׳ ראה עוד אולי ימצא להם זכות עד״ה (בראשית יח כא) ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו שענינו שיחפש עליהם זכות: וינאץ מכעס בניו ובנותיו. שהבנים עוד הוסיפו לעשות להכעיס את ה׳:
וינאץ מכעס בניו ובנותיו: תניא בספרי: ר׳ יהודה אומר, ממה שהם נאים לו מנאצים לפניו1. ר״מ אומר, ״מכעס בניו ובנותיו״, והרי דברים ק״ו, ומה בזמן שמכעיסים קרויים ׳בנים׳, אילו לא היו מכעיסים על אחת כמה וכמה (עכ״ל). תרווייהו מפרשי ״בניו ובנותיו״ – של הקב״ה, אלא ר״מ לטעמיה בספרי והובא בקידושין (לו,א)2 ד׳בין כך ובין כך קרוים בנים׳3, משום הכי מפרש כמשמעו, שגם אחר שהכעיסו נקראים ״בניו ובנותיו״. ור׳ יהודה דסבירא ליה דבזמן שאין עושים רצונו של מקום אין קרוין בנים מפרש ״מכעס בניו ובנותיו״ – שהיו (כבר) בזמן שהיו נאים לפניו וחיבב אותם, ובשביל כך הנאיצו אותו יתברך.
ולפי הפשט קאי ״בניו ובנותיו״ – של הדור, ״וינאץ״ הקב״ה ״מכעס4 בניו ובנותיו״ קטנים של הדור, וכלשון המקרא בקינות (איכה ב,ו) ״וינאץ בזעם אפו מלך וכהן״. והכי מפרש הגמרא כתובות (ח,ב) מכעס של הקב״ה שהוא כועס כביכול על בניו ובנותיו׳5, דלשון ״בניו ובנותיו״ משמע קטנים. דזהו העונש המגיע בהשתמשות שדים6, שיש להם רשות להרוג בנים קטנים רחמנא ליצלן.
1. עיי״ש גירסת אחרת בגר״א.
2. על הפסוק ״בנים אתם לה׳ אלוהיכם״.
3. שנאמר ״בנים סכלים המה״ (ירמיהו ד,כב), ואומר ״בנים לא אמון בם״ (להלן פסוק כ׳), ואומר ״זרע מרעים בנים משחיתים״ (ישעיהו א,ד).
4. משמעות שורש ׳נאץ׳ בכל התנ״ך הוא לבזות ולהכעיס, כמו ״עד אנה ינאצוני העם הזה״. אך יש מקומות שמשמעותו להעניש מתוך ביזוי, כמו בפסוק במגילת איכה שהביא רבינו, וכן המשמעות בפסוקנו ״וינאץ מכעס״ הענישם (בביזוי) בגלל שהכעיסוהו בניו ובנותיו.
5. ז״ל הגמרא: דור שאבות מנאצים לקב״ה, כועס על בניהם ועל בנותיהם ומתים כשהם קטנים. רש״י: ״וירא ה׳⁠ ⁠⁠״ – מה עשו אבות. ״וינאץ מכעס״ – שהכעיסוהו וגרמו לו לפקוד על בניהם ובנותיהם.
6. שהוזכר לעיל פסוק י״ז ״יזבחו לשדים לא אלוה״.
וינאץ – הנאוץ, ופעולו בקרבו.
מכעס וגו׳ – דרש יהודה בר נחמני, וירא ה׳ וינאץ מכעס בניו ובנותיו, דור שאבות מנאצים להקב״ה כועס על בניהם ועל בנותיהם כשהם קטנים.⁠1 (כתובות ח׳:)
1. אולי רומז להפסוק דקהלת ה׳ למה יקצוף האלהים וגו׳ וחבל את מעשה ידך, ודרשו (שבת ל״ב:) איזו הם מעשה ידיו של אדם הוי אומר בניו ובנותיו, ולפי״ז מכוון שזכר כאן מכעסו של הקב״ה על בניו ובנותיו, וקשה לפרש כפשוטו שעליהם לבד היה הכעס והלא גם האבות רשעים הם ולמה הזכיר הבנים והבנות, אלא מרמז דכשמנאצין להקב״ה כועס על בניהם וכו׳ כדמפרש.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(כ) וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔םאֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּהבָּנִ֖ים לֹא⁠־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃
He said, "I will hide my face from them. I will see what their end shall be; for they are a very perverse generation, children in whom there is no faithfulness.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויאמר אסתירה פני מהם – אמר הקדוש ברוך הוא הריני מסלק שכינתי מביניהם. אראה מה אחריתם, ואדע מה סופם.
דבר אחר: הריני מוסרם ביד ארבע מלכיות שיהו משעבדים אותם.
אראה מה אחריתם – אדעה מה בסופם.
כי דור תהפוכות המה – דור הפוך דור תהפוך אין כתוב כאן אלא דור תהפוכות הפכפנים הם פורנים הם.
בנים לא אמון בם – בנים אתם שאין בכם אמונה, עמדתם על הר סיני ואמרתם (שמות כ״ד:ז׳) כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע, (תהלים פ״ב:ו׳) אני אמרתי אלהים אתם כיון שאמרתם לעגל (שמות ל״ב:ד׳) אלה אלהיך ישראל אף אני אמרתי לכם (תהלים פ״ב:ז׳) אכן כאדם תמותון הכנסתי אתכם אל ארץ אבותיכם ובניתם לכם בית הבחירה ואמרתי שלא תהיו גולים ממנו לעולם כיון שאמרתם (שמואל ב כ׳:א׳) אין לנו חלק בדוד אף אני אמרתי (עמוס ז׳:י״ז) וישראל גלה יגלה מעל אדמתו. רבי דוסתי בן יהודה אומר אל תהי קורא לא אמון בם אלא לא אמן בם שלא היו רוצים לענות אמן אחר הנביאים בשעה שהיו מברכים אותם וכן הוא אומר (ירמיהו י״א:ה׳) למען הקים את השבועה אשר נשבע לאבותיכם לתת להם ארץ זבת חלב ודבש כיום הזה ולא היה בהם אחד שפתח פיו וענה אמן עד שבא ירמיה וענה אמן שנאמר (שם) ואען ואומר אמן ה׳.
"And He said: I shall hide My face from them": The Holy One Blessed be He said: I shall remove My Shechinah from among you.⁠" I shall see mah acharitham": I shall know what their end will be.
Variantly: I shall relegate them to servitude in four exiles.
"for they are a generation of tahpuchoth" It is not written "tahfoch,⁠" but "tahpuchoth.⁠"
They are "turncoats" (hafachpechanim), they are "runabouts.⁠" "sons without emun": You are sons without emunah (faith). You stood before Mount Sinai and said (Shemot 24:7) "All that the Lord spoke we will do and we will hear.⁠" I, too, said to you (Psalms 82:6) "You are angels.⁠" But since they said of the golden calf (Shemot 32:4) "These are your gods, O Israel,⁠" I, too, said of you (Psalms, Ibid. 7) "but like men will you die.⁠" I brought you into the land of your forefathers and I gave you the Temple. I said to you: You will never be exiled from it. But since you said (II Samuel 20:1) 'We have no part in David,⁠" I, likewise, said to you (Amos 7:17) "And Israel will be exiled from its land.⁠" R. Dostai says: Read it not ("sons) without emun; but "without 'Amen.'" They did not want to answer "Amen" after the prophets when they blessed them. And thus is it written (Jeremiah 11:5) "in order to fulfill the oath that I swore to your forefathers to give them a land flowing with milk and honey, as this very day.⁠" And not one of them opened his mouth and answered Amen, until Jeremiah came and answered Amen, as it is written (Ibid.) "And I answered and said: 'Amen, O Lord!'"
ויאמר אס׳ פני מ׳ אמ׳ הקב״ה הריני מסלק את שכינתי מביניהן להודיעם מה יהיה בסופן:
אראה מה אח׳ אמר הקב״ה הריני מוסרן למלכיות והן מצערין אותן ומשנקין אותן להודיעם מה יהיה בסופן:
כי דור תה׳ המ׳ אמ׳ להן הקב״ה הפכנין אתם חזרנין אתם אין בכם אמנה שלכלום:
ר׳א כי דור תה׳ המ׳ ר׳ אומ׳ דור תהפוך אין כת׳ כן אלא דור תהפוכות הפכפכנין אתם במדה שמדדתם באותה המדה אני מודד לכם שנ׳ (תהלים ע״ח:ט׳) בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב מה נאמ׳ בהן (ישעיהו ס״ג:י׳) ויהפך להם לאויב:
ד״א בנים לא אמן בם אמ׳ להם הקב״ה הפכנין אתם חזרנין אתם אין בכם אמנה שלכלום עמדתם לפני הר סיני ואמרתם כל אשר דבר ה׳ נע׳ ונש׳ (שמות כ״ד:ז׳) אני אמרתי לכם אני אמרתי אלהים אתם (תהלים פ״ב:ו׳) חזרתם בכם ואמרתם אלה אלהיך ישר׳ (שמות ל״ב:ד׳) אני אמרתי לכם אכן כאדם תמ׳ (תהלים פ״ב:ז׳):
בנים לא אמ׳ בם אמ׳ להם הקב״ה הפכנין אתם חזרנין אתם אין אתם מאמינים בדבריכם נכנסתם לארץ ישראל אמרתי שאין אתם גולין ממנה לעולם בניתם בית המקדש אמרתי שאינו חרב מכם לעולם חזרתם בכם ואמרתם מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי (מלכים א י״ב:ט״ז) ואף אני אמרתי לכם וישראל גלה יגלה מעל אד׳ (עמוס ז׳:י״ז):
ד״א בנים לא אמן בם ר׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי אומ׳ אל תהי קורא לא אמון בם אלא לא אמן בם מנ׳ אתה אומ׳ שלא רצו ישראל לאמר אחר הנביאים אמן בשעה שהיו מברכין אותן שנ׳ (ירמיהו י״א:ה׳) למען הקים את השבועה אשר נשבע לא׳ לת׳ להם ארץ זבת חל׳ וד׳ כיום הזה מנ׳ אתה אומ׳ שלא רצה אחד מהן לפתוח את פיו ולאמר אמן עד שפתח ירמיהו את פיו ואמ׳ אמן שנ׳ ואען ואומ׳ אמן ה׳ (שם):
וַאֲמַר אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִי מִנְּהוֹן גְּלֵי קֳדָמַי מָא יְהֵי בְּסוֹפְהוֹן אֲרֵי דָּרָא דְּאַשְׁנִי אִנּוּן בְּנַיָּא דְּלֵית בְּהוֹן הֵימָנוּ.
And He said: I will take away (take up) My Shekinah from among them; what will be their latter end is manifest to Me; for they are a perverse generation, children in whom is no faith.
ואמר אהפוךא אפי רעותי מנהון אחמי מה יהווי בסוף אחריותהוןב ארום דר תהפכנין אנון בנין דלית להון היימנו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אהפוך״) גם נוסח חילופי: ״אפוך״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בסוף אחריותהון״) גם נוסח חילופי: ״הווי באח׳⁠ ⁠⁠״.
ואמר מפלגא איפליג אפי רעותי מנהון נחמי מה יהוי בסופיהון ארום דר דהפכנין אינוןא בנין דלית בהון הימנותא.
א. כן בכ״י לונדון. בדפוסים: ״הינון״.
And He said, I will take away from them the favor of My countenance; it will be seen what will be the end; for they are a perverse generation, children who have not faith.
ואמר מיפך אפיך אפי רעותי מנהון אחמי מה הוו באחריותהון ארום דר תהפכינון אינון בנין דלית בהון הימנו.
And He said, I will surely turn away the favour of My countenance from them; I will see what will be in their latter end; for they are a perverse generation, children in whom is no faith.
וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵינִי מְסַלֵּק שְׁכִינָתִי מִבֵּינֵיהֶם. אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם אֵדְעָה מַה בְּסוֹפָם. דָּבָר אַחֵר: הֲרֵינִי מוֹסְרָם בְּיַד אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת שֶׁיְּהוּ מְשַׁעְבְּדִים אוֹתָן. כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, דּוֹר הָפוּךְ דּוֹר תַּהְפּוּךְ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה הֲפַכְפַּכִּין הֵם, מַרְדָנִין הֵם. בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם. בָּנִים אַתֶּם אֵין בָּכֶם אֱמוּנָה, עֲמַדְתֶּם לִפְנֵי הַר סִינַי וַאֲמַרְתֶּם (שמות כ״ד:ז׳) ״כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״, אַף (תהלים פ״ב:ו׳) ״אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם״, כֵּיוָן שֶׁאֲמַרְתֶּם לָעֵגֶל ״אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל״, אַף אֲנִי אָמַרְתִּי לָכֶם (תהלים פ״ב:ז׳) ״אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתֻן״ הִכְנַסְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֵיכֶם וּבָנִיתִי לָכֶם בֵּית הַבְּחִירָה אָמַרְתִּי לָכֶם לֹא תִּהְיוּ גּוֹלִין מִמֶּנָּה לְעוֹלָם, כֵּיוָן שֶׁאֲמַרְתֶּם ״אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד״, אַף אֲנִי אָמַרְתִּי לָכֶם (עמוס ז׳:י״ז) ״וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ״.
רַבִּי דּוֹסְתַּאי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: אַל תְּהִי קוֹרֵא בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם אֶלָּא לֹא אָמֵן בָּם, שֶׁלֹּא הָיוּ רוֹצִים לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר הַנְּבִיאִים כְּשֶׁמְּבָרְכִין אוֹתָם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיהו י״א:ה׳) ״לְמַעַן הָקִים ה׳ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ״, וְלֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶם שֶׁפָּתַח אֶת פִּיו וְעוֹנֶה אָמֵן, עַד שֶׁבָּא יִרְמִיָּה וְאָמַר אָמֵן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וָאַעַן וְאוֹמֵר אָמֵן ה׳⁠ ⁠⁠״.
וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם – מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה יוֹצֵא לַשּׁוּק מַכֶּה וְלֹא לוֹקֶה, מְבַזֶּה וְלֹא מִתְבַּזֶּה, הָיָה עוֹלֶה אֵצֶל אָבִיו בִּטְרוּנְיָא אָמַר לוֹ אָבִיו מָה אַתָּה סָבוּר בִּכְבוֹדְךָ אַתָּה מִתְכַּבֵּד אִי אַתָּה מִתְכַּבֵּד אֶלָּא בִּכְבוֹדִי, מֶה עָשָׂה הִפְלִיג דַעְתּוֹ מִמֶּנּוּ וְלֹא הָיָה בְּרִיָּה מַשְׁגַּחַת עָלָיו, כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם נָפְלָה אֵימָתָן עַל כָּל בָּאי עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט״ו:י״ד-ט״ו) ״שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן וְגוֹ׳ אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי״ וְגוֹ׳, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אַתֶּם סְבוּרִים בִּכְבוֹדְכֶם אַתֶּם מִתְכַּבְּדִים אִי אַתֶּם מִתְכַּבְּדִים אֶלָּא בִּכְבוֹדִי הִפְלִיג דַּעְתּוֹ מֵהֶם, מִיָּד (שמות י״ז:ז׳-ח׳) וַיָּבֹא עֲמָלֵק. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין בָּכֶם אֲמָנָה שֶׁל מַמָּשׁ, הֶוֵי כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה.
רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסִי וְרַבִּי מֵאִיר הֲוֵי קָאָזְלֵי בְּאוֹרְחָא, רַבִּי מֵאִיר הֲוָה דָּיֵיק בִּשְׁמָא, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסִי לֹא הֲווֹ דַּיְיקוּ בִּשְׁמָא, כִי מַטּוֹ לְהַהוּא אוּשְׁפִּיזָא אָמְרוּ לֵיהּ מַה שִּׁמְךָ אֲמַר לְהוֹ כִּידוֹר, אָמַר לָהֶם רַבִּי מֵאִיר שְׁמַע מִינָהּ אָדָם רָשָׁע הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה״, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסִי אַשְׁלִימוּ לֵיהּ כִּיסַיְיהוּ, רַבִּי מֵאִיר לָא אַשְׁלִים לֵיהּ כִּיסֵיהּ, אֲזַל אוֹתְבֵיהּ בְּכַדָּא וְקָבְרֵיהּ בְּקִבְרֵיהּ [דְאַבוּהָ] דְּהַהוּא גַּבְרָא, אֲתָא אֲבוּהָ אִיתְחָזִי לֵיהּ בְּחֶלְמָא תָּא שְׁקִיל כִּיסָא דְּמַנַח אַרֵישָׁא דְּהַהוּא גַּבְרָא לְמָחָר אֲמַר לְהוּ הָכִי חַזָאִי בְּחַלְמָא, אָמְרוּ לֵיהּ חֲלָמֵי דְּבֵי שִׁמְשֵׁי בְּטֵלִין אִינוּן, אֲזַל רַבִּי מֵאִיר וְנָטְרֵיהּ לְכִיסֵיהּ כֻּלָּה יוֹמָא וְאַיְיתֵיהּ לְאוֹרתָא לְכִיסֵיהּ לְמָחָר אָמְרוּ לוֹ הָב לָן כִּיסֵיהּ, אֲמַר לְהוֹ לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, אָמְרוּ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מַאי טַעְמָא לָא אַשְׁלִים לֵיהּ מַר כִּיסֵיהּ, אֲמַר לָהֶם אָמַר לִי כִּידוֹר שְׁמוֹ וְנֶאֱמַר ״כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה״ וְגוֹ׳, אָמְרוּ לוֹ מַאי טַעְמָא לָא אֲמַר לָן מַר, אֲמַר לָהֶם אִימוּר דְּאָמְרֵי אֲנָא חַשָׁשָׁא אַחֲזוּקֵי מִי אָמְרֵי, מָשְׁכוּהוּ וְעַיְילוּהוּ (לחביתה) [לַחֲנוּתָא] אַשְׁקֵיהּ חַמְרָא הֲווֹ טְלוֹפְחֵי בְדִיקְנֵיה אָזְלוּ יְהָבוּ סִימָנָא לְאִיתְתֵיהּ וְאַיְיתָה לְכִיסַיְיהוּ אֲזַל אִיהוּ וּקְטָלָהּ לְאִיתְתֵיהּ הַיְנוּ דְּתַנְיָא מַיִם רְאשׁוֹנִים הֶאֱכִילוּ בְּשַׂר חֲזִיר, מַיִם אַחֲרוֹנִים הָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ מִכָּאן וָאֵילָךְ אִינְהוּ נַמִּי הֲווֹ דַיְיקֵי בִּשְׁמָא. (כָּתוּב בֶּרֶמֶז תתצ״א).
וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא⁠־אֵמֻ֥ן בָּֽם
ישראל נמשלו ליונה וכנפים למצוות
דָּבָר אַחֵר, יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁלוּ לְיוֹנָה, וְהַכְּנָפַיִם לְמִצְווֹת. כְּמוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהַיּוֹנָה יֵשׁ לָהּ כְּנָפַיִם וְהַכְּנָפַיִם שְׁלֵמִים, לֹא יֵשׁ עוֹף בָּעוֹלָם שֶׁיִּקָּחֶהָ - כָּךְ יִשְׂרָאֵל, בְּשָׁעָה שֶׁהֵם שְׁלֵמִים בְּמִצְווֹת, לֹא יֵשׁ בְּכָל הָעוֹלָם מִי שֶׁיּוּכַל לָהֶם. כְּמוֹ שֶׁהוּא כָּתוּב בְּפָרָשַׁת בִּלְעָם (במדבר כג) מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה׳.
וְאַחַר כָּךְ זָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם, וַיִּחַר אַף ה׳ בָּהֶם. וְעַל זֶה (במדבר טו) וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹּנִים אַחֲרֵיהֶם. וּמַהוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם?
זֶהוּ (בראשית ו) רַק רַע כָּל הַיּוֹם, וְזֶהוּ (משלי כ) רַע רַע יֹאמַר וְגוֹ׳. וְעַל זֶה (שמות לג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (איכה ב) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ. וְכָתוּב (דברים לב) אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם וְגוֹ׳. וְעַל זֶה בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ בְּלֵב שָׁלֵם לִפְנֵי ה׳, מֶה הָיָה? (דברים ה) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה׳. (ואם לא בצד האחורים) וְזֶה הָעֲרָיוֹת.
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ויקרא יח) עֶרְוַת אָבִיךְ וְעֶרְוַת אִמְּךְ לֹא תְגַלֵּה.
אחור מקדושה, פנים כלפי מטה, ואחור כלפי מעלה,
וְיֶשׁ אָחוֹר מִן קְדֻשָּׁה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (הושע יא) אַחֲרֵ״י ה׳ יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג. וְנִקְרָא פָנִים כְּלַפֵּי מַטָּה, וְאָחוֹר כְּלַפֵּי מַעְלָה.
חול כלפי מעלה וקודש כלפי מטה
וְנִקְרָא חֹל כְּלַפֵּי מַעְלָה, וְקֹדֶשׁ כְּלַפֵּי מַטָּה. וְזֶה בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה לֵידַע, זֶה שֶׁהָיָה פָנִים לְגַבֵּי מַעְלָה, וְאָמַר לוֹ, (שמות לג) כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.
אח״כ ביקש נשמה לישראל מפנים שלמטה
וְאַחַר כָּךְ בִּקֵּשׁ שֶׁיִּתֵּן נְשָׁמָה לְיִשְׂרָאֵל מִן הַפָּנִים שֶׁהֵם לְמַטָּה, וְנִקְרְאוּ אֲחוֹרַיִם לְגַבֵּי מַעְלָה.
זהו שהשיבו, אתה תראה ולא הם.
וְאָמַר לוֹ וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי. אַתָּה תִרְאֶה וְהֵם לֹא יִרְאוּ. הֲרֵי תָּבִין שֶׁהָיָה לְגַבָּיו אָחוֹר, וּלְגַבֵּי יִשְׂרָאֵל פָּנִים. וְעַל זֶה אָמַר לֹא יֵרָאוּ, וְלֹא אָמַר לֹא תִרְאֶה.
(זוהר חדש אחרי)
פקאל אחג׳ב רחמתי ענהם אוריהם מא עאקבתהם לאנהם ג׳יל מתקלב בנון לא אמאנה פיהם
ואמר: אסתיר את רחמי מהם, אראה להם מה יהיה בסופם, כי הם דור הפכפך, בנים שאין בהם אמון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(כ) לא אמון בם. לשון יחיד. ״ואיש אמונים מי ימצא״ (משלי כ, ו). והוא שם. והלשון משתמשת בזה בריבוי, ״כי פסו אמונים״ (תהלים יב, ב). ומשקלם מהשמות ״אטון״ (משלי ז, טז) ו״אבוס״ (ישעיה א, ג).
מה אחריתם – מה תועלה בהן לסופן.
כי דור תהפכות המה – מהפכין רצוני לכעס.
לא אמון בם – אין גידוליי ניכרים בהם כי הוריתם דרך טובה וסרו ממנה.
אמון – לשון ויהי אומן (אסתר ב׳:ז׳), נורטורא בלעז.
דבר אחר: אלא אמון בם – לשון אמונה, כתרגומו, שהרי אמרו בסיני: נעשה ונשמע, ולשעה קלה בטלו אבטחתם ועשו את העגל.
א. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165 חסר: ״דבר אחר״.
מה אחריתם [I WILL SEE] WHAT THEIR END SHALL BE – i.e. what will come upon them in the end.
כי דור תהפכת המה FOR THEY ARE A GENERATION OF PERVERSITY – i.e. they change (הפך) My goodwill into anger.
לא אמן בם – means, My training is not evident in them, for I showed them the good way and they have deviated from it.
אמן – is of the same meaning as in "And he brought up (אמן) Hadassah" (Esther 2:7). Nouriture in old French.
Another explanation of אמן: it has the same meaning as אמונה, faithfulness, as the Targum takes it ("in whom there is no faithfulness"). At Sinai they said, "We will do and we will hearken" and after a very short time they broke their promise and made the golden calf (Sifre Devarim 320:6).
פס׳: ויאמר אסתירה פני מהם – אמר הקב״ה הריני מסלק שכינתי מביניהם 1להודיעם מה יהא בסופם. אמר הקב״ה הרי אני מוסרן למלכות משעבדין ומצערין אותם להודיעם מה יהא בסופם.
כי דור תהפוכות – כשהיו דור תהפוכות הפכו דברי אלהים חיים. לפיכך (ישעיה סג) ויהפך להם לאויב והוא נלחם בם.
בנים לא אמן בם – אין בהם אמונה של כלום עמדתם לפני הר סיני אמרתם (שמות יט) כל אשר דבר ה׳ נעשה (ונשמע). חזרתם ואמרתם (שם לב) אלה אלהיך ישראל. 2נכנסתם לארץ ואמרתם אין אנו גולין מעתה ועד עולם בניתם לכם בית המקדש ואמרתם שאינו חרב לעולם. חזרתם ואמרתם (מלכים א י״ב) אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי.
ד״א: לא אמן בם – רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר לא רצו ישראל לומר אחר הנביאים אמן בשעה שהיו מברכין אותם עד שפתח ירמיהו את פיו ואמר אמן בשעה שבירכו שנאמר (ירמיה יא) ואען ואומר אמן ה׳:
1. להודיעם מה יהיה בסופם. מפרש אראה מה אחריתם בעבור שאני רואה מה יהיה באחריתם. כי קמי שמיא גליא. עיין בראב״ע ורמב״ן. ותפס הכתוב לשון אראה להודיע שאין ידיעתו מכרחת כאשר האריך הרמב״ם בשמונה פרקים בסופו (נכדי החכם ח״נ שיחיה):
2. נכנסתם לארץ ונתתי לכם בית הבחירה. אמרתי לא תהיו גולים ממנה לעולם. כיון שאמרתם אין לנו חלק בדוד וכו׳ אף אני אמרתי לכם (עמוס ז׳:י״א) וישראל גלה יגלה מעל אדמתו כצ״ל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 19]

ויאמר – השם אל לבו.
או: אל המלאכים.
אסתירה פני מהם – כלשון בני אדם, וכן: אעלים עיני מכם (ישעיהו א׳:ט״ו), כאשר יבקשוני לא ימצאו עזר.
אראה מה אחריתם – יש אומרים: אני אסתיר פני מהם, בעבור שאני רואה מה יעשו באחרונה.
והנכון כמשמעו: עד שאראה מה יעשו בהצר להם.
כי דור תהפכת המה – דבק עם: אסתירה פני.
תהפכת – שנהפכו לעבוד לאלהים זולתי, והם היו בני,⁠א כי אנכי ילדתים.
והנה אין אמונה בהם, והוא שם, או תואר, כי אין בם איש אמונים. כי מצאנו: כי פסו אמונים (תהלים י״ב:ב׳) כנגד חסיד, גם: שומר אמונים (ישעיהו כ״ו:ב׳).
א. מלת ״בני״ חסרה בכ״י פריס 177 והושלמה מכ״י פריס 176.
AND HE SAID. God in His heart or to the angels.
I WILL HIDE MY FACE. Scripture speaks as people do.⁠1 Similarly I will hide Mine eyes from you (Is. 1:15). It means2 that when they search for Me they will not find help.
I WILL SEE WHAT THEIR END WILL BE. Some say that our verse is to be interpreted, I will hide My face from them because I see what they will ultimately do.⁠3 However, it is to be understood according to its literal meaning, that is, [so that] I will see what they will do when trouble comes upon them.⁠4
FOR THEY ARE A VERY FROWARD GENERATION. This is connected to I will hide My face.⁠5
FROWARD.⁠6 They turned about and served gods besides Me. They were My children, for I gave birth to them. Look, there is no faithfulness in them. The word emun (faithfulness) is a noun. On the other hand, it might be an adjective7 meaning there is no faithful man among them, for we find for the faithful fail (Ps. 12:2)8 in which faithful is parallel to godly (Ibid.).⁠9 We also find that keepeth faithfulness (emunim) (Is. 26:2).⁠10
1. For God has no face.
2. The meaning of I will hide My face.
3. That they will worship idols. According to this interpretation, I will see what their end shall be means [because] I see what they will ultimately do.
4. According to this interpretation, I will see what their end shall be means [so that] I see what they will do when trouble comes upon them.
5. Our verse is to be interpreted: I will hide My face from them because they are a very froward (i.e., perverse) generation.
6. Hebrew, tahpukhot (literally, reversed or overturned).
7. With the noun which it is modifying missing.
8. Faithful is an adjective and is short for the faithful man.
9. Godly means a godly man. Similarly, faithful means a faithful man.
10. Here emunim is a noun. We thus see that the word can be either a noun or an adjective.
אסתירה פני מהם – כתרגומו: אסלק עצמי מהם, ולא אעזרם.
אראה מה אחריתם – מאחר שאהיה מסולק מהם, ואדעה מה יועילו להם אותם אלוהות שבחרו להם.
כי דור תהפוכות המה – בנוח להם מתהפכים לרעה, ובהצר להם שבים אולי אושיע אותם. וכן כתב בספר עזרא: וישמינו ויתעדנו בטובך הגדול, וימרו וימרדו בך ויעשו נאצות גדולות, ותתנם ביד צריהם {ויצרו להם} ובעת צרתם יצעקו אליך, ואתה משמים תשמע וכרחמיך הרבים תתן להם מושיעים ויושיעום {מיד צריהם}, וכנוח להם ישובו לעשות רע {לפניך}, ותעזבם ביד אויביהם {וירדו בהם}, וישובו ויזעקוך, ואתה משמים תשמע ותצילם כרחמיך רבות עיתיםא (נחמיה ט׳:כ״ה-כ״ח) – כלומר: פעמים הרבה.
בנים לא אמון בם – אין אמונתם אמונה, ואין להשען בם, כי מיד משקרים אותה ואין עומדין בה.
א. בכ״י מינכן 52 בחילוף הסדר: עיתים רבות.
אסתירה פני מהם – I WILL HIDE MY FACE FROM THEM – Like its translation [of Onkelos]: I will remove Myself from them, and I will not help them.
אראה מה אחריתם – I WILL SEE WHAT THEIR END SHALL BE – Since I will be removed from them, I will know how beneficial those gods that they chose for themselves will be for them.
כי דור תהפוכות המה – FOR THEY ARE A PERVERSE GENERATION – when they are at ease, they switch over to evil, and when they are in trouble, they return to Me; maybe I will save them. And thus is written in the book of Ezra: “and they became fat, and delighted themselves in Your great goodness. And were disobedient, and rebelled against You, and they committed awful blasphemies. Therefore You delivered them into the hand of their adversaries, {who distressed them.} And in the time of their trouble, when they cried to You, You heard from heaven; and according to Your manifold mercies You gave them saviors who saved them {out of the hand of their adversaries.) But after they had rest, they did evil again {before You}; therefore You left them in the hand of their enemies, {so that they had the dominion over them}. And they returned, and cried to You, and You heard from heaven; and You did deliver them according to Your mercies on many occasions.” (Nechemyah 9:25-28) – Meaning to say: Many times.
בנים לא אמון בם – CHILDREN IN WHOM THERE IS NO FAITHFULNESS – Their faithfulness is not trustworthy, and one cannot rely on them, because they immediately lie about it and do not stand by it.
אסתירה פני מהם – ומתוך כך אראה מה אחריתם – מה יועיל להם העבודה זרה שבחרו.⁠1
כי דור תהפכת המה – אתמול אמרו כל אשר דבר י״י נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳) והיום אמרו לעגל אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳).
1. שאוב מר״י בכור שור.
אסתירה פני מהם, "I will hide My face from them;⁠" by doing so I will await what awaits them when I do not supervise their fate every minute. We will see how useful the stars will be which they worship instead of Me. (B'chor shor)
כי דור תהפוכות המה, "for they are a perverse generation;⁠" only yesterday they said: "we will carry out everything the Lord bids us to do as soon as we will hear the details;⁠" (Exodus 24,7) today they say to a golden calf: "you have taken us out of Egypt.⁠" (Exodus 32,4)
ויאמר – השם אל לבו או אל המלאכים. אסתירה פני מהם – כדרך לשון בני אדם, וכן: אעלים עיני מכם (ישעיהו א׳:ט״ו). והטעם: כי כאשר יבקשוני לא ימצאו עזר.⁠א אראה מה אחריתם – יש אומרים: אני אסתיר פני מהם בעבור שאני רואה מה יעשו באחרונה. והנכון שהוא כמשמעו: עד שאראה מה יעשו בצר להם. דברי ר׳ אברהם.
ואין טעם: ויאמר רק המחשבה והרצון לפניו לעשות כן, כדרך: ויאמר אלהים במעשה בראשית, וכבר פירשתי (רמב״ן בראשית א׳:ג׳). וטעם: פני על דרך האמת פירשתיו (רמב״ן שמות ג׳:ב׳, שמות כ׳:ב׳). והנה אסתירה פני – שאסלק שכינתי. וטעם: אראה מה אחריתם – כטעם: ארדה נא ואראה (בראשית י״ח:כ״א), וכבר פירשתיו.
כי דור תהפוכות המה – ולא יעמדו בפני.
בנים לא אמון בם – כי אין להם אומן ומגדל, והמשכיל יבין.
והנה עד הנה בשירה, משה ישיר בה והוא מדבר בלשון עצמו, ומן הכתוב הזה ואילך שהזכיר: וירא י״י וינאץ (דברים ל״ב:י״ט), ויאמר אסתירה פני, כולה דברי השם הנכבד: הם קנאוני, כעסוני (דברים ל״ב:כ״א), וכל השירה כן.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״ימצאוני עוד״.
AND HE SAID — "that is, and G-d said in His heart, or to the angels. I WILL HIDE MY FACE FROM THEM. This expression is according to the language of man; so also, I will hide Mine eyes from you.⁠1 And the meaning thereof is that when they will seek Me they will not find Me. I WILL SEE WHAT THEIR END SHALL BE. Some scholars say: 'I will hide My face from them because I see what they will do in the end.' But the correct interpretation is as its simple implication: '[I will hide My face] until I will see what they do in their distress.'" Thus far are the words of Rabbi Abraham ibn Ezra. Now the word vayomer (and He said) applies only to the thought and the will before Him to do so, [rather than to an actual statement], similar to the expression and G-d said2 in the account of Creation. I have already explained it.⁠3 I have also explained the expression My face by way of the Truth.⁠4 Thus, I will hide My face means that I will remove My Divine Presence. I will see what their end shall be is similar to I will go down now, and see,⁠5 which I have already explained.⁠6 For they are a generation of perversity7 and they will not be able to stand up before Me. Children in whom is no 'eimun' (training),⁠8 for they have no nurse nor tutor. The person learned in the mysteries of the Cabala will understand.⁠9
Now, up to this point Moses utters the Song and speaks in the first person. From this verse onward, wherein he mentioned, And the Eternal saw, and spurned,⁠10 And He said: 'I will hide My face'11 — they are all the words of the Glorious Name:12 They have roused Me to jealousy;13 they have provoked Me,⁠14 and similarly the entire Song [to the end].
1. Isaiah 1:15.
2. Genesis 1:3.
3. Ibid. (Vol. I, pp. 27-28).
4. Exodus 20:3 (Vol. II, pp. 290-291).
5. Genesis 18:21.
6. Ibid., (20) (Vol. I, pp. 243-245).
7. In (20) before us.
8. In (20) before us.
9. See Ramban to Leviticus 26:42 (Vol. III, p. 475): "Ask on my behalf about the welfare of she who raises them" (Abusaula).
10. (19).
11. In (20) before us.
12. Above, 28:58.
13. (21).
14. (21).
ויאמר אסתירה פני מהם – כבר הזכרתי בסדר בראשית כי האמירה בהש״י ענינו רצון או מחשבה ולשון אסתירה פני אסתיר ה״א שהיא פני, וזה מבואר.
בנים לא אמון בם – ע״ד הפשט אמון שם התאר, והענין לומר אין בהם איש אמונים.
וע״ד המדרש בנים לא אמון בם, כלומר שאינן עונין אמן, והוא חסר וא״ו, ומכאן רמז לגודל כח העונה אמן שהוא גדול יותר מן המברך.
וע״ד הקבלה בנים לא אמון בם, אין להם אומן ומגדל, כי הכח הנקרא פנים הוא האומן והמגדל של בנים, וכיון שהם בהסתר הפנים הנה האומן חלף הלך לו איננו בקרבם, והאומן הזה הוא הה״א האחרונה שבשם, וזהו אסתירה פני מהם, וכבר הזכרתיו.
ויאמר אסתירה פני מהם, "He said: 'I will hide My face from them.'" I have already mentioned in Genesis 1,3 that the term אמירה, i.e. ויאמר, when applied to God reflects a benevolent kind of utterance or thought [when it was not uttered in someone's hearing such as at the time when there were no creatures as yet who could hear the utterance. Ed.]. We may understand the words אסתירה פני as 'אסתיר ה', "I will hide the attribute ה which is "My face.⁠"
בנים לא אמון בם, "children who have no sense of loyalty within them.⁠" According to the plain meaning of the text the word אמון here is an adjective raised to the level of a noun. The verse then would mean that amongst these "children" there is not a single loyal person, a person of faith.
A Midrashic approach: These children do not respond with Amen.⁠" This is reflected in the absence of the letter ו which we would have expected if only the plain meaning were correct. [The failure to pronounce Amen after the blessing of the prophets is a serious offense. Ed.] Our sages in Berachot 58 derive from this verse that a person who responds by saying Amen to a blessing in which the Lord's name is mentioned has performed a greater mitzvah than the one who recited the actual benediction.
A Kabbalistic approach: they are sons who have no one who teaches them and trains them (in the right path). The divine force which is known as פנים, "God's face,⁠" is the one that teaches and trains His children. Seeing that the Jewish "children" referred to are the Jews in exile from whom God "hid" this "face,⁠" they have no one to train them in true Jewish values, to teach them the living Torah. The אומן Moses speaks about is symbolized by the final letter ה in the tetragrammaton. This is what the words אסתיר-ה פני מהם refer to.
ויאמר אסתירה פני מהם – כתרגום אסלק שכינתי מנהון ומאחר שאני מסלק אראה מה אחריתם. מה יועילו להן אותן אלוהות שבחרו.
כי דור תהפוכות – שמחשבין הטובה שעשיתי עמהם לרעה הרי הם כופרים בי ומואסי׳ במצותי.
ויאמר אסתירה פני מהם, so that I said: "I'll hide My face from them.⁠" According to the Targum, this is an expression meaning that G–d will withdraw His benevolent Presence from them.
כי דור תהפוכות המה, "for they are a treacherous generation;⁠" they had considered the beneficial acts I had performed for them as harmful for them. As a result they became disloyal to Me.
ויאמר אסתירה פני מהם – כתרגומו אסלק שכינתי מנהון ומאחר שאני מסלק אראה מה אחריתם מה יועילו להם אותם אלוהות שבחרו כי דור תהפוכות המה שהופכים הטובה שעשיתי עמהם לרעה שהרי הם כופרים בי ומואסים במצותי.
בנים לא אמון בם – ר״ל בנים שאינם מאמינים או פי׳ בנים שאין בהם אמת. ואני אקניאם בלא עם מדה כנגד מדה ונראה שעל החובלים הוא או׳ שהם מצירין לישראל בכל מקום והם קרויים לא עם שהם בזויים בכל טכסיסי בני אדם.
ויאמר אסתירה פני מהם – כתב ר׳ אברהם ויאמר השם אל לבו או אל המלאכים אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם פי׳ אסתירה פני מהם בעבור שאני רואה מה יעשו באחרונה. והנכון שהוא כפשטו ואראה מה יעשו באחריתם כאשר צר להם:
ויאמר אסתירה פני מהם, "so that He said: 'I will hide My face from them.⁠" Ibn Ezra refers to commentators who understand this line as being addressed by one attribute of Hashem to another attribute of His. Alternately, Hashem said this to the angels, adding: "let us see how they will fare in the end?⁠" God meant that what He was going to do was in order that what He had foreseen as their eventual future could materialize. Ibn Ezra himself feels that the correct interpretation is to understand it at face value, i.e. "let us find out how they will react when they find themselves in serious trouble.⁠"
ואמר השם יתעלה שיסתיר פניו מהם – רוצה לומר: שיסלק השגחתו מהם לפי שהוא רואה מה אחריתם כי לא יקבלו תוכחת ולזה לא יועיל להם אם יוכיחם על עונם וייסרם וזהו היותר קשה שבמיני העונש כמו שזכר במה שקדם והנה התבאר השם יתעלה שלא יקבלו תוכחת לפי שהוא דור תהפוכות שאינו פונה רק לשקר ומה שהוא הפך הראוי עד שלא ימצא בם דבר אמת.
לא אמון בם – אין אמונה בהם רוצה לומר: שאין בם דבר אמת אבל בוחרים התהפוכות והם הכזבים שהם הפך הנמצא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

מה אחריתם מה תעלה בהם באחריתם וכן תרגם אונקלוס מה והא בסופיכון כי המבוקש אינו רק לדעת מה יהא עליהם באחרונה לא מה יהיה אחריתם רק מפני שסופם הוא מה שיהיה עליהם באחרונה תפס אחריתם במקום מה שיהיה עליהם באחריתם:
דור תהפוכות מהפכין רצונו לכעס. לא מתהפכין כפי המוב׳ ממלת תהפוכות:
לא אמון בם אין גדולי נכרים. כי פירוש אמון מעניין אומן את הדסה שהוא הגדול והוסיף מלת כנענים כי לולא זה יהיה המובן ממנו שאין גדולין בם כלומר שלא גדלתי׳ אבל עם תוספת מלת כנענים יהיה המובן ממנו שאין גדולי כנענים בם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(כ) ויאמר אסתירה פני מהם כלומר אסיר מהם השגחתי ואעזוב אותם למקרי׳ עד שאראה מה אחריתם. רוצ׳ לומר מה יהיה תכלית מעשיהם, כי מה שהם עושים עד הנה אולי שישובו ממנו כי דור תהפוכות המה והם משתנים בעצמם כל היום ואולי יתחרטו ממה שהן עושין עתה וישובו מדרכיהם הרעים. ולזה אאריך אפי להם ואמתין אולי ישובו וזהו אמרו אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה מתהפכי׳ ומשתנים בעניניהם בנים לא אמון בם. רוצ׳ לומר אין קיום והעמדה ואמונה במה שיעשו וגם שהם חסרי אמונה ואולי ישתלמו בה.
ויאמר אסתירה פני מהם. כלומר אני רוצה להסתיר פנים מהם כמי שאינו רואה ושומע. אחר שהם כמו קטנים ומשתנים ומתחרטים במעשיהם. ולכן אני רוצה לראות עד היכן יגיעו. וזהו אראה מה אחריתם. אחר שהם דור תהפוכות ומתהפכים במעשיהם כלהט החרב המתהפכת. והם בנים לא אמון בם. כלומר שאין בהם קיום לעמוד בדבר אחד ואולי יתחרטו. וכמו שעזבוני ולקחו אלהים אחרים. כן יעזבו להם וישובו אל ה׳. אבל הם לא עשו כן אלא עמדו על משמרתם. וקנאוני בלא אל. ואני אקניאם בלא עם. בענין שלא יהיו עמי. כמו שהם קנאוני בלא אל. ולא רצו אותי לאלוה. באופן שכמו שהם קנאוני בלא אל. כן אקניאם בלא עם. וכמו שהם כעסוני בהבליהם. בגוי נבל אכעיסם. מדה כנגד מדה:
וכן תמצא בכל הפרשה שהשם מדד להם מדה כנגד מדה. לפי שהם היו מכעיסים לפניו בטובות שהשם היה נותן להם. כמו שכתבתי באומרו שמנת עבית כשית. שהיו כנגד הטובות שנתן להם. כאומרו חמאת בקר וגו׳. וכן רמז שמנת עבית כשית. לפי שהשם זכך שכלם במאכל דק הוא לחם אבירים. כדי שיהיו מוכנים לתורה. כדכתיב יסובבנהו יבוננהו. והם עשו להפך שהיו רוצים לטמטם שכלם ולטפש לבם במאכלים גסים. באופן שהיו עבים בשכלם. וזהו שמנת עבית כשית. וכנגד כי חלק ה׳ עמו וכן ה׳ בדד ינחנו. אמר ויטוש אלוה עשהו. וכנגד הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. אמר צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. וכן כנגד לא בניו מומם וכנגד הלא הוא אביך קנך ואתם בניו. אמר וירא ה׳ וינאץ וכו׳. וכן בנים לא אמון בם וגו׳. ורמז באומרו מכעס בנותיו. שממין הכעס שהכעיסו לפניו. הוא כועס עליהם מדה כנגד מדה. ולכן כנגד הטובה שעשה להם ושם עינו עליהם. והציב גבולות עמים למספר בני ישראל. ולקחם לחלקו כאומרו כי חלק ה׳ עמו. אמר אסתירה פני מהם. וכן כנגד הם קנאוני בלא אל. אמר ואני אקניאם בלא עם. וכנגד כעסוני בהבליהם. אמר בגוי נבל אכעיסם כמו שפירשתי. וכן כנגד ימצאהו בארץ מדבר. אמר ירכיבהו על במותי ארץ שהיא ארץ ישראל. וכנגד ירכיבהו על במותי ארץ. אמר ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים. דכתיב ירושלים הרים סביב לה. וכנגד התורה שנתן להם שהיא אש. דכתיב יסובבנהו יבוננהו. וכתיב ואני אהיה לה חומת אש סביב. אמר כי אש קדחה באפי. וכנגד הטובות שעשה להם כאומרו ויאכל תנובות שדי. שכלל בכאן ד׳ מיני טובות. האחד ויאכל תנובות שדי ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. חמאת בקר וחלב צאן. שזה רמז על הפירות ומיני מתיקה וכל זה דבר אחד. והשני עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים. שהיתה בשר שמנה מאד. והשלישי עם חלב כליות חטה. כנגד הלחם שהיה טוב מאד. והרביעי ודם עינב תשתה חמר כנגד היין שהיה טוב. כאומרו זכרו כיין לבנון. מלבד שבזה רמז על יין התורה והמצות שהם מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה. וזהו תשתה חמר שהוא כמו מאתים וארבעים ושמונה. וכן יששכר חמור גרם. רמז על התורה ומאתים וארבעים ושמונה מצות שקיים יששכר. וכן רמז בכאן על מצות לא תעשה שהם שס״ה. הרמוזות באומרו ושמן מחלמיש צור. שנוטלים עליהם שכר בשמירתם. כי מצות עשה שיטלו שכר עליהן בעשייתן ניחא. אבל שיטלו שכר על לא תעשה זה דבר קשה כסלע וכצור החלמיש. אלא שהשם גזר כן מלבד שיש בזה טעמים מתוקים מדבש:
אסתירה פני מהם – מן הבנים והבנות.
אראה מה אחריתם – רואה אני שאין בהם תקות תשובה באחרית.
כי דור תהפכת המה – הפכו להם לב אחר, נוטה מדרכי האל יתברך.
בנים לא אמון בם – שלא למדו מאבותם דבר אמתי.
אסתירה פני מהם, from the sons and daughters.
אראה מה אחריתם, because I can foresee that there is no chance that they will become penitents.
כי דור תהפוכות המה for they have thoroughly turned their hearts away from the path of the living God;
בנים לא אמון בם, completely faithless children who had not learned from their fathers any true values in life.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה – ישראל נקראו בג׳ שמות יעקב ישראל ישרון וס״ת שלהם לבן על שם שבזכותו של יעקב ילבין ה׳ עונותם, והמה הפכו מלת לבן לנבל כמ״ש למעלה עם נבל ולא חכם כאמרו רז״ל (סנהדרין צז.) דור של משיח יתהפך הכל למינות מאי קרא שנאמר (ויקרא י״ג:י״ג) כולו הפך לבן טהור הוא, ר״ל כי היפוך תיבת לבן הוא נבל, ע״כ אמר כאן אראה מה אחריתם כי אחרית של ג׳ שמות אלו אותיות לבן המרמז על שילבינו מעשיהם והמה דור תהפוכות שהפכו לבן לנבל כמ״ש עם נבל ולא חכם. ולמעלה פרשתי פסוק עם נבל במי שאוהב כסף והוא כילי ועליו נאמר (ירמיהו י״ז:י״א) עושה עושר ולא במשפט וגו׳ ובאחריתו יהיה נבל. כמ״ש כאן אראה מה אחריתם.
וקצת ראיה לסמך זה, כי הענין מתחיל בנבל ומסיים בנבל מתחיל בו שנאמר וינבל צור ישועתו, ומסיים בו שנאמר בגוי נבל אכעיסם זה״ש כי דור תהפוכות המה שמהפכין לבן לנבל ומזה הצד הם בנים לא אמון בם. הם קנאוני בלא אל, כי הפכו גם מלת אל שהוא בהפוכו לא כי כחשו בה׳ ויאמרו לא הוא (שם ה׳:י״ב) כעסוני בהבליהם להפך כל המלות וכנגד שני הפוכים אלו אני אקניאם בלא עם, לאמר להם לא עמי אתם (הושע ב׳:א׳) בלא חטאו ובלא ילקו, בנבל חטאו ובנבל ילקו, זה״ש בגוי נבל אכעיסם. לכך נאמר לו חכמו יבינו לאחריתם, שהוא לבן שילבנו מעשיהם ע״י התשובה לשוב אל ה׳ שנאמר בו (דניאל ז׳:ט׳) לבושיה כתלג חיור ושער רישיה כעמר נקי. ואז היה מקיים בהם אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיהו א׳:י״ח).
תַהְפֻכֹת: התי״ו בלא מאריך, והה״א בשוא לבדו, והפ״א בדגש, כ״כ במדוייקי׳. [תַּהְפֻּכֹת֙].
מה תעלה בהם בסופם. כי המבוקש הוא אינו רק לדעת מה יהי׳ עליהם באחרונה, לא מה יהא אחריתם, כי אחריתם הוא המיתה, ובלאו הסתרת פנים כל הילודים למות, אלא מה יהא עליהם פורעניות בשביל הסתרת פנים:
מהפכין רצוני לכעס. לא שהם מתהפכין כפי המובן. והוכחתו מדכתיב כי וגו׳, וכל כי הוא נתינת טעם אשלמעלה. וק״ל:
אין גדולי נכרים בהם כו׳. ופי׳ אמן מלשון (אסתר ב׳:ז׳) ויהי אומן את הדסה. והוסיף מלת נכרים, כי בזולת התוספות יהיה המובן ממנו שאין גדולי בם, כלומר שלא גדלתים, לכן הוסיף מלת נכרים:
ד״א אמון לשון אמונה כו׳. דלטעם הראשון היה קשה למה לא נאמר אומן בוי״ו, ל״פ ד״א כו׳. ולד״א קשה היה לו לומר אמון:
What will occur to them at their end. What is desired is only to know what will happen to them in the end, not what will be their end, for their end will be death. Even without Hashem hiding His face, every creature must die. Rather it means what will be their punishment as a result of Hashem hiding His face.
They upset My good will and turn it to wrath. Not that they are the ones who turn, like its plain meaning. His proof is from that which is it is written, "Because, etc. and the word "because" always explains what precedes it. This is simple to understand.
My training is not noticeable in them, etc. The meaning of אמן (breeding) is similar to [the verse], "He אומן (raised) Hadassah" (Esther 2:7). And he adds the word "noticeable" for without this addition it would mean "My training is not in them,⁠" that "I have not trained them.⁠" Therefore he added the word "noticeable.⁠"
Another interpretation, אֵמֻן denotes "faithfulness", etc. According to the first reason it is difficult to explain why it did not say אמן with a vav. Therefore Rashi gives an alternative explanation. And according to the alternative explanation it is difficult because it should have said אמון.
בנים לא אמון בם – אם יחטא איש לאיש או לה׳ בדבר המצות או נגד פקודי התורה כבר יש לו תקנה כשינחם ופללו אלהים וישוב אל ה׳ וירחמהו. אולם כאשר הוסכם בעיר או במדינה לכפור לגמרי בבורא עולם אחת דתה להמית לנתוש ולהאביד ואין תרופה למכתם, כי לא יוכל ה׳ להתאפק בדבר הזה. שהפעולה לא תרצה להכיר פועלה ונברא את בואו ומקיימו מגדלהו ומחייהו. כמשל עבדי המלך אם יחטאו נגדו בדבר מהדברים כבר יוכלו לפייסו בתחינה או בממון. אולם אם ימרדו בו ולא יאבו להכיר ממשלתו א״א מחוק דתי המלכות אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשו ולנצח תאכל חרב הרג ואבדן להכות את כל חי אם על בנים בלי חמלה. ככה הדבר במלך רם ונישא שוכן עד וקדוש לא יאבה ולא יחפוץ לישא ולהחיות אדם על האדמה בלתי היות לו אמונה מה שיכיר ויעשה לו אלהים. וכאשר אנשים בנים לא אמון בם מכל וכל ולא יאמינו לשום דבר ראוי שיקדח כאש חמתו ותאכל ארץ ויבולה.
{יג} על כן הי״ת מקיים בחסדו עולם מלא ובו לשונות ולאומים יהגו ריק לא ידעו את ה׳ ועובדים אש ואבן השמש או הירח אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת והם פרים ורבים ומצליחים. והטעם כי לא נצטוו לעבוד ה׳ כמונו ולא ידעו את משפט אלהי השמים. ומ״מ אין גוי אומה ולשון שלא יכיר לו אלוה ולא יעבדנו תחת דמיון איזה דבר ואומנות אבותיהם בידיהם. ד״מ העובד לאש כבר יעבדנו וישתחוה לו לא לעבוד ע״ז אלא בחשבו שהאש הוא האלה בורא העולם ומקיימו ויסתכל באמונתו הנפסדת באופן שכוונתו רצוייה אם מעשיו אינם רצויים וה׳ אלהים אינו מקפח שכר כל בריה והרי הגוי ההוא עובד את בוראו במה שהגיעה השכלתו. ואתן לך משל בזה למלך אדיר ונורא יושב במסתרים לגדלו ורוממותו בחדרי משכיתו ולא יצא החוצה כ״א בבגדי חופש במרכבת המשנה אשר לו ולא יתגלה לעיני המון עבדיו. והנה שם שם לו חוק ומשפט לכל אנשי ממשלתו כאשר עד היום ינהגו בארץ הודו שילכו אחת בשנה להשתחוות לפניו ולקבל אדנותו עליהם וכן יעשו מידי שנה בשנה יבואו ויכרעו אפים ארצה לפני כסאו למקטון ועד גדול. והנה אירע שבבוא כל עם הארץ להשתחות ימצאו בתוך הבאים עובדי אדמה היושבים בערי הפרזות פתאים וגסי מוח לא ידעו את המלך ולא יכירו משפטו. ויבואו בתום לבבם בראותם איש משרי המלך והפרתמים או מחייליו מלובש בשריון ובגדי שש וחניתו על ירכו ויחשבו לקלות דעתם כי הוא מלכם וישתחוו לפניו ארצה. אין ספק שלא יכעוס עליהם המלך כאשר יספרו לו הדבר אבל ייטב בעיניו ויפטרם בשלום כי יראה כי אזלת יד הבנתם ושיעשו זה באמונה שלימה לריקות שכלם בחשבם שהאיש שהשתחוו לו הוא המלך כדבר הזה לא ירע בעיני ה׳ אם רבים מתושבי הארץ רקים בדעתם ופתאים באמונתם יעבדו פסל ומסכה כי יחשבו שהוא דמות האלוה בורא שמים ונוטיהם. ועל זה נאמר (חבקוק ב׳) וצדיק באמונתו יחיה. כי כבר יוכל להמצא בגוים ההם איש צדיק וחסיד במעשיו ובמחשבותיו ובמה שבין אדם לחבירו. ואיך שופט כל הארץ לא יעשה משפט לתת אליו שכרו כאשר לא ידע ולא למדוהו דרך האמת והוא האמין לעשות את דבר ה׳ ומה שייטב בעיניו? וכמה מדינות ומלכיות גדולות רחבות ידים מסוף העולם ועד סופו לא הגיע אליהם זכר ונין מבני ישראל ולא מתורתם ואיככה יספו אנשים צדיקים שבקרבם על לא חמוס בכפיהם? האם לא חס הי״ת על אנשי נינוה העיר הגדולה אף כי לא הו עברים ואת דתי המלך ה׳ אינם עושים בשלוח אליהם נביא להיישירם ולהסירם מען ויהיה להם הצלה וישועה ויחיו ולא ימותו? אבל כאשר פסו אמונים מבני אדם אבדה האמונה ונכרתה מפיהם ואין איש שם על לב בידיעת הבורא ויחשבו שאין מצוי ראשן הכרת תכרת הנפש ההיא וישלח ה׳ להשחית ולהפוך הערים אשר אלה להם. זאת היתה חטאת סדום ועמורה הערים אשר הפך ה׳ באפו ובחמתו. ולכן הביא ה׳ מי המבול לשחת כל בשר כי אז הוחל לקרוא בשם ה׳ רצונו שנכרת ונפסק מפי כל בשר לקרוא כלם בשם ה׳ ולא היה מי שיכיר הבורא ויאמין בו עוד כאשר אמרנו בפרשת בראשית הסתכל הרואה בדבר השמרונים (מלכים ב י״ז) כאשר שלח ה׳ בהם את האריות. כי אמנם יפלא מדוע עשה ה׳ ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה להמית את כל יושביה על כי לא עבדו את ה׳ והלא לא שממו עליה אויבינו לעת עתה ולא קרה להם כזאת. אם יתכן שכל יושבי הארץ ההיא יצטרכו לעבוד אלהי אמת ואם לא יאבדו וזהו נגד הנראה? אלא הדברים ככתבם שא״א לעמוד בלי אמונה בה׳ תהיה איך שתהיה והשומרונים ההמה כזה עלה על לבם לבלתי שמוע קול אלהים בהחלט וזהו שאמר (שם) לא יראו את ה׳ על כן שלח ה׳ בהם את האריות עד שנמנו וגמרו לקבל עליהם אמונה ואז ישבו על הארץ לבטח (שם) ויהיו הגוים האלה יראים את ה׳ ואת פסיליהם היו עובדים כי מ״מ קבעו אמונה בלבם ליראה את ה׳ הנכבד אף אם לא עשו כמעשינו הואיל והאמינו בסבה הראשונה ראוי לחמול עליהם לבלתי השחיתם. הנה כי כן אמר ה׳ בשירה הזאת כי כאשר ישראל יגיעו אל מדרגה נפסדת כזאת להיות בנים לא אמון בם ויקניאו ה׳ יתברך בלא אל ר״ל שיאמר נבל בלבו אין אלהים ראוי שיקדח אש באפו ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים עד להשחית ואין מציל:
כי דור תהפוכות וגו׳ – פירוש לפי שאמר הכתוב בסמוך אסתירה פני וגו׳ ובזה לא ישקיף ויראה הגם שיעשה תשובה ויחננו קולם ואין זה מן הנכון לעשות כן, לזה גמר אומר הטעם כי דור תהפוכות פירוש מתהפכים מטובה לרעה, ואומרו בנים פירוש אפילו יחשבו להטיב לבא אל גדר שיהיו נחשבים בנים לא אמון בם כי ישובו להרשיע ואין חזרתם שלימה ואשר על כן ראוי הוא להסתיר וגו׳.
כי דור תהפוכות המה, "for they are a generation who have reversed themselves.⁠" Inasmuch as God had said in the first half of this verse that He would hide His face from them, awaiting what would befall the Israelites, this implies that even if they were to turn penitent -seeing God would not observe this as He had stopped watching what the Israelites were doing,- He would not accept such penitence. Moses offers as the reason for such an attitude by God that the people have turned already from good to evil; he adds בנים ולא אמון בם, "they are thoroughly faithless children.⁠" Even if they were to repent to the point of again qualifying for the description of children (of God), such repentance will not endure as they are fickle and do not keep faith. As a result of such considerations God hides His face from them.
ויאמר אסתירה פני מהם וגו׳. כי במתן תורה נתן להם לישראל ד׳ מתנות. דרכי תורה. ויראה. והתורה. והמצוה. והן בד׳ דרגין הידועין וז״ש אסתירה פני מהם זה החכמה והבינה. כמ״ש וקראתי בשם ה׳ לפניך שהם נקראים פנים וכמ״ש הנני יוסיף להפליא וגו׳ ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר:
אראה מה אחריתם – זו היראה והאהבה וכמ״ש סוף דבר את האלהים ירא וכמ״ש אם אין חכמה אין יראה.
כי דור תהפכת המה – במעשיהם אומרים לטוב רע ולרע טוב וז״ש דור פי׳ על כל הדור אעפ״י שעוסקין בתורה.
לא אמן בם – לשון קיום שלא נתקיימה תורתם בידם מחמת חסרון בטחון כמ״ש (סוף מכות) בא חבקוק והעמידן על אחת והוא בטחון שנאמ׳ וצדיק באמונתו יחי׳ וכן אמרו העולם על עמוד א׳ עומד שנא׳ וצדיק באמונתו יחיה.
ויאמר – מחשבות האל ורצונו לעשות כן, יקרא מאמר, כדרך ויאמר אלהים הנאמר במעשה בראשית. והנה עד הנה דברי משה, והוא מדבר בלשון עצמו, ומכאן עד פסוק הרנינו גוים הם דברי השם זולתי פסוק ל״א ול״ו שהם דברי משה, וגם הפסוק האחרון שב להיות דברי משה:
אסתירה פני מהם – אסיר מהם השגחתי, וזה רמז לסילוק שכינה בזמן הגלות, שבכל הזמן ההוא לא יעשה השם אותות ומופתים בארץ לטובת ישראל, לפי שהם בהסתר פנים:
אראה מה אחריתם – עד שאראה מה יהיה תכלית מעשיהם בצר להם, והנה לא אמר אראה על דרך הספק, כי הכל גלוי לפניו יתברך והוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות. אלא טעמו רוצה אני לראות את אשר יעשו באחרית, כי ידעתי שע״י הצרות ירצו את עונם ואח״כ אגאלם:
כי דור תהפכת המה – מתהפכים מענין לענין, והכונה שהם עלולים ליפול במכמרות היצר, והם בעלי תמורה מטוב לרע ומרע לטוב, ולכן כמו שמרוב טובה נטו אל התאוות הגופניות והלכו אחרי אלהים אחרים, כן מכובד הצרות יזכרו וישובו אל ה׳, לפי שהם דור תהפוכות:
בנים לא אמן בם – מלשון ויהי אומן את הדסה (אסתר ב׳ ז׳), שהוא על גידול הבנים והדרכתם בדרך ישרה, ואמר שלא ניכר בהם אמון, כלומר הוריתים בדרך טובה והם סרו ממנה:
אראה מה אחריתם – רואה אני שאין בהם תקות תשובה באחרית (רע״ס) מלת מה איננה לשאלה, רק כמו ונחנו מה, ואהרן מה הוא ביני ובינך מה הוא, מה החלום הזה שענינם השלילה וקטנות הדבר. ואראה הוא עתיד במקום הוה. ורש״י פירש אראה מה תעלה בהם בסופם נראה כמטיל ספק בחיק ידיעתו ית׳.
ויאמר אסתירה פני מהם – לא אשגיח עוד עליהם לטובה.
אראה מה אחריתם – דרך לעג, כמו ונראה מה יהיו חלומותיו {בראשית ל״ז:כ׳}.
תהפוכות – תלמידי מוהר״ר דוד חזק אומר raggiri וכמהו מאיש מדבר תהפוכות {משלי ב׳:י״ב}.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[כ] ויאמר – אמר כי לא רצה להענישם בפועל באף ובחמה נתכת שאז היו כלים. והיו הגוים מכחישים גבורותיו רק אסתירה פני מהם ואעזבם אל המקרים. ואראה מה אחריתם. כי ידעתי שיכלו מעצמם, גם מצד המקרה יען דור תהפכת המה ואין להם קיום בעצמותם, עז״א בנים לא אמון וקיום בם בעצמם. הם נגד ב׳ הרעות שהזכיר (פסוק טז). על הא׳ אמר:
ויאמר אסתירה פני מהם – ידע ה׳ שכשתבא עליהם רעה יצעקו אליו וישובו לשעה. לכן קודם שהביא העונש גזר משפטו שיסתיר פניו מהם ושלא ישמע צעקתם:
אראה מה אחריתם – מפני שרואה אני אחרית התשובה:
כי דור תהפכות המה שיתהפכו מטובה לרעה:
בנים לא אמן בם – שאין להאמין בהם שתהיה תשובתם באמת, ועתה יאמר משפטם שידונם מדה כנגד מדה:
אסתירה פני מהם: לא להשגיח1 ולא לגזור2, כי עוד לא הגיעו לעונש עובדי עבודת כוכבים. אמנם גם השגחה לטובה אי אפשר, ״כי דור תהפוכות המה״ – שהם מהפכים את הטובה לרעה, כדאיתא בר״ה (דף י״ז)3. ״בנים לא אמון בם״, אפילו הנראים עתה כצדיקים, מוכנים4 להתקלקל ואין ׳להאמין׳ בם. על כן ״אסתירה פני מהם״ בלי שום השגחה.
אראה מה אחריתם: מה יהיה מהם, אם יראו יקחו מוסר מזה וישובו אל ה׳, או להיפך יוסיפו לחטוא כדי לקבל על עצמם השגחה אחרת.
1. לטובה.
2. ולא לגזור לרעה, כלומר, אין השגחה כלל.
3. לא מצאנו שם, אלא בסוכה (יד,א) מה עתר זה מהפך התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב״ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. ובב״ר (לג,ד) אוי להם לרשעים שהם הופכים מדת רחמים למדת הדין, אשריהם הצדיקים שהם הופכים מדת הדין למדת הרחמים.
4. עומדים להתקלקל.
דור תהפוכות – דור הפכפך ההופך דעתו כרגע, שבים אל ה׳ ואומרים חטאנו, ולמחר זונים שנית אחר אליליהם, על כן ״אין אֵמֻן בם״, אין להאמין בם אם יכרתו ברית לעבוד את ה׳.
אסתירה – עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם. פירושו שהעפעף מכסה העין כדי שלא יזיק לו ראיית השמש וכיו״ב ולא יוזק מאבק וכיו״ב, לזה אמר שההשגחה פרטית רק מה שלפעמים נראה כאילו מכוסה, רשע וטוב לו וצדיק ורע לו הוא כדי לבחון בני אדם, שאל״כ לא היה הרשות נתונה והיו מוכרחים על מעשה הטוב והצדק כמוש״כ במנוה״מ סוף נר ג׳, לזה ההסתר הוא כעפעפיו רק כדי שיבחנו בני אדם והבן.
כי דור תהפוכות המה – פירוש כי האדם נטוע בכחות צדק ובכחות רעים כמו קנאה, תאוה, בושה, רחמים, והמה בהתמידים ברע הפכו כחות הטובים לרעה, כי נחסר מהם כח הבושה והחסד, לכן גם הקב״ה יהפך הטבע ושן בהמות אשלח בם מעשה שכבשים נושכים וממיתים היפוך הטבע של צאן. וכן כי יתמיד האדם בחסד וינוסה בטוב וכמו שאחר שחרש וזרע ועדר וקיצר בקור ובחורב בא לכלות שדהו ופאת קצירך כו׳ לעני תעזוב כו׳, שכח לא תשוב לקחתו, אסף עמר תרומה ומעשרות, מע״ש בירושלים, לשמוח בו היתום וכו׳ אז יתהפך הכח הרע שבו לטוב, וכן הוא מהפך את הטבע שכל המזיקים שבעולם יגינו בעדו והמה לו לשומרים. וכמו שאמרו בעולי רגלים שהזאבים היו משמרים בתיהם ורכושם, לכן אמר ירושלמי סוף מע״ש כמה גדול כח של עושי מצות שכל מקום השקפה ארירה וכאן לשון ברכה.
כי דור תהפכות – רבי מאיר הוי מדייק בשמא, מעשה ופגע באדם אחד שהיה שמו כידור, אמר, ש״מ אדם רשע הוא, דכתיב כי דור תהפכות המה.⁠1 (יומא פ״ג:)
בנים לא אמן בם – תניא, רבי מאיר אומר, אפילו בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום נקראו לו בנים, שנאמר בנים לא אמון בם.⁠2 (קדושין ל״ו.)
1. מקור הסמך שמצא ר״מ לדרוש שמות בערך לשון נופל על לשון מבואר בירושלמי ר״ה פ״ג ה״ט מהא שהקב״ה אמר למשה עשה לך שרף (פ׳ חקת) ולא פירש ממה יעשה, והי׳ משה דן מסברא והא עיקרה נחש הוא, כלומר תכליתה היא לרפואה מנשיכת הנחש, ולכן עשה אותו של נחושת, והיינו שדרש נחש – נחשת בלשון נופל על לשון, וע״ע לפנינו בפ׳ חקת במקומו שם.
2. עיין מענין דרשה זו לפנינו לעיל בפ׳ ראה בפ׳ בנים אתם לה׳ אלהיכם (דברים י״ד:א׳).
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כא) הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא⁠־אֵ֔לכִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַֽאֲנִי֙א אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא⁠־עָ֔םבְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃
They have moved Me to jealousy with that which is not God. They have provoked Me to anger with their vanities. I will move them to jealousy with those who are not a people. I will provoke them to anger with a foolish nation.
א. וַֽאֲנִי֙ =א (געיה)
• ל=וַאֲנִי֙ (אין געיה)
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שיאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקראתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם – יש לך אדם עובד לצלם דבר הרואה אותו אבל הם עובדים לבבואה ולא לבבואה בלבד אלא להבל זה שעולה מן הקדירה כענין שנאמר כעסוני בהבליהם.
ואני אקניאם בלא עם – אל תהי קורא בלא עם אלא בלוי עם אלו הבאים מתוך האומות ומלכיות ומוציאים אותם מתוך בתיהם.
דבר אחר: אלו הבאים מברבריא וממרטניא ומהלכים ערומים בשוק אין לך אדם בזוי ופגום בעולם אלא המהלך ערום בשוק.
בגוי נבל אכעיסם – אלו המינים וכן הוא אומר (תהלים י״ד:א׳) אמר נבל בלבו אין אלהים.
"They incited Me with a no-god; they angered Me with their vanities': There are men who serve images, things that can be seen (in themselves), but they serve reflections of things, and not these alone, but (they serve) vapors that rise from pots, viz. "They angered Me with their vanities" (lit., "their vapors").
"And I will anger them with a no-people.⁠" Read it not "belo am" ("with a no-people"), but "balui am" ("the dregs of the people"), who are cast out of their houses.
Variantly: Those who come from Barbaria, Tunos, and Mauritania, who walk naked in the marketplace, there being nothing more despicable to the Lord.
"With a nation, naval, I shall anger them": These are the heretics, viz. (Psalms 14:1) "The naval says in his heart: 'There is no G-d.'"
הם קנ׳ בל׳ אל וכי יש לך עובד את הצלם אלא דבר שהוא רואהו והם לא עבדו אלא את הבוביה ולא את הבוביה בלבד אלא את ההבל שהוא יוצא מקדירה שנ׳ כעסוני בהב׳:
ואני אקנ׳ בלא עם אל תהי קורא כן אלא בבלויי עם אלו שהן באין מברבריא ומאיטליה שהן מהלכין ערומים בשוק שאין לך משוקץ ומתועב ומבוזה לפני המ׳ יותר ממי שמהלך ערום בשוק:
ד״א ואני אק׳ בלא עם אלו הכותים שנ׳ (עזרא ד׳:א׳) וישמעו צרי יהודה ובנימין:
בגוי נבל אכ׳ ר׳ אליעזר אומר [אלו המינים] וה״א (תהלים י״ד:א׳) אמר נבל בלבו אין אלהי׳ השחיתו והת׳:
אִנּוּן אַקְנִיאוּ קֳדָמַי בְּלָא דַּחְלָא אַרְגִּיזוּ קֳדָמַי בְּטָעֲוָתְהוֹן וַאֲנָא אַקְנֵינוּן בְּלָא עַם בְּעַמָּא טַפְשָׁא אַרְגֵּיזִנּוּן.
They have moved Me to jealousy by that which is not worshipful, they have angered Me by their idolatries; and I will make them jealous by what has not been a people, by a foolish nation will I provoke them.
אינון אקנון יתי באלה דלא אלה ואכעסו יתי במרחקתהוןא ואנה אקניב יתהון באמה דלא אמה באמה מנבלה אכעס יתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במרחקתהון״) גם נוסח חילופי: ״ברח׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אקני״) גם נוסח חילופי: ״{אק}⁠נת״.
הינון אקנון קדמוי בדלא אלקא ארגיזו קדמוי בהבליהון ואנא אקנינון באומא דלא אומא בבבלאי עמא טפשא נרגוז יתהון.
They have made Me jealous by that which is not God, they have angered Me by their vanities: I also will provoke them to jealousy by a people which hath not been a people, by the foolish Babylonian people will I provoke them.
אינון אקנון יתי בטעוון דלא מה אכעיסו קדמוי במרחקתהון ואנא אקני יתהון באומא דלא אומא באומא טפשא אכעיס יתהון.
They have moved Me to jealousy by their idols in which there is nothing whatever, they have provoked Me by their abominations; but I also will move them to jealousy by a people which is not a people, by a foolish nation will I anger them.
הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל – יֵשׁ לְךָ אָדָם עוֹבֵד לְצֶלֶם דָּבָר הָרוֹאֶה אוֹתוֹ, אֲבָל הֵן עוֹבְדִין לְבָבוּאָה וְלֹא לְבָבוּאָה בִּלְבַד אֶלָּא לְהֶבֶל זֶה שֶׁעוֹלֶה מִן הַקְּדֵרָה שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם״, וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם אַל תִּקְרֵי בְּלֹא עָם אֶלָּא בָּלוּי עַם אֵלּוּ (הֲבָאִין) [הַבְּזוּיִין] שֶׁבֵּין הָאֻמּוֹת [שֶׁבָּאִין] וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִתּוֹךְ בָּתֵּיהֶן. דָּבָר אַחֵר: אֵלּו הַבָּאִין מִבַּרְבַּרְיָה (וּמִבְּרִטַּנְיָא) [וּמִמוֹרְטִינָא] שֶׁמְּהַלְּכִים עֲרוּמִין בַּשּׁוּק, אֵין לְךָ אָדָם בָזוּי וּפָגוּם בָּעוֹלָם אֶלָּא הַמְהַלֵּךְ עָרֹם בַּשּׁוּק. בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם אֵלּו הַמִּינִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים י״ד:א׳) ״אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים״.
בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם – זוֹ אִשָּׁה רָעָה וּכְתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אֵלּו הַמִּינִים וְכוּ׳, בְמַתְנִיתָּא תְּנָא אֵלּוּ בְּנֵי בַּרְבַּרְיָא וְכוּ׳, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵלּוּ חֲבֵרִין אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יוֹחָנָן אֲתוֹ חַבְרֵי לְבָּבֶל שְׁגָא נָפַל אָמְרוּ לוֹ קָא מְקַבְלֵי שׁוחָדָא, תְרִיץ וְיָתִיב.
וכמא אנהם אכאדוני בגיר אלאה ואגצ׳בוני בגרוראתהם כד׳אך אנא אכידהם בלא שעב ובקביל ג׳אהל אגצ׳בהם
וכמו שהם הקניטו אותי במה שאינו אל, וכעסו אותי בהבליהם, כך אני אקניט אותם במה שאינו עם, ובעם טיפש אכעיסם.
קנאוני – הבעירו חמתי.
בלא אל – בדבר שאינו אלוה.
בלא עם – באומה שאין לה שם,⁠א בהןג ארץ כשדים זה העם לא היה (ישעיהו כ״ג:י״ג), בעשו הוא אומר: בזוי אתה מאד (עבדיה א׳:ב׳).
בגוי נבל אכעיסם – אילו המינין, וכן הוא אומר: אמר נבל בלבו וג׳ (תהלים י״ד:א׳).
א. כן בכ״י המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165: ״להם שם״. בכ״י מינכן 5: ״לה עם״. בכ״י לייפציג 1: ״שם לו״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס שונצינו. בדפוסי רומא, סביונטה נוסף כאן: ״שנ׳⁠ ⁠⁠״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: הם. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34: ״זה״.
קנאוני – means, they made My anger glow (cf. Rashi on v. 16).
בלא אל – means, with something that is not a god.
בלא עם [I WILL MOVE THEM TO JEALOUSY] WITH THOSE WHO ARE NOT A PEOPLE – i.e. with a nation that has no reputation, as it states e.g. of the Chaldeans, "Behold, the land of the Chaldeans, this people was not; [the Assyrians founded it …]" (Yeshayahu 23:13), and of Esau it states "You are greatly despicable" (Ovadyah 1:2).
בגוי נבל אכעיסם I WILL PROVOKE THEM TO ANGER WITH A DEBASED NATION – these are the "Minim", the heretics. So indeed, it states, "The heretic (נבל) has said in his heart" (Tehillim 14:1)There is no God" (Sifre Devarim 320:10; Yevamot 63b).
פס׳: הם קנאוני בלא אל – אלו עבודה זרה שכינו על שם אלהים.
כעסוני בהבליהם1זה הבבואה ואפילו הבל היוצא מן הקדרה.
ואני אקניאם בלא עם2אלו כשדים שנאמר בהם (ישעיה כג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה. ד״א 3אלו שהן באין מברבריאה שהן מהלכין ערומין שאין לך בזוי ממי שהלך ערום.
בגוי נבל אכעיסם – אלו המינים שנאמר (תהלים יד) אמר נבל בלבו אין אלהים השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב:
1. זה הבבואה. שהיו עובדים גם לזה שאין בו ממש:
2. אלו כשדים. יתכן הכוונה (סוכה נ״ב) ד׳ הקב״ה מתחרט עליהן שבראן וחשב ג״כ כשדים ומביא האי קרא הן ארץ כשדים עם לא היה שלא היה נצרך להבראות:
3. אלו שהם באים מברבריא. (יבמות ס״ג.) ה״ג אלו אנשי ברבריא שהם מהלכין ערומים בשוק שאין לך וכו׳. והכוונה ערומים בשוק שאין להם שום מדה אנושיית. וע״כ הרעו מאד לישראל:
קנאוני – קל העי״ן1 להקל על הלשון.
בלא אל – הטעם: שאין לו כח להציל.
בהבליהם – ולא בדבר אמת.
אקניאם בלא עם – מהכבד הנוסף, ויוצא לשנים פעולים.
בלא עם – שלא הם עמי.
והנה פירש איך יכעיסם, שיביא עליהם צרות משונות.
[ויותר מהכל, בגויא נבל – שהכסיל והנבל אינו יודע, ועל כןב יהרוג ולא יחמול.]⁠ג
1. כלומר ע׳ הפועל.
א. בכ״י פריס 177: עם.
ב. ״אינו יודע ועל כן״ חסר בכ״י פריס 177 והושלם מכ״י פרנקפורט 150.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150 ובגיליון בכ״י לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, ברסלאו 53, ועוד עדי נוסח.
THEY HAVE ROUSED ME. The second root letter1 has no dagesh in order to simplify enunciation.
WITH A NO-GOD. Its meaning is, a god that has no power to deliver.⁠2
WITH THEIR VANITIES. Rather than with something which truly exists.
I WILL ROUSE THEM. Akni'em (I will rouse them) is a hifil. It describes two actions.⁠3
WITH A NO-PEOPLE. A nation who are not My people. Scripture describes how God shall anger them.⁠4 He will bring upon Israel, upon Israel alone, unique troubles which surpass the adversity that he brought upon all others.
A VILE NATION. For a fool and a vile person lack understanding. He therefore kills and has no pity.
1. The nun of kinuni. Kinuni is a pi'el, and pi'els have a dagesh in their middle root letters. Hence Ibn Ezra's comment.
2. The word for god employed in our verse is el. El means powerful. Hence Ibn Ezra's comment.
3. Hifil is the causative form. It refers to what one does and to the object that one acts upon.
4. Reading yakhisem in place of yakhnisem (Vat. Ebr. 38). It means God shall punish Israel by doing things to them which will upset them.
הם קנאוני בלא אל – במי שאינו לא אל ולא כלום.
ואני – אעשה להם מידה כנגד מידה, שאקניאם בלא עם – בעם שאינו עם, אלא בהמות.
ורבותינו פירשו (בבלי סוכה נ״ב:): כגון כשדים דכתיב בהו: זה העם לא היה (ישעיהו כ״ג:י״ג).
בגוי נבל אכעיסם – כגון בני ברכניא ובני מרטניא שהולכים ערומים בשוק, שאין משוקץ ומתועב לפני הקב״ה כמי שהולך ערום בשוק (בבלי יבמות ס״ג:). והם מצירים לישראל, וכגון אלו הנוצריים.
{ונראה לי: שעל ייקופיש1 ומויינש2 הוא אומר שהם מצירים לישראל בכל מקום, ובכל טכסיס הם בזויים מכל אומה ואומה.}⁠א
1. סדר ה-Jacobins שהיו מציקים ליהודי צרפת.
2. קבוצת נזירים la Moinerie שהיו מציקים ליהודי צרפת.
א. ההשלמה מספר הג״ן. הביאור מובא בהדר זקנים בשם ר״י בכור שור, ועיינו גם דעת זקנים.
הם קנאוני בלא אל – THEY HAVE MADE ME JEALOUS WITH A NON-GOD – With one who is neither god nor anything.
ואני – AND I – I will do with them measure for measure, that I WILL MAKE THEM JEALOUS WITH A NON-PEOPLE – With a people that is not a people, but rather animals.
And our Rabbis explained (Bavli Sukkah 52b:7): Like the Chaldeans of whom it is written: “this is the people that was not” (Yeshayahu 23:13).
בגוי נבל אכעיסם – WITH A FOOLISH NATION I WILL PROVOKE THEM – Like the inhabitants of Barbarya and the inhabitants of Martenai, who walk naked in the marketplace, as none is more despised and abominable before the Omnipresent than one who walks naked in the marketplace (Bavli Yevamot 63b:9). And they oppress Israel, and like these, the Christians.
{And it appears to me: That about the Jacobins and those from la Moinerie he is speaking, for they oppress Israel all over, and in all [their] rituals1 they are the most contemptible of every nation.}
1. Alternatively: tactics.
בלא עם – אלו כשדים כדכתיב זה העם לא היה (ישעיהו כ״ג:י״ג).⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור בשם ״ורבותינו פירשו״.
בלא עם, "with a vile nation.⁠" (literally, a nonation). Compare Isaiah 23,13: "זה העם לא היה" "this nation never existed.⁠"
הם קנאוני בלא אל – בדבר שאינוא אלוה. לשון רבינו שלמה.
ואם כן, ירמוז לשדים הנזכרים.⁠ב
והנכון שיאמר: הם קנאוני בלא אל אמת, כי אין אלוה מבלעדי ומושיע אין בלתי,⁠1ג כענין שנאמר: ימים רבים לישראל ללא אלהי אמת (דברי הימים ב ט״ו:ג׳).
כעסוני בהבליהם – השדים.
ואני אקניאם בלא עם – הכשדים, שנאמר בהם:⁠ד הן ארץ כשדים זה העם לא היה (ישעיהו כ״ג:י״ג) – שפירושו: העם שלא היה נחשב לגוי, והקב״ה גדל אותם לרדות בהם את עולמו, כמו שנאמר: מפץ אתה לי כלי מלחמה (ירמיהו נ״א:כ׳).
בגוי נבל אכעיסם – עשו, שהוא נבל ולא זכר ברית אחים,⁠2 וירמוז לשני הגליות.
1. השוו ללשון הפסוק בהושע י״ג:ד׳.
2. השוו ללשון הפסוק בעמוס א׳:ט׳.
א. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73, לייפציג 1. בכ״י פרמא 3255: ״שאין לו״. בכ״י מינכן 137, פולדה 2: ״שאין״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״הנזכרים״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״מבלעדי י״י ומושיע אין בלתו״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״בהם״.
THEY HAVE ROUSED ME TO JEALOUSY WITH A NO-GOD — "with something that is not a god.⁠" This is Rashi's language. And if so, He alludes to the demons mentioned earlier.⁠1 The correct interpretation is that He is stating: "They have roused Me to jealousy with an untrue god, for there is no G-d save the Eternal,⁠2 and beside Him there is no savior,⁠"3 similar to what is stated, Now for long seasons Israel was without the true G-d.⁠4
THEY HAVE PROVOKED ME WITH THEIR VANITIES — [their vain belief in] the demons. AND I WILL ROUSE THEM TO JEALOUSY WITH A NO-PEOPLE — the Chaldeans, of whom it is said, Behold, the land of the Chaldeans, this is the people that was not,⁠5 meaning the people that were not esteemed as a nation, and the Holy One, blessed be He, raised them to subjugate His world through them, as He said, Thou art My maul and weapons of war.⁠6 I WILL PROVOKE THEM WITH A 'NAVAL' (VILE) NATION — with Esau who is vile, and he remembered not the brotherly covenant.⁠7 He thus alludes to both exiles [by the hands of the Chaldeans, i.e., the Babylonians; and by the Edomites, the Romans].
1. Ibid., (17).
2. See Psalms 18:32.
3. Hosea 13:4.
4. II Chronicles 15:3.
5. Isaiah 23:13.
6. Jeremiah 51:20.
7. Amos 1:9.
הם קנאוני בלא אל – במי שאין בו כח להציל, וכן מפורש ביחזקאל (ח) סמל הקנאה המקנא, שפירושו המקניא, כי הסמל היה מקניא להקב״ה שהוא אל קנא.
ואני אקניאם בלא עם – זהו גלות בבל, שנאמר (ישעיהו כ״ג:י״ג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה אשור וגו׳.
בגוי נבל אכעיסם – זה גלות אדום וקראו הכתוב לאדום נבל כי התנכר את אחיו ועמד לו מנגד ביום החורבן, והוא שהזכיר עובדיה ע״ה (יא) ביום עמד מנגד ביום שבות זרים חילו וגו׳. וכן תמצא שקראו דוד ע״ה בשם הזה במזמור (תהלים ע״ד:י״ח) זכר זאת אויב חרף ה׳ ועם נבל נאצו שמך, ואמר עוד (שם) קומה אלהים ריבה ריבך זכור חרפתך מני נבל כל היום, וסמך לא אל תתן לחית נפש תורך, לבאר כי מה שהזכיר עם נבל היא החיה הרביעית שהזכיר עליהם במקום אחר (שם ס״ח) גער חית קנה.
הם קנאוני בלא א-ל, "They have aroused My jealousy by means of a non-deity, etc.⁠" Seeing that they chose to exchange Me for something which has no power to save anyone, (compare Ezekiel 8,3 that the סמל הקנאה המקנה, it is the image of jealousy which provokes jealousy. Seeing that God is a jealous God, such symbols provoke His latent jealousy.)
ואני אקניאם בלא-עם, "so I will (retaliate) by provoking them by a non-people.⁠" [A group of human beings claiming to be a nation and having the rights of a nation although they do not share the ingredients which make a people into a nation. Compare the Palestinians in our days. Ed.] Moses referred to the Jews being exiled by the Babylonians (compare Isaiah 23,13 who ridicules the Babylonians' claim to nationhood, seeing the Assyrians had annihilated that people.)
בגוי נבל אכעיסם, "I will make them angry by means of a vile nation.⁠" This is an allusion to the exile under the Edomites (Romans). The reason the Torah refers in such demeaning terms to the Edomites is because the founders of this nation denied the genetic bond which existed between their common ancestor Yitzchok. Instead of assisting his kin, that nation watched gloatingly when the first Temple was being destroyed (Ovadiah 11). You will also find that Assaph referred to Edom as נבל, vile, in psalm 74,18 where we read: "be mindful of how the enemy blasphemes the Lord, how base people revile the Lord;⁠" he continues in verse 22 of the same psalm: "rise O God, champion Your cause; be mindful that You are blasphemed by base men all day long.⁠" In verse 19 of that psalm the author writes: "do not deliver Your dove to the wild beast; do not ignore forever the band of Your lowly ones.⁠" All of this is meant to make plain that the base people, עם נבל, he referred to was the חיה הרביעית, the "fourth beast" in Daniel's vision, a reference to the kingdom of Edom. (Our author elaborated on this in connection with Bileam's prophecies Numbers 24,28). (Compare also Psalms 68,31 where the "beast of the marsh" is a reference to Edom.)
ואני אקניאם בלא עם – מדה כנגד מדה. ונר׳ להרב״ש שעל ידי מגדים הוא אומר שהם מצירים לישראל בכל מקום. ובכל טכסיסיהם בזויים הם מכל אומה.
ואני אקניאם בלא עם – מדה כנגד מדה ונר׳ שעל (החובלים ויקופש) הוא אומר שהם מצירים לישראל בכל מקום והם קרוין לא עם שהרי הם בזוין מכל טכסיסי בני אדם.
ואני אקניאם בלא עם, "I will rouse them to jealousy with a no-people;⁠" G–d retaliates by making the punishment fit the crime. It seems as if G–d is referring to bands of terrorists who will invade their land temporarily before leaving destruction in their wake. These terrorists are called "no-people,⁠" as they are hated universally, seeing they do not only single out the land of Israel for their activities.
בלא עם – בגימטריא הם הבבליים.
הם הכעיסו אותי בעבדם אחד שאינו אל מצד מהצדדים וכעסו אותי באלו ההבלים מתועבות הגוים אשר הלכו אחריהם ואני אשלם להם מדה כנגד מדה והוא שכבר אכעיסם ואביא רעות גדולות עליהם על ידי אומה פחותה שאינו ראוי להיות עם לגנות פעולותיהם עד שאינו ראוי שישלם בהם הקבוץ המדיני והוא מפני זה גוי נבל.
קנאוני בלא אל – רוצה לומר: הכעיסו אותי בעבדם מה שאין לו שום חלק באלהות והוא העבודה זרה.
אקניאם בלא עם – אכעיס אותם באומה שאינה עם כי היא כל כך פחותה בתכונות ובמדות ובאמונה שאין ראוי שישלם בה הקבוץ המדיני באופן שתהיה לעם וזהו אמרו בגוי נבל אכעיסם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(כא) וזכר שלא נשתנו ולא נתחרטו מרוע מעשיהם אבל היה בהפך שעוד הוסיפו סרה. כי הנה בזמן בית ראשון הם קנאוני בלא אל רוצה לומר בעבדם העבודה זרה והשדים שלא היו אלוה או שהיו מכחישים אלהותו ואומרים לא אל, כמו שאמר (ירמיהו ה׳) כחשו בה׳ ויאמרו לא הוא.
ואמנם בזמן בית שני עם היות שלא קנאוני בלא אל כי לא היו עובדי עבודה זרה הנה כעסוני בהבליהם ומעשיהם המבוהלים והדחופים ומבלי ממש.
ואפשר לפרש הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם על אנשי בית שני שהם כעסו את השם באמונת {ישו}, שהיה בסוף בית שני ובימיהם נבנתה ומאנשיהם היו המיסדים אותה. והיה הכעס המופלג בתתם ויחסם {אלהות לבשר ודם} שהיא הגדולה שבקנאות. וכן כעסו את השם בהבליהם שהם שלוחיו ומלאכיו שנעשו קדושים ונביאים והיו כלם מאותם הפריצים שבבית שני, ונמשך אחר זה עבודת העצבים והפסילים אשר נעשו לזכרונם שהם הבלים באמת.
ולכן היה מהראוי שלא אתנהג עמהם עוד בהסתר פנים אבל שאמדוד להם מדה כנגד מדה. כי אם אנשי בית ראשון קנאוני בלא אל, הנה גם אני אקניאם בלא עם שהם הכשדים כמו שאמר (ישעיהו כ״ג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה, ואם אנשי בית שני כעסוני בהבליהם גם אני בגוי נבל אכעיסם. וכבר כתב הרבינו משה בר נחמני שזה נאמר על עשו שהיה נבל ולא זכר ברית אחים.
ויותר נראה לפרש נבל שהוא מין ואפקורוס. ומזה הצד קראו הרומיים גוי נבל, רוצה לומר גוי מין ונבל באמונתו, שמאמין האלהות בבשר ודם. וכן דרשו בספרי: בלא עם – אלו הכותיים, וכן הוא אומר וישמעו צרי יהודה. בגוי נבל – אלו המינים, וכן הוא אומר: אמר נבל בלבו אין אלהים.
והסתכל כי מתחלת השירה עד הם קנאוני בלא אל דבר משה בשמו, כאלו הוא היה המדבר. ומן הם קנאוני בלא אל עד סוף השירה דבר בשם האל ית׳. והסבה בזה אצלי כי נתינת האלהות לבשר ודם היא היתה הקנאה הגדולה והעצומה לפניו ית׳. ולכן זכר הדברים האלו כאילו השם יתברך בעצמו אמרם לקנאתו.
הם קנאוני בלא אל – האבות ״קנאוני בלא אל״ בבית ראשון.
כעסוני בהבליהם – בבית שני.
ואני אקניאם בלא עם – בבית ראשון שהחריבוהו כשדים שנאמר בהם ״הן ארץ כשדים, זה העם לא היה״ (ישעיהו כ״ג:י״ג).
בגוי נבל אכעיסם – בבית שני שהחריבה אותו מלכות שאינה הוגנת, שאין להם לא כתב ולא לשון.
הם קנאוני בלא אל, the generations during the first Temple aroused My jealousy because they practiced idolatry, i.e. they worshipped “non-gods,”
whereas the generations during the second Temple made Me angry with their reliance of various vain phenomena. As a fitting punishment
אקניאם בלא עם, during the first Temple I will arouse their jealousy by the “non-people,” the Babylonians, destroying the Temple and taking them captive, (compare Isaiah 23,13 and how he describes the Chaldaens), whereas the second Temple will be destroyed through a thoroughly wicked nation, בגוי נבל אכעיסם, possessing neither their own language nor alphabet. (Gittin 80).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

באומה שאין לה שם שנאמר הן ארץ כשדים זה העם לא היה. פירש הרמב״ן, שלא היה נחשב לגוי, והקדוש ברוך הוא הגדיל אותם. אבל עיקר הפירוש מה שכשדים אינו עם, שאינו בכלל שבעים אומות. שנאמר (פסוק ח) ״יצב גבולות עמים למספר בני ישראל״, וזה לא היה משבעים אומות. וראיה לזה שלא היה משבעים אומות, כי שבעים אומות היה שפילג לשונם בדור הפלגה, ונאמר (בראשית י, יא) ״מן הארץ ההיא יצא אשור״, ופירשו רז״ל (ב״ר לז, ד) שלא היה רוצה להיות בדור הפלגה, ויצא מעצתם, שלא רצה לבנות המגדל. וכתיב (בראשית שם) ״ויבן את נינוה וגו׳⁠ ⁠⁠״, נמצא כי אלו המקומות לא היו בעצת דור הפלגה, ואלו הם כשדים. שכן כתיב (ראו ישעיהו כג, יג) ״הן כשדים עם לא היה אשור יסדה וגו׳⁠ ⁠⁠״, נתן טעם למה אינם ראוים לעם, כי אשור – אשר יצא מעצת דור הפלגה – הוא יסדה, ואין זה עם. אף על גב דכשדים הם מבני נחור, דכתיב (ראו בראשית כב, כב) ״ואת כשד ואת פלדש״, הם כבשו אותו הארץ שבנה אשור, לכך כתיב ״הן ארץ כשדים זה העם לא היה אשור יסדה וגו׳⁠ ⁠⁠״
:לפיכך דרשו רז״ל (מגילה יג ע״ב) שאין להם לא כתב ולא לשון. שהלשונות נתן הקדוש ברוך הוא לשבעים אומות, ולא היה אשור בכללם. נמצא כי לא נקרא לשון, שלא היה מן אותם הלשונות שפילג הקדוש ברוך הוא לשונם, ולא נקרא לשון. וכן יש לפרש גבי אדום, שדרשו רז״ל (ע״ז י.) שאין להם לא כתב ולא לשון מן ע׳ לשון, שנתן לכל אומה ואומה לשון מיוחד, ובכלל זה לא היה אדום. כי שר שלהם סמאל, והוא אינו בכלל ע׳ מלאכים הסובבים כסא כבודו יתברך. וכמו שפילג אותם בלשון שהיו ע׳ לשונות, כן חילק אותם בכתב, שלכל אומה יש כתב:
בְלֹא אֵל: חול, כתרגומו1.
1. כתרגומו: אונקלוס על אתר (׳בלא דחלא׳).
הם קנאוני וגו׳ – נגד יקנאהו בזרים בתועבת יכעיסהו.
בגוי נבל אכעיסם – כמ״ש (יבמות ס״ג ע״ב) אין לך משוקץ באומות כברבריא.
הם קנאוני בלא אל – הם עשו הרעה הזאת להקניאני במעשיהם, שאקנא לכבודי המחולל בעבור שכבדו ללא אל, דהיינו לדבר שאינו אלוה:
כעסוני בהבליהם – הקציפוני בדבר שאין בו ממש, וכן בכמה מקומות כנה העצבים והאלילים בשם הבלי הגוים, הבל המה, וכדומה:
ואני אקניאם בלא עם – גם אני אעיר בהם קנאה לכבוד עצמם, בתתי אותם עבדים לעם בזוי שאין לו נימוסים ומנהגים מסודרים, עד שתעלה בישראל קנאה לכבודם שהם נחלת ה׳ ונכנעים גם לעמים שפלים ונבזים, ויתכן שרמז על הכשדים, שנאמר בהם הן ארץ כשדים זה העם לא היה (ישעיה כ״ג י״ג), שלא היה נחשב לגוי, והקב״ה גידל אותם לרדות בהם את עמו, וירמוז בזה לגלות ראשון:
כעסוני – לשון כעס רגילים לפרשו לשון התרגשות הפנימי לרגוז ולהתקצף (אויפגערעגט, פערדרוס, קראֶנקונג, צאָרן), הנה כל אלה התפעלות בנפש הגשמי ומגונות גם לבן אדם, כמ״ש כעס בחיק כסילים ינוח, והוא ית׳ המרוחק מכל אלה לבלתי תכלית איך יאמר על עצמו מאמר בלתי נאות אליו כעסוני, ולדעתי עיקר הוראת מלת כעס לשון כפיפת הרצון שאין בו כח להתפשט ולהתרחב לקבל אותו דבר לפי שהוא מתנגד אליו (ווידערווילליג, אונאנגענעהם) דומה למלת עכס בהפוך אתוון אשר יורה בלשון ערבי ענין הכפיפה (צוזאממענביגונג) ולזה שם עכס הוא תואר לשלשלאות (שחוליותי׳ כפופות זו בתוך זו) המושמות ברגלים אם לאסור ולענוש אם לתכשיט ולנוי, כמו כעכס אל מוסר אויל, תפארת העכסי׳, וכל דבר שהוא לרצונו של אדם ודעתו נוחה הימנו הרצון שבו מתפשט ומתרחב לקבלו ולסובלו (אנגענעהם), אבל כל דבר שהוא מתנגד לרצונו של אדם דעתו ורצונו מתקצרת וכופפת את עצמן ולא יתפשטו להתרחב ליתן מקום לאותו דבר לגור ולנוח בתוכם, ולפי״ז יהיה עיקר טעם כעסוני כפפו אותי ר״ל רצוני, ובאמת בבן אדם שמטבעו להתקצף ולהתרגז ע״י מעמד כזה ישמש מלת כעס גם על הקצף ועל הרוגז, אבל אצלו ית׳ יבואר מלת כעס לפי ההוראה העיקרית, ויש לתרגם מלת כעסוני (זיא ווארען מיר ווידערווילליג, אונליידזאם). והחכם רשד״ל אמר המכעיס גורם לאחר שיכעס, והמכעס מתעסק ומשתדל להכעיס גם אם לא תעלה בידו, וטעם כעסוני בהבליהם השתדלו להכעיסני, ואני בגוי נבל אכעיסם עד שיכעסו באמת, ואם היה אומר הם הכעיסוני ואני אכעיסם לא היה נראה אלא כהדיוט המתנקם, עכשיו אינו אלא כדיין המענש על רוע הכוונה; וכן וכעסתה צרתה היתה משתדלת בכל יכלתה להכעיסה, ועדיין לא ידענו אם היתה חנה כועסת, עד שחזר ואמר מדי עלותה בבית ה׳ כן תכעיסנה ותבכה וגו׳; אבל בתועבות יכעיסוהו וכמהו רבים ידוע כי לא נאמרו אלא לסבר את האוזן. וכבר מפורש האותי הם מכעיסים.
הם קנאוני וגו׳ – הם ייחסו אלוהות לדברים בלתי מציאותיים, הרחוקים אפילו מהכוח המדומה של האלילים. בדברים אלה הם פעלו נגד רצוני, אף על פי שאפסותם חסרת התועלת של דברים אלה ניכרת לעין כל. לפיכך אגרום לכך שזכויותיהם ייגזלו על ידי עמים, אשר אפילו בחברתם שלהם אבדו את אהבת הצדק, אשר קיומו של כל עם תלוי בה. הם מענים וגוזלים זה את זה, ואין צריך לומר שהם רודפים את היהודים.
בגוי נבל אכעיסם – אייסר אותם על ידי עמים שאינם טובים מהם, שכבר עברו את תקופת הזוהר של פריחתם המוסרית הלאומית, והמתענגים על כל עוולה שיש בה פריצות ואכזריות.
[כא] הם קנאוני בלא אל – שבחרו זרים. על הב׳ אמר כעסוני בהבליהם ותועבותיהם. נגד הא׳ ואני אקניאם בלא עם שאבחר עם אחר, נגד הב׳ בגוי נבל אכעיסם. שיכעסו ממעשים המכוערים שיעשו הנבלים עמהם:
הם קנאוני בלא אל – שאין הקנאה קשה כל כך לכן ואני אקניאם בלא עם, וזה יהיה לטובתם, שהגוים אשר יבואו שמה בראותם היתרון שיש להם עליהם יכבדו אותם:
כעסוני בהבליהם – ועל אשר כעסוני בהבליהם לכן בגוי נבל אכעיסם, וזה לרעה, ועתה אמר למה לא יבא עליהם העונש בארצם:
הם קנאוני בלא אל: הוסיפו לחטוא משום הסתר פנים, וכמו שכתבתי בארוכה דזה היה ענין עבודה זרה של שפוט השופטים, עיין לעיל (לא,יז) והלאה.
כעסוני בהבליהם: בימי מלכי ישראל המחטיאים עשו להכעיס כדי שלא אשגיח עליהם עוד, כמו שכתבתי שם (פרק ל״א) פסוק כ׳ והלאה.
ואני אקניאם בלא עם: בימי השופטים שסבלו צרות רבות בלא גלות עם, שלא היו עמים חשובים1.
בגוי נבל אכעיסם: בימי חורבן2 וגלות הארץ3 היה ״בגוי״, אבל ״נבל״, היינו הגוי המר והנמהר כשדים4.
1. הגירסא במהדורת וולוז׳ין: ״בלא עם״ – היינו ארמים, שהתנהגו לא כדרך שאר אומות העולם, באכזריות נפלאה, כדבר אלישע הנביא למלך ארם (מלכים ב ח,יב) ״עולליהם תרטש והרותיהם תבקע״, וכידוע מאמרם בגיטין (יז,א) ׳ראה הקב״ה גזירות אכזריות של ארם׳ (זהו עיקר הנוסחא בגמרא גיטין כמו שכתבתי לעיל כו,ה).
2. בית ראשון.
3. בניגוד ל״ואני אקניאם בלא עם״ שהיה ׳בלא גלות עם׳ – רבינו לעיל.
4. הבבלים – נבוכדנצר מלך בבל.
הם קנאוני בלא-אל.... אקניאם בלא-עם. אחר שמצאנו לא-עם כאלו הוא שם ותאר לאומת ישראל בהיותם סרים מאחרי ה׳ כמ״ש בהושע לא-עמי — לא רוחמה, ידענו מזה שגם באומרו בלא-אל הכוונה לשם גנאי לע״ז משמות הידועים, ואיזה? זה אליל שמורכב מן אל-אל וכן מצינו מפורש כי לא אלהים המה, במקום אלילים והראיה שמצינו ג״כ כי כל אלהי העמים אלילים וה׳ שמים עשה זה כנגד זה, ואל תחשוב שבכנה אותם אליל רצו לכחש מציאותם רק להכחיש אלהותם באומרו ג״כ יזבחו לשדים לא-אלוה ואלו לא היו היה אומר כי הם אפס ואין. — ואעתיק לך דברים יקרים מפי חכם עמנו Salvador יען נמצא בו דבר טוב שכן כתב.
362. p. Jerusalem. et Rome Paris ». PEUPLE DU UNITE 'L principe le et DIEU DE UNITE 'L principe le entre correlation la point haut plus au corroborer de est choc leur de effet 'l et presence en vent -retrou se denomination autre 'l et une 'I, image autre 'l et une'l allocution magnifique sa Dans«. ומה כתב בזה שלא אמרו חכמינו הקדושים זה אלפים שנה? הלא זה הדבר שרצו באומרם תפלין דמארי עלמא מאי כתיב בהו? ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ — ולמול פני הכוונה הזאת אמרם ג״כ את ה׳ האמרת וגו׳, אתם עשיתוני חטיבה אחת ואני אעשה אתכם חטיבה אחת וכו׳, ומזה ג״כ הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה והמשל הנפלא מהלוחות שהרכיבו על מקרא זה — ומזה ג״כ דרשתם ע״פ אתם עדי ואני אל, בזמן שאתם עדי אני אל ובזמן וכו׳ כביכול! אין אני אל — אלה המאמרים על שני הקטבים יסובו בלכתם אחדות הבורא — ואחדות האומה הנצמדים זה בזה בצמיד פתיל.
בגוי נבל אכעיסם – מהו גוי נבל, רב אמר, זו אשה רעה וכתובתה מרובה,⁠1 ור׳ אליעזר אומר אלו הצדוקים, וכה״א (תהלים י״ד) אמר נבל בלבו אין אלהים,⁠2 במתניתא תני, אלו אנשי ברבריא ואנשי מרטנאי שהולכים ערומים בשוק, שאין לך משוקץ ומתועב יותר ממי שמהלך בשוק ערום,⁠3 ור׳ יוחנן אמר, אלו חברי.⁠4 (יבמות ס״ג:)
1. לא מצאתי רמז לדרשה זו במלים אלה. וקצת י״ל עפ״י המבואר בשבת ס״ב א׳ דהנשים נקראו עם בפני עצמן, וא״כ אפשר לכנותן בשם הקבוץ גוי, ואשה רעה מאוסה ומנוולה לבעלה, ואפשר לפי״ז לכנותן בדרך מליצה בשם גוי נבל, וגם שייך אצלה הפעל אכעיסם, יען כי מדרך אשה רעה להכעיס לזולתה, כמש״כ וכעסתה צרתה (שמואל א א׳), אשת מדנים וכעס (משלי כ״א), ומבואר בגמרא כאן דרב בעל הדרשה הזאת הי׳ לו אשה רעה שהיתה מכעסת לו כפעם בפעם, ומכיון דא״א היה לו לגרש אשה זו מסבת רבוי כתובתה היו שרויים לעולם בכעס ע״י שמכעסת, ונתן סימן ורמז לדבר הלשון בגוי נבל אכעיסם וכמבואר.
2. רומז למש״כ בקורות הדורות שהצדוקים היו מכעיסים ומציקים לישראל.
3. ויתכן שבזה היו מציקים ומכעיסים לישראל שבשבילם לא היו יכולים לילך חפשי בשוק, האנשים והנשים, שלא יפגשו בשאינו מינם, וגם לגועל נפש הוא.
4. הם הכומרים הפרסיים, ומבואר בכ״מ בש״ס שהיו מענים את ישראל בגזירות רעות ומצוקות.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שיאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקראתורה תמימההכל
 
(כב) כִּי⁠־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔יוַתִּיקַ֖ד עַד⁠־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים׃
For a fire is kindled in my anger, and burns to the lowest Sheol, and devours the earth and its produce, and sets the foundations of the mountains on fire.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונידעת זקניםמיוחס לרא״שרלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כי אש קדחה באפי – כשהפורענות יוצאה מלפני אין יוצאה אלא באף ומנין אף בתוך גיהנם שנאמר ותיקד עד שאול תחתית.
ותאכל ארץ ויבולה – זו ארץ ישראל, ותלהט מוסדי הרים, זו ירושלם כענין שנאמר (תהלים קכ״ה:ב׳) ירושלם הרים סביב לה.
דבר אחר: ותאכל ארץ ויבולה – זה העולם ומלאו, ותלהט מוסדי הרים אלו ארבע מלכיות ואומר (זכריה ו׳:א׳) והנה ארבע מרכבות וגו׳.
סליק פיסקא
"For a fire has been kindled in My wrath": When punishment emerges from the world, it does so only through wrath. Whence is it derived (that it descends) even into Gehinnom? From "and it shall burn to the nethermost pit.⁠"
"and it shall consume the land and its produce": Eretz Yisrael. "and it shall set ablaze the foundations of the mountains": Jerusalem, as it is written (Psalms 125:2) "Jerusalem — mountains surround it, and the Lord surrounds His people.⁠"
Variantly: "and it shall consume the land and its produce": the world. "and it shall set ablaze the foundations of the mountains": the four exiles, viz. (Zechariah 6:1) "And I raised my eyes and I saw. And, behold, four chariots emerging from between the two mountains. And the mountains were mountains of copper.⁠"
[End of Piska]
כי אש קדחה באפי מלמד כשהפורענות יוצאה מלפני הקב״ה אינה יוצאה אלא באף שנ׳ (תהלים י״ח:ט׳) עלה עשן באפו ומנ׳ אף בתוך גיהנם שנ׳ ותיקד עד שאו׳ תח׳ ומנ׳ שנקרא גיהנם שאול שנ׳ (ע׳ ישעיהו י״ד:ט״ו) אך אל שאול תורד:
ותאכל ארץ ויב׳ זו ארץ ישראל:
ותלהט מו׳ הר׳ זו ירוש׳ שנ׳ (תהלים קכ״ה:ב׳) ירושלם הרים סביב לה:
ד״א ותאכ׳ ארץ ויב׳ אלו האומות:
ותלהט מו׳ הר׳ אלו ארבע מלכיות שנ׳ (זכריה ו׳:א׳) ואשוב ואשא עיני ואראה והנה ארבע מרכבות:
אֲרֵי קִדּוּם תַּקִּיף כְּאִישָׁא נְפַק מִן קֳדָמַי בִּרְגַז שֵׁיצִי עַד שְׁאוֹל אַרְעָיְתָא אֲסִיף אַרְעָא וַעֲלַלְתַּהּ שֵׁיצִי עַד סְיָפֵי טוּרַיָּא.
For a burning, strong as fire, shall go forth before Me in fury consuming to the lowest hell, to make an end of the earth and its produce, and to destroy the mountains to the end;
ארום אשא נפקת מן קדמיי ואוקדת עד שאולא ארעייתה ותכלת ארעא ועללתה ולהטה יסודי טוורייהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שאול״) גם נוסח חילופי: ״שייול״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״טוורייה״) גם נוסח חילופי: ״טור׳⁠ ⁠⁠״.
ארום קידום תקיף כאישא נפק מן קדמי ובערת בתקוף רוגזי ואייקידת עד שיול ארעיא וסייפת ארעא ועללתה ושלהבת יסודי טוורייא.
For an east wind strong as fire shall go out before Me, and blaze in the might of My anger, and burn to the lowest hell; it shall consume the land with its produce, and set the foundations of the mountains in flame.
ארום אשא נפקת בשעת רוגזי ואוקדת עד שיול ארעיתא ותכלת ארעא ומליה ולהטת יסודי טוריא.
For a fire shall come forth in the hour of My wrath, and burn to the lowest hell, devouring the earth and its fulness, and setting in flame the foundations of the hills.
כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי – כְּשֶׁהַפֻּרְעָנוּת יוֹצְאָה לָעוֹלָם אֵינָהּ יוֹצְאָה אֶלָּא בְּאַף. וּמִנַּיִן שֶׁאַף בְּתוֹךְ גֵּיהִנָּם שֶׁנֶּאֱמַר ״וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית. וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ״ זוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים זוֹ יְרוּשָׁלַיִם, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״יְרוּשָׁלַיִם הָרִים סָבִיב לָהּ״. דָּבָר אַחֵר: וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ זֶה הָעוֹלָם. וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים אֵלּו אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ו׳:א׳) ״וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה [וְהִנֵּה] אַרְבַּע מֶרְכָּבוֹת יוֹצְאוֹת מִבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים וְהֶהָרִים הָרֵי נְחֹשֶׁת״.
לאן אלנאר תנקדח מן גצ׳בי פתתוקד אלי אספל אלת׳רי ותאכל אלארץ׳ ונבאתהא חתי תסטע אסאס אלג׳בל
כי אש מתלקחת מכעסי, ותבער עד תחתית השאול, ותאכל את הארץ ויבולה, עד שתתפשט אל יסודות ההרים.
(כב-כו) אחר כך המשיך בעקבות זה בתיאור העונש שיענשו על מעשיהם המכוערים, מ״כי אש קדחה באפי״ עד סוף ״אמרתי אפאיהם״. ו״אפאיהם״ הוא פועל הנגזר מ״פאה״, כלומר, אפזר אותם בקצוות. וכבר הזכרתי אותו עם אחרים בספר הפעלים הנגזרים1.
1. כתאב אלאפעאל אלמשתקה מן אלאסמא – ספר הפעלים הנגזרים מן השמות – פורסם ע״י קוקובצוב.
קדחה – בערה.
ותיקד – בכם עד היסוד.
ותאכל ארצכם ויבולה.
ותלהט – את ירושלם המיוסדת על ההרים שנאמר: ירושלם הרים סביב לה (תהלים קכ״ה:ב׳).
קדחה – means, IT BURNS.
ותיקד AND IT SHALL BLAZE – in your midst to the very foundations (Rashi merely supplies the words "in your midst" and paraphrases עד שאול תחתית).
ותאכל ארץ ויבלה AND IT SHALL CONSUME THE LAND WITH HER INCREASE – i.e., your land and its produce (Rashi means that ארץ does not mean "the ground", "the soil").
ותלהט AND IT SHALL SET ON FIRE [THE FOUNDATIONS OF THE MOUNTAINS] – i.e. Jerusalem that is founded on the mountains, as it is said, "Jerusalem, mountains are round about it" (Tehillim 125:2) (Sifre Devarim 320:12).
פס׳: כי אש קדחה באפי – מלמד שהפורענות אינה יוצאה מלפני הקב״ה אלא באף כענין שנאמר (שם יח) עלה עשן באפו.
ותיקד עד שאול תחתית – זו גיהנם וכה״א (ישעיה יד) אך אל שאול תורד.
ותאכל ארץ ויבולה – זו ארץ ישראל.
ותלהט מוסדי הרים – אלו הרי ירושלים שנא׳ (תהלים קכה) ירושלם הרים סביב לה. 1ד״א (ותאכל ארץ) אלו ארבע מלכיות שהיו נידונין בה:
1. ד״א ותלהט מוסדי הרים אלו ד׳ מלכיות שנאמר (זכריה ו׳:א׳) ואשא עיני והנה ארבע מרכבות יוצאות מבין שני ההרים וההרים הרי נחושת ומלכיות דומין להרים מחמת תוקפן כצ״ל:
קדחה – הקנאה.
או:⁠א זאת שעשו, כי מצאנו זאת המלה יוצאת, כמו: כי אש קדחתם באפי עד עולםב תוקד (ירמיהו י״ז:ד׳).
ויתכן היות קדחה – כמו: נקדחה, כמו: כל אלה חברו (בראשית י״ד:ג׳), שטעמו: נחברו. וכל זה כינוי לחרון האף.
עד שאול תחתית – כטעם: גפרית ומלח וגו׳ (דברים כ״ט:כ״ב).
ותאכל ארץ – ישראל.
ותלהט – מגזרת: להט החרב (בראשית ג׳:כ״ד).
הרים – הרי ישראל.
א. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827. בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150 חסרה מלת: או.
ב. בכ״י פריס 177: לעולם.
KINDLED. Their provocation, or that which they did,⁠1 for we find the word kadechah (kindled) to be transitive, as in For ye have kindled (kedachtem) a fire in My nostril (Jer. 17:4). It is possible that kadechah means is kindled.⁠2 It is like the word chaveru3 (came as allies) (Gen. 14:3), the meaning of which is gathered. All of this4 refers to God's burning anger.
UNTO THE DEPTHS OF THE NETHER-WORLD. Its meaning is similar to that of and that the whole land thereof is brimstone, and salt, and a burning (Deut. 29:22).
AND DEVOURETH. Israel.
AND SETTETH ABLAZE. Va-telahet (and setteth ablaze)⁠5 is related to the word lahat (flaming) in and the flaming sword (Gen. 3:24).
THE MOUNTAINS. The mountains of Israel.
1. Kindled a fire in my nostril. According to this interpretation our verse reads: For a fire it kindled in My soul.
2. In this case, kadechah is intransitive. According to this interpretation our verse reads: For a fire is kindled in My soul.
3. Which is intransitive.
4. The fire and what it does.
5. In other words, va-telahet means and setteth ablaze.
כי אש קדחה באפי – באפי ובחמתי, ובערה אש שתלהט עד שאול – שלא יוכלו להמלט אפילו בשאול מפני האש, ואף לא ביסוד ההרים לכסות עליהם, כדכתיב: אין חושך ואין צלמות להסתר שם פועלי און (איוב ל״ד:כ״ב), וכתיב: {ו}⁠אציעה שאול הנך וגו׳ (תהלים קל״ט:ח׳).
כי אש קדחה באפי – FOR A FIRE IS KINDLED IN MY ANGER – in My anger and My wrath, and it burns a fire that will blaze עד שאול – TO SHEOL – where they will not be able to escape even in the grave1 from before the fire, and not even in the foundations of the MOUNTAINS [will they find] cover over them, as it is written: “There is no darkness, nor shadow of death where the workers of iniquity may hide themselves” (Iyyov 34:22), and it is written: “if I make my bed in the netherworld, behold, You are there” (Tehillim 139:8).
1. See R"Y Bekhor Shor's comments on Bereshit 37:35 where he understands Sheol to refer to the grave
כי אש קדחה באפי – הקנאה1 קדחה ובערה אש באפי.⁠2
דבר אחר: קדחה – כמו נקדחה, דוגמא: כל אלה חברו (בראשית י״ד:ג׳) שהוא כמו נתחברו.⁠3
ותאכל ארץ ויבלה – כדי להרעיבם.
ותלהט מוסדי הרים – מה שהסתיר תחת ההרים להניס מפני פחד האויבים, דוגמא: עשו להם בני ישראל את המנהרות אשר בהרים (שופטים ו׳:ב׳).
דבר אחר: ותלהט מוסדי הרים – אפילו בשאול לא יוכלו להמלט מפני האש.⁠4
1. שאוב מאבן עזרא.
2. שאוב מר״י בכור שור.
3. שאוב מאבן עזרא.
4. שאוב מר״י בכור שור.
כי אש קדחה באפי, "for a fire is kindled in My nostril;⁠" the jealousy kindled that fire in God's nostril. An alternate interpretation of this simile: though written in the active mode, this word is to be understood as if it had been written in the passive mode, i.e. נקדחה. We have other examples of words written in the active mode actually portraying something that has happened, i.e. passive; one such example is found in Genesis 14,3: כל אלה חברו, "all these (kings) came together,⁠" whereas we would have expected the reflexive/passive mode נתחברו. (Compare Ibn Ezra)
ותאכל ארץ ויבולה, "it has consumed the earth and its produce.⁠" This happened in order to starve your people.
ותלהט מוסדי הרים, "and sets ablaze the foundations of the mountains.⁠" Anyone hiding beneath the mountains will be forced to flee from fear of the approaching enemies. As an example, we may recall Judges 6,2, when the Israelites had dug tunnels to hide in caves from their adversaries under the mountains. An alternate interpretation of this simile: "setting the base of mountains ablaze,⁠" means that they could not flee there on account of the fire.
ותלהט מוסדי הרים – זש״ה אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און.
ותלהט מוסדי הרים, "(the fire) and set ablaze the foundations of the mountains;⁠" this is analogous to what we read in Job 34,22: אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און, "neither darkness nor gloom offers a hiding-place for the evil doers.⁠"
ותלהט מוסדי הרים – שלא יוכלו להמלט אפי׳ בשאול לפני האש ואף לא ביסוד וז״ש אין חשך ואין צלמות וכו׳. אספה עלימו רעות כלו׳ שלא אשאיר שום רעה שבעולם שלא אביא עליהם חצי אכלה בם כפל מלה הוא שלא אניח חץ שלא אהיה יורה בהם.
כי מרוב חמתי נתלהבה אש ואכלה והשחיתה ישראל עד שהובילה אותם אל המות לא תרפה מהם והשחיתה הארץ אשר הם יושבים בה בדרך שלא נתנה פריה ולהטה ושרפה מוסדות הערים הבצורות והחזקות שהיו נבנות בהרים.
קדחה – נתחממה ובערה.
ותיקד עד שאול תחתית – רוצה לומר: שחרון אפי תוקד בהם עד בואם אל הקבר לא יסור מהם.
ותאכל ארץ ויבולה – רוצה לומר: שחרון אפי ישחית הארץ ויבולה בדרך שימותו ברעב כמו שקדם בדברי הקללות.
ותלהט מוסדי הרים – רוצה לומר: ותשרוף מוסדות הרים הבצורות כמו שאמר עד רדת חומותיך הבצורות הם נקראו הרות כאמרו על בקעם הרות הגלעד. ההרותיה בקע ההרותיהם תבקע ולזה קראם הרים בכל המקומות והנה קראה הרים והרות כי החזקות שבהם תכנינה בהרים הגבוהים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

ותיקד בכם עד היסוד. הוסיף מלת בכם בין ותיקד ובין עד שאול תחתית כי לולא זה לא יובן באי זה מקום תהיה היקידה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(כב) וזהו שאמר כי אש קדחה באפי – רוצה לומר שעל הדבר הזה, והוא בתת האלהים לבשר ודם כמו שעשו בבית שני אש קדחה באפו. ולא די שיעשה נקמה בבני אדם, אבל גם יאכל ארץ ויבולה שכל ארץ ישראל תקולל על זה. ותלהט מוסדי הרים – שדמו לירושלים כדברי רש״י.
ועל דרך זה אמר המשורר: ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך, שזה בלי ספק על עם {__}⁠א נאמר המחזיק בתורת השם ועושה משם ראיות וטענות על אמונתו. ויוכיחנו על זה: מה לך לספר חקי ומה לך שתשא בריתי ותורתי על פיך. והנה אתה אינך מקיים המצות כי אם ראית גנב ויתרץ עמו ועם מנאפים חלקך, פיך שלחת ברעה וגו׳. וגם את ישראל שהוא אחיך תשא לדבר ממנו להרע לו אבל כל אלו העונות הם קלים בערך אל החטא החמור אשר אתך שתאמר שאני בורא העולם בשר ודם כמוך. וזהו שאמר אלה עשיתי והחרשתי. אבל בעבור מה שדמית היות אהיה כמוך שאני באלהותי הייתי אדם כמוך, על זה אוכיחך ואערבה לעיניך, מסכים למה שאמר בכאן על אנשי בית שני שבימיהם נעשתה האמונה הזאת, כי אש קדחה באפי, ועליהם אמר אספה עלימו רעות, רצונו לומר שיאסוף על הדור ההוא ועל זרעם רעות.
א. כאן הושמטה מלה בדפוס ראשון מחמת הצנזורה.
כי אש קדחה באפי – כשיסרתים כדי שישובו.
ותיקד עד שאול תחתית – הוסיפו על חטאתם פשע, באופן שהבעירו את חמתי עד שאורידם לשאול תחתית, כענין אחז כאמרו ״ובעת הצר לו ויוסף למעל מעל בה׳⁠ ⁠⁠״ (דברי הימים ב כ״ח:כ״ב).
ותלהט מוסדי הרים – הסירה מהם כל ראשי העם, כאמרו ״מסיר מירושלים ומיהודה משען ומשענה... גבור ואיש מלחמה... ונביא... ויועץ״ (ישעיהו ג׳:א׳-ג׳).
כי אש קדחה באפי, for when I disciplined them in order to induce them to repent their sins this people lit a fire in My wrath ותיקד עד שאול תחתית, they heaped sin upon sin until My wrath burned to the very bottom of Sheol, (lowest layer of purgatory). In other words, their punishment would consist of being consigned to this lowest region of purgatory. (compare Chronicles II 28,22 describing Achaz adding sins as a result of his kingdom having been severely chastised by God.)
ותלהט מוסדי הרים, it burned and consumed down to the foundations of the mountains. The “mountains” are a simile for the high-ranking personages, all of whom were the first ones to be exiled prior to the destruction of the first Temple. (compare prediction by Isaiah 3, 1-3)
כי אש קדחה וגו׳ ותלהט מוסדי הרים. ר״ל, שבעת פורענותם היה לוקח יסודותיהם מתחתיהם.
וזה אולי היה בבית שני, שכל זמן כמו שאמרו ז״ל (ראה יומא לט., תוספתא סוטה פי״ג ה״ז) ששמעון הצדיק היה חי, וכן בעת עשרת הרוגי מלכות, היה להם לישראל מעט חוזק לרפיונם, אבל משם והלאה יקחו יסודותיהם מתחתם וירגז תחתם:
בכם עד היסוד. הוסיף מלת בכם וכן מלת ארצכם, דבלאו הכי לא היינו יודעים את מי תיקד או לאיזה הארץ:
ירושלים המיוסדת על ההרים כו׳. דאל״כ מוסדי הרים ל״ל, הרי כבר כתיב שתאכל הארץ בכלל. אלא ר״ל ירושלים שהיא מיוסדת על ההרים, ויחדה בפני עצמה לחשיבותה:
Down to the foundation. He added the words "you" and "your land" for without this we would not know who would be burned or which land.
Jerusalem, which is founded on the mountains, etc. Otherwise, why is "the bases of mountains" needed? Scripture has already written that the entire land will be consumed! Rather it is referring to Jerusalem, which is founded on mountains and has its own unique importance.
כי אש קדחה באפי וגו׳ – חשב בכאן ד׳ עונשין. נגד יזבחו לשדים לא אלה. אמר כי אש קדחה באפי שהוא קודם הנקמה ואח״כ בסופה והוא הכל בשמים כמ״ש וחרה אף ה׳ ועצר את השמים.
ותיקד עד שאול תחתית – זה ארץ התחתונה.
ותאכל ארץ ויבלה – זה ארץ העליונה.
ותלהט מוסדי הרים – אלו העמודים שהארץ עומדת על העמודים והעמודים על ההרים.
ועוד העה״ז נחלק לד׳ חלקים. א״י וירושלים ובהמ״ק כמ״ש ההר הטוב הזה והלבנון. וח״ל היא הרביעית. וז״ש כי אש קדחה באפי זה בהמ״ק כמ״ש ישימו קטורה באפך. ותיקד עד שאול תחתית. זה ח״ל כמ״ש מיד שאול אפדם וכן אם יהיה נדחך בקצה השמים זה הגליות ותאכל ארץ ויבלה. זה א״י. ותלהט מוסדי הרים. זה ירושלים כמ״ש ירושלים הריה סביב לה. ד״א כי אש קדחה באפי. זו בהמ״ק. ותיקד עד שאול תחתית. זו גיהנם. ותאכל ארץ ויבלה. זה א״י ותלהט מוסדי הרים. זו ג״ע. וכמ״ש צדקתך כהררי אל שהוא במרום הרים משפטיך ותהום רבה. הוא שאול תחתית והם ד׳ ראשי אברים שבארץ.
קדחה – בערה:
ותיקד – בכם עד היסוד, וזה משל אל הצרות שעברו על ישראל אחרי גלותם:
ארץ ויבלה – ארצכם ויבולה:
מוסדי הרים – הרי ישראל, וזה ירמוז על חרבן ירושלים ושאר הערים:
כי אש קדחה באפי – כי הכוח ההרסני שפגע בהם בא כתוצאה מכעסי עליהם, וזה נתן לכוח זה את העוצמה ההרסנית שהיא כה עמוקה ומרחיקת לכת.
[כב] כי אש – מבאר הטעם מה שלא יענישם בפועל כפיו רק בהסתרת פנים לבד. (האי כי הוא מלשון אם כמו כי תראה חמור שונאך) כי אם אש אשר קדחה באפי עליהם תיקד עד שאול תחתית. ואורידנו למטה לעונשם עד שתאכל ארץ ויבלה וכו׳:
כי אש קדחה באפי וגו׳. ותלהט מוסדי הרים שגזר ה׳ לכלות חרון אפו בהארץ, ועליהם גזר:
ותיקד עד שאול תחתית: לשחת תבואת הארץ1, כדכתיב בפרשת נצבים (לעיל כט,כב) ״גפרית ומלח וגו׳⁠ ⁠⁠״.
{עד שאול תחתית: עד כח היקוד של ״שאול תחתית״ – דיוטא אחרונה של שאול (גיהנם)}.
{ותאכל ארץ ויבולה: ״ארץ״ – היא אדמה במקומו, ו״יבולה״ – הוא הכח הנמשך ממרחק, כמו שכתבתי בויקרא (כו,ד)2}.
{ותלהט מוסדי הרים: הגיע היקוד בעומק כל כך עד מוסדי הרים}.
1. כפי שממשיך ״ותאכל ארץ ויבולה״.
2. על הפסוק ״ונתנה הארץ יבולה״.
ותלהט מוסדי הרים – בירכתי ההרים, שהם כמו יסוד להם, האדמה שמנה יותר מבמישור ובעמק, אבל גם שם תנוח חמת ה׳ ותשחית את יבול הארץ.
כי אש קדחה באפי. נראה דעת האומרים ששרשי הלשון היו בראשונה בעלי שתי אותיות מורים דרך כלל הענין הנרצה בהם, ואחר כן נתוספה אות שלישי להבדיל בין הפרטים, הרי מצינו שרש קד, בקדה (שריפה) וקדר שחרורית הבא מחמת תוקף החום, ואולי מזה קדר את האזכרות — וגם בקדש קד-אש כדברי רבותינו וכהסכמת החכם לוצאטו והעד שנשאר גם אש גרידא להורות על דבר הנקדש למזבח כמ״ש אשי ה׳ ונחלתו יאכלון אע״פי שהנאכל איננו הנשרף, ובזה יובן אומרם בגמ׳ רבינא ורב אשי סוף הנראה וסימנך עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם — ואם על שם רבינא החרשתי כי מהידוע כי אין שם רבינא רק רבי אבינא כמו רבא רבי אבא, רק מה ענין שם אשי למקדשי? אין זה כי אם אשר דברתי כי לדעת חז״ל קדש ומקדשי מורכב מן מקד-אשי ובכן החלק השני משם זה הוא שם אשי בדקדוק.
ותיקד עד שאול תחתית. מכאן ראיה שאין שם שאול במקרא החפירה שנותנים בה המת, רק כל חלל שבבטן הארץ נקרא שאול, ואמר כאן שהאש שבה ושנזכרה כמה פעמים בדברי הנביאים היא האש הקודחת באפו של הקב״ה ומשם נעשה אש של גיהנם, וכן אמר ישעיה כי ערוך מאתמול תפתה וגו׳ מדורתה אש ועצים וגו׳ ושמתיה כנחל גפרית בערה בה. — וכל זה מקביל למה שמצינו בדניאל נהר די נור נגד ונפק מן קדמוהי, ובמליצות אחרות אמר משה כי אש קדחה באפי (מן קדמוהי) ותיקד עד שאול תחתית. — וכן בדברי רבותינו נהר די נור הוא גיהנם והוא השאול תחתית שבו יוקדת אש אפו של הקב״ה — ונראה כי מליצות התורת ורעיונותיה במקור אשו של גיהנם כלם מתאימות עם רעיונות המקובלים כי הם אמרו כי סיגי הגבורות הם גיהנם, ומשה אמר שמחרון אפו נעשה גיהנם ואין בין זה לזה, כי אם משה דבר על דרך השיר והמקובלים על דרך פילוסופיאה — והנה ידוע כי שם גיהנם בא מגיא בן הנם שהיו שורפים שם בניהם ובנותיהם לע״ז ועל שם האש שהיה בוער בו נקרא מקום העונש על שמו, וכן תפת ותפתה הוא המקום ההוא עצמו וגם מקום העונש נקרא כן לטעם זה עצמו, ואם כן שאול ותפת וגיהנם ג׳ שמות יורו על ענין אחד ועקר הנחתם על מקום שריפת הבנים לע״ז כי גם שם שאול יתכן על המקום ההוא, כי פעמים שהיו עושים חפירה בקרקע לתכלית העבודה ההוא כאשר תשמע עוד מעט, ואחר שנתברר זה נרדפה לדעת מה זה שמצינו פעמים הרבה בספרי הנביאים שיאמר על השאול והתפת שהרחיב פיו ומה ענין ההרחבה הוא ואיך יתיחס למקור השם ההוא, כי מן הידוע שהמשלים נגררים אחר עקר הנחת השם, והנה מצינו לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק וירד הדרה והמונה וגו׳ — וכן כי ערוך מאתמול תפתה העמיק הרחיב ומדורתה אש ועצים, וכן ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה, ונאמר שזה יתבאר על פי הידוע מצורת המולך כאשר ספרו לנו חכמינו וגם חכמי הגוים שהיה מרחיב זרועותיו לקבל הילדים שהיו שורפים באש לאלהיהם — (ובמדרש ילמדני (ילקוט שמעוני ח״ב ירמיה סי׳ רע״ז) נתבארה כל צורת המולך באר היטב ומסכמת בכל חלקיה לדברי Diodoro Sieulum על תכונת צורת המולך בקארטאג׳יני V. Creuzer XX. 14. Guignaut. ll. 250.) וביותר יתבאר הענין על פי החפירות שחיו חופרים לתכלית זה ושעינינו רואות עדין בעיר מאלטא ואלה דברי נוסע חכם בזמנינו זה Tout monde sait que les Carthaginois effeetuaient certains sacrifices de cette maniere. La victime introduite par l' ouverture superieure de la statue creuse de Moloc glissait dans la fourneau place au dessous. le ועוד כותב אחר Vassallo. Cenni Storici sull' lstoria di Malta. »ll lido e tutto forato di fosse circolari profonde da otto a dieci piedi piu larghe alla base che alla bocca. » תבין בזה היטב מליצת ההרחבה שנשתמשו בה הנביאים, כי להיותם מדמים פה של התפת או גיהנם צר משוליו שלמטה, היו אומרים עליו שמתרחב לקבל הנשלכים אל תוכו, ותבין ג״כ אומרו ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה, ודרשת רבותינו מגיהנם שפיה צר, וגם תבין מה שדמו שאול לרחם בדרשתם על פסוק שאול ועוצר רחם, כי גם הרחם הוא צר מלמטה והולך ומתרחב מלמעלה, Mlelearte di Tutti ti presentano una CAGLIARDA AZIONE DEL FUOCO avendo la superficie calcinata alla profondita di due pollici. Sembrami potersi con morale certezza assicurare essere state fatte ad uso di fornaci da contenere cioe i falo che formava parte integrale del rituale religioso degli adoratori ומלכארץ Melcarte מוסכם היום אצל גדולי הבלשנים כי מורכב הוא משתי מלות עבריות מלך ארץ — והוא המלך או המלכם שזכרו התורה והנביאים — ואולי היא היא הנקראת מלכת-השמים בפי הנשים בירמיה, ופעמים היו קוראים אותה מלך ארץ ופעמים מלכת השמים ע״ד אלהי השמים ואלהי הארץ, או תהיה אליל אחרת כנגד אותה שבארץ.
קדחה באפי – מכאן דכשהפורעניות יוצאה לעולם אינה יוצאת אלא באף1 (ספרי).
1. יתכן דרומז למ״ש (ב״ק ס׳.) כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, היינו בין צדיק לרשע, והציור בזה הוא – הכעס, כי כשהאדם עושה דבר מתוך כעסו הוא עושה גם דבר שלא לרצונו הנפשי, כמו השובר כלים בחמתו, ואף כי הכלי לא נגעה בו לרעה, כך כשהפורעניות יוצאת בכעס אינה מבחנת לפגוע גם בצדיק.

ובזה אפשר ליישב פסק התוס׳ בתענית כ״א ב׳ שאם יש דבר בעובדי כוכבים יש לחוש לישראל וצריך להתענות, והקשה הר״ן הא קיי״ל שטנא בתרי אומי לא שליט, יעו״ש. ולפי מש״כ דאין שעת הפורעניות ראיה שיוצאת מדרך סלולה ופוגעת גם בצדיקים, מכיון שיוצאת באף ובקצף, א״כ ממילא פוגעות הן גם בתרי אומי, ועיין באו״ח סי׳ תקע״ו ס״ג.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונידעת זקניםמיוחס לרא״שרלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימההכל
 
(כג) אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹתחִצַּ֖י אֲכַלֶּה⁠־בָּֽם׃
I will heap evils on them. I will spend my arrows on them.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאהדר זקניםדעת זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שכא]
אספה עלימו רעות – הריני מכניס ומביא עליהם כל הפורעניות כולם כאחת.
דבר אחר: הריני כונסם כולם לתוך מצודה ומביא עליהם כל פורעניות כלם כאחת.
דבר אחר: אסוף עלימו רעות אין כתיב כאן אלא אספה שיהו כל פורעניות כלות והם אינם כלים וכן הוא אומר חצי אכלה בם, חצי יכלו אותם אין כתיב כאן אלא חצי אכלה בם חצי כלים והם אינם כלים.
דבר אחר: חצי אכלה בם אלו חצי רעב וכן הוא אומר (יחזקאל ה׳:ט״ז) בשלחי את חצי הרעב הרעים בהם.
[Piska 321]
"I will join evils upon them": I will gather together and bring upon them all of the evils at once.
Variantly: It is not written "asuf ('join') upon them evils,⁠" but "asfah ('end') upon them evils" — all of the punishments will end, but they (Israel) will not end. And thus is it written (Ibid.) "My arrows achaleh ('I will end') in them.⁠" It is not written "My arrows 'yichlu' ('will end') them, but "My arrows I will end in them" — My arrows will end, but they (Israel) will not end.
Variantly: "My arrows achaleh in them" — these are arrows of famine, as it is written (Ezekiel 5:16) "when I send the evil arrows of famine against them.⁠"
אספה על׳ רע׳ אמ׳ הקב״ה הריני מכנס כל פורעניות שבעולם ומביאן עליהן בת אחת:
ד״א אס׳ על׳ אמ׳ הקב״ה הריני מכנסן במצודה ומביאן עליהן בת אחת:
ד״א אס׳ על׳ רע׳ שיהו כל הרעות מתכנסות זאת אומרת אני באה עליהן וזאת אומ׳ אני באה אליהן אמ׳ להן הקב״ה המתינו עצמכם שכל אחת ואחת עתידה לעשות את שלה:
ד״א אס׳ על׳ רע׳ אוסיף אין כת׳ כן אלא אספה הרי זו מדת רחמים כלפי ישראל פורעניות כלות והגוף קיים:
חצי אכ׳ בם חצי מכלין אותן אין כת׳ אלא חצי אכלה פורעניות כלות והגוף קיים:
ד״א חצי אכ׳ בם הרי אלו חצי רעב שנ׳ (יחזקאל ה׳:ט״ז) בשלחי את חצי הרעב הרעים בכם:
אֲסִיף עֲלֵיהוֹן בִּישָׁן מַכְתָּשַׁי אֲשֵׁיצֵי בְהוֹן.
and I will multiply calamities upon them, My plagues will I send forth among them;
אמרת במימרי למייתייה עליהון בישן גירי מחוותא פורענותיב אגרה בהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מחוות״) גם נוסח חילופי: ״מחוובת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פורענותי״) גם נוסח חילופי: ״פורענותהון״.
וכד הינון יהיבין בבבל הוון פלחין לטעוותהון בגין כן אמרית במימרי למכנשא עליהון בישתא גירי מחת פורענותי אישיצי בהון.
And when they dwell in Babel they will serve their idols; for I have spoken in My Word to array calamities against them, the plague-arrows of My vengeance to destroy them. I will make them go into captivity in Media and Elam, in the captivity of Babel, the house of Agag who are like demons gaping with famine, and to corpses devoured by birds, and to stricken evil spirits of the noon, to Lillin and to spirits big with evil.
אמרית במימרי למיתיא עליהון בישין גירי פורענותין אגרי בהון.
I have spoken in My Word to bring evil upon them, the arrows of My vengeance will I send among them: gaping with famine, devoured by unclean fowl, filled with evil spirits,
אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת – הֲרֵינִי מַכְנִיס וּמֵבִיא עֲלֵיהֶן כָּל הַפֻּרְעָנִיּוֹת כֻּלָּן כְּאַחַת. דָּבָר אַחֵר: אָסוּף עָלֵימוּ רָעוּת אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא אַסְפֶּה שֶׁיְּהוּ כָּל הַפֻּרְעָנִיּוֹת כָּלוֹת וְהֵם אֵינָם כָּלִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם, חִצַּי יְכַלֶּה אוֹתָם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם שֶׁיְּהוּ חִצַּי כָּלִים וְהֵם אֵינָם כָּלִין. דָּבָר אַחֵר: ״חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם״ חִצֵּי הָרָעָב וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״בְּשַׁלְחִי אֶת חִצֵּי הָרָעָב הָרָעִים בָּהֶם״.
כד׳אך אזידהם שרורא וסהאמי אפרקהא פיהם
כך אוסיף עליהם רעות, ואכלה1 בהם את חציי עד תומם.
1. רס״ג תרגם אכלה - בשורש ف-ر-ق (פרק) בערבית המתייחס בדרך כלל ל״הפרדה״ או ״חלוקה״. אולם, בהקשר של חצים או נשק, המשמעות מתפתחת ל״לכלות״ או ״להשתמש עד תום״.
אספה עלימו רעות – כלומר: שלא אניח רעה שלא אפגיעם בה, כמו שאמר: חִצי אכלה בם (שם). (ספר השרשים ״ספה״)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

(כג) אספה עלימו רעות. לשון עתיד, ״אספה״ כבד נאמר במשמעות ״לספות עוד״ (במדבר לב, יד) ולא הזכירו אבן חיוג׳1. ולמר יצחק בן מר (שמואל) [שאול] יש בו פירוש, שהוא במשמעות הסילוק והגזירה2, ומה שהוביל אותו לזה היה סברתו שהמחצית הראשונה של הפסוק מוכפל על השנייה, ולכן השווה אותם [ופירש ״אספה״ במשמעות ״אכלה״3, ויותר נראה שהוא] ממשמעות ההוספה ל...⁠4
1. לפירוש זה מפנה ריב״ב גם בפירושו לבמדבר לב, יד, על הפסוק ״לספות עוד״ המובא גם כאן: וכבר הזכרתי ב״אספה עלימו רעות״ כי הוא כבד ממובן זה, כמו ״וארבה אותך״ (בראשית יז, ב).
2. כן פירש בספר השרשים לר״י אבן ג׳נאח שורש ספה, אך לא הביא את הפירוש בשם רבי יצחק בן שאול.
3. כן כתב ר״י אבן ג׳נאח שם שראייתו מהמחצית השניה של הפסוק, ״חצי אכלה בם״, שפירושו לדעתו שיכלה בהם את חיציו, כלומר שיגמור אותם.
4. כן פירש רס״ג: כד֗אך אזידהם שרורא – כן אוסיף עליהם רעות, וגזרו מן ״וסף״, לשון הוספה. וכן הביא גם ראב״ע בשפת יתר בשם יש אומרים.
אספה עלימו רעות – אחביר רעה על רעה, לשון: ספו שנה על שנה (ישעיהו כ״ט:א׳), ספות הרוה וגו׳ (דברים כ״ט:י״ח), ספו על זבחיכם וגומ׳ (ירמיהו ז׳:כ״א).
דבר אחר: אספה – אכלה, כמו: פן תספה (בראשית י״ט:ט״ו).
חצייא אכלה בם – כל חציי אשלים בהם. וקללה זו ברכה היא לפי הפורענות,⁠ב חיציי כלים ורעותיי ספות, והם אינם כלים.
א. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא, וכן בפסוק: ״חצי״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לייפציג 1: ״שהפורענות״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917 (בהיפוך סדר המלים): ״לפי הפורענות ברכה היא״.
אספה עלימו רעות – This means, I will join evil to evil, אספה having the same meaning as in "add you (ספו) year to year" (Yeshayahu 29:1); "in order to add (ספות) the drunkenness to the thirst" (Devarim 29:18); "Add (ספו) your burnt offerings to your sacrifices" (Yirmeyahu 7:21).
Another explanation of אספה: it means, "I will expend" (bring to an end so that there will be no more evils to bring upon them); similar to "lest you be brought to an end (תספה)" (Bereshit 19:15).
חצי אכלה בם – means all my arrows I will use to the full against them (i.e., there will be no arrows left). This curse according to the wording in which the punishment is expressed, implies a blessing: My arrows will come to an end, but they themselves will not come to an end (i.e. they will never be exterminated) (Sifre Devarim 321:2; Sotah 9a).
פס׳: אספה עלימו רעות – אמר הקב״ה אני מכנס כל פורענות שבעולם ומביאן עליהם בבת אחת.
ד״א: אספה עלימו רעות – מלמד שהיו כל הרעות מתאספות זאת אומרת אני באה עליהם וזאת אומרת אני באה עליהם. אמר להם הקב״ה המתינו שכל אחת ואחת עתידה לעשות את שלה.
חצי אכלה בם – אלו חצי הרעב. כענין שנאמר (יחזקאל ה) בשלחי את חצי הרעב הרעים בהם אשר היו למשחית.
ד״א: חצי אכלה בם1חצי כלין והם אינן כלין. וכן הוא אומר (מלאכי ג) כי אני ה׳ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם:
1. חצי כלין והסאינסכלים. (סוטה ט׳) והוא ברכה בתוך הקללה כי ישארו אחר כל הצרות לברכה:
אספה עלימו רעות {חצי} אכלה {בם} – כןא דרך המקראות לכפול לשונם, כלומר: כל מיני רעות שיש בידי להזיק, כולם אשים בהם.
א. כך תיקן רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: כי.
אספה עלימו רעות חצי אכלה בם I WILL SWEEP MISFORTUNES ON THEM, FINISH UP MY ARROWS ON THEM: Biblical verses commonly repeat [the same idea in different] words.⁠1 In other words, “I will bring upon them all the different kinds of misfortunes which I have in My power, to do harm to them.”2
1. Rashbam often uses parallelism as an exegetical tool, and sometimes, like here, he explains that that is what he is doing. The parallelism of the verse teaches him what אספה means. See also his commentary to Genesis 18:23 and note 3 there.
2. Rashi offers two explanations for the word אספה here – that it means “to add” or that it is a synonym of אכלה, to finish off. Rashbam agrees with the second explanation.
Rashi (following Sifre 321) explains further that there is a blessing hidden in the punishment announced in this verse. The phrase “I will finish off my arrows in them” implies that all of God’s arrows will be used up and the Jewish people will not be destroyed. As Rashi puts it, “My arrows will be gone; they will not be gone.” Following Rashbam’s understanding of אכלה there is no room for that explanation. According to Rashbam all it means is that God will use every available part of His arsenal, but not necessarily that He will deplete His arsenal.
אספה – יש אומרים, כמו: אוסיף.
והנכון, כמו: אכלה, מגזרת: האף תספה (בראשית י״ח:כ״ג), ואף הוא מבנין אחר. והטעם: שלא תשאר רעה שלא תבואם. ודימהא הרעות לחציםב שתבאנה פתאום,⁠ג ואין יכולת להשמר מהם.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: ודמו.
ב. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827. בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150: בחצים.
ג. מלת ״פתאום״ חסרה בכ״י פריס 177 והושלמה מכ״י פריס 176.
I WILL HEAP. Some say that the word aspeh (I will heap) means I will add. However, it really means I will consume.⁠1 Compare, tispeh (sweep away) in Wilt Thou indeed sweep away (Gen. 18:23). The aforementioned is so, even though aspeh and tispeh differ in conjugation.⁠2 It means3 that there will be no evil that will not come upon them.⁠4 Scripture5 compares the evils to arrows that suddenly appear and there is no way to guard oneself against them.⁠6
1. So too Rashi in one interpretation.
2. Aspeh is a hifil. Tispeh is a kal.
3. The meaning of aspeh alemo ra'ot (I will heap evils upon them).
4. According to Ibn Ezra the meaning of aspeh alemo ra'ot (I will heap evils upon them) is, I will consume (use up) all evils upon them.
5. In the second half of the verse.
6. In other words, arrows is not to be taken literally. It is a metaphor for evils.
אספה עלימו רעות – כלומר: כל הרעות שבעולם, עד שיספו הרעות, שלא ישאר מין הרעה בעולם שלא אביא עליהם.
וחיצי אכלה בם – שלא הניח חץ שלא ירה בהם, ויכלו הרעות, והם אינם כלים.
אספה עלימו רעות – I WILL HEAP EVILS ON THEM – Meaning: All of the evils that are in the world, until the evils are exhausted, that there will not be any category of evil in the world that I shall not bring upon them.
וחיצי אכלה בם – I WILL USE UP MY ARROWS ON THEM – That no arrow will remain that He did not shoot at them, but [though] the evils will all be spent, they will not be wiped out.
אספה – לשון אסיפה כמו לספות עוד על חרון אף י״י (במדבר ל״ב:י״ד).
אספה, "I will heap;⁠" from the word אסיפה, collecting. The root is used also in Numbers 32,14: לספות עוד על חרון אף ה', "to augment still further God's anger.
אספה עלימו רעות – לשון כליון כמו ספו תמו והוא כפול לשון במלות שונות עם חצי אכלה בם, ג״ן.
אספה עלימו רעות – כלו׳ כל רעות שבעולם שאמצא עד שיספו. לא אשאיר שום רעה שלא אביא עליהם.
חצי אכלה בם כפל מלה. שלא אניח חץ שלא אכלה בהם.
אספה עלימו רעות – כלומר לא אשאיר שום רעה בעולם שלא אביא עליהם.
חצי אכלה בם – כפל מלה הוא שלא אניח חץ שלא אהיה יורה בהם.
אספה עלימו רעות, "I will heap evils upon them;⁠" in other words: "I will not spare them any of the evils that are in existence.⁠"
חצי אכלה בם, "I will use all My arrows against them.⁠" By repeating himself, apparently, Moses stresses that G–d will use all the destructive power at His disposal.
אספה – כמו אכלה. שלא ישאר רעה בעולם, שכולם אביאם עליהם.
הנה מרוב כעסי עליהם אביא עליהם מיני הרעות כלם וחצי הצרות אכלה בם שלא ישאר מין אחד שלא אביאנו אליהם כדי שיכירו שזה בא להם מאתי על צד העונש להשיב להם גמול כרוע מעלליהם.
אספה – אכלה.
חצי – רמז אל הצרות והמכות והעיר בזה שהם יתיישרו להכותם כמו שיתיישר החץ אל המקום אשר יורוהו וזה לאות כי המכות האלה לא יבואו עליהם בקרי.
(כג-כז) התועלת השביעי הוא להודיע שאף על פי שהיה ידוע אצל השם יתעלה מרוע תכונת ישראל שלא יקבלו מוסר והנה עם כל זה לא רצה להשליכם מעל פניו תכף להגלות אותם ולהפיץ אותם בארצות כי אולי יתחדש מזה הפסד נפלא לישראל כי זה יביא החושב לחשוב כי ידו הושיעה לו ולא נהיה זאת מאת י״י או אולי יחשוב שאלהיו עשו לו את החיל הזה ומזה יתחדש שיתגבר האויב בכל עוז להשחית ישראל אך בראותו לו מיני הרע שהביא עליהם השם יתעלה תחלה יתיישר לבחון כי מהשם היתה זאת ויירא פן יקרה לו גם כן כעס השם יתעלה אם ישחית בניו וזה מורה על עוצם השגחתו הנמשכת לישראל מצד בריתו עם האבות כי גם בחרות אפם בהם יתחכם שלא ישיגם הכליון למען לא תופר בריתו עם האבות ולא רצה להביא לישראל מן הרעות מה שיבחן בו באופן שלם שאינו דבר מגיע במקרה וזהו אמרו אספה עלימו רעות וגו׳ כמו שביארנו בבאורנו לזאת הפרשה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

ד״א אספה אכלה כמו פן תספה וכליית הרעות עליהם הוא תכלית הרעה כי לא ישארו מהרעות מאומה אלא כלם יכלו עליהם על דרך חצי אכלה בם שכל חצי אזרקם בם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(כג) ויש אומרים פירושא אספה, אכלה מלשון (פרשת וירא) האף תספה. דומה למה שאמר חיצי אכלה בם כי קרא הצרות חצים לפי שיבאו פתאום ולא יוכל האדם להשמר מהם. ומה טוב אמרו אספה וכן אכלה בם להגיד שהם, רצוני לומר ישראל, לא יכלו מחמת החצים והצרות אבל שיכלו החצים בהם.
א. כן בדפוס ראשון (סביונטה). בדפוסים לאחר מכן צונזר קטע שלם: ״ואפשר לפרש הם קנאוני... ועל זרעם רעות ויש אומרים פירוש״, ובמקומו נדפס רק: ״ולכן אעניש אנשי בית ראשון שאקניאם בלא עם שהם הכשדים כמו שאמר (ישעיהו כ״ג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה ואעניש אנשי בית שני כי בגוי נבל אכעיסם.⁠״
וכנגד אלו הארבעה טובות שזכרנו שעשה להם. הביא עליהם ד׳ מיני רעות. וזהו אספה עלימו רעות. אחר שלא רצו באלו הטובות. והם מזי רעב ודבר וחיה רעה וחרב. מזי רעב כנגד הלחם הנזכר. כאומרו מדבר באופל יהלוך וכו׳. ואמר ויאכל תנובות שדי. לפי שבסבת ריבוי הפירות המעופשים יולידו ליחות והם סבות הדבר. וכנגד הבשר הנזכר באומרו עם חלב כרים וגו׳. אמר ושן בהמות אשלח בם לנושכם ולהמיתם. וכנגד היין הנזכר באומרו ודם עינב תשתה חמר. אמר מחוץ תשכל חרב. והיא חרב לה׳ מלאה דם המעותדת כנגד הגוים ושונאי ישראל. כדכתיב כי כוס ביד ה׳ ויין חמר וכו׳. הוא חרב לה׳ מלאה דם והוא כנגד ודם עינב תשתה חמר. וזהו גם עליך תעבור כוס. וכנגד כנשר יעיר קנו. אמר חיצי אכלה בם. לפי שהחץ משימים בו נוצת העוף בענין שילך בדרך למקום העוף. וכמו שאמרו מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. שדומה לרובה קשת שראה נשר באופן אחד והיה ירא להשליך החץ לפי שלא היה בו נוצה. מה עשה העוף התחיל למרט נוצתו ונפל לארץ ולקחה בעל החץ. ותחבה בחץ והרג העוף בנוצתו. והיינו דכתיב מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. וכן בכאן בטובה כתיב כנשר יעיר קנו. ואחר שלא הכירו חסדי השם. חצי אכלה בם. שהיו מתוקנות בנוצת הנשר לקיים מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. וכנגד על גוזליו ירחף וכן ויניקהו דבש מסלע. אמר גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה. וכנגד ישאהו על אברתו. אמר אמרתי אפאיהם. אשיתם בפאת הארץ מדוכאים ומעונים ושפלים. תחת אשר היו גבורים ונשאים על השמים שהם אברתי. בענין שבזה אשביתה יותר מדור אנוש זכרם. לולי שיש בדבר זה חלול ה׳ כי כעס אויב שהוא מלכות אדום אגור פן יאמרו ידינו רמה. ויד ישראל למטה ויתלו דבר זה בהם ויאמרו ולא ה׳ פעל כל זאת. בין בדבר שלא אמר ולא ה׳ פעל (כל) זאת. אלא ולא ה׳ פעל כל זאת. שאפילו אוה״ע ברשעתם הם מכירים יכולת השם ואומרים שמאתו יבואו קצת אלה הדברים. ולכן אין אומרים ולא השם פעל זאת. אלא כל זאת. אבל זאת פעל. וישראל גוי אובד עצות המה ואומרים שעצת השם אינה טובה. וזהו אובד עצות שאובדים העצות. ואין בהם תבונה להבין זה הדבר שאפילו העו״ג מודים ביכולת השם. לו חכמו ישכילו זאת. כלומר ואע״פ שאין בהם תבונה להבין דבר מתוך דבר. אם חכמו שיהיו חכמים שהוא למטה מנבון. בחכמתם שלמדו מרבם ישכיל זאת האמור למעלה באויבי השם. ולא ה׳ פעל כל זאת. אבל זאת פעל. והיה להם לעשות ק״ו ולומר. אם שונאינו מכירים ומודים בקצת יכולת השם. כל שכן אנחנו שיש לנו להודות ביכלתו הגמור. ולומר כי ה׳ פעל כל זאת. וזהו לו חכמו ישכילו זאת הנזכר. ואם חכמו יבינו לאחריתם דבר מתוך דבר. איכה ירדוף אחד אלף אם לא כי צורם מכרם. וזה כנגד צור ילדך תשי. וה׳ הסגירם כנגד ותשכח אל מחוללך. וא״ת שאע״פ שיודה שהגוים מודים בקצת יכולת השם. עם כל זה לא יודו כי צורנו הוא הצור האמיתי אלא צורם. לזה אמר אינו כן. כי לא כצורנו צורם. ואע״פ שהיו אויבינו פלילים יודו זה. וישראל לא ידע עמי לא התבונן. וכל זה לפי שמגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה. שזה רמז על שרשם הרע שורש פורה ראש ולענה מצד תרח ואבותיו. עד שכמעט כסדום היינו לעמורה דמינו. חמת תנינים יינם. זהו כנגד מה שאמר ודם עינב תשתה חמר. ואחר שלא רצו בזה היין. ראוי לתת להם מגפן סדום ומשדמות עמורה מורכב זה בזה. באופן שענבימו ענבי ראש. מצד סדום שהיא ראש החמשה כרכים. אשכלות מרורות למו. מצד שדמות עמורה. ואם כן היין שיעשה מזה היא חמת תנינים יינם וראש פתנים אכזר. כי הסם המות היותר רע והיותר קשה. הוא אותו שנותנים אותו ביין. לפי כששותים אותו מצד דקותו הוא הולך אצל הלב וממית. וזהו חמת תנינים יינם הראוי להם. אחר שלא רצו ביין התורה שהוא יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. אשר עליו נאמר סוד ה׳ ליריאיו שעולה כמנין יי״ן. הנרמז באומרו ודם עינב תשתה חמר הם רמ״ח מצות. ואחר שהם לא רצו לדעת סוד התורה והמצוה. הלא הוא כמוס עמדי וגו׳ כאומרם עת לעשות לה׳ וגו׳. הלל אמר אם ראית דור שהתורה חביבה עליו כנס שנאמר עת לעשות לה׳. וזהו הלא הוא כמוס עמדי:
או שיאמר הלא הוא כמוס עמדי – לפי שאמר חמת תנינים יינם. והוא להשלים בהם המכות כאומרו חצי אכלה בם. ולפי שסם המות השתוי ביין הוא רע ואכזר מאד כמו שאמרנו. אמר כי השם ברחמיו לא רצה להשקותו לישראל ולעשות בהם כלה. אבל כום זה היין כמוס עמו חתום באוצרותיו להשקותו לגוים ולכלותם. כאומרו ישתו כל הגוים סביב. ועל זה אמר כי כוס ביד ה׳ ויין. כלומר זה הכוס שמור ביד ה׳ עם חמת תנינים. ולמי הוא שמור אך שמריה ימצו ישתו וגו׳. ובזה יעשה בהם נקמה. וזהו לי נקם ושלם:
או שיאמר הלא הוא כמוס עמדי – לפי שסיפר למעלה צרות ישראל כאומרו אספה עלימו רעות וכן אמרתי אפאיהם. וחתם פורענותם בפסוק חמת תנינים יינם וגו׳. שכל זה היה בעונותינו בגלות רביעי זה שאנו בו. ולפי שהוא ארוך יותר מכל הגליות. ואולי ישאל שואל עד מתי ה׳. או מתי יהיה קץ הפלאות. לזה השיב ואמר לא מחכמה שאלת על זה. כי זה דבר לא שזפתו עין רואי. והוא כמוס עמדי חתום באוצרותי. ולא גליתי דבר זה לשום אדם. אלא אני הרואה והצופה. וזהו לי נקם ושלם ולא לאחר. כאומרם יום נקם בלבי ליבא לפומא לא גלי. וכן אמרו ללבי גליתי לפומי לא גליתי והוא סוד. וזה לי נקם ושלם. ואימתי הוא העת. לעת תמוט רגלם. כלומר כשתמוט היתד והיסוד שלהם שהיא רומי רשיעא. וארכובתיה דא לדא נקשן מיד קרוב יום אידם. וכמו שפירשתי בפסוק כי יקרא קן צפור לפניך. כי עיקר גאולתינו תלויה בחורבן רומא שהיא רגלם ויסודם. וזהו לעת תמוט רגלם ואז ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. וכמו שאמרנו כד יפול דין יקום דין. ואז כל העולם יתנבאו עליה לרע. וזהו וחש עתידות למו.
(כג-כה) אספה עלימו וגו׳, מזי רעב וגו׳, מחוץ תשכל חרב וגו׳. כל אלו הצרות אולי היו כמו שאמרו בעת חורבן בית שני.
ואין לתמוה על דבר עבר במקום עתיד פעמים רבות, כי כן דרך הנבואה:
ד״א אספה אכלה כו׳. כלומר כל רעות אכלה בם, שלא תשאר שום רעה מהרעות אלא כלם יכלו עליהם, ע״ד חצי אכלה בם שכל חצי אזרוק בם. והוצרך לד״א, כי לטעם ראשון קשה היה לו ליכתוב אספו מלשון ספו שנה על שנה, ולא אספה בה״א מלשון תספה. ולד״א לחוד נמי קשה, דהא כתיב אחריו חצי אכלה בם, דהא החצים נמי בכלל רעות הם. ויש מקשים לעיל בפ׳ אתם נצבים (דברים כ״ט:י״ח) פירש״י ספות הרוה לפי שאוסיף לו וכו׳, וכאן פי׳ ספות הרוה מלשון חיבור. וי״ל דכל הוספה שהוא מוסיף על דבר אחר, ממילא הוא מתחבר אליו. ולפי זה יהיה הוספה וחיבור פי׳ אחד, וענין אחד להם. ופי׳ לעיל לשון הוספה, לפי עניינו, דלא שייך לומר אחביר, דהא אין לו עונש על השוגג, ואיך יאמר אחביר פורענות לפורענות, משום הכי פירש לשון הוספה, וכאן שלא הזכיר שום שוגג אלא המזיד, פירש לפי עניינו לשון חיבור. ועוד נ״ל ליישב די״ל דפשוטו של אספה הוא בכ״מ לשון הוספה הוא, אך כאן א״א לפרש לשון הוספה, דהוי משמע הקב״ה יוסיף עליהם פורענות יותר ממה שחטאו, וזה אינו, דאין הקב״ה נפרע אלא כפי שהרשיע האדם לפניו. לכן הוכרח לפרש כאן שהוא לשון חיבור. ולכן הביא רש״י כל הני קראי ופירש אותן מלשון חיבור, כדי שלא תקשה בתחלת המחשבה על פירושו שפי׳ מלת אספה מלשון חיבור מכל הני מקראות שהביא ודו״ק. וכעין זה פרשתי לעיל (בראשית י״ד:י״ד) גבי וירק את חניכיו ע״ש:
Another interpretation of אספה, "I shall consume, etc. In other words, I will deploy all the evils against them; no evil of the evils will be left, but all of them will be deployed against them. This is similar to "I shall deplete my arrows against them" which means that I will throw all My arrows against them. Rashi needed the alternative explanation because according to the first explanation it is difficult, for it should have written אספו from the term "ספו (you join) year on year" (Yeshayah 29:1), and not אספה with a hei, which is from the term "תספה (destroy)" (Bereishis 18:23). And according to the second explanation alone it is also difficult because it is written afterwards, "I shall deplete my arrows against them.⁠" But the arrows have already been included in the [aforementioned] evils! Some ask that earlier in parshas Nitzavim (Devarim 29:18) Rashi explained the phrase ספות הרוה "so that I shall punish him additionally, etc.⁠" but here Rashi explains ספות הרוה as meaning "to join the sated.⁠" One could answer that every addition means adding to something else, and therefore it joins it. Accordingly, "addition" and "join" have the same meaning and are the same concept. Earlier Rashi explained that it is a term meaning "addition" because of its context, since it is not plausible to say "I will join,⁠" for there is no punishment for unintentional sins. So how could it say "I will join punishment to punishment"? Therefore Rashi explained it as "additionally.⁠" But here, there is no mention of unintentional sin, but rather intentional sin, so according to its context he explains it as "joining.⁠" It also appears to me that one could answer that the plain meaning of אספה whenever it appears is "addition.⁠" However, here one cannot explain it to mean "addition,⁠" because that would mean that would imply that Hashem will add greater punishments than what they have sinned, but this is not so. Hashem only punishes according the wickedness the person commits before Him. Therefore Rashi was forced to explain here that it means "joined.⁠" Therefore Rashi brought all of these verses and explained them as meaning "joined" so that at first glance you would not ask regarding his explanation, because he explains that the word "אספה" as "joined/linked" in all the verses that he cites. I explained similarly above on the verse "He armed his trained servants" (Bereishis 14:14). See there.
אספה עלימו רעות חצי וגו׳ – רעות הם הבאים מהש״י בעצמו. וחצי. הוא הבא ע״י שליח כמו חיה רעה חרב ודומיהן.
אספה עלימו – פי׳ אכניס כל הרעו׳ עליהם. כדמפרש ואזיל.
אספה עלימו רעות – אוסיף עליהם רעה אחר רעה, או שהוא מלשון סוף, וענינו אביא עליהם כל הרעות עד סוף הרעות ותומם, שלא תשאר רעה שלא אביא עליהם, וכן אי׳ בספרי, הריני מכניס ומביא עליהם כל הפורעניות כלם כאחת:
חצי אכלה בם – שלא תשאר חץ שלא יירה בם, וטעם הלשון הזה כי הוא בא בפסוק הסמוך למנות כל ראשי מיני הפורעניות שיש בעולם, וכמו שיתבאר:
אספה וגו׳ – ״ספה״, ״להוסיף דבר על דבר״, קרוב ל״ספח״ (עיין פירוש לעיל כט, יח). אני המביא עליהם את הצרות התכופות; כל אחת היא חץ שלוח מאתי.
אכלה בם – אגזור עליהם סוגים שונים של צרות, אך בה בעת אתן להם את הכוח לשרוד את כולן: ״חצי כלים והם אינם כלים״ (ספרי).
[כג] הנה אז אספה עלימו רעות עד שחצי אכלה בם בפעם אחד:
אספה עלימו רעות חצי אכלה בם – ומה המה החצים:
אספה: מלשון ׳אוסיף׳1. ״עלימו רעות״, דמלבד שנענשו בקללת הארץ בשביל עבודה זרה, עוד נענשו על חורבן הארץ2 שגרמו בעונותיהם, והקב״ה רוצה בישובה, ועונש עבירה עבירה3. נמצא הוסיף הקב״ה (עון) על עוונם, על כן ״חצי אכלה בם״, לסוף יכלה החצים בם בעצמם, לבד קללת הארץ.
1. כך דעה אחת בראב״ע, רס״ג, וכנראה זו גם דעת רש״י.
2. ייענשו על תוצאת עוונותיהם – שהיא חורבן האדם.
3. על דרך המשנה באבות (ד,ב) ׳שכר עבירה עבירה׳.
חצי אכלה בם – חצי כלים והם אינם כלים.⁠1 (סוטה ט׳.)
1. יתכן טעם הדרשה דמדייק מדלא כתיב חצי יכלו אותם, והוא ע״ד מש״כ בפ׳ תבא ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וגו׳.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאהדר זקניםדעת זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בתורה תמימההכל
 
(כד) מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁףוְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן⁠־בְּהֵמֹת֙א אֲשַׁלַּח⁠־בָּ֔םעִם⁠־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃
They shall be wasted with famine, and devoured with burning heat and bitter destruction. I will send the teeth of animals on them, with the poison of crawling things of the dust.
א. בְּהֵמֹת֙ =א,ל1?,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 ומסורת-א וטברנית ורמ״ה (כתיב חסר וי״ו)
• ל=בְּהֵמוֹת֙ (כתיב מלא וי״ו)
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מזי רעב ולחומי רשף – שיהיו מוזאים ברעב ומושלכים בחוצות וכן הוא אומר (ירמיהו י״ד:ט״ז) והעם אשר המה נבאים להם יהיו מושלכים בחוצות ירושלם.
וקטב מרירי – לפי דרכך אתה למד שכל מי שהשד בו הוא מיריר.
ושן בהמות – אל תהי קורא ושן בהמות אשלח בם, אלא ושן בהמות אשלח בם – שיהו מתחממים ומחזרים על כל עבירות.
דבר אחר: שיהא אחד מהם מתחמם ומושך עצמו ומעלה נמי ומת והולך בה.
דבר אחר: ושן בהמות אשלח בם, שתהא בהמתו נושכתו ומעלה נמי ומת והולך בה אמרו מעשה היה שרחלים נושכים וממיתים.
עם חמת זוחלי עפר – שיהיו מוזחלין בעפר, רבי אומר אלו עכנים שאין שלטונם אלא בעפר.
"mezei with hunger and embattled by reshef": They will be hairy with hunger and strewn about the streets, as it is written (Jeremiah 14:16) "And the people to whom they prophesy will be strewn about in the streets of Jerusalem.⁠"
"and cut down by Meriri" (a demon) — whence it is derived that whoever is invested by a demon becomes rebellious ("mored").
"And the tooth of beasts I will send against them": His beast will bite and raise (in the victim) a fatal ulcer. Indeed, we have been witnesses to sheep biting and killing.
Variantly: Read it not "And the tooth of beasts (behemoth) I will send against them,⁠" but "and 'a tooth' — 'death' — will I send in them" (bam).
"with chamath": One of them will become heated (mithchamem), bite himself, raise an ulcer, and die. Variantly: They heated themselves and committed all the sins of illicit relations.
"the crawlers in the dust": They crawled in the dust. Variantly: The crawlers in the dust are the serpents, whose "realm" is the dust.
מזי רעב ול׳ רש׳ שיהו מוזרים ברעב ומושלכים באשפות מפני החרב הדבר והרעב כענין שנ׳ (ירמיהו י״ד:ט״ז) והעם אשר המה נבאים לכם יהיו מושלכים בחוצות ירושלם מפני הרעב והחר׳:
וקטב מרירי לפי דרכנו למדנו שכל מי שהשיד נכנס בו הוא מיריר:
ושן בהמ׳ אש׳ בם שיהיו מהמים ומחזרים אחר עבירות:
ד״א ושן בהמ׳ אש׳ בם שתהא בהמתו נושכתו והיא מעלת נומי והוא מת בה:
וכבר היה מעשה שהיו רחלים נושכות ביהודה:
ד״א ושן בהמ׳ אש׳ בם שיהא רואה החרב רודפת אחריו בשוק והוא יכול לברוח מפניה למלט את נפשו ממנה וחדרי לבו נופלים לפניו והוא מת בה:
ד״א ושן בהמ׳ אש׳ בם שהיא (נושך) [מושך] את עצמו והיא מעלת נומי והוא מת בה:
עם חמת זוח׳ עפ׳ אלו ארבע מלכיות שנ׳ בהן (דברים ח׳:ט״ו) נחש שרף ועק׳ שאימתם מוטלת בעולם:
ר׳ אומ׳ עם חמ׳ זו׳ עפר אלו הכנים שאין שולטנם אלא בעפר:
נְפִיחֵי כְפַן וַאֲכִילֵי1 עוּף וּכְתִישֵׁי רוּחִין2 בִּישִׁין וְשֶׁן חַיַּת בָּרָא אֲגָרֵי3 בְּהוֹן עִם חֲמַת תַּנִּינַיָּא דְּזָחֲלִין בְּעַפְרָא.
1. ״לחום״ -–> לחם = מאכל.
2. ״קטב״ = רוח, עי׳ ישעיהו כ״ח:ב׳ (ביאורי אונקלוס).
3. ביאור אונקלוס עוז והדר: כל לשון שילוח של השחתה מתורגם בלשון גירוי.
they shall be swollen with hunger, and be eaten by the fowl, and be vexed with evil spirits; and the teeth of wild beasts will I appoint among them with the venom of serpents that crawl in the dust.
מן פחי כפן ואכיליא גוב ומרווחי רווחןב בישן ושן ארבעתי מלכוותה דמתילן כחיוותהג ד ברה אגרה בהון עם חמת⁠(ה)⁠הון דתניניא וזחלוי דעפרה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואכילי״) גם נוסח חילופי: ״ייכלון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רווחן״) גם נוסח חילופי: ״רוחן״.
ג. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע גם נוסח חילופי בין השיטין: ״בחי׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמתילן כחיוותה״) גם נוסח חילופי: ״דמתילין בחיוות״.
אגלי יתהון במדי ובעילם מן גוא שביית בבל אעיקו להון דבית אגג די מתילין לשידין מנפחי כפן ולמזיקי אכילי עוף ולבני טיהררי כתישי רוחין בישין ולילין ומרווחי רווחין בישין ויוונאי דנכתין בשיניהון היך חיוות ברא איגרי בהון ואטלטילינון ביד אדומאי דמליין אריסין כחיוין חורמניא זחלוי דעפרא.
And the Javanaee (Greeks) who bite with their teeth like wild beasts will I send against them, and will shake them by the hand of the Syrians venomous as basilisks, the serpents of the dust.
מנפח כפן ואכילי עוף מסאב מרווחי רוחין בישין ושן ארבעתי מלכוותא דעכו״ם דמתילין לחיות ברא אגרי בהון עם חמתהון דתניניא זחלל עפרא.
even the teeth of the four kingdoms, which are like wild beasts,⁠a will I send among them, with the poison of serpents, the reptiles of the earth.
a. Daniel 7
מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף – שֶׁיְּהוּ מֻזָּחִין בָּרָעָב וּמֻשְׁלָכִין בַּחוּצוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיהו י״ד:ט״ז) ״וְהָעָם אֲשֶׁר הֵמָּה נִבְּאִים לָהֶם יִהְיוּ מֻשְׁלָכִים בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם״, וְקֶטֶב מְרִירִי, לְפִי דַרְכְּךָ אַתָּה לָמֵד שֶׁכָל מִי שֶׁהַשֵּׁד בּוֹ מוֹרֵר, וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם אַל תִּקְרִי וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֶלָּא וְשֵׁן בָּהֶם אֲשַׁלַּח בָּם שֶׁיְּהוּ מִתְחַמְּמִין וּמִתְחַזְּרִין עַל כָּל עֲבֵרוֹת. דָּבָר אַחֵר: שֶׁיְּהֵא אֶחָד מֵהֶם מִתְחַמֵּם וְנוֹשֵׁךְ עַצְמוֹ וּמַעֲלֶה בּוֹ נוֹמֵי וּמֵת וְהוֹלֵךְ בָּהּ. דָּבָר אַחֵר: ״וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם״ שֶׁתְּהֵא בְּהֶמְתּוֹ נוֹשַׁכְתּוֹ וּמַעֲלֶה נוֹמֵי וּמֵת וְהוֹלֵךְ בָּהּ, וּכְבָר אָמְרוּ מַעֲשֶׂה הָיָה שֶׁהָרְחֵלִים נוֹשְׁכִין וּמְמִיתִין. עִם חֲמַת זֹחֲלִי עָפָר. שֶׁיְּהוּ מֻזְחָלִין בָּעָפָר. דָּבָר אַחֵר: אֵלּו עֲכִינִין שֶׁאֵין שִׁלְטוֹנָן אֶלָּא בָּעָפָר.
וְקֶטֶב מְרִירִי – תַּרְתֵּי קָטְבֵי הֲווֹ חָד מִקָמֵי טִיהֲרָא וְחָד בָּתַר טִיהֲרָא, מִקָּמֵי טִיהַרָא קֶטֶב שְמֵיה וּמִיחֲזֵי בֵּי כַּדָּא דְּכַּמְכָא וְהָדַר בֵּיהּ בַּחֲשָׁא, דִּבְתַר טִיהֲרָא (תהלים צ״א:ו׳) ״יָשׁוּד צָהֳרָיִם״ שְׁמֵיהּ וּמִיחֲזֵי בְּקַרְנָא דְּעִזָּא וְהָדַר בֵּיהּ (נַפְיָא) [כְנַפְיָא], מֵחָד בְּתַמּוּז עַד שִׁיתְסַר בֵּיהּ וַדַּאי שְׁכִיחֵי, מִכָּאן וָאֵילָךְ סָפֵק שְׁכִיחֵי סָפֵק לָא שְׁכִיחֵי, וּמִשְׁתַּכְּחָא בְּטוּלֵי דְּצַפְרָא (וּפַנְיָא) דְּלָא הַוֵי גַּרְמִידָא בְּטוּלָא דְּפַנְיָא דְּלָא הֲוָה גַּרְמִידָא. וְעִקָּר בְּטוּלֵי דְּבֵית הַכִּסֵּא וּבְטוּלֵי דְּחַצְבָא.
״כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים״ בְּיוֹמִין דְּעָקָא בֵּין שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז לְתִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁבָּהֶן קֶטֶב מְרִירִי שׁוֹלֵט, [כְּמָה דְּאַתְּ אָמַרְתְּ] (תהלים צ״א:ט׳) ״מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם״, וְלָמָּה קְרִי לֵיהּ קֶטֶב מְרִירִי, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אֲמַר דְּהוּא גָּזִיז סוּגִיָא דְּטִהֲרָא מִן רֵישֵׁיהוּן (דְּאַרְבַּע) [דְּשִׁית] עַד סוֹפֵיהוֹן דְּתֵשַׁע. וְרַבִּי לֵוִי אֲמַר דְּהוּא גָּזִיז סוּגְיָא דְּטִהֲרָא מִן סוֹפֵיהוֹן דְּאַרְבַּע עַד רֵישַׁיְהוּ דְּתֵשַׁע, וְאֵינוֹ מְהַלֵּךְ לֹא בַּצֵּל וְלֹא בַּחַמָּה אֶלָּא בְּצֵל שֶׁהוּא סָמוּךְ לְחַמָּה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְכֻלּוֹ מָלֵא קְלִיפִין וְשַׂעֲרוֹת וְעֵינַיִם, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ עַיִן אַחַת קְבוּעָה לוֹ בְּלִבּוֹ, וְכָל מִי שֶׁהוּא רוֹאֵהוּ נוֹפֵל וָמֵת, מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁרָאָה אוֹתוֹ וְנָפַל וָמֵת, אָמְרוּ רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שְׁמוּאֵל רָאָה אוֹתוֹ וְכוּ׳. רַבִּי אַבָּהוּ הֲוָה יָתִיב (פְּשִׁיט) [וּמַתְנֵי] בַּהֲדָא כְּנִישְׁתָא דְּקֵסָרִין, חֲמָא חָד בַּר נָשׁ פָּרֵי בְּתַר חַבְרֵי וּבְיָדֵיהּ חָד קַטִיתָא בָּעֵי מִמְחִינֵיהּ בָּהּ חַמָא חַד מַזִיקָא פָרֵי בַתְרֵיה וּבְיָדֵיה חַד קַטִיתָא דְפַרְזֶל, נָפַק רַבִּי אַבָהוּ פָּרֵי לגַבַּיְהוּ אֲמַר לֵיהּ לֹא תִמְחִינֵיהּ דִּילְמָא הוּא מַיִית, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי מִן הֲדָא הוּא מָאִית, אֲמַר הָא מַזִיקָא פָּרֵי בַּתְרַךְ וּבְיָדֵיהּ קַטִיתָא דְּפַרְזֶל, אַתְּ מָחֵי לֵיהּ בַּהֲדָא וְהוּא מָחֵי לֵיהּ בְּהַהוּא וּמַיֵית, רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה מַפְקֵד לְסַפְרַיָיא וּלְמַתְנַיָיא בְּאִילֵין יוֹמֵי דְּלָא יְהוּ טְעִנִין עַרְקָא עַל יָנוּקָא, רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק הֲוָה מַפְקֵד לְסַפְרַיָא וּלְמַתְנַיָיא בְּאִלֵּין יוֹמַיָא דִּיהוֹן מִיפְטִרִין טַלְיָא בְּאַרְבַּע שְׁעִין.
אסג׳אר אלג׳וע וחמא אלוהג׳ וחתף מר ואסנאן אלבהאים אטלקהא פיהם מע חמיה זואחל אלתראב
א. מכאן עד סוף פסוק ל״א נתלש מכ״י סנקט פטרבורג והושלם מכ״י אוקספורד.
רעב מכלה ולהט קדחת ומוות מר, ושן הבהמות אשלח בהם, עם ארס זוחלי העפר.
מזי רעב – הוא אצלי על משקל: מתי מספר (בראשית ל״ד:ל׳) ובעניינו: כלומר אנשי רעב, כמו שנאמר: וכבודו מתי רעב (ישעיה ה׳:י״ג), ולא כמו שסוברים אחרים, שהוא מעניין למזא לאתונא (דניאל ג׳:י״ט), ולא מלשונו, כמו שסוברים אנשים שמפרשים אותו: נשרפים ברעב. כי ה-מ׳ בלמזא מוספת, כמו בלמרמא לאתון נורא (דניאל ג׳:כ׳). (ספר השרשים ״מזה״)
ולחֻמי רשף – עניינו: גחלים בוערות, וכבר דימו בהם החצים, באמרם: שמה שִׁבר רשפי קשת (תהלים ע״ו:ד׳). ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה׳:ז׳) – שם לעוף, ובעיני נראה שהוא שם לעוף הדורס בלבד. (ספר השרשים ״רשף״)
וקטב – עניינו: החתף המאבד, ובערבי אל-חַתְף. (ספר השרשים ״קטב״)
חמת זֹחלי עפר – ארס הנחשים. וכן: חמת נחש (תהלים נ״ח:ה׳). (ספר השרשים ״חמה״)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

(כד) מזי רעב. פירשו המפרש [רס״ג] לשון שריפה, מ״לְמֵזֵא לְאַתּוּנָא״ (דניאל ג, יט)1, ואין לו ראיה שהוא [נגזר] ממנו. [ונראה יותר] שהוא ממשמעות אלמז............ וכיוצא בו שהוא כמו ............⁠2
ולחומי רשף כבר עשאוהו לשון אוכל.... כמו שאמר ״אל תלחם את לחם רע עין״ (משלי כג, ו), והוא פועל שנגזר מהשם ״לחם״3.
זחלי עפר, דומה למה שאומרים הערביים ״זחל הגמל״ כלומר מתאחרת ומתעכבת, וכך החיות לעתים קרובות כשהן מתעכבות .... וזולתן. ולכן נקרא כוכב הלכת שבתאי בשם ״זחל״, בגלל עיכוביו וחזרותיו התכופות. וממנו אמר ״על כן זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם״ (איוב לב, ו)4.
חמת הנזכר בהם הוא העקרב בו הוא הארס, כמו שהערבים אומרים ״חמה אלעקרב״ כלומר ארס העקרב, ונקרא כן כיון שהוא נושך מתוך כעסו.
1. כן תרגם רס״ג בתפסיר: סג֗אר אלגוע – שרופי רעב, ושיער ר״י קאפח שלמד כן מההשוואה ל״למזא״ שבדניאל. וכן כתב ראב״ע כאן: כמו שרופי רעב, מגזרת ׳למזא לאתונא׳. ריב״ג בספר השרשים שורש מזה אינו מסכים לפירוש זה, משום שהמ״ם שב״למזא״ אינה מן השורש, וגזרו ממשקל ״מתי מספר״ וכעניינו, שהם אנשי רעב.
2. כה״י קרוע ומטושטש במקום זה, ואין ידוע אם פירש כריב״ג, מלשון אנשים, או כמנחם, לשון זריקה, ויותר נראה משרידי התיבות שכתב שהוא מגזירת ה״מזה״ – לשון זריקה.
3. כן כתב ריב״ג בספר השרשים שורש לחם: והפעול ולחומי רשף (דברים לב, כד). ולחם אצלי שם כולל לכל מי שיאכל, אלא שהגובר עליו מה שיעשה מן התבואה בלבד, והראיה על הכלל אשר זכרנוהו בו אמרו ״ובל אלחם במנעמיהם״ (תהלים קמא, ד) והמנעמים רבים במיניהם, והפיל עליהם כלם ״אלחם״.
4. מקורו בספר השרשים לר״י אבן ג׳נאח בשורש זחל: ״על כן זחלתי ואירא״, דומה למה שאומרים הערב זחל ממקומו כשהוא סר ממנו, וזחל הגמל בהליכתו כשהוא מתאחר, וכאלו אמר: על כן התאחרתי מחוות דעי אתכם. ומן הענין הזה קראו הערב לכוכב שבתאי זחל, לרב התאחרו. ״זחלי עפר״, ״כזחלי ארץ״ (מיכה ז, יז) רמש הארץ, והם קטני הרמשים ההולכים על גחונם, כנחשים והדומה להם, ע״כ. וכעין זה כתב רבינו גם בפירושו למיכה שם.
מזי רעב – אונקלוס תירגם: נפוחי כפן, ואין לו עד מוכיח עליו.
ומשמו של ר׳ יהודהא הדרשן מטולוזא שמעתי: שעירי רעב, אדם כחוש מגדל שער על בשרו. לשון ארמי הוא: שיער מזיא, דהוה מהפיך במזייה (בבלי מגילה י״ח.).
ולחומי רשף – השדים נלחמים בם, כמו: ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה׳:ז׳), והן השדים.
וקטב מרירי – וכריתות שד ששמו מרירי.
קטב – כריתה, כמו: אהי קטבך שאול (הושע י״ג:י״ד).
ושן בהמות – מעשה היה, והיו רחלות נושכות וממיתות.⁠ב
חמת זוחלי עפר – ארס הנחשים המהלכים בגחונם על העפר, כמים הזוחלים על הארץ. זחילה – לשון מרוצת מים על עפר. וכן כל מרוצת דבר המשפשף על העפר והולך.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34, המבורג 13, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5, דפוס רומא: ״משה״.
ב. כן תוקן בכ״י לייפציג 1, ובדומה בדפוס רומא. במקור בכ״י לייפציג 1, ובדומה (בחילופי חסר ומלא) בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״רחלים נושכים וממיתים״.
מזי רעב – Onkelos rendered this by "swollen by famine". I have, however, no convincing proof for this meaning.
In the name of R. Moshe the Preacher of Toulouse have heard that it is the same as שעירי רעב, "hairy through hunger", for an emaciated person grows much hair on his flesh. In the Aramaic language the term for hair is מזיא, as e.g. in the phrase "who was busying himself with his hair (במזיא)" (Megillah 18a).
ולחמי רשף This means, the demons fight with them (לחם means "to battle"), – as it states, "As the בני רשף fly upwards" (Iyyov 5:7), and they are the demons (Berachot 5a).
וקטב מרירי – means and the destruction caused by a demon whose name is מרירי.
The word קטב denotes "cutting off", "destruction", as in "I will be your destruction (קטבך) O grave" (Hoshea 13:14).
ושן בהמת [I WILL SEND FORTH] THE TEETH OF CATTLE [UPON THEM] (i.e., even the teeth of cattle, not only of wild beasts) – It indeed happened once that lambs bit people and caused their death (Sifre Devarim 321:8; cf. Rashi on Vayikra 26:22).
חמת זחלי עפר THE FURY OF THOSE CRAWLING IN THE DUST – i.e. the poison of serpents that crawl on their bellies upon the ground as the water trickles (זחל) upon the ground. The root זחל properly denotes the passage of water upon the dust, and it is similarly used as here of the passage of anything that proceeds in a shuffling manner upon the ground.
פס׳: מזי רעב1שיהיו מוזין ומושלכין באשפות מפני הרעב כענין שנא׳ (ירמיה יד) והעם אשר המה (מתנבאים) [נבאים] להם יהיו מושלכים בחוצות ירושלים מפני הרעב והחרב ואין מקבר להמה המה נשיהם ובנותיהם ושפכתי עליהם את רעתם.
ד״א: מזי רעב2מלשון (דניאל ג) ואתונא אזה יתירא. שהיו שרופין מן הרעב.
ולחומי רשף – תרגם אכילי עוף כמו (איוב ה) ובני (נשר) [רשף] יגביהו עוף.
וקטב מרירי – לפי דרכנו למדנו שכל מי שהשד נכנס בו 3שהוא מרירי 4והיא בריה מהלכת בין החמה לצל.
ושן בהמות אשלח בם – שתהא בהמתו נושכת 5והיא מעלה נימי כמו הזאב וכמו הערוד. וכמו שהיה מעשה שהיו הרחלות נושכות ביהודה.
ד״א: ושן בהמות אשלח בם – שיהא רואה את החרב רודפת אחריו בשוק והוא יכול לברוח מפניה ולמלט את נפשו מרעה וחדרי הבית נופלין עליו והוא מת בה.
עם חמת זוחלי עפר – אלו ד׳ מלכיות 6שנאמר בהם (דברים ח) נחש ועקרב וצמאון שאימתן מוטלת בעולם.
ד״א: עם חמת זוחלי עפר7אלו הכינים שאין שלטונם אלא בעפר:
1. מזי רעב שיהי׳ מוזין ומושלכים באשפות. בספרי לפי גרסת הגר״א שיהיו מאוזין ברעב וכו׳ ונ״ל פירושו כי על קרא כמוץ אשר תדפנו רוח תרגם התרגום על מלת מוץ מזיא (וכן בכל ספרי אמ״ת כשבא מילת מוץ תרגם מזיא) ומוץ הוא קש הדק (פלעווע בל״א) ומפרש ג״כ הכא מזי רעב מלשון מזיא. היינו שהרעב ידפנו כמו קש לכל מקום ומקום. וע״ז מסיים הקרא יהיו מושלכים בחוצות ישראל וכו׳ המה נשיהם ובנותיהם וכו׳:
2. מלשון ואתונא אזה יתירא. ויהיה פי׳ מזי מלשון אז״א והוא לשון שריפה:
3. שהוא מרירי. בספרי הגי׳ שהוא מורר. ופי׳ החכם הספרדי מלשון ויורד רירו על זקנו. והוא משוגע:
4. והיא בריה מהלכת בין חמה לצל. במ״ר פי״ב וכן במדרש תהלים מזמור צ׳. ועיין (פסחים קי״א):
5. והיא מעלה נימי. היינו מכת ארסי כמו הזאב והערוד שנשיכתן מסוכנת:
6. שנאמר בהן נחש שרף ועקרב וצמאון כצ״ל. והם ד׳ כנגד ד׳ מלכיות:
7. אלו הכנים. בספרי הג׳ אלו התנינים (היינו הנחשים) שאין שלטונם אלא בעפר:
ושן בהמת – חיות רעות שכן מצינו חיה נקראת בהמה וקץ עליו העיט וכל בהמת הארץ עליו תחרף (ישעיהו י״ח:ו׳). (חזקוני, והשוו ר״י קרא שמואל א י״ז:מ״ד)
מזי רעב – פתרונו לפי עניינו כתרגומו. ואם לשון תלמוד הוא, הרי הוא כמו: נתמזמז מוחיה דדין (בבלי חולין מ״ה:).
ולחומי רשף – ברד ואש מן השמים, כמו: רשפי {אש} (שיר השירים ח׳:ו׳).
ועיקר פירושו לשון פריחה בעוף, כדכתיב: בני רשף יגביהו עוף (איוב ה׳:ז׳), שמה שבר רשפי קשת (תהלים ע״ו:ד׳), כלשון מחץ יעוף יומם (תהלים צ״א:ה׳).
וקטב מרירי – מחותכים ומדוקרים על ידי ליסטים הממררים והורגים בני אדם. כמו: עון פלילי (איוב ל״א:כ״ח) – עון של דיין, שעושין בו דין, ונתן בפלילים (שמות כ״א:כ״ב) – הדיינין קרויין כן שדנין את אחרים. אף מרירי ממרר את אחרים.
וזהו מקטב ישוד צהרים (תהלים צ״א:ו׳), שהם לסטים, כדכתיב: בחור שודד בצהרים (ירמיהו ט״ו:ח׳), שכן דרך ליסטים להלחם בצהרים, וכן הוא אומר: אשדוד בצהרים יגרשוה (צפניה ב׳:ד׳).
מזי רעב: should be understood according to the context, and so the Targum renders it [נפיחי כפן – SWOLLEN WITH HUNGER]. If it is [to be understood as related to some form in] the language of the Talmud, then it is [to be rendered “softened” and should be understood as being] like the word נתמזמז in the phrase (Hul. 45b) “that man’s brain was softened (נתמזמז).”1
ולחומי רשף ATTACKED2 BY RESHEF: i.e., by hail and fire [that dart down] from the heavens. So also in the phrase (Song 8:6), “darts (רשפי) of fire, [a blazing flame].”3
The primary sense [of the word reshef] refers to the flight of birds,⁠4 as in the phrase (Job 5:7), “the sons of reshef fly high.” [So we should also understand the phrase] (Ps 76:4) “There He broke the flying arrows (רשפי) of the bow,” [for arrows may also be appropriately described as flying like birds,] as in the phrase (Ps 91:5) “the arrow that flies (יעוף) by day.”5
וקטב מרירי: means “cut up and stabbed by marauders who embitter (הממררים) and murder people.”6 [The word מרירי should be understood to be on] the same [paradigm] as פלילי in the phrase (Job 31:28) עון פלילי, which means “a sin of a judge,” which he commits when doing judgment. So judges who judge other people are called פלילים, as in the phrase (Exodus 21:22) “he shall pay according to the estimation of the judges (בפלילים).”7 So also the word מרירי [should be seen as an adjective from the root מ-ר-ר, and it] means “people who embitter others.”8
This is [also the meaning of קטב in the phrase] (Ps 91:6), “[You need not fear ...] the marauder (קטב) who robs (ישוד) at mid-day.”9 So also it is written (Jeremiah 15:8) “a young man robbing (שודד) at mid-day.” “Marauders” are those who generally fight at mid-day, as it is written (Zeph 2:4) “Ashdod will be expelled at mid-day.”10
1. Rashbam’s entire comment should be read as directed against the two steps of Rashi’s explanation of this phrase. Rashi first says that the Targum renders the phrase “swollen with hunger,” but he, Rashi, can see no evidence for that explanation. Then Rashi cites an explanation that connects the word מזי in our verse to the Aramaic word for “hair” (מזיא).
Rashbam counters with his two arguments. First he says that the evidence for the Targum’s explanation is strong since it is the most appropriate explanation contextually. Then Rashbam says that if you insist on looking for a cognate for מזי in rabbinic Hebrew and/or Aramaic, the verb מ-ז-מ-ז is a better candidate than the noun מזיא.
There is no consensus among ancients or moderns about what מזי means. Many (e.g. Luzzatto and NJPS) see it as an active participle (meaning “wasting famine”), not an adjective. Ibn Ezra connects it to yet another Aramaic word – למזא, meaning “to burn” (Dan 3:19).
2. Rashbam does not really explain here how he understood the word ולחומי. See note 78 below.
3. See similarly Driver (p. 369): “In Heb[rew] רשף is a poet[ic] word for a flame, esp[ecially] a pointed darting flame.”
4. Sara Japhet argues (in her Rashbam’s Commentary on Job, p. 140, note 54) that this second part of Rashbam’s commentary here (beginning with the words “The primary sense”) is from a second hand, and that it offers a different explanation than the one found in the first part of the comment. Rashbam himself, she argues, explained רשף as meaning “hail and fire.” A second hand then added a second explanation, which connects רשף to flight.
5. The word רשף is often understood as referring to some form of demon or devil. So Rashi here, and see also NJPSC. See also note 80 below.
6. My understanding, based on the continuation of this comment, is that Rashbam understands קטב as meaning “marauder” and מרירי as meaning “embitter.” What Hebrew word(s) does he interpret as meaning “cut up and stabbed”? The only explanation that makes sense to me is that that is how he understands the word ולחומי, which he interprets as meaning “attacked”; the phrase then means: “attacked (לחומי) by hail and fire (רשף) and attacked by bitter marauders (קטב מרירי).” Accordingly I see Rashbam as opposing Rashi’s understanding of קטב as meaning “cut off.” Cf. Rosin (note 25) who argues that Rashbam follows and relies upon Rashi’s explanation of קטב.
7. See also Rashbam’s commentary there and his commentary to vs. 31 below, and note 100 there.
8. Rashbam again opposes the interpretation found in Rashi (and in other sources) that understands מרירי as the name of a specific demon or devil. Rashbam, as Japhet correctly notes (ibid., pp. 139-144), often avoids interpretations that involve angels, demons or otherworldly phenomena. Here he avoids interpreting both the word רשף (see note 77 above) and the word מרירי as references to demons.
In the Job commentary that Japhet attributes to Rashbam, the exegete interprets the word מרירי (in Job 3:5) as a reference to demons ('כמרירי יום' שדים יבעתוהו שלא תבא בו מנוחה לעולם – demons will frighten him [such that] he will never be at rest). Japhet notes (p. 142) that this explanation goes against the standard pattern of Rashbam of avoiding seeing references to demons or devils in the biblical text. Japhet suggests that “Rashbam’s” comment in the Job commentary is not so anomalous, as that exegete understands the demons of that verse allegorically: being frightened by demons simply means never being at rest. To me it is an overstatement to say that the comment in Job interprets מרירי in an allegorical manner. I see the exegete there describing a person who is literally frightened by devils and is accordingly never at rest.
9. Rashbam is opposing Rashi’s interpretation in Psalms that sees קטב there too as a reference to a specific demon.
10. Rashi (in Psalms) says that קטב is the name of that specific demon that ravages at mid-day. Rashbam accordingly says in response that the highwaymen or marauders who are known as קטב generally maraud or rob in broad daylight.
מזי רעב – שרופיא רעב, מגזרת: למזא לאתונא (דניאל ג׳:י״ט).
ולחמי רשף – [לחם העוף, וזה טעם,]⁠ב אכולי עוף, כמו: ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה׳:ז׳).
והנכון בעיני: שהזכיר הארבעה השפטים הרעים, והם: רעב – וזהו: מזי רעב, ולחומי רשף וקטב מרירי – זה הדבר, ושן בהמות – חיה, וחרב – מחוץ תשכל חרב (דברים ל״ב:כ״ה).
והנה יהיה רשף – כמו: רשפיה (שיר השירים ח׳:ו׳), והטעם: שיתחמם האויר.
וקטב – כמו: הכרתה.
מרירי – מרירות באויר, כמו: כמרירי יום (איוב ג׳:ה׳).
וכן כתוב: מקטב ישוד צהרים (תהלים צ״א:ו׳), כמו: הדבר.
ולחומי – כמו: אכולי, וכן רבים.
עם חמת זחלי עפר – לנשוך. והחמה כנוי לנשיכה. וטעם עפר כמו: הנחשים.
ומלת זחלי – מיראה, כי כל רואם יירא, כטעם: האימים (בראשית י״ד:ה׳), כי יש תואר השם. [וחבירו באליהוא בן ברכאל (איוב ל״ב:ו׳).]⁠ג
א. כן בכ״י פריס 176. בכ״י פריס 177: שדופי.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, ברסלאו 53. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, וטיקן ניאופיטי 2, ועוד עדי נוסח.
THE WASTING OF HUNGER. Meze ra'av (the wasting of hunger) means burnt by hunger. Meze (wasting) is similar to le-meze (that they should heat) in that they should heat the furnace (Dan. 3:19).
AND THE DEVOURING OF THE FIERY BOLT. Le-chume reshef (the devouring of the fiery bolt) means consumed1 by birds.⁠2 Compare, As the birds (bene reshef)⁠3 fly upward (Job 5:7).⁠4 It appears to me that Scripture mentions the four evil punishments. They are: starvation, which is what The wasting of hunger refers to; and the devouring of the fiery bolt, And bitter destruction refers to the plague; And the teeth of beasts will I send upon them refers to the beast: and finally [there is] the sword, as in Without shall the sword bereave (v. 25). Reshef (the fiery bolt) is thus similar to reshfeha rishpe esh (The flashes thereof are flashes of fire) (Cant. 8:6).⁠5 It means that the air will grow hot.⁠6
AND …DESTRUCTION. Ketev means destruction.
BITTER. Meriri (bitter) refers to bitterness in the air. Compare, ke-meriri yom (like the bitterness of the day) (Job 3:5).⁠7 Scripture similarly writes, Nor of the destruction (ketev) that wasteth at noonday (Ps. 91:6). The latter refers to the plague. The word u-lechume in u-lechume reshef (and the devouring of the fiery bolt) means devoured by. There are many such instances.⁠8
WITH THE VENOM OF CRAWLING THINGS OF THE DUST. The reference is to being bitten. Venom9 refers to being bitten.
[DUST.] This refers to fiery snakes.⁠10 Zochale (crawling) is related to the word fear.⁠11 They are called zochale because all who see them are afraid of them.⁠12 It is similar to the term emim.⁠13 This is so because there are adjectives [without nouns].⁠14 Its counterpart15 is found in the speech of Elihu the son of Barachel (Job 32:6).
1. Or eaten. Ibn Ezra connects the word lechume to lechem (bread).
2. Filwarg.
3. Birds. See Ibn Ezra on Job 5:7.
4. That is, foul air (translated according to Ibn Ezra).
5. In other words, reshef means heat.
6. And people will thus die. Ibn Ezra believed that very hot air induces the plague.
7. Translated according to Ibn Ezra.
8. In which a verb is formed from the noun lechem (bread). See Prov. 23:1,6; Ps. 141:4.
9. Hebrew, chamat, literally, anger of.
10. Who crawl in the dust.
11. Zachal.
12. According to Ibn Ezra, zochale afar (crawling things of the dust) literally means the scary of the dust.
13. See Ibn Ezra on verse 17.
14. In other words, zochale is short for nechashim zochale afar (scary snakes that crawl on the ground). Similarly, emim is short for anashim emim (scary people).
15. Zachalti (I was afraid). Translated according to Ibn Ezra.
מזי רעב – שדופי רעב, כמו: ואמר למזא לאתונאא חד שבעה (דניאל ג׳:י״ט), שיהא עורם ניחר ונקמט מפני זלעפות רעב.⁠1
ולחומי רשף – שילחמו בם גחלים ושריפה, כמו: רשפיה רשפי אש (שיר השירים ח׳:ו׳).
אי נמי: לחומי – לחמם יהיו גחלים, כמו: {ו}⁠שורש רתמים לחמם (איוב ל׳:ד׳).
קטב – לשון כריתות, כמו: אהי קטבך (הושע י״ג:י״ד) – אהי הפוכה יהא, כמו: איה. וכן: אהי מלכך איפוא (הושע י״ג:י׳), כלומר: איה הכריתות שאמרתם: כרתנו ברית את מות (ישעיהו כ״ח:ט״ו).
מרירי – לשון מרירות, כמו: מרורת פתנים בקרבו (איוב כ׳:י״ד).
1. השוו ללשון הפסוק באיכה ה׳:י׳.
א. בספר הג״ן: למזייה לאתוניה על. בכ״י מינכן 52: למזר לא תצא על.
מזי רעב – THEY SHALL BE WASTED WITH FAMINE – Scorched with famine, as in: “he said that they should heat (למזא) the furnace seven times” (Daniel 3:19), that their skin shall be dried out and wrinkled due to the raging fever of famine.
ולחומי רשף – DEVOURED WITH BURNING HEAT – That they will fight them with coals and burning, as in: “Its flashes are flashes of (רשפי) fire” (Shir HaShirim 8:6).
Or else: לחומי – BREAD OF – Their bread shall be coals, as in: “{and} the roots of the broom are their food” (Iyyov 30:4).
קטב – DESTRUCTION – A term of cutting off, as in: “where (אהי) is your destruction (קׇטׇבְךָ)” (Hoshea 13:14) – [The word] אהי is the reverse of יהא, and it is like: איה, where. And likewise: “Where (אהי) is your king, then” (Hoshea 13:10), meaning to say:⁠1 Where are the covenants (כריתות) that you said: “We have cut (כרת) a covenant with death” (Yeshayahu 28:15).⁠2
מרירי – BITTER – A term of bitterness, like “the gall of vipers within him” (Iyyov 20:14).
1. With these words, R"Y Bekhor Shor goes back to explain the original prooftext that he brought from Hoshea 13:14, "אֱהִי קׇטׇבְךָ שְׁאוֹל".
2. According to R"Y Bekhor Shor, "קטב" means "כריתות", destruction or cutting off. In Biblical Hebrew the root "כרת" is often used to describe the making of a covenant (one "cuts" a covenant); thus he explains that in Hoshea, the prophet is asking "where are the covenants (= "cuttings") that you made with Sheol".
מזי רעב – שרופי רעב כמין למזי לאתונא.⁠1
ולחמי – אכולי עוף לשון לכו לחמו בלחמי (משלי ט׳:ה׳) ולשון ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה׳:ז׳).⁠2
דבר אחר: ולחמי – חצים, כמו שמה שבר רשפי קשת (תהלים ע״ו:ד׳).
דבר אחר: ולחמי – מאש האויבים כמו רשפיה רשפי אש (שיר השירים ח׳:ו׳).⁠3
ושן בהמת – חיות רעות שכן מצינו חיה נקראת בהמה וקץ עליו העיט וכל בהמת הארץ עליו תחרף (ישעיהו י״ח:ו׳).⁠4
1. שאוב מאבן עזרא ובדומה בר״י בכור שור.
2. שאוב מאבן עזרא.
3. בדומה ברשב״ם בר״י בכור שור.
4. שאוב מר״י קרא.
מזי רעב, "the wasting due to famine;⁠" burned by hunger; compare Daniel 3,19, למזי לאתונא, "to heat up the kiln;⁠"
ולחמי רשף, "their flesh consumed by the vultures;⁠" compare Proverbs 9,5: לכו לחמו בלחמי, "come and eat my bread;⁠" (compare the commentaries on that phrase there.) Compare also Job 5,7: ובני רשף יגביהו עוף, "as the sparks fly upwards.⁠"
מזי רעב – שרופי רעב כמו למזא לאתונא וגו׳ שהוא ניחר ונקמט מפני זלעפות רעב.
מזי רעב – שרופי רעב, מן (דניאל ב) למזא לאתונא. כי מצד הרעב החום הטבעי שבקרבם ישרפם כיון שהם בריאים ואין להם מה לאכול והם אכולי חולי השחפת.
וקטב מרירי – הוא כריתת מרירות האויר, כלשון (איוב ג׳:ה׳) יבעתוהו כמרירי יום, וזהו (תהלים צ״א:ו׳) ומקטב ישוד צהרים, וזהו הדבר. והזכיר בכאן ארבעה שפטים, רעב ודבר וחיה וחרב.
מזי רעב, "burned by famine.⁠" The expression is used in this sense in Daniel 3,19 where it refers to stoking a furnace i.e. למזא לאתונא. The idea appears to be that on account of the pangs of hunger, one's natural warmth is burning up healthy tissue seeing it does not have food to burn up. As a result these people will be consumed by raging fever.
וקטב מרירי, "and bitter destruction (death);⁠" according to Ibn Ezra this refers to some kind of poisoned air which kills people. This appears to occur mostly at midday. Examples are: Job 3,5: "may it be struck by the pall of the day.⁠" This is also the meaning of Psalms 91,6 ומקטב ישוד צהרים, "and from the scourge that rages at noon.⁠" A description of the plague, pestilence. Moses speaks of four different judgments, afflictions. which can be summarised as רעב, דבר, חיה, חרב, famine, pestilence, wild beasts, and death by the sword.
מזי רעב שרופי רעב כמו למיזי לאתונא שיהיה נוחר ונקמט מפני זלעפות רעב (איכה ה׳:י׳).
ולחומי רשף – שילחמו בם גחלים ושרפה. כמו רשפיה רשפי אש (שיר השירים ח׳:ו׳). קטב לשון כריתות כמו אהי קטבך שאול (הושע י״ג:י״ד). מרירי לשון מרירות כמו מרורת פתנים.
מזי רעב – שדופי רעב כמו ואמר למזא לאתונא על חד שבעה שהיו נחרים ונקמטי׳ עורם מפני זלעפות רעב.
ולחומי רשף – שיתלחמו בגחלים ובשריפה כמו רשפיה רשפי אש.
וקטב – לשון כריתות כמו אהי קטבך שאול.
מרירי – לשון מרירות כמו מרורת פתנים בקרבו ובערבי פסחים מפרש לה לשון שדים ומסיק התם דתרי קטב היו חד מקמי טיהרא וחד בתר טיהרא כדאיתא התם.
מזי רעב, "wasting famine;⁠" compare Daniel 3,19 for use of the word מזי. We read there למזי לאתונה חד שבעה, "to heat the kiln seven times.⁠" The people's skin would be full of holes and blisters due to excessive pains caused by hunger.
ולחומי רשף, compare Song of Songs 8,6, רשפיה רשפי אש, "its flashes are flashes of fire;⁠" epidemics caused by excessive heat-waves.
וקטב מרירי, "and bitter destruction.⁠" The word קטב is found in Hoseah 13,14: אהי קטבך שאול, "your pestilence where? Sheol" (Metaphor for the fires of hell.)
The word מרירי meaning: "bitter,⁠" is familiar to all of us, although our author provides examples for where it is used. However, in the Talmud tractate Pesachim folio 111, the word is understood to mean sheydim, "demons,⁠" the Talmud coming to the conclusion that there are two different kinds of ketev m'riri, demons, one is active before it is noon, and one after the sun has reached its highest point on the horizon.
מזי רעב – שרופי רעב ולחומי רשף וקטב מרירי שילחמו בגחלים ובשריפה כמו רשפי אש ולחומי אכולי רשף והוא חולי החמימות שהוא כרשף וקטב ל׳ כריתות כמו אהי קטבך שאול. מרירי לשון מרורת פתנים ובערבי פסחים מפ׳ לשון שדים ומסיק דתרי קטב מרירי הוו חד מקמי טיהרא וחד בתר טיהרא טיהרא צהרים והך דמקמי טיהרא קטב מרירי שמו ומיחזי ככדא דכמכא והדר כבחשא ופי׳ ומיחזי ככד של כותח שמהפך בו ככף הקדרה הנך דבתר טיהרא קטב ישוד צהרים איקרי ומיחזי כקרנא דעיזי והדר כנפיא פי׳ ומהפך וחוזר כנפה ומתקופת תמוז ועד שיתסר ביה ודאי שכיחי משם ואילך ספק שכיחי ספק לא שכיחי. מחוץ תשכל חרב היוצא לחוץ יפול בחרב ומחדרים אימה והניצל מן החרב יפול עליו חרב מות.
מזי רעב – פי׳ ר׳ אברהם שרופי רעב כמו למזא לאתונא:
ולחומי רשף – אכולי [רשף] עוף כמו ובני רשף יגביהו עוף. והנכון שהם ד׳ שפטים הרעים והם רעב וזהו מזי רעב ולחומי רשף וקטב מרירי זה הדב׳ ושן בהמו׳ חיה וחרב מחוץ תשכל חרב. והנה יהיה פי׳ רשף כמו רשפי׳ והטעם שיתחמם הבשר מהאויר. וקטב כמו הכרתה. מרירי מרירו׳ באויר כמו כמרירי יום:
מזי רעב, "bloating of famine;⁠" Ibn Ezra understands the expression as "burned by the pangs of hunger,⁠" as in Daniel 3,19 למזא לאתונה, "to heat up the kiln.⁠"
ולחומי רשף, "battling flaming demons.⁠" A reference to a species of birds. We find them mentioned in Job 5,7 The correct interpretation (quoting Ibn Ezra) is that the Israelites will be subjected to four different kinds of judgments, penalties, In this verse famine and its impact is described by Moses. The others will follow.רשף, קטף מרירי, חיה רעה and חרב. רשף appears to be sickness caused by microbes in the air.קטב מרירי is a kind of pestilence brought on by polluted air.
מזי רעב – מזכיר ה׳ דברים. מזי רעב. ולחומי רשף. וקטב מרירי. ושן בהמות. עם חמת זוחלי עפר. כנגד מה שעברו על ה׳ חומשי תורה. וה׳ ניאופים, בהושע. וה׳ תועבות שראה יחזקאל. וכנגד ה׳ המקטירי׳. לבעל. לשמש. ולירח. ולמזלות. ולכל צבא השמים.
מזי רעב – עד שיהיו מזי רעב, כטעם חרוכי רעב.
ולחומי – כמו אכולי.
וטעם רשף וקטב מרירי – הוא החום המופלג הנוכרי שיהיה בימי החום עד שיהיה דבר גדול.
זוחלי עפר – הם הנחשים.
(כד-כה) והנה אלו הם מיני הרעות והחצים שאביא עליהם מיני הרעב ומיני הקדחות והדבר וחיה וארסי זוחלי העפר.
והחרב מבית ומחוץ להמית בחור ובתולה ויונק עם איש שיבה מזולת חמלה על הבתולה ויונק ואיש השיבה והנה מיני הרעב יגיע מהם היזק שכבר ימס בהם הבשר לחסרון הבשר והם המסות הרעות והבשרים המוקדחים מאי זה שיהיה ממיני הקדחת ובפרט השורפים והחדים מהם יגיע מהם היזק כי גם בהם ימס הבשר ויובילו אל המות גם כן והדבר שיתחדש בסבת עפושי האויר ההוים מאידים עולים מן הארץ והחיות המזיקות בשניהם בזולת ארס והשרצים הארסיים הנושכים כי אלו יובילו הרבה אל המות והחרב מחוץ ומבית והוא היותר ממית והיותר קשה והנה אלו הרעות אף על פי שכלם יובילו אל המות הנה העניין בא בהם בזה המאמר בהדרגה וזה שמיני הרעב לא ימיתו כי אם באורך זמן ואפשר בקצתם שלא ימיתו אבל יגיע מהם הרזון ואולם הקדחות החדות ימיתו הממיתות מהם בקלות ובמהירות ואפשר בקצתם שיחדשו הרזון לבד ואמנם הדבר ימית תכף כל האנשים הראוים להתפעל מהעפוש ההוא הדבריי והנה אלו הם סוגי הרעות אשר אין התחלתם מזיק. אבל הם מפאת השנויים במזג פרקי השנה וזכר אחר זה סוגי הרעות אשר התחלתם הבעל חי שהוא מתנועע ללכת ולהזיק מזולת שיהיה התחלתם שינוי המזג והתחיל מהיזק שן החיות שאינם בעלות ארס כי אינו ממית באופן ההמתה שתמשך לנשיכת הנחשים בעלי ארס ואחר זה זכר ההיזק המגיע מהבעל שכל כי הוא יותר נפלא להתנועע המזיק אל הנזק בחכמה ובתחבולות ולזה הוא ראוי שימשך הרע מזה נזכר תחלה ההיזק הבא מחוץ לאשר ימצאו שם כי ההיזק ההוא יותר מעטי ועוד זכר ההיזק הבא מהם לאשר בתוך העיר והוא אמות מות אם מפני הרעב שיתחדש בעיר מפני עמדם במצור והשחתת האויב כל יבול הארץ אם מפני יראתם מהאויבים שיכנסו בעיר להרגם. וכאשר תחקור באלו הרעות שזכר נכללו כל מיני הרעות באופן מה ולזה אמר שיכלה מיני הרעות אליהם.
מזי רעב – אחשוב שיהיה ענינו כמו מסי בחלוף סמ״ך בזי״ן להיות קרבים במבטא והם ממוצא אחד וענינו התכות רעב כי בסבת הרעב יתך הגוף וימס ובזה הורה על מיני הרעב וחזקו והנה יעשה מן מסה מסי כמו שיעשה שם הקבוץ מן פנה פני ומן בנה בני ומן שנה שני.
ולחומי רשף – הנה לחומי רשף הוא מעניין אמרו ולחמם כגללים והוא הבשר ואמר שהרשף והוא האש ימשול בבשרם והרצון בו החום הנכרי השורף אשר ממנו היו מיני הקדחות שזכר בעניין הקללות וכאלו אמר שישלח בהם התכות הרעב שימס בהם בשרם וזה מן אחד מן הצרות הרעות והוא קשה מאד כאמרו טובים היו חללי חרב מחללי רעב ואחר זכר המין השני מהם והוא הדבר והנה זכר הקדחת השורפת תחילה כי היא מביאה אליו.
וקטב מרירי – קטב הוא מעניין כריתה. ומרירי הוא האויר העולה מן הארץ בקצת העיתים עם חזק החום והוא ממית כשהיה טבע הדבר נתך ממנו וזהו עניין אמרו מקטב ישוד צהרים והרצון בו הכריתה שתתחדש בסבת עפושי האויר וקראו מרירי לפי שמגבוה תהיה סבת אלו העפושים הכוללים והוא מפאת חום השמש והככבים שיהוו אלו ההויות בבטן הארץ ויעלו משם בקצת העיתים אלו האידים המפסידים.
ושן בהמות – הנה יכלול שם הבהמה החיות כמו שנזכר בפרשת ראה אנכי זאת הבהמה אשר תאכלו וזכר אחר זה מיני החיות.
חמת זוחלי עפר – הוא ארס השרצים ההולכים על גחונם כמו הנחשים והדומים להם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

ושן בהמות מעשה היה כו׳. בספרי דאל״כ ושן חיות מיבעי ליה שהם נושכים וממיתי׳ לא הבהמות אלא רבותא קמ״ל שאף הבהמות יהיו נושכי׳ וממיתי׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(כד-כה) וזכר הרעות שהם ארבעת שפטיו הרעים: הרעב והדבר והחיה רעה והחרב.
באמרו מזי רעב, ומזי הוא מלשון (ישעיהו ס״ג) ויז נצחם על בגדי, יאמר שמתוך הרעב יזלו לחותיהם מן החום המתלהב בם.
ולחומי רשף וקטב מרירי, הוא כנגד הדבר שילחם בם האש השורף והקטב והמרירי.
ועל משפט החיות אמר ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר.
ואמר בהמות להגיד שאף הבהמות הבייתות ישולחו בהם לנשכן עם שאינו כדרכן, וכל שכן שאר השרצים הארסיים זוחלי עפר כנחש שרף ועקרב הנגררים על הארץ שנשיכתן רעה. וכבר זכרו חכמינו זכרונם לברכה בפר׳ אין עומדין בירושלמי שימים היו בישראל שחמור היה נושך וממית. וכל זה משל גם כן שיתגרו בם גם האומות השפלות אשר בזמן הצלחתן לא יוכלו לגעת בלבושיהם וכמו שאמר (ירמיהו ב׳) גם בני נף ותחפנחס ירעוך קדקד.
ועל משפט החרב אמר מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, רצונו לומר שהיוצאים למלחמ׳ מחוץ תשכלם חרב האויבים והנכנסים בחדרים מפחדם תמיתם האימה כי יפילו עצמם בבארות ויבחרו מות מחיים מאימת האויבים.
ואמרו גם בחור גם בתולה דבק עם תשכל חרב. יאמר גם בחור הבוטח בגבורתו, גם בתולה שראוי לחמול עליה מפני יופיה, גם יונק שחומלין עליו לתמימותו, גם איש שיבה מפני כבוד הימים כמו שאמר (משלי ט״ז) עטרת תפארת שיבה, כלם יפלו במה שאמר מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. וידוע שכל זה נתקיים בבית שני כמו שספר יוסף בן גוריון.
והותרו במה שפירשתי הספקות אחד עשר ושנים עשר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

דהוה מהפך במזיא. זה לשון הגמרא (מגילה יח.). ורצונו בזה שיש לו ראייה לפירושו של רבי משה הדרשן:
מעשה היה כו׳. רצונו בזה דהל״ל ושן חיות, כיון שחיות הן עומדים לנשוך ולא בהמות:
He would tousle his hair. This is a term from the Gemara (Megilla 18a). Rashi wishes to bring proof for the explanation of R' Moshe Hadarshan.
There was an incident, etc. Rashi means to explain that the verse should have said, "the teeth of wild animals,⁠" since it is wild animals that are expected to bite, not domesticated ones.
מזי רעב וגו׳ ולחמי רשף – פי׳ שנעשים כלחם הנשרף באש.
וקטב מרירי – הוא מאויר. ורעב הוא יסוד המים שנתקלקלו ומזה בא רעב. רשף זה אש. ושן בהמת. הוא חצי אכלה בם. ג׳ הראשונים הם כלל הרעות שהם ג׳ יסודות מזי רעב הם מחמת חסרון המים או מריבוי המים כמ״ש תשטוף ספיחיה עפר ארץ. ולחמי רשף הוא אש. והם כלל הרעות וכמ״ש אני שלח את כל מגפתי אל לבך. ושם היו כל הג׳ ברד ואש ורוח. ואמר ושן בהמת כולל חיה ובהמה. ואלו הם כלל העולם כי ג׳ יסודות נבראו ביום א׳ אש מים ואויר. והרביעי שהוא ושן בהמת נברא ביום האחרון כמ״ש בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה. ובו ביום נעשה האדם כי הימים של מעשה בראשית יום הראשון כלל ג׳ ימים הראשונים ויום ו׳ כלל ג׳ ימים האחרונים.
וקטב מרירי – ופעמים קוראו מרירי לבד: כמרירי יום (איוב ג׳:ה׳), או קטב לבד: מקטב ישוד צהרים (תהלים צ״א:ו׳), זרם ברד ושער קטב (ישעיהו כ״ח:ב׳). והוא רוח השורף ומכלה, העובר בארצות ההן, ומצוי הוא בצהרים. וכאשר יאמר מן סער: ואסערם (זכריה ז׳:י״ד), ישערוהוא (איוב כ״ז:כ״א), עניה סוערה (ישעיהו נ״ד:י״א), כן יאמר מן קטב: קטבך שאול (הושע י״ג:י״ד).
והמפרש קטב – גזלן ושודד, לפי שנאמר בחור שודד בצהרים (ירמיהו ט״ו:ח׳), ונאמר מקטב ישוד צהרים (תהלים צ״א:ו׳), ואמר שדרך השודדים לשוד בצהרים, איך יפרש אם גנבים וגו׳ אם שודדי לילה (עבדיה א׳:ה׳). ושער קטב (ישעיהו כ״ח:ב׳) יוכיח. אבל נהפוך הוא, הכתוב אומר שיבא בחור שודד בצהרים (ירמיהו ט״ו:ח׳) בעצם היום, כקטב השודד בצהרים.
א. בפסוק: ״וישערהו״.
מזי רעב – אלה הם ארבעת המשפטים הרעים הנזכרים ביחזקאל, ודברנו עליהם פעמים רבות, ואמר כאן שכולם יביא על ישראל לייסר אותם על חטאותם, כדרך שאמר בתוכחות בחקותי וכי תביא, והתחיל ממכת רעב ומלת מזי ענינו שרופי רעב, וכן בארמית למזא לאתונא (דניאל ג׳ י״ט), ואעפ״י שאין מ״ם למזא שורש:
ולחמי רשף וקטב מרירי – זוהי מכת דבר, כי שניהם מיני חלאים הממיתים, רשף הוא חולי הקדחת המחממת את הגוף מלשון רשפיה רשפי אש (שה״ש ח׳ ו׳), וטעם ולחומי כי החולי ילחם בם, וענינו אכולי הקדחת:
וקטב מרירי – קטב לשון כריתה כמו אהי קטבך שאול (הושע י״ג י״ד) שענינו דבר, ומרירי הוא תואר אל הקטב להיותו מר מאד, וכמהו כמרירי יום:
ושן בהמת אשלח בם – זו מכת חיה רעה:
חמת זחלי עפר – ארס נחשים המהלכים על גחונם על העפר, וכמוהו כזחלי ארץ (מיכה ז׳ י״ז):
מזי רעב – שרופים ברעב כדעת רד״ק בשרש מזה. יהיו שרופי רעב ולחומי רשף ולחומי קטב. לחום, אכול (mangiato, consunto).⁠1
1. בהמשתדל ובדומה בכ״י לוצקי 673(א), 673(ב): מזי ולחומי – נ״ל היותם שמות דברים (ולא שמות תואר) כמו קטב ושן וחמה, ולשון מזי מלשון מז בערבית שהוא כמו מץ, מצה, מצץ בעברית, והטעם מציצת הרעב, שהרעב מוצץ ומתיש הגוף. ולחמי רשף – אכילות הקדחת, שהחולי אוכל את הגוף.
(כד-כה) מזי רעב וגו׳ – הכתוב מתאר כאן את החצים השונים של גזירות ה׳ שעל ישראל לסבול: הטבע מתקומם נגדם (פסוק כד) וזעם העמים מכוון נגדם (פסוק כה).
״מזי״ נגזר משורש ״מזה״ (כדוגמת ״מְתֵי״ משורש ״מתה״), הקרוב ל״מסה״: ״להיות נמס״, ״לכלות״; וקרוב גם ל״מצה״, ״לִמְצוֹץ״. ״מזה״ מורה על כלות לחות הגוף ברעב.
רשף הוא חום פנימי – כגון מחמת קנאה: ״רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ״ (שיר השירים ח, ו). כאן המשמעות היא: חום של דלקת.
קטב קרוב ל״קטף״: ״וקטפת מלילת״ (לעיל כג, כו). נמצא ש״קטב״ פירושו: מיתה פתאומית הקוטפת אדם מן החיים באופן בלתי צפוי.
זחלי עפר – בלשון חכמים, ״זחל״ מתאר זרימה איטית של מים על גבי קרקע; ומכאן ״מזחילה״ (ראה עירובין צט, ב), מרזב של גג. משום כך מציין ״זחל״ גם את תנועת הנחש ההולך על גחון. אולי קרוב לכך ״שעל״ (ראה מלכים א׳ כ, י): כף הרגל; ״משעול כרמים״ (במדבר כב, כד): שביל צר שרוחבו אינו אלא ככף רגל, ושאפשר ללכת בו רק צעד אחר צעד; ״שועל״, ״שחל״: חיות החומקות ועוברות במשעולים (עיין פירוש, במדבר כב, כד).
[כד] נגד טבעית רצונית בחירית. נגד טבעית:
מזי רעב ולחמי רשף וקטב מרירי – נגד רצונית ושן בהמת וכו׳:
מזי רעב וגו׳. עד יונק עם איש שיבה:
ומפרש: מזי רעב: כפירוש הראב״ע (כמו שרופי רעב) מגזירת ״למזא לאתונא״ (דניאל ג,יט)1. ומזה הפירוש ״הנשים יושבות ומבכות את התמוז״ (יחזקאל ח,יד)2. והכוונה, שמלבד הרעב מחמת מיעוט אוכל, נתוסף רעב מחמת חולי חמימות הגוף, שאוכל ואינו שבע, וכמו שאמר יחזקאל (ה,טז) ״בשלחי את חצי הרעב... ורעב אוסף עליכם״3, ובתוכחה של תורת כהנים (ויקרא כו,כו) כתיב ״ואכלתם ולא תשבעו״. וחגי אמר (א,ו) ״אכול ואין לשבעה״. וזוהי מכת החום, והוא ״מזי רעב״.
ולחומי רשף: דבקות4 מזיקים5 הרבה. ועיין מה שכתבתי בספר במדבר (כח,ב) במשמעות ״לחמי״6.
ושן בהמות:⁠7 אע״ג שאין דרך בהמה לנשוך אדם, ואינו אלא ׳קרן׳ דלאו אורחא, אבל בקללה יהיה שן הרגיל בכך.
עם חמת זוחלי עפר: לא להנאתם8 כדרך שן, אלא שיהיו (הבהמות) ארסיים, וכטבע זוחלי עפר, וכדתניא בספרי9.
1. ראב״ע שם: להוסיף מוקד, כמו ״מזי רעב״. ורש״י פירש שם: להצית לכבשן האש ולחממו.
2. רש״י: ״תמוז״ – לשון היסק, כמו ״על די חזה למזיה״ (דניאל שם), ״ואתונא אזה יתירה״ (שם ג,כב). ובמצודת ציון: ״תמוז״ – כן שמו על שם ההיסק שעושין בו, כמו ״למזא לאתונא״.
3. אך רש״י פירש שם: הוא רעב הפרוטה הכלה מן הכיס. והרד״ק פירש ׳עצירת השמים שלא יהיה מטר׳...
4. ״לחומי״ ממשמעות ׳להלחים׳ ברזל בברזל.
5. משמעות ״רשף״ – מזיקים.
6. מלשון ״להלחים׳.
7. רבינו מפרש ״בהמות״ כפשוטו בעקבות רש״י ׳מעשה היה והיו הרחלים נושכין וממיתין׳. אך רוב הפרשנים מפרשים ״בהמות״ במשמעות חיות.
8. הבהמות שהוזכרו לא ינשכו להנאתם... (אין הכוונה שבהמות ינשכו וגם יביא עליהם נחשים).
9. ׳שיהיו מוזחלים בעפר׳. ופירש ה׳ספרי דבי רב׳: פירוש, שמרוב כאב (של נשיכת הבהמות) ידיו נזחלין ונגררין בעפר. ולא ניחא ליה לפרש כפשוטו – נשיכת נחשים, דמכיון דקאמר דאפילו בהמות נושכות וממיתות, מאי נ״מ מנחשים, מה יתן ומה יוסיף.
מזי רעב ולחמי רשף – שד״ל במשתדל פירש מזי ולחמי שם דבר, ובתרגומו שם התאר, ונראה לי שזה הנכון, יהיו מזי רעה כלו׳ שרופי רעב (רד״ק, עיין בנתיבות השלום, לְמֵזֵא לאתונא, דניאל ג׳:י״ט), ולחומי מושך רשף עמו וגם קטב מרירי, ושרש לחם ענינו אכל (כי תשב ללחום את מושל, משלי כ״ג:א׳), א״כ לחומי ר״ל אֲכוּלֵי, שהרשף והקטב אוכלים אותם, ורק שן וחמת נמשכים אחר אשלח בם.
ולחמי רשף – א״ר יצחק, כל הקורא ק״ש על מטתו מזיקין בדלין ממנו, שנאמר (איוב ה׳) ובני רשף יגביהו עוף, ואין עוף אלא תורה, שנאמר (משלי כ״ג) התעיף עיניך בו ואיננו,⁠1 ואין רשף אלא מזיקין, שנאמר מזי רעב ולחומי רשף וקטב מרירי.⁠2 (ברכות ה׳.)
ולחמי רשף – אמר ריש לקיש, כל העוסק בתורה יסורין בדלין הימנו, שנאמר (איוב ה׳) ובני רשף יגביהו עוף ואין עוף אלא תורה, שנאמר (משלי כ״ג) התעיף עיניך בו ואיננו, ואין רשף אלא יסורים, שנאמר מזי רעב ולחומי רשף.⁠3 (שם שם)
ושן בהמת וגו׳ – היכי דמי, שתהא בהמתו נושכת ומעלה נומי והולך ומת בה4 (ספרי).
חמת זחלי עפר – א״ר יוחנן, כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש שנאמר (איוב ל״ב) ויען אליהוא בן ברכאל הבוזי ויאמר צעיר אני לימים על כן זחלתי, וכתיב עם חמת זוחלי עפר.⁠5 (עירובין ס״ג.)
חמת זחלי עפר – אמר רב יוסף, כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש, כתיב הכא (מלכים א א׳) ויזבח אדניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזחלת וכתיב עם חמת זוחלי עפר.⁠6 (סנהדרין ק״ו.)
זחלי עפר – מאן אינון, אלו תנינים, שאין שלטונם אלא בעפר7 (ספרי).
1. כי כל אותה הפרשה איירי בענין תלמוד תורה כמבואר בסוגיא דחולין ו׳ א׳ ומוסב על מ״ש שם מקודם ואל בינתך אל תשען כלומר אל תשען בבינתך שלא לחזור על גירסתך יען כי אך התעיף עינך בו ואיננו היינו אך סגרת עיניך מלמודך הוא משתכח ממך ואיננו, וכחן הוי הפירוש ובני רשף יגביהו עוף העוף מסלק ממך את רשף וכדמפרש.
2. צ״ע דפתח בק״ש וסיים בתורה. וצ״ל דגם ק״ש בכלל תורה וכמ״ש במנחות צ״ע ב׳ אפילו לא קרא אדם אלא ק״ש שחרית וערבית קיים והגית בו יומם ולילה, ואין ה״נ אם עוסק בתורה ג״כ כן הוא, אלא מדקיי״ל מטעם אחר שצריך לקרות ק״ש על המטה תפס ק״ש, כך נ״ל.
3. עיין בדרשה הקודמת דיליף כן לענין מזיקין, וכאן דריש כזה לענין יסורין, משום דהלשון ולחומי רשף בין מזי רעב ובין קטב מרירי שהוא בין רעב למזיקין, ודריש המקרא לפניו ולאחריו. ובכלל ענין פרישת היסורין מהעוסק בתורה י״ל עפ״י הכתוב (משלי ג׳) רפאות תהי [התורה] לשריך ושקוי לעצמותיך (שם ד׳) ולכל בשרו מרפא, ואשר מהאי טעמא אמרינן בעירובין נ״ד א׳ חש בראשו יעסוק בתורה, חש בכל גופו יעסוק בתורה וכו׳ עיי״ש, ולכאורה צ״ע למה צריך ללמוד זה כאן מדרשה כפולה ואחוזה בכמה פסוקים בעוד שהיה אפשר להביא בפשיטות מפסוק דמשלי הנזכר, וי״ל משום דבאותו הפסוק לא כתיב מפורש דאתורה קאי, או דניתא ליה להסמיך זה גם בתורה.
4. ומסיים בספרי וכבר אמרו הי׳ מעשה שרחלים נושכים וממיתים. ועיקר טעם דרשה זו נראה פשוט דאל״ה אינו מובן ענין קללה זו אשר לכאורה שן בהמות מכלה רק טובו של אדם אבל לא את האדם עצמו, וכאן איירי בענשי הגוף, לכן דריש דשן בהמות ישולח בהגוף, והיינו בבהמות שיש להם ארס כנחש והוי הפירוש ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר כמו ושן בהמות עם חמת זותלי עפר אשלח בם, ודו״ק. ומה שיש עוד ללמוד מפסוק זה מבואר לפנינו בפ׳ משפטים בפסוק ושלח את בעירה.
5. הנה אעפ״י דאין דרשה זו אלא אסמכתא ורמז בעלמא, בכ״ז י״ל סמך לעונש זה עפ״י המבואר בסוגיא כאן דלא מתו בני אהרן אלא בשביל שהורו הלכה בפני משה רבם, וידוע שבני אהרן נדונו בשריפה כמבואר בפ׳ שמיני, ומבואר בכ״מ בגמרא דעונש שריפה בזה״ז הוי נשיכת נחש, עיין בכתובות ל׳ ב׳ ועוד בכ״מ. וע״ע מענין זה לפנינו בפ׳ מטות בפ׳ ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא, ואח״כ ראיתי בס׳ עיון יעקב שרמז לזה.
6. דהיינו נחש, כמש״כ ביה על גחנך תלך. ושייכות עונש זה לעון זה פי׳ בחא״ג משום דהחולק על המלכות הוא בסתם מפני הקנאה, והנחש אף הוא מלך שבחיות ונתקנא באדם היותר חשוב ממנו, ולכן ראוי להכישו נחש שעשה כמדתו, עכ״ל. ואינו מבואר, כי הלא לפי״ז היה צריך להענש כמו שנענש הנחש, וגם למה לא יענש בכזה סתם מקנא בחבירו שעשה כמעשה הנחש, וגם מה שכתב שהנחש הוא מלך שבחיות – אינו כן, אלא הארי הוא מלך החיות כמבואר בחגיגה י״ג ב׳. ולי נראה דעיקר היסוד הוא על הענין דפ׳ חקת וידבר העם באלהים ובמשה וישלח ה׳ בעם את הנחשים וינשכו את העם, אלמא דהמתלונן על משה היה נענש בנשיכת נחש, ויליף בסמך ראיה לענין כזה גם במלכות בית דוד.
7. כמש״כ על גחונך תלך, ומשם הוא מזיק ומאכלו עפר, ומזה כחו ועיין בפירש״י.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(כה) מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל⁠־חֶ֔רֶבוּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם⁠־בָּחוּר֙ גַּם⁠־בְּתוּלָ֔היוֹנֵ֖ק עִם⁠־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃
Outside the sword shall bereave, and in the rooms, terror, on both young man and virgin, the nursing infant and the gray-haired man.⁠"
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורהדר זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מחוץ תשכל חרב – מיכן אמרו בשעת מלחמה כנס את הרגל ובשעת רעב פזר את הרגל וכן הוא אומר (ירמיהו י״ד:י״ח) אם יצאתי השדה והנה חללי חרב ואם באתי העיר והנה תחלואי רעב ואומר (יחזקאל ז׳:ט״ו) אשר בשדה בחרב ימות, ואשר בעיר רעב ודבר יאכלנו.
ומחדרים אימה – היה רואה את החרב שהיא באה לשוק אם יכול לברוח ולהמלט ממנה אז חדרי לבו נוקפים עליו נמי ומת והולך בה.
דבר אחר: מחוץ תשכל חרב – על מה שעשו בחוצות ירושלם וכן הוא אומר (ירמיהו י״א:י״ג) כי מספר עריך היו אלהיך יהודה ומספר חוצות ירושלם שמתם מזבחות לבשת. ומחדרים אימה, על מה שעשו בחדרי חדרים וכן הוא אומר (יחזקאל ח׳:י״ב) הראית בן אדם אשר זקני בית ישראל עושים בחשך איש בחדרי משכיתו ואומרים אין ה׳ רואה אותנו עזב ה׳ את הארץ.
גם בחור גם בתולה – הא ותרה לאלו אלא יונק עם איש שיבה וכן הוא אומר (ירמיהו ו׳:י״א) גם איש עם אשה ילכדו זקן עם מלא ימים.
דבר אחר: גם בחור אתם גרמתם לי לשלוח יד בבחירי וכן הוא אומר (במדבר י״א:כ״ח) ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו.
גם בתולה – מלמד שהיו מנוקים מן החטא כבתולה זו שלא טעמה טעם חטא מימיה. יונק, מלמד שהיו יונקים דברי תורה כיונק זה שיונק חלב מדדי אמו. עם איש שיבה, אל תהי קורא איש שיבה אלא איש ישיבה מלמד שכולם ראוים לישב בישיבה וכן הוא אומר (מלכים ב כ״ד:ט״ז) הכל גבורים עושי מלחמה וכי מה גבורה עושים בני אדם ההולכים בגולה ומה מלחמה עושים בני אדם זקוקים בזיקים והנתונים בשלשלאות אלא גבורים אלו גבורי תורה כענין שנאמר (תהלים ק״ג:כ׳) ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו. עושי מלחמה, שהיו נושאים ונותנים במלחמתה של תורה שנאמר (במדבר כ״א:י״ד) על כן יאמר בספר מלחמות ה׳ ואומר (מלכים ב כ״ד:ט״ז) והחרש והמסגר אלף חרש אחד מדבר והכל שותקים. והמסגר, הכל יושבים לפניו ולמדים הימנו אחד פותח ואחד סוגר לקיים מה שנאמר (ישעיהו כ״ב:כ״ב) ופתח ואין סוגר וסגר ואין פותח.
סליק פיסקא
"On the outside (of the city) the sword (of legions) shall devour (them) "— whence they derived: "In time of war, 'gather in' your legs" (i.e., stay at home); "in time of famine, 'spread out' your legs (and leave).⁠" And thus is it written (Jeremiah 19:18) "If I go out to the field, there are the slain of the sword! And if I enter the city, there are the sick with famine!⁠" And (Ezekiel 7:15) "Whoever is in the field will die by the sword, and whoever is in the city, famine and plague will consume him.⁠"
"and in the chambers, fright": If he saw the sword entering the marketplace, if he could flee from it, then the chambers of his heart would pound with fright, which would kill him.
Variantly: "On the outside the sword shall devour": because of what they did in the thoroughfares (i.e., idolatry), viz. (Jeremiah 11:13) "For (as) the number of your cities was (the number of) your gods, O Judah, and (as) the number of streets in Jerusalem have you made altars to the shame — altars to sacrifice to the ba'al.⁠" "and in the chambers, fright": what they do in their secret chambers, viz. (Ezekiel 8:12) "what the elders of the house of Israel do in the darkness … For they say: 'The Lord does not see us; the Lord has left the land.⁠"
"both young man and virgin": and not these alone, but even
"suckling and the man of grey hairs.⁠" And thus is it written (Jeremiah 6:11) "Also man and woman are ensnared; the elder with the full of years (and near death).⁠"
Variantly: "both young man (bachur)": You have caused Me to send My hand against My chosen ones ("bechirai"), as in (Bemidbar 11:28) "And Joshua the son of Nun answered, the servant of Moses, of his chosen ones ('mibachurav').⁠"
"both virgin": They were clean of sin, as a virgin, who had never tasted the taste of sin. "suckling": They sucked words of Torah as a babe sucks milk from its mother's breasts. "with the man of grey hairs": Read it not "ish seva" ("the man of grey hairs"), but "ish yeshivah,⁠" being fit to sit in "yeshivah" (a consortium of Torah scholars). And thus is it written (of the exiles, II Kings 24:16) "and the charash and the masger, one thousand, all heroes, waging war.⁠" Now what feats of strength are performed by men going into exile? What war is waged by men bound in chains? Rather, (the meaning is that they were) "heroic" in the war of Torah. As it is written (Psalms 103:20) "Bless the Lord, O His angels, heroic in power, doing His word to hear the voice of His word.⁠" (II Kings, Ibid.) "waging war": "giving and taking" in the "war" of Torah, viz. (Bemidbar 21:14) "Therefore, it is said in the Book of the wars of the Lord, etc.⁠" (II Kings, Ibid.) "the charash" (lit., "mute"): One (of these scholars) speaks and the rest remain silent. "and 'the masger'" (lit., the "closer": All sit before him and learn from him. After he "closes,⁠" no one "opens,⁠" and after he "opens,⁠" no one "closes,⁠" in fulfilment of (Isaiah 22:22) "And he (David) will open, and none will close; and he will close, and none will open.⁠"
[End of Piska]
מחוץ תשכל חר׳ ומ׳ אי׳ מיכן אמ׳ בשעת דבר ובשעת מלחמה כנס את הרגל ובשעת רעב פזר את הרגל שנ׳ (יד י״ד:י״ח) אם יצאתי השדה והנה חללי חרב ואם באתי העיר והנה תחלואי רעב:
חרב מבחוץ ורעב ודבר מבית שנ׳ (יחזקאל ז טו עיי״ש ויר׳ י״ד:ט״ו) אשר בשדה בחרב ימותו ואשר בעיר בדבר וברעב יתמו:
ד״א מחוץ תש׳ חרב על מה שעשו בחוצות ירושלם שנ׳ (ירמיהו י״א:י״ג) כי מספר עריך היו אלהיך יהודה ומספר חוצות ירושלם שמתם מזבחות לבושת:
ומחדרים אי׳ על מה שעשו בחדרים שנ׳ (יחזקאל ח׳:י״ב) ויאמ׳ אלי הראית בן אדם מה זקני ישראל עושים בחשך איש בחדר משביתו:
גם בחור גם בתו׳ הא ותרה בכל אלה אלא יונק עם איש שיבה וה״א (ירמיהו ו׳:י״א) גם איש עם אשה ילכדו זקן עם מלא ימים:
גם בחור אמ׳ להן הקב״ה אתם גרמתם לי לשלוח יד בבחירי שנ׳ (במדבר י״א:כ״ח) ויען יהושע בן נון מש׳ משה מבח׳:
גם בתו׳ אמ׳ להן הקב״ה הייתי סבור שתהוו נקיים לפני כבתולה זו שלא טעמה טעם חטא מימיה:
יונק אמ׳ להן הקב״ה הייתי סבור שתהו יונקים דברי תורה כתינוק הזה שהו יונק מדדיה שלאמו:
עם איש שי׳ אל תקרא עם איש שיבה אלא עם איש ישיבה מלמד שכולן ראויין לישיבה וה״א (מלכים ב כד טז ע״ש) כולם גבורים עושי מלחמה וכי מה גבורה עושין בני אדם שהולכין בגולה ומה מלחמה עושין בני אדם שהולכין בגולה והן זקוקים בזקים ונתונין בשלשלאות אלא גבורים אלו גבורי תורה כענין שנ׳ (תהלים ק״ג:כ׳) ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח:
עושי מלחמה שהיו נושאין ונותנין במלחמתה של תורה כענין שנ׳ (במדבר כ״א:י״ד) על כן יאמר בס׳ מל׳ ה׳:
[ואומ׳] (מלכים ב כ״ד:ט״ז) והחרש והמסגר אלף החרש שאחד מדבר והכל שותקין:
והמסגר הכל יושבין לפניו ולמידין ממנו אחד פותח ואחד סוגר לקיים מה שנ׳ (ישעיהו כ״ב:כ״ב) ופתח אין סוגר וסגר ואין פותח:
מִבַּרָא תַּתְכֵּיל חַרְבָּא וּמִתַּוָּנַיָּא חַרְגַּת מוֹתָא אַף עוּלֵימֵיהוֹן אַף עוּלֵימָתְהוֹן יָנְקֵיהוֹן עִם סָבֵיהוֹן.
Without will the sword devour, and within the chambers be the slaughter-work of death, the youths and the maidens, the sucklings with the aged.
מן לברהא תתכל יתהון חרבה ובקיטוניב מדמכיהון אימתיה דמותה להודג עלמין לחודד בתוליןה ינקין ומתרכין עם גברין סבין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לברה״) גם נוסח חילופי: ״מברה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובקיטוני״) גם נוסח חילופי: ״ומן קיטו׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״להוד״) גם נוסח חילופי: ״לחוד״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בתולין״) גם נוסח חילופי: ״{בתו}⁠לן״.
עמא דגלו מברא לארעא דישראל תתכיל יתהון מחת חרבא ודמשתיירין בארעא דישראל בגו קיטוני מדמיכיהון איגרי בהון חרגת מותא אילך ואילך ישתיצון לחוד עולימיהון ולחוד בתולתהון ינקי⁠(ת)⁠הון עם גובריהון וסביהון.
A people who will come from beyond the land of Israel shall consume them with the stroke of the sword, and those who are left in the land of Israel will I throw into the terror of death, in the chambers here and there where they sleep; their young men shall perish, their maidens, their sucklings, with their men and their elders.
מן שוקא תתכל יתהון חרבא ומן קיטוני מדמכיהון אימתא דמותא לחוד עולימין לחוד בתולין ינקין עם גברין סבין.
In the street the sword will devour them; in the chambers where they sleep, the terrors of death; their young men and maidens, their infants and aged men.
מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב – (כָּתוּב לְמַעְלָה בְרֶמֶז ר״ו).
מִכָּאן אָמְרוּ בִּשְׁעַת מִלְחָמָה כַּנֵּס אֶת הָרֶגֶל, בִּשְׁעַת רָעָב פַּזֵּר הָרֶגֶל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיהו י״ד:י״ח) ״אִם יָצָאתִי הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה חַלְלֵי חָרֶב וְאִם בָּאתִי הָעִיר הִנֵּה תַּחֲלוּאֵי רָעָב״, וְאוֹמֵר (יחזקאל ז׳:ט״ו) ״וַאֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּחֶרֶב יָמוּת וַאֲשֶׁר בָּעִיר רָעָב וְדֶּבֶר יֹאכְלֶנּוּ״. וּמֵחֲדָרִים אֵימָה הָיָה רוֹאֶה אֶת הַחֶרֶב כְּשֶׁהִיא בָּאָה לַשּׁוּק אִם יָכוֹל לִבְרֹחַ וּלְמַלֵּט (אוֹמֵר) [אָז] חַדְרֵי לִבּוֹ נוֹקְפִין עָלָיו וּמֵת וְהוֹלֵךְ בָּהּ.
דָּבָר אַחֵר: ״מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב״ – עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בַּחוּצוֹת שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה וּמִסְפַּר חוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם״, וּמֵחֲדָרִים אֵימָה עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל ח׳:י״ב) ״אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים בַּחֹשֶׁךָ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ״, וְאוֹמֵר ״עָזַב ה׳ אֶת הָאָרֶץ אֵין ה׳ רוֹאֶה״.
גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה – לֹא אֵלּו בִּלְבַד אֶלָּא יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיהו ו׳:י״א) ״כִּי גַּם אִישׁ עִם אִשָּׁה יִלָּכֵדוּ זָקֵן עִם מְלֵא יָמִים״. דָּבָר אַחֵר: ״גַּם בָּחוּר״ אַתֶּם גְּרַמְתֶּם לִי לִשְׁלֹחַ יָד בִּבְחִירִי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר י״א:כ״ח) ״וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחוּרָיו״, גַּם בְּתוּלָה מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מְנֻקִּין מִן הַחֵטְא כִּבְתוּלָה זוֹ שֶׁלֹּא טָעֲמָה טַעַם חֵטְא. יוֹנֵק שֶׁהָיוּ יוֹנְקִין דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּיוֹנֵק זֶה שֶׁיּוֹנֵק חָלָב מִדַּדֵּי אִמּוֹ, אִישׁ שֵׂיבָה אַל תִּקְרִי אִישׁ שֵׂיבָה אֶלָּא אִישׁ יְשִׁיבָה מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ כֻּלָּן רְאוּיִין לֵישֵׁב בִּישִׁיבָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״הַכֹּל גִּבּוֹרִים עוֹשֵׂי מִלְחָמָה״, וְכִי מַה גְּבוּרָה עוֹשִׂים בְּנֵי אָדָם הַמְהַלְּכִים בַּגּוֹלָה וּמַה מִּלְחָמָה עוֹשִׂים בְּנֵי אָדָם הַזְּקוּקִין בְּזִקִּין וּנְתוּנִין בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת, אֶלָּא הַכֹּל גִּבּוֹרִים גִּבּוֹרִים בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים ק״ג:כ׳) ״בָּרְכוּ ה׳ מַלְאָכָיו גִבּוֹרֵי כֹּחַ״, עוֹשֵׂי מִלְחָמָה, שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִים בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר כ״א:י״ד) ״עַל כֵּן יֵאָמֵר בְּסֵפֶר מִלְחֲמוֹת ה׳⁠ ⁠⁠״, וְאוֹמֵר (מלכים ב כ״ד:ט״ז) ״וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אָלֶף״, ״חָרָשׁ״, אֶחָד מְדַבֵּר וְהַכֹּל שׁוֹתְקִין, ״מַסְגֵּר״, הַכֹּל יוֹשְׁבִין לְפָנָיו וּלְמֵדִין הֵימֶנּוּ אֶחָד פּוֹתֵחַ וְאֶחָד סוֹגֵר לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״וּפָתַח וְאֵין סוֹגֵר וְסָגַר וְאֵין פּוֹתֵחַ״.
וסיף ית׳כל מן כ׳ארג׳ והיבה מן אלכ׳דור חתי אלשאב חתי אלעאתק ואלרצ׳יע מע ד׳י אלשיבה כ׳אפה
וחרב ישמיד מבחוץ ואימה מהחדרים, עד בחור ועד המתבגר, והיונק עם בעל השיבה, בלי יוצא מן הכלל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

מחוץ לעיר תשכלם חרב – הגייסות.
ומחדרים אימה – כשברח ונמלט מן החרב, חדרי לבו נוקפיןא עליו מחמת האימה והוא מת והולך.⁠ב
דבר אחר: ומחדרים אימה – בבית תהא אימת דבר, כמה שנאמר: כי עלה מות בחלונינו (ירמיהו ט׳:כ׳), וכן תירגם אונקלוס.
דבר אחר: מחוץ תשכל חרב – על מה שעשו בחוצות, שנאמר: ומספר חוצות ירושלם שמתםג מזבחותד לבושת (ירמיהו י״א:י״ג).
ומחדרים אימההעל מה שעשו בחדרי חדרים, שנאמר: אשר זקני {בית} ישראל עושיםו {בחשך} איש בחדרי משכיתו (יחזקאל ח׳:י״ב).
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165: ״נוקפים״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״נוקשין״. בדפוס שונצינו: ״נקופים״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34 נוסף כאן: ״בה״.
ג. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״שמות״.
ד. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: מזבחותם
ה. בכ״י לייפציג 1 נוסף כאן בטעות: ״דבר אחר: מחוץ תשכל חרב״. המלים חסרות בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917.
ו. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״עושין״.
מחוץ תשכל חרב WITHOUT, THE SWORD SHALL BEREAVE – This means, outside the city will the sword of the hostile troops bereave them,
ומחדרים אימה AND WITHIN, DREAD – when one flees and escapes, the recesses (חדרים) of his heart will vehemently beat out of dread, and he will gradually die through this (Sifre Devarim 321:11).
Another explanation of ומחדרים אימה: In the house there will be the fear of pestilence, as it says, "For the death is come up into our windows" (Yirmeyahu 9:20) (cf. Bava Kamma 60b). So, too, did Onkelos translate it.
Another explanation of this verse: מחוץ תשכל חרב – the sword shall destroy them on account of what they have done in the streets (חוצה; the prefix מ denotes the cause: on account of the streets), as it is said, "According to the number of the streets of Jerusalem have you set up altars to the shameful thing" (Yirmeyahu 11:13) (Sifre Devarim 321:12);
ומחדרים אימה – on account of what they have done in the innermost chambers of their houses, as it is said, "[Have you seen] what the elders of the house of Israel do in the dark, every man in his marbled chambers?⁠" (Yechezkel 8:12) (Sifre Devarim 321:12)
פס׳: מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה – מכאן אמרו בשעת הדבר כנס הרגל ובשעת הרעב פזר את הרגל. מחוץ תשכל חרב על מעשה שהיו עושין בחוצות כענין שנאמר (ירמיה יא) כי מספר עריך היו אלהיך יהודה 1ומספר חוצות ירושלים.
ומחדרים אימה – על מה שעשו בחדרים הדא הוא דכתיב (יחזקאל ח) הראית בן אדם אשר זקני ישראל עושים בחשך איש בחדרי משכיתו.
גם בחור גם בתולה – הייתי אומר שאתם לפני הבחור והבתולה בלא חטא. ועכשיו גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה שטינפו מעשיהם איש שיבה כיונק קטן:
1. ומספר הוצות ירושלים שמתם מזבחות לבושת:
גם בחור – דבק עם: תשכל חרב.
וטעם גם – כמשפט הלשון, כמו שפירשתי (ראב״ע בראשית פירוש ראשון מ״ג:ח׳). והנה חבר כל בחורים עם בתולות זקנים עם נערים.⁠1
BOTH YOUNG MAN. This1 is connected to Without shall the sword bereave.⁠2 Scripture reads gam (both)⁠3 in accordance with the rules of the Hebrew language, as I have previously explained.⁠4 Look, the Torah includes5 all: young men, virgins, old men, and youths.
1. Both young men.
2. Rather than to what immediately comes before it.
3. Our clause reads gam bachur (so young man).
The word also is out of place here.
4. See Ibn Ezra on Ex. 4:10 (Vol. 2, p. 99), "It is the custom of the Hebrews when they want to compare two or three things to add the word gam (also) to the first object.⁠"
5. Among those whom the sword will slay.
מחוץ תשכל חרב ומחדרים – היוצא חוץ ישכל בחרב, כמו: כאשר שכלה נשים חרבך (שמואל א ט״ו:ל״ג).
ומחדרים אימה – ומי שנשאר בחדר, תבא עליו אימת מות ודבר.
ולכך: גם בחור – היוצא חוץ, גם בתולה ובעלי השיבה והיונקים – העומדיםא בחדרים לא ימלטו.
א. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: והעומדים.
מחוץ תשכל חרב ומחדרים – OUTSIDE THE SWORD SHALL BEREAVE AND INSIDE – One who goes outside shall be bereaved by the sword, as in: “As your sword has made women childless” (Samuel I 15:33).
ומחדרים אימה – AND IN THE ROOMS, TERROR – And whoever remains inside, the dread of death and pestilence will be upon him.
And therefore: גם בחור – BOTH THE YOUNG MAN – who goes outside, AND THE VIRGIN, and those who have GRAY HAIR and the NURSING INFANTs – who stay inside will not escape.
מחוץ תשכל חרב היוצא לחוץ יפול בחרב.
ומחדרים אימה והנשאר מן החרב עליו אימות מות ודבר.
גם בחור גם בתולה היושבים בחדר לא ימלטו.
נם בחור – הכל יתמו בשפטים הגדולים הנזכרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

מחוץ תשכל חרב – רוצה לומר: כי בהיותם בחוץ ימותו בחרב ובהיותם בחדרים גם משם תפול עליהם אימת מות ליראתם בא האויבים עליהם.
גם בחור גם בתולה – רוצה לומר: שהחרב תשכלם כלם בחור ובתולה יונק עם איש שיבה ולא יחמול האויב על אחד מהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

ד״א מחוץ תשכל חרב על מה שעשו בחוצו׳ ומחדרי׳ אימה על מה שעשו בחדרי חדרים. בספרי כאילו אמר מפני העבירות שעשו בגלוי בחוצות ירושלם ובשווקיה תשכלם החרב ומפני העבירות שעשו בסתר בחדרי חדריהם תשכלם האימה שלבם נוקפם עליהם והם מתים מאליהם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

ומחדרים אימה גם בחור גם בתולה – ומחדרים ״תשכל״ ה״אימה״ את הבחורים והבתולות.
ומחדרים אימה, גם בחור גם בתולה, young men and women hiding in their houses will be made orphans.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

יוֹנֵק עם איש שיבה: מל׳ וי״ו כתי׳, ומסור׳ דמסר׳ גבי כאשר ישא האמן1 את הַיֹנֵק כל ינקי חסר׳, שיבושא הוא, דכולהו נוסחי דיקי יונק דהאזינו מל׳ וי״ו כתי׳, הרמ״ה2 ז״ל. [יונק].
1. כאשר ישא האמן: במ׳ יא יב.
2. הרמ״ה: ינ״ק.
חדרי לבו נוקפים עליו כו׳. דאי כמשמעו בחדרי הבית, הל״ל ומחדרים פחד, שלשון פחד נופל על דבר הקרוב, ואימה על דבר הרחוק, כדכתב רש״י בפרשת בשלח (שמות ט״ו:ט״ז) בפסוק תפול עליהם אימתה. [מהר״ן]:
ד״א ומחדרים אימה בבית תהיה כו׳. כי לפי׳ ראשון קשה, היכן מצינו בקרא שחדרי לב נקראים בשם חדרים סתם, ל״פ ד״א וכו׳. ויהי׳ פי׳ חדרים כמשמעו. ולד״א קשה, למה אמר בחדרים אימה, דהא בעיר היה נמי דבר, הל״ל ובפנים אימה היפך ממלת בחוץ, לכן אמר עוד ד״א על עבירות שעשו בחוץ, כלומר בגלוי, ועל שעשו בחדרי חדרים שלא יראה אותו שום אדם. ולפירוש זה של הד״א קשה, א״כ יהיה מקרא קצר, שלא נקט קרא לשון עשיה, א״כ ה״ל לינקד המ״ם של מחדרים בחיר״ק, דהוה פי׳ כמו מן עבירות שעשו בפנים. לכך צריך לד״א. ולשני פירושים אלו קשה, למה נקט קרא אימה, ה״ל לומר מחדרים דבר. לכן צריך גם לטעם ראשון:
The chambers of his heart pound with terror, etc. If the verse is explained according to its plain meaning i.e., as referring to the chambers of his house, it should have said, "From his chambers there is פחד (fear).⁠" The word פחד applies to something which is nearby, whereas אימה (terror) applies to something that is distant; As Rashi writes in parshas Beshalach (Shemos 15:16) on the verse, "Horror [and dread] fall upon them" (Maharan)
Another interpretation of "From within the chambers, terror.⁠" Indoors will be, etc. According to the first explanation it is difficult for where do we ever find in Scripture the chambers of the heart being referred to as simply "chambers"? Therefore Rashi gives: "Another interpretation, etc.⁠" and the word חדרים is [interpreted] according to its plain meaning. According to this alternative explanation it is difficult, why it says "chambers of terror"? In the city there was also plague. So it should have said "indoors there is terror" as opposed to outdoors.⁠" Therefore Rashi gives a third explanation; that it refers to the sins committed outside, i.e. in public, and to those sins that were committed in the innermost chambers, so that no person sees him. According to this third explanation it is difficult because if so, the verse is missing the verb, it does not mention the word any action. And if so, the letter mem from the word "מחדרים (from his chambers)" should have been [vocalized] with a chirik [michadarim] which means "from the sins committed inside.⁠" Therefore Rashi needed the alternative explanations. And according to these two [latter] explanations it is difficult, why does the verse use the word "terror,⁠" when it should have said "from the chambers a plague.⁠" Therefore Rashi also gave the first explanation.
גם בחור גם וגו׳ – ד׳ דרגין הן בבני אדם. בעלי תורה בעלי חכמה ובעלי מצות והם נחלקים לשנים. בעלי מצות עשה. ויראי השם. הנזהרים מלעבור על ל״ת. גם בחור. זה איש חיל המקיימים מ״ע. בתולה. הם יראי השם. כי מ״ע רק בזכרים ול״ת בנקבות. יונק. הם ת״ח כמ״ש תינוק יונק משדי אמו. איש שיבה. אלו בעלי חכמה כמ״ש בישישים חכמה וז״ש במס׳ מגילה (י״א ע״ח) כמו שבקטנותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בתור׳ כן בזקנותו הקטין עצמו אצל מי שגדו׳ ממנו בחכמה. וחשב כאן ז׳ קללות נגד ז׳ שמות של יצה״ר וז׳ מדורי גיהנם. ז׳ היכלות טמאות. ז׳ שמוציאין את האדם מן העולם. ז׳ עונשין. והם ד׳ מיתות ב״ד כרת מיתה בידי שמים מלקות. וכל א׳ מז׳ ימי השבוע נחלק לד׳ עתים. וכן ז׳ שני שבוע נחלקו לד׳ תקופות וכ״ח עתים. וכולם נכללו בשתים אלו. רעות. וחצי. והוא נגד שני אלו ויטש וינבל. וכמ״ש ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר על כי אין אלהי בקרבי וגו׳.
מחוץ תשכל חרב – שיעור הכתוב החרב מבחוץ והאימה מבפנים תשכל בחור ובתולה יונק ואיש שיבה:
ומחדרים אימה – כשבורח ונמלט מן החרב חדרי לבו נוקפים עליו מחמת אימה, והוא מת והולך בה, ד״א ומחדרים אימה, בבית תהיה אימת דבר, כמו שנאמר עלה מות בחלונינו (ירמיה ט׳ כ׳):
גם בחור – גם בחור הבוטח בגבורתו, גם בתולה – שראוי לחמול עליה מפני חולשתה, גם יונק שהוא חף מפשע, גם איש שיבה, שראוי לכבדו בעבור זקנתו, כולם יפלו בחרב או בדבר, וידוע שכל זה נתקיים בבית שני:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

[כה] נגד בחיריית:
מחוץ תשכל חרב ומחדרים (תשכל) אימה. גם בחור גם בתולה וכו׳:
ומחדרים: תשכל ״אימה״, פירוש, שהיתה האימה כל כך גדולה עד שהגיעו למות מחמתה1. והיינו דכתיב בקינות (איכה א,כ) ״מחוץ שכלה חרב בבית כמות״, ולא על ״חרב״ קאי, דא״כ היא מות ממש, אלא סמך המקונן דבריו על זה המקרא – ׳בבית היתה האימה כמות׳, והכי פירש רש״י שם2.
גם בחור: שאין דרך לפחוד כל כך, מ״מ פגעהו האימה בבית3.
גם בתולה: שאין דרך להרגה בחרב, כדאיתא במסכת עבודה זרה ריש פ״ב (כה,ב) ׳אשה כלי זיינה עליה׳4, מ״מ שכלתה החרב5.
יונק עם איש שיבה: אין דרך החרב ולא האימה להזיק את היונק בשעה שהולך עם איש שיבה, שהאיש שיבה אין דרכו לפחוד וגם דרכו לשעשע את היונק ולהסיר פחדו מלבו6.
1. וכעין זה ברש״י בפירושו הראשון.
2. ז״ל: בתוך הבית היתה אימת שדים ומזיקים ומלאכי מות, ומחוץ חרב האויב משכלת.
3. ״גם בחור״ מוסב על ״ומחדרים אימה״.
4. רש״י: אע״ג דאינה חשובה לא בין האנשים ולא בין הנשים, אין הורג אותה אלא בא עליה, וכיון שבא עליה אינו הורגה...
5. ״גם בתולה״ מוסב על ״מחוץ תשכל חרב״.
6. ומ״מ כאן החרב והאימה יזיקו גם ליונק.
ומחדרים אימה – תשכל אימה, הפחד יביא עליהם תחלואים רעים וימיתם, ובכן יספו כולם, בחור בחרב, ובתולה ויונק ואיש שיבה באימה, כלו׳ בתחלואים.
מחוץ וגו׳ – ת״ר, דבר בעיר כנס רגליך, שנאמר מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה1. (ב״ק ס׳:)
1. הנה רגילין אנו לפרש כנס רגליך שלא לנוס מהעיר לעיר אחרת, כנגד מ״ש רעב בעיר פזר רגליך, דשם הוי הפירוש שיצא מאותה העיר כמו שהביא שם מאברהם ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה, אבל במהרש״א כתב דלענין דבר א״א לפרש כן, משום דבודאי כשדבר בעיר נמי טוב לפזר רגליו ולהמלט על נפשו, אלא דהכי פירושו, כל זמן שאינו מפזר רגליו מן העיר יכנוס רגליו לביתו ולא יצא ברחובות, עכ״ל. ואינו מבואר מניין לו לפרש כן, ואמת שגם בשו״ת מהרי״ל סי׳ ל״ה כתב כעין זה ורק בשנוי קצת, והיינו שבתחלת הדבר יצא מן העיר ולא בסופו, וגם הוא לא כתב מקור לדבריו.

ואמנם מפסוק שלפנינו משמע קצת כדברי מהרש״א, דמתבאר שאם רק אינו בחוץ אז הוי הצלה פורתא, וכן משמע מהפסוק שהביאו בגמרא מישעיה כ״ו דאיירי בשעת הדבר, וכתיב לך עמי בוא בחדריך וסגור דלתיך בעדך עד יעבור זעם, משמע דענין כניסת רגלים הוא להיות בפנים הבית ולא בחוץ, ודו״ק.

ומ״ש המהרש״א עפ״י הסברא דכשיש דבר בעיר טוב להמלט משם, יש להביא ראיה לזה מתענית כ׳ ב׳ אמרו ליה לשמואל איכא מיתנא בי חוזאי, גזר תענית בעירו, ומפרש הטעם משום שיירתי [דאזלי מבי חוזאי לנהרדעא] אתיא בהדייהו, ולפי״ז הלא כש״כ בעיר עצמה אפשר להדבק במחלה זו. ומש״כ במהרי״ל דבסוף הדבר אין לצאת מן העיר, אולי טעמו משום דכיון שכבר נשתקע הרבה באותה העיר והמחלה לא פגעה בו כבר דש בה ושוב לא תפגע בו.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורהדר זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(כו) אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑םאַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃
I said, "I would scatter them afar. I would make their memory to cease from among men,
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שכב]
אמרתי אפאיהם – אמרתי באפי איה הם.
אשביתה מאנוש זכרם – אמרתי לא יהיו בעולם אבל מה אעשה להם (תהלים קכ״ד:א׳-ב׳) לולי ה׳ שהיה לנו בקום עלינו אדם.
דבר אחר: אמרתי באפי איה הם אשבית מאנוש זכרם – שלא יהיו בעולם אבל מה אעשה (ישעיהו א׳:ט׳) לולי ה׳ צבאות הותיר לנו שריד.
דבר אחר: אמרתי אפאיהם – לולי שנאמר (תהלים ק״ו:כ״ג) ויאמר להשמידם לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו.
[Piska 322]
"I said 'afeihem'": I said in My "wrath" ('api') "Where are they?⁠" ('ayei hem') ['api-ayei-hem' (acronymic of 'afeihem')]
"I will wipe their memory from mankind": They will no longer be in the world. But what can I do to them?
אמרתי אפ׳ אני אמרתי באפי איה הם:
אשבי׳ מ׳ זכ׳ אמרתי שלא יהו בעולם אבל מה אעשה להם לולי משה בחירו (תהלים ק״ו:כ״ג):
ד״א אשבי׳ מ׳ זכ׳ אמרתי שלא יהו בעולם מה ייעשה להם (ישעיהו א׳:ט׳) לולי ה׳ צב׳ הותיר לנו שר׳ כמ׳:
ד״א אשבי׳ מ׳ זכ׳ אמרתי שלא יהו בעולם מה ייעשה להם (תהלים קכד א - ב) לולא ה׳ שהיה לנו יאמר נא ישראל לולי ה׳ שהיה לנו בקום עלינו אדם:
אֲמַרִית יְחוּל רוּגְזִי עֲלֵיהוֹן וַאֲשֵׁיצֵינוּן אֲבַטֵּיל מִן בְּנֵי אֲנָשָׁא דּוּכְרָנְהוֹן.
I said I would make My anger to remain upon them and consume them; I will abolish their memorial from (among) the children of men:
אמרת בממרי אשיצי יתהון אבטל מן בני אנשא דכרנהון.
אמרית במימרי למיכלי מנהון רוח קודשי אשייר בהון קליל כגבר דחציד חיקליה ומשייר אמנא חדא אבטל מספר ייחוס אנוש דוכרנהון.
I have spoken in My Word to withhold from them My Holy Spirit; I will make them weak; as a man who reaps his field leaveth but one upon the ground, so will I abolish their memory from the book of the genealogy of mankind;
אמרית במימרי למתיא עליהון רגוז אבטל מן בני אנשא דכרניהון.
I have spoken in My Word to bring wrath upon them, and to cause their memorial to fail from among men;
(כו-כז) אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם – אָמַרְתִּי בְּאַפִּי אַיֵּה הֵם. אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם אָמַרְתִּי לֹא יִהְיוּ בָעוֹלָם, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לָהֶם לוּלֵי, (תהלים קכ״ד:א׳-ב׳) ״לוּלֵי ה׳ שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל לוּלֵי ה׳ שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם״. דָּבָר אַחֵר: לוּלֵי ״וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְּחִירוֹ״, לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר מִי גָּרם לִי לִפָּרַע מֵאֵלּוּ כַּעַס שֶׁל אֻמּוֹת שֶׁהָיָה כְּכָנוּס לְתוֹךְ מְעֵיהֶם, אָגוּר אֵין אָגוּר אֶלָּא כָּנוּס, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל׳:א׳) ״דִּבְרֵי אָגוּר בֶּן יָקֵא״ וְאוֹמֵר (תהלים נ״ה:ט״ז) ״יַשִּׂיא מָוֶת עָלֵימוֹ יֵרְדוּ שְׁאוֹל חַיִּים כִּי רָעוֹת בִּמְגוּרָם״.
פֶּן יְנַּכְּרוּ צָרֵימוֹ – בִּשְׁעַת צָרָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְנַכְּרִין אוֹתָם וְעוֹשִׂין אוֹתָן כְּאִלּוּ אֵין מַכִּירִין אוֹתָם בָּעוֹלָם, וְכֵן מָצִינוּ כְּשֶׁבִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל לִבְרֹחַ כְּלַפֵּי צָפוֹן הָיוּ מַסְגִּירִין אוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר ״כֹּה אָמַר ה׳ עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי צֹר״ בִּקְּשׁוּ לִבְרֹחַ כְּלַפֵּי דָּרוֹם הָיוּ מַסְגִּירִין אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם א׳:ו׳) ״כֹּה אָמַר ה׳ עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה״, בִּקְּשׁוּ לִבְרֹחַ כְּלַפֵּי מִזְרָח וְהָיוּ מַסְגִּירִין אוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר (שם א׳:ג׳) ״כֹּה אָמַר ה׳ עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַּמֶּשֶׂק״, לִבְרֹחַ כְּלַפֵּי מַעֲרָב הָיוּ מַסְגִּירִין אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו כ״א:י״ג) ״מַשָּׂא בַּעְרָב בְּיַעַר בַּעְרַב״, בִּשְׁעַת טוֹבָתָן הֵן מְכַחֲשִׁין לָהֶן וְעוֹשִׂין לָהֶן כְּאִלּוּ הֵן אַחִין, וְכֵן עֵשָׂו אָמַר לְיַעֲקֹב ״יֵשׁ לִי רַב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לְךָ״, וְכֵן חִירָם אָמַר לִשְׁלֹמֹה (מלכים א ט׳:י״ג) ״מָה הֶעָרִים [הָאֵלֶּה] אֲשֶׁר נָתַתָּה לִי אָחִי״ וְלֹא ה׳ פָּעַל כָּל זֹאת כְּמוֹת שֶׁאוֹמְרִים אוֹתָן הַשּׁוֹטִים ״הֲלֹא בְּחָזְקֵנוּ לָקַחְנוּ לָנוּ קַרְנַיִם״.
ולקד קלת אתקצאהם באסתחקאק ואעטל מן בין אלנאס ד׳כרהם
ואכן אמרתי אכלה אותם באמת, ואשבית מבני אדם את זכרם.
אמרתי אפאיהם – אפזרם בכל פאה, והערב עושים כן בלשונם, גוזרים מפאה בלשונם פועל. ואפשר גם כן שדומה ללשון הערב: פְּאַיְת ראסה, כלומר: בקעתי ראשו, והבקע – חתך וגזר. ויהיה עניין אפאיהם – אחתך אותם בעולם, כלומר: ארחיקם ואגזרם. (ספר השרשים ״פאה״, ספר הרקמה י״ד)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

(כו) אמרתי אפאיהם. נגזר מ״פאה״, כלומר אפזר אותם לכל צד ופינה1.
1. כן כתב ריב״ג בספר השרשים שורש פאה: ״אמרתי אפאיהם״... והוא אצלי מן ״ותחלקם לפאה״ (נחמיה ט, כב) ״לפאת קדמה״ (שמות כז, יג) ״על ארבע הפאות״ (שמות כה, כו) ״את פאת זקנך״ (ויקרא יט, כז) אשר פירוש הכל צד ופנה, וענין ״אפאיהם״ אפזרם בכל פאה.
אמרתי אפאיהם – אמרתי בלבי: אפאה אותם.
יש לפרש: אפאיהם – אשיתם פאה להשליכם מעלי הפקר. ודוגמתו מצינו בעזרא: ותתן להם ארץ שבעה גויםא ותחלקם לפאה (נחמיה ט׳:כ״ב) – הפקר, וכן חברו מנחם.
ויש פותרים אותו כתרגומו: אחיל רוגזי עליהון. ולא יתכן לפרש,⁠ב שאם כן היה לו לכתוב: אאפאיהם, אחת לשימוש ואחת ליסוד, כמו: אאזרךג (ישעיהו מ״ה:ה׳), אאמצכם במו פי (איוב ט״ז:ה׳), והאל״ף התיכונה אינה ראויה בו כלל.⁠ד
ואונקלוס תירגם אחר לשון הברייתא השנויה בסיפרי (ספרי דברים ל״ב:כ״ו) החולקת תיבה זו לשלש תיבות: אף אי הם: אמרתי באפיה אתנם כאילו אינם, שיאמרו רואיהם עליהם: איה הם.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס שונצינו, סביונטה. בכ״י מינכן 5: ״ארץ שבעה עממים״. בפסוק ״ותתן להם ממלכות ועממים״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34 חסר: ״לפרש״.
ג. בכ״י לייפציג 1 נוספה כאן מלת: ישראל. המלה חסרה בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34.
ד. כן בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לייפציג 1: לכלל. המלה חסרה בכ״י מינכן 5.
ה. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״בלבי״.
אמרתי אפאיהם – means, I said in my heart, "I will אפאה them".
One may explain אפאיהם to mean: I would make them as פאה, i.e. "as grain left in the corner of the field", to cast them away from Me as something free to all. We find a similar idea to this in Ezra, "And you gave them kingdoms and nations and set them aside as a corner (פאה)" (Nechemyah 9:22) – i.e., as free to all. Thus (under this meaning) did Menachem ben Seruk classify it.
Others expound it as the Targum does: My wrath (אף) will fall upon them. This is, however, not correct, for if it were so (i.e., if אפאיהם were connected with אף) it ought to have written אֲאַפְאֵיהֶם with two Alephs, the one as a servile letter (a prefix) and the other as a root letter, just as in (Yeshayahu 45:5) אאזרך, "I girded you", and "I would strengthen you (אאמצכם) with my mouth" (Iyyov 16:5) (in both these cases the first letter of the root is א as it is in אף), and the middle א (that after the פ) would not be proper to be in it at all.
Onkelos, however (in connecting the word with אף, anger), rendered it according to the explanation of a Baraitha taught in Sifre Devarim 322:1 which divides this word into three words, אמרתי אף אי הם, which means, I said in My anger (אף) I will make them as though they were not existent, i.e., that those who are looking for them would ask about them, "Where are they (אי הם)?⁠".
פס׳: אמרתי אפאיהם – אמרתי באפי איה הם.
אשביתה מאנוש זכרם – שלא יהו בעולם אבל מה יעשה להם (תהלים קו) לולי משה בחירו. (תהלים קכד) לולי ה׳ שהיה לנו. (ישעיה א) לולי ה׳ הותיר לנו שריד:
(כו-כז) אמרתי אפאיהם – ואסלקם מן העולם, אם לא שכעס אויבים אגור, ויראתי:
פן יאמרו ידינו רמה – פן ינכרו לומר למפרע, שהם עשו ולא אני.
(26-27) אמרתי אפאיהם I SAID אפאיהם: (and)⁠1 that I would remove them from the world, were it not that (27) כעס אויב אגור – I FEARED THE TAUNTS OF THE ENEMY2 ...
and I was afraid LEST THEY WOULD SAY “OUR OWN HAND HAS PREVAILED [AND NONE OF THIS WAS WROUGHT BY THE LORD].” (פן ינכרו LEST THEY DISSEMBLE:⁠3 and say, after the fact,⁠4 that they were the ones who did it, not I.)⁠5
1. The text as it stands (אמרתי אפאיהם ואסלקם מן העולם) is difficult to understand. It does not contain an explanation of the difficult word אפאיהם. Rosin suggested that Rashbam relied on Rashi’s understanding – that אפאיהם means “I shall make them as the corners of the field by casting them off from me [as if I] renounced [ownership of them].”
A small emendation of Rashbam’s comment (changing ואסלקם to אסלקם) makes his comment much more understandable. Rashbam is saying, based on the parallelism with the next phrase, “I will make their memory cease among men,” that אפאיהם means “I will remove them from the world.” So also Ibn Ezra (אשחיתם) and NJPSC (I will obliterate them). R. Joseph Bekhor Shor says that the phrase means that God would destroy all of them, even the corners of the people. So also Luzzatto.
2. Rashbam is opposing Rashi’s understanding that אגור is from the root א-ג-ר and means “gathered up.” Rashbam sees it as related to the root ג-ו-ר and says that it means “to fear.” Like Rashbam, see Ibn Ezra, R. Joseph Bekhor Shor and NJPS.
3. It is impossible to know precisely how Rashbam understood the word ינכרו here. BDB suggests “misconstrue.” NJPSC prefers “dissemble” or “misrepresent.”
In any case, Rashbam is opposing Rashi’s understanding of the word – that it means that they will “make the event foreign.” He is also opposing the midrashic understanding of Sifre 322, that the gentiles would pretend to be strangers when the Israelites turned to them in difficult situations for help.
4. I translated למפרע as “after the fact”; that is the common understanding of the word. Or perhaps it should be translated “the opposite (of the truth)” or “the other way around.” That is what it means the other three times that Rashbam uses the word למפרע in his Torah commentary (ad Genesis 34:9 and 49:25 and Exodus 27:5).
5. I have placed this paragraph and a subsequent one of Rashbam’s commentary in parentheses as they represent two asides – this one on the understanding of the clause פן ינכרו צרימו, and the next one on the vocalization of the word אֹבַד. After each of these two tangential notes, Rashbam returns to the theme of his general comment on vss. 26-30.
אפאיהם – יש אומרים (ספרי דברים ל״ב:כ״ו): שהם שלש מלות.
והנכון: שאין ריע לו. וטעמו כמו: אשחיתם, בעבור שיש אחריו: אשביתה מאנוש זכרם, והנה כולם ימותו.
ואילו היה כדעת המדקדקים, שאפיצם בכל פיאה, לא ידבק הטעם.⁠1
[ויש אומרים: אחרה בם אפי, והנה טעמו: אכריתם, כמו: אשביתם, ויבוא הטעם כפול.⁠2 וזה נכון לולי אל״ף אפאיהם, והיה ראוי להיות אנפיהם, והטעם: אאנף בהם, והראשון נכון.]⁠א
אמרתי – כלשון בני אדם: אמרתי בלבי.
1. כלומר: לפי פירוש המדקדקים, אין הצלע הראשון של הפסוק מקביל לצלע השני.
2. כלומר: לפי פירוש היש אומרים, הצלע הראשון של הפסוק מקביל לצלע השני.
א. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, ברסלאו 53, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
I WOULD MAKE AN END OF THEM. Some say that the word afehem (I would make an end of them) is a combination of three words.⁠1 Actually, it has no neighbor.⁠2 Its meaning is, I will destroy them, for Scripture states afterwards, I would make their memory cease from among men. Look, all of them will die.⁠3 If the grammarians4 who say that afehem means I will scatter them to all the corners are right,⁠5 then the idea expressed by the first part of the verse is not to be connected to that of the second.⁠6 Some say that the meaning of afehem is, I will destroy them in my anger.⁠7 Behold, the meaning of afehem is,⁠8 I will destroy them.⁠9 Afehem is similar in meaning to ashbitah (I would make…cease). Scripture repeats itself.⁠10 This interpretation11 would be correct were it not for the alef of afehem,⁠12 for the word should have read anfehem,⁠13 meaning I will be angry at them. The first interpretation14 is correct.
[I THOUGHT.] The meaning of amarti (I thought) is, I said to Myself. The Torah speaks as people do.
1. Af ey hem, i.e. (anger, where, they), I said in my anger I will make them, as it were, not existent. So Rashi, based on the Sifre.
2. The word is not found elsewhere in Scripture. Its meaning can only be ascertained from its context.
3. Ibn Ezra's elaboration of afehem.
4. Menachem ben Saruk. See Rashi.
5. This opinion connects afehem to pe'ah (corner).
6. For the first part speaks of Israel's being scattered and the second of Israel being destroyed.
7. This interpretation connects afehem to af (anger) from the root alef, nun, feh. According to this interpretation, afehem literally means I will place My anger on them.
8. As noted above.
9. This interpretation unlike the first does not explain afehem as a compound of three words.
10. The second half of the verse repeats the idea of the first half.
11. The interpretation that connects afehem to af.
12. Afehem is spelled with an alef following the feh. If afehem was connected to the word af, then there is no way to explain the alef which follows the heh.
13. If afehem was connected to the word af, then it would be spelled with a nun (anfehem), for the root of af is alef, nun, peh.
14. Which interprets afehem as meaning I will destroy them.
אמרתי אפאיהם – אכלה גם הפאה, שלא אניח פיאה מהם, אלא: אשביתה מאנוש זכרם.
אמרתי אפאיהם – I SAID I WOULD CORNER THEM – I will destroy even the corner, that I will not leave a corner of them, but rather: I WILL MAKE THEIR MEMORY CEASE AMONG HUMANKIND.
אמרתי אפאיהם – אכלה גם הפאה, שלא להניח מהם פיאה.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
אמרתי אפאיהם, "I said I would make an end of them;⁠" the word is related to פיאה, "corner, remnant,⁠" I would not even leave a remnant of them. (B'chor shor)
(כו-כז) אפאיהם – אמרו המדקדקים: אפזרם בכל פאה. ואם כן, יהיה טעם: אמרתי – שהיהא הרצון לפני במדת הדין שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה, ושיהיה זכרם מאנוש נשבת לעד לולי כעס האויב.⁠ב
ועל דעתי: היא מלה מורכבת כאשר הזכירו בסיפרי (ספרי דברים ל״ב:כ״ו).⁠ג אבל טעמה: שאשיתם במקוםד ובענין שיאמרו עליהם: גם איהה הם, לומר שלא ישאר להם שם ושאר בגוים ולא יודעו מקומם איה. והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן, הוא שחכמים קורין סבטיון,⁠ז כי נקרא גוזן מלשון: ויגז שלוים (במדבר י״א:ל״א), אתה גוזיח (תהלים ע״א:ו׳), כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם. וקורין אותו סבטיון מפני שביתתו בשבת, כי יום השבת בלשון ההוא סבט, כאשר הוא בערבי, ונהוג בלשונם להוסיף בתארים: יון, אזוביון חוריון מוליון, וכן הרבה.
אשביתה מאנוש זכרם – גלותנו בין העמים, אנחנו יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל. והנה יאמר הכתוב כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם לולי כעס אויב, ויורה זה כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו,⁠ט כענין שאמר יחזקאל: וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בםי ונקדשתי בכם לעיני הגוים, וידעתם כי אני י״י בעשותייא אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל (יחזקאל כ׳:מ״א-מ״ד). וכן נאמר עוד: ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו׳ (יחזקאל כ׳:ט׳). וכך הזכיר משה בתפלתו: ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר (במדבר י״ד:ט״ו), והשם ית׳יב הודה לו בזה: ויאמר י״ייג סלחתי כדבריך (במדבר י״ד:כ׳).
והטעם בטענה הזאת איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו (ישעיהו מ׳:י״ז), אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להיטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים (דברים י׳:י״ז) ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם, ואם אדם יזכיר כן יחשבו כי היה כח מכוחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר, והנה תהיה כונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו. ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם שיהי רצון מלפניו להקימם לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים. וזה טעם: כי ידין י״י עמו ועל עבדיו יתנחם (דברים ל״ב:ל״ו) – שיזכור להם ברחמים כי הם עמו מאז, ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד, כענין שאמר: ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו (ישעיהו ס״ג:ח׳). וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים,⁠1 כענין שאמר: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו׳ (ישעיהו מ״ג:ז׳).
1. השוו ללשון הפסוק בדברים כ״ט:י״ב.
א. כן בכ״י מינכן 137, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שיהיה״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״אויב אגור״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון נוסף כאן: ״אף אי הם״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בדפוס רומא נוסף כאן: ״פאה״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 137, פולדה 2: ״אי״.
ו. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״ידוע״. בכ״י פרמא 3255: ״נודע״ (והשוו רמב״ן במדבר ט״ז:ל״ג).
ז. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״סמבטיון״. בכ״י פריס 222: ״שבתיון״
ח. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן בטעות (אגב תהלים כ״ב:י׳): ״מבטן״.
ט. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון נוסף כאן: ״הגדול ית׳⁠ ⁠⁠״.
י. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון: ״שם״.
יא. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן בטעות: ״שפטים״.
יב. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2 חסר: ״ית׳⁠ ⁠⁠״.
יג. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2 חסר: ״י״י״.
(26-27) ['AMARTI' (I SAID)] 'APHEIHEM.' Grammarians1 explained it as meaning: "I will disperse them into every 'corner.'" And if so, the word amarti means that it was the Will before Him by the attribute of justice that they be so scattered forever in every corner, and that their memory cease forever from among men2were it not that I was in dread of the wrath from the enemy.⁠3 And in my opinion the word apheihem is a composite word, as is mentioned in the Sifre,⁠4 that it consists of these three words: aph ei heim ["I said in My 'anger' that I will banish them so that it will be said of them 'where are they?' "]. The meaning thereof is that I will put them in such a place and in such a manner that it will also be said of them "Where are they?⁠" signifying that there will be no name or remnant left of them among the nations, and their place will not be known where they are.⁠5 He thus alludes to the exile of the ten tribes that were banished to the river Gozan,⁠6 this being the river which the Sages call "Sabbatyon.⁠"7 The name "Gozan" is of the expressions: 'vayagaz' (and it brought over) quails from the sea;8 Thou art 'gozi' (He that took me out) of my mother's womb,⁠9 because those who remain behind [that river] are "divested" of any contacts with other people. It is called "Sabbatyon" because of its rest on the Sabbath-day, for the Sabbath-day in that language, as in Arabic, is called Sabbat, and they add adjectivial suffixes of 'yon' to certain nouns, such as: eizoviyon (Greek hyssop),⁠10 churyon (another),⁠11 mulyon (a mule),⁠12 and many others.
I WOULD MAKE THEIR MEMORY CEASE FROM AMONG MEN. This is a reference to our exiles among the nations — we, Judah and Benjamin, who have no significance among the nations and we are not considered a people or nation at all. Thus Scripture states that according to the attribute of justice we should remain in this condition of exile forever were it not that I was in dread of the wrath from the enemy.⁠13 This teaches that, in our present exile, [the protecting influence of] the merits of the patriarchs have ceased14 and we have no deliverance from the hands of the nations except for the sake of His Great Name, similar to what He stated in the Book of Ezekiel, when I bring you out from the peoples, and gather you out of the countries wherein ye have been scattered; and I will be sanctified in you in the sight of the nations.15 And ye shall know that I am the Eternal, when I have wrought with you for My Name's sake, not according to your evil ways, nor according to your corrupt doings, O ye house of Israel.⁠16 And so also it is further stated, But I wrought for My Name's sake, that it should not be profaned in the sight of the nations etc.⁠17 Therefore Moses mentioned in his prayer, then the nations which have heard the fame of Thee will speak, saying etc.⁠18 and G-d, blessed be He, acknowledged him in this, And the Eternal said: 'I have pardoned according to thy word.'19
This plea is not meant to demonstrate His power among His enemies, for All the nations are as nothing before Him; they are accounted by Him as things of nought, and vanity.⁠20 Rather, [the explanation thereof is as follows:] G-d created man among the lower creatures in order that he acknowledge his Creator and be thankful to His Name,⁠21 and He placed in his hand the choice to do evil or good. But when people sinned willingly and they all denied Him, only this people [Israel] remained devoted to His Name, and so He made known through them by means of signs and wonders that He is G-d of gods, and Lord of lords,⁠22 and this became known to all nations. Now, if He were to reconsider and their memory [i.e., of Israel] be lost, the nations will forget His wonders and His deeds and they will no longer recount them. And if a person should mention them, they will think that it was [done by] one of the powers of the constellations which is overflowing as he passeth through,⁠23 and thus the purpose of the creation of man will be annulled completely, for no one will be left among them who knows his Creator — only those who provoke Him. Therefore, it is appropriate as a consequence of the [Divine] Will which existed at the creation of the world to establish for Himself a people for all time, who are nearer to Him and who know Him more than all the [other] peoples. And the meaning of the verse For the Eternal will judge His people, and for His servants He will reconsider24 is, that G-d will remember in mercy that they are His people of old, and He will remember that they are His servants, for they stood by Him in their exile like servants to suffer the troubles and the bondage, similar to what is stated, For He said: 'Surely, they are My people, children that will not deal falsely.'25 I have already suggested26 that in the creation of man there is a sublime and recondite secret which requires that we be His people and He be our G-d, similar to what is stated, Every one that is called by My Name, and whom I have created for My glory, I have formed him, yea, I have made him.⁠27
1. Radak in "Sefer Hasharashim,⁠" root peiah. See also Ibn Ezra.
2. In (26) before us.
3. (27).
4. Sifre, Ha'azinu 322.
5. Nahum 3:17.
6. II Kings 17:6. The reference is to the exile by Assyria of the ten tribes that formed the kingdom of Israel.
7. Sanhedrin 65. The meaning of the name will be explained further on in the text.
8. Numbers 11:31.
9. Psalms 71:6.
10. Shabbath 109b.
11. See Aruch Hashaleim, under the term choron.
12. Yerushalmi Berachoth VIII, 6.
13. (27).
14. Shabbath 55a. Tosafoth there mentions the opinion of Rabbeinu Tam that while the protecting influence of "the merits" of the patriarchs may have ceased, "the covenant of the patriarchs,⁠" remains in force — and it is to the covenant that we refer in our prayers. And according to the opinion of Rabbeinu Yitzchak ["the R'ie" — one of the great masters in the school of the Tosafoth] even "the merits of the patriarchs" have not ceased for the righteous in Israel.
15. Ezekiel 20:41.
16. Ibid., (44).
17. Ibid., (9).
18. Numbers 14:15.
19. Ibid., (20).
20. Isaiah 40:17.
21. See Vol. II, pp. 174-175.
22. Above, 10:17.
23. Isaiah 8:8.
24. Further, (36).
25. Isaiah 63:8.
26. Exodus 30:46 (Vol. II, pp. 506-507).
27. Isaiah 43:7.
אמרתי אפאיהם – אפזרם לכל פאה. וכתב הרמב״ן ז״ל, אמרתי, היה הרצון לפני שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה שיהיה זכרם נשכח מאנוש, לולא כעס האיוב. וירמוז זה לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן, הוא שהחכמים קורין אותו נהר סבטיון, ונקרא גוזן מלשון (במדבר י״א:ל״א) ויגז שלוים, (תהלים ע״א:ו׳) אתה גוזי, כי העומדים אחריו מוסרין מבני אדם, וקורין אותו סבטיון מפני שביתתו בשבת, כי יום שבת בלשון ההוא סבט, גם בערב, ונהוג בלשונם להוסיף בתארים יון, כמו אזוביו״ן מוליו״ן חוריו״ן, וכן הרבה, עד כאן לשון הרב ז״ל.
ואף על פי שהתורה דברה בזה ברמיזה ודרך קצרה הנה יש לנו באור מדברי רז״ל במקומות מפוזרים, והוא שאמר בבראשית רבה פרשת ויצא יעקב, אמר רבי יהודה בר ר׳ סימון לא למקום שגלו עשרת השבטים גלו יהודה ובנימן, שעשרת השבטים גלו לפנים מנהר סבטיון ויהודה ובנימן מפוזרים בכל הארצות.
ובמדרש שיר השירים (שיר השירים א׳:ט״ז) אף ערשנו רעננה, אלו עשרת השבטים שגלו לפנים מנהר סבטיון.
ובירושלמי דסנהדרין פרק חלק, שלש גליות גלו ישראל, אחת לפנים מנהר סבטיון ואחת לדפני של אנטוכיא ואחת שירד ענן וכסה אותם, וכשם שגלו הם לשלש גליות כן שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה גלו לשלש גליות, מה טעם (יחזקאל כ״ג:ל״א) בדרך אחותך הלכה ונתת כוסה בידך. וכשהם חוזרין משלש גליות הן חוזרין, שנאמר (ישעיהו מ״ט:ט׳) לאמר לאסורים צאו, אלו שגלו לפנים מנהר סבטיון, לאשר בחשך הגלו, אלו שירד עליהם הענן וכסה אותם, על דרכים ירעו, אלו שגלו לדפני של אנטוכיא.
ובתוספתא דסנהדרין, רבי אומר עשרת השבטים יש להם חלק לעוה״ב שנאמר (שם כ״ז) והיה ביום ההוא יתקע וגו׳ והנדחים בארץ מצרים, אלו עשרת השבטים. ובתורת כהנים אמר (ויקרא כ״ו:ל״ח) ואבדתם בגוים, רבי עקיבא אומר אלו עשרת השבטים שגלו למדי.
אמרתי אפאיהם, "I had said: 'I will consign them to the most remote corner.'" "I will scatter them to the ends of the globe.⁠"
According to Nachmanides, the words mean that God says: "I had originally wanted that they remain scattered to the corners of the globe forever so that their memory will be blotted out among mankind.⁠"This is an allusion to the exile of the Ten Tribes who were exiled to the region of the river Gozan, (Kings II 17,6) the river referred to by our sages as Sabatyon. (according to Sanhedrin 65 Sambatyon) The word גוזן is related to ויגז שלוים, Numbers 11,31 "it (the wind) swept quail.⁠" We also encounter the a similar word in Psalms 71,6 כי אתה גוזי, "for You were my support.⁠" The people standing on the far side of that river are effectively removed from human society (no one can cross the river). The river is called Sabatyon because it stops flowing on the Sabbath. In the language of the people in that region the word סבט is equivalent to our word שבת. In Arabic too, the Sabbath is called סבט. It is a custom among those people to append the ending יון to many words, hence the name סבטיון. Nachmanides furnishes examples of other words with that ending.
Even though, at this stage, the Torah speaks here in riddles, allusions, and in a very abbreviated form, we can find illuminating comments by our sages on the subject scattered throughout the Talmud and Midrashim. For instance, in Bereshit Rabbah 73,6 Rabbi Yehudah son of Rabbi Seymon says that the tribes of Yehudah and Binyamin were not exiled to the same areas as were the Ten Tribes who had been exiled long before beyond the river Sabatyon, whereas the tribes of Yehudah and Binyamin were scattered all over the globe.
In Midrash Shir Hashirim Zutta 1,16 the words אף ערשנו רעננה are understood by the Midrash as an allusion to these Ten Tribes who were exiled beyond the river Sabatyon.
The Jerusalem Talmud Sanhedrin 10,8 writes that there were three exiles of the Israelites (the northern kingdom, I presume, Ed.); 1) beyond the river Sabatyon, 2) the exile somewhere close to Antiochya; 3) an exile which was preceded by a cloud descending and hiding the people being exiled. Just as the Ten Tribes (actually 7) were exiled in three stages and to three locations, the two and a half Tribes on the East Bank of the Jordan who were the first to be exiled also were exiled in three stages. The source from which we derive all this is Ezekiel 23,31: בדרך אחותך הלכת ונתתי כוסה בידך, "seeing you walked the same path as your sister, therefore I placed her cup in your hand.⁠" Just as the exile was divided into three episodes and locations, so the eventual return to the Holy land will follow a similar pattern The sages base this on Isaiah 49,9: "tell the prisoners 'get going;'" this (part of) the verse applies to the exiles from beyond the river Sabatyon. The second half of the verse in Isaiah which reads: "to the ones who were exiled in darkness,⁠" applies to the people exiled beyond the Sabatyon. The next section of the verse i.e. the words: "show yourselves!⁠" refers to the exiles who had been mysteriously swallowed by the cloud; The final words of that verse, i.e. "they shall pasture along the roads,⁠" apply to the group of exiles who had been taken to somewhere near Antiochya.
In the Tosephta of Sanhedrin (chapter 13) we have been taught in the name of Rabbi that the Ten Tribes will enjoy a share in the world to come. He bases himself on Isaiah 27,13: "it will be on that day (the day described in verse 12) that a great shofar will be sounded and the strayed who are in the land of Assyria and the expelled in the land of Egypt shall come and worship the Lord on the holy mount, in Jerusalem.⁠" The peoples mentioned are the ones we know as the "Ten Tribes.⁠" According to Sifra Bechukotai 8 the reference is to the people described in Leviticus 26,38. Rabbi Akiva says that the reference is to the Ten Tribes who have been exiled to the land of the Medes.
אמרתי אפאיהם שלא אניח מהם פאה. אלא אשביתה מאנוש זכרם.
אמרתי אפאיהם – אכלה בם אכה מהם שלא אשאיר בהם כלום אלא אשביתה מאנוש זכרם.
אמרתי אפאיהם, "I had said I would make an end of them" so that no trace of them would remain.
אשביתה מאנוש זכרם "I would make even their memory extinct;⁠"
אמרתי אפאיהם – אכלה אף אכה בהם שלא ישאר מהם כלום אלא אשבית מאנוש זכרם וי״מ אפזרם לכל פאה.
אמרתי אפאיהם – כתב הרמב״ן אמרו המדקדקים אפזר׳ בכל פאה ולדעתי שהיא מלה מורכב׳ כאשר הזכירו בסיפרי ופירושה שאשיתם במקום ובענין שיאמרו עליה׳ גם אי הם לומר שלא ישאר להם שם ושאר בגוים ולא יודע מקומם איה ורומז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן שחכמים קורין לו סנבטיון ופירושה אשחיתם כי יש לפרשה לפי הענין שאומר אחריו אשביתה מאנוש זכרם:
אמרתי אפאיהם, "I had said: 'I will disperse them;'" Nachmaides first quotes the grammarians who derive the word אפאיהם as a derivative of פאה, i.e. I will disperse them to the four corners of the globe.⁠" He adds, that he personally, thinks that the word is a combination of two words, as suggested in the Sifri, i.e. אף אי הם, "I said in My anger that I would treat them as if they did not exist.⁠" (אי הם?) "Where are they?⁠" They would become so assimilated in such small groups that they would cease to exist as an identifiable remnant of the once great Jewish nation. This is an allusion to the exile of the ten tribes of the Northern Kingdom during the conquest of most of the land of Israel by the Assyrians [722 BCE] when these tribes were relocated among other nations far to the north, most of them remaining lost to us except for remnants who joined Zerubavel when he returned under the protectorate of the Persian King Cyrus. In the legends transmitted by the sages these tribes were exiled to a mysterious region beyond the river Sambatyon, an unbridgeable and inaccessible region about which many tales have been spun. The essence of the verse is that God speaks (through Moses' vision) of having wanted to destroy the exiles utterly so that history would forget their existence. [second half of our verse. Ed.] He would have done so if not:
אשביתה מאנוש זכרם – סופי תיבות למפרע: משה. לולי משה בחירו עמד בפרץ.
אפאיהם – אשימם אל פאה וקצה אחרון מהכלוי, כמו לתכלית ההשחתה.
אמר השם יתעלה אמרתי בלבי לא אביא על ישראל אלו הרעות באופן הנזכר אך אפאה ישראל בכל פאה מרוב הפזור בדרך שיקל לאויבים המשתדלים להרע להם באופן הנזכר להשבית מאנוש זכרם במקום מקום שיקומו עליהם.
אפאיהם – רוצה לומר: אפאה אותם לפאות העולם ויהיו מפוזרים בתכלית הפזור ובה יהיה בקלות נשבת מאנוש זכרם – מזולתי הבאתי עליהם מיני הרעות הנזכרים אך בחר השם יתעלה בהבאתם כדי שיוכר כי מי״י היתה זאת הסבה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

ויש פותרין אותו. כתרגומו יחול רוגזו עליהון ולא יתכן שא״כ היה לו לכחוב אאפאיה׳ אחת לשמוש ואחת ליסוד והאל״ף התיכונה אינה ראויה בי כלל. פירש יש פותרין אותו כפי הנגלה מלשון התרגום שהנגלה ממנו הוא שיהיה אפאיהם מלשון אף ושתהיה האל״ף הראשונה לשון המדבר כאילו אמ׳ אשי׳ אפי עליהם או בהם וזה לא יתכן שא״כ היה לו למכתב בשני אלפי״ן אאפאיהם כמו ואאלפך חכמה הראשון לשון המדבר והשני פ״א הפועל של אף ועוד שהאל״ף התיכונה אין לה עניין כלל והיה לו לכתוב אמרתי אפאיהם אבל אנקלוס לא כיון בזה מה שהבינן הפותרין את דבריו אבל כונת המתרגם בזה היא ע״פ לשון הבריתא של ספרי ששנו אמרתי אפאיהם אמרתי באפי איה הם שהמכוון מזה הוה שיחול רוגזו עליהם שיהיו כאילו אינם עד שיאמרו רואיהם עליהם איה הם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(כו-כח) אמרתי אפאיהם וגו׳ עד הלא הוא כמוס עמדי וגו׳.
זהו החלק החמישי מהשירה, והוא בספור המחשב׳ שחשב השם יתברך על עמו לעשות בהם כליה ולמה חזר מאותה מחשבה.
והמפרשים פירשו אפאיהם אפזרם בכל הפאות. ואני אחשוב שהוא בהפך כי הנה אנחנו נפזרנו בכל הפאות ואיך נתקיים לולא כעס אויב אגור. אבל פירוש אפאיהם אמרתי לשומם בפאה אחת כדי שאשביתה מאנוש זכרם כמו שהיה מענין עשרת השבטים שהוליך מלך אשור לחלח וחבור שלא נודע עוד מהם דבר באיזה מקום הם. ואין ספק שלזה עצמו כוונו חז״ל באמרם בספרי שתיבה זו נחלקת לשלש תיבות אף אי הם שלהיותם הפעל מפאות הישוב שחתו דברים ויאמרו איה הם ובזה לא ישאר להם שם ושארית בין בני אדם. לולי שמנעתו מזה לפי שאז יהיה כעס אויב אגור רוצה לומר מקבוץ.
וענינו כי בהיות ישראל כלו יחד בפאה אחת כאשר יגבר האויב עליה׳ באף ובחמה יוכל לכלותם מעל פני האדמה כמו שחשב לעשות אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים אשר במלכותו ביום אחד. אבל בהיות׳ מפוזרים בכל הפאות אף שיכעס עליהם מלך אחד יחמול עליהם מלך אחר ויברחו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר בהיות שמה מאחיהם. וכבר העירו חז״ל על ההשגח׳ הנפלאה הזאת באמרם (פסחים פ״ז) צדקות פזרונו בישראל, צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שפזרם בין האומות והוא האמת בלי ספק. הלא ידעתם האומ׳ הגדולה שהיו אנשי טרויי״א ולהיותם כלם מקובצים בפאה אחת באו עליהם היונים וישמידום ולא נשאר מהם שם ושארית עוד, וכן קרה לאומות אחרות. ולהיות ישראל מפוזרים לא תמו בכליה כוללת, ועם היות שנשארו מעט מהרבה הנה טעמם עמד בה וזכרם לא יסוף מפי בני אדם בכל אורך הגלות המופלא הזה. והנה ראינו שמלך אינגילטיר״א השמיד כל היהודים שהיו בכל מדינות מלכותו, וכן עשה בזמן אחר מלך צרפת את היהודים אשר בארצו, כי רבו מארבה ואין להם מספר. ואם היו שמה היהודים כלם מקובצים לא היה נשאר מהם עד אחד. והשם יתברך אמר לא מאסתי׳ ולא געלתים לכלותם, ומפני זה היה הפזור צדקה וחסד רב להשארות האומה והצלתה.
ואפשר לפרש אמרתי אפאיהם שהוא לשון השחתה וכלייה ולכן אמר אשביתה מאנוש זכרם שחשבתי לעשו׳ בהם כלייה נחרצת לולא שאני מתירא ממה שיכעיסני האויב על פני שיתנכרו הצרים אותם ליחס לעצמן הגבורה שאינה בהם.
וזהו לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה׳ פעל כל זאת. רצוני לומר שהאומות יהיו מיחסים הכליה ההוא לגבורתם ויכחישו היותה עונש אלהי כי יאמרו לא ה׳ פעל כל זאת.
וביאר פרסום שבושם וסכלותם בזה באמרו כי גוי אבד עצות המה רוצה לומר האומות ההם כלם הוא גוי אובד עצות ואין בהם תבונה ומפני זה לא יביטו אל פעל אלהים ויאמרו לא י״י פעל כל זאת.
אמרתי אפאיהם – אשאיר איזו פאה מהם, והמותר אכלה, כמו שאעשה באחרית הימים, אחרי שלא השגתי שלמותם לא במתן תורה, ולא בארץ ישראל, ולא בגלות, כאמרו ״כי בהר ציון ובירושלים תהיה פלטה, כאשר אמר ה׳, ובשרידים אשר ה׳ קרא״ (יואל ג׳:ה׳).
אמרתי אפאיהם, I had said that I would leave a small “corner” (from פאה, the 1/60th of the farmer’s field to be left for the poor to help themselves to) of them survive whereas I would destroy the balance. This is what I will do at the end of history before the final redemption, seeing that I had been unable to achieve My purpose either through giving them the Torah, or through giving them the Land of Israel, or even through sending them into exile to give them a taste of what they had lost due to their obstinacy. (compare Yoel 3:5 warning the Jewish people of precisely this.)
(כו-לג) ואם תאמר, הלוא אמרת שתרצה לעשות תיקון אחרון ישאר לעד, ולמה לא עשית זאת אז בעת ההיא, לכן אמר אמרתי אפאיהם – אשאיר מהם הפיאה, ואשביתה מאנוש זכרם – והאחרים אשלחם לדראון עולם1, לולא כעס אויב וגו׳ פן יאמרו ידינו רמה ולא ה׳ פעל כל זאת, לפי שגוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה, שאילו חכמו ישכילו זאת בחשוב איכה ירדוף אחד אלף, שכל מלחמות ישראל היו שלא כמנהג העולם והיו נוצחים שלא כהוגן, ועתה לו חכמו, היה להם לחשוב כי לא קרה להם כל זה אם לא כי צורם מכרם וה׳ הסגירם. ועוד, לא היה להם לחשוב שמסכלות העם הזה באו ושחו עד עפר, כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים, שהיה להם לומר ש׳לא כצורנו צורם׳, ולומר ׳אויבינו פלילים׳, היינו נבונים2, שהוא מלשון ׳ראו פניך לא פיללתי׳ (בראשית מח יא), שהם בעלי מחשבה ועיון.
ולא יכולתי לעשות זה, כי ענביהם לא היו עדיין מבושלים3, כי מגפן סדום וגו׳.
וזהו שאמר הנביא (ישעיה סג ג) ׳פורה דרכתי לבדי׳, שהקב״ה יבשל לבדו אלו הענבים. וזהו מה שאמרו ז״ל (ברכות לד:) ׳יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית׳, שהוא התכלית המכוון מה׳ יתברך שניסה לעשותו מששת ימי בראשית כל כך פעמים ולא עלה בידו לרוע מחשבות המין וחלק המין, עד שיעשה אל יום הנועד כרוב חסדיו ורחמיו.
[׳גפן׳, ׳ענבים׳, ׳יין׳]:
וראה מה נפלא אומרו מתחילה ׳גפן׳, ואחר כך ה׳ענבים׳, ואחר כך ה׳יין׳, כי הגפן הרע עושה הענבים רעים, והענבים הרעים עושים היין יותר רע, וכן הוא יתברך ינקם כמו שרמז בפסוק (ישעיה סג ג) ׳פורה דרכתי׳ וגו׳ לעיל:
1. כך הייתי עושה כבר בעת בית שני, והייתי מביא את הישועה והתיקון השלם לאותה הפאה.
2. אבל בנדפס ומהדו״ק כתב שהגויים הם ׳פלילים׳ – חכמים.
3. שלא נתמלאה סאת האומות, ולכן יש לחוש ל׳כעס אויב׳, אבל לעתיד לבוא ה׳ ישמיד את האומות ויהיה ישראל ׳בדד׳, ולא יהיה אז חשש ש׳ינכרו צרימו׳, ולכן ה׳ יוכל לקיים ׳אפאיהם׳ ו׳אשביתה מאנוש זכרם׳.
ויש פותרין אותו כתרגומו ויחול רוגזי עליהן. מפני שמפרש ״אפאיהם״ לשון ׳אף׳, וזה לא יתכן, כמו שמפרש (רש״י כאן). ׳ואונקלוס תרגם אחר לשון הברייתא׳, פירוש, מה שתרגם אותו (לא) ׳יחול רוגזי עליהון׳, היינו מפני שחילק אותם לג׳ תיבות ׳אמרתי אף אי הם׳, כלומר אמרתי באפי וכו׳, והיינו ׳יחול רוגזי עליהון׳, ועל מלת ׳אי הם׳ שפירושו אתנם כאילו אינו, תרגם אונקלוס ׳יחול רוגזי עליהון׳, כי אחר שרוגזי חל עליהון, הרי הוא עושה כאילו אינם:
אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם – אפאיהם פירש״י אמרתי לשיתם הפקר כפאה, וכי הפאה לבדה הפקר והלא לקט שכחה ופאה כולם הפקר ולמה נקט פאה דווקא ונראה שהזכיר כאן הפאה, והשכחה, כי אפאיהם, היינו פאה, אשביתה מאנוש זכרם, היינו שכחה, כי אם ישבית זכרם כי לא יזכור אותם הרי הם הפקר כמו השכחה שאין לבעל הבית חלק בפאה ושכחה, כך במקום שנאמר כי חלק ה׳ עמו, אסירם מנגד פני כי לא יקראו על שמי עוד, אבל לקט לא הזכיר כי אמרו רז״ל (פאה ו׳:ה׳) שנים לקט שלשה אינו לקט וכאן יהיו המפוזרים יותר מן שנים ע״כ אין להם דין לקט האסור לבעליו אלא עתיד הקב״ה ללקטם שנאמר (ישעיהו כ״ז:י״ב) ואתם תלקטו לאחד אחד וגו׳.
ומ״ש תלקטו בשורק משמע ע״י אחר כי יהיו נלקטים ע״י מלך המשיח, ולפי ששנים במקום אחד הוי לקט ע״כ יהיו נלקטים דוקא ע״י מלך המשיח שנאמר בו (זכריה ט׳:ט׳) עני ורוכב על חמור, ועני מותר בלקט של אחד אחד דהיינו שתים דהוי לקט לכך נאמר ואתם תלקטו לאחד אחד דהיינו שתים, אבל כשהמפוזרים רבים יותר משנים במקום אחד אז הקב״ה בעל הבית של כל העולם ילקט בעצמו ובכבודו ית׳ ז״ש (ישעיהו י״ז:ה׳) וזרועו שבלים יקצור והיה כמלקט שבלים בעמק רפאים, משמע שהקב״ה בזרועו ילקטם לא ע״י אחר לפי שלא הזכיר שמה לאחד אחד משמע שהנלקטים יותר מן שנים במקום אחד והם לא יצאו מן רשות בעל הבית לעולם. וזה רמז נכון ויקר.
ויש פותרים אותו כתרגומו כו׳. פי׳ יש פותרים כפי הנגלה, שיהיה אפאיהם מלשון אף, ויהיה האל״ף הראשונה לשון המדבר, כאלו אמר אשים אפי אליהם, או בהם, וזה לא יתכן וכו׳:
והאל״ף התיכונה אינה ראויה בו כלל. פי׳ ועוד סתירה אחרת:
ואונקלוס תרגם אחר לשון הברייתא כו׳. כוונתו של אונקלוס במה שפירש יחול רוגזי עליהון אחר לשון הברייתא וכו׳, שהמכוון מזה הוא שיחול רוגזי עליהון, שיהיו כאלו אינם וכו׳, ואין פירושו כמשמעו, כמו שמבינים אותו היש פותרים:
Some interpret this according to the Targum's [Onkelos] translation, etc. Meaning that some explain it according to its apparent meaning, that אפאיהם is derived from the word "אף (anger),⁠" and the first aleph represents the first person, as if it said, "I will place My anger upon them" or "against them.⁠" But this is untenable, etc.
Also, the middle aleph is totally inappropriate. In other words, this is another contradiction.
Onkelos' translation follows the text of the Beraysa, etc. Onkelos' intention when he explained "I shall visit upon them... follows the text of the Beraysa, etc.⁠" The intent is "I shall visit My fury upon them,⁠" that will render them non-entities, etc.⁠" His explanation is not according to the plain meaning, as the [opinion cited above as] "Now some interpret this" understands it.
אמרתי אפאיהם – פירוש אפאיהם אסמיך אפי עמהם עד שיושבתו מאנוש.
אמרתי אפאיהם, "I had said 'I will scatter them, etc.'" The meaning of the word אפאיהם is: "I will continue My anger with them until their memory will cease from human memory.⁠"
אמרתי אפאיהם – פי׳ אשיתם פאה כי האל״ף נוסף בתיבה זו.
אשביתה מאנוש זכרם – שלא יזכר עליהם שם אנוש כלל. ושתים אלו הם נגד שבט יהודה ובנימין שהם בירכתי ארץ. ועשרת השבטים נשבתו מאנוש זכרם ולא נודע מקומם איה. ונגד צור ילדך תשי אמר אפאיהם ונגד ותשכח אמר אשבית׳ מאנוש זכרם וכמ״ש וישליכ׳ אל ארץ אחרת הלמ״ד רבתי שהשליכ׳ בהשלכה גדולה וכמ״ש למען הרחיקם מעל גבולם והמ״ט קללות נגד מ״ט שבפ׳ תוכחה ז׳ ומ״ב ולעתיד יתהפכו כולם לברכה כמ״ש ונתן ה׳ אלהיך את כל האלות האלה על אוביך ועל שנאיך אשר רדפוך והותירך ה׳ אלהיך וגו׳.
אמרתי אפאיהם – מלשון פאה, אבל אין פירושו אפזרם בכל פאה, כי הפיזור הזה נתקיים בימינו, ואיך אמר עליו לולי כעס אויב אגור, שמשמע שנמנע מעשות זאת מפני כעס האויב, אבל פירושו אשים את כולם בפאה אחת מהתבל בקצוי ארץ וים רחוקים, מושלכים שם בתכלית הריחוק עד שיאבד זכרם משאר בני אדם, ולא ישובו לעולם להיות אומה אחת מסודרת כפי חקי הקבוץ המדיני, ולזה כיונו חכמינו ז״ל בספרי באמרם שהתיבה מחולקת לג׳ תיבות אף אי הם, אמרתי באפי אתנם כאילו אינם, שישאלו עליהם, איה הם. אולם העונש הזה לא היה נגזר מאת ה׳ יתברך, רק אמר לעשותו, כדרך רגע אדבר על גוי ועל ממלכה וגו׳ ונחמתי על הרעה, וכמו שפירשנו על פסוק וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שמות ל״ב י״ד), כי בבא לשון אמירה או דיבור בלבד מבלי שיתלוה עם הגזירה לשון שבועה או עצה, אפשר שלא יתקיים הדבר מפני סבות אחרות:
אמרתי אפאיהם – היו״ד והה״א במלה הזאת על דרך השמות, לא על דרך הפעלים, לכך נראה שהוא פעל הנגזר משם, וטעמו אכרית פאתם, אכלה הנשארים, ודוגמתו ויזנב בך {דברים כ״ה:י״ח}, כריתת הזנב.
(כו-כז) אמרתי אפאיהם – ״פאה״ היא קצהו של שטח; צד או קרן זווית. ״פאה״ קרוב ל״פהה״, שהוא השורש של ״פה״; והביטוי ״פי חרב״, כדוגמת ״וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת״ (שופטים ג, טז), מוכיח שגם ״פה״ מורה על הקצה הקיצוני, חדוּת החרב. ״אפאיהם״ הוא לשון הִפעיל של השורש ״פאה״ עם הסיומת המורחבת, במקום ״אַפְאֵם״: ״אדחוק אותם לפינה״.
אגור נגזר מ״גור״, שהוא השורש של ״מגורה״, ״בית אסם״. נמצא ש״גור״ פירושו: לערום תבואה שנקצרה; וכן גם ״יְגֹרֵהוּ בְחֶרְמוֹ״ (חבקוק א, טו) (אך צורת הפועל מורה יותר על שורש ״גרר״). או ייתכן ש״אגור״ נגזר מ״גור״ במובן של ״לפחד״, אף שהמושא של ״גור״ במובן הזה תמיד מתחיל באות היחס ״מ⁠־״: ״לא תגור ממנו״ (לעיל יח, כב). (על אודות הקשר בין המשמעויות השונות של ״גור״, עיין פירוש, בראשית יב, יד–יט.)
אומר ה׳: אחרי שכל הצרות האלה באו עליהם, הייתי מעדיף לחסוך מהם התעללות נוספת בידי העמים, ולשם כך הייתי מגלה אותם לפינה נידחת על פני הארץ, כדרך שנהגתי עם עשרת השבטים. שם, בעודם נעזבים כליל לעצמם, יהיה בידם לעסוק בהתבוננות מתוך כובד ראש, כך שלבסוף ישובו אלי. ואכן הייתי עושה זאת, לולי יראתי מכעס גדול עוד יותר הצפוי לי מצד האויב; או, לולי ידעתי שבכך רק אאסוף קציר של כעס מהאויב.
כעס אויב – כדוגמת ״מכעס בניו ובנתיו״ (פסוק יט).
פן ינכרו צרימו – אויביהם יטעו בהבנת התפתחות כזו; הם ״ינכרו״ אותה מהאמת ויפרשו אותה באופן אחר ממה שהיא. כך ״וְאֹתֹתָם לֹא תְנַכֵּרוֹ״ (איוב כא, כט): אל תטעו בהבנה ובפירוש של האותות שלהם; ״וַיְנַכְּרוּ אֶת⁠־הַמָּקוֹם הַזֶּה״ (ירמיהו יט, ד): הם ״ניכרו״ את המקום הזה, הם טעו בהבנת משמעותו או הפקיעו אותו מהמטרה שלה הוא נועד.
היה על ישראל להישאר בקרב עולם המתייחס באיבה אליו ואל אלוקיו, בין אנשים חטאים ומושחתים אף יותר ממנו; היה עליו להמשיך ולשבת בקרב האומות מחוסר הגנה ולסבול את התעללויותיהם, שאם לא כן, התוצאה הייתה ההפך הגמור מן המכוון בייעודו ההיסטורי של ישראל. במקום להיות ״אצבע אלוקים״ היסטורית, המורה על ה׳, רצונו והנהגתו, היה ישראל נעלם מזיכרון המין האנושי, והדבר היה מתפרש על ידי האומות כניצחון דמיון ההבלים האלילי על האמת היהודית. הם היו רואים את דין ה׳ על ישראל לא כדין אלוקים אלא כניצחון כוחם האנושי. לכן, כדי להפקיע דמיונות הבלים כאלה מלב האומות, חייב ישראל לסבול, להתייסר, ועם כל זה להוסיף ולהתקיים.
[כו] ובאופן זה אמרתי אפאיהם. עד שישכחו בדורות הבאים מלב אנוש:
אמרתי אפאיהם – שאכלה אפי בהם, והוא:
אשביתה מאנוש זכרם – לשפוט אותם כמדתם כשם ששכחו שם ה׳ ככה ישכיח שמם מבין העמים, ואם כי הבטיח ה׳ שלא יכלם ושיחזור ויביאם אל הארץ, אבל היו ראוים שידיחם בקצוי ארץ עד קץ הימין. כמו שעשה לעשרת השבטים, שאין יודע מקומם, ולא כן עשה ה׳ רק הפיצם בין העמים ושם ישראל מלאה פני תבל:
אמרתי אפאיהם: כבר ביארנו בראש השירה (פסוק ד) דכל זה מדבר בגלות ראשון שעבדו עבודת כוכבים. ונשתנתה גלות ראשונה, שגלו תחילה1 החרש והמסגר2, אלף, שהן גדולי הדור, וגם היו שם דניאל חנניה מישאל ועזריה גדולי מלכות, מה שהיה בזה הרבה טובת ישראל בגלות3 יותר משהיה בגלות השני. והסיבה לזה, דבגלות הרומיים4 ידעו גם הרומיים ואמרו בעצמם ״אם לא כי צורם מכרם וה׳ הסגירם״ (להלן פסוק ל׳), כדאיתא בגיטין פרק הניזקין. אבל בגלות נבוכדנצר לא ידעו הכשדים את ה׳ כלל, על כן היה ההכרח למען כבודו להגלות שמה גדולי ישראל אשר היה להכיר על ידם מעשי ה׳.
וזהו דבר השירה:
אמרתי אפאיהם: שאשאיר מהם רק פאת האומה5, המה מוקצה שבעם. או ״אשביתה מאנוש זכרם״ – יהיו גולים במקום שאין ״אנוש״, וישכחו מהם, עד שישובו כראוי.
1. לבבל.
2. מלכים ב׳ (כד,יד).
3. במקום שהגלו אותם דהיינו בבבל.
4. שהחריבו את הבית השני.
5. כך פירש הספורנו.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהכל
 
(כז) לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּרפֶּֽן⁠־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן⁠־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣נוּא רָ֔מָהוְלֹ֥א יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה פָּעַ֥ל כׇּל⁠־זֹֽאת׃
were it not that I feared the provocation of the enemy, lest their adversaries should judge wrongly, lest they should say, 'Our hand is exalted, Hashem has not done all this.'"
א. יָדֵ֣נוּ =א,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 ומסורות-א,ל וטברניות ורמ״ה (כתיב חסר יו״ד)
• ל!=יָדֵ֣ינוּ (כתיב מלא יו״ד)
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לולי כעס אויב אגור – מי גרם להם ליפרע מאלו כעס אומות שהיה כנוס בתוך מעיהם.
אגור אין אגור אלא כנוס שנאמר (משלי ל׳:א׳) דברי אגור בן יקה ואומר (תהלים נ״ה:ט״ז) ישי מות עלימו ירדו שאול חיים כי רעות במגורם בקרבם.
פן ינכרו צרימו – בשעת צרתם של ישראל אומות העולם מנכרים אותם ועושים עצמם כאילו אין מכירים אותם מעולם וכן מצינו שבקשו לברוח כלפי צפון לא היו מאספים אליהם אלא היו מסגירים אותם כענין שנאמר (עמוס א׳:ט׳) כה אמר ה׳ על שלשה פשעי צור ועל ארבעה לא אשיבנו על הסגירם גלות שלימה לאדום בקשו לברוח לדרום והיו מסגירים אותם שנאמר (שם א׳:ו׳) כה אמר ה׳ על שלשה פשעי עזה על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום בקשו לברוח למזרח והיו מסגירים אותם שנאמר (שם א׳:ג׳) כה אמר ה׳ על שלשה פשעי דמשק בקשו לברוח למערב והיו מסגירים אותם שנאמר (ישעיהו כ״א:י״ג) משא בערב ביער בערב תלינו אורחות דדנים.
בשעת טובתם של ישראל אומות העולם מכחישים להם ועושים עצמם כאילו הם אחים וכן עשו אמר ליעקב (בראשית ל״ג:ט׳) יש לי רב אחי יהי לך אשר לך וכן חירם אמר לשלמה (מלכים א ט׳:י״ג) מה הערים האלה אשר נתת לי אחי.
פן יאמרו ידינו רמה ולא ה׳ פעל כל זאת – כמו שאמרו אותם השוטים (עמוס ו׳:י״ג) הלא בחזקנו לקחנו לנו קרנים.
"Lulei": ("Were it not") (Psalms 124:1-2) "'Lulei ('Were it not') for the Lord who was with us,' let Israel now say. 'Lulei for the Lord who was with us when (evil) men assailed us…'"
Variantly: "Lulei" (Psalms 106:23) "And He thought to destroy them lulei Moses, His chosen one…"
"Were it not ("lulei") that the anger of the foe was stored up (agur)": What caused them to be punished by these nations? The fact that their anger was stored up (i.e., concealed) within them (behind a façade of friendliness).
"agur": "gathered together,⁠" as in (Proverbs 30:1) "the words of "agur bin yakeh" (Solomon) the gatherer of wisdom.⁠" And (Psalms 55:16) "Let Him incite death against them; let them go down alive into Sheol. For evils are stored up ('b'meguram') in their midst.⁠"
"lest their oppressors estrange them": When Israel is in distress, the nations estrange them, as if they did not exist in the world. And thus we find that when Israel wanted to flee to the north they handed them over (to their foes), viz. (Amos 1:9) "Thus said the Lord: For three transgressions of Tyre, etc.⁠" When they wanted to flee to the south, they handed them over, viz. (Ibid. 6) "Thus said the Lord: For three transgressions of Azza, etc.⁠" When they wanted to flee to the east, they handed them over, viz. "Thus said the Lord: For the three transgressions of Damascus, etc.⁠" When they wanted to flee to the west, they handed them over, viz. (Isaiah 21:13) "The prophecy for Arav: In the forest, in Arav shall you lodge, O caravans of the Dedanites, etc.⁠"
And when Israel prospers, the nations dissimulate, presenting themselves as "brothers.⁠" As Esav said to Jacob (Bereshit 33:9) "My brother, let there be yours what is yours.⁠" And thus did Chiram say to Solomon (I Kings 9:13) "What are these cities that you have given me, my brother?⁠" (Devarim, Ibid.) "Lest they say: 'Our hand is exalted, etc.'" as in (Amos 6:13) "Behold, with our strength we have taken power for ourselves.⁠"
לולי כעס או׳ אג׳ אמ׳ הקב״ה מי גרם לי כעסן שלאומות שהוא אגור בתוך מעיהן ואין אגור אלא כנוס שנ׳ (משלי ל׳:א׳) דברי אגור בן יקה ואומ׳ (תהלים נ״ה:ט״ז) ישיא מות עלימו ירדו שאול חיים כי רעות במגורם בקרבם:
פן ינכרו צר׳ בשעת צרתן שלישראל אומות העולם רואין אותם ועושין עצמן כאלו שאינן מכירין אותם מעולם וכן אתה מוצא בשעה שגברו אומות העולם על ישראל בקשו לברוח למערב ולא הניחו להן שנ׳ (ישעיהו כ״א:י״ג) משא בערב ביער בערב תלינו:
בקשו לברוח לדרום ולא הניחו להן שנ׳ (עמוס א׳:ו׳) כה אמ׳ ה׳ על שלשה פשעי עזה:
בקשו לברוח למזרח ולא הניחו להן שנ׳ (שם א׳:ג׳) כה אמר ה׳ על שלשה פשעי דמשק:
בקשו לברוח לצפון ולא הניחו להן שנ׳ (שם א׳:ט׳) כה אמ׳ ה׳ על שלשה פשעי צר:
ובשעת שמחתן של ישראל אומות העולם רואין אותן ועושין עצמן כאלו הן אחיהם שכן חירם אומ׳ לשלמה (מלכים א ט׳:י״ג) מה הערים האלה אשר נתתי לי אחי וכן עשו אומ׳ ליעקב (בראשית ל״ג:ט׳) אחי יהי לך אשר לך:
פן יא׳ יד׳ רמ׳ שלא יהו אומות העולם אומ׳ אנו עצמינו פרענו מהם:
ולא ה׳ פעל כל זאת כשם שאמרו אותן השוטים (עמוס ו׳:י״ג) הלא בחזקינו לקחנו לנו קרנים:
אִלּוּ לָא פוֹן רוּגְזָא דְּשָׂנְאָה כְּנִישׁ1 דִּלְמָא יִתְרָרַב בְּעֵיל דְּבָבָא דִּלְמָא יֵימְרוּן יְדַנָא תְּקֵיפַת לַנָא וְלָא מִן קֳדָם יְיָ הֲוָת כָּל דָּא.
1. אבן עזרא: והמתרגם אמר מגזרת אגרה בקציר (משלי ו:ח). נתינה לגר: והוכרח לתרגם כן לבלי ליחס חלילה לה׳ המורא והפחד.
only that the wrath of the enemy would be condensed,⁠a and the adversary make himself great, and would say: Our hand has prevailed, and all this is not from the Lord.
a. Or, "gathered together.⁠"
אילולי כעסןא דשנאה די תקףב ואילולי דאדכר להון קיימה דקיימת לאבהתהון אברהם יצחק ויעקב דלא יתגברון עליהון בעלי דבביהון ודי לא ייאמרון שנאיהון בעלי דבביהון ידינן אתפרעןג לן מן בעלי דבבינן ולא מן קדם י״י אדעבדתד דא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כעסן״) גם נוסח חילופי: ״{כע}⁠סא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די תקף״) גם נוסח חילופי: ״דתקיף״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתפרען״) גם נוסח חילופי: ״ית׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדעבדת״) גם נוסח חילופי: ״ית׳⁠ ⁠⁠״.
אילולפון רוגזא דסנאה דחיל דילמא יתרברבון לקובלי מעיקיהון דילמא יימרון ידינן אתפרעון לן מבעלי דבבינן ולא מן קדם י״י אתגזרת כל דא.
but for the wrath of the enemy, and that their oppressors would glorify themselves against Me, and say, Our hand hath taken vengeance upon our adversaries, and all this hath not been decreed by the Lord; –
אלולי כעסא דסנאה יתקף דלא יתגברין עליהון בעלי דבביהון ודלא יימרון ידנן אתפרען לן מן בעלי דבבינן ולא מן קדם יי אתעבדת הדא.
But that the wrath of the enemy would wax strong, that they could not prevail against their foes; and that they may not say, Our hand hath avenged us on our adversaries, and it hath not been done by the Lord;
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

לולא אני אחד׳ר להם כיד אלעדו לילא ינכר ד׳לך אעדאיהם כלא יקולון ידנא עלת וליס אללה צנע בהם כל הד׳ה אלאמור
לולא שאני חושש להם מכעס האויב, פן יכחישו זאת אויביהם, פן יאמרו: ידנו גברה, ולא האל עשה להם את כל הדברים האלו.
לדעת התרגום1 ״אגור״ מתפרש כמו ״אגרה בקיץ״ (ראה משלי י, ה), ובזה מה שתראה. והנכון שהוא מ״ויגר מואב״ (במדבר כב, ג)2.
1. שתרגם ״אגור״ – ״כניש״.
2. כן כתב גם ראב״ע: אגור - אפחד, מגזרת ״ויגר מואב״. והמתרגם אמר, מגזרת ״אגרה בקציר״.
לולי כעס אויב אגור – אם לא שכעס האויב כנוס עליהם להשחיתם, ואם יוכל להשחיתםא יתלה הגדולה בו ובאלהיו, ולא יתלה הגבורהב בי.
וזהו שנאמר: פן ינכרו – ינכרו את הדבר, לתלות את גבורתיג בנכרי, שאין הגדולה בו, פן יאמרו ידינו רמה.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34: ״להם והשחיתם״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5, ליידן 1: ״הגדולה״. בכ״י אוקספורד 165 חסר: ״יתלה הגבורה״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה: ״לתלות גבורתי״. בדפוסים מאוחרים: ״לתלות גבורתם״. בכ״י לייפציג 1 (במקום ״לתלות את גבורתי״): ״ויתלו את הדבר״.
לולי כעס אויב אגור WERE IT NOT THAT THE WRATH OF THE ENEMY WAS אגור – i.e. were it not that the wrath of the enemy were heaped up (אגור) against them to destroy them, and if he does overpower them and destroy them, he will attribute the greatness to himself and to his god, and he will not attribute it to Me.
That is the meaning of what is stated immediately afterwards: פן ינכרו צרימו – i.e. lest they treat the matter as arising from a stranger (ינכרו) by attributing their power to a stranger (נכרי) to whom the greatness, however, does not actually belong, פן יאמרו ידינו רמה וגו'‏ LEST THEY SHOULD SAY, OUR HAND IS EXALTED etc.
פס׳: לולי כעס אויב – אמר הקב״ה 1מי גרם לי כעסן של האויבים ואין אגור אלא כנוס כענין שנאמר (משלי ל) דברי אגור בן יקה המשא נאם הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואוכל.
פן ינכרו צרימו – בשעת צרתן של ישראל היו אומות העולם רואין אותן ועושין עצמם כאילו אינם מכירים אותם. וכן את מוצא בשעה שגברו אומות העולם על ישראל גמרו והסכימו בכל מקום שישראל בורחין שלא יהו מניחין אותם. בקשו לברוח למערב ולא הניחום שנאמר (ישעיה כא) משא בערב ביער בערב תלינו וגו׳. בקשו לברוח לדרום ולא הניחום שנאמר (עמוס א) כה אמר ה׳ על שלשה פשעי עזה ועל ארבעה לא אשיבנו על הגלותם גלות שלימה להסגיר לאדום. בקשו לברוח למזרח ולא הניחום שנאמר (שם) על שלשה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו על דושם בחרוצות הברזל את הגלעד. בקשו לברוח לצפון ולא הניחום דכתיב (שם) על שלשה פשעי צר ועל ארבעה לא אשיבנו על הסגירם גלות שלימה לאדום ולא זכרו ברית אחים. אבל כשישראל בשמחה אומות העולם עושין אותם אחים. וכן עשו אומר ליעקב (בראשית לג) אחי יהי לך אשר לך. וכן חירם אמר לשלמה (מלכים א ט׳) מה הערים האלה אשר נתן לי אחי. פן יאמרו אומות העולם ידנו רמה ולא ה׳ פעל. אנחנו פרענו להם מעצמנו ולא ה׳ פעל כל זאת. וכן השוטים אומרים (עמוס ו) הלא בחזקנו לקחנו לנו וגו׳:
1. מי גרם לי כו׳. הכוונה מי גרם לי שלא אבדתי אותם. כעסן של האויבים כמו שמסיים שלא יאמרו ידינו רמה. וכ״ה בא״א להגר״א:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 26]

אגור – [אפחד, מגזרת: ויגר מואב (במדבר כ״ב:ג׳).
והמתרגם אמר:]⁠א מלשון: אגרה בקציר (משלי ו׳:ח׳), [על דעת הנמלה.]⁠ב
והנכון: שהוא מלשון: תגרה, והכתוב דבר כדרך בני אדם להבין השומעים.
ינכרו – הפך יכירו, וכן: ויתנכר אליהם (בראשית מ״ב:ז׳).
פעל כל זאת – על השפטים.
א. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, ברסלאו 53, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
I DREADED. Agur means I dreaded. It is related to the word va-yagar (was sore afraid) in And Moab was sore afraid (Num. 22:3). The Aramaic translation connects it to the word agerah (gathereth) in And gatherest…in the harvest (Prov. 6:8).⁠1 Actually it is related to the word tigrah (fight).⁠2 Scripture speaks as people do so that those who hear will understand.⁠3
SHOULD MISDEEM. Yenakkeru (misdeem)⁠4 is the reverse of yakkiru5 (they shall recognize).⁠6 Yenakkeru is similar7 to va-yitnakker8 (but made himself strange) in but made himself strange unto them (Gen. 42:7).
HATH WROUGHT ALL THIS. Upon the tribes.⁠9
1. Onkelos renders our clause, were it not that the wrath of the enemy was gathered [against Israel to destroy them]. See Rashi.
2. Ibn Ezra renders lule ka'as oyev agur (were it not that I dreaded the enemy's provocation) as were it not that I had to fight against the enemy's anger.
3. In other words, our verse is not to be taken literally.
4. A pi'el.
5. A hifil.
6. Both words come from the root nun, kaf, resh. When the word comes in the pi'el it means to estrange; when it comes in the hifil it means to recognize.
7. In meaning.
8. A hitpa'el.
9. Of Israel.
לולי כעס אויב – שיעשה לו האויב.
אגור – אני ירא, כמו: לא תגורו מפני איש (דברים א׳:י״ז).
פן ינכרו צרימו – שיתלו הה⁠[צ]⁠לחה ליד הרמה בעצמם. ולכך איני רוצה לכלותם בידם, שלא יתפארו עלי.
לולי כעס אויב – WERE IT NOT FOR THE ANGER OF THE ENEMY – That the enemy will do to him.
אגור – I FEARED – I was afraid, as in: “You shall fear any man” (Devarim 1:17).
פן ינכרו צרימו – LEST THEIR ADVERSARIES SHOULD JUDGE WRONGLY – That they will attribute the success to their own EXALTED HAND. And therefore I do not wish to obliterate them [Israel] by their hand, so they will not glorify themselves over Me.
ולא י״י פעל כל זאת – לא באת זו להם מאתו כדי להוכיחם אלא על כי ידנו רמה.
(כז-לט) ורבי נחמיה דורשו כלפי האומות והכי קאמר:
פן יאמרו – האומות ידנו רמה וגו׳.
כי גוי אבד עצות המה – שבעה האומות אבדו ז׳ מצות שנתתי להם.
לו חכמו – אם היו האומות חכמים ישכילו זאת – מה שמפרש והולך איכה ירדוף היום אחד ממנו אלף מישראל ולשעבר היה בהפך.
יבינו לאחריתם – בפורעניות שעתיד לבא עליהם על ששעבדו בישראל כדכתיב וחש עתידות למו.
אם לא כי צורם מכרם – ומפני מה אירע להם שאחד ממנו רודף אלף מהם אם לא כי צורם – של ישראל מכרם בידינו כל כך היה להם לאומות להבין.
כי לא כצורנו צורם – שהרי אין צורם חלש כצורנו ובשביל כך היו אויבנו ישראל פלילים לשעבר והיו דנים אותנו ומושלים בנו.
כי מגפן סדם גפנם – ומפני מה מכרם צורם אלא ודאי מפני שמגפן סדם גפנם – וממטעה של עמרה הם שענבמו ענבי רוש וגו׳ – כדכתיב וחטאתם כסדום הגידו (ישעיהו ג׳:ט׳) כלומר אין בהם טוב אלא כולם רעים ואין הקב״ה תובע עלבונם.
הלא הוא כמס עמדי – מה שאמרו על עמי כי מגפן סדום גפנם שהרי אינו כן אלא עליהם נאמר ואנכי נטעתיך שורק וגו׳ (ירמיהו ב׳:כ״א).
לי נקם ושלם – לעשות מן ז׳ האומות לעת תמוט רגלם – של ז׳ האומות כי קרוב יום אידם – של ז׳ אומות וחש עתדת למו – לז׳ אומות.
כי ידין – מתי יהיה זה כשידין וינקום הקב״ה עמו ישראל מן האומות.
כי יראה וגו׳ – ולמה ינקום אותם כי יראה – האויב כי אזלת – ידם של ישראל.
ואמר – ויאמר האויב אי אלהימו – של ישראל. אם אלוה הוא, יבא וימחה.
אשר חלב זבחימו – של ישראל יאכלו אלהימו של ישראל.
יקומו ויעזרכם – כי כל כך יאמר האויב ולפיכך ידין עמו.
ראו עתה וגו׳ – כמו שפירשתי למעלה.
ואין מידי מציל – כנגד שאמר האויב יקומו ויעזרכם.
ולא ה' פעל כל זאת, "and that not the Lord had brought all this about.⁠" [Moses is quoting the enemies of the Jewish people. Ed.] They deny that our misfortune was God's way of chastising His people.
(27-39) Rabbi Nechemyah interprets the whole sequence commencing with verse 27:
27. דינו רמה וגו' פן יאמרו, completely differently, understanding it as being addressed to the nations of the world.
28. כי גוי אובד עצות המה, "for any of the gentile nations are each a nation completely deprived of counsel, seeing that they do not even observe the seven basic laws given by the Lord to all of mankind, and they do not practice them.
29. לו חכמו, "had they possessed any wisdom;⁠" if they had possessed any wisdom they would have understood that if one man could have put a thousand of the enemy to flight, this could never have been possible by natural means, but only because this one man had been supported by a superior heavenly force, i.e. the God Who had taken the Jewish people out of Egypt. Similarly, if now one of their enemies could frighten a thousand of them, this could also only have been possible because their God had abandoned them at that point.
יבינו לאחריתם, they would have realised that something similar or worse would happen to them for having enslaved the Jewish people, God's people, as we know from verse 35 וחש עתידות למו, "this will come to pass speedily.⁠"
30. אם לא כי צורם מכרם, "unless their Rock had sold them.⁠" This is the only reason why a single gentile had been able to put a thousand of them to flight. All of this the gentile nations should have understood.
31. כי לא כצורנו צורם, "for their Rock is not like our rock, i.e. weak.⁠" This is also why our enemies the Jewish people, in the past had been able to lord it over us.
32. כי מגפן סדום גפנם, "why did their Rock sell them? Because they acted as if their origin had been the vines of Sodom, and because they behaved at if they had been planted in Amorah. We have proof of this from the writings of Isaiah 3,9: "they avow their sins like Sodom and they do not conceal them.⁠" None of them are good, they have all become confirmed sinners, but for the longest time due to their God's patience he had not demanded an accounting from them.
34. הלא הוא כמוס עמדי, "what the gentile nations have been saying about them, i.e. that they originated in Sodom and Amorah, is quite untrue; in fact I, the Lord have planted them as a noble plant.⁠" (Jeremiah 2,21)
35. לי נקם ושלם, "vengeance is Mine and the right to pay back the gentile nations;⁠"לעת תמוט רגלם, "at the time when their feet shall slip.⁠" (that of the gentile nations) כי קרוב ים אידם, "for the day of their calamity is near.⁠"
36. כי ידין, "for He will judge (those nations);⁠" כי יראה, "when He sees;⁠" Why will He choose that time to exact vengeance? because these nations had taken advantage of the Jewish people when these had been at a point in their fortunes.
37. The gentile nations had called out with glee: "where is their famous God now?⁠"
38. אשר חלב זבחימו יאכלו, "the God of Israel will consume the fate of its offerings;⁠" יקומו ויעזרכם, "may they (these deities) arise and help you.⁠" Seeing that the gentiles have blasphemed in such a manner the God of Israel will duly punish them.
39. ראו עתה כי אני הוא, the reader is referred to the author's commentary on this verse on page 12-13.
ואין מידי מציל, "and no one can save them from My hand.⁠" This is God's reply to the sarcastic words of the gentiles in verse 38.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 26]

לולי כעס אויב אגור – כלומר לולי שאני מפחד מכעס אויב, מלשון (דברים א) לא תגורו מפני איש. ובאור פעל כל זאת, על השפטים.
לולא כעס אויב אגור, "If I were not concerned with provoking the anger of the enemy, etc.⁠" The Hebrew words are to be understood as: לולא שאני מפחד מכעס אויב as explained by Ibn Ezra, as God saying that He is conscious of His need to battle the enemies of the Jews who draw the wrong conclusions of history, [such as that the God of the Jews has lost His power. Ed]. The word אגור is the same as Deut. 1,17 where Moses told the judges לא תגורו מפני איש: "do not be afraid of any man.⁠" The meaning of the words פעל כל זאת refers to the שפטים, the judgments, i.e. that the enemy of the Jewish people would not credit God with having orchestrated these judgments on His people as a punishment for them.
לולי כעס אויב אגור – שיעשה לי האויב. אגור ירא כמו לא תגורו.
פן ינכרו צרימו ויתלו ההצלחה בעצמם.
לולי כעס אויב אגור – הכעס שעשה לי האויב אגור אני ירא כמו לא תגורו מפני איש.
פן ינכרו צרימו – ויתלו ההצלחה בנפשם.
לולי כעס אויב אגור, "were it not that I dreaded the enemy's provocation;⁠" (if I, G–d, had not thought that the gentiles would not attribute their disappearance as an act of punishment by Me.) the word גור occurs in the sense of "fearing" in Deuteronomy 1,17: לא תגורו מפני איש, "do not be afraid of anybody.⁠"
פן ינכרו צרימו, "lest its adversaries would boast over their accomplishment" (in having wiped out the Jewish people)
לולי כעס אויב אגור – הכעס שיעשה לי האויב אגור כמו לא תגור: פן ינכרו צרימו. ויתלו ההצלחה בעצמם כי גוי אובד עצות המה אותם האויבים שמסרתי בידם ישראל ואבדה עצתם ואין בהם תבונה. לו חכמו ישכילו שאלו חכמו ה״יל להשכיל זאת ולהבין מה יהי באחריתם וליתן לב איך אירע דבר זה כי עם שהיו גדולים מכל האומות ועתה הא׳ ממנו ירדוף אלף אם לא כי צורם מכרם לשון ימכור ה׳ את סיסרא וה׳ הסגירם בידינו על כל הרעה שעשו כי לא כצורנו צורם ועוד שידעו ודאי שצורם אינו כצורינו להבדיל כמה הבדלות שכל זמן שיש׳ עושים רצונו של מקום לא יוכלו הם ולא צורם על ישראל כי אדרבה הקב״ה עשה בהם ובאלהיהם שפטים כמו בדגון אלהי פלשתים ועכשיו אויבינו פלילים ושופטים אותנו כרצונם. כי מגפן סדום גפנם וישתו כוס פורענות. חמת תנינים יינם שישכר אותם וראש פתנים יינם הוי נמי כראש ולענה הלא הוא פורענות שאביא עליהם כמוס עמדי פי׳ גנוז.
לולי כעס אויב אגור – כתב הרמב״ן מזה הפסוק יורה כי בגלותם עתה תמה זכות אבות שהפסוק אומר אשביתה מאנוש זכרם שלא יהיה להם זכר בעמים ולא יהיה להם הצלה מידם רק בעבור שמו הגדול והטעם בטענה הזאת לא מפני שרוצה להראות כוחו לעמים כי כל העמים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו אבל הענין הוא כי השם ברא האדם בתחתונים שיכיר בוראו ושם הרשות בידו להרע או להטיב וכאשר חטאו וכפרו בו כלם ולא נשאר רק העם הזה המיוחד לשמו ופירסם באותות ומופתים שעשה בשבילם כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים והנה אם ישוב ויאבד זכרם ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם ואם אדם יזכיר אותם יחשוב כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר והנה תהיה הבריאה באדם בטלה לגמרי שלא ישאר בהם יודע את בוראו ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם שיהיה רצון מלפניו להקימם לו לעם כל הימים כי הם הקרובים והיודעים אותו מכל העמים. וזה טעם כי ידין י״י עמו ועל עבדיו יתנחם שיזכיר להם ברחמים כי הם עמו ויזכור כי הם עבדיו יעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד:
לולי כעס אויב אגור, "If I had not had to fear that this would be misinterpreted by the Antisemites as their victory over My people, instead of My punishment of My people, etc.⁠" Nachmanides writes that from this verse there is proof that in our present exile the merit of our illustrious forefathers has ceased to be a factor ameliorating our political/social position in the host countries. In this verse Moses describes a scenario in which our continued survival is not credited to God remembering the merits of our patriarchs, but is credited only to His concern about His own reputation among the nations of the world. It is not that God has a desire to display His power among the nations. There is no point to this, seeing that all these nations combined are completely impotent when compared to Him, so that there would be no contest in which one party would emerge as a victor. God's concern is that seeing that He has created man to inhabit the "lower" regions of the universe, i.e. the earth, it is of importance to Him that these creatures called "man" recognize His existence, and the fact that they are His creatures and that His domain extends to the region of the earth and that man has to be obedient to Him, and that He deals with man on the basis of reward for good behaviour and retribution for rebellious behaviour. Seeing that all the other nations had denied His existence, or His right to interfere with their lifestyle and to make rules by which they have to abide, only the Jewish nation remained and had been wiling to accept His sovereignty on earth. In response God had demonstrated by supernatural miracles that He is the supreme authority in this universe, that His power far outranks that attributed to astrological constellations. If God were to allow the Jewish nation, the only one that had recognized Him, to perish, He would nullify all that He had meant to accomplish by putting a living human being on earth in the first place.
לולי כעס אויב אגור – כטעם: כליתים לגמרי לולי כעס אגור – אירא, ודברה תורה כלשון בני אדם.
והנה זה הענין נמשך עד סוף השירה אבל אבאר המלות תחלה ואחר אחבר הענין.
וכבר עשיתי זה לולא יראתי מכעס אויב שישחיתם עד לכלה מה שאינו מכוון מפני בריתי עם האבות שמא ינכרו צרימו שזה הרע בא לישראל מאתי על אשר לא שמעו בקולי ויהיה זה סבה שישחיתם לגמרי לחשבם כי האמונה שנתיחדו בה ישראל היא נפסדת אך כאשר יראו שהשם יתעלה יביא עליהם תחלה אלו הרעות קודם שישתדלו האויבים להרע להם ויתפרסם להם התוכחות שיוכיחם השם יתעלה על ידי נביאיו והודיעו להם תחלה זה הרע שיפלו בו אם לא ישובו אל השם אז יתפרסם לאויב כי מאת השם היה הדבר באמרו ואמרו כל הגוים על מה עשה השם ככה לארץ הזאת ומה חרי האף הגדול הזה ואמרו על אשר עזבו את ברית השם אלהי אבותם ולזה תמצא שאמר בספר ירמיהו על נפילת ירושלים ביד מלך בבל ויקח שר הטבחים לירמיהו ויאמר י״י אלהיך דבר את הרעה הזאת אל המקום הזה ויבא ויעש י״י כאשר דבר כי חטאתם לי״י ולא שמעתם בקולו והיה לכם הדבר הזה הנה זה היה סבה אל שחמל מלך בבל על הנשאר מהם ולא המיתם כלם לפחדתו מי״י יתעלה פן יקח נקמת עמו ולזה הפקיד עליהם גדליה בן אחיקם לתת שארית ליהודה ממנו כמו שנזכר שם פן יאמרו האויבים לא י״י פעל כל זאת אך ידינו רמה עליהם ועל אלהיהם ולזה לא יוכל לשמור את עצמו מידינו וימשך מזה החלול לשם יתעלה עם שזה יהיה סבה שיכלו האויבים ישראל בנפלם בידיהם.
אגור – אירא כטעם לא תגורו מפני איש והנה אמר זה לדבר כלשון בני אדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

רק אמר שחדל מכלותם לסבה שזכר כאומרו לולי כעס אויב אגור וגו׳ ירא׳ לולי שאני מתירא ממה שיכעיסני האויב על פני כשיתנכרו הצרים אותם ליחס לעצמם הגבורה שאינה בהם ולא עוד אלא שלא ישתתפו עמם כח גבורה של מעלה כלל אבל יאמרו ידינו רמה ולא י״י פעל כל זאת.
לולי כעס אויב אגור אם לא שכעס האויב כנוס עליהם להשחית. כי המלה הזאת מורכב מן לו שעניינו אם ומן לא ואע״פ שפה כתיב ביו״ד הוא לפי שהמלה נקראת בצר״י וכ״כ הרד״ק בשורש לול והוסיף שתי מלות עליהם להשחית כי לולא מלת עליהם לא ידענו כעס האויב על מי הוא אגור ומוכן להשחית לא יתכן לומר ידינו רמה ולא י״י פעל כל זאת מאחר שכעס האויב אגור בתוכו ולא פעל שום השחתה בפועל:
ואם יוכל להם וישחית יתלה הגדולה בו ובאלהיו ולא יתלה הגדול׳ בי. הוסיף ואם יוכל להם וישחיתם כי בזולת זה לא יתכן לומר ידינו רמה ולא י״י פעל כל זאת כי אע״פ שכעס האויב אגור עליהם להשחי׳ אם לא יוכלו להשחיתם לא יאמרו ידינו רמה ולא י״י פעל כל זאת:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

לולי כעס אויב אגור – שמתוך כעס שיכעסו האומות על אותם השרידים,
יש לחוש פן ינכרו צרימו – פן ימשכו את לב השרידים להיות בני נכר כמותם.
פן יאמרו – לאותם השרידים.
ידנו רמה – להכחיד את ישראל מגוי, ונשארתם מתי מספר.
ולא ה׳ פעל כל זאת – שתחשבו להמלט על ידו. אבל בהיות ישראל רבים ונפוצים באומות רבות לא יעלה על לב כולם להשתדל בזה, כאמרם: מאי דכתיב ״צדקת פרזונו בישראל״ (שופטים ה׳:י״א), צדקה עשה הקדוש ברוך הוא בישראל שפזרם לבין האומות (פסחים ס״ז:).
לולי כעס אויב אגור, that on account of the violent anti-semitism which the gentile nations would unleash against the small remnant of Jewish people so that in order to save themselves from further persecution they would פן ינכרו צרימו, attempt to divest themselves of their Judaism altogether, something the gentiles would hold out to them as a lifesaving gesture,
פן יאמרו, and lest the gentiles would approach these remnants of the Jewish people saying to them
ידינו רמה, “we have prevailed, we have proven right with our religion, our faith,” and
ולא ה' פעל זאת, “this was not what God did to you for not obeying Him,” so that you would still have hope to escape your fate by doing teshuvah. God scattered you to so many different places on earth that the total oblivion of the people through assimilation by inducements of the gentiles would not be likely. This was what Devorah meant when she said in her song in Judges 5,11 צדקות פרזונו בישראל, G‘d performed righteous deeds when He scattered Israel (instead of sending them to a single country into exile)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

אם לא שכעס האויב כו׳. פירש שמלה הזאת מורכבת מן לו, שפירושו אם, ומן לא. ואע״פ שהמלה כתובה ביו״ד, לפי שהמלה נקראת בציר״י, והציר״י מביא אלף. והוסיף שתי מלות עליהם להשחית, מפני שבזולת עליהם לא היינו יודעים על מי הכעס. ועוד מה הוא ענין הכעס:
ואם יוכל להם וישחיתם כו׳. הוסיף כל זאת, שבזולת זה לא יתכן לומר ידינו רמה וגו׳, כיון שלא השחיתם מה רמה ידם:
Were it not that the enemy's rage, etc. He explains that the word לולי is a combination of lo [with a vav] meaning "if" and lo [with an aleph] meaning "not.⁠" Even though the word is written with a yud, it is vocalized with a tzeirei, and the tzeirei implies an aleph. Rashi adds the two words "against them for destruction,⁠" because without the term "against them" we would not know on whom He is angry, and [also we would not know] the reason for the anger.
And if He were to overcome them and destroy them, etc. Rashi adds all this because without this it is not reasonable to say that "our armed might has prevailed, etc.⁠" For if He did not destroy them [what is the meaning] that their armed might has prevailed?
(כז-כט) פן יאמרו ידינו רמה וגו׳. כי גוי אובד עצות המה וגו׳. לו חכמו ישכילו זאת וגו׳ – הנה {יד} החכמה הנקנית בראיות קודמות היא החכמה אמיתית. אמנם בדברים האלהיים אין רשות לנו להשכיל במוקדמות ודי לו לאדם שידע הדברים מן המאוחרות. כאשר נכיר מציאות ה׳ ממעשיו ככתוב (תהלים י״ט) השמים מספרים כבוד אל וגו׳ ודברנו מזה בסוף פרשת חוקת. על זה נתרעם הי״ת כי הגוים האלו האומרים ידנו רמה ולא ה׳ פעל כל זאת עד שלא הכירו אלהים אפילו מן הפעולות בהכרח גוי אובד עצות המה ואין בהם חכמה ותבונה. ואלו חכמו ישכילו זאת לפחות להבין אמרי בינה מן המאוחרות והפעולות אם לא מן המוקדמות ויבינו לאחריתם להשכיל הדברים מן האחרית רצונו מן הפעולות ולידע שיש אלוה הפועל כל זאת:
לולי כעס אויב וגו׳ – פירוש שכמה וכמה הכעסות הכעיסוני אויביהם והוא אומרו אגור מלשון (משלי ו׳ ח) אגרה בקציר שאגור הוא כעסו של אויב ועומדים הם לכליון, וכשיראו שהשבתי שם ישראל ח״ו ינכרו צרימו פירוש יחשבו כי ישראל אמונתם נכריה ולא צדיק ויתחזק דבר אמת לשקר ח״ו, ועוד חושש פן יאמרו ידינו רמה פירוש מלבד שיכחישו אמונת ישראל ודתם יוסיפו לחטוא לומר שאמונתם אמונה ראויה, והוא אומרו פן יאמרו ידינו רמה וטובתם ושלותם לא מה׳ היא אלא מעבודה זרה אשר הם עובדים.
והוא אומרו ולא ה׳ פעל כל זאת פירוש כל טובתם והצלחתם, והראיה שלא עשו ישראל דבר רע מה שהם אינם עושים ויותר מהמה והם משלו בהם ויאבדום.
או ירצה שכל הפעולה הזאת שעשו השחתה גדולה בישראל והשביתו מאנוש זכרם יאמרו שלא עשה כל זה ה׳ אלא בצירוף כח ורצון עבודת ע״ז שהיא השליטתם עליהם.
לולא כעס אויב אגור, "If it were not for the fact that I am afraid of the anger of the enemy, etc.⁠" The author understands the word אגור in this verse as identical with the same word in Proverbs 6,8, i.e. the ant which gathers in the supplies needed in winter during the preceding summer. God also refers to the numerous occasions when the Gentile nations have caused Him to be angry. God is saying that He is concerned that by wiping out Israel all the Gentile nations will conclude (gather further evidence) that the Jewish religion had never been the truth as demonstrated by the disappearance of the Jewish people. This is the meaning of ינכרו צרימו, "their tormentor will misinterpret (the course of history).⁠" Furthermore, פן יאמרו ידינו רמה, "lest they would say 'our hand has prevailed.' Not only will they deny the authenticity of the Jewish religion but they will continue to sin by claiming that their religion had been the true religion all along. They will not attribute their wellbeing to God's patience with them but to the power of the deities they worship and believe in.
ולא ה' פעל כל זאת, "and it was not the Lord who accomplished all this.⁠" This is a reference to all the glory the Jewish people had achieved prior to its decline. The nations will claim as proof for their theory that a) the Israelites had not been doing something that they had not been doing for a long time; 2) the Gentile nations gained control over them and destroyed them.
Alternatively, the Gentiles will conclude that what had befallen Israel could only be explained in terms of a combination of both alien gods and the Lord cooperating to bring about the demise of the Jewish people.
לולי כעס אויב אגור – לשון מורא שאני מתיירא מפני כעס אויב פן יאמרו וגו׳ ולא ה׳ פעל וגו׳. כי מפני ג׳ דברים יאמרו שידינו רמה. א׳ מפני שמקרה הוא. או מזלם גרם. או שע״ז שלהם גרמה. וז״א פן ינכרי צרימו שיתלו באלהי נכר שלהם ופן יאמרו ידנו רמה שיתלו במזלם ולא ה׳ פעל כל זאת. שיאמרו מקרה הוא. וג׳ עולמות הן. עולם המזל הוא עולם התחתון. עולם המלאכים. ועולם העליון. פן ינכרו צרימו נגד העול׳ העליון. ידנו רמה. הוא עולם המלאכים. ולא ה׳ פעל כל זאת אלא במקרה. והוא נגד עולם התחתון. וכנגדם ג׳ פורעניות אלו כי אש קדחה באפי. על שאמרו שע״ז גרמה זה. אספה עלימו. על שאמרו ידינו רמה שמזלם גרמה להם. ומה שאמ׳ חצי אכלה וגו׳ שזה לא יוכלו לתלות לא בע״ז ולא במזל רק על שאמרו מקר׳ הוא ולא ה׳ פעל כל זאת והם ג׳ חלקי העול׳. שמים וארץ ובני אדם. פן ינכרו צרימו. בשמים כמ״ש כי כל אלהי העמים אלילים וה׳ שמים עשה. פן יאמרו ידנו רמה. הוא מעשה בני אדם. ולא ה׳ פעל כל זאת. בארץ כמ״ש כי אני ה׳ בקרב הארץ.
לולי כעס אויב אגור – כונת הכתובים לומר שצפה השם מראש כל הדורות שאעפ״י שישראל יחטאו הרבה לפניו, עכ״ז בחירי העמים הם, וכשישפטם מקבלים צרותיהם בלב טוב, כי הם זרע אמת, אבל שאר האומות הצרים את ישראל יהיו מכת הפושעים הגדולים והכופרים, וכל עוד שיגברו על ישראל, יוסיפו סרה לחשוב מחשבות און וליחס לעצמם גבורתם ולא יאמינו כי יד ה׳ עשתה זאת והרי שם שמים מתחלל, לכן, מטעם זה ראוי לעשות נקמה בגוים ההם, כענין שאמר אשיב נקם לצרי, ולחוס על ישראל ולנחמם אחרי גלותם שעל זה חתם וכפר אדמתו עמו, וכמו שיתבאר, ועל פי הכונה הכללית הזאת נבאר הכתובים:
כעס אויב – הכעס שיכעיסני האויב:
אגור – לשון פחד, והכתוב דבר כדרך בני אדם להבין השומעים:
פן ינכרו צרימו – הפך יכירו כמו ויתנכר אליהם (בראשית מ״ב ז׳), והטעם הצרים ינכרו האמת, ומרוב השחת הדעת לא ירצו להכיר טעם שפלות ישראל, רק יתלו הגבורה בעצמם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[כז] לולי – אך אם אענשם באופן זה:
כעס אויב אגור – שאם אשכך כעסי על ישראל יהיה לי כעס אחר של האויב:
פן ינכרו צרימו שינכרו את הכח הזה מבעליו ליחסו להם לעצמם ויתלו הדבר או בכחם הגדול שעז״א פן יאמרו ידנו רמה ולא ה׳ וגו׳:
לולי כעס אויב אגור – באמת היה ה׳ עושה כן, אם לא שהיה ירא (ר״ל שחש על כבודו) פן ינכרו צרימו שינכרו הכח הזה מה׳ וייחסוהו למי שאין בו הכח הזה ונכרי הוא לו, וזה שאמר:
פן יאמרו ידנו רמה ולא ה׳ פעל כל זאת – ולכן הפיצם בין העמים, ומזה מוכח שה׳ שלחם מארצו ביד פשעם, ובהגלותם מארצם קבלו משפטם מה׳, ולכן כשהם בארץ אויביהם ישגיח עליהם ולא יוכלו האויבים לעשות בהם כרצונם, אבל אם היה הגלות בכח האויבים אף כשישבו יחד על אדמתם מכ״ש שהיו יכולים לעשות בהם כרצונם כשהם מפוזרים ביניהם:
{אגור: מקובץ הרבה. ואין הפירוש – כנוס שלא יתגלה. ומשום הכי לא הביאה הגמרא בסנהדרין (ז,א) ראיה מזה המקרא למשמעות ״לא תגורו״ – לא תכנוש}.
פן ינכרו: יתנו הכבוד לאלהי נכר1. או ״פן יאמרו ידנו רמה״ – אינו כלל השגחה אלהית, רק ״ידנו״ כי עז ״רמה״ לעשות כאלה, אך ״ולא ה׳״ שהוא אלהי ישראל ״פעל כל זאת״.
1. כעין זה ברש״י.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהכל
 
(כח) כִּי⁠־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּהוְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃
For they are a nation void of counsel. There is no understanding in them.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כי גוי אובד עצות המה – רבי יהודה דורשו כלפי ישראל רבי נחמיה דורשו כלפי אומות העולם רבי יהודה דורשו כלפי ישראל איבדו ישראל עצה טובה שנתנה להם, ואין עצה אלא תורה שנאמר (משלי ח׳:י״ד) לי עצה ותושיה.
ואין בהם תבונה – אין אחד מהם שיסתכל ויאמר אמש אחד ממנו רודף מן האומות אלף ושנים יניסו רבבה ועכשיו אחד מן האומות רודף ממנו אלף ושנים יניסו רבבה. אם לא כי צורם מכרם.
רבי נחמיה דורשו כלפי האומות איבדו האומות שבע מצות שנתתי להם.
ואין בהם תבונה – אין אחד מהם שיסתכל ויאמר עכשיו אחד ממנו רודף מישראל אלף ושנים יניסו רבבה לימות המשיח אחד מישראל רודף ממנו אלף ושנים יניסו רבבה. אם לא כי צורם מכרם, מעשה בפולמוס שביהודה שרץ דיקריון אחד אחר בן ישראל בסוס להרגו ולא הגיעו עד שלא הגיעו יצא נחש ונשך לו על עקבו אמר לו לא תהיו סבורים לומר מפני שאנו גבורים נמסרו בידינו אם לא כי צורם מכרם.
סליק פיסקא
"For it is a nation devoid of counsel":
R. Yehoshua expounded it in connection with Israel; R. Nechemiah, in connection with the nations.
R. Yehoshua — Israel has lost goodly counsel that was given to them, "counsel" being Torah, as in (Proverbs 8:14) "With me (Torah) is counsel and wisdom.⁠"
"and there is no understanding in them" — There is not one among them who reflects and says (viz. Ibid. 30) "Last night one of us pursued a thousand of the nations, and two, ten thousand; and now one of them pursues a thousand of us; and two of them, ten thousand of us! (This could not have happened) if their Rock had not delivered them.⁠"
R. Nechemiah — The nations have lost the seven mitzvoth that I gave them.
"and there is no understanding in them": There is not one among them who reflects and says "Now one of us pursues a thousand; and two, ten thousand. But in the days of the Messiah, one of Israel will pursue a thousand of us; and two, ten thousand.⁠" (This could not have happened) "if their Rock had not delivered them.⁠" And it once happened with the (Roman) army in Yehudah that a decurio (a commander of ten horsemen) rode after a Jew to kill him, but could not catch up with him — whereupon a serpent wound itself around his (the Jew's) ankle, (but did him no harm) — at which he (the Jew) said to a bystander: Tell that man one thing: Do not say to yourself "We are strong and they are weak.⁠" (But say to yourself: This [our subjugation of the Jews] could not have happened) "if their Rock had not sold them, and the Lord had not delivered them" (into our hands).
[End of Piska]
כי גוי אבד עצ׳ המ׳ ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ר׳ יהודה דורשה כלפי ישראל ור׳ נחמיה דורשה כלפי האומות:
ר׳ יהודה דורשה כלפי ישראל כי גוי אבד עצ׳ המ׳ אמ׳ הקב״ה איבדו ישר׳ עצה טובה שניתן להם מהר סיני ואין עצה אלא תורה שנ׳ (משלי ח׳:י״ד) לי עצה ותושיה:
ואין בהם תבו׳ אין בהם דעת להסתכל ולומר אתמול היה אחד ממנו רודף מאומות העולם אלף ושנים מניסים רבבה אבל עכשו אינו כן אלא אחד מאומות העולם רודף ממנו אלף ושנים מניסים רבבה:
ר׳ נחמיה דורשה כלפי האומות כי גוי אב׳ עצ׳ המ׳ אמ׳ הקב״ה איבדו האומות שבע מצות שנצטוו בהן בני נח:
ואין בהם תבונה אין בהם דעת להסתכל ולומר אתמול היה אחד ממנו [רודף] מישראל אלף ושנים מניסים רבבה אבל למחר לימות המשיח אינו כן אלא אחד מישראל רודף ממנו אלף ושני׳ מניסים רבבה:
אֲרֵי עַם מְאַבְּדֵי עֵיצָה אִנּוּן וְלֵית בְּהוֹן סוּכְלְתָנוּ.
For they are a people that lets counsel go, and there is no understanding in them.
ארום אומה אבידי עיצן בישן אינון וליתא בהון שוכלתנו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולית״) גם נוסח חילופי: ״דלית״.
ארום אומא מאבדא עיטין טבן הינון ולית בהון סוכלתנ⁠(ן){ו}
for they are a people lost to good counsel and void of understanding.
ארום אומא הדא אבידי עיצן בישן אינון ולית בהון סוכלתנו.
for this people perish by evil counsels, and they are void of understanding.
(כח-ל)

רמז תתקמו

כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה – רַבִּי יְהוּדָה דּוֹרְשׁוֹ כְּלַפֵּי יִשְׂרָאֵל, רַב נְחֶמְיָה דּוֹרְשׁוֹ כְּלַפֵּי עוֹבְדֵי אֱלִילִים, רַבִּי יְהוּדָה דּוֹרְשׁוֹ כְּלַפֵּי יִשְׂרָאֵל, אִבְּדוּ יִשְׂרָאֵל עֵצָה טוֹבָה שֶׁנִּתְּנָה לָהֶן, וְאֵין עֵצָה אֶלָּא תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח׳:י״ד) ״לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה״. וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה אֵין בָּהֶם אֶחָד שֶׁיִּסְתַּכֵּל וְיֹאמַר אֱמֶשׁ אֶחָד מִמֶּנּוּ רוֹדֵף מִן הָעוֹבְדֵי אֱלִילִים אֶלֶף וּשְׁנַיִם רְבָבָה. אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם, רַב נְחֶמְיָה דּוֹרְשׁוֹ כְּלַפֵּי הָעוֹבְדֵי אֱלִילִים, אִבְּדוּ עוֹבְדֵי אֱלִילִים שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנָּתַתִּי לָהֶם. וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה, אֵין בָּהֶם אֶחָד שֶׁיִּסְתַּכֵּל וְיֹאמַר עַכְשָׁו אֶחָד מִמֶּנּוּ רוֹדֵף מִיִּשְׂרָאֵל אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה, וְלִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל רוֹדֵף מִמֶּנּוּ אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה.
אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם – מַעֲשֶׂה בְּפוּלְמוּס שֶׁבִּיהוּדָה שֶׁרָץ דִּיקוֹרְיוֹן אֶחָד אַחַר בֶּן יִשְׂרָאֵל בְּסוּס לְהָרְגוֹ וְלֹא הִגִּיעוֹ [עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעוֹ] יָצָא נָחָשׁ וְכָרַךְ לוֹ עַל עֲקֵבוֹ. אָמַר לְאֶחָד בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ אֱמֹר לִפְּלוֹנִי דָּבָר אֶחָד לֹא תִּהְיוּ סְבוּרִין לוֹמַר שֶׁאָנוּ גִבּוֹרִים וְנִמְסְרוּ בְּיָדֵינוּ אֶלָּא אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם.
מֶה הָיָה כֹּחוֹ שֶׁל בֶּן כּוֹזִיבָא בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה יוֹצֵא לְמִלְחָמָה הָיָה מְקַבֵּל אַבְנֵי בַּלִּיסְטְרָא בְּאַחַת מֵאַרְכֻּבוֹתָיו וְהָיָה זוֹרְקָן מִמֶּנּוּ וְהוֹרֶגֶת כַּמָּה נְפָשׁוֹת וְכוּ׳, וְנֶהֱרַג בֶּן כּוֹזִיבָא אָזְלִין טְעָנִין וְאַיְתִיאוּ רֵישֵׁיהּ לְגַבֵּי אַדְרִיָּאנוֹס, אֲמַר מָאן קְטִיל הַדֵּין אֲמַר לֵיהּ חָד גִינְתִי אֲנָא קְטָלִיתֵיהּ לָא הֵימִין אֲמַר לוּן אַיְיתוּן לִי (גּוּפֵיהּ) פְטוּמֵיהּ, אֲזַל וְאַיְתֵיהּ וְאַשְׁכַּח חַוְיָא כְּרִיכָא עַל אַרְכֻּבָּתֵיהּ, אֲמַר אִלּוּלֵא אֱלֹהָא דִּקְטָלֵיהּ מָאן הֲוָה יָכִיל קְטִיל לֵיהּ לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם״. תְּרֵין אַחִין הֲוֹוֹ בִּפְכַר חֲרוֹכָא וַהֲוָה אַדְרִיָּנוֹס מְשַׁלֵּחַ גְּיָסִין עֲלֵיהוֹן מִקְטְלָא יַתְהוֹן וְאִינוּן נָפְקִין עֲלֵיהוֹן וּמִקְטְלִין, וְאָמְרֵי כָּל סַמָּא דְּמִילְתָא נַלְבְּשִׁינוֹן כְּלִילָן וְנַעֲבִיד יַתְהוֹן מַלְכִין, (וְכֵיוָן שֶׁגָּרְמוּ הָעֲווֹנוֹת אָמְרוּ נִבְדֹּק), חָד זְמַן שְׁלַח עֲלֵיהוֹן גְּיָסוֹת פְּגַע בָּהֶן חָד סַב אֲמַר לוּן אֱלֹהָכוּן יִסְעַדִּינְכוּן, אָמְרִין לֹא נִסְעֹד וְלֹא נִסְכֹּף, וְכֵיוָן שֶׁגָּרְמוּ הָעֲווֹנוֹת יָצְאוּ וְנֶהֶרְגוּ, אָזְלוּן טְעָנִין רֵישֵׁיהוֹן לְגַבֵּי אַדְרִיָּנוֹס וְאַשְׁכַּח עֲכִינָא כְּרוּכָא עַל צַוָּארֵיהוֹן אֲמַר אִלּוּלֵי אֱלָהֵיהוֹן דְּאִלּוּן דִּקְטָלוּן מָאן הֲוָה יָכִיל קְטִיל לְהוֹן, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם״.
לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת – אִלּוּ נִסְתַּכְּלוּ יִשְׂרָאֵל בְּדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לָהֶן לֹא שָׁלְטָה בָּהֶן אֻמָּה וּמַלְכוּת וְכוּ׳, וּמַה אָמַרְתִּי לָהֶן קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, לְהַכְרִיעַ זֶה אֶת זֶה בְּיִרְאַת שָׁמַיִם וְהִתְנַהֲגוּ זֶה עִם זֶה בִּגְמִילוּת חֲסָדִים.
אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף – אִם לֹא עֲשִׂיתֶם אֶת הַתּוֹרָה הֵיאַךְ אֲנִי עוֹשֶׂה הַבְטָחַתְכֶם, הֱיִיתֶם מְבַקְּשִׁים שֶׁיְּהֵא אֶחָד מִכֶּם רוֹדֵף אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה, [עַכְשָׁו אֶחָד מִן הָעוֹבְדֵי אֱלִילִים רוֹדֵף אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה], אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה׳ הִסְגִּירָם, אֵינִי מַסְגִּיר אֶתְכֶם עַל יְדֵי עַצְמִי אֶלָּא עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּכְבָר הָיָה מַעֲשֶׂה שֶׁהַזְּבוּבִים מָסְרוּ אוֹתָם בִּיהוּדָה. (כָּתוּב בְּרֶמֶז ע״ז), רַבִּי חֲנַנְיָא אִישׁ כְּפַר טִבְעִין אָמַר לֹא כְּאֶחָד שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ עֶבֶד קִרִי אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, אֲבָל אֲנִי אֵינִי כֵּן מוֹכֵר אֲנִי מִיָּד וּמַסְגִּיר אֲנִי מִיָּד אֶתְכֶם כִּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים, וּמִנַּיִן שֶׁאֵין מַסְגִּירִין אֶלָּא טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י״ג:ד׳) ״וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע״ וְגוֹ׳.
לאנהם קביל מצ׳יע אלחכמה וליס פיהם פהם
כי הם עם המאבד את החכמה ואין בהם תבונה.
(כח-ל) כי אותו אויב גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה – שאילו היו חכמים ישכילו זאת איכה ירדף וגו׳.
(כח-מג) אבפנים אחרים היא נדרשת בסיפרי (ספרי דברים ל״ב:כ״ח-ל״ז), ונחלקו בה ר׳ יהודה ור׳ נחמיה: ר׳ יהודה דורשה כלפי ישראל, ור׳ נחמיה דורש את כולה כלפי האומות.
ר׳ יהודה דורשה כלפי ישראל:
[כו-כז] אמרתי אפאיהם (דברים ל״ב:כ״ו) כמו שפירשתי, עד: ולא י״י פעל כל זאת (דברים ל״ב:כ״ז).
[כח] כי גוי אובד עצות – איבדו את תורתי שהיא להם עצה נכונה.
[כח-לא] ואין בהם תבונה – להתבונן, איכה ירדף אחד – מן האומות אלף – מהם, אם לא כי צורם מכרם, כי לא כצורנו וגומ׳, הכל כמה שפירשתי עד תכלית.
ר׳ נחמיה דורשה כלפי האומות:
[כח-לא] כי גוי אובד עצות המה (דברים ל״ב:כ״ח) כמו שפירשתי תחילה, עד: ואויבינו פלילים (דברים ל״ב:ל״א).
[לב] כי מגפן סדם גפנם – של אומות.
ומשדמות עמורה וגומ׳ – ולא ישימו לבם לתלות בי הגדולה.
ענבימו ענבי רושב – הוא שאמר: גכעס אויב אגור על ישראל להרעילם ולהמרירם, לפיכך אשכלות מררות למו – להעליט אותם על מה שעשו לבניי.
[לג] חמת תנינים יינם – מוכן להשקותם על מה שעושיםד להם.
[לד-לה] כמוס עמדי – אותו הכוס, שנאמר: כי כוס ביד י״י וגו׳ (תהלים ע״ה:ט׳), לעת תמוט רגלם, כענייןה שנאמר: תרמסנה רגלו (ישעיהו כ״ו:ו׳).
[לו] כי ידין י״יז עמו – בלשון זה משמש כי ידין בלשון דהא, ואין דין לשון ייסורין, אלא כי יריב ריבם מיד עושקיהם.
כי יראה כי אזלת יד וגומ׳.
[לז] ואמר אי אלהימו – והאויב יאמר אי אלהימו של ישראל, כמו שאמר טיטוס הרשע כשגידד את הפרכות,⁠ח כעניין שנאמר: ותרא אויבתי ותכסה בושה האומרה אלי איו י״י אלהיך (מיכה ז׳:י׳).
[לט] ראו עתה כי אני אני הוא – אז יגלה הקב״ה ישועתו ויאמר: ראו עתה כי אני אני הוא – מאתי באת עליהם הרעה, ומאתי תבא הישועה והטובה,
ואין מידי שמציל אתכם מן הרעה שאביא עליכם.
[מ] כי אשא אל שמים ידי – כמו: כי נשאתי, תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים, כתרגומו, ואפילו חלש למעלה וגבור למטה, אימת עליון על התחתון, וכל שכן שגבור למעלה וחלש למטה.
ידי – מקום שכינתי, כמו: איש על ידו (במדבר ב׳:י״ז).
והיה בידי ליפרע מכם, אבל אמרתי חי אנכי לעולם – אין אני ממהר ליפרע, לפי שיש שהות בדבר. אני חי לעולם, ובדורות אחרונים אני נפרע מהם, והיכולת בידי ליפרע מן החיים ומן המתים. מלך בשר ודם שהוא הולך למות ממהר ליפרע נקמתו בחייו או שמא ימות אויבוט ונמצא שלא ראה נקמתו ממנו, אבל אני חי לעולם, ואם ימותו הם ואיני נפרע בחייהם איפרע במותם.
[מא] אם שנותי ברק חרבי – הרבה ׳אם׳ יש שאינן תלוים, כשאשנן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי וכו׳, כמו שפירשתי למעלה.
א. לאחר פסוק מ״ג, חוזר רש״י לבאר את כל הפסוקים לפי דעות התנאים בספרי, וכך בכתבי היד של הפירוש.
ב. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לייפציג 1 (וכן גם לעיל), לונדון 26917, ובכמה כ״י של המקרא: ״ראש״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״לולי״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י ליידן 1: ״שעושין״. בכ״י אוקספורד 34: ״שהם עושין״. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, לונדון 26917: ״שעשו״.
ה. כן בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5: ״כעיניין״. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״כעניין״.
ו. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״רגל״.
ז. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 נוסף כאן: ״את״.
ח. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י ליידן 1, דפוס שונצינו: ״הפרוכת״. בדפוס רומא: ״הפרכת״.
ט. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, דפוס רומא. בכ״י לונדון 26917: ״או שימות הוא או שימות אויבו״. בדפוס שונצינו: ״כי שמא ימות או הוא או אויבו״.
(28-30) כי FOR that nation גוי אבד עצות המה ואין בהם תבונה IS A NATION OF ERRING COUNSEL, NEITHER IS THERE ANY UNDERSTANDING IN THEM – for if they were wise (לו חכמו), ישכילו זאת THEY WOULD UNDERSTAND THIS viz., איכה ירדף וגו'‏ HOW COULD ONE PURSUE [A THOUSAND] etc.
(28-43) – In a different manner is it (the section from v. 26 onwards) expounded in Sifre, and there is a difference of opinion regarding it between R. Judah and R. Nechemyah. R. Judah expounds the whole of it as having reference to Israel, while R. Nechemyah refers the whole of it as referring to the other nations (Sifre Devarim 327).
R. Judah explains it as referring to Israel as follows:
[26] אמרתי אפאיהם in the same manner as I have explained it, up to [27] ולא י"י פעל כל זאת.
[27] כי גוי אבד עצות המה FOR THEY ARE A NATION LOSING COUNSEL, i.e., they have lost My Torah, which was a fitting counsel for them, ואין בהם תבונה AND THERE IS NO UNDERSTANDING IN THEM to consider.
[30] איכה ירדף אחד HOW ONE MAN of the nations COULD PURSUE אלף A THOUSAND of them, אם לא כי צורם מכרם EXCEPT THAT THEIR ROCK HAD DELIVERED THEM into their power.
[31] כי לא כצורנו צורם – all as I have explained, right up to the end.
R. Nechemyah expounds it as referring to the other nations as follows:
[28] כי גוי אבד עצות המה – This he explains as I have explained it at first up to [31]: ואיבינו פלילים.
[32] כי מגפן סדם גפנם FOR AS THE VINE OF SODOM IS THEIR VINE – i.e. the vine of the other nations.
ומשדמת עמרה AND OF THE FIELDS OF GOMORRAH etc., – and they do not set their mind to attribute the greatness to Me.
ענבמו ענבי רוש THEIR GRAPES ARE GRAPES OF GALL – This is what it stated above לולא כעס אויב אגור WERE IT NOT THAT THE ANGER OF THE ENEMY IS HEAPED UP against Israel to destroy them (cf. Rashi's explanation of אגור above) – so, too, here: "their grapes are grapes of gall", to make them (the Israelites) reel and to embitter their lives, and therefore אשכלות מררות למו BITTER CLUSTERS ARE FOR THEM to make them swallow them for what they have done to My children.
[33] חמת תנינם יינם WINE OF DRAGONS IS THEIR WINE – i.e., the wine prepared to give them to drink for what they have done to them (יינם "their wine" is not the wine which they prepare, but that which is prepared for them).
[34] כמס עמדי IS IT NOT LAID WITH ME – "it" means that cup (which is implied in the word יינם, "the wine prepared for them"), as it states. "For in the hand of Hashem is a cup … [and the dregs thereof all the wicked of the earth shall drink them]" (Tehillim 75:9).
[35] לעת תמוט רגלם AT THE TIME THEIR FOOT (i.e., of the enemies) SHALL TOTTER – this is similar to what is said, "The foot shall tread it down" (Yeshayahu 26:6).
[36] כי ידין י"י עמו – In this explanation, in the phrase כי ידין the word כי is used in the meaning of "because" (not as in the former explanation where it means "when"), and ידין is not an expression for sufferings (the meaning it was given above) but it means as much as: For He (God) will plead their cause (take their parts) against the power of their oppressors, כי יראה כי אזלת יד וגו', when He sees that the hand of the enemy waxes mighty, etc.
[37] ואמר אי אלהימו AND HE SAYS WHERE IS THEIR GOD – i.e., when the enemy (cf. Rashi's previous explanation) will say, "Where is the God of Israel?⁠" – even as Titus, the wicked, asked, when he pierced the curtain of the Holy of Holies (cf. Gittin 56b), just as it is said, "Then my enemy shall see it, and shame shall cover her who said unto Me, Where is Hashem, your God?⁠" (Mikhah 7:10).
[39] ראו עתה כי אני וגו'‏ means, then Hashem will display His saving power and will say, SEE NOW, THAT IT IS I, EVEN I – from Me came the evil upon them (the Israelites) and from Me will good come upon them.
ואין מידי מציל AND THERE IS NONE THAT CAN DELIVER OUT OF MY HAND – i.e. that can deliver you (the nations) from the evil which I shall now bring upon you.
[40] כי אשא אל שמים ידי – The first two words (continuing this exposition) are as much as כי נשאתי, "Because I have lifted up", and the text means: everlasting I made the heaven the dwelling-place of My Glory, – as the Targum takes it ("For I have established in heaven the place of My Divine Glory") – therefore there will surely be none that can deliver you, for even when the weak person is above and the strong below, the fear of him that is above lies upon him that is below; how much more is this so when "I", the strong, am above and you, the weak, are below.
– ידי means the place of My Divine Glory, as "every man by his place (ידו)" (Bemidbar 2:17), – therefore I had the power to punish you immediately, but I said that I shall live forever, therefore I need not hasten to exact punishment, because I have time for this matter: I live forever and in later generations can punish them, for I have the power to exact punishment both from the living and the dead. A human king who is always going to die (may die at any moment), takes quick vengeance to punish during his lifetime, because either he or his enemy may die with the result that he would never exact his vengeance from him; but I live forever, and if they (My enemies) should die and I shall not have exacted punishment from them during their lifetime, I can exact it when they are dead.
[41] אם שנותי ברק חרבי – There are many instances where the particle אם is not used conditionally (i.e., it does not signify "if"). Here, also: when I shall whet ברק חרבי MY GLITTERING SWORD AND MY HAND SHALL HOLD FAST ON JUSTICE, etc., etc., all as I have explained above.
פס׳: כי גוי אבד עצות המה – אמר הקב״ה איבד ישראל עצה טובה שניתן להם מהר סיני. ואין עצה אלא תורה שנאמר (משלי ח) לי עצה ותושיה.
ואין בהם תבונה – אין בהם דעת להסתכל ולומר אמש היה אחד ממנו רודף אלף מאומות העולם ושנים מניסין רבבה אבל עכשיו אחד מן האומות רודף ממנו אלף 1 ורבי נחמיה דורשו כלפי הכנענים 2ונראין דברי רבי (יהושע) שדרשו כלפי ישראל:
1. ור״נ דורשו כלפי הכנענים. היינו הפסוק כי גוי אובד עצות:
2. ונראין דברי ר׳ יהודא כצ״ל:
כי גוי – האומות, אובד עצות – כמו: מספד תמרורים (ירמיהו ו׳:כ״ו), מקל לבנה (בראשית ל׳:ל״ז), לפי שהם דבוקים, מעשר בקר וצאן (ויקרא כ״ז:ל״ב).
[I was worried that they would do that,] כי גוי FOR THEY,⁠1 the gentiles, ARE A FOLK אֹבַד עצות – VOID OF SENSE.⁠2 ([The word אֹבַד is vocalized with a pataḥ] just like the phrase (Jeremiah 6:26) “מִסְפַּד תמרורים – a lament of bitterness,” or (Genesis 30:37) “מַקַּל לבנה – a shoot of poplar.” They are all in the construct state.⁠3 So also (Leviticus 27:32), “מַעְשַׂר בקר וצאן – a tithe of cattle and sheep.”)⁠4
1. At this point in the poem a difficult exegetical problem begins. The poem, to this point, was about the Israelites and their relationship with God. In vs. 27 for the first time, reference is made to the gentile enemies of the Israelites. From here on there will be many references to “they and to “them” and the reader must consider whether the reference is to the Israelites or to their enemies. Since both groups are seen as misbehaving and deserving of punishment, there is often no convincing argument for one reading over the other.
In his commentary Rashi mentions (after his own comment on vs. 43) that there are two radical midrashic approaches (in Sifre 322, 323 and 327) that see the unit of vss. 28-43 (or perhaps 28-39; so claims Hizq. ad vs. 28) as referring either consistently to the Israelites (the approach of R. Judah) or consistently to the enemies of the Israelites (the approach of R. Nehemiah). Rashi and Rashbam choose neither of those approaches and interpret some of the verses about the Israelites and some about their enemies.
In general, Rashi and Rashbam follow the same pattern in their explanations of the poem up to and including vs. 34. They understand the structure of those verses as follows:
1) vss. 27-31 describe the mistaken thoughts of the gentiles about Israel’s fate;
2) vss. 32-33 return to a description of the punishment of the Israelites.
However, when it comes to the last section of the poem, beginning in vs. 34, Rashi and Rashbam part company. See notes there, especially note 107.
See also Andrew of St. Victor (p. 208, lines 534-535) who notes the possibility of interpreting large parts of the poem either about the Israelites, or about the gentiles.
2. Both Rashi and Rashbam (and almost all exegetes) note that the statement “they are a folk devoid of all sense” must refer to the Israelites’ enemies, as opposed to the explanation of R. Nehemiah (in Sifre 322). Among moderns, see Craigie who interprets this verse and those that follow as referring to the Israelites.
3. Accordingly, Rashbam argues, the ṣere vowel of מקֵל, מספֵּד and אֹבֵד becomes a pataḥ. See also Rashbam’s commentary to Genesis 30:37.
4. See note 87.
כי גוי אבד עצות המה – הנכון שזה הגוי צרי ישראל.
ומלת אבד – שם התואר והיא סמוכה, על כן נפתח הבי״ת. וידוע כי מלת אבד מהעומדים, רק פירוש עצות שב אל אבד, כמו: נובלת עלה (ישעיהו א׳:ל׳), ותאבדו דרך (תהלים ב׳:י״ב), [שהוא סמוך אל דרך. והנה השכיל המתרגם שאמר: מאבדי עצה].⁠א
א. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, ברסלאו 53, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
FOR THEY ARE A NATION VOID OF COUNSEL. The reference is to the enemies of Israel. This is its correct interpretation.⁠1 The word ovad (void) is an adjective.⁠2 It is in the construct.⁠3 It is therefore vocalized with a pattach beneath the bet.⁠4 It is known that the word ovad is an intransitive verb.⁠5 The correct interpretation of ovad etzot is that etzot (counsel) reverts to ovad (void).⁠6 It is similar to novelet aleha (whose leaf fadeth)⁠7 (Is. 1:30). The same is true of ve-tovedu derekh (and ye perish in the way) (Ps. 2:12)8 wherein tovedu is connected to derekh. The Aramaic translator who rendered ovad etzot as me'abbede etzah (void of counsel) understood this.
1. The Sifre quotes Rabbi Judah as interpreting this verse as referring to Israel. Rabbi Nehemiah explains it as referring to Israel's enemies. Hence Ibn Ezra's comment.
2. Describing nation.
3. It is connected to the word etzot (counsel).
4. Rather than a tzereh, ovad in place of oved.
5. Hence it does not act upon the word etzot (counsel). Ovad etzot (void of counsel) is not to be rendered, voids counsel.
6. In other words, ovad etzot is to be rendered, void of counsel.
7. Novelet aleha is to be rendered, whose leaf fadeth, rather than fadeth its leaves, for novelet is an intransitive verb.
8. According to Ibn Ezra, ve-tovedu derekh (and ye perish in the way) is to be rendered, and you perish with regard to the way, not and you perish the way.
כי גוי אובד עצות המה – אותו אויב שמסרתי לו בני, אבודה עצתו, ואין תבונה בו.
(כח-מג) אויש לפרש מקראות הללו:
כי גוי אובד עצות המה – על ישראל שהיה להם לתת לב כשחוטאין:
איכה ירדוף אחד – מן הגוים אלף – מהם.
אם לא כי צורם מכרם – בפשעיהם, והיה להם לחזור בתשובה לפניו.
כי יודעים הם כי לא כצורינו צורם – של גוים, ואויבינו פלילים – ודיינים עלינו.
והיה להם להבין כי בפשע יעקב כל זאת,⁠1 והם לא עשו.
כי מגפן סדום גפנם – אלא מגפן סדום גפנם, פורה לענה וראש, והאשכלותב מרורות למו.
כי חמת תנינים – הדם יהיה להם ליין, שישתו כוס פורענות, שהוא כמוס עמדי וחתום באוצרותיי.
לי נקם – לי ליקח מהם נקמה, לעת תמוט רגלם – שיגלו מארצם.
כי קרוב יום אידם – כדכתיב: ואבדתם מהרה (דברים י״א:י״ז).
כי ידין י״י עמו – ולאחר שידין י״י עמו ויקח נקמתו מהם, כמו שפירשתי למעלה (ר״י בכור שור דברים ל״ב:ל״ו) ואזלה ומטה ידם, ואפס עצור ועזוב.
והאויב יתפאר בעצמו לומר: אי אלהימו.
אז ארחם עליהם, כי לא אעשה עמהם כלה מפני כעס אויב.
שאני יגור שלא יתן התפארת לו ולתרפותו, כמו שפירשתי (ר״י בכור שור דברים ל״ב:כ״ז).
ואז אראה גבורתי על האויב, ואנקום נקמת עמי, ואכפר עליהם לימות המשיח.
1. השוו ללשון הפסוק במיכה א׳:ה׳.
א. ביאור נוסף זה מופיע בכ״י מינכן 52 בסוף פסוק מ״ג.
ב. בכ״י מינכן 52: והאשכולות.
כי גוי אובד עצות המה – FOR THEY ARE A NATION VOID OF COUNSEL – That enemy to whom I delivered My child, is without its counsel, AND THERE IS NO UNDERSTANDING in it.
(28-43) And it is possible to interpret these texts:
כי גוי אובד עצות המה – FOR THEY ARE A NATION VOID OF COUNSEL – About Israel who should have paid attention when they sinned:
איכה ירדוף אחד אלף – HOW CAN ONE from the nations CHASE A THOUSAND – of them.
אם לא כי צורם מכרם – IF NOT THAT THEIR ROCK HAD SOLD THEM – due to their sins, and they should have repented before Him.
Because they know כי לא כצורינו צורם – FOR NOT LIKE OUR ROCK IS THEIR ROCK – of the nations, ואויבינו פלילים – AND OUR ENEMIES ARE JUDGES – and judges over us.
And they should have understood that all this is due to the crimes of Jacob, but they did not do so.
כי מגפן סדום גפנם – FOR THEIR VINE IS THE VINE OF SODOM – But rather their vine is the vine of Sodom, bearing wormwood and poison, and the CLUSTERS are bitter to them.
Because חמת תנינים – THE POISON OF SERPENTS – The blood shall be for them as wine, that they shall drink the cup of calamity, which IS LAID UP IN STORE WITH ME, SEALED UP AMONG MY TREASURES.
לי נקם – VENGEANCE IS MINE – It is for Me to take from them revenge, לעת תמוט רגלם – AT THE TIME THEIR FOOT SLIDES – That they will be exiled from their land.
כי קרוב יום אידם – FOR THE DAY OF THEIR CALAMITY IS CLOSE – As it is written: “and you shall perish quickly” (Devarim 11:17).
כי ידין י"י עמו – FOR HASHEM WILL JUDGE HIS PEOPLE – And after Hashem judges His people and takes His revenge from them, as I explained above (R״Y Bekhor Shor Devarim 32:36) and their POWER is DEPLETED and falters, AND NOTHING IS RETAINED AND NO ONE TO HELP,
and the enemy will glorify itself saying: WHERE IS THEIR GOD?
Then I will have mercy upon them, because I will not utterly destroy them due to THE PROVOCATION OF THE ENEMY.
For I DREAD that they shall not attribute the glory to themselves and to their idols, as I explained (R״Y Bekhor Shor Devarim 32:27).
And then I will show my power over the ENEMY, and I will EXACT the vengeance of My people, and I will ATONE for them for the days of the Messiah.
כי גוי אבד עצות המה – בספרי דורשו ר׳ יהודה עד ראו עתה כנגד ישראל ור׳ נחמיה דורשו כנגד האומות ר׳ יהודה דורשו כלפי ישראל ולעיל קאי והכי קאמר: אמרתי אפאיהם לישראל כי גוי אבד עצות המה – אבדו עצה שנתנו להם היא התורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

כי גוי אובד עצות המה, "for they are a people void of counsel;⁠" There are two opposing interpretations in the Sifri concerning who are the subject in this phrase; according to Rabbi Yehudah, the subject are the Jewish people; according to Rabbi Nechemyah, the subject are the gentile nations, who have no concept of how God's ways of educational punishment works. According to Rabbi Nechemyah the words refer to what the gentile nations were quoted as saying in verse 27. According to Rabbi Yehudah, the Jewish people had rejected all the sound advice God had given them about how to live their lives by following the rules of the Torah.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]

(כח-לא) כי גוי אבד עצות המה – וכל הפרשה על האויב הנזכר, כדברי רבי נחמיה (ספרי דברים ל״ב:כ״ח). וטעם: כי לא כצורנו צורם – גם כן דברי האויב. יאמר הכתוב שהיה להם לחשוב ולהשכיל זאת הנעשה בישראל, כי הוא פועל השם על עונם, ויבינו ממנה לאחרית נפשם כי כן יעשה בסוף לכל הגוים, כי הם מורדים בי״י יותר מישראל. וישכילו ויאמרו: איכה ירדוף אחד אלף מישראל אם לא כי צורם מכרם, כי צורם הוא תקיף ובעל היכולת לעזור ולהכשילא יותר מצורנו, ואויבינו היו פלילים, בנו מתחלה לעשות בנו שפטים כרצונם, ועתה למה בורחים מפנינו אלף מפני גערת אחד,⁠1 לולי צורם התקיף שמכרם והביא מורך בלבבם ונפלו ורודף אין.
פלילים – מלשון: אשר פללת לאחותך (יחזקאל ט״ז:נ״ב), ויעמד פינחס ויפלל (תהלים ק״ו:ל׳).
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו ל׳:י״ז.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״ולהציל״.
(28-31) FOR THEY ARE A NATION VOID OF COUNSEL. [This verse and] the entire section [further on] refers to the aforementioned enemy, according to the words of Rabbi Nechemyah.⁠1 And, so too, the verse, For their Rock is not as our rock2 is to be understood as the words of the enemy. Scripture thus states, the enemy should have considered and understood that what was done with Israel had been brought about by G-d because of their sin, and from it they should have realized their own ultimate punishment, for He would do the same to all the nations since they rebel against G-d more than does Israel. They should have been wise and said: "How should one pursue a thousand from Israel except their Rock had given them over.⁠3 For their Rock is powerful and possesses the capability to help and save more than does our rock, and our enemies [i.e., the Israelites] were 'pelilim' (judges)⁠4 over us originally to execute judgments upon us as they wished. And now, why do a thousand [of the Israelites] flee from before us at the shout of one man, except that their mighty Rock gave them over and sent a faintness into their heart5 and they fell when there was no pursuer.⁠"6 The term 'pelilim' (judges)⁠7 is associated with the expressions: that 'pilalt' (thou hast given judgment) for thy sisters;8 Then stood up Phinehas 'vayephaleil' (and wrought judgment).⁠9
1. Sifre, Ha'azinu 322.
2. Further, (31).
3. (30).
4. Further, (31).
5. Leviticus 26:36.
6. See ibid., (37).
7. Further, (31).
8. Ezekiel 16:52.
9. Psalms 106:30.
כי גוי אובד – הן האומות.
כי גוי אובד, "for a nation bereft, etc.⁠" a reference to the Gentile nations [as a group, Ed.].
כי גוי אובד עצות המה אותן אויבים שמסרתים בידם אבדה עצתם.
ואין בהם תבונה.
כי גוי אובד עצות המה – אותם האויבים שמסרתי ישראל בידם אבדה עצתם ואין בהם תבונה.
כי גוי אובד עצות המה, "for they are a nation void of sense;⁠" this is a reference to the nation into whose hands I will deliver them. They are devoid of sense, so how could they have succeeded in wiping out My people?.
ואין בהם תבונה – סופי תיבות: המן. שלא היה בהם תבונה שנהנו מסעודת אחשורוש.
כי גוי – הוא עם האויב.
אבד עצות – כטעם נובלת עליה (ישעיהו א׳:ל׳), או כאמרנו צעיר השנים על דרך משל.
והנה הייתי מסכים להביא מהרע לישראל בהתחלה בזולת שאכלה עליהם תחלה כל מיני הרעות הנזכרות לפי שאני רואה שעם ישראל הוא באופן מהרוע שלא יקבלו מוסר כי כל עצה היא נאבדת מהם ואין בהם תבונה לחקור בסבות הדברים לפי הראוי ולזה לא יתנו אל לבם בבא הרעות שהם באו עליהם על צד העונש על אשר חטאו להשם ויהיה מפני זה השתדלותי להרע להם בזה האופן לבטלה כאמרו על מה תוכו עוד תוסיפו סרה ואמר לשוא הכתי את בניכם מוסר לא לקחו.
(כח-לב) ואפשר שישוב אמרו כי גוי אובד עיצות המה שב אל האויב רוצה לומר: שהאויב לא תתישב עצה בלבו לעמוד על האמת מאי זה סבה נמשך זה הרע לישראל כי לו חכמו האויבים היו משכילים כי זה הענין הוא מהשם יתעלה שמכר ישראל בידם וי״י הסגירם כי מזולת זה לא יתכן שיהיה מצד עוצם יד האויב ולא יתכן גם כן שיהיה זה מצד יתרון כח אלהיהם על אלהי ישראל כי הם בעצמם שופטים שיש הבדל נפלא בין אלהי ישראל ואלהיהם ולזה היה ראוי שיבינו לאחריתם מה יהיה אם יכעס י״י יתעלה עליהם בהשחיתם ישראל וייראו מפני זה מהשחתתם בנפלם בידם אלא שזה הגוי אובד עצות הם ואין בהם תבונה שיעמדו בו על אמתת זה הענין ולזה הוצרכתי להביא לישראל אלו הרעות תחלה קודם נפלם ביד אויב ואף על פי שאינם מקבלים מוסר כדי שיתפרסם לאויבים כי מהשם יתעלה נהיה הדבר על מה שחטאו לו ישראל ויהיה זה סבה שייראו מלכלותם פן יקח השם יתעלה נקמת עמו מהם והביאור הראשון נראה לנו יותר ואולם הנמשך לזה באמרו כי לא כצורנו וגו׳ כי מגפן סדום וגו׳ הוא אחד לשני הפירושים.
כי גוי אובד עצות המה – שב אל ישראל והרצון בו שאין בהם עצה וחקירה ישפטו בה בדברים ולפי מה שבהם.
(כח-לא) וביאר פרסום שבושם וסכלותם בזה ואמר כי גוי אובד עצות המה וגו׳ לו חכמו וגו׳ איכה ירדוף וגו׳ אם לא כי צורם וגו׳ והדבר הזה הוא נקלה ונקל מאד לדעתו אלא שהוא גוי אובד עצות ולא ידע וכסיל לא יבין את זאת. ועל כל פנים היה להם להתבונן בזה כי הם ידעו והכירו ראשונה בכל המעשים אשר נעשו לנו בהיותנו על מעמדנו כי לא כצורנו צורם וכל אלהי הגוים וכל מלכותם לא יערכו נגדו והאויבים פלילים ועדים בדבר. אמנם אנקלוס 1ליראת מלת אגור תרגם אלופון רוגזא דסאנאה כנים והטעם אחד. והוא שעמד לנו בעגל ובמרגלים רצוני הקנאה אל חלול כבודו חס ושלום כמ״ש למה יאמרו מצרים כו׳ (שמות ל״ב:י״ב) מבלתי יכולת י״י וגו׳ (במדבר י״ד:ט״ז) והוא מה שאמרו בברית תורת כהנים באומרו וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם וגו׳ כמו שכתבנו שם בשער ע׳.
בספרי לו חכמו וגו׳ איכה ירדוף וגו׳ ר׳ דרשו כלפי ישראל ר׳ יהודה דרשו כלפי אומות העולם והנה באמת ריהטיה דקרא כרבי יהודה וכמו שביארנו ואין לספק ואחר שזכר סכלות הגוי ההוא ושבוש אנשיה לבלתי תת לב לכל הגדולות והנוראות אשר ראו עיניהם בהיות אלוה עלי אהלם זכר רשעתם וקלקול מעשיהם עד שאין להם לחשוב כי בכח מעשיהם באו עד הנה וכמו שנתפארו מזה שתי המשפחות המפורסמות אשר גליות ישראל נפוצים ביניהם על דרך שאמר סנחריב עתה המבלעדי י״י עליתי וגו׳ (מלכים ב י״ח:כ״ה) זאת לא זאת.
1. ליראת מלת אגור וכו׳ ר״ל כי לא רצה לפרש מלת ״אגור״ כמשמעה כי אז תיותס אל הי״ת הנעלה מכל התפעליות נפשית, הרגש הירא׳ והתפעליות הפחד מזולתו חלילה, ע״כ תרגמו מלשון קיבוץ ואסיפ׳ ״אלופון רגזא דסנאה כניש״ כי שרש ״אגר״ יורה על הקיבוץ כמו ״אגרה בקציר מאכלה (משלי ו׳:ח׳).
(כח-ל) שאילו היו חכמים ישכילו כל זאת כו׳. הוסיף שי״ן על מלת לו גם פי׳ מלת חכמו שהוא פועל עבר במקום חכמו שהוא שם מפני שמאמר לו חכמו אינו התחלת מאמר רק הוא ראיה על מאמר כי גוי אובד עצות המה ואמ׳ והראיה על שהוא כן שאילו היו חכמים שהוא הפך אובד עצות ישכילו זאת איכה ירדוף וגו׳:
(כח-מג) ר׳ יהודה דורשו כלפי ישראל עד הכל כמו שפירשתי עד תכלי׳. משמע שאין הפרש בין פירושו לפרש״י אלא בפסוק כי גוי אובד עצות המה שרש״י פי׳ אותו על שונאי ה׳ ור׳ יהודה דורשו על ישראל אבל בשאר הפרשה כלה שוים הם שכלה כלפי ישראל היא ואע״פ שהם מתחלפים בפי׳ כי מגפן סדום גפנם שרש״י פי׳ שהוא מוסב למעלה גבי אמרתי אפאיהם ואמר כלפי שמעשיה׳ מעשה סדום ועמורה ור׳ יהודה דורש וכי מגפנה של סדום אתם או ממטעה של עמור׳ והלא אין אתם אלא ממטע קדוש מ״מ שניהם שוים שהוא כלפי ישראל אבל גבי אי אלהימו שרש״י פי׳ ואמר הקב״ה לישראל איה העבודת כוכבים שלכם שהייתם בטוחים בם להגין עליכם מן הרעה יקומו ויעזרוכם וגו׳ ורבי יהודה דורש שיאמרו ישראל לעובדי כוכבים היכן איפטיקין וכומרים שלכם כו׳ דמשמע דאי אלהימו לרש״י ז״ל הוא כלפי ישראל ולרבי יהודה הוא כלפי העובדי כוכבים י״ל שמה שכתב רש״י ז״ל שדברי ר׳ יהודה הם כפירושו ממש עד תכלית חוץ מפסוק כי גוי אובד עצות המה אינו אלא על פי׳ ואמר שרש״י ורבי יהודה סובר שאין ואמר דברי העובדי כוכבים כרבי נחמיה שפירש ואמר האויב שהוא טיטוס וכיוצא בו אבל לא על אי אלהימו דא״כ מאי ר׳ יהודה דרשו כלפי ישראל דקאמר הא כלפי העובדי כוכבים הוא וכן לרבי נחמיה מאי כלפי העובדי כוכבים דקאמר אלא שאעפ״כ אין דברי רש״י שוים לדברי רבי יהודה שהרי רש״י פי׳ ואמר הקב״ה ורבי יהודה פי׳ ואמר ישראל.
ור׳ נחמיה דורשה כלפי האומות כי גוי אובד עצות המה כמו שפירשתי תחלה עד ואויבינו פלילים. שבזה אין הפרש בין פירושו לפי׳ רש״י ששניהם פירשו המקרא הזה כלפי העובדי כוכבים ור׳ יהודה כלפי ישראל אבל והלאה מכאן הם מתחלפי׳ שרש״י ור׳ יהודה פירשו כל הפרשה כלפי ישראל ור׳ נחמיה כלפי העובדי כוכבים כמו שמפורש והולך:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

כי גוי אבד עצות המה – אומות העולם.
כי גוי אובד עצות המה, Moses is quoting the gentiles’ assessment of the Jewish people at that point.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

(כח-ל) שאלו היו חכמים כו׳. הוסיף שי״ן על מלת לו, מפני שמאמר לו וגו׳ אינו התחלת הדבור, רק הוא ראיה על מאמר כי גוי אובד עצות המה, שאלו היו חכמים וכו׳:
(כח-מג) בפנים אחרים היא נדרשת כו׳ ר״י דורש כו׳. משמע דאין הפרש בין פירושו ובין פי׳ רש״י, אלא בקרא כי גוי אובד עצות המה, שרש״י פי׳ על הע״א, ורבי יודא דורשו על ישראל. אף על פי שהם מתחלפים בפירוש כי מגפן סדום גפנם (פסוק לב), שרש״י פי׳ שמעשיהם כמעשה סדום ועמורה, ורבי יודא דורש וכי מגפנם של סדום אתם או ממטע של עמורה, והלא אתם ממטע קדוש. מכל מקום שניהם שוים, שהוא כלפי ישראל. אבל גבי אי אלהימו (פסוק לז), שרש״י פירש, שאמר הקב״ה לישראל איה וכו׳, ורבי יודא דורש שיאמרו ישראל לע״א, יש לומר שמה שכתב רש״י שדברי רבי יודא הם כפירושו ממש עד תכליתו חוץ מגוי אובד עצות המה, אינו אלא על פירוש ואמר, שרש״י ורבי יודא סוברים שאין ואמר דברי הע״א כדעת רבי נחמיה שפירש ואמר האויב שהוא טיטוס וכיוצא בו, אבל לא על אלהימו, דאם כן מאי ר״י דורשו כלפי ישראל דקאמר, הא כלפי הע״א דורשו, אבל עכ״פ אין דברי רש״י ורבי יודא שוים לגמרי, שהרי רש״י פירש ואמר ישראל. [ר׳ אליהו מזרחי]:
בלשון זה משמש וכו׳. פירוש נתינת טעם הוא אלמעלה:
בלשון דהא. פירש לפירושו, דרבי נחמיה שפירש קרא דכי ידין וגו׳ כי יריב את ריבם, ויהיה פירוש כי מלשון דהא, ופי׳ למה אמר לי נקם ושלם לע״א, מפני שיריב את ריבם של ישראל מיד עושקיהם:
יגלה הקב״ה ישועתו כו׳. דלפירוש רש״י יהיה פירוש ראו, שבידי להמית ולהחיות, ולא כאותן ע״א שעבדתם, אבל לדעת רבי נחמיה שפירש אי אלהימו קאי אהאויב, שיאמר לישראל אי אלהימו וגו׳, איך יאמר ראו עתה והבינו שבידו להמית ולהחיות, ולכן הוסיף אז יגלה ישועתו, שפירושו שאז תהפך מחשבות האויב ממה שהיתה טרם הגלות ישועתו:
מאתי באתה עליהם הרעה. פירוש לע״א:
ומאתי תבא עליהם הטובה. פירוש לישראל:
כמו כי נשאתי כו׳. כלומר כבר נשואה היא ידי בשמים, פי׳ תמיד אני משרה שכינתי וכו׳. אבל אי אפשר לפרש מלשון שבועה, כיון שכבר כתיב פורעניות חמת תנינים יינם וגו׳ ראו עתה וגו׳, ואם כן אמאי ישבע עכשיו, אבל לפי פשוטו שפירש״י לעיל, דקאי אישראל, אתי שפיר, שנשבע שינקום מהם, וכן לרבי יודא. אבל לרבי נחמיה שמפרש כל הפרשה כלפי ע״א, אי אפשר לפרש מלשון שבועה:
(28) For if they were wise, etc. Rashi adds the letter shin [meaning "because"] to the word "לו (if)" because the phrase "לו, etc.⁠" is not the beginning of the phrase, but is proof for the [preceding] statement "for they are a nation who squanders counsel" because if they were wise, etc.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

כי גוי אובד עצות – פירוש שאין חשש שהגוי יראה ויקח מוסר ויאמר ומה אלו על שהכעיסו מעט ראה מה עלתה בידם וכו׳ ויטיב מעשיו, והוא אומרו כי גוי אובד עצות פירוש אין בטבעו דבר זה ואבוד הוא מעצות כאלו, ואין בהם תבונה להבין דבר מתוך דבר כמו שאמרנו לו חכמו ישכילו זאת פירוש חרי האף הבא על ישראל ומזה יבינו לאחריתם מה תהיה על מעלם.
כי גוי אבד עצות המה, "for they are a people bereft of counsel;⁠" As distinct from the Gentile neighbors, the Jews do not respond to being disciplined by their God and turn penitent. They are inherently unable to learn the lessons of history. ואין בהם תבונה, "and they do not possess discernment.⁠" They are unable to draw conclusions through unprejudiced observations. As Moses continues: "if they possessed wisdom they would use it intelligently.⁠" They would have understood that the outpouring of God's wrath upon them was not a natural disaster, a coincidence, but a warning to repent and to mend their ways. Moses elaborates on a few examples which should have demonstrated to the Israelites that God had been their support all along in the past.
כי גוי אבד עצות המה – חשב כאן עצה תבונה חכמה. כי בג״ד העולם מתנהג כמ״ש ה׳ בחכמה יסד ארץ וגו׳ וכן במעשה המשכן ואמלא אתו וגו׳ וכולם נתנו לישראל. והדעת נקרא עצה כמ״ש אין חכמה ואין תבונה ואין עצה. וכמ״ש את מי נועץ וגו׳ וכן פלא יועץ וגו׳ והוא מתנה עליונה על הכל ולא ניתן לאומות כלל וכמ״ש ובתבונתו מחץ רהב (איוב כ״ו י״ב) וכולם כפולים בשמות חכמה שכל. בינה תבונה. ועצה אין לה אלא שם אחד ולכן אמ׳ גוי אבד עצות המה וכן ואין בהם תבונה ששם גנוז הדעת ואפי׳ מה שיש בכוחם להבינם דהיינו חכמה ובינה אין נותנים על לבם כלל ולכן אמר.
כי גוי אבד עצות המה – בא לתת טעם למה יאמרו ידנו רמה וגו׳, והוא לפי שהגוים האלה שיגלו ישראל ביניהם יהיו בני נבל בוזי חכמה ומוסר, וכמו שאמר למעלה בגוי נבל אכעיסם, ולפי שנפשם קצה בחכמה הנקראת עצת עליון כמו ועצת עליון נאצו (תהלים ק״ז י״א), לא אבו לעצתי (משלי א׳ ל׳), לכן לא יאמינו שהנלוז מן החכמה תבער בו חמת ה׳ והם מכחישים כי לכת ישראל בגולה ונוסם מנוסת חרב נגזר עליהם בעבור עזבם תורת ה׳. והנה הכפירה הזאת נולדה בהם לפי שאינם שומרים חקי החכמה המוטלים עליהם שהם שבע מצות בני נח, ועל זה אמר שהם גוי אובד עצות, וכנגד טעות שכלם ובינתם להכחיש בהשגחת השם ובפרעון הטוב והרע שהן דרכי הבינה, אמר ואין בהם תבונה:
אבד עצות – מלת אובד הוא מפועל המרובע שהוא פעל יוצא, כמ״ש, (בפ׳ כי תבוא ארמי אבד אבי) והמקור ושם הפעל גם הוא אובד אלא שבסמיכות ישתנה כמנהג המקור להשתנות בסמיכות ולכן נפתח הבי״ת, ויפה ת״א מאבדי עצה לפי עיקר פתרון המלה (רוו״ה דלא כראב״ע).
כי גוי אבד עצות המה – שכן הגויים המתנגדים לישראל יאבדו, כתוצאה מיהירות חכמתם המדינית, והם עצמם ישיאו את העצה שתביא לחורבנם.
ואין בהם תבונה – חסרה להם התבונה להסיק את המסקנות הנכונות מן האירועים והמציאות שהם רואים.
[כח] או בחלישת כח ישראל וחסרון עצתם ותבונתם. שיאמרו כי ישראל גוי אבד עצות המה:
כי גוי אבד עצות – ההבדל בין עצה בינה חכמה, עצה הוא הדבר שיש בו להימין ולהשמאיל, ורק בכח הדעת יכריע לצד אחד לכן עצה ודעת אחד הוא, ובינה הוא להבין דבר מתוך דבר, חכמה הוא מושכל ראשון, ויבא לבאר איך יוכלו האויבים לומר שידם רמה:
כי גוי אבד עצות המה – כי לא די שאין להם מעצמן עצה ודעת, אלא אף כשישאלו עצה מאחרים יאבדו העצה, וגם:
ואין בהם תבונה – מעצמן:
כי גוי אובד עצות המה:⁠1 נגד המנכרים2 שמבינים אשר הוא מעשי אלהות וא״כ ׳יש בהם תבונה׳, אבל ״אובד עצות המה״ – אינם מוצאים העצה הנכונה כי אך אלהי ישראל עושה זאת.
ואין בהם תבונה: והרבה מהם שאמרו ״ידנו רמה״3 – ״אין בהם תבונה״ כלל4.
כל זה הסב טובת כלל ישראל בגלותם5 אשר הגלו את גדולי האומה6, והמה הראו7 לדעת האמת, עד שנבוכדנצר בעצמו הודה להקב״ה אלהי ישראל, כידוע בספר דניאל.
1. כאמור ברבינו בפסוק כ״ו, פסוקים אלו עוסקים באומה הבבלית שהחריבה את בית ראשון.
2. המתוארים במילים ״פן ינכרו צרימו״.
3. הכל מכוחנו העצמי ולא היה כאן צורך התערבות של כוח מעל הטבע.
4. וא״כ מבנה הפסוקים (כז-כח) הוא: א-ב, א-ב.
5. גלות בית ראשון.
6. הבבלים הגלו את גדולי האומה לבבל, וכפי שכתב רבינו בתחילת פסוק כ״ו.
7. לבבליים.
אבד עצות – בעל עצות אובדות ובטלות ובלתי קיימות.
אבד עצות המה – אבדו ישראל עצה טובה שנתנה להם ואיזו היא, זו תורה, שאין עצה אלא תורה, שנאמר (משלי ח׳) לי עצה ותושיה1 (ספרי).
1. כנראה מפרש הלשון עצה ותושיה – עצה שהיא תושיה, והרבה לשונות כאלה בתנ״ך.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(כט) {חמישי} ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑אתיָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃
Oh that they were wise, that they understood this, that they would consider their future!
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקראעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שכג]
לו חכמו ישכילו זאת – אילו הסתכלו ישראל בדברי תורה שנתתי להם לא שלטה בהם אומה ומלכות ואין זאת אלא תורה שנאמר (דברים ד׳:מ״ד) וזאת התורה אשר שם משה.
דבר אחר: לו חכמו ישכילו זאת – אילו הסתכלו ישראל במה שאמר להם יעקב אביהם לא שלטה בהם אומה ומלכות ומה אמר להם קבלו עליכם מלכות שמים והכריעו זה את זה ביראת שמים והתנהגו זה עם זה בגמילות חסדים.
[Piska 323]
"If they were wise, they would understand this": If Israel looked into the words of the Torah, no nation could dominate them. And what did I say to them: Take upon yourselves the yoke of the kingdom of Heaven, and strengthen each other in fear of Heaven, and treat each other with lovingkindness.
לו חכמו יש׳ זאת אלו הסתכלו ישראל בדברי תורה שנתתי להן לא שלטה בהן אומה ומלכות שאין זאת אלא תורה שנ׳ (דברים ד׳:מ״ד) וזאת התורה:
ד״א לו חכמ׳ יש׳ זא׳ אלו הסתכלו ישראל במה שאמ׳ להן יעקב אביהם לא שלטה בהן אומה ומלכות ומה אמר להן קבלו עליכם מלכות שמים והכריעו זה את זה ביראת שמים והתנהגו זה עם זה בגמילות חסדים:
יבינו לאח׳ אמ׳ הקב״ה אלו המתינו ישראל שעה אחת כדי שירד משה מהר סיני לא שלטה בהם אומה ומלכות מעולם שנ׳ (תהלים פ״א:י״ד) לו עמי שומע לי ישראל [וגו׳] כמ׳ או׳ אכניע:
אִלּוּ חֲכִימוּ אִסְתַּכַּלוּ בְּדָא סַבַּרוּ מָא יְהֵי בְּסוֹפְהוֹן.
O that they were wise, that they had understanding in this, and would consider what will be in their end!
אילו חכמו ישראל וילפון אורית׳ אתבוננוא מה הווי באחריותהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתבוננו״) גם נוסח חילופי: ״ית׳⁠ ⁠⁠״.
אילו הוו חכימין הוון מסתכלין באורייתא והינון מתבוננין מה יהי עתיד למהוי בסופיהון.
O that they were intelligent in the law, and that they understood what they will become in their latter end!
אלו חכימו ישראל ויליפו אורייתא אתבוננו מה הוי באחריותא.
If Israel were but wise, learning the law they would understand what shall be in their latter end.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם
ישכילו ויבינו ענין העונש וכפי שיתבאר, מטתו שלשלמה כסא כבוד המלך
רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (שיר ג) הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ וְגוֹ׳. הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, מִי זוֹ מִטָּתוֹ? זֶהוּ כִּסֵּא (מטת) הַכָּבוֹד שֶׁל הַמֶּלֶךְ, שֶׁכָּתוּב בּוֹ (משלי לא) בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ.
שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, הַמֶּלֶךְ שֶׁכָּל הַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ הוּא. שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ, שֶׁנֶּאֱחָזִים בְּצִדֶּיהָ מִן הַדִּין הַקָּשֶׁה, וְנִקְרָאִים שִׁשִּׁים מַכּוֹת שֶׁל אֵשׁ (ששים מזינים בכלי זין קשים) שֶׁאוֹתוֹ נַעַר מִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם.
מִימִינוֹ שְׁנִינוּת הַחֶרֶב הַקָּשָׁה, מִשְּׂמֹאלוֹ גַּחֲלֵי אֵשׁ חֲזָקָה שֶׁאֲחוּזָה בַּחֲקִיקוֹתָיו (במקלותיו) בְּשִׁבְעִים אֶלֶף לַהֲטֵי אֵשׁ אוֹכֶלֶת, וְהֵם שִׁשִּׁים מְזֻיָּנִים בִּכְלֵי זַיִן קָשִׁים מֵאוֹתָן גְּבוּרוֹת תַּקִּיפוֹת שֶׁל אוֹתָהּ גְּבוּרָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל.
ובמטה הזו ותקם בעוד לילה כשיונקת מימין,
וְלָמַדְנוּ, בַּמִּטָּה הַזּוֹ מַה כָּתוּב בָּהּ? וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה, כַּאֲשֶׁר יוֹנֶקֶת מִצַּד הַיָּמִין (מצד הדין).
טרף לביתה זמינים בכ״מ לעשות דין
וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ. מָה הַטֶּרֶף? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ה) וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, זְמִינִים בְּכָל מָקוֹם לַעֲשׂוֹת דִּין, וְנִקְרָאִים בַּעֲלֵי יְבָבָה וִילָלָה.
אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מה) חֲגוֹר חַרְבְּךְ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר.
ממקום שנקרא פחד
מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת, הֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ מִפַּחְדָּהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם וְכוּ׳. אֲבָל מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת, כְּלוֹמַר, אֶת כָּל זֶה מֵאֵיזֶה מָקוֹם לוֹקְחִים? מִפַּחַד, מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא פַּחַד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לא) וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי. וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק. בַּלֵּילוֹת, בִּזְמַנִּים שֶׁהֵם מֻנּוּ לַעֲשׂוֹת דִּין.
ממרחק, מראש המח מעלה של הראש
וְלָמַדְנוּ, כָּתוּב (משלי לא) זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (איוב מ) וְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם. וְעַל זֶה כָּתוּב, (תהלים קד) זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם וְגוֹ׳ שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן וְגוֹ׳, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי לא) הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ. מִמֶּרְחָק וַדַּאי. מֵרֹאשׁ הַמֹּחַ, וּמִמַּעְלָה שֶׁל הָרֹאשׁ, תָּבִיא לַחְמָהּ, עַל יְדֵי הַצַּדִּיק כְּשֶׁמִּזְדַּוְּגִים כְּאֶחָד, אֲזַי שִׂמְחָה בַּכֹּל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ.
אלף וחמש מאות בעלי מגנים ושלטון נאחזים בצד הזה
לָמַדְנוּ, אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת בַּעֲלֵי מָגִנִּים בַּעֲלֵי הַשִּׁלְטוֹן נֶאֱחָזִים מֵהַצַּד הַזֶּה, שֶׁהֵם גִּבּוֹרִים. בִּידֵי אוֹתוֹ שֶׁנִּקְרָא נַעַר אַרְבָּעָה מַפְתְּחוֹת גְדוֹלִים. תַּנִּינִים שֶׁהוֹלְכִים תַּחַת הַסְּפִינָה שֶׁל הַיָּם הַגָּדוֹל הַזֶּה לְאַרְבַּע זָוִיּוֹת. זֶה הוֹלֵךְ לְצַד זֶה, וְזֶה הוֹלֵךְ לְצַד זֶה, וְכָךְ כֻּלָּם. אַרְבָּעָה מַרְאוֹת שֶׁל פָּנִים נִרְאִים בָּהֶם, וּכְשֶׁנִּכְלָלִים בְּאֶחָד, כָּתוּב (יחזקאל א) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם, פְּנֵיהֶם שֶׁל כֻּלָּם.
פָּנִים גְּדוֹלִים וּפָנִים קְטַנִּים כְּלוּלִים כְּאֶחָד לְמַעְלָה, שְׁנַיִם עוֹלִים וּמְשׁוֹטְטִים, וּשְׁתֵּי מַגְרֵפוֹת בִּידֵיהֶם. אֶלֶף הָרִים עוֹלִים וְנִכְנָסִים (אלו מכסים נכנסים ועולים) בְּכָל יוֹם מֵהַשְׁקָאַת אוֹתוֹ הַיָּם, אַחַר כָּךְ נֶעֱקָרִים מִמֶּנָּה וְעוֹלִים לְיָם אַחֵר. אֵין חֶשְׁבּוֹן לְאוֹתָם הַנֶּאֱחָזִים בְּשַׂעֲרוֹתֶיהָ, שְׁנֵי בָנִים יוֹנְקִים כָּל יוֹם, שֶׁנִּקְרָאִים מְרַגְּלֵי הָאָרֶץ, וְזֶהוּ סוֹד שֶׁל סִפְרָא דִצְנִיעוּתָא, שֶׁכָּתוּב (יהושע ב) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר.
וְאֵלּוּ יוֹנְקִים מִתַּחַת צִדְדֵי אֵיבָרֶיהָ. שְׁתֵּי בָנוֹת תַּחַת רַגְלֶיהָ, (ואלו יונקים מצד אברהם, שתי בנות בתחתיה) וְעַל זֶה כָּתוּב (בראשית ו) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם. וְאֵלּוּ נֶאֱחָזִים בַּעֲלֵי (בצפרני) אוֹתָהּ מִטָּה, וְזֶהוּ שֶׁשָּׁנִינוּ, שֶׁכָּתוּב (מלכים א ג) אָז תָּבאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹּנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ. אָז תָּבאנָה, וְלֹא מִקֹּדֶם לָכֵן. וּבִזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל לְמַטָּה, מַחֲזִירִים עֹרֶף מֵאַחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַה כָּתוּב? (ישעיה ג) עַמִּי נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ. וַדַּאי.
וביד שמאל ע׳ ענפים מגודלים כשושנה
בְּיַד שְׂמֹאל שִׁבְעִים עֲנָפִים שֶׁמְּגֻדָּלִים בֵּין דְּגֵי הַיָּם, כֻּלָּם אֲדֻמִּים כַּשּׁוֹשַׁנָּה, וּמֵעֲלֵיהֶם עָנָף אֶחָד יוֹתֵר אָדם, זֶה עוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְכֻלָּם מִתְכַּסִּים בְּשַׂעֲרוֹתֶיהָ.
בעל לה״ר כשיורד הנחש
בַּעַל הַלָּשׁוֹן הָרָע, כְּשֶׁיּוֹרֵד הַנָּחָשׁ, נַעֲשֶׂה מְקַפֵּץ עַל הֶהָרִים מְדַלֵּג עַל הַסְּלָעִים, עַד שֶׁיִּמְצָא טֶרֶף שֶׁאָחוּז בְּצִפָּרְנַיִם, וְיֹאכַל. אָז שׁוֹכֵךְ, וְחוֹזֶרֶת לְשׁוֹנוֹ לְטוֹב. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּזַמְּנִים לוֹ טַרְפּוֹ. חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ (לאחריו), וְנִכְנָס לְנֶקֶב תְּהוֹם רַבָּה.
מִתַּחַת לְכֻלָּם יוֹצְאִים כַּמָּה אֶלֶף וּרְבָבוֹת שֶׁאֵין לָהֶם חֶשְׁבּוֹן, וְיוֹרְדִים וּמְשׁוֹטְטִים בָּעוֹלָם, עַד שֶׁתּוֹקְעִים בַּעֲלֵי הַשּׁוֹפָר וּמִתְכַּנְּסִים, וְאֵלֶּה אֲחוּזִים בְּזֻהֲמַת הַצִּפָּרְנַיִם.
ומטה זו כוללת אותם
הַמִּטָה הַזּוֹ כּוֹלֶלֶת אוֹתָם. רַגְלֵי הַמִּטָּה הַזּוֹ אֲחוּזִים בְּאַרְבַּעַת צִדְדֵי הָעוֹלָם, כֻּלָּם נִכְלָלִים בַּכְּלָל שֶׁנִּמְצָא לְמַעְלָה וְנִמְצָא לְמַטָּה, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, וְעַל זֶה כָּתוּב הִנֵּה. מַה זֶּה הִנֵּה? מִשּׁוּם שֶׁמְּזֻמֶּנֶת לְכֻלָּם, לְמַעְלָה וּלְמַטָּה.
ורשומה מטה זו מהכל, ונקראת אדנ״י
וּרְשׁוּמָה הַמִּטָּה הַזּוֹ מֵהַכֹּל, וְנִקְרֵאת אֲדנָ״י, הָרִבּוֹן שֶׁל הַכֹּל, רְשׁוּמָה בֵּין חֵילוֹתֶיהָ. מִשּׁוּם כָּךְ הַכֹּהֵן צָרִיךְ לְכַוֵּן דְּבָרִים שֶׁלְּמַעְלָה, לְיַחֵד אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ מֵהַמָּקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְיַחֲדוֹ, וְעַל זֶה שָׁנִינוּ, כָּתוּב בְּזֹּאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ, בָּזֶה צָרִיךְ לְקָרֵב קְדֻשָּׁה לִמְקוֹמָהּ, מֵהַמָּקוֹם הַזֶּה צָרִיךְ אָדָם לִפְחֹד מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
אם יסתכלו בנ״א בעונש איך אחוזה בין חילותיה, יבינו לאחריתם
וְעַל זֶה כָּתוּב, (דברים לד) לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹּאת מִיָּד יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם. כְּלוֹמַר, אִם יִסְתַּכְּלוּ בְּנֵי אָדָם בְּעֹנֶשׁ, אֵיךְ זֹּאת אֲחוּזָה בֵּין חֵילוֹתֶיהָ, וְאֵיךְ הִתְמַנּוּ לְפָנֶיהָ כָּל אוֹתָם בְּנֵי הַחֲיָלוֹת, וְאוֹחֲזִים בַּעֲבוֹדָה לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים, מִיָּד יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם, וְיִשְׁמְרוּ אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, וְלֹא יֶחֶטְאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ
(זהר ויקרא דף ס:)
ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם
השם הקדוש שנגלה בשם זאת
לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹּאת (דברים לב). אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כָּל אֵלּוּ הַפְּסוּקִים שֶׁכָּאן תּוֹכָחוֹת הֵם שֶׁהוֹכִיחַ אוֹתָם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, חוּץ מֵאוֹתוֹ שֵׁם קָדוֹשׁ שֶׁגִּלָּה בִתְחִלַּת דְּבָרָיו.
אָמַר רַבִּי אַבָּא, וַאֲפִלּוּ מַה שֶּׁהוֹכִיחַ לְיִשְׂרָאֵל הוּא בִּכְלַל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁאֵין דָּבָר בַּתּוֹרָה שֶׁיּוֹצֵא מִכְּלַל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵם. וְאֵלּוּ הַפְּסוּקִים יְדוּעִים הֵם. אֲבָל מִשּׁוּם שֶׁשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָשׁוּם בְּפָרָשָׁה זוֹ, הָיִיתִי צָרִיךְ עַד עַתָּה.
וְכָאן הֲרֵי כָּתוּב, לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹּאת, זֹּאת וַדַּאי. וַהֲרֵי בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בֵּאַרְנוּ זֹּאת, שֶׁאִם יִשְׂרָאֵל יֵדְעוּ אֶת זֶה אֵיךְ זֹּאת אֲחוּזָה בְדִינֶיהָ לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים - יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם, וְיִשְׁתַּמְּרוּ לִהְיוֹת בָּהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב כ) וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ.
ישכילו שכששמרו התורה עזרה של זאת עמהם
דָּבָר אַחֵר לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹּאת - שֶׁהִיא קְשׁוּרָה בָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל. כַּאֲשֶׁר שׁוֹמְרִים מִצְווֹת הַתּוֹרָה וְיוֹשְׁבִים עִמָּהּ בְּשָׁלוֹם, יֵדְעוּ שֶׁעֶזְרָה שֶׁל זֹּאת הַזּוֹ עִמָּהֶם, לְהִפָּרַע מִשּׂוֹנְאֵיהֶם. וְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם מְעַטִּים בֵּין הָאֻמּוֹת, יֵדְעוּ אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה. וּמִי גָרַם לָהֶם? הַזֹּאת הַזּוֹ שֶׁהָיְתָה בֵינֵיהֶם בְּשָׁלוֹם כַּאֲשֶׁר עוֹשִׂים מִצְווֹת הַתּוֹרָה, וּלְעוֹלָמִים לֹא זָזָה מֵהֶם לַעֲשׂוֹת לָהֶם נְקָמוֹת.
טעם שצורם מכרם משום שצור ילדך תשי
אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה׳ הִסְגִּירָם (דברים לב). מָה הַטַּעַם כִּי צוּרָם מְכָרָם? מִשּׁוּם שֶׁצּוּר יְלָדְךְ תֶּשִׁי, שֶׁהַתִּקּוּנִים לֹא נִמְצָאִים כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ בִּמְקוֹמָם.
זה אברהם, והקב״ה הסכים על ידו
אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה אַבְרָהָם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, שֶׁאָמַר אַבְרָהָם, יִתְחַיְּבוּ יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּת וְלֹא יִכָּנְסוּ בְגֵיהִנָּם, שֶׁשְּׁנֵי אֵלּוּ - גָּלוּת וְגֵיהִנָּם - לֹא יִסְבְּלוּ יִשְׂרָאֵל. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִסְכִּים עַל יָדוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּתְחַיְּבוּ יִשְׂרָאֵל, יִפְּלוּ לְגָלוּת וְיִשְׁתַּעְבְּדוּ בָהֶם שׂוֹנְאֵיהֶם. וּמִשּׁוּם זֶה צוּרָם מְכָרָם, וַדַּאי, וַה׳ הִסְגִּירָם, וְהִסְכִּים עַל יָדָיו.
(זהר דברים דף אדרא זוטא רצט)
ולו תחכמו לעקלו כלה יפהמון בהא עאקבתהם
לו רק היו נוהגים בחכמה היו מבינים את כל הענין, היו מבינים את אחריתם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

(כט) יבינו לאחריתם – יתנו לב להתבונן לסוף פורענותן של ישראל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

(29) יבינו לאחריתם THEY WOULD CONSIDER THEIR LATTER END – i.e. they would set their heart to comprehend the ultimate reason for the misfortune of the Israelites,
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

פס׳: לו חכמו ישכילו זאת – אין זאת אלא תורה שנאמר (דברים ד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל.
יבינו לאחריתם – אמר הקב״ה (שם) 1אלו המתנתם שעה אחת כשירד משה מהר סיני לא שלטה בהם כל אומה ולשון שנאמר (תהלים פא) לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי:
1. אלו המתנתם שעה אחת. והיינו שלא עשו את העגל:
(כט-ל) אבל אילו חכמו – האומות יאמרו:⁠א איכה ירדוף אחד ממנו אלף – מישראל, מה שהיו רגילין בנו.
אם לאצורם כי מכרם – בידינו, לפי שחטאו לו. וכן אמר למעלה: הצור תמים פעלו (דברים ל״ב:ד׳).
א. כך תיקן רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: ויאמרו.
(29-30) But if (29) THEY, the gentiles,⁠1 WERE WISE, they would say, (30) “HOW COULD ONE of us2 HAVE ROUTED A THOUSAND [of them] – which is what they [the Israelites] used to do to us3
UNLESS THEIR ROCK HAD HANDED THEM OVER into our control,⁠4 because they sinned against Him. And so it is written above (vs. 4), “The rock – His deeds are perfect.”5
1. See note 88.
Again Rashi and Rashbam agree that “if they were wise” is a reference to Israel’s enemies. See von Rad who writes: “vv. 28-30 must refer to those enemies.” Cf. Ibn Ezra (ad vs. 30, but not ad vs. 29) who (like Sifre 323) interprets the pronoun as referring to the Israelites.
2. So also Rashi, again emphasizing that the speech in this verse is to be attributed to the Israelites’ enemies, and not to the Israelites. See note 88.
3. Rashbam, who until now explained the verse just as Rashi did, now adds this thought, taken from Sifre 322.
Cf. Ibn Ezra who quotes an (anonymous) interpretation that says that this phrase, “How could one have routed a thousand?” is not about the defeats suffered by Israelites, but is rather a reference to thinking back on the early history when tiny numbers of Israelites miraculously routed their own enemies. Rashbam’s explanation is that the phrase is, directly, referring to Israelite defeats, but it is made more poignant by the fact that the Israelites had been promised (Leviticus 26:8) that small numbers of them would be able to rout large numbers of the enemies, and that that had been the case when Canaan was first captured.
4. Rashbam is explaining the unusual verb מכרם here. So also Rashi.
5. Rashbam again points out that the poem is expanding on themes or playing with phrases that were first mentioned in the introductory section (vss. 1-6). See note 61 above.
לו חכמו – אילו היו חכמים שישכילו כי י״י פעל כל זאת1 לישראל בעבור עונם, אז יבינוא לאחריתם, כי כן יעשה השם בעבור עונם.
1. השוו ללשון הפסוק בדברים ל״ב:כ״ז.
א. בכ״י פריס 177: הבינו.
IF THEY WERE WISE. If they were wise and understood that God did all of this to Israel because of all their sins, they would comprehend their eventual end, namely, that God would do so1 because of their sins.⁠2
1. To them, at their later end.
2. In other words, if they were wise they would know that God would ultimately punish them.
לו חכמו – אילו חכמו, והיה בהם חכמה.
ישכילו זאת – היה להם להשכיל.
יבינו לאחריתם – היה להם להבין מה יהיה אחריתם. שהרי היה להם ליתן לב איך אירע כן לעם זה שהיו גדולים על כל העולם, והקב״ה נפרע מכל הקמים עליהם, שהכה מצרים בכל מכה בשבילם, והפיל לפניהם מלכים גדולים ועם עצום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

לו חכמו – OH THAT THEY WERE WISE – If they were wise, and had in them wisdom.
ישכילו זאת – THAT THEY UNDERSTOOD THIS – Then they should have understood.
יבינו לאחריתם – THAT THEY WOULD CONSIDER THEIR FUTURE – They should have understood what their end would be. For they should have paid attention how this occurred to this nation who were greater than all the whole world, for whom the Blessed Holy One exacted retribution from everyone who stood against them, that He smote Egypt with every plague for them, and made great kings fall before them and a mighty nation.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

לו חכמו – ישראל ישכילו זאת – מה שהולך ומפרש.
יבינו לאחריתם – יסתכלו ויתבוננו אל פורענותם שיש להם בגלותם היינו לאחריתם ומה היה להם להבין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

לו חכמו, "if they (the Israelites) had been wise;⁠" ישכילו זאת, "they would understand this;⁠" Moses will elaborate on what the "this" is.
יבינו לאחריתם, "they would understand that what has happened to them lately had been the natural result of their disloyalty to the covenant they had entered into with Hashem. What should have made them realise all this?
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

לו חכמו – ישראל.
ישכילו זאת – כי השם יתעלה פעל להם כל זאת בעונם, ולו חכמו ג״כ ישכילו איכה ירדוף אחד מן האויבים אלף מישראל, אם לא כי צורם מכרם והסגירם בידם.
לו חכמו, "if only they had displayed wisdom (the Jewish people).
ישכילו זאת, "they would have appreciated with their intelligence that God had orchestrated all these afflictions as retaliation for their iniquities.⁠" Furthermore, if they would have used their intelligence they would have realized that at the time when one of the enemy put a thousand of the Israelites to flight this too had only been possible through God's doing. Unless their "Rock" had sold them out and had delivered them into the hands of the pagans this could never have happened.
(כט-ל) שאלו חכמו היה להם לדעת זאת מה יהיה באחריתם ולהכין לב איך אירע דבר זה דעם זה שהיו גדולים כבר על כל אומה ועכשיו אחד ממנו ירדוף אלף.
אם לא כי צורם מכרם. כמו ביד אשה ימכור (שופטים ד׳:ט׳) זה אברהם שמכרם כשהראה הקב״ה לאברהם בין הבתרים תנור עשן ולפיד אש (בראשית ט״ו:י״ז). רמז לו שעתידים בניו לשעבוד מלכיות או לגיהנם אמר לו הקב״ה בחר להם איזה שתרצה בחר לו אברהם שעבוד מלכיות והיינו דכתי׳ אם לא כי צורם מכרם זה אברהם שנקרא צור שנא׳ הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם (ישעיהו נ״א:א׳). ועל אשר דבקו במעשינו הרעים הוסגרו בידינו.
לו חכמו ישכילו זאת – שאלו חכמו היה להם להשכיל זאת ולהבין מה יהיה באחרית ולהכין לב איך נדע דבר זה כי עם כזה שהיו כבר גדולים על כל אומה ועתה אחד ממנו ירדוף אלף.
לו חכמו ישכילו זאת, "if they were wise they would understand this, i.e. they would understand that if such a disaster could have befallen a great nation like the Jewish people, one of which at one time could pursue a thousand of its enemies, how much worse would befall a relatively small nation like that which had hosted them while they were in exile.
לו חכמו – פי אילו חכמו הגוי הזה שישכילו כי השם פעל כל זאת לישראל בעבור עוונם אז יבינו לאחריתם כי כן יעשה השם להם בעבור עוונם. פי׳ ישכילו הנס איכה ירדוף אחד ממנו אלף של ישראל. אי נמי איכה מתחלה רדפו אחד מישראל אלף ממנו ועתה צורם מכרם:
לו חכמו, "Had they only displayed some elementary wisdom, etc.⁠" If the nation who hosted the Israelites and who did believe that the misfortunes of the Jewish people had been due to God, [either to His weakness or to His anger Ed.] had only possessed a minimum of common sense, they would have realized that what happened to God's people had nothing to do with their power, but was due solely to the retribution God exacted from this people for their disloyalty to Him. They would have realized that at the time when one of them was able to put to flight a thousand times their number, this too had been possible only by the strength given to His people by their Creator and Protector. Now that they had abandoned His Torah, their God had reacted by abandoning them.
לו חכמו ישראל ישכילו עניין זאת ההצלחה אשר אני מביא עליהם עתה בשמרם תורתי מעניין ירושת הארץ ויהיה זה סבה שיבינו לאחריתם מה יהיה אם יסורו מדרכי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

(כט) יבינו לאחרית׳ יתנו לב לההבונן לסוף פורענותם של ישראל. לא לאחרית של עצמם ואיכה ירדוף אחד אלף הוא פי׳ מלת זאת ומלת אחרית׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(כט-ל) כי לו חכמו הגוים ההם ישכילו זאת. וההשכלה היא שהשם ית׳ פעל כל זאת הגבורה וההשחתה שזכר ויבינו גם כן לאחריהם בעצמם, רוצה לומר כי מרה תהיה להם באחרונה.⁠א
וממה שהיה ראוי שישכילו גם כן איכה ירדוף אחד ממנו אלף מישראל ושנים יניסו רבבה מהיהודים. כי אין זה בחק המנהג הטבעי וגם לא מדרך המקרה אם לא שצורם יתברך מכרם וה׳ הסגירם בידי אויביהם ובענש השגחתו היה זה לא בגבורתנו.
ואפשר לפרש איכה ירדוף אחד אלף רוצה לומר איכה ירדוף אחד ממנו אלף מישראל, והנה בימים הקדמונים שנים מישראל יניסו רבבה מהאומות.
א. כן בדפוס ראשון (סביונטה). בדפוסים לאחר מכן צונזר: ״וביאר פרסום שבושם... תהיה להם באחרונה״ והוחלף ב: ״ויקרה זה מפני שכמו שגוי אבד עצות המה ועצתם לא סמכתם כי אם רצון האל יתברך כי אין בהם תבונה להכיר כי מידו היתה זאת.
ואמר לו חכמו ישכילו זאת שהקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה כשתתמלא סאתה היו גם כן מבינים לאחריתם.⁠״
לו חכמו ישכילו זאת – איך נפלו ישראל בידם נגד הטבע, בעונם.
יבינו לאחריתם – ובזה היו מבינים האומות מה יהיה באחריתם ברוב פשעיהם.
לו חכמו ישכילו זאת, how the Israelites could have fallen into their hands, something that is completely unnatural, could only have been due as punishment for their sins.
יבינו לאחריהם, if they would only examine history they would soon realise what is in store for them for their sins if this is what has befallen Israel for its sins.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

(כט) לסוף פורענותם של ישראל. פי׳ ולא לאחריהם של עצמם, ואיכה ירדוף וגומר הוכחה לזה שקאי על סוף פורענות ישראל, כי איכה ירדף אלף הוא פי׳ מלת זאת ומלת אחריתם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

(29) At the ending punishment of Yisroel. Meaning, not their own ending [but Yisroel's]. The phrase "How can one pursue, etc.⁠" is Rashi's proof [to explain] that it refers to the ending punishment of Yisroel. "How could one pursue a thousand" is an explanation of the word "this" and the words "their ending" [mentioned in the preceding verse].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

לו חכמו ישכילו זאת יבינו וגו׳ – אם היו משכילי׳ מה שנקרא זאת היו מבינים לאחרית׳. ג׳ האלו הנכללים במדה זאת וכן בפרעה נאמר ולא שת לבו גם לזאת והיא הנהגת מלכות שמים. ובינה נקרא אחרית וחכמה נקרא ראשי׳ והשכל באמצע וזהו אמר לו חכמו בתחילה. ישכילו. הוא השכל לדעת מדת זאת. יבינו. הוא תבונה וזהו לאחריתם ואם היו משכילים מדת זאת שהיא נותנת ממשלה כדי להשמידם עדי עד. היו מבינים לאחריתם שגם עליהם תעבור הרעה ומה אם לעושי רצונו כך לא ויתר הקב״ה על מעט עוונותיהם לעוברי רצונו עאכ״ו.
לו חכמו ישכילו זאת – אם לא היו הגוים האלה אובדי עצות, אלא שהיו נוהגים במנהגיהם כפי העצות הללו, שהן דרכי החכמה היה נקל להם להשכיל זאת, שאי אפשר שתהיה מנוסת ישראל ומורך לבבם בטבע בעבור גבורת אויביהם:
יבינו לאחריתם – ואם היו משכילים הדבר הזה, מיד היו מבינים סוד הדבר, והוא שישראל נרדפים מן השמים בעבור כובד עונם:
יבינו לאחריתם – יבינו שאינם אלא כגרזן ביד החוצב בו, ושלא בגבורתם יכלו לישראל, ואז יבינו כי לבסוף ישבור הגרזן כשלא יצטרך לו עוד.
לו חכמו – אילו היה לבם פתוח לקבל חכמה, היו נותנים דעתם ולבם להבין את דין ה׳ הנעשה בישראל לנגד עיניהם, שבו הם עצמם משמשים כמכשיר; וממנו היה בידם להסיק את המסקנה על הצפוי להם עצמם.
[כט] ובאמת לו חכמו האומות ישכילו זאת שאינו במקרה. יבינו לאחריתם של ישראל (מ״ש אראה מה אחריתם) שאינו במקרה:
לו חכמו – יחזור לשאמר בגוי נבל אכעיסם שיורה שיתנהג עמהם בנבלה, לכן יאמר:
לו חכמו – לו רצו להשיג בחכמה (אף שאמר ואין בהם תבונה אבל חכמה אם רצו היו משיגים):
ישכילו זאת איכה ירדוף אחד אלף וגו׳ הנאמר להלן שהוא רק מושכל ראשון, ואז יבינו לאחריתם. מה תהיה אחרית שלהם (ואף שאין בהם תבונה, אבל מחשבת האדם לאחריתו אינו בגדר בינה) ר״ל להתבונן מה שיגיע להם על התנהגותם עם ישראל בנבלה, ויפרש הדבר שיש להם להשיג בחכמה, שהוא:
ישכילו זאת:⁠1 שלא אלוה שלהם2 ולא ידם עשתה זאת3.
יבינו לאחריתם: מה שיהא, ע״י שהזמין הקב״ה לידם להרע לישראל כל כך, מה יהי אחריתם. וכמאמר נירון קיסר4 בגיטין (נו,א) ׳בעי לחרובי ביתא ובעי לכפורי ידיה5 בההוא גברא׳. ובאמת גדולי הרומיים הבינו כל זה, כמו שכתבתי לעיל (פסוק כ״ו), ויבואר עוד להלן דעת מחריבי בית שני, אבל מחריבי בית ראשון לא חשו מאומה.
1. כאמור ברבינו בפסוק כ״ו, פסוקים אלו עוסקים באומה הבבלית שהחריבה את בית ראשון.
2. אלו המוגדרים ״ינכרו צרימו״ – וכדלעיל ברבינו.
3. אלו שאמרו ״ידינו רמה״.
4. הרומאי.
5. רש״י – לקנח ידיו. (לאחר שהתינוק פסק לו פסוקו ״ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו׳⁠ ⁠⁠״).
לו חכמו ישכילו זאת. וכן הוא אומר עם נבל ולא חכם כי הידיעה והחכמה הנה תמיד אצל קדמונינו דבר אחד עם יראת האלהים, וכן באיוב נאמר הן יראת ה׳ היא חכמה וסור מרע בינה, ועל כלם בספר משלי ידענו היות שם תאר חכם וכסיל כתאר צדיק ורשע, וכן אצל החכמים הקדמונים מחכמי האומות היו שני הענינים כאחד נחשבים ובמקום אחד וממלמד אחד נלמדים, והנעדר ממוסר לא היה נחשב אצלם לחכם? Quid Musae sine moribus vanae profieiant וכאיו לוציליו Cajus Lucilius היה אומר.. Virtus est homini scire id quod quae habeat res. Gioberti Protologia vol. 2. 539 ועיין כל מה שכתבתי על פ׳ והאדם ידע את חוה אשתו.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקראהכל
 
(ל) אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶףוּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם⁠־לֹא֙ כִּֽי⁠־צוּרָ֣םא מְכָרָ֔םוַֽיהֹוָ֖הי⁠־⁠הֹוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃
How could one chase a thousand, and two put ten thousand to flight, unless their Rock had sold them, and Hashem had delivered them up?
א. כִּֽי⁠־צוּרָ֣ם =א (געיה)
• ל=כִּי⁠־צוּרָ֣ם (אין געיה)
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןהדר זקניםדעת זקניםמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״במשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

איכה ירדוף אחד אלף – אם לא עשיתם את התורה היאך אני עושה הבטחתם שהייתם מבקשים שאחד מכם ירדף אלף מן האומות ושנים יניסו רבבה ועכשיו אחד מן האומות רודף אלף מכם ושנים מהם יניסו רבבה.
אם לא כי צורם מכרם וה׳ הסגירם – איני מסגיר אתכם על ידי עצמי אלא על ידי אחרים וכבר היה מעשה שהזבובים מסרו אותם ביהודה, רבי חנינה איש טיבעין אומר משל לאחד שאמר לחבירו עבד קירי אני מוכר לך אבל אני איני כן אלא מוכר אני ומסגיר אני מיד [דבר אחר וה׳ הסגירם אני מוסר] אתכם כטמאים ביד טהורים או [אינו] אלא כטהורים ביד טמאים הא אין מסגירים אלא טמא שנאמר (ויקרא י״ג:ד׳) והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים.
"How could one pursue a thousand": If you did not observe the Torah, how could I observe My assurance to you? I would desire that one of you pursue a thousand; and two, ten thousand. But now, one of them will pursue a thousand of you; and two, ten thousand.
"if their Rock had not sold them, and the Lord (had not) delivered them (into their hands)": I do not deliver you into their hands of Myself, but through others. (And it already happened that the flies delivered them in Yehudah [by revealing their whereabouts]). R. Yehudah of Tivim says: Not as one says to his neighbor: "I am selling you a slave to be delivered at a certain time.⁠" But I am not like that. I sell and deliver (at once), as the unclean into the hands of the clean. And whence is it derived that only the unclean are "delivered" ("masgirim")? From (Leviticus 13:4) "And the Cohein shall 'deliver' ('hisgir', lit., 'close off') the plague-spot.
איכה ירדף אחד אלף אמ׳ להן הקב״ה אלו קיימתם את התורה הייתי עושה לכם הבטחתי והייתם אומ׳ הרי אחד ממנו רודף מאומות העו׳ אלף ושנים מניסים רבבה אבל עכשו אינו כן אלא אחד מאומות העולם רודף מכם אלף ושנים מניסים רבבה ללמדך שהחטא גורם וה״א בדוד (שמואל ב כג ח עיי״ש) והוא עורר את חניתו על שמנה מאות חלל בפעם אחת והיה מתאנח על מאתים שנ׳ איכה יר׳ אחד אלף משיבה רוח הקדש בדבר אוריה החתי (מלכים א ט״ו:ה׳) ללמדך שהחט גורם:
אם לא כי צו׳ מכ׳ וה׳ הס׳ אמ׳ להן הקב״ה לא תהו סבורים שאני מוסר אתכם ביד שונאיכם ביד ערילים ביד טמאים אלא אני עצמי מוסר ומסגיר:
וכבר היה מעשה שהיו זבובים מוסרים ביהודה:
ר׳ חנינא בן גמליאל אומ׳ משל אדם אומ׳ לחברו עבד בעל קרי אני מוכר לך שלא תהו סבורים שאני מוסר אתכם כטהורים ביד טמאים אלא כטמאים ביד טהורים ומנין שאין מסגירין אלא טמא שנ׳ (ויקרא יג ד עיי״ש) והסגיר הכהן את הנגע טמא הוא:
מעשה בפולמוס ביהודה שהיה דיקריון אחד רודף אחר בן ישראל להרגו ייגעו ולא הגיעו בו יצא נחש ונכרך על עקיבו ירד מעל הסוס להרגו אמ׳ לו אל תהרגני עד שאומ׳ לך דבר אחד אמ׳ לו לא תהו סבורים שבשביל שאתם גבורים ממנו אנו מסורים בידכם אלא אם לא כי צו׳ מכ׳:
מעשה ברוביה אחת שנשבית היא ועשר שפחותיה נטלה יוני אחד והיה מגדלה בתוך ביתו ובא בעל החלום ואמ׳ לו הוציא רוביה זו מתוך ביתך אמרה לו אשתו אל תוציאה שוב בא בעל החלום ואמ׳ לו הוציא הרוביה מתוך ביתך אמ׳ לו אשתו אל תוציאה שוב בא בעל החלום ואמ׳ לו הוציאה מתוך ביתך ואם אתה מוציאה מוטב ואם לאו הריני הורגך עמד והוציאה מתוך ביתו והיה מהלך אחריה אמ׳ אלך ואראה מה יהיה בסופה של רוביה זו כשהיתה מהלכת בדרך הלכה וישבה לה על העין צמאה ירדה לשתות מים מן העין כיון שהניחה ידה על הכותל יצא עליה העכס ונשכה ומתה והיתה צפה על פני המים ירד ונטלה וקברה בא ואמ׳ לאשתו בתי לא כעס עליהם אלא אביהם שבשמים לקיים אם לא כי צו׳ מכ׳:
אֵיכְדֵין יִרְדּוֹף חַד לְאַלְפָא וּתְרֵין יְעָרְקוּן לְרִבּוֹתָא אֱלָהֵין תַּקִּיפְהוֹן מְסַרִנּוּן וַייָ אַשְׁלֵימִנּוּן.
How would one pursue a thousand, and two put ten thousand to flight, unless the Mighty One had delivered them up, and the Lord had requited them!
כד יהווןא ישראל לעיין באוריתה ונטרין פיקודיה הוה חד מנהון רדף אלף ותרין מנהון רבבה רבותה מערקין על דחטון וארגיזו קדמוי תקיפהב שבק יתהון ומימרה די״י מסר יתהון ביד בעלי דבביהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יהוון״) גם נוסח חילופי: ״הו׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תקיפה״) גם נוסח חילופי: ״תקיפיהון״.
היכדין יהי סנאה חד רדיף אלף מנהון ותרין יעירקון לריבותא מנהון אלהין מטול דתקיפהון מסרינון וי״י אשלימינון.
How will one foe pursue a thousand of them, and two put ten thousand of them to flight, unless He who is their strength deliver them, and the Lord avenge them!
כד הוו ישראל לעיין באורייתא ונטרין פיקודיא הוה חד מנהון רדיף אלף ותרין מנהון ריבוותא מערקין על דחטון וארגזון קדמוי תקיף שבק יתהון ביד בעלי דבביהון.
When Israel was diligent in the law, and observed the commandments, one of them chased a thousand, and two of them put ten thousand to flight; but because they have sinned and vexed the Almighty to anger, He hath left them to the hand of their enemies.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם⁠־לֹא֙ כִּי⁠־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽד׳ הִסְגִּירָֽם
טעם שתורה ניתנה באש וחשכה
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לָמָּה נִתְּנָה תוֹרָה בְּאֵשׁ וַחֲשֵׁכָה, שֶׁכָּתוּב וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, יִנָּצֵל מֵאֵשׁ אַחֶרֶת שֶׁל הַגֵּיהִנָּם וּמֵהַחֹשֶׁךְ שֶׁמַּחְשִׁיכִים כָּל שְׁאָר הָעַמִּים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁבִּזְכוּת אַבְרָהָם נִצְּלוּ יִשְׂרָאֵל מֵאֵשׁ הַגֵּיהִנָּם. שֶׁשָּׁנִינוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, כָּל זְמַן שֶׁבָּנֶיךְ יִשְׁתַּדְּלוּ בַתּוֹרָה, הֵם יִנָּצְלוּ מֵאֵלֶּה, וְאִם לֹא - הֲרֵי אֵשׁ הַגֵּיהִנָּם תִּשְׁלֹט בָּהֶם וְיִשְׁתַּעְבְּדוּ בֵּין הָעַמִּים.
אם לא כי צורם מכרם – זה אברהם
אָמַר לוֹ, בִּשְׁנֵי קְשָׁרִים לֹא יָקוּמוּ הַדְּבָרִים, אֶלָּא אִם נוֹחַ לְפָנֶיךְ - שֶׁיִּנָּצְלוּ מֵאֵשׁ הַגֵּיהִנָּם, וְיִשְׁתַּעְבְּדוּ בֵּין הָעַמִּים עַד שֶׁיָּשׁוּבוּ אֵלֶיךְ. אָמַר לוֹ, יָפֶה זֶה וַדַּאי. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים לב) אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם. מִיהוּ צוּרָם? זֶהוּ אַבְרָהָם, שֶׁכָּתוּב (ירמיה ג) הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם. וַה׳ הִסְגִּירָםזֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִסְכִּים עַל יָדוֹ.
(זהר שמות דף פג:)
אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם⁠־לֹא֙ כִּי⁠־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽד׳ הִסְגִּירָֽם
אף שכל הברכות מדרום,
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, (ישעיה מג) אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי וְגוֹ׳. וְכִי דֶרֶךְ הַדָּרוֹם כָּךְ הוּא, לִמְנֹעַ בְּרָכוֹת? וַהֲרֵי כָּל הַבְּרָכוֹת מִצַּד דָּרוֹם, וְכָל טוֹבוֹת הָעוֹלָם מִדָּרוֹם יוֹצְאוֹת, וְהוּא אוֹמֵר לְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי?!
באותה שעה יעורר הקב״ה לאברהם
אֶלָּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יְעוֹרֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם וְיֹאמַר לוֹ: קוּם, שֶׁהֲרֵי הִגִּיעַ זְמַן שֶׁאֲנִי גּוֹאֵל אֶת בָּנֶיךְ לָתֵת לָהֶם שָׂכָר טוֹב עַל כָּל מַה שֶּׁסָּבְלוּ בַגָּלוּת.
ויראה כמי שלא טוב בעיניו
וּמִתּוֹךְ שֶׁאַבְרָהָם הָיָה בִמְכִירָתָם, שֶׁכָּתוּב (דברים לב) אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָםזֶה אַבְרָהָם, הָיָה לוֹ כְּמִי שֶׁלֹּא טוֹב בְּעֵינָיו, וּמַרְאֶה עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁרוֹצֶה שֶׁיִּלְקוּ עַל חֲטָאֵיהֶם יוֹתֵר וְיֹאמַר: גְּבוּ מֵעֲונוֹתֵיהֶם! גְּבוּ מֵחֲטָאֵיהֶם! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: יָדַעְתִּי כָּל מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לְפָנִים. אֲנִי גַּם כֵּן לְפָנִים.
ולזה א״ל הקב״ה אל תכלאי
אַל תִּכְלָאִי. אֲנִי רוֹצֶה לְפַיֶּסְךְ עַל בָּנֶיךְ, אַל תִּמְנַע מֵהֶם טוֹבוֹת, אַל תִּמְנַע מֵהֶם שָׂכָר טוֹב, כַּמָּה וְכַמָּה סָבְלוּ עַל חֲטָאֵיהֶם. וּמִשּׁוּם כָּךְ - אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי. וְהַיְנוּ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ, וְזֶהוּ הַדָּבָר שֶׁל אוֹתָהּ מְבַשֶּׂרֶת
ועוד תבשר פעם שניה כשהשכינה תעלה לאותו הר עליון
וְעוֹד תְּבַשֵּׂר פַּעַם שְׁנִיָּה, בְּשָׁעָה שֶׁהַשְּׁכִינָה תַעֲלֶה עַל אוֹתוֹ הַר עֶלְיוֹן, וְתֵלֵךְ וּתְבַשֵּׂר לָאָבוֹת. מִיָּד תֵּלֵךְ לִירוּשָׁלַיִם וְתִרְאֶה אוֹתָהּ בְּחֻרְבָּנָהּ. תִּכָּנֵס לְצִיּוֹן, וְשָׁם תְּקַרְקֵר קִיר כְּמִקֹּדֶם עַל מְקוֹם בֵּית מוֹשָׁבָהּ וְעַל כְּבוֹדָהּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם.
ומשם לא תצא עד שהקב״ה יגאל את בניה
וְשָׁם נִשְׁבַּעְתָּ שֶׁלֹּא תִקַּח מִשָּׁם וְלֹא תֵצֵא עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִגְאַל אֶת בָּנֶיהָ, וְחֶפְצִי בָהּ זוֹ תְּבַשֵּׂר כְּמִקֹּדֶם וְאוֹמֶרֶת: (ישעיה יב) צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ וְגוֹ׳. מַה זֶּה גָּדוֹל בְּקִרְבֵּךְ? זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבָּא אֵלֶיהָ לַהֲקִימָהּ מִן הֶעָפָר, וְיֹאמַר לָהּ: (שם נב) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלם. יְרוּשָׁלַיִם הִיא, וִירוּשָׁלַיִם שְׁמָהּ בְּוַדַּאי.
(זהר במדבר דף קעז:)
והו אן יקולו כיף יכלב אלואחד אלפא ואת׳נין יהרבאן רבוה לולא אן מעתמדהם אסלמהם ואללה מכן מנהם
והוא שיאמרו איך ירדוף האחד אלף ושניים יניסו רבבה אם לא שמשענם מסר אותם והאל נתן כח עליהם.
מְכָרָם – רצונו לומר: הסגירם, וממנו: וימכֹּר אֹתם ביד סיסרא (שמואל א י״ב:ט׳), וקרוב לזה: התמכר לעשות הרע (מלכים א כ״א:כ״ה) פירושו: מסר עצמו לעשות הרע. (ספר השרשים ״מכר״)
ותיאר תיאורו בציטוט דברי האויב ומחשבותיו להכותם, והוא בכוחם וגבורתם יתקיף אותם, באמרו ״איכה ירדף אחד אלף״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

(ל) איכה ירדף אחד – ממנו אלף מישראל, אם לא כי צורם מכרם.
אהסגירם – מסרם בידינו, ליבריר בלעז.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

א. בדפוס שונצינו, סביונטה נוסף כאן ״וה׳⁠ ⁠⁠״ כלשון הפסוק. המלה חסרה בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

(30) איכה ירדף אחד HOW ONE MAN – of the nations COULD PURSUE אלף A THOUSAND of the Israelites.
אם לא כי צורם מכרם EXCEPT THAT THEIR ROCK HAD DELIVERED THEM – sold them and delivered them into our hands, 'delivrer' in old French.⁠1
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

1. English: deliver.
פס׳: איכה ירדף אחד אלף ושנים יניסו רבבה1אמר הקב״ה אלו קיימתם התורה הייתי עושה לכם הבטחה אחד רודף אלף.
אם לא כי צורם מכרם2זה אברהם אבינו מכר את ישראל בגלות שבחר לו הגלות כדי שינצלו ישראל מדינה של גיהנם.
וה׳ הסגירם – שהקב״ה הסכים על ידו שנאמר (בראשית טו) ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית לאמר.
אם לא כי צורם מכרם וה׳ הסגירם – מלמד שהקב״ה מסרם ביד הכנענים לא מפני שהן גבורין אלא מרצון הקב״ה:
1. אמר הקב״ה לישראל כו׳. זהו דברי ר׳ יהודא שדורש כלפי ישראל וקאי איכה ירדוף א׳ קאי על ישראל בעת הברכה וע״ז מסיים בסוף מלמד שהקב״ה מסרן ביד הכנענים לא מפני שהם גבורים וכו׳:
2. זה אברהם וכו׳ שבחר לו הגליות בר״ר פ׳ מ״ה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 29]

איכה ירדף – הטעם, לו חכמו, שישכילו איך ירדוף אחד מהצריםא אלף מישראל, ושנים יניסו רבבה, אין זה כי אם בעבור שעזבו צורם.
ויש אומרים: איך היו ישראל בתחלה רודף אחד מהם אלף, ועתה נחלשו.
כי צורם מכרם – כמו: נתנם, וכן: ימכור י״י את סיסראב (שופטים ד׳:ט׳). [והטעם: נתנם בשכר מעשיהם, והנה היא מכירה ממש.]⁠ג
הסגירם – כטעם: יסגר על איש (איוב י״ב:י״ד), או כמו: ולנוד הסגירו (שמואל א כ״ג:כ׳).
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: מהמצרים.
ב. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177 רק: וכן בסיסרא.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, ברסלאו 53, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
ד. בכ״י פריס 177: ולא.
HOW SHOULD ONE CHASE. If Israel was wise1 they would understand how one of their enemies could pursue a thousand Israelites. This occurred only because their Rock has forsaken them. Others interpret our verse as how did Israel, who are now weak, at first pursue a thousand of their enemies.⁠2
EXCEPT THEIR ROCK HAD GIVEN THEM OVER. Mekharam means had given them over.⁠3 The same applies to yimkor (will give over) in for the Lord will give Sisera over (Jud. 4:9). Its meaning is that God, as it were, gave them over as in payment4 for their deeds. It is thus a literal sale.⁠5
HAD DELIVERED THEM UP. Hisgiram (had delivered them up) is similar to yisgor (shutteth up) in, He shutteth up a man (Job 12:14).⁠6 On the other hand, it might be similar to hasgiro (deliver him up) in and our part shall be to deliver him up (I Sam. 23:20).
1. This is either an alternative interpretation (Krinsky) or we should read: If the enemies of Israel were wise.
2. See first note on verse 28.
3. The word literally means sold them. Hence Ibn Ezra's comment.
4. Punishment.
5. Hence the use of the word mekharam in our verse.
6. In this case our verse reads, except their Rock has shut them up.
ועכשיו: אחד ממנו ירדוף מהם אלף ושנים יניסו רבבה, אם לא כי צורם מכרם – כמו: כי ביד אשה ימכור י״י את סיסרא (שופטים ד׳:ט׳), על אשר דבקו במעשינו ואלהות ופסילים שלנו, ואין עוזר להם, והסגירם בידינו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

But now: ONE of us COULD CHASE from them A THOUSAND AND TWO PUT TEN THOUSAND TO FLIGHT, IF NOT THAT THEIR ROCK HAD SOLD THEM – like: “for Hashem will sell Sisera into the hand of a woman” (Shofetim 4:9), since they clung to our deeds and our gods and idols, and there is no Helper for them, and HE DELIVERED THEM into our hands.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

איכה ירדף וגו׳ – היאך נשתנה העניין שהיום אחד מן האומות רודף אלף ממנו ושנים – מהם יניסו רבבה – ממנו ואמש אחד ממנו רודף אלף מן האומות ושניים ממנו יניסו מהם רבבה ומפני מה אירע להם כך אם לא כי צורם מכרם – צורם של ישראל מכרם.
רבבה – עשרת אלפים וראיה לדבר ולקחנו עשרה למאה ומאה לאלף ואלף לרבבה (שופטים כ׳:י׳).
ושנים יניסו רבבה – הרי אחד רודף חמשת אלפים ובמדה טובה כתיב ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו (ויקרא כ״ו:ח׳) הרי אין אחד רודף לכל היותר רק מאה אם כן מצינו מדת פורעניות מרובה ממדה טובה אלא יש לומר דבמדה טובה כתיב בה ונפלו אויבכם לפניכם לחרב (ויקרא כ״ו:ח׳) ולכך אין צריך לרדוף לאחד רק מאה שהרי יפלו לפניו אבל במדת פורעניות לא כתיב נפילה ולא יהרוג הרודף רק ירדוף לכך אין מיחוש אם הוא רודף כל כך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

'איכה ירדוף וגו, "how could one chase a thousand? How could a situation have changed so radically that whereas previously one Israelite could put 1000 gentiles to flight, and two Israelites could put ten thousand adversaries to flight, whereas now one gentile can put one thousand Israelites to flight, whereas by now the situation is reversed? Not only must we marvel at this fact but we must ask ourselves why something like this could have happened? Is it not obvious that this could only have happened because our "Rock" has abandoned us? Our author sites as proof that Moses was not exaggerating (Judges 20,10).
רבבה, "ten thousand;⁠"
ושנים יניסו רבבה "and two men can put ten thousand of their adversaries to flight;⁠" in other words, one can even put five thousand of the enemy to flight. When the Israelites were loyal to the Torah, the Torah described Leviticus 26,8, five as putting one hundred of the enemy to flight. When they were disloyal to the Torah the ratio of their enemies putting them to flight is multiplied; in fact when the Israelites pursue their enemies they catch them so fast that no astronomical figures have to be mentioned. The enemies fall before them like flies, do not need to be pursued for any great distance. When the Torah speaks of us fleeing, it does not mention being killed, rather it mentions that we will be so nervous that even when no pursuer is in sight we will flee. (Leviticus 26,17)
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

אם לא כי צורם מכרם – לשון ימכור ה׳ את סיסרא.
וה׳ הסגירם – בידינו על כל הרעות שעשו.
אם לא כי צורם מכרם, "unless their "Rock" (their G–d) had sold them.⁠" The verb מכר appears in the sense in which it is used here, in Judges 4,9, when Deborah tells Barak that the glory of the victory over Siserah will not be his but that of a woman, כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא, "for the Lord will deliver Sisera (the enemy general) into the hands of a woman.⁠"
וה' הסגירם, "and the Lord had delivered them up?⁠" The Lord had delivered them into our hands when we performed such deeds of valour.
איכה ירדוף אחד אלף ושנים ינוסו רבבה – וגבי (פורענות) [ברכה] כתיב (ויקרא כ״ו ח׳) ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו, נמצא שמדת פורענות מרובה ממדה טובה, וזהו ק׳ בכל התורה אמרינן (סוטה י״א א׳) מדה טובה מרובה ממדת פורענות, וי״ל דהתם עדיף דכתיב ונפלו אויביכם לפניכם לחרב, אבל גבי פורענות לא כתיב אלא רדיפה בעלמא אבל [לא] נזוקים מהם.
(סיום)
נשלם פרשת האזינו
איכה ירדף אחד – מהאויב אלף מישראל.
וזה שהם רואים שאחד מישראל ירדוף אלף מהאויבים ושנים יניסו רבבה והיה להם לחשוב שאין זה מעוצם ידם כי לא יתכן שימשך ממנו אבל הסבה בזה כי צור ישראל מכר אלו הגוים ביד ישראל והסגיר אותם בידם ומזה היה ראוי שישפטו שכמו שעשה זה י״י יתעלה כנגד הגוים ההם יוכל לעשות זה כנגד ישראל כמו שיעד להם שיקרה להם אם יסורו מאחריו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

(ל) איכה ירדוף אחד ממנו אלף מישראל. לא אחד מישראל אלף ממנו כי זה הפך ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ששם ברכה ופה קללה ולכן אמר אחריו אם לא כי צורם מכרם וי״י הסגיר׳ ופי׳ הסגירם מסרם בידינו כדלקמיה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

איכה ירדף אחד אלף – היה להם להבין שאין זה בטבע שאחד ירדוף אלף.
אם לא כי צורם מכרם – הוא נלחם בם והסיר תקפם, ובכן: נשתה גבורתם והיו לנשים (ע״פ ירמיהו נ״א:ל׳).
איכה ירדוף אחד אלף, they should have realised that if they were able to pursue the Israelites, one against 1000, that this was not something natural.
אם לא כי צורם מכרם, He fought against them, neutralising their aggressiveness and turning them weak like women.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

כִּי צורם: הכ״ף דגושה. [כִּי⁠־צוּרָם].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

(ל) ממנו אלף מישראל. לא אחד מישראל אלף ממנו, דהא קללה תחשב כאן. יש מקשים, והא מדה טובה מרובה ממדת פורענות, והנה במדה טובה כתיב (ויקרא כ״ו:ח׳) ורדפו מכם חמשה מאה, ובפורענות ירדוף אחד מהם אלף מישראל. ויש לתרץ הפורענות שנאמר בשירה זו, יוצא משורת הדין. והוא שנאמר במגילת איכה (איכה א׳:ט׳) ותרד פלאים, שהיתה ירידתם בדרך פלא שלא כדין המדות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

(30) One of us [pursue] a thousand of Yisroel. [It does] not [mean] one Jew chasing a thousand of them, because it is listing curses here. Some ask: It is a fact that the attribute of goodness is greater than the attribute of punishment! And with regard to the attribute of goodness it is written, "Five of you will pursue one hundred" (Vayikra 26:8). [Why then] in the attribute of punishment [it states,] that one of them will pursue a thousand of Yisroel? One can answer that the punishments listed in this song are an exception to the letter of the law of strict justice. And this is what is referred to in Megillas Eicha "she has descended astonishingly" (Eicha 1:9), that their downfall was amazing [i.e.], not according to the general law pertaining to attributes [where the attribute of goodness is far greater than the attribute of punishment].
(ל-לא) איכה ירדף אחד אלף ושנים יניסו רבבה וגו׳. כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים – אינו דומה המוכר מה שימכור בדברים למסגירו ביד הקונה כי הראשון חסר ההקנאה והמשיכה. על כן אחד ירדוף אלף כאשר ה׳ מכרם. אמנם כאשר הסגירם אחד יניס חמשה אלף ושנים רבבה. והטעם שדין הי״ת אינו כדין בשר ודם האדם דן אויבו למיתה אינו חוזר בו אחר גמר דין. והי״ת רחום ורב חסד אף לאחר גמר דין חוזר ואין כל דבר שעומד בפני התשובה באופן שכאשר לא הסגירו עדיין ונפטר למיתה עוד יש תקוה לאחריתו וניצל. ולכן יתן ה׳ הפרש רב בין הנמכר ירצה הנדון אל אשר כבר הוסגר מה שאין כן בשופט הארץ וזהו שאמר כי לא כצורנו צורם כדמות הפלילים שאינם חוזרים מן הדין העשוי:
איכה ירדוף – יש לפרשו הערה לגוי שאינו מתעורר בהערה נרגשת שהיא איכה ירדוף אחד וגו׳ פירוש אחד מהאומות אלף מישראל, פירוש כי בכל מלחמות הרגילים בין האומות לא ימצא דבר כזה שאין שונא משיג כח וגבורה כזו בין העמים.
איכה ירדוף אחד אלף – פירוש א׳ המיוחד מהאומות אלף מישראל וכו׳, ועיין מה שפירשתי בפרשת בחקתי בפסוק (ויקרא כ״ו ח׳) ורדפו מכם חמשה מאה וגו׳.
אם לא כי צורם – פירוש מדת הדין, וכמו שפירשתי בפסוק (ד׳) הצור תמים וגו׳, ואומרו וה׳ הסגירם פירוש מדת רחמים עם מדת הדין שזולת זה לא היה כל כך ירידה לישראל שיפלו אלף לפני אחד.
איכה ירדף אחד אלף, "How could one man pursue a thousand?⁠" This refers to the fact that one Gentile suddenly was able to put to flight one thousand Jews. During all the normal wars between the various nations such a thing was unheard of. Not a single enemy amongst the nations possesses such superiority over his opponents.
Another meaning: "How could one special nation amongst all the Gentile nations pursue one thousand Israelites? Please compare what I have written on Leviticus 26,8 on the verse: "five of you will pursue one hundred.⁠"
אם לא כי צורם מכרם, "unless their Rock had sold them.⁠" The reference is to the attribute of Justice, as I have explained in connection with verse 4. Moses added וה' הסגירם, "and even the attribute of Mercy had delivered them.⁠" Unless both the attribute of Justice and the attribute of Mercy cooperated it is impossible to explain a decline of such dimensions in the fortunes of the Jewish people.
איכה ירדף א׳ אלף וגו׳ – שמחמת מורך לבבם הם נסים מפני שנים וזה שלא כדרך הטבע.
אם לא כי צורם מכרם – לשר של הגוים וזהו ירדף א׳ אלף.
וה׳ הסגירם – נגד יניסו רבבה שזה אין תלוי בכח הגוים אלא במורך לבבם שהסגיר אותם ה׳ ביד שרי הגוים ומפני זה בא להם מורך לבב ואמר וה׳ הסגירם הוא וב״ד וזה ב״ד של מעלה וב״ד של מטה.
איכה ירדף אחד אלף – זאת היו משכילים בלבבם, אעפ״י שבדרך הטבע אימת גבורים על חלשים, מכל מקום רחוק מדרכי הטבע שתפול אימת איש אחד על אלף בני אדם ושיניסו שנים רבבה, ובפרט שמעט לפנים היו ישראל מצליחים וגבורי חיל ואימתם מוטלת על הגוים, ואיך נהפך הדבר, ומן ההשכלה הזאת היו באים לכלל בינה להבין האמת:
אם לא כי צורם מכרם – אין זה אלא שאלהיהם מסרם בידינו, לפי שחטאו לו:
(ל-לא) איכה וגו׳ – חוסר הכוח של ישראל והעדר התנגדותו לאויביו יכול היה להראות להם שניצחונם הקל לא בא הודות לעליונותם, הנובעת מהגאונות שבכישוריהם הלאומיים; אלא הם ניצחו את ישראל משום שהוא ניטש ונעזב על ידי ה׳. עד כאן, ה׳ היה צור ישועת ישראל ומעוזו; עתה ישראל כבר איננו ראוי לעזרתו.
כי לא כצורנו צורם – אם ישראל לא היה נעזב על ידי צורו, אם צור ישראל לא היה חפץ בשעבוד ישראל על ידי האומות ולא היה מוסר אותו לידיהן לשם כך; אם מאבק האומות בישראל היה מאבק של צורם בצור ישראל – לא היה ישראל מנוצח, אלא האומות היו המנוצחות. צורם איננו יכול להתחרות עם צור ישראל; זאת למדו כבר האומות מכל ההיסטוריה, ומן הסתם היו מסוגלים לדון דין זה בעצמם: ״ואיבינו פלילים״.
פלילים – עיין פירוש, בראשית מח, יא. ״פלל״, ושם העצם ״פליל״, אינם באים בשום מקום במובן של הפעלת כוח מדיני. הם תמיד מורים על הכרעת דין המיוסדת על שיקול דעת והבנת דבר מתוך דבר.
[ל] והיה להם לאמר:
איכה אפשר שירדוף אחד אלף מישראל:
אם לא כי צורם מכרם וגם הסגירם (יל״פ ותחלה ושנים מישראל יניסו רבבה מן האומות):
איכה ירדף אחד אלף ושנים יניסו רבבה – שאינו בגדר הטבע:
אם לא כי צורם מכרם – צור יורה על חוזק הדבר כמ״ש (תהלים לא ג) היה לי לצור מעוז (שם סב ח) צור עוזי מחסי באלהים, ומכירה ענינו שנותן דבר ומקבל מחירו דבר אחר ואז ביד כל אחד לעשות במה שבידו כרצונו, והנה מה שבאו ישראל לידי הגוים, מצד ישראל היו בגדר מכירה שע״י הגלות יתכפר עונם, אבל מצד ה׳ שנתנם בגולה ולא קבל עבורם מאומה כמ״ש (ישעיהו נ׳:א׳) או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו אינו בגדר מכירה וכן מצד הגוים אחרי שלא נתנו בעדם מאומה ג״כ אינו בגדר קניה רק בדרך פקדון, וכה יתפרש, כי צורם. מצד שהוא מעוז ישראל ורוצה בטובתם:
מכרם – בעד תועלת כפרת עונם, אבל זה היה רק כל עוד שלא גלו מאדמתם שלא נתכפר עונם, אבל אחרי שבאו לארץ הגוים אז וה׳ הסגירם. (הוא עד״ה (בראשית ז טז) ויסגור ה׳ בעדו שתרגם ואגן במימריה עלוהי) שאף שמסרם ביד הגוים, אבל הסגירם כאדם המוסר דבר לחברו ויסגירנו שלא ישלח בו יד, ואחרי שמסר ה׳ לידם בתורת פקדון ורואים שעוד יגן עליהם. יש להם להבין שידרוש ה׳ מעמהם על שהתנהגו עמהם לרעה:
אם לא כי צורם1 מכרם:⁠2 לעשות בהם כמו שנפשינו חפצה, ולא עוד אלא ״וה׳ הסגירם״, כי המוכר את עבדיו אינו מחוייב להביא אותם לבית הקונה, אלא הקונה מוציא אותם מבית המוכר. אבל אותם3, לבד ש׳הצור מכר׳ לנו, עוד ׳הסגיר אותם׳, דבלא זה אפילו אם באמת ׳עשה את ישראל כדגי הים כרמש לא מושל בם׳ כמאמר חבקוק הנביא (א,יד), מ״מ איך אפשר דשנים יניסו מן הים רבבות דגים בפעם אחת, וגם זה לא אפשר לומר דהוא כח אלוה נכר לפי טעותם, דגם זה ידוע לכולי עלמא4 דניסא לא עבדי5, כדאיתא בברכות (נ,א) ׳כו״ע ידעי דמאן עביד ניסא – קוב״ה׳, וא״כ יש להבין דרק בהשגחת ה׳ אשר מסר בדרך שהיא למעלה מהטבע לידם, והוי ניסא לפורענות, דאיכא, כדאיתא בחולין (קכז,א)6.
1. של עם ישראל.
2. בידינו (ביד הבבלים).
3. את בני ישראל.
4. גם לאומות בעולם.
5. אלהי הנכר.
6. רש״י ד״ה נס בתוך נס לפורענות: כדי ליפרע מן הרשעים.
אם לא כי צורם מכרם – זה אברהם, ב״ר פ׳ לך, שברר המלכיות שלא יהיו בגיהנם שהמלכיות הוא בעוה״ז מעון עראי והגיהנם הוא בעולם הנצחי. אמנם בשעבוד בבל הקשה אי אפשר להיות אף עראי, כי הגזירות והרדיפות קשים ומכל מקרה קל עלול לכליון חרוץ, לכן מוכרח להיות ההשגחה בפרטיות למען לא יכלו בעמים, לכן אמרו וה׳ הסגירם שהוא יסגיר אותם שלא יכלו אותם הגוים אשר הם בתוכם. וע״ז אמרו גלו לבבל שכינה עמהם. ודו״ק.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןהדר זקניםדעת זקניםמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״במשך חכמההכל
 
(לא) כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑םוְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃
For their rock is not as our Rock, even our enemies themselves being judges.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כי לא כצורנו צורם – לא כתוקף שאתה נותן לנו אתה נותן להם שכשאתה נותן לנו את התוקף אנו מתנהגים עמהם במדת רחמים וכשאתה נותן להם את התוקף הם מתנהגים עמנו במדת אכזריות הורגים ממנו ושורפים ממנו וצולבים ממנו.
ואויבנו פלילים – כתבת בתורה שאויב לא דן ולא מעיד (במדבר ל״ה:כ״ג) והוא לא אויב לא יעידנו (שם) ולא מבקש רעתו ידיננו ואתה מניתה עלינו אויבים עדים ודיינים.
"For not as our rock is their rock": Not as the authority you give us is the authority you give them. When you give authority to them, they treat us with cruelty: they kill us, burn us, and crucify us.
"and our foes are judges": You wrote in our Torah that a foe does not judge and does not testify, viz. (Bemidbar 35:23) "And one who is not his foe" (shall testify against him), "and one who does not seek his evil" (shall judge him). And You have placed over us foes as witnesses and judges!
כי לא כצ׳ צו׳ אמ׳ ישראל לפני הקב״ה רבונו שלעולם לא כתוקף שאת מביא עלינו את מביא על אומות העולם שאם הבאת עלינו תוקף אנו נוהגים עמהם במדת רחמים וכשאת מביא על אומות העולם הן נוהגין עמנו במדת אכזריות הורגין ממנו וצולבין ממנו ושורפין ממנו:
ואויבינו פל׳ אמ׳ ישראל לפני הקב״ה רבון העולמים הכתבתה בתורה שלא יהא אויב לא דן ולא מעיד שנ׳ (במדבר ל״ה:כ״ג) והוא לא אויב לו ואתה העמדת עלינו אויבינו עדים ודיינים:
אֲרֵי לָא כְתוּקְפַנָא תּוּקְפְהוֹן וּבַעֲלֵי דְּבָבַנָא הֲווֹ דַּיָּינַנָא.
For their strength is not as our Strength, and our enemies are the judges.
ארום לא כרוחצינןא רוחצניהון דאומייה על דחטינן וארגזן קדמוי אתעבדוןב בעלי דבבי⁠(כון){נן} דיינינןג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כרוחצינן״) גם נוסח חילופי: ״{כרוח}⁠צנן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתעבדון״) גם נוסח חילופי: ״יתעבדו״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיינינן״) גם נוסח חילופי: ״דיינין״.
ארום לא כתקיפהון דישראל טעוותהון דעממייא ארום תקיפהון דישראל כד יחובון מייתי עליהון פורענותא וכד פרסין ידיהון בצלו עני ומשזיב יתהון אבל טעוותהון דעממיא לית בהון צרוך ועל די ארגיזנן קדמוי ולא הדרנן לפולחניה אתעבידו בעלי דבבינן סהדינן ודיינן.
For the idols of the Gentiles are not as He who is the Strength of Israel; for the Strength of Israel, when they have sinned, bringeth punishment upon them; but when they stretch forth their hands in prayer, He answereth and delivereth them. But the idols of the peoples of strange worships are of no use: but because we have provoked Him, and have not returned to His service, our adversaries are our witnesses and our judges.
ארום לא כרחצונן רחצוניהון דאומיא על דחטינן וארגזינן קדמוהי אתעבידו בעלי דבבינן דיינינן.
For the confidence of the nations is not as our confidence; but because we have sinned and provoked Him to anger, our adversaries are made our judges.
כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם – לֹא כְּתֹקֶף שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לָנוּ אַתָּה נוֹתֵן לָהֶם, כְּשֶׁאַתָּה נוֹתֵן לָהֶן אֶת הַתֹּקֶף הֵן מִתְנַהֲגִין עִמָּנוּ בְּמִדַּת אַכְזָרִיּוּת הוֹרְגִין מִמֶּנּוּ וְצוֹלְבִין מִמֶּנּוּ וְשׂוֹרְפִין מִמֶּנּוּ. וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים כְּבָר כָּתַבְתָּ לָנוּ, שֶׁאוֹיֵב לֹא דָּן וְלֹא מֵעִיד שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ״, יְעִידֶנּוּ, ״וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ״ יְדִינֶנּוּ וְאַתָּה מִנִּיתָ עָלֵינוּ אוֹיְבִים עֵדִים וְדַיָּנִים.
כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים
אין בכל בריה שתשוה כמותי כי לא כצורנו צורם
וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ. אֵין בְּכָל בְּרִיָּה שֶׁתִּשְׁוֶה כְּמוֹתִי, וְאַף עַל גַּב שֶׁבָּרָאתִי אוֹתָהּ כִּדְמוּת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁלִּי, שֶׁאֲנִי יָכוֹל לִמְחוֹת אֶת אוֹתָהּ צוּרָה, וְלַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ כַּמָּה פְעָמִים, וְאֵין אֱלוֹהַּ אַחֵר עָלַי שֶׁיָּכוֹל לִמְחוֹת אֶת צוּרָתִי, וְלָכֵן (דברים לב) כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים.
וְאִם יַקְשֶׁה אָדָם, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב (שם ד) כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה - הוּא יְתָרֵץ לוֹ, הֲרֵי תְּמוּנָה רָאִיתִי, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב וּתְמוּנַת ה׳ יַבִּיט.
וְלֹא בְּכָל תְּמוּנָה אַחֶרֶת (שברא ויצר באותיותיו) שֶׁל אָדָם שֶׁיָּצַר בְּאוֹתִיּוֹתָיו, וְלָכֵן אָמַר וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה וְאֶל מִי תְדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ.
וַאֲפִלּוּ תְּמוּנָה זוֹ אֵין לוֹ בִּמְקוֹמוֹ, אֶלָּא כְּשֶׁיּוֹרֵד לִמְלֹךְ עַל הַבְּרִיּוֹת וּמִתְפַּשֵּׁט עֲלֵיהֶם, יֵרָאֶה לָהֶם לְכָל אֶחָד כְּפִי מַרְאֶה וְחִזָּיוֹן וְדִמְיוֹן שֶׁלָּהֶם, וְזֶהוּ וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה.
(זהר שמות דף מב:)
אנה ליס כמעתמדנא מעתמדהם ואעדאונא יפקהון
כי לא כמשעננו משענם, ואויבינו מבינים1.
1. רס״ג תרגם פלילים - יפקהון, משורש פקה שמשמעותו הבנה מעמיקה. הצורה ״יפקהון״, בגוף שלישי רבים, משמעותה הפשוטה היא ״הם מבינים״ או ״הם תופסים״, ואם המשמעות קשורה ל״פקה״ המשמשת בהוראת דין והלכה ומשפט - ולקרב להוראת ״ונתן בפלילים״ - יתפרש: ״ואויבינו מבינים את המשפט״, היינו שהאויבים מבינים את תוצאות המעשים ואת ה״דין״ החל.
ואֹיבינו פלילים – הטעם: ו(לא) אֹיבינו פלילים, כלומר: אינם פלילים1, חכמים כמונו, אבל הם כסילים. פלילה (ישעיה ט״ז:ג׳) היא מעניין תחבולה, והתחבולה לא תהיה כי אם במועצה וחכמה. (ספר הרקמה כ״ה, ספר השרשים ״פלל״)
1. המילה לא שנאמרה קודם: כי לא כצורנו צורם – מוסבה גם על פלילים, כלומר: לא פלילים, כעניין: ״מושך עצמו ואחר עמו״ (ראו לדוגמה: אבן עזרא בראשית ב׳:י״ט). (א. ז. רבינוביץ)
כי לא כצורנו צורם – כלא זה היה להם לאויבים להבין שי״י הסגירם, ולא להם ולאלהיהם הנצחון, שהרי עד הנה לא יכלו אלהיהם כלום לנגד צורינו. כי לא כסלענו סלעם, כל צור שבמקרא לשון סלע.
ואויבינו פלילים – ועכשיו אויבינו שופטים אותנו, הרי שצורינו מכרנו להם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״כל״.
כי לא כצורנו צורם FOR THEIR ROCK IS NOT AS OUR ROCK – all this the enemies should have understood, – that it is Hashem who delivered them (the Israelites) into their hands, and the victory is neither theirs nor their god's, for until now their gods could achieve nothing against our Rock, "for not as our Rock is their Rock". – The word צור wherever it occurs in Scripture is the equivalent of סלע, rock.
ואיבינו פלילים AND OUR ENEMIES ARE JUDGES – i.e. are now judges over us; it is evident therefore that our Rock must have delivered us over to them.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

פס׳: כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים – אמרו ישראל לפני הקב״ה רבונו של עולם לא כתוקף שאתה בא עלינו את מביא על אחרים כשאתה מביא עליני תוקף אנו נוהגין עמהם במדת רחמים אבל הם לא היו מרחמין עלינו.
ואויבינו פלילים – אמרו ישראל רבונו של עולם כתבת בתורתך (במדבר לה) והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו. לא אויב לו יעידנו ולא מבקש רעתו ידיננו. והנה אויבינו פלילים:
כיא לא כצורנו צורם – כך אמר משה:
מן הדין היה להם לומר כך, שהקב״ה עשה זאת ולא אלהי הגוים, שהרי לא כצורנו של ישראל צורם של אומות העולם. ואעפ״כ,⁠ב אויבינו פלילים – ועושים בנו שפטים.⁠ג הלא זאת על ידי הקב״ה שחטאו לו.
א. כן בפסוק. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: אם.
ב. כך תיקן רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: ואע״פ.
ג. כך תיקן רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: שופטים.
כי לא כצורנו צורם FOR THEIR ROCK IS NOT LIKE OUR ROCK: Moses is saying this.⁠1
By rights they [the gentiles, referred to in the previous verses] should have said that it was [the] God [of the Israelites], and not the god of the gentiles, who did this,⁠2 because “their” – i.e., the gentiles’ – “rock”3 is not like “our” – i.e., the Israelites’ – “Rock.” But nonetheless, [despite the obvious relative weakness of their gods,] אויבנו פלילים, OUR ENEMIES ARE SITTING IN JUDGMENT4 [over us] and meting out punishments upon us. All this must be at the hands of God, against whom they [the Israelites] sinned.
1. Rashbam is noting that there is now an unmarked change in speakers in the poem. After vs. 19, “The LORD saw and was vexed,” we have a speech of God that began in vs. 20 (He said, “I will hide My countenance”) and continued through vs. 30. Now Moses is the speaker once again, as he was in vss. 1-19. See also note 99.
Like Rashbam, see Ibn Ezra. For another understanding of the structure of the poem, see NJPSC which writes that the unit of vss. 28-31 “interrupts God’s words to explain the flawed reasoning that would lead the enemy to misrepresent the facts.”
2. In other words, who gave victory to the gentiles over the Israelites.
Rashbam explains the progression of thoughts in the verse in the standard manner.
3. Rashbam emphasizes that “צורם – their rock” in this verse means “the gentiles’ god.” He clarifies this because in the previous verse “צורם – their rock” meant “the Israelites’ God.” That is why he began his comment to this verse by writing that the speaker had changed between vs. 30 and vs. 31.
Cf. Nahmanides who reads the verses in such a way that צורם means “the God of the Israelites” in both verses.
4. The last two words, ואויבנו פלילים, are very difficult and have been interpreted in many ways. Rashbam follows Rashi’s understanding.
Rashbam consistently interprets the root פ-ל-ל as related to judgment. See his commentary to Genesis 48:11, Exodus 21:22 and above to vs. 24.
כי לא כצורנו – דברי משה. פירוש: כי גוי אובד עצות (דברים ל״ב:כ״ח), והטעם: כי צורנו מכרנו (דברים ל״ב:ל׳), כי אין להם צור כצורנו, ולא הם טובים ממנו. וכן הוא: ולא אויבינו פלילים. כמו: ולא למדתי חכמה (משלי ל׳:ג׳).
(לא-לב) ויש אומרין: שאויבינו יודו כן, [והטעם: ידונונו.]⁠א לכן איננו דבק עם: כי מגפן סדום. רק הם אינם פלילים, רק רעים וחטאים.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
FOR THEIR ROCK IS NOT AS OUR ROCK. These are the words of Moses.⁠1 Moses explains for they2 are a nation void of counsel (v. 28). It means that our Rock3 has handed us over, and the nations have no rock like our Rock, and they are no better than we4 are.⁠5 Scripture similarly states, and our enemies are not judges.⁠6 Compare, And I have not learned wisdom (Prov. 30:3).⁠7
(31-32) Others say that the meaning of Even our enemies themselves being judges is as follows: our enemies admit this.⁠8 It is therefore not connected to9 For their vine is of the vine of Sodom (v. 32).⁠10
1. From verse 20 up to this verse God is the speaker. Hence Ibn Ezra points out that Moses is now the speaker.
2. Israel's enemies.
3. God.
4. Ibn Ezra's interpretation of our enemies themselves being judges.
5. In other words, for they are a nation void of counsel means the nations do not realize that the God of Israel has delivered Israel into their hands and that their own gods had nothing to do with it.
6. For the word lo (not) in the first half of the verse also applies to the second half of the verse. Ibn Ezra reads ve-oyevenu pelilim (even our enemies themselves being judges) as ve-oyevenu lo pelilim (and our enemies are not judges); i.e., they did not execute judgment upon us, God did.
7. The verse continues, and I have knowledge of the Holy One. According to Ibn Ezra the latter should be read, and I do not have knowledge of the Holy One, for the word lo (no or not) is carried over to the second part of the verse. The verse should be read: And I have not learned wisdom and I have no knowledge of the Holy One.
8. That their rock is not like our Rock.
9. Unlike the first interpretation. According to the first interpretation our verse reads, and our enemies are not our judges. This leads into, For their vine is of the vine of Sodom.
10. For the end of our verse (v. 31) says something positive about Israel's enemies, and For their vine is of the vine of Sodom does not follow.
כי לא כצורינו צורם – יכולים הם להבין כי לא כצורינו צורם, כי כל זמן שעבדו ישראל את צורינו, לא יכלו, לא הם ולא צורם, לישראל. שהקב״ה עשה שפטים במצרים ובאלהיהם, עשה בשביל ישראל. וגם בדגון מפני הארון, כדכתיב: כי קשתהא ידו עלינו ועל דגון אלהינו (שמואל א ה׳:ז׳).
ועכשיו: אויבינו פלילים עלינו ושופטים אותנו כרצונם. ומאחר שאינם יודעים לתת לב לכל אילו, ידעתי כי לא יתנו הנצח והנקמה והתפארת והגבורה כי אם לעצמם ולתרפותם, וזה אני אגור פן יכעיסוני בזה (דברים ל״ב:כ״ז), כי אינם מבינים לאחריתם (דברים ל״ב:כ״ט) כלל. ועתה מפרש מה אחריתם, כי יכולים הם להבין, מאחר שלקו ישראל על רוע מעלליהם, שהם בניו של הקב״ה ועם סגולתו, יש להם להבין על עצמם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

א. בכ״י מינכן 52 ובספר הג״ן: כבדה.
כי לא כצורינו צורם – FOR THEIR ROCK IS NOT AS OUR ROCK – They can understand that our Rock is not like their rock, because the whole time that Israel serves our Rock, they [the enemies] did not succeed, not them and not their rock, against Israel. When the Blessed Holy One executed judgements on Egypt and on their gods, He did it for Israel. Also with Dagon, [He did it] for the sake of the ark, as it is written: “for His hand is severe upon us and upon Dagon our god” (Shemuel I 5:7).
And now: OUR ENEMIES ARE JUDGES upon us and judge us as they want. And since they do not know to pay attention to all of these, I know that they will attribute the victory and the revenge and the glory and the valor only to themselves and to their idols, and this I fear lest they anger Me with this (Devarim 32:27), because they do not understand their end (Devarim 32:29) at all. And now it explains what their end is, because they can understand; since Israel was smitten for their evil deeds [even though] they are the children of the Blessed Holy One and His special people, therefore they should be able to understand [what will become of] themselves.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

כי לא כצורנו צורם – שהרי אין צורם חזק כצורנו ואף על פי כן אויבנו פלילים ודיינים עלינו1 אלא אין לתלות הדבר אלא על כי צורם מכרם (דברים ל״ב:ל׳) על ידי עונותם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

1. בדומה בר״י בכור שור דברים ל״ב:ל׳.
כי לא כצורנו צורם, "for not like our Rock, is their "rock;⁠" this is still part of the rhetorical question asked by Moses in verse 30: "how can one man pursue one thousand?⁠" In spite of all this, our enemies still insist on sitting in judgment of us! Our erstwhile success and present failure can only be ascribed to Divine interference both then and now. It is due to their Rock having sold them because of their sins.⁠"
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

כי לא כצורנו צורם – של גוי אובד עצות שהזכיר, ולא אויבינו ראוין להיות דיינין. או יאמר ואויבינו פלילים, כשאויבינו פלילים ידמה כי לא כצורנו צורם, ויש בדבר חלול השם.
כי לא כצורנו צורם, "for our "Rock" is not like their "rock.⁠" The "rock" Moses speaks of is that of the "nations bereft of counsel" whom he previously characterized as "our enemies.⁠" They should have realized all this, i.e. that they were not qualified to be our judges. Alternatively, the words ואויבינו פלילים may mean that "when our enemies are criminals, they think that our rock is not like their rock,⁠" i.e. that He is inferior to their rock instead of superior to their rock. This would be a desecration of the Lord's name.
ועוד שידעו ויראו כי לא כצורינו צורם שכל זמן שעבדו ישראל את אלהיהם צורינו לא יכלו צורם של אומות ואלהיהם להם שהקב״ה עשה שפטים בהם ובאלהיהם. וגם בדגון כדכתיב כי כבדה ידו עלינו ועל דגון אלהינו (שמואל א ה׳:ז׳) ועכשיו אויבינו פלילים ושופטים אותנו כרצונם. ומאחר שאין יודעים לתת לב לכל זה אגור אירא פן יכעיסוני כדי שיתלו כל השררה בעצמם שאינם יודעים ומבינים לאחריתם כלל. ועתה מפרש מה כי לא היו יכולים להבין מאחר שלקו ישראל שהם בניו של הקב״ה על רוע מעלליהם יש להם לישא ק״ו בעצמם.
כי לא כצורנו צורם – ועוד כי ידעו וראו שצורם אינו כצורנו שכל זמן שישראל עושים רצונו של מקום לא יכלו לא הם ולא צורם על ישראל כי אדרבה עשה הקב״ה בהם ובאלהיהם שפטים. וגם בדגון מפני הארון כדאמר כי כבדה ידו עלינו ועל דגון אלהינו ועכשיו אויבינו פלילים ושופטים אותנו כרצונם. ד״א כי לא כצורנו צורם ולא נעשו אויבינו פלילים על צורנו אחר שנעשו פלילים על צורם ואחר שאינם יודעים לתת לב לכל זה אגור פן יכעיסוני בזה שיתלו כל השררה בהם והיה להם להבין כי מאחר שלקו ישראל שהם בניו של מקום על רוע מעלליהם יש להם לישא ק״ו בעצמם ועתה מפרש והולך מה אחריתם.
כי לא כצורנו צורם, "for their Rock is not like our Rock;⁠" besides they know that our G–d is not like any of their deities, as when the Jewish people observed the covenant they had entered into with their G–d, they had been unable to harm them in any way. Not only that; during those eras their G–d had dealt harshly with them and their so-called deities. A prime example is found in Samuel I 5,7, after the Philistines had captured the Holy Ark, first their deity Dagon was found lying on its face in front of the Holy Ark. After picking it up in its former place the same thing happened on the second morning. By that time this idol had lost its hands and its legs, only the trunk remaining intact. The citizens of Ashdod became struck with hemorrhoids, and decided to rid themselves at all costs of the Holy Ark. They attributed their problems to the G–d of Israel, and instead of enjoying their victory over the army of the Israelites considered themselves as having become the victims. They should have realised that if the Jewish G–d had punished His own people, He would deal even more harshly with those who victimised His people. From here on in Moses expounds on what will be the fate of our perennial enemies.
כי לא כצורנו – דבר השם כאלו ישראל מדברים.
ואויבינו פלילים – הם יהיו הדיינים בדבר זה, כלומר הם יענו אמן בעל כרחם כשנבא לויכוח עמם, והטעם כי אלהות העמים אינם חשובים וחזקים כאלוה ישראל, כל שכן שיהיו חזקים ממנו, אם כן יחוייב כי ברדיפת אחת מהעמים אלף מישראל, יהיה הסבה כי אלוה ישראל הסגירם ביד אויביהם, ואין הסבה חוזק אלהיהם, רצוני אלוהי העמים.
כי צורנו. והוא כאשר נתיחדנו אנחנו באמונתנו אשר הוא יוצר הכל הנה אין כמוהו האלוה אשר יחשבוהו צור האומות ההם ואויבינו בעצמם שופטים כן נבוכדנצר לית אלהא דיכיל להצלא כדנא. ואמרו הפלשתים אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה וגו׳. והנה שפטו זה גם כן בבא ארון י״י בשדה פלשתים כמו שנזכר בספר שופטים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

ואויבינו פלילים – רוצה לומר: שאויבינו עצמם שופטים.
כי לא כצורינו צורם – ואמר צורם לפי הנחשב בהם אצלם שיהיו אלוהות ולזה תמצא שאמרו פלשתים או לנו מי יצילינו מיד האלהים האדירים.
התועלת השמיני הוא להודיע מום ישראל וגנותם בהתפתותם לעבוד עבודה זרה ולעזוב עבודת השם יתעלה שהוא מקור חיים והוא שהגוים אף על פי שהם עובדים עבודה זרה הם כלם משערים כי אין כאלהי ישראל, רוצה לומר: שהם בעצמם פלילים כי לא כצורנו צורם כאמרו כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

כי לא כצורנו צורם כל זה היה להם לאויבים להתבונן – שהיה להם אויבים לומר לעצמם אחר שאין האלהות שלנו כמו האלוה של ישראל שכלנו מודים שאין צור כצורם של ישראל ועם כל זה אנחנו פלילים על ישראל הפך מה שהיה ראוי שיהיו הם פלילים עלינו זאת ראיה גמורה שצורם מכרם והסגירם ומסר׳ בידינו על רוב עונם ואע״פ שלשון כי לא כצורינו צורם ואויבינו פלילים מורה שהם דברי ישראל על האויבים אין חשש כי הכתוב מדבר מה שישראל אומרים בעבור האויבים שהיה להם לחשוב שאחר שלא כצורנו צורם שהכל מודים בו אפי׳ האויבים והיה ראוי שנהיה אנחנו פלילים עליהם ועכשיו אדרבה אויבינו פלילים עלינו זאת ראיה שהשם מסרנו בידם והמכוון משניה׳ אחד הוא ולכן פעם ידבר בלשון האויבים לישראל כמו איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה אם לא כי צורם מכרם וי״י הסגירם ופעם ידבר בלשון ישראל על האויבי׳ כמו כי לא כצורינו צורם ואויבנו פלילים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(לא-לג) ולפי שכבר היה אפשר ליחס הצלחתם לא לגבורת׳ כי אם לגבורת אלהיהם והשפעת׳, ואם לצדקתם וזכותם של האומות. לכן בא להשיב כנגד הסבות והדחיות האלה. אם כנגד גבורת אלהיהם אמר כי לא כצורינו צורם, רוצה לומר אין זה לכח אלהיהם שיאמרו שגבר על אלהי העברים שבידוע הוא שאין צורינו כצורם של האויבים. ובזה אין אנו צריכים להביא עדים ולא מכריחי׳ מחוץ, אבל אויבינו עצמם יהיו פלילים בדבר והם ישפטו יעידון יגידון שאלהינו הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים. וכמאמר נבוכדנצר לית אלהא דיכיל להצלה כדנא, ואמרו אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה. אם כן אין טענה בכח אלהיהם.
ואם יטענו מהאומות מענין צדקתם וזכותם, אין גם כן מקום לזה לפי שמגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה. רוצה לומר כי הם ירשו הרוע והפסד התכונה מאבותיה׳ ואבות אבותיהם כי הם רעים וחטאים לה׳ מאד מלידה ומבטן ומהריון. ולכן אין ראוי לתלות הצלחתם בצדקת׳ וביושר לבבם. והוא אמרו כי מגפן סדום גפנם, לומר שמשרש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף. וכן להיות שרשם ומצבם מגפן סדום ומשדמות עמורה, לכן היין היוצא מהם הוא חמת תנינים וראש פתנים אכזר.
והענבים הם רמז למחשבות, והיין היוצא מהם הוא רמז אל המעשים. או הוא בהפך.
וידוע שעץ הגפן הוא המשובח מכל העצים, והענבי׳ הם היותר טובים בפירות ושהיין הוא המובחר שבמשקים. ולכן היה ענין המאמר הזה כי אם המצא תמצא בידי האומות מעשים שיראו נאותים ומתיחסים אל עץ הגפן הנה באמת כשיוטעמו ימצא כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה שהיה להם העקוב למישור. וכן מישור יחשב להם לענבי׳ הם ענבי רוש ואשכלות מרורות. ואם יראו שהם עושים משקה ויין דע לך כי חמת תנינים יינם וראש פתנים אכזר. רוצה לומר כי כל מעשיהם לפני לאכזריות חמה ושטף אף.
והם חושבין שאין דרכיהם רעים בעיני, אחרי שאני יושב דומם כל הזמן שעמדו על תלם, ובאמת הלא הוא כמוס עמדי וגו׳.
ובספרי דרש רבי יהודה הכתובי׳ ההם כלם על ישראל. ורבי נחמיה דורשן כלפי אומות עולם, ובאמת נראין דבריו בפשט הכתובי׳:
כי לא כצורנו צורם – וזה קרה בלי ספק מפני שאין צורם כמו צורנו. כי אמנם כל אומה מצלחת כל ימי ממשלת השר שלה או מזלה. ולא יהיה השר לעולם נהפך לאויב עמו. אבל יפלו בסור ממשלת השר, ובמשל שר אומה אחרת, כפי הסדר שנתן בהם האל יתברך. ולפיכך לא יאבדו באופן בלתי טבעי עד שאחד ירדוף אלף.
ואיבינו – אף על פי שאותם העמים שהם אויבי ה׳ ואויבי עמו, כמו שהעיד באמרו ״לולי כעס אויב אגור״ (פסוק כ״ז), ובאמרו ״מראש פרעות אויב״ (פסוק מ״ב).
פלילים – הם בעלי מחשבות שכליות במדינות, כאמרו ״והאבדתי חכמים מאדום״ (עבדיה א׳:ח׳) מכלל דאיכא.
כי לא כצורנו צורם, no doubt what happened was due to the difference between their deities, and our God. Every nation enjoys a degree of success in its undertakings as long as its specific deity, i.e. agent appointed for them by God, is active, or its constellation is in the ascendancy in the sky. Although their specific deity will never become their adversary, they may fall within the power, the orbit of a competing deity, one that looks out for the interests of a different nation. This occurs in tandem with a master plan worked out by God for such historical developments. This is why when they “fall” this does not happen until one becomes so strong that it appears as if a single member of one nation can put a thousand of the competing nation to flight.⁠a
ואויבינו, even though these nations which are enemies of the true God and therefore enemies of His chosen nation, as Moses mentioned already in verse 26 and again in verse 42 when he speaks of מראש פרעות אויב, “from the beginning of our people’s existence it had enemies.”
פלילים. philosophers of the various nations. Ovadiah 8 refers to them as והאבדתי חכמים מאדום, “I will wipe out the wise men from Edom.”
a. The author’s view of the collapse of empires appears based on the fact that when a major power was replaced by another this was not the result of a gigantic power struggle in which one nation proved stronger, but that the former world power had already declined in strength so much that they had become a pushover for the aggressor challenging them.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

ואיבינו פְלִילִים: כתב הרמ״ה1 ז״ל בשרש פלל, ונתן בִפְלִלִים2 (דמשפטים) חס׳ יו״ד קדמא׳ ומל׳ יו״ד בתראה, ומס׳ עליה לית כותי׳ חס׳ יו״ד קדמא׳, ושאר פלילם כתיב, מל׳ יו״ד קדמאה, וחס׳ יו״ד בתראה, ואית נוסחי דכתי׳ בהו ואיבינו פלילים3, מל׳ תרין יו״דין, ומסרין בהון תלתא, ונתן בפללים, ואיבינו פלילים, והוא עון פלילים4 (איוב ל״א), קדמא׳ חס׳ יו״ד קדמא׳, ותרין בתראין מלאים. והדין נוסחא פליגא אמסורתא קמייתא, מיהו תרתין מסורתא איכא למימר דלא פליגן, דמסו׳ בתרייתא דקא מסרא חס׳ ומלא לענין יו״ד קדמא׳ בלחוד קא מסרא, עכ״ל. וספרי דילן אינון כפשטא דמסורתא בתרייתא דתרין בתראי׳ מלאי׳ תרין יו״דין, ובמסורתא דדפוסא5 פ׳ משפטים איכא גוונא אחריתי, דלא כמאן, ומשום הכי לא כתבינן לה, ועוד דמסורתא ופסוקי פליגי אהדדי. ועיין עו׳ מ״ש6 באיוב ל״א. [פְּלִילִים].
1. הרמ״ה: פל״ל.
2. ונתן בִפְלִלִים: שמ׳ כא כב.
3. ואיבינו פלילים: פסוקנו.
4. והוא עון פלילים: איוב לא יא.
5. ובמסורתא דדפוסא: מ״ג-ד שמ׳ כא כב.
6. מ״ש: מ״ש איוב לא יא (׳עון פלילים׳).
כל צור שבמקרא כו׳. ר״ל והיכן נזכר סלע במקרא:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

צור in Scripture always denotes a rock. Rashi wants to explain also where the word סלע (rock) is mentioned in Scripture.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

כי לא כצורנו וגו׳ – פירוש הטעם שיתלו טעם אחד אלף כי צורם מכרם וה׳ הסגירם ולא יתלו לומר מבלתי יכולת ה׳ וגו׳ ח״ו וכמאמר משה לה׳ במעשה המרגלים, כי התוקף של ישראל אינו כתוקפם של האומות, שאין לך עבודה זרה שעמדה ימים רבים, בסוד (משלי י״ב יט) ועד ארגיעה לשון שקר, וצא ולמד מעבודה זרה של כמוש אשר תעו אחריה רוב האומות וכמה הפליאה עשות ככתוב בדברי רבינו סעדיה גאון ואף על פי כן והיה כלא היה ורבות כאלה, אבל צורנו שגיא כח מעלין בקודש ואפילו הגוים יסכימו על זה כאמור בדברי הנביא (מלאכי א׳ יא) כי גדול שמי בגוים, וכשיראו מפלת ישראל בדרך זה גם הם ישפוטו כן, והוא אומרו ואויבינו פלילים לשון דיינים כאומרו (שמות כ״א כ״ב) ונתן בפלילים פירוש ישפוטו גם הם שלא כצורנו צורם, אלא כשרואים השחתת ישראל ינכרו את האמת כמו שכתוב פן ינכרו וגו׳ פן יאמרו וגו׳.
כי לא כצורנו צורם, "For our Rock is not like their Rock, etc.⁠" Moses means that the reason that one Gentile was able to put to flight a thousand Jews was not due to God's lack of power but to His deliberate decision to "sell out" His people. Israel's troubles are not due to the sudden prowess of the Gentile nations. Israel's source of strength, as we pointed out in connection with the debacle of the spies, is not comparable to the short-lived source of strength of the idolators. This is the mystical dimension of Proverbs 12,19: ועד ארגיעה לשון שקר. "but a lying tongue endures only briefly.⁠" We can learn from the idolatry practiced by many nations when they worshiped the god Kemosh, a national god of the Moabites. Although, according to Rabbi Saadyah Gaon, many marvellous deeds were attributed to that deity, it did not take long before people ceased to worship it. Many other deities which enjoyed a great reputation in antiquity suffered a similar fate. Our Rock, by comparison, remains at the height of His power as even the Gentiles admit, compare Maleachi, 1,11: "for My name is great among the nations.⁠" If these nations observe the downfall of Israel they too will arrive at the conclusion that their religion is true, after all. ואיבינו פלילים, "yet our enemies judge us.⁠" The word is used in the sense it is used in Exodus 21,22 ונתן בפלילים, "he shall pay it, (the damages) by order of the judges.⁠" Whereas up until then even the nations had admitted that the power of the God of the Jews was in a class by itself, the demise of the Jewish people will convince them that they had been wrong.
כי לא כצורנו צורם – פי׳ הגוים אומרים וודאי ה׳ הסגירם ולא מפני שאין בו יכולת להצילם אלא שמכרם לשר שלהם.
ד״א הישראלים אומרים כי לא כצורנו וגו׳ כי בוודאי הקב״ה מרחם על כל מעשיו ומה שאחד ירדף אלף שהוא בלתי רחמנות ואכזריות גדולה. הוא מחמת שמסר אותנו ביד השר של הגוים והשרים אין להם רחמנות כלל.
ד״א כי לא וגו׳ – כשהקב״ה שומר אותנו שומר גם כל האומות וכמו שצוה להקריב ע׳ פרים אבל צורם הוא רוצה לעקור הכל. ואיבינו פלילים. שהגוים שופטין תמיד אותנו. או פי׳ לשון עצה שיועצין איך להשמידנו.
פלילים – שופטי מות (האלס ריכטער), וכן עון פלילי (איוב ל״א:כ״ח) – עון משפט מות.
כי לא כצורנו צורם – כך אמר משה, מן הדין היה להם לומר שהקב״ה עשה זאת לישראל ולא אלהי הגוים שהרי לא כצורנו של ישראל צורם של האומות, כלומר אם ירצו להאמין שאלהיהם הרעו עתה לישראל, היה להם להאמין ג״כ שאלהיהם הטיבו לישראל בעתים שעברו, אולם זה אי אפשר, כי בימי שלותם וגדולתם לא היו ישראל עובדים לאלהי האומות, ואיך ייטיבו אלהיהם למי שאינם עובדים אותם, אמנם מזה תצא התולדה שכמו שלא הטיבו כך לא הרעו, ואם אלהי האומות לא גזרו עליהם הרעה הזאת, איך נהיה ישראל בזוי ושסוי תחת אשר היה עם גדול ורם, אין זה אלא שאלהי ישראל הסגירם ביד האומות להענישם:
ואיבינו פלילים – בעבור היות הטעם הזה פשוט וישר כפי דרכי השכל האנושי, לכן אמר משה, הנה אויבינו עצמם ישפטו בדבר, והם יהיו הפלילים, ובעל כרחם יודו כי נשגב צורנו מצורם:
(לא-לב) כי לא כצורנו צורם, כי מגפן סדום גפנם – כי אין הצלחתם כהצלחתנו כשהיה ה׳ עמנו, כי לא בירך צורם את אדמתם לעשותה ארץ זבת חלב ודבש כאדמתנו. והנה כי מגפן וגו׳, הוא דרך הפלגת המליצה, לומר כי ארצם רחוקה מאד מחמדת ארץ ישראל, שאמר עליה ויניקהו דבש מסלע וגו׳ {דברים ל״ב:י״ג}.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

[לא] כי לא כן היה ראוי שיאמרו האומות:
כי צורם של ישראל הוא לא כצורנו של האומות שישתוק על חטא רק מעניש לחוטא בו:
ואיבינו הם ישראל. פלילים וחוטאים (לשון והוא עון פלילי):
ושלא נמליץ בעדם שתולים הדבר בצורם ולכן יחשבו שאינם עתידים לתן עליהם דין וחשבון, לזה יאמר כי לא כצורנו שאנו מאמינים בו שמשדד המערכה והטבע. צורם כי הם לא ייחסו אל צורם רק דבר שהוא תחת המערכה והטבע, אבל לא דבר שהוא רחוק מהמערכה והטבע:
ואויבינו פלילים – כי לא הנאמר בראש הכתוב יסוב גם על ואויבינו פלילים. וכאלו נאמר וכי לא אויבינו פלילים, וירצה בזה שלא יטעו לומר שמסר ה׳ אותם בידם מפני שמנה אותם לשופטים שישפטום על שחטאו נגד ה׳ ולכן יש בידם לעשות כהעולה על רוחם, ויאמר כי לא יתכן זאת:
כי לא וגו׳: עתה מבאר איך ״יבינו לאחריתם״ מה שיהיה להם:
כי לא כצורנו צורם: ״צורנו״, אע״ג שמכרנו והסגירנו, מ״מ בידו לשבור את החבית ולשמור את יינה. כך, אע״ג שנתן להם רשות לעשות בנו מה שנפשם חפצה, מ״מ בידו יתברך לשמור את הכח הפנימי של ישראל שלא יכלה ח״ו, וכאשר הבטיח ה׳ למשה בברית אחר העגל לעשות ״נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים״ (שמות לד,י) במקום שיהיה חשש כליה, כמו שכתבתי בספר שמות (שם). אבל ׳לא כן צורם׳, כאשר יגיע יום אידם1 מי ישמרם שלא יאבדו ולא ישאר זכר למו, כאשר אנחנו רואים באמת שלא נשאר מהכשדים שורש וענף.
ואויבינו פלילים: עוד טעם שיש להם ׳להבין אחריתם׳ שיהיה גרוע הרבה ממנו, שהרי אנחנו, אע״ג שהרבה חטאנו, מ״מ יש בנו רוב חסד, כטבע בני אברהם יצחק ויעקב, מה שאין כן אויבינו עושים מעשים אשר לא יעשו בין אדם לחבירו, וזוהי משמעות ״פלילים״2. [ועיין באיכה רבה פרשה ד׳ על הפסוק (איכה ד׳:י׳) ״היו לברות למו וגו׳⁠ ⁠⁠״: אמר הקב״ה, לא הניחו אותי לפשוט ידי בעולמי וכו׳].
1. של הבבלים.
2. מלשון ״ונתן בפלילים״ (שמות כא,כב), לשון שופטים, שהם אחראים על כל הבין-אדם-לחבירו.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהכל
 
(לב) כִּֽי⁠־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔םוּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי⁠־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃
For their vine is of the vine of Sodom, of the fields of Gomorrah. Their grapes are grapes of poison, their clusters are bitter.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כי מגפן סדום גפנם – רבי יהודה דורשו כלפי ישראל רבי נחמיה דורשו כלפי אומות העולם.
רבי יהודה אומר וכי מגפן סדום אתם או ממטעתה של עמורה אתם והלא אי אתם אלא ממטע קדש שנאמר (ירמיהו ב׳:כ״א) ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת.
ענבימו ענבי רוש – בניו של אדם הראשון אתם שקנסתי עליו מיתה ועל תולדותיו הבאים אחריו עד סוף כל הדורות.
אשכלות מרורות למו – הגדולים שבכם מרתם פרוסה בהם כאשכול ואין אשכול אלא גדול שנאמר (מיכה ז׳:א׳) אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי.
"For of the wine of Sodom is their wine": R. Yehudah expounds this as referring to Israel; and R. Nechemiah, as referring to the nations.
R. Yehudah understands this as meaning: Are you of the vine of Sodom or the planting of Amorah! Are you not of a holy planting? But they turned into (the opposite). As it is written (Jeremiah 2:21) "I had planted you from a choice vine, entirely of the seed of truth. How, then, have you turned yourself into an alien vine before Me!⁠"
"Their grapes are grapes of gall ('rosh')": You are sons of the first man ("rishon,⁠" as in "rosh"), who decreed death upon all his descendants who came after him, until the end of all the generations.
"Bitter clusters ('ashkeloth') are theirs": your great men, whose awe "hangs" over you as a cluster. ("eshkol" connotes "greatness,⁠" as in (Michah 7:21) "There is no eshkol to eat, no 'ripe one' that my soul desires. The saint is vanished from the land, etc.⁠"
כי מגפ׳ סדם גפ׳ ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ר׳ יהודה דורשה כלפי ישראל ור׳ נחמיה דורשה כלפי האומות ר׳ יהודה דורשה כלפי ישראל כי מג׳ סד׳ גפ׳ אמ׳ להן הקב״ה וכי מגפנה של סדם אתם או ממטעתה של עמרה והלא אין אתם אלא זרע אמת שנ׳ (ירמיהו ב׳:כ״א) ואנכי נטעתיך שורק:
ענב׳ ענ׳ רוש אמ׳ להן בניו של אדם הראשון אתם שלא נצטווה אלא על מצוה אחת בלא תעשה ועבר עליה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות וכי איזו מדה מרובה מדת הטוב או מדת הפורענות הוי אומר מדת הטוב מרובה מדת הפורענות מעוטה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות:
אשכ׳ מרו׳ למו אמר להן הקב״ה הגדולים שבכם מרירתן כנוסה בתוך מעיהם כנחש ומנ׳ שאין אשכול אלא גדול שנ׳ (מיכה ז׳:א׳) אין אשכול לאכול:
אֲרֵי כְפוּרְעָנוּת עַמָּא דִּסְדוֹם כָּס פּוּרְעָנוּתְהוֹן וְלָקוּתְהוֹן כְּעַם עֲמוֹרָה מַחָתְהוֹן בִּישָׁן כְּרֵישֵׁי חִוִּין וְתוּשְׁלְמַת עוֹבָדֵיהוֹן כִּמְרָרוּתְהוֹן.
For as the punishment of the people of Sedom will their punishment be, and their stroke like (that) of the people of Amorah; their plagues will be evil as the heads of serpents, and the retribution of their works like their venom.
ארום עמא האיליין עבדיהוןא מדמיין לעבדיהוןב (ל){ד}⁠עמא דסדם ומחשבתהון מדמייןג למחשבתהון דעמא דעמורה עבדיהוןד עבדיןה בישין וכעובדהון בישיה מתפרע מינהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבדיהון״) גם נוסח חילופי: ״עוב׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לעבדיהון״) גם נוסח חילופי: ״לעו׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מדמיין״) גם נוסח חילופי: ״{מדמ}⁠ייה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבדיהון״) גם נוסח חילופי: ״עו׳⁠ ⁠⁠״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבדין״) גם נוסח חילופי: ״עו׳⁠ ⁠⁠״.
ארום עובדיהון דעמא האילין דמיין לעובדי עמא דסדום ועצתהון בישן כעיצתהון דעם עמורא מחשבתהון בישין כרישי חיו⁠(נ){ו}⁠יא חורמניא בגין כן תהון תושלמתהון מתכלן וממרין להון.
For the works of this people are like the works of the people of Sedom, and their evil counsels like those of the people of Amorah; their wicked thoughts are as serpents' heads; bitter therefore to them is their punishment which maketh desolate.
ארום עמא האילין עובדיהון מדמיין לעובדא עמא דסדום ומחשבתהון מדמיא למחשבתיה דעמא דעמורה עובדין בישין מתכלין ומררן להון.
For the works of this people are like those of the people of Sedom, and their thoughts like those of the people of Amorah: their evil works make them desolate, and become bitter to them. For the poison of this people is like
(לב-לג) כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם – רַבִּי יְהוּדָה דּוֹרְשׁוֹ כְּלַפֵּי יִשְׂרָאֵל. רַב נְחֶמְיָה דּוֹרְשׁוֹ כְּלַפֵּי עוֹבְדֵי אֱלִילִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וְכִי מִגַּפְנָהּ שֶׁל סְדוֹם אַתֶּם אוֹ מִמַּטָּעָהּ שֶׁל עֲמוֹרָה אַתֶּם, וַהֲלֹא אִי אַתָּה אֶלָּא מִמַּטַּע קֹדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ב׳:כ״א) ״וָאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת״. עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ בָּנָיו שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן אַתֶּם שֶׁקָּנַס עֲלֵיכֶם מִיתָה וְעַל כָּל תּוֹלְדוֹתָיו הַבָּאִים אַחֲרָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. אַשְׁכְּלֹת וְגוֹ׳, שֶׁהַגְּדוֹלִים שֶׁבָּכֶם (מִדָּתָן) [מָרָתָן] פְּרוּסָה בָּהֶן כְּאֶשְׁכּוֹל, וְאֵין אֶשְׁכּוֹל אֶלָּא גָּדוֹל שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז׳:א׳) ״אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכֹל״ וְגוֹ׳.
מֶה הָיָה אוֹתוֹ אִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עֲנָבִים הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ״, אוֹתָן אַשְׁכְּלוֹת הֱבִיאוּ מְרוֹרוֹת לָעוֹלָם.
חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם – שֶׁהַחֲסִידִים וְהַכְּשֵׁרִים שֶׁבָּכֶם חֲמָתָם כְּתַנִּינִים. ״וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר״, אֵלּוּ (הָרִאשׁוֹנִים) [הָרָאשִׁים] שֶׁבָּכֶם כְּפֶתֶן הַזֶּה אַכְזָרִי. דָּבָר אַחֵר: ״חֲמַת תַּנִּנִים יֵינָם״, [הַמְּתוּנִים] יִרְאֵי חֵטְא שֶׁכָנְסוּ חֲמָתָם כְּתַנִּינִים. ״וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר״ (רִאשׁוֹנִים) [הָרָאשִׁים] שֶׁבָּכֶם כְּפֶתֶן הַזֶּה. רַב נְחֶמְיָה דּוֹרְשׁוֹ כְּלַפֵּי הָעוֹבְדֵי אֱלִילִים בְּוַדַּאי מִגַּפְנָהּ שֶׁל סְדוֹם אַתֶּם, וּמִמַּטָּעָה שֶׁל עֲמוֹרָה אַתֶּם, תַּלְמִידָיו שֶׁל נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי אַתֶּם שֶׁהִטְעָה אֶת אָדָם וְחַוָּה, אַשְׁכְּלוֹת מְרֹרֹת לָמוֹ שֶׁהַגְּדוֹלִים שֶׁבָּהֶם מִדָּתָן פְּרוּסָה בָּהֶן כְּנָחָשׁ (אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ) וְאֵין אֶשְׁכּוֹל אֶלָּא גָּדוֹל שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז׳:א׳) ״אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי״.
עֲנָבֵ֨מוֹ֙ עִנְּבֵי⁠־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ
חוה סחטה ענבים וגרמה מות לאה״ר ולכל ישראל ולכל העולם
בֹּא רְאֵה, אָדָם הָרִאשׁוֹן, אִשְׁתּוֹ סָחֲטָה לוֹ עֲנָבִים וְגָרְמָה לוֹ מָוֶת וּלְכָל יִשְׂרָאֵל וּלְכָל הָעוֹלָם. נֹחַ בָּא לָעֲנָבִים הַלָּלוּ, וְלֹא נִשְׁמַר כָּרָאוּי, מַה כָּתוּב? (בראשית ט) וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה, בְּהֵ״א.
ואח״כ נח, ואח״כ בני אהרון,
בְּנֵי אַהֲרֹן שָׁתוּ יַיִן מֵהֶם, וְהִקְרִיבוּ קָרְבָּן בְּאוֹתוֹ הַיַּיִן וּמֵתוּ, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר. וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב (דברים לב) עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ, מִשּׁוּם שֶׁאוֹתָם הָעֲנָבִים גָּרְמוּ אֶת זֶה.
משום כך ידע יוסף לפתור את החלום
רָאָה עֲנָבִים שֶׁהֵם טוֹבִים בְּאוֹתוֹ הַכֶּרֶם שֶׁמַּעֲלִים נַחַת וְרֵיחַ בִּדְרָגוֹת שְׁלֵמוֹת כָּרָאוּי. וְעַל זֶה יוֹסֵף יָדַע אֶת הַדָּבָר וְהִסְתַּכֵּל בָּעִקָּר וּפָתַר הַחֲלוֹם עַל בֻּרְיוֹ, מִשּׁוּם שֶׁהִתְבַּשֵּׂר בְּאוֹתוֹ הַחֲלוֹם כָּרָאוּי, וּמִשּׁוּם כָּךְ פָּתַר הַפִּתְרוֹן לְטוֹב וְכָךְ הִתְקַיֵּם.
(זהר בראשית דף קצב.)
אנהם יעאקבון כאן מן ג׳פן סדם ג׳פנהם ומן דואלי עמורא כד׳אך ענבהם ענב אלסם וענאקידה מרה להם
הם נענשים כאילו גפנים היה מגפן סדום ומשריגי1 עמורה, וכך ענביהם הם ענבי רעל ואשכלותיהם מרים להם.
1. רס״ג תרגם שדמות - ״דואלי״ (دوالي), צורת הריבוי של המילה ״דאליה״ (دالية), שמשמעותה המדויקת היא: גפן (בדגש על הצמח עצמו), שריג של גפן, או מטע גפנים או כרם.
כי מגפן סדום גפנם – מוסב למעלה: אמרתי בלבי אפאיהם ואשבית זכרם (דברים ל״ב:כ״ו), לפי שמעשיהם מעשה סדם ועמרה.
ומשדמת – שדה תבואה, כמו: ושדמות לא עשה אוכל (חבקוק ג׳:י״ז), בשדמות קדרון (מלכים ב כ״ג:ד׳).
ענבי רושא – עשב מר.
אשכלות מררת למו – משקה מר ראוי להם, לפי מעשיהם פורענותם.⁠ב וכן תרגם אונקלוס: ותשלמת עבדיהון כמררתהון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

א. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 (וכן גם להלן), וכן בכמה כ״י של המקרא: ״ראש״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: פורענות. המלה חסרה בכ״י ליידן 1.
כי מגפן סדם גפנם FOR THEIR VINE IS OF THE VINE OF SODOM – This is to be connected with what is stated above, (v. 26, verses 27–31 being a parenthesis): "I said in My heart, I would scatter them into corners and make the remembrance of them cease…" because (כי) their doings are as the doings of Sodom and Gomorrah.
שדמת – denotes fields of grain, as in "and the fields (שדמות) shall yield no corn" (Chavakkuk 3:17); "in the fields (בשדמות) of Kedron" (Divrei HaYamim II 23:4).
ענבי רוש [THEIR GRAPES ARE] GRAPES OF רוש – The word denotes a bitter herb.
אשכלת ממרת למו BITTER CLUSTERS SHALL BE THEIRS – i.e. a bitter drink is what they deserve: according to their actions should be their punishment. Onkelos also renders it thus: "the recompense of their actions shall be according to their bitterness".
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

פס׳: כי מגפן סדום גפנם1 רבי דורשו כלפי ישראל. אמר הקדוש ברוך הוא (ירמיה ב) ואנכי נטעתיך שורק כולה זרע אמת ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה.
2כי מגפן סדום גפנם – של עמורה שנאמר ומשדמות עמורה, ענבמו ענבי רוש, 3בניו של אדם הראשון אתם שלא נצטווה אלא על מצוה אחת ובשעה קלה עבר עליה וגרם לו מיתה ולדורותיו.
אשכלות מרורות למו4אלו הגדולים שבכם כענין שנאמר (מיכה ז) אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי:
1. ר׳ יהודא דורשו כלפי ישראל כצ״ל:
2. כי מגפן סדום. חסר כאן וכצ״ל והוא דברי ר׳ יהודא כמו שהתחיל וכי מגפנה של סדום אתם או ממטעה של עמורה אתם. והלא אתם ממטע קודש שנאמר ואנכי נטעתיך שורק זרע אמת:
3. בניו של אדם הראשון. דורש ענבמו ענבי ראש קאי על אדה״ר וסובר עץ שאכל אדה״ר גפן היה כדברי ר״מ (סנהדרין ע׳):
4. אלו הגדולים שבכם. מרתן פרוסה בכם כאשכול ואין אשכול אלא גדול שנאמר אין אשכול לאכול וכו׳ כצ״ל וכ״ה בספרי: ויתכן כפי שכתבו חכמי התולדה שבשפת הירדן יש אילנות קטנים ועליהם פירות כמו ענבים גדולים טובות מראה. אך טעמם מוזר מאוד כמו עפר אדמה מרה מאוד וזה שאמר מרתן פרוסה כו׳:
כי מגפן סדום גפנם – כלומר, למה אמרתי: אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם (דברים ל״ב:כ״ו), אם לא מפני גאות האומות? שהם מגפן סדום היה להם לשתות, מן הדין שלא יישאר מהם זכר כסדום ועמרה, שהרי חטאו כסדום ועמרה, כדכתיב: וחטאתם כסדום הגידו (ישעיהו ג׳:ט׳), קציני סדום, עם עמורה (ישעיהו א׳:י׳).
כי מגפן סדום גפנם FOR THE VINE FOR THEM IS FROM SODOM: In other words, why did I [God] say (vs. 26), “I would obliterate them [i.e., the Israelites] and make their memory cease among men,” were it not for the [false] pride of the gentiles?⁠1 It is because they [the Israelites]⁠2 by rights ought to be drinking from “the vine of Sodom,”3 so that, like Sodom and Gomorrah, no memory of them would survive. For they sinned just like Sodom and Gomorrah, as it is written (Isaiah 3:9) “They avow their sins like Sodom” and [Isaiah also refers to Israelites as] (Isaiah 1:10) “chieftains of Sodom ... folk of Gomorrah.”
1. Described in vs. 27.
2. Again the exegetical problem in this and the following verses is determining who “they” are. As explained above (note 88), it is possible to interpret this section (and others) of the poem as referring either to the Israelites or to their enemies. (See also Sifre 323.) Both Rashi and Rashbam interpret vss. 33-34 about the Israelites, and the language and thought process reflected in Rashbam’s comment here is very similar to that of Rashi.
Many exegetes, ancient and modern disagree and interpret the references to “their vine” and “their grapes” to the gentile nations who, according to Rashbam and Rashi, were the subject of the previous unit of the poem, vss. 27-32. See e.g. R. Joseph Bekhor Shor, Nahmanides, von Rad and NJPSC.
3. There is a subtle but significant difference between Rashbam’s understanding and Rashi’s understanding of this verse and the next. Rashi says that vss. 32-33 describe the punishment that will befall the Israelites; Rashbam says that they describe the punishment that ought to befall the Israelites, but will not, because God will hold back His punishment for fear that the gentiles will misinterpret it.
Rashbam, like Rashi, understands the imagery here of Sodom’s grapes and vines as a reference to punishments that are appropriate for the sinners. The image of drinking a cup of punishment is common in prophetic writings: see e.g. Jeremiah 25:15, Ezek 23:31 and Isaiah 51:17. Other explanations of the imagery here include that of Nahmanides, who sees the poisonous vine as symbolizing the corrupt origins of the sinners, and that of Seforno, who sees the “vines of Sodom” as alluding to the pursuit of a life of illicit pleasures.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

(לב) כי מגפן סדום גפנם ומשדמותא – כפול [בטעם כדבריב הנביאים (ישעיהו ט״ז:ח׳)],⁠ג וכן: אשכלות.
א. ״גפנם ומשדמות״ חסר בכ״י פריס 177 והושלם מכ״י פריס 176.
ב. כן בכ״י פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: כטעם בדברי.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 31]

(32) AND OF THE FIELDS OF GOMORRAH. Scripture repeats itself.⁠1 The same is true of Their clusters are bitter.⁠2
1. The second part of the line repeats the first half.
2. It repeats that which precedes it.
כי מגפן סדום גפנם – ויציץ פורענות להם.
ומשדמות עמורה – כמו: ושדמות לא עשה אוכל (חבקוק ג׳:י״ז), שדיהם כשדה עמורה שנפל עליהם אש וגופרית (בראשית י״ט:כ״ד), וצמח פורענות יצמח להם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

כי מגפן סדום גפנם – FOR THEIR VINE IS THE VINE OF SODOM – And punishment will blossom for them.
ומשדמות עמורה – OF THE FIELDS OF GOMORRAH – Like: “the fields yield no food” (Chavakkuk 3:17), their fields are like the fields of Gomorrah upon which fire and brimstone fell (Bereshit 19:24), and a plant of punishment will grow for them.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

כי מגפן סדם גפנם – בתמיה וכי מגפנם של סדום הם וממטעם של עמורה שענבמו ענבי רוש וגו׳ – כלומר כל מחשבותם לרעה והלא אינם אלא ממטע קדש שנאמר ואנכי נטעתיך שורק וגו׳ (ירמיהו ב׳:כ״א).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

כי מגפן סדום גפנם, "for is then their vine of the vine of Sodom, and are then their grapes those that originate in Amora? (sister city of Sodom of old) Are all their thoughts sinful as the ones from those two cities, and is there nothing remotely sacred left in their philosophies? Did I not plant them as noble vines, etc.? (Jeremiah 2,21)
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]

כי מגפן סדום גפנם – יאמר כי גוי אובד עצות המה (דברים ל״ב:כ״ח), ולא ישכילו ולא יבינו (דברים ל״ב:כ״ט) ולא יחשבו רק רע כל היום,⁠1 כי משורש רע היו ולא יעשו רק פרי רע ומר האוכל ממנו ימות. והענין: כי ישראל מודים ומתודים ועושים תשובה בעת צרתם לאמר: ולמה מצאתנוא כל זאת (שופטים ו׳:י״ג), אבל האויב גוי אובד עצות (דברים ל״ב:כ״ח), אין לו עצה ולא תבונה רק הולך אחר עבודה זרה שלו וכופר בשם הנכבד לעולם, כי כן ירש מאבותיו, והנה הוא משרש פורה ראש ולענה2 ואין בהם תוחלת לעולם, אבל ישראל ששרשם טוב אם יכרת ועוד יחליף3 ויעשה פרי טוב.
1. השוו ללשון הפסוק בבראשית ו׳:ה׳.
2. השוו ללשון הפסוק בדברים כ״ט:י״ז.
3. השוו ללשון הפסוק באיוב י״ד:ז׳.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״מצאנו״.
FOR THEIR VINE IS OF THE VINE OF SODOM. He is stating that the idolaters are void of counsel1 and they have not understood, neither apprehended, nor thought of anything but evil continually,⁠2 for they were of evil root and they grow only evil and bitter fruit; he that eateth of them dieth.⁠3 And the explanation thereof is that Israel admits, confesses, and repents in time of trouble, saying, and why has all this befallen us?4 But the idolater is void of counsel, he hath no counsel and no understanding,⁠5 but only walks after his idol and forever denies the Glorious Name,⁠6 for this is what he inherited from his fathers. Thus he is of a root that beareth gall and wormwood,⁠7 and no usefulness will ever be found in them. But Israel whose root is good if it be cut down, then it will sprout again8 and grow good fruit.
1. (28).
2. Genesis 6:5.
3. Isaiah 59:5.
4. Judges 6:13.
5. Job 12:13.
6. Above, 28:58.
7. Ibid., 29:17.
8. Job 14:7.
כי מגפן סדום גפנם ומשדמות – כפל לשון, כי שדמות גפנים הם, הוא שכתוב (ישעיהו ט״ז) כי שדמות חשבון אומלל גפן שבמה, וכן (חבקוק ג) ושדמות לא עשה אוכל. ואמר זה על האומות כי שרשם רע ומר ואיך ימתקו הענבים, כי כיון שהגפן גפן סדום הלא הענבים, יהיו ענבי רוש וגם היין חמת תנינים.
כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה, "for their vine is from the vine of Sodom and Gomorrah;⁠" There is some repetition here, seeing that the meaning of the word שדמות is the same as גפן, "vine.⁠" The word occurs in this sense in Isaiah 16,8: כי שדמות חשבון אומלל גפן שבמה, "for the vines of Cheshbon are withered and the vines of Sibmah.⁠" The word also occurs in this sense in Chabakuk 3,17 ושדמות לא עשה אוכל, "and there is nothing edible on the vine.⁠" Moses speaks of the nations whose roots are evil and bitter, so that one cannot expect the fruit to be sweet. Also the wine can only be "like the anger of dragons" (verse 33).
כי מגפן סדום גפנם – ויצץ ציץ פורענות.
כי מגפן סדום גפנם – ויצא כוס פורענות עליהם.
כי מגפן סדום גפנם, "for their vine is of the vine of Sodom;⁠" the cup of destruction has been poured out over them.
כי מגפן סדום גפנם – יאריך בספור רשעת העמים גם כן, כי לא בצדקתם גם כן ינצחו את ישראל. אם כן אין הצלחתם על ישראל לא מחוזק אלהיהם ולא מצד צדקתם, אין זה רק כי צור ישראל ינוםא או יהיה בעוכרם, הלא הוא זה הענין, רצוני התגברות האויב על ישראל.
א. כן בכ״י המבורג, וצ״ע.
וזה כי נמוסי הגוים ההם אשר התנהגו בהם ואמונותיהם הם יותר רעים מנימוסי סדום ועמורה ודעותיהם אשר נתפרסם בתורה עונש שנפלו בו מפני רוע מנהגיהם. והפרי שיגיע מענין מנהגיהם הוא בתכלית המרירות והרוע וההפסד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

כי מגפן סדום גפנם – רוצה לומר: כי הגפן המגדלת הפירות שלהם היא יותר רעה מגפן סדום וקרא האומה גפן וכן עשה בישראל כאמרו גפן בוקק ישראל ואמר כרם היה לידידי לפי שהכרם יעבדוהו עבודות רבות ובאמצעותם יתנו הגפנים פרים וכן האומה ישתדלו בתקון עניניה ונתינת פרים במוסרים והאמונות אשר יביאום להתנהג בהם וכאלו אמר שאמונותיהם ונימוסיהם הם בתכלית הרוע עד שקבוצם יותר רע מקבוצי סדום ועמורה אשר שפטם הש״י כמו שנתפרסם ענינו בתורה והפרי המתחדש מהגפן הזאת הוא בתכלית הרוע והמרירות והם הענבים והיין ההווה מהענבים הוא כמו ארס התנינים שהוא ממית בקלות.
כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה וגו׳ – ירצה אם המצא תמצא בידם מאומה ממעשים שיראו לחוץ נאותים ומתיחסים על עץ הגפן מבין שאר העצים הנה באמת כשיוטעמו ימצא כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה שהיה העקוב למישור כמו שכתבנו שם שער כ׳ וכן אשר יחשב להם לענבים הם ענבי ראש ואשכלות מרורות.
אשכלות מרורות למו משק׳ מר ראוי להם לפי מעשיה׳ פורענות. כאילו אמר בעבור שמגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה ענבמו ענבי רוש לכן אשכלות מרורות ראוי להם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

כי מגפן סדום גפנם – והטעם ש״אין בהם תבונה״ בזה הענין, הוא מפני שהם מתגאים ברוב שלותם, ונותנים כל מחשבתם להשיג תענוגי גופם בלבד, כמו שהיו עושים אנשי סדום. ולהשיג זה היו מואסים כל מיני גמילות חסדים, כמו שהעיד הנביא באמרו ״הנה זה היה עון סדום אחותך, גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה״ (יחזקאל ט״ז:מ״ט).
ענבמו ענבי רוש – ומזה הגפן יצמחו אצלם ״ענבי רוש״, שהם מעשים רעים ומזיקים לבריות. וזה בהשתדלם לשים עיניהם ולבם אל בצעם, ועל דם הנקי לשפך, כדי להשתרר ולהתגאות.
אשכלת מררת למו – ובזה יקנו דעות רעות וכוזבות, לדבר אל ה׳ תועה, ויאמרו ״לא יראה יה״ (תהלים צ״ד:ז׳).
כי מגפן סדום גפנם, the reason that in this matter they do not display their customary insights is that they boast about their secure and unthreatened existence, concerning themselves exclusively with physical gratifications just as had the people of Sodom. In order to attain their maximum gratification they completely eschewed all manner of caring for the less fortunate, as testified to by Ezekiel 16,49 when the prophet said הנה זה היה עוון סדום אחותך, גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה. “only this was the sin of your sister Sodom; arrogance! She and her daughters had plenty of bread and untroubled tranquility. Yet she did not support the poor and the needy. “
ענבימו ענבי רוש, from this vine there sprouted forth for them grapes which are poison. This is a simile for the evil deeds committed by the Jewish people which backfired. The sins singled out are those of a social rather than a theological nature, as pointed out by Ezekiel.
אשכלות מרורות למו, a bitter growth in their clusters; developing of erroneous philosophies, primarily justifying one’s conduct, rationalising it, is a natural corollary of such attitudes as self-centeredness. First and foremost, they convince themselves that God does not “see,” i.e. does not care,⁠a
a. that there is no personal God. They totally misinterpret God’s patience with the sinner.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

כִֽי⁠־ דמִגֶּפֶן: במקף ומאריך, לא בגלגל, והגימ״ל דגושה. [כִּֽי⁠־מִגֶּ֤פֶן].
וּמִשַדְמֹת: בשי״ן ימנית.⁠א [וּמִשַּׁדְמֹת].
עִנְבֵי⁠־: במקף, לא בגלגל. [עִנְּבֵי⁠־ר֔וֹשׁ].
א. ראה הערתי ל׳וישב׳ (בר׳ לו ח).
משקה מר ראוי כו׳. כאלו אמר בעבור שמגפן סדום גפנם, לכן אשכלות מרורות ראוי להם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

Galling beverages are appropriate for them, etc. As if it had said, "For their grapevine is of the grapevine of Sedom,⁠" therefore, their galling clusters are fitting for them.
כי מגפן וגו׳ – פירוש נותן טעם למכירתם ולהקודם לה אמרתי אפאיהם, ואומרו מגפן כבר הודעתי כי דבר שבקדושה יש כנגדו בסטרא אחרא כאומרו (קהלת ז׳ יד) גם את זה לעומת זה עשה וגו׳, וישראל נמשלו לגפן (ב״ר צט ח) דכתיב (תהלים פ׳ ט) גפן ממצרים תסיע, וכנגדם כשהרשיעו אמר מגפן סדום, וגפן היא אילן הרע של אחיזת הרשעים כמו שגמר אומר ענבימו ענבי רוש וגו׳, ולפי שאינם אלא אוחזים בה ואין כל ענפם ממנה, לזה אמר מגפן ולא אמר כי גפן סדום גפנם, ובחר מכל דומה הרע סדום, לפי שנתמלאה סאתם כסדום.
ואומרו ומשדמות עמורה כי כמו שבענפי אילן הקדוש יש גדר למעלה מגדר והעליון יתיחס אליו שם זכר להיותו משפיע והתחתון יתיחס אליו שם נקבה להיותו נשפע כמו כן המשיל אחיזות בשורשו הרע לב׳ גדרים, גדר הראשון יקרא גפן, וגדר ב׳ נקרא שדה, והמשכיל יבין בדוגמתם בקדושה ויאורו עיניו.
כי מגפן סדם גפנם, "for their vine is from the vine of Sodom, etc.⁠" The Torah here provides the reason why the Jewish people have been "sold" by God. The reason Moses says מגפן, from the vineyard instead of simply גפן, is to remind us that everything that exists in the domain of sanctity has its counterpart in the domain of the סטרא אחרא, the spiritually negative domain. This is what we have been taught by Solomon in Kohelet 7,14: "God has made the one as well as the other.⁠" Israel has been compared to a vine already in Psalms 80,9: "You plucked up a vine from Egypt.⁠" The counterpart is the vine originating in Sodom. This is why Moses speaks of Israel in disgrace as representing a vine from Sodom. ענבמו ענבי רוש, "its grapes are grapes of gall.⁠" Seeing that not all Israel's branches are vines from Sodom, Moses describes them as containing such parts, i.e. מגפן instead of the whole vine, i.e. גפן. The reason Moses uses the comparison with Sodom is that just as Sodom's measure of guilt was complete before God destroyed it, so Israel would not be destroyed until its measure of guilt is complete.
ומשדמות עמורה, "and from the fields of Gomorrah.⁠" On the branches of a holy tree, the higher the branch the more holy its character. The highest branch, due to its extreme holiness, is described in the masculine gender to reflect that this is the one which provides the input, whereas the lowest is described in the feminine gender to reflect the idea that it is the recipient of that input. Moses described Israel's attachment to an evil root. He called the first one גפן, vine, masculine, to describe the fact that it provides the input, whereas the secondary one is described as שדה, field, which is feminine in Hebrew, reflecting its passive role as the recipient of that input. The intelligent reader will understand how to transfer concepts which are familiar from sanctity to its counterpart when dealing with spiritually negative phenomena.
כי מגפן סדם גפנם עד וראש פתנים וגו׳ – כאן חושב ג׳ דברים גפן. וענבים. ויין. וכל א׳ יש בו שנים מגפן סדום ומשדמת עמרה. ענבים ואשכלת. יינם וראש פתנים. ולפי שיש ג׳ דברים מחשבה. ודיבור. ומעשה. אמר כאן ג׳ אלו. מגפן הוא נגד מחשבה שאין ניכר כלל כמו הגפן שאין ניכר בו היין. ונגד הדיבור אמר ענבמו וגו׳. ונגד המעשה שנראה לכל. אמר חמת תנינם יינם. ובכל אלו הם לרעה על ישראל. וכמ״ש ה׳ מה רבו צרי וגו׳ לפי שיש בגוים ג׳ מינין. א׳ אלו שעושין הרעה בידים. ב׳ אשר אינם יכולים לעשות רק שמסיתים לעשות רעה לישראל. והג׳ גם אינם מסיתים. רק שמחשבתם תמיד לעשות רעה וזה שאמר דוד מה רבו צרי. אותם שעושין רעה. רבים קמים עלי. אלו המסיתין. רבים אומרים. המבזין אותי במחשבתי. וכנגד זה. ואתה ה׳ מגן בעדי. נגד העושין בידים. כבודי. הוא נגד המסיתין. ומרים ראשי. נגד החושבין. וכן כתיב. (ישעיהו מ״א י״א י״ב) הן יבושו כל הנחרים בך וגו׳. אנשי ריבך. אלו החושבין לעשות רעה אבל אין יכולין לעשות. אנשי מצתך. אנו היועצין לעשות. אנשי מלחמתך. אלו העושין. ואמר כאן מגפן זו מחשבה אלו אנשי ריבך אע״פ שאומר לעשות הרע אינו אלא במחשבתו כי הוא אינו יכול לעשות רע רק מחשבתו לרע. ענבמו. נגד אנשי מצתך כמו ענבים שסופן להיות יין והענבים הם מקור ועיקר היין כן אנשי מצתך הם עיקר הרעה שיועצין תמיד לרעה. חמת תנינם יינם. אלו אנשי מלחמתך שעושין הרע במעשה ונגד מה שאמר בישעיה כל הנחרים בך שהם המעמיקים עצות ואפי׳ אין מדברים רע אמר כאן ואיבינו פלילים שהוא עצה עמוקה שחושבין לרע ומה שאמר כפול מגפן סדם ומשדמת עמרה כי בסדום היו יושבין השופטים שלהם והקצינים. ובעמרה היו יושבין שאר העם וכמו שאמר הכתוב שמעו דבר י״י קציני סדם כי הנבואה לשרים ותורת אלהינו לשאר העם וכן אמר כסדם היינו וגומר שהם השרים. לעמרה דמינו. שאפילו שאר העם היו רעים. ואמר כאן כי מגפן סדם גפנם ומשדמת עמרה. כי הגפן חשוב מן השדמות וכולם לרעה מגדולם ועד קטנם הקצינים ושאר העם כי לולא שהיו כולם לרע לא היו יכולין לעשות רעה לישראל זה בלתי זה רק הגפנים והשדמת כולם רעים הן לישראל. ד״א לכך הוא כפול א׳ נגד האנשים והשני נגד שר שלהם וכמ״ש למעל׳ כי לא כצורנו וגו׳. ד״א כנגד ד׳ גליות. אם לא כי צורם מכרם. זה גלות הראשון. משנת ה׳ ליהויקים שאז נחתם גזר דינם. מגפן סדם. זה גלות מדי שכתבו לבטל בהמ״ק. ומגפן סדם. זה אחשורוש. ומשדמת עמרה. זה המן שרצה במחשבתו לכלות כל ישראל ענבמו ענבי רוש. זה גלות יון שאמרו כתבו על קרן השור וכו׳.
חמת תנינם – זה גלות אדום שכולל הכל. ולכן כתיב בפסוק א׳ לבד. ששקול כג׳ הראשוני׳ ולכך הם כפולים כי בכל גלות היו כפולי׳ הא׳ בבל וכשדים. השני פרס ומדי. הג׳ יון ומוקדון. הד׳ אדום וישמעאל. מגפן סדם. לפי שבגלות מדי באה להם הצרה מחמת שנהנו מסעודת אחשורוש ושתו יין לכך כתי׳ מגפן וזה הטעם שתקנו פורים לשמוח לפי שהאבל בא להם מחמת אכילה ושתיה לכך כשנהפ׳ לשמח׳ תקנו לאכילה ושתיה. ד״א בג״ד שולטין עלינו בגוף ובנפש ובממון. בגוף. שרוצי׳ ליסר את הגוף. בנפש. שרוצים להרוג אותנו. ורוצי׳ ליטול את הממון. והרביעית שרוצין לעקור תורתינו ח״ו. ולכן כתיב והימים האלה נזכרי׳ ונעשים להיות עושים וגו׳ ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים חשב כאן ד׳ דברים. נזכרים הוא מקרא מגילה שהוא זכרון הנס. ונעשים. יש בו ג׳ דברים משתה ושמחה ומשלוח מנות כו׳ והם נגד מה שהמן חשב להרע לישראל הד׳ דברים וכמ״ש להשמיד. זו להשמיד התורה מישראל כמ״ש דורו של שמד שלא ישאר שום מצוה ושורש מן התור׳. להרוג. זה הריגת הנפש כשיהרוג האדם אז הנפש הולכת ממנו. ולאבד. זה הגוף אפי׳ לאחר הריגה יאבדו את הגוף מן העולם כמו לשרוף באש וכדומה. ושללם לבוז. הוא ביזת הממון וכשנהפך הדבר ההוא לטובה הפך הקב״ה את כולם להיפוך ממה שחשב כי הוא חשב לעקור התורה לכן נתוסף עוד מקרא מגילה על התורה. ונגד הג׳ האחרי׳ אמר ימי משתה הוא נגד לאבד שהוא הגוף ומשתה היא לגוף. ושמחה. הוא לנפש וכמ״ש ולבי שמח מכל עמלי וכמ״ש לב יודע מרת נפשו ובשמחתו וגו׳ שאין השמחה אלא בלב וכמ״ש במדרש שלעתיד יהיה הלב שמח יותר מכל האברים וישאלוהו למה אתה שמח יותר מכל האברים והשיב להם לב יודע מרת נפשו כי מהענבון אינו עצב אלא הלב לכך ובשמחתו לא יתערב זר. ונגד מה שרצה המן לבוז ממונם אמר שנהפו׳ הוא אלא משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים שישלחו זה לזה מתנות ומנות.
כי מגפן סדם גפנם – המשילו כתבי הקודש מנהגי החכמה ללחם ולכל תנובה, ודרכי הבינה ליין כדרך לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ט׳ ה׳), ועל הרשעים נאמר כי לחמו לחם רשע ויין חמסים ישתו (שם ד׳ י״ז), כלומר מנהגיהם רשע וכסל, ובבינתם יאשרו החמס, ולכן עץ הגפן שאשכלותיו הן למאכל, אליהן תמשל החכמה, ואל היין היוצא מהן תמשל הבינה, שעל זה שנינו הלומד תורה מן הזקנים למה הוא דומה לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן, והדברים רחבים. והנה על זה נשא משלו ואמר כי מגפן סדום גפנם וגו׳, כלומר הגפן הנטוע באדמת הגוים האלה לוקח מסדום ומעמורה, שהיו אנשי סדום מכת בוזי חכמה, מנהגיהם רשע וחמס, ובבינתם אשרו מעשיהם, כן הגוים האלה אשר ישראל יגלו בתוכן, הם חכמים בעיניהם, וכמו שאמר בתחילת הענין כי גוי אובד עצות המה:
ענבמו ענבי רוש – המאכל היוצא מהם הוא ארסי, וזה ירמוז למעשיהם הרעים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

כי מוסב על כל האמור עד כה בפסוקים כט–לא. אילו הבינו את צרות ישראל כמשפט אלוקי; אילו התבוננו בעונשים שאלוקי ישראל כבר גזר על עמים אחרים, אזי במקום לדכא את ישראל וללעוג להם, היו מקדישים מחשבה ומהרהרים מה תהיה אחריתם; מה יעלה בגורלם כאשר ה׳ יבוא במשפט עמם.
שכן העץ שממנו הם קוטפים את שמחת חייהם הוא נצר מנטיעות סדום, והשדה שממנה הם קוצרים את מזונם מוציאה צמחים מזרע עמורה (עיין בראשית יג, י ופירוש שם) – וסדום ועמורה לא נמלטו ממשפט ה׳. לא מחשבה על חובה, אלא אותה אנוכיות ואותה התמכרות לחושניות, הן נר גם לרגלם. לפיכך עץ חייהם לא יישא את פרי הצדק, וענבי שמחתם יהפכו למרים.
(לב-לג) [לב] כי מגפן – כ״ז היו אומרים האומות גפן ישראל הוא מגפן של סדום והפירות שנשא הם הם לישראל אשכלות מרורות והיין הוא חמת תנינים. ע״כ מה שראוי לאמר לאומות אם חכמו ישכילו זאת:
כי מגפן וגו׳. יחזור לשאמר לעיל ואני אקניאם בלא עם, שהם הכשדים מחריבי הבית ואשר הגלו אבותינו כמ״ש (ישעיהו כג יב) הן כשדים זה העם לא היה והיו להם נימוסים ומנהגים רעים וכבר נאבדו מן העולם ואין זכר למו. ועתה נבוא לפי׳ הכתובים כי מיסדי הנימוסים יכנה בשם גפן והנימוסים בעצמם בשם ענבים. והמשפט הנעשה עפ״י הנימוס בשם יין, ויאמר כי איככה יוכלו לחשוב שה׳ נתן בני ישראל לידם אל המשפט, הלא כי מגפן סדום גפנם מיסדי נימוסיהם:
ומשדמת עמורה – הם מנהגיהם (ומפאת נחיצת המנהגים למרבית העם יתיחסו לערך הנימוסים כהתיחסות התבואות נגד הענבים) ויאמר שהם כמנהגי עם עמורה:
ענבמו – הנימוסים בעצמם:
ענבי רוש מלאים ארס:
אשכלות – הצטרפות הנימוסים יחד יכנה בשם אשכלות ובהצטרפותם מרורות למו יתגלה ביותר המרירות שבהם (כי הנימוסים האמיתים בהצטרפותם יחד, אז יתראה ביותר הצדק שבהם מאשר יתראה בפרטיותם. והמפרשים פי׳ בזה הכתוב (תהלים י״ט:י׳) משפטי ה׳ אמת צדקו יחדו וככה החקים לא טובים יתגלה רעתם בהצטרפותם יותר מכאשר בפרטותיהם) והכל מבינים טעם המר ולא כהארס שלא ירגישו בו עד שיזיק:
כי מגפן סדום גפנם: המשיל הצלחתם ועליזותם1 ליין המשמח את הלב, ועושה מה שבטבעו בלי דעת אנושי, וכדאיתא בעירובין (סה,ב) ׳בג׳ דברים אדם ניכר, בכיסו בכוסו ובכעסו׳. ומשום הכי מי שבטבעו הוא סדומי אלא שדעת המדינה ומנהג העולם אינו מניחו להרע כל כך, כאשר הוא משתכר ודעתו סרה אזי עושה רע. וזהו ״כי מגפן סדום גפנם״ – לעשות מעשי סדום.
ומשדמות עמורה: סדום היתה כרך, ואנשיה אפרתים2, שיש להם עבדים מריעים בפקודת אדוניהם, ועמורה היו לה ״שדמות״3 אשר אנשיהם כפריים. ואין רעת איש כפרי שהוא עושה בעצמו דומה לרעת איש אפרתי העושה ע״י משרתיו הרשעים. כך הכשדים, היו בהם בני אדם גדולים ופשוטים, ונמשלו ל׳בעלי סדום ושדמות עמורה׳. וביאר ההפרש:
ענבמו ענבי רוש אשכלות מרורות למו: מי שהגיע להצלחה והוא איש כפרי4 מוצלח שהוא מריע בעצמו בידים וכדומה, נמשל כמו אוכל ענבים, שאין בו כדי אכילה לרבים אלא לעצמו, והמה ״ענבי רוש״ – להרע לבבו ולחבל בידיו. ומי שהוא מוצלח והוא אפרתי5 ויש לו עבדים עושי דברו לרע, נמשל כמו בעל ״אשכולות מרורות״, שמשביע מהם לרבים.
1. של אויבינו – הכשדים הבבלים.
2. חשובים.
3. שדות (תבואה) – רש״י.
4. המוגדר ׳איש עמורה׳.
5. המוגדר ׳איש סדום׳.
מגפן סדם גפנם – לערך גפני,⁠א וכן יתר הפסוק, כלו׳ הם בעצמם מוכרחים להודות, אם לא ברבים בינם לבין עצמם, שעלינו השגחה פרטית מאת האלהים.
א. בדפוס: ״גפנני״.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משההכל
 
(לג) חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑םוְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃
Their wine is the poison of serpents, the cruel venom of asps.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

חמת תנינים יינם – החסידים ויראי שמים שבכם חמתם כתנינים. וראש פתנים אכזר, שיהו ראשים שבכם כפתן זה שהוא אכזרי.
דבר אחר: חמת תנינים יינם – שהמתונים ויראי חטא שבכם חמתם כתנינים. וראש פתנים אכזר, ראשים שבכם כפתן זה שהוא אכזרי.
רבי נחמיה דורשו כלפי אומות העולם ודיי מגפן של סדום אתם וממטעתה של עמורה אתם תלמידיו של נחש הקדמוני אתם שהטעה את אדם וחוה.
אשכלות מרורות למו – שהגדולים שבכם מרתם פרוסה בהם כנחש, אשכלות מרורות למו ואין אשכול אלא גדול שנאמר (שם) אין אשכול לאכול.
סליק פיסקא
"The venom of snakes is their wine": The saintly and upright among you — their venom (of retribution) is as that of snakes. "and the cruel gall ('rosh') of asps" (is their cup of retribution): Your heads ("roshim", as in "rosh") (will be "bitten" by the cruel foe).
Variantly: "the venom of snakes is their wine": Your "moderate" ones, the fearers of sin among you — their venom will be as that of snakes. "and the cruel gall ('rosh') of asps": Your heads (roshim) will be like cruel asps (to you).
R. Nechemiah expounded it as referring to the nations, viz.: Most certainly you are of the wine of Sodom and of the planting of Amorah, disciples of the primal serpent, who deceived Adam and Eve.
"Bitter clusters are theirs": Your (the nations') great ones — their fear hangs over them (the Jews) as (the venom of) a snake. ("eshkol" connotes "greatness,⁠" as in (Michah 7:1-2) "There is no eshkol to eat, etc.⁠"
[End of Piska]
חמת תני׳ יינם אמ׳ להן הכשרים ותלמידי חכמים שבכם חמתן קשה כתנין:
וראש פת׳ אכ׳ הראשים שבכם כפתן הזה אכזרי:
ר׳ נחמיה דורשה כלפי האומות כי מג׳ סד׳ גפ׳ אמ׳ להן הקב״ה ודאי מגפנם של סדם אתם וממטעתה שלעמרה:
ענב׳ ענ׳ רוש אמ׳ להן תלמידיו שלנחש אתם שהטעה אדם וחוה והוציא אותם מגן עדן ובלבל כל העולם כולו:
אש׳ מר׳ למו אמר להן הגדולים שבכם מרירתן כנוסה בתוך מעיהן כנחש ומנ׳ שאין אשכול אלא גדול שנ׳ (שם) אין אשכול לא׳:
חמת תנינים יינם אמ׳ להן המתונים ויראי חטא שבכם חמתן קשה כתנין:
וראש פת׳ אכ׳ הראשים שבכם כפתן הזה אכזרי:
הָא כְמִרַּת תַּנִּינַיָּא כָּס פּוּרְעָנוּתְהוֹן וּכְרֵישׁ פִּתְנֵי חִוִּין אַכְזְרָאִין.
As the poison of dragons is the cup of their punishment, and as the heads of the cruel basilisks.
ארום עמא האיליין חמתהון מדמייא לחמתהון דתניניה בזמנהא דאנון שתיין ורוגזיהון מדמי לראשי חווייה פתמנייה כזוראיב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בזמנה״) גם נוסח חילופי: ״{בז}⁠מן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פתמנייה כזוראי״) גם נוסח חילופי: ״בתנינין אכזריין״.
הי כמרירתהון דתניניא כד הינון רוון מן חמרהון בגין כן יהי מריר כס דלווט דישתון ביום פורענותהון והיך רישי פיתוניא הכדין אינוןא אכזראין.
א. כן בכ״י לונדון. בדפוסים: ״הינון״.
Behold, as the bitterness of serpents when they come forth from their wines, (?) so shall be the bitter cup of the curse which they are to drink in the day of their punishment, and cruel as the head of asps.
ארום עמא האילין חמתיה מדמיא לחמתיה דתניניא בזמן דשתיין חמר וריגזיהון מדמי לרישי חיויא פתמנאי ואכזרואי וגזראי.
that of serpents what time they drink wine, and their malice like the head of asps and cruel reptiles.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר
אשרי אדם הראשון שנבחר מכל הנבראים
רַבִּי שִׁמְעוֹן קָם וְאָמַר, אַשְׁרֵי חֶלְקְךְ אָדָם הָרִאשׁוֹן, נִבְחָר מִכָּל הַנִּבְרָאִים שֶׁעוֹמְדִים בָּעוֹלָם, שֶׁהִגְדִּיל אוֹתְךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַכֹּל וְהִכְנִיס אוֹתְךְ לְגַן עֵדֶן, וְתִקֵּן לְךְ שֶׁבַע חֻפּוֹת שָׁם לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּעֹנֶג שֶׁל הַנֹּעַם הָעֶלְיוֹן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כז) לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה׳ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה׳ - לְמַעְלָה. וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ - לְמַטָּה.
לחזות בנועם ה׳ ז׳ רקיעים דלעילא וז׳ דלתתא
לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה׳, בְּאוֹתָם שִׁבְעַת הָרְקִיעִים לְמַעְלָה. וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ, בְּאוֹתָם שִׁבְעַת הָרְקִיעִים שֶׁלְּמַטָּה, וְאֵלֶּה עוֹמְדִים אֵלֶּה כְּנֶגֶד אֵלֶּה.
וּבְכֻלָּם עָמַדְתָּ בְּגַן עֵדֶן. אוֹתָן שֶׁבַע הַחֻפּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת עוֹמְדוֹת עָלֶיךְ לְמַעְלָה לְהִתְעַטֵּר בָּהֶן, וְאוֹתָן שֶׁבַע תַּחְתּוֹנוֹת עָמַדְתָּ בָּהֶן לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהֶן, וּבְכֻלָּן הִשְׁלִים אוֹתְךְ אֲדוֹנְךְ לִהְיוֹת שָׁלֵם בַּכֹּל.
עד שנדחו רגליך מחמת ראש פתנים שהגוף מושך בהן ולא הרוח
עַד שֶׁנִּדְחוּ רַגְלֶיךְ אַחַר עֲצַת אוֹתוֹ נָחָשׁ הָרָע, וְגֹרַשְׁתָּ מִגַּן עֵדֶן, וְגָרַמְתָּ לְךְ מָוֶת וּלְכָל הָעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁעָזַבְתָּ אֶת הָעִדּוּנִים הַלָּלוּ שֶׁלְּמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְנִמְשַׁכְתָּ אַחַר אוֹתָן תְּשׁוּקוֹת טְמֵאוֹת שֶׁנִּקְרָאוֹת רֹאשׁ פְּתָנִים, שֶׁהַגּוּף מוֹשֵׁךְ בָּהֶן וְלֹא הָרוּחַ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב) וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר. וְכָתוּב עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ.
עד שבא אברהם ותיקן למעלה ולמטה
עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם הֶחָסִיד וְהִתְחִיל לְתַקֵּן עוֹלָם, וְנִכְנַס לְתוֹךְ הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה וְתִקֵּן לְמַעְלָה וּלְמַטָּה בְּאוֹתָם רְקִיעִים עֶלְיוֹנִים וּבְאוֹתָם רְקִיעִים תַּחְתּוֹנִים.
(זהר שמות דף רמה.)
וכחמיה אלתנאנין כ׳מרהם וסם אלרקש מנהא אלצ׳אריה
וכחמת התנינים יינם וארס הנחשים1 שלהם אכזרי.
1. רס״ג תרגם ״פתנים״ - ״אלרקש״ (الرقش), סוג מסוים של נחשים מנומרים.
חמת תנינים יינם – כתרגומו: הא כמרת תניניא כס פרענותהון. הנה כמרירת נחשים כוס משתה פורענותם.⁠א
וראש פתנים אכזר – כוסם שהוא אכזר לנשוך,⁠ב אוייבג אכזרי יבא ויפרע מהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, מוסקבה 1628. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״הנה כמרירת נחשים כוס משתה פורענותם״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, מוסקבה 1628. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״שהוא אכזר לנשוך״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״אויב״.
חמת תנינים יינם THEIR WINE IS THE POISON OF DRAGONS – Understand this as the Targum does: הא כמרת תניניא כס פורענותהון which means: Behold, like the gall of serpents is the cup of the drink of their punishment.
וראש פתנים AND AS THE VENOM OF VIPERS is their cup – venom, which proves cruel (אכזר) to him who is bitten. The sense is: a cruel enemy will come and exact punishment from them.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

פס׳: חמת תנינים יינם – אמר הקב״ה 1הכשרים שבהם ותלמידי חכמים שבהם המתם קשה כתנינים. (ורוש) [וראש] פתנים אכזר, 2שונים שבכם אכזרים כפתן הזה שמרירתן כנוסה בתוך מעיהן כנחש:
1. הכשרים שבהם וכו׳. (יומא כ״ב כ״ג) כל ת״ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת״ת:
2. שונים שבכם. בספרי הגי׳ ראשים שבכם והוא יותר נכון כלישנא דקרא ורא״ש פתנים:
חמת תנינים – היה להם לשתות מן הדין, אם לא מפני חילול השם, שיאמרו ידינו רמה (דברים ל״ב:כ״ז).
פתנים אכזר – רשע, כדכתיב: כמו: פתן חרש יאטם אזנו (תהלים נ״ח:ה׳).
חמת תנינים THE VENOM OF ASPS: they [the Israelites] should, by rights, be drinking, were it not1 for the desecration of God’s Name [that would ensue]⁠2 when they [the gentiles] would say (vs. 27) “Our own hand has prevailed; [none of this was wrought by the LORD].”
פתנים אכזר CRUEL VIPERS: [A viper is a metaphor for] a wicked person, as it is written (Ps 58:4-5) “[The wicked are ... their venom is] like that of ... a deaf viper (פתן) who stops up his ears.”3
1. Again (see note 103) Rashbam emphasizes that vss. 32-33 describe punishments that ought to, but will not come upon the Israelites, while Rashi explains that the punishments will come. See note 103.
2. On Rashbam’s attitude to the desecration of God’s Name that ensues from the punishments of the Israelites, see his commentary to 9:25-28 (and note 32 there), to 29:24 and below to vs. 37 (and note 126 there).
3. Rashbam does not tell us how he understands the difficult phrase ראש פתנים אכזר; he just explains that “פתנים – vipers” should be seen as a metaphor for a wicked person.
This comment appears inconsistent with the rest of Rashbam’s explanation of vss. 32-33. I do not understand why he does not explain that the phrase ראש פתנים אכזר is another poetic reference to the venomous cup of punishments that the Israelites ought to receive as recompense for their sins.
חמת – והנה היין כסם נשיכת התנינים – בחמה.
וראש פתנים – כמו: על חור פתן (ישעיהו י״א:ח׳).
ואם הוא באל״ף, כחבירוא בו״ו (דברים ל״ב:ל״ב).
אכזר – תקיף, [והאל״ף נוסף, כאל״ף אצבע (שמות ח׳:ט״ו) ואזרוע (ירמיהו ל״ב:כ״א).]⁠ב
א. כן בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827: כחבריו.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, ובגיליון בכ״י לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, ברסלאו 53, ועוד עדי נוסח.
THE VENOM OF. Look, the wine1 is like the venom of angry serpents.⁠2
AND THE CRUEL POISON OF ASPS. Petanim (asps) is similar to the word paten (asp) in on the hole of the asp (Is. 11:8). Even though rosh (poison) is spelled with an alef, it has the same meaning as its counterparts which are spelled with a vav.⁠3
CRUEL. Akhzar (cruel) means mighty.⁠4 The alef is superfluous,⁠5 like the alef of etzba (finger)⁠6 and ezro'a (arm).⁠7
1. Spoken of in the previous verse.
2. The venom of the bite. See Ibn Ezra on verse 23.
3. Such as the word rosh in verse 32.
4. One who is mighty and does not display pity (Krinsky).
5. Its root is kaf, zayin, bet, and its alef is not a prefix or a particle.
6. The root of which is tzadai, bet, ayin.
7. The root of which is zayin, resh, ayin.
חמת תנינים – יהיה להם יין, שישתו אותו ביין.
וראש פתנים אכזר – כמו כן יהיה יינם ראש, כמו: ראש ולענה (דברים כ״ט:י״ז).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

חמת תנינים – THE POISON OF SERPENTS – will be for them as wine, they will drink it [the serpents' venom] in the wine.
וראש פתנים אכזר – THE CRUEL VENOM OF ASPS – Likewise their wine shall be poisonous, as in: “poison (רֹאשׁ) and wormwood” (Devarim 29:17).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]

חמת תנינים יינם שישתו.
וראש פתנים אכזר. כמו כן יינם. ראש פיי״ל.
חמת תנינים יינם – שישכר אותם.
וראש פתנים אכזר – יינם נמי יהי׳ כרוש ולענה.
חמת תנינים יינם, "their wine is the venom of serpents.⁠" It will make them totally drunk.
וראש פתנים אכזר, "and the cruel poison of asps.⁠" Even their wine will be gall and wormwood.
תנינם – חסר יו״ד. לפי שעברו על עשרה דברים שבלא תלמד לעשות ועברו על עשרת הדברות.
וראש פתנים אכזר – עניינו וחמת ראש התנינים והוא האכזרי שבהם שהוא משחית וממית בתוקף.
1וכבר כתבנו בפרשת נזיר שער ע״ג שהענבים לחים ויבשים במדרגת היין הם כמו המחשבות הרחוקות והקרובות במדרגת המעשים. ולזה זכר האשכלות והענבים על רוע מחשבותיהם וקלקולן. אמנם על המעשים עצמם אמר חמת תנינים יינם וראש פתנים אכזר כי כל מעשיהם לפני לאכזריות חמה ושטף אף וחמה חושבים כי אין רע אחר שאני יושב ודומם כל הזמן הרב שעמדו על תלן.
1. וכבר כתבנו וכו׳ (עיין ביאורי שם במדבר דף י״ח ע״א).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

חמת תנינם יינם – והנה באותם אשכולות נמצא יין שהוא ״חמת תנינם״ משומר בענביו, והוא פורענות ראוי להם במדת הדין, ונשמר עד שיוציאהו האל יתברך מאותם הענבים להשקותם, כאמרו ״פורה דרכתי לבדי״ (ישעיהו ס״ג:ג׳).
חמת תנינים יינם, their wine is the venom of asps; among the clusters mentioned in verse 32 there are also poisonous grapes, hidden and unidentifiable among the grapes. This disaster awaits them as a manifestation of the attribute of Justice they have richly deserved. Until they actually are extracting the juice from these grapesa God did not convert His threat of retribution into something actual. Compare Isaiah 63,3, God saying that He alone squeezed out these grapes by treading on them.
a. this is all hyperbole, of course,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

כוסם שהוא אכזר כו׳. כוסם פירושו של פתנים:
אויב אכזרי יבא כו׳. ר״ל וה״פ של קרא אויב אכזרי כו׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

Their cup, merciless to the bite victim, etc. "Their cup" refers to the adders.
A merciless enemy shall come, etc. I.e., this is the meaning of the verse, "A merciless enemy, etc.⁠"
חמת תנינם יינם – והמשקה היוצא מהם דומה לחמת תנינים, וזה לענין מחשבות בינתם התועה:
וראש פתנים אכזר – ודומה ג״כ לארס הבא מן הפתנים, שהוא אכזרי להמית את כל הטועם ממנו:
חמת וגו׳ – תענוגותיהם הולכים ויורדים מטה מטה עד לשחוק על משבתם של אחרים ואכזריות. פסוקים אלה מתארים את העמים המכונים לעיל ״גוי נבל״ (פסוק כא), אומה שהלכה וירדה מבחינה מוסרית ומדינית; אלה העמים שהם כֵלים ביד ה׳ להעניש את ישראל.
וראש – עיין לעיל כט, יז ופירוש שם.
אכזר – משמעות ״אכזר״ ברורה לחלוטין, אך יש ספק לגבי מוצאו. אם נשווה ״אכזר״ עם ״אַכְזָב״ (ירמיהו טו, יח), הרי שהשורש הוא ״כזר״, אלא ששורש זה איננו נמצא בשום מקום אחר. אולי הוא דומה לשורש ״גזר״: לחתוך. עולה על הדעת לומר ש״אכזר״ הוא שם מורכב: ״אך זר״. אדם שהוא ״אכזר״ מתייחס לזולתו בזרות גמורה, ללא כל רגש אהבה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

חמת תנינם יינם – המשפט שיוציאו עפ״י הנימוסים ההם הוא קשה כחמת תנינים:
וראש פתנים אכזר. ירמז שאלה אשר על ידם יקוים המשפט יתנהגו בהנשפטים באכזריות כפתן אכזר שבנחשים:
חמת תנינים יינם: הוסיף לצייר רעת לבבם1 בין אדם לחבירו, שלא רק לישראל היו רעים, אלא כמו ״תנינים״ שטבעם רע אפילו לבניהם2, כך רעים המה אפילו זה לזה.
וראש פתנים אכזר: יש מריע לחבירו במה שאינו רוצה לעשות לו טובה בשום אופן, אבל לא לעשות לו רע בידים באכזריות. אבל המה3 כ״ראש פתנים״4, שהשרף הלז כאשר יכנס ארסו באדם מכאיב מאד, כך הוא אכזר להכאיב את חבירו.
1. של אויבינו – הכשדים הבבלים.
2. כך איתא בגמרא כתובות (מט,ב) וברש״י שם ד״ה יארוד.
3. של אויבינו – הכשדים הבבלים.
4. נחש אכזר.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהכל
 
(לד) הֲלֹא⁠־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑יחָת֖וּםא בְּאוֹצְרֹתָֽי׃
"Isn't this laid up in store with me, sealed up among my treasures?
א. חָת֖וּם =א,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 ומסורות-א,ל ורמ״ה (כתיב מלא יו״ד)
• ל!=חָתֻ֖ם (כתיב חסר וי״ו)
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםרלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שכד]
הלא הוא כמוס עמדי – רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר כוס שהיה כמוס ומחוסר יכול דיהה תלמוד לומר (תהלים ע״ה:ט׳) חמר יכול שאין בו אלא חציו תלמוד לומר מלא מסך, יכול שאינו חסר אפילו טיפה אחת תלמוד לומר ויגר מזה מאותה טיפה שתו ממנה דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום ופרעה וכל חילו סיסרא וכל המונו סנחריב וכל אגפיו נבוכדנצר וכל חילו ומאותה טיפה עתידים לשתות כל באי העולם עד סוף כל הדורות וכן הוא אומר (ישעיהו כ״ה:ו׳) ועשה ה׳ צבאות לכל העמים בהר הזה משתה שמנים משתה שמרים יכול שמנים שיש בהם צורך ושמרים שאין בהם צורך תלמוד לומר שמנים ממוחים שמרים מזוקקים שמנים שאין בהם כלום אלא פקטים וכן הוא אומר (ירמיהו נ״א:ז׳) כוס זהב בבל ביד ה׳ משכרת כל הארץ מה דרכו של זהב לאחר שנשבר יש לו רפואה כך כשתפסק הפורענות מן האומות עתידה לחזור להם וכשמגיעה אצל ישראל מהו אומר (יחזקאל כ״ג:ל״ד) ושתית אותה ומצית ואת חרשיה תגרמי מה דרכו של חרס זה לאחר שנשבר אין לו רפואה כך כשתפסק הפורענות מן ישראל אין עתידה לחזור להם.
חתום באוצרותי – מה אוצר זה חתום ואין מגדל פירות כך מעשיהם של רשעים אין מגדלים פירות אם אמרת כן מאבדים היו את העולם וכן הוא אומר (ישעיהו ג׳:י״א) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו אבל מעשיהם של צדיקים עושים פירות ופירי פירות וכן הוא אומר (שם ג׳:י׳) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו.
דבר אחר: מה אוצר זה חתום ואין חסר כלום כך צדיקים לא נטלו כלום ממה שלהם בעולם הזה ומנין שלא נטלו צדיקים כלום ממה שלהם בעולם הזה שנאמר (תהלים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ומנין שלא נטלו רשעים כלום ממה שלהם בעולם הזה שנאמר הלא הוא כמוס עמדי, אימתי אלו ואלו נוטלים למחר כשתבוא גאולה לישראל שנאמר לי נקם ושלם.
סליק פיסקא
[Piska 324]
[(Psalms 75:9) "For the (poisoned) cup is in the hand of the Lord — strong wine, fully admixed (for all of the nations). And from this He poured. Only (the wicked) will drain its dregs. All the wicked of the earth will drink (of it.)"] (Devarim 32:34) "Is it (this cup of retribution) not laid up with Me?⁠" R. Yossi Haglili says: A cup that was "laid up" and lacking (its full strength) — I might think it "weakened" (in potency); it is, therefore, written "strong wine.⁠" I might think that only half of it remains; it is, therefore, written "fully admixed.⁠" I might think that it never lacked even one drop; it is, therefore, written "and from this He poured from this.⁠" From that drop there drank: the men of the generation of the flood, the men of the generation of the tower of Bavel, the men of Sodom and Amorah, Pharaoh and all his army, Sisra and all his host, Nevuchadnezzar and all his army, Sancheriv and all his ranks. And from that drop there are destined to drink all the (wicked) comers to the world until the end of all the generations. And thus is it written (Isaiah 25:6) "And the Lord of hosts will make — for all the peoples (who come to war) in this mountain (Mount Zion, who thought to have) a feast of oils (i.e., an easy victory) — a feast of lees. (He will convert an intended feast of) marrowed oils (into one of) drained dregs.⁠" (All this in the war of Gog and Magog). I might think (that they would drink) lees which serve some purpose; it is, therefore, written "drained dregs" — lees which are nothing but empty froth. And thus is it written (Jeremiah 51:7) "A golden cup was Bavel in the hand of the Lord.⁠" And (Ezekiel 23:32) "The cup of your sister will you drink, the deep and the wide. You will be (the object of) laughter and scorn, too much to contain (i.e., to bear).⁠" Just as with gold, after it breaks, it can be "healed,⁠" so, when punishment curses the nations, it is destined to return to them. But, with respect to Israel, what is written (Ibid. 34) "And you will drink it and drain it, and its shards will you crunch.⁠" Just as with earthenware, after it breaks, it cannot be healed, so, when punishment ceases from Israel, it is not destined to return to them.
"sealed in My stores": Just as a treasure chest is sealed and does not grow fruits, so, the deeds of the wicked do not grow fruits; for if they did, the world would be destroyed. And thus is it written (Isaiah 3:11) "Woe to the wicked one, (who does) evil; for the recompense of his hands (but not the fruits thereof) will be dealt to him.⁠" But the deeds of the righteous grow fruits, and fruits of fruits, viz. (Ibid. 10) "Tell the tzaddik that it (righteousness) is good, for the fruits of their deeds shall they eat.⁠" Variantly: "Is it not laid up with Me?⁠" It lacks nothing. The wicked do not take aught of what is theirs in this world, viz. (see Psalms above) "fully admixed.⁠"
"sealed in My stores": Sealed and lacking nothing. The righteous take nothing of what is theirs in this world, viz. (Proverbs 8:21) "And I shall fill their ('My lovers') stores,⁠" and (Psalms 31:20) "How abundant is Your good that You have stored away for those who fear You.⁠" When do both take (what is due them)? "Tomorrow,⁠" at the redemption, viz. (Devarim, Ibid. 35) "Mine is revenge and payment!⁠"
[End of Piska]
הלא הוא כמ׳ עמ׳ ר׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי אומ׳ מנ׳ אתה אומ׳ הלשון הזה לשון נוטריקון הוא כוס עמוס למאוסים אלו שמאסו בדברי תורה שנ׳ (תהלים ע״ה:ט׳) כי כוס ביד ה׳ יכול שוליהם ת״ל חמר יכול חציו ת״ל מלא יכול אפלו חסר טיפה ת״ל חתום יכול ששתו כולם ת״ל ויגר מזה הא לא שתו ממנו אלא טיפה אחת בלבד מאותה הטיפה שתו דור אנוש דור המבול דור הפלגה אנשי סדם סיסרא וכל רכבו סנחריב וכל אגפיו נבוכד נצר וכל המונו מאותו הטיפה הן שותין והולכין עד שיחיו המתים:
ואימתי הן עתידין לשתות כולו למחר כשתבוא גאולה לישראל שנ׳ (שם ע״ה:י״א) וכל קרני רשעים אגדע:
אם כך עשת הטיפה מה יעשה הכוס אם כך יעשה הכוס מה יעשה הדלי אם כך יעשה הדלי מה יעשו נהרות אם כך יעשו נהרות מה יעשו אוצרות שנ׳ (איוב לח כב - כג) הבאת אל אוצר׳ שלג אשר חשכתי לעת צר:
קרב זה קרבו שלפרעה שנ׳ (שמות י״ד:י׳) ופרעה הקריב:
ומלחמ׳ זו מלחמתו שלגוג שנ׳ (זכריה י״ד:ג׳) ויצא ה׳ ונלחם בגוים ההם וה״א (ישעיהו כ״ה:ו׳) ועשה ה׳ צב׳ לכל העמים [וגו׳] יכול שמנים שיש בהן צורך ושמרים שאין בהן צורך ת״ל (שם) שמנים ממוחיים שמנים מזוקקים מה שמרים אינן כלום אלא מבוקעים וה״א (ירמיהו נ״א:ז׳) כוס זהב בבל ביד ה׳ מה ראה למשול פורענתן שלאומות בכוס הזה שלזהב אלא מה הכוס הזהב הזה אם נשבר משבריו עושין כלום כן משתתחיל פורענתן שלאומות אינה פוסקת לעולם:
וכשבאת לישראל אינה כן אלא (יחזקאל כ״ג:ל״ד) ואת חרשיה תגרמי מה החרס הזה אם נשבר אין לשבריו רפואה כך משתפסוק פורענתן של ישראל אינה חוזרת לעולם:
וה״א (תהלים ע״ה:ט׳) אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ משמוזגין להם כוס ראשון מוזגין להם כוס שני וכשבאת לישראל אינה כן אלא ושתית אותה ומצית (יחזקאל שם) כך משתפסוק פורענתן שלישראל אינה חוזרת לעולם:
חתום באו׳ מה האוצר הזה מלא אינו עושה פירות כך מעשיהן של רשעים אינן עושין פירות שאילו היו עושין פירות לא היה העולם יכול לעמוד בהן אבל הצדיקים מעשיהן עושין פירות ופירי פירות שנ׳ (ישעיהו ג י - יא) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו:
אוי לרשע רע:
ד״א חתום באו׳ מה אוצר הזה מלא ואינו חסר כלום כך לא אלו נטלו משלהם כלום ולא אלו נטלו משלהם כלום מנ׳ שלא נטלו הצדיקים משלהם כלום שנ׳ (תהלים ל״א:כ׳) מה רב טובך ומנ׳ שלא נטלו הרשעים משלהם כלום שנ׳ הלא הוא כמ׳ עמ׳ אימתי אלו ואלו עומדין ליטול את שכרן למחר כשתבוא גאלה לישראל לכך נאמ׳ לי נקם ושלם:
הֲלָא כָל עוֹבָדֵיהוֹן גְּלַן קֳדָמַי גְּנִיזִין לְיוֹם דִּינָא בְּאוֹצְרָי.
Are not all their works manifest before Me, laid up in My treasures against the day of judgment?
הלא הוא דן כסא דפורענותה ממזג ומתקן ומעתד לרשיעיה חתום באוצרי ליום דינה רבה.
הלא עובדיהון דהינון עבדין בטומרא קדמיי כולהון גליין חתימין ומתקנין באפותיקיי.
Are not their secret works all known before Me? Sealed and laid up are they in My treasury!
הלא הוא כסא דין פורענותא ממזג ומתקן גבי לרשיעיא חתים באוצרי ליום דינא רבא.
Is not this the cup of punishment, mixed and ordained for the wicked, sealed in My treasuries for the day of the great judgment?
(לד-לה) הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי – רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר כּוֹס שֶׁהָיָה כָּמוּס וּמְחוּסֵר, יָכוֹל דּוֹהֶה תַּלְמוּד לוֹמַר ״חָמַר״, יָכוֹל שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא חֶצְיוֹ תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) ״מָלֵא מֶסֶךְ״, יָכוֹל שֶׁאֵין חָסֵר אֲפִילוּ טִפָּה אַחַת תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַיַּגֵּר מִזֶּה״, מֵאוֹתָהּ טִפָּה שָׁתוּ מִמֶּנָּה אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְּלָּגָה וְאַנְשֵׁי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה, וּפַרְעֹה וְכָל חֵילוֹ, סִיסְרָא וְכָל הֲמוֹנוֹ, סַנְחֵרִיב וְכָל אֲגַפָּיו, נְבוּכַדְנֶצַּר וְכָל חֵילוֹ, וּמֵאוֹתָהּ טִפָּה עֲתִידִין לִשְׁתוֹת כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיהו כ״ה:ו׳-ח׳) ״וְעָשָׂה ה׳ צְבָאוֹת לְכָל הָעַמִּים בָּהָר הַזֶּה מִשְׁתֵּה שְׁמָנִים מִשְׁתֵּה שְׁמָרִים שְׁמָנִים מְמֻחָיִים שְׁמָנִים מְזֻקָּקִים״ וְגוֹ׳ ״בִּלַע הַמָּוֶת לַנֶּצַח״ וְגוֹ׳ יָכוֹל שְׁמָרִים (שֶׁאֵין) [שֶׁיֵּשׁ] בָּהֶן צֹרֶךְ תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁמָנִים מְמֻחָיִים שְׁמָרִים מְזֻקָּקִים״, שְׁמָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן כְּלוּם אֶלָּא פִּקְטִים, וְכֵן הּוּא אוֹמֵר (ירמיהו נ״א:ז׳) ״כּוֹס זָהָב בָּבֶל בְּיַד ה׳⁠ ⁠⁠״, וְאוֹמֵר ״כּוֹס אֲחוֹתֵךְ תִּשְׁתִּי הָעֲמֻקָּה וְהָרְחָבָה״ וְגוֹ׳ מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל זָהָב לְאַחַר שֶׁנִּשְׁבַּר יֵשׁ לוֹ רְפוּאָה, כָּךְ כְּשֶׁתִּפְסֹק פֻּרְעָנוּת מִן הָאֻמּוֹת עֲתִידִין לַחֲזֹר לָהֶן, וּכְשֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל מַהוּ אוֹמֵר (שם לד) ״וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמִצִּית וְאֶת חָרָשֶׁיהָ תִּגְרְמִי״, מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל חֶרֶס לְאַחַר שֶׁנִּשְׁבַּר אֵין לוֹ רְפוּאָה, כָּךְ כְּשֶׁתִּפְסֹק הַפֻּרְעָנוּת מִיִּשְׂרָאֵל אֵינָהּ עֲתִידָה לַחֲזֹר לָהֶם.
חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי – מָה אוֹצָר זֶה חָתוּם וְאֵין מְגַדֵּל פֵּרוֹת, כָּךְ מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים אֵין מְגַדְּלִין פֵּרוֹת, אִם אָמַרְתִּי כֵּן מְאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיהו ג׳:י״א) ״אוֹי לָרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לוֹ״, אֲבָל מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מְגַדְּלִין פֵּרוֹת וּפֵרֵי פֵּרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (שם ג׳:י׳) ״אִמְרוּ צַדִיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ״.
דָּבָר אַחֵר: מָה אוֹצָר זֶה חָתוּם וְאֵין חָסֵר כְּלוּם, כָּךְ צַדִיקִים לֹא נָטְלוּ כֻּלָּם מִשֶּׁלָּהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר ״מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ״. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא נָטְלוּ רְשָׁעִים כְּלוּם מִשֶּׁלָּהֶן בָּעוֹלָם הַזֶה שֶׁנֶּאֱמַר ״הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי״, אֵימָתַי אֵלּוּ וָאֵלּוּ נוֹטְלִין לְמָחָר כְּשֶׁתָּבוֹא הַגְּאֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״לִי נָקָם וְשִׁלֵּם״.
לִי נָקָם וְשִׁלֵּם – אֲנִי בְּעַצְמִי פּוֹרֵעַ מֵהֶם וְאֵינִי פּוֹרֵעַ מֵהֶם לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג׳:י׳) ״וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה״, וְאוֹמֵר ״וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה׳ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר״.
לִי נָקָם – וַאֲשַׁלֵּם אֵין כָּתוּב כָּאן אֶלָּא לִי נָקָם וְשִׁלֵּם, מְשַׁלֵּם אֲנִי מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁעָשׂוּ אֲבוֹתֵיהֶם לְפָנַי בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ס״ה:ו׳) ״לֹא אֶחֱשֶׁה כִּי אִם שִׁלַּמְתִּי וְשִׁלַּמְּתִּי אֶל חֵיקָם״ וְגוֹ׳, וְאוֹמֵר (ירמיהו ט״ז:י״ח) ״וְשִׁלַּמְתִּי רִאשׁוֹנָה (וּשְׁנִיָּה) מִשְׁנֵה עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם עַל חַלְּלָם אֶת אַרְצִי״. לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל״, כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם, אָמַר רַבִּי יוֹסִי אִם מִי שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם ״כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם״ הֲרֵי פֻּרְעָנוּת מְמַשַׁמְּשוֹת וּבָאוֹת מִי שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (ישעיהו כ״ד:כ״ב) ״וּמֵרֹב יָמִים יִפָּקֵדוּ״, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ – כְּשֶׁהַמָּקוֹם מֵבִיא (עֲלֵיהֶן) פֻּרְעָנוּת עַל הָעוֹבְדֵי אֱלִילִים מַרְעִישׁ עֲלֵיהֶם הָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק א׳:ח׳) ״יָעוּפוּ כָּנֶשֶׁר חָש לֶאֱכֹל״, וְאוֹמֵר (ישעיהו ה׳:י״ט) ״הָאוֹמְרִים״ ״יְמַהֵר״ ״יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ״ ״לְמַעַן נִרְאֶה״ וּכְשֶׁהַמָּקוֹם מֵבִיא פֻּרְעָנוּת עַל יִשְׂרָאֵל (אֵין מַמְתִּין לָהֶם) [הֵן מְתוּנִים] הָא כֵּיצַד מוֹסְרָן לְאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת שֶׁיִּהְיוּ מִשְׁעַבְּדִים בָּהֶן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אֲנִי״, לְהוֹשִׁיעֲךָ וּלְהַצִּילֶךָּ.
אלא אן ג׳מיע ד׳לך מכנוז ענדי ומכ׳תום פי כ׳זאיני
ועם זאת, כל זה אצור אצלי וחתום באוצרותיי.
(לד-לה) אחר כך תיאר הזכרתו כל מה שהיה מקדם מהנקמות הקשות, ואמר ״הלא הוא כמוס עמדי, לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם״. ו״שילם״ הוא שם, כמו באמרו ״וְהַדִּבֵּר אין בהם״ (ירמיה ה, יג), ״הלוא את הַקִּטֵּר אשר קטרתם״ (שם מד, כא)1.
1. כן כתב ריב״ב בפירושו לירמיה שם: ״והדבר אין בהם״ – שם, וכמוהו ״הלא את הקטר״, ״לי נקם ושלם״. וע״ע בספר השרשים לריב״ג שורש דבר.
הלוא הוא כמוס עמדי – כתרגומו: כסבורים הם ששכחתי מעשיהם, כלם גנוזים ושמורים לפני.
הלא הואא – פרי גפנם ותבואות שדמותם כמוס עמדי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

א. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״היא״.
הלא הוא כמס עמדי IS NOT THIS LAID UP IN STORE WITH ME – Understand this as the Targum has it: ("Are not all their doings open before me?⁠") – i.e., they believe that I have forgotten their doings, but really they are all stored up and kept with Me.
הלא הוא IS NOT THIS – the fruit of their vine and the produce of their fields (i.e. their doings) כמס עמדי STORED UP WITH ME?
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

פס׳: הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי – אלו פורעניות של הקדוש ברוך הוא עתיד להביא על הרשעים שנאמר (איוב לח) אשר השכתי לעת צר ליום קרב ומלחמה ואומר (ישעיה כה) ועשה ה׳ צבאות לכל העמים בהר הזה.
חתום באוצרותי – מה זה חתום ואין חסר כלום 1כך לא אלו נטלו משלהם ולא אלו נטלו משלהם. שנאמר (תהלים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך וגו׳. וכן ברשעים הוא אומר הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי:
1. כך וכו׳. פי׳ כי ישראל עדיין לא נטלו רב טוב הצפון להם וכן להיפך הרשעים:
הלא הוא כמוס עמדי – דברי גאות האומות אני שומר, ואש⁠{לם}⁠א להם נקם על זאת.
א. כך השלים רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) היה מקום חלק.
הלא הוא כמוס עמדי LO I HAVE PUT IT ALL AWAY [SEALED UP IN MY STOREHOUSES]: I am saving up all the words of [false] pride of the gentiles and I will exact vengeance from them for that.⁠1
1. Here Rashbam and Rashi part company for the first time on the basic exegetical question of determining whether particular verses are referring to the Israelites or to their enemies. (See note 88 above.) Rashi says that vs. 34 means that God is saving up His punishment of the Israelites, described in vss. 32-33, and will bring it upon them at some appropriate point in the future. Rashbam, though, sees an abrupt and unmarked shift between vss. 33 and 34. The theme of the punishment that the Israelites deserved to get (but did not get) has now been completed. Now the text shifts back to the punishment that will befall the gentiles. As the notes below show, Rashi and Rashbam disagree about a number of verses in the continuation of the poem on the question of whether they are better understood as describing (or directed towards) the nations or Israel.
Many exegetes, ancient and modern, see vss. 32-43 as referring to punishments that will befall the gentiles. Rashbam, however, appears to be the only exegete who interprets vss. 32-33 about the Israelites, but vss. 34-43 about the gentiles. According to Rashbam, the poem has the following general structure:
1) vss. 1-26 describe the history of the relationship of Israel and God, God’s benevolence, Israel’s ingratitude and sin, and the punishment that they deserve;
2) vss. 27-31 describe the gentiles’ distorted understanding of the fate of the Israelites;
3) vss. 32-33 return to the theme of the punishment that the Israelites deserve;
4) vss. 34-43 describe the punishment that will befall the evil gentiles.
הלא הוא כמס עמדי – דברי השם. יש אומרים: על הגזרות.
והקרוב: שהוא יינם, שהוא ראש פתנים (דברים ל״ב:ל״ג), הוא שמור עד שישתוהו.
ומלת כמוס – ידועה מטעם מקומה, כי אין לה משפחה.⁠א [והיא אחות גומץ (קהלת י׳:ח׳), וגבעל (שמות ט׳:ל״א), והלעיטני (בראשית כ״ה:ל׳).]⁠ב
חתום באוצרתי – [פירוש: כמוס עמדי. והטעם: שהוא תחת ידי,]⁠ג שלא תגע בו יד זולתי, הוא שמור להם להנקם מהם.
א. ״כי... משפחה״ חסר בכ״י פריס 177 (אפשר שהוחלף בהמשך) והושלם מכ״י פריס 176.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
IS NOT THIS LAID UP IN STORE WITH ME. These are the words of God. Some say the reference is to the decrees.⁠1 It appears to me that the reference is to their wine, which is the poison of asps. It is laid in store2 until they drink it.⁠3 The meaning of the word kamus (laid up in store) is to be ascertained from its context, for it has no family.⁠4
SEALED UP IN MY TREASURIES. So that no hand touches it. It is kept for them,⁠5 for vengeance is to be exacted from them.
1. Which Israel's enemies have decreed against Israel. In other words, God has not forgotten what Israel's enemies did to them but has, as it were, stored the account in His record books.
2. In God's storehouses.
3. Until God decides that it is time to make Israel's enemies drink of it.
4. No similar words are found in Scripture.
5. The enemies of Israel.
הלא הוא – הפורענות שלהם, כמוס עמדי – סגור עמדי.
חתום באוצרתי – שאני הכנתי להם פורענות וכלימות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

הלא הוא – ISN’T THIS – Their punishment, כמוס עמדי – LAID UP IN STORE WITH ME – sealed with Me.
חתום באוצרתי – SEALED IN WITH MY TREASURES – That I prepared for them punishment and disgrace.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

הלא הוא כמס עמדי – יום תשלום פורענותם כמו שמפרש והולך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

הלא הוא כמוס עמדי, "is this not laid up in store with Me?⁠" Moses refers to the day when retribution for all their sins will come, as will be explained forthwith.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]

הלא הוא כמוס עמדי – ראש הפתן האכזר שלהם שמתי באוצרותי להאכילם מפרי מעשיהם.
IS NOT THIS LAID UP IN STORE WITH ME — their cruel poison of asps?⁠1 I have put it in My treasures2 to feed them from the fruit of their deeds.
1. (33).
2. In (34) before us.
הלא הוא כמוס עמדי – היין שלהם שמור אצלי עד שישתוהו, וכיצד הוא כמוס וחתום, לי נקם ושלם, כלומר הנקמה שאנקם מהם היא שמורה אצלי, זהו לי נקם ולי שלם, כלומר לי הנקמה ולי השלומים, כענין (תהלים צ״א:ח׳) ושלומת רשעים תראה. לעת תמוט רגלם, כשתמלא סאתם, כענין (בראשית ט״ו:ט״ז) כי לא שלם עון האמורי.
ויתכן לפרש הלא הוא כמוס עמדי שיחזור למלת לאחריתם שהזכיר, יאמר כי אחרית הרשעים המשעבדים אותנו כמוס עם הש״י וחתום באוצרותיו, וכן מצינו בדניאל ששאל (דניאל י״ב:ט׳) מה אחרית אלה, ואמר לו הש״י כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ, והוא העת שתמוט רגלם. כי קרוב יום אידם, בזמן שיחשבו שהוא רחוק יתקרב להם וחש כל אחת מהעתידות לבא להם.
ויש במלת למו סימן ורמז לגאולה, כי אז ידין ה׳ עמו, והקב״ה בעבור שמו הגדול ימהר יחישה ועל אותו זמן הזכיר למעלה (דברים ל׳:ו׳) ומל ה׳ אלהיך את לבבך.
הלא הוא כמוס עמדי, "have I not carefully stored it away?⁠" Their wine is stored away under My care until they will drink it. Sooner or later they themselves will have to drink their own poisonous wine. God is storing up His eventual vengeance against the people who have abused Israel. The construction is similar to Psalms 91,8: "you will witness the punishment of the wicked with your eyes.⁠" [A reference to the words in verse 35 לי נקם ושלם, i.e. verses 34 and 35 are one unit. Ed.] לעת תמוט רגלם "at the time when their foot shall slip.⁠" When the measure of their sins is full. The word שלם here is used by Moses in the same vein as God used it when explaining to Avraham in Genesis 15,16 that the Emorite people could not be driven out of the land of Canaan until its measure of guilt was full, שלם.
It is also possible to explain these verses as follows: the words הלא הוא כמוס עמדי, refer to the word אחריתם, "their end" in verse 29, i.e. the eventual end of Israel's enemies has been a carefully preserved storage in the hands of the Lord. We find a similar construction in Daniel who had asked; (Daniel 12,8) מה אחרית אלה, "what is going to be the end of these (dire predictions)?⁠" God had answered him that the timing of the redemption, and therefore the timing of the retribution against the enemies of our people, was a well guarded secret with Him until the time when it would occur (Daniel 12,9). In fact, this would occur at a time which seems most unlikely at the time, a time when these nations appear to rule the world.
The word למו at the end of verse 35 contains an allusion to the time of the redemption (seeing the three letters in that word are the acronym of למועד מועדים וחצי, the time described as the time of the redemption in Daniel 12,7). At that time ידין ה' עמו, "the Lord will judge His people.⁠" May the Lord hasten the time when this will occur as He said when He spoke about circumcising our hearts (30,6).
הלא הוא כמוס עמדי. כלומר הלא הוא הפורענות הראוי להם כמוס עמדי שאני הכנתי להם פורענות וכלי מות.
הלא הוא – הפורענו׳ שאביא עליהם כמוס עמדי.
הלא הוא כמוס עמדי, "Is it not stored up with Me? (the calamity striking the gentiles)
(לד-לה) הלא זה הרוע והגנות אשר במנהגי האומות ההם הוא גנוז עמדי וחתום באוצרותי לשמרו להם אל העת הראוי לי להנקם מהרעים האלה על רוע מנהגיהם והוא הרע אשר יתכן שיקרה מצד ההשגחה הכוללת וזה הרע הוא כלי מאתי לשלם להם גמולם הראוי על זה לעת הנכון שתמוט בו רגלם באמרו וגם רשע ליום רעה וזה יהיה כאשר יקרב יום אידם כי הנקם אשר לו יחיש העתידות למו מהרעות להביאם קודם עתם ואמנם יהיה אז להשגחתו על ישראל באמרו אני י״י בעתה אחישנה רוצה לומר: שאני אחיש הרעה על האויבים אצל עתה כאשר יתקרב העת ההיא.
כמוס – גנוז.
ובאמת הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי שלא יצא משם בלא דעתי.
הלא הוא פרי גפנם ותבוא׳ שדמותם כמוס עמדי פי׳ כנוי הוא ומלת כמוס שב אל פרי גפנם מרומז במלת גפנם ואל תבוא׳ שדמותם הרמוז במלת משדמות עמורה ואע״פ שהתבואה היא לשון נקבה ולא תפול עליה לא מלת הוא ולא מלת כמוס המורים על הזכר מ״מ מאחר שפי׳ גפנם הוא פרי בלשון זכר אמר הוא בלשון זכר אע״פ שפירוש שדמות היא התבואה שהוא בלשון נקבה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(לד) הלא הוא כמוס עמדי וגו׳ עד סוף השירה – זהו החלק הששי בגאולת ישראל ונקמת האויבים.
יאמר שאל יחשוב אדם שנשכחו לפני עונותיהם ותועבותיהם של האומות האלה. כי באמת הלא הוא כמוס עמדי. וחוזר כנוי הוא ליין תנינים אשר זכר. כאלו אמר אותו יין תנינים שהוא רמז אל המעשים שעשו לישראל וראש פתנים אכזר שהוא משל לאכזריותם ורוע פעולתם. זהו כמוס עמדי וחתום באוצרותי. להשקות אותו אליהם ושתו ולעו והיו כלא היו, כי אמדוד אותם מדה כנגד מדה. וכמאמר ירמיה (איכה ד׳) גם עליך תעבור כוס תשכרי ותתערי.
הלא הוא כמס עמדי – כאמרו ״כי יום נקם בלבי״ (ישעיהו ס״ג:ד׳).
חתום באוצרתי – כאמרו ״כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ״ (דניאל י״ב:ט׳).
הלא הוא כמוס עמדי, the meaning is similar to Isaiah 63,4 כיום נקם בלבי, “as the day of vengeance which I had kept hidden in my heart.”a
חתום באוצרותי, sealed away securely. Compare Daniel 12,9 כי סתומים וחתומים הדברים, “the matters are sealed and safely stored.”
a. the sins had to accumulate beyond reprieve before God carried out what had been at the back of His mind for a long time.
(לד-לו) ואם תשאל מתי יהיה זה התיקון, הלוא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי, אבל זאת ההערה אני נותן לך, כי לי נקם ושלם להם האומות לעת תמוט רגלם – שתתמלא סאתם.
כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו – כמו ׳יחיש׳, וכמו ׳ושב ה׳ את שבותך׳ (לעיל ל ג)1.
וזה יהיה כי ידין ה׳ עמו – בעת שידין ה׳ עמו – אתה תדע שיהיה הדבר הזה, שהמה יתוקנו בעת ש׳ידין ה׳ עמו׳ ויתקן התיקון הזה, שיצרוף כצרוף הכסף2 אפילו עמו.
ועל עבדיו יתנחם. שיתנחם אז על השרידים ההם הנשארים, כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב – שאז יהיו ישראל שה פזורה בתכלית הרע.
וכן אמרו ז״ל ׳אין בן דוד בא עד׳, ׳אין בן דוד בא עד׳3, וכולם דרוש מן הגמרא, שיורו על צרות חבלי יולדה יבואו לעת ההוא, כדכתיב (ישעיה נט יט) ׳כי יבוא כנהר צר׳ – אז ׳ובא לציון גואל׳ (שם פסוק כ)⁠4. ולמה ימתין כל כך, לפי שאז תתמלא סאת האומות:
1. שפירושו ׳ישיב׳.
2. ע״פ זכריה (יג ט).
3. ראה יומא (י.) ׳אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל העולם כולו תשעה חדשים׳, ובסנהדרין (לח.) ׳אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל׳, ושם (צז.) ׳דור שבן דוד בא בו תלמידי חכמים מתמעטים וכו׳, וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות׳. ושם ׳אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות וכו׳, עד שירבו המסורות וכו׳, עד שיתמעטו התלמידים וכו׳, עד שתכלה פרוטה מן הכיס וכו׳, עד שיתייאשו מן הגאולה׳. וראה עוד שם (צח.).
4. סנהדרין (צח.) ׳אמר רבי יוחנן, אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר – חכה לו, שנאמר כי יבא כנהר צר רוח ה׳ נססה בו, וסמיך ליה ובא לציון גואל׳.
הֲלֹא הוא כָּמֻס: במסורת הדפוס1 וגם בהרבה ספרי׳ כ״י נמס׳ י״ג הלוא מלאי׳ בתורה, וחד מינייהו פליגי ביה, הלוא הוא כמס עמדי, ובפסוק2 נדפס מל׳. ובמסרה אחרת כ״י מצאתי י״ב הלוא מלאי׳ בתורה, ולא נמנה זה עמהם. ולזאת הסכים הרמ״ה3 ז״ל, כמ״ש4 בפ׳ בראשית על פסוק הלוא אם תיטיב, ואפי׳ בספרי׳ כ״י שנמס׳ בהם י״ג מלאי׳ ופלוגתא על דין, כתבוהו בפסוק כאן חס׳ וי״ו, והכי פשיטא ליה לבעל אור תורה. [הֲלֹא⁠־הוּא].
בְאוֹצְרֹתָי: בהעתק הללי ובכל ספרי׳ מדוייקי׳ מל׳ וי״ו קדמאה וחס׳ וי״ו בתראה, וכ״כ הרמ״ה5 ז״ל, והמדפיס6 פעל אוצרות בלשון שקר7. ובמסורת כ״י נמס׳ ג׳, וסימניהון הלא הוא כמס8, אשר לא הִרְאִיתִם9 (דמלכי׳), וחבירו10 דישעיה, ע״כ. ובמקצת ספרי׳ מדוייקי׳ דמלכי׳ חס׳ דחס׳, דישעיה ודאוריית׳ שוין. [בְּאוֹצְרֹתָי].
1. במסורת הדפוס: מ״ק-ד על אתר.
2. ובפסוק: נוסח הפנים של ד.
3. הרמ״ה: ל״ו.
4. כמ״ש: בר׳ ד ז (׳הלוא אם תיטיב׳).
5. הרמ״ה: אצ״ר.
6. והמדפיס: ד.
7. פעל אוצרות בלשון שקר: על פי מש׳ כא ו.
8. הלא הוא כמס: פסוקנו.
9. אשר לא הִרְאִיתִם: מל״ב כ טו.
10. וחבירו: יש׳ לט ד.
פרי גפנם כו׳. רצ״ל מאי דכתיב הלא הוא וגו׳ לשון יחיד, הלא הם וגו׳ הל״ל, לפי מה שיהי׳ פי׳ של כמוס וגו׳ כסבורים הם ששכחתי מעשיהם כו׳ דהיינו לשון רבים, ל״פ הלא הוא פרי גפנם, כלומר הא דכתיב לעיל גפנם וגו׳ פירוש פרי גפנם, ועל זה קאי הלא הוא וגו׳. וא״ש דפרי נמי לשון יחיד הוא, ולכן נמי אמר הוא לשון זכר, ולא היא. ואע״פ שתבואה היא לשון נקבה, כיון דפרי הוא לשון זכר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

The fruit of their grapevine, etc. Rashi is answering the question: It is written, "Is this not, etc.⁠" which is in the singular form, but Scripture should have written, "Are they not, etc. [the plural form]" because it is based on the explanation of "sequestered [with Me], etc. They think that I have forgotten their actions, etc.⁠" Therefore Rashi explains that "it is [referring to] the fruit of their grapevine.⁠" In other words that which is written above, "their grapevine" refers to the fruit of their grapevine. And this is what the phrase "Is this not, etc.⁠" is referring to. This works well, for the word "fruit" can also be singular. Therefore Scripture says הוא which is masculine, and not היא [which is feminine], even though תבואה (grain)" is feminine, but because פרי (fruit) is masculine.
הלא הוא כמוס עמדי וגו׳ – פירוש הגם שבשביל כעס אויב נמנעתי מעשות בהם משפט המתחייב להם על מעשיהם לא מפני זה יפטרו מעונש המגיע להם הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי ליום הדין, ועל זה אמר הנביא (ישעיהו י׳ ג) ומה תעשו ליום פקודה, וצא ולמד מה שחרד שמואל מפחד יום הדין כאומרם ז״ל (חגיגה ד׳:) במעשה בעלת אוב, וכפל לומר כמוס עמדי חתום וגו׳, על דרך אומרו (שמות ל״ד ז׳) נושא עון, וכשיגיע לגדר שיאמר נלאתי נשוא (ישעיהו א יד) יחתמהו באוצרות וינקום הוא מעושי רשעה בהוצאת שמש מנרתיקה (נדרים ח׳:) ולהט אותם יום ה׳, והוא אומרו לי נקם פירוש שינקום הוא בעצמו כביכול.
הלא הוא כמוס עמדי, "Is it not concealed with Me?⁠" Moses means that on account of the reaction of Israel's enemies to its punishment, God has so far refrained from dispensing the justice due for the sins committed by this people. If they appeared to do well this was not proof of their innocence, nor that they would not eventually be made to suffer the punishment they were guilty of. God reserved the indictment in anticipation of the Day of Judgment. Concerning that day, the prophet said (Isaiah 10,3: "and what are you going to do on the Day of Judgment (punishment)?⁠" Read up on how much even the prophet Samuel was afraid of that day when he was asked to materialise before Saul (Chagigah) 4 and he thought that he was about to face that day of Judgment. Moses repeats the statement by saying חתום באוצרותי, "sealed in My treasuries.⁠" We may compare this to Exodus 34,7 where the Torah speaks about God being נושא עון, "suspending punishment for sins.⁠" Once God reaches the point where He is no longer able to tolerate the wickedness, He seals them in His treasuries and takes His revenge on the evildoers by even removing the sun from its orbit (if need be) as we have been told in Nedarim 8, "a day on which the sun will burn like a furnace.⁠" When Moses adds לי נקם, "Mine is the vengeance,⁠" this is a reference to God personally exacting this punishment.
הלא הוא כמס עמדי חתום באוצרתי – פי׳ מה שעושין רע לישראל כל הרעות נחקקים בפורפירא של הקב״ה וז״ש כמס עמדי. עמדי הוא הרע מה שעשו לישראל. ועוד כי כמוס הפורעניות שלהם אצלי שלא יבא להם פורעניות בעה״ז כלל כדי שירבה להם הפורעניו׳ בעה״ב כמ״ש ויין חמר מלא מסך ויגר מזה שימלא על כל גדותיו עד שהוא נשפך לארץ והם ימצו אף שמרים את הכל יביא עליהם ולא ישאר כלום וזהו חתום כמו דבר החתים שאין יכול להפתח כלל. ולעתיד יביא עליהם הפורעניו׳ משלם כמו כוס מלא על כל גדותיו.
הלא הוא כמס עמדי – אחרי שהבטיח השם שלא יזנח לעולם את שארית ישראל מן הטעם שביאר לולי כעס אויב אגור וגו׳, רמז עתה כי עכ״ז ימים רבים יעשן אפו בצאן מרעיתו, עד יזכו אל התשועה הגדולה שאין עוד אחריה צרה, וכל הימים האלה ידמה כאילו ישכח השם קול צורריו ושאון קמיו, ולא יחשוף זרוע עוזו להנקם מהם, אבל אין שכחה לפני כסא כבודו, כי הכל שמור ליום מועד, ועל זה אמר הלא הוא כמוס עמדי, כלומר דעו שלא נשכח דבר, והכל גנוז ושמור אצלי עד בוא מועד שקבעתי בעצת חכמתי, כי לכל זמן ועת לכל חפץ בסוד החכמה:
חתום באוצרתי – אמנם הקץ הזה הוא חתום וסתום באוצרות ה׳ ואין אתנו יודע עד מתי קץ הפלאות:
הלא הוא במוס עמדי – מלת הלא יפרשוהו להתהפכות השלילה (אָב ניכט) ויותר נ״ל לפרשו מלשון מיום ההוא והלאה להוראת ריחוק הזמן, כי כל דברי הנקמות והנחמות שבפרשה הם לזמן רחוק, כמתואר בדברי הנביאים בשם אחרית הימים, וזהו שמודיע בזה. הלא הוא. (פערן איסט׳ס!) דבר זה יקויים בזמן רחוק, ואמר כמוס עמדי. הזמן המיועד לקיום דברים אלה הוא גנוז וסתום, כמ״ש בדניאל סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ, ע״ד יום נקם בלבי לפומי לא אגלה, והמקף שבין שתי המלות עם הטפח׳ יותר נכון לפי״ז, ועמ״ש בראה הלא המה בעבר הירדן, ובמקץ הלא זה אשר ישתה.
התחיל בנחמה כי מתוך שהזכיר גדולתו כי לא כצורנו צורם ואלהי האויבים לא יכלו להיטיב להם כאשר היטיב הוא לעמו, בא לומר איך עוד ישוב להיטיב להם וינקום דמם מיד צריהם. הלא הוא כמוס הנקם והשלם לשלם לאויבים.
הלא וגו׳ – ״כמס״ (קרוב ל״קמץ״: להחזיק דברים מקובצים יחד בתוך היד הסגורה [ויקרא ב, ב ופירוש שם]): להסתיר. פסק דינו של ה׳ על העמים – אפילו אם איננו ידוע בהווה – נמצא מוסתר עם ה׳ והוא כבר חתום בבית אוצרותיו; הוא כלול עם המעשים וההתפתחויות שיביאו את העתיד המזהיר שהשגחת ה׳ נתכוונה אליו.
[לד] אבל אחר שהאומות לא יאמרו כן רק יאמרו ידנו רמה לכן לא יכלתי להעיר חמתי, רק הלא הוא מוסב על אש קדחה באפי, הכעס שלי כמוס עמדי חתום. ולא אורידנו עד שאול תחתית:
הלא הוא – יסיר השאלה אם הגוי ההוא כאנשי סדום ועמורה למה לא יענישם ה׳? ויאמר הלא הוא כמוס עמדי. שחטאם אינו בפרסום רק צפון אתי:
חתום באוצרותי – אף שאינם בפרסום. אבל רבים הם למאד עד שחתומים ומונחים באוצרותי (והוא ע״ד המליצה אוצרותי מלאים מהם):
לי נקם ושלם – יסיר בזה שתי שאלות. א) האם על חטא שבסתר לא יעניש ה׳. ב) אם רבו פשעיהם הלא ראוי להם כל העונשים בעד פשעם. ובמה יענישם על התנהגותם עם ישראל בנבלה, והתשובה:
הלא הוא: האכזריות. ״כמוס עמדי״ לעת רעה. ״חתום באוצרותי״ שלא יפול ממנה מאומה. והכוונה שלא להעניש אותם על רשעתם כלל, כדי שלא יגרע עונשם ״לעת תמוט רגלם״ (פסוק ל״ה). והיינו דאיתא בע״ז (ד,א) ׳שונאו נפרע ממנו בבת אחת׳.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםרלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהכל
 
(לה) לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔םלְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔םוְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃
Vengeance is mine, and recompense, at the time when their foot slides. For the day of their calamity is at hand. The things that are to come on them shall make haste.⁠"
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שכה]
לי נקם ושלם – אני נפרע מהם בעצמי לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח כענין שנאמר (שמות ג׳:י׳) ועתה לך ואשלחך אל פרעה ואומר (מלכים ב י״ט:ל״ה) ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור.
דבר אחר: לי נקם ואשלם אין כתיב כאן אלא לי נקם ושלם, משלם אני שכר מעשיהם שעשו אבותיהם לפני בעולם הזה וכן הוא אומר (ישעיהו ס״ה:ו׳) לא אחשה כי אם שלמתי ואומר (ירמיהו ט״ז:י״ח) ושלמתי ראשונה משנה עונם וחטאתם.
לעת תמוט רגלם – כענין שנאמר (ישעיהו כ״ו:ו׳) תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים. כי קרוב יום אידם, אמר רבי יוסי אם מי שנאמר בהם כי קרוב יום אידם, הרי פורעניות ממשמשות ובאות מי שנאמר בהם (שם כ״ד:כ״ב) ומרוב ימים יפקדו על אחת כמה וכמה.
וחש עתידות למו – כשהקדוש ברוך הוא מביא פורענות על האומות מרעיש עליהם את העולם וכן הוא אומר (חבקוק א׳:ח׳) יעופו כנשר חש לאכול ואומר (ישעיהו ה׳:י״ט) האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה ותקרב ותבואה וכשהקדוש ברוך הוא מביא יסורים על ישראל אין מביא עליהם מיד אלא ממתין הא כיצד מוסרם לארבע מלכיות שיהו משתעבדים בהם וכן הוא אומר (ירמיהו א׳:ח׳) אל תירא כי אתך אני נאם ה׳ להושיעך.
סליק פיסקא
[Piska 325]
"Mine is revenge and payment!⁠": I, Myself exact payment of them, and I do so not through an angel and not through a messenger. As it is written (Shemot 3:10) "Go and I shall send you to Pharaoh, etc.,⁠" and (II Kings 19:35) "And an angel of the Lord went out and smote in the camp of Ashur, etc.⁠"
It is not written "Mine is revenge and I shall pay,⁠" but "Mine is revenge and payment.⁠" I pay for their deeds and for the deeds of their fathers before Me, as it is written (Isaiah 65:6-7) "I will repay into their bosom, your sins and the sins of your fathers together … and I will mete out (payment for) their deeds first into their bosom.⁠"
"at the time their foot gives way": viz. (Isaiah 26:6) "The foot will tread it down, the foot of the poor one (the Messiah), the soles of the (heretofore) impoverished ones (Israel).⁠" (Devarim, Ibid.) "For near is the day of their calamity": R. Yossi said: If of those of whom it is written "For near is the day of their calamity" — their punishment is being delayed, then of those of whom it is written (Isaiah 24:22) "and after many days they (their sins) will be remembered,⁠" how much more so!
"and what is destined (for them) shall quickly befall them": When the Lord brings punishment upon the nations, He "quickens" it upon them viz. (Habakkuk 1:8) "They (the avengers) will fly like an eagle, hastening to eat,⁠" and (Isaiah 5:19) "… who say: Let Him hasten, 'quicken' His act, so that we may see it. Let it approach and come near, etc.⁠" But when He brings afflictions upon Israel, they come gradually. How so? He relegated them to four exiles of subjugation. And, (in this connection, Jeremiah 1:8) "Do not fear … for I am with you.⁠"
[End of Piska]
לי נקם ושלם אמ׳ הקב״ה אני עצמי פורע מהן איני מוסרן לא בידי מלאך ולא בידי שליח לא כשם שנ׳ בפרעה (שמות ג׳:י׳) ועתה לך ואש׳ אל פר׳ ולא כשם שנ׳ בסיסרא (שופטים ה׳:כ׳) מן השמים נלחמו ולא כשם שנ׳ בסנחריב (מלכים ב י״ט:ל״ה) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה׳ אלא אני בעצמי פורע מהם אינו מוסרן לא בידי מלאך ולא בידי שליח:
ד״א לי נקם ושלם ואשלם אין כת׳ כן אלא ושלם אמ׳ הקב״ה כבר שילמתי לאומ׳ העולם שכר מצוה קלה שעשו לפני בעולם הזה שנ׳ (ישעיהו סה ו - ז) הנה כתובה לפני ומדותי פעולתם ראשונה [ואומ׳] (ירמיהו ט״ז:י״ח) ושלמתי ראשונה משנה עונם:
לעת תמ׳ רג׳ כמו שנ׳ (ישעיהו כ״ו:ו׳) תרמסנה רגל:
כי קר׳ יום אי׳ אמ׳ ר׳ יוסי מה אם מי שנ׳ בהם כי קרוב יום אידם הרי הן ממשמשין ובאין מי שנ׳ בהן (שם כ״ד:כ״ב) ומרוב ימים יפקדו על אחת כמה וכמה:
וחש עת׳ למו מלמד כשהקב״ה מביא פורענות על אומות העולם הוא מביאה עליהם בבת אחת שנ׳ (חב׳ א׳:ח׳) יעופו כנשר חש לאכול אבל כשהוא מביאה לישראל אינו מביאה אלא במותן שנ׳ (ירמיהו ל׳:י׳) ואתה אל תירא עבדי יעקב מלמד שהוא מוסרן למלכיות והן מצערין אותן ומשנקין אותן להודיען מה יהיה בסופן שנ׳ (שם ל׳:י״א) ויסרתיך למשפט:
ד״א לעת תמ׳ רג׳ לפי שאחז יעקב אבינו בעקיבו שלעשו למדנו שאין בניו שלעשו נופלין עד שיבוא שריד מיעקב ויקצץ רגליהן שלבני עשו מהר שעיר שנ׳ (דניאל ב׳:ל״ד) חזה הוית עד די התגזרת אבן דילא בידין ומחת לצלמא על רגלוהי לכך נא׳ לי נקם ושלם לעת תמ׳ רג׳:
קֳדָמַי פּוּרְעָנוּתָא וַאֲנָא אֲשַׁלֵּים לְעִדָּן דְּיִגְלוֹן מֵאֲרַעְהוֹן אֲרֵי קָרִיב יוֹם תְּבָרְהוֹן וּמַבַּע דַּעֲתִיד לְהוֹן.
Their punishment is before Me, and I will repay; in the time of their dispersion from their land; for the day of their ruin draws near, and that which is prepared for them makes haste.
דידי היא נקמתה ואנה הוא דמשלם לעדן די תימוט רגליהון דצדיקיה ארום קריבא הוא יום תברהוןב דרשיעיה ואשת׳ דגהינםג מעתדהד להון ומזרז ומייתי פורענותה עליהון לעלמהה דאתי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קריב״) גם נוסח חילופי: ״קרב״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תברהון״) גם נוסח חילופי: ״{תב}⁠ריהון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואשת׳ דגהינם״) גם נוסח חילופי: ״ואשא דג׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מעתדה״) גם נוסח חילופי: ״עתידה״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פורענותה עליהון לעלמה״) גם נוסח חילופי: ״עליהון פורע׳ לע⁠(י)⁠ל׳⁠ ⁠⁠״.
קדמי פורענותא ואנא אשלים לעידן דתמוט ריגליהון לגלותא ארום קריב למיתי יום תברהון ומבעא בישתא דמתעתדא להון.
Vengeance lies before Me, and I will recompense them at the time when their foot shall move to the captivity; for the day of their destruction is coming near, and the evil which is prepared for them maketh haste.
דידי הוא נקמתא ואנא הוא דמשלם לעדן דתמיט רגליהון דצדיקיא ארום קריב הוא יומא תבריהון דרשיעיא ואשתא דגהנם עתידא להון ומזרז ומייתי פורענותא עליהון.
Vengeance is mine: I am He who repayeth; in the time when the foot of the righteous is moved; for the day of destruction for the wicked is nigh, the fire of Gehinam is prepared for them, and their punishment girdeth itself to come upon them.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

ולי אלאנתקאם ואלתופיה פי וקת תזול קדאמהם אנה מא אקרב יום תעסהם ואסרע אלמעדאת להם
ולי הנקמה ותשלום מלא בעת שתמעד רגלם, אכן, מה קרוב יום מפלתם, ובמהרה יבוא הגורל המיועד להם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

לי נקם ושלם – עמי נכון ומזומן פורענות נקם, וישלם להם כמעשיהם, הנקם ישלם להם גמולם.
ויש מפרשים: ושלם – שם דבר, כמו: ושלום, והוא מגזרת: והדיבר אין בהם (ירמיהו ה׳:י״ג), כמו: והדיבור.
אימתי אשלם להם? לעת תמוט רגלם – כשתתום זכות אבות שהם סמוכים עליו.
כי קרוב – משארצה להביא עליהם יום אידם,⁠א קרוב ומזומן לפני להביאו על ידי שלוחים הרבה.
וחש עתידות למו – ומהר יבאו העתידות להם.
וחש – כמו: ימהר יחישה (ישעיהו ה׳:י״ט).
עד כאן העיד עליהם משה דברי תוכחה, להיות השירה להם לעד: כשתבא עליהם הפורענות, ידעו שאני הודעתים מראש. מכאן ואילך העיד עליהם דברי ניחומים שיבאו עליהם ככלות הפורענות ככל אשר למעלה: והיה כי יבאו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך וכו׳ (דברים ל׳:א׳), ושב י״י אלהיך את שבותך וגו׳ (דברים ל׳:ג׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסרה מלת: ״אידם״.
לי נקם ושלם – means, with Me is prepared and held in readiness the punishment of vengeance, and it will recompense them according to their doings. As regards the word ושלם, it means that vengeance will pay them their recompense (וְשִׁלַּם is therefore a verb with the Vav conversive, the subject being the noun נקם which precedes it).
But some explain the word וְשִׁלַּם as a noun, having the same meaning as שִׁלּוּם "recompense", when it would be of the same grammatical form as the noun in the phrase "And the דִּבֵּר is not in them" (Yirmeyahu 5:13), where it has the meaning of דִּבּוּר, "Divine utterance".
And when will I recompense them? לעת תמוט רגלם AT THE TIME WHEN THEIR FOOT SHALL TOTTER – i.e. when the merit of their ancestors upon which they are relying (which is, as it were, their foot, their support) will become exhausted.
כי קרוב יום אידם FOR THE DAY OF THEIR CALAMITY IS AT HAND – i.e. as soon as I shall desire to bring about the day of their calamity, it will be near at hand and held in readiness by Me – that I may bring it by any of the many agencies I have.
וחש עתדת למו – means, AND THE THINGS THAT ARE TO COME (עתידות) UPON THEM WILL COME QUICKLY (חש).
וחש – The word חש has the same meaning as the verb in "Let him make speed and hasten (יחישה)" (Yeshayahu 5:19).
So far Moshe exhorted them with words of reproof, so that this song should be witness against them, i.e., that when the punishment would come upon them they would know (acknowledge) that I told them about this from the very beginning. From here onwards he exhorted them with a statement of the comfort that would come upon them when their punishment would have ended; this being similar to all that is stated above "And it shall come to pass when [all these things] are come upon you, the blessing and the curse, … then Hashem your God will turn they captivity, etc.⁠" (Devarim 30:1–2).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

פס׳: לי נקם ושלם1אמר הקב״ה אני עתיד ליפרע לירושלים כענין שנא׳ (ישעיה לד) כי יום נקם לה׳ שנת שלומים לריב ציון. ואומר (שם סה) הנה כתובה לפני לא אחשה כי אם שלמתי ושלמתי על חיקם.
לעת תמוט רגלם2בזמן שיביא הקב״ה שכרם. כענין שנאמר (איכה ד) תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך פקד עונך בת אדום גלה על חטאתיך. כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו. (ירמיה נ) נקמת ה׳ [אלהינו] נקמת היכלו:
1. אמר הקב״ה אני בעצמי עתיד ליפרע לירושלים כצ״ל. ודורש לי נקם ושלם אני בעצמי אשלם:
2. בזמן שיביא הקב״ה על שכרם. דורש לעת תמוט רגלם קאי על הכנענים היינו בעת שיתמוטטו רגלם ויפקוד עונם אז יבוא הקב״ה לישראל על שכרם:
ושלם – תשלום, שם דבר, כמו: והדבר אין בהם (ירמיהו ה׳:י״ג), והקטר (ירמיהו מ״ד:כ״א) בירמיה.
לעת תמוט רגלם – של אומות, ליום מועד צרתם הקבוע להם.
וחש עתידות למו – בעתה אחישנה (ישעיהו ס׳:כ״ב), צרה לאומות, גאולה לישראל.
עתידות – מה שנתנבאו עליהם הנביאים מאז.
וְשִׁלֵּם: Is a noun meaning “recompense.”1 It is [on] the same [paradigm] as [the noun וְהַדִּבֵּר, in the phrase] (Jeremiah 5:13) “the word (וְהַדִּבֵּר) is not in them,” or [the noun] “וְהַקִּטֵּר – the offering” in Jeremiah (44:21).
לעת תמוט רגלם AT THE TIME THAT THEIR FEET: the feet of the gentiles,⁠2 FALTER, i.e., at the appointed day that was set for their fall.⁠3
וחש עתידות למו AND [GOD] HURRIES ALONG4 THE FUTURE DESTINY THAT WILL BEFALL THEM: [This is like the idea expressed in the phrase] (Isaiah 60:22) “[I, the LORD,] will bring it speedily in its due time.” [Our verse refers to] the disaster that will befall the gentiles and the redemption of the Israelites.⁠5
עתידות means that which the prophets had prophesied concerning them long before.⁠6
1. So also Ibn Ezra and most moderns; see e.g. BDB.
Rashi mentions this interpretation as “ויש מפרשים – others explain.”
2. Again Rashbam emphasizes that he parts company with Rashi who interprets this phrase as a reference to disasters that will befall the Israelites. See note 107.
3. In other words, the punishment has not been implemented; it is being stored for the appropriate time that has been set in the future. See also Rashbam’s next comment, s.v. וחש עתידות.
4. There is not enough information in Rashbam’s commentary to determine how he understands the syntax of the phrase, וחש עתידות למו. I have translated above based on my best guess.
5. This cryptic comment seems to relate to the fact that our verse, the way Rashbam reads it, enigmatically predicts a future doom for the gentile enemies of Israel which will come at its preordained time (לעת תמוט רגלם) but which God also promises to bring speedily (וחש עתידות). In theory, if the time is preordained, it cannot come more speedily. Rashbam then notes that this same enigmatic promise is made by Isaiah about the redemption of the Israelites, which, Rashbam points out, is coterminous with the destruction of their enemies. See also Rashbam’s comments on Leviticus 26:42 and 26:43 and note 32 there.
6. In rabbinic literature the word עתיד or עתידות is often connected to prophecies about what has not yet happened. See e.g. Tanh. B Va-’era’ 11.
לי נקם ושלם – שם, כמו: את הקטר (ירמיהו מ״ד:כ״א), [והטעם: לי נקם והתשלום לשלם להם כמעשיהם.]⁠א
לעת תמוט רגלם – והטעם: בעת שיפלו ולא יוכלו עמוד.
וטעם לעת – כמו: וגם רשע ליום רעה (משלי ט״ז:ד׳), והוא סוד גדול.
[ומלת תמוט מהשנים,⁠1 והת״ו לקבלב הרגל2 כי היא נקבה.]⁠ג
כי קרוב – ואל יחשבו כי הנקמה תהיה בזרעם אחריהם.
וחש עתידות – כל אחד מהעתידות, וכן: בנות צעדה (בראשית מ״ט:כ״ב).
או: חש יום עתידות. והראשון נכון. [ומלת חש מהשניים.⁠3]⁠ד
וטעם עתידות – הרעות העתידות לבא להם.
1. כלומר מפעלי ע״ו.
2. כלומר, ה״רגל״ של ״רגלם״.
3. כלומר מפעלי ע״ו.
א. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, ובגיליון בכ״י לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, ברסלאו 53, ועוד עדי נוסח.
ב. כן בכ״י פרנקפורט 150. בכ״י פריס (במקום ״והת״ו לקבל״): ״לקל״.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ד. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ברסלאו 53, ועוד עדי נוסח.
VENGEANCE IS MINE, AND RECOMPENSE. Shillem (recompense) is a noun.⁠1 It is like the word kitter (offering)⁠2 in The offering…did not (Jer. 44:21). It means3 that Vengeance is mine, and mine is the recompense to compensate them in accordance with their deeds.
AGAINST THE TIME WHEN THEIR FOOT SHALL SLIP. It means4 they will fall and be unable to stand.
The meaning of Against the time is similar to that of Yea, even the wicked for the day of evil (Prov. 16:4). It is a great secret.⁠5
FOR THE DAY OF THEIR CALAMITY IS AT HAND. Let them not think that the vengeance will be exacted from their children.⁠6
AND THE THINGS THAT ARE TO COME UPON THEM SHALL MAKE HASTE. Ve-chash atidot lamo (and the things that are to come upon them shall make haste) means each one of the future events that are to come upon them shall make haste.⁠7 It is like Its branches (banot)⁠8 run (tza'adah)⁠9 over the wall (Gen. 49:22).⁠10 Or the meaning of ve-chash atidot lamo is, the day (yom)⁠11 when the future things that are to come upon them makes haste.⁠12 The first interpretation is correct. The word chash (make haste) comes from a root in which only two letters are present.⁠13
The meaning of the things that are to come is, the evil things that are about to come.
1. Although it is vocalized like a verb. Compare, dibber.
2. It is similarly vocalized.
3. The meaning of Vengeance is mine, and recompense.
4. The meaning of when their foot shall slip.
5. The day set aside to punish Israel's enemies (Weiser).
6. It will be exacted from them and not from their children.
7. Chash is in the singular. atidot is a plural. Thus our clause reads, "The things that are to come upon them [it] makes haste.⁠" According to Ibn Ezra the singular in a combination of the singular and the plural refers to each thing included in the plural.
8. Banot is a plural.
9. Tza'adah is a singular.
10. Which, because of the combination of the singular and the plural is to be rendered, each one of its branches runs over the wall. See Ibn Ezra on Gen. 49:22 (Vol. 1, p. 442).
11. Yom is a singular.
12. In other words, atidot (things about to come) is short for yom atidot (the day the things that are about to come).
13. Its root is chet, vav, shin.
לי נקם – עלי לעשות הנקמה מהם.
ושילם – התשלום רע שלהם עלי לשלמו. ושילם – כמו שם דבר, כמו: שילום (הושע ט׳:ז׳).
לעת תמוט רגלם – של אומות העולם, שיבא הפורענות עליהם, עלי להביאו כשיגיע העת.
כי קרוב יום אידם – ומזומן בידי להביאו.
וחש עתידות למו – ובמהירות אחיש בעתם1 את הפורענות העתידות לבא להם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

1. השוו לשון ישעיהו ס׳:כ״ב.
לי נקם – VENGEANCE IS MINE – It is upon Me to take revenge from them.
ושילם – AND RECOMPENSE – The payback for their evil is upon Me to pay. ושילם – AND RECOMPENSE – this is like a noun, like: “reckoning (שִּׁלֻּם)” (Hoshea 9:7).
לעת תמוט רגלם – AT THE TIME WHEN THEIR FOOT FALTERS – [the foot] of the nations of the world, that calamity shall come upon them; it is upon Me to bring it when the time comes.
כי קרוב יום אידם – FOR THE DAY OF THEIR CALAMITY IS AT HAND – and ready in My hand to bring it.
וחש עתידות למו – THE THINGS THAT ARE TO COME ON THEM SHALL MAKE HASTE – And with speed I will hasten in their time the future calamities to come to them.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

לי נקם ושלם – עלי לעשות נקמה ותשלומין מישראל.⁠1
וחש עתדת למו – מצינו לשון זכר נופל על לשון נקבה כי יהיה נערה בתולה והיה העיר הקרובה (דברים כ״א:ג׳) אך בגורל יחלק את הארץ (במדבר כ״ו:נ״ה) ועוד הרבה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

1. שאוב מר״י בכור שור.
לי נקם ושלם, "vengeance is Mine and recompense;⁠" God will be paid back by the Jewish people for the sins that He had to watch them indulge in.
וחש עתידות למו, "and the things that are to come will make haste in arriving. This is one of the examples of masculine and feminine modes being used apparently indiscriminately. [The word עתידות is in the feminine mode, whereas the word למו, is an adjective in the masculine mode. Ed.] Other examples of such inconsistent grammatical combinations are found in: Deut, 22,23: כי יהיה נערה בתולה, when there is (masculine pronoun) "when there is a young virgin;⁠" or in Deut. 21,3: והיה העיר הקרובה, "and the nearest city will be etc.; the word עיר is feminine, where as the pronoun והיה is in the masculine mode. The author quotes more such examples. Ed.]
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]

כי לי נקם – לנקום נקמת ישראל מידם, ולי שלם – לשלם להם כפעלם שכחשו בי, לעת תמוט רגלם – כשתתמלא סאתם, כענין: כי לא שלם עון האמורי עד הנה (בראשית ט״ו:ט״ז).
ור׳ אברהם אמר שטעמו: וגם רשע ליום רעה (משלי ט״ז:ד׳), והוא סוד גדול.
VENGEANCE IS MINE, AND RECOMPENSE. [To Me belongs vengeance] to avenge the cause of Israel from their hands, and Mine is the recompense to pay them according to their deeds for having repudiated Me. AGAINST THE TIME WHEN THEIR FOOT SHALL SLIP — when their measure [of sin] will be full, as it is stated, for the iniquity of the Amorite is not yet full.⁠1 And Rabbi Abraham ibn Ezra commented that "the meaning thereof is [in line with the verse], yea, even the wicked for the day of evil,⁠2 this constituting a great secret.⁠"3
1. Genesis 15:16.
2. Proverbs 16:4.
3. Reference is to the principle that when the Divine Providence is removed from the wicked he is caught in the web of the evil he has committed and his punishment is already prepared.
לי נקם ושלם – עלי לעשות נקמה מהם ועלי לשלם תשלומי רע. ושלם הוא שם דבר.
לעת תמוט רגלם – כשיגיע העת לשלם הפורענות.
כי קרוב יום אידם ומזומן בידי להביאו.
וחש עתידות למו. פורעניות העתידות לבוא עליהם בעתם אחיש אותם.
לי נקם ושלם – עלי הוא לעשות נקמה בהם ולשלם להם תשלומי רע ושלם שם דבר כמו ושלום.
לעת תמוט רגלם – כשתגיע העת שתתמוטט רגלם ואשלם להם הפורענות.
כי קרוב יום אידם – ומזומן בידי להביאו עליהם.
וחש עתידות למו – הפורענות העתידות לבא עליהם בעתם אחיש אותם כד״א בעתה אחישנה. ואימתי יהיה האות הזה כי ידין ה׳ עמו כשידין ה׳ דין עמו ויקח נקמתו ודינו מהם.
לי נקם ושלם, "vengeance is Mine and recompense;⁠" it is up to Me avenge Myself on them and to repay them for the evil they have done. The root שלם does not only mean (to make) peace, but "peace" is a word which describes a circle being completed. Therefore it is appropriate when being used as punishment for evil which upset the balance in the universe when being committed.
לעת תמוט רגלם, "at the time when their foot shall slip;⁠" when the time comes around when their foot will slip (naturally), I will use that time to repay them for the evil they have committed.
כי קרוב יום אידם, "for the day of their calamity is at hand;⁠" and I stand ready to take advantage of that time.
וחש עתידות למו, "and the things in store for them will make haste.⁠" The prophet Isaiah, in Isaiah 60,22 referred to this concept when he said: בעתו אחישנה, "when its time is due, I will hasten it.⁠" To the question when that time will arrive, Moses continues with
לי נקם ושלם – עלי להביא ולעשות נקמה ולשלם תשלומי רע ושלם שם דבר כמו שלום.
לעת תמוט רגלם – כשתגיע העת שתתמוטט רגליהם אשלם להם הפורענות.
כי קרוב יום אידם – ומזומן בידי להביאו עליהם. וחש עתידות למו הפורעניות העתידות לבוא עליהם בעתם אחיש אותם כד״א בעתה אחישנה ואימתי יהיה האות הזה כי ידין ה׳ עמו כשידין ה׳ דין עמו ויקח נקמתו ודינו ממנו ועל עבדיו יתנחם ועל ישראל יתנחם במה שהרגיזו לפניו. ואפס עצור ועזוב שאין בהם עוצר כח ואין להם מי שיעזרם והוא כמו עזוב תעזוב עמו וי״מ עצור שהוא עצור בבתים ועזוב המקנה שהוא עזוב בשדה ואפס כמו אפס כסף. ואמר האויב אי אלהימו שהיו עובדין בזמן שבהמ״ק קיים. אשר חלב זבחימו יאכלו. בזמן הקרבת הקרבנות ישתו יין נסיכם שהיו מנסכים על גבי המזבח. יקומו ויעזרכם כל אלוהות שעבדתם יהי עליכם סתרה הקב״ה אלהיכם.
ושלם – שם.
רגלם – הכינוי לאויביהם.
וחש – תאר לדבר העתיד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם – אמר שהנקם אשר לשם יתעלה להנקם מכל עושי הרעות ישלם לאויבים כרוע מעלליהם לעת תמוט רגלם שיהיה ראוי לבא עליהם הרע מצד ההשגחה הכוללת כי אז יענשם השם יתעלה ולא ינצלו מהרע ההוא.
כי קרוב יום אידם – רוצה לומר: שזה יהיה כאשר יקרב יום אידם והנקם אשר לי יחיש העתידות למו מהרעות וימהר בואם.
התועלת התשיעי הוא להודיע שהשם יתעלה יקח נקם מהרשעים לגמרי אשר אינם כלל תחת ההשגחה הפרטית לעת תמוט רגלם מפאת ההשגחה הכוללת וזהו האופן אשר יביא השם יתעלה הרע בו לשונאיו כי אין מדרכו להגיע רע בעצם אם לא מצד מה שהוא טוב כמו שביארנו בד׳ מספר מלחמות י״י ולפי שאין אלו באופן שיהיו ראויים שיגיע להם השם יתעלה רע על דרך התוכחות הנה יהיו נעזבים אל המקרים שיקרו מצד ההשגחה הכוללת ולזה גם כן אמר כל פעל השם למענהו וגם רשע ליום רעה.
התועלת העשירי הוא להודיע שבעבור השגחת השם יתעלה על האבות יסבב כאשר יקרב יום איד שונאי ישראל למהר ולהחיש העתידות למו מן הרעות כמו שעשה לישראל בצאתם ממצרים שכאשר היה קרוב לקץ החיש השם יתעלה העתידות לבא לשונאיהם והשלים ישראל באופן אל שיהיו ראויים שימהר הקץ בעבורם וזהו אמרו כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו ולזאת הסבה אמר אני י״י בעתה אחישנה.
ופירש צורך השמירה והחתימה ואמר לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו והכוונה כי מעת שהתחיל רגלם להתמוטט לא יאחר יום אידם ומהרה יבאו למו עתידות אלו שאני מיעד הנקמה והשלום בהם וזה עצמו אות באות אשר נבא ישעיהו בסוף דברי נחמותיו בפרשת נדרשתי ללא שאלו וגו׳ החותמת הנה כתובה לפני לא אחשה כי אם שלמתי ושלמתי אל חיקם (ישעיהו ס״ה:ו׳) וכבר פירשתיה על נכון בסוף ביום השמיני שער ס׳ דרוש משם ותראה כי הוא עצמו מה שנאמר הנה כי מגפן סדום גפנם עד לי נקם ושלם.
לי נק׳ ושל עמי נכון ומזומן פורענות נקם וישלם להם כמעשיה׳ הנקם ישלם להם גמולם. פי׳ מלת לי עמי מפני שאין מלת לי נופלת רק על המקבל דבר מזולתו לא על מי שהדבר הוא משלו ומכחו ומה שהוסיף לומר נכון ומזומן הוא מפני שאין פורענות הנקמת עומדת בפועל עמו רק שהוא נכון ומזומן להעשות גם הוסיף מלת פורענות ואמר פרענות נקם מפני שגמולם אינה הנקמה עצמה אלא הפורענות המתחייב׳ ממנה ואמר וישלם להם פי׳ הנקם כמ״ש אחר זה מיד הנקם ישלם להם ויהיה ושלם כמו ושלם אותו בראשו שפירושו וישלם ואמר גמולם ולמעלה מזה אמר כמעשיהם מפני שמלת וישלם שהיא מעניין תשלומין אינה נופלת רק על הגמול כי פועל אדם ישלם לו כי אתה תשלם לאיש כמעשהו:
ויש מפרשים וישלם שם דבר כמו ושלם והוא מגזרת והדבר אין בהם כמו והדבור. ופירושו לי הנקם והשלם שאנקם מהם ואשלם להם כפעלם:
ואימתי אשלם להם לעת תמוט רגלם כשתתום זכות הבית שהם סמוכים עליו. פי׳ האי לעת תמוט רגלם על ושלם לחודיה קאי ונא על נקם כי פורענת הנקמה לעולם הוא מוכן ומזומן עמו מעת שהשחיתו לפניו אבל תשלום הפורענות בהם לא יהיה אלא לעת תמוט רגלם שאז אין להם רגלים להסמך עליהם דהיינו אחר תום זכו׳ אבות:
כי קרוב יום אידם כשארצה להביא עליהם יום אידם קרוב ומזומן לפני להביאו ע״י שלוחין הרב׳. פי׳ האי קרוב דהכא איננו זמניו דא״כ מעיקרא כתיב לעת תמוט רגלם דמשמע שאין לו גבול מוגבל והדר כתיב כי קרוב יום אידם ועוד שהם עדיין לא השחיתו ואיך יאמר מעתה כי קרוב יום אידם שהוא אחר ההשחתה רק פירושו מעניין קלות שהוא קל ומזומן לפניו לעשותו כשירצה ומפני שהקרוב הזמניי והמקומיי הוא קל ההגע׳ אליו נקרא הדבר הקל ומזומן קרוב:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(לה) ופירש צורך החתימה והשמירה באמרו לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם. רוצה לומר כי לי תאות הנקימה והשלום מהאויבי׳ לעשות בזמן הראוי אליו והוא לעת תמוט רגלם שהוא לעת שתתמלא סאתם ולעת שישלם זמן ממשלת׳ הנגזרת עליהם. וכענין שאמר (ירמיהו כ״ז) ועבדו אותו ואת בנו ואת בן בנו עד בא עת ארצו גם הוא.
ואמנם אמרו כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו, פירשו המפרשים כי מעת שיתחיל רגלם להתמוטט לא יתאחר יום אידם וחש ומהרה יבאו למה העתידו׳ מהנקמה והשלום שאני מיעד בהם. והוא כמו שנבא ישעיהו (סימן ס״ד) בסוף דברי נחמותיו בפרשת נדרשתי ללא שאלו וגו׳, הנה כתובה לפני לא אחשה כי אם שלמתי אל חיקם.
לי נקם – עלי מוטל להשיב נקם לצרי.
ושלם – וגם כן תשלום מדה כנגד מדה.
לעת תמוט רגלם – כשתתמלא סאתם, ונפלו ונשברו.
לי נקם, it is up to Me to do the avenging from My enemies.
ושלם, also the repayment tit for tat is My privilege and duty.
לעת תמוט רגלם, the time when this will occur will be when they are already perceived as tottering.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

כשארצה להביא עליהם יום אידם קרוב ומזומן. דאין לומר כמשמעו, דהא כתיב ״לעת תמוט רגלם״, דהוא כשתתום זכות אבות (רש״י כאן), וזה הדבר אין לומר דהוא קרוב, דכשחטאו לא היה קרוב יום אידם, שלא כלה זכות אבות. אלא פירש ״כי קרוב יום אידם״ כשתתום זכות אבות, וארצה להביא עליהם הפורענות, אז מוכן הוא ומזומן לפניו להביא על פי הרבה שלוחים:
עֲתִדֹת:⁠א בתיקון ס״ת איכא פלוגתא אי חס׳ יו״ד או מל׳, והמסורת1 מוכיח שהוא חס׳ דחס׳. וכ״כ הרמ״ה2 ז״ל, וחש עתדת למו חס׳ יו״ד וחס׳ וי״ו כתיב. [עֲתִדֹת].
1. והמסורת: מסורה צדית של ד על אתר (׳עתדת: ל׳ וכתיב כן, ובס״א נמסר ל׳ חס׳ דחס׳⁠ ⁠׳).
2. הרמ״ה: עת״ד.
א. נורצי טעה וניקד את עי״ן ׳עתדת׳ בפתח.
עמי נכון ומזומן. ר״ל איך נופל לשון לי על הקב״ה, דלי משמע שיבא אליו מזולתו, וזה לא יתכן לומר גבי הקב״ה, דמאין יבא לו, הרי כבר הכל ביד הקב״ה הוא. ל״פ לי כמו עמי:
פורענות נקם וישלם להם כו׳. רצונו בזה שלא תקשי וכי יש ממשות בנקמה דכתיב לי נקם ושילם, דהיינו פי׳ עמי דמשמע שיש ממשות בה:
ויש מפרשים ושלם שם דבר כמו ושלום. ופירוש לי הנקם והשילום שאנקם מהם ואשלם להם כפעלם:
והוא מגזרת והדבר אין בהם כו׳. רצונו בזה להביא ראייה אף שלא כתיב בוי״ו שהוא שם דבר, אפ״ה יכול להיות פי׳ כמו שכתיב שם דבר:
כשתתום זכות אבותם כו׳. פי׳ האי לעת תמוט רגלם על ושלם לחודי׳ קאי, ולא על נקם, כי פורעניות הנקמה לעולם הוא נכון ומזומן עמו:
משארצה להביא כו׳. רצל״ת מה דכתיב כי קרוב וגו׳, הרי עכשיו כשהוכיחן משה עדיין לא חטאו, וגם הוא בעצמו תולה בזכות אבות, ועדיין זכות אבות במקומה עומדת, מאי כי קרוב וגו׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

With Me, ready and available. Rashi wishes to explain how the word לי (to Me) can possibly apply to Hashem. "To Me" implies that it will come to Him from elsewhere, and this cannot be said about Hashem. From where could it come to Him? Everything is already in Hashem's hand. Therefore Rashi explains that לי means "With Me.⁠"
The punishment by vengeance, and it shall administer [retribution] to them, etc. Rashi's intention with this is that you should not ask: Is vengeance tangible that it is written "לי נקם ושלם (Literally: To Me is vengeance and repayment)"? By explaining "With Me" it implies that it is tangible!
Some interpret ושִׁלֵם as a noun, like ושִׁלוּם "and retribution.⁠" And it means: Mine is the vengeance and the retribution that I will avenge against them and I will punish them according to their deeds.
This is similar to, "The word is not theirs, etc.⁠" With this Rashi intends to bring a proof that even though it is not written with the letter vav to make it a noun. Even so it can be explained as if it was written as a noun.
At the termination of the merit of the forefathers, etc. This means that the phrase "at the time when they shall stumble" is speaking only of administering retribution, but not of the vengeance. For the punishments of vengeance are always ready and prepared with Him.
As soon as I desire to inflict, etc. Rashi is answering the question: Why is it written, "For it is close by, etc.⁠"? But now when Moshe is rebuking them they had not yet sinned! Even [Moshe] attributes [their current status as] being dependent on the merit of the forefathers. And the merit of the forefathers was still in force. So what is the meaning of "for it is close by, etc.⁠"?
לי נקם ושלם – יתבאר על דרך אומרם ז״ל (שם) שלעתיד לבא יוציא ה׳ חמה מנרתיקה הרשעים נידונים בה ולהטה אותם והצדיקים מתרפאין בה, והוא אומרו לי נקם ושלם פירוש נקם לרשעים ושלם שכר טוב לצדיקים.
ואומרו לעת תמוט רגלם הוא סוד מאמר (סוטה מ״ט) עקבות משיחא, והוא בירורי ניצוצי רגלי ס״מ כשתמוט רגלם של עושי רשעה ותגמר ממה שנגע בה מדבר המעמיד כידוע ליודעי חן.
ואומרו כי קרוב יום וגו׳ הוא מאמר הנביא (צפני׳ א׳ ז) כי קרוב יום ה׳ וגו׳.
ואומרו וחש עתידות למו, הם הנחמות העתידות כשישתלמו עושי רשעה תיכף ימהר לקיים הבטחות העתידות לצדיקים.
לי נקם ושלם, "Mine is the vengeance and the retribution.⁠" As mentioned previously and in Avodah Zarah 3, when that day arrives God will remove the sun from its orbit and the wicked will be burned by it whereas the righteous will experience the sun's heat as therapy and be healed by it. The sequence of the words לי נקם ושלם, means that at one and the same time what will be God's vengeance against the wicked will be the payment of a reward for the righteous.
לעת תמוט רגלם, "at the time when their foot will falter.⁠" This is the mystical dimension of Sotah 49 of the period known as עקבות משיחא. It is a period when the feet of Samael will begin to totter as the wicked will falter. [actually that folio in Sotah only describes the breakdown of social mores during the period preceding the arrival of the Messiah. Ed.]
כי קרוב יום אידם, "for the day of their disaster is near.⁠" This is the day referred to by the prophet as "the day of the Lord" (Tzefaniah 1,6).
והש עתידות למו, "and the future will rush towards them.⁠" These are the words of comfort which will all be fulfilled once the wicked get their just deserts. At that time God will hasten to keep His promises to the righteous.
לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם – פי׳ הקב״ה אומר. לי נקם אני בעצמי אנקם מהם וכמ״ש למעלה כמס עמדי.
נקם ושלם – לפי שיש אויבים ושונאים. אויב הוא מי שרוצה להרע לאדם לגוף. שונא הוא שמסיתו מדרכי ה׳ לרעה. והשונא יותר רע מן האויב לפי שהוא בנפש ולכן כתיב ידך תמצא אויביך ימינך תמצא שונאיך. ידך שמאל לאויב שבגוף. ימינך תמצא שונאיך. שהוא בנפש תמצאנו ימינך. וז״ש ידי יסדה ארץ הארץ ביד. והשמים בימין. לכך אויביך הוא בעה״ז בשמאל וז״ש לי נקם הוא על אויבים אנקם מהם. ועל השונאים שהסיתו מדרכי הש״י ושלם. אשלם להם פורענות על זה.
לעת תמוט רגלם – זה יהיה כשתמוט רגל שלהם. והרגל הוא זכות מה שכיבד עשו ליצחק אביו בשליחותו של אביו וכתיב ועמדו רגליו של הקב״ה על הר הזתים.
ד״א כי בדניאל כתיב חזה הוית וגו׳ הוא צלמא ראשה די דהב טב חדוהי ודרעוהי די כסף מעוהי וירכתה די נחש שקוהי די פרזל רגלוהי מנהן די פרזל ומנהן די חסף חזה הוית עד די התגזרת אבן וגומר ומחת לצלמא על רגלוהי וגומר באדין דקו כחדא וגומר. וזהו לפי שנפל על הרגל שהיא כל היקום של האדם ויפול כל האדם. ואמר לעת תמוט רגלם. רגל של ד׳ המלכים ואז אשלם להם על כל הרעה שעשו שהריעו לישראל וזהו בעקבתא דמשיחא הוא העקב שהו׳ בסוף הרגל.
כי קרוב יום אידם – פי׳ בזמן שתמוט רגלם אז יקרב יום אידם והוא כשיגמור זכותם מה שכיבד עשו לאביו אז יקרב איד שלהם ולא אאריך להם.
וחש עתדת למו – פורעניות העתידות לבא עליהם הכל יביאם הקב״ה עליהם בזמן קרוב זה אחר זה וז״ש בקדיש. בעגלא ובזמן קריב. בעגלא היא שימהר הקב״ה להביא הגאולה. וגם הגאולה גופא יהיה הכל בזמן קרוב שהגאולה תהיה בהרב׳ ענינים כמו תחיית המתי׳ וגוג ומגוג ויהיו הכל בזמן קרוב זה אחר זה וז״ש וחש עתדת פורעניות העתידה לבא עליהם יביא הכל בזה אחר זה ולא יתנם השב רוחם.
יום אידם – יום שברם וצרתם, וכן ואיד נכון לצלעו (איוב י״ח:י״ב) – שבר מוכן לצדו. ויש שמפרשים לצלעו – לאשתו, ואמרו שענינו כמו אחת מצלעותיו (בראשית ב׳:כ״א). אך לא נמצא עוד במקרא ׳צלע׳ במשמעות צלעות החזה, כי אם בלשון חכמים, ואין לצלע אלא ב׳ משמעות: צד הדבר ורוחו – כמו לצלע המשכן (שמות כ״ו:כ׳), וצליעת הירך והרגל – צולע על יריכו (בראשית ל״ב:ל״ב). וכן ובצלעי שמחו ונאספו נאספו עלי נכים (תהלים ל״ה:ט״ו), שאמר דוד: כשאני פוסח וצולע ממכאוב וחוסר כח, שמחו אויבי ונאספו עלי לחרפני, גם נאספו עלי נכי רגלים ופסחים שלא ידעתים, לומר שגם אני מחברתם, ללעוג עלי ולהכלימני.
לי נקם ושלם – לי יאות לנקום נקמת ישראל מידם ולשלם להם כפעלם:
לעת תמוט רגלם – כאשר תמוט רגל האומות ליפול, והוא לעת שתתמלא סאתם ותשלם זמן ממשלתם הנגזרת עליהם:
כי קרוב יום אידם – נמשך למטה אל וחש עתידות, ולכן בא האתנח במלת רגלם, ופירושו וכאשר יקרב יום המוגבל לפורענותם, אז לא אאריך עוד להם אפילו רגע אחת, אלא אחיש להביא עליהם כל הפורעניות העתידות והמוכנות להם, ובשצף קצף יכלו ויאבדו:
לי נקם ושלם – מלת נקם רגילים לתרגמו (ראכע) והוא הסתערות הפנימי והתרגשות הלבבי להתרגז באף וחמה, הנה התפעלות כאלה מגונים לבן אדם כמו שהזהירה התורה לא תקום, מכ״ש שאין ראוי להזכיר מלות כאלה אצלו ית׳, ואונקלס ויב״ע תרגמו מלת נקם, פורענותא (שטראפע) והוא לדעתי עיקר המכוון במלת נקם, כי עיקר יסודו שתי אותיות קם והנו״ן אף שהוא ג״כ יסוד במלה מ״מ אינה אלא להוראת על התפעלות של הנושא עם הנשוא, ולכן היא נופלת כשהיא באה בבנין, כמו לא תקום (דומה למלת נגד, נשף נגף לדעת רבי שלמה פאפענהיים), ושרש קם יורה ג״כ להתקוממת ליסר ולהעניש, כמו וארב לו וקם עליו. וכן אם תקום עלי מלחמה, ושמוש שרש קם ליסר ולהעניש יתכן מאד, כי שרש קם ישמש גם על ביאת דבר תחת דבר (שטעללפערטרעטונג), כמו והנה קמתם תחת אבותיכם, יקום על שם אחיו, ויקם מלך חדש, וכן שם מקום ישמשו רבותינו כמלת תחת כאמרם יעמוד אחר במקומו, ומצאנוהו גם במקרא על כוונש זו (ישעיהו ל״ג) אדיר ה׳ לנו מקום נהרים וכל עונש הבא על האדם על גמול מעשי רע הנה העונש הוא חלף ומחיר הרע, ולהיות שהיסורים הם תחת המעשה הרע והעונש במקום הפעל המגונה, שפיר ישמשו המקראות פעל קמה על היסורים והעונשים, ומזה ג״כ שם נקמה ר״ל עונש הבא לתשלום גמול מעשי הרע [פערגעלטונג, בעשטראפונג]; ויש סמוכים לדברים אלה שאין בנקימה פעולה הנעשית בחמה וכעס דוקא, שהרי גם העדר הפעולה הראויה לעשות ג״כ תקרא נקימה, כאמרם בסיפרא עד היכן כחה של נקימה? א״ל השאילני מגלך ולא השאילו למחר א״ל השאילני קרדומך א״ל איני משאילך כשם שלא השאילתני מגלך, לכך נאמר לא תקום. ע״כ. הנה ידענו כי המגל חשוב יותר מן הקרדום, וההפסד בשמוש המגל הוא נפיש טפי מן ההפסד שבשמוש הקרדום, לכן כשראובן מנע מלהשאיל לשמעון קרדומו לפי ששמעון כבר מנע מלהשאילו מגלו הוא מעשה נקמה, שהרי אין פחת הקרדום כפחת המגל, הוא מנע ממנו המגל דנפיש פסידי׳ והוא מונע ממנו תחתיו הקרדום דזוטרא פסידי׳, הרי אף שאין שמעון עושה מעשה בפעל רק מונע א״ע מפעולת השאילה ג״כ תקרא נקימה, ולהעדר פעולה אין ליחס הכעס והחמה, עכ״פ יצא לנו שאין המכוון במלת נקמה כ״א תשלום הרעה במדה גדושה, לא במדה מחוקה ולא במדה פחותה רק מדה במדה; וכן מ״ש [משפטים] בעבד כנעני נקם ינקם, חלילה מלהעלות על הדעת שתצוה התורה להתנהג עמו במדת הנקימה ולדון את האדון במיתת הרג בדרך נקימה באף ובחמה, ולתרגם נקם ינקם [עס זאָלל געראכט ווערדען] אבל המכוון בו לשלם לו כמדתו, יומת כאשר המית, וכת״א ויב״ע שם איתדנא יתדן; וטעם ששינתה התורה שם להוציא עונש המיתה בלשון נקם ינקם ולא אמרה יומת לפי חרב כבשאר חייבי מיתות סייף, יראה לפי שהנהרג הוא קנין כספו שהקילה בו התורה בדין יום או יומים, א״כ לא שוה זה הנהרג לשאר הנהרגים, והיה עולה על הדעת להקל בעונש האדון ההורגו אפילו במת תחת ידו, לחילוק ההשתוות שבין הנהרג לההורג, ואם אנו מחייבים מיתה את אדונו נראה העונש במדה גדושה, לכן הוציאה התורה עונש מיתתו בלשון נקם ינקם ירצה מדה במדה; ובקין אמר. כל הורג קין שבעתים יוקם, לפי דמשורת הדין לא היה ראוי להעניש את ההורג קין לפי שהיה מחוייב מיתה בעבור שפיכת דם אחיו, ושופך דם אדם באדם דמו ישפך, אלא שמחסדו ית׳ היה להבטיח את קין שלא יהרג בעבור התוודותו לפניו עווניו וחטאיו [כמ״ש רמב״ן שם], לכן הוציא את עונש ההורגו בלשון נקימה שלא היה ראוי לעונש כלל ובכל זאת יענש במדה גדושה.
כי קרוב יום אידם – פי׳ בזמן שתמוט רגלם ר״ל כשיגמור כל זכות שיש להם, או יקרב איד שלהם ולא אאריך להם. וחש עתידות למו. פורעניות העתידות לבוא עליהם הכל יביאם עליהם בזמן קרוב זה אחר זה ולא יתנם השב רוחם, וכן בקדיש בעגלא ובזמן קריב, בעגלא הוא שימהר להביא הגאולה, והגאולה גופה תהי׳ בזמן קריב, כי הגאולה היא בהרבה פנים, כתחיית המתים, גוג ומגוג, והכל יהי׳ בזמן קרוב זה אח״ז (הגר״א).
לי נקם ושלם – כשתמוט רגלם, אל תאמרו מקרה הוא, אבל שלי הוא הנקם, שלי הוא השילום, אני הוא המתנקם מהם ואני הוא המשלם להם.
לי וגו׳ אידם – ״איד״ – עיין בראשית ב, ו. האדים העולים מן הארץ ויוצרים את העננים, אשר לאחר מכן חוזרים ויורדים על הארץ כגשמים. כך גם עצם חטאי האנשים יוצרים את הפורענות שנגזרה לבוא עליהם; ובעת שמתמלאת סאתם, היא נופלת על ראשיהם. נמצא ש״איד״ הפך כינוי לאסון הפוגע באנשים. ״הֲלֹא⁠־אֵיד לְעַוָּל״ (איוב לא, ג), ״גַּם⁠־אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק״ (משלי א, כו).
וחש עתידת למו – ״יום אידם״ ממהר לקראתם בכל אירוע הבא אליהם. כל מאורע הוא צעד לקראת קץ זה.
[לה] ומ״מ אף שלא אענישנו בפועל:
לי נקם ותשלומין להם ע״י הסתרת פנים לבד:
לעת תמוט רגלם – מעצמם כשאין משגיח עליהם כי קרוב יום אידם:
לי נקם ושלם – שיש בידי להענישם על שניהם על הא׳ יאמר לעת תמוט רגלם. שיבא העונש כשיתמוטט מזלם, שבאשר שחטאם לא היה מפורסם כחטא סדום ועמורה, לכן לא הענישם ה׳ שלא כדרך הטבע והאריך אפו להם עד שיתחיל מזלם להתמוטט, ועל הב׳ יאמר:
וחש עתידות למו – העונש והנקמה על שליחות ידם יהיה ע״י שיחיש וימהר העונש שעתיד לבא עליהם, שלולא עונש הנקם היו נענשים בהדרגה, ואך בעבור הנקם יחיש הפורעניות, וכן היה כי בשנים מעטות אחר החרבן נאבדו הכשדים ונשכח שמם וזכרם:
לי נקם: יש לי חימה לנקום, היינו לעשות להם כמו שעשו, וזה נקרא ׳נקמה׳. ״ושלם״ במה שאי אפשר לעשות מכוון כמו שעשו, יש תשלומין באופן אחר. ועיין להלן פסוק מ״א.
{והספורנו כתב כי ״שלם״ גם כן מדה כנגד מדה כמו ״נקם״1, וליתא. ועיין ב״ק (ס,ב) מהו ליטול גדישין של שעורין ליתן לפני בהמתו על מנת לשלם גדישין של עדשים. והשיב, ״חבול ישיב רשע, גזלה ישלם״ (יחזקאל לג,טו) – אע״פ שגזלה משלם, רשע הוא. מבואר, דה׳משיב׳ גזילה היינו שמחזיר מה שגזל, אינו רשע, רק אם משלם בדבר אחר מיקרי רשע. הרי דפירוש ״ושלם״ אינו – מה שהיה, אלא משלם בדבר אחר}.
כי קרוב יום אידם:⁠2 היינו רק שבעים שנה3. ״וחש עתידות למו״, עוד זאת כשיגיע עונשם העתיד למו, לא יהיה נמשך הרבה שנים כדרך הטבע שלא נמהר כל כך חורבן אומה נוראה שלטת כל כך. אבל לא כן מפלת הכשדים, שבין לילה היה שבר בלטשצר, וכוס בבל ׳חשה׳ להיות בשלימות.
1. זה לשון הספורנו: ״לי נקם״ – עלי מוטל להשיב נקם לצרי, ״ושלם״ – וגם כן תשלום מדה כנגד מדה. (אך לענ״ד אין כוונת הספורנו כפי שהביאה רבינו).
2. של הבבלים.
3. של גלות בבל, וכשבסיומה ישובו לארץ ישראל ברשות כורש שכבר השמיד את מלכות בבל.
וחש עתידות – פעל יוצא בבנין הקל במקום ומֵחִישׁ בבנין הפעיל, כמו ״ושב ה׳ אלהיך את שבותך״ (פרשת נצבים) במקום והשיב, ומוסב לאל או ליום אידם, רק לפרש שעתידות הוא נושא פעל וחש לא נ״ל, כי מצאנו שלא ישמור בלשון נקבה בין יחיד לרבים (ועיניו קמה, שמואל א ה׳:ט״ו) אבל בין זכר לנקבה ישמור והיה לו לכתוב וְחָשָה.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משההכל
 
(לו) כִּֽי⁠־יָדִ֤ין יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל⁠־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּֽי⁠־אָ֣זְלַתא יָ֔דוְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃
For Hashem will judge his people, and have compassion on his servants, when He sees that their power is gone, there is none remaining, shut up or left at large.
א. כִּֽי⁠־אָ֣זְלַת א,ל3=כִּֽי⁠־אָ֣זֲלַת (געיה באות כ״ף וחטף)
• ש1,ל9=כִּי⁠־אָ֣זֲלַת (אין געיה, חטף)
• ל,ש,ק3=כִּי⁠־אָ֣זְלַת (אין געיה ואין חטף)
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שכו]
כי ידין ה׳ עמו – כשהקדוש ברוך הוא דן את האומות שמחה היא לפניו שנאמר כי ידין ה׳ עמו, וכשהקדוש ברוך הוא דן את ישראל כביכול תהות היא לפניו שנאמר ועל עבדיו יתנחם ואין נחמה אלא תהות שנאמר (בראשית ו׳:ז׳) כי נחמתי כי עשיתים ואומר (שמואל א ט״ו:י״א) נחמתי כי המלכתי את שאול למלך.
כי יראה כי אזלת יד – כשרואה כליה שלהם על השביה שהיו כולם מהלכים.
דבר אחר: כי יראה – כשנתייאשו מן הגאולה.
דבר אחר: כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב – כשרואה שתכלה פרוטה מן הכיס שנאמר (דניאל י״ב:ז׳) וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה.
דבר אחר: כי יראה כי אזלת יד – כשרואה שאין בהם בני אדם שמבקשים עליהם רחמים כמשה שנאמר (תהלים ק״ו:כ״ג) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו.
דבר אחר: כי יראה – כשרואה שאין בהם בני אדם שמבקשים עליהם רחמים כאהרן שנאמר (במדבר י״ז:י״ג) ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה.
דבר אחר: כי יראה – כשרואה שאין בהם בני אדם שמבקשים עליהם רחמים כפינחס שנאמר (תהלים ק״ו:ל׳) ויעמד פינחס ויפלל.
דבר אחר: כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב – אפס עצור ואפס עזוב ואין עוזר לישראל.
סליק פיסקא
[Piska 326]
"For the Lord will judge His people, and over His servants yithnecham": When the Lord judges (i.e., punishes) the nations, it is "joy" to Him, viz. (Proverbs 11:10) "and in the destruction of the wicked is rejoicing.⁠" And when the Lord judges the righteous, there is "bethinking" before Him, as it is written "and over His servants, yithnecham,⁠" "nechamah" connoting "bethinking,⁠" viz. (Genesis 6:7) "for I (the Lord) have bethought Myself (nichamti) for having made them,⁠" and (I Samuel 15:11) "I have bethought myself (nichamti) for having made Saul king.⁠"
"when He sees the hand going": when He sees one's strength waning in the exile, as in (Daniel 12:7) "and at the climax of the breaking of the hand (i.e., the strength) of the holy people,⁠" (the exile will come to an end).
Variantly: when they despair of salvation, when a perutah (small coin) "ends" from the pocket.
Variantly: "when He sees the hand going": when He sees that there is no one who implores mercy for them as Moses had done, viz. (Psalms 106:23) "He would have destroyed them had not Moses His chosen one stood in the breach before Him, etc.⁠"
Variantly: "when He sees": when He sees that there is no one who implores mercy for them as Aaron had done, viz. (Bemidbar 17:13) "and he stood between the dead and the living.⁠"
Variantly: when He sees that there is no one who implores mercy for them as Pinchas had done, viz. (Psalms 106:30) "And Pinchas arose and prayed, and the plague ceased.⁠"
"and there is no one who is restrained (from coming to harm) or strengthened, as in (II Kings 14:26) "For the Lord saw the affliction of Israel … with none restrained and none strengthened, and no help for Israel,⁠" and (Isaiah 59:16) "And He saw that there was no man, and He was astonished that there was no intercessor.⁠"
[End of Piska]
כי ידין ה׳ עמו מלמד שהיא שמחה לפני המקום כשהוא דן את האומות אבל כשהוא דן את ישראל כביכול כאלו תיהות לפניו שנ׳ ועל עבדיו יתנחם ואין יתנחם אלא תיהות שנ׳ (בראשית ו׳:ז׳) כי נחמתי כי עשי׳ נחמתי כי המלכתי את שא׳ (שמואל א ט״ו:י״א) מה הוא אומ׳ (שמות ל״ב:י״ד) וינחם ה׳ על הרעה:
כי יראה כי אזלת יד שראה שהלכו בגולה:
ד״א כי יראה כי אז׳ יד שראה שנתיאשו מן הגאולה:
ד״א כי יראה כי אז׳ יד שראה שכלתה פרוטה מידן שלישראל שנ׳ (דניאל י״ב:ז׳) ואשמע את האיש לבוש הבדים [וגו׳]:
ד״א כי יראה כי אז׳ יד עד שיתמעטו התלמידים:
ד״א עד שירבו המסורות.
ד״א כי יר׳ שראה שאין להם אחד כמשה שיעמוד ויפלל עליהם שנ׳ (תהלים ק״ו:כ״ג) ויאמ׳ להש׳ לולי משה בחירו:
ד״א כי יר׳ כי אז׳ יד שראה שאין להם אחד כאהרן שיעמוד ויתפלל עליהם שנ׳ (במדבר י״ז:י״ג) ויעמד בין המ׳ ובין החיים:
ד״א כי יר׳ כי אז׳ יד שראה שאין להם אחד כפינחס שיעמוד ויתפלל עליהם שנ׳ (תהלים קו ל - לא) ויעמד פינחס ויפלל.. ותחשב לו לצדקה:
ואפס עצור ועז׳ כביכול ואין עוזר וסומך לשונאיהן שלישראל:
אֲרֵי יְדִין יְיָ דִּינָא דְּעַמֵּיהּ וּפוּרְעָנוּת עַבְדּוֹהִי צַדִּיקַיָּא יִתְפְּרַע אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמוֹהִי דִּבְעִדָּן דְּתִתַּקַּף עֲלֵיהוֹן מַחַת שָׂנְאָה יְהוֹן מְטוּלְטְלִין וּשְׁבִיקִין.
For the Lord shall decide the judgment of His people, and the avengement of His righteous servants shall be avenged; for it is seen before Him, that in the time when the stroke of their enemies would prevail against them, they will be wavering (as those who) are forsaken.
ארום דאין הוא י״י ברחמ⁠(יו){וי} טבייה ית דיניהון דעמיה בני ישראלא ועל עלבון עבדוי דצדיקיה הוא מתנחם ארום גלי קדמוי ארום מטת ידיהון דצדיקיה ואנון שביקין ורטישין ולית להון דסעד וסמך.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בני ישראל״) גם נוסח חילופי: ״בנוי דיש׳⁠ ⁠⁠״.
ארום דאין מימרא די״י ברחמוי דינא דעמיה ישראל ועל בישתא דיגזר על עבדוי יהי תה⁠(ן){ו} קדמוי ארום גלי קדמוי דבעידן דיחובון ותיתקף עליהון מחת סנאה ותתנטל סעיד מידיהון ויהון פסקין מהימניא מרי עובדין טבין ויהון מיטלטלין ושביקין.
For the Word of the Lord adjudgeth in His mercy the judgment of His people Israel, and for the evil He hath appointed upon His servants there shall be repentance before Him; for He knoweth that in the time when they have sinned the stroke of their enemies will be heavy upon them, and help have passed away from their hands, and the faithful will have failed with their good works and be scattered and forsaken.
ארום דאין הוא יי דיניהון דעמא בני ישראל ועל עבדוי צדיקיא הוא מתנחם ארום גלי קדמוי ארום מטת ידיהון דצדיקיא ואנון שביקין ורטישין ולית להון דסעד וסמיך.
For the Lord Himself will adjudge the judgment of the people of the children of Israel, and comfort His righteous servants; for it is manifest before Him that the hand of the righteous will waver, and that they will be forsaken and cast down, with none to help or support them.
כִּי יָדִין ה׳ עַמּוֹ – כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אֶת הָאֻמּוֹת שִׂמְחָה הִיא לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי יָדִין ה׳ עַמּוֹ״ וּכְשֶׁהַמָּקוֹם דָּן אֶת יִשְׂרָאֵל כִּבְיָכוֹל תְּהוּת הוּא לְפָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם״, וְאֵין נֶחָמָה אֶלָּא תְּהוּת שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו׳:ז׳) ״כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִים״ וְאוֹמֵר ״נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל״.
כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד – כְּשֶׁרוֹאֶה הַכֹּל מְהַלְּכִין לְפָנָיו כְּשֶׁתִּכְלֶה בַּגוֹלָה. דָּבָר אַחֵר: כְּשֶׁיִּתְיָאֲשׁוּ מִן הַגְּאֻלָּה, כְּשֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל י״ב:ז׳) ״וּכְכַלוֹת נַפֵץ יַד עַם קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כָל אֵלֶּה״.
דָּבָר אַחֵר: ״כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד״ – כְּשֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁאֵין בָּהֶן אָדָם שֶׁיְּבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶן רַחֲמִים כְּמֹשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק״ו:כ״ג) ״וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְּחִירוֹ״. דָּבָר אַחֵר: כְּשֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁאֵין בָּהֶן אָדָם שֶׁיְּבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶן רַחֲמִים כְּאַהֲרֹן שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים״. דָּבָר אַחֵר: כְּשֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁאֵין בָּהֶן אָדָם שֶׁמְּבַקֶּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים כְּפִינְחָס שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק״ו:ל׳) ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל״. דָּבָר אַחֵר: ״כִּי יִרְאֶה״ שֶׁאֵין עוֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל.
דָּבָר אַחֵר: ״כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד״ – [אֵין בֶּן דָּוִד בָּא] עַד שֶׁיִּרְבּוּ הַמָּסוֹרוֹת. דָּבָר אַחֵר: עַד שֶׁיִּתְמַעֲטוּ הַתַּלְמִידִים וְכוּ׳ (כְּדְלְעִיל). וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב כִּבְיָכוֹל אֵין עוֹזֵר וְסוֹמֵךְ לְיִשְׂרָאֵל. כִּי הָא דְּרַבִּי זֵירָא כִּי הֲוָה מַשְׁכַּח רַבָּנָן דִּמְעַסְּקֵי בֵּיהּ אַמָר לְהוּ בְּמַטּוּתָא מִינַּיְכוּ לֹא תִירְחַקוּנֵיהּ דְּתַנְיָא שְׁלֹשָׁה בָּאִין בְּהֶסֵּח הַדַעַת וְאֵלּוּ הֵן מָשִׁיחַ מְצִיאָה וְעַקְרָב.
אד׳ חכם אללה לשעבה וען עבידה יצפח אד׳א ירי אן אלמקדרה קד ד׳הבת מנהם וכ׳לא אלמחבוס ואלמתרוך ג׳מיעא מן צ׳בטהם
כי ידון ה׳ את עמו ולעבדיו יסלח כי יראה כי יכלתם אכן סרה מהם, וכלו העצור והנטוש יחדיו מאחיזתם.
כי ידין י״י עמו – כשישפוט אותם ביסורין הללו האמורין עליהם, כמו: כי בם ידין עמים (איוב ל״ו:ל״א) – ייסר עמים. כי זה אינו משמש בלשון דהא, לתת טעם לדברים של מעלה, אלא לשון תחלת דבור, כמו: כי תבואו אל הארץ (ויקרא כ״ה:ב׳), כשיבאו עליהם משפטים הללו ויתנחם הקב״ה על עבדיו לשוב ולרחם עליהם.
יתנחם – לשון הפך מחשבה, להיטיב או להרע.
כשתראהא כי אזלת יד האויב – הולכת וחזקה עליהם, ואפס בהם עצור ועזוב.
עצור – נושע על ידי עוצר ומושל שיעצור בהם, עזוב – עזור, על ידי עוזב.⁠ב עוצר הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפוזרים בצאתם לצבא על האויב, בלעז מייטניר.
עצור – הוא הנושע במעצור המושל, עזוב – מחוזק, כמו:⁠ג ויעזבו אתד ירושלם עד החומה (נחמיה ג׳:ח׳), איך לא עוזבהה עיר תהלהו (ירמיהו מ״ט:כ״ה).
עצור – מיטנאור, עזוב – איפורצאור בלעז.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י אוקספורד 165: ״כשיראה״. בכ״י לונדון 26917 כלשון הפסוק: ״כי יראה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34: ״עוזר״.
ג. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: עזוב תעזוב עמו (שמות כ״ג:ה׳). המלים לא מופיעות בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, כן גם ברש״י שמות כ״ג:ה׳, וכן בכמה כ״י של המקרא. בפסוק וכן בכ״י מינכן 5, ליידן 1 לא מופיעה מלת: ״את״.
ה. כן בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בפסוק ובכ״י ליידן 1: ״עזבה״. בכ״י לייפציג 1: ״עזובה״.
ו. כן בכ״י אוקספורד 165. בכ״י המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34: ״עיר תהילה״. בכ״י ליידן 1: ״עיר תהילות״. בכ״י לונדון 26917: ״עיר תהילת״. בכ״י לייפציג חסר: ״עיר תהלה״.
כי ידין י"י עמו – This means, when He will sentence them to all these sufferings that are mentioned concerning them. The phrase has the same meaning as "For by them ידין nations" (Iyyov 36:31), i.e. He will chastise the nations. – This word כי has not the meaning of "because", giving the reason for the preceding statements, but it is an expression (a particle) beginning a new a statement, as "When (וכי) you will come into the land" (Vayikra 25:2) (cf. Rashi on that passage). The meaning is: When these judgment will come upon them, and Hashem will bethink Himself concerning His servants to have mercy on them again.
יתנחם HE WILL REPENT – This is an expression for changing one's mind whether for good or for evil.
כי יראה כי אזלת יד WHEN HE SEES THAT THEIR POWER IS GOING ON – i.e. when He sees that the power of the enemies is constantly becoming exceedingly stronger over them, ואפס AND THERE IS NOT among them עצור ועזוב.
עצור – is one who is saved by a עוצר (a "restrainer") and ruler who would restrain them; עזוב – means one saved by an עוזב. Now an עוצר is a ruler who keeps the people in check that they should not march in scattered groups when they go into war against the enemy, maintenue in old French.⁠1
Consequently עצור (the passive) is one who is saved through the restraint of the ruler. עזוב is one who is strengthened, as "and they fortified (ויעזבו) Jerusalem unto the broad wall" (Nechemyah 3:8); "How is this city of praise not helped (עזובה)!⁠" (Yirmeyahu 49:25).
In old French: anforcede.⁠2
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

1. English: maintainer
2. English: fortified.
פס׳: כי ידין ה׳ עמו1ידין עמים על שעשו בעמו. שנאמר (זכריה א) אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. ואומר (ירמיה ל) כי אעשה כלה בכל הגוים.
ועל עבדיו יתנחם – אלו ישראל שלקחתי ממצרים להיות לי לעבדים. וכבר משלו בם אומות העולם.
יתנחם – אלו תנחומין.
כי יראה כי אזלת יד – ראה שהלכו בגולה.
דבר אחר כי יראה – יראה שכלתה פרוטה מידם. 2דבר אחר כי יראה כענין שנא׳ (דניאל יב) ובכלות נפץ [יד] עם קדש תכלינה כל אלה.
ואפס עצור ועזוב – כענין שנאמר (מלכים ב י״ד) כי ראה ה׳ את עני ישראל 3מורה (אותם) ואפס עצור ואפס עזוב ואין עוזר לישראל. ואומר (ישעיה נט) וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרועו וצדקתו היא סמכתהו:
1. ידין עמים וכו׳. כי הכל דרשת ר׳ יהודה שדורש הפסוק כלפי ישראל ודורש ידין עמו ידין עמים מה שעשו בעמו:
2. ר״א כי יראה וכו׳. פי׳ שיתיאשו מן הגאולה:
3. מודה מאוד כצ״ל וסיפא דקרא ואפס עצור ועזוב כמו קרא דהכא:
כי ידין י״י עמו – אז יהיה הנקם והתשלומין, שהרי ינקום הקב״ה נקמת עמו, וכן: ידין בגוים מלא גויות (תהלים ק״י:ו׳).
כי יראה – כאשר יראה.
כי אזלת יד – ישראל.
ועזוב – כמו: עזב תעזב (שמות כ״ג:ה׳), ויעזבו ירושלים עד החומה (נחמיה ג׳:ח׳).
כי ידין ה' עמו WHEN THE LORD WILL DO JUDGMENT FOR HIS NATION: At that point the “vengeance and recompense” [of the gentiles, described in vs. 35,] will take place, for God will then take vengeance on behalf of his people.⁠1 [The word ידין refers to punishment of the nations,] as in the phrase (Ps 110:6) “He works judgment (ידין) upon the nations, [heaping up bodies crushing heads far and wide].”2
כי יראה: means when He sees.⁠3
כי אזלת יד THAT THEIR: i.e., Israel’s4 MIGHT IS GONE.
ועזוב HELPER:⁠5 [The root ע-ז-ב here should not be understood in the sense of “leaving” but in the sense of “helping”] as in the phrases (Exodus 23:5) “You shall help (עזב תעזב)”6 or (Neh 3:8) “They restored (ויעזבו) Jerusalem.”7
1. As noted above (note 107), while Rashbam interprets vss. 34 and 35 as referring to punishment of the Israelites’ enemies, Rashi interprets them as referring to punishment of the Israelites and sees the beginning of vs. 36 as the transition from the theme of Israelite punishment to gentile punishment. According to Rashi, our verse says that “when (or after) God has punished His own people” (כי ידין ה' עמו), “then He will feel a change of heart concerning His servants” (ועל עבדיו יתנחם) and then He will begin to punish Israel’s enemies.
Rashbam sees no transition here. Both the previous verses and those that follow describe, he says, punishment of Israel’s enemies. ידין עמו does not mean (as Rashi would have it) that God will punish His people, but rather that He will do justice on Israel’s behalf, which is tantamount to exacting vengeance on their enemies. Rashbam, accordingly, emphasizes at the beginning of his comment that (vs. 36) “doing judgment for His nation” and the (vs. 35) “vengeance and recompense” of the nations happen at the same time (אז יהיה הנקם). Rashi says that after the “judgment (= punishment) of the Israelites,” then the fortune of their enemies will turn.
2. Rashbam cites a different prooftext than Rashi does to support what ידין means in this verse. In Rashi’s prooftext, Job 36:31, it is not certain that ידין means to punish. NJPS there renders “By these things He controls (ידין) people; he gives food in abundance.” Rashbam’s verse is more unequivocally about punishment.
This is hard to understand, since (as I explained in note 114) Rashbam does not understand ידין in this verse as meaning “to punish,” and Rashi does.
3. In other words,כי here means “when,” not “because” or “rather” or any of the other meanings of כי. So also Rashi and NJPS.
4. Rashbam is opposing Rashi’s comment to this verse. Rashi wrote that אזלת יד refers to the power of the gentiles. Rashbam says that it refers to the Israelites’ power. Like Rashbam, see Ibn Ezra and most exegetes.
Rashi and Rashbam also disagree about the meaning of the phrase אזלת יד. Rashi explains that it means “growing stronger”; Rashbam interprets it as meaning “getting weaker.” (While Rashbam says nothing in his commentary here about the meaning of the phrase, his understanding is clarified in his commentary to vs. 37.) “Getting weaker” is the more common explanation. See e.g. Ibn Ezra and NJPS.
5. Or perhaps “helped” or “aided.” See note 120.
6. See Rashbam’s commentary in my Exodus volume and notes 11 and 12 there.
7. Rashbam like Rashi explains that the root ע-ז-ב is used in the sense of “to help” or “to assist.” He does not tell us what the word עזוב means in this context. (Who is or is not being helped by whom?) Nor does he comment at all on what the unusual combination עצור ועזוב means. See the long list of explanations of the phrase in NJPSC. My translation is based on NJPSC’s hesitant suggestion that the phrase means “ruler and helper.”
כי ידין י״י – כי יקח י״י דין עמו מהם, [מהאויבים, או מישראל],⁠א כמו: שפטני אלהים וריבה ריבי (תהלים מ״ג:א׳).⁠ב
יתנחם – פירשתיוג [בפסוק כי נחמתי (ראב״ע בראשית פירוש ראשון ו׳:ו׳).]⁠ד
כי אזלת יד – ישראל. והטעם: כח. והתי״ו תחת ה״א, כי גם שתיהן סימני הנקבה, וכן: ושבת לנשיא (יחזקאל מ״ו:י״ז), [ושכרת ולא מיין (ישעיהו נ״א:כ״א).
ולפי דעתי: שתי״ו אזלתה לסמיכה, ותי״ו ושכרת ולא מייןו (ישעיהו נ״א:כ״א) דרך קצרה, והטעם: ושכורתז דאגות ולא מיין נשתכרה. גם הוא משלח בפי בני אדם, פלוניט שכור ולא מיין.]⁠י
ואפס עצור ועזוב – כאשר יהיו הנשבים רבים ילקחו מהם ויעזובו מהם, ועתה כמעט יאבד הכל.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150 נוסף כאן: ״על כן כתוב״, וצ״ע במובנו. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
ג. מלת ״פירשתיו״ חסרה בכ״י פריס 177, והושלמה מכ״י פריס 176, פרנקפורט 150.
ד. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, ובגיליון בכ״ לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ה. כן בכ״י פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: שהתי״ו.
ו. המלים ״ולא מיין״ חסרים בכ״י פריס 177 והושלמו מכ״י פרנקפורט 150.
ז. ״והטעם: ושכורת״ הוא מכ״י פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 הוא חסר ובמקומו בא: ויחסר.
ח. בכ״י פרנקפורט 150 נוסף כאן: שילוח.
ט. בכ״י פרנקפורט 150 נוסף כאן: העני.
י. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
FOR THE LORD WILL JUDGE HIS PEOPLE. God will exact judgment from Israel's enemies on behalf of His people. It is like Be Thou my judge, O God, and plead my cause (Ps. 43:1).⁠1
AND REPENT HIMSELF. I have previously explained this.⁠2
THEIR STAY IS GONE. The stay of Israel. Yad (stay) means the strength. The tav of azelat is in place of a heh,⁠3 for both the heh and the tav are signs of the feminine. The word ve-shavat4 (then it shall return) in then it shall return to the prince is similar (Ezek. 46:17).
AND THERE IS NONE REMAINING, SHUT UP OR LEFT AT LARGE. When the captives are numerous, the captors take some of them and leave others, but in this case almost all are lost.⁠5
1. The meaning of which is, act on my behalf and exact punishment from my enemies. See Ibn Ezra on Ps. 43:1.
2. See Ibn Ezra on Gen. 6:6 (Vol. 1, p. 96). "The Torah spoke in the language of men, for we know that God is not a man that he should repent. The term is used because if a human being acted in the way God did…it would be said of him that he repented.⁠"
3. Azelat is a variant of azelah. The latter is the usual form of the third person perfect feminine. Azelat has the form of a construct. Hence Ibn Ezra's comment.
4. Shavat is a third person feminine perfect.
5. So many have been killed that there are few captives and few that have been left.
ומתי יהיה זה: זה כי ידין י״י עמו – לאחר שידין הקב״ה את עמו, ויקח נקמתו ודינו מהם.
ועל עבדיו יתנחם – שיתנחם על מה שהרגיזו לפניו, כי לקח מהם נקמתו ועשה בהם כרצונו.
{כי אזלת יד –} כי אזלה ומטה ידם של עמו.
ואפס עצור ועזוב – ולא יעצרו כח עוד, כמו: {ו}⁠לא עצרתי כח (דניאל י׳:ח׳).
ועזוב – שאין מי שיסייע לו, כמו: עזוב תעזוב (שמות כ״ג:ה׳), וכמו: ויעזבוא ירושלים עד החומה (נחמיה ג׳:ח׳) – שאין מחזיק בידם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

א. בכ״י מינכן 52 נוסף כאן: את.
And when will this be: This [will be] כי ידין י"י עמו – WHEN HASHEM JUDGES HIS PEOPLE – After the Blessed Holy One shall judge His people and take His revenge and His justice from them.
ועל עבדיו יתנחם – AND HAVE COMPASSION ON HIS SERVANTS – That He will reconsider [and be appeased] regarding their angering of Him, because He took His revenge on them and acted against them according to His will.
{כי אזלת יד – THAT THEIR POWER IS GONE –} That the power of His nation has depleted and faltered.
ואפס עצור ועזוב – THERE IS NOTHING SHUT UP OR LEFT LOOSE – And they will not retain any more strength, like: “and I retained no strength.” (Daniel 10:8).
ועזוב – OR HELP – That there is no one to help him, as in: “you shall surely help (עזוב תעזוב)” (Shemot 23:5), and as in: “and they fortified (ויעזבו) Jerusalem even to the broad wall.” (Nechemyah 3:8) – that there is no one to strengthen their hand.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

כי ידין – לשון יסורים כמו כי בם ידין עמים (איוב ל״ו:ל״א) ייסרם ביסורים.
ועל עבדיו יתנחם – מכל מקום עליהם יתנחם על ידי תשובה וכן מצינו ונחמתי על הרעה אשר (ירמיהו י״ח:ח׳) דברתי עליהם.
כי יראה כי אזלת יד – כחם של ישראל.⁠1 כי אזלת יד – דוגמא: ושבת לנשיא (יחזקאל מ״ו:י״ז) ושכורת ולא מיין (ישעיהו נ״א:כ״א).⁠2
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

1. שאוב מאבן עזרא.
2. שאוב מאבן עזרא.
כי ידין, "for He will judge, etc.⁠" this kind of judgment involves the sinner having to endure painful experiences on his body. An example of this is found in Job 36,31: בם ידין עמים, "by means of these things He controls people" (judges people), giving or denying them their food supply.
ועל עבדיו יתנחם, "and He will repent Himself for His servants.⁠" When His erstwhile servants who had become disloyal but had subsequently done penitence, He will repent His harsh decrees. We find confirmation of this in Jeremiah 18,8.
כי יראה כי אזלת יד, "when He sees that its strength is spent;⁠" compare Isaiah 51,21: ושכורת ולא מיין, "and drunk but not from wine.⁠"
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]

כי ידין ה׳ עמו – יקח דין עמו מיד הרשעים כשיראה שהלך כחם, ואלה עצורים ואלה עזובים בשביה, וכמעט שאבד הכל, זהו ואפס עצור ועזוב.
כי ידין ה' עמו, "for the Lord will judge His people.⁠" He will exact retribution from the wicked when Israel will observe that all their (own) power had waned and that they are either prisoners, עצורים, or forsaken in captivity, when they are almost completely lost, i.e. ואפס עצור ועזוב, "their power has shrunk to zero.⁠"
ומתי יהיה זה כשידין הקב״ה את עמו ויקח נקמתו מהם. ויתנחם בנקמתו של עבדיו במה שהרגיזו לפניו.
ואפס עצור ועזוב. עצור כמו לא עצרו כח (דברי הימים ב י״ג:כ׳). ועזוב שאין לו מי יסייעהו.
ועל עבדיו יתנחם – ועל ישראל יתנחם במה שהרגיזו לפניו.
ואפס עצור ועזוב – ושאין בהם עוצר כח ואין בהם מי שיסייעם והוא כמו עזוב תעזוב עמו.
כי ידין ה' עמו, "when the Lord will judge His people;⁠" when G–d has reason to judge His people, He will deal with the (guilty) gentile nations at the same time.
ועל עבדיו יתנחם, "and He will relent in His attitude to His servants.⁠" G–d will reconsider any decree which He issued as a result of the Israelites causing Him anger.
ואפס עצור ועזוב, "and there is none remaining, shut up or left at large.⁠" This is due to the fact that they have no one ready or able to come to their aid. The root עזב, occurs in this sense of assisting in Exodus 23,5: עזוב תעזו, "be sure to assist!⁠"
אזלת יד – בגימטריא זו גלות.
כי יראה כי אזלת – בגימטריא אין בם תורה.
הנה כאשר ידין י״י עמו לשפטם על רוע מעלליהם אז יתנחם על עבדיו וישיב ידו מהשחיתם בעבור בריתו את האבות וזה אמנם יהיה כאשר יראה כאשר אזלת יד ישראל באופן שלא נשאר להם כח ולא נשארו להם קניינים לא בבית ולא בשדה אז יסבב השם יתעלה שיכירו כי העבודה זרה אשר נטו אליה אבותיהם לא תציל אותם בעת רעתם.
כי ידין י״י עמו ועל עבדיו יתנחם – רוצה לומר: כי ישפוט הש״י עמו ויסרם להדיח עליהם הרעה הזאת על רוע מעלליהם כטעם כי בם ידין עמים הנה בעבור עבדיו והם האבות יתנחם וימשוך ידו וישיבה מהשחית אותם בכללות כאמרו ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים.
כי אזלת יד – רוצה לומר: שהלך כח ישראל.
ואפס עצור ועזוב – רוצה לומר: שכרו כל קניניהם העצורים בבית והם האוצרות והעזוב בשדה והוא המקנה ופירות הצמחים ואפשר עם זה שיקרא עצור מה שאין דרכו להיות עזוב והם הערים הנצורות ועזוב יהיה ערי הפרזי עד שלא ישאר מן הארץ שיחזיקו בו והנה זה הביאור השני היותר נכון לפי מה שאפשר.
(לו-מג) התועלת האחת עשרה הוא להודיע שהשם יתעלה לא יסכים לכלות ישראל לגמרי אבל יתנחם על עבדיו ובסוף הענין ירפא מה שמחצו ידיו וישיב נקם לצריו ואז ישבחו גוים עמו בראותם כי השם יתעלה יקום דם עבדיו וכבר זכר שהשם יתעלה נשבע כי כבר ישיב נקם לצריו להורות על שזה היעוד אי אפשר שלא יהיה בסוף העניין והוא מבואר שזה הדבר לא נהיה עד הנה כי לא שבו בבית שני כי אם גלות יהודה ובנימן.
כי ידין ה׳ עמו – ירצה והטעם שעזב ה׳ את עמו כל הזמן ההוא תחת ידם הוא כי יעשה ה׳ דין בעמו מכל אשר הרעו לפניו כי ודאי צריך מירוק רק כפי רשעתם. והוא ממש מה שאמר שם ישעיהו עונתיכם ועונת אבותיכם יחדו אמר ה׳ אשר קטרו על ההרים ועל הגבעות חרפוני ומדתי פעלתם ראשונה (ישעיהו ס״ה:ז׳) אל חיקם והכוונה כי בראשונה ישלם להם כפעלם על ידם ואחר יקח נקמתו מהגוים ההמה כאשר פירשנו שם אמנם אחר גמר דין זה הנה הוא ית׳ על עבדיו יתנחם מכל אשר קבלו מהרע וזה יהיה כאשר יראה כי אזלת יד עמו ואפס עצור ועזוב באהלם.
כי ידין י״י עמו כשישפוט אותן בייסורין. כאילו אמר כשייסר י״י עמו בייסורין האמורים למעלה כמו כי בם ידין עמים שפירושו ייסר לא מענין דין ומשפט דא״כ מהו זה שכתוב אחריו ועל עבדיו יתנחם וכי מפני שדן דיניה׳ יחזור ויתנחם לרחם עליהם אבל אם נפרש מלת ידין מענין יסורין אז יתכן לומר שאחר שייסר אותם יחזור וירחם עליהם:
ועל עבדיו יתנחם ויתנחם הקב״ה על עבדיו. הוצרך להפך מפני שאחר הייסורין היא הנחמה ואח״כ להודיע שהיא על עבדיו ועוד שמלת על אינ׳ נופלת אחר הייסורין רק מלת את כי ידין י״י את עמו ואת עבדיו ומלת על נופלת אחר הנחמה ויתנחם על עבדיו שפירושו לשוב ולרחם עליהם אבל מה שהוסיף מלת הקב״ה על מלת יתנחם לא ידעתי למה כי היה די י״י הכתוב על כי ידין.
ושמא יש לומר שמפני שחזר וכתב ועל עבדיו אחר מלת עמו הכתוב לעיל ולא הספיק לו עם מלת עמו יחוייב ג״כ שיכפול השם ויכתוב אותו שנית כאילו אמר כי ידין י״י עמו ויתנחם הקב״ה על עבדיו:
כשיראה כי אזלת יד האויב הולכת וחוזקת מאד עליהם ואפס בהם עצור ועזוב. עצור נושע ע״י עוצר הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפוזרים בצאתם לצבא ועזוב מוחזק כמו ויעזבו את ירושלם איך לא עוזבה עיר תהלה ואמר הקב״ה עליה׳ אי אלהימו עבודת כוכבים שעבדו. הנה תקן כמה עניינים שפי׳ כי יראה כשיראה ומלת כי פה כמו כי תבאו אל הארץ כשתבאו ושפי׳ אזלת הולכ׳ כמו הלחם אזל מכלינו ושמלת יד שבה אל האויב ואם נא נזכר פה ולא אל עמו הנזכר לעיל ושהוסיף מלת עליהם אחר מלת יד להודיע שחוזק יד האויב הולכת עליה׳ פי׳ על עמו ועבדיו הנז׳ לעיל ושפי׳ אפס תם כמו כי אפס כסף ושפי׳ עצור מקיבץ ומכונס ע״י המושל שהו׳ העוצר ושפירוש ועזוב מוחזק כמו איך לא עוזבה עיר תהלה ושהוסיף מלת בהם אחר מלת ואפס מפני שמלת תם אינה נופל רק בהם שפירושו תם בהם הייתם עצורים ועזובים גם הוסיף מלת הקב״ה אחר מלת ואמר להודיע שהאומו׳ אי אלהימו הוא הקב״ה גם הוסיף מלת עליהם אחר ואמר להודיע שכנוי אלהימו שב על מלת עליהם המורה על עמו ועל עבדיו הנזכרים לעיל ויהיה פירוש המקראות הללו כאילו אמר שכאשר ייסר השם את עמו בכל אותן ייסורין האמורין למעלה ויחזור ויתנחם לרחם עליה׳ כשיראה שיד האויב הולכ׳ ומתחזקת עליהם ותם בהם עצירת העוצר מלעוצרם וחוזק המחזיק אותם להיותם בלתי שוטר ומושל יאמר עליהם איה העבודת כוכבים שלכם שהייח׳ בוטחים ונשענים בהם יקומו ויעזרו אתכם ויהיו לכם למגן וצנה לכן ראוי לכם מעתה להבין מכל הפורענות הללו שהבאתי עליכם ולא יהיה לכם שום מושיע מכל אותן אלוהות שהייתם בוטחים בהם ושלא היה שום אחד מהם מוחה בידי מכל מה שעשיתי שאני אני הוא שבידי להשפיל ולהרים ואין אלהים עמדי פי׳ עומד כנגדי ולא להציל הפושעים בי מידי ואחר זה התחיל לספר הנקמות שעתיד להנקם מהאוייבי׳ ושכבר נשבע חי אנכי לעולם אם אשנן את להב חרבי ואם תאחז במשפט ידי פי׳ אם אניח מדת רחמים באובים שהרעו לישראל אשר אני קצפתי על ישראל מעט והם עזרו לרעה כו׳ עד סוף הענין צ״ל שהוי״ו של ואמר אי אלהימו כוי״ו ושמר י״י אלהיך לך את הברית ואת החסד שפירושו ושמר לך הבטחתו כמו שפרש״י שם אע״פ שהרב לא פירש פה כלום אבל מלת כי של כי אשא אל שמים ידי לא ידעתי פירושה כי אינה סובלת שום אחת מארבע לשונו׳ של כי אי דילמא אלא דהא:
כי ידין י״י עמו בלשון זה משמש בלשון דהא ואין ידין לשון יסורי׳ אלא לשון כי יריב את ריב מיד עושקיהם. מפני שבין לפי׳ רש״י בין לפי׳ ר׳ יהודה קרא דלי נקם ושלם עד וחש עתידות למו כלפי ישר׳ הוא ולא יתכן לפרש כי יריב את ריבם הלא מלשון יסורין ויחוייב בהכרח שיהיה תחלת מאמר לא נתינת טעם על לי נקם ושלם ושוב לא יתכן שיתפרש מלת כי בלשון דהא אלא בלשון כאשר כמו כי תבאו אל הארץ כדלעיל אבל לפי׳ רבי נחמיה שפירש קרא דלי נקם ושלם כלפי העובדי כוכבים מצינן לפרושי קרא דכי ידין י״י עמו כי יריב את ריבם ויהיה פי׳ כי מלשון דהא ופירושו למה אמר לי נקם ושלם לעבודת כוכבים מפני שיריב ריבם של ישראל מיד עושקיהם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(לו-לח) ואמנם אמרו כי ידין ה׳ עמו כוון בו בלא ספק ד׳ כוונות עצומות:
הא׳ שנתן הטעם על מה שעזב הקב״ה את עמו כל הזמן ההוא לסבול עול האומות באמרו כי ידין ה׳ עמו וגו׳. ר״ל שהש״י רצה לעשות דין בעמו על עונותיהם, ולכן עשו מירוק עונות בגלות. וזהו מה שאמר ישעיהו ג״כ באותו מקו׳ הנזכר עונותיכם ועונות אבותיכם יחדו אמר ה׳ אשר קטרו על ההרים ועל הגבעות וחרפוני ומדותי פעולת׳ ראשונה אל חיקם. ר״ל כי בראשונה ישלם לישראל כפעלם וידין ה׳ עמו ואחרי זה על עבדיו יתנחם ויקח נקמתן מהיהודים:
והכונה הב׳ שידין ה׳ עמו על כל הרעות אשר קבל ויראה כי לקה כפלים בכל חטאתיו ולכן על עבדיו יתנח׳ וישוב לשוש עליהם לטוב. וכבר העירו חז״ל על הדין הזה אמרו בספרי עתידה כנסת ישראל שתעמוד לדין לפני המקום ואומרת לפניו רבונו של עולם איני יודעת מי קלקל במי ומי שנה במי אם ישראל קלקלו לפני המקו׳ אם המקו׳ שנה בהם בישראל שהוא אומר ויגידו שמים צדקו הוי אומר ישראל קלקלו לפני המקום ואין המקום שנה בהם הדא הוא דכתיב (מלאכי ג׳) אני ה׳ לא שניתי:
והכוונה הג׳ הוא מה שפירשו המפרשי׳ שאמרו כי ידין ה׳ עמו ר״ל יקח דין עמו והוא כמו (תהלים מ״ג) שפטני אלהים וריבה ריבי. ואני אחשוב שמאמ׳ כי קרוב יום אידם הוא סמוך עם כי ידין ה׳ עמו יאמר כי חיש ומהרה יבאו הדברים העתידים לבא כאשר ידין עמו ויתנחם על צרות עבדיו ורעתם וענין זה כי השם יתברך יאריך אפו לעוברי רצונו בעוד שישראל אינם ראויים להגאל. האמנ׳ כי ידין ה׳ עמו ועל עבדיו יתנחם הנה אז ישלם להם גמולם. ויהיה לפי זה כי קרוב יום אידם נתינת סבה. וכי ידין ה׳ עמו משמש בלשון כאשר שיהיה זה כאשר ידין עמו וגו׳. וכבר זכר המשורר זה הפסוק עצמו באמרו (שם קל״ה) כי ידין ה׳ עמו ועל עבדיו יתנחם עצבי הגוים וגו׳ כמוהם יהיו עשיהם כל אשר בטח בהם. בית ישראל ברכו את ה׳ וגומר. רוצה לומר שכאשר ידין ה׳ את עמו עם אויביהם אז ידינם גם כן על עצביהם שהם כסף וזהב ויגזור המשפט שכך יהיה כל אשר בוטח בהם ואז ישראל ברכו את ה׳:
ורמז עוד בזה כוונה רביעית על מה שקובל באומה שתהיה תחיית המתים ויום הדין קרוב לגאולת ישראל וקבוץ גליות. ולזה אמר כי ידין ה׳ עמו בתחייה כאשר על עבדיו יתנחם בגאולה.
והנה זכר שיתנחם השם יתברך על עבדיו לסבות:
האחת כי יראה כי אזלת יד רוצה לומר שאזלת יד ישראל וכחם ואפס עצור ועזוב רוצה לומר כי אין בתוכם לא מלך ולא שר ולא שוטר ומושל עומד בפרץ כי זהו בכלל אפס עצור ועזוב מלשון (שמואל א ט׳) זה יעצור בעמי. ועזוב הוא מלשון עזר כמו שפירשנו (פרשת משפטים) בעזוב תעזוב עמו. וגם ירמוז באפס עצור ועזוב שיתדלדלו ישראל בעניו׳ נמרץ כאשר אנחנו היום הזה בעונותינו שאין דבר עצו׳ באוצרותיה׳ והעצור והעזוב כל ואפס. וכאמרם (סנהדרין צ״ז) אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס שהוא כפשוטו בלי ספק ועליו נאמר כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב:
והסבה השנית היא ואמר אי אלהימו צור חסיו בו. רוצה לומר מפני שיראה גם כן מה שאמר האויב כנגד ישראל אי אלהימו צור חסיו בו, אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, רמז לקרבנות ונסוך היין שהיו עושין במקדש. וישחקו מישראל באמרם אי אלהי יעקב אשר הקרבתם לפניו כמה קרבנות ונסוך היין יקומו עתה ויעזרו אתכם ויהיו עליכם סתר׳ בעת צרותיכם. וכן בדברי דוד (תהלים ע״ט) למה יאמרו הגוים איה אלהיהם. עד שאמרה אותה המשומדת כשטפחה בסנדלה על גבי המזבח ואמרה לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד להם בצרתם כדאיתא (דף נ׳) בסוף מסכה סכה.
וכל זה הנקמה תהיה על הרע שעשו לישראל. וזהו כי ידין ה׳ עמו. ורוצה לדון דינם ולנקום נקמתם. ועל עבדיו שהרגו וחמסו יתנחם. כי יראה כי אזלת יד. כלומר לפי שרואה השם כי יד ישראל הולך וחסר וכשל כח הסבל לסבול הייסורים. ואין בהם עצור ועזוב שיעזור לישראל:
או יאמר כי ידין ה׳ עמו לרמוז שאע״פ שלא ימצא בישראל זכות באותו זמן. ינקום השם נקמתם מצד רחמיו. וידינם ויזכם מצד שם ה׳ שהוא רחמים. וזה שאמר הנביא ה׳ חננו לך קוינו. על צד החנינה והרחמים של שם ה׳ לך קוינו. אע״פ שלא יהיה לנו זכות. וכן לך קוינו שתשבר ותמגר כח אויבינו הקמים עלינו. וזה היה זרועם לבקרים. שבר כחם וזרועם כשיהיו בתקפם. כמו נהייתי ונחליתי. ואמר לבקרים. כאומרו לבקרים אצמית כל רשעי ארץ. וכמו שתשבר אויבינו ותכניעם. גם כן יש לך להושיענו. וזהו אף ישועתנו בעת צרה. כשנהיה בצרה ולא יהיה לנו זכות. או כשנחזור אליך מתוך צרה. וכן אמר בכאן כי ידין ה׳ עמו מצד הרחמים:
ועל עבדיו יתנחם – ר״ל בשביל זכות עבדיו אברהם יצחק ויעקב יתנחם. אע״פ שלא יהיה להם זכות. וכל זה יעשה כי יראה כי אזלת יד. כלומר לפי שרואה שיד האויב הולכת וחזק. היו ישראל עצורים ועזובים ובבתי כלאים החבאו. וזהו ואפס עצור ועצוב:
או יאמר כי ידין ה׳ עמו – לרמוז כי כשיגיע זמן גאולתם ידין ה׳ עמו ללבן ולצרף הנשארים. כאומרו כי הוא כאש מצרף וכבורית מכבסים לטהר עונם. ואמר וישב מצרף ומטהר. וזהו כי ידין השם עמו ועל עבדיו יתנחם. כלומר בשביל שעבדיו אע״פ שיהיו מועטים יתנחם. כי יראה כי אזלת יד. כלומר והטעם לכל זה. לפי שרואה השם שהגיע זמן ועת גאולתם הנרמז בתורה. כאומרו ויאמר כי יד על כס יה וכו׳. וזהו כי יראה כי אזלת יד. על כס יה. והגיע הזמן שיהיה הכסא שלם והשם שלם. ואפס עצור ועזוב. כלומר כי באותו זמן כבר יקומו ישראל ויהיה בהם עצור ועזוב. שיעזרם מלמעלה בנפילת השרים. כאומרו יפקוד ה׳ אפס בעמלק עצור ועזוב. כי כבר נפלו השרים שלמעלה.
כי קרוב יום אידם, וחש עתדת למו, כי ידין ה׳ עמו – כי אמנם יהיה ״קרוב יום״ איד האומות כאשר ״ידין ה׳ עמו״, כאמרו ״וברותי מכם המורדים והפושעים״ (יחזקאל כ׳:ל״ח), כי אז יאבדו מהרה שאר האומות.
ועל עבדיו יתנחם – יתנחם על הרעה הראויה לעמו, וירחם עליהם בשביל עבדיו שבתוכם, כאמרו ״כן אעשה למען עבדי, לבלתי השחית הכל״ (ישעיהו ס״ה:ח׳).
כי יראה כי אזלת יד – והטעם שיתנחם אז על הרעה הראויה לעמו, ושזה יעשה בשביל עבדיו, ולא כן עשה כל ימי הגלות, הוא כי אז יראה את ישראל בתחתית העני ולחץ הגלות, באופן שאינם יכולים לחיות עוד בו, כמו שהיה הענין במצרים, כאמרו ״וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו״ (דברים כ״ו:ז׳).
ואפס עצור ועזוב – ויראה שאין להם עוד ממון ״עצור״ בבית ולא ״עזוב״ בשדה.
כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו כי ידין ה' עמו, for the day when the nations will experience their judgment is near as soon as God will judge His own nation. We know this from Ezekiel 20,38 וברותי מכם המורדים והפושעים, “I will remove from amongst you the ones who rebel and are professional sinners.” Soon thereafter, the gentile nations will experience their own judgment.
ועל עבדיו יתנחם, He will reconsider the evil times for which His people are due on account of His servants, the righteous among them, as we know from Isaiah 65,8 כן אעשה למען עבדי, לבלתי השחית הכל, “so will I do for the sake of My servants and not destroy everything.”
כי יראה כי אזלת יד, the reason why God does something for the people on account of His servants the righteous that He had not done during all the many years of the exile, is that He sees that this time they really had come to the end of heir rope; they had reached the kind of low that makes living on a hopeless undertaking. This is what had happened in Egypt immediately before the redemption, the Exodus. The Torah spells this out even in the recital by the farmer in Deut. 26,7 “He saw our plight, our misery and our oppression.” As a result, “He brought us to this place.” (the Land of Israel)
ואפס עצור ועזוב, and none remains either imprisoned or roaming free. A reference to the people having no secret stash of cash hidden in their homes or buried in the field.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

ויתנחם הקדוש ברוך הוא על עבדיו. הפך את הכתוב, שכתוב ״ועל עבדיו יתנחם״. גם הוסיף ׳הקדוש ברוך הוא׳. מפני שפירש ״כי ידין ה׳⁠ ⁠⁠״ כאשר ישפוט את ישראל ביסורין, ויתנחם הקדוש ברוך הוא על עבדיו. והם שני פעולות שונות – מה שיהיה שופט את ישראל ביסורים, ומה שינחם הקדוש ברוך הוא על עבדיו. לכך חלק אותם; ״כי ידין ה׳⁠ ⁠⁠״ ביסורין הללו, ויתנחם ה׳ על עבדיו. לא כפי מצב הכתוב ״כי ידין ה׳ עמו ועל עבדיו יתנחם״, כי משמע דבר זה שהוא פעל אחד, שכך משמע וי״ו החבור של ״ועל עבדיו״. ולפיכך הוסיף בפני עצמו לומר ׳ויתנחם הקדוש ברוך הוא על עבדיו׳. וכאשר כתוב ׳ויתנחם על עבדיו׳, אין הוי״ו של ״ויתנחם״ מחבר אותו למעלה, כי הוא בא לחבר הפעלים, אף כי אין הפעלים שוים. ולא יתכן זה אם כתוב ״ועל עבדיו יתנחם״:
כשישפוט אותן ביסורין כו׳. אבל אין לפרש כמשמעו, כשידין אותן אם לזכות אם לחובה, דא״כ מה שוב ועל עבדיו יתנחם, דפי׳ ירחם על עבדיו, דלמא דינם יצא לזכות ואז לא יצטרכו לרחמים:
ויתנחם הקב״ה על עבדיו כו׳. הוצרך להפוך, משום שאחר היסורים היא הנחמה, ואחר כך להודיע שהיא על עבדיו. ומפני שחזר הכתוב ואמר ועל עבדיו, ולא הספיק לו במלת עמו הקודם לו, יחוייב ג״כ שיכפול השם, וכאלו אמר כי ידין ה׳ עמו ויתנחם הקב״ה על עבדיו:
כשיראה כי אזלת יד האויב כו׳. תיקן בזה כמה עניינים, שפירש כי יראה כשיראה, כי מלת כי דהכא כמו כי תבואו וגו׳ שפירושו כשתבואו. ואזלת, ר״ל הולכת. ומלת יד, שב אל האויב, ואף שלא נזכר פה. והוסיף מלת עליהם, להודיע על מי אזלת היד. ואפס, ר״ל תם, מלשון (בראשית מ״ז:ט״ו) אפס כסף. ועצור, ר״ל מכונס על יד המושל. ועזוב, ר״ל מחוזק. והוסיף מלת בהם אחר מלת ואפס, מפני שמלת תם לא יפול רק בהם, כלומר תם בהם היותם עצורים ועזובים. והוסיף מלת הקב״ה אחר מלת ואמר, להודיע שהאומר אי אלהימו הוא הקב״ה. ואמר מלת עליהם, להודיע על מי נאמר אלהימו, שהוא על עבדיו הנזכרים לעיל. ויהיה וי״ו ואמר, כוי״ו ושמר ה׳ אלהיך (לעיל ז׳:י״ב) שפירושו ישמור. ויהיה פירוש המקראות כך, שכאשר ייסר השם את עמו בכל אותן היסורים, ויחזור ויתנחם עליהם כשיראה שיד האויב הולכת ומתחזקת עליהם, ותם בהם עצור ועזוב להיותם בלתי שוטר ומושל, יאמר הקב״ה עליהם, איה עבודה זרה שלכם שהייתם בוטחים בהם, יקומו ויעזרכם. לכן ראוי לכם שתבינו מכל הרעות שהבאתי עליכם, ולא היה לכם שום מושיע מכל העבודות אלילים שבטחתם בהם, ולא היה בם כח למחות בידי, מפני שאני הוא שבידי להשפיל ולהרים, ואין מידי מציל. ואחר כך התחיל להזכיר הנקמות שינקים מהאויבים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

When He punishes them with the afflictions, etc. But it cannot be explained according to its plain meaning, when He judges them whether for innocence or guilt. For if so, how does the next phrase, "And He will reconsider about His servants" fit in? For it implies that He will be "merciful towards his servants.⁠" But perhaps they are found to be innocent in their judgment, and they would not require mercy!
The Holy One, Blessed Is He will reconsider concerning His servants, etc. [Rashi] needed to reverse the order [of the words], because after the suffering comes the consolation and afterwards, "to make known that it is on His servants.⁠" Since the verse repeated and said, "About His servants" and "His people" [alone] which precedes it did not suffice. It requires that Hashem's Name also be repeated, as if it said, "When Hashem administers justice against His people, and Hashem will reconsider about His servants.⁠"
When he sees that the power [lit. hand] surging, etc. By this, Rashi corrects several matters. He explains "that He will see" as "when He sees" because the word כי (when) here is like "When (כי) you come to the land, etc.⁠" (Vayikra 25:2) which means "when.⁠" And the word אזלת means "surging.⁠" The word "power" refers back to the enemy, even though it is not mentioned here. He also added the word "against them" to inform who the power is going against. "None (אפס)" means "no more" as in the verse, "for there is no (אפס) money" (Bereishis 47:15). "Structured (עצוב)" means collected under the authority of the ruler. "Fortified" (עזוב) means "strengthened" and he added the term "among them" after "and that there is no one" because "no more" applies only applies to them, i.e. it is finished their being gathered and strengthened. Rashi also adds "The Holy One, Blessed Is He" after "He shall say" to inform that the one who says "Where is their god" is The Holy One, Blessed Is He. He adds "concerning them" to show the subject of "their gods" refers to "about His servants" mentioned above. The conjunctive vav of ואמר "And He shall say" is like the vav of "And the Lord your God will guard (ושמר) for you" (Devarim 7:12) which means "He will guard" [in the future tense]. The meaning of the verses are as follows: When Hashem will inflict suffering on His people with all these afflictions, and He will reconsider and console them when He sees that the power of the enemy becoming greater and greater against them, and they cease to be guarded and held strongly, to be without a protector or a ruler, Hashem will say of them, "Where are your idols in whom you trusted? Let them come and save you.⁠" Therefore it is appropriate for you to understand from all the evils that I have brought on you, and there is no savior from all the idols in whom you trusted. They have no power to stay My hand, because it is I Who has the power to lower or to raise, and "no one can rescue you from My grasp.⁠" Afterwards Scripture mentions the vengeance which He will wreak on the enemies.
כי ידין ה׳ עמו וגו׳ – אחר שגמר ענין מכעיסי אל עד סופם חזר להבטיח לכללות ישראל שלא לעולם יריב אתם, כי ידין ה׳ עמו פירוש יעמיד במשפט כוסות התרעלה אשר עברום ויראה צרות שעברו על הצדיקים מהם הרגו מהם שרפו מהם הפשיטום ובשביל הצדיקים אשר נצטערו יתנחם, והוא אומרו ועל עבדיו יתנחם פירוש בשבילם יתנחם לומר די צרות הגלות, ועוד כשיראה ה׳ שאין כח בישראל להציל עצמן מהגלות, וכח אין בצדיקים ליסר בשבט מוסר למרגיזי אל, גם לא ישארו בישראל אנשים גדולים ונביאים חוזים בעלי רוח הקודש ואין אשכול וגו׳ (מיכה ז׳), והוא אומרו כי אזלת יד, ובזה אפס עצור פירוש על דרך (שמואל א׳ ט יז׳) יעצור בעמי פירוש שאין כח למדריכים בדרכי ה׳ להדריכם, ועזוב פירוש ומצד זה נשאר העם עזוב.
כי ידין ה' עמו, "When the Lord will judge His people, etc.⁠" After having concluded the subject of the people who have caused God to become angry, the Torah now turns to Israel as a whole, assuring the people that He will not quarrel with them forever. The words כי ידין השם mean that God will take a look at what many righteous have endured, some of whom have been murdered, others burned, etc. God will comfort Himself, i.e. relent, when He observes all this. This is why Moses says ועל עבדיו יתנחם, "and on account of His servants (what happened to them) He will relent.⁠" He relents on account of those of His children who remained His loyal servants. Furthermore, when God sees that the Israelites do not have the strength to save themselves from exile, and their righteous do not enjoy enough authority to discipline the sinners, He relents. He is aware that there are no longer any prophets amongst the Israelites, nor the outstanding men of former years whose influence on the people had beeen considerable. Compare Michah 7,1 אין אשכול לאכול, "there is not a cluster to eat.⁠" This is an example of Moses saying: כי אזלת יד, "God sees their might is gone.⁠" The words אפס עצור, mean that neither what was guarded nor preserved is still left.⁠" We find a similar statement in Samuel I 9,17: זה יעצור בעמי, "He will deliver My people,⁠" [King Saul. Ed.] The literal meaning is more like "he will stop the rut of My people,⁠" or "he will stop everybody from doing what he feels like, and introduce discipline into the lives of the nation.⁠" At any rate, it is a reference to the people being in a state of disarray. ועזוב, "and it is abandoned.⁠" This is a reference to the disarray the people find themselves in and which makes them feel abandoned. At that point,
כי ידין ה׳ – ינקום הקב״ה מהם.
עמו – בשביל הרעות שעשו לעמו.
ועל עבדיו – הם עובדי ה׳.
יתנחם – ינחם הקב״ה על הגלות גופא כי על מה שעשו לעמו ינקום הקב״ה מהאומות אבל הגאולה לא היתה באה בשביל זה אבל ממה שעשו לעבדיו יתנחם על הגלות ויגאל אותנו ועיקר פירושו ועל עבדיו יתנחם לפי שלהקב״ה אין לו שמחה כשנפרע מן הרשעים אבל על מה שעשו לעבדיו יתנחם לשון נחמה. יהיה לו נחמה כשיפרע מן האומות וינקום נקמתם מהם.
כי יראה כי אזלת יד וגו׳ – ג׳ מעלות כלולות באדם חכמה גבורה עושר וכמ״ש מלאך הממונה על ההריון נוטל הטיפה ושואל מה תהא עליה חכם או טפש גבור כו׳ עשיר כו׳ וכמ״ש אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו עשיר בעשרו והם נגד נפש גוף ממון. חכמה בנפש. גבור בגוף. עשיר בממון. ואמרו בגמ׳ נגד העשירות אין בן דוד בא עד שיכלה פרוטה. ונגד הגבורה אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה כו׳ ונגד החכמה אין בן דוד כו׳ עד שיתמעטו התלמידים. ונגד ג׳ אלו שאין בן דוד בא עד שיכלו הם מישרא׳ וזהו מ״ש נפלה לא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל שלכאורה אין לו פי׳ כיון שלא קמו מנפילה הראשונה היאך שייך לומר לא תוסיף לנפול אלא פי׳ נפלה לא תוסיף לנפול עוד שהנפילה תהיה עד מדריגה התחתונה שאין יכולה להיות עוד נפילה אחר זה ואז קום בתולת ישראל וכמ״ש התנערי מעפר קומי וגו׳ ודרשו עד שיגיעו לעפר ומשם עתידין להגאל וז״ש כי יראה כי אזלת יד היא הגבורה ואפס עצור הוא התורה כמ״ש ושם נעצר מעבדי שאול שהיה עוסק בתורה. ועזוב זה ממון שיכלה מהם כמ״ש עזוב תעזוב וגו׳.
כי ידין ה׳ עמו – זה היום שאמרתי שבו תעלה חמת ה׳ באפו להנקם מצריו, הוא יום קץ זעם ישראל, כי אז יעשה השם דין עמו, כדרך שפטני אלהים וריבה ריבי (תהלים מ״ג א׳):
ועל עבדיו יתנחם – אז ישוב לרחם על עבדיו ויתנחם, וישיש עליהם לטובה:
כי יראה כי אזלת יד – כאשר יראה שכלה כחו של ישראל, והם הולכים ומתדלדלים באורך הגלות והצרות, וכבר אינם עוד בוטחים בכחם:
ואפס עצור ועזוב – מלת עצור מן עצרני ה׳ מלדת שהוא ענין מניעה, והמושל נקרא עוצר בעבור שמונע את העם מעשות כישר בעיניו, לכן כל איש אשר אין בידו לעשות כלבבו וכרצונו נקרא עצור, יהיה המניעה ממי שיהיה, כגון מניעת האב על הבן ומניעת הגבור על החלש וכדומה, והפך כל זה נקרא עזוב, שנעזב לעצמו ואין איש שם על לב למנעו ולעכבו בכל אשר יפנה, ואמר כאן שמכובד הצרות יתבטל מישראל תיקון הקיבוץ המדיני עד שלא יהיה בם עצור, אלא הכל בערבוב, ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, ואם תאמר א״כ יהיה העם חפשי לעשות הישר בעיניו, לכן הוסיף מלת ועזוב, כלומר עם כל זה לא יהיה בם כח לעשות כטוב בעיניהם, כי הצרות יתששו את כחם עד שימס לבבם ולא תקום בם עוד רוח ללכת קוממיות בשרירות לבם, כמו שאמר בתחילת הפסוק כי אזלת יד, והכלל כי תעדר מהם כל טובה הן טובת ההנהגה המדינית והן טובת החפשיות:
עצור ועזוב – לרבי שלמה פאפענהיים דברים שעושים בהם סחורה יקרא עזבון כמו נתנו עזבוניך (יחזקאל כ״ז) נתנו בעזבוניך, הונך ועזבוניך בצאת עזבוניך מימים, כולם מלשון עזיבה ובטול עסק עם הדבר, שהמוכר עוזב את החפץ ואת הסחורה מלהיות לו עוד עסק עמו כי מניחו ברשות אחרים במחיר יבאו, וכן יאמר בל׳ אשכנזי על מכירת חפצים בלשון עזיבה (פערלאססען), מזה הענין עצור ועזוב, ואפס עצור ועזוב בישראל (מלכים א י״ד) ואפס עצור ועזוב בישראל (מלכים ב י״ב), והיינו משולל מכל דבר חפץ, בין דברים שעושין בהם סחורה ובין דברים שאין עושין בהם סחורה, הדברים שאין עושין בהם סחורה יקרא בשם עצור, מענין עצירה שעוצרין אותם תחת היד שאין עושין בהם מסחרת לעזבם לרשות אחרים כגון בתים שדות כרמים וכלי בית ושאר חפצים שהאדם יורש ולוקח לעכבם לעצמו ושלא למכרם. והדברים שעושין בהם סחורה יכונו בשם עזוב ע״ש שעוזבין אותם ומניחים אותם לכנוס ברשות אחרים, וראוי לתרגם עצור ועזוב (דאס האלטבארע, אונד פיילבארע), ולפי שאלה שני מיני החפצים הם כוללים כל חפצי האדם וקניניו והונו, לפיכך יכנה בעל הלשון עניות האומה ודלותה בלשון אפס עצור ועזוב, כי גם עשירות האומה וטוב מעמדה תלוי הכל על מה שתוציא הארץ בשפע לצרכי היושבים בה והוא נקרא עצור, ובמשא ומתן והמסחרת המרובה שהיא עושה עם שאר האומות השכנות והוא נקרא עזוב.
יתנחם – מנוחת הנפש והשקט מהתפעלות מה; נחם כמו נח מ..., מתנחם לך להרגך {בראשית כ״ז:מ״ב} מניח חמתו בחשבו להרגך, ובן אדם ויתנחם {במדבר כ״ג:י״ט}, נח מעצתו ועוזבה, הוי אנחם מצרי {ישעיה א׳:כ״ד}, אשקיט חמתי ע״י נקמה; ועל עבדיו יתנחם ינוח מחמתו אחרי כל מה שסבלו.
ואפס עצור ועזוב – מלת אפס ענינה לפעמים: אין דבר רק הדבר הזה, כמו אני ואפסי עוד (ישעיהו מ״ז:ח׳ וי׳ וצפניה ב׳:ט״ו) שענינו אין אחר זולתי אני, ואין אחר חוץ ממני. אף כאן הכוונה לא ישאר אלא עצור ועזוב. כלומר לא ימלט מן הצרות רק מי שיהיה סגור או שיהיה נשכח, דוגמת והנשאר והנצור ברעב ימות (יחזקאל ו׳:י״ב) וכן יתפרש ואפס עצור ואפס עזוב (מלכים ב י״ד:כ״ו) אין רק עצור ועזוב, וכן והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל {מלכים א כ״א:כ״א}, לא ישאר לו אפילו מי שיהיה סגור או נשכח.
כי ידין ה׳ עמו וגו׳ – משמעותו הכללית של ״דון״ היא: לכוף על הדין במקרה מסוים; מכאן גם המשמעות: לריב את ריבו של אדם שזכויותיו קופחו (עיין פירוש, בראשית ל, ו ומט, טז).
יתנחם – עיין פירוש, בראשית ו, ו.
ביטוי הסיבה ״כי״ וגו׳ הוא המשך ישיר של האמור לפניו, והוא מתייחס לצרות שנגזרו על ישראל, שתיאורן הופסק בפסוק כו.
מזכירים כאן לאומות לחשוב על יום הדין והנקם שיבוא גם עליהן. נאמר לנו כאן שאכן, ישראל, בהפסידו את עצמאותו המדינית בגלל חטאיו, היה צריך לצאת לגלות לצורך חינוכו שלו וחינוך שאר העמים; ישראל התפזר בין העמים, ונעזב חסר ישע לחסדיהם. אף על פי כן, למרות שבגד בייעודו האידיאלי, היה עדיין ישראל – בהשוואה לעמים – ״עמו ועבדיו״; הוא היה עדיין עם ה׳, המשעבד עצמו לרצון תורתו ולמטרות ממשלתו.
ישראל מעולם לא הפר לגמרי את בריתו עם ה׳ ועם תורתו, ולא התכחש אף פעם לחלוטין לברית זו. ביסוד שירה זו, מונחת ההבטחה ״כי לא תשכח מפי זרעו״ (לעיל לא, כא), והבטחה זו התקיימה לא פחות מנבואות הפורענות. כאשר הוסרה הגנת ה׳ מעל עם ישראל, הוא נותר חסר ישע מפני פרעות האומות, אך זה לא הצדיק שום התעללות שהייתה מנת חלקו. אלא פיזור זה של החלשים בין החזקים היה במקביל גם ניסיון קשה לחזקים, לראות כמה צדק ואנושיות יש בלבם. התנהגות האדם כלפי החזקים, שמן הסתם יש להם אמצעים להשיב גמול על כל רעה שנעשית להם, איננה הוכחה על הצדק והאנושיות של האדם. הסימן האמיתי לערכו המוסרי של החזק הוא עד כמה הוא נושא בעול מצוקת החלשים ומכבד את זכויותיהם.
לפיכך ״ידין ה׳ עמו״: הוא יישב בדין על היחס שנהגו בעמו בקרב האומות; ״ועל עבדיו יתנחם״: והוא יגלה עצמו בשינוי תכניתו בנוגע לעבדיו; ״כי יראה״ וגו׳: כאשר הוא רואה שעמו ועבדיו איבדו הכל, ולא נותר להם דבר – בעל ערך גדול או קטן – לכלכל עצמם או לתלות בו תקווה כלשהי לעתידם. בייסורים המתוארים בפסוקים כג–כה, הגיעה הגזירה שנגזרה על ישראל לדרגת החורבן הגדולה ביותר. כאשר ״כי יראה כי אזלת יד״ וגו׳ הופך למציאות, נתקיים המאמר ״אראה מה אחריתם״ (פסוק כ), והפיזור שבא על ישראל במקום ״אפאיהם״ (פסוק כו) ציין את ראשית גאולת ישראל והשבתו על כנו.
השווה את מאמרי חז״ל: ״צדקה עשה הקב״ה בישראל שפזרן לבין האומות״ (פסחים פז:); ״תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי עלמא שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח ובעוונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו״ (סנהדרין צז.–:). (לסדר הדורות של שני אלפים תורה שערך רש״י שם, יש להוסיף כדלהלן: המשנה נערכה בשנת ג׳ אלפים תתקע״ח [בקירוב] לבריאת העולם, מאה וחמישים שנה לאחר החורבן – הווי אומר, בסוף תקופת שני אלפים תורה. והנה, עריכת המשנה הייתה המפעל הגדול והחשוב של שמירת התורה לפני הפיזור ההולך וגדל של עם ישראל בגלות. לדעת ר׳ שרירא גאון (באגרתו), רב הלך לבבל בחיי רבי, בשנת ג׳ אלפים תתקע״ח [בקירוב] לבריאת העולם, ונפטר שם בשנת ד׳ אלפים ג׳ [בקירוב].)
אזלת – צורה מאוד לא שכיחה, במקום ״אזלה״, כדוגמת ״וְנִשְׁכַּחַת צֹר״ (ישעיהו כג, טו).
ואפס עצור ועזוב – ״עצור״ הוא דבר שאדם חפץ לשמור עליו; ״עזוב״ הוא דבר שאדם אינו מייחס לו כל ערך ואיננו טורח לשמור עליו. אדם הוא חסר אונים לחלוטין אם הכל אבוד לו, אם הדברים שהוא רצה לשמור עליהם אבודים לו כמו הדברים שהוא נטש. כך גם במלכים ב׳ יד, כו.
[לו] כי ידין ה׳ עמו – לעשות בהם משפט:
ועל עבדיו שחטאו בו. יתנחם (לשון הוי אנחם מצרי) ע״י שיראה כי אזלת יד. חזקתם מעצמו:
ואפס עצור ועזוב – העצורים בגלות והעזובים מהשגחה יהיו אפס מעצמם:
כי ידין עתה יאמר אשר יעשה לעמו ישראל:
כי ידין ה׳ עמו – אחרי שיבא עליהם דין ה׳, אז:
ועל עבדיו יתנחם. מלשון נחמה כי הנשארים בעת הגאולה יהיו עובדי ה׳, ובהם יתנחם ה׳. והדבר שיקרב הגאולה:
כי יראה – כאשר יראה:
כי אזלת יד – שהם עניים ודלים. ואפס ואך עצור. שהמה עצורים ולחוצים:
ועזוב – שאין להם עוזר ותומך וביותר:
כי ידין וגו׳: מפרש הטעם שנפרעו כל כך1, והרי צור ישראל ״מכרם״ לעשות בהם מה שלבם חפץ, וגם ״הסגירם״ (פסוק ל׳), ואם כן על מה המה נענשים2.
והישוב על זה אמר ירמיה הנביא, אחרי שהקדים (ב,ב) ״זכרתי לך חסד נעוריך וגו׳⁠ ⁠⁠״, (פסוק ג׳) ״קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה, כל אוכליו יאשמו, רעה תבוא אליהם נאום ה׳⁠ ⁠⁠״. ביאר ירמיה שנמשלו ישראל ל״קודש״3, שהמזיק אותו אינו נענש, ומ״מ האוכל ונהנה ממנו הרי הוא למוקש ומועל. כך, אם4 נמכרו לאבד ולהרוג בחרב היונה5, אבל הנשארים בחיים לא הורשה לכשדים להנות מהם, משום הכי ידין אותם על הגזל שהפשיטו עור החיים.
עוד זאת שנמשלו ל״ראשית תבואה״ שהוא תרומה, כדאיתא בקדושין (נג,א). והנה, תרומה ניתן6 ליהנות, אבל דווקא כדרכן, וכדתנן במסכת תרומות (יא,א). והכי נמי כשניתנו ישראל להם לאבדן ולהרגן, מ״מ דוקא כדרך מיתה ולקברן7.
וחזר ירמיה ופירש ״כל אוכליו יאשמו״, שלא נפרש ״קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה״ כתרומה לחוד שנקראת ״קודש״, וא״כ לא יענשו אלא על שלא כדרך הנאתן8 ולא על אכילתן9, משום הכי חזר ופירש ״כל אוכליו יאשמו״ – זה החילוק בין כדרכן בין שלא כדרכן אינו אלא בהריגתן, אבל באכילתן והנאה מן החיים10 – ״כל אוכליו יאשמו״.
כל זה אמרה השירה:
כי ידין ה׳ עמו: שנשארו בחיים, והרעו להם שנשתמשו בגופן או בממונן, ״ידין״ – להוציא מהם11, וכמאמר הנביא (ישעיהו ס,יז) ״תחת הנחושת אביא זהב וגו׳⁠ ⁠⁠״12.
ועל עבדיו:⁠13 הן המה שנהרגו ולא ניתנו לקבורה, וכדאיתא בסנהדרין (מז,א) על המקרא (תהלים עט,ב) ״נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים״, ד״עבדיך״ היינו דמחייבי דינא מעיקרא14, וכיון דאיקטיל מקרי ״עבדיך״15. ובשביל שנתנום16 לעוף השמים17 ״יתנחם״ – שלא לכך נמסרו להריגה.
כי יראה כי אזלת יד: זהו טעם על מה הוא ״קרוב יום אידם״18, וכי נתמלאה סאת ישראל19 במשך קצר הלז?⁠20 על זה נתן טעם שבישראל21 ״אזלת יד״ להחזיק צורת היהדות, שהרי נשכח בשבעים שנה אלו מהמון עם ישראל אפילו המבואר בתורה שבכתב, כמבואר בספר עזרא ונחמיה22, ולולי שנגאלו ונכנסו לארץ ישראל, ואנשי כנסת הגדולה הגדילו תורה בישראל, לא נשאר ח״ו שורש מעיקר דת יהודית.
ואפס עצור ועזוב: אין בגלות כח בגידוליהם23 להיות ״עצור ועזוב״ לתורה ולתעודה, שהרי אפילו דניאל שגדל24 מאד בבבל, מ״מ לא זכה ללמד תורה בישראל25. על כן היה הכרח ממנו יתברך, המגיד מראשית אחרית, לעשות ״קרוב יום אידם״ של בבל וכשדים.
1. מפלת הכשדים שאירעה באופן מהיר כל כך ומיידי.
2. כעין השאלה המפורסמת של הרמב״ן (בעקבות הרמב״ם) בפרשת ברית בין הבתרים על הפסוק ״וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי״, מדוע נענשו המצרים, כשהם רק קיימו את גזירת ה׳ ״ועבדום ועינו אותם״.
3. בשר קדשים, החלק השייך לכהנים.
4. אמנם.
5. חרב השונא – (ירמיהו מו,טז. נ,טז).
6. לכהן.
7. והנהרגים ע״י הכשדים לא ניתנו לקבורה – ״נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים״. א״כ היו שתי האשמות על הכשדים, גם על אלו שהמיתום (לא הביאום לקבורה) וגם על אלו שהחיום (שהפשיטו עורם).
8. שלא הביאום לקבורה.
9. שהפשיטו עורם של החיים.
10. שנהנו מאלו שנשארו חיים, והשתמשו בגופם או בממונם.
11. כלומר, הקב״ה יוציא מהגויים ממון וכו׳ כנגד כל מה שהשתמשו בגופם או בממונם.
12. רד״ק: תחת הנחושת שלקחו הגויים ממך אביא זהב...
13. ״עמו״ הם החיים, ו״עבדיו״ הם ההרוגים.
14. כלומר, שהיו רשעים.
15. ע״י שנהרגו שלא כדין ע״י מלכות אומות העולם.
16. הגויים, ובמקרה דנן הכשדים.
17. שלא ניתנו לקבורה.
18. מפלת הכשדים שאירעה באופן מהיר כל כך ומיידי.
19. העונש על עוונותיהם של ישראל.
20. שבעים שנות גלות בבל בהשוואה לגלות השניה הנמשכת כבר יותר מאלפיים שנה.
21. לא כרש״י ש״אזלת יד״ משמעו חוזק, ומוסב על הגויים.
22. שנשאו להם נשים נכריות, ובניהם לא ידעו אפילו לשון הקודש, ועוד.
23. הדור החדש שיוולד בגלות בבל, לא יהיה לו כח לתורה ולתעודה.
24. בתורה.
25. עילם זכתה ללמוד ולא ללמד (פסחים פז,א) – שהיה בה דניאל (רש״י).
ואפס עצור ועזוב – שד״ל בתרגומו הביא פירוש חדש על המליצה הזאת הנמצאת עוד בס׳ מלכים (מלכים א כ״א:כ״א) ופירש – ואין עוד הפרש בין עצור בבית הכלא ובין עזוב לחפשי כי כולם ינאקו תחת עול העבדות, וגם פיליפפזאָן הביא פירוש זה בשם De Wette; אבל במלכים ב׳ (מלכים ב י״ד:כ״ו) שמצאנו ״ואפס עצור ואפס עזוב״ נ״ל שלא נוכל לפרש כן מפני כפל מלת אפס; על כן נ״ל שיש לפרש כהוראת יתר מלות אפס שבתנ״ך שהוראתם נרדפת להוראת רק ואך (עיין מה שכתבתי פרשת ראה על פסוק אפס כי לא יהיה בך אביון) ועמו הנזכר למעלה או עצור בבית כלא או יושב בדד, ואין חולה עליו ומבקש טובתו.
כי ידין ה׳ עמו. לדעתי יפה פירש מהו׳ זאכס אם ידין ה׳ את עמי שישפוט בינם ובין האומות, ולחנם טען בעל בוצר עוללות שכתב ואינו נראה כי לשון ידין יורה על מד״הד ביסורין — ואין זה אמת כי כמו שמצינו שפטו יתום ריבו אלמנה כן יאמר ידין את עמו שישפוט בינם ובין מנגדיהם ויתבוע עלבונם, ובפירוש מצינו אין דן דינך למזור רפואות וגו׳ דן דין עני משפט אביונים, ויותר מבואר ברחל שאמרה דנני אלהים וגם שמע בקולי, ורש״י עצמו פירש שם דנני וזכני.
כי ידין וגו׳ – ת״ר, כי ידון ה׳ עמו כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב, אין בן דוד בא עד שירבו המסורות,⁠1 דבר אחר עד שיתמעטו התלמידים,⁠2 דבר אחר – עד שתכלה פרוטה מן הכיס,⁠3 דבר אחר – עד שיתיאשו מן הגאולה שנאמר ואפס עצור ועזוב, כביכול אין סומך ועוזר לישראל.⁠4 (סנהדרין צ״ז.)
1. מפרש הלשון כי אזלת יד שתלך ותחזק ידן של מסורות ומצליחין במלשינותן, וממילא מבואר שבאותו הדור רבו המלשינות.
2. שמחזיקין ידי ישראל להחזירן למוטב, והיינו אפס עצור ועזוב.
3. והיינו אזלת יד שהיו בידים ריקניות. ונראה דהלשון אזלת יד הוא ע״ד הלשון אם לא תשיג ידו.
4. כלומר שכל כך ישפלו עד שיאבדו רוחם ויתיאשו מן הגאולה ויאמרו אין עוזר וסומך לישראל חלילה.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימההכל
 
(לז) וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃
He will say, "Where are their gods, the rock in which they took refuge,
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שכז]
ואמר אי אלהימו – רבי יהודה דורשו כלפי ישראל ורבי נחמיה דורשו כלפי אומות העולם.
רבי יהודה אומר עתידים ישראל שאומרים להם לאומות העולם היכן הפיטקים והגמונים שלכם.
סליק פיסקא
[Piska 327]
"And he will say: Where is their god?⁠" R. Yehudah expounds this ("he") as referring to Israel. R. Nechemiah expounds it as referring to the nations.
R. Yehudah says: Israel will say to the nations: Where are your consuls and your commanders?
[End of Piska]
ואמר אי אלהימו ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ר׳ יהודה דורשה כלפי ישראל ר׳ נחמיה דורשה כלפי האומות:
ר׳ יהודה דורשה כלפי ישראל ואמ׳ אי אלהימו אשר חל׳ זב׳ יא׳ עתידין הן ישראל לאמר לאומ׳ העולם היכן האלהות והלגיונות והקסריות שלכם אש׳ חל׳ זב׳ יא׳ שהיו מעלין להם אנונה ושוקלין להם דילאטומה ומעלין להן סולדיא:
יקומו ויעזרו אתכם אין כת׳ כן אלא יקומו ויעזרכם:
ר׳ נחמיה דורשה כלפי האומות ואמ׳ אי אלהי׳ זה טיטוס הרשע בן אשתו שלאספסינוס שנכנס לבית קדש הקדשים וגידד שתי הפרוכות בסייף וחירף וגידף ואמ׳ אם אלוה הוא יבוא ויעמוד לבניו:
אשר חל׳ זב׳ יאכ׳ אמ׳ הללו משה הטעה אותם ואמ׳ להם בנו מזבח והעלו עליו עולות:
יקומו ויעז׳ אלו משה ואהרן:
יהי עלי׳ סתרה מה שצוה אותם ועל הכל המקום מותר ועל חילול השם הוא פורע מיד לכך נאמ׳ אחריו ראו עתה כי אני אני הוא:
וְיֵימַר אָן דַּחְלַתְהוֹן תַּקִּיפָא דַּהֲווֹ רְחִיצִין בֵּיהּ.
And He will say: Where are their idols, the mighty things in which they had trusted,
ואמר עתידין אינון אומיה למימר אןא אלהא דישראל תקיפה דאתרחצו ביה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אן״) גם נוסח חילופי: ״הן״.
ויימר סנאה האן הוא דחלתהון דישראל תקיפא דרחיצו ביה.
And the enemy will say, Where is the fear of Israel, their Strength in whom they confided,
ואמר עתידין אומיא למימר האן הוא אלהא דישראל תקיפא דאתרחצו ביה.
For the Gentiles will say, Behold, the God of Israel is strong, in whom they put their trust;
(לז-לח) וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ – זֶה טִיטוּס הָרָשָׁע שֶׁחֵרֵף וְגִדֵּף כְּלַפֵּי מַעְלָה מֶה עָשָׂה תָּפַס זוֹנָה בְּיָדוֹ וְנִכְנַס לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְהִצִּיעַ סֵפֶר תּוֹרָה וְעָבַר עָלֶיהָ עֲבֵרָה, וְנָטַל סַיִף וְגִירֵד אֶת הַפָּרֹכֶת וְנַעֲשָׂה נֵס וְהָיָה דָּם מְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא, וּכְסָבוּר אוֹתוֹ רָשָׁע שֶׁהָרַג אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ע״ד:ד׳) ״שָׁאֲגוּ צֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶיךָ שָׂמוּ אֹתֹתָם אֹתֹת״. אַבָּא חַנָּן אוֹמֵר (שם פ״ט:ט׳) ״מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ״ מִי כָמוֹךָ חָסִין וְקָשֶׁה שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ נִאוּצוֹ וְגִדּוּפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע וְאַתָּה שׁוֹתֵק. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תְּנָא ״מִי כָמוֹךָ בָּאֵלִים ה׳⁠ ⁠⁠״ מִי כָמוֹךָ בָּאִלְמִים, מֶה עָשָׂה נָטַל אֶת הַפָּרֹכֶת וַעֲשָׂאָהּ כְּמִין גַּרְגּוֹתְנִי וְהֵבִיא כָּל הַכֵּלִים שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְהִנִּיחָן בָּהֶן וְהוֹשִׁיבָן בִּסְפִינָה לֵילֵךְ וּלְהִשְׁתַּבֵּחַ בְּעִירוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ח׳:י״ט) ״וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבוּרִים וּבָאוּ וּמִמָּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָּעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ״, אַל תִּקְרִי ״קְבוּרִים״ אֶלָּא קְבוּצִים, אַל תִּקְרִי ״וְיִשְׁתַּכְּחוּ״ אֶלָּא וְיִשְׁתַּבְּחוּ, וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי קְבוּרִים מַמָּשׁ דַּאֲפִילוּ מִלֵּי שְׁמִטַּמְרָן אִיגְלָיֵין לְהוֹן עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל בַּיָּם לְטָבְעוֹ אָמַר אוֹתוֹ רָשָׁע כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁאֱלֹהֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵין גְּבוּרָתוֹ אֶלָּא בַּמַּיִם, בָּא פַּרְעֹה וּטְבָעוֹ בַּמַּיִם בָּא סִיסְרָא וּטְבָעוֹ בַּמַּיִם, אַף הוּא עוֹמֵד עָלַי לְטָבְעֵנִי בַּמַּיִם, אִם גִּבּוֹר הוּא יַעֲלֶה לַיַּבָּשָׁה וְיַעֲשֶׂה עִמִּי מִלְחָמָה, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ רָשָׁע בֶּן רָשָׁע בֶּן בְּנוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע בְּרִיָּה קַלָּה יֵשׁ לִי בְּעוֹלָמִי וְיַתּוּשׁ שְׁמָהּ דְּמִעֲלְנָא אִית לָהּ וּמַפְקָנָא לֵית לָהּ עֲלֵה לַיַּבָּשָׁה וַעֲשֵׂה עִמָּהּ מִלְחָמָה, עָלָה לַיַּבָּשָׁה בָּא יַתּוּשׁ וְנִכְנַס בְּחָטְמוֹ וְנִקֵּר בְּמוֹחוֹ שֶׁבַע שָׁנִים, יוֹמָא חָד הֲוָה קָא חֲלִיף אַבָּבָא דְּבֵי נַפְּחָא שְׁמַע קָלָא אַרְזַפְתָא אִישְׁתִּיק, אֲמַר אִיכָּא תַּקָּנָתָא בְּהָכִי מִכָּאן וָאֵילָךְ מַיְיתִי וּמְחִי קָמֵיהּ לְנָכְרִי יָהִיב לֵיהּ אַרְבַּע זוּזֵי לְיִשְׂרָאֵל אֲמַר ֵליהּ מִיסְתַיֵיךְ דְּקָא חָזִית בְּסַנְאָךְ עַד תְּלָתִין יוֹמִין עֲבִיד הָכִי מִכָּאן וְאֵילָךְ כֵּיוָן דְּדָשׁ דָּשׁ.
תַּנְיָא אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן עֵרוּבָא, אֲנִי הָיִיתִי בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי וּכְשֶׁמֵּת פָּצְעוּ אֶת מוֹחוֹ וּמָצְאוּ בּוֹ כְּצִפּוֹר דְּרוֹר מִשְׁקָלוֹ שְׁתֵּי סְלָעִים, בְּמַתְנִיתָא תְּנָא כְּגוֹזָל בֶּן שָׁנָה מִשְׁקָל שְׁנֵי לִיטְרִין. אָמַר אַבָּיֵי נָקְטִינָן פִּיו שֶׁל נְחֹשֶׁת וְצִפָּרְנָיו שֶׁל בַּרְזֶל, כִּי הַוָה קָא מַייִת, אֲמַר לִקְלוּיָהּ לְהַהוּא גַּבְרָא וּבִדְרוּ לִקִטְמֵיהּ אַשֶׁב יַמֵי דְּלָא לִשְׁכְּחֵיהּ אֱלָהָא דִּיהוּדָאֵי וְלוּקמֵיהּ בְּדִינָא.
וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ – רַבִּי יְהוּדָה דּוֹרְשׁוֹ כְּלַפֵּי יִשְׂרָאֵל, רַבִּי נְחֶמְיָה דּוֹרְשׁוֹ כְּלַפֵּי עוֹבְדֵי אֱלִילִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יִשְׂרָאֵל שֶׁאוֹמְרִים לָהֶם לְעוֹבְדֵי אֱלִילִים הֵיכָן הִיפְטָקִין וְהֶגְמוֹנִין שֶׁלָּכֶם.
אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ – יֹאכֵלוּ שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין לָהֶם אַפְסוֹנִיאוֹת וְעוֹשִׂין לָהֶן דוֹנַאטוֹבֵי וּמַעֲלִין לָהֶן קַלַנְיָא. יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יָקוּמוּ וְיַעְזְרוּ אֶתְכֶם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם. רַבִּי נַחֶמְיָה אָמַר טִיטוּס בֶּן אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַסְפַּסְיָנוֹס נִכְנָס לְבֵית קֹדֶשׁ וְכוּ׳ (כִּדְלְעֵיל). אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ, אָמַר הַלָּלוּ מֹשֶׁה הִטְעָן וְאָמַר לָהֶן בְּנוּ לָכֶם מִזְבֵּחַ וְהַעֲלוּ עָלָיו עוֹלוֹת וְנַסְּכוּ עָלָיו נְסָכִים, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״. יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה עַל הַכֹּל הוּא מוֹחֵל וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם פּוֹרֵעַ מִיָּד.
יַיִן שֶׁל עוֹבְדֵי אֱלִילִים מְנָלַן דְּאָסוּר, (אָמַר רַב נַחְמָן) אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהַ אָמַר קְרָא אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם. מַה זֶּבַח אָסוּר בַּהֲנָאָה אַף יַיִן אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְזֶבַח גּוּפֵיהּ מְנָלָן דִּכְתִיב (תהלים ק״ו:כ״ח) ״וַיִּצָּמְדוּ יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים״, מַה מֵת אָסוּר בַּהֲנָאָה אַף זֶבַח אָסוּר בַּהֲנָאָה. וּמֵת גּוּפֵיהּ מְנָלָן אַתְיָא ״שָׁם״ ״שָׁם״ מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה כְּתִיב (הָתָם) [הָכָא] (במדבר כ׳:א׳) ״וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם״ וּכְתִיב הָתָם ״וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָחַל״, [מַה לְּהַלָּן אָסוּר בַּהֲנָאָה אַף כָּאן נַמִּי אָסוּר בַּהֲנָאָה], וְהָתָם מְנָא לָן תְּנָא דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי כַּפָּרָה כְּתִיב בָּהּ כְּקָדָשִׁים.
וקאל אלעדו אין אלהתהם אלמעתמד אלד׳י אסתכנו אליה
ואמר האויב: איפה אלוהיהם, המשען אשר בטחו בו.
ואמר – הקב״ה עליהם.
אי אלהימו – עבודה זרה שעבדו.
צור חסיו בו – הסלע שהיו מתכסין בו בפני החמה והצינה, כלומר שהיו בטוחין בו להגן עליהם מפני הרעה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

ואמר AND HE – the Omnipresent,WILL SAY with regard to them:
אי אלהימו WHERE ARE THEIR GODS which they served.
צור חסיו בו THE ROCK IN WHOM THEY TRUSTED – i.e. the rock beneath which they sought shelter (more lit., with which they covered themselves) from the heat and the cold; that is to say, "in which they trusted" that it would protect them against evil.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

פס׳: ואמר אי אלהימו – רבי יהודה דורש כלפי ישראל. עתידין הם ישראל לומר איכן הם אלהיהם של אומות העולם 1שהיו מקניטין את ישראל.
צור חסיו בו – שלא היו מניחין את ישראל לשקוט אלא היו אומרים להם עזבו תורתכם והתחברו לנו. וכן הוא אומר (שם ח) וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים 2וישראל אומרים להם (שם) הלא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים:
1. שהיו מקניטין וכו׳. פי׳ שהאומות היו מקניטין את ישראל לעבוד עבודה זרה:
2. וישראל אומרים להם כו׳. כפרש״י בישעיה שמא תאמרו להיות כמותם לדרוש צרכי החיים מן המתים היינו הע״ז שחשוב כמת:
ואמר אי אלהימו – וגם האומות יאמרו איה נא אלהיהם1 של ישראל. ומפני כבוד שמי אצילם ואנקום באויביהם, שגם מתחילה: אמרתי אפאיהם לישראל ואשביתה זכרם אם לא מפני כעס אויב המתפאר לאמר ידנו רמה. אבל עתה כשיגדל העניות והצרה בשונאי לישראל כל כך שאזלת ידם, ויאמרו האומות ידנו רמה, ואמר אי אלהימו, לכן אנקם מהם להתקדש שמי שהם מחללים.
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים קט״ו:ב׳.
ואמר אי אלהימו AND THEY WILL SAY “WHERE IS THEIR GOD?”: And the gentiles1 will also2 say “Where, now,⁠3 is their,” i.e., the Israelites’, “God?” And then, for the sake of the honor of My Name, I [God] will save them [the Israelites] and take vengeance on their enemies. From the beginning I also said [that it was for the sake of the honor of My Name that I was refraining from utterly destroying the Israelites, as it is written] (vs. 26) “I said that I would obliterate them,” i.e., the Israelites, and (ibid.) “I would make their memory cease” if it were not for (vs. 27) “the taunts of the enemy” who would boastfully say (ibid.) “Our own hand has prevailed.”4 [That was the consideration that caused Me to punish them in such a way that I did not destroy them]. But now [our verse describes the situation that occurs after the Israelites have been punished,] when the poverty and distress of (the enemies of)⁠5 Israel becomes so great that their (vs. 36) “power has waned” and the gentiles say (vs. 27) “our own hand has prevailed” and they say also (vs. 37) “Where is their God?” It is for that reason that I will take My vengeance upon them so that My Name that they are desecrating will be sanctified.⁠6
1. It is unclear who the subject is in our verse. The Hebrew reads ואמר in the singular, but Rashbam interprets it to mean that they, i.e., the gentiles, will say, “Where is their – i.e., the Israelites – God?”
Rashi says that the subject of ואמר is God, and that אלהימו refers to the gods of the gentiles whom the God of Israel is mocking. That understanding is shared by most moderns. See e.g. NJPSC and Driver.
Rashbam disagrees with Rashi both about the subject of the verb ואמר and about the interpretation of the word אלהימו. Rashbam’s interpretation is first offered by Rabbi Nehemiah in Sifre 327-328, and is found in a number of other midrashic passages (e.g. Tanh. B Ṣav 16 and Git. 56b). It is also cited by Rashi (after his commentary to vs. 43) in his lengthy note on how R. Nehemiah interprets this poem. (On R. Nehemiah’s understanding of Deuteronomy 32, see note 88 above.)
Like Rashbam, see Ibn Ezra, R. Joseph Bekhor Shor, Nahmanides and Luzzatto. They all deal with the lack of subject-predicate agreement in number by claiming that the understood subject of the verb ואמר is the singular “the enemy” (האויב).
2. Rashbam is explaining how our verse continues the thought of the previous verses. God will act on behalf of the Israelites when (vs. 36) the Israelites’ power has waned and when (vs. 37) the gentiles interpret the Israelites’ powerlessness as proof of the weakness or non-existence of the Israelites’ God.
3. Rashbam paraphrases the phrase אי אלהימו of our verse as איה נא אלהיהם, using the language of Ps 115:2. In that verse there is no doubt that the speakers are the gentiles (“Let not the nations say”) and there is no doubt that they are asking where the God of Israel is. See Nahmanides who quotes the same verse as part of his explanation of this verse.
4. See Rashbam’s commentary to vss. 26-30 above.
5. Rashbam here uses a standard rabbinic euphemism, referring to the downtrodden status of “the enemies of Israel” when he means “of the Israelites.” For the use of this phrase as a euphemism, see e.g. Yoma’ 72b.
6. A number of times in his Deuteronomy commentary (to 9:25-28 [and see note 32 there], to 29:24 and to vs. 33 above) Rashbam has discussed the theme of when God acts to prevent the desecration of His Name.
To summarize his position: When the Israelites were still in the wilderness it was possible for Moses to pray effectively by telling God that if He did not bring the Israelites to the land, God’s Name would be desecrated. If the Israelites never made it to Canaan, the nations might then reasonably conclude that God was not as powerful as the thirty-one kings of Canaan. However, once the Israelites have successfully conquered the land, this type of prayer is generally no longer effective. God is willing to punish the Israelites and exile them without concern that others will conclude that He is powerless. People will know that He had already demonstrated His power when the Israelites successfully conquered Canaan. They would then be likely to conclude that the later exile was a result of Israelite sin (29:24).
Nonetheless, in order to prevent the desecration of His name, God today still gives special treatment to the Israelites in two ways: First, He will not destroy them entirely. Secondly, when Jewish powerlessness becomes truly intolerable and the gentiles start gloating that they have overcome the Jews, God will then act to save the honor of His own Name.
ואמר – האויב.
צור חסיו בו – כאשר פירשתי (ראב״ע דברים ל״ב:ד׳).
AND IT IS SAID.⁠1 And the enemy shall say.
THE ROCK IN WHOM THEY TRUSTED. This is to be understood in accordance with my previous interpretation.⁠2
1. Hebrew, ve-amar (and he shall say). Hence Ibn Ezra's comment.
2. God is referred to as a Rock because he is everlasting. See Ibn Ezra on verse 4.
ואמר – האויב: אי אלהימו צור חסיו בו – אשר הם עובדים תדיר ומקריבים לפניו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

ואמר – HE WILL SAY – The enemy: אי אלהימו צור חסיו בו – WHERE ARE THEIR GODS THE ROCK IN WHICH THEY TOOK REFUGE – before whom they worship regularly and sacrifice.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

ואמר אי אלהימו – לכשיהיו ישראל נגאלים ויהיו הם למעלה והאומות למטה ואמר ישראל אי אלהימו של האומות שאין יכולים להציל אומותיהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

ואמר אי אלהימו, and it is said: "where are their deities?⁠" (a mocking question by Israel's enemies) It makes fun of the people whom God had spent so much effort to redeem from Egypt, and who by now have fallen so low. All the deities they worship now in lieu of their God do not have the power between them to help them.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]

ואמר אי אלהימו – האויב יאמר: איה אלהי ישראל, כענין: למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם (תהלים קט״ו:ב׳).
AND HE SHALL SAY, WHERE ARE THEIR GODS. The enemy will say, "Where is the G-d of Israel?⁠" as it is stated, Wherefore should the nations say: 'Where is now their G-d?'1
1. Psalms 115:2.
ואמר אי אלהימו – ואמר האויב אי אלהימו, וכן אמר טיטוס הרשע כשגדר הפרכת, והוא שכתוב (מיכה ז) ותרא אויבתי ותכסה בושה האומרה אלי איו ה׳ אלהיך.
ואמר אי אלוהימו, "and when he (the enemy) will say (sarcastically) where is their god?⁠" We know that Titus after cutting into the dividing curtain in the Temple found the Holy of Holies empty, exclaimed in this fashion, astounded that there was no image (compare Gittin 56b). This is also what the prophet Micah 7,10 referred to when he said: "when my enemy sees it, she will be covered with shame. She who taunts me with 'where is He, the Lord your God?'"
ואמר האויב אי אלהימו שהיו עובדים בזמן שבהמ״ק.
ואמר האויב אי אלהימו – שהיו עובדין בזמן שבית המקדש קיים.
ואמר, "He will say: (mockingly),⁠" who? The enemy.
אי אלוהימו, "where is their G–d? (Now, Who assisted them as long as the Temple was standing)
(לז-לח) ואמר – שאמר, כלומר האויב.
אלהימו – הכינוי לישראל, וכן זבחמו ונסיכם, אבל יאכלו וישתו ויקומו – {הכינוי} לאלהים הנזכר כאמרו אלהימו, כי אלהים לשון רבים.
ואמר יהי – לאלהים לשון יחיד כי כן נכון גם כן. ומאמר זה מן האויבים הוא כמו ששערו בעצמם, רצוני כי אמונתם באלהיהם שהוא אוכל ושותה מה שהם מכינים לפניו, כי כן ישימו הכומרים בלבם, והם האוכלים והשותים כמו שסיפר יוסיפון, והנה האויב יחשוב כי כן הוא אלהי ישראל, עד כי הזבחים והנסכים הנעשים לפניו יהיו לכונה זו.
(לז-לח) ולזה יאמר להם השם יתעלה אז על יד עבדיו הנביאים איה האלהות שהלכו אחריהם אבותיהם ואיה העבודה זרה שחסו בה אשר היו אוכלים ישראל מתקרובת העבודה זרה והיו שותים מהיין שינסכו לשמה יקומו עתה ויעזרוכם האלהות ההם או יהיה לכם למחסה ולמסתור הצור אשר חסיתם בו והיא העבודה זרה שהיא צור לפי מחשבתם וכבר מצאנו שאמר להם השם יתעלה זה פעמים רבים בימי השופטים והנביאים.
ואמר אי אלהימו צור חסיו בו – רוצה לומר: שהש״י יאמר אז לישראל איה התועבות אשר עשו מהם אלהות ומה שהוא צור לפי מחשבתם אשר חסו בו כאלו יאמר שלא היה כח באלה העבודות זרות לשמרם אך הם היו סבה לנפילתם ברע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

(לז-לח) ויאמרו הגוים עליהם אי אלהימו צור חסיו בו אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם יקומו ויעזרוכם וגו׳ על דרך שאמרה אותה מומרת ממשמרת בלגה כשטפחה בסנדלה על המזבח ואמר׳ לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונו של ישראל ואי אתה עומד להם בצרתם כדאיתא בסוף סוכה (נ״ו:) ופירוש לוקוס זאב.
ואמר אי אלהימו האויב יאמר אי אלהימו של ישראל כמו שאמר טיטוס הרשע כו׳. ופי׳ אשר חלב זבחימו יאכלו אמר בספרי טיטוס אמר בעד ישראל הללו משה הפכן ואמר להם בנו מזבח והעלו עליו עולות והסיכו לכם נסכים כענין שנ׳ את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים אבל ר׳ יהודה טען על ר׳ נחמיה על זה יקום ויעזורכם אין כתיב כאן אלא יקומו ויעזרוכם התעו אותי אלהים ויהיה גם כמוהו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

ואמר אי אלהימו. לרמוז שבאותו זמן יהיה עת צרה ליעקב וממנה יושע. עד (שיצבר) [שיגבר] יד האויב ויאמר אי אלהי ישראל יקום ויעזרוכם:
ואולי זה רמז על גוג ומגוג שיקומו על ה׳ ועל משיחו. ולפי שהם אומרים יקומו ויעזרוכם. משיב השם ואומר עתה אקום יאמר ה׳. עתה ארומם. וזהו ראו עתה כי אני אני הוא. כלומר ראו כי בעת שאתם קוראים אלי מיד אענה אתכם. אני אמית לאומות. ואחיה אתכם. וכן מחצתי לאומות. וארפא לישראל. ואין מידי מציל שכולם יכלו באפס תקוה:
או שיאמר ואמר אי אלהימו – שהשם יאמר כנגד האויבים אי אלהימו יקומו ויעזרוכם. ואם לא יהיה בהם כח לעזור אתכם. למעט יהי עליכם סתרה הגדולה שבאלהיהם. להסתיר אתכם מן הרעה הבאה עליכם. וזהו על דרך שחוק כמו שעשה אליהו ואמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא.
ואמר – האל יתברך לישראל.
אי אלהימו – של אומות העולם. כי אז אמנם יסיר שלטון כל שרי מעלה ומטה, כאמרו ״יפקד ה׳ על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה על אדמה״ (ישעיהו כ״ד:כ״א).
ואמר, at that point God will say to Israel
אי אלוהימו, where is now this god of the gentile nations upon whom you have relied, spurning Me? This is the period when all of God’s agents who had been assigned as protective forces for the gentile nations will be simultaneously removed from their function. Compare Isaiah 24,21.
(לז-לט) ואמר ה׳ אי אלוהימו וגו׳, אשר חלב וגו׳, ראו עתה. עתה תראו, בעת שיתקיים ׳והאלילים כליל יחלופו׳ (ישעיה ב יח), כי אני אני הוא וגו׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

ואמר ישראל אי אלהימו הגם שאין מעשיהם מהוגנים אף על פי כן יבא בטענה לפני האלהים הרמוז בתיבת צור, והוא חסיו בו כי ישראל הגם שירשיעו ויעברו על חלק ממצות ה׳ אף על פי כן כל מחסיהם בה׳, ועליו סובלים דלות ושפלות, ונהרגים על קדושת שמו, ועומדים ומצפים לצור גואלם והוא אומרו חסיו בו.
אי אלוהימו Israel will begin to ask at such a time: "where is their God, the Rock that used to be its refuge?⁠" Even though the deeds of the Israelites are not such that they qualify for God's intervention on its behalf, the people will come with a complaint against God although they observe only a small part of God's Torah. They do at least feel that their God ought to take them under His wings. They are conscious that they suffer all kinds of afflictions on account of the Lord being their God. They allowed themselves to die for the sake of the holy name of God, even. This is why they (the survivors) look to God hopefully, i.e. צור חסיו בו, "the Rock in whom they sought refuge.⁠"
ואמר אי אלהימו – במצרים ובים. ביד הגדולה וביד החזקה.
צור חסיו בו – במתן תורה.
ואמר אי אלהימו – אז יאמר הקב״ה על האומות ההם, איה נא אלהיהם אשר עבדו אותם עד הנה, והכתוב ירמוז להשמד ע״ז לעתיד לבא, כמו שבא על זה בנבואות והאלילים כליל יחלוף (ישעיה ב׳ י״ח), ואומר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה י״ג ב׳), וביטול אמונת האלילים יהיה באמצעות אותות ומופתים גדולים ונוראים שיעשה השם בעת ההיא בכל הארץ, כענין שכתוב ונתתי מופתים בשמים ובארץ (יואל ג׳ ג׳), ועל הכונה הזאת סובבים דברי הפרשה:
צור חסיו בו – הצור שהיו מתכסין בו מפני החמה והצנה, כלומר שהיו בוטחין בו להגן עליהם מפני הרעה:
ואמר אי וגו׳ – האויב יאמר על ישראל, רש״י בשיטת ר׳ נחמיה,⁠א וכן רשב״ם וראב״ע. ואם היו דבריהם לישראל היל״ל אי אלהיכם, כמו שאמר ראו עתה {דברים ל״ב:ל״ט} ובהיותם דברי האומות, הם יתחילו לדבר שלא לנכח כדרך המלעיגים, וכדרך למה יאמרו הגוים איה אלהיהם {תהלים ע״ט:י׳}, ואח״כ ידברו לנכח יקומו ויעזרוכם.
א. כוונת שד״ל לרש״י בסוף השירה (לאחר פסוק מ״ג), ולא כהצעת תקון הנוסח בהערה בדפוס שני.
(לז-לח) ואמר וגו׳ – כאשר כוחות הטבע והאדם הביאו את ישראל עד לדיוטה התחתונה של ההשפלה, ואוזלת ידו וחוסר האונים שלו נעשו גלויים לעין כל, הביא ה׳ לבסוף את ישראל להכיר באפסותם הגמורה של כל הכוחות שהעריץ. בפנותו עורף לה׳, ראה ישראל כוחות אלה כמקור אושרו ושמחותיו, ומהם ביקש שמירה על כל אשר לו. להם הביא ישראל כדורון הכנעה את ״חלב זבחימו״ – מבחר קרבנות עושרו, ו״יין נסיכם״ – נסך יין שמחתו.
הדעת נותנת שהנושא של ״יאכלו״ ו״ישתו״ הוא ״אלהימו״, שהרי החלב והיין של הקרבנות והנסכים לא היו נאכלים על ידי המקריב; אלא היו קרבים אל האליל, אשר כביכול קיבל דרך שני אלה את חלקו בהנאה מסעודת הקרבן. בקרבנות ישראל, החלב והיין קרבים על גבי המזבח אשר הוקם להתמסרות לתורת ה׳.
[לז] ואמר – אז יאמר ישראל איה האלילים שעבדו וחסו בהם:
ואמר אי אלהימו – עד״ה (תהלים מ״ב:י״א) חרפוני צוררי. באמרם אלי כל היום איה אלהיך (שם קטו ב) למה יאמרו הגוים איה אלהיהם שיתנהג אתם לכל הפחות בדרכי הטבע, צור חסיו בו שבטחו בו אף שישדד עבורם דרכי הטבע, ומזה ישפטו שמאז עבדו ישראל לע״ג עזבם ה׳ לעולם, עד״ה (תהלים ע״א:י״א) לאמר אלהים עזבו רדפו ותפשוהו כי אין מציל:
ואמר אי אלהימו: לפי דעת חז״ל במסכת עבודה זרה (כט,ב) פירוש ״ישתו יין נסיכם״ (פסוק ל״ח) – יין נסך של עובד כוכבים, ואיתקש לזבח שאסור בשתיה, ודעת השאילתות בפרשה זו והרמב״ם שהיא דרשה גמורה מהתורה. וא״כ הוא1 מאמר הקב״ה שיאמר אז ״אי אלהימו״ – של אומות העולם2.
אמנם בגיטין (נו,ב) איתא: ״ואמר אי אלהימו״ – זה טיטוס3 וכו׳, ומבואר דקאי על בית שני וחורבנו4, וכמו שכתבתי לעיל (פסוק ה׳) על ״שחת לו״. ובאשר היו אז צדיקים גמורים וזהירים בעבודת בית המקדש, וטיטוס ידע מאלהי ישראל וכי הוא יתברך מכרם לרומיים, וכמו שכתבתי לעיל (פסוק כ״ו), אבל כאשר ראה שהוא עושה בישראל מה שלבו חפץ, חשב שהקב״ה הסיח דעתו כביכול מהם, וכמאמר ההוא מינא לרבי יהושע בר חנניה ׳עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה׳ כדאיתא בחגיגה (ה,ב), דבלא זה היאך אפשר שיהא ״צור חסיו בו״ מפקירם כל כך, אלא ודאי שוב אינו רוצה בם ובעבודתם, ואינו רוצה להשגיח עוד עליהם. זהו כלל משמעות המקרא לסוגיא דגיטין, והוא נגד סוגיא דעבודה זרה הנ״ל.
[הן אמת שהתוספות בעבודה זרה שם יישבו דהוכחה דיין נסך אסור מוכח גם לפירוש הגמרא דגיטין, משום דשפיר מוכח מהא דנקטי הגוים אלו עבודות ביחוד, למדנו שגם המה עיקר עבודה זרה בכך. אבל זה הישוב ליתא לפירוש רש״י גיטין (דף נ״ב) וחולין (דף מ״א) דניסוך היינו שכשוך לעבודה זרה ולא ניסוך ממש. וזוהי עיקר דעת השאילתות והרמב״ם הנ״ל דסבירא להו דניסוך אינו אלא אסור בשתיה מהתורה ולא בהנאה, וכמו שכתבתי בהעמק שאלה קס״ב, א״כ אזיל ישוב התוספות, שהרי עבודת השכשוך לא היתה במקדש כלל, ועל כרחך הכוונה ״יין נסיכם״ – של עבודה זרה, אלא שני פירושים הם, וכן כתוב בפירוש רש״י כאן בשם הספרי].
ונראה, דפשט זה המקרא מוכח כשני הפירושים, וכדרך משנה תורה שהרבה מקראות אי אפשר לפרש לפי הפשט אלא בשני אופנים5, והכי נמי מוכרח בזה המקרא דהתחיל וסיים בלשון יחיד6 ״צור חסיו בו... יהי עליכם״, ובאמצע המקרא מדבר בלשון רבים7 ״יאכלו, ישתו, יקומו״.
אלא משמעות ״אי אלהימו״ משמעו – חול וקודש, חול משמעו אדלמעלה – ׳ואמר הקב״ה, אי אלהימו של הכשדים ושארי אומות העולם׳, ועל זה קאי8 ״אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם, יקומו ויעזרוכם... ראו עתה9 וגו׳⁠ ⁠⁠״. וקודש היינו ענין בפני עצמו על חורבן בית שני ׳ואמר טיטוס, אי אלהימו של ישראל, צור חסיו בו... יהי עליכם סתרה, ראו עתה וגו׳⁠ ⁠⁠״.
ומדויק שפיר הכפל ״יקומו ויעזרוכם, יהי עליכם סתרה״10, ד״יקומו ויעזרוכם״ קאי על אומות העולם11, דסבורים דכל עבודה זרה שלהם מצליחים, עתה ״יקומו ויעזרוכם״ בעת מטה12 הצלחתם. אבל על שאלת טיטוס לישראל אי אפשר לשאול ״יקומו ויעזרוכם״, שהרי הוא בעצמו ידע ד״צורם מכרם״13, אבל השאלה דעל-כל-פנים ״יהי עליכם סתרה״ – להגן מחמת המציק כל כך.
1. פסוקנו ופסוק ל״ח (״ישתו יין נסיכם״).
2. כך פירש הספורנו.
3. זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה, מה עשה...
4. וה״ואמר״ – ראש האומה שהתגברה על עם ישראל, ואין הכוונה על הקב״ה.
5. כפי שכתב רבינו לאורך כל חומש דברים.
6. תיאור ה״אלוהימו״ בלשון יחיד.
7. תיאור ה״אלוהימו״ הוא בלשון רבים.
8. תיאור ה״אלוהימו״ הוא בלשון רבים.
9. כי אלהים אחרים הם תמיד רבים, רק הקב״ה הוא יחיד ומיוחד.
10. גם ״יהי עליכם סיתרה״ משמעותו כמו ״יקומו ויעזרוכם״, וכך תרגם אונקלוס ״יהון עליכון למגין״.
11. כלומר, על אלהי אומות העולם.
12. נפילת.
13. וכפי שביאר רבינו לעיל בתחילת הפסוק.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהכל
 
(לח) אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔םיְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃
which ate the fat of their sacrifices, and drank the wine of their drink offering? Let them rise up and help you! Let them be your protection.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שכח]
אשר חלב זבחימו יאכלו – שהיינו נותנים להם אפסניות ועושים להם דונאטיבי ומעלים להם סלניא.
יקומו ויעזרוכם – יקומו ויעזרו אתכם אין כתיב כאן אלא יקומו ויעזרכם רבי נחמיה אומר זה טיטוס הרשע בן אשתו של אספסיינוס שנכנס לבית קדש הקדשים וגדר שתי פרכות בסייף ואמר אם אלוה הוא יבוא וימחה.
אשר חלב זבחימו יאכלו – אמר הללו משה הטעם ואמר להם בנו לכם מזבח והעלו עליו עולות והסבו עליו נסכים כענין שנאמר (במדבר כ״ח:ד׳) את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים.
יקומו ויעזרכם יהי עליכם סתרה – על הכל הקדוש ברוך הוא מוחל על חילול השם פורע מיד.
סליק פיסקא
[Piska 328]
"who ate the fat of their sacrifices": they gave them recruits, and officers, and taxes.
R. Nechemiah expounds this ("he") as referring to the nations, viz. "And he (Titus) will say.⁠" Titus, the son of the wife of Vespasian, went into the holy of holies, tore the curtain with a knife, and said "Where is their G-d? If he is G-d, let Him come and fight with me!⁠"
"who ate the fat of their sacrifices.⁠" He said: These (Jews) were swindled by Moses, who said to them: Build an altar, sacrifice burnt-offerings upon it, and pour libations upon it, as it is written (Bemidbar 29:4) "The one lamb shall you make in the morning, etc.⁠" (all for his own delectation!)
"Let them arise and help you": It is not written "Let them arise veya'azru ethchem,⁠" but "Let them arise veya'azruchem" (implying that they cannot even help themselves!) For all (transgressions) the Holy One Blessed be He withholds His wrath, except for desecration of the Name, for which He exacts punishment immediately, as it is written (Devarim, Ibid. 39) "See, now, that I, I am He, and there is no god with Me!⁠" This is the rebuttal for those who would say: There is no Authority in heaven!
[End of Piska]
דִּתְרַב נִכְסַתְהוֹן הֲווֹ אָכְלִין שָׁתַן חֲמַר נִסְכֵּיהוֹן יְקוּמוּן כְּעַן וִיסַעֲדוּנְכוֹן יְהוֹן עֲלֵיכוֹן לְמַגִּין.
which did eat the fat of their sacrifices, and drink the wine of their libations? Let them now rise up and help you, let them be a shield over you.
די הוון מקרבין קדמוי תרבי נכסי קורבניהון וחמר ניסוכיהוןא דהוון מנסכיןב קדמוי יקום כען ויפרוקג יתהון ויהווי עליהוןד כמגלהה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ניסוכיהון״) גם נוסח חילופי: ״נסי׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מנסכין״) גם נוסח חילופי: ״מקרבין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויפרוק״) גם נוסח חילופי: ״ויסעוד״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עליהון״) גם נוסח חילופי: ״להון״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כמגלה״) גם נוסח חילופי: ״למגן״.
דתריב נכסתהון הוון אכלין שתן חמר ניסוכיהון יקומון כדון ויסעדונכון יהי עליכון מגין במימריה.
who ate the fat of their sacrifices, and drank the wine of their libations? Let Him now rise up and help you, let Him shield you by His Word.
דהוון מקריבין קדמוי תרבי נכסי קורבניהון וחמר ניסוכיהון הוון מקריבין קדמוי יקום כען ויפרוק יתהון דיהוון עליהון כמגינא.
they brought before Him the fat of their sacrifices, and the wine of their libations; let Him who (once) was over them as a shield rise up now and deliver them.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֨ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם
אשרי ישראל קדושים
רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, (דברים לב) אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם קְדוֹשִׁים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לְקַדֵּשׁ אוֹתָם. בֹּא רְאֵה, יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים, כָּל חַיֵּי עוֹלָם שֶׁיּוֹרְשִׁים, הַכֹּל תְּלוּיִים בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם הַבָּא, מִשּׁוּם שֶׁהוּא חַיִּים שֶׁל הַכֹּל, לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁהַיַּיִן הַמְשֻׁמָּר מַתְחִיל (ונקרא יין), וּמִשָּׁם יוֹצְאִים חַיִּים וּקְדֻשָּׁה לַכֹּל.
טעם שמברכים ביין דווקא
וְיַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל יַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אַחֵר, וְזֶה תָּלוּי בָּזֶה. שֶׁהֲרֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה, בּוֹ נוֹטֵל חַיִּים, וּמִשּׁוּם כָּךְ נִקְרָא עֵץ חַיִּים, עֵץ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא חַיִּים, וְיוֹצְאִים מִשָּׁם חַיִּים, וְעַל כֵּן מְבָרְכִים אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיַיִן. וְיַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה כְּמוֹ כֵן.
ענין יין נסך
עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁהוּא טָמֵא, וּמִי שֶׁקָּרֵב עִמּוֹ יִטְמָא כְּשֶׁיִּקְרַב לַיַּיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי נִטְמָא, וְאָסוּר. כָּל שֶׁכֵּן אוֹתוֹ הַיַּיִן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה. וְלָכֵן אַל תֹּאמַר שֶׁזֶּה הוּא בִּלְבַדּוֹ, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁעוֹשִׂים יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, הַכֹּל הוּא כְּעֵין דֻּגְמָא שֶׁל מַעְלָה, כָּל שֶׁכֵּן יַיִן, שֶׁעוֹמֵד בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן, דֻּגְמַת הַיַּיִן הַמְשֻׁמָּר.
ישראל שותים יין שנעשה כראוי בקדושה
מִשּׁוּם כָּךְ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתִים יַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנַּעֲשָׂה כָּרָאוּי בִּקְדֻשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁיִּשְׂרָאֵל לְמַעְלָה שֶׁשּׁוֹתֶה וְנִשְׁרָשׁ וּמִתְבָּרֵךְ בְּאוֹתוֹ יַיִן עֶלְיוֹן קָדוֹשׁ, וְלֹא שׁוֹתִים יַיִן שֶׁנַּעֲשָׂה בְטֻמְאָה וּמִצַּד הַטֻּמְאָה, שֶׁהֲרֵי בּוֹ שׁוֹרָה רוּחַ הַטֻּמְאָה (ואיננו מצד ישראל). וּמִי שֶׁשּׁוֹתֶה אוֹתוֹ (אתם), נִטְמֵאת רוּחוֹ, וְהוּא נִטְמָא, וְאֵינוֹ מִצַּד שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהֲרֵי אוֹתוֹ עוֹלָם הַבָּא הוּא יַיִן הַמְשֻׁמָּר.
משו״כ הקב״ה מתברך ביין, משמח צד שמאל, ומשמחתו נכלל בימין
וְעַל כֵּן יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים צְרִיכִים לִשְׁמֹר אֶת זֶה עַל הַכֹּל, מִשּׁוּם שֶׁנִּקְשָׁר בִּמְקוֹם הָעוֹלָם הַבָּא. וּמִשּׁוּם כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְבָּרֵךְ בְּיַיִן יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בַּכֹּל, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מְשַׂמֵּחַ אֶת צַד הַשְּׂמֹאל, וּבְתוֹךְ שִׂמְחָתוֹ נִכְלָל בַּיָּמִין. וּכְשֶׁהַכֹּל נַעֲשֶׂה יָמִין, אָז הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בְּשִׂמְחָה, וּבְרָכוֹת נִמְצָאוֹת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. וּבַמַּעֲשֶׂה שֶׁלְּמַטָּה יִתְעוֹרֵר מַעֲשֶׂה שֶׁלְּמַעְלָה, וְעַל כֵּן מַזְמִינִים יַיִן כְּנֶגֶד יַיִן.
וכל שמירתו קדושה לישראל
וּמִשּׁוּם שֶׁהוּא שָׁמוּר לְמַעְלָה, צָרִיךְ לִשְׁמֹר אוֹתוֹ לְמַטָּה, וְכָל שְׁמִירָתוֹ הִיא קְדֻשָּׁה לְיִשְׂרָאֵל, וּמִי שֶׁפּוֹגֵם אוֹתוֹ לְמַטָּה בְּצַד הַטֻּמְאָה, הוּא יִטְמָא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, הַמָּקוֹם שֶׁשּׁוֹרֶה אוֹתוֹ הַיַּיִן הַמְשֻׁמָּר. הוּא לֹא שָׁמַר אוֹתוֹ, הוּא לֹא יִשְׁתַּמֵּר לָעוֹלָם הַבָּא. הוּא טִמֵּא אוֹתוֹ, יְטַמְּאוּ אוֹתוֹ בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בְּאוֹתוֹ יַיִן שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא. אַשְׁרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּקַדְּשִׁים אֶת נַפְשָׁם בִּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה, וְשׁוֹמְרִים מַה שֶּׁצָּרִיךְ לִשְׁמֹר, וּמַקְדִּישִׁים אֶת הַמֶּלֶךְ בַּשְּׁמִירָה הָעֶלְיוֹנָה הַזּוֹ. אַשְׁרֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
(זהר ויקרא דף מ.)
אלד׳ין כאנו יאכלון שחום ד׳באיחהם וישרבון כ׳מר מזאג׳הם יקומון אלאן פיעינוכם ויכונון עליכם ג׳נה
אשר היו אוכלים את שומן זבחיהם ושותים את יין נסכיהם? יקומו עתה ויעזרו לכם, ויהיו עליכם מגן.
אשר חלב זבחימו – היו אותן אלוהות אוכלין, שהיו מקריבין לפניהם, ושותין יין נסיכם.
יהי עליכם סתרה – אותו הצור יהי עליהם סתרה – למחסה ולמסתור.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

אשר חלב זבחימו THE FAT OF WHOSE SACRIFICES THEY, i.e. these gods – used to eat, which they offered to them, and which used to drink יין נסיכם THE WINE OF THEIR DRINK OFFERING.
יהי עליכם סתרה LET IT BE YOUR PROTECTION – i.e., let that rock (v. 37) be a refuge and shelter to you.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

פס׳: אשר חלב זבחימו יאכלו – אלו הן זבחי מתים.
ישתו יין נסיכם – אלו נסכי עבודה זרה.
יקומו ויעזרוכם – שעתידין כל אומות העולם לומר (ירמיה טז) אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל היעשה לו אדם אלהים והמה לא אלהים לכן הנני מודיעם וגו׳:
אשר חלב זבחימו יאכלו – אלהיהם של ישראל.
סתרה – יסתיר אתכם בצלו וחסיוא כמתחילה שחסיו בו (דברים ל״ב:ל״ז).
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: וחסיון. רוזין הוסיף משפט מדעתו ללא כל צורך.
אשר חלב זבחימו יאכלו WHO EAT THE FAT OF THEIR OFFERINGS: [The reference is to] the God of the Israelites.⁠1
סתרה SHELTER: [The word סתרה, literally “hiding,” means “shelter”;⁠2 the idea is] “Let Him hide you away.” [It means] let them take refuge3 in His shadow4 as they did in bygone days when (vs. 37) “they took refuge in Him.”5
1. See note 121.
Syntactically speaking, it seems obvious that the beginning of vs. 38, “who eat the fat of their offerings, ...” is a relative clause describing אלהימו – the God or gods mentioned in vs. 37. Rashbam wrote quite clearly in his commentary to vs. 37 that the God of that verse is the God of Israel. Perhaps the reason that he reiterates that point in his commentary to vs. 38 is that it is jarring to see this graphic anthropomorphic language – eating the fat of offerings and drinking libation wine – and the use of plural verbs (יאכלו and ישתו) about the God of Israel. However, as Ibn Ezra points out, the words are the Torah’s quotation of what evil self-aggrandizing gentiles say; their theology need not be sophisticated.
2. So also most other ancient and modern commentators. See e.g. Ps 32:7, “You are my shelter (סתר לי).”
3. My translation of this comment does not follow Rosin’s speculative emendation. The text that Rosin found in the manuscript read: יסתיר אתכם בצלו וחסיון כמתחילה שחסיו בו. (This is also the text of Rashbam’s comment in the Vienna 1859 edition.) Rosin emended the word וחסיון to וחסדיו, and added after the word בצלו eleven words (אם יש יכולת בידו לעזור לעמו המקריבים לו קרבנות ומצפים לישועתו), his reconstruction of a line that he felt the copyist must have omitted in error. A translation of Rosin’s proposed text of this comment would read:
סתרה SHELTER: [The word סתרה, literally “hiding,” means “shelter”; the idea is] “If He has the power to help His nation who offer sacrifices to Him and who await His salvation and benevolence, let Him hide you away as in bygone days when (vs. 37) “they took refuge in Him.”

I propose emending only one letter, changing וחסיון to יחסיון, yielding the text: סתרה: יסתיר אתכם. בצלו יחסיון כמתחילה שחסיו בו.
4. Rashbam is alluding to the language of Ps 36:8 “בצל כנפיך יחסיון – shelter in the shadow of Your wings.” He may also be alluding to Ps 91:1 where the word סתר is parallel to a reference to God’s shadow: “O you who dwell in the shelter (בסתר) of the Most High and abide in the protection (בצל) of Shaddai.”
5. In other words, the end of vs. 38 – let God provide you with protection (סתרה) – refers back to the end of vs. 37, which describes the situation in bygone days when the people really did take refuge in God (חסיו בו).
יאכלו – כדברי האויבים, שיחשבו כי העולות מאכל לשם, וכן בלשון רבים כדבריהם. על כן כתוב: אני הוא לבדי אחד ואין אלהים עמדי (דברים ל״ב:ל״ט).
יין נסיכם – כמו: ונסכו יין (ויקרא כ״ג:י״ג), ויהיו שני שמות.
יש אומרים: שהוא יין מלכם, כמו: נסיכי מדין (יהושע י״ג:כ״א), כי המלך היה נותן יין העולה. והראשון קרוב.
[ויש אומרים: שהוא קרוב מגזרת: נסיכי אדם (מיכה ה׳:ד׳), נסכתי מלכי (תהלים ב׳:ו׳), כטעם: יין מלכם שאמרנו. וטעם נסכתי – המלכתי מלכי ונשאתיוא.]⁠ב
ויעזרכם – כמו: ברכנוכם (תהלים קי״ח:כ״ו). ואם תאמרו שהוא אחד,⁠1 יסתירכם מהצרות הבאות.
1. כלומר: מכיוון שישראל טוענים שה׳ הוא אחד, הגויים עוברים מלדבר עליו בלשון רבים (״יקומו״) ללשון יחיד (״יהי״).
א. כן בכ״י פריס 177. בכ״י פרנקפורט 150: ונשיאותי.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
WHO DID EAT. Scripture employs the language of the enemies1 who thought that the burnt offerings serve as food for God. Scripture employs the plural as they do.⁠2 The Torah therefore states, I, only I, am He, And there is no god with Me (v. 39).
THE WINE OF THEIR DRINK-OFFERING. Yen nesikham3 (the wine of their drink-offering) is similar to venisko4 yayin (and the drink-offering thereof shall be of wine) (Lev. 23:13). They are two terms.⁠5 Some say that yen nesikham (the wine of their drink-offering) means the wine of their king,⁠6 for the kings used to donate the wine for the burnt offering. Compare, nesikhe midian (the princes of Midian) (Joshua 13:21).⁠7 The first interpretation appears correct to me.
AND HELP YOU. Ve-yazrukhem (and help you) is similar to berakhnukhem (we bless you) (Ps. 119:26).⁠8 If you9 say that the Lord alone is God10 then let Him11 protect you from the coming troubles.⁠12
1. Of Israel.
2. The nations speak of Israel's gods (yokhelu, yishtu, yakumu).
3. The absolute form of which is nasikh.
4. The absolute form of which is nesekh.
5. There are two words from the same root for drink offering, nasikh and nesekh.
6. For nasikh means a prince or a king.
7. There is an error in the quote. Joshua reads neshikhe sihon. If it is not a scribal error, then Ibn Ezra quoted from memory and erred.
8. In that a verb is joined with a pronoun and is similarly vocalized.
9. Israel.
10. The previous clauses speak of gods. Our clause speaks of one God (Let Him rise up and help you). Hence Ibn Ezra's paraphrase.
11. Yehi (let Him) is in the singular.
12. Israel's enemies say to Israel, if the Lord alone is God then let Him protect you.
חלב ודם ויין לנסכים – בזמן שבית המקדש קיים
יקומו ויעזרכם – נגדי,⁠א כל אלהות שלכם אשר עבדתם.
יהי עליכם סתרה – אותו אלוה גדול שלכם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

א. בספר הג״ן: נגד.
חלב ודם ויין לנסכים – FAT and blood and WINE for LIBATIONS – During the time that the Temple was standing.
יקומו ויעזרכם – LET THEM RISE UP AND HELP YOU – against me, all your gods that you served.
יהי עליכם סתרה – LET THEM BE YOUR PROTECTION – This great god of yours.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

אשר חלב זבחימו – הזבחים שהאומות זובחים לתקרובת עבודה זרה שלהם הם עצמם אוכלים ומתפרנסים מאותו תקרובת.
יקומו ויעזרכם – כל כך יאמרו ישראל לעת הגאולה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

אשר חלב זבחימו יאכלו, "who did eat the fat of their sacrifices;⁠" the sacrifices offered by the gentile nations to their respective deities. The fact is that the gentiles themselves consume the "offerings" they present to their inert deities.
יקומו ויעזרכם, "let them arise now and help you!⁠" The Israelites will say this about the deities of the gentiles when the time for their own salvation has come.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]

(לח-לט) אשר חלב זבחימו יאכלו – כי היו ישראל תדירים בעבודת הקרבנות והנסכים מכל גוי לאלהיו. והזכיר לשון רבים: יאכלו וישתו, לאלהימו שהוא לשון רבים, ואצל העמים רבים הם, ולכך חזר ואמר: ראו עמים כולם כי אני אני הוא יחיד, ואין אלהים עמדי לעזור לי, ואין כנגדי להציל ולמחות בידי מלעשות כל רצוניא להמית ולמחוץ, להחיות ולרפוא.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פרמא 3255: ״רצונו״.
(38-39) WHO 'YOCHEILU' (DID EAT) THE FAT OF THEIR SACRIFICES — for Israel was more constant in the service of offerings and drink-offerings than any other nation to its gods. He mentions the plural: 'yocheilu' ('they' did eat), 'yishthu' ('they' did drink), and their 'gods'1 which are in the plural [although referring to G-d Who is One] because according to the nations [whose words He is now citing] there are many deities. Therefore He turns [to Israel] and says, See now all My people, that I, even I, am He, One, and there is no god with Me2 to assist Me, and there is no one to oppose Me, to deliver out of My hand or object to My doing whatever I wish — to kill, to wound, to make alive and to heal.⁠3
1. Above, (37).
2. (39).
3. (39).
אשר חלב זבחימו יאכלו – דברי האויבים, כלומר אותן האלהות שלכם שמקבלין הקרבנות יקומו ויעזרכם, כי כן אמונתם שאינם מאמינים בה׳, ואמר יהי עליכם סתרה ולא אמר יהיו, כלומר אם תאמרו שהוא אחד יסתיר אתכם מן הצרות העתידות לבא. או יאמר, שאמר הקב״ה אי אלהימו של האומות אותן שהיו מקריבין להם זבחים ומנסכים להם יין כך פירש רש״י ז״ל, ומכאן למדו רז״ל יין נסך אסור בהנאה מהיקשא דיין נסכם.
אשר חלב זבחמו יאכלו, "the ones who should have consumed the fat parts of their offerings.⁠" This is part of the taunt of Israel's enemies at the time of their political low point. The plural יאכלו is a reference to the 'gods' of Israel by its enemies, and reflects their inability to comprehend that Israel believes in a single God, not in a variety of competing powers in the universe. They are taunting us by suggesting that these "gods" of ours should arise and help us. When the enemy continues with יהי עליכם סתרה, "may it be for you a protection,⁠" instead of saying יהיו in the plural i.e. "let them be a protection" [as would have been appropriate in light of what we just explained]. The nations keeping Israel captive jeer, saying: "if indeed the god whom you believe in is only one, let Him hide you from all the persecutions which you are suffering and which you are about to endure still.⁠"
Alternatively, we can understand these words as referring to God saying: "where is this god of the pagans to whom they offered all these sacrifices and libations of wine? This is the way Rashi understands the line. This is the basis for our sages in Avodah Zarah 29 deriving that יין נסך, wine of the pagans (normally used as a sacrificial offering to their gods), is prohibited not only to drink but to derive any benefit from. The fact that the Torah mentions this wine right next to the sacrifices of animals, זבחמו, establishes this halachic linkage between the two.
(לח-לט) יקומו ויעזרוכם נגד כל אלהות שלכם שעבדתם ואני או׳ אתם אומרים אי אלהימו ראו עתה כי אני אני הוא אלהימו ואראה להם גבורתי. ומה שאתם משתפים אותי לשאר אלהות שעבדו אין אלהים עמדי אלא אני.
אני אמית ואחיה. אם המיתים אחיים. ואם מחצתים ארפאם כנגד שאמרתי יקומו ויעזרוכם. כלו׳ אין יכול לעזור אני אעזרם אבל אתם אין מידי מציל.
אשר חלב זבחימו יאכלו – בזמן הקרבת הקרבנות ישתו יין נסיכם שהיו מנסכין על גבי המזבח.
יקומו ויעזרוכם – כל אלוהות.
יהי עליכם סתרה – הקדוש ברוך הוא אלהיכם.
אשר חלב זבחמו יאכלו, "Who would consume the fat of their sacrifices?⁠" (At the time when these would be offered in their Temple)
ישתו יין נסכם, "and drink the wine of their offering?⁠" A reference to the libations offered on the altar.
יקומו ויעזרכם, "Let them rise up and help you!⁠" (This is a sarcastic comment, including all the gentiles' various deities.)
יהי עליכם סתרה, "let him be your protection!⁠"
אשר חלב זבחימו יאכלו – כתב הרמב״ן אמר לשון רבים יאכלו ישתו לאלהימו שהוא רבים ואצל העמים רבים הם. לכך אמר:
אשר חלב זבחימו יאכלו, "the fat of whose offerings they would eat, etc.⁠" Nachmanides writes that the reason that Moses employs the plural mode is that the nations of the world are numerous, so that when the Jews ate of the offerings presented to the various deities of the nations, they ate of a whole variety of such offerings. This made their sins even worse
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

אשר חלב זבחימו יאכלו – כבר מצאנו גם כן זה העניין נזכר בהצמד ישראל לבעל פעור שנאמר ותקראנה העם לזבחי אלהיהן ויאכל העם למדנו משם שאין ראוי לאכל מזבחי תקרובת עבודה זרה ולזה גנה אותם בזה המקום ואמר שהם אוכלים חלב הזבחים שנזבחו לעבודה זרה.
ישתו יין נסיכם – מפני שגנה אותם בזה העניין למדנו משם שאין ראוי לאכל מזבחי תקרובת עבודה זרה ממה שאנחנו מוזהרים משתיית יין נסך שנתנסך לעבודה זרה.
יקומו ויעזרוכם – רוצה לומר: האלהים ההם והם העבודה זרה שאליהם רמז באמרו אי אלהימו.
יהי עליכם סתרה – רוצה לומר: שהצור שחסיו בו. והיא עבודה זרה שהיא צור לפי מחשבתם יהי עליהם למסתור ולמחסה מאלו הרעות אמר זה להורות שאין בם כח להטיב אך באמת הם הסבה בנפילתם ברע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

יקומו ויעזרוכם – וכמו כן יאמר האל לישראל: איה האומות ומלכיהם שיקומו ויעזרוכם מן הדין שלי, כמו שהייתם חושבים להתגונן בהם בגלות.
יקומו ויעזרכם, “let them arise now and help you!” God will follow up by mockingly telling the Jewish people that now the time had come for them to appeal to the gentile nations whose lifestyles they had shared to help them against the judgment being visited upon them by the God, the One whom they had forsaken. They had assumed that by assimilating during their exile, these host nations as well as their gods would protect them.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

ואומרו אשר חלב זבחימו וגו׳ – הוא מאמר ה׳ נגד דבריהם, והרדפת הדברים הוא על זה הדרך כי ידין וגו׳ ויתנחם על מה שסבלו עבדיו ועוד כי יראה כי אזלת יד וגו׳ ואמר וגו׳, והשיב ה׳ אשר חלב וגו׳ יקומו, ומובן הדבר מעצמו הכרתם של אוכלי זבחימו כי לא יועילו ולא יצילו, ויכירו כי ה׳ הוא לבדו מושיע, והוא מה שגמר אומר ראו עתה כי אני וגו׳.
יקומו ויעזרכם וגו׳ – לפי שיש ב׳ מיני עובדי עבודה זרה, יש שעובד עבודה זרה לאלוה גמור, ויש שעובד עבודה זרה לאמצעי, ועל שניהם צוה ה׳ כמו שפירשנוהו במקומו (שמות כ׳ ד׳), לזה אמר כנגד העובד עבודה זרה לאמצעי אמר יקומו ויעזרכם עזר בעלמא כי לסיבה זו עשאוה לעזור להועיל ביניהם ובין אלהי עולם, וכנגד העובד עבודה זרה לאלוה גמר אומר יהי עליכם סתרה.
יקומו ויעזרכם, "Let them arise and help you!⁠" There are two kinds of idolatry and idolators. 1) Someone is wholly committed to serve idols for their own sake. 2) Someone who only serves idols for self-serving purposes, i.e. in order to manipulate the deity for his own purpose. God forbade both kinds of idolatry in Exodus 20,4. Concerning the person who only goes through the motions of serving an idol for what he expects to get out of it, God said here: "let the deity arise and help you, i.e. you will be sorely disappointed.⁠" Concerning the other type of idolator God says sarcastically: יהי עליכם סתרה, "let them be a hide-out for you!⁠"
אשר חלב זבחמו יאכלו, "the fat of whose offerings they used to eat, etc.⁠" This is God's response to their words. The sequence of the words here has to be read as follows: "For God will judge His people…and He will then relent considering all they have already suffered, taking into consideration also their present state of utter helplessness plus the fact that after all the people do turn to Him.⁠" God then responds that those who used to offer sacrifices and eat the fat parts themselves experienced that not therein lay their salvation יקומו. They should arise (anew) in order to finally realise that their salvation did not lie in the number of their sacrifices but that only God is the Saviour. This is the meaning of ראו עתה כי אני השם, "See, now, that only I am the Lord" (verse 39).
אשר חלב זבחימו יאכלו:
במדבר ובגלגל – ישתו יין נסיכם. בשילה ובית עולמים. יקומו ויעזרכם. בחורבן בית ראשון ושני. יהי עליכם סתרה. בימי גוג ומגוג. ואמר אי אלהימו בק״ש שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו. צור חסיו בו. בתפלה. אשר חלב זבחימו. בקרבנות. ישתו יין נסיכם. בפסוקי דזמרה. שאין אומרים שירה אלא על היין. יקומו ויעזרכם. בנפילת אפים. יהי עליכם סתרה. בקדושה דסדרא.
ואמר אי אלהימו – אלו ישראל. צור חסיו. אלו הגרים. אשר חלב זבחימו. אלו כהנים. ישתו יין נסיכם. אלו לוים שאומרים שירה על היין.
יקומו ויעזרכם – אלו ג׳ כתות כהנים לוים וישראלים.
ואמר יאכלו ישתו כמ״ש ונחה עליו רוח ה׳ רוח חכמה וגו׳.
אי אלהימו – כ״ב שמות והוא חשבון שם הראשון של שם מ״ב. אי אלהימו. חו״ב שהם מתלבשים בו״ק לכך נאמר ג״כ בלשון רבים אשר חלב זבחימו וגו׳.
צור – הוא הדע׳ והוא מתלבש בבחינה האחרונה לכך נאמר יהי עליכ׳ סתרה בת יחידה. ועיין מ״ש בפ׳ ויטש אלוה עשהו וגו׳.
אשר חלב זבחימו יאכלו – אשר הקרבתם לפניהם זבחים ועולות ויין לנסך, כדי שיעזרו אתכם ויצילו אתכם מכל צרה, ודמיתם בנפשכם שהיו אותן האלילים אוכלים חלב הזבחים ושותים מיין הנסך, וזה דרך משל, והענין שחשבתם שנתקבלו זבחיכם ברצון, ושיעתרו לכם:
יקומו ויעזרכם – עתה תראו אם יש בהם כח להציל אתכם מידי:
יהי עליכם סתרה – אותו הצור שבטחתם בו יהי עתה לכם מחסה ומסתור, אם יוכל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

[לח] אחר שהאלילים האלה חלב זבחימו של ישראל יאכלו לפי דעתם, א״כ יקומו ויעזרוכם:
אשר (ואמר אי) שנאמר בפסוק הקודם יסוב גם על זה, וכאילו כתוב, ואמר אי אשר חלב זבחימו יאכלו שיהתלו בישראל לומר, כאשר אלהיכם עזב אתכם, אבל אי האלוהות אשר בחרתם לכם:
אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם – יוכל היות שמרוב אכילת חלב הזבחים שהקרבתם להם ומשתית יין הנסכים ישנים הם, אבל קראו אליהם בקול גדול (עד״ה (מלכים א כז) ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול וגו׳ אולי ישן הוא) אולי יקומו משנתם ויעזרכם עזר מעט, ולכל הפחות:
יהי עליכם סתרה – ההבדל בין מחסה למסתר, שמחסה הוא דבר המגין באמת מאיזה דבר, ומסתר הוא רק שמסתיר מעיני מי שירא ממנו. ויאמרו כי אם אינם יכולים להיות לכם למחסה, אבל לפחות יעשו אחיזת עינים שיתהוה עליכם סתרה כן דברי המתלוצצים:
ישתו יין נסיכם – היין של עובדי כוכבים אסור ואיסורו איסור הנאה, דאמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, מה זבח אסור בהנאה אף יין אסור בהנאה1. (ע״ז כ״ט:)
1. הא דזבח אסור בהנאה ילפינן מפסוק דתהלים (ק״ו) ויצמדו ישראל לבעל פעור ויאכלו מזבחי מתים, ודרשינן מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה, וילפינן מינה אף יין נסך דאסור בהנאה. ואמנם זה היא רק כשידעינן בודאי שנתנסך לע״ז, אבל סתם יינם אינו אסור בהנאה מדאורייתא רק מדרבנן, מי״ח גזירות, כמבואר בפ״ק דשבת, ובגמרא ע״ז ל״ו ב׳ דגזרו על סתם יינם משום בנותיהם, והקשה הר״ן בסוגיא כאן ל״ל טעם זה תיפק ליה דאסור מטעם גזירה שמא נתנסך ממש, ותירץ בשם רמב״ן דלשמא נתנסך לא חיישינן משום דאם איתא דנסכי׳ לא הוי מזבין ליה וכדאמרינן בע״ז כ״ב ב׳ אם איתא דאקצי׳ לא הוי מזבין לי׳ [משום קדושתיה גביה], להכי אצטריך למיגזר משום בנותיהם, ועל יסוד זה קיי״ל דבזה״ז שאין רגילות עובדי כוכבים לנסך אין מגע עבודת כוכבים אוסר רק בשתיה, וכן סתם יינם מותר בהנאה.

ואמנם מש״כ הרמ״א ביו״ד סי׳ קכ״ג ס״א בשם הראשונים דמותר לגבות מן העובדי כוכבים סתם יינם בחוב, צ״ע לפי סברתו של רמב״ן שהבאנו דאם איתא דנסכי׳ לא הוי מזבין ליה, דהא תינח אם מוכר או נותן מדעתו ורצונו החפשי, אבל אם מגבין אותו בע״כ במשפט בערכאות הרי אזיל הטעם אם איתא דנסכי׳ לא הוי מזבין ליה, אחרי דבעל כרחו מגבין אותו ממנו, וא״כ הלא נשאר החשש שמא נתנסך. וצ״ל דהראשונים יסברו בישוב קושיית הר״ן שהבאנו כתירוצו של הר״ן עצמו דיין הנתנסך מיעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן, ולפי תירוץ זה אינם מוכרחין לסברת רמב״ן, ועוד יש לפלפל בזה.

ודע שכתב רבינו ירוחם נתיב י״ב ח״ג מדכתיב ישתו הוי דיני כמו דכתיב אכילה דמותר שלא כדרך הנאתן, ועיין בתוס׳ פסחים כ״ה א׳ ד״ה מה.

ועיין בספרי כאן איתא פלוגתא בין ר׳ יהודה ור׳ נחמיה בבאור פסוק זה אי קאי אישראל או על העובדי כוכבים שאמרו כזה על ישראל וכפירש״י בפסוק זה, ואל דרשה זו רמזו התוס׳ בע״ז בסוגיא כאן וביתר באור בהגהות הגרי״ב.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורתורה תמימההכל
 
(לט) רְא֣וּ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּאוְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗המָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃
"See now that I, even I, am he; there is no god with me. I kill, and I make alive. I wound, and I heal. There is no one who can deliver out of my hand.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שכט]
ראו עתה כי אני אני הוא – זו תשובה לאומרים אין רשות בשמים. האומר שתי רשויות בשמים משיבים אותו ואומרים לו והלא כבר כתוב ואין אלהים עמדי. או כענין שאין בו כח לא להמית ולא להחיות ולא להרע ולא להטיב תלמוד לומר ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחיה, ואומר (ישעיהו מ״ד:ו׳) כה אמר ה׳ מלך ישראל וגואלו ה׳ צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים.
דבר אחר: אני אמית ואחיה – זה אחד מארבע הבטחות שניתן להם רמז לתחית המתים.
אני אמית ואחיה(במדבר כ״ג:י׳) תמות נפשי מות ישרים, (דברים ל״ג:ו׳) יחי ראובן ואל ימות, (הושע ו׳:ב׳) יחיינו מיומים, שומע אני מיתה באחד וחיים באחד תלמוד לומר מחצתי ואני ארפא, כדרך שמכה ורפואה באחד כך מיתה וחיים באחד.
ואין מידי מציל – אין אבות מצילים את הבנים לא אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק מציל את עשו אין לי אלא אבות שאין מצילים את הבנים אחים את אחים מנין תלמוד לומר (תהלים מ״ט:ח׳) אח לא פדה יפדה איש לא יצחק מציל את ישמעאל ולא יעקב מציל את עשו ואפילו נותן אדם לו כל ממון שבעולם אין נותנין לו כפרו שנאמר (שם) אח לא פדה יפדה איש ויקר פדיון נפשם יקרה היא נפש זו שכשאדם חוטא בה אין לה תשלומים.
סליק פיסקא
[Piska 329]
"See, now, that I, I am He!⁠": If one says there are two Authorities in heaven, he is rebutted — "and there is no god with Me!⁠" — But perhaps He cannot bring to life or put to death or bring harm or benefit; it is, therefore, written "I put to death and I bring to life; I wound and I heal, etc.⁠" And it is written (Isaiah 44:6) "Thus has said the Lord, King of Israel, and its Redeemer, the Lord of hosts: I am the first and I am the last, and besides Me there is no G-d.⁠"
Variantly: "I put to death and I bring to life": I put to death those of whom it is written (Bemidbar 23:10) "Let my soul die the death of the just,⁠" and I bring to life, viz. (Devarim, Ibid. 33:6) "Reuven shall live and he shall not die,⁠" (Hoshea 6:2) "He will make us live from the two times, etc.⁠"
Variantly: "I put to death and I bring to life": I hear (i.e., I understand) death to one and life to another; it is, therefore, written "I wound and I heal.⁠" Just as the wounding and the healing is in one, so the death and the life is in one — a proof for the resurrection from the Torah.
"and there is no saving (from sin) from My hand": Fathers do not save sons. Abraham does not save Yishmael, and Israel does not save Esav. This tells me only that fathers do not save sons. Whence do I derive that brothers do not save brothers? From (Psalms 49:8) "A brother cannot redeem another": Isaac cannot redeem Yishmael, and Yaakov cannot redeem Esav. Even if he gives all the money in the world, he cannot ransom him, viz.: "A brother cannot redeem another … (9) Too costly is their souls' redemption and forever unattainable.⁠" How precious is this soul! When one sins, there is no payment for it!
[End of Piska]
ראו עתה כי אני אני הוא הרי זו תשובה לאומר אין מלכות בשמים משיבין אותו ואומ׳ לו ראו עתה כי אני אני הוא:
האומר שתי רשיות הן משיבין אותו ואומ׳ לו ואין אלה׳ עמדי:
האומ׳ יש מלכות בשמים אבל אין בו כוח לא להמית ולא להחיות משיבין אותו ואומ׳ לו אני אמית ואחיה יכול שהוא ממית את זה ומחיה את זה ת״ל מחצ׳ ואני ארפא [מה] מכה ורפואה באחד אף מיתה וחיים באחד:
ד״א ראו עתה כי אני אני הוא זה אחד מעשרה דברים שיש בהן רמז לתחית המתים ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחיה:
כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג׳:י״ט):
שפך דם האדם באדם דמו ישפך (שם ט׳:ו׳):
ויאמר ה׳ אל משה הנך שכ׳ עם אב׳ וקם (דברים ל״א:ט״ז):
יחי ראובן ואל ימות (דברים ל״ג:ו׳):
יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו (הושע ו׳:ב׳):
לכן הנבא ואמרת אליהם כה אמ׳ ה׳ הנני פתח את קב׳ וידעו כי אני ה׳ בפת׳ את קב׳ ונתתי רוחי בכם וחייתם (יחזקאל לז יב - יד):
ר׳א ראו עתה כי אני אני הוא ר׳ אליעזר אומ׳ וכי מה ראה הכת׳ לומ׳ אני אני שני פעמים אלא אמר הקב״ה אני בעולם הזה ואני לעולם הבא אני הוא שגאלתי את ישראל מיד מצרים ואני הוא עתיד לגאלן בסוף מלכות רביעית:
ואין אלהים עמדי כל גוי שיאמר שיש אלוה שני אני אמיתם במות השני שאין בו תחיה וכל גוי שיאמר אין אלוה שני אני אחיים בתחיית המתים לעתיד לבוא ממית אני את אלו ומחיה אני את אלו שנ׳ אני אמית ואחיה:
מחצ׳ ואני אר׳ מחצתי את ירושלם ואת עמה ביום אפי וברחמים גדולים ארפא להם ואין מידי מציל אין אבות מצילין את הבנים לא אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק מציל את עשו מידי אין לי אלא אבות את הבנים אחים את אחיהם מנ׳ לא יצחק מציל את ישמעאל ולא יעקב מציל את עשו שנ׳ (תהלים מ״ט:ח׳) אח לא פדה יפדה איש מפני מה ויקר פדין נפשם יקרה היא נפש זו לכל באי העולם שמשעה שאדם חוטא בה אין לו תשלומים:
חֲזוֹ כְעַן דַּאֲנָא אֲנָא הוּא וְלֵית אֱלָהּ בָּר מִנִּי אֲנָא מְמִית וּמַחֵי מְחֵינָא וְאַף מַסֵּינָא וְלֵית מִן יְדִי מְשֵׁיזֵיב.
See, now, that I, even I, am He, and there is no God beside Me. I kill and make alive, I wound but also heal, and there is none who can deliver out of My hand.
חמון כען ארום אנה אנה בממרי הוא ולית אלהא אחרן בר מיני אנה הוא דממית חיין בעלמא הדין ומחיי מיתי בעלמאא דאתי אנה הוא דמחי ואנה הוא דמסי ולית דמישיזיב מן ידיי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בעלמא״) גם נוסח חילופי: ״לע׳⁠ ⁠⁠״.
כד יתגלי מימרא די״י למפרוק ית עמיה יימר לכל עממייא חמון כדון ארום אנא הוא דהוויי והוית ואנא הוא דעתיד למהוי ולית אלקא חורן בר מיני אנא במימרי ממית ומחי מחיתי ית עמא בית ישראל ואנ⁠(י){א} אסי יתהון בסוף יומיא ולית דמשזיב מן ידי גוג ומשיריתיה דאתן למסדרא סדרי קרבא עמהון.
When the Word of the Lord shall reveal Himself to redeem His people, He will say to all the nations: Behold now, that I am He who Am, and Was, and Will Be, and there is no other God beside Me: I, in My Word, kill and make alive; I smite the people of the Beth Israel, and I will heal them at the end of the days; and there will be none who can deliver them from My hand, Gog and his armies whom I have permitted to make war against them.
חמו ארום כדון אנא במימרי הוא ולית אלהא אוחרן בר מיני אנא הוא דממית חיין בעלמא הדין ומחיי מתיא לעלמא דאתי אנא הוא דמחי ואנא הוא דמסי ולית דמשזיב מן ידי.
See now that I in My Word am He, and there is no other God beside Me. I kill the living in this world, and make alive the dead in the world that cometh; I am He who smiteth, and I am He who healeth; and there is none who can deliver from My hand.
רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא – מָה רָאָה לוֹמַר אֲנִי שְׁנֵי פְּעָמִים, אֶלָּא אֲנִי הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וַאֲנִי הוּא לָעוֹלָם הַבָּא, אֲנִי הוּא שֶׁגָּאַלְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וַאֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִגְאֹל אוֹתָם בְּסוֹף מַלְכוּת רְבִיעִית. וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי כָּל מִי שֶׁיֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ לִי אֱלוֹהַּ אַחֵר אֲנִי אֲמִיתֶנּוּ בְּמָוֶת שֵׁנִי וְכָל מִי שֶׁיֹּאמַר אֵין אֱלוֹהַּ שֵׁנִי אֲנִי אֲחַיֶּינוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא לְכָךְ נֶאֱמַר ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה״. מָחַצְתִּי אֶת יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם אַפִּי וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֶרְפָּא לָהֶם לְכָךְ נֶאֱמַר ״מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא״, וְכָל מַלְאָךְ וְשָׂרָף לֹא יַצִּילוּ אֶת הָרְשָׁעִים מִיָּדִי מִדִּינוֹ שֶׁל גֵּיהִנָּם שֶׁנֶאֱמַר ״וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל״.
תָּנוּ רַבָּנָן ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה״, יָכוֹל שֶׁתְּהֵא מִיתָה בְּאֶחָד וְחַיִּים בְּאֶחָד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעוֹלָם נוֹהֵג, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא״, מַה מְּחִיצָה וּרְפוּאָה בְּאֶחָד אַף מִיתָה וְחַיִּים בְּאֶחָד, מִכָּאן תְּשׁוּבָה לָאוֹמְרִין אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. רָבָא רָמֵי כְּתִיב אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, וּכְתִיב ״מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַה שֶּׁאֲנִי מֵמִית אֲנִי מְחַיֶּה, וְהָדָר מַה שֶּׁמָּחַצְתִּי אֲנִי אֶרְפָּא.
דָּבָר אַחֵר: כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֵׁם מַה שֶּׁמָּחַצְתִּי מְרַפֵּא, כָּךְ מַה שֶּׁאֲנִי מֵמִית אֲנִי מְחַיֶּה.
רְאוּ אַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא – זוֹ תְּשׁוּבָה לָאוֹמְרִים אֵין רָשׁוּת בַּשָּׁמַיִם. הָאוֹמֵר שְׁתֵּי רָשֻׁיּוֹת בַּשָּׁמַיִם מְשִׁיבִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי, אוֹ שֶׁמָּא אֵין יָכוֹל לֹא לְהַחֲיוֹת וְלֹא לְהָמִית לֹא לְהָרֵעַ וְלֹא לְהֵטִיב, תַּלְמוּד לוֹמַר ״רְאוּ עַתָּה״ וְגוֹ׳, אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, וְאוֹמֵר (ישעיהו מ״ו:ו׳) ״כֹּה אָמַר ה׳ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ ה׳ צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן״. אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה זֶה אֶחָד מֵהַמְּקוֹמוֹת שֶׁנִּתַן לָהֶן רֶמֶז לִתְחִיַּת הַמֵּתִים. אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, (במדבר כ״ג:י׳) ״תָּמוּת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים״ (להלן ל״ג:ו׳) ״יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמוּת״ ״יְחַיֵנוּ מִיּוֹמָיִם״ וְכוּ׳. וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל אֵין אָבוֹת מַצִּילִין אֶת הַבָּנִים, לֹא אַבְרָהָם מַצִּיל אֶת יִשְׁמָעֵאל, וְלֹא יִצְחָק מַצִּיל אֶת עֵשָׂו. אֵין לִי אֶלָּא אָבוֹת שֶׁאֵין מַצִּילִין אֶת הַבָּנִים, אָח אֶת אָחִיו מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (תהלים מ״ט:ח׳) ״אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ״, לֹא יִצְחָק מַצִּיל אֶת יִשְׁמָעֵאל, וְלֹא יַעֲקֹב מַצִּיל אֶת עֵשָׂו, וַאֲפִילוּ נוֹתְנִין לוֹ כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם אֵין נוֹתְנִין לוֹ כָּפְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ, (שם ט) וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם״ וְגוֹ׳ יְקָרָה הִיא הַנֶּפֶשׁ שֶׁכְּשְׁאָדָם חוֹטֵא בָּהּ אֵין לָהּ תַּשְׁלוּמִין.
רְא֣וּ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֨צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל
מעשי הקב״ה אינם כבנ״א
תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלם. וְכִי מִיּוֹם שֶׁהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עַד עַכְשָׁו לֹא בָנָה אוֹתָם? (או) אִם חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם עַד עַכְשָׁו לֹא בָנָה - בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֶלָּא שֶׁכָּל מַעֲשֵׂי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינָם כְּמַעֲשֵׂי בֶּן אָדָם. כְּשֶׁבְּנֵי אָדָם בָּנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לְמַטָּה, בַּהַתְחָלָה עָשׂוּ אֶת חוֹמוֹת הָעִיר, וּלְבַסּוֹף עָשׂוּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. חוֹמוֹת הָעִיר בַּהַתְחָלָה כְּדֵי לְהָגֵן עֲלֵיהֶם, וְאַחַר כָּךְ בִּנְיַן הַבַּיִת.
בונה תחילה ביהמ׳ק ואח״כ חומות ירושלים
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כָּךְ, אֶלָּא בּוֹנֶה בַּתְּחִלָּה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּבַסּוֹף כְּשֶׁיּוֹרִיד אוֹתוֹ מִן הַשָּׁמַיִם וְיוֹשִׁיב אוֹתוֹ עַל מְקוֹמוֹ, אָז יִבְנֶה אֶת חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁהֵן חוֹמוֹת הָעִיר. וְעַל זֶה אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, (תהלים נא) הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךְ אֶת צִיּוֹן - בַּהַתְחָלָה, וְאַחַר כָּךְ תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלם.
כל מעשים שעושה הקב״ה מקדים אותו של בחוץ
כָּאן יֵשׁ סוֹד. כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּהַתְחָלָה מַקְדִּים אוֹתוֹ שֶׁלְּבַחוּץ, וְאַחַר הַמֹּחַ שֶׁלִּפְנִים, וְכָאן לֹא כָּךְ. בֹּא וּרְאֵה, כָּל אוֹתָם הַמַּעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַקְדִּים אוֹתוֹ שֶׁל בַּחוּץ,
הַמֹּחַ הִקְדִּים בְּמַחֲשָׁבָה, וּבְמַעֲשֶׂה אוֹתוֹ שֶׁל בַּחוּץ, שֶׁהֲרֵי כָּל קְלִפָּה הִיא מִסִטְרָא אַחֲרָא, וְהַמֹּחַ מִן הַמֹּחַ, וְתָמִיד הַסִטְרָא אַחֲרָא מַקְדִּים וְגָדֵל וּמִתְרַבֶּה וְשׁוֹמֵר הַפְּרִי.
וכשמתרבה זורקים החוצה
כֵּיוָן שֶׁמִּתְרַבֶּה, זוֹרְקִים אוֹתוֹ הַחוּצָה, וְיָכִין רָשָׁע וְצַדִּיק יִלְבַּשׁ, וְזוֹרְקִים אֶת אוֹתָהּ קְלִפָּה, וּמְבָרְכִים אֶת הַצַּדִּיק בָּעוֹלָם.
משא״כ בביהמ״ק שהמח והקליפה שלו היה
אֲבָל כָּאן, בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהַצַּד הָרָע יַעֲבֹר מֵהָעוֹלָם - לֹא צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי הַמֹּחַ וְהַקְּלִפָּה שֶׁלּוֹ הָיָה. הִקְדִּים הַמֹּחַ, שֶׁכָּתוּב הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךְ אֶת צִיּוֹן - בַּהַתְחָלָה, וְאַחַר כָּךְ תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלם. אוֹתָהּ חוֹמָה הַחִיצוֹנִית, שֶׁהִיא קְלִפָּה, שֶׁלּוֹ הִיא מַמָּשׁ, שֶׁכָּתוּב (זכריה ב) וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה׳ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב. אֲנִי וְלֹא הַצַּד הָרָע.
ישראל עלו במחשבה תחילה ועכו״ם הקדימו שהם קליפה
יִשְׂרָאֵל הֵם הַמֹּחַ הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָעוֹלָם. יִשְׂרָאֵל עָלוּ בַמַּחֲשָׁבָה בַּתְּחִלָּה. הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁהֵם קְלִפָּה, הִקְדִּימוּ, שֶׁכָּתוּב (בראשית לו) וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
ועתיד הקב״ה להקדים המח בלי קליפה
וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַקְדִּים אֶת הַמֹּחַ בְּלִי קְלִפָּה, שֶׁכָּתוּב (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה׳ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה. הַמֹּחַ קוֹדֵם לַקְּלִפָּה. וְאַף עַל גַּב שֶׁהַמֹּחַ יַעֲמֹד בְּלִי קְלִפָּה, מִי הוּא שֶׁיּוֹשִׁיט יָד לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ? מִשּׁוּם שֶׁכָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה׳.
ובאותו זמן יתחבר הכל בחבור אחד והשם שלם
בְּאוֹתוֹ זְמַן, (תהלים נא) אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק. הֱיוֹת שֶׁהֲרֵי אָז יִתְחַבֵּר הַכֹּל בְּחִבּוּר אֶחָד, וְיִהְיֶה הַשֵּׁם שָׁלֵם בְּכָל תִּקּוּנוֹ, וְאָז הַקָּרְבָּן יִהְיֶה שָׁלֵם לַה׳ אֱלֹהִים. שֶׁעַכְשָׁו אֱלֹהִים לֹא מִתְחַבֵּר לַקָּרְבָּן, שֶׁאִלְמָלֵא הִתְחַבֵּר בּוֹ, כַּמָּה אֱלֹהִים יַעֲלוּ אָזְנַיִם לְהִתְחַבֵּר לְשָׁם. אֲבָל בְּאוֹתוֹ זְמַן, (שם פו) כִּי גָדוֹל אַתָּה וְעוֹשֵׂה נִפְלָאוֹת אַתָּה אֱלֹהִים לְבַדֶּךְ. וְאֵין אֱלֹהִים אַחֵר.
ראו עתה מה שלא יכלתם לראות קודם
וּבְאתוֹ זְמַן כָּתוּב, (דברים לב) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי. (ראועתה) רְאוּ כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא גָּדוֹל, מַה זֶּה עַתָּה? אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה קֹדֶם לָכֵן, וּבְאוֹתוֹ זְמַן זֶה יִהְיֶה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַתָּה רְאוּ מַה שֶּׁלֹּא יְכָלְתֶּם לִרְאוֹת מִקֹּדֶם לָכֵן.
אני אני פעמיים לדייק
כִּי אֲנִי אֲנִי, לָמָּה פַּעֲמַיִם? אֶלָּא כְּדֵי לְדַיֵּק, שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם אֱלֹהִים, אֶלָּא הוּא. שֶׁהֲרֵי כַּמָּה פְעָמִים שֶׁנֶּאֱמַר אֲנִי פַּעַם אַחַת וְלֹא יוֹתֵר, וְהָיָה שָׁם הַסִטְרָא אַחֲרָא. אֲבָל עַכְשָׁו אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי, שֶׁהֲרֵי כָּל הַסִטְרָא אַחֲרָא הָעֳבַר, וְדַוְקָא אֲנִי אֲנִי.
אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה. עַד עַכְשָׁו הַמֹּחַ הָיָה מִן הַסִטְרָא אַחֲרָא. מִכָּאן וָהָלְאָה, אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה. מִכָּאן שֶׁבְּאוֹתוֹ הַזְּמַן, כָּל אוֹתָם שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם הַמָּוֶת - מִמֶּנּוּ יִהְיֶה לָהֶם מָוֶת, וְיָקִים אוֹתָם (מיד). לָמָּה? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשָּׁאֵר מֵאוֹתָהּ הַזֻּהֲמָה בָּעוֹלָם כְּלָל, וְיִהְיֶה עוֹלָם חָדָשׁ בְּמַעֲשֵׂי יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
(זהר שמות דף קח:)
רְא֣וּ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֨צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל
אני ה׳ לתן שכר לצדיקים לעת״ל, אני ה׳ להפרע מהרשעים לעת״ל
לָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַהוּ שֶׁכָּתוּב אֲנִי ה׳ - אֲנִי ה׳ עָתִיד לִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא. אֲנִי ה׳ עָתִיד לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים לֶעָתִיד לָבֹא, אוֹתָם שֶׁכָּתוב בָּהֶם הַפֹּשְׁעִים בִּי. כָּתוּב אֲנִי ה׳, וְכָתוּב (דברים לב) אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה. אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, הָרְשָׁעִים הוֹפְכִים אוֹתִי לְמִדַּת הַדִּין. שֶׁלָּמַדְנוּ, שֵׁם מָלֵא - ה׳ אֱלֹהִים. זָכוּ - ה׳, וְאִם לֹא - אֱלֹהִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָרְשָׁעִים עוֹשִׂים פְּגָם לְמַעְלָה. אֵיזֶה פְּגָם? כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ פְּגָם מַמָּשׁ, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר
(זהר ויקרא דף עט.)
רְא֣וּ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֨צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל
רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, מִשּׁוּם שֶׁחָלוּשׁ אַתָּה פָּתַחְתִּי אֶת הַפָּרָשָׁה בַּמִּצְווֹת הַלָּלוּ, לִהְיוֹת לְךְ מְעַט לְעֵזֶר. הִתְחַזֵּק בְּךְ, שֶׁהֲרֵי הַמַּחֲנוֹת שֶׁל הַיְשִׁיבוֹת בָּאִים אֵלֶיךְ, בְּמִצְוָה אַחַר זוֹ, שֶׁהִיא מִצְוָה לְהַעֲמִיד עָלֶיךְ מֶלֶךְ לְמַעְלָה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲמִיד אוֹתְךְ מֶלֶךְ בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים בִּדְיוֹקְנוֹ, מִשּׁוּם שֶׁרַבּוֹתֵינוּ מֵהַיְשִׁיבָה, עֲלֵיהֶם שְׁכִינָה וְתַחְתּוֹנָה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ בָּאֶמְצַע, אוֹחֵז בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים. כָּךְ אַתָּה תִּהְיֶה בִדְיוֹקְנוֹ, הַבֵּן שֶׁלּוֹ, עֲמֹד לִכְבוֹד הַמֶּלֶךְ.
עָמַד הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, וְהֵרִים יָדָיו לְמַעְלָה וְאָמַר: יְהִי רְצוֹנְךְ, עִלַּת הָעִלּוֹת, שֶׁאַתָּה מִתְעַלֶּה מֵעִלּוּי לְעִלּוּי, עַד אֵין עִלּוּי, אֶלָּא שֶׁאַתָּה מֵעַל לְכָל עִלּוּי (לתת) לִי כֹּחַ לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנְךְ בְּדַרְגוֹתֶיךְ, שֶׁהֵן אָב וָאֵם, וַאֲנִי הַבֵּן שֶׁלָּהֶם, וּבַיִּחוּד שֶׁלְּךְ שְׁנֵיהֶם אֶחָד. וְאַתָּה הִשְׁוֵיתָ אֶת יִרְאַת אָב וָאֵם לְיִרְאָתְךְ, אַחַר שֶׁאַתָּה בָּאֶמְצַע, אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם, בְּלִי שֻׁתָּפוּת, אַף עַל גַּב שֶׁהֵם בַּשֻּׁתָּפוּת שֶׁלְּךְ, אֲבָל אַתָּה אֶחָד בְּלִי שֻׁתָּפוּת שֶׁל שֵׁנִי.
וּמִשּׁוּם זֶה נֶאֱמַר בְּךְ, ו׳ְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי׳. תֵּן לִי כֹּחַ לְהִתְעוֹרֵר בִּכְבוֹדְךְ בָּרִאשׁוֹנָה, וְאַחַר כָּךְ בִּכְבוֹד אָבִי וְאִמִּי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁעֲלֵיהֶם בֵּאֲרוּ, גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. וּפֵרְשׁוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, אֵין אָבִיו אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵין אִמּוֹ אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְהַכָּבוֹד שֶׁלְּךְ, אַבָּא, חָכְמָה, שֶׁכּוֹלֶלֶת עֶשֶׂר סְפִירוֹת מִמַּטָּה שֶׁלּוֹ לְמַעְלָה, וּשְׁנֵיהֶם הֵם כִּסֵּא סַפְסָל תַּחְתֶּיךְ לִכְבוֹדְךְ.
(זהר ויקרא דף פב.)
רְא֣וּ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֨צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל
כי חסיד אני- שאתחסד עם אנ״י
דָּבָר אַחֵר, שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי - לָמָּה? כְּדֵי שֶׁאֶתְחַסֵּד עִם אֲנִ״י, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ אֲנִ״י וָה״וּ.
אוי למי שמפריד אנ״י מהו״א
אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁמַּפְרִיד אֲנִי מֵהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק) הוּא עָשָׂנוּ וְלֹא אֲנַחְנוּ. שֶׁהַכֹּל אֶחָד בְּלִי פֵרוּד. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים לב) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא... אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל. אֲנִי יקוק, אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר
(זהר במדבר דף רכג.)
רְא֣וּ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֨צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל
....וּמִשּׁוּם זֶה (דברים לב) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִ״י אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי, אֲנִי אָמִיתלֵאלֹהִים אֲחֵרִים בִּשְׁמִי וּלְכָל שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בוֹ, וַאֲחַיֶּהלְאֵלּוּ שֶׁמַּאֲמִינִים וְשׁוֹמְרִים מִצְווֹת שֶׁלִּי.
(זהר דברים דף עדר:)
רְא֣וּ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֨צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל
עלמים שנפטרו בריצור שנים תחת ממשלת מט״ט, ששכינה יושבת בינהם
קָם הַנַּעַר חֲנוֹךְ מטטרו״ן, פָּתַח וְאָמַר, צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים, וּלְאוֹר הָעֵינַיִם שֶׁלָּכֶם יָרַדְתִּי, שֶׁמְּאִירִים מַעְלָה וּמַטָּה, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (רות ב) עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן.
וּמַה הוּא? שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִים עֵינֵיהֶם - אוֹ מִיתָה אוֹ עֹנִי. וְאֵלּוּ הֵם הָעֲלָמִים שֶׁנִּפְטְרוּ בְּקִצּוּר שָׁנִים. וְכֻלָּם תַּחַת מֶמְשַׁלְתִּי בִּישִׁיבַת הָרָקִיעַ. וְזֶה לָמָּה? מִשּׁוּם הַשְּׁכִינָה שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בֵּינֵיהֶם, וְשָׁם מְאִירָה בְּעֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (דברים לב) אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה
(זוהר חדש תקונא קדמאה)
רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֨צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל
עלת העילות
פָּתַח עוֹד רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (דברים לב) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי וְגוֹ׳. אָמַר, חֲבֵרִים שִׁמְעוּ דְבָרִים עַתִּיקִים שֶׁרָצִיתִי לְגַלּוֹת אַחַר שֶׁנִּתְּנָה [לי] רְשׁוּת עֶלְיוֹנָה לוֹמַר. מִי זֶה שֶׁאָמַר רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא? אֶלָּא זֶהוּ עִלַּת עַל כָּל הָעֶלְיוֹנִים, אוֹתוֹ שֶׁנִּקְרָא עִלַּת הָעִלּוֹת, עִלַּת מֵהָעִלּוֹת הָאֵלֶּה, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֶחָד מֵהָעִלּוֹת הַלָּלוּ שׁוּם מַעֲשֶׂה עַד שֶׁיִּקַּח רְשׁוּת מֵאוֹתוֹ שֶׁעָלָיו, כְּמוֹ שֵׁבֵּאַרְנוּ לְמַעְלָה בְּנַעֲשֶׂה אָדָם.
נַעָֹשֶׂה וַדַּאי. עַל שְׁנַיִם נֶאֱמַר. שֶׁאָמַר זֶה לְאוֹתוֹ שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ נַעֲשֶׂה. וְלֹא עוֹשֶׂה דָבָר אֶלָּא בִּרְשׁוּת וַאֲמִירָה מֵאוֹתוֹ שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ. וְאוֹתוֹ שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ לֹא עוֹשֶׂה דָבָר עַד שֶׁלּוֹקֵחַ עֵצָה מֵחֲבֵרוֹ.
אֲבָל אוֹתוֹ שֶׁנִּקְרָא עִלַּת עַל כָּל עִלּוֹת, שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ וְלֹא לְמַטָּה שָׁוֶה לוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ) וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ.
אָמַר, רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי, שֶׁלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ עֵצָה, כְּמוֹ שֶׁאוֹתוֹ שֵׁאָמַר וַיּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם.
עילת העילות אינו אותו שנקרא עילת על כל העילות
קָֹמוּ כָּל הַחֲבֵרִים וְאָמְרוּ, רַבִּי, תֵּן לָנוּ רְשׁוּת לְדַבֵּר בְּמָקוֹם זֶה. אָמְרוּ, וַהֲרֵי לֹא בֵאַרְתָּ לְמַעְלָה שֶׁעִלַּת הָעִלּוֹת אָמַר לְכת״ר נַעֲשֶׂה אָדָם? אָמַר לָהֶם, הֱיוּ שׁוֹמְעִים אָזְנֵיכֶם מַה שֶּׁפִּיכֶם מְדַבֵּר! וַהֲרֵי לֹא אָמַרְתִּי לָכֶם עַכְשָׁו שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁנִּקְרָא עִלַּת הָעִלּוֹת, וְזֶה אֵינוֹ אוֹתוֹ שֶׁנִּקְרָא עִלַּת עַל כָּל עִלּוֹת, שֶׁלְּעִלַּת עַל כָּל עִלּוֹת אֵין לוֹ שֵׁנִי שֶׁלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ עֵצָה, שֶׁהוּא יָחִיד לִפְנֵי הַכֹּל, וְאֵין לוֹ שֻׁתָּף. וְלָכֵן אָמַר רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי, שֶׁלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ עֵצָה, שֶׁאֵין לוֹ שֵׁנִי וְלֹא שֻׁתָּף וְלֹא חֶשְׁבּוֹן. שֶׁיֵּשׁ אֶחָד בְּשִׁתּוּף כְּמוֹ זָכָר וּנְקֵבָה, וְנֶאֱמַר בָּהֶם (שם נא) כִּי אֶחָד קְרָאתִיו, אֲבָל הוּא אֶחָד בְּלִי חֶשְׁבּוֹן וְלֹא שִׁתּוּף, וְלָכֵן אָמַר וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי. קָמוּ כֻלָּם וְהִשְׁתַּטְּחוּ לְפָנָיו וְאָמְרוּ, אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁרִבּוֹנוֹ מַסְכִּים עִמּוֹ לְגַלּוֹת סוֹדוֹת טְמִירִים שֶׁלֹּא הָיוּ מִתְגַּלִּים לְמַלְאָכִים קְדוֹשִׁים.
אָמַר לָהֶם, חֲבֵרִים, יֵשׁ לָנוּ לְהַשְׁלִים הַפָּסוּק, שֶׁכַּמָּה סוֹדוֹת טְמִירִים יֵשׁ בַּפָּסוּק הַזֶּה (דברים לב) אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה וְגוֹ׳. אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּהבַּסְּפִירוֹת. אֲחַיֶּה - מִצַּד שֶׁל הַיָּמִין חַיִּים, וּמִצַּד הַשְּׂמֹאל מָוֶת. וְאִם לֹא מַסְכִּימִים שְׁנֵיהֶם עִם עַמּוּד הָאֶמְצָעִי, לֹא מִתְקַיֵּם הַדִּין, שֶׁהֵם בְּמוֹשָׁב שְׁלֹשָׁה כְּאֶחָד.
היד מצילתו מן הדין
וְלִפְעָמִים מַסְכִּימִים שְׁלֹשָׁה לַעֲשׂוֹת דִּין, וְיָבֹא יָ״ד [ימין] שֶׁהִיא פְשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים, שֶׁהוּא יהו״ה יוֹ״ד הֵ״א וָא״ו הֵ״א. וְזוֹ שְׁכִינָה נִקְרֵאת יַד יָמִין מִצַּד הַחֶסֶ״ד. יַד שְׂמֹאל מִצַּד הַגְּבוּרָה. יַד יהו״ה מִצַּד עַמּוּד הָאֶמְצָעִי. כְּשֶׁבֶּן אָדָם שָׁב בִּתְשׁוּבָה, הַיָּד הַזּוֹ מַצִּילָה אוֹתוֹ מֵהַדִּין.
אבל כשדן עילת העילות – ואין מידי מציל
אֲבָל כְּשֶׁדָּן עִלַּת עַל כָּל הָעִלּוֹת, נֶאֱמַר בּוֹ וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל.
ג׳ פעמים אני
וְעוֹד, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים נֶאֱמַר בְּפָסוּק זֶה אֲנִי אֲנִי אֲנִי, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם א׳ א׳ א׳ י׳ י׳ י׳, שֶׁנִּרְמְזוּ בְּיוֹ״ד הֵ״י וָא״ו הֵ״י יוֹ״ד הֵ״א וָא״ו הֵ״א. וְיֵשׁ בָּהֶם שָׁלֹשׁ וָוִים, ו׳ ו׳ ו׳ - וַ׳אֲחַיֶּה וַ׳אֲנִי וְ׳אֵין - שֶׁנִּרְמְזוּ בַּשֵּׁמוֹת הָאֵלֶּה.
הקב״ה ושכינתו
וְעִם כָּל זֶה שֶׁהֲרֵי בֵּאֲרוּ אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה הַחֲבֵרִים אֵצֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא - זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם אֲנִי וָה״וּ. וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי - זֶה סמא״ל וְנָחָ״שׁ.
אמית לרשע ואחיה לצדיק
אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה - אֲנִי אָמִית בִּשְׁכִינָתִי לְמִי שֶׁהוּא רָשָׁע, וַאֲנִי אֲחַיֶּה בָּהּ אֶת מִי שֶׁהוּא צַדִּיק. וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל - זֶה יַ״ד יהו״ה שֶׁהוּא יהו״ה יוֹ״ד הֵ״א וָא״ו הֵ״א, וְהוּא כוז״ו במוכס״ז כוז״ו, וְהַכֹּל אֱמֶת.
אֲבָל מַה שֶּׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה עִלַּת הָעֶלְיוֹן שֶׁהוּא עִלַּת עַל כָּל הָעִלּוֹת, וְהַסּוֹד הַזֶּה לֹא נִמְסָר לְכָל חָכָם וְנָבִיא.
(זהר בראשית דף כב:)
אנט׳רו אלאן אנני הו וחדי אלא אלאה מעי אנא אמית ואחיי כמא טאלמא אוהנת ולם אזל אשפי וליס מן ידי מכ׳לץ
א. מכאן עד סוף פסוק זה נקרע מכ״י סנקט פטרבורג והושלם מכ״י אוקספורד.
ראו עתה כי אני הוא לבדי, אין אלוהים עמדי. אני אמית ואחיה, כפי שהכיתי פעמים רבות, ולא אחדל לרפא, ואין מידי מציל
ראו עתה – הבינו מן הפורענות שהבאתי עליכם ואין לכם מושיע, ומן התשועה שאושיעכם ואין מוחה בידי.
כי אני אני הוא – אניא הוא להשפיל ואני הוא להרים.
ואין אלהים עמדי – עומד כנגדי למחות.
עמדי – דוגמתי, כמני.
ואין מידי מציל – הפושעים בי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״אין״.
ראו עתה SEE NOW – Realize now from the punishment which I have brought upon you and from which there was no one to save you, and, on the other hand, from the help which I will render you and there will be none who can prevent Me,
אני אני הוא [THAT] IT IS I, EVEN I – I am He Who have the power to abase (make low) and it is I who have the power to raise,
ואין אלהים עמדי AND THERE IS NO GOD WITH ME – i.e. standing against Me to prevent this.
עמדי – means, who is my equal and like Me.
ואין מידי מציל AND THERE IS NONE WHO CAN DELIVER OUT OF MY HAND – those who rebel against Me.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

פס׳: ראו עתה כי אני אני הוא – אני ראשון ואני אחרון. אני הוא שהוצאתי אתכם ממצרים. אני הוא שפיזרתי אתכם בין האומות. אני שעתיד לקבצכם.
ואין אלהים עמדי – יחיד בעולמו שליט במעשיו ואין לו שני כמו שאומות העולם אומרים שיש חבר.
ואין אלהים עמדי – הרי תשובה לאומות.
אני אמית ואחיה מחצתי וגו׳ – מה מחיצה ורפואה באחד אף מיתה וחיים באחד. מיכן תשובה לאומר אין תחיית המתים מן התורה.
ואין מידי מציל1אין אברהם מציל את ישמעאל ואין יצחק מציל את עשו מיום הדין. שנאמר (תהלים מט) אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם. יקרה היא לכל בני העולם שמשעה שהן חוטאין 2אין להם תשלומין:
1. אין אברהם מציל. (סנהדרין ק״ד.) ברא מזכה אבא ואין אבא מזכה ברא:
2. אין להם תשלומין. בממון אבל תשובה דוקא מועלת:
ראו עתה כי אני אני הוא – הקב״ה {אומר} לאומות העולם: אתם אומרים אי אלהימו (דברים ל״ב:ל״ז), הלא עתה יכולים אתם לראות בהנקמי בכם לעיניכם.
ראו עתה כי אני אני הוא SEE, NOW, THAT I, I AM HE: God says these words to the gentiles:⁠1 “You say (vs. 37) ‘Where is their God?’ NOW (עתה) you will be able to see [where I am,] when before your very eyes I take My vengeance on you.”
1. Rashi sees this verse as God addressing the Israelites. Rashbam emphasizes that he sees it as God addressing the gentiles. This disagreement is a natural outgrowth of their dispute about vss. 37 and 38. See note 121 above. Nahmanides, who interpreted vss. 37 and 38 as the words of the gentiles, still sees our verse as directed to the Israelites. Perhaps the reason that so many medieval exegetes want to see this verse as directed towards the Israelites is because the verse is used by the Talmud (Sanh. 91b and other passages) as one of the clearest proofs for the doctrine of resurrection of the dead, and it would be strange for God to announce the doctrine of resurrection in a speech to the gentiles.
Like Rashbam, see Luzzatto.
אני אני – פעמים, כמו: אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיהו נ״א:י״ב).
או: כי אני אני הוא – לא אשנה, והוא הנכון.
כי אין עמו פועל, אני הוא שהמתי את ישראל, ואני אחיה אותם.
והנה הם לא נצלו, ואין מציל אותם גם אתם מידי – עד עשיתי המשפט בכם.
ורבים אמרו: כי מזה הכתוב נלמוד חיי העולם הבא. והעד, שאמר בתחלה: אמית, ואחר כן: אחיה. וכן: י״י ממית ומחיה (שמואל א ב׳:ו׳). והעד: י״י מוריד שאול ויעל (שמואל א ב׳:ו׳).
ואחרים אמרו: מפסוק ואך את דמכם לנפשותיכם (בראשית ט׳:ה׳). גם: וצדקה תהיה לנו (דברים ו׳:כ״ה), כי הוא חייך – בעולם הזה, ואורך ימיך – בעולם הבא (דברים ל׳:כ׳), למען ייטב לך (דברים ה׳:ט״ו).
ורבינו בחייא אמר: לא הוצרך הכתוב לפרש חיי העולם הבא, כי היה ידוע בהעתקה.
ולפי דעתי: שהתורה ניתנה לכל, ולא לאחד לבדו. ודבר העולם הבא לא יביננו כל אדם, כי עמוק הוא. ושכר הבא תלוי בדבר הנשמה, והנה הוא חלף עבודת הלב, ועבודתו להתבונן מעשי השם, כי הם הסלם לעלות בו אל מעלה דעת השם, שהוא העיקר. והנה גם התורה ביארה למשכיל דבר עץ החיים, והנה יש כח לנצח הכרובים, והאוכל מעץ החיים וחי לעולם כמלאכי השם. וכן במזמור לבני קרח, שמעו זאת כל העמים (תהלים מ״ט:ב׳). והסוד: אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה (תהלים מ״ט:ט״ז), וכן: ואחר כבוד תקחני (תהלים ע״ג:כ״ד). והנה עם שניהם לקיחה, כאשר עם דבר חנוך ואליהו. ואחר שאמר: ויקר פדיון נפשם (תהלים מ״ט:ט׳), איך אמר: יפדה נפשי. והמשכיל יבין.
א. כך בכ״י פריס 177 ועדי נוסח אחרים. בדפוס וורשא: האיי.
I, EVEN I.⁠1 The word I is written twice.⁠2 Compare, I, even I3 (Is. 51:12). On the other hand, its4 meaning might be, I am He, and I do not change.⁠5 The latter is the correct interpretation, for God has no co-worker.⁠6 I am He that put Israel to death, and I will bring them back to life. Look, they were not saved.⁠7 There is none that can deliver you out of My hand, even you out of My hand,⁠8 until I execute My judgment upon you. Many say that we can derive the existence of life in the future world from this verse.⁠9 They offer proof from the fact that Scripture first states, I kill and then, I make alive.⁠10 It similarly reads, The Lord killeth, and maketh alive (I Sam. 2:6). He bringeth down to the grave, and bringeth up (Ibid.) is proof.⁠11 Others offer proof12 will I require (Gen. 9:5).⁠14 Also from And it shall be righteousness unto us (Deut. 6:25);⁠15 for that is thy life (Deut. 30:20) in the world to come,⁠16 and the length of thy days (Ibid.) in this world;⁠17 that it may go well with thee (Deut. 5:15).⁠18 Rabbi Hai Gaon, of blessed memory, says that Scripture had no need to state clearly that a future world exists because it was known by tradition. I believe that [Scripture does not speak of a future world] because the Torah was given to all. It was not given to an individual alone. The topic of the world to come is not comprehended by even one in a thousand, for it is very abstruse. The reward in the world to come is contingent on the nature of the soul.⁠19 The reward20 is given for the service of the heart.⁠21 The latter consists in comprehending the works of God,⁠22 for they are the ladder whereon one ascends to the level of understanding the knowledge of God, which is what is most important. Observe, the Torah itself explains to the intelligent the topic of the tree of life.⁠23 Behold, there is a power by which one can overcome the cherubim.⁠24 The one who eats from the tree of life25 gains eternal life like the ministering angels. The psalm of the sons of Korah similarly reads, Hear this, all ye peoples…(Ps. 49:2).⁠26 The secret27 is But God will redeem my soul from the power of the nether-world; For He shall receive (take) me. Selah (Ps. 49:16).⁠28 Scripture similarly states, And afterward receive (take) me with glory (Ps. 73:24). Both verses employ the word "taking" as Scripture does in the account of Enoch29 and Elijah.⁠30 Now, since Scripture states, But God will redeem my soul [from the power of the netherworld] (Ps. 49:16), how could it say, For too costly is the redemption of their soul (Ps. 49:9)?⁠31 The intelligent will understand.⁠32
1. Literally, I, I am He.
2. For emphasis.
3. Literally, I, I.
4. The meaning of I, I am He.
5. I, I am always He. I do not change.
6. To whom one can attribute certain acts of God. This clause paraphrases And there is no god with Me.
7. The Israelites whom God put to death.
8. If it is not a scribal error then Ibn Ezra is repeating himself for purposes of emphasis.
9. See Talmud Sanhedrin 91b; Peshachim 68a, and Sifre on this verse.
10. According to this interpretation, I kill and I make alive refers to the same person.
11. That Scripture speaks of one and the same person.
12. Of the existence of life after death. from: And surely your blood of your lives (nafshotekhem)⁠Nafshotekhem may be rendered, your souls.
13. Nafshotekhem may be rendered, your souls.
14. This verse proves that man has a soul.
15. According to this interpretation it shall be implies a future world, for otherwise Scripture employs the present rather than the future tense.
16. The Talmudic interpretation of the clause quoted. See Kiddushin 40a.
17. The Talmudic interpretation of the clause quoted. See Kiddushin 40a.
18. According to the rabbis this verse alludes to life in the word to come. See Kiddushin 40a.
19. According to Ibn Ezra one cannot understand the nature of the soul unless he has mastered the sciences. "[A]…person who did not study psychology will not understand the five ways in which a human being's soul is similar to its creator. One cannot know the latter if one has not studied the very intricate sciences dealing with the heavens and the earth" (Yesod Mora 1, Strickman translation, p. 22).
20. Given in the future world.
21. Observing the commandments with one's heart, for they develop the soul. "Pay attention and note that all precepts written in the Torah, transmitted by tradition, or enacted by the Rabbis, aim at perfecting the heart" (Yesod Mora, Chapter 8, p. 100).
22. The reference appears to be to the sciences. "Man's soul is unique. When given by God, it is like a tablet set before a scribe. When God's writing, which consists of the categorical knowledge of the things made out of the four elements, the knowledge of the spheres, the throne of glory, the secret of the chariot, and the knowledge of the Most High, is inscribed on this tablet the soul cleaves to God the Glorious while it is yet in man and also afterward when its power is removed from the body.⁠" (Yesod Mora, Chapter 10, p. 143. See also Chapter 7, p. 107, "The intelligent person will…study the scienees…he will isolate himself for the purpose of studying and meditating upon God's law and observing the Lord's precepts…God's right hand of bliss will be eternally upon his soul when it separates from the body.⁠"
23. The tree of life alludes to eternal life. See Ibn Ezra on Gen. 3:24 (Vol. 1, p. 78). Also see previous note.
24. Which prevent man from reaching the tree of life. See Gen. 3:24. According to Ibn Ezra the cherubim symbolize the distractions (e.g., lust, materialism) which prevent man from developing His soul.
25. The person who acquires wisdom and develops his soul.
26. And goes on to speak of the future world.
27. To this psalm.
28. In other words, this psalm teaches that there is a future world. Ibn Ezra makes this same point in his commentary on Psalms.
29. See Gen. 5:24.
30. II Kings 2:2-10.
31. This verse implies that there is no future world.
32. That Ps. 49:9 applies to physical death and Ps. 49:16 to deliverance from spiritual extinction (Weiser). See Ibn Ezra on Ps. 49:16.
ואני אומר: אתם אומרים: אי אלוהימו, ראו עתה כי אני אני הוא – אלהימו, ואראה לכם גבורתי.
ואין אלהים עמדי – אין אלהים זולתי, ואין בלעדי. שאתם מצרפים אחרים עמי, לומר: יקומו – כאילו אחרים עמי, אין אלוה אלא אני.
אני אמית ואחיה – בידי להמית ולהחיות, למחוץ ולרפאות, ואם המתי אותם – אני אחיים, ואם מחצתים אני ארפאם. וכשם שמחצתי אני מרפא,⁠א כך מה שאני ממית אני מחיה, מכאן לתחיית המתים מן התורה (בבלי סנהדרין צ״א:).
ואין מידי מציל – כנגד {מה}⁠ב שאמרתם: יקומו ויעזרוכם, כלומר: אין מי שיכול לעזור אתכם, אני אעזור אותם, אבל אתכם: אין מידי מציל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

א. בכ״י מינכן 52 (וכן בבמדבר כ״א:ח׳): מרפה.
ב. ההשלמה מספר הג״ן.
And I say: You [the enemies] say: “Where are their gods,” ראו עתה כי אני אני הוא – SEE NOW THAT I EVEN I AM HE – their God, and I will show you My might.
ואין אלהים עמדי – AND THERE IS NO GOD WITH ME – There is no God except for Me, and none apart from Me. For you join others with Me, saying: “Let them rise up” – as if there are others with Me; there is no God except for Me.
אני אמית ואחיה – I KILL AND I MAKE ALIVE – It is in My hand to kill and to bring to life, to wound and to heal, and if I kill them – I can revive them, and if I WOUND THEM I can HEAL them. And just as what I wound I heal, so too what I kill I bring back to life; from here that resurrection of the dead is derived from the Torah (Bavli Sanhedrin 91b:13).
ואין מידי מציל – THERE IS NO ONE WHO CAN DELIVER OUT OF MY HAND – corresponding to {what} you said: “Let them rise up and help you”. Meaning: there is no one who can help you; I will help them, but you: there is no one who can deliver out of My hand.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

ראו עתה כי אני וגו׳ – כך יאמר הקב״ה לאלה ששעבדו בישראל.
כי אני אני הוא – אני הוא אשר לא אשתנה.⁠1
אני אמית ואחיה – עליו נאמר ובלע המות לנצח אמית לשעבר בישראל ועכשיו ואחיה מחצתי – אותם לשעבר ואני ארפא – להם מכאן ואילך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

1. שאוב מאבן עזרא.
ראו עתה כי אני אני הוא, "See now that I, even I am He;⁠" thus says the Lord to the nations that had enslave Israel.
כי אני אני הוא, "I am the One Who will not change, always remain the same;⁠"
אני אמית ואחיה, "I kill and I resurrect;⁠" about Him it has been said: ובלע המות לנצח, "He will do away with death forever;⁠" (Isaiah 25,8) now the time has come that I will bring to life מחצתי, "I have wounded;⁠" a reference to what He did to the Israelites in the not too distant past; ואני ארפה, "and I heal;⁠" from now on I will heal them to remain well permanently.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]

אני אמית ואחיה – אמית בחילוף א״ת ב״ש הוא ג״כ אמית וכן צדקה ישוב בחילוף א״ת ב״ש לתיבת צדקה לומר כי הצדקה תציל משתי מיתות בעוה״ז ובעוה״ב.
ואין אלהים עמדי – בזה יש תשובה לנוצרים וכן במאמר חי אנכי לעולם ותיפח רוחם, ג״ן.
וסימן פרשיות הללו הזי״ו ל״ך, והוא שם א׳ משמותיו של הקב״ה ואמרו במדרש שמשה אמר לשירה זו ע״פ ע״ח זקנים כמנין הזי״ו ל״ך, מצאתי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 38]

ראו עתה כי אני אני – מלת אני מורה על נמצא כמו אתה, וכן מלת הוא מורה על נמצא ג״כ, כלומר הוא קיים לעולם, והנה שניהם שמות, כלשון (סוכה פרק ד) אני והו הושיעה נא, וכבר בארתי לך בסדר ויהי בשלח (שמות ט״ו:ב׳) בפסוק זה אלי ואנוהו כי פעולת השמות האלה לאהבה ולקבץ פזורים, ורצה משה לחתום השירה הזו בהבטחת הגאולה העתידה בקבוץ פזורי ישראל ועל כן יאמר ראו עתה כי אני אני הוא, כלומר אני השם היודע בקבוץ הפזורים, ואחר כך אמר אני אמית ואחיה רמז לתחיית המתים הסמוך לגאולה, ואחר אמר חי אנכי לעולם לרמוז אל העוה״ב שלאחר התחיה, שהרי בני התחיה יחיו לעוה״ב ולא ימותו, וכמו שאמרו רז״ל מתים שעתיד הקב״ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן, אלא יהיו נעתקים מן העוה״ז של תחיה אל העוה״ב בגוף ובנפש, ועל העוה״ב של אחר התחיה אומרים רז״ל תמיד מזומן הוא לחיי העוה״ב, והוא רב טוב הצפון, תכלית השכר והעונג לבית ישראל, ועליו אמר הנביא ע״ה (ישעיהו ס״ד:ג׳) עין לא ראתה אלהים זולתך, ואמר כן לרוב העלמתו, ומזה נכתב לעלם חסר וא״ו בפסוק (שמות ג׳:ט״ו) זה שמי לעלם, שדרשו בו רז״ל לעלם כתיב. ולפי שעד כאן דברי משה שמתוכח עם ישראל ומודיעם העתידות בא הכתוב עתה לדבר בלשון הקב״ה ולבשר אותם בעצמו בהבטחת הגאולה בקבוץ פזורי ישראל, ובענין תחיית המתים ובעולם הבא, ואז ירנינו אותן האומות.
ראו עתה כי אני אני הוא, "see now, that I, I am He.⁠" The word אני, as well as the words אתה or הוא, describe a presence, an existence of the subject. They are both nouns [as opposed to pronouns. Ed.] just as in Sukkah 48: אני והו הושיעה נא. I have already explained that verse in Exodus 15,2 when discussing the words זה א-לי ואנוהו.
Moses is at the point where he sums up what he has been saying in this song. The function of these nouns (names) here is to express love and foretell that those who have been scattered will once again be gathered in and united [describing Himself in the first person as well as in the third person is God's way of hinting at the fact that what had been scattered can be fused together again. Ed.]
Subsequently, God continues with: "I kill, but I also revive.⁠" This is an allusion to the resurrection which will follow the redemption after a relatively brief interval. He then continues, quoting the Lord, with: "I am the One Who lives forever.⁠" (verse 40). This is an allusion to the world of the future which will follow the era of the life of the resurrected bodies. This is in accordance with the view expressed in Sanhedrin 90 that the dead who will be resurrected at the time of the resurrection will not die again. (See lengthy treatment of the subject on Deut. 30,15). These people will be transferred to a celestial region with body and soul intact, where they will continue a life which knows no death. Concerning this life, our sages always say that "people destined for it have been 'invited' to the world of the future.⁠" This is the ultimate purpose of the whole system of reward and punishment, and concerning this experience even the prophet Isaiah 64,3 already said that it is beyond the powers of any prophet to describe, as none has been privileged to have been shown a vision of it. It is something reserved exclusively for God to show to the people so honored.
To give us an even stronger hint of the concealed nature of what life in that region will be like, the word לעלם, "forever,⁠" has been spelled without the letter ו. Our sages compare this to the first vision of God Moses experienced in Exodus 3,15 where God also used this word when He said זה שמי לעלם, "this is My Name forever.⁠" There too our sages point to he absence of the letter ו, i.e. at the concealed elements of such a future. Whereas up until now, Moses had been speaking, at this juncture, God resumes speaking. Hearing the promise of a redemption from God directly is more reassuring than hearing it through the words of an intermediary. It convinces the listeners that the ingathering will be orchestrated by God Himself, not through one of His agents. If and when this occurs, all the nations will sing the praises of His people (verse 43).
ראו עתה כי אני אני הוא – אני הראשון מוסב על ענין אני אמית והשני מוסב על ואני ארפא כפר״מ מקוצי.
ואין אלהים עמדי – אומר הר״ר ברכיה הנקדן לפי שאמרו האויבים יקומו ויעזרוכם לשון רבים ישיב הקב״ה אין אלהים עמדי ולפי שאמר האויבים ישתו יין נסיכם אמר הקב״ה אשכיר חצי מדם כלומר איני שותה כאשר אמרתם אבל אשכיר חצי מדם שישתו דמכם עד שישתכרו ולפי שאמרו אשר חלב זבחימו יאכלו אמר הקב״ה איני אוכל אבל חרבי תאכל בשר. כפר״מ מקוצי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לח]

ראו עתה כי אני אני הוא – והקב״ה משיב אל האויבים אתם אומרים אי אלהימו ראו עתה כי אני אלהיכם אני הוא שאראה לכם גבורתי. ומה שאתם מצרפין שאר אלוהות אלי.
ואין אלהים עמדי – אלא אני אמית ואחיה בידי להמית ולהחיות ואם המתי אני בעצמי אחיה אותם. מחצתי ואני ארפאם. ועל מה שאמרתם יקומו ויעזרוכם אין מי שיוכל לעזור להם כי אני לבדי אעזור להם אבל אתם אין מידי מציל.
ראו עתה כי אני אני הוא, "See, now, that I, I am He;⁠" As to those who had mockingly asked where the Israelites' G–d was when they were in exile and persecuted, now they would see that He is not only the G–d of the Israelites but the G–d over the whole universe and what it contains. He is about to demonstrate this. And as far as considering themselves as His junior partners,
ואין אלהים עמדי, "there is no other deity beside Me.⁠"
אני אתית ואני אחיה, "I cause death, and I resurrect (exclusively).⁠" I alone possess this power, and only I am able to resurrect the dead.
מחצתי ואני ארפא, "I have wounded and I am able to heal.⁠" I will heal them, (My people). Concerning what you gentiles have said sarcastically: יקומו ויעזרכם, "let them arise and help you,⁠" there is no one who can help other than I who can help you. By the same token, no one can save you from Me. (if I decide your destruction).
ראו עתה כי אני אני הוא – שאראה להם גבורתי ומה שהם מצרפים שאר אלהות אלי ואין אלהים עמדי אלא אמית ואחיה בידי להמית ולהחיות ואף המתים אני אחיה מחצתי אותם ואני ארפא ועל מה שאמרתם יקומו ויעזרכם אין מי שיוכל לעזור להם כי אם אני אבל אתם אין מידי מציל.
ראו – עמים כולם:
כי אני אני הוא – יחיד:
ואין אלהים עמדי – לעזור ואין כנגדי להציל ולמחות בידי מלעשות כל רצוני להמית ולהחיות ולמחוץ ולרפוא. ור׳ אברהם אמר אני אני הוא פי׳ אני הוא ולא אשנה אני שהמתי את ישראל ואני אחיה אותם הם ינצלו ואין מציל אתכ׳ מידי. ורבים אמרי כי מזה הפסוק נלמוד חיי העול׳ הבא וראיי׳ שיאמר תחלה אמית ואחר כך אחיה וכן אמר מוריד שאול ויעל:
ראו, "See!⁠" Moses addresses the nations collectively, hence the plural mode.
כי אני אני הוא, "that I, I am He;⁠" I am unique, have no duplicate.
ואין אלוהים עמדי, "and no deity is with Me.⁠" I do not have nor need any helper. There is no one who can effectively oppose Me, and prevent Me from carrying out anything I have set My mind to do.
Ibn Ezra says that the meaning of the repetition in the phrase אני אני הוא, is that God announces that He is constant and will not undergo any change. I am the God, Who, when the need arises brings death to Israel, and I am the same God, Who, when the situation warrants it, brings this people back to life. They will be saved, but from no other source than Myself. Many commentators say that the concept of a future world, one beyond death, is derived plainly from this verse. They prove this from God saying first: "I will kill,⁠" and then "I will revive,⁠" and not the reverse order according to which physical death is the end of the human existence. The same thought is expressed in the same sequence as מוריד שאול ויעל, "He brings death and gives life.⁠" (Samuel I 2,6 Channah's prayer of thanksgiving.)
כי אני אני הוא אני אמית – ג״פ אני, כנגד ג׳ גליות. ואני, כנגד גלות ד׳. דכתיב ואני בתוך הגולה. לומר שבכל הגליות הקב״ה עמנו להצילנו.
ואין מידי מציל – מידי בגימטריא דין. שאין ניצול מיום הדין.
ראו עתה – דברי השם, וזה לתשובה לאויב האומר אי אלהימו, כאלו חשבו שאינו, או שאין לו כח לעזור לישראל, לכן יאמר ית׳ כי הוא הממית לישראל והוא אשר השפילם, לא האויב אבל שבח על דרך כלל, כי הוא הממית כל מת, והוא המחיה כל חי כי כן הוא האמת.
ראו עתה כי אני אני הוא תמיד באופן אחד בלא שנוי ולזה הקמותי את דברי כאשר גזרתי אם תעברו מצותי ותעבדו עבודה זרה ואין עמדי אל אחר שיעשה האחד רעות והאחד טובות כי אני אמית ואענישם ואני אחייה הנכונים למות בהיותיכם בתכלית השפלות ולזה אתם מוכנים מאד אל הכליון אשמרכם מן המות אשגיח בכם להצילכם ממנו וזהו מה שאמר ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם מחצתי אתכם בזה הרע הנפלא שהבאתי עליכם וידי תרפינה להשיבכם כקדם בארציכם ולזה הוא מבואר שאין מידי מציל כי אם היה שם אלוה אחר בדרך שיהיה האחד עושה הרעות והאחד עושה הטובות יכול להציל מהרע אשר יביא עושה הרעות ואולם כשנתבאר שאין שם כי אם אלוה אחד וממנו מסודר הטוב והרע נתבאר שאין מידו מציל לעשות כל אשר יחפוץ.
ראו עתה כי אני אני הוא – רוצה לומר: כי אני הוא בעניין אחד תמיד בזולת שנוי. ואני מי שהוא תמיד ואין לי סבה קודמת.
אני אמית ואחיה – אמר זה להעיר שהוא הביא עונש המות לישראל על חטאיהם והוא יחיה אותם אחר זה ימחץ וידיו תרפינה ולזה אין לחשוב שיהיו שם שני אלהות האחד פועל הטובות והאחד פועל הרעות כמו שחשבו המצריים וטעו בו קצת ישראל כמו שזכרנו במה שקדם ולזה אמר ואין אלהים עמדי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

(לט) התועלת השתים עשרה הוא להודיע שאין בכאן שני פועלים יפעל האחד הרעות והאחד הטובות כמו שחשבו קצת הקודמים אבל הכל מסודר מפועל אחד וזה מבואר באלו הרעות אשר יעד השם יתעלה על חדושם והם הבאות על צד ההשגחה ואם אלו הרעות עלולות מהשם יתעלה העושה הטובות הנה בזה יתחייב שיהיו הרעות עלולות ממנו ועוד שאנחנו רואים שהוא גם כן יעד ברעות אשר חדושם הוא מצד ההשגחה הכוללת והיודע הדבר טרם חדושו בעצמות וראשונה הוא הפועל אותו כאמרו מי פעל ועשה קורא הדורות מראש כי לא יתכן שידע זה הפועל מעצמו מה שיעשה אחר אם לא יהיה האחד תחתיו ועלול ממנו ולזה אמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא כמו שביארנו בביאורנו לזה הפסוק.
התועלת השלש עשרה הוא להודיע שהשם יתעלה אינו מקבל שנוי כלל אבל רצונו הוא תמיד בעניין אחד ולזה מצאנו שמה שיעד בימים הקודמים קיים אותו בימים האחרונים וזהו אמר ראו עתה כי אני אני הוא כמו שביארנו.
התועלת הארבע עשרה הוא מה שרמז בזה המקום לתחיית המתים כי לא אמר אני אחייה ואמית אבל אמר אני אמית ואחיה ואמר אחר זה מחצתי ואני ארפא וזה יורה לפי השרשים הכוללים כי כמו שמחץ וידיו תרפאנה אשר מחץ כן ימית ויחיה אשר ימית וכבר נתבאר זה השרש ביאור שלם מדברי הנביאים ומצאנו גם כן באליהו ואלישע שהחיו המתים וידמה שזה המופת יהיה נעשה בעת שירצה השם יתעלה להפוך אל עמים שפה ברורה ויראה להם אז זה המופת הנפלא על ידי מלך המשיח כדי שידעו כלם כי הוא י״י ויכנעו כלם לעבודתו יתעלה.
והנה כאשר יחליטו הגוים המאמר הזה על האופן הנזכר הוא העד המיועד שיעשה השם למען שמו הגדול כי איך יחל ותהיה תשובתו להם ע״פ דבריהם ראו עתה כי אני אני הוא האוכל חלב זבחימו והשותה יין נסיכם אמנם אין רבוי אלהים עמדי כמו שאמר אי אלהימו אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם יקומו ויעזרוכם וכמו שאמר זבח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו (שמות כ״ב:י״ט) אני אמית מכם מה שאמית ואחיה מה שאחיה ומחץ מכת עמי אשר מחצתי אני ארפא ואין מידי מציל מעשות כל אלה.
ראו עתה כי אני אני הוא אז יגלה ישועתו כו׳. הוצרך לפרש פה המקרא הזה על דעת ר׳ נחמיה בתוספ׳ אז יגלה ישועתו מה שלא עשה כן בפירושו הוא מפני שלפי מה שפי׳ ואמר הקב״ה לישראל איה העבודות כוכבים שעבדתה יתחייב שיהיה פי׳ ראו לכן ראו והבינו מזה כי אני אני הוא שבידי להמית ולהחיות ולא כאותן עבודת כוכבים שעבדתם אבל לדעת רבי נחמיה שפי׳ ואמר האויב אי אלהימו של ישראל לא יתכן לומר ראו והבינו כי אני אני הוא שבידי להמית ולהחיות אלא כשיוסיף אז יגלה ישועתו שפירושו שאז תתהפך מחשבת האויב ממה שהיתה טרם הגלות ישועת י״י והה״נ אליבא דר׳ יהודה אלא שמפני שלא פי׳ קרא דואמר אי אלהימו אלא אליבא דר׳ נחמיה ולפי פירושו ואליבא דר׳ לא פירוש כלום לא הוצרך לפר׳ ג״כ קרא דראו עתה כי אני אני הוא מכיון דהא בהא תליא אבל שלא פי׳ כלום בקרא דואמר אי אלהימו אליבא דר׳ יהודה שמא י״ל מפני שפי׳ ר׳ יהודה במקרא הזה אינו לא כדברי רש״י ולא כדברי רבי נחמיה והפירושים של שאר המקראות הם או כדברי רש״י או כדברי רבי נחמיה לפיכך לא רצה להזכירו כלל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(לט-מ) וכאשר יחליטו האומות המאמר הזה בבזיון הש״י וחרפתו הוא העת המיועד שיעשה בו השם למען שמו הגדול. והש״י ישיב על זה ראו עתה כי אני אני הוא, רוצה לומר האוכל חלב זבחימו והשותה יין נסיכם כמו שאמרתם. ואין אלהים עמדי, כי אני יחיד ולא כמו שאמרתם חלב זבחמו יאכלו ישתו יין נסיכם כמו שאמרתם הכל בלשון רבים ראו עתה כי יחיד אני ולא רבים.
אני אמית ואחיה ר״ל אני הוא מי שעשיתי את ישראל כמתי׳ כמו שנאמר (איכה ג׳) במחשכים הושיבני כמתי עולם ולא אתם בגבורתכ׳, ואני אחיה אות׳ עתה ואגאלם.
אני מחצתי אותם בגלותם ואני ארפא כמו שנא׳ (ישעיהו ל׳) ביום חבוש ה׳ את שבר עמו מחץ מכתו ירפא.
אבל דעו כי כאשר עשיתי להם כן אעשה לכם ואין מידי מציל ורמז ג״כ בזה המאמר סמיכות זמן התחייה לזמן הגאולה.
ולזה אמר אני אמית ואחיה בתחיית המתים, מחצתי ואני ארפא בגאולת העם ואין מידי מציל את עוברי רצוני.
ואמרו כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם אמרו המפרשי׳ שהוא כדרך הנשבע שירים ימינו לשמי׳ וישבע. ויותר נכון לפרש שאפילו יעזרו אותם מערכו׳ השמים או שהככבים ממסלות׳ ינגדו בגאולה לא תמנע מפני זה כי אשא ידי עליהם ואבטל כל ממשלת׳ וזה אמרו חי אנכי לעולם ולכן אהפוך משפטי המערכות השמימיות לקיום רצוני וחפצי.
ורבי אברהם פירש חי אנכי לעולם שהוא ענין השבועה כמו שאני חי כן אעשה זה.
והנכון שיאמר האם חשבתם שכבר נתבטל יכלתי והייתי כאיש נדהם וכגבור לא יוכל להושיע וכמת ראו עתה כי אני אני הוא מה שהייתי בימים הקדמונים בשורי על אהלי ישראל. ואלהי האומות ושריהם מליצים עליהם טובה ולא יועילו להם דבר כי אין אלהים עמדי ואין מי ימחה בידי. ולכן אני אמית לאומות ואחיה לישראל ולאותם שמחצתי אני ארפא ואין מידי מציל כי חי אנכי לעולם ועד. ולא מת כמו שחשבה אומת אדום שהאלוה קבל מיתה, חי אנכי לעולם.
וכשיראו שאין קול ואין עונה. יאמר השם ראו עתה. כלומר ראו בעיניכם כי אני אני הוא. היכול והגואל. והם אין בהם ממש. וזהו ואין אלהים עמדי:
או שיאמר ראו עתה כי אני אני הוא – היכול לעשות דברים הפכיים כרגע אחד. מה שאינו יכול לעשות אלוה אחר. וזהו ראו עתה כי אני אני הוא. העושה אלו הדברים. ולא שניתי בשום זמן מהזמנים. ובעת וברגע אחד אמית ואחיה מחצתי וארפא. ואני הוא המוחץ. ואני הוא הרופא:
או יאמר ראו עתה כי אני אני הוא – הקיים לעולם. ואני אני הוא. אותו שהייתם אומרים עלי כבר הזקין. כמוזכר באחשורוש שאמר להמן מתירא אני מאלהיהם של אלו וכו׳. והשיב לו המן כבר הזקין וכו׳. וכן הוא בפרק חלק שביבי בישי הוו עמון ומואב לישראל וכו׳. לפי ששלחו לנבוכדנצר שיבא. ושלח להם מתירא אני מאלהיהם של אלו שלא יעשה לי כמו שעשה לפרעה וסיסרא. שלחו ליה כי אין האיש בביתו כבר הזקין כמוזכר שם. ולכן אמר בכאן ראו עתה כי אני אני הוא. אותו זקן שהייתם אומרים. וככחי אז כחי עתה. וכל הדברים נמשכו ממני לישראל כפי עונם. אני אמית אותם כשהם רעים. ואחיה אותם כשהם טובים. מחצתי אותם בעבור עונם. ואני ארפא משובתם כששבים אלי. ואע״פ שאני הוא העושה. אני אעניש אתכם כאלו אתם העושים. לפי שאני קצפתי מעט וגו׳. ולכן ואין מידי מציל מכולכם:
או יאמר ראו עתה כי אני אני הוא – הגואל הראשון בגלות ראשון. ואני הוא הגואל האחרון בגלות אחרון. וכמו שהיה בידי כח בשאר הגליות. כן יהיה עכשיו. ולכן רמז בכאן כל ארבע גליות. ראו עתה כי אני אני הוא בגלות בבל. אני אמית ואחיה בגלות מדי דכתיב שם להרוג ולאבד. וכבר היו חשובים כמתים לפי מחשבת המן כדכתיב להומם ולאבדם. מחצתי ואני ארפא בגלות יון. דכתיב במזמור חנוכת הבית שועתי אליך ותרפאני. ואין מידי מציל בגלות אדום. שהוא אחרון. והאחרון הכביד עולו עליהם יותר מכל הראשונים. לכן אין מידי מציל מכולם. ובמדרש קהלת אמרו. מי שאמר החמורה אמר הקלה. וראוי היה לומר מחצתי בראשונה. אבל אמר שעתיד הקב״ה להחיות המתים. כמו שהיו בראשונה פסחים או עורים. כן יקומו אחר התחייה פסחים. בענין שלא יאמרו אחרים החיה. וזה אני אמית ואחיה המתים. כמו שהיו עורים אלמים. ואחר כך מחצתי ואני ארפא מכותם ומומם. ד״א מחצתי ואני ארפא. כלומר אותה מחיצה שהיתה בינם לבין אלהיהם מצד יצה״ר המקטרג. אני ארפא כדכתיב בלע המות לנצח וגו׳ ע״כ:
ראו עתה כי אני אני הוא – שהייתי מביא עליכם פורענות בגלות.
ואין אלהים עמדי – ולא היה זה מכח שרי מעלה וצבא השמים.
אני אמית ואחיה – כאמרו ״והעליתי אתכם מקברותיכם״ (יחזקאל ל״ז:י״ב).
מחצתי – במכת נע ונד, כאמרו ״והכה ה׳ את ישראל, כאשר ינוד הקנה במים״ (מלכים א י״ד:ט״ו).
ואני ארפא – כאמרו ״ביום חבש ה׳ את שבר עמו, ומחץ מכתו ירפא״ (ישעיהו ל׳:כ״ו).
ראו עתה כי אני אני הוא, realise now that it had been I Who had brought disaster in exile upon you!
ואין אלוהים עמדי, I had not required the assistance of any other deity. Your misfortune was not due to any celestial forces appointed by Me.
אני אמית ואחיה, only I decree death and resurrection.(compare Ezekiel 37,12)
מחצתי, I have smashed, by decreeing your unsettled condition, forcing you to move from one country to another without taking permanent root in any of them. (compare Kings I 14,15) where the prophet compares the existence of the Jewish people after God has chastised them as similar to that of a reed which is constantly moving.
ואני ארפא, and only I can bring healing, as described in Isaiah 30,26.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

ראו עתה כי אני אני הוא – כפל לומר אני אני להוציא מדעת האומרים שתי רשויות הם אחד מושל על הטובות ואחד מושל על הרעות וכן אמרה חנה (שמואל א ב׳:ג׳) אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה, לומר שיש שני גבוהים כאמור אלא הכל יצא מהתחלה אחת, ה׳ מוריש ומעשיר, ה׳ ממית ומחיה (שם ב׳:ו׳). כי הוא ית׳ פועל כל ההפכים, ופירש הר״ר משה מקוצי בתחילת מצות עשה בשם רבינו סעדיה להשיב לכופרים האומרים שתי רשויות הם, אם שניהם רשאים לעשות כל אחד מה שירצה ובקש האחד להחיות את האדם והאחד להמיתו ראוי שיהיה האיש ההוא מת חי חי מת לאלתר כהרף עין כו׳. לכן אמר כאן אני אני הוא מושל על הטובות ועל הרעות ואין אלהים עמדי. והמופת על זה אני אמית ואחיה ואין מידי מציל. ואילו היה אחד עמדי היה מציל מידי והיה מת חי חי מת כהרף עין ומזה תבין ותשכיל כי אין אלהים עמדי.
ורז״ל (פסחים סח.) למדו מכאן לתחית המתים מן התורה, שנאמר אני אמית ואחיה יכול שתהא מיתה באחד וחיים באחד ת״ל מחצתי ואני ארפא מה מחצתי ורפואה באחד אף מיתה וחיים באחד, וסמך לדבריהם מה שהקדים מיתה לחיים כי כל אדם חי קודם שמת, אלא שמדבר בחיים הבאים לאחר מיתה ראיה שניה, שנאמר אני אמית ואחיה כי מלת אני קאי על שניהם ובמחצתי הכניס אני באמצע מחצתי ואני ארפא לפי שבמיתה וחיים יש מקום לטעות ולומר מיתה באחד וחיים באחד על כן לא הכניס אני באמצע שלא להפריד ביניהם, אבל במחיצה ורפואה אין מקום לטעות כי אין רפואה בלא מחץ ובודאי הכל באחד.
ואין אלקים עמדי: זוהר1 פ׳ בראשית (דף כ״ג) ואין אלקים עמדי, דא סמא״ל ונח״ש, א״כ חול הוא ונמחק <וכן משמע בפ' משפטי'2 דף ק״ח, וברעיא מהימנא3 פ׳ קדושים,> ואם כתבו הסופר לשם קדושה אין בכך כלום, כמו שכתב הר״ש בר צמח4 בתשובה הביאה הב״י5 בי״ד סי׳ רע״ו, שאם כתב שם אלקים אחרים לשם קדושת השם אין בכך כלום, דהוי כמקדש בעלי מומין דלא חלה עליהן קדושה. ועיין מ״ש6 סוף פ׳ ויצא על אלקי אביהם.
1. זוהר: בראשית, כג ע״א.
2. בפ׳ משפטי׳: זוהר שמות, קח ע״ב.
3. וברעיא מהימנא: זוהר ויקרא, פב ע״א.
4. הר״ש בר צמח: שו״ת תשב״ץ, חלק א סי׳ קעז.
5. הב״י: בית יוסף, יורה דעה, סי׳ רעו, ד״ה וכתב הר״ש בר צמח.
6. מ״ש: בר׳ לא נג (׳אלקי אברהם ואלקי נחור ישפטו בינינו אלקי אביהם׳).
אני להשפיל כו׳. ר״ל אני אני שני פעמים ל״ל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

It is I Who humbles, etc. Rashi explains the necessity of the repetition of the word "I (אני).⁠"
ראו עתה כי אני אני הוא וגו׳ – כפל לומר ב׳ פעמים אני אני כנגד שתי טעיות של עבודה זרה שרמזנו בפסוק שלפני זה, לזה אמר אני פירוש ולא אחר שאתם חושבים בו לאלוה גמור, וכנגד עבודה זרה שעושים לאמצעי אמר אני הוא פירוש לבדי, וגמר אומר ואין אלהים עמדי אמצעי ביני לבין הנבראים.
אני אמית ואחיה – זה כנגד כת האומרים שפועל הרע אינו פועל הטוב וב׳ יכולות יש, לזה אמר אני אמית ואחיה, ולא בפרט זה בלבד אלא אפילו בפרטי פועלי הרע אני מחצתי ואני ארפא, ורז״ל דרשו (פסחים סח.) יעש״ד.
ואין מידי מציל – פירוש שכל הנבראים ימותו, ולזה דייק לומר ואין מידי ולא אמר ואין מציל מידי.
ראו עתה כי אני אני הוא, "See, now, that I, I am He.⁠" Moses repeats the word אני twice, once each vis-a-vis the two kinds of idolators we have just described. The word אני, emphasizes "I and no one else" when applied to the first kind of idolator, whereas it means "I alone,⁠" when applied to the second kind of idolator. He continues: ואין אלוהים עמדי, "and there is no other deity with Me,⁠" that there are no intermediaries between God and His creatures.
אני אמית ואחיה, "It is I who kill and who bring to life.⁠" This statement is addressed to the people who believe that there are two distinct forces at work in the universe, a benevolent one and a destructive one. The Torah goes on record that this is not so, but that all fateful decisions are exclusively God's domain. In order to emphasize that God intervenes even in what appear to be minutiae, God adds: "I strike down and I heal.⁠"
ואין מידי מציל. "and there is no one who can rescue from My hand.⁠" This means that all creatures are mortal. In order to make this point clear God did not say ואין מציל מידי, but ואין מידי מציל.
ראו עתה כי אני אני הוא – אני קודם שבראתי. אני אח״כ. ואין אלהים. בהווה. כמ״ש אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים וכמ״ש ה׳ אלהינו ה׳ אחד הוא בג׳ זמנים וכן אמר כאן ואין אלהים עמדי.
אני אמית ואחיה – הם בג׳ דברים. ואחיה. בנפש. מחצתי. בגוף. ואין מידי מציל: בממון כמ״ש ויפלט ואין מציל. והוא כולל שנים נוטל מזה ונותן לזה. ואמר שני פעמים אני אני. ואין. א׳. כי אני אני ואין. הוא היה הוה ויהיה. ואח״כ אמר אני אמית ואחיה שהוא בחג״ת למפרע. מחצתי ואני ארפא. בנה״י. ואין מידי מציל. בחינה אחרונה שחכמה מתלבש בחג״ת. ובינה בנה״י. ודעת. בבחינה אחרונ׳ ולילה ללילה יחוה דעת. והן כנגד ג׳ תפלות שחרית ומנחה ביום וערבית בלילה.
ראו עתה כי אני אני הוא – כלולים ג״כ מג׳. ראו עתה כי אני אני. הוא חו״ב. ואין אלהים עמדי. סוד הדעת. ג״כ בג׳ וכל א׳ מתלבש בג׳.
ראו עתה כי אני אני הוא – אם עד הנה עלה שאונכם ודברתם עלי עתק, לפי שהסתרתי פני מעמי ולא עשיתי למענם אותות ומופתים, עתה ראו כי אני הוא אותו שהייתי בימי קדם, שהרי עתה אני מקיים כל מה שהבטחתי, וכשתתבוננו על כל גלגולי הדורות שעברו, עכשיו יתאמת לכם שכל המקרים ההם היו בחכמה, תבינו סוד כל הדברים ותכירו כי אני אני הוא, לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה:
ואין אלהים עמדי – שלא מסרתי הנהגת התחתונים לשום כח מנהיג זולתי, כמו שהאמנתם עד הנה, שהרי מלכותי בכל משלה:
אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא – מן הנפלאות שאני עושה עתה לעיניכם, תראו כי אמת השמועה שספרו לכם ממעשי בדור ראשון, ושלא קצרה ידי מהושיע, אלא כמו שאני ממית את המורדים בי, כך אחיה את הבוטחים בי, וכמו שמחצתי את ישראל ושלחתי עליהם חצי אפי דור דור, כן עתה ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו:
ואין מידי מציל – אבל אין מי שיציל הפושעים בי מידי המפליאה פלאות, כי ידוע שמלת יד אצל השם הונחה על המשפטים הגדולים שהן למעלה מן הטבע:
אני אני הוא – דא הוא עילת על כל עלאין דלית לעילא מני׳ ולית לתתא דלשוי לי׳, דעילת על כל העילות לית תניינא דנטל עצה מני׳, דאיהו יחיד קדם כלא ולית לי׳ שותפא, אבל איהו חד בלא חושבן ובלא שיתוף, ובגין דא, אין אלהים עמדי (תקונים ס״ה) פירש מלת אני השני ענין גרם וסבה משרש אנה אשר יורה גם לענין גרם וסבה ואל מקרה מציאות דבר, כענין לא יאונה לצדיק, לא תאונה אליך, וה׳ אנה לידו, וטעם אני אני הוא, אני הוא סבת על כל הסבות (איך בין דער אורגרונד). עמכדרשב״י בראשית כ״ב ב׳. ועמ״ש ס״פ כי תבא, כי אני ה׳ אלהיך ובפ׳ וארא וידעתם כי אני ה׳. וגם במאמר המשורר (תהלים פ״ט) זכר אני מה חלד, לדעתי מלת אני הוא שם אליו ית׳, וטעמו אתה סבת כל הסבות הנקרא בשם אני! זכר מה חלד, מה זקנה יש לו לאדם הלא ימיו מעטים. (והמפרשים יהפכו הצווי לפעול כאילו אמר זכור אני, או יסבו מלת מה גם לפניו כאילו אמר זכר מה אני).
כי אשא אל שמים ידי – להמפרשים. הוא לשון שבועה. אמנם כדי להרחיק עניני גשמיות כאלה ממנו ית׳ כל לפרש מלת ידי מענין כוש תריץ ידיו לאלהי׳ שהוא לשון שבח ותהלה, (רוהם, פרייז) כמ״ש בהרימותי ידי, לך לך י״ב כ״ב, ובירים משה, בבשלח י״ז י״א, והטעם אחרי שהעיד דברי תנחומים שיביא אליהם לעתיד אמר אשא אל שמים ידי, ר״ל אגדיל חסדי וטובי בשפע רב עליכם עד שיתרוממו שבחי התהלה והשבח למעלה ראש, ויהי׳ מלא כל הארץ עד לשמים מלא בתהלותיו (ביס אם היממעל מיינען רוהם עמפאָרהעבען) ואמרתי חי אנכי לעולם, ר״ל אשוף רוח חיים ושמחה בעולם, להחיות רוח השפלים והנבזים בעיני בזויי עם, ולהחיות לב הנדכאים והנאנחים תחת עול השיעבוד (דיא וועלט אויפלעבען). מלת חי אינו כאן שם כ״א פעל כענין לחיות זרע (נח ז׳ ג׳) לחיותם ברעב (תהלים ל״ג י״ט) וטעם חי כאן על השבת רוח תקוה וחדוה (אויפ- לעבען פרישען מיטה איינפלאֶסען) כמו ותחי רוח יעקב. לעולם, הוא כלל המציאות (וועלט) כמו גם את העולם נתן בלבם (קהלת ג׳) הליכות עולם לו (חבקוק א׳), והלמ״ד תשמש כאן כמלת את כמו הרגו לאבנר (שמואל ב ג׳) ע״ש רש״י, וכמו שלח לשריו לבן חיל (דברי הימים ב י״ז ב׳) את שריו את בן חיל. וקרוב לכוונה זו ראיתי בדברי הגר״א שכתב העה״ז מתנהג בטבע, אבל בשמים הוא עפ״י הרצון, כמ״ש ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואמר אשא אל שמים ידי, יתרומם שמי בארץ כמו בשמים שיתנהגו ג״כ ע״י הרצון ויעשה נסים ונפלאות בארץ, ואמרתי חי אנכי לעולם, כי עתה אין ניכר מלכותי בארץ, אבל לעתיד יכירו מלכותי גם בארץ. ע״ש.
ראו עתה – אומר לאומות שאמרו אי אלהימו, כי אני אני כאומר הנני הנני {ישעיה ס״ה:א׳}.
ראו וגו׳ – כל מה ששמתם בו את מבטחכם כבר הוכח כהבל וריק, ואין לכם לצפות לעזרה וישועה משום מקום. לכן ״ראו עתה כי אני אני הוא״: אני לבדי הוא אני, אני לבדי הוא המוחלט שאיננו תלוי בדבר, אשר הווייתו היא מחויבת המציאות ואשר רצונו איננו תלוי בדבר. אני לבדי הוא המצוי האמיתי שלעולם לא ישתנה, אשר לעומתו כל השאר עומד על תנאי, וכנגדו כל דבר אחר חסר כל חשיבות. לפי זה כל מה שאי פעם היה, בא רק על ידו, ואת כל מה שיהיה, ניתן לצפות רק ממנו. לפיכך הוא לבדו יישאר לכם, לאחר שכל השאר כבר יעזבו אתכם, כפי שעשה בעת שעזבתם אותו.
אני אמית ואחיה – אני לבדי המקור הנצחי לכל הוויה וחיים; אני ממית וגם חוזר ומחיה; ״מחצתי ואני ארפא״: אני הוא זה אשר הכה בכם, ואני לבדי מרפא אתכם; ״ואין מידי מציל״: חשבתם שתוכלו להשתחרר משלטוני והנהגתי על ידי הכנעה לכוחות אחרים שיגנו עליכם. והנה, הנכם רואים שלא עזבתי אתכם להיות אבודים ממני, אלא בדרכים ארוכות ועקלקלות – אפילו בדרכי מוות וייסורים – אני משיב אתכם לשלטוני ולהנהגתי הבלעדית.
[לט] ראו עתה והכירו כי רק אני אני הוא – הגם שהיה העונש בהסתרת פנים, אני הוא העושה כל אלה:
ראו עתה – כאשר תבא עת הגאולה ויעשה ה׳ לישראל נסים ונפלאות כמ״ש (מיכה ז טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, אז כאלו יאמר ה׳ אל אשר אמרו אי אלהימו, עתה ראו כי אני שהוצאתי מארץ מצרים כמ״ש (ויקרא יא מה) כי אני ה׳ המעלה אתכם מארץ מצרים אני הוא המעלה אותם עתה כמ״ש (ירמיהו טז טו) כי אם חי ה׳ אשר העלה וגו׳ (שם כג) כי אם חי ה׳ אשר העלה ואשר הביא וגו׳:
ואין אלהים עמדי – ואשר לא נראה השגחתי עליהם מעת חטאם עד עתה לא שמסרתי אותם לאל אחר, כי אין אלהים עמדי שאמסרם לידו, וגם אז היו תחת השגחתי רק שהיו בהסתר פנים. ואל תתפלאו היתכן? שהנהגתי עמהם תשתנה משפע רב, ושובו אל תמצית המשפט: התבוננו כי ברגע אחד. אני אמית את החייבים:
ואחיה ואני חותך חיים לכל חי, ואם תאמרו שאינו בנושא אחד (ר״ל המות לאחד והחיים להשני) יאמר מחצתי שזה בעצמו שמחצתיו, וכשיקבל משפטו ואני ארפא. כמ״ש (תהלים קז כ) ישלח דברו וירפאם. ואם תאמר שהרפואה באה ע״י הרופא והסמים, לא כן. ואין מידי מציל. כי אם לא היה ברצוני שיתרפא אז הרופא והסמים לא היו מועילים. ככה היו עם ישראל כאשר בחקותי הלכו השפעתי להם ברכתי, וכאשר בחקותי מאסו אז הסתרתי פני מהם. ואל תאמרו שזה רק באישים פרטים כהחיים והמות או המכה והרפואה, אבל לא בכללות אומה שלמה, היתכן שיתהפך מהקצה אל הקצה, לזה יאמר:
ראו עתה כי אני אני הוא: כפל מלת ״אני״ מתפרש על שני אופנים: לפי המשמעות דמקרא הקודם לפי הפירוש של חול 1 דקאי על הכשדים ומחריבי בית ראשון, מתפרש ״אני אני״ כדאיתא בבראשית רבה פרשת מקץ (בראשית רבה צ׳:ב׳) מ״אני״ של בשר ודם אתה יודע מה ״אני״ של הקב״ה, פרעה אמר ״אני פרעה וגו׳⁠ ⁠⁠״ כך נתגדל יוסף, כשיבוא העת שיאמר הקב״ה ״אני עשיתי ואני אשא״ (ישעיהו מו,ד), על אחת כמה וכמה. פירוש, דמשמעות ״אני״ לפרקים באה על ישיות2 האומר, וכמו שכתבתי בספר במדבר (יד,כא) בפסוק ״ואולם חי אני״.
והכי מתפרש מקרא שאנו בו: כי ״אני״ שבראתי הכל, ״אני הוא״ – הנני בא להראות ישיות3 שלי כביכול, היינו כבודי, שהוא תכלית הבריאה4, שחל על זה שם ״אני״. ״ואין אלהים עמדי״ – אין שום אלהות בעולם, ולא כמו שאתם חושבים דכח אלהות שלכם עשה זאת. ״אני אמית״ – לישראל, ״ואחיה״ – פליטת ישראל. ״מחצתי״ – כח האומות שהרעו לישראל, ״ואני ארפא״ – כח שיורי ישראל. [ואמר ״ואני ארפא״ ולא ״ארפא״ לבד, לכלול בזה תחיית המתים, כדאיתא בפסחים (סח,א)5]. ״ואין מידי מציל״ – אין אלוה שיהא יכול למחות על זה. והיתה הידיעה מהקב״ה כשירצה בעתו לפדות את ישראל ולהרים קרנו אזי יתראה גודל כוחו.
ולפירוש השני בגמרא בגיטין הנ״ל6 צריך לפרש לשון ״כי אני אני הוא״ – לא כמו שסבורים7 שהקב״ה הסיח דעת מישראל ונשתנה דעתו חלילה מאשר היה, אלא ״אני״ – שהייתי מתחילה אלהי ישראל ״אני הוא״ לעולם, ״ואין אלהים עמדי״ – מעולם לא מסרתי השגחתי8 לאלוה אחר. ״אני אמית״ – לא בהיסח הדעת נהרגו כל כך בשעת החורבן, אלא בהשגחתי. ועתה ״ואחיה״ – את המותר. ״מחצתי״ – כלל הליכות האומה, ״ואני ארפא״ – להקימה בשעת הגאולה. ״ואין מידי מציל״ – אין מי למחות על ידי.
[הרחב דבר: והכי9 מתפרש לשון התנא במסכת אבות (א,יד) ׳אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני׳. פירוש, אם לא אראה בשבילי כל הנצרכים לי10, מי יראה בשבילי, וא״כ הרי מחויב אנכי לראות בשבילי, ככל אדם מהעובדי כוכבים העמלים לצרכם. מ״מ ׳וכשאני לעצמי׳ – שאני עושה בשבילי בלי צד רצון ה׳ בכך, היינו לפרנסת עצמי או אשתי ובני ביתי וכדומה, אלא רק לרצוני ממש, ׳מה אני׳ – מה חשיבותי בעולם ומה ישיות11 שלי12, דא״כ הרי אני ככל המון האדם, ולא הוא כן ישיות13 של ישראל.]
1. כלומר, ה״אלוהימו״ הוא חול, שהקב״ה יאמר (כשיתנקם בכשדים) ״אי אלוהימו״ של הכשדים.
2. עצמיות.
3. עצמיות.
4. ׳ברוך אלוהינו שבראנו לכבודו׳. ועיין בענין זה ברבינו ריש פרשת קרח.
5. ת״ר, ״אני אמית ואחיה״, יכול מיתה באחד וחיים באחד, כדרך שהעולם נוהג, ת״ל ״מחצתי ואני ארפא״ – מה מכה ורפואה באחד, אף מיתה וחיים באחד. מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה.
6. ש״אלוהימו״ הוא הקב״ה, ומי שאמר ״אי אלוהימו״ הוא טיטוס הרשע בחורבן בית שני.
7. טיטוס ומרעיו, וכפי שהזכיר רבינו לעיל.
8. על עם ישראל. שם ״אלהים״ מסמל תמיד את ענין ההשגחה.
9. כהמשך לדברי רבינו שמשמעות ״אני״ לפעמים באה על ישיות האומר.
10. את כל הצרכים שלי.
11. עצמיות.
12. ׳מה אני׳ = מה ישיות שלי.
13. עצמיות.
אני אמית ואחיה – בלי ספק אצלי שמכאן ראיה לתחית המתים מן התורה כדברי רז״ל, מה שאני מוחץ אני רופא ומה שאני ממית אני מחיה; ומאחר שהאל ע״י נביאיו לא הוציא מלב בני ישראל הדעה הזאת, ולא ציירה לעינים ככוזבת, אבל קיימה ע״י נבואות (כמו ביחזקאל סימן ל״ז), יש לנו ללמוד שדעה אמתית היא גם כי לא נבין איך תוכל להיות ומה תועלתה.
אני אמית ואחיה. אמרו רבותינו מכאן לתח״המ מן התורה, ומשונה ראיה זו משאר ראיות שזכרו במס׳ סנהדרין (פ׳ י״א) שהרי היא כמעט פשטו של מקרא, ואין לומר מיתה לזה וחיים לזה כי סופו מוכיח עליו שהכל באדם אחד, וכמו שמחיצה ורפואה בגוף אחד כן מיתה וחיים בגוף אחד — ועוד הכתוב מעיד על עצמו כי מה צורך להזכיר ממית אם לא להוסיף שמחיה, ומה שבח להזכיר מחצתי אם לא לתכלית הרפואה וכלומר אע״פי שאני ממית אני מחיה ואע״פי שאני מוחץ אני מרפא, הא למדת ששניהם בגוף אחד — ואלו לא האמינו אומתינו בתחיית המתים לא היו מאמינים שאליהו ואלישע יחיה את הבן המת, ולא שיקום המת על רגליו כשיגע בעצמות אלישע, ולא היה אומר ישעיהו יחיו מתיך נבלתי יקומון, שאם הכוונה בו שיתנערו ישראל מעפרם ויגאלם ה׳ מכל מקום לא היו משתמשים במשל זה אם לא היתה האמונה מקובלת אצלם כמו שלא היה אומר משה ומלתם את ערלת לבבכם ד״מ אם לא היתה המילה בפעל, ולא היה אומר שלמה קשרם על לוח לבך ענדם על גרגרותיך אם לא היה הקשירה והענידה בפעל, והאומרים שמהפרסיים למדו יש׳ להאמין בתח״המ יאמרו לנו למה לא ילמדו מהמצריים, כי היום כל הבקיאים בחכמת מצרים ואמונותיה יגידו ויספרו כי אמונת התחיה היתה אצלם אמון — ומי לא יפלא על חוקר אחד שבימינו M. Nicolas שבמקום שהיה לו ללמוד ממציאות אמונה זו במצרים למציאותה אצל ישראל הוא מכחיש שהיתה במצרים בעבור כי אינו רואה זכר ממנה בספרי התורה — וזה שלא כדרך החוקרים האמתיים כי לא יביטו רק אל המעשה בעצמו ולא ילמדו סתום מהסתום ממנו וז״ל. «Si la doctrine de la resurrection eut existe en Egypte il serait etrange que le Legislateur des Hebreux qui avait etc eleve dans la science egyptienne, n' en eut pas fait son profit quand il adoptait en les perfectionnant tant d' instructions de ces peuples. » Nicolas. — Des doctrines qui ont precede G. C. p. 332 e segg ואנחנו נהפוך הקשת נגדו ונאמר, כי אחר שנתברר כי אמונת התחיה היתה לכבוד ולתפארת בארץ מצרים גם החפשים המכחישים בנבואה, יחוייבו להודות כי מן הסתם גם באמונת ישראל היתה מקובלת.
ובכלל הטענות שטענו רבותינו למינים לקיים אמונת התחיה הוא אומרם, מאי דלא הוה הוה, מאי דהוה לא כ״ש, ודע שבמופת זה נסתייעו חכמי הנוצרים הקדמונים כאטינאגור Athenagore וטירטולליין Tertullien ומהאחרונים Pascal, ראה. Nicolas op. cit. Note 327.
אני אמית ואחיה וגו׳ – רבא רמי, כתיב אני אמית ואחיה וכתיב מחצתי ואני ארפא, השתא אחויי מחיי, מרפא לא כל שכן, אלא אמר הקב״ה, מה שאני ממית אני מחיה – כמו שמחצתי ואני ארפא.⁠1 (פסחים ס״ח.)
אני אמית ואחיה וגו׳ – ת״ר, אני אמית ואחיה, יכול מיתה באחד וחיים באחד כדרך שהעולם נוהג2 ת״ל מחצתי ואני ארפא, מה מכה ורפואה באחד אף מיתה וחיים באחד, מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה,⁠3 דבר אחר – בתחלה מה שאני ממית אני מחיה והדר מה שמחצתי – אני ארפא.⁠4 (שם שם)
ואין מידי מציל – אין אבא מזכי ברא, דכתיב אין מידי מציל, אין אברהם מזכה את ישמעאל ואין יצחק מציל את עשו5. (סנהדרין ק״ד.)
1. ר״ל לא שממית ומחיה בשני אנשים, את זה ממית ואת זה מחיה, אלא באיש אחד גופיה שממיתו ומחייהו, וכמו שמחיצה ורפואה ע״כ באחד כך מיתה וחיים באחד, והיינו הך דדרשה הבאה דיליף מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה, יעו״ש.
2. שזה מת וזה נולד.
3. עיין מש״כ בדרביה הקודמת וצרף לכאן.
4. רומז למ״ש באגדות דבעלי מומין שיעמדו בתחיית המתים יעמדו במומן ואח״כ יתרפאו וכמש״כ (ישעיהו ל״ה) אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם.
5. אבל ברא מזכי אבא, ולכאורה צ״ע לפי הפסוק ואין מידי מציל למה ברא מזכי אבא, וי״ל בטעם הדבר משום דעפ״י רוב חנוך הבן תלי באב, וא״כ מכיון שהבן הגיע למדרגה שראוי לזכות בודאי גרים האב לזה, ולכן ראוי הוא ליהנות מזכותו, ולפי״ז נראה דגם את האם מזכה הבן, כי מתעודת האשה לחנך את הבנים, וא״כ גם לה חלק במעלותיו וכשרון נפשו.

ודע דבכלל נראה דהא דאין האב מזכה את בנו הוא רק בזכות תורה ומצות היינו שיהיה לו זכות אלה הדברים בעוה״ב, וטעם הדבר משום דקניני עוה״ב היקרים והנעלים צריך כל אדם לרכוש בקנין גופו שלו ממש, אבל בטובת עוה״ז שהיא קילה מטובת עוה״ב בדאי האב מזכה את הבן, וראיה לזה שהרי מבקשין אנו בתפלותינו שתהא זכות אבות מגינה עלינו, וכן אמרו חז״ל רשע וטוב לו הוא רשע בן צדיק שזכות אבותיו מסייעתו (ברכות ז׳ א), ויותר מזה מוכח דבר זה, שהרי מבואר בדרשה שלפנינו אין אברהם מציל את ישמעאל והקב״ה אומר מפורש לאברהם (פ׳ לך) ולישמעאל שמעתיך וגו׳ והפריתי אותו וגו׳, והיינו שיהנה מזכותך שאתה מבקש עבורו, אלא ע״כ דזה קאי לזכות עוה״ז, והא דאין אבא מזכי ברא איירי בזכות עוה״ב כמש״כ ודו״ק.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימההכל
 
(מ) {ששי} כִּֽי⁠־אֶשָּׂ֥א אֶל⁠־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃
For I lift up my hand to heaven, and say, as I live forever,
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא של]
כי אשא אל שמים ידי – כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא בראו אלא במאמר ולא בראו אלא בשבועה ומי גרם לו לישבע מחוסרי אמנה הם גרמו לו לישבע שנאמר (תהלים ק״ו:כ״ו) וישא ידו להם להפיל אותם במדבר (יחזקאל ל״ו:ז׳) אני נשאתי את ידי אל הגוים וגו׳.
ואמרתי חי אנכי לעולם – שלא כמדת בשר ודם מדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם הפיטקי נכנס לתוך אפרכיא שלו אם יכול ליפרע מן הפיטקי שלו הוא נפרע ואם לאו אין יכול ליפרע אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אם אינו נפרע מן החיים נפרע מן המתים, אם אינו נפרע בעולם הזה נפרע לעולם הבא.
סליק פיסקא
[Piska 330]
"For I shall raise My hand (in oath) to heaven": When the Holy One Blessed be He created man, He did so by pronouncement (ma'amar) and not by oath. And who caused Him to swear? Those lacking in faith. As it is written (Psalms 106:26-27) "And He lifted up His hand to cast them down in the desert and to cast down their seed among the nations.⁠"
"I said: I live forever" (see Bemidbar 14:21): For not as the measure of the Holy One Blessed be He is the measure of man. The measure of man: A noble enters his province (to exact vengeance). If he can exact from the living, he does so; if not, he does not. But not so with Him who spoke and caused the world to come into being. If He does not exact it from the living, He exacts it from the dead. If He does not exact it in this world, He exacts it in the world to come.
[End of Piska]
כי אשא אל שמים ידי מלמד כשברא הקב״ה את עולמו לא בראו אלא במאמר שנ׳ (תהלים ל״ג:ו׳) בדבר ה׳ שמים נעשו ומי גרם לו להשבע מחוסרי אמונה עושין אותו להישבע שנ׳ כי אשא אל שמ׳ ידי ואין נשיאה אלא שבועה שנ׳ (תהלים ק״ו:כ״ו) וישא ידו להם:
ואשא ידי לזרע בית יעקב (יחזקאל כ׳:ה׳):
ואמ׳ חי אנכי לעו׳ שלא כמדת בשר ודם מדת הקב״ה מדת בשר ודם כשאדם יוצא מאפרכיה שלו אם אינו גובה אפרכיה שלו אינו נפרע לעולם אבל מי שאמ׳ והיה העול׳ אינו כן אלא אם אינו גובה מן החיים גובה הוא מן המתים אם אינו נפרע בעולם הזה נפרע הוא לעולם הבא:
אֲרֵי אַתְקֵינִית בִּשְׁמַיָּא בֵּית שְׁכִינְתִי1 וַאֲמַרִית קַיָּם אֲנָא לְעָלְמִין.
1. אונקלוס מתרגם ״יד״ במשמעות של מקום.
For I have prepared in the heavens the abode of My Shekinah, and have said, I live for evermore.
ארום זקפת ית ידיי בשבועה לשמיא ואמרית חי וקיים אנה בממרי לעולם.
ארום זקפית בשבועא ית ידיי בשמייא ואמרית היכמא דאנא קיים הכדין לא אבטיל שבועתי לעלמין.
I have lifted My hand with an oath to heaven, and have said, As I exist, I will not abolish My oath for ever.
ארום זקיפית ידי בשבועיא לשמיא ואמרית חי וקיים אנא במימרי לעלם.
For I have uplifted My hand with an oath to heaven, and said, I live, and My Word subsisteth for ever:
כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם – כְּשֶׁבְּרָאוֹ הַמָּקוֹם לֹא בְּרָאוֹ אֶלָּא בְּמַאֲמָר [וְלֹא] בְּשְׁבֻעָה, וּמִי גָרַם לוֹ לִשָּׁבַע מְחֻסְּרֵי אֲמָנָה הֵן גָּרְמוּ לוֹ לִשָּׁבַע שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק״ו:כ״ו-כ״ז) ״וַיִּשָׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אֹתָם בַּמִּדְבָּר וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם״. וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם הִיפְּקְטִי נִכְנַס (לִפְנֵי) [לְתוֹךְ] הִפַּרְכְיָא שֶׁלּו אִם יָכוֹל לִפָּרַע (מֵהִפְּקַטִי) [מֵהַחַיִּים יָכוֹל] וְאִם לָאו אֵין יָכוֹל לִפָּרַע, אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן אִם אֵינוֹ נִפְרָע מִן הַחַיִּים נִפְרָע מִן הַמֵּתִים, אִם אֵינוֹ נִפְרָע בָּעוֹלָם הַזֶּה נִפְרָע בָּעוֹלָם הַבָּא.
אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי – כְּשֶׁפֻּרְעָנוּת יוֹצְאָה מִלְּפָנַי קַלָּה הִיא כְּבָרָק וְאַף עַל פִּי כֵן וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי. אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי הֲרֵי אֶחָד, וְלִמְשַׂנְאי אֲשַׁלֵּם הֲרֵי אֵלּוּ שְׁנַיִם. דָּבָר אַחֵר: אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי (אֶלָּא) [אֵלּוּ] כּוּתִיִּים שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִין כִּי בְּנֵי הַגוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל״, וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם אֵלּוּ הַמִּינִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים קל״ט:כ״א) ״הֲלֹא מְשַׂנְּאֶיךָ ה׳ אֶשְׂנָא״ וְגוֹ׳.
אָמַר רַבִּי שְׁנֵי דְּבָרִים בְּיָמִין, וּשְׁנֵי דְּבָרִים בְּיָד, שְׁנֵי דְּבָרִים בְּיָמִין תּוֹרָה וּצְדָקָה תּוֹרָה מִנַּיִן (להלן ל״ג:ב׳) ״מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ״ צְדָקָה מִנַּיִן (תהלים מ״ח:י״א) ״צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ״, שְׁנֵי דְּבָרִים בְּיָד, נֶפֶשׁ וּמִשְׁפָּט, נֶפֶשׁ מִנַּיִן ״אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי״, מִשְׁפָּט מִנַּיִן, וְתֹאחֵז בְּמִשְפָּט יָדִי, הַנֶּפֶשׁ נְתוּנָה בִּמְקוֹם הַמִּשְׁפָּט וְחוֹטְאָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא ה׳:א׳) ״נֶפֶשׁ כִּי תֶּחֱטָא״.
ואני אקסם באלסמא ואקול ובקאיי אלדאים
ואני נשבע בשמים ואומר, ובקיומי הנצחי
כי אשא אל שמים ידי – כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי בשבועה.
ואמרתי חי אנכי – הוא לשון שבועה, אני נשבע: חי אני.⁠א
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, דפוס שונצינו. בדפוס סביונטה כלשון הפסוק: ״אנכי״.
כי אשא אל שמים ידי FOR I SHALL LIFT UP MY HAND TO HEAVEN – This means; for in My wrath I shall lift up My hand to Myself in an oath.
ואמרתי חי אנכי – This is the expression of an oath: I SWEAR AS TRUE AS I LIVE [FOREVER].
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

פס׳: כי אשא אל שמים ידי – בוא וראה שהקב״ה ברא את עולמו במאמר 1והרשעים גורמים לישבע שנאמר (כי אשא אל שמים ידי) ואין נשיאה אלא שבועה. שנאמר (יחזקאל כ) ואשא ידי לזרע בית יעקב.
ואמרתי חי אנכי לעולם – מדת בשר ודם 2אם אינו גובה (אפטיאה) [אפותקי] שלו מן החיים אינו גובה לעולם אלא הקב״ה אם אינו גובה מן החיים גובה מן המתים. אם אינו גובה בעולם הזה גובה לעולם הבא. לכך נאמר חי אנכי לעולם – אשריהן לצדיקים שאין שכרן נקפחת. אוי לרשעים שאין גמולם נשכח:
1. והרשעים גורמים לישבע דכתיב וישא ידו להפיל אותם במדבר כצ״ל:
2. אם אינו גובה אפותיקי שלו כצ״ל. והיינו חובו שיש לו:
כי אשא {וגו׳} – בשבועה, כמו: הרימותי ידי אל י״י (בראשית י״ד:כ״ב).
כי אשא LO, I RAISE [MY HAND]: as [a sign of] an oath. Just like (Genesis 14:22) “I lift up my hand to the LORD.”1
1. So also Rashi, without the prooftext from Genesis. This is the generally agreed upon understanding of our phrase. See NJPSC: “Raising the hand heavenward is a gesture that accompanies invoking God in an oath.” Rashbam may be opposing Onq.’s explanation here (“For I have established the place of My Shekhinah in heaven”).
The verse in Genesis is also generally understood as a reference to swearing. See Rashi there. See also NJPS there, where הרימותי ידי is translated as “I swear.”
כי אשא אל שמים ידי – שבועה בדבר קיים. ואשא – כמו: וירם ימינו ושמאלו (דניאל י״ב:ז׳).
ומלת אשא – כדרך בן אדם להבין את השומעים.
חי אנכי – כאשר אני חי, כן אעשה זה.
FOR I LIFT UP MY HAND TO HEAVEN. An oath taken over something which is everlasting.⁠1 For I lift is similar to when he lifted up his right hand and his left hand unto heaven and swore by Him that liveth for ever (Dan. 12:7). The term I lift up is an anthropomorphism2 so those who hear will understand.
AS I LIVE FOR EVER. As I live so will I do this.
1. I lift my hand to heaven means I take an oath. See Nahmanides, "Whoever takes an oath, raises his hand and touches the object by which he swears" (Chevel translation).
2. For God has no hand.
כי אשא אל שמים ידי – שאשבע, כמו: לא תשא את שם (שמות כ׳:ו׳).
חי אנכי לעולם – כמו: וישבע בחי העולם (דניאל י״ב:ז׳), לעשות בכם נקמה. כי אתם סבורים שלא אוכל לעוזרם, אני חי לעולם, ובידי לנקום נקמתם בעולם הזה ולעולם הבא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

כי אשא אל שמים ידי – FOR I LIFT UP MY HAND TO HEAVEN – That I will swear, like “Do not swear with [lit. lift (תשא)] the name” (Shemot 20:6).
חי אנכי לעולם – AS I LIVE FOREVER – As in: “and he swore by Him that lives forever” (Daniel 12:7), to take revenge against you. Because you think that I am unable to help them; I live forever, and it is in My hands to exact vengeance on their behalf in this world and the next.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

כי אשא אל שמים ידי – כמנהג בני אדם כדי להבין השומעים.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
כי אשא אל שמים ידי, "for I lift up my hand to heaven;⁠" as do human beings in order to ensure that the people present will listen to them.
כי אשא אל שמים ידי – על דרך הפשט: ענין שבועה בכסאו. ואמר: אשא – כי כל הנשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו.
ועל דרךא האמת: בעבור כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל (איכה ב׳:א׳), יאמר שישאנה עתה בעת רצון אל השמים העליונים, והיא היד הגדולה הנלחמת לישראל. וזה טעם: ואמרתי חי אנכי לעולם – כי אני מחיה ידי החזקה בהיותי משנן ברק חרבי, וסומך אותה לאחוז במשפטן של ישראל ולהשיב נקם לצרי, כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם. והמשכיל יבין.
והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד בביאור כל המוצאות אותנו. הזכירה תחלה החסד שעשה עמנו הקב״ה מאז שלקחנו לחלקו, והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר ואשר הנחילנו ארצות הגוים הגדולים והעצומים ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כל טובה מרדו בו לעבוד עבודה זרה, והזכירה הכעס שהיה מלפניו עליהם עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב, ואחרי כן פזר אותם בכל רוח ופאה. וידוע כי כל זה נתקיים, ויהי כן.
ואמרה השירה כי בסוף ישיב נקם לצריו, ולמשנאיו ישלם. והטעם: כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב״ה, כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו עבודה זרה כהם, רק בעבור שלא עשו כמעשיהם ויעבדו את הקב״ה וישמרו את מצותיו, ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם, ויבזו עבודה זרה שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם, וכענין שאמר הכתוב: כי עליך הורגנו כל היום (תהלים מ״ד:כ״ג). אם כן, לשנאתו של הקב״ה יעשו בנו כל הרעות האלה, והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם. וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו1 רק לעגו עליהם: מה היהודים האמללים עושים (נחמיה ג׳:ל״ד), והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל,⁠2 וכולם משועבדים לו. ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו.
והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהואב יתברך יעשה בנו בתוכחות חמה אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה הגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו.⁠3 אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין. וכך הזכירו בסיפרי (ספרי דברים ל״ב:מ״ג): גדולה שירה זוג שיש בה עכשו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא. ולזה רמז הכתוב שאמר: ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם (דברים ל״ב:מ״ד) – הזכיר כל להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדיבור, כי ביאר להם עניניה הרבים. ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשיתד כן היו ראוים להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה, עד הנה לא נפל דבר אחד,⁠4 אף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדבר האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו עליו השלום.
1. השוו ללשון הפסוק בדברים ל״ב:מ״ג.
2. השוו ללשון הפסוק במלכים ב כ׳:י״ח.
3. השוו ללשון הפסוק בתהלים ע״ט:ט׳.
4. השוו ללשון הפסוק במלכים א ח׳:נ״ו.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״דרך״.
ב. כן בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137: ״שהוא״.
ג. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2 חסר: ״זו״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בדפוס רומא נוסף כאן: ״אחרית״.
FOR I LIFT UP MY HAND TO HEAVEN. By way of the plain meaning of Scripture this is an oath by His throne. He states I lift up, for whoever takes an oath raises his hand and touches the object by which he swears. And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], during the time of the exile He hath cast down from heaven unto the earth the beauty of Israel.⁠1 He, therefore states that now in an acceptable time2 He will lift His hand to the highest heavens, the reference being to the great hand3 that fights on behalf of Israel. And this is the sense of the expression, And I say: As I live forever,⁠4 for I make My strong hand active when I whet the lightning of My sword5 and support it [My hand] to prevail for the justice of Israel [which, until then, had been cast down to the earth]⁠6 and to recompense them that hate Me,⁠7 for then will G-d's Name be full and the throne perfect.⁠8 The student learned in the mysteries of the Cabala will understand.
Now this Song, which is our true and faithful testimony, tells us clearly all that will happen to us. It mentions first the mercy that the Holy One, blessed be He, bestowed upon us from the time He took us to be His portion. It mentions the favors that He did for us in the wilderness, and that He caused us to possess the lands of great and mighty nations, and the abundant good, wealth, and honor that He made us inherit there. Yet despite the abundance of all good, they rebelled against G-d to worship the idols, and it mentions how He was provoked by them until He visited upon them in their country pestilence, famine, the evil beast, and the sword, and then He dispersed them in every direction and corner. It is known that all this has been fulfilled, and it was so. And the Song states that ultimately He will render vengeance to His adversaries9 and will recompense them that hate Him.⁠10 The reason [for their punishment] is that they inflicted all these evils upon us out of their hatred of the Holy One, blessed be He: because they do not hate Israel for having made idols like theirs, but only because they do not imitate their deeds. Instead they serve the Holy One, blessed be He, and observe His commandments, neither intermarrying with them nor eating of their slaughterings, and they [Israel] hold their idol in contempt and remove it from their places, similar to what [the psalmist] said, but for Thy sake are we killed all the day.⁠11 If so, it is because of their hatred of the Holy One, blessed be He, that they inflict all these evils upon us; they are thus His adversaries and His enemies, and it is for Him to wreak vengeance upon them. And it is clear, that He assures [Israel] concerning the future redemption, for, during the construction of the Second Temple, the nations did not rejoice with His people,⁠12 but mocked them: What are these feeble Jews doing?13 And their leaders were servants in the palace of the king of Babylon14 and all the Jews were subject to him. In those days He did not render vengeance to His adversaries and He did not make expiation for the land of His people.⁠15
Now, in this Song there is no condition of repentance or service [of G-d as a prerequisite for the coming redemption], but it is a testamentary document that the evils will come and that we will endure them, and that He, blessed be He, will do with us in furious rebukes16 — but He will not destroy our memory. Rather, He will return and be comforted and will punish the enemies with His sore and great and strong sword,⁠17 and forgive our sins, for His Name's sake.⁠18 If so, this Song is a clear-promise of the future redemption — the infidels notwithstanding. And so the Rabbis mentioned in the Sifre:⁠19 "Great is this Song, for there is in it the present, the past, the future, and there is in it this world and the World to Come.⁠" It is to this that Scripture alludes in saying, And Moses came and spoke all the words of this Song in the ears of the people.⁠20 It mentions all ['all' the words] in order to indicate that the Song contains everything that is to come upon them although it is brief in words, for Moses explained its many subjects to them.
Now, if this Song had been written by one of the astrologers declaring the end from the beginning21 it would have earned belief therein because all its words have been fulfilled by now, not one thing hath failed.⁠22 Certainly we shall continue to believe and look forward with all our heart for the word of G-d by the mouth of His prophet, the most trusted in all His house,⁠23 [and like unto him] was there no one before him, neither after him24 — peace be upon him!
1. Lamentations 2:1.
2. Isaiah 49:8.
3. Exodus 14:31. See Ramban there (Vol. II, pp. 190-191).
4. In (40) before us.
5. (41).
6. Abusaula.
7. (41).
8. See Exodus 17:16 (Vol. II, pp. 246-248).
9. (43).
10. (41).
11. Psalms 44:23.
12. (43).
13. Nehemiah 3:34. Will they revive the stones out of the heaps of rubbish, seeing they are burned?
14. See Daniel 1:19. So was Nehemiah the cupbearer to the Persian king (Nehemiah 2:1).
15. (43).
16. Ezekiel 5:15.
17. Isaiah 27:1.
18. Psalms 79:9.
19. Sifre, Ha'azinu 333.
20. (44).
21. Isaiah 46:10.
22. Joshua 23:14.
23. Numbers 12:7.
24. II Kings 23:25.
כי אשא אל שמים ידי – הבטחת גאולה זו העתידה היא בשבועה, כי כל הנשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו, והוא כדרך מה שכתוב בדניאל בהבטחת גאולה זו (דניאל י״ב:ז׳) וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם וגו׳, וכן אמר דוד ע״ה (תהלים י׳:י״ב) קומה ה׳ אל נשא ידך, וכן מצינו בהבטחת גאולת מצרים שהיתה בשבועה, כי שם כתיב (שמות ו׳:ו׳) אשר נשאתי את ידי, וכתיב (שם) לכן אמור לבני ישראל אני ה׳, ולכן הוא לשון שבועה, כמו (שמואל א ג׳:י״ד) לכן נשבעתי לבית עלי, וכן כתוב בגאולה העתידה (ישעיהו ל׳:י״ח) ולכן יחכה ה׳ לחננכם ולכן ירום לרחמכם.
וכתב הרמב״ן ז״ל, כי אשא אל שמים ידי על דרך האמת בעבור כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל יאמר שישאנה עתה בעת רצון אל השמים העליונים, והיא היד הגדולה הנלחמת לישראל, וזה טעם ואמרתי חי אנכי לעולם, כי אני מחיה ידי החזקה בהיותי משנן ברק חרבי וסומך אותה לאחוז במשפטן של ישראל ולהשיב נקם לצרי, כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם, והמשכיל יבין, עכ״ל ז״ל.
כי אשא אל שמים ידי, "For I shall raise My hand to heaven, etc.;⁠" the promise of the redemption of the future is here being confirmed and reinforced with an oath, seeing that the gesture of raising one's hand towards heaven is typical of someone swearing an oath. We find another example of this in Daniel 12,7 where the promise of the redemption in the future is also accompanied by this gesture. David also used this formula in Psalms 10,12 when he said: "rise, O Lord, raise Your hand.⁠" Not only the promise of the redemption of the future is accompanied by an oath, but even the promise of the redemption from Egypt was accompanied by an oath, seeing that God referred to this in retrospect by saying "נשאתי את ידי,⁠" "I had raised My hand" (Exodus 6,18). [The author quotes more examples which I will skip. Ed.]
Nachmanides, under the heading דרך האמת, offers the following contribution: seeing that at the time of the exile of the Jewish people God had cast down the glory of Israel from heaven (compare Lamentations 2,1), He now had to mention that He would pick it up with His hand and restore it to the celestial regions once the time of goodwill towards the people of Israel returns. This is the "hand" known as the יד הגדולה which battles on behalf of the Jewish people. This is the meaning of: "I said by My eternal life I revive My strong hand when I sharpen My flashing sword. I will seize it in order to wreak judgment on those who oppose Me and Israel. That will be the time when My name will be whole and My throne will be whole" (Tanchuma Ki Tetze 11). Thus far the words of Nachmanides.
כי אשא אל שמים ידי – אשבע לעשות נקמה בכם כי אתם סבורים שאינני יכול לעוזרכם. אבל אני חי לעולם ובידי לנקום נקמתם בעו״הז ובעו״הב.
כי אשא אל שמים ידי – כי בידי אשבע אל השמים לעשות נקמה בהם.
ואמרתי חי אנכי לעולם – כד״א גבי שבועה חי אני נאם ה׳ ולאחר שעשיתי משפטי ודיני בישראל אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם מה ששעבדו בהם.
כי אשא אל שמים ידי, "for I raise My hand to heaven!⁠" I swear an oath as it is in My power to carry out My vengeance on them.
ואמרתי חי אנכי לעולם, "as I live forever, etc.⁠" It is not unusual for G–d to accompany His oath with the reminder that His oath is valid as He lives forever. Compare Isaiah 49 18: חי אני נאום ה', "as surely as I am (and remain) alive, says the Lord;⁠" as soon as I have completed My judgment of the Jewish people, I will turn My attention to all those gentiles who have infuriated Me as well as to their so called deities, and carry out My vengeance.
כי אשא אל שמים ידי – לעשות נקמה בהם ואמרתי חי אנכי לעולם כד״א גבי שבועה חי אני נאם ה׳ ואתם סבורים שאיני יכול לעזורכם כמו שאתם אומרים כי אמרתי חי אנכי לעולם ובידי לנקום נקמה בין בעו״הז בין בעוה״ב ובכאן יש תשובה לגוים והרי כתיב כי אני הוא ואין אלהים עמדי ועל מה שהם אומרים שמת כתיב חי אנכי לעולם ולאחר שעשיתי בישראל את משפטי ודיני אשיב נקם לצרי מה שעשו להם. וחרבי תאכל בשר תכלה בשר צריהם וי״מ תאכל כענין כריתת החרב או פי׳ אכילה ממש ד״א אשכיר חצי מדם מדם חלל ושביה של אויבים אשכיר חצי מדם מראש פרעות אויב שאפרע מראש האויב.
ואמרתי חי אנכי לעלםלעלם כתיב חסר וי״ו, לאחר ששת אלפים שנה שאז יהיה נשגב ה׳ לבדו.
כי אשא אל שמים ידי – גם בזה הפלגה לדברה תורה כלשון בני אדם, כאילו הוא ית׳ כאחד ממנו עומד בארץ ועל ראשו השמים וירים ידו אל השמים לישבע.
וכן ואמרתי חי אנכי – כאדם הנשבע ואומר בחיי.
(מ-מא) כי אני נשבע שאם יגיע העת הראוי שאשנן בו להט חרבי בדרך שיכרות בקלות והוא כאשר יהיה שלם עון הגוים ההם ואז ראוי שתאחז החרב במשפט לשפוט הגוים ההם על רוע מעלליהם הנה אז אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם גמול כמעשה ידיהם ואז אקח נקמתי מהם גם כן על מה שהרעו לישראל.
כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם – הוא שבועה. לדבר בלשון בני אדם כי השמים חזקי הקיום מצד מה שנתן להם הש״י מהכח ביום הבראם.
וכן אמרתי חי אנכי לעולם – הוא על דרך אמרו ואולם חי אנכי וימלא כבוד י״י את כל הארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

(מ-מב) כי אשא אל שמים ידי וגו׳ אם שנותי ברק חרבי וגו׳ והכוונה שאפילו יעזרו אותם מערכות השמים וכל צבאם לא יועילו למו כי אשא ידי אליהם ואבטל כל ממשלתם כי אמרתי חי אנכי לעולם אם שנותי ברק וגו׳ אשכיר חצי וגו׳ והנה באמת שבועה זאת היא חמורה ומבוארת מבלי שום כנוי ושמירת הכבוד הנהוג בשבועות האלה כדי שלא לתלות קללה בנשבע אמר כה יעשה אנהים לאויבי דוד וגו׳ (שמואל א כ״ה:כ״ב) אמר במרגלים ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ וגו׳ אם יראו את הארץ וגו׳ (במדבר י״ד:כ״ג) בפשוטן של דברים הפך הכוונה על דרך הכנוי כמו שהוא מבואר וכן בכל השבועות אמנם בכאן לא נשמר דבר מזה 1אלא שתלה החיות במעשה חי אנכי לעולם אם שנותי ברק חרבי עד מראש פרעות אויב ומכלל הן אתה שומע חומרת השבועה ועשה זה בחסדו ובחכמתו העצומה כי במקום שחב לאחרים בענין גדול כזה ובהמשך זמן רב אין חולקין כבוד בדבור אשר בו יחלש כח השבועה אלא שידעו הדורות האחרונים כי השבועה גדולה לאלהינו.
1. אלא שתלה החיות וכו׳ (עיין ביאורי למעלה שער מ״ח שמות דף קל״ז ע״א) ור״ל שענין השבוע׳ למעלה במרגלים כן הוא, אני חי רק אם ימלא כבודי את כל הארץ, ר״ל אם אראה פעולותי האלהיות בארץ, וכן פה הכונה אני חי לעולם רק אם שנותי ברק חרבי ומכלל הן אתה שומע הלאו, שהוא העדר החיות אשר ייוחס חלילה אל הי״ת, אם לא יראה פעולת כבודו בארץ, ולא יקח נקמתו ממשנאיו, ובעבור חומר השבוע׳ הזאת ולמען חזק רושם פעולתה בלב השומעים אמר אותה פה בלי כינו הפך ממה שנראה בדוד, כי יען שלא רצה לקלל עצמו גם על תנאי, אמר רק דרך כינוי ״כה יעשה ה׳ (ר״ל רעה) לאויבי דוד ולא אמר לדוד״ כמו שהית׳ כונת שבועתו באמת.
כי אשא אל שמים ידי כי בחרון אפי׳ אשא ידי אל עצמי בשבועה. אמר כי בחרון אפי אשבע מפני שהשבועה בכל מקום אינה אלא כדי לקיים הבטחתו ואחר שאין כאן שום הבטחה אין כאן מקום לשבועה לפיכך הוצרך לומר שאע״פ שאין כאן שום הבטח׳ מ״מ מרוב חרון אפו על האויב להנקם ממנו ושלא ינחם מזה הוצרך להשבע שינקם ממנו ואמר אשא ידי לעצמי בשבועה במקום אשא אל שמים ידי מפני שאחריו כתיב ואמרתי חי אנכי לעולם שהשבועה היתה על עצמו ולא על השמים ועל כרחך לפרש שכי אשא אל שמי׳ ידי הוא כאילו אמר כי אשא אל עצמי ידי וקרא עצמו שמי׳ מפני שהוא כסאו כמו שנא׳ השמים כסאי ואומר אתה י״י לעולם תשב כסאך לדור ודור דלא שייך הכא לומר שנשבע אל עצמו ותופש השמים בידו כנשבע וחפץ בידו מפני שהחפץ שנוטל הנשבע בידו אינו אלא מפני שע״י המצוה שנוטל בידי מוסיף כונה ויראה בשבועות ואין זה נופל בשם יתברך ואל תשיבני מכי יד על כס יה שפירושו ידו של הב״ה הורמ׳ להשבע בכסאו כדפי׳ רש״י שם דהתם לא כתיב בתריה לשון מורה על שבועה כמו שכתוב פה:
ואמרתי חי אנכי לשון שבועה. כאילו אמר בחי עצמותי לא שהוא מודיע חי וקיים לעולם:
כי אשא אל שמים ידי כמו כי נשאתי תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים כו׳. הוצרך לפרש פה מלת אשא עתיד תחת עבר והעבר במקום הווה ואמר תמיד אני משרה מפני שמפירושו שפי׳ לי נקם ושלם כלפי ישר׳ ואם שנותי ררק חרבי וגו׳ עד אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם היא הנקמה שינקום מהאויב יחוייב בהכרח שיפרש כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לשון שבועה שנשבע שינקום מהאויב אבל לפי דעת ר׳ נחמיה שיפרש לי נקם ושלם כלפי העובדי כוכבים שינקם מהם אין טעם לחזור עוד לומר שנשבע שינקום מהם לפיכך הוכרח לפרש כי אשא אל שמים ידי תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים ויש לי יכולת וגבורה ליפרע מהם מיד ולא להמתין לעת תמוט רגלם ומפני שמלת אשא מורה על העתיד והשרות שכינתי בשמים כבר היה לעולמים הוצרך להעתיקו מהעתיד ואמר נשאתי שפירושו מקדם קדמתה ומפני שהשרות שכינתו שם נמשך תמיד הוכרח לומר תמיד אני משרה שכינתי שם ויחייב מזה שיהיה ואמרתי חי אנכי לעולם דבק עם מאמר כי אשא כו׳ כלומר מאחר שאני משרה שכינתי בשמים יש לי כח וגבורה להפרע מהר מיד ולא לעת תמוט רגלם אבל אמרתי אין לי למהר פורענותם מאחר שחי אנכי לעולם ויש לי ליפרע מהם כשארצה בין בחייהם בין לאחר מיתתן ויהיה וי״ו אמרתי כוי״ו ואחלצה צוררי ריקם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לט]

(מ-מא) והרמב״ן ז״ל כתב כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל הנקרא יד ה׳ ועתה בעת רצון ישאנה אל השמים העליונים והוא היד הגדולה הנלחמת לישראל שראו ישראל על הים ושזה טעם ואמרתי חי אנכי לעולם כי אני מחיה את ידי החזקה. אם שנותי ברק חרבי, רוצה לומר בהיותי משנן ברק חרבי וסומך אותה לאחוז במשפט של ישראל ולהשיב נקם לצרי כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם. ועם היות שורש דבריו בחכמת הקבלה נאים הדברים בעצמם.
כי אשא אל שמים ידי – כלומר שבאותו זמן שיעשה השם נקמה. ירים ימינו וידו אל השמים וישבע בחיי העולמים. וזהו חי אנכי לעולם. והשבועה היא כשאשנן ברק חרבי. והחרב הוחדה למען טבוח טבח. ולעשות משפט אשיב נקם לצרי. ורמז בזה שיעשה בגוים שני שפטים בקרובים וברחוקים. הקרובים יהרוג בחרב והרחוקים יהרוג בחץ שנון. וזהו ותאחז במשפט ידי. רמז לקשת שלוקחים ביד לירות החצים. ופירש הדבר ואמר אשכיר חצי מדם לרחוקים. וחרבי תאכל בשר לקרובים. מדם חלל ושביה כנגד דם החצים. מראש פרעות אויב. כנגד החרב אשר הוחדה כנגד אדום האויב שהיה בעל חרב דכתיב ועל חרבך תחיה. או יאמר מדם חלל ושביה. לנקום נקמת ישראל שהרגום ושבו אותם. וזה יהיה מתחלת פרעות אויב שעשה בישראל. ואז הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום:
או יאמר כי אשא אל שמים ידי – לרמוז שבעת גאולת ישראל ותחיית מתיהם כמו שאמר ראו עתה כי אני אני הוא. אשא אל שמים ידי ומקומי. כלומר שבעוד שישראל היו בגלות היתה שכינה עמהם בגלותם. כאומרו בכל צרתם לו צר. וכמו שאמרו על פסוק ויבא אל הגוים אשר באו שמה. ויבאו היל״ל. אבל אמר ויבא כנגד השם. ויחללו את שם קדשי שהיה שומע שהיו אומרים אלהיהם כבר הזקין. ולכן כתב גאולה לעצמו דכתיב ושב ה׳ אלהיך את שבותך. כאלו הוא עצמו ישוב מהגלות. ולכן אמר בכאן שבאותו זמן אשא אל שמים ידי ומקומי. ושם יהיה מנוחתי ולא בארץ כימי קדם. ואז יאמר חי אנכי לעולם. כלומר שלא יהיה זה כשאר גאולות שנגאלו ואח״כ חזרו לגלות. אבל עכשיו חי אנכי לעולם בלי הפסק. ולפי שאני מלך עולם ועד. צריך שיאבדו גוים מארצו. ואני רוצה לעשות כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שם. ולכן כשאשנן ברק חרבי אשיב נקם לצרי ולמשנאי. בענין שלא ישאר מהם מאומה מראש פרעות אויב. ואז הרנינו גוים עמו. ולפי שגלות אדום הוא שקול ככל ארבעה גליות כמו שפירשתי במזמור של פסח. ששם רמוזים ארבעה גליות כנגד ארבעה שצריכים להודות. ובכולם כתיב ממצוקותיהם יצילם. ובגלות אחרון כתיב וממצוקותיהם בוי״ו התוספת. לרמוז שהולך בים הוא כמו תועה במדברות. והוא כמו אסור בבית האסורים. והוא כמו חולה שמקיא מה שאוכל ומה שלא אכל. ואינו אוכל וזהמתו חיתו לחם. כן גלות אדום הוא קשה מכל שאר גליות כאלו כולם כלולים בו. ולכן כתב וממצוקותיהם בוי״ו כאלו עכשיו הוציאם מכל הגליות. ולכן עכשיו שמדבר בגלות אחרון ובגאולתו. רמז באלו הג׳ פסוקים כל הד׳ גליות. כאלו עכשיו הוציאם מכולם ועשה נקמה בכולם. וזהו אם שנותי ברק חרבי בבבל. ותאחז במשפט ידי במדי. אשיב נקם לצרי ביון. ולמשנאי אשלם באדום. שהוא שונא השם כדכתיב ואת עשו שנאתי. אשכיר חצי מדם בבבל. וחרבי תאכל בשר במדי. כי כן נהרגו בחרב ישראל. מדם חלל ושביה ביון. שנהרגו על ידי הכהנים ושבו מהם רבים. מראש פרעות אויב באדום. שהוא נקרא אויב דכתיב האויב תמו חרבות לנצח. ונקרא ראש דכתיב ראשית גוים עמלק. הרנינו גוים עמו בבבל. כי דם עבדיו יקום במדי. ונקם ישיב לצריו ביון. וכפר אדמתו עמו באדום. שאז יהיה בנין הבית במהרה בימינו:
או יאמר כי אשא אל שמים ידי – לפי שאמר למעלה ראו עתה כי אני אני הוא. שמדבר כנגד ישראל שיהיו פושעים וחטאים. ולא יכירו יכולת השם וחסדו. לפי שכמעט הם נואשים מהגאולה. ולזה אומר להם ראו עתה. כלומר ראו והסתכלו בעת הזאת. שהיא עת הרמוז באומרו אני השם בעתה אחישנה. איך לי היכולת הגמור ואני ה׳ לא שניתי. ובידי להמית ולהחיות למחוץ ולרפא. ולפי שישראל בעונותיהם אין רואים ואין שומעים. החזיקו בתרמית מאנו לשוב בסוף גלות האחרון יותר מבכל הגליות. ומרו ועזבו את רוח קדשו. אומר השם כי אשא אל שמים ידי. כלומר אני רוצה לסלק שכינתי מהם ולעלות לשמים אחר שהוא מקומי והשמים כסאי. ואעזבם למקרה ופגע בארץ. ובזה אני מתנחם על כל אשר עשו. וזה ע״ד שאמרו וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ. שאלו היה בשמים לא הייתי יכול לדור עמהם. וכן אמר בכאן אשא אל שמים ידי ומקומי. ואומר חי אנכי לעולם בלא ישראל. ומה הנאה יש לי בהם אלא כעס וקצף. והוא על דרך שפירשתי לא ידון רוחי באדם לעולם. כלומר מה תועלת יש לי בזאת המלחמה לעולם. ולכן אני רוצה לשנן ברק חרבי לעשות בהם משפט ולכלותם מן העולם. ואמר ותאחז במשפט ידי. כלומר כשאשנן ברק חרבי לעשות דין בהם. תאחז במשפט ידי. כלומר יד ימיני תאחז במשפט. ולא יניחני לעשות בהם דין. או תאחז במשפט ידי תאחז ברחמים. כי מלת משפט כבר פירשתי לך שהוא רחמים. וזהו תאחז ידך במשפט. וכן בכאן ותאחז במשפט ידי שהיא מדת הרחמים. ואמרה למה תעשה כה לעבדיך מעונים כמה שנים עליך הרוגים על שם קדשך. זכור לעבדיך אברהם יצחק ויעקב אשר נשבעת להם אעשה כלה בכל הגוים וכו׳. וזכור אל תשכח זדון מלכות אדום הרשעה אשר פנו למעלה. ואומרים בכל יום איה אלהיך. וישראל מרוב הצרות והתלאות כח אין ללידה. לכן יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך ותאחז במשפט ידך. אחר שאתה אב רחמן. וכששמע השם כך אמר אשיב נקם לצרי. לא אמר אעשה נקמה בצרי. אלא אשיב נקם לצרי. כלומר אשיב ואחזור מנקם שהיתה מיועדת לישראל. אשיבה ידי על צוררי. ולמשנאי אשלם העונש שהיה לי להשלים על ישראל. וזה על דרך שפירשתי למעלה ואתן אדם תחתך ולאומים תחת נפשך. כי כשהקב״ה גוזר גזירה על אדם מישראל בעונותיו וחוזר בתשובה. הופך הגזירה על אדם אחר. בענין שמדת הדין ואותו מלאך הידוע לא ישוב ריקם. וזהו שאמרו אל תיקרי אדם אלא אדום. אדם שיבא מאדום. ולאומים תחת נפשך. כאומרו ולאום מלאום יאמץ. ולכן אמר בכאן אשיב הנקמה והגזירה. על אדום שהם צרי. ולמשנאי אשלם דכתיב ואת עשו שנאתי. ובם אשכיר חצי מדם. כאומרו גם עליך תעבור כוס תשכרי ותתערי. ולא יהיה כמו שאמר בישראל חצי אכלה בם. חצי כלים והם אינם כלים. אבל בכאן אשכיר חצי מדם. כמו השכור שאחר שינום ויישן ינוחו מעט ויחזרו לעשות אומנותם. וחרבי תאכל בשר. לא כמו חרב עשו ששוחט ומשכל ואינו אוכל. אבל בכאן חרבי תאכל בשר. וכל זה מדם חלל ושביה שהרגו בישראל מתחלת העולם. ובאותו זמן הרנינו גוים עמו. שירננו וישבחו כשיראו דם האחרים. ויאמרו מדה כנגד מדה. כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו. ויסלקהו מעל ישראל. ולפי שישראל היו רעים וטמאים והיו צריכים כפרה. אמר וכפר אדמתו עמו. כי בבנין בית המקדש יתכפרו עונותיהם. דכתיב העם היושב בה נשוא עון:
כי אשא אל שמים ידי – להשבע, כענין ״וירם ימינו ושמאלו אל השמים״ (דניאל י״ב:ז׳).
ואמרתי חי אנכי לעלם – אשבע שכמו שאני חי לעולם, כענין אמרו ״וישבע בחיי העולם״ (שם).
כי אשא אל שמים ידי, in order to swear an oath. This is a formulation similar to Daniel 12,7 וירם ימינו ושמאלו אל השמים,”he raised both his right hand and his left hand toward heaven.”
ואמרתי חי אנכי לעולם, I used the fact that I live forever as the guarantee that I can keep My oath. This too has a parallel in Daniel 12,7.
(מ-מג) כי אשא אל שמים ידי ואשבע בחי אנכי לעולם כי אם שנותי ברק חרבי, שאם בגלות נברק לך חרב אשר לא ציויתי להם שירעו לך כל כך כאשר הם עושים, הגם שתאחז במשפט ידי – שמה שיארע לך יהיה במשפט, אפילו הכי נשבעתי כי אשיב נקם לצרי וגו׳, אשכיר חיצי וגו׳.
ואז יאמר הרנינו גויים עמו – אתם ה׳גויים׳, ׳הרנינו׳ את ׳עמו׳, כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו, כדכתיב (תהלים צד א) ׳אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע׳ לישראל1.
וכיפר אדמתו עמו. שיצטרכו הם [להתפלל ... ... לכפר]⁠2 את ארצם:
1. ראה פירושו לתהלים שם.
2. יתכן ששובש ע״י הצנזורא, וכפי הנראה גם תיבת ׳להתפלל׳ נכתבה במקום שתי תיבות אחרות, ואולי יש לפענח: ׳לקבור מיתיהם בידיהם לכפר׳. ובמהדו״ק הנוסח שנמחק: ׳וכיפר אדמתו עמו – ועל מה שהגלה את עמו באופן שעמו יכפר את אדמתך לדם אשר שפך בה וזולת זה׳.
כי אשא אל שמים ידי: כתוב בספר תגי, מן האזינו עד וישמן1 ריש פסוקי בריש חטי, מן וישמן עד כי אשא2 ריש פסוקי בפלגות חטי, ומן כי אשא ועד סוף שירתא3 ריש פסוקי בריש חטי, ע״כ. וגם כי סוד ה׳ ליראיו ופליאה דעת ממני, יגעתי לתת טעם לדבר, עד שמצאתי בחסד אל טוב טעם ודעת. גלוי וידוע כי בזמן שישראל יושבים על אדמתם ועושי׳ רצונו של מקום, שכינה שרויה ביניהם, ואז ימין ה׳ רוממה, וישראל עושה חיל, ולכן פסוקי׳ הראשוני׳ דאיירי במעלתן של ישראל כדכתי׳ כי חלק ה׳ עמו וגו׳, ימצאהו בארץ מדבר וגו׳, ה׳ בדד ינחנו4 וגו׳, מתחילים מצד ימין לרמוז כי אז מדת רחמים גוברת עליהם בגבורות ישע ימינו. ולא תקשי לך מפסו׳ שחת לו לא וגו׳, הלה׳5 תגמלו זאת וגו׳, כי מרע״ה היה מוכיחם על שראה שעתידים לחטא. וכיון שמרדו לפני המקום מתוך מאכל, ומתוך משקה, ומתוך שלוה, כדכתי׳ וישמן ישרון6 ויבעט, גברה מדת הדין, והימין נעשה שמאל, כדכתי׳ השיב אחור ימינו7 מפני אויב, ולכן מן וישמן ישרון ויבעט, עד כי אשא אל שמים ידי, מתחילים מצד שמאל. אבל כשישבע הקב״ה בימינו ובזרוע עזו לגאלם, יהפוך מדת הדין לרחמים <ויתקין עלמא על תיקונוי ויהדרון מילי כדקא יאות> ונשיר לפניו שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו, בגין דיתגבר רחמי על דינא וימינא על שמאלא <וסטרא דקדושה על סטרא דמסאבא>, ודא איהו כי גבר עלינו חסדו8. והמשכיל יבין בשם המיוחד הנמצא למפרע במלות סתרה ראו עתה כי9.⁠א וידוע כי בכל מקום שנזכר למפרע הוא מדת הדין, ולכן אמ׳ ראו עתה כי אני אני הוא וגו׳, <כלומ' הזהירו בי כי אני כנגד הטוב ואני כנגד הרע,> אני בעל הדין הממית והמוחץ <כשאין אתם עושין רצוני>, ואני הוא בעל החסד והרחמים המחיה והרופא <כשתעשו רצוני ותחזרו למוטב,>ב וכמו שמחץ לשעבר כן ירפא לעתיד לבא, כמו שנ׳ ביום חבוש ה׳10 את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. ואם תחפוץ לדעת ולהשכיל מוצא דברי אלה, אשכילך ואורך בדרך זו תלך למצא מדרשי פסיקתא בילקוט ישעיה11 רמז של״ג, ובתילי׳12 רמז תר״נ, תרנ״א, תשע״ח, <ופתיחתא דחכימי13 דאיכה רבתי, פתיח׳ משא גיא חזיון, ואיכה רבתי14 פסו׳ בכה תבכה בלילה, ופסו׳ השיב אחור ימינו, ופסו׳ גדע בחרי אף,> ומדרש תילי׳15 סי׳ קל״ז, ומכילתא16 פ׳ בשלח פסו׳ ימינך ה׳ נאדרי בכח, ומדרש ילמדנו17 שם, וסוף פ׳ אחרי מות, יאירו אל עבר פניך כל אשר דברתי לך, ולנפשך ינעם. <וזהו מה שאמרו במדרש שוחר טוב18 מזמור י״ז, כיון שצפה דוד שפעמי׳ שהחטא גורם, התחיל צווח קומה ה׳19 אל נשא ידך, ארים ידך דאנן טבעין, וכה״א אל תשטפני20 שבולת מים, לפיכך הוא אומ׳ קומה ה׳ זכור שבועתך, אמ׳ לו הקב״ה חייך אני נושא, שנא׳ כי אשא21 אל שמים ידי, ואומ׳ הנה אשא22 אל גויים ידי, ד״א קומה ה׳ זכור שבועתו שנשבע המלאך על שמך, שנא׳ וירם ימינו23 ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם, וכתי׳ לכן יחכה ה׳24 לחננכם, ואין לכן אלא שבועה, שנא׳ לכן נשבעתי25 לבית עלי,> וזהו סוד קץ הימין האמור בסוף דניאל, כמו שפי׳ רבינו סעדיה גאון26 ז״ל, ורמזו רש״י27 ז״ל <בפ' מקו' שנהגו גבי בקש יעקב לגלות קץ הימין לבניו> ובפ׳ חלק בסוף ענין תחיית המתים, ור׳ נתן בעל העירוך28 בערך ימין <ושערי אורה29 ספיר׳ ו׳, ועיין עוד בספר הזוהר30 פ׳ נח על פסו׳ קץ כל בשר בא לפני, ובפ׳ בראשית בפסו׳ ויבא קין מפרי האדמה, ופ׳ חיי שרה דף קכ״ג, ופ׳ ויצא סוף דף קס״ג, ופ׳ בלק דף ר״א>, כי דבריו ממתקים וכולו מחמדים, וברוך משרה שכינתו בין הבדים.
1. מן האזינו עד וישמן: דב׳ לב א-יד.
2. מן וישמן עד כי אשא: דב׳ לב טו-לט.
3. ומן כי אשא ועד סוף שירתא: דב׳ לב מ-מג.
4. כי חלק ... ימצאהו ... ה׳ בדד ינחנו: לעיל פס׳ ט, י, יב.
5. שחת לו ... הלה׳: לעיל פס׳ ה, ו.
6. וישמן ישרון: לעיל פס׳ טו.
7. השיב אחור ימינו: איכה ב ג.
8. כי גבר עלינו חסדו: תה׳ קיז ב.
9. סתרה ראו עתה כי: לעיל פס׳ לח-לט.
10. ביום חבוש ה׳: יש׳ ל כו.
11. מדרשי פסיקתא בילקוט ישעיה: רמז תסז, שצט ע״ד, ד״ה אף ידי (בדפוס ונציה שהיה לפני נורצי נקבעו מחדש מספרי הרמזים בספר ישעיהו, ועל כן מפנה נורצי לרמז של״ג. על קביעת הרמזים בילקוט שמעוני ראה בדברי המבוא של בצלאל לנדוי למהדורת הצילום שיצאה בירושלים בשנת תש״ך, עמ׳ 15-12).
12. ובתילי׳: ילק״ש תהלים, רמזים תרנ, תרנא, תשעח.
13. ופתיחתא דחכימי: איכה רבה, פתיחתא כד, ו ע״ג.
14. ואיכה רבתי: איכה רבה, פרשה א כג; פרשה ב ו.
15. ומדרש תילי׳: מדרש תהלים, מזמור קלז ה.
16. ומכילתא: בשלח, מסכתא דשירה, פרשה ה.
17. ילמדנו: תנחומא בשלח סי׳ טו, פט ע״א; אחרי מות סי׳ יב, לא ע״א.
18. שוחר טוב: מזמור יז, כב ע״ב.
19. קומה ה׳: תה׳ י יב.
20. אל תשטפני: תה׳ סט טז.
21. כי אשא: דב׳ לב מ.
22. הנה אשא: יש׳ מט כב.
23. וירם ימינו: דנ׳ יב ז.
24. לכן יחכה ה׳: יש׳ ל יח.
25. לכן נשבעתי: שמ״א ג יד.
26. רבינו סעדיה גאון: פירוש רס״ג לדנ׳ יב יג (נדפס בתוך ד).
27. ורמזו רש״י: רש״י פסחים נו ע״א, ד״ה קץ הימין; רש״י סנהדרין צב ע״א, ד״ה לך לקץ.
28. בעל העירוך: ׳ימין׳, חלק רביעי, 139 ע״א.
29. ושערי אורה: שער ו, עג ע״ב ואילך.
30. בספר הזוהר: בראשית, נד ע״א; סג ע״א; קכג ע״א; קסג ע״ב; במדבר, רא ע״א.
א. רוצה לומר: סופי ארבע מילים אלו הן שמו של הקב״ה.
ב. נראה ששלוש התוספות האחרונות (הנתונות בסוגריים מזווים) אינן מידו של נורצי.
כי בחרון אפי כו׳. רצונו לתרץ, והרי כתיב (ישעיהו סו א) השמים כסאי וגו׳, וא״כ הוא עצמו יושב בשמים, ואין שייך לומר שישא ידו לאשר הוא שם. לכך פי׳ הא דכתיב אל השמים פי׳ לעצמי, ר״ל אל עצמי. ומה שפירש כי בחרון אפי וכו׳ ר״ל הרי אין המנהג לישבע, אלא כשמבטיח את חבירו אז נשבע לו המבטיח לאמת את דברו, א״כ הכא הוא אמאי נשבע, כיון שלא הבטיח שום הבטחה. לכך פי׳ כי בחרון אפי כו׳, כלומר מ״מ מרוב חרון אפו על האויב להנקם ממנו, ושלא יתנחם מזה, הוצרך לישבע שינקם ממנו: כתב הרא״ם, אבל מלת כי של כי אשא אל שמים ידי, לא ידעתי פירושה, כי אינה סובלת שום אחד מד׳ לשונות של כי, שהם אי, דלמא, אלא, דהא. ונראה דהכי פירושו, כיון שאין המנהג שנשבעין אלא אם כן שמבטיח לאדם ליתן או לעשות שום דבר, כמו שמצינו בבועז (רות ג׳:י״ג) חי ה׳ שכבי וגו׳, והוא נשבע לקיים דברו, וההבטחה שהבטיח אותם, או הדבר שדבר לעשות להן, יהיה פי׳ הכי, כיון שהמנהג הוא לישבע על אשר הוא רוצה לעשות, גם אנכי בשביל החרון אף, שבדעתי לחרות בגוים, אשא אל שמים ידי לישבע, אשר שנותי ברק חרבי וכו׳. ויהי׳ פי׳ כי דהכא, כמו דהא. ויהיה פי׳ של אם שנותי, כמו עד אם דברתי (בראשית כ״ד:ל״ג) שפירושו אשר. ופי׳ הקרא כך, כיון שמנהג הוא לישבע על ההבטחה שמבטיח אדם לחבירו, גם אנכי כן אעשה, ואשא אל עצמי ידי ואמרתי חי אנכי, שהיא השבועה: ויהי׳ פי׳ אל שמים, ר״ל אל עצמו הנקרא שמים, שהוא כסאו. ואינו רוצה לומר שתפס השמים בידו ונשבע בנקיטת חפץ, מפני שהחפץ שנוטל הנשבע בידו אינו אלא כדי שיוסיף כוונה ויראה בשבועתו, ואין זה נופל בהשם יתברך. ואל תשיבני מכי יד על כס יה (שמות י״ז:ט״ז) ופירש רש״י שם שידו של הקב״ה הורמה לישבע בכסאו, דהתם לא כתיב לשון שמורה על שבועה כמו שכתוב פה. [ר׳ אליהו מזרחי]:
לשון שבועה הוא. כאלו אמר בחיי עצמותי, לא שהוא מודיע שהוא חי וקיים לעולם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

For, in My fury, etc. Rashi explains: It is written, "The heavens are My throne, etc.⁠" (Yeshayah 66:1) and so if He Himself sits in heaven, so how is it feasible that He raises His hand heavenward? Therefore Rashi explains that when it is written, "heavenward" it means "to Myself" i.e. towards Myself. When [Rashi] explains, "For in My fury, etc.⁠" he means to say that it is not general practice to swear unless one makes a promise and then he swears to verify his word. If so, why does Hashem take an oath here? He did not make a promise! For this reason Rashi explains "for in My fury, etc.⁠" i.e. nevertheless, due to His great anger against the enemy to wreak vengeance on him, and not to reconsider this, He took an oath that He will seek vengeance from the enemy. Re"m wrote: But I do not know the meaning of the word כי in the phrase "For (כי) I will raise My hand heavenward.⁠" It does not fit with any of the four possible meanings of ki, which are: "if, perhaps, rather, [and] because. It seems that this is the explanation: Since it is not general practice to swear unless he makes a promise to give or to do something for him, as we find with Boaz who said "I swear as Hashem lives, lie down, etc.⁠" (Rus 3:13), by this he swore to keep his word, and the promises which he had promised. Something which one says that he would do, can also have the same meaning, since it is the general practice to swear [to verify] what he wants to do, so too, I will swear on account of the fury, that it is My intention to rage against the nations. "I shall lift My hand to heaven" to swear that "If I whet My saber to a gleam, etc.⁠" Then the meaning of כי here is "because" and means because "if I change.⁠" This is similar to "Until I have spoken" (Bereishis 24:33) which is [a form of] "that.⁠" The meaning of the verse here is as follows: Since it is general practice to take an oath on a promise that one makes to his friend, so too I will do, and I will raise My hand to Myself and say, "As I live" which is the oath. The meaning of, "heavenward" is to Himself, Who is called "Heaven'" which is His Throne.⁠" [The verse] does not mean to say that Hashem grasped heaven in His hand and swore by holding an object [which is customary when making an oath], because the purpose in taking an object when swearing is only to add concentration and awe to the oath. This is something that does not pertain to Hashem. Do not challenge me that it says, "The hand is on Hashem's Throne" (Shemos 17:16) where Rashi explains "the hand of Hashem is raised to swear by His throne,⁠" because nothing is written there to imply an oath, as it does here. (Re"m)
This denotes an oath. As if it had said, "By the life of Myself.⁠" Not that He is informing that He is alive and eternal.
כי אשא אל שמים וגו׳ – פירוש לשון שבועה, שנשבע בנשיאות ידיו לשנן חרבו לנקום מצריו, והוא אומרו אם שנותי ברק וגו׳, ואומרו ותאחז במשפט פירוש יתקוף במידת הדין.
או ירצה שתסכים גם מדת הרחמים ותתחזק במשפט להשיב נקם לצרי ה׳ שהם אויבי ישראל שאינם שונאים אותנו אלא על דביקותינו בה׳, ואומר ולמשנאי הם כת המעברת ישראל על דת.
כי אשא אל שמים ידי, "For I raise My hand towards heaven, etc.⁠" The wording is equivalent to an oath. God swears by the fact that He raises His hand that He will take revenge on Israel's oppressors. אם שנותי ברק חרבי, "If I sharpen My flashing sword, etc.⁠" The whole verse is an expression by the attribute of Justice.
The verse may also mean that even the attribute of Mercy concurs to take vengeance on the enemies of the Lord, i.e. those who have proven themselves to be enemies of Israel. The word ולמשנאי, "and to those who make Me hated,⁠" refers to the people who seduced Israelites to give up their religion and thereby to express their hatred for God.
כי אשא אל שמים ידי – כמ״ש ידי יסדה ארץ ואחבר אותה אל שמים שיתרומם שמי בארץ כמו בשמים כמ״ש כי לה׳ המלוכה ומושל בגוים ועלו מושיעים בהר וגו׳ ויתרומם שמי בארץ כמו בשמים וזהו כי אשא אל שמים וכמ״ש כי יד על כס יה והוא בשמים כמ״ש כה אמר ה׳ השמים כסאי.
ואמרתי חי אנכי לעלם – שהקב״ה נקרא חי העולמים שמחבר ב׳ העולמות. אנכי עם לעולם. אבל כי אשא אל שמים הוא במעשה וכאן הוא בדבור. ואמרתי חי אנכי וגו׳. וענין הזה לפי שהע״הז מתנהג בטבע. אבל בשמים הוא ע״פ רצון. כמ״ש ידי יסדה ארץ וימינה טפחה שמים ואמר כאן אשא אל שמים ידי. ויתרומם ידי גם בארץ שיתנהגו ג״כ ע״י הרצון ויעשה נסים ונפלאות בארץ וכמ״ש כי לה׳ המלוכה וגו׳. ואמרתי חי אנכי לעלם. כי עתה אין ניכר מלכותי בארץ. אבל לעתיד יכירו מלכותי גם בארץ כמ״ש חי העולמים בתרין עלמין וכמ״ש ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ. וכאן שני שבועות והן א׳ וכמ״ש וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם. וכמו שאנו נשבעין בה׳ ובנקיטת חפץ. וכן העולם נברא באמיר׳ ובעשיה. ויאמר אלהים ויעש וגו׳ וכן שני הלוחות וכן תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
(מ-מא) חי אנכי לעולם – נאמנו דברי רש״י ז״ל שאין זו שבועה, שאם כן היה אומר ׳אם לא שנותי ברק חרבי׳, ש׳אם לא׳ שאצל שבועה, הוא הן. אלא פירושו: הלא אנכי חי לעולם, ואין לי למהר בדבר, ואחר כך אמר: אם שנותי – אחרי היותי משנן (ווען איך ווערדע געשארפט האבען).
כי אשא אל שמים ידי – נשבע בדבר קיים, כדרך בן אדם הנוגע בחפץ כשהוא נשבע:
חי אנכי לעלם – כאשר אני חי לעולם, כן אעשה זה. והנה עם כי כפי ההוראה הפשוטית הכתוב מדבר בשבועה שישבע השם להשיב נקם לצריו, עכ״ז יש במליצת הכתוב עוד פשט אחר, והוא, כי לפי שאמר למעלה הלא הוא כמוס עמדי, כמדבר על זמן רב שלא יגלה זרוע עוזו בעולם, בא עתה לפרש ולומר, כל ימי זעם ישא ידו הגדולה אל השמים, ולא יעשה נפלאות בארץ, ואעפ״י שבין כך ירבו צורריו דור דור, הנה עליהם יאמר חי אנכי לעולם, ועוד יבא מועד להנקם מהם, אבל כשיבוא המועד אז אשנן ברק חרבי, ולא אאריך להם עוד:
חי אנכי לעולם – אם אעשה כך וכך ואם לא אעשה אינני חי לעולם (יח״ף זצ״ל).
כי אשא וגו׳ – אנו מוצאים ״נשא יד״ כביטוי של שבועה, בייחוד בשבועה של ה׳; כך, שמות ו, ח ועוד. כך גם ״חי אני״ (לא ״חי אנכי״ כמו שכתוב כאן) הוא לשון שבועה, כנאמר בספר במדבר (יד, כא,כח). אולם לא מצאנו ״נשא יד אל שמים״ במובן הזה, ולשון זו גם לא מתאימה כאשר ה׳ הוא הנשבע. כמו כן, מהאמור בהמשך עולה באופן ברור, שרק ״חי אני״ הוא לשון ראויה לשבועה, ואילו ״חי אנכי לעלם״ נראה כהודעה בפני עצמה. בסופו של דבר, אם ״כי אשא״ וגו׳ היה ביטוי של שבועה, אזי ל״אם״ הבא אחריו הייתה משמעות של שלילה, כמו שתמיד רגיל בשבועות, כגון: ״ואולם חי אני וגו׳ אם יראו״ וגו׳, ״חי אני וגו׳ אם אתם תבאו״ וגו׳ (שם יד, כא,כג; שם, כח,ל).
לפיכך, לדעתנו הביטוי כאן צריך להתפרש באותו מובן של ״אֶשָּׂא אֶל⁠־גּוֹיִם יָדִי״ (ישעיהו מט, כב), שם פונה ה׳ אל הגויים וקורא להם למלא את דרישתו. כך גם כאן: ״אני מצווה על השמים לקיים את רצוני״.
חי אנכי וגו׳ – כבר עמדנו (פירוש, בראשית ז, ד; לב, ג) על ההבדל שבין ״אני״ ל״אנכי״, בייחוד כשהוא נאמר על ידי ה׳. ״אני״ הוא האישיות העומדת בניגוד לעולם ושאינה תלויה בו לחלוטין; לפיכך ״חי אני״ הוא לשון שבועה. ״אנכי״ הוא האישיות הכוללת את הכל, שרק בה יכול למצוא העולם תמיכה ומשענת.
נאמר כאן תחילה: כאשר יישאר ישראל ללא עזרה וללא תקווה, הוא ילמד ממה שעבר עליו, שה׳ לבדו חי וקיים בהווייתו הנצחית ולא ישתנה לעולם. לפיכך ישראל לעולם לא יוכל להשתחרר ממרות ה׳, אלא לבסוף ישוב אליו; ומי שהפיל אותו ארצה והיכה אותו, יחזיר אותו לחיים וירפא אותו.
ואז אומר ה׳: כאשר ישראל יהיה מוטל שם כמעט ללא רוח חיים, אשא אל שמים ידי ואמרתי: ״חי אנכי לעולם!⁠״ אני הכל⁠־יכול, ואני החי לנצח. אני הכל⁠־יכול, ומכאן ואילך השמים יעשו את רצוני לרפא ולהושיע את עמי, כדרך שעשו בעבר את צו כעסי. אני החי לנצח, ואינני חי רק בתוך עצמי ולמען עצמי, בניגוד לכל בן תמותה, אלא ״חי אנכי לעלם״ – למען כל בן תמותה; אני נותן למתים ליטול חלק מחיַי הנצחיים, אני מעיר את המתים, ואני מקיץ את ישראל להוויה חדשה ולחיים חדשים.
[מ] מבאר אף שלא אענישם בפועל רק ע״י סילוק השגחה מ״מ ג״כ:
כי אשא אל שמים ידי – שאסלק יד העונש מן הארץ בל אכם בידי בעצמי, רק אסתיר פנים לבד:
ואמרתי הלא חי אנכי לעולם ואיני צריך למהר להעניש תכף. כי יש חזון למועד:
כי אשא אל שמים ידי – ר״ל כאלו אני מראה להם בידי להביט אל השמים, עד״ה (ישעיהו מ כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה:
ואמרתי כאלו אומר לכם בזה:
חי אנכי לעולם – שאני המחיה את כלם, כמ״ש (נחמיה טו) אתה הוא ה׳ לבדך, אתה עשית את השמים ושמי השמים וכל צבאם וגו׳ ואתה מחיה את כלם:
ומכאן ואילך מתחיל הגאולה השניה העתידה במהרה בימינו, כאשר יבואר: כי אשא אל שמים ידי: המפרשים1 ביארו שהוא לשון שבועה, כמו דבר המלאך לדניאל (דניאל יב,ז) ״וירם ימינו ושמאלו אל השמים״, וכמו הפירוש בספר שמות (ו,ח) מה שאמר ה׳ ״אשר נשאתי את ידי״2. ולא נראה בעיני, דזה הלשון ״אל השמים״ לא שייך אלא במלאך, ובשעה שנראה עומד על הארץ הרים ידו כמו שנשבע במי שגבוה מעל גבוה יתברך, אבל לא שייך זה הלשון על מאמר ה׳ יתברך3.
אלא כאן היא כוונה אחרת, שביאר הכתוב סדר הגאולה העתידה במהרה בימינו בשני ענינים: א׳, היאך תהיה חשיבות ישראל בעיני אומות העולם אחר שהיו שפלים כל כך כמה מאות4 שנה. ב׳, ואיך יהיו אומות העולם נענשים. ואמר על הראשונה ״כי אשא וגו׳״, הנה כבר נתבאר בתחילת השירה ד״שמים״ עיקר משמעו – כח המשפיע. והנה בשנות הביניים5 כאשר כיסה אופל הבערות בעולם, לא היו חכמי אומות העולם חוקרים בחכמת הטבע, ולא חקרו אלא באמונתם ובמה שלמעלה מהטבע רק בכח המדמה, ועל כן היו ישראל הנלוזים6 מכל חכמתם ואורחותם בזויים בעיניהם, כי לא ידעו את ה׳ וישראל עמו וכח חכמתם. אבל כאשר ״אשא אל שמים ידי״ – שאתן כוחי לגלות כל סתרי הטבע, כמה השפעה7 יש בכל יסוד ובכל בריאה להשפיע ברכה וטובה בעולם, ופירוש ״ידי״ – יכולתי, וכן פירש רבינו ניסים גאון ב׳ספר המפתח׳ ריש פרק ה׳ דמסכת ברכות8, ויהיו אז חכמי אומות העולם חוקרים בזה הרבה עד שיעמדו על נפלאות הבורא יתברך9. ובזה שיהיו עסוקים בחכמת המשפיעים יכירו כח ישראל וחכמתם, מלבד שבזה לא נגרע כוחם, ואדרבה מעתה יכירו וישכילו חכמת ישראל ותעודתם מכבר לעבוד אך את ה׳ יוצר כל הבריאה, וממילא יתגדל שמו יתברך בעולם.
וזהו שמסיים המקרא אשר על יד זה ״ואמרתי חי אנכי לעולם״, וכבר נתבאר שלשון ׳חיות׳ לא שייך לומר על הקב״ה, אלא על תכלית הבריאה בהתמלאות כבודו יתברך בכל הארץ, ומן אז שברא העולם נוכל לחשוב שהוא חי וקיים10. מה שאין כן לפני היצירה לית מחשבה תפיסא ביה. משום הכי אמר דבזה שיגלה סתרי הטבע המשפיעים בשפע רב, אשר לא ידע אדם מזה עד כה, אז יתגלה כבודו ׳וחי לעולם׳, וממילא יכירו חשיבות ישראל עמו, ויהיה מה שיהיה. [ועיין בספר שמות (ט,לה) שכך היה ביציאת מצרים, דאיזה משך לפני הגאולה היו בני ישראל חשובים בלב פרעה ועבדיו].
1. רש״י, ראב״ע, רשב״ם, רמב״ן וספורנו.
2. והרשב״ם הוסיף: כמו ״הרימותי ידי אל ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית יד,כב).
3. רש״י אכן כתב ׳אשא ידי אל עצמי בשבועה׳. והרמב״ן כתב ׳ענין שבועה בכסאו׳, וראב״ע כתב ׳ומלת ״אשא״ כדרך בן אדם להבין את השומעים׳.
4. או אלפי שנה.
5. באלפיים שנות גלות, מחורבן בית שני.
6. המרוחקים.
7. השפעה = ״שמים״.
8. זה לשונו: דע לך כי החיים והיכולת שתי מדות הן ממדותיו של הקב״ה שהן מדות עצמו וגדולתו שאינן נחלפין ממנו כלל כי הכח והיכולת אינם נמצאים אלא במי שהוא חי ומי שהוא חי העולמים שלא יתמו שנותיו אי אפשר שלא יהיה יכול. וזה הדבר אע״פ שהוא שריר ומקויים בסברא יש לו חיזוק מן הכתוב והיינו דכתב רחמנא (דברים ל״ב:מ׳) ״כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם״. פתח בזכרון היד שהוא היכולת, וסיים בזכר החיים ואמר ״חי אנכי לעולם״ – קיימת לו היכולת מפני שהוא חי העולמים.
9. כפי שאנו רואים בעשרות שנים האחרונות בדרך ובמהירות מבהילה.
10. כי רק אז יכולה להגיע תכלית הבריאה שיתמלא כבוד ה׳ בכל הארץ.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהכל
 
(מא) אִם⁠־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑יאָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃
if I whet my glittering sword, My hand grasps justice; I will render vengeance to my adversaries, and will repay those who hate me.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שלא]
אם שנותי ברק חרבי – כשפורענות יוצאה מלפני קלה היא כברק אף על פי כן ותאחז במשפט ידי.
אשיב נקם לצרי הרי אחד ולמשנאי אשלם הרי שנים.
דבר אחר: אשיב נקם לצרי אלו כותיים שנאמר (עזרא ד׳:א׳) וישמעו צרי יהודה ובנימן.
ולמשנאי אשלם – אלו המינים וכן הוא אומר (תהלים קל״ט:כ״א) הלא משנאיך ה׳ אשנא ובתקוממיך אתקוטט.
סליק פיסקא
[Piska 331]
"When I whet the flash of My sword": When punishment goes forth from before Me, it is light as a flash — in spite of which "My hand takes hold of justice.⁠"
"I shall return vengeance to My foes": These are the Cutheans, of whom it is written (Ezra 4:1) "And the foes of Judah and Benjamin heard that the people of the exile were building a sanctuary, etc.⁠"
"And I shall repay those who hate Me,⁠" viz. (Psalms 139:21-22) "Your haters, O Lord, do I hate, and I strive with those who rise up against You. To the ends of hatred do I hate them; they have become my foes!⁠"
[End of Piska]
אם שנותי ברק חר׳ מלמד כשהפורענות יוצאה מלפניו קלה כברק שנ׳ אם שנו׳ בר׳ חר׳ ואם עשו תשובה הוא מחזירה למקומה שנ׳ ותאחז במ׳ ידי או שומע אני שהוא מחזירה ריקם ת״ל אש׳ חצי מדם ועל מי הוא מחזירה על אומות העולם שנ׳ אשיב נקם לצרי ולמ׳ אש׳:
צרי אלו הכותים שנ׳ (עזרא ד׳:א׳) וישמעו צרי יהודה ובנימין:
משנאי אלו המינים שנ׳ (תהלים קל״ט:כ״א) הלא משנאיך ה׳ אשנא:
ד״א אם שנותי בר׳ חר׳ ר׳ אליעזר אומ׳ אם יש דין למטה אין דין למעלה אם אין דין למטה יש דין למעלה כיצד אם עשו התחתונים את הדין איני דן את עולמי הוי אין דין למעלה שנ׳ (שמות כ״א:א׳) ואלה המש׳ אש׳ תש׳ לפ׳ משפטי כבר מסרתיו להם אמ׳ הקב״ה כל מה שאני עושה בדין אני עושה שאלו בקשתי פעם אחת לעבר את הדין לא היה העולם יכול לעמוד והוא שאמ׳ (ישעיהו (ישעיהו כ״ז:ד׳) חמה אין לי מי יתנני שמיר ושית במלחמה אפשעה בה אלו פסיעה אחת הייתי פוסע ומעבר את הדין אציתנה מיד העולם נשרף ומה אעשה או יחזיק במעזי (שם כ״ז:ה׳) שידי אחוזה במעוזי מהו במעוזי זה המשפט שהוא אחוז בידי שנ׳ ותאחז במ׳ ידי:
יעשה שלום לי המשפט יעשה שלום ביני ובין בריותי:
אם שנו׳ ברק חר׳ אם משנה אני את הדין ברק אחד יוצא מלפני ומחריב את העולם ומה אני עושה ותאחז במ׳ ידי אמ׳ הקב״ה אני נקראתי בעל המשפט ואני מבקש לפשוט ידי בעשו ואיני יכול עד שאפרע לו שכר מצוה קלה שעשה לפני בעולם הזה:
אִם עַל חַד תְּרֵין כְּחֵיזוּ בַרְקָא מִסּוֹף שְׁמַיָּא וְעַד סוֹף שְׁמַיָּא תִּתְגְּלֵי חַרְבִּי וְתִתַּקַּף1 בְּדִינָא יְדִי אֲתִיב פּוּרְעָנוּתָא לְשָׂנְאַי וּלְבַעֲלֵי דְּבָבַי אֲשַׁלֵּים.
1. כל ״אחז״ תרגם אחד, חוץ מכאן. והטעם פירש במרפא לשון: לא יתכן לתר׳ ותתקיף כמו והחזקת בו, כי אין המשפט נתפש בידים. והשווה נתינה לגר: לא חשש פה להרחיק ההגשמה... שפה לא יפול הטעות שיד הוא יד ממש מפני שהמשפט איננו דבר עצמו הנאחז ביד.
When My sword is revealed like the sight of twofold lightning from one end of the heavens to another, and My hand takes hold on judgment, I will render vengeance on My enemies, and My adversaries will I repay;
אין אשננהא כברקה חרבי ותתוקף בדינה (ב){ד}⁠קושטה יד ימיני אחזר נקמתה לשנאוי ולבעלי דבביהון דעמי אשלם להון גמליןב בישין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אשננה״) גם נוסח חילופי: ״אשא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גמלין״) גם נוסח חילופי: ״גמולין״.
אין שנינא היא ברק סייפי ותתקיף בדינא ידי אחזור פורענותא למעיקי עמי ולסנאיהון אשלים אגר עובדיהון בישיא.
If I whet my sword, as lightning it will prevail in the judgment of My hand. I will return retribution on them who afflict My people, and repay to their enemies the hire of their wickedness.
אם אשני בברקא חרבי ותתקיף בדינא ידי ימיני אחזור נקמתא לשנאוי ולבעלי דבביהון דעמי אשלם גמליהון להון בישיא.
If I whet My sword as lightning, My right hand will prevail in judgment. I will render punishment upon the adversaries of My people, I will repay them for their evil deeds.
לאסנן בריק סיפי ותמסך אלחכם ידי פארד אלאנתקאם עלי אעדאיי ואלמכאפא לשאניי
אשנן את ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, אשיב את הנקמה על אויביי והגמול לשונאיי.
אם שנותי ברק חרבי – אם אשנן את להב חרבי למען היותא לה ברק (יחזקאל כ״א:ט״ו), פלאנדור בלעז.
ותאחז במשפט – להניח מידת רחמיי באויביי שהרעו לכם, אשרב קצפתי מעט והם עזרו לרעה (זכריה א׳:ט״ו).
ותאחז ידי את מדת המשפט להחזיק בה ולנקום נקם, אשיב נקם.
ולמדו רבותינו באגדה מתוך לשון המקרא שאמר: ותאחז במשפט ידי – כי לא כמידת בשר ודם מידת הקב״ה. מידת בשר ודם: זורק חץ ואינו יכול להשיבו, אבל הקב״ה זורק חיציו ויש בידו להשיבם, כאילו אוחזם בידו, שהרי ברק הוא חיציו, ונאמר כאן: ברק חרבי ותאחז ידי במשפט, והמשפט הזה לשון פורענות הוא,⁠ג יוטיזא בלעז.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

א. כך גם ברש״י ור״י קרא איוב כ׳:כ״ה, רש״י יומא כ״ח., ובעוד מקורות בראשונים. בנוסח המקרא שלנו: ״היה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, דפוס שונצינו. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917 נוסף כאן כלשון הפסוק: ״אני״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לייפציג 1 נכפלה בטעות מלת: ״פורענות״.
אם שנותי ברק חרבי – means, IF I SHALL WHET THE BLADE OF MY SWORD, so that it shall have a flash (ברק); splendeur in old French.
ותאחז במשפט ידי AND MY HAND TAKE HOLD ON JUDGMENT – i.e., on strict justice, relinquishing (i.e. withdrawing) My attribute of mercy from My enemies who have done so much evil unto you, – "I was angry only a little, but they helped to do harm" (Zekharyah 1:15).
But My hand shall grasp the attribute of justice to hold fast to it in order to take vengeance.
אשיב נקם וגו'‏ I WILL RENDER VENGEANCE [TO MY ADVERSARIES]. – Our Rabbis derived in the Aggadah from the wording of the text which states, "And My hand shall hold the משפט fast", that the nature of the Holy One, blessed be He, is not like the nature of human beings: The nature of a human being is that when he shoots an arrow he cannot bring it back (i.e., cannot check its flight); the Holy One, blessed be He, however, shoots His arrows and it is in His power to bring them back as though He is still holding them in hand, for, you see, lightning is His arrow, for it states here ברק חרבי, "Lightning is my weapon, and my hand holds fast to משפט" (Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 15:3). This משפט (i.e., משפט according to this explanation) has the meaning of punishment, justicia in old French, the execution of justice (the third definition given by Rashi on Shemot 28:15 of this word)
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

פס׳: אם שנותי ברק חרבי – מלמד שהפורענות יוצאה מלפני הקב״ה כברק קלה. שאם עושין תשובה מהזירה במהרה שנאמר אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי. 1שאין מדת הדין חוזרת ריקם.
אשיב נקם לצרי2אלו צוררי יהודה (וישראל).
למשנאי אשלם – אלו המינים שעובדים עבודה זרה שנאמר (תהלים קלט) הלא משנאיך ה׳ אשנא וגו׳. וכתיב (שם) תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי. שהם כופרין ביחוד הקדוש ברוך הוא:
1. שאין מדה״ד חוזרת ריקם. בספרי ליתא זה. וכוונתו נראה שנופת צוף דברי הזוהר היה ידוע ג״כ להמחבר הזה שחי יותר משתי מאות שנה קודם שנתגלה הזוהר. עיין בזוהר דברים בסופו בהשמטות דף ש״ד ש״ה המעשה הארוכה באדם א׳ שחטא ושלחו מן שמיא חויא להענישו ופגע ר״א את החויא א״ל ר״א חויא חויא סטי לך מאורחך דהא תב ההוא גברא ואתנחם על מה דעביד וכו׳ א״ל ר״א חויא ידענא מה דאת בעי תוב מאורחך דהא עובד כוכבים חייבא אתי דעביד ביש לחד יהודאי והא נאים שכיב במערתא דילך זיל וקטלין וכו׳. פתח ר״א ואמר מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך דהא לית רחימו להקב״ה בהדי בר נש בהאי עלמא אלא כמאן דתאיב מחוביה וע״ד ואני אהבתיך. אבל מאי אעבוד דהא יהיב רשו לחויא לנזקא דא הוא עיטא ואתן אדם תחתיך ההוא אדם רשע דאתי מעמא אחרא ע״ש בארוכה. וכן הוא כוונת הפסיקתא אם שנותי ברק חרבי שהפורעניות יוצאת מלפני הקב״ה כברק קלה (היינו על ישראל כשחוטאין) ומסיים שאם עושין תשובה הקב״ה מחזירה (היינו הפורעניות מהם) ומסיים ותאחז במשפט ידי שאין מדת הדין חוזרת ריקם היינו הפורעניות נותנה על רשעי העמים כמו דברי הזוהר שהעתקתי. ובהיותי במאהלוב פאדאלסקי הראני ידידי הרב ר׳ קלמן ראפאלאוויץ ראיה שאין עליה תשובה לקדמות ס׳ הזוהר אשר גם חכמי התלמוד ידעו מאתו וזה הוא (ע״ז ס״ח.) גבי מחלוקת שהשביח ולבסוף פגם קושיית ר׳ חגא לעולא ועולא השיב לו חגא לא מידי ידע מאי קאמרי רבנן תיובתא קא מותיב. דבריו אלו מותאמים לדברי הזוהר (שלח קנ״ז) מעשה ארוכה. ר״מ ור״י דאזלי באורחא ולבסוף בדף קנ״ח א״ר יסא וודאי דא הוא ר׳ חגא בכל יומא לא בעי לאחזאה גרמי במאי דידע הרי מצאנו מדתו וחסידותו של ר׳ חגא שהסתיר כח תורתו בלי לידע בבית חכמי התלמוד וזה הלשון חגא לא ידע מידי מאי קאמרי רבנן. ודפח״ח:
2. אלו צוררי יהודא ובנימין כצ״ל. והיינו הכותים כדכתיב (עזרא ד׳:א׳) וישמעו צרי יהודה ובנימין כי בני הגולה כו׳:
אם שנותי – מן שננו כחרב לשונם (תהלים ס״ד:ד׳) יאמר כן, כמו: מן סבב – סבותי בכל נפש בית אביך (שמואל א כ״ב:כ״ב), מן בלל – בלותי בשמן רענן (תהלים צ״ב:י״א).
אם שנותי WHEN I WHET: [From the root ש-נ-נ, the same root] as in the phrase (Ps 64:4) “who whet (שננו) their tongues like swords,” this is what one says [שנותי]. Just as from the root ס-ב-ב one says [סבותי, as in the phrase] (1 Sam 22:22) “I am the cause (סבותי) of the deaths of all of your father’s house,”1 and from the root ב-ל-ל, one says [בלותי, as in the phrase] (Ps 92:11) “I am soaked (בלותי) in freshening oil.”2
1. A difficult verse. I have translated in the way that Rashi and NJPS suggest.
2. Rashi also understands the root of שנותי as ש-נ-נ, as do most other exegetes. But Rashbam may be opposing here Onq.’s explanation (“If My sword is doubly revealed”) that connects the verb to the word “שניים – two.”
On the verb ש-נ-נ, see also Rashbam’s commentary above to Deuteronomy 6:7 and 17:18. On geminate verbs in general, see e.g. Rashbam’s commentary to Numbers 14:36-37. As I pointed out in note 71 there, Rashbam often discusses such verbs and often uses the verb ס-ב-ב as his paradigm.
אם שנותי ברק חרבי – מפעלי הכפל, וכן: וחנתי לבני בטניא (איוב י״ט:י״ז), [וגנותי על העיר (מלכים ב כ׳:ו׳),]⁠ב מגזרת: חץ שנון (משלי כ״ה:י״ח).
ותאחז ידי – החרב כמשפט גבור מלחמה.
אשיב נקם – טעם אשיב: כאשר עשו לישראל כן אשלם.
א. בכ״י פריס 177: אמי.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
IF I WHET. Shannoti (I whet) comes from a double root.⁠1 Compare, channoti2 (I am loathsome) in And I am loathsome to the children of my tribe (Job 19:17). Shannoti is related3 to the word shanun (sharp) in and a sharp arrow (Prov. 25:18).
AND MY HAND TAKE HOLD ON JUDGMENT. The sword is the instrument by which the warrior executes judgment.⁠4
I WILL RENDER VENGEANCE TO MINE ADVERSARIES. The meaning of ashiv (I will render) is, I will do to Mine adversaries as they did to Israel. This is also the meaning of And will recompense (ashallem).
1. Its root is shin, nun, nun.
2. From the root chet, nun, nun. Both words are similarly conjugated.
3. Has a similar meaning.
4. The meaning of our clause is, I will execute judgment with the sword which is in my hand.
אם שנותי – כמו חרב שנונה.
אם שנותי ברק חרבי – על ישראל, ולקחתי נקמתי מהם, שנתת⁠{י}⁠ם בגלות בידכם.
ותאחז במשפט ידי – שעשיתי בהם משפטיי ודיני.
עתה אשיב נקם לצרי ולמשנאיי אשלם – מה שעשו להם. כי אני קצפתי מעט, והם עזרו לרעה,⁠1 והוסיפו לבזותם ולהשתעבד בהם בלי חמלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

אם שנותי – IF I WHET – Like a sharp sword.
אם שנותי ברק חרבי – IF I WHET MY GLITTERING SWORD – upon Israel, and I took revenge from them, that I placed them in exile in your hands.
ותאחז במשפט ידי – AND MY HAND GRASPS JUSTICE – that I did with them My judgments and My decree.
Now אשיב נקם לצרי ולמשנאיי אשלם – I WILL RENDER VENGEANCE TO MY ADVERSARIES AND WILL REPAY THOSE WHO HATE ME – for what they did to them. Because I got angry a little, but they added to the calamity, and continued to degrade them and enslave them without mercy.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

ותאחז ידי – את החרב במשפט גבורת המלחמה.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
ותאחז ידי, and My hand will hold on to judgment;⁠" holding on to the sword with one's hand, in order to administer justice.
אם שנותי – עבר במקום עתיד כדרך הנבואות, ופירוש אם אשנן אשיב נקם, ואינו לשון מסופק כי אם הבטחה ולשון ודאי. ושעור הכתוב שאשנן חרבי בשמים למעלה, ותאחז במשפט ידי למטה, והוא דברי הנביא (שם ל״ד) כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד.
ובמדרש אם שנותי ברק חרבי, אמר הקב״ה אם אשנן אני את חרבי ברק חרבי אני מחריב עולם, ומה אעשה, ותאחז במשפט ידי, עד כאן.
וכבר ידעת כי חרבו של הקב״ה הנזכרת בכל מקום היא מדת דינו (שם ס״ו) ובחרבו את כל בשר, (תהלים כ״ב:כ״א) הצילה מחרב נפשי, וכיוצא בהם, וראוי לאדם להיות מתפחד ונרתע מפניה, ופסוק מלא צווח (איוב י״ט:כ״ט) גורו לכם מפני חרב, באורו אתם בני אדם יש לכם לפחד מפני חרב של מעלה, כי העונות גורמין החמה והחרב למטה, ולמען זה יש לכם לדעת שיש דין ואין העולם מקרה. וכבר כתבתי בפסוק (בראשית ג׳:כ״ד) להט החרב, ובפסוק (דברים ז׳:כ״ד) לא יתיצב איש, כי חרבו הקשה של הקב״ה יש לו י״ו פנים, ומה שהזכיר כאן חרבי וסמוך לו מיד ותאחז לרמוז חרב י״ו, והרשעים נדונין בה והצדיקים מתפחדין ממנה אך היא מסורה בידם, וזהו שתמצא בשיר חדש לעתיד (תהלים קמ״ט:ו׳) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, קרי ביה י״ו פיות, וזה מבואר.
והנה השירה הזאת נחמה גדולה והבטחה מבוארת בענין הגאולה ובאבדן עובדי גלולים ובנקמת ישראל מאויביהם ובכפרת ישראל מעונותיהם. ואולי מפני זה בא סימן ההפסקות לרבותינו ז״ל, הזי״ו ל״ך מתקנת עזרא הסופר הכהן הנביא שראה ברוה״ק שתהיה תקנתו בקריאת ס״ת בצבור תקנה קיימת בכל דור ודור, לא תבטל בזמן מן הזמנים, ותקן הסימן הזה בהפסקות הפרשה הזאת המקובלת אצלנו לבאר שיחזור הזיו והזוהר והכבוד והתפארת לישראל כמבראשונה, ושבו בנים לגבולם.
אשיב נקם לצרי – כלומר אשיב להם גמול כאשר עשו לישראל, והקב״ה קראם צריו, ולמעלה הזכיר פן ינכרו צרימו ולישראל יחזור הכנוי, ולמדך הכתוב כי צרימו של ישראל הם צריו של הקב״ה.
וכן תמצא בגלות מצרים בשירת הים (שמות ט״ו:ז׳) תהרוס קמיך, והיה ראוי לומר קמינו, אבל הכתוב יורה כי הקמים עלינו כאלו קמים עליו יתעלה, וזהו שאמר דוד ע״ה (תהלים פ״ג) כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש, על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך, קרא האומות אויביו ומשנאיו יתברך כשמערימים סוד ומתיעצים על ישראל שקראם צפוניך על שם שהם צפונים אצלו ותחת ידו, כענין (שמות י״ט:ה׳) והייתם לי סגולה, כי הסגולה לא ימנה עליה המלך פקיד ומושל רק היא צפונה אצלו ותחת ידו, או קראם צפונים על שם שהם לבדם נוחלי גן עדן ורב טוב הצפון.
אם שנותי, "When I will whet My flashing blade;⁠" the use of the past tense here when we would have expected a future tense, seeing God speaks about what will be, is typical of prophetic pronouncements. The meaning of the construction is that "if I whet the blade of My sword in the heaven and take hold of judgment on earth.⁠" These words parallel those of the prophet (Isaiah 34,5: "for My sword shall be dripping (with blood) in the heaven, lo, it shall come down upon Edom.⁠"
A Midrashic approach: "If I were to whet My sword, with a flashing blade, says the Lord, I would destroy the world;⁠" What can I do to prevent this (rhetorical question)? My hand must grasp judgment.⁠" So far the words of the Midrash.
You know already that whenever the "sword" of God is mentioned that this is a reference to His attribute of Justice. Examples are Isaiah 66,16: "with His sword against all flesh,⁠" or Psalms 2,21: "save my life from the sword,⁠" and similar verses in which the word חרב is featured. A man is supposed to constantly be conscious of the impending attack by the attribute of Justice. We have a full verse in Job 19,29 where the author cries out: ""be in fear of the sword, for your iniquity is worthy of the sword. Know there is a judgment.⁠" The thrust of the verse is to remind people that what transpires in this universe is not accidental or coincidental, but is part of a master plan.⁠" I have already commented on Genesis 3,24 where the flashing blade of the sword guarding the entrance to Gan Eden is mentioned, as well as on Deut. 7,24, that God's sword is extremely sharp, has 16 blades. When the Torah speaks here of חרבי followed by ותאחז, this is an allusion to the 16-sided blade of God's sword by which the wicked will be judged, and which even the righteous have reason to be afraid of; however, (under the appropriate circumstances) this sword is entrusted to the righteous. This is the meaning of the שיר חדש, the new song which will be sung by them in the future, as we know from Psalms 149,6: "with paeans to God in their throats and many-bladed swords in their hands.⁠" The sages amend the word בידם, "in their hands,⁠" to be read as בי-ה as referring to 16 blades. [The number 15 i.e. י-ה, may refer to the additional number of blades. Ed.]
This song of Moses is a great source of comfort regarding the redemption of the future and the destruction of the idolaters and the avenging of Israel from its enemies, as well as concerning the atonement of Israel's iniquities. Perhaps this is even reflected in the acrostic of the respective first letters of different sections of this song, i.e. the letters ה-ז-י-ו ל-ך, having been so divided by Ezra who arranged the reading into these sections (see beginning of verses 1-7-13-19-29-40). He had foreseen with holy spirit that by reading this portion in the appropriate stanzas there would be an additional ray of hope and an appeal to the people to engage in penitence whenever these verses are read in public, generation after generation (compare Rosh Hashanah 31). The message of the acrostic is that the radiation of the brilliance of the Shechinah will be restored to us as in former days.
אשיב נקם לצרי, "I shall return vengeance upon My enemies.⁠" In other words, I will retaliate against them for what they have done to Israel. God calls the adversaries of Israel: "My enemies,⁠" whereas earlier, in verse 27, Moses called them פן ינכרו צרימו, "lest its tormentors would misinterpret.⁠" The suffix "its" in that verse referred to Israel. The message of our verse is that anyone who is the tormentor of Israel thereby makes himself into an enemy of the Lord.
You will find a similar construction during the song Moses composed after crossing the Sea of Reeds, where in Exodus 15,7 he speaks of God as "You will destroy those who rise against You, קמיך,⁠" where we would have expected Moses to say קמי, "the ones who rose against me.⁠" Moses wanted to make the point, however, that anyone attacking the Jewish people is at one and the same time attacking the God of the Jews. This concept is reflected in Psalms 83,3-4 where David says: "for Your enemies rage, Your foes assert themselves. The plot craftily against Your people, take counsel against Your hidden ones.⁠" David equates the people who attack Israel with those who rage against the Lord. He refers to the Jewish people as צפונך, "the ones hidden by You,⁠" seeing that the Lord hides them, protects them. Actually, the meaning of the word here is close to the meaning of והייתם לי סגולה, "You will be for Me something treasured.⁠" One has a tendency of hiding one's treasures. One does not entrust its care to agents, to subordinates.
ותאחז במשפט ידי – לאחר שעשיתי משפטי ודיני אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם. מה שנשתעבדו בהם בלי לחמלם.
שנתי – חסרא וי״ו, שששה ימים נדונים הרשעים.
א. כן בכ״י פרמא 3456, פריס 236. בכ״י לידס 516a שתי המלים מחוברות ל: ״שנתחסר״, והן כנראה מהוות המשך של הביאור בפסוק הקודם.
שנותי – מטעם חץ שנון (משלי כ״ה:י״ח), לצריו ולמשנאיו – הם האויבים שהשחיתו ישראל עם י״י.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מ]

אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי – ברק החרב הוא הברזל אשר בו שיברק כשלוטש ושנונו הוא השחזת חודו כדי שיהיה נאות לחתוך בקלות והרצון בזה אם יהיה שנון ברק החרב שלי להביא רעה על האויבים וזה היה לעת תמוט רגלם כמו שקדם.
ותאחז במשפט ידי – רוצה לומר: או תאחז במשפט ידי וזה יהיה אם היו באופן שתדבק בהם השגחתי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מ]

אם שנותי ברק חרבי אם אשנן את להב חרבי למען היות להברק. פי׳ אם אחדד הברזל של חרבי שהשנון בכ״מ ל׳ חדוד הוא כמו חצי גבור שנונים ולהב החרב הוא ברזל החרב כמו הנצב על הלהב להבת חניתו ונקרא כן שהחרב בהתלהטו דומה ללהב בהתלהטו ופי׳ ברק למען היות לה ברק כאילו אמר אם שנותי לברק חרבי שפירושו למען היות לה ברק שהברזל אחר השנון יתחדש לו כדמות ברק מבריק גם פירש שנותי אשנן מפני שמלת שנותי עקור והיא משרתת לכל מיני הפעלים ומלת אשנן מורה על העתיד המדבר בעדו לבדו:
ותאחז במשפט ידי להניח מדת רחמי באויבי כו׳. ותאחז ידי במדת המשפט להחזיק בה כדי לנקום נקמתי מאויבי ולהניח מדת הרחמים פי׳ שלא אשתמש בה עמהם ומאמר באויבי דבק עם ותאחז במשפט ידי לא עם להניח מדת רחמים הסמוך לו ויהיה פי׳ המקראות כן נשאתי אל שמים ידי ונשבעתי חי אנכי שאשנן את חרבי לעשות לה ברק כמנהג היוצאים למלחמה ושתאחז במשפט ידי להשיב נקם לצרי להנקם מהם שאני קצפתי עליכם מעט והמה עזרו לרעה ואל יקשה עליך מאמרו שאשנן במקום אם אשנן כי מצאנו עד אם דברתי דברי עד שאדבר דברי ורבים כן וכן כתב בסוף הפרשה אם שנותי הרבה אם יש שאינם תלויים שאשנן ברק חרבי כמו שפירשתי למעלה:
והמשפט הזה לשון פורענות הוא. ולא מלשון דין ומשפט כמשמעו מפני שמלת ותאחז לפי דעת רז״ל דבקה עם ברק חרבי שהברק הוא חצו של הקב״ה כדכתיב ויצא כברק חצו וכיון שכן לא שייך הכא לשון דין ומשפט אלא לשון פורענות שפירושו ותאחז ידי ברק חרבו שהוא חצו בעת שזורקו על אויביו כדי להביא הפורענות עליהם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מ]

(מא) ואפשר לפרש אם שנותי ברק חרבי מלשון שנוי. ואין מלת אם להיות הדבר מסופק אבל הוא לשון כאשר, כמו ואם יהיה היובל לבני ישראל, אם כסף תלוה את עמי. יאמר כאשר אשנה ברק שעד עתה היה הברק כנגד ישראל ואשנה אותה כנגד האומות וגם זה לא בכעס וארך אפי׳ כי אם שתאחז במשפט ידי וכפי שורת הדין אתנהג בדבר הנה אז בלי ספק אשיב נקם לצרי וגו׳.
כי זו היא גזרת המאמר וענינו אשיב נקם לצרי. שהם האומות המרשיעו׳ והמצירות יותר לישראל במעשיהם. ולאחרים שלא הצרו במעשיהם כל כך אבל במחשבותם ואמונותיהם היו שונאי ה׳ ואויבי אומתו אמר ולמשנאי אשלם, רוצה לומר שישלם להם כפי מעשיהם.
אם שנותי – אף על פי שחדדתי נגד ישראל בימי הגלות את ברק חרבי – לא פי חרבי.
ותאחז במשפט ידי – ואף על פי שאחר כך תאחז במשפט ידי נגדם, ״כי ידין ה׳ עמו״.
מכל מקום: אשיב נקם לצרי – הנקם שעשו בישראל, כאמרו ״יען עשות אדום בנקום נקם לבית יהודה״ (יחזקאל כ״ה:י״ב), אשיב להם אותו הנקם, כאמרו ״ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל״ (שם שם י״ד).
ולמשנאי אשלם – תשלומי מדה כנגד מדה, כאמרו ״כאשר עשית כן יעשה לך, גמלך ישוב בראשך״ (עבדיה א׳:ט״ו).
אם שנותי, even though I had sharpened the blade of My sword against the Jewish people during the time of their exile, את ברק חרבי, this was only the flashing appearance, not the פי החרב, the lethal part of the sword.
ותאחז במשפט ידי, and even though I was compelled to deal with them according to the rule of law, for כי ידין ה' עמו, “God does judge His people,” this does not mean that their adversaries will go free, rather
אשיב נקם לצרי, I will wreak vengeance on My foes, reprisals for what they have done to Israel. Compare Ezekiel 25,12 and 25,14 on this subject in detail.
ולמשנאי אשלם, and I will pay back those who hate Me measure for measure, as spelled out in Ovadiah 15.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מ]

דבר אחר ותאחז ידי את מדת המשפט וכו׳. טעות סופר הוא, שהכל הוא פירוש אחד. וכך ראוי להיות; ״ותאחז במשפט ידי״ להניח מדת רחמים באויבי שהרעו לכם, כי ״אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה״ (זכריה א, טו), ותאחז ידי את מדת המשפט וכו׳, כלומר שאניח מדת רחמים, שלא אשתמש בה, ותאחז במדת המשפט לנקום נקם:
אם שַנוֹתִי֙: מלרע, בפשט א׳ לבד, לב״א1. [אִם⁠־שַׁנּוֹתִי֙].
1. לב״א: חילופים-ד (׳ב״א שנותי מלרע ב״נ מלעיל׳).
אם אשנן את להב חרבי. ר״ל בזה, איך יתכן שישנן הברק, כיון שאין בו ממשות, דברק הוא המראה של הלהב. ל״פ את להב כו׳, כלומר אם אחדד הברזל של חרבי, שהשינון בכל מקום הוא לשון חידוד, ולהב החרב הוא הברזל, כמו (שמואל א י״ז:ז׳) להבת חניתו. ונקרא כן, מפני שהחרב בהתלהטו דומה ללהב. וברק, כמו לברק, שפירושו להיות לה לברק:
להניח מדת הרחמים באויבי. פירוש ותאחז ידי במדת משפט להחזיק בה כדי להנקם, ולהניח הרחמים שלא להשתמש בה, עם אויבי שהרעו לכם, ובאויבי שהרעו לכם דבוק עם ותאחז במשפט, לא עם להניח מדת הרחמים. ויהיה פירוש המקראות כך, נשאתי אל שמים ידי ונשבעתי חי אנכי שאשנן את חרבי לעשות לה ברק, כמנהג יוצאי מלחמה, ושתאחז במשפט ידי להשיב נקם לצרי, להנקם מהם מפני שהרעו לכם, שאני קצפתי עליכם מעט, והמה עזרו לרעה:
אשר אני קצפתי מעט כו׳. רצונו בזה, שלא תאמר מה חטאו גוים בזה, שהרי אתה מסרתם בידם כדי שיתיסרו מידם:
ד״א כו׳ ותאחז במשפט ידי. לטעם ראשון קשה, מדת הרחמים מאן דכר שמיה. ולפי ד״א קשה, הוה לי׳ לכתוב ותאחז ידי במשפט. לכ״פ גם טעם ראשון. ומפי מורי מהר״ל שמעתי, דהאי ד״א טעות סופר הוא, והכל פי׳ א׳ הוא:
והמשפט הזה לשון פורענות הוא. ויהיה מלת ותאחז דבוק עם ברק חרבי, שהברק הוא חצו של הקב״ה, שנאמר (זכריה ט׳:י״ד) ויצא כברק חצו, והוא הפורענות. אבל אי הוי פי׳ כמשמעו, לא היה נשמע מיניה מידי, שהרי גם מלך בשר ודם כשיושב במשפט, יכול להטות המשפט לאיזה צד שירצה, ועכשיו שפירשו פורענות, שפיר משמע מיניה לא כמדת בשר ודם וכו׳, ומקרא מסורס הוא לפי האגדה, וה״ק ותאחז ידי ברק חרבי במשפט:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

If I whet the blade of My saber. Rashi wants answer the question: How is it possible to sharpen lightning, which has no substance? Lightning is the appearance of a flash! Therefore he explains "the gleam, etc.⁠" i.e. if I sharpen the iron of My saber. The word שינון always means "sharpening" and the blade of the sabre is [made of] iron, as in "the blade of his spear" (1 Shmuel 17:7). It is called להב (flash) because the sword as it flashes is similar to a flame. The word ברק (lightning) is like "לברק (to flash)" (Yechezkeil 21:20) which means [that He will whet it] to a gleam.
Discarding the attribute of compassion for My enemies. I.e. and My hand will grasp the attribute of judgment, to hold on to it in order to wreak vengeance, and to discard the [attribute of] compassion, and not use it for My enemies who were destructive to you. The phrase "and hold judgment in My grasp" is connected to the phrase "My enemies who were destructive to you,⁠" not with "discarding the attribute of compassion.⁠" The meaning of the verse is: "I raised My hand heavenward and swore by My life, that I will sharpen My sword until it gleams like lightning, as is the custom of those who go out to war. And hold judgment in My hand, to wreak vengeance on My enemies, to avenge them for their destructiveness to you. [As the verse states,] "Where I was a little angry, and they abetted destructiveness, etc.⁠" (Zecharyah 1:15).
Where I was a little angry, etc. Do not ask how is it that the nations sinned in this matter, since you were delivered into their hands [by Hashem] in order that you should suffer at their hands.
[Another interpretation.] I hold judgment in My grasp. According to the first explanation it is difficult, where is the attribute of compassion mentioned here? And according to the second explanation it is difficult because it should have written "My hand will grasp judgment.⁠" Therefore Rashi gives the first explanation. And from my teacher, Maharal, I heard that the phrase, "another interpretation" is a copyist error, and it is all one explanation.
"Judgment" here denotes retribution. And so the word "He grasps" is connected with "My saber to a gleam,⁠" for lightning is Hashem's arrow, as it states, "And His arrow will go forth like lightning" (Zecharyah 9:14) referring to retribution. But according to its plain meaning we would not learn anything. For even when a mortal king sits in judgment is able to tip the verdict to whichever side he wishes. But now that Rashi explains it to mean "retribution" we certainly learn-–that "unlike the practice of mortals, etc.⁠" According to the aggada, the order of the words in the verse is imprecise and it means, "And My hand grasp the lightning of My sword in judgment.⁠"
אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי אשוב נקם לצרי ולמשנאי אשלם – אדם המתנקם מאויביו אין די לו להשיב גמולם בראשם אלא שבעתים ישיב אל חיקם תשלומי כפל. זאת ועוד אחרת כי בנקמתו יאמין לעשות משפט ודין באויב אשר הרע לו. אולם הי״ת יעשה משפט ודין כדי להתנקם וישיב גמולו ולא יותר ד״א כי עונש הבא מאת הי״ת הנו טוב לנענש וגזרה מן השמים היא שכר לנו וכל מאי דעביד רחמנא לטב. ראה ראינו צרות רבות ורעות יבואו על איש יחשבם לרעתו ותהיינה סבה שינצל מפניה מן המות ומרעה גדולה או מעונש הנפש הנצחי וזה ידוע. על כן אם תאחז במשפט ידו ישיב נקם לצריו ויענישם אמנם באותו פועל ישלם לשונאיו מה שהרע להם ויתן להם תשלום גמול בדרך אחר כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן וגו׳ ראינו בזה דברי מותר בכפלו אשר כפל אל הארץ אשר אני נותן. אם לא כי הדבר כאשר פירשנו בפרשת ואתחנן היות שגגת משה בהכותו את הסלע שסיבב שנתפעלו הקהל בדמיונם הכוזב כי צריך ה׳ לאמצעי בפעולת הניסים. ולכן נצטרך הי״ת להמית משה במדבר להשריש בלב העם שהי״ת יכניסם לארץ בעצמו מבלי משה וי ושהם לא פעלו דבר באותות ובמופתים ואצבע אלהים היא. על כן מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא לפי שהארץ אני נותן לבני ישראל בלי שליח ואמצעי ולא עוד באמונתם הגרועה אשר זאת עלה על לבם בעבורכם עד היום הזה:
אם שנותי – מלשון חץ שנון.
ברק חרבי – בעה״ז. ותאחז במשפט ידי. בעה״ב.
אם שנותי ברק חרבי – ע״י אחרים שולח החרב בקרבם. ותאחז במשפט ידי. ע״י עצמי כמ״ש חרב ה׳ עד מתי לא תשקוטי הרגעי ודומי וגו׳.
אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם – לצרי יהיה הנקם. ולמשנאי יהיה השילום כדלעיל בפסוק לי נקם ושלם.
נקם לצרי – שהוא לגוף הצוררים בעה״ז כי נקם קאי על ברק חרבי ולפי שעשו לגוף בעה״ז כך עתיד אני לנקום בע״הז.
ולמשנאי אשלם – שהריעו לנשמתם אמר ותאחז במשפט ידי. וכמו כן אשיב נקם לצרי. ע״י אחרים על מה שעשו לישראל.
ולמשנאי אשלם – מה שהריעו נגדי אשלם להם וזהו ותאחז במשפט ידי אני בעצמי אשלם להם ולכך נאמר אשיב נקם שישיב להם הנקמה ע״י אחרים ועל מה שעשו נגד הש״י לזה אמר ואשלם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מ]

אם שנותי ברק חרבי – מלת אם כמו כאשר, כשאשנן את להב חרבי, כי להב החרב נקרא ברק:
ותאחז במשפט ידי – כשאחבר ידי החזקה אל המשפט, כלומר כשאשפטם בידי למעלה מן הטבע, וכדרך כי יד על כס יה (שמות י״ז ט״ז), ופירשנוהו שם:
אשיב נקם לצרי – כי הם צרי האל ומשנאיו, ולכך הרעו לעם סגולתו:
ותאחז במשפט ידי – מלות ״דבר אחר״ הנמצאות ברש״י טעות הן, ואינם בכ״י ולא בדפוס בולונייא, ואינו אלא פירוש אחד, ותאחז במשפט ידי להניח (כלומר לעזוב) מדת רחמים לאויבי (כן הוא בכ״י, לא באויבי) שהרעו (וכו׳) ותאחז ידי את מדת המשפט (וכו׳).
(מא-מב) אם שנותי וגו׳ – אם העמים ימתינו עד שאשנן את חרבי לעשות משפט; אם לא ישנו את דרכיהם בעוד מועד; אם יישארו ״צרי ומשנאי״, האויבים והשונאים לשלטוני ולשלטון תורתי, כך שאצטרך להביא עליהם נקם ושילם; אם אנהג בהם כפי שהם נהגו בישראל ובאנשים אחרים חסרי מגן – או אז תהיה פורענותי עקובה מדם, פראית ואכזרית.
מדם חלל ושביה מוסב לעיל על ״אשכיר חצי מדם״; ״מראש פרעות אויב״ מוסב לעיל על ״וחרבי תאכל בשר״. הם לא רק הרגו (״חלל״) בשעת הקרב, אלא גם רצחו שבויים בלתי מזוינים (״שביה״), ונשאו את הראשים הערופים לאות ניצחון על חרבותיהם. לפיכך –
[מא] תדעו כי גם אם שנותי ואכפיל ברק חרבי לבל תבריק ובל תהיה חדודה ושנונה:
ותאחז במשפט ידי – לאחוז את המשפט בל ירד למטה ובל אעניש בידים, מ״מ אשיב נקם לצרי וכו׳ וכו׳:
אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי – כשאשנן חרבי ואני פוקד לעשות משפט בעולם השפל, אז אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם:
אם שנותי וגו׳: עתה מדבר על הענין השני1, ״אם שנותי״ – אם אבוא למידה זו2, אבל אינו מבורר אם יגיע לענוש אומות העולם. דבאמת אם יצוייר שיענשו האומות בכליון כפי אשר סבלו ישראל אצלם במשך אורך הגלות, לא ישאר מאומות העולם מאומה, שהרי אין אומה ולשון שלא הרעו לישראל באיזה משך. אבל באמת לא יענשו אותם האומות שכבר חזרו בהם וישראל אצלם בכבוד ובטוב כמה שנים, ו׳יכופר אדמתם׳ בזה כאשר יבואר. והכי מוכח מהאגדה3 דריש מסכת עבודה זרה (ב, א-ב) שיבואו מלכי אומות העולם לדין על שלא עסקו בתורה, וגם מלכות רומי בכלל, ומבואר, שאינו דן על שהרעו כל כך לישראל, ולא עוד אלא שיאמרו שעשו טובה לישראל וכמה סיבות שעסקו ישראל בתורה, הרי הדין לא יהא אלא על השעה שישבו ישראל בקרבם בשלוה4. וא״כ, אם היו כל האומות בעת הגאולה וסמוך לה מלפניו מטיבים לישראל, לא היה עונש ברק החרב כלל. [זולת מלחמת גוג ומגוג, שאינו מחמת שהרעו לישראל בימי הגלות, רק מחמת שיבואו אז למלחמה על ישראל וירגזו על ה׳ ועל משיחו]. אבל אם תהיה איזו אומה ומלכות שתרע לישראל אז, ולא ׳יכופר אדמתם׳ במה שיש ישראל בתוכם בשלוה, עליהם הוא אומר ״אם שנותי ברק חרבי״5, ואז ״ותאחז במשפט ידי״ – לא אתנהג ברחמים כי אם במשפט. אזי ״אשיב נקם לצרי״ – יהיה בתורת נקמה במה שהצרו6 לעם ה׳, שנקראו מחמת זה ״צרי״, והנקמה, היינו, באותו אופן שהצרו יגיע להם.
ולמשנאי: תרגם אונקלוס ״בעלי דבבי״, היינו, שהרעו במה שהקניטו בדברים, כמו שכתבתי לעיל (ל,ז)7 במשמעות ״בעלי דבבי״. ואמר דלהם ״אשלם״ באיזה עונש לפי ערך ההקנטה, וה׳ שופט צדיק. אבל לא שייך בזה ׳נקמה׳ שישיגו מדה זו, אלא תשלומין אחרים, וכמו שכתבתי לעיל פסוק ל״ה.
1. בסדר הגאולה העתידה במהרה בימינו – איך יהיו אומות העולם נענשים.
2. לשנן את להב חרבי – להעניש את אומות העולם.
3. המפורסמת.
4. והדין יהיה רק על מה שלא עסקו בתורה.
5. לשנן את להב חרבי – להעניש את אומות העולם.
6. צרות בפועל (לעומת ״ולמשנאי אשלם״, כדלהלן).
7. על הפסוק ״על אויבך ועל שונאיך״.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהכל
 
(מב) אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑רמִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃
I will make my arrows drunk with blood. My sword shall devour flesh with the blood of the slain and the captives, from the head of the leaders of the enemy.⁠"
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שלב]
אשכיר חצי מדם – וכי איפשר להם לחצים שישתכרו מדם אלא הריני משכיר את אחרים ממה שחצי עושים.
וחרבי תאכל בשר – וכי איפשר לחרב שתאכל בשר אלא הריני מאכיל אחרים ממה שחרבי עושה וכן הוא אומר (יחזקאל ל״ט:י״ז) ואתה בן אדם אמור לצפור כל כנף ואומר ואכלתם חלב לשבעה ושתיתם דם ואומר בשר גבורים תאכלו ואומר ושבעתם על שלחני סוס ורכב ואומר (ישעיהו ל״ד:ו׳) חרב לה׳ מלאה דם הודשנה מחלב מפני מה כי זבח לה׳ בבצרה וטבח גדול בארץ אדום.
מדם חלל ושביה – ממה שעשו בחללי עמי וכן הוא אומר (ירמיהו ח׳:כ״ג) מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי.
ושביה – ממה שעשו בשבי עמי וכן הוא אומר (ישעיהו י״ד:ב׳) והיו שובים לשוביהם ורדו בנוגשיהם.
מראש פרעות אויב – כשהקדוש ברוך הוא מביא פורענות על אומות אין מביא עליהם שלהם לבדם אלא שלהם ושל אבותיהם מנמרוד ואילך, כשמביא טובות על ישראל מביא עליהם שלהם ושל אבותיהם מאברהם ואילך.
דבר אחר: מראש פרעות אויב – מה ראו ליתלות בראש פרעה כל פורעניות מפני שהיה תחילה לשעבודם של ישראל.
סליק פיסקא
[Piska 332]
"I will make My arrows drunk with blood": How is it possible to make arrows drunk? (The meaning is) rather: I shall make others drunk with what My arrows do.
"and My sword shall eat flesh": How is it possible for a sword to eat flesh? (The meaning is) rather: I shall make others eat from what My sword does. As it is written (Ezekiel 39:17-20) "Son of man, thus says the Lord G-d: Say to every winged bird and to every beast of the field: Assemble and come, gather together from all around for the feast that I slaughter for you ... And you will eat flesh and you will drink blood. You will eat the flesh of warriors, and you will drink the blood of the princes of the land … And you will eat fats to satiety and you will drink blood to drunkenness … and you will be sated at My table,⁠" and (Isaiah 34:6) "The sword of the Lord is full of blood, greased with fats.⁠" Why? (Ibid.) "For there is a sacrifice for the Lord in Batzrah, a great slaughter in the land of Edom.⁠"
"for the blood of the slain and its captivity": because of what they did with the slain of My people, as it is written (Jeremiah 8:23) "If only my head were water and my eyes a spring of tears, so that I could cry all day and night for the slain of the daughter of my people!⁠"
"and its captivity": for what they did with the captives of My people, viz. (Isaiah 14:2) "and they will be captors of their captors.⁠"
"from the beginning of the breaches of the foe": When the Holy One Blessed be He brings punishment upon the foe, He brings it not only for what they did, but for what they and their fathers did — from (the time of) Abraham on.
Variantly: "from the beginning of the breaches" ("peraoth,⁠" like "Pharaoh"): Why are all the punishments pinned on Pharaoh's head? Because Pharaoh was the first to subjugate Israel.
[End of Piska]
אשכיר חצי מדם וכי אפשר לחצים להשתכר מדם אלא אמ׳ הקב״ה הריני משכיר את אחרים ממה שחצי עושות:
וחר׳ תא׳ בש׳ וכי אפשר לחרב שתאכל בשר אלא אמ׳ הקב״ה הרי אני מאכיל את אחרים ממה שחרבי עושה שנ׳ (יחזקאל לט יז - יט) ואתה בן אדם כה אמר ה׳ אמור לצפור כל כנף: בשר גבורים תאכלו: ואכלתם חלב לשבעה: חרב לה׳ מלאה דם (ישעיהו ל״ד:ו׳): וירדו ראמים עמם (שם ז):
מדם חלל מה שעשו בחללי עמי שנ׳ (ירמיהו ח׳:כ״ג) מי יתן ראשי מים:
ושביה מה שעשו בשבי עמי שנ׳ (ירמיהו נ׳:ל״ג) כל שוביהם החזיקו בם מהוא אומ׳ (ישעיהו י״ד:ב׳) והיו שובים לשוביהם:
מראש פר׳ אויב מגיד שאויביהם שלישראל ושונאיהם תלויין בראשו שלפרעה ומה ראו אויביהם שלישראל ושונאיהם ליתלות בראשו שלפרעה אלא מלמד שפרעה התחיל לשעבד בהם תחלה:
ד״א מראש פר׳ אוי׳ מלמד כשהקב״ה מביא פורענות על אומות העולם הוא מביא שלהם ושלאבותיהם ושלאבות אבותיהם מנמרוד ועד כאן:
וכשהוא מביא טובה לישראל הוא מביא שלהם ושלאבותיהם ושלאבות אבותיהם מאברהם ועד כאן:
אֲרַוֵּי גִּרְרַי מִדְּמָא וְחַרְבִּי תְּקַטֵּיל בְּעַמְמַיָּא מִדַּם קְטִילִין וּשְׁבַן לְאַעְדָּאָה1 כִּתְרִין מֵרֵישׁ שָׂנְאָה וּבְעֵיל דְּבָבָא2.
1. נתינה לגר: לפי הנראה מילת לאעדאה הוא תרגום פרעות, כמו ופרע את ראש האשה (במדבר ה׳:י״ח).
2. גם ״שנאה״ וגם ״בעיל דבבא״ הם תרגומים שכיחים ל׳אויב׳, אך צ״ע בטעם הכפילות כאן. אפשר שכן הבין ״פרעות״ (עי׳ מעט צרי).
I will make My arrows drunk with blood, and My sword shall slay the peoples, that by the blood of the slain, and the captives, I may take the crowns from the head of the foe and the enemy.
ארווי גיריין מן אדמהוןא וחרבי תתכל בבשרהוןב מן אדםג קטיליהון דעמי ושבייהון מן ראשי גיבריהון פולימרכיהוןד בעלי דבביהון דעמי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן אדמהון״) גם נוסח חילופי: ״מדמ׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בבשרהון״) גם נוסח חילופי: ״{בבש}⁠ריה׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן אדם״) גם נוסח חילופי: ״מד׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פולימרכיהון״) גם נוסח חילופי: ״פור׳⁠ ⁠⁠״.
אירוי גיררי מן אדם קטיליהון וסייפי תגמר בישריהון מדם קטילין ושיבין משירוי פורענות סנאיהון דעמי.
I will make My arrows drunk with the blood of their slain, and the captivity of their hosts shall be the punishment of My people's foes.
ארווי גירי מן אדמיהון וחרבי תתכל בבשרהון מן אדם קטוליהון דעמי ושבייהון מן רישי גבוריהון פולמרכיהון.
I will make My arrows drunk with their blood, and My sword shall consume their flesh; with the blood of the destroyers of My people, their captives, and the chieftains of their hosts.
אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם – וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְחִצִּים שֶׁיִּשְׁתַּכְּרוּ בְּדָם, אֶלָּא הֲרֵינִי מְשַׁכֵּר לַאֲחֵרִים בְּמַה שֶּׁחִצַּי עוֹשִׂים. וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְחֶרֶב שֶׁתֹּאכַל בָּשָׂר, אֶלָּא הֲרֵינִי מַאֲכִיל אֲחֵרִים מִמַּה שֶּׁחַרְבִּי עוֹשָׂה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאַתָּה בֶּן אָדָם וְגוֹ׳ אֱמֹר לְצִפּוֹר כָּל כָּנָף״ וְגוֹ׳ (ישעיהו ל״ד:ו׳) ״חֶרֶב לַה׳ מָלְאָה דָּם הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב״, ״לָמָּה כִּי זֶבַח לַה׳ בְּבָצְרָה״, מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מִמַּה שֶּׁעָשׂוּ בְּחַלְלֵי עַמִּי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיהו ח׳:כ״ג) ״מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם״. וְגוֹ׳ וְשִׁבְיָה מִמַּה שֶּׁעָשׂוּ בִּשְׁבוּיֵי עַמִּי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וְהָיוּ שׁוֹבִים לְשׁוֹבֵיהֶם״.
מֵראֹשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב – כְּשֶׁהַמָּקוֹם מֵבִיא פֻּרְעָנוּת עַל הָעוֹבְדֵי אֱלִילִים אֵין מֵבִיא עֲלֵיהֶן שֶׁלָּהֶן אֶלָּא שֶׁלָּהֶן וְשֶׁל אֲבוֹתֵיהֶן מֵאַבְרָהָם וְאֵילָךְ. דָּבָר אַחֵר: ״מֵראשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב״ מָה רָאוּ כָּל הַפֻּרְעָנֻיּוֹת לִּתָּלוֹת בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל פַּרְעֹה, מִפְּנֵי שֶׁפַּרְעֹה הוּא הָיָה תְּחִלָּה שֶׁשִּׁעְבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל.
אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר
לה״ר חרב חדה, לכך גורו לכם מפני חרב
בֹּא רְאֵה, בַּלָּשׁוֹן הָרָע שֶׁאָמַר הַנָּחָשׁ לָאִשָּׁה, גָּרַם לָאִשָּׁה וּלְאָדָם לִגְזֹּר עֲלֵיהֶם מִיתָה וְעַל כָּל הָעוֹלָם. בְּלָשׁוֹן הָרָע כָּתוּב, (תהלים נז) וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה. מִשּׁוּם כָּךְ, גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב, מִפְּנֵי לָשׁוֹן הָרָע.
חרב לה׳ זו חרב שבה דן את הרשעים
כִּי חֵמָה עֲונוֹת חָרֶב. מַהוּ כִּי חֵמָה עֲונוֹת חָרֶב? זוֹ חֶרֶב לַה׳. שֶׁשָּׁנִינוּ, יֵשׁ לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֶרֶב שֶׁבָּהּ הוּא דָּן אֶת הָרְשָׁעִים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, (ישעיה לד) חֶרֶב לַה׳ מָלְאָה דָם. (דברים לב) וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר. וּמִשּׁוּם כָּךְ גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲונוֹת חָרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּן שַׁדּוּן, שַׁדִּין כָּתוּב, כְּדֵי שֶׁתֵּדְעוּ שֶׁכָּךְ נִדּוֹן. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֶרֶב בִּלְשׁוֹנוֹ, מִזְדַּמֶּנֶת לוֹ חֶרֶב (נדון באותה חרב) שֶׁמַּשְׁמִידָה הַכֹּל
(זהר ויקרא דף נב:)
פכאני אסכר סהאמי מן דמאיהם וסיפי יאכל לחומהם פירוי מן דם אלצריע ואלסבי מן רווס פראענה אלעדו
כאילו אשכיר את חציי מדמם, וחרבי תאכל את בשרם, ותרווה מדם החלל והשבוי, מראשי מנהיגי1 האויב.
1. רס״ג תרגם ״פרעות״ - ״פראענה״ (فراعنة) צורת הריבוי של המילה ״פרעון״ (فرعون). ״פרעון״ מתייחס למלכי מצרים העתיקה, וכך מתרגם רס״ג כל ״פרעה״ בתורה, והושאל לכל שליטים עריצים ורודנים, מנהיגים או שליטים בעלי כוח רב, לרוב בהקשר שלילי.
מראש פרעות אויב – מתחילת נקמתי באויב. פרעות – מלשון רבותינו ז״ל: והנפרע לנו מצרינו.⁠1 (ספר השרשים ״פרע״)
1. {הערת המהדיר: כנאמר בנוסח תפילת ערבית, ומקורו בתלמוד (בבלי מגילה כ״א:)}
אשכיר חצי מדם – האויב.
וחרבי תאכל – בשרם.
מדם חלל ושביה – זאת תהיה להם מעון הדם של חללי ישראל ושביה ששבו בהם.
מראש פרעות אויב – מפשע תחילת פרצות האויב. כשהקב״ה נפרע מהםא מן האומות פוקד עליהם עונותם ועוון אבותם, מראשית פרצה שפרצו בישראל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34 חסרה מלת: ״מהם״.
אשכיר חצי מדם I WILL MAKE MY ARROWS DRUNK WITH BLOOD – of the enemy,
וחרבי תאכל AND MY SWORD SHALL DEVOUR – their FLESH.
מדם חלל ושביה FROM THE BLOOD OF THE SLAIN AND THE CAPTIVE – i.e., this will happen to them because of the sin of those slain in Israel (i.e., on account of their blood; מדם), and because of the captives they have made among them,
מראש פרעות אויב – because of the sin of even the very first (ראש) breach (פרעות) made by the enemy (פרצות = פרעות); because when the Holy One, blessed be He, exacts punishment from the heathen nations for the wrongs they have inflicted upon Israel, He visits on them their own sin and the sins of their ancestors, from the very first breach they have made in Israel (Sifre Devarim 332:5).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

פס׳: אשכיר חצי מדם – וכי החצים משתכרין אלא הריני משכיר את החיות ואת העופות ממה שחצי עושות.
וחרבי תאכל בשר – וכי החרב תאכל בשר אלא אמר הקב״ה הריני מאכיל את החיות ואת העופות ממה שחרבי עושה כענין שנאמר (יחזקאל לט) ואתה בן אדם אמור לצפור כל כנף עד ואכלתם בשר ושתיתם דם ואומר (שם) בשר גבורים תאכלו עד ואכלתם להם לשבעה ושתיתם דם לשכרון מזבחי אשר זבחתי לכם. וכל הפרשה.
מדם חלל ושביה – ממה שעשו בחללי עמי כענין שנאמר (ירמיה ח) ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי.
ושביה – ממה שעשו בשבי עמי שנא׳ (ישעיה יד) היו שובים לשוביהם ורדו בנוגשיהם.
מראש פרעות אויב – מלמד שאויבי ישראל כולם תלוים בפרעה ראש האויבים.
דבר אחר מראש פרעות אויב – כשהקדוש ברוך הוא 1פורע מן הכנענים מביא עליהם פורענותם ופורענות אבותם:
1. פורע מן הכנענים. פרעות אויב לשון פרעון:
מאיזה דם אשכיר חציו מדם חלל ושביה,⁠א ואיזה בשר תאכל חרבי דם חלל ושביה מראש פרעות אויב. (כ״י סינסינטי 1 בשם ״ואני אומר״)⁠ב
אשכיר חציי מדם שהוא מוסב אף על סוף המקרא, מאיזה דם אשכיר חיציו? מראש האויב כשאבא לפרוע ממנו. (כ״י סינסינטי 1 בשם ״ואני אומר״)⁠ג
א. כן בכ״י סינסינטי 1. בכ״י וינה 24, מוסקבה 1628 חסר ״ושביה״.
ב. בדומה בכ״י וינה 24, מוסקבה 1628.
ג. בדומה בכ״י וינה 24, מוסקבה 1628.
פרעות – כמו: וראשו יהיה פרוע (ויקרא י״ג:מ״ה), לשון סתירה ופירצה.
פרעות: [should be understood] like [the word פרוע in the phrase] (Leviticus 13:45), “his head should be unkempt (פרוע).”1 It is connected to “knocking down” or “breaking through.”2
1. Or “his hair should grow long.”
2. Rashbam often comments on the verb פ-ר-ע. See his commentaries to Exodus 5:4 (and note 4 there) and to Exodus 32:25 (and notes 32 and 33 there) and to Leviticus 10:1-3 (and note 22 there). And yet, it is still difficult to know precisely how he interprets the verb in general, or the specific meaning and syntax in our phrase.
Rashi writes here that the phrase פרעות אויב refers to the sins of the enemies for which they are being punished. He connects the verb פ-ר-ע to the idea of פירצה – “breaking through” or perhaps “transgressing.” Rashi writes in his comments to other biblical passages (e.g. Exodus 5:4 or 32:25) that the verb has negative connotations. Rashbam does not see the verb as necessarily negative; it refers simply to the ideas of “knocking down” or “breaking through.”
What then does פרעות in our verse mean, according to Rashbam? Even though he draws a connection between our verse and a verse where the verb פ-ר-ע refers to letting hair grow (Leviticus 13:45), I doubt that Rashbam would concur with those moderns who write that that is what פרעות means here. (See e.g. NJPS: “the long-haired enemy,” and see the comments of NJPSC and Driver.) Perhaps Rashbam is agreeing with Rashi here. It seems more likely, though, that he understands the phrase פרעות אויב as a reference to the destruction that will come upon the enemy – “the way the enemy was knocked down” – not as Rashi would have it, “the way the enemy knocked down [the standards of law].”
מדם חלל – פירוש: מדם [חלל ומדם שביה.]⁠א
וטעם ושביהב – הפצועים.
מראש פרעות אויב – פירוש תאכל בשר.
וטעם מראש – להתיז הראש.
פרעות – כמו: בפרוע פרעות (שופטים ה׳:ב׳). גם קדמונינו אמרו: [מי שפרע מדור המבול (משנה ב״מ ד׳:ב׳), גם הנפרע לנו מצרנו (בבלי מגילה כ״א:).]⁠ג
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ב. בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150: שביה.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח ושם כתוב רק: ״הנפרע״.
WITH THE BLOOD OF THE SLAIN. This explains I will make Mine arrows drunk.⁠1
[THE CAPTIVES.] It means the wounded.⁠2
FROM THE…HEADS. This explains shall devour flesh. It means that the head shall be chopped off.⁠3
LONG-HAIRED. The word parot (long-haired) is similar to bi-fero'a pera'ot (When men let grow their hair) (Jud. 5:2).⁠4 The rabbis also employ the term ha-nifra (one who collects).⁠5
1. With the blood of the slain is the conclusion of will make Mine arrows drunk even though it does not directly follow it.
2. The blood of the wounded captives.
3. From the…heads of the enemy concludes with And My sword shall devour flesh. In other words, And My sword shall devour flesh means my sword shall decapitate the enemy.
4. These words come from the same root, peh, resh, ayin. We do not have Ibn Ezra's commentary on Judges so we do not know how Ibn Ezra rendered the verse quoted. However, Radak, who tends to follow Ibn Ezra, renders it, to take revenge.
5. Or takes vengeance. Compare Bava Metziah 2:2, mi she-para (He who punished). See Jastrow, para: to tear, destroy, loosen, and disarrange.
אשכיר חצי מדם – שונאיהם, שישפכו חיצי דם האויבים לשכרון.
וחרבי תאכל בשר – תכלה בשר צריהם.
מדם חלל ושביה – של אויבים אשכיר חיצי.
מראש פרעות אויב – שאפרע מראש האויב, ויהא ראשו פרוע כמנוגע, ופורענות יחול על ראשו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

אשכיר חצי מדם – I WILL MAKE MY ARROWS DRUNK WITH BLOOD – of their enemies, that My arrows will spill the blood of the enemies to the point of drunkenness.
וחרבי תאכל בשר – MY SWORD SHALL DEVOUR FLESH – Will consume the flesh of their enemies.
מדם חלל ושביה – WITH THE BLOOD OF THE SLAIN AND THE CAPTIVES – of enemies I will make my arrows drunk.
מראש פרעות אויב – FROM THE UNBOUND HEAD OF THE ENEMY – I will exact retribution from the head of the enemy, and [the hair of] his head shall be unbound like one afflicted [with tzara'at], and calamity shall fall upon his head.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

אשכיר חצי מדם – עליו נאמר: הנה באה ונהייתה וגומ׳ (יחזקאל כ״א:י״ב).
אשכיר חצי מדם – וכי היאך אפשר לחצים שישתכרו מדם אלא הריני משכיר לאחרים ממה שחצי עושים.
וחרבי תאכל בשר – וכי אפשר לחרב שתאכל בשר אלא הריני מאכיל לאחרים ממה שחרבי הורג כעניין שנאמר בן אדם אמור לצפור כל כנף ולכל חית השדה וגו׳ בשר גבורים תאכלו ודם נשיאי הארץ תשתו וגו׳ ואכלתם חלב לשבעה ושתיתם דם לשכרון (יחזקאל ל״ט:י״ז-י״ט) הכי נדרש בספרי.
מדם חלל ושביה – ממה שעשו בחללי עמי ובשבויי עמי.
מראש פרעות אויב – סרסהו מפרעות ראש אויב.
אשכיר חצי מדם, "I will make My arrows drunk with blood.⁠" Concerning this we read in Ezekiel 21,12: הנה באה ונהיתה נאם ה', "Behold!, it comes and has happened.⁠" אשכיר חצי מדם, "how is it possible for arrows to become drunk with blood? The meaning is that God will make others drunk when they see what His arrows have accomplished. (Sifri)
וחרבי תאכל בשר, "and My sword shall devour flesh.⁠" How is it possible for a sword to devour flesh? It means that God will arrange for others to be fed with meat as a result of what My sword has accomplished. This can be compared to what Ezekiel wrote in Ezekiel 39,17: בן אדם אמור לצפור כל כנף ולכל חית השדה האספו מסביב על זבחי, "Now you, Ben Adam, says My Lord, Hashem, say to every winged bird and to the beasts in the field: 'gather around Me, and take part in My feast,' etc.⁠" Our author quotes several more verses from Scripture containing a similar message; (Ezekiel 39,18, 39,19, including the use of the word "becoming drunk.⁠") This is the interpretation given by Sifri.
מדם חלל ושביה, "from the blood of the slain and the captives (wounded?)" from what My arrows have done to the slain and the wounded of My people
מראש פרעות אויב, "from the longhaired head of the enemy.⁠" This verse has been truncated; it should read: מפרעות ראש אויב, "from the long haired enemy chiefs.⁠"
וחרבי תאכל בשר – תכלה בשר ידיהם מדם חלל ושביה של אויבים.
אשכיר חצי מדם וכו׳ מראש פרעות אויב. שאפרע מראש מן האויב.
מראש פרעות אויב – שאפרע מראש האויב.
מראש פרעות אויב, "from the long-haired heads of the enemy;⁠" The chiefs I have used to punish the enemy with.
וחרבי – אותיות חרב י״ו. לומר לך שחרב של הקב״ה יש לה י״ו פנים. כדאיתא במדרש שוחר טוב. נקם ברית. לנקום על כל מצוה ומצוה שנכרתו עליה י״ו בריתות. ולכך ט״ז פעמים חרב בפ׳ יורדי בור (ביחזקאל לב). ד״פ נקם בפרשה, וכנגדם אמר דוד ד״פ עד אנה. וד״פ פנה אלי. נ״ב פסוקים בהאזינו, ולפי שעברו עליהם, לכך לא עבר איש ביהודה נ״ב שנה.
ולזה ארוה אז חצי מדם האויב וחרבי תאכל בשר מפני דם החלל שהרגו מישראל ומחמס השביה ששבו מהם ומפני ראש הפרעות שפרע האויב לישראל במה שהשבית אותו מעשות המצוה כמו שמצאנו במלכות יון.
מדם חלל ושביה מראש פרעות אויב – הוא שב אל מה שאמר אשיב נקם לצרי והרצון בזה שישיב נקם לו ממה שהרע בישראל מדם חלל שהרג בהם ומחמס השביה ששבה מהם ומה שהרע להם במה שהפריעם והשביתם מעשות מצות התורה או יהיה שב אל אמרו אשכיר חיצי מדם אמרו מדם חלל ושביה ואמרו מראש פרעות אויב יהיה שב לאמרו וחרבי תאכל בשר וירצה בזה שחרבו תאכל בשר מהנבחר שבפרעות האויב שנשבת העברת התער עליהם על רוע מעלליהם כי לא תמוט רגלם עדין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מ]

אשכיר חצי מדם חלל ושביה זאת תהיה להם מעון חללי דם ישראל השבוי ששבו מהם. פי׳ זאת הפורענו׳ שאמרתי שאשכיר חצי מדמו ושחרב׳ תאכל מבשרו הוא מפני עון החלל לא בעבור של חללי דם שהרגו מישר׳ ומפני השביה ששבו מהם ופי׳ מדם חלל כמו הפוך ואמר מחללי דם מפני שהעון שעשו הוא בעבור הדם ומ״ש למעלה אשכיר חצי מדמן אין מדמן פי׳ של מדם חלל רק הוא פי׳ של מדם שבראש הפסוק והוא דרך משל שהשכרות של חציו לא תגיע רק מרוב שתיית דם האויב כאילו החצים הנזרקים על האויב שותים מדמו כל כך עד שמשתכרים:
מראש פרעות אויב מפשע תחלת פרצו׳ האויב כשהב״ה נפרע מן שונאי ד׳ פוקד עליה׳ עונם ועונות אבותיהם מראשית פרצה שפרצו. הוסיף מלת מפשע קודם מלת מראש מפני שמאמר מראש פרעות אויב דבק עם מדם חלל ושביה שפירושו מפשע חללי דם ומפשע השביה כמו שכתוב למעלה ויחוייב מזה שיפורש גם מאמר מראש פרעות אויב מפשע ראש פרעות אויב כחבריו ויהיה פירושו ומפשע תחלת פרצות האויב כי פי׳ פרעות פרצות ומפני שתחלת הפרצות שפרצו האויבים היו מימי אבותיהם של האויבי׳ הללו למדו מכאן שכשהב״ה נפרע מהם פוקד עליה׳ עונם ועונות אבותיהם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(מב) וביאר שהנקמה לא תהיה בגלות ארוך כמו שהיה לישראל כי אם במכת חרב והרג ואבדן גדול. וזהו אשכיר חיצי מדם וחרבי תאכל בשר וכל זה דבור המשליי בכלי הגבור. וביאר סבת דם החצים באמרו מדם חלל ושביה, רוצה לומר מסבת החללים שהרגו מישראל והשבויי׳ ששבו מהם. וביאר בשר החרב באמרו מראש פרעות אויב, רוצה לומר שהנקמה והפרעון מהאויב יהיה בהתיז את ראשו בסבת הפרעות והנקמות שעשו בישראל.
ואמר מראש פרעות אויב בלשון יחיד לרמוז לראש צרינו שהוא שם כולל לאומתו.
אשכיר חצי מדם, וחרבי תאכל בשר – כאמרו ״כי באש ה׳ נשפט ובחרבו את כל בשר״ (ישעיהו ס״ו:ט״ז).
מדם חלל ושביה – כאמרו ״ורבו חללי ה׳⁠ ⁠⁠״ (שם).
אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר, similar to Isaiah 66,16 כי באש ה' נשפט ובחרבו את כל בשר, “for the Lord will contend with fire, with His sword against all flesh.”
מדם חלל ושביה, as in the same verse in Isaiah ורבו חללי ה' “many will be the ones slain by the Lord.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מ]

בפנים אחרים נדרש בספרי. פירוש, דהוא (רש״י) פירש קצת כלפי ישראל, וקצת כלפי אומות העולם; דהא ״כי גוי אובד עצות״ (פסוק כח) פירשה כלפי גוים, ואחר כך ״מגפן סדום גפנם״ (פסוק לב) פירשה כלפי ישראל. אבל בספרי פירשה רבי יהודה כולה כלפי ישראל, ורבי נחמיה פירשה כולה אאומות. ומפרש (רש״י) איך רבי יהודה מפרש אותה כולה כלפי ישראל, ומפרש ״כי גוי אובד עצות״ את התורה שהיא להם עצה נכונה. ושאר הדברים פירש רש״י גם כן נגד ישראל
:אף על גב דיש עוד חילוק, כי ״אי אלקימו צור חסיו בו״ (פסוק לז) פירש רש״י שהקדוש ברוך הוא אומר לישראל אי עבודה זרה שלכם וכו׳, ורבי יהודה (בספרי כאן) מפרש אותו ואמר ישראל לאומות איה הגמונים שלכם שהייתם חסים בו, מכל מקום כיון דרבי יהודה גם כן מצי לפרש ׳ואמר הקדוש ברוך הוא לישראל איה עבודה זרה שלכם׳ כפי פשוטו, יש לומר דגם רבי יהודה מפרש כך לפי פשוטו. ולא פליג [רק] על רבי נחמיה (רק), דהוא מפרש כל המקרא על אומות העולם, שאמרו כמו שאמר טיטוס ״אי אלקימו״. וזה לא יתכן אליבא דרבי יהודה, דהא ״ואמר״ כתיב, ולא נזכר אומות בקרא, דהרי כל הפרשה מדברת בישראל לדעת רבי יהודה, ולא יתכן לפרשו באומות. אבל ׳ואמר הקדוש ברוך הוא׳ יתכן שפיר, מפני שכתוב (פסוק לו) ״כי ידין ה׳ עמו ועל עבדיו יתנחם״, ולפי פשוטו קאי גם כן על הקדוש ברוך הוא:
ומה שדרש רבי יהודה על ישראל שיאמרו לאומות ״אי אלקימו״ ׳הם ההגמונים וכו׳⁠ ⁠׳, מפני שהוקשה לו דאם הוא מאמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בסוף – כאשר ״אזלת יד ואפס עצור ועזוב״ (פסוק לו) – לא הוי ליה למימר ״אי אלקימו יקומו ויעזרכם״ (ראו פסוקים לז-לח), אלא הוי ליה למימר ׳אי אלקימו למה לא עזרו אותם כבר׳. איך יתכן לומר ״ויעזרכם״ אחר שכל השנים עד שנת הגאולה לא עזרו אותם, ובשעת הגאולה אומר ״אי אלקימו יקומו ויעזרכם״. ולפיכך פירש אותו רבי יהודה ׳ואמר ישראל לאומות׳, דהשתא אתא שפיר ״יקומו ויעזרכם״ מהשתא, דיבוא עליכם הפורענות ״יהיו הם עליכם סתרה״ (ראו פסוק לח). אבל אין המקרא יוצא מידי פשוטו (יבמות כד.) לפרש אותו ״ואמר״ ׳ה׳ על ישראל׳, כמשמעות הכתוב:
בלשון זה משמש כי לשון דהא וכו׳. מפני שאין לפרש אותו ללשון שהוא תחילת דברים, דכיון דכבר כתוב (פסוק לה) ״כי לי נקם ושלם״, איך יאמר אחר כך ״כי ידין ה׳ עמו״, ולכך הוא צריך לפרשו בלשון ׳דהא׳, שהוא נתינת טעם על ״לי נקם ושלם״. אבל לפירוש רש״י ולרבי יהודה ד״לי נקם ושילם״ איירי בפורענות ישראל, מפרש ״כי ידין ה׳ עמו״ כשישפוט הקדוש ברוך הוא אותם, אזי יחזור ויתנחם:
אז יגלה ה׳ ישועתינו וכו׳. הוצרך לפרש כך, מפני שלא הוזכר זה המקרא של ״ואמר אי אלקימו צור חסיו בו״ רק מפני שבא להגיד הסיבה שאמר האויב ״אי אלקימו צור חסיו בו״, דאם לא כן למה מזכיר כלל שאמר האויב ״אי אלקימו״, אלא בא להגיד הסיבה, שגורם שתתגלה ישועתנו. אבל לפירוש שפירש למעלה יתפרש ״ואמר אי אלקימו״, שהקדוש ברוך הוא יאמר לישראל כך, כדי להראות להם מזה כי הוא יתברך הכל, ומאתו בא להם הפורענות והישועה גם כן, כמו שפירש למעלה:
כי נשאתי תמיד אני משרה שכינתי וכו׳. לפירוש הזה לא יתכן לפרש אותו בלשון עתיד, דהא דיבר בפורענות האויב עד הנה, ועתה יהיה נשבע. בשלמא אם כל הפרשה נגד ישראל, מדבר אל ישראל גם כן ״כי אשא אל שמים ידי״, שאני נשבע לנקום מאויבי, שלא זכר נקמת האויב כלל. אבל לרבי נחמיה, שכבר הזכיר בכל הפרשה נקמת האויב, למה צריך להשבע על זה עתה, היה להזכיר השבועה בתחלה. לכך פירש אותו כך, ׳כי תמיד אני משרה שכינתי וגו׳⁠ ⁠׳, כלומר מה שלא עשיתי נקמה בכם עד עכשו, מפני שישיבתי בשמים וחי לעולם, ואפילו גבור למטה וכו׳:
האויב. ויהי׳ מלת מדם כמו מן דם האויב, ולא יהי׳ מ״ם מדם מ״ם הסיבה, כמ״ם מדם חלל וגו׳. ולשון אשכיר, מלשון (ישעיה נ״א:כ״א) שכורת ולא מיין:
זאת תהי׳ להם מעון דם כו׳. פירוש ויהי׳ מ״ם של מלת מדם מ״ם הסיבה. והרא״ם פירש, זאת הפורענות שאמרתי אשכיר חצי וגו׳ הוא מפני עון החלל, לא בעבור חללי דם שהרגו מישראל, ויהי׳ מדם חלל, כמו הפוך, והוי כמו מחללי דם, מפני שהעון שעשו הוא בעבור הדם. ומה שכתב למעלה אשכיר חצי מדמן, אין מדמן פירושו של מדם חלל, רק הוא פירוש מדם שבראש הפסוק, והוא דרך משל, שהשכרות של חציו הוא רק מרוב שתיית דם האויב, כאילו החצים הנזרקים על האויב שותים מדמו כ״כ עד שמשתכרים:
מפשע תחלת פרצות האויב כו׳. מפני שהוא דבוק עם מדם חלל ושביה, שפירושו מפמע חללי דם ומפשע השבי׳, אם כן צריך ג״כ לפרש מראש פרעות אויב, מפשע ראש פרעות אויב, ופרעות לשון פרצות. ומפני שתחלת הפרצה בישראל, היתה מימי אבותיהם של אלו, למדו מכאן, כשהקדוש ברוך הוא נפרע מן האומות, נפרע מן וכו׳. ומפני שתחלת פרצות האויב אינו מובן שפרצו בישראל, הוצרך לחזור ולפרש מראשית פרצה שפרצו בישראל. [ר׳ אליהו מזרחי]:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

The enemy. The word "מדם" means the same as "מן דם האויב (with the blood of the enemy).⁠" The [first] letter mem is not a [explaining the] reason, like the mem of "מדם חלל (for the blood of the slaughtered, etc.)" [in the next phrase of this verse]. The phrase "אשכיר (I shall make my arrows drunk" is similar to the phrase, "שכורת (drunk), but not from wine" (Yeshayah 51:21).
This will befall them because of their guilt over the blood of the slaughtered [Israelites], etc. He explains that the first mem of the word מדם [explains] the reason. Re"m explains: This retribution that I spoke of, "I shall make My arrows drunk, etc. is because of the sin of the dead, not because of the Jews who were killed. And "from the blood of the slaughtered" means the opposite, as if it had said "from the corpses' blood.⁠" Because the sin which they committed was due to blood. When it writes above, "I will make My arrows drunk from their blood" it does not mean from the blood of the corpses, but it refers to the blood mentioned at the beginning of the verse. It is a metaphor. The drunkenness of His arrows is only from drinking so much blood of the enemies, as if the arrows that were shot at the enemy drinks so much of his blood that they become drunk.
For the iniquity of the original devastation by the enemy, etc. Because it is connected with "from the blood of the slaughtered, and the captives,⁠" which means, the sin of corpses and the sin of captives. If so, Rashi also needs to explain "for the original savagery of the enemy" as "from the sin of the head of the wildest enemy.⁠" The word פרעות means "savagery.⁠" And because the beginning of their savagery was against Yisroel, from the time of the ancestors of these, we learn from here that "when Hashem punishes the nations he invokes against them, etc.⁠" And because it is not clear that the beginning of the enemy's savagery was against Yisroel, Rashi had to repeat and explain from the original devastation which they perpetrated against Yisroel. (Re"m)
אשכיר חצי מדם – חצי. הוא ותאחז במשפט ידי שהוא על הנפש לכך כתיב כאן מדם כי הדם הוא הנפש.
וחרבי תאכל בשר – הוא הגוף. ג׳ שפטים רעים יש. מות. יחרב. ושבי. והם ע״י אדם אבל רעב הוא ע״י שמים ולא במעשה. רק במניעה שמונע המזונות מן האדם וחרב הוא מה שמכין בחרב אבל לא הנהרג ע״י חרב שזה הוא מות כמ״ש מכת חרב והרג וגו׳ וכמ״ש ונאק לפניו נאקת חלל. ושבי הוא היושב בכבלי ברזל והוא ג״כ מלוכלך בדם היוצא ממנו ע״י הכבלים של ברזל הנתונים עליו. וז״ש כאן מדם חלל זה הוא החרב. ושביה הוא השבי. מראש פרעות אויב. זה המות. שהראש פרוע הוא בבית השחיטה. מדם חלל ושביה. הוא אשכיר חצי מדם. והשלשה נחלקו לשנים. וחרבי תאכל בשר. זה הגוף לאחר המות וכן נאמר אמור לצפור כנף ואכלתם בשר וגו׳ ושתיתם דם ואכלתם חלב וגו׳ בשר גבורים תאכלו וגו׳ אלים כרים ועתודים וגו׳.
מראש פרעות – מתחלת סוררות ושערורת האויב, כמו בפרוע פרעות (שופטים ה׳:ב׳) (ווילדהייט, אויסגעלאססענהייט).
אשכיר חצי מדם – דרך מליצת השיר, חצי ישתו דם האויב עד שישכרו, והוא משל על גודל הנקמה והפלגתה:
מדם חלל ושביה – שב על אשכיר, וטעם ושביה הפצועים שבהם:
מראש פרעות אויב – שב על הבשר שזכר, והשיעור, אשכיר חצי מדם חלל ושביה, וחרבי תאכל בשר מראש פרעות אויב:
פרעות – כמו וראשו יהיה פרוע (ויקרא י״ג מ״ה), לשון סתירה ופרצה:
מראש פרעת אויב – כנגד חרבי תאכל בשר, הבשר יהיה ראש אויבים בעלי פרע להטיל אימה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מא]

אשכיר חצי מדם וגו׳. עד מראש פרעות אויב. ונעשה הריסה בעולם השפל, והתבוננו שברגע שאני מקיים את עולם העליון אז אני עושה הפסד וכליון בעולם השפל. ומזה תבינו כי התהפכות המדות אינם מצדי רק מצד המקבלים, לכן אל תתפלאו מדבר ישראל כי אתנהג עמהם לפי מעשיהם: ובאופן אחר יש לפרש מן כי אשא אל שמים ידי וגו׳ עד מראש פרעות אויב עפ״י הקדמה. שיש הבדל בין עונש ישראל בחטאם ובין העונש שיעשה ה׳ לשונאי ישראל בזה. א) בעונש ישראל לא הזכיר משפט. ב) שלא בא שבועה על גזר דינם. ג) שלא נזכר חרבו של הקב״ה רק מחוץ תשכל חרב שהוא חרב האויב. ד) שהעונשים היו ע״י אחרים, ולא מידו של השי״ת זולת החצים. ולפי המליצה המה רק מכחו ולא מידו. ה) שבכלם נרמז שהקל בהם, ועונש שונאי ישראל הוא להפך. א) שיזכר בו משפט. ב) שנשבע ה׳ בחייו לקיים דבריו. ג) שהזכיר חרב של הקב״ה. ד) שה׳ יעשה בעצמו משפטם. ה) שלא זכר צד הקל, וכה יתפרשו הכתובים:
וירא ה׳ וינאץ וגו׳ ויאמר אסתירה פני מהם. ולא הזכיר שיביאם במשפט:
כי אש קדחה באפי וגו׳ ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים. שכלה חמתו בהארץ כמ״ש (לעיל כט כו) ויחר אף ה׳ בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה:
אספה עלימו רעות – כאלו מאתו לא תצא הרעות רק יאסף מאחרים. להקל בענשם:
חצי אף שהם עונשים ע״ד המליצה שיביא בעצמו, אבל לא בעצם ידו וגם אכלה בם. ר״ל שיבלעו בהם וחץ הנבלע לפעמים לא יזיק וגם הנבלעים לא יזרוק בהם עוד. והכוונה שהעונשים שהביא ה׳ בעצמו לא יביאם פעמים רבות, ויפרש הרעות שיאסף:
מזי רעב – מחוסר לחם:
ולחמי רשף מיני חליים וקדחת בגוף:
וקטב מרירי – קלקול האויר:
ושן בהמות וגו׳ עם חמת זוחלי עפר עונשים על ידי בעלי חיים שאינם בעלי בחירה שבנקל להנצל מהם:
מחוץ תשכל חרב – אף שהוא עונש ע״י בעלי בחירה שקשה מאשר ע״י אינם בעלי בחירה אבל רק מבחוץ, וינצל בהחבא. ומחדרים רק אימה אבל לא מות. גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה הוא כאילו כתיב גם יונק גם איש שיבה. שלפי הפשט יורה שעל הרוב חסו עליהם. רק במקרה לא חסו גם על אלה. ועתה יפרש עונש שיביא על שונאי ישראל. כי אשא אל שמים ידי לשון שבועה. ואמרתי חי אנכי לעולם שנשבע ה׳ בחייו. אם שנותי ברק חרבי כשאשנן חרבי שיהיה לו ברק. והמליצה בזה כי כל עת שהיה מתוח דין ה׳ על ישראל לא השתמש בחרבו. וכאילו העלתה חלודה, ועתה כשירצה ה׳ לקיים משפטו ע״י החרב ישנן אותה. ומדרך השופטים שטרם ישבו למשפט יכינו האמצעים שע״י יקוים מעשה המשפט. וכן אמר כאן שישנן חרבו ואחרי כן ותאחז במשפט ידי. הרי שיש בגזר דינם שבועה ומשפט. ולכן יתקיים באין חסד ורחמים:
אשיב נקם לצרי שהמשפט על עלבון ישראל יהיה על דרך נקמה ובעצמו:
ולמשנאי אשלם אשר עשו נגד ה׳ ישפטם בדרך תשלומין כגמול ידם לא בדרך נקמה אבל בעצמו ישלם להם:
אשכיר חצי מדם כשאענישם ע״י חצים. עונשם הבא מכחי. לא כבעונש ישראל שכלה בהם החצים. אלא ילכו בגופם מעבר אל עבר ויבלע בהם הדם. עד שלא יהיה ניכר ויהיו ראוים לזרוק בהם הרבה פעמים. והוא ע״ד המליצה שישתו החצים את דמם הרבה פעמים כאדם שמרוב שתיתו נעשה שכור:
וחרבי תאכל בשר שע״י ההכאה יתחדד עוד יותר ע״ד המליצה כאדם שנתחזק ע״י אכילה:
מדם חלל ושביה יסוב על אשכיר חצי מדם שהחצים יעשו בהם הרג או פצע שיתמסרו עי״ז בשביה:
מראש פרעות אויב – יסוב על וחרבי תאכל בשר שהבשר יהיה מראשי הגבורים שעי״ז יעשה פרעות בהאויב:
מדם חלל ושביה: קאי על ״אשכיר חצי מדם״. ופירש שני אופני דם: א׳, דם ״חלל״ – הרוגים ממש. ב׳, ״ושביה״ – פצעי השבויים.
מראש פרעות1 אויב: קאי על ״וחרבי תאכל בשר״2, ופירש איזה בשר3 – ״ראש פרעות״, והוא מלשון ״פרא״, אלא דבאל״ף משמעו – פרא מדרך ארץ4, ו׳פרוע׳ משמע – בלי סדר נכון כראוי, כמו (ויקרא יג,מה) ״וראשו יהיה פרוע״5. ומזה בא המקרא (שופטים ה,ב) ״בפרוע פרעות בישראל״, (שמות לב,כה) ״כי פרוע הוא6, כי פרעה אהרן״, כמבואר במקומו.
ובאשר דבזמן הגאולה כבר יהיו כלל אומות העולם מכירים את ה׳ ועמו ישראל ונוהגים בו בכבוד ובדרך ישר, כמו שנתבאר במקרא הקודם, ואם ימצא איזה מקום ואומה שמתנהגים עם ישראל ברע אינו אלא ׳פרוע׳ מסדר נכון לפי הליכות עולם, על כן אמר ״מראש פרעות אויב״ – הראשון שבפרועים הללו המה יפלו בחרב ה׳.
{ויותר יש לפרש, כי הפרעות7 שנעשים ע״י פראים, באים מראשי אומות העולם אויבי ישראל, ורק באשר בושים לעשות רע בידיהם על כן הם מפתים את הפראים, ויענשו ראשי הפורעים8}.
1. רש״י – ׳פרצות׳. רשב״ם: כמו ״וראשו יהיה פרוע״ (ויקרא יג,מה), לשון סתירה ופירצה.
2. ומבנה הפסוק הוא א-ב, א-ב.
3. את מי מאומות העולם תאכל החרב ותשמידם.
4. כמו ״והוא יהיה פרא אדם״ (בראשית טז,יב), ופירש שם רבינו: משמעו שהוא מפריא את כל אדם בלי דעת דרך ארץ וחשיבות אנשים, אלא הכל הפקר ופראי אצלו. וכמו ״עיר פרא אדם יולד (איוב יא,יב).
5. רש״י: מגודל שיער. ועיין גם ״ופרע את ראש האשה״ (במדבר ה,יח).
6. לשון רבינו: לעשות מה שלבו חפץ, איש כל הישר בעיניו באין מפריע.
7. כאן רבינו מפרש ״פרעות״ במשמעותה כיום בשפה העברית, כמו ׳הגויים פרעו ביהודים׳.
8. כאן רבינו מפרש ״פרעות״ במשמעותה כיום בשפה העברית, כמו ׳הגויים פרעו ביהודים׳.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהכל
 
(מג) הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם⁠־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹםוְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃
Rejoice, you nations, with his people, for He will avenge the blood of his servants. He will render vengeance to his adversaries, and will make expiation for his land, for his people.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פיסקא שלג]
הרנינו גוים עמו – למחר כשהקדוש ברוך הוא מביא גאולה לישראל אומות העולם מתרגזים לפניו ולא זו תחילה להם שכבר רגזו מקדם כענין שנאמר (שמות ט״ו:י״ד) שמעו עמים ירגזון.
דבר אחר: הרנינו גוים עמו – עתידים אומות העולם להיות מקלסים לפני ישראל שנאמר הרנינו גוים עמו. ואף שמים וארץ שנאמר (ישעיהו מ״ד:כ״ג) רנו שמים כי עשה ה׳ הריעו תחתיות ארץ מנין אף הרים וגבעות שנאמר (שם נ״ה:י״ב) ההרים והגבעות יפצחו לפניהם רנה מנין אף האילנות שנאמר (שם) וכל עצי השדה ימחאו כף מנין אף אבות ואמהות שנאמר (שם מ״ב:י״א) ירונו יושבי סלע מראש הרים יצוחו.
כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו – שתי נקמות נקם על הדם ונקם על החמס, מנין שכל חמס שחמסו אומות העולם את ישראל מעלה עליהם כאילו דם נקי שפכו שנאמר (יואל ד) וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ישראל (שם ד׳:י״ט) מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה, מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם באותה שעה (שם) ויהודה לעולם תשב וירושלם לדור ודור ונקיתי דמם לא נקיתי וה׳ שוכן בציון.
וכפר אדמתו עמו – מנין שהריגתם של ישראל ביד אומות העולם כפרה להם לעולם הבא שנאמר (תהלים ע״ט:א׳) מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך נתנו את נבלת עבדיך שפכו דמם כמים.
דבר אחר: וכפר אדמתו עמו – מנין אתה אומר שירידתם של רשעים לגיהנם כפרה היא להם שנאמר (ישעיהו מ״ג:ג׳) נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך. היה רבי מאיר אומר כל היושב בארץ ישראל ארץ ישראל מכפרת עליו שנאמר (שם ל״ג:כ״ד) העם היושב בה נשוא עון עדין הדבר תלי בדלא תלי אין אנו יודעים אם פורקים עוונותיהם עליה ואם נושאים עוונותיהם עליה כשהוא אומר וכפר אדמתו עמו הוי פורקים עונתיהם עליה ואין נושאים עוונותיהם עליה, וכן היה רבי מאיר אומר כל הדר בארץ ישראל וקורא קרית שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקדש הרי הוא בן העולם הבא.
אמרת גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא.
סליק פיסקא
[Piska 333]
"The nations will praise His people": In the future, when the Lord brings redemption to Israel, the nations will be wroth before Him, viz. (Psalms 99:1) "The Lord has reigned; the peoples will be wroth.⁠" And this will not be the first time, for they were already wroth in the past, viz. (Shemot 15:19) "The peoples heard (of the splitting of the sea); they were wroth.⁠"
But in the end, the peoples will praise Israel (for the fulfillment of their faith in the Lord), viz.: "The nations will praise His people.⁠" And whence (do we derive the same for) heaven and earth? From (Isaiah 44:23) "Sing, O heavens, for the Lord has wrought; shout (for joy), foundations of the earth!⁠" And whence, mountains and hills? From (Ibid. 55:12) "The mountains and hills will break out in song before You, and all the trees of the field will clap hands.⁠" And whence, the (fore-) fathers and mothers? From (Ibid. 42:11) "The dwellers of the rock will sing; from the peaks of the mountains will they shout.⁠"
"For the blood of His servants shall He avenge, and vengeances will He return to His adversaries": two vengeances — one for the blood; one for the despoiling. And whence is it derived that every despoiling of Israel by the nations is accounted to them as having spilled innocent blood? From (Joel 4:2) "I will gather all of the nations, and I will bring them down to the valley of Yehoshafat and I will contend with them there for My people and My inheritance, which they scattered … (Ibid. 19) Egypt will become a desolation, and Edom a desolate desert, because of the despoiling of the children of Judah, their spilling of innocent blood in their land.⁠" At that time (Ibid. 20-21) "And Yehudah will dwell (secure) forever … And cleanse their blood (i.e., to forgive this bloodshed by the nations) — I will not cleanse it.⁠"
"and His earth will atone for His people": Whence is it derived that the killing of Israel by the nations atones for them (Israel) in the world to come? From (Psalms 79:1) "A psalm of Asaf: O G-d, nations have entered Your inheritance … (3) They have shed their blood like water … (8) Do not remember against us (our) first sins, etc.⁠" R. Meir was wont to say: All who dwell in Eretz Yisrael are atoned for by the land, as it is written (Isaiah 33:24) "The people that dwell in it (Eretz Yisrael) nesu sin.⁠" But I still would not know whether sin were removed from it or borne upon it, ("nesu" being susceptible of both meanings) — were it not written "and His earth shall atone for His people.⁠" And thus was R. Meir wont to say: "Whoever lives in Eretz Yisrael and recites the Shema morning and night, and speaks the holy tongue is a son of the world to come.⁠"
Great is "song,⁠" which obtains in the past, and obtains in the future, and obtains in time to come (the time of the Messiah) and obtains in the world to come.
[End of Piska]
הרנינו גוים עמו עתידין אומות העולם להיות מתרגזין למחר כשתבוא גאלה לישראל שנ׳ (תהלים צ״ט:א׳) ה׳ מלך ירגזו עמים ואין זו תחלה להם שכבר רגזו מקודם שנ׳ (שמות ט״ו:י״ד) שמעו עמים ירג׳:
ד״א הרנינו גוים עמו עתידין אומות העולם להיות משבחין לפני ישראל למחר כשתבוא גאלה לישראל שנ׳ הרנינו גוים עמו אין לי אלא אומות העולם שמים וארץ מנ׳ שנ׳ (ישעיהו מ״ד:כ״ג) רנו שמים כי עשה [ה׳]:
חמה ולבנה מנ׳ שנ׳ (ישעיהו ל׳:כ״ו) והיה אור הלבנה כאור החמה:
הרים וגבעות מנ׳ שנ׳ (שם נ״ה:י״ב) כי בשמחה תצ׳ ובשלום תוב׳ ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה:
שדות מנ׳ שנ׳ (תהלים צ״ו:י״ב) יעלז שדי וכל אשר בו:
אילנות מנ׳ שנ׳ (שם) אז ירננו עצי היער:
נהרות מנ׳ שנ׳ (שם צ״ח:ח׳) נהרות ימח׳ כף:
מעינות מנ׳ שנ׳ (שם פ״ז:ז׳) ושרים כחוללים כל מעיני בך:
מדברות מנ׳ שנ׳ (ישעיהו ל״ה:א׳) ישושם מדבר:
אבות מנ׳ שנ׳ (שם מ״ב:י״א) ירנו יושבי סלע:
נביאים מנ׳ שנ׳ (שם) מראש הרים יצווחו:
צדיקים מנ׳ שנ׳ (תהלים ל״ג:א׳) רננו צדיקים בה׳:
ישרים מנ׳ שנ׳ (שם) לישרים נאוה תהלה:
חסידים מנ׳ שנ׳ (שם קמ״ט:ה׳) יעלזו חסידים בכבוד:
ישראל מנ׳ שנ׳ (ירמיהו ל״א:י״א) ובאו ורננו במרום ציון:
כי דם עב׳ יק׳ ונק׳ הרי כאן שתי נקימות נקם על הדם ונקם על החמס מנ׳ אתה אומ׳ שכל חמס וחמס שאומות העולם חומסין מישראל הקב״ה מעלה עליהם כאלו דם נקי שפכו בתוכם שנ׳ (עוב׳ א׳:י׳) מחמס אחיך יעקב:
וקבצתי את כל הגוים והורדתים (יואל ד׳:ב׳) מהוא אומ׳ מצרים לשמה תהיה ויהודה לעולם תשב (יואל ד יט - כא ע״ש):
ונקיתי דמם לא נקיתי מפני מה וה׳ שוכן בציון:
מנ׳ אתה אומ׳ שירידתן שלאומות בתוך גיהנם כפרה על נפשותיהן שלישראל בעולם הזה שנ׳ (ישעיהו מג ג - ד) כי אני ה׳ אלהיך קדוש ישראל מפני מה מאשר יקרת בעיני:
מנ׳ אתה אומ׳ שהריגתן שלישראל בעולם הזה כפרה על עונותיהם לעתיד לבוא שנ׳ (תהלים ע״ט:א׳) מזמור לאסף אלה׳ באו גוים:
נתנו את נבלת עבד׳ שפכו דמם כמים (שם ב - ג) ובסוף הענין מהוא אומר (שם ט) עזרינו אלהי ישעינו:
וכפר אדמתו עמו מיכן אמ׳ כל הנקבר בארץ ישראל כאלו קבור תחת המזבח כת׳ התם (שמות כ׳:כ״א) מזבח אדמה תעשה לי וכת׳ הכא וכפר אדמתו עמו:
ד״א וכפר אדמתו עמו מיכן אמ׳ כל היושב בארץ ישראל ארץ ישראל מכפרת עליו שנ׳ (ישעיהו ל״ג:כ״ד) העם היושב בה נשוא עון ואדין הדבר תלי בדלא תלי אין אנו יודעין אם פורקים עונותיהם עליה ואם נושאין עונותיהן עליה וכשהוא אומ׳ (ירמיהו נ״א:ה׳) כי ארצם מלאה אשם מקדוש ישראל הוי שפורקין עונותיהן עליה מיכן היה ר׳ מאיר אומ׳ כל הדר בארץ ישראל וקורא קרית שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקדש מבושר הוא שיש לו חלק לעולם הבא:
נמצינו למידים שגדולה השירה הזו שיש בה עכשו ויש בה לשעבר ויש בה לימות המשיח ויש בה לעתיד לבוא ויש בה לעולם הזה ויש בה לעולם הבא:
שַׁבַּחוּ עַמְמַיָּא עַמֵּיהּ אֲרֵי פּוּרְעָנוּת עַבְדּוֹהִי צַדִּיקַיָּא יִתְפְּרַע וּפוּרְעָנוּתָא יָתִיב לְשָׂנְאוֹהִי וִיכַפַּר עַל אַרְעֵיהּ וְעַל עַמֵּיהּ.
Give praise, you Gentiles, with His people, because the avengement of His righteous servants will have been made; for He will bring retribution on them who hate Him, and will show mercy to His land and His people.
קלסו קדמוי אומייה שבחו יתיה עמיה ביתא ישראל ארום עולבן ודם עבדוי צדיקייה הוא תבע ונקמתה יחזר לבעלי דבביכון ובחובי עמא ארעא לקייא וברחמוי טביה הוא מכפר עלב ארעא ועל עמא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עמיה בית״) גם נוסח חילופי: ״דבית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וברחמוי טביה הוא מכפר על״) גם נוסח חילופי: ״ויכפר על״.
שבחו אומיא עמיה בית ישראל ארום אדם עבדוי דאשתדי הוא פרע ונטר וניקמא דפורענותא יחזר על בעלי דבבוי והוא במימריה יכפר על חובי ארעיה ועמיה.
Rejoice, ye nations, (and) ye people of Beth Israel; for the blood of His servants which was shed, He hath avenged. He hath kept (in mind) and returned just vengeance upon His adversaries, and by His Word will He make Atonement for His land, and for His people.
קלסו קדמוי עמא שבחו יתיה עמיה דבית ישראל ארום עלבון עבדוי צדיקיא הוא תבע ונקמתא יחזיר לבעלי דבבוי ובחובי עמא לקייה ארעא ויכפר על ארעיה ועל עמיה.
Let the nations give praise before Him, let the people of Beth Israel glorify Him; for He hath made inquisition for the trouble of His righteous servants, and brought vengeance upon His enemies; for the sins of His people He smote the land; but He will make Atonement for the land, and for His people.
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ – לְמָחָר כְּשֶׁהַמָּקוֹם מֵבִיא גְּאֻלָּה לְיִשְׂרָאֵל עוֹבְדֵי אֱלִילִים מִתְרַגְּזִין לְפָנָיו, וְלֹא זוֹ תְּחִלָּה לָהֶם אֶלָּא שֶׁכְּבָר רָגְזוּ מִקֶּדֶם, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט״ו:י״ד) ״שָׁמְעוּ עָמִים יִרְגָּזֻן״. דָּבָר אַחֵר: ״הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ״ [שֶׁעֲתִידִין לִהְיוֹת מְקַלְּסִים לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר ״הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ״], וּמִנַּיִן שֶׁאַף שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ״ד:כ״ג) ״רָנוּ שָׁמַיִם כִּי עָשָׂה ה׳ הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ״, וּמִנַּיִן אַף הָרִים וּגְבָעוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (שם נ״ה:ב׳) ״הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה״, וּמִנַּיִן אַף הָאִילָנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר ״וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחַאוּ כָף״, וּמִנַּיִן אַף אָבוֹת וְאִמָּהוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ״ב:י״א) ״יָרוֹנוּ יֹשְׁבֵי סָלַע״.
כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם – שְׁתֵּי נְקִימוֹת נָקָם עַל הַדָּם וְנָקָם עַל הַחָמָס, וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁכָּל חָמָס שֶׁחָמְסוּ עוֹבְדֵי אֱלִילִים אֶת יִשְׂרָאֵל מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ דָּם נָקִי שָׁפְכוּ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְקִבַּצְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם״ וְגוֹ׳, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה (שם, כ-כא) ״וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וְגוֹ׳ וְנִקִּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי״.
וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ – מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁהֲרִיגָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הָעוֹבְדֵי אֱלִילִים כַּפָּרָה הִיא לָהֶן לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ע״ט:ב׳-ד׳) ״נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ וְגוֹ׳, שָׁפְכוּ דָּמָם כַּמַּיִם״.
דָּבָר אַחֵר: ״וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ״ – מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁיְּרִידָתָן שֶׁל רְשָׁעִים בְּגֵיהִנָּם כַּפָּרָה הִיא לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר ״וָאֵתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ״.
הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הַיּוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְכַפֶּרֶת עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שם ל״ג:כ״ד) ״הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשׂוּא עָוֹן״ וַעֲדַיִן תְּלִי בִּדְלָא תְּלִי (ירמיהו נ״א:ה׳) ״כִּי אַרְצָם מָלְאָה אָשָׁם מִקְּדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל״, וַעֲדַיִן אֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם פּוֹרְקִין עֲווֹנוֹתֵיהֶן עָלֶיהָ וְאִם נוֹשְׂאִין עֲווֹנוֹתֵיהֶן עָלֶיהָ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ הֲרֵי פּוֹרְקִין עֲווֹנוֹתֵיהֶן עָלֶיהָ וְאֵין נוֹשְׂאִין עֲווֹנוֹתֵיהֶן עָלֶיהָ, וְכֵן הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית וּמְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הֲרֵי הוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. אָמַרְתָּ גְּדוֹלָה שִׁירָה שֶׁיֵּשׁ בָּה עַכְשָׁו וְיֵשׁ בָּהּ לֶעָבָר וְיֵשׁ בָּהּ לֶעָתִיד לָבֹא וְיֵשׁ בָּהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְיֵשׁ בָּהּ לָעוֹלָם הַבָּא.
הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם⁠־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ
רשב״י מטהר שוקי טבריה,
רַבִּי שִׁמְעוֹן הָיָה מְטַהֵר אֶת שׁוּקֵי טְבֶרְיָה, וְכָל שֶׁהָיָה שָׁם מֵת, הָיָה מַעֲלֶה אוֹתוֹ וּמְטַהֵר אֶת הָאָרֶץ. לָמַדְנוּ, כָּתוּב וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְגוֹ׳.
אשרי מי שזכוה בחייו להשרות מדורו בארץ הקודש
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁזּוֹכֶה בְחַיָּיו לְהַשְׁרוֹת מְדוֹרוֹ בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה. שֶׁכָּל מִי שֶׁזּוֹכֶה לָהּ, זוֹכֶה לְהַשְׁפִּיעַ מִטַּל הַשָּׁמַיִם שֶׁלְּמַעְלָה שֶׁיּוֹרֵד עַל הָאָרֶץ. וְכָל מִי שֶׁזּוֹכֶה לְהִקָּשֵׁר בְּחַיָּיו בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה הַזּוֹ, זוֹכֶה לְהִקָּשֵׁר אַחַר כָּךְ לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה הָעֶלְיוֹנָה.
וְכָל מִי שֶׁלֹּא זוֹכֶה בְחַיָּיו, וּמְבִיאִים אוֹתוֹ לְהִקָּבֵר שָׁם, עָלָיו כָּתוּבּ וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה. רוּחוֹ יָצְאָה בִרְשׁוּת נָכְרִיָּה אַחֶרֶת, וְגוּפוֹ בָּא תַּחַת רְשׁוּת הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה כִּבְיָכוֹל, עָשָׂה קֹדֶשׁ חֹל, וְחֹל קֹדֶשׁ.
הזוכה להוציא נשמתו בארה״ק מתכפרים חטאיו
וְכָל מִי שֶׁזּוֹכֶה לְהוֹצִיא נִשְׁמָתוֹ בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, מִתְכַּפְּרִים חֲטָאָיו, וְזוֹכֶה לְהִקָּשֵׁר תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, שֶׁכָּתוּב (דברים לב) וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אִם זוֹכֶה בְחַיָּיו, זוֹכֶה לִמְשֹׁךְ עָלָיו רוּחַ קְדֻשָּׁה תָּמִיד, וְכָל מִי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּרָשׁוּת אַחֶרֶת, נִמְשֶׁכֶת עָלָיו רוּחַ אַחֶרֶת נָכְרִיָּה.
(זהר ויקרא דף עב:)
אאמדחו יא איהא אלאמם שעבה לאנה ינתקם דמא עבידה פירד תלך אלנקמה עלי אעדאיה ויגפר לבלאדה ועבאדה.
א. מן האות ד׳ ב״אמדחו״ עד ״שעבה״, ״דמא עבידה פירד״, והמלה ״ויגפר״ נקרעו מכ״י סנקט פטרבורג והושלמו מכ״י אוקספורד.
הללו, הוי העמים, את עמו, כי הוא נוקם דם עבדיו וישיב נקמה על אויביו, ויכפר על ארצו ועמו.
הרנינו – כמו רָנוּ. (ספר השרשים ״רנן״)
גוים – שבטי ישראל, שהם עמו של הקב״ה. (ספר השרשים ״רנן״)
כי דם עבדיו יקום – נוקם לדם עבדיו. (ספר השרשים ״רנן״)
אהרנינו גוים עמו – לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל: ראו מה שבחה של אומה זו שדבקה בהקב״ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו מה טיבו ושבחו.⁠ב
כי דם עבדיו השפוךג יקום – שפיכות דמם, כמשמעו.
ונקם ישיב לצריו – על הגזל ועל החמס, כעניין שנאמר: מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה מחמס בני יהודה (יואל ד׳:י״ט), ואומר: מחמס אחיך יעקבד (עבדיה א׳:י׳).
וכפר אדמתו עמו – ויפייס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב.
וכפר – לשון ריצוי ופיוס, כמו: אכפרה פניו (בראשית ל״ב:כ״א), אניחנה לרוגזיה.
וכפר אדמתו – ומה הוא אדמתו? עמו. כשעמו מתנחמין ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר: רצית י״י אתה ארצך (תהלים פ״ה:ב׳) – במה רצית? שבת את שבות יעקב (תהלים פ״ה:ב׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

א. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: ״רבותינו פירשו מקרא זה להרבה פנים, ונראה לי שאינן מיושבים על סופו של מקרא. ודברי תורה יוצאין לכמה ניצוצות, ואני לא באתי אלא לפשוטן של מקראות ולמדרשן המיושב עליהן מראשן ועד סופן. שאם באתי לכתוב מדרשן של מקראות, מה באתי להתחדש, אלא באתי לפרש הפשט כפי כחי והשג ידי.⁠״ משפט זה חסר בכ״י אחרים.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34: ״בטיבו ושבחו״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34 חסרה מלת: ״השפוך״.
ד. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״ואומר מחמס אחיך יעקב״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 34. בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917 חסרה מלת: ״את״.
הרנינו גוים עמו SING ALOUD, O YOU NATIONS, OF HIS PEOPLE – At that time (when I shall take vengeance on them) the nations will praise Israel (Sifre Devarim 333:2): "See, how praiseworthy is this people, – that they have cleaved to the Holy One, blessed be He, amidst all the troubles which have passed over them, and have not forsaken Him, for they had constantly experienced His goodness and His excellence".
כי דם עבדיו יקם FOR HE WILL AVENGE THE BLOOD OF HIS SERVANTS – i.e., the shedding of their blood, as the phrase usually implies.
ונקם ישיב לצריו AND HE WILL RENDER VENGEANCE TO HIS ADVERSARIES – for their robbery and their violence, just as it is stated, "Egypt shall be a desolation and Edom shall be a desolate wilderness, for the violence against the children of Judah …" (Yoel 4:19), and it states in another passage "For the violence against your brother Yaakov [shame shall cover you]" (Ovadyah 1:10) (cf. Sifre Devarim 333:3).
וכפר אדמתו עמו – means, and He will appease His land and His people for the miseries that have passed over them and for that which the enemy has caused them.
וכפר – is an expression denoting appeasing and calming, as e.g. (Bereshit 32:21) אכפרה פניו which is rendered in the Targum by "I will appease his anger" (cf. Rashi on that verse).
וכפר אדמתו AND HE WILL PROPITIATE HIS LAND – and what is His land? עמו HIS PEOPLE – when His people receives comfort His land, too, receives comfort, and so, too, it states, "You have been favorable, Hashem, unto Your land" (Tehillim 85:2) – whereby have You been favorable unto Your land? The words that follow in the text give the answer: "You have brought back the captivity of Yaakov" (Your people).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

פס׳: הרנינו גוים עמו – עתידין אומות העולם ליתן שבח לבורא הכל על גלותם של ישראל.
כי דם עבדיו יקום ונקם – שתי נקימות למה. נקם על הדם נקם על החמס שנאמר (עבדיה א׳) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם. ואומר (יואל ד) וקבצתי את כל הגוים 1והורדתים אל עמק יהושפט וגו׳ (עד) אשר שפכו דם נקיא בארצם ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור. ונקיתי דמם לא נקיתי וה׳ שוכן בציון.
וכפר אדמתו עמו – מלמד 2ששפיכות דמם היא כפרתם. שנאמר (תהלים עט) שפכו דמם כמים סביבות ירושלים וכתיב (שם) עזרנו אלהי ישענו על דבר כבוד שמך והצילנו וכפר על חטאתינו למען שמך.
וכפר אדמתו עמו – וכן הוא אומר (ישעיה לד) העם היושב בה נשוא עון. למדנו שהשירה הזאת יש בה עדות בכל דור ודור ויש בה לימות המשיח ויש בה לעתיד לבוא. אשריהם ישראל שהם חשובים לפני קונם לדבר עליהם דברים אשר לא נאמרו על כל אומה ולשון: (תהלים קמד) אשרי העם שככה לו אשרי העם שה׳ אלהיו:
1. והורדתים אל עמק יהושפט. ואח״כ כתיב מחמס בני יהודה (היינו הגזילות שעשו) אשר שפכו דם נקי בארצם ונקיתי דמם כו׳ כצ״ל:
2. ששפיכות דמם היא כפרתם. (סנהדרין מ״ז.) כיון דאקטלי קריה להו עבדיך:
הרנינו גוים – על עמו, כמו: הללו את י״י כל גוים שבחוהו כל האומים (תהלים קי״ז:א׳), והאמינו בו, שהרי גבר עלינו חסדו (תהלים קי״ז:ב׳) יותר משאר האומות, ולפיכך שבחוהו והאמינו בו ויגבר עליכם כמונו. אף כאן: הרנינו – ושבחוהו ועבדוהו, וכן יעשה לכם אם ת⁠{י}⁠ראוהוא ותעבדו אותו.
וכפר אדמתו עמו – יקנח דם עמו מן האדמה על ידי שפיכת דם אויבים, כדכתיב: ולארץ לא יכופר לדםב אשר שופך בה כי אם בדם שפכו (במדבר ל״ה:ל״ג).
א. השלמת האות מרוזין.
ב. כן בפסוק. בדפוס ראשון ובמהדורת רוזין: בדם.
הרנינו גוים O NATIONS, EXTOL: [God]⁠1 for [what He has done for] HIS PEOPLE. [The idea of this verse is] like [the idea of] (Ps 117:1-2) “Praise the LORD all you nations; extol Him all you peoples” – and believe in Him, since2 – “great is His steadfast love towards us,” more than to other nations. That is why you [other nations] should praise Him and believe in Him, so that [His steadfast love] will be great towards you [too], as it was towards us. Here also [this verse means] “Extol Him, praise Him and worship Him. Then, if you fear Him and worship Him, He will do similar things for you.”3
וכפר אדמתו עמו HE WILL CLEANSE HIS PEOPLE’S LAND: He will wipe away4 the [stain of the] blood of His people from the land,⁠5 by spilling the blood of the enemies.⁠6 So it is written (Numbers 35:33) “The land can have no expiation for the blood that was spilled on it except by the blood of him who shed it.”
1. Rashbam’s explanation of the verb הרנינו here is the most unusual aspect of his comment on this difficult verse. The syntax would seem to be clear on one point – that the word עמו is the direct object of the verb הרנינו. But Rashbam says that עמו should be seen as the indirect object, and that God is the implicit direct object (or, perhaps, that the verb הרנינו in and of itself means “to praise God”). So while Rashi and NJPS both see this verse as asking gentiles to praise or acclaim the Israelites, Rashbam says that they are being asked to praise God.
2. Rashbam paraphrases the word כי of the verse in Psalms 117 as שהרי, in order to clarify what the causal connection is between vss. 1 and 2 in that Psalm. Both Rashi and Rashbam see a causal connection between the two verses. Cf. Rashi’s commentary there, which reads the verses as saying “All nations should praise God, but especially Israel should, for [= כי] they have benefited most from His grace.”
3. It is noteworthy that Rashbam’s theology includes the possibility of gentiles receiving a reward from God that is comparable to the reward received by the Israelites.
4. Rashi often explains that the biblical root כ-פ-ר is connected to the idea of “wiping.” (See e.g. his commentary to Genesis 32:21, Exodus 32:30 and Isaiah 28:15.) This explanation is based on the meaning of the root כ-פ-ר in Aramaic. In one of those passages (ad Genesis 32:21), Rashi says that he interprets the verb כ-פ-ר as connected to “wiping” only when its direct object is “face” or “sin.”
Here Rashi does not offer the “wiping” explanation, but writes that the meaning of the verb is connected to appeasement (לשון ריצוי ופיוס). Specifically here, when Rashi does not connect the verb to wiping, Rashbam does, for the one and only time in his Torah commentary.
5. The syntax of this phrase is difficult. Most interpreters read it as if God is the subject and as if וכפר אדמת עמו were written, yielding “He will cleanse His people’s land.” (See e.g. NJPS.) Others suggest either that the subject of the verb is אדמתו and the object is עמו, or the other way around, yielding either that the land will cleanse the people or the people will cleanse the land. (Both explanations are mentioned by Ibn Ezra.) Rashbam’s explanation appears to be unique: the subject is God, who will wipe the stain of the people’s blood from the land.
6. Rashbam’s interpretation is implicitly based on the juxtaposition of ideas in the biblical text. The previous two clauses of our verse (and some of the preceding verses) describe the destruction that God will bring upon the enemy. This clause suggests to Rashbam that it is that destruction that atones for (or “wipes the bloodguilt away from”) the land.
הרנינו גוים – אז ישבחוהו כאשר יקום השם דמם.
ויש אומרים, מגזרת: ויעבורא הרנה (מלכים א כ״ב:ל״ו). והטעם: הכירום והכריזו עליהם בכל מקום שיהיו.
וכפר אדמתו עמו – יש אומרים: שהוא חסר ו״ו, כטעם: אדמתו ועמו.
ובדרש:,⁠ב כי הארץ תכפר בעד עמו. גם הוא נכון בטעם, רק איננו מטעם המקום. ועוד, כי האדמה לשון נקבה, והה״א העד הנאמן, ותחתיו התי״ו. והנה איננה: וכפרה.
ולפי דעתי: שפירושו, שהעם יכפר על האדמה, כי כן מצאנו: אבנים שחקו מים (איוב י״ד:י״ט). גם נמצא כפור בלא מלת על: וחטאת אותו וכפרתהו (יחזקאל מ״ג:כ׳). והטעם: כי ישראל יעשו נקמה בגוים, והם יכפרו על ארץ ישראל בעבור הדם ששופך בה. כמו: ולארץ לא יכופר (במדבר ל״ה:ל״ג), והוא דבר בטעם המקום.
או פירוש וכפר – כמו: וטהר, כמו: וכפרתהו. וכן אמר יחזקאל על סוף המלחמות: וטהרו הארץ (יחזקאל ל״ט:ט״ז), והנה ישראל יטהרוה.
א. כן בפסוק. בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150: ותעבור.
ב. כן בכ״י פריס 176, סרבל 29. בכ״י פרנקפורט 150: ובדרך דרש. בכ״י פריס 177: ״ובדעת אחרת״ (עם נקודות על הע׳ ות׳ של ״ובדעת״).
SING ALOUD, O YE NATIONS. Then, when God avenges Israel's blood, the nations will praise Him.⁠1 Some say that the meaning of harninu (sing aloud) is similar to the word rinnah (cry) in And there went a cry (I Kings 22:36). It means the herald.⁠2 Proclaim about them in every place where they are.⁠3
AND DOTH MAKE EXPIATION FOR THE LAND OF HIS PEOPLE. Some say that a vav4 is missing.⁠5 Our verse should be interpreted as if written ve-khipper admato ve-ammo (and doth make expiation for His land and for His people). According to the midrash6 the meaning of ve-khipper admato ammo (and doth make expiation for His land of His people) is that the land makes expiation for His people.⁠7 This interpretation is true in itself.⁠8 However, it is not the meaning of the verse.⁠9 Furthermore, the word adamah (land) is a feminine.⁠10 The heh at its end11 is proof of this. The tav12 takes the place of the heh.⁠13 Now, Scripture does not read vekhipperah (and doth make expiation).⁠14 In my opinion the meaning of our clause is that the people will make expiation for the land,⁠15 for we find Scripture stating, avanim shachaku mayim (The waters wear the stones) (Job 14:19).⁠16 The word kippur (expiate) is also found without the word al (for),⁠17 as in ve-khippartahu (and make atonement for it)⁠18 in, thus shalt thou purify it and make atonement for it (Ezek. 43:20). The meaning of ve-khipper admato ammo is that Israel will execute vengeance upon the nations and they will make atonement for the Land of Israel because of the blood that was shed in it. Compare, and no expiation can be made for the land [for the blood that is shed therein, but by the blood of him that shed it] (Num. 35:33). This interpretation is in keeping with the meaning of the context.⁠19 On the other hand, the meaning of ve-khipper (and doth make expiation) is, and will purify, as in ve-khippartahu (and make atonement for it) (Ezek. 43:20). Ezekiel similarly said, regarding the end of the wars,⁠20 Thus shall they cleanse the land (Ezek. 39:16). Israel will thus purify the land.⁠21
1. When Israel suffered, the nations said, Where are their gods, The rock in whom they trusted (v. 37). However, now that God has revealed His might, they will praise Him. It should be noted that Ibn Ezra renders our clause, "Sing aloud, O ye nations,⁠" because of what He did for His people.
2. According to Ibn Ezra, I Kings 22:36 should be rendered, and there went a herald (proclaiming). See Radak.
3. That God avenges the blessed of His servants. According to Ibn Ezra our clause should be rendered: "Proclaim, O you nations,⁠" concerning His people.
4. A connective vav.
5. From the word ammo (his people).
6. Ketuvot 111a. Rabbi Anan says: "Whoever is buried in the Land of Israel is considered to be buried beneath the altar.⁠"
7. According to this interpretation ve-khipper does not refer to God but to admato (His land).
8. The Land of Israel will atone for Israel's sins. See Ibn Ezra on Gen. 23:19 (Vol. 1, p. 232): "Scripture tells of the purchase of the field of Machpelah to teach us of the superiority of the Land of Israel over all the countries, both for the living and the dead.⁠"
9. The verse serves as a means by which to transmit the idea. See Ibn Ezra on Gen. 1:26 (Vol. 1, p. 47).
10. Ve-khipper is a masculine. Hence it cannot govern admato.
11. At the end of the word adamah. Adamah is the absolute form of the word admato.
12. In admato.
13. Of adamah.
14. A feminine. If ve-khipper governed admato as the midrash says, then our verse would read, ve-khipperah admato.
15. In other words, ve-khipper governs admato. Our verse should be interpreted as if written, ve-khipper ammo admato.
16. Avanim shachaku mayim (the waters wear the stones) literally reads, the stones wear the waters. This makes no sense. Hence we must rearrange the words in order to interpret the clause and interpret it as if written, mayim shachaku avanim. Similarly in our verse.
17. Our verse reads, ve-khipper admato. This literally means and doth make expiation His land. This makes no sense. Our clause should read, ve-khipper al admato (and make expiation for his land). Hence Ibn Ezra's comment.
18. Ve-khippartahu is a combination of ve-khipparta oto (literally, and you shall make atonement it). Scripture should have read, ve-khipparta alav (and you shall make atonement for it). We thus see that Scripture sometimes leaves out the word al. It assumes that the reader will supply it.
19. Which speaks of executing justice upon the nations.
20. Waged by Gog against Israel.
21. From the impurities of the nations (Krinsky). Or purify it by avenging the innocent blood shed by the heathens (Cohen).
הרנינו גוים עמו – שישבחו הגוים את עמו של הקב״ה, ויאמרו: אשרי העם שככה לו אשרי העם שי״י אלהיו (תהלים קמ״ד:ט״ו), שכך יש להם אחרית טוב.
וכן הקב״ה נפרע מצריהם, ודם עבדיו יקום – ויקח נקמתם מכל הקמים עליהם.
ונקם ישיב לצריו – של עמו.
וכפר אדמתו מכל חט⁠{א} ועון עמו – אדמתו הוא עמו, שיכפר על עמו, ולכך אדמה מכופרת, כיון שהעם מכופר, כמו: למה נמות לעיניךא גם אנחנו גם אדמתינו (בראשית מ״ז:י״ט). כי כשהעם מת – האדמה מתה, וכשהעם מכופר ומטוהר – האדמה מטוהרת ומכופרת. וזה יהיה לימות המשיח.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

א. בכ״י מינכן 52: נגדך.
הרנינו גוים עמו – REJOICE YOU NATIONS WITH HIS PEOPLE – That the nations shall praise the people of the Blessed Holy One, and shall say: “Happy are the people who are in such a situation. Yes, happy are the people whose God is Hashem” (Tehillim 144:15), for therefore, the have a good end.
And likewise the Blessed Holy One exacts retribution from their oppressors, and דם עבדיו יקום – HE WILL AVENGE THE BLOOD OF HIS SERVANTS – and He will avenge them from all who rise against them.
ונקם ישיב לצריו – AND HE WILL RENDER VENGEANCE TO HIS ADVERSARIES – Of His people.
וכפר אדמתו HE WILL MAKE EXPIATION FOR HIS LAND from every sin and iniquity of עמו – HIS PEOPLE – His land is His people, that He will atone for His people, and therefore the land will be atoned, since the nation is atoned. As in: “Why should we die before your eyes, we, as well as our lands” (Bereshit 47:19). Because when the nation dies – the land dies, and when the nation is atoned and purified – the land is purified and atoned. And this will happen in the Messianic era.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 28]

הרנינו גוים עמו – לשון יללה כמו קומי רוני בלילה (איכה ב׳:י״ט), הלילו אותם גויים ששעבדו לישראל. למה? כי דם עבדיו יקום.
דבר אחר: הרנינו – לשון שבח, הרנינו גוים – לפני הקב״ה. ומי הם הגוים, ישראל עמו – שהרי דם עבדיו יקום.
דבר אחר: כל הגוים הרנינו והללו עמו של הקב״ה שהרי הוא נפרע מצריהם, היינו כי דם עבדיו יקום.⁠1
וכפר – לשון פיוס כמו אכפרה פניו (בראשית ל״ב:כ״א).
אדמתו עמו – יש תבות חסרות וי״ו בתחילתן, כמו וחללה זונה (ויקרא כ״א:י״ד), שמש ירח עמד זבולה (חבקוק ג׳:י״א). אף כאן אדמתו עמו כמו אדמתו ועמו,⁠2 כלומר ירצה ויפייס אדמתו ועמו בהנקמו מאויביהם.
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מאבן עזרא.
הרנינו גוים עמו "sing aloud o you nations!⁠" this is not a song of joy but a lament, similar to what we read in Lamentations 2,19: קומי רני בלילה, "arise cry out in the night!⁠" These words are addressed to the nations which have enslaved the Jewish people. Why are these nations now to sing songs of mourning? Because God is avenging the innocent blood of Jews that has been spilled by them. An alternate interpretation of the words הרניו, etc.; "sing a song of praise nations, before the Lord!⁠" Who are the "nations" that are supposed to sing this song of praise? The Israelites His people, seeing that He has avenged their blood. A third interpretation of this line: all the nations are urged to sing of praise of God's people, the Jewish people. He has avenged their oppressors, i.e. the blood of His servants.
וכפר, "and make expiation;⁠" the word is used as one indicating pacification, appeasement. Compare Genesis 32,21, when Yaakov sends costly gifts to his brother Esau in order to make him forget that he had once taken his blessing The word by which he described this was אכפרה פניו, "I wish to appease him.⁠"
אדמתו עמו, "for the land of His people.⁠" In classical Hebrew we find words where the letter ו is missing at the beginning of the word, such as Leviticus 21,14 וחללה זונה where we would have expected a connective letter ו at the beginning of the word זונה. Another example of that letter being missing is found in Chabakuk 3,11:, שמש ירח עמד זבולה, "sun (and) moon stand still on high,⁠" where the connective letter ו is missing before the word ירח, "moon.⁠" In our verse also the letter ו is missing at the beginning of the word עמו, His people. God wishes to appease the earth of the Holy Land for having burdened it with absorbing blood shed of innocent Jews, by taking His revenge from the antisemites.
וכפר אדמתו עמו – פי׳ וכפר מעון עמו ואז ינוח דם עמו זהו אדמתו אותיות את דמו כלומר שיכפר על עונם כמשפטו ואז ינוח דמם אשר שופך כי כענין אחר אין כפרה לארץ כדכתיב ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם וגו׳, ג״ן.
הרנינו גוים עמו – כי האומות ישבחו לישראל ויפצחו עליהם רנה כאשר החזיקו באמונתם הטובה ולא סרו מהדרך בזמן הגלות. או יהיה הרנינו מלשון הכרזה שיכריזו האומות עליהם בכל מקום שהן, כלשון (מלכים א כ״ב) ויעבור הרנה.
כי דם עבדיו יקום – התנבא משה בכאן על הצרות והמקרים העתידים לעבור עלינו בגלותנו זה בשפיכות דמם של ישראל שיהרגום האומות, ובאבוד ממונם בגזל ובחמס שיעשו להן, וכענין שכתוב בזרעו של עשו (עבדיה א׳) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם, ועל זה אמר כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו.
וכפר אדמתו עמו – פירוש אדמתו ועמו. ובמדרש וכפר אדמתו על עמו. ובסוף כתובות דרשו רז״ל וכפר אדמתו עמו, כל הקבור בארץ ישראל כאלו קבור תחת המזבח, כתיב הכא וכפר אדמתו עמו, וכתיב התם (שמות כ׳:כ״א) מזבח אדמה תעשה לי. וזה היה מסוד יצירת האדם שבראו יתברך ממקום כפרתו, שכן כתיב בו (בראשית ב׳:ז׳) עפר מן האדמה, וזהו מעלת הארץ שהיא פלטין של מלך ונקראת ארץ ה׳ ונחלת ה׳, וכל שהוא חוצה לה נקראת בלשון הכתוב תוצאות ואהלי רשע, ובלשון רז״ל ארץ העמים, והנה היא טמאה ומטמאת מצד עפרה ואוירה, וכן אמרו בפרק קמא דגטין, ארץ העמים גזרו בה טומאה על גושה ועל אוירה, אבל סוריא על גושה גזרו על אוירה לא גזרו, וכבר הזכרתי מזה בפסוק (דברים ל״א:ט״ז) אלהי נכר הארץ.
וכפר אדמתו עמו – כלומר שתהיה הארץ מטוהרת מחללי האויבים, ולשון וכפר כמו וטהר, וכן כתיב (יחזקאל מ״ג) וחטאת אותו וכפרתהו, וכתיב ביחזקאל (שם ל״ט) וטהרו הארץ, ואמר זה על ישראל שהם יטהרו את הארץ בסוף המלחמות.
ואמר ואין אלהים עמדי, כלומר אני אחד ואין אחר עמי, ואמר זה כנגד מה שאמרו האויבים יקומו ויעזרוכם, בלשון רבים, ולכך הוצרך לומר כי הוא יתברך אחד ואין אחר עמו. וממה שאמר אני אמית ואחיה אני הוא שהמתי את ישראל ואני אחיה אותם, מכאן דרשו רז״ל ענין תחיית המתים, וכן אמרו מה מחיצה ורפואה באחד אף מיתה ותחיה באחד, והוא כענין שכתוב (שמואל א ב) ה׳ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. והכונה לרז״ל שאמרו מה מחיצה ורפואה באחד לפי שלא אמר הכתוב אמחץ ואני ארפא שהיה במשמע אמחץ לראובן וארפא לשמעון ומתוך ששנה ואמר מחצתי ירצה לומר אותו בעצמו שאמית אני אחייהו.
ודע כי רבים יתמהו וישאלו למה לא נזכר ענין תחיית המתים בתורה בפירוש כיון שהוא עקר גדול ופנה גדולה בתורה, וכמה פרשיות התורה יאריך בהן הכתוב ויכפול אותן ואין בהן צורך כל כך, ואם כן למה יקצר הכתוב בענין הזה וימסור עקר גדול לרמז מועט, ותשובת הדבר הוא הענין שכתבתי לך פעמים כי דרך התורה לקצר בענינים הנעלמים, וכל מה שהוא נעלם יותר יקצר בו הכתוב יותר ואין הדבור בו אלא ברמז ובקצרה, כי כן תמצא במעשה בראשית שקצר בענין האור הראשון והאריך ביום שלישי בבריאת האילנות והצמחים, וכן תמצא בדוד ע״ה שאחז הדרך הזה ודבר מן האור בקצרה, הוא שאמר (תהלים ק״ד:ב׳) עוטה אור כשלמה. וקצר גם כן במים העליונים והאריך במים התחתונים, קצר במים העליונים, הוא שאמר (שם) המקרה במים עליותיו, כי עליותיו שהם העולמות שברא קרה אותן בתוך המים, והאריך במים התחתונים, הוא שאמר (שם) תהום כלבוש כסיתו על הרים יעמדו מים מן גערתך ינוסון וגו׳ יעלו הרים וגו׳ גבול שמת בל יעבורון וגו׳ המשלח מעינים בנחלים וגו׳. זאת ועוד אחרת, שכל היעודים שבתורה הנאמרים על ידי משה אינן אלא יעודים גופניים שאפשר לבני אדם להעיד עליהם בזמן קרוב כדי לקבוע בלב אמתת נבואתו של משה ומתוך היעודים ההם הגופניים יתאמתו אצלם הענינים השכליים הנעלמים ולכך קצר בהם מתוך העלמתן, זה טעם העלמת ענין תחיית המתים. גם ענין העוה״ב שלא נזכר בתורה בפירוש גם כן מתוך העלמתו, כי התורה נתנה להמון, ודעת ההמון לא יכילו הענינים השכליים, וכן תמסור התורה אותם אל רמז קטן ודק, יעברו ההמון עליו והיחיד המשכיל יתעורר אליו. ואם תשכיל במלת סתר״ה רא״ו עת״ה כ״י, תמצא בו השם המיוחד רשום למפרע, ובא לרמוז על מדת הדין המתוחה על האומות בזמן הגאולה, והוא שהזכיר מיד ותאחז במשפט ידי אשיב נקם לצרי, ואמר אשכיר חצי מדם וחרבי וגו׳.
ותמצא בתורה מבראשית עד לעיני כל ישראל שמונה עשר שמות בין בסדר בראשי תיבות ובסופן בין למפרע בראשי תיבות ובסופן. ומפני שזה הוא אחרון לכלן ראיתי לסדר כלן בכאן ולהעיר אותך עליהם, כי השמונה הם כסדר ארבעה בראשי תיבות וארבעה בסופי תיבות, ואלו הן (בראשית ב׳:א׳) יום הששי ויכלו השמים, (שם ל״ח) יהודה הוציאוה ותשרף היא, (שמות ד׳:י״ד) ידבר הוא וגם הנה (דברים י״א:ב׳-ג׳) ידו החזקה וזרועו הנטויה, (בראשית י״ט:י״ג) את פני יהוה וישלחנו יהוה, (שמות ג׳:י״ג) לי מה שמו מה (דברים כ״ד:ה׳) נקי יהיה לביתו שנה, (שם ל) מי יעלה לנו השמימה. והעשרה הם למפרע, ובכל מקום שנזכר השם המיוחד למפרע הוא מדת הדין, ואלו הן (בראשית י״א:ט׳) הארץ ומשם הפיצם יהוה, כי נמתחה עליהם מדת הדין לפי שחטאו בקצוץ נטיעות, וכן (שם מ״ד) ה מה וחמוריהם הם יצאו, כי נמתחה עליהם בחטא המכירה, וכן (שמות ד׳:ט״ז) העם והיה הוא יהיה, כי נמתחה על משה על הסרוב, וכן כתיב (שם) ויחר אף ה׳ במשה, וכן (שם) ארצה וישליכהו ארצה ויהי, כי אות המטה שנהפך לנחש היה בהפוך אותיות השם הגדול, וכן (שם ט״ז) יהוה ונחנו מה כי, כי נמתחה כנגדם על שאלת הבשר, וכן התחיל הכתוב במדת הדין (שם) ובקר וראיתם את כבוד ה׳, וכן (שם כ״ו) ה אחד ולירכתי המשכן ימה, כי השכינה שהיא מדת הדין היה במערב, וכן (במדבר א׳:נ״א) הלוים ובחנות המשכן יקימו, (שם) הלוים והזר הקרב יומת, נמתחה כנגדם שהיה הארון מכלה בהם, וכן (שם ה) היא וביד הכהן יהיו, נמתחה כנגד הסוטה אם נטמאה, וכן (שם י״ד) שמה וזרעו יורישנה והעמלקי, נמתחו כנגד ישראל בעון מרגלים והוצרכו לחזור לאחור דרך ים סוף, והוא שאמר (שם) כי על כן שבתם מאחרי ה׳, וכן בכאן סתרה ראו עתה כי, על שם שעתיד שתמתח מדת הדין כנגד האומות, והוא שהזכיר מיד אשכיר חצי מדם. השמונה שהם כסדר ויש בהם רמז למדת הרחמים והעשר שהם למפרע כלן מורים על מדת הדין, והנה הם בין כולן י״ח, והסימן בהם ח״י ה׳, וזה מבואר.
הרנינו גוים עמו, "O nations, sing the praises of His people!⁠" When the Jewish people are loyal to their traditions, to the Torah, then the nations of the world sing their praises. They admire the fact that even when exiled, the Jewish people hold fast to their beliefs and do not try to assimilate themselves (compare Rashi). Alternatively, the word הרנינו is derived from רנה in the sense of "proclamation,⁠" i.e. the nations everywhere will proclaim about this people that the Lord has avenged their blood. The word would be used here in the same manner as in Kings I 22,36 ויעבור הרנה, "a shout went through (the camp).⁠"
כי דם עבדיו יקום, "for He will avenge the blood of His people.⁠" Moses prophesied in these verses about the troubles which would befall the Jewish people during our exile and all the bloodshed that the people would become victims of at the hands of their host nations. They would lose their money through violence, both physical and through discriminatory legislation. These events have been specifically forecast by Ovadiah 10 as being perpetrated by Yaakov's brother Esau (the Edomites) when he wrote: "for the outrage (violence perpetrated) to your brother Yaakov, disgrace shall engulf you and you shall perish forever.⁠" In anticipation of this retribution, Moses says "He will avenge the blood of His people.⁠"
וכפר אדמתו עמו, "and He will appease His land and His people.⁠" According to both Onkelos, Ibn Ezra, and Rashi, the words אדמתו עמו are to be understood as אדמתו ועמו, "His land and His people.⁠"
The Midrash (Sifri on our verse) understands the words as if the Torah had written וכפר אדמתו על עמו, "its land will be atonement for its people.⁠"
According to Ketuvot 111 the meaning is that if a Jew is buried in the land of Israel, his sins will be transferred to the soil, i.e. the land of Israel will act as a Mikveh, a ritual bath, cleansing him from his impurities. The wording there is "that being buried in the land of Israel is equivalent to being buried beneath the Holy Altar.⁠" This is an extension of the verse "You shall build an altar of earth for me" (Exodus 20,24). This is also understood to be the meaning of the sages' comment that the reason God created Adam out of earth was that the place which would serve as the means of his atonement was his origin. [by making him out of earth, God facilitated his eventual atonement when he would return to earth. Ed.] This is the advantage of ארץ ישראל, that it is the palace of the King (God) and therefore is also known as ארץ ה', (Joshua 22,19). It is also known as נחלת ה', "the Lord's heritage.⁠" Anything outside the boundaries of the land of Israel is always referred to as something "outside, external.⁠" The Scriptures refer to such countries as חוצות, (compare Proverbs 8,26 where the word ארץ and חוצות appear side by side to make this distinction and is even called אהלי רשע "tents of the wicked,⁠" in Psalms 84,11).
In the parlance of our sages in Gittin 8, any land outside the land of Israel is referred to as ארץ העמים. To make the distinction crystal clear, the sages decreed ritual impurity on any produce imported from these countries and even its airspace was considered as ritually impure, so that by having traversed it one needs to purify oneself. The only exception to this ruling was Syria because it adjoins the land of Israel. I have already mentioned this in connection with 31,16 אלוהי נכר הארץ.
וכפר אדמתו עמו; this means that the Jewish people will purify their land of the corpses of the enemies (Ibn Ezra). The word וכפר therefore has to be understood in the sense of וטהר, "and it purifies.⁠" The word also appears in that sense in Ezekiel 39,16 וחטאת אותו וכפרתהו. Ezekiel speaks specifically of וטהרו הארץ, "they (the Israelites) will cleanse the earth" (of these bodies of the slain pagans who were killed during the final confrontation with Gog and Magog preceding the messianic age).
ואין אלוהים עמדי, "and there is no other deity with Me.⁠" (verse 39). God says this versus the pagans who had taunted the Israelites to ask their deities to help them. Seeing the nations had spoken of deities in the plural, God had to emphasize the uniqueness of His being in the singular, having no assistants or junior partners. When God said: "I kill and I revive,⁠" He specifically referred to the Jews whom He had killed, (allowed to be killed) pointing out that He would revive them. [since that is so, even their "death" was not a regular death. Ed.] Our sages in Sanhedrin 91 claim that here we have incontrovertible proof from the Torah that there will be a resurrection. They said further that just as when the Torah speaks about God being a Healer, this is demonstrated by someone who had first been afflicted with disease or injury, so describing Himself as someone who brings to life also implies that the person brought to life had first died.
This is made plain in Samuel I, 2,6 where Chanah speaks about God being ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל, "killing and reviving,⁠"' consigning to the grave (nether regions), and to raise up again.
The reason that the sages felt called upon to spell out that the Torah speaks about one and the same person being killed and revived, is that from the words מחצתי ואני ארפא, "I have struck with injury and I will heal,⁠" (32,38) the impression could have been formed that God speaks about two different individuals; the sages wanted to make clear that this is not the case. Seeing that God employs the past tense in that verse, it is clear that He speaks about the same person He had first struck down being healed again.
There are many people who are wondering why such an important concept as that of the resurrection has not been spelled out in the written Torah in detail. Seeing that the Torah has spelled out in detail many less important concepts, sometimes repeating them several times, the failure to spell out the concept of resurrection of the dead is considered especially puzzling. The fact is that Torah addresses first and foremost terrestrial matters of concern to us. When you recall the Torah's report of the creation you will note that the description of the creation of light on the first day was condensed to a minimum, seeing that this light was not significant in terrestrial terms. When the Torah returns to that subject on the fourth day of creation, it goes into greater detail seeing that this light, the sun's and the moon's, is of concern to our life on earth. Similarly, even on the third day, the Torah explained details about the coming into existence of vegetation as it grows in areas of our human habitat. David follows a similar pattern when he describes the original light as merely עוטה אור כשלמה, "something God draped over His universe, much like a mantle" (Psalms 104,2). He also gives short shrift to the מים העליונים, "the waters in the celestial regions,⁠" contenting himself with writing המקרה מים עליותיו, "Who sets the rafters of His lofts in the waters,⁠" (Psalms 104,3) whereas he becomes far more specific when discussing the waters in our globe. Compare verse 6 in the same psalm: "You made the deep cover it as a garment, the waters stood above the mountains, They fled Your blast; You set bounds they must not pass so that they never again cover the earth.⁠" The עליות which David speaks of are the universes we call outer space, whereas the psalmist elaborates on waters which exist in our terrestrial universe. Hence, in verse 6 of that same psalm, David was so much more specific.
There are numeous more verses of that nature. All the targets described by Moses in the Torah are primarily of interest to our physical existence on earth. These targets man can attest to, i.e. see if God's promises were fulfilled provided he (the people) acted in accordance with the Torah's laws, or if the nation fell victim to the dire threats if they did not. When people realise that these targets have been met and realised, they will be more likely to accept on faith promises which by their very nature cannot be proven while they are one earth. For the reasons mentioned, the Torah understandably was very brief in its allusions to matters whose fulfillment lies beyond our present life on earth. The life of disembodied souls in the celestial regions while awaiting the resurrection, has similarly been alluded to only in the vaguest manner. The average reader may not even notice these allusions whereas the elite may notice their significance. The truth is that the written Torah was given to and for the multitude who do not concern themselves overly with abstract matters, matters of interest primarily to the intellect rather than to the senses.
If you will take an analytical look at the words, or rather the letters in the words (verse 39) סתרה ראו עתה כי, you will find that the respective final letters in these four words spelled backwards spell out the tetragrammaton. We have stated repeatedly that whenever this name appears backwards, it is an allusion to the attribute of Justice also contained in that name. In this instance, it is a hint of the retribution in store for the Gentile nations at the time of the redemption. Immediately after this allusion (verse 41), Moses refers directly to ותאחז במשפט ידי אשיב נקם לצרי, "I shall sharpen My flashing sword and My hand grasps judgment. I shall wreak vengeance upon My enemies.⁠"
You will find a total of 18 sequences in the written Torah in which the tetragrammaton has been spelled either forward or backward either in the last letters of the words or the first letters of the words of a sequence of four words, such as the ones we showed you in verse 39. Seeing that our verse (39) is the last of these 18 examples, I have used the opportunity to list all of them and to elaborate a little about them.
The following is the sequence in which these 18 groups of four words each appear in the Torah; I am listing first four examples in which the first letters of the respective words read forward spell the tetragram 1) (Genesis 1,31) יום הששי ויכולו השמים. 2) (Genesis 38,24-25) יהודה הוציאוה ותשרף היא. 3) (Exodus 4,14) ידבר הוא וגם המה. 4) (Deut. 11,2) ידו החזקה וזרועו הנטויה. These are the four examples in which the letters of the tetragram appear in the proper sequence, i.e. right to left and as the first letters in each of the words. The next 4 examples refer to the last letters of the four words respectively, but they too are read from right to left. They are: 5) Genesis 19,13) .פנ'י ה-' וישלחה-ו ה-'. 6) (Ex. 3,13) ל-י מ-ה שמ-ו מ-ה. 7) (Deut. 24,8) נק-י יהי-ה לבית-ו שנ-ה. 8* מ-י יעל-ה לנ-ו השמימ-ה, (Deut. 30,12). The next 10 examples all feature the sequence of the letters of the tetragram from left to right, i.e. backward. (sometimes these letters are at the beginning of the words in question, sometimes at the end, such as in our example in the verse above). In all these examples the allusion is to the attribute of Justice. You can figure these out for yourselves by looking at: 9) Genesis 11,9 ו-משם ה-פיצם י'-ה;ה-ארץ it is clear from the context that the attribute of Justice had been poised to strike at all these people at that time. The same is true of 10) (Genesis 44, 3-4) ה-מה ו-חמוריהם ה-ם י-צאו. The Torah already alludes to the impending crisis when the goblet will be found in Binyamin's sack. [I am only pointing to the verses now without elaborating. Ed.] Exodus 4,15; Exodus 4,14; Exodus 4,3; Exodus 16,7; Exodus 26, 21-22; Numbers 1,51 (compare commentary by author). Numbers 5,18 (compare commentary by author). Numbers 14,24-25 (compare commentary by author). Numbers 14,43. Finally, there is our verse here completing the ten occasions when he Torah provides allusions that the attribute of Justice, as an appendix of the tetragram, was invoked by God. By way of contrast, the eight examples we quoted first, in which the respective letters of the tetragram appear in their usual order, i.e. from right to left, are indications that the subject matter is the attribute of Mercy. Seeing that between them we have a total of 18 such 4-word sequences, the easy way to remember this is by reference to the short line חי ה'.
ונקם ישיב לצריו – פירש״י על הגזל ועל החמס כענין מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה מחמס בני יהודה וגו׳ למען לא יפליא בעיני רואי דברי רש״י הרי סוף אותו פסוק מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם א״כ אין זה החמס אלא שפיכות דמים בעבור כן הוצרכתי לכתוב שבסוף מס׳ ב״ק דורש ר׳ יוחנן מאותו פסוק כל הגוזל את חבירו אפילו שוה פרוטה מעלה עליו הכתוב כאלו נוטל נשמתו הרי לך שהכתוב מדבר בחמס אעפ״כ שכתוב בו שפיכות דמים. כ״פ ר״ת מאורליינא״ס.
וכפר אדמתו עמו – כלומר כאשר נקם ישיב לצריו אז וכפר אדמתו עמו כמו שנא׳ ולארץ לא יכופר לדם וכו׳ כי אם בדם שופכו אך כאשר ישופך בה דם הרוצח אז לארץ יכופר ורש״י פי׳ בע״א.
הרנינו גוים עמו אז ישבחו הגוים אומו של הקב״ה ויאמרו הכי אשרי העם שככה לו (תהלים קמ״ד:ט״ו) שהקב״ה נפרע מצריהם.
כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו – של הקב״ה שהם צרי עמו. וכאשר ישפך דם מאותם ששפכו דם עבדיו אז וכפר אדמתו עמו כלומר וכפר אדמתו מעון עמו ומעון דם עבדיו אשר שופך כי בענין אחר אין כפרה לארץ. כדכתיב ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו (במדבר ל״ה:ל״ג).
הרנינו גוים עמו – אז ישבחו האומות לישראל שהם עמו של הקב״ה ויאמרו אשרי העם שככה לו שהקב״ה נפרע מצריה׳ כדמפרש ואזיל כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו שישפך דמם כמו ששפכו דמם של ישראל וזש״ה ידין בגוים מלא גויות שעתיד הקב״ה שיאמר לאומות למה שפכתם דמן של ישראל והם ירצו לכפור שלא עשו כך והקב״ה מראה להם מלבושיו שהוא מלא גויות פי׳ גופי הקדושים ולא יוכלו לכפור ואז ידין לכל אחד כדין שעשה לישראל וזהו שייסד הפייט התאזר בקדושים וכן בעקידה אל דמי לדמי גם בפורפירא מלא גויות.
וכפר אדמתו עמו – ישראל עמו יכפרו אדמתו של הקב״ה דכתיב ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו.
הרנינו גוים עמו, sing aloud, o you nations;⁠" then the nations of the universe will break out in a song of jubilation, praising the Jewish people for whom G–d has taken vengeance, as will be spelled out forthwith.
כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצוריו, "for He avenges the blood of His servants, and renders vengeance to His adversaries.⁠" He will spill the blood of the gentile adversaries of Israel just as they had done to the Israelites. This is what David spoke of in Psalms 110,6 when he said: ידין בגוים מלא גויות, "He works judgment on the nations, heaping up bodies;⁠" In the future when the Almighty will ask the gentiles why they spilled the blood of His people, and they will deny it, He will show them "His garments;⁠" (if I understand correctly, the ones G–d saved up) as full of blood stains and use this as evidence. Authors of poetic poems in our liturgy have repeatedly alluded to this illustration of how G–d has preserved evidence of the murder committed against His people. They referred to the victims as קדושים, "holy martyrs.⁠"
וכפר אדמתו עמו, "His people Israel will serve as atonement for G–d's 'Holy Land;' as is written in Numbers 35,33: ולארץ לא יכופר אשר שופך-בה כי אם בדם שופכו, "for no expiation can be made for the blood that is shed therein but by the blood of him who has shed it.⁠" The Israelites, in due course, will spill the blood of the nations who had been guilty of spilling their blood. Compare also on this subject Ezekiel 25,14: ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל, "I will wreak My vengeance on Edom through My people Israel, and they shall take action against Edom.⁠"
הרנינו גוים עמו – אז ישבחו הגוים עמו של הקב״ה ויאמרו אשרי העם שככה לו שהקב״ה נפרע מצריהם כדמפרש ואזיל. כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו שישפוך דמן כמו ששפכו דמן של ישראל זש״ה ידין בגוים מלא גויות שעתיד הקב״ה לו׳ לאומות למה שפכתן דמן של יש׳ כו״כ והם ירצו לכפור שלא עשו והקב״ה מראה להם מלבושיהם שצייר בהם כל הקדושים קצת נקדשו ובאיזה דין דנום להאומות ואז כשיראו מלבושיו שהוא מלא גויות פי׳ מלא גופות הצדיקים לא יוכלו לכפור ואז ידין לכל א׳ כמו שעשו לישראל וזהו שיסד הפייט התאזר בקדושים וכן בעקידה אל דומה לבי לדמי גם לפורפירך מלא גויות.
וכפר אדמתו עמו – ישראל עמו כפרו אדמתו של הקב״ה דכתיב ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו וישראל ישפכו דמן של אומות כמו ששפכו דמן של ישראל דכתיב ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל וא״כ עמי יכפרו אדמתו ועוד כל המקראות של מעלה לישראל.
וכפר אדמתו עמו – פי׳ ר׳ אברהם יש אומר שהוא חסר וא״ו והטעם אדמתו ועמו. ובדרש כי הארץ תכפר בעד עמו. ולפי דעתי פי׳ יכפר על אדמתו מי עמו פי׳ שישראל יעשו נקמה בגוים והם יכפרו על ארץ ישראל בעבור הדם ששפך בה כמו ולארץ לא יכופר. או פי׳ וכפר אדמתו יטהר אדמתו כמו וכפרתהו וכן אמר יחזקאל על סוף המלחמות וטהרו בארץ והנה ישראל יטהרוה.
כתב הרמב״ן והנה השירה הזאת אשר הוא בנו לעד אמת וכו׳ עד סוף הפרשה:
וכפר אדמתו עמו, "He will grant atonement to His land and for His people.⁠" According to some commentators mentioned by Ibn Ezra, the word עמו should really have the letter ו in front of it, so that the meaning of the phrase would be: "He will provide atonement for its land and for its people.⁠" An allegorical approach taken by the Midrash is that the land is seen as atoning of behalf of its people. [The idea is that the land, for many years neglected, serves as the scapegoat for the Jewish people who had neglected to observe the laws of sh'mittah. Ed.]
Ibn Ezra personally, understands the phrase as a promise that in due course, the gentiles who had shed so much innocent Jewish blood on that land, will at that time atone for all this when the Jews will take their vengeance on them. The retribution for innocent blood spilled must be undertaken by the victimized party or their offspring, (their blood avengers), whose blood had been shed, so that in the war preceding the redemption, Jews will kill their adversaries, the ones who had contaminated the soil of the Holy Land in former years. Ibn Ezra quotes Job 14,19 and Ezekiel 43,20 as verses in which such concepts also appear.
Yet another interpretation of our phrase understands the word as meaning the same as וטהר, "it will purify, cleanse.⁠" Israel, when the time comes, will cleanse its soil from all kinds of contaminations it had been exposed to in the interval since its people went into exile.
הרנינו – דברי משה על העתיד בהציל השם ישראל מיד שוסיהם.
עמו – ועמו.
אמר {המחבר}: אחר אשר בארנו המלות אחבר הענין, ואמת כי זה הענין היה כמה פעמים לישראל, בימי השופטים ובימי המלכים, אבל היותר מופלג שבכולם היה בימי נבוכד נצר, שאו היה תכלית מפלתינו, ולא היה זה בצדקת נבוכד נצר ולא מכח אלוהו, רק כי השם אלהינו הסגירנו בידו כמו שכתוב מפץ אתה לי (ירמיהו נ״א:כ׳). וכאשר תראה ותדקדק מלה במלה ספורי ירמיה ובפרט בנפילת נבוכד נצר, וכן בישעיה שגילה סוד אחד, והוא כי נבוכד נצר ואם חרב הבית והגלה ישראל במצות השם, הנה הוא עשה יותר ממה שרצה השם, ולכן נענש אחר כן ונשחת גם הוא בקום הצלחת החיה השנית, וזה היה לעת תמוט רגלם (דברים ל״ב:ל״ה), כמו שניבא עליו ירמיה וישעיה. והשם אז נקם דם עבדיו ונקמת היכלו והשיב נקם לצריו, הוא החיה הראשונה על יד החיה השנית, ושבו ישראל לארצם בבית שני. והבן כל זה כי הם סודות נפלאות.
כשיהיה זה שיקום השם יתעלה דם עבדיו שבחו הגוים עמו ישראל כי הוא ישיב נקם לאויבי ישראל על אשר הרעו להם ויטהר טומאת אדמתו וטומאת עמו וזה יהיה בעת קבוץ גליות שיטהרו הארץ ביום בא גוג על אדמת ישראל כמו שזכר זכריה.
הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום – רוצה לומר: שבחו הגוים עמו כאשר יקום דם עבדיו כאמרו אז יאמרו בגוים הגדיל י״י לעשות עם אלה.
וכפר אדמתו עמו – רוצה לומר: וטהר אדמתו אדמת עמו כטעם וכלה מכפר את הקדש שהוא מענין טהרה כאמרו וטהרו וקדשו מטמאות בני ישראל או יהיה הרצון בזה וכפר אדמתו עמו רוצה לומר: שיטהר טומאת אדמתו וטומאת עמו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לו]

ומעתה יאמר בגוים הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום וגו׳ – ירצה כמו שבאו ורננו הגוים עד הנה בעמל ישראל יבאו עכשיו וירנינו את עמו זה במה שיקום מהם דם עבדיו הנהרגים על ידם על קדושת שמו ונקם ישיב לצריו על כל רעתם אשר הרעו אותם כי שלם עונם ואז וכפר עמו ואדמתו כי חטא הארץ אשר עליו היא יושבת ושוממה כל זה הזמן הארוך אינו רק חטא העם אשר חטאו עליה וכאשר יכופר חטא העם הנה העם עצמו יכפר בעד הארץ ויהיה הכל מכופר ושב אל קדמותו ומכונתו ויהיה עם זה סוף הפסוק הפוך בראשו והוא פירוש נכון הנה שנתבארה השירה הזאת יפה בהמשך כונותיה אל מה שייעדו תחלה בה מהיות כל הקורות אותנו בכל המשך הזמנים הרבים שעברו מראש ועד סוף הכל צפוי וגלוי לפניו ית׳ ולא עוד אלא מכוון ממנו להביאני על פי דרכנו אל תכלית הנסיונות אשר בהם ימול לבבנו הערל ונקום ונחיה לפניו מבלי נפול עוד אל החטאים והמרדים שהיו רגילין בהם וכמו שאמר הנביא בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה׳ (ירמיהו נ׳:כ׳) יבקש את עין ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה וכמו שאמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וגו׳ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך (ישעיהו נ״ד:ט׳) כי אין קיום שבועה כמו שיהיה בהסכמת הטבע כאשר כתבנו זה בשער צ״ט ובשאר מקומות אשר זה מה שיחייב אמתת ההבטחות האלו בלי שום פקפוק כלל. ומה נמלצי דברי הרמב״ן ז״ל שכתב זה לשונו ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית כן היו ראויין להאמינה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד אף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדבר האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו ע״כ. וכל שכן במה ששנה ושלש בפרשת כי תוליד ובפרשת התשובה כמו שכתבנו בשער פ״ח ובשער ק׳ כי כל זה מה שמקיים שאין הדבר תלוי רק בשיעשה הגלות רושם בלבנו כמו שעושה בכבודנו ובממוננו כלומר שהדבר כלו תלוי במה שנאמר או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם (ויקרא כ״ו:מ״א).
ונקם ישיב לצריו על הגזל ועל החמס. לא על שפיכות דמם כי כבר אמור למעלה כי דם עבדיו יקום.
וכפר אדמתו עמו ויפייס אדמתו עמו על הצרות שעברו עליה׳ ושעשה להם האויב. שפי׳ אדמתו עמו אדמתו שהוא עמו כאילו אמר וכפר עמו והוא דבק עם נקם ישיב לצריו ופירושו שעם הנקמה שישיב לצריו יפייס את עמו כי יקבלו עם זה תנחומין על כל הצרות שעברו עליהם מן האויב:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(מג) ואמר אחר זה הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום וגו׳. להגיד שעושי הרע בעיני ה׳ עם היות שינקם הש״י מהם והנה לא יצרו לישראל על זה ולא ישנאהו עליו, אבל ישתדלו להחניף את ישראל ולרצותם כדי שהם ירננו, וזה על שלשה דברים.
הא׳ נקמת דם השפוך מישראל וזהו כי דם עבדיו יקום. הב׳ שה״י ישיב נקם לצריו על מה שעשו ודברו כנגדו לא בעבור נקמת ישראל כי אם בעבור חלול כבוד השם. והג׳ וכפר אדמתו עמו רוצה לומר שיכפר השם יתברך לאדמתו ולעמו וישיבהו על הארץ לבטח.
הנה אם כן כמו שבאו ורננו עד הנה השמחים לעשות רע בעמל ישראל יראו עכשו וירנינו את עמו זה על שלשת הדברים האלה. על נקמת המתים בגלות שישפך דם הגוים על נקמתם, ועל נקמת חלול השם, ועל כפרת העם והארץ. שעם היות כלם עונשים גדולים אליהם לא יעצרו כח להתרעם ולהתלונן אבל בהפך שירנינו את עם ה׳.
ואפשר לפרש וכפר מלשון טהרה כמו שפירשו ר״א, וטהר את אדמתו עמו ושעם ה׳ יטהרו את הארץ מגלולי העמי׳ שישבו עליה בזמן הגלות.
הנה יצאו לנו מדברי השירה הזאת ז׳ כללים באמונתנו:
האחד שהנקמה והשלום עתידים להיות בהכרח בכל הצרי׳ אותנו וכמו שאמר לי נקם ישלם.
ואמר אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם. אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר. כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וגו׳ והכלל הזה מבואר ידוע שלא נתקיים בבית שני ולא בזמן אחר:
הכלל הב׳ שנקמת האויביהם וגאולת ישראל יש להם זמן מוגבל וידוע נגזר בחכמתו העליונה אי אפשר שיעבור ממנו ולא גלה אותו לשום נוצר. והתבאר זה מאמרו הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי כלומר שהיה סתום וחתום שלא ידעהו אדם וכמו שאמר לדניאל (סימן י״ב) כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ.
ואמר עוד מסכים לזה לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם והרי שיש לדבר עת ידוע וזמן מוגבל לא ידעהו בלתו. וגם זה מורה שלא נאמר זה על פקידת בית שני כי היה יודע כל שער עמי כי לשבעים שנה יפקדו:
הכלל הג׳ שגאולת ישראל תהיה אחרי שכפי הדין ירצו את עונם ויקחו ככל חטאתם. וכמו שאמר כי ידין ה׳ עמו כפי הכונה הראשונה. והב׳ שזכרתי בפירושו.
ואמר כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב כי יגיע מצבם לתכלית הפלגת השפלות ואז כפי הדין יזכו לגאולה. ומסכים לזה אמר הנביא ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. והיה זה אחרי שאמר ואשיבה ידי עליך ואסירה כל בדיליך וגו׳. וגם זה לא נתקיי׳ בבית שני כי לא ירדו ישראל קודם בואם לבנין הבית לדלות ולשפלות המופלג אבל היו בבבל בעושר וכבוד ומעל׳ רבה כאשר נפקדו:
הכלל הרביעי שבגלותנו זה תמה זכות אבות כמו שכתב הרב רבינו משה בר נחמן ואין לנו הצלה מיד העמי׳ רק בעבור שמו הגדול והתבאר זה מאמרו לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה׳ פעל כל זאת.
ואמר גם כן על זה עצמו ואמר אי אלהימו צור חסיו בו אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם יקומו ויעזרכם יהי עליכם סתרה. ראו עתה כי אני אני הוא וגו׳. ומסכים לזה אמר יחזקאל הנביא (סימן כ׳) וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם שם ונקדשתי בכם לעיני הגוים וידעתם כי אני ה׳ בעשותי אתכם למען שמי לא כדרככם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל. וכן אמר עוד ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים. וכבר נתן הרב טעם נכון ונכבד בזה מאשר האומה הישראלית היא המפורסמת והמודיעה אמתת השם יתברך ואמונתו ובבטולה תהיה בריאת המין האנושי לבטלה:
הכלל החמישי שתחיית המתים תהיה סמוכה וקרובה בזמן לקבוץ הגליות. והנה יראה זה מאמרו כי ידין עמו ועל עבדיו יתנחם.
ואמר אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא. וכבר העיר עליו המלאך (סי׳ י״ב) לדניאל באמרו ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. וכדברי ישעיהו (סימן כ״ו) יחיו מתוך נבלתי יקומון וגו׳. ואמר (שם כ״ז) ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו׳ וכמו שפירשתי בספר ישעיהו:
והכלל הששי שהגאולה והכפרה אשר ידענו בשיר׳ הזאת אינה בתנאי התשובה ולא כשנשמע בקול ה׳ ונשמור מצותיו ונעבדהו אבל השירה הזאת אינה רק שטר עדות שנעשה הרעות והחטאים עד אין די. ושהוא יתעלה יעשה בנו בתוכחות חימה ועונשים רבים אבל לא ישבית זכרוננו מני ארץ. ושאחרי כן הוא יתברך למען שמו הגדול ובלתי החל לעיני הגוים ישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה ויכפר על חטאתינו ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. ואם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה בעל כרחן של מינין. וכן אמרו בספרי גדולה שירה שיש בה מעכשו ויש בה לשעבר ויש בה לעולם הזה ויש בה לעולם הבא וכמו שזכר כל זה הרמב״ן ז״ל:
הכלל השביעי שכל דברי השירה הזאת נתקיימו ולא יפול דבר ממנה ארצה לא במה שיעד מירושת הארץ ודשנותה והצלחותי׳ שהוא חלק החסדי׳ ממנה כי כלם נתקיימו בשלמות רב. ואם בעונות והחטאים שיעשו מהעבודה זרה. ומהשדי׳ האנשים והנשים שהוא חלק הפשע הכל בא כמו שספר. ואם בעונשים הרעות והצרות שיעד עליהם שהוא בחלק הענש כי בכלם לקו וזה אם בבית ראשון ואם בבית שני ובגלות. ומאחר שראינו שכל חלקי השירה ויעודיה נתקיימו ככל הכתוב בה ראוי שנאמין אמונת אומן שגם כן יתקיים החלק האחרון ממנה מהגאולה ונקמת האויבים. ומה נמלצו דברי הרמב״ן שכתב ז״ל. ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מהחוזים בככבים שהגיד מראשית היו ראויין להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה ולא נפל דבר אחד. אף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדבר האלהים מפי נביאו נאמן ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו. ע״כ. הנה נתתי לך בדבר הזה ז׳ הכללים הכוללים אמתת השירה ויעודיה והם באמת לכל בעל דעת ז׳ פנינים יקם ה׳ את דברו הטוב אמן:
הרנינו גוים – אתם חצי ה׳ וחרבו, הרנינו גויים, שיכירו כולם כי ישר ה׳ ולא עולתה בו (ע״פ תהלים צ״ב:ט״ז), כאמרו ״ישמחו וירננו לאמים, כי תשפט עמים מישור״ (תהלים ס״ז:ה׳).
עמו – ו״הרנינו״ עמו, שיתנו תודה וקול זמרה על כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו – ורננת עמו תהיה על נקמת דם עבדיו, ועל נקם שישיב לצריו, בשביל מה שעשו לישראל דרך נקמה.
וכפר אדמתו – בהשמה מהם, ממה שנעשה בה.
עמו – ויכפר גם כן עמו מכל מה שעשו בגלותם מחלול ה׳ וזולתו, במה שסבלו בגלות, באופן שישיב שכינתו בתוכם, כאמרו ״יחדו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון״ (ישעיהו נ״ב:ח׳).
הרנינו גויים, “you who are the arrows of the Lord and His sword make the nations acclaim, sing aloud! So that they will realise that God is fair and does not commit any injustice. Compare Psalms 67,5 ישמחו וירננו לאומים כי תשפוט עמים מישור,”nations will exult and shout for joy, for You rule the peoples with equity”
עמו, His people shall give thanks with shouts of joy and music, כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו, for He does avenge the blood of His servants. God punishes the nations by avenging what they have done to the Jewish people.
וכפר אדמתו, for the soil of the Land of Israel having been desolate and barren while its people were in exile and for what had occurred on that soil in the interval.
עמו, His people will also have to atone for all the wrongs they did during the long years they had been in exile. The purpose of this dual atonement by both the soil and the people is to bring back the Shechinah, God’s benevolent presence to the Land of Israel, as envisioned in Isaiah 52,8 כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון,”for every eye will see when God returns to Zion.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מ]

גֿוֹיִם: הגימ״ל רפה. [גוֹיִם].
כי דם עבדיו יִקּוֹם: כת׳ הרמ״ה1 נְקֹם נקמת2 בני ישראל חס׳ וי״ו כתי׳, כי דם עבדיו3 יִקוֹם מל׳ וי״ו כתי׳ בנוסחי דיקי, ואית דמסרי איפכא, ושיבושא הוא, ע״כ. ובמס׳ דילן4 יִקוֹם ב׳, גוי חס׳, ר״ל יִקֹם גוי אֹיְבָיו5 (דיהושע י׳) חס׳, <כי לא היתה הנקמה שלמה שאין אחריה צרה, אבל לעתיד תהיה מלאה, כמ"ש בעל מסה"ה6 ביהושע סי׳ תתקי״ט.> [יִקּוֹם].
1. הרמ״ה: נק״ם.
2. נְקֹם נקמת: במ׳ לא ב.
3. כי דם עבדיו: פסוקנו.
4. ובמס׳ דילן: מ״ק-ד על אתר.
5. יִקֹם גוי אֹיְבָיו: יהו׳ י יג.
6. בעל מסה״ה: מסרת הברית הגדול, סי׳ תתקיט (על יהו׳ י יג), חלק שני, כד ע״ג.
על הגזל כו׳. לא על שפיכת דמים, שכבר נאמר כי דם עבדיו יקום:
ויפייס אדמתו ועמו כו׳. פירש אדמתו דהיינו עמו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

For theft, etc. Not for bloodshed, for it already stated, "He will avenge the blood of His servants.⁠"
He will pacify His land and His people, etc. The meaning of "His land" is "His people.⁠"
With a different viewpoint this is expounded, etc. R' Yehuda expounds, etc. This implies that there is no difference between his explanation and that of Rashi except for the verse (28) "for those nations squander counsel.⁠" Rashi explains that the verse is referring to the idolater, and R' Yuda explains that it is referring to Yisroel. Even though they differ on the meaning of the verse, "for the grapevine of Sedom their grapevine is" (Devarim 32:32) where Rashi explains that their behavior is like the actions of Sedom and Amorah. And Rabbi Yuda explains [the verse] as "Are you from the grapevines of Sedom, or from the plantings of Amorah? Are you not from holy plantings?⁠" They both agree, however, that it refers to Yisroel. However, in the verse (v. 37) "where is their god?⁠" Rashi explains that Hashem says to Yisroel, "Where is [your God]?⁠" and Rabbi Yuda explains that this is what Yisroel is saying to the idolaters. One can explain that when Rashi writes that the words of Rabbi Yuda are exactly like his words, completely, except for (v. 28) "those nations squander counsel" only refers to the meaning of (v. 37) "He shall say.⁠" Rashi and R' Yuda both hold that "He shall say" are not the words of the idolaters, which is Rabbi Nechemyah's opinion, who says that ["He shall say"] refers to the enemy, e.g. Titus and those like him. But not with regard to the verse, "Where is their god?⁠" For if so, what does it mean that Rabbi Yuda expounds it towards Yisroel? He expounds it as referring to idolaters! But nevertheless Rashi's and Rabbi Yuda's explanations are not completely identical, for Rashi explains "He shall say" as referring to Yisroel. (Re"m)
In this usage, כי is understood as, etc. I.e. it gives an explanation of what precedes it.
Understood as "for.⁠" An explanation of [Rashi's] explanation is that Rabbi Nechemyah explains the verse "For ... will judge, etc.⁠" as referring to when He represents them in their struggle, and the meaning of כי is "for.⁠" And the meaning of (v. 35), "Vengeance is with Me, and shall administer retribution" (v. 34) refers to the idolaters, because Hashem fights the fight of Yisroel against those who persecuted them.
The Holy One, may He be blessed, will then unveil His salvation, etc. According to Rashi's explanation of (v. 39) "Now observe!⁠" means "that it is in My power to bring death or give life, unlike those idols that you worship. But according to the opinion of Rabbi Nechemyah who explains that (v. 37) "Where is their god?⁠" refers to the enemy, who says to Yisroel, "Where is your God?, etc.⁠" how can it say "Now observe!⁠" such that they will understand that it is in His hand to bring death or give life? Therefore he adds that "the Holy One, Blessed Is He will then unveil His salvation" which means that then the designs of the enemy will be overturned from what they thought prior to the revelation of His salvation.
It is from Me that your ruin emanated. Meaning, against the idolaters.
And from Me that your benefaction will come. Meaning, to Yisroel
Like "I have raised,⁠" etc. I.e., My hand is already raised in heaven, meaning, constantly I rest my Divine Presence etc. But it is not possible to explain that it is a phrase meaning making an "oath" because the punishments have already been written, (v. 33) "Like caustic serpents' venom is their wine, etc.⁠" and (v. 39) "Now observe, etc.⁠" If so, why would He swear now? But according to the plain meaning which Rashi explained above, that it refers to Yisroel, it works well. He swears to avenge them. And similarly according to R' Yuda. But according to the opinion of R' Nechemyah, who explains the entire section as referring to idolaters, it is impossible to explain this as an oath.
הרנינו גוים וגו׳ – פירוש כי בעשות ה׳ נקמה באויבי ישראל וירומם מדרגת ישראל ירננו הגוים על עמו ישראל לשבחם ולרוממם כאומרו (תהלים קמ״ד) אשרי העם וגו׳.
ואומרו כי דם וגו׳ ונקם וגו׳ פירוש שלא דם לבד אלא גם צריו אשר חרשו און לו ישיב ה׳ להם נקם שחשבו לעשות, על דרך אומרו (שם ז׳) ישוב עמלו בראשו.
ואומרו וכפר אדמתו עמו הוא גמר הדברים שהתחיל לומר כי ידין ה׳ עמו וגו׳ וגמר אומר כי הנמצא עדיין מהחטאים על ישראל תכפר עליהם הארץ אשר היתה לשמה ולחרפה שנים רבות זה יהיה לכפרת עון עם ה׳.
הרנינו גוים עמו, "O nations, sing the praises of His people, etc.⁠" Moses means that when the time comes that God exacts retribution from the nations, from the enemies of the Jewish people, the other nations will praise the Israelites and jubilate and elevate them, as we know from Psalms 144,19: "Hail to the people who experience this.⁠"
כי דם עבדיו יקום, "for He will avenge the blood of His servants.⁠" The verse tells us that God will not only avenge the blood Israel's enemies have shed but also the other afflictions they have caused the Jewish people. God will even avenge evil intentions against the Jewish people which have not been carried out as indicated in Psalms 7,17: ישוב עמלו בראשו, "His mischief will recoil upon his own head.⁠" [The Psalmist had previously spoken about people who dug a pit intended for a third party to fall into (verse 16). Ed.]
וכפר אדמתו עמו, "Any residual sins of His people, its land will atone for.⁠" The desolation of ארץ ישראל for many many years was part of the atonement process for its people.
הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום – בגואל ראשון.
ונקם ישיב לצריו – בגואל אחרון.
וכפר אדמתו עמו – לתחיית המתים כמבואר כי הקבורה מכפר׳ על העינות. והרנינו גוים עמו קאי לעתו׳ לבא. אלא שמקדים התכלית כי דם עבדיו יקום. ממה שעשו להם בגוף שהכו אותם. ונקם ישיב לצריו. ממה שגזלו אותם כמ״ש דמם לא נקיתי. וכפר אדמתו. מה שהרגו אותם כמ״ש ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו. ואותן שלא עשו כלום. הרנינו גוים ישבחו לעמו כי ארבעה כתות יהי׳ לעתיד לבא ג׳ לכריתות ולצמיתות. וזהו דם עבדיו יקום שהכו אותם וזהו דם חלל. ונקם ישיב לצריו. זהו השבי. וכפר אדמתו עמו. אותן שהרגו מראש פרעות אויב. ואותן שלא הריעו כלל לישראל הרנינו גוים עמו שהם ישבחו לעתיד לבא את ישראל. וכן ג׳ עלמין. הרנינו גוי׳ עמו נגד בי״ע. כי דם עבדיו יקום. זהו השרים שהריעו לישראל. וכפר אדמתו עמו. ארץ התחתונה. וכן ד׳ קליפין ג׳ שני ערלה יהי׳ לכריתה. והרביעי תחזור לקדושה והוא קודש הילולים וזהו הרנינו גוים עמו וכאן נשלם השם ה׳ י׳ ועם אות האחרון הוא ה״ו ומנין התיבות של השירה כמנין והמשכילי׳ והוא פנים ואחור. וכן שם השילוב פנים ואחור ומנין התיבות של כל הסדרא הוא מנין התורה עם כל המצות צדקתך כהררי אל שהם שדי בשני שינין י״ה של שם י״ב בח״י אותיות נקרא ח״י עלמין.
הרנינו – כמו ולב אלמנה ארנין (איוב כ״ט:י״ג) – עשיתיו מרנן, מוצאי ערב ובקרא תרנין (תהלים ס״ה:ט׳) – תעשה אותם מרננים, כך אתם הגוים עשו את עמו מרננים (מאכט זיין פאלק פריידען זינגען). אבל הרנינו לאלהים וגו׳ (תהלים פ״א:ב׳) הוא להפליג הרנון, במקום רננו.
א. בפסוק: ״בקר וערב״.
הרנינו – יראה כפי פשטות הכתוב שאינו לשון שבח, כי מה טעם לשבח ישראל בעבור שהשם ינקום נקמתם, והיה יותר ראוי שיתנו שבח לה׳ יתברך על זה, אולם הפסוק הזה הוא כמו תולדה הנמשכת מכל האמור עד הנה, וכך אמר משה כנגד אומות העולם, עתה שהשמעתי אתכם כי באחרית יחשוף השם את זרוע עוזו לנקום נקם מזדים ועושי רשעה, השמרו לכם מעשות חמס לעמי שהגליתים בתוככם, אבל אתם, גוים. הרנינו את עם ה׳, כלומר דברו על לבם בצרותיהם ושמחו את לבם, כמו ולב אלמנה ארנין (איוב כ״ט י״ג) ואם לאו תבואו במשפט על מה שהרעותם עמהם, כי דם עבדיו יקום:
ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו – כבר אמר אשיב נקם לצרי, אבל הכונה כאן לומר, ודעו עוד כי כאשר ישיב נקם לצריו כמו שאמרתי, אז ישוב לשוש ולרחם על עמו ועל ארצו, כי יכפר אדמתו ועמו, כענין רצית ה׳ ארצך שבת שבית יעקב (תהלים פ״ה ב׳). והנה ביארנו את כל הפרשה הזאת כפי שיטת ר׳ נחמיה בספרי, שדרשה כלפי האומות עובדי ע״ז, ור׳ יהודה דורשה כולה כלפי ישראל, אלא שמשמעות פשטות הכתובים כר׳ נחמיה, ועל פי דרכו תכלול השירה הזאת כל עניני האומה, וכל המוצאות אותה מיום צאתה מארץ מצרים עד סוף כל הדורות, וכן ארז״ל בספרי, גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבא, ויש לעולם הבא. והוא ענין נפלא עד מאד כאשר יוסיף הקורא המשכיל להגות ולהתבונן בפרשה הזאת, כן יוסיף להפליא עליה ולשמוח בה ולהנחם על ידה מכל התלאות והצרות אשר עברו עלינו מיום גלותינו עד עתה, כי אין בהם דבר אשר לא הוגד מראש בשירה הזאת הקטנה בדבור והנשגבה בענין, וכאשר באתנו לשעבר גלות ושעבוד וטלטול, כמו שהעיד בנו מלכנו מחוקקנו, כן תתחזק בלבבנו התקוה לעתיד, שיתנחם השם עלינו לעת הכמוס אצלו להוציא למרחב רגלינו, ולהקים אותנו לו לעם כשנים קדמוניות:
הרנינו גוים עמו – הרנינו וגילו גוים שאתם עמו, ישראל בגלותם נקראים גוים, כי אינם עוד גוי אחד, להיותם מפוזרים בארצות שונות; והנה אע״פ שאתם עתה גוים, דעו כי אתם עמו, והוא אלהיכם, ודם עבדיו יקום. וגוי נקרא ע״ש גיא, כלומר להיותו יושב על ארץ אחת. אבל אין רננה ל׳ שבח, אלא ל׳ גילה ושמחה, גם הרנינו לאלהים עוזנו {תהלים פ״א ב׳}, ענינו שמחו לפניו, וכן כי רננת רשעים מקרוב ושמחת חנף עדי רגע {איוב כ׳:ו׳}, וכן ולב אלמנה ארנין {איוב כ״ט:י״ג}, ואין לפרש מלשון הפסוק האחרון הזה ולעשותו יוצא (כפירוש רנ״ה וייזל ברוח חן י״ב:כ״ב והרכסים לבקעה והחכם יש״ר {ריגייו}) אתם גוים הרנינו את עמו אשר ביניכם בגלות; כי מה טעם לומר שירנינו אותנו? ואם יחוסו וירחמו עלינו הלא דיינו. גם לא יתכן לפרש הרנינו גוים ועמו, כי הגוים איך ישמחו כשישיב נקם לצריו? גם אי אפשר לפרש (כמחשבת הנוצרים) הרנינו גוים שנהייתם עמו, שהרי אם הגוים עמו, במי יהיה הנקם ומי הם צריו?
וכפר אדמתו עמו – עמו הוא בעצמו יכפר ויטהר את אדמתו מן הדם אשר שופך בה, בנקמו נקמת אבותינו, וכן הוא פירוש ראשון של ראב״ע, והיה קשה לי שתהיה הפעולה מיוחסת אל העם, אחר שאמר כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו, שהפעולה מיוחסת אל האל; אך {עתה שנת תר״ב}א נראה לי כי הפעולה מצד היותה נקמת דם עבדי ה׳ היה נכון ליחס אותה אל האל, אבל מצד היותה כפרת האדמה לטהרה מעון הדם הנקי אשר שופך בה, היה מן הראוי שתיוחס אל העם עצמו, כי הכפרה ראוי שתהיה נעשית בידי אדם.
{ורשב״ם פירש האל יקנח דם עמו מעל אדמתו, אך אין זה מתישב על מלות הכתוב. ואולי אפשר לפרש וכפר יוצא לשלישי, האל יעשה שעמו יכפר אדמתו. וראז׳ וגעז׳ פירשו אדמתו של עמו, אדמת עמו.}ב
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
ב. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
הרנינו גוים עמו – השווה: ״בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן״ (איוב כט, יג, ועיין ג״כ פירוש, תהילים סה,ט).
לכן, גם כשה׳ מפזר את ישראל בין העמים, הוא קורא אליהם: ״הביאו אושר לגורל עמי! אל תנהגו בהם באכזריות ובחוסר אנושיות!⁠״
שלושה נימוקים ניתנים כאן לאזהרה ״הרנינו גוים עמו״:
כי דם עבדיו יקום – פזורי ישראל עומדים בקרב העמים כ״עבדיו״, כנושאי שם ה׳ שחותמו עליהם, ואלוקי ישראל נוקם כל טיפה שתישפך מדמם הנקי.
ונקם ישיב לצריו – ה׳ יעניש על כל הפרה של דרישות הצדק והאנושיות; הוא ישלם נקם ל״צריו״, הכופרים בחובות הצדק והאנושיות ובכך שוללים את ריבונותו. ובסופו של דבר –
וכפר אדמתו עמו – עמו יכפר על עולם האדם. על ידי התנהגות טובה יותר של הגויים כלפי עם ה׳, הרי הם עושים כציוויי המוסר של תורתו, ובכך מביעים הכנעה לשלטון ה׳ עלי אדמות. או אז יבוא הקץ ותהיה כפרה לחטאים נגד הצדק והאנושיות שנעשו על ידי הכופרים במלכות ה׳ עלי אדמות. התנהגות הגויים כלפי ישראל תהיה קנה המידה שבו נמדדת הנאמנות לה׳ עלי אדמות; וכאשר יחדלו הגוים להתעלל בישראל, תתחיל להתגלות מלכות ה׳ על הארץ. כך מסיים ישעיהו: ״וְהֵבִיאוּ אֶת⁠־כָּל⁠־אֲחֵיכֶם מִכָּל⁠־הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה׳ וגו׳ עַל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלִַם אָמַר ה׳ כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת⁠־הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית ה׳⁠ ⁠⁠״ (ישעיהו סו, כ).
האזהרה לאומות, ״הרנינו גוים עמו״, מבוססת על ההנחה – שלבסוף הפכה למציאות קיימת – שספר זה של תורת ה׳ ייוודע בעולם על ידי נושאיו הפזורים וייהפך למורשת כל האומות. בכך תובא גם אזהרה זו לאומות לתשומת לבם, ולבסוף יבינו אותה. שכן ספר זה יפיץ בין העמים את האמונה באל האחד והיחיד ואת האמיתות הנובעות ממנה: שוויון ואחווה, וחובות הצדק והאנושיות. כתוצאה מכך תיסלל הדרך להבנתה של אזהרה זו, לפעולה על פיה, ולהבאתה צעד אחר צעד לידי קיום.
מכל זה אנו למדים שהעם היהודי נושא את ספר הספרים אל תוך תוכם של העמים, ובהשפעתו הוא מאיר את עיני העמים ומחנך אותם להנהגות מתוקנות. נמצא שהעם היהודי עצמו סולל את הדרך לשערי הגאולה.
בספרי, בסוף ביאור השירה, אומרים חז״ל: ״גדולה שירה שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבא ויש בה לעולם הבא״.
שירת האזינו נאמרה על ידי הלויים על הדוכן כשיר המלווה את הקרבת מוסף של שבת, והם היו מחלקים את השירה לשישה פרקים, שסימנם הזי״ו ל״ך, על פי האותיות שבראשי הפרקים: ״האזינו״ (פסוק א), ״זכור״ (פסוק ז), ״ירכבהו״ (פסוק יג), ״וירא״ (פסוק יט), – לדעה אחרת: ״וישמן (פסוק טו), ״לולי״ (פסוק כז), – ולדעה אחרת: ״לו״ (פסוק כט), ״כי ידין״ (פסוק לו). עיין מסכת ראש השנה (לא.; רש״י ותוספות שם ד״ה הזי״ו ל״ך). וחז״ל אומרים שם: ״כדרך שחלוקים כאן כך חלוקין בבית הכנסת״, היינו בשעת קריאת פרשה זו בשבת. (הלכה זו איננה לפי הדעה שהחלק הרביעי מתחיל בפסוק טו; שכן לפי דעה זו, החלק השלישי כולל רק שני פסוקים, בניגוד להלכה בהלכות קריאת התורה.)
בדרך זו מתחלקת השירה לחלקיה הטבעיים. פסוקים א–ו מדברים על ה׳ ועל המגמה הכללית והמיוחדת של הנהגתו כלפי העולם וכלפי ישראל. פסוקים ז–יב עוסקים בישראל, ייעודו ומקור מוצאו. פסוקים יג–יח מספרים על הצלחת ישראל ועל חטאיו בתקופות הצלחתו. פסוקים יט–כו מתארים את נפילת ישראל כתוצאה מחטאים האלה. פסוקים כז–לה מבארים את מטרת פיזור ישראל בין האומות כאזהרה המופנית אליהם. פסוקים לו–מג מספרים על שיבת ישראל ויש בהם מבט לעתיד ישראל והעמים.
[מג] סיים מ״מ אחר שלא העניש בידים. והגוים נהגו בהם מנהג, הנה גם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי:
הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום – ולא יתנהג עמהם שיענישם בהסתרת פנים כישראל רק ונקם ישיב בעצמו לצריו. ובזה וכפר בין אדמתו מה שעשו האומות לאדמת הקדש ובין עמו מה שעשו לעמו:
הרנינו כתרגומו שבחו. לכשיעשה ה׳ דין עמו יהללו הגוים עמו עם ה׳. והשבח יהיה כי דם עבדיו יקום שה׳ בעצמו יעשה נקמת דמם. ונקם הנקם שעשה לפנים בישראל ישיב עתה לצריו עד״ה (לעיל ל ז) ונתן ה׳ אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך. וכפר לשון פיוס והנחת הדעת עד״ה (בראשית לב כא) כי אמר אכפרה פניו:
אדמתו וגם יכפר אל עמו כי אחר שיתישבו בא״י יביא שונאיהם עליהם למלחמה והיא מלחמת גוג ומגוג. ושם על הרי ישראל יפלו. ואז יתפייסו יחד אדמתו ועמו: ויש להמתיק יותר אחרי שנפרש הפסוקים האלה באופן זה. כי יראה כי אזלת יד. שיתרוששו בנ״י ומטה ידם ואפס אך עצור שיחיו בדחקות ועזוב שיהיו כהפקר ע״ד לעני ולגר תעזוב. ואמר הגוי שזכר לעיל:
אי אלהימו שישפיע להם ההכרחיות. שלא יחיו בעניות:
צור חסיו בו שיגן עליהם מאויביהם:
אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם – אף שחטאו לפניו. אבל הלא הביאו כפרתם זבחים ונסכים (ויחשבו תועה שהמשפיע אינו המגין והמגין אינו המשפיע) יקומו המשפיע והמגין ויעזרכם. ואם לא יוכלו לעזור אבל יהי עליכם סתרה לפחות יעשו שיתהוה עליכם סתרה כנ״ל. ועתה כשעל עבדיו יתנחם אז הרנינו גוים עמו שיהללם בזה. כי דם עבדיו יקום ולא יהיו כהפקר. ונקם ישיב לצריו הצרות שסבלו ישראל על חטאם ישיב ה׳ לצריו, והמה יחיו בטוב:
וכפר אדמתו עמו שקודם הכפרה היו מתיסרים על חטאם וקללת אלהים רבצה על אדמתם כאלו חטאתיהם על אדמתם. אבל כשיכפר להם יסיר חטאתם גם מן האדמה עד״ה (מיכה ז יט) ישוב ירחמנו פי׳ לעת ירחם עלינו אז יכבוש עונותינו שיכניסם למקום אחד ואח״כ ותשליך במצולות ים כל חטאתם שלא ישאר מעונותיהם מאומה לא עליהם ולא על אדמתם: ויתכן לפרש שיצוה לישראל להתפלל בשלום מלכי החסד שאינם עצורים ועזובים בארצם וניתן להם הרשיום לאחוז ידם בכל מלאכה וקנין ואם יעוז אחד לשפוך דמם או להצר להם. ישפט כאילו עשה לאחד מאזרחי הארץ. ויעשו עוד יותר כאשר ישמעו שבארצות הפראים נעשה לישראל דבר רע ישתדלו להוציא לאור צדקת ישראל. גם ישתדלו בישוב ארץ ישראל. וז״ש הרנינו מלשון תפלה עד״ה (מלכים א ח כט) לשמוע אל הרנה ואל התפלה. גוים בשלום הגוים מלכי החסד. עמו עם ה׳. וכאלו כתוב הרנינו עמו גוים:
כי דם עבדיו יקום – בעד אלה שינקום דם עבדיו של ה׳. ונקם הידוע שהוא חוק הנימוס ישיב המלכות לצריו של ישראל. וכפר מלשון הנחת הדעת כמו אכפרה פניו (בראשית לב כא). אדמתו שמשתדלים בישוב הארץ. עמו ובטובת עמו ישראל:
הרנינו גוים עמו: שבחו1 והודו לישראל. ״כי דם עבדיו יקום״, שהרי אתם רואים כמה נוקם דם עבדיו שנשפכו בהריגה וכדומה. וגם ״ונקם ישיב לצריו״ – מי שעושה עמם רע ומיצר להם2, משיב גם כן נקם.
וכפר אדמתו עמו: ומ״מ הרי אתם יודעים3 כמה דם ישראל נשפך גם בכם4, וכמה צרות סבלו, ואע״ג שאותם האנשים והדורות ספו תמו, מ״מ הרי האדמה לעולם עומדת, ומהראוי היה אשר ׳לארץ לא יכופר דם ישראל ששופך בה׳5. אבל מ״מ ׳יכופר אדמתו ע״י עמו׳6 שישבו בקרבם בשלוה7. וא״כ עליכם ׳להרנין׳ ולהודות לעם ה׳.
1. הגויים שלא הרעו לישראל, שישבו ישראל בקרבם בשלוה.
2. גם אם לא שפך את דמם.
3. הגויים שלא הרעו לישראל, שישבו ישראל בקרבם בשלוה.
4. בארצכם, ע״י דורות קודמים לפניכם.
5. במדבר (לה,לג) ״ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו״.
6. לא כרש״י שפירש ׳וכפר אדמתו ועמו׳, או ׳ומה היא אדמתו – עמו׳.
7. כפי שכתב רבינו (פסוק מ״א) שבמקומות שעם ישראל יישבו בשלוה בתקופת טרם בוא המשיח, יכופר על מה שנעשה שם לעם ישראל ע״י דורות קודמים להם.
הרנינו גוים עמו – שד״ל פירש גילו אתם ישראל, שבגלות אתם נפרדים כגוים הרבה, רק אתם תמיד עמו; ויש לפרשו ג״כ הרנינו פעל יוצא כמו ולב אלמנה ארנין (איוב כ״ט:י״ג); אתם גוים שהשררה בידכם, אל תכבידו עולכם על עמו, רק הרנינו אותו, פן יִקֹּם דמו מידכם.
וכפר אדמתו כמו – ע״ד בני בעור (פרשת בלק), אדמת עמו יכפר וינקה מחטאותיה.
כי דם עבדיו יקום כו׳ – בספרי מנין אתה אומר שהריגתן של ישראל כפרה הוא לישראל שנאמר מזמור לאסף אלוהים באו גוים בנחלתך שפכו דמם כמים כו׳ אל תזכר לנו עונות ראשונים כו׳. עפ״ז יבואר הפסוק שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר, דאיתא בסנהדרין דף מ״ז הרוגי ב״ד כיון דבדין קא מקטלי כו׳ תדע דתנן לא היו קוברין אותו בקברות אבותיו ואי ס״ד כיון דאקטול הוה ליה כפרה לקברו כו׳, ואיתא בפסחים כ״ב על הארץ תשפכנו כמים דם הנשפך כמים מכשיר פרט לדם קדשים שאינו נשפך כמים דלכפרה אתי, וזה שאמר שפכו דמם כמים, דלאו לכפרה אתיין, סביבות ירושלים, דאינה מביאה עגלה ערופה וא״צ כפרה על שפיכות דמים, ואין קובר, ואי ס״ד דכפרה אית להו לקברו, וע״כ דמיתתן אינה מכפרת, ובאמת הוא כפרה לעולם הבא לכלל האומה הישראלית, רק הנביא מקונן ששפכו כאילו לא אתיין לכפרה, וקבורה יקרא דחיי, לכן אמר ואין קובר, ע״כ הוא כפרה לנו החיים, לכן אל תזכר לנו עונות ראשונים שגם לנו תכפר שאנו מתבזים מה שלא נקברו.
וכפר אדמתו עמו – אמר רב ענן כל הקבור בא״י כאלו קבור תחת המזבח, כתיב (פ׳ יתרו) מזבח אדמה תעשה לי וכתיב וכפר אדמתו עמו.⁠1 (כתובות קי״א.)
וכפר אדמתו עמו – רבי בר קריא ורבי אליעזר ראו ארונות שבאו מחו״ל לארץ להקבר, אמר ליה רבי לר״א, מה הועילו אלו קורא אני עליהם (ירמיהו ב׳) ונחלתי שמתם לתועבה בחייכם ותבאו ותטמאו את ארצי במיתתכם, אמר ליה, כיון שמגיעין לא״י הן נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן, דכתיב וכפר אדמתו עמו.⁠2 (ירושלמי כלאים פ״ט ה״ה)
וכפר אדמתו עמו – תניא, היה ר׳ מאיר אומר, כל היושב בא״י א״י מכפרת עליו שנאמר (ישעיהו מ״ג) העם היושב בה נשוא עון, ועדיין אין אנו יודעין אם פורקין עונותיהם עליה או נושאים עונותיהם עליה,⁠3 כשהוא אומר וכפר אדמתו עמו, הוי אומר פורקים עונותיהם עליה4 (ספרי).
1. כלומר כל אדמת א״י מכפרת לו כמו אדמת המזבח, דהמזבח ידוע הוא שמכפר כמ״ש כתובות י׳ ב׳ מזבח מכפר, ועיין בחא״ג.
2. נראה דר״ל כיון שמגיעים לגבול א״י נותנים עליהם עפר א״י ובזה הם מתכפרים, ומכיון שבאים לתוך הארץ שוב באים בטהרה.
3. ר״ל אין אנו יודעים באור המלה נשוא עון אם הוא מלשון משא והיינו שמשא עונות עליו או מלשון הטבה ומחילה כמו נושא עון ועובר על פשע (פ׳ תשא).
4. דטעינת עונות הוא העדר כפרה, ומכיון דכתיב וכפר ע״כ שהעונות עוברות ואינן, והוי ממילא באור המלה נשוא עון לשון הטבה ומחילה.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(מד) {שביעי} וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת⁠־כׇּל⁠־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה⁠־הַזֹּ֖את בְּאׇזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן⁠־נֽוּן׃
Moses came and spoke all the words of this song in the ears of the people, he and Joshua the son of Nun.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהעודהכל
[פיסקא שלד]
ויבא משה – נאמר כאן ויבא משה ונאמר להלן וילך משה אי איפשר לומר ויבא משה שכבר נאמר (דברים ל״א:א׳) וילך משה ואי איפשר לומר וילך משה שכבר נאמר ויבא משה, אמור מעתה בא דיותיכוס שלו והרשות נתנה ביד אחר.
וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם – מלמד שהיה משקעם באזניהם.
הוא והושע בן נון – למה אני צריך והלא כבר נאמר (במדבר י״ג:ט״ז) ויקרא משה להושע בן נון יהושע מה תלמוד לומר הוא והושע בן נון להודיע צדקו של יהושע שומע אני שצפת דעתו עליו משנתמנה ברשות תלמוד לומר הוא והושע בן נון, הושע בצדקו אף על פי שנתמנה פרנס על ישראל הוא הושע בצדקו כיוצא בו אתה אומר (שמות א׳:ה׳) ויוסף היה במצרים וכי אין אנו יודעים שיוסף היה במצרים אלא להודיע צדקו של יוסף שהיה רועה את צאן אביו ואף על פי שנתמנה מלך במצרים הוא יוסף בצדקו כיוצא בו (שמואל א י״ז:י״ד) ודוד הוא הקטן וכי אין אנו יודעים שדוד הוא הקטן אלא להודיעך צדקו של דוד שהיה רועה את צאן אביו, ואף על פי שנתמנה מלך על ישראל, הוא דוד בקטנו.
סליק פיסקא
[Piska 334]
"And Moses came": It is written here "And Moses came,⁠" and elsewhere, (Ibid. 31:1) "And Moses went.⁠" It cannot be said "And Moses came,⁠" for it is already said "And Moses went"; and it cannot be said "And Moses went,⁠" for it is already said "And Moses came.⁠" It must be understood, then, as: His time came to an end and his authority was given to another (Joshua).
"and he (Moses) spoke all the words of this song in the ears of the people": We are hereby taught that he "inserted" the words in their ears.
"He and Hoshea the son of Nun": Is it not written (Numbers 13:16) "And Moses called Hoshea the son of Nun 'Yehoshua'"? Why, then, is it written here "he and Hoshea the son of Nun"? To teach us the righteousness of Yehoshua. I might think that his head "swelled" with his new-found authority; it is, therefore, written "he and Hoshea the son of Nun" — in his righteousness (i.e., his humility). Even though he was appointed to be the leader of the congregation, he remained "Hoshea" in his righteousness. Similarly, (Shemot 1:5) "And Yosef was in Egypt.⁠" Do we not know that Yosef was in Egypt? — The intent is to apprise us of Yosef's righteousness. (Bereshit 37:2) "Yosef … grazed the sheep with his brothers,⁠" and even though he became a king in Egypt, he remained in his (original) righteousness. Similarly, (I Samuel 17:14) "and David was the smallest (i.e., the youngest).⁠" Do we not know that David was the youngest? — The intent is to apprise us of David's righteousness. (I Samuel 16:11) (David was) "tending the sheep" of his father, and even though he became the king of Israel, he remained "David" in his smallness.
[End of Piska]
ויבא משה ולהלן הוא אומר וילך משה מלמד (שהוא בא ובידו הכוס) [שבא דייתוכוס] שלו והרשות (נותנה) [נתונה] ביד אחר:
וידבר את כל דברי השי׳ הז׳ באז׳ העם מלמד שהיה משקען באזניהם:
הוא והושע בן נון יכול שטפה רוחו עליו משנכנס לגדולה ת״ל הוא והושע בן נון הוא יהושע עד שלא נכנס לגדולה והוא יהושע משנכנס לגדולה שאע״פ שנתמנה פרנס על הצבור הוא יהושע בצדקו:
וכיוצא בו אתה אומ׳ (שמות א׳:ה׳) ויוסף היה במצ׳ וכי אין אנו יודעין שיוסף היה במצ׳ אלא הוא יוסף עד שלא נכנס לגדולה והוא יוסף משנכנס לגדולה שאע״פ שנתמנה מלך על כל ארץ מצרים הוא יוסף בצדקו:
וכיוצא בו אתה אומ׳ (שמואל א י״ז:י״ד) ודוד הוא הקטן וכי אין אנו יודעין שדוד הוא הקטן אלא הוא דוד עד שלא נכנס לגדולה והוא דוד משנכנס לגדולה שאע״פ שנתמנה מלך על כל ישראל הוא דוד בצדקו:
וַאֲתָא מֹשֶׁה וּמַלֵּיל יָת כָּל פִּתְגָמֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא קֳדָם עַמָּא הוּא וְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן.
And Moshe came and spoke all the words of this hymn before the people, he and Jehoshua bar Nun.
ואתה משה ומלל יתא שבח שירתה הדה במשמעהון דעמא הוא ויהושע בר נון.
א. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״כל״.
ואתא משה מן משכן בית אולפנא ומליל ית כל פיתגמי תושבחתא הדא במשמעהון דעמא הוא והושע בר נון.
And Mosheh came from the tabernacle of the house of instruction, and spoke all the words of this hymn, in the hearing of the people, he and Jehoshua bar Nun.
ואתא משה ומליל ית כל שבח פתגמי שירתא הדא במשמעיהון דעמא הוא והושע בר נון.
And Mosheh came and spoke all the praise of the words of this hymn in the hearing of the people, he and Hoshea bar Nun.

רמז תתקמז

וַיָּבֹא מֹשֶׁה – נֶאֱמַר כָּאן ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (לעיל ל״א:א׳) ״וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה״ אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה״ שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה״ וְאִי אֶפְשָׁר וְכוּ׳, אֱמֹר מֵעַתָּה בָּא דִּיתְקוֹס שֶׁלּוֹ וְהָרְשׁוּת נִתְּנָה בְּיַד אַחֵר. וַיְדַבֵר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹאת בְּאָזְנֵי הָעָם מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מְשַׁקְּעָה בְּאָזְנֵיהֵם. הוּא וְהוֹשֵׁעֻ בִּן נוּן וְלָמָּה אֲנִי צָרִיךְ, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר, ״וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ״, [וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן״ לְלַמֶּדְךָ צִדְקָתוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ] שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁתָּזוּחַ עָלָיו דַּעְתּוֹ מִשֶׁנִּתְמַנֶּה בָּרָשׁוּת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן״ הוֹשֵׁעַ בְּצִדְקוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְמַנָּה פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר הוּא הוֹשֵׁעַ בְּצִדְקוֹ, כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (שמות א׳:ה׳) ״וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרַיִם״, וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁיּוֹסֵף הָיָה בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לְהוֹדִיעֲךָ צִדְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף, יוֹסֵף הָיָה רוֹעֶה צֹאן אָבִיו וְאַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה מֶלֶךְ (עַל יִשְׂרָאֵל) [בְּמִצְרַיִם] הוּא יוֹסֵף בְּצִדְקוֹ, וְכוּ׳.
וכאן מוסי למא כלם אלקום בהד׳ה אלתסבחה הו ויהושע בן נון
והיה משה, כאשר דיבר אל העם בשירה הזאת, הוא ויהושע בן נון.
הוא והושע בן נון – שבת של דיוזגי היתה, ניטלה רשות מזה ונתנה לזה. העמיד לו משה מתורגמן ליהושע שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישראל: בחיי רבך לא היה לך ראש להרים.⁠א
ולמה קורהו כאן הושע – לימד שלא זחה דעתו עליו. אף על פי שניתנה לו גדולה, השפיל עצמו כאשר בתחילה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא: ״להרים ראש״. בכ״י המבורג 13: ״היית מרים ראש״.
הוא והושע בן נון HE AND HOSHEA THE SON OF NUN – It was the Sabbath of transmission of office (lit., "of two pairs" of judges): authority was taken from one and given to the other (Sotah 13b). Moshe appointed a Meturgeman for Yehoshua that he (Yehoshua) should hold in public an Halakhic discourse during his (Moshe') lifetime in order that the Israelites should not say to him, "During your teacher's lifetime you did not dare to raise your head!⁠"
And why does it (Scripture) here call him Hoshea (since his name had long since been changed to that of Yehoshua – cf. Bemidbar 13:16)? In order to indicate that he did not become haughty, for although this dignity had been conferred upon him, he assumed a humble bearing as at the commencement of his career (cf. Sifre Devarim 334:3).
פס׳: ויבא משה עד והוא והושע בן נון – יכול לפי שהצפה דעתו עליו (פי׳ גבהה רוחו עליו) תלמוד לומר 1הוא והושע בן נון הוא הושע. אע״פ שנתמנה פרנס על הצבור הוא הושע בצדקותיו. כיוצא בו אתה אומר (שמואל א י״ז) ודוד הוא הקטן. הוא דוד עד שלא נכנס לגדולה והוא דוד אע״פ שנתמנה מלך:
1. הוא הושע בן נון הוא יהושע כצ״ל. והיינו כי כבר קראו משה להושע יהושע ולמה נכתב כאן הושע לאמר שלא נתגאה אף שנעשה פרנס כמו שהיה מקודם בעת שהיה תלמידו של משה. וכ״ה בהדיא בספרי:
הוא והושע בן נון – שהרי לשניהם צוה הקב״ה, כדכתיב: קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וגו׳ (דברים ל״א:י״ד).
הוא והושע בן נון [MOSES CAME] TOGETHER WITH HOSEA THE SON OF NUN [AND RECITED ALL THE WORDS OF THIS POEM]: [The two of them did this together] since God had given the [original] command [to teach this poem to the Israelites] to both of them, as it is written (31:14), “Call Joshua and present yourselves in the Tent of Meeting... .”1
1. Rashi gives a long midrashic explanation (based on Sot. 13b and Sifre 305) of why Hosea (a.k.a. Joshua) plays a role here. Rashbam points out accurately that in 31:14 Joshua is summoned together with Moses to receive instructions. Those instructions are found in 31:16-21, and include the request (vs. 19) to teach “the poem” of chapter 32 to the Israelites. So, Rashbam claims, no further explanation is required here for Joshua’s involvement.
Like Rashbam, see NJPSC: “Joshua’s involvement is consistent with the plural command in 31:19.”
ויבא משה – להורות, כי אחר שהלך אל כל שבט ושבט וצום בבואו אל אהל מועד, ושם נקהלו אליו כל בני ישראל, אז דבר השירה הזאת.
הוא והושע בן נון – כמו: אז ישיר משה ובני ישראל (שמות ט״ו:א׳). גם זאת להגדיל מעלת יהושע לפני הכל.
קראו הכתוב: הושע – בשם שהיו ישראל יודעין אותו, כי מי יודע שכינה שמו משה יהושע כי אם קריאי מועד לבדם. ודרך הדרש ידועה.
AND MOSES CAME. Our verse teaches that after Moses went to each one of the tribes and charged them,⁠1 when he came to the tent of meeting and all of the children of Israel were gathered unto him, he spoke the words of this song.⁠2
HE, AND HOSHEA THE SON OF NUN. This is similar to Then sang Moses and the children of Israel (Ex. 15:1).⁠3 Also, this4 was done to exalt the status of Joshua in the eyes of all. Scripture refers to Joshua by the name of Hoshea because it was the name by which he was known to all of Israel, for who aside from the elect of the assembly knew that Moses referred to Hoshea by the name of Joshua. The approach of the midrash5 is known.⁠6
1. See Deut. 31:1.
2. In other words, and Moses came means and Moses came to the tent of meeting where all of Israel were gathered. This took place after he had visited each tribe separately and told them that he was about to die.
3. See Ibn Ezra on Ex. 15:1 (Vol. 2, p. 291): "Moses composed this song by himself. He then taught it to all of Israel, each of whom then sang.⁠" Similarly here, Joshua repeated the words of Moses.
4. Like the laying of Moses' hands upon Joshua. See Num. 27:18 and Ibn Ezra's comment on verse 20 (Vol. 4, p. 228).
5. The Sifre.
6. See Rashi: "Why does Scripture refer to him as Hoshea? To teach us that Joshua did not become arrogant, for although greatness was given to him, he remained humble.⁠"
הוא והושע בן נון – כי לשניהם צוה הקב״ה לכותבה, דכתיב: כתבו {לכם}⁠א את השירה הזאת (דברים ל״א:י״ט), כשאמר: קרא את יהושע והתיצבוב באהל מועד (דברים ל״א:י״ד).
גוקרא אותו כאן הושע, לפי שכשנעשה משרת משה קרא אותו יהושע {דכתי׳ ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר י״ג:ט״ז)},⁠ד כי כן {דרך}⁠ה השרים והמלכים שמשנים שם משרתיהם וקורא לו שם כרצונו. כמו שקרא פרעה, להבדיל, ליוסף – צפנת פענח (בראשית מ״א:מ״ה), ונבוכד נצר לדניאל – בלטשצר, ולחנניה מישאל ועזריה – שדרך מישך ועביד נגו (דניאל א׳:ז׳). ועכשיו מודיע קרא שאינו משרת, כי נעשה מלך ושב לשמו הראשון, וקראו הושע.⁠1
1. עיין בספר הג״ן שמוסיף: ״ובמקרא ובכל מקום קורהו יהושע, לפי שהורגל בכך.
א. ההשלמה בפסוק ובספר הג״ן.
ב. בכ״י מינכן 52 נוסף כאן (בהשפעת במדבר י״א:ט״ז): שם עמך.
ג. בספר הג״ן נוסף כאן: ״לעיל כתיב: קרא את יהושע״.
ד. ההשלמה מפענח רזא כ״י אוקספורד 103 בשם ר״י בכור שור, וכן בספר הג״ן (שלא בשמו), והושמט ע״י הדומות בכ״י מינכן 52.
ה. ההשלמה מפענח רזא (בשם ר״י בכור שור).
הוא והושע בן נון – HE AND HOSHEA SON OF NUN – Because the Blessed Holy One commanded the two of them to write it, as it is written: “Write (pl.) {for yourselves} this song” (Devarim 31:19), when He said: “Call Joshua, and present yourselves in the Tent of Meeting” (Devarim 31:14).
And He called him here Hoshea, since when he was made Moshe’s attendant, Moshe called him Yehoshua {as it is written “Moses called Hoshea the son of Nun Joshua” (Bemidbar 13:16)}, because this is {the custom} of ministers and kings, that they change the names of their attendants and call them by a name as they desire. Just as Pharoah, different though he may be, named Yosef – Tzafenat Paneach (Bereshit 41:45), and Nevukhadnezzar named Daniel – Belteshazzar, and named Hananiah, Mishael, and Azariah – Shadrach, Meshakh, and Abed-Nego (Daniel 1:7). And now the text informs that he is not an attendant, because he has been made a king and returned to his previous name, and it calls him Hoshea.
ויבא משה וידבר וגו׳ – הוא שנאמר למעלה וידבר משה באזני כל קהל ישראל וגו׳ (דברים ל״א:ל׳).
הוא והושע בן נון – שהרי לשניהם צוה הקב״ה כדכתיב קח את יהושע וכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל (דברים ל״א:י״ט).⁠1 והושע בן נון – בתחילה כשנכנס להיות משרתו של משה קראו משה יהושע שכן דרך מלכים לשנות שם למשרתיהם כגון יוסף, דניאל חנניה מישאל ועזריה. ועכשיו כשנעשה מלך חזר לשמו הראשון2 ומכל מקום בכל המקרא קורהו יהושע לפי שהורגל בו כבר.⁠3
1. שאוב מר״י בכור שור ובדומה ברשב״ם.
2. שאוב מר״י בכור שור.
3. שאוב מספר הג״ן.
ויבא משה וידבר, "Moses came and spoke, etc.⁠" this is a reference to what we read in Deut 31,30: "Moses spoke in the ears of the people, etc.;⁠"
הוא והושע בן נון, "he and Joshua son of Nun;⁠" They had both been commanded by God in chapter 31,14: "present yourselves in the Tent of Meeting and I will issue a command.⁠" There is also another occasion when God commands Moses and Joshua simultaneously, to write down Moses' parting song/poem for the people (in verse 19 chapter 31.) It is the custom of kings to instruct their servants in this manner Compare Joseph in Genesis 41,45, or Daniel and Chananiah, Mishael, and Azaryah being commanded by the king to change their Hebrew names (Daniel 1,7). In this instance, now that Joshua has become the King of the Israelites, he is addressed again by his original name of Hosea. Nonetheless, seeing the people had been used to his name Joshua already, this name is used in Scripture in most instances.
הוא והושע בן נון – תימ׳ למה קורא אותו כאן הושע יותר משום מקום, וי״ל לפי שבשעה שנעשה משרת משה קרא שמו יהושע, דכתי׳ ויקרא משה להושע בן נון יהושע, כי כן דרך השרים והמלכי׳ שמשנים שם משרתיהם וקוראים להם שם כרצונם כמו פרעה שקרא צפנת פענח ליוסף, ונבוכדנצר לדניאל בלטשצר, ולחנני׳ מישאל ועזרי׳ מישך, שדרך, ועבד נגו (דניאל א׳:ז׳). ועכשיו מודיע שאינו עוד משרת, כי נעשה מלך ושב לשמו הראשון, וקראו הושע. בכור שור.
הוא והושע בן נון – הזכירו הכתוב עתה בשם שהיה לו מתחלה, שנאמר (במדבר י״ג) ויקרא משה להושע בן נון, ללמדך שאעפ״כ שנתמנה במקום משה לא הגיס דעתו כלל אבל היה משפיל עצמו כבתחלה, ולכן יקראנו הכתוב עתה באותו שם עצמו שהיה נקרא בו בתחלה כדי להורות על מעלתו.
הוא והושע בן נון, "he (Calev) and Joshua son of Nun.⁠" At this point the Torah refers to Joshua by his original name Hoshea; we know that Moses had changed his name from Hoshea to Joshua before he went out on the mission with the spies (Numbers 13,16). The moral lesson we learn from this is that although Moses had changed Joshua's name, i.e. added a letter to it to show his eminence, and although he had already been appointed as Moses' successor, this promotion did not go to his head, did not make him arrogant, but he was content to function as השע בן נון.
הוא והושע בן נון – פירש״י שבת של דיוזגי היתה וכו׳ פי׳ דיו שנים כמו דו פרצופין זגי לשון זוגות כלומר שתי זוגות של מלוכה באותה שבת של משה ושל יהושע.
הוא והושע בן נון – לשניהם צוה המקום לכותבה כדכתיב כתבו לכם את השירה הזאת (דברים ל״א:י״ט). לעיל כתיב קרא את יהושע (דברים ל״א:י״ד) וכאן כתוב הושע. י״ל לפי שכשהיה רבו קיים. היה נכון לקרותו בשם שקראו רבו. ויקרא משה ליהושע בן נון יהושע (במדבר י״ג:ט״ז). ומכל מקום מקרא בכל מקום קורהו יהושע לפי שהורגל בכך.
הוא והושע בן נון – שניהם צוה הקב״ה לכתוב התורה כדכתי׳ כתבו לכם את פרש׳ מלך וגם כתיב קרא את וכתב כאן והושע לפי שכשהיה משרת משה ע״ה היה נכון לקרותו כמו שקראו רבו ויקרא להושע בן נון יהושע ובכאן קורא אותו בשמו ובכל מקום קוראו יהושע לפי שהורגל בכך. כי מנגד תראה את הארץ שני דברים שאלת אעברה נא ואראה אעברה לא ינתן לך ואראה ינתן לך שלא אשיב פניך ריקם מן הכל.
הוא והושע בן נון – כתב ר׳ אברה׳ קראו הושע בשם שכל ישראל יודעים אותו כי מי ידע שכנה משה שמו יהושע כי אם קרואי מועד לבדם ודרך הדרש ידוע:
הוא והושע בן נון, "he and Hoshea son of Nun.⁠" Ibn Ezra explains the reason why Moses at this point calls Joshua by his original name Hoshea, to make sure that the Israelites would all know who he was speaking about, since some of the people may not have been aware that his name had been changed. Only the top echelon of the people had been aware of the name change. The allegorical explanation of our verse is familiar to all my readers. [For the readers of Ibn Ezra not familiar with the meaning of the name change from הושע to יהושע that we learned about in Numbers 13,16 the Midrash says that Moses added the letter י symbolizing God's name so as to provide him with a spiritual assist when the time would come to take a stand against the other ten spies. Ed.]
ויבא משה – מאהל מועד למחנה ישראל.
והנה זכר שכבר בא משה ודבר את כל השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון והנה היה הושע בן נון לו אז לפה ולמתורגמן כדי להשמיע זה לכל ישראל אמנם רצה השם יתעלה שישתתף יהושע באופן מה למשה להודעת דברי השירה לישראל כדי שיתישרו יותר ישראל להאמין בדברי יהושע אחרי מות משה והנה קראו אז הושע שלא יחשוב אחר שהוא נשתתף בזאת הנבואה למשה מפני אמרו בפרשה שעברה על דברי זאת השירה קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד וגו׳ ולזה קראו הושע להודיע שלא היתה מדרגתו בזה כי אם כמו מדרגתו קודם שלשים ושמנה שנה שהיה שמו הושע כששלחו משה עם המרגלים או הישירה התורה בזה שכבר נתישר יהושע לזאת המדרגה מהעת הראשון שהיה שמו הושע כי הוא היה משרת משה כדי שילמד ממנו תמיד וישלים עצמו במה שלמד ממנו מסודות התורה והחכמה כי לא נתחדש בו עתה היותו נביא אם לא מפני שנתישר לזה קודם כי לא ינבא השם יתעלה מי שהוא בלתי ראוי לנבואה וכאשר הישירה התורה בזה אל הסבה אשר בעבורה הסכים השם יתעלה שיזכה יהושע להנחיל את הארץ לישראל והוא מפני מה שנשתנה שמו עליו מהושע ליהושע והוא שלוח המרגלים לתור את ארץ כנען כי אז קרא משה שם להושע בן נון יהושע. ומשם זכה יהושע להנחיל לישראל את הארץ כמו שזכה כלב לרשת את הארץ אשר בא בה וכבר נתבאר זה בראש הספר.
(מד-מז) ולזה אחר שסיים את כל דברי השירה הזאת וידבר אותה באזני העם הוא והושע בן נון הוסיף לזרזם ייאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום וגו׳ כי לא דבר רק הוא מכם וגו׳ – והכוונה שישימו לבבם אל הייעוד הנפלא הזה ויצוו על דבריו לבניהם אחריהם באופן שיהא הייעוד הזה להם סבה לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת בכללה לא ח״ו שתקחו ממנו השליח העולה על לב הסכלים שזכרנו ראשונה האומרים אם הייעוד הוא מוכרח שמירת המצות הוא דבר רק ולבטלה שאינו כן כי לא דבר רק הוא מכם ומעצמיותיכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה וגו׳ – כי זהו מה שהוכיח הש״י לכם בכל המאמרים הללו מדברי השירה הזאת והעדתה וכתיבתה כמו שאמרנו כי בכל זה נתקיים לפניכם שהייעוד הזה כלו לקוח מהנמשך מבחירתכם אשר לא נעלם ממנו יתעלה ואין בחירתכם כלל מוכרחת מפני ידיעתו וזהו סוד הענין ואמתתו כמו שנתבאר והנה הוא פירוש הגון ומסכים לכל מה שכתבנו בזה. אמנם בפרשת בראשית שער ז׳ דברנו בזה הכתוב כוונה נכבדת קרובה אליה ומצאת כי תדרשנו.
הוא והושע בן נון שבת של דיוזגי היתה נטלה רשות מזה ונתנה לזה. פירש דיוזגי שנים כי בלשון יון דיו שני׳ וזוג ג״כ שנים וכפל הענין בשתי לשונות ופירושו שבת שהיו בה שתי רשויות רשות משה ורשות יהושע נטלה ממשה ונתנה ליהושע וכן פי׳ בעל הערוך:
ולמה קורהו כאן הושע לומר שלא זחה דעתו עליו אע״פ שנתנה לו גדולה השפיל עצמו כאשר בתחלתו. אבל בספרי שנו בלשון אחר הוא והושע בן נון למה אני צריך והלא כבר נאמר ויקרא משה להושע בן נון מת״ל הוא והושע להודיעך צדקו של יהושע שומע אני שצפתה דעתו עליו משנתמנה ברשות ת״ל הוא והושע הושע בצדקו אע״פ שנתמנה פרנס על הצבור:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(מד) ויבא משה וידבר וגו׳ עד וידבר ה׳ אל משה וגו׳.
דעתי הוא שמשה רבינו דבר השירה הזאת שלש פעמים כי בראשונה למדה לאנשים מבני ישראל שנמצאו אצלו מיד כשבאתהו הנבואה. ועל הפעם הזאת נאמר בפרשת וילך ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל שלמדה לאותם שנמצאו שם לא לכל העם ולכן לא אמר שם לכל בני ישראל:
הפעם השנית למדה לזקנים ולשוטרים שצוה ללויים שיקראו׳ ואז למד אותה אליה׳. וזהו שאמר שם הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ וגו׳. ושם כתוב וידבר משה באזני כל קהל ישראל את כל דברי השירה הזאת עד תומם. וקהל ישראל הנזכר שם הם הקהל אשר צוה להקהיל שהם הזקנים והשוטרי׳ לא העם:
הפעם השלישית דבר את השירה אל העם בכללו כי קבצם להשמיעה לכלם ועל הפעם הזאת אמר כאן ויבא משה וידבר את דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון כי נשתתף עמו בחייו בזה כדי שהעם יחשבוהו בעיניהם.
אחר כך אמר ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם – לרמוז שאע״פ שכבר דבר דברי השירה הזאת למעלה. לא אמרם לישראל. אלא דבר עם השמים ועם הארץ. דכתיב האזינו השמים ואדברה וגו׳. שיהיו עדים בדבר וישמעו כל דבריו. בענין שכשיראו שישראל עוברים על דבריו שיעידו בם. וכמו שאמר למעלה ואעידה בם וגו׳ וקראת אתכם הרעה באחרית הימים. ואחר שגמר דבריו עם השמים. חזר לדבר דברי השירה עם ישראל. ואמר באזני העם. לרמוז שדברי השירה הזאת היו דברי סתרי חכמה. וראוי שידברום לאזני העם הם יחידי הסגולה. אשר להם ראוי לגלות הסודות. אבל דברי השירה בכלל הם ראוים לכל ישראל בכלל. וזהו ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה. הם הדברים הנגלים הראוים אל כל ישראל. ובזה יתיישב מה שאמר ויכל משה וגו׳ אבל באופן אחר הוא מיותר.
ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת. גם כי קודם (לעיל לא ל) כבר נאמר ׳וידבר משה׳ וגו׳ פעם אחרת1, מכל מקום לא נתן להם או מסר עיון השירה עד הנה, דייקא נמי דכתיב הכא ׳את כל דברי השירה הזאת׳, דלא נכתב כך בסוף וילך:
1. ׳וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם׳.
דיוזגי. פירוש, שבת שהיו דורשים שנים, כי לשון ׳דיו׳ שנים, מלשון ׳דיו פרצופין׳ (עירובין יח.). וכן ׳זוגי׳ הוא זוג, ופירושו שנים כאחד. כי ׳דיוזגי׳ רוצה לומר שנים מתחברים כאחד:
הוא והושע בן נון – לפי שלא קראו יהושע כ״א על שם יה יושיעך מעצת מרגלים וכל זמן שאחד מן אותו דור היה קיים היה נקרא בשם יהושע, וכאשר תם כל הדור ההוא לא היה מקום לתפלה זו וחזר וקראו הושע.
ויבא משה: פרשה פתוחה.
שבת של דיוזגי כו׳. פירוש ב׳ מלות הן, וכפל לשון הוא. ופי׳ של דיו וזוג, הוא שנים. וזוג הוא מתרגום בבלי, ודיו הוא לשון יוני. ורצונו לתרץ בזה, דקשה לו, אם משה דבר באזני העם שהוא היה מלכם ונשיא שלהם, אבל יהושע מה עניינו בדבר הזה, הרי הוא לא היה נשיא עליהם אלא אחר מיתת משה. לזה קאמר שבת של דיוזגי וכו׳:
לומר שלא זחה דעתו עליו כו׳. כלומר שהתורה מעידה עליו שלא זחה דעתו עליו. ולכך קוראו הושע ולא יהושע. ומלת זחה פי׳ גבה לב וגס הרוח:
It was a Shabbos of shared quality (דיוזגי), etc. This is [a combination of] two words and a double phrase, meaning דיו (two) and זוג (pair). The word זוג is Aramaic and דֹיו is Greek. Rashi wishes to explain with this a difficulty. Moshe spoke to the ears of the people because he was still their king and prince. But why is Yehoshua involved here? He did not become their prince until after the death of Moshe! This is why Rashi says "It was a Shabbos of shared quality, etc.⁠"
To teach that he was not conceited, etc. I.e., the Torah testifies that he was not proud, and therefore he calls him Hoshei'a rather than Yehoshua. The word "זחה" means "haughty" or "rude.⁠"
הוא והושע בן נון – פירוש היה עומד עמו אבל הדיבור לא דיבר אלא משה כאומרו וידבר, וכן אמר ה׳ ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם לשון יחיד אל משה, ואומרו והושע ולא אמר ויהושע כמו שקרא לו משה, לפי שתוספת היו״ד היא ליקר וגדולה כרמוז במאמר (במדבר י״ג ט״ז) ויקרא משה להושע וגו׳ וכשהשוום הכתוב ואמר הוא והושע בן נון הסיר היו״ד, על דרך אומרו (ישעי, י, טו) היתפאר הגרזן וגו׳.
הוא והושע בן נון, "he and Joshua son of Nun.⁠" Although Joshua stood beside Moses, God's word came only to Moses, as is plain from the words וידבר ה' אל משה in verse 48. Although Moses had added the letter י to Joshua's name in Numbers 13,16, this was in order to lend him prestige vis-a-vis Israel. When God mentions Joshua's name, it remained unchanged as it was not appropriate to make him look prestigious vis-a-vis his teacher (Compare Isaiah 10, 15: "Is the axe going to boast in the presence of the wood cutter?⁠").
ויבא משה – כמ״ש בפ׳ וילך שנגנז ממנו חצוצרות באותו יום.
את כל דברי השירה – חמשה דרגין של תורה כידוע. בסוד פרד״ס ונשמתא לנשמתא שהוא פנימית הסוד שהוא אילן ושרשיו ופריו וענפיו ומוחין דאילנא וכמ״ש זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת. ואמר וידבר את כל וגו׳ שגילה להם בדברי השירה הזאת את כל אשר צוה לו הקב״ה שימה בפיהם ולכן גילה להם כל הפנים של התורה.
באזני העם – לא כשאר פעמים שנכנס תחלה אהרן ובניו ואח״כ הזקנים וכו׳ וכאן תחילה באזני העם כמו שנצטוה.
הוא והושע בן נון – שהיה יהושע מתורגמן כמ״ש (סוטה י״ג ע״ב) שבת של דיו זוגי היתה. לכך כתיב והושע בן נון שהיה טפל לו ולכך לא נקרא יהושע בשמו שלם ואמרו שגם הוא לא גבה לבו ולכך כתיב והושע.
הוא והושע בן נון – שהרי לשניהם צוה הקב״ה, כדכתיב קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו (לעיל ל״א י״ד), וכן ארז״ל שבת של דיוזגי היתה, נטל רשות מזה ונתנו לזה:
ויבא וגו׳ – מאחר שכבר נאמר לעיל (לא, ל): ״וידבר משה וגו׳ את דברי השירה״ וגו׳, עלינו לפרש את האמור כאן באופן זה: לאחר שמשה אמר את השירה לכל קהל עדת ישראל, הוא הלך עם יהושע לקבוצות שונות של אנשים, לעזור להם להבין את המשמעות של מה ששמעו. כפי שחז״ל אומרים: ״⁠ ⁠׳באזני העם׳, מלמד שהיה משקעם באזניהם״ (ספרי), הוא פעל שהדברים ישקעו לתוך אוזניהם.
הוא והושע בן נון – לא ״יהושע״. הוא עמד מול העם, לצד המנהיג היוצא, וקיבל על עצמו את התפקיד הנעלה למלא את מקומו. אך באותו הרגע הוא ראה את עצמו במצב הצנוע של ימי נעוריו, כאשר היה עדיין הושע ולא יהושע (עיין ספרי).
ויבא משה וגו׳ כבר נאמר לעיל וידבר משה וגו׳ את דברי השירה הזאת עד תמם. ויובן עפי״ז שהשירה בכללותה אחת היא ספר תולדות ישראל מאברהם עד שישובו לאדמתם, ובפרטיותה נחלקת לששה פרקים שסימנם האזי״ו ל״ך שכל אחד כולל ענין אחד. א) עדות השמים והארץ עם המאמר המצורף לזה ומתחיל האזינו עד זכור. ב) חסדי ה׳ שעשה לישראל עד העת ההיא. ויתחיל מן זכור עד ירכיבהו. ג) הטובות שיעשה להם ה׳ בעתיד. ומתחיל מן ירכיבהו עד וישמן ישרון. ד) שמרוב טובה יסורו מדרכי ה׳. והעונש שיבא עליהם. ויתחיל מן וישמן ישרון עד לולי כעס אויב. או עד לו חכמו. ה) ידבר מהגוי שיגלו בנ״י שמה. מן לולי כעס אויב או מן לו חכמו עד כי ידין ה׳ עמו. ו) מה שיהיה באחרית הימים עם ישראל ועם אלה שעשו רעה לישראל. וטבע האדם שדבר חדש יוקבע בלבו ביותר. לכן אמר תחלה השירה כלה בלא הפסק ונקבעה בלבם בכללה. ואחר כן שנה להם והפסיק בין הפרקים. ובאר כל הענינים והסודות שבכל פרק ופרק. ולכן נאמר לעיל את דברי השירה הזאת עד תמם שיורה שלא הפסיק בה וכאן אמר כל דברי השירה. שיורה כל מה שנכלל ונרמז בה. ואחר ששנה להם כנ״ל. אמר להם עוד פעם שלישית וז״ש הוא שמלבד הנ״ל אמר עוד הוא בעצמו, ואח״כ והושע בן נון ובכולל שמעו בפרסום ארבעה פעמים. כדאיתא (במס׳ עירובין נ״ד) שכך היה סדר משנה ארבעה פעמים. מלבד מה שנאמר ויכתוב משה את השירה וילמדה את בנ״י שהוראתה שצוה שילמדו בינם לבין עצמם עד שיהיה שגור בפיהם. ומה שאמר כאן ויבא משה וגו׳ וידבר, ולעיל אמר הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואח״כ וידבר משה באזני כל קהל ישראל. יובן עפ״י מ״ש לעיל שמה שאמר לא אוכל עוד לצאת ולבא, הכוונה שאם יצא עוד ממחנה לויה לא ישוב שמה אלא ילך למקום הנועד ולכן כל עת שלא אמר לו ה׳ עלה אל הר העברים לא היה יכול לבא למחנה ישראל, וחז״ל אמרו שבאותו היום נגנזו החצוצרות והיה צריך להקהילם ע״י שלוחים ולא רצה לקחת לו הגדולה לאסוף אליו כל ישראל ע״י שלוחים. לכן קרא רק להזקנים והשוטרים. ובראות העם הדבר החדש נקהלו כלם ואמר להם השירה וכנ״ל, וכשאמר ה׳ אליו עלה אל הר העברים בא אל מחנה ישראל ואמר להם השירה כנ״ל והמוסר שאחר השירה, וזאת הברכה ועלה אל הר העברים:
{ויבא משה וגו׳: אין לפרש שבא לאוהל מועד לקרוא בספר תורה, שהרי כבר כתיב סוף פרשת וילך (לעיל לא,ל) ״וידבר משה באזני כל קהל ישראל וגו׳⁠ ⁠⁠״1, ותו, הרי שנים אסורין לקרות יחד. גם אין לומר שבא ללמד הפירוש, שהרי כתיב ״ויבא משה״, והביאור – שבא תיכף ומיד לאחר הקריאה. אלא כמו שכתבתי לעיל (לא,כב) ״וילמדה את בני ישראל״ שהם תלמידי חכמים, שילמדו הפירוש לכל העם. ומשום שאין ראוי לתלמידים ללמד לאחרים בפני הרב, על כן יצא משה מאוהל מועד עד שכילו, ואח״כ ׳בא׳ משה שנית ׳וידבר׳ הוא ענייני ביאורים2, הוא והושע בן נון}.
ויבוא משה וגו׳ באזני העם: עיין מה שכתבתי בספר שמות (כד,ז)3 משמעות ״באזני העם״ שהוא הבנה בעמקות לגדולי ישראל. כך היה בשירה זו, אחר שקרא בתורה באזני כל קהל ישראל, בא עוד הפעם לאהל מועד ודיבר ״באזני העם״ עניינים עמוקים שבה4. וקיים בזה דבר ה׳ ״שימה בפיהם״ כמו שכתבתי לעיל (לא,יט).
הוא והושע5 בן נון: כבר ביארנו לעיל (לא,יט) אשר יהושע לא נצטוה על זה כלל, ורק משה קרא שירת האזינו בספר תורה, ואח״כ כשבא עוד לבאר להם6 וכבר כהה אורו ולא היתה שכינה מדברת מתוך גרונו7, על כן כשבא לבאר היה יהושע עוזרו בשליחות משה, כדי להבין ולהשכיל לכל העם. ומשום הכי כתיב כאן ״הושע״ ולא ׳יהושע׳, משום שלא עשה זאת בשביל שהוא ׳יהושע׳ – רבן של ישראל, אלא בשביל שהוא ״הושע״ – תלמידו של משה רבינו שנקרא ״הושע״.
1. החזקוני כותב: הוא שנאמר למעלה ״וידבר משה באזני כל קהל ישראל וגו׳⁠ ⁠⁠״. ״הוא והושע בן נון״ – שהרי לשניהם ציוה הקב״ה, כדכתיב (לעיל ל,יד) ״קרא את יהושע״, וכתיב (שם פסוק י״ט) ״ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל״.
2. עניינים עמוקים שבתורה, הסביר לתלמידי חכמים – לשון רבינו בקטע הסמוך.
3. על הפסוק ״ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם... נעשה ונשמע״.
4. קצת קשה, וכפי ששאלנו גם בחומש שמות שם, שהלשון ״העם״ מציין תמיד את פשוטי העם ולא את תלמידי החכמים המכונים בשם ״ישראל״.
5. ״הושע״ ולא ״יהושע״. וכבר עמדו על כך – רש״י, ראב״ע, אור החיים, כלי יקר, כתב סופר ועוד.
6. כמבואר ברבינו בשני הקטעים הקודמים.
7. ולכן לא היה הולך עוד קולו על כל ישראל, משום שלא היה בדרך נס – לשון רבינו שם.
הוא והושעא בן נון – עכשו שמת אהרן היה יהושע משמש במקומו אצל משה, מכ״ש שעתה תם כחו של משה (עיין מה שכתבתי ריש פרשת וילך), ומשה לימד השירה ליהושע, וזה לימדה לכל ישראל.
א. כן בפסוק וכן צ״ל. בדפוס: ״יהושע״.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משההכל
 
(מה) וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת⁠־כׇּל⁠־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל⁠־כׇּל⁠־יִשְׂרָאֵֽל׃
Moses finished speaking all these words to all Israel.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייונצי״בעודהכל
וְשֵׁיצֵי מֹשֶׁה לְמַלָּלָא יָת כָּל פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין עִם כָּל יִשְׂרָאֵל.
And Moshe concluded to speak all these words with all Israel,
ואשלם משה למללה ית כל פתגמייא האיליין עם כל ישראל.
ופסק משה מן למללא ית כל דביריא האילין עם כל ישראל.
And Mosheh made an end of speaking all these words with all Israel,
ואשלים משה למללא ית כל פתגמיא האילין עם כל ישראל.
And Mosheh ended speaking all these words with all Israel,
פלמא פרג מן מכאלמתהם בהד׳א אלכלאם
וכאשר סיים מלדבר אליהם את הדברים האלה.
פס׳: ויכל משה לדבר – אף על פי שהיה זקן בן ק״ב שנה קולו היה מהלך בכל מחנה ישראל:
והנה כאשר כלה משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל והם דברי התורה בכללם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(מה) ואמנם אמרו ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל שהוא העם שזכר. אז אמר להם שימו לבבכם לכל הדברים וגלה הכתוב הזה כי בלמידת השירה פעמי׳ היה יהושע עוזר למשה. אמנם אחרי תשלום השירה באותם הדברים שנזכרו אחריה לא נכנס יהושע כי משה בלבד אמרם ליוקר מהות׳ וסדר׳. ולפי שהיה הדבור השלישי הזה אל העם בכלל אמר אל כל ישראל ולא אמר לבני ישראל כמו שאמר למעלה בפעם הראשונה שזכרתי.
ולהיות כלל העם רב ועצום היה צריך יהושע שמה להיות תורגמן ומשמיע הדברים כי לא יספיק משה לבדו להשמיע׳ ולכן קראו כאן הושע בן נון ולא יהושע להגיד שתמיד היה לפני משה כאשר היה באמנה אתו ובשרתו אותו שהיה נקרא אז הושע בן נון. והותר בזה הספק הי״ג:
(מה-מז) ויכל משה וגו׳, ויאמר אלהם וגו׳, כי לא דבר ריק הוא וגו׳. כי יהיה תועלת גדול להם במה שאולי יתנו לבם בה ולא ירעו כל כך, או שאם יעשו זאת ויגיע להם הרע הזה, יזכרו כי כבר ייעדתי להם כל זה:
ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל – פי׳ שבשירה הזאת כלול כל התור׳ כול׳ עם כל מצותיה כמנין חרו״ת על הלוחות וכמנין חכמ״ה בינ״ה דע״ת שלכן נאמר לשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת מלמד שכל התורה נכלל בשירה הזאת ושקולה כנגד עשרת הדברות שבהן נכלל כל התורה כולה ג״כ כמנין כת״ר שהוא חכמ״ה בינ״ה ודע״ת וזהו אל דעות ה׳ דו״נ ושבחו״ב ונכלל דעת באחד אבל בדעת עצמו שהוא במקום כת״ר הוא בשנים ב׳ שהן ד׳ וזה שנאמ׳ ב׳ צדקתך ואמצעית וצדקתך וזהו שאמר כאן את כל הדברים האלה כמ״ש בעשרת הדברות וידבר אלהים את כל הדברי׳ האלה.
ויכל – וכאשר כלה, אז אמר אליהם:
ויכל משה: ולא כתיב ׳ויהושע׳, הוא כמו שכתבתי1 שיהושע דיבר בשליחות משה, ומשום הכי נקרא הכל על שמו. ולשון ״ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה״ היינו דברי הביאור2 ואריכות הדברים, שפירש לכולם, ונתרבו השאלות והתשובות, עד שכילה משה אותם ואמר שיפסיקו מזה. וכיוצא בזה בספר בראשית (יז,כב)3.
1. בקטע הקודם.
2. כמבואר ברבינו בשני הקטעים הקודמים.
3. על הפסוק ״ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם״.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייונצי״בהכל
 
(מו) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכׇ֨ל⁠־הַדְּבָרִ֔יםא אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת⁠־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת⁠־כׇּל⁠־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃
He said to them, "Set your heart to all the words which I testify to you this day, which you shall command your children to observe to do, all the words of this law.
א. לְכׇ֨ל⁠־הַדְּבָרִ֔ים =א,ש1,ק3,ל3
• ל,ש,ל9=לְכָל⁠־הַדְּבָרִ֔ים (אין מתיגה)
• ל1=לְכָל⁠־הַ֨דְּבָרִ֔ים (מקום המתיגה)
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורר׳ בחיירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהעודהכל
[פיסקא שלה]
ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום – צריך אדם להיות לבו ועיניו ואזניו מכוונים לדברי תורה וכן הוא אומר (יחזקאל מ׳:ד׳) בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע אל אשר אני דובר אליך, ושמת לבך אל מבוא הבית קל וחומר ומה בית המקדש שנראה בעינים ונמדד ביד צריך אדם שיהו לבו ועיניו ואזניו מכוונים דברי תורה שהם כהררים התלויים בשערה על אחת כמה וכמה.
אשר תצום את בניכם לשמר – אמר להם צריך אני להחזיק לכם טובה שתקיימו את התורה אחרי אף אתם צריכים שתחזיקו טובה לבניכם שיקיימו את התורה אחריכם מעשה שבא רבינו מלדיקיא ונכנס רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר בן יהודה וישבו לפניו אמר להם קרבו לכם אני צריך להחזיק לכם טובה שתקיימו את התורה אחרי אף אתם צריכים שתחזיקו טובה לבניכם שיקיימו את התורה אחריכם אילו אין משה גדול ואילולא אחרים קבלו תורה על ידו לא היתה שוה [אנו] על אחת כמה וכמה לכך נאמר אשר תצום את בניכם.
סליק פיסקא
[Piska 335]
"And he said to them: Put your hearts, etc.⁠": We are hereby taught that one's eyes and heart and ears must be attuned to words of Torah. And thus is it written (Ezekiel 44:5) "And the Lord said to me: Son of man, set your heart and see with your eyes, and hear with your ears all that I am saying to you about all the laws of the Temple … and set your heart to the entrance of the Temple and to all the exits of the sanctuary.⁠" Now does this not follow a fortiori? If re the Temple, which can be seen by the eyes and measured by the hand, one must "attune" his eyes and his heart and his ears — how much more so re words of Torah, which are like mountains hanging on a hair!
"which you shall command your children to keep and to do — all the words of the Torah": Moses said to them: I must acknowledge my indebtedness to you for fulfilling the Torah after me. You, too, must acknowledge indebtedness to your children for fulfilling the Torah after you. Once, Rabbeinu came from Ludkia, and R. Yossi b. R. Yehudah and R. Elazar b. Yehudah came and sat before him. He said to them: Come closer, I must acknowledge my indebtedness to you for fulfilling the Torah after me. You, too, must acknowledge your indebtedness to your children for fulfilling the Torah after you. Moses was (undeniably) great, but if others did not come after him, his Torah would be valueless — we, how much more so! Thus, "which you shall command, etc.⁠"
[End of Piska]
ויאמר אלהם שי׳ לב׳ לכל הד׳ מיכן אמרו צריך אדם לכוון לבו ועיניו ואזניו לשמוע דברי תורה ואם לאו אין בידו כלום כגון שנ׳ ביחזקאל (יחזקאל מ״ד:ה׳) בן אדם שים לביך וראה בעיניך ובאזנך שמע ומה בית המקדש שנראה בעינים ונמדד ביד צריך שיהו לבו ועיניו ואזניו מכוונין דברי תורה שהן כהרים תלויין בשערה על אחת כמה וכמה מיכן צריך אדם לכוון לבו ועיניו ואזניו לשמוע דברי תורה ואם לאו אין בידו כלום:
אשר תצ׳ את בני׳ אמ׳ להן צריך אני להחזיק לכם טובה שתקיימו את התורה אחרי אף אתם צריכין שתחזיקו טובה לבניכם שיקיימו את התורה אחריכם:
מעשה שבא רבינו מלדקיא נכנס ר׳ אלעזר בירבי שמעון ור׳ יוחנן בן ברוקה וישבו לפניו אמ׳ להן קרובו לכאן קרובו לכאן לא זז מקרבן עד שקירבן לפני רגליו אמ׳ להם צריכין אנו להחזיק לכם טובה שקיימתם את התורה אחרינו אף אתם צריכין להחזיק טובה לדורות הבאים אחריכם שהן מקיימין את התורה אחריכם או אינו אלא משה רבן של כל הנביאים שאלולי אחרים שקיימו את תורתו מה היתה תורתו שוה:
אש׳ תצ׳ את בני׳ לשמ׳ לעש׳ ללמוד וללמד לשמור ולעשות:
וַאֲמַר לְהוֹן שַׁוּוֹ לִבְּכוֹן לְכָל פִּתְגָמַיָּא דַּאֲנָא מַסְהֵיד בְּכוֹן יוֹמָא דֵין דִּתְפַקְּדוּנוּנוּןא יָת בְּנֵיכוֹן לְמִטַּר לְמֶעֱבַד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא הָדָא.
א. כן בתאג׳ וחלק מכתבי היד, והשוו אונקלוס ויקרא י״א:מ״ב, במדבר ה׳:ג׳, דברים כ״ה:א׳, ל״ג:כ״ח.
and said to them, Set your heart upon all the words that I have witnessed to you this day, that you may instruct your children to observe and perform all the words of this law.
ואמר (א)להון שוון לבביכון לכל פתגמיה די אנה משהד בכון יומא הדיןא די תפקדון ית בניכון למטורב ולמעבד ית כל מילי שבח אוריתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הדין״) גם נוסח חילופי: ״דין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למטור״) גם נוסח חילופי: ״{למ}⁠טר״.
ואמר להון שוון לבכון לכל פיתגמיא דאנא מסהיד בכון יומנא דתפקדונון ית בניכון מטול למינטור ולמיעבד ית כל פיתגמי אורייתא הדא.
and said to them: Apply your heart to all the words with which I bear witness to you this day, that you may dictate them to your children, so that they may observe and do all the words of this law.
ואמר להון שוו לבביכון לכל פתגמין די אנא מסהיד בכון יומא הדין די תפקדון יתהון ית בניכון למיטר למעבד ית כל מילי שבח אורייתא הדא.
and said to them: Set your heart unto all the words with which I bear witness to you this day, and which you shall teach your children, that they may observe and do all the glorious words of this law.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים – [מְלַמֵּד] שֶׁצָרִיךְ אָדָם שֶׁיְּהוּ עֵינָיו וְלִבּוֹ וְאָזְנָיו מְכֻוָּנִים לְדִבְרֵי תּוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״בֶּן אָדָם שִׂים לִבְּךָ וּרְאֵה בְּעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר אוֹתָךְ וְגוֹ׳. וְשַׂמְתָּ לִבְּךָ לִמְבוֹא הַבַּיִת בְּכָל מוֹצָאֵי הַמִּקְדָּשׁ״, וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנִּרְאֶה בָּעֵינַיִם וְנִמְדָּד בְּיָד צָרִיךְ אָדָם שֶׁיְּהוּ עֵינָיו וְלִבּוֹ וְאָזְנָיו מְכֻוָּנִים, דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁהֵן כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִם בְּשְׂעָרָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
אֲשֶׁר תְּצַוֻּם – אָמַר לָהֶם צָרִיךְ אֲנִי לְהַחֲזִיק לָכֶם טוֹבָה שֶׁתְקַיְמוּ אֶת הַתּוֹרָה אַחַרַי, אַף אַתֶּם צְרִיכִין לְהַחְזִיק טוֹבָה לִבְנֵיכֶם שֶׁיְּקַיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה אַחֲרֵיכֶם. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא רַבֵּינוּ מִלּוּדְקִיָּא וְנִכְנַס רַבִּי יוֹסִי בַּר יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה וְיָשְׁבוּ לְפָנָיו אָמַר לָהֶם קָרְבוּ לְכָאן צָרִיךְ אֲנִי לְהַחֲזִיק לָכֶם טוֹבָה שֶׁתְּקַיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה אַחֲרַי, אַף אַתֶּם צְרִיכִין לְהַחֲזִיק טוֹבָה לִבְנֵיכֶם שֶׁיְּקַיְּמוּ אַת הַתּוֹרָה אַחֲרֵיכֶם, אִלּוּ אֵין מֹשֶׁה גָּדוֹל הוּא וְאִלּוּ אַחֵר אָמַר וְקִבַּלְנוּ תּוֹרָתוֹ לֹא הָיְתָה תוֹרָתוֹ שָׁוָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, לְכָךְ נֶאֱמַר ״אֲשֶׁר תְּצַוֻּם״, וְגוֹ׳.
קאל להם רדו באלכם אלי ג׳מיע אלכלאם אלד׳י אנאשדכם בה אליום לתאמרו בה בניכם פיחפט׳ו ויעמלו ג׳מיע אמור הד׳ה אלתוראה
אמר להם: תנו דעתכם אל כל הדברים אשר אני מעיד בכם היום, למען תצוו בהם את בניכם, שישמרו ויעשו את כל דברי התורה הזאת.
שימו לבבכם – צריך אדם שיהו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר: בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וגו׳ (יחזקאל מ׳:ד׳). והרי דברים קל וחומר: ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה צריך אדם שיהו עיניו ואזניוא מכוונין להבין,⁠ב דברי תורה שהן כהררין התלויין בסערה,⁠ג על אחת כמה וכמה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917: ולבו ואזניו. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34: ״ואזניו ולבו״.
ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917, ליידן 1 חסרה מלת: להבין. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34 חסרה מלת: מכוונין. בכ״י לייפציג 1 חסרות שתי המלים וכתוב רק: ״שם״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, וכן גם בתוספתא עירובין ח׳:כ״ג, ובר״ח שבת ע״ג:. בכ״י לונדון 26917, דפוסי רומא, סביונטה: ״בשערה״.
שימו לבבכם SET YOUR HEARTS [UNTO ALL THE WORDS WHICH I TESTIFY AGAINST YOU THIS DAY] – Indeed, it is necessary for a man that his eyes, his heart and his ears, should all be attentively directed to the words of the Torah, for so it states, "Son of man, behold with your eyes, and hear with your ears, and set your heart [upon all that I shall show you]" (Yechezkel 40:4) (viz., the plan of the Temple). If in the case of the model of the Temple, which was being made visible to the eyes and was being measured by a rod, it was necessary for a man, according to Scripture, that his eyes, his ears and his heart be attentive, then in order to understand the words of the Torah which are like mountains suspended on a hair (i.e., numerous laws are derived from a single word of the Torah), how much the more is this necessary!
פס׳: ויאמר אליהם שימו לבבכם – מיכן אמרו צריך אדם לכוין את לבו ועיניו ואזניו לדברי תורה ואם לאו אין בידו מאומה. מעשה בחכם אחד שבא מלדקיא נכנס רבי אליעזר ורבי שמעון ורבי יוחנן בן ברוקה ישבו לפניו. אמר להם קרבו לפני וקרבו. לא זז מקרבן עד שקרבן לפני רגליו. 1אמר להם צריכין אנו להחזיק טובה לדורות הבאים אחרינו וצריכין אנו להחזיק טובה לבניכם שיקיימו את התורה אחרינו אילו אינו אלא משה גדול העולם שאילולי אחרים קיימו את התורה מה היתה שוה. אשר אני מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם לשמור לעשות. אפי׳ דבר הקל בתורה שאתם אומרים למה נכתבה יש חיים לעולם הזה ולעולם הבא. כענין שנאמר (בראשית לו) ואחות לוטן תמנע. ותמנע היתה פילגש. אמרה הואיל ואיני כדאי להנשא לו לאשה אהיה לו פילגש והרי דברים קל וחומר מה עשו שלא היתה בידו אלא מצות אחת שהיה מכבד את אביו היו המלכים והשלטונים רצים להדבק בו על אחת כמה וכמה שיהו רצים להדבק ביעקב אבינו שקיים את כל התורה כולה:
1. אמר להם צריכין וכו׳. בכאן הלשון מתוקן קצת ובספרי משובש. והגר״א הגיה ומבארו וז״ל צריך. אני להחזיק טובה לכם (שבאתם ללמוד לפני) שתקיימו התורה אחרי. אף אתם צריכין להחזיק טובה לבניכם שיקיימו את התורה אחריכם. משה גדול הוא ואילו לא באו אחרים וקיימוהו לא היתה תורתו שוה אנו עאכו״כ עכ״ל:
שימו לבבכם – תנו לב לדבריםא הללו.
א. בכ״י מינכן 52: לדבריכם.
שימו לבבכם – SET YOUR HEART – Pay attention to these words.
שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם – אין זה לשון עדות אלא לשון התראה, כלשון (שמות י״ט:כ״א) רד העד בעם, וכן (שם) כי אתה העדות בנו. ויזהיר משה בכאן שישים האדם כל מחשבתו בתורה, וזהו שאמר לבבכם ולא אמר שימו לבבם כדי שיעבדו להקב״ה בשני יצרים, ביצר טוב וביצר רע, וכן דרשו רז״ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין.
שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום, "apply your hearts to all the words that I testify against you this day;⁠" this is not part of the testimony but is simply a form of warning, just as was Exodus 19,21 when God told Moses: רד העד בעם, "descend and warn the people.⁠" We have a similar occurrence of the verb העד as "warning" in Exodus 19,23 כי אתה העדות בנו, "for You have warned us.⁠" In this verse Moses warns the people that everyone should pay careful attention to the words of the Torah; this is why he speaks of לבבכם instead of לבכם. He urges people to serve the Lord with both parts of our hearts, the good urge as well as the evil urge, יצר הרע. This is why the sages said in Kidushin 30, quoting God: "I did create an evil urge, but I also created the Torah as its antidote.⁠"
אז אמר להם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום את השמים ואת הארץ ממה שיקרה לכם מן הרע אם לא תשמרו את כל דברי התורה אתם וזרעכם אחריכם ולזה צריך לכם שתצוו את בניכם לשמור לעשות את כל דבר התורה הזאת כדי שיגיעו לכם הברכות הנזכרות ותהיו נשמרים מהקללות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(מו-מח) והנה באמרו שימו לבבכם לכל הדברים וגו׳. אחשוב שכוון בו שתי כונות אמתיות:
האחת שאמר אליהם ראוי שתשימו לבבכם לכל הדברים לא לבד לכללות הענין כי אם לכל הדברים בפרטיות׳ לא בפנימיות הכונות וסודות׳ בלבד כי אם לכל מלה מהדברים אשר אנכי מעיד בכם היום רוצה לומר בשירה אשר זכר וקראם עדות להגיד שכמו שעדות העדי׳ ראוי שילקח כפי פשט דבריהם, ולא יעשה אדם בהם צורה. כאלו תאמר אם העד העיד שראובן הרג את שמעון, שתאמר אתה ר״ל שלא למד תורה או כדומה בצורה אחרת. ככה בדרכי השירה הזאת אין ראוי שתעשו צורות ותוציאו דברים לזולת הכונה אשר רצה בה כדי לעזוב חצוני הדברים ולקחת את פנימיותם וסודותם. אבל שתשמרו ותבינו אותם כפי פשוטם כעדו׳ העדי׳. ולא לבד זה בשירה אבל ג״כ תצוו את בניכם לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת כפי פשוטי המצות ולא יעשו בהם צורות כדי לעזוב והשליך אחרי גוו פשטיות המאמרי׳ והמצות אין ראוי כן. כי אם שהחיצוני תשמרו ותעשו כמשמעו ופשוטו. ואת הפנימי יבינו החכמים כפי אמתתו.
ונתן הסבה בזה באמרו כי לא דבר ריק הוא מכם ר״ל האומרים שיש בתורה דברים שהם בלבד משל לדבר אחר הכרחי אמתי לשתרחיקו המשל הבלתי מכוון לעצמו ותקחו את הנמשל. אבל צריך שתשימו לב לכל הדברים כקטן כגדול, כלם מכווני׳ לעצמם ואין בהם דבר ריק. והראיה שאינו דבר ריק מכם כי הוא חייכם ר״ל החיים הנפשיי׳. ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה בחיים הגופיי׳. ואם החיים הנפשיי׳ והגופיי׳ וירושת הארץ תלויי׳ בזה אינו אם כן דבר ריק. ואמר זה בפרט על השירה לפי שבה היו חייהם והארכת ימיהם על האדמה:
והסבה השנית בפי׳ הכתובי׳ היא שמשה רבינו חשש שיאמרו ישראל אם הגזרה אמת החריצות שקר. ואם דברי השירה ויעודיה מחוייבים ועתידים להיות. מה בצע כי שמרנו משמרת ה׳ וכי נעשה מצותיו. ואם מפני זה אמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום. והשימת לב היא שתצוו את בניכם לשמור את כל דברי התורה האלהית כדי שתנצלו מהעונשי׳ אשר יעדתי כי שמירת המצות ועשייתן אינו דבר ריק ובלתי מועיל מפני יעודי השירה. כי הידיעה האלהית לא תחייב הדברים אבל על כל פנים תשאיר טבע אפשרות׳. ואם אתם תשמרו המצות ותעשו אותם תחיו ולא תמותו בדבר וברעב ובחרב כמו שיעדתי בשירה ואם תשמעו בקול ה׳, תאריכו ימים על האדמה ולא בגלות אשר זכרתי בדברי השירה זאת.
הנה אם כן שמירת המצות אינו דבר ריק מכם כי אתם בחיריי׳ ואינכם מוכרחי׳ עליהם. ואף שתאמרו שעל כל פנים יצאו היעודי׳ שהם לפעל הזהרו אתם שלא יהיה הדבר בימיכם ולא בימי בניכם. והנה התנצלו מזה בשמיעת התורה ושמירת המצות ויתקיימו היעודי׳ באורך הזמנים בדורות אחרים שיסורו מאחרי ה׳ ולכן אמר כאן אשר תצוום את בניכם ואמר כי לא דבר ריק הוא מכם. ואולי זאת היתה נחמתם של אותו דור הנכנס לארץ, רוצה לומ׳ ששלום ואמת יהיה בימיה׳ כי הם ישמרו את התורה וינצלו מזה והרעה תבא בדור האחרון ולכן למדו את השירה להיותה להם למוד ואזהרה רבה. ואחז״ל במדבר רבה פרשת כ׳ לא דבר ריק הוא ואם הוא מכם, הבינו הדבר לשימת הלב שהוא הלמוד שצוה עליו שיזהרו בו כי כל דברי התורה בארות עמוקי׳ ואין בהם דבר ריק אם לא לסכלות המעיינים וקוצר הבנת׳. והותר בזה הספק הי״ד:
ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים. הנגלים והנסתרים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם. כי יודע אני בכם ששמעתם דברי שלא תשכחום. אבל בניכם צריכים צוואה חדשה בענין שישמרו כל דברי התורה הזאת. וזה לאות כי בשירה כלולים כל דברי התורה הזאת כמו שכתבתי.
אשר אנכי מעיד בכם היום – בשירת ״האזינו״ שאני מעיד ומתרה בישראל, שכמו שנתן להם האל יתברך פרנסה שלא בצער כדי שיעבדוהו, כן ישחיתם בהחטיאם כוונתו (דברים ל״ב:י״ח-כ״ה).
אשר תצום את בניכם – בסוף ימיכם הזכירו בצוואתכם לבניכם כל אלה הדברים, ותצוו שישמרו מאד לנפשם פן ישחיתון, כמו שצוה דוד לשלמה בנו.
לשמר לעשות – כדי שהבנים ישמרו ויעשו.
אשר אנכי מעיד בכם היום, in the song of Haazinu which I use to make Israel be witness to my admonitions. The principal message is that just as while the Jewish people observe the commandments God arranges for their livelihood to be attained with ease and without much sweat, so, He will destroy them if they do not, because they thwart His plans for mankind as a whole.
אשר תצוום את בניכם, near the end of your respective lives command your children to observe the matters which I have spoken to you about. It is a matter of life and death for them.
לשמור לעשות, you have to observe all these matters in order that as their role model, your children will do so also.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מה]

שהן כהררין תלויין בשערה כו׳. פי׳ כי הרבה דברים יש בתורה שהן דקין כחוט השערה. כהררין מלשון הר, שנרמזין בכל אחד הרבה דברים כהרים:
Which is comparable to a mountain balanced on a hair, etc. This means that there are many things in the Torah which are as fine as a strand of hair. The word כהררין (like mountains) comes from the word הר (mountain) and alludes to the fact that in each of them are many things like mountains.
ויאמ׳ אלהם שימו לבבכם לכל הדברים וגו׳ – שציוום שיבינו מעצמם עוד עד מקום שידם מגעת.
לכל הדברים – שלא הניח אפי׳ תיבה אחת מלעמול ולעסוק בה.
אשר אנכי מעיד בכם וגו׳ – כמ״ש למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. היום. כמ״ש שבכל יום ויום יהיו חדשים בעיניך כאלו נתנה היום.
אשר תצום את בניכ׳ וגו׳ – כמ״ש כי אביאנו וגו׳ וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו וגו׳ וכן נאמר והודעתם לבניך ולבני בניך וגו׳.
לשמר – זה המשנה.
לעשות – זה המעשה שמצווים על הלמוד והעשיה שכל שאינו בכלל לימוד אינו בכלל עשיה מכאן אמרו אין בור ירא חטא ולא וכו׳.
את כל דברי התורה הזאת – שהכל כלולין בשירה הזאת.
שימו לבבכם – צריך האדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך (יחזקאל מ׳ ד׳), והרי הדברים קל וחומר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך האדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים להבין, דברי התורה שהן כהררים התלוים בשערה, על אחת כמה וכמה:
שימו לבבכם וגו׳ – ״שים לב לדבר״ פירושו לכוון את כל עומק דעתו בהתמדה ובכובד ראש לתפיסת עניין מסוים. כמאמר חז״ל: ״מלמד שצריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר: ׳בֶּן⁠־אָדָם רְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְּׁמָע וְשִׂים לִבְּךָ לְכֹל אֲשֶׁר⁠־אֲנִי מַרְאֶה אוֹתָךְ׳ וגו׳ (יחזקאל מ, ד), ׳וְשַׂמְתָּ לִבְּךָ לִמְבוֹא הַבַּיִת בְּכֹל מוֹצָאֵי הַמִּקְדָּשׁ׳ (שם מד, ה). והרי דברים קל וחומר, ומה בית המקדש שנראה בעינים ונמדד ביד צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים, דברי תורה שהם כהררים התלויים בשערה על אחת כמה וכמה״ (ספרי). בלשון ״שימו לבבכם לכל הדברים״ טמון הלימוד שעיניו, לבו ואוזניו של אדם צריכים כולם להיות מכוונים היטב לתפוס ולהבין את דברי התורה. יחזקאל הוזהר באופן דומה כאשר הראו לו את תכנית בית המקדש העתיד, וקל וחומר בנוגע לדברי תורה.
אשר אנכי מעיד בכם – שאני אומר לכם כעד המעיד ומתרה (עיין לעיל ל, יט ופירוש שם).
ויכל משה וגו׳ ויאמר אלהם שימו לבבכם וגו׳ כתבנו לעיל שלשון שימה הוראתו שיהיה מסודר בלבם. ואף שנאמר ואכל ושבע ודשן אז ופנה וגו׳ וכמבואר (בשופטים ב) שרק בני דור הבאים לארץ התחילו לסור מדרך ה׳ וא״כ בהשקפה לא היתה השירה נחוצה לדור באי הארץ, אבל אשר תצום שתזהרו ותזרזו את בניכם לשמור מלעבור על מצות ל״ת ולעשות לקיים מ״ע את כל דברי התורה הזאת דברי המוסר והמדות שבה:
אשר אנכי וגו׳ אשר תצוום וגו׳: המה שני חלקי התורה: חלק האגדה שהוא מעיד בם, וזהו ״אשר אנכי מעיד בכם היום״, וחלק ההלכה הוא – ״אשר תצוום1 את בניכם״. והוי כמו דכתיב שתי פעמים ״לכל הדברים״ – ״לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום, ולכל הדברים אשר תצוום וגו׳⁠ ⁠⁠״, והרבה כן במקרא.
לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת: אילו היתה הכוונה ״לעשות״ כמצות התורה, אינו מובן הטעם ״כי לא דבר ריק הוא מכם״, היאך יעלה על הדעת שצווי ה׳ הוא ריק2. ותו קשה דרשת הירושלמי פאה (פ״א, ה״א): אמר רב מנא, ״כי לא דבר ריק הוא״ – ׳ואם ריק הוא, מכם הוא (ריק), ולמה, מפני שאין אתם יגעין בתורה׳, ומה זה שייך למעשה המצוות. אלא פירוש ״לשמור״ – זהו משנה, לזכור מה שכבר למדם משה, ״לעשות את כל דברי התורה הזאת״ – להעמיד על נכון דיוק המקרא, וזה נקרא ׳עשיית הדברים׳ ממש, כמו שכתבתי כמה פעמים3. [וזהו אשר מנה הבה״ג ״לשמור לעשות״ לעשה בפני עצמו, כמו שכתבתי בספר ויקרא (יח,ה), ולהרמב״ם אינו אלא פרטי מצות תלמוד תורה, דנחשב לאחד].
1. לשון ציווי מתאימה לענייני הלכה.
2. אך ע״פ ביאור רש״י את המילים ״כי לא דבר ריק הוא מכם״ לא כ״כ קשה.
3. לאורך כל החומש.
שימו לבבכם וגו׳ – אלה דברי משה האחרונים אל העם נשגבים מצד קיצורם ויוקר ערכם.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורר׳ בחיירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משההכל
 
(מז) כִּ֠י לֹא⁠־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי⁠־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל⁠־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת⁠־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃
For it is no vain thing for you; because it is your life, and through this thing you shall prolong your days in the land, where you go over the Jordan to possess it.⁠"
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מו]

[פיסקא שלו]
כי לא דבר רק הוא מכם – אין לך דבר ריקם בתורה שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא תדע שכן שהרי אמרו למה נכתב (בראשית ל״ו:כ״ב) ואחות לוטן תמנע (בראשית ל״ו:י״ב) ותמנע הייתה פלגש לפי שאמרה איני כדיי שאהא לו לאשה אהא לו פלגש וכל כך למה להודיעך חבתו של אברהם אבינו היו שלא רוצים מלכות ושולטנות ורצים להדבק בו והלא דברים קל וחומר ומה עשו שאין בידו אלא מצוה אחת שכבד את אביו היו מלכים ושלטונים רצים להדבק בו על אחת כמה וכמה שהיו רצים להדבק ביעקב הצדיק שקיים את התורה כולה שנאמר (בראשית כ״ה:כ״ז) ויעקב איש תם יושב אהלים.
ובדבר הזה תאריכו ימים – זה אחד מן הדברים שהעושה אותם אוכל פירותיהם בעולם הזה ואריכות ימים לעולם הבא ומפורש כאן בתלמוד תורה בכבוד אב ואם מנין תלמוד לומר (שמות כ׳:י״ב) כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך בשלוח הקן כתוב (דברים כ״ב:ז׳) שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים בהבאת שלום כתוב (ישעיהו נ״ד:י״ג) וכל בניך למודי ה׳ ורב שלום בניך.
סליק פיסקא
[Piska 336]
"For it is not an empty thing for you; for it is your life, and by this thing you shall prolong days": There is nothing empty in the Torah, for which, if you fulfill it, you will not be rewarded in this world, with the principal remaining for the world to come. Know this to be so, for they said: Why is it written (Bereshit 36:22) "And the sister of Lotan was Timna,⁠" and (Ibid. 36:12) "And Timna was a concubine to Elifaz (the son of Esav)"? Because she said: "I am not worthy of being his wife; (at least) let me be his concubine.⁠" Why all this? To apprise us of the greatness of our father Abraham, kings and sultans [(Timna was a daughter of royalty)] desiring to marry into his family. Now does this not follow a fortiori? If Esav, who kept only one mitzvah, that of honoring his father — kings and sultans desired to marry into his family, how much more so would they run to do so with Jacob the tzaddik, who fulfilled all of the mitzvoth, viz. (Ibid. 25:27) "And Jacob was a whole man!⁠"
"and by this thing (Torah study) you shall prolong days.⁠": This is one of the things, which, by doing them, one eats their fruits in this world and "prolongs days" in the world to come, viz. "for it is your life, and by this thing you shall prolong days.⁠" Whence do we derive (the same for) honoring father and mother? From (Devarim 5:16) "Honor your father and mother so that your days be prolonged and so that it be good for you, etc.⁠" Whence do we derive (the same for) lovingkindness? From (Proverbs 21:21) "He who pursues righteousness and lovingkindness will find life, righteousness, and honor.⁠" Whence do we derive (the same for) the conferring of peace (upon man and his neighbor)? From (Psalms 34:15) "Seek peace and pursue it,⁠" and (Isaiah 54:13) "and all of your children learned of the Lord, and an abundance of peace (will be the lot of) your children.⁠"
[End of Piska]
כי לא דבר רק הוא מכם אין לך בתורה אפלו אות אפלו תיבה ואין צריך לומר פסוק שאין לו כמה טעמים [וכמה ענינים עמוקים] שנ׳ כי לא דבר רק הוא מכם ואם רק הוא מכם לפי שלא התבוננתם בו ופלפלתם בטעמו כהוגן:
כי הוא חיי׳ אפלו דבר קל שבתורה שאת אומ׳ למה נכתב יש בו חיים בעולם הזה ואריכות ימים לעולם הבא כגון ואחות לוטן תמנע (בראשית ל״ו:כ״ב) וכי מה היה לוטן אלא אחד מן השלטונות שנ׳ בהן (שם ל״ו:כ״ט) אלוף לוטן אלוף שובל מהוא אומ׳ (שם ל״ו:י״ב) ותמנע היתה פלגש לאליפז בן עשו אמרה הואיל ואינה כדאי להנשא לו לאשה אהיה לו לשפחה והרי הדברים קל וחומר מה אם עשו הרשע שלא היה בידו אלא מצוה אחת על ידי שהיה מכבד את אביו היו מלכים ושלטונות רצים להידבק בו על אחת כמה וכמה יהו רצים להידבק באבינו יעקב הצדיק שקיים את התורה כולה שנ׳ (שם כ״ה:כ״ז) ויעקב איש תם:
כי הוא חיי׳ אם אתם משמרין דברי תורה נפשכם אתם משמרין:
משל לה״ד למלך בשר ודם שצד צפור ונתנו ביד עבדו ואמ׳ לו הזהר בצפור זה שאני מבקש אותו לבני אם אתה זהיר בה מוטב ואם לאו הריני נוטל נשמתך תחתיה כך אמ׳ הקב״ה לישראל דברי תורה שנתתי לכם אם אתם משמרין אותה מוטב ואם לאו הריני נוטל נפשכם תחתיה לכך נאמ׳ כי הוא חי׳:
ובדבר הזה תא׳ ימ׳ על האדמה זה אחד מן הדברים שהעושה אותן אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ומפורש כאן לתלמוד תורה מלמד שהיא מארכת ימיו שלאדם שנ׳ (משלי ג׳:ט״ז) ארך ימים בימינה:
בכבוד אב ואם מנ׳ שנ׳ (שמות כ׳:י״ב) כבד את אביך ואת אמך למ׳ יא׳ ימ׳ בשילוח הקן מנ׳ שנ׳ (דברים כ״ב:ז׳) שלח תש׳ את האם [וגו׳]:
בהבאת שלום בין אדם לחבירו מנ׳ שנ׳ (ישעיהו נ״ד:י״ג) וכל בניך למ׳ ה׳ ורב שלום בניך:
אֲרֵי לָא פִתְגָם רֵיקָן הוּא מִנְּכוֹן אֲרֵי הוּא חַיֵּיכוֹן וּבְפִתְגָמָא הָדֵין תֵּירְכוּן יוֹמִין עַל אַרְעָא דְּאַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְּנָא לְתַמָּן לְמֵירְתַהּ.
For the word is not (given) in vain to you; it is your life, and by this word will you prolong your days upon the land which you pass over Jordan to inherit.
ארום לא פתגם ריקן הוא מנכון ארום הוא חייכון ובפתגמא הדין תסגון יומין על ארעא די אתון עברין ית ירדנהא תמן למירת יתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ירדנה״) גם נוסח חילופי: ״יורדנה״.
ארום לית פיתגם ריקם באורייתא אילהין לדעברין עלה ארום הוא חייכון ובפיתגמא הדין תורכון יומין על ארעא דאתון עברין ית יורדנא תמן למירתה.
For there is no vain word in the law, unless to them who transgress it; for it is your life, and by this word you will prolong days upon the land that you pass over Jordan to inherit.
ארום לית פתגם ריקן הוא מנכון ארום הוא חייכון ובפתגמא הדין תסגון יומין על ארעא די אתון עברין ית ירדנא תמן למירת יתה.
For it is not a vain word to you, because it is your life, and by this word you will multiply days upon the land that you pass over Jordan to inherit.

רמז תתקמח

כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם – אֵין לְךָ דָּבָר רֵיקָם בַּתּוֹרָה שֶׁאִם תִּדְרְשֶׁנּוּ שֶאֵין בּוֹ מַתַּן שָׂכָר בָּעוֹלָם הַזֶה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ לָמָּה נִכְתַּב (בראשית ל״ו:כ״ב) ״וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע״ (שם יב) ״וְתִמְנַע הָיְתָה פִּלֶגֶשׁ״, לְפִי שֶׁאָמְרָה אֵין אֲנִי כְּדַי שֶׁאֶהֱיֶה לוֹ לְאִשָּׁה אֶהֱיֶה לוֹ לְפִילֶגֶשׁ, וְכָל כָּךְ לָמָּה לְהוֹדִיעֲךָ שִׁבְחוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁהָיוּ מְלָכִים וְשִׁלְטוֹנִין מִתְאַוִּין לִדָּבֵק בּוֹ, וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמָה עֵשָׂו שֶׁאֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא מִצְוָה אַחַת שֶׁכִּבֵּד אֶת אָבִיו הָיוּ מְלָכִים וְשִׁלְטוֹנִין מִתְאַוִּין לִדָּבֵק בּוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהָיוּ רוֹצִין [לִדָּבֵק] בְּיַעֲקֹב הַצַּדִּיק שֶׁקִּיֵּם כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם״. וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה, זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהָעוֹשֶׂה אוֹתָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶה וַאֲרִיכוּת יָמִים לָעוֹלָם הַבָּא, וּמְפֹרָשׁ כָּאן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, וְכִבּוּדּ אָב וָאֵם מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כ׳:י״א) ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ״ בְּשִׁלּוּחַ הַקֵּן מִנַּיִן (לעיל כ״ב:ז׳) ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ״, בַּהֲבָאַת שָׁלוֹם מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נ״ד:י״ג) ״וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵּי ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳.
כִּ֠י לֹֽא⁠־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי⁠־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם
רשעים שריקים מדעת, ואין משגיחים בעומק דברי התורה
פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (משלי ט) אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ וְלַצְתָּ לְבַדְּךְ תִשָּׂא. אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ - בּא רְאֵה, אוֹי לְאוֹתָם רִשְׁעֵי הָעוֹלָם שֶׁלֹּא יוֹדְעִים וְלֹא מַשְׁגִּיחִים בְּדִבְרֵי תוֹרָה. וּכְשֶׁהֵם מַשְׁגִּיחִים בָּהּ - מִשּׁוּם שֶׁאֵין לָהֶם שֵׂכֶל, דִּבְרֵי הַתּוֹרָה נִרְאִים בְּעֵינֵיהֶם כְּאִלּוּ כֻּלָּם מְלֵאִים רֵיקָנוּת וְאֵין בָּהֶם תּוֹעֶלֶת, וְהַכֹּל מִשּׁוּם שֶׁהֵם רֵיקָנִים מִדַּעַת וְשֵׂכֶל, שֶׁהֲרֵי כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, כֻּלָּם דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים וְנִכְבָּדִים, וְכָל דָּבָר וְדָבָר שֶׁכָּתוּב בָּהּ יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ.
אוי להם כשיתבע הקב״ה עלבון התורה
וְכָל אוֹתָם הַטִּפְּשִׁים אֲטוּמֵי הַלֵּב, כְּשֶׁרוֹאִים דִּבְרֵי תוֹרָה, לֹא דַי לָהֶם שֶׁלֹּא יוֹדְעִים, אֶלָּא שֶׁהֵם אוֹמְרִים שֶׁהֵם דְּבָרִים פְּגוּמִים, דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם תּוֹעֶלֶת. אוֹי לָהֶם כְּשֶׁיִּתְבַּע אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עֶלְבּוֹן הַתּוֹרָה, וְיֵעָנְשׁוּ עֹנֶשׁ שֶׁמּוֹרְדִים בְּרִבּוֹנָם.
ומלאה מכל אבנים טובות ומרגליות יקרות מכל הטובות שבעולם
מַה כָּתוּב בַּתּוֹרָה? כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם. וְאִם הוּא רֵק - הוּא מִכֶּם, שֶׁהֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה מְלֵאָה מִכָּל אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת יְקָרוֹת מִכָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁל הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ, וְאֵיךְ יֹאמְרוּ שֶׁהִיא רֵיקָה?!
אם חכמת לך
וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אָמַר, אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ. שֶׁכַּאֲשֶׁר יִתְחַכֵּם אָדָם בַּתּוֹרָה, זוֹהִי תּוֹעֶלֶת לוֹ, שֶׁהֲרֵי בַּתּוֹרָה לֹא יָכוֹל לְהוֹסִיף אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת. וְלַצְתָּ לְבַדְּךְ תִשָּׂא, שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה לֹא יִגָּרַע כְּלוּם מֵהַשֶּׁבַח שֶׁלָּהּ, וְהַלֵּיצָנוּת הִיא שֶׁלּוֹ וְנִשְׁאֶרֶת בּוֹ לְהַאֲבִיד אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא.
(זהר בראשית דף קסג.)
לאנה ליס בכלאם פארג ענכם בל הו חיותכם ובה תטול מדתכם פי אלבלד אלד׳י אנתם ג׳איזון אלארדן אליה לתחוזוה
כי אין זה דבר ריק מכם, אלא הוא חייכם, ובו תאריכו ימים בארץ אשר אתם עוברים את הירדן אליה לרשתה.
כי לא דבר רק הוא מכם – לא לחינם אתם יגיעים בה, אהרבה שכר תלוי בה כי היאב חייכם.
דבר אחר: אין לךג דבר ריקן בתורה שאם תדרשנו, שאין בו מתן שכר. תדע לך שכך אמרו:⁠ד ואחות לוטן תמנע (בראשית ל״ו:כ״ב), ותמנע היתה פלגש (בראשית ל״ו:י״ב), לפי שאמרה: איני כדיי להיות לו לאשה, הלוואי ואהיה פלגשו. כל כך למה? להודיע שבחו של אברהם שהיו מלכים ושלטונים מתאוים לידבק בזרעו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה נוסף כאן: ״כי״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165 ובפסוק: ״הוא״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״לך״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״חכמים״.
כי לא דבר רק הוא מכם FOR IT IS NOT A VAIN THING FOR YOU – it is not for nothing that you are to occupy yourselves laboriously with it because much reward depends on it, כי הוא חייכם FOR IT IS YOUR LIFE (life is the reward).
Another explanation: There is not one empty (ריק i.e., apparently superfluous) word in the Torah that, if you properly expound it, has not a grant of reward attached to it for doing so. You can know this, for so did our Rabbis say: It states "And Lotan's sister was Timna" (Bereshit 36:22); "and Timna was concubine [to Eliphaz, Esau's son]" (Bereshit 36:32). Why is this stated? Because she (Timna) said, "If I am unworthy to become his (Elphaz's) wife, would that I would become his concubine!⁠". And why all this (why does Scripture enter into all these details of her birth and marriage; of what interest is it to us)? To tell you in what distinction Avraham was held – that rulers and kings (Lotan was one of the chieftains of Seir, cf. Bereshit 36:20–21) were eager to connect themselves by marriage to his descendants (Sifre Devarim 336:1; cf. Rashi on Bereshit 36:12).
פס׳: כי לא דבר רק הוא מכם – שאם הוא רק אינו רק אלא מכם שאין אתם יודעין לדרוש אותו.
כי הוא חייכם – מיכן פירוש לתלמוד שמארכת ימיו של אדם. וכן הוא אומר (משלי ג) אורך ימים בימינה בשמואלה עושר וכבוד.
אשר אתם עוברים את הירדן – בשכר שתעברו אתם יורשים:
כי הוא חייכם – כטעם: יראת י״י תוסיף ימים (משלי י׳:כ״ז).
ועוד: שתהיו בארץ טובה ולא בגלות.
BECAUSE IT IS YOUR LIFE. Its meaning is similar to that of The fear of the Lord prolongeth days (Prov. 10:27). Furthermore, you shall be in a good land and not in exile.
כי לא דבר רק – כי חייכם תלויין בהם.
ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה – אם תקיימו. ואם חילוף – חילוף.
כי לא דבר רק – BECAUSE IT IS NOT A VAIN THING – Because your lives depend on them.
ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה – AND THROUGH THIS THING YOU SHALL PROLONG YOUR DAYS IN THE LAND – If you fulfill [them]. And if the opposite – the opposite.
כי לא דבר רק הוא מכם – ולא תעשוהו בחנם שאם אין אתה לומד תורה אין אתה יודע באיזו עבירה אתה חייב ותעשה אותה ותמות וכן במצות אם אין אתה למד לא תהא יודע באיזו מצוה שתהא זוכה ולא תעשנה.
כי לא דבר רק הוא מכם, "for it is no vain thing for you;⁠" You will not perform all these commandments without compensation. If you do not study the Torah you will notknow when you transgress its laws and will die on account of not having studied them. (A reference to actively transgressing negative commandments) By the same token you will not know which commandments to fulfill in order to qualify for the rewards in store for you, and you will miss out on that.
כי לא דבר רק הוא מכם – ע״ד הפשט לא צוה הקב״ה דבר בתורה לבטלה. ויתכן לפרש כי הוא דבק עם כי הוא חייכם, יאמר מה שאני מצוה אתכם לא דבר רק הוא, ואפילו אותו דבר שתחשבו בו שהוא רק, הוא חייכם, או בעוה״ז או בעוה״ב.
ובמדרש כי לא דבר רק הוא מכם, ואם רק הוא מכם, כלומר שאם לא נודע לכם טעם הדבר אין החסרון אלא מצד השכל שבכם שלא הגעתם לאותה מדרגה שתבינהו.
כי לא דבר רק הוא מכם, "for it is not an empty thing for you;⁠" according to the plain meaning of the text this means that God did not command the laws of the Torah as a wasteful exercise. It is also possible to understand these words to mean as if they belonged together with the words כי הוא חייכם, "for it is a lifeline for you;⁠" Moses means that even the commandments which we, in our ignorance, consider as wasteful, irrelevant, are a lifeline for us not only in this life but also as a conduit to the world to come.
A Midrashic approach: the placing of the word מכם at the end of this phrase suggests that if we find the words of Torah, empty, devoid of meaning and content, then this is due to מכם, "your emptiness;⁠" it is not that the words of Torah are "empty.⁠" You have simply not attained the intellectual level at which you can appreciate the words of the Torah.
כי לא דבר רק הוא – תגין על הקו״ף, לומר שאפילו על התגין של תורה תילי תילים של הלכות.
רק – ב׳ במסורה: והבור רק. ודין. לומר כמו שהבור ריק ואינו מתמלא מחולייתו כן התורה לא יוכל אדם להתמלאות ממנה.
וזה כי אלו המצות אשר השם יתעלה מצוה אתכם לשמרם אינו דבר רק אלא יכוון בו תועלת אבל יגיע מהם הנבחר שבתועלות וזה כי הוא בעצמו חייכם הנצחיים ובו גם כן מהתועלת עוד בדברים הגופים עד שבדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה שעם היותו מושל בדברים הגופיים הנה בו הישרה עצומה בהצלחת נפשית.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מו]

כי לא דבר רק הוא מכם. כלומר צריכים אתם לעשות דבר זה. אחר שדבר גדול דבר אליך הנביא. ולא דבר רק הוא מכם. כלומר אינו מהדברים הרקים של ענייני העוה״ז. אבל הוא חייכם לחיי העולם הבא. וגם כן בדבר הזה תאריכו ימים בעולם הזה. ורבותינו ז״ל אמרו כי לא דבר רק הוא. ואם הוא רק מכם. לרמוז על מה שאמרנו שענייני השירה הזאת עמקו מאד. ולכן אמר להם שימו לבבכם לכל הדברים. כי הם דברים שצריכים עיון והסתכלות נמרץ. ואם לא תוכלו להבין דברי השירה הזאת. או שיראו לכם דברים זרים. יש לכם לתלות החסרון בכם ולא בהם. וזהו ואם דבר רק. הוא מכם. לפי שידיעותיכם בלות מטולאות. קצרות מהשיג עומק התורה וסתריה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מה]

דָֿבָר: הדלי״ת רפה. [לֹא⁠־דָבָר].
הַזֶ֗ה: ברביע. [הַזֶּ֗ה].
שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר כו׳. הוצרך לפירוש ד״א, כי לפי׳ ראשון קשה, לא הל״ל רק שימו לבבכם וגו׳ אל כל דברי התורה וגו׳ כי הוא חייכם וגו׳, ולמה ליה למיכתב כי לא דבר רק הוא מכם וכו׳. לכן פי׳ ד״א וכו׳. ושני עניינים הם, ה״פ אין לך דבר ריקם בתורה, פירוש שיהא נכתב שלא לצורך. ועוד שאם תדרשנו וכו׳, וה״פ אין לך דבר בתורה שאם תדרשנו וכו׳. ולכן כתיב מכם, לרמוז על מתן שכר שהוא עצמותו של אדם ותכלית הצלחתו. ולפירוש ד״א קשה, למה ליה למיכתב כי הוא חייכם, הא כבר נתן הטעם לשימה הזאת, א״נ ה״ל להפוך, דה״ל לכתוב אחר דברי התורה הזאת, כי הוא חייכם, ואח״כ כי לא דבר רק וגו׳. לכן פי׳ גם טעם הראשון:
שכן אמרו חכמים ואחות לוטן תמנע כו׳. פי׳ מזה מביא ראיה, שאין לך דבר בתורה שיהא נכתב בחנם שלא לצורך. אבל אקיבול שכר אם תדרשנו, אינו מביא ראייה מזה:
That if expounded would not yield recompense, etc. Rashi needed his second explanation because according to the first explanation it is difficult, it should have only said, "Focus your thoughts ... to all the statements of the Torah ... for it is your life...⁠" Why did Scripture write, "For it is not a futile thing for you, etc.⁠"? Therefore Rashi gave his second explanation that they are two separate concepts. This is what it means: There is nothing futile in the Torah, i.e. there is nothing that is written without purpose. Furthermore, "if expounded, etc.⁠" means that there is nothing in the Torah which if you expound it, etc. Therefore it is written, "for you,⁠" to allude to the reward which is the essence of a person and the purpose of his success. According to the second explanation it is difficult why it is written "for it is your life"? The reason for this focus was already given. Alternatively, the [order of verses] should have been reversed, i.e., it should have written after "all the statements of this Torah,⁠" "for it is your life" and then "for it is not a futile thing for you, etc.⁠" Therefore Rashi also gives the first explanation.
From the following comment by the Rabbis: Lotan's sister was Timna, etc. I.e. from here he proves that there is nothing futile written in the Torah. But he is not bringing proof from here that it will yield recompense for expounding [the Torah].
כי לא דבר רק הוא מכם – שאין דיבור בתורה שאין בו כל הון יקר ונעים כמ״ש עושר וכבוד אתי הון עתק וגו׳ ואמרו שאפילו דיבור א׳ בתור׳ שקול כנגד כל החפצים שבעולם וכמ״ש כל חפצים לא ישוו בה. ואמרו כי לא דבר רק הוא. ואם נראה דבר רק. הוא מכם שאין אתם מבינים בה.
כי הוא חייכם וגו׳ – שכל דיבור שבתורה נותן חיים לעולם הבא ואריכת ימים בעה״ז כמ״ש כי הוא חייכם.
ובדבר הזה – כמו ובדבור הזה.
תאריכו ימים על האדמה – ואמר על האדמה שבשבילה נוחלין אתם את הארץ וכמ״ש כל העושה מצוה אחת מטיבין לו בעה״ז שהיא אריכת ימים. ובירושלמי דרש על ד׳ דברו׳ שאד׳ אוכל פירותיהן בעה״ז וכו׳ כי לא דבר רק הוא מכם. הוא התורה. כי הוא חייכם הוא כיבוד אב ואם. כמ״ש בעשר׳ הדברו׳ למען ייטב לך ולמען יאריכן ימיך. ובדבר הזה. זה ג״ח שנ׳ כי בגלל הדבר הזה וגו׳ והמפייסו וכו׳. על האדמ׳ זה השלו׳ שזה תיקון הארץ ודרש מכאן שת״ת שקולה כנג׳ כולם שבה נכלל הכל ולא אלו ג״ד בלבד אלא אפי׳ כנגד כל מצות שבתורה וכמ״ש בירושלמי כל חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות. כל חפצים אלו מצותיה של תורה שנ׳ כי באלה חפצתי וכן בגמ׳ בבלי (מ״ק ט׳ ע״ב) פריך וכל חפציך וגו׳ ונקט אלו הג׳ מצות שהן ראשי כל המצות שאד׳ אוכל פירותיהן בעה״ז וכו׳.
אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה – כמ״ש שתעברו את הירדן ע״מ לירש וכן אמר להם יהושע בשעה שעברו את הירדן כמ״ש (בפ׳ ז׳ דסוטה ל״ד ע״ב).
כי לא דבר רק הוא מכם – חשש משה פן יאמרו בלבם, מאחר שהשירה העידה בנו את כל התלאות אשר יעברו עלינו, מה בצע כי נשמור לעשות את דברי התורה, והרי הגזירה מבטלת את הבחירה, לכן אמר, דעו כי שמירת המצות אינו דבר ריק ובלתי מועיל מפני יעודי השירה, כי היעודים הם על תנאי, ואם תשמעו בקול ה׳ תחיו ולא תמותו בדבר וברעב ובחרב כמו שאמרתי בשירה מזי רעב וכו׳, וכן אם תשמרו המצות תאריכו ימים על האדמה ולא בגלות כאשר זכרתי בשירה:
דבר רק הוא מכם – לפירוש המפרשים היה יותר ראוי לומר לכם ביה״ג שאליו לא מכם ביה״ג שממנו, וכן לדבריהם אין השלילה והחיוב ביחס אחד, כי ישליל ממנה הריקות והוא דבר בטל שאינו נכנס כלל בגדר השווי, ויחייב לה היותר מעולה ונכבד באמרו כי הוא חייכם, לכן הנראה בכוונת המקרא (כמ״ש ר״י אדרבי) התורה איננה לאדם כדבר מקרה כמו השחרות והלובן וכדומה אשר יצויר להיות זולתה, וזהו כי לא דבר ריק הוא מכם, איננה דבר שיוכל אדם להיות רק ממנו (אונטרעננבאר פאַן אייך) אבל הוא דבר עצמי באדם כמו שלא יצוייר אדם זולת החיים. ע׳ עקרים מ״ד פ״מ.
כי לא דבר רק הוא מכם – הביטוי ״מלא מ⁠־״ נופל על דבר שהתמלא בתוכן מסוים, וניתן לומר על דבר זה שהוא מלא מאותו התוכן – כגון ״רוּחַ מָלֵא מֵאֵלֶּה יָבוֹא לִי״ (ירמיהו ד, יב), הווי אומר, שרוח סערה תישאם ותביאם אלי. לפי זה ״ריק מ⁠־״ פירושו: הדבר ריק מאותו התוכן, והתוכן איננו ממלא אותו.
נמצא שזהו פירוש ״כי לא דבר רק הוא מכם״: שכן זה איננו דבר שאתם אינכם התוכן שלו. המשמעות היא, שהדרישה להבין ולקיים את התורה איננה חסרת ערך לכל הווייתכם ולכל שאיפותיכם; אלא כל הווייתכם וכל שאיפותיכם כלולות בה. או, שבכל התורה אין דבר אחד שאתם – כל הווייתכם וכל שאיפותיכם – אינכם כלולים בו; אין בה דבר אחד שניתן להישאר חסרי אכפתיות כלפיו. כל דבר של התורה כולל אמיתות החיוניות לכל הווייתכם ולכל שאיפותיכם. ״אין לך דבר ריקם בתורה שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא״ (ספרי).
כי לא דבר רק הוא מכם לא תאמרו כי אין נוגע לנו רק לבנינו. לא כן שנוגע לכם בעצמכם, כי הוא חייכם כבר כתבנו שקיום התורה הוא החיים. וללמד ולזרז את הבנים הוא אחד מחלקי התורה וכבר שבח הכתוב (בראשית יח יט) את אברהם, כי ידעתיו וגו׳ למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו׳ ושמרו דרך ה׳ וגו׳. ובזה שתזרזו את בניכם תקיימו חלק אחד מהתורה ותהיו קיימים באיש כנ״ל. וגם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה וגו׳ שתועלת השירה היא שלא יסורו הבנים מאחרי ה׳ וכשיסורו יחזרו בתשובה וישובו לאדמתן. וזה נוגע לכם שעי״ז תהיו אתם קיימים במין שקיום במין לבני ישראל הוא רק שישבו בארץ ויקיימו שם את התורה:
כי לא דבר ריק הוא מכם: כל קוץ ודיוק שבם1 אינו ריק מכוונה וענין. ודייק הכתוב ״מכם״, כבר דרשו בירושלמי הנזכר (בפסוק מ״ו)⁠2, והוא דרך דרש ומוסרי.
אבל לפי הפשט בא לאפוקי אומות העולם, שאע״ג שגם המה למדים מקרא, וכך הוא רצונו יתברך, כמו שכתבתי בספר ויקרא (יח,ה)3, אבל אין זה אלא בשטחיות הפרשה, מה שאין כן כל דיוקים באותיות התורה שהיתה אותה תיבה ראויה להכתב בצורה אחרת, וכדומה בחסר ויתיר, ומזה נלמדו כל דרשות על פי י״ג מדות וכדומה, והוא עיקר התלמוד ופלפולה של תורה, כדאיתא בנדרים (לח,א): לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר ״כתב לך פסל לך״ – מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, וכמו שביארנו ריש פרשת דברים4, ומסיק הגמרא ׳אלא פלפולא בעלמא׳, וביאר הרא״ש: ׳פלפולא בעלמא׳ – הבנה וחריפות, והיינו ׳כתבן שלך׳, כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות׳ (עכ״ל), פירוש, באותיות התיבה היאך היא כתובה. וכל זה אינו אלא לישראל, לדידן הוי מאומה5 לדרוש ולהוליד מזה הלכות, אבל לדידהו לא הוי מאומה ואין להם עסק בזה כלל, וכדאיתא בסנהדרין (נט,א) דעובד כוכבים העוסק בתורה הרי זה כבא על ארוסה, וכמו שכתבתי בביאורי בספר ויקרא שם. ומשום הכי כתיב ״כי לא דבר ריק הוא מכם״ – אבל לדידהו הוא ריק. {ונתן (הכתוב) עוד טעם שעלינו יותר חובה לדקדק בזה, משום ״כי הוא חייכם״}.
כי הוא חייכם: הוא לתועלת החיות, דמשמעו גם חיות הגוף גם שלימות הנפש, כמו שכתבנו כמה פעמים בהוראת ׳חיים׳6. ועיין לעיל (ו,כד)7.
ובדבר הזה תאריכו ימים וגו׳: תועלת מיוחדת היא8 בארץ ישראל שהיא9 שומרת שלא נבוא לעבודה זרה שעלולים להכשל10, כמו שנתבאר יפה בפרשת נצבים, ולימוד התורה אגוני ומצלי מיצרא דעבודה זרה11. ובפתיחתא דאיכה איתא: ר׳ הונא ור׳ ירמיה בשם ר׳ חייא בר אבא אמרי, כתיב (ירמיהו טז,יא) ״ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו״ – הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב. נמצא דמה שתדקדקו בדברי התורה לעשות הפרשה מתוקנת, תועלת ש״תאריכו ימים על האדמה וגו׳⁠ ⁠⁠״.
1. בהעמדת דיוק המקרא.
2. ואם ריק הוא – מכם הוא ריק...
3. על הפסוק ״אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״. וכך כתב בהקדמתו לתורה, עיי״ש.
4. עיין שם באריכות.
5. כלומר, דבר משמעותי, ואינו ריק.
6. עיין לעיל ד,ד. ה,ל. ו,כד. ועוד במקומות רבים לאורך פירושו.
7. על הפסוק ״לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה״.
8. לימוד התורה בפלפול ובעיון.
9. לימוד התורה בפלפול ובעיון.
10. בארץ ישראל עלולים יותר להכשל בעבודה זרה מבארצות אחרות.
11. אפילו מעבודה זרה. וכ״ש משאר עבירות, כדאיתא בגמרא סוטה (כא,א).
כי לא דבר רק הוא מכם – פירוש דבר שיוכל להתרוקן מכם, כי הוא חייך ואיך יכול האדם להתרוקן מן החיים, וא״ת פעמים צריך האדם להתרוקן כמו במרחץ ובה״כ, ע״ז אמר ובדבר הזה במה שתתרוקנו מזה במקום המוכרח תאריכו ימים. וזה פירוש הגמרא ברכות כ״ד ואם פסק מה שכרו אר״א עליו הכתוב אומר ובדבר הזה כו׳. ועפ״י מכוון זה יתכן לפרש דקיי״ל כר׳ ישמעאל דהנהג בהן מנהג דרך ארץ, לכן אמר ובדבר הזה שתתרוקנו מזה בעת חרישה וקצירה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם כו׳, אבל לעסוק במסחרים ובחרישה בארצות רחוקות זה אסור לבטל עבור מותרות ותענוגות בני אדם. ודו״ק.
כי לא דבר רק וגו׳ – א״ר מנא, כי לא דבר רק הוא, ואם רק הוא – מכם הוא, ולמה מפני שאין אתם יגעין בתורה, ללמדך שכל דבר שנותנין ב״ד נפשם עליו לסוף מתקיים בידם.⁠1 (ירושלמי פאה פ״א ה״א)
כי לא דבר רק וגו׳ – אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה״ז והקרן קיימת לעוה״ב, כבוד אב ואם וגמלות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ות״ת כנגד כולם, ר׳ מנא שמע להון מן הדין קרא, כי לא דבר רק הוא מכם – זה ת״ת,⁠2 כי הוא חייכם – זה כבוד אב ואם,⁠3 ובדבר הזה תאריכו ימים – זו גמלות חסדים,⁠4 על האדמה – זו הבאת שלום בין אדם לחבירו.⁠5 (שם שם)
כי לא דבר רק וגו׳ – ללמדך שאין לך דבר ריקם בתורה אלא כל דבר שאם תדרשנו יש בו מתן שכר בעוה״ז והקרן קיימת לו לעוה״ב6 (ספרי).
כי הוא חייכם – אימתי הוא חייכם – בזמן שאתם יגעים בה.⁠7 (ירושלמי פאה פ״א ה״א)
ובדבר הזה וגו׳ – תניא, היה מהלך במבואות המטונפות והיה קורא ק״ש ופסק, עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים.⁠8 (ברכות כ״ד:)
1. פשוט דדריש יתור המלה מכם שאינה מובנה לכאורה, דלפי פשטות הרעיון הול״ל רק כי לא דבר רק הוא, ולכן דריש לכונה אחרת, שאם תמצאו הדבר אינו מבואר תדעו כי רק מכם הוא רק, כלומר, מפני שאין אתם יגעים לעמוד על עיקרו של דבר, אבל לוא יגעתם מצאתם, וכמ״ש יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, ומבואר מזה דכל דבר שהב״ד נותנין נפשם לעמוד על אמתת הדבר אותו הדבר מתקיים אצלם, כלומר שמכוונים לאמתת הדבר, ובירושלמי מסיים שיתקיים בידם כנתינתו מסיני, והיא מליצה לכונת האמת לאמתו. ומ״ש הלשון נותנים נפשם הוא משום דסתם ב״ד רוצים לעמוד על עיקר ושורש הדבר ומוסרים נפשם ביגיעתם ועמלם, וכמ״ש אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, וע״ע מש״כ בענין קרוב לזה בר״פ פקודי בפסוק כאשר צוה ה׳ את משה.
2. כמבואר בדרשה דלעיל דלשון זה קאי על התורה וכהוראת פשטות לשון המשך הכתוב.
3. דכתיב ביה למען יאריכון ימיך.
4. דכתיב (משלי כ״א) רודף צדקה וחסד ימצא חיים.
5. יתכן דרומז למ״ש (יומא ט׳:) לא חרבה ירושלים אלא מפני שנאת חנם, וכן מורה לשון הפסוק (הושע י׳) חלק לבם עתה יאשמו, ופי׳ רד״ק מלשון שממה וחורבן, מבואר דפירוד הלבבות והעדר השלום מביא הריסה וחורבן לעולם.
6. נראה דמכוין למ״ש בחולין ס׳ ב׳ הרבה מקראות בתורה שראויין לשרוף [כלומר שנראים לכאורה שאינם דרושים כלל] והן הן גופי תורה, ועיין לפנינו ס״פ דברים (ב׳ כ״ג), וכן אמרו בסנהדרין צ״ט ב׳ דאפילו הפסוק וילך ראובן בימי קציר חטים, וכן ותמנע היתה פלגש ג״כ ענינים דרושים הם [מבואר לפנינו במקומם], ואמנם פשוט הדבר דלהבין ענינם צריך לידע מה לדרוש עליהם וכמ״ש שם בגמרא דיש בהם דרש הכרחי, ועל זה אמר כאן שאין דבר ריקם בתורה, אלא כל דבר צריך לדרוש ולמצוא טעמו, ולא עוד אלא אם דרשוהו ומצאו טעמו יש בו מתן שכר בעוה״ז וקרן קיימת לעוה״ב.
7. נסמך על הדרשה הראשונ׳ בפסוק זה כי לא דבר ריק הוא ואם רק הוא – מכם הוא, מפני שאין אתם יגעין בתורה, ועל זה אמר כאן כי הוא חייכם, כלומר, ידיעת התורה, ואחרי שכמבואר לא תבא הידיעה הנכונה בלא יגיעה, ממילא מבואר שאימתי הוא חייכם בשעה שאתם יגעים בו שאז תכוונו לאמתו.
8. מקודם לזה אמר שאם לא הפסיק עליו הכתוב אומר כי דבר ה׳ בזה, וכאן הזהיר על עשית דברי התורה, ואמר כי לא דבר רק הוא מכם ובדבר הזה תאריכו ימים, ודריש שהמשך הכתוב לכבד את התורה, וממילא אם הפסיק במקום מכוער הרי מכבד את התורה, ועבור זה יזכה לאריכות ימים.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(מח) {מפטיר} וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses that same day, saying,
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הקצררלב״גאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורתורה תמימהעודהכל
[פיסקא שלז]
וידבר ה׳ אל משה בעצם היום הזה – בשלשה מקומות נאמר בעצם היום הזה נאמר (בראשית ז׳:י״ג) בעצם היום הזה בנח מלמד שהיו דור נח אומרים כך מכך אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו ולא עוד אלא אנו נוטלים כשילים וקרדומות ומבקעים עליו את התיבה אמר הקדוש ברוך הוא הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו למחות יבוא וימחה ומה ראה לומר במצרים (שמות י״ב:מ״א) בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה׳ לפי שהיו מצריים אומרים כך מכך אם אנו מרגישים בהם אין אנו מניחים אותם ולא עוד אלא שאנו נוטלים סייפים וחרבות והורגים אותם בהם אמר הקדוש ברוך הוא הריני מוציאם בחצי היום וכל מי שיש בידו למחות יבוא וימחה ומה ראה לומר כאן בעצם היום הזה לפי שהיו ישראל אומרים כך מכך אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו ועשה לנו נסים וגבורות אין אנו מניחים אותו אמר הקדוש ברוך הוא הריני מכניסו למערה בחצי היום וכל מי שיש בידו למחות יבוא וימחה לכך נאמר וידבר ה׳ אל משה בעצם היום הזה לאמר.
סליק פיסקא
[Piska 337]
"And the Lord spoke to Moses on this very day": In three places it is written "on this very day": Noach — (Bereshit 7:13) "On this very day, Noach … entered the ark.⁠" Because the men of his generation said: If we see him (trying to leave on the ark), we won't let him. And, what is more, we will take axes and hatchets and break the ark, the Lord said: I shall bring him into the ark in the middle of the day, and anyone who has the power to stop Me, let him come and do so! Egypt — (Shemot 12:17) "For on this very day, I have taken your hosts out of the land of Egypt.⁠" Because the Egyptians said: If we see them (trying to leave), we won't let them; and, what is more, we will take knives and swords and kill them, the Lord said: I shall take them out in the middle of the day, and anyone who has the power to stop Me, let him come and do so! And here (in advance of Moses' death) — Because Israel said: If we see him (going to his death), we will not allow it — The man who took us out of Egypt, and split the sea for us, and brought down the Torah for us, and brought down the manna for us, and "flew in" the quail for us, and performed miracles and feats of might for us — we will not allow him (to go) — whereupon the Lord said: I will bring him into the cave in the middle of the day, and anyone who has the power to stop Me, let him come and do so! Thus, (the intent here of) "on this very day, saying, etc.⁠"
[End of Piska]
וידבר ה׳ אל משה בעצם היום הזה בארבעה מקומות הוא אומ׳ בעצם היום הזה:
בנח הוא אומ׳ (בראשית ז׳:י״ג) בעצם היום הזה:
באברהם הוא אומר (שם י״ז:כ״ו) בעצם היום הזה במצרים הוא אומר (שמות י״ב:מ״א) בעצם היום הזה:
וכאן הוא אומ׳ בעצם היום הזה:
מה ראה לומר בנח בעצם היום הזה אלא אמר הקב״ה אם נכנס נח לתיבה בלילה עכשו כל דורו אומ׳ כך מכך לא היינו יודעים בו שאלו היינו יודעים לא היינו מניחים אותו להיכנס ולא עוד אלא שהיינו נוטלין כשילין וקרדומין ומבקעין עליו את התיבה לכן אמ׳ הקב״ה הרני מכניסו בחצי היום ומי שיש בו כוח יבא וימחה שנ׳ בעצם היום הזה בא נח:
מה ראה לומר באברהם בעצם היום הזה אלא אמ׳ הקב״ה אם מל אברהם עצמו בלילה עכשיו כל דורו אומר אלו ראינוהו לא הנחנוהו לכך אמ׳ הקב״ה בעצם היום הזה נמול אב׳ ודי רגשה ליה ימלל:
מה ראה לומר במצרים בעצם היום הזה אלא אמ׳ הקב״ה אם מוציא אני את ישראל ממצרים בלילה עכשו המצרים אומ׳ כך מכך לא היינו יודעים בהם שאלו היינו יודעין בהם לא היינו מניחין אותן לצאת ולא עוד אלא שהיינו נוטלין סייפים ומגנים ועושים עמהם מלחמה לכך אמ׳ הקב״ה הריני מוציאן בחצי היום ומי שיש לו כוח יבוא וימחה שנ׳ בעצם היום הזה הו׳ ה׳ את בני ישראל מא׳ מצ׳:
מה ראה לומר במשה בעצם היום הזה אלא אמ׳ הקב״ה אם נכנס למערה בלילה עכשו ישראל אומ׳ כך מכך לא היינו יודעים בו שאלו היינו יודעים בו לא היינו מניחים אותו להיכנס אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והעלה לנו את הבאר והגיז לנו את השליו ועשה לנו כמה נסים וגבורות היינו מניחים אותו להיכנס לכך אמ׳ הקב״ה הריני מכניסו בחצי היום ומי שיש בו כוח יבוא וימחה לכך נאמ׳ וידבר ה׳ אל משה בעצם היום הזה לאמ׳:
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe the same day, saying:
ומלל י״י עם משה בזמן יומא הדיןא למימר.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הדין״) גם נוסח חילופי: ״דין״.
ומליל י״י עם משה בשבעה בירחא דאדר בכרן יומא הדין למימר.
And the Lord spoke with Mosheh on the seventh of the month Adar, on the same day, saying, – It was when the Word of the Lord had said to him,
ומליל מימרא דיי עם משה היך זמן יומא הדין למימר.
_
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה – [בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת נֶאֱמַר ״בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״] נֶאֱמַר בְּנֹחַ ״בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ״ לְפִי שֶׁהָיוּ דּוֹרוֹ אוֹמְרִים מִכָּךְ וְכָךְ אִם אָנוּ מַרְגִּישִׁין בּוֹ אֵין אָנו מַנִּיחִין אוֹתוֹ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא אָנוּ נוֹטְלִין כַּשִּׁילִין וְקַרְדֻּמּוֹת וּמְבַקְּעִין הַתֵּבָה, אָמַר הַמָּקוֹם, הֲרֵינִי מַכְנִיסוֹ לַתֵּבָה בַּחֲצִי הַיּוֹם, וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ [כֹּחַ] לִמְחוֹת יָבוֹא וְיִמְחֶה. מָה רָאָה לוֹמַר בְּמִצְרַיִם (שמות י״ב:י״ז) ״בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״ לְפִי שֶׁהָיוּ מִצְרַיִם אוֹמְרִים מִכָּךְ וְכָךְ אִם אָנוּ מַרְגִּישִׁין בָּהֶן אֵין אָנוּ מַנִּיחִין אוֹתָן, וְלֹא עוֹד אֶלָּא אָנוּ נוֹטְלִים סְּיָפוֹת וַחֲרָבוֹת וְאָנוּ הוֹרְגִין אוֹתָן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵינִי מוֹצִיאָן בַּחֲצִי הַיּוֹם וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כֹּחַ לִמְחוֹת יָבוֹא וְיִמְחֶה. וּמָה רָאָה לוֹמַר בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כָּאן לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים מִכָּךְ וְכָךְ אִם אָנוּ מַרְגִּישִׁין בּוֹ אֵין אָנוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ, אָדָם שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהוֹרִיד לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְהֵגִיז לָנוּ אֶת הַשְּׂלָו, וְהוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן, וְעָשָׂה לָנוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת, אֵין אָנוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ, אָמַר הַמָּקוֹם הֲרֵינִי מַכְנִיסוֹ בַּחֲצִי הַיּוֹם לַמְּעָרָה וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כֹּחַ [לִמְחוֹת] יָבוֹא וְיִמְחֶה, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״.
ת׳ם כלם אללה מוסי פי ד׳את ד׳לך אליום תכלימא
אחר כך דיבר ה׳ אל משה בעצם היום ההוא לאמור.
וידבר י״י אל משה בעצם היום הזה – בשלשה מקומות נאמר בעצם היום הזה: נאמר בנח: בעצם היום הזה בא נח וגו׳ (בראשית ז׳:י״ג) – במראית אורו של יום. לפי שהיו דורו אומרים: מכךא וכך, אם אנו מרגישין בו, אין אנו מניחין אותו ליכנס לתיבה, ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין התיבה. אמר הקב״ה: הריני מכניסו בחצי היום, וכל מי שיש בו כח לימחות יבא וימחה. במצרים נאמר: בעצם היום הזהב הוציא וגו׳ (שמות י״ב:נ״א) – לפי שהיו מצריים אומרים: מכך וכך, אם אנו מרגישין בהם, אין אנו מניחין אותם לצאת, ולא עוד אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין בהם. אמר הקב״ה: הריני מוציאם בחצי היום, וכל מי שישג בו כח למחות יבא וימחה. אף כאן במיתתו של משה נאמר: בעצם היום הזה – לפי שהיו ישראל אומרים: מכך וכך, אםד אנו מרגישין בו, אין אנו מניחין אותו. אדם שהוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו, ונתן לנו את התורה, והעלה לנו את הבאר, אין אנו מניחין אותו. אמר הקב״ה: הריני מכניסו בחצי היום כו׳.
א. כן כאן ופעמיים בהמשך בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1 (שם בפעם הראשונה רק: ״כך״), אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס שונצינו: ״בכך״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34 חסרה מלת: ״הזה״.
ג. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״שיבא ויש״.
ד. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״אין״.
וידבר י"י אל משה בעצם היום הזה AND HASHEM SPOKE TO MOSHE THAT VERY SAME DAY – In three places in Scripture the expression בעצם היום הזה is used. It states in the narrative of Noah (Bereshit 7:12) בעצם היום הזה entered Noah … [into the ark]" – which means in the glare of full daylight. Because his contemporaries said: By this and by that we swear; (cf. Note 2 on Devarim 1:1): If we notice him about to do so we will not let him enter the ark, and not only that, but we will take axes and hatchets and we will split the ark in pieces. Thereupon the Holy One, blessed be He, said, "See, I will let him enter at midday and anyone who has power to prevent it, let him come and prevent it!⁠" Of Egypt, too, it states, "The selfsame day Hashem did bring [the children of Israel out of the land of Egypt]" (Shemot 12:51): because the Egyptians said: By this and by that! If we notice them about to do so, we will not let them leave, and not only that, but we will take swords and other weapons and will kill them. Thereupon said the Holy One, blessed be He, "See, I will bring them forth in the middle of the day, and anyone who has power to prevent it, let him come and prevent it!⁠" Here, too, regarding Moshe's death, it states בעצם היום הזה, because the children of Israel said, By this and by that! If we notice him about to ascend the mountain, we will not let him do so, – the man who brought us out of Egypt, and divided the Red Sea for us, and brought the Manna down for us, and brought a flight of quails for us, and made the "well" rise, and gave us the Torah: we will not permit him to go!⁠" Thereupon the Holy One, blessed be He, said, "Behold, I will bring him unto his resting place in the middle of the day, etc.⁠" (Sifre Devarim 337; cf. Rashi on Bereshit 17:23).
פס׳: וידבר ה׳ אל משה בעצם היום הזה1בשלשה מקומות הוא אומר בעצם היום. בנח שנאמר (בראשית ז) בעצם היום הזה בא נח. אמר הקב״ה אם יכנס נח בלילה לתיבה עכשיו יהו כל הדור אומרים אילו היינו יודעין לא היינו מניחין אותו ליכנס. או היינו נוטלין פסילין וקרדומין ומבקעין את התיבה לכך אמר הקב״ה הריני מכניסם בעצם היום ומי שיש בו כח יבוא וימחה. לכך נאמר בעצם היום הזה בא נח. ובמצרים נאמר (שמות יב) בעצם היום הזה הוציא ה׳ שלא יאמרו מצרים אילולי היינו יודעין לא היינו מניחין אותם לצאת ולא עוד אלא היינו לוקחין סייפים ומגנים ועושין עמהן מלחמה לכך אמר הקב״ה הריני מוציאם בהצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה שנאמר (שם) בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים. וכאן נאמר במשה בעצם היום הזה אמר הקב״ה אם אני מכניסו למשה במערה בלילה עכשו יהו ישראל אומרים אם היינו יודעין לא היינו מניחין אותו ליכנס במערה לכך אמר הקב״ה הריני מכניסו בחצי היום ומי שיש בידו למחות יבוא וימחה. לכך נאמר בעצם היום הזה:
1. בשלשה מקומות הוא אומר בעצם היום הזה. כ״ה ג״כ בספרי. ועיין ב״ר פ׳ מ״ז בעצם היום הזה נימול אברהם אר״ב לא מראש בסתר וכו׳ אמר הקב״ה אילו מל אברהם בלילה היו בני דורו אומרים אילו היינו רואים אותו לא היינו מניחים אותו למול אלא בעצם היום הזה דרגיש ליה ימלל. ואת אשר הספרי וכן הפסיקתא לא חשיב הך דאברהם נ״ל עיין (יבמות ע״ב) וכ״ה בתוספתא שבת פט״ז גבי מילה שלא בזמנה מילת גרים וכדומה. דחכמים סברי אף הנמולים שלא בזמנה הוא ג״כ דווקא ביום ולא בלילה. ור״א ב״ר שמעון סובר מילה בזמנה דווקא ביום ושלא בזמנה בין ביום בין בלילה. והנה הספרי והפסיקתא סוברים כת״ק דאף מילה שלא בזמנה דווקא ביום ולא בלילה ולא יכול לחשוב הך בעצם היום דגבי מילה באברהם אלו מל אברהם בלילה שלא היה יכול למול בלילה אבל המדרש סובר כר״א בר״ש שמילה שלא בזמנה ביום ובלילה. שייך שפיר הדרשא אלו מל אברהם בלילה. וסיים דרגיש ליה ימלל:
בעצם היום הזה – שאמר השירה.
THAT SELFSAME DAY. The day that he delivered the song.⁠1
1. Deut. 32:1-43.
בעצם היום הזה – שנכתבה השירה.
בעצם היום הזה – THAT SAME DAY – That the song was written.
בעצם היום הזה – שאמר להם השירה.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא ובדומה בר״י בכור שור.
בעצם היום הזה, "on this very day,⁠" when he composed the song.
וידבר ה׳ אל משה בעצם – עשרה דסמיכי בלא לאמר כנגד י׳ דברות.
בעצם היום – רוצה לומר: בעצם היום שאמר משה לישראל בן מאה ועשרים שנה אנכי היום בו אמר כל הדברים האלה שקדם זכרם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מו]

(מח-נ) וידבר ה׳ אל משה בעצם היום הזה לאמר עד סוף הסדר.
הנה בסדר פנחס בא הדבור למשה רבינו עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל וראית אותה ונאספת אל עמך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך וגו׳. וענין אותו הדבור והצוואה שמה להודיע למשה אדוננו אחרי שצוהו בחלוקת הארץ שלא יחשוב שהיו ימיו רבים ונמשכים עוד כי מהרה יאסף אל עמיו. והיה תועלת רב בידיעה הזאת כדי שישתדל לבאר הדברים הצריכי׳ ביאור קודם מיתתו כמו שעשה ועליו התפלל דוד עליו השלום (תהלים ל״ט ה׳) הודיעני ה׳ קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני. וכדי שידע כי קרוב יום מותו צוהו שיעלה אל ראש הר נבו לא למות מיד כי לכן לא אמר ומות שם אבל תהיה העליה שמה בהתמדה פעמים רבות כדי שיראה משם את הארץ כי לא תהיה הראיה ביום המיתה כי אם פעמי׳ רבות בימים רבים שיעלה שמה תדיר יראה את הארץ. והודיעו למה יצוהו עתה לעלות בהר ולראות את הארץ באמרו ונאספת אל עמך. רוצה לומר הנה צויתך על זה לפי שעתיד אתה להיות נאסף אל עמך בקרוב כאשר נאסף אהרן אחיך. ולא היה אם כן הצווי ההוא שיעלה אותו פעם למות כי אם שיתמיד העלייה שמה ויראה את הארץ, לפי שהיתה קרובה מיתתו.
ומשה רבינו השיב על זה יפקוד ה׳ אלהי הרוחו׳ לכל בשר איש על העדה. רוצה לומר אם קרוב יום מיתתי לבא כמו שאתה מצוה אותי להכין עניני דרכי ללכת בה גם לך ראוי שתכין איש כלבבך שישאר במקומי ויהיה פרנס על הצבור נגיד ומצוה לאומים. ואז אמר לו השם יתברך כן דברת קח לך את יהושע בן נון כי הוא מצד עצמו והכנתו איש אשר רוח בו. ועוד יתוסף שלמותו בשתסמוך ידיך עליו מעתה ותחנכהו בהנהגת העם כראוי ולא אמר שיעשה זה בזמן פטירתו כי אם שמעתה יתחיל לחנכו וללמדו תמיד. ולכן יעמידהו מיד לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה ויצוה אותו על הדברים לעיניהם כדי שיראו שהוא שלם והגון להיות פרנס הדור. וגם צוה למשה שיכבדהו יותר ממה שהיה עושה עד עתה בהיותו משרתו. וזהו אמרו ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל. רוצה לומר שישמעו שאתה מכבד אותו והם יעשו כמעשיך ויכבדוהו ולפי שאמר שישאר יהושע במקום משה אמר השם יתברך אל תחשוב שכמו שישאר במקומך בהנהגת העם ופרנסתו כן יהיה במדרגת הנבואה והדבקות. כי הנה לא יהיה כן אבל הוא לפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים והתומי׳ לפי שלא יהיה מנבא בכל עת כמוך כי על פי אלעזר הכהן יצאו ויבאו הוא רוצה לומר יהושע וכל בני ישראל.
ושם נא׳ ויעש משה כאשר צוה ה׳ רוצה לומר שהיה עולה בכל יום אל הר נבו ורואה את הארץ ומעיין בה וכן שלקח יהושע מיד והעמידהו לפני אלעזר ולפני כל העדה וסמך ידיו עליו והיה מצוה אותו בענייני ההנהגה בכל יום כדי שיהיה מלומד בכך. ולפי שהיה משה קרוב למות שצוהו השם יתברך על הדברים שיעשה העם אחר מיתתו ראשונה שיצוה את בני ישראל ויזהירם מאד על דברי התמידי׳ שיהיו זריזים בהקרבת׳ בכל יום כי אם היות המצוה הזאת בכהנים המקריבים הנה על כל העדה היה התועלת והכרה בהקרבתם ומשלהם היו קרבנות הצבור. ולכן היתה להם הצואה בתתם הצריך אליהם ושהם יזרזו גם כן בכל דור ודור את הכהנים עליהם. והוא אמרו את קרבני לחמי לאישי תשמרו להקריב לי במועדו. רוצה לומר הזהרו שיהיו התמידים במועדם ואל תאחרו אותם כי הוא חייכם ואורך ימיכם וכפרתכם כי בימי משה לא היו צריכים לאזהרה עליהם כי הוא עם כל זה היה מזהיר הכהנים ומזהיר שיהיו בכל יום קרבנות התמידי׳ במועדם. וצוה אחרי זה על המוספי׳ שיקריבו בשבת ובראש חדש ובמועדי׳. והיה זה לפי שבימי משה זכותו היה מגין עליהם ובמעט מהקרבנות היה השפע האלהי חל בתוכם והדבקות העליון מתמיד עמהם באמצעות׳. אמנם אחרי מות משה שהיה ממשיך השפע על העם יצטרכו להכנו׳ ועוזרי׳ אחרים להורדת השפע ההוא והנבואה ביניהם ולכן צום אז במוספין כי הקרבנות היו עוזרי׳ מאד בהורדת השפע כמו שנראה מקרבנות האבות ומהקרבנות אשר צוה בלעם לבלק שיעשה כדי להמשיך השפע העליון עליו וזה טעם זכרון מצות המוספין אחר שצוה על מיתת מרע״ה.
ואחר זה משה אדוננו כראותו כי באו ימי השלום והפקודה דבר אל ראשי המטות בענין הפרת נדרים כל אותה הפרשה לפי שבחייו כל אדם בא לפניו על נדרו, ועתה אחרי מותו יהיה מסור לחכמי׳ ראשי המטות פרשת נדרים.
וכאשר ראה השם יתברך שהוא עליו השלום היה מכין הדברים כולם כדי לישר דרכיו וכדי לשמחו בנקמת אויביו צוהו על מלחמת מדין והוא אמרו נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך. רוצה לומר אין המיתה כל כך קרובה כמו שאתה חושב כי בראשונה רוצה אני שתעשה נקמת מדין על ידיך ואחר תאסף אל עמך. ומשה צוה אל פנחס שילך לעשותה ועם מתי מעט מישראל אלף למטה אלף למטה כי בזה היה אליו עליו השלום יותר כבוד ומעלה ממה שתהיה המלחמה על ידו ועם כל ישראל. גם כי לפי שפנחס התחיל במצוה יגמור אותה. ומפני רוב המקנה אשר קנו בני גד ובני ראובן במלחמת מדין באו לפני משה ובקשו על נחלת׳ שתהיה מעבר לירדן כמו שסופר בפרשה. ואחרי זה ראה משה לעשות זכרון מכל המסעות אשר עברו בהן מיום שיצאו ממצרי׳ ובואם אל ארץ כנען וכתב כל זה בספר התורה על פי השם.
ולפי שמשה רבינו היה תאב ונכסף מאד לבא אל הארץ הנבחרת ולהנחילה לבני ישראל ראה השם יתברך לצוות עליה כל הדברים התלויים בכבוש הארץ וחלוקתה כאילו אמר מלבד ראיית הארץ אשר הראיתיה לך מכאן על מה היה חפצך עוד לעבור שמה. הנה יהיה החפץ לאחד מחמשה1 דברים: אם לכבוש אותה ולהכרית ממנה האויבים. ואם להציב גבוליה לארכה ולרחבה. ואם להבדיל ערי הלויים להיותם משבטך. ואם להבדיל ערי המקלט כמו שעשית מעבר לירדן. וידוע שאדם אחד לא יוכל לעשות כל זה. ולכן אף שהיית הולך שמה לא היית עושה הדברים האלה כי אם על ידי צווי שתמנה אנשים לעשותם ותצוה אותם עליו ויתיחסו הדברים אלה להיותך מצוה בהם, גם עתה חמשה הדברים האלו אתה תצוה אל בני ישראל. וכפי זה יתפייס דעתך כאלו עברת לארץ ועשית כל זה שמה.
ובעבור זה באו כאן חמשה דבורים רצופים:
כי הנה באה לו הנבואה הראשונה וידבר ה׳ אל משה בערבות מואב על ירדן ירחו דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען והורשתם את כל יושבי הארץ וגו׳ שיצוה אותם על הכבוש והחלוק ומיתת האויבים כדי שמשה יצוה זה אל העם ויזהירם על הכבוש וכריתות האויבים מן הארץ כמו שהיה מצוה אותו אלו היה שמה.
ואחרי זה בא הדבור השני מגבולי הארץ כאלו אמר אם היית חפץ לעבור אל הארץ לראות כמותה וגדלה בכל גבוליה ולהגבילה במחוזיה הנה גם זה תעשה אותו בצווי מכאן. ועל זה באה הפרשה השנית וידבר ה׳ אל משה לאמר צו את בני ישראל וגו׳. זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה וגו׳. ורשם הגבולים כלם על ידו מכל הפאות והצדדין וצוה אותם שיתנחלו אותה בגורל לרב ירבו נחלתו ולמעט ימעיט נחלתו.
ולפי שחלוקה לא היה אפשר שיעשה אותה משה בלבד בעצמו כי אם שיצוה לאנשים לעשות אותה צוהו ית׳ שגם זה יעשה הוא בעצמו ר״ל למנות מהיום הזה האנשים המנחילים את הארץ ועל זה באה הפרשה השלישית וידבר ה׳ אל משה לאמר אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ וגו׳.
ולפי שמשה רבינו יכסוף להבדיל ערי הלויים ולתתם אליהם להיותו הוא ממשפחתם לכן צוהו השם ית׳ שהוא עצמו היום הזה יתנם אליהם ועל זה באה הפרש׳ הרביעית וידבר ה׳ אל משה בערבות מואב וגו׳ צו את בני ישראל ונתנו ללויים מנחלת אחוזתכם ערים לשבת ומגרש לערים סביבותיהם וגו׳.
ולפי שמשה יכסוף להבדיל גם כן ערי המקלט לנוס שמה כל רוצח בארץ כנען כמו שהבדילם מעבר הירדן לכן צוהו הש״י שהוא עצמו ביום הזה יבדילם ועל זה באה הפרשה החמשית וידבר ה׳ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וגו׳ והקריתם לכם ערי מקלט וגו׳.
ולפי שראו ראשי האבות שמשה היה מתעסק בעניני חלוקת הארץ ונחלתה ושהיה קרוב למות באו לפניו על ענין בנות צלפחד אם ינשאו לאנשי שבט אחר.
הנה נתתי לך צורך למה אחרי ספור המסעות באו חמשה דבורים הללו שלא באו קודם לכן ולמה נתיחדו המאמרים האלה אל מרע״ה בהיותם דברים יותר נאותים שיאמרו ליהושע המנחילם את הארץ כי הנה הי׳ כל זה מתיחס לענין מותו שכדי לנחמו ולדבר על לבו רצה ית׳ לצוות. על ידו כל הדברים הרשומים מכבוש הארץ ונחלתם כדי שיהיה הכל מצווה ממנו ועל ידו כמו שיהיה אלו היה עובר שמה. בענין שיאמר כל האדם משה רבינו הוציאם ממצרים הוא הוליכם במדבר הוא נתן להם את הארץ הוא הנחילה אליהם הוא מנה המנחילים הוא הבדיל ערי מקלט כי הכל עשה ה׳ על ידו, וראה אם כן עולמו בחייו.
ולכן אחרי כל זה בתום לבבו ובנקיון כפיו ראה לבאר את התורה ולדרוש ברבים כל הכתוב בספר אלה הדברים הזה ועליו כרת הברית עם העם וסדר שירת האזינו במאמר הש״י וכתב את התור׳ ונתנה ללוים וכאשר נשלם זה כולו דבר לו ה׳ בעצם היום הזה שעשה ולמד את השירה עלה אל הר העברים ומות בהר כי עתה יצוהו למות מה שלא אמר כן בפרשת פנחס כאלו אמר לו כבר עשית מה שהיה לך לעשות ועשיתי אני מה שגזרה חכמתי לעשותו בעניניך. מעתה אין צורך עוד אלא שתעלה לאותו ההר שאמרתי לך ומות בהר, רוצ׳ לומר לא תרד עוד מן ההר כמו שאתה עושה עד עתה שהיית עולה שם ויורד משם אבל עתה תעלה ותמות שמה ולא תרד עוד מההר. הנה הראיתיך בעיניך פה ענין פרשת פנחס מצווי העליה בהר וקשור הפרשיות שבאו אחריה כולם עד המקום הזה. והותר עם מה שכתבתי בזה הספק הט״ו:
והנה הרבה כאן ההודעות והתארים בענין ההר. באמרו אשר בארץ מואב אשר על פני ירחו, עם היות שאמר עלה אל הר העברים הזה הר נבו. ובמקום שיש רמיזה אין צריך הכרה אחרת. וגם שלא נאמר כזה בפרשת פנחס בעלייה שנזכרה שמה להודיעו למה יבחר ה׳ מיתתו של משה רבינו שמה. והוא שהיה זה לפי שההר ההוא היה בארץ מואב ואם כן נתקיימה הגזרה שלא יעבור משה אל ארץ כנען. ועם זה היה גם כן על פני ירחו כדי שיוכל משם לראות את הארץ. ונתקבצו אם כן שני הענינים קיום הגזרה שנגזרה עליו וראיית הארץ בשלמות רב. ולהיות בהר הזה קבוץ הענינים האלה בחר השם יתברך שימות שמה. ובהגיעי אל ויראהו ה׳ את כל הארץ אודיעך מה הנרמז עוד בהר נבו ושאר התארים שזכר.
והותר בזה הספק הי״ו:
והנה באמרו והאסף אל עמך וגו׳. רמז לו הסבה במיתתו אשר הגדתי ובארתי לך בפרשת אלה הדברים שהיתה סבת מיתת משה רבינו ע״ה ענין המרגלים. וסבת מיתת אהרן עון העגל בעשייתו ולכן אמר למשה כמו שהיית רועה את העם הזה בחייהם. כי אחרי מותם בעון המרגלים שאתה היית סבתו במקרה ושלא בכונה ראוי שתאסף אליהם וישאר גופך במדבר עם גופותיהם. כי מאחר שאתה סבבת מיתתם במדבר ראוי שתמות ג״כ עמהם שמה וזהו ונאספת אל עמך שהוא דור המרגלים.
וקראם עמו לפי שהוא היה סבת מיתתם כמו שאמרתי. וכן כאשר מת אהרן אחיך ויאסף אל עמיו ירצה כאשר מת אהרן והיתה מיתתו בעבור ענין העגל שמתו בני ישראל במדבר בעונו, ולכן נאסף הוא במדבר עמהם. ככה אתה תאסף בסבת דור המרגלים. אבל האסיפה הזאת אינה כי אם הקבורה וקבוץ הגופות בבטן הארץ לא אסיפת הנפשות בעולם הרוחני. כי שם בלי ספק היה ההבדל ביניהם עצום ונורא מאד אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם.
ואפשר לפרש והאסף אל עמך שהוא נחמה רבה למשה רבינו לומר שעם היות שנפרד בבנין הגוף וקבורתו מאבותיו הראשונים שהיו במערת המכפלה הנה רוחו ונשמתו יאסף אל עמיו שתדבק עמה׳ ולא תפרד מהם עם היות שגופם נפרד מגופיהם. כמו שאהרן קדוש ה׳ שמת יותר רחוק מהארץ הנכבדת בהר ההר. ועם כל זה לא נמנע מהאסף נפשו אל עמיו הקדושים אשר בארץ המה. והותר בזה הספק הי״ז:
1. צ״ע שהרי נמנו כאן רק ארבעה דברים, ואולי חסר כאן ״לחלק נחלות הארץ״.
אח״כ אמר וידבר ה׳ אל משה בעצם היום הזה – להורות לנו מעלת משה וכחו הגדול וידו הנטויה. שכל זה היה ביום ז׳ של אדר הוא היום שמת בו. וביום הזה כתב ספר התורה ונתנו אל הכהנים. ובו ביום כתב י״ב ספרים אחרים לי״ב שבטי ישראל כדי שלא להטיל קנאה בסעודה. ובו ביום העיד שמים וארץ בדברי השירה הזאת. ואח״כ חזר לבאר השירה הזאת לכל ישראל.
(מח-נב) וידבר וגו׳, עלה וגו׳, ומות בהר וגו׳, כי מנגד תראה וגו׳. כבר כתב הגאון (במדבר כז יב-יד) שאפילו מעט ראייתו זאת הועיל להם הרבה, היפך עין הרע המזיק – כן עין הטוב ייטיב1.
כן יזכנו ה׳ אלהים להכניסנו לארץ כרצונו וכרצון יראיו, אמן:
1. וראה שיעורים לבמדבר (כב ז), ושיעורים ונדפס להלן (לג א, לד ד).
בעצם היום הזה – לפי שיום המות נקרא הערב שמשו של אדם ומשה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה, ע״כ היה דומה כאלו היה עומד עדיין באמצע ימיו דהיינו בעצם היום הזה כשהשמש בעצומו.
בג׳ מקומות נאמר כו׳. וא״ת ולמה אינו מונה בעצם היום הזה דנאמר גבי אברהם, דכתיב (בראשית י״ז:כ״ג) בעצם היום הזה נימול אברהם, ופירש״י ביום ולא בלילה, ולא נתיירא וכו׳. וי״ל דהא דכתיב גבי אברהם בעצם היום הזה, איכא למימר כמו שפרש״י דאתא לאשמעינן דביום שנצטוה נימול, לכן לא נקט רש״י אלא ג׳ מקומות:
In three places it is said. If you ask: Why does it not count "that very day" which is stated regarding Avraham? For it is written (Bereishis 17:23), "On that very day" Avraham was circumcised, and Rashi explains, "By daytime and not by night, yet he was not afraid, etc.⁠" One could answer that when it states regarding Avraham "on this very day" it comes to teach that he did the circumcision on the very day that he was commanded, as Rashi explains. Therefore Rashi mentions only three places.
בעצם היום הזה לאמר – אומרו לאמר, שיאמר להם לישראל שהוא עולה למות, וזה מכוון לדבריהם ז״ל שדרשו (ספרי) באומרו בעצם היום הזה לפי שהיו ישראל אומרים וכו׳ יעש״ד.
בעצם היום הזה לאמור. "on that very day, saying.⁠" Moses was to tell the people that he would ascend the mountain in order to die. This corresponds to what Sifri explains on the word בעצם that on the three occasions when this word appears it reflects God's determination not to be interfered with. In this instance the Israelites had threatened to physically prevent Moses from ascending the mountain to die there.
וידבר ה׳ אל משה בעצם היום הזה – שביום הזה מלאו ימיו ושנותיו כמ״ש (שם י״ג ע״ב) ללמדך וכו׳.
בעצם היום הזה – באותו היום שאמר השירה:
(מח-נב) עיין פירוש, במדבר כ, יב–יג; כז, יב–יד.
(מח) בעצם היום הזה – כבר אמרנו (פירוש, בראשית יז, כג) שלדעת חז״ל, ״עצם היום״ מורה על ״כוח היום״ – הווי אומר, כוחו המלא, אור יום מלא, והוא מציין שהמעשה נעשה בעיצומו של אור היום. הליכת משה למות השתייכה לתחום חיי החובה נעדרי הכפייה שלו. היא לא היוותה קבלה פאסיבית של הכרח פיזי. אלא הוא מסר עצמו בחירות מוסרית לרצון ה׳ ושלטונו, כדרך שנהג כל אימת שקיים מצווה. היה הצורך להדגיש זאת במיוחד, שכן מותו שלל ממנו את מה שהיה אמור להיות ההישג המפואר ביותר של כל פעילותו הארצית – מה גם שהעם היה זקוק לו דווקא אז, כאשר עמד לכבוש את הארץ כדי להביא את התורה לידי קיום בפועל. ולא עוד, אלא לפי האמור להלן (לד, ז), משה בוודאי ידע שעדיין עומד לרשותו מלוא הכוח הגופני והרוחני הנדרש להמשך פעילותו.
(מח-מט) וידבר ה׳ אל משה וגו׳ עלה. צוה שיעלה אל הר העברים ויתקן ג׳ דברים. א) שיראה את הארץ. ב) שימות שם. ג) שמשם יגנז ולא יתעסקו ישראל בקבורתו:
בעצם היום – למה בעצם היום, לפי שהיו ישראל אומרים אין אנו מניחים למשה למות, אמר הקב״ה, הרי אני מכניסו למערה למות בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה1 (ספרי).
1. ועיין בדרשה זו בפ׳ נח בפסוק בעצם היום הזה בא נח אל התיבה ובפ׳ בא בפסוק בעצם היום הזה יצאו בני ישראל ומש״כ בס״פ לך בפסוק בעצם היום הזה נמול אברהם.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הקצררלב״גאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורתורה תמימההכל
 
(מט) עֲלֵ֡ה אֶל⁠־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר⁠־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת⁠־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃
"Go up into this mountain of Abarim, to Mount Nebo, which is in the land of Moab, that is over against Jericho; and see the land of Canaan which I give to the Children of Israel for a possession.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיירלב״גאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״במשך חכמהעודהכל
[פיסקא שלח]
עלה אל הר העברים הזה – עליה היא לך ואינה ירידה.
הר העברים הזה – שנקרא ארבעה שמות הר העברים הר נבו הר ההר ראש הפסגה, ולמה קורים אותו הר נבו שנקברו בו שלשה נביאים הללו שמתו שלא מידי עבירה ואלו הם משה אהרן ומרים.
אשר בארץ מואב – מלמד שהראהו שלשלת המלכים שעתידים לעמוד מרות המואביה.
אשר על פני יריחו – מלמד שהראהו שלשלת הנביאים שעתידים לעמוד מרחב הזונה.
וראה את כל ארץ כנען – רבי אליעזר אומר אצבעו של הקדוש ברוך הוא היא היתה לו מטטרון למשה והראהו כל קריי ארץ ישראל עד כאן תחומו של אפרים עד כאן תחומו של מנשה רבי יהושע אומר משה בעצמו ראה אותה הא כיצד נתן כח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו.
סליק פיסקא
[Piska 338]
"Go up to this Mount Avarim": It is an ascent for you and not a descent.
"Mount Avarim": It has four names: Mount Avarim, Mount Nevo, Hor Hahar, Rosh Hapisgah. And why is it called "Mount Avarim"? Because there are buried there three who died without transgression ("aveirah") — Moses, Aaron, and Miriam.
"which is in the land of Moav, facing Jericho, and see": R. Eliezer said: (The angel) Metatron pointed out all of Eretz Yisrael to Moses with his finger: "Until here is the boundary of Ephraim"; "until here is the boundary of Menasheh.⁠" R. Yehoshua says Moses by himself saw it. How so? The Lord placed power in Moses' eyes and he saw from one end of the world to the other.
[End of Piska]
עלה אמ׳ לו הקב״ה מעלה היא לך זו אינה ירידה לך:
הר הע׳ דורשי רשומות אומ׳ הר שעלו בו עיברים:
הר נבו הר שנקראו לו ארבעה שמות הר עברים:
הר נבו:
הר ההר:
ראש הפסגה:
ד״א הר נבו הר שמתו בו שלשה נביאים שלא מתחת ידי עבירה משה אהרן ומרים:
אשר בא׳ מואב מלמד שהראהו הקב״ה שלשת המלכים שעתידין לעמוד מרות המואביה:
אשר על פני ירי׳ מלמד שהראהו שלשלת הנביאים שעתידין לעמוד מרחב הזונה:
וראה את אר׳ כנ׳ ר׳ יהושע אומ׳ משה הוא בעצמו ראה אותה הא כיצד מלמד שנתן הקב״ה כוח בעיניו שלמשה עד שראה תחומי ארץ ישראל תחום כל שבט ושבט:
ר׳ אליעזר אומ׳ אצבעו שלהקב״ה היה מטטרונו שלמשה מלמד שהיתה מראה אותו כאלו באצבע ואומרת לו זה חלקו שליהודה זה חלקו שלבנימין זו ארץ אפרים וזו ארץ מנשה:
ומת בהר אשר אתה עלה שמ׳ מלמד שאמ׳ משה לפני הקב״ה רבון העולמים למה אני מת מוטב שיהו אומ׳ משה במראה ולא משה במשמע מוטב שיהו אומ׳ זה הוא משה שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו ועשה לנו כמה נסים וגבורות ואל יהו אומ׳ כך וכך עשה משה הוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו ועשה לנו כמה נסים וגבורות אמ׳ לו הקב״ה ומת בהר אשר אתה עלה שמ׳ גזירה שוה היא לכל בני אדם:
אשר אתה עלה שמה אמר ר׳ שמעון בן יוחאי אשר אתה עלה שמה לשמים אתה עלה ואין אחר עלה עמך לא כמות אהרן שעלה עמו אלעזר אבל אתה אין אחר נוטל חלקך ועמלך אלא נפש עמל עמלה לו (משלי ט״ז:כ״ו):
והאסף אל עמיך אצל אברהם יצחק ויעקב אבותיך:
ד״א והאסף אל עמיך אצל קהת ועמרם אבותיך:
ד״א והאסף אל עמ׳ אצל מרים ואהרן אחיך:
כאשר מת אה׳ אח׳ בהר ההר במיתה שנתחמדתה ומהיכן חמד משה מיתתו של אהרן לפי שהוא אומ׳ (במדבר כ כה - כו) קח את אה׳ ואת אלעזר בנו והפ׳ את אה׳ את בנ׳ מלמד שהיה משה מפשיטו לבוש ראשון ומלבישו לאלעזר וכן השני וכן השלישי ובאחרונה הלבישו בגדי מיתה אמ׳ לו אהרן אחי היכנס למערבי ונכנס עלה למטה ועלה אמץ את עיניך ואימץ פשוט את רגליך ופשט אמ׳ לו אהרן אחי אשריו לאדם שהוא מת במיתה זו לכך נאמר כאשר מת אהרן אחיך במיתה שנתחמדתה:
סַק לְטוּרָא דְּעִבְרָאֵי הָדֵין לְטוּרָא דִּנְבוֹ דִּבְאַרְעָא דְּמוֹאָב דְּעַל אַפֵּי יְרֵיחוֹ וַחְזִי יָת אַרְעָא דִּכְנַעַן דַּאֲנָא יָהֵיב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאַחְסָנָא.
Go up to this mountain of Abaraee, the mountain of Nebo, which is in the land of Moab, over against Jericho, and see the land of Kenaan which I have given to the sons of Israel for possession;
סוק לטור עברייה הדיןא הר נבו די בארע׳ דמאב די כל קבל יריחו וחמי ית ארעא דכנען דאנה יהב לבני ישראלב לאחסנה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הדין״) גם נוסח חילופי: ״דין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ישראל״) גם נוסח חילופי: ״לבנוי דיש׳⁠ ⁠⁠״.
והוה כיוון דאמר ליה מימרא די״י סוק לטוור עיבראי הדין טוורא דנבו חשב בליביה ואמר דילמא דמיא מסוקתא דא למסוקתא דטוורא דסיני אמר איזיל ואיקדיש ית עמא אמר ליה מימרא די״י לא כל היאך אילהין סוק וחמי ית ארעא דכנען דאנא יהיב לבני ישראל לאחסנא.
Go up to this mount Ibraee, the mountain of Nebo, and he thought in his heart, and said, Perhaps this up-going will be like that to Mount Sinai; and he said, I will go and sanctify the people; but the Word of the Lord said to him, Not so at all, but, – Go you up and view the land of Kenaan, which I have given to the children of Israel for an inheritance.
סק לטורא דעבראי הדין טורא דנבו דאית בארעא דמואב דאית בלקבל ירחו וחמי ית ארעא דכנען דאנא יהב לבני ישראל לאחסנא.
_

רמז תתקמט

עֲלֵה אֶל הַר – עֲלִיָּה הִיא לְךָ וְאֵינָהּ יְרִידָה. אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה שֶׁהוּא קָרוּי אַרְבַּע שֵׁמוֹת, הַר הַעֲבָרִים, הַר נְבוֹ, ״הֹר הָהָר״, ״רֹאשׁ הַפִּסְגָּה״, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ הַר נְבוֹ שֶׁנִּקְבְּרוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה מֵתִים הַלָּלוּ שֶׁמֵּתוּ שֶׁלֹּא מִידֵי עֲבֵרָה, מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן, וּמִרְיָם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵיחוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הָיוּ מטטרון מַרְאֶה לְמֹשֶׁה וְהֶרְאָהוּ אֶת כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עַד כָּאן תְּחוּמוֹ שֶׁל אֶפְרַיִם, עַד כָּאן תְּחוּמוֹ שֶׁל מְנַשֶּׁה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר מֹשֶׁה הוּא בְּעַצְמוֹ רָאָה אוֹתָם כֵּיצַד נָתַן בּוֹ כֹּחַ בְּעֵינָיו שֶׁל מֹשֶׁה וְרָאָה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ.
עֲלֵ֡ה אֶל⁠־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר⁠־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת⁠־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה
עשה לך לתועלתך לתקן מה שחסרת
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כָּתוּב (במדבר כא) עֲשֵׂה לְךְ שָׂרָף. עֲשֵׂה לְךְ - לְתוֹעַלְתְּךְ. עֲשֵׂה לְךְ - תַּקֵּן מַה שֶּׁחִסַּרְתָּ.
ותקן רק הראייה
וְעִם כָּל זֶה לֹא תִקֵּן אֶלָּא הָרְאִיָּה, שֶׁהָיוּ רוֹאִים בַּנָּחָשׁ וְחַיִּים. אֲבָל לֹא נִקְדַּשׁ הַשֵּׁם בַּמַּיִם, וְנִשְׁאַר חָסֵר מֵהַשְּׁאָר. וְתִקַּנְתָּ בִּרְאִיָּה - (דברים לב) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים, וּרְאֵה, הִנְּךְ רוֹאֶה בְעֵינֶיךְ, (שם לא) וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר, (במדבר כז) וְרָאִיתָ אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךְ. בּא וּרְאֵה שֶׁאֲפִלּוּ רְאִיָּה, כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה רְאִיָּה, בָּזֶה הִשְׁלִים לְעַצְמוֹ הָרְאִיָּה, אֲבָל לֹא הִשְׁלִים אֶת הַשֵּׁם בַּמַּיִם כְּמוֹ שְׁאָר כָּל הַשֵּׁמוֹת
(זהר שמות דף סד.)
עֲלֵ֡ה אֶל⁠־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר⁠־נְב֗וֹ
משה היה השמש, ויהושע ירח,
בֹּא וּרְאֵה, מֹשֶׁה הָיָה הַשֶּׁמֶשׁ, וְרָצָה לְהִכָּנֵס לָאָרֶץ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֹשֶׁה, כְּשֶׁבָּא אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, נִכְלֶלֶת הַלְּבָנָה בְתוֹכוֹ. כָּעֵת שֶׁאַתָּה שֶׁמֶשׁ, אֵיךְ יָקוּמוּ כְאֶחָד שֶׁמֶשׁ וּלְבָנָה? הַלְּבָנָה אֵינָהּ מְאִירָה אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְכַּנֶּסֶת הַשֶּׁמֶשׁ, אֲבָל כָּעֵת אֵינְךְ יָכוֹל. אִם תִּרְצֶה לָדַעַת מִמֶּנָּה, שְׁלַח לְךְ אֲנָשִׁים, לְעַצְמְךְ, כְּדֵי לָדַעַת.
בֹּא וּרְאֵה, מֹשֶׁה, אִם תֹּאמַר שֶׁהוּא לֹא יָדַע שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לָאָרֶץ בִּזְמַן זֶה - לֹא כָּךְ, אֶלָּא יָדַע, וְרָצָה לָדַעַת מִמֶּנָּה עַד שֶׁלֹּא יִסְתַּלֵּק, וְשָׁלַח אֶת הַמְרַגְּלִים הַלָּלוּ.
לא שלח פעם אחרת עד שהקב״ה הראה לו
כֵּיוָן שֶׁלֹּא הֵשִׁיבוּ דָבָר כָּרָאוּי, לֹא שָׁלַח פַּעַם אַחֶרֶת, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶרְאָה לוֹ, שֶׁכָּתוּב (דברים לב) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ. וְכָתוּב (שם לד) וַיַּרְאֵהוּ ה׳ אֶת כָּל הָאָרֶץ.
לא רק הארץ אלא כל שעתידים לעמוד בכל דור ודור
וְלֹא זֶה בִּלְבַדּוֹ, אֶלָּא כָּל אֵלּוּ שֶׁעֲתִידִים לַעֲמֹד בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כֻּלָּם הֶרְאָה לְמֹשֶׁה. וְנִתְבָּאֵר, וּפֵרְשׁוּהָ הַחֲבֵרִים.
וכשהותר לשלוח שאל היש בה עץ – עץ החיים
כֵּיוָן שֶׁהֻתַּר מֹשֶׁה לִשְׁלֹחַ, מָה אָמַר לָהֶם? הֲיֶשׁ בָּהּ עֵץ. וְכִי מַהוּ שֶׁאָמַר? וְאִם תֹּאמַר שֶׁלֹּא יָדַע? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: אִם יֵשׁ בָּהּ עֵץ, הֲרֵי יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי אֶכָּנֵס לְשָׁם. אֵיזֶה עֵץ? זֶה עֵץ הַחַיִּים. וְשָׁם לֹא הָיָה, אֶלָּא בְּגַן עֵדֶן שֶׁבָּאָרֶץ. אָמַר, אִם יֵשׁ בָּהּ עֵץ זֶה, אֲנִי אֶכָּנֵס לְשָׁם. וְאִם לֹא, לֹא אוּכַל אֲנִי לְהִכָּנֵס.
(זהר במדבר דף קנז.)
אצעד אלי ג׳בל אלעבריין הד׳א ג׳בל נבו אלד׳י פי בלד מואב אלד׳י בחצ׳רה יריחא ואנט׳ר אלי בלד כנעאן אלד׳י אנא מעטיהא לבני אסראייל חוזא
א. אלד׳י אנא מעטיה] ליתא א
עלה אל הר העברים1 הזה, הר נבו אשר בארץ מואב אשר מול יריחו, וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה.
1. בניגוד למסורות התיג׳אן, בכה״י הקדום של הסופר שמואל בן יעקב, מתורגם בכל מקום הר העברים – אלעבריין, ועם העבריים – אלעבראניין. מההבדל נראה שרס״ג דייק לחלק בין ״הר העברים״ לעם העבריים, ולבאר שאינו קשור לעם העברי, אלא למעבר. יואל אליצור דייק שאת הכתוב ׳ועִנו אשור ועִנו עבר׳ (במדבר כד כד) תרגם רס״ג ׳אלמוצליין ואלעבריין׳ ולא ׳ואלעבראניין׳, ולדעתו הכוונה לעם אחר, והתרגומים הארמיים פירשו שם ׳עבר פרת/נהרא׳ – בקרבה גאוגרפית לאשור. השימוש ב״אלעבריין״ כאן יכול לרמוז על תפיסה של ההר כנקודת מעבר או כמקום שממנו עוברים.
פס׳: עלה אל הר העברים הזה הר נבו – אמר לו הקב״ה מעלה היא לך ואינה ירידה לך.
אל הר העברים הזה – דורשי רשומות אמרו הר שעלו בו עברים.
הר נבו – הר שנקרא לו ארבע שמות. הר העברים. הר נבו. הר ההר. ראש הפסגה. שהיו ארבעה מלכים מכתתין להיקרא על שמו. 1הר נבו שמתו בו שלשה נביאים 2שלא על ידי עבירה.
וראה את ארץ כנען – רבי אלעזר אומר 3אצבעו של הקדוש ב״ה היה מיטטרונו של משה מלמד שהיה מראה לו כאילו באצבע ואומר לו זה חלקו של יהודה וזה חלקו של בנימין וזו ארץ אפרים וזו ארץ מנשה:
1. הר נבו שמתו בו ג׳ נביאים. דריש נב״ו לשון נבואה (חכם הספרדי):
2. שלא ע״י עבירה. (ב״ב י״ז) שמתו בעטיו של נחש:
3. אצבעו של הקב״ה היה מטרונו של משה. פי׳ היה המורה ומלמד למשה האיך חלקו א״י ומטרון הוא מלה יונית מורה ומלמד:
אשר על פני יריחו – אלא שהירדן בינתיים.
אשר על פני יריחו – THAT IS UPON THE FACE OF JERICHO – Except that the Jordan River is between them.
אשר על פני ירחו – אלא שהירדן בנתים.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
אשר על פני יריחו, "facing Jericho, with only the river Jordan intervening in between.
אל הר העברים הזה הר נבו – נקרא הר העברים לפי שההר הזה היה פתוח לשני עברים לדרך קדש ולהר ההר אשר שם קברות האחים, וכבר הזכרתי זה בסדר (במדבר י״ג) זאת חקת התורה.
אשר על פני ירחו – מצינו בתורה ירחו בציר״י בלא יו״ד, וביהושע כתיב יריחו ביו״ד. ויתכן לומר בטעם הדבר כי מלת ירחו בציר״י הוא מלשון ירח, והוא מלה כוללת התפארת והכבוד, כי משה השיג הירח עם הוא״ו, אבל ביהושע שנבואתו מן היו״ד כשאר הנביאים כולן הזכיר יריחו ביו״ד לבאר כי הגיע לו ריח ומשך מן היו״ד המושכת מן הוי״ו, וזה מבואר.
אל הר העברים הזה הר נבו, "to this mount of Avarim, known as Har Nevo.⁠" The reason this mountain was known as הר העברים was because it was open in two directions, both in the direction of Kadesh and the direction of Hor Hahar (i.e. in the direction of where both the brothers Moses and Aaron were buried.) I explained this already in connection with Numbers 20,28.
אשר על פני יריחו, "which is facing Jericho.⁠" We find the word ירחו spelled with the vowel tzeyre in the Torah without the letter י, whereas in the Book of Joshua it is spelled with the letter י as יריחו. Perhaps the reason for this discrepancy is that the word ירחו when spelled with the vowel tzeyre and without the letter י is derived from ירח, moon, suggesting that Moses' level of prophecy was of a higher calibre than that of Joshua who had access only to the emanation מלכות (the tenth, i.e. lowest emanation, hence the letter י) Moses, on the other hand, had access to the emanations כבוד and תפארת, [the word ירח is a כנוי for the Shechinah, according to the Remak. [Rabbi Moshe Cordovero. The combined lower 6 emanations are known as ירחים . Ed.] Whenever the town of Jericho is mentioned in connection with other prophets (in the Books of Prophets) it is always spelled the same as in the Book of Joshua. The author speculates on the word ריח, "odor, fragrance" and the additional letter ו, meaning that Joshua's prophetic inspiration was "drawn" from the letter י representing the lowest (10th) emanation which itself derives its inspiration from the higher emanations, i.e. the ones symbolized by the letter ו.
(מט-נ) ובו אמר לו השם יתעלה שיעלה על הר העברים הר נבו ושם יאסף אל עמיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

ואחר כל זה כתב שדיבר השם אליו בעצם היום הזה. בעוד היום גדול בעצומו של יום. שיעלה אל הר העברים. ואחר כל זה בירך לישראל ביום זה. ועלה להר העברים. וזה באמת מהנסים הגדולים שבכל התורה. כמו שנפרש בסוף וזאת הברכה בעזה״י.
ואמר אשר בארץ מואב. כדי שיכפר על עון פעור שהיה בבנות מואב. וכן שיהיה בטחון ומגן לדור המדבר. שבזכותו יכופר עונם ויקומו עמו לעת התחייה. וזהו כי שם חלקת מחוקק ספון. ואמר אשר על פני יריחו. להורות שבזכותו יבואו ישראל לארץ וינצחו המלחמות. אחר שהוא על פני יריחו נגד א״י. וזהו וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל בענין שבראייתו תהיה נוחה להכבש לבניו. כי טוב עין הוא יברך הארץ:
וראה את ארץ – לתת שם ברכתך.
וראה את הארץ, to extend your blessing there.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

עֲלֵה: העי״ן בחטף פתח. [עֲלֵה].
עלה אל הר העברי׳ הזה – כמו במ״ת שנאמר עלה אלי ההרה.
הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני ירחו – אמר ד׳ דברים שזכה לעלות אל ג״ר שהן ד׳ ושם כללות נוקבא כידוע לכן אמר וראה את ארץ כנען שמשם יראה את ארץ כנען. ונבו ומואב הם ג״ר בסוד נ״ר שהוא בששה נרות ונר מערבי.
על פני ירחו – ירחו הוא י״ב וע״ב שמות דחו״ב.
פני – פן דאמא ויו״ד דחכמה שכוללת בה כידוע בסוד פניאל.
וראה את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל לאחזה – שהראה לו ב׳ ארצות שירשו עולי מצרים ועולי בבל.
אשר אני נתן לבני ישראל – אלו עולי מצרי׳ משא״כ בבית שני שנטלו מעצמ׳ לאחזה והיא ירושה שניה וכמ״ש קדושה ראשונ׳ קדשה לשעתה וכו׳ וקדושה שניה קדשה לשעתה וקדש׳ לע״ל וז״ש לאחזה.
אשר בארץ מואב – כלומר ההר הזה חוץ לארץ כנען:
אשר על פני ירחו – ועכ״ז הוא אצל הגבול ומשם תוכל לראות את הארץ:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

(מט) אשר בארץ מואב אשר על פני ירחו – משפט הזיקה הכפול מבטא את שני העניינים המאפיינים את המקום: משה ימות מחוץ לארץ, אך יראה את הארץ שהייתה מטרת כל מנהיגותו עד כה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

הר העברים: שיש בו שני עברים, עבר מזרח היה שייך למואב, ועבר המערבי היה שייך לנחלת בני גד1, וכאשר מבאר עוד ״אשר בארץ מואב״ – צד המזרחי שבו שייך עדיין לארץ מואב, ״אשר על פני ירחו״ – הוא צד המערבי ושייך לישראל. והזכיר ה׳ כל זה, משום שנחלק שני צדדי ההר לענין עליית משה למות, כאשר מבאר ״וראה את ארץ כנען וגו׳״ – שם בצד ״שעל פני ירחו״ תעמוד ותראה2. {ומשום הכי הקדים ״אשר בארץ מואב״ ואח״כ ״אשר על פני ירחו״ וחיבר לו ״וראה וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכדאיתא בחולין (כז,ב)3, וכמו שכתבתי בספר ויקרא (יג,כ)4 ובכמה מקומות5}.
1. וכבר פירש רבינו כך בחומש במדבר (כז,יב).
2. ובצד המזרחי השייך למואב – ימות, וכפי שממשיך רבינו.
3. עיין בהערה הסמוכה.
4. לשון רבינו שם: כדאיתא בחולין, דהא דכתיב ״ושפך את דמו״ (ויקרא יז,יג) קאי רק על עוף דסליק מיניה ולא על חיה גם כן דכתיב ברישא דקרא.
5. עיין לעיל (יד,ז) ועוד.
וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבנ״י לאחוזה – ובפ׳ פנחס אמר לו עלה כו׳ וראה את הארץ אשר נתתי אותה לבנ״י, והענין כי כמו שאמרו רז״ל פרק המוכר פירות דא״ל לאברהם קום התהלך כו׳ כדי שתהא נוחה ליכבש לפני בניו, כן היה אצל משה שבראיתו היתה נוחה להכבש לפני בנ״י, וזה כל אחד לפי מעלתו, אברהם במה שהתהלך לפניו, כי היה ממרחק מקצות הארץ רחוק מידיעת השי״ת ונתגדל ונתחזק בחכמת לבבו להכיר מציאותו יתברך, והלך לקרב עצמו להשם ובהליכתו פרסם אמונתו והקריא בריות להשי״ת כמו שנאמר ויקרא אברם בשם ה׳, לכן היה בכח הליכתו לכבוש הארץ ולהפיל צבא השמים ממעל ולכבוש העמים אשר יהיו רק קמחא טחינא, וכן משה במה שנתגדל בהתגלות כבוד השי״ת להמון עם כולו וענן כבודו היה חופף עליהם מ׳ שנה, ובזה חיזק מוסדות האמונה, לכן הי׳ בכח ראות עיניו לגרום שתהא נכבשת הארץ לפני בנ״י, וזה שאמר והוא ינחיל אותם הארץ אשר תראה שכבר כבשה משה בראות עיניו יותר מה שכבשו יהושע וישראל במלחמותיהם, ולכן כיבוש הארץ היה האחת מה שכבשו עולי מצרים והאחת מה שכבשו עולי בבל, והנה ידוע דמה שכבשו עולי בבל הלא נשארה קדושתה, דקדושה שניה קדשה לע״ל ומה שכבשו עולי מצרים לא קדשה לע״ל, ולזה אמר שם וראה הארץ אשר נתתי לבנ״י, אבל כאן אמר וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבנ״י לאחוזה, זהו מה שכבשו עולי בבל שקדושה לעולם, וכאחוזה שאין לה הפסק ואינה נמכרת לעולם, כי ראות עיניו של משה חילקה את הארץ באופן הכבוש במה שתהיה לבנ״י לאחוזה ובמה שיופסק בחורבן בית ראשון. ודו״ק.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיירלב״גאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״במשך חכמההכל
 
(נ) וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל⁠־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר⁠־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל⁠־עַמָּֽיו׃
And die on the mountain where you go up, and be gathered to your people, as Aaron your brother died on Mount Hor, and was gathered to his people,
מקבילות במקראספרי דבריםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״במשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מט]

[פיסקא שלט]
ומת בהר אשר אתה עולה שמה – אמר לפניו רבונו של עולם למה אני מת לא טוב שיאמרו טוב משה ממראה משיאמרו טוב משה משמועה לא טוב שיאמרו זה משה שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן ועשה לנו נסים וגבורות משיאמרו כך וכך היה משה כך וכך עשה משה אמר לו כלך משה גזירה היא מלפני שהיא שוה בכל אדם שנאמר (במדבר י״ט:י״ד) זאת התורה אדם כי ימות באהל ואומר (שמואל ב ז׳:י״ט) וזאת תורת האדם ה׳ אלהים. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם למה מת אדם הראשון אמר להם שלא עשה פיקודיי אמרו לפניו והרי משה עשה פיקודיך אמר להם גזירה היא מלפני שוה בכל אדם שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל.
והאסף אל עמיך – אצל אברהם יצחק ויעקב אצל עמרם וקהת אצל מרים ואהרן אחיך.
כאשר מת אהרן אחיך – מיתה שחמדת לה ומהיכן חימד משה מיתתו של אהרן בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא (במדבר כ׳:כ״ה) קח את אהרן ואת אלעזר בנו (במדבר כ׳:כ״ו) והפשט את אהרן את בגדיו אלו בגדי כהונה הלבישם לאלעזר וכן שני וכן שלישי אמר לו היכנס למערה ונכנס עלה למיטה ועלה פשוט ידיך ופשט פשוט רגליך ופשט קמוץ פיך וקמץ עצום עיניך ועצם באותה שעה אמר משה אשרי מי שמת במיתה זו לכך נאמר כאשר מת אהרן אחיך מיתה שחמדתה לה.
סליק פיסקא
[Piska 339]
"And die on the mountain which you are ascending": Moses said before Him: Why should I die? Is it not better that they should say "Moses is good" by sight than "Moses is good" by hearsay? Is it not better that they say: This Moses, who took us out of Egypt and split the sea for us and brought the Torah down for us and "flew in" the quail for us and performed miracles and feats of might for us, than "This and this is what he did"? and "This and this is what he said"? — whereupon He said to him: Leave off, Moses, this (i.e., death) is a decree for all men, viz. (Bemidbar 19:14) "This is the law: A man if he die in the tent.⁠" The ministering angels said before the Holy One Blessed be He: Lord of the universe, Why did Adam die? He: Because he did not keep My commandments. They: But Moses kept Your commandments! He: It is a decree before Me for all men, viz. "This is the law: A man if he die.⁠"
"and be gathered to your people": with Abraham, Isaac, and Jacob, your fathers; with Kehoth and Amram, your fathers; with Aaron and Miriam, your brother and sister.
"as Aaron your brother died": the kind of death that you desired. Whence did Moses desire the death of Aaron? When the Lord said to him (Bemidbar 20:25-26) "Take Aaron and Elazar his son … and strip Aaron of his garments,⁠" they stripped him of the priestly vestments and put them on Elazar … He said to him: "Enter the cave"; he entered. "Lie down upon the bed"; he did so. "Stretch out your arms"; he did so. "Stretch out your legs"; he did so. "Close your mouth"; he did so. "Close your eyes"; he did so. At that time Moses said: Happy is he who dies such a death. Thus, (here) "as Aaron your brother died" — the kind of death that you desired.
[End of Piska]
וּמוּת בְּטוּרָא דְּאַתְּ סָלֵיק לְתַמָּן וְאִתְכְּנֵישׁ לְעַמָּךְ כְּמָא דְּמִית אַהֲרוֹן אֲחוּךְ בְּהוֹר טוּרָא וְאִתְכְּנֵישׁ לְעַמֵּיהּ.
and, dying on the mountain to which you goest up, you shalt be gathered to your people, as Aharon your brother died on Mount Hor, and was gathered to his people;
ותתכנש בשלם בטורא דאת עליל לתמן ותתכנש בשלם לוות עמך היך מה דאתכנש בשלם אהרן אחוך בהור טורא ואתכנש בשלם לוות עמיה.
ושכוב בטוורא דאנת סליק לתמן ואתכנש לעמך אוף אנת היכמה דשכב אהרן אחוך בטוורוס אומנוס ואתכנש לעמיה מן יד פתח משה פמיה בצלותא וכן אמר ריבוניה דעלמא בבעו מינך לא אהי מתיל כבר נש דהוה ליה ביר יחידאי ואשתבי אזל פרקיה בממון סגי אלפיה חכמתא ואמנותא קדיש ליה איתא נציב ליה אכוורנקי דמלכייא בנא ליה בית חתנותא אתקין ליה פוריינא וקטר ליה גננא בגויה זמין ליה שושביני אפא פיתיה נכס ניכסיה מזג חמריה כיוון דמטא למחדי בריה עם אינתתיה ובעו שושביני למכרך ריפתא איתבע ההוא בר נש לבי דינא קמי מלכא ואתקנס דין קטול ולא דלו מיניה עד דחמי בחדוות בריה הכדין אנא טרחית בעמא הדין אפיקית יתהון במימרך ממצרים אליפית יתהון אורייתך בניתי להון משכנא לשמך וכד מטא זימנא למיעבר ית יורדנא למירות ית ארעא אנא מתקנס לממת אי ניחא לקמך דלי מיני דאעבור ית יורדנא ואחמי בטובתא דישראל ומבתר כדין אימות.
And you shalt sleep in the mountain to which you goest up, and be gathered to thy people, even you, as Aharon thy brother hath slept in the mountain of Omanos, and hath been gathered unto his people. Mosheh at once opened his mouth in prayer, and said, Lord of all the world, I entreat that I may not be as a man who had one only son, who being in captivity, he went and redeemed him with great price; he taught him wisdom and art, espoused him to a wife, planted for him a royal bower, built him a marriage house, prepared for him the bed, invited his companions, baked his bread, slew his victims, and mixed his wine; yet, when the time came for his son to make glad with his wife, and the guests were about to consecrate the feast; then was that man required to go to the house of judgment, before the king, and be punished with the judgment of death; neither would they delay to execute his sentence, that he might see the happiness of his son. So have I labored for this people; I have led them by Thy Word out of Mizraim, I have taught them Thy Law, and built for them the tabernacle to Thy Name; but now that the time hath come to pass the Jordan, I am punished with death! Let it please Thee to withhold from me this sentence until I have passed the Jordan, to see the good of Israel before I die. The Lord of the world answered him, and said:
ותתכניש בטורא דאת סליק לתמן ותתכניש בשלם לות עמך היך מה דאתכניש אהרן אחוך בהור טורא ואתכנש בשלם לות עמיה.
_
וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה – אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לָמָּה אֲנִי מֵת, לֹא טוֹב שֶׁיֹּאמְרוּ טוֹב מֹשֶׁה מִמַּרְאֶה, מִשֶּׁיֹּאמְרוּ טוֹב מֹשֶׁה מִשְּׁמוּעָה, לֹא טוֹב שֶׁיֹּאמְרוּ זֶה מֹשֶׁה שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהוֹרִיד לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַמָּן, [וְהֵגִיז לָנוּ אֶת הַשְּׂלָו], וְעָשָׂה לָנוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת מִשֶּׁיֹּאמְרוּ כָּךְ וְכָּךְ עָשָׂה כוּ׳, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֹשֶׁה גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שָׁוָה בְּכָל אָדָם שֶׁנֶּאֱמַר ״זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת״ וְאוֹמֵר (שמואל ב ז׳:י״ט) ״וְזֹאת תּוֹרַת הָאָדָם ה׳ אֱלֹהִים״, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לָמָה מֵת אָדָם הָרִאשׁוֹן, אָמַר לָהֶם שֶׁלֹּא עָשָׂה פְּקוּדִי, וַהֲרֵי מֹשֶׁה עָשָׂה פְּקוּדֶיךָ, אָמַר לָהֶם גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שָׁוָה בְּכָל הָאָדָם וְכוּ׳.
וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ – אֵצֶל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב אֲבוֹתֶיךָ, אֵצֶל קְהָת וְעַמְרָם [אֲבוֹתֶיךָ], אֵצֶל אַהֲרֹן וּמִרְיָם אַחֶיךָ. כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ מִיתָה שֶׁחָמַדְתָּ לָהּ, וּמֵהֵיכָן חָמַד מֹשֶׁה מִיתָתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ (במדבר כ׳:כ״ה) ״קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו״ הִפְשִׁיטוֹ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה וְהִלְבִּישָׁן לְאֶלְעָזָר, וְכֵן שֵׁנִי וְכֵן שְׁלִישִׁי, אָמַר לוֹ הִכָּנֵס לַמְּעָרָה וְנִכְנַס, עֲלֵה לַמִּטָּה וְעָלָה, פְּשֹׁט יָדְךָ וּפָשַׁט, קְמֹץ פִּיךָ וְקָמַץ, עֲצֹם עֵינֶיךָ וְעָצַם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר מֹשֶׁה אַשְׁרֵי מִי שֶׁמֵּת בְּמִיתָה זוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר ״כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ״ מִיתָה שֶׁחָמַדְתָּ לָהּ.
וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל⁠־עַמֶּ֑יךָ
זרוע ימין נשברה והגוף שהוא שמש נחשך
אָמַר רַבִּי אַבָּא, כָּתוּב וְאַתָּה בֶּן אָדָם שָׂא קִינָה עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. וְכִי עָלֶיהָ לְבַדָּהּ? לֹא. אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁהַכֹּל נִשְׁבַּר בִּגְלָלָהּ. בִּגְלָלָהּ נִשְׁבַּר הַיָּמִין אַחֲרֶיהָ, שֶׁהָיָה מְקָרְבָהּ לַגּוּף. וְהַגּוּף, שֶׁהוּא שֶׁמֶשׁ, נֶחְשַׁךְ בִּגְלָלָהּ, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים ס) הוֹשִׁיעָה יְמִינְךְ וַעֲנֵנִי. גּוּף, שֶׁכָּתוּב (ישעיה נ) אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת, שֶׁהֲרֵי הַשֶּׁמֶשׁ נֶחְשַׁךְ בִּגְלָלָהּ. כְּמוֹ זֶה, וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וְגוֹ׳. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, שֶׁהֲרֵי הִסְתַּלְּקָה הַבְּאֵר שֶׁלְּמַעְלָה וְשֶׁלְּמַטָּה, אַחַר כָּךְ נִשְׁבַּר הַיָּמִין, שֶׁכָּתוּב יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו. וְאַחַר כָּךְ נֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁכָּתוּב (דברים לב) וּמֻת בָּהָר וְגוֹ׳, וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךְ וְגוֹ׳. הֲרֵי זְרוֹעַ יָמִין נִשְׁבְּרָה, וְהַגּוּף, שֶׁהוּא שֶׁמֶשׁ, נֶחְשַׁךְ.
לא היה דור בעולם כדור שעמד משה שלבנה התכסתה ושלט השמש
וּבֹא וּרְאֵה, לֹא נִמְצָא דוֹר בָּעוֹלָם כְּמוֹ הַדּוֹר שֶׁעָמַד מֹשֶׁה בָּעוֹלָם, וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם. וְאִם תֹּאמַר בִּימֵי שְׁלֹמֹה גַּם כָּךְ - לֹא! שֶׁהֲרֵי בִּימֵי שְׁלֹמֹה שָׁלְטָה הַלְּבָנָה, וְהַשֶּׁמֶשׁ הִתְכַּנְּסָה. וּבִימֵי מֹשֶׁה הִתְכַּנְּסָה הַלְּבָנָה וְשָׁלַט הַשֶּׁמֶשׁ.
(זהר במדבר דף קפא:)
ומות פי אלג׳בל אלד׳י אנת צאעד אליה ואנצ׳ם אלי קומך כמא מאת הרון אכ׳וך פי ג׳בל הור ואנצ׳ם אלי קומה
ומות בהר אשר אתה עולה אליו והיאסף אל עמיך, כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ונאסף אל עמיו.
כאשר מת אהרן אחיך – כאותהא מיתה שראיתה וחמדתה אותה, שהפשיטב אהרן את בגד ראשון והלבישו לאלעזר, וכן שיני, וכן שלישי, וראה את בנו בכבודו. אמר לו משה: אהרן אחי עלה למטה ועלה, פשוט ידך ופשט, פשוט רגליך ופשט, עמוץ עיניך ועמץ,⁠ג קמוץ את פיך וקמץ, והלך לו. אמר משה: אשרי מי שמת במיתה זו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34, דפוס רומא: ״באותה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה נוסף כאן: ״משה את״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא: ״עצום עיניך ועצם״.
כאשר מת אהרן אחיך [AND DIE] … AS AHARON YOUR BROTHER DIED – i.e., and die by that death which you witnessed and for which you longed. For Moshe stripped Aharon (before the latter's death) of his first (i.e., the upper) garment, similarly the second, and similarly the third, and attired Elazar with them, and thus he (Aharon) beheld his son in his new dignity. Moshe then said to him, "Aharon, my brother, ascend the bier", and he ascended; – "Stretch out your hand", and he stretched it out; – "Stretch out your leg", and he stretched it out; "Close your eyes", and he closed them; – "Close your mouth", and he closed it, and thus did he pass away! Thereupon Moshe said, "Happy is he who will die a death like this!⁠" (Sifre Devarim 339:3; cf. Rashi on Bemidbar 20:26).
פס׳: ומת בהר – מלמד שאמר משה לפני הקב״ה רבון כל העולמים למה אני מת לא מוטב שיהו אומרים זה משה רבינו במראה ולא במשמע. זה משה שהוציאנו מארץ מצרים וקרע לנו את הים ועשה לנו כמה נסים. אמר לו הקב״ה ומת בהר אשר אתה עולה שמה גזירה שוה הוא לכל אדם.
והאסף אל עמיך – אצל אברהם יצחק ויעקב עמרם וקהת ולוי אבותיך ואצל אהרן ומרים.
כאשר מת אהרן אחיך – מיתה שחמדת בה. ומה היא דכתיב (במדבר כ) והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו. מלמד שהיה מפשיטו לאהרן לבושו ומלביש את אלעזר בנו וכן השני וכן השלישי באחרונה הלבישו בגדי מיתה. אמר לו משה. אחי עלה למטה ועלה. פשוט רגליך ופשט, עמץ עיניך ועמץ. אמר לו אהרן אחי אשריו של אדם שמת כמיתה זו. לפיכך נאמר כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר במיתה שחמדת בה:
כאשר מת אהרן אחיך על אשר מריתם – אף אתה עלה ומות באותו עוון. (כ״י סינסינטי 1 עם הכותרת ״ואני המעתיק יוסף בר׳ שמעון אומ׳⁠ ⁠⁠״)⁠א
א. בדומה בכ״י המבורג 37, וינה 24, ברסלאו 11 (סרוול 5), מוסקבה 1628.
ומות – לתקן עצמו, כי הוא יקבור עצמו, כאשר אפרש.
וכבר רמזתי מה שאמר אחד מחכמי הדור במלת ויאסף (ראב״ע בראשית פירוש ראשון כ״ה:ח׳).
AND DIE. To prepare himself for death, for Moses, as I will explain, was to bury himself.⁠1 I have hinted earlier what one of the wise men of the generation said regarding the word va-ye'asef (and was gathered) (Gen. 25:8).⁠2
1. See Deut. 34:6.
2. See Ibn Ezra on Gen. 25:8 (Vol. 1, p. 246).
כאשר מת – באותו עונשא שמת אהרון.
א. כלומר, באותו עונש על אותו עוון.
כאשר מת – LIKE HE DIED – by the same punishment that Aharon died.
ומות בהר – פירש החכם רבי אברהם ז״ל לשון ומות שיתקן עצמו בכך, כי הוא קבר את עצמו. ויתכן לפרש ענין ומות שאני גוזר עליך שתמות מיד, כי המיתה איננה ביד האדם, ולכך לא תמצא בסוד לשון הקדש מלה בלשון צווי בדבר שאין יכולת ביד האדם לעשותו מיד, כגון השינה והמיתה, כי המדבר עם חברו אין לו לומר לו ישן ולא מות, שהרי אי אפשר לו לישן ולא למות מיד, וכשהזכיר בכאן ומות דבר ה׳ הוא והוא יתעלה הגוזר ולו השלטון והיכולת.
ומות בהר, "and die on the mountain.⁠" According to Ibn Ezra, the word ומות is an instruction to Moses to prepare himself for death by burying himself.
It is also possible to explain the word as meaning that God is saying that "I decree that you will die forthwith,⁠" seeing control over death is not given to mortals. This is the reason that in Hebrew you do not have a form of the imperative which would describe an instruction to someone to die. The Hebrew tongue (לשון הקודש) does not provide for imperatives concerning matters which man is incapable of carrying out immediately. Examples of this are both dying and sleeping. You cannot order a person to immediately go to sleep, seeing it is something not under his control. Similarly, you cannot order him to die forthwith, as this too is not under his control. Our verse is an exception, seeing that God is speaking, and He can decree immediate death.
כאשר מת אהרן – בגימטריא הן בנשיקה מת אהרן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מט]

(נ-נא) ובפרשת מי מריבה שער פ׳ פירשנו מה שהיה בידנו על מאמר ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף וגו׳ על אשר מעלתם בי וגו׳ ושאר הלשונות אשר נאמרו על זה החטא לא האמנתם לא קדשתם ומריתם כי היו בחינות העונשים כפי הבחינות אשר נמצאו באותו חטא והוא דבר הגון שים עיניך עליו אם תרצה.
והנה עם זה נשלמה כוונתינו בענין זה החלק שהיא להעמיד ולקיים את אשר הנחנו ראשונה כי סוף כל המעשים האלה אף כי יחטא ואשם העם הזה הוא לשוב אליו יתעלה והוא בחסדו ואמונתו יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו והיה זה בדרך נכונה מאד כפשט הכתובים החמורים הבאים בפרשה הייחוד המיוחד הזה ובצירוף דרושים הגונים מסכימים אל הענינים ודי בזה לכוונתינו.
כאשר מת אהרן אתיך באותה מיתה שראית וחמדת בה. בספרי דאל״כ כאשר מת אהרן אחיך למה לי:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

ומות בהר והאסף אל עמך – וכבר פירשתי שזאת הבטחה גדולה לצדיקים שאחר מיתתם אין הולכים נעים ונדים כשאר בני אדם. אלא מיד נאספים אל עמם הם האבות הקדושים. כאשר מת אהרן אחיך. ונאסף אל עמיו מיד.
ומת בהר – קבל עליך המיתה לכפרה ״על אשר מעלתם״ (פסוק נ״א).
והאסף אל עמיך – ובזה תאסף בצרור החיים עם הכשרים כמוך.
ומות בהר, accept your death willingly so that it will be an atonement for your trespasses
והאסף אל עמך, and thereby you will become part of the “bundle” of eternal life joining all the other deserving souls who have preceded you.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

באותה מיתה שראית וחמדת אותה כו׳. דאל״כ כאשר מת אהרן אחיך למה לי, והלא לא הוא לבדו מת:
With the very death you witnessed and longed for, etc. Otherwise, why does it say, "Just as you brother Aharon died"? He was not the only person to ever die.
ומות בהר – פירוש התרצה למות שאין הקדוש ברוך הוא לוקח נפשות חסידיו אלא לרצונם, ואומרו והאסף אל עמיך על דרך אומרם (כתובות ק״ד.) שיוצאים הצדיקים להקביל פני צדיק, ולזה אמר ה׳ אליו שיאסף אל עמיו הבאים לקראתו.
עוד יתבאר על זה הדרך כי בא לתת שלשה טעמים למיתת איש האלהים, וזה שיעור הכתוב ומות, והטעם בהר פירוש על דרך אומרם ז״ל (סוטה י״ד.) למה נקבר משה בהר נבו בשביל עון פעור כי בכל זמן שיזקוף ראשו פעור ימצא כנגדו משה ונכנע, וכאומרו (לקמן ל״ד ו׳) ויקבור אותו בגיא מול בית פעור, טעם ב׳ אשר אתה עולה שמה פירוש כדי שיוכל להשיג האושר שהשיג באמצעות מעשים טובים הנוראים מה שאין יכול להשיג בעודו משותף עם הגוף שאינו יכול להשיג המעלה ההיא, והוא אומרו אשר אתה עולה שמה פירוש בעולם העליון, ג׳ והאסף אל עמיך על דרך אומרם ז״ל (במ״ר פי״ט), בפסוק (לקמן ל״ג כ״א) ויתא ראשי עם וגו׳ שבאמצעות משה יזכו דור המדבר, והם מתיחסים אליו כאומרו (שמות ל״ב ז׳) רד כי שחת עמך, והוא אומרו והאסף אל פירוש לסיבת עמיך להביאם לעולם הבא, והגם שבאהרן מצינו שאמר כן גם כן (כאן) ויאסף אל עמיו במקום שיש לדרוש דורשין.
ומת בהר, "and die on the mountain.⁠" God wanted Moses to be willing to die. God does not remove the souls of the righteous from their bodies unless they agree. God added והאסף אל עמיך, "and be gathered in to your people,⁠" this is an allusion to what the Talmud says in Ketuvot 104 that the righteous in the hereafter come out to welcome the righteous who is about to join them. God told Moses he was going to be met by a reception committee.
We may also understand this as one of the three reasons God supplied for the death of a man of Moses' calibre. The meter of the whole verse is something like this: ומת, "and die;⁠" the reason this was to occur on the mountain may be explained on the basis of Sotah 14. The Talmud wanted to know why Moses was buried on the mountain of Nebo and concludes that it was because of the sin of Baal Pe-or. As long as Moses would be able to look down on that idol from his grave he could hold its power in check. This is why the Torah makes a point in 34,6 to tell us that Moses' grave is opposite the temple of Pe-or. A second reason why God told Moses "which you are ascending,⁠" was to enable him to amass certain spiritual wealth which it would have been impossible for him to attain by the performance of good deeds on this earth as long as his soul was fused to his body. The word אשר is a reference to the celestial regions. The third reason is introduced by the words והאסף אל עמיך, "and be gathered in to your people.⁠" We can understand this in light of Bamidbar Rabbah 19 interpreting Deut 33,21 ויתא ראשי עם. "He came at the head of the people.⁠" According to this Midrash the generation of the desert would merit to partake in the resurrection only due to Moses being buried on the East Bank of the Jordan, just as they were buried there. The people considered Moses one of their very own as per Exodus 32,7 "Go on down for your people have become corrupt.⁠" The operative word here is עמיך i.e. that in order to save his people at the time of the resurrection Moses had to die here and now. While it is true that the Torah employed a similar expression at the time Aaron died, this does not prevent us from using this verse exegetically.
ומת בהר אשר אתה עלה שמה וגו׳ – אמרו שמיתתו היתה רצונית והוא ע״פ ציווי שגם במיתתו היה עובד הש״י וקיים מ״ע ולכן נאמר לו ושמה לא תבוא שהו׳ מל״ת כדי להוסיף שכר שהן ג׳ דרגין שכוללין הכל מ״ע ומל״ת וד״ת. וראה. הוא ד״ת שהראה לו גנזי תורה וחדרי תורה כמ״ש הביאני המלך חדריו. ואמר ומת והאסף. נגד ב׳ על אשר מעלתם וגו׳ כאשר מת וגו׳ וכמ״ש מלמד שנתאוה לאותה מיתה.
ומת – התרצה למות, כי לתכלית טוב אנכי חפץ בזה, ואם הוא נעלם ממך:
ומות בהר – אין ר״ל שימות הוא מעצמו. אלא שיתקן עצמו. כי הוא יקבור את עצמו (ראב״ע) (והגר״א אמר מיתת משה היתה רצונית והוא עפ״י ציווי. וגם במיתתו היה עובד הש״י וקיים מ״ע. ולכן נאמר לו ושמה לא תבא שהוא מצות ל״ת, כדי להוסיף לו שכר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

ומת בהר וגו׳ שתמות שם. והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך וגו׳ ויאסף אל עמיו שלא עסקו בני ישראל בקבורתו:
ומות בהר אשר אתה עולה שמה: דווקא באותו הר, אבל לא באותו מקום וצד שתראה משם1. אלא באותו הר מצד השני של ארץ מואב, וכדכתיב להלן (לד,ה-ו) ״בארץ מואב״ למיתה וקבורה2.
1. כי לראות את ארץ ישראל, ראה מהצד שעל פני ירחו שהיה שייך לישראל.
2. ״וימת שם משה... בארץ מואב... ויקבור אותו בגי בארץ מואב״...
והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך – ובפ׳ פנחס ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך. ונראה דאמרו בסנהדרין יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה דוד שהניח בן כמותו לא נאמרה בו מיתה, והנה אמר ואהרן אחיך יהיה נביאך, ואמרו משה ואהרן אהרן ומשה מלמד שהיו שקולים זה לזה, והנה מקודם אמר השי״ת ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים, ועל מנת זה הלא היה אלעזר במעלת אהרן וקם תחתיו, ולכן לא נאמר בו מיתה ונאמרה בו אסיפה, אבל אחרי זה השיב אלעזר לפני משה בגיעולי מדין וכפי מה שאמרו בפרק הדר המורה הלכה בפני רבו מורידין אותו מגדולתו כו׳ ולא אשכחן דאיצטריך ליה ואינו במעלת אביו, לכן אמר כאשר מת אהרן אחיך, שלא הניח בן כמותו.
מקבילות במקראספרי דבריםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״במשך חכמההכל
 
(נא) עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי⁠־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר⁠־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא⁠־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
because you trespassed against Me in the midst of the Children of Israel at the waters of Meribah of Kadesh, in the wilderness of Zin; because you didn't sanctify Me in the midst of the Children of Israel.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״ארש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״במשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מט]

[פיסקא שמ]
על אשר מעלתם בי – אתם גרמתם למעול בי.
על אשר לא קידשתם אותי – אתם גרמתם שלא לקדש אותי.
כאשר מריתם פי (במדבר כ״ז:י״ד) – אתם גרמתם למרות פי.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לא כך אמרתי לך (שמות ד׳:ב׳) מה זה בידך (שם ג) השליכהו ארצה והשלכת מה אותות שבידך לא עכבתה דבר הקל הזה היה לך לעכבו ומנין שלא נפטר מן העולם עד שצררה לו הקדוש ברוך הוא בכנפיו שנאמר (במדבר כ׳:י״ב) לכן לא תביאו את הקהל הזה.
סליק פיסקא
[Piska 340]
("And die") "because of your having trespassed against Me": i.e., you led to a trespass against Me.⁠" "because of your not having sanctified Me": i.e., you led to a transgression of My word:
The Holy One Blessed be He said to him: Moses, did I not tell you (Shemot 4:17) "And you shall take this rod in your hand, wherewith you shall do the signs"? And you did so, and did not hold back, viz. (Ibid. 30) "And he did the signs in the sight of the people" — then speaking (to the rock), which is (relatively) a light matter, you should not have held back. And he did not depart from there until He "bound him in His wings" (i.e., until he died), viz. (Bemidbar 20:12) "Therefore, you shall not bring this congregation into the land, etc.⁠"
[End of Piska]
על אשר מע׳ בי מי גרם לכך לא אתם גרמתם לכם למעול בי:
על אשר לא קדש׳ אותי לא אתם גרמתם שלא לקדש אותי:
על אשר מריתם את פי מי גרם לכך לא אתם גרמתם לכם למרות את פי:
הלא את הוא משה שאמרתי לך ויאמר ה׳ אליו מזה בידך ויאמ׳ השל׳ ארצה והרי הדברים קל וחומר ומה אם נסים הראשונים שהיו קשים לא עיכבת מהם הדבר הזה שהוא קל צריך היית לעכבו:
מנ׳ אתה אומ׳ שלא יצא משה מן העולם עד שצררה בכנפו שנ׳ כי מנגד תראה את הארץ:
עַל דְּשַׁקַּרְתּוּן בְּמֵימְרִי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מַצּוּת רְקַם מַדְבְּרָא דְּצִין עַל דְּלָא קַדִּישְׁתּוּן יָתִי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
because you were perverse with My Word in the midst of the children of Israel, at the Waters of Contradiction, at Rekem, in the desert of Zin, and because you did not sanctify Me among the children of Israel.
על די סרבתון בשם ממרי בגו בני ישראל במי מצותהא דרקם במדברה דצין על די לא קדשתון יתי בגו בני ישראלב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בני ישראל במי מצותה״) גם נוסח חילופי: ״בנוי דישראל במוי דמ׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בני ישראל״) גם נוסח חילופי: ״בנוי דיש׳⁠ ⁠⁠״.
אתיב ליה מרי עלמא וכן אמר מן בגלל דשקרתון במימרי במצע בני ישראל במוי מצות רקם מדברא דצין מטול דלא קדישתון יתי במצע בני ישראל.
Because you didst prevaricate with My Word in the midst of the children of Israel, at the Waters of Contention at Rekem, in the desert of Zin, and didst not sanctify Me among them;
על דסריבתון בשם מימרי בגו בני ישראל במי מצותא רקם במדברא דצין על דלא קדישתון יתי בגו בני ישראל.
Because you were rebellious towards the Name of My Word, among the Beni Israel, at the Waters of Contention in Rekem in the desert of Zin; forasmuch as yon did not sanctify Me in the midst of them,
עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי – אַתֶּם גְּרַמְתֶּם לִמְעֹל בִּי. עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי אַתֶּם גְּרַמְתֶּם לִי שֶׁלֹּא לְקַדֵּשׁ אוֹתִי ״כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי״, אַתֶּם גְּרַמְתֶּם לִי לַמְרוֹת פִּי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא אָמַרְתִּי לְךָ (שמות ד׳:ב׳-ג׳) ״מַה זֶּה בְּיָדְךָ הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה״ וְהִשְׁלַכְתּוֹ מִיָּדְךָ, וּמָה אוֹתוֹת שֶׁבְּיָדְךָ לֹא עִכַּבְתָּ, דִּבּוּר הַקַּל לֹא הָיָה לְךָ לְעַכְּבוֹ, וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁצָּרַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְנָפָיו שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ׳:י״ב) ״לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה״.
כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה [לֹא תָבוֹא – נֶאֱמַר כָּאן ״וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (להלן ל״ד:ד׳) ״וְשָׁמָּה] לֹא תַעֲבֹר״, אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר וְשָׁמָּה לֹא תָבֹא שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר״, וְכוּ׳ וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְשָׁמָּה לֹא תָבֹא״ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר, אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אֵינִי נִכְנָס בָּהּ מֶלֶךְ אֶכָּנֵס בָּה הֶדְיוֹט, אִם אֵין אֲנִי נִכְנָס בָּהּ חַי אֶכָּנֵס בָּהּ מֵת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁמָּה לֹא תָבֹא ״וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר״ לֹא מֶלֶךְ וְלֹא הֶדְיוֹט לֹא חַי וְלֹא מֵת.
עלי מא אנכת׳תמא אלאמה בי פי וסט אלאסראייל פי מא כ׳צומה רקים בריה צין ולם תקדסאני פימא בינהם
על כך ששניכם הפרתם את האמונה1 בי בתוך בני ישראל במי מריבת רקם מדבר צין, ולא קידשתם אותי בתוכם.
1. ״אלאמה״ (الأمة) כאן מתורגמת כ״אמונה״ או ״אמון״, ולא כ״אומה״.
על אשר מריתם פיא (במדבר כ׳:כ״ד) – גרמתם למרותב פי.
על אשר לא קדשתם – גרמתם לי שלא אתקדש, שאמרתי לכם: ודברתם אל הסלע (במדבר כ׳:ח׳), והם הכוהו, והוצרכו להכותו פעמים. ואילו דברו עמו ונתן מימיו בלא הכאה, היה מתקדש שם שמים, שהיו ישראל אומרים: ומה הסלע הזה שאינו לא לשכר ולא לפורענות – אם זכה אין לו מתן שכר, ואם חטא אינו לוקה, כך מקיים מצוות בוראו, אנו לא כל שכן.
א. בעקבות הספרי דברים ל״ב:נ״א, רש״י דורש את הפסוק בבמדבר כ׳:כ״ד (או במדבר כ״ז:י״ד) במקום לשון הפסוק (״על אשר מעלתם בי״) כאן, וכן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא, דפוס שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים (במקום ״מריתם פי״): ״מעלתם״. ועיינו בהערה הבאה.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא, דפוס שונצינו, סביונטה, ועיינו בהערה הקודמת. בדפוסים מאוחרים: ״למעול״.
על אשר מעלתם בי BECAUSE YOU TRESPASSED AGAINST ME – i.e., because you made the people to trespass against Me.
על אשר לא קדשתם אותי BECAUSE YOU SANCTIFIED ME NOT – i.e. because you brought it about that I was not sanctified; I said to you, 'Speak to the rock!⁠" They, however, smote it and had therefore to smite it twice. Had they, however, spoken to it, and it had given forth its water without being smitten, the Name of the Heaven would have been sanctified; for the Israelites would have said, "How is it with the rock which is subject neither to reward nor to punishment, for when it acts meritoriously it receives no reward and when it sins it is not punished? It fulfills so obediently the command of its Creator! – how much the more should we do so!⁠"
פס׳: על אשר מעלתם בי – מי גרם לכם אתם גרמתם לכם למעל מעל בתוך בני ישראל. בוא וראה כמה גדול הוא קדוש השם שלא נשא לו פנים הקב״ה למשה רבינו אמר לו הקב״ה למשה הלא אתה הוא שאמרתי לך (שמות ד) מה זה בידך ויאמר מטה. והרי דברים קל וחומר ומה אותם הנסים הראשונים שהם קשים לא עיכבת בהם הדבר הזה שהוא קל ביותר צריך. היית לעכב:
אשר לא קדשתם – פירשתיו (ראב״ע במדבר כ׳:ח׳).
BECAUSE YE SANCTIFIED ME NOT. I have previously explained this.⁠1
1. See Ibn Ezra on Num. 20:8 (Vol. 4, pp. 159-163).
על אשר מעלתם בי – שלא פירשתם לבני ישראל כי אני נותן להם המים, אלא אמרתם: {המן} הסלע הזה נוציא לכם מים (במדבר כ׳:י׳) – משמע דדבר זה אינו יכול להיות. וכשבאו המים סברו מקרה הוא, ולא הקדשתם אותי, ולכך הוצרכת להכות שני פעמים, כי המים היו מתעכבות, על אשר לא דברתם כהוגן. אבל מה שהכה לא נענש, שהקב״ה צוה לו להכות, דכתיב: והכית בצור (שמות י״ז:ו׳). כי אני אומר כי מעשה אחד הוא כדמוכח בקראי, כמו שפירשתי (ר״י בכור שור במדבר כ׳:ח׳).⁠1 והכי מסתברא, דאי כבוד המקום בלא הכאה, מאי שנא הכא שצוה שלא להכות, ומאי שנא התם שציוה להכות.⁠2
1. עיין גם פירוש ר״י בכור שור דברים ל״ג:ח׳.
2. השוו ר״י בכור שור במדבר כ״א:י״ח.
על אשר מעלתם בי – BECAUSE YOU TRESPASSED AGAINST ME – That you did not explain to the children of Israel that it I who was giving them the water, but rather you said: “{From} this rock shall we bring out for you water?” (Bemidbar 20:10) – implying that this thing cannot be. And when the waters came, they thought it was a coincidence, and YOU DID NOT SANCTIFY ME, and therefore you needed to hit two times, because the waters were delayed, since you did not speak appropriately. But he was not punished for hitting, for the Blessed Holy One commanded him to hit, as it is written: “And you shall strike the rock” (Shemot 17:6). Because I say that it was one event as the verses prove, like I explained (R״Y Bekhor Shor Bemidbar 20:8). And thus it appears, for if glory is [brought] to the Omnipresent by not hitting, what would be the difference here (Bemidbar 20) that He commanded not to hit, and there (Shemot 17) that He commanded to hit?
א[כאשר מריתם – חז״ק לפר״ש: דפסוק זה אינו כאן אלא הוא בפרשת פינחס (במדבר כ״ז:י״ד). ובספרי בפרשת האזינו (ספרי דברים ל״ב:נ״א) גרסינן: על אשר מעלתם בי – על שגרמתם למעול בי. על אשר לא קדשתם אותי – אתם גרמתם שלא לקדש אותי. כאשר מריתם פי – אתם גרמתם למרות את פי. אלא בפר״ש טריחא ליה מילתא להאריך כל כך, ונקט ליה כאשר מריתם את פי (במדבר כ׳:כ״ד) למסקנא דמילתא.]
(סיום) שלימא סדרא דפרשת האזינו
א. פירוש זה נוסף בגיליון בכ״י אוקספורד 568, ואינו מופיע בעדי נוסח אחרים.
על אשר מעלתם בי וגו׳ על אשר לא קדשתם אותי – חטאו של משה בענין הצור מבואר הוא ממה שהזכיר במקום אחר (במדבר כ׳:כ״ד) על אשר מריתם את פי, ויזכיר בכאן מעלתם כי לא קדשתם אותי, שהוא מלשון אות, ולכך הוא מלא בוי״ו, לית כותיה בחומשי התורה, וכבר הזכרתי סוד הדבר במקומו.
על אשר מעלתם בי....על אשר לא קדשתם אותי, "because you have trespassed against Me....seeing that you did not sanctify Me.⁠" Moses' sin was that at the rock, concerning which the Torah (God) had already said in Numbers 20,24: "because you rebelled against My command.⁠" In this instance, God speaks of Moses' failure to sanctify Him. The word אותי here is derived from אות, "miracle.⁠" This is the reason it has been spelled with the letter ו. [Otherwise, seeing it would be derived from את plus a pronoun-ending, the letter ו would not be justified. Ed.] I have already discussed the deeper meaning in Numbers 20,6.
על דבר אשר לא קדש אותו במי מריבה כמו שנאסף אהרן אל עמיו מפני הסבה הזאת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נ]

על אשר מריתם את פי גרמת׳ למרות פי על אשר לא קדשת׳ גרמת׳ לי שלא אתקדש כו׳. בספרי פי׳ אתם גרמת׳ לעם שיהיו ממרים את פי ושלא אתקדש בפניהם שאילו קיימתם מה שצויתי לכם ודברתם אל הסלע נתן מימיו בלא הכאה והיה מתקדש שם שמים יותר שהיו ישר׳ אומרים ומה סלע זה כו׳ מקיים מצות בוראו אנו על אחת כמה וכמה ושוב לא היו ממרים את פי לא שמשה ואהרן מעלו ומרו ולא קדשו אלא מפני שהם גרמו זה קראם הכתוב מועלים וממרים ובלתי מקדשים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(נא) והנה אמר על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין והוסיף לומר עוד על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל. לפי שכמו שהודעתיך הנה משה ואהרן לא היתה סבת מיתתם בלבד עון מי מריבה, אבל היתה שם סבה עצמית נעלמת. והוא מעשה העגל באהרן וצווי השליחות במרגלים במשה וסבה אחרת גלויה ומפורסמת מפני כבודם והוא ענין מי מריבה. ולפי שהיה ענשו של משה רבינו מורכב משני ענינים אלו העצמי והמקריי, הנעלם והנגלה, לכן אמר כאן על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין והוא הסבה הנגלית המפורסמת שזכרה התור׳ לכבודו. בכל זאת הסבה החלושה לא הספיקה לעונש כל כך גדול, אם לא בעבור הסבה העצמית הנעלמת והיא על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל. רוצ׳ לומר שהיה לאהרן לקדש את השם במעשה העגל ויהרג כמו שהרגו לחור ולא לעבור לעשות העגל לא לכונת עבודה זרה ולא להטעותם ולאחרם. וכן היה למשה לקדש את השם להאמין בדבריו ולא להרהר אחר דברו, באמרו אל המרגלים וראיתם את הארץ הטוב׳ אם היא רעה היש בה עץ אם אין ואת העם המעט הוא אם רב ושאר הדברים אשר שם בפיהם. ועל זה אמר על אשר לא קדשתם אותי שרמז הסבות העצמיות הנעלמות ולכן לא אמר בזה במי מריבת קדש כמו שאמר בראשונה כי היו אלה זולתן:
ואמנם שאר הלשונות שבאו על זה. שהם מריתם פי, ולא האמנתם, לא זכרם הנה לפי שכחם כח אלו אשר זכר. כי מריתם פי רמז אל הסבה הנגלית ממי מריבה ולא האמנתם נאמר על הסבות העצמיות הנעלמות שסברו העם הבלתי אמונה. ואם כן מריתם ולא האמנתם הוא כמו מעלתם ולא קדשתם. ולכן נסתפק כאן בלשון אחד מחייב ובלשון אחד שולל להעיר על מיני הסבות.
על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש. ולפי שזה דבר של גנאי באלו הצדיקים שיאמר בהם מעלתם בי. וידוע שאין מעילה בקדושים אשר בארץ. אמר בתוך בני ישראל. כלומר שהמעילה אינה אלא בערך ישראל. שאולי נסתפקו ביכולת השם כמו שפירשתי שם. וזהו שחזר לומר על אשר לא קדשתם אותי. לא ח״ו שמעלתם. אלא שלא קדשתם אותי בתוך בני ישראל. שיאמרו שהסלע מקיים דברי הש״י בלא הכאה. כ״ש אנחנו עם מרעיתו וצאן ידו שיש לנו לקיים דברו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

לא קדשתם אוֹתִי: דין לחוד מל׳ וי״ו באוריית׳, ושארא חסרי׳, הרמ״ה1 ומסר׳ רבת׳2. [אוֹתִי].
1. הרמ״ה: שורש א״ת.
2. ומסר׳ רבת׳: מ״ס-ד את 54.
גרמתם למעול בי. ה״ג על אשר מעלתם בי גרמתם למעול בי וכו׳. וכן הוא בספרים מדויקים. ופי׳ אתם גרמתם לעם שיהיו ממרים את פי וכו׳. לא שמשה ואהרן מעלו, אלא שגרמו לישראל למעול בהקב״ה:
You were the cause of unfaithfulness to Me. This is the correct text: Because you were unfaithful to Me, you were the cause of their unfaithfulness to Me, etc. This is how it appears in accurate texts. It means that you caused that the people would rebel against the word of Hashem, etc., and not that Moshe and Aharon [themselves] rebelled. Rather they caused Yisroel to rebel against Hashem.
על אשר מעלתם וגו׳ על אשר לא קדשתם וגו׳ – עיין מה שפירשתי בפרשת חקת בענין זה באורך.
על אשר מעלתם בי, "because you trespassed against Me, etc.⁠" Please compare my comments on Numbers 20,12 where I have elaborated on all this.
על אשר מעלתם – מלמ׳ שכל העובר אפי׳ בשגגה קלה של ד״ת נקרא מועל כמ״ש נפש כי תחטא ומעלה מעל בה׳ ונאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה׳.
על אשר לא קדשתם אותי בתוך ב״י – אפי׳ בלא ציווי היה להם לקדש והוא מ״ש אשר קדשנו וצונו. קידוש וציווי. ואמר כאן ד׳ מיני מיתות נגד ד׳ שגגות שהיה לו. א׳ שקירב את הערב רב והם גרמו לישראל לעשות עגל וגרמו מיתה לדורי דורות וכוונתו היתה לטובה והב׳ במרגלים שאמר להם אח״כ ואמר אלכם לא תערצון וגו׳ ה׳ אלהיכם ההלך וגו׳ ובמדבר וגו׳ ובדבר הזה אינכם מאמינם וגו׳ ולא שמעו לו שמרגלים המסו את לבבם כמ״ש אחינו המסו את לבבנו ולא הועיל בדברים שדיבר כעת והיה לו לדבר זאת קודם שילוח המרגלים אזי היו נשמעי׳ לו ולא היו משלחים כלל מרגלים. הג׳ במי מריבה והד׳ בשטים שנתעצל וכו׳ ונעלם ממנו לפיכך מת ולא זכה לכנוס לארץ אבל כוונתו היתה בכולן לטובה בערב רב לקרבן תחת כנפי השכינה. ובמרגלים כי מרוב צדקתו היה סבור שבזה יחזקו את לבם כמ״ש וייטב בעיני הדבר. ובמי מריב׳ כמשחז״ל כי בדיבור יתעכב הדבר ולא ישיב מהרה ויתחלל שמו של ה׳ רגע אחת. ובשטים כמ״ש שנעלם ממנו כדי שיזכה פינחס ולכן נאמ׳ בו ד׳ עליות למעלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

(נא) על אשר מעלתם בי וגו׳ על אשר לא קדשתם אותי וגו׳ – המעשה מתואר כאן מצד שתי בחינות החטא: עברתם על ציווי ה׳, ומנעתם את התקיימות המטרה שה׳ התכוון אליה בציוויו; ואת שני אלה עשיתם ״בתוך בני ישראל״: לא בחייכם הפרטיים אלא בהקשר הציבורי של פעילותכם בקרב העם.
מעלתם בי – באירוע זה לא נהגתם באופן הראוי לאימון שנתתי, ובצדק, בקדושת אופייכם וייעודכם (עיין פירוש, ויקרא ה, טו).
במי מריבת קדש מדבר צן – עיין פירוש, במדבר כז, יד.
על אשר מעלתם בי שמעלתם בשליחות. שלא עשיתם כאשר אמרתי לכם. והוא ענין חלול השם שאינו מתכפר רק ע״י מיתה (כדאיתא ביומא פ״ו) על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל שאלו עשיתם כאשר צויתי אתכם היה מתקדש שם שמים על ידכם. ובטלתם קדוש שמי ברבים. לכן לא יתקדש שמי על ידכם בהתעסקות ישראל בקבורתכם שהעסק בקבורת הצדיקים הוא קדוש השם כדאיתא (כתובות קד) שיצאה בת קול ואמרה מאן דהוי באשכבתיה דרבי הוא מזומן לחיי העולם הבא:
על אשר מעלתם בי: כבר נתבאר בפרשת מי מריבה (במדבר פרק כ׳) ענין ׳מעילה׳ זו, שהיה שינוי בטבע שלא מרצון הקב״ה1, שישובו מימיו של הסלע שהיה כבר ונעשה לטבע, אלא שנעצר, והיה זה כעין עצירת גשמים, והיה הרצון שיבואו משה ואהרן בכח הלכה ותפלה אחריו לפני ה׳ שעומד שם באותה שעה, וישובו אותם המים שהיו עד כה, ולא יהיה נס כלל, אלא כמו שהתפלה מועלת בעת עצירת גשמים שירדו גשמים2. וכאשר כעס משה ולא יכול היה לבוא לדבר הלכה ותפלה, על כן הכה במטה ויצאו מים אחרים גרועים מהמים הקודמים, ונמצא נס מחדש3. וזה נקרא ׳מעילה׳ שהוא שינוי בטבע העולם. וכבר נענש רבא בעת שעשה נס שלא ברצון ה׳, כדאיתא בתענית פרק ג׳ (כד,ג)⁠4, והיה נזוף מחמת זה, כדאיתא בחולין (קלג,א)5.
בתוך בני ישראל: באשר שענין כזה6 הוא נוגע לכבוד ה׳, שנראה כמגיס דעתו כלפי מעלה, ונקרא ׳נוגע בכבודו יתברך׳, כדאיתא בברכות (יט,א) שהוא7 בכלל כ״ד דברים שמנדין על כבוד הרב, על כן הוא קשה יותר במה שהיה בפרסום רב ״בתוך בני ישראל״.
על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל:⁠8 לא עשיתם פעולה שיראו בני ישראל שאני ׳קדוש בתוכם׳ ומשגיח עליהם בטבע, לא דווקא בדרך נס שמיוחד לזה משה דוקא, מה שאין כן אם היה בא ע״י תפלה.
1. כי רצון הקב״ה היה שישובו מימיו...
2. כל זה היה רצון ה׳.
3. ולא כך היה רצון ה׳.
4. כשהתפלל שירדו גשמים בתקופת תמוז (עקב דרישת המלך, עיי״ש), ואכן ירדו גשמים עזים. בלילה הגיע אליו אביו בחלום ואמר לו ׳מי איכא דמיטרח קמי שמיא כולי האי׳, והמליץ לו לשנות את מקום לינתו, רבא אכן שינה, ובבוקר מצא במטתו סימני חיתוך של סכינים (ע״י מלאכי חבלה שרצו להרגו).
5. ׳רבא נזוף הוה׳. כך פירש שם רש״י בשם רבותיו. אך בשם עצמו פירש שהיה נזוף על המקרה המתואר שם במסכת חולין.
6. חטאו של משה רבינו במי מריבה, ע״פ הסבר רבינו.
7. ׳מגיס דעתו כלפי מעלה׳, ושם מביאה הגמרא דוגמה לכך את הנהגתו של חוני המעגל (שהטריח למקום על עסק הגשמים).
8. לכאורה זו סיבה אחרת מזו שהוזכרה ״על אשר מעלתם בי״, רבינו יסביר שהמשך הפסוק מבאר מהי המעילה שהיתה כאן.
על אשר מעלתם – זה בחינת דין על אשר מעלו, על אשר לא קדשתם כו׳ זה בחינת חשבון מה שהיו יכולים לקדש שמו יתברך וכפרש״י וזה דין וחשבון, כמו שנתבאר בפ׳ וירא. יעוי״ש.
הפטרה: שמואל ב פרק כב (ז)
בהפטרה: וישמע מהיכלו קולי כו׳ ויתגעש קרי והכתיב לפי הפשט ותגעש וכן בתהלים, והוא זר, שהקרי הוא נגד הפשט. ונראה דעל ההיכל קאי, שההיכל נתגעש ומזה ותרעש הארץ, וכמו שדרשו ביומא נ״ה מציון הארץ נבראת שנאמר מציון מכלל יופי וזה המרכז ושם נתגעש ומזה רעשה הארץ. ופשוט.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״ארש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״במשך חכמההכל
 
(נב) כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת⁠־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל⁠־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר⁠־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
For you shall see the land before you; but you shall not go there into the land which I give the Children of Israel.⁠"
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מט]

[פיסקא שמא]
כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא – נאמר כאן ושמה לא תבוא ונאמר להלן (דברים ל״ד:ד׳) ושמה לא תעבור אי איפשר לומר ושמה לא תעבור, שהרי כבר נאמר ושמה לא תבא, ואי איפשר לומר ושמה לא תבא שהרי כבר נאמר ושמה לא תעבור אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא אם איני נכנס לה מלך אכנס לה הדיוט אם איני נכנס לה חי איכנס לה מת, אמר לו הקדוש ברוך הוא ושמה לא תבוא ושמה לא תעבור לא מלך ולא הדיוט לא חי ולא מת.
סליק פיסקא וסליק סידרא
[Piska 341]
"For from afar you shall see the land, but there you shall not come.⁠" It is written here "but there you shall not come,⁠" and elsewhere, (Ibid. 34:4) "but there you shall not pass through.⁠" The latter is not needed, for it is already written "for there you shall not come.⁠" And the former is not needed, for it is already written "but there you shall not pass through.⁠" What, then, is the intent of the repetition? Moses said before the Holy One Blessed be He: If I cannot come there as a king, let me come as a commoner; and if I cannot come there alive, let me come there dead. The Holy One Blessed be He responded: "but there you shall not come,⁠" "but there you shall not pass through": neither as king nor as commoner; neither alive nor dead.
[End of Piska]
כי מנגד תר׳ את הא׳ ושמה לא תבא כת׳ אחד אומ׳ ושמה לא תבוא וכת׳ אחד אומ׳ (דברים ל״ד:ד׳) ושמה לא תעבור מלמד שאמ׳ משה לפני הקב״ה רבון העולמים הואיל וגזרת עלי שלא אעבור מלך אעבור הדיוט שלא אעבור חי אעבור מת שלא אעבור בארץ אעבור במחילה אמ׳ לו הקב״ה משה שמה לא תבוא שמה לא תעבור לא מלך ולא הדיוט לא חי ולא מת לא בארץ ולא במחילה:
באותה שעה אמ׳ משה רבונו של עולם הניח לי שאתן לישראל מתנה אחת עד שלא תקח את נשמתי אמ׳ לו ומה היא אמ׳ לפניו ברכות אני נותן להם לכך סמוך לו וזאת הברכה:
ואע״פ כן הראהו הקב״ה את ארץ ישראל כולה מה שלא נעשה כן לכל בריה ולא עוד אלא שהראהו משנברא העולם ועד שיחיו המתים:
אֲרֵי מִקֳּבֵיל תִּחְזֵי יָת אַרְעָא וּלְתַמָּן לָא תֵיעוֹל לְאַרְעָא דַּאֲנָא יָהֵיב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
For, though you may see the land, yet from there you shalt not go in to the land which I have given to the children of Israel.
ארום מן כל קבלה תחמי ית ארעא ותמן לא תיעול לארעא די אנה יהב לבני ישראל.
ארום מקבל תחמי ית ארעא ותמן לא תיעול לארעא דאנא יהיב לבני ישראל.
therefore you mayest look over against it, but shalt not enter into the land that I give unto the children of Israel.
ארום בלקבל תחמי ית ארעא ותמן לא תיעול לארעא די אנא יהיב לבני ישראל.
therefore thou mayest look over against it, but shalt not enter into the land which I give to the children of Israel.
לד׳לך תנט׳ר אלארץ׳ אלתי אעטיתהא לבני אסראיל מן אלמקאבלה ולא תדכ׳ל אליהא.
לכן תראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל מנגד, ולא תכנס אליה.
כי מנגד – מרחוק.
כי מנגד תראה וגומ׳ – כי אם לא תראינה עכשיו, לא תראינה עוד בחייך.
כי שמה לא תבא – וידעתי כי חביבה היא לך, על כן אני אומר לך: עלה וראה (דברים ל״ב:מ״ט).
(סיום) חסלת האזינו.
כי מנגד – means, BECAUSE FROM THE DISTANCE.
תראה וגו'‏ YOU SHALL SEE [THE LAND] etc. – If you do not see it now, you will not see it at any time during your lifetime,
ושמה לא תבוא SINCE YOU SHALL NOT COME THERE – for I know that it is dear unto you, therefore I tell you "Ascend and see it!⁠" (v. 49).
(Conclusion) The end of [Parashat] Haazinu.
פס׳: כי מנגד תראה את הארץ – מלמד שלא יצא מן העולם עד שצררה הקב״ה לנשמתו בכנפיו שנאמר כי מנגד תראה את הארץ ולהלן הוא אומר בבן גדעון (שופטים ט) אשר נלחם אבי עליכם וישלך את נפשו מנגד ויצל אתכם.
ושמה לא תבוא – כתוב אחד אומר ושמה לא תבוא וכתוב אחד אומר (דברים לד) ושמה לא תעבור. מלמד שאמר משה לפני רבון של עולם אם איני עובר מלך אעבור הדיוט. אם איני עובר חי אעבור מת אמר לו הקב״ה ושמה לא תבוא ושמה לא תעבור. לא מלך ולא הדיוט. לא חי ולא מת. אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל. הבטחה שאני נותן את הארץ לישראל שהוצאתם ממצרים:
הארץ – פירוש ושמה.⁠א
(סיום) תם פרשת האזינו
א. כן בפסוק ובכ״י פריס 176, לוצקי 827. בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150: שמה.
THE LAND. This explains thither.⁠1
1. Thither means into the land.
כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא – שני דברים ששאלת: אעברה נא ואראה (דברים ג׳:כ״ה): אעברה נא – לא תנתן לך, אראה – תנתן לך. לא אשיב פניך מהכל.⁠1
(סיום) חסלת האזינו.
1. השוו ר״י בכור שור דברים ג׳:כ״ז.
כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא – FOR YOU SHALL SEE THE LAND BEFORE YOU BUT THERE YOU SHALL NOT GO – The two things that you asked: “Please let me pass over and see” (Devarim 3:25): “Please let me pass over” – will not be given to you, “that I will see” – will be given to you. I will not refuse you everything.
(Conclusion) Conclusion of Haazinu.
כי מנגד תראה את הארץ – לא אמר את ארץ כנען כמו שהזכיר למעלה וראה את ארץ כנען, כי מלת הארץ כוללת ארץ ישראל וארץ החיים וירושלים של מטה וירושלים של מעלה, וכן מלת תראה כוללת ראיה בחוש העין וראיה בעין השכל, כי הראה אותו בעין השכל הארץ שהיא מנגד, כלומר שהיא כנגד ארץ כנען. ועל כן נראה לי לפרש כי על כן הוצרך לחזור ולומר אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל, ולא הספיק לו במה שאמר ושמה לא תבא, להורות שלא מנעו רק מארץ ישראל לא מארץ החיים, וכן בסדר פנחס הזכיר בו הכתוב שתי ראיות, שאמר (במדבר כ״ז:י״ב) וראה את הארץ וחזר ואמר וראיתה אותה, כלומר מצויירת למעלה, ושם הזכרתי. והארץ הזאת היא מעלת הצדיקים, שכן אמר דוד ע״ה (תהלים קט״ז:ט׳) אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים, וכן אמר חזקיה (ישעיהו ל״ח:י״א) אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים.
ומה שאנו אומרים בראש השנה וביום הכפורים זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים, הכונה על חיי הגוף בעוה״ז אשר בו האדם זוכה לחיי נפש שקראם דוד ארצות החיים, המזומנים לכל ישראל, הוא שדרשו רז״ל כל ישראל יש להם חלק לעוה״ב, שנאמר (ישעיהו ס׳:כ״א) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, וכן הוא אומר (שם נ״ז) והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי.
כי מנגד תראה את הארץ, "for you shall see the land from a distance.⁠" God did not describe the land as "the land of Canaan,⁠" as He had done earlier in verse 49. The reason is that the expression את הארץ includes both the land of Israel and the regions beyond death to which Moses would presently be transferred. Both the terrestrial Jerusalem and the celestial Jerusalem are included in the words את הארץ. Not only this, but the very word תראה includes both seeing with the physical eye and seeing with the mental eye. God enabled Moses to see the whole land with his mental eye, i.e. to appreciate fully what he saw with his physical eyes. The word כנגד may mean that Moses would see the land he saw was "in contrast to" the land of Canaan. This is the reason God had to elaborate once more by saying: "which I will give to the Children of Israel.⁠" It was not enough for God to say: "but you shall not enter there.⁠" God wanted to make plain that the only land Moses would not enter was the terrestrial ארץ ישראל; he would certainly enter the ארץ החיים.
In Parshat Pinchas there is also mention of two distinct visions; when God says in Numbers 27,12: "and see the land which I will give to the Children of Israel.⁠" In verse 13, immediately afterwards, God adds: "you will see it and be gathered in to your people.⁠" The second vision refers to the celestial counterpart of the land of Israel. I explained all this in that context. This land is one allocated to the righteous. It is the land to which David aspired when he said (Psalms 116,9) אתהלך לפני ה' בארצות החיים, "let me walk in the presence of the Lord in the lands of THE life.⁠" King Chizkiyah also referred to this land when he said in Isaiah 38,11: "I had said that I would not see God, God in the land of the living.⁠"
When we say in our Amidah prayer on New Year's Day and on Yom Kippur זכרנו לחיים, "remember us for life,⁠" as well as "inscribe us for life,⁠" the reference is to the life here on earth concerning where we acquire the entitlement to a life of the soul of which David had said אתהלך לפני ה' בארצות החיים. David meant that he wanted to prove his worth by his conduct on terrestrial earth so as to qualify for the ארץ החיים, the land of "the Life" i.e. the celestial regions. [The author bases this on the plural of ארצות החיים, instead of ארץ החיים. Ed.] This is the life which all of Israel is invited to partake in as our sages said in Sanhedrin 90: "all of the people of Israel are entitled to a basic share in the world to come, seeing that Isaiah 60,21 prophesied: 'and Your people who are all righteous shall inherit eternal life, i.e. ארץ.'" The same prophet said in Isaiah 57,13: "but those who trust in Me shall inherit the land and possess My sacred mount.⁠"
כי מנגד תראה את הארץ – ב׳ דברים שאלת אעברה נא ואראה (דברים ג׳:כ״ה) אעברה לא ינתן לך אראה ינתן לך. ולא אשיב ריקם פניך מן הכל.
כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא – שני דברים שאלת אעברה נא ואראה אעברה לא ינתן לך אראה ינתן לך שלא אשיב פניך ריקם מן הכל.
כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא, "for you will see the land from afar, but you will not come there.⁠" G–d answers two requests that Moses had made from him. He asked to cross the Jordan, and he asked to see the Holy Land (Deuteronomy 3,25). The first request would not be granted, but his second request would be granted. G–d did not want to let Moses go out empty-handed.
ואמר לו שמשם יראה ארץ כנען אשר י״י יתעלה נותן לבני ישראל אך שם לא יבא והנה רצה משה לראותם לעמוד על הסבה אשר בעבורה נבחרה הארץ הזאת על שאר הארצות.
(סיום) הנה זה ביאור מה שצריך לבארו בזאת הפרשה.
כי מנגד מרחוק. שאין הנגד הזה מורה על פיאה מיוחדת עד שיפרוש מלשון כמו שכתב רש״י בפרשת יתרו נגד ההר כל מקום שאתה מוצא נגד פנים למזרח כי פי׳ מנגד תראה את הארץ אין הכוונה בו להורות על פיאה מיוחדת שהרי אחריו כתיב ושמה לא תבא שהוא סבה לראייתו מרחוק לא להיותו רואה אותה מפאת מזרח ולא משאר פיאות וכבר הארכתי בזה בפרשת יתרו ע״ש ומ״ש אחר זה כי אם לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך כי שמה לא תבא וידעתי כי חביבה היא לך על כן אני אומר לך עלה וראה לפ׳ קרא דושמה לא תבא שהוא שב למעלה בפסוק עלה אל הר העברים וראה את ארץ כנען ויהיה הוי״ו הזה של ושמה לא תבא במקום כי כאילו אמר כי שמה לא תבא ופירושו ולכן עלה וראה מאחר שהוא חביבה לך שאילו היה דבק עם כי מנגד תראה שפירושו מרחוק למה לי ושמה לא תבא פשיטא שמאחר שלא הרשהו לראות את הארץ אלא מרחוק מבואר ששמה לא יבא אלא עכ״ל שפירוש ושמה לא תבא דבק עם עלה וראה דלעיל ופירושו שאם לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך כי שמה לא תבא אבל לא ידעתי אנה מצא וי״ו במקום כי:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(נב) ואומרו כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא הוא מקושר עם מה שאמר על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל באותן הדברים הנעלמים ולכן תאסף אל עמך ותקבר מעבר לירדן עם עמך הנקבר שם ויתרון יש לך עליהם שאתה מנגד תראה את הארץ מה שלא ראו דור המדבר עם היות שתתדמה אליהם במניעת ההעברה ולזה סמך כי מנגד תראה את הארץ על אשר לא קדשתם אותי:
ואמנם למה לא זכה אהרן לראות הארץ מרחוק כמו שהיה במשה? אפשר לומר בסבתו כי היה חטא אהרן עצום וחמור מאד מאד מחטא משה, ולכן ראה השם יתברך לעשות הבדל ביניהם שאהרן לא בא אל הארץ ולא ראה אותה מרחוק כמשה. לא בא על ידו צווי כלל מכבוש הארץ ונחלתה ושאר הדברים שנצטוו על יד משה המתיחסים אל הארץ לפי שהיה חטא אהרן חמור במעשה עד שמפני זה לא התחנן אהרן לפני ה׳ על העברתו לארץ. וחטא משה קל מאד בדבר שפתים לכונה טובה עם היות שנמשך ממנו במקרה מה שנמשך:
והנכון אצלי עוד הוא, שמשה רבינו היה פרנס הדור והוא היה מביא את ישראל לארץ והיתה ראיתו הנבואיית עצומה מאד ולכן הרבה תפלה ותחנונים להשיב את הגזרה ולעבור אל הארץ. והוצרך השם יתברך להראותה אליו כדי שיראה בנבואתו שלמותם. כי זה היה מתיחס אליו במה שהוא פרנס הדור ומנהיגו כפי מעלת נבואתו מה שלא היה כן אהרן, כי במה שהיה כהן גדול לא היה מתיחס אליו ענין הראייה כמשה, ובפרשת וזאת הברכה אדבר על זה בעזרת הצור.
והותרו עם זה הספקות י״ט וכ׳:
נשלם סדר האזינו
כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא. לרמוז שהיה עושה עמו חסד מה שלא עשה לאהרן. שאע״פ (שא״ל) [ושמה לא] תבא אל הארץ מנגד תראה אותה וזה הרויח מרע״ה בענין הנחשים השרפים שצוה שם עשה לך שרף לתועלתך. והיה כל הנשוך וראה אותו וחי תיקן הדבר בראייה. שזהו כנגד המטה שנהפך לנחש שהכה בו הסלע. באופן שאחר שמשה נשכו הנחש וינס משה מפניו. ולא נזהר להיות נשמר והכה הסלע במטה. והיה ראוי שלא ובא אל הארץ ולא יראנה כאומרו וכל מנאצי לא יראוה. ועכשיו שאמר וראה אותו וחי תיקן דבר הראיה. ולא דבר ההכאה. אחר שאמר והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. ולכן אמר בכאן כי מנגד תראה את הארץ בראיה בעלמא. ושמה לא תבא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל. לרמוז שבני ישראל הקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם שלא נכנס לארץ. והם החוטאים והגורמים נכנסו בה וניתנה להם לנחלה. בא וראה עד היכן מגיע כבוד הרבים. כמו שאמר הוא ונשב בגיא וגו׳. ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים. והכל מחוללך:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

מנגד מרחוק. ואין פירושו נגד ממש, כלומר נכחו תראה את הארץ, דכל ראיה שאדם רואה – לדבר העומד נגדו הוא:
תראה ואם לא עכשיו אימתי. פירוש, מה שהכתוב נותן טעם למה שאמר (ראו פסוק מט) ״עלה אל הר העברים וראה את הארץ כי מנגד תראה את הארץ״, דכיון דאמר לו ״עלה וראה את הארץ״, למה הוצרך ״כי מנגד תראה״, אלא פירושו דלא הורשה לך רק לראות מנגד, ולא תבא לשם, אם כן ימות כאן, לכך אמרתי לך ראה עתה, כי אם לא עכשיו – אימתי:
ושמה לא תבא כי ידעתי כי חביבה וכו׳. פירוש, נתינת טעם שאמר ״עלה וראה את הארץ כי שמה לא תבא״, וכי מפני זה מחויב לראות, אלא פירושו ידעתי שהיא חביבה לך הארץ, וכיון דלא תבא שם, על כן ״ראה את הארץ״:
מרחוק. לאפוקי שלא תפרש כמו נגד ההר (שמות יט ב) , שפירושו למזרחו של הר, דאם כן מאי נפק״מ למשה אם יראה הארץ מצד מזרח או משאר רוחות:
כי אם לא תראנה עכשיו כו׳. רצ״ל ושמה לא תבא ל״ל, דבודאי אם לא רשאי כ״א לראות מרחוק בודאי לא יבא. ל״פ כי אם וכו׳, כלומר אדלעיל קאי, אמה דכתיב עלה אל הר העברים וגו׳ וראה וגו׳, ולמה, כי שמה לא תבא, וא״כ אם לא תראנה עכשיו אימתי. ואם תאמר איני חושש לזה, לכן פי׳ וידעתי וכו׳:
At a distance. So that you do not explain that מנגד has the same meaning as in (Shemos 19:2) "opposite (נגד) the mountain" which means to the east of the mountain. For if so, what difference is it to Moshe whether he sees the land from the east or from any other direction?
For if you will not see it now, etc. Rashi explains why the phrase "but you will not come there" is necessary. Certainly if he is only permitted to see it from a distance, he certainly may not come there. Therefore he explains, "For if, etc. i.e. that it refers to what precedes it. "Go up to this Mount Ho'Avorim ... and see, etc.⁠" Why? Because "you will not come there.⁠" And therefore if you do not see it now, when [will you see it]? If you say, I am not concerned about this, therefore he explains "And I know [that it is precious to you].⁠"
כי מנגד תראה וגו׳ – פירוש על דרך אומרו (לקמן ל״ד א׳) ויראהו ה׳ את כל הארץ, ועיין מה שפירשתי שם.
ושמה לא תבוא אל הארץ וגו׳ – קשה אחר שאמר ושמה לא תבוא מה מקום לחזור ולומר אל הארץ וגו׳, ויתבאר על דרך אומרם ז״ל (דב״ר ב ט) שעתיד משה ליכנס לארץ עם האבות לעתיד לבא, ואמרו בזוהר (ח״ב קכ.) כי הוא יביא את ישראל אל הארץ בבא גאולתם, ולזה כשאמר ה׳ ושמה לא תבוא חש שיהיו הדברים נשמעים שמחליט לו ביאת הארץ לעולם ועד, לזה אמר אל הארץ אשר אני נותן וגו׳ פירוש עתה ולא אל אשר יתן לעתיד, ועיין מה שפירשתי בפסוק (לעיל ג׳ כ״ה) אעברה נא.
חסלת פרשת האזינו
כי מגגד תראה את הארץ, "For you will see the land from a distance, etc.⁠" The meaning of the verse is similar to 34,1 "He showed him the entire land.⁠" Please study my commentary on that verse.
ושמה לא תבא, "but you will not enter there.⁠" It is difficult to understand why, after having already told Moses that he would not enter the land, the Torah would repeat the words "to the land, etc.⁠" Perhaps we can best understand this by a reference to Devarim Rabbah 2 that in the future Moses together with the patriarchs would enter the Holy Land. In the Zohar volume two page 120 it is stated that Moses would appear at the head of this whole generation of Israelites who had perished in the desert when the redemption would take place. This is why when the Torah said: "you will not enter there,⁠" God was afraid that anyone who heard this would conclude that Moses would never enter the Holy Land. By limiting the denial of Moses' entrance to "the land which I am about to give to the children of Israel,⁠" God corrected such an impression, and made certain that the people understood that Moses was only denied entry at this time (compare my comments on Deut. 3,25: "please let me cross").
כי מנגד תראה את הארץ ושמה וגו׳ – כמ״ש בז״ח שתיקן בראיה כמ״ש עשה לך שרף וגו׳ אבל לא תיקן בדיבור לכך ושמה לא תבוא ושמה שהוא ה״א בעה״ז אבל בעה״ב הוא בא בראש כולם.
כי מנגד – הוא שלש אותיות משם השלישי שם מ״ב ששם אספקלריא המאירה שמשם ראה אותה והמ״ם היא המלכות השביעי׳ שמשם ראה אותה והיא סמוכה לאבהן ולכן נאמר בסוף וזאת הברכה ששה ראיות את וגו׳ ואת וגו׳ ושי״ן הוא כלל כולם שהוא השלום והוא כלל כל הארץ וכלל כל הברכות וכמ״ש לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום וששה ברכות הן. ברכת כהנים חמשה היינו חמשה תיבות המדברים בלשון נוכח לבד תיבת שלום כנגד חמשה חומשי תורה שמהן יוצא השם של כ״ב שהוא כנגד כ״ב אותיות של התורה וכן בשמע ישראל. וששית הוא שלום כלל הכל והוא כנגד תורה שבע״פ שכולל כל חמשה חומשי תורה ולכן היא נכללת בששה סדרים וז״ש ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום והן בו״ק ממטה למעלה וזרעים כנגד צדיק שנ׳ זרעו לכם לצדקה ולכן התחיל בברכות כמ״ש ברכות לראש צדיק וסיים ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום ועוז היא תורה שבע״פ כמ״ש מגדל עוז שם ה׳ בו ירוץ צדיק ונשגב ולכן סיים בששה שלומות אמר ר״א בר״ח תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו׳ ורב שלום בניך וגו׳ שלום רב וגו׳ ובתיבת שלום נכלל כל הששה ברכות וכן הוא בברכת כהנים. וג׳ ברכות הם בסוד אבות. הראשונה נגד אברהם ונוקבא. השני נגד יצחק ונוקבא. והתורה נקנית בגבורה ולכן הוא ה׳ חומשי תורה וששה סדרי משנה והג׳ כנגד יעקב ונוקבא.
וראה את ארץ – שמשם זכה לחכמה עליונה מה שלא זכה כל ימיו וע״ז נאמר הנה ישכיל עבדי ואמרו כמאן דאריח ריחא מרחוק וכו׳ וכנגד ד׳ עליו׳ דלעיל והוא מ״ש ירום ונשא וגבה מאוד וגו׳ והוא בסוד ב״כ כמ״ש בר״מ בפ׳ פינחס. ירום. בסוד ארי׳ נגד יברכך. וגבה. מסטרא דשור.
נגד יאר ה׳ כי שור הוא הגבוה שבחיות בסוד קרניו וקרני חיות כנגד כולם. ונשא. הוא מסטרא דנשר נגד ישא ה׳ פניו וגו׳ שנשר הוא מגביה א״ע לעוף והם בשם ס״ג. מאד. מסטרא דאד׳ נגד ושמו את שמי וגו׳ בסוד שם מ״ה ונאמר לו רב לך. ל״ך נו״ן זמנין בגלגולא והוא מאדם עד צדקי׳. כ׳ עד אברהם. ול׳ משם ואילך וכנגד זה אמר ר״ב לך צפון לך הרבה מאד וכן הוא בפרשה דהנה ישכיל ר״ב תיבות.
מנגד – מרחוק:
מנגד תראה – מאמר זה נראה כמותר, אחר שנצטוה לראות את הארץ, בעמדו על הר העברים, הנה ראייתו מרחוק, ועוד כיון שהזכיר ברישא דקרא את הארץ למה חזר בסופי׳ לומר אל הארץ אשר וגו׳, ונראה שהמכוון במקרא זה לפייס דעתו של משה על מניעת מלאת מבוקשו בביאת הארץ, וזה אחרי שהודיע הוא ית׳ את משה את כל המאורעות הרעות והצרות הרבות, שעתידים לבא על ישראל לסבת סורם מאחרי ה׳, כמאמר רבותינו בספרי (והובא ברש״י ס״פ וזאת הברכה) על ויראהו ה׳ את כל הארץ שהראהו כל א״י בשלותה, וגם המציקים העתידים להיות מציקים לה, הראהו בני דן עובדי אלילים, ארץ נפתלי וחורבנה, ארץ אפרים ומנשה וחורבנן, ארץ יהודה וחורבנה, ארץ המערב וחורבנה, הראהו כל המאורעות שעתידים ליארע לישראל, וכמו שביאר משה כל זה בשירת האזינו שהזכיר בו שמרוב טובה ימרדו בה׳ לעבוד אלילים, ולכן יחרה אף ה׳ בהם לשלוח בארצם דבר, חרב, רעב, וחיה רעה, ולבסוף יפזרם בכל קצות הארץ, (עיי׳ בנועם דברי הרמב״ן ס״פ זו) ואין ספק שלא הודיע לו השי״ת כל הרעות האלה לצער אותו ולהאדיב את נפשו, אבל כוונתו ית׳ בזה למען ידע כי ביאתם כעת לארץ איננה טובה מוחלטת, ואין לישראל בה שלוה שלמה, ואין לו למשה להצטער כ״כ כשנמנע ממנו ביאתו שמה, כי כאשר נתודע לרועה הנאמן שיבעטו בהשם ובתורתו, והארץ תשוב להיות שממה ויגורשו מן הארץ ויתפזרו בארצות אחרות, מכל אלה נעצב רוח משה בקרבו והיגון והאנחה מצאו משכן בלבבו, ותקטן בזה השתוקקותו לבא עמהם, כי איך ישמח בראותו כי ערבה שמחה זו, והיא סיבה אל האבל המתמיד זה ימים רבים, הנה היתה דעת העליון ית׳ להודיעהו חורבנה העתיד למען תתפייס דעתו קצת בשלילת מלאת חפצו לראות ביאתם אל הארץ, וברצון גמור יפקיד רוחו בידי יוצר כל, וזהו שאמר אליו, כי מנגד תראה את הארץ, כלומר אם תראה ותשיג מעמד הארץ מצד ההתנגדות שבה, שתראה כי כל מעשיהם יהיו הפך רצון ה׳ במצותיו, כי יסירו מאחריו לעבוד אלילים, הנה מדעת עצמך תשכיל ותדע שהוא בלתי אפשרי שלא תבא שממה וחורבן אל הארץ הנבחרת אשר דעתי ליתנה להם בעין יפה, מלת מנגד, מענין אעשה לו עזר כנגדו, לא זכה כנגדו, לשון הפוך, והתנגדות, וכן להלוך נגד החיים (קהלת ו׳) ומלת ושמה ענין שממה כמו אתן לגוג מקום שם קבר, (יחזקאל ל״ט י״א) כלומר מקום שמם, כמ״ש (ויחי מ״ט כ״ד) משם רועה אבן ישראל, וכשם שמים שהוא לשון השתוממות, כמ״ש ריש בראשית, ואנשי שם (בראשית ו׳ ד׳) אנשי שממון ששממו חת העולם כמ״ש רש״י שם, ואות וי״ו כענין שאלה ותמהון, כמו תקותך ותום דרכיך (איוב ד׳) שטעמו הלא תום דרכיך תקותך, דומי׳ דרישא, וכן ולא יסקלונו (וארא ח׳ כ״ב) וכן ועתה לא יבצר מהם (נח י״א ו׳) (ווען דוא פאָן דער געגענזייטע דאס לאנד בעטראכטעסט, מוס ניכט פערהעערונג קאממען?) ותי״ו תבא הוא לנסתר ומוסב על ושמה, על ביאת צרת השממון שייך לשון לא תבוא, ועל ביאת משה לארץ אמר (לקמן ל״ד ד׳) ושמה לא תעבור, כראוי לבן אדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

ושמה לא תבוא וגו׳ אשר אני נותן לבני ישראל:⁠1 כלומר, לא שאינך ראוי לזכות בארץ ישראל, אלא בשביל ש״אני נותן אותה לבני ישראל״, על כן לא תוכל לבוא גם אתה. דעיקר העונש היה מדה במדה שלא יזכה להורות לישראל דרך הליכות החיים בארץ ישראל, שכל אותה הכנה שעשה הקב״ה עם הסלע היה כדי ללמד לבני ישראל דרך בעת שתהיה עצירת גשמים, ובשביל שקלקל בזה משה רבינו היה העונש שלא יביא אותם להורות להם שם, וכמו שביארנו כל זה יפה בפרשת חוקת (במדבר כ,יב).
1. מה צורך בהוספה זו, שארץ ישראל ניתנת לבני ישראל.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״בהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144