פתיחה למענה השמונה עשר מענה אליהוא
אחר שתמו דברי איוב, וישבתו שלושה האנשים מענותו, כי נצחם איוב בטענותיו, יצא אל המערכה איש גיבור חיל, נבון דבר וה׳ עמו, וידבר את המתווכחים בשער וישב מלחמה שערה, ויעש חיל לחוות אמיתת העניינים בשאלות האלה, הכינם וגם חקרם ברוח ה׳ עליו ובסוד קדושים ותמים דעים אשר בליבו, עד שבסוף דבריו גילה את סוד ה׳ מה שנעשה בעת באו בני אלהים להתייצב על אדון כל הארץ והשטן בתוכם, ככל המסופר בראש הספר, וסוף הויכוח נמצא בהקדמת הספר, וכל זה נודע לאליהוא מסוד ה׳ ליראיו,
תחילה יציע כותב הספר, שעוד בעת הויכוח חרה אף אליהוא על שני הצדדים:
• על איוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים, שהגם שידע בעצמו שהוא צדיק ולא מצא שום טעם לייסוריו, לא היה לו להכריע את האמת אשר בעצם המשיג על האמת אשר בעצם המושג, שאחר שדבר זה שלא יתייחס לה׳ ברוך הוא העדר חכמה או יכולת או רצון הוא דבר מאומת בעצמו כמו שהוא אמת שה׳ נמצא, כי מופתי התבונה אשר ילמדו אותנו שנמצא עצם אחד בב״ת, אשר המציא כל המציאות בחכמתו ויכולתו ורצונו האין סוף, הם ילמדו גם כן שהעצם הזה הוא שלם בתכלית השלימות, ושראוי שירוחקו ממנו כל החסרונות, ושהוא מנהיג ומשגיח בחכמה ורצון ויכולת בב״ת, ועתה, הגם שהבחינה והניסיון (ממה שידע בעצמו שבאו עליו ייסורים בלא חטא) תכריע לו ההפך, שנמצא לאות או עוול בהנהגתו, הלא מופתי התבונה יכריעו את מופתי החוש והדמיון, כי החוש יכזב לפעמים במשפטיו, כמו שהתוכן המהנדס אשר התברר לו במופתי הלימודיות שהשמש גדולה ק״ע פעמים מן כדור הארץ, יכריע במופתיו אלה את החוש שיראה את השמש כקערה אחת קטנה, וישתדל לברר שהחוש טועה בזה ויברר סיבת טעותו, וכן היה ראוי לו לבטל האמת הנדמה לו לפי בחינתו בעצמו, מפני האמת הכולל המוכרע במופתי התבונה הכוללת.
• ובכל זאת חרה אפו גם על הריעים המתווכחים, שהפילוסוף אין ראוי שיכחיש המוחש גם כן, הגם שיש בתבונה מופת על הפכו. וראוי לו להשתדל למצוא דרך ממוצע, שתסכים התבונה עם החוש, ושיסכים האמת הצפון בטבע השכל עם האמת הגלוי לעיניים, ולא היה להם להרשיע את איוב אשר היה צדיק בכל דרכיו ולא עוולתה בו.
אחרי ההוצעה הזאת, באו דברי אליהוא בארבע מענות זה אחרי זה.
במענה הראשונה הודיע הטעם, מה ששתק עד הנה, שזה היה מפני שעד עתה חשב שיסודי הידיעה הם החוש והניסיון, ועל כן נחבא אל הכלים מפני הישישים המתווכחים, שהם ברוב שנים בחנו בחינות שונות וניסו תולדות הימים וליבם ראה הרבה חכמה ודעת, אבל עתה השכיל לדעת שהידיעות האמיתיות הם שתולות בנפש האדם עצמה, וכדעת אפלטון, שיש אמתיות נתונים בנפש לנחלה ממחצבה הראשון (נקראים אידעען), לא בחוש ולא בניסיון יסודם, אך בהררי קודש מרחם משחר, ואשר הביאה איתה אחוזת נחלה משורשה העליון, נתונים לה מאלהים, ובתוכם האמתיות הקבועות בכל נפש, שנמצא עצם נשגב בורא כל, משגיח על כל, גומל ומעניש, טוב ומרחם, ושהנפש היא בת אלהים קיימת לנצח, וכדומה.
ועל-פי האמתיות האלה, הנודעות לו מאלהים (אשר לא יושגו על ידי בחינה ורוב ימים, רק רוח הוא באנוש), יחשוב את עצמו כעומד בשם האל, כי חכמתו חלק מחכמת אלהים, ונפשו חלק אלוה ממעל, ויעד את איוב שהוא יהיה תחת האל להתווכח בשבילו, ובאשר האלהות אשר בנפשו לבוש בבשר כמוהו, לא יפחידהו פחדו ואימתו, ויוכל להציע כל טענותיו בלי אימה ופחד.
והודיע לו, כי האלהים לא ירבה מאנוש, היינו שלא יבקש מן האדם עבודה כפי גדולת הנעבד שהוא רב מכוח האדם, רק ה׳ השווה את עצמו עם האדם, כאילו אינו גדול ורב ממנו, כי העלה את האדם אל האלהים, במה שחלק לו מחכמתו ומדעותיו האמתיות שיהיה אמונה אומן בנפשו כאחד מבני אלהים. והוא ירד מאלהותו אל האדם עד שאינו רוצה שיעבדהו וישיג ממנו רק כפי כוח האדם שהוא מוגבל ובעל תכלית, ויותר מזה לא יבקש מאתו, לא כדעת איוב שימצא עליו תנואות ועלילות ושיענישהו על עניינים שאינם ביד האדם ובבחירתו.
גם בירר לו, שבחינם התלונן על מה שה׳ העלים דבריו מבני אדם ולא יודיעם את חטאתם ואת אשר העוו, שבעבורם יפקוד בשבט פשעם, כי כבר יודיעהו הודעות שמיימיות בחלום ובחזון, שעל ידי חלומות אמתיות יגלה אוזן אנשים לדעת את עוונם ואת העתידות עליהם, גם יודיעם זאת על ידי חלאים וייסורים, שכל אלה הם הדיבורים שידבר אלהים במו את האדם להשיבו מדרכו הרעה וחיה.
וישבתו שלשת האנשים – שלשת האנשים האלה אשר לא הכירו הסבה האמתיית של יסורי איוב שהיה ענין נסיון, כמו שית׳ במענה אליהוא סי׳ ל״ו, וע״כ לא יכלו להצדיק דרכי ה׳ רק ע״י שיחסו אל איוב איזה חטא וחסרון, אם חטא עבר נגלה כדעת אליפז. או חטא עבר נסתר נצפן כדעת צופר. או חסרון איזה שלימות שרצה להשלימו בעתיד כדעת בלדד, וביחוד בוכוח השני שקלעו טענותיהם על הצלחת הרשעים אליו למטרה והחזיקו אותו לרשע גמור. וכל הטענות האלה לא היו מספיקים לישב בהם דעת איוב, שהוא היה יודע בעצמו שלא חטא לא בגלוי ולא במצפון. וגם לא חסר לו שום שלימות, ומצד זה שבתו מענותו עוד אחר שהוא צדיק בעיניו. וזה היה יסוד טענתו וע״ז לא מצאו מענה. וכבר אמר הפילוסוף שא״א להתוכח עם איש המכחיש ההתחלות אשר עליהם יבנה הוכוח:
במענה השניה יתווכח איתו על שני דברים:
א] על אשר ירה אבן פינתו להוכיח מייסורי הצדיקים שהמשפט האישיי אינו יוצא מאת ה׳ הצדיק, רק שמסר את ההנהגה ביד המערכת, ויסוד דעתו, שאחר שאי אפשר ליחס אל ה׳ לא עוול ולא חסרון יכולת, ושיתייסר הצדיק בחינם הוא עוול או חסרון יכולת, ועל כן, שלא מאיתו יצא זה, אך מאת המושל אשר מנה על הנהגת העולם להנהיג על פי סדרי הטבע, בלתי מבחין בין צדיק לרשע, וזה לא ייקרא עוול, באשר לפי הנהגה הטבעיית בסדר העולם ההויה וההפסד, יחוייב שיפסדו אישים מן המציאות, ואף שייפסד כדור הארץ בכללו אין זה רע בערך מציאות העולם בכלל, שהארץ אך כגרגיר חול בערכה, כמו שבררנו כל זה באורך בפתיחה למענה איוב החמישית.
על זה המשיל אליו משל, שזה דומה כמי שירצה ללמד זכות על שר שעשה עוול לנדיב מנדיבי עמו שלא במשפט, ויאמר להצדיקו שלא עשה כן כדי להרע לנדיב הזה הפרטי, רק מפני שכן הוא המנהג בהנהגתו עם כל בני עמו בכל להרע לכולם, מפני שכולם כחגבים בעיניו, וכעבדיו וקנייניו לעשות בם כחפצו, וכן איך תצדיק את ה׳ על העוול שנעשה בפרט לאיש אחד פרטי (הוא איוב), במה שתאמר שעוול זה הוא כולל לכל בני אדם וכל היצור, ובכל מקום ובכל זמן, מפני שעשאם כולם כדגי היום כרמש לא מושל בו, כי ביד מלאך אכזרי, מושל עיוור ושתום עיניים, שונא משפט, נתן את כל בריותיו, הבזה יצטדק במה שנאמר כי הרבה להרע? כי יישאר השאלה, למה מסר ההנהגה אל מושל אכזר הזה, ולמה לא ישגיח בעצמו לשלם לאיש כמפעלו, המבלתי יכולת או מקנאה ותאווה ורוע לב?!
• שנית השיב לו על טענתו ומשפטו נגד ה׳, למה אינו מעניש את הרשעים תיכף ובגלוי לעיני כל?
על זה אמר, שה׳ הכין ללצים שפטים, והוא יודע מעשיהם, ומפני ענשו אין חושך ששם ייסתרו, אבל לא לאיש לשאול שאלות כאלה, למה יענישם בדרך נסתר לא בדרך נסיי נגלה, וללמד את ה׳ דעת איך ובאיזה אופן יענישם, כי בחכמתו רצה להענישם בסתר כדי שיסתפקו אם בא העונש ממנו ויהיה מקום לבחירה, ולפעמים הם הם שלוחי השגחתו ושבט אפו לייסר בני אדם על רוע מעשיהם, ולכן לא לבד שלא יכלם כי גם ייתן בידם חיל וממשלה להשמיד ולהחרים רבים, עד יבצע את מעשהו לייסר גויים ולהוכיח לאומים, ואז ישבר את השבט ומטה רשע ייכרת, ודי לנו שנדע כי הקב״ה מאריך אפו וגבי דיליה, וכל האומר הקב״ה וותרן וכו׳.
במענה השלישית יצא להתווכח איתו על השאלה הגדולה ששאל (בסימן כ״ד), שהלא מצאו רשעים שהם רוצחים ושודדים בים ובמדבר ומחריבים את העולם, ולמה לא ישמידם מתחת שמי ה׳ כדי להסיר רעתם, ושיתקיים מין האנושי אשר ישחיתוהו, בשגם שהם גרים בחיתו יער נפרדים מבני אדם, ויוכל ה׳ להכריתם בחושך משכנם ולא יזיק אל הבחירה. ועל כלל השכר ועונש ששאל, אבל מכל זה הכריח איוב שהכל תלוי במערכת, אף מעשי בני אדם הבחיריים, ושהאדם מוכרח במעשהו, ועל כן לא יגיע לו לא שכר ולא עונש, כמו שלא ישלמו שכר להריחיים המתגלגלים בכוח המים ויטחנו הקמח, ולא יענשו אותם אם ירוצצו גולגולת איש הקרב אליהם.
• על זה השיב אליו, שהוא וריעיו יטעו בזה, במה שחשבו שהשכר והעונש הוא דבר זולת המעשה, שידמו שה׳ ציווה אל האדם והזהיר אותו במעשים ידועים מפני תועלתו, כמלך שמצווה ומזהיר לעבדיו, שהעובד עבודתו יגיע תועלת להמלך, והממרה את פיו יגרום לו נזק, ועל כן ישלם להם שכר ועונש חוץ מן הפעולה.
וכל זה טעות, שה׳ לא יתפעל ממעשה בני אדם, ואינו צריך לעבודתם, ומֶריָם לא יפעל אצלו שום השתנות, והוא דומה אצלם כרופא המצווה את החולה, שאם ישמע או ימרה את פי הרופא, אז השכר או העונש רצוף בהמעשה עצמה, שבה תלויה בריאותו וחייו או חליו ומותו. וכן השבר והעונש של מעשה האדם נקשר עם מעשיו עצמם, שהאיש המונע תאוותיו ותשוקותיו יהיה בריא אולם, והרודף אחרי תענוגות בשר יחלה ויוכה במכאובים, והקיבוץ המדיני אשר יתאמץ לעשות טוב וחסד ולעשות משפט לעשוקים ולבער עושי רשעה מן הארץ יהיה בשלוה ובבטחון באין פגע רע ומשחית, ועת גזל משפט וצדק תראה במדינה, יתרבו הרוצחים והשודדים.
וכמו שהכינה ההשגחה העליונה הכנות לכל בעל חי שגם יינצל מאויביו, כמו הכלים שבם יילחם איתם, או התחבולות שבם יישמר מפניהם, וראינו ששם ה׳ בטבע מקצת ציפורים החלושים ליתן זמירות בלילה להיותם כולם נכונים נגד אויביהם ומבקשי נפשם, כן הכין ה׳ בטבע האדם, שהקיבוץ המדיני והמון בני אדם יעזרו זה את זה ויתעוררו כולם לבער החומסים והרוצחים מחריבי היישוב, ולעשות משפט וצדקה בארץ, ועי״כ יתקיים מין האנושי, כי הטובים באדם הם תמיד יותר מן הרעים, וכוחם עת יתאחדו יחד לשמור את הכלל, גדול מכוח המיעוט אשר יהיו כחייתו יער לבלע ולהשחית לגנוב ולרצוח.
ואם כן, הדין והמשפט הזה ברשעים מחריבי היישוב מסר אל בני אדם, שהם בטבעם ישמידו אותם ויבערו הרע מקרבם, ועת תתגבר הרע על הטוב, ואין דין ומשפט בארץ, ויהיו בני אדם כדגי הים, הם בעצמם עשו להם הרעה הזאת, ולמה על ה׳ יזעף ליבו אם איוולתם סילפה את דרכם?
ובזה רמז לו, שכל מה שבא אליו, מאיבוד קנייניו על-ידי שודדים, הוא עצמו פשע בדבר, על שלא השתדל לעשות משפט ולכלותם באשר היה לאל ידו, ואשר הוסיף להכותו מכה רבה, הוא על סכלותו שלא שם על לב לשוב מרעתו, והוסיף חטא על פשט להתלונן על ה׳ בדבר שהוא פשע בעצמו והכין לו מוקשי מוות.
המענה הרביעית נחלקה לשתי דיברות:
• בדיבור הראשון הודיע אמתת הדבר מה שגרם את ייסוריו, שהיה עניין נסיון, וביאר לו את העניין היטב, איך צדקו דרכי ה׳ בזה, עד שמה שנכתב בתחילת הספר מעניין קטרוג השטן, גילה אליהוא לבסוף, ובזה נשלם הויכוח.
• בדיבור השני הוכיחו על פניו על אשר נשא לבבו לחקור בגדולות ובנפלאות ממנו בעניין הישארות הנפש, ובעניין הידיעה והבחירה וכדומה, והראה לו כי אין האדם משיג חכמת ה׳ אף בדברים הטבעיים המצויים לנגד עיניו, ואף כי שסגר הדלת בעדו מלהיכנס אל הקודש פנימה להביט אל האלהים ולחקור בעניינים שאחר הטבע, שהיה ראוי לו להסתיר פניו ולבל יעלה בהר ה׳ לנגוע בקצהו.
ובזה נשלם הויכוח בכללו.