×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַֽיִּשְׁבְּת֡וּ שְׁלֹ֤שֶׁת הָאֲנָשִׁ֣ים הָ֭אֵלֶּהמֵעֲנ֣וֹת אֶת⁠־אִיּ֑וֹבכִּ֤י ה֖וּא צַדִּ֣יק בְּעֵינָֽיו׃
So these three men ceased to answer Iyyov, because he was righteous in his own eyes.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וּפְסַקוּ תְּלָתָא גַבְרַיָא הָאִלֵין מִלְאֲתָבָא יַת אִיוֹב מְטוּל דְהוּא זַכֵּי בְעֵינוֹי.
ואנקטע האולא אלת׳לאת׳ אלאנאס מן מג׳אובת איוב, אד׳ הו צאלח ענד נפסה.
וישפתו, ויפסיקו שלשת האנשים הללו מלהתוכח עם איוב כיון שהוא צדיק בעיני עצמו.
הסדיר חרונו של אליהוא עליהם כפי שתיאר, על איוב לפי שזכה את עצמו והיא נקודה אחת, אבל על חבריו הרי שתי נקודות, האחת על הפסקתם, והשניה על אמרם באיוב דברי שקר ואמרו לו הלא דעתך רבה ומה שדומה לזה. ולכן פתח ואמר שלשה מאמרים ענה בהן לאיוב על שלשת מאמריו אשר חדלו מלענות עליהן צפר ואליפז ובלדד, ואמר עוד אחר השלשה מאמר רביעי התחלה, נדמה לו שלא יוכל איוב להקשות עליו בו, וכך היה שאיוב לא הקשה עליו אלא שתק לו, ועם זאת לא חדל מלתאר בכל אחד מארבעת המאמרים את ענין הגמול שהוא שטתו היסודית כפי שהקדמנו בהקדמת הספר, וכמו שנבאר כל דבר במקומו.
פתיחה: עבארה (מוגודה) [וג׳ד] לאליהוא עליהם כמא וצף. אמא עלי איוב פלמא זכא נפסה והי כ׳לה ואחדה, ואמא עלי אצחאבה פכ׳לתאן, אחדהמא עלי אנקטאעהם, ואלת׳אניה עלי מא תקולו עלי איוב אלמחאל וקאלוא לה הלא רעתך רבה ומא אשבה ד׳לך. פאפתתח וקאל ת׳לאת׳ה מקאלאת אג׳אב פיהא איוב עלי מקאלאתה אלת׳לאת׳ אלד׳י אנקטע ען ג׳ואבהן צפר ואליפז ובלדד, ת׳ם קאל בעד אלת׳לאת׳ מקאלה ראבעה אבתדאא, יזעם פיהא אן איוב לא ימכנה אלאעתראץ׳ עליה פיהא, וכאן ד׳לך אן איוב לם יעתרץ׳ עליה בל אסתקר לה, ומע ד׳לך לם תעדם אלארבע אלמקאלאת מן אן יצף פי כל ואחדה אלתעויץ׳ אלד׳י הו מד׳הבה ומעתמדה כמא קדמנא פי צדר אלכתאב, וכמא סנשרח כל וצף פי מוצ׳עה.
(מענה אליהוא).
(Elihu's Reply)
וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב כי הוא צדיק בעיניו – כי הם אומרים: רשע אתה, והוא אומר: צדיק אני.⁠א אם כן אין לדבר סוף לפיכך שבתו מענות.
א. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162, ס״פ I.20 חסר: ״אני״.
כי הוא צדיק בעיניו – שהרי בעיני עצמו היה צדיק, וכל שעה היה אומר: שהקב״ה עיוות משפטו. וכמה פעמים השיבוהו שלשת ריעיו עד אשר לא מצאו מענה להשיב לו.
וישבתו שלשת האנשים – וכבר שבתו מענות את איוב כי היה צדיק בעיניו כפי מחשבתו רק בעיניהם הוא רשע.
פירוש המענה
וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב – יפרש הטעם, כי הוא צדיק בעיניו – ולא כן בעיניהם, כי כן יגזרו שאין ייסורין בלי עון.
ויען אליהוא – ראשון, ושני, שלישי, ורביעי, כבר קדם לנו ביאורם.
וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב כי הוא צדיק בעיניו – ביאור דברי זאת הפרשה וינוחו שלשת רעי איוב מענותו לפי שהוא היה צדיק בעיניו ולא מצאו לו שום טענה יוכלו בה לקיים שכבר הוכח במשפט, ויחר אף אליהו בן ברכאל הבוזי שהיה מבני בוז בן אחי אברהם כאמרו הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך את עוץ בכורו ואת בוז אחיו והיה ממשפחת איש אחד מזרע בוז שהיה שמו רם, באיוב וברעיו חרה אפו באיוב על אשר הצדיק עצמו יותר מהש״י ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה לענות לאיוב על טענותיו והיה זה סבה שהרשיעו את איוב להטיח דברים כנגד השם או יהיה ביאור אמרו וירשיעו את איוב כי הוא כעס עליהם על אשר הרשיעו את איוב ויחסו אליו חטאים רבים עם דעתם בו שהוא היה צדיק וישר כי זאת הטענה היתה סיבה שלא מצאו מענה שטען איוב על עצמו שהוא היה צדיק, ואליהוא המתין את איוב בדברים ולא ענה תכף שמעו דבריו אבל המתין אם יענוהו חבריו בראותו כי אין עונה אליו ויחר אפו.
ביאור דברי המענה ענה אליהוא בן ברכאל הבוזי על קצת דברים זכר בזה המענה שאמרם איוב ואמר צעיר אני לימים ואתם ישישים על כן יראתי מהגיד דעי לכם, כי אמרתי שארך הימים יתן דעה לאנשים לענות הראוי בדברי׳ ורוב שנים יודיעו חכמה, אכן לפי מה שאמצא מכם הוא מבואר שאין הענין מצד הישישות אכן רוח והבנה היא באנוש עד שיחכם איש מאיש לזאת הסבה והשפע הבא לאנשים מהש״י תבינם ותשימם חכמים לא אורך הימים והישישות, לא הנכבדים יחכמו ולא יבינו זקנים משפט ר״ל שאין סבת החכמה והבינה הישישות והכבוד, ובהיות הענין כן נשענתי להשיב על דבריך ואם אני צעיר לימים ואמרתי לך שמעה לי ואחוה דעי אף אני, הנה המתנתי לדבריכם אאזין ואשמע דבריכם מזולת שאענה עד שאשמע תבונותיכם ותחקרון מלים להשיב לאיוב, ועדיכם אתבונן לראות אם תענו אותו והנה אין מכם שיענה על דברי איוב, אולי תתנצלו ותאמרו מצאנו חכמה בשתיקתנו אל ידפנו לא איש ר״ל לא יצטרך לאדם שירדפנו ויהדפנו על חטאיו כי די במה שיהדפנו השם, הנה איוב לא ערך אלי מלים ובאמריכם במה שזכרתי והוא אמרכם אל יהדפנו לא איש ראוי לי שאשתוק ולא אשיבנו ולי התנצלות יותר מכם בשתקי כי לא ערך אלי מלים לדבר עמי ואפשר שיהיה הרצון באמרו ובאמריכם לא אשיבנו שאני אשיבנו במאמרים אינם כמאמריכם כי לא אבא אליו בטענות כוזבות כמו שעשיתם והיה זה סיבה שלא מצאתם מענה, יראו רעי איוב מהשיב לו העתיקו והסירו מהם מלים, והוחלתי זמן מה אולי ידברו גם לא ידברו ושתקו ולא ענו מזמן ארוך התעוררתי לענו׳ חלקי כי מלאתי מלים וטענות להשיב אל איוב לרוב תאותי להשיב לו כאילו אני במצוק ובצער עד שאשיב, הנה בטני כאוב יין אשר לא נפתח עדיין שהוא מלא וכאובות חדשים שהם נבקעים בקלות כן יבקע נפשי בקלות להוציא הטענות והראיות אשר לבי מלא מהם ותאר זה הענין בבקיעה להראות שהוא כאילו יכריחהו הידוע אליו בזאת השאלה להשיב אל איוב כי טבע המושכלות כן הוא בטבע ר״ל שלא יובל להמנע המשיג להודיע מה שישיג לזולתו, לא אשא פני איש להחניף אותו ואל אדם לא אכנה ר״ל שלא אכנה שמו להחליפו שלא אומר בבירור דבר כנגדו כי לא הורגלתי בזאת התכונה הפחותה מיראתי שאם אתנהג בה ישרפני השם ויכלני, והנה אמר זה כנגד רעי איוב שלא רצו לומר בבירור מה שאמרו כנגד איוב אבל כינו והעלימו כמו שתמצא שאמר בלדד ברצותו לומר שלא השתדל איוב להשיג ולדעת השם כראוי אך אלה משכנות עול וזה מקום לא ידע אל, ואמר צופר ברצותו לומר שכבר חטא איוב כשהטיח דברים כנגד השם זה חלק אדם רשע מאלהים ונחלת אמרו מאל ולא רצו לומר בביאור שאיוב חטא באלו הדברים.
וַיִּשְׁבְּתוּ [שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מֵעֲנוֹת אֶת אִיּוֹב] כִּי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו. כפי מה שאמר בזה המענה, כי לפי דבריו, היה לעולם צדיק גמור, ומוכן להיות כן לעתיד אם יהיה לאל ידו, באופן שלפי זה לא היה ראוי ליסורין ולשום עונש:
וישבתו – נחו ופסקו כמו שבת נוגש (ישעיהו י״ד:ד׳).
וישבתו – שלשת הרעים הנזכרים פסקו מלהשיב לאיוב כי הוא החזיק את עצמו לצדיק ומעתה לא מצאו מענה בדבר היסורים אשר באו עליו.
פתיחה למענה השמונה עשר מענה אליהוא
אחר שתמו דברי איוב, וישבתו שלושה האנשים מענותו, כי נצחם איוב בטענותיו, יצא אל המערכה איש גיבור חיל, נבון דבר וה׳ עמו, וידבר את המתווכחים בשער וישב מלחמה שערה, ויעש חיל לחוות אמיתת העניינים בשאלות האלה, הכינם וגם חקרם ברוח ה׳ עליו ובסוד קדושים ותמים דעים אשר בליבו, עד שבסוף דבריו גילה את סוד ה׳ מה שנעשה בעת באו בני אלהים להתייצב על אדון כל הארץ והשטן בתוכם, ככל המסופר בראש הספר, וסוף הויכוח נמצא בהקדמת הספר, וכל זה נודע לאליהוא מסוד ה׳ ליראיו,
תחילה יציע כותב הספר, שעוד בעת הויכוח חרה אף אליהוא על שני הצדדים:
• על איוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים, שהגם שידע בעצמו שהוא צדיק ולא מצא שום טעם לייסוריו, לא היה לו להכריע את האמת אשר בעצם המשיג על האמת אשר בעצם המושג, שאחר שדבר זה שלא יתייחס לה׳ ברוך הוא העדר חכמה או יכולת או רצון הוא דבר מאומת בעצמו כמו שהוא אמת שה׳ נמצא, כי מופתי התבונה אשר ילמדו אותנו שנמצא עצם אחד בב״ת, אשר המציא כל המציאות בחכמתו ויכולתו ורצונו האין סוף, הם ילמדו גם כן שהעצם הזה הוא שלם בתכלית השלימות, ושראוי שירוחקו ממנו כל החסרונות, ושהוא מנהיג ומשגיח בחכמה ורצון ויכולת בב״ת, ועתה, הגם שהבחינה והניסיון (ממה שידע בעצמו שבאו עליו ייסורים בלא חטא) תכריע לו ההפך, שנמצא לאות או עוול בהנהגתו, הלא מופתי התבונה יכריעו את מופתי החוש והדמיון, כי החוש יכזב לפעמים במשפטיו, כמו שהתוכן המהנדס אשר התברר לו במופתי הלימודיות שהשמש גדולה ק״ע פעמים מן כדור הארץ, יכריע במופתיו אלה את החוש שיראה את השמש כקערה אחת קטנה, וישתדל לברר שהחוש טועה בזה ויברר סיבת טעותו, וכן היה ראוי לו לבטל האמת הנדמה לו לפי בחינתו בעצמו, מפני האמת הכולל המוכרע במופתי התבונה הכוללת.
• ובכל זאת חרה אפו גם על הריעים המתווכחים, שהפילוסוף אין ראוי שיכחיש המוחש גם כן, הגם שיש בתבונה מופת על הפכו. וראוי לו להשתדל למצוא דרך ממוצע, שתסכים התבונה עם החוש, ושיסכים האמת הצפון בטבע השכל עם האמת הגלוי לעיניים, ולא היה להם להרשיע את איוב אשר היה צדיק בכל דרכיו ולא עוולתה בו.
אחרי ההוצעה הזאת, באו דברי אליהוא בארבע מענות זה אחרי זה.
במענה הראשונה הודיע הטעם, מה ששתק עד הנה, שזה היה מפני שעד עתה חשב שיסודי הידיעה הם החוש והניסיון, ועל כן נחבא אל הכלים מפני הישישים המתווכחים, שהם ברוב שנים בחנו בחינות שונות וניסו תולדות הימים וליבם ראה הרבה חכמה ודעת, אבל עתה השכיל לדעת שהידיעות האמיתיות הם שתולות בנפש האדם עצמה, וכדעת אפלטון, שיש אמתיות נתונים בנפש לנחלה ממחצבה הראשון (נקראים אידעען), לא בחוש ולא בניסיון יסודם, אך בהררי קודש מרחם משחר, ואשר הביאה איתה אחוזת נחלה משורשה העליון, נתונים לה מאלהים, ובתוכם האמתיות הקבועות בכל נפש, שנמצא עצם נשגב בורא כל, משגיח על כל, גומל ומעניש, טוב ומרחם, ושהנפש היא בת אלהים קיימת לנצח, וכדומה.
ועל-פי האמתיות האלה, הנודעות לו מאלהים (אשר לא יושגו על ידי בחינה ורוב ימים, רק רוח הוא באנוש), יחשוב את עצמו כעומד בשם האל, כי חכמתו חלק מחכמת אלהים, ונפשו חלק אלוה ממעל, ויעד את איוב שהוא יהיה תחת האל להתווכח בשבילו, ובאשר האלהות אשר בנפשו לבוש בבשר כמוהו, לא יפחידהו פחדו ואימתו, ויוכל להציע כל טענותיו בלי אימה ופחד.
והודיע לו, כי האלהים לא ירבה מאנוש, היינו שלא יבקש מן האדם עבודה כפי גדולת הנעבד שהוא רב מכוח האדם, רק ה׳ השווה את עצמו עם האדם, כאילו אינו גדול ורב ממנו, כי העלה את האדם אל האלהים, במה שחלק לו מחכמתו ומדעותיו האמתיות שיהיה אמונה אומן בנפשו כאחד מבני אלהים. והוא ירד מאלהותו אל האדם עד שאינו רוצה שיעבדהו וישיג ממנו רק כפי כוח האדם שהוא מוגבל ובעל תכלית, ויותר מזה לא יבקש מאתו, לא כדעת איוב שימצא עליו תנואות ועלילות ושיענישהו על עניינים שאינם ביד האדם ובבחירתו.
גם בירר לו, שבחינם התלונן על מה שה׳ העלים דבריו מבני אדם ולא יודיעם את חטאתם ואת אשר העוו, שבעבורם יפקוד בשבט פשעם, כי כבר יודיעהו הודעות שמיימיות בחלום ובחזון, שעל ידי חלומות אמתיות יגלה אוזן אנשים לדעת את עוונם ואת העתידות עליהם, גם יודיעם זאת על ידי חלאים וייסורים, שכל אלה הם הדיבורים שידבר אלהים במו את האדם להשיבו מדרכו הרעה וחיה.
וישבתו שלשת האנשים – שלשת האנשים האלה אשר לא הכירו הסבה האמתיית של יסורי איוב שהיה ענין נסיון, כמו שית׳ במענה אליהוא סי׳ ל״ו, וע״כ לא יכלו להצדיק דרכי ה׳ רק ע״י שיחסו אל איוב איזה חטא וחסרון, אם חטא עבר נגלה כדעת אליפז. או חטא עבר נסתר נצפן כדעת צופר. או חסרון איזה שלימות שרצה להשלימו בעתיד כדעת בלדד, וביחוד בוכוח השני שקלעו טענותיהם על הצלחת הרשעים אליו למטרה והחזיקו אותו לרשע גמור. וכל הטענות האלה לא היו מספיקים לישב בהם דעת איוב, שהוא היה יודע בעצמו שלא חטא לא בגלוי ולא במצפון. וגם לא חסר לו שום שלימות, ומצד זה שבתו מענותו עוד אחר שהוא צדיק בעיניו. וזה היה יסוד טענתו וע״ז לא מצאו מענה. וכבר אמר הפילוסוף שא״א להתוכח עם איש המכחיש ההתחלות אשר עליהם יבנה הוכוח:
במענה השניה יתווכח איתו על שני דברים:
א] על אשר ירה אבן פינתו להוכיח מייסורי הצדיקים שהמשפט האישיי אינו יוצא מאת ה׳ הצדיק, רק שמסר את ההנהגה ביד המערכת, ויסוד דעתו, שאחר שאי אפשר ליחס אל ה׳ לא עוול ולא חסרון יכולת, ושיתייסר הצדיק בחינם הוא עוול או חסרון יכולת, ועל כן, שלא מאיתו יצא זה, אך מאת המושל אשר מנה על הנהגת העולם להנהיג על פי סדרי הטבע, בלתי מבחין בין צדיק לרשע, וזה לא ייקרא עוול, באשר לפי הנהגה הטבעיית בסדר העולם ההויה וההפסד, יחוייב שיפסדו אישים מן המציאות, ואף שייפסד כדור הארץ בכללו אין זה רע בערך מציאות העולם בכלל, שהארץ אך כגרגיר חול בערכה, כמו שבררנו כל זה באורך בפתיחה למענה איוב החמישית.
על זה המשיל אליו משל, שזה דומה כמי שירצה ללמד זכות על שר שעשה עוול לנדיב מנדיבי עמו שלא במשפט, ויאמר להצדיקו שלא עשה כן כדי להרע לנדיב הזה הפרטי, רק מפני שכן הוא המנהג בהנהגתו עם כל בני עמו בכל להרע לכולם, מפני שכולם כחגבים בעיניו, וכעבדיו וקנייניו לעשות בם כחפצו, וכן איך תצדיק את ה׳ על העוול שנעשה בפרט לאיש אחד פרטי (הוא איוב), במה שתאמר שעוול זה הוא כולל לכל בני אדם וכל היצור, ובכל מקום ובכל זמן, מפני שעשאם כולם כדגי היום כרמש לא מושל בו, כי ביד מלאך אכזרי, מושל עיוור ושתום עיניים, שונא משפט, נתן את כל בריותיו, הבזה יצטדק במה שנאמר כי הרבה להרע? כי יישאר השאלה, למה מסר ההנהגה אל מושל אכזר הזה, ולמה לא ישגיח בעצמו לשלם לאיש כמפעלו, המבלתי יכולת או מקנאה ותאווה ורוע לב?!
• שנית השיב לו על טענתו ומשפטו נגד ה׳, למה אינו מעניש את הרשעים תיכף ובגלוי לעיני כל?
על זה אמר, שה׳ הכין ללצים שפטים, והוא יודע מעשיהם, ומפני ענשו אין חושך ששם ייסתרו, אבל לא לאיש לשאול שאלות כאלה, למה יענישם בדרך נסתר לא בדרך נסיי נגלה, וללמד את ה׳ דעת איך ובאיזה אופן יענישם, כי בחכמתו רצה להענישם בסתר כדי שיסתפקו אם בא העונש ממנו ויהיה מקום לבחירה, ולפעמים הם הם שלוחי השגחתו ושבט אפו לייסר בני אדם על רוע מעשיהם, ולכן לא לבד שלא יכלם כי גם ייתן בידם חיל וממשלה להשמיד ולהחרים רבים, עד יבצע את מעשהו לייסר גויים ולהוכיח לאומים, ואז ישבר את השבט ומטה רשע ייכרת, ודי לנו שנדע כי הקב״ה מאריך אפו וגבי דיליה, וכל האומר הקב״ה וותרן וכו׳.
במענה השלישית יצא להתווכח איתו על השאלה הגדולה ששאל (בסימן כ״ד), שהלא מצאו רשעים שהם רוצחים ושודדים בים ובמדבר ומחריבים את העולם, ולמה לא ישמידם מתחת שמי ה׳ כדי להסיר רעתם, ושיתקיים מין האנושי אשר ישחיתוהו, בשגם שהם גרים בחיתו יער נפרדים מבני אדם, ויוכל ה׳ להכריתם בחושך משכנם ולא יזיק אל הבחירה. ועל כלל השכר ועונש ששאל, אבל מכל זה הכריח איוב שהכל תלוי במערכת, אף מעשי בני אדם הבחיריים, ושהאדם מוכרח במעשהו, ועל כן לא יגיע לו לא שכר ולא עונש, כמו שלא ישלמו שכר להריחיים המתגלגלים בכוח המים ויטחנו הקמח, ולא יענשו אותם אם ירוצצו גולגולת איש הקרב אליהם.
• על זה השיב אליו, שהוא וריעיו יטעו בזה, במה שחשבו שהשכר והעונש הוא דבר זולת המעשה, שידמו שה׳ ציווה אל האדם והזהיר אותו במעשים ידועים מפני תועלתו, כמלך שמצווה ומזהיר לעבדיו, שהעובד עבודתו יגיע תועלת להמלך, והממרה את פיו יגרום לו נזק, ועל כן ישלם להם שכר ועונש חוץ מן הפעולה.
וכל זה טעות, שה׳ לא יתפעל ממעשה בני אדם, ואינו צריך לעבודתם, ומֶריָם לא יפעל אצלו שום השתנות, והוא דומה אצלם כרופא המצווה את החולה, שאם ישמע או ימרה את פי הרופא, אז השכר או העונש רצוף בהמעשה עצמה, שבה תלויה בריאותו וחייו או חליו ומותו. וכן השבר והעונש של מעשה האדם נקשר עם מעשיו עצמם, שהאיש המונע תאוותיו ותשוקותיו יהיה בריא אולם, והרודף אחרי תענוגות בשר יחלה ויוכה במכאובים, והקיבוץ המדיני אשר יתאמץ לעשות טוב וחסד ולעשות משפט לעשוקים ולבער עושי רשעה מן הארץ יהיה בשלוה ובבטחון באין פגע רע ומשחית, ועת גזל משפט וצדק תראה במדינה, יתרבו הרוצחים והשודדים.
וכמו שהכינה ההשגחה העליונה הכנות לכל בעל חי שגם יינצל מאויביו, כמו הכלים שבם יילחם איתם, או התחבולות שבם יישמר מפניהם, וראינו ששם ה׳ בטבע מקצת ציפורים החלושים ליתן זמירות בלילה להיותם כולם נכונים נגד אויביהם ומבקשי נפשם, כן הכין ה׳ בטבע האדם, שהקיבוץ המדיני והמון בני אדם יעזרו זה את זה ויתעוררו כולם לבער החומסים והרוצחים מחריבי היישוב, ולעשות משפט וצדקה בארץ, ועי״כ יתקיים מין האנושי, כי הטובים באדם הם תמיד יותר מן הרעים, וכוחם עת יתאחדו יחד לשמור את הכלל, גדול מכוח המיעוט אשר יהיו כחייתו יער לבלע ולהשחית לגנוב ולרצוח.
ואם כן, הדין והמשפט הזה ברשעים מחריבי היישוב מסר אל בני אדם, שהם בטבעם ישמידו אותם ויבערו הרע מקרבם, ועת תתגבר הרע על הטוב, ואין דין ומשפט בארץ, ויהיו בני אדם כדגי הים, הם בעצמם עשו להם הרעה הזאת, ולמה על ה׳ יזעף ליבו אם איוולתם סילפה את דרכם?
ובזה רמז לו, שכל מה שבא אליו, מאיבוד קנייניו על-ידי שודדים, הוא עצמו פשע בדבר, על שלא השתדל לעשות משפט ולכלותם באשר היה לאל ידו, ואשר הוסיף להכותו מכה רבה, הוא על סכלותו שלא שם על לב לשוב מרעתו, והוסיף חטא על פשט להתלונן על ה׳ בדבר שהוא פשע בעצמו והכין לו מוקשי מוות.
המענה הרביעית נחלקה לשתי דיברות:
• בדיבור הראשון הודיע אמתת הדבר מה שגרם את ייסוריו, שהיה עניין נסיון, וביאר לו את העניין היטב, איך צדקו דרכי ה׳ בזה, עד שמה שנכתב בתחילת הספר מעניין קטרוג השטן, גילה אליהוא לבסוף, ובזה נשלם הויכוח.
• בדיבור השני הוכיחו על פניו על אשר נשא לבבו לחקור בגדולות ובנפלאות ממנו בעניין הישארות הנפש, ובעניין הידיעה והבחירה וכדומה, והראה לו כי אין האדם משיג חכמת ה׳ אף בדברים הטבעיים המצויים לנגד עיניו, ואף כי שסגר הדלת בעדו מלהיכנס אל הקודש פנימה להביט אל האלהים ולחקור בעניינים שאחר הטבע, שהיה ראוי לו להסתיר פניו ולבל יעלה בהר ה׳ לנגוע בקצהו.
ובזה נשלם הויכוח בכללו.
The Eighteenth Oration - Elihu's Speech
Overwhelmed by the power of his arguments, Job's three companions were left wordless at the end of his oration.⁠1 However, at this point a brave warrior (1Samuel 16:18) joins the campaign (1Samuel 17:20); who speaks with understanding... God being with him. Addressing the debaters present, Elihu turns back the tide of war (Isaiah 28:6), and displaying his strength (1Samuel 14:48) he reveals the truth concerning these questions. He formulates and scrutinizes them (Job 28:27), with the spirit of God that is upon him (Judges 3:10 et alia); and with the secret of the holy ones (Psalms 89:8) and of the perfect Forms (Job 37:16) in his mind. Until at the conclusion of his speech he discloses God's secret (Jeremiah 23:18); what had happened when the Sons of God assembled before the Lord and Satan too had joined them (Job 1:6), as was related at the beginning of the book. Thus, the conclusion of the debate is to be found in the book's Prologue. And all of this was known to Elihu from the secret God reveals to those that fear Him.⁠2
The book's author starts by informing us that Elihu had been angered by both sides during the debate:
• He had been infuriated by Job for justifying himself rather than God (Job 32:2). Notwithstanding his conviction that he was a righteous person and that he could find no reason for his suffering, he should not have appraised the truth or otherwise of that which challenges the truth of the entity in question. For the notion that no lack of wisdom, ability or will can be attributed to God, Blessed be He, is of itself a truth, just as it is a truth that God exists. This follows from the philosophical proofs that teach us of the existence of a single impalpable entity who, by its infinite wisdom, ability and will, brought all that exists into being. These proofs also teach that this entity is absolutely perfect, that no shortcoming can be attributed to it and that it governs and exercises its authority with sublime wisdom, will and ability.⁠3 Despite the fact that experiment and experience (such as Job's own unwarranted suffering) may prove the opposite, namely, that there is indifference or injustice in His Governance, philosophical proofs transcend the evidence of sense-perception and conjecture.⁠4 For judgments based on sense-perception can sometimes miss the mark, as was shown by the geometer astronomer who demonstrated, by scholarly proofs, that the sun is 170 times larger than the Earth.⁠5 Just as he refuted the sense evidence that perceives the sun as a single small disc and attempted to explain that sense-perception can err and the reason for its error, so Job should have rejected the apparent truth derived from of his own experience in favor of the universal truth verified by general philosophy.⁠6
• Elihu was also angered by the three companions to the debate. For even though sophistry can prove the opposite, a philosopher should not dismiss the evidence of the senses off-hand. He should seek a middle path by which reasoning can be reconciled with the senses, and by which the truth latent in the nature of intellect corresponds with the truth revealed to the eyes. And, furthermore, they should not have condemned Job who was righteous in all his ways (Psalms 145:17) there being no fault in him. (Psalms 92:16).
Elihu's speech comprises four separate responses.
In the first response, Elihu explains his previous silence. He had thought that the foundations of knowledge were sense-perception and experience and so he had hidden amongst the baggage (1Samuel 10:22), away from the elderly debaters. They had been studying the subject for years, becoming familiar with wisdom and knowledge (Ecclesiastes 1:16) with the passage of time.⁠7
By virtue of the truths inscribed by God onto his mind, truths that are unattainable by empirical investigation or great age, being an inherent faculty of man (Job 32:8), Elihu considers himself to be God's attorney;⁠8 for his wisdom is a subset of God's wisdom and his soul is a part of the Supreme Being on high (Job 31:2). And so he informs Job that he will stand in for God and debate on His behalf and that since the divineness in his soul is clothed in flesh (Job 7:5), just as he [Job] is, its awe and dread should not frighten him and he [Elihu] will be able to present all his arguments without instilling fear or apprehension.
Elihu asserts that God does not make great demands of man. For example, He does not require that man's worship of God be commensurate with the magnitude of the One being worshipped, for that would be beyond man's strength. On the contrary, God makes Himself appear the coequal of man, as though He was no larger or greater than him. For by sharing some of His wisdom and His true knowledge with man, He has raised him up towards God's own level, so that faith should be certain in his soul like one of the Sons of God. And, similarly, by not wanting to be worshipped or heeded beyond the limits of man's temporal strength, He has stooped from His Godliness towards man, asking no more than this from him. Furthermore and contrary to Job's opinion, He does not look for opportunities to catch him out, (Job 33:10) making accusations and punishing him for things that are beyond man's control or choice.
He also shows how unwarranted was his [Job's] complaint that God hides things from mankind, not informing them of their sins; where they had gone astray (Jeremiah 3:21) and for which He punishes their disobedience with a rod (Psalms 89:33). For He had revealed heavenly information to him previously in dreams and visions. For it is by means of true dreams that He opens men's ear (Job 33:16) informing them of their iniquity and what the future holds for them. He also makes this known to them through sickness and affliction, for these are all messages that God sends to man in order to return him from his wicked path, that he might live (Jeremiah 26:3 et alia).
None of the debaters had realized the truth about Job's suffering, namely, that it was a trial. Accordingly, the only way they could account for his suffering was by attributing some sin or shortcoming to Job himself. But their arguments had not convinced Job, for he was sure that he was without fault and had not sinned, either in public or in private. His three companions had failed to dislodge him from this conviction.⁠9
In the second response, Elihu raises two issues with Job:
The first, that he laid the corner-stone (Job 38:6) to prove from the suffering of the righteous that personal jurisdiction is not administered by the righteous Lord (Exodus 9:27), for He has handed Governance over to the Cosmos. He had based this conviction on the following argument:
, Since no injustice or deficiency can be attributed to God, and the undeserved suffering of a righteous person is either unjust or improper, it cannot originate from God but from the ruler He has appointed to govern the world: to rule by the laws of Nature which do not distinguish between righteous and wicked persons. And this does not constitute an injustice, since as a consequence of the natural governance of the becoming and demising world, individuals must perish. Even were the Earth to be wiped out, this would not be an evil on the scale of the existence of the Universe, relative to which the Earth is like a grain of sand, as we explained at length in the introduction to the Fifth Oration.
In refuting this argument, Elihu makes the following analogy. That this is like trying to exonerate a minister of state who has treated a nobleman, one of his people's princes (Psalms 113:8), unfairly, by saying that he did not do it in order to harm this particular nobleman but that this is the way he behaves towards everyone, wronging them all indiscriminately. For they are all like grasshoppers in his eyes (Numbers 12:33); or like his slaves and possessions, to do with as he sees fit. Is God excused for the injustice done to an individual, to a particular person (to Job himself), by saying that such injustice is ubiquitous; that it is common to all of mankind and all creation, everywhere and at all times? For He made them all like the fish of the sea, like creepy-crawlies that have no ruler (Habbakuk 1:14); handing all of creation into the hands of a cruel angel; a blind ruler with clouded eyes (Numbers 24:3), who loathes justice (Job 34:17). Is He excused by asserting that He allowed evil to multiply? For the question still remains: why did He transfer governance to this cruel ruler and why does He not govern Himself, rendering to each according to his deeds? Could it be because He is incapable of doing so, or out of jealousy, greed or evil-heartedness?
The second issue he deals with is Job's complaint and suit against God, viz. why does He not punish the wicked immediately and in public.
With regard to this, he declares that God has prepared judgments for the arrogant (Proverbs 19:29) and that He knows their deeds; there is no darkness in which they can hide from His retribution. But it is not for man to inquire why they are punished secretly and not by a revealed miracle, nor to teach God how and in what manner to punish them. For in His wisdom, He wants to punish them in secret in order that there be some doubt as to whether the punishment comes from Him, thus leaving room for choice. Furthermore, at times they [the wicked] are themselves the agents of His Providence, the rod of His anger, (Isaiah 10:5) afflicting mankind for its evil deeds. Hence, not only does He not wipe them out, He even endows them with the strength and authority to destroy and exterminate multitudes, until they have carried out His work: to afflict peoples (Psalms 94:10) and prove nations. Then will He smash the rod and the staff of evil will be cut down. And it should suffice us to know that the Holy One Blessed be He is slow to anger, but eventually He collects what is His. And whoever says that the Holy One Blessed be He is one who waives the rules...10
In the third response Elihu discusses the great question Job had asked (in chapter 24), namely, that there are evil-doers who cause havoc to the world—murderers, pirates and bandits—and why does God not annihilate them from under His heaven (Lamentations 3:66), thus removing their evil and saving the human race from their ravages? Moreover, since they live like beasts of the forest (Psalms 50:10) away from civilized people, God could wipe them out in the darkness of their dwelling-places without prejudicing free-will. He goes on to consider the general question Job had raised concerning reward and punishment, on the basis of which he had concluded that everything is determined by the Cosmos, even the volitional acts of human beings; and that man's deeds are predestined. And so, just as mill-stones, rotated by the rush of water, are neither paid wages for grinding the flour nor punished if they crush the skull of someone who gets too close to them, humans too deserve neither reward nor punishment.
Replying to this, Elihu asserts that Job and his companions had made the mistake of regarding reward or punishment as something distinct from the deed, implying that God behaves like a king who enacts laws for his servants, and instructs man and admonishes him concerning certain acts for His own benefit. For as regards a king's servants, any work done by them is of benefit to him and any who disobey him cause him harm, and the manner in which he rewards or punishes them has no intrinsic connection to the actual deed.⁠11
But this is all wrong, for God is neither impressed by man's deeds nor has He any need for his work; nor does his rebelliousness bring about any change in Him. He is like a doctor who prescribes treatment for a patient. Whether the patient listens to what the doctor says or refuses to do so, the reward or punishment is inherent in the very act upon which his health and life, or his sickness and death, depend.⁠12 This is the way in which the reward and punishment for human acts is linked with the acts themselves. A man who controls his appetites and instincts will enjoy good health (Psalms 73:4), whereas he who pursues the pleasures of the flesh will become sick and be sorely chastised (Job 33:19).
Similarly, a commonwealth which endeavors to act properly and humanely, to do justice to the oppressed and to remove evil-doers from the land, will enjoy quiet and security free of any evil threat (1Kings 5:18) or destroyer. But when right and justice are usurped in the state (Ecclesiastes 5:7) murderers and gangsters multiply.
Providence has provided every living being with a defense against its enemies: either the means to fight them or stratagems to protect against them. For example, some of the birds that God has placed in nature are frail and sing at night to keep each other awake, on guard against their enemies and they that seek their souls (Jeremiah 19:9). God has likewise ordained the nature of man, that governments and the human race should work together to maintain law and justice in the land (Jeremiah 23:5; 33:15), ever vigilant in eradicating the terrorists, murderers and others who would ravage society. And in this way, the human race continues to exist. For there are always more good people than bad in society and their strength, when they join together to protect the common weal, is greater than that of the minority who, like beasts of the forest, devour and destroy, steal and murder.
Wherefore, He has entrusted the prosecution and conviction of the wicked destroyers of civilization to mankind, that they should by their nature eradicate them and remove the evil from amongst them (Deuteronomy 17:7). But when evil overcomes good and there is no law and justice (Job 36:17) in the land and the human race becomes fish-like, it is they themselves who have brought this evil upon them. Why should they be angry with God if it was their own stupidity that led them astray?
And in this he hints that Job himself was to blame for everything that had happened to him as a result of the rustlers' plundering of his possessions, for he had not tried hard enough to do justice and to deal with them when it was in his power (Genesis 31:29). Whereupon, he continues to berate him (Deuteronomy 25:3), both for his stupidity for not thinking of returning from his evil ways, adding iniquity to sin (Job 34:37), and for complaining against God, something which is itself a crime. And thus did he prepare death traps for himself (Psalms 18:6).
The fourth response comprises two statements:
• In the first of these, Elihu reveals the true cause of Job's suffering: that it was a trial. He explains the whole matter fully and shows how God's ways were justified by it (Hosea 14:10). Elihu finally reveals everything, even what was written in the Prologue concerning Satan's challenge. And with this the argument is settled.
• In the second statement he reproves Job for having the nerve (Lamentations 3:41) to inquire into matters greater and more wondrous than he can imagine such as the immortality of the soul, the substance of knowledge, free-will and so on. Man does not even comprehend God's wisdom in those natural things he sees in front of his eyes. And since He has closed the door in front of him (2Kings 4:4), preventing him from entering the inner sanctuary (Leviticus 10:18) to look at God (Exodus 3:6) and to investigate metaphysical matters, he should have hidden his face (Micah 3:4) and not climbed God's mountain or even touched its edge (Exodus 19:12).
And with this the debate is concluded, in its entirety.
1. It had not occurred to any of them that Job was undergoing a trial. Each had tried to justify God at the expense of Job's innocence or integrity. Eliphaz had accused him of sinning openly; Zophar, of having sinned secretly; Bildad, of not being all he seemed. But Job had remained steadfast under all their attacks. They had now exhausted all their arguments.
2. Psalms 25:14. Malbim offers no explanation why, if he was present throughout the debate, Elihu is mentioned neither in the Prologue nor in the Epilogue. This is one of the reasons that modern exegetes have regarded Elihu's speech as a later interpolation and not part of the original text of the Book.
3. In Elihu's opinion, as Malbim sees it, Job should never have started the debate. Despite his suffering and his conviction that it was unwarranted, he should not have put the perfection of God or Providence into doubt. A unique God must be perfect. And so, the perfection or otherwise of a unique God is not a subject for debate, despite the apparent contradictions. All the proofs in the world, however convincing they might be, cannot deny His perfection. For He is by definition perfect, and so is His Governance.
4. Echoes of the dictum of the Pythagorean philosopher Parmenides 'that the evidence of our senses is less reliable than the evidence of logical reasoning.' Or perhaps Malbim was aware of the new philosophy of positivism and was voicing his reservations concerning it.
5. Basing himself on Ptolmey's estimate of the diameter of the sun, viz. five and a half times that of the earth's, Pappus of Alexandria calculated that 'the solid magnitude of the sun is very nearly 170 times greater than that of the earth' (Heath p.414). In Maimonides Introduction to the Mishna, the more accurate figure of 1663/8 (51/2 cubed) is given.
6. Once again the influence of Kant on Malbim is apparent. Hume had postulated that all knowledge derives from experience and that this restricted our knowledge of causes: we can only assert that event A habitually precedes event B but not that it causes event B. Kant attempted to rescue science from Hume's critique by arguing that there are universally valid features of knowledge that are not derived from experience. Forms such as space and time through which we our sensory perceptions must be filtered and which are responsible for the deep structure of our knowledge. Thus we possess no truths about the world but only about how we interact with it. (Layzer p.10)
7. If the source of true knowledge is sense-perception and experience, then its acquisition is just a matter of making sufficient observations over a long enough period of time. Accordingly, the older you are the more true knowledge you should have acquired.
8. The literal translation of the Hebrew name Elihu - אליהוא - is 'he is my God'. The name occurs elsewhere referring to other persons: 1Samuel 1:1; 1Chron.12:7.
9. Malbim adds: 'And, as the Philosopher [Aristotle] indicated, it is impossible to debate with a person who denies the premises upon which it is based.'
10. Bereshit Rabbah 67.4. The sentence concludes: 'let him waive a bout of diarrhea!'
11. The king's only concern is for the benefit or otherwise that accrues to him from his servants. There is no inherent link between the nature of the work done and the form of payment. The payment depends just on the value of the work and is made in whatever form is mutually acceptable. However, there is no reciprocity between man and God because there is nothing God needs from man. Where Providence is concerned, the reward or punishment for our deeds is inherent in the deeds themselves.
12. This was the solution put forward by Hasdai Crescas, the 14th century philosopher, theologian and statesman. Hasdai was a severe critic of Maimonides, and his major work Or Adonai is a critique of the Guide of the Perplexed. Hasdai's resolution saves God's omniscience by limiting human freedom and the justice of reward and punishment by asserting that it is inherent in the way things are. Just as death follows from the swallowing of poison, so suffering ensues from wrongdoing. Whether Malbim was familiar with Hasdai's writings at first hand is uncertain.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ב) וַיִּ֤חַר אַ֨ף׀ אֱלִיה֣וּא בֶן⁠־בַּרַכְאֵ֣ל הַבּוּזִי֮ מִמִּשְׁפַּ֢חַ֫ת רָ֥םבְּ֭אִיּוֹב חָרָ֣ה אַפּ֑וֹ עַֽל⁠־צַדְּק֥וֹ נַ֝פְשׁ֗וֹ מֵאֱלֹהִֽים׃
Then the wrath of Elihu the son of Barachel the Buzite, of the family of Ram was kindled; his wrath was kindled against Iyyov because he justified himself rather than God.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהרמב״ןר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וּתְקֵף רוּגְזָא דֶאֱלִיהוּא בַר בַּרַכְאֵל בּוּזָאָה מִן גְנִיסַת אַבְרָהָם בְּאִיוֹב תַּקִיף רוּגְזֵיהּ מִטוּל זַכָּאוּתֵיהּ נַפְשֵׁיהּ מִן אֱלָהָא.
ממשפחת רם – מן ארם ינחני. א״ר אליעזר אי הוא כבר כסה עליו ואי לית הוא עתיד להתוכח עמך. אלא אליהוא זה יצחק.
ממשפחת רם – מאברהם.
פאשתד עליהם גצ׳ב אליהו אבן ברכאל אלבוזי מן עשירהֵ רם, אמא עלי איוב פאשתד גצ׳בה, עלי מא זכא נפסה אכת׳ר מן רבה.
ויחר, ויחר בהם אף אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם, על איוב חרה אפו על שצדק את עצמו יותר מאלהים. והנה מם מאלהים כמם נרע לך מהם, בראשית יט ט, וכדלעיל ד יז, ולקמן לה יא. וכתב בפירושו למשלי כט כב שהכעס גורם לחטא, והביא כמה פסוקים לראיה, וביניהם גם פסוק זה, ואיני יודע לאיזה חטא נתכוון רבנו בדברי אליהוא.
ממשפחת רם – אברהם שנאמר: האדם הגדול בענקים (יהושע י״ד:ט״ו) זה אברהם.
מאלהים – יותר מן המקום.
Of the family of Ram Abraham, as it is stated: "the greatest man among the Anakim" (Yehoshua 14:15). This is Abraham.
than God More than the Omnipresent.
אליהוא הבוזי – שהיה מארץ בוז, ואיוב היה בארץ עוץ (איוב א׳:א׳), כמפורש בראש הספר, ושתי ארצות הן, וסמוכות זו לזו, כי של שני אחין היו, שנאמר: את עוץ בכורו ואת בוז אחיו (בראשית כ״ב:כ״א). על כן נקרא בוזי.
באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים – פתרונו: יותר מאלהים.
הבוזיא – שהיה מיושב בארץ בוז. ואיוב היה בארץ עוץ, כמפורש בראש הספר (איוב א׳:א׳). ושתי ארצות סמוכות זו לזו, כי של שני אחין היו, שנאמר: את עוץ בכורו ואת בוז אחיו וג׳ (בראשית כ״ב:כ״א), ועל כן נקרא: בוזי.
ממשפחת רם – הוא רם בן חצרון משבט יהודה, וזה היה ממשפחתו. ויצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לגור שם בארץ בוז.
על צדקו – על אשר החזיק את עצמו להיות צדיק לפני הקב״ה.
א. כן בפסוק. בכ״י לוצקי 778 המלה משובשת.
ויחרהבוזיא – מבני נחור אחי אברהם ואת בוז אחיו (בראשית כ״ב:כ״א). ויתכן היותו בן ממשפחת האם, כמו: יאיר בן מנשה שהוא מבני יהודה כאשר מפורש בדברי הימים (דברי הימים א ב׳:כ״ב).
ממשפחת רם – והקרוב: שהוא אבי עמינדב, והוא מבני ישראל.
חרה אפו על איוב על שצדק נפשו יותר מאלהים – והרשיע המקום בדברו ברוב צערו.
א. כן בפסוק ובכ״י לונדון 24896. בכ״י פרמא 2395: ״בוזי״.
(ב-ג) ויחר אף אליהוא בן ברכאל ממשפחת רם מאיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים ובשלשת ועין חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב – הרשיעוהו בלא מענה.
ויחר – מן חרון ושניהם מן ושכן חררים (ירמיהו י״ז:ו׳) שנים שרשים וענין אחד וטעמם חמימות.
אליהוא היה מזרע בוז בן נחור על בן התיחש אליו ממשפחת רם היא משפחת אמו;
ואולי רם הוא ארם בן קמואל בן נחור ונפל האלף כדרך ודבר חד אל [את] אחד (יחזקאל ל״ג:ל׳) וברוך יודע האמת;
והאומר כי רם הוא אבי עמינדב מבני עמנו יכחיש דברי רז״ל שאמ׳ כי משה כתב ספרו וספר איוב.
על צדקו נפשו – יותר מאלהים.
ויחר אף אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם – כבר פירשתי בתחלת הספר למה ייחס הכתוב האיש הזה והזכיר המשפחה הזאת, בעבור שהיא משפחת האיש היודע דרך אלהיו אשר היה שורש לאמונה. והנה האיש הזה אליהוא חרה אפו על איוב והיה בעיניו תועה, כמו שכתוב: באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים, וכן אמר: איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל (איוב ל״ד:ל״ה) ומי גבר כאיוב (איוב ל״ד:ז׳), וארח לחברה עם פועלי און (איוב ל״ד:ח׳), וגמר הענין, וכן חרה אפו על החבירים כאשר ירשיעו אותו,
אמנם אליהוא חָרָה אַפּוֹ עַל צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ מֵאֱלֹהִים, שאף על פי שלא היה יודע סיבת ייסוריו, לא היה לו לייחס עוול לאל ית׳ אשר אין עוולתה בו בלי ספק, אבל היה ראוי להיות מסופק על הסיבה, ולחקרה כפי האפשר:
הבוזי – מבני נחור אחי אברהם כמ״ש את עוץ בכורו ואת בוז אחיו (בראשית כ״ב:כ״א).
ממשפחת רם – כי רם היה מזרע בוז.
באיוב – על איוב חרה על שהצדיק את עצמו יותר מן האל כי אמר שהוא עשה משפט וצדקה וראוי הוא לגמול טוב והמקום מסר הכל ביד המערכה ונעשק ממנו גמול צדקו.
ויחר – מספר כי אליהוא אשר לו נגלה טעם האמתי מיסורי איוב, חרה אפו בו עוד בשעת הוכוח על שתי הכתות, שעל איוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים, שהגם שידע בנפשו שהוא צדיק ולא ידע טעם ליסוריו, לא היה לו להכריע בזה את האמת המבואר שה׳ לא יעשה עולה, ולא יתיחס אליו שום חסרון, ושתהיה הנהגתו בעול הוא חסרון בשלימות האל, והיה לו לבטל הכרת החוש שידע בחוש את צדקו מפני מופתי השכל המכריעים שה׳ לא יעשה עולה. ובכ״ז גם.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהרמב״ןר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ג) וּבִשְׁלֹ֣שֶׁת רֵעָיו֮ חָרָ֢ה אַ֫פּ֥וֹ עַ֤ל אֲשֶׁ֣ר לֹא⁠־מָצְא֣וּ מַעֲנֶ֑הוַ֝יַּרְשִׁ֗יעוּ אֶת⁠־אִיּֽוֹב׃
His wrath was kindled also against his three friends because they had found no answer, and yet had condemned Iyyov.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהרמב״ןר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וּבִתְלָת חַבְרוֹי תְּקַף רוּגְזֵיהּ מְטוּל דְלָא אַשְׁכַּחוּ תְיוּבְתָּא וְחַיִיבוּ יַת אִיוֹב.
ואמא עלי ת׳לאת׳הֵ אצחאבה פאשתד גצ׳בה, עלי מא לם יג׳דו ג׳ואבא, ועלי מא ט׳למו איוב.
ובשלשת, אבל בשלשת רעיו הרי חרה אפו על שלא מצאו מענה ועל שהרשיעו את איוב.
וירשיעו את איוב – זה אחד מן המקראות שתקנו סופרים את לשון הכתוב וירשיעו כלפי המקום בשתיקותם היה לו לכתוב אלא שכינה הכתוב, וכן: וימירו את כבודם בתבנית שור (תהלים ק״ו:כ׳) – כבודי היה לו לכתוב אלא שכינה הכתוב, וכן: ואל אראה ברעתי (במדבר י״א:ט״ו) – ברעתם היה לו לכתוב אלא שכינה הכתוב, וכן הרבה מקומות בספרי ובמסורת הגדולה.
and condemned Iyyov This is one of the verses wherein the Scribes rectified the language of the Scripture. "And they condemned,⁠" as directed against the Omnipresent, by remaining silent, should have been written, but Scripture euphemized. Similarly, "and do not let me see my misfortune" (Bemidbar 11:15). It should have been written: "and do not let me see their misfortune,⁠" but Scripture euphemized, and so many [other] instances, in Sifrei (ad loc.) and in Okhlah veOkhlah.
ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב – פתרונו: על אשר לא מצאו מענה אלא אם כן ירשיעו את איוב.
וירשיעו את איובעל אשר לא הרשיעו ולא החזיקו את איוב בחזקת רשע, חרה אפו בשלשת ריעיו. ומקרא זה דוגמת: יצא עתק מפיכם (שמואל א ב׳:ג׳), שמוסב למעלה הימנו על: אל תרבו (שמואל א ב׳:ג׳).
ובשלשת רעיו חרה אפו – על הרשיעם את איוב, וכן אמרו לו: הלא רעתך רבה (איוב כ״ב:ה׳), ירשיעך פיך ולא אני (איוב ט״ו:ו׳), האורח עולם תשמור (איוב כ״ב:ט״ו).
וכתוב כי הוא תיקון סופרים. והאומרים כן, ידעו מה שנעלם ממני.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וירשיעו את איוב – היו מרשיעים אותו בלי ראייה ולא מצאו מענה להרשיעו.
כמו שאמרו בשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב – הנה זה ברור שהוא לא ירשיענו לאמר שהיה רשע וחוטא, ויצדיק אותו, אך לא יצדיקנו מאלהים לאמר כי האל יעות משפט (איוב ח׳:ג׳), כי לא אמר באיוב חרה אפו על צדקו נפשו בלבד, רק על צדקו נפשו מאלהים (איוב ל״ב:ב׳), אמר שכולם שגו בדבר פקו פליליה. ועוד אמר ולא ערך אלי מלין ובאמריכם לא אשיבנו (איוב ל״ב:י״ד), פירש בכאן שני דברים, אחד שאין דברי איוב ותלונותיו כלום כנגד הטעם שיפרש אליהוא, כי הוא טעם חדש מספיק [זהו ולא ערך אלי מלין (איוב ל״ב:י״ד), והשני שלא יענה בהם] ולא על דרכם להרשיע אותו, רק יצדיק את איוב ויצדיק האלהים במשפטו, כאשר אמר: הן זאת לא צדקת אענך כי ירבה אלוה מאנוש (איוב ל״ג:י״ב), ופסוקים רבים אחרים. והנה זה תמה גדול במה תיקן השאלה הזאת שיהא צדיק ורע לו או רשע וטוב לו חוץ משתי דעות הללו, שיבואו התלאות על חטא קל או חמור במשפט וצדק כדברי החבירים, או שיהיה מקרה כדעת האפיקורסין שהיה דעת איוב נוטה לו או מתלונן עליו. ואם נאמר שיש ייסורין חוץ מן הסברות האלה כדי להרבות לו שכר וזכות, כבר באו בטענות החברים מן הטעמים ההם שסבל ענשו יוסיף לו זכות, כמו שהזכרנו, כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך (איוב ח׳:ו׳), והיה ראשיתך מזערא ואחריתך ישגא מאוד (איוב ח׳:ז׳). ואם תאמר שזו טענה משובשת לפי שהזכיר גמול והסוף בעולם הזה, ויש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים (קהלת ח׳:י״ד) לגמרי וילכו בלא חמדה, אבל היה להם להזכיר הגמול בעולם הנשמות או בעולם הבא, הנה לא ראינו שיזכיר אליהוא באלה דבר, ועוד כי זה איננו מתשובות הקושיא שהיה איוב מתלונן עליה, כי היה צדיק בעיניו בלא מכשול עון, אפילו השטן לא היה יכול למצוא תואנה ועלילה בפשע, והבורא יתברך יודע בו יותר מן הכל, והוא העיד ותסיתני בו לבלעו חנם (איוב ב׳:ג׳), ומי ימצא עלילה אחרי העדות הזאת, ועל כן יאמר ולמה אמות בנפש מרה ולא אוכל בטובה (איוב כ״א:כ״ה), לא בעולם הזה ולא בעולם הבא ואזכה לשתי שלחנות, כי כבר זכו להם רבים, כי למה יריע האלהים לאוהביו על לא חמס בכפיהם. והנה אליהוא עצמו יאמר כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו (איוב ל״ד:י״א), ואמר הן אל לא ירשיע ושדי לא יעוות משפט (איוב ל״ד:י״ב), כאשר אמר בלדד האל יעוות משפט ואם שדי יעוות צדק (איוב ח׳:ג׳), הוא הענין והוא הלשון בעצמו. ועתה יחזור ממחלוקת ביניהם לדבר איוב שהיה צדיק גמור, ותראה שאיוב מעת אשר שמע דברי אליהוא לא ענה אותו דבר, והנה זה יורה כי היתה תשובה מחודשת לא כדברי החבירים, וקבל איוב דבריו והיו טענותיו מספיקות לשאלותיו, ולכן קבל עליו השתיקה, ואליהוא אמר לו אם יש מילין השיבני וגו׳ (איוב ל״ג:ל״ב), לאמר שאין לאיוב קושיא וטענה על תשובתו ולא יתיצב כלל כנגד דבריו.
ועוד ראינו כי האל יתברך ויתעלה האשים החבירים על טענותיהם, ואמר כי יצטרכו לעולה שיכפר עליהם כי לא דברו נכונה, ולא האשים את אליהוא ולא הצריכו כפרה, גם זו ראיה שדבר כהוגן בטענתו המחודשת לא על דרך החבירים. ועוד תשוב ותראה כי החברים היו טענותיהם סברות הולידו אותם ממחשבותיהם כדי להצדיק האלהים, ולא תמצא בהם מי שיזכיר שיאמר ״חכמה״, זולתי שיאמר אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם (איוב ט״ו:י״ח), שסוף הרשעים להכרת, ואיוב יבקש החכמה מאין תמצא, כי לא ימצא בהם חכם, וגם אין אחד מהם מתנשא לאמר שהיו חכמים ממנו או שאמר לו שהיה מדבר מבלי חכמה ומבלי דעת, והנה אליהוא יאמר תמיד שכל דבריו בחכמה, החרש ואאלפך חכמה (איוב ל״ג:ל״ג), וגבר חכם שומע לי (איוב ל״ד:ל״ד), ומבזה החבירים שלא יחכמו ולא יבינו, ומחרף איוב תמיד, בבלי דעת מילין יכביר (איוב ל״ה:ט״ז), לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל (איוב ל״ד:ל״ה), גם זו ראיה שטענתו מחודשת והיא בחכמה מקובלת מאנשי התורה והנבואה, ואילו ידע איוב ככה לא יתלונן ולא ידבר כלל. והנה לא ראיתי ביד המפרשים דבר הגון או טענה מספקת בדברי אליהוא, כאשר לא אשיא נפשי וסברתי בדבריהם, כי אין דברם נאות לפסוקים אשר במענה. ועתה אפרש אותם כאשר תמצא ידי, ואלוה יורני.
א. כן בכ״י פריס 226, לונדון 26894. בנוסח המקרא שלנו: ״מצער״.
[וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר] לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה מספיק להתיר ספקותיו, וכדי להתנצל1 דרך ניצוח הרשיעו אֶת אִיּוֹב, אף על פי שלא היה כן האמת אצלם:
[אליהוא מענה א]
1. ק׳. ד״ר: להנצל.
וירשיעו את איוב – זה א׳ מן י״ח מקראות שאמרו תקון סופרים הוא זה את האלהים היה לו לומר אלא שכינה הכתוב רש״י והראב״ע והר״ש בר צמח ומאיר איוב ומדרש ילמדנו פרשת בשלח ומסורת וסדרתי כל הסימן בזכריה ב׳ ושם הארכתי בפי׳ תקון סופרים.
רעיו – של איוב.
לא מצאו – לא השכילו למצוא מענה על דברי איוב.
וירשיעו את איוב – הוא תיקון סופרים והוא כנוי אל המקום ור״ל במה שלא מצאו מענה הרשיעו דין שמים, ובלא תקון יאמר שבמה שלא השיבו גרמו לאיוב שירשע עוד יותר להרבות בתלונה כי יחשוב שרעיו הודו לו.
בשלשת ריעיו חרה אפו שלא היה להם להכחיש המוחש ג״כ שנודע שאיוב היה צדיק ולהרשיע את איוב שלא כדת יען שלא מצאו מענה, והיה להם לחקור למצוא טעם שיאמת את שניהם, שאיוב הוא צדיק ושבכ״ז באו עליו יסורים בצדק:
"...and angry with the three companions for not finding the answer and for condemning Job instead".⁠1
1. The two mediaeval commentators, Rashi and Ibn Ezra, note that this is one of the eighteen places in the Hebrew text of the Bible that were amended by the scribes (תיקוני סופרים) in order to avoid an apparent irreverence. According to this, the original reading was 'condemning God'. Malbim, makes no reference to this but the 14th century halachist and exegete R. Simeon ben Zemah Duran notes that by their silence, the companions had appeared to accept that Job's heresy, viz. that he was more right than God.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהרמב״ןר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ד) וֶאֱלִיה֗וּ חִכָּ֣ה אֶת⁠־אִ֭יּוֹב בִּדְבָרִ֑יםכִּ֤י זְֽקֵנִים⁠־הֵ֖מָּה מִמֶּ֣נּוּ לְיָמִֽים׃
Now Elihu had waited to speak to Iyyov because they were older than he.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וֶאֱלִיהוּא מַתַּן יַת אִיוֹב בְּמִלַיָא אֲרוּם סָבִין הֵנוּן מִנֵיהּ לְיוֹמַיָא.
ואליהו מנתט׳ר איוב פי אלכלאם, אד׳ הם אסן מנה פי אלעמר.
ואליהו, ואליהו מחכה את איוב. תרגם חכה ״מנתטר״ מחכה, כלומר במשך כל ויכוחם היה מחכה.
חכה – המתין.
כי זקנים המה ממנו לימים – האחרים לכן חדל לו עד ששתקו הם, (מענה אליהו).
because they were older than he in days [i.e.,] the others [were older than he]. Therefore, he refrained until they were still.
ואליהואא מצא לו מענה, ואינו מרשיעו, אלא אומר לו: בצדקתו באו עליו ייסורין הללו, כי את אשר יאהב י״י יוכיח (משלי ג׳:י״ב), כמו שמפרש והולך. ואם תאמר: למה לא השיבו מתחילה? דבר זה גרם, שאליהו חכה את איוב בדברים – שלא ענהו כי זקינים המה ממנו לימים.
א. כן בכ״י פריס 162, אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20, דפוס ברסלאו, וכן בהרבה כ״י של המקרא, וכן לעיל בפסוק ב׳. בנוסח שלנו: ״ואליהו״.
חכה – היה מחכה ומצפה והמתין מלענותו עד שיגמרו ריעיו את דבריהם, שהיו זקנים ממנו.
חכה את איוב – כמו: לכן חכו לי (צפניה ג׳:ח׳).
חכה את איוב בדברים – היה מחכה אותם בלבו ומחכה.
חכה את איוב – מן המחכים והטעם הכהו בדבריו שלא ענהו כי חבריו היו זקנים יותר ממנו וחכה שיענוהו וכראותו שאין מענה בפיהם אז חרה אפו עליהם.
כי זקנים – בגעיא הזי״ן בס״ס.
חכה – המתין כמו לכן חכו לי (צפניה ג׳:ח׳).
ואליהו חכה – עד כה המתין מלהשיב את איוב בדברים השמורים בלבו מאז החל להתלונן וזהו לפי ששלשת הרעי׳ ההם היו זקני׳ ממנו למספר ימים ולא רצה להשיב אמרי׳ לפניהם וכאשר יאמר למטה.
חכה את איוב – פעל חכה נקשר בכ״מ עם למ״ד ופה שנקשר עם מלת את מבואר שהוא יוצא, שגרם שאיוב יחכה ימתין, כי חכה נרדף עם ההמתנה, ונסתה ולא תחכה (מלכים ב ט׳ ג׳).
ואליהו – אולם אחר שוכוחי הריעים לא ישרו בעיניו מדוע המתין עד עתה. מבאר שהטעם מה שאליהוא חכה את איוב בדברים, היינו שאיוב חכה והמתין עליו. הסבה היה מפני שהם זקנים ממנו לימים ונתן להם משפט הקדימה, והגם שהוא היה זקן מהם בחכמה הם היו זקנים ממנו בימים:
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ה) וַיַּ֤רְא אֱלִיה֗וּאכִּ֘י אֵ֤ין מַעֲנֶ֗הבְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗יםוַיִּ֥חַר אַפּֽוֹ׃
And when Elihu saw that there was no answer in the mouth of these three men, his wrath was kindled.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר״י קראמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וַחֲמָא אֱלִיהוּ אֲרוּם לֵית תְּיוּבְתָּא בְּפוּם תְלַת גוּבְרַיָא וּתְקֵיף רוּגְזֵיהּ.
פלמא ראי אליהו אנה ליס ג׳ואב מן קול האולא אלת׳לאת׳ה אנאס, אשתד גצ׳בה.
וירא, וכאשר ראה אליהוא שאיו תשובה מדברי שלשת האנשים הללו חרה אפו. תרגם בפי ״מן קול״ אין הכוונה שכבר שתקו ואין עוד חשובה בפיהם, אלא כאשר ראה שבכל דבריהם שקדמו אין תשובה נכונה לדעתו לאיוב.
אבל משראה אליהו כי איןא מענה בפי שלשת האנשים, מיד: ויחר אפו.
א. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20, דפוס ברסלאו, וכן בפסוק. בכ״י פריס 162: ״שאין״.
וירא – כאשר ראה אשר אין מענה בפיהם אז חרה אפו גם עליהם ולא המתין עוד.
וירא אליהוא – אולם עתה שראה שאין מענה בפיהם כלל ולא יכלו לגמור הוכוח אף לפי שטתם, חרה אפו ביחוד, כי עכ״פ היה להם להעמיד דבריהם לא להתנצח:
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר״י קראמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ו) וַיַּ֤עַן׀ אֱלִיה֖וּא בֶן⁠־בַּרַכְאֵ֥ל הַבּוּזִ֗יוַיֹּ֫אמַ֥רצָ֘עִ֤יר אֲנִ֣י לְ֭יָמִיםוְאַתֶּ֣ם יְשִׁישִׁ֑יםעַל⁠־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָאִירָ֓א׀ מֵחַוֺּ֖ת דֵּעִ֣י אֶתְכֶֽם׃
And Elihu the son of Barachel the Buzite answered and said: I am young, and you are very old; therefore I held back, and dared not declare to you my opinion.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וַאֲתִיב אֱלִיהוּ בַּר בַּרַכְאֵל בּוּזָאָה וַאֲמַר זוּטַר אֲנָא לְיוֹמַיָא וְאַתּוּן קַשִׁישִׁין מְטוּל הֵיכְנָא אִסְתַּפֵיתִי וּדְחֵילִית מִלְחַוָאָה מַנְדְעָא יַתְכוֹן.
ויען אליהוא בן ברכאל הבוזי וגו׳ – א״ר חייא בר אבא אמר יוחנן כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש שנאמר צעיר אני לימים ואתם ישישים על כן זחלתי ואירא, וכתיב התם עם חמת זוחלי עפר. דרש ר׳ עקיבא אליהוא זה בלעם, בן ברכאל שבא לקלל את ישראל וברכם האל. הבוזי שהיתה נבואתו בזויה שנאמר נופל וגלוי עינים.
בן ברכאל – שברכו אל שנאמר (ויברכהו ה׳) [ויברך אלהים את יצחק]. הבוזי שבזה ע״א בשעה שנעקד.
פאבתדא אליהו בן ברכאל אלבוזי וקאל. אנא צגיר פי אלסן ואנתם כהול, פלד׳לך פרקת ותכ׳וופת אן אכ׳ברכם בעלמי.
ויען, ויפתח אליהוא. על הענייה שהיא פתיחה והתחלת דבור ראה לעיל ג ב. זחלתי, חרדתי.
זחלתי – יראתי.
זחלתי – איחרתי.
ואתם ישישים – התחיל לדבר לשלשת ריעיו של איוב.
ויען אליהוזחלתי – פחדתי. וממנו: זוחלי עפר (דברים ל״ב:כ״ד) בעבור שיפחדו בני אדם מהם, כענין: האימים לפנים (דברים ב׳:י׳).
ויש אומרים: כי זחלתי – שבתי לאחור, וכן בלשון קדר. וזוחלי עפר נקראו כן בעבור הפך הילוכם מבני אדם.
ויען אליהוא בן ברכאל הבוזי ויאמר צעיר אני לימים ואתם ישי שיט על כן זחלתי – בחלתי, חרדתי.
אליהוא:
ויען אליהוא – זה דקדוק מלות הטענה.
זחלתי – פחדתי מן זוחלי ארץ.
מחוות – מהגיד.
דעי – כמו דעתי.
צעיר אני לימים – ולא צעיר לחכמה.
ואתם ישישים – חשבתי שיש בכם תושיה על כן שאתם ישישים חרדתי ופחדתי.
צעיר אני לימים ואתם ישישים על כן זחלתי ואירא – שמתי עצמי זוחל ונגרר תחת כפות רגליכם,⁠1 מן זוחלי עפר (דברים ל״ב:כ״ד), וכל הדבר הנגרר בארץ יקרא זוחל, וכן בלשון חכמים ז״ל המים הנגרים נקראים כן, שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין, אבן הזוחלת, המושכת מים תחת מקורם. ואחרים אמרו כי הוא ענין אימה ופחד, ויפרשו זוחלי עפר, בעבור שיירא וידחל אדם מהם, כאשר יקראו אימים, והוא הנכון אצלי במלת זחלתי – כי הוא כמו דחלתי בארמית כי יתחלפו תמיד, כאשר פירשתי בימי נזעכו, אך זוחלי עפר, יתכן כלשון הראשון שכתבתי.
1. השוו ללשון הפסוק במלאכי ג׳:כ״א.
ביאור מלות המענה
ויען אליהו בן ברכאל הבוזי ויאמר.
מחוות דעי – מהגיד דעתי.
זָחַלְתִּי. נכנעתי כהולך על גחון1 לכבוד זקנה: וָאִירָא מֵחַוֹּת דֵּעִי. כי אולי ברוב הנסיון ואורך העיון תהיה אצלכם דעת יותר נכונה מאשר אצלי:
1. ע״פ לשה״כ בויקרא יא מב, ולנחש נאמר (בראשית ג׳:י״ד) ׳על גחונך תלך׳, והוא זוחל, כמו שמצינו בדברים (לב כד) ׳וחמת זוחלי עפר׳, והם הנחשים הנקראים ׳זוחלים׳.
זחלתי – ענין אימה ופחד והוא מלשון דחלתי בחלוף הזי״ן בדל״ת וכן ימי נזעכו (איוב י״ז:א׳) שהוא מלשון נדעכו בדלי״ת.
מחות – מלהגיד כמו ואחותי באזניכם (איוב י״ג:י״ז).
צעיר אני – כאומר דעו מה ששתקתי עד הנה לא הי׳ בעבור כי לא ידעתי מה להשיב ועתה למדתי מה מדבריכם לא כן הוא כי התשובה נכונה בפי מאז אבל על כי אני צעיר לימים ואתם זקנים על כן יראתי מלהגיד דעתי לכם.
זחלתי ואירא – הזוחל הוא הרומש בארץ, ומורה על ההכנעה והשפלות, חמת זוחלי עפר.
דע – דעות, דעים, בא במענה אליהוא ששה פעמים, ואין דרכו לבא על צורה זאת, והוא לדעתי שם הינח על המדעיים השתולים בנפש האדם מעולם השכלי, אשר לפי דעת אפלטון תביאם הנפש עמה ירושת נחלה ממקור מחצבה, והם לדעתו יסודי התבונה, ונקראו גם בלשון הפילוסופים אידעען, וקרא את ה׳ תמים דעים, כי אצלו הם בתמימות בלי חסרון.
ויאמר צעיר אני – שני טעמים יש מדוע שתקתי עד הנה,
• א) מצדי כי צעיר אני לימים,
• ב) מצדכם כי אתם ישישים, כי הצעיר לימים ראוי שלא יגלה דעתו כלל, ובפני ישישים מופלגים בזקנה ראוי שיחשה גם מלא ימים. ומבאר צעיר אני לימים על כן זחלתי, הייתי כזוחל עפר ירא להרים ראשי, ומצד שאתם ישישים ואירא, ומפרש על כן זחלתי מחוות דעי גם בפני עצמי, ואירא מחוות דעי אתכם מצד שאתם ישישים:
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ז) אָ֭מַרְתִּי יָמִ֣ים יְדַבֵּ֑רוּ וְרֹ֥ב שָׁ֝נִ֗ים יֹדִ֥יעוּ חׇכְמָֽה׃
I said: 'Days should speak, and multitude of years should teach wisdom.'
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחיר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
אֲמַרֵית יוֹמַיָא יְמַלְלוּן וּסְגִיעֵי שְׁנַיָא יוֹדִיעוּן חוּכְמְתָא.
קדרת אן ד׳וי אלאעמאר יתכלמון, וד׳וי כת׳רהֵ אלסנין יערפו אלחכמה.
אמרתי, דמיתי שבעלי החיים הארוכים ידברו, ובעלי רבוי השנים יודיעו חכמה.
אמרתי ימים ידברו – לשעבר הייתי אומר: ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה.
אמרתי ימים ידברו – כך הייתי אומר בעצמי: חכמים הם והרבה ימים ידברו לאיוב ברוב חכמתם עד שיסתתמו דבריו ויהא מנוצח ורוב שניםא יודיעו לו חכמתם עד שישתוק וכופל מלתו. [אינו נראה לי, ובגליון עיקר.]
ב[אמרתי – בעצמי, שימים מרובים שלהן ידברו להרשיע את איוב.
ורוב שנים – כפל מלה על: ימים.
יודיעו חכמה – כפל מלה על: ידברו. כלומר: כסבור הייתי שבשביל שאתם זקנים תהא חכמה מצוייה בכם לחייב את איוב על צדקו נפשו מאלהים (איוב ל״ב:ב׳).
אכן רוח וגו׳ – אבל רואה אני עכשיו שלא על יד זקנה חכמה באה לאדם, כי אם על ידי רוח י״י.]
א. כן בפסוק. בכ״י לוצקי חסר חלק מן האות ש׳.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בגיליון כ״י לוצקי 778.
אמרתי – חשבתי שרוב ימים והטעם אנשים שחיו ימים רבים להם יאות לדבר.
[אָמַרְתִּי] יָמִים יְדַבֵּרוּ. באורך הנסיון: [וְרֹב שָׁנִים] יֹדִיעוּ חָכְמָה. באורך העיון:
ידיעו – לית חסר וא״ו.
אמרתי – כי אמרתי כמו שמרבית הימים ילמדו הדבור להילד היולד כן רוב השנים יודיעו חכמה לבעליהן כי לפי רוב השנים ירבו בחקירה והשתדלות העיון ולזה אמרתי מה ידעתי אשר לא ידעו המה ובעבור זה חדלתי אמרי כי יראתי פן אהיה לבוז.
אמרתי – כי עד עתה חשבתי שהחכמה תקח את התחלותיה מן החוש והבחינה, והצעיר לימים שלא נסה עדיין תולדות הימים עד שיוכל להפשיט מבחינותיו ענינים כוללים לא יוכל לדבר דבר בעניני חכמה, וז״ש כי אמרתי (עד עתה) ימים ידברו, שלדבר דבר בעניני חכמה צריך ימים רבים שבהם נסה תולדות הימים והקורות ואז יוכל לדבר, ורוב שנים יודיעו חכמה, שלהודיע חכמה שהיא שטה מסודרת מוחלטת ומבוררת במופתים, לזה צריך רוב שנים, כי ימים מועטים לא יספיקו לזה, וזה באור על שני הענינים שעל ידי שצעיר הוא לימים זחל לגמרי מלדבר כי רק ימים ידברו, וגם אם לא היה צעיר לימים היה מתירא מלדבר בפניהם שהם ישישים ואתם תמצא חכמה ברורה:
Elihu explains that, hitherto, he had believed that the fundamentals of wisdom were sense-perception and empirical investigation, both of which require time and experience. Hence, he had assumed that old people are wiser than the young since they have lived longer and have had more experiences. However, he now realized that the fundamentals of wisdom,⁠1 like the Forms of Plato's philosophy, are embedded in man's soul, an inheritance from its Divine Source. They are present in the young as well as in the old and so wisdom is not, as he had previously thought, the exclusive possession of the elderly.
1. Malbim understands the term 'חכמה - wisdom' as encompassing 'all the ways of Providence that involve good and bad; it cannot be acquired through human intellect, only by grace from God'. Elsewhere (glosses on Proverbs 1:2) he defines the term as: 'to know all aspects of all those things...that involve opposites, such as cruelty and mercy, pride and humility, arrogance and shame, eating and fasting, holiness and uncleanliness...and everything that is designated good or bad...and it is a general rule that the ways of wisdom cannot be understood by man from himself...they are received from God alone...'
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחיר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ח) אָ֭כֵן רוּחַ⁠־הִ֣יא בֶאֱנ֑וֹשׁ וְנִשְׁמַ֖ת שַׁדַּ֣י תְּבִינֵֽם׃
But it is a spirit in man and the breath of the Almighty, that gives them understanding.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחיר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
בְּקוּשְׁטָא רוּחַ נְבוּאֲתָא הִיא בְּבַר נָשׁ וּמֵימַר שַׁדַי תְּבַיְנִנוּן.
פאד׳א בהא רוח מן אלאנסאן וד׳אך אן יכון אמר אללה יפהמהם.
אבן, והנה היא רוח מצד האדם. מפני שרצון ר׳ הוא שמבינם. כלומר מה שדמיתי שבעלי החיים הארוכים ידברו ובעלי רבוי השנים יודיעו חכמה, אין זה אלא דברי רוח מצד האדם הבל ומחשבת שוא, כי לא זה הוא גורם החכמה, אלא דבר ה׳ או רצון ה׳ הוא החונן לאדם דעת ונותן בו הכשרון לרכוש את החכמה. וכתב בספרו הנבחר באמו״ד מאמר ו פ״ג מהדורתי עמ׳ רא, כי כח החכמה שבנפש האדם נקרא נשמה והביא פסוק זה לראיה.
אכן רוח היא באנוש – החכמה ולא ע״י ימים וזקנה אלא רוח המקום הוא.
Indeed, it is a spirit in man Wisdom [is a spirit in man] and [comes] not through days or old age, but it is the spirit of the Omnipresent.
אכן רוח היא באנוש – פתרונו: אך הוא הדבר שאין חכמה תלויה לא ברוב ימים ולא ברוב שנים. אלא רוח חכמה שהקב״ה נותן באנוש, ובמי שהוא נותנה, שם אתה מוצא אותה, ולא כאשר הייתי אומר מתחילה: שימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה (איוב ל״ב:ז׳).
ונשמת שדי תבינם – פתרונו: מאת שדי היא באה התבונה. וכן: נשמת י״יא כנחל גפרית בערה בה (ישעיהו ל׳:ל״ג) דישעיה – פתרונו: נחל גופרית בוערה מאלוה, שהקב״ה מדליק בה מדורות אש ועצים הרבה (ישעיהו ל׳:ל״ג). וכן: מנשמת אלוה יאבדו (איוב ד׳:ט׳), פתרונו: מאת אלוה יאבדו.
א. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו. בכ״י ס״פ I.20: ״נשמתי״. בכ״י פריס 162: ״נשמתו״.
אכן – אך כן הוא המעשה, ולא כאשר אמרתי.
תבינם – דברי חכמות.
אכן – באמת רוח שהיא באנוש ונשמת שדי היא תבינם. והתבונה כפי מתכונת תולדות הגופות ואין רוב הימים עיקר החכמה.
אכן רוח היא באנוש. ראיתי שהנסיון יקנהו האדם בשומו על לב לצייר ענין הפרטים ברוח הדמיוני לקנות מהם נסיון, ויובילהו אל השכל: ונשמת שדי. הכח השכלי: תבינם. בהפשיטו הנסיון המוחש מן החומר, וישיגהו על אופן כולל:
אכן – באמת רואה אני עתה כי רוח השכלי אשר היא באנוש היא המלמדת חכמה הנער יהיה או זקן.
ונשמת – הנשמה הבאה משדי היא המבינה את כולם כנער כזקן והוא כפל ענין במ״ש.
רוח, ונשמת שדי – לפעמים יבא שם נשמה על הנשמה העליונה שהיתה חיה ומשכלת גם טרם רדתה בגויה ונפרדת מן הגוף, והיא תופיע על הרוח אשר בגוף שהוא ג״כ ממרומים, לכן אמר רוח באנוש ונשמת שדי, וכן לדברי המקובלים נשמה גדולה מרוח.
אכן – עתה ראיתי שלא כן הוא, שהחכמה לא תקח התחלותיה מן החוש והנסיון, רק דעי התבונה צפונים ברוח האדם, ונמצא ברוח האדם אמתיות טבועות בקרבו ברוח אלהים, נחלה הם לו מצד שורש נפשו, וגם הצעיר לימים ישאב מים ממקור רוחו ברוח ה׳ עליו, ראיתי שהחכמה היא רוח באנוש, הוא רוח נאצל ממרום נטוע בו ממקור נשמתו, ונשמת שדי תבינם, הנשמה שהיא חלק אלהי ממעל היא תשפיע את הבינה על האדם, שבה יבינו את האמתיות ויוציאו דבר מדבר, ולכן החלטתי עתה, כי.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחיר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ט) לֹא⁠־רַבִּ֥ים יֶחְכָּ֑מוּ וּ֝זְקֵנִ֗ים יָבִ֥ינוּ מִשְׁפָּֽט׃
It is not the great that are wise, nor the aged that discern judgment.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחיר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
לָא רַבְרְבָנֵי חַכִּימִין וְסָבַיָא יְבִינוּן דִינָא.

רמז תתקיט

לא רבים יחכמו וזקנים יבינו משפט – אמר אליהוא לחבריו של איוב לא כל מי שעוסק בתורה מתחכם, אלא אכן רוח היא באנוש, אלא אם כן נתן בו הקב״ה רוח כדי שיהא רגיל בלמודו. שאלה מטרונא את ר׳ יוסי בן חלפתא הרי הוא כל שבחו של מקום נותן את החכמה לחכמים דכתיב יהב חכמתא לחכימין לא צריך קרא למימר אלא יהב חכמתא לטפשין, אמר ליה יש ליך קוזמין, א״ל הן, א״ל אם בא אדם לשאול קוזמין שלך את משאלת לו, א״ל אם יהיה אדם חכם אני משאלת לו קוזמין, א״ל קוזמין שלך אי את משאלת אלא לאדם אקנוס חכם והקב״ה יתן החכמה לטפשים.
דבר אחר: לא רבים יחכמו – מדבר ביעקב, אמר יעקב לא בשביל שאתם רבים תחכמו שאתם עשרה ואני אחד רואה אני ברוח הקודש שיש שבר במצרים, אכן רוח היא באנוש זה יוסף שנאמר שמעתי כי יש שבר זה שברו של יוסף.
פליס כל כת׳ירי אלעמר יתחכמון, ולא כל אלאשיאך׳ יפהמון אלחכם.
לא, כי לא כל מרובי הימים יחכמו, ולא כל הזקנים יבינו משפט. והנה רבים מוסב על הימים שבפסוק ז.
לא רבים יחכמו וזקנים יבינו משפט – פתרונו: ולא זקנים יבינו משפט, לא שבתחילת המקרא מוסב אף על הזקנים יבינו משפט.
רבים – שרים מכובדים. ולשון כפול הוא על וזקנים. כמו: {ו}⁠רבי המלך (ירמיהו מ״א:א׳), והגביר ברית לרבים (דניאל ט׳:כ״ז), כי שמעתי דבת רבים (ירמיהו כ׳:י׳).
לא רבים יחכמו – ישמש לא לאחר,⁠א וכן רוצה לומר: ולא זקנים יבינו.
א. כן בכ״י פרמא 2395. בכ״י לונדון 24896: ״לו ולאחר״.
רבים – גדולים.
לא רבים – שרים גדולים יחכמו ולא זקנים.
לא רבים יחכמו. ׳לא רבים׳ יתנו לב בזה האופן לפרטים בילדותם, ובכן לא יבינו משפט בזקנתם1:
1. ׳וזקנים׳ לא יבינו חכמה.
לא רבים – ולכן לא ימצאו בעולם חכמים רבים אף כי רבים המה אשר שוקדים בעיון החכמה והשתדלות החקירה כי אין הדבר תלוי כ״א ברוח השכלי ומעט המה אשר קנו אותה.
וזקנים – מלת לא משמשת בשנים לומר לא זקנים יבינו משפט החכמה עם כי יאריכו ימי השתדלותם והשקדת חקירותם.
רבים יחכמו, וזקנים יבינו – מבואר אצלי בפי׳ משלי, שהחכמה כוללת כל דרכי ההנהגה שיש בה טוב ורע, והיא לא תושג בשכל האדם רק ע״י הקבלה מה׳, ויש להעלות על הדעת שרבים ע״י שיוציאו כללים מפרטי מעשיהם, יחכמו, והבינה יוציא האדם מדעתו ע״י עיון והיקשים והיה עולה על הדעת שהזקנים שהרבו להשתמש במופתי הבינה יבינו, עתה ראה שאינו כן.
לא רבים יחכמו – כי להאומרים שהתחלות החכמה ויסודותיה הם החוש והנסיון, תתברר החכמה על ידי רוב המעיינים, שכ״א סומך על נסיונות של חברו ומצרפם להוציא מהם חקים כוללים, אבל לפי דעתי עתה לא רבים יחכמו, כי הרוח יחול באיש אחד מיוחד איש אשר רוח בו, וכן לדעה הקודמת תהיה הבינה להוציא דבר מדבר עפ״י חקי החכמה, תלויה בזקנים שנסו חכמות רבות והתמידו בחקירות ועיונים, אבל לפי דעתי עתה לא זקנים יבינו משפט:
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחיר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(י) לָכֵ֣ן אָ֭מַרְתִּי שִׁמְעָה⁠־לִּ֑יאֲחַוֶּ֖ה דֵעִ֣י אַף⁠־אָֽנִי׃
Therefore I say: 'Hearken to me; I also will declare my opinion.'
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גמיוחס לרשב״םר״מ קמחיר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
בְּגִין כֵּן אֲמַרֵית קַבֵּל מִנִי אַחֲוֵי מַנְדְעִי בְּרַם אֲנָא.
לד׳לך קלת אסמעוני, חתי אכ׳בר בפהמי אנא איצ׳א.
לכן, לכן אמרתי שמעוני, כדי שאחוה גם אני את הבנתי. תרגם דעי ״פהם״ הבנה ולא דעה שהיא השכל.
לכן – על כן אשר לא ראיתי חכמה בכם.
אמרתי – אומר אני.
שמעה לי – כך היה אומר לכל אחד ואחד.
לכן – בעבור כן שהחכמה מצד הנשמה ולא ברוב שנים אמרתי לך שמעה לי אחוה דעי מה שאדע להשיב לך.
לכן אמרתי [שמעה לי] אחוה דעי. כי חשבתי שכן קרה לאלה הזקנים, שלא שתו אל לבם לקנות הנסיונות ולהבין הכולל מהם, לכן לא הבינו עתה:
אחוה דעי – הדל״ת רפה.
לכן – הואיל והחכמה תלויה ברוח האדם לכן אמרתי לאיוב שמעה לי אגיד דעתי אף אני עם כי אני צעיר לימים כי אולי הוכנה רוחי ביותר.
לכן אמרתי עתה, שמעה לי, שהגם שאין אתי נסיונות מתולדות הימים ובחינות החושים, אנכי אחוה דעי, שהם הדעות האמתיות הטבועים בנפש, שאין שרשם מהבחינה והחוש, וזה אוכל לחוות גם אני, אף שאני צעיר לימים, כי נח עלי הרוח להשכילני את האמתיות ברוח ה׳:
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גמיוחס לרשב״םר״מ קמחיר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(יא) הֵ֤ן הוֹחַ֨לְתִּי׀ לְֽדִבְרֵיכֶ֗םאָ֭זִין עַד⁠־תְּב֥וּנֹֽתֵיכֶ֑םעַֽד⁠־תַּחְקְר֥וּן מִלִּֽין׃
Behold, I waited for your words, I listened for your reasons, while you searched out what to say.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גמיוחס לרשב״םאבן עזראר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
הָא אוֹרִיכֵית לְפִתְגָמֵיכוֹן אֲצֵית עַד בְּיוּנְתְּכוֹן עַד דְפַּשְׁפְּשׁוּן מִלַיָא.
הוד׳א קד צברת לכלאמכם, ואנצת לאפהאמכם, חתי נאהיתם אלכלאם.
הן, והנה כבר הוחלתי לדבריכם והאזנתי לתבונותיכם עד שהגעתם לתכלית הדברים. תרגם הוחלתי ״צבר״ האזנה באורך רוח ובסבלנות. ופירוש עד תחקרון עד אשר הגעתם אל חקר הדברים. וכתב בהקדמת ספרו הנבחר באמו״ד פ״ב מהדורתי עמ׳ ד: ולא ישתבחו החכמים ויסורו מהם הפסקות כי אם בסבלנותם בהתעמקות בחלקי המלאכה [מלאכת המחקר] אחרי ידיעתם אותה [אחר שידע היאך וכיצד לחקור] וכמו שאמר החסיד הן היחלתי לדבריכם וכו׳.
הוחלתי – צפיתי וחכיתי.
אָזין – כמו: אאזין. והרבה תיבות הן – פעמים שנכתבה בהן האל״ף ופעמים לא נכתבה, כמו: תמול – אתמול, זרוע – אזרוע.
תבונותיכם – תכונת בינתכם.
עד תחקרון מלין – על מה זה איוב מתאונן וצועק.
אזין – כמו: אאזין.
אזין – הראוי אאזין ונמשך האל״ף בקמץ וכן ואחר הראוי ואאחר.
עד תבונתיכם עד תחקרון – עד פעמים והאחד יספיק.
כי תחקרון – לשון נקבות והם תבונותיכם ובא על דרך ותקרבו עצמות (יחזקאל ל״ז:ז׳).
הן הוחלתי לדבריכם – בעבור דבריכם.
אזין עד תבונותיכם – האזנתי עד תחקרון התבונות מלין להשיב.
הוחלתי – המתנתי.
אזין – כמו אאזין.
[הֵן הוֹחַלְתִּי לְדִבְרֵיכֶם אָזִין עַד תְּבוּנֹתֵיכֶם עַד תַּחְקְרוּן מִלִּין]. אמנם אני הוחלתי עד תחקרון מלין - עד שתחקרו ותראו אתם תשובותיכם שאינם מספיקות לטענות איוב:
לדבריכם – בגעיא הלמ״ד בס״ס.
תבונתיכם – ברוב המדוייקים כ״י שלפני מלא וא״ו קדמאה וחסר וא״ו תניינא ונמסר עליו לית וכתיב כן.
הוחלתי – ענין המתנה כמו ויחל עוד (בראשית ח׳:י׳).
אזין – אקשיב באזני.
הן הוחלתי – הנה כבר שמרתי דרכי המוסר כי הוחלתי עד אשמע דבריכם והייתי מאזין אמרים עד התמו דברי תבונותיכם עד תשלימו לחקור אמרים והוא כפל ענין במ״ש.
אזין – יל״פ מענין מאזנים, כמו אזן וחקר, שקלתי הדברים במאזני השכל.
הן – ר״ל הנה כבר יצאתי ידי חובתי בכל הפרטים, כי לפלס את דברי חברו ולחקור את דעתו, צריך,
• א) שישמע את הצעותיו ואת התולדות אשר יוליד בשכלו,
• ב) צריך לעלות עד ההקדמות והשרשים שמהם יוציא את התולדות,
• ג) צריך לשמוע את כל דבריו מראש ועד סוף, וכ״ז עשיתי,
• א) שהוחלתי לדבריכם ושתקתי עד שגמרתם כל דבריכם,
• ב) אזין עד תבונותיכם, שהטיתי אזני עד ראש ההקדמות ושרשם התבוניים, כי המושכלות הראשונות שעליהם יבנו בניני החכמה להוציא מהם היקשים ותולדות, מוצאם ממקור התבונה,
• ג) עד תחקרון מלין, שהמתין עד חקירותיהם ותולדותיהם והוצאותיהם, עד חקרו כל החקירות ובארו ופרשו דבריהם בכל הפרטים היוצאים מהם:
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גמיוחס לרשב״םאבן עזראר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(יב) וְעָ֥דֵיכֶ֗םאֶתְבּ֫וֹנָ֥ןוְהִנֵּ֤ה אֵ֣ין לְאִיּ֣וֹב מוֹכִ֑יחַ עוֹנֶ֖ה אֲמָרָ֣יו מִכֶּֽם׃
Yes, I attended to you, and, behold, there was none that convinced Iyyov or that answered his words, among you.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
יְגַבֵּיכוֹן אֶתְבְּיַן וְהָא לֵית לְאִיוֹב מְכַסָן מְתִיב מֵימְרוֹי מִנְכוֹן.
וענדכם אתפהם, פאד׳א ליס לאיוב מקאבל, ולא מג׳יבה עלי אקואלה מנכם.
ועדיכם, ועדיכם אתכונן והנה אין לאיוב כנגדו ולא עונה לו על אמריו מכם. והנה מוכיח שרשה נכח ולא יכח, כמו נכחו תחנו, שמות יד ב. כלומר שאין מי שיתיצב ויעמוד נגדו בדברי טעם.
ועדיכם אתבונן – התבוננתי בכם וראיתי כי אין מוכיח לאיוב.
Yea, I attended to you I attended to you, and I saw that there is no one to convince Iyyov.
עונה אמריו מכם – אין איש מכם עונה אמריו כראוי.
והנה – אני אמרתי שתוכיחו עמו, והנה אין לאיוב מוכיח.
עונהאין עונה.
ועדיכם אתבונן – דבריכם כמו והאזינה עדי – דברי, והם מן עדיו לבלום (תהלים ל״ב:ט׳), שהוא פיו.
ועדיכם אתבונן – דבריכם. כמו האזינה עדי שהוא דברי, וכן עדיו לבלום – פיהו לסגור.
ועדיכם – מליכם וכן האזינה עדי (במדבר כ״ג:י״ח).
ועדיכם אתבונן – פי׳ ומליכם התבוננתי או ועדיכם באתי שאתבונן והטעם שאלמד בינה.
והנה אין לאיוב מוכיח – כי כבר שתקתם ואיוב עונה אמריו יותר מכם או אין עונה כנגד אמריו מכם כי אין משרת לשנים.
ועדיכם אתבונן – כמו האזינה עדי (במדבר כ״ג:י״ח).
(יב-יג) והטעם שהוחלתי להשיב אף על פי שראיתי שאין עוֹנֶה אֲמָרָיו מִכֶּם בשום מענה מספיק וחפצתי שתחקרו אל נכון, הוא פֶּן תֹּאמְרוּ מָצָאנוּ חָכְמָה - מצאנו האמת, אבל לא חפצנו להוסיף דברים: אֵל יִדְּפֶנּוּ לֹא אִישׁ. וזה כי עלתה על רוחו להתווכח עם האל ית׳ והוא יריב את ריבו, וחשבתי שכאשר תחקרו ותבינו שאין תשובותיכם מספיקות - תמצאו תשובות אחרות:
ועדיכם – ואליכם כמו תגע עדיך (איוב ד׳:ה׳).
ועדיכם – ואל דבריכם הייתי מתבונן והנה אין מי בכם מברר אמרים לאיוב אין אחד מכם עונה אמרים ראוים לו כאומר הנה לא שמעתי זולתי קול אמרים אבל אין בהם ממש.
מכם – שיעורו והנה אין מכם לאיוב מוכיח.
ועדיכם אתבונן – עוד זאת שלא לבד ששקל ואזן וחקר דבריהם בעצמם. גם ע״ז שם לב להתבונן על היחוס שבין הדברים ובין המדבר, כי לפעמים יפלסף החוקר עפ״י שטה אחת אשר הוא מחזיק בה, ועפ״י הקדמות והצעות ידועות לפי שטה זו, הגם שאינם מוחזקים לחוקרים אחרים המחזיקים בשטה אחרת, ועז״א ועדיכם אתבונן, ובכ״ז ראיתי כי אין לאיוב מוכיח, שכל דבריכם לא יספקו להוכיח לאיוב ולברר הפך טענותיו, ולא זאת כי לא נמצא מכם אף עונה אמריו, שיוכל לענות לו דבר כענין, הגם שלא יוכל להוכיח ולברר לאיוב עצמו במופתים ברורים, שיוכל לענות לו עכ״פ במופתי הנצוח:
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(יג) פֶּן⁠־תֹּ֣֭אמְרוּ מָצָ֣אנוּ חׇכְמָ֑האֵ֖ל יִדְּפֶ֣נּוּ לֹא⁠־אִֽישׁ׃
Beware lest you say: 'We have found wisdom; God may vanquish him, not man! '
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
דִלְמָא תֵימְרוּן אַשְׁכַּחְנָא חוּכְמָתָא אֱלָהָא יְשַׁקְפִנֵיהּ לָא גְבַר.
אלא באן תקולו לה קד וג׳דנא חכמה, אלטאיק בה ידפעה לא אלנאס.
פן, אלא במה שאתם אומרים לו מצאנו חכמה, היכול לו יהדפנו לא בני אדם. נראה שכוונתו שאליהוא אומר לחברי איוב כל חכמתכם היא שאתם אומרים אל ידפנו, כלומר שהוא נפל מיוסר ביד עונו והיכול לו גובה ממנו.
פן תאמרו מצאנו חכמה – בשתיקותינו שלא להקניטו עוד כי אל ידפנו ולא איש – לא היה לכם למעט כבוד המקום בכך.
Lest you say You shall not say We have found wisdom by remaining silent in order not to provoke him anymore. for God will crush him and not a man You should not have belittled the honor of the Omnipresent thereby.
פן תאמרו מצאנו חכמה – פתרונו: לכך הוחלתי לדבריכם, פן תאמרו אם לא השיבות לו, אנו היינו מוצאין חכמת תשובה לו זולתך.
אל ידפנו לא איש – פתרונו: מאת האל יבא בלבינו תשובהא שידפנוב בדברי ריבותיו, ולא איש אחר צריך לנו להשיב על דבריו, כלומר: אין אנו צריכין לאיש אחר שישיב על דבריו, וכן פתר ר׳ מנחם בר׳ חלבו זצ״ל.
א. כן בכ״י פריס 162, אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20. בכ״י פירנצה II.24, דפוס ברסלאו הושמט: ״חכמת תשובה... בליבנו תשובה״.
ב. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20. בדפוס ברסלאו: ״שירפני״. בכ״י פריס 162 חסר: ״שידפנו״.
פן תאמרו מצאנו חכמה – אם הייתם מנצחים את איוב הייתם אומרים מצאנו חכמה.
אל ידפנו ולא איש – האל נצח ולא איש. ידפנו – סימן היחיד.
ידפנו – מן עלה נדף (ויקרא כ״ו:ל״ו) כטעם ידחפנו.
פן – פי׳ שמא תאמרו מצאנו חכמה והטעם תשובותינו בחכמה היו וטוב שידפנו אל ולא איש ממנו.
פן תאמרו מצאנו חכמה – אמר כי אין מכם עונה לאמריו כלל, כי הוא יודע האמת שהוא צדיק, ואם כן למה יספה בלא משפט. ואם תאמרו מצאנו חכמה והאמת כדברינו שהוא רשע, בעבור שהרודף אותו הוא האלהים שלא יעוות משפט, ואיננו איש שיכזב ויהיו מעשיו שלא כהוגן, אין זה חכמה ומענה לאמריו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ידפנו – ענין כתישה ודחיה כמו עלה נדף (ויקרא כ״ו:ל״ו).
פן תאמרו – פן תחשבו לומר הנה מצאנו תשובה מושכלת ומוחכמת לומר לו שיש בידו עון רב אחר שהאל היה בעוכריו והוא ידפנו ולא איש כמוני ולא חשיד קב״ה דעביד דינא בלא דינא כאומר הנה באמת לא בחכמה דברתם כי אין זה תשובה הראויה לו להשתיק המיית לבבו הואיל והוא יודע בעצמו שאין בידו עון רב והנה קצר בדבר המובן מאליו.
פן תאמרו – ר״ל וכי תוכלו לאמר בזה מצאנו חכמה, דהיינו בזה השבנו עליו ונצחנו אותו, במה שאנו משיבים לו, לאמר ״אל ידפנו לא איש״, שהאל אשר ידפנו אינו איש, כי זאת היה עקר תשובת שלשת הריעים, שטענו האל אינו איש, הלא האל לא יצוייר לו חסרון רצון חכמה או יכולת, ולא קנאה ומאוס חסרונות שנמצאו אצל אנשים, או מה שאמרו שאין אנו משיגים הנהגת האל (כצופר), או שהאיש א״א שיזכה נגד האל (כטענת אליפז), שכל טענותיהם היה שהאל אינו איש, וכי זה חכמה ובזה ינצחו את איוב?:
Having listened to the arguments presented by Job's three companions, Elihu concludes that they had failed to convince because they all reduced to the same empty truth: that God is not a man and that His ways are not our ways and so we cannot understand Him. Is this wisdom? Would such arguments convince anyone?
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(יד) וְלֹא⁠־עָרַ֣ךְ אֵלַ֣י מִלִּ֑יןוּ֝בְאִמְרֵיכֶ֗ם לֹ֣א אֲשִׁיבֶֽנּוּ׃
For he has not directed his words against me; neither will I answer him with your speeches.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וְלָא סַדַר לְוָתִי מִלִין וּבְמֵימְרֵיכוֹן לָא אֲתִיבִנֵיהּ.
והו פלם יצאפפני אלכלאם, ופי אקאוילכם לא יג׳וז אן אג׳יבה.
ולא, והוא לא ערך נגדי את הדברים ובאמריכם לא יתכן שאשיבנו. והוא, מוסב על איוב, כלומר מה ששתקתי הוא מפני שלא נתוכח עמי, ואיני רשאי להכנס לתוך אמריכם וויכוחיכם.
ולא ערך אלי מלין – קבלה היא או שלא ערך אלי מלין.
ובאמריכם לא אשיבנו – לא באותן אמרים שהשיבותם לו הייתי משיבו.
He did not set up words against me This is a plaint: Woe that he did not set up words against me.
I would not reply to him with your sayings I would not reply to him with those sayings with which you replied to him.
ולא ערך אלי מלין – פתרונו: אף על פי שלא ערך אלי מילין בדעתי להשיבו, מאחר שאני רואה שאין לאיוב מוכיח עונה אמריו מכם (איוב ל״ב:י״ב).
ובאמריכםא לא אשיבנו – פתרונו: ובתשובותיכם לא אשיבנו, שהרי אתם הרשעתם אותו, ואני לא ארשיע אותו ואמצא לו תשובה. ואם אני איני כדיי להשיבו מפני שני דברים, אחת: שצעיר אני ואתם ישישים (איוב ל״ב:ו׳) שנית: שלא ערך אלי מלין.
א. כן בכ״י אוקספורד הונט׳ 225, דפוס ברסלאו, וכן בנוסח שלנו. בכ״י פריס 162, ס״פ I.20, וכן בהרבה כ״י של המקרא: ״ובאמרכם״.
ולא ערך אלי מלין – קשה לי מאד על אשר לא ערך אלי מלין לדבר עמי, שלא הייתי משיב לו כדבריכם.
ולא ערך – אף על פי שלא ערך אלי מלין.
ובאמריכם לא אשיבנו – כי אם בדברים נכונים.
ובאמריכם – ענין הרשע לא אשיבנו.
ולא ערך אלי מלין – כי אין בכל דבריו מערכת קושיא וטענה לנגדי, כי אנכי אעננו שלא כדבריכם ותסתלק קושיתו מעלי.
ולא ערך אלי מלין. ובלעדי אלה המתנתי כי לא היה הויכוח שלו עמי: ובאמריכם לא אשיבנו. שאם היה הוויכוח עמי, לא הייתי משיב כאמריכם בקנטורין:
ערך – סדר.
ולא ערך אלי מלין – כאומר עכ״ז לא יחשוב איוב שהדין עמדו כי כל הטענות אשר ערך למול דבריכם מסיפור יושר דרכו וכשרון הנהגתו הנה כל אלה לא ערך אלי ר״ל אין מה בהם לדחות אמרי כי לא אשיב לו כאמריכם לומר שבא לו בעבור מרבית פשעו לשיוכל לדחותם בסיפור יושר דרכו.
מלין, אמריכם – המלות הם מלות יחידות, והמאמרים הם צירוף המלות למאמר שלם.
ולא ערך אלי מלין – אלי לא ערך איוב מלים כלל, ר״ל המלים שהם מורים על המושגים שבם ילביש את וכוחו, אינם ערוכים אלי כלל, כי לי יש שטה אחרת בהתחלת החכמה ויסודותיה, וע״ז צריך לו לדבר במלים אחרים, וגם באמריכם לא אשיבנו, האמרים שגבלתם בטענותיכם על השאלה של צדיק ורע לו, גם בזה דעתי נפרדת מדעתכם ואמרי משונים ממאמריכם:
Elihu's thesis is totally different from those of Eliphaz, Bidad and Zophar, and so the points raised by Job in his rebuttal of the latter are immaterial with regard to it
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(טו) חַ֭תּוּ לֹא⁠־עָ֣נוּ ע֑וֹדהֶעְתִּ֖יקוּ מֵהֶ֣ם מִלִּֽים׃
They are amazed, they answer no more; words have departed from them.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
אִתְּבַרוּ לָא אֲתִיבוּ תוּב אִסְתַּלְקוּ מִנְהוֹן מִלַיָא.
חתי אנדק אלקום ולם יג׳יבו זיאדה, ואנתקל אלכלאם ענהם.
חתו, עד אשר נשברו האנשים ולא ענו יותר וניטל מהם הדבור. והנה חתו ענין מחיתה שבירה ורצוץ, ודומה לו לקמן לט כב, מא כה, כלומר לאחר שנשברו ונאלמו וחכיתי עד שידברו ולא אמרו כלום אז אענה אף אני חלקי וכו׳.
העתיקו – סרו מהן מלין.
have removed themselves Words have turned away from them.
(טו-יז) אבל מאחר שאני רואה שחתו שלשת האנשים האלה ולא ענו לו עוד.
העתיקו מהם מליןא – נסתלקו מהם מלין.
והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו ולא ענו עוד. אענה אף אני חלקי.
א. כן בכ״י פריס 162, אוקספורד הונט׳ 225, ס״פ I.20, דפוס ברסלאו, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״מלים״.
חתו – ריעיו, ולא ענוהו.
העתיקו – הסירו.
תמהא איך חתו ולא ענו עוד על חבירי איוב.
העתיקו – יש אומרים שהוא: ולא העתיקו מהם.
והענין: שלא דברו עד שיעתיק אדם דבריהם.
או יהיה פירושו: העתיקו – מן עתקו (איוב כ״א:ז׳), שהמלים עתקו מהם.
א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י פרמא 2395: ״תימה״.
חתו לא ענו עוד – חתו ממני.
העתיקו מהם מלים – באו סופרים והעתיקו מה שאמרו על זה. ידעתי אין דעתם לענות יותר.
חתו – נשברו.
העתיקו – הסיעו או מן העתקה ופי׳ כתבו.
חתו – מאמר הכת׳ זה והטעם חתו ובושו1 שלא ענו עוד כי לא מצאו עוד מענה וירשיעו את איוב (איוב ל״ב:ג׳).
פי׳ העתיקו – הסיעו והסירו מעצמם מלות תשובה.
ויש אומ׳ העתיקו סופרים מהם מחברי איוב המילין שכבר אמרו ואז ידע כי אין בדעתם לענות.
1. השוו ללשון הפסוק במלכים ב י״ט:כ״ו.
העתיקו מהם מלים – הסירו מהם מלין ותשובות.
העתיקו מהם מילים – הסירו מהם הדבור ונשארו כמו אלמים.
(טו-יז) חַתּוּ לֹא עָנוּ עוֹד. אבל עתה שהתייאשו מלהשיב, וזה ידעתי כִּי עָמְדוּ לֹא עָנוּ עוֹד, ששהו זמן רב ולא השיבו דבר, אַעֲנֶה אַף אֲנִי חֶלְקִי, כי בסור הזקנים מהשיב, מגיע ׳חלקי׳ להשיב:
חתו – מלרע מכלול דף קע״ה אבל בס׳ פתח דברי דף פ״ו נמנה עם אחרים שהם מלעיל.
העתיקו מהם מלים – בדפוס ישן וגם בקדמון כ״י כתוב מלין בנו״ן ואולם במסורת איוב ריש סימן י״ו נחשב עם י׳ בלישנא מ״ם.
חתו – בעבור סכלות התשובה נשברו כי איוב סתר דבריהם ולא מצאו עוד מענה וסרו הדברים מפיהם ולא ידברו עוד.
העתיקו – כמו ויעתק משם ההרה, נעקרו המלים מהם.
חתו – ר״ל איך אשיב לו בשטתכם ובמליכם, הלא נמצא מהם מן הריעים אשר חתו ולא ענו עוד, הוא צופר, שהוא לא השיב כלל בפעם השלישית, ומהם אשר העתיקו מהם מלים, הוא בלדד, שהגם שענה בפעם השלישית, ענה מענה קצרה, שלא היה לו מלים להלביש את דבריו בארך, רק רמז ברמז לבד, כי המלים שבהם ילביש את וכוחו נעתקו ממנו:
One was confounded and dropped out of the debate; Zophar, who had dropped out of the third round, another was lost for words. Bildad, who had so little to say in the third round.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(טז) וְ֭הוֹחַלְתִּי כִּי⁠־לֹ֣א יְדַבֵּ֑רוּ כִּ֥י עָ֝מְד֗וּ לֹא⁠־עָ֥נוּ עֽוֹד׃
And shall I wait, because they do not speak, because they stand still, and answer no more?
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחירלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וְאוֹרִיכֵית אֲרוּם לָא יְמַלְלוּן שְׁתַקוּ וְלָא אֲתִיבוּ תוּב.
פלמא צברת אלי אן לם יתכלמו, ואלי אן וקפו ולם יג׳יבו זיאדה.
והוחלתי, וכאשר הוחלתי עד אשר לא דברו ועד אשר עמדו ולא ענו יותר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

והוחלתי – עד עתה, וראיתי אשר לא ידברו.
כי עמדו – אשר עמדו.
(טז-יז) אענה אף אני חלקי – היה לו להחל ויען ויאמר לפי שכבר הפסיק הפסוק בחתו או יתכן שחתו והוחלתי עמדו – שתקו, מן וכפתחו עמדו כל העם (נחמיה ח׳:ה׳), אענה פתוחה האלף והוא מבנין קל. ואחדלה מה מני יהלוך (איוב ט״ז:ו׳), וכמוהו אעלה אכסה ארץ (ירמיהו מ״ו:ח׳), ופתחותם בעבור העי״ן.
אז אמר אליהוא והוחלתי.
עמדו – בדיבור.
עמדו – שתקו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

והוחלתי – כפי הנראה בחילופים הוא״ו בגעיא לבן אשר ולא מצאתי כן בספרים.
עמדו – שתקו וכן עמדתי ותתבונן בי (איוב ל׳:כ׳).
והוחלתי – כאומר הנה מתחלה הוחלתי כי חשבתי שהמה ישיבו בהשכל ואף בראותי כי לא מצאו חכמה הוחלתי עוד עד כי לא ידברו כלל עד כי שתקו ולא ענו כלל ותמו דבריהם מכל וכל.
והוחלתי – ובכ״ז לא עניתי תיכף והחרשתי, כי חשבתי פן אחרי שינוחו מעט ישובו ויתחילו הוכוח שנית, לכן הוחלתי עד שידעתי בבירור כי לא ידברו עוד, כי הלא עמדו מן הארץ, ולא ענו עוד, וזה סימן שנפסק הוכוח מכל וכל, כי כל זמן הוכוח ישבו אתו לארץ:
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחירלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(יז) אַעֲנֶ֣ה אַף⁠־אֲנִ֣י חֶלְקִ֑יאֲחַוֶּ֖ה דֵעִ֣י אַף⁠־אָֽנִי׃
I also will answer my part; I also will declare my opinion.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחיר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
אֲתֵיב לְחוֹד אֲנָא חוּלָקִי אֲחַוִי מַנְדְעִי אוּף אֲנָא.
פאבתדי אנא איצ׳א בקסטי, ואכ׳בר במערפתי.
אענה, אז אתחיל גם אני בחלקי ואחוה את ידיעתי. אענה–אתחיל. ראה לעיל פסוק ו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

אַעֲנֶה – אדבר עמו, והוא ישיבני דבר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

אענה – נפתח האל״ף בעבור הע״ין.
אענה אף אני חלקי – מן התשובות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

אחוה דעי – הדל״ת רפה.
אענה – עתה אענה אף אני חלקי כפי החלק שענו הם ואף אני אגיד דעתי.
לכן אענה אף אני:
• א) שאענה חלקי, אשר כל אחד י״ל חלק בהוכוח, ואתם כבר דברתם החלק שלכם, אענה את החלק שלי,
• ב) אחוה דעי, שטתי היא שיש דיע, דהיינו מושכלות ואמתיות הטבועים בנפש, שלא באו אליה על ידי העיון וההיקשים רק הם נתונים בה לנחלה ממקור מחצבתם ומאת ה׳:
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר״י קראמיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחיר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(יח) כִּ֭י מָלֵ֣תִי מִלִּ֑יםהֱ֝צִיקַ֗תְנִי ר֣וּחַ בִּטְנִֽי׃
For I am full of words; the spirit within me constrains me.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גמיוחס לרשב״םר״מ קמחירלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
אֲרוּם מְלֵיתִי מִלַיָא עֲקַתְנִי רוּחַ דִכְרֵיסִי.
פאני ממא אמתלית כלאמא, צ׳ייק עלי ראיי פי קלבי.
כי, כי מחמת שמלאתי דברים, הציקוני מחשבותי בלבי. ופירש רוח ״ראי״ רעיון סברא והשקפה.
הציקתני – מלה כפולה, דְשְטִרְיְיְנְטְמְיִי.
הציקתני – שלא אוכל לסבול.
הציקתני – מגזר׳ מצוק ר״ל שהיה צר רוחי בקרבי לרוב תאותי להשיב על דבריו.
(יח-כ) כִּי מָלֵתִי מִלִּים. וראוי גם כן שאשיב, כי מלאתי מכמה פנים1: הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי. לכבוד האל ית׳: הִנֵּה בִטְנִי כְּיַיִן לֹא יִפָּתֵחַ. מוכרח מטבע האמת: כְּאֹבוֹת חֲדָשִׁים יִבָּקֵעַ.⁠2 שיש קנקן חדש מלא ישן3: אֲדַבְּרָה וְיִרְוַח לִי. מעצור במלין4:
1. כמה דברים ממלאים אותי ומכריחים אותי לדבר, כאילו יתפוצץ אם לא יוצא את דבריו חוצה. וראה תהלים קמב ׳אשפוך לפניו שיחי׳, לשון שפיכה, ופירש רבינו כי ׳מלאתי מילין׳, שהוא מלא מילים עד שהמילים נשפכים ממנו בעל כורחו.
2. ׳לא׳ של יפתח מוסב גם על ׳יבקע׳.
3. ע״פ לשון המשנה באבות. ׳אובות הם נודות. כנאד יין אשר לא נפתח ולא פג טעמו ולזה הוא חזק ביותר עד אשר יבקע את הנאד ויוצא וכמו נאדות חדשים אשר יתבקע מהר מחוזק היין אשר בהם ויוצא א״כ היין מאליו כן הדברים השמורים בבטני כאלו יבקעו הבטן ויצאו מאליהם (מצודות), ונראה שהכוונה כיין ישן שלא פתחו אותו שנים רבות, אך נמצא באובות חדשים, בקנקן חדש, אשר אין דרכו להיבקע [ולא כשאר מפרשים שהחדשים נבקעים].
4. ע״פ לשה״כ לעיל (ד ב).
מלתי – כמו מלאתי באל״ף.
הציקתני – ענין צר ודחוק כמו לא מוצק תחתיה (איוב ל״ו:ט״ז).
רוח בטני – חלל בטני ואוירו.
כי מלתי מלים – ר״ל א״א לי להתאפק כי אני מלא מן אמרים ואויר חלל בטני דחוקה וצרה לי בעבור מרבית האמרים אשר בה והוא מלשון מליצה והפלגה.
כי מלאתי מלים שהכינותי את המליצות ואיכות הדבורים, והם רבים עד שאני מלא מלים, וגם הרוח התבוניי השוכן בהמלות והדבורים יציק את בטני כי הוא מבקש לצאת:
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גמיוחס לרשב״םר״מ קמחירלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(יט) הִנֵּֽה⁠־בִטְנִ֗יכְּיַ֥יִן לֹֽא⁠־יִפָּתֵ֑חַ כְּאֹב֥וֹת חֲ֝דָשִׁ֗יםיִבָּקֵֽעַ׃
Behold, my innards are as wine which has no vent; like new wine-skins which are ready to burst.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
הָא כְרֵיסִי הֵיךְ חֲמַר חֲדַת דְלָא יִתְפְּתַח לָגִינִן חַדְתִּין יִתְבְּזָע.
וצאר בטני בה מת׳לא ככ׳מר לם יפתח פיתנפס, או כאקואף ג׳דד תתשקק.
הנה, ונעשה בטני בו ברעיין דרך משל כיין שלא נפתח כדי שיצא ממנו הרוח או כנאדות חושים המתבקעות. כיין תוסס בכלי סתום המאיים לפוצץ את הכלי.
וכאבות, אקואף, מפרדה. והד׳ה אלמקאלה אלאולי.
הנה בטני – מלא רוח, דברים להשיב בתאוה.
כיין לא יפתח – כיין חדש שאינו נפתח והוא נופח ואף בתוך אובות חדשים ומבקעם.
אובות – נודות עשויין כקומת אדם גבוהים.
Behold my belly is full of wind, words to answer eagerly.
like wine that is not opened Like new wine that is not opened, and which blows up, and even [if it is] within new wineskins, it bursts them.
like...wineskins Wineskins made as tall as a man's height.
הנה בטני – מלא דברים להשיב בתאוה.
כיין חדש שאינו נפתח, והוא נופח אף בתוך אובות חדשים והוא מבקעם.
אובות – נודות עשויין כקומת אדם גבוהים.
כיין – כנבל יין חדש.
הנה בטני – על דרך משל, כענין: בטנך תאכל ומעיך תמלא (יחזקאל ג׳:ג׳).
כאובות חדשים – יש אומרים: שהוא מדברי רבנן: לא יכניס אדם ראשו תחת אובו.
ורובי המפרשים אמרו: כי הם נודות. וזה נכון, כי אל תפנו אל האובות (ויקרא י״ט:ל״א) עיקר אומנותם בנאדות היא.⁠א
א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י פרמא 2395 רק: ״נאוד״.
כיין לא יפתח – כשהוא רותח התירוש והוא בנבלים.
כאובות חדשים – כלי חרש.
כאובות – נאדות.
כאבות חדשים – כיין חסר נאדות.
כיין – כאוב יין.
כאובות חדשים יבקע – ויבקע בקלות כמו הנודות החדשים שיבקעו בקלות כשישימו בהם היין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

כאובות – כנאדות ואין לו דומה במקרא.
כיין – כנאד יין אשר לא נפתח ולא פג טעמו ולזה הוא חזק ביותר עד אשר יבקע את הנאד ויוצא וכמו נאדות חדשים אשר יתבקע מהר מחוזק היין אשר בהם ויוצא א״כ היין מאליו כן הדברים השמורים בבטני כאלו יבקעו הבטן ויצאו מאליהם.
הנה בטני כיין לא יפתח שהרוח התוסס ביין ועצור בו רוצה לצאת, ואם האוב ישן וחזק יוכל לעצור ולכלא את הרוח והיין, אבל אם הוא אוב חדש יבקע, וכן אני שעדיין לא הרגלתי לעצור את דברי יבקעו דברי לחוץ, ולכן.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(כ) אֲדַבְּרָ֥ה וְיִֽרְוַֽח⁠־לִ֑יאֶפְתַּ֖ח שְׂפָתַ֣י וְאֶעֱנֶֽה׃
I will speak, that I may find relief; I will open my lips and answer.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
אֲמַלֵיל וְיִרְוַח לְגַרְמִי אֶפְתַּח סִפְוָתִי וַאֲתֵיב.
פאתכלם חתי אתפרג׳, ואפתח שפתי ואג׳אובכם.
אדברה, ולכן אדברה כדי שירוח לי ואפתח שפתי ואענה לכם.
וכאבות, נאדות, בודדת. וזה מאמר הראשון.
וירוח – וינוח וכן וְרָוַח [לשאול] (שמואל א ט״ז:כ״ג) מנוחה.
וירוח לי – ולא אמר ארוח כי לי כטעם עצמי.
וירוח לי – כמו ורוח לשאול.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וירוח לי – בס״ס היו״ד במאריך.
ואענה – העי״ן בחטף סגול.
וירוח – מלשון הרווחה והוא הפוך הדחק.
אדברה – לזאת אדבר דברי ואוציא מלין ויהיה לי בבטני הרווחה מן המלוי.
אפתח – רק אפתח שפתי ובזה אענה כי הדברים יצאו מעצמם לגודל הרבוי וגם זה ענין מליצה.
אדברה וירוח לי:
• א) כדי שירוח לי מפני הרוח המציק,
• ב) שרק אם אפתח שפתי אענה, כי שפתי ידברו מעצמם, שהכל ערוך:
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(כא) אַל⁠־נָ֭א אֶשָּׂ֣א פְנֵי⁠־אִ֑ישׁ וְאֶל⁠־אָ֝דָ֗ם לֹ֣א אֲכַנֶּֽה׃
Let me not, please, respect any man's person; neither will I give flattering titles to any man.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
לָא כְדוּן אֶסַב אַפֵּי גְבַר וּלְבַר נָשׁ לָא אִשְׁתְּמוֹדַע.
ולא אחאבי אחדא, ולא אכני אדמייא אג׳לאלא לה.
אל, ולא אשא פני איש ולא אכנה שום אדם כדי לחדרו.
לא אכנה – לא אשנה דברי להחליפו לכבודו, כמו שאמרתי למעלה: וירשיעו את איוב (איוב ל״ב:ג׳) זהו כינוי שמשנה את הדיבור בשביל כבודו ואף זאת לא אעשה כי בפה מלא אוכיחנו.
neither will I euphemize I will not change my words to replace them [with milder expressions] in deference to his [Iyyov's] honor, as I said above, "And they condemned Iyyov.⁠" This is a euphemism, which changes the expression because of His honor. I will not even do this, but I will reprove him explicitly.
אל נא אשא פני איש – עד עכשיו הוחלתי לדבריכם, ואשא פניכם שלא להשיבו מפני כבודכם. מעתה לא אשא פני איש שלא לענותו.
ואל אדם לא אכנה – ואיני מכנה לו שם רע, כשם שעשיתם אתם.
אל נא אשא פני איש – לא אהיה נושא פנים לאיוב.
ואל אדם – כופל מלתו.
לא אכנה – לשון כינוי ושינוי.
אכנה – מן אכנך ולא ידעתני (ישעיהו מ״ה:ד׳) ויתכן להיות שניהם מן תכונה שנים שרשים וענין אחד.
ישאני – יש אומ׳ מן וישאם דוד (שמואל ב ה׳:כ״א). והנכון כמשמעו.
לא אכנה – לא אשים לו תכונות שם כי אם הוא רשע לא אכנהו לאמר שהוא צדיק.
ואל אדם לא אכנה – לא אקרא עוד לאיש לאמר לו, פלוני החכם או הזקן ענה דעתך קודם שאדבר, כי כבר נשאתי פניכם ולא תענו כהוגן.
לא אכנה – לא אעלים שמו לכנותו בכינוי אחר כדי שלא אומר בביאור דבר כנגדו אבל אקראהו בשמו ואומר עליו בביאור מה שיתבאר לי מהמום בדעותיו ובדבריו.
אל נא1 אשא פני איש. כאליפז שאמר (לעיל ה יז) ׳אשרי אנוש יוכיחנו אלוה׳, להורות שמרוב חשיבותו של איוב היה נענש בעון הדור:
1. בד״ר: אל. בק׳: לא.
אכנה – מלשון כנוי שאינו שם העצמי וכן ובשם ישראל יכנה (ישעיהו מ״ד:ה׳) והדרך הוא שהרוצה להעלים שם מי מפני הכבוד וכדומה אז מזכירו בכנוי כאלו הכוונה על אחר.
אל נא אשא – הנה עתה לא אשא פני איש להחניף למי לכסות על קלונו אף לא אדבר אל אדם בכנויים כאלו אין דברי עליו אלא בפה מלא אייחד עליו הדבור ולא ברמז.
אכנה – בלה״ק בא רק על שם הכבוד שנותן לחבירו, כמו אכנך ולא ידעתני (ישעיהו מ״ה).
אל – וכן לא אעצור מלי מפני נשיאת פנים לאיוב ולריעיו, כי לא אשא פני איש, וכן לא אעצור מפני שאכנה אל אדם, לתת לו כבוד ויקר ושלמות יותר מהראוי לו, כי לא אכנה:
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(כב) כִּ֤י לֹ֣א יָדַ֣עְתִּי אֲכַנֶּ֑הכִּ֝מְעַ֗ט יִשָּׂאֵ֥נִי עֹשֵֽׂנִי׃
For I know not to give flattering titles; otherwise, my Maker would soon take me away
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
אֲרוּם לָא יְדַעִית לְאִשְׁתְּמוֹדָעָא כִּזְעֵיר פּוֹן יְסוֹבַר לִי אַפִין דַעֲבִיד יָתִי.
כמא לם אעתאד קט אן אכניה, בל ען קליל מן פעלי הד׳א יקבלני צאנעי.
כי, כפי שלא הורגלתי כלל לכנותו, אלא כמעט בגלל מעשי אלך יקבלני עושני. ומלת ידעתי נוהג והרגל. וכ״כ בפירושי לתהלים א ו מהדורתי עמ׳ מ, שם חלק שרש ״ידע״ לשנים עשר פנים, ידיעה כפשוטה, ידיעה בדרך החכמה, הכרות של קרבת המשפחה, הסכמה, הודאה, ראייה, הרגל ומנהג, עינוי ויסיר, תשמיש, הרגשה ותחושה, שליחות והגעה, קיום ויציבית, ע״ש. ופירש את זו נוהג והרגל. וראה גם במלון שבסוף הספר שם. וכ״כ בפירושו למשלי י לב שפתי אמת ידעון רצון, ידיעה היא ההרגל כמו שאמר אליהוא כי לא ידעתי אכנה, והוא יודע לכנות אלא שלא הורגל לכך, ראה שם מהדורתי. ואמרו ישאני עושני כלומר שמעשי אלה ומנהגי זה רצוי לפניו.
כמעט ישאני – יסלקני מן העולם ויש פותרים ישאני, כמו: ותשא הארץ מפניו (נחום א׳:ה׳).
or else...would carry me away He would take me away from the world. Others interpret יִשָׂאֵנִי like, "and the land raised up (ותשא) from before me [a pillar of smoke]" (Nachum 1:5).
כי לא ידעתי אכנה – פתרונו: כי איני יודע בו מעשים רעים שאכנה אותו שם כינוי של רשע.
כמעט ישאני עושני – מעט יסבלני הקב״ה, ולא זמן ארוך, אם הייתי מכנה לו שם רע שאינו ראוי לו.
כי לא ידעתי – אשר אכנה לשנות דבריי, והוא דוגמת: הנני יוסיף להפליא (ישעיהו כ״ט:י״ד).
כמעט ישאני – מעט יסבול אותי הקב״ה עד אשר אדבר דבריי.
כמעט ישאני – ישרפני, כמו: וישאם דוד ואנשיו (שמואל ב ה׳:כ״א). והענין: אם נשאתי פני איש, המקום לא ישמרני.
כמעט ישאני עושני – יהיה לוקח וממיתני אם הייתי לוקח פני שרים ואל אדם או הייתי מכנה אותי גדול.
[כי לא ידעתי] – כי מי שלא אדעהו במעשה הצדיק אם אכנהו ישאני עושני והטעם יקח נפשי וימיתני אם אשא פני איש (איוב ל״ב:כ״א) להצדיק רשע.
כי לא ידעתי אכנה – כי אחרי שאין בכם חכם לא ידעתי לקרוא לאיש בכנוי שאיננו ראוי לו.
כמעט ישאני עושני – כמו ישאהו קדים וילך (איוב כ״ז:כ״א), כמעט ישאני אלוה אל בית מועדי אם אכנה עוד לאדם.
ישאני – ישרפני כמו וישאם דוד ואנשיו.
לא [ידעתי] אכנה. כענין בלדד שאמר (לעיל ח ב) ׳ורוח כביר אמרי פיך׳, ולא פירש מה הוא:
כמעט – ר״ל קרוב הדבר ומעט המרחק והכ״ף בא לאמתת הדבר.
ישאני – ענין הבערה ושריפה כמו ותשא הארץ מפניו (נחום א׳:ה׳).
כי לא ידעתי – כאומר אף אם ארצה לכנות לא אוכל כי כ״כ הדבר זר אצלי כאלו לא ידעתי לעשותו.
כמעט – כי בעיני קרוב הדבר אשר ישרפני ה׳ אשר עשני בעבור עון חנופת הכינוי (העולה מהמענה ההיא אשר אליהוא יתן טעם אשר שתק עד הנה כי בעבור אשר ריעי איוב היו זקנים ממנו לימים לא ערב לבו לגשת לדבר אמריו כי חשב אשר ברוב השתדלות יושג החכמה והמה השתדלו בה הרבה מן הימים אבל אחר שראה שלא השכילו במענה ובסוף עמדו ולא ענו עוד ע״כ לא היה לו עוד מהאפשר להתאפק לחשוך אמריו ואמר אשר מעתה ישיב אמרים בפה מלא ולא יחניף אף לא יכנה).
בני אוהב גר מפרש כמעט ישאני עושני – כמעט אני מת (אם לא אדבר), כמעט יקחני האל, וכדברי רש״י יסלקני מן העולם.
כמעט ישאני – גם אם ישאני ויכלני, כמו למשאות אותה משרשיה (יחזקאל י״ז). ויל״פ כמעט שאכנה ישאני עושני ויכלני.
כי – שיעור הכתוב כי לא ידעתי אכנה עושני כמעט ישאני, שאף להעושה והבורא לא ידעתי לכנות ולתת לו תארים יותר מהראוי, ואם אכנה כמעט, ישאני ויעבירני מן העולם:
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144