(הקדמה)
הנבואה הששה עשר תחילתה היתה עלי יד ה׳ ויוציאני ברוח ה׳ ויניחני בתוך הבקעה וגו׳ עד ויהי דבר ה׳ וגו׳ ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וגומר והיא בלבד פרשה אחת וראיתי לשאול בה גם כן ששת השאלות:
השאלה הראשונה אם המתים האלה שהחיה יחזקאל היו דרך משל או היה הדבר כפשוטו של כתוב, וכבר ידעת שעל זה חלקו בפרק חלק
(סנהדרין דף צב, ב) והיה דעת ר׳ אליעזר שהמתים שהחייה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה ורבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ורבי יהושע וחכמים אחרים הסכימו בזה עמו אמנם רבי יהודה אמר באמת משל היה, והנה הרב המורה (מו״נ ח״ב פמ״ז) ושאר המחברים וגם המפרשים שבאו אחריו (כוזרי ח״ב פ״ל) כולם פירשו הנבואה הזאת דרך משל על קבוץ הגלויות, אבל רואה אני בכל אחד מהדעות ספקות כפי הפסוקים אם למאן דאמר שהיה הענין כפשוטו יקשה מאד אומרו בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו עצמותינו אבדה תקותינו נגזרנו לנו שזה המאמר מורה באמת היות המראה כולה משל, ואמנם למ״ד שענין העצמות היה משל לאנשי הגלות ושקרא לארצות האויבים והמשילם בקברים יקשה מאד סוף הנבואה שכאשר בא הכתוב לבאר הנמשל ואמר העצמות האלה כל בית ישראל המה וגומר אמר הנני פותח את קברותיכם וגו׳ וידעתם כי אני השם בפתחי את קברותיכם ונתתי רוחי בכם וחייתם וחזר אם כן הכתוב בביאור הנמשל לדבר במשל והיה ראוי שיאמר בלבד הנני מעלה אתכם מבין הגוים והנחתי אתכם על אדמתכם כי זהו באמת הנמשל כפי זה הדעת ומה לו עוד בקברים וברוח ובתחייה, כל שכן שבמשל לא נזכרו הקברים כי בבקעה היו העצמות ומה צורך אם כן לומר בנמשל הנה אני פותח את קברותיכם.
השאלה השנית למה זה כששאל השם לנביא התחיינה העצמות האלה השיבו ה׳ אלהים אתה ידעת כי לא ימלט אם שחשב הנביא שהיתה שאלת התחיינה כפי המנהג הטבעי והיה ראוי אם כן שישיבוהו לא יחיו עד בלתי שמים לא יקיצו, או אם חשב שהיתה שאלת השם אם יוכל ביכולתו המוחלט להחיותם על דרך נס והיה ראוי אם כן שישיבהו ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזימה ולמה אם כן לא השיבו באחד מהפנים האלה ואמר ה׳ אלהים אתה ידעת הלא ידענו כל אל דעות ה׳, גם כי אמר ידעת בלשון עבר והיה לו לומר אתה תדע או אתה יודע.
השאלה השלישית במה שבא ייעוד הרוח כפול ומכופל שאמר הנה אנכי נותן בכם רוח וחייתם ואמר עוד וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וחייתם ומה צורך אם כן ליעוד על הרוח שני פעמים, וה״ר דוד קמחי פירש שהראשון עיקר ושהכתוב ביאר בשני איך יביא הרוח באומרו שיביא הגידים והבשר והעור ובאחרונה יבוא אותו הרוח אשר זכר, וכל זה איננו שוה לי כי לפי דרכו היה די במאמר השני והראשון אין צורך בו.
השאלה הרביעית אם היה הייעוד האלהי על הדברים כולם בשוה ר״ל על הגידים ועל הבשר על העור על הרוח ונתקיים ויצאה לפעל בענין הגידים והבשר והעור וכמ״ש ויהי קול בהנבאי והנה רעש וגומר וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה, ואם באו הגידים והבשר והעור באותו ייעוד איך לא בא הרוח גם כן ממנו והוצרך לנבואה השנית עליו כמו שאמר רוח אין בהם ויאמר אלי הנבא אל הרוח האם קצרה יד ה׳ מהביא את הרוח מכח מצותו הראשונה כמו שהביא שאר הדברים והוצרך לצוותו פעם שנייה, ומה ענין אומרו הנבא אל הרוח הנבא בן אדם ואמרת אל הרוח שהוא הכפל דברים ומותר ללא צורך במלת הנבא.
השאלה החמישית באומרו מארבע רוחות בואי הרוח וימשך מזה שהיה הרוח הזה אויר מתנועע מהרוחות הנושבות הבאות מכל הפאות וכן חשבו ה״ר דוד קמחי שכתב וזה לשונו זהו רוח חיים לפיכך אמר מארבע רוחות כלומר מאיזה דבר שיהיה כי הוא מהאויר ומה שאמר ונתתי רוחי בכם הוא רוח השכל ולכך אמר רוחי עד כאן, והתימה ממנו כי הרוח החיוני לא יתהוה מהאויר כמו שחשב כי הוא נולד מהדק שבליחות כמו שכתבו הרופאים, כ״ש שהרוח הנאמר כאן יכלול גם כן הרוח השכלי דאי לא תימא הכי יתחייב שהיה הייעוד שיולדו כבהמות השדה מבלי דעת ואעפ״י שלא אמר בו רוחי הנה אמר וידעתם כי אני ה׳ ולא תפול הידיעה כי אם ברוח השכלי, ושלמה אמר
(קהלת יב, ז) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, וידוע שעל הרוח השכל ידבר עם היות שלא אמר בו רוחי ולכן יקשה אומרו כאן על הרוח השכלי שיבא מארבע רוחות כאלו הוא אויר פשוט, וגם יקשה אומרו בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה שמורה שנפש אחת תחול בכולם כדעת בן רש״ד והיא כפירה מבואר בחוק התורה והיה ראוי לומר בואו הרוחות כי יש לכל אדם נפש מיוחדת נבדלת מזולתו, ורש״י כתב שאמר מארבע רוחות בואי הרוח שכל מקום שהלכו נשמותיהם לשוט לארבע רוחות משם יתקבצו ויבואו, וגם זה רחוק הוא כי אם היו הגופות כולם בבקעה באותם העצמות מה להם לנשמות לשוט בד׳ רוחות העולם ולא היה להם כי אם לשוב אל האלהים אשר נתנם אם למקום השכר ואם למקום העונש לא לשוט בארץ בארבע רוחות.
השאלה השישית באומרו והעליתי אתכם מקברותיכם עמי, והיא שאתה תראה שזכרה כאן ג׳ דברים האחד הנה אני פותח את קברותיכם ובזה לא אמר עמי, והב׳ והעלתי אתכם מקברותיכם עמי ובזה בלבד אמר עמי, והג׳ והבאתי אתכם אל אדמת ישראל ובזה גם כן לא אמר עמי, וכאשר חזר הנביא לזכור שלשתם בפסוק השני שמר אותו דרך עצמו רוצה לומר שלא אמר עמי בייעוד הראשון ולא באחרון כי אם באמצעי שנאמר וידעתם כי אני ה׳ בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי וגומר והנחתי אתכם על אדמתכם וגומר שלא אמר מלת עמי בפתוח הקברים ולא גם כן בהביאם אל אדמתם אלא בייעוד האמצעי משלשתם והוא אומרו ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי, וראוי לשאול למה לא אמר עמי בכל שלשת הייעודים האלה כי אם בלבד בהעלאה מהקברים. והנה יתבארו הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כולם.
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת הוא להודיע לנביא שיחיו מתינו נבלתינו יקומון, ושיעשה הקב״ה פליאה עצומה באחרית הימים קרוב לזמן הגאולה שבני אדם שהיו כבר מתים ונשכחים מעל פני האדמה ישובו גופותיהם להתרכב ותחולו בהם נפשותיהם כאשר היו בזמן חייהם, ועשה משל בזה מתחיית העצמות היבשות שראה הנביא באותה בקעה שהיה הנמשל בה התחייה הנפלאת שתהיה בזמן קבוץ הגלויות שהיא תכלית הנפלאות והעצומה שבהם, ובנבואה של אחריה הודיע לנביא שקודם אותה תחייה שהוא התכלית האחרון יקדם אליה קבוץ הגליות שיתקבצו ויתחברו מלכות יהודה ובנימין עם מלכות אפרים ועשרת השבטים שישובו על אדמתם ויהיו כולם גוי אחד בארץ בהרי ישראל וימלוך עליהם מלך אחד מזרע דוד ולא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות וילכו במשפטי השם יתברך וחקתיו וישבו על הארץ אשר נשבע לאבותם וישבו עליה לבטח בשלום ובמישור לנצח נצחים עד עולם ויהיה מקדש ה׳ ושכינתו עליהם. גם אחרי אותה נבואה הביא נבואת גוג להודיע שקודם אותו קבוץ הגליות והגאולה העתידה תהיה מלחמת האומות ונקמת השם מהם, וזה ענין שלש הנבואות שבאו כאן זו אחר זו בסדור והדרגה הראשונה מהתחייה שהוא התכלית, והשניה מקבוץ הגליות וגאולת ישראל שתקדם לתחייה, והשלישית בנקמת האויבים שתקדם לגאולה וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים.
(א) היתה עלי יד ה׳ וגו׳ עד ואתה בן אדם קח לך עץ אחד, אין בידינו להכריח אם מתי יחזקאל היו משל או היה הדבר כפשוטו כי מי ישלח ידו בין גאוני עולם להכריע במה שחלקו, בו אבל לבד אודיע שגם שנודה שהיה הדבר כפשוטו ושקמו וחיו אותם המתים בין שיהיו מבני אפרים שמהרו את הקץ לצאת ממצרים ונהרגו בגת (שמו״ר כ, י) ובין שיהיו אנשים שכפרו בתחיית המתים או אותם שמתו בבקעת דורא אם היה שחיו שמה ועמדו על רגליהם אין ספק שבאה הנבואה הזאת להודיע לנביא שכן יהיו כל בית ישראל שמתו בגלות שעוד יקומו בקבריהם ויבאו על אדמת ישראל כי מה שקרה לאלה יקרה להם, וזה ענין אומרו כפי זה הדעת העצמות האלה כל בית ישראל המה וגומר, ואם נאמר שהיה הדבר משל שהוא היותר מתישב על הלב לא יעלה על לבך שהיה הנמשל קבוץ הגליות ושקרא לארצות הגוים קברים באומרו הנני פותח את קברותיכם, ושעל הידיעה והחכמה שתתחדש בזמן הגאולה העתידה אמר ונתתי רוחי בכם וחייתם כמ״ש הרד״ק כי הנה לייעוד קבוץ הגלויות לא היה הנביא צריך למשל וכמה מהפעמים ניבא עליו באין משל ולא בחידות אבל היתה המראה הזאת משל לענין תחיית המתים שתהיה סמוכה וקרובה לזמן הגאולה, ולכן היה המשל שראה הנביא תחיית העצמות היבשות שראה באותה בקעה והיה הנמשל בה התחייה אשר תהיה באחרית הימים, ולכן אמר בביאור הנמשל הנני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם וגומר ונתתי רוחי בכם וחייתם כי זהו המכוון והנמשל בנבואה הזאת באמת, וכן אמרו בפרקי רבי אליעזר (סוף פרק לג) היו ישראל יושבין ובוכין היינו מקוים לאור ובא חושך באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא לנביא חי ה׳ שאני מעמיד אתכם בתחיית המתים ואקבוץ אתכם עם ישראל שנאמר הנני פותח את קברותיכם גם שאחרי הנבואה הזאת באה נבואה קח לך עץ אחד שתיעד על קבוץ הגליות בביאור וכיון שקיבוץ הגליות בא בנבואה בפני עצמה יתחייב שהנבואה הזאת שקדמה לנבואת הקבוץ תהיה מענין אחר זולתו והוא התחייה כמו שזכרתי והותרה בזה השאלה הראשונה.
ועל זה אמר היתה עלי יד ה׳ שכבר פירש הרב המורה בפרק מ״ה חלק שני שיד ה׳ היא אחת ממדרגות הנבואה כי לפי שהיה האדם בשגם הוא בשר בלתי ראוי ולא הגון לקבל השפע האלהי והנבואה העליונה ימשילו הנביאים הורדת השפע על הנביא כאלו הש״י מחזיק בו בידיו או שסמך את ידיו עליו, ולדעת מי שיאמר שהיתה הנבואה הזאת כפשוטה ושענין העצמות היה בפעל ובהקיץ יהיה ענין היתה עלי יד השם שלקחו בציצת ראשו ויניחהו בתוך הבקעה שהיתה מלאה עצמות אדם.