1. נראה שלפי שמהותו של משיח היא כמו הכח השכלי שבאדם, השגת שלימות הכח השכלי מקרב את בוא המשיח. ופירש ׳משכיל׳, פועל יוצא, שישכילו את האחרים, וכמו שפירש בתחילת הפרק הקודם. והרד״ק כתב שמזמור זה נאמר על מלך המשיח, וגם רבינו מפרש מפסוק י״ד על המשיח.

2. ׳ידידות׳ לשון רבים, שתי אהבות, אהבת ה׳ לישראל, ואהבת ישראל לה׳. וראה שיעורים.

1. כמו שרץ הרוחש. ורש״י פירש ׳השריץ לבי בקרבי דבר טוב, לשון נענוע וכן כל לשון שירוץ וריחוש׳.

2. לשה״כ במשלי (כב כ).

3. ע״פ לשה״כ בקהלת (ד יג) ׳טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל׳, ולעומת יצר הרע שנקרא שם מלך קרא גם ליצר הטוב שנקרא שם ׳ילד׳, בשם ׳מלך׳, וכן הוא בפסוק שלאחריו שם ׳כי מבית הסורים יצא למלוך, וכתב אבע״ז שם ׳יתכן שיהיה הילד שהוא חכם מלך ואפי׳ שיהיה בבית הסורים׳. ושם פירש רבינו ששיבח שם ׳את העיון ההווה בחברת המעיינים הוא, כי אמנם ׳טוב ילד׳ שאין בידו רב נסיון, ׳מסכן׳, שלא הִרְבָּה לקבל מרבותיו לקוצר הזמן, וחכם, בעל הסברא נכונה שקנה בויכוח עם חביריו, ובזה נעשה כמעיין המתגבר׳. וכאן מפרש שהכוונה לכח השכלי, שהוא יצר הטוב שצריך להתגבר על היצר המתאווה. וראה עוד בקהלת (ט יד-טו) ׳עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אתה ובנה עליה מצודים גדלים, ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא׳.

4. ׳מלך׳ כולל הן את הכח השכלי,׳צלם אלהים׳, והן את ׳מלך המשיח׳. וראה בקהלת על ׳אלהים יבקש נרדף׳ שהכוונה הן לכח השכלי הנרדף מכוחות הגשמיים, והן לישראל הנרדפים ע״י ישראל בגלות. [במשך כל המזמור, רבינו אינו מתייחס אלא לכח השכלי, רק בסופו מדבר על מלך המשיח, אבל ברור שכוונתו לפרש את כל המאמר פירוש מקביל הן על השכל והן על משיח, ובקטעים שמובן הפשטות על המשיח ביאר איך יתפרש על השכל, וכן להיפך, כי עבודת הצלם א׳ באדם הוא שיעשה המשיח בכלל העולם, ויש לייסד מזה יסוד גדול ומאמר גדול בעז״ה].

1. ׳צלם אלהים׳.

2. ׳יפיפית מבני אדם׳ פירושו, היפה בתוך כוחות שיש בבן אדם, ׳כי כל כפל לחזק הדבר, וכן: ירקרק, אדמדם׳ (רד״ק). ראה עקידה שער ח׳ על עניין זיווג איש ואשה המרמז לחומר וצורה, וז״ל: ולסבה זה הענין המהנה והמועיל מאד לדעתי יסדו בני קרח מזמור מיוחד כללו בו ענינים נפלאים ממהות החבורים האלו ותועלתם כפי מה שאבארהו להגיע הנאתם: למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר ידידות (תהלים מ״ה). יראה שראו לנצח השיר הזה על דוגמת שושנים לפי שהדרוש אשר כוונו אליו בו יתדמה אליהם בענינו וזה כי כמו שהשושנה היא נחמדת מאד למראה ותאוה היא לעינים. אמנם כאשר יקחה האדם בידו ויקריבה אליו ירגיש בה הנאת הריח הטוב הלביי אשר הוא תועלת נפלא מהראשון במה שהיא מחזקת כחות הנפש כן הדרוש הזה במה שנראה ממנו לעינים מהזווג המפורסם יועיל מאד אל האיש ואל האשה במה שיתן הסדר הנאות והמועיל בהנהגת הבית על צד היותר טוב שאפשר. אמנם כאשר ישקיד המתבונן בעיונו בכוונת דבריו והתכת חלקיו כמו שיחוייב למאמרים כאלה ימצא בו תועלת אחר נכבד מאד ירגיש בו השכל תענוג נפלא מהראשון מצד היותו רוחני ונפשיי בהשכלתו ומגיע התועלת לעקר עצמיותו וזה טעם משכיל שיר ידידות יכוונו אל שני מיני הזווגים שנזכרו.... התואר הראשון הוא במה שפעולתו המיוחדת היא להתבונן בדברים העיוניים הרוחניים שהמה נכבדים ועליונים מאד מאדם. ולזה אמר שכבר נתיפה בזה בתכלית הנוי והיופי משאר הכחות שיעור שנתעלה מאד מאדם להיותו כאלהים לדעת:

3. על ידי המושכלות הראשונות המוטבעות בך בטבע בריאתך, ביכולתך לקנות שלימות. אבע״ז: ׳יגיד נשמתו שהיא נכונה וחכמתו שהיא רחבה כי הדבור הפנימי ימצא בנשמת האדם׳.

4. ה׳ ברך אותך שתהיה ׳לעולם׳, שתקנה נצחיות. וגם המשיח נקרא ׳דרך כוכב מיעקב׳, ופירש רבינו חי נצחי. ובעקידה שם: והתואר השלישי כי מצדו ולא מצד זולתו מחלקיו ימצא לו ההשארות הנצחי ולזה אמר על כן ברכך אלהים לעולם.

1. בכך שאתה יודע וקונה שלימות בעצמך.

2. החכמה והבינה היא חרבם וקשתם של צדיקים ברא׳ מח כב. וראה ישעיה נג ב ש׳הדר׳ הוא במידות הנהגת שררה. וגם מלכותו של מלך המשיח תהיה בכך שילמד ידיעת ה׳ לעולם, כמבואר ב׳משא חדרך׳ בספר זכריה. רד״ק: ׳ואדוני אבי ז״ל פירש כי חגור חרבך על דרך משל, וההוד וההדר הם החרב, כלומר כי ייראוך העמים מההוד וההדר אשר בך כמו שייראו הגבור חגור החרב׳.

1. ש׳הדרך׳ שתורה לארחים יהיה דבר אמת, לא דרכי טעות והטעאת אחרים.

2. ראה ישעיה וכ״מ על יצר הניצוח הגורם לשכחת התורה ולגלות.

3. ׳ימינך הפועל, והפעול חסר, כאילו הוא כתוב ימינך תורה אותך לעשות גבורות ונוראות מלחמות׳ (אבע״ז). ותורך נוראות ימינך, וכשתהיה מרכבתך באמת ובענוה, ימינך תורֶה לך נפלאות ונוראות שתעשה באויביך (רד״ק). אם ׳הדרך׳ יהיה בדרך של ׳ענוה צדק׳, מתוך ענווה ובקשת האמת, וללמד את האמת, ולא לקנטר, אז המלמד עצמו ישיג ׳נוראות ימינך׳, שילמד ידיעת ה׳ עוד יותר מאת תלמידיו.

1. לשון מורה הוראה, ולשון יורה חיצים.

2. עקידה שם: ולזה הפליג במליצתו לומר שצריך זה הגבור שיהיו חציו שנונים והוא כנוי אל ידיעת הדברים החלקיים, כענין שתרגם אנקלוס בעלי חצים (בראשית מ״ט) מארי פלוגתא, והוא הזרוז והחדוד בידיעת החלקים והקפת הפרטים כפי אשר יאות לכל עם ועם ולפי הזמן והמקום.

3. ׳יפלו׳, אף שהם אויבי המלך, שאינם רוצים להתבונן. וראה בישעיה (מט ב) ׳וַיָּשֶׂם פִּי [כְּחֶרֶב חַדָּה]. ב׳לשון לימודים׳ לסתור דעות כוזבות: [וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר] דומים לְחֵץ נכנס בבשר׳. [ועל דרך זה במשיח שיבואו כולם אליו כי יכירו באמת, ולא יצטרך למלחמה].

1. בפסוק א׳, ׳מעשי למלך׳.

2. ׳שבט׳ המלכות של מלך זה הוא במישור, הוא ישר.

3. ׳פעולת השכל היא ישרה תמיד, כי פעולת השכל היא לעולם הבחנת האמת והשגתו, וזאת הפעולה היא ישרה תמיד, ובכן יתחייב שהטעות לא יקרה זולתי מהכוח המדמה, וכן ביאר אריסטו בספר ׳הנפש׳ [מאמר ג פרק נא] באמרו ׳כל פעולת השכל היא ישרה, אמנם התאוה והדמיון הם לפעמים ישרים ופעמים בלתי ישרים׳ (אור עמים פרק הנפש). [ובהמשך שם: ועל הטענה הרביעית שטען החולק באמרו שפעולת זה הכוח השכלי אינה ישרה תמיד, ומזה יתחייב שאינו עצם שכלי נבדל אבל הוא כוח חמרי, נשיב שהוא מן השקר שתהיה פעולתו בלתי ישרה, ועל הראיה שהביא החולק על זה מהטעות הקורה, נשיב שהטעות אינו מפעולת השכל, אבל לפעמים יקרה מהעדר פעולתו כאשר בבחירתו יתרשל מהתבונן ואז לא ישפוט האדם בשכל אבל הולך אחר דמיונות הכוח המדמה, ולפעמים יקרה הטעות מהנחות כוזבות מובלות אליו מן המדמה אשר מהם יתחייב תולדה כוזבת, והנה אותן ההנחות המובלות אינם מפעולת השכל, אבל מפעולת הכוה המדמה, וזה יקרה מפני היות זה הכוח השכלי כוחיי בלבד אל השלימות השני, ובזה הוא חסר מן השכל הנבדל אשר הוא שכל בפועל, כאמרו (תהלים ח׳:ו׳) ׳ותחסרהו מעט מאלקים׳, כי עם היות שהוא שכל בפועל בענין המושכלות הראשונות אשר הם בו בטבע כמו שביארנו למעלה, הוא אמנם כוחי בלבד בענין שאר המושכלות אשר לא ישיגם כי אם אחר שיובלו אליו פרטי המוחשות ויפשיטם ויקבלם וירכיב עמהם את המושכלות הראשונות, ולכן כאשר יובלו אל זה הכוח השכלי דמיונות כוזבות, יהיה משפט השכלי כזב, אבל זה הכזב לא יקרה מהיות פעולת השכל בלתי ישרה, רצוני לומר שישפוט משפט מעוקל, אבל יקרה מעדות עדי שקר שיובל אליו, כמו שיקרה לשופט ישר שהעידו לפניו עדי שקר, כי הוא, עם היותו ישר, ישפוט משפט כוזב בלי ספק].

1. כל לשון גדולה נופל עליה ל׳ משיחת שמן כדת המלכים (רש״י). ובשיעורים פירש באופ״א.

2. יותר מחביריך, שהם שאר כוחות הגוף.

1. נתנו ריח יותר ממה שנתנו היכלי שן הנאים, והיכלי השן נבנו במצות שאר הכוחות, לספק את רצונות הכוחות הגשמיות. ׳בגדותיך׳ – פעולות?

2. ריח הפעולות הנעשות בהוראת ומצוות הצלם אלהים הם יותר מכל מה שפעולות שאר כוחות הגוף עשו לשמח אותה בעולם הזה. וראה קהלת על מה שניסה לשמוח בתענוגים כי מרחיב בשמחה את הנפש השכלית, ע״ש. רד״ק: ׳ופירושו: מאשר שמחוך, רצונו לומר היכלי שן אשר שמחוך, כי הדירה הנאה מרחיבה לבו של אדם. ויש לפרש כי כל הפסוק הזה הוא משל על המעשים הטובים, על דרך (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר׳. מצודות: ׳מן היכלי שן - מן השמחה והרחבת הדעת שיש למי שיושב בהיכלי שן מן השמחה ההיא יהיה לך מן הדברים אשר ישמחו אותך בהם ר״ל כל מיני שמחה שיהיה לך יהיה מעין השמחה שיש למי שיושב בהיכלי שן שהיא שמחה גדולה ומרובה׳.

1. ראה שיר השירים (ו ח) ׳שישים המה מלכות. רבו דעות חכמי האומות החוקרים באלקיות: ושמונים פילגשים. ויותר מהמה החוקרים בטבעיות: ועלמות אין מספר. המורים עניני העולם בהנהגת הבית והמדינה׳.

1. הכח המדמה, הדמיון, לעומת כח השכלי שהוא המלך.

2. כמו שביאר באור עמים ובכ״מ, בראשית ג ועוד.

3. יל״ע בכת״י: ׳לי׳.

4. כלומר, תפסיקי מלגרום לאדם לעשות פעולות בשאר כוחות הגוף, שרובם מיותרים ומזיקים.

1. ׳כמו שתיארתי׳, הכוונה כפי שנתתי לכוח השכלי תואר זה בפסוק א׳, שם קרא לו ׳מלך׳.

1. בישעיה (כג ח) ׳צור המעטירה אשר סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ׳. הרי שהיו עשירים.

2. אם הכח הדמיוני יעזוב את פעולותיו הגשמיות, ויעסוק רק בהובלת המושכלות מן הגשמי אל הרוחני אל השכל, אז עשירי עם יחלו פניה, ולא תצטרך לעסוק בעצמה בענייני חיי שעה.

1. המשבצת היא המושב שבה מכניסים את האבן הטובה, נמצא שהמשבצת, אף שהיא יקרה כי היא עשויה מזהב, אינה התכלית, כי התכלית היא האבן. ועל זה הדרך אומות אלו קנו חכמה, אך לא הגיעו עמה אל התכלית, ויגיעו אל מלך המשיח שיכניס להם אבן יקרה אל תוך המשבצת.

2. ׳ותהיינה האומות כמו הבתולות שלא ידע אותן איש עד שתבאנה אל הבעל, כן תהיינה האומות כאילו לא ידעו תורה וחוק ויקבלו עליהם במצות המלך המשיח דת ישראל או שבע מצוות׳ (רד״ק). בויקרא (יג ב) כתב רבינו ׳כי כל מי שילך אל מקום להתפעל לא יקרא ׳בא׳ אז, אבל יקרא ׳מובא׳, כענין תּוּבַל לַמֶּלֶךְ וגו׳ רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ, וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ׳. וכ״כ רבינו בבמדבר: ׳כי אמנם כל הקרב אל מי שיחדש דבר בעצמו נאמר שהוא ׳מובא׳ אל המחדש בו על ידי נכבד ממנו כזה שאין חבוש מתיר עצמו, ולזה נכתב במצורע בטומאתו (כאן) ובטהרתו (להלן יד ב) והובא אל הכהן, ובסוטה (לעיל ה טו) והביא האיש את אשתו אל הכהן, וכן בעבד (שמות כא ו) והגישו אדוניו אל האלהים׳. וכתב מהרי״ל בלוך, אב״ד טעלז, על דברי רבינו אלה: ׳ביאור הדברים, כי כל אדם כשצריך להתעלות למדרגה יותר גבוהה או לשתחודש בו איזו מעלה, דרושה לו הכנה כדי שיסוגל ויוכשר להשיג את המעלה ההיא, והכנה זו אי אפשר שתיעשה ע״י האדם עצמו, שמכיון שלא הגיע עדיין למעלה ההיא, אי אפשר שיעשה בעצמו ההכנה אליה, כמו שאין חבוש מתיר עצמו, כי בזה שהוא צריך להתיר את עצמו הוא חבוש אצלו, צריך הוא להתיר את ידיו והנה אסורות, וכמו כן כשצריך האדם לעלות ולעבור למעלה יותר גבוהה, לדרגא יותר עילאית בתורה וביראת ה׳, כל זמן שלא הגיע אליה לא יוכל להרגיש אותה אל נכון ואין לו עוד בנפשו האמצעים שיכינו אותו ויביאוהו להשיג את המעלה ההיא, ורק הנכבד ממנו, אשר רכש לו כבר אותה מעלה, כשהוא מוליכו ומכוונו אליה מעוררו ומשפיע עליו מכוחו הוא עד שמכשירו להשיג את המעלה. אבל הנזיר אשר נתעלה כבר למידה מופרשת משאר בני אדם וצריך להשיג עוד מעלה יותר גבוהה ע״י גילוח, אין נכבד ממנו שישפיע עליו ויכשירו לזה, כי למעלה זו יכול להגיע רק זה אשר היה נזיר לה׳, ולכן אי אפשר שתעשה בו ההכנה רק ע״י עצמו, ולכן הוא יביא את עצמו׳ (שיעורי דעת, מאמר נשמת התורה). ובדברי רבינו כאן יובן היטב לשון ׳מובא׳ הנאמר כאן, כפי שהביאו בויקרא שם. [עקידה שם: ואמר תובלנה בשמחות וגיל כו׳. זרזה שלא תרע עינה בבואנה עמו להיכל מלך לעשות מלאכתן ע״ד שאמר אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה (מגלה י״ג א) רק שתוביל אותם בשמחות וגיל עד שתבואינה בתמידות בהיכל מלך אל החצר הפנימי לשרת שם ואין מכלים. וזה עצמו ענין האשה הראשונה כי הכח המתעורר הוא הפקיד הממונה להוציא כל המלאכות המחושבות אל המעשה ע״י שאר הכחות ההולכים לרגלו לעשות מלאכתו כענין הנערות ההנה וכלן ראוי שתבאנה ותלוינה אליו בשמחות וגיל כי אין שום פועל טוב יוצא לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות].

1. רד״ק: ׳ויש לפרש כל הפסוקים האלה דרך משל, והוא הנכון, ובנות מלכים הן האומות, שיהיו כולם סרים למשמעת המלך המשיח, והשגל שהיא המלכה, משל על כנסת ישראל שתהיה גבירה לכל האומות׳. ראה ירמיה טו יט: ׳ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם׳.

1. אבי מלך המשיח, משיח בן דוד.