הן – בל תחשוב שה׳ מונע מהושיע לכם מפני חסרון היכולת כי לא קצרה יד ה׳ מהושיע וכן לא תוכל לומר שמונע מהושיע מפני חסרון הידיעה וההשגחה בצעריכם,

כי לא כבדה אזנו משמוע – אך מה היא הסבה שאינו מושיע אתכם, אין זאת

כי אם עונותיכם שהם הבדילו בינכם לבין אלהיכם וחטאתיכם – העון הוא בסבת הכפירה וההכחשה וזה היה קיר מבדיל לגמרי עד שא״א שיתקרב ה׳ אליכם מפני החומה הזאת המבדלת ביניכם, עד שההבדל הזה מונע הקורבה משני הצדדים, בין מצד האל, בין מצד האדם, אחר שמכחיש את ה׳ וכופר בתורתו, ועז״א ביניכם לבין אלהיכם, אבל החטאים הם מה שאדם חוטא מצד התאוה לא מצד הכפירה, וזה אינו מבדיל בין האדם ובין ה׳, רק שהם מסתירים פני ה׳ בל ישמע צעקתם, (וזה מגביל,

הן לא קצרה יד ה׳ כי אם עונותיכם היו מבדילים – ועל ידם אינו ביכולת להושיע אתכם כי קיר מבדיל ביניכם,

ולא כבדה אזנו כי אם חטאתיכם הסתירו פנים).

כי כפיכם – (עונות שבין אדם לחברו) הכף מציין כל היד נגואלה בשפיכות דם,

והאצבע האצבעות שהם עוסקים במלאכות הדקות ומיוחדות ור״ל פרטי הפעולות ואיכות גמר מעשיהם מורה שנעשו בעון כי עון מציין המזיד והכפירה שעושה מעשהו בשאט נפש.

שפתותיכם – (נגד בין אדם למקום) שפתותיכם דברו שקר אמונות כוזבות ודעות שקריות, ולא לבד שתדברו כן מן השפה ולחוץ, כי גם לשונכם עולה תהגה – כי תהגו ותחשבו על הדעות הנפסדות עפ״י חקי ההגיון ותחזקו אותם על ידי מופתים הגיונים מתעים.

אין – (גם לא נמצא מוכיח ומורה) אין קרא בצדק להוכיח בדברים שבין אדם לחברו,

ואין נשפט ומתוכח על האמונה נגד המקום בטוח נמצא אצל הכופרים האלה שתי כתות (הכת האחת) הבלתי חוקרים ומתפלספים כלל, ואינם מיסדים דברי כפירתם על ראיות ומופתים פילוסופיים, רק בטוח על תהו ודבר שוא – דוברים שוא על בטחון של תהו, עד שאין ממש לא בהדברים עצמם, ולא בהיסוד שעליו יסמכו דבריהם (הכת השנית) החוקרת ומתפלספת מניחים הקדמות מתעות ויולידו מהם תולדות כוזביות, ועליהם אומר הרה עמל – שהם ההקדמות וההיקשים המופתים,

וילד שקר היא התולדה היוצאת להם מעיונם הכוזב, להכחיש מציאות ה׳ או השגחתו או שכר ועונש וכדומה.

ביצי – ממשיל התולדה אשר תבקע ותולד ע״י התפלסופם לביצי צפעוני וההקדמות וההיקשים והמשפטים שבהם ישתמשו להוציא את התולדה,

לאורגים קורי עכביש – כי כן יארוג מושג על מושג משפט אל משפט היקש אל היקש, עד יוציא בסוף התולדה אבל החוטים האלה שמהם ארגו את המופת הם חוטי קורי עכביש שתוציא העכביש מגופה, עד שמציאות החוטים האלה מקורם בעצם העכביש בעצמו, כן כל ההנחות וההקדמות שהניחו אין להם יסוד רק בעצם המתפלסף עצמו, אשר בדה שקרים וכזבים וענינים שאין להם מציאות בעצמם, רק בכח דמיונו האכל – (הדלתות מגבילים) נגד ביצי צפעוני בקעו, אומר האכל מביציהם ימות – ר״ל מי שלוקח התולדות האלה שהוציאו בחקירותיהם ואוכל מהם שמשתמש בהם לעשות כהוראתם ימות מיתת הנפש,

והזורה מי שאינו אוכל מן הביצים, רק מניח אותם תחת עוף שיתחממו ויצאו מהם אפרוחים, והוא מי שאינו עושה ובלתי מתנהג על פי התולדות האלה, רק שלוקח אותם להקדמות אל עיונים אחרים אז תבקע אפעה המזקת לרבים, כי בזה הצד התולדות האלה עוד יולידו תולדות אשר יתעו את הרבים וימיתו אותם.

קוריהם – (נגד קורי עכביש יארוגו) – ר״ל בל תאמר כי הגם שהתולדה שהוליד מן ההקדמות הם שקר מ״מ ההקדמות ודרכי ההגיון וההיקשים, שעל פיהם ארג וטוה את הבגד וחבר התולדות הם אמתיים, ונוכל לקחת אותם לבנות על פיהם בגד טוב, ולהביא מהם מופתים על האמונה האמתיית, כאשר קרה בהרבה מופתי הפילוסופים שהגם שהולידו מהם תולדות כוזבות מפני שלא השתמשו היטב בההקדמות ודרכי המופת, מכל מקום ההקדמות מועילות לעיון אל ענינים אמתיים, כי גם קוריהם לא יהיו לבגד – כי הם מופתי הדמיון לא מופתי השכל וגם בל תאמר שעכ״פ הם בעצמם יש להם כסות עינים, שנוכל לאמר שטעו בשכלם וחקירתם, כי גם הם עצמם לא יתכסו במעשיהם – כי הכל רואים שלא היה מקום לטעות כלל, וכי הכל מרמה וזיוף, (עד פה דבר מענין כפירתם נגד המקום, עתה יתחיל לחשוב חטאיהם בין אדם לחברו) מעשיהם בל תאמר שעכ״פ מחזיקים בדת הפילוסופים ובטוב מדותיהם בין אדם לאדם, שיסדו להם בזה דתות שכליות ונימוסים מחוכמים,

כי מעשיהם מעשי און וכח איש את רעהו חיים בלעו ופעל גם העסק שהם מתעסקים בו הוא חמס.

רגליהם – ר״ל כבר שב אצלם ההרגל לטבע עד שרגליהם עצמם ירוצו לרע מרוב ההרגל,

וימהרו וחוץ מזריזות ההליכה אל מקום הרצח ימהרו לשפוך דם שהוא הרצח עצמו, כי לפעמים ימהר אל הרע ובבא לעשותה מתנחם ושוקל תחלה אם לעשות אם לחדול, אבל הם מבלי חקור דבר ממהרים לשפוך דם נקי, ולא תאמר שאין מחשבותיהם מסכימים אל הרצח אומר גם מחשבתיהם מחשבות און – עד ששד ושבר במסלותם של המחשבות האלה, כאלו המחשב שלהם סלל לעצמו מסלה כבושה אל השוד ושבר אשר עליו יסובב הרעיון וילך הכח המחשבי תמיד.

דרך – הדרך הוא הדרך הגדול הקבוע לרבים, והרבים שיש להם משפט ונימוס דורכים דרך השלום – הנהגה כוללת ונימוס שומר השלום בין הקיבוץ שלא יעשוקו איש את אחיו, את הדרך הכללי הזה לא ידעו והנה המעגל הוא הדרך הסבוביי, והנה גם חברת הרוצחים והגנבים הגם שאין שומרים את הדרך הגדול הקבוע לרבים, שאין שומרים הנימוסים הכוללים, כי הם הולכים במעגל סבוביי נוטה מן הדרך הכולל הישר, מכל מקום יש להם משפט ביניהם, כי גם עדת הרוצחים והשוללים יהיו ביניהם איזה נימוס והנהגה אשר ישמרו את היושר בין עדתם, ויש להם משפט במעגל הזה שהם הולכים עליו. איך יחלקו השלל, איך תהיה השותפות ביניהם וכדומה, אבל הם אין משפט גם במעגל שלהם – שעדת השוללים והגנבים לא ישמרו היושר גם בין עדתם איש לאחיו, ולא זאת לבד כי גם נתיבותיהם עקשו להם הנתיב הוא שביל היחיד, כי גם כל יחיד בפ״ע אין לו נתיב לעצמו עד שכל דרך בה בנתיב הבודד לעצמו לא ידע שלום – שכ״א עוכר שארו ומשחית את ביתו ואת עצמו.

על כן רחק משפט ממנו – הגמול שישלם ה׳ לפי המעשה והזכות נקרא משפט, ואשר יתן ה׳ מצד החסד נקרא צדקה, אומר המשפט הבא לפי הזכות רחוק מאתנו כי אין לנו זכות והצדקה הגם שהיא אינה נגבלת לפי מעשי האדם, ואינה עומדת מנגדו להיות נערכה לפי מעשיו ולא שייך בה שהיא רחוק מאתנו כי היא רודפת אחר האדם גם בהיותו בלתי ראוי, אבל לא תשיגנו צדקה הגם שהיא רודפת אחרינו לא תוכל להשיג אותנו כי אנו בורחים ממנה ואין אנו רוצים לשבת בצילה כלל נקוה לאור הישועה והנה חשך – והנה נקוה עכ״פ לנגהות שהוא נוגה הירח והכוכבים שזה נמצא גם בעת שהוא לילה וחשך, אבל באפלות נהלך – כי נעשה אופל עד שאין אור כלל כי אופל גרע מחשך.

נגששה כעורים קיר – שחוץ ממה שהוא אופל וחשך, גם אנחנו עורים מראות, ר״ל שחסר אור הישועה ושפע אלהית ממעל, וגם אנחנו אין אנו מוכנים לקבל את האור הזה גם לו היה במציאות וכאין עינים נגששה העור עורו עיניו, והאין עינים לא היו לו עינים מימיו, העור יכיר לגשש מבואות העיר שראה אותם טרם נתעוור, אבל האין עינים לא יכיר זאת, לכן מוסיף שאנחנו דומים כאילו לא היה לנו עינים מעולם, והנה העור ההולך ביום יראה לו אחר את הדרך אבל אנחנו כשלנו בצהרים כנשף ולא היה מי שיראה לנו הדרך עד שאנחנו שוכבים באשמנים כמתים – מבלי לזוז ממקומנו.

נהמה – הדלתות מגבילים,

נהמה כדבים כלנו נקוה למשפט ואין, וכיונים הגה נהגה נקוה לישועה רחקה ממנו – תחלה נהמה כדוב הבא בחזק ובכח, וכן נקוה למשפט ע״פ הדין ביד חזקה שנדמה שאנו ראוים מצד מעשינו, אבל המשפט אין, כי אין לנו מעשים אח״כ כיונים המצפצפים בקול ענות חלושה הגה נהגה ונקוה לישועה מצד החסד, והנה הישועה ישנה במציאות כי ה׳ הוא רב להושיע אבל היא רחוקה ממנו, מפני רוע מעשינו כמו שיבאר.

כי רבו פשעינו נגדך – הם המרדים שמרדנו נגד ה׳ במצות שבין אדם למקום, וגם חטאתינו אשר ענתה בנו בעצמינו הם החטאים שחטאנו איש נגד רעהו גזל ועשק וכדומה, ולא לבד שחטאנו בעבר כי גם פשעינו עדן אתנו כי עוד לא שבנו מפשעינו, וגם עונותינו (העונות הם הבאים ע״י טעות השכל והכחשה וכפירה) ידענום – שעוד ידענו והכרנו בם, כי אנו מחזיקים עוד בידיעתינו עתה בדעות הכוזבות והכפירות כמו מקודם.

פשע – מבאר נגד מ״ש כי רבו פשעינו נגדך שהוא עבירות שבין אדם למקום הנה פשע וכחש בה׳ – היה בו פשיעה ומרד וגם הכחשה וכפירה בה׳, שמלבד שמרדו בו, כחשו ג״כ בו,

ונסוג מאחר אלהינו – ה׳ מורה מצד שהוא בורא העולם, ואלהינו מורה על זה הצד שהוא משגיח עלינו וגומל ומעניש שלא לבד שכחשו את ה׳ כי כפרו גם בהשגחה ובשכר ועונש, (הגם שלרוב יירא החוטא לכל הפחות מעונשי ה׳).

דבר עשק – עתה מבאר נגד מ״ש וחטאתינו ענתה בנו – שהוא עבירות שבין אדם לחברו, אומר שעשקו וגזלו בפרהסיא עד שהתפארו בו והיה להם לתפארת שעז״א ענתה בנו – שאנחנו עצמנו מעידים ומגידים החטאים האלה, כי כ״כ אנו מתפארים בחטאים האלה עד שבעת שלא עשק ולא בא לידו גזל ורצח ימציא לעצמו ספור כזה בשקר להתפאר בו שעשק, וז״ש לדבר עשק וסרה הרו והגו מלב דברי שקר – כי הגם שהוצרך להרות ולהמציא דבר שקר בדוי מלבו, ימציאנו, בלבד שיוכל לדבר עושק וסרה ולהתפאר בו, עד שיתפאר בעושק שבדה מלבו ולא עשהו כלל, מיוקר וחשיבות מעשים האלה בעיניהם.

והסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמד – המשפט הוא בין אדם לחבירו, והצדקה היא בין אדם למקום, המשפט טבע האדם נוטה אליו כי השכל יחייב אותו, והמליצה תציירהו כאילו הוא נמצא תמיד אצל בני אדם, ועתה הוסג אחור והלך לו מהם והצדקה אין טבע האדם נוטה אליה, ואינה נמצאת אצל האדם בטבע, וצריך שהאדם יקרא לה שתבא אליו, ועתה מרחוק תעמוד, (כי לא נסוגה אחור, כי לא היתה עדיין אצלם כלל, כי היא אינה באה מעצמה), ומצייר כי המשפט הולך לפני הצדקה, ששמירת המשפט השכלי קודם בטבע לשמירת הדת האלהית, ואחר שהמשפט נסוג אחור מהם, הגם שכבר היה אצלם, ממילא הצדקה תעמוד ותשאר על מקומה מרחוק,

כי כשלה – הדלתות מגבילות,

והסג אחור משפט כי כשלה ברחוב אמת, וצדקה מרחוק תעמד כי נכחה לא תוכל לבא ומשפט יסודותיו בנויים על אדני האמת, שאם אין אמת אין אפשריות למשפט, שאם הבע״ד ישקרו, העדים יכזבו, והשופטים בשקר יכון כסאם, איך יעשה משפט, ואחר שהאמת נכשלה ונפלה ברחוב, (ר״ל הגם שאין דרך האמת להכשל במקום הרחוב ששם ימצאו אנשים מחזיקים בו, כי במקום אסיפת האנשים יתברר האמת תמיד) כי השקר מושל בפרהסיא, לכן הוסג אחור משפט, ונכוחה הוא מה שיגביל האדם דרכו נוכח דרך ה׳ שזה שורש המצות שבין אדם למקום שיתקדש יען שקדוש הוא ה׳, ולכן הצדקה תעמוד מרחוק יען כי לא תוכל לבא הנכחה, שהוא תנאי הצדקה, שלא תכון הצדקה שהם מצות שבין אדם למקום אם לא ע״י הנכוחה שהיא שיגביל דרכיו נגד דרכי ה׳ לעזוב עניניו הבשריים, ולהנהיגם תחת הנהגה גבוהה אלהית, אולם אחר שכשל ברחוב אמת, איך תבא הנכוחה, הלא האמת נמצא עם האדם בטבע, ואם הוא נכשל איך יגביל דרכיו נגד ה׳ שזה אין טבעי, וצריך שתבא אליו מבחוץ ע״י לימוד וקבלה.

ותהי – תחלה היה עוד האמת ביניהם רק שנכשל בלכתו ביניהם, ואח״כ נעדרה האמת מהם בהחלט, שלא ידעו כלל מה הוא אמת, וגם נגד שתחלה רק נכחה לא תוכל לבא, נשכח אח״כ מהם ענין הנכחה ועבודת ה׳ בהחלט, עד שהסר מרע היה משתולל ר״ל אם נמצא לפעמים במקרה שאיש מהם סר מרע ונמנע מלעשות עבירה בין אדם למקום לא היה בכונה רק שהשתולל ושכח ושגג מלעשות הרע, כי לולא השתולל ושגג היה עושהו,

וירא ה׳ וירע בעיניו כי אין משפט – העדר המשפט הנימוסי היה רע בעיניו ביותר כי בזה יוצא מגדר האדם בכלל, וקשה יותר מהעדר הצדקה שיוצא רק מגדר האדם בעל הדת, אבל בהעדר המשפט נמשלו כחיתו יער.

וירא כי אין איש – אחר שחשב שפלת ישראל ורוע מעשיהם, יאמר שבראות ה׳ שפלת עמו, יעשה למען שמו הגדול ויגאלם בחסדו הגם שהם לא יהיו ראוים לכך והנה התשועה שיעשה ה׳ בזכות ישראל, יהיה ע״י שני ענינים.

א. על ידי הזכות שהכלל זכאים לכך מצד מעשיהם, וזה קרא (לקמן ס״ג ה׳) עוזר – כי הזכות הזה תעזור לו לפעול ולהושיע

ב. ע״י תפלת הצדיק ובקשתו, וזה קרא (לקמן שם) סומך – כי זה אינו עזר גמור רק סמיכה קצת מצייר כי עתה יראה ה׳ שאין איש שלא נמצא זכאי במעשיו שיהיה לו עוזר על פעולותיו, וגם השתומם ביותר כי גם אין מפגיע שלא נמצא אף צדיק אחד שיתפלל בעד הכלל שיהיה לו עכ״פ קצת סמך, ולכן הוכרח לפעול הישועה בכלל בכח עצמו, שלא עפ״י מעשה התחתונים, ולכן נגד העזר מזכות הדור שלא מצא,

ותושע לו זרועו בעצמו – (וכבר בארנו כי זרוע ה׳ תגביל המעשים שיעשה ה׳ בכח עצמו בבלתי עזר מהתחתונים כי הזרוע תניע את היד, ומצייר שראשית התנועות וסבתם היה מעצמו, לא ע״י סבה אחרת, וזה המבדיל בין זרוע ה׳ ובין יד ה׳ בכל מקום), ונגד הסמך שלא מצא מתפלת הצדיקים, הנה צדקתו היא סמכתהו – הצדקה העליונה שבעבורה יעשה גדולות מצד שהוא אלהים, בלא מעשי בני אדם וצדקתם כלל, זה היה הסמך הצדקה העליונה תעוררהו אל הישועה, והתשועה בעצמה תעשה בכח הזרוע, שהוא הכח הנשגב המניע את הכל מעצמו מבלי הבט אל סבה אחת חוצה לו.

וילבש צדקה כשרין – הצדקה הנאמרת אצל ה׳ בכתבי הקדש, תציין המעשים הנשגבים שיעשה ה׳ מצד החסד לא מצד הזכות, שכמו שמשפט וצדקה הנאמרים אצל בני אדם, נבדלים במה שהמשפט מורה על מעשים שיעשה מצד שהוא אדם, שהם המעשים שבין אדם לחברו, והצדקה תורה על מעשים שיעשה מצד שהוא בן אלהים, שהם המעשים שבין אדם למקום, כן המשפט הנאמר אצל ה׳ יורה מה שיעשה אל האדם מצד האדם מצד זכיותיו ומעשיו, מצד הגמול והצדקה תורה על המעשים שיעשה מצד שהוא אלהים, מצד חסדו הגדול, לא מצד הגמול. והישועה הבאה סמוכה אל הצדקה תורה הישועה הכללית השמורה אצל ה׳ מאז להוציאה בעתיד ולתקן ע״י את העולם כולו. והנה הנביאים יציירו פעולות השי״ת תמיד במלבושיו, כמו שהנכבד לא יתראה ערום רק במלבושיו, כן ה׳ לא יתראה רק ע״י פעולותיו, ואיכות הלבושים יציירו תמיד לפי איכות הפעולות, והמשפט שיעשה ה׳ בעכו״ם מצוייר במלחמה כמ״ש ויצא ה׳ ונלחם בגוים ההם, כי הוא יעשה המלחמה בכחו. עפ״ז מצייר ציור המלחמה הלז שירצה ה׳ להלחם נגד אויביו, כאילו ילבש הבגדים אשר ילבש הגבור בצאתו לקראת נשק. כי אז ילבש שריון וכובע קשקשים, הם יגינו בעדו שלא תשלט בו חרב וחץ. ובידו יאחז חרב וחנית בו ילחם נגד האויב. השריון והכובע מגינים בעדו שלא יתנצח, והחרב והחנית יאחז בידו למען ינצח. מצייר עתה כי השריון והכובע אשר ילבש להגן בעדו שלא יתנצח, הם הצדקה והישועה. כי אחר שאין לישראל זכות ומע״ט בקל ינצחהו המה״ד המשטין נגדו, מדוע יעמוד לימינם והם חוטאים, רק הצדקה והישועה יגינו בעדו בעת ההיא, כמ״ש ותושע לו זרעו וצדקתו היא סמכתהו – ודמה צדקת ה׳ להשריון שהוא המגין בעד הגוף, ואת הישועה להכובע שהוא המגין בעד הראש יכוין בזה כי המעשים והפעולות האלה יעשה ע״י הצדקה העליונה וחסדו הגדול, עד שהצדקה תהיה כשריון להגן בעד הגוף הפועל, כי הגוף מציין כלי הפעולה והמעשה, כי על ידי הצדקה יפעול. אמנם ראשית המחשבה הנשגבת לעשות הצדקה הזאת, תהיה הישועה הכלליית אשר עלתה במחשבתו הנעלמת, מראשית קדומים, שע״י מחשבת הישועה יעורר הצדקה, עד שהישועה תהיה הכובע אשר בראשו המגין בפני כלי המחשבה. אחר שצייר את המלבושים אשר ילבש הלוחם הנשגב הלז להגן עליו שלא יתנצח (רצוני, הענינים שבעבורם יושיע את עמי, ויחלוץ אותם מני צר), מתחיל לצייר המלבושים השנים שילבש למען ינצח, (רצוני הענינים שבעבורם מלבד שיושיע את עמו יעשה משפט בעכו״ם) כי ילבש בגדי נקם תלבשת ויעט כמעיל קנאה המלבושים האלה יהיו אות כי לא בא רק להושיע לבד שע״ז היה מורה השריון והכובע כי בא גם לנקום נקם, כי דרך הלוחמים לשים אות על בגדיהם, אם באו רק להציל, או גם לנקום נקם, כמ״ש (לקמן ס״ג) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים, ויש הבדל בין בגד למעיל, שהמעיל עוטים אותו על כל הבגדים מלמעלה, ויש הבדל בין נקמה ובין קנאה, הנקמה יעשה הנוקם בעבור שהרעו לו בעבר, והמקנא יקנא בעבור ביזוי כבודו וחילול תפארתו, אשר עוד קיים עוד בהוה, הנוקם יספיק לו אם ישלם רעה תחת רעה, גם אם תהיה הנקמה בצנעה, אבל המקנא לכבודו יעשהו בגלוי לעין כל כי עקר תכליתו שיתגלה כבודו המחולל, וע״כ אמר שה׳ ילבוש בגדי נקם לנקום על מה שהרעו לו צורריו, ואומר כי ילבש הבגדים האלה תלבושת ר״ל שלא ילבשם דרך ארעי, רק לתלבושת קבועה, וגם יעט קנאה כמעיל, כמו שהמעיל עוטים אותו על כל הבגדים, שע״ז אמר בו לשון עטה, כן יעשה הקנאה בפרהסיא לעיני רבים עמים נגד כבודו המושפל ושם קדשו המחולל, ואלה יהיו הבגדים שבם ינצח את האויב.

כעל גמלות – המאמרים מגבילים,

וילבש בגדי נקם תלבשת כעל ישלם חמה לצריו, ויעט כמעיל קנאה כעל גמולות גמול לאיביו – כי יש הבדל בין גמול ותשלומין, התשלומין הם לפי המעשה ומציין רק שילום הפעולה כאשר עשה כן ישלם, ואינו מציין איזה התפעלות אהבה או שנאה רצון או כעס, בין המשלם להמקבל התשלום, אבל הגמול מציין התפעליות שיתפעל הגומל בפעולה ההיא מסבת מעשה הנגמל באהבה או בשנאה ברצון או בכעס, שלפי התפעליות הזאת ימדוד אל חיקו טוב או רע ויש הבדל בין צר ואויב, הצר הוא המציר בפועל, והאויב דורש רעה ושומר איבה בלבו, ויש צר שאינו אויב, אם מציר לחברו שלא מפני איבה רק להנאתו, ויש אויב שאינו צר אם לא הצר לו בפועל רק נטר איבתו בלבו. ואצל ה׳ החוטאים נגדו ועושים עבירות גדולות להנאתם הם צורריו ומעיקיו, והכופרים בו ומכחישים אלהותו ומשפילים כבוד שמו הם אויביו הגם שלא חטאו בפועל, עפ״ז אומר כי ה׳ ילבש בגדי נקם תלבשת כעל ישלם חמה לצריו – כי לצריו שחטאו נגדו בפועל לא למען הכעיסו רק להנאתם, לא שייך קנאה, אחר שלא בזו את שמו הגדול ולא כפרו בו, וכן לא שייך גמול שהוא מצד האהבה או השנאה כי לא היו אויביו בלב, אבל לעומת זה יצדק אצלם נקם על שהרעו לו בפועל והנקם הזה יהיה דרך תשלומין לפי המעשה והפעולה כאשר עשו כן ישלם להם, ועז״א שילבש בגדי נקם על הרעות שעשו לו, ושיהיה הנקם כעל ישלם לפי ערך המעשה, וזה יהיה חמה לצריו שהרעו לו בפועל אבל יעט כמעיל קנאה כעל גמלות גמול לאיביו כי אויביו שהם לא חטאו לו בפועל רק הכחישו אלהותו לא שייך נקם אחר שלא הרעו לו, וכן לא שייך תשלומין לפי המעשה אחר שלא עשו רע במעשה, אבל לעומת זה שייך קנאה על כבוד שמו שחללו ובזו, ויצדק אצלם גמול מצד השנאה והכעס שיש לו עליהם נגד איבתם אף שלא עשו בפועל, ועל זה אמר ויעט כמעיל קנאה על שמו שחללו וכפרו בו, ושתהיה הקנאה כעל גמולות לפי גמול התפעליות האיבה והשנאה ששנאו אותו, והגמול הזה יהיה לאויביו שהכחישו אלהותו, ולא לבד להקרובים שהם היו צריו לרוב כי הם החריבו עירו ובית קדשו, כי גם לאיים הרחוקים שלא הצרו לו בפועל ולא יוכל לשלם להם תשלום, מ״מ להם גמול ישלם, על האיבה ועל שכחשו בו.