תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות – כלי זמר נקרא שגיונות. ג׳ תפלות נמצאו בתלים: תפלה למשה, לעני, לדוד. למשה נגד שחרית, לדוד נגד מנחה, לעני נגד מעריב שבערבית ליכא ציצית ותפילין. והאי תפלה לחבקוק הוא נגד מוסף. וכמו בנוסח המוספין מתחיל ומפני חטאינו כך הוא אמר כאן על שגיונות היינו ששגג על שהטיח דברים.

ה׳ שמעתי שמעך יראתי – שמעתי זה מתן תורה. אמרו חז״ל כתוב אחד אומר וירד ה׳ על הר סיני וכתוב אחד אומר מן השמים דברתי עמכם, בא כתוב השלישי והכריע ביניהם שנאמר מן השמים השמיעך קולו ואת דבריו שמעת מתוך האש, הוי קול מן השמים ודבור מן הארץ. ז״ש כאן שתי שמועות האחד בלשון שמעתי הוא נגד מ״ש דבריו שמעת, ובלשון שמעך הוא נגד מ״ש השמיעך קולו.

פעלך – אלו הלוחות כמ״ש מעשה אלהים המה. ולפי שנשברו ושבירתן זו היא מיתתן אמר הכתוב כאן בקרב שנים חייהו, היינו להיות חיים כבראשונה ממה״מ, ח״י יה״ו והיינו טל של תורה.

בקרב שנים תודיע – זה בית המקדש שיבנה במהרה בימינו וכמ״ש וידעתם כי אני ה׳ המוציא אתכם מארץ מצרים. והידיעה היינו במשכן שראו השכינה שורה כמ״ש ושכנתי בתוכם וידעו כי אני ה׳ אלהיהם, וזהו תודיע.

ברגז רחם תזכור – היינו בתוקף הרוגז מזכיר הרחום כמ״ש בתוכחה וזכרתי להם ברית ראשונים וגו׳ וזכרתי את בריתי יעקב וגו׳ וכן בירמיה אחרי דברי התוכחה כתיב זכרתי לך חסד נעוריך וכן בקינות חסדי ה׳ כי לא תמנו. דבר אחר, שמעתי זה יציאת מצרים כמ״ש וישמעו כי פקד ה׳, שמעך זה מתן תורה ואמר שמעך ששמעו מפה של הקב״ה, והן כנגד פסח ועצרת. פעלך היינו לוחות שניות שנתנו ביום הכיפורים וביקש הנביא בקרב [שנים] חייהו כבראשונה. בקרב שנים תודיע הוא בנין בית המקדש ונבנה בסכות כמ״ש בשיר השירים. ברוגז הוא סוד הכרובים כמ״ש בזוהר חדש פרשת תרומה. רחם תזכור שיחזיר הארון והכרובים למקומן והוא נגד ראש השנה שהוא יום הדין ואז גם כן ברוגז רחם תזכור כמ״ש בזוהר כשתוקעין ממתקין הדינים ומעורר הרחמים והיינו יום הזכרון שנתעורר הרחמים וזהו רחם תזכור.

אלוה מתימן יבוא – היינו לפי שישראל עמדו בהר סיני פניהם למזרחה של הר, הרי אדום לימין ופארן לשמאל. וזהו מ״ש וזרח משיער למו היינו מדרום כי משם זרח, והופיע מהר פארן היינו מצפון, ואתא מרבבות קודש רצה לומר ממקום שעמדו הרבבות קודש היינו ממזרח, מימינו אש דת למו היינו ממערב. וכן אמר כאן אלוה מתימן יבא זה דרום והיינו שם אלוה שהוא דרום.

וקדוש מהר פארן – זה צפון.

כסה שמים הודו – היינו שכסה בשמים הודו על הר סיני כמ״ש מלמד שהציע את השמים על ההר. דבר אחר, אלוה מתימן יבא אלו אחד מהמקומות שדברה השכינה עם ישראל במדבר אחר מעשה דמרגלים כמ״ש ונסב את הר שעיר וגו׳ וידבר ה׳ אל משה, וכל המ״ם שנה לא היה הדיבור מצוי. וקדוש מהר פארן, היינו ערבות ושם נשנה משנה תורה. כסה שמים הודו, רצה לומר אבל משבאו לארץ ישראל היתה השכינה שרויה תמיד וז״ש ותהלתו מלאה הארץ.

ונגה כאור תהיה קרנים מידו לו ושם חביון עוזו^א – היינו עמוד אש וענן ושכינה שהיו מהלכים לפני ישראל במדבר. ונגה הוא עמוד האש כי נגה הוא האור החוזר, ואור הלילה הוא גם כן אור החוזר. וז״ש ונגה כאור תהיה רצה לומר כאור המאיר ביום תהיה. קרנים מידו לו הוא עמוד הענן שהוא זהירא עילאה והוא אור החוזר מאור השכינה וזהו מידו לו. ושם חביון עוזו הוא שכינת כבוד אל המתלבשת בתוך עמוד ענן כמ״ש וירד ה׳ בענן, כי בענן אראה וכן ה׳ אמר לשכון בערפל וכמ״ש במדרש שהקדוש ברוך הוא נתן סוסו לאליהו, וכן כסאו לאליהו ולבושו למשה כו׳.

לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו – רצה לומר מכת בכורים היתה בלילה ואחר כך ביום באלוהיהם עשה ה׳ שפטים היינו ששרף אלהיהם בנהר דינור וזה היה אחרי קבורת בכורים. וקבורת בכורים ביום היה כמ״ש ויסעו מרעמסס וגו׳ ומצרים מקברים וגו׳. וזה שכתוב לפניו ילך דבר היינו מתחלה היתה מכת בכורים. ויצא רשף לרגליו היינו אחר כך יצאו רשפי אש לשרוף את אלהיהם ואמר לרגליו היינו לרגלי ישראל שהרשף היה הולך עם ישראל ממצרים וכן אתה אומר בהר סיני מתחלה נאמר אם בהמה אם איש לא יחיה וכשירד ה׳ על הר סיני יצא רשף לרגליו כמ״ש רד העד בעם וגו׳ וכן במדבר תחלה קודם שהתחיל הארון להלך [ויהי בנסע כו׳ קומה ה׳ ויפוצו אויביך] היינו אויבי ה׳ ואויבי ישראל ומיד מהם היו מתים ומהם נתפזרו כמ״ש במדרש, וכשיצא הארון אחר כך יצאו כמין שני ניצוצי אש ושרף הנחשים והעקרבים לפי שלא מועיל בהן המיתה כי הארס היה מזיק אפילו במותן לכן נשרפו לאפר.

עמד וימדד ארץ – היינו בבואם אל ארץ מואב מדדו את ארץ ישראל כמ״ש בפרשת מסעי.

ראה ויתר – כמ״ש במדרש כשעלה משה בהר לראות את כל הארץ כיון שראה אותם סר צלם מעליהם ונעשו כמתים ומה שעשה משה בראיתו לא עשה יהושע במלחמתו.

ויתפצצו הררי עד – היינו מ״ש ההרים רקדו כאלים והם ההרים אשר בארץ ישראל.

שחו גבעות עולם – אלו ההרים שבחוץ לארץ והוא מ״ש גבעות כבני צאן. ונגד ההרים שבארץ ישראל נקראו אלו שבחוץ לארץ גבעות כמו דוכרא ונוקבא.

הליכות עולם לו – רצה לומר משבאו לארץ לא זזה השכינה ממקומה כמו שאמרתי לעיל ובשיר השירים. דבר אחר, ויתפוצצו הררי עד זה חורבן בית ראשון, גבעות עולם זה חורבן בית שני שהוא בגבעות נגד ההרים, הליכות עולם הוא בית העתיד שיבנה במהרה בימינו.

שחו גבעות עולם הליכות עולם – הן תרי עלמין, מעולם ועד עולם עד תאות גבעות עולם.

דבר אחר: ראה ויתר גוים, היינו שהתיר השרים של מעלה של ז׳ האומות כנעני וחתי והפריזי כו׳ כמ״ש ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם וגו׳ ונשל גוים רבים. ויתפוצצו הררי עד, אלה השרים אשר נפלו ביד דוד ובניו וביד חשמונאי ובניו וכמ״ש ויראהו ה׳ את כל הארץ זו ארץ ישראל, את הגלעד עד דן היינו סביבות ארץ ישראל, את הגלעד זה עבר הירדן עד דן כי בדן נתחבר ארץ ישראל והים ועבר הירדן שהוא יזנק מן הבשן כמ״ש בגבולי ארץ ישראל. ואמר את הגלעד שיתוסף ארץ ישראל מן הגלעד היינו במזרח ארץ ישראל, ואצל דן שהוא בצד צפון, ויתוסף גם בצד הדרום אצל המדבר. דבר אחר את כל הארץ אלו שופטי ישראל והמלכים, הגלעד זה אליהו, עד דן היינו עד שישב ה׳ לדין כמ״ש ה׳ ידין עמים. שחו גבעות עולם, היינו לימות המשיח וכמ״ש ואת כל הארץ ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון. את כל הארץ הוא מ״ש ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן וכמ״ש ברעיא מהימנא פרשת משפטים ואתער נפתלי דאיהו אילה שלוחה הנותן אמרי שפר, ואת ארץ אפרים ומנשה דא משיח ראשון כמ״ש בכור שורו הדר לו וגו׳ בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה. ואת כל ארץ יהודה זה משיח אחרון כמ״ש כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. עד הים האחרון זה תחית המתים. הליכות עולם זה לעתיד לבוא כמ״ש ואת הנגב ואת הככר בקעת יריחו היא עיר התמרים עד צוער. ואת הנגב זו עמון כו׳, ואת הככר זו סדום כמ״ש כל ככר הירדן וכמ״ש ושבתי את שבותהן את סדום וגו׳, בקעת יריחו הוא מפלת גוג ומגוג כי שם יפול, עיר התמרים הוא סוד גן עדן שנקבע בארץ ישראל, עד צוער הוא הגיהנם שעתיד להטהר ולקבוע גם כן בארץ ישראל שהם שדותיה.

תחת און ראיתי אהלי כושן – רצה לומר בשעה שישראל חוטאים ונגזר עליהם ליפול ביד שנאיהם ואחר כך כשעושים תשובה נהפוך הוא ונופל השונא בידיהם וז״ש תחת און שעשו ישראל ראיתי אהלי כושן לסוף נפל כושן בידי ישראל.

ירגזון יריעות ארץ מדין – היינו במדין נעשה גם כן כך מתחלה הביא הקדוש ברוך הוא את מדין על ישראל ולבסוף כשעשו ישראל תשובה היה חרב מדין איש ברעהו ויכנע מדין לפני בני ישראל.

הבנהרים חרה ה׳ אם בנהרים אפיך – היינו שני נהרים הם נחלי ארנון וירדן ובכל אחד מהם שני נהרים כי נבקעו ונחלקו.

אם בים עברתך – הוא כלל המימות כי כאשר נבקע הים נבקעו כל המעינות של מעלה ושל תהום רבה והוא פלוגתא דרבי עקיבא ורבי אליעזר, זה כולל הים בא׳ והנהרות בא׳, וזה כולל הים והנהרות בא׳. ואמרו חז״ל בחגיגה על ששה דברים העולם עומד, ורוח סערה נכלל בא׳, וזרוע של הקדוש ברוך הוא נאמר בא׳ והוא שנים כמ״ש ומתחת זרעות עולם רצה לומר שהם ב׳ כחות אחד עומד על חברו כמ״ש בכח ובגבורה. וכולן נכללין בתיבה ראשונה הבנהרים. וכן נכללין בז׳ תיבין כל א׳ בתיבה מיוחדת^א והן נחלקין לז׳ וב׳^ב וכן כל ז׳ נחלקים כמו כן כמו הטבת שבעה נרות וז׳ מינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל וכן ז׳ אותיות דכאן נחלקין לב׳ שמות וכן הב׳ גופא נחלקין כן, וכן נהרים עצמן נחלקין גם כן כנ״ל כמ״ש ז׳ נהרות ז׳ מדברות. וכן אם בנהרים אם וב׳ הוא שבעה בסוד חוה ונהרים הם נהרים העליונים שהם גם כן שבעה כמ״ש ושבעה מוצקות וגו׳ וכן שבעה מעלות אש ורוח וערפל וב׳ מיני חשך וב׳ מיני מים שהן המרכבה וד׳ רגלי המרכבה. אור הוא המרכבה וחשך ועבים הם רגלי המרכבה. אפך ועברתך הם ב׳ היודעים וכלהון מתמתקים בקרבנות. ואמרו באדרא רבא ועובר על פשע למתק אעברה עד פומיה דימא סלחתי מאי משמע ועובר על פשע שפע וגו׳ בזעיר אנפין כד נחית כו׳, באריך אנפין כתיב ועובר על פשע ורוח עברה ותטהרם התם כד עבר ה׳ לנגוף את מצרים. ואמרו באדרא זוטא וזימני למידע בזימני דמלכא משיחא כמו שכתוב ונחה עליו רוח ה׳ פירש בחוטמא תליא כו׳ ואי תימא כו׳ ואין מתמתקין ברוחא דקרבנין כמ״ש ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך וכמ״ש אשר תאכל האש את העולה על המזבח וכתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה׳ ומלא חפניו קטרת סמים דקה והביא וגו׳, והן בג׳ מקומות של מחנה שכינה. וכן בסוד אשה ריח ניחוח לה׳ וכן בג׳ מלכין שבגופא ופרגוד בין כל אחד ואחד והן מתמתקין בג׳ רוחין כלילין בג׳ כמ״ש באדרא רבא כתיב רוח חכמה ובינה כו׳ ג׳ רוחין דכללין בג׳ אחרנין ורוח דעתיקא סתימא דא ה׳ והן בג׳ מרכבות וד׳ רגלי שהן גם כן כלילין כנ״ל והרביעית הוא הדום רגליו כמו שאמרתי לעיל כמ״ש רוח חכמה כו׳ רוח ה׳ וכמ״ש ה׳ אמר לשכון בערפל והן כנגד אם בנהרים והן מ״ש הבונה בשמים מעלותיו והן שבעה מעלות לשמים ז׳ עמודים וכן ז׳ מעלות לארץ כמ״ש ואגודתו על ארץ יסדה הם ז׳ מעליות הנ״ל ומ״ש על היינו כמ״ש על פני תהום, יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד. ומים ונהרים הם כנגד עבים הנ״ל כל אחד כלול בב׳ בסוד נושא עון ופשע וחטאה, מים כלולין בשם הידוע כמ״ש בין מים למים. והרים הם הרים וגבעות כמ״ש בטרם גבעות חוללו. ורוח סערה כלולין באחד רוח ורוח מרוח.

כי תרכב על סוסיך – היינו ד׳ סוסי המרכבה והם חשך ומים שבעבים, וחשך הוא שנים דוכרא ונוקבא, ומים גם כן שנים כמו המים שעל הרקיע הוא שנים ונכלל באחד. עופל וערפל תחתיהם שהוא הדום רגליו כמ״ש ה׳ אמר לשכון בערפל וכמ״ש בחגיגה אל מלך חי וקים שוכן עליהם בערבות וחשך ענן וערפל מקיפין אותו. וא״ל שהקב״ה שוכן בערבות דהא רקיע למעלה מן הערבות אלא כמ״ש סולו לרוכב בערבות וכן כתיב רוכב שמים בעזרך וכן השמים כסאי ושם הדום רגליו כמ״ש ה׳ אמר לשכון בערפל.

מרכבתיך ישועה – היינו כי הם ד׳ מרכבות הכסא כנ״ל ושנים מהן אש ורוח הן למעלה מהן. והן שני מרכבות כמ״ש אל בינות לכרובים וגו׳. ואף על פי שהן שנים נכללין בא׳ והן אש שלמעלה ואש שלמטה כי באש וגו׳ וכמ״ש אף על פי שיורד אש מן השמים כו׳. ואמרו חמש אש דסלקין וחמש אש דנחתין וכמ״ש יושב הכרובים הופיע שהם מעון ומכון וכמ״ש בזוהר חדש רות על פסוק על כן באורים כבדו ה׳ והם שעשה הקב״ה על ידי הישועה הבאה לישראל בצאתם מארץ מצרים כמ״ש ויאר ה׳ את הלילה וגו׳ ברוח קדים וגו׳.

עריה תעור קשתך – הם ג׳ הנשארים מפסוק הנ״ל.

שבעות מטות אומר סלה – רצה לומר הים שנבקע לישראל לי״ב גזרים נגד י״ב שבטי ישראל וזהו שבעות מטות שנתקיימה להם השבועה כמ״ש אשר נשבע לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב. ומ״ש לאבותיכם היינו השבטים והמטות. והשבועה היינו להיות אומר סלה רצה לומר שיתקיים זכותן סלה.

נהרות תבקע ארץ – כל הנהרות יתבקעו ותעשה ארץ והם ששה נהרות ג׳ כלולין בג׳ כמ״ש נשאו נהרות ה׳ ישאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים והם מ״ש אברהם יצחק ואת יעקב. ואמר ואת, הו״ו נכללו באחד והן נבקעו בזכות האבות.

ראוך יחילו הרים – היינו מ״ש ההרים רקדו כאילים, כשראו ארון ה׳ ורוח ה׳. והרים הן ג׳ שנכללין בהם גם כן הגבעות כמ״ש וגבעות כבני צאן. נמצא כל ד׳ היסודות כפולות הן אלא שרוחין נכללין בא׳, והן וי״ו ונכללין בד׳. וכן ברוח עצמו וא״ו כלילן בד׳, כמ״ש ונחה עליו רוח ה׳ רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה׳. יחילו, היינו מיד שראוהו יחילו כמ״ש מה לך הים כי תנוס וגו׳ מלפני אדון וגו׳.

זרם מים עבר – היינו מי הירדן אשר תמו נכרתו, אבל ממקום ארון ואילך עברו המים כדרכן והילוכן.

נתן תהום קולו – היינו התהום שמשם נוסע הירדן נתן בקולו לילך כמקדם. וכן דרך כשנתעכב דרך הילוכו נותן קולו.

רום ידיהו נשא – הוא במקום שהיה הארון לא היו המים עוברים אלא קמו כמו נד. זהו נשא שהתנשא בשתי קצותיו, בקצה שהוא נובע ובקצה השני לסוף מקום הארון. והנה הקרובים ראו זרם מים עבר והרחוקים שמעו כאשר נתן תהום קולו. וזהו סוד ידיהו פירש שני ידים שמתלבשין בידים.

שמש ירח עמד זבלה – היינו יהושע שהעמיד את השמש והירח, והנוקבא נכללת בדכורא. ואמר זבלה כי הבית והמקום נקראו ע״ש הנוקבא כי היא עקרת הבית.

לאור חציך יהלכו – היינו אבני ברד שהאש מתלקחת בתוכה ומאיר לישראל. וישראל הולכים אחרי האבני ברד ובמקום שירדו האבנים היו יודעים בבירור ששם האויבים ובאו ישראל והרגום.

לנגה ברק חניתך – היינו מלאך ההולך לפני מחנה ישראל היה בידו חנית והיה המלאך הורג האויבים בפנימותן והיו ישראל יכולין אחר כך להרוג חיצוניותם ויהושע היה מדרגתו לראות ברק החנית והיה יודע איך להלחם ז״ש ויאמר ה׳ אל יהושע קום לך וגו׳ ואמרו חז״ל למה לא הלכת עמהם וז״ש לנגה ברק חניתך.

בזעם תצעד ארץ – הם שבע שכבשו.

באף תדוש גוים – הם שבע שחלקו כי אין דשין אלא אחר שמכניסין התבואה לבית.

יצאת לישע עמך – הוא בימי השופטים.

לישע את משיחך – הוא שאול המלך שהוא ראשון משיח ה׳. והיינו בשעה שלהם עם עמלק וז״ש מחצת ראש מבית רשע, רצה לומר שיהושע מחץ ראשו כמ״ש ויחלוש יהושע את עמלק ואמרו חז״ל שהרג את הגבורים והניח את החלשים שבהם ושאול היה משרש גם את החלשים ז״ש ערות יסוד. אבל לימות המשיח יתקיים וימח את זכר עמלק מתחת השמים ז״ש עד צואר סלה.

נקבת במטיו ראש פרזו – היינו דוד המלך ע״ה שמחץ פאתי מואב ומדד שני חבלים להמית וחבל אחד להחיות והיינו נקבת. ראש פרזיו זה מואב שיושב בתחלת ארץ ישראל במזרחה.

יסערו להפיצני – זה ראמולוס בגלותו יפוצו ישראל מה שלא היה כן בגלות בבל ושאר הגליות כמ״ש הרעשת ארץ פצמת וגו׳. ואלה השלשה הם שלשה מצרנים של ארץ ישראל, מואב ממזרח, פלשתים ממערב. ופלשתים הצירו לישראל במאד ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון כמ״ש וחרש לא ימצא וגו׳ והם אבות הלצים והם כנגד שלשה אבות שבקדושה שהן כלל הכל. ועל שלשתן נאמר מואב סיר רחצי לפי שהוא מקור הטמאות וצריך רחיצה. ואמר אשליך נעלי, ואני אשליך את נעלי ואסתום את פיהו. ואמר עלי פלשת התרועעי, לפי שהם לוצצים ושמחים במפלת ישראל כמ״ש בשמשון ובשאול. אמר התרועעי מלשון תרועה. ושלשתן נאמרו בשירת הים חיל אחז יושבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד. וכנגדו אמר בלעם לעתיד לבוא ומחץ פאתי מואב, והיה אדום ירישה. ואמר וירד מיעקב והוא נגד הפלשתים שמנעו שלטון וממשלה מישראל. ואמר כאן עליצתם כמו לאכל עני במסתר, היינו כמ״ש אצל שמשון והאורב ישב לה בחדר וזהו לאכל עני במסתר וכמ״ש וסרני פלשתים נאספו לזבוח לדגון אלהיהם ולשמחה.

דרכת בים סוסיך – זהו בימי יהושפט ששלח ה׳ מהומה ביניהם והרגו איש את רעהו.

חמר מים רבים – הוא בימי יחזקיה שהיו כמים רבים. ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור וגו׳ ואמר גבי יהושפט דרכת בים כי המים הוא בתוך גבול החומר והחול וכן היו העמים הנהרגים בימי יהושפט הריגת הנפשות והגופים קיים, אבל העמים מהעמים שנהרגו בימי יחזקאל נשרפו הנפשות והגופים אמר הכתוב כאן חמר מים רבים היינו גם הגבולים אשר סביב המים.

שמעתי ותרגז בטני וגו׳ – היינו ששמע גלות בבל כמ״ש מדן נשמע נחרת סוסיו.

לקול צללו שפתי – הוא גלות מדי כמ״ש ובכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע וגו׳.

יבוא רקב בעצמי – הוא גלות אנטיוכס שגזרו על המצוות, ומצוות נקראו עצמות כמ״ש ותהי עוונותם על עצמותם.

ותחתי ארגז – הוא גלות ראמולוס שהוא היה ראוי להיות תחתי כמ״ש ורב יעבוד צעיר והנה עתה ארגז מפניו והנה אצל בבל וראמולוס אמר תרגז וארגז כי שניהם חרבו בית המקדש.

אשר אנוח ליום צרה – היינו בימי משיח בן יוסף כמ״ש ועת צרה היא וגו׳.

לעלות לעם יגודנו – היא בימי גוג ומגוג היינו שיהיו בורחין מפניו ויעלו מירושלים מפניו.

כי תאנה לא תפרח – הוא גלות בבל כמ״ש שני דודאי תאנים וגו׳ וז״ש לא תפרח.

ואין יבול בגפנים – זה מדי כמ״ש חז״ל ששתו יין ונהנו מסעודתו של אותו רשע.

כחש מעשה זית – הוא גלות אנטיוכס חז״ל וטמאו כל השמנים.

ושדמות – הוא גלות ראמולוס כמ״ש ציון שדה וגו׳.

לא עשה אכל – כמ״ש מפני זלעפות רעב.

גזר ממכלה צאן – היינו בימי משיח בן יוסף שיהרגו כמה וכמה.

ואין בקר ברפתים – היינו מפני שיברחו ישראל מן ירושלים ומכל ארץ ישראל.

ואני בה׳ אעלוזה – היינו סוף גלות בבל שנקם ה׳ נקמתו ונקמת היכלו ונשרף בבל מאת ה׳ מן השמים.

אגילה באלהי ישעי – היינו בסוף גלות מדי שהושיע ה׳ את ישראל ואמר מי בכם מכל עמו ויעל.

ה׳ אלהים^א חילי – הוא סוף גלות אנטיוכס שנתן ה׳ להם כח לעשות חיל ולנצח את האויבים כמ״ש גבורים ביד חלשים וכמ״ש ועוררתי את בניך ציון ושמתיך כחרב גבור.

וישם רגלי כאילות – הוא בסוף גלות ראמולוס כמ״ש לעת תמוט רגלם וחש עתידות.

ועל במותי ידרכני – היינו בימי משיח בן דוד כמ״ש ואתה (קדוש) על במותימו תדרוך.

למנצח בנגינותי – הוא לזמן תחית המתים כמ״ש קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו במהרה בימינו אמן.