(הקדמה)
הנבואה החמשה עשר תחילתה ויהי דבר ה׳ אלי לאמר בן אדם הנבא על רועי ישראל וגומר עד היתה עלי יד ה׳ ויוציאני ברוח ה׳ ויניחני בתוך הבקעה. ויש בה י״א פרשיות. הראשונה, ויהי דבר ה׳ וגומר בן אדם הנבא על רועי ישראל. השנית, כי כה אמר ה׳ אלהים הנה אני ודרשתי את צאני. השלישית, לכן כה אמר ה׳ אלהים אליהם. הרביעית, ויהי דבר ה׳ וגומר בן אדם שים פניך על הר שעיר וגומר. החמישית, כה אמר ה׳ כשמוח כל הארץ. השישית, ואתה בן אדם הנבא אל הרי ישראל. הז׳, לכן כה אמר ה׳ אלהים אם לא באש קנאתי. הח׳, כה אמר ה׳ יען אומרים לכן אוכלת אדם את. הט׳, ויהי דבר ה׳ וגומר בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם. הי׳, לכן אמור לבית ישראל כה אמר ה׳ אלהים לא למענכם. הי״א, כה אמר ה׳ אלהים ביום טהרי אתכם: ויש לשאול בה ששת השאלות:
השאלה הראשונה בפרשת כה אמר ה׳ אלהים הנה אני ודרשתי את צאני ומה שנמשך אליה אם נאמרה הנבואה הזאת על פקידת בית שני או על הגאולה העתידה, ואם אמרנו שעל פקידת בית שני נאמרה יקשה אומרו והצלתי אתהן מכל המקומות אשר נפוצו שם והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות כי הנה בבית שני לא היה קבוץ הגליו׳ כולם מכל הארצות שלא עלו שמה אלא מהגולים בבבל וגם לא כולם אלא מקצתם, ויקשה גם כן אמרו ודוד עבדי נשיא בתוכם כי הנה בבית שני לא מלך מלך מבית דוד, ויקשה גם כן אומרו ולא יהיו עוד בז לגוים וחית השדה לא תאכלם וישבו לבטח אין מחריד וכו׳ ולא ישאו עוד כלימת גוים כי הנה לא נתקיים זה בבית שני לפי שהלכו בגלות אחר, ואם אמרנו שעל הגאולה העתידה נאמרה יקשה אומרו הנני אל הרועים ודרשתי את צאני מידם והשבתים מרעות צאן ולא ירעו עוד הרועים אותם שמורה שבגאולה ההיא לא ימלוך ולא ירעה רועה מבית דוד ואמר אני ארעה את צאני ואני ארביצם רוצה לומר ולא מלך מבית דוד כמו שהיו אלה המלכים שגלו ונחרבו וידוע שמלך המשיח יהיה מזרע דוד:
השאלה השנית באומרו הנני שופט בין שה לשה לאילים ולעתודים ואמר הנני אני ושפטתי בין שה בריה ובין שה רזה ומהו הייעוד הזה לזמן הגאולה הלא בכל עת וזמן עיני ה׳ משוטטות בכל הארץ לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ומה יהיה אם כן המשפט בין שה לשה המיוחד לזמן הגאולה:
השאלה השלישית בנבואת הר שעיר והיא מי הוא הר שעיר שניבא הנביא על חרבנו האם הוא ארץ אדום הקרובה לירושלם שעברו אצלה בני ישראל בהיותם במדבר והציב בה נציבים דוד המלך ושלמה בנו ומלכים אחרים ממלכי יהודה ושהכניעם הורקנוס המלך בזמן בית שני והעבירם בברית המילה, או אם היא ארץ אדום הכוללת כל מלכיות איטליא ושאר ארצות המערב שנקראים אצלינו בני אדום, ואם אמרנו כפי הדעת הראשון יקשה אומרו ותגר את בני ישראל על ידי חרב בעת אידם כי הנה זה לא עשו אנשי ארץ אדום הסמוכה להם, ויקשה גם כן אומרו יען אמרך את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה כי הנה ארץ אדום לא משלה על מלכות יהודה ומלכות ישראל וארצות כולם, ואם אמרנו הדעת השני יקשה אומרו שים פניך על הר שעיר כי בידוע שהר שעיר הוא הקרוב לארץ ישראל והוא ארץ אדום:
השאלה הרביעית באומרו יען אומרים לכם אוכלת אדם את ומשכלת גוייך היית כי הנה זה לא נאמר בשום זמן על האומה ולא על ארץ ישראל כי הנה אף על פי שהארץ ההיא מפני קדושתה קאה את הכנעני מפני תועבותיהם ואח״כ קאה את ישראל מפני עונותיהם הלא כל הארצות נכבשו מאומות אחרות ויצאו הבעלים הראשונים ונכנסו אחרים תחתיהם ולא תקרא אחת מהנה אוכלת אדם:
השאלה החמשית בפרשת בית ישראל יושבים אל אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם כטומאת הנדה היתה דרכם לפני, כי למה המשיל אותם לטומאת הנדה ולא בטומאות אחרות והנה זה הנביא עצמו המשילה בזונה לא בטומאת הנדה:
השאלה הששית באומרו ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם וגומר שיראה מזה שבזמן הגאולה תבטל הבחירה האנושית ויהיו אם כן האנשים מוכרחים במעשיהם ולא יהיה להם אם כן גדר אדם, ויקשה גם כן אומרו אח״ז פעם אחרת ואת רוחי אתן בקרבכם וזה כבר נאמר. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כולם:
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא שהודיע השם לנביא שרשעת בני ישראל וחרבנם הכל סבבו מלכיהם הרשעים, והמשילם ברועים הרעים שהם רועים את עצמם באכלם מיטב הצאן ואינם חוששין למרעה הצאן ולתיקונם ולכן יהיו הצאן נפוצים על ההרים כן היו ישראל בסבת מלכיהם הולכים בגולה נפוצים בכל פאות האדמה, ולכן גזר השם שלא ירעו עוד את צאנו ולא ימלכו עוד על עמו, והראה השם אל הנביא שעוד יבוא זמן באחרית הימים שהוא יתברך יבקר את צאנו ויגאל את עמו מכל הארצות אשר נפוצו שם וישיבם על אדמתו והוא יהיה עליהם רועה נאמן ומידו יקים עליהם רועה מזרע בית דוד ועמו ישראל לא ישובו לכסלה כי הוא יהיה להם תמיד לאלהים וישלח בארצותם את ברכתו ולא ילכו עוד בגלות, ולפי שאומת אדום היתה ראשית צרינו ייעד שיבוא עליה שוממות וחרבן על אשר עשו דם וחרבן רב בישראל ועל אשר העתירו דבריהם באמונותיהם באלהותו יתברך, ולכן כמו שאדום שמח במפלת ישראל כן הוא ושאר הגוים אשר ירשו את ארץ ישראל ישאו כלמתם וחרבנם וארץ ישראל תתברך בעמה ובתבואותיה כי הנה לא ניתן לה מאת האלהים ספר כריתות אבל היה ענינה כטומאת הנדה שבזמן דמה יתרחק ממנה בעלה ואחרי טהרתה תשוב לימי עלומיה, כן השם יתברך יקבץ פזוריו מבין הגוים לא למענם כי אם לשם קדשו ויזרוק עליהם מים טהורים ויעשה כל כך נסים ונפלאות לעיניהם עד שימנע לבבם הערל ויהיה להם לב חדש ורוח חדשה באופן שתמיד יהיו עם ה׳ והוא יהיה להם לאלהים, והארץ הנשמה בזמן הגלות תעבד והערים החרבות הנשמות והנהרסות ישובו להיות בצורות והעם היושב בם יהיו בתמימות ובנקיות מעון כצאן קדשים וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים:
(א) ויהי דבר ה׳ אלי לאמר בן אדם הנבא על רועי ישראל וגומר עד כי כה אמר ה׳ אליהם הנני אני ודרשתי את צאני. ממה שביארתי למעלה בייעודי ביאת הפליט אין ספק שהיה כונת השם יתברך אחרי בואו להראות לנביא לא ייעוד רע וחרבן כלל אלא דברי נחמות מהדברים העתידים להיות בקיבוץ הגליות וחזרת מלכות בית דוד ושאר העתידות שיזכור, האמנם הקדים אליהם שתי נבואות הרעות האלה מיושבי החרבות ומהרועים לפי שיהיה עתיד לייעד שישובו ישראל על אדמתם ושימלוך עליהם מלך מזרע דוד, וכדי שלא יחשוב שהשיבם לרשת את הארץ יהיו יושבי החרבות שלא הלכו בדלות במחשבתם לכן הוצרך להודיעו שאלה לא ירשו הארץ כי גם הם יתמו כאחיהם כל בית ישראל בפשעיהם, וכן מלכי בית דוד העתידים למלוך לא יהיו יהויכין וצדקיהו ולא בניהם כי הם כבר מנעם השם מכבוד לרוע מעשיהם אבל יהיו אנשים אחרים מזרע דוד, הנה אם כן שתי הנבואות האלה היו כמו הקדמה לייעודים שיזכור אחר זה וכלל הענין שאחרי שבא הפליט להגיד לנביא שהוכתה העיר הודיעו השם מחשבת העם הנמלטים מהגלות היושבים בערים החרבות ומה שיבא ג״כ עליהם מהרעות ואח״ז הודיעו שסבת כל הרעות היו מלכי יהודה ברשעתם.