×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וְעַתָּ֞ה כֹּֽה⁠־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ בֹּרַאֲךָ֣ יַעֲקֹ֔ב וְיֹצֶרְךָ֖ יִשְׂרָאֵ֑ל אַל⁠־תִּירָא֙ כִּ֣י גְאַלְתִּ֔יךָ קָרָ֥אתִי בְשִׁמְךָ֖ לִי⁠־אָֽתָּה׃
But now, thus says Hashem that created you, O Jacob, and He that formed you, O Israel, "Fear not, for I have redeemed you. I have called you by your name, you are Mine.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וּכְעַן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ דִבְרָאָךְ יַעֲקֹב וּדְאַתְקְנָךְ יִשְׂרָאֵל לָא תִדְחַל אֲרֵי פְרִיקְתָּךְ רַבִּיתָךְ בִּשְׁמָךְ דִילִי אַתְּ.
כה אמר י״י בוראך יעקב – ר׳ פנחס בש״ר ראובן אמר, אמר הקב״ה לעולמו עולמי עולמי מי בראך, אומר לך מי בראך אומר לך מי יצרך, יעקב בראך ישראל יצרך דכתיב בוראך יעקב ויוצרך ישראל. ר׳ יהושע דסכנין בשם ר״ל בהמות לא נבראו אלא בשביל יעקב דכתיב הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך. ר׳ יהושע בר נחמן בש״ר חנן בר יצחק שמים וארץ לא נבראו אלא בשביל יעקב מה טעם ויקם עדות ביעקב, ואין עדות אלא שמים וארץ שנאמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. רבי ברכיה אמר לא נבראו שמים וארץ אלא בשביל יעקב ששמו ישראל שנאמר בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא ישראל שנאמר קדש ישראל לי״י ראשית תבואתו. אמר רבי אבהו לא נברא הכל אלא בשביל יעקב שנאמר לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא.
ואלאן כד׳א קאל אללה באריך יא אל יעקוב וכ׳אלקך יא אל אסראיל לא תכ׳ף פאני מתוליך ושרפת אסמך ואנת לי כ׳אצהֿ.
(א-ב) והשני - הקבלה. וכאשר גער [הקב״ה] והטיף, אחרי זה עורר אותם להודות בחטאם, כשהוא מבקש להחזירם בתשובה ולרצותם, למה עשיתם זאת שמעו את אשר אומַר ״ועתה״.
דיבורו בראש פרק זה ״ועתה״ חוזר למה שאמר לפני כן ״מי בכם יאזין זאת״ (ישעיה מ״ב:כ״ג). ואז אמר: אם תשמעו ותצייתו ותודו בעוונכם, מבשר אני לכם בשורה זאת, והיא כוללת שני עניינים: בטחון מפני כליון בגלות, וקיבוץ גלויות. הקדים בראשם שהוא בורא יעקב וישראל. ומובן זה: הפרט והכלל. אומר לנו: איטיב לכם את השיבה. והעניין הכללי, לפי שהם עבדים מכלל עבדיו, כדרך שהשם יעקב אמור על שאר שמות. והעניין המיוחד הוא, שאני רוממתי אתכם... לפי התאויל1 ״כי שרית עם אלהים״ (בראשית ל״ב:כ״ט). ולפיכך הוסיף ״קראתי בשמך לי אתה״ לגבי הבטחון הראשון ״אל תירא כי גאלתיך״. כיוצא בו הבטחון השני, נאמר בו ״אל תירא כי אתך אני״ (ב). ביאור הבטחון הראשון - מפני אבדן וכליון. אמר עליו ״כי תעבר במים אתך אני״ (שם, שם).
ויש לזה פירוש גלוי ונסתר. אשר לגלוי הריהו משל שהפליג בו ואמר: לוּ תיכנס למים ולאש לא יכָלו אותך. ויהיה העניין ראוי יותר בהצטמצמותו בשנים הראשונים, מן השניים האחרים: עפר ורוח. מחמת שהכיליון מהיר יותר בקרבת אלו השניים – כלומר: המים והאש – ואיטי יותר בקרבת הרוח והעפר. ואפשר שקיבץ את ארבעת היסודות עצמם בדיבור מפורש ולא מפורש. ויהיה דיבורו ״במים״ כוונתו למעט מן המים, והוא הרוח שהוא מתהפך בו.
ואפשר שדיבורו ״במו אש״ כוונתו בו לנושא האש, והוא היסוד העפרי, כמו הגחלים והדומים להן. ולפיכך צירף לו ״לא תכוה״ וההצלה כפי שתיאר [הכתוב] במשל. וכבר עשה כיוצא בה בפועַל לחנניה מישאל ועזריה בכבשן האש וליונה בים כידוע.
אשר לנסתר, הוא הממלכות והממשלות שנמשלו למים בגלל רציפות צבאותיהן וחיילותיהן בזה אחר זה; ולאש על שום נפילתה ומהירות התפשטותה, כמאמר הכתוב על המים ״הוי המון עמים רבים כהמות ימים״ וגו׳ (ישעיה י״ז:י״ב). ואמר גם כן ״ולכן הנה ה׳ מעלה עליהם את מי הנהר״ וגו׳ (ישעיה ח׳:ז׳). ואמר ״הנה מים עולים מצפון״ (ירמיה מ״ז:ב׳). וכדרך שאמר על האש ״כי אש יצאה מחשבון״ וגו׳ (במדבר כ״א:כ״ח), ואמר ״ואמרת ליער הנגב שמע דבר ה׳ כה אמר ה׳ אלים הנני מצית בך אש״ וגו׳ (יחזקאל כ״א:ג׳). ואמר באבדן אומות רבות ״ושלחתי אש״ (עמוס א׳:ד׳ ז׳ י״ב; ב׳:ב׳ ה׳). ונכון יהיה לומר שאכן חילקם לארבעה כנגד ארבע ממלכות, ואמר: מים ונהרות ואש ולהבה.
ולפי שני הביאורים יחד יהיה הבטחון הזה מן ההישרפות באש מנוגד למה שכבר אמר לפניו בהמריה ותלהטהו מסביב ולא ידע (ישעיהו מ״ב:כ״ה).
1. שיטה פרשנית כדרך דרש ואליגוריה.
ועתה – אף על כל זאת, כה אמר י״י אל תירא.
And now despite all this, so said the Lord, "...do not fear.⁠"
ועתה – אמר הנביא אחרי שאתם מודים, עתה יגאלכם השם.
קראתי בשמך – מעלה גדולה, כמו ראה קראתי בשם (שמות ל״א:ב׳) והמעלה היא שאתם שלי.
But now, etc. Now, says the prophet, since you have confessed, God will redeem you.
I have called you by My name. I have given you a great distinction; comp. I have called by name Bezaleel (Ex. 31:2); and the distinction is further described in the words thou art mine.
ועתה – אחרי, שלקית ונכנעת לבדך.
כה אמר י״י בוראך – לו לעם.
אל תירא – בארץ אויביך.
לי אתה – ועל כבוד שמי הנקרא עליך אני גואלך.
ועתה כה אמר י״י – י״מ פרשה זו בענין כרש מלך פרס ששלח ישראל מגלות בבל.
ואאז״ל פירש אותה בענין סנחריב, והוא הנכון, והנה הענין הזה דבק במה שלמעלה מזה: ותלהטהו מסביב (ישעיהו מ״ב:כ״ה) כמו שפירשנו, ועתה הבטיח יושבי ירושלים מסנחריב, ויש לפרש גם כן זאת הפרשה עתידה.
בוראך יעקב – שתכיר כי אני בוראך ובורא העולם.
אל תירא כי גאלתיך – מחרב סנחריב, כי לא ילכוד ירושלם.
ואם היא עתידה, פי׳ גאלתיך – מן הגלות.
לי אתה – ועלי לגאלך.
אל תירא כי גאלתיך – וכן כתוב: אל תירא כי אתך אני (ישעיהו מ״ג:ה׳), וזה מין אחד ממיני ענין כי.
קראתי בשמך – כטעם: וקראתי בשם (שמות ל״ג:י״ט), וכן ויקרא בשם (שמות ל״ד:ה׳).
ועתה כה אמר ה׳ בוראך וכו׳ עד הוציא עם עור ועינים יש. הפרשה הזאת יש מפרשים אותה על כורש מלך פרס ששלח את ישראל מגלות בבל לירושלם, ולכן פירש הראב״ע כי תעבור במים על מדי ופרס כאשר ילכדו בבל שנצולו ישראל וגם הם היו בוזזים את הבבליים, ופירש נתתי כפרך מצרים שמלכי מדי יעשו להם רעה, עד שהוצרך לפרש ממזרח אביא זרעך על בבל שהיתה למזרח ירושלם, וממערב על מצרים שהיא מערבי, והנה הוא מעוות את הכתובים ומגלה בהם פנים שלא כהלכה. והרד״ק בשם אביו ז״ל פירש אותה בענין סנחריב, ושעל זה אמר כי גאלתיך על גאולת ישראל מיד סנחריב בזמן מפלתו, ושהמשילו במים רבים באומרו כי תעבור במים אתך אני וגומר כי כן אמר בתחילת ספרו את מי הנהר העצומים והרכים את מלך אשור וגומר ושטף ועבר עד צואר יגיע וגומר, ולכן הבטיחם כאן שלא יפחדו מאותו נחל השוטף חיל כשדים. ויורה עליו ג״כ אומרו נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתך לפי שכאשר עלה סנחריב ושם פניו לירושל׳ שמע שתרהקה מלך כוש יצא להלחם עמו והלך ונלחם עם כוש וסבא ומצרים ושב לו עם כל השבי לירושלם ושם נגפו השם במחנהו, ולכן אמר כאן שנתן השם כוש וסבא ומצרים תחתיהם, ושהיה זה מאשר יקרו ישראל בעיניו, ולפי שאי אפשר להתישב על זה הדרך ממזרח אביא זרעך וגומר פירשו שהכוונה בו ועוד אעשה עמך חסד אחר בקבוץ הגליות. ולי נראה שהפרשה כולה תיעד ג״כ בעתיד ר״ל בגאולה הגדולה אשר תבא, וכן פרש״י הפרשה כולה, והענין כי לפי שזכר למעלה סבת הגלות והחורבן בפרשת החרשים שמעו כמו שפירשתי, בא עתה לנחמם באומרו כי עם היות שהלכו בגלות מפני רוב חטאיהם לא ייראו פן תקרם שמה הכליה כי הנה האלוה יתברך אשר בראם ויצרם, מבטיח אותם אל תירא, והנה הביא להם ראיה משתי התשועות אשר עשה עמהם להפליא כדי שיאמינו כי כן יעשה להם בקבוץ הגליות, וזהו אומרו בלשון עבר אל תירא כי גאלתיך רוצה לומר מגלות מצרים ששם נגלה כבודו עליהם וקרא והודיע לכל העולם שלקחם לו לעם, וזהו קראתי בשמך לי אתה.
(הקדמה) [לפי שהזכיר למעלה את סיבת הגלות והחורבן בפרשת ׳החרשים שמעו׳, בא עתה לנחמם, שאף שהלכו בגלות מפני רוב חטאיהם, לא ייראו פן יכלו בגלות, כי ה׳ שבראם ויצרם מבטיח אותם ׳אל תירא׳]1:
(א) [כֹּה אָמַר ה׳ בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב]. בֹּרַאֲךָ בצלמו2, ולזה תעמוד בסוף, אחר כליון השאר3: [וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל]. וְיֹצֶרְךָ במתן תורה, ׳ממלכת כהנים׳ (שמות יט ו), לשורר עם אלהים ועם אנשים4: גְאַלְתִּיךָ. ממצרים5: קָרָאתִי בְשִׁמְךָ. ׳בני בכורי ישראל׳ (שם ד כב)6: לִי אָתָּה. גם בגלות7:
1. ע״פ אברבנאל.
2. בפרשת הבריאה בבראשית לא נאמרה ׳בריאה׳ אלא על השמים והארץ (בראשית א א), על התנינים הגדולים (שם פסוק כא), ועל בריאת האדם בצלם אלקים (שם פסוק כז): ׳וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ׳. ולפירוש רבינו שם מבואר שלא היתה בריאה יש מאין אלא כאשר נברא המורכב הראשון מחומר וצורה הנקרא ׳תוהו ובוהו׳, ושאר הנבראים נוצרו יש מיש מן המורכב הראשון, ואף על בריאת גוף האדם נאמר (שם ב ז) ׳וייצר׳, אלא שעל נפשו השכלית של האדם שנוספה לו לאחר בריאת גופו, כמו שביאר רבינו שם (פסוק כו), נאמר ׳בריאה׳, שאינה חומרית, ולא נוצרה מן היסודות הקיימים. ולכן על נתינת ׳צלם אלקים׳ באדם נאמר שה׳ הוא ׳בוראך׳.
3. האדם נברא ׳בצלם אלקים׳ – עם שכל רוחני שניתן להפוך אותו לנצחי אם יוציא את הכח שבו אל הפועל, והוצאת ה׳צלם אלהים׳ אל הפועל היא תכלית הבריאה כולה, שהבריאה הגשמית אינה נצחית, ולכן בכליון העולם הגשמי יוותר רק הצלם הרוחני שלמענו נברא העולם. ולכן אמר ׳בוראך יעקב׳ – ש׳בורא׳ מרמז ל׳צלם אלקים׳ שנברא ולא נוצר, ו׳יעקב׳ מרמז על הקיום בסוף כל העולם הגשמי, וכפי שפירשו רבינו (בראשית כה כו): ׳ויקרא שמו יעקב - ישאר בעקב ובסוף, כי אמנם הוא ישאר אחר כליון כל האומות׳. [וראה מש״כ במאמר ׳מגילת קהלת – תכלית הבריאה וחיי האדם׳ (הנדפס עם פירוש קהלת, פרק ד), ועולה משם שיעקב המסמל את הנשמה ואת העולם הרוחני הוא קיים בעקב ובסוף, ואילו עשו המסמל חיי שעה והחומר יכלה ויאבד].
4. בבראשית (לב כט) פירש רבינו: ׳לא יעקב יאמר עוד שמך - לקץ הימין שתתקיים אחר אבדן האומות, ובכן יהיה כבר מקויים בך ענין ׳יעקב׳ המורה קיים בסוף, ולכן לא יפול עליך אז עוד שם יעקב להורות שתהיה בעקב ובסוף כל האומות, כי אם ישראל כי שרית - אבל יקראו לך בשם ישראל בלבד להורות שאז כבר שרית עם אלהים כו׳, כענין יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה׳. הרי ששם ׳יעקב׳ מורה על הקיום הנצחי, ושם ׳ישראל׳ מורה על השררה, שישלטו על האומות ועל שריהם בעודם קיימים. וכ״כ שם (לה י): ׳שמך יעקב - אני מקיים לך עתה זה השם שתהיה קיים אתה לבדך בעקב ובסוף כליון כל שאר האומות, כאמרו כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה, [אבל] לא יקרא שמך עוד יעקב - וכאשר יתקיים ענין שם ׳יעקב׳, שתשאר בסוף אתה לבדך, כאמרו ׳הן עם לבדד ישכון׳, אז לא יהיה ענין עוד לשם יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך - שתשתרר על כל פליטי האומות׳. ושררה זו היא שהובטחה לישראל במתן תורה, שם נאמר להם ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים׳, שישלטו על האומות. וכ״כ רבינו בבמדבר (כד יט): ׳וירד מיעקב - כל אחד מזרעו ישלוט באומות׳, ע״ש. ותכלית השלטון שתינתן אז לישראל על האומות אינו אלא להורות להם דרך ה׳ וללמד אותם להכיר בבוראם, כי תפקיד עם ישראל הוא להיות ׳ממלכת כהנים - להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כולם בשם ה׳ ולעבדו שכם אחד, כמו שיהיה ענין ישראל לעתיד לבוא, כאמרו (להלן סא ו) וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה׳ תִּקָּרֵאוּ, וכאמרו (שם ב ג) כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה׳ (לשון רבינו בשמות יט ו). וזה יתקיים בקיבוץ גלויות, כמו שכתב רבינו (ויקרא כו מה): ׳וזכרתי להם בקיבוץ גליות, אשר הוצאתי וגו׳ להיות להם לאלהים, שהוצאתים כדי שאהיה להם לאלהים, כאמרו וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹש, ומה שהשחיתו אז יתקיים אחר קיבוץ גליות לימות המשיח ועולם הבא׳. ובסוף התוכחה בפרשת כי תבוא כתב: ׳וה׳ האמירך היום, במה שהוא נכנס בברית עמך ולֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי, נתן לך מעלה בזה להיות לו לעם סגולה כדי שישיג בכם מה שחפץ להשיג מן המין האנושי וכו׳, ולתתך עליון, להבין ולהורות, כאמרו וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים׳. [ומדברי רבינו כאן ש׳יעקב׳ מורה על הנצחיות שב׳צלם אלקים׳ ו׳ישראל׳ על השררה, נראה שעל זה אמר ה׳ במתן תורה ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳ – ׳ממלכת כהנים׳ – כמבואר שישררו בבחינת ׳ישראל׳, ו׳גוי קדוש׳ – עם נצחי, כפירוש רבינו שם, שאילו לא היו חוטאים אחרי מתן תורה היו משיגים כבר אז קיום נצחי כפי שתהיה לעתיד לבוא, וזו בחינת שם ׳יעקב׳].
5. ורק בכך התחילה מציאותם הבחיריי של עם ישראל (ע״פ לשון רבינו בשמות יב ב), ומאז היו יכולים להוציא את כח ה׳צלם אלקים׳ אל הפועל ולהשיג את תכלית הבריאה.
6. שם כתוב ׳ואמרת אל פרעה כה אמר ה’ בני בכורי ישראל׳, הרי שזו היא האמירה שנצטוו לומר לפרעה, שה׳ קרא לישראל בנו בכורו. ורש״י פירש שם שהוא לשון גדולה, ואולי מפרש רבינו ׳קראתי שמך׳ על דרך שמצינו (שמות לא ב) ׳ראה קראתי בשם בצלאל׳, שהוא לשון חשיבות, כתרגומו ׳חמי דרביתי׳. ורבינו שם בשמות כתב: ׳בני בכורי ישראל - אף על פי שלקץ הימין אֶהְפֹּךְ אֶל העַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה׳ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד (צפניה ג ט), מכל מקום יחשב ישראל אצלי נכבד מכולם באשר הוא בני - עובד כמו בן מאהבה, לא כעבד מאהבת שכר ויראת עונש, ומצד מה שהוא בכורי - ראשון לעבודתי בתעות כל האומות מעלי, כאמרו (מיכה ד ה) כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה׳ אֱלֹהֵינוּ וגו׳⁠ ⁠׳.
7. שגם בגלות הם עדיין בניו של מקום, והוא שומר עליהם ומקיים אותם בגלות בנס. ובפסוק הבא מפרט את ארבעת הגליות שבכולם שומר ה׳ את ישראל. ובכך מבאר רבינו למה אמר ׳אל תירא׳, כלומר, ׳אל תירא׳ בהיותך בגלות, כי ׳לי אתה׳ גם אז. ולהלן (פסוק ה) כתוב שוב ׳אל תירא׳, ופירש רבינו ׳אל תירא מהפיזור אל ארץ רחוקה׳, כלומר, שם הכוונה שה׳ יגאל ויקבץ נדחי ישראל, ולא יתייראו שלא ייצאו מן הגלות. וכן כתב המלבי״ם שם: ׳ואמר שני פעמים ׳אל תירא׳, כי ישראל יתייראו מצד שני דברים, א׳, בעודם בגלותם בל יכלו ויאבדו בין הגויים, לכן אמר אל תירא כי תעבר במים וכו׳ נתתי כפרך מצרים וכו׳, שהטבע תכנע להם ויתן גויים כופר נפשם, ב׳, יתייראו כי יחשבו שמן הנמנע שיתקבצו פזוריהם מארבע כנפות הארץ, לכן אמר אל תירא כי ממזרח אביא זרעך וכו׳ ומזרה ישראל יקבצנו׳.
בשמך – אין בבי״ת געיא.
ועתה – ר״ל אף על כל זאת כה אמר ה׳ וכו׳ אל תירא פן תכלה בגולה.
כי גאלתיך – כי הלא ממצרים גאלתיך וקראתי אז בשמך שאתה שלי עמי ובני בכורי.
ועתה – מחובר לענין שלמעלה, והיא נחמה לישראל בגלות בבל.
בראך ויוצרך – אין הכוונה על בריאת העולם, אלא על עשיית ישראל לעם.
גאלתיך – אני גואל שלך, דרך משל, כמו שהגואל פודה קרובו משעבוד, ולפיכך אמר אחר זה נתתי כפרך מצרים {ישעיהו מ״ג:ג׳} שאין ענין לו בזולת המשל הזה.
גאלתיך – אני גואל שלך, כמו כי קדשתיך (למטה ס״ה:ה׳), אני קדוש לך, ואיננו לשון עתיד, אגאל אותך, כדעת המפרשים כלם, שאם כן מה ענין קראתי בשמך לי אתה, שלא יתכן לפרשו לעתיד. ולפי דרכי הענין מבואר מאד, כי הוא מפרש מהיכן נהיה האל גואלם של ישראל, והוא מפני שקראם בשם, כלומר שבחר בהם (כמו ראה קראתי בשם בצלאל {שמות ל״א:ב׳}) והם לו, ונעשו עַמו.
בראך יעקב ויצרך ישראל – ההבדל בין בורא ויוצר בארתי (למעלה מ״א:כ׳) ובין יעקב וישראל (ט׳ ז׳).
ועתה – בכל זאת אל תתיאש,
כה אמר ה׳ בראך יעקב – יש הבדל בין בורא ובין יוצר, שבורא הוא הוצאת חומר הדבר ויוצר הוא הוצאת הצורה, וכן יש הבדל בין יעקב ובין ישראל, שיעקב בו יקראו ישראל עת שהם במדרגה קטנה, וישראל נקראו בו עת שהם בחשיבות ומתנהגים בדרך נס, ור״ל שמצד תחלת הוייתם שהוא בנמשל אל חומר האומה וראשית הוייתם הם יעקב, ומצד צורתם העצמיית הם ישראל, שרים ומושלים על הטבע ועניניה, ודלתות הכתוב מגבילים,
כה אמר בראך יעקב אל תירא כי גאלתיך – שמצד ראשית הוייתך שבחרך לעם בגאולת מצרים יחויב שיגאלך שנית כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדי נבוכדנצר, ומצד שהוא יצרך ישראל קראתי בשמך לי אתה – שע״י צורתך העצמיית ושם ישראל, קראתיך בשם זה המורה כי לי אתה שאינך נתון תחת הטבע רק תחת ההשגחה המיוחדת, ור״ל מצד שהוא בוראך יעקב יחויב שלא תהיה תחת משרת השרים התחתונים של גלות בבל ופרס, ומצד שהוא יוצרך ישראל יחויב שלא תהיה תחת ממשלת השרים העליונים צבא השמים ומשטריהם.
לפי שהזכיר בפרק הקודם את סיבת הגלות והחורבן בא עתה הנביא לנחמם, שאף שהלכו בגלות מפני רוב חטאיהם, לא ייראו פן יכלו שם, באומרו1, וְעַתָּה עם כל זאת2 אל תתייאש כי3 כֹּה אָמַר יְהוָה בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב4 וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל5, אַל תִּירָא פן תכלה בגולה6 כִּי הלא ממצרים7 גְאַלְתִּיךָ וְקָרָאתִי אז8 בְשִׁמְךָ לִי – ששלי9 אָתָּה, עמי אתה ובני בכורי10 ועלי לגאלך11:
1. ר״ע ספורנו. ויש מפרשים פרשה זו בענין כורש מלך פרס ששלח את ישראל מגלות בבל, ור׳ יוסף קמחי (אבי רד״ק) פירש אותה בעניין סנחריב, והוא הנכון, או שהיא נבואה על גאולה עתידית (רד״ק).
2. מצודת דוד, מלבי״ם. ורש״י מבאר עתה אחרי שאתם מודים ה׳ יגאלכם.
3. מלבי״ם.
4. ותכיר שה׳ ברא את העולם (רד״ק).
5. מלבי״ם מבאר כי יש הבדל בין בורא ובין יוצר, ש׳בורא׳ הוא הוצאת חומר הדבר ו׳יוצר׳ הוא יצירת הצורה, וכן יש הבדל בין יעקב ובין ישראל, ש׳יעקב׳ בו יקראו ישראל כשהם במדרגה נמוכה, ו׳ישראל׳ נקראו כשהם בחשיבות ומתנהגים בדרך נס, ור״ל שמצד תחילת הוייתם הם יעקב, ומצד צורתם העצמיית הם ישראל שרים ומושלים על הטבע וענייניו.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד. ורד״ק ביאר גאלתיך מחרב סנחריב כי לא ילכוד את ירושלים, ואם היא נבואה עתידית הפירוש יהיה גאלתיך מהגלות.
8. מצודת דוד.
9. מצודת דוד.
10. מצודת דוד.
11. רד״ק. מלבי״ם מבאר כי דלתות הכתוב מגבילים, כלומר ״כה אמר בראך יעקב אל תירא כי גאלתיך״, שמצד שהוא בוראך יעקב יחויב שלא תהיה תחת משרת השרים התחתונים של גלות בבל ופרס, ומצד שהוא ״יוצרך ישראל קראתי בשמך לי אתה״ יחויב שלא תהיה תחת ממשלת השרים העליונים צבא השמים ומשטריהם.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ב) כִּֽי⁠־תַעֲבֹ֤ר בַּמַּ֙יִם֙ אִתְּךָ⁠־אָ֔נִי וּבַנְּהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּךָ כִּֽי⁠־תֵלֵ֤ךְ בְּמוֹ⁠־אֵשׁ֙ לֹ֣א תִכָּוֶ֔ה וְלֶהָבָ֖ה לֹ֥א תִבְעַר⁠־בָּֽךְ׃
When you pass through the waters, I will be with you, and through the rivers, they shall not overflow you. When you walk through the fire, you shall not be burned; the flame shall not scorch you.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֲרֵי בְקַדְמֵיתָא כַּד עֲבַרְתּוּן בְיַמָא דְסוּף מֵימְרִי הֲוָה בְּסַעְדְכוֹן פַּרְעֹה וּמִצְרָאֵי דְסַגִיאִין כְּמֵי נַהֲרָא לָא יְכִילוּ לְכוֹן וְאַף בְּתִנְיָנֵיתָא כַּד תַּהֲכוּן לְבֵינֵי עַמְמַיָא דְתַקִיפוּן כְּאֶשְׁתָּא לָא יִכְלוּן לְכוֹן וּמַלְכְּוָן דַחֲסִינָן כְּשַׁלְהוֹבִיתָא לָא יְשֵׁיצוּן יַתְכוֹן.
כי תעבור במים אתך אני – אמר רבי לוי אתר הוא [תמן מצווח ירדן בחמי טבריה] בבהלה נכנס אבינו יעקב לשם ונעל עשו בפניו וחתר לו הקב״ה חתירה במקום אחר. א״ר יודא ב״ר סימון בשם ר׳ יוחנן מצינו בתורה בנביאים ובכתובים שלא עברו ישראל את הירדן אלא בזכותו של יעקב, בתורה דכתיב כי במקלי עברתי את הירדן הזה, בנביאים ביבשה עבר ישראל את הירדן ישראל סבא, בכתובים דכתיב מה לך הים כי תנוס וגו׳ מלפני אלוה יעקב.
ולו ג׳זת פי אלמא פאנא מעך ואלאנהאר לא תגרקך ולו סרת פי אלנאר לא תנכוי ואללהיב לא ישתעל פיך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב-יג) […] תעבור במים וג׳ ולדלך ט׳אהר ובאטן ואמא אלט׳אהר פהו מתל קד באלג פיה וקאל ולו דכלת פי אלמא ואלנאר לם יפניאך ויכון אלמעני אולא פי אכתצארה עלי הדין אלאולין אלאכרין אלתראב ואלהוא לאן אלפנא אסרע במגאורה במגאורה האדין אעני אלמא ואלנאר ואבטא במגאורה אלהוא ואלתראב תא ימכן אן יכון קד גמע אלד׳ ענאצר בפציח וגיר פציח מן אלקול פיכון קולה במים יע׳ אלקליל מן אלמא והו אלמסתחיל אליה והו אלהוא ויכון קולה במו אש יריד בה חאמל אלנאר והו אלענצר אלתראבי כאלגמר ומא אשבהה ולדלך קרן בה לא תכוה ואלנגאה כמא וצף באלמתל קד פעל מתלהא באלפעל לחנניה מישאל ועזריה מן אתון אלנאר וליונה מן אלבחר כמא הו מעלום.
ואמא אלבאטן אלממאלך ואלדיול קד מותלת באלמא לתתאבע גנדהא וגיושהא כאלנאר לחדתה וסרעה אקדאמהא כ׳ק׳ פי אלנאר כי אש יצאה מחשבון וקאל ואמרת ליער הנגב וג׳ וקאל פי הלאך כתיר מן אלאמם ושלחתי אש ויסתקים אן יקאל אנמא קסמהא ד׳ באזא ד׳ ממאלך פקאל מים ונהרות ואש ולהבה ועלי אלתכריגין גמיעא יציר הדא אלאמאן מן אלאחתראק באלנאר יקאום מא כאן קד קאל קבלה ענד אלמעצייה ותלהטהו מסביב וג׳ פאעאד אללפט׳תיין אלתי א׳ עאמיה ואלאכרי כאציה האהנא פקאל אלהיך כסאיר אלכלק תם קדוש יש׳ מושיעך ואדכרנא קצה מצר ובהא פסר קולה כיף יגעל אמם פדאגא אן קצדה פי דלך אנה יחל בהם אלאפאת אלתי יסתחקונהא ויכלצנא נחן מן מתלהא כ׳ק׳ הנאך בנגפו את מצרים וא׳ ב׳ הציל כדאך ההונא כי הנה החשך יכסה וג׳ בל אכתר ממא פעל במצר כ׳ק׳ מאשר יקרת בעיני וג׳ ועלי מעני והטיבך והרבך מ׳ ודלך יצח במצר אנמא געל פדאנא מצר וכוש פקט ופי וקת אלישועה יגעל אלאמם כלהא פדאנא כק׳ ואתן אדם תחתיך ליס אנהם יפדונא מן עקובה פינא נסתחקהא לכן אדא ג׳פרת לנא דנובנא ועוקבו הום בד⁠[נובהם צארו] מכאננא פי אלעקאב וימכן אן יכון מעני אלפידא עלי סביל [אלאיה אלתי] עמלת אן דניאל כלצה אללה מן אלאסוד פלם תנכי פיה ואוקע מן ס⁠[עי] בה פי אפואההם כ׳ק׳ והיתיו לגבריא אלך ועלמת איצ׳א ויתלו את המן.
וימכן וגה תאלת אן יגעל גמיע אלכפאר עביד ללמומנין כמא כאן אלמומנין עבידא להום חין עצו פיכון אלפידא מן אלעבודיה ושרח אלאמאן אלתאני מן אלתבדיד ואלועד בגמע אלשמל קאל פיה אל תירא כי אתך אני דכר פיה אלגהאת אלד׳ מזרח ומערב וצפון ותימן אד קאל אומר לצפון וג׳ יסמי רגאל יש׳ ונסאהם בני ובנותי וקאל ענהם כל הנקרא בשמי וג׳ לאנה נסבהם אליה והדא מתל קולה אולא לנא קראתי בשמך לי א׳. ומעני קולה בראתיו יצרתיו עשיתיו אלמקאל עלי יע׳ יתגה אן יכון אומי בה אלי אלג׳ תפאצ׳יל אלאול תפצ׳יל אלחיואן עלי אלגמאד ת׳ם תפצ׳יל אלנאטק עלי גירה ת׳ם תפצ׳יל [ישראל עלי] גמיע אלנאטקין וקולה פי אכיר הדא אלמעני הוציא עם עור ועינים יש יחתמל אמרין א׳ סבב כון אלבשרי יע׳ אנהם אדא רגעו בעד מא כאן יתעאמון פאסתעמלו אבצארהם ובעד מא כאנו יתצאמון יסתעמלון אסמאעהם אפי להם במא ועדת ואלאכר כבר מא יחדת בעד אלישועה אנה אדא גמע שמל אלקום וט׳הרת אלחגה ואלבורהאן צארו חיניד לא יתעאמון ולא יתצאמון בעדהא כ׳ק׳ ולא יטמאו עוד בגלוליהם פעטפת הדה אלקצה אכרהא עלי אוולהא אלדי אפתתח פיה וקאל החרשים שמעו ווצל בהדא אלאסתעסאף קולא יחתנא עליה באן גמיע אלאמם ליס ענדהם מתל אכבארנא אלמאצ׳יה ואלאתיה פקאל […]
רג׳בנא בהדא אלאקואל מן קבל אנא נעלם מא לם יעלמה גירנא מן אלאמם מן אלעלום וגעלהא ד׳ אגזא אלגז אלאול והו אעט׳מהא עלם אלגיב פי אלמוסתקבל קאל פיה מי בהם יגיד זאת תם עלם אלמאצ׳י קאל פיה וראשונות ישמיעונו והו דון אלאיתי לאן אלכבר ימכן אן יאתון בה בלא נבווה תם עלם אלמוגוד קאל פיה יתנו עדיהם והודא נחן מתחירין (?) פי אלתעב ואלענאיה לאנה מחסוס משאהד תם עלם אלזמאן אלדי קאל פיה וישמעו ויא׳ אמת הו דון אלתלאת ג⁠[…] אגמל אלאקואל […] ליס יתעגב פי תחציל אלשאהד ולא פי תחרים (?) מא צחח בה אלאקדמין ולא מא יכון ואמא יקול כמא יקאל לה.
תם קאל לנא לכנכם אנתם אלדין מעכם הדה אלד׳ אצול אתם עדי דכר פי אלפסוק עדי תדעו ותאמינו ותבינו אומי בקול עדי אלי אלשאהד ובקול תדעו אלי מא כאן ותאמינו אלי מא יכון ותבינו אלי אלתעלים וכדלך אלמוחדון יחצלון הדה אלדי יעאקבההם (?) וכ׳תם ת׳ם יקול הם כלאף אלמלחדון ואנמא תחדידהם אל⁠[…] אלדי […] אלאתי יתחכאהום למא יתעלמונה פהי […]
[…] מהם וכרוגהם מן בין אעדאיהם כמא [קאל] שובי נפשי למנוחיכי. וקולה גל תנאה א⁠[ל תירא] כי אתך אני ממזרח אביא זרעך אמר ל⁠[צפון תני] וקאל הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה [מצפון] ומים. ומתלה ינחני במעגלי צדק ק⁠[ול] […] עלי אלוגהין גמיעא אמא אלאול […] צדק נפס אלדין ואלעבאדה וכוף י⁠[חדת] עליהם עארצה וכל אל⁠[לה] עלי תב⁠[…] בעד אכתיארהם כמא יקול מי [זה האיש ירא] י״י יורנו בדרך יבחר. ו⁠[…] קלנא פי [ה׳ נחני] בצדקתך. ואמא אלוגה [אלתאני] פהו ע⁠[…] אל⁠[…] עוראת ותסלים אלפ⁠[…] כמה פעל ל⁠[…] ולדלך קאל [הנני ע]⁠שה [חדשה] עתה תצמח הלא תדעוה אף אשים במדבר דרך והו בא⁠[רי] […] אלטרק ואלממראת אן לם תס⁠[לך] […] סלכהא קדם אנסא⁠[ן] כמא קלנא פי […] כשונ⁠[…] וגמעה ישפ⁠[…] פעל בה עז וגל עלי אלמשכילים באפא […] וילהמהם אלי גאיבאתהא ויסהל להם [צעוב]⁠אתהא ויפתח להם מקפלאתהא כמא [קאל עלי] לסאנהם י״י אלהים נתן לי לשון למודים […] [אל]⁠הים פתח לי אזן ומעהא פקד אסתעאנו […] וקאל ישוטטו רבים […] א$ או מאדה דלך פמן […] לם פי דלך גלבהם אלי [בלאדהם] […] קאל ואהבת עולם [אהבתי]⁠ך על כן [משכתיך] חסד. ולדלך יסתגיתון […] ויט׳להם […]⁠נה מנה ויקולון הורני י״י דרכך. למדני […] הם למעני אלגדב אחריב קאל ע⁠[נהם] […] תם […] כגהום אנכי […] ותחת מפכרה רגוע שבי […] לטף אלי […] ידעי אלדינין […]
אז נדברו יראי י״י איש [אל רעהו] […] נפס כרוגהם […] לבה הי מא⁠[…]$ אלתאני פי נפשי […] בלאדהם ואלי […]
ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו ק׳ רבינו סעדיה ז״ל יתג׳ה אן יכון אומי בה אלי ג׳ תפאצ׳יל תפצ׳יל אלחיואן עלי אלג׳מאד ת׳ם תפצ׳יל אלנאטק עלי גירה ת׳ם תפציל ישראל עלי ג׳מיע אלנאטקין והו ג׳איז. ופי מעני אכ׳ר והו אן אלבריאה ואליצירה ואלעשיה ואן כאנת מתקארבה אלמעאני פאן לכל ואחדה מעני תכ׳וץ בה דון אלאכ׳רי. פאלבריאה הי אכ׳תראע אלמאדה ואט׳הארהא מן אלעדם אלי אלוג׳וד וכמא אסתעמל הד׳ה אללפט׳ פי אצל איג׳אדה אלעאלם פק׳ בראשית ברא אלהים וגיר ד׳לך. ואליצירה הו איג׳אדהא באלתקדיר אלד׳י יצלח למא יראד כ׳לקתה וכמא יקול פי כ׳לק אדם ואיג׳אדה וייצר ה׳ אלהים וגו׳. ועשיתיו הו תרתיב צורה אלמכ׳לוק עלי אחסן תרתיב ותצויר וכמא יקול פי כ׳לק חוה עלי אחסן צורה אעשה לו עזר כנגדו פכל מא יכרג׳ מן אלעדם אלי אלוג׳וד פיסתקר אלי תקדירה אולא ואלי אלאיגאד עלי $פק אלתקדיר ת׳אניא ואלי אלתצויר עלי ופק אלאיג׳אד ת׳אלת׳א פאללה תע׳ יוצר מן חית׳ אנה מקד׳ר ובורא מן חית׳
כי תעבר במים – כשעברתה בים סוף, אתך הייתי.
ובנהרות לא ישטפוך – גרתה בין המצריים והאומות המרובים כמי נהר, ולא יכלו לך לכלות.
כי תלך במו אש – לעתיד לבא: כי הנה היום בא בוער כתנור (מלאכי ג׳:י״ט), שאקדר חמה על הרשעים וליהט אותם היום הבא (מלאכי ג׳:י״ט), גם שם לא תכוה.
ולהבה – שתשרף האומות, כמה שנאמר: והיו עמים משרפות סיד (ישעיהו ל״ג:י״ב), גם היא לא תבער בך.⁠א
א. כן בכ״י. הביאור צונזר בדפוסים.
When you pass through water When you passed through the Reed Sea, I was with you.
and in rivers, they shall not overflow you You dwelt among the Egyptians and the heathens (peoples [: mss.]) numerous as the waters of a river, and they could not prevail against you to destroy you.
when you go amidst fire In the future, "For behold, a sun is coming, burning like an oven" (Malakhi 3:19), for I will cause the sun to burn upon the wicked, "and the coming sun shall burn them.⁠" There, too, you shall not be burnt.
a flame which shall burn the heathens ([mss.:] the nations), as it is said: "And the peoples shall be as the burnings of lime" (supra 33:12). That too shall not burn amidst you.
כי תעבר במים אתך אני – כי תעבר בין האומות שנמשלו לשאון מים כבירים, אתך אני להצילך, ואף האומות שמשולים לנהרותא לא ישטפוך.
כי תלך במו אש – הנזכר למעלה: ותלהטהו מסביב (ישעיהו מ״ב:כ״ה), לא תיכוה.
ולהבה – שהזכרתי למעלה: ותבער בו (ישעיהו מ״ב:כ״ה), לא תבער בך.
א. כן בכ״י פריס 163. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״ואף האומות שמשולים״ וכתוב: ״ונהרות״.
כי וגו׳ – הכתוב ידמה השרים לנהרים, גם אש, כמו אש יצאה מחשבון (במדבר כ״א:כ״ח).
וטעם כי תעבור במים – על מדי ופרס כאשר ילכדו בבל.
When thou passest through the waters, etc. The peoples1 are in Scripture compared with rivers and also with fire; comp. A fire is gone out of Heshbon (Num. 21:28). By the waters and the fire the armies of Persia and Media are meant, that were to conquer Babylon.
1. The Hebrew text has השרים the princes, but they are compared neither with rivers nor with fire (comp. Ibn Ezra on Num. 21:28); the translation is based on the conjecture, that השרים is a corruption of העמים.
כי תעבר במים – שתלך בקרב צרה ברעה המתרגשת לבא. וארבע פורעניות מונה כאן כנגד ד׳ מלכיות.
כי תעבור במים – לפי שהמשיל חיל סנחריב למי הנהר, כמו שאמר: את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור וגו׳ (ישעיהו ח׳:ז׳), ואמר: שטף ועבר עד צואר יגיע (ישעיהו ח׳:ח׳), אמר ליושבי ירושלים כי לא ישטפום נהרות מלך אשור, ולא תבער בהם אשו, כי המשילם ג״כ לאש, כמו: ותלהטהו מסביב (ישעיהו מ״ב:כ״ה).
ואם היא עתידה, יאמר כי בצאתך מהגלות, ותעבור בין העמים שהם כנהרות או כמו אש, לא יזיקוך.
עוד זכר להם קריעת ים סוף והעברת הירדן ביבשה ועליהם אמר: כי תעבור במים אתך אני שהוא ים סוף:
ובנהרות לא ישטפוך שהוא הירדן. וזכרם בלשון עתיד להגיד שככה יעשה להם בקבוץ הגליות כמו שנזכר בנבואות של מעלה, וכבר נטה יונתן לפירוש הזה, והיה תכלית המאמר כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך שהגלות הזה במשל לאש המכלה והמפסיד הלחות משרשו, ואולי שעל כן אמר המשורר (תהלים סו, יג) באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה באש הוא זה הגלות ובמים הוא גלות מצרים ומכולם יוציאנו השם לרוייה.
ורש״י פירש כי תעבור במים כשעברת בים סוף אתך הייתי, ובנהרות לא ישטפוך גרתה בין המצריים והאומות המרובים ממך כמו נהר ולא יכלו לך לכלותך, כי תלך במו אש לעתיד לבוא כי הנה יום בא בוער כתנור (מלאכי ג, כ) שאקרר חמה מנרתיקה על הרשעים ולהט אותם היום הבא גם שם לא תכוה, ולהבה כשתשרוף את האומות כמ״ש והיו עמים משרפות סיד (ישעיה לג, יב) גם היא לא תבער בך, על כן עשה הפרשה הזאת עיקר נחמתם על חבלי משיח. עוד נתן להם הנביא בשם השם יתברך משל וראיה שנית ממה שעשה במפלת סנחריב.
כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם. הזדונים1 של בבל - אִתְּךָ אָנִי, ונְּהָרוֹת של פרס לֹא יִשְׁטְפוּךָ2: [כִּי תֵלֵךְ] בְּמוֹ אֵשׁ. של יוון [לֹא תִכָּוֶה]3: וְלֶהָבָה. שולטת למרחוק של מלכות זדון4 [לֹא תִבְעַר בָּךְ]5:
1. ע״פ לשה״כ בתהלים (קכד ה) ׳אזי עבר על נפשינו המים הזדונים׳, ושם פירש רבינו על גזירות האומות.
2. בשיר השירים (ח ז) כתב רבינו: ׳מים רבים - המים הזידונים, לא יוכלו לכבות - בכל השתדלותם להדיחינו מעל ה׳ אלוקינו, ונהרות - מלכי האומות, לא ישטפוה - ברוב מתנותיהם וגיזומיהם, כענין נבכודנצר עם חנניה מישאל ועזריה׳.
3. ראה בשפת אמת (לחנוכה תר״ס): ׳ואיתא כי שלוש כי אמילם רמז לשלוש מלכיות, בבל מדי יון, א״כ ׳דועכו כאש קוצים׳ רומז על יוונים׳.
4. לשון רבינו מיוסד על דברי רש״י בבראשית (ל כה) על נבואת עובדיה על אדום ׳ובית יוסף להבה, והיה בית עשו לקש׳: ׳אש בלא להבה אינו שולט למרחוק׳. ו׳מלכות זדון׳ היא מלכות אדום, ונקראת גם היא ׳להבה׳ על שם שליטתה למרחוק. [וראה ב״ר (מב ב): ׳ותדעל מלך גוים - זו מלכות אדום שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם׳, ובמחזה הנביא זכריה (א ח) ראה סוסים המרמזים לארבעת המלכויות, ופירש ר״א מבלגנצי שם שהסוסים הלבנים הם כנגד מלכות אדום שהיא החלשה מכולן, ואף שבמחזה בדניאל מבואר שהיא חזקה מאוד, אין לה כח מצד עצמה, אלא מצד כל האומות שהצטרפו לאמונתה. הרי שמהות וכח מלכות זו היא בשליטתה מרחוק על ידי הדת שלה].
5. הרי הזכיר כאן ארבע הגליות שהם ארבע מלכויות בחזון דניאל, את מצרים הזכיר בפסוק הקודם בלשון עבר ואמר ׳גאלתיך׳, וכאן מזכיר את הגלויות העתידות, בבל, פרס, יוון ואדום. והכוונה, שה׳ אמר לישראל ׳אל תירא׳, שבעבר כבר גאלתי אותך ממצרים, ועל זה הדרך אגאל אותך משאר גלויות ולא תיטמע בהם (וכ״כ אברבנאל). והתרגום פירש את תחילת פסוק זה על גלות מצרים, והמשכו על הגלויות העתידות: ׳ארי בקדמיתא כד עברתון בימא דסוף מימרי הוה בסעדכון, פרעה ומצראי דסגיאין כמי נהרא לא יכילו לכון, ואף בתניניתא כד תהכון לביני עממיא דתקיפון כאשתא לא יכלון לכון, ומלכון דחסינן כשלהוביתא לא ישיצון יתכון׳. [וכלל את כל האומות כאחד, אלא שכפל לרמוז האומות בפני עצמם ועל מלכיהם בפני עצמם].
במו – בתוך וכן במו מדמנה (ישעיהו כ״ה:י׳).
תכוה – ענין חרוך ושריפה כמו מכות אש (ויקרא י״ג:כ״ד).
כי תעבור במים – ותהיה קרוב להיות נטבע בהם.
ובנהרות – אף אם תעבור בנהרות השוטפים לא ישטפוך.
לא תכוה – לא תהיה נכוה מן האש ואף הלהב לא יבער בך ר״ל אף אם תהיה בעומק הצרות לא תכלה שמה.
כי תעבור במים וגו׳ – משל לכל מיני סכנה בשובם מגלות בבל.
במים – נהרות גדולים מן מים, וכן להבה מן אש, וכן במשפטים הראשונים יאמר, אתך אני, לא תכוה שאתה לא תתקרב אל המזיק, ובמשפטים השניים מוסיף,
לא ישטפוך, לא תבער בך – המזיק לא ישלוט בך ואף שיהיה גדול.
נהרות ולהבה – עי׳ בפי׳.
כי תעבר – ר״ל כי יש שני מיני הצלה:
א. הצלה טבעית, שה׳ מוליכו ומשמרו בענין שלא יקרב אליו המזיק, ומצד זה אמר כי תעבר במים אתך אני – שתעבור המים בשלום וכי תלך במו אש לא תכוה כי אשמרך שתלך באופן בטוח רחוק מן ההיזק.
ב. הצלה נסיית, שהגם שהולך במקום המזיק ובא במים ובאש, יתבטל טבע המים והאש, ולא יזיקו לו, וע״ז הוסיף ובנהרות לא ישטפוך הגם כי תהיה בהנהר עצמו וזרם מימיו,
ולהבה לא תבער בך – שיתבטל כח הלהבה עד שלא יבער כלל, והראשון מגביל נגד בוראך יעקב, והשני מגביל נגד יוצרך ישראל.
כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם ותהיה קרוב לטבוע בהם1 אִתְּךָ אָנִי, וּבַנְּהָרוֹת השוטפים אף אם תעבור בהם הם2 לֹא יִשְׁטְפוּךָ, כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ – בתוך3 אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְאף4 הַלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ5:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת ציון.
4. מצודת דוד.
5. כלומר אף אם תהיה בעומק הצרות לא תכלה שמה (מצודת דוד). רש״י מבאר ״כי תעבר במים״ כשעברת בים סוף אתך הייתי, ״ובנהרות לא ישטפוך״ כשגרת בין המצריים והאומות המרובים כמי נהר ולא יכלו לך לכלותך, ״כי תלך במו אש״ לעתיד לבוא שנאמר בו (מלאכי ג, יט) ״הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר״ גם שם ״לא תכוה״, ולהבה שתשרוף את האומות גם היא לא תבער בך. רד״ק מבאר כי אם פרשה זו נאמרה על סנחריב אזי לפי שהמשיל את חיל סנחריב למי הנהר כמו שאמר (לעיל ח, ז) ״אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר״ ואמר (שם פס׳ ח) ״שָׁטַף וְעָבַר עַד צַוָּאר יַגִּיעַ״ אמר ליושבי ירושלים כי לא ישטפום נהרות מלך אשור ולא תבער בהם אשו, כי המשילם גם כן לאש שנאמר (לעיל מב, כה) ״וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב״, ואם היא נאמרה על לעתיד לבוא, יאמר כי בצאתך מהגלות ותעבור בין העמים שהם כנהרות או כמו אש, לא יזיקוך. ר״ע ספורנו מבאר ״כי תעבר במים״ הזדונים של בבל ״אתך אני״, ״ונהרות״ של פרס ״לא ישטפוך״, ״כי תלך במו אש״ של יוון ״לא תכוה״, ״ולהבה״ שולטת למרחוק של מלכות זדון (אדום) ״לא תבער בך״. ומלבי״ם מבאר כי יש שני מיני הצלה, א׳ הצלה טבעית שה׳ מוליכו ושומרו שלא יקרב אליו המזיק, ומצד זה אמר שתעבור במים בשלום וכשתלך במקום אש לא תכוה כי אשמרך שתלך באופן בטוח רחוק מן ההיזק, ב׳ הצלה ניסית שלמרות שהולך במקום המזיק ובא בתוך המים והאש יתבטל טבע המים והאש ולא יזיקו לו, ועל זה הוסיף ״ובנהרות לא ישטפוך״ גם כשתהיה בנהר עצמו וזרם מימיו, ״ולהבה לא תבער בך״ שיתבטל כח הלהבה עד שלא יבער כלל.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ג) כִּ֗י אֲנִי֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל מוֹשִׁיעֶ֑ךָ נָתַ֤תִּי כׇפְרְךָ֙ מִצְרַ֔יִם כּ֥וּשׁ וּסְבָ֖א תַּחְתֶּֽיךָ׃
For I am Hashem your God, The Holy One of Israel, your Savior. I have given Egypt as your ransom, Ethiopia and Seba for you.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ קַדִישָׁא דְיִשְׂרָאֵל פַּרְקָךְ יְהָבֵית חֲלִיפָךְ מִצְרָאֵי כּוּשׁ וּסְבָא תְּחוֹתָךְ.
לאני אללה רבך וקדוס אסראיל מגית׳ך כמא ג׳עלת פדאך מן אלמצריין ומן אלחבשהֿ ובני סבא דונך
חזר כאן על שני הלשונות, שאחד מהם כללי והשני פרטי. אמר אלהיך כשאר הברואים, אח״כ קדוש ישראל מושיעך. הזכירנו פרשת מצרים, ובה ביאר דיבורו כיצד ישים אומות תמורתנו. כוונתו בזה, שיביא עליהם מכות הראויות להם, ויושיענו משכמותן. כמו שאמר שם בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל (שמות י״ב:כ״ז). אף כאן כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה׳ (ישעיהו ס׳:ב׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

נתתי כפרך מצרים – הם היו לפדיון לך, שבכוריהם מתו, ואתה בני בכורי נצלת, והייתם חייבי כלייה, כמה שנאמר ביחזקאל: ואומר לשפוך חמתי עליהם בארץ מצריםא (יחזקאל כ׳:ח׳).
א. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״בארץ מצרים״.
I have given Egypt as your ransom And they were your ransom, for their firstborn died, and you, My firstborn son, although you were deserving of destruction, as it is said in Yechezkel: "And I thought to pour out My fury upon them...in the land of Egypt" (20:8).
נתתיא כפרך מצרים – אף על פי שכתבתי בתורה: ופטר חמור תפדה {בשה} (שמות ל״ד:כ׳), ומצרים נמשלו לחמורים, דכתיב: אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כ״ג:כ׳), וישראל בשה, דכתיב: שה פזורה ישראל (ירמיהו נ׳:י״ז), והיה להם למצרים להיות נפדים בישראל, ואני לא עשיתי כן אלא נתתי כפרך מצרים.⁠ב
א. כן בפסוק ובכ״י פריס 163. בכ״י לוצקי 778, מינכן 5: ״ונתתי״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777 נוסח אחר של ביאור זה: ״ואעשה לכם לפנים משורת הדין, שהרי מצרים, שנקראים חמורים, אתן תחתיכם, שנקראתם שה, והיה אומר: פטר חמור תפדה בשה (שמות י״ג:י״ג), ואני פודה שה בחמור.⁠״
נתתי כפרך מצרים – שמלכי מדי יעשו להם רעה.
I gave Egypt for thy ransom. The Egyptians shall be afflicted by the kings of Media.⁠1
1. Media is here identical with Media and Persia. Kambyses, king of Persia, conquered Egypt 625 B.C.
נתתי כפרך מצרים – ויחול אפי בם ולא אעשה אתך כלה. וכן הוא אומר כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואתך לא אעשה כלה.
כי אני י״י, קדוש ישראל – אני קדוש ישראל אביך, ואני מושיע אותך.
נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך – כאשר בא חיל סנחריב ושם פניו לירושלם, שמע אל תרהקה מלך כוש לאמר יצא להלחם אתך (מלכים ב י״ט:ט׳), ושב לו ונלחם עם כוש וסבא ומצרים, ושב לו עם השבי ההוא להלחם בירושלים, ושם נגף האל מחנהו. ועתה אומר כי כוש וסבא ומצרים נתנם האל כופר לישראל, ונתנו ביד מלך אשור תחת ישראל, ואף על פי שסבא בן כוש, כלל בכוש הבנים האחרים.
ואם היא עתידה, יהיה הענין מה שנאמר בנבואת דניאל כי בא מלך הצפון ברכב ובפרשים ובאניות רבות (דניאל י״א:מ׳), וישלח ידו בארצות וארץ מצרים לא תהיה לפלטה (דניאל י״א:מ״ב), ואמר: ומשל במכמני הזהב והכסף ובכל חמודות מצרים ולובים וכושים במצעדיו (דניאל י״א:מ״ג), ואמר: בעת ההיא יעמד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך וגו׳ (דניאל י״ב:א׳).
נתתי כפרך מצרים – זה צחות מליצת שיר, וכן צדיק מצרה נחלץ וגו׳ (משלי י״א:ח׳).
ועליו אמר כי אני ה׳ אלהיך קדוש ישראל מושיעך נתתי כפרך מצרים רוצה לומר אני אני הוא אשר הושעתי׳ פעמים רבות אחרות הלא ידעת כי בבוא סנחריב על ירושלם נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתך שהלך ולכדם ועם כל שללם בא עליך באופן שכל שללו בזזת. ורש״י פירש נתתי כפרך מצרים הם היו לפדיון לך שבכוריהם מתו ואתה בני בכורי נצלת והייתם חייבין כליה כמו שנאמר ביחזקאל (כ, ח) ואומר לשפוך חמתי עליהם בארץ מצרים.
[כִּי אֲנִי ה׳] אֱלֹהֶיךָ. נכון לקבל תפילתך1: קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. מורה דרך הקודש2, ולכן מוֹשִׁיעֶךָ מן העמים להיות לי3: נָתַתִּי כָפְרְךָ [מִצְרַיִם כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ]. בענין סנחריב4: [כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ]5:
1. בשמות (כ ב) פירש רבינו ׳אנכי ה׳ אלהיך׳: ׳אלהיך - ומקיים אני מה שקבלת עליך להיות אלהיך, בלתי אמצעי, ולכן לי לבדי תתפלל ואותי תעבוד, בלתי שום אמצעי׳. וכן שם (לב ד) מבואר ש׳אלהי פלוני׳ הוא שאליו הוא מתפלל. ובדברים (ו ד) עה״פ ׳שמע ישראל׳: ׳אלהינו - הוא נבחר שבנבדלים אצלנו אשר ממנו נקוה להשיג חפצינו בלי אמצעי, ומצד היותו עליון בכחו הבורא הנה לו לבדו ראוי להשתחוות, ומצד שממנו תקותנו בלי אמצעי ראוי שאליו לבדו נתפלל ונעבוד׳. ואף שברוב המקומות מפרש רבינו ׳אלהי פלוני׳ - שמשגיח עליו בפרטות, ראה מש״כ בתהלים (לג יב) שה׳ הוא אלוקיו של המתפלל אליו כי אז תגבר השגחתו בפרטות.
2. ראה לעיל (לא א, לה ח, לז כג), ומאמר ׳דרך הקודש׳.
3. ע״פ לשה״כ בויקרא (כ כו) ׳ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי׳. ותחילת הפסוק שם הוא ׳והייתם לי קדושים׳, ובשמות (טו כה-כו) כתב רבינו: ׳כי אמנם כל מצוותי הם לרפאות את נפשך מחליי התאוות והדיעות הנפסדות למען תהיה קדוש לאלהיך, כאמרו (ויקרא כ כו) וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי, ואם תבגוד, תֶּחֱלֶה ותתחלל הנפש, וראוי שייענש מי שיחלל את קֹדֶשׁ ה׳ אֲשֶׁר אהב׳. וראה מש״כ רבינו שם (יט ד).
4. ׳כאשר בא חיל סנחריב ושם פניו לירושלים, שמע אל תרהקה מלך כוש לאמר יצא להלחם אתם ושב לו ונלחם עם כוש וסבא ומצרים, ושב לו עם השבי ההוא להלחם בירושלים, ושם נגף האל מחנהו, ועתה אומר כי כוש וסבא ומצרים נתנם האל כופר לישראל ונתנו ביד מלך אשור תחת ישראל׳ (רד״ק, ע״ש).
5. בפירושו לבראשית (י ז) הוכיח רבינו מכאן שחלק מבני כוש נעשו לעמים נפרדים שיש להם שם בפני עצמם, ושאר הבנים נשארו להיות עם אחד נקראו על שם אביהם, כוש. והוכיח כן כי סבא הוא בנו של כוש, וכאן מוכח שהיו שני עמים.
כפרך – ענין פדיון.
כי אני ה׳ וגו׳ – והכל בידי.
נתתי כפרך מצרים – הלא במצרים הייתם חייבים כליה כמ״ש ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים (יחזקאל כ׳:ח׳) ונתתי אז כפרך מצרים כי המה נאבדו תחתיך.
כוש וסבא תחתיך – כאשר סנחריב שם פניו להלחם בירושלים יצא להלחם בתחלה עם כוש וסבא ואבדו במקומך והם היו לך לפדיון.
כי אני ה׳ אלהיך – הכוונה בלא ספק נגד הנגינה, אני הנקרא ה׳ אני הוא אלהיך, כלומר מושיעך, ופירש ואמר אני קדוש ישראל אני הוא מושיעך.
נתתי כפרך – להיות גואל שלך, אם הייתי צריך לפדות אותך בנתינת עם אחר, הייתי נותן תחתיך גוים גדולים ועצומים ועשירים, מאשר יקרת בעיני.
נתתי – הייתי נותן, כמו כסדום היינו לעמורה דמינו {ישעיהו א׳:ט׳}, לו החייתם אותם לא הרגתי אתכם (שופטים ח׳:י״ט), והמפרשים כלם פירשו הענין כפשוטו, קצתם לשעבר וקצתם לעתיד.
כוש – לדעת בני בכורי ז״ל היא הארץ הנקראת אצל הקדמונים Meroë, והיא בין מצרים ובין אביסיניאה, ונקראת עתה Nubia, וסבא היא אביסיניאה.
אלהיך קדוש ישראל – אלהיך מורה ההשגחה המיוחדת בסתם וקדוש ישראל, ההשגחה המיוחדת ע״י קדושת המעשים, עי׳ למעלה (ה׳ ט״ז).
כפרך, תחתיך – הכופר זולתי מין המתחייב, כסף תחת עונש הגוף, אם כופר יושת עליו, ותחת, הוא ממין המתחייב, נפש תחת נפש, עין תחת עין, ויעלהו לעולה תחת בנו.
כי – נגד ההצלה הראשונה הטבעיית מפרש כי אני ה׳ אלהיך – המשגיח עליך שלא יגע בך רע, ונגד ההצלה המופתיית למעלה מן הטבע אומר כי אני קדוש ישראל (שם זה מורה על ההנהגה הנסיית) מושיעך בדרך נס נתתי כפרך מצרים – כוון בזה מ״ש למעלה (כ׳ ד׳) כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש ערום ויחף, שבלכת מלך אשור על ישראל חזר מארץ יהודה בדבר ה׳ להלחם עם כוש (כנ״ל ל״ז) ואז שבה את מצרים והגלה את כוש ועי״כ נצולו ישראל, והנה את מצרים לא הגלה כולו רק שבה ממנו שבי ואת כוש הגלה כולו, כמ״ש שבי מצרים גלות כוש, והנה יש הבדל בין כופר, ובין תחת, כי הכופר הוא בממון, ואין מועיל כופר באיש שחייב מיתה כמ״ש ולא תקחו כופר לנפש רוצח, רק אם נתחייב עונש אחר, ולפ״ז אחר ששבי מצרים היה תחת שבי ישראל וזה מורה על הצד שישראל לא נתחייבו עדיין גלות רק שבי, היה מועיל כופר שאינו ממין המתחייב, אבל תחת הוא ממין המתחייב נפש תחת נפש, וזה היה בגלות כוש שהיה תחת גלות ישראל שנתחייבו גלות לגמרי, ונתן נפשות כוש תמורתם, ובזה הוסיף שלא לבד שנתתי מצרים כפרך בעת שלא נתחייבת עדיין מיתה וגלות, כי גם בעת נתחייבת גלות ומיתה שאין מועיל כופר שאינו ממין המתחייב, אז נתתי כוש וסבא תחתיך.
כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אביך, ואני1 מוֹשִׁיעֶךָ – מושיע אותך2 והכל בידי, הלא במצרים הייתם חייבים כליה3 ואולם אז4 בדרך נס5 נָתַתִּי כָפְרְךָ – שתהיה כפרתך6 מִצְרַיִם כי המה נאבדו תחתיך7, וכאשר סנחריב שם פניו להילחם בירושלים נתתי את8 כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ9 – במקומך, שהם אבדו במקומך והיו לך לפדיון10:
1. רד״ק.
2. רד״ק.
3. כמו שכתוב (יחזקאל כ, ח) ״וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם״ (מצודת דוד).
4. מצודת דוד.
5. מלבי״ם.
6. תרגום יונתן. מצודת ציון מבאר שהוא מלשון פדיון. ומלבי״ם מבאר שהוא מלשון כופר.
7. מצודת דוד. שבכוריהם מתו, ואתה בני בכורי נצלת (רש״י). ויש מרבותינו שביארו אף את עניין מצרים בעניין סנחריב, שכאשר בא חיל סנחריב ושם פניו לירושלים, שמע אל תרהקה מלך כוש שיצא להלחם נגדו (מלכים-ב׳ יט, ט), ושב לו ונלחם עם כוש וסבא ומצרים, ושב לו עם השבי ההוא להלחם בירושלים, ושם נגף האל את מחנהו (רד״ק, אברבנאל, מלבי״ם).
8. מצודת דוד.
9. מלבי״ם מבאר כי יש הבדל בין כופר לבין תחתך, כי הכופר הוא ממון תמורת עונש אחר ואינו מועיל למי שחייב מיתה, ולפי ששבי מצרים היה תחת שבי ישראל וזה מורה על הצד שישראל לא נתחייבו עדיין גלות רק שבי, היה מועיל כופר שאינו ממין המתחייב, אבל תחתך הוא ממין המתחייב כמו נפש תחת נפש, עין תחת עין, וזה היה בגלות כוש שהיתה תחת גלות ישראל, שנתחייבו גלות לגמרי ונתן נפשות כוש תמורתם, ובזה הוסיף שלא זו בלבד שנתתי מצרים כופר עבורך כשלא נתחייבת עדיין מיתה וגלות, אלא גם כשנתחייבת גלות ומיתה שאין מועיל כופר שאינו ממין המתחייב, אז נתתי את כוש וסבא תחתיך.
10. מצודת דוד. ורד״ק מבאר כי כוש וסבא ומצרים נתנם האל כופר לישראל ונמסרו ביד מלך אשור תחת ישראל, ואם מדבר על העתיד לבוא יהיה העניין מה שנאמר בנבואת דניאל (יא, מ-מב) כי בא מלך הצפון ברכב ובפרשים ובאניות רבות וישלח ידו בארצות וארץ מצרים לא תהיה לפלטה.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ד) מֵאֲשֶׁ֨ר יָקַ֧רְתָּ בְעֵינַ֛י נִכְבַּ֖דְתָּ וַאֲנִ֣י אֲהַבְתִּ֑יךָ וְאֶתֵּ֤ן אָדָם֙ תַּחְתֶּ֔יךָ וּלְאֻמִּ֖ים תַּ֥חַת נַפְשֶֽׁךָ׃
Since you are precious in My sight, and honorable, and I have loved you, therefore will I give men in your place, and peoples for your life.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
מִדְאַתְּ חֲבִיב קֳדָמַי אִתְיְקַרְתָּא וַאֲנָא רְחִימְתָּךְ וּמְסַרֵית עַמְמַיָא תְּחוֹתָךְ וּמַלְכְּוָתָא חֲלַף נַפְשָׁךְ.
מאשר יקרת בעיני נכבדת – אמר הקב״ה ליעקב הרבה אתה יקר בעיני למה כביכול קבעתי איקונין, שלך בכסא כבודי ובשמך המלאכים מקלסין אותי ברוך י״י אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. ד״א אמר הקב״ה ליעקב הרבה אתה יקר בעיני כביכול אני ומלאכי נעשינו פמליא שלך בצאתך לילך לפדן ארם ולביאתך. בצאתך כתיב ויצא יעקב מבאר שבע וגו׳ ויפגע במקום וגו׳ ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו׳ והנה מלאכי אלהים עולים וגו׳ והנה י״י נצב עליו, אמר רבי אושעיא אשרי ילוד אשה שכך ראה את המלך ופמלייתו נצבים עליו ומשמשים אותו. מנין אף בביאתו שנאמר ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים וכתיב וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם. ד״א יקר אתה בעיני שהרי לכל העו״א לא נתתי מנין ולך נתתי מנין, משל למלך שהיו לו גרנות הרבה והיו כלם טנופות ומלאות זונין ולא היה מדקדק במנינם, והיה לו גורן אחד נאה אמר לבן ביתו אותם גרנות טנופות הם ומלאות זונין לכך לא הייתי מדקדק במנינם אבל הגורן הזה חטים נאות הם הילכך דקדק במנינם כמה כורין יש בו כמה שקין יש בו, כך המלך זה מלך מלכי המלכים, הגורן אלו ישראל שנאמר מדושתי ובן גרני, וכן הוא אומר קדש ישראל לי״י ראשית תבואתו, בן ביתו זה משה שנאמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, א״ל הקב״ה למשה כל העו״א טנופות הם שנאמר והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו לפיכך אל תדקדק במנינם, אבל ישראל צדיקים הם כלם שנאמר ועמך כלם צדיקים, וכה״א כלך יפה רעיתי לפיכך דקדק במנינם, וכן עשה משה מנה אותן כמה כורין שנאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל, כמה שקים שנאמר וצבאו ופקודיו, כמה מדות שנאמר פקוד כל בכור זכר.
דבר אחר משל לאדם פרגמטוט שהיו לו אבנים של זכוכית והיה מוציאם לשוק ולא היה מבחין למנינם ולא היה משגיח עליהם לפי שהיו של זכוכית, והיה לו ליטמא אחת של מרגליות נאות והיה נוטלה ומוציאה במנין, כך אמר הקב״ה לעובדי האלילים לא נתתי מנין שאינם חשובים לפני כלום שנאמר כל הגוים כאין נגדו, אבל אתם שנאמר העמוסים מני בטן לכך אני מונה אתכם בכל שעה פקוד כל בכור זכר בבני ישראל.
ואתן אדם תחתיך – רבי אלעזר עאל לבית הכסא אתא ההוא רומאה אוקמיה, מדנפק רבי אלעזר אתא דרכונא שמטיה לכרכושיה, קרי עליה רבי אלעזר ואתן אדם תחתיך אל תקרי אדם אלא אדום.
פאכת׳ר ממא עזזת ענדי אכרמך לאני אחבבתך ואג׳על סאיר אלנאס דונך ובאקי אלמלל דון נפסך.
למעלה מזה, יותר ממה שעשה במצרים. כמו שאמר מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך ואתן אדם תחתיך. וכעניין והטיבך והרבך מאבותיך (דברים ל׳:ה׳) וזה יתאמת במצרים. אכן נתן פדותנו מצרים וכוש בלבד. ובזמן הישועה ישים את האומות כולן פדותנו, כאמרו ואתן אדם תחתיך. לא שהם יהיו פדותנו מעונש שיבוא עלינו ואנו ראויים לו, אלא שאם יכופרו לנו עונותינו והם ייענשו בגלל [חטאותיהם], יבואו הם תחתינו בעונש.
ואפשר שיהיה עניין הפדיון על דרך הנס שנעשה: הנה דניאל חילצו האל מן האריות ולא המיתוהו, והפיל מי שהלשין עליו טרף לפיהם. כאמרו והיתיו גבריא אלך די אכלו קרצוהי די דניאל ולגב אריותא רמו (דניאל ו׳:כ״ה). וידעת גם כן ויתלו את המן (אסתר ז׳:י׳).
ואפשר אופן שלישי, שיעשה את כל הכופרים עבדים למאמינים, כמו שהיו המאמינים עבדים להם, כשהמרו את פי ה׳ ותהיה הפדות מן העבדות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ואתן אדם תחתיך – כלומר: כפדותך; וכך אומרים בערבית ״נתתי כפדותך״, וזה ברור מתוך שאמר לפני כן נתתי כפרך.1
1. ניצול הפורמולה הערבית – ובה לשון ׳נתן׳ – להסבר ענייננו אינו מופיע אצל קודמיו של אבן בלעם.
ואתן אדם תחתיך – תמיד אני רגיל בכך.
and I give I am always accustomed to this.
(ד-ו) וכל כך למה: מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך – נתתי כפרך מצרים (ישעיהו מ״ג:ג׳) לאומים תחת נפשך – וממה שעשיתי לשעבר אתה למד להבא. הדא הוא דכתיב: אל תירא כי אתך אני ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך אומר לצפון תני – אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים ניסי (ישעיהו מ״ט:כ״ב) – אומר לאותם שגלו לצפון – לאומות שהגלו בניי לצפון, תני, ולתימן אל תכלאי – ולאומות שבתימן אל {תכלאי}.
הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץא – הריהו כמו שיאמר הביאי בניי ובנותיי מרחוק ובניי ובנותיי מקצה הארץ. וכיוצא בדבר אתה אומר: כי מה טובו ומה יופיו דגן בחורים ותירוש ינובב בתולות (זכריה ט׳:י״ז), שפתרונו: מי גרם שיאשרו אותם כל רואיהם ויאמרו להם מה טובוב ומה יופיו של עם זה? דבר זה יגרום להם, שישביע דגן בחורים והוא הדין לתירוש, ותירוש ינובב הקב״ה לבתולות שיתן להם תנובה של תירוש בהשבעג והוא הדין לדגן, וישבעו דגן ותירוש והוא יגרום להם להיות יפים. אך מפניד הניגון לא יכול לומר: דגן ותירוש בחורים ודגן ותירוש ינובב בתולות.
וכן בהרבה מקומות מקצר המילה אחר הניגון ופעמים שמיסב המילה בטעם אחר מפני משקל הניגון, כגון אפלה נא ביד י״י כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולהה (שמואל ב כ״ד:י״ד, דברי הימים א כ״א:י״ג) – הראשון אפלה והשיני אפולה, וכל זה הניגון גורם. אף כאן: הביאי בניי מרחוק – והוא הדין בנותיי, ובנותי מקצה הארץ – והוא הדין לבניי.⁠ו
א. כן בפסוק ובכ״י קירכהיים (לפי עדות ליטמן, עמ׳ 32). בכ״י לוצקי 778: ״הביאי בניי ובנותיי מרחוק מקצה הארץ״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י קירכהיים (לפי עדות ליטמן, עמ׳ 32): ״כמה נויו״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י קירכהיים (לפי עדות ליטמן, עמ׳ 32): ״בהשפע״.
ד. כן בכ״י קירכהיים (לפי עדות ליטמן, עמ׳ 32). בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״מפני״.
ה. מן ההמשך ברור שכך חשב ר״י קרא שכתוב בפסוק. נוסח זה מופיע גם בפסיקתא רבתי י״א, וגם בכמה כ״י של המקרא בדברי הימים. אולם, בנוסח שלפנינו בספר שמואל כתוב: ״נִפְּלָה... אֶפֹּלָה״, ובדברי הימים כתוב: ״אֶפְּלָה... אֶפֹּל״.
ו. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, קירכהיים (לפי עדות ליטמן, עמ׳ 32). בכ״י לוצקי 778 בטעות: ״ובניי מקצה הארץ והוא הדין בנותיי״.
ואתן אדם – שאני בראתים כאשר בראתיך.
Therefore will I give men, whom I have created, as I have created thee.
מאשר – ממה שיקרת ונכבדת בעיני ואני אהבתיך – לכך נתתי אדם תחתיך.
מאשר יקרת – כפל הענין עוד, ואמר: מאשר יקר ונכבד ישראל בעיני, אתן אלה העמים תחתיך. הם יכלו, וישראל ינצלו ויצאו מהגלות.
ואתן – כמה וכמה מאלה הווי״ן בעברי.
וע״כ מאשר יקרת וגומר, כלומר הנה כמו שעשיתי זה בימים ההם ככה בזמן הגאולה מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך, לא די מצרים וכוש וסבא אבל כל האומות הנכללים בשם אדם יפלו בידך, וזהו ואתן אדם תחתך ולאומים תחת נפשך, והנה אמר יקרת ונכבדת ואהבתיך שהן ג׳ מעלות כנגד ג׳ זכיות שיהיו לישראל לשיגאלו, הא׳, בזכות האבו׳ שהם זרע אמת ועל זה אמר יקרת בעיני, והב׳ זכות התורה שקבלת בסיני שנקרא׳ כבוד שנ׳ (משלי ג, לו) כבוד חכמי׳ ינחלו ועל זה אמר נכבדת, הג׳, בזכות הגלות שעם כל צרותיהם לו זזו מאהבת הש״י כמאמר המשורר (תהלים מד, יט) כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך שהוא עצם האהבה, ועליו אמר ואני אהבתיך. כמו שאתה אהבת אותי, וכאלו אמר הנה אתה עם היותך עם קטן מתי מעט בגלות יקרת כל כך בעיני ונכבדת בעצמך ומפני אהבתי אותך כל שאר בני אדם נתתי תחתיך וכל הלאומים והאומות תחת נפשך.
מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ. בעבודת חזקיהו ופסחו (דה״י ב׳ ל)⁠1: [בְעֵינַי] נִכְבַּדְתָּ. בתורתו2, וכן אעשה להבא, אֶתֵּן אָדָם [תַּחְתֶּיךָ]. ׳כפרך׳, גוג3: וּלְאֻמִּים. ׳שאר חיותא׳ (דניאל ז יב)4:
1. נראה שמפרש שנס מגיפת חיל סנחריב היה בזכות עבודת חזקיהו בקרבן פסח, ופסח זה היה בתחילת מלכותו, וכתוב שם (פסוק א): ׳וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְגַם אִגְּרוֹת כָּתַב עַל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה לָבוֹא לְבֵית ה׳ בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׳, ושם (פסוק כא-כז): ׳וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים בִּירוּשָׁלִַם אֶת חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה וגו׳, וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלִָם כִּי מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֹא כָזֹאת בִּירוּשָׁלִָם, וַיָּקֻמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיִּשָּׁמַע בְּקוֹלָם וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ לַשָּׁמָיִם׳. וראה שם (לב א) ׳אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה בָּא סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיָּבֹא בִיהוּדָה וַיִּחַן עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת וַיֹּאמֶר לְבִקְעָם אֵלָיו׳, ׳והדברים והאמת׳ הם הדברים הטובים שעשה חזקיהו, וזה כולל עבודת הפסח וחיזוק לימוד התורה (ראה סנהדרין צד:, ורש״י שם ד״ה אחרי). ומצינו שמגיפת חיל סנחריב היה בליל פסח, וראה בילקוט שמעוני (מלכים רמא): ׳הציץ רבשקה על החומה ושמע שהיו קוראין את ההלל ואמר לסנחריב, חזור לאחוריך כי נסים נעשים להם בזה הלילה׳.
2. לעיל (לב א-ב) כתב רבינו שחזקיהו ׳לימד דעת לבני דורו כְּפַלְגֵי [מַיִם] בְּצָיוֹן בעיוניות, כְּצֵל [סֶלַע כָּבֵד] - להסיר מכשול מעשרות וזולתם׳, ובסנהדרין (צד:) איתא: ׳אמר רבי יצחק נפחא, חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, מה עשה, נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר, כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו, בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה׳. וגם זכות זו גרמה לנס. [ויש לבאר שעל מצות הפסח אמר ׳יקרת׳, ועל לימוד התורה אמר ׳נכבדת׳, מלשון ׳כבוד׳, שהוא שלימות הנפש המשכלת המושג רק על ידי עסק התורה שמביא לאהבת ה׳ ויראתו, שבכך הופכת הנפש השכלית להיות קיימת בפועל, ואז תהיה נצחית, וזו מעלת ה׳כבוד׳, כי ׳כבוד׳ הוא ׳צלם אלהים׳ השכלי׳ (ע״פ לשון רבינו בתהלים ל יג), ובזכריה (ב יב-יג) ׳אחר כבוד - אחר שתשלימו הכוח השכלי הנקרא ׳כבוד׳ ו׳צלם אלקים׳, כי בו יתנשא על כל הנפסדים׳, וכ״כ בתהלים (עג כד), וראה באבות (ו׳:ג׳) על המשנה ׳אין כבוד אלא תורה׳, ואילו ׳יקרת׳ שייך על מצוות מעשיות כקרבן פסח, שאינו מביא לנצחיות אלא לאושר בחיי הנצח, כמו שכתב רבינו בכוונות התורה].
3. נקט ׳כפרך׳ כלשון הכתוב בפסוק הקודם, ולא ׳תחתיך׳, להדגיש את כוונת הדברים, שכשם שעשיתי בסנחריב לתת את מצרים וכוש וסבא תחתיך ושיהיו כפרתך, כן אעשה במלחמת גוג ומגוג, שאתן ׳אדם׳, שהוא גוג מלך מגוג, תחתיך. [ובברכות (סב:) אמרו: ׳ואתן אדם תחתיך, אל תקרי אדם אלא אדום׳. והנה מהמשך דבריו של רבינו שמזכיר ׳שאר חיותא׳, משמע שכאן מדבר על המלכות הרביעית, היא מלכות אדום, ולא על גוג. ובפרי צדיק (נשא טו) כתב שגוג ומגוג הם מזרע עמלק, ואם כן שייכים לאדום. וראה מהרש״א במגילה (ו:) ש׳גרממיא של אדום׳ אף שהם מבני גומר מבני יפת הם מבני אדום, ומגוג אחיו של גומר, ודו״ק].
4. הם שלושת המלכויות מלבד המלכות הרביעית שראה דניאל במראה בדמות חיות, שמלכותם תיפול לעתיד לבוא. ו׳לאומים׳ – הם מלכויות, ש׳אין לאום אלא מלכות׳ (ע״ז ב:), וכן לעיל (לד א) פירש ׳לאומים׳ – ארבע מלכויות.
יקרת – מלשון יקר וחשוב.
מאשר יקרת – בעבור אשר יקרת בעיני ונכבדת מכל האומות ואני אהבתיך ולזה דרכי ליתן בני אדם אחרים תחתיך.
ולאומים וכו׳ – כפל הדבר במ״ש וכאומר כאשר עשיתי לשעבר כן אוסיף לעשות עוד.
ואתן – הייתי נותן, והוי״ו יתרה או לתשובת התנאי, כמו אם תלכי עמי והלכתי (שופטים ד׳:ח׳).
יקרת נכבדת – היוקר יהיה מצד מיעוט המציאות שוהם יקר וספיר, ודבר ה׳ היה יקר בימים ההם, ר״ל לא היה נמצא, והכבוד מפני המעלה, הפז יקר ואינו נכבד, והזקן נכבד ואינו יקר.
מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך – הדבר יהיה יקר מצד מיעוט מציאותו כפז ופנינים, ונכבד מצד מעלתו העצמיית, ונאהב מצד שנושא חן, יאמר הנה יקרת בעיני מצד שורש נפשך שהיא ממקום גבוה או צור מחצב אבותיך,
ונכבדת ע״י מעלתך בתורה ומע״ט,
ואני אהבתיך מצד הרצון (והם השלשה דברים שאמר למעלה (מלכים א ח׳) ואתה ישראל עבדי אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי כמו שפירשתי שם ע״ש) ולכן ואתן אדם תחתיך היינו תחת גופך אתן אדם יחידי אבל תחת נפשך ונשמתך שהיא אצולה ממרום אתן לאמים ועמים רבים, ולכן
מֵאֲשֶׁר – בעבור אשר1 יָקַרְתָּ2 בְעֵינַי וְנִכְבַּדְתָּ3 מכל האומות4, וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ וְלזה5 אֶתֵּן – דרכי ליתן בני6 אָדָם אחרים7 תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ8 שהם יכלו, וישראל ינצלו ויצאו מהגלות9:
1. מצודת דוד.
2. מלשון יקר וחשוב (מצודת ציון). מצד שורש נפשך שהיא ממקום גבוה או צור מחצב אבותיך (מלבי״ם).
3. מלבי״ם מבאר כי היוקר יהיה מצד מיעוט המציאות, כמו אבנים יקרות שקשה להשיגם, והכבוד הוא מחמת מעלתו, הזהב יקר ואינו נכבד, והזקן נכבד ואינו יקר.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. רש״י, מצודת דוד.
7. מצודת דוד. אלה העמים (רד״ק). כמו הכנענים והמצרים שנתתי תחתיך (מצודת דוד). כי אני בראתים כמו שבראתי אותך (אבן עזרא). ובמדרש, רבי אלעזר עאל (נכנס) לבית הכסא אתא ההוא רומאה אוקמיה (הגיע רומאי והוציאו), מדנפק רבי אלעזר אתא דרכונא שמטיה לכרכושיה (כשיצא הכיש נחש את הרומאי), קרי עליה רבי אלעזר ״ואתן אדם תחתיך״, אל תקרי אדם אלא אדום (ילקוט שמעוני).
8. וכפל הדבר במילים שונות וכאומר כאשר עשיתי לשעבר כן אוסיף לעשות עוד (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר תחת גופך אתן אדם יחידי, אבל תחת נפשך ונשמתך שהיא אצולה ממרום אתן לאומים ועמים רבים.
9. רד״ק. ובמדרש, אמר הקב״ה ליעקב הרבה אתה יקר בעיני... קבעתי איקונין שלך בכסא כבודי ובשמך המלאכים מקלסין אותי ״בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם״ (תהלים קו, מח). ד״א אמר הקב״ה ליעקב הרבה אתה יקר בעיני, כביכול אני ומלאכי נעשינו פמליא שלך בצאתך לילך לפדן ארם ולביאתך, בצאתך כתיב (בראשית כח, י-יג) ״וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע... וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם... וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה... וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים... וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו״, אמר רבי אושעיא אשרי ילוד אשה שכך ראה את המלך ופמלייתו נצבים עליו ומשמשים אותו. מנין אף בביאתו שנאמר (בראשית לב, ב) ״וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים״ וכתיב (בראשית לה, ט) ״וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם״. ד״א יקר אתה בעיני שהרי לכל עובדי האלילים לא נתתי מניין ולך נתתי מניין, משל למלך שהיו לו גרנות הרבה והיו כולם טנופות... ולא היה מדקדק במניינם, והיה לו גורן אחד נאה אמר לבן ביתו אותם גרנות טנופות הם... לכך לא הייתי מדקדק במניינם אבל הגורן הזה חיטים נאות הם הלכך דקדק במניינם כמה כורין יש בו כמה שקין יש בו, כך המלך זה מלך מלכי המלכים, הגורן אלו ישראל שנאמר (לעיל כא, י) ״מְדֻשָׁתִי וּבֶן גָּרְנִי״... בן ביתו זה משה שנאמר (במדבר יב, ז) ״לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא״, אמר לו הקב״ה למשה כל עובדי האלילים טינופות הם שנאמר (לעיל לג, יב) ״וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ״ לפיכך אל תדקדק במניינם, אבל ישראל צדיקים הם כולם שנאמר (לקמן ס, כא) ״וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים״, וכן הוא אומר (שיר השירים ד, ז) ״כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי״ לפיכך דקדק במניינם, וכן עשה משה מנה אותן כמה כורין שנאמר (במדבר א, ב) ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, כמה שקים שנאמר (במדבר ב, ו) ״וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו״, כמה מדות שנאמר (במדבר ג, מ) ״פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר״. דבר אחר, משל לאדם פרגמטוט (סוחר) שהיו לו אבנים של זכוכית והיה מוציאם לשוק ולא היה מבחין למניינם ולא היה משגיח עליהם לפי שהיו של זכוכית, והיה לו ליטמא (מידה) אחת של מרגליות נאות והיה נוטלה ומוציאה במניין, כך אמר הקב״ה לעובדי האלילים לא נתתי מניין שאינם חשובים לפני כלום שנאמר (לעיל מ, יז) ״כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ״, אבל אתם שנאמר (לקמן מו, ג) ״הַעֲמֻסִים מִנִּי בֶטֶן״ לכך אני מונה אתכם בכל שעה שנאמר (במדבר ג, מ) ״פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ה) אַל⁠־תִּירָ֖א כִּ֣י אִתְּךָ⁠־אָ֑נִי מִמִּזְרָח֙ אָבִ֣יא זַרְעֶ֔ךָ וּמִֽמַּעֲרָ֖ב אֲקַבְּצֶֽךָּ׃
Do not fear, for I am with you. I will bring your seed from the east and gather you from the west;
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
לָא תִדְחַל אֲרֵי בְסַעְדָךְ מֵימְרִי מִמַדִינְחָא אַיְתִי בְנָךְ וּמִמַעֲרְבָא אֱקָרֵיב גַלְוָתָךְ.
אל תירא כי אתך אני – (כתוב לעיל ברמז ס״א).
לא תכ׳ף איצ׳א אד׳ אנא מעך פמן אלמשרק אתי בנסלך ומן אלמגרב אג׳מע שמלך.
(ה-ו) וביאר הביטחון השני מן הפיזור [באומות] וההבטחה בקיבוץ גליות. אמר עליו אל תירא כי אתך אני. הזכיר בו ארבע רוחות: מזרח ומערב וצפון ותימן, באמרו אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי, הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ממזרח – היא בבל.
וממערב – היא מצרים ואשור,⁠1 וכתי׳ והסב לב מלך אשור (עזרא ו׳:כ״ב).
1. ראב״ע חשב שאשור היה למערב ארץ ישראל; השוו ראב״ע ישעיהו י״ח:א׳, מ״ט:י״ב, זכריה ח׳:ז׳.
From the east. From Babylon.⁠1
From the west. From Egypt and Assyria.⁠2 Comp. Ezr. 6:22.⁠3
1. According to Ibn Ezra on c. 49:12, Babylon is in the north of Israel; but in reality it may be considered as north-east of Jerusalem.
2. Assyria is described as in the west of Israel, and identical with Ethiopia; comp. 18:1, Note 3, and 49:12.
3. The words referred to are: And turned the heart of the king of Assyria unto them, to strengthen their hands in the work of the house of God. It is difficult to find out what Ibn Ezra intended to prove by this quotation, since it does not give us the least information concerning the position of Assyria. He means perhaps to show that the name of Assyria was not limited to the kingdom of Nineveh, since in the time of Ezra the latter kingdom had ceased to exist.
(ה-ו) ואל תירא – שתהא נעזב בארצות אויביך כי ממזרח אביא זרעך וגו׳ – אין לדקדק במה שתולה הבאת מזרח ומערב בעצמו והבאת צפון ותימן בהם. שהרי אומר אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך י״י אלהיך ומשם יקחך. וגם הבאת צפון ותימן על ידי הקב״ה היא אך על ידי רוחותם מזכירם יותר בכל המקרא. כגון עורי צפון ובאי תימן וכיוצא בהם.
אל תירא – זה לא יתכן פירושה אלא עתידה.
ולמה שפירשנו מה שלפני זה על סנחריב, יאמר אל תירא – כי כמו שעשיתי עמך כאשר עבר, כן אעשה עמך בעתיד, ואקבץ גלותך מארבע כנפות העולם.
ומה שאמר זרעך – ר״ל אפילו הקטנים, אנהלם לאטם. או אמר: זרעך – בעבור שהנבואה עתידה לזה הגלות, והנבואה נאמרה לאותם שהיו בזמן ההוא, והם לא יהיו בזה אלא זרעם הוא שיהיה, לפיכך אמר: אביא זרעך.
ומה שאמר אקבצך – יורה על תחית המתים, שיחיו אותם שהיו בדור ההוא וגלו.
ואמר הנביא לאותו דור שלא יחשבו שהיה אומר זה עליהם עצמם שהם יזכו להנתן הלאומים תחת נפשם כי אם על זרעם והוא אומרו: אל תירא כי אתך אני ממזרח אביא זרעך והם עשר׳ השבטים שהלכו שמה, וממערב אקבצך, וכן מצפון ומדרום שהם ארבע רוחות העולם שנפוצו שם כי תימן הוא דרום.
(ה-ו) אַל תִּירָא. מהפיזור אל ארץ מרחק1, [כִּי אִתְּךָ אָנִי מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ], כי אני אקבצם ואביאם, וכן ׳אל תירא׳ מהיות המעבר אליהם מסוכן, כמו המהלך אל קצות הצָּפוֹן והדרום2, כי אמנם אֹמַר [לַצָּפוֹן] תֵּנִי [וּלְתֵימָן] אַל תִּכְלָאִי בסכנת הדרך, [הָבִיאִי בָנַי] מֵרָחוֹק - ולא ימנע המרחק, [וּבְנוֹתַי] מִקְצֵה הָאָרֶץ - ולא תמנע סכנת הדרך3:
[תוכחה לישראל שנבראו לקיים את תכלית הבריאה ולהיות ׳ממלכת כהנים׳, ולא קיימו את ייעודם, והוסיפו לחטוא בבית שני עד שגרמו לחורבן]:
1. בא ליישב למה אמר שוב ׳אל תירא׳ אחרי שכבר אמר כן לעיל (פסוק א), וראה מש״כ שם, ומה שציינו שם לדברי המלבי״ם כאן.
2. ׳תימן׳. בפסוק הקודם הזכיר מזרח ומערב, וכאן מדבר בצפון ודרום שיש בהם קושי וסכנה לשוב מהם לארץ ישראל, לכן הוסיף שלמרות זאת יקבצם. [והמלבי״ם כתב: ׳גם היהודים אשר בצפון שהם מסוגרים שם בהרים מקיפים אותם ולא יוכלו לצאת מתוכם, יאמר ה׳ אל החלק הזה שיתן את הסגורים בתוכו, אבל היושבים בתימן אין סגורים בין הררי עד, רק שהאומות לא יניחו אותם לצאת, יאמר אל תכלאו ואל תעכבו בידם מלצאת׳].
3. אולי ב׳בני׳ שהם הזכרים נקט עניין המרחק, וב׳בנותי׳ נקט עניין סכנת הדרכים הגדולה יותר בנשים.
אקבצך – הכ״ף בדגש.
ממזרח – הנפוצים שמה.
ממזרח אביא זרעך – אף על פי שהוא מזכיר ארבע רוחות השמים, אין הכוונה אלא על גלות בבל, אלא שהיתה מלכות בבל גדולה, ופשטה ממשלתה בארצות רבות. ואולי נתפזרו ישראל בימי גלותם בארצות רחוקות זו מזו. וכבר ראינו (למעלה כ״ד:ד׳ וכ״ו:י״ח) כי בבל להתפשטות ממשלתה נקראה בשם תבל.
אביא זרעך אקבצך – עי׳ בפי׳, ויען שהעשרת השבטים הגלו בימי חזקיהו א״א שיביאו הם בעצמם רק זרעם, אבל שבט יהודה שהיתה גלותם מאוחר היה אפשר שיביא הם עצמם.
אל תירא כי אתך אני – לקבץ פזוריך, (ואמר שני פעמים אל תירא, כי ישראל יתיראו מצד שני דברים, א בעודם בגלותם בל יכלו ויאבדו בין עכו״ם, לכן אמר אל תירא כי תעבר במים וכו׳ נתתי כפרך מצרים וכו׳, שהטבע תכנע להם ויתן עכו״ם כופר נפשם, ב יתיראו כי יחשבו שמן הנמנע שיתקבצו פזוריהם מארבע כנפות הארץ, לכן אמר אל תירא כי ממזרח אביא זרעך וכו׳ ומזרה ישראל יקבצנו) ממזרח אביא זרעך – כבר כתבתי למעלה (י״א) בפסוק ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ, כי ישראל שגלו לארצות המזרח שהם עשרת השבטים אינם מפוזרים ואינם צריכים קיבוץ כי יושבים כולם במקום אחד רק הבאה לא״י, ועז״א ממזרח אביא זרעך – אבל ישראל שגלו למערב שהם שבט יהודה ובנימין נתפזרו לארבע רוחות וצריכים קיבוץ, עז״א ממערב אקבצך.
אַל תִּירָא שתהא נעזב בארצות אויביך1 כִּי אִתְּךָ אָנִי לקבץ פזוריך2, מִמִּזְרָח – מהנפוצים במזרח3 אָבִיא זַרְעֶךָ4, וּמִמַּעֲרָב5 אֲקַבְּצֶךָּ6:
1. ר״א מבלגנצי. ואמר כאן פעם שניה אל תירא כי ישראל יתייראו מצד שני דברים, א׳ בעודם בגלותם בל יכלו ויאבדו בין עכו״ם ועל זה אמר (בפס׳ א-ג) ״אל תירא כי תעבור במים... נתתי כפרך מצרים...⁠״, שהטבע יכנע להם ויתן עכו״ם כופר נפשם, ב׳ יתייראו כי יחשבו שמן הנמנע שיתקבצו פזוריהם מארבע כנפות הארץ, ועל זה אמר ״אל תירא כי ממזרח אביא זרעך״ וכו׳ (מלבי״ם).
2. מלבי״ם.
3. מצודת דוד. ואבן עזרא ביאר כי היא בבל.
4. כלומר אפילו הקטנים אנהלם לאיטם, או פירושו שהנבואה נאמרה לאותם שהיו בזמן ההוא והם לא יהיו כשתתקיים הנבואה אלא זרעם, לפיכך אמר אביא זרעך (רד״ק).
5. אבן עזרא מבאר שהם מצרים ואשור. מלבי״ם מבאר שאמר ״ממזרח אביא זרעך״ על עשרת השבטים שגלו למקום אחד ואינם מפוזרים ואינם צריכים אלא הבאה, אבל ישראל שגלו למערב שהם שבט יהודה ובנימין נתפזרו לארבע רוחות וצריכים קיבוץ ועליהם אמר ״ממערב אקבצך״. ור״א מבלגנצי ביאר כי אין לדקדק במה שתולה הבאת מזרח ומערב בעצמו וכי הבאת צפון ותימן כלול בהם, שהרי אומר (דברים ל, ד) ״אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ״, וגם הבאת צפון ותימן על ידי הקב״ה היא, אך על ידי רוחותם מזכירם יותר בכל המקרא, כגון (שיר השירים ד, טז) ״עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן״ וכיוצא בהם.
6. נבואה זו לא תתכן אלא על העתיד לבוא, ולפי המפרשים בפס׳ הקודמים שמדבר על סנחריב יהיה ביאורו אל תירא כי כמו שעשיתי עמך בעבר כן אעשה עמך בעתיד ואקבץ גלותך מארבע כנפות העולם, ומה שאמר ״אקבצך״ יורה על תחית המתים שיחיו אותם שהיו בדור ההוא (שנאמרה הנבואה) וגלו (רד״ק).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ו) אֹמַ֤ר לַצָּפוֹן֙ תֵּ֔נִי וּלְתֵימָ֖ן אַל⁠־תִּכְלָ֑אִי הָבִ֤יאִי בָנַי֙ מֵרָח֔וֹק וּבְנוֹתַ֖י מִקְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ׃
I will say to the north, 'Give up', and to the south, 'Do not keep back. Bring My sons from far and My daughters from the end of the earth,
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֲמַר לְצִפוּנָא אַיְתָא וּלְדָרוֹמָא לָא תְעַכֵּב אַיְתוּ בָנַי מֵרָחִיק וְגַלְוַת עַמִי מִסְיָפֵי אַרְעָא.
אומר לצפון תני – תני רבי יוסי בשם רבי בנימין בר לוי לפי שבעולם הזה שרוח צפונית מנשבת אין רוח דרומית מנשבת, אבל לעתיד לבא אמר הקב״ה אני מביא רוח אגריסטוס בעולם שמשמשות בו שתי רוחות הה״ד אומר לצפון תני וגו׳.
הביאי בני מרחוק – אמר רב הונא אלו גליות שבבבל שדעתם מיושבת עליהם כבנים.
ובנותי מקצה הארץ – אלו גליות שבשאר ארצות שאין דעתם מיושבת כבנות. מצור עד קרטיגני מכירים את ישראל ואת אביהם שבשמים ומצור כלפי מערב וכו׳ אין מכירין, איתיביה ר׳ שימי לרב כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים, א״ל רב, שימי את דקרו ליה אלהא דאלהא.
ואקול לג׳הֿ אלשמאל האתיהם ולג׳ההֿ אלג׳נוב לא תחבסיהם איתי באוליאי מן אלבעד ווליאתי מן אקאצי אלארץ׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

(ו-ז) כינה את אנשי ישראל ונשותיהם בני ובנותי ואמר עליהם: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו ייחס אותם אליו. וזה כמו שאמר בתחילה לנו קראתי בשמך לי אתה (ישעיהו מ״ג:א׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אמר לצפון תני ולתימן אל תכלאי – הוא קורא לשני הרוחות של הכיוונים האלה. ובמלה ׳צפון׳ הוא מתכוון לארץ בבל, ו<ב>׳לתימן אל תכלאי׳ הוא מתכוון לרומי.⁠1
1. הזיהוי ׳תימן׳ = ׳רום׳ צריך עיון, ולא נראה שהוא במיצוע דרשה מטיפוס: ׳דרומא׳ = ׳ד-רומא׳. המונח הערבי מכוון בדרך כלל לרומי ולשטח של יוון וביזנטיון.
אומר לרוח צפון תני – הגליות שבצפון.
ולתימן – שהיא רוח חזקה, אל תכלאי – מלנשב בחזקה להביא גליותיי,⁠א וכן: עורי צפון ובאי תימן (שיר השירים ד׳:ט״ז), מתוך שרוח צפונית חלשה צריכה חיזוק, לכך כתוב בה: עורי, תני. אבל דרומית שאינה צריכה חיזוק, כתוב: באי (שיר השירים ד׳:ט״ז) – כמות שהיא, וכן אל תכלאי.
א. כן בכ״י פרמא 3260. בכ״י אוקספורד 165, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94: ״גליותי״. בכ״י לוצקי 778: ״גלייותיי״.
I will say to the north wind, "Give the exiles who are in the north.⁠"
and to the south which is a strong wind, "Do not refrain from blowing strongly to bring My exiles.⁠" Similarly, "Awaken, O north wind, and come, O south wind" (Shir HaShirim 4:16). Since the north wind is weak, it needs strengthening. Therefore, it is written, "Awaken,⁠" "Give.⁠" But concerning the south wind which does not need straightening, it is written, "Come,⁠" as it is, and so, "Do not refrain.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

אומר לצפון תני – בני.
ולתימן – ימין.
והנה יקבצם מארבע כנפות הארץ.
בני ובנותי – אנשים ונשים.
Give up my children.
ולתימן And to the south, תימן is derived from ימין the right.—He will bring them together from the four corners of the earth.
My sons, my daughters. The males and females.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

אומר – והנה זכר ארבעה רוחות כי תימן הוא דרום, ואמר תני תכלאי הביאי בלשון נקבה לפי שהרוח בלשון נקבה, ומה שאמר לרוחות הוא ע״ד משל כאלו הרוחות ישאום במקומם ויביאום אל ארץ ישראל, או אמר על יושבי הרוחות כמו שאמר והביאו בניך בחצן וגו׳ (ישעיהו מ״ט:כ״ב), וטעם בני ובנותי האנשים והנשים כי ינהל לאט הנשים עם ילדיהם כמו שאמר עלות ינהל.
הביאי – גם זה ממיני הסבה הפועלת.
ואמנם מהו ענין האמירה הזאת אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי כבר פירשו המפרשים שהוא מאמר המשליי כאלו רוחות העולם ישאו בני ישראל ממקומם ויביאום אל אדמתם ולא ישאר אחד מהם מכל הנקרא מהם בשמי, וענין הקריאה בשמו יתברך שיאמין ויודה בפיו שלכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, כלומר שיודה בפנת חדוש העולם ובפנת ההשגחה שהבריאה תורה על בריאת היש מאין והיצירה על יצירת הוולד במעי אמו, והעשייה תיכון מזונותיו, ואומרו על צפון תני בקום עשה ועל תימן אל תכלאי בשב ואל תעשה, כתב רש״י שהוא כמו עורי צפון ובאי תימן (שיר השירים ד, טז) שמתוך שרוח צפונית חלושה צריכה חזוק לכך כתוב בה עורי תני, אבל דרומית שהיא רוח חזקה ואינה צריכה חזוק כתיב בואי כמו שהיא, וכן אל תכלאי עד כאן.
ויש מפרשים כל הנקרא בשמי שחוזר על מה שאמר אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי כלומר אני אומר לצדדי העולם שיביאו בני לפי שכל קצוות הארץ וכל הרוחות הם נכנעים לפני ונקראים בשמי ואני בראתי אותם ויצרתי עניניהם אף עשיתים, ולכן יקיימו מאמרי ומצותי בהבאת בני ובנותי, ולפי דעתי שמלבד מה שפירשנו בפרשה הזאת עוד רמז בדבריו אלה לכל הדברים אשר ראינו בעינינו שקרו לגלות ירושלם אשר בספרד בהיותם יושבים במלכות ספרד וגם במקומות אחרים בכל ארצות הגלות, ראשונה שנשתמדו מהם כפלים כיוצאי מצרים מתוקף הצרות והשמדות ולבם נכון עכ״ז בה׳ אלהיהם, וניבא הנביא שלא ישארו בגיותם כי הם ישובו אל ה׳ עכ״פ, וע״ז אמר אל תירא כי גאלתיך קראתי בשמך לי אתה רוצה לומר אחרי שבראשונה קראתי בשמך יעקב וישראל להיות לי לעם לא תוכל להתעלם ולהתחלף ולהמיר עצמך בגוי אחר, כי לי אתה ושלי תהיה בהכרח, ולכן אמר כי תעבור במים אתך אני והוא רמז למים הזדונים שהם בני אדם הנטבלים כשיקבלו דתם ואמונתם, יאמר אע״פ שתעבור באותם המים לא תצא מתחת ידי כי כל נהרות העולם לא ישטפוך מתחת השגחתי.
עוד ראינו שהתעוללו הגוים כנגד האנוסים היוצאים מהדת בזמננו זה באמרם שלא היו שומרי׳ דתם כראוי והיו דנים אותם לשרפה למאות ולאלפים אבות ובנים אנשים ונשים, והבטיחם הנביא שהחסידים מהם ימלטו מידם וכן היה שברחו לארץ ישמעאל ולארץ התוגר ושבו בתשובה, וזהו אומרו כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך כי אני ה׳ אלהיך קדוש ישראל מושיעך, והבטיחם גם כן שהנשארים מאותם שנשרפו יקח מהאויבים נקמה גדולה על נפשם, וזהו אומרו נתתי כפרך מצרים וגומר יאמר כמו שבזמן העבר נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתך ככה עתה, מאשר יקרת בעיני וגומר אתן אדם תחתך ולאומים נפשך רוצה לומר תחת מה שעשו לך ולקחו את נפשך אתן אנשים רבים ולאומים ואפשר עוד לומר שאמר כי תעבור במים אתך אני אותם היהודים האנוסים שהמירו הדת בטבילת אמונת אדום, ובנהרות לא ישטפוך על האנוסים שהמירו דתם בטבילת אמונת הישמעאלים, ולפי שההודיים עושים סימן קבלת דתם בכוית אש על הפנים ועל זרועת הידים באומרם שהבריתות שלשה, ברית דם שלקחו להם היהודים בברית מילה וברית מים שלקחו האדומיי׳ בטבילת׳, וברית האש שהם רוצה לומר ההודיי׳ לקחו להם מפני מאטיאו השליח שצוה אותם עליו, ואמרו שעל זה נאמר אש דת למו (דברים לג, ב), לכן אמר הנביא כנגד האנוסים שהמירו דתם בכוית האש בין הנוצרים ההודיים כי תלך במו אש לא תכבה ולהבה לא תבער בך רוצה לומר שהרושם ההוא לא יוציאם מכלל דתו וכאמרם ז״ל אף על פי שחטא ישראל הוא, ונתן הסבה בזה כולו באומרו נתתי כפרך מצרים כלומר שהושיעם מגלותם, וכן כוש וסבא תחתך שהוא מפלת סנחריב ושעל כן אע״פ שהם התערבו בגוים ויצאו מתורת השם עוד ישובו ויראו בתשועתו.
עוד ראינו בעינינו שהעיר השם את רוח מלכי ארצות המערב לגרש מארצותם כל היהודים השוכנים בארצותם, והתחיל הגרוש הראשון מאי קצה הארץ הנקרא אינגלטיר״א שגרש המלך אותם גרוש כולל ומוחלט בשנת חמשת אלפים ועשרים לבריאת עולם והיו שמה קהלות גדולות ועצומות ובאו לשכון בצרפת שהיו שמה קהלו׳ רבות ג״כ מימי קדם, אחר כך גם עליהם עברה כוס ושנים או שלשה פעמים גירש מלך צרפת את כל היהודים אשר תחת ממשלתו, ובגרוש שהיה בימי הרב רבי לוי בן גרשון היו כפלים כיוצאי מצרים כמו שכתב בפירוש לתורה בפסוק מי מנה עפר יעקב, ובשנת חמשת אלפים ומאה וחמשים וחמשה לבריאת עולם היה הגרוש האחרון לחוק עולם, ואח״כ זה מקרוב גורשו היהודים מכל ארצות ממשלת הדוכוס משאבויי״א ומלונברדיא״ה וטושקנ״א ואשכנז ואסיאה, ובשנת מאתים וחמשים ושנים העיר השם את רוח מלכי ספרד לגרש מארצם את כל היהודים כשלש מאות אלף נפשות באופן שכולם יצאו מכל צדדי המערב, וכולם עברו כנגד ארץ ישראל לא לבד היהודים כי אם גם האנוסים שיצאו מהתורה עוברים והולכים שמה, ובזה האופן הם מתקבצים על אדמת הקדש, וע״ז אמר ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי כלומר שנתן בלב המלכים שברוחו׳ השם שישלחום מאתם עד שילכו לארץ ישראל, וזו היא ענין האמירה שזכר בכאן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

תכלאי – ענין מניעה כמו ויכלא העם מהביא (שמות ל״ו:ו׳).
תני – תן את ישראל הפזורים שמה.
אל תכלאי – אל תמנעי מליתן את ישראל.
הביאי – כאלו יצוה לכל אחד מרוחות השמים להביא את ישראל.
אמר לצפון תני ולתימן אל תכלאי – ומה שאנו רואים שלא חזרו כלם ולא רובם, לא היה זה רק מרצון נַפשם, אך החזרה היתה אפשרית לכלם, ולא היה להם מונע מן החוץ.
אמר לצפון תני – גם היהודים אשר בצפון שהם מסוגרים שם בהרים מקיפים אותם ולא יוכלו לצאת מתוכם, יאמר ה׳ אל החלק הזה שיתן את הסגורים בתוכו, אבל היושבים בתימן אין סגורים בין הררי עד, רק שהאומות לא יניחו אותם לצאת יאמר אל תכלאו ואל תעכבו בידם מלצאת.
אֹמַר לַצָּפוֹן – לצד צפון1 תֵּנִי – תן את ישראל הפזורים שמה2 בגלות3, וּלְתֵימָן אֹמַר אַל תִּכְלָאִי – תמנעי מליתן את ישראל4, הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי הָבִיאִי מִקְצֵה הָאָרֶץ5:
1. רש״י.
2. מצודת דודם.
3. רש״י.
4. מצודת דוד. רש״י מבאר אל תמנעי מלנשב בחוזקה להביא גלויותי, ומתוך שרוח צפונית חלשה והיא צריכה חיזוק אמר ״תני״, ולכך כתוב בה (שיר השירים ד, טז) ״עוּרִי צָפוֹן״, אבל רוח דרומית שאינה צריכה חיזוק כתוב (שם) ״וּבוֹאִי תֵימָן״ כמות שהיא. ומלבי״ם מבאר כי היושבים בצפון שהם מסוגרים שם בהרים המקיפים אותם ולא יוכלו לצאת מתוכם, יאמר ה׳ אל החלק הזה שיתן את הסגורים בתוכו, אבל היושבים בתימן שאינם סגורים בין הררי עד, רק שהאומות לא הניחו אותם לצאת יאמר ״אל תכלאו״ ואל תעכבו בידם מלצאת.
5. והזכיר ארבע רוחות והוא משל כאילו יצווה ה׳ לכל אחד מרוחות השמים להביא את ישראל (רד״ק, מצודת דוד). ובמדרש, תני רבי יוסי בשם רבי בנימין בר לוי, לפי שבעולם הזה שרוח צפונית מנשבת אין רוח דרומית מנשבת, אבל לעתיד לבוא אמר הקב״ה אני מביא רוח אגריסטוס (-לא מצויה) בעולם שמשמשות בו שתי רוחות הדא הוא דכתיב ״אומר לצפון תני״ וגו׳, ״הביאי בני מרחוק״ אמר רב הונא אלו גלויות שבבבל שדעתם מיושבת עליהם כבנים, ״ובנותי מקצה הארץ״ אלו גלויות שבשאר ארצות שאין דעתם מיושבת כבנות (ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ז) כֹּ֚ל הַנִּקְרָ֣א בִשְׁמִ֔י וְלִכְבוֹדִ֖י בְּרָאתִ֑יו יְצַרְתִּ֖יו אַף⁠־עֲשִׂיתִֽיו׃
every one that is called by My name, and whom I have created for My glory. I have formed him, yes, I have made him.'"
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
כָּל דָא בְּדִיל אֲבָהַתְכוֹן צַדִּיקַיָא דְאִתְקְרֵי שְׁמִי עֲלֵיהוֹן וְלִיקָרִי בְרֵיתִינוּן אַתְקְנִית גַלְוַתְהוֹן אַף עֲבָדֵית לְהוֹן נִסִין.
כל הנקרא בשמי ולכבודי – אמר רבה בר בר חנה עתידים צדיקים שיקראו על שמו של הקב״ה וכו׳ (כתוב בירמיה ברמז נ״ג).
דבר אחר וכי אפשר לו לאדם ליקרות בשמו של מקום, אלא נקרא המקום רחום שנאמר רחום וחנון י״י אף אתה הוי מרחם ועושה מתנת חנם, המקום נקרא צדיק שנאמר צדיק י״י בכל דרכיו אף אתה הוי צדיק, נקרא חסיד שנאמר וחסיד בכל מעשיו אף אתה הוי חסיד, לכך נאמר כל הנקרא בשמי, ואומר כל אשר יקרא בשם י״י ימלט, ואומר כל פעל י״י למענהו.
הם ג׳מיע מן סמי באסמי ולכרמי בראתהם כד׳אך בעד מא כ׳לקתהם וצנעתהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(ז) ועניין אמרו בראתיו, יצרתיו, עשיתיו האמור ביעקב, אפשר שרמז בו לשלושה יתרונות: ראשונה – יתרון בעל⁠־חיים על הדומם. אח״כ יתרון המדבר על זולתו, אח״כ יתרון [ישראל על] כל המדברים.
ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו – אמר רבינו סעדיה ז״ל: ייתכן שרמז בו לשלושה יתרונות: יתרון בעלי חיים על הדומם; אחריו – יתרון המדבר על זולתו; אמרי כן – יתרון ישראל על כל המדברים. וזה אפשר.
1ועניין אחר הוא, שבריאה יצירה ועשייה, אע״פ שהן קרובות בעניינן, יש לכל אחת משמעות שאינה בחברתה. הבריאה היא המצאת החומר וגילויו מן האין אל היש, כדרך שהשתמש בלשון זה בהמצאת העולם ואמר בראשית ברא אלהים (בראשית א׳:א׳) וזולתו. היצירה היא המצאתו [של החומר] במידה הראויה למה שחפצים לברוא. כדרך שאמר בבריאת האדם והמצאתו וייצר ה׳ אלהים (שם ב׳:י״ט). ועשיתיו – הוא התקנת צורת הנברא באופן הנאה ביותר. כמו שאמר בבריאת חוה, בצורה הנאה ביותר, אעשה לו עזר כנגדו (שם ב׳:י״ח).
וכל דבר היוצא מן האין אל היש צריך תחילה לאמוד שיעורו. שנית – להמציאו בהתאם לאמדן; שלישית – לציירו בהתאם להמצאתו. לפי זה האל יתעלה יוצר בכך שהוא מחַשב את האמדן; ובורא – במה שהוא מחדש וממציא. ועושה – במה שהוא מתקין צורות הברואים בהתקנה הנאה ביותר. משל לבנאי הזקוק לשמאי, שיאמוד הכמות ההכרחית של קורות, לבנים ושטח קרקע ומספר הבניינים, אורכם ורוחבם. על זה ממונה המהנדס בתכנית ובציור. לאחר זה זקוק הוא לבנאי שיבצע את הפעולות שבאמצעותן יעמדו יסודות הבניין. אח״כ צריך הוא לאמן שיעשה פיתוחים בחיצוניותו [של הבניין] ויקשט צורתו. ועל זה מופקד אדם אחר זולת הבנאי. כל זה כמקובל באמדן, בבניין ובהתקנה. אך לא כן במעשי האל יתעלה, שכן הוא השמאי, הוא הממציא והוא המתקין.
כיוצא בו האדם שהוא אחד מברואיו. בהמצאתו הוא נצרך תחילה לשעֵר הדבר שממנו ממציאים, שהרי הוא גוף מיוחד. ואי אפשר לגוף, שלא יתייחד בתחילה בתארים, כדרך שהבנאי נצרך לכלים כדי שיבנה.
אחר זה לא יתוּכן בניין האדם אלא במים ועפר יחד. מפני שהעפר לבד יבש לחלוטין, לא יתכופף ולא יתקפל בתנועה. והמים לבד לחים לחלוטין ואין להחזיקם ביד ולא להעמידם, אך הם מתפשטים בהכרח. והלחות נמנעת ביבשות. אחרי כן הם מתאזנים. על כן נקרא האדם, על דרך ההשאלה, חמר. משום כך אומר איוב על בריאת הנברא: זכר נא כי כחומר עשיתני (איוב י׳:ט׳).
אחרי כן הכרחי חימום של בישול כדי שתשתכלל התמזגות המים בעפר ולא יתפרד. משום כך אין האדם נברא מן הטיט הפשוט אלא מטיט מלובן כחרס. והחרס הוא המים שנילושו בחומר שפעלה בו האש, עד שנשתכללה התמזגותן. ועל זה אמר איוב הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני (איוב י׳:י׳).
אחר זה צריך הוא לאמדן המים והחומר בשיעור מיוחד. כי אם היה נוצר על דרך המקרה, לא היו מושגות ממנו הפעולות הנפשיות, אבל היה ערכו כערך התולעים והנמלים שהרוח נושאת אותם, וכל דבר קל משמידם. ואינו צריך להר של חומר, כי זה יותר מן השיעור הנצרך. אבל צריך הוא למידה מספקת, לא פחות ולא יותר. זהו שיעור ידוע, שיודע אותו האל יתעלה. ועל פרטי דבר זה אמר איוב עור ובשר תלבישני (איוב י׳:י״א).
נתבררה אפוא משמעות הבריאה, היצירה והעשייה, ונתכוון בכל אחד לעניין נפרד.
וכיוון שבריאת העובר מן החומר היוצא מן ההורים, בלא בריאה חדשה, הרי שבלתי אפשרי להשתמש לגבי בריאתו כי אם בלשון יצירה, כמו שאמר ה׳ לירמיהו בטרם אצרך בבטן ידעתיך (ירמיהו א׳:ה׳). וכך אמר ישעיה ועתה אמר ה׳ יוצרי מבטן לעבד לו (ישעיהו מ״ט:ה׳). ואמר גם כן כה אמר ה׳ גואלך ויוצרך מבטן מפר אותות בדים, מקים דבר עבדו, האומר לצולה חרבי, האומר לכורש רועי (ישעיהו מ״ד:כ״ד-כ״ח).⁠2
1. מכאן לשון ר׳ יצחק גאון מחבר ׳מטה עז׳ המיוסד על דברי רבינו סעדיה.
2. עד כאן דברי ר׳ יצחק גאון. ארבעת הפסוקים האחרונים אינם קשורים לענין, ואיני יודע על שום מה הובאו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו – כל הצדיקים הנקראים בשמיא וכל העשוי לכבודי.
יצרתיו אף עשיתיו – תקנתיו בכל הצריך לו והכנתי הכל. כלומר אף על פי שעבדיי בגולה ובצרה, כבר הכנתי להם כל צורכי גאולתם.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״בשמי״.
Everyone that is called by My name, and whom I created for My glory All the righteous, who are called by My name and everyone who was made for My glory, I formed him, yea, I made him, fixed him with all that is necessary for him, and I prepared everything. That is to say, that although they experienced exile and trouble, I prepared for them all the necessities of their redemption.
כל הנקרא בשמי – את מי תביאי? כל הנקרא בשמי תביאי.
לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו – לכורש. לצורך מה יצרתיו אף עשיתיו – לכורש.
כל וגו׳ – יש אומרים כי נקרא כמו קורא, ואיננו נכון, רק הוא כמשמעו, כל הנקרא בשמי שהם עם י״י.
ולכבודי – להיות כבוד לשמי.
בראתיו – זה העם.
אף עשיתיו – הטעם ותקנתיו, ורבי שלמה בעל השירים השקולים ז״ל פירש בו כי זה אור העולם, ואיננו דבק בטעם הפרשה.
קורא ═ נקרא that calleth, as some explain; but this is wrong. It is to be taken literally.⁠1 Every one that is called by my name, that is, all that belong to the people of the Lord.
And for my glory. To be a glory to my name.
בראתיו I have formed it,2 namely, that nation.
עשיתיו I have established it.⁠3—R. Salomo, the father of metrical poetry in Hebrew,⁠4 explained this verse to contain the principles of the creation of the universe ; but this explanation is not in accordance with the context.⁠5
1. That is, in a passive sense, which is indicated by the form of the Niphal.
2. A. V., I have created him.
3. A. V., I have made him.
4. R. Salomo Ibn Gebirol, who is believed to be the first Hebrew poet who wrote whole works in metrical verses. See Zahoth, On Metre.
5. According to Ibn Ezra this verse is in apposition to בני my sons and בנותי my daughters of the preceding verse, and refers to the Israelites ; the three verbs not differing essentially from each other. According to R. Joseph. Sephardi, Super-commentator of Ibn Ezra, On the Pentateuch (Gen. 2:4), Ibn Ezra refers these three verbs to the creation of matter, the creation of form, and the combination of both. But Ibn Ezra cannot be the author of this explanation, because it would overthrow his rendering of ברא, upon which he lays great stress. See c. xl. Note 61, and c. xlv. Note 6.
כל הנקרא בשמי – מוסב על הביאי בניי מרחוק. ומכל בני הנקראים שיאמרו לי״י אני ויקרא בשם אלהי יעקב הכל הביאי ולא תשאירי אחד. והרי לכבודי בראתיו להתכבד בו בעולמים.
כל הנקרא בשמי – כל ישראל נקרא עם י״י, ובאמרו: כל – אומר כי לא ישאר אחד מהם, אע״פ שהם מפוזרים בכל פאות. או אמר: כל הנקרא בשמי מישראל, והם הצדיקים, כי יצרפם האל בצאתם, והטובים ימלטו, כמו שאמר: כל הכתוב לחיים בירושלים (ישעיהו ד׳:ג׳) – והם הנקראים בשם י״י.
ולכבודי בראתיו – כמו שאמר: בוראך יעקב ויוצרך ישראל (ישעיהו מ״ג:א׳), שהם מכירים ויודעים כי האל בראם וברא העולם, והם מודים בזה, והנה הם נבראים לכבוד האל, כי הם מודים בו ומודיעים שהשם ברא יצירת האדם מאין ליש, לא מאין ממש, שהרי נברא מן העפר, אלא כיון שלא נברא מכמותו, שהוא בשר, כאלו נברא מאין.
היצירה – תקון אבריו, העשיה – תקון מזונותיו וצרכי גופו, לפיכך אמר: עשיתיו, לפיכך צריך האדם להתבונן ביצירת האדם ומתקון איבריו היאך נעשו בחכמה, ובתקון פרנסתו מיום הולדו, וזאת החכמה מביאה האדם להכיר בוראו ולשבחו ולהודות לשמו, וזהו כבוד האל, לפיכך אמר: ישראל שבראתיו לכבודי, והוא מתבונן במעשי ומודה על יחודי, דין הוא שאוציאנו מהגלות.
ויש לפרש הפסוק על העולם כולו, לפי שאמר: אומר לצפון תני וגו׳ (ישעיהו מ״ג:ו׳), אמר: אני ראוי לצוות לארבע רוחות העולם כי כל העולם הוא הנקרא בשמי, כמו שאמר: בראשית ברא אלהים את השמים וגו׳ (בראשית א׳:א׳), ולכבודי בראתיו, שהוצאתיו מאין ליש, כי לא היה שם דבר שנברא ממנו.
יצרתיו – צורותיו וגבורתו.
עשיתיו – ר״ל: תקון פרטיו.
ויונתן תרגם: כל דא בדיל וגו׳.
כל הנקרא בשמי – זה באור טוב אל בני (ישעיהו מ״ג:ו׳).
בראתיו יצרתיו אף עשיתיו – אלה שלשה מינים ממציאות.
ולהורות שיהיה הקבוץ לבני ישראל הנקראים בשם יעקב וגם לאנוסים שהיו מזרעם אמר: כל הנקרא בשמי יהיה יהודי או מזרעו אע״פ שישב בין הגוים וימנה עמהם כל אשר יקרא בשם ה׳ ילך שמה, והנה אמר בראתיו יצרתיו ואף עשיתיו לא על הבריאה יש מאין כבריאת העולם ולא על יצירת האיברים וספוק המזונות בעה״ז, כי בזה כבר ישתתפו כל האומות, אבל מלת בריאה תאמר ג״כ על ההכרתה והגזרה, והביאו המדקדקים מזאת הכוונה וברא אותהן בחרבות׳ ובראת לך ובראתו והיו לך תוצאותיו שכולם לשון גזרת וכריתת, והיצירה ג״כ א׳ משמושי׳ מלשון צרה וצירות, והביאו מזה בלכתך לא יצר צעדך, במלאת ספקו יצר לו, ויצר לו, תצרי מיושב, שכולם מלשון צרה, והעשיי׳ ג״כ תשמש פעמים רבות על הקבוץ והאסיפ׳ והביאו מזה המדקדקים ואת הנפ׳ אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה), ותעש הארץ (שם מא, יז), כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה (דברים ח, יז), שכל אלה מלשון קבוץ ואסיפה הם כמו שהביאו בעלי ספרי השרשים, ויהיה א״כ פיר׳ הכתוב הזה שיאמר לד׳ פנות שיתנו לו את בניו ואת בנותיו כל איש ואשה אשר יקרא בשמו, כי עם שנגזר ונכרת מארץ החיים מעל אדמת ה׳ הנה זה השם יתברך עשהו לקנאת כבודו שהם חוטאים לפניו, וזהו ולכבודי בראתיו כלומר שלא הכריתו אותו האויבים בכחם ולא הגלו אותו מעל אדמתם בזרועם אבל אני בראתיו והכרתיו מעל ארצו לכבודי, וגם הצרו׳ אשר באו עליהם בגלות ממני היו ולא מהעמים וזהו יצרתיו כלומ׳ אני הוא אשר הצירותי לו בכל צרותיו ולכן כמו שהכרתיו מארצו בגולה וכמו שהצירותי אותו בצרות הגלות ככה אקבץ ואאסוף אותו, והוא אומרו אף עשיתיו כלומר אף ג״כ אני הוא המקבץ והמאסף אותם ע״ד מחצתי ואני ארפא (שם לב, לט), ולכן בעשייה שהוא הקבץ אמר לשון אף בעבור שהוא ענין מקביל, וכפי זה הפירוש יהיו המלות האלה בראתיו יצרתיו אף עשיתיו מיוחדים לעם ישראל ולא לשאר האומות:
[כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו]. והם1 כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, מגרי הצדק2, וְ׳עם נברא׳3 אשר לִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו בצלמי4, יְצַרְתִּיו במתן תורה5, אַף עֲשִׂיתִיו אומה באומות6:
1. בני ובנותי שיבואו מרחוק, כנזכר בפסוק הקודם, מי הם, הם.
2. ראה אברבנאל ש׳הנקרא בשמי׳ הם האנוסים בספרד בזמנו, ואולי גם רבינו רמז לכך, וכינה אותם ׳גרי הצדק׳.
3. ע״פ לשה״כ בתהלים (קב יט) ׳ועם נברא יהלל יה׳.
4. ׳עם נברא׳ - כלומר עם ישראל שברא אותם ׳בצלם אלקים׳ כמבואר בפסוק א׳, ואולי כאן הכוונה שבגאולה יהיו נחשבים כאילו נולדו מחדש, עד שנקראים ׳עם נברא׳. וראה פירוש רבינו לעיל (מב יד) ומש״כ שם. והכוונה, שבני ובנותי שיבואו מקצות הארץ הם ׳כל הנקרא בשמי׳ - גרי הצדק שנקראו בשמו עכשיו, ועם ישראל ש׳לכבודי בראתיו׳ מתחילת בריאתם.
5. כמו שפירש בפסוק א׳, ׳יוצרך במתן תורה׳, ושם פירש שבמתן תורה עשה אותם ל׳ממלכת כהנים׳, הרי שנוספה בו יצירה חדשה, או צורה חדשה.
6. ראה רש״י בדברים (לב ו): ׳הוא עשך - אומה באומות׳, ובפירוש רבינו שם הוסיף על דבריו: ׳הלא הוא אביך קנך - לא אב טבעי הנותן מציאות מה במקרה, אבל הוא אב רצוניי שנתן לך מציאות למען תהיה קניינו, מוכן להשיג בך חפצו וסגולתו, וזה כי הוא עשך לגוי, כי לא היית גוי נחשב כלל, ויכוננך - נתן לך הכנות שתהיה מוכן בהם להיות לו לעם סגולה׳. והיינו כי השגת השלימות על ידי האדם הוא התכלית שלמענו ברא ה׳ את העולם, ואחר שלא נתקיים באומות, בחר בישראל שיתקיים בהם. והרד״ק פירש ׳עשיתיו׳ – תיקון פרטיו. [ובשיעורים לתהלים (כג ג) כתב: ׳יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק - לתכלית רצונו ה׳ יתברך, לְמַעַן שְׁמוֹ - להבין ולהשכיל לתכלית כוונתו ולהפיק רצון מאתו, וזהו התכלית היותר נכבד ומעולה, כאמרו כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו׳⁠ ⁠׳. וכן ביאר באור עמים (פרק מעשיות), ששלימות הרוחנית של האדם היא בכך שיתדמה ככל יכולתו לבוראו שהוא השלם שבמציאות, וכיון שלא נברא העולם לצורך הבורא, שאין בו תוספת וגרעון, מוכח שכל המציאות מאתו יתברך אינו אלא מצד חסדו, ותכלית מציאותם הוא להפיק רצון חסדו, שזה הוא המעולה שתכליות, ׳כאמרם (אבות פ״ו מי״א) ׳וכל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו׳. ולכן כשהאדם עושה מעשים כדי להידמות לה׳ כפי יכולתו כדי לעשות רצונו מאהבת טובו ומיראת גדלו, ולא לשם שכר או מיראת עונש, הגיע בכך לשלימות האדם].
כל הנקרא בשמי – כל ישראל הנקראים בשם עם ה׳.
ולכבודי – הנעשה להתכבד ולהתפאר בהם כמ״ש ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מ״ט:ג׳).
בראתיו וכו׳ – ר״ל כבר הכנתי לו כל צרכי הגאולה אין מחסור.
כל הנקרא בשמי – הוא פירוש בני ובנותי שזכר כלומר בני ובנותי הם כל הנקראים בשמי, המתיחסים אלי בהיותם עם ה׳, כמו רק יקרא שמך עלינו (למעלה ד׳:א׳) שיאמרו אשת פלוני היא זו.
ולכבודי בראתיו – והם העם אשר בראתי ויצרתי ועשיתי לכבודי שתתגלה בהם גדולתי.
בראתיו יצרתיו עשיתיו – הכל על תקון האומה, כמו הוא עשך ויכוננך {דברים ל״ב:ו׳}.
בראתיו יצרתיו אף עשיתיו – ההבדל ביניהם, כי ברא, היא הוצאת החומר ועצם הדבר יש מאין ויצר, היא הצורה המתדבקת. ועושה, הוא הגומר את הדבר ופועל הצורה הבלתי מתדבקת. הבריאה יש מאין בראתיו הכל לכבודי, ואח״כ תקנתי ועשיתי וגמרתי הכל שיהיו כלים עוזרים להוציא עם עור.
כל – אומר לא לבד שאצוה לארבע רוחות השמים שיוציאו את הגולים, אבל דעו כי כל הנקרא בשמי היינו כל הבריאה העליונים והתחתונים כל המתיחס אל שמי שאני בראתיו, וכל אשר לכבודי בראתיו שהוא כל הבריאה אשר בראתיה לכבודי שיתגלה ע״י המציאות כבוד ה׳, הנה כל המציאות כולו יצרתיו וגם עשיתיו רק למען
כֹּל ישראל1 הַנִּקְרָא בִשְׁמִי2 וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו להתכבד ולהתפאר בהם3, יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו4 – תקנתיו בכל הצריך לו והכנתי5 לו כל צרכי הגאולה, ללא מחסור6:
1. רד״ק, מצודת דוד. רש״י ורד״ק (בפי׳ השני) מבארים כל הצדיקים. ואמר ״כל״ לומר כי לא ישאר אחד מהם אע״פ שהם מפוזרים בכל קצוות העולם (רד״ק). ומלבי״ם מבאר כל הנקרא בשמי היינו כל הבריאה העליונים והתחתונים וכל המתייחס אל שמי שאני בראתיו, וכל אשר לכבודי בראתיו שהוא כל הבריאה אשר בראתיה לכבודי שיתגלה על ידה מציאות כבוד ה׳, כל המציאות כולו יצרתיו וגם עשיתיו רק למען ״הוציא עם עור״ (בפס׳ הבא). ובמדרש, אמר רבה בר בר חנה עתידים צדיקים שיקראו על שמו של הקב״ה שנאמר ״כל הנקרא בשמי״. דבר אחר, וכי אפשר לו לאדם ליקרות בשמו של מקום? אלא נקרא המקום רחום שנאמר רחום וחנון ה׳ אף אתה הוי מרחם ועושה מתנת חנם, המקום נקרא צדיק שנאמר צדיק ה׳ בכל דרכיו אף אתה הוי צדיק, נקרא חסיד שנאמר וחסיד בכל מעשיו אף אתה הוי חסיד, לכך נאמר כל הנקרא בשמי (ילקוט שמעוני).
2. דהיינו בשם עם ה׳ (מצודת דוד).
3. מצודת דוד.
4. רד״ק מבאר כי ההבדל בין יצרתיו לעשיתיו, שהיצירה היא תיקון אבריו, והעשיה תיקון מזונותיו וצרכי גופו, לפיכך צריך האדם להתבונן ביצירת האדם ובתיקון איבריו היאך נעשו בחכמה, ובתיקון פרנסתו מיום הולדו, וזאת החכמה מביאה את האדם להכיר בוראו ולשבחו ולהודות לשמו וזהו כבוד האל, לפיכך אמר ישראל שבראתיו לכבודי והוא מתבונן במעשי ומודה על יחודי דין הוא שאוציאנו מהגלות. ומלבי״ם מבאר, כי בריאה היא הוצאת החומר ועצם הדבר יש מאין, יצירה היא הצורה, ועושה הוא הגומר את הדבר ופועל את הצורה. ואמר ה׳ את הבריאה יש מאין בראתיו הכל לכבודי, ואח״כ תקנתי ועשיתי וגמרתי הכל שיהיו כלים עוזרים להוציא עם עור.
5. רש״י.
6. מצודת דוד.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ח) הוֹצִ֥יא עַם⁠־עִוֵּ֖ר וְעֵינַ֣יִם יֵ֑שׁ וְחֵרְשִׁ֖ים וְאׇזְנַ֥יִם לָֽמוֹ׃
The blind people that have eyes shall be brought forth, and the deaf that have ears.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
דְאַפֵּיק עַמָא מִמִצְרַיִם דְאִינוּן כְּסָמִי וְעַיְנִין לְהוֹן וּכְחַרְשִׁין וְאוּדְנִין לְהוֹן.
פיכ׳רג׳ אלקום אלמתעאמיון ומוג׳ודהֿ עיונהם ואלמתצאמון ולהם אסמאע.
ומה שאמר בסוף עניין זה הוציא עם עור ועינים יש – אפשר לפרשו בשני פנים: הראשון – סיבת הגשמת הנחמה. כלומר, אם לאחר שהעמידו פני עוורים חזרו והשתמשו בראייתם, ולאחר שהעמידו פנים של חרשים ישתמשו בשמיעתם, אקיים להם מה שהבטחתי.
האחר – סיפור מה שיארע לאחר הישועה. לכשיקבץ נפוצות העם ויתגלו הראיה והמופת, אז לא יעמידו פנים של עוורים ולא של חרשים לאחריהן, כמו שאמר ולא יטמאו עוד בגלוליהם (יחזקאל ל״ז:כ״ג).
פרשה זו נתקשר סופה עם ראשה, שפתח בו [הנביא] ואמר החרשים שמעו (ישעיהו מ״ב:י״ח), קישר בחיבור זה דיבור שזירז אותנו בעניינו, [באמרו] שכל האומות אין להם כידיעותינו של העבר ושל העתיד ואמר...
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

הוציא עם עור – כמו להוציא, להוציא מן הגולה אותן שגלו על שנעשו כעורים, ועינים היו להם ולא ראו.
To bring out a blind people Heb. הוֹצִיא, like לְהוֹצִיא to bring out of the exile those who were exiled because they became like blind; although they had eyes, they did not see.
להוציא עם עיור ועינים יש וחרש ואזנים למו – אלא לכך נתכנו חרשים שעושים עצמם כחרשים, ששומעים חרפתם ואינן משיבים.
הוציא – שם הפועל.
עם עור – שהיו כן בתחילה, ואף על פי שיש להם עינים, והנה כל הפרשה דבקה.
הוציא To bring forth,1 It is infinitive.
A blind people, that were blind formerly, although they had eyes. Thus there is a connection between this and the preceding chapters.⁠2
1. A. V., Bring forth.
2. The expression blind people recalls the same expression, used c. 42:18, of those who refuse to believe in the words of the prophet. The word פרשה is not coincident with the term chapter, but is used by Ibn Ezra rather in the sense of section, and is therefore translated by the plural chapters.
ואיך אתכבד בם, להוציא עם עור – להוליכם בדרך לא ידעו. כענין לפקח עינים עורות. והולכתי עורים בדרך לא ידעו. וגם יש להסב חרש ועור אל החרשים שמעו. וכה פתרונו: להוציא עם עור וחרש שעד עתה לא ידעו ולא היה להם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע. ועתה נכנע בעמל לבם ומבחינים ורואים ושומעים. וכאילו אומר אף על פי שחטאו לו גאלם למען שמו.
הוציא – מקור, כלומר אמרתי להוציא עם עור שהם בגלות כעורים וכחרשים.
הוציא – מקור או צווי והכל לצפון ולתימן, והפליג לומר אחר זה על זה העם שהוא עור וחרש עם שאמר הנקרא בשמי וגו׳, הכל אמת ונכון מצדדים רבים.
הוציא עם עור ועינים יש וכולי עד כה אמר ה׳ גואלכם. דעת המפרשים בפירוש הפסוקים האלה הוא שהוציא הוא מקור כמו להוציא וענינו להוציא עם עור שהם בגלות כעורים וכחרשים.
הוציא – להוציא מהגולה אותם שגלו על שנעשו כעוורים ועינים להם ולא ראו מעשה ה׳ ר״ל יש להם לב ואינם רוצים להשכיל.
וחרשים – נעשו כחרשים ואזנים להם ולא ישמעו מצות ה׳.
הוציא – רוצה אני להוציא.
עם עור ועינים יש – כטעם מי עור כי אם עבדי (למעלה מ״ב:י״ט).
הוציא עם עור – שתכלית כל הבריאה הוא לכבודי, וכבודי לא יתגלה רק ע״י קיבוץ הגליות והתגלות מלכות שמים ואחדותו, ואם כן בהכרח שהכינותי כל המציאות ותקנתיו וגמרתיו רק על אופן זה שכל המציאות כולו יעזור לזה שיצאו עם העור הזה וישובו ביום יזרעאל, כי זה תכלית הבריאה בכללה, וכל המציאות הוכן שיהיו אמצעיים עוזרים אל התכלית הזה אשר על ידו ישתלם המציאות בכלל להשיג את התכלית המבוקש שהוא שלימות המציאות כולו עם עור ועינים יש כמ״ש למעלה מי עור כי אם עבדי,
וחרשים ואזנים למו כמ״ש וחרש כמלאכי אשלח, עמש״ש.
וכיוון שתכלית כל הבריאה הוא לכבודי, וכבודי לא יתגלה רק ע״י קיבוץ הגלויות והתגלות מלכות שמים ואחדותו, אם כן בהכרח שהכינותי את כל המציאות1 לְהוֹצִיא מהגולה את2 הַעַם הַעִוֵּר3 הזה4 וְעֵינַיִם יֵשׁ להם ולא ראו מעשה ה׳5, וְנעשו6 כְּחֵרְשִׁים וְאָזְנַיִם לָמוֹ – להם ולא ישמעו מצוות ה׳7:
1. מלבי״ם.
2. רש״י, מצודת דוד.
3. אותם שגלו על שנעשו כעיוורים וחרשים (רד״ק, מצודת דוד).
4. מלבי״ם.
5. רצונו לומר שיש להם לב ואינם רוצים להשכיל (מצודת דוד).
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ט) כׇּֽל⁠־הַגּוֹיִ֞ם נִקְבְּצ֣וּ יַחְדָּ֗ו וְיֵאָֽסְפוּ֙ לְאֻמִּ֔ים מִ֤י בָהֶם֙ יַגִּ֣יד זֹ֔את וְרִאשֹׁנ֖וֹת יַשְׁמִיעֻ֑נוּ יִתְּנ֤וּ עֵֽדֵיהֶם֙ וְיִצְדָּ֔קוּ וְיִשְׁמְע֖וּ וְיֹאמְר֥וּ אֱמֶֽת׃
All the nations are gathered together and the peoples are assembled. Who among them can declare this, and announce to us former things? Let them bring their witnesses, that they may be justified; and let them hear, and say, "It is truth.⁠"
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
כָּל עַמְמַיָא יִתְכַּנְשׁוּן כַּחֲדָא וְיִתְקַרְבוּן מַלְכְּוָן מַן בְּהוֹן יְחַוֵי דָא וְקַדְמָיָתָא יְבַסְרוּנָנָא יִתְּנוּן סַהֲדֵיהוֹן וְיִזְכּוּן וְיִשְׁמְעוּן וְיֵימְרוּן קְשׁוֹט.
כל הגוים נקבצו יחדו ויאספו לאומים – דרש ר׳ חיננא בר פפא ואיתימא רבי שמלאי לעתיד לבא מביא הקב״ה ספר תורה ומניחה בחיקו ואומר כל מי שעוסק בתורה יבא ויטול שכרו, ומתקבצין ובאים כל אומות העולם בערבוביא שנאמר כל הגוים נקבצו יחדו, א״ל הקב״ה אל תכנסו לפני בערבוביא אלא תכנס כל אומה ואומה וסופריה שנאמר ויאספו לאומים ואין לאום אלא מלכות שנאמר ולאום מלאום יאמץ, ומי איכא ערבוביא קמי שמיא, אין כי היכי דלא ליערבוב אינהו ולשמעו מאי דאמר להו, נכנסה מלכות רביעית תחלה משום דחשיב דכתיב ותיכול כל ארעא ותדוקינה ותדושינה ואמר רבי יוחנן זו מלכות רביעית שטבעה יוצא בכל העולם כלו, ומנא לן דמאן דחשיב עייל ברישא דכתיב לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל, ואמר רב חסדא מלך וצבור מלך נכנס תחלה לדין דלאו אורח ארעא למיקם מלכא מאבראי, אמר הקב״ה במה עסקתם אומרים לפניו רבש״ע הרבה שווקים תקננו הרבה מרחצאות עשינו כסף וזהב הרבינו וכלם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיעסקו בתורה, אומר להם הקב״ה כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן עצמכם, כסף וזהב שלי הוא שנאמר לי הכסף ולי הזהב, כלום יש בכם יגיד זאת ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה, מיד יצאו מלפניו בפחי נפש, נכנסת מלכות פרס אחריה דחשיבא אבתרה שנאמר וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדוב תני רב יוסף אלו פרסיים שאוכלים ושותים כדוב ומגדלים שער כדוב ומסורבלים בשר כדוב ואין להם מנוחה כדוב, אומר להם הקב״ה במה עסקתם, א״ל כמה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכלם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיעסקו בתורה, אומר להם הקב״ה כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, גשרים ליטול מהם מס, כרכים לעשות מהם אנגריא, מלחמות אני עשיתים שנאמר י״י איש מלחמה כלום יש בכם יגיד זאת וכו׳, וכי מאחר דעיילא מלכות רביעית ולא זכיא איהי מאי טעמא אתיא, סברי אינהו סתרי בית המקדש ואנן מיבנא בנינן, וכן כל אומה ואומה, ומאי שנא הני דלא קא חשיב משום דהנך משכה מלכותייהו עד דאתי משיחא, וכי מאחר דעיילי הני תרי ולא זכיין למה להו לאחריני דעיילי, סברי אינהו אישתעבוד בישראל ואנן לא אישתעבדינן, אמרו לפניו רבש״ע כלום נתתה לנו ולא קבלנוה. ולא יהבה להו והא כתיב י״י מסיני בא וזרח משעיר למו, מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן אמר ר׳ יוחנן מלמד שחזר הקב״ה על כל אומה ולשון שיקבלו את התורה ולא קבלוה עד שבאו ישראל וקבלוה, אלא כך אומרים לפניו רבש״ע כלום כפית עלינו הר כגיגית דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר ואמר רב דימי בר חמא מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר אם מקבלים ישראל את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, א״ל הראשונות ישמיעונו שבע מצות שקבלתם היכן קיימתם, ומנא לן דלא קיימי כתיב עמד וימודד ארץ וכו׳ (כתוב בתרי עשר ברמז ס״ו). אומרים לפניו רבש״ע ישראל שקבלוה היאך קיימוה, אומר להם מעיד אני בישראל שקיימוה, א״ל רבש״ע כלום יש אב שמעיד על בנו דכתיב בני בכורי ישראל, א״ל שמים וארץ יעידו שקיימוה, אומרים לו רבש״ע שמים וארץ נוגעים בעדות הם דכתיב אם לב בריתי יומם ולילה וגו׳. וכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה, א״ל הקב״ה מכם יבואו ויעידו בישראל שקיימוה, יבא נמרוד הרשע ויעיד באברהם שלא נחשד בעבודת אלילים, יבא לבן ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל, תבא אשת פוטיפר ותעיד ביוסף שלא נחשד על העריות, יבא נבוכדנאצר ויעיד בחנניה וחבריו שלא השתחוו לצלם, יבא דריוש ויעד על דניאל ששקד על התפלה, יבאו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל ויעידו בישראל שקיימו את התורה כלה, שנאמר יתנו עדיהם ויצדקו וישמעו ויאמרו אמת, א״ל רבש״ע תנה לנו מראש ונעשנה, א״ל שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת, ואעפ״כ מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה, ומי מצית אמרת הכי והא א״ר יהושע בן לוי מאי דכתיב אשר אנכי מצוך היום לעשותם היום לעשותם ולמחר ליטול שכרן, אלא שאין הקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו, ואמאי קרי לה מצוה קלה משום דלית בה חסרון כיס, מיד כל אחד ואחד הולך ועושה סוכה בראש גגו והקב״ה מקדיר עליהם את החמה כבתקופת תמוז, מיד כל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא שנאמר ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו. מקדיר והא אמרת אין הקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו, משום דישראל נמי זמנין דמשכה תקופת תמוז עד החג דתשרי והוי להו צערא, והא אמר רבא מצטער פטור מן הסוכה, נהי דפטור בעוטי מי מבעטי, מיד הקב״ה יושב ומשחק עליהם שנאמר יושב בשמים ישחק י״י ילעג למו. ואמר ר׳ יצחק אין לו להקב״ה שחוק בעולמו אלא אותו היום בלבד, ואיכא דמתני להא דרבי יצחק אהא דתניא רבי יוסי אומר לעתיד לבא באים כל אומות העולם ומתגיירין, ומי מקבלינן מינייהו והא תניא אין מקבלין גרים לימות המשיח כיוצא בו לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה, אלא שנעשים גרים גרורים ומניחין תפילין בראשיהם ובזרועותיהם וציצית בבגדיהם ומזוזה בפתחיהם, וכיון שרואין מלחמת גוג ומגוג אומר להם על מה באתם, א״ל על י״י ועל משיחו שנאמר למה רגשו גוים וגו׳ יתיצבו מלכי ארץ וגו׳, מיד כל אחד ואחד מנתק מצותיו והולך שנאמר ננתקה את מוסרותינו וגו׳, והקב״ה יושב ומשחק עליהם שנאמר יושב בשמים ישחק וגו׳, אמר רבי יצחק אין לו להקב״ה בעולמו אלא אותו היום בלבד, איני והא א״ר יהודה אמר רב י״ב שעות הוי היום שלש שעות ראשונות יושב הקב״ה ועוסק בתורה, שנית דן את כל העולם כלו, כיון שרואה שנתחייב העולם כליה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, שלישית יושב וזן את כל העולם כלו מקרני ראמים ועד ביצי כנים, רביעית משחק עם לויתן שנאמר לויתן זה יצרת לשחק בו, אמר רב נחמן בר יצחק עם בריותיו משחק, על בריותיו אינו משחק אלא אותו היום בלבד, א״ל רב אחא מגדלאה לרב נחמן בר יצחק מכי מכי חרוב מקדשא אין שחוק לפני הקב״ה שנאמר החשיתי מעולם, ברביעית מאי קא עביד, יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה שנאמר את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה וגו׳, למי יורה דעה ולמי יבין שמועה, לגמולי מחלב ולעתיקי משדים, ומעקרא מאן הוי גמיר להו, איבעית אימא מטטרון ואיבעית אימא הקב״ה והא והא עביד, ובלילא מאי קא עביד איבעית אימא מעין יממא ואיבעית אימא רוכב על כרוב קל שלו ושט בי״ח אלפים עולמות שברא שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן אל תקרי שנאן אלא שאינן, ואי בעית אימא יושב ושומע שירה מפי החיות שנאמר יומם יצוה י״י חסדו ובלילה שירה עמי.
יתנו עדיהם ויצדקו – אמר רבי יהושע בן לוי כל מצות שישראל עושים בעולם הזה באות ומעידות להם לעולם הבא שנאמר יתנו עדיהם ויצדקו אלו ישראל, וישמעו ויאמרו אמת אלו אומות העולם.
אן אנחשר אלאמם אג׳מעין ואג׳תמעת אלאחזאב מן פיהם יכ׳בר בהד׳ה אלאמור או יסמענא אלאואיל או ידעון שהודהם פיצדקון או יסמעון פיקולון אלחק
זירז אותנו במאמרות אלו משום שאנו יודעים מן החכמות מה שאין יודעות אומות זולתנו. ועשה אותן ארבע. הראשונה והיא החשובה שבהן: ידיעת הנסתר לגבי העתיד. עליה אמר מי בהם יגיד זאת.
אח״כ ידיעת העבר. עליה אמר וראשונות ישמיעונו, והיא חוץ מן העתיד. לפי שהידיעה יוכלו להגידה בלא נבואה.
אח״כ ידיעת המצוי. עליו אמר יתנו עדיהם. והנה אנחנו נבוכים (?) בעמל וסבל, שהם מורגשים וגלויים לעין.
אח״כ ידיעת הזמן עליה אמר הכתוב וישמעו ויאמרו אמת – והיא לבד מן השלוש... כלל הדברים... אינו מתפלא על השגת העד ולא בשלילת (?) מה שאימתו הראשונים ולא מה שיהיה. אבל הוא אומר כדרך שאומרים לו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

כל הגוים נקבצו – אם כל הגויםא יקבצו יחדו מי בהם ובנביאיהם יגיד עתידה וכיוצא בה מפי טעותם או הראשונות שכבר עברו ישמיעונו לאמר אנחנו הגדנו אותם קודם שבאו.
יתנו עדיהם – ששמעו שנבאו עליהם קודם לכן ויצדקו.
א. כן בכ״י. בדפוסים נוסף כאן: ״מעכו״ם״.
Were all the nations gathered If all the nations (of the peoples [Lublin;]) (of the heathens [Warsaw]; absent in all mss. and in Keli Paz) would gather together, who of them and of their prophets would tell the future, or the like, quoting their pagan Gods, or the first events, that have already passed, would they let us know, saying "We foretold them before they came about"?
Let them present their witnesses who heard that they prophesied concerning them prior to their occurrence, and they shall be deemed just. But I have witnesses, for you are My witnesses that I told Abraham your forefather about the exiles, and they came about.
כל הגוים נקבצו יחדיו ויאספו לאומים – ליום הדין.
מי בכם יגיד זאת – מי אלהי הנכר בכם שיגיד דבר זה בטרם יבא, כשם שאני מגיד על כורש שעדיין עתיד לבא לעולם, ואני מגיד אותו בטרם יבא: שהוא יבנה עירי וגלותי ישלח (ישעיהו מ״ה:י״ג).
ראשונות ישמיעונו – הניחו להגיד הבאות העתידות לבא, אלא ראשונות ישמיעונו, מי בכם שיגיד ראשונות שעברו לשעבר, כשם שעשיתי שהגדתי גאולה ראשונה לאברהם עד שלא ירד עמי בראשונה לגור שם,⁠1 שלסוף ד׳ מאות שנה אני פוקדן. מי אל נכר בכם שהגיד ראשונות לשעבר כשם שעשיתי.
יתנו עידיהם ויצדקו – יבאו עדיהם לדבר, שאף הם הגידו תשועה לעובדים ומשתחוים להם בטרם תבא התשועה ויצדקו, וגם אני אומר שאלהי אמת הן.
ישמעו ויאמרו אמת – ישמעו עובדיהם, כלום יכולים להעיד על אלהיהם ולומר אמת הדבר, שאף אלהים שאנו עובדים להם גואל אותנו מתוך אומה זו.
ומדרש רבותינו (בבלי ע״ז ב׳.): כל הגוים נקבצו יחדיוא ויאספו לאומים מי בכם יגיד זאת וראשונות ישמיעונו – לעתיד לבא נוטל הקב״ה ספר תורה ומניחוב בחיקו וכו׳, כדאיתא בפרק קמא דמסכת עבודה זרה (בבלי ע״ז ב׳.).
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו נ״ב:ד׳.
א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״יחד״.
ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״ומניחה״.
כל וגו׳ – ושמא יאמר אדם כי ישראל לא ידעו אלה העתידות, כי הם עורים, שמא יש בגוים ובחכמיהם מי שידע׳, מי בכם יגיד אלה העתידות, וישמיעונו ראשונות שעברו, שאמרו הם קודם היותם שתהינה.
יתנו עידיהם – מי שמע זה.
{ויצדקו} – אז יהיו צדיקי פה.
ישמעו – העדים כן.
ויאמרו אמת – כך היה.
Let all the nations be gathered together, etc. If some should say that the Israelites did not know these future events, for they were blind ; but of other nations and their wise men, some knew them perhaps, the question is put, Who among them can declare this, viz. that which shall happen in days to come, and show us former things, past events, which they had announced before they took place.
Let them bring forth their witnesses, that they may hear it.⁠1
ויצדקו that they may be justified with regard to their words;⁠2 and3
let them hear, that is, let the witnesses hear the same,
and say, It is truth, it was so.
1. The declaration that some one else, beside the prophet sent from the Lord, had announced events before they took place.
2. That they foretold future events. Ibn Ezra adds this remark, in order to show that even then only the truth of their words may possibly be proved, but their actions, their idolatry, can never be justified.
3. A. V., Or.—Ibn Ezra refers the conclusion of the verse to the witnesses, so that the words וישמעו ויאמרו אמת are the explanation of עדיהם their witnesses. Others explain this phrase as the second alternative: or, if they are not able to produce witnesses, let them hear what the prophet says, and acknowledge that it is true.
והוא הכבוד: שכל הגוים נקבצו יחדו – בהוציאי עמי מתוכם ואושיעם.
מי בהם נביא יגיד זאת – מאת אלהיו או נפלאות ראשונות ישמיעונו – למה באו ומה טיבן ומה אחריתן.
יתנו עדיהם – יתנו עידי אלהיהם שהן מגידים מראשית אחרית כמוני. ויבאו נביאיהם ויגידו מאתם מה אחרית עמי ושאר הגוים.
וישמעו – נביאי נביאותיהם שנתנבאו על כל אלה, ויאמרו אמת – הוא כדבריכם שגם אנו מתנבאים כמוכם.
כל הגוים נקבצו – עבר במקום עתיד, יאספו הם וחכמיהם כולם.
מי בהם – שיגיד זאת העתידה.
וראשונות ישמיענו – הראשונות הם ענין סנחריב, ישמיענו אותם טרם היותם, כמו שהשמעתיך אני על ידי נביאי.
יתנו עדיהם – שאמרום טרם היותם.
ויצדקו – נאמר עליהם כי צדיקים הם במאמרם ונאמנים בדבריהם.
וישמעו ויאמרו אמת – ואם לא ידעו, ישמעו מה שיאמר הנביא ויאמרו כי אמת הוא, ויודו על האמת.
ויצדקו – הגוים.
וישמעו – השומעים, ויאמרו השומעים והדיינים הנה אמת אמרו הגוים ההמה. ויש הפרש בין צדק ובין אמת. ואולם מה לנו לעדים.
ושאמר הנביא זה כנגד האומות יקבצו עתה כל הגוים וחכמיהם ויאספו לאומים ונראה מי בהם יגיד בעתידה הזאת והראשונות מענין סנחריב האם השמיעונו אותם קודם היותם כמו שהשמעתים אני, ואם יאמרו שהמה ג״כ הגידו עתידות יתנו עדיהם ויצדקו ר״ל יביאו עדים צודקים אמתיים שיעידו שהם הגידו הדברים קודם היותם ושהעדים שמעו אותם מפיהם, ואז יאמרו אמת. ויש מפרשים וישמעו ויאמרו אמת ואם הם לא יוכלו להגיד העתידות ישמעו מה שיאמר הנביא ויודו ויאמרו שדבריו אמת.
[כָּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים]. כי אמנם הַגּוֹיִם כבר נִקְבְּצוּ למרוד1, וְיֵאָסְפוּ לעתיד ׳לקרוא כולם בשם ה׳⁠ ⁠׳2, אמנם3 מִי בָהֶם יַגִּיד ׳זֹאת התורה אשר שם משה׳4, ויַשְׁמִיעֻנוּ רִאשֹׁנוֹת, שבע מצוות5: יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם. במעשיות6: [וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת]. ויבינו אֱמֶת בידיעת האל הנכבד7:
1. לשון עבר, שכבר נקבצו. ונראה שהכוונה לגוג ומגוג, שעליהם אמר בתהלים (ב א-ב) ׳למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק - בימות המשיח, כי אמנם אז יתייצבו מלכי ארץ להיות לאחדים להלחם, ורוזנים נוסדו יחד לעשות סוד ועצה על ה׳ - שלא לעבדו, ועל משיחו - שלא ימלוך׳ (פירוש רבינו שם), ׳באמרם נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וגו׳ כדי לפרק עול ה׳ יתברך מעל צווארם׳ (שיעורים שם). אבל הרד״ק כתב ש׳נקבצו׳ הוא עבר בלשון עתיד.
2. לשה״כ בצפניה (ג ט). נמצא שאסיפה זו היא הפוכה מן האסיפה שהיתה לשעבר.
3. אף שאז יבואו לעבוד את ה׳, לא יקבלו שכר על כך, לפי שלפני כן לא קיימו שום מצוה של התורה.
4. לשה״כ בדברים (ד מד). ובעבודה זרה (ב:) איתא שלעתיד לבוא יבואו כל העמים ליטול שכרם, וישאל אותם ה׳ ׳מי בכם יגיד זאת, ואין זאת אלא תורה, שנאמר וזאת התורה אשר שם משה׳.
5. שלפחות יגידו ששמרו את המצוות הראשונות שניתנו, אלה הם שבע מצוות בני נח שקדמו לשאר התורה.
6. יביאו עדים על מעשים טובים שעשו. [שעל החלק העיוני לא ניתן להביא עדים, שהוא בפנימיות השכל והלב].
7. [אולי הכוונה בפסוק זה שהגויים כבר קיבלו עליהם לדעת את ה׳, רמז לדתות המכירים באל אחד, ולזה אמר שאף שמכירים במציאות ה׳, אך מי יגיד זאת התורה אשר שם משה, החלק העיוני, אמיתות האמונה שקיבלנו מפי משה, ומי ישמיע לנו ששמרו שבע מצוות בני נח. ואם זו הכוונה יובן למה הזכיר בפסוק הבא את עניין נבואת משה המיוחדת שנועדה כדי שלא יוכל נביא לחדש דבר אחריה, נגד דיעות התועים האלה. וגם המשך דבריו שאין בה׳ יתברך שום השתנות ודמיון בגוף גשמי מכוון נגד הנצרות, וכן מה שאמר ׳ואחרי לא יהיה׳, ומש״כ ׳אנכי אנכי ואין זולתי מושיע - שלא במצוותי׳. ובספרו אור עמים שכתב רבינו עבור הגויים, פתח את הפרק המסכם ׳כלל העולה׳ בפסוק זה ׳הן יתנו עידיהם׳, ודו״ק].
וישמעו – הוי״ו היא וי״ו המחלקת.
כל הגוים נקבצו – אם כל העכו״ם יתקבצו יחד מי בהם יגיד עתידות כזאת וכי האליל אמר להם.
וראשונות – או הראשונות שכבר עברו ישמיעונו לאמר אנחנו הגדנו אותם עד לא באו.
יתנו עדיהם – ר״ל יביאו עדים שהשמיע דבר עד לא בא ואז יהיו צדיקים בדבריהם.
וישמעו – או ישמעו מה שיאמר הנביא ויאמרו אמת הדבר וכאומר או יביאו עדים או יודו על האמת.
כל הגוים נקבצו יחדו – חוזר להתוכח עם עובדי האלילים.
נקבצו יחדו – כלם באים לריב עמי.
ויאספו לאמים – אינני ירא מהמונם, אך זה חפצי שיאספו כלם.
מי בהם יגיד זאת – מי בהם שמגיד עניני כורש.
וראשונות ישמיענו – מי בהם שישמיענו נבואות הקודמות למעשה.
וישמעו ויאמרו אמת – יביאו עדים שהם (האלילים) הגידו העתידות קודם היותן, ואותם עדים בשמעם דבריהם של האומות וטענותם יאמרו אמת הוא מה שהמה אומרים (תלמידי חביבי החכם יח״ף ז״ל).
כל הגוים נקבצו ויאספו לאמים – כ״כ (למעלה יא יב) כי קיבוץ, הוא קיבוץ המפוזרות, ואסף היא ההכנסה מן החוץ אל הפנים, וההבדל בין גוים ולאומים, מבואר למעלה (יז יב), לאומים הם האומות שי״ל דת מיוחדת, והם אין צריכים להתקבץ כי הם מקובצים תחת דת אחת והנהגה אחת, רק אסיפה שיבואו הנה, והגוים המפוזרים יתקבצו.
כל הגוים – אחר שנבא הנבואה הזאת מקיבוץ גליות, שם פניו אל העכו״ם בזמנו, אשר ספרו נפלאות מן אליליהם, איך נולדו ואיך פעלו נפלאות רבות בשמים ובארץ, וספוריהם היה מלא הבלים רבים אין ספורות למו (כנודע בספרי המיטהאלאגיע היונית אשר היא שריד מספורי ההבלים הזרים האלה), אומר אליהם הנה יאספו נא הגוים והלאומים האלה,
מי בהם יגיד זאת הנה יספרו מאליליהם נפלאות אשר עשו בימי קדם, היש מי בהם שיגיד כזאת, דבר עתיד מפורסם כולל כל בני תבל כנבואה הזאת מקיבוץ גליות, הם מספרים רק דברים שהיו בעבר בדורות ראשונים אשר אין זכר למו בין החיים למה לא יגידו דבר עתיד, כמו שיגיד הנביא בשם ה׳,
וראשונות ישמיענו הם רק משמיעים ראשונות מה שהיה לא מה שיהיה? אמנם גם הראשונות האלה אשר ישמיעונו יתנו עדיהם ויצדקו – ר״ל כי המספר דבר פלא אשר קרה בזמן העבר, צריך שיאמת דבריו או ע״י עדים שראו את הדבר הזה בעיניהם, או ע״י השכל, שכל השומע את הדבר יבין מעצמו שהדבר אמת וז״ש או יתנו עדיהם ויצדקו, או שישמעו השומעים ויאמרו שאמת הדבר המסופר, [ור״ל כי ספורי הבליהם הם תולדות ימי החשך, קורי עכביש אשר ארגו כהני האליל לספר מימים קדומים אשר לא ראה אדם ואין עד מעיד שראה את הדבר, והספורים בעצמם סותרים את האמת (כי גדר האמת שיסכים המסופר עם השכל והמציאות) עד שכל השומע יצחק להם].
אחר שניבא הנבואה הזאת מקיבוץ גלויות, שם פניו אל העכו״ם אשר סיפרו הבלים אודות גבורת אליליהם באומרו1, אם2 כָּל הַגּוֹיִם עובדי הכוכבים3 נִקְבְּצוּ – יתקבצו4 יַחְדָּו, וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים הם וחכמיהם כולם5, מִי בָהֶם ובנביאיהם6 אשר יַגִּיד עתידות7 כַּזֹאת – כנבואה העתידה על קיבוץ גלויות8, וכי האליל אמר להם?!⁠9 וְרִאשֹׁנוֹת שכבר עברו האם הם10 יַשְׁמִיעֻנוּ לאמר אנחנו הגדנו אותם קודם שבאו?⁠11 לכן או12 יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם ששמעו שניבאו עליהם קודם לכן13 וְיִצְדָּקוּ בדבריהם14, וְאם לאו15 יִשְׁמְעוּ מה שיאמר הנביא16 וְיֹאמְרוּ אֱמֶת הדבר17:
1. מלבי״ם.
2. רש״י, מצודת דוד.
3. רש״י, מצודת דוד.
4. רש״י, רד״ק, מצודת דוד.
5. רד״ק.
6. רש״י.
7. מצודת דוד.
8. מלבי״ם.
9. מצודת דוד.
10. רש״י, מצודת דוד.
11. רש״י, מצודת דוד.
12. מצודת דוד.
13. רש״י.
14. מצודת דוד. דהיינו נאמר עליהם כי צדיקים הם במאמרם ונאמנים בדבריהם (רד״ק).
15. רד״ק.
16. מצודת דוד.
17. כלומר או יביאו עדים או יודו על האמת (רד״ק, מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר כי המספר דבר פלא אשר קרה בזמן העבר, צריך שיאמת דבריו או ע״י עדים שראו את הדבר הזה בעיניהם, או ע״י השכל, שכל השומע את הדבר יבין מעצמו שהדבר אמת, וזהו שאמר או שיביאו עדיהם או שישמעו השומעים ויאמרו שאמת הדבר המסופר, כי סיפורי הבליהם הם תולדות ימי החושך, קורי עכביש אשר ארגו כהני האליל לספר מימים קדומים אשר לא ראה אדם ואין עד מעיד שראה את הדבר, והסיפורים בעצמם סותרים את האמת עד שכל השומע יצחק להם. ובמדרש, דרש ר׳ חיננא בר פפא ואיתימא רבי שמלאי, לעתיד לבוא מביא הקב״ה ספר תורה ומניחה בחיקו ואומר כל מי שעוסק בתורה יבוא ויטול שכרו, ומתקבצין ובאים כל אומות העולם בערבוביא שנאמר ״כל הגוים נקבצו יחדו״, אומר להם הקב״ה אל תכנסו לפני בערבוביא אלא תכנס כל אומה ואומה וסופריה... נכנסה מלכות רביעית תחילה... אמר הקב״ה במה עסקתם? אומרים לפניו רבש״ע הרבה שווקים תקננו הרבה מרחצאות עשינו, כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיעסקו בתורה, אומר להם הקב״ה כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן עצמכם, כסף וזהב שלי הוא שנאמר לי הכסף ולי הזהב, כלום יש בכם ״יגיד זאת״ ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה, מיד יצאו מלפניו בפחי נפש, נכנסת מלכות פרס אחריה... אומר להם הקב״ה במה עסקתם? אומרים לו כמה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיעסקו בתורה, אומר להם הקב״ה כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, גשרים ליטול מהם מס, כרכים לעשות מהם אנגריא, מלחמות אני עשיתים... וכן כל אומה ואומה... אמר ר׳ יוחנן מלמד שחזר הקב״ה על כל אומה ולשון שיקבלו את התורה ולא קבלוה עד שבאו ישראל וקבלוה, אלא כך אומרים לפניו רבש״ע כלום כפית עלינו הר כגיגית... אמר להם הראשונות ישמיעונו, שבע מצוות שקבלתם היכן קיימתם... אומרים לפניו רבש״ע ישראל שקבלוה היאך קיימוה? אומר להם מעיד אני בישראל שקיימוה, אומרים לו רבש״ע כלום יש אב שמעיד על בנו?... אומר להם שמים וארץ יעידו שקיימוה, אומרים לו רבש״ע שמים וארץ נוגעים בעדות הם דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וגו׳... אומר להם הקב״ה מכם יבואו ויעידו בישראל שקיימוה, יבוא נמרוד הרשע ויעיד באברהם שלא נחשד בעבודת אלילים, יבוא לבן ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל, תבוא אשת פוטיפר ותעיד ביוסף שלא נחשד על העריות, יבוא נבוכדנאצר ויעיד בחנניה וחבריו שלא השתחוו לצלם, יבוא דריוש ויעד על דניאל ששקד על התפילה, יבאו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל ויעידו בישראל שקיימו את התורה כולה... אומרים לו רבש״ע תנה לנו מראש ונעשנה, אומר להם שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת?! ואעפ״כ מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה... מיד כל אחד ואחד הולך ועושה סוכה בראש גגו והקב״ה מקדיר עליהם את החמה כבתקופת תמוז, מיד כל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא... מיד הקב״ה יושב ומשחק עליהם... ואמר ר׳ יצחק אין לו להקב״ה שחוק בעולמו אלא אותו היום בלבד... ואיכא דמתני להא דרבי יצחק אהא דתניא רבי יוסי אומר לעתיד לבוא באים כל אומות העולם ומתגיירין... ומניחין תפילין בראשיהם ובזרועותיהם וציצית בבגדיהם ומזוזה בפתחיהם, וכיון שרואין מלחמת גוג ומגוג אומר להם על מה באתם? אומרים לו על ה׳ ועל משיחו... מיד כל אחד ואחד מנתק מצוותיו... והקב״ה יושב ומשחק עליהם. ועוד במדרש, ״יתנו עדיהם ויצדקו״ אמר רבי יהושע בן לוי כל מצוות שישראל עושים בעולם הזה באות ומעידות להם לעולם הבא (ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(י) אַתֶּ֤ם עֵדַי֙ נְאֻם⁠־יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וְעַבְדִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בָּחָ֑רְתִּי לְמַ֣עַן תֵּ֠דְע֠וּ וְתַאֲמִ֨ינוּ לִ֤י וְתָבִ֙ינוּ֙ כִּֽי⁠־אֲנִ֣י ה֔וּא לְפָנַי֙ לֹא⁠־נ֣וֹצַר אֵ֔ל וְאַחֲרַ֖י לֹ֥א יִהְיֶֽה׃
"You are My witnesses,⁠" says Hashem, "and My servant whom I have chosen, that you may know and believe Me, and understand That I am He. Before Me there was no God formed, and none shall be after Me.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אַתּוּן סַהֲדִין קֳדָמַי אֲמַר יְיָ וְעַבְדִי מְשִׁיחָא דְאִתְרְעֵתִי בֵיהּ בְּדִיל דְתִידְעוּן וּתְהֵימְנוּן קֳדָמָי וְתִסְתַּכְּלוּן אֲרֵי אֲנָא הוּא דְמִלְקַדְמִין אַף עַלְמֵי עַלְמַיָא דִילִי אִינוּן וּבַר מִנִי לֵית אֱלָהּ.
אתם עדי נאם י״י – ואני אל מלמד כשיחדש הקב״ה את עולמו עומד בעצמו ומסדר סדרן של חסידים. סדרן של ענוים. סדרן של מלכים. סדרן של נביאים. סדרן של חזנים. סדרן של פרנסי הדור, סדר של כל דור ודור, ומוריד חנוך בן ירד ששמו מטטרון ואת ארבע חיות מתחת גלגלי מרכבה ומעמיד את כסאו לצד אחד ומעלה את קרח וכל עדתו משאול ומביא לפני כל באי עולם ואומר להם כלום ראיתם אל אחד מבלעדי בשמים ממעל ועל הארץ מתחת או בארבע רוחות העולם והעידו בי ותאמרו אמת, משיבים כלם שפה אחת בפני כל באי עולם לא ראינו כמוך בעולם אלוה בשמים ממעל או על הארץ מתחת אין מלך כמוך ואין צור בלתך.
אתם עדי נאם י״י – ואני אל כל מי ששומר את השבת מעלין עליו כאלו מעיד לפני מי שאמר והיה העולם שברא עולמו לששה ונח בשביעי שנאמר וינח ביום השביעי.

רמז תנג

רמז תנד

רמז תנה

דבר אחר כשאתם עדי אני אל וכשאין אתם עדי כביכול איני אל, כיוצא בדבר אתה אומר זה אלי ואנוהו כשאני מודה לו הוא נאה וכשאין אני מודה לו כביכול בשמו הוא נאה, כיוצא בו אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים אלמלא אני לא היית יושב בשמים, וכה״א הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה וכו׳.
לכנכם אנתם שהודי יקול אללה ועבדי אלד׳י אכ׳תרתה לכי תעלמו ותומנו בי ותפהמו אני אנא הו קבל פעלי לם יציר אלאה ובעדי לא יכון.
אח״כ אמר לנו: אבל אתם שיש בידכם ארבעה יסודות אלו: אתם עדי. הזכיר בפסוק עדי, תדעו ותאמינו ותבינו. רמז בעדי אל העדות, ובתדעו אל מה שהיה, ובתאמינו אל מה שיהיה, ובתבינו אל הלימוד. וכן המייחדים משיגים אלו ש... יאמר שהם, בניגוד לכופרים, אבל מה שהגבילם... אשר... העתיד. סח עימהם כיוון שהם ילמדו אותו. והיא... ויציאתם מקרב אויביהם כמו שאמר שובי נפשי למנוחיכי (תהלים קט״ז:ז׳).
ומה שאמר – יתעלה שבחו – אל תירא כי אתך אני ממזרח אביא זרעך... אמר לצפון תני (ישעיהו מ״ג:ה׳-ו׳). ואמר הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה [מצפון] ומים (ישעיהו מ״ט:י״ב). וכמוהו ינחני במעגלי צדק (תהלים כ״ג:ה׳). [יתפרש הדיבור] בשני האופנים. אשר לראשון אימת עצם הדת ועבודת האל. ומחשש שיארע להם מכשול העמיד האל להם... לאחר שבחרו [בדרכו] כמו שאמר מי [זה האיש ירא] ה׳ יורנו בדרך יבחר (תהלים, כ״ה:י״ב)... ואמרנו על [ה׳ נחני] בצדקתך (תהלים ה׳:ט׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אבל אני יש לי עדים שאתם עדיי שהגדתי לאברהם אביכם הגליותא ובאו.
ועבדי יעקב אשר בחרתי – הוא יעיד, שהבטחתיו בלכתו לארם נהרים ושמרתי אבטחתי.
למען תדעו וגו׳ – כל זה עשיתי למען תתנו לב לדעת אותי1.⁠ב
1. השוו לשון הפסוק בירמיהו כ״ד:ז׳.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94, וכן גם בכ״י לוצקי 778 בפסוק י״ב להלן. בכ״י לוצקי 778 כאן: ״הגלייות״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778 חסר כל הביאור: ״למען תדעו... לדעת אותי״.
and My servant Jacob.
whom I chose. He, too, shall testify that I promised him when he went to Mesopotamia, and I kept My promise.
in order that you know I did all this in order that you put your heart to know Me.
אתם עדיי נאם י״י ועבדי אשר בחרתי בו – שמא תאמרו ותשיבו:⁠א עד שאתם אומרים לאלהים שאנו עובדים להם שיתנו עידיהם שהם הגידו חדשות בטרם תצמחנה וראשונות ישמיעו בטרם תבאנה, הבא אתה עדים שהגדתה לעמך ישראל תשועה בטרם תבא, והבא עדים שקיימתה הבטחתך שהושעתם מתוך אומה אחרת כשם שהבטחתם.
אתם עדיי נאם י״י – שהגדתי הגאולה לאברהם בטרם תבא.
ועבדי אשר בחרתי בו – אילו ישראל עבדיי.
ומה ראיתי להגיד הגאולה מאז בטרם תבא? למען תדעו ותאמינו לי כי אני הוא – שלא תאמרו שיהא אל נוצר מלפניי או לאחריי, שדבר זה לא יהיה, שאי איפשר להיות דבר זה שאין אחרית לשנותיי.
א. כן צ״ל. בכ״י לוצקי 778: ״ותשובו״.
אתם – עם ישראל ידבר ועבדי הוא הנביא.
כי אני הוא – זה הייחוד שאי׳ למעלה ממנו, כי כל יש איננו הוא בעצמו.
לפני לא נוצר אל – יש אומרים לפני מעמד הר סיני, ואחרי אחרי המעמד ואין צורך, רק הוא, אין לפני אל וכן אחרי לא יהיה, והטעם כי הוא ראשון ואחרון, ונזכר נוצר עם אל, כי אין אל מבלעדיו כי אם נוצר, ועורי לב יחשבו שיצא מדברי הנביא שהשם נוצר חלילה חלילה, רק לא יבינו האמת.
Ye are my witnesses, etc. Israel is addressed. And my servant. The prophet.
I am he. This is the sublimest expression of the unity of God; for every other being is different from its real form.⁠1
Before me, after me. According to some, before me means before the revelation on Sinai, and after me, after the revelation.⁠2 But it is not at all necessary to depart from the literal meaning of the words: No God was before me, and none will be after me, because God is the first and last. The expression formed (נוצר) is applied here to the word God, in order to imply that a god besides Him can only be one formed by man. Shortsighted people think, that the expression formed used in reference to the Creator, slipped out of the mouth of the prophet; but this is by no means the case ; such critics do not conceive the true meaning of the verse.⁠3
1. Every creature is, according to the theory of Ibn Ezra, produced after and by its abstract form in the spiritual world above, but being subject to accidents, it deviates from its abstract original, from its true and perfect form, and is, as it were, not truly itself. To God alone this is not applicable; He is, therefore, said to be Himself in truth, to be always the same.
2. This explanation is intended to oppose the inference, which might be made from the words before me, after me, that God is not without beginning and end.
3. That there is no God besides Him, not even one formed by Him.
ואין זאת, אני אני אתם עצמיכם כל העמים עדיי שאני מגיד מראשית אחרית שכל מעשי הגוים והממלכות ששלטו בכם נתנבאו לכם נביאיי ועבדי שבחרתי להתנבא על כל הגוים לטוב ולרע, כגון מעשה סנחריב ונבוכדנצר.
למען תדעו – ולמען כן יש לכם לידע ולהאמין ולהבין, כי אני הוא.
אתם עדי – אמר לישראל, ועבדי אשר בחרתי – הוא הנביא. אמר: אתם עדי, כי מה שאמרתי לכם בדבר סנחריב על הרעה שעשה לכם ועל מפלתו, הכל אמרתי לכם על ידי הנביא קודם שיהיה, וכן הנביא עד שאמר לכם בשמי, וכאשר אמר כן היה.
למען תדעו – מן הראשונות תדעו האחרונות כי יתקיימו, ותאמינו לי כן אקיים העתידות כמו שאמרתי להוציא בניכם מהגלות האחרון, ותבינו כי אפילו לא היה לכם עדות בזה, מדעתכם תוכלו להבין כי מה שאני אומר אמת הוא, כי אני הוא אמת ודברי אמת.
והחכם רבי אברהם בן עזרא פי׳: אני הוא – זה היחוד שאין למעלה ממנו, כי כל יש איננו הוא בעצמו.
לפני לא נוצר אל – הדבר הזה קשה למפרשים בעבור שאמר: לפני ואחרי, והוא יתברך אין לו ראשית ואחרית, ועוד שאמר: נוצר. לפיכך פירשו מקצתם: נוצר – כמו יצר, ור״ל לפני שיצרתי היצירות, לא יצר אל זולתו שום יצירה, ואמר זה על האלילים. ואחרי שיצרתי גם כן לא יצר אל זולתי שום יצירה.
ואדוני אבי ז״ל פי׳ נוצר – כמשמעו, נפעל, ופירשו סמוך כי הוא פתוח, ר״ל לא היה דבר נוצר על ידי אל זולתי לפי שהיו נוצרים היצירות על ידי, וכן לא יהיה דבר נוצר על יד שום אל אחר גם כן, כלומר אחר שנוצרו על ידי לא יהיה דבר נוצר על יד שום אל.
ויונתן תרגם: אתון סהדין וגו׳.
(י-יב) אתם – הגוים עצמכם, גם עבדי ישראל עדיי כי אני לבדי הוא המגיד והמשמיע כי אני הוא הפועל לכל.
ושחזר לדבר כנגד ישראל באומרו ואתם עדי נאם ה׳ ועבדי אשר בחרתי שהוא הנביא והעדות הוא שהגדתי מפלת סנחריב קודם היותה, למען תדעו ותאמינו לי ותבינו רוצה לומר כי כאשר נסיתם הדבר הזה תדעו שאר העתידות אשר אני דובר באזניכם ותאמינו אמונה שלמה כי אני הוא כלומר שאני אמת ודברי אמת, וכדומה לזה פירש״י ג״כ אלא שפירש הראשונות ישמיעונו על הדברים שכבר עברו בכלל, ואתם עדי כלומר אבל אני יש לי עדים שאתם עדי שהגדתי לאברהם אביכם את הגליות ובאו, ועבדי יעקב גם הוא יעיד שהבטחתיו בלכתו אל ארם ושמרתי הבטחתו, למען תדעון כל זה עשיתי למען תתנו לב לדעת אותי, ובמסכת ע״ז (דף ב, א) אמרו לעתיד לבוא מביא הקב״ה ס״ת ומניחה בחיקו ואומר כל מי שעסק בזה יבא ויטול שכרו, מיד מגישות כל האומות ונכנסים לפניו שנאמר כל הגוים נקבצו יחדו ויאספו לאומים מי בכם יגיד זאת ואין זאת אלא תורה וכו׳, רצו בזה שהשלמות הנפשיי המיוחד לעולם הבא הוא מסוגל בשמירת התורה, ולכן האומות שלא נתעסקו בה לא יזכו לאותו השארות, וזכרו באותה הגדה שאם ישיבו כי כמו שישראל מקבלים שכר על ששמרו את התורה כך הם ראוים שיקבלו שכר על התיקון המדיני שהתעסקו בו כי הוא תורתם, והש״י משיבם מי בכם יגיד זאת והראשונות ישמיעונו.
וי״מ הכתובים על זאת הכוונה הנה האומות האלה שאומרים שיש להם דת יודיעונו התחלותיה איך נתבארו, אם מן החוש והפרסום גדול בתורת משה יתנו עדיהם ויצדקו ישמעו המקבלים ויאמרו אמת כמו שיתנו עדיהם תורת משה, וזהו שסיים אתם עדי נאם ה׳ וגומר. ואמנם אומרו לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה כבר הודעתיך בשאלות מה שבו מהקושי העצום כי בש״י הקדמון מבלי התחלה והנצחיי מבלי תכלית ואפיסה א״א שיאמר שהיה דבר לפניו ולא לאחריו, וי״מ שפירשו שנוצר כמו יצר, ושעניינו קודם שיצרתי את העולם לא יצר שום אל יצירה ואחרי שיצרתי אני את העולם לא היה ג״כ אלוה יוצר יצירות, ושאמר זה על האלילים. וי״מ נוצר כפשוטו בינוני מהנפעל והוא סמוך, ולכך הוא פתוח, יאמר לפני קודם יצירתי לא נוצר דבר ע״י אל זולתי, ואחרי שהדברים נוצרו ע״י לא יהיה דבר נוצר ע״י שום אל. ואתה רואה כמה מהדוחקים ישיגו לכל א׳ מהפירושים האלה ושהעיקר חסר מן הספר ועתה אגיד הרשום בדעתי בפירוש הכתובים האלה כולם:
כבר הודעתיך שהנביא ישעיהו הרבה הדברים בענין תחיית המתים מכל שאר הנביאים, ועתה ידעת מדברי שהתכלית האמתי בתחייה הוא לפרסם אמתת השם יתברך ואמתתו והסכמת העולם בכללו בייחוד האמתי, ולכן תהיה התחייה לא לבד בצדיקי ישראל כמו שחשבו קצת מחכמינו אבל מכל אומה ואומה ומכל מחוז ומחוז יקומו אנשים היותר מפורסמים מהם כדי שיהיו מעידים לבני אדם בארצותם לגויהם שמשה אמת ותורתו אמת, וכמו שזכרתי בהקדמת הספר הזה ועל זה הענין אחשוב אני שאמר הנביא כאן כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו מלבד מה שכבר פירשתי אני בו ר״ל כל האומות והעמים הנקראים והידועים לא נעשו מאיליהן כי אם בשמי ולכבודי בראתיו, כלומר לא היתה בריאתו לבטלה כ״א לעבוד את השם ולהכיר את שמו ואלהותו ולכבודו ולהללו, ולכן יצרתיו פעם ראשונה בעולם הזה אף עשיתיו פעם שנייה לימות התחייה כי אני ה׳ אוציא עם עור ועינים יש רוצה לומר אוציא מבטן האדמה ומקברותיהם עם שהיה עור ועתה יהיה לו עינים, ועם שהיה חרש ועתה יהיה לו אזנים, וכל הגוים יקבצו יחדו ויאספו לאומים בזמן התחייה, ולפי שלא יקומו כל המתים בכלל כ״א אותם שירצה השם היותר מפורסמים וראויים לקחת מהם למוד, לכן אמר מי בהם יגיד זאת כלומר יתקבצו ויאספו אותם שיהיו ראויים להגיד זאת ואז אותם הקמים בתחייה ראשונות ישמיענו ר״ל ישמיעו לכל באי עולם אמתת הדברים הראשונים אשר קדמו מבריאת העולם ומעלת התורה ואמתת אמונת האומה, ועל זה אמר יתנו עדיהם שיחיו ממתיהם בכל ארץ וארץ אותם שיעידו להם אמתת הש״י ותורתו, והם יצדקו בדבריהם כי לא ימצא בפיהם לשון תרמית ואז ישמעו האומות והלאומים דבריהם ויאמרו זהו אמת, ושאר הדברים שקר נחלו אבותינו, וכנגדם יאמר השם אתם אומות העולם ואנשי הגוים הקמים בתחייה אתם עדי נאם ה׳ ועבדי אשר בחרתי ולא אמר זה על הנביא כי אם על עם ישראל שנקרא עבד ה׳ ובחירו וכמ״ש (ישעיה מא, ח) ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך, לפי שהקמים בתחייה מהאומות יסכימו עם ישראל באמונתם ויאמרו שדבריהם אמת ואלו ואלו יעידו באלהותו ואמונתו, והנה יהיה כל זה כדי שהעולם וכל יושביו בכללם יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לפניו יתברך תכרע כל ברך כי הוא האלהים אין עוד מלבדו, והוא אומרו למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה ותעזבו כל מחשבותיכם הכוזבות ואמונותיכם השקרות ותשליכו את אליליכם ואת עצביכם.
ואמנם בפירוש לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה ראיתי אני שלשה דרכים:
הדרך הראשון הוא שפנים נאמר על השכלים הנבדלים שהם לפני השם כמו שתרגם אונקלוס ופני לא יראו (שמות לג, כג) ודקדמי לא יתחזון, ואחוריים נאמר על הנמצאות כולם העליונות בשמים והשפלות, ועליו אמר וראית את אחורי שהם הדברים המתאחרים ממני וכמו שביאר הרב המורה. ויאמר הכתוב שהנמצאים שהם לפניו וכמה שהם אחריו שהם העליונים והשפלים לא היה ולא יהיה אל שלא יהיה נוצר כי כולם הם נבראים. ויהיה שעור הכתוב לפני ואחרי אל לא נוצר לא יהיה כי לא ימצא בכל הנמצאים זולת הבורא יתברך אל שלא יהיה נוצר. או יאמר שלא נברא אחד מהשכלים הנבדלים אשר לפניו להקרא אל על דרך האומות כי הם יוצרו לעבוד את רבונם ולהשפיע במקבלים כפי רצונו ית׳, לא להיותם אלוהות שיעבדום בגוים לשם אלוהות. וזהו לפני מאשר לפני לא נוצר אחד מהם לשיהיה אל, ואם באלה לא כוונתי בבריאתם מענין אלהות כ״ש וכ״ש במה שאחרי שהם השפלים שלא יהיה בהם אל:
והדרך השני בפירוש זה המאמר הוא שאנחנו נשער ונבחין ממנו יתברך שתי מציאיות, המציאות אשר לו בעצמו והמציאות אשר לו בדברים, והנה מציאות בעצמו לא יכילהו רעיון ולא ישלוט בו לשון, והוא נקרא בדברי מרע״ה יו״ד ה״א וא״ו ה״א כי הוא מלשון היות ומציאות, וכולל זה השם כל הזמנים עבר והווה ועתיד וענינו המציאות העליון ההחלטי, כי מציאותו ית׳ בעצמו הוא תמידי לא סר ולא יסור ואין בהתמדתו המשכות זמני אך הוא מציאות מתאחד, וזהו שם המפורש שהיה נקרא במקדש ככתבו ובמדינה בכנויו, ואמנם מציאותו בדברים הוא במה שהוא בורא ומהוה אותם ג״כ יו״ד ה״א וא״ו ה״א כלומר מהוה ובורא, ולפי שהם שתי בחינות במציאותו יתברך היו שתי השמות האלה נכתבים כאחד בארבע אותיות להיות הנראה בהם ענין מציאותו יתברך, אם לא שהראשון הוא מציאותו בעצמו, ולכן הטיבו אשר דברו שהוא שם העצם, והשם הזה לא יסמך ולא יצטרף לדבר מה כי הוא השם המפורש והנבדל מכל הדברים, ולכן אמרו ששם העצם לא יסמך לפי שהעצמות האלהי אינו מתייחס לדבר מה, אמנם השם השני להיותו מתיחס לנבראים כיחס הבורא לבוראיו היה נסמך ומצורף אליהם ונקרא ה׳ צבאות ה׳ אלהי הצבאות ה׳ אלהי ישראל, כאלו יאמר המהוה והבורא צבאות מעלה ומטה וישראל, וזהו מאמר הנביא הושע (יב, ו) וה׳ אלהי הצבאות ה׳ זכרו, כלומר שהשם הנכבד הוא ממציא הצבאות השכליות והשמימיות ומזה הצד שבראם ה׳ זכרו, רצה לומר שנזכר ונקרא בשם ה׳, ומזאת הבחינה השנית אמר הנביא כאן למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא רוצה לומר שאני הוא השם שבראתי העליונים ותחתונים ולהיותו נקרא ה׳ כפי בחינת הבריאה ויצירת הנמצאות, לכן אמר מהבחינה הזאת לפני לא נוצר אל רוצה לומר קודם היותי ה׳ בורא ויוצר הנמצאות שהיא הבחינה הזאת, ואחרי לא יהיה רוצה לומר אחרי היותי נקרא בשם ה׳ המהוה והבורא, והענין שקודם שנקרא ה׳ והוא בבריאת העולם לא נוצר אל יכול מעצמו על הדברים כמו שיורה עליו שם אל, ואחרי הבריאה לא יהיה, וזהו שאמר מיד אנכי אנכי ה׳ ואין מבלעדי מושיע, ואמנם אומרו אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי ראוי שיפורש כמו שפירשוהו חכמים ז״ל בפסיקתא אנכי הגדתי לאבות גלות מצרים אל בניהם אנכי הושעתי ביציאה משם, אני השמעתי התורה בסיני. וכנגד ישראל אמר ואין בכם זר, ואמר כנגד האומות הקמים בתחייה ואתם עדי נאם ה׳ ואני אל ר״ל שאני האל המוחלט כי הוא״ו תשמש במקום שי״ן פעמים רבות כמו שזכר רבינו יונה וממנו ואל יעצרנה הגשם, ובזה הדרך עצמו יפורש גם מיום אני הוא ואין מידי מציל אפעל ומי ישיבנה לפי שכל זה נאמר בערך פעולותיו לא כפי עצמותו. ומזאת הבחינה נאמר בו אני ראשון ואני אחרון כפי זמן המצאות העולם ובריאתו לא בערך עצמו שלא יצטרך לדבר ולא יתיחס לשום נמצא וזמן.
עוד ראיתי מדברי החכם המאירי דרך שלישי בפי׳ הפסוק הזה, והוא שרמז הנביא בזה אל אמונת השניות או השלוש והרבוי, וזה שבעלי השניות יאמינו שמן הנמנע יעמוד האלוה בטל ומתרשל, ועם האמינם שעולם כולו עם השמים ומלאכי עליון הכל נברא שקודם זה לא סר מהיותו פועל בעצמו והפעולה ההיא קדומה בקדמותו אין לו עליה רק קדימת סבה, ויקראוהו נוצר אע״פ שלא סר היותו מצד היותו מסובב אצלו, וגם בעלי השלוש נוגעים לקצת עניני זאת הנבואה, ולפיכך אמר לפני לא נוצר אל ומלת לפני כמו על פני כמו ותעבור המנחה על פניו (בראשית לב, כג) פירושו לפניו או בפניו, וכן נאמר וירקה בפניו (דברים כה, ט) שענינו כמו לפניו, וכן פנים בפנים (שם ה, ד) הוא כמו פנים אל פנים, וכבר ידעת פירוש אומרו לא יהיה לך אלהים (שמות כ, ג) לשום נמצא עם מציאותי, כי הפנים יאמרו במקום מציאות כמו שפירש הרב המורה, וכן נאמר בפני הבית בקיום הבית ובמציאותו, ועל כן אמר ותבינו כי אני הוא כלומר לבדי אחדות גמורה מבלי שניות ולא שלוש ולא רבוי כלל, ובמציאותי לא נמצא דבר עמי מסובב ממני קדמון בקדמותי, ואחרי לא יהיה רצה לומר וגם אחר מציאותי שתאמרו שלזמן הנרצה לפני נתחדש דבר באלהותי מההגשמה וקבלת אנושות, עד שיקרא על זה אחרי גם זה לא יהיה, ובא הכתוב א״כ להרחיק ולמעט כל רבוי וכל צד דמוי והמשל ויצירה והגשמה וקבלת אנושות ובעצמותו חלילה לש״י. ולפי דעתי בענין הפרשה שהוא בתחיית המתים ראויים היו הדברים שיעידו עליהם הקמים בתחייה כי ה׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו, והוא אומרו אנכי אנכי ה׳ ואין מבלעדי מושיע אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי רוצה לומר אני הגדתי הישועות קודם בואם והשמעתי תחיית המתים, ושאין בכם זר רוצה לומר אלוה זר, ולפי שהיו בזה שני כתות עדים כת ישראל בתשועה וכת האומות בתחייה לכן אמר כנגדם ואתם עדי נאם ה׳ ואני אל רוצה לומר שאני האל האמתי, ואומרו גם מיום אני הוא ירמוז ליום התחייה שהוא יום ה׳ הגדול והנורא, יאמר גם מהיום ההוא והלאה אני בהחלט אהיה ה׳, ואין מידי מציל ואני אפעל ומי ישיבנה כי הכל יהיה בידי כחומר ביד היוצר. הנה התבארו הפסוקי׳ האלה באופנים מתחלפים כולם נכוחים למבין והותרו השאלות שנית ושלישית:
אַתֶּם עֵדַי. שנתתי התורה ׳פנים בפנים׳1, כי חפץ חסד אני: וְעַבְדִּי. משה בחירי2: אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי. למדרגה יתרה על הראוי לאדם3: לְמַעַן תֵּדְעוּ. החלק העיוני4: וְתַאֲמִינוּ לִי. במעשיות והנמשך מהן5, ולא יחדש נביא דבר מעתה6: וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא. המצַווה, בלתי הש⁠(תנות)⁠7, [לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה], כי אין שום דמיון שיצייר אֵל8 קודם לממציא המציאות ולא אחריו, בהיותו קדמון9, באופן שלא יסופק שיפול השתנות במצוותי בכח אֵל זולתי10:
1. כל הנביאים, כאשר באה להם הנבואה, נופלת עליהם יד ה׳ להוציא אותם מחושיהם הגשמיים, ורק כאשר מתבטלים חושיהם הגשמיים יכולים הם להשיג נבואה, מלבד משה רבינו ממתן תורה ואילך, וכל ישראל במתן תורה שגם הגיעו למעלה זו כדי שיאמינו שגם משה מתנבא באופן זה ויידעו שלא קם נביא כמוהו (ראה מש״כ רבינו בשמות ג ב, יט ח-ט, כד יא, לב יא, דברים לד י-יב). ומעלה זו להתנבא בעודו משתמש בחושים הגשמיים נקראת ׳פנים בפנים׳. וכן כתוב בדברים (ה ד) ׳פנים בפנים דיבר ה׳ עמכם׳, ופירש רבינו: ׳בלתי חלום ומראות הלילה, אבל בעודכם משתמשים בחושים׳. ובכך אתם עדים שלי, שאתם ראיתם שאני קיים בעודכם משתמשים בחושיכם, ולא בחלום. [נמצא שידיעת ה׳ שהיא ידיעה עיונית שלא ניתן להעיד עליה, כמו שפירש בפסוק הקודם ׳יתנו עידיהם – במעשיות׳, זכו ישראל לראות ולהשיג באופן שיכולים להעיד על כך].
2. ע״פ לשה״כ בתהלים (קו כג) ׳לולי משה בחירו׳, שקראו ׳עבד ה׳⁠ ⁠׳ (דברים לד ה ועוד), וכמו שביאר לעיל (מב יט).
3. בשמות (ג ב) כתב רבינו: ׳אבל מיום מתן תורה ואילך שנגלה אז לכל ישראל פנים בפנים, והם לא סבלו זה כאמרם (דברים יח טז) לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה׳ וגו׳, והוא [משה] לבדו נשאר באותה מדרגה, כמו שאמר (דברים ה כז-כח) שׁוּבוּ לָכֶם וגו׳, וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי, וכאמרו (להלן כ יז) וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ, היתה נבואת משה רבינו פנים בפנים וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת׳. והוא היות האדם מתנבא בעודו משתמש בחושיו (ראה שם יט ח-ט). ובסוף הקדמתו לתורה כתב: ׳שהמציא במשה הכנה נבואיית יותר מן האפשר בטבע אנושי למען תת תורת אמת על ידו אשר אין חליפות לה ולא תוספת וגרעון על ידי נבואת שום נביא, וזה הורה הנביא באמרו (שמואל א׳ יב ו) ה׳ אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן, כי אמנם במשה נתן הכנה לנבואה עוברת חוק האפשר בטבע, וכן באהרן לכהונה למען יקדש בה גם זרעו לעולם׳. הרי שלא היה משה יכול מטבעו להשיג מדרגה זו של פנים בפנים.
4. ידיעת ה׳ המביאה לאהבתו ויראתו. ועל זה שייך לשון ידיעה, על דרך ׳וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים אין עוד׳, כי ידיעת ה׳ באה מתוך מה שהאדם רואה טובו וגודלו ומבין מתוך זה את דרכי הנהגתו.
5. שתאמינו לי לקיים את המצוות המעשיות שהם פועל יוצא מן האמונה בה׳. ונראה ש׳הנמשך מהן׳ – מהמעשיות היינו התוצאות שה׳ הבטיח שיבואו מן המעשים השונים, כגון הקדושה שתבוא לאדם באותן המצוות שנאמר בהן שעניינן להביא את האדם לידי קדושה, וכן העוונות הנגררות מאותם הדברים שאסרה תורה משום סייג לאיסור, כעניין ׳צו לצו׳ שפירש לעיל (כח י), ע״ש.
6. לשון הגמרא במגילה (ב:), ודרשו כן ממש״כ ׳אלה המצוות׳, שאין נביא מחדש דבר מעתה. והכוונה שלכן ׳אתם עדי׳ שהעליתי אתכם במתן תורה לראייה ׳פנים בפנים׳, ולכן נתתי למשה בחירי את מעלת פנים בפנים בכל נבואותיו, כדי שלא יוכל שום נביא לחלוק על דבריו שקיבל במעלת הנבואה שלא הגיע אליו נביא אחר, ואת ישראל במתן תורה העלה למעלה זו כדי שיידעו שנבואת משה היא במעלה זו, שאם לא היו רואים בעצמם, לא היו מאמינים שקיימת נבואה ׳פנים בפנים׳. וכן כתב בשמות (יט ט): ׳בעבור ישמע העם וגם בך יאמינו לעולם - יאמינו אפשרות נבואתך שתהיה פנים אל פנים, כי אמנם אדבר עמהם פנים בפנים בלתי שום חלום, כאמרו פנים בפנים דבר ה׳ עמכם, והוא היות האדם מתנבא בעודו משתמש בחושיו, וזה חשבו לנמנע, עתה יאמינו גם בך שתהיה נבואתך באופן זה וכו׳, בנבואת משה בעודו משתמש בחושיו היה ספק אצלם לולא התנבאו גם הם באופן זה עד הנה, ובזה יאמינו בדברי משה ולא יוכל שום נביא לקום נגדם, כי לא תהיה נבואתם בזאת המדרגה׳. וכן כתב בדברים (לד י-יב): ׳ולא קם נביא עוד בישראל כמשה - לא הגיע שום נביא למדרגת נבואתו, ובזה התבאר שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, על דרך אמרם (משנה עדויות א׳:ה׳) ׳אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין׳⁠ ⁠׳. הרי שזה שמשה עבדו בחירו התנבא באופן זה שלא יתכן ששום אדם ישיג נבואה כזו, ממילא לא יוכל נביא לחדש דבר מעתה, כי לא יתכן שיהיה גדול ממשה.
7. [מוסתר בגליון]. כלומר, ׳תבינו׳ - מתוך התבוננותם יגיעו להבנה זו ש׳אני הוא׳ – שכמו שהייתי עודני ולא יקרה בו יתברך שום השתנות, כמו שכתוב במלאכי (ג ו) ׳כי אני ה׳ לא שניתי׳, ועל פי זה פירש רבינו במקומות רבים לשון ׳אני ה׳⁠ ⁠׳, ראה ויקרא (יח כא, כב לג), במדבר (ג יג).
8. לשון אלוהות.
9. כיון שה׳ המציא את המציאות, כלומר שלפני שברא את המציאות לא היתה כלל מציאות, אם כן לא יתכן שהיה אז אל אחר, כי כל הכוחות נבראו ביחד עם המציאות, ואם כן אין שום כח שקדם לה׳. ורבינו מפרש לשון ׳נוצר׳ מלשון ציור, כלומר, לא עלה על הדמיון לצייר במחשבה שלפניו יהיה ׳אל׳. ובזה יישב מה שהתקשו המפרשים ׳בעבור שאמר לפני ואחרי, והוא יתברך אין לו ראשית ואחרית, ועוד שאמר נוצר׳ (רד״ק). [והנה אברבנאל התקשה בנבואה זו כקושיית המפרשים, ודרכו של רבינו נראית כדרכו השניה של אברבנאל, שמציאות ה׳ כלפי עצמו ב״ה היא מציאות עליונה והחלטית שלא יכילהו הרעיון ולא ישלוט בו לשון, אך מציאותו כלפי הדברים היא בכך שהוא בורא ומהווה אותם, וכלפי בחינה זו אמר ׳לפני לא נוצר אל׳, שלפני שהיה בבחינה של בורא ויוצר הנמצאות לא נוצר שום בעל יכולת, ואחרי הבריאה לא יהיה].
10. ׳אל׳ אחר מלבדי. כלומר, כיון שה׳ היה קיים לפני שהיתה מציאות, ויישאר קיים לאחרי המציאות, ואין להעלות על הדמיון מציאות של שום כח אחר שבכוחו לפעול שינוי אצל ה׳, לא יתכן שצוואתו תשתנה, ולכן לא יחדש נביא דבר.
אתם עדי – אבל לי יש עדים כי אתם ישראל עדי ועבדי הנביא אשר בחרתי בו גם הוא לעד שהגדתי מפלת סנחריב מאז עד לא בא.
למען תדעו – מן הראשונות תדעו כל האחרונות שכן יהיה.
ותאמינו לי – שאקיים מאמרי.
ותבינו כי אני הוא – ממנה שאין מי יודע עתידות כמוני תבינו אשר אני הוא לבד ואין עוד אלהים.
לפני לא נוצר אל – ר״ל לפני שיצרתי אני את היצירות לא היה דבר נוצר מאל זולתי ואחר שיצרתי את היצירות לא יהיה דבר נוצר מאל זולתי כי אין אלוה זולתי.
אתם עדי – אתם האומות שאמר עליהם כל הגוים נקבצו יחדו, אחר ששמעתם את אשר הגדתי על כורש, תהיו גם אתם עדי.
ועבדי – ישראל, כי להם נאמרו ונמסרו הנבואות.
למען תדעו – באופן שאתם יכולים לדעת כי אני הוא האל, ואמר כי אני הוא, כי הויכוח היה אם הוא האל, או אם אלילי העמים הם האלהים, והנה עתה יבינו כי הוא האל.
לפני לא נוצר אל – היה לו לומר לא היה אל ואומר נוצר לרמוז כי כל שאר האלהים הם ברואים ונוצרים, ואין אחד מהם מחוייב המציאות (ראב״ע). והמפרשים כלם פירשו אתם עדי על ישראל, וחלילה שיאמר לישראל למען תדעו ותאמינו לי, כאלו מתחלה לא היו מאמינים באלהותו, ובכל הפרשיות האלה הוא מתוכח עם הגוים, ולא הזכיר אפילו ברמז שהיו גם ישראל עובדי עבודה זרה, כמו שבאמת לא היו ישראל עובדים אלילים בזמן גאולת בבל. ועיין למטה מ״ד:ו׳.
תדעו ותבינו – עי׳ למע׳ (מלכים א כ׳ ולקמן מ״ד יח) הידיעה נמשכת מן הבחינה החושיית והנסיון, והתבונה מן השמוש במופתי השכל.
אתם – אבל הדברים שיספרו עלי כולם נאמנים וקיימים, בין המסופר עלי מן האותות והנפלאות שעשיתי בזמן העבר שעל זה יש לי עדים כי אתם עדי נאם ה׳ כי היו לפני שש מאות אלף רגלי שראו הנפלאות בעיניהם, ובין מה שיגידו בשמי על זמן העתיד, כי על זה עד עבדי אשר בחרתי שהראיתי את העתיד אל עבדי הנביא במראה הנבואה שהשיג את העתיד כאילו הוא בהוה בהשגה נבואיית שאין ספק אחריה למען תדעו – ר״ל בהגדה שיגידו משמי יתקיים הדבר ויתאמת, בין מצד הנסיון והמפורסמות שעז״א למען תדעו – בין מצד הקבלה והאמונה שעז״א ותאמינו לי – בין מצד השכל ומופתי התבונה שעז״א ותבינו, כי אני הוא לפני לא נוצר אל ר״ל כי עובדי האלילים הקדמונים בהבליהם, היו מיחסים לאליליהם אבות ותולדות, עד שאמרו אליל פלוני הוא בן אליל פלוני, ואליל פלוני נלחם עם אביו והורידו מאלהותו ויסגירהו בין נבכי תהום רבה וימלוך תחתיו בשמים, עד שבא בנו והורידהו מגדולתו וירעם עליו בקולו נפלאות וימלוך תחתיו, (כנודע בהבלי המיטהאָלאָגיע) – אבל אני הוא האל אשר לפני לא נוצר אל – ולא ירשתי את אלהותי מזולתי, וכן אחרי לא יהיה אל אחר אשר ימלוך תחתי, וכן היו בעלי הצאבה מהבילים שנמצאים אלהות הרבה וכל אחד י״ל ממשלה מיוחדת, זה על הרעם, וזה על הימים, עד שיחסו לכל כח טבעי אליל מיוחד, עד שהיו צריכים לעבוד לכל האלילים לכל אחד בעת שהיו צריכים להפיק רצון ממנו בדבר אשר תחת ממשלתו, כיודע בקורות ימי קדם, נגד זה אמר
אבל אני יש לי עדים כי1 אַתֶּם ישראל2 עֵדַי3, נְאֻם – כך אמר4 יְהוָה, וְעַבְדִּי הנביא5 אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי בו, גם הוא עֵד שהגדתי מפלת סנחריב קודם שבאה6, וכל זה עשיתי7 לְמַעַן תֵּדְעוּ מהנבואות הראשונות שהתקיימו שיתקיימו גם כל הנבואות האחרונות8, וְתַאֲמִינוּ לִי שאקיים מאמרי9 להוציא בניכם מהגלות האחרונה10, וְתָבִינוּ אפילו אם לא היתה עדות11 כִּי אֲנִי הוּא לבד ואין עוד אלהים12, לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל13 ולא ירשתי את אלהותי מזולתי14, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה אל אחר אשר ימלוך תחתי15, ולא יהיה דבר נוצר מאל זולתי, כי אין אלוה זולתי16:
1. רש״י, מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. שהגדתי לאברהם אביכם על הגלויות ובאו (רש״י בפס׳ קודם). ומלבי״ם מבאר אתם עדי כי היו לְפָנַי שש מאות אלף איש שראו הנפלאות בעיניהם.
4. תרגום יונתן.
5. אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד. ורש״י מבאר עבדי יעקב הוא יעיד שהבטחתיו בלכתו לארם נהרים ושמרתי הבטחתי.
6. רד״ק, מצודת דוד.
7. רש״י.
8. רד״ק, מצודת דוד.
9. מצודת דוד.
10. רד״ק.
11. כי מדעתכם תוכלו להבין בלי עדות כי מה שאני אומר אמת הוא, כי אני הוא אמת ודברי אמת (רד״ק).
12. מצודת דוד.
13. רצונו לומר לפני שיצרתי אני את היצירות לא היה דבר נוצר מאל זולתי (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר לפי שהיו עובדי האלילים הקדמונים בהבליהם מייחסים לאליליהם אבות ותולדות, עד שאמרו אליל פלוני הוא בן אליל פלוני, ואליל פלוני נלחם עם אביו והורידו מאלהותו ויסגירהו בין נבכי תהום רבה וימלוך תחתיו בשמים, עד שבא בנו והורידהו מגדולתו וירעם עליו בקולו נפלאות וימלוך תחתיו (כנודע בהבלי המיטולוגיה), אבל אני הוא האל אשר לפני לא נוצר אל ולא ירשתי את אלהותי מזולתי, וכן אחרי לא יהיה אל אחר אשר ימלוך תחתי. ובמדרש, כשיחדש הקב״ה את עולמו עומד בעצמו ומסדר סדרן של חסידים, סדרן של ענווים... סדר של כל דור ודור, ומוריד חנוך בן ירד ששמו מטטרון ואת ארבע חיות מתחת גלגלי מרכבה, ומעמיד את כסאו לצד אחד... ומביא לפני כל באי עולם ואומר להם, כלום ראיתם אל אחר מבלעדי בשמים ממעל ועל הארץ מתחת או בארבע רוחות העולם והעידו בי ותאמרו אמת, משיבים כולם שפה אחת בפני כל באי עולם, לא ראינו כמוך בעולם אלוה בשמים ממעל או על הארץ מתחת אין מלך כמוך ואין צור בלתך.
14. מלבי״ם.
15. מלבי״ם.
16. מצודת דוד.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יא) אָנֹכִ֥י אָנֹכִ֖י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וְאֵ֥ין מִבַּלְעָדַ֖י מוֹשִֽׁיעַ׃
I, even I, am Hashem; and beside Me there is no savior.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֲנָא אֲנָא יְיָ וְלֵית בַּר מִנִי פָּרִיק.
ואני אנא אללה וליס גירי מגית׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אנכי אנכי י״י – אנכי שהגדתי הראשונות בטרם תבאנה, ואנכי המגיד חדשות בטרם תצמחנה, היא גאולת כורש.
ואין מבלעדי מושיע – שיושיע עם העובד אותו מתוך אומה אחרת.
אנכי אנכי – הטעם אנכי אנכי פעמים, שלא אשתנה, כהשתנות צבאות מעלה כנגד המוצק, והתחתיים בעצם ובתבנית, על כן אושיע בכל עת.
I, I. The word is repeated, as if to say, I do not change as the host of heaven does with regard to its center, nor as earthly things do with regard to substance and form; I can therefore help at every time.
אנכי אנכי – רק אני ולא אחר.
הגדתי התשועה והושעתי אתכם וקיימתי דבריי והשמעתי גבורתי ותשועתי עד קצה הארץ ואין בכם אל זר מושיע תשועת עולמים כמוני. ואתם עדי שאין מושיע מבלעדי ושאני אל ואין עוד.
אנכי אנכי – הכפל לחזק, וכן: אני אני הוא (דברים ל״ב:ל״ט). אמר: אנכי השם המורה על עצם אמתתו, ואחר שאני עיקר המצואים וכל המצואים בסבתי, אין מושיע זולתי, ר״ל מאין רצוני, ועושה דבר זולתי, והושעתי כמה פעמים אתכם ואושיע עוד ואין מונע.
והחכם רבי אברהם בן עזרא פי׳ אנכי אנכי – פעמים, שלא אשתנה כהשתנות צבאות מעלה כנגד המוצק והתחתיים בעצם ובתבנית, על כן אושיע בכל עת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[אָנֹכִי אָנֹכִי ה׳ וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ]. כי אָנֹכִי בלבד הממציא1, ולא תהיה שום תשועה בלתי מצותי2:
1. שם הוי״ה המכונה בלשון חז״ל בכל מקום ׳שם המיוחד׳, מורה שה׳ הוא הבורא ומקיים את כל המציאות מאין, וכן כתב רבינו באור עמים (סוף פרק ׳בריאה׳): ׳השם השלישי לאל יתברך הוא השם המיוחד בן ארבע אותיות, המורה שהוא המציא המציאות בכללו אחר העדר מוחלט ומקיים אותו, כי גם אחרי שהמציא אותו - לא היה לו קיום מציאות אם לא היה שופע עליו מציאות מאת הממציאו, מבלי אין שום יסוד מציאות זולתי הנמשך מאת הסיבה הראשונה הפועלת אשר הוא הממציא ובורא ונותן קיום למציאות בהשכילו את עצמו, ומזה יתחייב שהוא בורא וכו׳, ולכן נקרא זה השם אצלנו ׳שם המיוחד׳, כי בכל הוראות זה השם לא ישתתף עם האל זולתו׳. ושהו שאמר כאן ׳אנכי אנכי הוי״ה׳ – שרק אני הממציא שיכול לברוא יש מאין. וראה מש״כ בזה עוד לעיל (כה א).
2. וכ״כ הרד״ק: ׳אמר אנכי ה׳ המורה על עצם אמיתתו, ואחר שאני עיקר המצואים וכל המצואים בסיבתי, אין מושיע זולתי׳.
מבלעדי – ענינו כמו זולת וכן בלעדי אלהים יענה (בראשית מ״א:ט״ז).
אנכי אנכי ה׳ – הכפל לחזק.
ואין מבלעדי מושיע – אין זולתי מושיע.
אנכי אנכי ה׳ – רק אני לבדי נמצא ואין מושיע מבלעדי – כי אנכי מושל על הכל.
אָנֹכִי אָנֹכִי1 יְהוָה, רק אני ולא אחר2, וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ כי אני מושל על הכל3:
1. כפל המילה בא לחיזוק העניין (רד״ק, מצודת דוד). כלומר שלא אשתנה כהשתנות צבאות מעלה (אבן עזרא). ור״י קרא ביאר אנכי שהגדתי הראשונות בטרם תבואנה, ואנכי המגיד חדשות בטרם תצמחנה, היא גאולת כורש.
2. ר״א מבלגנצי.
3. מלבי״ם. דהיינו אנוכי ה׳ המורה על עצם אמיתתו, ואחרי שאני עיקר המצואים וכל המצואים בסיבתי אין מושיע זולתי, כלומר אין עושה דבר זולתי והושעתי כמה פעמים אתכם ואושיע עוד ואין מונע בעדי (רד״ק).
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יב) אָנֹכִ֞י הִגַּ֤דְתִּי וְהוֹשַׁ֙עְתִּי֙ וְהִשְׁמַ֔עְתִּי וְאֵ֥ין בָּכֶ֖ם זָ֑ר וְאַתֶּ֥ם עֵדַ֛י נְאֻם⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה וַאֲנִי⁠־אֵֽל׃
I have declared, I have saved, and I have announced, and there was no strange god among you.
Therefore you are My witnesses,⁠" says Hashem, "and I am God.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתרש״יהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קראאבן עזרארד״קר״י אבן כספיר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֲנָא חֲוֵיתִי לְאַבְרָהָם אֲבוּכוֹן מָה דַעֲתִיד לְמֵיתָא אֲנָא פְּרָקִית יַתְכוֹן מִמִצְרָיִם כְּמָא דְקַיְמִית לֵיהּ בֵּין בִּתְרַיָא וַאֲנָא אַשְׁמְעֵית יַתְכוֹן אוּלְפַן אוֹרַיְתִי מִסִינַי וְעַד אַתּוּן קַיָמִין וְלֵית בְּכוֹן נוּכְרִי וְאַתּוּן סָהֲדִין קֳדָמַי אֲמַר יְיָ וַאֲנָא אֱלָהָא.
אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי ואין בכם זר ואתם עדיאנכי הגדתי במצרים ויגד משה לאהרן את כל דברי י״י וגו׳. והשמעתי בסיני משמים השמעת דין. ואין בכם זר – זה יתרו. ואתם עדי – תני ר׳ שמעון בן יוחאי אם אתם עדי אני אל כו׳.
כמא אנא אכ׳ברתכם ואגת׳תכם ואסמעתכם וליס פיכם אג׳גבי כד׳אך אנתם שהודי יקול אללה ואנא אלטאיק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אנכי הגדתי – הגליות לאברהם.
והושעתי – לקיים דבריי בעת קץ.
והשמעתי – לכם תורתי.
א(ואין בכם שנעשה זר – מלקבל.) [ואין בכם זר – באותן הימים שעשיתי כל אלה לא נראה בכולכם בני האומות אל זר להראות גדולתו ואלהותו בפני.]
ואתם עדיי – שפתחתי לכם שבעה רקיעים ולא ראיתם כל תמונה (דברים ד׳:ט״ו).
א. הביאור בסוגריים העגולים (שכנראה מהווה מהדורה קמא) מופיע בכ״י לוצקי 778, אוקספורד פוק׳ 127. הביאור בסוגריים המרובעים (שכנראה מהווה מהדורה בתרא) מופיע בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94.
I told of the exiles to Abraham.
and I saved to fulfill the word at the time [designated for its] end.
and I made heard to you the first events.
and there was no stranger among you In those days, when I did all these, there did not appear among all of you, among the heathens (the children of the nations [mss., Keli Paz]) a strange God, to show his greatness and his Godliness. ([Other manuscripts read:] And I made My Torah heard to you, and none among you estranged himself from accepting.)
and you are My witnesses that I opened seven heavens for you, and you saw no image.
אנכי הגדתי – מוסב על המקרא האמור למעלה: מי בכם יגיד זאת וראשונות ישמיעו (ישעיהו מ״ג:ט׳), כמו שאני עושה שהגדתי והשמעתי.
ואין בכם אלוה זר – שהגיד כזאת.
ואתם ישראל עדיי – שהאמת אתי כנגד יתנו עדיהם ויצדקו (ישעיהו מ״ג:ט׳) שאין בכם שהגיד כאלה.
ואני אל – שהיכולת בידי להגיד מראשית אחרית. (כ״י אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26879 עם החתימה ״יוסף״)
אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי – איני אומר לאלהי נכר הארץ לעשות דבר שלא עשיתיו, כבר אני אומר לכם,⁠א מי בכם יגיד זאת (ישעיהו מ״ג:ט׳). שמא תאמרו אף אתה הגד להבא, הנה אנכי הגדתי תשועה בטרם תבא והושעתי כאשר הבטחתי, אני אומר הראשונות ישמעונו (ישעיהו מ״ג:ט׳). שמא תאמרו היכן אתה השמעת ראשונות, אנכי השמעתי לישראל תשועה בטרם נושעו.
ואין בכם זרב – ואין בכם אל זר שיגיד ויושיע וישמיע כשם שהגדתי והשמעתי והושעתי. אני אומר לאלהי נכר: יתנו עדיהם (ישעיהו מ״ג:ט׳), אתם עדיי שעשיתי כל זאת שכל האומות שמעו את כל אשר עשה י״י לפרעה ולמצרים על אודות ישראל (שמות י״ח:ח׳).
א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״להם״.
ב. כן בכ״י קירכהיים האבוד (לפי עדות א׳ קריסטיאנפולר, ״ליקוטים מפירושיו של ר׳ יוסף קרא לישעיה״, עמ׳ 116, הערה 5). בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת ״זר״.
אנכי הגדתי – במצרים להושיעכם.
והושעתיוהשמעתי – אתכם קולי בהר סיני.
ואין בכם זר – כי ישראל לבדם היו.
ואתם עדי – והטעם ששמעתם כן מפי אבותיכם.
ואני אל – תמיד, כטעם אני י״י לא שניתי (מלאכי ג׳:ו׳).
I have declared in Egypt, to save you.
And I have caused to hear. I have caused you to hear my voice on Sinai.
There was no stranger among you. The Israelites alone were there.
And you are my witnesses. You were informed of it by your fathers.
And I am God continually; comp. I am the Lord, I change not (Mal. 3:6)
אנכי... הגדתי והושעתי – כל הפעמים שהושעתי אתכם, קודם הגדתי לכם ע״י נביאי, והשמעתי אתכם על ידיהם שאושיעכם, וכן עשיתי.
ואין בכם זר – ואין בכם אל זר, לפיכך שמתי פני אליכם לטובה להושיעכם, ולא עשיתי כן לשאר העמים כי יש בהם אל זר ובוטחים בו, ואתם עדי בזה, כי כן עשיתי עם אבותיכם ועמכם, ואני אל היכול בראשונה ובאחרונה.
ויונתן תרגם: אנא חויתי לאברהם אבוכון וגומר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

אָנֹכִי הִגַּדְתִּי. לנביאים התשועה במצרים1 וזולתה2, וְהוֹשַׁעְתִּי3: וְהִשְׁמַעְתִּי. דברי לישראל4, ואז לא היה בָּכֶם זָר, ׳ויאמינו בה׳⁠ ⁠׳ (שמות יד לא)5: וְאַתֶּם עֵדַי. במתן תורה ׳פנים בפנים׳6: וַאֲנִי אֵל. ׳הראית לדעת׳ (דברים ד לה)7:
1. שבישר לאברהם בברית בין הבתרים ׳כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו׳ ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול׳ (בראשית טו יד). וכן תרגומו: ׳אנא חויתי לאברהם אבוכון מה דעתיד למיתא, אנא פרקית יתכון ממצרים כמא דקימית ליה בין בתריא׳. וכ״כ רש״י: ׳אנכי הגדתי - הגליות לאברהם׳.
2. וגאולות האחרות שבאו אחרי גאולת מצרים. [לפני כן כתב רבינו ׳התשועה העתידה׳, ותיקן ׳התשועה במצרים וזולתה׳. וגם את ההמשך תיקן, ולפני כן היה כתוב ׳וְהִשְׁמַעְתִּי אז ע״י הנבי׳, ואז לא יהיה בָּכֶם זָר׳].
3. ׳לקיים דברי בעת קץ׳ (רש״י), ולרבינו הכוונה לישועות גם משאר הגלויות, וכן כתב הרד״ק: ׳הפעמים שהושעתי אתכם קודם הגדתי לכם ע״י נביאי והשמעתי אתכם על ידם שאושיעכם, וכן עשיתי׳.
4. אין הכוונה שהשמיע להם את הישועה על ידי נביא כשאר המפרשים, אלא שכשיצאו ממצרים השמיע להם את דברו במתן תורה.
5. כולם האמינו בה׳ ובמשה עבדו, ולא היה בהם ׳זר׳ שלא האמין. והמפרשים פירשו שלא היה בהם אז ׳אל׳ זר, עבודה זרה.
6. שאז כולם כבר האמינו בה׳ עוד מקריעת ים סוף, ובכל זאת נאמר במתן תורה ׳וגם בך יאמינו לעולם׳, ואין זה אלא כדי שיהיו עדים בבחינת ׳פנים בפנים׳, כמבואר (פסוק י). [וראה במפתח מכתב יד רבינו לפרשת יתרו שתמה על מה שכתוב ׳וגם בך יאמינו לעולם׳, והרי כבר כתוב לפני כן ׳ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׳. וקושיא זו יישבה בפירושו שם הנזכר, שהאמונה שנוספה להם היתה שנבואת משה היא בבחינת ׳פנים בפנים׳].
7. ראה פירוש רבינו שם: ׳כי אמנם מה שעשה עם כל ישראל במתן תורה שתהיו כולכם זוכים לאותה המדרגה מן הנבואה [של ׳פנים בפנים׳ כמבואר], לא היה זולתי לקחת את כולכם לו לעם בשביל ברית אבות וכו׳, אתה הראית - את כל אלה הראך האל יתברך לדעת - כדי שתתבונן ותדע בלי ספק כי ה׳ הוא האלהים - הוא אותו הקדמון הנמצא בהכרח׳. [אך יתכן שהפענוח הנכון הוא ׳שראיתי לשנות׳, והכוונה שאני אל ללא שינוי אף כאשר אני מחליט לשנות מדרכי הטבע כמו שעשיתי כאשר ניבאתם ׳פנים בפנים׳].
אנכי הגדתי – קודם כל תשועה הגדתי אותה וכן הושעתי.
והשמעתי – ר״ל לא להנביא לבד הגדתי כי אם לכולכם השמעתי על ידו.
ואין בכם זר – ר״ל לא היה מי בכם זר מלדעת הדבר כי כולכם שמעתם מהנביא.
ואתם עדי – שכן הוא האמת.
ואני אל – ר״ל אני הוא אשר הושעתי אתכם.
אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי – עתה מחזיר פניו לישראל, ואמר להם אני הוא שהגדתי הענין קודם היותו, ואני הוא שהוצאתיו לפועל והושעתי אתכם, ואני השמעתי לכם הענין (בספר ישעיה).
ואין בכם זר – לא היה בכם זר מלדעת הדבר (מצודת דוד). והמפרשים כלם פירשו אין בכם אל זר. ולדעת תלמידי מוהר״ר אברהם חי ריגיו, לא נושע עמכם שום זר שאיננו מישראל, כי לישראל לבדם היתה התשועה מיוחדת, וזו ראיה כי אני הוא המושיע.
אנכי – מביא ראיה נגד מ״ש אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה, כי הלא אנכי הגדתי הושעתי – כי הגדתי בזמן העבר והבטחתי להושיע בעתיד והושעתי באמת, וזה לא יצוייר אצל עובדי אלילים, שהאליל המולך אחר הראשון לא יקים דבר הראשון והבטחתו, ונגד מ״ש אנכי אנכי ה׳ ואין מבלעדי מושיע, מביא ראיה כי הלא והשמעתי ואין בכם זר – בעת שהשמעתי את דברי הלא ראיתם כי אין בכם אל זר מבלעדי רק אני לבדי, כמ״ש אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו ואתם עדי נאם ה׳ כי השגתם זאת בעיניכם במעמד הר סיני, וגם ואני אל עד שהאלהות בעצמה תעיד על זה, שכבר התבאר במופתים שגדר האלהות שיהיה אחד נצחי בלתי משתנה, ומי שאינו אחד נצחי ובלתי משתנה אינו אל בהכרח.
לפני כל תשועה1 אָנֹכִי הִגַּדְתִּי אותה2 וכן עשיתי3 וְהוֹשַׁעְתִּי4, וְלא לנביא בלבד הגדתי אותה, אלא לכולכם5 הִשְׁמַעְתִּי אותה על ידו6, וְאֵין – ולא היה מי7 בָּכֶם זָר מלדעת הדבר כי כולכם שמעתם מהנביא8, וְאַתֶּם עֵדַי בזה9 שכן הוא האמת10 נְאֻם – כך אמר11 יְהוָה, וַאֲנִי אֵל – הוא האל אשר הושיע אתכם12:
1. רד״ק, מצודת דוד.
2. רד״ק, מצודת דוד.
3. רד״ק, מצודת דוד.
4. כי הגדתי בזמן העבר והבטחתי להושיע בעתיד והושעתי באמת, וזה לא יצוייר אצל עובדי אלילים, שהאליל המולך אחר הראשון לא יקים דבר הראשון והבטחתו (מלבי״ם).
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד. ורד״ק מבאר ואין בכם אל זר, לפיכך שמתי פני אליכם לטובה להושיעכם, ולא עשיתי כן לשאר העמים כי יש בהם אל זר ובוטחים בו.
9. רד״ק.
10. מצודת דוד. ורד״ק מבאר אתם עדי כי כן עשיתי עם אבותיכם ועמכם.
11. תרגום יונתן.
12. מצודת דוד. רש״י מבאר ״אנכי הגדתי״ הגלויות לאברהם, ״והושעתי״ לקיים דברי בעת הקץ, ״והשמעתי״ לכם תורתי, ״ואין בכם זר״ באותן הימים שעשיתי כל אלה לא נראה בכולכם בין העכו״ם אל זר להראות גדולתו ואלהותו בפני, ״ואתם עדי״ שפתחתי לכם שבעה רקיעים ולא ראיתם כל תמונה (דברים ד, טו). אבן עזרא מבאר ״אנכי הגדתי״במצרים להושיעכם והושעתי, ״והשמעתי״ אתכם קולי בהר סיני, ״ואין בכם זר״ כי ישראל לבדם היו, ״ואתם עדי״ ששמעתם כן מפי אבותיכם, ״אני אל״ תמיד. ובמדרש, ״אתם עדי נאם ה׳ ואני אל״ כל מי ששומר את השבת מעלין עליו כאילו מעיד לפני מי שאמר והיה העולם שברא עולמו לשישה ונח בשביעי שנאמר ״וינח ביום השביעי״. דבר אחר, כשאתם עדי אני אל וכשאין אתם עדי כביכול איני אל, כיוצא בדבר אתה אומר ״זה אלי ואנוהו״ כשאני מודה לו הוא נאה וכשאין אני מודה לו כביכול בשמו הוא נאה (ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתרש״יהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קראאבן עזרארד״קר״י אבן כספיר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יג) גַּם⁠־מִיּוֹם֙ אֲנִ֣י ה֔וּא וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּ֑יל אֶפְעַ֖ל וּמִ֥י יְשִׁיבֶֽנָּה׃
Yes, since the day was, I am He, and there is none that can deliver out of My hand. I will work, and who can reverse it?⁠"
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אַף מַעַלְמָא אֲנָא הוּא וְלֵית דְמִן יְדִי מְשֵׁיזֵיב אַעַבְדִינָהּ וְלָא אֲתֵיבִינָהּ.
ואיצ׳א מן וקת אנא הו כד׳אך וליס מן ידי מכ׳לץ אפעל מא שית ומן ירדה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

גם מיום אני הוא – רוצה לומר ״גם מטרם היות יום״,⁠1 כלומר לפני הזמן, כי הזמן הוא מספר התנועות של המזלות, ובורא המזלות איננו נתון בידי הזמנים, ואיננו נופל תחת שלטונם.⁠2
1. בדומה לזה גם דונש בתשובותיו על מנחם עמ׳ 77*, ריב״ג באללמע עמ׳ 252 (רקמה עמ׳ רסז) ורד״ק על אתר.
2. השווה רס״ג באמו״ד מ״ב פי״א: ״ועל הזמן לא יתכן שיהיה לבורא זמן מפני שהוא בורא כל זמן... ושהזמן איננו כי אם מדת הגשמים; ואשר איננו גשם, מרומם מהזמן וממדות הקיום״.
גם מיום אני הוא – לא אותו היום לבדו הייתי לבדי, כי גם מאז היות יום אני הוא לבדי.
אפעל – אם באתי לפעול אין משיב.
Even before the day I am He Not only that day was I alone, but even before it became day I am He alone.
I do If I came to do, no one can retract.
גם מיום אני הוא – מטרם היות יום אני הוא.
ואין מידי מציל – לא דור אנוש, ולא דור המבול, ולא דור הפלגה, ולא אנשי סדום, ולא פרעהא וכל חילו,⁠ב ולא סיסרא וכל המונו, לא סנחריב וכל אגפיו, לא נבוכדנצר וכל אוכלוסיו. אני הוא שפעלתי עם הראשונים, אנכיג אפעל עם האחרונים ומי ישיבנה.
עד כאן פרשתי הפרשה אחר סדר המקראות ופשוטן.
א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״ולא פרעה״.
ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״חילם״.
ג. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״ראשונים״ וחסרה מלת: ״אנכי״.
גם {מיום} – הטעם אני אל קודם היות (שם) יום, על כן מלת גם.
{מיום} – מהיות יום.
אני הוא – ואחר שאני אל מי ינצל מידי.
אפעל – חפצי ורצוני, ומי ישוב פעולתי.
Before the day was, etc. I was God before the existence of day. Therefore, the word גם yea is added.
מהיות יום:═מיום When day was not yet.
I am he; and since I am God, who can be delivered out of my hand ;
I do my desire and will, and none can frustrate my doing.
גם מיום – מהיות יום.
ומי ישיבנה – אחור. וכל אלה דברי חיזוק הם לחזק את לבם על הגלות הגדול הזה. ולכך גם תשועת בבל מזכיר להם ותשועת מצרים ששתיהם על יציאת מצרים שיאמינו על יציאתם מן הגלות שאמר למעלה הוציא עם עור וגו׳.
גם מיום – טרם שיהיה יום, כלומר קודם שהיה העולם.
וטעם: גם – לפי שאמר: הגדתי והשמעתי (ישעיהו מ״ג:י״ב), ר״ל בימים הקדמונים בימי אבותיכם, אמר: כי גם קודם זה אני הוא, ועוד קודם שהיה העולם גם כן אני הוא, וכן: מעולם ועדא עולם אתה אל (תהלים צ׳:ב׳) – מטרם שהיה העולם. ואחר שאני כן, אין מידי מציל כשארצה להושיע עם מעם, או ארצה להרע להם.
אפעל ומי ישיבנה – וכאשר אפעל ואעשה דבר, מי ישיב אותה הפעולה לאחור.
ויש לפרש ג״כ מיום אני הוא – מזמן רב אני הוא עמכם, כמו שאמר: כי מעולם שברתי עולך וגו׳ (ירמיהו ב׳:כ׳), ר״ל מזמן רב, ובכל אשר הייתי עמכם והושעתי אתכם מיד צריכם אין מידי מציל.
א. כן בכ״י וטיקן 71, לוצקי 849, וכן בהמון כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״עד״.
גם מיום אני – הטעם מה שנעשה לפני הישועה שזכרתי באמרו והושעתי ירושלים, וזה כי החרבתי ירושלים לפנים, ועל זה אמר: ואין מידי מציל.
גַּם מִיּוֹם. בריאת עולם1: אֲנִי הוּא. שנפרעתי מן הרשעים בדור אנוש, במבול, ובפלגה: וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל. מכל אלוהים, וכן אֶפְעַל לעתיד [וּמִי יְשִׁיבֶנָּה]:
1. שנקרא ׳יום׳ לפי שהוא היום הראשון במציאות, או כפירוש רש״י, ׳מאז היות יום׳. ותרגום ׳מיום׳ – ׳מעלמא׳. והרד״ק פירש ׳טרם שהיה יום, כלומר קודם שהיה העולם׳.
גם מיום – גם מאז היות יום אני הוא לבדי לעזור ולהושיע.
ואין מידי מציל – את מי שארצה לאבדו.
אפעל – מה שארצה אפעל הן להושיע הן לאבד.
ומי ישיבנה – מי יוכל להשיב הפעולה ההיא ולמנעה.
גם מיום – פירשו המפרשים מהתחלת הזמן, ולי נראה שהוא לשון כולל הנצחיות בבחינת הזמן העתיד, וכן נראה לי פירוש מה שכתוב בסוף יחזקאל ושם העיר מיום ה׳ שָמָה {יחזקאל מ״ח:ל״ה}, שֵם העיר יהיה זה, לנצח ה׳ שמה, והוראת המ״ם כטעם, אַחַר, כמו יחיינו מיומים {הושע ו׳:ב׳} אחר שני ימים (ועיין למעלה כ״ד:כ״ב), כן מיום, אחר כל זמן שיהיה.
גם מיום – מוסיף שלא לבד מעת שנגליתי לכם כי גם מיום ומראשית קדומים אני הוא לבדי, וכן בעתיד אפעל אני לבדי ומי ישיבנה אחר שאין זולתי בעבר ולא בעתיד כמו שיבאר מן הנסיון.
ולא רק מעת שנגליתי לכם אני לבדי כי1 גַּם מאז2 מִיּוֹם – טרם שיהיה יום3 אֲנִי הוּא לבדי4 לעזור ולהושיע5, וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל את מי שארצה לאבדו, ומה שארצה6 אֶפְעַל הן להושיע והן לאבד7, וּמאחר שאין זולתי בעבר ולא בעתיד8, אם באתי לפעול9 מִי יוכל10 יְשִׁיבֶנָּה – להשיב הפעולה ההיא ולמונעה?!⁠11:
1. מלבי״ם.
2. רש״י, מצודת דוד.
3. כלומר קודם שהיה העולם (רד״ק), רש״י ומצודת דוד ביארו מאז היות יום, ור״ע ספורנו ביאר מאז בריאת העולם.
4. רש״י, מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מלבי״ם.
9. רש״י.
10. מצודת דוד.
11. מצודת דוד.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יד) כֹּֽה⁠־אָמַ֧ר יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה גֹּאַלְכֶ֖ם קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֑ל לְמַעַנְכֶ֞ם שִׁלַּ֣חְתִּי בָבֶ֗לָה וְהוֹרַדְתִּ֤י בָֽרִיחִים֙ כֻּלָּ֔ם וְכַשְׂדִּ֖ים בָּאֳנִיּ֥וֹת רִנָּתָֽם׃
Thus says Hashem, your Redeemer, The Holy One of Israel, "For your sake I have sent to Babylon,
And I will bring down all of them as fugitives, even the Chaldeans, in the ships of their shouting.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
כִּדְנַן אֲמַר יְיָ פָרִיקְכוֹן קַדִישָׁא דְיִשְׂרָאֵל בְּדִיל חוֹבֵיכוֹן אַגְלֵיתִי יַתְכוֹן לְבָבֶל וְאַחֲתֵית בִּמְשׁוֹטִין כּוּלְהוֹן וְכַסְדָאֵי בִּסְפִינַי תּוּשְׁבַּחְתְּהוֹן.
למענכם שלחתי בבלה – אתה מוצא בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם וכו׳ (כתוב בשמואל ברמז ס״ב).
כד׳א קאל אללה וליכם קדוס אסראיל מן אג׳לכם כ׳לית אלבאבליין ואחדרת ג׳מיעהם הארבין ואלכסדאניון פי אלספן רנינהם.
וכשדים באניות רנתם – רוצה לומר צעקתם,⁠1 כמו ״ויעבר2 הרנה״ (מלכים א כ״ב:ל״ו).
1. כך ריב״ג באצול ערך ׳רנן׳ ורד״ק על אתר.
2. בכ״י: ותעבר.
למענכם שלחתי בבלה – יונתן תרגם: בדיל חוביכון אגליתי יתכון לבבל.
והורדתי בריחים כולם – ואחתית במשוטין כלכון. משוטין – הוא עץ מנהיג הספינה ומיישרה.
וכשדים – הוליכו אתכם באניות רנתם.
וגם יש לפרשו על בשורת הגאולה: למענכם שלחתי – אשלח מלכי מדי לבבל ואוריד הכשדים בספינות ומשוטין לגולה לארץ מדי, וכשדים אוריד באניות שהַייְתה רנתם בהם.
Because of you, I sent [you] to Babylon Jonathan paraphrases: Because of your sins I exiled you to Babylon.
and I lowered them all with oars Heb. וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים. Jonathan renders: And I lowered with oars (בִּמְשׁוֹטִין), all of them. מְשׁוֹטִין denotes the wood that guides the ship and straightens it out.
and Chaldees led you in the ships of their rejoicing. This may also be explained as regards the news of the redemption, as follows: Because of you, I sent I will send the kings of Media to Babylon, and I will lower the Chaldees in ships and oars into exile to the land of Media. And the Chaldees I will lower in ships which their rejoicing was [i.e., the Chaldees would be taken into captivity with the very boats in which they had previously rejoiced].
כה אמר י״י גואלכם קדוש ישראל למענכם שלחתי בבלה – למענכם ישראל שלחתי כורש ודריוש לבבל.
והורדתי בריחים כולם – והורדתי בפני כורש כל הגוים המסוגרים בבריחי ברזל.
וכשדים באניות רנתם – ואף יושבי כשדים המתפארים בחוזק נהרותם לומר: מי יחת לנו ומי הנהר חומה לנו, אף אותם הורדתי לפניא כורש. וכל זה למענכם, בשביל שעתיד לשלח גלותכם,⁠ב מי בכם שירצה לעלות ולצאת מבבל יהי אלהיו עמו ויעל.⁠1
1. השוו ללשון הפסוק בעזרא א׳:ג׳.
א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״אף בהם הורדתי״.
ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״למענכם בשביל... גלותכם״.
כהשלחתי בבלה – יש אומרים כי תי״ו שלחתי רמז לנביא, ולפי דעתי שהוא דבר י״י, כי בתחלה כה אמר י״י, ואחר כן אני י״י קדושכם (ישעיהו מ״ג:ט״ו), והנה הטעם, כל כך באתי במהרה, כאילו שלחתי, וחכם גדול בספרד אמר כי הכבוד ידבר עם הנביא, ושר ישראל הוא, המשולח אל בבל לגאול ישראל.
והורדתי בריחים – בריחי בבל, והיתה נלכדת, כטעם אבד ושבר בריחיה (איכה ב׳:ט׳), שערי המדינה.
{וכשדים וגו׳} – ואוריד כשדים שהם באניות רנתם, אורידם מהאניות.
שלחתי I was sent.1 Some think that the first person I refers to the prophet; but I am of opinion that God is speaking, because this verse begins, Thus saith the Lord, and the next verse, I am the Lord, The meaning of the phrase is: I have come so hastily, as if I were sent.⁠2 A very learned man in Spain conjectures, that the Divine Glory,⁠3 the same heavenly prince of Israel4 that has been sent to Babylon to redeem Israel, is speaking to the prophet.
והורדתי בריחים And have brought down the bars5 of Babylon, that is, I caused Babylon to be conquered; comp. He hath destroyed and broken her bars (Lam, 2:9). The bars of the gates of the place are meant.
וכשדים באניות רנתם And I shall bring down the Chaldæans from their ships of joy, in which they are.⁠6
1. A. V., I have sent.
2. Ibn Ezra seems to have read שֻׁלַּחְתּׅי instead of שׁׅלַּחְתּׅי adopted in our printed Bibles.
3. The angels, according to Ibn Ezra, being the uncorporeal first emanation from the divine Glory, are also called הכבוד the divine glory.
4. Comp. Dan. 10:20.
5. A. V., All their nobles.
6. We have to supply the relative אשר before באניות ; lit.: And the Chaldæans. who are in the ships of their joy, scil., I shall bring down from those ships.—The meaning of the verse, according to Ibn Ezra, is: Both the Babylonian land army and fleet will be utterly destroyed.
למענכם שלחתי בבלה – הלא למענכם לנקום נקמתכם ולהוציאכם מן הגלות שלחתי מלכי מדי בבלה.
וגם הורדתי – שם עם שהם נחשים בריחים – הנשופים לישוך ולהמית כלם. כענין הנני מעיר עליהם את מדי אשר כסף לא יחפצו וגו׳. אוקיר אנוש מפז וג׳. שאין תאותם אלא להמית. ולפי שבבל יושב במצולות מים כדכתיב שכנת על מים רבים, האומר לצולה חרבי וגו׳, לכך דימה העם היורדים לה לנחשים בריחים. שאין דרך שאר חיות במים.
וכשדים באניות רנתם – ובכשדים תהיה רנת הבריחים וזעקתם באניות, כי באניות יבאו אליהם מדי פתאם ויעלו עליהם ברנה ובזעקה פתאום. וכן מוכיח שכנת על מים רבים רבת אוצרות, כלומר ששוכנת לבטח. ואומר אחריו אם לא מלאיתיך אדם כילק שפתאום פושט וענו עליך הידד. היא הרנה והזעקה. וכן דרך אויבים וגבורים הבאים פתאם לזעוק ולהשמיע קול. וכן הוא אומר וי״י השמיע אל מחנה ארם קול רכב וקול סוס וקול חיל גדול. וכן בגדעון. והרי סביבות בבל מים, והן באים עליה מסביב והמעברות נתפשו ואנשי המלחמה נבהלו. ונופל והורדתי על באניות.
[וכשדים באניות רנתם – בני כשדים ילכו בשבי ובגולה באניות ושם יהיה זעקתם. רנתם על חורבנן, כמו ויעבור הרנה דאחאב, וכמו וירא העם וירנו.]⁠א
א. המאמר בסוגריים נוסף בכתב היד בגיליון.
כה אמר י״י – נבואה זו על גלות בבל.
גואלכם – מגלות בבל.
קדוש ישראל – אביכם, וכבר פירשנו בפסוק: כי בראותו (ישעיהו כ״ט:כ״ג) טעם אמרו: קדוש ישראל, ואמר אותו כמה פעמים בזה הספר, ר״ל כי בזכותו הוא מטיב להם בגלותם, כמו שאמר: וזכרתי את בריתי יעקב (ויקרא כ״ו:מ״ב).
למענכם שלחתי בבלה – בעבורכם, כדי שתבאו מהגלות, שלחתי כורש לבבל להחריבה ולהוציא אתכם מתוכה ולהשיבכם לארצכם.
והורדתי בריחים כולם – אוריד יושבי בבל ממעלותם, ויברחו להם בבא כורש.
בריחים – תאר, כמו: בריחיה עד צוער (ישעיהו ט״ו:ה׳), אלא שזה מן הדגושים לולי הרי״ש, ובריחיה מן הרפים.
וכשדים באניות רנתם – וכשדים יברחו באניות צעקתם, כלומר צעקת הבכי, וכמוהו: קומי רוני בלילה (איכה ב׳:י״ט).
ויש מפרשים: בריחים – כמו: באניות, והבי״ת לשמוש, וריחים שם האניות, לפי שהולכות ברוח.
ויונתן תרגם: במשוטין.
ואני תמה מהחכם רבי אברהם אבן עזרא שכתב פי׳ שלחתי – כאלו הוא קורא אותו שולחתי, בקבוץ שפתים השי״ן, מבנין פועל שלא נזכר שם פעלו, וכך הוא לשון פירושו: והנה הטעם: כל כך באתי במהרה לגאול אתכם כאלו שלחתי, וחכם גדול בספרד אמר כי הכבוד ידבר עם הנביא, ושר ישראל הוא המשולח אל בבל לגאול ישראל, וזה לשונו.
ואני מקובל כי קריאתו שלחתי בחיר״ק השי״ן, מבנין פעל הדגוש, וכן מצאתי בכל הספרים המדוייקים אשר ראיתי.
והמתרגם ידמה גם כן שכן היה קורא אותו, שתרגם: בדיל חוביכון אתגלותן לבבל, אלא שאין פירושו כפירושינו, כי הוא ר״ל שלחתי אתכם בגלות לבבל.
אבל לפי מה שנמצא בדברי רז״ל, ידמה שהם היו קוראין שלחתי בקבוץ שפתים השי״ן, שאמרו: כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר: למענכם שלחתי בבלה, גלו לעילם שכינה עמהם, שנאמר: ושמתי כסאי בעילם (ירמיהו מ״ט:ל״ח).
למענכם שלחתי בבלה – עתה יוסיף עוד לפתוח פרוש כונתו.
וטעם למענכם – על הסבה התכליתית, והטעם שלחתי החיה השנית לבבל.
בריחים – תאר מלשון בריחה (ישעיהו ט״ו:ה׳), כי כלם כנוי לבני בבל.
וטעם והורדתי – כמו יורדי הים (תהלים ק״ז:כ״ג), כמו שיפרש באניות רנתם, כי כשראו אבוד בבל ברחו להם דרך אניה בלב ים.⁠1 והנה שרש רנן הוא הרמת קול, ולכן זה סוג לכמה מינים ואחד מהם לאנחה ולהספד כמו זה, וכן קמי רני (איכה ב׳:י״ט).
1. השוו ללשון הפסוק במשלי ל׳:י״ט.
כה אמר י״י גואלכם וגומר עד ולא אותי קראת יעקב. חשבו המפרשים שהפרשה הזאת כה אמר ה׳ גואלכם קדוש ישראל למענכם שלחתי בבלה וגומר באה ליעד על כורש שיכבוש את בבל ויחריבה, עד שהוצרך הראב״ע לפרש הנותן בים דרך וגומר שהיתה המלחמה בין הבבליים ובין הפרסיים באניות ובשדה, וזה דבר לא נמצא בשום ספור מהספרים, גם בבל אינו על חוף הים אלא שהוא בדה זה מלבו לישב הכתובים על פי כוונתו ללא אמת, ולי נראה שלא היתה כוונתו כי אם להגדיל הגאולה העתידה, ויזכור ענין בבל לא מפאת עצמו כי אם מכוון כפי דרוש נבואתו, וזהו אומרו כה אמר ה׳ גואלכם רוצה לומר בגאולה העתידה כל הנסים והגבורות והתשועות שעשיתי עמכם אין ראוי שיזכרו ויערכו אל הגאולה הגדולה העתידה, ורשם הגדולות שבתשועות וזכרם מן האחרונה והוא אומרו למענכם שלחתי בבלה רוצה לומר כדי להציאכם מגלות בבל עשיתי פלא גדול בבבל, ששלחתי שם חיל פרס ומדי, ועם כל חוזק בבל ותקפה וגבורתה הורדתי בריחיה כולם, ובריחים אינו מלשון שוטים שהוריד את הבבליים במשוטות דרך ים גולים, או שהורידם מכבודם לברוח מבבל כפי מה שפירשו המפרשים אבל בריחי׳ הוא מלשון בריח ודלתים, יאמר שלחתי את כורש ומחנהו על בבל שהעירותי את לבבו לעלות עליה, והדלתים שהיו לבבל סגורים בבריחים הורדתי אותם לארץ באופן שנכבשה לפני כרש, והכשדיי׳ הלכו באניות צועקים ובוכים, וזהו וכשדיי׳ באניות רנתם כי הרנה תאמר על הצעקה והבכי כמו קמי רני בלילה (איכה ב, יט). ורש״י פירש באניות רנתם בספינות שהיתה רנתם בהם.
לְמַעַנְכֶם. אף על גב דלא מפקיד דינא עלייהו1: שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה. להחריב2, וְהוֹרַדְתִּי [בָרִיחִים כֻּלָּם]3:
1. בסוטה (כא.): ׳דלמא שאני עובדי כוכבים דלא מפקיד דינא עלייהו׳, ופירש רש״י שאין ממהרין מן השמים לפקוד עוונותם עליהם בעולם הזה. הרי שדינם של אומות ופורענות רשעתם הוא בעולם הבא, והרי מדבר כאן בבבל שהם גויים שאין ממהרים להיפרע מהם.
2. למען תצאו מן הגולה שלחתי את כורש לבבל להחריבה (ע״פ רד״ק).
3. אוריד את יושבי בבל ממעלתם, ויברחו להם בבוא כורש (רד״ק), או, את כל בני בבל הורדתים כולם בספינות (מצודות).
שלחתי בבלה – במדרש שוחר טוב על מזמור על נהרות בבל באותה שעה נכנסו מלאכי השרת לפני הקב״ה וכו׳ עד רדו מלפניו ושאו המשאוי עליהם מיד ירדו מלאכי השרת ונטלו המשאוי מעליהם ולא מלאכי השרות בלבד אלא הקב״ה כביכול נשא בעצמו שנאמר למענכם שולחתי בבלה.. ובמדרש רבתי סוף פרשת אמור ראיתי והנה מנורת זהב וגולה על ראשה תרין אמוראין חד אמר גולה ח״א גאולה מאן דאמר גולה שגולה לבבל וגלתה שכינה כביכול עמהם כדאמרן למענכם שולחתי בבלה ומאן דאמר גאולה שנאמר גואלינו ה׳ צבאות שמו. והכי גרסינן שולחתי בספרי סוף פרשת מסעי ופרשת בהעלותך ובמכילתא דהחריש פ׳ י״ד ובשיר השירים רבה בפסוק אתי מלבנון כלה ובמדרש פסיקתא הובא בילקוט זכריה רמז תק״ע וישעיה רמז שי״ז. ומדרש איכה פסוק בחורים טחון נשאו הובא בעירוך ערך בריח אף על פי שאינו כן במדרש חמש מגלות רבתא וגם בערך שלח כתב העירוך בשם מגלת איכה שולחתי בבלה כתיב וכן הוא במדרש ויושע תביאמו ותטעמו. גם החכם אבן עזרא פירשו כאלו הוא קורא השי״ן בקבוץ שפתים מבנין פועל שֻלחתי וכן מצאתי בדפוס ישן ובנסחה כ״י והחכם אברבניל פירשו בתחילה בחירק ואחר כך כתב ויש קוראים אותו בשורק ונראה שחז״ל כן היו קוראים כמו שאמר גלו לבבל וכו׳ עכ״ל. ובירושלמי פרק קמא דתענית גלו לבבל וגלה שכינה עמהם מאי טעמא למענכם שולחתי בבלה וכתב בעל יפה מראה נראה דמסורת בידם דשולחתי גרסינן אף על פי שאינו כן בספרינו ובפרק בני העיר ובשמות רבה פ׳ ט״ו סימן כ״ג לא גרסינן אלא שלחתי וכו׳ עד כאן לשונו ע״ש. ורד״ק תמה מהחכם אבן עזרא ובסוף דבריו כתב ואני מקובל כי קריאתו שלחתי בחירק השי״ן מבנין פעל הדגוש וכן מצאתי בכל הספרים המדוייקים אשר ראיתי וכן נראה מהתרגום אבל לפי מה שנמצא בדברי רבותינו ז״ל ידמה שהם היו קוראים שלחתם בקבוץ שפתים השי״ן שאמר וכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שלחתי בבלה ע״כ דבריו. ולבי אומר לי דגירסת כל המדרשים שלחתי בחירק כמו שכתוב בספרים שלנו וכן הוא בספר הזוהר ריש פרשת ואלה שמות ובמדבר רבה פ׳ ז׳ ובאיכה רבתי שילהי אלפ״א בית״א קדמאה וילמדנו פרשת בהר סיני אלא שאמרו שֻלחתי דרך דרש על דרך אל תיקרי. ויש אם למקרא ולמסורת דמצינן למיקרי שלחתי בקבוץ השי״ן וכן כתב מהר״ר מתתיה דלאקרט בפירוש שערי אורה שער הראשון ע״ז המאמר גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שלחתי בבלה אל תקרי שלחתי אלא שולחתי. וכן יסד הפייט כהושעת קהלות בבלה (כ)⁠שלחת רחם למענך שֻלחת וכן ייסד כהושעת כנה משוררת ויושע לגוחה מצויינת ויִוָשַע כמו שדרשו בזוהר פרשת אחרי מות דף ס״ט על פסוק צדיק ונושע הוא (זכריה ט) וכן דרשו במדרש תנחומא צדיק ונושא הוא אמר ר׳ אבהו כביכול שלך ושלנו היא הגאולה דכתיב ולכה לישועתה לנו אמר ר״מ כתיב ויושע ה׳ ביום ההוא ויושע ה׳ כתיב כביכול וכו׳ כמ״ש בפרשת בשלח על ויושע וכן דרשו בשמות רבה פ׳ ל׳ על פסוק וירא כי אין איש וישתומם וגו׳ ובפסוק כי קרובה ישועתי לבא ודומה לזה ייסד הפייט כהושעת מאמר והוֹצֵאתִי אֶתְכֶם נָקוּב וְהוּצֵאתִי אֶתְּכֶם ונראה לי דהכי פירושה מאמר הקב״ה שאמר והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים נקוד וְהוּצֵאתִי לשון אשר נקבו בשמות כלומר אל תקרי והוֹצֵאתִי אֶתְכֶם אלא וְהוּצֵאתִי אֶתְּכֶם כי יש אם למקרא ולמסורת גם כן כביכול היה עמהם בצרה ור״ל כמו שקיימת אותה ההבטחה כן הושענא אבל פסוק אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם אינה הבטחה שבשעה שנאמר כבר יצאו וכיוצא בזה אמרו בשילהי מועד קטן מנין לאבל שמסב בראש שנאמר אבחר דרכם ואשב ראש ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים יְנָחֵם (איוב כט) קרי ביה יִנָחֵם ר״ל בחירק היו״ד כמו שכתב בעל נימוקי יוסף שם וכ״כ התוספ׳ סוף מציאת האשה ועיין מה שאכתוב בתילים מזמור פ״ה בסייעתא דשמיא ולקמן על והורדתי בריחים.
והורדתי בריחים – מדרש איכה רבתי בחורים טחון נשאו את מוצא שלא היה ריחים בבבל וכשעלה נבוכדנאצר הטעינן ריחים והורידן לבבל הה״ד והורדתי בריחים כלם ברחים כתיב ע״כ ובכל ספרי ם שלנו בריחים מלא דמלא ויראה לי שאין המדרש חולק על הספרים דאף על גב דלא אשכחן בכוליה קריא לישנא דרחים כי אם חסר יו״ד קדים לחי״ת מ״מ מצינן למימר דקרי ביה ריחים בצירי הרי״ש וביו״ד נחה ויש אם למקרא ולמסורה כמ״ש למעלה.
בריחים – ענינו כמו ספינות ע״ש שכל מהלכם הוא ע״י הרוח.
באניות – בספינות.
רנתם – ענין קול צעקה ויללה כמו קומי רוני בלילה (איכה א׳:ב׳).
למענכם – למען תצאו מן הגולה שלחתי את כורש לבבל להחריבה.
הורדתי בריחים כולם – כל בני בבל הורדתים כולם בספינות וכשדים השמיעו קול צעקתם בהאניות שהלכו בהם בגולה.
למענכם שלחתי בבלה – המפרשים פירשו אשלח כרש או פרס ומדי על בבל, ויקשה, כי לא הזכיר אפילו ברמז מי הם המשולחים, ולי נראה למענכם ישראל אשר אשלח אתכם בגולה לבבל.
והורדתי בריחים כלם – לשון בריח ודלתים (ראב״ע ודון יצחק {אברבנאל}), למענכם אוריד בריחי בבל שהייתם משועבדים בתוכה, וכמו שאמר על כרש דלתות נחושה אשבר ובריחי ברזל אגדע {ישעיהו מ״ה:ב׳}. ורד״ק רוזנמילר וגיזניוס פירשו אוריד אנשי בבל בורחים.
וכשדים באניות רנתם – ואהפוך רנת הכשדים לתאניה ואניה (איכה ב׳:ה׳ וישעיה כ״ט:ב׳), כי אנשי בבל היו שמחים וחוגגים בלילה ההוא אשר בא חיל כרש בעירם. וטעם הבי״ת, כמו כבודם בקלון אמיר (הושע ד׳:ז׳), לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב {ויקרא כ״ז:י׳}. והמפרשים כלם פירשו לפי הנקוד אניות לשון ספינות, שיברחו הכשדים באניותם אשר היו שמחים בהן מתחלה. ולא מצאנו בשום מקום בנביאים שיזכירו ספינות אצל בבל.
כה אמר ה׳ – מביא ראיה מן שתי הגאולות שעברו שהם גאולת בבל וגאולת מצרים על קיום הגאולה העתידה, והנה גאולת בבל היתה בדרך הטבע וגאולת מצרים היתה למעלה מדרך הטבע, ולכן הקדים גאולת בבל, למען יוסיף והולך במליצתו כדרכו, אומר הנה למענכם שלחתי בבלה מה ששלחתי בבלה והורדתי בריחיהם ומבצריהם והורדתי הכשדים לגלות באניות רנתם,
זה היה למענכם למען אגאלכם משם, ויען שגאולת בבל היתה ראויה או מצד הזכות או מצד ההבטחה, לז״א
ועל גלות בבל אמר הנביא1, כֹּה אָמַר יְהוָה גֹּאַלְכֶם מגלות בבל2 הוא קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אביכם3, לְמַעַנְכֶם כדי שתצאו מהגולה4 עשיתי פלא גדול5 שְׁשִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה – לבבל את כורש להחריבה6 ולהוציא אתכם מתוכה ולהשיבכם לארצכם7, ולמרות חוזקה של בבל8 וְהוֹרַדְתִּי – ואוריד9 בָרִיחִים – בספינות10 את בני בבל11 כֻּלָּם12, וְכַשְׂדִּים המתפארים בחוזק נהרותם13 יברחו14 בָּאֳנִיּוֹת רִנָּתָם – צעקתם15:
1. רד״ק. מלבי״ם מבאר כי ה׳ מביא ראיה לקיום הגאולה העתידה משתי הגאולות שעברו שהם גאולת בבל וגאולת מצרים, והנה גאולת בבל היתה בדרך הטבע וגאולת מצרים היתה למעלה מדרך הטבע, ולכן הקדים גאולת בבל.
2. רד״ק.
3. ואמר ״קדוש ישראל״ כמה פעמים בזה הספר, כי בזכותו הוא מטיב להם בגלותם (רד״ק).
4. רד״ק, מצודת דוד.
5. אברבנאל.
6. רד״ק, מצודת דוד.
7. רד״ק. ובמדרש, תניא רבי שמעון בן יוחי אומר, בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב״ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן, גלו למצרים שכינה עמהן... גלו לבבל שכינה עמהן שנאמר ״למענכם שלחתי בבלה״, ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן (מגילה כט.). ונראה שרבותינו ז״ל היו קוראין תיבת ״שִׁלַחְתִי״ בשור״ק כלומר ״שֻׁלַחְתִי״ (אברבנאל).
8. אברבנאל.
9. רד״ק.
10. ונקראו כך על שם שכל מהלכם הוא ע״י הרוח (רד״ק, מצודת ציון). רש״י מבאר שהם משוטים שבהם מנהיגים הספינה. ר״י קרא מבאר והורדתי בפני כורש כל הגויים המסוגרים בבריחי ברזל. ומלבי״ם מבאר מה ששלחתי בבלה והורדתי בריחיהם ומבצריהם והורדתי את הכשדים לגלות באניות רינתם, זה היה למענכם למען אגאלכם משם.
11. מצודת דוד.
12. ויברחו להם כשיבוא כורש (רד״ק).
13. האומרים מי יחת לנו ומי הנהר חומה לנו, אף אותם הורדתי לפני כורש, וכל זה למענכם, בשביל שעתיד לשלוח גלותכם כמו שאמר כורש (עזרא א, ג) ״מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל״ (ר״י קרא).
14. רד״ק.
15. כלומר צעקת הבכי כמו (איכה ב, יט) ״קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה״ (רד״ק, מצודת ציון). ונקראו האוניות כך כי שם יהיה זעקתם (ר״י קרא). ואפשר לפרש וכשדים אוריד באוניות שהייתה רינתם בהם (רש״י).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(טו) אֲנִ֥י יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה קְדֽוֹשְׁכֶ֑ם בּוֹרֵ֥א יִשְׂרָאֵ֖ל מַלְכְּכֶֽם׃
I am Hashem, your Holy One, the Creator of Israel, your King.⁠"
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֲנָא יְיָ קַדִישְׁכוֹן דִבְרָאֵי לְיִשְׂרָאֵל מַלְכְּכוֹן.
אעלמו אני אללה קדוסכם ובארי אסראיל מלככם.
אני י״י קדושכם – שאהיה מלככם להושיעכם.
Your holy one. For I shall be your King, to save you.
גם לעתיד אני {י״י} קדושכם בורא ישראל מלככם – כמו שהייתי גואלכם קדוש ישראל בבבל. ועוד מזכיר להם יציאת מצרים לחזק לבם בה לעתיד כמו שפירשתי.
אני י״י קדושכם – שאני מקדיש שמי בכם, כמו שאמר כורש: כל ממלכות הארץ נתן לי י״י, מי בכם מכל עמו יהיה אלהיו עמו ויעל (עזרא א׳:ב׳-ג׳).
בורא ישראל – כמו שפירשנו בוראך יעקב (ישעיהו מ״ג:א׳).
מלככם – הוא מלככם באמת, ולא יעזבכם ביד מלכי העמים.
אני ה׳ קדושכם אשר עשיתי הפלא הזה בורא ישראל מלככם. ויש קוראין שלחתי בבלה בשור״ק כלומר מהרתי כל כך כאלו שולחת לשם, ונראה שרבותינו ז״ל כן היו קוראין אותו בשור״ק, כמו שאמרו (מגילה כט, א) גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר (ישעיה מג, יד) למענכם שולחתי בבלה.
וזה כי אֲנִי [ה׳] קְדוֹשְׁכֶם. מקדשכם1, ובּוֹרֵא [יִשְׂרָאֵל] בצלם2, ובשביל זה מַלְכְּכֶם - חפץ הדין בטוב הכללות, לא זולת זה3:
1. ע״פ לשה״כ בשמות (לא יג) ׳כי אני ה׳ מקדישכם׳.
2. ראה לעיל (פסוק א, ז).
3. חפץ בדין לא כמטרה בפני עצמה, אלא כדי להשיג את הטוב הכללי, כלומר התכלית שלמענו נבראה כלל הבריאה, והיא שחלק מן המין האנושי ישיגו שלימות ׳צלם אלהים׳, שבעבורו אמר שכללות הבריאה היא ׳טוב מאוד׳, כמו שכתוב בבראשית (א לא), ופירש שם רבינו: ׳את כל אשר עשה והנה טוב מאד - תַּכְלִית המציאות בכללו טוב מאד יותר מן הַתַּכְלִיתִיּוֹת הפרטיות המכוונות אליו׳, כלומר, כל בריאה בפני עצמה נקראת ׳טוב׳ לפי שהיא מביאה לתכלית מסויים, ומפני התכלית והטוב המושג ממנו ברא אותו ה׳, ולכן נאמר בכל בריאה ׳וירא כי טוב׳, שה׳ בראו לפי שראה את התכלית שיושג על ידו, אך התכלית המושג מכל דבר בפני עצמו אינו התכלית הסופי, אלא חלק מהתכלית הכללי של הבריאה כולה, ורק כאשר נבראו כל הדברים הפרטים הנקראים ׳טוב׳ נגמרה הבריאה כולה שעשויה להביא לתכלית הסופי, וע״כ נכתב ביום הששי כאשר נשלמה הבריאה ׳והנה טוב מאד׳. וכדי להשיג מטרה זו, ה׳ נוהג כמלך שעליו להשגיח על הסדר הכללי, ולמטרה זו עליו לשנות לפעמים מן הראוי, וכמו שאמר כאן שיעניש לבבל בעולם הזה כדי להושיע את ישראל מידיהם. [וכעין זה מצינו לרבינו בתהלים (קמה א): ׳ארוממך אלהי המלך - אודיע גדלך בבריאה שהיא בכח עליון על כל זולתו, ועם זה שאתה מגביהי לשבת, אתה משפילי לראות ומשגיח בקיום עולמך, כראוי למלך החפץ בקיום הכללות׳]. וכן כתב להלן (מד ו): ׳כֹּה אָמַר ה׳ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל - חפץ בדין לתיקון ישראל, לא זולת זה, ובזה וְגֹאֲלוֹ ה׳ צְבָאוֹת - נגד צבאות המערכת זה׳, וראה מה שציינו שם עוד בזה.
אני ה׳ – ר״ל את זה עשיתי אני ה׳ המקודש לכם.
בורא – ר״ל אני בורא ישראל ומלככם עשיתי את זה וכפל הדבר במ״ש.
בורא ישראל – שעשה אותם לגוי אחד בארץ, והמקרא הזה עֵד על יושר פירושי בשאר מקומות שהזכיר בריאה ויצירה אצל ישראל, שאין הכוונה על בריאת שמים וארץ.
אני ה׳ – ר״ל זה עשיתי, או מצד שאני ה׳ קדושכם ע״י קדושת מעשיכם, או גם אם לא יזכו אעשה זאת יען שאני בורא ישראל מלככם – כמלך הפודה עבדיו אף שהם בלתי ראוים.
את זה1 אֲנִי יְהוָה קְדוֹשְׁכֶם – המקודש לכם2 עשיתי, אני3 בּוֹרֵא יִשְׂרָאֵל אשר אהיה4 מַלְכְּכֶם להושיעכם5 באמת ולא אעזבכם ביד מלכי העמים6:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד. שאני מקדיש שמי בכם (רד״ק).
3. מצודת דוד.
4. אבן עזרא.
5. אבן עזרא.
6. רד״ק. מלבי״ם מבאר אני ה׳ עשיתי זאת או מצד שאני ה׳ קדושכם ע״י קדושת מעשיכם, ואם לא יזכו אעשה זאת בגלל שאני בורא ישראל מלככם כמלך הפודה את עבדיו אף כשהם לא ראויים.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(טז) כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה הַנּוֹתֵ֥ן בַּיָּ֖ם דָּ֑רֶךְ וּבְמַ֥יִם עַזִּ֖ים נְתִיבָֽה׃
Thus says Hashem, who makes a way in the sea and a path in the mighty waters,
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
כִּדְנַן אֲמַר יְיָ דְאַתְקֵין בְּיַמָא אוֹרְחָא וּבְמַיִין תַּקִיפִין שְׁבִילָא.
כה אמר י״י הנותן בים דרך – שלשה דברים נתנו מתנה לעולם וכו׳ (כתוב בשמואל ברמז ק״ח).
רבין אמר הנותן בים דרך – מעצרת ועד החג, ובמים עזים נתיבה מהחג עד חנוכה. רבי נתן כהן אחוה דרבי חייא כד הוה פריש בימא א״ל לאחוי צלי עלי א״ל מה נצלי עלך מן דאת קטר לולבך קטר רגלך, אין עלת לכנישתא ושמעת דמצליין על מטרא לא תסמוך על צלותי. רבי יהושע בריה דרבי תנחום בר רבי חייא בעי דפריש אמרה ליה ההיא מטרוניתא באלין יומיא פרשון איתחזי ליה אבוה בחלמיה א״ל בלא קבורה וגם קבורה לא היתה לו לא שמע לא למילי דדין ולא למילי דדין וכן הוה ליה. אמר רב יהודה המוצא קן בים חייב לשלח שנאמר הנותן בים דרך. מלך בשר ודם קוצף על בני אדם טורדן מן המדינה שמא הוא יכול לעשות דרך בים ולהורידן ולשקען בתוכו, אבל הקב״ה אינו כן כעס על המצרים ועשה דרך בים והורידן ושקען בתוכו שנאמר הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, ומה גדול מכלן המוציא רכב וסוס חיל וגו׳.
כד׳א קאל אללה אלג׳אעל פי אלבחר טריקא ופי מא עזיז סכהֿ.
הנותן בים דרך – בים סוף, ושם הוצאתי ממצרים לרדוף אחריכם רכב וסוס וחיל ועיזוז, וכולם יחדו ישכבו מתים על שפת הים בל יקומו.
Who made a way in the sea in the Sea of Reeds, and there I drew the Egyptians out to pursue you, with chariots and horses, and an army and power, and all of them lay together dead on the seashore, not to rise.
כה אמר י״י הנותן בים דרך – ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים (שמות י״ד:כ״ט).
כההנותן בים דרך – לאות כי אניות תבאנה מהאויבים אל בבל וינצחו אניות בבל.
Which maketh away in the sea. This shows, that the fleet of the enemy will arrive and defeat the Babylonian fleet.
הנתן בים דרך – לכם להוציאכם.
כה אמר י״י הנותן בים דרך – מי שנותן לעמו ישראל דרך בים סוף, הוא יושיעכם מהגלות הזה, כי הענין דבק למעלה. וכפל הענין במלות שונות ואמר: במים עזים נתיבה, או אמר: מים עזים – על הירדן.
ואחרי שזכר להם הפלא הזה זכר להם עוד קריעת ים סוף כה אמר ה׳ הנותן בים דרך שהוא ים סוף דרך לעבור גאולים, וכן זכר קריעת הירדן באומרו ובמים עזים נתיבה.
[כֹּה אָמַר ה׳ הַנּוֹתֵן] בַּיָּם דָּרֶךְ. ׳וישם את הים לחרבה׳ (שמות יד כא)1: וּבְמַיִם עַזִּים [נְתִיבָה]. ׳ויבקעו המים׳ (שם)2:
1. כן פירש רש״י ׳הנותן בים דרך - בים סוף׳, ו׳מי שנותן לעמו ישראל דרך בים סוף - הוא יושיעכם מהגלות הזה, כי הענין דבק למעלה׳ (רד״ק).
2. שם פירש רבינו ששתי פעולות הן שנעשו בים, ייבוש הים על ידי רוח קדים, ובקיעת המים על ידי הושטת יד משה, ובשיעורים שם ביאר יותר: ׳ויט משה וגו׳ וישם את הים לחרבה - ר״ל שהוריד רוח גדולה וחזק המחרבת קרקעית הים, כדכתיב (להלן נא י) ׳הַשָּׂמָה מעמקי ים דרך לעבור גאולים׳, ואחר כך ויבקעו המים, כי בתחילה החריב מצולות ים, ואחר כך נגלה תהום הים, וזה, כי אולי אילו נבקעו המים תחילה והיו רואים ישראל קרקע הים לח מלא לחלוחית - היו נעצבים, ולכן הקב״ה החריב הים תחילה, ואחר כך נבקעו המים׳. וראה מש״כ המלבי״ם: ׳נתתי בים דרך - ולא לבד דרך אחד גדול לכל יוצאי מצרים, כי נתתי במים עזים נתיבה - נתיבות ליחידים, כי התפלג הים לי״ב קרעים, לכל שבט נתיב בפני עצמו, כידוע בקבלת חז״ל׳.
עזים – מלשון עוז וחזק.
נתיבה – שביל ודרך.
הנותן – אשר נתן דרך בים סוף בצאת ישראל ממצרים.
ובמים עזים – זה הירדן שבקע בימי יהושע.
הנותן בים דרך – ביציאת מצרים (רש״י רד״ק דון יצחק {אברבנאל} רוזנמילר וגיזניוס).
ובמים עזים – כמו שמצאנו מפורש: ואת רודפיהם השלכת במצולות כמו אבן במים עזים (נחמיה ט׳:י״א).
דרך, נתיב – דרך לרבים ונתיב ליחיד, ובמים עזים הוא יותר מים, ומוסיף אף במים עזים ואף נתיבה.
כה אמר ה׳ – גם גאלתי אתכם ממצרים בגאולה שהיתה למעלה מן הטבע, כי בגאולה זאת נתתי בים דרך – ולא לבד דרך אחד גדול לכל יוצאי מצרים, כי נתתי במים עזים נתיבה נתיבות ליחידים, כי התפלג הים לי״ב קרעים לכל שבט נתיב בפני עצמו כידוע בקבלת חז״ל.
ואחרי שהזכיר להם הפלא הזה הזכיר להם עוד את קריעת ים סוף באומרו1, כֹּה אָמַר יְהוָה, הַנּוֹתֵן לכם2 בַּיָּם – בים סוף3 דָּרֶךְ כשיצאתם ממצרים4, וּבְמַיִם עַזִּים5 נְתִיבָה – שביל ודרך6, הוא יושיעכם מהגלות הזו7:
1. אברבנאל.
2. ר״א מבלגנצי.
3. רש״י, מצודת דוד.
4. מצודת דוד. ושם הוצאתי את המצרים שירדפו אחריכם רכב וסוס ולבסוף כולם יחדיו שכבו מתים על שפת הים (רש״י).
5. זה הירדן שנבקע בימי יהושע (רד״ק, מצודת דוד).
6. מצודת ציון. וכפל העניין במילים שונות (רד״ק). ומלבי״ם מבאר כי דרך היא לרבים ונתיב הוא ליחיד, ואמר אני ה׳ נתתי בים דרך, ולא רק דרך אחד גדול לכל יוצאי מצרים, אלא נתתי במים עזים נתיבות ליחידים, כי התפלג הים לי״ב קרעים לכל שבט נתיב בפני עצמו כמובא בדברי חז״ל.
7. רד״ק. וזו ראיה נוספת שכמו שגאלתי אתכם ממצרים למעלה מן הטבע, כך תהיה הגאולה העתידה (מלבי״ם). ובמדרש, אמר רב יהודה המוצא קן בים חייב לשלח שנאמר ״הנותן בים דרך״. ועוד במדרש, מלך בשר ודם קוצף על בני אדם טורדן מן המדינה שמא הוא יכול לעשות דרך בים ולהורידן ולשקען בתוכו? אבל הקב״ה אינו כן, כעס על המצרים ועשה דרך בים והורידן ושיקען בתוכו שנאמר ״הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה״... ומה גדול מכולן? ״הַמּוֹצִיא רֶכֶב וָסוּס חַיִל וְעִזּוּז יַחְדָּו יִשְׁכְּבוּ בַּל יָקוּמוּ דָּעֲכוּ כַּפִּשְׁתָּה כָבוּ״ (בפס׳ הבא, ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יז) הַמּוֹצִ֥יא רֶכֶב⁠־וָס֖וּס חַ֣יִל וְעִזּ֑וּז יַחְדָּ֤ו יִשְׁכְּבוּ֙ בַּל⁠־יָק֔וּמוּ דָּעֲכ֖וּ כַּפִּשְׁתָּ֥ה כָבֽוּ׃
who brings forth the chariot and horse, the army and the power. They lie down together, they shall not rise; they are extinct, they are quenched as a wick,
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
דְאַפֵּיק רְתִיכִין וְסוּסְוָן מַשִׁרְיָן וְעַם סַגִי כַּחֲדָא אִתְבְּלָעוּ וְלָא קָמוּ דְעִיכוּ כְּבוּצָא עַמֵּי טַפוֹ.
אלמכ׳רג׳ אלכ׳יל ואלפרסאן ואלג׳נד ואלאעזא פג׳ת׳י ג׳מיעהא ולם יקומו בל כ׳מדו ואנטפו כאלפתילהֿ.
דעכו כפשתה כבו – נכבו,⁠1 והוא פועל עבר עומד,⁠2 <ומובנו> כמו של ״דעכו כאש קוצים״ (תהלים קי״ח:י״ב).
1. השווה רס״ג על אתר, מנחם, אלפסי וריב״ג באצול ערך ׳דעך׳, ראב״ע ורד״ק על אתר.
2. כך ריב״ג באצול ערך ׳דעך׳. אולם ראב״ע על אתר מנתח את הפועל הזה ״מהבניין שלא נקרא שם פעלו״, כלומר בניין פעל (פרידלנדר בהערותיו על פירוש ראב״ע – הערה 258 – משער שראב״ע קרא ״דעכו״ כמו תהלים קי״ח:י״ב). ניסוח ההשוואה של אבן בלעם בהמשך אולי מרמז להבדל הצורני.
כפשתה כבו – תרגם יונתן: כבוצין עַמֵי טפו.
they were quenched Jonathan renders: Like flax they dimmed, they were quenched.
המוציא רכב וסוס חיל ועזוז – מחזק את לב מצרים שירדפו אחריהם כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו (שמות י״ד:ח׳-ט׳). וחיל זה חילא פרעה, ועזוז זה פרעה, שהוא עוז של מצרים. וכיון שרדפו אחריהם יחדיו ישכבו בל יקומו.
דועכו כפשתה כבו – כפשתה שנוחה ליכבות לפי שאין בה גחלת.
א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״חיל״.
המוציא רכב וסוס חיל {ועזוז} – כבד ועזוז ביבשה, והם הכשדים היוצאים להלחם עם הפרסיים.
דעכו – מהבנין שלא נקרא שם פעלו וטעמו כבו וכן ידעך נרו באשון חשך (משלי כ׳:כ׳).
Which bringeth forth the chariot and horse, תיל ועזוז the great and powerful army1 on land; the army of the Chaldæans is meant, that went out to fight against the Persians.
דעכו It is Pual,⁠2 and means they are extinct; comp. ידעך shall be put out (Prov. 20:20)
1. According to Ibn Ezra עזוז is an adjective, meaning powerful, and co-ordinate to גדול great, which is implied in חיל. Comp. Ibn Ezra on 45:14.
2. Ibn Ezra seems to have read רֹּעֲכוּ instead of the Kal רׇּעֲכוּ comp. Ps. 118:12.
המוציא רכב וסוס – של מצרים לרדף אחריכם בים. ואחר כך ניערתים שם יחדיו ישכבו בל יקומו.
המוציא – ואחר שזכר הנס שעשה להם בים סוף, זכר גם כן הנס שעשה להם בדבר סנחריב, כלומר מי שעשה לכם הניסים האלה יעשה לכם עוד בבבל.
ואמר המוציא – שהוא שהוציא חיל מלך אשור ברכב וסוס והביאו לארץ ישראל, כמו שכתוב: ישרוק י״י לזבוב אשר בקצה יאורי מצרים ולדבורה אשר בארץ אשור וגו׳ (ישעיהו ז׳:י״ח), ואמר: אשור שבט אפי (ישעיהו י׳:ה׳), והנה הוא הוציאם והוא הפילם בירושלם.
יחדו ישכבו בל יקומו – כשישכבו בלילה לא יקומו בבקר, כמו שאמר: וישכימו בבקר והנה כולם פגרים מתים (מלכים ב י״ט:ל״ה). זהו שאמר: דעכו כפשתה כבו, כלומר כי ברגע מתו כמו הפשתה שדולקת שכבה במהרה, ודעכו – כמו: כבו.
(יז-יח) רכב וסוס – הוא מרכבות פרעה וחילו,⁠1 וכן אמר עליהם יחדו ישכבו.
כה אמר דבק עם: אל תזכרו, כי זה תחלת דברי השם בכאן לישראל, והטעם צרות ראשונות.
1. השוו ללשון הפסוק בשמות ט״ו:ד׳.
ואחרי זה זכר גם כן מפלת סנחריב באומרו המוצי׳ רכב וסוס חיל ועזוז כלומר שהוציאם מארצם לעלות על ירושלים, ישכבו בל יקומו דעכו כפשתה כבו רוצה לומר בלילה אחת שכבו ולא קמו דעכו כמו הפשתה שכבה באש.
[הַמּוֹצִיא] רֶכֶב וָסוּס [חַיִל וְעִזּוּז יַחְדָּו יִשְׁכְּבוּ בַּל יָקוּמוּ]. ׳מת על שפת הים׳ (שם פסוק ל)⁠1:
1. כ״כ רש״י: ׳ושם [בים סוף], הוצאתי מצרים לרדוף אחריכם רכב וסוס וחיל ועיזוז, וכולם יחדיו ישכבו מתים על שפת הים בל יקומו׳.
ועזוז – מלשון עוז וחוזק.
דעכו – ענין קפיצה וכן דעכו כאש קוצים (תהלים קי״ח:י״ב) ע״ש שבעת הכבוי קופצת השלהבת.
המוציא רכב וכו׳ – הנותן בלב מצרים להוציא אנשי הרכב וסוסיהם ואנשי החיל עם כל החוזק לרדוף אחר בני ישראל.
יחדו – כולם יחדו שכבו ולא הוסיפו לקום כי נטבעו במי הים.
דעכו – נפשותם קפצה מהם וכבה מהר כפשתה הדולקת הכבה מהרה כי לא תתעכב הרבה בשריפתה.
המוציא רכב וסוס – שהוציא מצרים על ישראל למלחמה ברכבו ובפרשיו.
חיל ועזוז – ובאנשי חיל וכח.
יחדו ישכבו – ופתאום עשה שיטבעו בים.
דעכו – לשון כבוי. ודעת בעל אוצר השרשים בהפך, שענינו הרבות השלהבת זמן מועט, כדרך הנר הקרוב לכבות. וצ״ע.
המוציא – ועם הצלת ישראל הטבעתי שם באותו מעמד גם את מצרים.
ואחר שהזכיר את הנס שעשה להם בים סוף, הזכיר גם כן את הנס שעשה להם בדבר סנחריב באומרו1, הַמּוֹצִיא רֶכֶב וָסוּס חַיִל וְעִזּוּז2 מלך אשור והביאו לארץ ישראל, שכאשר3 יַחְדָּו יִשְׁכְּבוּ – שכבו בלילה4 בַּל יָקוּמוּ – לא קמו בבוקר אלא5 דָּעֲכוּ – קפצו6, כַּפִּשְׁתָּה כָבוּ מהר7, הוא אשר עשה לכם את הניסים האלה ויעשה לכם עוד ניסים בבבל8:
1. רד״ק, אברבנאל. ויש מרבותינו שביארו שגם הפסוק מדבר הזה על יציאת מצרים (ר״י קרא, ר״ע ספורנו, מצודת דוד).
2. מלשון עוז וחוזק (מצודת דוד).
3. רד״ק.
4. רד״ק.
5. כמו שכתוב (מלכים ב׳-יט, לה) ״וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים״ (רד״ק).
6. כי בעת הכיבוי השלהבת קופצת (מצודת ציון). ורד״ק מבאר כבו.
7. כלומר נפשם קפצה מהם וכבתה מהר (מצודת דוד), כי ברגע מתו (רד״ק) כמו הפשתה שדולקת שכבה במהרה (רד״ק, מצודת דוד).
8. רד״ק.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יח) אַֽל⁠־תִּזְכְּר֖וּ רִאשֹׁנ֑וֹת וְקַדְמֹנִיּ֖וֹת אַל⁠־תִּתְבֹּנָֽנוּ׃
"Do not remember the former things or consider the things of old.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
לָא תִדְכְּרוּן קַדְמָיָתָא וּדְמִן אַוְלָא לָא תִסְתַּכְּלוּן.
אל תזכרו ראשונות – זה שעבוד מלכיות, וקדמוניות אל תתבוננו זה שעבוד מצרים, ואומר הנני עושה חדשה עתה תצמח זה מלחמת גוג ומגוג, מלה״ד לאדם שמהלך במדבר ופגע בו זאב וניצל ממנו, עד שהוא הולך ומספר מעשה זאב פגע בו ארי וניצל גם הימנו, ועד שהוא הולך ומספר מעשה ארי פגע בו נחש ושכח מעשה שניהם והיה הולך ומספר מעשה נחש, אף ישראל כך צרות אחרונות משכחות את הראשונות.
לא תד׳כרו אלאואיל ולא תתפהמו אלקדימאת.
אל תזכרו ראשונות – הנסים הללו שאני מזכיר לכם שעשיתי במצרים, אל תזכרום אותם מעתה, כי בגאולה זו תעסוקו להודות ולהלל.
אל תתבוננו – אל תסתכלו בהן, אל תתנו להן לב.
Remember not the first events These miracles that I mention to you, that I performed in Egypt do not remember them from now on, for you shall be engaged in this redemption, to thank and to praise.
do not meditate Do not ponder about them; do not pay attention to them.
אל תזכרו – בפה, הפלאים הקדמונים.
אל תתבוננו – בהם במחשבה.
Remember ye not by words, the former wonders.
Neither consider them in your minds.
ועתה אל תזכרו – קריעת הים הראשונה, כלומר כל כך תהא ישועת האחרונה גדולה מן הראשונה שתניחו כל הראשונה ותדברו באחרונה.
אל תזכרו ראשונות – אמר: הנה אלה הנפלאות הראשונות אל תזכרו אותם בקבוץ גליות, כל כך תהיה הפליאה ההיא גדולה.
וכפל הענין במלות שונות, ואמר: וקדמוניות אל תתבוננו, וכן אמר ירמיהו הנביא: לא יאמרו עוד חי י״י אשר העלה וגו׳ (ירמיהו כ״ג:ז׳).
ורז״ל פי׳: אל תזכרו ראשונות – זהו שיעבוד מלכיות, וקדמוניות אל תתבוננו – זהו יציאת מצרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

הנה כל הפליאות הראשונו׳ האלה אל תזכרו אות׳ וגם הקדמוניו׳ שעשיתי עם האבות ועם הדורות הקדמונים אל תתבוננו, ולא תשימו אליהם לב בערך אל הפליאה העצומה הזאת.
[אַל תִּזְכְּרוּ] רִאשֹׁנוֹת. של יציאת מצרים1: וְקַדְמֹנִיּוֹת. של דור אנוש ודור המבול שנפרע מן הרשעים2 [אַל תִּתְבֹּנָנוּ]3:
1. הניסים הללו שאני מזכיר לכם שעשיתי במצרים, אל תזכרו אותם מעתה, כי בגאולה זו תעסקו להודות ולהלל (רש״י).
2. שגם אותם הזכיר (פסוק יג).
3. יתכן שלעומת הכתוב בדברים (לב ז) ׳בינו שמות דוד ודור׳, ופירש רבינו שם שהכוונה לדור המבול ודור הפלגה, אמר כאן שלעתיד ׳אל תתבוננו׳, כי תוכלו להתבונן בעונש הרשעים שלעתיד. [ובברכות (יג.): ׳אל תזכרו ראשונות - זה שעבוד מלכיות, וקדמוניות אל תתבוננו - זו יציאת מצרים, הנני עשה חדשה עתה תצמח - תני רב יוסף, זו מלחמת גוג ומגוג, משל למה הדבר דומה - לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב, פגע בו ארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי, פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש, אף כך ישראל - צרות אחרונות משכחות את הראשונות׳].
תתבוננו – ענין הסתכלות בכונת הלב.
אל תזכרו ראשונות – אל תזכרו להפליא על הנסים שעשיתי לכם בימים הראשונות, וקדמוניות וכו׳ כפל הדבר במ״ש.
אל תזכרו ראשונות – אחר שהזכיר יציאת מצרים, אמר אין צורך להזכיר הקדמוניות כי הנני עושה חדשה, וכטעם ולא יאמרו עוד חי ה׳ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה׳ אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה (ירמיהו כ״ג:ז׳-ח׳).
ראשונות קדמניות – הקודם הוא בערך המתאחר אף שאינו ראשון, קדמו שרים אחר נוגנים, קדמו עיני אשמורות, והראשון היא החוליא הראשונה בשלשלת המקובץ ממספרים רבים, בשלשלת הזאת תהיה כל חוליא קדמונית בערך החוליא שאחריה, אבל לא ראשונה, רק העומדת בראש השלשלת, ובצד זה דבר פה שמשקיף על כל הדורות כקיבוץ שלשלת אחת, ואז הדור שלפני הדור ההוא שעשה בו גאולת בבל יקרא קדמון. והדור הראשון שבו נולדו העם הזה במצרים יקרא ראשון, אולם יצוייר שיהיה הקדמון קודם אל הראשון, אם יקח את השלשלת כולה שבה החוליא הנקראת ראשונה, עם ערך שלשלות אחרות אשר לפניה, שאז השלשלת האחרת המונחת קודם לה היא קדומה לפניה. ובענין זה אמר (לק׳ מו י׳), מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו. שהראשית שם אינו ראשית החלטית, רק ראשית פרטית לדבר ההוא הפרטי. שיגיד אחרית הדבר ההוא בראשיתו היינו בעת התחלתו ובזה מוסיף כי עוד מגיד מקדם טרם שהותחל הראשית ההוא, וקודם לי יגיד את אשר לא נעשו כלל, ועי׳ לקמן (מה כא).
(יח-יט) אל תזכרו – ר״ל הנה ראשונות שהוא גאולת מצרים הגם שהיו שם נסים גלוים, בכל זאת יען שהיה בימי קדם אינכם רוצים לזכור עוד הנסים האלה כי ע״י שהם ראשונות נשכחו מלבכם,
וגם קדמוניות שהוא גאולת בבל שהיתה בזמן קרוב קדום לזמנכם, ולא שכחתם הגאולה הזאת, אבל יען שהיתה גאולה זאת בדרך הטבע והנסים שבה היו נסתרים עד שרק המתבונן יבין שהיה נפלאות אל,
אל תתבננו אינכם רוצים להבין, ואתם אומרים שהיה בדרך הטבע, אבל עתה בהכרח תהיו מוכרחים בין לזכור ובין להתבונן,
כי הנני עשה חדשה שהיא הגאולה העתידה בה יהיה שני המעלות:
א. כי עתה תצמח ואחר שתהיה עתה בזמנכם בהכרח תזכרו אותה.
ב. הלא תדעוה – כי הנסים שלה יהיו ג״כ נסים גלוים עד שלא תצטרכו להתבונן בינה רק תדעוהו ע״י השגת החוש כולם יראו כי אצבע אלהים היא אף אשים ר״ל אחר שבגאולה הזאת אשים גם במדבר דרך ונהרות בישימון, כמו שנבא (למעלה ל״ה), הלא אז
ומעתה1 בזמן קיבוץ הגלויות2 אַל – לא3 תִּזְכְּרוּ להפליא על הניסים שעשיתי לכם4 רִאשֹׁנוֹת – בימים הראשונים5, וְגם על6 הַקַדְמֹנִיּוֹת שעשיתי עם האבות ועם הדורות הקדמונים7 אַל – לא8 תִּתְבֹּנָנוּ9 ולא תשימו אליהם לב10, כי בגאולה זו תעסקו להודות ולהלל11 שתהיה הפליאה כ״כ גדולה12, כי13:
1. רש״י.
2. רד״ק.
3. תרגום יונתן.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. אברבנאל.
7. אברבנאל.
8. תרגום יונתן.
9. ענין הסתכלות בכוונת הלב (מצודת ציון).
10. רש״י, אברבנאל. וכפל הדבר במילים שונות (רד״ק, מצודת דוד). רש״י מבאר כי הראשונות הם הניסים שנעשו במצרים. ומלבי״ם מבאר כי הראשונות הם ניסי מצרים הגלויים, וקדמוניות הם גאולת בבל שהיתה גאולה זאת בדרך הטבע והניסים שבה היו נסתרים עד שרק המתבונן יבין שהיה נפלאות. ובמדרש, ״אל תזכרו ראשונות״ זה שיעבוד מלכיות, ״וקדמוניות אל תתבוננו״ זה שיעבוד מצרים, ואומר (בפס׳ יט) ״הנני עושה חדשה עתה תצמח״ זה מלחמת גוג ומגוג, משל למה הדבר דומה? לאדם שמהלך במדבר ופגע בו זאב וניצל ממנו, עד שהוא הולך ומספר מעשה זאב פגע בו ארי וניצל גם הימנו, ועד שהוא הולך ומספר מעשה ארי פגע בו נחש ושכח מעשה שניהם והיה הולך ומספר מעשה נחש, אף ישראל כך, צרות אחרונות משכחות את הראשונות (ילקוט שמעוני).
11. רש״י.
12. רד״ק.
13. מלבי״ם.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יט) הִנְנִ֨י עֹשֶׂ֤ה חֲדָשָׁה֙ עַתָּ֣ה תִצְמָ֔ח הֲל֖וֹא תֵּדָע֑וּהָ אַ֣ף אָשִׂ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ דֶּ֔רֶךְ בִּישִׁמ֖וֹן נְהָרֽוֹת׃
Behold, I will do a new thing. Now it shall spring forth. Do you not know it? I will even make a way in the wilderness and rivers in the desert.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
הָא אֲנָא עָבִיד חַדְתָּא וּכְעַן תִּתְגְלֵי הֲלָא תֵידְעוּנָהּ אַף אַשַׁוֵי בְמַדְבְּרָא אוֹרַח בְּצַדְיוּתָא נַהַרְוָן.
האנא צאנע מגות׳הֿ ג׳דידהֿ אלאן תט׳הר אלא תעלמוהא ואציר איצ׳א פי אלבריהֿ טרקא ופי אלסמאוא אנהארא.
אשר לאופן השני הריהו... כמו שעשה. ולפיכך אמר [הנני ע]⁠שה [חדשה] עתה תצמח הלוא תדעוה, אף אשים במדבר דרך, והוא בורא הדרכים והמסילות, אשר לא עברה בהן רגל אדם כמו שאמרנו ב... אמר אחריו...
...יעשה אותו, יתגדל ויתעלה, למשכילים... ויאיר לבם [להבין] נסתרותיה [של החכמה] ויקל עליהם ענייניה המוקשים ויפתח להם סתומותיה, כמו שאמר [הנביא] בלשונם ה׳ אלהים נתן לי לשון לימודים (ישעיהו נ׳:ד׳), [ה׳ אל]⁠הים פתח לי אזן. ועימהן נעזרו... ואמר ישוטטו רבים (דניאל י״ב:ד׳)... אז חומר זה... יביאם [לארצם]... אמר ואהבת עולם [אהבתי]⁠ך על כן [משכתיך] חסד (ירמיהו ל״א:ב׳). ומשום כך ישוועו לעזרה... ויתעו ממי שמתעה... ממנו, ויאמרו הורני ה׳ דרכך (תהלים כ״ז:י״א) למדני חוקיך (תהלים קי״ט:י״ב)... לעניין הבצורות... אחריב (ישעיהו נ׳:ב׳) קורא לדיינים... אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו (מלאכי ג׳:ט״ז). עצם יציאתם...
הנני עושה חדשה עתה תצמח הלא תדעוה אף אשים במדבר דרך בישימון נהרות – לשעבר נתתי בים דרך ועשיתי מים יבשה, הנני עושה חדשה שאעשה מיבשה נהר. הדא הוא דכתיב: אף אשים במדבר דרך כשם שנתתי במדבר דרך, נהרות בישימון – להשקות עמי בחירי (ישעיהו מ״ג:כ׳) בשובי שבות עמי (הושע ו׳:י״א) מבבל.
הנני עשה חדשה – לכידת כבל, או שימלטו ישראל לבדם, והוא הנכון בעיני, ועוד שאשים במדבר מים, בעבור השבים מהגולה אל ציון.
A new thing. The taking of Babylon, or the fact that the Israelites alone will escape; the latter seems the more probable explanation.⁠1 I will even make, etc. I shall, besides, produce water in the wilderness for the benefit of those who will return from Babylon to Zion.
1. Because, in the first place, Babylon had been taken before by Sennacherib; secondly, the capture of a town does not appear to be a new thing, since many strongholds had been taken before, and this event could not be called by the prophet a new thing ; while it can more properly be said of the deliverance of the oppressed Israelites, who were in numbers and warfare inferior to all other nations.
כי הנני עושה חדשה – כראשונה גדולה הימינה שהראשונה לא היתה אלא בים סוף, והחדשה והחריב י״י את לשון ים מצרים וגם על הנהר הניף ידו בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים הים לגלות מצרים. והנהר לשבעה נחלים לשבעה גליות שיבאו עליו אשור פתרוס וכוש עילם שנער חמת ואיי הים. והראשונה היתה בפחד שרכב וסוס חיל ועיזוז מצרים רודפים אחריהם. והחדשה כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון.
ולכך קוראה חדשה עתה תצמח – שיש באחרונה שאין בראשונה.
אף – עוד זאת אעשה שאחר שאעשה לכם מסלה בים ובנהר ואעבירכם אשים לכם במדבר דרך – כבראשונה. כענין כי הלך לפניכם י״י.
בישימון נהרות – כבראשונה.
הנני עושה חדשה – הנני עושה פליאה חדשה, והוא אומר על קבוץ גליות.
עתה תצמח – ובאמרו: עתה – וענין המלה הזאת על זמן קרוב, לפי שהגאולה קרובה לבא אם ישובו ישראל בתשובה, וזה כמה הגיע זמנה אם זכו ישראל, כמו שאמרו רבותינו ז״ל, ובעונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו.
או אמר עתה – כאלו עתה תצמח, כלומר תהיו בטוחים בה כאלו תראו אותה בעיניכם.
הלא תדעוה – זאת הישועה הלא תדעוה מקדם, כי כתובה בתורת משה, שנאמר: ושב י״י את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים וגו׳ (דברים ל׳:ג׳), וזה לא נאמר על גלות בבל, כי לא היו נפוצים בכל העמים ולא יצאו מן הגולה כי אם גולי בבל, כי עשרת השבטים לא יצאו מגלותם, ועוד כי אמר: כי תשוב אל י״י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ל׳:י׳), והשבים מבבל לא שבו אל י״י בכל לבבם ובכל נפשם, שהרי היו בהם מחללי שבת ונושאי נשים נכריות. ומה שאמר בספר ירמיה: לפי מלאת לבבל שבעים שנה (ירמיהו כ״ט:י׳), ואמר: ובקשתם אותי ומצאתם (ירמיהו כ״ט:י״ג), על שתי הגליות זכר באותה הפרשה.
אף אשים – אמר אף – כלומר עוד אעשה עמכם טובה גדולה ופליאה רבה שלא תדעוה מן התורה, שאשים במדבר דרך בישימון נהרות, כמו שאמר למעלה בפסוק קול קורא (ישעיהו מ׳:ג׳), וכן אמר למעלה בפרשת: חזקו ידים רפות (ישעיהו ל״ה:ג׳) כל הענין.
בישימון – מקום שמם שהוא המדבר, ושרשו: ישם, מן: והבמות תשמנה (יחזקאל ו׳:ו׳).
אף אשים במדבר דרך – הטעם בעלותכם מבבל כמו שעשיתי בעלותכם ממצרים כאשר קדם: הנותן בים דרך (ישעיהו מ״ג:ט״ז).
והפליג לומר: בישימן נהרות – שהוא הפך ובמים עזים נתיבה (ישעיהו מ״ג:ט״ז).
שהיא חדשה עתה תצמח ואין פירושו שמיד בקרוב לזמן הנבואה ההיא תצמח, כי הנה אחר כך ארכו הימים הרבה מאד, אבל פירש עתה תצמח שבעתה אחד והוא חלק קטן מהזמן תצמח בעולם, הלא תדעוה כי כבר ייעדו עליה הנביאים, וכפי סגנון הדברים שאמר אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו הנני עושה חדשה עתה תצמח, אין ספק שאמר זה בבחינת תחיית המתים שתהיה בזמן הגאולה, כי מזאת הבחינה תהיה הפליאה ההיא יותר עצומה מכל אשר נעשו אחרי ששת ימי בראשית, ועליה אמר הנני עושה חדשה שיעשה אותה הקדוש ברוך הוא בעצמו מבלי אמצעי ותצמח בעתה, כי כן כתב החכם שהצורות תחולנה בגשמים בעתה לא בזמן, אף אשים במדבר דרך רוצה לומר ועם זה אקבץ הגליות כי הדרך אשר יעשה במדבר הוא להביא נדחי ישראל ונפוצות יהודה מכנפות הארץ, וכדי שהעם לא יצמאו אשים נהרות כישימון.
ומאשר זכר החדשה שיעשה ואחריו אמר על הגאולה העתידה אף אשים במדבר דרך ידענו שהפליאה החדשה שיעשה הוא תחיית המתים ועמה קבוץ הגליות וביאתם לארץ, כי שניהם יהיו בזמן אחד, ובפרק קמא דברכות (דף יג, א) אמרו רבותינו זכרונם לברכה אל תזכרו ראשונו׳ זו שעבוד מלכיות וקדמוניות אל תתבוננו זה שעבוד מצרים, הנני עושה חדשה עתה תצמח זו מלחמת גוג ומגוג, הנה עשו הדמוי בצרות, וכפי הפשט יהיה בתשועות והנחמות שיעשה בימים ההם ומכל מקום מדבריהם תלמוד שהבינו כוונת הפרשה כמו שפירשתיה אני לענין הגאולה העתידה.
(יט-כ) [הִנְנִי עֹשֶׂה] חֲדָשָׁה. בכל העולם1: אַף אָשִׂים [בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ]. אף על פי שאתנהג במידת הדין עם הרשעים2, אָשִׂים ב׳מדבר לא אדם בו׳3 - דֶּרֶךְ הקודש4, [כִּי נָתַתִּי בַמִּדְבָּר מַיִם] נְהָרוֹת [בִּישִׁימֹן] ומזון שלא בצער לעַמִּי אשר דרשוני5, [בְחִירִי] - שהם הנבחר באומה6:
1. נראה הכוונה, שאין הפסוק מתפרש כפשוטו על שינוי שיקרה במדברות, אלא שינוי זה הוא שינוי רוחני שלא יהיה מוגבל למקום מסוים, אלא יהיה קיים בכל העולם.
2. מפרש לשון ׳אף׳, שנאמר לעומת העונש של הרשעים שתהיה במידת הדין, ובאותו זמן יתנהג במידת הרחמים לישראל. וראה רד״ק.
3. לשה״כ באיוב (לח כו), ופירש רבינו שם: ׳במדבר שהוא מקום חורב באופן שאין שם ישוב אפשרי למין האנושי׳.
4. לעיל (מב יא) כתב רבינו: ׳מִדְבָּר - ׳לא אדם בו׳, שכולם בהמות׳, והכוונה לארצות האומות שאין בהם אדם שעיין בחכמה והשיג שלימות, וכולם ׳נמשלו כבהמות נדמו׳, כפי שכתב רבינו (בראשית א כז) על מי שלא הוציא את כח שכלו אל הפועל. ובאותן הארצות יתן לישראל ׳דרך הקודש׳, שבו יוכלו להשיג שלימות בעיוניות ובמעשיות. וראה לעיל (לא א, לה ז-ח, לז כג) ובמאמר ׳דרך הקודש׳ מש״כ בזה. וזו ה׳חדשה׳ שה׳ עושה בכל העולם, וגם לעיל (מב ט) נאמר ׳חדשות׳ על עניין זה.
5. ׳עמי׳ - אלו הצדיקים, כמו שמפרש רבינו במקומות רבים. ונראה שמפרש שזוהי ׳דרך הקודש׳, שיתפרנסו שלא בצער, כדי שיהיו פנויים לעבודת ה׳, כמבואר לעיל (ל טו) ש׳דרך הקודש׳ היא ׳ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון׳, שלא יתעסקו בהשתדלות, לא בענייני מלחמה ולא בענייני פרנסה, אלא יהיו נתונים לעבודת ה׳, וה׳ יפרנסם וילחם עבורם. [ו׳נהרות׳, ראה בפירוש רבינו לזכריה (יד ח) ובמצויין שם בענין ׳נהר היוצא מעדן׳, שהוא עניין ׳פרנסה שלא בצער׳].
6. ׳עמי׳ - הצדיקים הנזכרים, הם נבחרי עם ישראל. אך הרד״ק פירש ׳עמי בחירי - שבחרתי בו משאר העמים׳.
דרך בישמון – בספרים מדוייקים כ״כ מלא יו״ד קדמאה וחסר יו״ד תניינא ומלא וא״ו.
בישימון – במקום שממה.
חדשה – נס חדש אשר לא עשיתי מעולם.
עתה תצמח – בזמן קרוב תהיה אם בקולי תשמעו.
הלא תדעוה – את הישועה ההיא כי כתובה היא בתורה שנאמר ושב ה׳ וכו׳ ושב וקבצך וכו׳ (דברים ל׳:ג׳).
דרך – לשבי הגולה.
נהרות – לרוות הצמאון.
עתה תצמח – אמר עתה, כי הנביא משים עצמו כמדבר בזמן הגאולה, וטעם תצמח כאלו תצמח פתאום מן הקרקע, שלא תעלה על לב אדם בטרם תבא, וכטעם כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל (איוב ה׳:ו׳), הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח (זכריה ו׳:י״ב), וכן למטה אז יבקע (פתאום) כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח (נ״ח:ח׳).
הלוא תדעוה – תכירו כלכם כי חדשה היא ויד ה׳ עשתה אותה.
אף אשים במדבר דרך – דרך משל, כמו שאמר למעלה והולכתי עורים בדרך לא ידעו {ישעיהו מ״ב:ט״ז}, והטעם כי גם גאולת בבל תהיה נפלאת כעין יציאת מצרים, כי מלך נכרי יפיל ארצה מלכות בבל התקיפה, ואחר כך ישחרר את ישראל.
תדעוה – כבר בארתי (מא, כ׳ מד יט) כי הידיעה מובדלת מן התבונה, במה שבאה ע״י החוש והנסיון, לא כן התבונה שבא ע״י ההיקש ודרכי ההגיון ובדברים כאלה הבלתי מושגים בחוש רק ע״י השכל, לא תפול בהם ידיעה לרוב, כי יוכל המסתפק להסתפק על המופתים וההיקשים, לא כן על דבר הנראה בחוש, ולכן אמר (למעלה כט כד) וידעו תועי רוח בינה, שגם הבינה ידעו בידיעה ברורה כאילו השיגוה בחושיהם, כי יהיו מופתיהם ברורים כהמוחשים ולכן הגביל פה נגד קדמוניות אל תתבוננו, שנסי גאולת בבל לא נראו בחושים. ורק ע״י השכל היו יכולים לברר שלא היתה גאולה זאת טבעיית, והם לא רצו להשתמש במופתים אלה השכליים לברר זאת, לכן אמר כי אז בגאולה אחרונה הלא תדעוה, בלא התבוננות, ע״י השגת החושים.
במדבר דרך בישימון נהרות – מציין כי גם המקום שישאר שממה, יהיה שם נהרות, כאילו זה היה השממון שלא ילכו בני אדם בו מפני הנהרות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

הִנְנִי עֹשֶׂה פליאה1 חֲדָשָׁה – נס חדש אשר לא עשיתי מעולם2, עַתָּה – בזמן קרוב3תִצְמָח הישועה אם בקולי תשמעו4, הֲלוֹא תֵדָעוּהָ – תדעו את הישועה ההיא כי כתובה היא בתורה5, אַף – ועוד אעשה עמכם טובה גדולה ופליאה רבה שלא תדעוה מן התורה6 שְׁאָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ לשבי הגולה7, בִּישִׁמוֹן – במקום שממה8אשים נְהָרוֹת לרוות הצמאון9 בעבור השבים מהגולה10:
1. רד״ק.
2. מצודת דוד. והוא אומר על קבוץ גלויות (רד״ק, אברבנאל). ומהו הנס החדש? לשעבר נתתי בים דרך ועשיתי מים יבשה, הנני עושה חדשה שאעשה מיבשה נהר (ר״י קרא).
3. מצודת דוד. לפי שהגאולה קרובה לבוא אם ישובו ישראל בתשובה, או אמר ״עתה״ כאילו עתה תצמח, כלומר תהיו בטוחים בה כאילו תראו אותה בעיניכם (רד״ק).
4. מצודת דוד.
5. שנאמר (דברים ל, ג) ״וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה״ (רד״ק, מצודת דוד). וזה לא נאמר על גלות בבל כי לא היו נפוצים בכל העמים, ולא יצאו מן הגולה כי אם גולי בבל, כי עשרת השבטים לא יצאו מגלותם, ועוד כי אמר כי תשוב אל ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, והשבים לבבל לא שבו אל ה׳ בכל לבבם ובכל נפשם שהרי היו בהם מחללי שבת ונושאי נשים נכריות, ומה שאמר בספר ירמיה לפי מלאת לבבל שבעים שנה, ואמר ובקשתם אותי ומצאתם, על שתי הגלויות הזכיר באותה הפרשה (רד״ק).
6. רד״ק.
7. אבן עזרא, מצודת דוד.
8. רד״ק, מצודת ציון. שהוא המדבר (רד״ק).
9. מצודת דוד.
10. אבן עזרא.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כ) תְּכַבְּדֵ֙נִי֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה תַּנִּ֖ים וּבְנ֣וֹת יַעֲנָ֑ה כִּֽי⁠־נָתַ֨תִּי בַמִּדְבָּ֜ר מַ֗יִם נְהָרוֹת֙ בִּֽישִׁימֹ֔ן לְהַשְׁק֖וֹת עַמִּ֥י בְחִירִֽי׃
The beasts of the field shall honor Me, the jackals and the ostriches, because I give waters in the wilderness and rivers in the desert, to give drink to My people, My elect,
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
יְיַקְרוּן קֳדָמַי כַּד אַיְתֵב מְדִינָן דְצַדְיָן אֲתַר דַהֲוָאָה שָׁרְיָן יְרוּדִין וּבְנָת נַעֲמִין אֲרֵי יְהָבִית בְּמַדְבְּרָא מַיָא נַהֲרִין בְּצַדְיוּתָא לְאַשְׁקָאָה גַלְוַת עַמִי דְאִתְרְעֵיתִי בָהּ.
ויכרמני וחש אלצחרא חתי אלערבד ואלנעאם אד׳ ג׳עלת פי אלברארי מאא ופי אלסמאוא אנהארא לאסקי שעבי מכ׳תארי
כי נתתי במדבר מים – כלומר בארץ חריבה אתן יישוב.
תכבדני חית השדה – מקום שהיה חרב ומרבץ לחית השדה, ולתנים ובנות יענה.
The beasts of the field shall honor Me The place that is desolate and a habitat of the beasts of the field, for the jackals and for the ostriches.
for I gave water in the desert i.e., in a desolate land I will place a settlement.
תכבדני – על הטוב שאני עושה, והזכיר תנים וגו׳, בעבור שהם דרים בארץ ציה, וזה הטוב אעשנו בעבור כבוד עמי.
The beast of the field shall honour me, for the good which I am doing for it. The dragons are mentioned, because they live in the wilderness. To give drink to my people. I shall do this unto the beasts for the sake of my people.
שתכבדנני חית השדה תנים ובנות יענה – שסופדים בארץ ציה וצמאון מבלי מים.
וכל כך למה שלא תאמרו הפליא לנו בראשונה מה שלא עשה באחרונה.
תכבדני – על דרך משל, כמו: או שיח לארץ ותורך (איוב י״ב:ח׳), כמו שאמר למעלה: ישושום מדבר וציה (ישעיהו ל״ה:א׳), כי בהיות במקום ציה מים, כאלו המדבר והצים ישישו, וכל שכן חית השדה שתבא להם הנאה מן המים, שישישו וישמחו וכאלו תכבדני בתהילותיך.
עמי בחירי – שבחרתי בו משאר העמים.
תכבדני – זה הפלגת צחות מליצה עם היות הכל אמת.
להשקות עמי בחירי – בעצם ובכונה ראשונה, אבל גם להשקות החיות והעופות.
ואמנם אומרו אחר זה תכבדני חית השדה כבר כתבו המפרשים שענין תכבדני חית השדה הוא משל על דרך ישושו׳ מדבר וציה, כי בהיות במקום המדבר מים ישישו וישמחו החיות וכן התנינים ובנות יענה, כולם יתנו כבוד לבעליהם ויודו לה׳ כי טוב על ההנאה אשר תגיע אליהם בהיות במדבר מים. ויותר נכון אצלי לפרש זה על האומות שבימים ההם שיראו הפלאות העצומות האלה יכבדו ויהללו וישבחו את ה׳ הנכבד כל העמים עם היותם בהמיים כחית השדה, ואף הרשעים הרעים שהם כתנים ובנות יענה הארסיים הממיתים כולם יהללוהו וישבחוהו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

נהרות בישימון – כ״כ במדוייקי׳ מלא תרי יודי״ן וחסר וא״ו.
תנים – מין נחש.
ובנות יענה – מין עוף המצוי במדבר.
תכבדני חית השדה – אמר דרך משל כאלו חית השדה תכבדני בתהלותיה על אשר ימצאו מים במדבר במקום מדורם.
להשקות עמי – בעת שובם מהגולה דרך המדבר.
תכבדני חית השדה – הכל משל, כי אחר שאמר אשים במדבר דרך בישימון נהרות, אמר כי החיות השוכנות במדבר תשמחנה, כי גם הן לא יחסרו עוד מים לשתות (רד״ק).
תנים ובנות יענה – מגוריהם במקומות היבשות והחמות כנודע, וכן למעלה (לה ז׳) ועמ״ש בפי׳ איוב (לד כח כט) קודר הלכתי בלא חמה, כאח הייתי לתנים וריע לבנות יענה.
תכבדני חית השדה – הלא גם חית השדה תכבדני ע״י הנסים האלה, הגם שהחיות האלה לא היו מחויבים אל ההודאה הזאת מפני שלשה טעמים:
א. שהם לא יכירו שום תועלת מן הדרך והמים, ועז״א כי רק תכבדני חית השדה הם רק יכבדו אותי בעבור זה (כי ההבדל בין כבוד ותהלה, הכבוד הוא מפני הכרת המעלה, והתהלה הוא ע״י התועלת שישיגו מן המהולל ופעולותיו, וחית השדה לא יהללו כי לא ישיגו תועלת הדרך והמים רק יכבדו), כי חית השדה א״צ לדרך, ותנים ובנות יענה א״צ למים (כי הם גרים בציה וחורב תמיד)
ב. כי הלא חית השדה לא נבראו להלל ולכבד את ה׳.
ג. כי לא נעשו הנסים האלה לצרכם, כי החיות והתנים ובנות יענה תכבדני רק בעבור שנתתי במדבר מים להשקות עמי בחירי ולא בעבורם ואם כן אם אלה הבעלי החיים האלמים יכבדוני, כ״ש כי.
ועל דרך משל אומר1, הלא2 תְּכַבְּדֵנִי גם3 חַיַּת הַשָּׂדֶה על הטוב שאני עושה4 בניסים האלה5, תַּנִּים6 וּבְנוֹת יַעֲנָה7יכבדוני כִּי נָתַתִּי בַמִּדְבָּר מקום מדורם8 מַיִם9, וכי נתתי נְהָרוֹת בִּישִׁימֹן – במקום שממה10 לְהַשְׁקוֹת עַמִּי בְחִירִי11 בעת שובם מהגולה דרך המדבר12:
1. כאילו המדבר והציים וכל שכן חיות השדה שתבוא להם הנאה מן המים ישישו וישמחו וכאילו יכבדוני בתהילה (רד״ק, מצודת דוד).
2. מלבי״ם.
3. מלבי״ם.
4. אבן עזרא.
5. הגם שהחיות לא מחוייבים להודות, הן משום שהן לא מכירות בתועלת מהדרך והמים, והן משום שלא נבראו להלל ולכבד את ה׳, והן משום שלא נעשו הניסים האלה לצרכם (מלבי״ם).
6. מין נחש (מצודת ציון).
7. מין עוף המצוי במדבר (מצודת ציון).
8. מצודת דוד.
9. כלומר בארץ חריבה אתן יישוב (רש״י).
10. מצודת ציון בפס׳ יט.
11. שבחרתי בו משאר העמים (רד״ק).
12. מצודת דוד.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כא) עַם⁠־זוּ֙ יָצַ֣רְתִּי לִ֔י תְּהִלָּתִ֖י יְסַפֵּֽרוּ׃
the people which I formed for Myself, that they might tell of My praise.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
עַמָא דֵין אַתְקְנֵית לְפוּלְחָנִי בְתוּשְׁבַּחְתִּי יְהוֹן מִשְׁתָּעָן.
עם זו יצרתי לי – (כתוב בתהלים מזמור ק״ב).
ויכון אלשעב אלד׳י כ׳לקתה לי יקצון מדאיחי.
עם זו יצרתי לי – ׳זו׳ כאן היא במקום ׳אשר׳,⁠1 כי העברית משתמשת במליות מסוימות במקום אחרות, ככתוב ״אולי נטתה מפני״ (במדבר כ״ב:ל״ג) שהוא במקום ׳לולי׳ והערבית נוהגת כך הרבה.⁠2
1. כך ת״י ורס״ג על אתר, וריב״ג באצול ערך ׳זו׳. בספרו אותיות העניינים – שלושה ספרים עמ׳ 116 – ערך ׳זה׳ מפרש אבן בלעם את ׳זו׳ שבפסוקנו במשמעות זו יחד עם שתי דוגמאות אחרות שבהן מופיעה המלה ׳זה׳: משלי כג כב ואיוב יט יט.
2. דברים דומים אומר אבן בלעם, למשל, בפירושו לדברים יא כז על המלה ׳אשר׳ שם, וגם שם הוא מביא להדגמה את הפסוק מבמדבר כב לג, והשווה לדבריו בספרו אותיות העניינים – שלושה ספרים – ערך ׳אשר׳ ו׳אולי׳. כך פירשו את ׳אולי׳ גם רס״ג על אתר, מנחם ואלפסי וריב״ג באצול ערך ׳אול׳, וראב״ע על אתר (ורד״ק בסה״ש ערך ׳אול׳).
עם זו יצרתי לי – למען תהלתי יספרו.
This people I formed for Myself so that they recite My praise.
(כא-כב) עם זו יצרתי לי בשביל תהילתי שיספרו – ואתה ישראל עמי שיצרתי לי כדי לספר תהלתי, אי אתה קורא אותי. הדא הוא דכתיב: לא אותי קראת יעקב.
עם זו – כמו זה, והטעם, זה הוא העם שלו והטעם על אלו השבים.
זה ═ זו This. This people, that returns from Babylon, is mine.
וכל שכן עם זו – שיצרתי לי – אז לעם סגלה שתהלתי יספרו על זאת. וחוזר לאל תזכרו ראשונות שיהללוהו על האחרונות.
עם זו יצרתי לי – יצרתי להיות לי לעם, והם יספרו תהלתי על הנסים שאעשה להם בהוציאו אותם מהגלות.
ועתה החל בפרשה אחרת להוכיח את ישראל שבאותו הדור. אמר כי כל הטוב שאני עתיד להטיב לבניכם אחריכם שיהיו בגלות, לא במעשיכם הטובים ולא למענכם אעשה.
(כא-כב) עם זו יצרתי לי – דבק עם מה שקדם.
ולא אתי קראת יעקב – בזה יתוכח השם עם ישראל.
וטעם כי יגעת – כי אף בהיותך יגע, כי לא היית קורא אותי מה שהוא קריאה על דרך האמת.
ומה שקדם: תהלתי יספרו – הטעם שתהלתי יספרו, כלומר להשקות עמי בחירי (ישעיהו מ״ג:כ׳) שהוא עם שיצרתי לי למען יספרו תהלתי, והם לא כן עשו אבל לא אותי קראת וגו׳.
ועם זו ישראל שיצרתי לי והם העיקר בבריאה תהלתי יספרו:
(כא-כב) כי אמנם1, עד הנה עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי במתן תורה כדי שתְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ, ׳ממלכת כהנים׳2, והנה, אפילו בתפילתם לֹא אֹתִי קָרָאתָ [יַעֲקֹב], ׳חלו נא פני אל׳ (מלאכי א ט)3: כִּי יָגַעְתָּ. ׳הנה מתלאה׳4 (שם פסוק יג), תפילתו דומה עליו כמשא (ברכות כט:)5:
1. לדעת רבינו, כאן פותח בתוכחה לישראל, שלא קיימו את ייעודם, ורק לעתיד יתקיים, שה׳ יצר את ישראל כדי שיספרו תהילתו, והם לא עשו כן. ולדעת הרד״ק, פסוק זה שייך עדיין לנבואה הקודמת המספרת את הניסים שיעשה לישראל בעתיד, ואמר שיעשה אותם כדי שיספרו תהילתו. [ונראה שמה שאמר בפסוקים הקודמים הוא כל מה שהיה ה׳ עושה בגאולת בבל אילו היו זוכים, כמו שאמרו בברכות (ד.): ׳תניא, עד יעבר עמך ה׳ עד יעבר עם זו קנית, עד יעבר עמך ה׳ - זו ביאה ראשונה [שבאו בימי יהושע], עד יעבר עם זו קנית - זו ביאה שניה [כשעלו מגלות בבל בימי עזרא], מכאן אמרו חכמים, ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא [לבוא ביד רמה, לעלות בזרוע ולא יהיו משתעבדים למלכות] כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא [ולא הלכו אלא ברשות כורש, וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו להם לכורש ולאחשורוש ולדריוש האחרון]. וראה במאמר ׳נבואת זכריה: אורות הגאולה השלימה בימי בית שני׳ הנדפס עם פירוש רבינו לזכריה, שם התבאר באורך שיטת רבינו בזה. ולכן אמר (פסוק יד) ׳למענכם שילחתי בבלה׳, ואילו היו זוכים היה שוב לקריעת ים סוף והיו משיגים את ימות המשיח, אבל לא זכו לכך. ולכן מכאן ואילך ימנה את מה שהיה בבית שני שגרם שלא זכו לכך].
2. ראה מש״כ לעיל (פסוק א, ז) שבמתן תורה היתה יצירת עם ישראל והבטחה לעשותם ׳ממלכת כהנים׳ ללמד את כל העולם לדעת את ה׳, והיינו שיצרתי אותם כדי שיספרו לכל העולם את תהילתי.
3. ׳חלו׳ - ענין תפילה, מלשון ׳ויחל משה׳ (מצודות שם).
4. ׳כמה אני יגע ולואה׳ (רד״ק שם). ורבינו מפרש את כוונת הנבואה שם, שהנביא מעורר את ישראל לחלות פני ה׳ בתפילה, וישראל אינם עושים כן מתוך לאות ועייפות.
5. ׳העושה תפילתו קבע - אין תפילתו תחנונים, מאי קבע, אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא, כל שתפילתו דומה עליו כמשוי׳, וכאשר התפילה דומה לאדם כמשא כבד, והוא לאה ועייף מלהתפלל, אין תפילתו תחנונים, וכאילו לא חילו פני אל, שאינם מכוונים בתפילתם. וזהו ׳לא אותי קראת׳, אף שהתפללו אליו, שלא פנו אליו בתפילה זו. [וראה ברמב״ם (פ״ד מהל׳ תפילה הט״ז): ׳כיצד היא הכוונה, שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים, ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו׳, וראה מש״כ הטור והשולחן ערוך באורח חיים (סי׳ צ״ח סעי׳ ג), ובביאור הלכה שיש פוסקים שאינה תפילה וחוזר ומתפלל]. ובאבות (פ״ב מי״ג) אמרו: ׳וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא׳, וכתב שם רבינו: ׳מעלת יראת חטא תעלה בידך וכו׳, בזה שלא תהיה תפילתך קבע כמסיר משא מעליו, אבל תהיה רחמים ותחנונים, כי בזה תרגיש שאתה צריך להשיג לחיי עד מלפניו כל משאלותיך, ותירא מחטוא לו׳. ובאיוב (לו יג-יד) כתב: ׳וחנפי לב - שהם מתפללים לאל יתברך בדבריהם ולבם לא נכון עמו, ישימו אף - כי אמנם לא ישוועו אליו, כענין ולא אותי קראת יעקב, ולכן יקרה להם שתמות בנוער נפשם - שימותו קודם זמנם בעולם הזה׳. והמלבי״ם פירש כאן ׳לא לבד שלא קראת אותי, כי גם יגעת בי - כאילו היה עבודתי ומצותי עליך לטורח׳.
יצרתי לי – יצרתים לי לעם למען יספרו תהלתי.
עם זו יצרתי לי – חוזר למעלה, להשקות עמי בחירי, העם אשר יצרתי לי למען יספרו תהלתי.
זו – כמו אשר, עיין למעלה מ״ב:כ״ד.
עם זו – עי׳ למעלה (ישעיהו מ״ב:כ״ד) מ״ש בדקדוק מלה זאת, ובפירושי כללתי שתי כונות בהמלה, ושניהם רצופים בסדר המליצה.
תהלתי – מגביל נגד תכבדני (כ׳), וההבדל בין כבוד ותהלה בארתי למעלה (מב ח׳).
עם זו – שהוא העם אשר עבורם פעלתי כל זאת, העם אשר רק עבור זו יצרתם לי שנוצרו להלל יה, כ״ש כי המה תהלתי יספרו – ובשגם כי הם לא לבד יכבדוני, רק גם יספרו תהלתי, כי הם ישיגו התועלת הנמשך להם ממעשי ואז ידעתי כי ישראל יכירו וידעו ויהללו ויספרו מעשי ה׳ ונפלאותיו.
עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי לעם1, למען שאת2 תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ על הניסים שאעשה להם בהוציאו אותם מהגלות3:
1. רש״י, מצודת דוד. והם העיקר בבריאה (אברבנאל).
2. רש״י, מצודת דוד.
3. רד״ק.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כב) וְלֹא⁠־אֹתִ֥י קָרָ֖אתָ יַעֲקֹ֑ב כִּֽי⁠־יָגַ֥עְתָּ בִּ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃
Yet you have not called upon Me, O Jacob, you have wearied yourself about Me, O Israel.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֱמִיר עַל יְדֵי נְבִיַיָא וְלָא בְּפּוּלְחָנִי עַרְעִיתוּן דְבֵית יַעֲקֹב אֲרֵי לָאֵיתוּן בְּאוּלְפַן אוֹרַיְתִי יִשְׂרָאֵל.

רמז תנו

ולא אותי קראת יעקב – רבי אלעזר חסמא אומר הקורא את שמע ומרמז בעיניו וקורץ בשפתיו ומורה באצבעותיו בפרק ראשון עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב.

רמז תנז

דבר אחר: ולא אותי קראת יעקב – זש״ה ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני י״י ויעזבו את י״י ולא עבדוהו אפילו בשותפות, אמר רבי אבא בר כהנא לא תהא כהנת כפונדקית, אמר רבי יוסי בר חנינא אמר הקב״ה לא עשו אותי בני כגרזימי הזה שהוא באחרונה, אמר רבי יודן משל לעבדו של מלך שעשה סעודה וזימן את כל בני המלך ולא זימן את המלך, אמר המלך הלואי שהשוה אותי לבני ביתי, אלא ולא אותי קראת יעקב קאי וטרי כל יומא ולא לעי וצלויי קמי את לעי. קאי וטרי כל יומא ולא לעי וא״ל חבריה איתא צלי והוא אומר לית אנא יכיל. אצל הבעל מה כתיב ויקראו מהבקר עד הצהרים לאמר הבעל עננו הוי ולא אותי קראת יעקב הלואי לא הכרתיך יעקב למה כי יגעת בי ישראל.
ומע מא לם תדעני יא אל יעקוב ולם תתעב פי טאעתי יא אל אסראיל.
ואתה לא אותי קראת – בפנותך אחרי עבודה זרה.
כי יגעת בי – נלאית מהר בעבודתי.
But you did not call Me But you did not call Me in your turning after idolatry.
for you wearied of Me You quickly wearied of My worship.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

(כב-כג) כי יגעת בי ישראל – כל היום תעבד ועשית כל מלאכתך ואי אתה מתייגע, ולערב בזמן תפילה אם אומר לך: בוא ונתפלל אתה משיב: עיף אנכי. הדא הוא דכתיב: כי יגעת בי ישראל. זהו לפי מדרשו.
ולפי פשוטו: כי יגעת בי – שהוגעתני בעונותיך (ישעיהו מ״ג:כ״ד) שכבר נלאיתי נשוא.
לא הבאת לי שה עולותיך – כלומר לא הכבדתי עליך בשה עולותיך. ששים רבוא מכם לא הטרחתים אלא בכבש בשחרית וכבש בין הערבים, צאו וראו מה מגיע לחלק אחד מכם.
ולא וגו׳ – הטעם כי זאת הטובה שאעשהא עם עמי איננה חיוב, כי אפילו ישראל בבבל לא בקשוני.
וטעם כי יגעת – אפילו לא קראת אותי עד שתיג׳ בשבילי.
וטעם ישראל קריאה, כמו אתה ישראל.
א. כן בכ״י פרמא 2217.
But thou hast not called me, etc. All the good I do to the Israelites, I am not bound to do; for even the Israelites in Babylon have not sought me.
כי יגעת בי That thou be weary of me.1 Thou hast even not called me; how then shouldst thou be weary for my sake.
ישראל O Israel. It is in the Vocative case.
1. A. V., But thou hast been weary of me.
ולא שאותי קראת יעקב – לאמר לי״י אני לכתב ידך לי אפליא להושיעכם כי יגעת בי ישראל – אלא אנכי אנכי בלבד שמוחה פשעיך למעני, למען שמי שלא יחולל בגוים. כן השיטה אלא שמאריך לפרש כי יגעת בי בעבודתי.
[לא אתי קראת יעקב – פתרונו: לא קראת לא בשמי ולא בשם יעקב. וזהו שכתוב למטה זה יאמר לי״י אני וזה יקרא בשם יעקב.]⁠א
א. המאמר בסוגריים נוסף בכתב היד בגיליון.
ואמר: ולא אותי קראת יעקב – אפילו לא קראת לי בעת צרתך כל שכן שלא יגעת בי ישראל.
ופי׳ כי יגעת – כי תאמר שיגעת בי, לא עשית, כי אפילו לא קראת לי.
בי – ר״ל בעבודתי, [כלומר לא קראתני ולא יגעת לעבוד אותי.
ויש לפרש: לא די שלא קראתני, אלא שהוגעתני לעבוד עבודה זרה שהוא עלי לטורח.]⁠א
א. מה שבסוגריים מופיע בדפוסים, אך הוא חסר בכ״י וטיקן 71, לוצקי 849, פריס 195, וטיקן אורבינטי 13.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ולא אותי קראת יעקב וכו׳ עד כה אמר ה׳ מלך ישראל וגואלו וגומר: עתה יבאר הנביא שהגאולה והתשועה הזאת לא יזכו אליה ישראל בזכותם כי הם לא קדמו פני בוראם כראוי, אבל יעשה אותה השם יתברך למען שמו לבלתי היות מחולל בגוים, וכדי שבני אדם גם בני איש יכירו וידעו כי יש אלהים שופטים בארץ יעשה ה׳ התשועות והתחייה אשר זכר, וזהו אומרו ולא אותי קראת יעקב ר״ל לא למענכם אני עושה בית ישראל ולא בעבור מעשיכם הטובים כי אפילו בעת צרותיך לא קראת אותי ולא התפללת אלי, ואמנם אומרו כי יגעת בי ישראל פירשו בו המפרשים כ״ש שלא יגעת בי ישראל. ויותר נכון לפרשו מלשון דלמא, יאמר שמא יגעת בי ישראל בהיותך בארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ולא אותי – אבל אתה יעקב לא קראת אותי כי פנית אחרי העכו״ם.
כי יגעת – כי נעשית יגע ועיף בעבודתי ובטלת את העבודה.
ולא אותי קראת יעקב – עכשו מדבר עם העולים מן הגולה, ומוכיחם, כי אף על פי שגאלם לא נאמנו לו, כי לקחו נשים נכריות, ולא העמידו העבודה על מכונה בבית המקדש, כי ראינו כי נחמיה (י) הוצרך להביא את העם בשבועה ללכת בתורת משה ולהספיק מעות לצורך העבודה, ולתת התרומות והמעשרות והבכורות והבכורים. והמפרשים פירשו על עבודה זרה שעבדו קודם החרבן, או בימי אחז: אמנם אין כאן שום רמז על עבודת אלילים. וראב״ע (ואחריו גיזניוס) אמר לא אותי קראת בגלות בבל: וכבר תְפָשו דון יצחק {אברבנאל} כי מה טעם וזבחיך לא כבדתני {ישעיהו מ״ג:כ״ב} ואיך יזבחו זבחים בבבל?
יגעת בי – עשית עצמך כאלו יגעת ונלאית נשוא עבודתי.
ולא אתי קראת – פעל קרא הבא על התפלה נקשר תמיד ביחוס שאליו, לבד פה ובירמיהו (כט יב) בא ביחוס הפעול מצייר כאלו ה׳ התרחק מן העם ע״י חטאתיהם. והם הגם שקוראים אליו, אינם קוראים אותו, ר״ל הגם שמתפללים אליו, אין קוראים אותו שיבא אליהם, ע״י שיסירו את הקיר המבדיל בינו ובינם שהם העונות, כמ״ש בהבדל בין קרא את ובין קרא אל למעלה (וי״ו ג׳), וכבר בארתי בפי׳ התורה בכ״מ כי בכ״מ שמקדים מלת היחוס אל הפעולה, מורה איזה גדר הפוך וסתירה, לכן אמר לא אותי קראת ורק אלי קראת, וחיבור הוי״ו ולא, מציין לאמר, לעתיד אז תספר תהלתי, אולם עתה למה לא אותי קראת? ואני רחוק ממך, ומוכן לבא להושיע גם עתה, וההבדל בין יעקב וישראל בארתי למעלה (ט׳ ז׳) ובכ״מ.
ולא אתי – אומר הנה לעתיד ידעתי כי תכיר אותי ותהללני, אולם מדוע לא קראת אותי אתה יעקב עד עתה, ויותר מזה כי גם אתה ישראל (שהם הגדולים והחשובים באומה) לא לבד שלא קראת אותי, כי גם יגעת בי – כאילו היה עבודתי ומצותי עליך לטורח אולם אשאלך במה הוגעתיך, ומה היא התועלת אשר אשיג מן עבודתך, הלא.
ועתה החל בפרשה אחרת להוכיח את ישראל שבאותו הדור באומרו1, וְאולם2 אפילו בעת צרתך3 לֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב אלא פנית אחרי העכו״ם4, כִּי יָגַעְתָּ – נעשית יגע ועייף5 בִּי – בעבודתי6 יִשְׂרָאֵל7, וביטלת את העבודה8 כאילו היתה עבודתי ומצוותי עליך לטורח, אולם אשאלך במה הוגעתיך, הלא9:
1. ואמר כי כל הטוב שאני עתיד להטיב לבניכם אחריכם שיהיו בגלות, לא במעשיכם הטובים ולא למענכם אעשה (רד״ק בפס׳ קודם).
2. מצודת דוד.
3. רד״ק.
4. רש״י, מצודת דוד. ובמדרש, רבי אלעזר חסמא אומר, הקורא את שמע ומרמז בעיניו וקורץ בשפתיו ומורה באצבעותיו בפרק ראשון, עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב. ועוד במדרש, קאי וטרי כל יומא ולא לעי וצלויי קמי את לעי (עומד ונושא ונותן כל היום ולא עייף, ולהתפלל לפני אתה עייף?!) (ילקוט שמעוני).
5. מצודת דוד.
6. רש״י, מצודת דוד.
7. שהם הגדולים והחשובים באומה (מלבי״ם).
8. מצודת דוד.
9. מלבי״ם.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כג) לֹֽא⁠־הֵבֵ֤יאתָ לִּי֙ שֵׂ֣ה עֹלֹתֶ֔יךָ וּזְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א כִבַּדְתָּ֑נִי לֹ֤א הֶעֱבַדְתִּ֙יךָ֙ בְּמִנְחָ֔ה וְלֹ֥א הוֹגַעְתִּ֖יךָ בִּלְבוֹנָֽה׃
You have not brought Me the small cattle of your burnt-offerings; you have not honored Me with your sacrifices. I have not burdened you with a meal-offering or wearied you with frankincense.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
לָא אַיְתֵיתָא קֳדָמַי אִמְרִין לְעָלְתָא וְנִכְסַת קוּדְשָׁךְ לָא יַקַרְתָּא קֳדָמַי לָא אַסְגֵיתִי עֲלָךְ בְּקוּרְבָּנִין וְלָא אַתְקְפֵית עֲלָךְ בִּלְבוֹנְתָּא.
לא הבאת לי שה עולותיך – שני תמידין היו מקריבין בכל יום את הכבש אחד תעשה בבקר וגו׳, ובדם זבחיך לא כבדתני אלו קדשי קדשים, לא העבדתיך במנחה זו קומץ מנחה, ולא הוגעתיך בלבונה זו קומץ לבונה, לא קנית לי בכסף קנה, רבי יהודה בשם רבי יוסי אומר קנמון היה גדל בירושלים ועזים וצבאים היו אוכלים ממנו, וחלב זבחיך לא הרויתני אלו אמורי קדשים קלים, אך העבדתני בחטאתיך ראו מה גרמו לי עוונותיכם להחריב את ביתי ולשרוף את היכלי ולהגלות את בני לבין אומות העולם ולישב לי בדד, איכה ישבה בדד.
ולם תאתני מן שאהֿ צואעדך ולם תכרמני בד׳באיחך עלי אני לם אסתכדך בהדאיא ולא ענפתך בבכ׳ור.
לא הבאת לי שה עולותיך – כי אם לעבודה זרה.
לא העבדתיך – עבודה רבה במנחה – קומץ מעט עולה לגבוה, וגם היא לא אמרתי לך להקריב חובה אלא נדבה.
You did not bring Me the lambs of your burnt offerings but to idolatry.
neither did I overwork you Cause you to do much work with the meal offering; merely a handful would be offered to the Most High, and even that I did not ordain upon you to sacrifice as an obligation but as a free-will offering.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

(כג) לא העבדתיך במנחה – שלא הטרחתי עליכם להביא אלא עשירית האיפה סלת למנחה.
ולא הוגעתיך בלבונה – אלא: וקמץ משם מלא קומצו מסלת המנחה ומשמנה על כל לבונתה (ויקרא ב׳:ב׳).
לא הבאת לי – עולותיך בבבל.
ולא כבדתני – בזבחי שלמים ולא בקשתי ממך שתעבדני במנחה.
ולא הוגעתיך בלבונה – שתקנה לי.
Thou hast not brought me burnt offerings in Babylon.
Neither hast thou honoured me (זבחיך) with thy sacrifices, with thy peace-offerings.⁠1 I have not caused, etc. I have not asked thee to serve me with oblations.
Nor wearied thee with incense, to buy incense for me.
1. The word זבח is used in connection with שלמים to signify peace-offerings (Lev. 3:1), and as a complement of עולותיך, signifying all animal offerings except the holocaust (ib. 17:8), that is, peace and sin-offerings. The word occurring twice in this passage, is therefore explained to refer each time to a different kind of sacrifice. Ibn Ezra refers it first to peace-offerings, probably because of the expression neither hast thou honoured me; believing that sin-offerings can never be an honour to the Almighty; they can only be the symbol of a compensation or a satisfaction for wrongs done as it were against the Almighty; this is properly expressed by the verb הרויתני thou hast satisfied me, or thou hast filled me.
וחנם יגעת בעבדתי שלא הבאת לי שה עלתיך – שאני הטרחתיך לכך.
לא העבדתיך – לי ולא הוגעתיך – בעבדתי שהיה לך להיות יגע בי.
לא הביאת לי – וזה היה בימי אחז שבטל עבודת האל מבית המקדש, כמו שכתוב עליו: ויסגור את דלתות בית י״י ויעש לו מזבחות בכל פנה בירושלם (דברי הימים ב כ״ח:כ״ד), ובכל עיר ועיר עשה במות לקטר לאלהים אחרים (דברי הימים ב כ״ח:כ״ה), וכן התודה עליו חזקיהו בנו ואמר: כי מעלו אבותינו וגו׳ ויסבו פניהם ממשכן י״י ויתנו עורף גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל (דברי הימים ב כ״ט:ו׳-ז׳).
וזבחיך – כמו: ובזבחיך, חסר בי״ת השמוש, וכמוהו רבים.
לא העבדתיך – כי אם עבדתני ויגעת בעבורי אני הייתי המעביד והמיגע, וכיון שלא יגעת ולא עבדתני, אינני מעביד ומיגע.
בלבונה – כי לבונה זכה היתה בקטרת, והם לא הקטירו.
לא הביאת לי – גם זה מליצה נכבדת לפי המכוון האמתי.
באמת אינו כן כי אתה לא הבאת לי שה עולותיך וגומר. וכיוצא בזה פי׳ רבינו שלמה אלא שפי׳ כי בנחותא מלשון אשר, יאמר ולא אותי קראת יעקב בפנותך אחרי העבודה זרה שיגעת מהר מעבודתי לא הבאת לי שה עולותיך כי אם לע״ז, והעולות הם התמידים בבקר ובערב והזבחים הם השלמים, וגם בדברים לא כבדתני, וכבר היה זה בזמן אחז שסגר דלתות בית ה׳ ויעש מזבחות בכל פנה בירושלם ובכל ערי יהודה לזבוח ולקטר לאלהים אחרים. או יהיה פירוש וזבחיך לא כבדתני ובזבחיך לא כבדתני ויחסר הבי״ת בכתוב, וכבר התוודה המלך חזקיהו בנו על זה כי מעלו אבותינו ויסבו פניהם ממשכן ה׳ ויתנו עורף גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל (דברי הימים ב כט, ו).
והתימה מהראב״ע שפירש לא הבאת לי שה עולותיך בבבל, וכן כל הכתוב, ואיך יאמר זה, והנה הם לא היו יכולין לעלות עולות בחוצה לארץ, אבל באמת היא כמו שפירשתי ולכן אמר וגם אני לא העבדתיך במנחה ולא הוגעתיך בלבונה רוצה לומר לא לבד בעולות אבל גם המנחה שהיא מעטה בהוצאה וכלבונה בלבד שהוא מהסמים היותר בזול מהנכנסים בקטרת לא שאלתי ממך ולא העבדתיך בהם, ואולי אמר לבונה על קומץ הלבונה שעל המנחה, ואמר זה על דרך החפץ לה׳ בעולות וזבחים כשמוע בקול ה׳ הנה שמוע מזבח טוב (שמואל א טו, כב).
[לֹא הֵבֵיאתָ לִּי] שֵׂה עֹלֹתֶיךָ1. ׳וְנִפְקְתָא (מבית) [מִן בֵּית] מַלְכָּא (יתיהב) [תִּתְיְהִב]׳ (עזרא ו ד)2: [וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה]. וכאשר הקרבת זבח, לא היה עולה ומנחה הראויים לצדיקים, אלא חטאות3:
1. משמע שהביא שה לעולה, אלא שלא הביאו אותו אל ה׳, כי אם לא, היה צ״ל ׳לא הבאת לי שה עולה׳.
2. ׳והוצאה לצורך הבית ולשאר דברים אשר לבית תינתן להם מבית המלך׳ (רש״י), הרי שלא נתנו משל עצמם, כי אם משל המלך, ובפסוק הקודם הזכיר את הקרבנות הקרבים, הרי שגם אלו היו על חשבון המלך. הרי שבתחילת בית שני לא הקריבו ישראל קרבנות משל עצמם, אלא משל כורש.
3. אף שהבאת ׳זבחיך׳, ׳לא כבדתני׳ בכך, כי לא היו זבחי נדבה כעולה ומנחה, אלא זבחי חטאות הבאים על חטאים.
לא הביא⁠(ו)⁠ת – מלא יו״ד ואל״ף ועיין מ״ש בסימן ל״ז ובמכלול הנזכר שם.
לא כבדתני – בבי״ת לשון כבוד.
וזבחיך – הוי״ו הוא במקום עם וכן ויוסף היה במצרים (שמות א׳:ה׳) ר״ל עם יוסף שהיה במצרים.
הוגעתיך – מלשון יגיעה.
בלבונה – מין בושם הנתון על המנחה.
לא הבאת לי – זה היה בימי אחז שבטל עבודת בית המקדש כמ״ש ויסגור את דלתות בית ה׳ וכו׳ (דברי הימים ב כ״ח:כ״ד) וכן התודה חזקיהו בנו ואמר כי מעלו אבותינו וכו׳ גם סגרו וכו׳ ועולה לא העלו בקדש וכו׳ (דברי הימים ב כ״ט:ז׳).
וזבחיך – לא כבדתני עם זבחיך כי לא הבאתים לי.
לא העבדתיך במנחה – לא הטלתי עליך עבודה קשה והוצאה מרובה בהבאת המנחה כי לא צויתי להקטיר רק הקומץ וכן לא הוגעתיך בלבונה כי לא צויתי להרבות בלבונה.
לא העבדתיך במנחה – אין הכוונה לא צויתיך להביא לי מנחה, אלא לא הייתי אני סבה שתשתעבד להביא לפני מנחות הרבה, כי לא הבאת אותן לי, וכן לא הוגעתיך, לא הייתי סבה שתתיגע בשבילי, כי לא הבאת לי לבונה, וכמו שמפרש למעלה ולמטה: ואולי בחר במליצה זו העבדתיך והוגעתיך כדי לומר אחר כך לשון מתנגד העבדתני והוגעתני.
(כג-כד) הבאת לי – הבאה הנקשרת עם למ״ד מורה שמביאו לקנין להיות שלו לצרכו,
העבדתיך, הוגעתיך – המלאכה הכבדה נקרא עבודה, ואם מוסיף בהתמדתה יותר מכדי כחו נקרא יגיעה וההבדל בין חטא ועון ידוע כנ״ל (א׳ ד׳), וכן יקרא העון שהוא רוע המחשבה הנלוה אל החטא שהוא רוע המעשה, יגיעה על העבודה, וזבחיך כמו ובזבחיך.
לא הביאת לי שה עלתיך – העולה שהבאת לא לי הבאת, כי אני איני צריך לעולה וקרבן, רק הבאת אותה על האש לבד, כמ״ש את קרבני לחמי לאשי, והנה העולה היתה כולה כליל, והזבחים שהם השלמים הרימו מהם החלב על המזבח, אומר, הנה אתה ידמה לך כי העולה שכולה כליל הבאת לי לצרכי והזבחים שהרמות מהם ראשית החלב בם כבדת אותי דרך כבוד להרים לי ממאכלך המנה המובחרת השוק והעליה, מה שאינו כן, כי עלתיך לא לי הבאת, וזבחיך שהם השלמים בם לא כבדתני וא״כ אין לי תועלת מן הקרבן, וגם לא תוכל לאמר שעכ״פ היה עליך העבודה הזאת למשא, עז״א לא העבדתיך במנחה אחר שהוא רק מלא קומץ סולת,
ולא הוגעתיך בלבונה – תפס המשל כמו שמבקשים ממנו עבודה גדולה, ואח״ז מוסיפים עליו עוד תוספת, אשר תחלה יעבוד ואח״כ ע״י התוספת יתיגע לגמרי, אבל אחר שהמנחה אינה עבודה, גם התוספת שאתה מביא עם המנחה, שהיא הלבונה, אינה יגיעה.
לֹא הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ כי אם לעבודה זרה1, וּבִּזְבָחֶיךָ - לֹא כִבַּדְתָּנִי כי לא הבאת לי אותם2, לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ עבודה רבה3 בְּמִנְחָה, וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ – יגעתי אותך4 בִּלְבוֹנָה5:
1. רש״י. והיה זה בימי אחז שביטל את עבודת בית המקדש כמו שכתוב (דה״י-ב׳ כח, כד) ״וַיִּסְגֹּר אֶת דַּלְתוֹת בֵּית יְהוָה וַיַּעַשׂ לוֹ מִזְבְּחוֹת בְּכָל פִּנָּה בִּירוּשָׁלָ͏ִם״ וכן התוודה חזקיהו בנו ואמר (דה״י-ב׳ כט, ו-ז) ״כִּי מָעֲלוּ אֲבֹתֵינוּ... גַּם סָגְרוּ דַּלְתוֹת הָאוּלָם... וְעֹלָה לֹא הֶעֱלוּ בַקֹּדֶשׁ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״ (רד״ק, מצודת דוד). ואבן עזרא מבאר לא הבאת לי עולותיך בבבל. מלבי״ם מבאר ״לא הבאת לי שה עלתיך״ אתה מדמה כי העולה שכולה כליל הבאת לי לצרכי, והזבחים שהרמת מהם ראשית החלב דרך כבוד להרים לי ממאכלך, אולם העולה שהבאת לא לי הבאת, כי אני איני צריך לעולה וקרבן, ״וזבחיך״ שהם השלמים ״לא כבדתני״, וא״כ אין לי תועלת מן הקרבן.
2. מצודת דוד.
3. שכן לא הטלתי עליך עבודה קשה והוצאה מרובה בהבאת המנחה, כי ציויתי להקטיר רק את הקומץ (רש״י, מצודת דוד). ורד״ק מבאר היות ולא יגעת ולא עבדת לי א״כ אינני מעביד ומייגע.
4. מצודת ציון. כי לא צויתי להרבות בה (מצודת דוד), שכן קומץ מעט עולה לגבוה, וגם היא לא אמרתי לך להקריב חובה אלא נדבה (רש״י). ורד״ק מבאר כי לבונה זכה היתה בקטורת והם לא הקטירו.
5. מין בושם הניתן על המנחה (מצודת ציון).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כד) לֹא⁠־קָנִ֨יתָ לִּ֤י בַכֶּ֙סֶף֙ קָנֶ֔ה וְחֵ֥לֶב זְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א הִרְוִיתָ֑נִי אַ֗ךְ הֶעֱבַדְתַּ֙נִי֙ בְּחַטֹּאותֶ֔יךָ הוֹגַעְתַּ֖נִי בַּעֲוֺנֹתֶֽיךָ׃
You have bought Me no sweet cane with money and you have not satisfied Me with the fat of your sacrifices. But you have burdened Me with your sins; you have wearied Me with your iniquities.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
לָא זְבֵינְתָּא קֳדָמַי בִּכְסַף קְנֵי בְּסָם וּתְרַב נִכְסַת קוּדְשָׁךְ לָא דְהֵינְתָּא עַל מַדְבְּחִי בְּרַם אַסְגֵיתָא קֳדָמַי בְּחוֹבָךְ אַתְקֵפְתָּא קֳדָמַי בַּעֲוָיָתָךְ.
ולם תשתר לי בורקך קסטא ולא מן שחם ד׳באיחך כת׳רת ענדי לכנך אסתכדאת נפסך לי פי כ׳טאיאך וענפתהא בד׳נובך.
לא קנית לי בכסף קנה – לקטרת, א(כי אותה שהייתם ראויים להקריב לי חדלתם ממנה ונמשכתם לעבודה זרה.) [לא הוצרכת לקנותה בכסף, לפי שהיתה מצויה בארצכם הרבה. אמר רבי אבא: קנמנית היתה גדילה בארץ ישראל והיו אוכלין אותה עזים וצביים, במדרש איכה.]
העבדתני בחטאותיךב(חטאותיך גרמו) [אתם גרמתם] לי להיות (עבד למלכי האומות,) [שמש לעובדי פסילים,] כמו שראה יחזקאל והנה רוח סערהג באה מן הצפון (יחזקאל א׳:ד׳), שהיתה חוזרת מרכבת השכינה מבבל שהלכה לכבוש את כל העולם תחת ידו של נבוכדנצר, שלא יאמרו ביד אומה שפלה מסר את בניו, כדאית׳ בחגיגה (בבלי חגיגה י״ג:).
א. הביאור בסוגריים העגולים (שכנראה מהווה מהדורה קמא) מופיע בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, פרמא 3260, אוקספורד פוק׳ 127. הביאור בסוגריים המרובעים (שכנראה מהווה מהדורה בתרא) מופיע בכ״י ברלין 122, אוקספורד 34, סינסינטי 653, וטיקן 94.
ב. המלים בסוגריים העגולים (כנראה מהדורה קמא) מופיעות בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, פרמא 3260, אוקספורד פוק׳ 127. המלים בסוגריים המרובעים (כנראה מהדורה בתרא) מופיעות בכ״י ברלין 122, אוקספורד 34, סינסינטי 653, וטיקן 94.
ג. כן בכ״י ברלין 122, אוקספורד 34 (בגיליון), וטיקן 94, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, פרמא 3260: ״גדולה״.
Neither did you purchase cane for Me with money for incense. You did not have to purchase it with money, for it was very common in your land. Said Rabbi Abba: Cinnamon grew in the Land of Israel, and goats and deer would eat of it. In Midrash Eikhah (Proem 10). ([Some manuscripts read:] Neither did you purchase cane for Me with money for incense, for you failed to offer to Me what you should have, and you were attracted to idolatry.)
But you have burdened Me [lit. you have overworked Me.] You have caused Me to be an attendant to pagans, as Yechezkel envisioned: "And behold a tempest was coming from the north" (1:4). For the chariot of the Shechinah was returning from Babylon, where it had gone to conquer the whole world under the domination of Nebuchadnezzar, lest they say that He delivered His children into the hands of an inferior nation, as is found in Hagigah (13b).
לא קנית לי בכסף קנה – אלא לששים רבוא מכם: קנה בושם חמשים ומאתים (שמות ל׳:כ״ג).
אך העבדתני בחטאותיך – אני לא העבדתיך, אבל אתה העבדתני להיות שמש לעובדי פסילים, שאני הולך לכבוש את כל העולם לפני נבוכדנצר כדי שלא יאמרו: ביד אומה שפלה מסר הקב״ה את בניו. אני לא הוגעתיך בלבונה, אבל אתה הוגעתני בעונותיך.
קנה – הוא קנה בושם.
וחלב – זבחי חטאת לא הרויתני בהם, והנה הוא חסר בי״ת כמו ששת ימים (שמות כ׳:י׳).
אך העבדתני – דברה תורה כלשון בני אדם, והטעם כי בעבור חטאותיך שבתי בעיני הגוים כעבד שאין לו כח, וכן טעם הוגעתני.
קנה בשם═קנה Sweet cane (Ex. 30:23).
וחלב זבחיך And with the fat of thy sacrifices, of thy sin offerings.⁠1 Supply the preposition ב with before חלב fat; comp. בששת═ששת in six (Ex. 20:10).
But thou hast made me to serve. This is an anthropomorphism. Through thy sins I was considered by the nations as a slave that has no authority; the same idea is contained in the words which follow: Thou hast wearied me, etc.
1. The word זבח is used in connection with שלמים to signify peace-offerings (Lev. 3:1), and as a complement of עולותיך, signifying all animal offerings except the holocaust (ib. 17:8), that is, peace and sin-offerings. The word occurring twice in this passage, is therefore explained to refer each time to a different kind of sacrifice. Ibn Ezra refers it first to peace-offerings, probably because of the expression neither hast thou honoured me; believing that sin-offerings can never be an honour to the Almighty; they can only be the symbol of a compensation or a satisfaction for wrongs done as it were against the Almighty; this is properly expressed by the verb הרויתני thou hast satisfied me, or thou hast filled me.
אף אתה העבדתני – הטרחתני, ולא אנכי לך.
לא קנית קנה – קנה הוא קנה בשם שהיה בקטרת, ואמר בקנה: לא קנית לפי שלא היה הקנה בארץ ישראל כי אם על ידי קנין, כי מארץ רחוקה היה בא להם, כמו שכתב: וקנה הטוב מארץ מרחק (ירמיהו ו׳:כ׳).
הרויתני – על דרך משל.
אך העבדתני – והנה הדבר הזה להפך, כי אני לא העבדתיך ואתה העבדתני, והטעם שהייתי כעבד סובל טרחו, וכן אמר: היו עלי לטורח נלאתי נשוא (ישעיהו א׳:י״ד) כי החטאים והעונות היו עלי למשא כבד. וזה על דרך משל, ואני סבלתי משאכם כעבד שאין לו יכולת להקל טרחו, והיה מדרך המשפט שאכלה אתכם כרגע על רוב חטאתיכם, אך סבלתי שלא כליתי אתכם, וזה למעני, כי לא למענכם, ועל חטאתיכם אני נפרע מעט מעט מכם.
ואם הלבונה שהיתה בזול לא הייתם נותנים לקטרת, כל שכן שלא קנית לי בכסף קנה כי הקנ׳ בושם לא היה בארץ ישראל והיו מביאים אותו מחוץ וקונים אותו בדמים יקרים, אמנם בשוחר טוב דרשו רז״ל קנמון היה גדל בירושלם ועזים וצבאים היו אוכלים ממנו, וכפי זה יהיה אומרו לא קנית לי בכסף קנה שלא היו צריכים לקנותו בכסף ועם כל זה לא היו מקטירים קטרת לפניו ואמר שהיה הדבר בהפך וזהו אך העבדתני בחטאתיך הוגעתני בעונותיך שלא הייתי יכול לסבלם.
הֶעֱבַדְתַּנִי [בְּחַטֹּאותֶיךָ]. לצור צורות ממזרים ופירות בשדה גזול1: הוֹגַעְתַּנִי. בחטאות ואשמות2:
1. שהאדם עובר עבירה, ובזה נחשב טירחה כביכול לה׳, שאינו משנה מדרך הטבע ונותן צורה גם לוולד הנולד מעבירה שיהיה ממזר, ומצמיח פירות בשדה גם שנזרע בגזילה. ומקור הדברים בעבודה זרה (נד:): ׳הרי שגזל סאה של חטים והלך וזרעה בקרקע, דין הוא שלא תצמח, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין, דבר אחר, הרי שבא על אשת חבירו, דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין, והיינו דאמר ריש לקיש, אמר הקב״ה, לא דיין לרשעים שעושין סלע שלי פומבי אלא שמטריחין אותי ומחתימין אותי בעל כרחי׳. ורש״י (בראשית ז ד) כתב שדין דור המבול ׳ארבעים יום - כנגד יצירת הולד שקלקלו להטריח ליוצרם לצור צורת ממזרים׳.
2. ראה שמות רבה (יג א): ׳כובד אבן ונטל החול - מהו כובד אבן, מי שהוא רואה את ההרים ואת הגבעות אינו אומר היאך ברא הקב״ה את אלו, מהו ונטל החול, אלא החול שהמים עומדים עליו למעלה והוא נתון מלמטה והוא נושא אותם, אמר הקב״ה יקרה היא בעיני בני אדם ורואין כאילו יגיעה היא לפני ואינה יגיעה, במה אני ייגע, במי שהוא מכעיס לפני בדברים בטלים, כד״א (מלאכי ב) הוגעתם ה׳ בדבריכם, הוי וכעס אויל כבד משניהם׳.
קנה – מין בושם.
וחלב – הוי״ו היא במקום עם.
הרויתני – ענין שביעה כמו ורותה מדמם (ירמיהו מ״ו:י׳).
הוגעתני – מלשון יגיעה.
לא קנית – לא הצרכת לקנות קנה להקטיר על המזבח כי היתה גדלה בירושלים.
וחלב וכו׳ – לא השבעת אותי עם חלב זבחיך כי לא הקרבתים לפני.
אך העבדתני – אני לא העבדתיך אך אתה העבדתני בחטאותיך וזהו מה שהיה שמש לנ״נ לכבוש את כל העולם תחתיו שלא יאמרו תחת יד אומה עכו״ם שפלה מסר ה׳ את ישראל.
הוגעתני – כפל הדבר במ״ש.
לא קנית – קנה – לשון הנופל על הלשון (גיזניוס), והנה רש״י כתב לא קנית לי בכסף קנה לקטרת. ורד״ק כתב הוא קנה בשם שהיה בקטורת, וזה קשה, כי קנה בשם לא נזכר בקטורת, אלא בשמן המשחה (שמות ל׳:כ״ג), אבל רש״י נתכוון לפיטום הקטרת הנמצא בדברי חז״ל {בבלי כריתות ו׳.}, ושם נזכר קנה וקנמון,⁠1 ואולי כבר קודם ישעיה התקינו להכניס בקטרת קנה וקנמון, וכן בירמיה (ו׳:כ׳) מצאנו למה זה לי לבונה משבא תבא וקנה הטוב מארץ מרחק.
ורד״ק אולי כתב קנה בושם מפני שכן מצא בתרגום יונתן ולא נתכוון לקנה בשם הנזכר בתורה.
1. {בדברי חז״ל (בבלי כריתות ו׳.) על פיטום הקטרת נזכר רק קנמון, ולא קנה, ושד״ל כנראה הבין שלרש״י קנה הוא קנמון.}
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

לא – ראה כי לא צויתי עליך שתקנה לי קנה אשר אינו נקנה רק בכסף מלא, שהוא יקר המציאות כמ״ש וקנה הטוב מארץ מרחק, וגם מחלב זבחיך לא הרויתני כי לא צויתי רק על יותרת הכבד ושתי הכליות והאליה, אבל אך העבדתני בחטאתיך – אתה מביא לי הקרבן תמורת חטאתיך לכפר עליהם, מן הקרבן אין לי תועלת, ובחטאתיך העבדת אותי כי נלאיתי נשוא, ואח״כ הוגעתני יגיעה יתירה עד שנתיגעתי על ידי עונותיך שהם עונות מזיד.
לֹא קָנִיתָ – הוצרכת לקנות1 לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה2 להקטיר קטורת3 על המזבח כי היתה גדלה בירושלים4, וְעִם5 חֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי – הִשְׂבַּעְתָּ אותי כי לא הקרבת אותם לפני6, אני לא העבדתיך7 אַךְ – אבל אתה8 הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ9, אני לא הוגעתיך בלבונה, אבל אתה10 הוֹגַעְתַּנִי – יִגַּעְתָּ אותי11 בַּעֲוֹנֹתֶיךָ12:
1. רש״י, מצודת דוד.
2. מין בושם (אבן עזרא, מצודת ציון).
3. רש״י.
4. מצודת דוד. ואמר רבי אבא (במדרש איכה) קנמנית היתה גדילה בארץ ישראל והיו אוכלין אותה עיזים וצביים (רש״י).
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. רד״ק, ר״י קרא.
8. ר״י קרא, מצודת דוד.
9. שגרמתם לי להיות שַׁמָּשׁ לעובדי פסילים כמו שראה יחזקאל (א, ד) ״וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן״ שהיתה חוזרת מרכבת השכינה מבבל שהלכה לכבוש את כל העולם תחת ידו של נבוכדנצר, שלא יאמרו שהקב״ה מסר את בניו ביד אומה שפלה כדאיתא בחגיגה (יג, ב) (רש״י, מצודת דוד). רד״ק מבאר שזה על דרך משל, כאומר אני סבלתי משאכם כעבד שאין לו יכולת להקל טרחו, והיה מדרך המשפט שאכלה אתכם כרגע על רוב חטאתיכם, אך סבלתי שלא כליתי אתכם, וזה למעני, כי לא למענכם, ועל חטאתיכם אני נפרע מעט מעט מכם. ודיברה תורה כלשון בני אדם, כאילו בעבור חטאותיך שבתי בעיני הגויים כעבד שאין לו כח (אבן עזרא). מלבי״ם מבאר אתה מביא לי קרבן תמורת חטאתיך לכפר עליהם, מן הקרבן אין לי תועלת, ובחטאתיך העבדת אותי כי נלאיתי נשוא, ואח״כ הוגעתני יגיעה יתירה עד שנתיגעתי על ידי עוונותיך שהם עוונות מזיד.
10. ר״י קרא.
11. מצודת ציון.
12. וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד).
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כה) אָנֹכִ֨י אָנֹכִ֥י ה֛וּא מֹחֶ֥ה פְשָׁעֶ֖יךָ לְמַעֲנִ֑י וְחַטֹּאתֶ֖יךָ לֹ֥א אֶזְכֹּֽר׃
I, even I, am He that blots out your transgressions for My own sake and I will not remember your sins.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֲנָא הוּא שָׁבֵיק לְחוֹבָךְ בְּדִיל שְׁמִי וְחֶטְאָךְ לָא יִדְכְּרוּן.
אעלם אני הו אלמאחי ד׳נובך כמא אנא אהלה וכ׳טאיאך לא אד׳כרהא.
אנכי אנכי – אני הוא שמחיתים מאז, ואני מוחה אותם גם עתה.
[למעני – לא בזכותך ולא בצדקת אבותיך.]⁠א
א. הביאור בסוגריים המרובעים (כנראה מהדורה בתרא) מופיע בכ״י ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. הביאור חסר בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, פרמא 3260.
I, yea I I am He Who erased them from time immemorial [lit. from then], and I erase them even now.
for My sake Neither in your merit nor in the merit of your forefathers.
אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני – אם אני מוחה פשעיך, אי אתה יכול לומר בדין הוא שאהא מוחה פשעיך בשביל שהעבדתיך והוגעתיך, שהרי לא העבדתיך ולא הוגעתיך ולא הכבדתי עליך מאשר תוכל לומר. שאני, אם אני מוחה פשעיך ואיני זוכר חטאותיך, למעני אני מוחה ולא למענכם.
אנכי וגו׳ – והנה למעני שלא יחולל שמי, אמחה פשעיך.
For my sake, that my name be not profaned, I shall blot out thy transgressions.
אלא אנכי אנכי הוא – המוחה פשעיך. מוסב על לא אותי קראת יעקב כמו שפירשתי.
אנכי אנכי הוא – הכפל לחזק, ר״ל אנכי הוא שסלחתי פשעם לדור המדבר, ואנכי הוא הסולח ומוחה פשעיכם בכל דור ודור.
למעני – שלא יחולל שמי בכם אם אכלה אתכם.
אנכי אנכי – טעמו אבל אנכי וגו׳.
למעני – ולא למענך.
וכל זה ממה שיורה שאנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני כדי שלא יחולל שמי אם אכלה אתכם ולא למענכם אני עושה, והנה לא זכרתי כי אם כללות חטאתיך ועונותיך אבל בפרט מה הם איני רוצה לזוכרם מפני כבודך וזהו וחטאתיך לא אזכור.
מוחה – ענין מחיקה כמו אכלה ומחתה פיה (משלי ל׳:כ׳).
אנכי אנכי – ר״ל אני הוא שמחיתי מאז ואני מוחה אותם גם עתה ולא בצדקתך כ״א למעני שלא יחולל שמי כשאעשה עמכם כלה כחטאותיכם.
וחטאתיך לא אזכור – ר״ל מחקתים היטב לבל ישאר רושם כלל ולא יזכרו.
אנכי אנכי הוא – אתה חטאת לי, וגם לא הבאת לי זבחים ומנחה לכפר על חטאיך, ואף על פי כן אני רוצה למחותם למעני ולכבוד שמי.
אנכי אנכי הוא – הכפלת שם הגוף, מורה מיעוט אני ולא אחר, אנכי אנכי ה׳ ואין מבלעדי מושיע, ראו כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, וההבדל בין פשעים עונות וחטאים בארתי למע׳ (א׳ כח).
אנכי – ר״ל הלא הקרבן בא רק על החטאת שהוא השוגג, ועל הפשעים שהוא המזיד איני מקבל קרבן, ועקר מה שאני עוסק למחות הוא הפשעים הגדולים שלך, וא״כ הפשעים האלה איני מוחה למענך רק למעני, (ר״ל כי בהבאת הקרבן ידומה למראית עין שימחה ה׳ החטא בעבור האיש החוטא שהביא קרבן ולמענו, עד שלא ה׳ לבד הוא המוחה החטא כי האדם מסייע בדבר, אבל הפשעים שעליהם הלא לא הבאת קרבן כלל, הלא רק אנכי אנכי הוא המוחה אותם, בלא עזר מאתך ולא למענך רק למעני – בעבור כי חפץ חסד אני), ומה שידומה כי אתה מסייע בהעברת החטאים השוגגים ע״י הקרבן, דע כי חטאתיך לא אזכר כלל, על השוגגים לא שמתי לב כלל, כי העיקר בעיני רוב הפשעים שפשעת במרד, עד שע״י שכחתי את השוגגים ולא זכרתי בם, והמחילה על הפשעים שאני זוכר שהם המרדים רק למעני עשיתי דרך נדבה וחסד חנם
אָנֹכִי הוא שֶׁמָּחִיתִי פשעך מאז1 וְאָנֹכִי הוּא אשר מֹחֶה – מוחק2 פְשָׁעֶיךָ גם עתה3 לְמַעֲנִי ולא בזכותך ולא בצדקת אבותיך4, וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר5:
1. רש״י, מצודת דוד. בדור המדבר (רד״ק).
2. מצודת ציון.
3. רש״י, מצודת דוד. ורד״ק מבאר אנכי הוא שסלחתי פשעם לדור המדבר ואנכי הוא הסולח ומוחה פשעיכם בכל דור ודור.
4. רש״י. וזאת כדי שלא יחולל שמי כשאעשה עמכם כלה כחטאותיכם (אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד).
5. ומחקתי אותם היטב לבל ישאר מהם רושם כלל ולא יִזָּכְרוּ (מצודת דוד). אברבנאל מבאר הנה לא זכרתי כי אם כללות חטאתיך ועוונותיך אבל בפרט מה הם איני רוצה לזוכרם מפני כבודך, וזהו ״וחטאתיך לא אזכור״. מלבי״ם מבאר את פשעיך שהם הפשעים הגדולים במזיד שעליהם כלל לא הבאת קרבן, כי הקרבן בא רק על השוגג, הלא רק אנכי אנכי הוא המוחה אותם בלא עזר מאתך (כי בהבאת קרבן ידמה כי גם החוטא מסייע במחיקת החטא) ולא למענך רק למעני דרך נדבה וחסד חינם, ומה שנדמה כאילו אתה מסייע בהעברת החטאים השוגגים ע״י הקרבן, דע כי חטאתיך לא אזכור כלל, כי העיקר בעיני רוב הפשעים שפשעת במרד עד שעל ידם שכחתי את השוגגים ולא זכרתים.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כו) הַזְכִּירֵ֕נִי נִשָּׁפְטָ֖ה יָ֑חַד סַפֵּ֥ר אַתָּ֖ה לְמַ֥עַן תִּצְדָּֽק׃
Put Me in remembrance, let us plead together. Declare your case, that you may be justified.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֱמַר כְּעַן נְדוֹן כַּחֲדָא אִשְׁתָּעֵי אַתְּ בְדִיל אִם תִּכּוּל וְתִזְכֵּי.

רמז תנח

הזכירני נשפטה יחד – זה שאמר הכתוב י״י חפץ למען צדקו, וכן הוא אומר אני מדבר בצדקה, אמר הקב״ה אני חפץ שתזכו בדין, בוא וראה שנים נכנסים לדין זה משתק את בעל דינו ואומר אני ראשון וחברו אינו מניחו אלא אומר אני ראשון, והקב״ה בזמן שאמר לישראל באו ונשפטה יחד כדכתיב הזכירני נשפטה יחד אמרו מי ידבר תחלה, אמר להם הקב״ה אמרו אתם תחלה ספר אתה למען תצדק למה אם אני נצחתי אתכם בדין אני הוא שמפסיד. אבל אם נצחתם אותי אני משתכר, נצחתי לדור המבול הפסדתי את כל אותם האוכלוסין וימח את כל היקום. נצחני משה ויאמר להשמידם לולי משה בחירו נשתכרתי, הדא הוא דכתיב למנצח מזמור זמרו למי שמנצחין אותו ושמח.
אד׳ תד׳כרני פנתחאכם ג׳מיעא ותקץ אנת מא בה תנצלח.
אאמר בו נשפטה יחד, כלומר יחייב זה שאנו נתדיין עליו שלא ידבק בו עוון, כמה שנאמר (ישעיהו א׳:י״ח) לכו נא ונוכחה, ועל פי מה שפירשתיו.
והשלישי היא הבקשה לכפרה, אמר לגביה ספר אתה למען תצדק, כלומר אמור מה הוא שיכפר לך, והוא שתבקש את הסליחה והכפרה, שנאמר (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים וג׳.
א. מכאן עד אמצע מ״ד:א׳-ה׳ מתוקן ע״פ כתב יד שפירסם פרופ׳ יוסף טובי, סיני קט״ז:ג׳-ד׳, עמ׳ קכ״ו-ק״ל.
[הזכירני – כל תגמול שיש לך ולאבותיך עלי.]⁠א
נשפטה יחד – נבא למשפט.
א. הביאור בסוגריים המרובעים (כנראה מהדורה בתרא) מופיע בכ״י ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. הביאור חסר בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, פרמא 3260.
Remind Me all the reward I owe you and your forefathers.
let us stand in judgment [lit. let us be judged together.] Let us come to judgment.
הזכירני נשפטה יחד – שמא תאמר: אם איני כדיי שתמחה פשעיי למעני, כדיי הוא זכות אבותינו למחות פשעינו למענם, שהרי אברהם הוגעתו בעשר נסיונות, הרי יצחק שהקריב עצמו לפניך. הזכירני – מי באבותיך שאין לי עליו יותר ממה שיש לו עלי.
הזכירני – ואם תאמר שלא חטאת לי בהיותך בארצך, וחנם הגליתיך, הזכירני.
נשפטה יחד – נעמד למשפט.
ספר – דבריך אתה למען תצדק.
Put me in remembrance, etc. If thou reply that thou hast not sinned against me while being in thy land, and yet I have cast thee out, then put me in remembrance.
נשפטה Let us plead together. Let us be ready for judgment.
Declare thou thy cause, that thou mayest be justified.
הזכירני – היכן העבדתיך והוגעתיך.
הזכירני – ואם תאמר שאני שכחתי צדקותיך, ואינם רבות חטאתיך כאשר אני אומר, הזכירני כאדם המזכיר לחברו דבר ששכח.
נשפטה יחד – אני ואתם אם הכיתיך כפי פשעיך, או אם מחיתי אותם לך.
ספר אתה למען תצדק – ספר אתה תחילה טענותיך למען תצדק בדין, כמו שאמר: צדיק הראשון בריבו (משלי י״ח:י״ז), ר״ל שאפילו תספר אתה, אם תספר האמת לא תצדק, ואפילו לא תספר כל חטאתיך ולא תספר כל צדקותי שעשיתי עמך.
הזכירני נשפטה יחד – גם זה דבר השם לעמנו, כלומר אם שכחתי דבר מזכיותיך.
ספר אתה וגו׳ – כטעם צדיק הראשון בריבו (משלי י״ח:י״ז).
ואם תאמר שהרבה דברים עשית לכבודי ושאין אני זוכר אותם הזכירני ונשפטה יחד ויהיה המשפט אם יכבדו החטאות על הזכיות או אם הוא בהפך שצדיק הראשון בריבו דבר אתה ראשונ׳ למען תצדק.
[הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק]. השיבני ונתווכח1, מה עלה בדעת החולקים בסמיכה וזולתה2, ולא עשו כאשר ציויתי (דברים יז ח) ׳וקמת ועלית׳3:
1. ׳ר״ל, אנכי חטאתיך לא אזכור, אבל אתה אם יש לך איזה זכות וטענה כנגדי לתועלתך, הזכירני ונשפטה - ונתוכחה עליהם אם יש ממש בדבריך׳ (מלבי״ם). [ובשיעורים לתהלים (ב ה) כתב: ׳ו׳משפט׳ הוא הוויכוח שנעשה קודם גמר דין, כאמרו נשפטה יחד׳ ושם (ט כ): ׳שלא יהיה להם פתחון פה להתווכח עמך, כי מילת ׳משפט׳ מבנין נפעל הוא מלשון ויכוח, כמו נשפטה יחד׳. וכן כתב בשיעורים לדברים (כה א): ׳ואמר הגאון, כי ׳משפט׳ אינו חיתוך הדין, שזה נקרא ׳הדין׳, וה׳משפט׳ הוא הוויכוח העושה והחקירות והדרישות הנעשות קודם גמר דין, כדכתיב נשפטה יחד, שהוא כמו ׳ניווכחה יחד׳, וכן אמר כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום, והצדיקו את הצדיק - לאמר ׳איש פלוני אתה זכאי׳⁠ ⁠׳].
2. במשנה בחגיגה (טז.): ׳יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך - יוסי בן יוחנן אומר לסמוך, יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך - ניתאי הארבלי אומר לסמוך, יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך - שמעון בן שטח אומר לסמוך, שמעיה אומר לסמוך - אבטליון אומר שלא לסמוך, הלל ומנחם לא נחלקו, יצא מנחם נכנס שמאי, שמאי אומר שלא לסמוך - הלל אומר לסמוך, הראשונים היו נשיאים - ושניים להם אב בית דין׳. וכתב רש״י ׳וזו היא מחלוקת ראשונה שהיתה בחכמי ישראל׳. ובתוספות שם בשם ירושלמי: ׳בראשונה לא היה מחלוקת אלא על הסמיכה בלבד, ועמדו שמאי והלל ועשו ארבע, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צורכן רבו מחלוקות בישראל ונחלקו לשני כיתות׳. הרי שממחלוקת הסמיכה שלא הוכרעה החלו המחלוקות להתרבות בישראל.
3. ׳כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט וגו׳ דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט, וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל׳. בפירושו לתהלים (קיט קב-קג) מפרש רבינו שדוד המלך שיבח מצוה זו על שבכוחה למנוע מחלוקות: ׳ממשפטיך לא סרתי - כשנפל ספק בדין, לא סרתי ממה שהוא המשפט אצלך, וזה כי אתה הורתני – ׳וקמת ועלית׳, ׳לא תסור ימין ושמאל׳, [ועל ידי זה] מה נמלצו לחכי - כי בזה העברתי כל מחלוקת מבינינו, אמרתך - שאמרת שנלך אל השופט אשר יהיה בימים ההם, מדבש לפי - שלא נדון אחר כל בית דין, אבל יהיה יפתח בדורו כשמואל בדורו׳. ואף שכל הזוגות שנחלקו היו אב בית דין ונשיא הסנהדרין, והם היושבים במקום שבחר בו ה׳, הכוונה שלא הגיעו להכרעה בסנהדרין עצמו. וראה מה שהארכנו בביאור העניין במאמר ׳וקמת ועלית׳ הנדפס עם פירוש רבינו לשיר השירים.
הזכירני – אחז דרך משל מהאדם לחבירו לומר הזכיר אותי מה גמול יש לך עלי.
נשפטה יחד – נדבר דברינו לראות הדין עם מי.
ספר אתה – ר״ל ספר אתה תחילה למען תצדק כי צדיק הראשון ובריבו וכאומר אף אם אתה תספר בתחילה לא תהיה צדיק נגדי.
הזכירני – מה שעבר, כי באמת לא עשית צדקות אלא חטאות, וכבר אמרתי כי חטאתיך לא אזכור. ואמנם אני מַרְשֶה אותך להזכירני אם אולי גם צדקותיך שכחתי.
הזכירני – ר״ל אנכי חטאתיך לא אזכור, אבל אתה אם יש לך איזה זכות וטענה כנגדי לתועלתך הזכירני ונשפטה ונתוכחה עליהם אם יש ממש בדבריך ספר אתה מוסיף לאמר גם לא אשפוט ולא אתוכח אתך כלל רק ספר אתה כל שתרצה אך למען תצדק – אני רוצה שתצדק, ואף אם אדע להוכיח הפך דבריך אחריש, כל שיהיה לך איזה טענה כל שהוא.
ופנה לעם באומרו, ואם תאמר שהרבה דברים עשית לכבודי ושאין אני זוכר אותם1 וששכחתי צדקותיך, וחטאיך אינם רבים כמו שאני אומר2, הַזְכִּירֵנִי3 אם יש לך איזה זכות וטענה כנגדי לתועלתך4, נִשָּׁפְטָה – נבוא למשפט5 יָחַד ונדבר דברינו לראות עם מי הדין6, ואפילו7 סַפֵּר דבריך8 אַתָּה תחילה9 לְמַעַן תִּצְדָּק10:
1. אברבנאל.
2. רד״ק.
3. ואחז דרך משל כאדם האומר לחברו להזכיר לו דבר ששכח (רד״ק, מצודת דוד).
4. מלבי״ם.
5. רש״י.
6. מצודת דוד.
7. רד״ק.
8. אבן עזרא.
9. כי הראשון צדיק בריבו כמו שנאמר (משלי יח, יז) ״צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ וּבָא רֵעֵהוּ וַחֲקָרוֹ״, וכאומר אף אם אתה תספר בתחילה, אם תספר האמת לא תצדק, ואפילו לא תספר כל חטאתיך ולא תספר כל צדקותי שעשיתי עמך, לא תהיה צדיק נגדי (רד״ק, מצודת דוד).
10. ובמדרש, אמר הקב״ה אני חפץ שתזכו בדין, בוא וראה, שנים נכנסים לדין, זה משתק את בעל דינו ואומר אני ראשון, וחברו אינו מניחו אלא אומר אני ראשון, והקב״ה בזמן שאמר לישראל באו ונשפטה יחד... אמרו מי ידבר תחילה? אמר להם הקב״ה אמרו אתם תחילה... אם אני נצחתי אתכם בדין אני הוא שמפסיד, אבל אם נצחתם אותי אני משתכר, נצחתי לדור המבול הפסדתי את כל אותם האוכלוסין... נצחני משה ויאמר להשמידם לולי משה בחירו, נשתכרתי, הדא הוא דכתיב (תהלים ד, א) למנצח מזמור, זמרו למי שמנצחין אותו ושמח (פסחים קיט., ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כז) אָבִ֥יךָ הָרִאשׁ֖וֹן חָטָ֑א וּמְלִיצֶ֖יךָ פָּ֥שְׁעוּ בִֽי׃
Your first father sinned, and your intercessors have transgressed against Me.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֲבוּךְ קַדְמָאָה חָטָא וּמַלְפָךְ מְרַדוּ בְמֵימְרִי.
ותעתרף באן אבאך אלאולין אכ׳טו ועלמאך אד׳נבו לי.
(כז-כח) והרביעי ההודאה בחטא והחרטה עליו, והודאה זו משותפת לחטאי האבות שנאמר (ויקרא כ״ו:מ׳) והתודו את עונם ואת עון אבותם, וכנגדו אמר כאן אביך הראשון חטא וג׳. והחרטה הרי היא נוגעת בעניין יישור המשפט, שאם האמין העבד שבצדק התייסר, הרי הוא מתחרט בוודאי על מעשהו, ומיישר את המשפט. ולכן חיבר אליו (כח) ואחלל שרי קדש.
ומליציך פשעו בי – המכובדים והחכמים שבאנשים.⁠1
1. למעשה, נותן אבן בלעם פה שני פירושים למלה ׳מליציך׳: מכובדים (השווה ראב״ע ורד״ק על אתר) וחכמים (השווה רס״ג על אתר, ובדומה לזה גם ת״י וראב״ע – בשם ׳י״א׳ – על אתר).
אביך הראשון חטא – באומרו במה אדע (בראשית ט״ו:ח׳).
ומליציך פשעו בי – אין לך בכל המליצים שאתה סומך על זכותם שלא מצאתי בו פשע, יצחק אהב את שונאי.
Your first father sinned by saying, "How will I know...?⁠" (Bereshit 15:8).
and your intercessors transgressed against Me You have none among all the intercessors upon whose merit you rely, in whom I have not found transgression. Isaac loved My enemy [Esau].
שהרי אם תאמרא אברהם שהוא אביך הראשון, הלאב חטא – שאמר: במה אדע (בראשית ט״ו:ח׳), ואם תאמר משה ואהרן שהם מליציך, פשעוג בי, שנאמר: שמעו נא המורים (במדבר כ׳:י׳).
א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״אם תאמר״.
ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״הלא״.
ג. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״ואם תאמר מליציך פשעו הם משה ואהרן״.
אביך הראשון – הוא ירבעם, שבחרו ישראל למלך, לא על פי השם.
ומליציך – הם השרים מליצי המלך או הלויים מליצי הכהנים, ויש אומרים שאביך הם המלמדים כמו אבי אבי רכב ישראל (מלכים ב ב׳:י״ב) וישימני לאב לפרעה (בראשית מ״ה:ח׳) אבי כל תופש כנור ועוגב (בראשית ד׳:כ״א) והמליצים הם התלמידים, והוא מגזרת כי המליץ (בראשית מ״ב:כ״ג).
Thy first father hath sinned. Jeroboam, when chosen by the Israelites, to be their king, without the consent of God.⁠1
ומליציך And thy interpreters.2 Either the princes, the interpreters of the king, are meant, or the Levites, the interpreters of the priests. Some explain אביך by thy teachers. Comp. 2 Kgs. 12:13; Gen. 4:21; 45:8, and מליציך by thy pupils. As to מליץ interpreter, comp. Gen. 42:23
1. This statement is not quite correct, since the prophet Ahijah from Shiloh told Jeroboam that God had appointed him to be king over ten tribes (1 Kgs. 11:29—39). The idolatry of Jeroboam should rather be pointed at by Ibn Ezra
2. A. V., And thy teachers.
הלא אביך הראשון – שבחרתי לי לעם סגלה הוא דור יוצאי מצרים שנבחרו לי תחלה.
חטא – לי והחליפני באלהים אחרים בעגל.
ומליציך – כהניך ומלכיך ושריך ושופטיך אחרי כן מדור לדור.
אביך הראשון חטא – ואיך תאמר לא חטאת אתה, והנה אביך הראשון חטא והוא אדם הראשון, כי האדם מוטבע בחטא [כי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח׳:כ״א).]⁠א
ומליציך פשעו בי – פירוש: שריך וגדוליך, וכן: במליצי שרי בבל (דברי הימים ב ל״ב:ל״א), כי הענין אחד במלות שונות כמו: את מספר מפקד העם (שמואל ב כ״ד:ט׳). וזכר השרים שהם היו ראוים להוכיח העם, ולהשיב אותם לדרך הטובה, והם פשעו בי.
וי״מ אביך – מלכך, כמו: והיתה יד י״י בכם ובאבותיכם (שמואל א י״ב:ט״ו), ומפרשים אותו על ירבעם. ויותר נכון להיות פירושו על שאול כי הוא מלך ראשונה על כל ישראל.
א. מה שבסוגריים מופיע בדפוסים, אך הוא חסר בכ״י וטיקן 71, לוצקי 849, פריס 195, וטיקן אורבינטי 13.
אביך הראשון – אחרי ששם האב בעברי ובהגיון מונח על רחוק וקרוב במדרגות אין מספר, וכן ראשון, הרשות בידינו לפרש זה על אדם הראשון אם נרצה.
אבל זה לפי דעתי אחר שכתב ומליציך פשעו בי – שטעמו: השרים אשר למלך, כמו וגם במליצי שרי מלך בבל וגו׳ (דברי הימים ב ל״ב:ל״א), כי השלוחים ההולכים לדבר עם המלך, ראוי שיהיו בעלי הדבור הצח והמליצה הצחה, הנה הכונה באמרו אביך הראשון קדימת אבותם ושריהם ומלכיהם, כי כלם היו נועצים עם שריהם והיו הולכים לבקש עזר ממצרים ומאשור כמו שכל הספרים מלאים מזה.
אבל מה תאמר כי הנה אביך הראשון חטא כי אדם הראשון עם היותו יציר כפיו של הקב״ה חטא, ויונתן תרגמו מלכך ירמוז לירבעם שהוא היה המלך הראשון שמלך בישראל או על שאול כי המלכים ראוי שיקראו אבות הארץ וכן מליציך שהם השרים שהיו להליץ בעדם הם גם כן פשעו בי.
(כז-כח) [אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא]. הנה אדם הָרִאשׁוֹן חָטָא בעברו על מצוותי בטעות טענת הנחש1, כבורח מהמכוון, אבל לא כמורד2, אמנם מְלִיצֶיךָ - פותרי התורה3פָּשְׁעוּ, כמתגדלים על קונם לדעת4, שידעו שהוא דופי ורשע נגד רצוני5, וחשבו היות מנהגיהם טובים ממצוותי ומתיקון ׳וקמת ועלית׳ (דברים יז ח)6, ובכן חללתי שָׂרֵי קֹדֶשׁ [וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים]7:
1. הרד״ק גם פירש שהכוונה לחטאו של אדם הראשון, אך פירש באופן אחר, ע״ש.
2. ׳אביך הראשון׳ – אדם, ׳חטא׳, אך לא ׳פשע׳, שבאכילתו מעץ הדעת ברח והשתמט מלקיים את התכלית שלמענו נברא, שכל בריאתו היתה ׳לעבדה ולשמרה׳ ולהשיג שלימות שכלית, ובעצת הנחש בחטא עץ הדעת גרם לעצמו להימשך אחר תאוות הגוף, כמו שפירש רבינו באריכות במקומו, ובכך לא קיים את רצון ה׳ ואת התכלית שלמענו נברא, אך לא עשה כן בכוונה למרוד בה׳.
3. ׳מליצים׳ הם שרים ונכבדים (רד״ק), ורבינו מפרש לשון ׳מליציך׳ גם כפשוטו, שהוא מתורגמן, והכוונה לחכמי התורה שפותרים ומפרשים את התורה. וכן תרגומו ׳ומלפך׳.
4. שמכירים את בוראם, ויודעים שפושעים בו, ובדעת שלימה עושים זאת. ומרמז למה שאמרו בסוטה (מז:): ׳משרבו זחוחי הלב - רבו מחלוקת בישראל, משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן - רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות׳. הרי שהמחלוקת באה בגלל זחיחות הדעת, ולפירוש רבינו זה גרם לכך שלא קיימו ׳וקמת ועלית׳.
5. בתמורה (טו:): ׳ואמר רב יהודה אמר שמואל, כל אשכולות שעמדו להן לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר היו למדין תורה כמשה רבינו, מכאן ואילך לא היו למדין תורה כמשה רבינו׳. [יוסף בן יועזר הוא הראשון מהזוגות שחלקו בעניין הסמיכה, ויש לבאר שעד אז לא היו מחלוקות, והיתה תורה אחת כפי שהיתה מימות משה רבינו]. ובסוף הסוגיא איתא: ׳במתניתא תנא, כל אשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר איש צרידה לא היה בהם שום דופי, מכאן ואילך היה בהן שום דופי וכו׳, אמר רב יוסף, דופי של סמיכה קתני׳. ופירש רש״י: ׳דעד יוסף בן יועזר לא נחלקו בסמיכה ולא בשום דבר, שעדיין לא נתמעט הלב, ולהכי נקט סמיכה דהיא היתה מחלוקת ראשונה שנחלקו בו חכמים מעולם, ומיוסף בן יועזר ואילך היה בהן דופי של סמיכה שנחלקו בסמיכת שלמים ביום טוב, כדאמרינן בחגיגה שמאי אומר לסמוך והלל אומר שלא לסמוך׳. ובפירוש רבינו גרשום שם: ׳דופי - מחלוקת קאמר, דלא שימשו כל צרכן והיו חולקין זה על דברי זה. לישנא אחרינא, דופי של סמיכה שחלקו על סמיכה, כמו שמאי אומר לסמוך הלל אומר שלא לסמוך׳. ולפי המבואר נראה שלרבינו שני הפירושים נכונים, ׳דופי׳ של מחלוקת כי לא שימשו כל צרכן היא שהביאה למחלוקת של סמיכה וריבוי המחלוקות. וזהו שאמר כאן בלשון ׳דופי׳.
6. שלא קיימו מצות ׳וקמת ועלית׳ שנועדה למנוע מחלוקת. כלומר, מה שהביא לכך שלא הכריעו במחלוקתם הוא כי הסתפקו בכך שינהגו העם במנהג של חומרא, ומנהגם הטוב היה יותר מקובל בעיניהם מאשר הכרעת המחלוקת, אך התורה ציוותה להכריע ולא להחמיר. כאן מרמז רבנו לפירושו (לעילה כט יג) עה״פ ׳ותהי יראתם אותי מצות אנשים׳, שה׳ מוכיח את ישראל שמה שיראים ומקיימים מצוותיו אין עושים זאת אלא לכבוד אנשים חשובים ולא לכבודי, ובפירושו על התורה (דברים כח יא) ביאר יותר, וכתב שכל התוכחות התקיימו ׳כאשר הומרה שמירת מצוות התורה במנהגים שונים וזולתם וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט וכו׳, ואמר (שם פסוק מה) כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ, כלומר אבל שמרת מה שציוו או הנהיגו אחרים זולתו אשר לא כתורתו, כמו שסיפרו ז״ל (סוטה מח.) שלא היו תורמין ולא מעשרין והוצרכו לתיקון יוחנן כהן גדול ולגזור על הדמאי, והיו נועלים דלת בפני לווין מפני השמיטה והוצרך הלל לתקן פרוסבול (גיטין לו.), וביטלו מי סוטה ועגלה ערופה (סוטה מז.) וסנהדרין (ע״ז ח:) מרוב הפושעים בסוף בית שני׳. הרי שכוונתו בזה לתקנת פרוזבול שתיקן הלל ולאיסור דמאי וכדומה, שהם מתקנות חז״ל בבית שני, וסיים שם: ׳ובאלה התבארו סיבת חורבן בית שני והתמדת גלותו בהתמדת סיבתו׳. והיינו כי מרוב הספיקות שלא הוכרעו ומחמת שכחת התורה, הוצרכו חז״ל בימי בית שני לתקן תקנות ולחדש איסורים, אך אילו היו מכריעים את המחלוקות לא היו צריכים לכך, ולכן נחשב להם כאילו מחשיבים את תקנותיהם יותר מאשר דברי התורה עצמה. ולנקודה זו רמז גם בפירושו לעיל, ע״ש. [אך בוודאי אין הכוונה לתנאים החולקים בעצמם, ראה מש״כ רבינו באבות (פ״ה מי״ז) בעניין מחלוקת הלל ושמאי שהיא מחלוקת לשם שמים, ובדברי הלל שם (ב׳:ה׳) שמה שאמרו שיוחנן כהן גדול נעשה צדוקי, הכוונה שלא קיבל עליו י״ח דבר שגזרו בית שמאי ובית הלל, ע״ש, אלא צ״ל שמחמת התלמידים שלא שימשו כל צורכן מחמת גאוותם לא היה כח בחכמי הסנהדרין להכריע את הדין לדורות, ויל״ע].
7. ׳שרי קודש׳ הם המליצים הנזכרים, שנענשו בעצמם, אך בגללם גם כל ישראל היו לחרם ולגידופים. וכן כתב רבינו בזכריה (יא ח): ׳ואכחיד שלושת הרועים - מלך כהן גדול ונשיא, בירח אחד - בירח החורבן, ותקצר נפשי בהם - בחטאים שאין הדעת סובלתן, כענין המחלוקת עד שנעשית תורה כשתי תורות, נגד מצות ׳כי יפלא ממך׳׳. כלומר, בגלל המחלוקת שנגרמה על ידי מנהיגי ישראל שלא קיימו מצות ׳וקמת ועלית׳, ימותו המנהיגים, והוא שכתוב כאן ׳חללתי שרי קודש׳.
ומליציך – מלשון מליץ והוא המטעים הדבר במיטב הענין.
אביך הראשון חטא – אדם הראשון חטא בי באכלו מעץ הדעת ועם כי היה יציר כפי וכ״ש אתם שנולדתם מאיש ואשה המלאים עון.
ומליציך – אף המליצים שאתה סומך עליהם להמליץ טוב בעדך והם הכשרים שבדור הנה גם המה פשעו בי.
אביך הראשון – יש אומרים אדם הראשון, ויש אומרים אברהם, ויש אומרים ירבעם, ויש אומרים שאול, וכל אלה רחוקים מענין הפרשה. ורוזנמילר פירש החשובים שבעם והכהנים. וגיזניוס פירש קדמוניך. ולי נראה שהכוונה על הגדול באומה בימי שובם מהגלות, אותו שהיה ראוי להקרא אב לישראל וראשן להם במעלה, והוא יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, והוא שנאמר עליו ראה העברתי מעליך עונך {זכריה ג׳:ד׳}, וקצת מבניו לקחו נשים נכריות (עזרא י׳:י״ח).
ומליציך – הם שאר הכהנים המכפרים בעד כל קהל ישראל, ורבים מהם נשאו נשים נכריות. והעד על אביך, שאומר אחר כך ואחלל שרי קדש.
אביך – בא פה בשם המין, כמו עץ עושה פרי, ר״ל אבותיך,
ומליציך – המליץ הוא העומד לאמצעי, בין שני נושאים, לגלות רעיונות האחד לחברו, כי המליץ בינותם, אם יש עליו מלאך מליץ, ובא על הנביאים והכהנים, שהם העומדים בין ה׳ ובין ישראל, וע״כ קראם שרי קדש.
אביך – אבל מה תוכל לספר, ואיזה זכות תוכל להזכיר לאמר שהגליתי אתכם שלא כדין, הלא אבתיך הראשונים שהם הדורות שהיו בזמן הבית חטאו לנגדי וגם מליציך שהם הכהנים והנביאים,
פשעו בי במזיד (כי להם נחשב הכל מזיד, משא״כ העם שהיו שוגגים וזדונות נחשבו להם כשגגות), ולכן ואחלל שרי קדש – הדלתות מגבילות, ע״י שמליציך פשעו בי חללתי שרי קדש שהם המליצים שלך הכהנים והנביאים, וע״י שאבותיך הראשונים חטאו עי״כ ואתנה לחרם יעקב נתתי כל העם לחרם ושממה,
וישראל שהיא קדושת ישראל וקדושיהם וגדוליהם נתתי לגדופים – שגדפו על תורתם וקדושתם.
ואיך תאמר לא חטאת שהרי האדם מוטבע בחטא1, והנה2 אָבִיךָ אדם3 הָרִאשׁוֹן4 עם היותו יציר כפיו של הקב״ה5 חָטָא באכלו מעץ הדעת6, וּמְלִיצֶיךָ – ואף המליצים שאתה סומך עליהם להמליץ טוב בעדך7 הנה גם המה8 פָּשְׁעוּ בִי:
1. כי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח, כא. רד״ק).
2. רד״ק.
3. רד״ק, מצודת דוד.
4. ורש״י ור״י קרא מבארים כי אביך הראשון הוא אברהם אבינו שחטא באומרו (בראשית טו, ח) ״בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה״. ויש מפרשים ״אביך״ מלכך, והוא ירבעם שבחרו ישראל למלך שלא עפ״י ציווי ה׳ (אבן עזרא, רד״ק בפי׳ השני). ולפי׳ זה יותר נכון שהוא שאול כי הוא מלך ראשון על כל ישראל (רד״ק). ומלבי״ם מבאר אביך הראשון הם אבותיך הראשונים שהם הדורות שהיו בזמן הבית שחטאו.
5. אברבנאל. וכל שכן אתם שנולדתם מאיש ואשה המלאים עוון (מצודת דוד).
6. מצודת דוד. בעוברו על מצוותי בטעות טענת הנחש (ר״ע ספורנו).
7. והם הכשרים שבדור (מצודת דוד). רש״י מבאר אין לך בכל מליציך שאתה סומך על זכותם שלא מצאתי בו פשע, שהרי יצחק אהב את שונאי (הוא עשיו). ר״י קרא ביאר כי המליצים הם משה ואהרן שנאמר (במדבר כ, י) ״שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים״. אבן עזרא ורד״ק מבארים שהמליצים הם השרים והגדולים שלא הוכיחו את העם. ומלבי״ם מבאר כי מליציך הם הכהנים והנביאים, ופשעם היה כי נחשב להם כל חטאיהם כמזיד, משא״כ העם שהיו שוגגים וזדונות נחשבו להם כשגגות.
8. מצודת דוד.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כח) וַאֲחַלֵּ֖ל שָׂ֣רֵי קֹ֑דֶשׁ וְאֶתְּנָ֤ה לַחֵ֙רֶם֙ יַֽעֲקֹ֔ב וְיִשְׂרָאֵ֖ל לְגִדּוּפִֽים׃
Therefore I have profaned the princes of the sanctuary, and I have given Jacob to condemnation and Israel to reviling.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמקראות שלובותעודהכל
וְאַפֵּיס רַבְרְבֵי קוּדְשָׁא וְאֶמְסַר לְקַטָלָא יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְחִסוּדִין.
ואני בחכם בד׳לת ריסא אלקדס וג׳עלת מן אל יעקוב מתלופין ומן אל אסראיל מקד׳ופין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

(כח) ועשה את המיוסרים שתי כיתות, האחת מהן אנשים שכלו בעוונותיהם, אמר עליהם ואתנה לחרם יעקב. והשנייה חיו שפלים ומדוכאים, והכל מגדפים אותם, אמר עליהם וישראל לגדופים, כעין מה שאמרה התורה (ויקרא כ״ו:ל״ח) ואבדתם בגוים, מקצתכם, ואחר (ויקרא כ״ו:ל״ט) והנשארים בכם ימקו בעונם בארצות איבהם וג׳.
ואישר ה׳ בזה כי האנשים שיקיימו את המעשים הללו בתשובה הוא ימחול להם בלא ספק, ולכן הביא לאחר כפרה זו הבטחה ובשורה טובה, ואמר
וַאחלל שרי קדש – עתיד במקום עבר,⁠1 והוכחה לכך שהוי״ו בפתח;⁠2 וכך במלה ״וְאתנה לחרם יעקב״ (להלן) היה צריך להיות קמץ בוי״ו, ובא בשווא.
1. כך מתרגם רס״ג על אתר, השווה ריב״ג באללמע עמ׳ 178 (רקמה עמ׳ ר-רא).
2. לשון אחר: אין זו צורת עתיד מהופך; השווה ריב״ג באללמע שם (רקמה שם).
ואחלל שרי קודש – בשביל עונותיכם.
And I profane the holy princes because of your iniquities.
ואחלל שרי קודש – אילו משה ואהרן.
ואתנה לחרם יעקב – בעון העגל, דכתיב: זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט).
וישראל לגידופים – שהיו האומות מגדפים אותם ומונים אותם: אומה ששמעה מאלהיה: אנכי ולא יהיה לך (שמות כ׳:ב׳) עשו עגלא לסוף מ׳ ימים.
א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״וזינו אחרי הבעל״.
ואחלל {שרי קדש} – הם הכהנים, וכן כתיב כי היו שרי קודש (דברי הימים א כ״ד:ה׳).
ואתנה – ועתה זאת הרעה עשיתי לך בעבור מעשיך.
The princes of the sanctuary. The priests; comp. 1 Chron. 24:5
Yet now hear, etc. This evil I have brought upon thee for thy wickedness,
וחללתי על כן שרי קדש – שהיה ראוי לנהוג בהם כבוד ומורא וקדושה. וחללתים ובזיתים בארץ אויביהם.
ואחלל – הוי״ו פתוחה כי אין הענין עבר, אלא פירושו בכל דור ודור אני מחלל שרי קדש ואני נותן לחרם יעקב וישראל לגדופים בעונותיהם, אבל איני מכלה אותם מכל וכל.
וזכר שרי קדש לפי שאמר: ומליציך פשעו בי (ישעיהו מ״ג:כ״ז), אמר כי שרי קדש שיש בישראל הם מחוללים ביד האויב ונספים בעון השרים הפושעים והעם, כי הטובים הם נספים בעון הרעים כשהם רבים, וכן אמר: פן תספה בעון העיר (בראשית י״ט:ט״ו), כי לא ימלט האחד בין הרבים אלא על ידי נס, וכן אמר: נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ (תהלים ע״ט:ב׳) – הנה היו עבדי האל וחסידיו ונספו בעון הרבים, ועל זה אמר: כי עד צדק ישוב משפט (תהלים צ״ד:ט״ו).
ופי׳ לחרם – להרג, כמו: ואת כל הנשמה החרים (יהושע י׳:מ׳).
לגדופים – שהם לחרפה וגדופה בין האומות.
ובדרש: ואחלל שרי קדש – אלו הלוים.
ולכן: ואתנה לחרם יעקב וישראל לגדופים – ונחרבו עשרת השבטים וגם יהודה.
עד שמפני זה חללתי שרי קדש והם שרי ישראל ומלכיהם יהויקים יכניה וצדקיהו שהגלם נבוכד נצר וכן הושע בן אלה שהגלהו מלך אשור, ורש״י פירש אביך הראשון אברהם חטא באומרו במה אדע ומליצי פשעו בי אין לך בכל המליצים שאתה סומך על זכותם שלא מצאתי בו פשע, יצחק אהב שונאי ואחלל שרי קדש בשביל עונותיהם עד כאן. ובעבור זה נתתי לחרם יעקב וישראל לגדופים, ויהיה לפי זה ואחלל ואתנה לשון עבר אבל מאשר וי״ו ואחלל פתוחה ווי״ו ואתנה בשב״א הטיבו לראות המפרשים שפירשוהו לעתיד שיחללם השם לאשמת העם ונוקשו ונלכדו בעון דורם עמהם וזהו ואחלל שרי קדש שהם הכהנים ואתנה לחרם יעקב וגומר, ועם היותם רעים וחטאים וראויים לעונשים וגדופים מתמידים אעפ״י כן ואעש למען שמי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

ואחלל – הוא הפוך הקדש וכן לא יחלל זרעו (ויקרא כ״א:ט״ו).
ואתנה – ענין מסירה.
לחרם – ענין שממון ואבדון.
לגדופים – ענינו כמו חרפה וכן אשר גדפו (ישעיהו ל״ז:ו׳).
ואחלל – בעבור עונותיכם אחלל אף השרים הקדושים שבכם.
ואתנה – אתנה אתכם לחרם ושממון ולגדוף מפי האויב.
ואחלל – איננו עבר, כי הוי״ו פתוחה לא קמוצה (רד״ק) והפתח עומד במקום שוא, בעבור החטף שאחריו, והנה היא וי״ו החבור ולא וי״ו ההפוך, והכוונה ראוי היה לי שאחלל שרי קדש, הם הכהן הגדול ובניו, אלא שאני מוחה פשעיך למעני. ורוזנמילר וגיזניוס פירשו לשון עבר ממש. ובדברי הימים א כ״ד:ה׳ נקראו ראשי משמרות כהונה בשם שרי קדש.
לחרם יעקב וישראל לגדופים – כבר הבדלתי (למעלה ט׳ ז׳) שישראל מורה שם המעלה, במה שהם קדש לה׳, מתקדשים על הטבע ועניניו, ומבואר אצלי (למע׳ לז כג) כי פעל גדף לא יבא רק על ברכת השם, או דבר קדוש, וכיון פה על קדושת ישראל, מצד שהם ישראל שהיו לגידוף לבזות קדושתם.
וַאֲחַלֵּל1 בכל דור ודור2 אף3 שָׂרֵי קֹדֶשׁ4 בעבור עוונותיכם5, וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם – להרג6 ושממון7 את יַעֲקֹב8, וְיִשְׂרָאֵל אתן לְגִדּוּפִים מפי האויב9, אבל איני מכלה אתכם מכל וכל10, ועם היותכם רעים וחטאים וראויים לעונשים וגידופים מתמידים אעפ״י כן ״ואעש למען שמי״11:
1. הוא הפוך הקודש (מצודת ציון). האות וא״ו מנוקדת בפתח כלומר בהווה, בכל דור ודור אני מחלל שרי קודש ונותן את יעקב לחרפה וכו׳ (רד״ק).
2. רד״ק.
3. מצודת דוד.
4. הם השרים הקדושים שבכם (מצודת דוד). ר״י קרא מבאר שהם משה ואהרן. אבן עזרא מבאר שהם הכהנים. רד״ק מבאר כי הזכיר ״שרי קדש״ לפי שאמר (בפס׳ קודם) ״וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי״ אמר כי שרי קדש שיש בישראל הם מחוללים ביד האויב ונספים בעוון השרים הפושעים והעם, כי הטובים נספים בעוון הרעים כשהם רבים. ובמדרש ביאר כי שרי קודש אלו הלויים (רד״ק). אברבנאל מבאר כי הם שרי ישראל ומלכיהם יהויקים יכניה וצדקיהו שהגלם נבוכדנצר וכן הושע בן אלה שהגלהו מלך אשור.
5. רש״י, מצודת דוד.
6. רד״ק.
7. מצודת דוד.
8. כלומר אתכם (מצודת דוד).
9. מצודת דוד, מלבי״ם ביאר ״ואתנה לחרם יעקב״ נתתי כל העם לחרם ושממה,⁠״ וישראל״ שהיא קדושת ישראל וקדושיהם וגדוליהם נתתי ״לגדופים״ שגדפו על תורתם וקדושתם.
10. רד״ק.
11. אברבנאל.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144