(א-יז) פרשת נדרים ושבועות – בה״ג מניין המצוות פרשה מ״ב
(א) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶת־מֹשֶֽׁה׃
Moses told the Children of Israel according to all that Hashem commanded Moses.
And Moshe spoke to the sons of Israel according to all that the Lord commanded Moshe.
ראיה מהתרגום לדברי רמב״ן
הפסוק תמוה, מה החידוש שמשה מסר את דברי ה׳ לישראל? רש״י פירש עפ״י דרשת חז״ל בספרי:
ויאמר משה וגו׳ – להפסיק העניין, דברי רבי ישמעאל. לפי שעד כאן דבריו של מקום ופרשת נדרים מתחלת בדבורו של משה, הוצרך להפסיק תחלה ולומר שחזר משה ואמר פרשה זו לישראל, שאם לא כן יש במשמע שלא אמר להם זו אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו.
אבל לדעת רמב״ן אין צורך לדרשתם שכן ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ הוא עצמו חידוש: הואיל והפרשה מדברת בקרבנות, ראוי היה לאומרה לכהנים דווקא, ובאה התורה ומלמדת שמשה מסר את הדברים גם לבני ישראל כדי שישגיחו על עבודת הכהנים.1
ויש להביא ראיה לדבריו גם מת״א: בפסוק ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה׳ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (ויקרא כג מד) הדומה לפסוקנו, תרגם ״וּמַלֵּיל מֹשֶׁה יָת סְדַר מוֹעֲדַיָּא דַּה׳ וְאַלֵּיפִינּוּן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ כדרשת חז״ל, כי ללא דרשתם הפסוק נראה כמיותר. אבל כאן, שמצוות הכהנים נמסרו ״אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ ולא ״אל בני אהרן״ וזה עצמו חידוש הפסוק, תרגם מילולית כי אין צורך לדרשה. וראה כעין זה גם בפסוק ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (ויקרא כא כד) וביאורנו שם.
1. רמב״ן (על דברי רש״י): ״ולא הבינותי זה, שכך נאמר ״וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל״ בסוף פרשת המומין (ויקרא כא כד), ואמר בסוף פרשת המועדות ״וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל״ (ויקרא כג מד). אבל כפי פשוטו בא הכתוב לומר כי אע״פ שהפרשה הזו בתורת הקרבנות, לא ייחד בה אהרן ובניו כאשר הוא בפרשיות שבתורת כהנים, אבל אמר אל כל בני ישראל יחדיו ככל אשר צוה ה׳ את משה״. וראה ״עמק הנצי״ב״ לספרי כאן.
ואמרא משה לבני ישראל כלב מה די פקד י״י ית משה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואמר״) גם נוסח חילופי: ״ומלל״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כל״) גם נוסח חילופי: ״ככל״.
And Mosheh spoke to the sons of Israel, according to all that the Lord had commanded Mosheh.
ויאמר משה אל בני ישראל – להפסיק העניין, דברי ר׳ ישמעאל. לפי שעד כאן דבריו של מקום, ופרשת נדרים מתחלת בדיבורו של משה, הוצרך להפסיק תחילה ולומר שחזר משה ואמרה לפרשה זו לישראל. שאם לא כן, יש במשמע שלא אמר להם זו, אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו.
(סיום) חסלת פינחס.
ויאמר משה אל בני ישראל AND MOSHE TOLD THE CHILDREN OF ISRAEL – This is stated to separate this subject (of sacrifies) from the following (vows). Such is the opinion of R. Yishmael. What it means is: since up to now we have the words of the Omnipresent to Moshe (Bemidbar 28:1–2: "And Hashem said to Moshe, 'Command the children of Israel, etc.' ") and the chapter about vows that follows begins with an utterance of Moshe ("And Moshe spoke"), it is necessary first to make a break by stating that Moshe in turn told this section to Israel ("And Moshe told etc."), for if this were not done it would imply that he did not tell them this section about the sacrifices, but began his address with the chapter about vows (Sifre Bemidbar 30).
(Conclusion) The end of [Parashat] Pinechas.
פס׳: ויאמר משה אל בני ישראל – בא הכתוב להפסיק בין נדבה לנדרים. ככל אשר צוה ה׳ את משה מלמד שהמצות צריכות לימוד והוראה לישראל אלו הלכות שנאמרו על פה. ופירוש המצות שנתקבלו מפי משה כקבלה. ואם תאמר למה לא נכתבו בפירוש. (קהלת י״ב:י״ב) עשות ספרים הרבה אין קץ. ולא עוד אלא שנתן הקב״ה תורה שתהא עמל בה יומם ולילה (יהושע א׳:ח׳) כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל:
ויאמר משה אל בני ישראל – להפסיק הענין, דברי רבי ישמעאל. לפי שעד כאן דבריו של מקום ופרשתא נדרים מתחלת בדבורו של משה, הוצרך להפסיק הענין לומר שחזר משה ואמרה לפרשה זו לישראל, שאם לא כן יש במשמע שלא אמר להם זו אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו. לשון רבינו שלמה.
ולא הבינותי זה, שכך כתוב: וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל (ויקרא כ״א:כ״ד) בסוף פרשת המומין, ואמר בסוף פרשת המועדות: וידבר משה את מועדי י״י אל בני ישראל (ויקרא כ״ג:מ״ד).
אבל כפי פשוטו, בא הכתוב לומר כי אף על פי שהפרשה הזו בתורת הקרבנות, לא ייחד בה אהרן ובניו כאשר הוא בפרשיות שבתורת כהנים, אבל אמר אל כל בני ישראל יחדו ככל אשר צוה י״י את משה, בין בדין שביתת המלאכה, בין בתמידין ובמוספין ובנדרים ונדבות, כי כן נאמר לו: צו את בני ישראל (במדבר כ״ח:ב׳). והטעם: מפני שהמצוה לאחר ביאתם בארץ והיא אזהרה לישראל כולם שישמרו במועדם התמידין והמוספין ויקריבו הנדרים והנדבות. ועוד, כי עיקר המצוה להיות הימים נזכרים ונעשים לשבות בהם מכל מלאכת עבודה. [והפרשה הזאת שוה עם פרשת המועדים שבתורת כהנים (ויקרא כ״ג), שם נאמר בתחלה: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם (ויקרא כ״ג:ב׳), ובסוף: וידבר משה את מועדי י״י אל בני ישראל (ויקרא כ״ג:מ״ד).ב ובכאן ככה בתחלה: צו את בני ישראל ואמרת אלהם (במדבר כ״ח:ב׳), ובסוף: וידברג משה אל בני ישראל ככל אשר צוה י״י, ולא הזכיר: מועדי י״י, בעבור שהוזכרו בכאן בפרשה דברים אחרים שאינן במועדי י״י, כגון תמידי החול ומוספי השבת וראשי חדשים.]ד
והמדרש שדרש בו רבי ישמעאל מפני שאין הכתוב צריך לומר במשה שאמר לבני ישראל ככל אשר צוה אותו השם, ואין הדרך בתורה שיאמר כן בכל פרשה ופרשה. ולכך ידרשו בוידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל (ויקרא כ״א:כ״ד) – הזהיר אהרן על ידי הבנים, ואת הבניםה על ידי ישראל, ואת ישראל זה על ידי זה (ספרא ויקרא כ״א:כ״ד). ובפרשת המועדות עשו מדרשים רבים (ספרא ויקרא כ״ג:מ״ד): מלמד שהיה משה אומר להם לישראל הלכות הפסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות החג בחג, בלשון שהוא שומע בו הוא אומר להם לישראל, כל הפרשיות נאמרו בענין אחד. ר׳ יוסי הגלילי אומר: מועדי י״י נאמרו, ולא נאמרהו שבת בראשית עמהם. בן עזאי אומר: מועדי י״י נאמרו, ולא נאמרה פרשת נדרים עמהם. רבי אומר: מה תלמוד לומר וידבר משה את מועדי י״י אל בני ישראל (ויקרא כ״ג:מ״ד), לפי שלא למדנו אלא על הפסח ועל התמיד שידחו את השבת, שנאמר בהם: במועדו, ושאר קרבנות צבור לא למדנו, תלמוד לומר: אלה תעשו לי״י במועדיכם (במדבר כ״ט:ל״ט), לעֺמר ולקרב עמו ולשתי הלחם ולקרב עמהם לא שמענו, וכשהוא אומר: וידבר משה את מועדי י״י אל בני ישראלז (ויקרא כ״ג:מ״ד) קבע מועד לכולם. עד כאן בתורת כהנים.
ואיפשר לומר כי מדרשו של ר׳ ישמעאל שאמר: להפסיק הענין, הוא מדרשו של בן עזאי שאמר: מועדי י״י נאמרו ולא נאמרה פרשת נדרים עמהם, לומר שאין דין המועדות כדין פרשת הנדרים שנאמרה אל ראשי המטות (במדבר ל׳:ב׳), לומר שיחיד מומחה מתיר את הנדר, וכן שלשה הדיוטות, אבל המועדות צריכין קידוש בית דין משלשה מומחין כמו שמפורש בבבא בתרא (בבלי בבא בתרא קכ״א.). דרש בן עזאי החילוק הזה שביניהם ממיעוט מועדי י״י, ודרשו רבי ישמעאל מן הכתוב היתר הזה, שלא בא אלא להפסיק ענין המועדות מענין הנדרים. שניהם אמרו דבר אחד, ומשמעות דורשין איכא ביניהו.
והנכון בעיני: כי אין כונתו אלא לומר שאם השלים פרשת המועדות באלה תעשו לי״י במועדיכם (במדבר כ״ט:ל״ט), ויתחיל: וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה י״י (במדבר ל׳:ב׳), היה באפשר שיחזיר הכתוב למעלה לומר שדבר משה אל ראשי המטות זה הדבר אשר צוה י״י בתמידים ובמוספים הנזכרים, ולא יהיה: אל ראשי המטות נדרש לפניו על פרשת הנדרים, ולפיכך הפסיק וסיים בפרשה של מועדות: ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה י״י את משה, ויתחיל בפרשת הנדרים שדבר משה אל ראשי המטות: זה הדבר אשר צוה י״י. וזהו האמת שכך פירוש להפסיק הענין במקומות רבים בסיפרא ובסיפרי. וכבר הזכיר רבינו שלמה (רש״י במדבר ל״א:י״ז) מה שאמרו שם בסיפרי (ספרי במדבר ל״א:מ״ה): הרוגו (במדבר ל״א:י״ז) למה נאמר, להפסיק הענין, דברי רבי ישמעאל. שאם קורא אני: הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר וכל הטף בנשים (במדבר ל״א:י״ז-י״ח), איני יודע באיזה ענין הכתוב מדבר, לכך נאמר: הרוגו (במדבר ל״א:י״ז) להפסיק הענין, דברי רבי ישמעאל. וכן במקומות אחרים בתורת כהנים.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י שבכ״י פרמא 3115. בכ״י פרמא 3255: ״ובפרשת״.
ב. בכ״י פרמא 3255 יש כאן דיטוגרפיה.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, ברשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, ובדפוס ליסבון. בכ״י פריס 222, וכן בפסוק: ״ויאמר״.
ד. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ה. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 רק: ״והבנים״ (וחסר ״ואת״).
ו. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״נאמר״.
ז. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״אל בני ישראל״.
AND MOSES TOLD THE CHILDREN OF ISRAEL [ACCORDING TO ALL THAT THE ETERNAL COMMANDED MOSES]. "'This is [stated] in order to separate the subject [of the offerings from that of the following chapter, dealing with vows and oaths].' These are the words of Rabbi Yishmael. [The meaning thereof is as follows:] Since up till this point [we have] the words of G-d [to Moses],1 and the [following] section of vows begins with the statement of Moses,2 it was necessary to separate the subject [of the offerings] by stating that Moses repeated it and told this section to Israel; for if this were not stated, one might have thought that he did not tell them this [section dealing with the offerings], but began his words with the section of vows." These are the words of Rashi. But I do not understand them, for [we find] similarly that it says — at the end of the section [dealing with] blemishes [in priests], And Moses spoke unto Aaron, and to his sons, and unto all the children of Israel;3 and it says at the end of the section of the festivals, And Moses declared unto the children of Israel the appointed seasons of the Eternal4 [and in both these cases the subsequent chapters also begin with G-d's utterance to Moses; so why was it necessary, according to Rashi, to separate here the sections by saying that Moses declared those laws to the children of Israel]!
But according to its plain meaning, the verse here comes to say that although this section deals with the laws of the offerings, G-d did not single out Aaron and his sons in connection with it, as in the sections of [the book] "the Law of the Priests" [i.e. the Book of Leviticus]. Instead Moses said it to all the children of Israel together, according to all that the Eternal commanded Moses, including the laws of refraining from work on the festivals,5 and [the laws of] the Daily Whole-offerings, the Additional Offerings, the vow-offerings and the freewill offerings, for thus it was told to Moses, Command the children of Israel.6 And the reason [for this] is because this commandment applies after they enter the Land, and it is a commandment to all Israel to observe [the laws of] the Daily Whole-offerings and the Additional Offerings [of the Sabbath and festivals] in their appointed times, and to bring their vow-offerings and freewill offerings. Furthermore, the main intention of the commandment [to offer up offerings] is that these days should be remembered and kept,7 and to refrain on them from all servile work [and therefore it was told to all the children of Israel]. Now this section is like the section of the festivals in "the Law of the Priests" [i.e. the Book of Leviticus]. For it says there at the beginning, Speak unto the children of Israel, and say unto them,8 and at the end it says, And Moses declared unto the children of Israel the appointed seasons of the Eternal,9 and here likewise at the beginning [of the section it says], Command the children of Israel, and say unto them10 and at the end [in the verse before us] it says, And Moses told the children of Israel according to all that the Eternal commanded. It did not mention [here in this verse that Moses told] "the appointed seasons of the Eternal," because in this section here other matters are mentioned [as well] which do not apply to "the appointed seasons of the Eternal," such as the Daily Whole-offerings of weekdays, and the Additional Offerings of the Sabbath and the New Moons.
The interpretation given by Rabbi Yishmael [quoted above by Rashi] is because Scripture never has to say of Moses that he told the children of Israel all that G-d commanded him, [because it is self-understood that he always did so], and it is not usual for the Torah to say so at each and every section. Therefore the Rabbis [similarly] explained11 the verse, "And Moses spoke unto Aaron, and to his sons, and unto all the children of Israel12 — [as implying that] he warned Aaron about his sons [i.e., that Aaron as High Priest should preserve the sanctity of the Sanctuary, and prevent priests with a bodily blemish from performing the Divine Service], and [he warned] the sons concerning the Israelites [that they should prevent the Israelites from entering those parts of the Sanctuary which are forbidden to them], and [he warned] the Israelites about each other" [that they should each prevent the other from violating the sanctity of the Sanctuary]. And in the section of the festivals they explained [the verse, And Moses declared unto the children of Israel the appointed seasons of the Eternal]13 in many ways. [Thus they said]:14 "This teaches us that Moses used to tell Israel the laws of the Passover on Passover, the laws of Shavuoth [the Festival of Weeks] on Shavuoth, and the laws of Tabernacles on Tabernacles. [It further teaches us that] in the very language that he heard it [from G-d], he told it to Israel. And all the sections [mentioned here] are subject to the same law.15 Rabbi Yosei the Galilean says: It states [and Moses declared unto the children of Israel] the appointed seasons of the Eternal,16 but the Sabbath of Creation [i.e., the weekly Sabbath] was not said together with them.'17 Ben Azai says: It is said, [And Moses declared unto the children of Israel] the appointed seasons of the Eternal,18 but the section of vows was not said together with them [as will be explained further on]. Rabbi19 says: What does this verse — And Moses declared unto the children of Israel the appointed seasons of the Eternal20 — come to tell us? Since [hitherto] we have only learnt that the Paschal-lamb and the Daily Whole-offering override the Sabbath [i.e., are brought on the Sabbath although they entail doing work which is normally forbidden], because it says about them in its appointed season21 [which includes even the Sabbath]; but we have not [yet] been taught that [the same applies to] the other public offerings. Therefore Scripture says: These ye shall offer unto the Eternal 'in your appointed seasons'22 thus indicating that all public offerings mentioned in this section of the Additional Offerings of the festivals, override the Sabbath. [But we still do not know that the sheaf [of new barley brought on the second day of Passover], and the offerings brought with it,23 and the two loaves [brought on the Festival of Shavuoth] and the offerings that come with them24 [override the Sabbath, since they are not mentioned in this section of the offerings, and hence are not included in the phrase in your appointed seasons.25 But when Scripture says [there], And Moses declared unto the children of Israel 'the appointed seasons of the Eternal,'26 it established 'an appointed season' for all [public offerings, so that they all override the Sabbath]." Thus far is the text of the Torath Kohanim.27
Now it is possible to say that the interpretation of Rabbi Yishmael who said that [the verse before us: And Moses told the children of Israel … is said] in order to separate the subject [of the offerings from that of the vows, as Rashi mentioned], is identical with that of Ben Azai, who said: "It says the appointed seasons of the Eternal,28 but the section of vows was not said together with them," meaning that the law of the festivals is not like the law of the section of vows, which was told to the heads of the tribes29 in order to say that a single person who is expert [in the laws] can release a vow, and so can three ordinary people, for the festivals require the sanctification [of the New Moon] by a court of [at least] three experts, as is explained in [Tractate] Baba Bathra.30 Ben Azai thus derived this distinction between them [the festivals and vows] from the limiting phrase: [And Moses declared] the appointed seasons of the Eternal, and Rabbi Yishmael derived this [same] principle from the [apparent] redundancy of this verse [before us], and [hence he explained] that it only comes to separate the subject of the festivals from that of the vows. Thus both of them [Ben Azai and Rabbi Yishmael] are saying the same thing, differing only as to the text from which this law is derived.
The correct interpretation [of the words of Rabbi Yishmael who said that our verse comes only to separate the subjects] appears to me to be that he only intended to say [as follows]: Had He finished the section [here] of the festivals with [the verse]: These ye shall offer unto the Eternal in your appointed seasons,31 and begun [immediately with the verse] And Moses spoke unto the heads of the tribes of the children of Israel, saying: This is the thing which the Eternal hath commanded,32 it would have been possible [to explain] that the verse refers to the previous [subject], meaning that Moses spoke unto the heads of the tribes: "This is the thing which G-d commanded concerning the Daily Whole-offerings and the Additional Offerings" mentioned [previously], and the phrase unto the heads of the tribes would not be interpreted as referring to the following section of the vows. Therefore He divided [the subjects] and finished the section of the festivals [with the verse before us], And Moses told the children of Israel according to all that the Eternal commanded Moses, and then began the section of vows [with the statement] that Moses spoke unto the heads of the tribes, This is the thing that the Eternal hath commanded.33 This is the truth, for such is the explanation of [the expression] "to separate the subject" in many places in the Sifra and Sifre. And Rashi himself has already mentioned34 what the Rabbis have said in the Sifre:35 "[Now therefore kill every male among the little ones,] 'and kill' [every woman that hath known man by lying with him].36 Why is [the expression]and kill used [since it has already been said once at the beginning of the verse]? It is to separate the subject. These are the words of Rabbi Yishmael. For if I were to read [the verse without the repetition of the expression 'and kill,' namely]: 'Now therefore kill every male among the little ones, and every woman that hath known man by lying with him. And all the women-children … [keep alive], I would not know what the verse is saying [about the women who have known man by lying with him — whether they are to be killed together with every male mentioned in the beginning of the verse, or to be kept alive together with all the women-children mentioned in the following verse]. Therefore it says [again], and kill, in order to separate the subject [from the following verse].' These are the words of Rabbi Yishmael." Similarly we find [such a usage of the expression "to separate the subject"] in other places in the Torath Kohanim [i.e., the Sifra].
But according to its plain meaning, the verse here comes to say that although this section deals with the laws of the offerings, G-d did not single out Aaron and his sons in connection with it, as in the sections of [the book] "the Law of the Priests" [i.e. the Book of Leviticus]. Instead Moses said it to all the children of Israel together, according to all that the Eternal commanded Moses, including the laws of refraining from work on the festivals,5 and [the laws of] the Daily Whole-offerings, the Additional Offerings, the vow-offerings and the freewill offerings, for thus it was told to Moses, Command the children of Israel.6 And the reason [for this] is because this commandment applies after they enter the Land, and it is a commandment to all Israel to observe [the laws of] the Daily Whole-offerings and the Additional Offerings [of the Sabbath and festivals] in their appointed times, and to bring their vow-offerings and freewill offerings. Furthermore, the main intention of the commandment [to offer up offerings] is that these days should be remembered and kept,7 and to refrain on them from all servile work [and therefore it was told to all the children of Israel]. Now this section is like the section of the festivals in "the Law of the Priests" [i.e. the Book of Leviticus]. For it says there at the beginning, Speak unto the children of Israel, and say unto them,8 and at the end it says, And Moses declared unto the children of Israel the appointed seasons of the Eternal,9 and here likewise at the beginning [of the section it says], Command the children of Israel, and say unto them10 and at the end [in the verse before us] it says, And Moses told the children of Israel according to all that the Eternal commanded. It did not mention [here in this verse that Moses told] "the appointed seasons of the Eternal," because in this section here other matters are mentioned [as well] which do not apply to "the appointed seasons of the Eternal," such as the Daily Whole-offerings of weekdays, and the Additional Offerings of the Sabbath and the New Moons.
The interpretation given by Rabbi Yishmael [quoted above by Rashi] is because Scripture never has to say of Moses that he told the children of Israel all that G-d commanded him, [because it is self-understood that he always did so], and it is not usual for the Torah to say so at each and every section. Therefore the Rabbis [similarly] explained11 the verse, "And Moses spoke unto Aaron, and to his sons, and unto all the children of Israel12 — [as implying that] he warned Aaron about his sons [i.e., that Aaron as High Priest should preserve the sanctity of the Sanctuary, and prevent priests with a bodily blemish from performing the Divine Service], and [he warned] the sons concerning the Israelites [that they should prevent the Israelites from entering those parts of the Sanctuary which are forbidden to them], and [he warned] the Israelites about each other" [that they should each prevent the other from violating the sanctity of the Sanctuary]. And in the section of the festivals they explained [the verse, And Moses declared unto the children of Israel the appointed seasons of the Eternal]13 in many ways. [Thus they said]:14 "This teaches us that Moses used to tell Israel the laws of the Passover on Passover, the laws of Shavuoth [the Festival of Weeks] on Shavuoth, and the laws of Tabernacles on Tabernacles. [It further teaches us that] in the very language that he heard it [from G-d], he told it to Israel. And all the sections [mentioned here] are subject to the same law.15 Rabbi Yosei the Galilean says: It states [and Moses declared unto the children of Israel] the appointed seasons of the Eternal,16 but the Sabbath of Creation [i.e., the weekly Sabbath] was not said together with them.'17 Ben Azai says: It is said, [And Moses declared unto the children of Israel] the appointed seasons of the Eternal,18 but the section of vows was not said together with them [as will be explained further on]. Rabbi19 says: What does this verse — And Moses declared unto the children of Israel the appointed seasons of the Eternal20 — come to tell us? Since [hitherto] we have only learnt that the Paschal-lamb and the Daily Whole-offering override the Sabbath [i.e., are brought on the Sabbath although they entail doing work which is normally forbidden], because it says about them in its appointed season21 [which includes even the Sabbath]; but we have not [yet] been taught that [the same applies to] the other public offerings. Therefore Scripture says: These ye shall offer unto the Eternal 'in your appointed seasons'22 thus indicating that all public offerings mentioned in this section of the Additional Offerings of the festivals, override the Sabbath. [But we still do not know that the sheaf [of new barley brought on the second day of Passover], and the offerings brought with it,23 and the two loaves [brought on the Festival of Shavuoth] and the offerings that come with them24 [override the Sabbath, since they are not mentioned in this section of the offerings, and hence are not included in the phrase in your appointed seasons.25 But when Scripture says [there], And Moses declared unto the children of Israel 'the appointed seasons of the Eternal,'26 it established 'an appointed season' for all [public offerings, so that they all override the Sabbath]." Thus far is the text of the Torath Kohanim.27
Now it is possible to say that the interpretation of Rabbi Yishmael who said that [the verse before us: And Moses told the children of Israel … is said] in order to separate the subject [of the offerings from that of the vows, as Rashi mentioned], is identical with that of Ben Azai, who said: "It says the appointed seasons of the Eternal,28 but the section of vows was not said together with them," meaning that the law of the festivals is not like the law of the section of vows, which was told to the heads of the tribes29 in order to say that a single person who is expert [in the laws] can release a vow, and so can three ordinary people, for the festivals require the sanctification [of the New Moon] by a court of [at least] three experts, as is explained in [Tractate] Baba Bathra.30 Ben Azai thus derived this distinction between them [the festivals and vows] from the limiting phrase: [And Moses declared] the appointed seasons of the Eternal, and Rabbi Yishmael derived this [same] principle from the [apparent] redundancy of this verse [before us], and [hence he explained] that it only comes to separate the subject of the festivals from that of the vows. Thus both of them [Ben Azai and Rabbi Yishmael] are saying the same thing, differing only as to the text from which this law is derived.
The correct interpretation [of the words of Rabbi Yishmael who said that our verse comes only to separate the subjects] appears to me to be that he only intended to say [as follows]: Had He finished the section [here] of the festivals with [the verse]: These ye shall offer unto the Eternal in your appointed seasons,31 and begun [immediately with the verse] And Moses spoke unto the heads of the tribes of the children of Israel, saying: This is the thing which the Eternal hath commanded,32 it would have been possible [to explain] that the verse refers to the previous [subject], meaning that Moses spoke unto the heads of the tribes: "This is the thing which G-d commanded concerning the Daily Whole-offerings and the Additional Offerings" mentioned [previously], and the phrase unto the heads of the tribes would not be interpreted as referring to the following section of the vows. Therefore He divided [the subjects] and finished the section of the festivals [with the verse before us], And Moses told the children of Israel according to all that the Eternal commanded Moses, and then began the section of vows [with the statement] that Moses spoke unto the heads of the tribes, This is the thing that the Eternal hath commanded.33 This is the truth, for such is the explanation of [the expression] "to separate the subject" in many places in the Sifra and Sifre. And Rashi himself has already mentioned34 what the Rabbis have said in the Sifre:35 "[Now therefore kill every male among the little ones,] 'and kill' [every woman that hath known man by lying with him].36 Why is [the expression]and kill used [since it has already been said once at the beginning of the verse]? It is to separate the subject. These are the words of Rabbi Yishmael. For if I were to read [the verse without the repetition of the expression 'and kill,' namely]: 'Now therefore kill every male among the little ones, and every woman that hath known man by lying with him. And all the women-children … [keep alive], I would not know what the verse is saying [about the women who have known man by lying with him — whether they are to be killed together with every male mentioned in the beginning of the verse, or to be kept alive together with all the women-children mentioned in the following verse]. Therefore it says [again], and kill, in order to separate the subject [from the following verse].' These are the words of Rabbi Yishmael." Similarly we find [such a usage of the expression "to separate the subject"] in other places in the Torath Kohanim [i.e., the Sifra].
1. See above, 28:1: And the Eternal spoke unto Moses, saying …
2. Further, (2): And Moses spoke unto the heads of the tribes …
3. Leviticus 21:24.
4. Ibid., 23:44.
5. Above, 28:18, 26. etc.
6. Ibid., (2).
7. Esther 9:28.
8. Leviticus 23:2.
9. Ibid., 23:44.
10. Ibid., (2).
11. Torath Kohanim, Emor 3:12.
12. Leviticus 21:24.
13. Ibid., 23:44.
14. Ibid., 17:12-13.
15. This means, as explained further, that just as fixing the days of the festivals [through the sanctification of the New Moon] can only be performed by a qualified court (see Vol. II, p. 116) so the adjudication of vows [mentioned in the following section] requires a court of qualified experts. Hence the statement: "All sections [mentioned here — namely the preceding one dealing with the festivals, and the following one treating of vows], are subject to the same law."
16. Ibid., 23:44.
17. This means that the Sabbath, unlike the festivals, does not require "sanctification" by the court, since its sanctity is permanent and endures forever, being based on its original sanctification by G-d at the creation of the world (Genesis 2:3).
18. Ibid., 23:44.
19. This is Rabbi Yehudah Hanasi, the redactor of the Mishnah. Because of his great status, he is known simply as "Rabbi." See also Vol. II, p. 349, Note 64.
20. Ibid., 23:44.
21. Above, 9:2 (Paschal-lamb). Ibid., 28:2 (Daily Whole-offering).
22. Above, 29:39.
23. Leviticus 23:12-13.
24. Ibid., Verses 17-18.
25. Above, 29:39.
26. Ibid., 23:44.
27. Ibid., 17:12-13.
28. Ibid., 23:44.
29. Further, 30:2.
30. Baba Bathra 121a.
31. Above, 29:39.
32. Further, 30:2.
33. Further, 30:2.
34. Further, 31:17.
35. Sifre, Matoth 157.
36. Further, 31:17.
ויאמר משה אל בני ישראל – פירש״י להפסיק הענין דברי ר׳ ישמעאל וכו׳. וכתב הרמב״ן ולא הבינותי זה שכך אמר בסוף פרשת המומין וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמר ג״כ בסוף פרשת המועדות וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל. אבל כפי פשוטו בא הכתוב לומר אע״פ שפרשה זו בתורת הקרבנות לא ייחד בה אהרן ובניו כאשר עשה בפרשת המועדות שבתורת כהני׳ אבל אמר אל כל בני ישראל כאשר צוה ה׳ את משה בין בדין שביתת המלאכה בין בתמידין ומוספין כי כן נאמר לו צו את בני ישראל. והטעם מפני שהמצוה לאחר ביאתם לארץ והיא אזהרה לישראל כולם שישמרו במועדים התמידין והמוספין ויקריבו הנדרים והנדבות. ועוד כי עיקר המצוה להיות הימים נזכרים ונעשים לשבות בהם מכל מלאכה והפרשה הזאת שוה עם פרשת המועדים שבתורת כהנים שם נאמר בתחלתה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ובסוף וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל ובכאן ככה בתחלתה צו את בני ישראל ובסוף וידבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה׳. ולא הזכיר מועדי ה׳ בעבור שהזכירו כאן דברים אחרים שאינו במועדים כגון תמידי החול ומוספי השבת וראשי חדשים. ומדרש ר׳ ישמעאל שדרש להפסיק הענין רוצה לומר להפסיק שלא תלמוד מועדות מנדרים לומר מה נדרים ביחיד מומחה או ג׳ הדיוטות אף מועדים כן אלא מועדים צריכין ג׳ מומחין לקדשם כענין שדרש בן עזאי מקרא דוידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל מועדי ה׳ נאמרו ולא נאמרה פרשת נדרים עמהם כמו שמפורש בת״כ ואותה דרשה עצמה דורש ר׳ ישמעאל מפסוק ויאמר משה וגו׳. והנכון בעיני שאין כוונתו אלא לומר שאם השלים פרשת המועדות באלה תעשו לה׳ במועדיכם ויתחיל וידבר משה אל ראשי המטות זה הדבר היה אפשר שיחזור הכתוב למעלה לומר שדיבר משה אל ראשי המטות פר׳ המועדים ויהיה נדרש לפניו על פרשת מועדים ולפיכך הפסיק וסיים בפרשת של מועדים ויאמר משה וגו׳ והתחיל בפרשת נדרים וידבר משה וגו׳ זה הדבר אשר צוה ה׳:
ויאמר משה אל בני ישראל, "Moses said to the Children of Israel, etc." Rashi, basing himself on Rabbi Yishmael in the Sifri, justifies this verse by stating that whereas up until now the Torah had reported the words of God to Israel, the legislation introduced about vows could prove confusing as the pronoun endings in the words לבד מנדריכם, "except for your vows, etc." in verse 29,39 could have been misunderstood in that Moses did not teach the legislation about the offerings on the festivals until each festival was about to occur. By making an interval before the legislation about vows in chapter thirty, it becomes clear that what was written before had already been revealed to the people by Moses.
Nachmanides comments that he does not understand what Rashi had in mind. He quotes Leviticus 21,24 where at the conclusion of the chapter dealing with physical blemishes which disqualify a priest from offering sacrifices in the Temple, there is a similar verse to that we find here although one could not possibly justify that verse by the type of the reader's confusion cited by Rabbi Yishmael in the Sifri, the subject at the beginning of chapter 22 being one that is totally different from that just concluded. Moreover, at the end of Leviticus, when Moses had concluded the legislation about the festivals, [excluding the sacrificial service on those days, Ed.] the Torah also inserts a verse signaling this conclusion when writing וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, "Moses informed the Children of Israel of the festivals of Hashem" (Leviticus 23,44). The subject matter commencing with chapter 24 there also does not allow for any confusion with what preceded it, and yet the Torah saw fit to insert an apparently superfluous verse.
According to the plain meaning of the text, we have to understand that although in the most recently concluded chapter the role of Aaron and his sons, [the role of the priests, generally, Ed,] had not been spelled out, as opposed to the legislation about the festivals in the requisite chapters in Leviticus, and the words of Moses are reported as addressed "only" to "the Children of Israel," this must not be misunderstood. Once the Children of Israel would take up residence in the Holy Land, some of them hundreds of kilometers from Jerusalem, they might think that the whole subject of sacrificial service on the festivals is one reserved for the priests. By stressing that Moses addressed the Children of Israel, ignoring the priests as people who are different, the Torah reminded the people at large that all of them had a vital role to play in making these festivals meaningful, the duty for the males to make a pilgrimage being only one part of this. Not only this, Moses did not even repeat the term מועדי ה", "Hashem's festivals," which had been used so prominently in the relevant chapters in Leviticus. All of this was designed to impress the people that the legislation was relevant in the highest degree to the entire nation, to all its members.
As to the Sifri, i.e. the Midrash of Rabbi Yishmael quoted by Rashi, the meaning of the word להפסיק, to establish a break in continuity, is that contrary to the principle of establishing conceptual linkages, based on two subjects in the Torah being written one adjoining the other, here we are not to apply the principle of דורשים סמוכים, of trying to make halachic parallels between such subjects.
Personally, (Nachmanides speaking) what Rabbi Yishmael had in mind was that if the Torah had concluded the previous section with the line אלה תעשו לה' במועדיכם, (29,39) and had immediately commenced with וידבר משה אל ראשי המטות זה הדבר וגו', "Moses spoke to the heads of the various tribes: this is the thing that Hashem has commanded, etc.," we would have construed the next chapter as being a continuation of the previous chapter, and would have assumed that the entire legislation about the public offerings to be presented in the Temple on the various festivals had been relayed by Moses to the heads of the tribes, for them in turn to relay it to the individual members of each tribe, instead of our knowing that the entire legislation had been communicated by Moses directly to the whole people.
שאם לא כן וכו׳. אף על גב שלא בכל פרשה נאמר ״וידבר משה אל ישראל״, ובודאי אמרה לישראל, היינו היכי שלא נכתב אחריו דבור משה לישראל, נוכל לומר שודאי משה אמר לישראל הפרשה, רק שאין הכתוב מדבר מדבור משה לישראל, רק מן דבור השם למשה. אבל אם נכתב אחריו דבור משה לישראל (פסוק ב), משמע שהפרשה הקודמת לא אמרה לישראל, דלמה שבק לומר הפרשה דאיירי בה, ולא אמר ״וידבר משה לישראל״ על הקודמת, אלא בודאי פרשה ראשונה לא אמרה לישראל. אבל הרמב״ן פירש ׳להפסיק ביניהם׳, שאם לא כן היה משמע ״וידבר משה אל ראשי המטות״ (פסוק ב) קאי אפרשה שלפניה, שדיבר להם פרשת המועדים:
לפי שעד כאן דבריו של מקום. דק״ל פשיטא הוא דאמר מה שצוה לו הקב״ה. ועוד בכל התורה נאמר הציווי לבד ולמה נאמר כאן הציווי וגם דברי משה לישראל, ומתרץ לפי וכו׳:
Because up until this point we have the words of the Omnipresent. Rashi is answering the question: It is obvious that he said [over] all that Hashem had commanded him! Furthermore, in the entire Torah it mentions the command alone, so why here does it mention the command and also Moshe's words to Yisroel? He answers that "because…"
ככל אשר וגו׳ את משה – ולא הספיק לומר אותו ומובן שעל משה הוא אומר, להעירך שהוא מאמר בפני עצמו שהם דברי התורה שמעידה ואומרת שהמאמר ממנו אליהם היה ככל אשר צוה ה׳ את משה, מה שלא היה נשמע אם היה אומר אותו שאז היה נשמע שהוא גמר מאמר ויאמר משה וגו׳ ככל אשר צוה ה׳ אותו, ועדיין אני אומר שהוא חשב כן ומי יאמר שלא טעה בדבריו ולא שינה בהסח הדעת.
חסלת פרשת פינחס
ככל אשר צוה ה' את משה in accordance with all that God commanded Moses. The Torah did not content itself with writing אותו, "him," but wrote instead את משה, although the word "him" would have been quite unmistakable. The reason is that we deal with an independent statement by the Torah, i.e. a testimony by the Torah that what Moses conveyed to the people was exactly what God had commanded him to convey. It was not merely what Moses thought that God had commanded him to convey.
ויאמר משה – להפסיק הענין, לפי שעד כאן דבריו של מקום, ופרשת נדרים מתחלת מדבורו של משה, הוצרך להפסיק תחלה ולומר שחזר משה ואמר פרשה זו לישראל, שאם לא כן יש במשמע שלא אמר להם זו, אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו:
ויאמר משה – פרשת קרבנות המועדים מסיימת את מצוות התורה המוטלות על האדם מאת ה׳. לאחריה באה רק פרשת נדרים, אך היא עוסקת בנדרים שאדם מקבל על עצמו מרצונו החופשי. היא מייפה את כוחו של האדם לקבוע לעצמו מצוות שלא נצטוו מאת ה׳ אלא יסודן בידי האדם, וקובעת לכך כללים.
העקרונות שנקבעו בפרשת נדרים הם גם היסוד לתקנות ומנהגי הקהילות, הבאים להסדיר ולהבטיח את קיום מצוות ה׳ על פי מצבו המיוחד של כל מקום ומקום.
משום כך אנו סבורים שהפסוק ״ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ את משה״ הוא מאמר מסכם החוזר ומתייחס אל כל מצוות התורה. אם אין טעות בידינו, לשון פסוק זה אין לה אח ורע במקרא. במקומות שונים התורה מספרת שמשה מסר לעם מצווה מסוימת שהוא קיבל, אך בשום מקום אחר הניסוח אינו בלשון: ״ויאמר וגו׳ ככל״ וגו׳.
אופייני הדבר שנאמר כאן ״ויאמר״, המורה בדרך כלל על ביאור דבר שכבר ידוע לנו; ובייחוד אופייני שנאמר כאן ״ככל״, המורה שמסירת העניין כוללת לא רק את עצם המצווה, אלא גם את ה״כיצד״, היינו את האופן שבו יש לפרש מצווה זו. לכן משמשת לשון מעין זו [״ככל אשר״ וגו׳] במקומות אחרים במקרא, רק כדי לספר כיצד קיימו מצווה למעשה – כגון ״ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ את משה כן עשו״ (לעיל א, נד ועוד). הביטוי מציין שהאנשים לא רק קיימו מצווה מסוימת באופן כללי, אלא קיימוה בכל פרטיה ודקדוקיה, באופן שבו הייתה אמורה להתקיים.
זהו אפוא פירושו המילולי של פסוקנו: משה ביאר לבני ישראל את ה״איך״ של כל מה שציווה ה׳ את משה. מכאן אנו למדים, עם סיום כל מתן המצוות שעד הנה, שלעם ניתנו לא רק פסוקי התורה שבכתב שבהם מנוסחות המצוות בלשון קצרה, אלא משה ביאר להם כל מצווה ומצווה על כל הבחינות השונות של תוכנה.
עד כמה שידוע לנו, יש רק מקום אחד נוסף במקרא שלשון ״ככל״ משמשת בו בהקשר למסירת מצווה (דברים א, ג; עיין פירוש שם): ״ויהי וגו׳ דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ אתו אלהם״. גם שם הלשון מתייחסת לכל נתינת המצוות שמשה חזר ושנה אותן (״דבר״) לפני מותו, לא רק במשפטים תמציתיים אלא עם כל ה״כיצד״ של תוכנן. הן כבר נמסרו לעם בדיבור ובאמירה – בדרך קצרה ובביאור מפורט, ועתה חזרו ונשנו שני אופני המסירה.
לבד מנדריכם וגו׳ ויאמר משה אל בני ישראל – כבר פרשתי מאמר זה בפי׳ הספרא אמור (סי׳ ר״ח) ששם עמדו חז״ל על מה שבסוף פ׳ המועדים, בפ׳ אמור סיים וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל ובסוף פ׳ המועדים דפה סיים ויאמר משה, ושם הבאתי שנתקשו בזה חז״ל ומובא בגמ׳ (נדרים דף ע״ח ב״ב דף קכ״א), והשיבו שמ״ש פה ויאמר משה אל בני ישראל מלמד שמועדי ה׳ צריכים מומחים ואין פרשת נדרים צריכה מומחים ומקש׳ והא ראשי המטות כתיב א״ר יוחנן ביחיד מומחה ר״ל שלכן אמר ויאמר משה אל בני ישראל מפני שנאמר בסמוך וידבר משה אל ראשי המטות איש כי ידור נדר ואם לא היה אומר ויאמר משה אל בני ישראל נפרש שהכל דבר אל ראשי המטות בין פרשת המועדות בין פרשת נדרים וכשסיים לבד מנדריכם אמר ע״ז שדבר משה אל ראשי המטות ופירש להם מ״ש לבד מנדריכם שהוא איש כי ידור נדר וכו׳ וא״כ נפרש בהכרח שראשי המטות היינו ג׳ מומחים כמו שמועדות צריכים מומחים כיון שהכל נאמר בענין אחד לכן אמר ויאמר משה אל בני ישראל להפסיק הענין ונדע שפרשת מועדות דבר אל כל בני ישראל שהם צריכים ב״ד מומחים ופרשת נדרים דבר אל ראשי המטות שיפורש בהכרח כמ״ש ר׳ יוחנן ראש אחד לכל מטה היינו יחיד מומחה. וז״ש בגמרא שמועדי ה׳ צריכים ג׳ מומחים ואין נדרים צריכים מומחים, וז״ש בספרי שבא ויאמר משה להפסיק הענין שאל״כ לא נדע במה מדבר אם במועדות אם בפ׳ נדרים:
ויאמר משה אל בני ישראל וגו׳: הלכות מועדים היה משה רבינו מפרש לכל ישראל יותר מכל פרשיות שבתורה, הן המרומז בשנויים הנפלאים אשר בכל מוסף בלשון אחר, ובלא ספק לא דבר ריק הוא – או ע״פ סודות התורה, או הנלמד ע״י חוקים ומשפטים להלכה. וכל זה נכלל במשמעות ׳אמירה׳ כמו שכתבתי ריש ספר ויקרא.
והנה בפרשת אמור (ויקרא כג,מד) סיים ״וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל״, ופירשנו ע״פ הגמרא שנכללו בזה שני ענינים – שקרא משה הפרשה ברגל, וגם פירש בכל מועד לבני ישראל הלכות ואגדות השייכים לפרשת מועדים. אבל זה לא היה אלא במועדות דפרשת אמור שנאמרו בתחילת ארבעים שנה, ומשה היה מתנהג כן כל משך ארבעים שנה. משא״כ פרשת מוספין לא נאמרה עד שנת הארבעים לאחר החג, ומשה מת לפני הפסח, וא״כ לא הגיעה השעה לקרוא בצבור פרשת מוספין, על כן לא כתיב כאן אלא ״ויאמר משה וגו׳ ככל אשר צוה ה׳ את משה״, לא בא אלא להורותם כוונת המועדים, כי המה עיקר גדול למוסר והנהגה.
הכל