ויעקב נסע סכותה – כמו לסוכות, כי כל תיבה שצריכה למ״ד בתחילתה הטיל לה ה׳ בסופה, כגון מצרימה, שעירה, סדומה, גושנה, סכותה, וכל דומיהן, וכבר דרשנו:
ויבן לו בית – לחורף לששה חדשים, וכבר שהה ששה חדשים הרי י״ב חודש:
ולמקנהו עשה סוכות – באלו חדשי החורף שבנה לו בית:
על כן קרא שם המקום סוכות – שחזר ועשה לו סוכות לששה חדשי הקיץ האחר, מכאן א״ר ברכיה ושמונה עשר חדש עשה יעקב בבית אל:
ורבותינו דרשו: וישלח יעקב מלאכים – א״ר חמא ב״ר חנינא הגר שפחת שרה נזדווגו לה ד׳ מלאכים, זה שהוא אהוב הבית על אחת כמה וכמה:
לפניו – לזה שהוא עתיד ליטול המלכות לפניו תחלה:
אל עשו אחיו – אפי׳ הוא אחיו אין שני זרזרין ישינים על דף אחד:
שדה אדום – הוא אדום, תבשילו אדום, ארצו אדומה, גבוריו אדומים, לבושיו אדומים, שנא׳ אנשי חיל מתולעים
(נחום ב ד), ויפרע ממנו אדום בלבוש אדום:
עם לבן גרתי – שהוא אבי הרמאין נתתי נזיפתי ולאותו האיש על אחת כמה וכמה:
כה אמר עבדך יעקב – עתיד עובדיה להתנבאות על עשו בלשון זה, כה אמר ה׳ אלהים לאדום שמועה שמענו
(עבדיה א א), ומאי שנא עובדיה לאדום, לפי שאמר יעקב כה אמר עבדך יעקב, יבא עובד יה ויפרע מעשו, וזה היא סברא, אלא אמר ר׳ יצחק אמר הקב״ה יבא עובדיה שדר בין שני רשעים גמורים אחאב ואיזבל, ולא למד ממעשיהם, ויפרע מן עשו שדר בין שני צדיקים גמורים, ולא למד ממעשיהם, אמר אפרים מקשאה תלמיד דר׳ מאיר משום ר׳ מאיר עובדיה גר אדומי היה, והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה ניזיל בתר נרגא:
עם לבן גרתי – אמר יעקב בבית לבן השלמתי תרי״ג מצות, שהרי כבר הייתי מקיים את כולם וחוץ מפריה ורביה, ובבית לבן השלמתי, שנאמר ויעבד ישראל באשה ובאשה שמר
(הושע יב יג), שמר הצאן:
ואחר עד עתה – עד שנולד יוסף שטנו של עשו, שנא׳ [והיה בית יעקב אש] ובית יוסף להבה ובית עשו לקש
(עבדיה א יח):
ויהי לי שור וחמור – ר׳ יהודה אומר משור אחד יצאו שוורים הרבה, וכן כולן. רבנן דרשו, שור זה משיח בן יוסף, שנ׳ בכור שורו הדר לו
(דברים לג יז). וחמור הוא מלך המשיח, דכתיב עני ורוכב על [חמור]
(זכריה ט ט), ויש אומרים זה יששכר, דכתיב יששכר חמור גרם
(בראשית מט יד), צאן אלו עשרת השבטים, שנא׳ [ואתן] צאני צאן מרעיתי
(יחזקאל לד לא), ועבד ושפחה אלו יראי שמים, שנאמר הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם [כעיני] שפחה וגו׳
(תהלים קכג ב):
ויירא יעקב – אמר אם אהרוג אותו, אני מכריע את אבא ואם יהרגני יתחלל בי שם שמים, יעקב בחיר האבות, דכתיב ביה, כי יעקב בחר לו יה
(תהלים קלה ד) הובטח ונתירא, ומשה בחיר הנביאים [שנא׳ לולי משה בחירו]
(תהלים קו כג), הובטח שנ׳ כי אהיה עמך
(שמות ג יב), ונתיירא דכתיב ויאמר ה׳ אל משה אל תירא אותו
(במדבר כא לד), מכלל שנתיירא, וכן אתה מוצא בבנייהו, דכתיב ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן [כן יאמר] ה׳ אלהי אדוני המלך וגו׳
(מלכים א א לו), והלא כבר נאמר הנה בן נולד לך וגו׳
(דברי הימים א כב ט), אלא אמר בניהו הרבה קטיגורין עמדו לך מכאן עד גיחון מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה:
קטונתי מכל החסדים ומכל האמת – לבסוף החסדים, וכן דורש ורב חסד ואמת
(שמות לד ו), ולך ה׳ [חסד] כי אתה תשלם לאיש כמעשהו
(תהלים סב יג). במס׳ ר״ה מלמד שכל מי שהניסים מתרבים עמו, מנכין לו מזכיותיו:
כי במקלי עברתי את הירדן הזה – א״ר לוי מקום הוא שנקרא כבחלה נכנס יעקב אבינו לשם ונעל עשו בפניו וחתר לו הקב״ה חתירה ממקום אחר, שנ׳ כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך
(ישעיה מג ב):
הצילני נא מיד אחי – שהוא בא עלי מכחו של עשו. זש״ה מסתכל [הוית] בקרניא [ואלו] קרן אחרי [זעירה סלקת] ביניהון
(דניאל ז ח), זו מלכות בן נצר, ותלת מן [קרניא קדמיתא] איתעקרו מן [קדמיה]
(שם), אלו שלש מלכיות הראשונות, [ואלו עינין כעיני אנשא] בקרנא דא
(שם), זו מלכות הרשעה שהיא מכנסת עין הרע בממונן של ישראל:
ויצו את הראשון לאמר – דור שבגלות בית ראשון:
גם את השני – זה דור מלכות מדי ופרס:
גם את השלישי – דור מלכות יון:
גם את כל ההולכים אחרי העדרים – זה דורות שבגלות אדום, שהשביחה מן כל גליות:
כדבר הזה תדברון אל עשו – בדברי ענוה ולא בקשיות עורף, שהרי מלכותו מושכת עד ביאת מלך המשיח:
במוצאכם אותו – א״ר פנחס אותו בגדולתו, וכה״א וייראו מכם ונשמרתם מאד
(דברים ב ד), אם בזמן שמתירא מכם ונשמרתם, כ״ש כשאתם משועבדים תחתם, לכך נאמר אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי
(תהלים לט ב):
ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו – זכותו באה אחרינו, וכן לדורות הבאים, שנא׳ יענך ה׳ ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב סלה
(תהלים כ ב):
ד׳ פעמים עדר כתיב בפסוק, כנגד ד׳ מלכיות גליות, וכה״א כי נשבה עדר ה׳
(ירמיה יג יז):
ויותר יעקב לבדו – ר׳ ברכיה בשם ר׳ סימון אמר כתיב אין כאל ישורון
(דברים לג כו), ישראל סבא, מה הקב״ה כתיב ביה, ונשגב ה׳ לבדו
(ישעיה ב יא), אף יעקב כתיב ביה לבדו:
ויאבק איש עמו – רבנן אמרי כרועה נדמה לו לזה צאן ולזה צאן לזה גמלים ולזה גמלים, א״ל העבר את שלי, ואני מעביר את שלך, העביר מלאך את של יעקב כהרף עין, והיה יעקב מעביר וחוזר ומשכח, מעביר וחוזר ומשכח, נטל אצבעו ונותנו בארץ, והתחילה תוספת אש, א״ל יעקב מזה אתה מיראני משלי היא, שנאמר והיה בית יעקב אש
(עבדיה א יח). ר׳ נחמיה ב״ר חנינא אמר שרו של עשו שמתגשש עם ישראל:
עד עלות השחר – עד שיאור שחר של ישראל:
וירא כי לא יכול לו – שאין יכול להוציאו מיחודו של הקב״ה:
ויגע בכף ירכו – אלו בני ברית היוצאים מירכי יעקב, וכן גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא ימולו את בניהם:
ותקע כף ירך יעקב – זחח לבם של מקצת בני דור השמד יוצאי ירך יעקב וניטמאו:
בהאבקו עמו – ובהבריחו אותם וניטמאו ברפש אבק פיגול. זה דרשו רבותינו בפרק גיד הנשה א״ר יהושע בן לוי בהאבקו עמו, כאדם שחובק את חבירו וידו מגעת לכף יריכו, ורבנן אמרי מאחוריה אתא ונשייה בתרווייהו, ומאי בהאבקו עמו מלמד שהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד, כתיב הכא בהאבקו, וכתיב התם וענן אבק [רגליו]
(נחום א ג):
ויותר יעקב לבדו – א״ר אליעזר שנשתייר על פכים קטנים, מכאן לצדיקים שממונן חביב עליהן יותר מגופן, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל:
עד עלות השחר – מכאן לת״ח שלא יצא יחידי בלילה:
כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל – רמז לו שעתידין שני שרים לצאת ממנו, ראש הגולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל, מכאן שרמז לו הגליות. כי שרית עם אלהים שזיו איקונין שלך חקוקה בכסא הכבוד:
ועם אנשים ותוכל – שאתה יפה מכל אנשים שבדורך. ותוכל. שגם במעשים טובים אתה גדול מהם:
ויברך אותו שם – שיזכו בניו לעבוד לבוראם בירושלים, שנא׳ שם [יעבדוני] כל בית ישראל [כלה] בארץ שם ארצם וגו׳
(יחזקאל כ מ), שם אצמיח קרן לדוד
(תהלים קלב יז), וכתיב ושם העיר מיום ה׳ שמה
(יחזקאל מח לה):
ויזרח לו השמש – ר׳ חונא בשם ר׳ אחא אמר השמש היתה מרפאה ליעקב, ומלהטת לעשו ולאלופיו. גם בניך לעתיד השמש מרפאן, שנא׳ וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא [בכנפיה]
(מלאכי ג כ), ומלהטת לאו״ה, שנאמר והיה קול זדים [וכל עשה רשעה] קש ולהט אותו היום הבא אמר ה׳ צבאות
(שם ג יט):
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה – תנן גיד הנשה נוהג בארץ ובחוץ לארץ, פי׳ מפני שאינה מצוה שהיא תלויה בארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין, פירוש במוקדשין הנאכלין ללקות עליו, ושאינן נאכלין להעלות בחיבור, בבהמה ובחיה, בירך של ימין ובירך של שמאל, ומאי דכתיב אשר על כף הירך, היינו דפשיט איסוריה בכל הירך, לאפוקי חיצון דלא אסור מדאורייתא אלא מדרבנן, זהו דאמר רב אשי לשמנו. ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף עגולה כבהמה וחיה, אבל אי איכא עוף דאית ליה כף ירך עגולה, אי נמי לבהמה וחיה כף ירך דלא עגול סלקא לו שמעתתא בתיקו, וכל תיקו דאיסורא לחומרא, ואסור בתרווייהו באותו עוף ובאותו בהמה וחיה, משום דסתם אמר רחמנא אשר על כף הירך, לא שנא בהמה וחיה, לא שנא עוף והוא דאית ליה כף עגולה. ונוהג בשליל, הוא העובר שבמעי בהמה וחיה, ודומה לו שלל של בצים, ובלשון תורה דומה לו ובשליתה היוצאת
(דברים כח נז). וחלבו של גיד לא אסרה תורה וישראל נהגו בו איסור, ושמוהו כגיד לכל דבריו, ומדרבנן אסור, דתנן שמנו של גיד לא אסרה תורה, וקיי״ל כעולא דאמר עץ הוא ותורה חייבה עליו ולא על קנוקנות שבו, פי׳ שהן קרימיות וגידין דקין הדומין לקנוקנות הגפן שפושטין לכאן ולכאן, ומסתברא כעולא, דאמר חוטין שבחלב אסורין ואין חייבין עליהן כרת כחלב, אלא חלב אמר רחמנא ולא חוטין, הכא נמי גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות, פי׳ גיד דהוא חשוב כעץ, כלומר כסדן של אילן אוסרתו תורה וקנוקנותיו שהן חשובות כקנוקנות העץ לא, ואע״ג דלא חייבה תורה בשמנו ובקנוקנות, צריכין בני ברית קודש לעשות משמרת למשמרת בוראם דתנן הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כולו, ואמרינן בר פולי הוי קאי קמיה דשמואל הוי קא מנקר איטמא חזייה דהוה גיים בגיד הנשה כלומר מניח שמנו וקנוקנות וחותכן ולא היה מדקדק ומחטט אחריו ליטול את כולן. בדרב אסי בלובן כוליא דהוה גיים ליה אמר ליה שמואל חותכין טפי, כלומר חטט אחריו הרבה, אי לאו דחזיתך הוי ספי לן איסורא אירתת בר פולי נעל סכיניה מידיו א״ל [לא תירתת] דאורי לך כר׳ יהודה אורי לך דאמר לקיים מצות נטילה, ולא קיימא לן כר׳ יהודה, אלא כי הא דשמואל. אמר רב ששת מאי דשקיל בר פולי מן הגיד הוא דאסר ר״מ מה״ת דהוא תנא במתניתא ומאי דשייר שייר מה דאסר ר״מ מדרבנן, דתנן גיד הנשה מחטט אחריו כל מקום שהיא וחותך שמנו מעיקרו, דברי ר״מ, ר׳ יהודא אומר גומעו עם השופי והכא לא קיי״ל כר״י אלא כר״מ דאסרי לעיל. חלבו דגיד הנשה אומר דמותר מדאורייתא, מודה שמואל דאסור מדרבנן, וקיי״ל כשמואל דקיימי רבנן כוותיה דתנן האוכל גיד הנשה כזית סופג את הארבעים, אוכלו ואין בו כזית חייב, מאי טעמא דרבנן, דבריה היא והתורה חייבת עליו בכל שהוא, ר׳ יהודה אומר עד שיהא בו כזית, מ״ט אכילה כתיב ביה, על כן לא יאכלו, ואין אכילה פחות מכזית, ואמרינן ר׳ יהושע אומר הירך דכתיב בכוליה ירך אסור, ורבנן האי דכתיב הירך דפשיט בכוליה ירך דידיה איסור לאפוקי חיצון הסמוך לבשר דאין איסורו אלא מדרבנן, וזה שכתבנו לעיל. תנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם אסורה, אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה, אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, וכתיב הכא דברי שמואל כדי לבטלם דהא מקשינן עליה והא אמר רב הונא גדי שצלוהו בחלבו אסור לאוכלו אפי׳ (מריש אוניה) [מראש אזנו] ופריקנא שאני חלב דמפעפע, פי׳ בהתחממו נובע ומתבלע באבריו שלו, ומדמקשינין מדברי רב הונא על שמואל ופריק להו ולא דחי לה שמעינין מיניה דהלכתא כרב הונא, ותוב מדאמרינן בחוטי אסירי משום תרבא דלית להו תקנתא עד דשליף להו שמעינן מיניה דהלכתא כוותיה דרב הונא ולא כשמואל, והא נמי דרבה בר בר חנא דאמר משום דר׳ יוחנן גדי שצלאו בחלבו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו. נדחו דבריו. דאמר רבין בר אדא כולכית באילפס הוה, פי׳ [דג] טמא שנתערבה חתיכה ממנו בקדרה הוה ולא גדי בחלבו, ואתא ושייליה לר׳ יוחנן ואמר לטעום קפילא גוי, ולדבריהם הא דרב הונא לא נדחית וסוגיין כוותיה ואסור לאכול אפי׳ מריש אזנו בין שנתבשל בו בין שנצלה בו גיד בין שנתבשל בו חלב בין שנצלה בו, ואפי׳ שנשתייר בו כזית, וכן אם נשתיירו מאותן קרימיות או מאותן גידין שאסורין משום חלב או משום דם או משומן של גיד הנשה או מקנוקנותיו ונתבשל או נצלה באחד מכל האסורים הללו אסור לאכול אפי׳ מראש אזנו שהרי מתחמם הדבר האסור ונבלע בכל האברים, אבל ירך שנמלח וגיד הנשה לתוכו נוטל ממנו גיד הנשה וחלבו וקנוקנותיו כראוי והבשר מותר, ולית הלכתא כרבינא דאסור מדשמואל דאמר מלוח הרי היא כרותח דהא לא אמר שמואל כרותח דמבושל בלי טעמא דאסור אלא כרותח לצלי דליטעמיה שרי, אלא קיי״ל כרב אחא דשרי. א״ר אמנון כשמשערינן משערין בקדירה בחתיכות ובקופות וברוטב, פי׳ הרוטב זה תבלין כגון מורק והקופות זה חלא דקריש ומאי דבלעה קדירה. א״ר יוחנן כל [איסורין] שבתורה רואין אותו כאילו הן בצל וקפליט שיערו חכמים ואין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפליט, פי׳ רישא דכרתי. אמר ר׳ נחמיא גיד הנשה עולת להיתר בששים, ואין גיד מן המנין, כחל היכא דלא קרעה ובשלה בהדיה בשר משערינן ליה בששים, וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור. ביצה שנמצאת בה אפרוח ונתבשלה שלימה עם בצים אחרות שלימות בששים, ואין ביצה מן המנין. אמר ר׳ אמרי רבנן תלתא שיעורי באיסורין טעמא וקליפה וששים, הא כיצד מין במינו דליכא למיקם אטעמא משערינן ליה בששים והוא דליכא קליפה והוא עצמו אסור והתבשיל מותר כגון שמנונית של בשר אי נמי חתיכת נבילה בחתיכת כשר כיוצא בהן, מין בשאינו מינו ואסורא כגון בחלב טעים ליה קפילא ארמאי וסמכינן עליו דלא מפסיד אנפשיה דאמר דלא פקיעה, מין ושאינו מינו דהיתר כגון תרומה שנתערבה בחולין וקדירה שבישל בה תרומה ואח״כ בישל בה חולין ליטעמיה כהן ואם אינו מכיר את דבר האיסור בטל בששים, וכל איסורין שבתורה בששים, חוץ מאותן דברים ששנינו ואלו דברים אסורין ואיסורן בכל שהוא וכו׳, כגון תרומה שהיא באחד ומאה, וכגון דברים שדרכן למנות, וכגון שאר פירות ערלה וכלאי הכרם שמקדשין ועלייתן במאתים, כגון תבלין וכמו ששיערו לפי טעמו, וכגון דבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל משום דלבתר הכי שרי, וכגון כל הטומאות ובגיד הנשה שנתבשל עם שאר גידין המותרים ואינו מכירו כולן אסורין דלכל חד וחד אמרינן שמא זהו גיד הנשה, ואם תאמר ליבטל בששים בריה היא ושאני בריה, כלומר הגיד כמין בריה היא שאינה בטילה ברוב, וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם חתיכות כשרות בזמן שמכירו בששים דהיינו בנותן טעם, כולן אסורות ואם תאמר ליבטל בששים, שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני אורחים לפיכך לא בטלה, דקיימא לן כל דבר חשוב לא בטיל. ונוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה שהרי בסיני נאמר כשנאסרו בהמות וחיות טמאות, אלא שנכתב במקומו כדי לידע מאיזה טעם נאסר, וזה שכתבנו בענין הפרשה דגיד הנשה נאמר לבני נח ולא נשנית בסיני, ואליבא דר׳ יהודה היא, דתנן נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, ר׳ יהודה אומר אף בטמאה, הן אלה קצות דיני גיד הנשה, נשוב למדרש הפרשה:
והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים – אמר לו הוי רואה את עצמך כאילו את נתון לפנים משבעה קנקולין ויושב ודן ואני נדון לפניך ואתה מתמלא עלי רחמים:
ויאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי – כל אותו [הלילה] נעשו מלאכי השרת כתות כתות והן מגיעות לנדודיו של עשו, והי מחנה של עשו שואלין של מי אתם, והם אומרים משל עשו, אמר ילכו להם, כת אחרת שואלין אותן של מי אתם והם אומרים משל בנו של יצחק, אמר ילכו להם, כת שלישית שואלין אותם משל מי אתם והן אומרים משל אחיו של יעקב, אמר הניחו כי משלנו הם, בבקר אמר מי לך כל המחנה הזה:
כראות פני אלהים – דומה לאדם שיושב וסועד והיה שם שונאו ובדעתו להרגו אמר הסועד סעודה זו כסעודה שהסעדני המלך אצלו, אמר השונא הואיל וזה קרוב למלכות לא אשלח בו יד, כך אמר יעקב כראות פני אלהים, הודיעו שהמלאך נתאבק עמו ויוכל לו:
ויפצר בו ויקח – חד מן דרונא אמר ליה לר׳ אושיעיא כל אותו הדורון שנתן אבינו יעקב לעשו עתידין מלכי אומות העולם להחזירן למלך המשיח, שנאמר מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו
(תהלים עב י), יביאו לא נאמר, אלא ישיבו, א״ל מלה טבא אמרת ומשמך אמינא לה בציבורא:
ויאמר נסעה נא ונלכה – אמר עשו ליעקב נחלק עולם הזה ועולם הבא:
ואלכה לנגדך – שנהיה אני ואתה שווין בהן, א״ל יעקב אדוני יודע כי הילדים רכים, כלומר רבונו של עולם יודע שהילדים היינו מנהיגי הדורות של בני רכים הם, כגון דוד ושלמה, כל שכן שאר פרנסים:
והצאן והבקר עלות עלי – אלו ישראל, כדכתיב [ואתן] צאני צאן מרעיתי
(יחזקאל לד לא), הלואי שיהיו מדברים בזכותי:
ודפקום יום אחד – כגון בימי המן ובימי אנדרינוס קיסר, ואלולי רחמי הקב״ה ומתו כל הצאן:
יעבור נא אדוני לפני עבדו – איני משתתף עמך בעולמך, אלא אתה תירש העולם הזה תחלה, ואני אירש עולם הבא לבד, אמר עשו ואי אתה ירא מדוכסי ומאיפרכסי, א״ל יעקב:
ואני אתנהלה לאטי – להוני להוני אני מהלך, בנחת, בפנים כרוכות אני מהלך לפני המלכים לסבול עולם:
עד אשר אבא אל אדני שעירה – לעתיד [לבא]. כדכתיב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו
(עבדיה א כא), וכתיב והיה אדום ירשה והיה (אדום) ירשה [שעיר] אויביו
(במדבר כד יח):
ויאמר עשו אציגה נא עמך – ביקש ללותו ולא קיבל:
ויעקב נסע סכותה – ר׳ פנחס בשם ר׳ סימון כל ימים שעשה יעקב בבית אל, לא נמנע מלנסך. א״ר יוחנן כל מי שיודע לחשוב כמה ניסוכים ניסך יעקב בבית אל יודע לחשוב מי טבריא:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה פרשת שלום והצלה, זש״ה רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה׳
(תהלים לד כ), רבות רעות אלו שטמת ומרמת לבן ודליקתו ופגישת עשו ואלופיו, שנתגששו ביעקב שהיה צדיק, שנאמר ביה וענתה בי צדקתי
(בראשית ל לג), ומכולם יצילנו ה׳, דכתיב ויבא יעקב שלם:
