Devarim 22 – דברים כב‏ – Mikraot Gedolot

(א) ⁠לֹֽא⁠־תִרְאֶה֩ אֶת⁠־שׁ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ אֶת⁠־שֵׂיוֹ֙ נִדָּ⁠חִ֔ים וְ⁠הִתְעַלַּ⁠מְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָשֵׁ֥ב תְּ⁠שִׁיבֵ֖ם לְ⁠אָחִֽיךָ׃

You shall not see your brother's ox or his sheep go astray and ignore them; but you shall surely bring them again to your brother.

מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל

(א-ג) השבת אבידה – שמות כ״ג:ד׳, שמואל א י׳:ב׳

לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים – בה״ג מניין המצוות מצוות לא תעשה קצ״ז, יראים ר״ז

להשיב האבידה – רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה ר״ד, סמ״ג מצוות עשה ע״ד, ספר החינוך תקל״ח. מפסוקים אחרים – בה״ג מניין המצוות מצוות עשה קל״ב, יראים קס״ח, סמ״ק רנ״א

(א-ג) להשיב האבידה – בה״ג מניין המצוות מצוות עשה קל״ב, יראים קס״ח

[פיסקא רכב]

כי תראה (שמות כ״ג:ה׳) – יכול אפילו רחוק ממנו מלא מיל תלמוד לומר כי תפגע (שמות כ״ג:ד׳). אי כי תפגע שומע אני כמשמעו תלמוד לומר כי תראה, הא כיצד שיערו חכמים אחד משבעה ומחצה במיל שהוא ריס.

[וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו] נמצינו למדים שהוא עובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה.

עזוב תעזוב עמו – זו פריקה, הקם תקים עמו – זו טעינה דברי רבי יהודה בן בתירה.

לא תראה את שור אחיך, מצות לא תעשה ולהלן הוא אומר (שם כ״ג:ד׳) כי תפגע מצות עשה.

שור אחיך – אין לי אלא שור אחיך, שור אויבך מנין תלמוד לומר (שם) אויבך מכל מקום אם כן למה נאמר אחיך אלא מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד היצר.

או את שיו נדחים – כדרך הדחתם מיכן אתה אומר איזו היא אבדה מצא חמור או פרה רועים בדרך אין זו אבדה חמור וכליו הפוכים פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבדה.

והתעלמת מהם – פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם כיצד היה כהן והיא בבית הקברות או שהיה זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה שלו מרובה משל חבירו פטור לכך נאמר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם.

השב תשיבם – החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו חמש פעמים חייב שנאמר השב תשיבם, החזירה למקום שראוה אחרים לא יטפלו בה נגנבה או אבדה חייב באחריותה. לעולם חייב באחריותה עד שיכניסנה לרשותו שנאמר השב תשיבם לאחיך.

סליק פיסקא

Piska 222

"You shall not see (the ox of your brothers or his lamb straying and [you shall] ignore them. Return shall you return them to your brother.⁠" "You shall not see": I might think, even if he were a mil away; it is, therefore, written (Shemot 23:4) "If you encounter (the ox of your foe, etc.⁠") If "If you encounter,⁠" I might think, literally; it is, therefore, written "You shall not see.⁠" How is this to be resolved? The sages estimated one-seventh of a mil, a ris.

"You shall not see the ox of your brother": a negative commandment. And elsewhere it is written "If you encounter" — a positive commandment — whence we derive that (in the event of non-compliance) he transgresses a positive and a negative commandment.

"the ox of your brother": This tells me only of "the ox of your brother.⁠" Whence do I derive (as included in the mitzvah) the ox of your foe? From (Ibid.) "the ox of your foe" (i.e., in any event). If so, why is it written (here) "your brother"? Scripture (there) speaks only regarding the evil inclination (i.e., Restore not only the ox of your brother, but even the ox of your foe — above the protestations of your evil inclination.)

"or his lamb straying": in the manner of strays. From here it was ruled; What is considered a lost object? If one found an donkey or a cow grazing on the road, this is not a lost object. If he found an ox with its load overturned or a cow running in the vineyards, that is a lost object.

"and (you shall) ignore": Sometimes you do ignore (a lost object), and sometimes you do not ignore. How so? If he were a Cohein and the object were in the cemetery, (which a Cohein is forbidden to enter), or if he were an elder (i.e., a Torah scholar) and it were beneath his dignity (to retrieve it), or if his labor (to retrieve it) were greater than that of his neighbor, he is exempt (from retrieving it). This is the intent of "and you ignore" — Sometimes you do ignore and sometimes you do not.

"return shall you return them": If he returned it (the animal), and it ran away; returned it and it ran away — even four or five times — he must continue returning it, it being written "Return shall you return them.⁠" If he returned it to a place where it could be seen (by the owner), he need not deal with it. If it were stolen or lost, he is responsible for it — until he returns it to his (the owner's) domain, it being written "to your brother.⁠"

לא תראה את שור אחיך למה נאמר לפי שהוא אומ׳ (שמות כ״ג:ד׳) כי תפגע שומע אני כמשמעו ת״ל כי תראה או כי תראה שומע אני אפלו רחוק ממנו מלוא עיניו ת״ל כי תפגע הרי זה ששיערו חכמים אחד משבעה ומחצה למיל וזה הוא רוס:

לא תראה את שור אחיך מצות לא תעשה ולהלן הוא אומ׳ כי תפגע מצות עשה:

את שור אחיך או שיו לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו:

נדחים אין נדחים אלא שיצאו חוץ לתחום כענין שנ׳ (בראשית ל״ז:ט״ו) וימצאהו איש והנה תעה:

נדחים כדרך הדחתן מיכן אמ׳ איזו היא אבדה מצא חמור ופרה רועים בדרך אין זו אבדה חמור וכליו הפוכין ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבדה:

והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם כיצד היה כהן והיה בבית הקברות או זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה שלו מרובה כשל חבירו לכך נאמר והתעל׳ מהם:

השב תשי׳ לאחיך (מכן) [מניין] החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים שחייב להחזירה ת״ל השב תשי׳ לאחיך (לעולם הוא חייב להטפל בה עד שיחזירנה לרשות בעלה למקום המשתמר):

לָא תִחְזֵי יָת תּוֹרָא דַּאֲחוּךְ אוֹ יָת אִמְּרֵיהּ דְּטָעַן וְתִכְבּוֹשׁ¹ מִנְּהוֹן אָתָבָא תָּתִיבִנּוּן לַאֲחוּךְ.

1. עלם בלשון פועל ׳כבש׳ (כאן, להלן דברים כ״ב:ד׳, ויקרא כ׳:ד׳), ובלשון נפעל ׳כסי׳. פסוק ג׳ להלן חורג מכלל זה, עיינו בסמוך.

You shalt not see your brother's ox or his lamb going astray, and turn yourself aside from them; you shalt surely bring them back to your brother.

לא תחמי ית תורא דאחוך או ית אמריה טעיין ותכסי עיינך^א מנהון מחזרה תחזר יתהון לאחוך^ב.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותכסי עיינך״) גם נוסח חילופי: ״ותפלג נפשך״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתהון לאחוך״) גם נוסח חילופי: ״יתה לאחוך״.

לא תחמון ית תורא דאחוכון או ית אימריה טעיין ותפלגון דעתכון מנהון אתבא תתיבונון ליה.

You shalt not see thy brother's ox or his lamb going astray, and estrange thy knowledge from them; you shalt certainly restore them to him.

והתעלמת מהם – וכתוב אחד אומר לא תוכל להתעלם (פסוק ג׳), כיצד יתקיימו השני מקראות הללו, ¹אם כהן והוא בבית הקברות או זקן [ואינו] לפי כבודו, אז והתעלמת, ואם לאו לא תוכל להתעלם.

השב תשיבם לאחיך – ²אפילו מאה פעמים.

1. אם כהן והוא בבית הקברות. ספרי פיסקא רכ״ב, ב״מ ל׳ ע״א, ורש״י עה״ת.

2. אפילו מאה פעמים ב״מ ל״א ע״א.

(א-ג) (כִּי) [לֹא] תִרְאֶה – יָכוֹל אֲפִלּוּ רָחוֹק מִמֶּנּוּ מְלֹא מִיל, תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כ״ג:ד׳) ״כִּי תִפְגַּע״ אִי ״כִּי תִפְגַּע״ שׁוֹמֵעַ אֲנִי כְּמַשְׁמָעוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר (כִּי) ״[לֹא] תִרְאֶה״, הָא כֵּיצַד שִׁעֲרוּ חֲכָמִים אֶחָד מִשִּׁבְעָה וּמֶחֱצָה בְּמִיל שֶׁהוּא רִיס. לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ. מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר ״כִּי תִפְגַּע״ מִצְוַת עֲשֵׂה נִמְצִינוּ לְמֵדִין שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה. שׁוֹר אָחִיךָ, אֵין לִי אֶלָּא שׁוֹר אָחִיךָ, שׁוֹר אוֹיִבְךָ מִנַּיִן, תַּלְמוּדּ לוֹמַר ״שׁוֹר אֹיִבְךָ״ מִכָּל מָקוֹם, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״אָחִיךָ״, אֶלָּא מְלַּמֵּד שֶׁלֹּא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד הַיֵּצֶר. אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים. כְּדֶרֶךְ הַנִּדָּחִים, מִכָּאן אַתָּה אוֹמֵר אֵיזוֹ הִיא אֲבֵדָה מָצָא חֲמוֹר (וְכֵלִים) [אוֹ פָּרָה רוֹעִים] בַּדֶרֶךְ אֵין זוֹ אֲבֵדָה, חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִים פָּרָה וְרָצָה בֵּין הַכְּרָמִים הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה.

וְהִתְעַלַּמְתָּ – פְּעָמִים שֶאַתָּה מִתְעַלֵּם, כֵּיצַד הָיָה כֹּהֵן וְהִוא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹ זָקֵן וְאֵינוֹ לְפִי כְבוֹדוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה (אֲבֵדָה) [מְלָאכָה] שֶׁלּוֹ מְרֻבָּה מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וְהִתְעַלַּמְתָּ״. הַאי קְרָא לְמַאי אֲתָא, אִילֵימָא לְכֹהֵן וְהִוא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת פְּשִׁיטָא הַאי עֲשֵׂה וְהַאי לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. וְתוּ לָא דְּחִינָן אִסּוּרָא מִקָּמֵי מָמוֹנָא, אֶלָּא לְשֶׁלּוֹ מְרֻבֶּה מֵחֲבֵרוֹ, מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב נַפְקָא, (לעיל ט״ו:ד׳) ״אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן, שֶׁלְּךָ קוֹדֵם לְשֶׁל כָּל אָדָם, אֶלָּא לְזָקֵן וְאֵינוֹ לְפִי כְבוֹדוֹ.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי הֲוָה קָאָזִיל בְּאוֹרְחָא כוּ׳, (כָּתוּב בְּרֶמֶז רע בְּפָסוּק [לעיל יז, יא] ״לֹא תָסוּר״ – ברמז תתקי״א), הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם. הָשֵּׁב. אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים מַשְׁמָע. תְּשִׁיבֵם אֵין לִי אֶלָּא לְבֵיתוֹ, לְגִנָּתוֹ, וּלְחוּרְבָתוֹ מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תְּשִּׁיבֵם״ מִכָּל מָקוֹם. הֵיכֵי דָּמִי דְּמִינְטְרָא וְכִדְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר הַכֹּל צְרִיכִין דַּעַת בְּעָלִים חוּץ מֵהֲשָׁבַת אֲבֵדָה, שֶׁהַתּוֹרָה רִבְּתָה הֲשָׁבוֹת הַרְבֵּה, (כָּתוּב בְּרֶמֶז שנ״א).

הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה פְּעָמִים חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם״. הֶחֱזִירָהּ לַמָּקוֹם עַד שֶׁרָאוּהָ אֲחֵרִים וְלֹא נִטְפְּלוּ בָּהּ. נִגְנְבָה אוֹ אָבְדָה חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנָּה לִרְשׁוּתוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר ״הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ״.

וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ – אֵין לִי אֶלָּא קָרוֹב וְרָחוֹק [אֵינוֹ מַכִּירוֹ מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלֹא יְדַעְתּוֹ״], וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְלֹא לְבַיִת אַחֵר.

אָמַר אֶת הָאֲבֵדָה וְלֹא אָמַר סִימָנֶיהָ, הֲרֵי זֶה לֹא יִתֵּן. וְהָרַמַּאי אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנֶיהָ הֲרֵי זֶה לֹא יִתֵּן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ״. וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּתְנֵהוּ לוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְּבָּעֶנּוּ, אֶלָּא דּוֹרְשֵׁהוּ אִם רַמַּאי הוּא אִם לָאו. תָּנוּ רַבָּנָן כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶה וְאוֹכֵל יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל, כְּגוֹן פָּרָה וַחֲמוֹר מְטַפֵּל בָּהֶן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מִכָּאן וָאֵילָךְ שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן. עֲגָלִים וּסְיָחִין מְטַפֵּל בָּהֶן שְׁלֹשָׁה חֲדָשִׁים, מִכָּאן וָאֵילָךְ שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן. אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִין מְטַפֵּל בָּהֶן שְׁלֹשִׁים יוֹם, [מִכָּאן וָאֵילָךְ שָׁם דְּמֵיהֶן] וּמַנִּיחָן. תַּנְיָא אִידָךְ, תַּרְנְגֹלֶת כִּבְהֵמָה גַּסָּה מְטַפֵּל בָּהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, עֲגָלִים וּסְיָחִים שְׁלֹשִׁים יוֹם, אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִין וְכָל דָּבָר שֶׁטִּפּוּלוֹ מְרֻבֶּה שְׁלֹשָׁה יָמִים. עֲגָלִים וּסְיָחִים אַעֲגָלִים וּסְיָחִים לֹא קַשּׁיָא הָא דְּרַעְיָא הָא דְּפִּטְמָא. אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִין אַאַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִין לֹא קַשְּׁיָא הָא בְּרַבְרְבֵי הָא בְּזוּטְרֵי. תָּנוּ רַבָּנָן ״וַהֲשֵׁבֹתָ לוֹ״. רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ שֶׁלֹּא יַאֲכִיל עֵגֶל לַעֲגָלִים. וּסְיָח לַסְּיָחִין, וְאַוָּזָא לַאַוָּזִין, וְתַרְנְגוֹל לַתַּרְנְגוֹלִין.

תָּנוּ רַבָּנָן מִנַּיִן לְרוֹאֶה חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא טוֹבֵעַ בַּנָּהָר אוֹ חַיָּה גּוֹרַרְתּוֹ אוֹ לִסְטִים בָּאִין עָלָיו שֶׁהוּא חַיָּב לְהַצִּילוֹ (בְּנַפְשׁוֹ), תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ״, הָא מֵהָכָא נָפְקָא מֵהָתָם נָפְקָא. אֲבֵדַת גּוּפוֹ מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ״ אִי מֵהָתָם הֲוָה אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי בְּנַפְשֵׁיהּ, אֲבָל מִיטְרַח וּמֵיגַר אַגּוּרֵי לָא, קָמַשְּׁמַע לָן.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק, מִנַּיִן לַאֲבֵדָה שֶׁשְּׁטָפָה נָהָר שֶׁמֻּתֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְכֵן תַעֲשֶׂה לַחֲמוֹרוֹ״ וְגוֹ׳ [לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ.] מִי שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמְצוּיָה אֵצֶל כָּל אָדָם, יָצְאָה זוֹ שֶׁהִיא אֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וְאֵינָהּ מְצוּיָה אֵצֶל כָּל אָדָם. וְאִסּוּרָא דּוּמְיָא דְּהֶתֵּירָא, מַה הֶתֵּירָא בֵּין אִית בָּהּ סִימָן בֵּין לֵית בָּהּ סִימָן שָׁרְיָא, אַף אִסּוּרָא בֵּין אִית בָּהּ סִימָן בֵּין לֵית בָּהּ סִימָן אֲסוּרָה. וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּאַבָּיֵי דְּיֵאוּשׁ שֶׁלֹּא מִדַּעַת לֹא הָוֵי יֵאוּשׁ.

אַף הַשִּׂמְלָה הָיְתָה בִּכְלַל ״כָּל אֲבֵדַת אָחִיךָ״. וְלָמָּה יָצָאת, לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ וְלוֹמַר לְךָ מַה שִּׂמְלָה מְיֻחֶדֶּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָנִין וְיֵשׁ לָהּ תּוֹבְעִין אַף כוּ׳ חַיָּב לְהַכְרִיז, וְכוּ׳, אָמַר רָבָא לָמָּה לִי לְמִיכְתַּב שׁוֹר וַחֲמוֹר שֶׂה וְשִׂמְלָה צְרִיכֵי, דְּאִי כָּתַב רַחֲמָנָא שִׂמְלָה הֲוָה אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי בְּעֵדִים דְּגוּפָהּ אִי נַמִּי סִימָנִין דְּגוּפָה, אֲבָל חֲמוֹר בְּעֵדִים דְּאֻכָּף וּבְסִימָנֵי דְּאֻכָּף לָא מְהַדְּרִינָן, כָּתַב רַחֲמָנָא חֲמוֹר דְּאֲפִלּוּ בְּסִימָנֵי הָאֻכָּף, שׁוֹר לְגִיזַת זְנָבוֹ, שֶׂה לָמָּה לִי, אָמַר רָבָא, (שמות כ״א:ל״ג) ״חֲמוֹר״ דְּבּוֹר לְרַבִּי יְהוּדָה, וְשֶׂה דְּאֲבֵדָה לְדִבְרֵי הַכֹּל, קַשְׁיָא.

תָּנוּ רַבָּנָן ״אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ״ פְּרָט לַאֲבֵדָה שֶׁאֵין בָּהּ שָׁוֵה פְּרוּטָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וּמְצָאתָהּ פְּרָט לְאֲבֵדָה שֶּׁאֵין בָּה שָּׁוֶה פְּרוּטָה. מַאי בֵּיְנַיְהוּ, אָמַר אַבַיֵי מַשְּׁמעָוּת דוֹרְשּׁין אִכָּא בֵּינַיְהוּ, מַר נַפְקָא לֵיהּ מֵאֲשֶּׂר תֹּאבַד, וּמַר סָבַר מִוּמָצָאתָהּ. רָבֶא אָמַר: פְּרוּטָה שֶׁהוּקְרָה וְהוּזְלָה וְהוּקְרָה אִיכָּא בֵּינַיְהוּ, מָאן דְּאָמַר מֵאֲשֶׁר תֹּאבַד אִיכָּא, מָאן דְּאָמַר מִוּמְצָאתָהּ בָּעִינָן דְּאִיכָּא שִׁעוּר מְצִיאָה מִשְּׁעַת אֲבֵדָה וְעַד שְׁעַת מְצִיאָה. וּמָאן דְּנָפְקָא לֵיהּ מֵאֲשֶׁר תֹּאבַד הַאי וּמְצָאתָהּ מַאי עָבִיד לֵיהּ מִיבָּעְיָא לֵיהּ לְכֶּדְרָבִינָא וּמְצָאתָהּ דְאָתָא לִיָדֵיהּ מַשְׁמָע. וּמָאן דְּנָפְקָא לֵיהּ מִוּמְצָאתָהּ הַאי אֲשֶׁר תֹּאבַד מַאי עָבִיד לֵיהּ, מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק מִנַּיִן לַאֲבֵדָה שֶׁשְּׁטָפָהּ נָהָר וְכוּ׳ (כִּדְלִעֵיל). וְאִידָךְ דְּרַבִּי יוֹחָנָן מְנָא לֵיהּ, נָפְקָא לֵיהּ מֵאֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ. וְאִידָךְ, מִמֶּנּוּ לָא מַשְּׁמַע לֵיהּ. וְאִידָךְ הָא דְּרָבִינָא מְנָא לֵיהּ, נָפְקָא לֵיהּ מִוּמְצָאתָהּ.

אָמַר רָבָא רָאָה מַיִם שׁוֹטְפִין וּבָאִין הֲרֵי זֶה גּוֹדֵר בִּפְנֵיהֶם דְּאָמַר קְרָא לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ. לְרַבּוֹת קַרְקַע.

אָמַר רַבִּי שִּׁמְעוֹן חֲסִידָא, גֵּזֶל כּוּתִי אָסוּר, אֲבֵדָתוֹ מֻתֶּרֶת. מִנַּיִן לְגוֹזֵל כּוּתִי שֶׁאָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ז׳:ט״ז) ״וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים״ וְגוֹ׳ בִּזְמַן שֶׁהֵן מְסוּרִין בְּיָדְךָ. אֲבֵדָתוֹ מֻתֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר ״לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ״. לְאָחִיךָ אַתָּה מַחֲזִיר. וְאִי אַתָּה מַחֲזִיר לְכוּתִי. וְאֵימָא הַנֵּי מִלֵּי הֵיכָא דְּלָא אֲתָא לְיָדֵיהּ דְּלָא מִיחַיָיב לְאַהֲדוּרֵי בַּתְרָהּ כְּדִיִשְׂרָאֵל, אֲבָל הֵיכָא דְּאָתָא לְיָדֵיהּ לְכוּתִי נַמִּי לִיהַדְרֵיהּ, אָמַר רָבִינָא וּמְצָאתָהּ דְּאָתָא לְיָדֵיהּ מַשְׁמָע.

לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם – [לִתֵּן עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה].

ולא תרי ת׳ור אכ׳יך או שאתה צ׳אלין פתתגאפל ענהמא בל רדהמא עליה רדא

ולא תראה את שור אחיך או את שיו אובדים ותתעלם מהם, אלא השב תשיבם לאחיך.

והתעלמת מהם – כובש עיניו, כאילו אינו רואהו.

לא תראה, והתעלמת – לא תראה אותו, שתעלם^א ממנו, זהו פשוטו.

ורבותינו דרשו: פעמים שאתה מתעלם וכו׳, כדאיתה בבבא מציעא (בבלי ב״מ ל׳.).⁠^ב

א. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13. בכ״י מינכן 5: ״שתעלים״. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34: ״שתתעלם״. בכ״י ליידן 1: ״ותתעלם״.

ב. כן בכ״י לייפציג 1, וממלים אלו מתברר שדברי רש״י על ״לא תראה, והתעלמת״ מוסבים על פסוק א׳ (השבת אבדה) ולא על פסוק ד׳ (פריקה וטעינה). בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״כדאיתה בבבא מציעא״. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, פרמא 3204, ויימר 652, דברי רש״י החל מ״לא תראה, והתעלמת... שאתה מתעלם וכו׳⁠ ⁠⁠״ מובאים רק לאחר ביאורו לפסוק ג׳, ואפשר שלפי עדי נוסח אלו שהביאור מוסב על פסוק ד׳. מאידך, בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917 דברי רש״י ״לא תראה והתעלמת... שאתה מתעלם וכו׳⁠ ⁠⁠״ מובאים קודם הביאורים על פסוקים ב׳-ג׳ וברור (כמו בכ״י לייפציג 1) שהביאור מוסב על פסוק א׳.

והתעלמת [YOU SHALL NOT SEE ANY OF YOUR BROTHER'S HERD … GO ASTRAY] AND HIDE YOURSELF [FROM THEM] – i.e. one, as it were closes his eyes tight as though one does not see it.

לא תראה … והתעלמת YOU SHALL NOT SEE … AND HIDE YOURSELF [FROM THEM] – "you shall not see it, that you hide yourself from it" (i.e. you see it only to hide yourself from it), this is the plain sense of the verse.

Our Rabbis, however, said that the omission of the particle לא before the verb והתעלמת (one would expect כי תראה … לא תתעלם) suggests: There are times when you may hide yourself from it, etc. (Sifre Devarim 225:4; Bava Metzia 30a).

פס׳: לא תראה את שור אחיך – ¹ולהלן הוא אומר (שמות כג) כי תפגע הרי מצות עשה ומצות לא תעשה.

או את שיו נדחים – מיכן אמרו ²אי זו היא אבדה מצא חמור ופרה רועים בדרך אין זו אבדה. חמור וכליו נופלין ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבדה. שחייב להשיב שנא׳ נדחים.

והתעלמת מהם – ³יש פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה אבידתו מרובה משל חבירו.

השב תשיבם לאחיך – אפילו עד כמה פעמים ⁴החזירה למקום שראוה אחרים (לא יטפל) בה. נגנבה או שאבדה חייב באחריותה עד שיכניסנה לרשותו:

1. כי תראה ולהלן הוא אומר כי תפגע הרי מ״ע ול״ת. קשה לי הרי בכאן גופא מסיים הקרא השב תשיבם לאחיך הוא מצות עשה ועיין (ב״מ ל״ב:) האי עשה ול״ת פרש״י עשה השב תשיבם וכן באלפסי שם בפירוש ע״ש וצע״ג (העירני לזה נכדי החכם רח״נ שיחי׳):

2. איזו אבידה. (ב״מ ל׳:) ע״ש:

3. יש פעמים שאתה מתעלם. (שם) ע״ש גבי כהן והאבידה בבית הקברות:

4. החזירה למקום שראוה אחרים ולא נטפלו בה נגנבה וכו׳ חייב באחריותה כצ״ל וכ״ה בספרי. והיינו כיון שלא מסר לידו הוי נגנבה או נאבדה כמו פשיעה ועיין (ב״ק נ״ז:) כל הסוגיא כיון דנקטי להו ניגרא ברייתא בעי נטירותא יתירתא:

(א-ב) לא תראה את שור – אפילו אתה יוצא במלחמה, וזה דרך דרש.

ואספתו – אם היית שב, או תפקדנו ביד אדם^א נאמן.

והתעלמת – דבק עם: לא תראה.

והזכיר שור ושה, וכבר הזכיר החמור (שמות כ״ג:ד׳), וכן משפט כל בהמה.

א. כן בכ״י פריס 177. מלת ״אדם״ חסרה בכ״י פריס 176, פרקנפורט 150, ועוד עדי נוסח.

(1-2) THOU SHALT NOT SEE THY BROTHER'S OX. Even when you go out to war.⁠¹ This is midrashic.

AND HIDE THYSELF. This is connected to Thou shalt not see.⁠² Scripture mentions the ox and the sheep (v. 1). The ass was previously mentioned (Ex. 23:4).⁠³ The same law applies to all beasts.

THEN THOU SHALT BRING IT HOME.⁠⁴ If you are coming back⁵ or you command someone; that is, you give it to an honest person for safekeeping. ⁶

1. The law concerning a lost object was placed in the Torah portion When Thou Goest Forth to Battle to teach us that this law applies even in time of war.

2. The meaning of our verse is, thou shalt not see and hide thyself.

3. Where Scripture first mentions the law dealing with a lost animal. Ibn Ezra was disturbed by the omission of ass in verse 1. Hence his Exodus citation.

4. This superscription from verse 2 was probably inadvertently misplaced by a copyist because it seems to belong after Ibn Ezra's comment's on verse 1.

5. If you find the lost animal on your way back from the war.

6. When you go off to war you ask someone else to bring the animal home.

(א-ג) ^אכל הני פרטות דרשו רבותינו (בבלי ב״מ כ״ז.): שור – לגז זנבו, שצריך לגזז זנב השור בכל שנה, כדי שתבוא גיזה אחרת, שאם לא יגזז לא יבא גיזה אחרת, נמצא הגוזז משיב אבידה, וכן שה לגיזותיו. והא ליכא למימר דקאמר: שמשלם לו גיזותיו, דהא לא צריכא למימר. שמלה – שיש לה סימנין ויש לה תובעין, אף כל שיש לו וכו׳ (משנה ב״מ ב׳:ה׳). וחמור – לסימני אוכף, אף על גב שאין הסימן בגופו. מיהו שה לגיזותיו לא איצטריך, השתא שור לגוז זנבו אמרינן, שהוא דבר מועט, שה לגיזותיו מיבעיא. ומשום הכי, שה דאבידה לדברי הכל קשיא.

א. בכ״י מינכן 52 הביאור שדן בכל הפרטים בפסוקים א׳-ג׳ מופיע לאחר הביאור לפסוק ב׳.

(1-3) All these details our Rabbis expounded (Bavli Bava Metzia 27a:7): “ox” – [to teach that one must return] the sheared wool of its tail, for it is necessary to shear the tail of the ox every year so that more wool will come, for if it is not sheared then more wool will not come; it turns out that the shearer is returning a lost object. And likewise "sheep" – for its sheared wool. And you cannot say that it means: to pay him its sheared wool, since there is no need to say this [as it is obvious]. “Garment” – [to teach that just as] it has distinguishing marks and it has claimants, so too any item that has etc. [must be returned] (Mishna Bava Metzia 2:5). And “donkey” – [to teach that it must be returned if it has] distinguishing marks on the saddle, even though the distinguishing marks are not on its body. However, it is not necessary [to mention] "sheep" [to teach about] its sheared wool: now that we said “ox” [comes to teach about] the sheared wool of its tail, which is a small thing, the sheared wool of a sheep is necessary? [i.e is it not obvious?] And for this reason, [the necessity of citing] “sheep” as a case of a lost item is a question according to everyone.

לא תראה את שור אחיך – אפילו בשעה שאתה יוצא למלחמה.⁠¹ והזכיר שור וחמור והוא הדין לכל בהמותיו.

והתעלמת מהם – תרגומו ותתכביש, ולא תוכל להתעלם תרגומו לית לך רשו לכסיותה. לפי שוהתעלמת משתעי בבהמה שאין נופל בה לשון כסוי שאין אדם עשוי להטמינה בתיבתו אך נופל בה לשון כיבוש פנים, אבל גבי שמלתו נופל בה לשון כסוי שיכול לכסותה בכנף בגדו.

ענין אחר קרוב לזה: העלמה המתורגמת בלשון כבישה שייכא בעניין שאינו ברשותו, והעלמה המתורגמת בלשון כיסוי חייבו בעניין שישנו ברשותו.

השב תשיבם לאחיך – אהדריה קרא בשביל ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו (דברים כ״ב:ב׳).

1. שאוב מאבן עזרא.

לא תראה את אחיך או את שיו נדחים, "do not inactively watch the ox or sheep of your brother which has gone astray" (voluntarily or against its will); this law applies even in war time when you are on the way to the front; what applies to these categories of domestic animals applies to all categories of domestic beasts.

והתעלמתם מהם, "and you blithely ignore them or hide from them;⁠" you must not ignore their plight. The examples chosen by the Torah are animals that are too big for you to be able claim that you overlooked them as their owners hid them.

השב תשיבם לאחיך, "you must make every effort to restore these animals to your brother.⁠" The Torah is so serious about this demand that it repeats it with slightly different wording in the verse immediately following.

לא תראה את שור אחיך וגו׳ – נסמך לשלפניו לומר כי מי שהומת בב״ד ושורו או שיו נדחים השב תשיבם וגו׳ כלומר שמכאן שהרוגי ב״ד נכסיהם ליורשיהם דלא כחקי הגוים בהרוגי מלכות ובתי דיניהם שפוסקים נכסיהם למלכות, פי׳ רי״ח.

והתעלמ״ת מה״ם – בגימט׳ משו״ם כבו״ד בריו״ת דהיינו מה שדרשו פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו.

(א-ג) לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים – זו מצוה מבוארת, שאמר בתורה: כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו (שמות כ״ג:ד׳). והוסיף בכאן לאמר נדחים, כי תועה שתעה מדרכו ויכול להטותו הדרך בלא עמל גדול, ועתה הזכיר נדחים שברחו ממנו והרחיקו. והזכיר שה שהוא כאובד, ולכך באר בכאן: ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך. ואמר:⁠^א וכן תעשה לחמורו – שהוא בהמה טמאה, וכן תעשה לשמלתו – אף על פי שאין השמלה חביבה על בעליה כבעלי החיים, ואין ההפסד בה מצוי כהם שאיפשר שימותו, וכן תעשה לכל אבדת אחיך – מכל כלי ביתו, אף על פי שאינן חביבין כשמלתו אשר יכסה בה.

ועל מדרש רבותינו (בבלי ב״מ ל׳.): הוסיף עוד דברים רבים בכאן כגון והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם, השב – אפילו מאה פעמים, תשיבם – אפילו לגנתו ולחרבתו, והחזרה בסימנים, ודברים אחרים נדרשים בפרשה.

א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״וכן אמר״.

(1-3) THOU SHALT NOT SEE THY BROTHER'S OX OR HIS SHEEP RUNNING AWAY. This is a commandment explanatory of what He stated in the Torah, If thou meet thine enemy's ox or his ass going astray, thou shalt surely bring it back to him again.⁠¹ Here he added [that the commandment to return lost property refers also to an animal that was] running away, for going astray² implies that it merely strayed from its path and he can turn it [back] into the path without great effort; and now he mentioned running away, meaning that it escaped from him and is distant from the owner. He mentioned the term sheep for that is liable to be lost,⁠³ and therefore he explained here, And if thy brother be not nigh unto thee, and thou know him not, then thou shalt bring it home to thy house.⁠⁴ He stated, And so shalt thou do with his ass,⁠⁵ which is an unclean animal; and so shalt thou do with his garment,⁠⁶ even though a garment is not as dear to its owner as are living creatures, and [total] loss is not as common in a garment as it is in animals which may die. And so shalt thou do with every lost thing of thy brother's which he hath lost,⁠⁷ meaning any of his household vessels even though they are not as dear to him as his garment with which he covers himself. And according to the interpretation of our Rabbis he added here many things, such as and thou hide thyself from them,⁠⁸ which the Rabbis interpreted to mean:⁠⁹ "Sometimes you are permitted to hide yourself from them [and ignore the lost article such as where the finder is an elder and it would be degrading for him to attend thereto, as for example to drive an ass back to its owner]. 'Hasheiv' (returning),⁠¹⁰ you are to do it even a hundred times; 'teshiveim' (thou art to return them),⁠¹¹ even to his garden or deserted house" [i.e., the finder is not obligated to notify the owner that the article has been returned. The requirement that] return be made by [identification of the lost item and description of] its distinctive marks, and other matters are also derived from this section.

1. Exodus 23:4.

2. Exodus 23:4.

3. Psalms 119:176: I have gone astray like a lost sheep.

4. (2).

5. (3). Ramban attempts to show why each particular loss is specified by Scripture. He explains that in each case we may have reason to think that its return is not required either because it would be too inconvenient for the finder or not important enough for the loser.

6. (3). Ramban attempts to show why each particular loss is specified by Scripture. He explains that in each case we may have reason to think that its return is not required either because it would be too inconvenient for the finder or not important enough for the loser.

7. (3). Ramban attempts to show why each particular loss is specified by Scripture. He explains that in each case we may have reason to think that its return is not required either because it would be too inconvenient for the finder or not important enough for the loser.

8. (4).

9. Baba Metzia 30a.

10. In (1) before us.

11. In (1) before us.

השב תשיבם לאחיך – תצוה התורה שנהיה זהירים בהשבת אבדה לבעלים. ומכפל ההשבה דרשו רז״ל אפילו מאה פעמים, וכל זה מדרכי החסד והרחמים, ללמד שכלנו עם אחד ראוים שיהיה לנו אב אחד ושירצה כל אחד בתועלת חברו ושיחמול על ממונו, ובין שתהיה האבדה בעל חי בין שלא תהיה בעל חי חייב הוא להחזירה לרשותו, וזהו שאמר וכן תעשה לחמורו, שהוא בעל חי ובהמה טמאה, וכן תעשה לשמלתו אע״פ שאינו חשוב כבעל חי וכן תעשה לכל אבדת אחיך, אחד משאר כלים אע״פ שאינן חשובין כשמלה, לא תוכל להתעלם, שלא תחזירו לידו. וזה שאמר לא תוכל להתעלם אין להבין אותו בהשבת אבדה בלבד, אלא הוא הדין בשאר כל הפרטים ושאר כל התועלות שביד האדם להביאם לחברו או להסיר ולדחות נזקו ממנו הרי הוא חייב בכלן, וכענין שאמר הכתוב (ויקרא י״ט:י״ח) ואהבת לרעך כמוך. ודרשו רז״ל והתעלמת מהם וכתיב לא תוכל להתעלם, כיצד, זקן ואינו לפי כבודו והתעלמת, הא שאר בני אדם לא תוכל להתעלם.

וע״ד המדרש והתעלמת מהם מבני אדם, לא תוכל להתעלם מהקב״ה, שהוא היודע את הכל, וכענין שכתוב (ירמיהו כ״ט:כ״ג) ואנכי היודע ועד נאם ה׳.

ואם תשכיל עוד במצות השבת אבדה תמצא כי יש בה רמז והתעוררות לענין תחית המתים, שהקב״ה מחזיר אבדה לבעליו באחרית הימים, שישוב כל אחד לגורלו הראשון ועם מי שיזכה בו ראשון, ואז יהיה האחרון מחזיר אבדה לבעליו אע״פ שיש סוברים כי בעליו הוא האחרון, ושם תשוב לזמן התחיה, וזהו שכתוב (תהלים קל״ט:ט״ז) גלמי ראו עיניך, כלומר הכח המשכיל שלי ראו עיניך, ועל ספרך כל הגלמים יכתבו, והימים שנוצרו בהם ולאותו כח אחד בהם, והוא אחרון שתהיה חוזרת אל אישה הראשון או אל האחרון, או שתתחלק להם כהתחלק הנר, או שיתגבל עפרם אליה. ומפני שהזכיר כאן בענין האבדה לשון נדחים, לכך אמר וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם, אינך רשאי להתעלם מהקב״ה, לבלתי ידח ממנו נדח.

השב תשיבם לאחיך, "be sure to restore them to your brother.⁠" The Torah commands that we be very cautious to observe the commandment to restore lost property to its owners. Concerning the repetition of the words השב תשיבם, "be sure to restore,⁠" our sages in Baba Metzia 30 explain that one has to keep doing this even 100 times if necessary. All of this is part of the paths of mercy and kindness which we are to practice vis-a-vis each other seeing we are all the sons of one father. As such each one of us is vitally interested in what is useful for his fellow. We express our pity for lost property of our brother in practical terms by restoring it to him whenever possible. It matters not whether our brother has lost inert possessions or livestock such as his ox or donkey. Any kind of lost property is included in the Torah's directive to restore it to the loser. This wording refers to minor utensils worth less than a garment, livestock, etc., which we have found and which can be identified by the loser. The positive commandment is followed by the negative one not to try and escape this obligation by turning a blind eye and not picking up the lost object for oneself either.
There is more to the commandment to restore lost property than merely the act of restoring it. If a person is in a position to perform a useful service for his fellow and to thereby protect his fellow against financial loss, this is all part of the commandment under discussion here. All of this is part of the "umbrella" commandment in Leviticus 19,18: "love what is your fellow's as if it were your own!⁠"
Concerning the practical ramification of the words: "you must not hide yourself" (from your brother's lost property), and the subsequent semi phrase (verse 4) "you may hide your self from them,⁠" the sages in Sifri have this to say: if the finder is an aged individual, a scholar, and it is not in keeping with his dignity to carry a bulky object in order to fulfill the commandment (personally) to restore this object to its owner, the Torah permits such a person to turn a blind eye to the object he has found. Ordinary individuals, on the other hand, are not permitted to use this ruse.

A Midrashic approach. The words: "you will hide yourself from them,⁠" refers to what you may succeed in doing vis-a-vis your brother, vis-a-vis human beings; the words: "you must not hide yourself from them,⁠" refer to God who knows your motivation and whom you cannot fool by pretending not to have found the object or animal the return of which would cause you inconvenience or expense.

If you investigate this commandment still further you will derive from it encouragement regarding the subject of the resurrection. God will practice this commandment personally by restoring the souls of the departed bodies to their original owners in due course after the redemption and the arrival of the messiah. Each person will resume his or her original role in the universe. At that time "lost" property will truly be restored to its original owner. The most recent owner of that property will give it to the previous owner and so forth until it will be eventually restored to the very first owner [who had not deliberately abandoned it, Ed.]. This is what is alluded to in Psalms 139,16: "your eyes saw my unformed limbs.⁠" David describes that Adam's mental eye had been shown every human being ever to be to be born. [God had shown him the history of mankind in capsule form prior to his sin. This is why he donated 70 years of his life to enable David to be born alive at all as he had been shown a stillborn David. Since God had foreseen it, it was included in the book of the descendants of Adam he showed to Adam. The entire verse in Psalms 139,16 deals with this phenomenon. I refer the reader to an analysis by Rabbi Moshe Alshich in his commentary on Tehillim, this editor's translation page 1005. Ed.].
It is not clear whether at that time the original wife will be restored to her original husband [assuming she had remarried, or to her last husband on earth, or, whether God will add to such bodies by splitting the raw material much as we know that a light can be split].
All our sages are agreed that the commandment to restore lost property applies only to property belonging to Jews, not to that belonging to Gentiles. This is why the Torah stresses repeatedly אבדת אחיך, "lost property of your brother,⁠" and "restore it to your brother.⁠" Gentiles are perceived as part and parcel of אלו-הי נכר הארץ, part of the alien deities of "earth,⁠" a system of life which does not know of an hereafter or resurrection, etc. The Jewish people who are "God's share and inheritance,⁠" have a claim to eternal life and therefore it is mandatory that seeing their property is not lost permanently, that it be restored in due course. Regarding the resurrection of the dead, the Jewish people have been told (Isaiah 26,19) "Oh, let your dead revive, let corpses arise!⁠" whereas in verse 14 of that same chapter the prophet says "they are dead, they can never live; shades, they can never rise" (referring to the Gentiles).
Seeing that in connection with lost objects or animals the Torah employed the expression נדחים, "cast off, rejected,⁠" the Torah continues in verse 3 with the statement: "you must not hide yourself (if you found it). The moral lesson is: "do not hide yourself from the Lord, so that when the time comes He will not hide Himself from you,⁠" i.e. become someone whom you have "lost" (compare Samuel II 14,13-14).

לא תראה את שור אחיך – כתב הרמב״ן לפי שנא׳ כי תפגע את שור אויבך או חמורו תועה וגו׳ הוסיף כאן לבאר לאמר נדחים כי תועה משמע שתעה מדרכו ויכול להטותו הדרך בלא עמל הוסיף כאן נדחים לומר אע״פ שברחו והרחיקו ממנו אתה צריך ליטפל בם ולכך אמר:

לא תראה את שור אחיך, "You shall not see (without helping) the ox of your brother, etc.⁠" Nachmanides writes that this verse is necessary, seeing that elsewhere the Torah had written that: "you must restore the ox or donkey of your enemy when it is lost, you must restore it to him.⁠" (Exodus 23,4) Moses now adds the expression נדחים, a different kind of dilemma that these animals find themselves in. You could have thought by reading Exodus 23,4 that all you have to do is point the erring animal in the right direction towards its owner. Here Moses goes beyond this, demanding that you ensure that the animal gets back safely to its master. This may, on occasion, involve far more time and effort on your part.

לא תראה את שור אחיך – סמך השבת אבדה לקבורה שאם הוא כהן והוא בבית הקברות על זה נאמר והתעלמת. נותן לך. וסמיך ליה והתעלמת לומר לך כל שבשלו מחזיר אף בשל חבירו מחזיר.

לא תראה – זה הדבור מורכב הרכבת ביאור ותנאי, כי לא ציוה שלא יראם אבל טעמו לא תראם והתעלמת – כלומר לא תראם שתתעלם מהם.

לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים – כגון שראה חמור וכליו הפוכים פרה ורצה בין הכרמים שהצורה מוכחת שהם אובדים וכן כל מה שדומה לזה ואמר לא תראה להגיד שכיון שהוא רואה אותם אפילו מרחוק הוא מחויב להטפל בהם להשיבם לאחיו.

והתעלמת מהם – רוצה לומר: שאין לך רשות להתעלם מהם אך תחוייב להשיבם והוא מבואר שאינו מתעלם מהם אלא אם היה דרכו שלא להתעלם מהם אם היו שלו והיו נדחים בזה האופן כי אז הוא מתעלם מהם מפני היותם משל אחיו לא שלו ואולם אם היה זה הרואה אותם גדול המעלה עד שיקל בהם אם היו שלו ולא יטרח לחזור אחריהם הוא בעצמו או שהיתה אבידתו שיאבד בעת היותו טורח בזה יותר מערך האבדה ההיא אף על פי שהיתה שלו יעזבינה לזאת הסיבה או שהתורה תכריחהו שלא ילך שם להשיבה ואפילו היתה שלו כמו שהיה כהן והאבדה בבית הקברות הנה לא יחוייב להשיב זאת האבדה.

השב תשיבם לאחיך – כיון שהשיבם לאחיו קיים המצוה ואף על פי שלא הודיעו זה.

(א-ג) התועלת השביעי הוא במצות והוא מה שהזהיר מהתעלם מאבדת אחיו כאשר ימצאה ומה שצוה להשיב אותה לו והנה התועלת בזאת המצוה בתיקון הקבוץ המדיני מבואר עם שיש בזה הקנאת מנהג אל היושר והחנינה.

והנה אחר שגמר המשך הפרשיות הראשונות שהן ממין עביר׳ גוררת עבירה התחיל במצות אשר הן ממין מצוה גוררת מצוה והתחיל באותן שמזדמנות לאדם על הרוב ואינו נצול מהם בכל יום ואמר לא תראה את שור אחיך או את שיו וגו׳ השב תשיבם לו.

Up to this point, our Parshah lists a series of mitzvot which could be summed up under the heading "one sin brings another in its wake.⁠" Now the Torah switches direction, concentrating instead on such mitzvot of which the opposite principle, that of "one good deeds leads to another,⁠" holds true. The first in such a series is the commandment of restoring lost property to the loser. The Torah clearly discusses two distinct and separate possibilities here. Either the finder knows the owner of the lost object or animal, and is aware that the owner lives some distance away, or he is unaware who is the owner of the animal he found. At any rate, he must then keep the animal in trust for the owner.

4) The Torah makes the point that when the enemy's animal suffers by not being attended to at once, you must assist. This is the normal situation. Our sages elaborated that at all events one must assist the enemy's animal first, even when the friend's animal suffers by being unloaded later.

5) The woman of ill repute is executed in front of her father's house, so that her father-in-law would not be shamed by her being executed in front of the Court House, i.e. the public square. Since her infidelity had started at home before she had been married, judgment is executed there. The betrothed girl who was unfaithful in the city, and who has no father-in-law to shame, is executed in front of the Court House, at the site of her crime, so to speak.

We detect differences in the treatment of a rapist and a seducer, respectively. The former has only violated the body of the victim. The latter has also coerced or misled his victim's mind, thereby causing her a greater loss of image amongst her peers and opportunities to get married. Therefore, the seducer must marry her. (Exodus 22,16) If her father does not agree, the seducer must provide an adequate dowry in lieu of marriage. The rapist pays a fixed indemnity or must marry his victim. He is never able to divorce her. If the girl refuses to marry her rapist, this does not result in additional financial cost to the latter.

ורבותי׳ אמרו פעמים שאתה מתעלם כו׳ כדתניא בפ׳ אלו מציאות והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם הא כיצד היה כהן והוא בבית הקברות או שהיה זקן ואינו לפי כבודו או שהיתה מלאכתו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת מהם פירש״י והתעלמת מהם ללמד בא שמותר להתעלם. פי׳ כאילו אמר לא תשגיח לראות את שור אחיך או את שיו אם הם נדחים אבל תתעלם מהם כשאי אפשר לך ואח״כ חמר השב תשיבם לאחיך כשאפשר לך ופעמים שאי אתה מתעלם דכתיב בסיפיה דקרא לא תוכל להתעלם והה״נ דהוה מצי למימר ופעמים שאתה משיבם לאחיך שנ׳ השב תשיבם לאחיך אלא דעדיפא ליה לומר ופעמים שאי אתה מתעלם שהוא סותר של והתעלמת ופי׳ והוא בבית הקברות האבידה בבית הקברות ופי׳ ואינו לפי כבודו שישבנה ופי׳ או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו שהיה בטול מלאכתו בשעת השבת האבדה מרובה מדמי האבדה:

לא תראה את שור אחיך עד לא יהיה כלי גבר וגו׳.

לפי שהיה ענין בן סורר ומורה סופו לגנוב ולהיות מגדף את הש״י ותלוי כמו שנזכר. לכן צוה כאן לא תראה את שור אחיך או^א שיו נדחים שהזהיר את האדם שלא יהיה כגנב להיותו זולל וסובא אבל יהיה לאחיו נאמן רוח עוזר ומושיע בהפך הסורר והמורה. ולכן הובאו הנה המצות האלה וחז״ל בפ׳ בן סורר ומור׳ עשו הסמוכות מפני המלחמ׳ שזכר למעל׳ שאפי׳ בזמן המלחמה יעשו זה. והנה המצו׳ לא תראה את שור אחיך וגו׳ באה כבר בפרש׳ משפטים שנאמ׳ כי תפגע את שור אויבך או חמורו תועה וגו׳. וביאר מרע״ה כאן בה דברים: ראשונ׳ שהעובר על המצוה הזאת מלבד שהוא עובר במצות עשה כמו שנזכר שם, הנה עוד יעבור על לא תעשה שזכר פה. ושנית לדעת הרמב״ן אמרו נדחים וזה כי שם לבד חייבו כשיפגע בדרך שישיבהו שבמעט מהעמל יוכל להשיבו אליו אחרי שפגע בו, וכאן יחייבהו שאף בנדחים מן הדרך ומרוחקי׳ ממנו שיקשה להשיבם אליו שלא יתרשל ללכת אחריהם להשיבם מרוב העמל אבל ישתדל ללכת אחריהם ולהשיבם אליו.

ואפשר לפר׳ והתעלמת מהם גם כן על זה הדרך עצמו שיהיו כל כך נדחים ומרוחקים ממנו עד שיתעלמו ממנו לרחקם והוא סוף המאמר. בכל זה השב תשיבם ר״ל אף על פי שיהיו נדחים מן הדרך נעלמים ממך עכ״פ תשתדל לחזר אחריהם כדי להשיב׳ לאחיך.

א. בפסוק נוסף כאן: ״את״.

אח״כ אמר לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת – להדריך את ישראל במדות טובות ובמדת הרחמנות וכיוצא בזה. לפי שהתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך. ולכן ראוי שיעשה לחבירו כמו שהוא רוצה שיעשו לו. שיחזירו לו שורו ושיו לאבידתו. ולכן אמר לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים. כי זה אין דבר ראוי. והוא אכזריות גדולה להעלים עין. שהוא הגורם. וזה ג״כ הוא כנגד יצר הרע שהוא מטעה אותו. ואומר לאדם מה לך לילך אחר השוורים והכבשים. יבא בעל השור ויעמוד על שורו. ואתה לך לבקש פרנסתך והעלם עין כאלו אינך רואה. זאת היא עצה נבערה מעצות יצר הרע. לזה אמר לא תראה ולא תאמין לדבריו ולא תשמע אליו להעלים עין. אלא השב תשיבם לאחיך. לזה באה זאת האזהרה בלשון לא תראה. וכן לא תוכל להתעלם. לשבר מתלעות עול הוא נחש הוא יצר הרע. וכן אמר על זה הדרך לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם. בעצת יצר הרע. לא תעשה כן אלא הקם תקים עמו. וזהו כעין מה שאמר בואלה המשפטים כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו. בעצת יצר הרע. לא תעשה כן אלא עזוב תעזוב עמו.

(א-ד) אמר הגאון, אחר שסידר כל העניינים השייכים במלחמה, רק מעט מזעיר שיאמר אחר כך בזאת הפרשה אגב מילתי אחריתי, חזר בעניינים דשייכים לאדם בשובו מן המלחמה. והתחיל במצות אבידת בעל חי, ואמר לא תראה את שור וגו׳, לא תראה את חמור וגו׳:

כובש עין וכו׳. דאין לפרש שהוא מעלים מלהגיד שמצאה, דאם כן ׳והעלמת אותם׳ הוי למכתב, דהוי משמע שהוא מעלים אותם שהם אצלו. אבל מדכתיב ״והתעלמת מהם״, משמע שהוא ׳כובש עינו וכו׳⁠ ⁠׳:

לא תראה אותו שתתעלם. פירוש, הא דכתיב ״והתעלמת״, לא שצוה הכתוב להתעלם, אלא הוא דבק אל ״לא תראה״. וכך פירוש הכתוב; ׳לא תראה אותו שתתעלם׳:

פעמים שאתה מתעלם. פרק אלו מציאות (ב״מ ל.). כגון כהן והוא בבית הקברות, או זקן ואינו לפי כבודו (שם):

לא תראה את שור אחיך וגו׳ והתעלמת מהם – דרשו רז״ל (ברכות יט:) פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו, ויש לפתרו בדרך שאמרו רז״ל (אבות ד׳:כ״ג) ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו, ואין חילוק בין קלקול בגופו או בממונו הכל אחד אם הוא בענין שא״א להצילו ולהשיב את נדחו, ע״ז אמר לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים, כשהם נדחים לגמרי כגון טובעים בנהר וכיוצא בהם והתעלמת מהם צריך אתה לעשות את עצמך כלא רואה, אמנם השב רצה לומר אם יש בהם כדי השבה שאינן נדחים לגמרי אלא אפשר לך להשיב את נדחם אז תשיבם לאחיך חייב אתה להשתדל לראותו כדי להצילו.

כובש עין כאלו אינו רואהו. דא״ל שהוא מעלים מלהגיד שמצאם, דא״כ והתעלמת אותם מיבעי ליה, דהוי משמע שהוא מעלים שהם אצלו, אבל מדכתיב והתעלמת מהם, משמע שהוא מעלים עינו מלראותו:

לא תראה אותו כו׳. רצל״ת דקרא משמע לא תראה אלא והתעלמת, דמשמע דמותר להתעלם:

ורבותינו אמרו פעמים שאתה מתעלם וכו׳. הא כיצד, היה כהן, והשור בבית הקברות, או שהיה זקן ואינו לפי כבודו:

Avert your eyes as if you do not notice it. Because you cannot say [it means] that the person conceals from telling that he found them, because if so, if should have said "and conceal them,⁠" which would imply that he is concealing [the fact] that he has them. But because it is written "and conceal yourself from them,⁠" it implies that he conceals his eye from seeing it.

You may not observe it, etc. Rashi is answering [a difficulty]: The verse seems to be saying, "Do not see, rather conceal, etc.,⁠" which implies that one is permitted to conceal himself [and this is not so].

The Rabbis, however, comment: At times, you may conceal yourself, etc. In which case? If he is a kohein and there is a [lost] ox in a cemetery; or if he is an elder and it is not fitting for his honor.

לא תראה את שור וגו׳ – פרשת זו באה לרמוז בפרטות חיוב התוכחות שצריכין בני אל חי צדיקי עולם לעשות לעם ה׳, והן אלה צדיקים יקראו לצד מעלתם אחים, כמו שהעירותיך שכינוי זה הוא מדריגה היותר מעולה שבכל כינויים אשר יתכנו בהם יחידי עם, (שמות רבה נ״ב) ואותם צוה ה׳ כי תראה את שור אלה הם בני אדם שנמשלו כבהמות והם צאן קדשים ולזה קראם שור ושה, אחיך שהוא הקב״ה, ויחס לו שם זה להעיר אל מי מקדושיו הוא מצוה שהם הצדיקים כמו שכתבנו.

ואומרו נדחים על דרך אומרו (לעיל ד׳) ונדחת והשתחוית להם וגו׳ שהעובר פי ה׳ יקרא נדח, ויצו ה׳ לבל יתעלם אלא ישיבם לאחיו הוא אלהי עולם וכפל לומר השב תשיבם, נתכוון כי מתחילה ישיבם לדרך הטוב ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים, והוא אומרו תשיבם לאחיך.

ואומרו ואם לא קרוב אחיך וגו׳ – בזה העיר כי הוא מדבר על זמן גלות האחרון כי לא קרוב כדרך אומרו (במדבר כ״ד) אשורנו ולא קרוב, עוד לו ולא ידעתו שנסתם הקץ ואין יודע מתי קץ הפלאות, וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה ונטויי רגל כאשר עינינו רואות בדורות הללו, עם כל זה יצו ה׳ ואספתו אל תוך ביתך זה בית המדרש וילמדהו אורחות חיים ודרך ישכון אור לבל יטה מני אורח ולא ימצאהו אויבו במחשבות וטענות כוזבות כי אור תורה תצילהו, וזה יהיה עד שיתרצה ה׳ וידרשהו, והוא אומרו עד דרוש אחיך אותו, והשבותו לו פירוש מעלה עליו הכתוב כאילו הוא משיבו מני אובד.

או ירצה שצריך החכם להשתדל עם בני ישראל בכח התורה והמוסר עד יום פקודה שידרוש ה׳ נשמתו ואז הרוח תשוב אל האלהים, ודקדק לומר והשבותו לו שאם ימעדו קרסוליו לא תשוב הנפש אל האלהים ותלך לחרפות.

לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים, "You shall not see the ox of your brother or his sheep cast off, etc.⁠" This paragraph is an allusion to the need for the scholars to admonish the plain people in order for them to become the true people of the Lord. The term used by the Torah to describe these morally upright righteous people is אחים, brothers. I have already explained to you that this appellation is reserved for the finest group of individuals (compare Shemot Rabbah 52,5). It is these people whom God commanded that when they see an "ox" who is lost, i.e. a human being on a lesser moral level who is compared to a beast, to engage in rescuing him. The reason the Torah speaks of "ox and sheep" instead of donkeys, for instance, is that the Jewish people whom the Torah alludes to by the words "ox or sheep" are basically sacred, fit for the altar as opposed to such animals as the donkey. The word אחיך, "your brother,⁠" is a simile for God who "owns" all of us. The reason that Moses employs this unlikely sounding simile is that the Torah wanted to make plain to which one of His holy people the commandment to restore lost Jewish souls applies, i.e. to the righteous, the Torah scholars.

נרחים, "gone astray;⁠" the word is used in a similar sense in Deut 4,19: "and you are drawn astray.⁠" Someone who violates God's commandments is considered as having gone astray. The Torah commands that we must not ignore such people but bring them back to one's "brother" i.e. to God. The reason the Torah repeats the instruction השב תשיבם, "you shall surely restore them" is that if you will make the first move in setting such people on the right path they will complete the journey back to God under their own steam.

ואם לא קרוב אחיך, "And if your brother is not near, etc.⁠" Here the Torah hints that it speaks of a period during our final exile, when we will be quite estranged to our Father in Heaven. The period described is the one of which Bileam spoke in Numbers 24,17 when he said: "I can see it but it is not near.⁠" The very fact that the redemption does not seem near at hand is apt to estrange the Jewish people to God. Even in the present generation the knowledge that the ultimate redemption is so far away undermines the people's faith in God. Nonetheless God commands ואספתו אל תוך ביתך, "you are to gather him inside your house.⁠" The house the Torah speaks of is the Torah academy, etc. There you will teach him the paths of Torah so that the light radiated by Torah study will save this person spiritually. This process will continue until God is placated and will claim him back, i.e. עד דרש אחיך אתו. The words והשבות לו, "and you will return it to him,⁠" mean that your concern for the straying Jew will be accounted for you as if you had rescued him from becoming totally lost.

Alternatively, the meaning of the verse is that the Jewish people must engage the common people in the study of both halachah and Mussar, religious law and religious morals, until the day one dies, i.e. we are recalled by God. The Torah is particular about describing this as והשבת לו, to warn that if we remain inert in this matter we will be responsible for such people winding up in Hades instead of in the Eternal Life in the hereafter.

וכן תעשה, "And similarly you shall do, etc.⁠" These additional examples of animals or objects gone "astray,⁠" are due to the fact that man is composed of three components. 1) the composition of the body ; 2) the spiritual part of man; 3) the part of Torah to which every Israelite is "betrothed.⁠" The Torah writes כן תעשה לחמרו, "so you shall do to his donkey" as a simile for the body. It writes כן תעשה לשמלתו, regarding the spiritual part of man; we have been told in Shabbat 152 that the spiritual part of man is called שמלה "garment,⁠" when the Talmud recounts a parable about a king who has given garments to his various servants. Finally, the Torah describes the part of Torah every Israelite is betrothed to as אבדה when our verse speaks of אבדת אחיך. In Kidushin 2 Rabbi Shimon bar Yochai tells a parable explaining why it is that although the Torah describes a betrothal as something initiated by a man the Talmud describes it as something happening to a woman, According to Rabbi Shimon the Torah considers that man when searching for a wife searches for a part he has lost, i.e. אבדה. It is not woman who has to search for what man had lost i.e. the "rib" God had taken from Adam when He created woman. Seeing man's betrothed is the Torah, he has to consider it as a lost object if he has strayed from the path of Torah. It therefore is part of our duty to ensure that this lost object is restored to all those Jews who have lost it.

לא תראה את חמור אחיך... נפלים בדרך, "You must not observe the donkey of your brother falling down, etc.⁠" This verse speaks of a state of estrangement from tradition which is far greater than that which the Torah spoke of when it referred to נדחים, "straying,⁠" in verse one of our chapter. The Torah warns that one must not use this degree of one's fellow's estrangement from God and the Torah as an excuse to remain aloof reasoning that any attempt to bring such people back to the fold would end in failure anyway. As long as the "fallen" Jew co-operates in efforts made to rehabilitate him, i.e. עמו, we are not allowed to ignore him; if; however, he refuses to co-operate in such attempts to lead him back into the fold we are allowed to leave him to his own devices. This is what Solomon had in mind when he wrote (Proverbs 9,8): "Do not rebuke a scoffer, for he will hate you.⁠"

לא תראה – מחובר אל והתעלמת, ושעורו אם תראה לא תתעלם, והנה מצוה זו כבר נאמרה בפרשת משפטים כי תפגע את שור אויבך וכו׳, אבל נתחדשו כאן דברים, א׳ שם הזהיר לבד במצות עשה, וכאן הוסיף שאם לא עשה כן עובר בלאו, וב׳ כי שם לא חייבו הכתוב אלא כשיפגעם בדרך, וכאן צוה אף בנדחים מן הדרך ומרוחקים ממנו שלא יתרשל מלכת אחריהם להשיבם מרוב העמל, וכן הוסיף כאן דין ואם לא קרוב אליך, וזכר גם שמלתו וכל אבידת אחיך:

והתעלמת – כובש עין כאילו אינו רואה:

השב תשיבם לאחיך – ואל תחשוב מאחר שהם רחוקים ממני ונדחים מן הדרך אין אני מחוייב לחזור אחריהם, גם בני אדם לא יאשימוני על כך, שהרי לא פגעתי בם ויחשבו שלא ראיתים, כי השם בוחן לבות, ותחטא לו אם לא תשיבם, וזה טעם שאמר כאן והתעלמת, ולא אמר כן בפרשת משפטים, כי שם ידבר בדבר שבגלוי, וכאן בדבר המסור ללב, ומטעם זה ג״כ הזכיר שם אויבך וכאן אחיך, כי אם לא ישיב אבידת אויבו, יבינו הרואים שהוא עושה כן בעבור השנאה שבלבו עליו, אבל באבידת אחיו שאינו שונא לו לא יחשדוהו בזה, אלא יאמינו שלא ראה את אבידתו:

השב תשיבם לאחיך – השב אפי׳ מאה פעמים במשמע (ב״מ ל״א). פי׳ הרמב״ם השב מקור, וידוע אצל כל בעלי לשון כי המקור נופל על המעט ועל הרוב, תאמר שמרתי לפלוני שמור, ותאמר שמרתי לפלוני ופלוני שמור, ולפיכך מורה השב שחייב להחזיר פעמים רבות, וכמו כן הקם תקים עמו, שלח תשלח, עזוב תעזוב, וזולתם מן המקראות, וכ״כ (בספ״ב דפסחי׳) בהא דאמרי׳ ובשל מבושל, אין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות, לפי ששנו האיסור בלשון מקור קבלנו שבא לרמזו לאסור בשולן במי פירות, והוסיף עליו בתוי״ט שם, כי המקור משמש לכל זמן, והמלה הזאת משמשת לכל פעל מפעולותי׳ באיזה שיהי׳ הבישול. כי המלה עצמה תרמוז על הרבוי; ולשון הרמ״ז שם לכן קראו למקור בשם שם הפועל, שכולל כל מיני אותו הפועל, וכן אמרי׳ תוכיח אין לי אלא פ״א מנין אפי׳ מאה פעמים ת״ל הוכח, ודכוותי׳ טוב׳ (בב״מ ל״א), וכתבו שם התוס׳ דאפי׳ למ״ד דברה תורה כלשון בני אדם מודה בכל דרשות כה״ג, אם לא כשיש הוכחה דלא אתי לרבות, ע״ש. וא״כ הכא דאיכא הוכחה, דכתיב במים צ״ל דאייתי לי׳ מק״ו דמים, שאין מפיגין הטעם ואסור, כש״כ מי פירות דמפיגין, ע״כ. ובב״מ כ׳ הרמ״ז לפי שהמקור כולל כל הזמנים לכן כשבא במקום מצוה כולל ההוה והעתיד, והיינו אפי׳ מאה פעמים. עמ״ש ביתרו בזכור את יום השבת.

פרק כב פותח בקבוצת מצוות (פסוקים א–ה) הקובעות שלושה עקרונות בסיסיים לחיים החברתיים והמסחריים של ישראל, העומדים להתחיל עתה; עקרונות שעל פיהם בלבד תוכל האומה לכונן את חֶברתה בהתאם לאופי ייעודה. עקרונות אלה הם: ערבות הדדית לשמירת רכושו הפרטי של כל יחיד ויחיד (פסוקים א–ג); דאגה משותפת של כולם לקידום עסקו של כל יחיד (פסוק ד); והשמירה על ההבדלה הטבעית בין הזכרים לנקבות בכל הקשור למשלח⁠־היד, ולאורח החיים האישי (פסוק ה). כדרכה מלמדת אותנו התורה עקרונות אלה באמצעות דוגמאות ומקרים מוחשיים, והמקרה הראשון הוא מחכים במיוחד – מבחינות רבות – לידיעת התורה.

מצוות השבת אבדה, שנידונה במקרה הראשון, קשורה באופן טבעי למצווה הקודמת – הטיפול בקבורת המת. גופת המת אינה אלא אבדה, הלבוש הגופני שנשר מן האדם; כאשר אדם מת, הוא מותיר את גופו אחריו. הטעם העומד ביסוד מצוות הקבורה רואה בגופה את אישיות האדם שאליו היא השתייכה, ומחייב כל אדם לטפל בה כאח. אותו טעם רואה בכל אבדה את אישיות בעליה ומחייב כל אדם לטפל בה כאח וכרֵע.

לא תראה וגו׳ – נאמר כאן שמצווה לטפל בבהמה שאבדה ולהחזירה לבעליה, ובפסוק ג מורחבת מצווה זו לכל רכוש אחר שאבד. מצווה זו נוהגת רק בדברים, שכפי שנאמר כאן לגבי בהמות, הם ״נדחים״: המצב מוכיח מעל לכל ספק שהבהמה תעתה בדרכה או שהחפץ אבד. לעומת זאת, אם נראה שהבהמה או החפץ הונחו שם מדעת על ידי הבעלים, או אפילו אם יש ספק בדבר, אסור להזיז את המציאה ממקומה. אולם אם המוצא לקח אותה למרחק כה גדול ממקום מציאתה, עד שבינתיים ייתכן שהבעלים כבר שבו לשם [לקחתה בחזרה], אין למוצא להחזירה למקומה אלא עליו לשמור אותה עבור הבעלים; ואם קיימת אפשרות שאדם יוכיח את בעלותו עליה (עיין פסוק ג), צריך להכריז על המציאה. ״כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר״ (בבא מציעא כה:, עיין תוספות שם ועוד פרטי דינים ברמ״א חושן משפט סי׳ רס, י).

ההלכה מדייקת מלשון ״והתעלמת מהם״: ״פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם״ (בבא מציעא ל.); הווי אומר, שאזהרת ״לא תוכל להתעלם״ איננה איסור מוחלט, אלא תלויה באישיות המוצא ובאופיו של החפץ הנמצא. מכאן אנו למדים את דין ״זקן ואינה לפי כבודו״: אדם מכובד, שלא היה מוליך את בהמתו הביתה דרך רשות הרבים או נושא את שקו על כתפו, איננו מחויב לעשות כן באבדת חברו.

דיוק זה מנתק לכאורה את הקשר התחבירי שבין ״והתעלמת״ לבין ״לא תראה״, ומפרש את ״והתעלמת״ כמאמר חיובי בפני עצמו. אולם לאחר העיון נראה שאפשר לפרש באופן אחר:

לא נאמר כאן: ״כי תראה וגו׳ לא תתעלם מהם״. אילו נאמר כך, היה ״לא תתעלם״ איסור מוחלט להתעלם מהחובה להושיט עזרה. אלא נאמר: ״לא תראה וגו׳ והתעלמת״, ובלשון זו ״והתעלמת״ בא לפרש את אופן הראייה: אסור שראייתך תהיה ״ראייה של התעלמות״, של מי שמתנהג כאילו איננו רואה. אל תתעלם ממה שעיניך רואות; אל תתייחס לחפץ האבוד כאילו אינך רואהו, כאילו דבר זה איננו נוגע לך. המסקנה הישירה הנובעת מכך היא, שאתה חייב לנהוג כאילו החפץ האבוד הוא רכושך, ואתה חייב לעשות עבורו כל מה שהיית עושה עבור רכושך שלך. ואכן הכלל הוא: ״כל שבשלו מחזיר, בשל חברו נמי מחזיר; וכל שבשלו פורק וטוען, בשל חברו נמי פורק וטוען״ (שם ל:).

אף על פי כן, התורה מצפה (עיין שם) מבעל מידות טובות, שלא ינהג רק על פי שורת הדין אלא יציל את רכוש חברו ויעזור לו גם לפנים משורת הדין, בעשותו עבור חברו מה שלא היה עושה אפילו עבור עצמו. המצווה לנהוג לפנים משורת הדין היא מצווה בסיסית של צדקה וחסד, ואומרים חז״ל: ״לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין״ (שם; עיין גם שם כד: ותוספות שם; פירוש, שמות יח, כ).

השב תשיבם לאחיך – אפילו פעמים רבות: ״החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ד׳ וה׳ פעמים חייב להחזירה״ (בבא מציעא ל:). חז״ל אומרים (שם לא.) שהחובה להחזיר את הבהמה לבעליה מספר בלתי מוגבל של פעמים נלמדת כבר מלשון ״השב״, שהוא צורת מקור בלתי מוגבל בזמן. תיבת ״תשיבם״ הנוספת רק מרחיבה את מושג ההשבה, ומלמדת שדי להביא את הבהמה לכל מקום שמור השייך לבעלים, ואין חיוב להודיע על כך לבעלים: ״דלא בעינן דעת בעלים״. לעומת זאת, המשיב גניבה או פיקדון חייב להודיע לבעלים: ״הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה שהתורה ריבתה השבות הרבה״ (שם). גנב או שומר אינו יוצא ידי חובתו להשיב את החפץ, והאחריות עדיין רובצת עליו, עד שנודע לבעלים שהחפץ הושב, כדי שיוכלו לטפל בו כראוי. אם גנב בהמה חיה, הוא חייב להודיע לבעלים על השבתה, אפילו אם הבעלים לא ידעו שנגנבה, שכן בינתיים התרגלה הבהמה למקומות אחרים: ״הואיל ואנקטה נגרי ברייתא״ (בבא קמא קיח:, פירושו המילולי: ״היא התרגלה לעשות צעדים החוצה״).

[מב] לא תראה את שור אחיך – ובפ׳ משפטים כי תפגע שור אויבך, והראיה הוא מרחוק והפגיעה הוא שפגע בו ממש, ותפסינן דבר ממוצע אם פגע בקרוב רס״ו אמות, ומאמר זה כולו במכלתא משפטים (סי׳ רי״ש) ושם בארתיו בפרטות עיי״ש והמוקף שייך אח״כ ומחקו הגר״א מפה:

[מג] שור אחיך – ובפ׳ משפטים אמר שור אויבך, ויש שם דעות במכלתא שר׳ יאשי׳ אומר שהוא עובד גלולים שמותר לשנאותו וי״א ישראל עבריין, ור׳ נתן אומר שם שמה שאמר שם אויבך הוא עצמו מ״ש פה אחיך, רק הוא אויב לו שלא כדין רק היצר הטיל איבה בינו לחברו ע״י שהכה את בנו או שעשה עמו מריבה, וזה דעת הספרי:

[מד] או את שיו נדחים – ושם אומר כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה שהוא חוץ לתחום כמש״ש בסי׳ ר״ג ופה מדבר שהם בתוך התחום רק שנדחו ממקומם והסימן לזה אם החמור כליו הפוכים וכמ״ש במשנה ב״מ (דף למ״ד ע״ב) ובגמ׳ (דף לא) מפרש לה:

[מח] והתעלמת מהם – כבר בארתי בהתו״ה משפטים (סי׳ רז) שבמש״ש וחדלת מעזוב לו ופה אמר והתעלמת מהם נתקשו המפרשי׳ עיי״ש, ומזה הכריחו חז״ל שיש מציאות שיוכל לחדול ולהתעלם ועפ״ז אמר שמא תרצה להתעלם תמיד זה לא תעשה, ושם באר מ״ש וחדלת מעזוב לו שיצויר שיוכל לחדול בחמור של כותי, ופה באר מ״ש והתעלמת כי יצויר שיוכל להתעלם בכהן והיא בבה״ק ובזקן ואינה לפי כבודו, ועי׳ בב״מ (דף ל) שעקר צריך לזקן ואינה לפי כבודו:

[מו] השב תשיבם לאחיך – מה שכפל המקור על הפעל מורה שישיב אפי׳ כ״פ כמ״ש באילת השחר (כלל לח). ומ״ש לאחיך היינו שאין די אם משיב למקום שראוה אחרים שאז עדיין היא באחריותו עד שיכניסנה לרשותו במקום המשתמר שעז״א לאחיך, וכמ״ש בב״ק (דף נז) וא״צ שישיב לידו דוקא שהמקור הנלוה אל הפעל מציין ג״כ כל השבה שיהי׳ כמ״ש בהתו״ה בא (סי׳ מב) ומשפטים (סי׳ קעט):

(הקדמה) מצוות האהבה לחבירו ולכל הבריות (דברים כ״ב:א׳-י״ב)

נצטווינו להשתדל להשיב לאחינו את אבידתו (א׳-ג׳). נצטווינו להקים בהמת אחינו הרובצת תחת משאה (פסוק ד׳). נצטווינו לנהוג ברחמים אף כלפי אם הצפורים (ו׳-ז׳). נצטווינו להבטיח את גגות בתינו שלא יפול אדם מהם (פסוק ח׳). הוזהרנו שלא לקלקל גידול הכרם על ידי תערובת מינים אחרים (פסוק ט׳). גם הוזהרנו שלא לחרוש בשני מיני בהמות ביחד (פסוק י׳) ושלא ללבוש בגדים שיש בהם תערובת שני מינים (פסוק י״א). נצטווינו עוד בענין הבגדים, לציין אותם על ידי תליית ציציות (פסוק י״ב).

בפסוק ה׳ נאמרה אזהרה שקשה להבין את סמיכותה לפרשיות הללו, ראה מה שכתבנו בזה להלן.

(א) מצוה זאת כבר נאמרה בקצרה בשמות כ״ג:ד׳.

לא תראה – בשמות: אמר ״כי תפגע״. משני הביטויים למדו רבותינו בספרי כאן ובמכילתא לשמות את שיעור הראייה המחייב שהוא ריס (2/3 266 אמות, והיא המדה הידועה אצל היונים הקדמונים בשם סטדיון) (בבא מציעא ל״ג.).

שור אחיך – בשמות נאמר ״שור אויבך״. לדברי רבי יאשיה פירוש ״אויבך״ הוא גוי, ונצטווינו להשיב אפילו אבידת הגוי. אבל שאר התנאים חולקים עליו, וגם מכילתא דרבי שמעון. וכן היא דעת כל התנאים והאמוראים שנזכרו בתלמוד (בבא קמא קי״ג:), השוה גם את דברי התוספות בבא מציעא ל״ב: דיבור המתחיל ״ואי לאו״ (המביאים את דברי הספרי ״שונאו ואפילו שונא גוי״).

נדחים – (בשמות נאמר: ״תועה״). מכאן למדנו שספק הינוח אסור ליטול, כלומר שאין לראות כאבידה אלא חפץ כזה שאין בו כל ספק שמא הניחוהו בעליו בכוונה על מנת לקחתו לאחר זמן (ספרי, בבא מציעא ל׳: ושם כ״ה:).

לא תראה... והתעלמת – פירושו כמו ״כי תראה... לא תתעלם״, אלא שתפס הכתוב לשון זאת ללמדנו שיש פעמים שאתה מתעלם (ספרי והתלמוד בבבא מציעא ל׳.), כגון דבר שאפילו אילו היה של עצמו לא היה מטפל בו מפני כבודו (״זקן ואינו לפי כבודו״); לא אסרה התורה אלא להעמיד פנים כאילו אינו רואה, אבל אם נמנע מן ההשבה מטעמים מספיקים אחרים אינו נקרא ״מתעלם״. אבל אמרו רבותינו (שם ל׳:) שכמה מן החסידים עשו לפנים משורת הדין (השוה שם ותוספות שם כ״ד:).

השב תשיבם – מכאן למדו בספרי (בבא מציעא ל׳:) שנתחייבנו להשיב כמה פעמים ואפילו מאה. ועוד למדו מכאן, שאם החזירו לרשות המשתמרת של הבעלים יצא ידי חובתו, אף על פי שלא הודיע לבעלים על כך (שם ל״א.).

לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים כו׳ השב תשיבם לאחיך – ואספתו והיה כו׳ אותו והשבותו לו מתחילה כתוב הכל בלשון רבים, ולסוף כתוב בלשון יחיד, וכאן באופן זה הפרשה מדברת בלשון רבים, וכמו ל״ת את חמור כו׳ או שורו נופלים בדרך כו׳, והענין כי אם אינו ידוע לו צריך לאסוף אותו אל ביתו, הדין שצריך להשיב לו שיהיה כדי השבה, שאין מאכילין יותר מכדי שויו, ואם הוא דבר שעושה ואוכל מטפל בו וא״ל מוכרו, והנה המוצא שור ושה והשור לעצמו אינו עושה מה שאוכל, רק השה יש בגיזתו להאכיל לשה וגם לשור, סד״א דמטפל בהם, קמ״ל דלא, שמא הן משני אנשים וא״כ להבעלים של השור לא יהיה השבה מאומה, ואף אם ידוע שהוא של בעלים אחד, מסתפקנא כעת אם צריך להטפל בהן או לא, מי אמרינן כיון דבהשור אינו מקיים השבה צריך למוכרו, או דהוי כהמפקיד פירות אצלו, דאפילו הן אבודין ל״י בהן משום דרוצה אדם בקב שלו. ומסתברא דצריך למוכרו, ולכן מתחלה מדבר בלשון רבים כאורחא דקרא, ולסוף אמר שאם לא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך, תשקיף על כל דבר בפרט, על השור בפרט ועל השה בפרט אם יהיה ממנו מה להשיב לו והיה עמך עד דרוש אחיך, אבל אם כל דבר בפרט לא יהיה בו השבה, רק בכלל וצירוף שניהן יהיה מה להשיב, לא תאסוף אותו הביתה ותמכור אותו הפרט שאינו בו כדי להשיב. ונכון.

ובגמ׳ שה דאבדה לדברי הכל קשיא. ונראה דקמ״ל דאף אם מגדל בהמה דקה בארץ ישראל [שכל הפרשיות קאי על הא דאמר בפ׳ ראה אלה החקים והמשפטים וכו׳ בארץ אשר נתן כו׳] שזה אסור עד שאמרו רועי בהמה דקה לא מורידין ולא מעלין שפקרו בגזל (לשון רמב״ם), הוי אמינא דאינו מצוה להשיב אבדתו, קמ״ל קרא דמצוה להשיב אבדה דשה. ואפילו ברועה נראה דחייב להשיב אבדתו. יעוין תוס׳ עו״ג דף כ״ו ודו״ק. ויעוין תוספתא ב״ק הא מה אני מקיים ל״ת את שיו נדחים במדברות שביודא.

והנה כאן כתוב לא תראה כו׳ ובמשפטים כי תראה, משום דשם כתוב שונאך ודרשו באלו מציאות אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא, וזה דמיירי כשיש עוד אבדה או לפרוק, ומוכרח להתבונן ולחשוב איזה קודם, אבל כשאין רק אחד אסור אפי׳ לחשוב ולהתמהמה כמעט רגע.

השב תשיבם לאחיך – לכדר״א דאמר כולן צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבדה שרבתה בהן התורה השבות הרבה. פירוש כיון שנאבד מאחיך בטח דעתו עליו תמיד וכיון דהוא בחצרו במקום דמינטר הי׳ לו תיכף לראותו ולהכיר בו, כי זה שנאבד זה שנמצא, ודי למשיב אבדה דרחמנא רמיא עלי׳ בע״כ, ואם לא קרוב כו׳ ואספתו אל תוך ביתך והשבותו לו ראה איך תשיבנו אליו שלא יאכיל עגל, רק ימכרנו ויקח אצלו המעות, א״כ לר״ט דסבר דישתמש בהן ובאונס אם אבדו חייב עליהן דהוי כלוה על המעות כמוש״פ תוס׳ שם ודאי דצריך דעת, אלא אף לרע״ק דסבר דלא ישתמש בהן, מכל מקום מהיכי תיתי ירגיש האובד בהמעות שהונחו בביתו, כיון דנאבדו ממנו בעלי חיים והחזיר מעות בזה לכולי עלמא צריך דעת בעלים, לכן כתוב והשבותו לו פעם אחד כמו כל השבות שצריך דעת בעלים. ודו״ק.

לא תראה – ת״ר, לא תראה, יכול אפילו מרחוק ת״ל (פ׳ משפטים) כי תפגע, אי כי תפגע יכול פגיעה ממש ת״ל לא תראה, הא כיצד, ראיה שיש בה פגיעה, וכמה הוא, שיערו חכמים, אחד משבע ומחצה במיל וזהו ריס.⁠¹ (ב״מ ל״ג.)

את שור – אחד שור ואחד כל בהמה להשבת אבידה, דכתיב (פ׳ ג׳) וכן תעשה לכל אבידת אחיך, א״כ למה נאמר שור, שדבר הכתוב בהוה.⁠² (ב״ק נ״ד:)

שור אחיך – אין לי אלא שור אחיך, שור אויבך מניין ת״ל (פ׳ משפטים) שור אויבך מ״מ, א״כ למה נאמר אחיך, מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד היצר³ (ספרי).

או את שיו – שור ושה דכתב רחמנא למה לי, שור דאפי׳ לגיזת זנבו ושה לגיזותיו.⁠⁴ (ב״מ כ״ז.)

נדחים – כדרך הנדחים, מכאן אמרו, איזו היא אבידה, מצא חמור או פרה רועים בדרך, אין זו אבידה, חמור וכליו הפוכים, פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבידה⁵ (ספרי).

והתעלמת מהם – ת״ר, והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם, הא כיצד, היה כהן והוא בבית הקברות או שהיה זקן ואינו לפי כבודו או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו, לכך נאמר והתעלמת מהם.⁠⁶ (ב״מ ל׳.)

השב תשיבם – אמר רבא, ראה סלע שנפלה מחבירו, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה עובר משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם, נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובר משום השב תשיבם,⁠⁷ המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד.⁠⁸ (ב״מ כ״ו:)

השב תשיבם – החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה, שנאמר השב תשיבם, השב אפילו מאה פעמים במשמע.⁠⁹ (שם ל׳:)

תשיבם – תניא, השב – אין לי אלא לביתו, לגינתו ולחורבתו מניין, ת״ל תשיבם, וקמ״ל דלא בעינן דעת בעלים.⁠¹⁰ (שם ל״א.)

לאחיך – מלמד שחייב להכניסה לרשותו, לפיכך החזירה למקום שרואה אחרים ולא נטפלו בה ונגנבה או נאבדה חייב באחריותה עד שיכניסנה לרשותו¹¹ (ספרי).

1. ראיה משמע עד כמה שכח הראיה מגיע, ופגיעה משמע פנים בפנים, ולכן הכריעו חכמים בהשתוות השיעורים דהוא שיעור רס״ו אמה וד׳ טפחים. ולפנינו בגמרא הובא הפסוק כי תראה והוא הפסוק דפ׳ משפטים (כ״ב ה׳) כי תראה חמור שונאך רובץ, בענין פריקה וטעינה, והגר״א ז״ל בהגהותיו שם הגיה במקום כי תראה – לא תראה, וסתם כונתו, והיא באמת עמוקה ומכרחת מאוד, יען כי לפי הגירסא כי תראה קשה טובא איך מרכיב הגמרא שני פסוקים משני ענינים שונים להוציא שיעור מוגבל, כי הפ׳ כי תראה איירי בפריקה וטעינה והפ׳ כי תפגע איירי בהשבת אבידה, ובאמת ערך הענינים שונה מאוד, כי בפריקה וטעינה שיש צער בע״ח יש סברא שיתחייב גם בשיעור רחוק משא״כ בהשבת אבידה, וא״כ מאי מקשה מזה על זה, ולכן הגיה דצ״ל לא תראה, והוא הפ׳ שלפנינו, דאיירי ג״כ בהשבה, ולפי״ז הקושיא והדרשה מכוונות. והנה מדרשת הספרי שלפנינו מבואר כי הגהת הגר״א מכוונת לאמיתה, שהרי בספרי כאן הוקבעה דרשת הגמרא על פסוק זה. ובפ׳ משפטים שם כתבנו עוד מזה, יעו״ש וראוי לצרף הדברים לכאן.

2. ר״ל ברגיל, ושור רגיל לרעות בשדה ואפשר שיתעה בדרך. ועיין בירושלמי כאן פ״ה ה״ח הביא רבוי לכל בהמה מרבוי הלשון השב תשיבם שבסמוך, ועיין מש״כ בזה בפ׳ משפטים ה״ג ד׳ בענין דרשה כזו שלפנינו. ונראה דהא דפריך למה נאמר שור הוא אגב ענינים אחרים דתשיב התם אחד שור ואחד כל בהמה, אבל הכא לא קשה למה נאמר שור, דהא בסמוך דרשינן שור ושה, שור אפילו לגיזת זנבו, יעו״ש.

3. נראה דמכוין למ״ש בב״מ ל״ב ב׳ דכשנקרו לפניו אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה לעזור לשונא כדי לכוף את יצרו, וה״נ אשמעינן מקודם שור אויבך ואח״כ שור אחיך להורות דשור אויבך קודם כמבואר, ואם היה כתוב אויבך לבד הו״א דעיקר המצוה הוא רק כדי לכוף את יצרו, ולפי״ז הוי המצוה רק באויבך ולא באחיך, לכן כתיב גם אחיך.

4. פירש״י שאפילו שער שבסוף הזנב יחזיר, עכ״ל. וכ״פ הרמב״ם בפי״ד ה״א מאבידה וז״ל, ולמה פרט שור ושה להחזיר אפילו גיזות השה או גם זנב שור אע״פ שהוא דבר מועט, עכ״ל. אבל בחו״מ סי׳ רס״ז סי״ז כתבו רבותא זו לענין הטפול בה וז״ל, ואפילו גיזת זנב השור שהוא דבר מועט חייב לטפל בה, עכ״ל. והוא מפי׳ התוס׳ ורא״ש שהקשו דאם איירי לענין חזרה ממ״נ הוא אם יש בה שוה פרוטה פשיטא ואם אין בה שו״פ לא יונח על זה לשון השבה [ע״ל ס״פ ויקרא], ע״כ. ואמנם אי משום הא לא איריא דאע״פ שיש בה שו״פ מ״מ מכיון שהוא דבר מועט אין רוצה אדם בטרחתו של חבירו בשביל זה והו״א דמחול ליה וא״צ לטרוח בהשבתה קמ״ל, ובאמת פשטות הסוגיא דגמרא איירי לענין השבה וכפי׳ רש״י ורמב״ם.

5. ר״ל בכאלה ניכר שלא ידעו הבעלים שהיא שם, משום דכיון דמזקת ברגליה את הכרמים ויגבו ממנה את הנזק לא היו הבעלים מניחים אותה שם מדעת.

6. אינו מבואר מה קשה לו בלשון והתעלמת שהוכרח לדרשו, וי״ל דקשה ליה למה צריך כל לשון זה ולמה לא פתח מצוה זו בלשון השב תשיבם, כי מה לנו ולמחשבותיו על זה שיחשוב להתעלם או לא, ולא מצינו דוגמת לשון זה בכל התורה זולת בפ׳ משפטים (כ״ג ה׳) וחדלת מעזוב לו, וגם שם דרש לשון זה, ולכן דריש שלפעמים גורם הזמן והמקום והאדם באמת להתעלם וכדמפרש, ומכיון שיש סבה ומבוא להתעלם, הזהיר הכתוב שאל תקל לעצמך להתעלם בעבור שתדין כי מצבך או זמנך או כבודך גורם להתעלם, אלא אין לך אלא מה שהגבילו חכמים וכדמפרש, וע״ע מש״כ בפ׳ משפטים שם.

7. איירי שלא שהה עד כדי שימשמש זה בכיסו ונטלה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אינו עובר משום לא תגזול דלא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי (שמואל ב כ״ג). ולא תוכל להתעלם אינה אזהרה אלא לכובש את עיניו ונמנע מלהציל, הלכך הנוטלה ע״מ להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אין כאן מתעלם, אבל השב תשיבם איכא משנטלה עד שישיבנה.

8. שהרי העלים עיניו, וע״ע מש״כ בענין הלאו דלא תוכל להתעלם בסמוך פסוק ג׳.

9. המלה השב היא מקור הפעל, והמקור יונח כמו על המעט כמו על הרבוי, ולכן דרשינן אפילו מאה פעמים, וזה טעם הדרשות מעין זה הקם תקים, שלח תשלח, עזוב תעזוב וכדומה, [ועיין בפי׳ המשנה להרמב״ם כאן]. והרבותא בזה אפילו מאה פעמים י״ל ע״פ מ״ש בב״ק נ״ז א׳ כיון דנקטי להו נגרי ברייתא בעי נטירותא יתירתא, ופירש״י כיון שמלומדת לצאת בעי נטירותא יתירתא, לכן גם שומר חנם חייב, עכ״ל. וא״כ הכא כיון שהחזירה ויצאה החזירה ויצאה הרי נקטו להו נגרי ברייתא ופשע בעל האבידה שלא שמרה כראוי והו״א שאינו מחויב כ״כ בהשבה כמה פעמים, ודו״ק.

10. ר״ל לא כמו גנב וגזלן וד׳ שומרים שהשיבו צריכין להודיע ואם לא הודיעו ומתה או נגנבה חייבין באחריותן, דכיון שידע שנגנבה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה ואינה מאכילה, אבל באבידה רבתה התורה השבות הרבה.

11. אבל אם החזירה למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם אינו חייב לטפל בה שהרי הבעלים רואין אותה, ואע״פ שאינו מקום המשתמר, ועיין בב״ק נ״ז א׳ ובחו״מ סי׳ רס״ז ס״א.

(ב) וְ⁠אִם⁠־לֹ֨א קָר֥וֹב אָחִ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ וְ⁠לֹ֣א יְ⁠דַעְתּ֑וֹ וַאֲסַפְתּוֹ֙ אֶל⁠־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֔ךָ וְ⁠הָיָ֣ה עִמְּ⁠ךָ֗ עַ֣ד דְּ⁠רֹ֤שׁ אָחִ֙יךָ֙ אֹת֔וֹ וַהֲשֵׁבֹת֖וֹ לֽוֹ׃

If your brother isn't near to you, or if you don't know him, then you shall bring it home to your house, and it shall be with you until your brother seeks after it, and you shall restore it to him.

מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב) להשיב האבידה – סמ״ק רנ״א. מפסוקים אחרים – בה״ג מניין המצוות מצוות עשה קל״ב, יראים קס״ח, רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה ר״ד, סמ״ג מצוות עשה ע״ד, ספר החינוך תקל״ח

[פיסקא רכג]

ואם לא קרוב אחיך – אין לי אלא קרוב רחוק מנין תלמוד לומר ולא ידעתו.

ואספתו אל תוך ביתך – ולא לבית אחר.

והיה עמך עד דרוש אחיך אותו – וכי עלת על דעתך שאתה נותן לו עד שלא יתן סמנים אם כן למה נאמר עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם רמיי הוא אם אינו רמיי.

והשבותו לו – אף את עצמו אתה משיב לו.

סליק פיסקא

Piska 223

"And if your brother is not near to you, and you do not know him, etc.⁠" "And if your brother is not near": I might think (that the halachah obtains) only if he is not near. Whence do I derive (that it obtains even) if he is far? From "And if your brother is not near to you.⁠" This tells me only of one who is far or near, when he knows. Whence do we derive (that the same obtains with) one whom he does not know? From "and you do not know him.⁠"

"then you shall gather it": a lost object which is "gathered": to include what is broken.

"and it shall be with you": in your domain.

"until your brother inquires concerning it": Would it enter your mind to give it to him without his giving identifying signs? Why, then, is it written "until your brother inquires concerning it"? (The meaning must be, then,) "until you make inquiry concerning your brother" (to ascertain) whether or not he is a deceiver, (this being a possible construction of the words in the Hebrew.)

"and you shall return it to him": Consider how to return it to him. He may not feed "a calf to a calf, a foal to a foal" (i.e., he may not sell one of the animals in his keeping to feed the others.) And any animal which can work and eat (i.e., an animal whose work is worth the cost of its food), such as an donkey or a cow, let it work and eat.

"and you shall return it (also readable as "him") to him": He himself must be returned to him (if he is lost).

ואם לא קרוב אחיך אין לי אלא קרוב רחוק מנ׳ ת״ל ולא ידעתו:

ואספתו אל תוך בי׳ ולא לבית אחיך:

והיה עמך ברשותך:

עד דרוש אחיך אתו וכי עלת על דעתך שאת נותן לו עד שלא יתבעוהו אם כן למה נאמ׳ עד דרוש אח׳ אתו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא או אינו רמאי:

ובמה בסימנין:

בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימניה ונוטלה משרבו הרמאים התקינו שאומ׳ לו הבא עדים שאין את רמאי וטול:

והשבתו לו ראה היאך תשיבנו לו שלא יאכיל עגל לעגלים וסייח לסייחים ותרנגול לתרנגול ואווז לאוזין מיכן אמ׳ כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל כגון פרה וחמור מיטפל בהן שנים עשר חדש מיכן ואילך שם דמיהן ומניחן:

עגלים וסייחים של רעי מיטפל בהן שלשה חדשים ושל בריאה שלשים יום מיכן ואילך שם דמיהן ומניחן אוזין ותורנגלין גדולים מיטפל בהן שלשים יום קטנים וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו מטפל בהן שלשה ימים מיכן ואילך שם דמיהן ומניחן:

מצא דבר שאין עושה ואוכל ימכר שנ׳ והשבתו לו ראה היאך תשיבנו לו:

מצא ספרים קורא בהן אחד לשלשים יום ואם אינו יודע לקרות גוללו אבל לא ילמד בהן לכתחילה ולא יקרא אחר עמו:

מצא כסות (לובשה) [מנערה] אחת לשלשים יום ושוטחה לצרכה אבל לא לצרכו ולא לכבודו:

כלי עץ משתמש בהן שלא ירקבו:

כלי כסף וכלי נחשת [משתמש] בהן לצרכן אבל לא לשחקן:

כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבוא אליהו לכך נאמר והשבתו לו:

ד״א והשבתו לו לרבות אבדת גופו כגון שראהו טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באין עליו שחייב להצילו:

וְאִם לָא קָרִיב אֲחוּךְ לְוָתָךְ וְלָא יְדַעְתְּ לֵיהּ וְתִכְנְשִׁנֵּיהּ לְגוֹ בֵיתָךְ וִיהֵי עִמָּךְ עַד דְּיִתְבַּע אֲחוּךְ יָתֵיהּ וְתָתִיבִנֵּיהּ לֵיהּ.

And if your brother be not near to you, or if you know him not, then you shalt bring it into your house, and it shall be with you until you make inquiry for your brother, and then you shalt restore it to him.

ואין^א לית^ב קריב (ל)⁠אחוך^ג לוותך ולית את חכים^ד יתיה ותעיל^ה יתיה לגו בייתך^ו ויהווי עמך^ז עד זמן די יתבע^ח יתיה אחוך ותחזר יתיה לה.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואין״) גם נוסח חילופי: ״ואם״.

ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״הוא״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״לית קריב לאחוך״) נוסח אחר: ״לא קריב הוא אחוך״.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״את חכים״) גם נוסח חילופי: ״חכמת״.

ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותעיל״) גם נוסח חילופי: ״ותכנש״.

ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לגו בייתך״) גם נוסח חילופי: ״לוותך״.

ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עמך״) גם נוסח חילופי: ״גבך״.

ח. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתבע״) גם נוסח חילופי: ״תבוע״.

ואין לא קריבא דעתא דאחוך עמך או לא חכימתיה ותכנשיניה לגו בייתך ויהי מתפרנס גבך עד זמן דיתבע אחוך יתיה ותתיביניה ליה.

But if knowledge of thy brother is not thine, if you knowest him not, you shalt bring it into thy house, and it shall be supported by thee till the time that you hast sought out thy brother, and you shalt restore it to him.

והיה עמך עד דרוש אחיך אותו – ¹דורשהו אם [רמאי הוא אם] אינו רמאי, ²ואל תתן לו עד שיתן לך סימנים.

והשבותו לו – שאם היה הוא בעצמו תועה יראה להשיבו אל הדרך שיכיר.

1. דורשהו אם רמאי הוא אם אינו רמאי. משנה ב״מ כ״ח ע״ב.

2. ואל תתן לו עד שיתן לך סימנים שם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

עַ֣ד דְּרֹ֤שׁ אָחִ֨יךָ֙ אֹת֔וֹ וַהֲשֵׁבֹת֖וֹ לֽוֹ

שני אותו שלמים בתורה

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ (אותו). שְׁנֵי אוֹתוֹ הֵם שְׁלֵמִים בַּתּוֹרָה בִּשְׁנֵי וָוִי״ם, אֶחָד זֶה, וְאֶחָד - (דברים כב) עַד דְּרֹשׁ אָחִיךְ אֹתוֹ (אותו).

שהם אות ממש

מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהֵם אוֹת מַמָּשׁ. עַד דְּרשׁ אָחִיךְ (אחיך ממש) אֹתוֹ (אותו), שֶׁצָּרִיךְ לְפָרֵשׁ אֶת אוֹתוֹ הָאוֹת שֶׁל אוֹתָהּ אֲבֵדָה. גַּם כָּךְ אוֹתוֹ הַזֶּה, זֶה עוֹג שֶׁנִּדְבַּק בְאַבְרָהָם, וּמֵאַנְשֵׁי בֵיתוֹ הָיָה, וּכְשֶׁנִּמּוֹל אַבְרָהָם מַה כָּתוּב? (בראשית יז) וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ וְגוֹ׳. זֶה עוֹג שֶׁנִּמּוֹל עִמּוֹ וְקִבֵּל אוֹת הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה עוֹג שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִתְקָרְבִים אֵלָיו, אָמַר: הֲרֵי וַדַּאי אֲנִי הִקְדַּמְתִּי זְכוּת שֶׁעוֹמֶדֶת לָהֶם, וְזֶה שָׂם לְמוּלוֹ

(זהר במדבר דף קפד.)

ואן לם יכן אכ׳וך קריבא אליך או לם תערפה פצ׳ם ד׳לך אלי מנזלך יכון ענדך אלי אן ילתמסה אכ׳וך פתרדה עליה

ואם לא יהיה אחיך קרוב אליך או לא תדע אותו, ואספת אותו אל תוך ביתך, ויהיה אצלך עד שידרוש אותו אחיך ואז תשיב אותו לו.

^א[עד דרש אחיך – וכי תעלה בלבך^ב שיתנהו לו קודם שידרשנו, אלא דרשהו שלא יהא רמאי.

והשבתו לו – שתהא בו השבה, שלא יאכל בביתך כדי דמיו ותתבעם^ג ממנו. מכאן אמרו: כל דבר שעושה ואוכל – יעשה ויאכל, ושאינו עושה ואוכל – ימכר.]

א. בכ״י לייפציג 1 חסרים ביאורי רש״י לפסוקים ב׳-ג׳, והנוסח כאן הוא על פי כ״י אוקספורד 165 עם שינויים מכתבי יד אחרים. הביאורים מופיעים בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא, ובעדי נוסח אחרים. ועיינו בהערה הקודמת לגבי ההבדל בין כתבי היד לגבי סדר הביאורים.

ב. כן בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34: ״על דעתך״.

ג. כן בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165: ״ותתבע״.

עד דרש אחיך [AND IT SHALL BE WITH YOU] UNTIL YOUR BROTHER INQUIRES [FOR IT] – But would it ever enter your mind that one could give it back before he inquires for it (Scripture distinctly states that you do not know to whom the animal belongs)?! But the meaning of the verse is: You shall make diligent inquiries of him that he should not be a fraudulent claimant (Bava Metzia 27b. 28a; cf. Sifre Devarim 223:4).

והשבתו לו AND YOU SHALL RESTORE IT TO HIM – it is necessary that there be some restoration – that it (the animal) should not eat in your house to its own value, and you claim this from him (in which case there is no actual restoration of what has been lost). From here, they (the Rabbis) derived the law: Whatever works and requires food [as, for instance, oxen, etc., the cost of whose food is set off by the value of its labor] should work and eat; whatever does not work but requires feeding [as, for instance, sheep] should be sold and the money restored to the man who lost it (Bava Metzia 28b).

פס׳: ואם לא קרוב אחיך – ¹לעשות רחוק כקרוב.

ואספתו אל תוך ביתך – לרשותך ²ולא לרשות אחרים.

והיה עמך עם דרוש אחיך – ומי לא ידע שעד שידרוש אחיך אותו שאין אתה נותנו לו אלא מהו עד דרוש אחיך אותו ³עד שתדרוש את אחיך שלא רמאי הוא. והשבותו לו להביא אבידת עצמו שאם היה תועה בדרך שאתה חייב להוליכו אל עיר מושב:

1. לעשות רחוק כקרוב. פי׳ מדכתיב ולא ידעתו היינו שרחוק ממך אעפ״כ ואספתו אל תוך ביתך. ועיין מכילתא משפטים פ׳ ב׳ פסוק כי תפגע ה״ג אין לי אלא בזמן שהוא קרוב ורחוק אם אינו מכירו מנין ת״ל כו׳ ולפי דעתי כוונת המכילתא כמו שהוא כאן בפסיקתא (חכם הספרדי):

2. ולא לרשות אחרים. דה״ל שומר שמסר לשומר וחייב באחריותה:

3. עד שתדרוש את אחיך וכו׳. (ב״מ כ״ח) והיינו שיתן סימנים. ודורש עד דרוש אחיך אותו הוא סימן כמו (ישעיהו ז׳:י״א) גבי אחז שאל לך אות הוא ג״כ סימן. וכ״ה בזוהר חוקת (קפ״ד) ע״ש:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

^אוהשיבותו לו – ראה היאך תשיבנו לו (משנה ב״מ ב׳:ז׳), שלא תאכיל עגל לעגלים וסיח לסיחים, אלא מכרו בב״ד (בבלי ב״מ כ״ח:).

ואף דרשו רבותינו (ספרי דברים כ״ב:ב׳): והשיבותו לו – שאם מצא^ב חבירו תועה צריך להשיבו אל הדרך. דכתיב: והשיבותו לו – זהו השבת גופו.

עד דרוש אחיך אותו – לפי הפשט: אינו צריך לחזר אחריו, עד שיבא מאיליו.

ורבותינו דרשו (משנה ב״מ ב׳:ז׳): דרשהו אם רמאי הוא, או אינו רמאי, שלא יפסיד בעל אבידה על ידך.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

א. בכ״י מינכן 52 הביאור שדן בכל הפרטים בפסוקים א׳-ג׳ מופיע לאחר הביאור לפסוק ב׳.

ב. בכ״י מינכן 52: תמצא.

והשבתו לו – YOU SHALL RESTORE IT TO HIM – See how [best] to return it to him (Mishna Bava Metzia 2:7), that you shall not feed a calf to calves or a foal to foals, but sell it in court.

And our Rabbis also expounded: והשבתו לו – YOU SHALL RESTORE IT TO HIM – that if he finds his friend wandering, he should return him to his way as it is written YOU SHALL RESTORE IT TO HIM – this is the return of his body.

עד דרש אחיך אתו – UNTIL YOUR BROTHER SEEKS AFTER IT – According to the simple sense, there is no need to pursue him; [it shall be with you] until he comes of his own.

And our Rabbis expounded (Mishna Bava Metzia 2:7): investigate him [to determine] whether he is a swindler or whether he is not a swindler, so that the owner of the lost object should not lose out because of you.

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב) ואם לא קרוב אחיך אליך – שאינו קרוב אצלך. כי אינך מתחייב ללכת אל ארץ אחרת עם האבדה להשיבה אליו, או שלא ידעת אותו כלל. ובסיפרי (ספרי דברים כ״ב:ב׳): אין לי אלא קרוב, רחוק מנין, תלמוד לומר: ולא ידעתו. ואם כן יאמר: ואם לא קרוב אליך – בעירך שתשאל עליו ותדענו, יהיה עמך עד דרוש אחיך אותו.

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

(2) AND IF THY BROTHER BE NOT NIGH UNTO THEE — meaning that he does not reside near you, for it is not your duty to go to another land with the lost article in order to restore it to him, or that you do not know him at all. In the Sifre we find:⁠¹ "I know only that one is obligated to restore lost property if the loser lives nearby. Whence do I know that he must also do so if he lives far away? From what Scripture states, and thou know him not.⁠"² And if so, the phrase and if thy brother be not nigh unto thee means that he is "not near you" in your city that you may inquire about him and identify him [as the rightful claimant], then it shall be with thee until thy brother seek after it.

1. Sifre, Ki Theitzei 223.

2. In (2) before us. This indicates that if you do know the rightful owner, you are bound to restore it to him even though he lives far away.

ואם לא קרוב אחיך אליך – ואמר:

ואם לא קרוב אחיך אליך, "And if your brother is not near you, etc.⁠" you are to keep his belongings safe by bringing them to your own house.

ואספתו – ב׳ במסורה: דין ואידך ואספתו מצרעתו זהו שדרשו נגעים באים על צרי עין שאינו רוצה להשאיל כליו ואומר אין לי ולמחר נגעים באים על ביתו וצוה הכהן ופנו את הבית ומוציאין הכלים ורואין הכל שיש לו. וזהו ואספתו אל תוך ביתך שמאסף כליו אל תוך ביתו ואינו משאילם ואספתו מצרעתו שצרעת באה עליו ד״א החושד בכשרים לוקה בגופו ומי שאבדה לו אבדה חושד בכל אף בכשרים ולוקה בגופו בצרעת ונמצא כשתאסוף האבדה לביתך ותחזירנה לו אז לא יחשוד עוד באחרים ותאסוף אותו מצרעתו.

עד דרוש אחיך אותו – פי׳ שידרוש האות שלו שיתן לו סימן בו וזה שדרז״ל דרשהו אם הוא רמאי אם לאו מאי לאו בסימנים שעליה.

ואם לא קרוב אחיך אליך – רוצה לומר: כי אף על פי שאתה יודע מי הם הבעלים אינך זקוק לטרוח להשיבה אליהם אם היה רחוק ממך.

ולא ידעתו – מגיד שאיך שהיה משתי אלו הסבות הנה תאספהו אל תוך ביתך ולא תוך בית אחר.

והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו – מגיד שאם ידרוש ולא ידרוש אותו הדבר. רוצה לומר: שלא יתן סמנים בדרך שיתבאר שהוא אותו לא תחוייב להשיבו לו אך אם יתן סמניו אז תשיבנו לו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ביאורו על דרך ומקלל אביו ואמו שירצה ומקלל אביו ומקלל אמו [ד] שהכוונ׳ ואם האיש ההוא שידעת שהוא בעל האבידה הוא רחוק מעירך וגם אם לא ידעתו כלל אע״פ שאיפשר שהוא קרוב הנה בכל אחד משני הפנים יהיה עמך עד דרוש אחיך אותו וגו׳.

ולפי המדרש (ספרי פ׳ תצא) שאומר אין לי אלא קרוב רחוק מנין תלמוד לומר ולא ידעתו שנראה שאם ידעתו אפי׳ רחוק יהיה פירוש הכתוב ואם לא קרוב אחיך אליך רצוני בעירך וזאת היא סבה שלא ידעתו על הרוב יהיה עמך וכו׳ הא אם ידעתו אפי׳ רחוק.

והרמב״ן ז״ל תקן ואם לא קרוב אליך בעירך שתשאל עליו ותדענו יהיה עמך כו׳ נראה שמפרש אותו כענין כי קרוב אליך הדבר מאד. וקרוב לשמוע.

עד דרוש אחיך וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו קודם שידרשנה אלא דרשהו שלא יהא רמאי. בפרק אלו מציאו׳ ופרש״י עד דרשך את אחיך ומלת אותו הוא להודיע שאחיך פעול כאילו אמר עד דרוש את אחיך ומעיקר׳ קס״ד שאחיך הוא הפועל ואותו שב אל האבוד ולפיכך הקשה וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו קודם שידרשנו והשיבו לו שאחיך הוא הפעול ואיתו הו׳ אחיך ובא לבאר שהוא פעול והפעול הוא מי שהמציאה בידו שידרוש את בעל האבדה שלא יהא רמאי אבל שידרו׳ את בעל האבדה מה סימנים היו לו לאבוד לא מצי למימר משום דאיכא לאקשויי וכי תעלה על דעתך שיתנוהו לו בלתי שיאמר הסימנים וכמו שא״א להעמידו כפי הקס״ד מכח הקושי׳ של וכי תעלה על דעתך כו׳ ה״נ א״א להעמידו בסימנים מכח הקושיא הזאת אבל בספרי שבו בלשון אח׳ עד דרוש אחיך וכי עלת על דעתך שאתה נותן לו עד שלא יתן את סימניו א״כ למה נאמר עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם לא ולפי זה לא נצטרך לומר שמתחלה היה סובר שאחיך הוא הפועל ואותו הוא הפועל והוא האבד ואח״כ השי׳ לו שאחיך הוא הפעול אותו הוא אחיך ובא להודיע שהוא פעול אלא בין לדעת המקשה בין לדעת המשיב אחיך הוא הפעול ואותו הוא אחיך אלא שהמקשה היה סבור שהדרישה הזאת הוא על הסימנין שדורשין אותו מה סימנין היו לו לאבדתו ולפיכך הקשה וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו בלתי שיאמר הסימנים שהיו לו והשיבו שאין הדריש׳ הזאת על הסימנים אלא אם הוא רמאי אם לא שאפי׳ אם אמר הסימנים של אבדתו אין נותנין אותה לו דחיישינן שמא רמאי הוא ששמע האובד מתאונן בין שכניו טליתי נאבדה וזה יודע את סימניה וכשישמע את מוצא מכריז טלית מצאתי קם זה ונותן סימניה:

ולפי שלא יקשה עליו איך ילך לבקש את בעל האבידה להשיבה ואולי תהיה דירתו רחוקה ממנו מאד לזה אמר ואם לא קרוב אחיך ולא ידעתו שהוא על דרך (פ׳ משפטים) ומקלל אביו ואמו. שהרצון בו ומקלל אביו או שמקלל אמו. וכן בזה הענין שהם ב׳ תנאים שלא יהיה בעל האבדה קרוב אליך ומעירך אע״פ שתכירהו. או שלא ידעתו כלל אף על פי שאפשר שהוא קרוב. הנה בכל א׳ מהצדדים האלה לא תלך לבקשו אבל יהיה הדבר עמך עד דרוש אחיך אותו, ר״ל עד שאחיך יבא לשאול עליו ויתן סימנין בדבר כדי שיתאמת שהוא שלו ואז אל תכנס בלבבך חמדה בדבר ההוא, אבל והשבותו לו מבלי עכוב כלל.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

דרשהו שלא יהא רמאי. פירוש, שצריך שיתן סימנים בה. ולפי זה יהיה ״אחיך״ הוא הפעול, שאחיך הוא הנדרש שלא יהיה רמאי, ו״אותו״ קאי על ״אחיך״, והוא כמו ״ותפתח ותראהו את הילד״ (שמות ב, ו), שבא השם עם הכנוי. ובאחד סגי, אלא בא לתוספת ביאור. אך שקשה, כי נזכר השם קודם הכינוי, ואם כתוב ׳עד דרוש אותו אחיך׳ היה שפיר, אבל מאחר שנכתב ״עד דרוש אחיך אותו״, קשה למה כתב ״אותו״. ונראה לי כי כך פירושו, ׳וכי סלקא דעתך שיתנהו קודם שידרוש אותו, אלא דרשהו כו׳⁠ ⁠׳. כלומר, לכך כתב ״דרוש אחיך אותו״, שהוא דורש אחר האבידה, ולא שיהיה רמאי מבקש לגזול את חבירו, שזה אינו דורש האבידה כלל. ומפני שקשה, איך ידע אם בא לגזול של חבירו, או שדורש האבידה, אמר ׳דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי׳. ומה שפירש רש״י ׳דרשהו׳, אינו לשון הכתוב של ״דרוש אחיך אותו״, דודאי הכתוב הוא כמשמעו, אלא שבא לפרש באיזה ענין ידע שהוא דורש האבידה ואינו גזלן, וקאמר ׳דרשהו אם רמאי הוא׳. כן יראה:

ואם לא קרוב אחיך וגו׳ והיה עמך עד דרוש אחיך אותו – רז״ל אמרו (ב״מ כז:) דרשהו אם הוא רמאי, ומ״מ אותו קאי על השור או שה כי הל״ל עד שיבקש אחיך אותו אלא שיבא אחיך וידרוש בדרישה וחקירה והיינו ע״י סימנים עד שיתברר לך שבאמת הוא דורש אותו זה השור ולא אחר וממילא שמעינן שצריך לדרוש אם אינו רמאי, אבל המקרא אינו יוצא מידי פשוטו כמו שפי׳ הרא״ם שאותו קאי על אחיך ומ״ש לא תוכל להתעלם אחר שאמר ומצאתה דאתי לידיה משמע (שם כז.) לפי שהדבר מסור ללב שאם יבא אחיך וידרוש ויאמר שור בסימן זה וזה נאבד לי, וישיאך יצרך להתעלם ולהורות היתר לעצמך שמא ראה אותו אצל חבירו, או תרצה להטיל דופי בסימניו כדי להפטר ממנו בדיני אדם, מ״מ לא תוכל להתעלם מפני עין שלמעלה הרואה ומכיר בתחבולותיך.

לֹא קָרוֹב: בלא מקף באמצע. [ואם⁠־לא קרוב].

קָרוֹב: הנזכר, בכל ספרי׳ מדוייקי׳ מל׳. ובמסורת פ׳ שמיני על פסוק בקרבי אקדש, נמס׳ ג׳ חס׳ בליש׳, ואין זה מהם. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, והיית קָרוֹב אלי, מל׳ וי״ו כתי׳, וכל קרוב גרידא באורית׳ דכות׳ מל׳, וכל הקרב באוריתא חס׳, וארבעה כתיבי׳ באורית׳ וכולהו׳ בנסחי דיקי חס׳ וי״ו כתי׳, ואית דמסרי בהון תרין חסרין, ואמרי לה תלתא חסרי׳, ואמרי לה ארבעה חסרי׳, וחד מינייהו והקרב אליו דאחשורוש, וכולהו׳ משתבשי, דעל כרחך ארבעה חסרי׳ נינהו, וכולהו׳ באוריית׳, וסי׳ הַקָרֹב אל ביתו (פ׳ בא), כי אם לשארו הַקָרֹב אליו (פ׳ אמר), ובא גאלו הַקָרֹב אליו (פ׳ בהר סיני), הַקָרֹב אליו דפרשת נחלות (דפינחס), ודכות׳ בליש׳ מִקָרֹב באו (דהאזינו), עכ״ל. ובמ״ג נמס׳ הַקָרֹב ה׳ חסרי׳, ד׳ כדאמרן, והחמישי והקרב אליו כרשנא דאחשורוש. [קרוב].

דְרֹש: בספרי׳ מדוייקי׳ כ״י ובדפוסי׳ ישנים אין בדלי״ת געיא. [דְּרֹ֤שׁ].

אֹתוֹ: עיין מ״ש בסוף פ׳ חקת. [אֹתוֹ].

וכי תעלה בלבך כו׳ אלא דרשהו. ומלת אותו שב לאחיך, כלומר שתדרוש את אחיך שהוא בעל אבידה, מה סימנים היו לדבר שנאבד ממנו:

שתהא בו השבה כו׳. רצל״ת דלא הל״ל והשבותו לו, אלא יהיה עמך עד דרוש אחיך, ואם יודע לו שהוא אצלך ודאי חייב אתה להשיב לו:

ושאינו עושה ואוכל ימכר. כדי שיכול לקיים והשבותו לו:

Would it seem reasonable etc. But, rather, ask him [about it]. And the word אותו refers back to "your brother,⁠" meaning that you should inquire of your brother who is the owner of the lost item [by asking] for signs that the lost item had.

Provided there is a return, etc. Rashi is answering [the difficulty] that the verse should not have said "and you shall return it to him" [because that is obvious], but [only] "until your brother seeks it,⁠" and if it is known to him that you have it, you are certainly obligated to return it to him.

Which does not produce and eat, shall be sold. So that one can fulfill, "And you shall return it to him.⁠"

ואם לא קרוב אחיך אליך – בעירך, כי אינך מחוייב ללכת אל ארץ אחרת עם האבידה להשיבה אליו, אעפ״י שאתה מכירו:

ולא ידעתו – או שהיה בעל הדבר בעירך וקרוב אליך, אבל אתה לא ידעתו, והכלל כשיש מונע שלא תוכל להחזיר האבידה לבעליה:

ואספתו אל תוך ביתך – כדרך ולא יאסף הביתה (שמות ט׳ י״ט), ומוסב אל שור ושה הנזכר למעלה:

עד דרש אחיך אתו – עד שיבא אחיך לשאול עליו, ויתן סימנין בדבר כדי שיתאמת שהוא שלו:

והשבתו לו – שתהא בו השבה, שלא יאכל בביתך כדי דמיו ותתבענו ממנו, מכאן אמרו כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, ושאינו עושה ואוכל ימכר:

עד דרוש אחיך אותו – מלת אותו פי׳ אות וסימן, דהיינו שיתן אחיך סימנים באבדה, כך מצאתי בשם רדב״ז בשם מדרש רשב״י. והכי איתא במכדרשב״י (זהר ס״פ חקת ד׳ קפ״ד) עד דרוש אחיך אותו בתרי ווי״ן אות ממש, דבעי לפרשה ההוא אות דההוא אבדה, ע״ש. וכ״כ בעל הטורים שידרוש האות שלו, שיתן לו סימן בו, וזהו שדרשו רז״ל דרשהו אם הוא רמאי אם לאו, מאי לאו בסימנים שעלי׳; ולזה מטים דברי הרלב״ג ועי׳ מה שהאריך הרא״ם בזה. והכי הוא פירושא דקרא, למאי דמסקינן (ב״מ כ״ז) סימנים דאוריי׳; אמנם משנוי ניקוד מלת דרוש כאן, שבשאר מקומות הדלי״ת קמוצה כדרך המקור, כמו דרש דרש משה, דרש ידרשנו ה״א, וכאן הדלי״ת שואית ע״ד הזרות, כמו עת ספוד ועת רקוד, ודומה לניקוד הצווי, לכן מצאו רבותינו מקום לדרשו ע״ד כוונה שני׳, כאלו בא הצווי אל מוצא האבדה לדרוש את אחיו בעל האבדה אם הוא רמאי, שלא יתנהו לידו עד שיביא עדים שהוא שלו, ואין זה דרשה גמורה אלא אסמכתא.

ואם לא קרוב וגו׳ והיה עמך וגו׳ והשבתו לו – מצוות השמירה מוגדרת על ידי מצוות ״והשבתו לו״, שממנה אנו למדים שיש לדאוג לכך שהאבדה תהיה ראויה להיות מושבת לבעליה. והנה, האבדה איננה ראויה להשבה, היינו לא שווה להחזירה, אם דמי החזקתה מכלים את כל ערכה; שכן מובן מאליו שהבעלים צריכים לפצות את המוצא על כל ההוצאות שהוציא בשמירת האבדה. מכאן ההלכה: ״כל דבר שעושה ואוכל – יעשה ויאכל, ודבר שאין עושה ואוכל – ימכר, שנאמר ׳והשבתו לו׳, ראה היאך תשיבנו לו״. הווי אומר, שאם אפשר, יש להשיב את החפץ עצמו; ואם לאו, יש להשיב את דמיו: ״שם דמיהן ומניחן״ (בבא מציעא כח:).

עד דרש אחיך אֹתו – חובתך היא לשמור אותו אצלך, לא רק עד שמישהו ידרוש אותו מידך, אלא עד ש״אחיך״ – בעליו של החפץ, המכונה כך בפסוק א – ידרוש ״אֹתו״, את הדבר המסוים שנמצא על ידך; הווי אומר, עד שיהיה ברור לך שאתה משיב אותו לבעליו. ״אחיך״ מוכיח את טענתו על ידי ״אֹתו״, על ידי התיאור המפורט שהוא מתאר בו את החפץ. נראה לנו שהלכה זו כלולה במשמעות לשון הכתוב, שכן היה אפשר לומר באופן כללי: ״עד אשר יִדָּרֵש מעמך והשבתו לו״. אולם חז״ל סומכים הלכה זו לתיבות ״דרש אחיך״, על ידי פירושן לא לפי פשוטן אלא: ״עד שתדרש אחיך״ – הווי אומר, ״דרשהו אם רמאי הוא״ (שם כח.); חקור אותו בשאלות כדי לוודא שאינו רמאי.

אדם הטוען שהוא בעל האבדה יכול להוכיח את טענתו על ידי עדים או על ידי סימנים. סימנים אלה שונים זה מזה מבחינת ערכם כהוכחה על בעלות. ישנם שלושה סוגים של סימנים: א. סימנים מובהקים ביותר – כגון חור, קרע או כל פגם אחר במקום מסוים שתואר במדויק. בכל המקרים הללו, קשה להניח שסימנים דומים יימצאו בחפץ אחר מאותו הסוג. והוא הדין בכתב שאבד: ״נקב בצד אות פלונית״. ב. סימנים מובהקים אמצעיים – כגון אורך, משקל או מספר מדויקים; וכן המקום בו נמצאה האבדה. ג. סימנים גרועים – כגון גודל או צבע כלליים, למשל: גדול, קטן, לבן, אדום וכיוצא בזה (״ארוך וגוץ״, ״חיוורי וסומקי״).

לא הוכרעה השאלה, אם הוכחה על ידי סימנים מועילה מן התורה או רק מכוח תקנת חכמים, האם סימנים דאורייתא או דרבנן. סימנים מהסוג הראשון, די בהם על כל פנים גם מדאורייתא, ואילו סימנים מהסוג האחרון כשלעצמם אינם מועילים כלל. הספק הוא רק לגבי הסוג האמצעי של הסימנים, שבדרך כלל מתקבלים כראיה מספקת להשבת אבדה.

לפעמים הוכחת הבעלות על חפץ תלויה בסימנים של התיק או הכלי שהחפץ נמצא בו, או בסימניו של הכלי – כגון אוכף – הנמצא על החפץ (פסוק ג). במקרים כאלה הנידון הוא ״אי חיישינן לשאלה״, האם יש מקום לחשוש שבעל התיק או הכלי השאיל אותו לבעל האבדה, כך שסימני התיק או הכלי עדיין אינם מהווים ראיה לבעלות על החפץ. כמו כן צריך לברר אם יש חפצים מסוימים שבדרך כלל לא משאילים אותם לאחרים: ״דלא מושלי אינשי״ (בבא מציעא כז:, גיטין כז:, יבמות קכ:).

לכל הדברים האלה ישנה חשיבות גדולה גם במקרה שנמצאה גופת אדם, כדי לקבוע מי הוא המת (יבמות קכ.–:).

מהימנה יותר מאשר סימנים היא ״טביעת עין״, היינו הכרת חפץ שאיננה תלויה בנתינת סימנים מסוימים אלא בהכרת הרושם הכללי שעושה החפץ. אולם דרך הכרה זו אינה ניתנת להוכחה אובייקטיבית, ואין להשיב אבדה על פי טביעת עין אלא אם כן דורש אותה אדם שישרותו וכֵנותו נעלים מעל לכל ספק, ושכבר הוכח שהוא נאמן לכל דבר (עיין בבא מציעא כג:, חולין צו.).

המוצא חייב להכריז על מציאת האבדה כדי שבעליה יוכל לדרוש אותה (עיין פירוש, פסוק ג).

[מז] ואם לא קרוב – ומוסיף אף אם לא ידעתו מי הוא, ואמר ואספתו שמשמע אף השבורה שצריך אתה לאספה בידך כמ״ש אוספה הצולעה והנדחה אקבצה (מיכה ד׳:ו׳), ואמר ואספתו אל תוך ביתך לא לבית אחר, כי שומר שמסר לשומר חייב, ומ״ש עד דרוש אחיך אותו פי׳ המפרשים מלת אותו פי׳ אות שלו שיתן אות וסימן בהאבדה, וכ״ה בזהר פ׳ חוקת עד דרוש אחיך אותו בתרי ווי״ן אות ממש דבעי לפרשא ההוא אות דההוא אבדה, ובזה יצדק לשון הספרי וכי עלתה ע״ד שאתה נותן לו עד שלא יתן סימנין, ר״ל שזה נדע מסברא ומלת אותו מיותר לפרש ג״כ עד דרוש אחיך ועד דרוש אותו, ר״ל שתדרוש את אחיך אם אינו רמאי, אולם לשון הגמ׳ בב״מ (דף כו ודף כח) וכי תעלה ע״ד שיתננו לו קודם שידרשנו אלא דרשהו אם הוא רמאי היינו במה שיאמר סימנים או שיביא עדים, אמנם לשון המשנה (בדף כח ע״ב) והרמאי אע״פ שאמר סימני׳ משמע כפי׳ הספרי:

[מח] והשבותו לו – כבר התבאר באילת השחר (כלל קנא) ששני פעלים הבאים זה אח״ז שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון יבא הפעל השני בלא כנוי והיל״ל והשבות לו בלא כנוי עפ״ז דרשו בסנהדרין (דף עג ע״א) לרבות השבת גופו ר״ל והשבותו השבת גופו, ועי׳ בסי׳ שאח״ז:

ואם לא קרוב אחיך אליך: אע״ג ש׳ידעתו׳ מי הוא¹, או² ״ולא ידעתו״³, בשני אופנים הללו ״ואספתו אל תוך ביתך״, לשון ״תוך״ משמעו שמירה מעולה כמנהג כלי ביתו.

עד דרוש אחיך אתו: אם היתה הכוונה שיחקור בעל האבידה עליו, היה ראוי לכתוב ׳עד דרוש אחיך אחריו׳⁴. ואם נפרש ״אתו״ מלשון ׳אות וסימן׳⁵, היה ראוי להיות תיבת ״אתו״ מלא (וכן הוא באמת בזוהר הקדוש פרשת חוקת⁶).

אלא נכללו בזה שתי משמעויות⁷: על האופן הראשון שבעל האבידה ידוע למוצא אלא שהוא לא ״קרוב״, יהיה אצלו הפירוש – עד שיבא בעל האבידה וידרשנו⁸. ועל האופן השני ״ולא ידעתו״, מתפרש שידרוש⁹ אחיך הסימן. ועיין בספר בראשית (ב,כה)¹⁰ ובספר במדבר (כא,ל¹¹. כד,ג¹²), שתי הוראות בתיבה אחת.

1. רבינו מפרש ״קרוב״ במשמעות קירבת מקום וא״כ ״לא קרוב״ הכוונה – רחוק, וכך הוא ברמב״ן.

2. כך פירש הרס״ג ״ולא ידעתו״ = או לא ידעתו, וכן הוא ברמב״ן. ועיין גם ב׳מנחה בלולה׳ וב׳משך חכמה׳.

3. כאשר אמנם יתכן ובעל האבידה גר קרוב אליו.

4. אך האונקלוס פירש מלשון תביעה – ״עד דיתבע אחוך יתיה״, ולפי״ז מיושב ״אותו״.

5. כלומר, ״עד דרוש (יתן) אחיך אתו (סימן)״ על האבידה. אך לעניות דעתנו קשה לקבל כיוון כזה.

6. הזוהר על הפסוק (במדבר כא,לד) ״ויאמר ה׳ אל משה אל תירא אותו״, וזה לשונו: תרין ״אותו״ אינון שלימין באורייתא (שני פעמים בתורה נמצאות ״אותו״ שהן שלמות בשני ווין), חד דא (אחד כאן), וחד ״עד דרוש אחיך אותו״. מאי טעמא, בגין דאינון ׳אות׳ ממש. ״עד דרוש אחיך אותו״- דבעי לפרשא ההוא אות דההיא אבידה (שצריך לפרש סימן ואות של האבידה ההיא).

7. שהוזכרו לעיל בד״ה ואם לא קרוב אחיך.

8. במשמעות של – יתבענו.

9. יתן.

10. על הפסוק ״ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו״.

11. על הפסוק ״ונירם אבד חשבון עד דיבן״.

12. על הפסוק ״ונאם הגבר שתם העין״.

ואם לא קרוב – לא נתחייב המוצא ללכת למרחקים, אפילו אם מכיר את הבעלים.

ולא ידעתו – או שאינך מכיר את הבעלים.

אל תוך ביתך – ולא לבית אחר (ספרי).

עד דרוש אחיך – מכאן דרשו רבותינו בספרי ובבבא מציעא כ״ח.: ״דרשהו אם אינו רמאי״ (״אחיך״ הוא נשוא⁠־המשפט). גם פשוטו של מקרא מורה, שאין המוצא רשאי ליתנו לכל אדם, אלא לזה שנתברר שהוא אמנם אותו ״אחיך״ הנזכר מקודם. הבירור הזה הוא על ידי סימנים או על ידי עדים. המוצא חייב להכריז על האבידה (יוסף בן מתתיהו בקדמוניות ד, ח׳:כ״ח כותב, שמכריז את מקום האבידה, אך השוה בבא מציעא כ״ח:).

והשבותו לו – מכאן למדו בבבא מציעא כ״ח: ״ראה היאך תשיבנו לו מה יהא בדמים״, כלומר, לדאוג שהאבידה תישמר לזכות הבעלים בלי לגרום לו נזק, כגון דבר האוכל ואינו עושה יימכר, כדי שלא יפסידו הבעלים על ידי אכילת בעל החי. בספרי אמרו: ״את עצמו״, כלומר אם הוא בעצמו תעה מן הדרך, מצוה להשיבו לדרך (השוה יוסף בן מתתיהו קדמוניות ד׳:ח׳, לא; בבא קמא פ״א:).

ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו כו׳ – פירוש, דהתורה מלמדת אותנו שצריך להכריז על האבדה, ולכן אם קרוב הוא, הלא יודע מההכרזה, רק אם לא קרוב אחיך ולא שמע מההכרזה ואספתו אל תוך ביתך שמתוך כך לא ידעתו, ומזה למדנו דין ההכרזה, ולכן כתב שה לגיזותיו, פירוש שאם אין לו מה להאכיל מוכר גיזותיו ומאכיל את השה, ומלמד לנו שאין צריך לתת ראשית הגז לכהן, ולא אזלינן בתר רובא דישראל הוי רובא בעלמא, דלא הלכו בממון אחר הרוב אף שאין לו תובעין כמו ראשית הגז או הזרוע והלחיים, ואימור הבעל אבדה הוא כהן, לכן והי׳ עמך עד דרוש אחיך אותו, ואינך צריך ליתן לכהן. ויעוי׳ אור שמח הלכות בכורות בזה ודו״ק.

ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך כו׳ – ומי יזונו רק שור עובד ושה גוזז ואוכלין, והא איכא מעשר בקר וצאן דמחויב להפריש, ואימור דהן של מעשר והעובד והגוזז לוקה, רק דכל דפריש מרובא פריש וחולין הם, לכן מפסיק בין בע״ח וכייל חמור ושלמה, דבהו ליכא למיחש דשל הקדש הן. ודו״ק.

ואספתו – לרבות השבורה.⁠¹ (שם)

אל תוך ביתך – אל תוך ביתך ולא אל בית אחר.⁠² (שם)

עד דרש – וכי תעלה על דעתך שיתננו קודם שידרשנו, אלא מהו עד דרוש – דרשהו אם רמאי הוא או לא, ובמאי – בסימנים, מכאן שהסימנים דאורייתא³. (ב״מ כ״ח.)

דרש אחיך אתו – אמר את האבידה ולא אמר סימניה, לא יתן לו, והרמאי אע״פ שאמר סימניה לא יתן לו, שנאמר עד דרוש אחיך אותו, עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא או לא.⁠⁴ (ב״מ כ״ח:)

והשבתו לו – כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, ודבר שאינו עושה ואוכל יסכר,⁠⁵ שנאמר והשבתו לו – ראה האיך תשיבנו לו, שלא יאכיל עגל לעגלים וסיח לסייחין, אוזא לאוזין ותרנגול לתרנגולים.⁠⁶ (שם שם)

והשבתו לו – לרבות אבידת גופו⁷. (סנהדרין ע״ג.)

1. דשם אסיפה יונח על בעלת מום, כמש״כ (מיכה ד׳) אוספה הצולעה והנדחה אקבץ. והרבותא בזה נראה דאע״פ כשהיא שבורה לא תוכל לתעות הרבה וימצאנה בעליה, בכ״ז חייב להחזיר משום דאפשר לחוש לגניבה ולסיבה אחרת.

2. כלומר שלא ימסרנו לשומר אחר, דשומר שמסר לשומר חייב.

3. ר״ל הא דמהדרינן אבידה בסימנים הוא מדאורייתא, ונ״מ בזה דמחזירין גט אשה בסימנים, כגון אם הוליך גט לאשה ונאבד ממנו והגיד סימנים מחזירין לו ונותנו להאשה, וכן משיאין את האשה בסימנים כשמת בעלה, ועוד לכמה ענינים.
והנה לא נתבאר כ״כ איפה מרומז דבסימנים ידרשנו ולא בעדים. ובבעל הטורים פירש דהלשון אותו שבכאן הוא מלשון אות וסימן, כמו והיה לך לאות, והפי׳ הוא עד דרוש אחיך את סימניו, ומסוגיא שלפנינו מסתייע לי׳, ולפלא הדבר, שבזוהר פ׳ חקת (קפ״ד א׳) מפורש כן פירוש מלה זו בזה״ל, עד דרוש אחיך אותו – אות ממש דבעי לפרש ההוא אות דההיא אבידה, עכ״ל. וכהאי גוונא מפרש בזוהר פ׳ לך (צ״ד א׳) הפסוק בש״א י״ז והראני אותו ואת נוהו, אותו מלשון אות, יעו״ש.

4. ולכן צריך להביא עדים שהיא שלו. וע׳ בחו״מ סי׳ רס״ז ס״ז די״א דבסימנים מובהקים כגון סימן המדה והמשקל או המנין מחזירין לכל אדם, וע׳ בדרשה הקודמת.

5. ר״ל דבר שמשתכר כערך הוצאות אכילתו יעשה ויאכל וישמרנו אף לאחר שכלו ימי הכרזה, משום דניחא לי׳ לבעל אבידה בבהמתו, ודבר שאינו משתכר כזה ימכר אף קודם שכלו ימי הכרזה הקצובים כמבואר בסמוך.

6. ר״ל מן העגלים שנמצא לא יאכיל לו דמי עגל, ועי׳ בחו״מ סי׳ רס״ז בשיעור זמני השמירות לכל מין.

7. כגון הנטבע בנהר מצוה להצילו, ובכלל זה אם שמע שאנשים חורשים רעה על איש מצוה להודיעו כדי שיזהר. וכתבו התוס׳ אעפ״י דדרשינן ומרבינן מן והשבתו. לו ראה האיך תשיבנו לו [בדרשה הקודמת], אך התם דרשינן מן והשבתו, והכא דרשינן לו יתירא, עכ״ל. ונראה הבאור מ״ש דדרשינו מן והשבתו, משום דדי הי׳ לכתוב והשבות לו בלא ו׳ הכנוי, כיון דקאי על האבידה, וכמו ולקח הכהן מדם החטאת ונתן ולא ונתנו, וכן והרים את אזכרתה והקטיר (פ׳ ויקרא) ולא והקטירה, ולכן דרש שהכנוי בא לדרשה.
והנה עוד דרשה בענין זה באה לפנינו בפ׳ קדושים בפסוק לא תעמוד על דם רעך, ושם נתבאר ענין זה, יעו״ש וצרף לכאן.
ודע דבנדרים ל״ח ב׳ איתא, המודר הנאה מחבירו מותר לו לרפאותו, וכתב הרמב״ם שם בפי׳ המשנה בטעם הדבר משום דהרפוי מצוה היא, כלומר חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל וזה נכלל בפירוש מה שאמר הכתוב והשבתו לו לרבות אבידת גופו, שהוא כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו, עכ״ל. ומה שלא הביא לענין זה הדרשה בב״ק פ״ה א׳ ורפא ירפא מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, י״ל משום דמהתם אין מבואר שמצוה וחובה היא רק רשות בעלמא, משא״כ מדרשה זו.
ובזה ניחא מה שתמה הגר״ץ חיות בב״ק שם למה השמיט הרמב״ם הא דרשות לרופא לרפאות, יען משום דכיון דס״ל דהוי מצוה וחובה מדרשה והשבתו לו, וכך פסק בחבורו בפ״ו ה״ח מנדרים פשיטא דנתנה התורה רשות לרפאות, דלא יתכן שתעשה התורה למצוה וחובה על דבר שאינו רשות. אך לפי״ז צ״ע הדרשה ורפא ירפא, כי אחרי דמצוה וחובה פשיטא דרשות הוא כמש״כ, ואולי משום דאינה מפורשת מצוה זו במקומה רק כלולה במצות השבת אבידה, לכן דריש ענין זה בפרשה דאיירי ברפואה.
ועיין בנמוקי רמב״ן פ׳ בחקתי (כ״ו י״א) מש״כ בענין רפואה ע״י רופאים בכלל, וכפי הנראה לא ראה דברי הרמב״ם שהבאנו, דמצוה וחובה לרופא לרפאות, וכלולה היא במ״ע והשבתו לו דלולא ראם לא יתכן שלא הביאם ולא העיר עליהם, ובכלל אין דבריו נוחים לי מכמה טעמים ולא מצאתי לו חבר בכל דבריו ההם, ואם אמרתי להרחיב הדבור בזה יארכו הדברים מאד, ואין המקום כאן להאריך בזה.

(ג) וְ⁠כֵ֧ן תַּעֲשֶׂ֣ה לַחֲמֹר֗וֹ וְ⁠כֵ֣ן תַּעֲשֶׂה֮ לְ⁠שִׂמְלָתוֹ֒ וְ⁠כֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֗ה^א לְ⁠כׇל⁠־אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ אֲשֶׁר⁠־תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּ⁠וּ וּמְצָאתָ֑הּ לֹ֥א תוּכַ֖ל לְ⁠הִתְעַלֵּֽ⁠ם׃

So you shall do with his donkey; and so you shall do with his garment, and so you shall do with every lost thing of your brother's which he has lost and you have found; you may not ignore it.

א. וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֗ה =א⁠(ס),ל,ל1?,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 <וכֵ֨ן תעש֜ה תליתיאי קדמא ואזלא? לא כן אלא מונח ורביע>
• דפוסים וקורן=וְכֵ֨ן תַּעֲשֶׂ֜ה (בטעמים קדמא ואזלא)
• הקלדה!=וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֜ה (מונח וגרש), טעות בעקבות BHS.

מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ג) שלא יתעלם מן האבידה – בה״ג מניין המצוות מצוות לא תעשה קצ״ט, יראים ר״ט, רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה רס״ט, סמ״ג מצוות לא תעשה קנ״ט, סמ״ק ע״ו, ספר החינוך תקל״ט

[פיסקא רכד]

וכן תעשה לחמורו – היתה חמור עושה ואוכלת כסות מנערה אחת לשלשים יום שוטחה לצרכה אבל לא לכבודו כלי כסף וכלי נחשת משתמש בהם לצרכם אבל לא לשחקם כלי עץ משתמש בהם כדי שלא ירקבו.

אף השמלה היתה בכלל כל אלו ולמה יצאת להקיש אליה מה שמלה מיוחדת שיש לה סמנים ויש לה תובעים כך כל שיש לו סמנים ויש לו תובעים אין לי אלא אלו בלבד שאר אבדה מנין תלמוד לומר לכל אבדת אחיך.

אשר תאבד ממנו – פרט לפחות משוה פרוטה רבי יהודה אומר ומצאת לרבות פחות משוה פרוטה.

לא תוכל להתעלם – ליתן עליו בלא תעשה.

סליק פיסקא

Piska 224

"And thus shall you do with his ass": It works and it eats.

"and thus shall you do with his garment": A garment is shaken out once in thirty days. He spreads it out for its need (i.e., to preserve it), but not for his honor.

Vessels of silver and copper — he uses them for their need, but (he must take care) not to rub them out.

Vessels of wood — he uses them so that they do not mold.

"And thus shall you do with his donkey and thus shall you do with his garment": This tells me of these only. Whence do I derive (the same for) other lost objects? From (Ibid.) "and thus shall you do with every lost object of your brother.⁠" If so, why is "garment" singled out? Is it not included with all the rest? To serve as the basis for a comparison, viz.: Just as a garment is characterized by possessing (identifying) signs and claimants, thus all objects that are thus characterized (must, if found, be publicized for the owners to come forward).

"which shall go lost from him": to exclude (an object worth) less than a perutah, (whose loss he is not conscious of.) R. Yehudah says: "and you find it": to exclude (an object worth) less than a perutah.

"You shall not be able to ignore": This renders "ignoring" transgression of a negative commandment.

וכן תעשה לחמ׳ למה נאמר לפי שהוא אומ׳ (דברים כ״ב:א׳) לא תראה את שור אחיך או שיו אין לי אלא בהמה טהורה בהמה טמאה מנ׳ ת״ל וכן תעשה לחמ׳ אין לי אלא דבר שיש בו רוח חיים דבר שאין בו רוח חיים מנ׳ ת״ל וכן תעשה לשמלתו אין לי אלא דבר שיש בו סימנין דבר שאין בו סימנין מנ׳ ת״ל וכן תעשה לכל אבדת אחיך:

אני אקרא לכל אבדת אחיך ומה ת״ל שורו וחמורו אלא מה שורו וחמורו שאין בו דעת יצאו עבדו ואמתו שיש בהן דעת מה שמלתו שיש בו סימנין אף אין לי אלא דבר שיש בו סימנין:

וכן תעשה לשמ׳ אף השמלה היתה בכלל כל אלו ולמה יצאת להקיש אליה מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז:

וכן תעשה לכל אבדת אחיך להביא את המשומד או כשם שאין את מוזהר על מכתו ועל קללתו לא תהא מוזהר על אבדתו הרי השמיטו יוכיח שאין את מוזהר על מכתו ועל קללתו והרי את מוזהר על השמיטו הוא יוכיח לאבדתו שאע״פ שאין את מוזהר על מכתו ועל קללתו את מוזהר על אבדתו לא אם אמרת בהשמיטו שהוא שלו תאמר באבידתו שאינה שלו הואיל ואינה שלו לא תהא מוזהר עליה ת״ל וכן תעשה לכל אבדת אח׳ להביא את המשומד:

ד״א לכל אבדת אחיך להוציא את הגוי:

ר׳ פנחס בן יאיר אומר כל מקום שיש חלול השם אבידתו אסורה:

ד״א לכל אבד׳ אח׳ לרבות קרקעו שאם ראה מים שוטפין ובאין להשחית בנין חבירו או שדהו חייב לגדור בפניה (ולמ) [ולמנען]:

ד״א לכל אבדת אחיך אבידת גופו שחייב (לרפותו) [לרפאותו] אם חלה:

אשר תא׳ מ׳ כשתתכסה ממנו לא שתהא מונחת על אבן מסמא:

ד״א אשר תא׳ מ׳ פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה:

ד״א אשר תא׳ מ׳ פרט למאבד ממונו לדעתו שאין נזקקין לו:

לא תוכל להתעלם ליתן עליו בלא תעשה:

ד״א לא תוכל להת׳ להביא את הגר:

לא תראה את חמור אחיך או שורו למה נאמר לפי שהוא אומר (שמות כ״ג:ה׳) עזב תעזב עמו זו פריקה או אינה אלא טעינה וכשהוא אומר הקים תקים עמו הרי טעינה אמור:

וְכֵן תַּעֲבֵיד לִחְמָרֵיהּ וְכֵן תַּעֲבֵיד לִכְסוּתֵיהּ וְכֵן תַּעֲבֵיד לְכָל אֲבֵידְתָא דַּאֲחוּךְ דְּתֵיבַד מִנֵּיהּ וְתַשְׁכְּחִנַּהּ לֵית לָךְ רְשׁוּ לְכַסָּיוּתַהּ¹.

1. לְכַסָּיוּתַהּ = לכסות החפץ, ׳שמצא כבר ורצה להחזיק את המציאה כשלו׳ (נתינה לגר) ולדקדוק התרגום עי׳ אוהב גר.

In like manner shalt you do with his ass, and with his garment, and with any lost thing of your brother's which you may have found; it is not lawful for you to conceal it.

וכדן^א תעבד לחמרא וכדן^ב תעבד ללבושה^ג וכדן תעבד לכל אבידתה^ד די יאבד מניה^ה ותשכח יתיה^ו לית רשיי למכסייה עיינך מניה^ז.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכדן״) גם נוסח חילופי: ״כן״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכדן״) גם נוסח חילופי: ״וכן״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ללבושה״) גם נוסח חילופי: ״לאסטליתא׳⁠ ⁠⁠״.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אבידתה״) גם נוסח חילופי: ״ייבידת אחוך״.

ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יאבד מניה״) גם נוסח חילופי: ״תיבד מנה״.

ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתיה״) גם נוסח חילופי: ״יתה״.

ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רשיי למכסייה עיינך מניה״) גם נוסח חילופי: ״לך רשו למטמרה יתיה״.

והכדין תעבד לחמריה והכדין תעבד לכסותיה והכדין תעביד לכל אבידתא דאחוך די מתבדא מיניה ותשכחה לית לך רשו לכסאה מיניה אכריז עלה ותהדרינה.

So shalt you do with his ass, with his garment, and with any lost thing of thy brother's. If you find, it is not lawful for thee to hide it from him; you shalt cry it, and restore it.

וכן תעביד לחמריה וכן תעביד לאצטליתיה.

And so shalt thou do with his ass, and with his robe.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וכד׳א פאצנע בחמארה ובת׳ובה ובסאיר צ׳ואל אכ׳יך אלד׳י תצ׳יע מנה פתג׳דהא לא יחל לך אן תתגאפל ענהא

וכך תעשה לחמורו ולבגדו ולכל אבדה של אחיך אשר תאבד ממנו ותמצא אותה, אין מותר לך להתעלם ממנה.

^א[לא תוכל להתעלם – לכבוש עיניך, כאלו אינך רואהו.]

א. עיינו בהערה בתחילת פסוק ב׳.

לא תוכל להתעלם YOU MAY NOT HIDE YOURSELF – i.e. You must not cover your eyes, pretending not to see it.

פס׳: וכן תעשה לחמורו – לימדך הכתוב ¹שאם מצאת חמור אחיך שתהא עושה ואוכלת. וכן כל הבהמות עושות ואוכלות.

שמלתו – להביא כל כסות. מצא כסותו של חבירו מנערה אחת לשלשים יום ושוטחה לצורכה שלא תתעפש אבל לא לכבודו שיכנסו אנשים בתוך ביתו ויראו את הכסות שטוח וכסבורים הם שהיא שלו. כלי כסף וכלי נחשת משתמש בהן לצרכן שלא יעלו חלודה אבל לא לשחקן. כלי עץ משתמש בהן כדי שלא ירקבו. אף השמלה היתה בכלל כל אלו. ולמה יצאת להקיש אליה מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין אף כל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין.

וכן תעשה לכל אבדת אחיך – לרבות. הכל מפורש בבבא מציעא.

אשר תאבד ממנו ומצאתה – דבר שהוא אבוד ממנו ומצוי אצל כל אדם אתה חייב להחזיר יצא המציל מן הים ומן הנהר והמוציא בסרטיא ופלטיא שהרבים מצויין שם מקום שנאבד מכל אדם שאם מצאה פטור עליה.

לא תוכל להתעלם – ליתן לא תעשה עליה ²לפני יאוש בעלים.

לא תראה את חמור אחיך – ולהלן הוא אומר כי תראה ליתן עליו עשה ולא תעשה.

או את שורו נופלים בדרך – מיכן אמרו מצאת ברפת אינו חייב בה. ברשות הרבים חייב בה.

והתעלמת מהם – כלומר אין רשות לך שתתעלם מהם. רבנן אמרי פעמים שאתה מתעלם כגון כהן והיא בבית הקברות או זקן ואינה לפי כבודו וכו׳.

הקם תקים עמו – העמידה ונפלה אפילו ה׳ פעמים חייב שנאמר הקם תקים עמו. הלך וישב לו אמר הואיל ועליך מצוה אם רצית להקם הקם פטור. שנאמר עמו. בזמן שהוא מתעסק עמו ולא בזמן שהלך וישב לו. אבל אם היה בעל החמור זקן או חולה עליו מצוה להקים שנאמר הקם תקים עמו:

1. שאם מצאת חמור וכו׳. (ב״מ כ״ח:) ומטפל בהם עד י״ב חודש. ונראה לי מדחלק הכתוב לכתוב בפ״ע וכן תעשה לחמורו. וכן תעשה לשמלתו לכל אחד בפני עצמו מזה דרשו חלוקי דינים גבי חמור שעושה ואוכל לטפל בהם י״ב חודש גבי כסות לנערה אחת לל׳ יום הכל לפי חלוקי הדברים:

2. לפני יאוש בעלים. היינו בדבר שאין בו סימן. כי לאחר יאוש הוי הפקר ואינו צריך להחזיר רק לפנים משורת הדין (ב״מ כ״ד:):

לא תוכל – כחביריו (דברים י״ז:ט״ו, כ״א:ט״ז).

THOU MAYEST NOT. Lo tukhal (thou mayest not)⁠¹ is to be understood like its counterparts.⁠²

1. Literally, you will not be able.

2. It (lo tukhal), like its counterparts, is to be rendered, you are not permitted (thou mayest not). See Ibn Ezra on Deut. 17:15; 21:16.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

וכן תעשה לחמורו – שהוא בהמה:

וכן תעשה לשמלתו – אע״פ שאינה חביבה על בעליה כבעלי חיים ואין ההפסד בה מצוי כבהם שאיפשר שימותו:

וכן תעשה לכל אבדת אחיך – מכל כלי ביתו אע״פ שאינם חביבים עליו כשמלתו אשר יכסה בה. ועוד דרשו רבותינו מזו הפרשה והיה עמך עד דרוש אחיך אותו רמז למה שאמרו להחזיר האבדה בסימנין פי׳ אותו אות שלו שיהי׳ ביד המוציאו עד שיבוא בעליו וידרוש האות והסימן שיש לו ואז יחזירנה:

וכן תעשה לחמורו, ...לשמלתו...ולכל אבדת אחיך, "you are to deal in a similar manner with an ass, a garment, or any other object your brother has apparently lost.⁠" The Torah lists different categories of possessions, some that need feeding, others that are relatively inexpensive and do not represent a great loss if the loser does not recover them. Our sages also derive from the words עד דרוש אחיך, "until your brother request said object,⁠" that in order to claim such "lost" property the claimant must furnish proof that these objects are really his.

לא תוכל להתעלם – תרגם אונקילוס לאתכסאה, והתעלמת מהם תרגם ותתכבש כמו מעלים עיניו מראות. ופר״ת דהתם כתיב ומצאתה דאתא לידיה משמע, ועל כן מתרגם שכבר בא לידיה. אבל הכא גבי והתעלמת כלומר לכסותו תחת טליתך ותעכבו לעצמך כתיב לא תראה דאכתי לא אתא לידיה על כן תרגם ותתכביש.

כן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך וגו׳ – מגיד שאמר נדחים הוצרך להזכיר שכן יהיה זה הדין בשמלה וכל אבידה שיורה צורת הנחתם שזו היא אבידה ולא הונחה שם לדעת כמו שירה ענין היותם נדחים בשור ושה שהם אובדים.

אשר תאבד ממנו – לא שיאבדה לדעת וכן אם היתה במקום שאבודה ממנו ומכל אדם כמו שהיא נאבדת בזוטו של ים ובשלילותו של נהר שאין אני קורא בזה אשר תאבד ממנו כי לא ממנו לבד היא אובדת.

לא תוכל להתעלם – כבר בארנו מתי לא יחוייב להטפל בה ואינו קרוי התעלם וכבר נתבאר בפרשת ואלה המשפטים שזאת המצוה נוהגת גם באבידת רשעי ישראל ולפי שהזהיר על אבידת אחיו למדנו שאם מצא חמור והביאו בביתו עושה מלאכה ואוכל ואינו עומד בטל מפני השבת אבדה לבעלים וכן העניין במה שידמה לזה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וזכר שכן יתחייב לעשות לחמורו עם היות הבהמה טמאה ואינה חשובה, וגם לשלמתו שאין בה רוח חיים, וכן לכל אבדה אחרת שתהיה ירמוז אל כלי הבית ושאר המטלטלין. והיה סוף המאמר לא תוכל להתעלם

וכן תעשה לשמלתו – אף על פי שאין אבידתה מצויה כל כך, אל תחשבה לאבדה מדעת.

וכן תעשה לשמלתו, even though such a find is far less likely to occur, so that you might consider it as having been abandoned on purpose.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לכבוש עיניך כו׳. הוצרך לפרש זה אע״ג שכבר פי׳ זה לעיל (פסוק א), מפני שחזר לפרשו ע״פ מדרז״ל פעמים שאתה מתעלם, שנראה כאילו הוא מסופק בפירושו, לכך אמר כאן שא״א לפרש לא תוכל להתעלם, אלא שלא וכו׳. [קיצור מזרחי]:

By averting your eyes, etc. Rashi has to give this explanation [again] even though he had given it above (v. 1), because he [then] explained the verse again according to the teaching of the sages that "at times you may conceal yourself,⁠" so it seems as if he is not sure of the verse's meaning. Therefore he says here that it is impossible to explain "you may not conceal yourself" except [as meaning] that you should not [conceal yourself, unlike the earlier verse where it also means that you sometimes may conceal yourself, etc.]

ואומרו וכן תעשה – לפי שיש באמצעות האדם ג׳ דברים, הא׳ הרכבת הגוף, ב׳ חלק הרוחני שבאדם ג׳ חלק התורה המאורסת לכל א׳ מישראל, כנגד הרכבת הגוף אמר כן תעשה לחמורו, כנגד חלק הרוחני אמר כן תעשה לשמלתו כי בחינה זו תקרא שמלה כאומרם במסכת שבת (קנ״ב:) משל למלך שחלק בגדי מלכות, וכנגד חלק התורה אמר וכן תעשה לכל אבדת אחיך, וקראה הכתוב אבדה כמו שרמז רשב״י (קידושין ב׳:) משל למי שנאבדה לו אבדה מי מחזר על מי וכו׳, כי חלק העולה לאיש זה הנה הוא אבוד מהעולם כיון שאין זולתו יכול להשיגו כאמור בדברי המקובלים, ובאמצעות השבתו בתשובה הנה הוא מוצא אותה.

וכן תעשה לחמרו – אעפ״י שהוא בהמה טמאה ואינו חשוב כשור:

לשמלתו – אעפ״י שאינה חביבה לבעליה כבע״ח:

לכל אבדת אחיך – מכל כלי ביתו אעפ״י שאינן חביבין כשמלתו אשר יכסה בה:

וכן תעשה לחמורו – פרט הכתוב חמור ללמדנו שאם אין לו סימן בחמור עצמו ויש לו סימן במרדעת שעליו אעפ״י שהוא בדבר הטפל לו יש בו חיוב השבה, וכן חיוב דוהשבותו לו שהמכוון בו ראה היאך תשיבנו לו, דלא בלבד שחייב להטפל בו שלא יופסד ויתקלקל, אף מחוייב להתעסק באבדה כדי לשבחה, ובחמור חיוב זה עליו אפילו גיזת זנבו שהוא דבר מועט ואין בו שוה פרוטה חייב לגזזו כשיגיע זמנו, כדי שיחזור ויגדל וישביח, וישיבנו לבעליו.

וכן תעשה לשמלתו – במציאת בגדים חיוב דוהשבותו לו מיוחדת להשגיח עליהם שלא יתקלקלו ממאכולת עש, וצריך לשטחם לפעמים ולא יניח אותם מקופלים יחד, ומחוייב לשטחם לשלוט בהם האויר, וצריך לנער אותם לפעמים בדרך שלא יופסדו, ולא יכה עליהם במקל, ולא ינערו אותו שני בני אדם, כי כל אחד מושכו אצלו ובנקל נתקרע.

וכן תעשה לכל אבדת אחיך – כי חיוב שמירת הדברים שלא יתקלקלו משונים זה מזה, כלי עץ כדי שלא ירקבו ישמש בהם לפעמים מעט. כלי נחשת ישמש בהם בחמין או בצונן אבל לא ע״ג האור שמשחיקן, כלי כסף כדי שלא יתעפשו ישמש בהם לפעמים בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן, קרדום לא ישמש רק ברך ולא בקשה כי יופגם ויופחת, ספרים, שמתעפשין כששוהין מלהפתח יקרא בהם לפעמים או יגלול אותם שיבוא בהם האויר. לכן שנה ושילש הכתוב וכן תעשה, ולא אמר בקצור וכן תעשה לחמורו ולשמלתו ולכל אבדת, ואמר אשר תאבד אחר שאמר לכל אבדת אחיך, ללמדנו שאינו חייב בהשבה רק כשקרוא אבדה לבעליו שיש בה עכ״פ שוה פרוטה, אבל אבדה שאין בה שוה פרוטה אינו חייב להטפל בה ולא להחזירה, והוסיף קרא ומצאתה שהוא מיותר, דממציאתה קרא משתעי והולך, אבל ילמדנו בזה שאינו חייב להחזיר רק כשהוא קרוא מציאה למוצאה, שהוא עכ״פ שוה פרוטה, כי אבדה שאינה שוה פרוטה בשעת אבדה ובשעת מציאה אין חיוב השבה בה. - וכן מלת ממנו דקרא נראה מיותר, ובא להורות שאין חיוב השבה רק כשהיא אבודה ממנו כלומר מן הבעלים לבד ואינה אבודה לשאר כל אדם, אבל מה שהוא אבוד לבעלים וגם לשאר כל אדם אינה מצוי׳ אין בה חיוב השבה, לכן המוצא דבר בזוטו של ים שחוזר לפעמים לאחור מגבולו ומושך דברים אחריו, וכן בשלילות הנהר שיוצא חוץ לגדותיו ושולל שלל הנמצא שם, אין בו חיוב השבה מצד הדין, אפילו בא לידו לפני יאוש אפילו אמר לא מייאשנה ואפילו מרדף אחר השטיפה בטלה דעתו אצל כל אדם.

וכן תעשה לחמרו – פסוק זה מגדיר ביתר דיוק את האבדה שצריך לטפל בה ולהשיבה. הוא אינו אומר סתם ״וכן תעשה לכל אבדת אחיך״, אלא משלים את הדוגמאות שניתנו בפסוק א (״שור ושה״) ומוסיף עליהם ״חמור ושמלה״.

ההלכה אומרת (בבא מציעא כז.) ש״חמור״ בא ללמדנו, שצריך להשיב בהמה לא רק ״בעדים דגופה וסימנין דגופה״, אלא שיש להשיב חמור גם ״בעדים דאוכף וסימנין דאוכף״ (עיין פירוש, פסוק ב).

״שור ושה״ מלמדים אותנו, שאפילו את הצמר הנגזז מהשה והשיער שנגזז מזנב השור צריך להחזיר; שכן יש להשיב את השור בשלמותו, ואת השה בשלמותו: ״⁠ ⁠׳שור׳ דאפילו לגיזת זנבו, ׳ושה׳ לגיזותיו״.

״שמלה״ מלמדת אותנו: ״מה ׳שמלה׳ מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין חייב להכריז, אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז״. הווי אומר, שהמוצא חייב לטפל באבדה ולהשיבה רק אם יש בה סימנים שהיא ניכרת בהם, ויש לה בעלים לתבוע אותה, כדוגמת שמלה. אך אם אין החפץ ניכר על ידי שום סימן, וניתן להניח שהבעלים כבר התייאשו מלקבלו בחזרה, הרי הוא של המוצא.

אולם דין זה שהחפץ שייך למוצא נוהג רק אם הדעת נותנת שכבר בעת שהחפץ נמצא הכירו הבעלים באבדתם והתייאשו ממנה. אך אם טיבו של החפץ אינו מאפשר להניח הנחה זו, והמוצא נטל את החפץ לפני שהבעלים הכירו באבדתם, אזי אפילו אם הבעלים הכירו לאחר מכן באבדתם והתייאשו ממנה, ״באיסורא הוא דאתא לידיה״. בשעה שהמוצא נטל את החפץ, עדיין הייתה לבעלים הזכות בחפץ, והייאוש שבא לאחר מכן איננו משלים את זכות הבעלות של המוצא. ייאוש מאוחר כזה שהמוצא מצפה מראש שיקרה, קרוי ״יאוש שלא מדעת״, וההלכה היא: ״יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש״ (עיין בבא מציעא כא.–: ואילך). מושג הבעלות נובע ממעשה של רצון אישי וממעשה קניין הנעשה בחפץ, וזה מסביר את תוקפו המשפטי של הייאוש. לפרטים נוספים בעניין זה, עיין פירוש, ויקרא כה, יד.

יש דברים שהבעלים מניחים מראש שבוודאי יאבדו, והם מתייאשים מבעלותם עליהם, כגון ״תמרי דזיקא״, פירות שנושרים מהאילן לרחוב מחמת הרוח. פירות כאלה הם בדרך כלל של המוצא, משום שהבעלים ״מעיקרא יאושי מיאש״. אולם אם הבעלים הם ״יתמי״, יתומים קטנים, שאינם יכולים על פי דין לוותר על רכושם – ״דלאו בני מחילה נינהו״ – הרי הפירות אסורים (בבא מציעא כב:).

עקרונות אלה הם יסודות ההלכות הקובעות ״אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז״ (שם כא. ואילך; עיין שם).

וכן תעשה לכל אבדת אחיך – ״לכל אבדת אחיך״ מורה שאדם חייב להרחיק כל סכנה המאיימת על רכוש חברו, לרבות אבדת קרקע; לפיכך: ״ראה מים ששוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם״ (שם לא.).

אשר תאבד ממנו ומצאתה – ״מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצאתה [אבדה ששטפה נהר] שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם״ (שם כב:). החובה להשיב רכוש אבוד נוהגת רק ברכוש שאבד לבעלים אך נמצא בהישג יד של כל אדם אחר. באבדה כזו, זכות הבעלים פוקעת רק על ידי ייאוש, וכפי שנאמר כבר לעיל, ״יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש״. לעומת זאת, אם הרכוש נמצא מעבר להישג ידו של כל אדם, כגון שנשטף על ידי נהר, הוסרו ממנו ממילא כל זכויות הבעלות באופן אובייקטיבי, גם לפני שהבעלים יודעים מה קרה לרכושם (שיטה מקובצת שם).

לא תוכל להתעלם – לדעתנו גם ניסוח זה מורה על כך שהאיסור איננו מוחלט, אלא כפי שכבר הערנו על פסוק א, יש יוצאים מן הכלל שמותרים. אילו היה זה איסור מוחלט, היה נאמר: ״לא תתעלם״. אולם נאמר ״לא תוכל להתעלם״, שפירושו: אין לך רשות להפקיע עצמך מחובה זו, ולא תוכל לפטור עצמך ממנה על פי שרירות לבך. משמע שהתורה עצמה מורה היתר במקרים מסוימים. (השווה ״לא תוכל לאכל בשעריך״ [לעיל יב, יז ופירוש שם].)

השאלה אם שומר אבדה נחשב שומר שכר או שומר חינם, ואם הוא חייב או פטור בגנבה ואבדה (פירוש, שמות כב, ו), נידונה (עיין בבא קמא נו:) ולבסוף לא הוכרעה (עיין חושן משפט סי׳ רסז, טז וש״ך שם). אסור ליטול שכר על שמירת אבדה ועל העמל והטרחה שהושקעו בה. ואף על פי כן, יש דעה האומרת ששומר אבדה הוא שומר שכר.

לפי דעה זו, עצם המצווה שהוא מקיים ברכוש חבירו נחשבת לו לרווח ולדבר בעל ערך ממוני. אף שמעשה המצווה עצמו אינו נחשב כהנאה חומרית, שהרי ״מצוות לאו ליהנות ניתנו״, אף על פי כן הוא יכול להביא להנאה כזו, מאחר ש״העוסק במצוה פטור מן המצוה״ (עיין פירוש לעיל ו, ז), וכשהוא עוסק במצווה זו שאינה כרוכה בהפסד ממון, הוא נפטר מעשיית מצווה אחרת שעשויה לחול עליו והכרוכה בהפסד ממון: ״פרוטה דרב יוסף״.

פירוש אחר בדעה זו מבאר כך: ״כיון דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה הילכך כשומר שכר דמי״. מאחר שהטיפול באבדה אינו נעשה מרצונו החופשי אלא הוא חובה המוטלת עליו, הוא חל עליו באחריות מלאה של שומרים. מה שפועל השכר בשומר שכר, פועל כאן ציווי המִצווה.

כפי שכבר אמרנו, אין ליטול שכר על השבת אבדה, משום שהיא חובה המוטלת עליו על פי דין. אולם אם המוצא עסוק אותה שעה במלאכה שעליה הוא מקבל שכר, הוא איננו מחויב להניח אותה מלאכה מבלי לקבל פיצוי ראוי. היתר זה מנוסח כך (בבא מציעא לא:): ״נותן לו שכרו כפועל בטל״, פירוש: ״כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה״.

הלכה זו – ״כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה״ וכו׳ – מתפרשת בדרכים שונות. יש אומרים שהעיסוק באבדה נחשב מלאכה שמגיע עליה שכר. לפי זה, מחשבים ״שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה״, על ידי שאומדים כמה המוצא היה נוטל כדי להניח את המלאכה שהוא מקבל עליה שכר ולעשות את המלאכה הקלה יותר של הטיפול באבדה. אחרים אומרים שהשבת האבדה אינה מובאת בחשבון כלל, שכן היא חובה המוטלת עליו. אלא מחשבים את השכר המגיע ל״פועל בטל״ וכו׳ על ידי שאומדים כמה היה נוטל כדי להניח את המלאכה שהוא מקבל עליה שכר ולשבת בטל. השאלה הנתונה במחלוקת כאן היא, אם פועל בטל הוא פועל שאיננו עוסק במלאכה כלל, או פועל המועסק במלאכה קלה יותר. הש״ך (בחושן משפט סי׳ רסה, א) פוסק על פי התפיסה הראשונה. אם על עיסוק באבדה ניתן לתבוע שכר רב יותר מאשר על המלאכה שהוא הניח, הרי שבכל מקרה הוא יכול לתבוע רק את שכר המלאכה שהוא בטל ממנה, משום שהשבת אבדה חייבת להיעשות בחינם. לדעת הרי״ף, הר״ח ופוסקים אחרים, לא מחשבים כלל את העיסוק באבדה, ושכר פועל בטל הוא רק שכר המלאכה שהוא הניח כדי לעסוק באבדה. שכר זה אין לחשב לפי השער הגבוה שמשלמים בזמן שיש ביקוש למלאכה זו ושכרה רב; אלא לפי השכר שמשלמים בעת שהפועלים באותו סוג מלאכה בטלים, והביקוש לעבודה גדול מהיקף העבודה המוצעת (עיין מגיד משנה, הלכות גזלה ואבדה יב, ד). לשון ״כפועל בטל של אותה מלאכה״ – ולא ״מאותה מלאכה״ מסייעת לפירוש זה.

[מט] וכן תעשה לחמורו – יל״פ עוד מ״ש בסי׳ הקודם והשבותו לו אף א״ע אתה משיב לו. ר״ל שאם שור או שה תשיב לו האבדה עצמה כי השור עושה ואוכל והשה גיזותיו שוה נגד מה שהוא אוכל ואין למכרו, כי לשון השבה משמע שמשיב הדבר עצמו, ועז״א וכן תעשה לחמורו שתשיב החמור עצמו ועז״א עושה והיא אוכלת וכן לשמלתו שאינו אוכל מחזיר לו הדבר עצמו וכ״ז נכלל במ״ש והשבותו לו וכמ״ש בב״מ (דף כח ע״ב) והשבותו לו ראה איך תשיבנו לו, ומ״ש כסות מנערה וכו׳ (שם דף כט ע״ב). ומ״ש אף השמלה בכלל היתה, הועתק מלשון המשנה (דף כז) והגי׳ הוא גרסת הגר״א, שמ״ש בכלל כל אלו פי׳ בגמ׳ בכלל כל אבדת אחיך:

[נ] אשר תאבד ממנו ומצאתה – כ״ז לשון מיותר, ופי׳ שצריך שיהיה בו שוה פרוטה שאז נקרא אבדה אצל האובד ומציאה אצל המוצא לא אם אינה ש״פ, ובזה מודים כ״ע רק ר״י ס״ל שצריך שיהיה ש״פ משעת אבדה עד שעת מציאה ואם הוזלה בינתים אינו חייב להכריז והלכה כת״ק, ומ״ש שנית לא תוכל להתעלם שגם אחר שבאה לידו צריך לשמרה עד יבא בעל האבדה ואם לאו עובר בל״ת וחייב באחריותה שזה נרמז במלת לא תוכל כנ״ל בלאו דלא יוכל לבכר:

וכן תעשה לחמורו וגו׳: במסכת בבא מציעא (כז,א) עבדי צריכותא לכל הני פרטי לחידוש הלכה¹.

לכל אבדת אחיך: מיותר, ובא לרבות אפילו אבידת קרקע², כדאיתא שם (לא,א). ועדיין ״אחיך״ מיותר, והכי מיבעי ׳לכל אבדתו׳³. מזה דרשו במסכת עבודה זרה (כו,ב) ״לכל אבדת אחיך״ – לרבות את המומר⁴, והוי כמו דכתיב ׳לכל אבדה לכל אחיך׳⁵.

[הרחב דבר: והא שלא למדנו זה הדין⁶ מדכתיב בפרשת משפטים (שמות כג,ד) ״כי תפגע שור אויבך... תועה״⁷, וכמו דאיתא בפסחים (קיג,ב) בקרא דפריקה (שמות שם פסוק ה׳) ״כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו״, ומיירי⁸ בשונא ישראל, ומי שרי למיסניה? הא כתיב (ויקרא יט,ז) ״לא תשנא את אחיך בלבבך״! אלא מיירי בעביד עבירה⁹, ואם כן הכי נמי באבידה דכתיב ״שור אויבך״¹⁰. מיהו לפי מה שכתבתי בפרשת משפטים שם ובכמה מקומות¹¹, דבמקום דכתיב ״אויב״ סמוך ל״שונא״¹² פירש בתרגום אונקלוס ״בעל דבבו״, היינו מקניט בדברים היינו מחרפו ומגדפו¹³. ולפי זה מיושב שפיר לדעת הרמב״ם בהלכות דעות (ו,ה) שהמכה את חבירו והמחרפו, אע״ג שאינו רשאי, אינו עובר על ״לא תשנא״¹⁴, משום הכי בלשון ״אויבך״ לא קשה¹⁵, שהרי אין בזה אזהרה מפורשת, אבל על ״שונאך״ דבלב ממש שפיר קשה¹⁶.

מיהו דעת השאלתות דרב אחאי סימן כ״ד אינו כן, אלא כל-שכן דעובר בזה הלאו¹⁷, וא״כ קשה, אמאי לא מדייקת הגמרא במקרא הקודם דכתיב באבידה ״שור אויבך״ דאפילו של ׳רשע עובר עבירה׳ חייב להחזיר¹⁸. ונראה, דבאמת משמעות ״אויבך״ שהוא אויב לך, ולא שאתה אויבו¹⁹, וא״כ לא קשה ׳ומי שרי למיסניה׳²⁰. מיהו ״בשונאך״ שפיר קשה²¹, אחר שאינו שונא אלא בלב, מאין יודע (אתה) שהוא שונאך, ועל כרחך הפירוש ש⁠(גם) אתה שונאו²², משום הכי שפיר מקשה הגמרא ׳ומי שרי׳.]

אשר תאבד ממנו ומצאתה: הוא מצוה שתמצאנה²³. פירוש, ד״מצאתה״ משמעו דאתא לידך²⁴, כמו שכתבתי מדיוק הלשון בפרשת שמיני (ויקרא ט,יב)²⁵. והזהיר הכתוב שאם תראה, אזי ״ומצאתה״ – תקח לידך. ומ״מ נכלל בזה שאם תבוא לידך ״והשבתו לו״ (פסוק ב׳), וכדמוכח בב״ק (קיג,ב) דלמד מזה דאבידת כנעני, אע״ג דבא לידו – מותר²⁶. [ובזה מתיישב רומיא דגמרא ב״מ (כו,ב. ל,א) עיין בנימוקי יוסף ובשיטה מקובצת. ולדברינו ניחא דעובר בעשה ״ומצאתה״].

1. ובמקרה דנן אין רבינו מציע (כדרכו) פירוש חילופי על דרך הפשט למה שחז״ל דרשו כדרכם במדרש. ועיין אצל האלשיך הקדוש המפרש את הצריכותא על דרך הפשט, כאשר יסוד דבריו הוא שהתורה מחנכת אותנו בקיום המצוה זאת מן הקל (הנראה למוצא כחשוב לעשות) אל החמור (הנראה למוצא כלא חשוב לעשות), עד כדי כך שבסופו של דבר המוצא לא יהיה מסוגל (״לא תוכל״ – יכולת!) להתעלם.

2. כגון שרואה מים שוטפים, צריך לגדור בפניהם.

3. כמו ״חמורו״ ״שמלתו״.

4. יש דיון שם האם הכוונה לאוכל נבלות לתיאבון או גם להכעיס.

5. במתכונת ׳מושך עצמו ואחר עמו׳. וז״ל הרא״ש בב״מ (פרק ב׳ סימן י״ב): תרוויהו שמעינן מיניה, דריבויא ד״כל״ קאי א״אבידה״ וקאי א״אחיך״...

6. של מומר שהוא בכלל מצות השבת אבידה.

7. ופסוק זה עוסק בהשבת אבידה ״השב תשיבנו לו״.

8. מאי ״שונא״ אילימא שונא נכרי, והא תניא ״שונא״ שאמרו שונא ישראל ולא שונא נכרי, אלא פשיטא...

9. דחזיא ביה איהו דבר ערוה (רשב״ם: שהרי הוא יודע בודאי שהוא רשע).

10. רבינו מבין בשלב זה ש״אויב״ ו״שונא״ משמעותם שוה, וגם סובר ש׳מומר׳ שחז״ל ריבו אצלנו שוה במצבו ליהודי שראו אותו עובר עבירת ערוה.

11. בכל מקום שמוזכר בתורה לשון ׳אויב׳ או ׳שונא׳.

12. כמו בפסוקים אלו שבפרשת משפטים.

13. וא״כ משמעות ״אויב״ שם בפסוק ד׳ שונה מהמשמעות ״שונא״ בפסוק ה׳, כי בפסוק ה׳ אכן משמעו שונא ישראל וכו׳, אך בפסוק ד׳ משמעותו מקניט בדברים וכו׳ שאין בזה איסור ״לא תשנא״ וכפי שממשיך רבינו, וא״כ יכול להיות שאינו עובר עבירה, אלא המאבד הוא אויבו (מחרפו ומגדפו) של המוצא.

14. ״את אחיך בלבבך״, כי פעלו הוא בגלוי, והוא אמנם עובר על עבירות אחרות (ערכין טז,ב).

15. שאלת הגמרא ׳ומי שרי למיסנייה׳? כי מדובר על מקניטו בדברים. וא״כ ורק שם (בפסוק של פריקה) מסיקה הגמרא שמדובר על שראה בו עבירה, ולא בפסוק הקודם לו בענין השבת אבידה.

16. ׳ומי שרי למיסנייה׳? כשהמסקנא היא שראהו עובר עבירה.

17. כלומר, המכה את חבירו או המחרפו בודאי עובר ב״לא תשנא״ – לא כרמב״ם.

18. ולפי״ז יצא שהלימוד שבפסוקנו ׳לרבות את המומר׳ הוא מיותר.

19. כלומר, הכינוי הוא של המושא ולא של הנושא.

20. שהרי לא עליך מדובר כי אם על זה האויב אותך. (אך לא כ״כ ברורים הדברים, שהרי גם חבירו הוא יהודי ויש לשאול עליו אותה שאלה).

21. אפילו אם נאמר שהמשמעות – שונא שלך.

22. ו״כמים הפנים אל הפנים, כן לב האדם לאדם״.

23. כלומר, וי״ו ההיפוך נותן משמעות של ציווי ולא של עתיד רגיל. אך לענ״ד נראה רחוק מפשט הכתוב.

24. ב״ק (קיג,ב) בבא מציעא (ב,א): אמר רבנאי, ״ומצאתה״ – דאתא לידיה משמע. (משמעותו, שכבר באה האבידה לידיו של האדם, ולא שרק ראה אותה).

25. על הפסוק ״וישחט את העולה, וימציאו בני אהרן אליו את הדם״...

26. מנין לאבידת כנעני שהיא מותרת...⁠״לכל אבידת אחיך״... – ולא לכנעני. ואימא היכא דאתא לידיה אימא ליהדריה, אמר רבינא, ״ומצאתה״ – דאתאי לידיה משמע.

לחמורו – אף על פי שהיא בהמה טמאה.

לשמלתו – אף על פי שאין השמלה חביבה על בעליה כבעלי חיים ואין ההפסד בה מצוי כהם (רמב״ן).

לכל אבדת – אף על פי שאינם חביבים כשמלתו (שם). בתלמוד דרשו רבותינו מן הנכסים שנמנו כאן הלכות שונות (בבא מציעא כ״ז.). דרשות אחרות נמצאות במדרש תנאים.

לא תוכל להתעלם – לא תעשה נוסף.

לחמרו וגו׳ לשמלתו – אמר רבא, ל״ל דכתב רחמנא חמור ושמלה, צריכי, דאי כתב שמלה, הוי אמינא דוקא בעדים דגופה וסימנים דגופה, אבל חמור בעדים דאוכף וסימנים דאוכף אימא לא מהדרינן, כתב רחמנא חמור דאפילו בסימני האוכף מהדרינן.⁠¹ (ב״מ כ״ז.)

לשמלתו – אף השמלה בכלל כל אבידת אחיך, ולמה יצאת, להקיש אליה ולומר לך, מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנים ויש לה תובעים אף כל דבר שיש בו סימנים ויש לו תובעים חייב להכריז². (ב״מ כ״ז.)

לכל אבדת – לרבות אבידת קרקע.⁠³ (שם ל״א.)

לכל אבדת אחיך – א״ר חמא בר גוריא אמר רב, מניין לאבידת העובד כוכבים שהיא מותרת, שנאמר לכל אבידת אחיך, לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לעובד כוכבים.⁠⁴ (ב״ק קי״ג:)

לכל אבדת אחיך – לרבות את המומר⁵. (ע״ז כ״ו:)

אשר תאבד – פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה שאינו חייב להכריז.⁠⁶ (ב״מ כ״ז.)

אשר תאבד – פרט למאבד מדעתו שאינו זקוק להחזיר⁷ (רמב״ם פי״א הי״א מאבידה).

ממנו – א״ר יוחנן משום ר׳ שמעון בן יהוצדק, מניין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת, שנאמר אשר תאבד ממנו, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם.⁠⁸ (ב״מ כ״ב:)

ממנו – א״ר יוחנן משום ר׳ שמעון בן יהוצדק, אשר תאבד ממנו, את שאבודה לו ומצויה לך אתה חייב להכריז ואת שאינה אבודה לו ומצויה לך אי אתה חייב להכריז, יצא יאוש בעלים שאבודה ממנו ומכל אדם.⁠⁹ (ירושלמי ב״מ פ״א ה״א)

ומצאתה – אמר רבנאי, ומצאתה – דאתא לידיה משמע¹⁰ (ב״ק קי״ג:).

לא תוכל להתעלם – הרי זה ליתן עליו בלא תעשה¹¹ (ספרי).

1. ר״ל אעפ״י שאין לו סימן בחמור ויש לו סימן באוכף שעליו דהוי הסימן בדבר הטפל לו. ונראה הרבותא והחדוש בזה דאין חוששין לשאלה, כלומר אין חוששין שמא בעל החמור השאיל אוכפו של זה לחבירו, וע׳ יבמות ק״כ ב׳, ודו״ק.

2. פירש״י סתם שמלה יש בה סימן, וכל שמלה יש לה בעלים תובעים אותה שנעשית בידי אדם ולא באת מן ההפקר, עכ״ל. ופי׳ זה קצת דחוק. ולא ידעתי למה לא פירש כפשוטו דסתם שמלה יש לה סימן ממילא יש לה תובעין ולכן אין מתייאשין הבעלים.
גם יש לפרש באור דרשה זו עפ״י המבואר בכ״מ דסתם שמלה הוא בגד נאה ומכובד, כמו בשבת קי״ג ב׳ דרשו הפסוק ברות ושמת שמלותיך עליך – אלו בגדי יו״ט, ולעיל בריש הפרשה (כ״א י״ג) והסירה את שמלת שביה, דרשו בספרי מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים וכו׳, יעו״ש ברש״י, ולפי״ז י״ל הבאור כאן, דמפני שהשמלה הוא בגד נאה ומכובד לפיכך הבעלים מרגישים בה ביותר, ולכן יש לו סימנים בתוכה וממילא יש לה תובעים.
ועיין בתוס׳ ב״ק ס״ו א׳ ד״ה מוצא דמכאן ילפינן דיאוש קונה באבידה, אבל לדעתי א״צ לזה דבסמוך נביא דרשה מיוחדת לענין זה, וע׳ בסמוך אות כ״ו. ודרשה זו דשמלה אצטריך רק לענין זה להורות דדבר שיש בו סימן חזקתו שיש לו תובע וחייב להכריז, וכ״מ ברמב״ם פי״ד ה״א מאבידה, יעו״ש.

3. וכגון שראה מים שוטפין צריך לגדור בפניהם. ונראה הרבותא בזה אעפ״י שקרקע בעיקרה אינה נפסדת אלא מתקלקלת בכ״ז חייב לגדור גם משום זה שלא תתקלקל.

4. כל המפרשים כתבו בכלל הדין הזה דאיירי בעובדי אלילים הפראים, אבל בסתם אומות דינם כישראל לכל דבר, וכולם כתבו כן רק עפ״י הסברא ולא הביאו מקור לדבריהם. אבל לדעתי הנה דבר זה מבואר מפורש בדרשת הגמרא ב״ק ל״ח א׳ לענין שור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים פטור, א״ר אבהו, מאי דכתיב (חבקוק ג׳) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה הקב״ה שאין האומות מקיימים שבע מצות עמד והתיר ממונן, ע״כ. וכמה עמוקים ונאמנים הדברים הקצרים האלה, כי הנה ענין שבע מצות ידוע, שהם אבר מן החי, דינין גזל ושפיכות דמים גילוי עריות, ברכת השם, ומעתה הגע בעצמך, אנשים שאין מקיימים מצות אלו ורק עושים ההיפך, אוכלים אבר מה״ח ואין דין ודיין ביניהם וגוזלים ושופכים דמים ומגלי עריות ומברכים את השם, הרי אין יתרון לאנשים כאלה על חיתו טרף אף במאומה, והם מחריבי עולם ומזיקים לחברת האדם ומהרסים את ישוב העולם ותיקון המדינות, ובודאי אינם ראוים להחשב לסוג אנשים מן הישוב וממילא אין כל דין ומשפט ולכן גם אין חזקת ממונם עליהם, אבל אלה המקיימים שבע מצות והם רוב האומות שבזה״ז ובכל המדינות הנאורות, נעלה מעל כל ספק שדינם שוה בכל לישראל, וזה לדעתי ענין אמתי ומסתבר, וע״ע מש״כ לקמן ר״פ ברכה.

5. שמחזירין לו אבידתו, ומוקי בגמרא דאיירי באוכל נבלות לתאבון, ולכאורה אינו מבואר, דהא הרבוי לכל קאי אמין האבידה ולא על בעל האבידה, וכמו בדרשה הקודמת לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע, וא״כ איך זה מרבה כאן לרבות המומר, והוא רבוי בבעל האבידה.
וצ״ל דמדייק ודריש הלשון אחיך, וע״ד מ״ש ישראל אעפ״י שחטא ישראל הוא והרי הוא בכלל אחיך. ובזה יתיישב מה שהעיר הרא״ש בב״מ פ״ב סי׳ י״ב וז״ל, וכל רבויא הוא, כל אבידות, ואעפ״י דדרשינן במס׳ ע״ז לכל אבידת אחיך לרבות המומר – תרווייהו שמעינן מינה, דרבויא דכל קאי אאבידה וקאי אאחיך, ופשטי׳ דקרא קאי אאבידה טפי מאחיך, עכ״ל. ואין פי׳ זה מרווח, כי קשה מאד לומר דלכל קאי אאחיך, דאין הלשון דבוק כלל כמבואר, אבל לפי מש״כ א״צ לזה כלל, אלא הרבוי למומר הוא מלשון אחיך, דגם מומר שהוא אוכל נבילות לתיאבון הוי בכל אחיך וכמש״כ, ודו״ק.

6. היינו אם בשעת אבידה לא היתה שוה פרוטה אף שבשעת מציאה היתה שוה פרוטה או להיפך אינו חייב להכריז. וטעם הדבר נראה משום דכיון דעיקר הדבר הוא משום דאזלינו בתר יאוש בעלים, ולכן אם באחד מאלו הזמנים לא היתה שוה פרוטה בודאי נתיאשו הבעלים. והרמב״ם בפי״ג ה״א מאבידה כתב דאפילו היתה שוה פרוטה בשעת המציאה ואח״כ הוזלה חייב להכריז, וי״ל בטעם סברתו דאזלינן בתר הזמן דאתא לידו, אם אז בא לידו בהיתר דהיינו לאחר יאוש אז קנה, משא״כ אם בשעת מציאה לא נתיאשו שוב אין היתר במה שנתייאש אח״כ כיון דבשעה שבאה לידו באיסורא באה, ותמיהני שביאר פרט שלא נאמר בגמרא והשמיט הפרטים המפורשים בגמרא כמש״כ, וצ״ע.

7. וכגון הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו וכיוצא בזה. וכתב עוד הרמב״ם אעפי״כ אסור לרואה דבר זה לטלו לעצמו, ועיין בטור חו״מ סי׳ רס״א שכתב על דברים אלו דאבידה מדעת הוי כהפקר, והב״י כתב דלאו מילתא הוא כי האם שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו נאמר שהפקירם, עכ״ל. ותמה אני מאד שלא הזכיר סוגית הגמרא בב״מ כ״א א׳ על המשנה מצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו, ומפרש בגמרא הטעם משום דאבידה מדעת היא, ופירש״י אבידה מדעת הוי הפקר, וזה מפורש כהטור וצע״ג. ובנוגע לעיקר סברא זו וליישב דברי הרמב״ם צ״ל דרק אז אמרינן דאבידה מדעת הוי הפקר היכי דיש איזה טעם בדבר לומר כן כגון פירות מפוזרין כמש״כ, אבל בלא טעם לא אמרינן כן מסתמא דכללא קיי״ל חזקה לא שדי אינש זוזי בכדי.

8. עיקר טעם הדבר משום דבאופן כזה בודאי מתיאשים הבעלים. ובירושלמי ב״מ פ״ב ה״א איתא בענין זה כלשון זה [היא דרשה שבסמוך] אר״י משום רשב״י את שאבודה לו וכו׳ יצא יאוש בעלים שאבודה ממנו ומכל אדם, וגם הגירסא שבבבלי מכוונת ללמוד מכאן ענין היתר הקנין הבא מחמת יאוש, אלא שבא בלשון קרוב לזה בציור עפ״י משל ודמיון, והתוס׳ בדף כ״ז א׳ ד״ה מה שמלה כפי הנראה לא הבינו כן ורק דשני ענינים הם, ועיין בפני משה שם, והנראה לנו כתבנו והבוחר יבחר.

9. מה ששייך לדרשה זו בארנו בדרשה הקודמת יעו״ש.

10. ר״ל כך מורה הלשון ומצאת דאתא לידיה ולפי״ז אינו עובר על השב תשיבם רק כשהגביה ובאה לידו ולא משראה אותה, אבל על לאו דלא תוכל להתעלם עובר מיד כשראה ומתעלם, ופלא שלא בארו כזה מפרשי הגמרא, וכן אני תמה על הדרשה הבאה לפנינו לא תוכל להתעלם ליתן עליו בל״ת, כי אחרי שחילוק גדול בין העשה והל״ת לענין אם ראה את האבידה והתעלם ממנה דבלאו איתא ובעשה ליתא, א״כ מנ״ל דלא תוכל להתעלם לל״ת הוא בא ודילמא רק ליתן עליו חיוב בראיה, וזה נ״מ וחילוק גדול לדינא, וצריך עיון רב.
ועל פי זה יש לי מקום עיון ברש״י ב״מ ל״ב א׳ מניין שאם אמר לו אביו אל תחזיר שלא ישמע לו, שנאמר איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו אני ה׳ כולכם חייבין בכבודי, טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לא״ה צייתא לי׳ ואמאי הא האי עשה [כבוד אב] והאי עשה ול״ת ולא אתי עשה ודחי ל״ת ועשה, ופירש״י אבידה עשה ול״ת היא השב תשיבם ולא תוכל להתעלם, עכ״ל. ולפי המבואר קשה דהא משכחת לה באבידה שאין בה רק ל״ת לבד, כגון שראה ועדיין לא נטלה, וכן כהא דמבואר לעיל בפ׳ א׳ בדרשה השב תשיבם, ראה סלע שנפלה והמתין עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם, וא״כ הרי אפשר דלכהאי גונא אצטריך הפסוק את שבתותי הא לא״ה הו״א דמציית לי׳ קמ״ל, ואפשר ליישב קצת וכעת צל״ע בזה.

11. עיין מש״כ באות הקודם.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון