×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {רביעי} בָּעֵ֨ת הַהִ֜וא אָמַ֧ר יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֵלַ֗י פְּסׇל⁠־לְךָ֞ שְׁנֵֽי⁠־לוּחֹ֤תא אֲבָנִים֙ כָּרִ֣אשֹׁנִ֔ים וַעֲלֵ֥ה אֵלַ֖י הָהָ֑רָה וְעָשִׂ֥יתָ לְּךָ֖ אֲר֥וֹן עֵֽץ׃
At that time Hashem said to me, "Cut two tablets of stone like the first, and come up to Me onto the mountain, and make an ark of wood.
א. שְׁנֵֽי⁠־לוּחֹ֤ת =ל1,ש,ש1,ק3[תיקון],ו,ל3,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!=שְׁנֵֽי⁠־לֻוחֹ֤ת (בנקודות שורוק למרות הכתיב המלא וי״ו) ובאופן ברור לגמרי; אבל דותן הדפיס לוּחֹ֤ת בלי להעיר, וגם ברויאר לא העיר.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
(א-ג) ארון, כפורת, וכרובים * (קישור לעיון)שמות כ״ה:י׳-כ״ב, שמות ל״ז:א׳-ט׳
(א-ה) הלוחות השניים – שמות ל״ד:א׳-ד׳, שמות ל״ד:כ״ז-כ״ט
בְּעִדָּנָא הַהוּא אֲמַר יְיָ לִי פְּסָל לָךְ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָּא כְּקַדְמָאֵי וְסַק לִקְדָמַי לְטוּרָא וְתַעֲבֵיד לָךְ אֲרוֹנָא דְּאָעָא.
At that time the Lord said to me: Hew you two tables of stones like the first, and come up before Me on the mount, and make you an ark of wood;
בשעתה ההיא אמר י״י לי אמר משה חצוב לך תרין לווחין דאבנין כקדמייה וסקא לוותי לטורא ותעביד לך ארון דקיםב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כקדמייה וסק״) גם נוסח חילופי: ״כקדמיין וסוק״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקים״) גם נוסח חילופי: ״דקיים״.
בעידנא ההיא אמר י״י לי פסל לך תרי לוחי מרמירא כצורתהון דקמאי וסוק לקדמי לטוורא ועיבד לך ארונא דקיסא.
At that time did the Lord say to me: Hew thee two tables of marble according to the form of the first; and ascend before Me into the mountain, and make thee an ark of wood.
[יב] בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה׳ אֵלַי פְּסָל לְךָ – הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה מִי צָרִיךְ לִתֵּן שְׂכַר כְּתַב קִדּוּשִׁין, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וְהֶחָתָן נוֹתֵן שָׂכָר, וּמִמִּי לָמַדְנוּ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּשָׁעָה שֶׁקִּדֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל בְּסִינַי, דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר (שמות י״ט:י׳). וּמִי כָּתַב הַשְּׁטַר הַזֶּה, משֶׁה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת הַתּוֹרָה [השירה] הַזֹּאת (דברים ל״א:ט׳). וּמַה שָּׂכָר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זִיו הַפָּנִים, דִּכְתִיב: וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו (שמות ל״ד:כ״ט), אֵימָתַי: בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ (שמות ל״ד:כ״ט).
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּשָׁעָה שֶׁכָּתַב אֶת הַתּוֹרָה נָטַל משֶׁה זִיו הַפָּנִים, כֵּיצַד, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לְמשֶׁה, עוֹרָהּ שֶׁל אֵשׁ לְבָנָה, וּכְתוּבָה בְּאֵשׁ שְׁחוֹרָה, וַחֲתוּמָה בְּאֵשׁ, וּמְלֻפֶּפֶת בְּאֵשׁ, וְעִם שֶׁכּוֹתֵב קִנַּח אֶת הַקּוּלְמוֹס בִּשְׂעָרוֹ וּמִשָּׁם נָטַל זִיו הַפָּנִים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר מִן הַלּוּחוֹת נָטַל משֶׁה זִיו הַפָּנִים, עִם שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ הַלּוּחוֹת מִכַּפַּיִם לְכַפַּיִם מִשָּׁם נָטַל זִיו הַפָּנִים, כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה נְטָלָן וְשִׁבְּרָן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁסִּדַּרְתָּ לְיִשְׂרָאֵל נָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ זִיו הַפָּנִים, וְעַכְשָׁיו שִׁבַּרְתָּ אֶת הַלּוּחוֹת.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית נִשְׁבְּרָה לַסַּרְסוּר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה הָיִיתָ סַרְסוּר בֵּינִי לְבֵין בָּנַי, אַתָּה שִׁבַּרְתָּ אַתָּה מַחֲלִיף, מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא (שמות ל״ד:א׳-ג׳).
[יג] דָּבָר אַחֵר: פְּסָל לְךָ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: עֵת לְהַשְּׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק (קהלת ג׳:ה׳).
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מַהוּ עֵת לְהַשְּׁלִיךְ אֲבָנִים, עֵת הִיא שֶׁיַּעֲלֶה אַדְרִיָנוֹס שְׁחִיק עֲצָמוֹת וִינַפֵּץ אַבְנֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת שֶׁיִּבְנֶה אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהִים הִנְּנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ. וְשַׂמְתִּי מִשְׁפָּט לְקָו וּצְדָקָה לְמִשְׁקָלֶת וְיָעָה בָרָד מַחְסֵה כָזָב וְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ (ישעיהו כ״ח:ט״ז-י״ז).
דָּבָר אַחֵר: עֵת לְהַשְּׁלִיךְ אֲבָנִים, רַבָּנִין אָמְרֵי מְדַבֵּר בְּמשֶׁה עֵת הָיָה שֶׁיַּשְּׁלִיךְ משֶׁה אֶת הַלּוּחוֹת, דִּכְתִיב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר (שמות ל״ב:י״ט). וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת הָיָה שֶׁיַּחֲזִירָן לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים.
[יד] דָּבָר אַחֵר: פְּסָל לְךָ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ (קהלת ז׳:ט׳). וּמִי הָיָה זֶה שֶׁכָּעַס, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת (שמות ל״ב:י״ט), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָא משֶׁה, אַתָּה מֵפִיג חֲמָתְךָ בְּלוּחוֹת הַבְּרִית, מְבַקֵּשׁ אַתְּ שֶׁאָפִיג אֶת חֲמָתִי וְאַתְּ רוֹאֶה שֶׁאֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת, אָמַר לוֹ וּמַה יֵּשׁ לִי לַעֲשׂוֹת, אָמַר לוֹ לָתֵת עָלֶיךָ קָטָרִיקֵי, אַתְּ שִׁבַּרְתָּ אוֹתָן וְאַתְּ מַחְלִיף אוֹתָן, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים.
[טו] דָּבָר אַחֵר: פְּסָל לְךָ – אָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב: וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא (ויקרא ה׳:כ״ג), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַלּוּחוֹת לֹא הָיוּ מֻפְקָדִים אֶצְלֶךָ, אַתְּ שִׁבַּרְתָּ אוֹתָן וְאַתְּ מַחֲלִיף אוֹתָן.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִן הַלּוּחוֹת שְׁנִיִּים רִצָּה משֶׁה אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מֶה עָשָׂה עָלָה לוֹ אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּעוּס אָמַר לוֹ בָּנֶיךָ חוֹטְאִין וְאַתְּ נוֹתֵן עָלַי קָטָרִיקֵי, עָשָׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ כָּעוּס עַל יִשְׂרָאֵל, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל ה׳ וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (שמות ל״ב:ל״א-ל״ב). כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ, אָמַר לוֹ, משֶׁה, שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכַעַס, אֲנִי וְאַתְּ כּוֹעֲסִין עֲלֵיהֶן, מִיָּד: וְדִבֶּר ה׳ אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל (שמות ל״ג:י״א). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא יִהְיוּ שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכַעַס אֶלָּא כְּשֶׁתִּרְאֶה אוֹתִי נוֹתֵן רוֹתְחִין הֱוֵי נוֹתֵן צוֹנֵן, וּכְשֶׁתִּרְאֶה אוֹתִי נוֹתֵן צוֹנֵן הֱוֵי נוֹתֵן רוֹתְחִין. אָמַר משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵיאַךְ יְהֵא, אָמַר לוֹ הֱוֵי חָל אַתָּה רַחֲמִים, מֶה עָשָׂה מִיָּד: וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה׳ אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָּה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ (שמות ל״ב:י״א-י״ב). אָמַר לוֹ וַהֲרֵי בָּנֶיךָ מָרִים, חַלֵּה אוֹתָן.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אֶת בָּנֶיךָ וְאֵין אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עֲלֵיהֶן סָנֵגוֹרְיָא, אָמַר רַבִּי סִימוֹן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ וּבְנוֹ שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בְּקִיטוֹן, וְהַפַּדְּגוֹג שֶׁל בְּנוֹ נָתוּן בִּטְרַקְלִין, הָיָה הַמֶּלֶךְ צוֹוֵחַ הַנִּיחוּ לִי שֶׁאֶהֱרֹג אֶת בְּנִי, אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עָלָיו סָנֵגוֹרְיָא. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמשֶׁה: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל (שמות ל״ב:י׳), אָמַר משֶׁה וְכִי תוֹפֵס אֲנִי בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עֲלֵיהֶן סָנֵגוֹרְיָא, מִיָּד וַיְחַל משֶׁה.
דָּבָר אַחֵר: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים וּלְכַלּוֹתָם אַתָּה מְבַקֵּשׁ, עֲקֹר הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וְאַחַר כָּךְ עֲקֹר אוֹתָם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל הָאָרֶץ מִתַּחַת כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְישְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת (ישעיהו נ״א:ו׳) – תְּחִלָּה שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן וגו׳ וְאַחַר כָּךְ וְישְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן, אָמַר לֵיהּ משֶׁה וַאֲפִלּוּ אַתָּה עוֹקֵר אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ לְיִשְׂרָאֵל אִי אַתָּה יָכוֹל לַעֲקֹר, שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵיהֶם, וְלֹא נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם לֹא בַשָּׁמַיִם וְלֹא בָאָרֶץ אֶלָּא בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ (שמות ל״ב:י״ג), שֶׁמָּא אַתָּה יָכוֹל לְבַטֵּל אֶת שְׁמֶךָ. אָמַר לְפָנָיו משֶׁה, חֲשֹׁב אוֹתָם כִּסְדוֹם, מָה אָמַרְתָּ לְאַבְרָהָם: וַיֹּאמֶר ה׳ אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם (בראשית י״ח:כ״ו), וּוִתַּרְתָּ לוֹ עַד עֲשָׂרָה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: אַל נָא יִחַר לַאֲדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה (בראשית י״ח:ל״ב), וַאֲנִי מַעֲמִיד לְךָ מֵאֵלּוּ שְׁמוֹנִים צַדִּיקִים. אָמַר לוֹ הַעֲמֵד, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵי שִׁבְעִים הַזְּקֵנִים, דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ (במדבר י״א:ט״ז-י״ז). אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר פִּינְחָס וְכָלֵב, הֲרֵי שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָא משֶׁה, הֵיכָן עוֹד שְׁלשָׁה צַדִּיקִים, וְלֹא הָיָה מוֹצֵא, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִם הַלָּלוּ בַּחַיִּים וְאֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד לָהֶם בַּפִּרְצָה הַזּוֹ, יַעַמְדוּ הַמֵּתִים, אָמַר לְפָנָיו עֲשֵׂה בִּזְכוּת ג׳ אָבוֹת וַהֲרֵי שְׁמוֹנִים, זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ (שמות ל״ב:י״ג), כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר משֶׁה זְכוּת אָבוֹת, מִיָּד אָמַר לוֹ: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (במדבר י״ד:כ׳). כֵּיוָן שֶׁעָמַד שְׁלֹמֹה וְרָאָה שֶׁהִזְכִּיר משֶׁה שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה צַדִּיקִים חַיִּים וְלֹא הוֹעִיל כְּלוּם אִלּוּלֵי שֶׁהִזְכִּיר זְכוּת שְׁלשֶׁת הָאָבוֹת שֶׁהָיוּ מֵתִים, הִתְחִיל אוֹמֵר: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת ד׳:ב׳-ג׳), דָּבָר אַחֵר: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ (שמות ל״ג:י״ג-י״ד).
אָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר לוֹ משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם חַיִּין הֵן הַמֵּתִים, אָמַר לוֹ, משֶׁה, אַף אַתָּה טוֹעֶה, לֹא כָךְ אָמַרְתִּי לְךָ: אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה (דברים ל״ב:ל״ט). אָמַר לוֹ משֶׁה, וְאִם חַיִּין הֵן הַמֵּתִים חֲשֹׁב כְּמוֹ שֶׁהָאָבוֹת עוֹמְדִין וּמְבַקְּשִׁין עַל בְּנֵיהֶן, מָה הָיִיתָ מְשִׁיבָן. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ משֶׁה הַדָּבָר הַזֶּה מִיָּד וַיִּנָחֶם ה׳ עַל הָרָעָה.
[טז] דָּבָר אַחֵר: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת – לָמָּה שְׁנַיִם, רַבָּנִין אָמְרֵי אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵלּוּ מְעִידִין בֵּינִי וּבֵין בָּנַי, כְּנֶגֶד שְׁנֵי עֵדִים, כְּנֶגֶד שְׁנֵי שׁוֹשְׁבִינִין, כְּנֶגֶד חָתָן וְכַלָּה, כְּנֶגֶד שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כְּנֶגֶד הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא.
[יז] דָּבָר אַחֵר: פְּסָל לְךָ – שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מִפְּנֵי מָה לוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וְהַשְּׁנִיִּים מַעֲשֵׂה אָדָם. אָמַר לָהֶן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְהֵבִיא הַנְּיָר וְהַלַּבְלָר מִשֶּׁלּוֹ, עִטְּרָהּ מִשֶּׁלּוֹ, וְהִכְנִיסָהּ לְבֵיתוֹ. רָאָה אוֹתָהּ הַמֶּלֶךְ שׂוֹחֶקֶת לְעֶבֶד אֶחָד מִשֶּׁלּוֹ, כָּעַס עָלֶיהָ וְהוֹצִיאָהּ. בָּא שׁוֹשְׁבִינָהּ אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ מָרִי אִי אַתְּ יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן נָטַלְתָּ אוֹתָהּ, לֹא בֵּין הָעֲבָדִים גָּדְלָה, וְכֵיוָן שֶׁגָּדְלָה בֵּין הָעֲבָדִים לִבָּהּ גַּס בָּהֶן. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁאֶתְרַצֶּה לָהּ, הָבֵא הַנְּיָר וְהַלַּבְלָר מִשֶּׁלְּךָ וַהֲרֵי כְּתַב יָדִי. כָּךְ אָמַר משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ לִידֵי אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, אָמַר לוֹ אִי אַתָּה יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מָקוֹם הוֹצֵאתָ אוֹתָם, מִמִּצְרַיִם, מִמְּקוֹם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁאֶתְרַצֶּה לָהֶן, הָבֵא אֶת הַלּוּחוֹת מִשֶּׁלְּךָ, וַהֲרֵי כְּתַב יָדִי: וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת (שמות ל״ד:א׳). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה חַיֶּיךָ כְּשֵׁם שֶׁנָתַתָּ אֶת נַפְשְׁךָ עֲלֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה כָּךְ לֶעָתִיד לָבוֹא כְּשֶׁאָבִיא לָהֶם אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא שְׁנֵיכֶם בָּאִין כְּאֶחָת. מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: ה׳ אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל כֹּחַ וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה ה׳ בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו. גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֶרִיב אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל וּפָרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל (נחום א׳:ג׳-ד׳), בְּסוּפָה זֶה משֶׁה, דִּכְתִיב: וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר (שמות ב׳:ג׳). וּבִשְׂעָרָה זֶה אֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב: וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם. וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרְעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים (מלכים ב ב׳:י״א-י״ב). אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא בָּא וּמְנַחֵם אֶתְכֶם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וגו׳ וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים (מלאכי ג׳:כ״ג-כ״ד).
[ח] בָּעת הַהִיא אָמַר י״י אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים כָּרִאשׁוֹנִים – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלְּךָ נִתַּקְתִּי מוֹסְרוֹתֶיךָ וַתֹּאמְרִי לֹא אֶעֱבֹר (ירמיהו ב׳:כ׳). אֵיזֶהוּ עֹל. עֻלּוֹ שֶׁל מַלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַלּוּחוֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת (שמות ל״ב:ט״ז), חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, חֵרוּת מִן הַגָּלֻיּוֹת. וְרַב אָמַר, חֵרוּת מִן הַיִּסּוּרִין, שֶׁהָיוּ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם (תהלים פ״ב:ו׳). וּבְשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, נֶאֱמַר, אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן (שם פסוק ז). וַתֹּאמְרִי לֹא אֶעֱבֹר, אֲפִלּוּ מִשְׁתַּעְבֶּדֶת, עוֹשִׂין מַה שֶּׁאָנוּ מְבַקְּשִׁין. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אַתָּה הוּא קָשֶׁה שֶׁבָּהֶם, הִשְׁתַּעְבֵּד תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים.
[ט] בָּעֵת הַהִיא וְגוֹ׳ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לַכֹּל זְמַן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמַיִם (קהלת ג׳:א׳). זְמַן הָיָה לָעוֹלָם לְהִבָּרְאוֹת. זְמַן הָיָה לְדוֹר הַמַּבּוּל שֶׁיֹּאבְדוּ בַּמַּיִם. זְמַן הָיָה לְנֹחַ לְהִכָּנֵס לַתֵּבָה, וּזְמַן הָיָה לוֹ לָצֵאת מִמֶּנָּה. וּזְמַן הָיָה שֶׁיִּבָּרֵא אַבְרָהָם, וְכֵן לְכָל הָאָבוֹת. וּזְמַן הָיָה שֶׁיֵּרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם, וּזְמַן הָיָה שֶׁיֵּצְאוּ מִשָּׁם. וּזְמַן הָיָה שֶׁיִּשְׁתַּעְבְּדוּ. וּזְמַן הָיָה שֶׁיִּשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת. וּזְמַן הָיָה שֶׁיַּעֲשׂוּ אֲחֵרִים אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה. הֱוֵי, פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים. אָמַר שְׁלֹמֹה, עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים (שם פסוק ה). עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, אֵלּוּ הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת הָיָה לִפְסֹל לוּחוֹת אֲבָנִים אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁהוּא מְבַעֵר פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם.
דָּבָר אַחֵר: פְּסָל לְךָ – שֶׁתְּהֵא הַפְּסֹלֶת שֶׁלְּךָ. רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר, מֵהֵיכָן פְּסָלָן. אֶחָד אוֹמֵר, מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד פְּסָלָן. וְאֶחָד אוֹמֵר, מִתּוֹךְ אָהֳלוֹ בָּרָא לוֹ מַחְצָב וּמִשָּׁם חָצַב שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים וְנָטַל אֶת הַפְּסֹלֶת וּמִשָּׁם הֶעֱשִׁיר, שֶׁהָיוּ שֶׁל סְנַפִּרִינוֹן. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר, יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בְּתַרְשִׁישׁ מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים (שיר השירים ה׳:י״ד). יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, אֵלּוּ לוּחוֹת. וְכַמָּה הָיוּ בְּכָל לוּחַ. חָמֵשׁ דִּבְּרוֹת עַל לוּחַ אַחַת. וְהָיוּ עֲשׂוּיִין כְּמִין גְּלִילִים בֵּין זֶה לָזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב. מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים, שֶׁהָיוּ שֶׁל סְנַפִּרִינוֹן.
דָּבָר אַחֵר: פְּסָל לְךָ – בִּזְכוּתְךָ, וְהוּא שֶׁלְּךָ. אָמַר מֹשֶׁה, נָתַתָּ לִי וְאַתָּה מִתְנַהֵג בָּהֶן בְּעַיִן טוֹבָה, נָתַתָּ אוֹתָהּ לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: פְּסָל לְךָ. חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתְךָ מֶלֶךְ, וְאַתָּה פּוֹסֵל לְכָל מִי שֶׁתִּרְצֶה, וּמְקָרֵב לְכָל מִי שֶׁתִּרְצֶה.
[י] שְנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים – כְּנֶגֶד חָתָן וְכַלָּה, כְּנֶגֶד שְׁנֵי שׁוּשְׁבִינִין, כְּנֶגֶד שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כְּנֶגֶד שְׁנֵי סוֹפְרִים, כְּנֶגֶד שְׁתֵּי תּוֹרוֹת, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כְּנֶגֶד שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁנֵי לוּחוֹת. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, לוּחוֹת כְּתִיב: שֶׁלֹּא הָיוּ גְּדוֹלִים זֶה מִזֶּה, אֶלָּא שְׁנֵיהֶם שָׁוִין, וְהָיְתָה פְּסֹלֶת שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד.
דָּבָר אַחֵר: לוּחוֹת אֲבָנִים – שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לְחָיָיו כָּאֶבֶן הַזֶּה, אֵינוֹ זוֹכֶה לְדִבְרֵי תּוֹרָה.
דָּבָר אַחֵר: לוּחוֹת אֲבָנִים – שֶׁרֹב מִיתוֹת שֶׁל תּוֹרָה בִּסְקִילָה.
דָּבָר אַחֵר: לוּחוֹת אֲבָנִים – בִּזְכוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: מִשָּׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל (בראשית מ״ט:כ״ד).
דָּבָר אַחֵר: לוּחוֹת אֲבָנִים – בִּזְכוּתוֹ שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אֶבֶן (ישעיהו כ״ח:ט״ז). וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, בִּזְכוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה שֶׁנִּקְרָא אֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן (דניאל ב׳:ל״ד). כָּרִאשׁוֹנִים. מָה הָרִאשׁוֹנִים נִתְּנוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, אַף הַשְּׁנִיִּים כֵּן. מָה הָרִאשׁוֹנִים בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא, אַף הַשְּׁנִיִּים כֵּן. וַהֲרֵי כְּתִיב: וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ (שמות ל״ד:ג׳). אֶלָּא שֶׁהֶעֱמִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמּשֶׁה רַבֵּינוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. שֶׁכֵּן כְּתִיב בְּדִבְרֵי הַיָּמִים, וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָעְלָה (דברי הימים א כ״ג:י״ז). וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, לְמַעְלָה מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא.
וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְךָ אֲרוֹן עֵץ – וּמֹשֶׁה לֹא עָשָׂה כֵן, אֶלָּא עָשָׂה אֲרוֹן עֵץ, וְאַחֲרֵי כֵן עָלָה וְנָטַל הַלּוּחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאַעַל הָהָרָה (דברים י׳:ג׳) וַיִּכְתֹּב עַל הַלּוּחוֹת.
[Siman 8] At that time, the Lord said to me, "Carve out two tablets of stone like the first ones" (Deuteronomy 10:1): This is what the verse stated (Jeremiah 2:20), "For long ago you broke your yoke, tore off your yoke-bands, and yousaid, 'I shall not pass.'" Which is the yoke? The yoke of the angel of death, as stated (Exodus 32:16), "The tablets were God’s work, and the writing was God’s writing, incised (charut) upon the tablets,⁠" [meaning] freedom (cherut) from the angel of death. And Rabbi Nechemiah says, "Freedom (cherut) from the exiles.⁠" And Rav said, "Freedom (cherut) from the afflictions, which were like the ministering angels, as it is stated (Psalms 82:6), 'I said that you were all powers and children of the Most High.'" But at the time that they did that act [of the golden calf], it is stated (Psalms 82:7), "Yet you will die like a mortal.⁠" "And you said, 'I shall not pass.'" Even subjugated, we do what we desire. [So] the Holy One, blessed be He, said to Moshe, "You are the hardest among them. Subjugate yourself first, as it is stated, 'Carve out two tablets of stone.'"
[Siman 9] At that time, etc. (Deuteronomy 10:1): This is what the verse stated (Ecclesiastes 3:1), "A time and season is set for everything, for every experience under heaven.⁠" There was a time for the world to be created; there was a time for the generation of the flood to be destroyed in water. There was a time to go into the ark, and a time to exit from it. And there was a time for Avraham to be created, and so too with all the forefathers. There was a time that our fathers were to go down to Egypt, and a time for them to exit from there. And there was a time that they were to be subjugated. And there was a time for the tablets to be broken, and there was a time when others would do that act [of the golden calf]. Hence, "Carve out two tablets of stone.⁠" Shlomo said (Ecclesiastes 3:5), "A time for throwing stones and a time for gathering stones.⁠" "A time for throwing stones,⁠" these are the first tablets; "and a time for gathering stones,⁠" the time to carve out other tablets of stone, as it is stated, "Carve out (pesal) two tablets of stone.⁠" Rabbi Yehoshua said, "That he destroy the idols of (pesilei) their gods.⁠" Another interpretation: "Carve out (pesal) for yourself,⁠" that the remnant (pesolet) be for yourself. Rabbi Levi and Rabbi Yochanan say, "From where did he carve them?⁠" One [answered], "From under [God's] throne of glory.⁠" And the other said, "[God] created a quarry in the midst of his tent, and he quarried two tablets of stone from there. And he took the remnants from there and he became wealthy from there, since they were from sapphire.⁠" This is what Shlomo stated (in Song of Songs 5:14), "His hands are rods of gold, studded with beryl [...] adorned with sapphires.⁠""His hands are rods of gold,⁠" these are the tablets. And how many [commandments] were on each tablet? Five commandments were on [each] tablet. And they were made with a type of rods between them, as it is stated, "His hands are rods of gold.⁠" "Adorned with sapphires,⁠" as they were made of sapphire. Another explanation: "Carve out for yourself,⁠" in your merit, and it shall be yours. He said, Moshe, [I have given it to you] (you have given it to Me), and you are behaving generously [by] giving it to them, as it is stated (Deuteronomy 10:1), "Carve out (pesal) for yourself.⁠" By your life will I make you a king. And you shall (pesol) whoever you want, and you shall bring close whoever you want.
[Siman 10] Two tablets of stone (Deuteronomy 10:1): Corresponding to a groom and bride; corresponding to two ushers/benefactors; corresponding to heaven and earth; corresponding to two scribes; corresponding to two Torahs, the written Torah and the oral Torah; corresponding to two worlds, this world and the world to come, as it is stated, "two tablets". Rabbi Chanina said, "It is written 'tablets,' that neither was bigger than the other, but rather both of them were equal; and the carving of both was as one (at the same time).⁠" Another interpretation: "Tablets (luchot) of stone,⁠" that anyone who does not make his life (lechayav) like this stone, does not merit words of Torah. Another interpretation: "Tablets of stone,⁠" because the majority of the deaths prescribed in the Torah are by stoning. Another interpretation: "Tablets of stone,⁠" in the merit of Yaakov, of whom it is stated (Genesis 49:24), "from there, the shepherd, the stone of Israel.⁠" Another interpretation: "Tablets of stone,⁠" in the merit of the Temple, as it is stated (Isaiah 28:16), "Behold, I will found in Zion stone.⁠" And Reish Lakish says, "In the merit of Moshe who was called a stone, as it is stated (Daniel 2:34), 'as a stone was hewed out [...].'" "Like the first ones" (Deuteronomy 10:1). As the first ones were given with a voice of voices, so were the second ones. As the first ones were given with six hundred thousand, so were the second ones. But behold, it is written (Exodus 34:3), "And no one may go up with you.⁠" But rather, the Holy Blessed One brought out six hundred thousand from Moshe our teacher at that time. As so is it written in the Book of Chronicles (I Chronicles 23:17), "The sons of Rechavya were very numerous (literally, above).⁠" And our rabbis expounded, "Above six hundred thousand.⁠" "And come up to Me on the mountain; and make an ark of wood" (Deuteronomy 10:1). But Moshe did not do this, but rather he made an ark of wood, and afterwards went up the mountain and took the tablets, as it is stated (Deuteronomy 10:3-4), "I made an ark of acacia wood [...] and I went up the mountain [...]. And He wrote on the tablets.⁠"
פסל לך1זה היה בכ״ט ימים בחדש אב.
ועשית לך ארון עץ – תחלה שתשים בו הלוחות שאתן לך מיד כדי שתעמידנה בגלוי.
1. זה היה כ״ט אב. עיין רש״י שם.
(א-ב) פְּסָל לְךָ – (כָּתוּב בְּרֶמֶז שצ״ו).
אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ – (כָּתוּב בְּרֶמֶז תש״מ ושס״ז).
אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן – מְלַמֵּד שֶׁהַלּוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מֻנָּחִין בָּאָרוֹן מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אָנְסוֹ שֶׁאֵין נוֹהֲגִין בּוֹ מִנְהַג בִּזָּיוֹן. אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ, פְּעָמִים שֶׁבִּטּוּלָהּ שֶׁל תּוֹרָה זוֹ הִיא יִסּוּדָהּ, דִּכְתִיב ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ (דַּאֲמַר מַר לוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מֻנָּחִין בָּאָרוֹן).
בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה׳ אֵלַי פְּסָל לְךָ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים״ בְּשָׁעָה שֶׁשִּׁבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַלּוּחוֹת הָיָה [מֹשֶׁה] (הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא) מִתְרַעֵם עָלָיו, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִלּוּ חָצַבְתָּ הַלּוּחוֹת וְיָגַעְתָּ בָּהֶן וְנִצְטַעַרְתָּ לֹא הָיִיתָ מְשַׁבְּרָן, אֲנִי חוֹצֵב לֶהָבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כ״ט:ז׳) ״קוֹל ה׳ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ״ וְאַתָּה מְשַׁבְּרָן, עַכְשָׁיו תֵּדַע מַה הִיא כֹחָן, אַתָּה פְּסֹל אוֹתָן, ״עֵת כְּנוֹס אֲבָנִים״. פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, מֵאַיִן אֲנִי מֵבִיא לוּחוֹת אֲבָנִים. אָמַר לוֹ, אֲנִי מַרְאֶה לְךָ אֶת הַמַּחְצָב. אֲמַר רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה אֶת הַמַּחְצָב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ״ד:י׳) ״וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר״ וּכְתִיב בֵּיהּ (שם ל״ב:ט״ז) ״וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים״ וְעָלָיו נֶאֱמַר ״תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ״. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֲצֹב מִכָּאן שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים כָּרִאשׁוֹנִים, מָה הָרִאשׁוֹנִים אָרְכָּן שִׁשָּׁה טְפָחִים וְרָחְבָּן שְׁלֹשָׁה אַף אֵלּוּ כֵן, מָה הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל סְנַפִּירִינוֹן אַף אֵלּוּ, מָה אֵלּוּ נִתְּנוּ בְּפֻמְבִּי אַף אֵלּוּ נִתְּנוּ בְּפֻמְבֵּי. אֲמַר לֵיהּ, לָאו אָמַרְתְּ (שמות ל״ד:ג׳) ״וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ״. מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְקִלְקְלָה וְהוֹצִיאָהּ וּבִקְשָׁה הֵימֶנּוּ וְנִתְפַּיֵּס לָהּ, אָמַר לוֹ אוֹהֲבָהּ לֵךָ וְהַכְנֵס אוֹתָהּ בְּפֻמְבִּי כְּשֵׁם שֶׁנָּטַלְתָּ אוֹתָהּ, אָמַר לוֹ, לָאו, שֶׁלֹּא יֵדְעוּ אֲחֵרִים וְיֹאמְרוּ לָמָּה הוֹצִיאָהּ וְנִמְצֵאת מִתְחָרֶפֶת.
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה חוֹצֵב וַאֲנִי כוֹתֵב שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״פְּסָל לְךָ וְכָתַבְתִּי״, וַאֲנִי מְסַיֵּעַ אוֹתְךָ בְּאֶצְבַּע כְּבוֹדִי כְּמוֹ שֶׁסְּמַכְתִּיךְ בַּיָּם בִּימִינִי שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו סג) ״מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה״. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְזֶהָבִי שֶׁאִבֵּד חֲתָנוֹ קוֹזְמִין שֶׁל בִּתּוֹ, אָמַר לוֹ, אֲנִי נָתַתִּי קוֹזְמִין וְאַתָּה אִבַּדְתָּ אוֹתָהּ, נִהְיֶה אֲנִי וְאַתָּה שֻׁתָּפִין, אַתָּה מֵבִיא אֶת הַמַּרְגָּלִיּוֹת וְדַיְקוֹנִין וַאֲנִי מֵבִיא אֶת הַזָּהָב וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֲנִי נָתַתִּי אֶת הַלּוּחוֹת וְשִׁבַּרְתָּ אוֹתָם, אַתָּה חֲצֹב אֶת הַלּוּחוֹת וַאֲנִי כוֹתֵב עֲלֵיהֶן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בִּשְׁבִיל שֶׁכָּתַבְתִּי אוֹתָהּ כֻּלָּהּ חַיִּים שֶׁנֶּאֱמַר ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״, וְאִם אַתֶּם מְשַׁמְּרִים אוֹתָהּ אַתֶּם חַיִּים, וְאַף לֶעָתִיד לָבוֹא אֲנִי כּוֹתֵב אֶתְכֶם בְּסֵפֶר וְאַתֶּם מִתְמַלְּטִים מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל י״ב:א׳) ״וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָע⁠(וֹ)⁠מֵד עַל בְּנֵי עַמְּךָ וְגוֹ׳ וּבָעֵת הַהִיא יִמָלֵּט עַמְּךָ כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר״.
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁקִּדֵּשׁ לְמַטְרוֹנָא בִּשְׁתֵּי מַרְגָּלִיּוֹת. אִבְּדָה אַחַת מֵהֶן, אָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ, אִבַּדְתְּ אַחַת מֵהֶן שִׁמְּרִי הַשְּׁנִיָּה. כָּךְ קִדֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל (שמות כ״ד:ז׳) בְּ״נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״, אִבְּדוּ ״נַעֲשֶׂה״, שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה שִׁמְרוּ ״נִשְׁמַע״.

רמז תתנה

אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן(לעיל ט׳:א׳). אַתֶּם עוֹבְרִים וַאֲנִי אֵינִי עוֹבֵר. וּפָתַח לָהֶם פֶּתַח שֶׁיְּבַקְּשׁוּ עָלָיו רַחֲמִים, וְלֹא הָיוּ מְבִינִים. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים הַרְבֵּה מִמַּטְרוֹנָא, [סָרְחָה עָלָיו מַטְרוֹנָא], בִּקֵּשׁ לְהוֹצִיאָהּ, מֶה עָשְׂתָה, כִנְּסָה אֶת בָּנֶיהָ וְאָמְרָה לָהֶן, הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁאֲבִיכֶם מְבַקֵּשׁ לְגָרְשֵׁנִי וְלִשָּׂא אַחֶרֶת, יְכוֹלִין אַתֶּם לְהִשְׁתַּעְבֵּד לָהּ, [אָמְרוּ לָהּ הֵן, אָמְרָה לָהֶן] תֵּדְעוּ מַה הִיא עֲתִידָה לַעֲשׂוֹת בָּכֶם וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת שֶׁמָּא יָבִינוּ וִיבַקְּשׁוּ עָלֶיהָ מֵאֲבִיהֶם וְלֹא הָיוּ מְבִינִין, כֵּיוַן שֶׁלֹּא הֵבִינוּ אָמְרָה אֲנִי מְצַוָּה אֶתְכֶם שֶׁתִּהְיוּ זְהִירִים בִּכְבוֹד אֲבִיכֶם כָּךְ מֹשֶׁה, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הֵבִינוּ צִוָּה שֶׁיְּהוּ זְהִירִים בִּכְבוֹד אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם דִּכְתִיב ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״.
פִי דַ׳לִךַּ אַלּוַקתִ קַאלַ אַללָּהֻ לִי אנחַתּ לַוְחַיְ גַוַאהִרַ כַּאלאַוַּליִןִ וַאצעַדבִּהִמַא אִלַי׳ אַלגַבַּלִ וַקַד צַנַעתַּ צֻנדֻוקַא מִן כַ׳שַׁבֵּ
באותו הזמן, אמר ה׳ לי, חצוב שני לחות יהלומים, כמו הראשוניים, ועלה בשניהם אל ההר, אחרי שכבר עשית ארון מן גזירי עץ.
(א-ג) אמרו ועשית לך ארון עץ צריך להיות קודם לפסל לך. הלא תראה בספור המעשה איך סדר אותו כך, ככתוב ואעש ארון עצי שטים ואפסל שני לוחות אבנים (דברים י׳:ג׳).
בעת ההיא – לסוף ארבעים יום נתרצה לי.
ואמר אליא פסל לך, ואחר כך: ועשיתב ארון, ואני עשיתי ארון תחילה, שכשאבא והלוחות בידי היכן אתנם.
ולא זהו הארן שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחילה ואחר כך ארון וכלים. נמצא זה ארון אחר, וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה. ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5: ״לי״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן כלשון הפסוק: ״לך״.
בעת ההוא AT THAT TIME – At the end of forty days He was reconciled with me,
and said to me, פסל לך HEW FOR YOURSELF [TWO TABLETS] and afterwards, ועשית לך ארון עץ MAKE YOU AN ARK OF WOOD. I, however, (see v. 3) made the Ark first (Tanchuma Eikev 1), because when I came with the tablets in my hand where could I place them?
Now this was not the Ark which Bezalel made for the Tabernacle, because with the Tabernacle they did not occupy themselves until after the Day of Atonement, for only when he came down from the mountain on that day did he give them the command regarding the construction of the Tabernacle, and Bezalel made the Tabernacle first and afterwards the Ark and the other articles (Berakhot 55a). It follows, therefore, that this was another Ark; and it was this, that went forth with them to battle, while that which Bezalel made went forth to battle only once, in the days of Eli – and they were punished for this, for it was captured by the Philistines (cf. Jerusalem Talmud Shekalim 6:1).
פס׳: בעת ההיא אמר ה׳ אלי פסל לך וגו׳ – אתה שברתם אתה פסל לך תחתיהם.
ד״א: פסל לך – בידך היו מסורים לך להשיב אחרים תחתיהם.
שני לוחות – כנגד שמים וארץ.
שני לוחות – כנגד תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
שני לוחות – כנגד העולם הזה והעולם הבא. 1לוחות שיחו שניהם שוין.
אבנים – שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים את לחייו כאבנים.
2ד״א אבנים – משום (בראשית מ״ט:כ״ד) רועה אבן ישראל.
כראשונים – מה ראשונים בקולי קולות אף אחרונים כך.
(א-ד) ועשית לך ארון עץ – ואח״כ ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון מה מכתב הראשון חרות על הלוחות אף מכתב שני חרות:
1. לוחות שהיה שניהם שוים. בתנחומא לחת כתיב חסר שלא היו גדולים זה מזה אלא שניהם שוים והיתה פסולת שניהם שוים:
2. ד״א אבנים. משום שם רועה אבן ישראל כצ״ל. ופי׳ דורש אבנים לשון יסוד (עלעמענט) כמו משם רועה אבן ישראל ג״כ הכוונה יסוד ישראל:
בעת ההיא – בארבעים היום הנזכרים.
ארון עץ – אמרו המעתיקים ז״ל: כי ארון אחר עשה משה בתחלה. והעד: ואעש ארון עצי שטים (דברים י׳:ג׳), ואחר כך: ואפסל (דברים י׳:ג׳), ואמר: ואשים את הלחת בארון אשר עשיתי (דברים י׳:ה׳). ודעתם רחבה מדעתנו.
כי היה נראה לנו: וישכון כבוד י״י (שמות כ״ד:ט״ז) דבק עם הכבוד שראו הזקנים (שמות כ״ד:י׳), ולא נדע מתי עלה משה. כי היה נראה בדרך הפשט, כי משה לא התענה רק שמנים יום, כי פירוש ואנכי עמדתי בהרא כימים הראשונים (דברים י׳:י׳) הוא שָנוי, והטעם: כאשר עמדתי בהר אותם הארבעים יום, שמע י״י אלי ואמר: לך למסע (דברים י׳:י״א), וזהו: לך נחה את העם (שמות ל״ב:ל״ד). והנה יהיה ארון עץ בצווי,⁠1 והוא הארון שעשה בצלאל.⁠2
1. כלומר: פירוש ״ועשית לך ארון עץ״ הוא: לצוות את בצלאל לעשות את הארון שבמשכן.
2. השוו ראב״ע שמות פירוש שני כ״ה:ט״ז.
א. כן בפסוק ובכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177 חסרה מלת: בהר.
AT THAT TIME. During the forty days that are mentioned.⁠1
AN ARK OF WOOD. The transmitters of tradition,⁠2 of blessed memory, said that Moses first3 made another ark.⁠4 Proof of the latter is, So I made an ark (v. 3), which is followed by and hewed two tables of stone (v. 3) and put the tables in the ark which I had made (v. 5). Now their minds are superior to our minds, for it appears to us5 that And the glory of the Lord abode (Ex. 24:16) is connected with the glory which the elders saw (Ex. 24:10).⁠6 We do not know when Moses ascended,⁠7 for according to the plain meaning of the text it appears that Moses fasted for only eighty days,⁠8 for the meaning of Now I stayed in the mount (v. 10) repeats what was said earlier.⁠9 It means when I stayed on the mountain during those forty days10 God listened to me and said, Arise, go before the people (v. 11), the reference being to And now go, lead the people (Ex. 32:34). The making of the ark of wood (v. 3) was thus by command.⁠11 It refers to the ark made by Bezalel.⁠12
1. In Deut. 9:5.
2. The Talmudic sages.
3. Before ascending Mount Sinai to receive the second tablets. See Tanchuma, Ex. 1:10, and Rashi.
4. That is, other than the one later made by Bezalel. Thus the ark mentioned in our verse is not to be identified with the ark made by Bezalel which was placed in the Holy of Holies (Ex. 25:1-22; 37:1-9). The sages believed that God gave Moses the second pair of tablets at the end of 80 days and that Moses made an ark to hold them temporarily. See Rashi on our verse.
5. Contrary to their opinion.
6. Ex 24:16-18 reads: And the glory of the Lord abode upon mount Sinai, and the cloud covered it six days; and the seventh day He called unto Moses out of the midst of the cloud…And Moses entered in the midst of the cloud, and went up into the mount; and Moses was in the mount forty days and forty nights. According to the rabbis this verse relates to the giving of Torah (see Rashi on Ex. 24:16). Also, according to the rabbis, the forty days which this verse states Moses spent on the mountain starts with the seventh of Sivan. There are 120 days between that day and Yom Kippur when, according to Rabbinic tradition, Moses descended with the second pair of tablets. Moses thus spent 120 days on Mount Sinai. See Pirke de-Rabbi Eliezer, chapter 46. Ibn Ezra disagrees. He believes that the plain meaning of the text does not allow one to conclude that Moses spent 120 days on Mount Sinai. The text merely says that the elders of Israel ascended Mount Sinai and had a vision of God (Ex. 24:1-12). It does not say which day they descended. Following this vision the cloud covered the mountain for seven days, after which God called Moses to ascend the mountain for 40 days. We thus do no know what day Moses ascended the mountain, and therefore, cannot calculate 120 days between revelation and Yom Kippur. Thus Moses did not necessarily spend 120 days on Mount Sinai.
7. To receive the tablets.
8. According to the rabbis, Now I stayed in the mount, as the first time forty days and forty nights is not a repetition of Deut. 9:25 but speaks of an additional 40 days. Furthermore, as the first time forty days and forty nights indicates that as he fasted the first time, so did he now.
9. In Deut. 9:25.
10. Mentioned in Deut. 9:25.
11. So I made an ark of wood is to be interpreted, I commanded that an ark of wood be made.
12. See Ex. 37:1-9.
בעת ההוא אמר – מחל הקב״ה ואמר להחזיר להם הלוחות במקום הלוחת ששיברת,⁠א שלא יתרעמו ישראל עלי לאמר: הפסדתנו דבר חמוד. ולכך כתוב: פסל לך – אתה צריך לפסול, שלא יתרעמו הם ובניהם ובני בניהם.
א. בספר הג״ן: ששברתי.
בעת ההוא אמר – AT THAT TIME HE SAID – The Blessed Holy One forgave and said to return to them the tablets in place of the tablets that you [i.e. Moshe] broke, so that Israel will not murmur against me saying: we have lost something precious. And therefore it is written: פסל לך – CHISEL FOR YOURSELF – you have to chisel, so that they and their children and their children’s children will not murmur.
בעת ההיא – הוא כ״ט באב הוא שנאמר בפרשת תשא ויאמר י״י אל משה פסל לך וגו׳ (שמות ל״ד:א׳).
ארון עץ – פלוגתא בירושלמי חד אמר ארון אחד וחד אמר שנים היו.
בעת ההיא, "at that time;⁠" on the night of the twenty ninth of Av;⁠" this is a reference to Exodus 34,1, when God said to Moses to that he was to carve out stones for the second set of Tablets.
ארון עץ, "an ark made of wood.⁠" There is disagreement among the sages in the Jerusalem Talmud, tractate shekalim, chapter six halachah 1, if this refers to a single ark or to two. The latter opinion holds that one of these arks was to contain the Torah scroll, and the other was to contain the second set of Tablets.
בעת ההוא אמר ה׳ אלי פסל לך – פי׳ שמחל וצוה לפסול לוחות אחרות תחת אותן ששברתי.
פסל לך – פי׳ אתה צריך לפסול ובשבילך הוא שלא יתרעמו עליך ישראל לומר דבר גדול הפסדתני.
ועשית לך ארון עץ וגו׳ – הוא ארון עץ שעשה לו משה בעלייתו להר סיני ואיננו ארון זהב שעשה בצלאל במלאכת המשכן ומ״מ גם בזה היו הלוחות מונחים או גם שברי לוחות למר כדאי״ל ולמר כדאי״ל עד שנעשה ארון הזהב וזה הי׳ יוצא עמהם למלחמה, ועליו נאמר וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם, אבל של בצלאל הניח בו אח״כ לוחות אחרונות ולא הורגל לצאת עמם למלחמה כדכתיב בשילה אוי לנו כי לא היתה כזאת אתמול שלשום וגו׳ מי מצילנו מיד האלהים האדירים האלה וכשהוליכהו לקו עליו, ובו אמרו כ״ז שאין ארון ושכינה במקומן אסורים ישראל בתשמיש, ובמלחמת יהושע הי׳ עמהם ע״פ הדיבור, והא דכתיב באוריה הארון וישראל וגו׳ ועבדי אדוני על פני השדה חונים וגו׳ ואני אבא וגו׳ ולשכב עם אשתי, דמשמע שהחמיר ע״ע אבל בדין הי׳ מותר, גם זה הי׳ ארון עץ שעשה משה, ובירושלמי יש פלוגתא בזה, חד סבר ב׳ ארונות היו וחד סבר ארון א׳ הי׳, ג״ן.
פסל לך – ואח״כ ועשית לך ארון עץ, ומשה עשה בהפך כדכתי׳ ואעש וגו׳ ואפסול וגו׳, וקשה למה לא חשיב לי׳ נמי בפ׳ רע״ק בהדי הנך ג׳ שעשה משה מדעתו והסכימה דעת המקום על ידו, מהר״ר משה.
ושמתם בארן – שלא תוליכם עוד על ידך, שלא יהיו מצויות לך לשברם, אם תכעוס כאשר עשית בראשונים. רבינו בכור שור.
(א-ה) בעת ההיא אמר י״י אלי פסל לך – אחר שהתנפלתי לפני י״י את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה (דברים ט׳:כ״ה) נתרצה אלי שיכתוב לוחות שניות. אבל היו הראשונות מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים (שמות ל״ב:ט״ז), ובאלו צוה אותי שיהיו מחצב ידי והמכתב יהיה כמכתב הראשון באצבע אלהים.
וטעם: ועשית לך ארון עץ – שתשים הלוחות בתוכו בעת שתרד. והיה הארון הזה כולו עץ הוא, והמכסה אשר עליו מלמעלה כמנהג בכל הארונות, היו הלוחות שם עד שנעשה המשכן, ואז עשו הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור. ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות לפי שהיה גלוי לפניו שישברם. וטעם: ויהיו שם כאשר צוני י״י (דברים י׳:ה׳) – שהיו שם עד שנעשה המשכן שצוני: ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך (שמות כ״ה:כ״א). וזהו הטוב והישר בפסוקים האלה.
וכתב רבינו שלמה: ולא זהו ארון שעשה בצלאל, שהרי לא נתעסק במשכן אלא לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן ואחר כך ארון וכלים. נמצא זה אחר היה. וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה, ואותו שעשה בצלאל לא יצא במלחמהא אלא בימי עלי ונענשו עליו ונשבה. זה לשון הרב, ודברי אגדה הם (שמצא בתנחומא בפרק).⁠ב
ויש לשאול: ואחר שהוציא משם הלוחות ונתנם בארון שעשה בצלאל מה היה בזה, ולמה הוא יוצא עמהם במלחמה. ואומרים ששברי לוחות היו שם וכן באגדה. [אבל דברי יחיד הם, כך שנינוג במסכת שקלים (ירושלמי שקלים ו׳:א׳): תניא רבי יהודה בר׳ד אלעאי אומר: שני ארונות היו עם ישראל במדבר, אחד שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו וכו׳ ורבנין אמרי ארון אחד היה, פעם אחת יצא בימי עלי ונשבה.]⁠ה
ודעת רבותינו בכל מקום בתלמוד (בבלי ברכות ח׳:, בבלי ב״ב י״ד:) (אינו) כן [הוא],⁠ו (אלא) לוחות ושברי לוחות מונחין בארון. ועוד אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונות כל ימי המדבר, כי במשכן בבית קדשי הקדשים לאחר הפרכת אין שם שני ארונות. וכן שלמה לא הכניס במקדש לבית קדשי הקדשים אלא ארון אחד (מלכים א ח׳:ו׳-ט׳). אבל הארון הזה של משה כשנעשה ארונו של בצלאל גנזוהו כדין תשמישי קדושה. וזהו הנכון עלז דעת רבותינו.
כי על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ – ירמוז לארון שעשה בצלאל. וזה כי מתחלה נצטוה משה על המשכן וכליו והיתה המצוה הראשונה שם: ועשו ארון עצי שטים (שמות כ״ה:י׳), כי היא עיקר הכונה בכל המשכן, להיות השם יושב הכרובים. ואחרי כן עשו את העגל, וכאשר נתרצה השם למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון, צוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ, הוא המצווה בו ללוחות הראשונות. והנה הזכיר לו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה, ומזה למד משה לעשות כל המשכן וכליו כאשר נצטוה מתחלה. ויהיה פירוש: ויהיו שם כאשר צוני י״י (דברים י׳:ה׳) – שהיו שם לעד לעולם כאשר צוהו י״י מתחלה: ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ונועדתי לך שם ודברתי אתך (שמות כ״ה:כ״א-כ״ב). והנה ברדתו, הניח הלוחות באהל מועד עד שיעשה הארון והמשכן, כי אלו לא שיבר הלוחות הראשונות, באהל יהיו עד עשות בצלאל הארון. וכן שברי לוחותח על כרחנו שם היו כי לא החזירם עמו להר. וכראיה לזה שלא הזכיר משה זו הצואה בסדר כי תשא, כי שם הזכיר ארון בצלאל בפירוש, וכאן לא הזכיר המשכן וכליו כי הם הרואים אותו, ולפיכך הזכיר זה בקצרה.
ואל יקשה בעיניךט שאמר: ואעש ארון עצי שטים ואפסול שני לוחות אבנים (דברים י׳:ג׳), כי השלים ענין הארון כאחד, כי הנה צוהו השם: פסל לך, ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ – שיעלה תחלה בלוחות, ואחרי כן יעשה ארון עץ, אבל האריך לומר: ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון (דברים י׳:ב׳), לומר שיהיו כראשונות במכתב, וראוי שיהיו בארון המצווהי בראשונות, שאועד שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כ״ט:מ״ג). ולכך השלים: ואעש ארון (דברים י׳:ג׳) – להשלים המצוה והמעשה בקצרה, ואחרי כן שב להאריך במוקדם.
וטעם: ואפן וארד מן ההר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי (דברים י׳:ה׳) – שעשיתיו ברדתי, ויהיו שם – לעד, כאשר צוני י״י – להיות כבודו שוכן בתוך בני ישראל (במדבר ל״ה:ל״ד).
א. כן בכ״י פרמא 3255, וכן בנוסח רש״י שבכ״י פרמא 3115. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, וכן בנוסח רש״י שבכ״י לייפציג 1: ״למלחמה״.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
ג. כן בכ״י פריס 222, רשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שנו״.
ד. כן בכ״י פריס 222, רשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בן״.
ה. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
ו. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
ז. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, לונדון 5703, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 בוצע תיקון והמלה הוחלפה להיות: ״אבל״.
ח. כן בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 137, פולדה 2: ״הלוחות״.
ט. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״עליך״.
י. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2: ״המצוה״.
(1-5) AT THAT TIME THE ETERNAL SAID UNTO ME: 'HEW THEE TWO TABLETS OF STONE.' After I cast myself down in prayer before G-d for forty days and forty nights, He was reconciled with me that He would write the second Tablets. However, the first ones were the work of G-d, and the writing was the writing of G-d,⁠1 whereas these [second Tablets] He commanded me that they be hewn by my hands and the writing will be like the writing on the first ones, by the finger of G-d.⁠2
AND MAKE THEE AN ARK OF WOOD. The meaning thereof is that you put the Tablets into this ark when you descend [the mountain]. Now this ark, including its cover, is to be entirely from wood [and not overlaid with gold], like all arks, and the Tablets should remain there until the Tabernacle is made. [Only] then, they made the ark which was covered with gold and the ark-cover upon it of pure gold.⁠3 He did not tell Moses [to make an ark] for the first Tablets because it was manifest before Him that he would break them [immediately upon coming down the mountain]. And the meaning of the verse, and there they were, as the Eternal commanded me4 is that the Tablets were there [in the ark] until the Tabernacle was made concerning which He commanded me, And thou shalt put the ark-cover above upon the ark; and in the ark thou shalt put the Testimony that I shall give thee.⁠5 This is the good and correct [interpretation] of these verses.
And Rashi wrote: "Now, this was not the ark which Bezalel made [for the Tabernacle], because they did not occupy themselves in the making of the Tabernacle until after the Day of Atonement, for it was only when he came down from the mountain that he commanded them concerning the construction of the Tabernacle, and it was Bezalel who made, first the Tabernacle, and afterwards the ark6 and the vessels. Thus it follows that this [ark mentioned here] was a different one, and it was this [ark] that went forth with them to battle, while the one that Bezalel made did not go forth to battle except in the days of Eli7 and they were punished for this and it was captured [by the Philistines].⁠"8 This is the Rabbi's language, quoting words of Agadah which he found written in the Tanchuma.⁠9
Now one may ask: "And after they removed the Tablets from this ark and placed them in the ark which Bezalel made, what happened to this ark? And why did this one go forth with the people to battle [since it was empty, the Tablets having been removed]?⁠" Some say that the broken Tablets lay in that ark, and so in fact it is found in the Agadah, but these are the words of a single Sage, for thus we learned in Tractate Shekalim:⁠10 "We are taught [in a Beraitha]: Rabbi Yehudah the son of Rabbi Ilai says: Israel had two arks in the wilderness, one in which the broken Tablets lay etc. But the Rabbis say: there was only one, and once it went forth [to battle] in the days of Eli and it was captured [by the Philistines].⁠" The opinion of our Rabbis throughout the Talmud is also not so [that there were two arks]; but that [both] the whole Tablets and the broken Tablets lay in the [same] ark. Besides, where was this ark containing the first [broken] Tablets to stay all the years in the wilderness? For in the Tabernacle, in the Holy of Holies beyond the Veil, there were no two arks, and Solomon also brought but one ark into the Holy of Holies [of the Sanctuary]!⁠11 Rather, [we must say] that this ark of Moses was stored away upon the completion of the ark of Bezalel, as is the law of implements of holiness [which must be stored away after having served their purpose].⁠12
This is the correct interpretation in accordance with the opinion of our Rabbis, for, in line with the plain meaning of Scripture, it is possible that the verse here, and make thee an ark of wood, refers to the ark which Bezalel made. This [could be explained as follows]: First Moses was commanded regarding the making of the Tabernacle and its vessels, the first command being And they shall make an ark of acacia-wood,⁠13 for this [to contain the Tablets] was the main purpose of the entire Tabernacle — that the Eternal that sitteth upon the cherubim14 be there. Afterwards they made the calf and when G-d was reconciled with Moses and told him that He would write on these Tablets according to the first writing,⁠15 He commanded him briefly that he should make for these [second] Tablets an ark of wood, this being the same one concerning which he was commanded for the first Tablets. Thus He mentioned to Moses [as narrated by Moses in the verse before us] the primary commandment regarding the Tabernacle, and [the one] upon which everything depended. It was from this [charge to build the ark] that Moses deduced [that he was] to make the Tabernacle and its vessels, as he had been commanded earlier. And in that case the interpretation of the phrase, and there they were, as the Eternal command me16 is that they be there forever as the Eternal commanded me originally: and in the ark thou shalt put the Testimony that I shall give thee. And there I will meet with thee, and I will speak with thee etc.⁠17 Now when Moses came down from the mountain he placed the Tablets in [his personal] tent of meeting18 until he made the ark and the Tabernacle.⁠19 For had he not broken the first Tablets, they would have been in [his] tent of meeting20 until Bezalel had made the ark. And so perforce we must also say that the broken tablets were there [in his tent of meeting], for he did not return them with him when he ascended the mountain. Proof for this [i.e., that the command for making the ark mentioned here is identical with the command mentioned in the Book of Exodus with the instructions to build the Tabernacle] is the fact that Moses did not mention this command in the section of Ki Thisa,⁠21 for there He mentioned the ark of Bezalel expressly.⁠22 Now here he did not mention the Tabernacle and its vessels for the people saw it before them, and therefore he mentioned it only briefly [through the first command concerning the ark].
Now, do not consider it difficult that he said, So I made an ark of acacia-wood, and hewed two Tablets of stone23 [which would seem to indicate that Moses made the ark at once and then hewed the two Tablets of stone, and, if so, this could not be the ark of Bezalel], for he completed the narration of the subject of the ark at one time. For G-d had commanded him, Hew thee two Tablets of stone etc., and come up unto Me into the mount; and make thee an ark of wood, meaning that he should first come up with the Tablets and afterwards he should make an ark of wood; but He prolonged [the subject of the Tablets] in order to say, And I will write on the Tablets the words that were on the first Tablets which thou didst break, and thou shalt put them in the ark,⁠24 that is to say that these second Tablets will be identical to the first ones in writing and, therefore, it is proper that they, like the first ones, be in the [previously] commanded ark, where I will meet with the children of Israel, and it shall be sanctified by My glory.⁠25 Therefore Moses finished the account by stating, So I made an ark,⁠26 in order to briefly complete the commandment and the deed. Afterwards he returned to speak at length on the subject mentioned before.
AND I TURNED AND CAME DOWN FROM THE MOUNT, AND PUT THE TABLETS IN THE ARK WHICH I MADE. The meaning thereof is "which I made at the time I came down from the mountain.⁠" And there they were forever, as the Eternal commanded me, that His Glory dwell among the children of Israel.⁠27
1. Exodus 32:16.
2. Ibid., 31:18.
3. Ibid., 37:1-6. — In order to understand the text, it is necessary to recall that the affairs of the golden calf, the breaking of the first Tablets, and the giving of the second Tablets, all took place in the summer of the first year after the exodus, while the building of the Tabernacle, the making of the ark, etc., were not completed until the spring of the second year after the exodus. Now, since the command about making an ark for the second Tablets was given to Moses immediately upon his receiving them on the tenth day of Tishri — the Day of Atonement — this ark was obviously not the ark made by Bezalel for the Tabernacle during the following winter. Ramban will further on present a different solution to the problem.
4. Further, (5).
5. Exodus 25:21.
6. See Vol. II, p. 558, Note 72.
7. I Samuel 4:4.
8. Ibid., (17).
9. Tanchuma, Eikev 10.
10. Yerushalmi Shekalim VI, 1.
11. I Kings 8:7.
12. Megillah 26b.
13. Exodus 25:10.
14. II Samuel 6:2.
15. (4) here.
16. Further, (5).
17. Exodus 25:21-22.
18. Ibid., 33:7.
19. In the Tur: "the Tabernacle and the ark.⁠"
20. Ibid., 33:7.
21. There, in the chapter after the affair of the golden calf, we are told that Moses was commanded concerning the second Tablets (Exodus 34:1-5), but nothing is said there about the making of an ark for those Tablets, such as is mentioned here. Now, if the ark cited here was a different one than Bezalel's, the question arises why is that command not referred to in the Book of Exodus, where the subject of the second Tablets is mentioned? If, however, we say that the ark here, is the same as that made by Bezalel, then there was no need to discuss it in Exodus, for Moses had already ordered its construction in Exodus 31:7.
22. Ibid., 31:7. — The section begins: See, I have called by name Bezalel ((2)).
23. (3) here.
24. (2).
25. Exodus 29:43.
26. (3) here.
27. Ibid., (45).
בעת ההיא – בסוף ארבעים יום שהזכיר נתרצה לו ואמר פסל לך.
ועשית לך ארון עץ – ואעש ארון תחלה ואח״כ ואפסל שני לוחות אבנים, כדי שיהיה לי מקום מזומן להניח כשארד עם הלוחות, שאם איני עושה ארון תחלה היכן אניחם. וקבלו ז״ל בארון זה שהוא הארון שעשה משה ולא הארון שעשה בצלאל במלאכת המשכן. הארון זה שעשה משה היה לשעה כדי שיהא מזומן לתת הלוחות לתוכו מיד כשירד מן ההר עד שנעשה ארון בצלאל הנעשה לדורות, זה של משה היה יוצא עמהם למלחמה, של בצלאל לא היו מוציאין אותו כלל אלא בימי יהושע בלבד הוא שהוציאוהו על פי הדבור, וכשהוציאוהו מעצמם בימי עלי לקראת פלשתים נענשו עליו ונשבה, ועליו חרדו פלשתים ואמרו (שמואל א ד׳:ח׳) מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה, כי לא היתה כזאת תמול שלשום. בארון זה של משה היו מונחין לוחות ושברי לוחות עד שנעשה הארון של בצלאל שנתן בו לוחות אחרונות בלבד, הוא שכתוב (שמות כ״ה:ט״ז) ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך, ומה שאמרו בבבא בתרא פרק קמא אין בארון רק שני לוחות וגו׳, אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות שברי לוחות שמונחין בארון, זה היה אחר שנבנה ביהמ״ק, שהרי בביהמ״ק לוחות ושברי לוחות מונחין בארון שעשה בצלאל.
וכבר כתבתי בסדר ויהי בשלח שהארון הזה שעשה בצלאל נגנז שם בביהמ״ק עם צנצנת המן ושאר הדברים, ויאשיה המלך צוה לגנזם תחת מחילות ההיכל. והסבה ליאשיהו שגנז הארון יותר משאר כלי הקדש לשני ענינים, האחד לעילוי קדושתו שאין לך מקודש ומעולה בכל הכלים כמוהו, וכשם שהוא קודם לכלן במעשה כך הוא מקודש מכלן, שהוא דוגמא לכסא הכבוד ומעון לשכינה, והשכינה דבקה לעולם עם הארון, ולכך בבית שני לא היה בו ארון, וכשחסר ארון חסרה שכינה, ולפי שהיה יאשיהו יודע שהבית עתיד ליחרב ע״י נבוכדנצר, והנביאים שבימיו מתנבאין וצווחין כן, והיה דבר ברור אצלו שכל הכלים יגלו לבבל, לפיכך חס על כבוד הארון לעלויו ורצה לגנזו. והשני, שראה בארון סימן הנסיעה והוא שהבדים שהאריכו בימי שלמה נתקצרו בימיו וחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, וכשהיו ישראל נכנסין במקדש והיו רואין הפרוכת ושני בדי הארון היו ראשיהן נראין מחוץ לפרוכת כשני דדי אשה שנראין מתחת בגדיה, ועל שני בדין אלו הזכיר שלמה ע״ה (שיר השירים ד׳:ה׳) שני שדיך כשני עפרים וגו׳, וכשנתקצרו עתה בימי יאשיהו וחזרו כלפי פנים היו ישראל נכנסין ולא היו רואין אותן יוצאין ובולטין מן הפרוכת כמנהג, לפי שחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, והכיר יאשיהו בזה שהארון מזומן לנסיעה ומתכנס והולך. ועוד ראה כשנכנס חלקיה הכהן לעבוד עבודה בהיכל שמצא שם ספר תורה שהוא מצד הארון ברית ה׳ שיצא לתוך ההיכל, והכיר בזה שזה אות לגלות ולחורבן ביהמ״ק. וזה שתרגם יונתן (יחזקאל א׳:א׳) ויהי בשלשים שנה, והוה בתלתין שנין בזמן דאשכח חלקיה כהנא רבא ספרא דאורייתא בבי מקדשא בעזרתא תחות אולמא בפלגות ליליא בתר מעלני סהרא בימי יאשיהו בן אמון. ומתוך שראה סימנין אלו ראה לגנזו. והא למדת שעיקר הקדושה לארון זה של בצלאל היה, לא לארון שעשה משה לשעה, ועל ארון זה של בצלאל אמרו רז״ל במסכת עירובין פרק הדר, כל זמן שארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה. שאם תאמר על ארון שעשה משה שהיה יוצא עמהם במלחמותיהן, היאך אפשר לומר כן, דשבעה חדשים שישב הארון בשדה פלשתים שיהיו ישראל אסורין בתשמיש המטה ונמנעים מפריה ורביה וכן דוד שאמר לאוריה (שמואל ב י״א:ח׳) רד לביתך, אלא על ארון של בצלאל אמרו כן שהוא עיקר הקדושה משא״כ בארון של משה שאין קדושתו כל כך.
בעת ההיא, "at that time,⁠" at the end of the forty days when God was finally mollified and said: "carve for yourself!⁠"
ועשית לך ארון עץ, "and make a wooden ark for yourself!⁠". Moses reports that he first made the ark (compare verse 3) and only after that did he carve out the Tablets. He followed this sequence in order to have a "home" ready for the Tablets when he would return with them from the mountain. If he had not first made the ark where would he put the Tablets when he arrived among the people with them? Our sages have a tradition that the "ark" mentioned by Moses in verse 5 was the one that he had made immediately after receiving the instructions to carve out the second set of Tablets. In other words, this was not the same Ark which Betzalel was instructed to make for the Tabernacle in Exodus 25,10 (based on Tanchuma Eikev 10).
The ark which Moses made was strictly temporary in order to have a place for the Tablets to be put pending the instructions to build the Tabernacle and to make a permanent home for the Tablets. The wooden ark made by Moses was the ones the people would take with them when they went to war. The Ark made by Betzalel was removed from the Tabernacle (except during the journeys when the Tabernacle itself was dismantled) only at the express command of God when the people marched around Jericho with the priests carrying the Holy Ark in front of them (Joshua 6,12). When, several hundreds of years later, the sons of the High Priest Eli took it upon themselves to take the Holy Ark to war with them against the Philistines, the Ark was captured and the sons of Eli died as a punishment for their high handed action. (Samuel I 4,8 describes that although, initially the Philistines were frightened of the Ark, they fought the Israelites and were victorious, capturing the Ark).
The ark (box) made by Moses contained (initially) both the Tablets and the broken pieces of the original Tablets which Moses had smashed. After Betzalel made the Holy Ark for the Tabernacle the contents of Moses' ark were transferred to it. This is the meaning of Exodus 25,16: "you will place inside the Ark the testimony which I shall give you.⁠" Even though the Talmud in Baba Batra 14 states: "there was nothing inside the Holy Ark except the two Tablets,⁠" this is not to exclude the broken pieces of the first Tablets, as whenever two restrictive clauses are employed consecutively, the meaning is that something additional is meant, in this case the remnants of the first Tablets. This was after the Temple of Solomon had been built. As long as the Tabernacle of Betzalel functioned as the Temple, the Holy Ark contained the second set of Tablets whereas Moses' ark contained the broken pieces of the first set of Tablets. (Compare Tosafot Eyruvin 63. Tosafot base themselves on the verse quoted by the Talmud in Baba Batra which appears in Kings I 8,9.)
I have already mentioned in connection with Exodus 16,32 that the Ark constructed by Betzalel was secreted inside the Temple (of Solomon) together with the bottle of manna and certain other sacred vessels at the instruction of King Yoshiah who hid them under an area of the Sanctuary known as מחילה. There was a special reason why these specific vessels were selected for hiding rather than others. The reason that King Yoshiah hid the Ark rather than most other sacred vessels was twofold; one reason was its superior holy status unmatched by other sacred vessels. Seeing that it was the first of the holy vessels to be constructed, its holiness was greater than the vessels fashioned later. It was perceived as a symbol of the celestial throne. As a result of such considerations it was feared that loss of the Ark would be equivalent to a departure of God's presence from the land of Israel. The king knew that the state of Israel was going to be destroyed by Nevuchadnezzar as the prophets of his time had been threatening this if the people did not return to God wholeheartedly. It was clear to him that the conquerors would capture and take with them the holy vessels of the Temple to Babylon; this is why he was so concerned with the honour of the Holy Ark that he preferred to bury it and hide it.
The second reason was that the Holy Ark symbolized for him the journeys of the Jewish people. He experienced that the staves of the Holy Ark which protruded a long distance beyond either corner to enable it to be carried. [It was very heavy due to the outer and inner layer of solid gold plus the weight of the Stone Tablets. I have seen a calculation of the total weight of the Ark complete with contents in Eliyahu Ki Tov's commentary on Parshat Terumah or Tetzaveh. If my memory does not deceive me the weight approximated 3 tons. (76,000 lbs) Ed.]
During the reign of King Yoshiah these staves became visibly shorter, making transportation by means of them impossible. They reverted to the size they had been in Moses' time. The king viewed this as a bad omen. Originally, the staves could be seen protruding through the dividing curtain of the Sanctuary from the Holy of Holies by causing the curtain to protrude into the airspace of the Sanctuary where it was pushed by these staves. The retraction in the length of these staves meant for King Yoshiah that the Ark was once more destined to travel, just as in the days of Moses. The Israelites, when looking into the open doors of the Sanctuary, could no longer perceive the curtain bulge at the point they were used to see it do so.
The king also saw that when the High Priest Chilkiyah came to perform the service in the Sanctuary (Kings II 22,8) that he found a Torah scroll on the side of the Holy Ark which had rolled into the Sanctuary instead of remaining in its assigned place in the Holy of Holies on top of the Ark (compare Deut. 31,26 and Talmud Baba Batra 14). These occurrences meant for him that the Temple would be destroyed. This is the reason why Targum Yonathan renders Ezekiel 1,1 "it was in the thirtieth year" as a reference to the year that Chilkiyah found the Torah scroll we mentioned. When considering these various omens King Yoshiah decided to hide the Holy Ark so that it would not have to travel into captivity.
We have established that the sanctity associated with the Ark applied to the Ark made by Betzalel, not the box made by Moses to accommodate the Tablets when he would come down from the mountain many months before the Tabernacle had been erected. Moses' "ark" was strictly a temporary housing for the Tablets pending the construction of the Tabernacle. Concerning the Ark constructed by Betzalel, the Talmud in Eiruvin 63 taught that whenever the Ark and therefore the Presence of the Shechinah were not in their assigned abodes the Israelites were forbidden to engage in marital relations with their wives. It is totally impossible to understand this statement of the Talmud as applying to the ark made by Moses, i.e. the ark that went to war with the people. Seeing that the Holy Ark was held in captivity by the Philistines for seven months (Samuel I 6,1), we cannot assume that during all this time the people did not practice the commandment to be fruitful and to multiply. [I do not understand the author here. He had previously accused the sons of Eli of taking Betzalel's Ark to war without God's authorization although normally only Moses' ark would be taken to war. Moreover, note that in Samuel I 4, it is clear that it was not Moses' ark the people took to war on that occasion. Ed.]
David is also reported to tell Uriah (Bat Sheva's first husband) to go home and engage in marital relations, all of this while war was in progress (Samuel II 11,8). Surely the prohibition mentioned in the Talmud could have applied only to the Ark of Betzalel. The lesson the sages taught must have been "When the HOLY ARK was not 'at home,' i.e. God was not at home, how could the people feel "at home,⁠" by indulging in marital relations and carry on "business as usual!⁠"
בעת ההיא – מחל להם הקב״ה ואמר לתת להם לוחות במקום הלוחות ששברתי שלא יתרעמו ישראל עלי לומר הפסדתים דבר חמור ולכך כתיב פסול לך אתה צריך לפסול שלא יתרעמו עליך ובאותו הארון היו מונחים תמיד וגם שברי הלוחות ואותם היו מוליכים במלחמה כדתניא בספרי וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם (במדבר י׳:ל״ג) זה שמוציאים עמהם במלחמה והוא היה ארון עץ זה שעשה משה בעלותו לסיני. ותחלה היה נותן בו גם הלוחות אחרונות כדכתיב ואשים בארון את הלוחות אשר עשיתי עד שנעשה ארון של זהב שעשה בצלאל ונתנו בו לוחות אחרונות כדכתיב ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך (שמות כ״ה:ט״ז). וכן עשה כדכתי׳ בפ׳ ויקהל. ואותו לא היו רגילים להוליך עמהם במלחמה כדכתיב בשילה מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה (שמואל א ד׳:ח׳) כי לא היתה כזאת לנו מתמול שלשום (שמואל א ד׳:ז׳) שלא היו רגילים להוליכם. וכשהוליכוהו לקו עליו ועל אותו ארון אמר כל זמן שארון ושכינה שלא במקומם ישראל אסורים בתשמיש המטה. ומה שהיה עמהם בימי יהושע ע״פ הדיבור היה. והא דכתיב גבי אוריה החתי הארון וכל ישראל חוני׳ בסוכות ואני אלך לשכב עם אשתי (שמואל ב י״א:י״א). דמשמע שהיה מחמיר על עצמו אבל אחרים היו מותרים היינו בארון של עץ שעשה משה שהיו מוליכים במלחמה. והא דאמרי׳ בפ״ק דבבא בתרא מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון. היינו בארון שעשה בצלאל כדמשמע התם זה שהיה בבית עולמים דבשלמה כתיב האי קרא. ואפי׳ למ״ד ודריש מאשר שברת ושמתם בארון (דברים י׳:ב׳) היינו בבנין הבית שהיתה מנוחה עדי עד. ובירושלמי איכא פלוגתא יש אומרים אחד היה וי״א ב׳ היו.
בעת ההיא – אחר שמחל להם הקב״ה אמר לו פסל לך שלא יאמרו ויתרעמו עלי׳ לומר הפסדתי׳ דבר נחמד שזהו הלוחות אשר שברת וזש״ה לכל זמן ועת לכל חפץ עת היה שישתברו הלוחות ועת היה שיעשו אחרים וזהו פסל לך. ד״א שיהא הפסולת שלך ומהיכן פסלן פליגי ביה ר׳ לוי ור׳ חנן חד אמר מתחת כסא הכבוד וחד אמר מתחת אהלו היה מחצב משם חצב לו שני לוחות ונטל לו הפסולת ומשם העשיר משה שהיו של סנפרינון וזש״ה ידיו גלילי זהב אלו הלוחות וכיצד היו הדברות חמשה על לוח אחד וחמשה על לוח אחד. ד״א פסל לך שאני עושה אותך מלך ואתה פוסל כל מה שתרצה.
עלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ – ומשה לא עשה כן שנ׳ ואעש ארון עץ קודם.
בעת ההיא, "at that time;⁠" after G–d had pardoned the people's sin and instructed him to hew new Tablets out of material found on earth. He did so to make sure the people could not accuse Moses at a later stage to have smashed the Tablets G–d had given him for the people. After all, they had been the most precious gift the people had ever been meant to receive. This is also what Kohelet had in mind when he said in Kohelet 3,1: there is a time for everything, a time for every imaginable "thing.⁠" There was a time when the Tablets had to be smashed, and there was another time when new Tablets had to be made. Moses refers to the second such time. A different interpretation of the words: פסל לך ההיא. The word: פסל, which is part of the word פסולת, rubbish, chips, is what will be Moses' after he had hewn out the new tablets from stone. It would be his reward for performing that work. It would enrich Moses as the "stone" from which he hewed these tablets were sapphires. There is a disagreement between the sages about where Moses had been able to find those sapphires. According to Rabbi Levi, Moses found this under the throne of G–d; according to the opinion of Rabbi Chanan, he found it beneath his tent. The source of this discussion is found in Song of Songs 5,14: ידיו גלילי זהב, "his arms are rods of gold, are studded with sapphires overlaid with ivory.⁠" i.e. the tablets, i.e. the commandments were arranged five on each tablet. (Compare Talmud tractate Shekalim chapter 6, halachah 1) Yet another interpretation of the words: פסל לך: I appoint you as king and you may disqualify anyone and anything that you desire. (Tanchuma section 9 on our portion)
ועלה אלי ההרה, "and ascend the Mountain to Me;⁠" ועשית לך ארון עץ, "and make for yourself a wooden ark" (after ascending). According to Tanchuma, Moses did not make this ark afterwards but before ascending1.
1. [as where was he to put the Tablets in the interval after returning from the Mountain? Ed.]
בעת ההיא – מחל להם הקב״ה ואמר פסול לך ב׳ לוחות אבנים כראשונים – לפי שלא יאמרו הפסדתנו מן הלוחות אשר שברת וזש״ה לכל זמן ועת. זמן היה שישתברו הלוחות ועת היה שיעשו האחרים וזהו פסול לך ד״א שיהא הפסולת שלך ומהיכן פסלם פליגי בה ר׳ לוי ור׳ סימון ח״א מתחת כסא הכבוד וח״א מתחת אהלו ברא לו הקב״ה מחצב ומשם חצב לו הקב״ה הלוחות ונתן לו הפסולת ומשם העשיר משה שהיו של סנפירינון וזש״ה ידיו גלילי זהב אלו הלוחות ומה הראשונים בששים רבוא אף ב׳ בששים רבוא והרי כתי׳ ואיש לא יעלה עמך אלא העמיד הקב״ה ממשה ס׳ רבוא שכן כתי׳ בדברי הימים ובני רחביה רבו למעלה ראש ודרשי׳ למעלה מששים רבוא.
בעת ההיא אמר י״י אלי פסל לך – שנתרצה אלי שיכתוב לוחות שניות אבל הראשונות הוא מעשה אלהים ומכתב אלהים ואלו ציוה אותי שיהו מחצב ידי והמכתב כמכתב הראשון באצבע אלהים:
ועשית לך ארון עץ – פירש״י שאין זה ארון שעשה בצלאל וכו׳ ופי׳ עוד שאותו של בצלאל היו בו לוחות ובשל משה שברי לוחות. וכתב הרמב״ן שאין זה דעת רבותינו אלא דעתם לומר שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון וכן נראה כי הנה היה ארון זה שעם שברי לוחות כל ימי היותם במדבר כי לא היה במשכן בבית קדשי קדשים כי אם ארון אחד וכן שלמה לא הכניס בבית קדשי הקדשים אלא ארון אחד אלא וודאי הארון של משה גנזוהו אחר שנעשה ארונו של בצלאל כדין כל תשמיש קדושה ולפי זה ועשית לך ארון עץ כדי שתשים הלוחו׳ בתוכו בעת שתרד ויהיה כולו עץ הוא וכיסויו והיו הלוחות בתוכו עד שעשו המשכן ואז עשו הארון מצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות לפי שהיה גלוי וידוע לפניו שישברם ולפי זה ויהיו שם כאשר ציוני י״י אלהי עד שנעשה המשכן שציוני ואל הארון תתן את העדות. ועל דרך הפשט יתכן לפרש ועשית לך ארון עץ רומז לארון שעשה בצלאל כי מתחלה נצטווה משה על משכן וכליו והיתה המצוה הראשונ׳ שם ועשו ארון עצי שטים כי הוא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים ואחר כן עשו העגל וכאשר נתרצה השם למשה וציוהו לו בלוחות שניות ציווהו בקצרה שיעשה ללוחות ארון עץ והיא המצוה שבלוחות הראשונות והנה הזכיר לו המצוה הראשונה ושהכל תלוי בה ומזה למד משה לעשות כל המשכן וכליו ויהיה פי׳ ויהיו שם כאשר ציוני י״י אלהי שיהיו שם לעולמי עולמים כאשר ציוהו בתחלה ואל הארון תתן את העדות. והנה ברדתו הניח הלוחות באהל מועד עד שעשה המשכן וארון כי אלו לא שיבר הראשונות היה מניחם באהל עד שיעשה בצלאל הארון וכן שברי לוחות על כרחינו שם היו כי לא החזירם עמו להר ואל יקשה בעיניך מה שאומר ואעש ארון עצי שטים ואפסול שני לוחות דמשמע שעשאו משה מיד אינו אלא שמשלים ענין הארון כאחד. תדע שהצואה לא כך היתה שציוהו פסל לך ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ אלא האריך לומר ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות אשר שברת לומר שהיו כמכתב הראשון וראוי שיהיו בארון כמו שצווה בראשונות שאועד שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. ולכך השלים:
בעת ההיא אמר ה' אלי: "פסל לך שני לוחות אבנים", "At that time Hashem said to me: 'carve for yourself two stone Tablets;'" This was a sign that God looked once more favourably upon me, seeing that He was willing to inscribe these Tablets Himself. However, the second set of Tablets was distinctly different from the first set, seeing that the first set of Tablets was entirely the work of Hashem, He even supplied the raw material, presumably material not even found on earth.
ועשית לך ארון עץ, "you will make for yourself a wooden ark.⁠" Rashi explains that this is not the Holy Ark constructed by Betzalel when he made the Tabernacle about 3-4 months later. The meaning of the instruction in our verse is that the Tablets would be housed in the ark made by Moses until the time when the Tabernacle would be built and inaugurated. [at this point in time God had not even instructed Moses to build a Tabernacle. Ed.] After the Tabernacle was built, the ark constructed by Moses now would house the broken pieces of the first set of Tablets.
Nachmanides comments that our sages do not appear to agree with Rashi's explanation (Baba Batra 14 and Menachot 99) The opinion expressed in the Talmud is that both the second set of Tablets and the broken pieces of the first set reposed in the same ark, i.e. the ark constructed by Betzalel. This appears as the more logical scenario, seeing that the ark constructed by Moses was not inside the innermost and most sacred part of the Tabernacle during the 40 years the people traveled through the desert. According to tradition, the only time the Holy Ark left the Tabernacle/Temple, was when the High Priest Eli's sons took it with them in the war against the Philistines, as a result of which it fell into captivity until it was eventually repatriated by King David to Jerusalem, about 50 years later. According to the sages, the ark Moses constructed was to serve his carrying the second set of Tablets in on his descent from the Mountain, and they would repose there until the consecration of the Tabernacle almost 6 months later. The reason that Moses was not instructed to make an ark prior to receiving the first set of Tablets was that it was foreseen that these would be smashed and did not need an ark to house them. Therefore the words ויהיו שם in verse 5 mean that the Tablets would remain in that ark pending the construction of the Holy Ark surrounded by gold and covered with the golden lid on which were mounted the two cherubs.
Taking a more pragmatic approach to the text, i.e. the peshat, it is possible to understand God's instruction to make a wooden ark as already referring to the ark that would be constructed by Betzalel later, seeing that long before Betzalel was appointed to be the artisan in charge of constructing the Tabernacle, Moses had been charged by Gd with that project in Exodus 25,10 after God had told Moses to collect the requisite donations from the people for that project (Exodus 25,2-9). Execution of that project had been sidelined due to the sin of the golden calf until after God had become reconciled to the atonement for that sin having been adequate, [although it was never totally forgiven Ed. (Sanhedrin 102)] When the time had come, God briefly told Moses to make an ark for the Tablets, this being none other than the ark already mentioned in Exodus It was a way of God indicating to Moses that what had been interrupted due to the episode of the golden calf could now be resumed, including the collection of the donations for that project. This is the meaning of Moses adding after the words ויהיו שם, "they remained there,⁠" the words: כאשר צווני ה', "as Hashem had (previously) commanded me.⁠" He meant that the Tablets were to repose within that ark permanently.
When Moses descended from the Mountain carrying the second set of Tablets he deposited them in the אהל מועד, "the tent of testimony,⁠" [the one Moses had retreated to after the sin of the golden calf, compare Exodus Ed.] in order to remain there until the Tabernacle had been constructed. If Moses had not smashed the first set of Tablets, he would have deposited them in that tent until Betzalel would have completed the Ark that was intended to house the Tablets permanently. It is most likely that what happened to the second Tablets also happened to the remains of the First Tablets.
[By the way, Eliyahu Ki Tov, ז'צ'ל in his booklets on the portions of the Torah' illustrates by a calculation how both the first set of the Tablets in their fragments plus the second set, plus the Torah scroll written by Moses could be fitted within the dimensions given by the Torah for the size of the Holy Ark. He also adds a fascinating calculation as to the combined weight of the Holy Ark when it was being transported. Ed.]
It is impossible to explain this in a different fashion, as Moses most certainly did not take the fragments of the first set of Tablets back up the Mountain with him. [This is true as long as we stay within the parameters of the peshat, without speculating on what happened to the letters of the Tablets, etc., etc., as the Midrash does. Ed.]
We must not ask that according to what Moses relates in verse 3 and 5 respectively, that he must have placed the Tablets in an ark at hand as soon as he descended with these Tablets and that they remained in that same ark. We must not understand all of these steps as having occurred exactly in the sequence Moses portrays them. He was only interested in concluding the subject of the Tablets and the Holy Ark within which they reposed after the Tabernacle had been built. The principal part of Moses' message was verse 4, in which he testifies that what Hashem wrote on the second set of Tablets was exactly what He had written on the first set. This being so, this set of Tablets also qualified for being housed in the original Holy Ark that God had told Moses about in Exodus chapter 25. Hashem's holy name was honoured by His writing reposing in a Holy Ark on earth. With the words
בעת ההיא – לסוף מ׳ יום נתרצה לי ואמר פסל לך ואח״כ ועשית ארון, ואני עשיתי ארון תחלה. וא״ת למה לא צוה השם ית׳ למשה בלוחות הראשונות לעשות ארון תחלה להניח הלוחות בתוכו, וי״ל שכיון שראה השם ית׳ שהיו עתידות לישבר על עון העגל לא רצה לצוות אליו.
ועשית לך ארון עץ – אין לנו הכרח ולא היזק אם שיהיה זה הארון על יד בצלאל, או ארון אחר קטן כדפוס הלוחות ושם בתוך האחר.
בעת ההיא אמר י״י אלי פסל לך שני לוחות אבנים וגו׳ – כבר התבאר בפרשת כי תשא כי אז עמד גם כן בהר ארבעים יום וארבעים לילה בכל פעם בזולת אכילה ושתייה. רוצה לומר: כשנתנו לו הלוחות השניות ולא התבאר בזה המקום ששלש פעמים עמד שם משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה בכל פעם בזולת אכילה ושתיה והרצון באמרו לחם לא אכלתי שלא אכל מזון שאם היה הרצון בו לחם ממש לא היה זה פלא כי גם ישראל היו בלתי אוכלים לחם אך היו אוכלים המן ולזה יחוייב שיהיה הרצון באמרו לחם לא אכלתי שלא אכל שום מזון וזה ממה שאין ספק באמתתו עם שכבר מצאנו באליהו שעמד ארבעים יום מלאכול.
[ה] ואמר כי נענה בזה גם כן כי בעת ההיא אמר ה׳ אלי פסל לך שני לחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה וגו׳ – כי אחר התפלה והתחנה אשר בארבעים יום השניים אשר זכר הוסיף לו על מה שנאמר בתפלה הראשונה וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר וגו׳. והוא מה שאמר ויחר אפי בהם ואכלם כמו שאמרנו.
ואמר פסל לך שני לחות וגו׳ ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת – לומר שלא אבד מהם הטוב ההוא הגדול אשר חננם השם יתעלה ונשברו לעיניהם לגודל חטאם.
5) The proof that all of Moses' prayers had been accepted, is found in the command "carve out yourself, two stone tablets.⁠" Once the original tablets have been replaced, this is proof that the status of the Jewish people had not undergone a change. God suggested that an ark be made to house the tablets. Moses acted like a craftsman and constructed the ark first. (10, 1-6)
6) Aaron's death was delayed till the fortieth year in order to preserve the ananey hakavod, the clouds indicating Gods presence and the pillar of fire at night, all of which were due to his merit.
7) God continued to accept service by the priests and Levites despite the fact that the people had served the golden calf. Since the Levites lost their share in the distribution of the land due to the fact that they had replaced the firstborn as the natural priests, they were entitled to some form of compensation for the services they were rendering for the nation from then on. Restoration of wife number one to the husband mentioned in our parable at the outset, is completed herewith. Therefore, Moses emphasizes at this point that wife number two is not to be treated with disrespect again, nor is she to be deprived of her legitimate rights. Basically, this is the conclusion of Moses' speech, commenced in Parshat Devarim
וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי ונענשו עליו ונשב׳. וכתב הרמב״ן ז״ל שדברי אגדה הן אבל יש לשאול אחר שהוציא משם הלוחות ונתנם בארון שעשה בצלאל מה היה בזה ולמה הוא יצא עמהם למלחמה ואומרים ששברי לוחות היו שם וכן הוא באגדה אבל דברי יחיד הן שכך שנינו במסכת שקלים תניא רבי יהודה ברבי אלעאי אומר שני ארונות היו עם ישראל במדבר אחד שהיו שברי לוחות נתונים בתוכו וכו׳ ורבנן אמרי ארון אחד היה פעם אחת יצא בימי עלי ונשבה ודעת רבותינו בכל מקום בגמרא אינו כן אלא לוחות ושברי לוחות מונחים בארון ועוד אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונו׳ כל ימי המדבר כי במשכן בבית קדש הקדשים לפנים מן הפרכת אין שם שני ארונות וכן שלמה לא הכניס במקדש לבית קדש הקדשים אלא ארון אחד אבל הארון הזה של משה כשנעשה ארונו של בצלאל גנזוהו כדין תשמישי קדוש וזהו הנכון על דעת רבותינו ז״ל:
(א-ג) בעת ההיא אמר ה׳ אלי פסל לך וגו׳. עד ועתה ישראל וגו׳ זכר הכתוב שבעת ההיא בסוף ארבעים יום והארבעים לילה השניי׳ אשר התנפל משה אדונינו על סליחת עון העגל אמר ה׳ אליו פסל לך שני לוחות אבנים. רוצה לומר שגם אז לא נתרצה אליו לאמר סלחתי כדבריך. אבל אמר אליו שיחזיר העטרה ליושנה ממלאכ׳ הלוחות כראשונה ולפי שהראשונו׳ השם יתברך פסל אותם והוא בעצמו כתב אותם והיו אם כן מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים. הודיעו שהשניות לא יהיו כן אבל המעשה והפיסול שבהם יהיה מידי משה והכתיב׳ ההיא תהיה מהש׳ יתברך כראשונה. וזהו שאמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות כאלו אמר אחרי ששברת אותם התעסק וטרח בפסילתן. ובשרו שיעמדו ולא ישברו עוד וזהו אמרו ועשיתם לך ארון עץ. רוצה לומר שיהיה מוכן לשומם שם שלא ישברו עוד. ועל הלוחות השניות אמרו במדרש שמות רבה מ״ז רבי ברכיה בשם רבי שמואל בר נחמני אמר הלוחות ארכן ששה טפחים ורחבן ששה. והיה משה מחזיק טפחיים והקדוש ברוך הוא מחזיק טפחיים וטפחיי׳ באמצע ומשם היו קרני ההוד. כוונו במאמר הזה שבלוחות הללו נכללו שלשה עניינים. האחד טבעי מצד שהוא מחצב מה׳ והשני מלאכותיי מצד היותם בעלי תמונה קנויה במעשה. והשלישי אלהי מצד המכתב שהוא מכתב אלהי׳. ואין ספק שבכל אחד מהעניינים השלש׳ האלה ימצאו שני עניני׳. כי הנה במה שהם טבעיות ימצא בהם ההיולי והצורה הגשמי׳. ובמה שהם מלאכותיות. ימצא בהם הזמנת החומר המיוחד וקבלת התמונה ברבוע והשיעור המוגבל. ובמה שהן אלהית. הנה ימצא בהם גם כן חומר הכתיבה וכונתה אם כפי פשוטה ואם כפי הכונה הנסתר׳ המושכלת. והנה אם כן היו בהם ו׳ קנינים קראום החכמי׳ טפחיים על דרך המליצה כמו וימיני טפחה שמים. אשר טפחתי ורביתי כלומר ששה ענינים עשויים או פעולים. והנה שני הטפחי׳ מהם אשר מהמלאכה רוצה לומר מהזמנת החומר וקבלת התמונה והשיעור המלאכותי. החזיק בהם משה רבינו עליו השלום כי הוא עשאם כמו שאמר פסל לך שני לוחות אבנים. ושני הענינים האלהי׳ שבכתיבה החזיק בהם הקדוש ברוך הוא שנאמר וכתבתי על הלוחות. הנה לא נשאר בין מה שהחזיקו שניהם רק שני הטפחים שעשה הטבע בחכמת בוראו כיתר המחצבים ולזה אמר שנשארו שני טפחים באמצע רוצה לומר שלא היו מלאכותיי׳ ולא נסיים אלהי׳ כי אם טבעיים ועם היות כל הדברים מהשם יתברך כי יוצר הכל הוא הנה לאותה שעה לא נעשו אותם הלוחות בעצמם דרך נס כי הטבע המציאם.
והנה אמרו שהיו ארכן כרחבן הוא להשלמת המליצה לומר כי בכל צד שיתפשו בהם ימצא הענין על זה האופן. ואמרו שמכאן קרני ההוד. רוצה לומר כי להיותו שותף להקדוש ברוך הוא במלאכ׳ ההיא עד שיאמרו משה עשה חציה והקדוש ברוך הוא עשה חציה כדבר איש אל רעהו ושותפו. עשה אתה זה ואני אעשה זה. מהמעלה ההיא הוד פניו ישונה וקרן עור פניו. וכן היה מתפאר הוא עליו השלום באמרו על עצמו ואפסול שני לוחות. ואמרו בשם השם יתברך ואכתוב על הלוחות אשרי ילוד אשה שלכך זכה. וזכר משה רבינו ע״ה שעשה כאשר צווה אם בעשיית הארון אם בפסול הלוחות ועלה להר ושני הלוחות בידו. והיה זה להגיד שכמו שירד משה עם שתי לוחות כך חזר עוד שמה עמהם ושכתב השם יתברך עליהן עשרת הדברות והורידם והניחם בארון.
ואמר ועשית לך ארון עץ שיהיה מעץ כלו מבלי זהב כדברי הרמב״ן כי לא היה לדורות כי אם לשבת שם הלוחות עד אשר יעשה בצלאל את ארון האלהים שהיה מצופה זהב. ועם היות שצוהו השם יתברך ראשונה שיפסול הלוחות ואחר כך שיעשה הארון. הנה הוא עליו השלום ראשונה עשה הארון ואחר כך פסל את הלוחות ואין בזה שינוי מצוה כלל. כי הנה השם יתברך במצותו זכר הדברים כפי מעלתם פסול הלוחות ועשיית הארון. ומשה עשאם כפי מה שיחייב טבע המלאכה ראשונה הארון כדי שיונחו בו ואחר כך פסול הלוחות וכן תמצא במלאכת המשכן שבצווי נזכר ראשונ׳ הארון ובאחרונה המשכן. ובצלאל עשאו בהפך ראשונה המשכן והארון אחרי כן. כי טבע המלאכה כן חייב:
ולפי שהיו בלא תורה. בעת ההיא אמר ה׳ אלי פסל לך שני לוחות אבנים ויכתוב ה׳ על הלוחות כמכתב הראשון ואשים את הלוחות בארון. וכל זה להורות על רשעתם. ולכן רצה השם לתת הלוחות במעמד ישראל. וזהו פסל לך ועלה אלי ההרה.
בעת ההוא אמר ה׳ אלי פסל לך – והנה עם כל תפלתי (ט׳:כ״ו-כ״ט) היה התקון בלתי שלם, כי תמורת הלוחות ״מעשה אלהים״ (שמות ל״ב:ט״ז) אמר אלי ״פסל לך״.
בעת ההיא אמר ה' אלי "פסל לך", in spite of all my prayers, the repair, the reconstitution of what had been damaged, proved to be incomplete,for the substitution for the first set of Tablets was not something made by God Himself, and this is why He commanded me: פסל לך, “carve it out by yourself!”
(א-ז) [לוחות הראשונות ולוחות שניות]:
ואז בעת ההיא נתרצה הקב״ה ואמר אלי פסל לך שני לוחות אבנים וגו׳, ואלה הלוחות לא היו ׳מעשה אלהים׳ כראשונים (שמות לב טז), גם כי היו ׳כתובים באצבע אלהים׳ (שם לא יח), ואכתוב על הלוחות וגו׳, ואעש וגו׳, ויכתוב וגו׳:
אמר הגאון, הלוחות הראשונים נאמר חירות ממלאך המוות ומשעבוד מלכויות (שמו״ר לב א), ובשניים לא נשארו חורין ממלאך המוות, רק משעבוד מלכויות, והוא שהיו מביאין הארון עמם שבו היו הלוחות כשהיו יוצאים למלחמה1.
וזאת היתה הוכחת משה רבינו ע״ה לישראל לומר, עניי העם, לא נשאר להם רק אותו הטוב המעט מהלוחות, שהיו מנצחים להם נגד אויביהם, והם לקושי ערפם, לעוותם תמיד המתוקן, נסעו מבארות בני יעקן מוסרה בלי ארון ולוחות, כדכתיב (במדבר יד מד) ׳וארון ברית ה׳ ומשה לא משו מקרב המחנה׳, לכן סיפר בזה המקום ובני ישראל נסעו מבארות וגו׳, להוכיחם שאותו המתוקן המועט שנשאר להם – חזרו ועיוותוהו.
ומשם נסעו הגודגודה ומן הגודגודה יטבתה – הוא הדרך הישר לשוב למצרים, ולא היו חונים שם ביטבתה אפילו לו לא היה ארץ נחלי מים2:
1. ראה שיעורים לשמות (לב טז), ובמצויין שם.
2. משמע שמפרש עניין זה על השנה השניה, ולא על אחר מות אהרן, וצ״ע. והשווה נדפס, וראה נוסח המהדו״ק הקרוב יותר לדבריו כאן.
פסל לך ואחר כך ועשית הארון. לפי שראשית המחשבה תכלית המעשה, (והארון) והלוחות הם תכלית המעשה, ואשר היה הכוונה בהם. לפיכך הקדים הכתוב הלוחות, והארון אחריהם. אבל משה שהיה עושה המעשה, היה להיפך עושה, להקדים הארון:
ובצלאל עשה משכן תחלה כו׳. כלומר אל תאמר ודאי לא נצטוה על מלאכת המשכן אלא אחר יום כיפור, אבל בצלאל עשה ארון בתחלה ואח״כ משכן, ואם כן איכא למימר דזהו הארון שעשה בצלאל. לכן פירש ובצלאל עשה משכן תחלה כו׳:
And Betzalel made the Tabernacle first, etc. I.e., do not say that they certainly were not commanded to make the Tabernacle until after Yom Kippur, but Betzalel made the ark first and afterward the Tabernacle. And if so, this ark (mentioned here) could be the ark that Betzalel made. Therefore, Rashi explains, "And Betzalel made the Tabernacle first, etc.⁠"
בעת ההיא וגו׳ פסל לך – פירוש לפי שלוחות הראשונים מעשה אלהים המה ולא מעשה ידי משה ואחר שנעשה העגל לא היו ראוים ללוחות כזה ואמר ה׳ למשה שיפסול אותם מדברים שהם מתיחסים אליו לשלול המתיחסים לאל עליון שהם הראשונים.
וגמר אומר ועשית לך ארון עץ פירוש לצד שהם מעשה ידי אדם צריכין מקום מוכן להנתן בו מה שלא צוה ה׳ כן לעשות ארון ללוחות הראשונים, והטעם כי הם עומדין בעצמן ולא היו צריכין ארון לבד מארון שעשה בצלאל, ועיין מה שכתבתי בפסוק (ט׳ י״ז) ואתפוש. ודקדק לומר ועשית לך להעיר לדרכינו כי לצד שהם ממש שלך הוא שאנכי מצוך לעשות ארון.
בעת ההיא אמר ה' אלי, "At that time God said to me: 'hew for yourself,' etc.⁠" Seeing that the materials for the first Tablets were God-made as opposed to the raw material being provided by Moses, and that after the episode of the golden calf the Israelites were no longer worthy of such Tablets, God told Moses to hew them out of materials that the Israelites were able to relate to, instead of God providing supernatural materials unfamiliar to the people which they were unable to relate to and to esteem properly.
God continued by telling Moses that he was to make a wooden ark for these tablets. The expression "make for yourself" a wooden ark does not mean that the ark would be Moses' property or would be paid for out of Moses' private funds; but, seeing that the materials the Tablets were made of were man-made, Moses was also to provide a man-made ark to house the Tablets. This is in sharp contrast to the first Tablets when God had not commanded that Moses bring an ark to the Mountain to house the Tablets. Seeing that the original Tablets were of material provided by God they did not need a protective cover such as an ark, other than the ark which God had commanded Betzalel to construct in Exodus 25,10. Compare what I have written on Deut. 9,17 in connection with the words מעל שתי ידי, "above my two hands.⁠" Moses was specific in repeating God's command ועשית לך, to teach us that inasmuch as the Tablets were really his (as opposed to the people's), it was appropriate that he be the one to construct the ark for them.
בעת ההוא – אחר שהתנפלתי לפני ה׳ מ׳ יום ומ׳ לילה, נתרצה אלי שאפסול לוחות שניות:
ועשית לך ארון עץ – פשטות הכתובים יעיד שאין זה הארון שעשה בצלאל, כי זה עשאו משה קודם עלותו אל ההר עם הלחות השניות, ועדיין לא התחיל אז בצלאל לעשות המשכן, אלא ארון אחר היה כלו של עץ, והמכסה אשר עליו מלמעלה גם הוא של עץ היה, כמנהג בכל הארונות, ובו נתן משה הלחות מיד כשירד מן ההר ככתוב לקמן בפירוש (פסוק ה׳), והיו שם הלוחות עד שנעשה המשכן, ואז עשו הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב ונתנו בו הלוחות להיות שם לעולם, ואז נגנז ארונו של משה כדין תשמישי קדושה, ובדרך הזה לא היו לישראל שתי ארונות כאחד, כי משנעשה השני נגנז הראשון, ולא היה להם במדבר כ״א ארון אחד כדעת רז״ל בכל מקום בתלמוד, ומה שלא צוה ה׳ למשה לעשות ארון עץ ללוחות הראשונות, לפי שגלוי היה לפניו שישברם:
פסל לך – עם כל תפלתי היה התיקון בלתי שלם כי תמורת הלוחות מעשה האלהים אמר אלי פסל לך (רע״ס).
ועשית לך ארון עץ – הנכון כדברי הרמב״ן בפירוש ראשון שאיננו ארון של בצלאל, אלא ארון שנעשה לשעה עד שנעשה המשכן, והיה כלו עץ, הוא והמכסה אשר עליו, וכשנעשה המשכן גנזוהו; אך לא צדק באמרו כי בראשונות לא צוה לעשות ארון כי ידע שישברם, ויותר יתכן לומר כי בראשונות מתוך חבָתָן של ישראל אחר מתן תורה היה רצון האל שישים משה את הלוחות לעיני העם עד שיעשו המשכן, ואחר שחטאו לא היו כדאי להסתכל בהם, וצוהו לתתם מיד בתוך ארון העשוי לצורך השעה.
בעת ההִוא – בסוף ארבעים היום האמצעיים, שבמהלכם התחנן משה על החזרת וחידוש היחס המיוחד של השגחת ה׳ לישראל (עיין שמות לג, יב ואילך; לד, א ואילך).
ועשית לך וגו׳ – [משה נצטווה לעשות ארון עבור הלוחות.] בכך נרמז מראש שהם לא יישברו שוב; וכלולה בכך ההבטחה האלוקית, שלמרות חוסר השלמות של העם לעת עתה, יישאר ייעודו של ישראל בתוקפו, ובסופו של דבר יהיו ישראל נושאי תורת ה׳ ושומרי משמרתה.
בעת ההוא – אחר שפי׳ מ״ש בפסוק י״ח ואתנפל לפני ה׳ כראשונה פי׳ מש״ש פסוק י״ט וישמע ה׳ אלי גם בפעם ההיא שהוא מ״ש לו שיפסול שני לוחות ויעל אל ההר, וכבר פי׳ הדבר בפ׳ תשא (סי׳ ל״ד) שאז היה עת רצון ונתרצה לישראל לגמרי כמ״ש ילך נא ה׳ בקרבנו וכו׳ ויאמר הנה אנכי כורת ברית וכו׳ ובכאן ספר מ״ש שיפסול שני לוחות אבנים ועשה לך ארון עץ:
בעת ההיא וגו׳: כל הפרשה עד סוף (פסוק י״א) ״אשר נשבעתי לאבותם לתת להם״ היא פרשה חמורה1 בהעדר הסדר, מדלג מענין לענין וממקום למקום ומזמן לזמן. ומתחילה יש להתבונן על כל מאמר בפני עצמו בפרשה זו שהוא מוקשה ואחר כך לחברם יחד.
והנה מכאן עד ״כאשר צוני ה׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק ה׳), אינו מובן לשון ״ועשית לך ארון עץ״, למאי נצטוה על זה בלוחות אלו יותר מבלוחות הראשונות2, והיאך3 יעלה על הדעת שמשה לא יעשה ארון להניחן4. עוד פלא סדר הכתוב, וכך היה לו לומר ׳עשה לך ארון עץ ופסל לך׳ וגו׳, וכמו דכתיב כן במעשה משה ״ואעש ארון עצי שטים ואפסל וגו׳⁠ ⁠⁠״5.
מכל זה מבואר דעיקר הציווי ״ועשית לך ארון עץ״ לא בא בשביל ללמד למשה שיעשה מקום להניח הלוחות, אלא להיפך, שיעשה דוקא ארון עץ ולא של כסף וזהב וכדומה6.
והסיבה לזה, הוא מה שכבר נתבאר בפרשת כי תשא (שמות לד,א. לד,כז) שלוחות השניות היו ראש הכנה לעמלה של תורת התלמוד, שניתן בכח הלוחות הללו לחדש מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ועל זה דרשו בשמות רבה (מז,ז) ״טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך״ (תהלים קיט,עא), שבמה שנצטער משה הרבה עד השיגו הלוחות השניות זכה לקבל הלכות מדרשות ואגדות. ומשמעות ״אלמד חוקיך״ הוא כמו שכתבתי כמה פעמים – ל׳חקוק׳ ולדייק דברי תורה שבכתב מלה במלה ואות באות, ולבוא מזה להלכות ואגדות. ועל זה אמר ״טוב לי כי עוניתי״, והכי לימד הקב״ה למשה שכל זה בא ביגיעת האדם. ומשום הכי ציוה למשה שיפסול בעצמו הלוחות וגם יכתוב בעצמו כל תורה שבכתב על הלוחות, זולת עשרת הדברות7. וכל זה נתבאר שם יפה שבא ללמד על יגיעת האדם בס״ד. ובא בזה הציווי ללמד שדבר זה נדרש עוד לחיי צער, כדתנן (אבות ו,ד) ׳כך היא דרכה של תורה׳ וכו׳. ומשום הכי ציוה הקב״ה לעשות דוקא ארון עץ8. וכל זה הודיע משה לישראל כאן כדי ללמדם דרך עמל תורה. ועיין עוד בסמוך פסוק ה׳.
1. פרשה בעייתית בגלל העדר סדר.
2. הרמב״ן כתב: לפי שהיה גלוי לפניו שישברם. ואח״כ הסביר על דרך הפשט שהארון הזה הוא הוא הארון שנצטוה במשכן, וא״כ – אכן נצטוה עליו בלוחות ראשונות (עיי״ש באריכות).
3. שאלה נוספת.
4. ועיין ברמב״ן שיתכן היה לחשוב להניחם ב״אוהל מועד״ (הוא המקום שמשה התבודד מחוץ למחנה, לאחר חטא העגל) ללא ארון, עד שייבנה המשכן והארון שבו.
5. רש״י בעקבות חז״ל בתנחומא הסביר שאכן משה שינה מציווי הקב״ה, ועשה תחילה ארון ׳שכשאבוא והלוחות בידי היכן אתנם׳. והרמב״ן פתר את הבעיה בפשטות, וז״ל: וטעם ״ועשית לך ארון עץ״ – שתשים הלוחות בתוכו בעת שתרד.
6. רבינו הולך כאן בעקבות שיטת חז״ל המובאת ברש״י וברמב״ן, שכאן מדובר על ארון אחר מהארון שנבנה במשכן, והיו שתי ארונות. (אך יש לזכור שהרמב״ן למד ע״פ הפשט שזהו הארון שבמשכן שעשה בצלאל, עיין דבריו באריכות).
7. זה לשון רבינו (שמות לד,כז): אלא נצטווה משה שמלבד שיכתוב ה׳ על הלוחות עשרת הדברים, יכתוב משה על הלוחות ״את הדברים האלה״ – ׳מבראשית עד לעיני כל ישראל׳, וכמו שהיו חקוקים על הלוחות הראשונות, כמו שכתוב לעיל (שמות כד,יב) ״ואתנה לך את לוחות האבן והתורה״, כך היו חקוקים על הלוחות השניות ע״י משה. וכבר נתבאר שם שאין הפירוש שהיו כתובים כמו שהתורה לפנינו, אלא השמות שבהם נבראו שמים וארץ, והן הן גופי תורה אחר שנתפשטו.
8. שלא כמו הארון שעשה בצלאל שהיה מצופה זהב, כי לארון ההוא יש תפקיד אחר.
בעת ההיא – יכול להתייחס רק לזמן התפילה (פסוק כ״ו), שהרי אין לחשוב שמיד עם שבירת הלוחות על ידי משה רבינו צוה ה׳ לעשות חדשים. קודם כל היה משה רבינו צריך להשיג מחילה שלימה בשביל ישראל ורק אחרי כן חידש ה׳ את בריתו עמהם. אבל כיון שכאן נאמר ״עלה אלי ההרה״, משמע שתפילתו של משה רבינו הנזכרת למעלה לא נאמרה על ההר, אלא למטה במחנה, כמו שלימדונו רבותינו בפרקי דרבי אליעזר פרק מו ובתנא דבי אליהו זוטא פרק ד. (הגהת הרא״ש בסוף מסכת ראש השנה לפרקי דרבי אליעזר, צריכה עיון גדול). השוה שד״ל ו״הכתב והקבלה״ לפסוק זה.
ועשית לך ארון – צווי זה לעשיית הארון אינו נזכר בשמות ל״ד:א׳. אבל בשמות כ״ה:י׳ כתובה מצות עשיית הארון עוד לפני חטא העגל. למדרש תנחומא ולרש״י נעשו שני ארונות; האחד שנזכר כאן, אשר בתוכו ניתנו הלוחות עד להקמת אוהל מועד, והאחר, שהושם באוהל מועד והלוחות ניתנו לתוכו לעולם. הביטוי ״ויהיו שם״ בפסוק ה, אינו אומר, לפי זה, אלא היו שם עד להקמת אוהל מועד. הדעה שהיו שני ארונות היא גם דעתו של התנא רבי יהודה בן לקיש בירושלמי שקלים ו׳:א׳, סוטה ח׳:ג׳ וכן הוא בספרי במדבר פב (כא ב, וכן הוא בספר זוטא, הוצאת קיניגסברגר מב א, השוה שם הערה ל״ד)
עוד יותר מזה מצינו בספרי זוטא בשם רבי שמעון (לבמדבר י״ח:ד׳): ״הא למדנו שהן שני אוהלות, אהל העבודות ואהל הדברות״, דהיינו, שאהל מועד הנזכר בשמות ל״ג:ז׳ המשיך להתקיים, בתור אהל הדברות, גם אחרי הקמת אהל מועד שהיה אהל העבודות.
הרמב״ן דוחה את הדעה הזאת, שלפיה היו שני ארונות. הוא מפרש, שפסוק זה אינו אלא חזרה על הצווי שנאמר בשמות כ״ה:י׳ והלאה, אלא שכאן אין הכתוב מזכיר רק את המצוה הראשונה של עשיית אוהל מועד, שכל שאר המצוות שבו תלויות בה. אחרי שנשברו הלוחות הראשונים והמצוה לעשיית ארון בשבילם נתבטלה ממילא, היה צורך לחזור על הצווי לעשיית ארון בשביל הלוחות השניים. ממילא הבין משה רבינו, שכל שאר המצוות לעשיית כלי המשכן והאהל גם כן נשארו בתוקפן. למעשה לא נעשה הארון רק אחרי כן, בשעה שכבר ירד משה רבינו מן ההר וצוה לעשות את אהל מועד ואת כליו. כאן (פסוק ג׳) לא נאמר אלא בקיצור, שמשה רבינו קיים גם את מצות עשיית הארון, ומיד חוזר הכתוב לעיקר, שהוא סיפור קבלת הלוחות השניים ושימתם בארון, ומסיים בזה את הסיפור הזה.
ועשית לך ארון – אבא חנן אומר משום ר׳ אלעזר, כתוב אחד אומר ועשית לך ארון וכתוב אחד אומר (פ׳ תרומה) ועשו ארון, הא כיצד, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.⁠1 (יומא ג׳:)
ועשית לך ארון – רבי יוחנן רמי, כתיב ועשית לך ארון וכתיב (פ׳ תרומה) ועשו ארון, מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו.⁠2 (שם ע״ב:)
1. ר״ל דכשזוכים ישראל נקראת העשיה על שמם ואם לאו נקראת על שם משה. ומהרש״א הקשה בעיקר קושיית הגמרא, דהא הפסוק דפ׳ עקב לא איירי בההוא ארון שעשה משה במשכן אלא בארון אחר לשמירת הלוחות כמבואר בפרשה כאן, ולפלא שלא העיר ממש״כ התוס׳ בחולין צ״ב א׳ בענין זה וז״ל, ואע״פ דארון אחר הוא מ״מ מסתמא כמו שהיה זה היה זה, וכפי הנראה בכונתם דמסתמא מי שעשה זה עשה זה, וא״כ שפיר קושיית הגמ׳ משנוי הלשונות, ועי׳ רש״י ב״ב י״ד ב׳ ד״ה שברי.
2. ור״ל שבאמת בעיקר המצוה נצטוה משה ועשו כל ישראל עבורו, ואע״פ שרק בצלאל ואהליאב ועוד חכמים עשו אך הם קבלו שכרם מקופת כסף קדשי בדק הבית, כמו שמבואר במס׳ תמורה ל״א ב׳, שכל ישראל השתתפו בה והוי כמו הם עצמם עשו, ועוד כתבנו מענין דרשה זו בפ׳ תרומה בפסוק הנזכר, יעו״ש וצרף לכאן.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ב) וְאֶכְתֹּב֙ עַל⁠־הַלֻּחֹ֔ת אֶ֨ת⁠־הַדְּבָרִ֔יםא אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל⁠־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר שִׁבַּ֑רְתָּ וְשַׂמְתָּ֖ם בָּאָרֽוֹן׃
I will write on the tablets the words that were on the first tablets which you broke, and you shall put them in the ark.⁠"
א. אֶ֨ת⁠־הַדְּבָרִ֔ים =ק3,ו ושיטת-א ומ״ש
• ל,ש,ש1,ל3,ל9=אֶת⁠־הַדְּבָרִ֔ים (אין מתיגה)
• ל1=אֶת⁠־הַ֨דְּבָרִ֔ים (מקום המתיגה)
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובר״י בכור שורחזקונירמב״ןדעת זקניםמיוחס לרא״שאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שירש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְאֶכְתּוֹב עַל לוּחַיָּא יָת פִּתְגָמַיָּא דַּהֲווֹ עַל לוּחַיָּא קַדְמָאֵי דְּתַבַּרְתָּא וּתְשַׁוֵּינוּן בַּאֲרוֹנָא.
and I will write upon the tables the words that were upon the former tables which you broke, and you shalt put them into the ark.
ואכתבא על לווחייה ית דביריה די הוון על לווחייה קדמייה די תברתב ותשויג יתהון בארונה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואכתב״) גם נוסח חילופי: ״ותכתוב״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תברת״) גם נוסח חילופי: ״תברית״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותשוי״) גם נוסח חילופי: ״ושווי״.
ואכתוב על לוחיא ית פיתגמיא דהוו על לוחיא קמאי דייתשר חילך דתברתנון ותשוינון בארונא.
And I will write upon the tables the words which were upon the former ones, which you didst break with thy entire strength; and you shalt put them within the ark.
[יא] אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ – רַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל. חַד אָמַר, טוֹל מִיָּדִי הֵילָךְ מֹשֶׁה אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. וְאֶחָד מֵהֶם אוֹמֵר, יָפֶה עָשָׂה. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לַמֶּלֶךְ שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה, אָמַר לָהּ: לְאַחַר זְמַן אֲנִי מְשַׁלֵּחַ לָךְ כְּתֻבָּתֵיךְ בְּיַד שׁוֹשְׁבִין. שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחַר זְמָן. עַד שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, מָצָא אוֹתָהּ שֶׁקִּלְקְלָה עִם אַחֵר. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ שׁוֹשְׁבִין. קָרַע אוֹתָהּ כְּתֻבָּה, אָמַר מוּטָב שֶׁיָּדוּן אוֹתָהּ כִּפְנוּיָה, וְלֹא כְּאֵשֶׁת אִישׁ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קִדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר (שמות י״ט:י׳). בָּא מֹשֶׁה לִתֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, וּמְצָאָן שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה. מֶה עָשָׂה. שָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַי״י אֱלֹהֵיכֶם, וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלּוּחוֹת וָאַשְׁלִיכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדַי וָאֶשְׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם. אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר נְחֶמְיָה, הַלּוּחוֹת אָרְכָּן הָיָה שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְרָחְבָּן שְׁלֹשָה, וְהָיָה מֹשֶׁה מַחְזִיק בִּשְׁנַיִם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁנַיִם, וּשְׁנֵי טְפָחִים רֶוַח בָּאֶמְצַע. וְגָבְרוּ יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה וְאָחַז בַּלּוּחוֹת וְשִׁבְּרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו (שמות ל״ב:י״ט). לְפִיכָךְ אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה שִׁבַּרְתָּ. עַל מָה שִׁבְּרָן. עַל שֶׁפָּרַח הַכְּתָב מֵעֲלֵיהֶם, וּלְפִיכָךְ שִׁבְּרָן. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְדֹאַר שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ וּפְרוֹזְדּוֹגיי״א בְּיָדוֹ לְהִכָּנֵס בַּמְּדִינָה, וְעָבַר בְּתוֹךְ הַנָּהָר וְנָפְלוּ הַכְּתָבִים לְתוֹךְ הַמַּיִם וְנִמֹּחוּ הָאוֹתִיּוֹת. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ הַדֹּאַר. קְרָעָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַי״י אֱלֹהֵיכֶם. מָה רָאָה, רָאָה הָאוֹתִיּוֹת שֶׁפָּרְחוּ. וְאַף הוּא שִׁבְּרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי הִכְתַּבְתִּי בְּתוֹרָתִי וְאָמַרְתִּי, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזַל אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ (ויקרא ה׳:כ״ג). וְאַתָּה הַפִּקָּדוֹן שֶׁהָיָה אֶצְלְךָ הָשֵׁב אוֹתוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים כָּרִאשׁוֹנִים. וְלֹא עוֹד אֶלָּא לְמָחָר הֵן עוֹמְדִין לִהְיוֹת שׁוֹנִים מַה שֶּׁהֵן לְמֵדִין מִמְּךָ. נִשְׁתַּבְּרָה חָבִית, וּשְׁבָרָהּ הַסַּרְסוּר הוּא מִשֶּׁלּוֹ. אַתָּה הָיִיתָ סַרְסוּר בֵּינֵינוּ לְבֵינוֹ, וְשָׁבַרְתָּ לְפִיכָךְ אַתָּה צָרִיךְ לְשַׁלֵּם. לְכָךְ נֶאֱמַר: פְּסָל לְךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה, עַל יְדֵי יֵצֶר הָרַע, הָיוּ לְמֵדִין וּמִשְׁתַּכְּחִין. אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא, אֲנִי עוֹקֵר יֵצֶר הָרַע מִכֶּם וְאֵינְכֶם מִשְׁתַּכְּחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר (יחזקאל ל״ו:כ״ו). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵינְכֶם צְרִיכִים לְאָדָם שֶׁיְּלַמְּדֵם שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת י״י כִּי כֻלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם (ירמיהו ל״א:ל״ד). וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְנֹאמַר אָמֵן.
[Siman 11] That you smashed (Deuteronomy 10:2): Rabbi Akiva and Rabbi Yishmael [differed on the matter]. One said, "[God was saying,] 'Take this here from Me which you broke, Moshe.'" And one said, "He did well.⁠" There is a [relevant] parable: To what is the matter comparable? To a a king who betrothed a woman. He said to her, "After some time, I will send your marriage contract through a nuptial agent. After some time the king sent [it]. While [the agent] was going, he found that she was sullied with another [man]. What did the agent do? He tore that marriage contract. He said, "It is better that [the king] judge her as a single woman, and not as a married woman.⁠" So [too,] did the Holy One, blessed be He, betroth Israel, as it is stated (Exodus 19:10), "and you shall be sanctified (a word sometimes used to denote marriage) today and tomorrow.⁠" Moshe [then] came to give them the Torah, and found that they did that act [of the golden calf]. What did he do? He broke the talets, as it is stated (Deuteronomy 9:16-17), "I saw how you had sinned against the Lord, your God [...]. Thereupon I gripped the two tablets and flung them away with both my hands, smashing them before your eyes.⁠" Rabbi Beracheya said in the name of Rabbi Helbo in the name of Rabbi Yishmael bar Nechemiah, "The length of the tablets was six handbreadths and their width was three. Moshe held on to two and the Holy One, blessed be He, to two and there were two handbreadths of space in the middle. And Moshe's hands became strong and he grabbed the tablets and broke them, as it is stated (Exodus 32:19), 'and he flung from his hands.' Therefore the Holy One, blessed be He, said, "that you broke.⁠" Why did he break them? Because the writing upon them flew away. And therefore he broke them. There is a [relevant] parable. To what is the matter comparable? To a courier who was going to bring a royal edict in his hand to a province. And he passed through a river and the [documents] fell into the water and the letters were erased. What did that courier do? He tore them. As it is stated (Deuteronomy 9;16), "I saw how you had sinned against the Lord, your God.⁠" What did he see? He saw the letters flying away. And so he also broke [the tablets], as it is stated, "which you broke.⁠" The Holy One, blessed be He, said to him, "I dictated in My Torah and stated (Leviticus 5:23), 'he would restore that which he got through robbery [...], or the deposit that was entrusted to him.' And [so] restore that deposit that was with you. And this is what is stated (Deuteronomy 10:1), 'Carve out for yourself two tablets of stone like the first ones.' And not only that, but tomorrow they will be reviewing that which they will be learning from you, 'If a barrel is broken, and the intermediary breaks it, [the payment] is from him.' You were the intermediary between us, and you broke [them]. Therefore you have to pay.⁠" Therefore it is stated, "Carve out for yourself.⁠" The Holy One, blessed be He, said, "In this world, you learn and forget, because of the evil impulse. But in the future to come, I am uprooting the evil impulse from you and you will not forget, as it is stated (Isaiah 36:26), 'I will remove the heart of stone from your body and give you a heart of flesh.' And not only that, but you will not need [another] person to teach [you the Torah], as it is stated (Jeremiah 31:34), 'No longer will they need to teach one another and say to one another, "Know the Lord"; for all of them, from the least of them to the greatest, shall know Me.'" And so may it be His will; and let us say, "Amen!⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

חַתַּי׳ אַכּתֻבַּ עַלַיְהִמַא אַלּכַּלִמַאתִ אַלַּתִּי כַּאנַתּ עַלַי׳ אַללַוְחַיְןִ אלּאַוַּליִןִ אללַדַ׳יְןַ כַּסַּרתַּהֻמַא וַצַיִּרהֻמַא פִי אַלצֻּנדֻוקִ
בכדי שאכתב עליהם את הדברות אשר היו על שני הלחות הראשונים אשר אותם שברת, ותשימם בארון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ושמתם בארון – שלא תוליכם עוד על ידך, שלא יהו מצויות לך לשברם אם תכעוס, כאשר עשית בראשנים.
ושמתם בארון – AND YOU SHALL PUT THEM IN THE ARK – That you will not carry them anymore by your hand, so they will not be available for you to break them if you get angry, like you did with the first ones.
ושמתם בארון – ולא תהיה נושאים עוד על ידיך ולא יהיו עוד על ידיך, ולא יהיו מצויות לך לשברם כמו האחרות.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
ושמתם בארון, "you shall put them inside the ark.⁠" You shall not carry them in your hands so that you will not have an opportunity to smash them in a fit of anger, as you did with the last ones. (B'chor shor)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ושמתם בארון – שבו היו תמיד מונחין שברי לוחות ואותם היו מוליכין למלחמה כדתניא בספרי וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם זה שיוצא עמהם במחנות הוא היה ארון עץ שעשה משה בעלייתו לסיני ומתחלה שם בו שברי לוחות גם לוחות אחרונות כדכתיב ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי עד שנעשה ארון של זהב שעשה בצלאל וכשנעשה נתנו בו לוחות אחרונות שנא׳ ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. ואותו שעשה בצלאל לא היו רגילין להוליך למלחמ׳ כדכתיב במלחמ׳ שילה מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה כי לא היתה כזאת מתמול שלשום שלא היו רגילים להוליכו ושם לקו שנשבה הארון ועל הארון שעשה בצלאל הוא שאמרו רבו׳ כל זמן שארון ושכינה שלא במקומם אסורין ישראל בתשמיש המטה והא דכתיב גבי אוריה שאמר הארון וישראל חנים בסוכות ואני אלך לשכב עם אשתי משמע דמחמיר על עצמו היה אבל האחרים מותרים בתשמיש המטה היינו בארון של עץ שעשה משה שהיו מוליכין במלחמה ומה שהיה במלחמת יהושע שהלך עמהם על פי הדבור היה. והא דאמרי׳ בשלהי פ״ק דבבא בתרא מלמד שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון ומשמע התם דהיינו בארון שעשה בצלאל היינו בבנין שהיתה מנוחה עדי עד. ובירוש׳ איכא פלוגתא יש אומרי׳ ארון אחד היה ויש אומרים שתי ארונות.
ושמתם בארון, "and place the Tablets in the ark.⁠" The broken Tablets had been lying in that ark all the time, as we know from Sifrey on Behaalotcha, paragraph 82. This was the ark that the Israelites took with them when they went out to war as we know from Numbers 10,33. and which travelled three days march in front of them during the journeys in the desert. It was the ark made by Moses before he ascended Mount Sinai, not the Ark that Bezalel made for a furnishing of the Tabernacle. Originally, he had placed the broken Tablets in that ark as well as the second set of Tablets, as the commandment to construct a Tabernacle, etc. had not yet been given. We have read this in verse five of our chapter. Construction of the Tabernacle had begun only after Moses had descended from the Mountain for the third time and it was not completed or consecrated until the beginning of Nissan of the second year in the desert. At that time the Tablets were transferred to the golden ark covered by the golden lid with the cherubs that we read about in Exodus 25,16. This Ark was not taken out of the Tabernacle even during wars as we know from Samuel I 4,7 and 8: during the war around Shiloh, against the Philistines, when the two sons of Eli the High Priest took the golden ark with them to help them in the war and the Philistines captured it,⁠1 Our sages are on record as ruling that at any time when this ark and G–d's Presence which it symbolised was not in the place assigned to it, the Israelites were not allowed to indulge in marital relations with their wives. During the incident between David and Uriah hachitti, in Samuel II 11,11, when David sent him home on furlough to his wife to engage in marital intercourse, the latter's refusal to do so was considered an unjustifiable hardship he imposed upon himself, while ordinary soldiers when on leave did have marital relations.⁠2 When the Ark accompanied Joshua during the war of conquest of the Holy Land, this was at the direct command of the Lord. In both instances the reference was to the ark Moses had constructed and which contained the broken Tablets. When the Talmud in Baba Batra folio 14 speaks of the broken Tablets and the second set of Tablets that were kept in the Ark, the reference is clearly to the Ark made by Betzalel. But this refers to the Ark in Solomon's Temple, after it had found a permanent resting place. In the Jerusalem Talmud we do find that there is a disagreement about whether during that period there were still two arks.
1. [though it brought only harm to them wherever the placed it so that they sent it back after six months. Ed.]
2. [The soldiers in David's army had given their wives pro forma divorce decrees before going into battle so that their wives would be able to remarry if they died and their remains had not been identified. Ed.]
ושמתם בארון – שבו היו תמיד מונחים שברי הלוחות ואותו היו מוליכים למלחמה כדתנייא בספרי וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם זה שיוצא עמהם למלחמה והוא היה ארון עץ שעשה משה בעלותו להר סיני ובתחלה שם בו גם לוחות האחרונו׳ כדכתיב ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי עד שעשה ארון של זהב שעשה בצלאל וכשנעשה נתנו הלוחות האחרונות שנא׳ ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך ואותו שעשה בצלאל לא היו רגילין להוליך למלחמה כדכתיב במלחמת שילה מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה כי לא היתה כזאת מתמול שלשום שלא הורגלו להוליכו ושם לקו שנשבה הארון ועל אותו ארון אחז״ל כל זמן שארון ושכי׳ שלא במקומן ישראל אסורים בת״ה והא דכתיב באוריה שאמר הארון וישראל יושבין בסוכות ואני אלך לשכב עם אשתי ומשמע דמחמיר על עצמו היה אבל אחרים מותרים היו בתשמיש היינו בארון של עץ שעשה משה שהיו מוליכין במלחמה ומה שהיה במלחמת יהושע עמהם על פי הדבר היה והא דאמרי׳ בשלהי פ״ק דב״ב מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון ומשמע התם דהיינו הארון שעשה בצלאל היינו בבנין הבית שהיה מנוחה עדי עד ובירושלמי בזה פלוגתא י״א ארון א׳ היה וי״א ב׳ היו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

א֨ת⁠־הדברים: בס״ס הקדמא באל״ף, לא בה״א. [אֶ֨ת⁠־הַדְּבָרִ֔ים].
ואכתב וגו׳ – ה׳ לא ישנה את תורתו כדי להתאימה לכשלונות האדם. תמיד ישנה בחירה רק בין שתי אפשרויות: לנטוש את התורה או לשוב אליה בנאמנות. לא תיקון של התורה אלא תיקון של עצמנו כדי שנעמוד בדרישותיה – זהו התפקיד היחיד המוטל עלינו בכל זמן ובכל עת. ה׳ יכתוב על הלוחות החדשים בדיוק את מה שהיה כתוב על הראשונים. התורה היא היסוד הנתון והקבוע; בדור שנוטש את התורה, מצפה התורה לצאצאיו של דור זה שיהיו נאמנים לחובתם.
אשר שברת – עיין פירוש, שמות לד, א.
ושמתם בארון – לפי האמור בבבא בתרא (יד:) ״לוחות ושברי לוחות מונחים בארון״. יש בכך זיכרון כפול לכל הדורות. שכן מכאן אנו למדים שלוחות הברית כבר נשתברו פעם אחת בגלל חטא בגידתנו. ועוד אנו למדים מכאן שדור יכול לעמוד איתן רק אם נתכפר לו והוחזרה העטרה ליושנה, ומשמעותה של כפרה כזאת איננה יכולה להיות אלא חזרה אל התורה הישנה.
ואכתב – פי׳ מ״ש פסל לך שני לוחות אבנים ועלה ההרה הוא כדי שאכתוב על הלוחות את הדברים וכו׳, ומ״ש ועשית לך ארון עץ הוא כדי ושמתם בארון. והנה בעלותו לקבל לוחות הראשונים לא צוה לו לעשות ארון מזה הוציא משה שגם השברי לוחות ישים בארון כמ״ש בברכות (דף ט׳) וע״כ היה צריך להקדים עשיית הארון, וז״ש:
את הדברים: ידוע הדרש בפרשת כי תשא ״דברים הדברים את הדברים״1 ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. והיא2 פלפולה של תורה. וביארנו שם (לד,א. לד,כז).
אשר היו: ולא כתיב ׳אשר כתבתי׳3, ומבואר גם כן שם4 שבאמת זה הלשון ״שמור״ ועוד שינויים לא נכתבו על הראשונות, אלא היו נכללים בם.
1. הדרש אינו בפרשת כי תשא, אלא על פרקנו פסוק כ״ז, או על לעיל פרק ט׳ פסוק י׳, עיין מה שכתבנו בשמות פרשת כי תשא פרק ל״ד הערה 2.
2. זו פרשנות רבינו בדרשת חז״ל.
3. שהרי פסוקנו מביא את דברי הקב״ה – ״ואכתוב (ואני אכתוב) על הלוחות וגו׳⁠ ⁠⁠״.
4. בשמות (לד,א) ״ויאמר ה׳ אל משה, פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת״.
אשר שברת – תנא רבי ישמעאל, הקב״ה אמר לו שישברם, שנאמר אשר שברת, אמר לו, יפה עשית ששברת1. (ירושלמי תענית פ״ד ה״ד)
ושמתם בארון – תנא רב יוסף, אשר שברת ושמתם בארון, מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון,⁠2 מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון.⁠3 (מנחות צ״ט.)
1. ענין דרשה זו איתא גם בבבלי שבת פ״ז א׳, ופירש״י שם אשר – לשון אישור וחיזוק, עכ״ל. ואינו מבואר מה הכריח להדורש להוציא המלה אשר מפשטה, וי״ל משום דע״פ נמוס ודרך ארץ בנוהג שבעולם, כשעושה אדם בהחפזו או בשעת כעסו דבר שלא כהוגן אין ראוי לאחר להזכירו דבר זה, כי זה לו לעגמת נפש והלבנת פנים, כי גם נפשו שלו ירעה לו על זה, ולפי זה אי ס״ד דלא היה ניחא ליה להקב״ה מעשה זו דשבירת הלוחות לא היה מזכיר זה למשה בדברו אתו, אחרי כי אין הדברים מוכרחים לתכלית המאמר, כי די היה לו לומר ואכתוב וגו׳ אשר היו על הלוחות הראשונים ותו לא, ומדסיים אשר שברת, ש״מ דניחא ליה בזה, ודריש שהודה לו על זה.

אכן בזה משונה ענין אגדה זו מהאגדה שבבבלי שם, דבבבלי מבואר שרק אחר המעשה הסכים הקב״ה על ידו בזה, שכן חשיב זה בשלשה דברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב״ה על ידו, וכאן מבואר שהקב״ה אמר לו [מתחלה] שישברם, אכן העיקר כמשמעות הבבלי, כמבואר בענין שם, וכן צריך לפרש כונת הירושלמי, וראיה שהרי מסיים שאמר לו יפה עשית ששברת, וזה מורה מפורש שרק לאחר מעשה הסכים לו, וצ״ל דמ״ש שהקב״ה אמר לו שישברם לאו דוקא הוא שמתחלה אמר לו כן, אלא מפני שכך היה סוף הענין לכן תלה זה הרצון בתחלת דבור ה׳.

אבל בילקוט ס״פ בהעלותך (רמז תש״מ) איתא בשם ר׳ מאיר על הפסוק שבסמוך (ה׳) ויהיו שם כאשר צוני, שנצטוה משה ושבר את הלוחות, ולשון זה מורה מפורש שלכתחלה עשה כן משה ע״פ הקב״ה, ולפי״ז צ״ל דר׳ מאיר באמת לא יסבור הדרשה דאשר שברת יישר כחך ששברת, כיון דאינה שייכא כלל, אחרי שנצטוה מקודם על זה.

ובזה יש לכוין בסוגיית הגמרא בב״ב י״ד ב׳ בפלוגתא דר׳ מאיר ור׳ יהודה שם בענין אחד, דפריך לר״מ מנ״ל הא דשברי לוחות מונחות בארון ומשני דיליף מדתנא רב יוסף אשר שברת ושמתם בארון [היא הדרשה הבאה לפנינו], ופריך לר׳ יהודה מאי עביד ליה לאשר שברת ומשני דמבעי ליה להא דאמר לו הקב״ה יישר כחך ששברת, ע״כ. ולכאורה קשה למה לא פריך מנ״ל לר״מ דרשה זו כנהוג בגמרא, אך לפי המבואר בילקוט שהבאנו דר׳ מאיר ס״ל מפורש שמשה נצטוה על זה מקודם, א״כ לא שייך לדידיה כלל ענין הדרשה הזאת, כמובן, דעל מצוה לא שייך הכרת תודה, ולכן לא פריך מזה לר״מ, ודו״ק, ועי׳ מס׳ אדר״נ פ״ב מענין זה.
2. יתכן דרב יוסף לא ס״ל כדרשה הקודמת דלשון אשר שברת הוא כעין הודאה למשה על שבירת הלוחות אלא ס״ל כר״מ שהבאנו באות הקודם דמתחלה נצטוה משה על זה, יעו״ש. וא״כ הלשון אשר שברת מיותר הוא כלל, ולכן דריש שבא לדרשה ורמז שגם שברי לוחות יהיו מונחים בארון.
3. דייק לומר מחמת אונסו משום דרצונו לומר דאפילו בצנעא אין נוהגין בו בזיון, אבל בפרהסיא אפילו בשכח בפשיעה אין נוהגין בו בזיון משום כבוד התורה כמבואר בסוגיא כאן ובמו״ק י״ז א׳.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובר״י בכור שורחזקונירמב״ןדעת זקניםמיוחס לרא״שאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שירש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(ג) וָאַ֤עַשׂ אֲרוֹן֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔ים וָאֶפְסֹ֛ל שְׁנֵי⁠־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וָאַ֣עַל הָהָ֔רָה וּשְׁנֵ֥י הַלֻּחֹ֖ת בְּיָדִֽי׃
So I made an ark of acacia wood, and cut two tablets of stone like the first, and went up onto the mountain, having the two tablets in my hand.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייומלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַעֲבַדִית אֲרוֹנָא דְּאָעֵי שִׁטִּין וּפְסַלִית תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָּא כְּקַדְמָאֵי וּסְלֵיקִית לְטוּרָא וּתְרֵין לוּחַיָּא בִּידִי.
And I made an ark of sittin wood, and hewed two tables of stones like the former, and went up to the mountain, and the two tables were in my hand;
ועבדית ארוןא אעין דשיטין וחצבית תרין לווחין דאבנין כקדמיהב וסליקית לטורא ותרין לווחי בידי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ועבדית ארון״) גם נוסח חילופי: ״ואעבדית ארונה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כקדמיה״) גם נוסח חילופי: ״כקדמיין״.
ועבדית ארונא דקיסא שיטא ופסלית תרי לוחי מרמירא כצורת קמאי וסלקית לטוורא ותרין לוחיא בידי.
And I made an ark of sitta wood, and hewed two marble tables according to the form of the first, and went up into the mountain, having the two tables in my hand.
ואעש ארון1זה הארון היה לבד הארון שעשה בצלאל.
1. זה הארון היה לבד הארון שעשה בצלאל. מובא גם ברש״י י׳ א׳.
פַצַנַעתֻ צֻנדֻוקַא מִן כַ׳שַׁבִּ אלסִּנטִ וַנַחַתֻּ לַוְחַיְ גַוַאהִרַ כַּאלאַוַּליִןִ וַצַעַדתֻ אִלַי׳ אַלגַבַּלִ וַהֻמַא פִי יַדִי
מיד עשיתי ארון מעץ השטה וחצבתי שני לחות יהלומים, כמו הראשונים, ועליתי אל ההר, והם בידי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואעש ארון – בצווי,⁠1 ויהיה פירוש: ויקהל משה (שמות ל״ה:א׳) – וכבר הקהיל משה,⁠2 כאשר הראיתיך רבים כן (ראב״ע בראשית פירוש ראשון א׳:ט׳). וכלא זה בעבור שאמר: ויהיו שם כאשר צוני י״י (דברים י׳:ה׳), וזהו: ונתת אל הארן את העדת (שמות כ״ה:ט״ז).
גם יתכן להיות על: ועשית לך ארון עץ (דברים י׳:א׳).⁠3 והקבלה תנצח.
1. כלומר: הוא הארון שעשה בצלאל.
2. כלומר: מלאכת המשכן התחילה והארון כבר היה עשוי לפני שעלה משה להר סיני לארבעים יום האחרונים.
3. כפירוש חז״ל שארון זה אינו הארון שעשה בצלאל.
א. כן בכ״י פריס 176, ברסלאו 53. בכ״י פריס 177: ועל.
SO I MADE AN ARK. By command.⁠1 The meaning of And Moses assembled (Ex. 35:1) should be interpreted, and Moses had assembled.⁠2 I have already shown you many such instances.⁠3 All of this is necessitated4 by Scripture's statement, and there they are, as the Lord commanded me (v. 5).⁠5 This6 is what And thou shalt put into the ark the testimony (Ex. 25:16) refers to. It is also possible that it7 refers to and make thee an ark of wood.⁠8 The tradition of the sages shall triumph.
1. By commanding Bezalel to make it.
2. Ex. 35:1 tells us that Moses gathered the people and told them to make the tabernacle and its furniture, the ark included. Ex. 35 follows the account of the giving of the second tablets, which is recorded in Ex. 34. Now, since Ibn Ezra believes that the ark spoken of in our chapter is to be identified with the ark made by Bezalel, he interprets And Moses assembled as And Moses had assembled Israel; that is, Moses gathered Israel and commanded them to make the tabernacle before he ascended Mount Sinai a second time to receive the second tablets.
3. Where a perfect is to be taken as a pluperfect. See Vol. 1, p. XVI.
4. Ibn Ezra's interpretation.
5. This indicates that our verse deals with the ark in which the tablets were placed permanently; the ark in which Moses placed the tablets.
6. As the Lord commanded me.
7. As the Lord commanded me (v. 5).
8. In other words, verse 5 does not refer to the command recorded in Ex. 25:16. It thus does not speak of the ark made by Bezalel. Therefore our verse does not contradict the Rabbinic tradition.
ואעל ההרה – בעלות השחר של יום חמישי כ״ט באב והוא שנאמר בפרשת כי תשא וישכם משה בבוקר ויעל אל הר סיני וגו׳ (שמות ל״ד:ד׳).
ואעל ההרה, "I ascended the Mountain.⁠" This was at dawn on Thursday the twenty ninth day of Av. This ascent has been referred to in Exodus 34,4, where the Torah reported Moses ascending early in the morning.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ואעש ארון – להשלים המצוה והמעשה בקצרה ואחר כך שב להאריך במוקדם ופי׳:
ואעש ארון, "I constructed an ark,⁠" Moses concludes this interlude and returns to his main theme.
(ג-ה) ואעש ארון וגו׳ ואפסול שני לחות אבנים כראשונים ואעל וגו׳ ואפן וארד מן ההר ואשים שם את הלוחות אשר עשיתי ויהיו שם כאשר צוני ה׳ ומעתה לא חסרתם דבר כאלו לא נשברו ולא נאבדו מכם וכל שכן לפי מה שאמרו לוחות ושברי לוחות מונחים בארון (ב״ב י״ד:).
[ח] אמנם במה שעשה הארון תחלה נראה לי שלא שנה כי הנה האל יתעלה דבר אליו כיועץ והוא עשה כאומן. 1וזה כי היועצים יבאו מתכלית הענינים אל ראשיתם. אמנם הפועלים הם בהפך. וכבר דברנו על זה יפה בעצת יוסף שער כ״ט ובסדר מלכיות וזכרונות שער ס״ז פ״ה.
1. וזה כי היועצים להבין דבריו אלה עיין ביאורי בראשית שער כ״ע דף רל״ב ע״א, כי שם כ׳ כי הלקוח בעצה ראשונה וכו׳ ע״ש ר״ל שהתכלית אף שהוא ראשונה במחשבה יוצאת בכל זאת רק באחרונה אל הפועל, והפעולות שהן אמצעיות לה אף שהן מאוחרות במחשבת האומן והפועל הן מוקדמות בכל זאת להעשות תמיד לפני צאת עוד התכלית על ידן אל הפועל, ור״ל פה כי בעבור שתיקון הלוחות אשר עליהם היו כתובים עשרת הדברים שהם עיקרי ויסודות דת ואמונת ישראל האמיתית, הוא התכלית הנרצה מהי״ת, כי על ידם תפקחנה עיני העברים לדעת את ה׳ ללכת בדרכיו, לעשות הפעולות הנרצות לו, ולחדול מעשות כל תועבה אשר שנא, ע״כ הקדים הי״ת לצות את משה תחילה על מעשה הלוחות באמרו ״פסל לך וכו׳⁠ ⁠⁠״ ורק אח״כ על מעשה הארון באמרו ״ועשית לך ארון עץ שהוא רק האמצע לשמור בתוכו את הלוחות, ככל יועץ חכם המצוה תחילה על התכלית ואח״כ רק על האמצעים אשר על ידם יושג התכלית ההוא, אבל משה הקדים תחילה ככל פועל ואומן, הכנת האמצע אל התכלית, וע״כ עשה תחילה הארון, ואח״כ הלוחות למען יוכל להשימם אל הארון מיד כאשר יוגמרו, ולא יצטרכו להשאר אף רגע אחד מבלי שמירה מעולה הראויה לדברים קדושים כאלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואעש ארון וכו׳ ואפסל – אעפ״י שצוהו ה׳ יתברך ראשונה שיפסול הלוחות ואח״כ שיעשה הארון, הוא עשה בהפך, ואין זה שנוי מצוה, כי השם זכר הדברים כפי מעלתם, הלוחות תחילה ואח״כ הארון, ומשה עשאם כפי מה שיחייב טבע המלאכה, ראשונה הארון כדי שיונחו בו ואח״כ פיסול הלוחות, וכן תמצא במלאכת המשכן, שבצווי הנזכר הארון תחילה ואח״כ המשכן, ובצלאל עשה בהפך, כי טבע המלאכה יחייב כן:
(ג-ה) ואעש ארון עצי שטים וכו׳ ואפן וארד מן ההר ואשים את הלוחות שאז הניח לשם גם לוחות השניים, ומ״ש ויהיו שם בארתי בפ׳ תרומה כי זה הארון נשאר לדורות כי עשהו משה כמדה שא״ל ה׳ לעשות במשכן רק אח״כ תקנהו בצלאל במה שהוסיף עליו שני ארונות זהב והכפרת והכרובים עי״ש:
בשמות ל״ז:א׳ נאמר, שהארון לא נעשה אלא אחרי קבלת הלוחות השניים. אנו צריכים לפרש כי כאן הוא מקדים את המאוחר, ויש לתת טעם לדבר, שאין כוונת המקרא כאן לספר את התפתחות המאורעות, אלא להשתמש לשם דברי תוכחה במאורעות שקרו ושתוארו כבר.
עצי שטים – כמו בשמות כ״ה:י׳. צפוי הזהב אינו נזכר כאן, כיון שאין זה שייך לדברי התוכחה.
ושני הלוחות בידי – ולעיל כתוב ואפן כו׳ ושני לוחות על שתי ידי כו׳ ואשליכם מעל שתי ידי כו׳, כמבואר במד״ר שהכבידו על ידיו, ולכן כתיב על ידיו וזה שמתנצל משה למה שברן שהכבידו ע״י. ועיי״ש והבן.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייומלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ד) וַיִּכְתֹּ֨ב עַֽל⁠־הַלֻּחֹ֜ת כַּמִּכְתָּ֣ב הָרִאשׁ֗וֹן אֵ֚ת עֲשֶׂ֣רֶת הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר֩ יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֲלֵיכֶ֥ם בָּהָ֛ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵ֖שׁ בְּי֣וֹם הַקָּהָ֑ל וַיִּתְּנֵ֥ם יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֵלָֽי׃
He wrote on the tablets, according to the first writing, the ten statements which Hashem spoke to you on the mountain out of the midst of the fire on the day of the assembly; and Hashem gave them to me.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקונירמב״ןמושב זקניםעקדת יצחק פירוששיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּכְתַב עַל לוּחַיָּא כִּכְתָבָא קַדְמָאָה יָת עַשְׂרָא פִתְגָמִין דְּמַלֵּיל יְיָ עִמְּכוֹן בְּטוּרָא מִגּוֹ אִישָׁתָא בְּיוֹמָא דִּקְהָלָא וִיהַבִנּוּן יְיָ לִי.
and He wrote upon the tables according to the former writing, the Ten Words which the Lord spoke with you on the mount from the midst of the fire on the day of the assembly; and the Lord gave them to me.
וכתבא על לווחייה ככתבה קדמייה ית עשרתיב דביריה די מלל ממריה די״י עמכון בטורה מן גו להבי אשתה ביום כנשות קהלא ויהב יתהון לי אמר משה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכתב״) גם נוסח חילופי: ״וכתבית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עשרתי״) גם נוסח חילופי: ״עשתרי״.
וכתב על לוחיא הי ככתבא קמא עשרתי דביריא דמליל י״י עימכון בטוורא מיגו אישתא ביומא דאתכנשו קהלא ויהבינון י״י לי.
And He wrote upon the tables according to the former writing, the Ten Words which the Lord spoke with you from the mount in the midst of the fire on the day that the congregation was gathered together, and the Lord gave them to me.
פַכַּתַּבַּ עַלַיְהִמַא כַּאלכִּתַּאבִּ אלּאַוַּלִ וַהִי אַלּעַשַׁרֻ כַּלִמַאתֵ אַלַּתִּי כַּלַמַכֻּם אַללָּהֻ פִי אַלגַבַּלִ מִן וַסַטִ אלנַּארִ פִי יַוְםִ אלגַוְקִ וַדַפַעַהֻמַא אִלַי
אזי כתב עליהם כמכתב הראשון, והוא עשרת הדברות אשר דבר אליכם ה׳ בהר, מן תוך האש, ביום הקהל, והעביר אותם אלי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויתנם י״י אלי – ביום ג׳ בשבת בעשרה בתשרי.
ויתנם ה' אלי, "the Lord handed them to me.⁠" This was on the Tuesday, the tenth day of the month of Tishrey.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ויכתוב על הלוחות – בכל הפרשה הזאת משמע, שהב״ה כתבם ובריש כי תשא משמע שמשה כתבם וצ״ע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כמכתב הראשון – דהיינו את עשרת הדברים:
עשרת הדברים אשר דבר – ובלוחות הראשונות אמר (לעיל ט׳ י׳) ככל הדברים אשר דבר, ולרבותינו במדרשותיהם, דבלוחות הראשונות היו בין כל דבור ודבור דקדוקים של תורה, עד שהיה פנימית התורה ג״כ גלוי ומפורש, משא״כ בלוחות שניות, שפיר השמיט כאן מלת ככל עמ״ש בהגהת מאמר התורה בד״ה מתועלת הסדר בלמודים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

כמכתב הראשון: פירוש, שהיה חרות, ולא בכתב ממש – מדרש לקח טוב1}.
אשר דבר ה׳ אליכם: ולעיל (ט,י) כתיב ״ככל הדברים אשר דבר ה׳ עמכם״. והוא כמו שכתבתי לעיל (ה,יט) דבלוחות הראשונות היה כתוב דברות הראשונות ששמעו ישראל מפי הגבורה, והיינו ״אשר דבר ה׳ עמכם״. אבל בלוחות שניות היה כתוב דברות השניות2 שלא שמעו באזניהם, אלא משה שמע ״שמור וזכור״ בדבור אחד, וכן כל השינויים, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע, אבל משה שמע ולימד לישראל. משום הכי כתיב ״אשר דבר ה׳ אליכם״, דמשמעו כמו ״וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן״, דמשמעו משה דיבר עם אהרן, הכי נמי משה דיבר עם ישראל.
1. זה לשונו: מה מכתב הראשון חרות על הלוחות אף מכתב שני חרות.
2. עיין היטב לעיל (ה,יט) בדברי רבינו ובהערותינו.
עשרת הדבריםשמות ל״ד:כ״ח.
בהר מתוך האש וגו׳ – ט׳:י׳.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקונירמב״ןמושב זקניםעקדת יצחק פירוששיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ה) וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן⁠־הָהָ֔ר וָֽאָשִׂם֙ אֶת⁠־הַלֻּחֹ֔ת בָּאָר֖וֹן אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתִי וַיִּ֣הְיוּ שָׁ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
I turned and came down from the mountain, and put the tablets in the ark which I had made; and there they are as Hashem commanded me.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְאִתְפְּנִיתִי וּנְחַתִית מִן טוּרָא וְשַׁוִּיתִי יָת לוּחַיָּא בַּאֲרוֹנָא דַּעֲבַדִית וַהֲווֹ תַמָּן כְּמָא דְּפַקְּדַנִי יְיָ.
And I returned and descended from the mount, and put the tables into the ark which I had made, and they are there, as the Lord commanded me.
וכוונית ונחתית מן טורה ושווית ית לווחייה בארונה די עבדית והוון תמן היך מה די פקד יתיה ממרה די״י.
וכוונית ונחתית מן טוורא ושוויית ית לוחיא בארונא דעבדית והוו תמן צניעין היכמא דפקדני י״י.
And I turned and came down from the mountain, and put the tables into the ark which I had made, and there are they laid up (hidden) as the Lord commanded me.
ואפן וארד מן ההר – שמסר לי הקב״ה סדרי מחילה וסליחה, ואותו יום היה יום ארבעים יום שעמד בהר בקבלת לוחות שניות, 1והוא היה יום עשור בתשרי, ולכך קבע אותו יום הקב״ה יום מחילה וסליחה לישראל, כמו שעשה באותו עת, כן יעשה עמנו בכל עת ובכל שעה אמן.
1. והוא היה יום עשור בתשרי. רש״י שמות י״ח י״ג, ורש״י עקב ט׳ י״ח.
תֻ׳םַּ וַלַיְתֻ וַנַזַלתֻ מִןַ אלגַבַּלִ וַצַיַּרתֻ אַללַוְחַיןִ פִי אַלצֻּנדֻוקִ אלּדִ׳י צַנַעתֻהֻ וַבַּקַיַא הֻנַאךַּ כַּמַא אַמַרַנִי אַללָּהֻ
אחרי זאת פניתי וירדתי מן ההר, ושמתי את שני הלחות בארון אשר כבר עשיתי אותו, ונשארו מנחים שמה כפי-שצוה עלי ה׳.
(ה-ח) אין אמרו בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי (ח) שב אל משם נסעו הגדגדה (ז) כי מסע זה היה בשנת הארבעים אחרי מות אהרן, אלא שהוא מופנה אל הכתוב ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי (ה). וראשית הבחירה ההיא אמרו להם ״ולתת עליכם היום ברכה״ (שמות ל״ב:כ״ט).
(ה-ו) פס׳: ואפן וארד מן ההר – ובני ישראל נסעו. הסמיך מיתת אהרן למתן תורה דכתיב ויהיו שם. וכתיב שם מת אהרן. 1זה שאמר הכתוב (תהלים קטז) יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו.
1. זה שאמר הכתוב יקר בעיני ה׳. עיין ילקוט חוקת בשם הילמדנו כי הפסוק הזה נדרש על מיתת בני אהרן:
ואפן וארד מן ההר – באותו יום עצמו ביום ג׳ בשבת עשרה בתשרי והוא שנאמר בפרשת תשא ויהי ברדת משה מן ההר וגו׳. ואף על פי שנתעכב קצת יום עשרה בתשרי שירד מן ההר והביא את הלוחות אינו ממנין המ׳ יום שלישיים שהרי כבר נשלמו הם בעלות השחר של עשרה בתשרי. נמצא תחילת פרישתו ביום שני בשבת שהוא ר״ח סיון של מתן תורה שבו התחיל משה להתענות כדי למרק אכילתו להיות כמלאכי השרת לקבל התורה בטהרה ובעליה אחרונה ביום ה׳ בשבת בכ״ט באב וסוף תעניותיו ביום שני בשבת בי׳ בתשרי לכך נהגו העולם להתענות שני וחמישי ושני סדר זה מר״ח סיון עד י׳ בתשרי. כך מצאתי.
ואפן וארד מן ההר, "I turned around and descended from the Mountain;⁠" on the same day, on Tuesday, the tenth day of Tishrey. This is what is written in Exodus 34,29: ויהי ברדת משה מן ההר, "it happened while Moses was on his descent from the Mountain, etc.;⁠" even though Moses had delayed briefly on the Mountain, he descended on that day and brought the second set of Tablets with him. This day is not included in the three times 40 days that Moses had spent on the Mountain. Those forty days had already been completed at dawn of the day that Moses descended. Moses' absences from the people, and his fasting, therefore commenced on Monday, the first day of Sivan, prior to the revelation on the sixth day of the month, as he had to completely discharge any remnants of food and drink consumed before he ascended the Mountain where he had to be comparable to angels who do not eat or drink. He therefore could remain in a constant state of ritual purity. He completed his fasting on Monday the ninth day of Tishrey. This is why it became a custom among some of our people to observe Mondays and Thursdays commencing with the first day of Sivan and concluding on the tenth day of Tishrey.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ואפן וארד מן ההר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי – ברדתי מן ההר:
ויהיו שם – לעד:
כאשר ציוני י״י – להיות כבודו שוכן בתוך בני ישראל:
ואפן וארד מן ההר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי, "I turned around and descended from the Mountain and placed the Tablets in the ark that I had constructed.⁠" I did this immediately after descending from the Mountain.
ויהיו שם, "they remained there.⁠" Permanently.
[This is a part of Moses' admonition. The emphasis is not on the fact that these Tablets were received, but on the quasi secrecy with which they were received, and the fact that other than Moses no one had ever seen what was written on these Tablets. Had the first set of Tablets survived intact their presence after having been displayed by Moses would have been an ongoing reminder of the revelation at Mount Sinai. Partly based on Rabbi Avraham Sabba in his Tzror hamor. Ed.]
כאשר צוני ה'. "As Hashem had commanded me.⁠" God had commanded that some of His glory be present on earth in the camp of the Children of Israel.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

והנה בא הצווי הזה בכאן מלבד הסבה אשר זכרתי לומר לישראל. כי הם לא זכרו ממתנתם וחסדם שעשה עמהם השם יתברך כלל. כי הנה הלוחות אשר נשברו חזרו השם יתברך ליושנם ויהיו שם בארון. וזה היה אליה׳ הצלחה רבה שהחסד שחננם השם יתברך ושנאבד מהם לחטאת׳ חזר לידם ולא חסרו ממנו דבר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כאשר צוני ה׳ – פירוש כל המשך הזמן אשר צוני, והכוונה הוא לו׳ עד כי יבא זמן שהוציאם מאותו ארון ונתנם בארון שעשה בצלאל.
כאשר צוני השם, "as God commanded me.⁠" Moses meant that all the time it took for him to bring the Tablets to the people and to place them in the ark constructed by Bezalel, the Tablets remained in the ark which he had constructed and taken up to Mount Sinai with him.
ויהיו שם – עד שהוקם המשכן.
ויהיו שם כאשר צוני ה׳ – הם נשארו שם כערבון וכעדות לברית ה׳ המחודשת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ואפן: בספר שמות (לב,טו)1 ביארנו הא דכתיב ״ויפן״ בירידה ראשונה, משום שמשה חזר אחורנית ופניו כלפי שכינה, ובשעה שהלוחות בידו היה חש שלא יפול ויכשל בדבר ויפלו הלוחות מידו ח״ו, על כן היה נפנה לאחוריו2. וכן הפירוש לעיל (ט,טו)3 בירידה ראשונה.
וכאן כתיב כן בירידה שניה4, ללמדנו שבאמת מצד הליכת ההר לחוד לא היה צריך עוד להפנות לאחוריו, שהרי כבר ידע דרך הלוכו מפעם הראשונה5, אבל גם ברדתו מן ההר עד שהניח בארון הלך הכל לאחוריו6. וזה לא היה בראשונה, כי ברדתו מן ההר7 וראה העגל שבר הלוחות, משא״כ בשניות הלך יותר לאחוריו עד שהניח בארון. וכך עשה רבא, כד הוי מיפטר מרביה, הוי אזיל לאחוריה עד דמנגפין כרעיה על אסקופתא דבי רב יוסף דמא8, כדאיתא ביומא (נג,א). למדנו דלא רק ד׳ אמות צריך לעשות כן, אלא עד שיתכסה מעיניו, וכמו שעשה משה רבינו.
ויהיו שם כאשר צוני ה׳:⁠9 הוא מיותר, וללמד שלא רק ברגע הראשון היה10 של עץ, אלא היו מונחים שם זמן רב עד בוא השעה שנגמרה מלאכת המשכן. וכל זה ללמדנו כי יש לתלמיד חכם, שנמשל לארון הקודש כמו שיבואר בסמוך, לסבול הרבה חיי צער ועוני עד בוא דבר ה׳ להגביה קרנו.
{וקרוב לפרש ״כאשר צוני ה׳⁠ ⁠⁠״: כמו כשלמד עמדי11 הייתי בעינוי – ״לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי״, כך היו הלוחות בארון עץ. ועיין לעיל (ד,ה) מה שכתבתי במשמעות ״כאשר צוני״}.
1. ״ויפן וירד משה מן ההר״.
2. לשון רבינו שם: על כן הפנה עצמו ומצדד פניו והולך לאחוריו.
3. ״ואפן וארד מן ההר״.
4. ומדוע משה מספר זאת גם בענין הלוחות השניים, ברור שכך עשה.
5. טיעון מעט דחוק, לענ״ד.
6. כלומר, לא רק בראש ההר הלך לאחוריו, אלא המשיך ללכת כך עד תחתית ההר, מה שלא עשה כך בלוחות הראשונים, וכפי שיסביר רבינו.
7. ושמע את קול העם ברעו וכו׳, זה גרם לו להסתובב ולראות את העגל וכו׳.
8. (בתרגום לעברית) רבא, כאשר היה נפטר מלפני רב יוסף רבו, היה הולך לאחוריו (בלי שיביט בדרכו) עד שניגפו רגליו, ונתלכלכו האסקופות (המפתן) של בית רב יוסף בדם.
9. הרמב״ן הביא שתי פרשנויות למילים אלו: פירוש ראשון, ע״פ דרך חז״ל שהיה זה ארון אחר מארונו של בצלאל, שיעור הכתוב – שהיו שם עד שנעשה המשכן שצוני (שמות כה,כא) ״ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך״. ועל דרך הפשט שזהו הארון שעשאו בצלאל הפירוש הוא: שהיו שם לעד לעולם כאשר ציוהו ה׳ מתחילה ״ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך״.
10. היו הלוחות מונחים בארון זה של עץ.
11. ״ציוני״ במשמעות של לימדני.
ואפן וארד – סמך למה שכתבתי {הואיל משה דברים ט׳:י״ח} שמשה לא ישב כי אם פַּעֲמַיִם מ׳ יום בהר, ובשלישית לא נתעכב שם כלל.
ואפן וארד – כמו למעלה ט׳:ט״ו.
ויהיו שם – לכאורה היה שייך לומר כאן ״עד היום הזה״, אבל נראה כי בשעה שהשמיע משה רבינו את נאומו נסמך לפסוק הזה מיד פסוק ח׳ (פסוקים ו׳-ז׳ נתווספו על ידי משה רבינו אחרי כן, ראה להלן) ואם כן, ״עד היום הזה״ הנאמר בסוף פסוק ח, שייך גם כן לפסוק זה.
ויהיו – הטעם נסוג אחור. גזניוס-קאוטש 39.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(ו) וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל נָ֥סְע֛וּא מִבְּאֵרֹ֥ת בְּנֵי⁠־יַעֲקָ֖ן מוֹסֵרָ֑ה שָׁ֣ם מֵ֤ת אַהֲרֹן֙ וַיִּקָּבֵ֣ר שָׁ֔ם וַיְכַהֵ֛ן אֶלְעָזָ֥ר בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃
The Children of Israel traveled from Beeroth Bene Jaakan to Moserah. There Aaron died, and there he was buried; and Eleazar his son served in the priest's office in his place.
א. נָ֥סְע֛וּ =ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 ושיטת-א (מרכא בתיבת תביר)
• ל=נָֽסְע֛וּ (געיה ותביר), וכמו כן בדפוסים וקורן
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְטַלוּ מִבְּאֵרוֹת בְּנֵי יַעֲקָן לְמוֹסֵרָה תַּמָּן מִית אַהֲרוֹן וְאִתְקְבַר תַּמָּן וְשַׁמֵּישׁ אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ תְּחוֹתוֹהִי.
And the children of Israel went forward from Bearith of the Beni Jaakan to Moserah; there Aharon died, and was buried there, and Elazar his son has ministered in his stead.
ובני ישראל נטלו מן ברייהא דיעקן למוסרה תמן אתכנשב אהרן ואתקבר תמן ושמש אלעזר בריה בכהונתה רבתה מן בתריה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ברייה״) גם נוסח חילופי: ״באירוותה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתכנש״) גם נוסח חילופי: ״ית׳⁠ ⁠⁠״.
ובני ישראל נטלו מן כופרני בירי בני יעקן למוסרה תמן אגח עימהון עמלק כד מלך בערד דשמע דמית אהרן ואסתלקו ענני יקרא ומדעקת על ישראל על קרבא ההוא בעו למתוב למצרים והדרי שית מטלין רדפו בני לוי בתריהון וקטלו מינהון תמני גניסן והדרו לאחוריהון אף מבני לוי אתקטלו ארבע גניסן אמרו דין לדין מאן גרם לנא קטולא הדא אלא על דאתרשלנא במספדא דאהרן חסידא וקבעו תמן מספדא כל בני ישראל כאילו תמן מית אהרן ואתקבר תמן ובכן שמיש אלעזר בריה באתרוי.
And the children of Israel journeyed from the villages of the wells of the Beni Jahakan to Mosera.⁠a There Amalek, who reigned in Arad, and who had heard that Aharon was dead, and that the Cloud of Glory had gone up, (came and) fought with them. And those of Israel who were distressed by that war sought to go back into Mizraim, and returned (towards it) six journeys; (but) the sons of Levi followed after them, and slew eight families of them, and the remainder returned. Of the sons of Levi also four families were slain. And they said one to another, What hath been the cause of this slaughter? Because we have been remiss in the mourning for Aharon the Saint. Therefore all the children of Israel observed there a mourning for Aharon's death; and there was he buried, and Elazar his son ministered. in his stead.
a. Compare the Samaritan Text.
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה – (כָּתוּב בְּרֶמֶז רנ״ד).
לַעֲמֹד לִפְנֵי ה׳ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ – מַה מְּשָׁרֵת בַעֲמִידָה אַף מְבָרֵךְ בַּעֲמִידָה. וּמְשָׁרֵת גּוּפֵיהּ מִנָּלַן. דִּכְתִיב (להלן י״ח:ה׳) ״לַעֲמֹד לְשָׁרֵת״.
מַה כֹּהֵן מְשָׁרֵת מֻתָּר בְּחַרְצָן אַף כֹּהֵן מְבָרֵךְ מֻתָּר בְּחַרְצָן (כָּתוּב בְּבִרְכַּת כֹהַנִים).
וַלַמַּא שַׁפַעַנִי פִי אהַרֻוןַ אַקַאםַ אִלַי׳ אַן רַחַלַ בַּנֻו יִסרַאאִיל מִן בִּאִרֻותּ בַּנִי יַעַקַאןַ אִלַי׳ מֻוסִרַה תַּ׳םַ מַאתַּ אהַרֻוןֻ וַדֻפִןַ תַּ׳ם וַאַםַ אִלעַאזַארֻ אבּנֻהֻ מַכַּאנַהֻ
וכאשר קבל את עתירתי בנוגע לאהרן, אזי הוא התקים עד-שנסעו בני ישראל מן בארות בני יעקן אל מוסרות1, שמה מת אהרן ונטמן שמה2, וכהן אלעזר בנו במקומו.
1. (המסע הזה אינו כלול במסעות בני ישראל, ככתוב במדבר לג, אלא שחזרו אחורה מן הור ההר אשר בקצה ארץ אדום, דרך מדבר צן היא קדש אשר שם מתה מרים הנביאה, ודרך עציון גבר ודרך עברונה, ודרך יטבתה, ודרך חור הגדגד, ודרך בני יעקן עד מוסרה)
2. (בהר ההר)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה – מה עניין זה לכאן? ועוד: וכי מבארות בני יעקן למוסרה נסעו,⁠א והלא ממוסירותב באו לבני יעקן, שנאמר: ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן וגו׳ (במדבר ל״ג:ל״א). ועוד: שם מת אהרן – והלא בהר ההר מת? וצאג וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות להר ההר. אלא אף זה מן התוכיחה: עוד עשיתם את זאת, כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד, יראתם לכם מן מלחמת מלך ערד ונתתם לבד לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכםה שמונה מסעות עד בני יעקן, ומשם למוסירה, שם נלחמו לכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״נסעו למוסרה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״ממוסרה״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י ליידן 1, דפוס רומא: ״צא״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34: ״ראש״.
ה. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״לאחוריהם״.
ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה AND THE CHILDREN OF ISRAEL JOURNEYED FROM BEEROTH OF THE CHILDREN OF JAAKAN TO MOSERA – What has this matter to do with what has been related here? Further: Did they indeed journey from Beeroth of the children of Jaakan to Mosera; did they not come from Mosera to Beeroth of the children of Jaakan, as it is said, "And they journeyed from Moseroth, [and they encamped in Bene Jaakan]" (Bemidbar 33:31)? And further: it states here, "There (at Mosera) did Aharon die". But did he not die at Mount Hor? Go and count and you will find that there are eight stations from Mosera to Mount Hor! – But really this also is part of the reproof offered by Moshe. In effect he said, "This, also, you did: when Aharon died on Mount Hor at the end of forty years and the clouds of Divine Glory departed, you feared war with the king of Arad and you appointed a leader that you might return to Egypt, and you turned backwards eight stages unto Bene Jaakan and hence to Mosera. There the sons of Levi fought with you, and they slew some of you, and you some of them, until they forced you back on the road along which you had retreated.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

(ו) ויקבר שם – והלא בהר ההר מת אהרן אלא מלמד שחזרו לאחוריהן שמנה מסעות. ויש אומרים מסעות הללו היו קרובות זו לזו וכולן תחת ההר היו לפיכך אמר הכתוב שם מת אהרן.
ויכהן אלעזר בנו תחתיו – ממלא מקום אבותיו וכן הוא אומר (שם מה) תחת אבותיך יהיו בניך:
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן וגו׳ – וכי תאמרו אלי:⁠א אתה אומר: ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא (דברים ט׳:כ׳), בתחלת הארבעים, והלא אנו יודעים שאהרן מת, ואם כן מה הועילה תפלתך?
אמר להם משה: לא בתחלת הארבעים מת במעשה העגל, אלא בסוף הארבעים מת בהר ההר. באותו זמן כשנסעו מבארת בני יעקן, שבאו שם ממוסרות,⁠ב כדכתיב במסעות: ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן (במדבר ל״ג:ל״א), והלכו משם עד הר ההר.
שם מת אהרן – ולא במעשה העגל,
ויכהן אלעזר בנו תחתיו – שלבש שם בגדי אביו, ודרך גדולה וכבוד מת שם על פי י״י (במדבר ל״ג:ל״ח).
זהו דרך פשוטו, שהרי אין כתובג כאן: ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן ״ויחנו״ במוסרה, כענין שפירשתי אצל מקברות התאוה נסעוד העם חצרות (רשב״ם במדבר י״א:ל״ה) דלאה כתב ויחנו בחצרות.
אף כאןו ובני ישראל {נסעו}ז מבארות בני יעקן שאצל מוסרה. או כלך לדרך זו, מבארות בני יעקן כשבאו ממוסרה.
ורבותינו דרשו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט״ו:כ״ב) משינוי המקראות מה שדרשו.
א. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳: לי.
ב. כך נוסח א׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח ב׳: במוסרה.
ג. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳ חסרה מלת: כתוב.
ד. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). המלים ״מבארות... נסעו״ הושמטו ע״י הדומות בנוסח א׳.
ה. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳: ולא.
ו. המלים ״אף כאן״ מופיעות רק בנוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין), ולא בנוסח א׳.
ז. כך השלים רוזין מהפסוק. לפי עדותו, המלה חסרה בשתי הנוסחאות בכ״ ברסלאו.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן THE ISRAELITES TRAVELED FROM BEEROTH-BENE-JAAKAN [MOSERAH]: [Moses is saying here:] “Should you say to me, ‘You [Moses] told us that you (9:20) “prayed also for Aaron at that time,” i.e., at the beginning of the forty years [of wandering in the wilderness, right after the sin of the golden calf]. What good was your prayer? We know that Aaron died despite your prayer.’”
Moses then answered them [by mentioning here the precise chronology of events,⁠1 and saying:] “Aaron did not die [then] in the beginning of the forty years after the incident of the golden calf. Rather he died at the end of those forty years at Mount Hor, at the same time that they traveled from Beeroth-bene-jaakan, which they reached after they left Moseroth.”2 For it is written in the [list of Israelites’] travels [in Numbers 33:31] that “they traveled from Moseroth and encamped at Bene-jaakan.” And they continued from there to Mount Hor (where Aaron actually died).
שם מת אהרן THERE AARON DIED: [The text emphasizes that he died there, in order to make it clear that it was] not after the incident of the golden calf.
ויכהן אלעזר בנו תחתיו HIS SON ELEAZAR BECAME PRIEST IN HIS STEAD: He put on his father’s priestly garments there (Numbers 20:28). In other words, Aaron died there “at the command of the LORD”3 in an honorable way, the death of a prominent person.⁠4
This is the explanation that follows the plain meaning of Scripture.⁠5 [I offer this explanation, that מבארות בני יעקן מוסרה need not mean from Beeroth-bene-jaakan to Moserah,] because the text is not written [in the standard style] “the Israelites traveled from Beeroth-bene-jaakan and they encamped (ויחנו) at Moserah.” I explained this same principle concerning the verse (Numbers 11:35), “The people traveled from Kibroth-hattaavah to Hazeroth,” where it does not say “and they encamped at Hazeroth.”
Here also, the phrase מבארות בני יעקן מוסרה means “the Israelites traveled from Beeroth-bene-jaakan, which is near Moserah.” Or, to try a different approach,⁠6 “they traveled from Beeroth-bene-jaakan, after they had arrived from Moseroth.”
Based on the stylistic variation, the rabbis offered the midrashic solution that they offered.⁠7
1. Rashbam’s comment deals with two anomalies related to this verse: (1) It is not common here in Deuteronomy to list the order of the Israelites’ travels. That was already done at length at the end of Numbers. Why then repeat the information about this specific journey? (2) Aaron’s death has been recorded in the Torah twice already (Numbers 20:26f. and Numbers 33:38). Why record it again and why specifically here? These chapters are describing events that occurred at the beginning of the period of wandering in the wilderness. Aaron, however, died in the fortieth year. See Rashi’s formulation of the problem: “מה ענין זה לכאן – what is the relevance of this matter here?”
Rashbam’s answer is that Moses wants the Israelites to realize that his prayer (mentioned in 9:20) at the time of the golden calf was efficacious. Although Aaron did die before Moses’ final oration, recorded here, he died many years after and many miles away from the events of the golden calf.
Rashbam is pointedly disagreeing with Rashi. Rashi attempts whenever possible to interpret words of Moses’ final oration as chastisements of the Israelites for, as he writes ad 1:1, he sees that as the theme of Deuteronomy. He finds a way to interpret this verse, too, as chastising the Israelites. In his commentary to vs. 7, Rashi offers a midrashic explanation of our verse, explaining (following VR 20:12) that Aaron’s death is mentioned here in chapter 9 in order to teach us that his death was as calamitous as the smashing of the tablets of the Law. Rashbam explains, though, that Aaron’s death has to be repeated specifically here in order to emphasize that Moses did really pray efficaciously on behalf of Aaron, as implied in chapter 9. Like Rashbam, see also Ibn Ezra. See however, NJPSC (p. 105) which argues (following Abarbanel) that the text mentions Aaron’s death here in order to emphasize that “although he was spared at the time, he did not escape punishment for his role in Israel’s idolatry.”
Moderns generally see this passage (vss. 6-7 or perhaps vss. 6-9) as an interpolation from a different source. See e.g. Weinfeld (Anchor, p. 419) and NJPSC, p. 105. See, however, Luzzatto’s discussion of the difficulty of both traditional and modern critical explanations of our passage:
This verse (6) and the following verse are very difficult; we do not know why they are here. Rashbam and Ibn Ezra say that they teach the Israelites that Aaron did not die right away [after the incident of the golden calf]. This explanation accomplishes nothing (זה לא יועיל ולא יציל). The Israelites [at the time of Moses’ oration certainly] knew that Aaron had died just recently. And if Moses was really trying to remind them of that, why mention the various travels of the Israelites? Why not just say that he lived until the fortieth year?
And as to those who suggest that these verses were added later, what have we gained from that explanation? What purpose could there have been to add them here? And if these verses were transposed here by mistake from somewhere else, we cannot know where they were taken from and where their true place is.
2. One of the side problems that Rashbam and Rashi are both trying to solve in this comment is the apparent contradiction between Numbers 33:31 (“they traveled from Moseroth and encamped at Bene-jaakan”) and our verse (“they traveled from Beeroth-bene-jaakan to Moserah”). The two verses describe the Israelites as traveling in opposite directions (on the assumption that Moserah and Moseroth are one and the same place and so are Bene-jaakan and Beeroth-bene-jaakan. Cf. the Torah commentaries of Ibn Ezra and of the Tosafists, who attempt to solve the problem by saying that Moserah is not Moseroth and that Beeroth-bene-jaakan is not Bene-jaakan).
Rashi’s solution (following Mekhilta Va-yassa’ 1, PT Yoma’ 1:1 [38b], and Tanh. Ḥuqqat 18) is that the Israelites actually did reverse directions. Moses mentions this turnabout as part of his chastisement of the people.
Rashbam offers two suggestions (one here and one below in the same comment) of the phrase מבארות בני יעקן מוסרה. Here he suggests that the phrase means, “from Beeroth-bene-jaakan, which they reached after leaving Moserah.” Below he will suggest that it means “from Beeroth-bene-jaakan, which is close to Moserah.” In other words, they left Beeroth-bene-jaakan and went to an unnamed destination, where Aaron died. We know from other texts, Rashbam would argue, that their destination must have been Mount Hor, since we know that Aaron died there (Numbers 20:23f., 33:39 and Deuteronomy 32:50). Cf. Andrew of St. Victor (p. 199) who argues that Mount Hor and Moserah might be two names of the same place.
3. The phrase, “at the command of the LORD” (על פי ה') is used to describe both Aaron’s death (in Numbers 33:38) and Moses’ death (in Deuteronomy 34:5). See Rashi who interprets each of those passages as meaning that the death occurred through a kiss of God. In any case, even without that midrashic approach, dying על פי ה'‏ is seen as dying in an honorable manner, not as a result of God’s anger.
4. Rashbam reiterates that Aaron did not die as a punishment for the sin of the golden calf. The ceremonious manner of his passing, where he passes on the mantle to his son, proves that point.
5. As usual, this phrase signals that Rashbam is taking issue with Rashi. See notes 33 and 34.
See also Rashbam’s lengthy comment to Numbers 11:35 and notes there, especially note 67. There Rashbam explains that when the Israelites travel and the standard biblical style for describing their travels, “They traveled from X and encamped at Y,” is not used, an explanation is called for. He gives a number of examples of midrashic explanations based on this stylistic variation. But both there in Numbers and here in Deuteronomy he offers his own explanation of the variation, an explanation that he considers to be peshaṭ, not midrash.
6. The phrase כלך לדרך זו is not part of Rashbam’s standard vocabulary. In fact, he does not frequently offer interpretive alternatives. The phrase is common talmudic language; see e.g. Pes. 61b.
7. The phrase רבותינו דרשו מה שדרשו is used by Rashi a number of times in his commentary to the Prophets or the Writings. See e.g. ad 1 Sam 1:11 or ad Esth 1:7. (It is difficult to tell whether there is a slight dismissive tone to the comment.) This comment on this verse seems to be the only time that Rashbam uses the phrase. Rashbam is alluding to the explanation cited by Rashi from the midrashic sources listed in note 34 above. See also the discussion in note 37 above.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה – נכנס זה הפסוק במקום הזה, בעבור שאמר: ואתפלל גם בעד אהרן (דברים ט׳:כ׳). ואמר כי לא מת אהרן רק בשנת הארבעים (במדבר ל״ג:ל״ח). והעד שכן פירושו,⁠1 שאמר: בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי (דברים י׳:ח׳). וזה היה בהר סיני, כאשר פירשתי בפרשת וידבר (ראב״ע במדבר ג׳:א׳).
וקדמונינו אמרו: כי נסעו לאחור. ומה נעשה במלת: שם מת אהרן ויקבר שם.
ורב יצחק בן גיאת ז״ל פירש: שם – כמו: אז, וכמוהו: משם רועה אבן ישראל (בראשית מ״ט:כ״ד). [וראה ביראתו שיצדק דברי הקדמונים ודבריהם נכונים, רק אין אז כמו שם כלל, וזאת לשון נכריה, לא נשמעה בלשונינו. רק מצאנו בשדה יער, מקום לא ישוב.]⁠א
רק לפי דעתי: כי מבארת בני יעקן – איננו בני יעקן (במדבר ל״ג:ל״א), גם מוסרה – איננו מוסרות (במדבר ל״ג:ל״א). רק קדש יקרא בארות בני יעקן. ושם מדבר הר ההר מוסרה,⁠ב ורבים כן. הלא תראה הכתוב אומר: מדבר שור (שמות ט״ו:כ״ב), ופסוק אחר אומר: מדבר איתם (במדבר ל״ג:ח׳).
(ו-ח) והנה פירשתי לך: כי ישראל לא הקריבו זבחים אחר נסעם מהר סיני (ראב״ע ויקרא ז׳:ל״ח).⁠2 ויתכן, שהקריבום בבואם אל צלמונה ופונון. והיתה תחלת כהנת אלעזר בכהונה גדולה באותם המקומות בראש השנה, ושמש במקום הנקרא באר ביום הכפורים. והנה הפירוש כן: ויכהן אלעזר – כאשר נסעו אל מקום פלוני. ולמה כהן אלעזר – כי השם הבדיל בעת עבודת העגל את שבט הלוי לשאת את הארון לעמוד לפני השם.
1. כלומר: שאין כאן סדר כרונולוגי.
2. השוו גם ראב״ע שמות פירוש השני כ״ט:מ״ב.
א. ״וראה ביראתו... לא ישוב״ מופיע רק בכ״י פריס 177 וכ״י פרנקפורט 150. בכ״י פריס 176, ברסלאו 53 מופיע במקום זה: ״ואין צורך״.
ב. ״רק קדש... מוסרה״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 177 והושלם מכ״י פריס 176, ברסלאו 53, פרנקפורט 150.
AND THE CHILDREN OF ISRAEL JOURNEYED FROM BEEROTH-BENEJAAKAN TO MOSERAH; THERE AARON DIED. This verse is placed here1 because Moses said, And I prayed for Aaron also the same time (Deut. 9:20).⁠2 Moses indicated that Aaron did not die until the fortieth year (Num. 33:38).⁠3 Moses' statement, At that time the Lord separated the tribe of Levi (v. 8), which took place at Mount Sinai4 as I explained in the Torah portion which opens with And The Lord Spoke (Num. 1:1),⁠5 is proof that this is its meaning.⁠6 The early authorities7 tell us that Israel backtracked.⁠8 However, what shall we do with the clause, there Aaron died, and there he was buried?⁠9 Rabbi Isaac ibn Giat the Spaniard,⁠10 of blessed memory, says that the meaning of sham (there) is then.⁠11 He says that mi-sham (from thence) in misham ro'eh (from thence, from the shepherd) (Gen. 49:24) is similar. There is no need for this interpretation. On the contrary, I believe that Beeroth-benejaakan is not to be identified with Bene-jaakkan; neither is Moserah the same as Moserot (Num. 33:31).⁠12 In reality Kadesh13 is called the wilderness of Beeroth-benejaakan, and the wilderness of Mount Hor is called Moserah.⁠14 There are many such examples.⁠15 Do you not see that Scripture says the wilderness of Shur (Ex. 15:22)? However, in another place Scripture refers to it as the wilderness of Etam (Num. 33:18).⁠16
(6-8) Now, I have already explained to you that Israel did not offer sacrifices after they journeyed from Mount Sinai.⁠17 It is possible that they offered them when they came to Zalmonah18 and Punon and that the beginning of Eleazar's service as high priest started in those places on Rosh Ha-Shanah.⁠19 He ministered in a place called Beer20 on Yom Kippur.⁠21 The meaning of our verses22 thus is, And Eleazar ministered when they came to such and such a place.⁠23 Why did Eleazar minister? Because when Israel worshipped the calf, God separated the tribe of Levi to carry the ark and to stand before the Lord.⁠24
1. Amidst the account of the golden calf.
2. Saying, And I prayed for Aaron also at that time, Moses indicated that Aaron did not go along with those who worshipped the calf.
3. And not after the incident of the golden calf, for God accepted Moses' prayer.
4. Not after the death of Aaron.
5. See Ibn Ezra on Num. 3:1.
6. That our verse is a parenthetical statement.
7. The rabbis of the Talmud.
8. According to Num. 20:22-29, Aaron died at Mount Hor, not at Moserah. Furthermore, Num. 33:31 tells us that Israel journeyed from Moseroth to Bene-jaakan. The rabbis identify Bene-jaakan with Beeroth-benejaakan and Moserah with Moseroth. Additionally, the rabbis identify Hor-haggidgad (Num. 33:32) with Gudgod (v. 7). Thus according to the rabbis, verses 6 and 7 contradict Num. 33:31,32. The rabbis solve the contradictions by saying that Israel backtracked from Mount Hor to Moserah. See Rashi: "Moses reproved Israel saying that when Aaron died on Mount Hor at the end of 40 years and the clouds of glory departed you feared war with the king of Arad, and you appointed a leader that you might return to Egypt, and you turned backwards 8 stages unto Bene-jaakan and from there to Moserah. There the sons of Levi fought with you, and they slew some of you, and you some of them, until they forced you back on the road along which you had retreated. From Moserah you returned to Gudgod, (Num. 33:33), that is identical with Hor-haggidgad (v. 8).⁠" Also, see Yerushalmi Sotah, chapter 1, Hal. 10; Yoma, Chap 1, Hal. 1; Seder Olam, chapter 9.
9. Which indicates that Aaron died and was buried at Moserah.
10. An eleventh-twelfth century scholar. He was a student of Rabbi Samuel Ha-Nagid and the teacher of Rabbi Moses ibn Ezra.
11. At that time.
12. Thus our verse does not contradict Num. 33:31.
13. Not Bene-jaakan, for Num. 33:37 relates that Israel journeyed from Kadesh to Mount Hor.
14. Hence our verse does not contradict Num. 20:22-29.
15. Where a place has two names and Scripture refers to it in one place by one name and in another place by another name.
16. See Ibn Ezra on Ex. 15:22 (Vol. 1, p. 309).
17. See Ibn Ezra on Ex. 29:42 (Vol. 2, p. 621).
18. According to Ibn Ezra on verse 7, Gudgod is a general name for Zalmonah and Punon. Now, since From thence they journeyed unto Gudgod is connected to and Eleazar… it follows that Eleazar started to serve as high priest there.
19. Aaron died on the first day of the fifth month (Num. 33:39). Moses waited until the new year began, on the first day of the seventh month, for Eleazar to begin serving as kohen gadol (high priest).
20. Or Jotbah.
21. Hence Gudgod and Jotbah are mentioned after and Eleazar…ministered. In other words, verses 6 and 7 are to be interpreted, and Eleazar ministered in Gudgod and in Jotbah.
22. (6) and 7.
23. Namely, in Gudgod and in Jotbah.
24. At that time the Lord separated the tribe of Levi does not refer to when Israel came to Jotbah but rather to what happened at Sinai (v. 8).
(ו-ז) ובניא ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסירה – משמע שמבאירות בני יעקן באו למוסירה ושם מת אהרן. ובאלה מסעי אומר: {ויסעו ממסרות ויחנו בבני יעקן, ואומר}⁠ב שבהר ההר מת אהרון (במדבר ל״ג:ל״ח) שמונה מסעות אחר בני יעקן (במדבר ל״ג:ל״א). ואמרו רבותינו (מכילתא דר׳ ישמעאל שמות ט״ו:כ״ב): שחזרו לאחוריהם שמונה מסעות, ובמוסרות נתאבלו על אהרון כאילו מת שם.
ויש לומר:⁠ג שמוסירה אינו מוסירות, ובאירות בני יעקן ובני יעקן אינן דבר אחד. אלא מוסירה – מוסיר שמו, ומוסירה כמו ירושלמה, מצרימה – למוסיר.⁠ד ובאירות בני יעקן לחוד, ובני יעקן לחוד. ובין בארות ומוסיר – הר ההר, שמת שם אהרן, ולכך אמר: ובני ישראל נסעו מבאירות בני יעקן לילך למוסירה, ופגעו בהר ההר שביניהם, ומת שם אהרן. גימגום.
אי נמי: הכי קאמר: ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן, וממוסירה שהיה קודם, ובאותו מחוז מת אהרן, שמשם באו הגודגודה ומן הגודגודה באו יטבתה – עד שבאו להר ההר שמת שם אהרן, אלא שקיצר דבריו כאן, לפי שהם מפורשים באלה מסעי.
א. כן בפסוק ובספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: בני.
ב. ההשלמה מספר הג״ן והושמט ע״י הדומות בכ״י מינכן 52.
ג. בספר הג״ן נוסף כאן: לפי הפשט.
ד. בכ״י מינכן 52: למוסירה.
(6-7) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסירה – THE CHILDREN OF ISRAEL TRAVELED FROM BEEROT BNEI YAAKAN TO MOSERAH – It seems that from Beerot Bnei Yaakan they came to Moserah and THERE AHARON DIED. And in Eleh Masei it says: {"they traveled from Maserot and camped in Bnei Yaakan", and it says} that in Mount Hor Aharon died (Bemidbar 33:38), eight stations after Bnei Yaakan (Bemidbar 33:31). And our Rabbis said (Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 15:22): that they went backwards eight stations, and in Moserot they mourned for Aharon as if he had died there.
And it is possible to say that Moserah is not Moserot, and Beerot (the wells of) Bnei Yaakan and Bnei Yaakan are not the same thing. But that Moserah – its name is “Moser,” and “Moserah” is like “Yerushalaima” [to Jerusalem], Mitzraima [to Egypt] – to Moser. And Beerot Bnei Yaakan is its own place, and Bnei Yaakan is its own place. And between Beerot and Moser – [is] Mount Hor, where Aharon died, and therefore it said: THE CHILDREN OF ISRAEL TRAVELED FROM BEEROT BNEI YAAKAN to go to Moserah, and encountered Mount Hor that was between them, and Aharon died there. This [explanation] is garbled.
Or else: it says thus: THE CHILDREN OF ISRAEL TRAVELLED FROM BEEROT BNEI YAAKAN, and from Moserah which was earlier, and in that region Aharon died, that FROM THERE they came TO GUDGODAH AND FROM GUDGODAH they came to YATVATA – until they came to Mount Hor where Aharon died, but that here he made his words brief, since they are detailed in Eleh Masei.
ובני ישראל נסעו מבארת – כלומר אל תאמרו בתחילת הארבעים שנה במעשה העגל מת אהרן ולא הועילה לו תפלתי שהרי בסוף הארבעים מת הוא בהר ההר באותו זמן כשנסעו בנ״י מבארות בני יעקן שבאו שם ממוסרה כדכתיב בפרשת מסעי ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן (במדבר ל״ג:ל״א) והלכו משם עד הר ההר שם מת אהרן ולא במעשה העגל. שם מת אהרן – אז מת אהרן כמו משם רועה אבן ישראל (בראשית מ״ט:כ״ד) שפי׳ מאז.⁠1
דבר אחר: נמצא במדרש מתוך שהיה קברו בראש ההר היו רואים את קברו כל השמונה מסעות שחזרו עד שבאו למוסרה שנעלם מהם, וחדשו שם צער גדול לאבלו ונדמה להם שמת שם היינו דכתיב שם מת אהרן – וגם דבר זה גרם להם לחזור.
1. שאוב מרשב״ם. השוו אבן עזרא.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן, "after Aaron had died at the beginning of the fortieth year the Children of Israel and journeyed from Bney Yaakon, etc;⁠" you should not assume that Aaron died at the beginning of the fortieth year and that Moses prayer therefore did not help him at all. The fact is that he died nearer the end of that year at Hor hahar, at the time when the Israelites had come from Bney Yaakon, to which they had come from Mosserah, as we find in Numbers 33,30. From there the people proceeded to Hor Hahar. This is where Aaron died, and not at the time in the first year when the people had worshipped the golden calf. [The assumption that he died then is contradicted by the Torah so many times, that it is not even worth denying. Ed.]
נסעו מבארות וגו׳ שם מת אהרן – פי׳ שם מת דהיינו בסוף מ׳ שנה ומעשה העגל הי׳ בתחלת מ׳ באופן שלא מת בעון זה שלא תאמר הלא כתיב ואתפלל גם בעד אהרן וגו׳ ומה הועילה תפלתו, לכן אמר שם מת.
נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת וגו׳ – פי׳ הג״ן בדרך שפי׳ הראב״ע, ותמוה הוא מכמה טעמים וכבר השיגו הרמב״ן ז״ל ועיין עליו.
(ו-ח) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה – מה ענין זה לכאן? ועוד, וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרה באו לבני יעקן, שנאמר: ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן (במדבר ל״ג:ל״א)? ועוד, שם מת אהרן – והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרהא להר ההר. אלא אף זו מן התוכחת: עוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה, ונסתלקו ענני כבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם עד שהחזירו אתכם לדרך, ומשם חזרתם הגודגודה – הוא חר הגׅדגָד, ומן הגודגד למוסרה, ובמוסרה עשיתם אבל גדול על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת, ונדמה לכם כאלו הוא מת שם. וסמך משה תוכחה זו לשבורב הלוחות לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב״ה כיום שנשתברו הלוחות, ולהודיעך שקשה לו מה שאמרו: נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר י״ד:ד׳), לפרוש ממנו כיום שעשו את העגל. בעת ההיאג הבדיל י״י את שבט הלוי – מוסב לענין הראשון. בעת ההיא – בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים ותעיתםד בעגל ובני לוי לא תעו,⁠ה הבדילם המקום מכם. וסמך זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזו לא טעו בה בני לוי, אלא עמדו באמונתם. כל זה לשון רבינו שלמה מדברי אגדה (ירושלמי יומא א׳:א׳).
והוצרך ר׳ אברהם לומר בדרך הפשט כי בארות בני יעקן איננו בני יעקן, ומוסרה איננו מוסרות, אבל קדש נקרא בארות בני יעקן, ושם במדבר הר ההר מוסרה. ומשם נסעו הגדגדה – איננו חר הגדגד, רק הוא שם כלל לצלמונה ופונון ואובות. ויטבתה הוא המקום הנקרא בארה (במדבר כ״א:ט״ז), וזה טעם: ארץ נחלי מים. וידבק ומן הגודגדה יטבתה עם ויכהן אלעזר, כי שם ביטבתה כהן אלעזר בכהונה גדולה והקריב קרבנות.
וכל אלה דברי רוח, כי איך יתכן שכל המקומות האלה הרבים, שיהיו כולם מקומות חדשים שלא נזכרו במסעות. ועוד, שמנהג הכתוב בכל מקום לשנות מעט בהזכירו השמות פעמים, בין בשם מקום בין בשם אדם, וכל שכן בכאן שהם שוים, כי מוסרה ומוסרות איננו שנוי והפרש, וכן חר הגדגד והגדגדה שם אחד, ויטבתה שוה לגמרי. ועוד, כי בהר ההר כהן אלעזר כשמת אביו כאשר הלבישו הבגדים, כי מיד היה מרובה בבגדים, וזה משפט הכהנים הגדולים אפילו לדורות.
והנראה בעיני: כי הר ההר גדול ההרים וארוך פרסאות רבות, ושמו מוכיח כי הוא יקרא הר, ויאמרו לו: ההר, לגדלו וארכו. וכך אמרו רבותינו (במדבר רבה י״ט:ט״ז) שהיה הר על גבי הר, והיה סוף ההר על גבול ארץ אדום (במדבר כ׳:כ״ג) וראשו קרוב לחשמונה. והיו במישור אשר לפני הר ההר ערים או מקומות הנקראים מוסרות, ובני יעקן, וחור הגדגד, ויטבתה, ועברונה, ועציון גבר, וקדש, ואלו המקומות אין ביניהם מרחק רב, כי המחנה הגדול ההוא מהלכם ביום אחד כמו פרסה או פחות מיכאן. ונסעו מקדש ויחנו בהר ההר (במדבר ל״ג:ל״ז), שנכנסו בו במקום שפל אשר היה ברגלי ההר, ואז צוה השם למשה: והעל אותם הר ההר (במדבר כ׳:כ״ה) – שיעלה למעלה אל ראשו, הוא תחלת ההר, והנה עלו עד ראשו של הר, והגיעו כנגד מוסרות ומת אהרן שם, והוא שנאמר שם: וימת אהרן שם בראש ההר (במדבר כ׳:כ״ח), והנה מיתתו במוסרה. ואיפשר שהיו המקומות האלו בשמם נחשבים בהר עצמו, ויקרא ראש ההר וכנגדו במישור מוסרות, ושם כל אחד מוסרה, שיאמרו מוסרה אשר בהר ומוסרה אשר בשפלה.
והיו במקום הנקרא חשמונה בארות בשדה, ויקראו אותם בארות בני יעקן, כי אנשי בני יעקן באים שם להשקות צאנם, והם עשאום כי שם מצאו מים חיים, ומשם נסעו למוסרה, ומשם נסעו למוסרות, ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן (במדבר ל״ג:ל״א), שהמקום ההוא זה שמו. וסיפר הכתוב: משם נסעו הגדגדה, ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים – להודיע שעמדו שם ימים בעבור הנחלים, וקצר במסעים שכבר ביאר אותם, אבל אמר כי משם ממוסרה נסעו אל הגדגדו ואל יטבתה שהיא כולה ארץ נחלי מים, כי מן גדגד ועד יטבתה כולה משקה.
ויתכן עוד שנאמר כי כאשר עלה אהרן אל ראש ההר וימת בראש ההר כנגד מוסרות או במוסרה עצמה, ויקבר שם, חזרו ישראל אל מוסרות לבכות ולספוד עלז קבר איש האלהים, והיו גדוליהם בכל השלשים יום עולים אל ראש ההר וסופדים לקדוש י״י, וישובו אל המחנה במוסרה. ואחר השלשים יום נסעו ממוסרה אל חר הגדגד, ומן הגדגדה יטבתה, כי עתה בשובם הלכו מהרה. וזה דבר נכון מאד ביישוב המקראות על אפנן.
והזכיר כי היה שם המקום יטבתה בעבור שהיה מקום טוב כי שם נחלי מים, ושאר המדבר ארץ ציה וצמאון אשר אין מים (דברים ח׳:ט״ו). וטעם הזכירו מיתת אהרן עתה במקום הזה, כי אמר: ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא (דברים ט׳:כ׳), ולא הגיעו עונש השמד לא בגופו ולא בזרעו, כי לא מת עד שנת הארבעים שהיה זקן ושבע ימים וכהן בנו תחתיו. ואמר: ובני ישראל נסעו, ולא אמר: ואתם, כדרך כל הפרשה, כי בתוכחות ידבר עמהם להוכיח אותם, אבל בזה יספר במסעי בני ישראל.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73. בנוסח פירוש רש״י בכ״י לייפציג 1: ״ממוסרות״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בדומה בנוסח פירוש רש״י בכ״י פריס 73, לייפציג 1: ״לשיבור״. בדפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י שבכ״י פרמא 3115: ״לשבירת״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״ההיא״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73. בדפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י לייפציג 1: ״טעו״.
ו. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון: ״הגדגדה״.
ז. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אל״.
(6-8) AND THE CHILDREN OF ISRAEL JOURNEYED FROM BEEROTH-BENE-YAAKAN TO MOSERAH. "Why does this matter belong here? Furthermore, did they indeed journey from Beeroth-bene-yaakan to Moserah; did they not come from Moserah to Bene-yaakan, as it is said, And they journeyed from Moseroth, and pitched in Bene-yaakan?⁠1 And further, here it is said, there [in Moserah] Aaron died; but did he not die in Mount Hor?⁠2 Go and count and you will find that there are eight journeys from Moseroth to Mount Hor!⁠3 But really this is also part of the reproof [spoken by Moses, saying in effect]: 'This also you did; When Aaron died in Mount Hor at the end of forty years [after the exodus] and the clouds of Divine Glory departed, you feared war with the king of Arad4 and you appointed a leader to return to Egypt and you turned backwards eight journeys until Bene-yaakan and from there [you continued] to Moserah [as stated here]. There the children of Levi fought you and slew some of you, and you [slew] some of them, until they forced you back the road [along which you had retreated]. From there [Moserah] you returned to Gudgod5 which is identical with Hor-hagidgad,⁠6 and from Gudgod to Moserah.⁠7 And at Moserah you made a great lamentation on account of the death of Aaron which brought this [retreat and subsequent battle with the Levites] upon you, and it [the sadness] was as if Aaron had died there [thus accounting for the verse which states: there — at Moserah — Aaron died]!' Now Moses placed this reproof next to the [narrative about the] breaking of the Tablets in order to intimate that the death of the righteous is as grievous before the Holy One, blessed be He, as was the day on which the Tablets were broken, and to inform you that it was displeasing to Him what they said Let us make a captain [and return to Egypt]⁠8 in order to break away from Him, as was the day when they made the calf. At that time the Eternal separated the tribe of Levi9 — this refers back to the first subject [of this chapter]. At that time, in the first year of your departure from Egypt when you sinned by worshipping the calf, but the sons of Levi did not sin, G-d separated them from you. This event is placed next to the retreat to Bene-yaakan [where, as explained earlier, the Levites showed faith and heroism] in order to intimate that in this matter, also, the sons of Levi did not sin but stood steadfast in their faith.⁠" All this is the language of our Rabbi Shlomo [Rashi] from the words of Agadah.⁠10
Now, Rabbi Abraham ibn Ezra, [in order not to deviate from the literal meaning of the text by saying that they retreated backwards eight stages] found it necessary to say by way of the plain meaning of Scripture that "Beeroth-bene-yaakan [mentioned in the verse before us: and the children of Israel journeyed from Beeroth-bene-yaakan to Moserah] is not identical with Bene-yaakan [mentioned in Numbers 33:31] and Moserah [mentioned here] is not Moseroth [mentioned in Numbers 33:30], but Kadesh11 is called Beeroth-bene-yaakan,⁠12 and the name of the wilderness where Aaron died is Mount Hor-moserah [so that there is no need to say that they retreated back toward Egypt]. From thence they journeyed unto Gudgod13 is not identical with Hor-hagidgad14 but instead is a general name for Zalmonah, Punon, and Oboth,⁠15 while Jotbah16 is the place called B'eir,⁠17 this being the purport of the expression [here in (7) describing Jotbah as] a land of brooks of water [and in B'eir was the well, whereof the Eternal said unto Moses: 'Gather the people together, and I will give them water'].⁠18 And the expression, and from Gudgod to Jotbah19 is connected with the phrase [in (6) before us], and Eleazar his son ministered in the priest's office in his [Aaron's] stead, for it was there in Jotbah that Eleazar began ministering as the High Priest and performed the offerings.⁠" [Thus far is Ibn Ezra's language.]
But all these are windy words20 [i.e., words devoid of substance]. For how is it possible for all these many places to be new locations that have not been referred to in the section [enumerating all] of the journeys [of Israel from Egypt to the promised Land].⁠21 Moreover, it is the custom of Scripture everywhere to make slight changes when mentioning names a second time, whether it is the name of a place or the name of a person [so that even slightly different names would refer to the same place or person] and surely here, when the names are alike, for between Moserah and Moseroth there is no [significant] change or difference; similarly, Hor-hagidgad and Gudgod are one name, and Jotbah [mentioned here and in Numbers 33:34] are surely alike. Furthermore, it was in Mount Hor that Eleazar ministered upon the death of his father [Aaron] when Moses clothed him in the garments [of the High Priest],⁠22 for he was immediately distinguished [as a High Priest simply] by virtue of [being clothed in] the larger number of official garments [of the High Priest], this being the law of the High Priests even during succeeding generations! [Hence there is no justification for Ibn Ezra to say that Eleazar ministered as a High Priest in Jotbah for the first time.]
The correct interpretation appears to me to be that Mount Hor is the largest of the mountains and is many parasangs long.⁠23 Its name [Hor Hahar — literally: "the mount of the mount"] so indicates, for it is called "mount" and people called it "the mountain" because of its height and length. And so our Rabbis said that this was a mount on top of a mount.⁠24 The end of the mountain extended as far as the border of the land of Edom25 and the beginning of it was near Hashmonah26 [eight stages away from Mount Hor proper].⁠27 Now in the plain before Mount Hor there were cities or places called Moseroth, Bene-yaakan, Hor-hagidgad, Jotbah, Abronah, Ezion-geber, and Kadesh.⁠28 There was no great distance between these places, for that large camp [of the Israelites] walked in one day about a parasang29 or less. From Kadesh they journeyed, and pitched in Mount Hor,⁠30 entering a low place at the foot of the mount. Then G-d commanded Moses, Take Aaron and Eleazar his son, and bring them up unto Mount Hor,⁠31 meaning that he is to climb upward to the top of it [the lower part of the mountain] which is the beginning of the [upper part of the] mountain. Thus they ascended to the top of the mountain, arriving [at the part] opposite Moseroth, and Aaron died there, this being the intent of the verse, and Aaron died there 'in the top of the mount,'32 and thus his death [is also described in the verse before us as having] occurred in Moserah. It is possible that all these places as named were considered as if they were [also] on the mountain itself, so that the summit of the mountain and its opposite site in the plain were called "Moseroth" [in the plural] and the name of each place separately was "Moserah" [in the singular] so that people spoke of "Moserah in the mount" and "Moserah in the plain.⁠" And in the place called Hashmonah there were wells in the field, which people referred to as Beeroth ("The wells of) bene-yaakan" because the inhabitants of Bene-yaakan came there to water their flocks and they made these wells, for there they found running water. And from there [from Beeroth-bene-yaakan] they journeyed to Moserah [as is mentioned in (6) before us], and from there they journeyed to Moseroth,⁠33 and they journeyed from Moseroth, and pitched in Bene-yaakan,⁠34 for that [i.e., Bene-yaakan] was the name of that place.⁠35 And Scripture continues to tell [here in (7)], From thence they journeyed unto Gudgod; and from Gudgod to Jotbah, a land of brooks of water in order to inform us that they stayed there [many] days on account of the brooks. It abbreviates [in listing] the journeys because it has already explained them [in the section on the journeys],⁠36 but it states that from thence — from Moserah — they journeyed unto Gudgod and unto Jotbah which was all a land of brooks of water, for from Gudgod to Jotbah was well watered everywhere.⁠37
It is further possible that we say that when Aaron went up to the top of the mountain and died there opposite Moseroth or in Moserah itself [as explained above that the top of the mountain was also called Moserah] and he was buried there, the Israelites went back to Moseroth [i.e., to "Moserah" at the foot of the mountain, mentioned here in (6) before us] to weep and to mourn at the grave of the man of G-d,⁠38 and, for the entire thirty days [of mourning]⁠39 their prominent men would go up to the top of the mountain and mourn for the holy one of the Eternal,⁠40 and then they would return to the camp which was pitched in Moserah. After the thirty days [of mourning] they journeyed from Moserah to Hor-hagidgad, and from Gudgod to Jotbah [as stated here in (7)], for now, as they returned from Moserah, they travelled quickly [and did not stop in Bene-yaakan which was between Moseroth and Hor-hagidgad;⁠41 hence it is not mentioned here]. This is a very proper interpretation of explaining the verses in a manner that fits the text. Scripture mentions that the name of the place was Yotbathah ["Jotbah,⁠" from the root tovah — good] because it was a "good" place for there were brooks of water, while the rest of the wilderness was a land of drought,⁠42 thirsty ground where there was no water.⁠43 The reason for Moses' mentioning the death of Aaron now while discussing these subjects is because he had said, and I prayed for Aaron also at the same time44 [and so he indicated here] that the punishment of "destruction"45 did not touch him [Aaron] neither himself personally nor his seed — for Aaron did not die until the fortieth year [after the exodus], being old and full of days, and his son ministered in his stead. He said, And the children of Israel journeyed, and not "and you journeyed,⁠" for in the sections of reproof he speaks directly to the people to chastise them, but in this [verse] he narrates the journeys of the children of Israel.
1. Numbers 33:31.
2. Ibid., (39).
3. Ibid., Verses 31-37: Moseroth, Bene-yaakan, Hor-hagidgad, Jotbah, Abronah, Etzion-geber, Kadesh, Mount Hor.
4. Ibid., 21:1.
5. (7) here: From thence [Moserah] they journeyed unto Gudgod, and from Gudgod etc.
6. Numbers 33:32: And they journeyed from Hor-hagidgad, and pitched in Jotbah. Hence Gudgod is identical with Hor-hagidgad.
7. "To Moserah.⁠" This is not found in our texts of Rashi. Instead our text reads, "And from Gudgod 'etc'" ((7)). Ramban's text of Rashi is to be understood as follows: "And from Gudgod you ultimately came back to Moserah" since the exact order in the process of their return was from Gudgod to Bene-yaakan, and thence to Moserah. See above, Note 190.
8. Numbers 14:4.
9. (8) here.
10. Tanchuma, Chukath 18.
11. And they journeyed from Kadesh, and pitched in Mount Hor (Numbers 33:37).
12. For, since it states here that from Beeroth-bene-yaakan they journeyed to Moserah and that there in Moserah Aaron died, it follows that Kadesh [mentioned in Numbers 33:37] is Beeroth-bene-yaakan, seeing that there in (39) it is stated that Aaron died in Mount Hor.
13. (7) here.
14. Numbers 33:32: And they journeyed from Hor-hagidgad, and pitched in Jotbah. Hence Gudgod is identical with Hor-hagidgad.
15. Numbers 33:41-43.
16. (7) here.
17. Ibid., 21:16.
18. Ibid., 21:16.
19. (7) here.
20. Job 16:3.
21. Numbers 33:1-49.
22. Ibid., 20:28.
23. An ancient Persian measure of length, equal to about three and two-fifths English miles.
24. Tanchuma, Chukath 14, and mentioned by Rashi (Numbers 20:22): "Like a small apple on top of a large apple.⁠"
25. Ibid., (23).
26. Ibid., 33:30.
27. Ibid., Verses 30-37.
28. Ibid., Verses 30-37.
29. An ancient Persian measure of length, equal to about three and two-fifths English miles.
30. Ibid., (37).
31. Ibid., 20:25.
32. Ibid., (28).
33. Ibid., 33:30.
34. Ibid., 33:31.
35. Bene-yaakan is thus not to be confused with Beeroth ("The Wells of") bene-yaakan which, as explained above, was a spot in Hashmonah, where the people of Bene-yaakan dug wells to water their flocks.
36. Numbers 33:1-49.
37. Genesis 13:10.
38. II Kings 23:17.
39. Numbers 20:29.
40. Psalms 106:16: And of Aaron the holy one of the Eternal.
41. Numbers 33:31-32.
42. Jeremiah 2:6.
43. Above, 8:15.
44. Ibid., 9:20.
45. Ibid.: Moreover the Eternal was angry with Aaron to have 'destroyed' him, and I prayed for Aaron
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה – דרשו רז״ל וכי מבארות בני יעקב נסעו למוסרה, והלא ממוסרה באו לבני יעקן, שנאמר (במדבר ל״ג) ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן, ועוד מה שאמר עוד שם מת אהרן ויקבר שם, וכי במוסרה מת אהרן והלא בהר ההר מת, ומצינו שמונה מסעות ממוסרה להר ההר, אבל באור הכתוב שם מת אהרן ויקבר שם, במוסרה עשו ישראל אבל גדול כאלו שם מת אהרן ונקבר שם, וגם זה מן התוכחת, אמר להם לסוף ארבעים שנה כשמת אהרן בהר ההר ונסתלקו ענני כבוד יראתם ממלחמת הכנעני ואמרתם נתנה ראש וגו׳, וחזרו כלפי מצרים שמונה מסעות, ודרשו רז״ל כי בני לוי נלחמו בהם באותה שעה שאמרו כן והרגו מהן הרבה, ומזה עשו במוסרה אבל גדול.
ומה שנסמכה תוכחה זו לשבירת הלוחות, ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים כשבירת הלוחות. וכן דרשו רז״ל (ישעיהו כ״ט) הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וגו׳, קשה סילוקן של חכמי ישראל כפלים מחרבן ביהמ״ק, שבכל הקללות שבמשנה תורה לא נאמר בהן אלא הפלאה אחת, שנאמר (דברים כ״ח) והפלא ה׳ את מכותך, ובכאן שתי הפלאות, שנאמר (ישעיהו כ״ט) הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וגו׳.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה, "and the Children of Israel journeyed from the wells of Beney Yakon to Mosserah.⁠" Our sages in Jerusalem Talmud Sotah query this as the order of the journeys indicated that the people traveled in the reverse order, i.e. from Mosserah to Beney Yakon (Numbers 33,31). Another difficulty in this verse is the reference to Aaron having died there when we know that Aaron had died at Har Hahor. We find that there are 8 stations between Har Hahor and Mosserah. The correct interpretation of our verse is that although Aaron had died at Har Hahor and had been buried there, the eulogy and mourning for Aaron occurred at Mosserah, so that anyone watching this would have concluded that this was the place where Aaron died and was buried. This is also one of the rebukes of Moses versus the people. He reminded the people that at the end of 40 years when Aaron had died and as a result the protective cloud-cover they had enjoyed during all these years disappeared, they became afraid of the Canaanites, so much so that they had actually retraced their steps through the desert as far back as Mosserah. They had wanted to appoint for themselves a new leader who would lead them back to Egypt. Our sages in the Jerusalem Talmud Sotah explain that the Levites fought against the people who wanted to return to Egypt at that time and killed many of them.
The reason that this paragraph appears next to that of the smashing of the Tablets is to teach us that the loss of Torah scholars is as great a loss for the Jewish people as the smashing of the Tablets was at the time. Our sages in Eychah Rabbati 1,39 interpreted Isaiah 29,14: "truly, I shall further baffle this people with bafflement upon bafflement; and the wisdom of its wise shall fail, and the prudence of its prudent shall vanish,⁠" as describing the loss of its Torah scholars as twice as painful for the Jewish people as the destruction of The Temple. The word הפלאה (bafflement) occurs in the curses of Deuteronomy only in a single form. Only in Isaiah, when referring to the Torah scholars is the word repeated, i.e. is the absence of such Torah scholars described as the greatest possible affliction for the people.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה – משמע שמבני יעקן באו מוסרה ושם מת אהרן. ובפ׳ מסעי כתי׳ ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן (במדבר ל״ג:ל״א). ואמרי׳ כי בהר ההר מת אהרן ח׳ מסעות אחר בני יעקן ואמרו רבותינו שחזרו לאחוריהם ח׳ מסעות ובמוסרות נתאבלו על אהרן כאלו מת שם. ולפי הפשט י״ל מוסרה ומוסרות שתים הוו. וכן בארות בני יעקן ובני יעקן אינו דבר אחד. והר ההר היה בין בארות ומוסרה ושם מת אהרן ולכך הוא אומר ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן ללכת למוסרה ופגעו בהר ההר ושם מת אהרן.
ובני ישראל נסעו מבארות – לפי הפשט מוסרה אינו מוסרות דמסעי ובארות יעקן אינו יעקן ובין בארות ומוסרה היה הר ההר ושם מת אהרן וה״פ דקרא ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן ללכת למוסרה ופגעו בהר ההר ושם מת אהרן.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן, and the Children of Israel had journeyed from Beer Yaakon;⁠" according to the plain meaning of the text Mossera is not the same place as Mosserot in Numbers 33,3, and bney yaakon is not the same as yaakon in that chapter. Between these two locations was hor hahar where Aaron had died. The correct meaning of the text here is: the Children of Israel journeyed from beerot bney yaakon on the way to Mossera, and they encountered hor hahar on their journey, the place where Aaron died.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן – פרש״י מה ענין זה בכאן ועוד וכי מבארות בני יעקן באו למוסרה וכו׳ מדברי אגדה. ור׳ אברהם שרודף לעולם אחר הפשט נדחק לפרש כי בארות בני יעקן איננו בני יעקן ומוסרה איננו מוסרות אלא קדש נקרא בארות בני יעקן ושם במדבר הר ההר מוסר׳ ומשם נסעו הגודגודה איננו הר הגודגוד רק הוא שם כלל לצלמונה ופונון ואובות ויטבתה הוא המקום הנקרא בארה והנה טעם ארץ נחלי מים כי במשענותם כרו הנדיבי׳ ויצאו המים ופסוק משם נסעו הגודגודה דבק עם ויכהן אלעזר כי ישראל לא הקריבו זבחים אחר נסעם מהר סיני. ויתכן שהקריבו בבואם אל צלמונה ופונון ושם היתה תחלת כהונת אלעזר בכהונה גדולה ובאותם המקומו׳ שמש בראש השנה ושימש במקום הנקרא באר ביו׳ הכיפורים והנה פי׳ הפסוק ויכהן אלעזר כאשר נסעו אל מקום פלוני ולמה כיהן אלעזר כי השם הבדיל בעת עשיית העגל את שבט הלוי לשאת את הארון ולעמוד לפני י״י ולשרתו בני לוי עם בני אהרן ולברך בשמו עד היום הזה כי אלעזר היה נושא את כפיו. וכתב הרמב״ן וכל אלה דברי רוח כי איך יתכן בכל אלה מקומות חדשים שלא נזכרו במסעות ועוד שמנהג הפסוק בכל מקום לשנות מעט בהזכירו השמות פעמים בין בשם מקום בין בשם אדם וכ״ש בכאן שהם שוים כי מוסרה למוסרות איננו שינוי וכן חרה גדגד והגדגדה שם אחד הוא ויטבתה שוה לגמרי וטעם ויכהן אלעזר כי בהר ההר כיהן אלעזר כשמת אביו כאשר הלבישו הבגדים כי מיד היה מרובה בגדים. ונראה בעיני כי הם ההר גדול בהרים ארוך כמה פרסאות ושמו מוכיח עליו כי הוא נקרא הר וקראו לו ההר לגודלו והיה סוף ההר על גבול ארץ אדום וראשו קרוב לחשמונה והיו במישור אשר לפני הר ההר ערים או מקומות הנקראים מוסרות ובני יעקן וחר הגדגד ויטבתה ועברונה ועציון גבר וקדש ואלו המקומות אין ביניהם מרחק רב כי המחנה הגדול לא היו הולכים ביום אלא פרסה או פחות ונסעו מקדש וחנו בהר ההר במקום שפל אשר היה ברגלי ההר ואז ציוה השם למשה והעל אותם הר ההר שיעלה למעלה לראשו הוא תחלת ההר והנה עלו על ראשו של ההר והגיעו כנגד מוסרות ומת אהרן שם והוא שנאמר וימת שם אהרן בראש ההר והוא כנגד מוסר׳ ואיפשר שהיו מקומות האלה בשמותם נחשבים כהר עצמו ויקרא ראש ההר וכנגדו במישור מוסרות ושם כל אחד מוסרה שיאמרו מוסר׳ אשר בהר ומוסר׳ אשר בשפלה. והי׳ במקום שנקרא חשמונה בארות בשדה נקראים בארות בני יעקן כי הם חפרום ובאים להשקות צאנם ועברו עליהם ובאו למוסר׳ וזהו שאמר כאן נסעו מבארות בני יעקן מוסר׳ ומה שאומר במסעו׳ ויסעו ממוסר׳ ויחנו בבני יעקן זהו במקום שנקרא בני יעקן ואמר משם גוגדודה ויטבתה ארץ נחלי מים ולא הזכיר שאר המסעות שאינו בא עתה להזכיר המסעות ולא הזכיר אלא אלו לומר שכול׳ משקה ועמדו שם ימים בעבור הנחלים. ויתכן עוד שנאמר כי כאשר עלה אהרן בראש ההר וימת בראש ההר כנגד מוסר׳ ויקבר שם חזרו בני ישראל אל מוסר׳ לספוד ולבכות על קבר איש האלהים וזהו שנאמר כאן שנסעו מבארות בני יעקן מוסרה והיו גדוליהם בכל השלשים יום עולים לראש ההר וסופדים לקדוש י״י וישובו אל המחנ׳ במוסרה ואחר השלשים יום נסעו במסע אחד ממוסר׳ עד גודגדה כי עתה בשובם הלכו במהר׳ ולא חנו בבני יעקן שהי׳ באמצע הדרך ומשם יטבת׳ והזכיר כי היה שם המקום יטבתה בעבור שהי׳ שם נחלי מים ושאר המדבר ארץ ציה וצמאון. והזכיר כאן מיתת אהרן בעבור שאמר ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ולא הגיעו עונש לא בגופו ולא בזרעו כי לא מת עד שנת הארבעים שהי׳ זקן ושבע ימים ויכהן אלעזר בנו תחתיו. ואמר ובני ישראל נסעו ולא אמר ואתם כדרך כל הפרשה כי בתוכחות מדבר אליהם להוכיח אותם אבל בזה מספר מסעי בני ישראל:
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן, "The Children of Israel journeyed from Be-eroth-bney Yaakon.⁠" Rashi, feeling the need to explain how this apparently unrelated verse fits in here, and posing the rhetorical question if these wells came to the place called Mosserah, explains the verse by following aggadic interpretations, saying that seeing this is where Aaron was mourned in style, it appeared to the people as if this was where he had died.
Ibn Ezra, forever attempting to find a straightforward interpretation clearly suggested by the text, [author's words, not mine. Ed.] is hard pressed saying the words בארות בני יעקן (of the descendants of Se-ir, Edom) were not places by the same name mentioned in Numbers [The name of this individual appears in the Bible three more times, in Chronicles I 1,42, in Numbers 33,31, and 32. Ed.] He claims that the place is the one we know as Kadesh. Similarly, according to Ibn Ezra, מוסרה mentioned here is not identical with the מוסרות mentioned in Numbers Only the "Kadesh" mentioned in Numbers 33,37 is identical with בארות בני יעקן. The name of the desert surrounding הר ההר is מוסרה. From that location the Israelites moved on to Gudgoda. Gudgoda is not the name of a mountain. It is a term for a region comprising Tzalmona, Punon, and Ovot. (Numbers 33, 31-42) Yotvata, is the place referred to as באר, as we know from Numbers This is also why it is described as ארץ נחלי מים, a land with brooks and rivulets providing water. The region responded favourably to water diviners. The verse (7) משם נסעו הגוגודה belongs with ויכהן אלעזר תחתחו "and Eleazar, his son, performed the priestly duties in his stead.⁠" (6) I have already explained that after departing from Mount Sinai the (individual) Israelites no longer offered offerings on the Altar. [Ibn Ezra on Exodus]
It is possible that when arriving at Tzalmona they began to offer these sacrifices again and that is when Eleazar began his duties in practice. Perhaps on New Year's Day, as well as on the Day of Atonement, these rites were performed. [In his commentary on Exodus 29,42 Ibn Ezra justifies the non-performance on most days with the non-availability of the requisite amounts of wine and olive oil, etc. Ed.] The justification for referring to Eleazar as performing his duties as his father's successor at this point is that as a result of the golden calf episode the firstborn who up until that time had performed the priestly duties were exchanged for the Levites who had remained loyal, and among their various duties was the one to carry the Holy Ark on their shoulders during the journeys of the Israelites. Already in Numbers 6,23 Eleazar had blessed the people together with his father, i.e. had performed some priestly functions.
Nachmanides refuses to accept any part of Ibn Ezra's commentary on this subject (locations) declaring that the sudden emergence of locations that had not been mentioned in Parshat Massey is totally inadmissible. Furthermore, he sees nothing strange in locations appearing as having slightly different names on different occasions. He quotes numerous examples of this being the case. The Torah does so not only when referring to place names, but also when referring to the same people by different names. In this case where there is hardly any different between מוסרה and מוסרות, there is even less reason to "make a federal case" out of such nuances. He also sees nothing special about the variation from חור הגדגוד in Numbers 33,32, and הגדגודה in our verse here to justify looking for Ibn Ezra's far-fetched stretching of the meaning of the text on these two occasions. He feels that the various locations mentioned here are so close to one another that they did not warrant separate mention in Numbers chapter 33. By allowing for the fact that the camp of the Israelites was about 12-15 kilometers in length, the front section had reached another location before the rearguard had even left it. He assumes that the people hardly moved more than 3 or 4 kilometers in an average day's journey. When the Israelites journeyed sometimes for only a single day, they could easily have straddled both locations while encamped. He also argues that quite possibly, seeing mountains are named, the top of the mountain was named by a different name from the base of the same mountain, although both names fitted the same location. In a location known as חשמונה (Numbers 33,29) there were numerous wells in the field, collectively known as the wells of the sons of Yaakon, בארות בני יעקן, in order to water their flocks. The Israelites passed that region in their journeys and moved on to a place known as מוסרה. They encamped around the wells known as בארות בני יעקן, and remained there for some time. Moses singled out two places, Gudgoda and Yotvata as areas that were also well watered, skipping others which did not have much to commend them, seeing they had all been mentioned already in Parshat Massey. It is also possible that when Aaron ascended the mountain הר ההר to die there, a mountain that was facing the place known as מוסרה, that the people then moved back to Mosserah to mourn and eulogise Aaron in a manner befitting such a beloved leader. This is what is reported here when Moses writes that they journeyed from בארות יעקן to מוסרה, and that the notables of the people used these 30 days to each pay their respects to Aaron at his grave, ascending the mountain where he had died in order to do so. The Torah had not actually written that the people made camp in בארות בני יעקן. Once the thirty days of mourning were over, they moved on at greater speed all the way to Gudgodah. From there they moved to Yatvata The location was known as Yatvata on account of the abundant supply of drinking water in that region. This was by way of contrast with the desert of Tzin, which qualified for the description ציה וצמאון, completely devoid of water, a region in which one could only perish from thirst. The reason why Moses inserted reference to the death of Aaron at this juncture, may have been that he had already mentioned praying on behalf of Aaron who might have died many years earlier if not for Moses' prayer. He wanted the people to know and to remember that if Aaron did not die until the fortieth year this was proof that that he had not been guilty of sin but died of old age. He did not die until his son Eleazar was sufficiently mature to become his successor.
As to the formulation (verse 6) ובני ישראל נסעו, "the Children of Israel journeyed" (in the third person), as opposed to Moses speaking in these portions in direct speech i.e. "you have done,⁠" "I have done, etc.,⁠" Moses spoke to them in direct speech when he admonished them. Here he was merely relating some historical facts, without implying criticism of the people.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן – סמך מיתת אהרן לשבירת הלוחות לומר לך קשה מיתת הצדיקים כשבירת הלוחות וגם ת״ח שמת הכל נעשין קרוביו שצריכין לקרוע עליו כמו על ספר תורה שנשרף ועוד סמך ואשים הלוחות בארון אצל מיתת אהרן לומר ספר תורה שבלה קוברין אותה אצל תלמיד חכם לומר קיים זה מה שכתוב בזה.
ויקבר, ויכהן – מיתת צדיקים מכפרת כבגדי כהונה.
(ו-יב) ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה – ידוע כי ענין הלוחות ראשונות ושניות היה בהר סיני. והנה בתחלת השנה השנית נסעו משם, כי אז אמר לו השם לך עלה מזה (שמות ל״ג:א׳), וכן קום לך למסע {לפני} העם (דברים י׳:י״א), והבדלת הלוים היתה אז, כי אל זה רמז: בעת ההיא הבדיל י״י (דברים י׳:ח׳), וכן אמרו עוד: ואנכי עמדתי בהר וכו׳ (דברים י׳:י׳) – סיפור למה שהיה בעמידתו בלוחות השניות. אם כן פלא גדול בהכניסו בזה סיפור ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן, כל שכן על אמרו שם מת אהרן, ולא מת רק בהר ההר. לכן אומר אני כי כיון משה בזה לקצר ולדלג כל הענינים שקרו מנסעם ממדבר סיני עד מיתת אהרן שהיתה בשנת הארבעים, כי מעתה יחל להוכיחם, כאמרו: ועתה ישראל. וזה כאומר הנה כמה חטאים עשו אבותיכם במדבר סיני, ומשם נסענו ובאנו עד פה, ולא נשאר לכם מנהיג זולתי, כי אהרן מת, וכן אעשה גם אני בזאת השנה. ואמנם במה שאמר אבן עזרא כי שמות המקומות הנזכרים בזה אינם כשמות הנזכרים באלה מסעי, כן הוא האמת לפי דעתי כי גדגדה ויטבתה שם כלל למסעות האחרונות, כי נכון מאד ששם גדול או מקום אחד יאמר בכלל וייחוד, וכל שכן מצד שיש ארך גדול לגבול ההוא.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה – רוצה לומר מבארות בני יעקן וממוסרה כמו שנזכר בפרשת מסעי שנאמר ויסעו ממוסרה ויחנו בבני יעקן.
שם מת אהרן – ידוע שלא מת אהרן במוסרה ולא בבני יעקן ואולם מת בהר ההר ונקבר שם וזה היה אחר מסעות רבות מעת היותם בבני יעקן כמו שנזכר בפרשת מסעי ולזה היה הרצון בזה כי שם באלו המסעות שנמשכו זה לזה מת אהרן ונקבר שם על דבר מי מריבה וכאלו היה זה הספור לספר מרי ישראל ולזה הזכיר בארות בני יעקן כאלו באר בזה כי בכל המקומות שעברו אז עד היותם בקדש היה להם מים לשתות ולזה נתרעמו ישראל על מי מריבה בזולת סבה גדולה תביאם אל זה ולזה ספר כי משם נסעו הגדגודה יטבתה כמו שנזכר בפרשת מסעי והנה זכר ביטבתה שהוא ארץ נחלי מים להעיר עוד כי בסבת מי מריבה מת אהרן כמו שנזכר בפרשת פרה ולהעיר שבכל המקומות שבאו באלו המסעות היה להם מים עד בואם בקדש כמו שקדם.
(ו-ז) התועלת החמש עשרה הוא מה שהודיע לנו בזה הספור כי בכל מקום שבאו מעת נסעם ממוסרה עד קדש היה שם מים ולזה אמר מבארות בני יעקן ארץ נחלי מים כדי להודיע רוע תכונת ישראל שנתרעמו עמו תכף שהיו במקום שלא היה שם מים.
התועלת השש עשרה הוא להודיע שאין ראוי למוכיח שיספר דבר יהיה אפשרי להיות סבה אל שלא תקובל תוכחתו ולזה לא רצה משה לבאר בזה המקום שיהיה מוכיח בו ישראל שעל דבר מי מריבה מת אהרן ונגזר מות על משה בעצמו כי החטא ההוא היה נעלם ויוכלו לומר כי לא יועיל ההשמר מהחטא כי אלו מתו בלא חטא עם גודל מעלתם ולזאת הסבה לא רצה לספר דבר קרח מפני שהיה גדול המעלה אצלם כדי שלא יהיה מקום לנטות מתוכחתו.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם – [ו] ירצה גם מה שהתאנף על אהרן בגללכם והיה מגיע לכם הפסד גדול אם תגרמו מיתתו בהסתלק ענני הכבוד אשר היו בזכותו וזולת זה הנה לא מת עד שנת הארבעים בערבות מואב כי במוסרה מת ושמה נקבר וזכר להם ענין הקבורה לזכור מעשה על ידו כמו שכתבנו שם בספור מיתתו.
[ו] ולא עוד אלא שהכהונה שהוא צורך הרבים ותפארתם במקומ׳ עומדת שכבר כהן אלעזר בנו תחתיו שהי׳ כדאי למלאת מקומו כדרך העולם.
ואמנם אמרו אחרי זה ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. כבר ראיתי דברי הרמב״ן. ומה שאחשוב אני בו שבא להגיד שהועילה תפלתו לכפר׳ העם ולהשיב השם יתברך שכינתו ולוחותיו כתובים ולא הועילה לאהרן הכהן. שנענש על כל פנים בעבור שנתעסק בדבר הרע הזה. כי הנה בני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. וכבר כתב הרמב״ן שהיה הר ההר גדול בפרסאות רבות ובשפולי ההר היו אותם המקומות שזכר כאן. ועם היות שאהרן מת בהר ההר. הנה ישראל היו כנגדו ובשפולי ההר באות׳ המקומו׳ שזכר. והנה רמז והעיד בזה משה רבינו עליו השלום לומר שעם היות שנזכר בכתוב שהיתה מיתתו בעון מי מריבה. הנה לא היתה זאת הסבה העצמי׳ במיתתו כי אם עון העגל כמו שזכרתי. והנה היה ענין המים תואנה לכסות דבר מיתתו ומיתת משה. והראיה לזה שכל הארץ ההיא היתה ארץ נחלי מים ואיך חסרו שם המים שתהיה המריבה כל כך שיתחייב וימשך ממנו מה שנמשך. אם לא שהקדוש ברוך הוא רצה לעשותו בעבור היותו ענין שהיה כמוס עמו חתום באוצרותיו. ומפני כבוד אהרן לבלתי יחשבו בני האדם שהיה גם הוא מעובדי העגל לכך הוצרך לתת סבה אחרת בדבר וזהו אמרו ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה רוצה לומר הנה הארץ ההיא היו שם בארו׳ הרבה כי לכן נקרא׳ בארות ולא היה אם כן הסבה ענין המים אבל היה מוסרה שנמסר אהרן לקבל ענשו וזהו שם מת אהרן. יחזור אל ענין העגל שמת שם בעבורו. או יחזור אל הר ההר אשר על ראש המקומות ההם שזכר.
ובני ישראל נסעו – אף על פי שראו שתפלת הצדיק מגינה על דורו, ושראוי להתאונן על מיתתו, הנה קצתם או רובם שהיו רועים במדבר נסעו למוסרה, למצוא מים ומרעה לצאן. ובעודם שם, מת אהרן ויקבר... ויכהן אלעזר – ולא באו להתאונן על המיתה ולא להתאבל על הקבורה, ולא חששו לכבד אלעזר שכהן תחתיו. אבל,
ובני ישראל נסעו, even though they had seen that the prayer of a righteous person may prove a protection for the members of his generation so that it is most appropriate to mourn his death, in this instance we find that the Israelites in their search for water journeyed on without delay, not a word being said about their taking time out to mourn the passing of Aaron. This is the meaning of the construction: “there Aaron died, was buried…and Eleazar became High Priest in his stead.” They neither took time out to mourn Aaron nor did they celebrate the appointment of a new High Priest, a position which made that person the interlocutor on their behalf. Rather, משם נסעו הגדגודה, to graze their sheep;
ומן הגדגודה יטבת, ארץ נחלי מים, for all the locations mentioned had water which was adequate for the needs of their livestock. Still, they paid no heed to the damage they had incurred by the death of a righteous man such as Aaron, neither to his honour, nor to the dishonour they had caused themselves by allowing the passing of a man of such caliber to go by unnoticed.⁠a
a. Numbers 20,28-29 reports Aaron’s death as well as the fact that the entire community of Israel bewailed his death for thirty days.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ח׳ מסעות ממוסרה וכו׳. ובפרשת חקת (רש״י במדבר כא, ד) קאמר ׳ז׳ מסעות׳, דהכא מקומות שהיו נוסעים ממקום למקום חשיב, כי יש ח׳ מקומות ממוסרה עד הר ההר, אבל לענין מסע שלהם שהיו נוסעים – אין כאן כי אם שבעה מסעות, כי ח׳ מסעות גורמים שבעה מסעות ממקום למקום. ולפיכך כתב בפרשת חקת ׳שחזרו לאחוריהם ז׳ מסעות׳. אבל מה שאמר כאן ׳ח׳ מסעות׳, פירוש מקומות שחנו שם מן המסע נקרא ׳מסעות׳. וראיה, בפרשת חקת פירש ש׳נסעו לאחריהם שבעה מסעות׳, לשון זה שייך על הנסיעה, שהיו נוסעים לאחוריהם שבעה מסעות. וכאן אמר שיש ׳ח׳ מסעות מן מוסירה׳, ורצה לומר המקומות. שאף מקום החניה נקרא מסעות, כדמוכח מסוף פרשת פקודי (שמות מ, לו), ובתחלת פרשת מסעי (במדבר לג, א):
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן – פירש״י והלא בהר ההר מת כו׳, יש בענין זה כמה ספקות א׳ הוא, אם הכוונה להודיענו שחזרו לאחוריהם מהר ההר למוסרה הל״ל שנסעו מהר ההר לקדש כו׳ עד מוסרה ולמה משמיט כל המסעות ולא זכר כ״א זה שנסעו מבארות בני יעקן מוסרה. ב׳, למה נאמר כאן בארות בני יעקן ובפר׳ מסעי לא הזכיר לשון בארות. ג׳, כאן מסיק שחזרו לאחוריהם ח׳ מסעות ובפר׳ חקת פירש רש״י חזרו ז׳ מסעות. ד׳, שם מת אהרן פירש״י שעשו שם הספד למה דווקא שם במוסרה ולא קודם לכן. ה׳, מה ת״ל ויכהן אלעזר בנו תחתיו כי זה אינו מענין התוכחה. ו׳, משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים למה פרט חנייה זו שביטבתה יותר מכל שאר חניות ולמה הזכיר כאן נחלי מים ולא הזכיר זה בפר׳ מסעי. ז׳, מ״ש בעת ההיא הבדיל את שבט הלוי הבדלה זו היתה בתחילת מ׳ ומה ענינה לכאן. ח׳, מ״ש ולברך בשמו עד היום הזה. על איזו יום הוא מראה באצבע לומר כי הוא זה אשר עליו אמר עד היום הזה וכי מכאן והלאה לא הובדלו. ט׳, מה שפירש״י בני לוי החזירום מנ״ל לרש״י לומר כן ואם קבלה נקבל. י׳, מה שפירש״י ללמדך שקשה מיתת הצדיקים כשבירת הלוחות והלא כל פרשה זו מדברת מלוחות שניות ומ״ש אשר שברת, לא לפסוק זה נסמכה מיתת אהרן. י״א, מה שפירש״י שקשה יום זה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו העגל, עגל מאן דכר שמיה כי לא הוזכר בכל הפרשה.
ועתה הט אזנך ושמע, והנני מבאר כל זה בהצעה קטנה אשר כבר זכרנו בפר׳ חקת (כב) שבמיתת מרים חסרו המים כי כל צדיק דומה למעין המתגבר כדאיתא באבות (ו׳:א׳) ומי שאינו מספידו כראוי אינו מרגיש בהעדר מקור מים חיים ע״כ דין הוא שיכזבו מימיו וכך קרה להם במיתת מרים שנאמר (במדבר כ׳:א׳) ותמת שם ותקבר שם. כי שם תהא קבורתה מיד ונשכחה תיכף כמת מלב ולא נאמר בה ויבכו אותה זה ראיה שלא הספידוה על כן חסרו המים, כמו כן עתה בפטירת אהרן היו יראים מחסרון המים שלא יקרה להם כאשר קרה בפטירת מרים, ועוד יעלה על ראשם מורה של מלך ערד, ומיראה הוצרכו לחזור אחוריהם ובתוך חזרה זו היה ג״כ מורא מים עליהם פן יחסר מהם הבאר ע״כ עשו חניה בכ״מ שמצאו שם מים, אע״פ שבהליכה לא עשו חניה במקומות המים לפי שהיה המסע קצר מ״מ בחזרה עשו חניה שם כי החזרה היתה אחרי מות אהרן.
והנה בין מוסרה ובין בני יעקן, היה מקום אחד שנקרא בארות לפי שהיו שם בארות הרבה, ולא היה רחוק מן בני יעקן עד שהיו אנשי בני יעקן שותים מן אותם הבארות וע״כ נקרא המקום בארות בני יעקן ר״ל בארות של בני יעקן וזה ראיה שהיה בארות סמוך לבני יעקן, והיה המסע קצר לעשות שם חניה לפיכך כשהלכו לפנים ולא לאחור הלכו בפעם אחת ממוסרה לבני יעקן ולא עשו חניה בבארות כי היה המסע קצר מלעשות שם חניה ואז לא היה מורא מים לנגד עיניהם אבל כשחזרו לאחוריהם אחרי מות אהרן מיראת מלך ערד עשו חניה גם בבארות כי היו יראים אולי פתאום יפסק הבאר כדרך שפסק במיתת מרים, ע״כ מנה ח׳ מסעות בחזרה אבל בהליכה לא היו כי אם ז׳, וע״כ לא מנה בחזרה לאחור כ״א ויסעו מבארות בני יעקן מוסרה כי לא בא להודיע כ״א דבר חידוש זה שעשו חניה בבארות מה שלא עשו בהליכה, וכאשר באו למוסרה מקום שלא היה בו מים כל צרכם והיו יראים מן חסרון הבאר הלכו והספידו את אהרן כאילו שם מת כי אמרו שבזכות ההספד ינצלו מן חסרון הבאר, ובזה חטאו שלא נתנו אל לבם להספידו קודם לכן לפי שבטחו במקום בארות ויטבתה ארץ נחלי מים שהיה לפניהם, והכתוב אומר ויכהן אלעזר בנו תחתיו שלא היה להם לירא מן חסרון המים בעבור פטירת הצדיק כי כל המעמיד בן צדיק כאילו לא מת (ב״ב קטז.) ואע״פ שמת אהרן מכל מקום זכות בנו קיים להצילם מן חסרון המים, ומכלל תוכחותיו שעדיין עמדו במרדם והיו מחוסרי אמנה ועשו גם אחר זה חניה ביטבתה לפי שהיתה ארץ נחלי מים משמע שלולא זה לא היו עושים שם חנייה.
ומ״ש שהלוים החזירום כו׳, ראייתו ממ״ש בעת ההוא הבדיל את שבט הלוי ודאי זה נאמר על זמן עשיית העגל ומהו שאמר עד היום הזה, אלא כך פירושו אע״פ שבמעשה העגל נבחרו הלוים וזכותם שמור לדורי דורות מ״מ לא היה צורך באותו זכות כ״א עד היום הזה ולא עד בכלל, לפי שביום זה עשו מעשה טוב שאף אם לא היו נבחרים לעבודת ה׳ מאז ומקדם היה מן הראוי שיבחרו מן יום זה והלאה והיינו מה שהחזירום לאחור מן אותו דרך עקלתון שהלכו בו, ומדאנו רואין שהשוה השכר של הלוים על מה שעשו עכשיו אל מה שעשו בזמן העגל, ש״מ שהוקשה יום זה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו העגל.
וכן מה שפירש שקשה מיתתן של צדיקים כשבירת הלוחות, מבואר ע״ז האופן, כי מדקאמר ויכהן אלעזר בנו תחתיו וסמך זה לפרשה זו המדברת מלוחות שניות ש״מ שקם אלעזר בנו תחתיו כמו הלוחות שניות שקמו תחת הראשונים שנשברו, וממילא נשמע שפטירת אהרן דומה לשבירת הלוחות כי ידיעת ההפכים אחד, ובא להאשימם בתוכחותיו על שחזרו לאחוריהם מיראה מפני מלך ערד והיה להם לבטוח שזכותו של אהרן ילחם להם גם במותו, כדרך שמצינו שהארון שבו היו שברי לוחות היה יוצא ובא עמהם למלחמה כך הצדיק הנפטר הדומה לשברי לוחות זכותו יעמוד להם גם במותו, שכן משה לא נענה עד שאמר זכור לעבדיך לאברהם וגו׳. ולהצעה זו כל סיפור זה הוא תוכחות עלי עון וכל הענין מקושר מראשו לסופו.
ותמצא שמנה מסעות כו׳. ומה שפירש רש״י בפרשת חקת (במדבר כ״א:ד׳) ז׳ מסעות ממוסרה להר ההר, מפורש בריש פרשת אלה מסעי (שם ל״ג:א׳):
You will discover that there were eight journeys, etc. Yet Rashi comments in Parshas Chukas (Bamidbar 21:4) that there were seven journeys from Moseiroh to Mount Hor. This [seeming contradiction] is clarified in the beginning of Parshas Masei (ibid. 33:1). [Here, as in Parshas Masei, Rashi is counting the number of places and in Parshas Chukas Rashi is counting the journeys from one place to another].
ובני ישראל וגו׳ – אמרתי ששמתי הלוחות בארון ויהיו שם וגו׳ (דברים י׳:ה׳), ועתה הקדש והמקדש על מכונו. ותאמרו אבל כשנסע בני ישראל למוסרה מת אהרן שם, שהיה פקיד ונגיד על כל דבר המקדש, ומי יעמד לנו תחתיו, הנה לכם אלעזר בנו אשר כהן תחתיו וממלא מקומו.
מבארות בני יעקן – מזכיר מסע זה בייחוד מתוך יתר שבעת המסעות שמן הר ההר למוסרה, כדי להזכיר לישראל על פי דרכו, חסדי המקום בכל לכתם במדבר, שלא צמאו בחרבות הוליכם,⁠1 כי בבני יעקן מצאו בארות מים. לכך קוראם כאן בארות בני יעקן, ובאלה מסעי בני יעקן (במדבר ל״ג:ל״א-ל״ב) סתם.
מוסרה – מבואר בפרשת חקת.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו מ״ח:כ״א.
ובני ישראל נסעו – מה ענין זה לכאן, אלא בעבור שאמר ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, שמא יאמרו אם מת מה הועילה תפילתו, לכן אמר כי לא מת רק בשנת הארבעים זקן ושבע ימים, גם לא הכרית השם את זרעו אחריו כמו שאמר להשמידו, שהרי כהן אלעזר בנו תחתיו:
מבארת בני יעקן מוסרה – והלא ממוסרות באו לבני יעקן שנאמר ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן (במדבר ל״ג ל״א), ועוד שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, אלא צריך לידע כי הר ההר גדול שבהרים הוא, וארוך פרסאות רבות, ושמו מוכיח כי הוא יקרא הר ויקראו לו ההר לגדלו וארכו, וכך אמרו רבותינו שהיה הר ע״ג הר, והיה סוף ההר עד גבול ארץ אדום וראשו קרוב לחשמונה והיו במישור אשר לפני הר ההר ערים או מקומות רבים, ואלה שמותן, מוסרות, ובני יעקן, וחר הגדגד, ויטבתה, ועברונה, ועציון גבר, ואלה המקומות אין ביניהם מרחק רב, כי המחנה הגדול ההוא ביום אחד מהלכים כמו פרסה או פחות מכאן, ונסעו מקדש ויחנו בהר ההר, כלומר שנכנסו בו במקום שפל אשר היה ברגלי ההר ואז צוה ה׳ למשה והעל אותם הר ההר, שיעלה למעלה על ראשו הוא תחלת ההר. והנה עלו על ראשו של הר והגיע כנגד מוסרות, ומת אהרן שם, והוא שנאמר וימת שם אהרן בראש ההר, והנה מיתתו במוסרה, ואפשר שהיו מקומות האלה בשמם נחשבים כהר עצמו, ויקרא ראש ההר, וכנגדו במישור שני מוסרות, ושם כל אחת מוסרה, שיאמרו מוסרה אשר בהר ומוסרה אשר בשפלה, והיו במקום אשר נקרא חשמונה בארות הרבה, נקראו בארות בני יעקן שאנשי בני יעקן באים שם להשקות צאנם, ואין זה מקום בני יעקן, ולפיכך נכון לומר שנסעו מבארות בני יעקן למוסרה ומשם למוסרות, ומשם אל מקום בני יעקן:
ובני ישראל נסעו וגו׳ – דעת המפרשים חלוקה בביאור מקום ספור ענין זה כאן, והרע״ס כתב אעפ״י שראוי שתפלת הצדיק מגינה על הדור ושראוי להתאונן על מיתתו, הנה קצתם או רובם שהיו רועים במדבר נסעו למוסרה למצוא להם מים ומרעה לצאנם, ובעודם שם מת אהרן ויקבר ויכהן אלעזר, ולא באו להתאונן על המיתה ולהתאבל על הקבורה, ולא חששו לכבוד אלעזר המכהן תחתיו, אבל משם נסעו הגדגדה לרעות הצאן, ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים, שכל אותן המקומות הנזכרים עתה היה ארץ נחלי מים נכונים למרעה הצאן, ולא שתו לבם להיזק שקרה במות הצדיק ולא לכבוד בנו.
(ו-ז) ובני ישראל נסעו וגו׳ – פסוק זה ושלאחריו קשים מאד, כי לא ידענו מה ענינם במקום הזה. ורשב״ם וראב״ע אמרו שהם להודיע כי אהרן לא מת מיד, וזה לא יועיל ולא יציל, כי יודעים היו ישראל כי אהרן לא מת רק זה זמן מועט, ואם היה משה רוצה להזכירם זאת, למה לו להזכיר המסעות, ולא אמר כי חי עד שנת הארבעים? ולדברי האומרים כי נוספו אחר זמן, לא הרוחנו מאומה, כי לא יובן מה ראה המוסיף להוסיפם. ואם בטעות לוקחו ממקום אחר, לא נודע מהיכן נלקחו, ואיה מקומם. והשומרונים הוסיפו: ובני ישראל נסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן. משם נסעו ויחנו ביטבתה ארץ נחלי מים. משם נסעו ויחנו בעברונה. משם נסעו ויחנו בעציון גבר, משם נסעו ויחנו במדבר סין היא קדש. משם נסעו ויחנו בהר ההר. וימת שם אהרן ויקבר שם ויכהן אלעזר בנו תחתיו, כל זה להשוות הענין למה שכתוב בפרשת מסעי, אבל מה ענין כל זה לכאן?
(ו-ז) ובני ישראל וגו׳ – מות אהרן לא יעכב את גורל ישראל ואת ייעוד ישראל בדרכו אל עתידו. אהרן נפרד מהם, בנו משמש תחתיו, והעם ממשיך במסעו אל ייעודו (עיין פירוש לעיל בפתיחה לפרק ט, ז).
על פי האמור בספר במדבר (לג, לא והלאה), סדר החניות של המסע היה כך: מסרות, בני יעקן, חר הגדגד, יטבה, עברן, עציון גבר, קדש, הר ההר; ושם בהר ההר מת אהרן. הרמב״ן מציע פירוש ש״הֹר״ הוא רכס הרים המשתרע ממוסרה ועד קדש, והמקומות הנזכרים היו לאורך המעבר או העמק שלרגלי ההר, במרחק לא גדול זה מזה. אהרן טיפס ועלה לרכס בקדש ומת בפסגת ההר, מול מוסרה, והעם חזר אז למוסרה כדי להיות קרוב לקברו של אהרן במשך שלושים ימי האבל. על חזרה זו נאמר כאן: ״ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מסרה״. לאחר שלושים ימי האבל, הם חזרו לגדגד וליטבה.
לפי זה [שהם נסעו מבארות בני יעקן למוסרה ואחר כך חזרו ליטבה] ייתכן שבארות אלה היו בסביבת יטבה, המתוארת כאן כ״ארץ נחלי מים״.
(ו-יא) השאלות (ו-יא):
מ״ש ובני ישראל נסעו וכו׳ אין לו שום קשר לכאן שזה היה בסוף הארבעים. ומ״ש משם נסעו הגדגדה וכו׳ אין מובן פירושו. ומ״ש בעת ההיא הבדיל את שבט הלוי הוא פלאי. ומה שחוזר ואנכי עמדתי בהר נלאו בו המפרשים:
(ו) ובני ישראל – אחר שפי׳ מ״ש וישמע ה׳ אלי פי׳ מ״ש ואתפלל גם בעד אהרן ולא נאמר וישמע ה׳ אלי כמ״ש בספרא (פ׳ צו) שתפלתו בעד אהרן לא נתקבלה לגמרי, כי כבר התבאר אצלי בפ׳ שלח ובפ׳ חוקת, שמה שנגזר על משה ואהרן בחטא מי מריבה שלא יכנסו לארץ, לא היה בעבור חטא מי מריבה לבד, כי מה שמשה לא נכנס לארץ התפרש שהיה בעבור ענין המרגלים כמ״ש (דברים ה) גם בי התאנף ה׳ בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם וכן הוכפל בפרשת ואתחנן ויתעבר ה׳ בי למענכם, וכמש״פ שם במקומו, אולם מה שלא נכנס אהרן לא״י והוא לא שלח את המרגלים, ג״כ לא היה בעבור חטא מי מריבה רק שהיה שמור לו עונש זה בעבור חטא העגל וכמ״ש הרי״א והמפרשים, רק מפני כבוד מצוקי ארץ הצדיקים האלה שלא יאמרו כי בחטאם מתו, תלו הדבר במי מריבה, ופה גלה הטעם האמתי מה שהזכיר מיתת אהרן אצל התוכחה שהוכיחם על העגל, כאומר הגם ששמע ה׳ אל תפלתי בעד ישראל לא שמע אלי במה שהתפללתי בעד אהרן, כי בעבור זה לא נכנס לארץ ובעת שנסעו ישראל מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם [וכבר בארתי בפ׳ חוקת ליישב הכתוב דפה עם הכתוב שם שאהרן מת בהר ההר ע״ש]:
ובני ישראל נסעו וגו׳: כבר מבואר במפרשים ראשונים ז״ל חומר1 מקרא זה לפי הפשט. ופירש רש״י על פי הדרש, והוא במכילתא בשלח פרשת ויסע, שחזרו לאחור עד מוסרה והספידו את אהרן. והרמב״ן כתב שנתפשט מסע ישראל עד מוסרה ושם נתקבצו להספידו. אבל מה זה ענין לכאן 2, ולא ביארו לנו דבר המתקבל3.
אבל כבר ביארנו בספר במדבר (טו,לג) שהיו במדבר משה ואהרן שני ראשי סנהדראות. משה רבינו היה דרכו בבוא לפניו מעשה שלא היה מקובל מפי ה׳, להעלות הלכה למעשה על-פי דרך החקירה והפלפול, ואהרן היה כוחו רב בסברא שהיא דרך ההוראה בישראל, ולו ניתן זה הכח ביחוד שאמר לו ה׳ (ויקרא י,יא) ״ולהורות את בני ישראל״, וכמו שכתבתי באורך ריש פרשת תצוה (שמות כז,כ). ובהיותם במוסרה והספידו את אהרן, שם התבוננו כי לא הניח כמותו מכוין ההוראה לשעה לאמתה של תורה בלי שום פלפול וחקירה, ומתה4 חכמתו עמו5. ועיין בספר במדבר (לג,לט)6 מה שכתבתי בס״ד7. ואפילו אלעזר בנו היה מתלמידי משה8 דומה ליהושע, כדאיתא בסנהדרין (יט,ב): כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר (במדבר ג,א) ״ואלה תולדות אהרן ומשה״9 (עכ״ל), ועל כרחך הכוונה על דרך הפלפול שקבל אלעזר כתלמיד מובהק יותר מכל ישראל. ושוב10 לא היו שני סנהדראות, ונמסר באותו מקום זו הדרך להורות ע״פ החקירה דוקא כל שאפשר. ומשום הכי נקרא זה המקום ״מוסרה״ עפ״י שנמסר זה הכח לחוק בישראל, וכלשון המשנה ׳משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע׳.
ויש לפרש עוד שם ״מוסרה״ מלשון ׳מוסר׳, וכמו דנקראת התורה ״מוסר ה׳⁠ ⁠⁠״ בספר משלי (ג,יא). והיינו משום דעמלה של תורה הוא יסורין, וכדאיתא במדרש שוחר טוב (מדרש תהילים) על הפסוק (תהילים צד,יב) ״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו״ – אין לך אדם בלי יסורין, יש אדם ששינו כואבת ואינו יכול לישן, יש אדם שבטנו כואבת ואינו יכול לישן, ויש אדם שיגע בתורה ואינו יכול לישן, זה יסורים וזה יסורים, ״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו״. וישעיה הנביא (כח,ז) הרבה להוכיח את תלמידי החכמים שבאותו הדור שביקשו תענוגי עולם הזה11. משום הכי נקרא אותו המקום שנמסר חלק תורה בזה האופן12 – ״מוסרה״. ותדע, דבפרשת מסעי (במדבר לג,ל) על ״מוסרות״ תרגם יונתן13 ״מרדותא״. והכי תרגם יונתן14 בספר משלי (ג,יא) על ״מוסר ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״מרדותא״, הרי דזה השם מוצאו מלשון ׳מוסר׳. ועיין מה שכתבתי בספר שמות (טז,ד)15.
1. קושי.
2. לכתיבת הלוחות השניים ונתינתם בארון.
3. רש״י סיים בפסוק ז׳: וסמך משה תוכחה זו לשיבור הלוחות, לומר, שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב״ה כיום שנשתברו בו הלוחות, ולהודיעך... והרמב״ן כתב בסוף דבריו: וטעם הזכירו מיתת אהרן עתה במקום הזה, כי אמר (לעיל ט,כ) ״ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא״, ולא הגיעו עונש השמד לא בגופו ולא בזרעו, כי לא מת עד שנת הארבעים שהיה זקן ושבע ימים ויכהן בנו תחתיו.
4. וזה פשר הכתוב ״שם מת אהרן״. אך עדיין צ״ע מהו ״ויקבר שם״.
5. וע״פ דברי רבינו מובן הקשר של כל זה לכתיבת לוחות שניים, כי התורה ממשיכה לעסוק בענייני נתינת התורה ומסירתה.
6. על הפסוק ״ואהרן בן שלש ועשרים ומאת שנה במותו בהר ההר״.
7. זה לשונו שם: ומודיע הכתוב כאן, דמיתה זו נמשכה איזה ימים אחר מיתת גופו, וא״כ ״בן שלש וגו׳⁠ ⁠⁠״ היה במותו בהר ההר, ולא במותו במוסרה, דאז היה בן קכ״ד.
8. ולא תלמיד של אביו, בדרך הלימוד. ולכן כשמת אהרן – מתה חכמתו עמו.
9. רש״י: ומפרש בתריה בני אהרן, ולא הוזכרו בני משה שם.
10. מאז מיתת אהרן.
11. ״וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו, כהן ונביא שגו בשכר... כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה״...
12. של דרך הפלפול והחקירה.
13. יש לעיין, כי התרגום על התורה ועל הכתובים אינו מיונתן בן עוזיאל.
14. יש לעיין, כי התרגום על התורה ועל הכתובים אינו מיונתן בן עוזיאל.
15. על הפסוק ״למען אנסנו הילך בתורתי אם לא״, וכתב שם רבינו: שעסק התורה הוא ״מוסר ה׳⁠ ⁠⁠״, משום שקשה על האדם יותר מכל מחשבות ידיעת ה׳, וכמו שכתבתי בספר דברים (י,ו) שעל כן נקראת ׳מוסר׳.
ובני ישראל נסעו וגו׳ – עיין מה שכתבתי על מסעות אלה ריש פרשת מסעי {הואיל משה במדבר ל״ג:ל״א}, ובא כאן סיפור מיתת אהרן שאירעה ל״ט שנים אח״כ, לפי שכתב למעלה (ט׳:כ׳) ובאהרן התאנף וגו׳, מזכיר להם שאהרן לא מת בעון העגל גם כי חרה אף ה׳ בו על כי לא התנגד לחפץ העם השואלים מאתו מסכה (עיין מה שכתבתי על זה פרשת תשא), אבל מת בשנת המ׳ בהיות ישראל בשפולי הר ההר, ואין עונו כעון עובדי העגל, כי מבכוריהם ניטלה כהונה, ומאהרן לא בלבד שלא ניטלה רק גם בנו כִּהֵן תחתיו וגם בני שבטו נבחרו למשרתים לפני ה׳; וכל זה תוכחה לישראל, כאומר ראו כמה פעמים אתם מכשילים את מנהיגיכם, בעגל הכשלתם את אהרן וכמעט שלא גרמתם מיתתו, ובמי מריבה הכשלתם אותו ואותי וגרמתם לנו גזרה לבלתי הכנס לארץ, ובכן הזהרו ביהושע פן יכוה גם הוא בגחלתכם; ואולי פסוקים אלה שהם מאמר מוסגר לא נכנסו תוך דברי משה לבני דורו רק כתבם בספר לדורות הבאים לבלתי יטעו בסיבת מיתת אהרן, ולכן הוסיף ג״כ פרטים משם נסעו וגו׳.
(ו-ז) השומרוני משנה את הפסוקים האלה על פי במדבר ל״ג:ל״א והלאה. נראה שזאת היא הגהה שרירותית, כדי לסלק את הסתירה בין מה שנאמר כאן לבין מה שנאמר שם, דבר אשר כל המפרשים כבר התקשו בו. רש״י כבר הקשה כאן שלש קושיות:
1) איך שייכים הפסוקים האלה כאן להמשך?
2) כאן כתוב שאהרן מת במוסרה, ואילו בבמדבר ל״ג:ל״ח כתוב שמת בהר ההר, שהוא שמונה מסעות אחרי מוסרה (במדבר ל״ג:ל״א-ל״ז);
3) כאן נאמר שבני ישראל נסעו מבארות בני יעקן למוסרה, ואילו בבמדבר ל״ג:ל׳ כתוב להיפך, שנסעו ממוסרה לבני יעקן. עיין התירוצים של רש״י והראב״ע, שהם דחוקים מאד.
מה שנוגע לשאלה הראשונה, הדבר ברור, שהפסוקים ו׳-ז׳ מפסיקים את המשך הנאום, ורק בשעת כתיבת התורה הוכנסו כאן על ידי משה רבינו. השאלה היא רק, לאיזו מטרה הוכנסו הפסוקים האלה כאן? יתכן שהטעם הוא זה: משה רבינו סיפר ״ואשים את הלוחות בארון וגו׳ ויהיו שם כאשר צוני ה׳. בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה׳ לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה״. כאן לא הזכיר משה רבינו את הכהנים שגם הם נבחרו בזמן ההוא, אלא את שבט לוי בכלל. אבל מן הראוי היה להוסיף כאן הזכרת הכהנים, עוד לפני בני לוי.
אילו היה משה רבינו מזכיר בנאומו את הכהנים בפני עצמם, היה אומר במקום הפסוקים ו׳-ז׳ כלשון הזה: ״בעת ההיא בחר ה׳ באחי אהרן לכהן, וכאשר מת במוסרה כהן בנו אלעזר תחתיו״. אבל בנאום הזה לא רצה משה רבינו להזכיר בפירוש את כהונתו של אהרן, שהרי כמה פסוקים לפני זה (דברים ט׳:כ׳) הזכיר ״ובאהרן התאנף ה׳ מאד להשמידו״. ניגוד מסויים יש כאן בין אהרן ובין שבט הלוי. שבט לוי לא חטא בעגל, בעוד שאהרן מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כאן עבירה. שבט לוי נבחר בגלל נאמנותו. אהרן נבחר להיות כהן, על אף חטאו. זכויות אחרות גרמו לכך. האם היה על משה להזכיר ששבט לוי נבחר בשביל נאמנותו לה׳, ויחד עם זאת להזכיר שאהרן נבחר להיות כהן גדול, אחרי שרק ברגע הזה הזכיר משה רבינו שה׳ התאנף באהרן? מאחר שהכהנים לא נזכרו בשעת הנאום, צירף משה רבינו את הסיפור הזה כאן, כי ממנו משתמע ממילא, שאהרן ואחריו אלעזר בנו נבחרו על פי ה׳ להיות כהנים.
עכשיו מוטל עלינו רק לפתור את הסתירות שבפסוקים בבמדבר ובדברים. הנגסטנברג צודק באמרו, שגם מבקרי המקרא צריכים למצוא כאן פתרון שהרי אין להעלות על הדעת שבנוגע לעובדה כזאת כמו מיתת אהרן תהא סתירה ממש בתורה. כן צודקים הנגסטנברג (עמוד 429), קייל (לבמדבר) ושולץ (לדברים) כשהם סבורים, שבספר דברים אין הכוונה לאותו המסע שבספר במדבר. קודם כל יש להעיר שמוסרה הוא זהה עם הר ההר. בני ישראל לא חנו על הר ההר ממש כאשר מת אהרן, שהרי מבואר בבמדבר כ ושם לג שאהרן עלה אל הר ההר מן המחנה. יתכן שמקום חניית בני ישראל היה נקרא מוסרה. אבל בבמדבר, שעיקר כוונת הסיפור היא לספר מיתת אהרן, נקרא מקום החנייה הר ההר, על שם מקום מיתת אהרן שהוא העיקר (כעין מה שמצינו בסיפור מתן תורה, שהררי חורב נקראים על שם סיני שעליו ניתנה התורה).
יש להוכיח שמוסרה היתה קרובה להר ההר, שהרי בני יעקן, שהוא מקום החנייה הסמוך למוסרה (לפי שני הסיפורים), היה בכל אופן בקרבת הר ההר, שהרי בבראשית ל״ו:כ״ז כתוב שעקן (הנקרא בדברי הימים א א׳:מ״ב יעקן) הוא מזרע שעיר החורי, ובוודאי המקום הנקרא בני יעקן נמצא בארץ שעיר; גם הר ההר נמצא בגבול ארץ אדום (במדבר ל״ג:ל״ז), דהיינו בקרבת בני יעקן.
מעכשו זכינו להווכח, כי אין כל סתירה בין שתי הידיעות שנמסרו לנו על מקום מיתת אהרן, אולם עדיין נשארת השאלה, מפני מה נזכרו בבמדבר ל״ג:ל״א-ל״ח התחנות מוסרות, בני יעקן, חור הגדגד ויטבתה, מבלי להזכיר שם מיתת אהרן, ואחרי ארבעה מסעות נוספים נזכר הר ההר, בציון העובדה ששם מת אהרן. כלום אין מכאן ראיה שמוסרות והר ההר אינם זהים?
כדי לענות על שאלה זאת, נעיין קצת בפרשת המסעות בבמדבר לג. הנה כתוב בפסוקים לו⁠־לז: ״ויסעו מעציון גבר ויחנו במדבר צין היא קדש. ויסעו מקדש ויחנו בהר ההר בקצה ארץ אדום״. מקום תחנות אלה ידוע לנו בערך. עציון⁠־גבר היא עיר⁠־מסחר ידועה במפרץ הים האילתי, אשר משם שלח שלמה המלך את אניותיו לאופיר (מלכים א ט׳:כ״ו). לעומת זאת נמצאת קדש בגבול הדרומי של ארץ ישראל (במדבר ל״ד:ד׳, יהושע ט״ו:ג׳). מכאן נשתלחו המרגלים (במדבר י״ג:כ״ו). אבל הרי קשה להניח, שבני ישראל נסעו בבת אחת מעציון גבר שעל יד ים סוף עד קדש.
בדברים א׳:ב׳ כתוב, שמחורב עד קדש הוא מהלך אחד עשר יום, וכן הוא עוד בזמננו, כעדות הנוסעים החדשים. עציון⁠־גבר נמצאת בערך בחצי הדרך בין הקצה הדרומי של חצי האי סיני והגבול הדרומי של ארץ ישראל. אם כן מעציון⁠־גבר עד קדש הוא מהלך של חמשה או ששה ימים לפחות. כמו כן יש לעמוד על כך, שהמסעות מעציון גבר לקדש ומקדש להר ההר אינם באותו הכוון. המסע הראשון הוא מדרום לצפון, בעוד שהמסע מקדש להר ההר הוא בכוון דרומי, שהרי כאשר היו בני ישראל בקדש הוצרכו לפנות דרומה כדי לסוב את הר שעיר. נמצינו לפי זה למדים שני דברים מן הפסוקים לו⁠־לז:
1) שהמסעות בבמדבר לג לא היו כולם באותו הכוון,
2) שלפעמים מדלג הכתוב על תחנות ביניים.
ודאי ישנן תחנות רבות בין עציון⁠־גבר לקדש. יש לפרש בפשטות כדעתם של הנגסטנברג ושולץ, שתחנות ביניים אלה לא נזכרו, מכיון שכל התחנות הללו, מקדש עד עציון⁠־גבר, כבר נזכרו למעלה, והמסע מעציון גבר עד קדש עבר על יד אותם המקומות שכבר עברו בהם תחילה בשעת נסיעתם מצפון לדרום. כי אם נעיין במסעי המדבר של ישראל, נמצא שהיו פעמיים בקדש: בפעם הראשונה מיד בשנה השניה לצאתם ממצרים, כאשר נשלחו מכאן המרגלים. כיון שנגזר עליהם בחטאיהם שלא יכנסו לארץ הקדש, צוה אותם ה׳ לחזור לים סוף (במדבר י״ד:כ״ה), וכאשר הוכו המעפילים, חזרו באמת לים סוף, כמצוות ה׳ (דברים ב׳:א׳). כמובן באו במסעם זה חזרה עד עציון⁠־גבר.
בשנה האחרונה של מסע⁠־המדבר מצינו שוב שכל העדה היתה בקדש (במדבר כ׳:א׳). לדעת רוב החוקרים היו בני ישראל פעמיים בקדש. כל ההשערות האחרות אינן מתקבלות על הדעת כלל, כמו שהוכיח כבר קורץ (געש. 2 67) בהוכחות חותכות. בשעה שחנו בני ישראל בקדש בפעם השניה, שלחו מלאכים אל מלך אדום וביקשו ממנו מעבר, וכאשר סירב, הוכרחו לחזור עוד הפעם דרומה. אבל בפעם הזאת לא נסעו עד למפרץ הים האילתי, אלא רק עד קצה הר שעיר, כדי להקיף את ההר הזה ולהתקדם בכוון צפוני לארץ ישראל, כשהם נוסעים ממזרח לאדום. בשעת חזרה שניה זאת דרומה, הוכרחו בני ישראל לעבור תחנות רבות אשר כבר חנו בהן בשעת החזרה הראשונה, אבל תחנות אלה אינן מוזכרות פעם שניה בפרשת מסעות בבמדבר לג; רק המסע להר ההר — הזהה עם מוסרה — נזכר עוד הפעם, מפני ששם אירע מאורע חשוב בשעת חזרה שניה זאת, דהיינו מיתתו של אהרן.
מעתה הכל ברור לנו בבמדבר ל״ג עד פסוק ל״ה המסיים ״ויחנו בעציון גבר״ נזכרים המסעות: 1) ממצרים עד סיני, 2) מסיני עד קדש, 3) מקדש בחזרה דרומה לעציון⁠־גבר על יד ים סוף. אחרי כן נזכרת בפסוק אחד (פסוק ל״ו) ההתקדמות המחודשת צפונה מעציון⁠־גבר עד קדש (ויסעו מעציון גבר). אחרי כן מתאר הכתוב את החזרה השניה דרומה (פסוק ל״ז והלאה), שהיו מוכרחים לעשותה מחמת סירובה של אדום לתת להם מעבר; כמו כן ההתקדמות מן הצד השני של ארץ אדום. בשעת חזרה שניה זאת מת אהרן בהר ההר, אותה התחנה הנזכרת כבר אצל החזרה הראשונה בשם מוסרות כיון שהר ההר לא היה אז עדיין חשוב כל כך. ורק עם מיתת אהרן נקראה התחנה על שמו.
לפי המבואר עד הנה, אין לתמוה, שבספר דברים נזכרות אצל מוסרה (דהיינו הר ההר) התחנות בני יעקן, גדגד ויטבת. הן היו נזכרות גם בבמדבר אחרי הר ההר לולא היו נזכרות כבר בחזרה הראשונה.
נשאר לנו לענות עוד לשאלה, מפני מה כתוב בבמדבר שבני ישראל נסעו ממוסרות לבני יעקן, ובדברים כתוב שנסעו מבארות בני יעקן למוסרה. תשובות שונות ניתנו לשאלה זאת. הרשב״ם מפרש בפשטות, ש״בארות בני יעקן מוסרה״ הנזכר בדברים הוא שם אחד, כלומר בארות בני יעקן שהוא על יד מוסרה. לפי זה נמצא, ש״בארות בני יעקן זהה עם ״הר ההר״, דבר המתאים מאד לדברינו הנ״ל. אבל בכל זאת יש לנו טענות כבדות משקל נגד פירוש זה:
1) הלא ״בארות בני יעקן הוא כבר שם עם פירוש (כלומר בארות שעל יד בני יעקן) אם כן למה לנו עוד פירוש נוסף ״מוסרה״?
2) נצטרך לפרש בדוחק, שבדברים י׳:ו׳, הפסוק ״שם מת אהרן וגו׳⁠ ⁠⁠״ הוא מאמר מוסגר, ואחרי מאמר מוסגר קצר זה מתחיל המשפט מחדש ״משם נסעו״.
הנגסטנברג ושולץ סבורים, שבני יעקן, בבמדבר ל״ג:ל״א, זהה עם קדש, שנקרא רק אחרי כן בשם זה. לפי זה בני יעקן היא התחנה אשר משם מתחיל המסע אחורנית. לדבריהם מוסרה היא דרומית לבני יעקן. בבמדבר נזכר תחילת המסע מדרום לצפון, דהיינו ממוסרה לבני יעקן. מכאן חזרו דרומה ובמוסרה עברו שוב על יד חור הגדגד ומשם הגיעו ליטבת. אבל בדברים מסופר רק בקיצור על החזרה השניה מצפון לדרום; אז באו רק מבני יעקן למוסרה, משם הגדגדה ומשם יטבתה. אולם קורץ (שם) כבר הוכיח, כי סברתו של הנגסטנברג שבני יעקן היא קדש, יש בה קשיים רבים, ואין אפשרות להחזיק בדעה זאת. על כן טוען קורץ בפשטות, כי אין לקבוע בבירור את מקום המצאן של התחנות הנזכרות בבמדבר ל״ג, כי במשך יותר משלשים שנה נדדו ישראל במדבר הנה והנה ולא נסעו תמיד בדרך ישרה, לפעמים פנו הצדה ולפעמים גם אחורנית, כפי שגזרה חכמתו ית׳.
אבל בשעת החזרה השניה נסעו בדרך הקצרה ביותר דרומה. לפי זה יתכן שמוסרה היא דרומית מבני יעקן; ובכל זאת נסעו בני ישראל בשעת החזרה הראשונה ממוסרות לבני יעקן, כיון שפנו כאן אחורנית.
עוד מוצא מן הסבך בוחר לו קורץ על ידי ההשערה, ״שאי אלה מן השמות הנזכרים שימשו בתור שמות של איזה ואדי (נחל) לכל אורכו, על כן יתכן שבפעם הראשונה הגיעו לואדי הזה במקום אחד, ובפעם השניה במקום אחר״. לדעתי הפירוש הפשוט הוא, ש״בארות בני יעקן״ שבספר דברים, אינו זהה לגמרי עם ״בני יעק״; אלא ש״בארות בני יעקן״, מציינת את העיר ״בארות״ בשטח בני יעקן (השוה רבת בני עמון), ואילו ״בני יעקן סתם מציין את כל ארץ בני יעקן. נניח שהעיר בארות היתה בצפונה של ארץ בני יעקן, מוסרה גבלה עם אמצע השטח שלהם ואילו התחנה ״בני יעקן״ הנזכרת בבמדבר היתה בדרומה של ארץ בני יעקן. אם כן יש לפרש בפשטות, שבשעת החזרה הראשונה באו בני ישראל ממוסרות לבני יעקן ובשעת החזרה השניה מבארות למוסרה. לפי זה עברו בני ישראל פעמיים בארץ בני יעקן, בפעם הראשונה בחלק הדרומי, ובפעם השניה בחלק הצפוני.
ארץ נחלי מים – נראה שזה הוא נימוק לקריאת שם יטבת. אולי חנו בני ישראל שם זמן מסויים ושהו שם שלשים ימי אבלו של אהרן (במדבר כ׳:כ״ט).
מוסרה שם מת אהרן – וכי במוסרה מת והלא בהר ההר מת (פ׳ מסעי), אלא מכיון שמת נסתלקו ענני כבוד ובקשו הכנענים להתגרות בישראל ובקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחוריהן שמונה פסעות1 ורץ אחריהן שבט לוי והרג שמונה משפחות ואף הן הרגו ממנו ארבע משפחות, אמרו, מי גרם לנו לדמים הללו על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק, ישבו והספידוהו וגמלו לו חסד והעלה עליהם המקום כאלו מת ונקבר שם2. (ירושלמי יומא פ״א ה״א)
שם מת אהרן – א״ר יודן ב״ר שלום, למה סמך הכתוב מיתת אהרן לשבירת הלוחות, ללמדך שקשה מיתת צדיקים לפני הקב״ה כשבירת הלוחות.⁠3 (שם שם)
1. כמש״כ בפ׳ מסעי ויסעו ממסרות ויחנו בבני יעקן ויחנו בחר הגדגד ויחנו ביטבתה ויחנו בעברונה ויחנו בעציון גבר ויחנו במדבר צין ויחנו בהר ההר, הרי שבע מסעות לאחור, מהר ההר למדבר צין, לעציון גבר, לעברונה, ליטבתה, לחר הגדגד, לבני יעקן, למוסרה, ועם הר ההר הרי שמונה, הרי שבתחלה היתה נסיעתם ממוסרה לבני יעקן ואח״כ חזרו מבני יעקן למוסרה דרך שבעה תחנות, ובמ״ר איתא שחזרו שבעה מסעות, וצ״ל דהירושלמי חשיב שמונה עם זו האחרונה שהיו בה אבל האמצעים שבהליכה היו רק שבעה, ודו״ק. והמפרשים לא בארו בזה מאומה.
2. ועיין מש״כ השייך לאגדה זו בפ׳ חקת בפסוק וישמע הכנעני וגו׳ כי מת אהרן.

אמנם כל זה הוא ע״ד הדרש, ולפי פשוטו י״ל דמסרות דכתיב בפ׳ מסעי אינה מוסרה שבכאן וכן בני יעקן שבשם אינה בארות בני יעקן שבכאן, וראיה משנוי השמות, מוסרה – מוסרות, בארות בני יעקן – בני יעקן, ולפי״ז בין בארות ומוסרה היה הר ההר, וכשהלכו מבארות בני יעקן ללכת למוסרה ובאו באמצע הדרך להר ההר שם מת אהרן. ובכ״ז נראה דניחא להו לחז״ל לפרש דמוסרות היינו מוסרה ובארות בני יעקן היינו בני יעקן משום דאל״ה לא הוי משתמיט התורה לזכור שניהם בסדר המסעות בפ׳ מסעי.
3. נראה דדייק ענין הסמיכות משום דאי לא לדרשה באה אין שייכות כלל מיתת אהרן לענין פרשה זו. וטעם הדמיון זל״ז דכמו בשבירת הלוחות ח״ו אפסה תורה כך במיתת ת״ח, וכמ״ש בקדושין ס״ו א׳ בינאי המלך שרשע אחד יעץ אותו להרוג את חכמי ישראל, אמר לו, תורה. מה תהא עליה, יעו״ש. והארכנו בזה באחד מקונטרסי אגדה שלנו באגרתא דהספדא, וכאן אין המקום גורם להאריך.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ז) מִשָּׁ֥ם נָסְע֖וּ הַגֻּדְגֹּ֑דָה וּמִן⁠־הַגֻּדְגֹּ֣דָה יׇטְבָ֔תָהא אֶ֖רֶץ נַ֥חֲלֵי מָֽיִם׃
From there they traveled to Gudgodah; and from Gudgodah to Jotbathah, a land of brooks of water.
א. יׇטְבָ֔תָה לגבי הקמץ ראו בהערה על במדבר לג,לג.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריההרכסים לבקעהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

מִתַּמָּן נְטַלוּ לְגֻדְגּוֹד וּמִן גֻּדְגּוֹד לְיָטְבָת אֲרַע נָגְדָא נַחְלִין דְּמַיִין.
From there they journeyed to Gudgod, and from Gudgod to Jatbath, a land flowing with streams of water.
מן תמן נטלו לגדגדה ומן גדגדה ליטבתה אארע בית נחלין דמייהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ארע ... דמייה״) נוסח אחר: ״ארעא נחלין דמיין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמייה״) גם נוסח חילופי: ״דמיין״.
מתמן נטלו לגודגוד ומן גודגוד ליטבת ארע נגדא נחלין דמיין.
Thence they journeyed to Gudgod, and from Gudgod to Jotbath, a land flowing with streams of water.
וַרַחַלֻוא מִן תַּ׳םַ אִלַי׳ גֻ׳דג׳וּדַ וַמִן גֻ׳דג׳וּדַ אִלַי׳ יֻטבַּאתַּ אַרץֵ׳ דַ׳אתִ אַוְדִיתִ מַאאֵ
ונסעו משם1 אל הגדגד ומן-הגדגד אל יטבתה שהיא ארץ בעלת נחלי מים.
1. (מוסרה)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ומשם חזרתם הגדגדה – הוא חר הגדגד (במדבר ל״ג:ל״ב).
ומן הגדגדה יטבתה וגומ׳ – ובמוסרה עשיתם אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת, ונדמה לכם כאילו מת שם.
וסמך משה תוכיחה זו לשיבור הלוחות, לומר: שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב״ה כיום שנשתברו הלוחות. ולהודיעך: שהוקשה לו מה שנתנוא ראש לפרוש הימנו, כיום שעשו בו את העגל.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים: ״מה שאמרו נתנה״.
From there (Mosera) you returned to Gudgodah, – that is identical with Hor Hagidgod (Bemidbar 33:32).
ומן הגדגדה וגו'‏ AND FROM GUDGODAH [TO JOTBATH etc.] – And at Mosera you made a great mourning on account of the death of Aharon which was the cause of this your retreat, and it seemed to you as though he had died there" (Yerushalmi Sotah 1:10 at end; Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 15:22; cf. Tanchuma Chukkat and Pirkei DeRabbi Eliezer 17; see Rashi on Bemidbar 21:4).
Moshe placed this reproof immediately after the mention of the breaking of the tablets to indicate that the death of the righteous is as grievous before the Holy One, blessed be He, as the day on which the tablets were broken, and to tell you that is was displeasing to Him when they said,⁠"Let us set up a head (another god; see Rashi on that verse)" (Bemidbar 14:4) in order to part from Him, as was the day on which they made the golden calf (Vayikra Rabbah 20:12).
פס׳: משם נסעו הגדגדה – בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי.
משם נסעו הגדגדה – איננו חור הגדגד (במדבר ל״ג:ל״ב), רק הוא שם כלל: צלמונה גם פונון ואובות (במדבר ל״ג:מ״ב-מ״ג).
ויטבתה – הוא המקום הנקרא באר, כי כן כתוב: ומשם בארה (במדבר כ״א:ט״ז).
וזה טעם ארץ נחלי מים – כי במשענותם כרו הנדיבים (במדבר כ״א:י״ח) ויצאו המים.
וזה הפסוק משם נסעו הגדגדה – דבק עם: ויכהן אלעזר (דברים י׳:ו׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

FROM THENCE THEY JOURNEYED UNTO GUDGOD. The latter is not to be identified with Hor-haggidgad (Num. 33:32).⁠1 On the contrary, it is a general term for Zalmonah and also for Punon and Oboth (Num. 33:43,44).⁠2
[TO JOTBAH.] Jotbah is the place that is also called Beer,⁠3 for Scripture reads, And from thence to Beer (Num. 21:16). This is what a land of brooks of water (v. 7) refers to, for the nobles of the people dug it with their staves and water came forth (Num. 21:18). This verse, namely, From thence they journeyed unto Gudgod is connected to and Eleazar…ministered (v. 6).⁠4
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

1. To which Israel journeyed from Bene-jaakkan.
2. Numbers tells us that Israel journeyed from Mount Hor to Zalmonah, Punon and Oboth (Num. 33:43,44).
3. Hebrew, be'er (well). It is not to be identified with Jotbah in Num. 33:33 to which Israel journeyed from Hor-haggidgad.
4. In other words, Israel did not backtrack after Aaron's death, for the journey to Gudgod, took place after Aaron died. See note 28.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

משם נסעו הגדגדה – הפסוק מתחיל במ׳ ומסיים במ׳ לומר שכל מ׳ שנה היתה הבאר עמהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ומצאתם סימן טוב בזכותו כי משם נסעו הגודגודה ומן הגודגודה יטבתה ארץ נחלי מים ויש שם נחת רוח.
וכן אמרו משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה שהוא ארץ נחלי מים כלה. והוא המורה שהיה ענין מי מריבה לאהרן תואנה לא סבה עצמית. הנה בזה זכר העונש אשר קבל אהרן על מה שנגעו ידיו במעשה העגל.
משם נסעו הגדגדה – לרעות צאן.
ומן-הגדגדה יטבתה ארץ נחלי-מים – שכל אותם המקומות הנזכרים עתה היו ארץ נחלים, נכונים למרעה הצאן, ולא שתו לבם להיזק שקרה במות הצדיק ולא לכבודו ולכבוד בנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

קשה מיתתן של צדיקים וכו׳. פירוש, כמו הלוחות שהם מעשה אלקים (שמות לב, טז), לא היו מדברים גשמים שהם בעולם הזה, רק מדברים שהם אלקים, כן נפש הצדיק, נשמתו אלקית בלתי גשמית, והדברים אלקיים אין ראוי שיהיה הפסד להם:
שאמרו נתנה ראש כיום שעשו את העגל. והיינו טעמא, שרצו לעשות עבודה זרה, כמו שפירש רש״י בפרשת שלח (במדבר יד, ד):
משם – מבארות בני יעקן נסעו בראשונה בלכתם לקדש, הגדגודה – הוא חור הגדגוד.
ומשם יטבתה, שגם היא ארץ נחלי מים, כן גבר חסדו ית׳ עליכם לכל צרכיכם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(ז) משם נסעו – ומביא ראיה שלא בעבור חטא מי מריבה מת אהרן כי עיקר הענין של מי מריבה היה רק עלילה כי הארץ ההיא עד יטבתה שהיה סמוך לקדש היה ארץ נחלי מים ולא היה צריך כלל להוציא מים מן הסלע כי היו קרובים לנחלי מים, וא״כ כל ענין הכאת הסלע היה רק עלילה כדי לתלות מיתת משה ואהרן בענין קל לכבודם, שלא לאמר שמתו בעבור חטאים קודמים:
משם נסעו הגודגדה:⁠1 היינו ״חור הגדגד״2. ולאותו מקום שבו בשובם שנית ממוסרות מקום הספדו של אהרן וקבורתו של כוח הגדול בהוראה3. ולא שבו עתה דרך בני יעקן אלא ממוסרה לחור הגדגד. ונקרא עתה ״הגודגדה״ מלשון ׳גדוד׳, ללמד שמעתה שמת אהרן הרי לצורך קיום ההוראה בישראל4 ההכרח להרבות גדודי תלמידים וישיבות בדיבוק חברים ופלפול תלמידים.
ומן הגודגדה יטבתה ארץ נחלי מים: אחר שמצליחים בלימוד ישיבות גדוד תלמידים, סר ׳מוסר׳ העוני, ומגיעים לעושר וכבוד. ומשום הכי נקרא זה המקום השלישי שקבלו עמל תורה ״יטבתה״. והראו מן השמים סימן לדבר שנמצאו שם ״נחלי מים״, וכמו שהיה כן בתחילת בואם למדבר, שמתחילה באו למרה, ואחר כך לאילים5 בשביל זה האות6, כמו שכתבתי בספר שמות (טו,כז)7 בשם המכילתא8, עיי״ש. כן הזמין ה׳ לפני ישראל שמות המקומות והנמצא שם להיות לאות9. {מעתה מבואר סמיכת הדברים לענין הקודם, לבאר דרכה של תורה בעינוי ויסורים עד הגיעו לכבוד10}.
1. רבינו ממשיך את דבריו מהפסוק הקודם להסברת פסוקנו.
2. פרשת מסעי (במדבר לג, ל-לב) ״ויסעו מחשמונה ויחנו במוסרות. ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן. ויסעו מבני יעקן ויחנו בחר הגדגד״.
3. וכנ״ל בפסוק הקודם.
4. בדרך הפלפול והחקירה.
5. שם מצאו שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים.
6. שמתחילים בעוני ומגיעים לעושר וכבוד.
7. על הפסוק ״ויבואו אילימה ושם שתים עשרה וגו׳⁠ ⁠⁠״.
8. רבי אלעזר המודעי אומר, כיון שברא הקב״ה את עולמו ברא י״ב מבועין כנגד י״ב שבטים, ושבעים תמרים כנגד שבעים זקנים. ומה ת״ל ״ויחנו שם על המים״ – מלמד שהיו עסוקים בדברי תורה שניתנו להם במרה.
9. שמתחילים בעוני ומגיעים לעושר וכבוד.
10. כפי שביאר רבינו בפסוק הקודם בד״ה ויהיו שם כאשר ציוני ה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריההרכסים לבקעהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ח) בָּעֵ֣ת הַהִ֗וא הִבְדִּ֤יל יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶת⁠־שֵׁ֣בֶט הַלֵּוִ֔י לָשֵׂ֖את אֶת⁠־אֲר֣וֹן בְּרִית⁠־יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה לַעֲמֹד֩ לִפְנֵ֨י יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה לְשָֽׁרְתוֹ֙ וּלְבָרֵ֣ךְ בִּשְׁמ֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
At that time Hashem set apart the tribe of Levi, to bear the ark of the covenant of Hashem, to stand before Hashem to serve him, and to bless in His name, to this day.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
בְּעִדָּנָא הַהוּא אַפְרֵישׁ יְיָ יָת שִׁבְטָא דְּלֵוִי לְמִטַּל יָת אֲרוֹן קְיָמָא דַּייָ לִמְקָם קֳדָם יְיָ לְשַׁמָּשׁוּתֵיהּ וּלְבָרָכָא בִּשְׁמֵיהּ עַד יוֹמָא הָדֵין.
At that time the Lord had set apart the tribe of Levi, to bear the ark of the Lord's covenant, to stand before the Lord to minister to Him, and to bless in His Name, to this day.
בשעתה ההיא אפריש י״י ית בנויא שבטה דלוי למסבול ית ארון קיימה די״י למקוםב קדם י״י למשמשה קדמויג ולמברכה בשם ממרה קדישה עד זמן יומא הדין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בנוי״) גם נוסח חילופי: ״בני״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למקום״) גם נוסח חילופי: ״למיקום למפלוח״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדמוי״) גם נוסח חילופי: ״יתה״.
בעידנא ההיא אפריש י״י ית שיבטא דלוי מטול דקניאו לשמיה לאתקטלא בגין יקריה למסוברא ית ארון קימא די״י למיקום קדם י״י לשמשותיה ולברכה בשמיה עד זמן יומא הדין.
At that time the Lord distinguished the tribe of Levi, because they had been zealous (even) to slay for His honor; that they should bear the ark of the Lord's covenant, and stand before the Lord to minister unto Him and to bless in His Name until this day.
פִי דַ׳לִךַּ אַלּוַקתִ אַפרַזַ אַללָּהֻ סִבּטַ לַאוִי לִיַחמִלֻוא צֻנדֻוקַ עַהדִהִ וַיַקֻומֻוןַ בַּיְןַ יַדַיְהִ לִיַכ׳דִמֻונַהֻ וַיֻבַּארִכֻּוא בִּאסמִהִ אִלַי׳ יַוְמִנַא הַדַ׳א לִמַא אַסעַפֻונִי
באותו הזמן, הבדיל ה׳ לחוד את שבט לוי, בכדי שירימו את ארון בריתו, ויעמדו בין-ידיו, למען אשר ישרתו אותו, וישפיעו ברכה משמו, עד יומנו זה.⁠1
1. (זו היא ברכת כוהנים והיא העבודה היחידה בבית המקדש שנשארה עד יומנו זה, שלא נפסקה ולא נתבטלה מעולם גם אחרי החורבן של שני בתי המקדש בעבור שהם הגישו אלי את העזרה הראשונה בזמן שאחרי מעשה העגל (ככתוב: (שמות לב, כו) ׳מי להשם אלי ויאספו אלי כל בני לוי.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

בעת ההיא הבדיל וגומ׳ – מוסב לעיניין ראשון.
בעת ההיא – בשנה ראשונה לצאתכםא ממצרים ותעיתםב בעגל, ובני לוי לא טעו,⁠ג הבדילם המקום מכם. וסמך את מקרא זה לחזרת בני יעקן, לומר: שאף בזו לא טעו בה בני לוי, אלא עמדו באמונתם.
לשאת את ארון – הלוים.
לעמד ולשרתד ולברך – הכהנים, והוא נשיאות כפים.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד אופ׳ 34: ״לצאתם״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5, ליידן 1: ״וטעיתם״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34: ״תעו״. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: ״לכך״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, לונדון 26917, פריס 157, וטיקן 94. בפסוק ובדפוס סביונטה 1557: ״ולשרתו״.
בעת ההוא הבדיל י"י וגו'‏ AT THAT TIME HASHEM SEPARATED [THE TRIBE OF LEVI] – This is to be connected with the former narrative (that which speaks of the tablets of stone, ending at v. 5; verses 6–8 which contain reference to Aharon's death being interpolated for the reason given by Rashi);
בעת ההוא AT THAT TIME – accordingly means: In the first year of the Shemot from Egypt, when you sinned by worshipping the golden calf, but the sons of Levi did not thus sin. – at that time God separated them from you. It places this verse in juxtaposition with the retreat to Bene Jaakon to tell you that in this matter also, the sons of Levi did not sin, but stood steadfast in their faith.
לשאת את ארון TO BEAR THE ARK – [This was the function of] the Levites (such as were not כהנים).
לעמד לפני י"י לשרתו ולברך בשמו TO STAND BEFORE HASHEM, TO MINISTER UNTO HIM AND TO BLESS IN HIS NAME – This (to bless in His Name) was the function of the priests and refers to the "raising of the hands" (a technical term for reciting the priestly benediction which is done with uplifted hands) (Arakhin 11a).
1לשרתו ולברך בשמו – מקיש ברכה לשירות. מה שירות בכשרים ותמימים אף ברכת כהנים בכשרים ותמימים. מיכן אמרו חכמים כל כהן שיש בו מומין אינו עולה לדוכן:
1. לשרתו וכו׳ מקיש וכו׳ אף ברכת כהנים בכשרים ותמימים. דברי המחבר צ״ע כי אם נלמד מקרא דהכא לפסול בברכת כהנים בעלי מומים להקיש לשירות היה לנו לפסול אף מומין שבסתר ובאמת פסולי מומין בברכת כהנים הוא רק במום שבגלוי (מגילה כ״ד) כל כהן שיש בו מום אינו עולה לדוכן מפני שהעם מסתכלין בו וכן מסיים בגמ׳ מומין שאמרו דווקא בפניו ידיו ורגליו:
בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי – בעת ההיא של מעשה העגל שמצאו חן בעיני המקום,⁠א כדכתיב: ויאספו אליו כל בני לוי (שמות ל״ב:כ״ו).
ולברך בשמו – הכהנים לישראל.
א. המלים ״בעיני המקום״ מופיעות רק בנוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין), ולא בנוסח א׳.
בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי AT THAT TIME THE LORD SET ASIDE THE TRIBE OF LEVI: At that time, at the time of incident of the golden calf,⁠1 [God set aside the tribe of Levi] because they had found favor in God’s eyes, as it is written (Exodus 32:26) [during that incident], “All the Levites rallied to him.”2
ולברך בשמו [TO CARRY THE ARK OF THE LORD’S COVENANT, TO STAND IN ATTENDANCE UPON THE LORD] AND TO BLESS IN HIS NAME: [This last phrase refers to the blessings given by] the priests to the Israelites.⁠3
1. So also Rashi and all the traditional commentators. They all emphasize that the Levites were not chosen at the time of Aaron’s death, as the juxtaposition of vss. 6-8 might imply. So also NJPSC here: “‘At that time’ Not when Aaron died but at the time of the golden calf incident.”
As explained above in note 33, Rashbam and Rashi do differ about how to read the progression of events in chapters 9 and 10. Both say that 10:6-7 constitutes some form of interruption of the narrative. For Rashi the interruption has didactic purposes, while for Rashbam it has some connection to the events of the chapters. Both commentators however agree that at this point we are returning to the chronological narration.
2. All the Levites rallied to Moses when he said “Whoever is for the LORD, come here!”
3. So also Rashi. The difficulty that the commentators address is that it seems to be mixing together duties of the Levites and duties of the priests. The phrase “to carry the ark of the LORD’s covenant” describes a levitical duty, at least according to standard rabbinic understanding. (See e.g. Deuteronomy 31:25. See, however, the discussion in NJPSC to our verse.) Rashbam and Rashi both emphasize, then, that the last phrase of the verse, “to bless in His name,” refers to a duty that involves only a subsection of the Levites, the priests, and not all Levites.
Rashi suggests that the middle phrase of the verse, “to stand in attendance upon the LORD,” also appropriately applies only to priests, not to all Levites. That point appears well taken for, as Weinfeld (Anchor, p. 422) notes, the same phrase is used specifically about priests in Ezek 44:15. About the Levites, Numbers 3:6 suggests that they do not stand in attendance upon God, but rather they are placed “in attendance upon Aaron the priest to serve him.” Rashbam does not comment on the middle phrase of our verse.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(ח) לשרתו – בני לוי עם בני אהרן.
ולברך בשמו עד היום הזה – כי אלעזר היה נושא את כפיו.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

(8) TO MINISTER UNTO HIM. The sons of Levi with the sons of Aaron.⁠1
AND TO BLESS IN HIS NAME. For Eleazar lifted up his hands.⁠2
1. Our verse refers to the entire tribe.
2. When offering the priestly blessing. This part of the verse applies only to the kohanim. Eleazar is mentioned for he is the kohen who did the blessing at that time.
בעת ההיאא – שנעשה זה העגל שזכרנו בו למעלה (דברים ט׳:ט״ז).
הבדיל י״י את שבט הלוי – לפי שלא נכשלו בעגל, הבדילם לשמשו, כי הבכורות לא היו ראוים לשמש, שאין אדם ראוי לשמש לפני הקב״ה אלא אם כן רגיל בשמושב אביו, ובנו, ובן בנו. {כשיבא בכור אחד לשמש שלא היה אביו בכור ולא אבי אביו ולא הורגלו בני}⁠ג משפחתו בשמוש – לא ידע משפט אלהי הארץ1 {ו}⁠יקלקל.⁠ד ומפני כן רצה הקב״ה לבחור שבט אחד לשמשו, שיהא השימוש אומנותם ומלאכתם, וישמשו כהוגן לפני מלך מלכי המלכים. וכשעמדו בנאמנותם בני לוי בעגל, זכו לאותה בחירה, דומיה: והכהניםה הלוים {בני צדוק}⁠ו אשר שמר⁠{ו}⁠ז את משמרת {מקדשי}⁠ח בתעות בני ישראל מעלי, המה יקרבו אלי לשרתני ועמדו לפני (יחזקאל מ״ד:ט״ו).
א. כן בכ״י מינכן 52. בפסוק: ההִוא.
ב. בפענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103: בשמושו.
ג. ההשלמה מפענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103 המצטט ביאור זה בשם ר״י בכור שור. בכ״י מינכן 52 כנראה יש השמטה ע״י הדומות.
ד. השלמת האות מפענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103.
ה. כן בפסוק ובספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: הכהנים.
ו. ההשלמה מן הפסוק, והיא מופיעה בפענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103 בשם ר״י בכור שור וגם בספר הג״ן (שלא בשמו).
ז. השלמת האות מן הפסוק, והיא מופיעה בפענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103 בשם ר״י בכור שור וגם בספר הג״ן (שלא בשמו).
ח. ההשלמה מן הפסוק ופענח רזא.
בעת ההיא – AT THAT TIME – that this calf was made that we mentioned above (Devarim 9:16).
הבדיל י"י את שבט הלוי – HASHEM SET APART THE TRIBE OF LEVI – Since they did not stumble with the calf, He set them apart to serve Him, since the firstborns were not suited to serve, since a person is not suited to serve before the Blessed Holy One unless he is accustomed to service: his father, and his son, and his son’s son. {When a firstborn comes to serve whose father was not a firstborn, and not his father’s father, and the members} of his family {are unaccustomed} to service – he does not know the law of the God of the land {and} he will spoil [the service]. Therefore the Blessed Holy One wanted to choose one tribe to serve Him, that the Service would be their craft and occupation, and they would serve appropriately before the King of kings of kings. And when the Levites were steadfast in their loyalty by the calf, they merited this selection, similar to: “But the priests the Levites, {the sons of Zadok}, who kept the charge {of My sanctuary} when the children of Israel went astray from Me, they shall come near to Me to minister to Me; and they shall stand before Me” (Yechezkel 44:15).
בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי – הגזרה הייתה בהר סיני אבל משה לא הבדילם עד הקמת המשכן.
בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי, "at that time the Lord set the tribe of Levi apart;⁠" this decree was issued while the people were still encamped around Mount Sinai. Moses acted upon that decree only after the Tabernacle had been erected, and it had assumed practical meaning. This would have been a number of months after he had received these instructions.
בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי – אחר שנעשה העגל שהזכרנו למעלה, הבדיל ה׳ את שבט הלוי, לשמשו לפי שלא טעו בעגל, וכן הוא אומ׳ והכהנים הלוים בני צדוק, אשר שמרו את משמרת מקדשי בהטות בני ישראל מעלי המה יקרבו אלי לשרתיני, כי הבכורות לא היו ראויין לשמש כי אין אדם ראוי לשמש לפני המקום אלא אם כן רגיל בשמושו אביו ובנו ובן בנו, כשיבא בכור אחד לשמש שלא היה אביו בכור ולא אבי אביו ולא הורגלו בני משפחתו בשימוש, לא ידע משפט אלהי הארץ ויקלקל, ומפני כך רצה המקום ב״ה לבחור שבט אחד לשמשו, ששימושו באמונה ובהוגן לפני מלך מלכי המלכים המקום ב״ה, וכשעמדו באמונתם לכך בחר אותם, על כך שבחרם לחלקו ולשמשו לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו, שלא יתעסק אלא בשימושו, וא״ת במה יתפרנס, י״ל ה׳ הוא נחלתו, שצוה את ישראל לחרוש ולקצור בשבילם ולתת להם מעשר דגן תירוש ויצהר וערים לשבת, בכור שור.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(ח) בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי – מוסב לענין ראשון. בעת ההיא – בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים ותעיתםא בעגל, ובני לוי לא טעו, הבדילם המקום מכם. כלשון רבינו שלמה.
ואם כן, יאמר כי מן העת ההיא הובדלו לפניו יתברך, כי לא הבדילםב במעשה עד השנה השנית בחדש השני. או ירמוז למה שאמר להם: מלאו ידכם היום לי״י (שמות ל״ב:כ״ט) – כי יהיה זה לכם מלואים בעבודת כהונה ולויה.
והנכון בעיני כי בעת ההיא השני, כראשון (דברים י׳:א׳) – כי בעת שאמר לו: פסל לך שני לוחות אבנים (דברים י׳:א׳) נתרצה לישראל ונצטוה על המשכן, ואז נתרצה גם לאהרן, ונצטוה: ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לקדשו לכהנו לי (שמות כ״ח:ג׳-ד׳), וצוהו במלואים. ולכך אמר כי אלעזר כהן תחת אביו, שהיתה בהם משחתם לכהונת עולם לדורותם (שמות מ׳:ט״ו). ועשה הבדלת כל השבט ענין אחד, כי מן היום ההוא היה לפניו שיהיו שבטו נתונים נתונים לו לעזרו לעבוד את עבודת המשכן (במדבר ג׳:ז׳). אוג יאמר כי שבט הלוי נבדל בעת ההיא להיות הכהנים מהם, כי גם הם נושאים הארון, וכן: ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית י״י (דברים ל״א:ט׳), והם שישרתו לשם ויברכו בשמו. וטעם: עד היום הזה – בעבור כהונת אלעזר, כאומר: אז הבדילם לשרתו ויהי כן עד היום הזה.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״בו״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אז״.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

(8) AT THAT TIME THE ETERNAL SEPARATED THE TRIBE OF LEVI. "This refers back to the first subject. At that time, in the first year of your departure from Egypt when you sinned by worshipping the calf and the sons of Levi did not sin, G-d separated them from you.⁠" This is Rashi's language. And if so, he is stating that from that time the sons of Levi were separated before Him, blessed be He [but only in thought], for He did not separate them in fact until the second year in the second month [after the first census which took place on the first day of the second month, in the second year after they were come out of the land of Egypt]!⁠1 Or it may be that he is alluding to what he said to them [at the affair of the calf], Consecrate yourselves today to the Eternal,⁠2 for thereby you dedicate yourselves to the service of priests and Levites.
The correct interpretation, it appears to me, is that the expression at that time means that the second [giving of the Tablets] was like the first. For, from the time He said to Moses Hew thee two Tablets of stone,⁠3 He was reconciled with Israel, and Moses was instructed regarding the construction of the Tabernacle. Then He was reconciled also with Aaron, and Moses was commanded, and they shall make holy garments for Aaron thy brother, and his sons — to sanctify him — that he may minister unto Me in the priest's office,⁠4 and He further commanded him concerning the initiation [of the priests]. Therefore he said [here in (6)] that Eleazar ministered in the priest's office in his father's stead, since their anointing was to them for an everlasting priesthood throughout their generations.⁠5 Moses regarded the separation of the entire tribe [of Levi — priests and Levites] as one matter [therefore he said here, At that time — when the second Tablets were given, even though only the priests were formally separated, it was equivalent to a designation of the entire tribe, with the formal designation of the Levites to come after the first census], for, from that day on it was [resolved] before Him that His tribe be wholly given unto Him6 to perform the service of the Tabernacle. Or perhaps he is saying that the tribe of Levi was separated at that time for the priests to be [chosen] from them, for they [i.e., the priests] also carried the ark.⁠7 And so it is said, and he [Moses] delivered it [the Torah] unto the priests the sons of Levi; that bore the ark of the covenant of the Eternal,⁠8 and they [the priests] are the ones who minister to G-d and bless in His Name [as the verse before us concludes]. And the meaning of the expression unto this day [at the end of this verse] is that it refers [back] to Eleazar's ministering in the priest's office [in Aaron's stead — mentioned in (6)], as if saying: "then He separated them [the priests] to minister to Him, and it [so] was to this day" [i.e., the time when Moses spoke these words, that Eleazar served as High Priest].⁠9
1. Numbers 1:1.
2. Exodus 32:29.
3. Ibid., 34:1.
4. Ibid., 28:4. The phrase to sanctify him is found there in (3).
5. Ibid., 40:15.
6. Numbers 8:16.
7. The verse before us states: At that time the Eternal separated the tribe of Levi, to bear the ark … Now, according to the interpretation that the verse means that the tribe of Levi was separated to be the source of the priests, rather than as a special tribe in its entirety, the following question arises: The verse indicates that the priests [derived from the tribe of Levi] were to carry the ark, but it is known that the Levites, not the priests, carried the ark (Numbers 7:9). Ramban answers that the priests, too, were permitted to carry the ark. See "The Commandments.⁠" Vol. I, pp. 43-44, for a fuller discussion on this subject.
8. Further, 31:9.
9. Ramban's reasoning is as follows: Since we have now explained the verse, At that time the Eternal separated the tribe of Levi ((8)) as referring to the designating of the priests, from the tribe of Levi, to minister in the Tabernacle, why does the verse conclude with the expression, unto this day, since on "this day,⁠" when Moses spoke these words, the whole tribe of Levi was already elevated to its exalted position? But if it refers back to Eleazar's office as High Priest (mentioned in (6)) that it was so "unto this day,⁠" there is of course no difficulty as to why the Levites are not mentioned here.
בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי – יאמר בעת שעבדו ישראל את העגל הבדיל הקב״ה בני לוי שלא חטאו בו. וכן הזכיר למעלה (דברים ט׳:כ׳) ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. ודרשו רז״ל כי נסמך פסוק זה לחזרת בני יעקן ללמדך שאף בזו עמדו בני לוי באמונתם ולא טעו לחזור כמו ישראל.
לשאת את ארון ברית ה׳ – אלו הלוים. לעמוד לפני ה׳ לשרתו – אלו הכהנים. וזהו ולברך בשמו – שהכהנים היו מברכים לישראל בשמו, כי כן כתיב (במדבר ו) ושמו את שמי.
עד היום הזה – כי היה אלעזר נושא את כפיו במקום אביו, כי כן הזכיר למעלה ויכהן אלעזר בנו תחתיו, והיה ממלא מקומו לכל דבר שבכהונה.
בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי, "At that time the Lord set apart the tribe of Levi.⁠" The time frame described by Moses is when the Israelites worshipped the golden calf. At that time God separated the Levites who had not taken part in that sin from the rest of the people. The reason that all this is mentioned in connection with Mosserah is that on that occasion, 40 years later, the tribe of Levi again distinguished itself by not participating in the plan to return to Egypt and by opposing it actively.
'לשאת את ארון ברית ה', "to carry the Ark of the Covenant with Hashem.⁠" This refers to the Levites.
לעמוד לפני ה' לשרתו, "to stand in front of the Lord to serve Him;⁠" this refers to the Priests. ולברך בשמו, "and to bestow blessing in His name.⁠" The priests were to bless the Israelites in Hashem's name, as is written in Numbers 6,27 ושמו את שמי.
עד היום הזה, "until this day.⁠" Eleazar was pronouncing the blessing in lieu of his father Aaron who had died already at the time when Moses addressed the people. Eleazar had taken over all of his father Aaron's functions as High Priest as is clear from verse 6 in our chapter.
בעת ההיא – כשנעשה זה העגל אשר דיברנו למעלה.
הבדיל ה׳ את שבט הלוי לשמשו לפי שלא טעו בעגל וכן הוא אומר והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי המה יקרבו אלי לשרתני (יחזקאל מ״ד:ט״ו).
בעת ההיא – פי׳ כשנעשה העגל שפי׳ לעיל הבדיל ה׳ את שבט הלוי לשמשו מפני שלא היו במעשה העגל זש״ה והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בנ״י מעלי וגו׳ המה יקרבו אלי לשרתני. ועל כן כשבחרם הקב״ה לחלקו ולשרתו לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו כדי שלא יעסקו בשום דבר כי אם בעבודת המקום וכי תימא א״כ במה יתפרנסו ה׳ הוא נחלתו שצוה ישראל לחרוש ולזרוע ולקצור בשבלים לתת להם מעשר מדגן ותירוש ויצהר וערים לשבת.
בעת ההיא, at that time, i.e. when the golden calf had been made, as I explained earlier.
הבדיל ה' את שבט הלוי, "the Lord separated the tribe of the Levites,⁠" in order for it to serve the Lord specifically. The reason was that that entire tribe had not participated in the sin of the golden calf. This is what the prophet Ezekiel referred to in Ezekiel 44,15: והכנים הלויים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי, המה יקרבו אלי לשרתני, "but the Levite-kohanim- descendants of Tzadok, who safeguarded the charge of My Sanctuary when the Children of Israel strayed from Me, etc., they will draw near to Me to serve Me.⁠" As a result of the Levites having been appointed to become G–d's share and inheritance on earth, they did not receive ancestral land in the Holy Land,⁠1 If you will therefore ask how they would support themselves economically, the answer is that G–d commanded the landowners to give 10% of their crops to the Levites and they were allocated a number of cities in the land of Israel for their exclusive use, houses with gardens attached for growing vegetable. (48 such cities)
1. [they would not have had time to work it, anyway Ed.]
בעת ההיא – כשנעשה העגל הבדיל ה׳ את שבט הלוי לשמשו מפני שלא טעו בעגל וז״שה והכהנים הלויים בני צדוק וכו׳ וע״כ בחרם הקב״ה בחלקו ולא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו כדי שלא יעסקו בשום דבר כ״א בעבודת האל יתברך וא״ת א״כ במה יתפרנסו ה׳ הוא נחלתו שצוה ליש׳ לחרוש ולזרוע בשבילם ולתת להם מעשר דגן ותירוש וערים לשבת.
בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי – פרש״י מעת שטעו בני ישראל בעגל. וכתב הרמב״ן ולפי זה צריך לומר כי מהעת ההיא הובדלו במחשבה לפניו ית׳ כי לא הבדילם במעשה עד השנה השנית בחדש השני או ירמוז למה שאמר מלאו ידכם היום לי״י כי יהיה לכם זה מלואים לעבודת הכהונ׳ ולוייה. והנכון בעיני כי בעת ההיא השני כמו הראשון כי בעת ההיא שאמר לי פסל לך נתרצה לישראל וציוה על המשכן ואז נתרצה גם לאהרן וציוה ועשו בגדי קודש לאהרן אחיך ולבניו וציוהו במלואים ולכך אמר כי אלעזר כיהן תחת אביו שהיתה להם משחתם כהונת עולם ועשה הבדלת כל השבט ענין אחד כי מן המקום ההוא עלה במחשב׳ שיהיה שבטו נתונים לו לעוזרו לעבוד את עבודת המשכן. או יאמר שבט לוי נבדל בעת ההיא להיות הכהנים מהם כי גם הם נושאים הארון וכן ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית י״י והם שישרתו לשם ויברכו בשמו. וטעם:
עד היום הזה – בעבור כהונת אלעזר כאומר אז הבדילם לשרתו ויהי כן עד היום הזה:
בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי, "At that time Hashem set apart the tribe of Levi, etc.⁠" According to Rashi, the "time" referred to by Moses was the episode of the golden calf.
Nachmanides adds that if we accept Rashi's comment it refers not to the actual setting apart of the tribe of Levi by Hashem, but to the time when Hashem made up His mind to do so. In fact, no action was taken until the second year in the second month. Alternately, what Rashi had in mind was Exodus 32,26-29, when Moses asked for volunteers to execute the people who had actively worshipped the golden calf as a deity. At that time only members of the tribe of Levi had responded to that call.
Personally, (Nachmanides writing) I believe that the correct interpretation is that the words בעת ההיא which appear here a second time, refer to the same time as the first time Moses used this expression, (10,1) the time when Moses had been invited to carve out the Tablets for God to inscribe the second set of Ten Commandments upon. At the time when God became reconciled with His people, He did make some changers in the hierarchy of that people by appointing the Levites en masse to take over the functions previously reserved for the first born in each family. At that time God had also become reconciled to Aaron's role in that tragic episode, and He commanded to make the special vestments for the High Priest which proclaimed to all the people that Aaron as well as his sons were held in high esteem by Hashem. At that time Moses had also been commanded to arrange for the seven days of consecration of the Tabernacle and the inauguration of the priests into their positions. This also enabled Moses to say that Eleazar became High Priest in place of his (deceased) father, as there was no need for him to be anointed first, seeing that the anointment to the priesthood, by the oil of anointment was for the members of that family something hereditary, and did not need to be renewed every time a new High Priest was appointed. The setting apart of the priests from the ordinary Levites, and the Levites from the other tribes of the Israelites, occurred simultaneously. Hashem had decided at the time of the episode of the golden calf that these changes were imperative for the development of the people as His people, and that is implied in the line נתונים נתונים, that the Levites were, so to speak, placed at the disposal of the priests to assist them in their holy tasks. (Numbers 8,16-19)
Another possible approach to the words בעת ההיא on this occasion, is that at that time Hashem decided to set apart the priests from the remainder of the tribe of Levi, in that they too were allowed to carry the Holy Ark. [only the descendants of Kehat, one of the families of the tribe of Levi, had qualified for that privilege, anyways. Ed.] We have proof that the priests did carry the Holy Ark from Deut. 31,9 ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה', "Moses wrote down this Torah and gave it to the priests, the members of the tribe of Levi, who carried the Ark of the covenant of Hashem.⁠" They are the ones who would perform the sacrificial service and bless the people in the name of Hashem.
עד היום הזה, "until this day.⁠" Moses added this on account of Eleazar the new High Priest, and it is as if he had written "then Hashem set apart the tribe of Levi, etc., etc., a condition which remains in force till his day.⁠"
בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי – סמך כאן לומר שהלוים החזירו את ישראל. סמך מים ללשאת את הארון ולברך לומר שצריך ליטול ידיו כדי לישא כפיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי – רוצה לומר: בעת מתן תורה.
לשאת ארון ברית י״י – לא זכר נשיאת שאר הכלים לפי שזה לא יהיה אחר בא ישראל אל המנוחה ואל הנחלה אך נשיאת הארון יהיה במלחמה אחר בא ישראל אל המנוחה ואל הנחלה כמו שנתבאר מהמלחמה שהיה בימי עלי.
לעמוד לפני י״י לשרתו – מגיד ששרות הלוים הוא מעומד.
ולברך בשמו – הנה מזה התבאר הכונה באמרו ושרת בשם י״י אלהיו וזה כי השרות הוא להודות לשם יתעלה ולברכו בפה בעת עשיית הקרבנות אך הכהנים היו מריעים בחצוצרות והלוים היו משוררים בפה וזה נתבאר ביאור קצת מזה המקום והנה נשלם הביאור בזה בספר עזרא.
וגם מה שהיה ראוי שתאבד משם העבודה לגמרי כי המירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב כמו שאבדה מן הבכורות [ז] גם בזה לא בחר ה׳ אבל בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי לשאת וגו׳ – והנה בזה לא אבדתם דבר אבל נחלף ענינה מהבכורות אל הלוים והוא דבר יותר נאות להם ולכם.
בעת ההיא בשנה ראשונה לצאתכם וטעיתם בעגל בני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם. פי׳ הובדלו לפניו יתברך כי לא הבדילם במעשה עד השנה השנית בחדש השני או ירמוז למה שאמר להם מלאו ידכם היום לי״י כן יהיה זה לכם מלוי ידים בעבודת כהונה ולויה כמו שפרש״י שם אתם ההורגים אותם בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום:
לשאת את ארון הלוים לעמוד לשרתו ולברך בשמו הכהנים והוא נשיאת כפים. פי׳ הבדיל י״י את שבט הלוי כולל הכהנים והלוים יחד ופירוש לתת את ארון ברית י״י שב אל הלוים לבדה שהם הקהתים הנושאים אותו ופי׳ לעמוד לפני י״י לשרתו ולברך בשמו שב אל הכהנים לבדם שהוא נשיאות כפים המיוחד להם:
וכן זכר השכר שקבל שבט לוי על מה שנתחסד בענינו ועל זה אמר בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי. רוצה לומר בעת ההיא ממעשה העגל שנזכר. גזרה החכמה האלהית להעניש את אהרן ולהשכיר את הלויים בהבדילו אותם מתוך העדה להיות׳ נושאי ארון ברית ה׳ ועומדין לפניו ושומרים את עבודתו. כי כן קרבו אליו ביום המעשה.
וכן לפי חטאתם הבדיל ה׳ את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה׳. ולא רצה לתת אותו לישראל. בענין שבכל זה תראו מה שאמרתי. כי לא בצדקתך ה׳ אלהיך מוריש אותם מפניך:
בעת ההוא הבדיל – ומאחר שכבר הבדיל האל יתברך שבט מיוחד לעבודת המקדש, ואין אתם ראויים להשתדל בה, ועם כל זה לא השגתי בתפלתי רק שלא ישחית, ואמר לי,
בעת ההיא הבדיל, after God had already set aside the tribe of Levi as the tribe to perform the holy service in the Temple so that you are not deemed worthy for this task, my prayer was not effective enough except to prevent God from destroying you, so that He said to me: “arise and make them journey, and be in front of the people!” (verse 11) The expression is used in the same sense as in Numbers 10,2)
(ח-ט) בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי וגו׳. אמר משה לישראל, כסבורים אתם שאתם הצלחתם בזה והלויים הפסידו, והוא ההיפך, שהלויים על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו לפי שה׳ הוא נחלתו וגו׳:
בשנה ראשונה וכו׳. אף על גב שהלוים לא הובדלו עד שנה שניה אחר הקמת המשכן, מכל מקום בדבור ובמצוה כבר הבדילם הקב״ה, אלא שלא היה גמר מעשה עד אחר שהוקם המשכן, כי לא נתחנכו הלוים קודם שנתחנכו אהרן ובניו (ויקרא ח, א-לו):
בעת הַהִוא הבדיל ה׳ וגו׳: תנן בסוף הוריות1 לוי קודם לישראל, וילפינן לה בגמ׳ מדכתי׳ בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי מתוך וגו׳. ובפי׳ רבינו עובדיה מברטנורה2 כתוב את שבט הלוי מתוך בני ישראל, ואי גרסי׳ הכי בגמ׳ צ״ל שהוא פסוק מורכב משני פסוקי׳ כאורחיה דגמ׳ בכמ׳ דוכתי׳, כתי׳ הכא בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי, וכתי׳ בפ׳ במדבר3 ובפ׳ בהעלתך4 ובפ׳ קרח5 מתוך בני ישראל, והוא כי לא נכתב הכל בפסוק אחד. וכבר הרווחתי6 בענין זה בד״ה א׳ ה׳. ואולם בילקוט משלי7 רמז תתקל״ד ליכא מלת מתוך. ועיין בס׳ באר שבע8 דף כ״ג ע״ג. [הבדיל ידוד את⁠־שבט הלוי לשאת וגו׳].
1. בסוף הוריות: יג ע״א.
2. עובדיה מברטנורה: הוריות פ״ג מ״ח, ד״ה מתוך בני ישראל.
3. בפ׳ במדבר: במ׳ ג יב.
4. ובפ׳ בהעלתך: במ׳ ח פס׳ ו, יד, טז, יט.
5. ובפ׳ קרח: במ׳ יח ו.
6. וכבר הרווחתי: מ״ש דה״א ה כד (׳ואלה ראשי בית אבותם׳).
7. בילקוט משלי: ילקוט שמעוני, משלי ג, רמז תתקלד.
8. באר שבע: כג ע״א, על הוריות יג ע״א, ד״ה שנאמר בעת ההיא (׳שבוש גמור הוא׳).
ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם. והא דכתיב הבדיל וגו׳ והא עדיין לא הבדיל עד שנה שניי׳ משהוקם המשכן. צריך לומר הבדיל הקב״ה במחשבה. ועל כרחך אתה צריך לפרש כן, מדכתיב אחרי כן (פסוק י) ואנכי עמדתי בהר, דקאי נמי אבעת ההיא שהיא שנה ראשונה, והוא אחר העגל. ובזה ניחא מה שלא פירש״י הקרא כסדר הכתוב בתורה:
הלוים. רצונו לתרץ דבפסוק הבדיל וכו׳ משמע דלוים גם כן מברכין, וזה אינו. לכן פירש לשאת ארון היינו הלוים, לעמוד לפני העדה ולשרתו ולברך בשמו היינו כהנים:
And the Levites did not transgress, the Omnipresent separated them from you. [One might ask:] It is written, "the Omnipresent separated them,⁠" but they were not separated until the second year when the Mishkon was erected! We must say that the Omnipresent separated them in thought. Perforce, "Adonoy separated the tribe of Leivi,⁠" must be explained in this manner [instead of saying that it refers to the second year when they were actually separated] because it is written afterwards (v. 10), "And I stood on the mountain,⁠" which also refers to, "At that time,⁠" which was in the first year, after the sin of the calf. According to this we can understand why Rashi does not explain this verse in the same order it is written in the Torah [I.e., "the Omnipresent separated,⁠" is juxtaposed with their retreat to Bnei Ya'akon to teach us something; not because it happened after their retreat].
The Levites. Rashi is answering the question: From the verse, "Adonoy separated, etc.,⁠" it seems that the Levites also bless in His Name, but this is not so! Therefore Rashi explains that, "to carry the ark,⁠" pertains to the Levites, and, "to stand… and to serve Him and bless in His Name,⁠" pertains to the kohanim.
בעת ההוא הבדיל ה׳ – מוסב לענין ראשון בעת ההיא בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו, הבדילם השם לעבודתו, וירמוז למה שאמר להם מלאו ידכם היום לה׳ כי מן היום ההוא התחילו לזכות בעבודת המקדש, אולם לא נבדלו במעשה עד השנה השנית בחדש השני:
לעמד לפני ה׳ – דהיינו לשרתו ולברך בשמו:
לשרתו – בני לוי עם בני אהרן:
ולברך בשמו – הכהנים, והוא נשיאת כפים:
עד היום הזה – בעבור כהונת אלעזר, כאומר אז הבדילם לשרתו ויהי כן עד היום הזה:
לשרתו ולברך בשמו – שם משרת המורה על השירות שהוא בענין מעולה ממדרגת העבד כ׳ הרבי שלמה פאפענהיים, שיש לו מסתעפים שתים, לפעמים הוא מלשון יושר, והוא שמיישר מלאכת האדון ומביא הכל על מקומו ומכונו (פערוועזער), ומזה אמר (במדבר א׳) המה ישאו את המשכן וגו׳ והם ישרתהו, ולפעמים יהיה שם משרת מלשון תשורה והבטה, שצריך שיהיה מצוי תמיד אצל אדוניו ולעמוד על מצפה לקבל מצותיו (אויפפאססער), ומזאת ההוראה יאמר והיה על אהרן לשרת, לשרת בקדש, לשרת להקטיר, את בגדי השרד לשרת בקדש, כלי השרת אשר ישרתו בם שבאותן הכלים הם עומדים מוכנים לשמש מה שיזדמן שהם מן השמושים, ולפעמים שם משרת לשון אשור וצעד (פערטרעטער) כי המשרת הוא כרגלי הבעלים ללכת למקום שהיו הבעלים צריכים ללכת לרגל כל מלאכה אשר לפניהם, הנה הוא משמש תחתיו עד שלא יצטרכו הבעלים שוב לטרוח, מזה נאמר (בראשית ל״ט) וישרת אותו ויפקדהו על ביתו, ושרת את אחיו (במדבר ח׳), לפני העדה לשרתם (שם ט״ז) שהם במקום כל ישראל לשירות השם, יעמדו לפניהם לשרתם (יחזקאל מ״ד); ובתלמוד (נדרים ל״ה) מספקי הני כהני אי שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן נינהו, כלומר הכהן המקריב קרבן איש אם הוא שלוחו להולכה ולהביא אותו לשם, או אם הוא שליח ה׳ לקבלה שיקבל בשם ה׳ קרבנות המקריבים, כמו שמצויים בחצרות המלכים גזברים מקבלים בשביל המלך הדורונות הבאים, ונ״מ למודר הנאה מכהן, אמנם יצא להם זה הספק, כשיהי׳ ענין שרת מהוראת האשור והצעד במקום (פערטרעטונג), כי אם היה ענין שרת מהוראת הצפי׳ והבטה או מלשון הישרת העסק (פערוועזער, אויפפאססער), היו הכהנים שלוחי דידן בהכרח ולא שלוחי דרחמנא, כי בין שתהיה צורך גבוה בין שתהיה צורך הדיוט יהיה תמיד התכלית המבוקש ממנו תועלת הפועל העובד לא תועלת הנעבד כביכול, ובהכרח יהיו הכהנים אמנם שלוחינו ושלוחי ב״ד שיהיו עומדים ומצפים לקבל מאתנו פקודת משמרת הקרבנות ולהישיר עסקי השירות לטוב לנו, משא״כ בבחינת היות שם שרת מלשון צעד במקום, אז יפול הספק היטב אם הם שלוחי דידן ומשמשים תחתינו בעבודת המקדש לטוב לנו, או אם הם שלוחי דרחמנא לקבל במקומו ית׳ את זבחי בנ״י, וג״כ לטוב לנו שנחשב קבלת הכהן את הקרבן כאלו קבלו הש״י בעצמו, דוגמת ענין שאמרו הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים; וכבר עלה במסקנא (יומא י״ט, קדושין כ״ג) דשלוחי דרחמנא נינהו, וכ״פ הרמב״ם (בפ״ו מנדרים), וגם פשוטי המקראות מורים כן, שאמר (לקמן י״ז י״ח) אל הכהן העומד לשרת את ה׳ למומד לשרת בשם ה׳ ושרת בשם ה׳. וכאן לשרתו ולברך בשמו, הנה הוא כמו שהמברך הוא שליח השם להולכה ולחלק הברכה לישראל כן המשרת הוא שלוחו ית׳ לקבל בשמו קרבנות המתברכים, דכמו דאקשינן ברכה לשירות (תענית כ״ו) כן יש לנו לאקושי שירות לברכה דאין היקש למחצה, אלא דבגמ׳ שם מסיק דהיקש זה אסמכתא בעלמא ולא יכולים למפשט מני׳, ואמר (יחזקאל מ״ד) על הלוים אשר רחקו מעלי בתעות ישראל וגו׳ והמה יעמדו לפניהם לשרתם, אמר לשרתם ולא לשרתני כאלו יהיו שלוחי הבעלים, כי אין חפץ ה׳ בשמושם להיותם אינם כשרים ואינם כ״א שלוחי הדיוט שיכול לשכור לו מאן דהו לשחוט במקומו, אבל אצל הכהנים הלוים בני צדוק הצדיקים אמר (שם) והמה יקרבו אל שלחני לשרתני, שיהיו שלוחי ה׳ גמורים להיותם כשרים ראויים לעבודת ה׳ באמת.
(ח-ט) בעת ההִוא וגו׳ – בחירתו של שבט לוי אף היא הייתה ״בעת ההיא״ של חידוש ברית ה׳. זהו השבט אשר בכוח נאמנותו ומסירותו שהוכחו בעת החטא [של ישראל] והכפרה על החטא, נמצא ראוי להיות המטפח והמייצג של תורת ה׳ בקרב העם.
שבט לוי נדרש לוותר על חלקו בארץ, והיה עליו להפוך את עבודת התורה והמקדש לעיסוקו היחיד. הבדלת שבט זה הייתה נצרכת להבטחת אותו עתיד אשר התקיימותו היא התנאי לחידוש ברית התורה.
הלויים נצטוו להיות נושאי הארון והמקדש, והכהנים הלויים נצטוו לעשות את העבודה הסמלית של ההתמסרות לאש התורה, ולברך את האומה בשם ה׳. השבט כולו נדרש להקדיש את חייו לעבודה למען התורה. היה על בני שבט לוי ללמד את התורה, לשמור את משמרתה, ולעורר את הלבבות ואת המחשבות להתמסרות מוחלטת לתורת ה׳. היה עליהם לוודא שהאומה כולה תהיה ראויה לשם ה׳ אשר נקרא עליה, כדי שתזכה בברכה הטמונה בשם ה׳.
כללו של דבר, ביטוים הסמלי של התנאים והמטרות של ברית ה׳ המחודשת הופקד בידי הלויים, וייעוד חייהם היה לפעול למען קיומם הממשי של תנאים ומטרות אלה.
הבדיל ה׳ – שבט לוי נבחר לשאת ולשמור את המקדש הסמלי של התורה, ואילו כל יתר בני העם לא נכללו בתפקיד זה. נמצא שהבדלה זו של שבט לוי תזכיר לעם תדיר שהכלל הלאומי טרם הגיע לרמתו האידיאלית.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(ח) בעת ההוא – אגב הודיע להם שכמו שחטא העגל היה שמור לאהרן קדוש ה׳ שלא יכנס לארץ כן לשבט לוי שעשו משפט בעובדי העגל שלם להם שכרם שמאז נבחרו להיות משרתי אלהינו, והגם שהצווי להקדיש את הלוים לא בא עד שנעשה המשכן, זה היה מפני שלא נצרך לעבודתם עד שהיה הארון לשאת אותו והמשכן לשמור משמרתו, אבל הבחירה בשבט לוי היה בעת ההיא שהיה ענין העגל שאז הבדיל ה׳ את שבט הלוי:
בעת ההיא: פירש רש״י ׳בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים׳ תמוה, שאין לזה ענין לסמיכות הדברים הרחוקים בזמנם1, ומה זה בא המקרא להודיע כאן. ויותר קשה סיפיה דקרא ״לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו״, ופירש רש״י – הכהנים, ומדבר בברכת כהנים בנשיאת כפים, ואין זו משמעות ״שבט הלוי״ בכלל2. ועיין להלן (יח,א)3. ותו קשה4, דא״כ מבואר מכאן דנשיאת כפיים בעמידה5, והרי בסוטה פ״ז (לח,א) עשו הקישים לזה6, מדכתיב בפרשת עגלה ערופה (להלן כא,ה) ״לשרתו ולברך בשם ה׳⁠ ⁠⁠״7, איתקיש ברכה לשירות, וכתיב (להלן יח,ה) ״לעמוד לשרת בשם ה׳⁠ ⁠⁠״, ולפירוש רש״י קשה, תיפוק לן מדכתיב כאן ״לעמוד וגו׳ ולברך בשמו״, ועל כרחך היה ברור לחז״ל דלא מדבר בזה המקרא בכהנים ביחוד אלא בכלל שבט לוי.
[ורש״י פירש (כאן) על-פי התו״כ במכילתא-דמילואים פרשת שמיני סעיף כ״ט8, עיי״ש {והכי מוכח גם מגמרא זבחים (טז,א) שלמדו מכאן שאין מצות עמידה בבמה9. והכי היתה הנוסחא לפני הסמ״ג בסוטה שם דנפקא לן מקרא (פסוקנו) ״לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו״. ועיין תוספות תענית בשם תשובות רש״י}, אבל שיטת התלמוד דילן בסוטה אינו כן],
והכי10 הבין הרמב״ם, שכתב שלהי הלכות שמיטה ויובל11, בזה הלשון: ולמה לא זכה שבט לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה׳, לשרתו ולהורות דרכיו הישרים וכו׳. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולעובדו לדעה את ה׳ וכו׳ (עכ״ל), הרי שהביא לשון זה המקרא לא על שירות בית המקדש ובכהנים, אלא במובדל לגבוה12.
ו״בעת ההיא״ שהיו שבט לוי13 במוסרה או ביטבתה, שמה קבלו זה השבט ביחוד עול עמלה של תורה ולהיות פרושים לגבוה, וכדאיתא ביבמות (פו,ב): בראשונה לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלויים, שנאמר (דהי״ב יט,יא) ״ושוטרים הלוים לפניכם״, עכשיו14 ״ושוטרים הרבים בראשיכם״. פירוש ״הרבים״ – גדולי ישראל. הא מיהא אז נהיו הלוים מבינים לכל ישראל, וכמו שכתוב בדברי הימים ב׳ (לה,ג) ״ויאמר (יאשיהו) ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה׳, תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל, אין לכם משא בכתף, עתה עבדו את ה׳ אלהיכם ואת עמו ישראל״. וביארנו בסוף פרשת בא15 ובריש פרשת דברים16 שצוה אותם (הלויים) שלא יהיו פרושים בפני עצמם ומשוקעים בקדושת המחשבה, אלא יתעסקו בריבוי תלמידים ללמדם דרך פלפולה של תורה. הרי שהם היו מיוחדים לזה. וכן כתוב בספר נחמיה (ח,ט) ״והלוים המבינים את העם״. וכל זה נהיה ׳בעת ההיא שהבדיל ה׳ אותם לשאת׳ את התורה והגנוז בה ברמיזותיה ודקדוקיה, וזה מכונה בשם ״ארון ברית ה׳״ {באשר הוא מאיר את הדרך לישראל, כמו ארון הקודש בארץ מאפילה, כדתנן (אבות פרק ו׳) ׳הלומד תורה לשמה וכו׳ ומדרכתו וכו׳. ועיין מה שכתבתי להלן (לא,ט. לא,כה)}.
והיינו דכתיב להלן (לא,ט) ״ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה׳⁠ ⁠⁠״, והרי לא היו הכהנים נושאים הארון של בצלאל?⁠17 אלא הכוונה כמו שכתבתי – עמל תורה שבע״פ, והכהנים נכללו אז בכלל ״בני לוי״ בזה המשא הקודש. וקדושת הכהונה מסייעת לקדושת עמל תורה שתהא עוד במעלה יתירה.
וראוי לדעת, דמכאן והלאה כתיב כמה פעמים ״הכהנים הלוים״, ולא בא הכתוב לייחס הכהנים לשבט לוי, אלא הפירוש – ״הכהנים״ שהמה גם כן תלמידי חכמים המכונים בשם ״הלוים״ על-פי מקרא זה. ומבואר לפנינו בכמה מקומות דכתיב ״הכהנים הלוים״18. והיינו דאיתא בירושלמי תענית פ״ד (ה״א) ״ויקומו הכהנים הלוים ויברכו את העם״ (דהי״ב ל,כז) – ׳בדורו של יחזקיהו שהיו יגעים בתורה הכתוב מדבר׳, הרי דייקו מדכתיב ״הלוים״ דמיירי בתלמידי חכמים.
ומזה שכינה הכתוב עמלה של תורה ״ארון ברית ה׳״ למדנו כמה ענינים ממשא ארון הקודש של בצלאל למשא הארון שהוא התלמוד, כמו שכתבתי בספר שמות (כה,יד) שהתורה נתנה רמז להשוותם. ממילא יש להבין הא דאיתא בב״ב (צט,א) ׳מסורת בידינו מאבותינו, ארון וכרובים בנס הן עומדים׳19, ולא בחנם היה כן בבית המקדש, אלא ללמדנו כי כמו הארון שעשה בצלאל לא היה תופס מקום בטבע, כי אם עמד על דרך פלא, כך ארון התלמוד קיים בישראל בדרך פלא, וכמו שכתבתי בספר שמות (יט,יט) על הפסוק ״ויהי קול השופר הולך וגו׳⁠ ⁠⁠״, עיי״ש. וכן הכרובים שהם אות על השגחת ה׳ על ישראל, הן בהגנה עליהם משבעים אומות, הן בפרנסתם בלי שום יסוד נאמן כמו כל גוי בארצו20, הכל ברור שהוא אך פלא, ואין לזה דעת וחשבון בטבע הליכות עולם. וכן מאמרם בשמות רבה (לו,ד) ׳הארון סובל את סובליו׳21, אחר הבחינה ושימת עין הוא מתקיים בארון התלמוד.
לעמוד לפני ה׳ לשרתו:⁠22 חכמי הדור המה ׳העומדים לפני ה׳⁠ ⁠׳ (לשרתו) בתפלה, שהיא עבודה כידוע, ומיוחדת לתלמידי חכמים, כמו שכתבתי לעיל (ד,ז).
ולברך בשמו: למי שנדרש לברכה יהיו מיוחדים23 ׳הלוים׳24 עמלי תורה. ועיין להלן (יח,ה)25 ובספר במדבר (ו,כז)26. וכך הפירוש בדברי הימים א (כג,יג)27 ״להקטיר לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו״, ואי אפשר לפרש ״לשרתו״ – עבודה, דא״כ היינו ״להקטיר״, אלא כמו שכתבתי.
1. אך רש״י ביאר זאת וכתב: בשנה הראשונה... וטעיתם בעגל, ובני לוי לא טעו – הבדילם המקום מכם. וסמך מקרא זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזו לא טעו בני לוי אלא עמדו באמונתם.
2. אך רש״י הסביר, וכתב ״לשאת את ארון ברית ה׳⁠ ⁠⁠״ – הלויים, ״לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו״ – הכהנים.
3. ״לא יהיה לכהנים הלויים, כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל״.
4. על דברי רש״י על ״לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו״ – נשיאת כפים.
5. כפי שכתוב ״לעמוד״.
6. דעת ר׳ נתן. (ושם הובאה דעת ת״ק – נאמר כאן ״כה תברכו״ ונאמר להלן (כז,יב) ״אלה יעמדו לברך״, מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה).
7. אך לפנינו בגמרא הובא פסוקנו ״לשרתו ולברך בשמו״.
8. זה לשונו: ברכת כהנים בעמידה, ת״ל ״לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו״ (פסוקנו), מקיש ברכה לשירות, מה שירות בעמידה אף ברכה בעמידה.
9. לכהנים העוסקים בעבודת הקרבנות, מפורש א״כ שפסוקנו מוסב על כהנים. ובספר ׳שלמי יוסף׳ הוכיח גם מגמרא ערכין (יא,א) שהפסוק עוסק גם בכהנים, וז״ל הגמרא: ואימא (שירות) נשיאות כפיים? (עונה הגמרא) מדכתיב ״לשרתו ולברך בשמו״, מכלל דברכת כהנים לאו שירות הוא. ועיין בזה גם בספר ׳משנת חיים׳ על התורה על-אתר.
10. כדעת חז״ל בסוטה, ולא כדעת כרש״י כאן בעקבות חז״ל בתורת כהנים.
11. דבריו המפורסמים.
12. שהם כלל שבט לוי (ולא רק הכהנים), וגם כל איש ישראל שהחליט להיבדל וכו׳. וכתב בספר ׳דברי טובה׳ (על ספר יהושע): הנה כבר כתב בספר ׳העמק דבר׳ (בפסוקנו) שמקור דברי הרמב״ם בסוף שמיטה ויובל שכתב שלכך לא זכו הכהנים (הלויים) בנחלה כי הם עובדי ה׳ ומורים הוראותיו... הוא מן הפסוק... (פסוקנו)... ופירש הרמב״ם שהלויים הם ׳העומדים לפני ה׳⁠ ⁠׳ שהם לומדים תורה, ׳נושאים את משא ארון׳ התורה... וכך כתב באבן עזרא שם בפסוק ט׳, וזה לשונו: ״ה׳ הוא נחלתו״ כטעם ״ה׳ מנת חלקי וכוסי״ (זה הפסוק שהביא הרמב״ם שם) וזו היא עבודת ה׳ בלימוד דרכיו (עכ״ל הראב״ע). ורבים מן האחרונים חיפשו מוצא מקורו של הרמב״ם בדבריו אלו, עיין בשו״ת אור שמח ועוד.
13. פסוקנו עוסק בכלל שבט לוי – ע״פ רבינו.
14. אין מעמידים שוטרים אלא מישראל, שנאמר...
15. בהרחב דבר.
16. הרחב דבר על פסוק ג׳.
17. וכתב שם החזקוני: ואע״פ שהלויים היו נושאים ולא הכהנים, מכל מקום תיכף אחר פטירתו של משה נשאוהו הכהנים כשעברו ישראל את הירדן... דבר אחר, משום שהכהנים מתקנין המשאות לבני לוי, כמו שמפורש בפרשת במדבר (ד,ה) קרי להו לכהנים ״נושאי ארון ברית ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״.
18. להלן יז,ט. יז,יח. כד,ח.
19. לפנינו ׳מקום ארון וכרובים אינו מן המדה׳.
20. כפי שהאריך רבינו בשמות (כה,כ) ״ופניהם איש אל אחיו״.
21. שהכוונה – נושא את נושאיו. המשך המדרש: ולא הכהנים סבלוהו (נשאוהו) אלא הוא סבלן (נשא אותם), שנאמר ״נתקו כפות רגלי הכהנים״.
22. רבינו ממשיך כאן ובקטע הבא להסביר ע״פ אריכות דבריו בקטע הקודם, שהכוונה ב״שבט הלוי״ לתלמידי החכמים, ולא לכהנים או שבט לוי, א״כ מהו ״לעבוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו״ בהקשר לתלמידי חכמים.
23. מיועדים.
24. שהם עמלי תורה.
25. ״כי בו בחר ה׳ אלהיך... לעמוד לשרת בשם ה׳⁠ ⁠⁠״.
26. ״ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם״. ויש לצרף לזה את דברי רבינו שם בפסוק כ״ה ד״ה ויחונך.
27. ״בני עמרם אהרן ומשה, ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו עד עולם, להקטיר״...
בעת ההיא וגו׳ – מתייחס אל הפסוקים א-ה.
לשאת את ארון – השוה את המבוא, שם ביארנו שהכהנים בעצם היו נושאי ארון העדות והלוים היו רק עוזרים.
ולברך בשמו – דהיינו ברכת כהנים, במדבר ו׳:כ״ג, ויקרא ט׳:כ״ב.
בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה׳ – מזה הבנתי מדוע לא נזכר במנין המצות רק לשאת הארון וכן בכל נביאים וכתובים לא נזכר רק נשיאת הארון לבד ולא המזבחות והשלחן והמנורה שנשאו כל אלה במדבר, מפני שזה לא היה מצוה לדורות, רק הארון לבד היה מצוה לדורות. וכן אמר בדברי הימים א׳ כ״ג וגם אין ללוים לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו כו׳ רק הארון היה מצוה לדורות וכן בימי שלמה וישאו הלוים את הארון הרי דבארון דייק וישאו ואח״ז ויעלו כו׳, וכאן משום דצווי לדורות הוא כתוב בדיוק לשאת את ארון ברית ה׳ [ובפרשת וילך ויצו משה את הלוים נושאי ארון ברית ה׳ וכו׳, אף דבמדבר קאי לא הזכיר אך הארון, משם דשם משתעי על התורה הנתונה בארון].
ובזה מדויק לשון הפסוק בדברי הימים א׳ ט״ו וישאו בני הלוים את ארון האלהים כאשר צוה משה [זה שבמשנה תורה כתב כן שלדורות ישאו הלוים] כדבר ה׳ בכתפם במוטות עליהם שזה כתוב בספר במדבר שנקרא דבר ה׳ לעומת משנה תורה שנאמר בלשון שמשה מדבר עיין סוף מגילה וראה עוד שם בדה״י אז אמר דוד לא לשאת את ארון כו׳ כ״א הלוים כי בם בחר ה׳ לשאת כו׳ ולשרתו כו׳ הרי שנה הפסוק של בעת ההיא מפני שכאן מרומז המצוה לדורות, ובמנחות (דף צ״ח ע״ב) ונסעו הקהתים נושאי המקדש תרי כו׳ הרי דריש זה רק על הארון, יעו״ש, משום שאין מצוה רק בארון לדורות ודו״ק.
לשרתו ולברך בשמובסוטה דף ל״ח ר׳ נתן דריש ליה על ברכת כהנים דומיא דשירות ולשרתו על כהן קאי. אמנם יתכן עפ״י מה דאמרו בערכין י״א אר״י א״ש מנין לעיקר שירה מן התורה שנאמר ושרת בשם ה׳ אלהיו איזהו שירות שהיא בשם זו שירה, א״כ יתפרש לשרתו בשמו ולברך בשמו, ושירות בשמו הוא קאי על הלוי שמשורר בדוכן. ולפ״ז יתישב קושית הגמרא בסוף תענית אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא הא איתקוש לנזיר ומאי חזית כו׳, ולפ״ז אם נפרש דלשרתו הוי פירושא על הלוי לשרתו בשמו וזה שירה הלא המשוררים אינם נפסלין במומין רק בקול, כמו ששנינו בסוף פ״ק דחולין, והלוים אינן נפסלין אלא בקול. ודו״ק. ומיושב הא דאמר בסוף הוריות הלוי קודם לישראל ומייתי מקרא דבעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי, ומסיק בירושלמי דבשעת הדוכן שנינו, משום דכתיב לשרתו בשמו וזה הדוכן. והא דלא מביא שם מקרא דונגשו הכהנים בני לוי דמביא מזה בגיטין לענין קריאת התורה דשם לאקדומי, אבל כאן הוא אם אין רק לאחד להחיותו, ואפילו כן לוי קודם וזה מקרא דהבדיל ה׳ שלבדו הוא נבחר מישראל וכמו שפירש השאגת אריה סימן ס״ב הך דתדיר ומקודש יעו״ש. ומיושב מה שנתקשה בבאר שבע. יעו״ש ודו״ק.
שוב התבוננתי, כי ר׳ נתן לא כוון על הפסוק הזה דעל הלוי קאי באמת כמו שפרשתי רק קאי על קרא דסוף פרשת שופטים ונגשו הכהנים בני לוי כו׳ לשרתו ולברך בשם ה׳ דקאי על כהן במפורש. וכן הוא בספרי פ׳ נשא. וא״ש מה דמסיק מה משרת בעמידה והלא בקרא גופא כתוב לעמוד, אמנם לפמש״כ שם בפ׳ עגלה ערופה לא כתיב עמידה. ודו״ק בכ״ז.
את שבט הלוי – תניא, כל המקודש מחבירו קודם לחבירו, לוי קודם לישראל, שנאמר בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה׳.⁠1 (הוריות י״ג.)
לעמד לפני ה׳ – כל הזבחים שקבל דמן מיושב פסול, אבל בבמה כשר, דכתיב לעמוד לפני ה׳ לשרתו, לפני ה׳ ולא בבמה.⁠2 (זבחים ט״ז.)
1. ענין ההקדמה הוא חלוקת הכבוד בכל דבר שבקדושה וכמו בכהן כמבואר לפנינו בר״פ אמור בפסוק וקדשתו, ולענין קדושת הלוי בזה״ז נבאר לקמן בפ׳ ראה (י״ב י״ט).
2. לקמן בפ׳ שופטים (י״ח י״ז) ילפינן דעבודות קדשים צריך להיות מעומד ואמר כאן דהבמות לא נקראו לפני ה׳, מפני שלא היתה השכינה שורה שם, וענין הבמות נבאר לקמן ר״פ ראה (י״ב ט׳) יעו״ש.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ט) עַל⁠־כֵּ֞ן לֹֽא⁠־הָיָ֧ה לְלֵוִ֛י חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִם⁠־אֶחָ֑יו יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ ה֣וּא נַחֲלָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לֽוֹ׃
Therefore Levi has no portion or inheritance with his brothers; Hashem is his inheritance, as Hashem your God spoke to him.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןהדר זקניםר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
עַל כֵּן לָא הֲוָה לְלֵוִי חוּלָק וְאַחְסָנָא עִם אֲחוֹהִי מַתְּנָן דִּיהַב לֵיהּ יְיָ אִנּוּן אַחְסָנְתֵיהּ כְּמָא דְּמַלֵּיל יְיָ אֱלָהָךְ לֵיהּ.
Therefore, Levi has no portion or inheritance with his brethren; the gifts which the Lord shall give him are his inheritance, as the Lord your God has told him.
בגיןא כדין לא הווה לשבטה דלוי חלק ואחסנה עם אחוי קרבנוי די״י אינון אחסנתיה היך מה דמלל י״י אלהכון עמכוןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בגין״) גם נוסח חילופי: ״מן בגין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עמכון״) גם נוסח חילופי: ״להון״.
בגין כן לא הוה לשיבט לוי חולק ואחסנא עם אחוהי מתנן דיהב ליה י״י הינון אחסנתיה היכמא דמליל י״י אלקכון ליה.
Therefore the tribe of Levi hath not a portion or inheritance with his brethren; the gifts which the Lord giveth him are his inheritance, as the Lord your God hath spoken to him.
וַלִדַ׳לִךַּ לַם יַכֻּן לִלִוַאנִיִּין נַצִיבֹּ וַנַחלַתֹ מַעַ אִכ׳וַתִהִם בַּל הִבַּאתֻ אַללָּהִ הִי נַצִיבֻּהֻם כַּמַא אַמַרַ בִּהַא לַהֻם
ולכן לא נמצא ללוים חלק ונחלה עם אחיהם, אלא הענקותיו של ה׳ הן חלקם המגיע להם, כפי-שצוה בהן, עבורם.
על כן לא היה ללוי חלק – לפי שהובדלו לעבודת המזבח, ואינו פנוי לחרוש ולזרוע,⁠א ונוטל פתוב מזומן מבית המלך.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, לונדון 26917 נוסף כאן: ״י״י הוא נחלתו״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917: ״פרס״.
על כן לא היה ללוי חלק THEREFORE LEVI HAS NO PORTION – because they have been singled out for the service of the altar (v. 8), and therefore were not free to plow and sow. י"י הוא נחלתו HASHEM IS HIS INHERITANCE – he receives his daily fare ready for him from the King's house (from the Temple; the dues from the sacrifices, etc.).
פס׳: על כן לא היה – ואנכי עמדתי בהר. 1אלו מ׳ האחרונים. ויאמר ה׳ אלי קום לך למסע:
1. אלו מ׳ דאחרונים. דכתיב ויאמר ה׳ קום לך למסע לפני העם וכו׳ והוא אחר שנתרצה הקב״ה מעון העגל והוא אחרי מ׳ האחרונים שניתן הלוחות השניים:
י״י הוא נחלתו – כטעם: י״י מנת חלקי וכוסי (תהלים ט״ז:ה׳). וזאת היא עבודת השם בלמוד דרכיו.
THE LORD IS HIS INHERITANCE. Its meaning is the same as O Lord, the portion of mine inheritance and of my cup (Ps. 16:5). It refers to serving God by learning His ways.⁠1
1. See Ibn Ezra on Deut. 6:7 and the notes thereto.
על כן – שבחרם הקב״ה לשמשו, לאא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו – שלא יתעסק רק בשימושו.
ואם תאמר: במה יתפרנסו? י״י הוא נחלתו – שצוה לישראל לזרוע לחרוש ולקצור, ולתת להם מעשר דגן תירוש ויצהר, וערים לשבת (במדבר ל״ה:ב׳) יתנו להם, מפני שהם משמשים לפני המקום במקומם.
א. כן בפסוק, בפענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103 בשם ר״י בכור שור, ובספר הג״ן (שלא בשמו). בכ״י מינכן 52: ולא.
על כן – THEREFORE – since the Blessed Holy One chose them to serve Him, לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו – LEVI HAS NO PORTION OR INHERITANCE WITH HIS BROTHERS – so that he shall be involved in nothing except His service.
And if you will say: How will he make a living?! י"י הוא נחלתו – HASHEM IS HIS INHERITANCE – that He commanded to Israel to sow, plow, and reap, and to give them a tithe of grain, wine, and oil; and cities to dwell in they shall give them, since they [the Levites] serve before the Omnipresent instead of them.
וטעם על כן לא היה ללוי – הוא בעבור שכולם משרתים ועוזרים את הכהנים בעבודתם, כי כל דבר המקדש בעבור הקרבנות, וכן אמר: וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך (במדבר י״ח:ב׳).
WHEREFORE LEVI HATH NO PORTION. The purport thereof is1 that because they all [i.e., the Levites] minister to and assist the priests in their [Divine] Service, since every part of the Sanctuary pertained to the offerings, [therefore, the whole tribe of Levi was not free to devote itself to the cultivation and development of the Land; therefore they received no portion therein]. And so He said [to Aaron], And thy brethren also of the tribe of Levi, the tribe of thy father, bring thou near with thee, that they may be joined unto thee, and minister unto thee.⁠2
1. In view of the fact that Ramban explained the preceding verse as referring only to the priests, the question arises: why does the verse before us explain that the Levites have no portion in the Land, when only the priests were discussed in this section? Ramban answers, "The purport thereof is etc.⁠"
2. Numbers 18:2.
על כן שבחרם ה׳ לשמשו לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו שלא יתעסקו אלא בשימושו.
וא״ת במה יתפרנסו? ה׳ הוא נחלתו ה׳ שצוה את ישראל לחרוש ולקצור בשבילם ולתת להם מעשר דגן תירוש ויצהר וערים לשבת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ז] כי על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו ה׳ הוא נחלתו – ירצה הם יקבלו שכרם מאתכם והיה להם למנה ואתם כשתשלמו שכרם מעלה עליכם כאלו עשיתם.
על כן לא היה ללוי חלק לפי שהובדלו לעבוד׳ מזבח ואינן פנויין לחרוש ולזרוע. לא מצד שנתקדשו להיות משרתי עליון כפי המובן מהכתוב דאדרבה ראוי להרבות שכרם ולא למעטן:
י״י הוא נחלתו נוטל פרס מזומן מבית המלך שהם התרומות והמעשרות. ומה שפירש י״י הוא נחלתו על הפרס הנתון להם מן התרומות והמעשרות הוא מפני שי״י הוא נחלתו היא תשובה על מאמר לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו שיתחייב מזה לתת להם פרנסה אחרת תמורת החלק והנתלה שלקח מהם וכשאמר הוא נחלתו יחוייב בהכרת שיפורש על הפרס הנתון להם תמורת החלק הלקוח מהם שהם התרומות והמעשרות וכנה אותם בשם פרס מבית המלך מפני שמזה הצד נקראו התרומות והמעשרות בשם י״י ואמר פרס מזומן ולא סתם פרם להודיע שזה שנתן להם במקום החלק ונחלה לישראל הוא מפני שהפרס הזה מזומן בלתי עמל אינן צריכין לטורח ועמל עד שימנע אותם מעבוד׳ המזבח:
ואם תאמר אם קרבו לאל יתברך למה לא נתן להם נחלה בארץ. דעו שהסבה בזה היתה לפי שהשם יתברך הוא נחלתו לא לשנאתו אותם חלילה. כי אם שהבדיל׳ לעבודתו. ולא יהיו טרודי׳ בנחלת׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

לפי שהובדלו וכו׳. ואין פירושו מפני שהוא נושא הארון לא יהיה לו חלק ונחלה, דבשביל זה יהיה מגרע גרע, אין זה סברא, שאדרבה, מפני חשיבותו יטול יותר, אלא כדי שיהיו פנוים וכו׳:
לפי שהובדלו לעבודת מזבח כו׳. כלומר לא מצד שנתקדשו להיות משרתי עליון כמובן מן הקרא, דאדרבה ראוי להרבות שכרם ולא למעטם:
נוטל פרס מזומן כו׳. והם התרומות ומעשרות. ויהי׳ מאמר ה׳ הוא נחלתו תשובה על מאמר לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו, יחוייב מזה ליתן להם פרנסה אחרת תמורת החלק והנחלה. וכשאמר ה׳ הוא נחלתו יחויב בהכרח שיפורש על הפרס שהם התרומות והמעשרות. ואמר מזומן, להודיע שזה שנותן להם במקום החלק שנתן לישראל, הוא מפני שזה מזומן בלי עמל, ואין צריכין לעמל עד שימנעו מעבודת המזבח:
Because they were separated for service at the altar, etc. I.e., it is not because they were separated to serve Adonoy that they had no share, as might be understood from the verse. For on the contrary, it would be fitting to increase their benefits, not to diminish them.
He receives his allotted portion, etc. His portion is the gifts of terumos and ma'aseros (tithes). The phrase, "Adonoy is his heritage,⁠" is in response to, "Leivi had no share or territory with his brothers.⁠" Their sustenance must be provided in another way in lieu of receiving a share or land. And, "Adonoy is his heritage,⁠" must be explained as referring to Leivi's allotted portion, which is the gifts of terumos and ma'aseros. Rashi says, "provided readily,⁠" to indicate that Leivi's portion [of terumos and ma'aseros] was given to them, in lieu of [a portion in the] land that was given to the Israelites, because it is readily available without effort. And [as a result] they do not need to toil, to the point they would refrain from service at the altar [when they will need to toil].
עם אחיו – השבטים:
ה׳ הוא נחלתו – נוטל פרס מזומן מבית המלך:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(ט) על כן – ולא תאמר שהפסידו עי״כ שאין להם חלק בארץ עז״א שעל כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו מפני שה׳ הוא נחלתו, והם הובדלו להיות עובדי ה׳ ומקבלים פרס מבית מלכו של עולם, ואין להם לעסוק בעבודת האדמה רק בעבודת ה׳ ועל שלחן המלך הם אוכלים למען יחזקו בתורת ה׳ ובעבודתו:
על כן לא היה ללוי1 חלק ונחלה: לא כמו שכתבתי בפרשת קרח (במדבר יח,כ) שרק ׳נחלה׳ לא יהיה לשבט לוי אבל ׳חלק׳ בביזת נכסים שוים לכל ישראל, ולא נשתוו אז לכהנים שכתוב בהם ״וחלק לא יהיה לך וגו׳⁠ ⁠⁠״, והוא משום שמופרשים (הכהנים) לקדושת העבודה, משא״כ הלוים. אבל2 משקבלו במוסרות את עול התלמוד נתקדשו גם לזה שאין להם (אפילו) ׳חלק׳ והשתוות להמון ישראל המרבים נכסים ונהנים מכל חפצי העולם. (ועיין להלן יח,ב).
ה׳ הוא נחלתו: הוא המעשר3. ועד כה לא כתיב על זה ברכה מיוחדת, רק שיהיה ״כדגן מן הגורן״ (במדבר יח,כז), אבל עתה חלה על זה ברכת ה׳, וכדאיתא בעבודה זרה (יט,ב) ׳כל העוסק בתורה4 נכסיו מצליחין, דבר זה נאמר בתורה׳5 וכו׳. נמצא ד״נחלתו״ באה בהשגחת ה׳.
כאשר דיבר וגו׳: היינו אחר מעשה העגל שאמר משה ללוים (שמות לב,כט) ״ולתת עליכם היום ברכה״, שאתם ראוים לכך. וכאן נתקיימה חלות הברכה. ושם מבואר עוד. ועיין להלן (יח,ב).
1. בפסוק זה יפרש רבינו ״לוי״ כפשוטו – שבט לוי, ויסביר שבתקופה מסויימת קיבל על עצמו כל השבט להיות עמלי תורה.
2. כל זה היה נכון בתקופה ההיא, שנה שניה לצאתם ממצרים, אבל כאן בשנת הארבעים כשבאו לערבות מואב...
3. רש״י: נוטל פרס מזומן מבית המלך.
4. כל זה בהמשך לדברי רבינו בקטע הקודם ש״לוי״ המוזכר בפסוקנו הם שבט לוי שהיו עמלי התורה.
5. דכתיב (להלן כט,ח) ״ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון״. אך קצ״ע, לדברי רבינו מדוע לא הביאה הגמרא את פסוקנו לראיה.
על כן לא היה וגו׳ – השוה להלן לפסוק י״ח:א׳ והלאה.
על כן לא היה ללוי וכו׳ כאשר דבר ה׳ אלהיך לו – וכן בשופטים י״ח והיינו שה׳ דבר לאהרן נשיא השבט בפ׳ קרח י״ח ויאמר ה׳ אל אהרן אתה וכו׳ שנתיחד הדבור לאהרן. ופשוט.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןהדר זקניםר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(י) וְאָנֹכִ֞י עָמַ֣דְתִּי בָהָ֗ר כַּיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָ֑יְלָה וַיִּשְׁמַ֨ע יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֵלַ֗י גַּ֚ם בַּפַּ֣עַם הַהִ֔וא לֹא⁠־אָבָ֥ה יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה הַשְׁחִיתֶֽךָ׃
I stayed on the mountain, as at the first time, forty days and forty nights, and Hashem listened to me that time also; Hashem was not willing to destroy you.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
וַאֲנָא הֲוֵיתִי קָאֵים בְּטוּרָא כְּיוֹמַיָּא קַדְמָאֵי אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן וְקַבֵּיל יְיָ צְלוֹתִי אַף בְּזִמְנָא הַהוּא לָא אֲבָא יְיָ לְחַבָּלוּתָךְ.
And I stood on the mountain as in the former days, forty days and nights; and the Lord received my prayer at that time also, that He would not destroy you.
ואנה קמית בטורה כי⁠(ז){ו}⁠מייה קדמייהא ארבעין יומין וארבעין לילוון ושמע קל ממרה די״י בקל צלותי אמר משה לחודב בזמנה ההיאג ולא הווה רעווה מן קדם י״יד למחבלה יתכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדמייה״) גם נוסח חילופי: ״קדמאי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ההיא״) גם נוסח חילופי: ״הדא״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הווה רעווה מן קדם י״י״) גם נוסח חילופי: ״בעא מימריה די״י״.
ואנא הוית קאי בטוורא בעי ומצלי הי כיומיא קמאי ארבעין יממין וארבעין לילוון וקביל י״י צלותי אוף בזימנא ההיא לא צבה י״י לחבלותך.
But I stood in the mount praying and interceding as in the former days (of the) forty days and nights, and the Lord received my prayer at that time also, and the Lord would not destroy you.
כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים – מָה הָרִאשׁוֹנִים בְּרָצוֹן אַף הָאַחֲרוֹנִים בְּרָצוֹן. יָרַד בַּעֲשָׂרָה בְּתִשְׁרֵי וְהַלּוּחוֹת בְּיָדוֹ, וְהוּא יוֹם הַכִּפּוּרִים, לְפִיכָךְ עָשָׂה אוֹתוֹ זִכָּרוֹן לְדוֹרוֹת, (ויקרא ט״ז:ל״ד) ״וְהָיְתָה זֹאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר״.
וַאַנַא אַקַמתֻ פִי אַלגַבַּלִ מִת׳לַ אַלּמַרַּתִ אלּאַולַי׳ אַרבַּעִיןַ יַוְמַא וַאַרבַּעִיןַ לַיְלַתַּ פַסַמִעַ אַללָּהֻ לִיַ פִי דַ׳לִךַּ אַלּוַקתִ וַלַם יַשַׁאַ אַללָּהֻ אַן יֻהלִכַּךַּ
ואני שהיתי בהר, כדגמת הפעם הראשונה, ארבעים-ימים וארבעים-לילות, אזי שמע ה׳ לי, באותו הזמן, ולא-התאוה ה׳ כי ישחית אותך.
ואנכי עמדתי בהר – לקבל לוחות האחרונות. ולפי שלא פירש למעלה (דברים י׳:ג׳-ה׳) כמה עמד בהרא בעלייה אחרונה זו, חזר והתחיל בה.
כימים הראשנים – של לוחות הראשונות. ומה הם ברצון, אף אילו ברצון, אבל האמצעיים שעמדתי שם להתפלל עליהםב היו בכעס.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״בה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34: ״עליכם״.
ואנכי עמדתי בהר AND I REMAINED ON THE MOUNT to receive the last (second) tablets. – Since it does not state above (v. 2) how long he remained on the mount at this last ascent, he begins again with it (with that incident).
כימים הראשנים AS THE FORMER DAYS – those of the first tablets. How was it with those? They were passed in God's goodwill! So these, too, were passed in God's goodwill. But the intervening forty days when I remained there to pray for you were passed in God's anger (Seder Olam 10; cf. Rashi on Devarim 9:18).
ואנכי עמדתי בהר – פירשתיו (ראב״ע דברים י׳:א׳).
NOW I STAYED IN THE MOUNT. I have already explained this.⁠1
1. See Ibn Ezra on verse 1.
ואנכיא עמדתי בהר {כימים הראשונים} ארבעים יום – לקבל הלוחות אחרונות, ולהרבות תחינתי לפני הקב״ה שימחול עון העגל לגמרי.
וישמע {י״י} אלי גם בפעם ההיאב – ומחל לגמרי, והביא לוחות אחרונות, ובשורת המחילה ביום הכפורים, ונקבע להיותג יום מחילה וסליחה, כי ק״כ ימים ממתן תורה עד יום הכיפורים, כי בששה בסיון ניתנה תורה, והתחילו ארבעים שעמד לקבל לוחות ראשונות בז׳ בו, כדאמרינן (סדר עולם רבה ו׳): בשבעה עלה. הרי כ״ד מסיון וי״ו מתמוז, הרי ארבעים. וירד בי״ז בתמוז, ונשתברו הלוחות מפני העגל, ועלה בי״ח והתפללד על העון, ועמד ארבעים – י״ב מתמוז וכ״ח מאב, הרי ארבעים שניים. ובו ביום אמר הקב״ה: פסול לך (שמות ל״ד:א׳). וביום כ״ט באב עלה לקבל הלוחות האחרו⁠{נו}⁠ת,⁠ה ועמד ארבעים – ב׳ מאב, וכ״ט מאלול, וט׳ מתשרי, הרי ארבעים שלישיים, וירד בעשירי בתשרי.
ופסח מצרים היה בחמשי בשבת (בבלי שבת פ״ז:) שהריו בעשור לחודש שלקחו איש שה לבית אבות לשחוט, והיוז גוררין תועבת מצרים לשחוט לעיניהם, ולא אמרו דבר, היה בשבת, ולכך נקרא שבת הגדול מפני אותו נס. וארבעה עשר היה ברביעי, {ו}⁠פסחח בחמישי, {ושבעה עשר בתמוז נמי בחמשי, דלעולם פסח}⁠ט וי״ז בתמוז באים ביום אחד. נמצא הלוחות הראשונות באו בחמישי בשבת, וראש השנה בשבת ויום הכפורים ביום ב׳, ובאו לוחות [ה]⁠אחרונות ביום ב׳. ולפי שהלוחות באו ביום ה׳ וביום ב׳, הוקבעו לקרות בהם בתורה, שלא יהיו ג׳ ימים בלא תורה (בבלי ב״ק פ״ב.). ולא בחרו יום ג׳ ויום ד׳ אלא יום ב׳ ויום ה׳.
ורבותינו אמרו:⁠י דרשו י״י ב׳ה׳מצאו (ישעיהו נ״ה:ו׳) – ב׳ה׳ שנמצאת לכם התורה, ואז בית דין יושבין, שמתוך שבאים לשמוע התורה באים לדין. ונתתי אני בכור שור סימן: בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא י״ט:ט״ו) – כי צדק משמש בתחילת יום ה׳ בשעה ראשונה, ובשנייהיא של ליל ב׳ כדאמרינן בשבת (רש״י שבת קכ״ט: ״דקיימא״) חל״מ כצנ״ש1 בימים, כצנ״ש חל״מ בלילות.⁠2
1. =חמה, לבנה, מאדים, כוכב, צדק, נוגה, שבתאי.
2. דברים אלו מופיעים בשמו של ריב״ש בספר הג״ן ועוד קבצי בעלי התוס׳, ואף בהגהות בספר המנהגים של ר׳ אייזיק טירנא, שחרית של חול, הגהה י״ז.
א. כן בפסוק, בפענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103 בשם ר״י בכור שור, ובספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: אנכי.
ב. כן בכ״י מינכן 52. בפסוק: ההִוא.
ג. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: להיום.
ד. בספר הג״ן: להתפלל.
ה. ההשלמה מספר הג״ן.
ו. כן בכ״י מינכן 52 ובכ״י אוקספורד אופ׳ 103 בשם ר״י בכור שור. בספר הג״ן: שהיה.
ז. בכ״י מינכן 52: והיה.
ח. השלמת האות ע״פ פענח רזא בשם ר״י בכור שור וספר הג״ן שלא בשמו.
ט. ההשלמה ע״פ פענח רזא. בספר הג״ן מופיע רק: כי לעולם פסח.
י. כך בפענח רזא בשם ר״י בכור שור ובספר הג״ן שלא בשמו. בכ״י מינכן 52: ״ורמז״, ואפשר שהוחלף ״ורבו׳⁠ ⁠⁠״ ב״ורמז״.
יא. כן בכ״י מינכן 52. בספר הג״ן (במקום ״ובשנייה״): ובשעה ראשונה. בפענח רזא (במקום ״ובשנייה של״): ותחילת. בהגהות בספר המנהגים של ר׳ אייזיק טירנא, שחרית של חול, הגהה י״ז: ״לפי שצדק משמש בתחלת יום חמישי ובתחלת ליל שני לפי הסימן: חל״ם כצנ״ש בימים כצנ״ש חל״ם בלילות (בכור שור), לכך בית דין יושבין: סימן לדבר: בצדק תשפוט עמיתך.⁠״
ואנכי עמדתי בהר {כימים הראשונים} ארבעים יום – I STAYED ON THE MOUNTAIN {AS AT THE FIRST TIME} FORTY DAYS – to receive the second tablets, and to multiply my pleas before the Blessed Holy One to forgive the iniquity of the calf completely.
וישמע {י"י} אלי גם בפעם ההיא – AND HASHEM LISTENED TO ME THAT TIME ALSO – and forgave completely, and brought the second tablets. And the news of the forgiveness [came] on the Day of Atonement, and it was established to be a day of pardon and forgiveness, because [there are] 120 days from the giving of the Torah until the Day of Atonement, because on the sixth of Sivan the Torah was given, and the forty days in which he stood to receive the first set of tablets started on the seventh of that month, as they said (Seder Olam Rabbah 6): On [day] seven he went up. Behold, twenty-four [days] from Sivan and sixteen from Tammuz equals forty. And he came down on the seventeenth of Tammuz, and the tablets were broken due to the calf, and he went up on the eighteenth and prayed about the iniquity, and stood for forty [days] – twelve from Tammuz and twenty-eight from Av, which is the second [set of] forty. And on that day the Blessed Holy One said: “Chisel for yourself” (Shemot 34:1). And on the twenty-ninth of Av he went up to receive the second tablets, and stood for forty [days] – two from Av, and twenty-nine from Elul, and nine from Tishrei, which is the third [set of] forty, and he descended on the tenth of Tishrei.
And the Passover in Egypt was on a Thursday (Bavli Shabbat 87b:2), for behold, the tenth of the month, when each one took a lamb per extended family unit to slaughter, and they were dragging the abomination of Egypt to slaughter in front of their eyes, and they said nothing, was Shabbat. It was therefore called “the Great Sabbath” because of this miracle. And the fourteenth was Wednesday, and the Paschal sacrifice was Thursday {and the seventeenth of Tammuz was also on a Thursday, since Passover} and the seventeenth of Tammuz {always} come out on the same day. It ends up that the first tablets came on a Thursday, and Rosh HaShanah was on Shabbat and the Day of Atonement was on a Monday, and the second tablets came on a Monday. And since the tablets came on Thursday and Monday, it was established to read Torah on them, so there shall not be three days without Torah (Bavli B”K 82a:5). And [therefore] they did not choose Tuesday and Wednesday but rather Monday and Thursday.
And our Rabbis said: “Seek Hashem where He is found” (Yeshayahu 55:6) – on Thursday when Torah is found for you, and then the court sits, for since they come to hear Torah they come for judgment. And I, Bekhor Shor, gave a mnemonic: “With justice shall you judge your fellow” (Vayikra 19:15) – because justice is served at the beginning of Thursday in the first hour, and at the second [hour] of the evening of Monday as they said in Shabbat (Rashi Shabbat 129b:3 “דקיימא”) Ch”L”M K”Tz”N”Sh in the days, K”Tz”N”Sh Ch”L”M in the nights [Ch: sun, L: moon, M: Mars, K: stars, N: Venus, Sh: Saturn].
גם בפעם ההיא – בפנים מאירות כדי שלא יתחלל שמו שכן התפללתי פן יאמרו יושבי הארץ אשר הוצאתנו משם מבלתי יכולת י״י להביאם וגו׳ (דברים ט׳:כ״ח). אבל לאחר שתעברו את הירדן ויהרוג לפניכם שלושים ואחד מלכים וינחילכם את הארץ אם תחטאו לו לא תועיל לכם תפלה לפי שלא יהא שם חלול לומר מבלתי יכולת י״י להביאם וגו׳ אלא יאמרו כל הגוים על מה עשה י״י ככה (דברים כ״ט:כ״ג) ואמרו על אשר עזבו וגו׳ (דברים כ״ט:כ״ד) ויתשם י״י מעל אדמתם (דברים כ״ט:כ״ז).⁠1
כימים הראשנים – מ׳ יום ומ׳ לילה מעלות השחר של כ״ט באב עד עלות השחר של עשרה בתשרי.
1. שאוב מרשב״ם דברים ט׳:כ״ה.
גם בפעם ההוא, "also on that occasion.⁠" He did so with a friendly mien. He did so in order that the Holy name should not become desecrated, as I had said in my prayer. (Deut. 9.28) However, once you will have defeated the thirty one Canaanite kings and you have taken over their land, if you would commence to sin again, even my prayers would not help, as in the meantime God had demonstrated that He had kept His part of the bargain, i.e. that He had not been too weak to overcome those nations. The people then would ask why disaster had overtaken the Jews (Compare Deut.29,23) and they would conclude that it had been their fault, not that of their God.
כימים הראשונים, "as on the first occasion;⁠" forty days and nights on each occasion, from dawn on the twenty ninth of Av until dawn on the tenth of Tishrey.
ואנכי עמדתי בהר כו׳ – לקבל לוחת אחרונות, וירד בעשרה בתשרי שאותו יום אמ׳ לו סלחתי כדבריך, והוקבע למחילה ולסליחה, ואותו יום, יום שני היה, כיצד, פסח היה בחמשי בשבת, שהרי בעשור לחדש לקחו שה לבית לשחוט, והיו גוררין תועבותיהן לשחוט לעיניהם ולא אמרו שום דבר והיה בשבת, לכך נקרא שבת הגדול מפני אותו נס, וארבעה עשר בניסן היה ברביעי ופסח בחמשי, ושבעה עשר בתמוז נמי בחמשי, דלעולם פסח הוא י״ז בתמוז, נמצאו לוחת הראשונים באים ביום חמשי, וראש השנה היה בשבת, ויום הכפורים ביום ב׳, ובאו לוחות אחרונות ביום ב׳, ולפי שהלוחות באו ביום ב׳ וביום ה׳ הוקבעו שיהיו קורין בהן בתורה שלא יהיו ג׳ ימי׳ בלא תורה, ורבותי׳ אמרו דרשו ה׳ בהמצאו, בה׳ מצאו, כלומ׳ נמצאת לכם התורה, ולכך בית דין יושבין בחמשי שמתוך שבאין לשמוע באין לדין, וסימן בצדק תשפוט עמיתך, כי צדק משמש בתחילת יום ה׳, ותחילת ליל ב׳, כדאמ׳ בשבת, חל״ם כצנ״ש ראשי ימים, כצנ״ש חל״מ ראשי לילות, בכור שור.
ואנכי עמדתי בהר – על דעת רבותינו (סדר עולם רבה ו׳) יאמר שעמד בהר כשעלה שם ושני הלוחות בידו כימים הראשונים של לוחות הראשונות ארבעים יום וארבעים לילה, וישמע י״י אלי גם בפעם השלישית, כי עבר השם על פניו ויקרא י״י י״י אל רחום וחנון וגו׳ (שמות ל״ד:ו׳), ובקש ממנו: וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו (שמות ל״ד:ט׳), ונענה ואמר: קום לך למסע לפני העם ויבאו ויירשו את הארץ (דברים י׳:י״א), וזהו: וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה י״י כי נורא הוא אשר אני עושה עמך (שמות ל״ד:י׳).
וטעם: לא אבה י״י השחיתך – שלא רצה שלא תבאו ותירשו את הארץ. כטעם: ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה (במדבר ל״ב:ט״ו). ועל דרך האמת: שלא רצה שתהיה משחת ממנו, שלא יהיה שמו הגדול עמך. וכבר רמזתי הענין בסדר כי תשא (רמב״ן שמות ל״ב:י״א).
AND I STAYED IN THE MOUNT. In the opinion of our Rabbis1 Moses is stating that he remained on the mountain when he ascended there with the [second] two Tablets in his hand, according to the first days of the first Tablets, forty days and forty nights, and the Eternal hearkened unto me that third time also2 [as] when the Eternal passed by before him, and proclaimed: 'The Eternal, the Eternal, G-d, merciful, etc.,'3 and Moses requested of G-d, and pardon our iniquity and our sin, and take us for Thine inheritance,⁠4 and He submitted and said [in (11)], Arise, go before the people, causing them to set forward, that they may go in and possess the Land. It is this which is stated, and all the people among which thou art shall see the work of the Eternal that I am about to do with thee, that it is tremendous.⁠5
THE ETERNAL WOULD NOT 'DESTROY' THEE. The meaning thereof is that He did not want to prevent you from entering and possessing the Land, similar in meaning to the verse, He will yet again leave them in the wilderness, and so ye will 'destroy' all this people.⁠6 And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], he is stating that He [the Eternal] did not want the destruction to be from Him, so that His Great Name no [longer] be with you. I have already alluded to this subject in the section of Ki Thisa.⁠7
1. Tanchuma, Ki Thisa 31.
2. In (10) before us. The third ascent of Moses was on the first of Ellul and culminated on the Day of Atonement when the Eternal passed by before him etc. (see text). See also, Vol. II, pp. 574-577 on the three ascents.
3. Exodus 34:6.
4. Ibid., (9).
5. Exodus 34:10.
6. Numbers 32:15. Here, too, the term "destruction" is not to be understood in its usual sense, but only as a people who are "prevented" from entering the Land. Thus Moses said to the tribes of Gad and Reuben that by their decision to settle on the east bank of the Jordan, they may cause the whole people to be left in the wilderness, and so ye will 'destroy' all this people — i.e., by causing them not to enter the Land, which is synonymous with their "destruction.⁠"
7. Exodus 32:10 (Vol. II, pp. 557-558). Having promised Moses that His Great Name, which signifies the attribute of mercy, will always be with Israel, He did not want the destruction to be from Him, so that His Great Name would no longer be with them (Beiur Ha'lvush in his commentary to Ricanti quoting the words of Ramban).
ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום – השוה הכתוב ארבעים יום אחרונים אלו לראשונים, מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, מכלל שהאמצעיים בכעס, והוא דבר העגל שהוצרך משה להתפלל בכל אותן ארבעים יום.
ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום, "and I stood on the mountain just as during the earlier days, for forty days.⁠" The Torah compared the last forty days to the first forty days; just as the people enjoyed God's grace during Moses' first sojourn on the mountain so they enjoyed His goodwill during these last 40 days that Moses spent on the mountain. This teaches that the second time Moses spent forty days on the mountain God was angry at the people. Moses had to keep praying for 40 days to overcome God's anger on account of the sin of the golden calf.
ואנכי עמדתי בהר – לקבל הלוחות האחרונות ולהרבות תחנתי לפני הקב״ה שימחול העון לגמרי.
וישמע ה׳ אלי גם בפעם ההיא – וימחול לי לגמרי. ובשורת המחילה ביוה״כ ולכך הוקבע להיות יום מחילה וסליחה כי ק״כ ימים ממתן תורה עד יוה״כ כי בששה בסיון נתנה התורה והתחילו במ׳ יום שעמד לקבל הלוחות הראשונות בז׳ בו כדאמרי׳ בז׳ עלה הרי כ״ד מסיון וי״ז מתמוז הרי מ׳ וירד בי״ז בתמוז ונשתברו הלוחות מפני העגל ועלה בי״ח להתפלל על העון ועמד מ׳ אחרים י״ב בתמוז וכ״ח באב הרי מ׳ ובו ביום א״ל הקב״ה פסול לך וביום כ״ט עלה לקבל לוחות האחרונות ועמד מ׳. ב׳ מאב וכ״ט מאלול וט׳ מתשרי הרי מ׳ שלישיים וירד בי׳ בתשרי ובפסח מצרים היה בה׳ בשבת שהרי בעשור לחדש שלקח איש שה לעיניהם של מצרים לשוחטו ולא אמרו דבר. אירע בשבת ולכך נקרא שבת הגדול מפני אותו הנס. וי״ד היה בד׳ בשבת ופסח בה׳ וי״ז בתמוז כמו כן בה׳ כי לעולם פסח וי״ז בתמוז ביום אחד. נמצאו לוחות הראשונות באו בה׳ בשבת ור״ה ביום השבת ויום כפור ביום שני ולפי שהלוחות באו ביום ה׳ וביום שני הוקבעו לקרות בהם בתורה שלא יהיו ג׳ ימים בלא תורה. ורבא אמר דרשו ה׳ בהמצאו (ישעיהו נ״ה:ו׳) כלומר ב״ה מצאו שנמצא להם התורה ביום ב׳ וביום ה׳ ואז ב״ד יושבין שמתוך שבאין לשמוע קריאת התורה באין לדין. והרב״ש נתן סימן בצדק תשפוט כי מזל צדק ביום ה׳ בתחלת יום ה׳ בשעה ראשונה ובליל שני בשעה ראשונה כדאמרי׳ בשבת חל״מ כשנ״צ בימים. כשנ״צ חל״מ בלילות. ואחר סליחה אמר לך נחה את העם (שמות ל״ב:ל״ד) ולא קצה בך נפשו. ג״ן.
ואנכי עמדתי בהר – לקבל לוחות אחרונות ולהרבות בתחנונים לפני הקב״ה שימחול העון לגמרי וישמע אלי גם בפעם ההיא ומחל לגמרי וביום הכפורים הי׳ שאמר סלחתי כדבריך ולכך הוקבע אותו יום להיות למחילה ולכפרה לישראל כי מאה ועשרים יום יש ממתן תורה עד יום הכפורים כיצד בששה בסיון נתנה התורה בשבעה עלה לקבל לוחות הראשונים והיה לו לשהות מ׳ יום בלא אותו יום לפי שאין לילו עמו וירד בשבעה עשר בתמוז ובאותו יום נשתברו הלוחות למחר שבשמונ׳ עשר עלה להתפלל על מעשה העגל ושהה שם ארבעים יום שנ׳ ואתנפל לפני ה׳ ארבעים יום כראשונה ושלמו בכ״ח באב אמר לו ית׳ פסל לך ועלה בכ״ט ואמר להם לישראל למחר ביום שלשים באב יהיה ר״ח אלול שיתחילו תקעו שופר כדי שלא תטעו בירידתו כמו שטעיתם בראשונ׳ וזכר לדבר אנו תוקעין ביום ר״ח אלול שהוא יום שלשים באב שלעולם אנו עושין ר״ח שני ימים ויום ראשון הוי מחשבון דאב שהוא מלא ושהה שם ארבעים יום שנ׳ ואנכי עמדתי בהר כימים הראשוני׳ ושלמו ביום הכפורים כיצד יום אחד מאב וכ״ט מאלול הרי שלשים ועשרה מתשרי הרי מ׳ והוא יום הכפורים ואמר לו באותו יום סלחתי כדבריך ולמחר ירד ושבעה עשר בתמוז של אותה שנה בחמישי בשבת היה שהרי לעולם פסח וי״ז בתמוז באין ביום אחד ובפרק ר׳ עקי׳ מסיק דפסח שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה וא״כ נמצא שלוחות הראשונות באו בה׳ בשבת בשבעה עשר בתמוז א״כ ר״ה בשבת היה לסי׳ א״ת ב״ש ג״ר וא״כ יום הכפורים בשני הי׳ והלוחו׳ האחרונות באו יום שני ולפי ששתיהן באו חדא ביום שני וחדא ביום חמישי נהגו לקרות בתורה ביום שני וביום חמישי וזהו דרשו ה׳ בהמצאו ב״ה מצאו שהם ימי קריאת התורה ואז ב״ד יושבין שמתוך שבאין לשמוע התורה באין לדין וה״ר בכור שור נתן סימן לדבר בצדק תשפוט עמיתך כי בשני ימים הללו מזל צדק משמש בשמש בשני בתחלת ליל שני בשעה ראשונה ובחמישי בשעה ראשונה מן היום דהא אמרינן במס׳ שבת כשנ״צ חל״ם ראשי לילות חל״ם כשנ״צ ראשי ימים והסי׳ כי היא היתה אם כל חי.
ואנכי עמדתי בהר, "and I had stayed on the Mountain;⁠" in preparation of receiving the second set of Tablets after G–d had inscribed them; all the time pleading further for G–d to forgive His people's sin completely.
וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא, "the Lord listened to me also on that occasion;⁠" he completed the process of completely pardoning the people. On the Day of Atonement He uttered the words: סלחתי כדבריך, "I have forgiven in accordance with your words.⁠" This is why this day has been designated annually as Yom Kippur, the anniversary of the original forgiveness, and the completion of the process of forgiving our sins which commences on New Year's day. Moses had to wait on the Mountain for forty days, and by Yom Kippur it had been one hundred and twenty days since the day that the people had danced around the golden calf. The first time Moses ascended Mount Sinai was on the seventh day of Sivan, the day after G–d had revealed the Ten Commandments. He ascended in order to receive the Ten Commandments in Tablet form, and he was taught the whole Torah during the forty days that he spent on the mountain. He descended on the seventeenth day of Tammuz, on the day he smashed the Tablets. On the following day he ascended again in order to plead for forgiveness for the people. (Compare Deut. 9,18) These 40 days were completed on the twenty eighth day of the month of Av. G–d then instructed him to hew out the stones for the second set of Tablets, and he ascended again on the twenty ninth day of that month. At that time Moses told the people that the following day would be the 30th day of Av, and that it would already be considered as the Rosh Chodesh for the month of Ellul, combined with the day following, officially known as the first of Ellul. On that day the people were to start blowing the shofar daily so that they would not miscalculate the day on which he would return from the mountain as they had done the first time which resulted in the catastrophe of the golden calf. The Jewish people, in commemoration of this, still blow the shofar starting on the first day of Ellul, i.e. actually the thirtieth day of the month of Av, for a total of forty days. The forty days are made up as follows: 1 day in the month of Av, 29 days in the month of Ellul and 10 days in the month of Tishrey, concluding on Yom Kippur, the tenth day of that month. It became the norm ever since that the Rosh Chodesh of the month of Ellul is observed for two days. It was on the tenth day of Tishrey that G–d said to Moses that He had forgiven the sin of the golden calf, so that Moses descended from the mountain on the following day. The seventeenth day of the month of Tammuz during that year had occurred on a Thursday. Passover and the seventeenth day of Tammuz always occur on the same day of week. In the Talmud, tractate Shabbat folio 87, Rabbi Akiva is on record as having said that that the original Passover on which the Jewish people left Egypt also occurred on a Thursday. In light of this, the first set of Tablets had been given to Moses on a Thursday and New Year's day was on the Sabbath, which means that Yom Kippur was on a Monday. In other words the first set of Tablets was given on a Thursday and the second set on a Monday, so that both these days of the week share the same distinction. This may have been the reason why Ezra decreed that there be a public reading of the Torah on both of these days of the week. This may also have been hinted at in Isaiah 55,6 in the first two letters of the word בהיותו, i.e. בה, these letters symbolising the second and fifth day of the week, respectively The prophet in that verse speaks about when it is especially appropriate to offer prayers, i.e. when G–d is closer to us than usual. On these days the court is also in session. Rabbi B'chor Shor sees in Leviticus 19,15: בצדק תשפוט עמיתך, "but in righteousness shall You judge your fellowmen,⁠" an allusion to the planet Jupiter, tzedek, which is prominent in both the mazzalot during the night from Sunday to Monday and during the first hour of Thursday according to an explanation in the Talmud tractate Shabbat, folio 119.⁠1
1. [My almost total ignorance of astrology and how it dominates the fates of the gentile nations, cautions me not to go into greater detail about this. Suffice it to say that the fate of Jews is not dependent on such constellations at any time. Ed.]
ואנכי עמדתי בהר – לקבל לוחות האחרונות ולהרבות בתחנונים למחול העון לגמרי וישמע ה׳ אלי גם בפעם הזאת ומחל לגמרי ויוה״כ היה כשאמר סלחתי כדברך ולכך הוקבע אותו יום למחילה ולסליחה כי ק״ך יום יש ממתן תורה ועד יום הכפורים כיצד בו׳ בסיון ניתנה התורה ובז׳ בו עלה לקבל לוחות ראשונים והיה לו להשהות מ׳ יום בלא אותו יום לפי שאין לילו עמו והי״ל לירד עד י״ח בתמוז וירד בי״ז ובאותו יום נשתברו הלוחות ולמחר בי״ח עלה והתפלל על מעשה העגל ושהה שם מ׳ יום שנאמר ואתנפל לפני ה׳ כראשונה ושלמו בכ״ח באב כיצד י״ב מתמוז מיום העלייה וכ״ח באב היה מ׳ וירד ולמחר בכ״ט א״ל הקב״ה פסל לך ועלה בכ״ט ואמ׳ להם ליש׳ למחר ליום ל׳ מאב שיתחילו מ׳ יום תקעו שופר כדי שלא יטעו בירידתי כמו בראשונה וזכר לדבר אנו תוקעין בר״ח אלול שהוא יום ל׳ באב שלעולם אנו עושין ר״ח ב׳ ימים יום א׳ מחדש אב שהוא מלא ושהה שם מ׳ יום שנאמר ואנכי עמדתי בהר מ׳ יום כימים הראשונים ושלמו ביום הכפורים כיצד יום א׳ מאב וכ״ט מאלול הרי שלשים וי׳ מתשרי הרי מ׳ והוא יוה״כ באותו יום א״ל סלחתי כדבריך ולמחר ירד וי״ז בתמוז שלאותה שנה בה׳ בשבת היה שהרי לעולם פסח וי״ז בתמוז ביום א׳ הם והסי׳ על מצות ומרורים יאכלוהו ובפ׳ רע״ק מסיק דפסח שיצאו אבותי׳ ממצרים ה׳ בשבת היה ונמצא שלוחות הראשונות ירד בה׳ בשבת בי״ז בתמוז ומדפסח בה׳ בשבת היה א״כ ר״ה בשבת לסי׳ דאתב״ש ג״ר וא״כ יוה״כ ביום ב׳ היה אלמא לוחות האחרונות ירדו ביום ב׳ ולפי ששתיהן חדא ירדו ביום ב׳ וחדא ביום ה׳ נהגו לקרוא בתורה ביום ב׳ וביום ה׳ וזהו דרשו ה׳ בהמצאו שהם ימי קריא׳ התורה ואז ב״ד יושבין בעיירות שמתוך שבאים לשמוע התורה באים לדין וזהו מתקנת עזרא ואילך שב״ד יושבין בעיירות והרב בכור שור נתן סי׳ לדבר בצדק תשפוט עמיתך ובשני הימים האלה מזל צדק משמש בשני בתחלת ליל ב׳ שעה ראשונה ובחמישי בשעה ראשונה מן היום דהא אמרי׳ במס׳ שבת כצנ״ש חל״ם ראשי לילות חל״ם כצנ״ש ראשי ימים וסימניך כי היא היתה אם כ״ל ח״י.
לא אבה – ג׳. דין ואידך לא אבה לי לא אבה יבמי קרי ביה לא אבה אלא יבמי (עי׳ יבמות קי) כדכתיב כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ואני עמדתי בהר ארבעים יום כימים הראשונים וגו׳ – הרצון בזה כי בעלותו בהר על דבר הלוחות השניות עמד שם ארבעים יום וארבעים לילה ואז התחנן לשם יתעלה שילך בקרב ישראל ותדבק השגחתו בהם כמו שנזכר בפרשת כי תשא כי כבר אמר השם יתעלה על דבר העגל שילך מלאכו לפניהם אך השגחתו יתעלה לא תדבק בהם וזה באמת היה דבר רע לישראל מאד ולזה השתדל משה בעת ההיא אל שירצה השם יתעלה ללכת בקרבם כי בזה יתכן להם שיירשו את הארץ ואף על פי שלא הגיע העת עדין וכאשר נעתר לו השם יתעלה על זה אמר לו שילך למסע לפניהם ויבאו ויירשו את הארץ כי לא היו צריכים להמתין הקץ אחר שהשגחת השם יתעלה הדבק בהם והנה אז ערבב הענין מרי ישראל על דבר המרגלים ונתאחרו מפני זה במדבר ארבעים שנה כמו שקדם והנה זכר בזה המקום להזכיר לישראל כי הם היו ממרים עם השם יתעלה תמיד כמו שקדם.
(י-יא) והנה אחר שגמר לזכור מה שחזרו כל הדברים למקומן נעתק לומר להם שאפילו הטובות המיועדות להם ממנו לזכות אבותיהם חזרו בתפלתו ולזה אמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו׳. וישמע ה׳ אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה׳ השחיתך ויאמר ה׳ אלי קום לך למסע אמר כי באותן ארבעים יום השלישיות שבהם נתנו לו הלוחות השניות הוסיף לעמוד על בקשה זו רצוני שישובו חסדי האבות וזכותם לקדמותם ושלא יאבדו מהדברים אשר נשבע להם דבר וששמע אליו ולא אבה השחיתם גם בזה ולזה נאמר לו קום לך למסע לפני העם ויבאו ויירשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם עד כאן המשך דבריו בענינים האמורים ההם אשר הגיעתהו כוונתו בהוכיחו אותם על אודות האשה הצנועה והתמימה אשר לקחו מיד האלהי׳ ובהזהיר אותם שלא יחסרו את חקה להשלים עסקי האשה הזרה ההיא אשר נתחדשו להם בבואם לארץ כמו שזכרו חכמינו זכרונם לברכה (דברים רבה פרשת עקב) ויזכרו המעשה הרע ההוא אשר חטאו וגו׳. כמה מצאו מן התלאה בעבורה ושלא יסמכו על הנס בכיוצא בזה כי לא על יד כל נביא ומליץ שיזדמן להם יעשו כן כל שכן כשסבות החטא יחזקו עליהם בהיותם בארץ כמו שזכרנו שהנביאים והמוכיחים לא יחשבו בעיניהם כמו שהיה הענין להם אחרי כן כפי מה שנתפרסם מדבריהם. והנה אחר שגמר התוכחה בהזכיר כמה גמלם מהטובות וכמה גמלו אליו רעה תחתם עד שהיה ראוי שישארו נזופים ושנואים ממנו נעתק לפייסם ולדבר על לבם לאמר ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו׳. והוא להודיעם סוד היראה וסדר העבודה הראויה כאב לבנים יודיע דרכיו ואשר ירצה בו אמנם לפי שיש עיון הרבה בכוונות המאמר הזה והסמוכים אליו קבעתים שער בפני עצמו וחתמנו בזה החלק.
כימים הראשונים של לוחות הראשונים הכלים בי״ז בתמוז. לא כימים הראשונים שאחריהם הכלים בכ״ח באב כי הם היו בכעס ולא נתרצה להם לאמר למשה פסל לך אלא בסוף הארבעים יום האחרונים שקבל הלחות השנים היו ברצון שהרי כבר קדם להם מאמר פסל לך מסוף הארבעים יום האמצעיים אלא שעדיין קשה מאי כימים הראשונים והלא המ׳ יום הראשונים היו ברצון שלם בין נתינת הלוחות בין מענין העגל שעדיין לא חטאו בו ואלו המ׳ יום האחרונים לא היו ברצון שלם רק מענין נתינת הלוחות אבל לא לענין העגל שהרי לא נתרצה בו רק בסוף המ׳ יום שהיה ביום הכפורים וליכא למימר דרצין דהכא לענין נתינת הלוחות לחודיה קמיירי דאם כן בלא הקש׳ דכימים הראשונים נמי ידענו זה שהרי כבר נתרצה בסוף המ׳ יום האמצעיים בנתינת הלוחות ואמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה ואם כן כל ארבעים יום האחרונים ברצון שלם היו לעניין נתינת הלוחות ודוחק הוא לומר שבעבור שסוף הארבעים יום האחרונים היו ברצון שלם אפילו לסליחת חטא העגל קורא כל הארבעים יום ברצון שלם.
ושמא יש לומר דהאי רצון דמ׳ יום האחרונים לענין נתינת הלוחות בלבד הוא וההקש של כימים הראשונים לא בא להשמיענו שהמ׳ יום האחרונים היו ברצון בנתינת הלוחות שכבר ידענו זה ממאמר פסל לך שהיה קודם עלייתו בהר אלא שבא להשמיענו שאלו המ׳ יום הנזכרים בפסוק ואנכי עמדתי בהר ארבעים יום וארבעים לילה אינם המ׳ האמצעיים שהיו בכעס אלא ארבעים יום אחרים שהיו ברצון כימים הראשונים ומזה למדו רז״ל שמשה רבינו עמד בהר ק״כ יום שאילו לא היו רק פ׳ יום כדעת בעלי הפשט מאי כימים הראשונים דמשמע שהיו ברצון כמו הארבעים של לחות הראשונים ולא הארבעים יום שאחר מ׳ הראשונים בכעס היו והיה מתפלל מהם כדי לפייסו ובסופם נתרצה להם ואמר פסל לך וגו׳:
(י-יא) ולפי שהיה כל זה מעצם הספור רוצה לומר ממעשה העגל. לכן חזר להשלים את ספורו באמרו ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים והם הארבעים יום השלישיי׳ שעמד שם לקבל הלוחות השניות כדעת חכמינו זכרונם לברכה במגילה פרק ד׳. כי הנה בפעם הראשונה עמד ארבעים יום וארבעים לילה וקבל הלוחות הראשונות וישברם לעיניהם ברדתו. ואחרי כן עלה פעם שנית לבקש סליחת העם וכפרתו. ועמד אחר כך ארבעים יום וארבעים לילה. ואז קבל הלוחות השניות וראה המראה בנקרת הצור וקרא ה׳ ה׳ אל רחום וחנון וגו׳. ונתרצה לו הקדוש ברוך הוא בסליחת העם כמו שנזכר שם באמרו הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה׳ כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. ובזאת הפעם השלישי׳ ברדתו מן ההר זכה משה רבינו עליו השלום לקרני ההוד כמו שנזכר שם. ועל זה כלו אמר בכאן ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה וישמע ה׳ אלי גם בפעם ההיא. רצה לומר למה שבקש ילך נא ה׳ בקרבנו וגו׳.
ואמר לא אבה ה׳ השחיתך להעיד שכפי שורת הדין כמו שהלויים קבלו שכר ואהרן קבל עונש כן היה ראוי שישראל יקבלו עונשם. אבל נמלטו ממנו מפני תפלתו שהפציר כל כך בה עד שאמר לו השם יתב׳ קום לך למסע לפני העם. כי התעודה הזאת. והכפרה החלטית לא באה אליו כי אם בפעם האחרונה הזאת ועליה אמר לא אבה ה׳ השחיתך. כלומר לא לבד בכליה אשר אמר בראשונה ושב ממנה כי גם בשליחת המלאך או מציאת נתינת הלוחו׳ או דבר אחר. לא אבה השחיתך בדבר מה. אבל אמר אלי קום לך למסע לפני העם ויבאו וירשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם ובזה הודיעו שהטענה היותר חזקה שהיתה אצלו לסליחת׳ וכפרת׳. היא הבטחת ירושת הארץ לאבותם ושבועת׳ לא שאר הטענות אשר זכר. הנה במה שביארתי בפסוקי׳ הותרו הספקות י״ג י״ד ט״ו י״ו. אם הי״ג שבא ספור הלוחות השניות להגיד שלא זכו אליה׳ מפני צדקתם כי אם מפאת תפלתו. וגם כן לומר שישראל לא חסרו דבר משלמותם בעון העגל. ואם הי״ד שבא ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה להגיד מיתת אהרן שנמשכה לעון העגל ולא היה בעון מי מריבה. ואם הט״ו במה שפירשתי בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי על זמן העגל כי באותה שעה שהם התקרבו אל השם יתברך ועברו שער בשער גזרה חכמתו להבדילם לעבודתו עם היות שלא הובדלו בפעל ובמעשה כי אם בשנה השנית. ואם הי״ו במה שאמרתי שואנכי עמדתי בהר. היא הפעם השלישית. ואז נתרצה אליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו שילך למסע לפני העם וכבר כתב רש״י ז״ל (דברים ט׳ יח) שנשלמו אותם הימים ביום הכפורי׳ ולכן הוקבע ליום מחילה וסליחה לדורות:
(סיום) והנה נשאר עלי לחקור למה ישב משה רבינו עליו השלום בהר ארבעים יום וארבעים לילה כל הזמן הרב ההוא ולמה לחם לא אכל ומים לא שתה כל אותם הימי׳ והלילות. והנה לא ימלט אם שנאמר שהוצרך לשבת בהר כל הזמן הרב ההוא בעבור הלוחות שנעשו באותו זמן ולא היה אפשר עשייתם וחריתתם בזמן יותר קצר. או שישב שם ללמוד התורה והדינים פרטיה׳ ודקדוקיה׳. ושקר הוא שנאמר שהיה העכוב והישיבה בסבת הלוחות לפי שלא היתה פעלתם טבעית שיצרכו אל זמן מוגבל וגדול לעשותם. כי הם נעשו בדרך פלא והדברים הנסיים והפעולות האלהיות אין להם זמן שרשיי ובעת אחת יוכלו להיות. ואם העולם בכללו נברא בששת ימים איך נאמר שהלוחות יצטרכו לארבעים יום וארבעים לילה לעשיית׳. ועוד שאף שיהיה כן. עדיין יקשה ולמה עמד הוא עליו השלום בהר ארבעים יום וארבעים לילה מבלי מאכל ומשתה בעוד שהיו נעשות הלוחות. וטוב היה שיעשם הקדוש ברוך הוא ואחרי גמר מלאכתם יקרא אל משה ויתנם לידו. כי הנה הוא עליו השלום לא עזר בפעולת׳ לשיצטרך לשבת שמה כל הימים שהתמידה פעלתם. ועוד שגם אם בפעם האחת הוצרך לזה. בפעם השנית שעלה על סליחת העם ולא היה שם אז פעל הלוחות למה ישב שם ארבעים יום וארבעים לילה במספר ההוא בעצמו. ואם נאמר שהיתה הישיבה שמה ללמוד התורה והמצות. יקשה א״כ למה נתעכב על זה כל אותם הימים. והיה אפשר שילמדם בימים מעטים כי אין מעצור ביד השם ית׳ ללמדו תורה על רגל אחד. ואתה תראה שביום מתן תורה קבל התורה והמשפטים ועשה כל הפעולות שנזכרו בפרשה וכפי הערך הזה בימים או עשור היה אפשר ללמוד כל התורה כלה. ויקשה עוד ולמה יצטרך לשבת בהר לקבול המצות לאותו זמן וכל שכן בלי מאכל ומשתה. והיה די שבהיותו בקרב המחנה יתן השם ית׳ את המצות יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת. כמו שנאמרו אליו הרבה מצות כן. ועוד שאם היה כן למה עמד בפעם השנית שהלך על עון העגל אותו המספר עצמו ארבעים יום וארבעים לילה. ואז לא היה לומד תורה. כי למדה בפעם הראשונה. ולמה כפל הפעמים שישב בהר נעדר המאכל והמשתה. והנה מדרך החסידות לתת לכל דבר חקו ושלא יעשוק אדם מצרכי גופו הצריך אליו ביושר ובתמים. כמו שלא יעשוק מצרכי נפשו וכמו שאמר החכם (משלי י״א) גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי. וכמו שהוכיח החכם מאמר ג׳ דף ב׳ למלך הכוזר. והנס שנעשה לו בזה לא ראינו בו הכרח. ולמה א״כ עשאו הקב״ה מבלי צורך. והנה לא ראינו לאחד מן החכמים הראשונים ואחרונים דבר בתשובה לדבר זה. ואני במאמר עטרת זקנים שחברנו בבחרותינו הרחבתי בו המאמר. וראוי שאזכיר בו ממנו דבר במקום הזה:
ואומר שהיתה ישיבת משה אדונינו בהר אל ג׳ סבות. האחת להשיג ההשגות כלן. טבעיו׳. שמימיות. אלהיות. ולדעת מה למעלה ומה למטה. וכבר נודע בחכמות האלהיות שהדברים השפלים יוכללו בי׳ ידיעות שהם החמר הראשון הצורה הגשמית צורות היסודות בהבדליהם המקרים הנמשכים אחריהם באיכיות הראשונים והשניים. ומהדברים שיתהוו באויר מחמר האיד העולה מן הארץ. ומהדברים שנתהוו באויר מחמר העשן ומהדוממים. ומהצמחים. ומהבעלי חיים. ומהאדם:
ואמנם הידיעות הנפלאות בגרמים השמימיים הלא המה גם הם עשרה. בידיעת עצמותם בידיעת מספרם בהתחלפותם אם הוא בסוג או במין או באיש. בתמונותם. במקומם אם הוא השטח המקיף או המרכז המוקף. במצבם אם השמש למעלה מנגה וככב או למטה מהם ונכללו בזה הלקיות שהם כפי מצבם בתנועותיה׳. במניניהם. בזמנם אם הם קדמונים או מחודשים. בפעלתם בשפלים:
ואמנם בעולם העליון שיערו גם כן הפלוסופים מספר העשרה. לפי שהם מנו ט׳ גלגלים וגזרו שהמניעי׳ אותם יהיו כמספרם. והשכל העשירי הורה עליו צאת שכלנו מן הכח אל הפועל שהוא הנקרא בדבריהם השכל הפועל:
אמנם בידיעה העליונה האלהית קבלו חכמי האמת והצדק שהספירות הן עשר. הנה א״כ יוכללו הידיעות העליונות ושפלות כלם בארבעים ידיעות. ומפני זה היתה ישיבת אדון הנביאים בהר ארבעים יום כנגד אותם הידיעות כלם. והיו העשר׳ ימים הראשונים בהשגחת הדברים השפלים כלם וצורותיהם כפי אמתתם לא כפי החקירה האנושיות שקצרה מהשיג צורות ההווי והבדליהם. והעשרה ימים השנים נצטרך להשיג טבעי הדברים מהגרמים השמימיים והככבים ממסילותם כפי מה שהם והעשרה ימים השלישיים היו להשיג השכלים הנבדלים והשתלשלותם וסדורם והעשרה ימים האחרונים היו בהשגחת הידיעות האלהיות והספירות העליונות היו מספר הימים כמספר הידיעות עם היות שהמושגים יתחלפו במעלתם וקושי ההשגה אשר בהם כמו שהיה הענין במעשה בראשית שנוסד יום אחד לבריאת השרצים כמו שנתיחד יום אחד למאורות. או להיות השכלים הנבדלים שנרמזו בבריאת האור כקבלתם ז״ל. גם כי נצטרך משה רבינו ע״ה לעשרה ימים הראשונים בידיעת הדברים החמריים לפי שלא היה עדיין כל כך מוכן ובאותם הימים קנה מההכנה עד שבי׳ השניים השיג מהדברים השמימיים. ואחרי הכנתו בעשרים יום היה ראוי להשיג השכלים הנבדלים בעשרה ימים הראשונים. וכן באחרונים כי היו הימים הראשונים עוזרים תמיד ומכינים אל ההשגחה הנמשכת אחריהם הנה התבאר שלא היתה ישיבתו בהר בעבור הלוחות כי לא נתנו אליו כי אם בכלותו לדבר אתו רוצה לומר אחרי כלותו ארבעים ימי התבודדות וההשגה אשר כנה בשם דבור. ולא לבד ללמוד המצות כי אם להשתלם בכל הידיעות וההשגות מלמטה עד למעלה ולפי שהיתה ההשגה והדבקות מתאחדת כל אותם ארבעים יום וארבעים לילה מבלי הפסק כלל. הוצרך הש״י לעשות נס למשה שלא יאכל ושלא ישתה כל אותו זמן מפני שאם היה אוכל ושותה היה מפסיק התבודדותו. כי בהשתמש הנפש בכלים הגשמיים לא תוכל להשתמש בהשגה האלהית ההיא. והנה המאכל והמשתה מזיק ומונע לא לבד מפאת עצמו כי אם גם מפאת הפסק הדבקות אשר ימשך ממנו בהכרח. כי האכילה תביאהו אל השינה ויציאת המותרות ושאר הדברים ההכרחיים אשר כל זה ממה שמנע דבקותו והשגתו. ולכן עשה הש״י עמו להפליא:
והסבה השנית היא כי להיות השכל האנושי נקשר בנו בקשר ימנעהו מהשגת הנבדל וקבול הדבוק האלוה להיות ההשגחה האלהית ההיא הרוחנית יותר ממה שהיה אפשר אליו לסבלו. לכן גזרה החכמה האלהית לברוא חדשה בארץ אשר כמוהו לא נהיתה. והיא להעלות אדון הנביאים ממדרגה אנושית אל מדרגה רוחנית מלאכותית נבדלת. והיה זה כדי שהתורה הנתנת ע״י תהיה אצולת ע״י מהחכמה העליונה האלהית. ולכן צוה שיכין מזגו לזה כדי שיחליף מזגו והרכבתו צו לצו קו לקו באופן שאחרי ההכנות ההמה יקבל צורת הרוחניות ויהיה ראוי לקבל ההשגות האלהיות כאחד מצבא המרום. ואולי שע״ז נאמר לו עלה אלי ההרה והיה שם רוצה לומר שיתהווה שם ויקנה הכנה שנית. והנה העצם האנושי יתהוה במ׳ יום. כמו שזכרו חז״ל במקומות ומהם בפרק הרואה ובהמפלת. ובסופם תשתלם ההכנה ויקבל המתהוה צורה אנושיות לא קודם לכן כי היו הימים הראשונים ימי ההכנה. וכמו שהתבאר בחכמה בראשון משפיע טבעי הצורות יחולו בחמרים פתאום אחרי הדרגות ההכנות כלם והצורות האלהיות זה דרכם שיחולו אחרי ההכנה. כמו שאמר במלאכת המשכן (פ׳ פקודי) ותכל כל עבודת המשכן ויכל משה את המלאכה. ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה׳ מלא את המשכן. הנה בעבור זה הוצרך אדונינו משה לשבת בהר ארבעים יום וארבעים לילה שהוא הזמן המוגבל להויה האנושיות לחול בה הצורה. ולא נשלמה ההכנה לחול בה הצורה הרוחניות כי אם בסופם. כמו שבארבעים יום מיצירת הולד אין לו מאכל ומשתה ככה באותן הימים משה רבינו ע״ה לחם לא אכל ומים לא שתה כדרך המתהוה בהיותו נעתק מטבע אל טבע אחר. הנה א״כ רצה הקב״ה להדמות בהויה הזאת לפועל הטבעי שגומר מלאכתו בהויה האנושיות בארבעים יום. או שהוצרך לכך כפי טבע החומר והמזג והמתפעל והנעתק וזו היא הסבה השנית:
ואמנם הסבה השלישית היא כי משה רבינו ע״ה הוצרך להכניע את יצרו ולהמית תאוותיו ולהביא מזגו וטבעו תחת ממשלת השכל באופן שלא יעכב אותו אל השגת שלמותו. ולפי שהאיכיות הגוברות באדם הם ארבעה וליחותיו ויסודותיו אשר מהם הורכב ארבעה. והיתה השגתו בעניני התורה האלהית נכללת בעשרת הדברות הכתובים באצבע אלהים. ולכן הוצרך להכניע כל יסוד וליחה ואיכות עשרה ימים כמספר עשרת הדברות שהמה שרשי התורה ועקריה. באופן שכל יסוד ויסוד בהרכבתו וכל ליחה וליחה אשר בגופו יהיו נכנעים לקבולם בשלמות הכנתם ומפני זה היו ימי ההכנעה עם הכנעת חמרו ארבעים יום. ולכן היתה עמידתו בלי מאכל ומשתה כדי להחליש כחותיו הגופיים באופן לא ימנעוהו עוד מקבול הדבקות האלהי. כי מהמעמד ההוא נשארו כל כחותיו הגשמיים כל כך נכנעים לשכלו שהיה תמיד מוכן לנבואה ולדבוק האלהי מבלי מונע. והנה בפעם הראשונה ההיא שישב משה בהר הארבעים יום והארבעים לילה באותו נס המופלא והדבקות העצום. היתה בימים ההם סגולה מופלאת. וקבע השם יתעלה במספר הימים כח יתר וברכה עצומה. ומפני זה בשאר הפעמים שעלה להר על עון העגל ועל הלוחות השניות נתעכב תמיד שמה כל אותו המספר הקדוש מארבעים היום וארבעים הלילה. יען וביען היה אצלו במספרם סגלה נפלאה לרצות בהם השם יתברך ולזאת הסבה ג״כ אנחנו שארית יעקב בכל שנה עושים ארבעים ימי תשובה. והימים האלה נזכרים ונעשים לפי שבסגולתם ובקדושתם שקנו באותה פעם הראשונה היו עוד כל ימי הארץ נרצים לפניו יתברך. וגם אני אורך שהפלא העצום לא היה כי אם בפעם הראשונה. שישב בלא מאכל ומשתה כל אותו הזמן אבל בשאר הפעמים לא היה הנס כל כך גדול לפי שכבר קנה מרע״ה בגופו תכונה קיימת בהפשטו מן החמריו׳ כל כך עד שלא נשאר הקשר מה לנפשו עם גופו. ואחרי כן לא רעב ללחם ולא צמא למים כי לא היה מתפעל כבר מזה. הנה נתתי בזה ג׳ סבות. הראשונה לקוחה מצד המושג ומעלתו. והב׳ מצד המשיג וצורך הכנתו. והג׳ כפי צורך שניהם קוצר המשיג ועומק המושג: (אמר המגיה כבר קדם לרב המחבר בפ׳ משפטים דרך קרוב לזה בזה הדרוש. ויחדיו יהיו תמים כפתור ופרח):
והנה לא ראיתי להרחיב הדבור במקום הזה בענין הארון אם היו בישראל שני ארונות אותו שעשה בצלאל שהיו בו הלוחות וזה אשר עשה משה שהיו בו שברי לוחות. והוא היה יוצא ובא עמהם למלחמה. והארון אשר עשה בצלאל לא יצא עמהם למלחמה כי אם בימי עלי ונשבה כמו שכתוב רש״י. או לא היו בישראל כי אם ארון אחד ובו היו הלוחות ושברי הלוחות מונחים. כמו שכתב עליו הרמב״ן במקום הזה. ולפי שאני בפירושי לספר שמואל כתבתי על זה בשרשיו חקירה נכבדת. אין צורך בהשנות כאן הדברים. יעויין שם כי הוא דרוש נכבד מאד ואנכי מלאתי ידי בו לה׳ והוכחתי שלא היה בישראל כי אם ארון אחד שהיו בו לוחות ושברי לוחות:
ואנכי עמדתי בהר וגו׳. אמר הגאון, שבאלה הארבעים יום האחרונים ביקש משה עניין אחר ונעשית בקשתו, [לפי] שבימים הראשונים שהתפלל – ביקש שלא ישמידם אז לגמרי1, וכן נעשה, אך בזאת נשאר שאם יחטאו עוד – שישמידם אז כמשפט כל החוטאים. ובאלה הארבעים יום האחרים התפלל על זה שגם שישובו להרע, שמעולם לא יאבה להשמידם לגמרי, וכן נענה. וכן אמר וישמע ה׳ אלי גם בפעם ההוא, לא אבה ה׳ השחיתך לעולם:
1. ראה שיעורים לעיל (ט ז-כ).
מה הם ברצון וכו׳. אף על גב דלא נתרצה אלא בסוף מ׳ יום, ולמה היו כל הארבעים ברצון, חילוק יש, דבמ׳ יום עצמם היו רצון, והאי רצון הוא רצון בלבד, שלא היה שום כעס כלל. ועל זה שייך לומר ׳ברצון׳. ולבסוף ארבעים נתרצה להם למחול להם חטא שלהם (רש״י לעיל ט, יח), ולזה שייך ׳נתרצה להם ברצון׳. ולפיכך ארבעים יום האחרונים היו ברצון, שלא היה עמהם כעס, ולבסוף ארבעים יום נתרצה להם למחול:
של לוחות הראשונות כו׳. שהם כלים בי״ז בתמוז ולא הכלים בכ״ח באב. והא דהוקשו מ׳ ימים האחרונים לראשונים, לא בא להשמיענו שהיו ברצון שלם כמו הראשונים, דזה אינו, שהרי הראשונים היו ברצון שהרי עדיין לא חטאו בעגל, אבל האחרונים לא היו ברצון אלא לענין נתינת הלוחות, אבל לענין כפרת העגל לא היה עד סוף מ׳ יום שהוא יום כיפור שאז אמר סלחתי כדברך, ועל כן הוקבע היום לכפרה ולסליחה, רק ההיקש בא להודיענו, שאלו מ׳ יום הנזכרים בפסוק ואנכי עמדתי בהר, אינם המ׳ האמצעים אלא מ׳ יום אחרים, שהיו ברצון ולא בכעס, ומזה נלמוד שמשה עמד בהר ק״ך יום:
With the first tablets, etc. This ended on the seventeenth of Tammuz, not on the twenty-eighth of Av. The comparison of the last forty days to the first ones is not to indicate that they too were with complete favor just as the first ones, for this is not true. The first ones were with complete favor — as they had not yet sinned with the calf, while the last ones were only with favor regarding the giving of the Tablets [Moshe was told "carve for yourself,⁠" before they started]. But forgiveness for the calf was only granted on the last of [these last] forty days, which was on Yom Kippur. For then Hashem said, "I have forgiven just as you spoke.⁠" Therefore, that day was designated for atonement and forgiveness. The comparison is only informing us that the forty days stated here, "And I stood on the mountain,⁠" are not referring to the middle forty days [i.e., Moshe was not on the mountain only for 80 days]. Rather they are an additional forty days, which were with favor and not with anger. From this we derive that Moshe stood on the mountain for 120 days.
(י-יא) ואנכי עמדתי – ואנכי כאשר עמדתי בהר ושמע תפלתי אמר אלי לך למסע.
ואנכי עמדתי בהר – הפסיק הענין בפסול וכתיבת הלוחות, במיתת אהרן וקבורתו, בכהונת אלעזר והבדלת שבט לוי, ועתה שב להשלים הסיפור, ואמר שמלבד הישיבה הראשונה בהר לקבל התורה והלוחות הראשונות שעליה אמר למעלה (ט׳ ט׳) ואשב בהר מ׳ יום ומ׳ לילה, ומלבד הישיבה השנייה להתפלל בעדם שעליה אמר ואתנפל לפני ה׳ כראשונה מ׳ יום ומ׳ לילה (לעיל ט׳ י״ח), ישב עוד פעם שלישית בהר מ׳ יום ומ׳ לילה לקבל לוחות שניות:
וישמע ה׳ אלי – אינו מה שאמר למעלה (ט׳ י״ט) וישמע ה׳ אלי גם בפעם ההיא, כי שם סיפר שנעתר ה׳ לו לסוף מ׳ יום השניים, אבל עדיין היה הקצף על ישראל שעל זה אמר השם פני ילכו והניחותי לך (שמות ל״ג י״ד), ועדיין לא היו ראוים להנהגה הנפלאת בלי אמצעות שום מלאך, כמו שעל זה היה משה מתפלל ונפלינו אני ועמך (שם ט״ז), אבל כאן מספר שנתרצה לו הקב״ה בסוף המ׳ יום השלישיים גם על שאלתו זאת, כי עבר השם על פניו ויקרא ה׳ ה׳ אל רחום וחנון וכו׳, ואז בקש משה ילך נא ה׳ בקרבנו וכו׳ וסלחת לעונינו ולחטאתנו ונחלתנו, והשם השיבו הנה אנכי כורת ברית וגומר, על זה מוסב מה שאומר כאן וישמע ה׳ אלי:
לא אבה ה׳ השחיתך – לשון לא אבה פירשנו (בראשית ל״ט ח׳), והודיע משה שנעתר לו השם בעבור כי הוא אוהב את ישראל ואינו חפץ בהשחתתם, ואילו כתוב וימאן, היינו שומעים שרק בזכות תפילת משה סלח לכל העם, עכשיו שאמר לא אבה, למדנו שגם מאהבתו אותם לא רצה להשליכם מעל פניו:
ואנכי עמדתי – לקבל הלוחות השניות, כי קודם לכן כבר שמע ה׳ אלי בהתפללי לפניו באהלי, ולא אבה השחיתך.
ואנכי וגו׳ – פסוק זה עוסק בארבעים היום האחרונים שקדמו לנתינת הלוחות השניים. ימים אלה נתנו גם הם ביטוי לכך שהעם עדיין רחוק מפסגת ייעודו, ושרק העתיד יסייע בידו לגשר על מרחק זה. ימים אלו גם ייצגו את התפקיד המוטל על כל אחד ואחד מבני האומה להתעלות לפסגות אלה. בנוסף, במהלך ימים אלה היה על העם לעמוד באותו ניסיון שהוצב בפניו לפני נתינת הלוחות הראשונים. שכן העם יקבל – ביחד עם לוחות הברית – את תפקיד ייצוג התורה ושמירת משמרתה. נמצא ששוב ניתנה לעם הזדמנות להוכיח את נאמנותו לה׳ ולתורתו, בעת שהוא נעזב לעצמו ללא מנהיגו.
וישמע וגו׳ – שמיעה זו מתייחסת לגילוי שניתן לו על דרכי הנהגת ה׳ את בני האדם (שמות לד), הגילוי אשר על יסודו ביקש משה את הבקשה המקיפה את כל המשך ההיסטוריה וההתפתחות של עמו: ״אם נא מצאתי חן בעיניך אדנ-י ילך נא אדנ-י בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו״ (עיין פירוש שם). כאשר נענתה בקשה זו – ״הנה אנכי כרת ברית״ וגו׳ – הגיעה הכפרה על חטא העגל לסיומה.
גם בפעם ההִוא – תפילתו נענתה גם בפעם שלישית זו. ההיענות הראשונה הייתה: ״וינחם ה׳ על הרעה״ וגו׳ (שמות לב, יד); השנייה: ״ועתה לך נחה את העם״ וגו׳ (שם לב, לד); השלישית: ״הנה אנכי כרת ברית״ (שם לד, י).
לא אבה ה׳ השחיתך – אי אפשר לומר שמאמר זה מתאר את תוכנו של המענה השלישי, שכן ההבטחה שה׳ לא ישמיד את העם כבר ניתנה למשה במענה הראשון והשני. ועוד, לא נאמר כאן: ״ולא אבה השחיתך״; אלא יש כאן משפט עצמאי שאינו פותח בוי״ו החיבור, ושהנושא (״ה׳⁠ ⁠⁠״) חוזר ונשנה בו. נראה אפוא שמשפט זה בא לסכם את כל האמור עד כה.
שורת הדין הייתה נותנת שתידון לכליה. אולם כאשר התקבלה תפילתי בפעם השלישית, התגלו לי דרכי הנהגת ה׳, ומשם למדתי שה׳ בחסדו מבקש לחנך את היחיד ואת כל האנושות לעתיד האלוקי שנקבע להם; לפיכך כבר מתחילה לא הייתה כוונתו לנהוג בך כפי מידת הדין (ואכן, משמעותו העיקרית של ״אבה״ היא להיענות לדרישה או לציווי המוצג בפנינו [עיין פירוש, בראשית כד, ה]). אלא גזירת הכליה (שמות לב, י) נועדה רק לעורר במשה ובעם את תודעת אשמתם, להביאם לידי הכרה והחלטה חזקה המאפשרים לה׳ להתעלם מהנדרש על פי דקדוק הדין, ולפתוח פתח להמשך קיומו של העם ולחידוש הברית עם עמו.
אך ההכרה שהעם היה ראוי להיות נידון לכליה חייבת להישאר בלב העם ולצעוד עמו אל עתידו החדש. זאת כוונת כל סקירה זו, מפרק ט, ד ועד לכאן, ומשום כך היא מסתיימת ברעיון זה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(י) ואנכי – עתה סיים את דבריו, כי אז שאמר ה׳ אליו שיעלה ההרה בפעם השלישית אז עמדתי בהר כימים הראשונים שהיו ימי רצון לא כימים השניים שהיו ימי כעס, וישמע ה׳ אלי גם בפעם ההיא שאז ירד ה׳ בענן ויקרא לפניו הי״ג מדות של רחמים ואז בקש ילך נא ה׳ בקרבנו, ואז נתרצה לו שיעשו את המשכן ואז כרת עמו ברית וז״ש וישמע ה׳ אלי גם בפעם ההוא ועז״א לא אבה ה׳ השחיתך שלא אבה מציין רצון הלב שהיה לבו עליך לטוב:
ואנכי עמדתי בהר וגו׳: ביאר משה רבינו כמה גדול כח חלק תורה שקיבל בלוחות שניות, שאע״ג שכבר ישב מ׳ יום בפעם הראשונה ולמד תורה שבע״פ, ולא נצרך בפעם השנית כי אם בשביל להגיע1 לישראל כללי ״חוקים ומשפטים״ שרמוזים בתורה שבכתב, והוא בא ע״י כתיבת התורה, כמו שכתבתי בפרשת כי תשא (שמות לד,כז)2, ולזה לבד עמדתי בהר עתה זה הסך מ׳ יום. שזה הכח הוא דרך כולל הרבה כמו בפעם הראשונה, באשר יש להוסיף ממנו חדשות בלי תכלית.
וישמע ה׳ אלי גם בפעם ההיא:⁠3 כי בפעם השנית4 שמע אלי שלא להשמיד את הדור בכללו, ועדיין לא הייתם מרוצים לגמרי שלא ישחית איזה חלק מישראל. אבל משקבל עול תורה הלז5 בשביל ישראל6, נתקבלה תפלתו ברצון, משום שמאז חוט של חסד נמשך עליו, כדאיתא בע״ז (ג,ב): כל הלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום, שנאמר (תהילים מב,ט) ״יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי, תפלה לאל חיי״7. על כן:
לא אבה ה׳ השחיתך: כל שום השחתה. ועיין ספר בראשית (יח,כח)8 במשמעות ׳השחתה׳9.
1. להביא, להמציא.
2. על הפסוק ״כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל״.
3. ולכאורה הקב״ה כבר סלח וניחם על הרעה מלהשחיתם בסוף ארבעים יום השניים.
4. בסוף ארבעים יום השניים.
5. שהוגדר ע״י רבינו בקטע הקודם.
6. ע״י לוחות שניים.
7. רבינו מביא מאמר זה של חז״ל במקומות רבים לאורך פירושו עה״ת.
8. על הפסוק ״התשחית בחמשה את כל העיר״.
9. שיש השחתה כוללת ויש השחתה במקצת.
לדברי רבותינו זכרונם לברכה ורוב המפרשים התפלל משה רבינו פעמיים ארבעים יום. הראשונים הם הנזכרים למעלה ט׳:י״ח וכה; ישנן דעות שארבעים יום אלה היה במחנה (ראה מה שביארנו למעלה פסוק א׳). בארבעים יום השניים עמד משה רבינו בהר, כדי לקבל את הלוחות השניים.
ארבעים יום השניים הם הנזכרים בשמות ל״ד:כ״ח, ובשמות ל״ד:ט׳ מוכח שמשה רבינו התפלל גם בימים ההם על סליחת עון ישראל והצליח בתפלתו זאת, שה׳ חזר לחדש את בריתו עם ישראל, כבתחילה. אבל הראב״ע סבור (וכן רוב החדשים), שאחרי צום ארבעים היום של משה רבינו לפני חטא העגל, לא חזר לצום אלא עוד פעם אחת ארבעים יום, ומה שכתוב כאן ״ואנכי עמדתי בהר וגו׳⁠ ⁠⁠״ אינו אלא חזרה על מה שנזכר כבר למעלה ט׳:י״ח.
סיוע לדעה זאת רואה שולץ בכך, שבשמות אינו נזכר כלום על ארבעים יום שהיו מוקדשים לתפילה גרידא. דילמן סבור, שגם מן הפסוק י׳:י׳ (החלק השני של הפסוק), כאשר משוים אותו עם ט׳:י״ט, (החלק השני של הפסוק), נראה, שארבעים היום הנזכרים בפסוק ט׳:י״ח אינם אלא אותם ארבעים היום הנזכרים בפסוק י׳:א׳ והלאה. אבל כבר מתוך שינוי לשון הפסוקים (דברים ט׳:י״ח וי׳:י׳) מוכח, שאינם מדברים על אותו המאורע (דברים ט׳:י״ח כתוב: ״התנפלתי״, וההר אינו מוזכר; י׳:י׳ כתוב: ״עמדתי בהר״). מלבד זאת משמע מן הכתובים בשמות, שהרבה מאורעות ודברים עברו בין ה׳ לבין משה רבינו אחרי חטא העגל ולפני ארבעים היום האחרונים על ההר. אמנם בשמות לא נכתב להדיא כמה זמן עבר בין חטא העגל לבין ארבעים היום האחרונים. אבל באים הכתובים בדברים ט׳:י״ח ומלמדים את הסתום בשמות, שהזמן היה ארבעים יום. גם שד״ל מסכים לפירוש זה.
וישמע ה׳ אלי – ההמשך לכך הוא ״ויאמר״ (פסוק י״א). כי ה׳ קבל את תפילתו של משה רבינו בשעת שהייתו האחרונה על ההר, בדבר זה, שיביא את העם מיד אל הארץ (שמות ל״ד:ל׳ והלאה).
לא אבה – משפט מוסגר, החוזר על חסד ה׳ שנחלט כבר לפני ארבעים יום אלה, כדי להסמיך לכך את החסד הנוסף.
וישמע ה׳ אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה׳ השחיתך – הבאור עפ״י מאמרם בברכות משל למלך שכעס על בנו כו׳ והיה אוהבו יושב כו׳ ומתירא כו׳ אלמלא אוהבי זה שיושב לפניך כו׳ אמר דבר זה תלוי בו כו׳, וזה שאמר וישמע ה׳ אלי כו׳ שלא אבה ה׳ השחיתך לכן שמע אלי וכמו שאמר הרף ממני והראהו שיש בידו למחול ע״י תפילה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(יא) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֵלַ֔י ק֛וּם לֵ֥ךְ לְמַסַּ֖ע לִפְנֵ֣י הָעָ֑ם וְיָבֹ֙אוּ֙ וְיִֽירְשׁ֣וּא אֶת⁠־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר⁠־נִשְׁבַּ֥עְתִּי לַאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֥ת לָהֶֽם׃
Hashem said to me, "Arise, go on your journey before the people; and they shall go in and possess the land which I swore to their fathers to give to them.⁠"
א. וְיִֽירְשׁ֣וּ =ל1,ש,ש1,ק3[תיקון],ו,ל3,ל9 ומסורת-ל וטברנית ורמ״ה (כתיב יו״ד מלא דמלא)
• ל!=וְיִֽרְשׁ֣וּ (כתיב באות יו״ד אחת)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הקצרר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
וַאֲמַר יְיָ לִי קוּם אִיזֵיל לְמַטוּל קֳדָם עַמָּא וְיֵיעֲלוּן וְיֵירְתוּן יָת אַרְעָא דְּקַיֵּימִית לַאֲבָהָתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן.
And the Lord said to me: Arise, go, to proceed before the people, that they may be brought in to possess the land which I swore to their fathers to give them.
ואמר י״י לי אמר משה קום אזיל למטלןא קדם (י״י) {עמא} וייעלון ויירתון ית ארעא די קיימת לאבהתהון למתן להון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למטלן״) גם נוסח חילופי: ״למיעול״.
ואמר י״י לי קום איזיל לתייר קדם עמא ויעלון וירתון ית ארעא דקיימית לאבהתהון למיתן להון.
And the Lord said to me, Arise, go, lead forth the people, that they be brought in, and possess the land which I promised to their fathers to give them.
פַקַאלַ אַללָּהֻ לִי קֻםִ אמץִ׳ בַּיְןַ יַדַי אַלקַוְםִ וַרַחַלהֻם חַתַּי׳ יַמצֻ׳וא פַיַרִתֻ׳וןַ אלבַּלַדַ אַלַּדִ׳י קַסַמתֻ לִאבַּאאִהִם אַן אֻעטִיַהֻם
ואמר ה׳ לי, קום צא לדרך, בין-ידי האנשים, והסיע אותם, ויבואו ויקבלו בירושה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם, כי אתן להם.
ויאמר י״י אלי וגו׳ – אף על פי שסרתם מאחריו ותעיתם בעגל, אמר לי: לך נחה את העם אל אשר דברתי לך וגומ׳ (שמות ל״ב:ל״ד).
ויאמר י"י אלי וגו'‏ AND HASHEM SPOKE TO ME, [ARISE, GO ON THE JOURNEY BEFORE THE PEOPLE] – Although you had turned away from Him and had sinned by worshipping the golden calf, yet He said to me, "Go, lead the people" (Shemot 32:34).
למסע – שם הפועל.
CAUSING THEM TO SET FORWARD. Massa (causing to set forward) is an infinitive.
ואחר כל זאת אמר לי: לך נחה את העם (שמות ל״ב:ל״ד), ולא קצה בך נפשו.
And after all this He said to me: “Go lead the people” (Shemot 32:34), and His soul did not loathe you.
קום לך למסע – הוא שנאמר לך נחה את העם וגו׳ (שמות ל״ב:ל״ד).⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
קום, לך למסע, "arise go to make the people go;⁠" this is a reminder of Exodus 32,34: נחה את העם, "lead the nation!⁠"
קום לך למסע – ג׳ תגי״ן על קו״ף שאזכור להם זכות אברהם שאמרתי לו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה.
אשר נשבעתי לאבותם לתת להם – וסמיך ליה ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה לומר לך שהאבות היו יראי ה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

ויאמר י״י אלי וגו׳ אף ע״פ שסרת מאחריו וטעיתם בעגל אמ׳ לי לך נחה את העם וגו׳. דאל״כ מה ענין זה בתוך התוכחות ומזה הטעם עצמו פירש בפסוק של ועתה ישראל אף על פי שעשיתם כל זאת עודנו רחמיו וחבתו עליכם ומכל מה שחטאתם אינו שואל מכם כי אם ליראה מכאן ולהבא וויתר לכם כל העוברים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

קום לך למסע – למסיע, כמו ״ולמסע את המחנות״ (במדבר י׳:ב׳).
ויבאו ויירשו את הארץ אשר נשבעתי – כי לולא השבועה לא הייתם זוכים לה לרוב מרייכם.
ויבואו ויירשו את הארץ אשר נשבעתי, if not for God’s oath you would not have merited to inherit it due to your excessive rebelliousness.
ויאמר ה׳ אלי קום לך מסע. ראו כמה אבדתם, שבראשונה בעצמו ובכבודו היה הולך עמכם1, ועתה אמר ׳אלי קום לך למסע ׳וגו׳2:
1. ׳וה׳ הולך לפניהם יומם׳ (שמות יג כא).
2. נראה שכוונתו כאן ובנדפס לפרש ׳למסע – למסיע׳, שיהיה מי שיסיע אותם. וראה אבע״ז (במדבר ד כד).
אע״פ שסרתם מאחריו כו׳. דאל״כ מה לענין זה בתוך התוכחות:
Although you turned away from Him, etc. Otherwise why is this verse mentioned during [Moshe's] words of rebuke?
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

לך למסע לפני העם – שכבר סלחתי להם, והנני מביאם אל הארץ אשר נשבעתי:
למסע – כמו מַסִיעַ מבנין הפעיל, כמו מוציא ומביא {שמואל ב ה׳:ב׳}.
ויאמר וגו׳ – ניתן לי הציווי להוליך אתכם אל הארץ המובטחת לכם, שאתם עומדים עתה לרשתה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(יא) ויאמר ה׳ אלי קום לך למסע לפני העם – שאז בטל את הגזרה שאמר ושלחתי לפניך מלאך כי לא אעלה בקרבך, שאז לא היה אפשר שמשה ילך בראשם כי משה לא רצה לקבל הנהגה ע״י מלאך כמ״ש חז״ל עמ״ש המלאך ליהושע כי אני שר צבא ה׳ עתה באתי אבל בימי משה רבך באתי ולא חפץ בי, ויבואו ויירשו שאז היו באים ויורשים תיכף בלי שום מלחמה שאם היה משה נכנס לארץ לא היו צריכים למלחמה כמ״ש בפ׳ דברים על פסוק בואו ורשו את הארץ:
ויבואו ויירשו את הארץ וגו׳: אינו המאמר (שמות לב,לד) ״לך נחה את העם״ כפירוש רש״י, שזה נאמר אחר פיוס הראשון1 ועדיין היה בכעס, ומשום הכי לא כתיב שם ״ויבואו ויירשו את הארץ״2, ואדרבה כתיב שם ״וביום פקדי וגו׳⁠ ⁠⁠״, דמשמע שאינם בטוחים ושפוים עוד מזה העונש של אותו עון {וגם שם לא כתיב ׳אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם׳ כמו שכתבתי שם את הטעם3. מה שאין כן כאן כתיב בלשון חביבות}. אבל אחר פיוס השלישי היה המאמר ״ויבואו ויירשו את הארץ וגו׳⁠ ⁠⁠״4, והיינו אותו מאמר עצמו דכתיב לעיל (א,ח) ״בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה׳⁠ ⁠⁠״.
1. שם פסוק ז׳ ״ויהי ממחרת (חטא העגל)... ועתה אעלה אל ה׳ אולי אכפרה בעד חטאתכם״.
2. אלא ״אל אשר דברתי לך״ ולא פירש את המקום, עיי״ש ברבינו.
3. משום דכך דרך כעס, כשלא מזכיר את המקום, כמו שכתב הרמב״ן ז״ל – לשון רבינו שם.
4. וכן בשמות (לג,א) ״לך עלה מזה... אל הארץ אשר נשבעתי״...
לך למסע – כמו ״לך לנסוע״, כלומר שיסע לפני העם עם ארון הברית. במדבר י׳:ל״ג.
ויבואו ויירשו – הרי זאת המצוה שבתחילת הספר בפסוק א׳:ו׳.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הקצרר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יב) {חמישי} וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם⁠־לְ֠יִרְאָ֠ה אֶת⁠־יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכׇל⁠־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת⁠־יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכׇל⁠־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל⁠־נַפְשֶֽׁךָ׃
Now, Israel, what does Hashem your God require of you, but to fear Hashem your God, to walk in all his ways, and to love him, and to serve Hashem your God with all your heart and with all your soul,
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
וּכְעַן יִשְׂרָאֵל מָא יְיָ אֱלָהָךְ תָּבַע1 מִנָּךְ אֱלָהֵין לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לִמְהָךְ בְּכָל אוֹרְחָן דְּתָקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִרְחַם יָתֵיהּ וּלְמִפְלַח קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ.
1. מקום יחיד בו שאל=תבע, והוא לפי הענין.
And now, Israel, what does the Lord your God require of you, but to fear before the Lord your God, to walk in all the ways that are right before Him, and to love Him, and to serve before the Lord your God with all your heart, and with all your soul;
וכדוןא ישראל מה י״י אלהכון שאלב מן לוותכון ארום אלהן למידחלג מן קדם י״י אלהכון ולמהלכה בכל ארחןד דתקנן קדמוי ולמרחום ית אולפן אורייתא ולמפלחה קדם י״י אלהכון בכל לבביכוןו ובכל נפשתכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכדון״) גם נוסח חילופי: ״וכדו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שאל״) גם נוסח חילופי: ״תבע״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלהן למידחל״) גם נוסח חילופי: ״אלה הן למדחול״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולמהלכה בכל ארחן״) גם נוסח חילופי: ״למהלכה באורחה״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולמפלח״) גם נוסח חילופי: ״ולמפלוח״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לבביכון״) גם נוסח חילופי: ״לבכון״.
וכדון ישראל מה י״י אלקכון בעי מינכון אלהן למדחיל מן קדם י״י אלקכון למהך בכל אורחן דתקנן קדמוי ולמרחם יתיה ולמפלח קדם י״י אלקכון בכל ליבכון ובכל נפשיכון.
And now, Israel, what doth the Lord your God require of you, but that you fear the Lord your God, to walk in all the ways that are right before Him, and that you love Him, and serve the Lord your God with all your heart and with all your soul,
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ וְגוֹ׳ – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה״. אֲטוֹ יִרְאָה מִלְּתָא זוּטַרְתָּא הִיא וְהָאָמַר רַבִּי (אֶלְעָזָר) [חֲנִינָא] אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבֵית גְּנָזָיו אֶלָּא אוֹצָר שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ל״ג:ו׳) ״יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ״. [אִין, לְגַבֵּי מֹשֶׁה מִלְּתָא זוּטַרְתָּא הִיא] דַּאֲמַר רַבִּי חֲנִינָא מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ דָּבָר גָּדוֹל וְיֵשׁ לוֹ, דּוֹמֶה עָלָיו כְּקָטָן, קָטָן וְאֵין לוֹ, דּוֹמֶה עָלָיו כְּגָדוֹל.
אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא יִרְאַת שָׁמַיִם בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ״ח:כ״ח) ״וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חָכְמָה״ שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְוָנִית קוֹרִין לְאַחַת הֵן. אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב (ישעיהו ל״ג:ו׳) ״וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּע⁠(וֹ)⁠ת חָכְמַת וָדָעַת וְגוֹ׳, ״אֱמוּנַת״ זֶה סֵדֶר זְרָעִים, ״עִתֶּיךָ״ זֶה סֵדֶר מוֹעֵד, ״חֹסֶן״ זֶה סֵדֶר נָשִׁים, ״יְשׁוּעוֹת״ זֶה סֵדֶר נְזִיקִין, ״חָכְמַת״ זֶה סֵדֶר קָדָשִׁים, ״וָדָעַת״ זֶה סֵדֶר טָהֳרוֹת, וַאֲפִלּוּ הָכֵי אִי ״יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ״ אִין, וְאִי לָא לָא, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ הַעֲלֶה לִי כוֹר חִטִּים לַעֲלִיָּה, הָלַךְ וְהֶעֱלָה לוֹ, אָמַר לוֹ עֵרַבְתָּ לִי בָּהֶן קַב חוּמְטִין, אָמַר לוֹ לָאו, אָמַר לוֹ מוּטָב שֶׁלֹּא הֶעֱלִיתָן, דְּתָנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעאֵל מְעָרֵב אָדָם קַב חוּמְטִין בְּכוֹר שֶׁל תְּבוּאָה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אֲמַר רַבָּהּ בַּר רַב הוּנָא, כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תּוֹרָה וְאֵין בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם דּוֹמֶה לְגִזְבָּר שֶׁמָּסְרוּ לוֹ מַפְתֵּחוֹת הַפְּנִימִיוֹת וְהַחִיצוֹנוֹת לֹא מָסְרוּ לוֹ, בְּהֵי עָיַ(י)⁠ל. מַכְרִיז רַבִּי יַנַּאי, חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ דָּרְתָּא וְתַרְעָא לְדָרְתָּא עָבִיד. רַבִּי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הֲווֹ יָתְבֵי, חָלִיף וְאָזִיל רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא, אֲמַר חָד לְחַבְרֵיהּ נֵיקוּם מִקָּמֵיהּ, דִּגְבַר דְּחִיל חַטָּאִין הוּא, אֲמַר לֵיהּ אִידָךְ נִיקוּם מִקָּמֵיהּ, דִּגְבַר בַּר אוֹרְיָן הוּא. תִּסְתַיֵ(י)⁠ם דְּרַבִּי אֶלְעָזָר אֲמַר דִּגְבַר דְּחִיל חַטָּאִין הוּא, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא יִרְאַת שָׁמַיִם בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה״.
דָּרִישׁ רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא, אוֹתוֹ מַלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עַל הָהֵרָיוֹן לִילָה שְׁמוֹ, וְנוֹטֵל הַטִּפָּה וּמַעֲמִידָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, טִפָּה זוֹ מַה תְּהֵא עָלֶיהָ, גִּבּוֹר אוֹ חַלָּשׁ, חָכָם אוֹ טִפֵּשׁ, עָנִי אוֹ עָשִׁיר, אֲבָל צַדִּיק וְרָשָׁע לָא קָאֲמַר כִּדְרַבִּי חֲנִינָא דַּאֲמַר רַבִּי חֲנִינָא הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם וְכוּ׳ (כְּדִלְעֵיל).
הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ מֵאָה בְּרָכוֹת בְּכָל יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ״. רַב חִיָּא בַּר אָוְיָא, בְּשַׁבָּתָא וּבְיוֹמֵי טָבֵי טְרַח וּמְמַלֵּי לְהוֹ בְּאִסְפַּרְמְקֵי וּמְגָדֵי.
חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ מֵאָה בְרָכוֹת בְּכָל יוֹם, וְשָׁאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ שְׁנֵי פְסוּקִים בְּכָל יוֹם כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם, וְכַמָּה יְמֵי חַיָּיו שֶׁל אָדָם, שִׁבְעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה״, וְכַמָּה מִנְיַן יָמִים שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה, עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֲלָפִים אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים, וְחֶשְׁבּוֹן יְמֵי שָׁנָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע, טֹל מֵהֶם הַשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים שֶׁאֵינָן מִן הַמִּנְיָן שֶׁהֵן יְמֵי שִׂמְחָה וְתַעֲנוּג נִמְצְאוּ יְמֵי שַׁבָּתוֹת שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים שֵׁשׁ מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּמִנְיַן יְמֵי הַחַגִּים לְחֶשְׁבּוֹן שְׁמוֹנָה עָשָׂר יָמִים אֶלֶף וּמָאתַיִּם וְאַרְבָּעִים וְנִשְׁתַּיְּרוּ יְמֵי הַחֹל עֶשְׂרִים אֲלָפִים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים, (סַךְ הַכֹּל עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֲלָפִים אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים), וְחֶשְׁבּוֹן פְּסוּקִים שֶׁל תּוֹרָה חֲמֶשֶׁת אֲלָפִים שְׁמוֹנָה מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם, וּפְסוּקִים שֶׁל נְבִיאִים תִּשְׁעַת אֲלָפִים מָאתַיִם תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע וּפְסוּקִים שֶׁל כְּתוּבִים שִׁבְעַת אֲלָפִים תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁשִּׁים, סַךְ הַכֹּל (שִׁשִּׁים וּשְׁלֹשָׁה) [עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה] אֲלָפִים תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע לְבַד מִסִּפְרֵי הַחִיצוֹנִים. וְרָצוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקִבְּלוּ עַל עַצְמָן כְּדֵי שֶׁיּוֹסִיפוּ עַל מֵאָה בְּרָכוֹת שְׁנֵי פְסוּקִים בְּכָל יוֹם, אֶחָד כְּנֶגֶד ״נַעֲשֶׂה״ וְאֶחָד כְּנֶגֶד ״נִשְׁמַע״, וּמָאן אִ(י)⁠נוּן שְׁנֵי פְסוּקִים ״וּמְקַבְּלִין דֵּין מִן דֵּין וְאָמְרִין״ ״וּנְטָלַתְנִי רוּחָא״, וְאוֹמֵר סֵדֶר זֶה בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים בְּמִנְחָה, וּבִימוֹת הַחֹל בְּיוֹצֵר.
מָה ה׳ אֱלֹהֶיךְ שּאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה.
בראשונה צריך יראה ואח״כ ימצא בשמחה
אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן. רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, (תהלים ב) עִבְדוּ אֶת ה׳ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. וְכָתוּב (שם ק) עִבְדוּ אֶת ה׳ בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. הַפְּסוּקִים הַלָּלוּ קָשִׁים זֶה עַל זֶה.
אֶלָּא כָּךְ שָׁנִינוּ, עִבְדוּ אֶת ה׳ בְּיִרְאָהשֶׁכָּל עֲבוֹדָה שֶׁרוֹצֶה בֶּן אָדָם לַעֲבֹד לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ, בָּרִאשׁוֹנָה צָרִיךְ יִרְאָה, לִפְחֹד מִמֶּנּוּ. וּמִשּׁוּם הַפַּחַד שֶׁל אֲדוֹנוֹ יִמָּצֵא אַחַר כָּךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְשִׂמְחָה אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה, וְעַל כֵּן כָּתוּב, (דברים י) מָה ה׳ אֱלֹהֶיךְ שּאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה.
(זהר ויקרא דף אחרי מות)
וַאלּאַןַ יַאִיסרַאאִיל מַא אַלַּדִ׳י יַטלֻבֻּהֻ מִנךַּ אַללָּהֻ רַבֻּךַּ אִלַּא אן תַּכַ׳אפַהֻ וַתַּסִירַ פִי טֻרֻקִהִ וַתֻחַבִּבַּהֻ וַתַּעבֻּדַהֻ מֻכ׳לִצַא בִּכֻּלִ קַלבִּךַּ וַנַפסִךַּ
וכעת, אהה ישראל! מה הוא מבקשו של ה׳ אלהיך, ממך, רק שתהיה יראתו עליך, ושתלך בדרכיו ושתחבב אותו, ושתעבוד אותו במסירה ונתינה בכל לבך ונפשך.⁠1
1. [ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלהיך וגו׳ לשמר את מצות ה׳. ואי זה דבר יקים בהן יראת ה׳ הנה ממצוות המדות והשקלים, כמו שכתוב (ויקרא יט, לו): מאזני צדק אבני צדק וגו׳. ואי זה דבר יקים ממצות הדינין באמת ובמשפט, כאמרו (דברים טז, יט): לא תטה משפט לא תכיר פנים. ואי זה דבר יקים באסור והתר כאכילת הבשר והדומה לזה, כאמרו (ויקרא יא, ב): זאת החיה אשר תאכלו. ואי זה דבר יקים ממצוות טמאה וטהרה, כאמרו (שם מז): להבדיל בין הטמא ובין הטהר, ועוד (שם יד, נז): להורת ביום הטמא וביום הטהר. וכן בענין הזריעה והמעשר והצדקות והדומה להם. ואם תאמר ילמד כל זה ויורה בו לאנשים אחרים ויעשוהו, אם כן הם המה העובדים, ולא הוא בעצמו, כי בהם נשלמה עבודת הבורא לא בו. (׳האמונות והדעות׳ רבי סעדיה גאון, מאמר עשירי).]
ועתה ישראל – אף על פי שעשיתםא כל זאת, עודנו רחמיו וחיבתו עליכם, ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם: כי אם ליראה וגומ׳.
ודרשו רבותינו (בבלי ברכות ל״ג:) מכאן: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״שעשיתי״.
ועתה ישראל AND NOW, O ISRAEL, [WHAT DOES HASHEM YOUR GOD ASK OF YOU] – Although you did all this, yet His mercy and His love are extended over you, and in spite of all that you sinned against Him, He asks nothing of you EXCEPT TO FEAR [HASHEM YOUR GOD, etc.].
כי אם ליראה וגו'‏ EXCEPT TO FEAR [HASHEM YOUR GOD, etc.]. – Our Rabbis derived from this ("and now, what does God ask from you") that everything is in the hands of God except the fear of God (Berakhot 33b).
פס׳: ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל וגו׳ – אחר שהוכיחם הזכירם על התשובה שנאמר ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. 1משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו כקטן. ואם מבקשין ממנו כלי קטן ואין לו דומה עליו כגדול. כך אמר משה כי אם ליראה את ה׳ כאילו דבר קל הוא:
1. משל לאדם שמבקשין ממנו וכו׳ (ברכות ל״ג):
(יב-יג) ועתה ישראל – אף על פי שהקצפתה, אין הקב״ה שואל מעמךא כי אם ליראה – ותטיב דרכיך מעתה, והכל מחול לך. שמעתי.
ולי נראה: מה י״י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה – וזה דבר קל הוא. שהרי אם יאמרו לך כל העולם כולו שלא לירא ממנו, היה לך לירא, שהרי חייך ונפשך בידו, ובידו להמית ולהחיות ואין מידו מציל,⁠1 ובדין הוא שיהא מוראו עליך, ותעשה כל אשר יצוך, פן יבולע לך. אין לך {מלך}⁠ב בשר ודם שהי⁠{ת}⁠ה2 מסור בידו, כמו שאתה מסור ביד הקב״ה, שלא היתה3 ירא אותו ותעשה כל אשר יצוה.
מעמך – איני מבקש מעמך רק היראה והאהבה, כי כל מצות אינם מעמך, רק מעמו. אם יתן לך בית – תעשה מזוזה ומעקה, כסות – תעשה גדילים, מעות – תעשה מהם צדקה, דגן תירוש ויצהר – תן ממנו תרומות ומעשרות, בן – תמול אותו. נמצא שאין זה מעמך, אלא מעמו. אין לך ישמעאל בעולם שאם יתן לך כ׳ דינרים, שלא היית נותן בשבילו למקום שיצוה החצי או השליש, והייתה4 מחזיק לו טובה. וכן יש לך {לתת} בשביל הקב״ה, ולשבח על מה שעשאך נותן לו, ולא מחזר על הפתחים. וזהו: שאינו שואל מעמך – משלך, רק היראה והאהבה וכוונת הלב. וכן כתב: מי הקדימני ואשלם, תחת כל השמים לי הוא (איוב מ״א:ג׳) – אני מקדים לתת להם קודם שיתנו בשבילי כלום. וכן אמר דוד: {ומידך}⁠ג נתנו לך (דברי הימים א כ״ט:י״ד).⁠5
ולא די שאתה עושה מצוה, אלא שתקבל שכר, דכתיב: לטוב לך.
ומזה הפסוק רמזו רבותינו (בבלי מנחות מ״ג:) מאה ברכות בכל יום. דכתיב: מה י״י אלהיך שואל, אל תקרי מה אלא מאה. ומאה אותיות בזה הפסוק ב״ועתה״, כשתיקרי מאה עם האל״ף שבמאה, יש בו מאה אותיות, כי בתוך הפסוק מאה אותיות חסר אחת, ועם האל״ף הן מאה שלימות. ועתה איכא תרתי: אחת שאתה קורא מאה, ועוד שהאותיות עתה מאה. שמעתי.
2. =היית.
3. =היית.
4. =והיית.
5. השוו ר״י בכור שור דברים ט״ו:ו׳.
א. בכ״י מינכן 52: ממך.
ב. בכ״י מינכן 52: עני.
ג. בכ״י מינכן 52: משלך.
(12-13) ועתה ישראל – NOW ISRAEL – even though you have angered [Him], the Blessed Holy One שואל מעמך כי אם ליראה – ONLY REQUIRES OF YOU TO FEAR – and to improve your ways from now on, and all is pardoned for you. I heard.
And to me it appears: מה י"י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה – WHAT DOES HASHEM YOUR GOD REQUIRE OF YOU BUT TO FEAR – and this is an easy thing. For even if the entire world would say to you do not fear Him, you would still fear, since your life and your soul is in His hand, and it is in His power to kill and to make live and there is no one who can deliver from His hand, and it is just that His fear shall be upon you, and you shall do everything He commands you, lest you be swallowed up. There is not a human {king} whose power you would be under, a you are given over into the hand of the Blessed Holy One, that you would not fear and do whatever he commanded.
מעמך – OF YOU – I ask of you only fear and love, because all of the commandments are not from you, but from Him. If He gives you a house – make a mezuzah and build a fence around the roof; clothing – make fringes; money – take from it charity; grain, wine, and oil – give from it priestly gifts and tithes; a son – circumcise him. It turns out that this is not from you, but from Him. There is no merchant in the world that if he gives you twenty dinars, that you would not give for him, to the place he commands, a half or a third, and you would owe him a favor. And likewise you must {give} for the Blessed Holy One, and to give praise that your Maker created you, you give to him [the poor person], that he [need] not seek charity. And this is: "that He does not ask of you" – from yours, just the awe and the love and intention of the heart. And thus is written: “Who has given Me anything beforehand, that I should repay him? Whatever is under the whole heaven is Mine” (Iyyov 41:3) – I give them first, before they give me anything. And thus said David: “{and of Your own} have we given You.” (Divrei HaYamim I 29:14).
And not enough that you are fulfilling a commandment, but you will receive reward, as it is written: FOR YOUR GOOD.
And from this verse our Rabbis found a hint (Bavli Menachot 43b:14) [that one should say] one hundred blessings every day. As it is written: What [“מה”] does Hashem your God ask, do not read it as “מה” but rather as “מאה” [one hundred]. And there are one hundred letters in this verse of “And now”; when you read [the word as] מאה with the aleph that is in “מאה”, it has one hundred letters in it, because this verse has one hundred letters minus one, and with the aleph it is a full one hundred letters. And now, behold, there are two [derivations]: one that you read it as one hundred [מאה rather than מה], and the other: that the letters are now one hundred. I heard.
ועתה ישראל מ״ה ה׳ שואל וגו׳ – דרשו מזה ק׳ ברכות, וזהו ג״כ שאמר הכתוב על מ״ה אדניה הטבעו, כלומר על ק׳ אדנים שבמשכן העולם עומד שכנגדן תקנו ק׳ ברכות בכ״י דבזה כתיב ג״כ מ״ה ואל תקרי וכו׳ כי האדנים היו מאה לומר שכל המקיים ק׳ ברכות בכ״י זוכה לבנין הבית, והנה דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כתוב בתורה כדאמרן מ״ה ה׳ שואל וגו׳, שנוי בנביאים נאום הגבר הוקם ע״ל וכתיב בי׳ ונעים זמירות ישראל, שזמירות ישראל יהיו כן, ומשולש בכתובים הנה כ״י כ״ן יבורך גבר ירא ה׳.
כי אם ליראה – וקשה וכי מלתא זוטרתא הוא ופי׳ הג״ן דתחלת פסוק זה מוסב וקאי אסוף פסוק שלאחריו דהיינו לטוב לך כלומר מה כל שאילתו ממך בכל המצות חקים ומשפטים הרבים והגדולים כ״א לטוב לך.
(יב-טו) מה י״י אלהיך שואל מעמך – נמשך אל לטוב לך (דברים י׳:י״ג), יאמר אינו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו ולאא לצרכך, כטעם: אם צדקת מה תתן לו (איוב ל״ה:ז׳), רק הכל הוא לטוב לך. ואמר הטעם: כי לי״י אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, וכולם נותנים כבוד לשמו, איננו צריך לך, רק באבותיך חשק השם ויבחר בזרעם אחריהם, מכל העמים, בכם – שאתם מבחר זרעם, לא בישמעאל ולא בעשו.
וטעם: כיום הזה – כי כן יהיה בכל זרעם לעולם. וכבר פרשתי (רמב״ן דברים ז׳:ז׳) החשק והבחירה. ופירוש שמי השמים – גלגלי ארבע היסודותב שהם בכח השמים למטה מהם, כענין: הארץ וכל אשר בה. וכך אמר במזמור: הללו את י״י מן השמים הללוהו במרומים (תהלים קמ״ח:א׳), והזכיר מלאכיו וצבאיו ושמש וירח וכוכבי אור (תהלים קמ״ח:ב׳-ג׳), ואחר כך: הללוהו שמי השמים (תהלים קמ״ח:ד׳).
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בדפוס רומא, דפוס ליסבון: ״אלא״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״יסודות״.
(12-15) WHAT DOTH THE ETERNAL THY G-D REQUIRE OF THEE. This is connected with the expression [in the following verse] for thy good. He is stating: "He does not require anything of you for His sake, only for your sake,⁠" similar in meaning to the verse, If thou be righteous, what givest thou Him?1 Rather, it is all for your good. And he stated the reason for it, because unto the Eternal thy G-d belongeth the heaven, and the heaven of heavens, the earth, with all that therein is,⁠2 all giving glory to His Name and He is not in need of you. Only the Eternal delighted in thy fathers to love them, and He chose their seed after them, even you, above all peoples,⁠3 for you are the chosen of their seed, not Ishmael nor Esau.
AS IT IS THIS DAY. The meaning thereof is that thus it will be with their seed forever [that they will be His chosen ones]. I have already explained4 the terms "delight" and "choosing.⁠" And the expression the heaven of heavens5 refers to the spherical bodies of the four elements [fire, water, earth and air] which are in the potential of the heavens below them,⁠6 similar to what is said, the earth, with all that therein is.⁠7 And so it is said in the psalm: Praise ye the Eternal from the heavens; praise Him in the heights,⁠8 and continues to mention His angels, His host,⁠9 and the stars of light,⁠10 and afterwards, Praise Him, ye heaven of heavens.⁠11
1. Job 35:7.
2. (14).
3. (15).
4. Above, 7:6.
5. (14).
6. See Vol. I, pp. 36-37.
7. (14).
8. Psalms 148:1.
9. Ibid., (2).
10. Ibid., (3).
11. Ibid., (4).
ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך – יאמר אע״פ שהכעסתם אותו פעמים רבות בחורב ובמדבר, הרי הוא מוחל לכם את הכל ובלבד שתיראו מלפניו מכאן ואילך.
וכתב הרמב״ן ז״ל כי פסוק זה כלו נמשך עד לטוב לך, יאמר איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו ולא לצרכך, כטעם (איוב ל״ה:ז׳) אם צדקת מה תתן לו, רק הכל הוא לטוב לך, ואמר הטעם כי לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, וכלם נותנין כבוד לשמו, אינו צריך לך, רק באבותיך חשק ה׳ ויבחר בזרעם בכם, שאתם מבחר זרעם לא בישמעאל ועשו. וטעם כיום הזה כי כן יהיה בכל זרעם עד כאן.
וידוע מה שדרשו רז״ל מן הכתוב הזה, שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר מה ה׳ אלהיך שואל מעמך, אל תקרי מה אלא מאה, כלומר מאה ה׳ אלהיך שואל מעמך.
ויש בפסוק זה צ״ט אותיות ועם אל״ף שתשים במלת מ״ה ישלמו למאה אותיות ותחזור המלה מאה, כדי לרמוז בדרך אסמכתא שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות. וכן יש אסמכתא לזה מפסוק (תהלים קכ״ח:ד׳) הנה כי כן יבורך גבר ירא ה׳, כי ירא ה׳ יש לו לברך מנין כ״י כ״ן. עוד (שמואל ב כ״ג:א׳) נאם הגבר הוקם על, קיים ע״ל ברכות. ואמרו כי דוד ע״ה יסד מאה ברכות, ואח״כ שכחום וחזרו אנשי כנסת הגדולה ויסדום.
ועתה ישראל מה ה' אלו-היך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלו-היך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו, ולעבוד את ה' אלו-היך בכל לבבך ובכל נפשך, "and now, what does the Lord your God ask of you except to revere the Lord your God, and to walk in all His ways, and to love Him, and to serve Him with all your heart and all your soul.⁠" Moses sums up that in spite of the fact that you have annoyed God so many times both at Chorev and in the desert, He is prepared to forgive you on the understanding that from now on you will display reverence for Him.
Nachmanides writes that this verse is a long verse continuing until the end of verse 13 in our text, i.e. including the words לטוב לך, "for your benefit.⁠" The message is that God does not require obeisance, service, love, reverence for His sake, but all of these requests are for your benefit. We have repeatedly explained the concept that seeing God owns the universe and all there is in it there is nothing that a creature can do to enhance His well being.
Our sages in Menachot 43 use the words 'מה ה' to derive from here the requirement for each person to recite 100 benedictions daily. They read the words מה ה' שואל as מאה ה' שואל, "the Lord asks for one hundred (benedictions)".
The verse contains 99 letters. If you add the missing letter א to make up the word מאה, you will have 100 letters. We have another verse in Psalms 128,4 הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', "this is the way a God-fearing man is to bless the Lord.⁠" The numerical value of the combined words כי כן is 100. David introduced the rule to recite 100 blessings a day. It had been forgotten in the course of centuries until the Men of the Great Assembly reintroduced the practice
(יב-יג) מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה – דבר זה תימא אין לך עול גדול ביראת שמים. ושמעתי שתחלת הפסוק קאי לסוף פסוק שני דקאמר אשר אנכי מצוך היום לטוב לך ואינו עושה כי אם להנאתך שתקבל שכר טוב. ומזה הפסוק רמזו חכמים לומר מאה ברכות בכל יום מדכתיב מה אל תקרי מה אלא מאה וכשתוסיף א׳ תקרא מאה. ותמצא מאה אותיות בפסוק והשתא איכא תרתי טעמים שאתה קורא מאה. ולפיכך אנחנו כורעים במודים לפי שמודי״ם בגימ׳ ק׳ כנגד מאה ברכות שאדם חייב לומר בכל יום.
ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך – אטו דבר קטן הוא זה וי״ל דאקרא דלבתריה קאי לשמור את מצות ה׳ וגו׳ לטוב לך כלומר אינו שואל ממך דבר זה כי אם לטוב לך להנאתך ולהרבות לך שכר. ומיהו רבותינו הקשו כן ותירצו דלגבי משה מילתא זוטרתי היא ומכאן דרשו רבותינו דחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום דכתיב מה אל תיקרי מה אלא מאה כלומר ק׳ ברכות ה׳ אלהיך שואל מעמך. ויש לחזק הדבר מ״ה בחילוף א״ת ב״ש הוי י״ץ שעולה מאה וכן בפסוק זה יש מאה אותיות חסר אחת וכאשר תוסיף אות אחת לעשות ממנה מאה תשלם החשבון למאה. וי״א כי דוד תקנם שבכל יום היו מתים מאה אנשים מישראל באו והגידו לדוד עמד ותקן מאה ברכות בכל יום שנ׳ נאם הגבר הוקם על ע״ל בגימטריא מאה ומיד נעצרה המגפה. עוד יש להוכיח מאה ברכות מדכתיב הנה כ״י כ״ן יברך גבר במנין כ״י כ״ן יברך גבר כי יברך חסר וא״ו כתיב ולכך תקנו לומר מודים שהרי פי׳ משתחוים כדכתיב גבי נעמן והשתחויתי לה׳ אלהיך. ותרגם יונתן ואודיתי קדם ה׳ אלהך ומ״מ אנו אומרים מודים ולא משתחוים לפי שעולה בגימטריא מודי״ם מאה לומר שכל האומר מודים כהוגן כאלו קיים מאה ברכות ר״ל שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה או שיראה איסר כנגד לבו וכרע כחוטרא וזקיף כי חויא ושיתכוין לומר משתחוים אנו לך כדאיתא בירוש׳ א״ר בון מיומי לא איכוונית וכו׳ ומחזיקנא טיבותא לרישאי דכי מטינא למודים כרע מגרמיה.
ועתה ישראל, מה ה' אלוהיך שאל ממך, "and now, Israel, what is it the Lord your G–d asks of you, etc.;⁠" the list that follows comprises all aspects of life, so that it is hard to understand Moses as portraying G–d's demands upon us as something trivial. According to one view, this question refers only to the last item in the list, i.e. "G–d asks us to do only what is clearly of benefit for us and is good for us and the observance of which will result in our earning a great reward.⁠" However, our sages in the Talmud tractate B'rachot, folio 33 are clearly disturbed by such an interpretation. This is why they distinguish between ordinary folks like ourselves, and Moses, and state that what appeared as relatively easy in Moses' eyes concerning himself, is a great deal more difficult for the ordinary Jew. Different sages dealing with the same problem arrive at a different conclusion by saying that the opportunity that G–d gave us by our earning merits through the recital of 100 benedictions on each day is what makes it so easy to accumulate all those merits. They arrive at this by not understanding the word מה in our verse as meaning: "what,⁠" but as מאה, "one hundred,⁠" the Torah alluding to how easy it is to accumulate one hundred merit points daily. (Compare Talmud, tractate Menachot, folio 43.) Our author tries to reinforce this daring interpretation by reminding us that whereas the numerical value of the word מה when we read the aleph bet from right to left, adds up to 45, when we read it from left to right these two letters appear as יץ in the matching (corresponding) sequence, and then add up to 100. Some, much later commentaries, such as Tur, Or Hachayim, chapter 46, state that King David, 500 years earlier than Ezra, who had introduced public Torah reading on Mondays and Thursdays, decreed the need to recite one hundred benedictions daily; he bases himself on Samuel II chapter 23,1 according to which 100 men in David's army died daily and he did not know why, so that he introduced the rule to recite these benedictions to ward off the cause for these mysterious deaths. The numerical value of the word על which follows the word הוקם in that word is 100. and it is reported that the plague that killed one hundred people every day ceased forthwith, i.e. as soon as the people started reciting 100 benedictions daily. There is another interesting source for the benefit of the recital of 100 benedictions daily, which is derived from a verse in Psalms 128,4: הנה כי כן יבורך גבר, "so shall the man who fears the Lord be blessed,⁠" the last four words of this line, seeing that the word has been spelled defectively, i.e. יברך, have a numerical value of 100, were the reason for the inclusion of the benediction מודים אנחנו לך, "we give thanks to You,⁠" in the daily amidah prayer which we recite three times daily at least. We bow down while reciting this benediction. The source of bowing down when reciting these words is found in Samuel I 15,30 where King Shaul, after having been rebuked by the prophet Samuel for failing to have killed Agag, the King of the Amalekites, confesses to having sinned and bows down, והשתחויתי לה' אלוהיך, "I prostrated myself bowed down to the Lord your G–d". Targum Yonathan translates the word והשתחויתי there as meaning: "I have given thanks.⁠" The fact is that we do not prostrate ourselves during the daily amidah prayer when reciting the prayer beginning with the word מודים. The reason may be because the numerical value of the letters in that word is 100. This is another allusion to the fact that reciting 100 benedictions daily is appropriate or mandatory for each one of us. Or, the sages teach us that if one thanks the Lord daily in a proper fashion this is equivalent to having recited one hundred benedictions daily. In other words, it is equivalent to prostrating oneself. This has been attested to by a Rabbi Boon, in the Jerusalem Talmud1
1. [I have not found the quote, perhaps it is inaccurately quoted. Ed.]
ועתה ישראל מה י״י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה – פי׳ הרמב״ן שהוא נמשך על לטוב לך פי׳ שאינו שואל ממך דבר לצורכו רק לצורכך שתיראנו כדי שייטב לך ואמר הטעם כי:
ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעמך כי אם ליראה, "And now, what is it that the Lord tour God asks of you, except to be reverent?⁠" Nachmanides writes that the word ועתה, "and now,⁠" is a continuation of what is written at the end of verse 13 לטוב לך "for your benefit.⁠" In other words, Moses wants the people to understand that any demands made by Hashem on His people are never motivated by what is "good for Him,⁠" but by what is good for His people. The route may be a little circuitous, i.e. when the Jew, by obedience to God, demonstrates a degree of reverence for Him, then all the commandments he performs will turn out to be for his benefit. As proof that performance by the Jewish people of these commandments cannot be designed to benefit the Creator, Moses reminds the people
מה ה׳ אלהיך שואל מעמך – מה בא״ת ב״ש י״ץ ששואל ממך ק׳ ברכות בכל יום ויום ויש בפסוק ק׳ אותיות (ע׳ מנחות מג) וכן ממך עולה ק׳. ועתה ישראל. ב׳ דסמיכי הכא ואידך ועתה ישראל שמע אל החקים כנגד ב׳ תורות תורה שבכתב ותורה שבע״פ.
ועתה ישראל מה י״י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגומר – פר״ש ז״ל, מכאן דרשו רבותינו (ברכות ל״ג ב׳) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ובמקום אחר אמרו (כתובות ל׳ א׳) חוץ מצינים ופחים, וא״כ קשו קראי אהדדי. וי״ל דדברים חלוקים הם ומורים שני עניינים, האחד מורה על החומר ואחד על הנפש. והא דקתני חוץ מצינים ופחים מורה על החומר. שהרי בעוד שהאדם ילך בשוקים או ברחובות או בעודו בביתו יקר מקרהו ויזיק החומר. והא דקתני הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים מורה על הנפש, שהרי ענייני הנפש ותקוניה הם בידי (שמים) [אדם], כדקתני התם במסכת נדה פרק כל היד (ט״ז ב׳), מלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל הטיפה ומעמידה לפני הב״ה, ואומר רבונו של עולם טיפה זו מה תהא עליה זכר או נקבה, גבור או חלש, חכם או טפש, עני או עשיר, אבל צדיק [ורשע] לא אמר, פי׳ לא שאל המלאך לשם אם יהיה [צדיק או] רשע, מפני שהיראה תהיה בלב והיא ביד אדם להיות רשע או צדיק. ועל זה הדרך כתב בספר ירמייה הנביא ע״ה (ט׳ כ״ב) כה אמר י״י אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו, ואל יתהלל עשיר בעושרו, פי׳ שכל אלו הם בסבת האלהים ולא בסבתו, אבל בזאת יתהלל, כלומר יכול להתהלל ולהתפאר השכל וידוע אותי, כלומר כשיהיה ירא השם שזה הדבר הוא בידו. ומאחר שהוא בידו והוא השגיח בעצמו ושם אל לבו לירא השם הגדול והנכבד בזה הדבר יכול להתהלל. ולהכי כתיב הגבור ולא כתיב גבור כמו שכתוב חכם ועשיר בלא ה״א. לפי שיש גבור שיכול להיות מתהלל, ואי זהו המושל את יצרו. ובאיכה (ג׳ ל״ח) כתיב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, הב״ה אינו גוזר על האדם לא להיות רע ולא טוב, ותו ק״ל [האיך] מ״ל דצינים ופחים הוא ביד האדם, והא קתני התם בירושלמי אמר ליה אנטונינוס לרבי צלי עלי, א״ל רחמנא לישזבך מהאי צנתא דשלטא בעלמא, א״ל דא צלותא היא דכסותא יתירא וצנתא אזלא, א״ל רחמנא לישזבך משרבא דשלטא בעלמא א״ל הא ודאי צלותא אין נסתר מחמתו כתיב, וא״כ דאמרינן דפחים הוא ביד האדם, א״כ היכי אמר ליה הא ודאי צלותא. [וי״ל] שאנטונינוס היה מלך והיה צריך לעשות ולילך בדרך בשעת חמימות ורבי היה מתפלל בעבורו שיצלח כל כך שלא יצטרך לצאת לדרך בשעת חמימות, וצ״ע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(יב) ועתה ישראל מה י״י אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה – הטעם: אינינו שואל ממך כסף וזהב או מסים אחרים, אינו שואל רק שתעבדהו בשמירת מצותיו אשר אני מצוך היום, שמבואר לך קלותם ותכליתם.
ועתה ישראל מה י״י אלהיך וגו׳ – רוצה לומר: שהוא אינו מעמיס עליך דבר שיהיה ראוי שיכבד עליך כי מה שישאל מעמך לקיים מצותיו אינו כי אם לטוב לך.
ולעבוד את י״י אלהיך וגו׳ – הכונה בו ענין התפלה כמו שביארנו באמרו ואותו תעבדו.
ועבדת את י״י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך – כטעם אמרו ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך והרצון בו שתהיה תפלתך לו בכוונה שלמה יתאחדו כחתיך המתעוררים והם הנכללים באמרו בכל לבבך וכחותיך המשיגים והמציירים שהם הדמיון והשכל והנלוים אליהם והם הנכללים באמרו ובכל נפשך.
(יב-יג) התועלת השבע עשרה הוא להודיע שאין ענין התורה להעמיס עלינו דברים זרים בלתי נאותים אך תצוה לבד על דברים מועילים מצד עצמותם בהפך הענין בשאר התורות ולזה אמר מה י״י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגומ׳ אשר אנכי מצוך היום לטוב לך.
[שער צב]
והנה אחר שהקדמנו מה שראינו להקדים בזה הדרוש המעולה נבא אל ביאור הענין מתוך הפרשה.
ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו׳ – ירצה ועתה ישראל אחר שעברו עליך כל הדברים ההמה אשר הוכחתיך עליהם בדברים הראשונים מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם שתבא בלבך היראה הזאת שאמרנו מה׳ אלהיך לא שתיחס לעצמך האהבה הפילוסופית אשר הם האוהבים אמנם לדעתם הוא אינו אוהב אותם כי לא יתבונן בהם ובעניניהם וגם לא היראה והפחד מחמת המציק ברצון משולח ואין צ״ל שאין לך לירא מן המקרי׳ המחוייבים מצד סבותיהם כמו שאמרנו רק שתבא אל היראה הזאת שאמרנו שאתה יוצא בה מכלל בלתי מרגיש ובא אל גדר החשד והחשש ממנה כי בה לבדה תספיק ללכת בכל דרכיו לאהבה אותו ולעבוד את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את מצות ה׳ ואת חקתיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך. והנה זאת היראה היא המותרת אבל המחוייבת בכל העבודות כמ״ש עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה כי היראה הזאת אינה מזקת ואינו גורמת עצב ודאגה בדברים הנעשים מחמתה כמו שכתבנו בפ׳ עמלק שער מ״ב אבל היא המביאה שמחה ושלמות במעש׳ כמו שאמרנו ראשונ׳ ועכ״פ היתה השאלה הזאת התעוררות נפלא וגלוי דעת נמרץ להשיג השלמיות המיוחדים אל האומה הזאת אשר זכרם בכתוב ההוא המסיים לעבוד את ה׳ בכל לבבך ובכל נפשך היא מעלה נפלאה יכריע לב האדם לכל קרוב אליה. והוא ע״ה המציא תחבולה גדול׳ אמשול אליה משל הלא אם יעמוד לפניך מגדל גבוה וראשו בשמים ושעריו סגורים מפה ומפה ואין פותח ויאמרו לך מהרה חושה עלה על ראשו הלא תשתומם כי לא תדע שום אפשרות לעלותך שמה היה שם פקח אחד ואמר אליך למה תשתומם כי לא אמרו לך לדלג ולקפץ על ראשו בפסיע׳ גסה אחת אבל הרשות בידך להמציא לך המצאות קרובות או רחוקות בם תוכל לעלות אל קצהו הלא יקריב לך אפשרות העליה ותתן לבך לעשותו ואם יוסיף עוד ויראה לך סולם מוצב ארצה וראשו מגיע אל סוף קצה המגדל אשר היה נעלם ממך הנה אז תהיה העליה נקלה מאד ותשמח מאד בעצתו וענין המשל הזה הוא אשר אמרו משה ע״ה באומרו כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה וגו׳. ולא מעבר לים וגו׳. כי קרוב אליך הדבר מאד וגו׳ (דברים ל׳:י״ד). יראה שהדבוק האלהי המוזכר בתורה במעשה מצותיה אינו כאומרו עלה לרקיע או עבור לים בקפיצה אחת. אמנם 1כמו שיש כמה תחבולות והמצאות לעלות לגובה שמי קורה או לעבור הימים הגדולים כן הוא הענין בזה הוא קרוב אליך בשתעל׳ במעלות התלויות במאמר ובלב אשר עשאם האלהים לעלות אליו אלא שסתם שם גרם המעלות במה שסמך על מה שזכרן הנה כשראה לפניהם ענין גבוה ותלול מגדל וראשו בשמים והוא ההפרד מהענינים הזמניים לעלות אל הדבקות האלהי לאהבה אותו ולעבדו בכל לב ובכל נפש שזהו תכלית שלמות האדם והבנתו וראה שערי המגדל סגורים לפני המון העם ואופני התחבולות נעלמים מעיניהם מה שיביא אותם אל יאוש ההשגה ודרישת ההשתדלות ע״ד שאמר החכם ראמות לאויל חכמות בשער לא יפתח פיו (משלי כ״ד:ז׳) עמד עליהם.
ואמר שמע ישראל אם ישאל אלהיך מעמך שתדבק בו לאהבה אותו ולעבדו בכל לבבך ובכל נפשך – כמו שיאהבוהו ויעבדוהו הנבדלים או הנביאים או החכמים האלהיים מבלי שיוקדמו אליך או שיוכנו לפניך הזמנים ודרכים מביאין אל זה הנה באמת דבר זר וקשה וטוב אמור לך עלה השמימ׳ או עבר לים בלי שום תחבולה אמנם כאשר יזמין לפניך סולם נכון בו תוכל לעלות ממעלה אל מעלה בנקלה הנה השאלה אינה קשה בשום צד והנה אנכי מראה לכם דרך ישר וסולם נאות בו תוכלו לעלות יפה. והנה הראשונה והעקרית ממדרגותיו היא היראה שזכר על האופן עצמו שפירשנו כאן אין היראה אין שום מקום למעשה. ואם שעל כל פנים העבודה מיראה היא החסרה שבעבודות שאף כי ידע שהוא יתעלה רצה בטוב ומואס ברע ומשכיר ומעניש עליהם מ״מ כיון שעושה מחמת יראת העונש הרי הוא שוה לתינוק שלמד פרקו מיראת רצועת רבו וכיוצא ולזה קראוה עבודה שלא לשמה. אבל אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה (הוריות י׳.) שכבר תועיל לו הדעות בהשגחת רבו ויראתו אותו בתחלתו לכשיעסוק אח״כ מזולת הבחינ׳ ההיא ולזה השליבה מהסולם הראשונ׳ היא היראה והיא נקלה עליו גם היא מחוייבת לו לפי טבעו כי מי יחיה משומו אל סערת ה׳ על ראש רשעים שכבר אמרנו דלגבי משה והנמשכים אחריו מילתא זוטרתי היא וכמ״ש ראשית חכמה יראת ה׳ (תהלים קי״א:י׳). והנה באמת המדרג׳ השנייה והסמוכ׳ אליה היא קבלת המצות וההליכה בדרכיו כי מפני היראה הזאת תקבל להפרד מקצת דרכי העולם ללכת בדרכיו. וכמ״ש אשרי כל ירא י״י ההולך בדרכיו (תהלים קכ״ח:א׳) והנה אין ספק שהמדרג׳ הזאת תביאך אל מדרגה שלישית ומעולה ממנה והיא עבודת האהבה אשר עליה אמר לאהבה אותו וכבר תהיה מבני ביתו של מלך שנאמר עליהם לאוהביו ולשומרי מצותיו (שמות כ׳:ה׳). אמנם כשתרגיל עצמך להיות במדרגת האהבה עמו הנה באמת קרוב אליך הדבר להיות מבני המדרגה העליונה לעמוד לשרת לפני ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וזה לא יהיה רק בהפרד עוד מהענינים הזמניים עד שלא תעבוד עבודה כ״א בכל לב ובכל נפש.
1. כמו שיש וכו׳, ר״ל שכונת הכ׳ היא, כמו שלא תוכל לעלות בקפיצה אחת לשמו קורה כ״א ע״י התחבול׳ שתעלה עליה לאט לאט, במדרגות ההולם אשר מוצב ארצה וראשו מגיע שמה [ובזמנינו אלה המציאו התחבול׳ לעלות גם בגובה האויר. כי אחרי שידעו בחכמת הטבע כי גם אויר הנשימה, יש לו כובד מה כי משקל כל רגל מעוקב ממנו ג׳ לאטה ומעט יותר, המציאו כדור עשוי מבגד משי אשר לא יעבור הרוח בו, ויוציאו ממנו אויר הנשימה הכבד שהיה בו בתחילה וימלאוהו באויר אחר שהוא קל מאוד, ובשולי הכדור הזה מתחתיו מחובר ספינה אחת קטנה אשר בה נתון גם חול הרבה למען יהיה לו כובד מה ולא יעוף למעלה יותר מרצון בעליו, וכאשר ירצה לעלות ינתקו החבלים אשר בה הי׳ קשור בתחילה על פני הארץ ואז יגבה הכדור הקל יותר מהאויר אשר עליו מלמעל׳, וסביבותיו, כמו שיצוף השמן אשר יתן אל כלי המלא מים, בעבור שהוא קל יותר מהמים אשר ע״כ יעלה עליו למעלה כנודע. ולפי מה שיקל האדם את הספינה יותר ע״י השליכו החול אשר בתוכה מעט מעט ארצה כן יעלה הכדור והוא עמו יותר למעלה וברצותו לרדת ארצה יפתח מעט מעט פתח הכדור אשר הושם בצדו להכניס בו אויר הנשימה היותר כבד וירד על ידי זה מטה מטה, ובז׳ לחודש יאנואר תקמ״ה לפ״ק היה בלאנשארד Blanchard הצרפתי הראשון אשר עבר בכדור כזה בגובה האויר מענגלאנד לפראנקרייך על פני המים אשר בלשון הים המבדלת ביניהם, ואלו הית׳ התחבולה הזאת נודעת כבר להרב ז״ל לא הי׳ צריך לדחוק ולפרש מאמר הכתוב ״לא בשמים הוא״ כעין רמז על שמי קורה, כ״א על גובה האויר כפשוטו.] וכמו שלא תוכל לעבור מהר חיש אל ארץ אשר מעבר לים היא, כ״א באמצעות אניה אשר לאט לאט תוליכך שמה על פני המים, כן לא תוכל להשיג גם הדבור האלהי, אם תשתוקק נפשך אליו מהר חיש ובבת אחת, כי אם בעלותך בסולם השלימות הנפשיית מעלה מעלה ממדרגה למדרגה, והמדרג׳ הראשונה היא הירא׳, והשני ההליכה בכל דרכי הי״ת, והשלישית לאהבה אותו והרביעית לעבדו בכל לב ונפש, וע״ז רומז לדעת הרב ז״ל מאמר הכתוב ״ועתה ישראל״ וכו׳ (עיין בפנים).
ורבותינו דרשו מכאן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. בפרק אין עומדין דס״ל שהמקר׳ הזה אינו דבק עם הקודמי׳ לו אבל הוא התחלת דבור שבא להודיע׳ שכל עניני האד׳ הטבעיי׳ כגון ארוך וקצר לבן ושחור וכיוצא בהן כלן בידי שמים הן כפי העת של נפילת טיפת הזרע ברחם שהמלאך הממונה על ההריון נוטלה ומכריז עליה ואומר טפה זו מה תהא עליה כלומר כל מה שתהא עליה כגון ארוך וקצר וכיוצא בהן אבל צדיק ורשע לא קאמר מפני שאינו בידו שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ולפיכך אין צורך לשאול ממך אלא ליראה וכיוצא בה מפעולות האדם הרצוניים שאם ירצה יפעל ואם לאו לא יפעל שבכללם היא יראת השם שהיא תלויה בידך:
(הקדמה) ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך. עד ושמרתם כל המצוה וגומר. יען וביען הרבו חכמים האחרוני׳ מבני עמנו לדבר דברים טובים ונכוחים בענין היראה ובפי׳ הפרשה הזאת ואין דעתי נוטה אליהם צריך אני להודיעך הדברים בשרשיהם. ואסדר דבריהם כפי דעתם ואליץ עליהם כל מה שאוכל ואליהם תטוף מלתי:
הנה היראה כפי מה שכתבו הרב המורה בחלק ג׳ פרק נ״ב והר״ן שהרחיב בה הדבור מאד והנמשכים אחריהם. תאמר על ב׳ פנים האחד על נסיגת הנפש לאחוריה והתקבץ כחותיה כשתרגיש איזה דבר מחריד וזהו ענין הפחד והמגור אשר יהיה לאדם מהמזיק כאלו תאמר פחד האדם מאויבו כשיבא עליו וחרבו שלופה בידו. או מדוב שכול כי יפגע בו. וזה הוא כלו הפעלות מהנפש החיונית כי ימצא ג״כ זה בב״ח. כמו שיירא הכבש מהזאב או מהאריה וכמו שאמר (עמוס ג׳) אריה שאג מי לא יירא. ומזה המין אמר יעקב אבינו בתפלתו (פ׳ וישלח) הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני. (פ׳ תולדות) כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני ודומיהן:
והמין השני הוא מפעל השכל. והיא היראה הנמשכת מפני הכרת מעלת הדבר הנורא אמר ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. (משנה אבות ד׳) ומורא רבך כמורא שמים. ומזה המין אמרו ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. כי מפני הכרתו זאת נתחדשו בו יראת המקום ההוא. וכבר התברכו בני ישראל בשני מיני היראה האלה שייראו שאר האומות מפניהם אמר לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה׳ אלהיכם על פני כל הארץ רמז בפחד המין האחד. ובמורא המין השני כי הם יפחדו מישראל מפאת יכלתם וגבורתם כמו שאמר (פ׳ בשלח) שמעו עמים ירגזון חיל אחז וגו׳. וייראו ג״כ ממעלת קדושתם כמו שאמר (פ׳ כי תבא) וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך. ושני אלה מיני היראה נמצאו בנו בערך אלהינו יתברך כי הנה האנשים החסרים יפחדו ממגור הרעות הגדולות המשולחות מפניו יתברך ועל זה אמר (תהלים כ״ב) ייראו מה׳ כל הארץ ממנו יגורו כל משפחות גוים. ואמר (ירמיהו ה׳) האותי לא תיראו נאם ה׳ אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים. ר״ל שהיה בידו לשלחו על פני תבל וכאמרו (תהלים ס״ח) כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים. אמנם השלמים לא יפחדו מזה המין אבל יש להם היראה השכלית לרוממותו כי בהתבונן האדם רוממותו יתברך בפעולותיו במציאות ופחיתות האדם וקטנו במציאות יחרד ויבוש מעשות דבר שלא כרצונו כמו שיבוש האדם מלעשות דבר בלתי הגון לפני אדם גדול ואף כי לא ישיגהו נזק בזה וזה המין מהיראה הוא המשובח כי טבע השכל יכסוף אליה. והיראה מזה המין היא עצם האהבה. ועליו נאמר (תהלים ל״ד) ייראו את ה׳ קדושיו. רוצה ה׳ את יראיו זהו דעת החכמים מבני עמנו בענין היראה. ואמרו שלשני המינים האלו רמז איוב באמרו (איוב ל״א) פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל כמו שבא במה שעבר:
ואחרי ביאור שני מיני היראה. נשאר לדעת מאיזה מהם דבר משה אדונינו באמרו מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. אם מהמין השני או משניהם יחד. ואם אמרנו שכוון אל המין הראשון שהוא ההתפעלות אשר בכח החיוני מיראת הרעות והעונשים ושעליו באה המצוה עם היות היראה הזאת שלא לשמה. כבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה בסוטה (גם פסחים נ׳) ריש פרק היה נוטל שראוי שיבחרו בה מפני שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וכמאמר הנביא (ישעיהו ל״ו) פחדו בציון חטאים וגומר. הנה יתחייבו לזה בטולים חזקים לפי שהמעשים הנעשים על זה האופן לא יבחנו בין טוב לרע. ויצטרך הירא לומר על הטוב רע ועל הרע טוב. מפאת העונש ויראת הרעות והעונשים. ואין שם אמת ולא צדק ולא יושר כי אם התנצל מהנזק ההוא. והנה אהרן עשה את העגל ליראתו פן יהרגוהו כאשר הרגו את חור. ואיך יתכן שישאל הקב״ה זה המין מהעבודה אשר לא יבחן בה בין טוב לרע ורחמנא לבא בעי והלב אינו מתישב בפעלה הזאת אבל ההפך כי עקוב הלב מכל ואנוש הוא. ויקשה עוד לזה הדעת אמרם זכרונם לברכה בברכות פרק חמישי (ברכות ל״ג:) אטו יראה מילתא זוטרתי היא. ואם היה מהמין הזה אין ספק שהיא זוטרתי וזוטרתי אפילו לגבי כל ישראל. כי אריה שאג מי לא יירא. ומי האיש אשר לא יירא. כי יראה חכמים ימותו ואנשי חסד נאספים באין משפט מרוב העונשים ולא יפחד מהם פן יגעו בו. הנה א״כ בערך כל אדם היראה הזאת דבר קל הוא ואין צ״ל לגבי משה כדבריה׳. ואם נאמר שלא שאל כי אם על המין השני מהיראה השכלית. הנה באמת הקשה לשאול שידוע הוא אשר היראה אשר כזאת לא תמצא כי אם בנביאים וחכמים האלהיים ובשרידים אשר ה׳ קורא אשר ראו בחכמתם את מעשה ה׳ כי נורא הוא בנמצאות ואל פעל ידיו השכילו. ומי זה ואיזהו אשר יגיע למדרגה עליונה הזאת. הלא תראה שגם לאברהם אחרי זקנתו ועקידת יצחק נאמר לו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ובמעמד הר סיני אחרי הגיעם אל מה שהגיעו אמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה. ואיך ישאל משה אדונינו לכללות האומה והמונם לירא את ה׳ ממין היראה הזאת שאפי׳ לגבי משה עצמו לאו מילתא זוטרתי היא. וכבר שובח בה משה עצמו שנאמר (פ׳ שמות) ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים:
והרב רבינו נסים חשב להתיר זה. באמרו שהיראה אשר מהמין השני השכלי היא אשר שאל עליה משרע״ה. ושהיא קשה מצד בערך החלק החמרי שבאדם הדוחה אותה מתשוקת שכלו בכל עז שיוכל. ושהיא קלה מצד הכח השכלי אשר מטבעו להשקיף בדברים השכליים האלהיים אשר תמשך היראה מזה. ושמזה הצד אמר מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. וזה בבחינת השכל.
ואמנם בבחינת החמר המונע את האדם בשלמותו זה הזכיר להם הענינים מהעונשים המגיעים אל הרשעים במה שאמר וידעתם היום כי לא את בניכם וגו׳ ואשר עשה וגו׳ כי זה כלו ממה שיחליש הכח החמרי לבלתי התגבר על השכל ומשני הענינים האלה תושלם היראה והאהבה. ר״ל מבחינת השם יתברך ומעלתו כפי השכל. ובבחינת עונשיו על הרשעים בבחינת החמר. ולכן זכר בפסוקים האלה הדברים המפחידים והמאיימים כמכות מצריה וטביעת המצרים בים סוף וענשי המדבר כבליעת הארץ לדתן ולאביר׳ ולא זכר מעמד הר סיני ושאר הטובות שעשה להם. וזכר דתן ואבירם לפי שלא נשארו מהם בנים. והיה עונשם בזה יותר מופלג לפי שבניהם וכל אשר להם נבלעו עמהם כי הנה תאות כל אדם וחשקו בעוה״ז בהשאר בניו אחריו ולכן לא זכר קרח לפי שבניו לא מתו ולא היה מזה הצד ענשו מופלג כענש דתן ואבירם. ואמר שלפי שמשה גבר בשכלו על כחותיו החמריות אמרו אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא. זהו כללות דבריו וענינם ואם האריך הרבה בהם:
וכאשר נתבונן בהם נמצאם בלתי מספיקים בהתר הקושיא ואמתת הענין הזה לפי שהרב רצה לקבץ ולחבר שני מיני היראה ושיהיו שניהם צריכות מצד השכל ומצד החמר להשגת ההצלחה. והדבר הזה בלתי מתישב כי הם אינם נכנסות תחת מין ולא תחת סוג אחד ואין איש אחד שולט בהם כי בעל השכל השלם אשר יש לו היראה השכלית אינו ירא מפחד העונשין והבהלות כלל והאיש החמרי אשר הוא יגור מהעונשים אין לו מבא ביראת המעלה והשכל. כי האחת היא מפעל הנפש השכלית והאחרת היא מפעל הנפש החיונית. והדרא א״כ קושיין לדוכתה. כי אם שאל משה יראת ההמוניים החמרים ודאי מילתא זוטרתי היא לגבי כ״ע. ואינה כדאי שבעבורה תעשינה המצוות ואם שאל היראה השכלית השלמה יקשה הענין הנאמר אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא. לפי שאף לגבי משה היא גדולה. ואף שנאמר שלא היתה גדולה בערך אל משה כי אם דבר נקל לא היה מתחייב שיהיה ג״כ קל בערך אל האחרים שאם משה התגבר שכלו על כחותיו והכניעם באופן נפלא. מי המונע שיהיה זה דבר רב ועצום אצל שאר בני האדם אשר לא הגיעו לאותו שלמות וגם יש לדקדק בכתוב כפי פירושו כי היה לו לומר מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלהיך או יאמר לאהבה את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך כי זה כולל הדברים אשר זכר כלם. ולמה יאריך ליראה. ולאהבה. בהיות שניהם ענין אחד ללכת בדרכיו ולשמור את כל מצות ה׳ וחכם אחד מחכמי הדור אמר לעשות מין שלישי מהיראה ממוצע בין ב׳ הראשונים ואחרים בחרו בדרכים אחרים לא אחפוץ בזכרונם לפי שלא ישרו בעיני:
אבל הנראה אלי בדרוש הזה הוא. שב׳ מיני היראה אשר הניחו החכמים אשר זכרתי שימצאו בבני אדם אליו ית׳ מהנפש חיונית והמשכלת אינם צודקים. ולא ייוחסו אליו יתברך. ולא נקראו אצלו בשם יראה. אם המין הראשון מהפעלות הנפש החיונית מבואר נגלה הוא שלא ייוחס אל השם יתברך לפי שהעבודה אליו יתברך בכל הדברים היא מסודרת כפי הדעת והתבוננות והיא מפועל השכל אם מהעיוני. ואם מהמעשי. ואינו מפועל הנפש החיונית כי הנפש החיוני לא תתפעל כי אם ממה שתשיג בחושי׳ כיראת השור מהזאב או הדוב. אם בראותו אותו ואם בשמעו את קולו. אבל לא תתפעל הנפש החיונית מתוך התבוננות והשתכלות מה. כמו שיהיה הענין ביראת העונשים שהיא נמשכת מהתבוננות הדברים העוברים והשתכלו׳ מעשה ה׳ שכל זה איננו מפועל הנפש החיונית כי אם מהשכל וגם שההתפעלות ההוא איננו ראוי שיקרא כי אם אונס והכרח. ואיך תהיה העבודה אשר כזאת טובה. ויאמרו חז״ל שמתוך שלא לשמה יבא לשמה כי ההפעלות האונסיי ההוא א״א שיבא בשום צד שתהיה העבודה בו לשמה בזמן מהזמנים. וזהו אמרם ז״ל במסכת שבת (בבלי שבת סח) פרק ר״ע וריש פ״ק דע״א גם (פסחים ד״נ) א״ר אבדימי בר חמא מאי דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא מכאן מודעה רבא לאורייתא. רצו בזה שהיה זה אונס גמור והוא מודעא רבה לתורה שלא יהיו מחוייבים בשמירתה עד שהיתה התשובה שקיימו וקבלו עליהם התורה מרצונם בימי מרדכי ואסתר. שנא׳ קיימו וקבלו עליהם קיימו מה שקבלו כבר וזה כלו ממה שיורה שמה שיש בו אונס אין בו קיום עבודה:
ואמנם המין הב׳ שזכרו מהיראה הנה הוא ג״כ בלתי צודק. לפי שהנה היה ראוי שתקרא חכמה או ידיעה. אחרי שענינה ההתבוננות במעשה הש״י ונפלאות פעולותיו וההשערה בגדולתו ורוממות מעלתו. וזהו פרי החכמות ותכליתם ומאיזה צד תקרא הידיעה הזאת יראה ואם אמרו שתקרא כן בעבור שמהידיעה תמשך היראה הנה היה יותר ראוי שתקרא פליאה. לפי שיפלא האדם ממנו כי הידיעה העליונה האלהית תביא בנפש האדם פליאה והתבהלות. וכאמרו (תהלים קל״ח) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד ולא תבא ממנה יראה. והנה ביחזקאל שזכר שראה מראות אלהים לא זכר בו היראה וכן הדבר בכל איש שהידיעה לא תביאהו לידי יראה. אבל ההפך תמצא בידיעת הקדמונים מהחוקרים כי כל עוד שיבחנו רוממות וגדולת הש״י ודלות עצמם במציאות תבטל מהם היראה ממנו ית׳ להבטל היחס בינם לבינו ואמנ׳ תגדל הפליא׳ בדבר. וכמו שאמ׳ לאיוב על אלה הדברים (איוב ט״ו) הוכח בדבר לא יסכון ומלין לא יועיל בם אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל. ולא ידעתי מי הביא האנשים החכמי׳ האלה לתאר המעל׳ הזאת העיונית בשם יראה. שהיא מתיחסת אל המעש׳. ולא אל העיון כ״ש שהכתוב אומר (תהלים קי״א) ראשית חכמה יראת ה׳ שכל טוב לכל עושיה׳ ר״ל שהתחלת החכמ׳ היא בשלמות המדות שהירא׳ עקרם ואינו דבר נמשך אחר החכמ׳ כי אם התחלה לה. ויותר הי׳ ראוי שתקרא זה אהב׳. ומה שאמרו שירא׳ ואהב׳ הם דבר א׳ כשתהי׳ מזה המין. הנה רצו לקבץ בין הדברים הסותרי׳ במהות׳. כי אהבת האדם לדבר הוא בלי ספק זולתי יראה ממנו. כי האהב׳ תגזור האותו׳ מה והירא׳ תגזור התנגדות מה. ועוד שהנה לא מצאנו בכתובי׳ שהביאו ראיה ע״ז שיאמר שם יראה ע״ז המין ר״ל מיראת המעל׳. כי הנה אמר (שם קמ״ז) רוצה ה׳ את יראיו לא כוון על החכמי׳ יודעי סדר המציאו׳ כי אם למה שביאר מיד למיחלי׳ לחסדו. וגם אמרו (שם ל״ד) יראו את ה׳ קדושיו לא נאמר על היודעים בחכמת האלהות. כי אם על הקדושי׳ במעשיה׳ ולכן אמר כי אין מחסור ליריאיו כפירי׳ רשו ורעבו ודורשי ה׳ לא יחסרו כל טוב. הנה ביאר שהיראי׳ הם דורשי ה׳ שדורשי׳ אותו להושיעם בעת צרתם. ומ״ש איוב (ל״ט כ״ג) כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל. לא כוון במלת שאתו על רוממות מעלתו במציאות כמו שפירשו בו. אבל היה ומשאתו לא אוכל נרדף למה שאמר כי פחד אלי איד אל כי השאת הוא הפחד כמ״ש (משלי א׳) בבא כשואה פחדכם. (שם ג) ומשואת רשעים וכן הביאו אותם המדקדקי׳. ותמיה אני איך לא עשו ג״כ החכמי׳ האלה שני מינים באהבת הש״י אהבת השכר. ואהבת המעלה. כי באמת יותר יצדק על המעל׳ שם האהב׳ כמו שזכרתי. סוף דבר שיראת המעל׳ הוא דבר לא יחייבהו השכל והסברא הישרה ולא יורו עליה הכתובי׳ ולא נמצא כן בדברי חז״ל:
אבל אמתת הענין הזה כלו אצלי הוא כפי מה שאומ׳ הנה העבוד׳ אליו ית׳ אצלנו ראוי׳ ומחוייב׳ בבחינת החסדי׳ אשר קבלנו ממנו ית׳. אם המציאות וההויות בבריא׳. ואם השמיר׳ וההתמד׳ במציאות. ועם זה אהבתו לאבותינו והוצאתו אותנו ממצרים ונתינת התור׳ וירושת הארץ ושאר הטובו׳ אשר עשה עמנו בזולת המנהג הטבעי כי אם בדרך נס ופלא כפי רצונו המוחלט. ומפאת ההטב׳ הזאת אשר הגדיל ה׳ לעשות עמנו נתחייבנו לאהב׳ אותו. ומתוך האהב׳ ההיא לעבדו בכל לבבנו ובכל נפשנו כי היתה העבודה והאהבה שנים במאמר ואחד במציאות. כהתאחדות הכח והפעל שהאהבה אליו הוא הכח הנמצא בנפש המסתבכת בה והעבודה הוא הפועל היוצא ממנו. ומלבד האהבה הראויה אליו לעבדו עוד צריך לאדם שישמור את עצמו תכלית השמירה מחטוא לפניו ומלהקציפו כי אין ראוי שיהיה כפוי טובה למי שגמלו כ״כ מחסדים והטבות. הנה יש לנו א״כ עם האלוה ית׳ חיוב האהבה לעבוד את עבודתו וחיוב השמירה והיראה מלהקציפו ואין דבר מזה בעבור רוממות מעלתו בעצמו ונפלאות יצוריו וסדרם לשנצטרך בזה סכלתנו וחכמה יתירה כי אם מפאת חסדיו בבריאה ושמירתו העליונה המתמדת עלינו תמיד שיודע אותם כל אדם. ומלבד שמהבחינה הזאת נתחייב לאהבה אותו וליראה מלפניו הנה יש עוד שכר טוב לאוהביו ולשומרי מצותיו שהקב״ה ייטיב עמהם ויגמלם שכר אהבתם ועבודתם. וימשך ג״כ מהיראה והשמירה מהחטא. ההנצל מהפגעים ומהרעות המתחדשות בעולם. הרי לך בזה שני מיני אהבה שנתחייב להש״י. האחת כעל כל אשר גמלנו הש״י בבריאה. ורב טוב לבית ישראל שהוציאם ממצרים ועשה עמהם להפליא. ושנית מתקות השכר המתחייב לאדם מאותה העבודה והאהבה. ועל זה אמר אנטיגנוס איש סוכו באבות פ״א אל תהיו כעבדים המשמשמים את הרב על מנת לקבל פרס. ר״ל שתהיה אהבתם ועבודתם מהמין הראשון כלומר מפני החסדים והטובות אשר כבר עשה עמהם. לא לתקות השכר שיעשה ויתן בעתיד. כי העובד מפני השכר המקווה מורה שהוא כפוי טובה מהחסד אשר קבל במה שעבר ולכן לא ישים אליו לבו ולא יירא מפניו כי אם בעבור השכר העתיד לבא. וכאמרם בפ״ק דע״ז (ע״ז י״ט) במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו. וכן יצא לנו מזה ג״כ שני מיני היראה אליו ית׳ אם שלירא מפניו ר״ל מלהקציפו. כי אחר שהיטיב עמנו כ״כ מהטובות אין ראוי שנכעיסהו במעשינו. ואם שנירא מהעונשים אשר יגיעו אלינו בהקציפנו אותו. לא שיהיה כאן אהבה ולא יראה בבחינת מעלתו כי אם בבחינת מעשיו אשר עשה עמנו או אשר יעשה בעתיד או בהוה מהשכר או מהעונש. ואל המינים השנים הנזכרי׳ רצוני לומר מהאהבה והיראה רצוני לומר אהבת השכר העתיד או העונש העתיד לבא. אמרו במסכת סוטה (דף כ״ח) ריש פרק נוטל כשמנו שם השבעה פרושים שהם שלא לשמה. פרוש מאהבה פרוש מיראה. ופרש״י מאהבת השכר ומיראת העונש שהם ב׳ המיני׳ האחרונים מהאהבה והיראה אשר זכרתי שאינם מינים שלמים כראשונים ולכן היו שניהם שלא לשמה להיותם בבחינת העתיד אם לקבול השכר בעבור האהבה. ואם להנצל מהעונשים בעבור היראה. ואינם בבחינת החסדים והטובות אשר עשה עמנו ית׳ שהיא הבחינה השלמה. ועם זה תבין מה שארז״ל (סוטה לא) מאי איכא בין עובד מאהבה לעובד מיראה. איכא מאי דתנא דבי ר׳ שמעון בן אלעזר. גדול העושה מאהבה יותר מעושה מיראה שזה תלוי לאלף דור וזה לאלפים דור והקשה רש״י שם היאך מיראה תלוי לאלף דור והם אמרו למעלה שהוא עוסק בתורה שלא לשמה. ותירץ דההיא דלעיל היא מיראת המקום. ואין הכונה ביראת המקום יראת המעלה כמו שפירשו הרב רבינו ניסים. אבל המה כוונו לחקור ולדעת בהיות תכלית האהבה והיראה דבר אחד כמו שפירשתי מה יהיה ההפרש בן העוסק מאהב׳ לעוסק מיראה כי הנה שניהם לדבר אחד נתכוונו וכמו שאמרו במסכת סוטה שלהי פרק נוטל אין לו אהבה במקום יראה ואין יראה במקום אהבה אלא במדת הקב״ה בלבד. ולמה א״כ עשתה התורה שתי מצות לאהבה את הש״י וליראה מלפניו. והיתה התשובה שגדול העושה מאהבה והגדולה היא שהאהבה עניינה החייב ר״ל הדבקות בהש״י לעבוד עבודתו.
ואמנם היראה ענינה השלילה ר״ל ההשמר מהחטא. ולהיות החיוב גדול מהשלילה. היה השכר באהבה לאלפים דור כמו שאמר ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשמרי מצותי. והיה השכר בשלילה והשמירה מהחטא לאלף דור ר״ל ההנצל מהפגעים והרעות עד אלף דור. כמו שאמר שומר הברית והחסד לאהביו ולשמרי מצותיו לאלף דור. והקשה רש״י איך הגדילו מדת היראה כ״כ שתהיה לאלף דור בהיות שאמרנו למעלה שהיא שלא לשמה. והשיב שהיו ביראה ב׳ מינים:
האחד יראת העונש העתיד לבא ומזה המין הוא שאמרו שהוא שלא לשמה. ומן אחר קודם אליו והוא יראת המקום יתעלה רוצה לומר היראה מלהקציפו בבחינת החסדים אשר עשה עמנו והמין הזה יהיה שכרו לאלף דור.
ואמנם שהיראה יאמר על השמירה שיעשה האד׳ בעצמו שלא יחטא נגד הש״י ולא יקציפהו מפני הטובות אשר קבל ממנו. הוא מבואר בכתובים. ולכן נאמר לאברהם (פ׳ וירא) עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ר״ל שאתה נזהר ונשמר מעבור על דבריו יתברך כיון שהגיע עניינך אל אשר לא חשכת את בנך את יחידך כדי שלא לעבור על דברי ולהקציף אותי. וגם ביוסף אמ׳ (פ׳ מקץ) את האלהים אני ירא בזה המין עצמו שהיה ירא מלחטוא. ובמשה נאמר (פ׳ שמות) ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים כי בעבור שצוהו אל תקרב הלום. ירא מהביט אליו כנגד הצוואה שצוהו לבל יקצוף עליו. ובמכות מצרים נאמר (פ׳ וארא) הירא את דבר ה׳ הניס וגו׳. ואשר לא שם לבו אל דבר ה׳. הנה ביאר שהירא׳ הוא אשר שם לבו אל דבר ה׳ לא דבר אחר. וזהו אמרו (פ׳ יתרו) אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. והפסוק הזה יראה שהוא סותר עצמו כי הוא אומר אל תיראו. והוא אומר גם כי לבעבור שתהיה היראה על פניהם. אבל ענינו אל תיראו מהקולות והברקי׳ ששמעתם כי לא בא האלהים כי אם כדי שתיראו מלפניו ולא משום דבר אחר. וענין היראה אינו כי אם לבלתי תחטאו. רוצה לומר ההשמר מזה. והאות המור׳ על אמתת דעתי הוא אמרו במקדש שם יראה. (פ׳ בהר) ומקדשי תיראו. ואין הירא׳ שמה כי אם השמיר׳ מחטוא נגדו ונהוג הכבוד בו ולהיות היראה ענינה באמת השמירה מהחטא. הנה תמצא תמיד שתבא היראה סמוכה לשמיר׳ מן העונות. אמ׳ (שם) ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך. לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך. אל תקח מאתו נשך ותרבי׳ ויראת מאלהיך. ותבא השמירה סמוכה אל היראה (פ׳ כי תבא) למען תירא את ה׳ אלהיך לשמור את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא. כי הנה ענין היראה הוא עצמו השמירה מהחטא. ולכן תמצא הלמידה ביראה והוא אמרו (פ׳ ראה) למען ילמדון ליראה אותו. (פ׳ ואתחנן) למען תלמד ליראה את ה׳ אלהיך כל הימים ודומיהם. ואם היתה היראה הפעלות הנפש החיונית. או היראה הנמשכת בהכרח מהחכמה האלהית. לא היה ענינה תלוי בלמוד. כי אם שהחכמה יקנה אותה האדם בלמוד. הנה היראה הנמשכת ממנה לא תקנה בלמוד. כי היא בענין האמונות שתפעל בהם הנפש בזולת רצון. אבל בהיות ענין היראה השמיר׳ מהחטא היה ענינה למוד והדרכה תמידית. ולכן נקרא הש״י נורא רוצה לומר שראוי לירא ממנו. ואמר המשורר (תהלים קי״א) קדוש ונורא שמו. נורא אלהים ממקדשיך נורא עלילה על בני אדם. ועל היראה השלמה הזאת אמר ישעיהו (סימן ס״ו) שמעו דבר ה׳ החרדי׳ אל דברו. ואמר ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד אל דברי. כי אין החרדה הזאת רק השמירה מחטוא. וגם מצא ביחזקאל שאמר באופני׳ שהם היסודות לדעת הרב המורה חלק ג׳ פ״ב וגביהם וגובה להם ויראה להם. ומי יתן ואדע ממי הם יראים ומאיזה מורא מהיראה היתה יראת׳. אם לא שהיו שומרי׳ את תנועותיה׳ כפי מערכת החיות לבלתי סור ממצותם וממערכת׳ ימין ושמאל וכמו שאמר. כי רוח החיה באופנים. ודוד עליו השלום דבר מהיראה הזאת אמר (תהלים ב׳) עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעד׳. רוצה לומר שהשמחה תשיגם בעבור העבודה שיעבדו לו שהיא פעל האהבה. וגם כן יגילו ברעדה שהיא היראה מהחטא. ועל זה המין מאהבה אמר (שם י״ט) יראת ה׳ טהורה עומדת לעד. ואמר יראי ה׳ הללוהו. כי הם בשמירתם מן החטא יהללו אותו. ואמר סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם. לפי שהיראי׳ הם שומרי הברית והיסוד התוריי. ולמד דרך היראה באמרו לכו בנים שמעו לי יראת ה׳ אלמדכם. והיה זה מי האיש החפץ חיים כי אליו תאות הלמידה אשר זכר מיד באמרו. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב וגו׳. הנה ביאור שזו היא היראה. ולהיות המשרתים העליונים עושין באימה רצון קונהם. אמר (שם ס״ח) אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו. ולכן אמר אשרי איש ירא את ה׳ במצותיו חפץ מאד. כי לא היה ענין היראה כי אם החפץ במצות וההשמר מהחטא. ולפי שהיה הזכוך במהות הנפש קודם לקשוט במושכלות אמ׳ ראשית חכמה יראת ה׳. רוצה לומר שתחלת ידיעת החכמה תצטרך שתהיה יראת ה׳ באדם. וכאשר יהיה נשמ׳ מהחטא ושטף התאוות. אז יהיה לו שכל טוב לכל עושיהם. ואיוב ביאר זה עוד באמרו (איוב כ״ח) ויאמר לאדם הן יראת ה׳ היא חכמה וסור מרע בינה. הנה לקח במקום יראת ה׳ סור מרע. שזה הוא ענינה באמת. ואמ׳ שהשמירה מהחטא היא חכמה רבה. ועל שני מיני היראה אשר זכרתי אמ׳ שלמה המלך ע״ה (קהלת ה׳) אל תתן את פיך לחטוא את בשרך ואל תאמ׳ לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלהים על קולך. רמז אל המין האחד מהיראה ובאמרו וחבל את מעשה ידיך. רמז אל המין השני ממנה שהיא היראה מהעונשים. ולהיות המין הראשון מהירא׳ הוא המשובח שהוא הירא׳ מלהקציפו יתברך. לא היראה מהעונשים המגיעים לשנאיו. אמר את ה׳ אלהיך תירא. ר״ל אליו תהיה הירא׳ לא אל עונשיו. ולפי שיש יחס וקרבה רבה אל העבודה הנמשכת מהאהב׳ עם הירא׳ אמר ואותו תעבוד ובו תדבק. הנה אם כן תהיה תכלית השלמות שתשמר ותזהר מהחטא ועוד תעבוד אותו בדבקות נמרץ:
ועם הקדמת ענין היראה והאהבה ואמתתם כמו שזכרתי, נפרש עתה פסוקי הפרשה על בורים מבלי שום קושי כלל. כי אחרי אשר זכר להם ענין העגל ושאר העונות אשר עשו להוכיח מהם כי ממרים היו את הש״י תמיד. ושלכן לא היה ראוי לאשר אמרו שבצדקתם ירשו ארץ. אמר אליהם הנה היה משורת הדין שאף ע״פ שהקב״ה הוא יסלח ויכפר להם מעשה העגל. הנה ירבה עליהם עול התורה והמצות כי כן יעשו המלכים לעם המורד בעבודתם. שגם כי יכפרו בעד חטאתם וישובו לעבודתם. ישימו מחדש עליהם עול רב שלא היה עליהם קודם לכן. אבל הוא ית׳ לא עשה כן כי לא הכביד עולם ולא הוסיף עליהם מצוה כלל. אבל לבד הזהירם שישמרו היטב אותם המצות עצמם שהיו להם מקודם לכן. הלא תראה בסוף פרשת כי תשא שאחרי הסליחה אמר שמר לך את אשר אנכי מצוך היום ויזכור שמה אותם המצות אשר נזכרו בפרש׳ משפטים בסופה מבלי תוספת דבר ובסופם אמר כתב לך את הדברים האלה כי ע״פ הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. ולמה זכר שהם אותם המצות עצמם אשר נזכרו כבר אם לא להודיעם שעם כל מה שחטאו בעגל לא היה מוסיף להם מצות כלל אלא אותם המצות שצוה אליהם קודם החטא היה מצוה אחריו מבלי תוספת ושינוי כלל.
(יב) ולא היה שואל מהם כי אם להזהר בשמירתם ולא יעברו עליהם כמו שעשה בעשותם העגל. ועל זה אמר ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. ר״ל אחרי כל מה שהפלגת לחטא בעגל כמו שספרתי מהו הדבר אשר בעבור זה שאל מעמך מחדש ולהכביד עילך בעבור החטא שעשית כי אם שתירא מלפניו והיראה היא שתשמר מחטוא נגדו עוד ומלהקציפו עוד כמו שעשית עד כה. ולהיות היראה מזה המין דבר ראוי לכל נמצא נברא מאתו ית׳. וכ״ש לעם ישראל אשר הוציאם מבית עבדים שראוי הוא שינהגו בו כבוד ומורא תמיד ולא יבזו את עבודתו. אמר הנביא (מלאכי א׳ ו׳) ואם אדונים אני איה מוראי לכם הכהנים בוזי שמי. ולכן אמר מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. לפי שלא היתה שאלה קשה כי אם קלה. וכ״ש אחרי שהרשיעו לחטא בענין העגל שעשו. וחז״ל בפרק אין עומדין (ברכות כ״ט) מצד היות יצר לב האדם רע נוטה אל החטא תמיד הקשו. אטו יראה מילתא זוטרתי היא. והיתה תשובתה שבערך משה שהיה נשמר מחטא היה דבר נקל השמירה. וגם בערך ישראל כפי הטובות שקבלו ממנו ית׳ היה דבר ראוי והגון. ודע נא וראה כי עם היות שזכר כאן דברים רבי׳. היראה וללכת בדרכיו ולאהבה ולעבוד ולשמור את המצות. הנה כללם הוא היראה ואהבה. אלא שענין היראה הוא ללכת בדרכיו. וענין האהבה הוא העבודה בכל לב ובכל נפש. ושניהם ר״ל היראה והאהבה יושגו בשמירת המצות האלה אשר יצוה אותם ולכן אמר וללכת בכל דרכיו. לפי שזהו פרי היראה ותכליתה ר״ל שיהיה האדם נזהר ונשמר מהחטא ומלהלוך בדרך אחר כי אם בדרכי הש״י לא יסור מהם ימין ושמאל ולפי זה יהיה אמרו ליראה את ה׳ אלהיך וללכת בכל דרכיו דבר אחד:
ואחרי שצוה על היראה שהיא זכות הנפש מהחטאות והדרכים הזרים ונלוזים במעגלותם. צוה על האהבה שהוא הקשוט במעשים המאושרים באמרו ולאהבה אותו. ולעבוד את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. כי מאהבתו הש״י יעבדהו. וכאשר תקדם היראה לאהבה תהיה העבודה בכל לב ובכל נפש ומבלי פקפוק.
ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה – כבר הקשו אטו מילתא זוטרתי היא. ותירצו אין לגבי משה וכו׳. ולפי הפשט יאמר מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. כלומר אע״פ שאלו הדברים גדולים ויש בהם טורח גדול לירא את ה׳ ולאהבה אותו ולשמור מצותיו. אחר שכל זה הוא לטוב לך הוא דבר קל. כי ידוע שאע״פ שאדם יטרח מאד. אם הוא לטובתו ולתועלתו הוא עושהו בלב שלם. וכן בסבה שנית הוא דבר קל מאד. כי אחר שהשם עשה עמך טובות גדולות לא עשה כן לכל גוי. והוא זה שאתה יודע כי לה׳ אלהיך השמים והארץ ויבחר בך ובאבותיך מכל עם ולשון. א״כ אחר שהוא קדמך בטובות. אע״פ שישאל ממך דברים גדולים מה ה׳ אלהיך שואל מעמך. וזהו שאמר הן לה׳ אלהיך השמים וגו׳ רק באבותיך חשק ה׳ מכל העמים. ואמר ויבחר בזרעם אחריהם. לרמוז על דוד שהוא רגל רביעי מהמרכבה. ורק באבותיך רמז על אברהם יצחק ויעקב. והנכון שיאמר ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך. לרמוז שאע״פ שהיה שואל מהם דברים גדולים ליראה את ה׳ וללכת בדרכיו ולשמור מצותיו. בערך ישראל ובערך הזמן שהם בו לא היו דברים גדולים. כי ידוע כמו שאמרו ז״ל משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא עד שבאו ישראל להר סיני ופסקה זוהמתם. אבל אוה״ע שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתם. עד שבסבת זוהמת הנחש היו להם מניעות גדולות להשיג השגת התורה. ואין להם הכנה ראויה. כי בסבת זוהמת הנחש הם הולכים אחר התאות ואחר מראית עיניהם של ישראל. אבל ישראל שעמדו על הר סיני וראו הקולות והלפידים וראו כבוד ה׳ יורד באש על הר סיני. עד שבזה כמעט שנחלפה צורתם ונחלשה זוהמתם. עד שלזה רמזו ז״ל שבמעמד הר סיני פרחה נשמתם מהם. עד שבזה היו מוכנים לקבל התורה. בענין שבזה פסקה זוהמתם מהם. וכן פסקה זוהמתם בסבת אכילת המן שהיה לחם אבירים מאכל דק וזך מאד. והיה מזכך הלבבות. עד שבזה כשבאו להר סיני כבר פסקה זוהמתם ונחלשת. ובכל זה היו מוכנים לקבל התורה אבל העו״ג לא עמדו על הר סיני ולא פסקה זוהמתם. ולכן אמר להם משה ועתה ישראל. בזה העת והזמן שאתה עתה ברוך ה׳. שהוא אחר מ״ת והסרת הזוהמא. בסבת אכילת המן וראיית הנסים הגדולים. מה ה׳ אלהיך שואל מעמך. אחר שכבר אתה מוכן וראוי לכל הדברים. כי אם היה שואל דבר זה מעם אחר היה דבר גדול. אחר שלא פסקה זוהמתם ואין להם הכנה. אבל מעמך שאתה עם קדוש ומוכן בקבלת התורה ובאכילת המן. אינו דבר גדול. וכן אם השם היה שואל דבר זה מעמך קודם מ״ת ואכילת המן וראיית הנסים. היה דבר גדול. אחר שלא היה לך הכנה. אבל עתה בזה העת שכבר אתה מוכן וראוי ופסקה זוהמתך ממך. מה ה׳ אלהיך שואל מעמך. ובזה הוא מדויק מאד מלת ועתה ישראל. שלא היה לו לומר אלא שמע ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך. וכן מלת מעמך מדוייק. באופן שלפי הכנתם לא היה שואל מהם דבר גדול. אחר שפסקה זוהמתם ועמדו על הר סיני. מה שלא עשה כן לכל גוי. וזהו שסמך מיד הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים. רק באבותיך חשק ה׳ לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם. יותר מכל האומות במתן תורה ובעשיית הנסים והנפלאות:
ורז״ל אמרו לתרץ קושיא מה ה׳ אלהיך. אל תקרי מה אלא מאה. וזה רמז על ק׳ ברכות שחייב אדם לברך בכל יום. כי זה דבר שהוא ביד האדם לברך ק׳ ברכות בתפלתו ובברכת מזונו. כי אינו דבר גדול להתפלל לשם ולברך על מזונו. ובזו משלים ק׳ ברכות. ובשבת שאינו משלים י״ח ברכות. אמרו שם רבי חייא בריה דרב הוה אמר בשבתא וביומא טבא טרח וממלא באספרמקי ומגדי. פירוש שחייב אדם בשבת לאכול מיני מגדים ופירות ולברך עליהם תחלה וסוף עד שישלים ק׳ ברכות. ומה שאמרו אל תקרי מה אלא מאה הוא כדמות אסמכתא. לפי שיש בזה הפסוק צ״ט אותיות ועם האל״ף שמוסיפין הם מאה אותיות כנגד ק׳ ברכות. וכל אות ואות כנגד ברכה אחת. והמשלים ק׳ ברכות בכל יום. חשוב עליו כאלו מקיים ליראה את ה׳ וללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה׳ ולשמור מצותיו. והוא עובד מאהבה ומיראה ועובד את השם והולך בדרכיו ושומר מצותיו. בענין שבזה מקיים כל התורה כולה. ולפי שזה אינו טורח גדול לאדם בהשלמת ק׳ ברכות. אמר מה ה׳ אלהיך שואל מעמך:
ועתה ישראל – אם כן אתה ישראל, השתדל עתה לתקן מעוותך מכאן והלאה, והתבונן מה ה׳ אלהיך שאל מעמך – שאינו שואל דבר לצרכו.
כי אם-ליראה – וזה תעשה בהתבוננך באופן שתדע גדלו.
ולאהבה אתו – וזה תשיג בהתבוננך אל דרכי טובו, וכל זה הוא שואל:
ועתה ישראל, seeing that this is the situation as of now, it is up to you to try and repair the damage caused by your iniquities from here on in. First and foremost, try and be clear about what it is that the Lord asks of you, expects of you: מה ה' אלוהיך שואל מעמך, He does not ask these things because He is in need of them, seeing the whole earth and all of the celestial regions are all His. כי אם ליראה, you can do this by simply realising His greatness;
ולאהבה אותו, this will also be a natural result if only you reflect on all the goodness you have experienced at His hand. לטוב לך, all of this God asks only for your own good, so that you will qualify for eternal life in the hereafter.
(יב-טז) ועתה ישראל. זאת היא התולדה, אחר שהוכיחם על קושי עורפם, אמר ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך. כלומר, למה תקשה ערפך, כי מהו שואל מעמך, כי אם ליראה ולאהבה וגו׳, וכל זה הוא כולו לטוב לך, אם כן למה תקשה ערפך.
ועוד, למה תעשה זאת, ואתה רואה כי הוא מחבב כל כך אותך ומקרבך, כי הן לה׳ אלהיך השמים וגו׳, רק באבותיך חשק וגו׳, כמו שאמר גם כן ישעיהו (סו א-ב) ׳כה אמר ה׳ השמים כסאי וגו׳ – ואל זה אביט׳1.
לכן, בעבור כל זה, ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד:
1. ראה פירושו באבות (ה׳:י׳-י״א). ובאור עמים (פרק ׳תכלית כל גשמי׳): ׳והביא ראיה על זה ממה שנאמר ׳השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו׳, ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי׳, ומזה התבאר שזה הנמצא החרד ומשתדל בדבר האל יתברך, שהוא התורה, הוא המכוון במציאות שמים וארץ וכו׳, וכן ביאר ישעיהו באמרו ׳כה אמר ה׳ השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו׳ ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאום ה׳ ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי׳, הנה ביאר שעם היות השמים כסא האל יתברך והארץ הדום רגליו, אמנם הצדיק וחרד על דברו יקר בעיניו יתברך יותר מן השמים והארץ כאמרם (כתובות ה.) ׳גדולים מעשיהם של צדיקים יותר משמים וארץ׳⁠ ⁠׳.
אף על פי כן אין הקדוש ברוך הוא שואל וכו׳. דאם לא כן, מה ענין ״ועתה שואל״ אל התוכחות (כ״ה ברא״ם):
ורבותינו דרשו מכאן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. יש בזה ענין נפלא. ויש מפרשים ׳הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים׳, כבר בארו החכמים (מורה נבוכים ג׳:ט״ו) כי לנמנעות יש טבע קיים, אינם מפעולות פועל. ובארו החוקרים בדעתם איזה דברים מן הנמנעות (שם), ותכלית דעתם שהנמנע הוא לקבץ שני הפכים בנושא אחד, ודבר זה לא יצויר בחכמה והשגה כלל. ולפיכך לא יתואר עליו, כי אין זה מעשה לקבץ הפכים. והנה מי שיאמר שיעשה הקדוש ברוך הוא אדם צדיק ירא חטא, הוא שני הפכים בנושא אחד, כי ענין ירא חטא – שהוא ירא חטא מעצמו, והוא ירא את הקדוש ברוך הוא. שאם ירא מחמת שהקדוש ברוך הוא נותן כך בדעתו ועשה אותו ירא חטא, אין זה יראת שמים, שהרי הוא מוכרח לכך, ואין זה ירא שמים. וכמו שלא יקרא ׳חוטא׳ אם הוא מוכרח ואנוס על החטא, כן אינו ירא שמים כשהוא מוכרח להיות צדיק. ואם כן, לעשות אותו ירא חטא – הוא ב׳ הפכים בנושא אחד, כי ירא חטא אינו ירא חטא רק שירא מעצמו. ואם עשאו הקדוש ברוך הוא – אינו ירא חטא:
:והמאמר הזה במסכת כתובות, ושם אמרו (ל.) גם כן ׳הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים׳. וראוי לדקדק בזה, למה הכל בידי שמים חוץ מאלו שני דברים. דע, כי היראה הוא במתפעל, שהוא מתירא מן אשר מתירא ממנו, ומפני שהוא מתירא ממנו – הוא נבדל ממנו, שהרי כל מי שמתירא – נבדל ממנו, ואין זה דבוק. וזהו היפך האהבה, כי אהבה הוא מתדבק עם האוהב עד שנעשה אחד עם האוהב, והיפך זה המתירא, שהוא נבדל מן אותו שהוא מתירא, וזהו עצם היראה. וכל עוד שמבדיל עצמו ממנו – היראה יותר, וזה ידוע. דרך משל, מי שראה מלך בשר ודם, כל עוד שיתקרב אליו, ויש לו קירוב ושייכות אליו, אין היראה כל כך. ולפיכך היראה היא במקבל היראה, כאשר הוא נבדל ממנו מן אשר הוא מתירא. ולפיכך אי אפשר שיהיה הוא יתברך פועל היראה במקבל היראה, שכל פועל אשר יפעל באחר – הן יפעל בו לרע או לטוב – הרי יש דביקות לפועל במתפעל. והרי אמרנו כי אין היראה רק מה שנבדל בעל היראה מן אשר מתירא ממנו. ואף על גב כי אותו אשר מתירא מראה איך הוא גדול, ויש בידו להרע או להטיב, וראוי להתירא ממנו, מכל מקום עצם היראה, דהיינו שיקבל המקבל יראה ממנו יתברך, אינו ביד השם יתברך, כי היראה הוא מה שהמקבל היראה נבדל מן המתירא. ודבר זה בודאי שני הפכים בנושא אחד, שאם יתן לו דבר – יש כאן התיחסות בין הנותן והמקבל, שאף אם יפעל רע בנמצאים, הנה הוא גם כן מצד אשר פניו אליהם לרעה, מכל מקום יש כאן התיחסות. אבל היראה הוא מצד אשר המקבל היראה זולת אשר ירא ממנו
:לכך אמר גם כן ׳הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים׳, וזה מפני כי הצינה אינה פועלת, וכן החום אינו פועל, אבל האדם הוא מתפעל מן החום והקור, ודבר זה אינו ביד הפועל התפעלות של המקבל הפעולה. אבל כאשר היה פועל דבר מה, יהיה מה שיהיה, יאמר בזה שהוא ביד השם יתברך. אבל דבר שאינו פועל, שאין צינה פועל, אבל האדם הוא מתפעל ממנו בלבד. ולפיכך כיון שאין הצינה פועל באדם, אינה ביד השם יתברך, במה שאינה מפעולת פועל. ואלו שני דברים, האחד, דהיינו יראת שמים מקבל המקבל ממנו בעצמו היראה, ואינו בפועל רק במקבל. וצינים ופחים, מקבל האדם על ידי אמצעים, שהם צנים ופחים. ולא תמצא יותר מאלו שני דברים. ודברים אלו דברים ברורים מאד, לא ימאן אותם האדם אלא אם לא יבין דברי חכמה:
ואף היא לא לחנם וכו׳. פירוש, שאין הכתוב מחובר למעלה (פסוק יב) ״ועתה מה ה׳ שואל מעמך לשמור מצותיו לטוב לך״, דלא שייך לומר שהקדוש ברוך הוא ישאל לשמור מצותיו לטוב להם, דזה אין צריך שאלה מאתם, כיון שהוא לטובתם. אלא הכי פירושו, ״ועתה מה ה׳ שואל מעמך כי אם לשמור מצותיו״, ואף זו ״לטוב לך״. והשתא ״מה ה׳ שואל מעמך״ מלתא בפני עצמו הוא:
ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה – רז״ל אמרו (ברכות לג:) וכי היראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה זוטרתי היא, ומקשים כאן וכי בעבור זה אמר לכל ישראל מה ה׳ שואל מעמך ויש מתרצים לגבי משה היינו כשהיו ישראל אצל משה שהיה מדריכם במדת היראה אז זוטרתי היא. ואני אומר שזהו כוונת הפסוק שאמר ועתה ישראל. מה הוא ועתה, אלא לפי שנאמר אח״כ וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ולא ראו את מוסר ה׳ אלהיכם וגו׳, וכל הסיפור עד עיניכם הרואות את כל מעשי ה׳ וגו׳, כך ביאורו אלו בקשתי היראה מן בניכם אשר יקומו מאחריכם אשר לא ראו כל הנוראות אשר עשה ה׳ למען תהיה יראתו על פניהם אז ודאי הייתי שואל דבר גדול כי ודאי קשה להכניס את האדם בעול היראה כי רב הוא. אמנם ועתה ר״ל הדור הזה אתם ראו (ירמיהו ב׳:ל״א) כי בעיניכם ראיתם כל הנוראות אשר עשה האלהים כדי שייראו מלפניו וכבר אתם מורגלים במדת היראה לפיכך ועתה באשר הוא שם שאלה קטנה ה׳ שואל מעמך, וזה״ש לגבי משה זה דור המדבר שהיו בזמן משה להם ודאי מילתא זוטרתי היא היראה, ומן היראה יבא למדריגת האהבה זש״ה ולאהבה אותו. ומסיים לטוב לך היינו קבול שכר כפירש״י והזכירו בסוף לומר שסוף השכר לבא מעצמו ולא שתהיה תחילת כוונת עשייתך לשם קיבול פרס.
ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שֹאֵל מעמך: כתב בעל הטורים1 שיש בפסוק ק׳ אותיות כנגד מאה ברכות, וכן בעירוך2 ערך מאה. גם הרב אבן הירחי בספר המנהיג3 כתב בשם רבי׳ יעקב4 מ״כ כי מצא במסורת פסוק זה כוליה בר מאה אתין ושוֹאֵל מלא, ע״כ. <וכן כתב הרמ"ב5 בפי׳ ספר יצירה (דף כ״ג), שכן כתב המקובל הרב ר׳ י״ט ז״ל בספר הנקרא כתם פז בשם הרב ר׳ אליהו המקובל, דמלת שואל מלא וחשבון מאה יש בפסו׳ זה, עכ״ל.> אמנם בספרי׳ שלנו חס׳. וכ״כ הרמ״ה6 ז״ל, שאל מעמך7 חס׳, ודכות׳ ושאל אוב8 וידעני. וכ״כ הרב רבינו בחיי9 בספר כד הקמח אות בי״ת ברכה, זל״ש, ועוד תמצא בפסוק צ״ט אותיות, ועם תוספת א׳ שאמרו ז״ל אל תיקרי מה אלא מאה, יעלו מאה.⁠א <עוד ראיתי מי שרצה להוסיף וי"ו על מלת לָלֶכֶת שבפסוק כדי להשלים המנין, וכתב שכן הוא בספ' ר' יוסף טוב עלם,⁠ב ואין לסמוך על זה כלל ועיקר.> [שֹׁאֵל].
1. בעל הטורים: על אתר.
2. בעירוך: ׳מאה׳, חלק ה, 64 ע״ב.
3. המנהיג: דיני תפילה, עמ׳ כח.
4. רבי׳ יעקב: מנחות מג ע״ב, תוס׳ ד״ה שואל.
5. הרמ״ב: פירוש ר׳ משה בוטריל לספר יצירה פ״א מ״א, בתוך: יצירה, טו ע״א.
6. הרמ״ה: שא״ל.
7. שאל מעמך: פסוקנו.
8. ושאל אוב: דב׳ יח יא.
9. רבינו בחיי: כד הקמח, דרשת ׳ברכה׳, עמ׳ פד.
א. כנראה לזה נתכוונו התוספות במנחות מג ע״ב, ד״ה שואל מעמך, בכותבם ׳וי״מ כדי להשלים מאה באותיותיה וכי קרי מאה הרי כולן׳.
ב. הדברים המיוחסים כאן ליוסף טוב עלם אינם נמצאים ב׳צפנת פענח׳, ביאורו לפירוש ראב״ע, והכוונה היא לחומש שכתב יוסף טוב עלם. ראה הערתי ל׳ספר ר״ג׳ במפתחות.
הכל בידי שמים כו׳. פי׳ דסבירא להו שהמקרא הזה אינו דבק עם הקודמים לו רק התחלת דבור הוא, ולהודיעך שהכל בידי שמים חוץ וכו׳. ולכן אין שואל ממך כי אם ליראה אותו וכיוצא בו מפעולת האדם הבחיריים, שאם ירצה יפעול ואם לא ירצה לא יפעול, ובכללם יראת השם. [הרא״ם]:
All things are in the hands of Heaven, etc. I.e., this verse is not connected to the previous verses. Rather it begins a new topic to teach us that all things are in the hands of Heaven aside from, etc. Therefore He only asks of you to fear Him — which consists of similar activities that a person may choose to do or he may choose not to do, and it includes the fear of Heaven (Re"m).
ועתה ישראל מה וגו׳ כי אם ליראה וגו׳ – כוונת הכתוב היא על זה הדרך לפי שיש ב׳ הדרגות שחפץ ה׳ מישראל עשות והם זו למעלה מזו. א׳ היא היראה, למעלה ממנה האהבה, ואמר להם שאינו מבקש מהם כי אם היראה, וטעם הדבר היא לפי שהיראה תסובב אתכם ללכת בכל דרכיו כי הירא לא יחדל מיראתו אפילו באחת מאלף שעליו לעשות, ולא זו בלבד מגיעתו אלא עוד לו ולאהבה אותו הרי שהיראה היא פתח ליכנס לשער האהבה, ולזה כשאמר הכתוב מה ה׳ שואל כי אם ליראה דקדק לומר ועתה פירוש מה שהוא שואל ליראה הוא עתה בזמן הזה שאתה בא לישא עול האלהות אבל אין זה תכלית מה שחפץ ממנו עשות אלא שזה יעמידנו בגדר האהבה. ולדרך זה יתיישב מאמר מה וגו׳ כי אם וגו׳ שבערך האהבה שהיא דבר המקווה תהיה היראה מלתא זוטרתי, ובגמרא שאמרו (מגילה כ״ה.) אטו יראה מלתא זוטרתי וכו׳, הכוונה היא כיון שבערך משיגיה גדולה היא לא תקרא קטנה הגם שבערך האהבה היא למטה ממנה ותירץ לגבי משה וכו׳ שגם בערך המשיגים ישנה בגדר קטן.
עוד יתבאר על זה הדרך לפי שיעלה על דעת אנוש שהעובר פי ה׳ נפלאת היא ממנו השגת רצונו יתברך, לזה אמר אליו ועתה וגו׳ פירוש ועתה הוא תשובה כאומרם ז״ל (ב״ר פכ״א) אין ועתה אלא תשובה, מה ה׳ אלהיך שואל מעמך לתקן משובתך כי אם ליראה לבד בזה יתרצה ה׳ אלהיך לך.
ואומרו ללכת בכל דרכיו וגו׳ פירוש על דרך אומרם ז״ל (ויק״ר פכ״א) אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות, וכתב רמב״ם בפירוש המשניות (סוף מס׳ מכות) שאם אדם לא יכעיס בוראו בעבירות הגם שלא יעשה אלא מצוה אחת יש כח באותה מצוה לזכותו לעולם הזה ולעולם הבא ע״כ, והמשלתי דבר זה לב׳ עבדי מלך א׳ מימיו לא הכעיס המלך ובא לראות פני המלך בבן יונה למנחה וא׳ הכעיס המלך ובא לראות פני המלך בשור א׳ יש מקום שישמח המלך לקראת מנחת העוף ויכעוס לקראת מנחת השור לצד ההכעסות שקדמו ממנו, והוא אומרו כאן לבעל התשובה ללכת בכל דרכיו וגו׳ לעשות חבילות חבילות של מצות.
עוד יכוין הכתוב לנסתרות ה׳ על פי דברי אמת כי באמצעות מעשה התחתונים יתיחדו ענפי הקדושה, וכן להפך בסוד (משלי ט״ז) ונרגן מפריד אלוף אלופו של עולם, ובא להעיר כאן על הדבר הבא ממעשה אדם, והוא אומרו מה ה׳ אלהיך שואל וגו׳ פירוש בחינת הקדושה הנקראת מה שהיא השכינה כאומרם בגמרא (סוטה י״א.) בפסוק ותתצב אחותו וגו׳ שכל הכתוב מדבר בשכינה, וז״ל מה דכתיב ועתה ישראל מה וגו׳, הרי שמזה עצמו מוכיחים כי מה היא השכינה.
וזה מסכים והולך גם כן למה שהעירו אותנו רבותינו ז״ל בדבריהם שאמרו (תנחומא פ׳ קרח) אל תקרי מה אלא מאה שהם מאה ברכות שהיא סוד כללות העשיריות, והסמיך לזכרונם שמו יתברך שם הוי״ה הוא יחוד קוב״ה ושכינתיה זו היא שאלת אלהיך מעמך, ודקדק לומר ועתה להעיר שאין כח באדם להשיג עשות זה אלא בעולם הזה אבל אחר מותו הגם שיפליא עשות לא יעשה פעולה והיה כא׳ מהמלאכים, ומצינו שרבותינו ז״ל יחסו עולם הזה לשעה כאומרו (שבת ל״ג:) מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, ולדרך זה יתישב אומרו כי אם ליראה כמין חומר, כי בערך המושג במושכל כי רב הוא יקטן המפעל הגם שצריך התעצמות להשיגו עם כל זה מופלא הוא הנסבב מהטורח.
ועתה ישראל…כי אם ליראה, And now, Israel, …except to revere the Lord, etc.⁠" The thrust of this verse has to be understood along the following lines. We know that there are two different levels of serving God, 1) to serve Him out of fear, 2) to serve Him out of love. Moses tells the people that what God asks is only that they serve Him out of fear. The reason that God is satisfied with this level of service is because fear is an all-embracing emotion. When a person is afraid of the consequences of doing wrong he will make certain that he does not do anything wrong. Moreover, fear, i.e. reverence for God is a forerunner of love for God. Moses hints at this when he prefaces the verse with the word ועתה, "and now.⁠" He means that whereas for now, initially, all that God asks for is for you to fear Him, there will come a time when you will do more than that, i.e. to love Him. Once we approach this verse from this angle we can also understand the rhetorical "what is it that God asks…only that you fear Him.⁠" To the question that fearing the Lord is surely not such an easy thing, Moses implies that once you will have advanced to serving the Lord out of love you will realise that serving Him out of fear was really something minor by comparison. In absolute terms, serving the Lord out of fear is something very great indeed; in relative terms, i.e. after graduating to serving Him out of love, it is only a minor accomplishment. This is the best way to understand what we have been taught in this connection in Megillah 25: "is then serving God out of fear something so minor?
This verse may also be understood as an opening for תשובה, penitence, by the person who transgresses one of God's commandments claiming that he simply does not understand why God wants him to keep such a commandment. Moses answers such a person by telling him "and now." According to Bereshit Rabbah 21,6 the word עתה always is an opening for man to repent a sin. [The verse under discussion in that Midrash is Genesis 3,22 when God justifies expelling Adam from the garden of Eden. Ed.] According to that approach the words ועתה מה ה' אלוהיך שואל מעמך mean that God makes it very easy for us to become penitent. All we have to do is to demonstrate fear of the Lord. When we demonstrate such an attitude towards God He will be pleased with us already.
Moses continues ללכת בכל דרכיו "to walk in all His paths;⁠" this can be understood in accordance with Vayikra Rabbah 21,5 that if you have committed a string of violations try and compensate for this by performing a string of commandments. Maimonides writes in his commentary on the Mishnah at the end of tractate Makkot that a person who has not angered God [by transgressing any negative commandment Ed.] will acquire merit both in this world and in the Hereafter as long as he performs a single commandment. Thus far Maimonides. I have compared the matter to two servants of a king, one of whom has never caused his monarch to be angry at him, and who now visits his king bearing a relatively inexpensive gift, a young dove. The second servant has a history of offending his monarch on repeated occasions; when he visits the king he tenders an ox as a gift. One could reason that the king has reason to be pleased with the offering of the dove and to be displeased with the offering of the ox in view of the previous acts of disobedience of the servant who now offers this gift. Moses here tells the penitent sinner to walk in "all the Lord's paths" i.e. to make up for it by performance of many commandments.
On a mystical level our verse also targets the hidden connections, i.e. interactions known only to God whereby man's actions in our world help unify branches of sanctity in the celestial regions. The same occurs in reverse, of course. Proverbs 16,28 ונרגן מפריג אלוף, "a quarrelsome one alienates his friend,⁠" refers to the אלופו של עולם. [Just as man's sins create a chasm between him and his Creator, so his מצוה-performance can close any chasm which existed between man and God. Ed.] Moses hints at this interaction. In terms of sanctity, the word מה refers to the presence of God, שכינה, as explained by the Talmud Sotah 11 in connection with Exodus 2,4: "his sister (Moses' sister Miriam) stood from afar to know what would happen to him.⁠" Rabbi Yitzchok demonstrates there how every word in that verse can be viewed as referring to celestial powers, and he understands the verse as speaking about the שכינה. Just as the word מה in that verse is a reference to the שכינה, so the word מה in our verse refers to the שכינה.
This approach is also in accordance with what our sages said in Tanchuma Korach 12 אל תקרי מה אלא מאה, "do not read מה, but 100, a reference to the 100 benedictions a person is supposed to recite daily. [This entire fascinating passage in the Tanchuma commences already with the mystical significance of the number 100. For instance, the words לך לך at the beginning of Genesis 12 are understood in terms of their numerical value i.e. 50+50 =100. This was a hint that Abraham's son Isaac would be born when Abraham was 100 years old. Ed.] It is important to associate God's ineffable name (י⁠־ה⁠־ו⁠־ה) with the number 100, hence we have to recite 100 benedictions using the ineffable name of God. Moses says that basically, this is what God asks of the Jewish people, i.e. to create a unity between the Jewish people and God and His name. The reason Moses had to say ועתה, "and now,⁠" is because this is something that man can only do in this life. Once he finds himself in the hereafter, -though he may accomplish many outstanding tasks,- he cannot perform deeds as he will be like the angels, i.e. beings without a body. We find that our sages have compared this world to שעה, "an hour,⁠" when they described the kind of people who set more value by things which occur in this life though it is so transient. The wording in Shabbat 33 is: "they ignore eternity in favour of focusing on the life comprising an hour.⁠" When you pursue this approach, the words כי אם ליראה assume the meaning of some kind of material, i.e. the "fear" Moses is speaking about is quasi something tangible. Moses means that although when looked at in terms of something abstract "fear" may be something very great, hard to attain, once we reduce it to tangible terms it becomes much smaller, even though, admittedly, one needs spiritual resources in order to attain it. Moses,' or rather, God's message is that the beneficial result of fearing the Lord will be proportionately far greater than the effort invested in attaining such a result.
ועתה ישראל – אחרי שהזהרתיך שלא ירום לבבך לאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, והוכחתי לפניך שלא בצדקתך אתה בא לרשת את ארצם כי אתה עם קשה עורף, תדע ותשכיל שטובתך תלוי רק בכשרון מעשיך, ולכן הנני שב להזהירך עתה על יראת ה׳ ואהבתו. והנה הזכיר בפסוק זה היראה והאהבה בכלל, ואח״כ פירש ענין היראה באמרו הן לה׳ אלהיך וכו׳ עד פסוק כ׳ שבו חתם ענין היראה ואמר את ה׳ אלהיך תירא וכו׳, ואח״כ התחיל לפרש האהבה (לקמן י״א א׳) ואהבת את ה׳ אלהיך וכו׳:
מה ה׳ אלהיך שאל מעמך – חלף כל הטובות שעשה עמך במה תקדם לפניו יתברך הנה הוא אינו שואל מעמך רק היראה, וגם זו אינה לטובתו חלילה, כי אם צדקת מה תפעל לו, אלא לטובת עצמך, כמו שאמר בפסוק הסמוך לטוב לך:
ליראה את ה׳ אלהיך – יראת הרוממות, וענינה שיחשוב האדם בלבו שכבוד ה׳ מלא את העולם, ושהוא כל יצר מחשבות מבין, וחופש כל חדרי בטן, ומי שנגע אלהים בלבו על דרך זה הנה הוא עומד תמיד לפני ה׳, ולא יחשוב ולא ידבר ולא יעשה דבר נגד רצון ה׳ אפילו במסתרים, ומעלה זו יקרה עד מאד, ולכן הפליגו כל הנביאים וכתבי הקדש בשבחיה:
ולאהבה אתו – עיקר מצוה זו שיאהב את השם לא לתועלת עצמו, אלא בעבור אמתת כבודו יתברך, דהיינו שיכיר האדם יושר דרכי השם, טובו וחסדו וצדקתו ואמונתו וכדומה, ובעבור שהדרכים האלה טובים בעיניו ונכספה נפשו להתדמות אליהן, הנה תשוקת ההשויה הזאת תוליד אהבה עזה עד מאוד לבעל המדות והדרכים הנכבדים האלה שהוא יוצר הכל ב״ה, והנה אמרו בספרי ואהבת את ה׳ אלהיך עשה מאהבה, הפריש הכתוב בין העושה מאהבה לעושה מיראה, העושה מאהבה שכרו כפול ומכופל, יש לך אדם שהוא מתירא מחבירו כשהוא מטריחו מניחו והולך לו, אלא אתה עשה מאהבה, ע״כ. ודברי חכמים מרפא, כי לפעמים תמוט היראה בלב האדם אם יפתוהו חטאים, או אם יטה אזנו לטענות הרשעים, וכשתכבד עליו עבודת ה׳ יבקר טענות לפרוק ממנו עול שמים, ולבסוף יניח והולך לו, אבל אם הוא אוהב את השם אהבת נפש, בוז יבוז לכל טורח ולכל עבודה קשה ועושה הכל בשמחת לב, ולכך צותה התורה על שתיהן:
מה ה״א שואל מעמך – המפרשים ישתדלו לבאר באיזה מין יראה יכוון בזה, אם המדרגה הקטנה שהוא יראת העונש ע״ד שאמר המשורר סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי (ע״ש רש״י), או יכוון בזה אל המדרגה הגדולה שהיא יראת המעלה הכבוד והרוממות (ע׳ במהרי״א), וחוקרי הלשון יבדילו בין לשונות של יראה המקושר עם מ״ם כמו ויראת מאלהיך, ובין המקושר במלת את כמו את ה״א תירא, המקושר עם מ״ם הודאתו יראת העונש, והמקושר עם את הודאתו יראת המעלה והרוממות; אמנם אחרי שמצאנו שאמר יעקב כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני, וכן כלב אמר אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם, ושאול אמר כי יראתי את העם ואשמע, שאין במשמעות מאמרים אלה כ״א יראת הנזק והעונש ומ״מ מקושר עם מלת את, ואין למניח הלשון לחלק בין היראה שבין אדם למקום ובין אדם לאדם; לכן נ״ל שהבדל יש בין התקשרות שם יראה עם שם אלהים לבין התקשרותו עם השם הנכבד הוי׳ ב״ה, יראה המקושרת עם שם אלהים תורה על יראת העונש, כי שם אלהים הוראתו מדת הדין ככתוב אלהים שופט זה ישפיל וגו׳, ויראה המקושרת עם הוי׳ ב״ה תורה על יראת המעלה והרוממות כפי הוראת השם הנכבד שהוא מדת רחמים ואהבה; ולזה כשידברו הכתובים בנביאים ואנשי מעלה יזכירו בהם תאר יראת ה׳ הנכבד, כמו ועובדיה היה ירא את ה׳, אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו וגו׳ ולחושבי שמו ותרגומו דמיקרין שמי׳, העובדים מבחינת כבוד שמו הגדול, אמנם באיוב שאמרו אליו איוב לא היה עובד כ״א במדרגה הקטנה מן היראה, אמר עליו הכתוב תם וישר וירא אלהים, וכן כשידברו הכתובים מאנשים אשר ממזג טבעם ומהרכבת יסודי גשמיותם, התאות הגופניות מתגברות עליהן ביותר ועי״ז יקשה עליהם מאד להגיע אל מדרגה הגדולה מן היראה דהיינו יראת הרוממות, לא הוזכר בהם כ״א תאר יראת אלהים, כמ״ש בסוף (קהלת) את האלהים ירא כי זה כל האדם כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט, לפי שהמאמר הוא ממדרגת האדם (שהוא ממזג טבעו נוטה יותר אל החומריות כמ״ש בבלק כי לא איש אל ויכזב ובן אדם וגו׳), לכן יעץ אליו המדרגה הקטנה שהיא יראת העונש ועל מי שהוא מצד טבעו נוטה יותר אל הנפשית, והוא הנקרא בשם איש, אמר עליו, אשרי איש ירא את ה׳, כי זה מוכשר אל מדרגה יותר גדולה. וכן דוד להיות מזג טבעו נוטה אל החומריות, כעדות הכתוב עליו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי, נאמר עליו ויירא דוד את האלהים, ומה שאמר על אברהם עתה ידעתי כי ירא אלהים עתה, אף שאברהם עלה למעלה ראש עד שנאמר עליו זרע אברהם אהבי, בכל זאת לא הזכיר בו יראת ה׳, לפי ששם הוי׳ ב״ה לא התפרסם כ״כ בעולם קודם משה, כמ״ש ושמי ה׳ לא נודעתי, וכל כוונתו ית׳ בעקדה לא היתה כ״א לפרסם מעלת אברהם לאנשי דורו כמ״ש המפרשים הגדולים (רש״י רשב״ם רס״ג והרמב״ם במורה) על מלת עתה ידעתי כמו והודעתי ולזה לא היה יכול להזכיר עליו תאר יראת השם כ״א יראת אלהים שהוא שם המפורסם יותר ביניהם אז; ולזה גם יוסף לא אמר ע״ע כ״א לשון את אלהים אני ירא, לפי שלא נתפרסם אז כ״כ השם הנכבד; והנה מצאנו בחמשה מקומות שדברה תורה ממצות שבין אדם לחברו שסיימה בהם ויראת מאלהיך, כמו אל תקלל חרש ויראת מאלהיך, מפני שיבה תקום ויראת מאלהיך, ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך, אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך, לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך, ובכל אלה ארז״ל כל מקום שיש בו חסרון כיס נאמר בו ויראת מאלהיך, כי האדם מצד חומריותו נוח לו להתפתות לעבור על רצונו ית׳ מצד חמוד ממון, לכן הזכירה בענינים אלה יראת אלהי׳ לירא מן העונש המיועד; אמנם כשיראה מחוברת עם שתי השמות ה׳ אלהיך, כמו כאן וכדומה, המכוון בו שתי מדרגות היראה, יראת העונש ויראת הרוממות כי התורה מדברת לאנשים מחולפי המדרגות, לאדם שמזג טבעו החומרית תמנעהו מהגיע אל המדרגה הגדולה מן היראה, תצוה עליו עכ״פ המדרגה הקטנה והיא יראת האלהים, לאנשי מעלה שמצד חומריותם אין להם התנגדות כ״כ להתרומם בנפשותם אל מדרגה העליונה, תצוה עליהם יראת ה׳ הנכבד, כי לכל אחד לפי מדרגת מזגו תצוה עליו אופן היראה שהיא אליו קלת ההשגה, וז״ש רז״ל על מקרא שלפנינו אטו יראה מלתא זוטרתי היא, אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא, כי למה שמשה רבינו הסב דברו אל כללות האומה, אשר ביניהם בני אדם ממדרגות שונות, לכן הזכיר ב׳ מדרגות היראה, ליראה את ה״א יראת השם היא יראת הרוממות, ויראת אלהים היא יראת העונש, כי כל אחת ממדרגות יראות האלה נוחה וקלה להשיג ולהשתלם על ידה לפי ערך מדרגת האדם במזגו, כי לאדם שמבחינת תשוקותיו החומריות יש לו מונע גדול וקושי עצום להשגת יראת הרוממות, מצד יראת העונש נוח לו יותר להחליש כח חומריותיו להכניסם תחת עבודת יוצר ב״ה לבל יסוג אחור מלשמור מצותיו, אמנם לאיש שמצד מזג נובעו אין השגת קנין השלמות קשה עליו כ״כ, ומטבע נפשו ישקיף בעין שכלו בדברים השכלים האלהיים, לאיש אשר אלה לו נוח לו השגת יראת הרוממות (וכמ״ש הר״ן בדרשותיו), הנה הזכיר הכתוב לכל אחד אופן היראה שהיא מלתא זוטרתי אליו, לפי מדרגת וערך מזגו; ואין כאן מקום להאריך יותר בענין זה שצריך רחבת ידים.
ללכת בכל דרכיו וגו׳ – הם מדותיו ית׳, כמ״ש רז״ל מה הוא רחום אף אתה רחום וכו׳, ולעבוד את ה״א וגו׳ היא לדעת את ה׳ בכל דרכי׳, וכל מחשבות מעשיו יהיו פנויים אל דרך ה׳, כמ״ש בכל דרכיך דעהו, והיא עבודת ה׳ לדעת אותו בכל ענינים אף באכילה ושתי׳ ושאר דברים ההכרחיים (הגר״א); והרמב״ם בחמשי לשמנה פרקיו האריך בזה הענין בדברי טעם ודעת, וסיים שם וזה לשונו ודע שזאת המדרגה היא מדרגה עליונה מאד וחמודה, לא ישיגוהו אלא מעט מזעיר ואחר הרגל גדול, וכשיזדמן מציאות האדם שזה ענינו, ר״ל שישמש כחות נפשו כולם וישים תכלית ידיעת הש״י לבד, ולא יעשה מעשה קטן או גדול ולא ידבר דבר ויסתכל בכל פועל ותנועה ויראה אם יבא אל התכלית ההוא ואז יעשהו, אני אומר שהוא למטה מן הנביאים, ע״ש. ובזה א״צ למה שנדחקו המפרשים לומר דמה שנאמר אח״ז לשמור את המצות וגו׳ הוא ביאור למה שקדם.
מה ה״א שואל מעמך וגו׳ לטוב לך – טעמו בכל אשר יצוה עליך ליראתו ולאהבתו לעבדו ולשמור מצותיו, הכי בכל אלה הוא שואל ומבקש לקבל דבר ממך, כי אם צדקת מה תתן לו, כי אמנם צוויו אליך אינם רק לדרוש טובתך, שבשמירתך את צוויו יגיע לך טובה שאין אחרי׳ עוד והוא חיים הנצחיים.
מה ה׳ אלהיך שואל מעמך – לא שזה שהוא שואל ממך הוא דבר קל, אלא הכוונה שאיננו שואל דבר לעצמו, כי אם לטוב לך.
ועתה ישראל – הדברים האמורים עד כה הבהירו לך שכל אושרך בעתיד תלוי אך ורק בכך שתקיים בנאמנות את מה שה׳ שואל מעמך. אך מהו הדבר שה׳ שואל מעמך?
שאל מעמך – עיין פירוש, שמות ג, כב.
מה וגו׳ כי אם – מה זה אם לא.
מטעמי המקרא נראה, ש״ליראה״, ״ללכת״ ו״לאהבה״ אינם שלוש דרישות נפרדות, אלא ״ללכת״ ו״לאהבה״ הם תוצאות של ״ליראה״: עלינו לירא את ה׳ באופן שיראת ה׳ שלנו תביאנו להליכה בכל דרכיו, וזו תביאנו לידי אהבת ה׳. שכן ״ירא את ה׳⁠ ⁠⁠״ פירושו לשוות לנגדנו תמיד את ה׳ בכל גדולתו ותפארתו (עיין פירוש, בראשית ב, יט בסוף; פירוש, שמות כה בסוף).
ללכת בכל דרכיו – ויראת ה׳ צריכה לעורר אותנו לשאוף לכל המטרות שה׳ הראה לנו את הדרך אליהן. פיתוח כל כוחותינו נוכח פני ה׳, למען השגת המטרות שהוא קבע לנו ובדרכים שהוא לימד אותנו, יעשה אותנו למאושרים. מטרות אלה ודרכים אלה מתאימות לאופיינו האמיתי, שה׳ ברא לצורך אותן מטרות ודרכים: ״דְּרָכֶיָה דַרְכֵי⁠־נֹעַם״ (משלי ג, יז). התחושה של החיים ושל מילוי ייעוד החיים לנגד עיני ה׳ מביאה להתרוממות רוח גדולה כל כך, עד שעצם ההליכה בדרכי ה׳ מביאה לידי אהבת ה׳; והאוהב את ה׳ אין לו שמחה גדולה יותר מאשר ״א הב ה׳⁠ ⁠⁠״ (עיין פירוש לעיל ו, ה): להתמסר אל ה׳ ולחוש קרוב אליו.
ולעבד את ה׳ – מכוח אהבה זו נקדיש לעבודת ה׳ את כל מחשבותינו ורגשותינו, ואת כל כוחותינו הגופניים והרוחניים, וכל מגמתנו תהיה לקיים את מטרות ה׳ עלי אדמות.
יראת ה׳ היא השורש היחיד לכל חיינו ושאיפותינו לפני ה׳, והיא הדבר היחיד הנתון כליל בידינו שלנו: ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״ (ברכות לג:). היא הדבר היחיד שכולו ״עִמך״ ושה׳ שואל ״מעִמך״. היא הדבר האחד שנוכל לגמול בו לה׳ על כל מה שהוא עשה עבורנו: ״אין לו להקב״ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים״ (שם). היא המפתח לכל חכמה, והשגתה בשלמות היא תכליתה של כל חכמה. ״כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו, בהי עייל?⁠״; ״חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד״ (שבת לא.–:).
(יב-יג) ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה – הרי״א האריך בכאן, לחקור אם מדבר מיראת העונש או מיראת הרוממות, וכתב שאם כוונתו על יראת העונש ה״ז מדרגה קטנה ואם על יראת הרוממות לא יזכה לזה רק א׳ בדור עיין על דבריו, ולדעתי יראה זו פי׳ חז״ל במ״ש בעבור תהיה יראתו על פניכם זו הבושה, שמי שמאמין בהשגחה פרטית שה׳ עומד עליו תמיד ורואה במעשיו, יבוש מעשות דבר נגד רצונו כמו שיבוש אדם לעשות דבר נגד רצון המלך כשהמלך עומד עליו וצופה במעשיו ולא מפני יראת העונש רק מפני הבושה מרוממותו, וכמ״ש במו״נ (פנ״א משלישי) העתיקו הרמ״א בא״ח ריש סימן אל״ף, שויתי ה׳ לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני האלהים, כי אינו דומה ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו והוא לפני מלך גדול וכ״ש כשישים על לבו שממ״ה הקב״ה עומד עליו ורואה במעשיו, ויראה זו ישיג כ״א אם מאמין שהקב״ה מלא כל הארץ כבודו וצופה את כל מעשיו, בפרט בדורו של משה שהיתה השכינה שרויה ביניהם, וע״ז אמרו חז״ל אטו יראה מלתא זוטרתא היא אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא, ר״ל בעת שהיה משה ביניהם שאז ראו כלם שהמלך הגדול נמצא ביניהם וצופה על כל מעשיהם היתה מלתא זוטרתא, ומן יראה זו תבא ללכת בכל דרכיו, כמי שהמלך הגדול עומד עליו תמיד לעיין על מעשיו אז ישים לבו על דרכי המלך להתנהג כמוהו באשר יודע כי בזה ימצא חן בעיניו, ואם יראה כי דרכי המלך כלם חסד ורחמים ענוה ונדיבות מושיע דלים אב ליתומים וגם הוא מתקיים על טובו וחסדו יתלהב בלבו אהבה עזה למלך, ועי״כ יתנדב לעבוד אותו בכל לבבו ובכל נפשו ולשמור מצותיו, ועז״א הן לה׳ אלהיך השמים וכו׳ ומי מלך גדול ממנו, ויחויב שתירא ותאהב אותו, אולם ממ״ש לטוב לך מבואר שר״ל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך, ר״ל וכי הוא מבקש ממך דבר לצרכו, [כי לשון שאלה שנרדף עם בקשה בא בכ״מ על מי שמבקש דבר לצרכו] ר״ל כי המלך המבקש עבודה מן עבדיו לצורך המלך תקוץ נפשם בעבודתו והוא עליהם לטורח, אבל ה׳ אינו שואל ממך דבר לצרכו אם צדקת מה תתן לו או מה מידו יקח ומה שמבקש ממך ליראה את ה׳ אלהיך וכו׳ אינו לטובת עצמו רק לטוב לך, כאב המצוה את בנו וכרופא שמצוה את החולה שהוא לטובת מי שנצטוה וכן פי׳ הרמב״ן. ועז״א:
כי אם ליראה וגו׳: הפסוק תמוה, שהרי כל מה שאפשר לבקש מכח אנוש מבואר בשאלה זו, ומה יש עוד לשאול1, עד שבאמת בשוחר טוב תהלים (כז,ה) איתא בבקשת דוד (תהילים כז,ד) ״אחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש, שבתי בבית ה׳ כל ימי חיי״, אמר הקב״ה לדוד, אתה אמרת ״אחת שאלתי וגו׳⁠ ⁠⁠״ ואתה מבקש הרבה. אמר לו, גם אתה אמרת ״מה ה׳ אלהיך שואל מעמך״ ובקשת הרבה2. אבל3 זה אינו אלא לשון הלציי4, אבל ודאי גם הקב״ה גם דוד לא בקשו יתירה ממה שהחלו5. ויותר מזה קשה הא דאיתא בגמרא (ברכות לג,ב) ׳אטו יראה מילתא זוטרתי היא׳? ומשני, ׳אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא׳. והפלא, שהרי לא יראה לבד קא חשיב, ולמה זה הקשה על יראה יותר מעל אהבה ולעבוד בכל נפש. ותו אינו מובן, אחרי שהחל לשאול6 ״לאהבה אותו״, איך סתר שאלתו בתוך כדי דבור – ״לטוב לך״, ופירש רש״י ׳כדי שיהיה טוב לך׳ שהוא אהבה חוזרת7.
אבל עם כל זה יש להבין למי נאמרה פרשה זו, אם נאמרה לכל ישראל בשוה, היאך אפשר שתהא מדרגה זו יראה ואהבה בפחות שבישראל שאינו משיג אותם כלל, והרי אהבה אינה נמצאת אלא באמצעות תורה או עבודת בית המקדש, שהן המה8 ה״לחם״ המחבר את ישראל לאביהם שבשמים, כמו שכתבתי בספר במדבר (כח,ב) בפירוש ״את קרבני לחמי״ ובכמה מקומות {וכמו שכתבתי לעיל (ו,ז) בשם הספרי ׳וכי היאך אדם אוהב לקב״ה, אלא ״והיו הדברים האלה״ שמתוך כך׳ וכו׳}, והיאך יבא הקב״ה בטרוניא אל בריותיו לשאול מהם מה שאי אפשר בדרך הטבע. ואם נאמר שלא דיבר כאן אלא עם מי שראוי לכך, הלא לא נתפרש עם מי הוא מדבר.
אלא על כרחך יש לדקדק ולהתבונן באותה פרשה עצמה שהקב״ה אינו שואל מישראל אלא מכל אדם לפי ערכו, שהרי כתיב ״ללכת בכל דרכיו״9, ולא כתיב ׳וללכת בכל דרכיו׳ כמו שכתוב ״ולאהבה אותו ולעבוד וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכן בפסוק י״ג ״לשמור את מצוות ה׳⁠ ⁠⁠״10, ולא ׳ולשמור׳ וגו׳, מבואר דכמו התחלת הדבור הוא11.
ומזה נבוא לענין. דראוי לדעת שיש ארבע מדרגות בישראל, כמו שביארנו בפרשת בלק (במדבר כד,ה) על הפסוק ״מה טובו וגו׳⁠ ⁠⁠״, שהם: א׳, ראשים ומנהיגים בישראל. ב׳, תלמידי חכמים הנקראים ״זקני ישראל״. ג׳, בעלי בתים עוסקים בפרנסתם. ד׳, נשים ועבדים וקטנים. וכל אחת מכתות הללו אינה דומה לחבירתה בשאלת הקב״ה ממנה.
ומשום זה כתיב בפרשת נצבים (להלן כט,ט) ״אתם נצבים היום כולכם... ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגו׳, לעברך בברית ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״. ולכאורה מה מקרא חסר אילו כתיב ׳אתם נצבים היום כולכם לעברך׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״, והכל בכלל. אלא בשביל שלכל אחת ברית בפני עצמה, ומה ששואל הקב״ה מזו אינו שואל מזו, וכמעט שאסור לכת השנית, כאשר יבואר.
ונבוא לפי סדר הכתוב (בפרשת נצבים): ״ראשיכם שבטיכם״ – שהם הראשים מנהיגי הדור12, והם הנקראים ׳עוסקים בצרכי צבור׳, שהם אינם רשאים להבטל מזה ולעסוק באהבה ודביקות, שהרי בזה לא תהיה שקידתו בעבודת הצבור תמה. ואמרו בשבת פרק מפנין (קכז,א): גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה, שנאמר (בראשית יח,ג) ״אל נא תעבור מעל עבדך״. ואין הפירוש שמי שזכה להקביל פני שכינה אינו דומה לזו המעלה של המכניס אורח13, אלא14 שזו המצוה גדולה מזו והיא נדחית ממנה15, כמו16 שעשה אברהם אבינו בשעה שעמד לפני ה׳, כדכתיב ״וירא אליו ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכאשר ראה האורחים ביקש מה׳ שיסור ממנו, ולא יעבור לגמרי, אלא ימתין עליו עד שיעשה עם האורחים כראוי להם17. ומזה נבין כל צרכי צבור שיש בהם מצוה עוד גדולה מהכנסת אורחים (שהרי העוסק בצרכי צבור פטור מקריאת שמע, כדתניא בתוספתא ברכות פרק א׳ (ד׳) דמשום הכי חשב רבי יהודה שרבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה לא קראו קריאת שמע משום שעסוקים בצרכי צבור היו18), מכל-שכן שגדולה מצוה זו לדחות מצות אהבה ודביקות שנדחית מפני מצוות מעשיות, כמו שכתבתי בפרשת ציצית.
ואם-כן19 ״מה ה׳ שואל״ מראשי ישראל20, הלא לא אהבה ודביקות21 ולא שמירת מצוות עשה22, אלא יראה, היינו שיהא שקוע תמיד ביראת ה׳ {ועיין להלן (יז,יט)23 מה שכתבתי. ומצינו כמה פעמים דמשמעות ׳יראת ה׳⁠ ⁠׳ היינו – שקוע בזה, מה שאין חיוב על כל אדם מישראל24. כמו בתהילים (קלה, יט-כ) ״בית ישראל ברכו את ה׳, בית אהרן ברכו וגו׳, בית הלוי וגו׳, יראי ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכל הכתוב באחרונה הוא יותר משובח לברכה, כדתניא בתוספתא שלהי הוריות ׳נמצא ישראל מברכין אחת, בית אהרן שתים, בית הלוי שלש, יראי ה׳ ארבע׳, והרי גם בית ישראל ובית אהרן ובית לוי ג״כ היו יראים את ה׳, אלא ״יראי ה׳⁠ ⁠⁠״ – המשוקעים בזה, מעלה עליונה מאד, וכן הרבה מקראות ומאמרי חז״ל]}, באשר25 מי שהוא ראש ועוסק בצרכי רבים עלול לבוא להנאת עצמו וכבודו במעשיהם, ולראות לטוב למי שחונף לו, ולהיפך למי שיגע בקצה כבודו יעלים עיניו מלראות בצר לו, או אף תמצא ידו להרע לו, על כן עליו כתיב ״מה ה׳ אלהיך שואל ממך כי אם ליראה״, ובכל שעה עליו לידע ״כי גבוה מעל גבוה וגו׳⁠ ⁠⁠״. עוד יש לפניו לירא יותר את ה׳ מכל בני אדם, באשר השגיאה בין אדם לחבירו אינה מתכפרת בקל, שהרי ׳אדם מועד לעולם בין שוגג׳ וכו׳, מה שאין כן בחטאים שבין אדם לשמים. ודוד המלך אמר (תהלים קלט, כא,כד) ״הלא משנאיך ה׳ אשנא וגו׳, חקרני אל ודע לבבי וגו׳, וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם״. פירוש, אם טעיתי לחשוב שפלוני הוא ממשנאיך ועל כן הנני רודפו ושונאו, אבל אם לא כוונתי לאמת הלא טוב לפני המות ש׳תנחני בדרך עולם׳ שאי אפשר לתקן השגיאה ולא תועיל התשובה26. זה הפרט מוטל על ראשים מנהיגי ישראל ולא יותר.
אכן27 זקני הדור שהם תלמידי חכמים עמלי תורה, עליהם מוטלת מצות אהבת ה׳28 ודביקות הרעיון בו יתברך בכל לב ונפש, ומצוות מעשיות בכל מיני דקדוקים היותר אפשריים29, שהרי התורה מכשרתו לכך, וגם ללכת בדרכי ה׳30 ׳מה הוא רחום׳ וכו׳, וכמו שכתב הרמב״ם בהלכות דעות (רמב״מ דעות ה׳:א׳) שתלמיד חכם שונה בכל דרכיו מאיש המוני במאכלו ובהילוכו ובדיבורו וכו׳, וכל זה הקב״ה ׳שואל׳ מעמו.
אמנם31 המון ישראל העוסקים בפרנסתם עליהם מוטל לשמור המצוות32 בזמנם ולא יהא העסק שלהם מבטל המצוה33. אבל אי אפשר לשאול מאיש עמוס בעסקיו שקידת היראה והאהבה, רק מעשה המצוות בפועל34, זה הקב״ה שואל מהם.
אבל35 נשים וטף ועבדים פחותי הנפש, וגם כמה מצוות-עשה אין עליהם כלל, מהם הקב״ה שואל להיות לטוב36 הישוב והליכות עולם של האנשים. וכמו שאמרו חז״ל (תנא דבי אליהו רבה ט׳) ׳איזו אשה כשרה שעושה רצון בעלה׳, וטוב מזה זכיין ׳באתנויי גברי לבי כנישתא׳, כדאיתא בברכות פ״א (יז,א). ועל העבד מוטל לעשות לטוב לאדוניו, והטף לציית את אביהם. וזהו שה׳ שואל מהם.
ונמצא מתפרש זה המקרא כך: על ״ראשיכם״37 קאי – ״כי אם ליראה״. על ״זקניכם״38 – ״כי אם ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך״. על המון עם ישראל – ״כי אם לשמור את מצות ה׳ וגו׳״. על טפכם נשיכם וגרך – ״כי אם לטוב לך״39.
ומ״מ נאמרו כל אזהרות אלו יחד, משום שנאמרה הפרשה בכלל קהל ה׳ שבהם נכללו כל אופני אנשים וכל המתבקש מכל אחד.
וכמו כן עשה דוד המלך שביקש אחת מה׳40, היינו לכל אחד כראוי לו: תלמידי חכמים – תהיה ׳ישיבתם בבית ה׳... לחזות בנועמו ולבקר בהיכלו׳. ומי שאינו מוכשר לכך והוא מהלך בעסקיו – ״כי יצפנני בסוכו ביום רעה״. ומי שהולך למלחמה עם אויביו – ״בצור ירוממני״. מ״מ בכלל ישראל מתבקש כל זה. והדבר מובן שיש אדם שפעם עומד בזה האופן והקב״ה שואל ממנו כך, וגם הוא בקשתו כך, ופעם הוא באופן אחר והרי הוא אז כאדם אחר כמותו.
והנה הגמרא (ברכות לג,ב)41 לא הקשתה על אהבת ה׳ ׳אטו מילתא זוטרתי היא׳42, באשר דמיירי43 בעוסקי תורה44, והיא מסייעתם ומכשרתם להיות צדיקים חסידים, שוב אין הדבר קשה, ורק שישים לב לבקש אהבה ודעת דרכיו, אז תעמידנו התורה על קרן אורה. מכל-שכן קיום מצוות עשה בפועל לכל אדם45, ודאי לא יפלא מכל אדם, ואם הוא אנוס במקרה – רחמנא פטריה. אבל יראת ה׳ למי שהוא מנהיג וראש46, ודאי לאו מילתא זוטרתי הוא, שיהא שקוע במחשבה תמיד לירא מה׳47 הצופה על כל דרכי בני איש. ומשני, ׳אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא׳48, פירוש, תלמיד חכם שהוא מנהיג49, גם זה ׳מילתא זוטרתי היא׳, דעסק התורה מסייעו לכך50. ומי שאינו תלמיד חכם כלל51, מי מבקש ממנו להיות עוסק בצרכי צבור? ואם כבר קיבל עליו זה העסק ודאי עליו להזהר הרבה שלא יהא נוטל את שלו מתחת יד ישראל52. או הפירוש53, מנהיג שהוא אצל גדול הדור54 {וכבר הראינו לדעת בספר שמות (יט,יט) ד׳משה׳ הוא כינוי לגדול הדור בכל עת} והוא מדריכו ומעמידו על דבר הטוב והישר ׳מילתא זוטרתי היא׳.
1. א״כ מהו ״כי אם״ שמשמעו ׳רק את זה בלבד׳ – לא דבר גדול.
2. לשון המדרש הוא: אמר הקב״ה לדוד, בתחילה אמרת ״אחת שאלתי... שבתי בבית ה׳⁠ ⁠⁠״, וחזרת ואמרת ״לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו״. אמר לפניו, רבש״ע, לא יהא עבד שוה לרבו? בתחילה לא באת לנו (אלא) באחת, שנאמר ״ועתה ישראל, מה ה׳ אלוהיך שואל מעמך כי אם ליראה״, ואחר כך פתחת לנו במצוות הרבה, שנאמר ״ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו וגו׳⁠ ⁠⁠״, הוי דיו לעבד להיות כרבו.
3. כלומר, לכאורה מהמדרש משמע שאכן ה-״כי אם״ הוסב במקורו רק על ״ליראה״, ורק אח״כ הוסיף הקב״ה את שאר הדרישות, אך האמת היא שאין זה כך, אלא זוהי לשון חז״ל. (חז״ל לא התכוונו שאכן יש כאן בקשה בסיסית ואח״כ תוספת).
4. על מלה זו של רבינו על דרשת חז״ל ב׳שוחר טוב׳ יצא קצפו של כותב אחד בעתון ׳קול מחזיקי הדת׳, כשלדעתו כוונת רבינו היתה שחז״ל דיברו בלשון של ׳ליצנות׳ וכדו׳ (כשלכל לומד מובן שכוונתו ללשון ׳מליצית׳ ״להבין משל ומליצה״ – משלי א,ו). לאחר זמן מה הופיעה באותו עתון תשובה מפורטת, ארוכה, מנומקת ופיוטית, מאת הרב קוק זצ״ל, שהיה אז בן 21 שנה בלבד, ומכנה עצמו ״אברהם יצחק הכהן, אחד מתלמידי אדמו״ר הגאון נצי״ב שליט״א בישיבת וולאזין יצ״ו״. המאמר מופיע במלואו בספר ׳אוצרות הראיה׳ (מאת הרב משה צוריאל) עמ׳ 139 (ועיין גם להלן פרק כ״ה הערה 108).
5. וה״כי אם״ מוסב על כל המשך הפסוק, וא״כ חוזרת שאלת רבינו האם כל דרגות אלו הן רק ״כי אם״.
6. לבקש, לדרוש.
7. כלומר, אהבה התלויה בדבר, בשכר, ולא אהבה לשמה.
8. תורה או עבודה.
9. בלי וא״ו החיבור.
10. בלי וא״ו החיבור.
11. א״כ ישנן כמה מדרגות, הראשונה – יראה, השניה – הליכה בדרכיו, אהבת ה׳ ועבודת ה׳ בכל לב ונפש. השלישית – שמירת מצוות ה׳ וחוקיו.
12. אך אינם תלמידי חכמים.
13. כפי שמובן מפשטות המאמר, שהרי בודאי אין הדבר כן, מבחינת המעלה והדרגה.
14. פירוש מאמר זה של חז״ל הוא...
15. כלשון רבינו בבראשית שם: אלא שהיא (מצות הכנסת אורחים) גדולה לדחות הקבלת פני שכינה, שכך הוא רצונו יתברך שתהא מצוה מעשית דוחה מצוה זו שאין לה שיעור וזמן (קבוע).
16. והראיה מאברהם היא...
17. חזינן שאין מקום לעסוק בדביקות בזמן שצריכים לעסוק באיזו מצוה, וק״ו כשעוסקים בצרכי צבור, וכפי שממשיך רבינו.
18. זה לשונו: אמר רבי יהודה, פעם אחת הייתי מהלך אחר ר״ע ואחר ר״א בן עזריה, הגיע זמן קריאת שמע, כמדומה אני שנתייאשו מלקרות, אלא שעוסקין בצרכי צבור, קריתי ושניתי, ואח״כ התחילו הן, וכבר נראתה חמה על ראשי ההרים.
19. נחזור לפסוקנו.
20. העוסקים בצרכי צבור.
21. כי אינם רשאים לעסוק בזה, כי יפריע להם בתפקידם.
22. כי ממצוות אלו הם פטורים, מדין ׳עוסק במצוה פטור מן המצוה׳ וכנ״ל ברבינו.
23. על הפסוק ״למען ילמד ליראה את ה׳ אלוהיו״... (בפרשת המלך).
24. יש לעיין בדברי רבינו, כי יראת שמים היא אחת משש המצוות התמידיות לכל אחד ואחד מישראל.
25. מדוע חשוב שהעוסקים בצרכי צבור יהיו שקועים ביראת ה׳.
26. דברי רבינו אקטואליים לכל דור ודור, ואכמ״ל.
27. הדרגה השניה בישראל.
28. ״ולאהבה אותו״.
29. ״ולעבוד את ה׳ אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך״.
30. ״ללכת בכל דרכיו״ (מוזכר לפני ״לאהבה אותו).
31. הדרגה השלישית בישראל.
32. ״לשמור את מצוות ה׳ ואת חוקותיו״.
33. שלא כמו עסקי צבור הדוחים קיום מצוות.
34. ״לשמור את מצוות ה׳ ואת חוקותיו״.
35. הדרגה הרביעית בישראל.
36. ״לטוב לך״.
37. העוסקים בצרכי צבור.
38. זקני הדור, תלמידי חכמים.
39. והקשה רבינו לעיל: אחרי שהחל לשאול ״לאהבה אותו״ איך סתר שאלתו בתוך כדי דבור – ״לטוב לך״ ופירש רש״י ׳כדי שיהיה טוב לך״, שהוא אהבה חוזרת. רבינו עונה שאכן ״לטוב לך״ אינו מתפרש כרש״י כמתן שכר, אלא זהו תיאור של המדרגה הרביעית בעם ישראל. אך לענ״ד קשה לראות במילים אלו תיאור דרגה, וצ״ע.
40. ״אחת שאלתי מאת ה׳⁠ ⁠⁠״ (תהלים פרק כ״ז) ועיין הערה 94.
41. כששאלה ׳אטו יראה מלתא זוטרתא היא׳.
42. כפי ששאל רבינו לעיל.
43. ״ולאהבה אותו״.
44. כפי שביאר רבינו לעיל.
45. המוזכר במילים ״לשמור את מצוות ה׳ ואת חוקותיו״.
46. העוסקים בצרכי צבור, וכנ״ל ברבינו.
47. כפי שכתב רבינו לעיל שהעוסקים בצרכי צבור צריכים להיות שקועים ביראת ה׳.
48. והקשו כל המפרשים שהרי משה רבינו דיבר לכל ישראל, ולהם אינה מילתא זוטרתא.
49. כמו משה רבינו.
50. להיות שקוע ביראת ה׳.
51. ההדגשה על ׳כלל׳.
52. כלומר, יזהר לא לעסוק להנאת עצמו וכבודו, וכנ״ל ברבינו.
53. בתשובת הגמרא ׳אין, לגבי משה׳.
54. מכאן מקור לחשיבות דביקות עסקני הצבור אצל גדולי ישראל.
מה ה׳ אלהיך וגו׳. אמר מה ה׳ וגו׳ לא מפני שהוא דבר קל. גם לא להורות שאינו שואל דבר לעצמו, רק פירושו שאינו שואל דבר שאין אנו חייבים לו כזה אלף פעמים כי הוא בורא השמים והארץ כמ״ש הן לה׳ אלהיך השמים, והוא גואל ישראל וקדושו כאומרו רק באבותיך חשק וגו׳.
(הקדמה) פרשה שניה: עכשו עומדים ישראל שוב באותו המצב כמו בתקופה שבה סיימה הפרשה הקודמת, דהיינו הם עומדים לכבוש את הארץ, על כן עליהם לזכור, שכל מה שה׳ דורש מהם אינו אלא לטובתם הם (פסוקים י״ב-י״ג). ה׳ בעצמו אינו זקוק לעבודת בני האדם כלל, שהרי לו תבל ומלואה, אבל בכל זאת לא חשק אלא באבותיהם של ישראל, ועל כן בחר בזרעם אחריהם מכל העמים (פסוקים י״ד-ט״ו). על כן חייבים ישראל לשמוע בקול ה׳ (פסוק ט״ז). הם חייבים לעשות זאת, גם מפני שה׳ הוא גבוה מכל גבוהים ונישא מכל נישאים ונוהג בחסד ואף כלפי הגר (פסוקים י״ז-י״ח).
במאמר מוסגר משתלבת האזהרה, שגם ישראל חייבים לנהוג באהבה כלפי הגרים (פסוק י״ט). וכן חייבים ישראל ליראה את ה׳ ולעבדו מפני שעשה להם נסים רבים (פסוקים כ׳-כ״ב). עוד חייבים ישראל גם לאהוב את ה׳ ולשמור מצוותיו (פרק יא פסוק א׳). משה רבינו מוסיף עוד, שאין הוא מדבר עם דור שאינו יודע את גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שהרי הדור הזה ראה את הכל בעיניו (פסוקים ב׳-ז׳). על כן הם חייבים לשמור את המצוות, כדי שיירשו את הארץ ויאריכו ימים בה (פסוקים ח׳-ט׳).
(יב) ועתה – כלומר, עכשו, שאתה עומד לקיים את מצותו של ה׳ (פסוק י״א), שים אל לבך את הדברים הבאים. משה מדלג על כל תקופת שהותם במדבר ארבעים שנה וחוזר לנסיעתם מחורב, שהרי עכשו צריכים ישראל לקיים את מה שנצטוו אז. הנחת שטויארנגל, שכאילו מחבר הנאום הזה מתאר לו שהדור הראשון של יוצאי מצרים הם המקשיבים לנאום הזה, אין לה כל יסוד (ראה מה שפירשנו לפסוק י״א:ב׳).
מה... שואל מעמך כי אם – את הדגש יש להטיל (כפירוש הרמב״ן) על ״לטוב לך״ שבסוף המשפט. כיון שכל מה שהוא דורש מעמך אינו אלא לטובתך אתה, אם כן הוא דבר קל (שד״ל).
ליראה – ו׳:י״ג.
ולאהבה – ו׳:ה׳.
ללכת בכל דרכיו – ח׳:ו׳.
ועתה ישראל מה ה׳ וכו׳ – המשך הפסוקים כך שמע ישראל אתה עובר כו׳ אל תאמר בלבבך בהדוף ה׳ אלהיך כו׳ לא בצדקתך וביושר לבבך כו׳ למען הקים השבועה כו׳ וידעת כי לא בצדקתך כו׳ כי עם קשי ערף אתה ואינך צדיק זכור ואל תשכח את אשר הקצפת את ה׳ אלהיך וכו׳ ופורט כל החטאים, עגל ומרגלים, ומסה וכי״ב, הנך רואה כי לא היית צדיק לפני ה׳, ועתה ישראל מה ה׳ שואל מעמך האם לטובתו חלילה, מה מידכם יקח, רק ליראה כו׳ ולעבוד כו׳ לשמור כו׳ הכל לטוב לך בשביל טובתך, ובאמת מה אתה נחשב לפניו הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים כו׳ ורק באבותיך חשק לאהבה אותם, פירוש בשבילם וע״ד סגולי.
ליראה את ה׳ וכו׳ ללכת בכל דרכיו ולאהבה כו׳ בכל לבבך וכו׳ – הפירוש ע״ד דברי התנחומא נח סימן י״ט כגון אדם שבנו משרת לפניו משרת בשמחה אומר אם אקלקל מעט לפני אבי אינו כועס עלי שהוא אוהב אותי כו׳ אבל העבד משרת ביראה אמר אם אקלקל כועס כו׳ עבדו ה׳ ביראה כו׳ פן יאנף. פירוש, אף בדבר מועט כועס עליכם, לכך אמר ליראה את ה׳, ללכת בכל דרכיו, בכולם, וכמידת העובד מיראה לאהבה כו׳ בכל לבבך, פירוש כדרך אוהב שעובד בכל לב. ודו״ק.
מה ה׳ אלהיך שאל – תניא, היה ר׳ מאיר אומר, חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך.⁠1 (מנחות מ״ג:)
כי אם ליראה – א״ר חנינא, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳2. (ברכות ל״ג:)
כי אם ליראה – אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא, אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא, כדרבי חנינא, דאמר, משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו בכלי קטן, כלי קטן ואין לו – דומה עליו ככלי גדול.⁠3 (ברכות ל״ג:)
כי אם ליראה – א״ר יוחנן משום ר׳ אלעזר, אין לו להקב״ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳, וכתיב (איוב כ״א) הן יראת ה׳ היא חכמה, שכן בלשון יוני קורין לאחת הן4. (שבת ל״א:)
1. פירש״י קרי ביה מאה, עכ״ל. ורבו בזה דברי המפרשים מה נראה לו לר״מ לקרוא המלה מה – מאה, ולי נראה דהכונה משום דבפסוק זה יש מאה אותיות חסר אחת, ומפרש קרי ביה מאה, כלומר קרי מאה אותיות, וכמש״כ כל הנפש הבאה ליעקב שבעים אע״פ שאינם אלא ס״ט, וכן תספרו חמשים יום אע״פ שאינם אלא מ״ט, והיינו משום שכן דרך הכתובים כשמגיע המנין לסכום עשיריות פחות אחת מונה אותו בחשבון עשיריות ואינו מקפיד על חסרון האחד, וכמש״כ הרא״ש סוף פסחים סי׳ מ׳, ומכש״כ שיש לדרוש כן ע״ד אסמכתא ורמז, וכאן רוצה ר׳ מאיר להסמיך וליתן סימן לדבר הזכרת מאה ברכות בכל יום [שבעיקר טעם הדבר יש טעמים ובאורים שונים], מסמיך אמספר האותיות שבפסוק זה, וכך דרך חז״ל לתת סימנים וציונים לכל דבר כנודע, וכמ״ש בשבת ק״ד א׳ עשו סימנים בתורה, ובעירובין כ״א ב׳ אגמריה בסימנים, ושם נ״ד ב׳ עשו ציונים לתורה, והארכנו מענין זה במק״א בחבורנו, ועיין מש״כ לעיל ר״פ דברים. ובעיקר ענין זה דהשלמת מאה ברכות בכל יום עיין באו״ח סי׳ מ״ו ס״ג.
2. ר״ל שהבחירה ליירא את ה׳ נמסרה להאדם עצמו. ובטעם הראיה מפסוק זה נראה משום דא״א לפרש כפשוטו שהקב״ה דורש מן האדם ליראה אותו ותו לא מידי, והלא בפסוק זה גופיה מפרש הרבה עוד מה שהקב״ה דורש, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד אותו ולשמור את מצותיו ואת חקותיו, ובאמת כמה דברים דרושים לאיש הירא את ה׳, לסור מכל רע ולעשות טוב ולגמול חסד ולעשות משפע וצדקה והצנע לכת וכו׳ וכדומה [ועיין מש״כ בפ׳ בשלח בפ׳ זה אלי ואנוהו] ובודאי כל אלה דורש הקב״ה מאת האדם השלם הירא ועובד אותו וא״כ מה זה שאמר משה שהקב״ה דורש כ״א ליראה, אחרי שבעקב היראה כרוכים הרבה ענינים גדולים.

ולכן דריש דמפני שמדה זו דיראה היא רק בידי האדם ורצונו, ועל ידה באים ומסתעפים שמירת המצות והמדות, לכן דורש הקב״ה רק את זה ממנו, אבל יתר הקנינים והשלמות בידי שמים הן והוא ינחילם את האדם הירא אותו, והוי כונת הלשון ללכת בכל דרכיו וכו׳, כלומר, כל אלה הם תכלית היראה והם באמת באים ע״י סיוע מהקב״ה וכמ״ש ביומא ל״ט א׳ הבא לטהר מסייעין אותו.

ועל פי זה יתבאר היטב הדרשה הבאה דמקשה אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא, ולכאורה הו״ל להקשות יותר, אטו כל הני דכתיבי בפסוק זה, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה׳ בכל לבבך כו׳ לשמור מצותיו וחקותיו, אטו כל הני מילתא זוטרתא היא, אבל לפי מש״כ דכל מה שחשיב בפסוק זה אינם מוסבים לדרישת ה׳ מאת האדם ורק הן מתבארים כתכלית הבא מאת הירא את ה׳, וא״כ אין הקב״ה דורש באמת רק יראה לבד, ויתר הדברים יסייעוהו מן השמים, אך גם זה לבד אינו דבר קל לכל אדם, ולכן פריך אטו יראה מילתא זוטרתא היא לכל אדם, ודו״ק.
3. עיין מש״כ באות הקודם בטעם שאלה זו בכלל. ואמנם מה שמתרץ בזה אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא וממשיל משל עדיין צריך באור, כי משל זה ניחא לפי רוח המון בני אדם, אבל לא יתכן שמשה רבינו אבי החכמים וכליל תפארת השלמת מין האדם, ההוא ימדד ערך המון בני אדם לפי ערכו הוא, וצ״ל דמדהיה משה עניו מכל האדם היה נראה לו באמת כי אינו עולה במעלות על כל אדם, וא״כ ממילא הוי יראת שמים לגבי כולם מילתא זוטרתא כמו לגבי דידיה, וכמ״ש בירושלמי שבת פ״א ה״ג מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה [לעקבה] דכתיב ראשית חכמה יראת ה׳ ועקב ענוה יראת ה׳ (משלי כ״ב). ויש עוד לבאר ענין זה בכמה דברי אגדה אבל אין האריכות בכאלה מתכלית חבורנו.
4. והוי הכונה הן יראת ה׳, יחידה היא היראה בעולם. וי״ל הבאור ע״פ הדרשה דלעיל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, והיינו שהבחירה ביראת ה׳ נמסרה אך ורק להאדם, ועל זה אמר שאין לו להקב״ה בעולם מה שהוציא מרשותו ומסר כולו לרשות האדם רק מדת יראת ה׳, ודו״ק. ועיין בחא״ג.

וגם י״ל ע״ד הדרש באור פסוק זה ע״פ דרשה זו ע״פ מ״ש בסוגיא כאן (ע״א) דבכל מעלת ת״ח אפ״ה אם יש בו יראת ה׳, טוב, ואם לא לא, משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חטין לעליה הלך והעלה לו, א״ל ערבת בהם קב חומטין [פירש״י ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מהתליע] אמר ליה לא, אמר ליה, מוטב אם לא העלית, והנמשל הוא דמי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים מוטב שלא היה בו גם תורה, וכן בכל מעשה המצות כשעושין אותן בלא יר״ש מוטב שלא נעשו, וזהו שאין לו להקב״ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, ר״ל שכל הנעשה לכבודו יתברך יהיו נעשים רק ביראת ה׳, ויתפרש לפי״ז הפסוק מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, כלומר בכל מה שהיה שואל מעמך היינו בכל המצות ומע״ט שאתה עושה תעשה כי אם ביראת ה׳, וכמ״ש בסוגיא דשבת שהבאנו, ויש עוד להאריך בזה, ודי בזה כאן.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יג) לִשְׁמֹ֞ר אֶת⁠־מִצְוֺ֤ת יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ וְאֶת⁠־חֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְט֖וֹב לָֽךְ׃
to keep the commandments of Hashem, and his statutes, which I command you this day for your good?
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שוררמב״ןהדר זקניםר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

לְמִטַּר יָת פִּקּוֹדַיָּא דַּייָ וְיָת קְיָמוֹהִי דַּאֲנָא מְפַקֵּיד לָךְ יוֹמָא דֵין דְּיִיטַב לָךְ.
to keep the commandments of the Lord, and His statutes which I command you this day, that it may be well with you?
למטורא ית מצוותהב די״י וית קיימוי די אנה מפקד יתכון יומא הדין למייטבג לכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למטור״) גם נוסח חילופי: ״למנטר״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מצוותה״) גם נוסח חילופי: ״פיקודוי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למייטב״) גם נוסח חילופי: ״למייטבה״.
למנטור ית פיקודוי {די״י וית קיימוהי}⁠א דאנא מפקדכון יומא דין מטול דיוטב לכון.
א. חסר בכ״י לונדון.
to keep the commandments of the Lord and His statutes which I command you this day, that it may be well with you?
וַאחפַט׳ וַצַאִיאהֻ וַרֻסֻומַהֻ אַלַּתִּי אמֻרֻךַּ בִּהַא אַלּיַוְם לִיֻכַ׳ארַ לַךַּ
ושמר את מצותיו ואת-חקותיו אשר אני פוקד עליך בהן, היום, בכדי שישפע טוב לך.
לשמור את מצות י״י – ואף היא לא לחינם, אלא: לטוב לך – שתקבלו שכר.
לשמר את מצות י"י TO KEEP THE COMMANDMENTS OF HASHEM – and this, too, not unrequited, but לטוב לך FOR YOUR GOOD – that you should receive a reward for doing so.
פס׳: לשמור את מצות ה׳ וגו׳ – הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים. הרי אלו ז׳ רקיעים שאמרו חכמים ז״ל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

לטוב לך – לא לו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וכבר עם זה תהיה מבני עלייה המתפרדים לגמרי לעמוד על משמרת מצות י״י אלהיך ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום והוא יהיה העסק הנכסף אליך והנדרש ממך לטוב לך כי לא תצייר טוב אחר זולת זה והוא תכלית המעלות כלן.
לשמור את מצותה ואף זו לא לחנם אלא לטוב לך שתקבלו שכר. הוצרך להוסיף על לטוב לך אף זו לא לחנם מפני שבזולתו היה נראה כסותר זה את זה דמעיקרא אמר מה י״י אלהיך שואל מעמך כי אם לשמור את מצותיו משמע שהשם צריך זה לעצמו ולבסוף אמר לטוב לך ומשמע שאינו צריך זה רק בעבורך אבל עם תוספת הזה יהיה פירושו אע״פ שהשם שואל זה מעמך אינו בעבורו רק בעבורך כדי לקבל שכר ופי׳ לא לחנם לא בעבורו שהיא לך לחנם מאחר שאינך נהנה ממנו:
ולפי שבשני הסוגים האלה ר״ל סוג האהבה המתיחסת למצות עשה וסוג היראה המתיחסת לשמירה במצות לא תעשה יוכללו המצות האלהיות כלם. לכן אמר לשמור את מצות ה׳ ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום. ואין זה דבר שלישי זולת היראה והאהבה. אבל הוא הדרך הכולל אותם. וכאילו אמר מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה ולאהבה אותו אשר כלו יושג בשמירת מצותיו וחקותיו אשר אנכי מצוך היום שבשמירתם יושגו שני הדברים היראה והאהבה על האופן אשר זכרתי. ולכן לא אמר ולשמור בוא״ו לפי שאינו דבר נוסף. אבל אמר לשמור. שהיא הכולל כל מה שזכר ראשונה.
לטוב לך – כדי שתזכה לחיי עולם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ואף היא לא לחנם כו׳. רצונו לתרץ דברישא דקרא אמר לשמור את מצות ה׳ להנאתו של הקב״ה, ובסיפא דקרא כתיב לטוב לך משמע להנאתן של ישראל. לכן פי׳ אף היא כו׳, ר״ל ודאי בשבילו תעשו, אבל מ״מ אף לכם לא לחנם אלא לטוב לכם:
And this is also not for naught, etc. Rashi is answering the question: At the beginning of the verse it says, "To guard Adonoy's commandments,⁠" meaning, "for Hashem's benefit.⁠" But at the end of the verse it is written, "For your benefit,⁠" meaning, "for the benefit of the Jewish People.⁠" Therefore Rashi explains: "And this is also, etc.⁠" In other words: Certainly you should keep the commandments for His benefit. But nonetheless, for you too this is not for naught, but for your benefit.
לשמר וגו׳ – ״יראה״ מביאה להליכה בדרכי ה׳, ו״אהבה״ מביאה לעבודת ה׳ בכל הלב ובכל הנפש; ויראה זו ואהבה זו יכולות לצאת אל הפועל רק על ידי שמירת כל המצוות והחוקים שה׳ מסר לנו ביד משה. ״מצות״: התפקידים החיוביים; ״חקתיו״: המגבלות המוסריות שבמסגרתן עלינו לקיים את התפקידים האלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ואת חוקותיו:⁠1 היינו קבלות שבע״פ2. אבל ״משפטיו״ שהוא החקירות והפלפול אין כתיב כאן, שהרי דיברה תורה3 עם איש המוני שאינו בר תלמוד, ואין לו אלא לשמור את החקוקים לפניו. ועיין לעיל (ו,יז).
1. מדוע הוזכרו ״חוקותיו״ ולא ״משפטיו״.
2. כדעת רבינו בכל מקום בביאור המושג ׳חוקים׳.
3. כאן במשפט הזה ״לשמור את מצוות ה׳ ואת חוקותיו״, וכנ״ל ברבינו.
לטוב לך – ה׳:כ״ט.
לשמר את מצות וכו׳ מצוך היום לטוב לך הן לה׳ אלהיך השמים וכו׳ רק באבותיך חשק ה׳ לאהבה כו׳ ויבחר בזרעם כו׳ כיום הזה ומלתם את ערלת לבבכם וכו׳ – הבאור, כי כל התורה בכללה הוא לטובת מין האנושי ולקיומו במיני ואשיי כאשר יאות לו כפי מה שיודע היודע האמיתי יתברך, ולכן לא נוסדו דרכיה על ענינים מחלשים את החומר וכוחותיו, רק כלליותיה המה דברים מחלשים התאוה, ולכן לא קבעה להתענות הרבה ולהתגודד כאשר כן דרך כל הסכלים בדתותיהם הבדויות, לבד מצוה אחת מצאנו מילה שהיא ג״כ להחליש התאוה כמוש״כ במורה, והיא בעוד הילד נער ובשרו רך וקל להתרפאות, והטעמים האמיתים הוא בסוד אלוה היודע האמתיות, וכפי דעת איזה חכמים היא מרפא לחולי הגוף ג״כ והיא גם היא אם יש איזה סכנה בדבר אז אינו נימול וכל המל מתחייב בנפשו, והיודע דרכי ודתי העמים טרם הופיע אלהים על הר סיני היה לטבוח בניו ובנותיו, להתגודד (כעובדי הבעל) ולשפוך דם עליהם ולעשות מעשי רצח וכל זימה לא יבצר מהם וכפרו בדמם ודם בניהם הנשפכים לע״ז שלהם כל המון הדמים אשר רצח גזל ועשה עול, כן דרכם, ולזה אמר לשמר את מצות ה׳ כו׳ אשר אנכי מצוך היום לטוב לך, כי הבורא יתברך אינו צריך לשום שלימות מזולתו רק הטוב הוא לך, שאתה רואה הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים כו׳ ומה יקבל מידך, רק באבותיך וכו׳ לאהבה אותם ומסבת אהבתם בחר בזרעם להטיב אותם בשלמות המצוה והתורה האלהית ורק לטובתכם ולא צוה אתכם לשפוך דם עליכם עבורו, והאות כי בחר בכם כיום הזה, שאינכם נימולים, שכל ל״ח שנה שהיו ישראל נזופים במדבר לא נשבה להם רוח צפונית ולא מלו עצמם עד יהושע ואעפ״כ בחר בכם, כיון שהמילה סכנה במדבר לא צוה אתכם למול במדבר, ומלתם את ערלת לבבכם שזה מרכז התורה והמצוה להחליש התאוה ומדות הרעות, כי ה׳ אלהיכם כו׳ אשר וכו׳ ולא יקח שוחד עושה משפט יתום כו׳, ואם תגזול יתום או תעשוק אלמנה אז לא תשחד אותו ברבבות אלפי אילים וכיו״ב. ודו״ק.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שוררמב״ןהדר זקניםר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(יד) הֵ֚ן לַיהֹוָ֣הי⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַשָּׁמַ֖יִם וּשְׁמֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם הָאָ֖רֶץ וְכׇל⁠־אֲשֶׁר⁠־בָּֽהּ׃
Behold, to Hashem your God belongs heaven and the heaven of heavens, the earth, with all that is in it.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
הָא דַּייָ אֱלָהָךְ שְׁמַיָּא וּשְׁמֵי שְׁמַיָּא אַרְעָא וְכָל דְּבַהּ.
Behold, the heavens, the heavens of the heavens, are the Lord's your God, and all that is therein;
הא לי״יא אלהכון שמייא ושמי שמייא ארעא וכל מה דאית בה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הא לי״י״) גם נוסח חילופי: ״הא קדם י״י״.
הא די״י אלקכון שמיא ושמי שמיא וכיתי מלאכיא דבהון למשמשין קדמוי ארעא וכל דאית בה.
Behold, the heavens, and the heavens of the heavens, are the Lord's your God, and the hosts of angels are in them to minister before Him, and the earth, and whatsoever is therein.
הֵן לַה׳ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם – מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין, אֶחָד הָיָה מְמֻנֶּה עַל מָה שֶׁבַּבַּיִת וְעַל מָה שֶׁבַּשָּׂדֶה וְהָיָה יוֹדֵעַ כָּל מַה שֶּׁבַּבַּיִת וְכָל מָה שֶׁבַּשָּׂדֶה, וְאֶחָד הָיָה מְמֻנֶּה עַל מַה שֶּׁבַּשָּׂדֶה וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ אֶלָּא מָה שֶׁבַּשָּׂדֶה. כָּךְ מֹשֶׁה, כְּשֶׁעָלָה לַמָּקוֹם הָיָה יוֹדֵעַ הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וְקִלֵּס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר ״הֵן לַה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם״ וְגוֹ׳, אֲבָל דָּוִד שֶׁלֹּא עָלָה לַמָּקוֹם קִלֵּס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמָה שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כ״ד:א׳) ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״ וְגוֹ׳.
רַבָּנָן אָמְרֵי, שְׁנֵי רְקִיעִין הֵן שֶׁנֶּאֱמַר (שם ס״ח:ל״ד) ״לְרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם״. רַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים, שְׁלֹשָׁה הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר ״הֵן לַה׳ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַים וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם״. רַבִּי יִרְמִיָּה בֶּן אֱלִיעֶזֶר אֲמַר, שִׁבְעָה, {א} שָׁמַיִם {ב} רָקִיעַ {ג} שְׁחָקִים {ד} זְבוּל {ה} מָעוֹן {ו} מָכוֹן {ז} עֲרָבוֹת וּכְבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בַּעֲרָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו״. וּמָה רַבוֹתֵינוּ מְקַיְּמִין ״סֹלּוֹ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת״. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה בְמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים וְעָרֵב עָלָיו מַעֲשֵׂיהֶם. רַבִּי פִּנְחָס הַכֹּהֵן בַּר חָמָא אוֹמֵר: עֲרָבוֹת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹרֵעַ עָלָיו מַעֲשִׂים שֶׁל צַדִּיקִים וְהֵן עוֹשִׂין פֵּרוֹת.
הֻוַדַ׳א לִלָּהִ רַבִּךַּ אַלסַּמַוַאתֻ כֻּלֻּהַא וַ אַלּאַרץֻ׳ וַכֻּלֻּ מַא פִיהַא
הנה אל ה׳ אלהיך, רקיעי השמים, והארץ עם כל מה-שיש בה.
הן לי״י אלהיך – הכל.⁠א
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י וטיקן 94 נוסף כאן: ״ואינו צריך מכם לכלום כי אם ליראה את שמו מבקש הוא מכם״.
הן לי"י אלהיך BEHOLD, UNTO HASHEM YOUR GOD BELONGS – the whole Universe ("the heavens … and the earth and all that therein is").
הן לי״י אלהיך השמים ושמי השמים – ומה ישאל לך?⁠א הכל שלו, ואם רצה לבחור אומה אחרת היה יכול לבחור, מי יעכב על ידו, הכל שלו.
א. כלומר: ממך.
הן לי"י אלהיך השמים ושמי השמים – BEHOLD TO HASHEM YOUR GOD BELONGS HEAVEN AND THE HEAVEN OF HEAVENS – And what shall He ask of you? Everything is His, and if He wanted to choose a different nation He could choose; who would prevent Him, everything is His.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה – נראה לי בכאן כי אילו רצה הכתוב להגדיל ישראל על כל שאר האומות היה מספיק שיאמר הן לה׳ אלהיך הארץ וכל אשר בה רק באבותיך חשק, ולא היה צורך להזכיר השמים ושמי השמים. אבל יתכן לומר שבא לרמוז שהעולם השפל הזה עיקר המציאות כלו, ופסוק מלא הוא (בראשית א׳:ט״ו) יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ, באר כי הגלגלים עם היותם נבראים עצומים הכוונה בהם לצרכי המין הזה, ואע״פ שחכמי המחקר סותרין זה, אנו אין לנו אלא דרך תורתנו וקבלת רז״ל שאמרו גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. וכן מצינו שהזכיר דוד ע״ה (תהלים קמ״ח:י״ג-י״ד) הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו, יאמר כי הקב״ה הרים קרן ישראל על הנבראים כלם שבשמים ובארץ, ואמר עוד (שם ק״ג) ברכו ה׳ מלאכיו וגו׳ ברכו ה׳ כל צבאיו וגו׳ ברכו ה׳ כל מעשיו, הזכיר העולמות השלשה ממעלה למטה, ועל העולם השפל הזכיר כל מעשיו, כלומר כי הוא כלל כל מעשיו. ואמרו במדרש (יואל ב׳:י״א) כי רב מאד מחנהו, אלו מלאכי השרת, וכי עצום עושי דברו, אלו ישראל. ועוד יש לנו ראיות ממה ששאלו הפילוסופים, הגלגל למה הוא סובב תמיד באותו סבוב, השיג או לא השיג, אם השיג כבר לשוא סובב, אם לא השיג מה תועלת בסבובו, שאין לומר שיוסיף בהשגתו בכל יום ויום שאם כן היה לו לחדש ולהוסיף בטובות העוה״ז שהוא מתקיים בתנועתו. והשיבו סבת סבובו כדי לקיים העולם השפל, לפי שבתנועתו מצטרפין ארבע יסודות שהם למטה בארץ שאין העולם יכול להתקיים זולתם. הרי שזאת ראיה כי חכמי המחקר מודים שמציאות הגלגלים בשביל האדם, והם האומרים שאין צורך לגלגלים כי אם להנהיג טבע המציאות.
ואם אתה אומר זה אפשר בשבעה כוכבי לכת שהם מנהיגים העולם הזה והם הם שנבראו לכך, אבל שמיני ותשיעי הם עליונים זכים בעצמם, לא נבראו לתשמישו של העוה״ז. תשובתך, כי כל התשע נבראו בשביל העולם הזה וכלן צריכין זה לזה, ותנועת האחד בסבת חברו מן התחתון עד העליון, שהרי כלן זה בתוך זה כגלדי בצלים, וכבר נתבאר בספרי החכמה שהמציאות כלו אחד מהגלגל העליון עד הנקודה הנקראת מרכז העולם או עמוד העולם. וקבלנו מופת לזה במלת אחד, כי אות אל״ף רומז אל הגלגל העליון המקיף הנקרא ערבות שהוא מיוחד מכל הגלגלים כמלך עליהם, אות ח׳ רמז לשמונה גלגלים שהם מוקפין בתוכו, אות ד׳ רמז על ד׳ יסודות שתחתיהם, והכל אחד, וכשם שהוא אחד כן מנהיגו יתברך אחד, והנה תשעה גלגלים וארבעה יסודות הם י״ג כמספר אחד. ומה שאמר הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים, השמים הן הגלגלים ושמי השמים הן היסודות שהם בכח השמים למטה מהם, כענין הארץ וכל אשר בה, וכן אמר במזמור (תהלים קמ״ח:א׳) הללו את ה׳ מן השמים, והזכיר מלאכיו וצבאיו וכוכבי אור, ואח״כ הללוהו שמי השמים. זה דעת הרמב״ן ז״ל בלשון השמים שפירושו הגלגלים והיסודות שתחתיהם.
אבל הרמב״ם ז״ל פירש כי שמי השמים על תשעה הגלגלים, ואמר כי השמים הוא הגלגל המקיף ושמי השמים שהם בתוכו שבהם הכוכבים, ולפי שכל הגלגלים נכללים בשני חלקים אלו, חלק אחד שאין בו כוכבים כלל וחלק שני עם כוכבים, על כן עשה הכתוב בכאן שני חלקים ואמר שמי השמים. וכן במסכת חגיגה חלקים רז״ל לשני חלקום הוא שהזכירו רז״ל שם אמר ריש לקיש שני רקיעין הן, שנאמר הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים. זה דעת הרב ז״ל בספר המורה בלשון השמים ושמי השמים.
ויש לך להתבונן בדבר ר״י האומר שני רקיעין הן, כי כנגדן היו שני גזרי עצים שבמערכה, והוא שאמרו במסכת יומא פרק אמר להם הממונה, מערכה ראשונה קודמת למערכה שניה, שניה קודמת לשני גזרי עצים, שני גזרי עצים קודמין לדשון מזבח הפנימי. מערכה ראשונה ירמוז לכל הבנין, מערכה שניה למציאות המלאכים, שני גזרי עצים ירמוז לכל הגלגלים הנחלקים לשני חלקים אלו שמשם באות הגזרות לעולם השפל, ודשון מזבח הפנימי ירמוז לעולם השפל. ומי יתן והיינו יודעין שאר הענינים שהזכיר בברייתא ההיא איך היה הסדר בהם ומה ענינם ועל מה ירמוז כל אחד ואחד, כי אין לך עבודה קלה בכל העבודות כלן הנעשות בבית המקדש שלא יהיה לה עיקר גדול ושלא יהיה בה רמז וציור לענינים של מעלה ודוגמא להם.
וע״ד הקבלה הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים רק באבותיך חשק ה׳, ירמוז לנפשות האבות שהן נאצלות מהאבות, ולכך היו מרכבה במותם כאלו הם והם דבר אחד, ומטעם זה הוא החשק והקשור והבחירה בזרעם, וזה מבואר.
הן לה' אלו-היך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, "Behold! the heaven and the heaven of the heavens belong to the Lord your God, the earth and all that is thereon.⁠" I believe that if all the verse was supposed to tell us was the superiority of the people of Israel over all the other nations, it would have been enough to simply write: "the earth and all that is thereon belongs to the Lord your God; however He took special liking to your forefathers, etc.⁠" There would have been no need to mention "the heaven and the heaven of the heavens.⁠"
It is more likely that this verse wanted to drive home the point that although God owns all the three regions mentioned in our verse, He considers the earth as the most important region. We have clear evidence of this already in the story of creation in Genesis when the functions of the luminaries in the heaven are defined as providing light for the earth (Genesis 1,14). The verse means that although the planetary systems are very powerful creations, the reason they were created was only to enhance earth and life on earth. Even though the scientists of our day do not accept this opinion, we are bound by our Torah and tradition. Our sages are on record that "the righteous on earth are greater than the ministering angels" (Sanhedrin 93). We find similarly that David writes: הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו, "His splendor covers earth and heaven; He has exalted the horn of His people for the glory of His faithful ones, Israel.⁠" The psalmist means that God has elevated the people of Israel above all creatures in the universe both in heaven and on earth. We have another verse in Psalms 103, 20-22 in which the psalmist urges the following order: "bless the Lord, His angels, the mighty creatures, the ones who carry out His bidding; bless the Lord all of His hosts, His servants, the ones who perform His will. Bless the Lord, all of His (works) through the length and breadth of His realm.⁠" David lists the worlds in descending order reserving the title "His works" for the terrestrial part of the universe. In other words: "terrestrial earth comprises all His works.⁠" Tanchuma Vayikra 1, in commenting on Yoel 2,11 says that the words כי רב מאד מחנהו, "that His camp is indeed very great,⁠" refer to the ministering angels, whereas the words וכי עצום עושי דברו, "and powerful are those who do His bidding,⁠" are a reference to the people of Israel.
We have further proof from discussions of the philosophers who ask why a planet constantly describes the same repetitive orbit? If it has achieved its purpose, why does it keep repeating the same motion? Its motion, its orbit has then become a wasted effort. If it has still not achieved its mission after endless orbits, what good are its orbits? If it had really achieved something visible, how come we do not notice that our lives are constantly becoming more pleasant due to these efforts? The philosophers answer this seemingly unanswerable question by saying that these orbits of the planets are required in order to ensure the continued existence the "lower" world, i.e. man on this terrestrial earth. This proves that even the scientists admit that man is the focal and pivotal creature in the universe. Once you admit it, it is a small step to understanding that all the seven fixed stars have as their purpose to guide our globe in such a way that it does not come to harm, that the laws of nature operate satisfactorily.
However if you were to argue that the eighth and ninth star (planet) perform an independent function and have not been created for the sake of our globe there is no merit to such an argument. The fact is that all the planets are much like the skins around the onion, earth being the kernel, the innermost and most precious part, requiring the protection of all these outer layers. The orbital motions of each one of these layers is determined by the orbit of the planet closest to it.
[The author continues in this vein citing allusions from Scripture, etc. Seeing all of this is pre-Corpernicus astronomy there is little point in pursuing these "philosophical" musings further. The same applies to the interpretation of "heaven" and "heaven" of heavens" respectively. Ed.] ...
[...]
A kabbalistic approach understands the words רק באבותיך חשק ה' as an allusion to the souls of the patriarchs as having been derived from higher emanations such as חסד גבורה, and תפארת respectively This is why upon their deaths the patriarchs became part of the מרכבה, the carriers of God's Shechinah as if they and the emanations from which their souls had evolved were one and the same thing. This, of course, would account for the extraordinary degree of fondness of God for these patriarchs as described in our verse. This would also account for God's close relationship with the descendants of these patriarchs.
לי״י אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה – וכולם נותנים כבוד לשמו ואיננו צריך לך.
הן לה' אלוהיך השמים, ושמי השמים, הארץ וכל אשר בה "Here the heaven, the most remote regions of heaven even, the earth and all that is therein, etc.⁠" Seeing that He owns it all, and that ownership confers tremendous glory upon Him, how could He be in need of your contributions for His sake rather than for yours?
הן לה׳ אלהיך – הפסוק מתחיל ומסיים בה״א לומר שבה״א נברא העולם וכנגד ה׳ חומשי תורה. וי׳ תיבות בפסוק לומר לא ירדה שכינה למטה מעשרה.
הארץ וכל אשר בה – וסמיך ליה רק באבותיך. לומר שהארץ וכל אשר בה לא נבראה אלא בזכות האבות. רק באבותיך מיעוט הוא שגם עליהם יש דין. אברהם במה אדע. יצחק אהב את עשו. יעקב אמר נסתרה דרכי מה׳. סמך לרק באבותיך ומלתם לומר שתמולו ערלת הלב כמו שעשו האבות.
והנה אחר שהציב זה הסלם המעולה אשר היתה היראה ראשית דרכו ופנת יסודו כמו שאמרנו הנה לא סר מהראות להם אמתת היסוד ההוא ולבארו על הענין ההוא אשר אמרנוהו ראשונה והוא אומרו בסמוך הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה אמר תדע לך שהאלוה שזוכרין אותו כל חכמי הגוים ופילוסופיהם אין ברשותו לא השמים ולא הארץ כי הוא אינו יכול לשנות סדרם ומערכותם בדבר גדול וקטון כלל ולזה אינן נקראין שלו ואינן קנינו אדרבא הוא קנינם והם משתמשים בו במה שהוא מעמיד ומקיים אותם ולזה אין שום יראה בלבם ואין פחד בכליותם אמנם לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה לעשות מהם כמו שירצה וכמ״ש אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך (דברים ג׳:כ״ד) וכמ״ש המשורר כל אשר חפץ י״י עשה בשמים ובארץ (תהלים קל״ה:ו׳) וכמו שנתבאר ממעשי האותות והמופתים בפרעה וגו׳. כמו שנאמר להלן וזה ממש היסוד האמתי הקובע היראה האלהית כאשר הונח.
(יד-טו) וביאר שכל זה אינו לתועלת הגבוה כי אם לטוב להם ולתועלתם והוכיח היות כל זה לטובתם ולא לצורך הבורא ית׳. אמר הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. שזהו המורה שאיננו צריך דבר מכם.
ואם תאמרו ולמה יבקש הוא תועלתנו. דע שזה הוא לפי שאבותיך חשק ה׳ לאהבה אותם וכבר פירשתי למעלה בפרשת ואתחנן שענין החשק דבר עצום יאמר שבאבותיך חשק ה׳ להקריב אותם אליו בדבקות גדול בעבור שאהב אותם מפני שלמותם בעצמם. וזהו לאהבה אותם שהיו ראויים אליו לא לצורך דבר מה. ולכן בחר בזרעם אחריהם כי עם שאינם שלמים כהם. הנה להיותם זרעם בחר בהם כיום הזה שאתם נבחרים לפניו ונדבקין בו.
ועוד כלל באמרו הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. להעיר על טענה אחת והיא שראוי שייראו מהשם יתעלה וילכו בדרכיו ויאהבו אותו ויעבדוהו לפי שהשמים והארץ וכל אשר בהם הם מעשה ידיו והם שומרים תמיד סדורו ומצותו. ואיך לא יעשו כן בני האדם וכמאמר המשורר (תהלים ל״ג ח׳) ייראו מה׳ כל הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. ואם טבע המציאות הכולל שומר מצותו אף כי לבות בני האדם. והטענה הזאת עצמה עשה הנביא ג״כ באמרו (ירמיהו ה׳) האותי לא תראו נאם ה׳ אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו. ואין זה לאיים בעונש שיכסה הים את היבשה כמו שפירשו בו כי אם לראיה שראוי לירא מלפניו ולשמור משמרתו כמו שהים שאינו בעל נפש שומר החק אשר שם עליו היכול על הטבעים והבורא אותם. לירא מלפניו ולאהבה אותו.
הן לה׳ אלהיך השמים – ויעיד על זה שהוא מבקש לטוב לך, כי אמנם השמים והארץ הם שלו, ועם היותם נכבדים בלתי נפסדים.
הן לה' אלוהיך השמים...והארץ, the fact that He owns the entire universe is convincing proof that whatever He asks of you is only for your own good, not for His, seeing that He has everything. The phenomena in the heavens and on earth are indestructible, permanent, and if you observed that at times they performed out of character to their nature, this was only because I, God, made them perform so in your interest. However, God was fond of your forefathers
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

הן לה׳ אלהיך השמים וגו׳, רק באבותיך חשק ה׳ – במילת רק בא למעט השמים ושמי השמים שבכולם לא חשק ה׳ כ״א באבותיך, כדעת חכמי האמת שאמרו גדולים צדיקים ממעשה שמים וארץ והסכימו לומר שכולם נבראו בעבור האדם, לא כדעת הרמב״ם שכתב שהאדם עיקר בתחתונים אבל אין לו ערך עם העליונים ולסברת הרמב״ם יש מקום לפרש פסוק זה שכל הסיפור נמשך למ״ש ואהבתם את הגר וגו׳ כי חפץ ה׳ שתדבקו בגרים אע״פ שהם נמוכים מ״מ ממנו ית׳ תראו וכן תעשו, כי הן לה׳ אלהיך השמים וגו׳ ועם גודל רוממתו ית׳ מ״מ רק באבותיך חשק ה׳ עם היותם נמוכים בערך העליונים הקרובים אל ה׳. ועוד נתן מופת שני כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו׳ ואף עפ״כ עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר. ומפסוק זה אר״י כ״מ שאתה מוצא גדולתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענותנותו כו׳ (עיין מגילה לא.) ומשני הקדמות אלו הוציא התולדה שאמר ואהבתם את הגר.
אך עדיין יש לדקדק, מ״ש רק באבותיך חשק ה׳ ויבחר בזרעם אחריהם, מדעשה ב׳ חלוקות, ועוד שהחשק אינו ענין הבחירה כמבואר למעלה סוף פר׳ ואתחנן (ז׳:ז׳) ש״מ שמלת רק קאי אשלמטה, ובא לומר שרק באבותיך לבד חשק ה׳ בחשק ובאהבה גמורה אבל לא בכם, אלא בחר בזרעם מכל העמים. ר״ל בערך העמים אתם נראים טובים כי לשון בחירה שייך אפילו בדבר שאינו טוב מצד עצמו זולת שהוא טוב מזולתו, לכך נאמר ויבחר בזרעם אחריהם בכם. כי חסרון זה תלוי בכם, לפיכך ומלתם את ערלת לבבכם וגו׳ כדי שתגיעו למדריגת אבותיכם.
הכל כו׳. ר״ל כל מה שכתיב בקרא שמים ושמי שמים והארץ:
All things, etc. This refers to all that is written in the verse, "The heavens and the heavens beyond the heavens, the earth, etc.⁠"
הן לה׳ אלהיך השמים – התבונן בגודל מעשי השם אשר הפליא לעשות בשמים ובארץ, ובזה תבוא יראתו בלבך:
(יד-טז) הן וגו׳ – ה׳ זיכה אותנו בקשר מיוחד עמו, ועצם המחשבה על כך דיה לעורר בנו את היראה המביאה לידי אהבה. עולם ומלואו, השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר בה, של ה׳ המה, אך ה׳ לא התקרב אל שום יצור כפי שהתקרב אליכם! הוא בחר באבותיכם מתוך כל משפחות האדמה ומצא אותם ראויים לאהבתו; והוא בחר בכם – ״בזרעם אחריהם״ – מכל העמים, לשרת את מטרותיו המיוחדות למען האנושות; וחובתכם להיות ראויים, כפי שאבותיכם היו ראויים, לברית ה׳ המיוחדת. הכרה זו חייבת להביא אתכם להסיר מעליכם כל דבר המנוגד לקשר זה. לפיכך:
ומלתם וגו׳ – דאגו לכך שלבכם יישמע לכם, ושאתם תישמעו לה׳. ״ומלתם את ערלת לבבכם״ (עיין פירוש, בראשית יז, י; פירוש, ויקרא יט, כג) פירושו המילולי: התנגדו למרי ולפריקת העול של לבכם; השיגו שליטה על לבכם, על מחשבותיו ותאוותיו; דאגו לכך שלבכם יהיה נשמע לכם. ״וערפכם לא תקשו עוד״ – הכניעו עצמכם לה׳: נוכח פני ה׳, שחררו עצמכם מכל עקשנות של הרוח והרצון. ובצירוף שני חלקי הפסוק: היכנסו למסגרת עבודת ה׳ בכל דעתכם ורצונכם. אל תסירו את עצמכם מעבודתו על ידי מחשבה או רצון בלתי נשלטים, על ידי עקשנות הרוח והרצון (השווה פירוש, ויקרא ט, ו).
עוד – עד כה הייתם פגומים בבחינות אלה; הסירו מעליכם פגמים אלה!
שמי השמים – המרחבים העצומים של החלל החיצון, אשר ביחס אליהם, השמים הנראים לעינינו אינם אלא נקודה קטנה, כיחס הארץ אל השמים הסובבים אותה.
(יד-טו) הן לה׳ אלהיך השמים וכו׳, ואיך תחשוב כי יצטרך לשאל ממך דבר החסר לו, רק באבותיך חשק ה׳ רק מה שמבקש לטוב לך הוא מפני שחשק באבותיך לאהבה אותם, והחשק הוא דבר שאין לו טעם רק שכן חשק, ומצד אהבת אבותיך בחר בכם מצד שאתם זרעם אחריהם ובעבור כן רצה להטיב לך ובעבור תכלית זה צוה אותך לעשות חוקיו ומצותיו לטובתך לא לצרכו אל זה:
הן לה׳ אלהיך וגו׳: באשר דיבר משה עם כל כת1 בפני עצמה, הזהיר לכל כת כראוי לה: א׳, את הגדולים ודבוקים בה׳2 – שלא יהיו סבורים שפטורים ממצוות מעשיות חלילה3, שהרי המה קרובים לה׳ והמקום ישא פניהם בשביל שמוסרים נפשם בשביל כבודו, ואין לך יקר בעיני ה׳ מזה אפילו לא ישמרו המצוות ח״ו4. ב׳, והזהיר את קטני הערך שלא יחשבו מה הם נחשבות מצוות שעושים בלי ידיעה. משום הכי הזהיר גם אותם לפי ערכם.
על כן אמר ״הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים וגו׳״ – המלאכים והשרפים5 וגבוה מהם – הכל דבקים ועומדים לפני ה׳.
1. מארבע הכתות שהזכיר רבינו בפסוק י״ב, בקטע המתחיל ׳ומזה נבוא לענין׳.
2. הנקראים ״זקני ישראל״, שהם תלמידי החכמים.
3. כפי שהדגיש רבינו נקודה זו במקומות רבים, בכוונו לתנועת החסידות כפי ש׳נתפסה׳ בזמנו אצל ה׳מתנגדים׳.
4. כך עלולים הם לחשוב בטעות.
5. הם נרמזים ב״כל אשר בה״.
(יד-טו) מזה שה׳ אינו דורש מכם כל זה אלא לטובתכם, אתם צריכים להסיק, שה׳ הוא קונה שמים וארץ ולו תבל ומלואה, ובודאי אינו זקוק לכם כלל, ובכל זאת בחר רק בכם.
רק – מתייחס אל ״ויבחר״; אבל הכתוב מקדים לומר ״באבותיך חשק״, מפני שישראל נבחרו רק בזכות אבותיהם (דברים ט׳:ח׳).
בכם – כלומר, מבין זרע האבות בחר רק בכם ולא בזרע ישמעאל ועשו (רמב״ן).
שמי השמים – כלומר, השמים הגבוהים ביותר. כמו ״קדש קדשים״, ״עבד עבדים״ (גזניוס-קאוטש 133).
השמים ושמי השמים – תניא, א״ר יהודה, שני רקיעים הן, שנאמר הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים.⁠1 (חגיגה י״ב:)
1. ולאפוקי מדעת ריש לקיש ששבעה רקיעים הן, או י״ל דלא פליגי, אלא דמר חשיב מספר הרקיעים בכללם, והם רק שנים, ומר חשיב בפרטם, והם שבעה, ועיין בסוגיא.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(טו) רַ֧ק בַּאֲבֹתֶ֛יךָ חָשַׁ֥ק יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה לְאַהֲבָ֣ה אוֹתָ֑ם וַיִּבְחַ֞ר בְּזַרְעָ֣ם אַחֲרֵיהֶ֗ם בָּכֶ֛ם מִכׇּל⁠־הָעַמִּ֖ים כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽהא׃
Only Hashem delighted in your fathers to love them, and He chose their seed after them, even you above all peoples, as at this day.
א. הַזֶּֽה =ל1,ש,ש1,ק3,ו?,ל3,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!=הַזֶּה (חסר סילוק)
• הערת דותן
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
לְחוֹד בַּאֲבָהָתָךְ צְבִי יְיָ לְמִרְחַם יָתְהוֹן וְאִתְרְעִי בִּבְנֵיהוֹן בָּתְרֵיהוֹן בְּכוֹן מִכָּל עַמְמַיָּא כְּיוֹמָא הָדֵין.
only the Lord did choose your fathers to love them, and He has taken pleasure in their children after them, even in you, above all people, as at this day.
לחודא באב⁠{ה}⁠תכוןב אתרעיג ממרה די״י למרחמ⁠[ו]⁠הד יתהון ובחר בבניהוןה מן בתרהון בכוןו מן כל אומייה כיומא הדין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באב⁠{ה}⁠תכון״) גם נוסח חילופי: ״לא׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתרעי״) גם נוסח חילופי: ״ית׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למרחמ⁠[ו]⁠ה״) גם נוסח חילופי: ״למרחום״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בבניהון״) גם נוסח חילופי: ״בזרעיית בניהון״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בכון״) גם נוסח חילופי: ״בכוותכון״.
לחוד באבהתכון צבא י״י מטול למרחם יתכון ואתרעי בבניהון בתריהון כוותכון מכל עממיא דעל אנפי ארעא כזמן יומא הדין.
Only the Lord had pleasure in your fathers, and because He would love you He hath had favor to their children after them, as you, above all the nations upon the face of the earth, at the time of this day.
רַק בַּאֲבֹתֶיךְ חָשַׁק ה׳
אשרי חלקם של האבות שהקב״ה עשאם מרכבה להתעטר בהם
וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הָאָבוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אוֹתָם מֶרְכָּבָה קְדוֹשָׁה לְמַעְלָה וְהִתְרַצָּה בָהֶם לְהִתְעַטֵּר עִמָּהֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים י) רַק בַּאֲבֹתֶיךְ חָשַׁק ה׳ וְגוֹ׳
(זהר בראשית דף רכג:)
רַק בַּאֲבוֹתֶיךָ חָשַׁק יְיָ
מרכבה קדושה דלמעלה
כָּתוּב (דברים י) רַק בַּאֲבוֹתֶיךָ חָשַׁק יְיָ. מכאן אמר רבי שמעון, האבות הם מרכבה קדושה עליונה, וכתוב חשק ה׳. בּא וּרְאֵה, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ מֶרְכָּבָה קְדוֹשָׁה לְמַטָּה, כָּךְ יֵשׁ מֶרְכָּבָה קְדוֹשָׁה לְמַעְלָה. וּמַה הִיא? זֶה שֶׁאָמַרְנוּ, מֶרְכָּבָה קְדוֹשָׁה הַכֹּל נִקְרָא, וְהַכֹּל נִקְשָׁר זֶה בָּזֶה, וְנַעֲשֶׂה הַכֹּל אֶחָד.
דוד המלך הוא הרביעי
רַק בַּאֲבֹתֶיךְ - שְׁלֹשָׁה, וּמֶרְכָּבָה - אַרְבָּעָה. אַרְבָּעָה מִנַּיִן לָנוּ? שֶׁכָּתוּב וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם. מַה מַּשְׁמִיעַ? לְהַכְלִיל בָּהֶם אֶת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא רְבִיעִי לְהִתְתַּקֵּן בַּמֶּרְכָּבָה הַקְּדוֹשָׁה.
(זהר דברים דף רסב:)
לַכִּנַּהֻ אצטַפַי׳ אַבַּאאךַּ פַאחַבַּהֻם וַאכ׳תַּארַ נַסלַהֻם מִן בַּעדִהִם וַאנתַּמַאהֻם מִן בַּיְןִ אלשֻּׁעֻובִּ כַּמַא תֻשַׁאהִדֻ
אלא שהוא ברר ולקח בבחירתו את אבותך, ומיד אהב אותם ובחר בשושלת שלהם מאחריהם, ושיך אותם אליו מבין העמים, כפי-שאתם רואים.
ואף על פי כן,⁠א רק באבותיך חשק – מן הכל.
בכם – כמו שאתם רואים אתכם חשוקים מכל העמים היוםב הזה.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסרה מלת: ״כן״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בפסוק ובכ״י לונדון 26917: ״כיום״.
And yet רק באבתיך חשק י"י ONLY IN YOUR FATHERS DID HASHEM TAKE PLEASURE.
בכם [AND HE CHOSE …] YOU – even as you see yourselves the object of His pleasure מכל העמים, כיום הזה MORE THAN ALL OTHER PEOPLES THIS DAY.
פס׳: רק באבותיך חשק ה׳ – מיעט כל נביאי הכנענים:
ויבחר בזרעם – והם אתם, וזה טעם: בכם.
AND HE CHOSE THEIR SEED. Their seed being you.⁠1 This is the meaning of even you.
1. Who stand before me.
רק באבותיך חשק י״י – ולכך ויבחר {בזרעם אחריהם} בכם – וצוה לכם מצות לטוב לכם.
רק באבותיך חשק י"י – ONLY IN YOUR FATHERS HASHEM DELIGHTED – and therefore ויבחר {בזרעם אחריהם} בכם – HE CHOSE {THEIR SEED AFTER THEM} YOU – and charged you with commandments for your good.
ויבחר בזרעם אחריהם בכם – בבי״ת, שמה שפר״ש כמו שאתם רואים אתכם חשוקים וכו׳ לאו אבכם קאי אלא אכיום הזה וכן הפירוש ויבחר בזרעם והוא אתם היינו דכתיב בכם.
ויבחר בזרעם אחריהם, בכם, He chose their seeds after them, i.e. "whom did He choose" "you;⁠" this is the meaning of the verse, as Rashi explains, based on the prefix ב in the word בכם. You, i.e. your generation, are the generation of the patriarchs' seed that He has chosen. Rashi focuses on the words: כיום הזה, "as of now,⁠" at the end of our verse.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

רק באבותך חשק וגו׳ ויבחר בזרעם אחריהם בכם – פי׳ שאתם מבחר זרעם ולא בישמעאל ולא בעשו. ופי׳:
ביום הזה – כי כן יהיה בכל זרעם לעולם:
רק באבותיך חשק ...ויבחר בזרעם, "Only your forefathers did Hashem cherish, to love them, so that He chose their offspring, etc.⁠" Moses means that the Jewish people are the choicest of their forefathers' offspring, as opposed to Ishmael, Avraham's sons from Ketura, and Esau.
ביום הזה, "as of this day.⁠" This is a formula meaning that what is true and applicable on this day concerning this subject, will continue to remain true and applicable.
ואם תאמר אם הכל שלו מה לו אצלנו יותר מכל הנמצאים כלם לזה קשר. ואמר רק באבותיך חשק י״י לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים וגו׳ – יראה אבותיך התחילו בזאת הקדוש׳ כי לזכות לבותם וטוב פעולותיהם חשק בהם לאהבה אותם והיא היתה הסבה שעם שאתם אינכם שלמים כמותם הנה בחר המיוחדים שבזרעם מכל העמים אשר על פני האדמה וכמו שאמר כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות (שיר השירים ב׳:ב׳) לומר שבחר אותה עם שאינה שלימה כמי שבוחר השושנה מבין החוחים שהם פחותים לגמרי והוא טעם אתה בחרתנו מכל העמים וגו׳ כמו שכתבנו זה בהקדמת מועדי י״י שער ס״ז.
בכם כמו שאתם רואים אתכם חשוקים מכל העמים היום הזה. כאילו אמ׳ ויבחר בזרעם אחריהם דהיינו בכם שאתם רואים עצמכ׳ חשוקים מכל העמים דאם לא כן בכם למה לי ואמר היום הזה במקום כיום הזה מפני שפירש מלת בכם דהיינו בכם והם היו נמצאים בפועל ביום הזה ולא יפול בם כ״ף הדמיון לומר כיום הזה אבל הכתוב שכתב כיום בכ״ף דבק עם ויבחר בזרעם אחריהם ורש״י שאמר היום הזה הוא לפי הלשון הנופל על מלת בכם כאילו אמר כגון בכם שאתם רואי׳ עצמכם חשוקים היום הזה מכל העמים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

רק באבתיך חשק – ששנה את טבע אותם הנכבדים בגללכם בזכות אבות, ואין זה בלי ספק אלא כדי להשיג דבר יותר נכבד מן השמים והארץ, והוא האדם השלם בהיותו דומה לבוראו כפי האפשר, כאמרו ״בצלמנו כדמותנו״ (בראשית א׳:כ״ו).
רק באבותיך חשק, and this is why He performed miracles which interfered with natural law; these miracles were for your benefit, but were orchestrated only because of His fondness for them. Clearly, God’s purpose must have been that there should arise on earth someone even more perfect than any other creature, i.e. a perfect human being, one that realises his full potential, will resemble Me to the maximum extent that a creature can resemble its Creator, i.e. בצלמנו כדמותנו (Genesis 1,26).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

בכם כמו שאתם חשוקים. פירוש, האי דכתיב ״בכם״, ולא הוי למכתב רק ״ויבחר בזרעם אחריהם״, ולא הוצרך למכתב ״בכם״, אלא פירוש ״בכם״ כלומר כמו שהוא בכם, שאתם חשוקים היום הזה:
כמו שאתם רואים אתכם חשוקים כו׳. רצונו לתרץ למה לי בכם, לא הוה לי׳ למימר רק ויבחר בזרעם אחריהם מכל וגו׳. לכן פירש כמו שאתם חשוקים כו׳, כלומר בכם אתם רואים שהקב״ה בחר בכם ובזרעכם, שהרי אתם רואים אתכם חשוקים מכל העמים. ואמר היום הזה במקום כיום הזה, מפני שפירש מלת בכם ממש והם היו נמצאים בפועל היום הזה. ולא יפול בו כ״ף הדמיון, כי דבק הוא עם ויבחר בזרעם אחריהם, כאילו אמר ובחר בזרעם אחריהם כיום הזה מכל העמים:
Just as you see yourselves desired, etc. Rashi is answering the question: Why is the word בכם (you) needed? The verse only needed to say, "He chose their descendants after them from all, etc.⁠" Therefore Rashi explains: "Just as you see yourselves desired, etc.⁠" In other words, "In yourselves you can see that Hashem chose you and your descendants, for you see yourselves desired above all nations.⁠" And Rashi says היום הזה (this day) instead of כיום הזה (like this day), because he explains the word בכם (you) literally, and they [who, "you,⁠" is referring to] were actually present "this day.⁠" The prefix כ (like) is not disregarded, for it is connected to, "He chose their descendants after them.⁠" As if it says, "And He chose their descendants after them, like this day, from all the peoples.⁠"
כיום הזה – פירוש כסדר שאתם ביום זה שהיתה העדה שלמה בכושר וכמו שהעיד הוא עליהם שכולם היו דבוקים בה׳ וגו׳ חיים, והכוונה במאמר שזולת סדר זה אין בחירה בהם הגם שיהיו זרעם של החשוקים אם ירשיעו לא יחשבו זרעם, והיו לך ישמעאל ועשו לאות שעינינו רואות היותם בני אברהם ויצחק ואף על פי כן אמר הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע.
כיום הזה, as of this day. Moses means that the Jewish people are a worthy community as he had already testified in Deut. 4,4 that "you all cleaved to God and stayed alive.⁠" The message is that were it not for that merit, the mere fact that they were the descendants of the patriarchs whom God had liked would not have helped them if they had been wicked. The best proof for the truth of this statement is the fact that Ishmael, also a son of Abraham, or Esau, a son of Isaac and a grandson of Abraham were not chosen and only some of the descendants of Isaac developed into the Jewish people. (compare Nedarim 31).
בכם – שאתם מבחר זרעם, ולא בעשו ולא בישמעאל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

רק באבותיך חשק ה׳ וגו׳: כבר נתבאר לעיל (ז,ז) דמשמעות ׳חשיקה׳ הוא משום שטוב בעיניו ביותר1, מה שאין כן ׳בחירה׳ אפשר שאינו טוב בעיניו כל כך, אלא משום שהוא נצרך לקנות ריע וכדומה על כן בוחר באיזה אדם שטוב לפניו יותר מאחרים.
ואמר הכתוב ד״באבותיך חשק ה׳ לאהבה אותם״, ולנו להבין מה זה ה׳חשק׳ שמצא אותם נאמן לפניו, על כרחך לא משום שהיו דבקים בה׳ ובאהבתו לבד, שהרי השמים ושמי השמים ו׳אשר בם׳ המה שרפים ואופנים השגחתם מרובה מכל אדם ודבקים בה׳, אלא על כרחך משום שצרפו עבודת המעשה לאהבת ה׳, מה שאין זה במלאכי השרת2.
ויבחר בזרעם וגו׳: דזה עלה במחשבה בשעת בריאת שמים וארץ שיקח לו אומה אחת לחלקו, כמבואר בשירת האזינו (להלן לב,ח) ״בהנחל עליון גוים וגו׳⁠ ⁠⁠״, ובספר במדבר בפרשת בלעם (כג,יט)⁠3. אלא שלא נבחרה איזו אומה עד שבאו אברהם יצחק ויעקב.
ויבחר4 בזרעם אחריהם: שיהיו המה חלק אלוה5, וממילא ׳חשק׳ בם לאהבה גם כן6, כאהבת האב לבן אע״ג שאין מעשיו רצויים כל כך7, וכמו שכתבתי לעיל (ז,ח).
בכם מכל העמים:⁠8 אפילו תהיו פחותי ערך ושפלי הדעת9 כמו ״כל העמים״, מ״מ הרי אתם ׳נבחרים׳10 לכך11, וא״כ אפילו היותר הדיוט שבישראל12 יקרה עבודתו מצד שהוא ׳נבחר׳ לכך, אף על גב שאינו מוצא עצמו ראוי למעלה זו.
1. או כלשון רבינו שם: שמוצא בו קורת רוח וטוב לעמוד לפניו.
2. שאינם שייכים למצוות המעשיות. א״כ זהו ההסבר לאזהרה לכת הגדולים ודבוקים בה׳ שלא יניחו את המצוות המעשיות (כמוזכר ברבינו בפסוק י״ד), כי רק בזכות המצוות הם עדיפים על פני מלאכי השרת.
3. על הפסוק ״לא איש אל ויכזב״.
4. לגבי ״זרעם״ מוזכרת לשון ׳בחירה׳, לעומת ״אבותיך״ שמוזכרת לשון ׳חשיקה׳, ועיין בתחילת הפסוק בד״ה רק באבותיך.
5. וזה מכוח זכות אבות, ולא כ״כ בזכות עצמם, ולכן זו מוגדרת ׳בחירה׳ (ע״פ דברי רבינו בד״ה רק באבותיך).
6. כמוזכר לעיל (ז,ח) ״לא מרובכם מכל העמים חשק ה׳ בכם... כי מאהבת ה׳ אתכם״.
7. וזה מכוח זכות אבות, ולא כ״כ בזכות עצמם, ולכן זו מוגדרת ׳בחירה׳ (ע״פ דברי רבינו בד״ה רק באבותיך).
8. משטחיות קריאת הפסוק ניתן להבין שהכוונה: ״ויבחר בזרעם אחריהם מכל העמים״, והוסיף מלת ״בכם״, ועל הוספה זו דנו המפרשים. אך לפי רבינו ה״מכל העמים״ מוסב רק על ״בכם״ ולא על שלפניו, ומסביר...
9. כאן הוא מדבר כלפי ׳קטני הערך׳ בעם ישראל, שלא יחשבו שאין תועלת בעשייתם את המצוות לפי ערכם, בגלל מיעוט ידיעתם, כמוסבר ברבינו בפסוק י״ד.
10. ״ויבחר... בכם מכל העמים״.
11. ׳אע״פ שאינו טוב בעיניו כל כך׳ – לשון רבינו לעיל.
12. כאן הוא מדבר כלפי ׳קטני הערך׳ בעם ישראל, שלא יחשבו שאין תועלת בעשייתם את המצוות לפי ערכם, בגלל מיעוט ידיעתם, כמוסבר ברבינו בפסוק י״ד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(טז) וּמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת עׇרְלַ֣ת לְבַבְכֶ֑ם וְעׇ֨רְפְּכֶ֔ם לֹ֥א תַקְשׁ֖וּ עֽוֹד׃
Circumcise therefore the foreskin of your heart, and do not be stiff-necked any longer.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
וְתַעְדּוּן1 יָת טַפְשׁוּת לִבְּכוֹן וּקְדָלְכוֹן לָא תַקְשׁוֹן עוֹד.
1. מילת הלב = עדי טפשות ליבא (השוו דברים ל׳:ו׳), לעומת שאר ״מול״ = גזר.
Put away, therefore, the foolishness of your hearts, and harden your neck no more;
ותגזרון ית ערלת טפשות לבביכוןא וקדליכון ק⁠(י)⁠שייא לא תתקפון תובב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ערלת טפשות לבביכון״) גם נוסח חילופי: ״קשיות לבביכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לא תתקפון תוב״) גם נוסח חילופי: ״לא תקשון עוד״.
ותעדון ית טפשות ליבכון וקדלכון לא תקשון תוב.
Put away folly, therefore, from your heart, and be not stiff-necked any more;
וּמַלְתֶּם אֶת עָרְלַת לְבַבְכֶם – יֵצֶר הָרָע, מֹשֶׁה קְרָאוֹ עָרֵל וְכוּ׳, (כָּתוּב בְּרֶמֶז תקכ״א).
פַאזִילֻוא גִ׳שַּׁ קֻלֻובִּכֻּם וַרִקַאבַּכֻּם לַא תֻצַעִ בּוּ אַבַּדַא
אזי הסירו את כסוי לבבותכם, וצוארכם לא תקשו לעולם.
ערלת לבבכם – אוטם לבבכם וכיסויו.
ערלת לבבכם [YOU SHALL CIRCUMCISE] THE FORESKIN OF YOUR HEART – This means: you shall remove the closure and cover that is on your hearts, [which prevent My words gaining entrance to them] (cf. Rashi on Shemot 6:12 and Vayikra 19:23).
פס׳: ומלתם את ערלת לבבכם – מלמד שהלב יש לו ערלה. וערפכם לא תקשו עוד שהגוף הולך אחר הלב:
ומלתם את ערלת לבבכם – להתרחק מהתאוות העבות הכבדות כערלה.
גם יתכן להיות פירושו לטהר הלב עד שיבין האמת.
וערפכם – פירשתיו (ראב״ע שמות פירוש ראשון ל״ב:ט׳). ועוד, בעבור שאמר להם: כי עם קשה עורף אתה (דברים ט׳:ו׳).
CIRCUMCISE THEREFORE THE FORESKIN OF YOUR HEART. The reference is to separation from lusts, which are as gross and leaden as a foreskin. It is also possible that it refers to cleansing the heart until one understands the truth.
STIFFNECKED. I have already explained the meaning of this term.⁠1 Furthermore, he earlier said, for thou art a stiffnecked people (Deut. 9:6).
1. See Ibn Ezra on Ex. 32:9 (Vol. 2, p. 665).
(טז-יז) כי י״י אלהיכם – כלומר: כבוד גדול לכם שתמול⁠{ו} ערלת לבבכם לאהבה אותו וליראה אותו, ושתרכינו ערפכם לקבל עול מצות, שהרי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים אלוה על המלאכים שבשמים, ואדון על כל המלכים שבארץ. וגדול וגבור – שלכבודכם היות לכם מלך וגבור. וגם נורא הוא, שאם תבגדו לא ישא לכם פנים, כי אינו צריך לכם לכלום. וגם לא יקח מכם שוחד – כי הכל שלו, ומה תתנו לו, או מה מידכם יקח. ואם תאמר: אם כן לא ירחם עלינו, אין לך רחמן כמותו, ואין ישר כמותו.
(16-17) כי י"י אלהיכם – FOR HASHEM YOUR GOD – Meaning to say: It is a great honor to you to circumcise THE FORESKIN OF YOUR HEARTS to love Him and to fear Him, and for you to soften YOUR NECKS to receive the yoke of commandments, that behold HE IS THE GOD OF GODS AND MASTER OF MASTERS the god of all the angels in the heavens and the master over all kings of the land. And גדול וגבור – GREAT AND MIGHTY – that for your honor He shall be for you a king and a mighty one. And also He is AWESOME, that if you betray HE WILL NOT SHOW you FAVOR, because He has no need for you for anything. And also HE WILL NOT TAKE from you BRIBES – because everything is His, and what can you give Him, or what can He take from your hand. And if you would say: “If so, He will not have mercy upon us!” – there is no one as compassionate as Him, and there is no one as honest as Him.
(טז-יח) ומלתם את ערלת לבבכם – שיהיה לבבכם פתוח לדעת האמת, לא כאשר עשיתם עד היום, שלא נתן י״י לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע (דברים כ״ט:ג׳). וערפכם לא תקשו עוד – שלא תהיו כאבותיכם דור סורר ומורה,⁠1 שישבו עם המצרים וילמדו מעשיהם והם קשים לעזוב דרכם, כמו שעשו את העגל וקראם שם: עם קשה עורף (שמות ל״ב:ט׳), שלא ישובו מן הטעות שנכנס בלבם לחשוב שיש תועלת בעבודת המלאכים או צבא השמים. אבל אתם תדעו ותשכילו ותאמינו כי י״י אלהיכם הוא אלהי האלהים – הם מלאכי מעלה, ואדני האדנים – כל צבא השמים אשר להם ממשלה בשפלים, כי הוא האדון אשר שם להם משטרם בארץ, ולו הגדולה והגבורה, והוא נורא בתפארת עוזו, אשר לא ישא פנים לאחד מן האלהים והאדנים להגן על עובדיהם, ולא יקח שחד מיד אדם. ופירשו בשוחד שאפילו חסיד גמור שיעבור עבירה לא יקח ממנו מצוה ממצותיו בשוחד לכפר לו, אבל יענישנו על חטאו ויגמול לו ככל טובותיו.
ואנקלוס תירגם: דלית קדמוהי מׅסַב אפין ואף לא לקבלא שוחדא. יתכוין לפרש שהוא משבחי השוללותא בבורא יתברך, יאמר הכתוב שאין השם בענין שישא פנים, כי לא יראנו האדם וחי,⁠2 והכל כאין נגדו ומאפס ותוהו נחשבו לו (ישעיהו מ׳:י״ז), ולא בענין שיקח שחד וממון מאדם כמלכים ושופטי ארץ.
והנכון בעיני שיאמר: אשר לא ישא פנים לגדולי בני אדם בריבם עם קטניהם, ולא יקח שחד מעשיריהם בריבם עם דל, כי הוא עושה משפט יתום ואלמנה מן הגדולים, וקבע את קובעיהם נפש (משלי כ״ב:כ״ג), ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, והם כל צרכי האדם, והנה הוא יפרנס העניים אשר אין להם אוהב ורע.
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים ע״ח:ח׳.
2. השוו ללשון הפסוק בשמות ל״ג:כ׳.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים: ״השלילות״.
(16-18) CIRCUMCISE THEREFORE THE FORESKIN OF YOUR HEART — that your heart be open to know the truth, not as you have done to this day, for the Eternal hath not given you a heart to know, and eyes to see, and ears to hear [unto this day].⁠1
AND BE NO MORE STIFFNECKED — that you be not as your fathers,⁠2 a stubborn and rebellious generation,⁠3 because they dwelled with the Egyptians and learned their works,⁠4 and were obdurate about discarding their ways as [shown by the fact] they made the [golden] calf, and He called them there it is a stiffnecked people,⁠5 meaning that they will not disavow the mistake that had entered their hearts to think that there is some benefit in worshipping the angels or the host of heaven. But you are to know, to be wise and to believe For the Eternal your G-d, He is G-d of gods, and Lord of lords.⁠6 G-d of 'gods' is a reference to the angels above, and the Lord of 'lords' is an allusion to all the host of heaven to whom dominion over the lower creatures belongs, for He is the Lord Who established their authority on earth, and His is the greatness and the power,⁠7 and He is to be feared in the beauty of His strength,⁠8 Who regarded not any one9 of the angels or the lords to protect their worshippers, nor taketh bribery10 from the hand of a person. Now on this matter of bribery [to G-d] they11 have explained its meaning to be that even if a perfectly pious person should commit a sin, He will not accept from him any of his meritious deeds, as a bribe in atonement for him. And Onkelos translated: "[He is the great G-d] before Whom there is no regard for persons, nor the acceptance of a bribe.⁠" Onkelos thus meant to explain that the verse is in praise of negative attributes of the Creator, blessed be He.⁠12 The verse is thus stating that G-d is not of the category [of beings] that regards persons, for men shall not see Him and live,⁠13 and everything is as nothing before Him; they are accounted by Him as things of nought, and vanity;14 nor is He of the category of beings that take a bribe or reward from man like kings and judges of a land.
The correct interpretation in my opinion is that he is stating that G-d is not partial to powerful persons in their quarrel with their inferiors, nor does He take a bribe from the rich when they strive with the poor, for He doth execute justice for the fatherless and widow15 from the powerful, and despoileth life of those that despoil them.⁠16 And He loveth the stranger in giving him food and raiment,⁠17 these being all the essential needs of man. Thus He supports the poor who have no friend and companion.
1. Further, 29:3.
2. Zechariah 1:4.
3. Psalms 78:8.
4. Ibid., 106:38.
5. Exodus 32:9.
6. (17).
7. I Chronicles 29:11.
8. See Psalms 96:6.
9. (17).
10. (17).
11. This explanation is found in Rambam's commentary to Aboth at the end of the fourth chapter.
12. This coincides with one of the major theories of Rambam in his Moreh Nebuchim, that the essence of G-d and His attributes can be expressed only in negations. Thus we say that "He is incorporeal,⁠" for the true essence of G-d in positive terms is infinitely above the capacity of man even to fathom, much less to describe. (See Guide of the Perplexed, I, Chapters 58-60).
13. Exodus 33:20.
14. Isaiah 40:17.
15. (18).
16. Proverbs 22:23.
17. (18).
ומלתם את ערלת לבבכם – פחיתות המדות והיצירה מגדר השוייתם יקרא ערלה, כי כל ערלה תוספת חסרון, וכל מי שהוא ערל לב אין בו כח לקבל המושכלות ולהבין דרך האמת.
וערפכם לא תקשו עוד – כמו שהקשיתם עד עתה, שהרי אמר להם (שמות ל״ג:ג׳) כי עם קשה עורף אתה.
ומלתם את ערלת לבבכם, "You shall 'circumcise' the foreskin surrounding your heart.⁠" The term ערלה is applied when the Torah or the prophet wants to describe a negative character trait, a trait which inhibits development of a personality to its full potential. Anyone who is burdened with such an impediment to his personality development cannot truly embrace the commandments we know as the מצות המושכלות and to understand their true value.
וערפכם לא תקשו עוד, "and you will not continue with your stiff-neckedness.⁠" Moses implies that up until now the people had been characterised by such a stiff-necked attitude. God Himself had accused them of this outright in Exodus 33,3.
ומלתם את ערלת לבבכם – שיהיה לבכם פתוח לשמוע:
וערפכם לא תקשו – כאבותיכם שקראם קשי עורף שישבו עם המצרים ונכנס הטעות בלבם שיש תועלת בעבודת המלאכים או צבא השמים אבל אתם תדעו ותשכילו כי י״י אלהיכם הוא אלהי האלהים הם מלאכי מעלה ואדוני האדונים כל צבא השמים אשר להם ממשלה בשפלים כי הוא האדון אשר שם להם משטרם בארץ:
ומלתם את ערלת לבבכם, "Circumcise, (remove hindrances) the foreskin of your hearts!⁠" This is required in order for your hearts to become receptive to Hashem's words.
וערפכם לא תקשו, "and do not stiffen your necks.⁠" A subtle reminder of the fathers of the present generation of Israelites who had been characterized as קשי עורף, "stiff-necked.⁠" Obstinacy was a characteristic of the Egyptians, one that the Israelites due to their lengthy stay in Egypt had adopted also, believing it to be a virtue. It manifested itself by the Israelites still believing that there were positive aspects, advantages, to certain forms of idolatry. Moses, in addressing the new generation, a generation that had not been raised in Egypt, tells the people not to allow themselves to become victims of the same errors their fathers had become victims of, and not to be brainwashed by concepts that had proven utterly false. Surely, someone as close as they were to the Lord of lords, the Creator Himself, did not need to have recourse to one of His ministers, or even only deputy ministers!
ומלתם את ערלת לבבכם – רוצה לומר: שתסירו אוטם לבבכם באופן שתשמעו אל מצות השם יתעלה בכללם. ולא תקשו עוד ערפכם לסור מהתכונות הרעות שנשקעתם בהם כי הרבה מרים עד עתה ודעו כי השם יתעלה שהוא מנהיג אתכם הוא אלוה המנהיגים הנבדלים כי הם עלולים ממנו ומהשפע שיושפע ממנו יעשו מה שיעשו והוא המושל על כל מי שיש לו שום ממשלה והוא עושה גדולות וגבורות ונוראות ולזה יעניש אתכם אם תחטאו ואף על פי שלא יסודר לכם אז רע מצד ההשגחה הכוללת ולא תוכלו להמלט ממנו שלא יגיע לכם ענשו כי הוא בלתי נושא פנים לגדולים כי לפניו יהיה הגדול כקטון בהשפטו ולא יקבל שוחד שתבטח לפייסו בו כי הוא בלתי צריך לדבר מנבראיו ולזה לא יצא מלפניו רק יושר ומפני זה הוא עושה משפט השפלים החלושים כשיהיו עשוקים והם היתום והאלמנה.
(טז-יז) התועלת השמנה עשרה הוא להודיע כי כל דרכי השם יתעלה משפט לא ישא פנים ולא יקח שחד אך כקטון כגדול בהשפטם ולזה ראוי שייראו ממנו וימלו את ערלת לבבם ולא יקשו עוד ערפם כי הוא שליט להגיע להם עונש או גמול מצד השגחתו הפרטית כי הוא מושל על כל שאר הנבדלים אשר יסודר מהם פעולות מה באלו הנמצאות לפי מה שהכין להם השם יתעלה מהכח ביום הבראם ומה שיושפע ממנו להם תמיד ולזה יוכל השם יתעלה לשנות הסדורים ההם כי הוא מושל על כל מי שתהיה לו איזה ממשלה שתהיה והוא לבדו לעשות גדולות וגבורות ונוראות והם הפעולות המסודרות מההשגחה הפרטית לחלוק על המסודר מההשגחה הכוללת.
והנה אחר שהוא יתעלה אדון הכל ועושה בו כרצונו והוא חפצו ורצונו שתהיו עמו וצאן מרעיתו מכל זולתכם הזהרו מאד בנפשותיכם ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד – לומר לא נעלה ודעו וראו לפני מי אתם עומדים ועתידים ליתן דין וחשבון על כל מעשיכם.
ערלת לבבכם וכסויו שהוא אטומי. וכך כתב בפ׳ וארא ערל שפתים אטום שפתים ערלה אזנם אשומה אזנם ערלי לב אטומים מהבין שתה גם אתה והערל והאטם משכרות כום הקללה ערלת בשר שהגיד אטום ומכוסה בה וערלתם ערלתו עשו לו אוטם וכסוי של אסור שיבדיל בפני אכילתו שלש שנים:
וכיון שזה כלו כן שלו השמים ושמי השמים ואותם ברא לתועלתכם לא לצרכו. והשמים מספרים כבוד אל ואינם זזים ממצותו. ראוי לכן ג״כ שתמולו ערלת לבבכם ותדקדקו שכלכם בהתבוננות כל זה וערפכם לא תקשו עוד כמו שעשיתם עד כה במדבר בכל אשר חטאתם לפניו.
ומלתם את ערלת לבבכם וגו׳ כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים. לפי שאמר להם שהיה להם לאהוב את ה׳ ולעבדו מצד הטובות שעשה להם שבחר בהם מכל העמים. ואם לא תרצו לעובדו מצד האהבה. למעט יש לכם לעבדו מצד היראה. לפי שלו היכולת הגמור להעניש אתכם. וזהו שאמר ומלתם את ערלת לבבכם ולא תקשו ערפכם עוד. לפי שה׳ אלהיכם הוא האלהים. וזה טעם כי ה׳ אלהיכם הוא וגו׳. והזכיר בכאן הג׳ סבות שבעבורם אדם כופר באדוניו. מפני שחושב שאין לו יכולת. או שאין לו שלוחים להנקם ממנו. או שהשלוחים יסבו בלכתם. כנגד הא׳ אמר הוא אלהי האלהים ולו היכולת. כנגד השלוחים אמר האל הגדול הגבור והנורא. ואלו הם נוראותיו וגדולותיו וגבורותיו ושלוחיו. וכנגד השלישי שהשלוחים יסבו בלכתם או יקבלו שוחד. אמר אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד שום אחד מהם. ולכן את ה׳ אלהיך תירא. מצד נוראותיו הנזכרות. ואותו תעבוד. ואמר הוא תהלתך. לרמוז שראוי לעובדו מצד ב׳ דברים. האחד מצד מעלתו ותהלתו ואלהותו בלי שום סבה אחרת. והשני מצד הטובות שקבלת ממנו. נגד הראשון אמר הוא תהלתך והוא אלהיך. וכנגד הב׳ אמר אשר עשה אתך את הגדולות האלו. והם בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה.
ומלתם את ערלת לבבכם – אם כן ראוי שתסירו את ערלת שכלכם, והוא שתתבוננו להסיר כל טעות מוליד דעות כוזבות.
וערפכם לא תקשו עוד – ובסור קשי העורף המונע מלפנות אל הראוי, תפנו להכיר את בוראכם, ותראו כי רע ומר לעזבו, וזה שתתבוננו:
ומלתם את ערלת לבבכם, therefore, it is appropriate that you remove the “foreskin,” prejudices with which your intelligence is afflicted, so that you will realise the errors you have made in your world outlook based on false premises.
וערפכם לא תקשו עוד, so that you will no longer be stiff-necked, a condition which prevents you from truly recognizing your Creator and how evil it is to turn your back on Him.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

אוטם לבבכם וכסויו. והוא אשר אינן מבינים – זהו אשר ימולו, וזולת זה לא יפול כלל ״ומלתם״:
עָרְלַת: העי״ן בקמץ לבד.⁠א [עָרְלַת].
א. ראה הערת נורצי לבר׳ כז יט (׳וְאָכְלָה׳) ואת הערתי שם, וכן תה׳ קיח יד (׳עזי׳).
אוטם לבבכם וכיסויו. וכסויו שהוא אטומו, וכן בפ׳ וארא (שמות ו׳:י״ב) ע״ש:
Your heart's obstruction — its covering]. "Its covering" is what is meant by "its obstruction.⁠" Rashi writes likewise in Parshas Va'eira (Shmos 6:12).
ומלתם את ערלת לבבכם – בדרך משל, תסירו מכסה האולת שעל לבבכם המונע מכם יראת השם הטהורה, ולא תקשו עוד ערפכם, כמו שעשיתם עד הנה, כי מי שהוא ירא את השם באמת, בודאי שלא יקשה ערפו נגד רצונו יתברך:
ומלתם את ערלת לבבכם – הסירו המכסה האוטמו לבלתי הבין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ומלתם – הנה עד הנה היה לבבכם ערל מהשקיף אל אור האמת והאמונה וגם בעת שהבנתם האמת הייתם מקשים ערף מלשוב אל ה׳ ומעתה תמולו את ערלת לבבכם:
ומלתם את ערלת לבבכם: החובה על כל הדיוט1 שלא יהא בן תמותה ו׳ערל לב׳ מכל וכל, אלא לפי ערכו יחשוב דרכו שהוא נבחר מה׳ ולזה נוצר לעבדו, על כן עליו לפתוח עכ״פ קצה ׳ערלת לבבו׳ לידיעה כל שהיא2.
וערפכם לא תקשו עוד: כבר ביארנו דהחלטת הדעת מכונה בשם ׳עורף׳, כמו שכתבתי בספר שמות (לב,ט)3 ובכמה מקומות4. ובאה אזהרה זו לכאן לגדולי הדעת שמתקשים5 ע״פ אהבה ודביקות שתהיה לפי הבנתם, ולא כחוקי התורה והמצוה, וכמו שהיה כבר בימי משה רבינו מחלוקת קרח ור״נ איש גדולי ישראל בזו הדעת, כמו שביארנו שם במקומו. על זה הזהירה תורה ש׳עוד לא יקשו ערפם׳6.
1. כאן הוא מדבר כלפי ׳קטני הערך׳ בעם ישראל, שלא יחשבו שאין תועלת בעשייתם את המצוות לפי ערכם, בגלל מיעוט ידיעתם, כמוסבר ברבינו בפסוק י״ד.
2. כלומר, האזהרה ל׳קטני הערך׳ אינה רק בתחום המצוות שלא יעלו על דעתם לזלזל בעשייתם עקב רמתם הנמוכה, אלא גם מזהיר אותם לא להשאר ברמתם הנמוכה, אלא לנסות להגביה את מצבם אפילו מעט.
3. על הפסוק ״ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא״.
4. כמו להלן (לא,כז. לג,כ).
5. מתקשים לעבוד את ה׳ ע״פ חוקי התורה והמצוה, אלא רוצים לעבדו ע״פ אהבה ודבקות ע״פ הבנתם, כי ׳דעתם׳ אכן גבוהה מאד.
6. שהיא דעתם.
ומלתם... לבבכם – כלומר שיהא לבבכם פתוח לדעת האמת (רמב״ן).
וערפכם וגו׳ – ראה ט׳:י״ג. כלומר, מעכשו תהיו פתוחים לקבל את תורת ה׳ ותהיו מושמעים למצוותיו; רק על ידי זה תשארו גם להבא עם סגולה.
ערלת לבבכם – דרש רב עוירא ואיתימא ר׳ יהושע בן לוי, משה קראו ליצה״ר ערל, שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם.⁠1 (סוכה נ״ב.)
1. כונת קריאת שם זה הוא להיות היצה״ר אדוק ודבק באדם בלי הפרש דק וכמו הערלה הדבוקה בבשר ומפני ששניהם מאוסים הם לכן תפס לו דמיון זה.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יז) כִּ֚י יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֚וּא אֱלֹהֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וַאֲדֹנֵ֖י הָאֲדֹנִ֑ים הָאֵ֨ל הַגָּדֹ֤ל הַגִּבֹּר֙ וְהַנּוֹרָ֔א אֲשֶׁר֙ לֹא⁠־יִשָּׂ֣א פָנִ֔ים וְלֹ֥א יִקַּ֖ח שֹֽׁחַד׃
For Hashem your God, He is God of gods, and Lord of lords, the great God, the mighty, and the awesome, who does not show partiality or take reward.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
אֲרֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן הוּא אֱלָהּ דַּיָּינִין וּמָרֵי מַלְכִין אֱלָהָא רַבָּא גִּבָּרָא וּדְחִילָא דְּלֵית קֳדָמוֹהִי מִסַּב אַפִּין וְאַף לָא לְקַבָּלָא שׁוּחְדָּא.
for the Lord your God is the God of judges, and the Lord of kings, the Great God, mighty and terrible, before whom is no respect of persons, nor does He accept a reward.⁠a
a. Samaritan Version, "money.⁠"
ארום י״י אלהכון הוא {אלהא} [על כל אלה ורבון על כל ריבונייהא אלה] רבה גיברה ודחילה די לא נסיב אפין בדינה ולא מקבל שחוד דממון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״{אלהא} [על כל אלה ורבון על כל ריבונייה״) גם נוסח חילופי: ״אלהא אלההון דאלהיה ורבתהון דרבונייה״.
ארום י״י אלקכון הוא אלקא דיינא ומרי מלכין אלקא רבא גיברא ודחילא דלית קדמוי מיסב אפין ואוף לא לקבלא שוחדא.
for the Lord thy God is God, the Judge, and the Monarch of kings, a Great God, mighty and terrible, before whom there is no respect of persons, and who taketh no bribe;
(יז-יח)

רמז תתנו

כִּי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים – הָרִאשׁוֹן קֹדֶשׁ וְהַשֵּׁנִי חֹל. (שמות כ״ב:כ״ז) ״אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל״. מְשַׁמֵּשׁ קֹדֶשׁ וְחֹל. (בראשית ג׳:ד׳) ״כִּי יֹדֵע אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים״, הָרִאשׁוֹן קֹדֶשׁ וְהַשֵּׁנִי חֹל. (שם ל״ג:י״א) ״כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְא⁠(וֹ)⁠ת פְּנֵי אֱלֹהִים״, הֲרֵי זֶה חֹל. ״מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה״, הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ. (שם כ״ג:ו׳) ״נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה״, קֹדֶשׁ. כָּל הַשֵּׁמוֹת [הָאֲמוּרִים] בְּאַבְרָהָם קֹדֶשׁ חוּץ מֵאֶחָד, ״וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ״, וְיֵשׁ אוֹמְרִים (שם כ׳:י״ג) ״כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ א⁠(וֹ)⁠תִי אֱלֹהִים״. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: קֹדֶשׁ, שֶׁאִלּוּלֵא אֱלֹהִים כְּבָר הִתְעוּ אוֹתִי כָּל הַשֵּׁמוֹת הָאֲמוּרִין בְּלוֹט חֹל חוּץ מִן הָאַחֲרוֹן, (שם י״ט:י״ח) ״וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָי״. וְכָל הַשֵּׁמוֹת הַהֶדְיוֹטוֹת הֲרֵי אֵלּוּ נִמְחָקִים.
הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא – הַהוּא דְנָחִית קָמֵיה דְּרַבִּי עֲקִיבָא אֲמַר הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא הָאַדִּיר הֶחָזָק וְהַיָּראוּי. אֲמַר לֵיהּ סַיַּמְתְּ לְכֻלְּהוּ שְׁבָחֵיהּ דְּמָרַךְ, הָשַׁתָּא אֲנָן תְּלַת קָמַיְתָא אִי לָאו דְּאַמְרִינְהוּ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה תַּקְּנִינְהוּ בַתְּפִלָּה לָא הֲוִינָן אָמְרִין לְהוּ וְאַתְּ אָזַלְתְּ וַאֲמַרְתְּ כֻּלֵּי הַאי, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיוּ לוֹ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּאֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי כֶסֶף, הֲלֹא גְנַאי הוּא לוֹ.
אֲמַר רַבִי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, שֶׁהֶחֱזִירוּ הָעֲטֶרֶת לְיוֹשְׁנָהּ, מֹשֶׁה אָמַר הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲתָא יִרְמִיָּה וְאָמַר כַּשְׂדִּים מקַרְקְרִים בְּהֵיכָלוֹ אַיֵּה נוֹרְאוֹתָיו וְלָא אֲמַר נוֹרָא, אֲתָא דָנִיּאֵל וַאֲמַר כַּשְׂדִּים מְשַׁעְבְּדִים בְּבָנָיו אַיֵּה גְּבוּרוֹתָיו וְלָא אֲמַר גִּבּוֹר, אֲתוֹ אִינְהוּ וְאָמְרוּ אַדְרַבָּה הֵן הֵן נוֹרְאוֹתָיו הֵן הֵן גְּבוּרוֹתָיו שֶׁכּוֹבֵשׁ אֶת (יִצְרוֹ) [כַּעֲסוֹ] וְנוֹתֵן אֶרֶךְ אַפַּיִם לָרְשָׁעִים [וְאֵלּוּ הֵן] נוֹראוֹתָיו שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵיאַךְ אֻמָּה אַחַת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בֵּין כָּל הָאֻמּוֹת.
אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים – (כָּתוּב בְּרֶמֶז תשי״א).
עֹשֶׂה מִשְׁפַּט (גֵּר) יָתוֹם וְגוֹ׳ – אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ בְּצִדּוֹ, דָּבָר זֶה כָתוּב בַּתּוֹרָה וְשָׁנוּי בַּנְּבִיאִים וּמְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים, כָּתוּב בַּתּוֹרָה (דִּכְתִיב)״ כִּי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים״ וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ ״עֹשֶׂה מִשְׁפַּט (גֵּר) יָתוֹם וְאַלְמָנָה״, שָׁנוּי בַּנְּבִיאִים דִּכְתִיב ״כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא״ וְגוֹ׳ וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שם) ״וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ״, מְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים דִּכְתִיב (תהלים ס״ח:ה׳) ״סֹלּוֹ לְרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת״ וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שם ו) ״אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת״.
וְא⁠(וֹ)⁠הֵב גֵּר – (כָּתוּב בְּרֶמֶז קכ״ג וּבְרֶמֶז שמ״ט).
הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא
כשחקיקות המלך מתיישרות במקומות כל העולמות בשמחה
שָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּל זְמַן שֶׁחֲקִיקוֹת הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן מִתְיַשְּׁרוֹת בִּמְקוֹמָן, כָּל הָעוֹלָמוֹת בְּשִׂמְחָה וְכָל הַמַּעֲשִׂים מִתְיַשְּׁרִים עַל קִיּוּמָם, (מי כל המעשים המתישרים על קיומם) כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד) אֶת מַעֲשֵׂה ה׳ כִּי נוֹרָא הוּא.
נורא שלמות הכל
מַה זֶּה כִּי נוֹרָא הוּא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, שְׁלֵמוּת הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י) הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא.
נורא- יעקב אדם שלם
מַה זֶּה וְהַנּוֹרָא? זֶה יַעֲקֹב. וְכָתוּב (בראשית כה) וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, כְּתַרְגּוּמוֹ - אָדָם שָׁלֵם. שָׁלֵם בַּכֹּל. כָּךְ כָּל מַעֲשֵׂי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלֵמִים בִּשְׁלֵמוּת בְּקִיּוּם שָׁלֵם.
(זהר שמות דף עט.)
אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָּנִים
להשוות בעלי דינים
מִצְוָה לְהַשְׁווֹת בַּעֲלֵי דִינִים וּלְהִתְרַחֵק מִדְּבַר שֶׁקֶר, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַשּׂוֹא פָנִים (יש בדבר), שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֶאֱמַר בּוֹ (דברים י) אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָּנִים.
לא יקח שוחד ס׳ת אח״ד.
וְלֹ״א יִקַּ״ח שֹׁחַ״ד - בְּסוֹפֵי תֵבוֹת אֶחָד. הַדַּיָּן הַזֶּה צָרִיךְ לִהְיוֹת כְּגָוֶן שֶׁל אֶחָד, שֶׁהוּא יְדוָ״ד אֶחָד, שֶׁלֹּא יִקַּח שּחַד, שֶׁהוּא יִהְיֶה בִּדְיוֹקְנוֹ. וּבַדִּין לְהַשְׁווֹת שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, וְלֹא יַטֶּה דִין לָזֶה יוֹתֵר מִזֶּה, אֶלָּא בְּמִשְׁקֹלֶת אַחַת עַד שֶׁיְּקַבְּלוּ הַדִּין. וְאַחַר כָּךְ כָּל אֶחָד נִדּוֹן לְפִי מַעֲשָׂיו.
(זהר שמות דף קיז:)
אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים
אמרתי ושבעת והם אמרו כזית וכביצה
וּמִשּׁוּם זֶה (במדבר ו) יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךְ. וּבֵאֲרוּהוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, וַהֲרֵי כָּתוּב (דברים י) אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים.
אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא אָמַרְתִּי לָהֶם (שם יא) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ? וְהֵם דִּקְדְּקוּ עֲלֵיהֶם, עַד כַּזַּיִת אוֹ עַד כַּבֵּיצָה, וְאֵיךְ לֹא אֶשָּׂא לָהֶם פָּנִים?! וְחַכְמֵי הַמִּשְׁנָה וְהָאָמוֹרָאִים, כָּל הַתַּלְמוּד שֶׁלָּהֶם עַל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה סִדְּרוּ אוֹתוֹ.
(זהר במדבר דף רמד:)
לִאַןַ אללַהַ רַבַּכֻּם הֻוַ רַבֻּ אַלּאַרבַּאבִּ וַסַיִּדֻ אַלסַּאדַתִ אַלטַאאִקֻ אַלעַטִ׳ים אַלגַבַּארֻ אַלּמֻכִ׳יפֻ אַלַּדִ׳י לַא יֻחַאבִּי אַלּוגּוּהַ וַלַא יַאכֻ׳דֻ׳ אַלרַּשַׁא
כי ה׳ אלהיכם, הוא אלהי הרבונים, ואדוני האדונים, בעל⁠־הכח⁠־והיכלת, העצום, הגבור, המטיל יראה, אשרלא יתן עדיפות בהתחשב בפנים, ולא-יקח השחד.
ואדוני האדונים – לא יוכל שום אדון להצילכם מידו.
לא ישא פנים – אם תפרקו עולו.
ולא יקח שוחד – לפייסו בממון.
ואדני האדנים [FOR HASHEM YOUR GOD IS …] LORD OF LORDS (i.e. He is Lord over those who are lords, kings, governors, etc.) – so that no lord is able to deliver you from His hand.
לא ישא פנים HE WILL NOT REGARD PERSONS – if you cast off His yoke,
ולא יקח שֹחד NOR WILL HE TAKE A BRIBE – that one should appease Him by money.
פס׳: כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים1א״ר יוחנן כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענותנותו. דבר זה בתורה דכתיב כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא. וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה. שנוי בנביאים דכתיב (ישעיהו נ״ז:ט״ו) כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. משולש בכתובים דכתיב (תהלים ס״ח:ה׳) סולו לרוכב בערבות ביה שמו. וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות וגו׳.
1. אמר ר׳ יוחנן כל מקום וכו׳ (מגילה לא.):
אלהי האלהים – פירשתיו (ראב״ע בראשית פירוש ראשון א׳:א׳).
ואדני האדנים – כי מעלות גבוהות הם, כטעם: וגבוהים עליהם (קהלת ה׳:ז׳). ומי שיכיר אלה המדות הוא מול לב (דברים י׳:ט״ז).
GOD OF GODS. I have already explained this.⁠1
LORD OF LORDS. For they are on various high levels,⁠2 as in and there are higher than they (Eccles. 8:7). The one who knows these measures3 is of circumcised heart.⁠4
1. See Ibn Ezra on Gen. 1:1 (Vol. 1, p. 26). According to Ibn Ezra the term elohim means angels. Elohe elohim means God who is above the angels [the hosts].
2. Hence the term lords. The angels are on various levels.
3. That is, the one who knows the various heavenly levels.
4. For he knows the ways of God.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 16]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 16]

כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים – המלאכים. ואדוני האדונים – הגלגלים שהם אדונים לכל גשם. האל – הוא הבורא, והוא הגדול – בחסד, הגבור – בדין, והנורא – ברחמים. ואלה כלל המדות העליונות הנקראות אבות, שעליהן נאמר האבות הן הן המרכבה. וכבר הזכרתי בכי תשא כי משה רבינו ע״ה כלל בשלשה שבחים אלו י״ג מדות שנאמרו לו בסיני.
אשר לא ישא פנים – לצדיק הגמור לרוב צדקותיו שלא יענישנו אפילו על עבירה קלה.
ולא יקח שחד – עבירה בשביל מצוה, שאינו אומר הרי שעשה אלף מצות ועשה עבירה אחת אחסר לו מצוה אחת מפני עבירה שעשה וילך המצוה כנגד העבירה, אלא הוא מענישו על אותה עבירה יחידית ונותן לו שכר על רבוי המצות כלן.
כי ה' אלו-היכם הוא אלו-הי האלו-הים, "for Hashem your God He is the supreme God;⁠" superior to the angels; (Nachmanides)
ואדוני האדנים, "and the Master of masters;⁠" a reference to the planets which have been appointed to run nature.
ה-אל, "the Creator,⁠"
הגדול, "Who is great in the attribute חסד"
הגבור "and in the attribute גבורה, Justice"
והנורא "and awe-inspiring,⁠" in the way He practices the attribute רחמים, Mercy.
The three attributes Moses referred to here are perceived as the אבות, the "patriarchs" of the attributes, the others being relatively junior to them seeing they are derivatives, תולדות. It is these three principal attributes which are meant when the sages speak about the מרכבה, the carriers of God's glory. I have already explained on Exodus 33,6 that Moses meant to include all the thirteen attributes God had acquainted him with at the time when he now summarizes them as גדול, גבור, נורא.
אשר לא ישא פנים, "Who does not show favour,⁠" to the perfectly righteous, by overlooking a minor infraction.
ולא יקח שוחד, "and Who will nor accept a bribe, "i.e. offsetting one sin against 1000 merits so that the person concerned is left with 999 net merits and does not get punished for the one sin he committed. God will punish the individual for his one sin and leave the reward for the 1000 mitzvot fully intact.
אשר לא ישא פנים – לאחד מן האלהים והאדונים להגן על עובדיהם:
ולא יקח שחד – פי׳ אפילו צדיק גמור שיעבור עבירה לא יקח ממנו מצוה ממצותיו לכפר לו אבל יענשהו על חטאו ויגמול לו ככל טובותיו. והנכון לפרש אשר לא ישא פנים לגדולי בני אדם בריבם עם קטניהם ולא יקח שחד מעשיריהם בריבם עם דליהם כי הוא עושה משפט גר יתום ואלמנה מן הגדולים וקבע את קובעיהם נפש:
אשר לא ישא פנים, "Who does not show favour,⁠" to any of the other deities and their followers to protect them more than others.
ולא יקח שוחד, "and Who will not accept a bribe.⁠" Even when He is confronted by a totally righteous person, who did commit a single sin, and who wishes to atone for it by foregoing his claim to a reward for a merit he has to his credit, (trading off performance of a commandment against violation of a commandment) He will not overlook the sin committed by not exacting retribution where it is deserved.
The proper manner to explain the words אשר לא ישא פנים, is that Hashem is not going to show favoritism to the powerful people on earth in their litigation against the less powerful. Neither will He accept bribes by the wealthy in their quarrels with the poor. But, He will punish the guilty according to their deserts. (18) spells out that God will especially see to it that the underprivileged will not become victims of perverted justice.
10.18. לתת להם לחם ושמלה, "to give them bread and clothing.⁠" God will provide the basic necessities of life for those who have no one else to look after them.
אשר לא ישא פנים – פני הנשפט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד כי הנה באמת בענינים האלו ישארו הדעות הפילוסופיות קיימות כי אין מטבע האלהות בכל יכלתו וגבורתו לעשות דבר בלתי ישר כלל לא למשוא פנים של מלכים ויועצי ארץ ולא עקב שחד העשירים כלל כי הוא יתעלה לא יתואר ביכולת על זה כמו שאמר כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול (דברים ל״ב:ד׳).
ואדוני האדונים לא יוכל שום אדון להציל אתכם מידו. דאם לא כן כי י״י אלהיכם הוא האלהים והאדון מיבעי ליה:
לא ישא פנים אם תפרקו עולו ולא יקח שוחד לפייסו בממון. מפני שמשו׳ פנים בכל מקום הוא לזכות את החייב או לוותר לו ענשו וכן המקח שוחד והש׳ ית׳ לא יטול בו לזכות את החייב רק לוותר העונה הוכרח לפרש אותו לוותר ענשו ואמר שאם תפרקו עולו לא ישא פניכם שפירושו לוותר ענשיכם גם לא יקח שוחד לפייסו בממון שפירושו לוותר אנשיכם כמנהג לוקחי השוחד והוצרך הכתוב לומר שניהם מפני שהויתור פעם יהיה מחמת משוא פנים ופעם מחמת שוחד אבל מה שפי׳ ולא יקח שוחד לפייסו בממון לא ידעתי מה ממון נופל אצל הב״ה ולמה לא פי׳ ולא יקח שוחד המצוה במקום העברה שיוותר לו עונש העברה שעבר בעבור המצוה שעשה אלא יתן לו שכרו בעבור המצוה שעשה וענשו בעבור העבירה שעבר וצ״ע:
ודעו וראו לפני מי אתם עומדים ועתידים לתת דין וחשבון על כל מעשיכם שהוא ממה״מ הקב״ה. ואיך לא תיראו מפניו. וזהו אמרו כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים אשר פירושו כמו שדרשו במכילתא סבה ראשונה לכל השכלים הנבדלים ושרי מעלה הנקראים אלהים ואדון וסבה לכל הגרמים השמימיים שהם אדני הארץ ופעולים בה בתנועותיהם. והוא האל הגדול הגבור והנורא. ר״ל שהוא השליט והאדיר שיקרא גדול בעולם ההויה וההפסד כמו שאמר גדול ה׳ ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו שייחס הגדולה אל עניני העולם השפל. והוא הגבור בעולם השמימיים. כמו שאמר גבורי כח עושי דברו. והוא הנורא בעולם השפל. וכמו שאמר אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו. ולפי שבעון העגל נשא הש״י פני משה בתפלתו ולקה מן העם במגפה כשלשת אלפי איש. אמר שאם יוסיפו לחטוא בחטא הזה לא יחשבו שיהיה כן תמיד. כי הוא לא ישא פני המתפללים לפניו בעדם להיות חטא ע״ג חמור מאד. גם לא יקח מהם שחד והוא דבור המשליי לאותם שמתו במגפה תמורת העם כלו. כי אלהי משפט הוא. והנפש החוטאת היא תמות.
כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים – הנצחי על כל הנצחיים הנבדלים מחומר, וזה שנצחיות כולם הווה מנצחיותו.
ואדני האדנים – מנהיג המנהיגים, והם הגלגלים ומניעיהם, שהנהגת כולם מכוונת להשיג תכלית כוונתו, כענין המלאכות הפרטיות ביחס את הראשיות.
האל הגדל – שאין נמצא שוה לו במדרגת מין מציאותו.
הגבר – המקיים כל המציאות במציאותו, כאמרו ״ואתה מחיה את כלם״ (נחמיה ט׳:ו׳).
והנורא – משגיח לשלם ולענוש, באופן שראוי לירא מפניו.
אשר לא ישא פנים – לבן פריץ מפני האב הצדיק, אף על פי שהוא מאריך בזכותו של אב.
ולא יקח שחד – לא יסיר כלל מעונש העבירה בשביל זכות מצוה שעשה החוטא, כאמרם ז״ל (סוטה כ״א.) שאין מצוה מכבה עבירה. וכל זה יורה שלא תבטחו, אם תחטאו, להנצל בשום זכות מן העונש כלל, זולתי בתשובה השלמה.
Once you removed this “foreskin,” you will recognize that כי ה' אלוהיכם הוא אלוהי האלוהים, the eternal One Who will outlast anything as He is not made of any physical raw material so that He can outlast even materials that are not composites of other elements.⁠a
ואדוני האדונים, the supreme leader; the “leaders” referred to are the celestial bodies, especially those that even to the naked eye appear as performing a recognizable orbit. The “leaders” are the ones perceived as guiding and dictating the respective orbits of these celestial bodies. They are performing like different parts of a clockwork, so that when each performs its assigned function, the whole, i.e. the clock, becomes a reliable instrument telling time.⁠b
הא-ל הגדול, the like of whom in greatness is not found among any creatures claiming greatness.
הגבור, the One Who, single-handedly, ensures the continued existence of everything, as per Nechemyah 9,6 ואתה מחיה את כולם, “and You keep all of them alive.”
והנורא, supervising His creatures’ activities in order to mete out reward and punishment. Seeing that this is so, it behooves us to be in constant awe of Him.
אשר לא ישא פנים, does not treat a deviant with leniency just because his father was righteous. This is so in spite of the fact that He confers benefits on the descendants of a righteous father for many generations to his descendants.
ולא יקח שוחד, He does not offset a merit against a demerit, a sin; or in the words of our sages: “a good deed performed does not extinguish the sin committed.” (Nachmanides Moses tells the people all this so that they should not reassure themselves that they can wipe the slate clean by performing good deeds after having committed sins and thus escape the retribution they deserve for the sins committed. The only way the slate can be wiped clean is by genuine repentance.
a. It is an axiom among philosophers of the author’s time that amalgams, phenomena which combine within them several elements, are by definition not durable, as just as these elements had to be fused to bring the final product into existence, this process will reverse itself in due cause, something we know as “dying.”
b. my metaphor.
(יז-כב) [הסיבות שלא להקשות עורף]:
אמר הגאון, אחר שהוכיחם על קושי ערפם וחילה פניהם שלא יקשו עוד ערפם, נתן ראייה מופתית להם שאין מן הראוי להם להקשות ערפם. כי המקשה ערפו נגד אחרים, הוא בשביל שסובר בדעתו שיוכל לעשות זולתו או שילך אל אחר ויסייענו נגדו. ולכן אמר להם משה, לכל אלו הסיבות אין לכם להקשות ערפכם, כי על כורחכם אתם בידו ואינכם יכולים להימלט ממנו על ידי אחר, כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים, ר״ל מן הנבדלים והגלגלים1, האל הגדול – שבורא מאין – יש, והגיבור – שמקיים הנבראים על סידורם ומציאותם, והנורא – שנותן שכר ומעניש, ׳האל׳ אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד – שלא תאמר מצוה מכבה עבירה.
עושה משפט גר יתום ואלמנה – ואשר אתם אינכם חושבים לכלום – הוא חושב, והם הגרים והיתומים, לכן ואהבתם את הגר וגו׳.
ומכל זאת אל תקשו ערפכם עוד, רק את ה׳ אלהיך תירא ואחר כך אותו תעבוד – היינו מאהבה, ומזה ימשך שבו תדבק, וכל כך תהיה דבוק בו שבשמו תישבע, לפי שהוא תהילתך – ולא דבר אחר, והוא אלהיך אשר עשה אתך הגדולות וגו׳, בשבעים נפש וגו׳, לכן ואהבת את ה׳ אלהיך ושמרת וגו׳:
1. ׳אלהי האלהים׳ – מן הנבדלים, ׳ואדוני האדונים׳ – של הגלגלים.
אם תפרקו עולו. ולא כתב (רש״י) ׳אם תחטאו׳, מפני דשייך זה גבי ״ואדוני האדונים״, כלומר אם תפרקו עולו לעבוד זולתו – הלא הוא אדון האדונים, ולא ישא פנים לפורק עולו:
לפייסו בממון. הקשה הרא״ם, איך שייך אצל השם יתברך פיוס ממון. אבל אין זה קשיא, כי פשוטו כי אם אדם חוטא וירצה להביא קרבן, שהוא דורון אל השם יתברך, וזהו פיוס ממון, לא יתכפר בו, כי ״זבח רשעים תועבה״ (משלי כא, כז). או שיקדיש ממון לשמים, כדכתיב (שמות כה, ב) ״ויקחו לי תרומה״, זהו נתינת ממון לו שנותנים לו, בזה לא יתפייס:
הוא אלהי האלהים: הראשון קדש והשני חול, וכן ואדני האדנים1 הראשון קדש והשני חול, מס׳ סופרי׳2 פ״ד.
וַאֲדֹנֵי: חד מן ז׳ מפקין א׳ בליש׳, וסי׳ נמס׳ במ״ג3 סוף סדר וישב. ועיין מ״ש4 בתילים סימן קל״ה. [וַאֲדֹנֵי].
1. ואדני האדנים: בפסוקנו.
2. מס׳ סופרי׳: פ״ד הל׳ ד-ה.
3. במ״ג: מ״ג-ד בר׳ מ א.
4. מ״ש: מ״ש תה׳ קלה ה (׳ואדנינו׳).
לא יוכל שום אדון כו׳. דאל״כ כי ה׳ הוא האלהים והאדון מבעי ליה. ועוד כיון שהוא האל על כל האלהים מכ״ש שהוא האדון על כל האדונים. אלא וכו׳:
אם תפרקו עולו. מפני שמשוא פנים בכל מקום הוא לזכות את החייב או לוותר לו עונשו, וכן המקח שוחד, והשי״ת לא יפול בו לזכות את החייב רק לוותר עונשו, הוכרח לפרש לוותר. ואמר שאם תפרקו עולו לא ישא וכו׳, כלומר לוותר עונשיכם. גם לא יקח שוחד וכו׳, שפירושו לוותר עונשיכם כמנהג לוקחי שוחד. והכתוב הזכיר שניהם, מפני שהוויתור יהי׳ פעם משום משוא פנים פעם מפני שוחד: כתב הרא״ם לא ידעתי מה ממון נופל אצל הקב״ה, ולמה לא פי׳ ולא יקח שוחד המצוה במקום עבירה שיוותר לו עונש העבירה שעבר בעבור המצוה שעשה, אלא יתן לו שכרו בעבור המצוה ויענוש בעבור העבירה שעבר, וצ״ע. עכ״ל:
No lord is capable, etc. Otherwise it should say, "For Adonoy is God and Lord.⁠" Furthermore, since He is God over all gods, then certainly He is Lord over all lords. Rather, ["Lord over lords" means that no lord], etc.
If you cast off His yoke. "Exercising favoritism,⁠" generally means either to acquit one who is guilty, or to forgo his punishment. So too, "accepting a bribe" [is for either of these two reasons]. "Acquitting the guilty,⁠" cannot be attributed to Hashem, but, "forgoing punishment,⁠" can be. Perforce, "exercises favoritism" means, "forgo punishment.⁠" Rashi says that if you cast off His yoke then He will not exercise favoritism, meaning He will not forgo your punishment. Similarly, "Nor accepts bribes, etc.,⁠" means for the sake of forgoing your punishment, as is usual for those who accepts bribes. The verse mentions both because punishment is sometimes forgone because of favoritism, and sometimes because of bribery. Re"m writes: I do not know how monetary gifts [i.e., bribes] can be associated to Hashem. Why does Rashi not explain, "Nor accepts a bribe — of a mitzvah in exchange for a sin. I.e., He does not forgo punishment for a person's sin in exchange for a mitzvah that he did. Rather He gives reward for the mitzvah [that he did] and punishment for his sin.⁠" Re"m leaves this question unresolved.
אלהי האלהים ואדוני האדונים – פירוש אלהי המלאכים הנקראים אלהים דכתיב (איוב א׳) ויבואו בני האלהים, ואדוני האדונים הם שליטי עולם התחתון על דרך אומרו (בראשית מ״ב) דבר האיש אדוני הארץ. והוצרך לומר גם פרט אדנות התחתונים, להודיע כי אדונים של מטה אין בידם הבחירה לעשות כחפצם ורצונם אלא הוא אדון עליהם להטותם לאשר יחפוץ והוא מאמר שלמה (משלי כ״א) לב מלך ביד ה׳.
אלוהי האלוהים ואדוני האדנים, "The God of gods and the Lord of lords, etc.⁠" The first statement means that He is the God of the angels who are often described as אלהים, such as in Job 1,6 ויבאו בני האלוהים. The expression אדני האדנים refers to terrestrial rulers. Compare Genesis 42,30 דבר האיש אדני הארק אתנו קשות, "the man who is the ruler of the land spoke harshly to us.⁠" The reason Moses also had to mention terrestrial rulers is so that we should not think that these rulers are free to do as they please; Moses reminds us that God exerts some pressure on those rulers. This is what Solomon meant in Proverbs 21,1: "the heart of the king is in God's hand, He directs it to whatever direction He desires.⁠"
כי ה׳ אלהיכם – כל הידיעות הנכבדות האלה יכניסו בלבבכם יראת ה׳:
אלהי האלהים ואדני האדנים – שם אל מורה על עצם אשר לו כח לפעול, ושם אדון על עצם אשר לו הרשות והממשלה לפעול, וכמו שיש בכח מדריגות רבות זה על זה, וכח אחד עליון על כלם, כן הוא באדנות, וזהו אלהי האלהים ואדוני האדונים:
הגדל הגבר והנורא – ענינו, היותר גדול וגבור ונורא שבכל הכחות:
ולא יקח שחד – שאפילו חסיד גמור שיעבור עבירה לא יקח ממנו מצוה ממצותיו בשוחד לכפר לו, אבל יענישהו על חטאיו ויגמול לו ככל טובותיו:
לא יקח שחד – לא יסיר כלל מעונש העברה בשביל זכות מצוה שעשה החוטא, כמאמרם אין מצוה מכבה עברה, ולזה אין לחוטא בטחון להנצל בשום זכות מן העונש, זולתי בתשובה שלמה (רע״ס).
לא ישא פנים – לצדיק גמור לרוב צדקותיו שלא יענישנו על עברה קלה (רב״ח).
אלהי האלהים – יש מאלהים אחרים שיש להם מציאות וכח כגון השמש והירח, והנה הוא עליון עליהם.
לא ישא פנים – להיות הכל שוים לפניו, להיותו עליון על כל.
כי ה׳ וגו׳ – אלה הן מחשבות היראה.
ה׳, אשר כ״אלקיכם״ התקרב אל גורלכם ואל מעשיכם, הוא ״אלקי״ וגו׳: כל כוחות הטבע משועבדים לכוחו, וכל שליטי בני האדם נתונים לשליטתו. הוא ״הא-ל״, שממנו נובעים כל כוח וכל תנועה. ״הגדֹל״: גדולתו מתנשאת מעל כל תפיסה של גדלות; היא בלתי ניתנת להשוואה, היא מוחלטת. ״הגבֹּר״: הגבורה היא שלו, והוא פועל בגבורה בממשלתו על עולמו.
ויחד עם זה, ״והנורא״: הוא אינו חסר אכפתיות לגבי איך חיים בני האדם על הארץ, מה הם חושבים, ועושים, ונמנעים מלעשות. בחשיבתם, רצונם ועשייתם של בני האדם, עליהם להתחשב ברצונו ולירא מפניו בכל גודלו וגבורתו; ויותר מהכל עליהם לירא אותו, משום שהוא המקור לכל כוח ותנועה. על הבריות לזכור זאת כאשר הם מעזים להעמיד את רצונם ומעשיהם בניגוד לרצונו ובניגוד למטרות ממשלתו.
אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד – הוא מחשיב רק את ה״אנושי״ שבאדם ואינו מכיר תחליף ליושר מוסרי – לא מעמד חברתי וייחוס ולא עליונות ויכולת שכלית. בדרישות חוקי המוסר הוא אינו מתחשב כלל במעמד חברתי, ואי אפשר לשחד אותו על ידי גאונות והישגים שכליים.
כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים – המושל בעולם המלאכים ושרי מעלה, ואדוני האדונים המושל במערכת הכוכבים והמזלות שהעכו״ם קוראים אותם אדונים, האל הגדול הוא ראשית הסבות ואחרית המסובבים בעולם הטבע, והגבור שי״ל יכולת לשדד את הטבע, והנורא שהוא המשגיח על כל פרט ופרט כמ״ש בגדר ג׳ שבחים אלה בכ״מ, אשר לא ישא פנים לשום נמצא מפני איזה מעלה שי״ל, ולא יקח שחד כדרך שופטי ארץ שמעותים את הדין ע״י נשיאת פנים או ע״י לקיחת שחד:
אלהי האלהים: מנהיג עולמו1 על כל הכוחות הטבעים2 המנהגים את העולם שיסד הבורא.
ואדוני האדונים: משדד3 הנהגה הטבעית4, כדרך האדון העושה בשלו כפי צורך השעה.
והזכיר שני שבחים אלו לשתי אזהרות שהקדים לשני אופני אנשים בישראל5, וכאשר יבואר6.
האל הגדול: הכח היותר ״גדול״ בהליכות עולם הטבע.
הגבור: הכח היותר חזק ב׳גבורה׳ לאחוז בגלגל הטבע7, וזהו ״יד חזקה״, כמו שכתבתי לעיל (ג,כד). ומשום הכי מכונה בזה בשם ״גבור״.
והנורא: שמורא ופחד עלינו להעמיק ולהתבונן על תמצית כוחותיו יתברך אלה, וכמו שביארנו בשירת משה (שמות טו,יא) ״נורא תהלות״, יע״ש8.
אשר לא ישא פנים: הוא טעם והסבר על אזהרה של ״ומלתם וגו׳⁠ ⁠⁠״ הנאמרת לאיש המוני 9. ולא יחשוב שהקב״ה ׳ישא פניו׳ אם הוא מרחיב לשבת בעולם, או אפילו ע״י מתן אדם בצדקה וחסד, ומשום הכי אין צריך לחשוב דרכו כלל10 ביהדות. על זה אמרה תורה ״כי ה׳⁠ ⁠⁠״ שהוא ״אלהי האלהים״, וגדולת הליכות עולם הטבע נורא לספר11, על כן ״לא ישא פנים״ למה שהאדם מרחיב הליכות עולמו בצדקה וחסד, ויעניש אם אינו ׳מל ערלת לבבו׳ להיות מתבונן על יהדות כפי התורה והמצוה לפי ערכו12.
ולא יקח שוחד: כבר העיר הרמב״ם בפירוש המשניות (אבות ד,כב) שאינו מובן איך יצויר להקב״ה שוחד. וביאר הוא ז״ל, שאפילו עשה (האדם) אלף טובות ועשה רעה אחת לא ימחול הקב״ה13. ועדיין יש לבאר, דעל כרחך לא מיירי באלף טובות שהאדם מחויב לעשות, דמה שהאדם מחויב לא מיקרי ״שוחד״. אלא14 קאי על אזהרה של ״וערפכם וגו׳⁠ ⁠⁠״ הנאמר למתנהג בחסידות15 אשר הוא למעלה מטבע אנושי, ובאמת אי אפשר לגזור על האדם שיתנהג כן, כמו שכתבתי בספר שמות (לב,כז), וא״כ העושה כן לאהבת ה׳ הרי זה ״שוחד״. אבל מ״מ לא ינקה16 אם אינו הולך על-פי חוקי התורה והמצוות17. ועל זה18 הסביר שהקב״ה ״אדוני האדונים״ – משדד חוקי העולם, וגבורתו נורא לספר, על כן ״לא יקח שוחד״ ממי שמתגבר על טבע אנושי19, ומעניש אם אינו מתהלך בחסידות כפי התורה והמצוות גם כן20.
1. ״אלוהי״.
2. ״האלהים״.
3. ״אדוני״.
4. ״האדונים״.
5. גדולי הדעת וקטני הערך.
6. בפסוקנו בד״ה אשר לא ישא פנים, ובד״ה ולא יקח שוחד.
7. לשדד הטבע.
8. ז״ל: שיש מורא לנו להללו באשר הוא ״עושה פלא״ – שאין אנו מבינים עליהם באשר המה פלא, וא״כ אי אפשר להללו...
9. שמצווה עליו לפתוח עכ״פ את קצה ערלת לבבו לידיעה כל שהיא, עיי״ש ברבינו.
10. אפילו מעט.
11. ״נורא תהלות״.
12. אפילו מעט.
13. ז״ל: שיעשה אדם אלף טובות ורעה אחת, שלא ימחל השם יתברך מעבירה ההיא לרום טובותיו, ויחסר לו מאלף טובותיו טובה אחת או יותר, אבל ייענש על זאת הרעה האחת, ויגמלהו על הטובות ההם כולם. (וכן פירש שם הרבינו יונה). וכעין זה פירשו הרמב״ן והספורנו כאן על-אתר.
14. הסבר אחר מהרמב״ם.
15. וכפי שיבאר רבינו לעיל בפסוק ט״ז.
16. ועל זה נאמר ״ולא יקח שוחד״.
17. וכפי שהסביר רבינו בפסוק ט״ז ד״ה וערפכם לא תקשו עוד.
18. על האיש המתנהג בחסידות, אך אינו הולך ע״פ חוקי התורה והמצוות.
19. זהו ה״שוחד״ שהקב״ה אינו לוקח.
20. כפי שהדגיש רבינו נקודה זו במקומות רבים, בכוונו לתנועת החסידות כפי ש׳נתפסה׳ בזמנו אצל ה׳מתנגדים׳.
אלהי האלהים. אלהי הגוים היו כחות הטבע או השרים כמו שקראום חז״ל, ואם כן אינם אפס ותהו מכל וכל, כי כבר יש להם מציאות נעלה ונשגב ויש להם שליטה בעולם תחת רשותו ית׳ שהוא כח הכחות כלם, או אלהי האלהים כמו שתקראנו התורה, ובזה בלבד יובנו היטב מליצות הנביאים כשהיו קוראים להם אלהים ולא שהיתה כוונתם ליחס להם אלהות מבלעדיו ית׳ אלא כלם תחת ממשלתו בהיותו כח הכחות כלם — ואין לך אפילו אפיקורוס היוני שעם היותו מכחיש במציאות אל יחיד חכם ובורא ומשגיח על כל היצור, בכל זאת היה מודה במציאות אלוהות רבות למעלה מהאדם במדרגת השלמות (ראה Ruble קורות הפילוסופיא l. 177.)
כי וגו׳ – נימוק למצוות הקודמות. ה׳ הוא העליון, אין כח שיוכל להגן עליכם נגדו.
הגדול והנורא – שלשת התוארים האלה תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לאומרם בברכה הראשונה של כל תפילה (השוה ט׳:ל״ב וברכות ל״ג:).
לא ישא פנים – אל תהיו אם כן סבורים שתמיד יסלח ה׳ לחטאיכם בזכות האבות.
ולא יקח שוחד – אם כן אל תהיו סבורים שה׳ יחוס עליכם אם תקריבו לו קרבנות.
כי לא ישא פנים ולא יקח שוחד – מאמרם ז״ל אל תבטחו באלוף זה הקב״ה כו׳, שלא תאמר שהשי״ת ותרן הוא, שאינו דומה למסרב על מצותו של מלך שגוף העבירה איננו מזיק רק המרד, לכן בידו למחול, אמנם היא מחילה בנפש, וזהו אבני ביתו כו׳ מעידין, הוא על הגזל והחמס שהוא בקניני האדם, ועל עברות שע״י חימום ופעולות האברים אבריו מעידין עליו שנטמאו ע״י העון, והעברות שבמדות, היינו כעס ונקימה וכיו״ב שני מלאכים המלוין לו לאדם המה יצר טוב ויצר הרע נטמאו, ועל העברות שהן בשכל המה דעות כוזבות נשמתו של אדם וכו׳ וזהו שמור פתחי פיך שהדיבור מצויין בהם הנפש המשכלת, וכמו שתרגם אונקלוס והוה לרוח ממללא כו׳, כי כולן נטמאו ונטמטמו ע״י העונות, והוה כמו שלא מועיל מחילת הרופא לסלוח להחולה שיאכל דברים המזיקים לחיותו. ודו״ק.
אלהי האלהים וגו׳ – א״ר יוחנן, כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענותנותו, כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו׳ וכתיב בתריה (פ׳ י״ח) עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר וגו׳.⁠1 (מגילה ל״א.)
הגבור והנורא – אתא ירמיה ואמר עובדי כוכבים מרקדין בהיכלו איה נוראותיו ולא אמר נורא,⁠2 ואתא דניאל ואמר עובדי כוכבים משתעבדין בבניו איה גבורותיו ולא אמר גבור3 ואתו אנשי כנה״ג ואמרו, אדרבה, הן הן גבורותיו שכובש את כעסו לרשעים, ונוראותיו, שאלמלא מוראו, האיך אומה אחת יכולה להתקיים בין העובדי כוכבים4. (יומא ס״ט:)
1. ר״ל שהם נדכאים ושפלי רוח ועצובים, ומשתתף כביכול בצערם לעשות להם משפט וצדקה ולנחמם מיגונם. ונראה ראיה לפי׳ זה ע״פ מ״ש בגמרא בסמוך דבר זה שנוי בנביאים כי כה אמר רם ונשא וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח וגו׳, הרי דבשפלות הרוח איירי, וע״ע מש״כ דבר נאות באגדה זו בפ׳ ויחי בפסוק האלהים הרועה אותי.
2. בפרשת חננאל (ירמיהו ל״ב) כתיב האל הגדול הגבור, ונראה דמה שהשמיט מלומר נורא ולא גבור, כמו דניאל בסמוך, משום דכנודע ראה ירמיה בחורבן הבית וכתיב (תהלים ע״ח) נורא אלהים ממקדשיך, וכיון שאין מקדש אין נורא.
3. בתפלתו (דניאל ט׳).
4. ואגדה זו מכוונת לאגדה דגיטין נ״ו ב׳ מי כמכה באלים ה׳, מי כמוך באלמים ששומע עלבונו מעוברי עבירה ושותק, יעו״ש. ועוד היום נחזיק בנוסחא זאת יען כי בכל דור ודור אנו רואים אמיתת רעיונם זה של אנשי כנה״ג, וכן מצינו כל התוארים האלה בתפלת נחמיה (ט׳ ל״ב).

ומה שיש עוד דרשה בפסוק זה אשר לא ישא פנים מבואר לפנינו בפ׳ נשא בפסוק ישא ה׳ פניו אליך, יעו״ש.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יח) עֹשֶׂ֛ה מִשְׁפַּ֥ט יָת֖וֹם וְאַלְמָנָ֑ה וְאֹהֵ֣ב גֵּ֔ר לָ֥תֶת ל֖וֹ לֶ֥חֶם וְשִׂמְלָֽה׃
He executes justice for the fatherless and widow, and loves the foreigner, to give him food and clothing.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
(יח) יחס הגון ליתום ואלמנה – שמות כ״ב:כ״א-כ״ג, דברים כ״ז:י״ט
עָבֵיד דִּין יִיתַם וְאַרְמְלָא וְרָחֵים גִּיּוֹרָא לְמִתַּן לֵיהּ מָזוֹן וּכְסוּ.
He executes judgment for the orphan and the widow, and has pity on the stranger to give him food and raiment.
עבד דיניהון דיתמיה ודארמלתה ורחם גיורה למתן ליה מזון ואצטליא.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״ואצטלי״) גם נוסח חילופי: ״ואסט׳⁠ ⁠⁠״, ובגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואצטלי״) גם נוסח חילופי: ״ולבוש״.
עבד דין ייתם וארמלא ורחים גייורייא למיתן ליה מזון ואסטוליא.
He does judgment for the orphan and widow, and hath compassion upon the stranger to give him food and raiment.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

צַאנִעֻ חֻכּםַ אַלּיַתִימִ וַאלּאַמַלַתִ וַמֻחִבֻּ אַלגַ׳רִיבִּ יַרזֻקֻהֻ טַעַאמַא וַכִּסוַתַּ
עושה את פסק הדין של היתום והאלמנה, ומחבב את הנכרי, בזה שיתן לו פרנסה, אכל וכסות.
עושה משפטא יתום ואלמנה – הרי גבורתו,⁠ב ואצל גבורתו ענוותנותו.
ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה – ודבר חשוב הוא זה, שכל עצמו של יעקב אבינו נתפלל על זה:⁠ג ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש (בראשית כ״ח:כ׳).
א. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 נוספה כאן (בהשפעת דברים כ״ז:י״ט) מלת: ״גר״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״גבורה״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34: ״על זה נתפלל״.
עשה משפט יתום ואלמנה HE EXECUTES JUDGMENT OF THE FATHERLESS AND THE WIDOW – You have mention of His power (in the preceding verse) and together with His power you find mention of His humility here ("He executes judgment of the fatherless and the widow") (Megillah 31a).
ואהב גר לתת לו לחם ושמלה AND HE LOVES THE STRANGER IN GIVING HIM BREAD AND RAIMENT – and this (bread and raiment) is a matter of importance, for the very self of (all the energies of) Yaakov, our ancestor, was to pray for this, "Let Him give me bread to eat and raiment to put on" (Bereshit 28:20) (Bereshit Rabbah 70:5).
(יח-כב) ואהבתם את הגר. את ה׳ אלהיך תירא. הוא תהלתך. בשבעים נפש.
עשה משפט – אף על פי שהוא נשגב, הוא עושה משפט גר ויתום ואלמנה שאין להם עוזר, כטעם: אבי יתומים (תהלים ס״ח:ו׳). וכן הגר, ויכלכלהו בהשענו עליו.
HE DOTH EXECUTE JUSTICE. Even though He is exalted, He executes justice on behalf of the orphan and widow who have no one to help them, as in a father of the fatherless and a judge of the widows (Ps. 68:6). He similarly loves the stranger and sustains him when he1 relies on Him.
1. The stranger.
עושה משפטא יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה – חונן ומרחם עניים.
א. בכ״י מינכן 52 נוסף כאן: גר.
עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה – HE EXECUTES JUSTICE FOR THE ORPHAN AND WIDOW AND LOVES THE FOREIGNER TO GIVE HIM FOOD AND CLOTHING – Gracious and compassionate towards the poor.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 16]

עושה משפט יתום ואלמנה – אע״פ שהוא נשגב כמו שאמר האל הגדול הגבור והנורא, הוא עושה משפט יתום ואלמנה, והוא שאמרו רז״ל דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענותנותו. וכן אמר דוד ע״ה (תהלים ס״ח:ו׳) סולו לרוכב בערבות ביה שמו, וסמיך ליה אבי יתומים ודיין אלמנות. וכן אמר ישעיה ע״ה (ישעיהו נ״ז:ט״ו) שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח.
ואוהב גר – וכיון שכן ואהבתם את הגר, וכן כתוב במקום אחר (ויקרא י״ט) ואהבת לו כמוך.
עושה משפט יתום ואלמנה, "He carries out judgment of orphan and widow.⁠" Even though God is so high, exalted, He nevertheless concerns Himself personally with the most lowly one of His creatures. Our sages in Megillah 31 drew our attention to the fact that whenever God's greatness is referred to in either the Torah, the Books of Prophets, or the Scriptures, you find side by side a reference to His "humility,⁠" to the fact that He associates and takes a personal interest in the fates of the most humble. Our verse is one such example. Another example is found in Psalms 68,5 where David exalts God's greatness, following with the words: "He acts as father for the orphans and as judge for the widows. A similar sequence of verses is found in Isaiah 57,15: "For thus said He Who high aloft forever dwells, whose name is holy: 'I dwell on high in holiness; yet with the contrite and lowly in spirit reviving the spirits of the lowly.'"
ואוהב גר, "and Who loves the proselyte;⁠" seeing that God loves the convert, we are to love the convert also. We have another verse on the same subject in Leviticus 19,34 where God says: "love him as yourself.⁠"
לתת לו לחם ושמלה – והם כל צורכי האדם והנה הוא מפרנס העניים אשר אין להם אוהב וריע:
לתת להם לחם ושמלה, "to give them bread and clothing.⁠" God will provide the basic necessities of life for those who have no one else to look after them.
ואוהב – ב׳ ואוהב גר ואוהב חמס שנאה נפשו אוהב את הגר אבל האוהב חמס שנאה נפשו.
ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה – רוצה לומר: שהוא משגיח על הנרדפים כמו הענין בגר שאין לו עוזר מפני שאין לו קרובים והנה השם יתעלה ישגיח בו לתת לו לחם לאכול ובגד ללבוש וזה אמנם סודר ממנו יתעלה בו לפי מה שאחשוב מצד ההשגחה הכוללת שבה נותן לחם לכל בשר ואף על פי שאינו באופן שיתכן שתדבק בו ההשגחה הפרטית.
התועלת התשע עשרה הוא להודיע שהשם יתעלה סדר המציאות באופן שאין החלושים והשפלים נתונים ביד מי שתקיף מהם כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם ובזאת ההשגחה ינצל עני מחזק ממנו כמו שביארנו בביאורנו לספר איוב ובהיות הענין כן הנה מי שירדוף החלושים ילך כנגד כוונת השם יתעלה אשר השגיח בהם בזה האופן וישיגהו עונש נפלא מהשם יתעלה ולזה אמר שהשם יתעלה עושה משפט יתום ואלמנה לזרז ישראל שישפטום בצדק כי בסוף כשלו בזאת המדה הפחותה כאמרו יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם.
(יח-יט) התועלת העשרים הוא להודיע שהשם יתעלה סדר המציאות באופן שינתן לכל גויה די מחסורה כאמרו נותן לחם לכל בשר ומשביע לכל חי רצון ומזאת ההשגחה ימשך שיתן השם יתעלה לגר תושב העומד בארצנו לחם ושמלה ולזה צוה לאהוב את הגר וללכת בדרכי השם יתעלה שמשגיח בו בזה האופן ובזה נקנה לעצמנו מדה חשובה.
עושה משפט יתום ואלמנה – במקום גבורתו מצינו ענותנותו יאמר כי י״י אוהב משפט ועושה אותו בכל מקום שיצטרך ואפילו שיהיו הצריכים אליו תשושי כח הוא מיפה את כחם ומחזיקם ואוהב גר אשר אין לו עוזרים לתת לו הדברים ההכרחיים.
ודבר חשוב הוא זה שכל עצמו של יעקב אבינו ע״ז נתפלל. פי׳ ולא תחשוב שדבר קטון הוא זה שמבטיח לתת לגר לחם ושמלה ונראה שאין לו גבורה ויכולת על יותר מזה שהרי לעיל מיני כתיב עושה משפט יתום ואלמנה הרי גבור:
כי כן יעשה ג״כ משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה.
וזכר היתום והאלמנה והגר לפי שאלו תשש כחם ואין להם עוזרי׳ והוא ית׳ חומל עליהם ולא יחמול על הפושעים. כי במקום גבורתו מצינו ענותנותו כבשלהי פרק בני העיר (דף ל״ב).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ודבר חשוב הוא זה. ואם תאמר, ולמה הוא חשוב דבר זה כשנותן לו בגד ללבוש, דהא כל אדם בעולם יש לו בגד ללבוש ולחם לאכול. ויש לומר, דהכי פירושו, כי לשאר בני אדם אין הקדוש ברוך הוא נותן לו רק העושר, וכיון שאינו מזמין לפניו לחם לאכול ובגד ללבוש, רק ממון, והוא עצמו עושה ממנו בגדים. סוף סוף, לא נתן לו דבר חשוב בשעה שנתן לו, רק שהוא עשה ממנו דבר חשוב. אבל הגר מזמין לפניו בגד ולחם, שהוא דבר חשוב בעצמו. ונראה כי חשוב הגר אצל השם יתברך, ולא יאמר שהגר הוא פחות ושפל אצל השם יתברך, כמו שהוא אצל האדם:
הרי גבורה כו׳. כלומר, ממה שכתב בתחלה כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו׳ הרי גבורה, לכך סמך לו עושה משפט יתום ואלמנה וגו׳ להודיע ענותנותו, שעושה משפט אלו שהם תשושי כח ואין להם עוזרים:
ודבר חשוב הוא זה כו׳. פי׳ ולא תחשוב שדבר קטן הוא לתת לגר לחם ושמלה שנראה מזה שאין לו גבורה ויכולת יותר מזה, שהרי לעיל מיני׳ כתיב עושה משפט יתום, הרי גבורה:
This expresses power, etc. I.e., the previous verse, "For Adonoy, your God, is God over judges etc.,⁠" expresses power. Therefore juxtaposed to it is, "Who performs justice for orphan and widow etc.⁠" This is to inform us of His humility, that He performs justice for those who are weak and helpless.
This is a significant matter, etc. I.e., do not think that it is a small matter to provide the convert with bread and a garment. [And do not think] it seems from here that He is incapable of [providing] more, for it is written above, "Who performs justice for orphan and widow,⁠" which expresses power.
עשה משפט יתום ואלמנה – אעפ״י שהוא נשגב ומרומם הוא חונן את הנדכאים, ועושה משפט יתום ואלמנה, שעל הרוב היתום והאלמנה עשוקים, לפי שאין להם מי יעמוד לימינם, וכן אוהב את הגר, דבר בהווה, שהגר אוהביו וריעיו רחוקים ממנו, ואין לו עוזר:
עשה משפט וגו׳ – חשיבותו הגדולה של האדם בעיני ה׳, מתגלה בדאגתו ליתום, לאלמנה ולגר; שכן ה׳ עושה משפט יתום ואלמנה העזובים והנעלבים, והוא פונה באהבה אל הגר, אשר עזב את העולם האלילי כדי להצטרף אל ה׳ ואליכם. הגר ויתר על כל קשריו החברתיים והלאומיים הקודמים; אין לו עבר ואין לו זכות אבות. בהתעורר בלבו רגש טהור הראוי לרמתו הגבוהה של האדם, הוא נס אל ה׳ ומשליך את כל יהבו עליו. הוא סמוך ובטוח שה׳ לא יעלים עיניו מן ה״אנושי״ שבו, ושבעת שהוא פונה אל ה׳ בכיסופים ״אנושיים״, ה׳ יקבל אותו אל תחת כנפי בריתו.
ה׳ אוהב את הרגש האנושי האמיתי שבאדם שמביא אותו להימלט אל ה׳, והוא נותן לגר ״אמצעי קיום ומעמד אזרחי״, שביטוים הוא ״לחם ושמלה״. וכן יעקב אבינו כולל בתיבות ״לחם״ ו״בגד״ את כל הטובה החומרית שאדם יכול לקוות לקבל מיד ה׳ (בראשית כח, כ; עיין פירוש שם).
עושה – בהפך דרכי להשגיח ולהושיע דכאי ארץ לעשות משפט יתום שאין מי שיריב ריבם ולתת לחם ושמלה לגר שאין לו מכיר לתת לו צרכיו:
עושה משפט וגו׳: הוא הקדמה למקרא הסמוך ״ואהבתם וגו׳⁠ ⁠⁠״. שהקב״ה ב׳גדולתו׳ הוא מזדקק לדכאי רוח עד שתובע עלבון יתום ואלמנה. וזהו משמעות ״עושה משפט״ כמו שכתבתי בספר שמות (כח,טו)1.
ואוהב גר וגו׳: מזדקק לפרנסת ״גר״, שהוא הדיוט2 שבישראל, ונדרש להשגחה פרטית להשיג ״לחם ושמלה״, שהרי אין לו אחוזה ונחלה.
1. ׳אלא עיקר פירוש ״משפט״ – לתבוע עלבונם של ישראל׳...
2. הדיוט בחשיבות, כי אין לו קרובים ונחלה וכו׳, אך יכול להיות תלמיד חכם וכדו׳.
עושה משפט וגו׳ – ה׳ עוזר גם למי שהוא גלמוד לגמרי, מכאן ראיה שאין לפניו משוא פנים.
ואוהב גר – ה׳ מרחם ביותר על הגר, המשולל זכויות אזרח, ונותן לו את צרכי החיים שלו (בראשית כ״ה:כ׳).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יט) וַאֲהַבְתֶּ֖ם אֶת⁠־הַגֵּ֑ר כִּֽי⁠־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
Therefore love the foreigner; for you were foreigners in the land of Egypt.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
וְתִרְחֲמוּן יָת גִּיּוֹרָא אֲרֵי דַּיָּירִין הֲוֵיתוֹן בְּאַרְעָא דְּמִצְרָיִם.
Be loving then to the stranger, for you were sojourners in the land of Mizraim.
ותרחמון ית גיורה ארום גיורין הוויתון בארעא דמצרים.
ותרחמון ית גייורא ארום (דיי){גיו}⁠רין הויתון בארעא דמצרים.
Have pity then (yourselves) upon the stranger, for you were strangers in the land of Mizraim.
פַאחבִּבּוּ אַלגַ׳רִיבַּ פַטַאלַמַא כֻּנתֻם גֻ׳רַבַּאאַ פִי בַּלַדִ מִצרַ
ולכן חבבו את הנכרי, כי הרבה זמן היתם זרים בארץ מצרים.
כי גרים הייתם – מום שבך אל תאמר לחבירך.
כי גרים הייתם [LOVE THE STRANGER] FOR YOU WERE STRANGERS – Do not reproach your fellow man for a fault which is also your (cf. Rashi on Shemot 22:20; Bava Metzia 59b).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ואחר שהשם אוהב הגר, אתם חייבים שתאהבוהו.
Now, since God loves the stranger, you too are obligated to love him.
ואהבתם את הגר כי גרים הייתם – והגרים אוהבים זה את זה.
וכשהוא אומר ואהבתם את הגר, גם על עצמכם הוא מצוה שתאהבו זה את זה, כי גרים הייתם. וכן כל מצות, כשהוא מצוה לעשות צדקה לעני, גם העשיר הוא מצוה, שאם יעני שירחמו עליו.
ואהבתם את הגר כי גרים הייתם – THEREFORE LOVE THE FOREIGNER FOR YOU WERE FOREIGNERS – and the foreigners love each other.
And when He says THEREFORE LOVE THE FOREIGNER, also regarding yourselves He commands that you shall love each other, BECAUSE YOU WERE FOREIGNERS. And likewise all commandments, when He commands to give charity to the poor, He also commands [this] regarding the rich person, that if he becomes poor that they shall have mercy on him.
כי גרים הייתם – מום שבך אל תאמר לחבירך. לשון רבינו שלמה. וכבר פרשתיו בסדר ואלה המשפטים (רמב״ן שמות כ״ב:כ׳).
FOR YE WERE STRANGERS IN THE LAND OF EGYPT. "Do not reproach your fellow man with a fault which is also in you.⁠" This is Rashi's language. I have already explained it in the section And these are the ordinances.⁠1
1. Exodus 22:20 (Vol. II, pp. 392-393).
ואהבתם את הגר – צוה לאהוב את הגר כי אין בשער עזרתו ולזה צוה עליו במקומות רבים מהתורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

כי על כן מצוה עלינו בכל מקום ואהבתם את הגר כי גרים הייתם וגו׳ – והוא שמטיל צרכם עליכם וכל זה מטוב ההשקפה וההתבוננות בפועל ידיו מה שלא יגזרו כן שאר החכמות.
כי גרים הייתם מום שבך אל תאמר לחברך. פירוש כאילו אמר ואהבתם את הגר ולא תונוהו בדברים ולכן אחריו כגירים הייתם מום שבך אל תאמר לחברך אבל האהבה סתם שפירושו להטיב לו לא יפיל עליו כי גרים הייתם וכמוהו ואהבת לרעך כמוך אמרו עליו דמאי דאת סני לחברך לא תעביד שע״כ לפרשו ואהבת לריעך ולא תלחצנו ואז יפול עליו דמאי דאת סני לחברך לא תעביד ובפרשת משפט׳ כתיב בפי׳ וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם ופרש״י לא תונה אונאת דברים כי גרים הייתם אם הונתו אף הוא יכול להנתך ולומר אף אתה מגרים באת מום שבך אל תאמר לחברך:
וכוונו עוד לומר בזה שלא יסמכו על זכות אבותיהם ולא על היותם עם ה׳ כי יותר יחמול על היתום שאין לו אב ועל הגר שאינו מכלל עמו. משיחמול על הפושעים מעמו ומזרע האבות עד שלהיות זה דרכו ואתם מחוייבים ללכת בדרכיו. לכן צוה אתכם לאהוב את הגר כמו שבאר המצוה באלה המשפטים. כי גם אתם בעצמכם הייתם כזה בהיותכם במצרי׳. והוא אמרו כי גרים הייתם וגו׳ הנה זה כלו הביא להזהירם על שייראו מלפניו ויאהבו ויעבדו אותו מפאת היותו בורא העולם ומיטיב להם שאין ראוי בטבור זה להקציפו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

מום שבך וגו׳. כלומר, דהאי ״כי גרים״ אינו טעם אל ״ואהבתם את הגר״, דבשביל שהיו גרים בארץ מצרים אין טעם דבשביל זה יאהבו את הגרים (כ״ה ברא״ם), אלא פירוש הכתוב ״ואהבתם את הגר״, ואל תבזהו מפני שהוא גר, כי ׳מום שבך וכו׳⁠ ⁠׳:
מום שבך אל תאמר לחברך. פי׳ כאלו אמר ואהבתם את הגר ולא תונהו בדברים, ולכן נאמר אחריו כי גרים הייתם, מום שבך וכו׳. אבל באהבה סתם שפירושו להטיב לו, לא יפול עליו כי גרים הייתם, שבשביל שהיו גרים אינם מחוייבים להטיב לגר, כדפירש״י בפ׳ משפטים (שמות כ״ב:כ׳). ועיין בב״מ בפרק הזהב (נט:):
With your own blemish do not taunt your fellow. I.e., this verse is as if it says, "You are to love the convert, and do not insult him.⁠" And this is why it says afterwards, "Because you were strangers,⁠" [which implies that] with your own blemish, etc. But "love" alone, means to act kindly towards him, and is not connected to, "because you were strangers.⁠" For having been strangers does not obligate you to act kindly towards a stranger. Rashi explains likewise in Parshas Mishpatim (Shmos 22:20). See also Bava Metzia 59b.
ואהבתם וגו׳ – לכו בדרכי ה׳ באהבת הגר הנכנס לקרבכם מבחוץ. בקבלת הגר תַּראו שאנושיות טהורה היא המעלה העליונה בעיניכם. השוויון בפני החוק, והאהבה שעם ישראל נוהג בה כלפי הגר, קובעים את אופי העם והארץ כעם ה׳ וכארץ ה׳. בחוגים אחרים, מעמד האדם תלוי במוצאו וברכושו. אולם בקרב עם ה׳ ובארץ ה׳, אנושיות טהורה המכירה את ה׳ היא קנה המידה היחיד לקביעת מעמד האדם.
כי גרים הייתם וגו׳ – עיין פירוש, שמות כב, כ.
ואהבתם – וע״כ אני מצוה אתכם לאהוב הגר כדי שתדבקו במדותי, כי כן נהגתי עמכם בהיותכם גרים בא״מ:
על כן: ואהבתם את הגר: קאי על המתברך בלבבו כי הקב״ה ׳ישא פניו׳ בעשרו ובהליכות עולמו, אשר מ״מ ׳יאהוב את הגר׳.
כי גרים הייתם בארץ מצרים: ומ״מ הרי אתם היום רבי הערך. כך הגר השפל הזה, מי יודע הכח הצפון בו ובתולדותיו לימים יוצרו.
וכתיב כאן ״את הגר״ ולא כמו בספר ויקרא (יט,לד) ״ואהבת לו כמוך״. דשם מיירי במעשה1 וכאן מיירי ברעיון2, וכמו שכתבתי לעיל (ו,ה).
1. כלומר, מעשים המראים אהבה, כלשון הרמב״ם בפרק ו׳ מהלכות דעות הלכה ג׳ (בהגדרת מצות ׳אהבת רעים׳): מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו... לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממנו, כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו.
2. אהבה שבלב, וכפי שהגיד הרמב״ם את מצות ׳אהבת הגר׳ (שם הלכה ד׳): אהבת הגר... שתי מצוות עשה, אחת מפני שהוא בכלל רעים, ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה ״ואהבתם את הגר״ - ציוה על אהבת הגר כמו שציוה על אהבת עצמו (של הקב״ה) שנאמר ״ואהבת את ה׳ (ומצות אהבת ה׳ שייכת בלב בלבד, כמובן).
יש לעיין מפני מה לא נאמרה כאן האזהרה לנהוג בצדק כלפי יתום ואלמנה. ויש לומר, כי כאן — במקום שהמצוה נאמרה רק בדרך אגב — מזכיר הכתוב רק את הפחות שבעניים, ומאליו מובן שאנו חייבים לנהוג בצדק גם כלפי יתום ואלמנה.
כי גרים הייתםשמות כ״ב:כ׳, ויקרא י״ט:ל״ד. המצוה הזאת הוזכרה גם כאן מתוך התיחסות לנאמר בפסוק טו. מצוה לאהוב גם את הגר שאין לו זכות אבות.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כ) אֶת⁠־יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א אֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד וּב֣וֹ תִדְבָּ֔ק וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ׃
You shall fear Hashem your God. You shall serve him, and you shall cling to him, and you shall swear by His name.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
שבועה בשם ה׳ ולא באלהי נכר – שמות כ״ג:י״ג, דברים ו׳:י״ג, יהושע כ״ג:ז׳
יָת יְיָ אֱלָהָךְ תִּדְחַל וּקְדָמוֹהִי תִּפְלַח וּלְדַחְלְתֵיהּ תִּתְקָרַב וּבִשְׁמֵיהּ תְּקַיֵּים.
You shalt fear the Lord your God, and serve before Him; to His fear you shalt keep close, and shalt swear by His Name;
אמן קדם י״י אלהכון תהוון בדחלין וקדמוי תהוון מצליין ובאולפן אורייתה ת⁠(ת){ד}⁠בקון ובשמיה קדישה תהוון משתבעין ומקיימין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״מן קדם... ומקיימין״) נוסח אחר: ״קדם י״י אלהכון תצלון ויתיה תפלחון בקרבנה ובמימרה תדבקון ובשמיה תימון בקושט׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״דחלין... ובשמיה״) נוסח אחר: ״תדחלון וקדמוי תפלחון ובשים ממר׳⁠ ⁠⁠״.
מן קדם י״י אלקכון תידחלון וקדמוי תפלחון ובדחלתיה תתקרבון ובשמיה תומון.
Revere the Lord your God, and worship before Him, and cleave closely to His fear, and swear by His Name.
וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ – (כָּתוּב לְעֵיל).
אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךְ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִשָּׁבֵעַ
את זו דרגה ראשונה שם צריך אדם לירא לפני ריבונו
כָּתוּב (דברים י) אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךְ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִשָּׁבֵעַ. הַפָּסוּק הַזֶּה בֵּאֲרוּהוּ. אֲבָל בֹּא רְאֵה, לַה׳ אֱלֹהֶיךְ תִּירָא לֹא כָתוּב, אֶלָּא כָּתוּב אֶת ה׳. מַה זֶּה אֶת? זוֹ הַדַּרְגָּה הָרִאשׁוֹנָה, הַמָּקוֹם שֶׁל יִרְאת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלָכֵן כָּתוּב תִּירָא, שֶׁשָּׁם אָדָם צָרִיךְ לִירָא לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ [הקדוש ברוך הוא], מִשּׁוּם שֶׁהוּא [בית] דִּין.
אותו תעבוד – זו דרגה עליונה
וְאֹתוֹ תַעֲבֹד - זוֹ הַדַּרְגָּה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁעוֹמֶדֶת עַל הַדַּרְגָּה הַתַּחְתּוֹנָה הַזּוֹ, וְלֹא נִפְרָדִים לְעוֹלָמִים.
אֶת וְאֹתוֹ זֶה עִם זֶה דְּבֵקִים וְלֹא נִפְרָדִים.
אותו – מקום ברית קודש
מַה זֶּה וְאֹתוֹ? זֶה מְקוֹם בְּרִית הַקֹּדֶשׁ, אוֹת לְעוֹלָמִים. שֶׁהֲרֵי עֲבוֹדָה לֹא שׁוֹרָה בְּאוֹת וְאֵינוֹ לַעֲבֹד אֶלָּא לִירָא, אֲבָל הָעֲבוֹדָה הִיא לְמַעְלָה, וְלָכֵן וְאֹתוֹ תַעֲבֹד.
וּבוֹ תִדְבָּקבְּמָקוֹם שֶׁהוּא דְּבֵקוּת לְהִדָּבֵק שֶׁהוּא גוּף שֶׁשּׁוֹרֶה בָּאֶמְצַע. וּבִשְׁמוֹ תִשָּׁבֵעַ - הַמָּקוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁל הַדְּרָגוֹת, וְסִימָן לַדָּבָר - (ירמיה ל) וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם.
אברהם נדבק באומנה, משל ליורד לבור
מִשּׁוּם כָּךְ נִדְבַּק אַבְרָהָם בָּאֱמוּנָה כְּשֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם וּכְשֶׁהָלַךְ לְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. לְאָדָם שֶׁרָצָה לָרֶדֶת לְבוֹר עָמֹק, פָּחַד שֶׁלֹּא יוּכַל לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ הַבּוֹר, מֶה עָשָׂה? קָשַׁר קֶשֶׁר אֶחָד שֶׁל חֶבֶל לְמַעְלָה מֵהַבּוֹר. אָמַר, הוֹאִיל וְקָשַׁרְתִּי קֶשֶׁר זֶה, מִכָּאן וָהָלְאָה אֶכָּנֵס לְשָׁם. כָּךְ אַבְרָהָם, בְּשָׁעָה שֶׁרָצָה לָרֶדֶת לְמִצְרַיִם, עַד שֶׁלֹּא יָרַד לְשָׁם קָשַׁר בַּתְּחִלָּה אֶת קֶשֶׁר הָאֱמוּנָה לְהִתְחַזֵּק בּוֹ, וְאַחַר כָּךְ יָרַד.
(זהר בראשית דף קיב:)
אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךְ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִשָּׁבֵעַ
אל יתפלל אחורי רבו- שלא יהא לו מורא אחר חוץ ממורא הקב״ה
וּבֹא וּרְאֵה, שֶׁהֲרֵי אָמַרְנוּ אַל יִתְפַּלֵּל אָדָם אֲחוֹרֵי רַבּוֹ, וְנִתְבָּאֵר, כַּכָּתוּב (דברים י) אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךְ תִּירָא. אֶת - לִכְלֹל שֶׁצָּרִיךְ לִירָא מֵרַבּוֹ כְּמוֹרָא הַשְּׁכִינָה, וְיִרְאַת תַּלְמִיד הוּא רַבּוֹ. מִשּׁוּם כָּךְ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה לֹא יָשִׂים אוֹתוֹ הַמּוֹרָא לְפָנָיו [ד״א לתפלה], אֶלָּא אֶת מוֹרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ וְלֹא מוֹרָא אַחֵר.
(זהר בראשית דף קלב.)
וַכַ׳פִ אללַהַ רַבַּךַּ וַאעבֻּדהֻ וַאלּזַם טַאעַתַּהֻ וַאחלִפ בִּאסמִהִ בַּארַא
וצריך אתה לירא את ה׳ אלהיך, ועבד אותו והדבק בציות אליו, והשבע משמו בנקיות כפים.
את י״י אלהיךא תירא – ותעבודב ותדבק בו.
ולאחר שיהו בך כל המדות הללו, אז: בשמו תשבע.
א. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34 חסרה מלת: ״אלהיך״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״לו״.
את י"י אלוהיך תירא YOU SHALL FEAR HASHEM YOUR GOD – and serve Him and cleave to Him;
And after you possess all these qualities, then you may swear by His Name (cf. Rashi on 6:13 and Note thereon).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

את י״י אלהיך תירא – שלא תעבר על מצות לא תעשה.
ואותו תעבד – במצות עשה.
ובו תדבק – בלב.
ובשמו תשבע – בפה, כאשר הוא מפורש (במדבר ל׳:ג׳).
THOU SHALT FEAR THE LORD THY GOD. You shall not violate the negative commandments.
HIM SHALT THOU SERVE. By observing the positive commandments.
AND TO HIM SHALT THOU CLEAVE. With your heart.
AND BY HIS NAME SHALT THOU SWEAR. With your mouth1 as Scripture explains.⁠2
1. Alone. No other act has to accompany the oath (Sarim).
2. Num. 30:7 refers to an oath as the clear utterance of the lips (Krinsky).
את י״י אלהיך תירא – שלא תעשה מה שהזהיר עליך שלא לעשות, וזהו מצות לא תעשה.
אתוא תעבוד – שתעשה מה שצווה עליך לעשות, וזהו מצות עשה.
ובו תדבק – לא תפרד ממנו כלל, כי אין מלך כמותו, כי הכל איין כנגדו.
ובשמו תשבע – ולא תזכיר שם אלהים אחרים. וכיון שתזכיר שמו על דבר, תהא עליו מושבע ועומד, דהזכרת השם על דבר תהי בעיניך שבועה.
א. בכ״י מינכן 52: ואותו.
את י"י אלהיך תירא – YOU SHALL FEAR HASHEM YOUR GOD – that you shall not do what He warned you not to do, and these are the negative commandments [i.e. the prohibitions].
אתו תעבוד – YOU SHALL SERVE HIM – that you shall do what He commands you to do, and these are the positive commandments.
ובו תדבק – AND YOU SHALL CLING TO HIM – Do not separate from Him at all, because there is no king like Him, because everything is nothing before Him.
ובשמו תשבע – AND YOU SHALL SWEAR BY HIS NAME – and you shall not mention the name of foreign gods. And when you mention His name over a matter, you shall be already sworn about it, since mentioning the Name on a matter shall be in your eyes as an oath.
את י״י אלהיך תירא – שלא לעבור על מצות לא תעשה.⁠1
אתו תעבד – במצות עשה.⁠2
ובו תדבק – בלב.⁠3
דבר אחר: לפי שכתב למעלה בסמוך קצת דרכיו של הקב״ה, לכך כתב כאן ובו תדבק – כלומר תדבק בדרכיו ועשה כמוהו. אבל בפרשת ואתחנן לא כתב שם כלל מדרכיו של הקב״ה לפיכך לא כתב שם אלא אותו תעבוד ובשמו תשבע (דברים ו׳:י״ג).
ובשמו תשבע – בפה.⁠4 ואם תאמר: הרי כתיב לא תשא את שם וגו׳ (שמות כ׳:ו׳) אלא כשיצרך מתגבר עליך לעבור עבירה אז אתה מותר לישבע בשמו שלא תעבור העבירה כמו שעשה בועז.
1. שאוב מאבן עזרא ובדומה בר״י בכור שור.
2. שאוב מאבן עזרא ובדומה בר״י בכור שור.
3. שאוב מאבן עזרא.
4. שאוב מאבן עזרא.
את ה' אלוהיך תירא, "You shall fear the Lord your God;⁠" This is a warning not to transgress negative commandments.
אותו תעבוד, "Him you shall serve!⁠" This refers to observance of the positive commandments.
ובו תדבק, "and to Him you shall cleave!⁠" With your heart;Another interpretation of this phrase: seeing that Moses had earlier told the people about some of God's ways of doing things, he adds now that we should emulate what we have learned about how God does things. In the portion of Vaetchanan he had not said anything about specific ways in which God operates, (Deut. 6,13) this is why he elaborates here.
ובשמו תשבע, "and by His name you shall swear.⁠" This refers to your mouth, as opposed to your heart. If you were to ask that the third commandment of the Ten Commandments had indicated that oaths should be used very sparingly, that is quite true; however, if the need to swear an oath arises you must make sure to swear only by His name. Such situations are primarily when you are tempted to commit a transgression, and you use your oath to stop yourself from giving in to that temptation. (Compare Ruth 3,13 where Boaz did so according to the Talmud in tractate T'murah folio 3)
את ה׳ אלהיך תירא – שלא תעשה מה שהזהיר עליך שלא לעשות וזה מצות לא תעשה.
ואותו תעבוד – זה מצות עשה.
ובו תדבק – שלא תפרד ממנו כלל, כי אין מלך כמותו, כי הכל איין כנגדו.
ובשמו תשבע – ולא תזכיר שם אלהים אחרים, וכיון שתזכיר שמו על דבר תהא מושבע ועומד דהזכרת השם על דבר תהא בעיניך שבועה, רבינו בכור שור.
את ה׳ אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע – תירא שלא יעבור על מצות לא תעשה, אותו תעבוד במצות עשה, ובו תדבק שלא תפריד מחשבתך ממנו.
וכתב הרמב״ן ז״ל, יתכן באנשי המעלה הזאת אשר להם מעלת הדבקות שתהיה נפשם גם בחייהם בצרור החיים צרורה כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי עד כאן.
ודרשו רז״ל את ה׳ אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים והמאמר הזה אמרו ר״ע וראוי היה לו לאמרו לפי שהוא מן הנכנסים לפרדס ונכנס בשלום ויצא בשלום, ועליו נאמר (שיר השירים א׳:ד׳) משכני אחריך נרוצה.
וע״ד הקבלה כוון בזה החכם על החכמה, דכתיב (איוב כ״ח:כ״ח) (הן) יראת אדני היא חכמה, ולכבוד החכמה ההיא הנעלמת שהחכמים שבארץ מבינים אותה דרש כן, ודבר גדול היה דורש כל אתין שבתורה כי יש בהם סודות נשגבים ורזים עצומים מורים על נפלאות תמים דעים, וכענין שדרשו (במדבר ז׳:א׳) להקים את המשכן, לרבות משכן אחר שהוקם עמו, (בראשית כ״א:א׳) וה׳ פקד את שרה, לרבות שאר עקרות, מלמד שכל העקרות נפקדו עמה, וכן כיוצא באלו בכל אתין שבתורה שיש בכל אחד מהם ענין מפואר, ומי חכם ויבן אלה נבון וידעם.
ובשמו תשבע – לאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז תוכל להשבע בשמו. או יהיה ובשמו תשבע מצות עשה לעתים וזמנים ידועים שיהיה בזה קדוש השם, כענין שמצינו באליהו וחוני המעגל.
וע״ד הקבלה את ה׳ אלהיך תירא, היא היראה מה שאין המחשבה משגת, ואותו תעבוד היא החכמה. וכן מצינו בירושלמי, ואותו תעבוד אותו ואת תורתו. היא התורה שקדמה לעולם אלפים שנה. ובו תדבק, הבינה, כי שם תשובת הנשמות, ובשמו תשבע לשון שבעה.
והנה הכל רמוז בפסוק זה (קהלת ז׳:י״ט) מעשרה שליטים אשר היו בעיר, וכן רמוזים בפסוק (דברי הימים א כ״ט:י״א) לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה׳ הממלכה, באור כי כל בין השמים והארץ כי הוא השלום המכריע, וכן רמוזים עוד כלן בשיר השירים ה׳:ט״ושירים ה׳:ט״ושירים בפסוק (שיר השירים ה׳) שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז, באורו כי שוקיו הם עמודים לשש והרי הם שמונה, יסוד ואל״ף דל״ת, הרי הכל רמוז בפסוק זה, וכן בפרשה (משלי ח׳:כ״ב) ה׳ קנני ראשית דרכו, שאמר באין תהומות והרים וארץ, וזה מבואר.
את ה' אלו-היך תירא, אותו תעבוד, ובו תדבק, ובשמו תשבע, "Revere the Lord your God; serve Him; cleave to Him and swear in His name.⁠" The word תירא, means no to violate His negative commandments; the words "serve Him" refer to His positive commandments; "to cleave to Him,⁠" means not to exclude Him from your thoughts .
Nachmanides writes on this that it is possible that Moses speaks of people who have attained such high spiritual stature that they can claim this level of 'דבקות בה', "cleaving to God" even in their life on earth. They would be considered as already צרור בצרור החיים, the wish expressed by Avigail for David. These people are a domicile for the Shechinah even while on earth. Rabbi Yehudah Halevi alluded to this in his Kuzari 3,1.
Our sages in Pesachim 22 commented that the word את which precedes the words ה' אלו-היך תירא is a reference to the Torah scholars, the religious authorities who are to be treated with a measure of reverence similar to that reserved for the Lord Himself.
This statement is attributed to Rabbi Akiva, who was eminently entitled to make such a statement seeing that he alone amongst the four sages who ventured into the Pardess, i.e. the realms of exploring the deepest mysteries of the Torah emerged from there whole in both body and spirit (Chagigah 14). Concerning Rabbi Akiva, Solomon said in Song of Songs 1,4 according to Chagigah 15 משכני אחריך נרוצה, "Draw me, we will run after You.⁠"
A kabbalistic approach: With these words in Song of Songs Solomon the wise Rabbi Akiva alluded to wisdom, seeing that we have a statement in Job 28,28 הן יראת אד-ני היא חכמה, "behold the reverence for God is wisdom.⁠" Rabbi Akiva referred to the hidden wisdom possessed only by the select few on earth. In fact, when Rabbi Akiva said that every time the word את appears in the Torah [when it is not grammatically necessary, Ed.] we must search for profound mystical meanings that the Torah alludes to by this word, he taught us a great lesson. To quote but one example: the Torah writes in Numbers 7,1 להקים את המשכן, "to erect the Tabernacle.⁠" On the face of it the Torah only had to write להקים המשכן. The sages explain that the extra word את alludes to another (celestial) Tabernacle which was erected at the same time as Moses erected the Tabernacle in the desert.
Another example of the significance of the word את is found in Genesis 21,1 וה' פקד את שרה, "and God had remembered Sarah" (by making her pregnant). The word את in that verse is understood by the sages in Bereshit Rabbah 53,12 as including all the other women who had suffered from being barren at that time. There are numerous other instances where the otherwise extraneous word את affords us many insights which would have been denied us without that word.
ובשמו תשבע, "and in His name you are to swear.⁠" Moses means that anyone who has first acquired the attributes listed is entitled to mention the Lord's name when swearing an oath. Under certain circumstances it becomes a positive commandment to swear an oath, especially when it involves glorifying the name of the Lord. Examples of such circumstances are Elijah who decreed on oath that no rain would fall (Kings I 17,1) in accordance with God's threat (in Deut. 11,17), and the sage Choni Hamagal who swore not to leave the spot he was standing on until God would provide rain (Taanit 19).
A kabbalistic approach: the words: "you shall fear the Lord your God" refer to a reverence for those aspects of God which are beyond human intelligence to unravel (the emanation כתר), on the other hand "Him you shall serve" refers to the next lower emanation חכמה, also described as Torah, according to the Jerusalem Talmud, the Torah (wisdom) which preceded creation of the universe by 2,000 years. The word ובו תדבק, "and to Him you shall cleave,⁠" refers to the next lower emanation בינה, the domain to which the souls (of the righteous) will return after death of their bodies. The words ובשמו תשבע are an allusion to the number seven, i.e. the lower seven emanations conclude the reference to all 10 emanations in this verse.
[The author proceeds to list several additional verses from the Bible in all of which all of the ten emanations are alluded to, such as Chronicles I 29,11; Song of Songs 5,15; Proverbs 8,22. Ed.].
את ה׳ אלהיך תירא – פרש״י ותעבוד ותדבק בו ולאחר שיהיו כך כל המדות הללו אז בשמו תשבע עכ״ל כלומר מאחר שאתה ירא את שמו תהא זריז בשבועות כך פרש״י בפרשת ואתחנן.
ובו תדבק – והטעם כי לעיל מיניה כתיב ואהבתם את הגר (דברים י׳:י״ט) ואוהב גר. ואף אתה הדבק בו ועשה כמוהו אבל בפרשת ואתחנן לא איירי במעשה של הקב״ה.
את ה׳ אלהיך תירא – תיר״א בגימטריא תורה.
את י״י אלהיך תירא – כבר פרשנו אלו המצות הנכללות בזה הפסוק בפרשת ואתחנן מלבד אמרו ובו תדבק והנה הרצון בו שישתדל שידבק בו כפי כחו וזה יהיה כשילמד התורה והחכמה אשר יתישר מהם להשגתו יתעלה לפי מה שאפשר וזהו הדבקות ולפי שזה לא יתכן לאדם אם לא באמצעות החכמים שילמדוהו זה כמו שביארנו בביאורנו לשיר השירים הנה כללה זאת המצוה שידבק בחכמים כי הם המישירים אותו לקיים זאת המצוה והם יעמידו איש ואיש על מה שאפשר לו מזה.
התועלת האחת ועשרים הוא במצות והוא מה שצונו להדבק בשכינה לפי מה שאפשר וזה יהיה בהתדבקנו לחכמים כי הם יישירונו על מה שיתכן שנגיע אליו מזה.
וכל זה מה שמחזיק היסוד ההוא הראשון שהנחנו מהירא׳ והוא מה שסמך את ה׳ אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע – כלומר סוף דבר זהו תואר הסולם שהעמדתי לפניך בגרם המעלות שזכרנו לא פחות ולא יותר כי את ה׳ אלהיך תירא הוא אומרו כי אם ליראה את י״י אלהיך אותו תעבוד הוא מה שאמר ללכת בכל דרכיו וראה ששניהם באים בלא וא״ו העטוף ובו תדבק הוא ממש ענין האהבה שנא׳ לאהבה אותו ובשמו תשבע היא העבודה אשר בכל לב ובכל נפש אשר נאמר עליה לעבוד את י״י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך כי האוהב מלב ונפש הוא אשר נשבע עליו.
את י״י אלהיך תירא ותעבוד ותדבק בו ולאחר שיהיו בך כל המדו׳ הללו אז בשמו תשבע. תקן בזה כמה ענינים כתב ותעבוד במקום אותי תעבוד מפני שמאחר שאמר את י״י אלהיך תירא לא היה צריך לומר עוד אותו אל תירא ותעבוד גם כת׳ ותדבק בו במקום ובו תדבק מפני שלפי הלשון של תירא ותעבוד צריך לומר אחריו ותדבק בו כדי שיהיו כל הפעולות נמשכות זו אחר זו גם הוסיף מלת אז קודם ובשמו תשבע כאילו אמר אז בשמו תשבע שפירושו שאם יהיה בך כל המידות הללו אז בשמו תשבע מפני שמלשון ובשמ׳ תשבע משמע שהוא מצו׳ עשה להשבע בשמו כמו שהוא מצו׳ עשה לירא ממנו ולעבדו ולדבקה בו ושיעור המקרא הזה לפי דעתו הוא אם את י״י אלהיך תירא ותעבוד ותדבק בו בשמו תשבע בתוספת אם על את י״י ובחסרון וי״ו מן ובשמו תשבעו וכמוהו והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה כדפרש״י שם שהוסיף אם על מלת עקב ותסר וי״ו מן ושמר וכן הוא במדרש תנחומא אמר להם הקב״ה לישר׳ לא תהיו סבורין שהתר לכם לישבע בשמי אפילו באמת אין אתם רשאין לישבע בשמי אלא אם יהיו בך כל המדות הללו כו׳ וכן במסכת תמורה אמרו בהדיא ובשמו תשבע דאמר רחמנא למה לי אם אינו ענין לשבועות הדיינין דנפקא לן משבועת י״י תהיה בין שניהם תנהו ענין לשבועו׳ דעלמא דשריין ואם אינו ענין לשבועות דמצוה דנפקא לן מן ובו תדבקון תנהו ענין לשבועות דחולין דשרין אבל הרמב״ם והסמ״ג ז״ל מנו אותו למצות עשה וסמכו על מה שאמרו אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תור׳ אל תשבע בשמו ותשבו שכמו שהשבועה שאינה צריכה היא בלא תעשה כן השבועה הצריכה היא מצות עשה כמו שגלה הרמב״ם דעתו בספר המצות שחבר ואין זה מחוור לפי דעתי וכבר טענתי על זה והארכתי בו ובפרשת ואתחנן ע״ש:
ולכן חתם דבריו באמרו את ה׳ אלהיך תירא. ר״ל א״כ ראוי לך כמו שהזהרתיך שאת ה׳ אלהיך תיר׳ ואותו תעבוד כי העבוד׳ היא פרי האהב׳ כמו שנזכר.
והנה אמר עוד ובו תדבק ובשמו תשבע שהם כנגד ללכת בדרכיו ולשמור את מצות ה׳. כי ההולך בדרכי הש״י הוא הדבק עמו לא יסור מאחריו. והשומר מצותיו הוא החרוץ על עשיית רצונו כאדם הנשבע בחיי המלך שהוא הרוצה בחייו ולעשות רצונו בכל הדברים. ור׳ אברהם פירש את ה׳ אלהיך תירא. במצות לא תעשה. ואותו תעבוד במצות עשה. ובו תדבק בלב. ובשמו תשבע בפה. ולפ״ז כלל בזה כל מיני העבודה במעשה ובלב ובפה ויפה פירש. אבל מה שכתבתי אני נמשך בטוב אל סגנון הפרשה וענינה:
ואפשר עוד לפרש קשור הפסוקי׳ האלה באופן אחר. והוא שהמלכים יחדלו לפעמי׳ לעשות משפט בעם א׳ שיקו׳ נגדם לא׳ מד׳ סבות:
האחת כדי שלא ישחיתו מלכות׳. כי בהיות הפושעים עם גדול יפחדו שבהריגתם תחרב ארצם ועמם כי ברב עם הדרת מלך:
והסבה השנית להיותם בלתי יכולים להעניש עם רב שמא יקומו עליהם להלחם בם ולא יהיה להם יכולת עליהם:
והשלישית מפני קרובי הפושעים וזכות אבותיה׳ שפעמי׳ רבות בעבור זה יסבבו מהם נשיאות פנים:
והרביעית להיות המלכים בעצמם עולבים ולא יחושו לעשות משפט וצדקה בארץ. ולכן זכר מרע״ה לישראל שהשם ית׳ לא יחדל מעשות משפט לאחת מן הסבות האלה. וכנגד הראשונ׳ אמר כי ה׳ אלהיך הוא אלהי האלהי׳ ואדני האדוני׳. ולהיותו אדון כל העולם כלו לא יחוש להשמיד עם א׳ כלו אם יחטא לו. וכנגד השני אמר האל הגדול הגבור והנורא. ר״ל שהוא היכול המוחלט ולא יחדל מעשות משפט להעדר היכולת. וכנגד השלישי אמר אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד. ואמר זה על זכות אבותיה׳ שלא ישא אז את פני אבותיהם לכפר עליה׳. והשוחד הוא מליצה על זכות מעשה האבות הטובי׳. וכנגד הסבה הרביעית אמר עושה משפט יתום ואלמנ׳. ר״ל שהוא מעצמו אוהב משפט ואפילו לזרים כגר. ולמי שאין לו גואל כיתום ואלמנ׳. עד שמפני זה צוה לכם שתאהבו את הגר. ואחרי שזכר ד׳ הסבות האלה אמר כנגדן את ה׳ אלהיך תירא. וזה כנגד האחרונ׳ שאמר עושה משפט גר יתום ואלמנה. כי כיון שהוא עושה משפט גר יתום ואלמנה הנה ראוי לירוא מלפניו.
ואמר ואותו תעבוד. כנגד מה שאמר לא ישא פנים ולא יקח שחד. כי לאדון אשר כזה ראוי הוא שיעבוד האדם לא ללוקח שחד. כי אע״פ שהאדם יעבדהו יטה מעליו הדין בעבור השחד שיתן לו אויבו ולא תועיל עבודתו.
ואמר ובו תדבק. כנגד היכולת שאמ׳ האל הגדול הגבור והנורא שהאד׳ ראוי שיתחבר ויתדבק אל הגדול והמעולה לא אל הפחו׳.
ואמרו ובשמו תשבע כנגד מה שאמר שהוא אלהי האלהים ואדוני האדונים כי ישבע באל עליון קונה שמים וארץ. ועם היות שהפסוקים האלה יסבלו הפירושים האלה גם כן. הנה מה שכתבתי ראשונה הוא היותר אמתי כפי קשור הפרשיות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

את ה׳ אלקיך תירא ותעבוד לו ותדבק בו. כתב ׳ותעבוד לו׳ במקום ״ואותו תעבוד״, מפני כי לשון ״אותו״ בכאן הוא במקום ׳לו׳, שלא שייך לומר ״ותעבוד אותו״, כי העבודה היא ׳לו׳, לא ״אותו״. וכתב גם כן ׳ותדבק בו׳ במקום ״ובו ותדבק״, לפי שרש״י מפרש כי כל הפעולות נמשכות אל ״ובשמו תשבע״, שפירושו ׳ואז בשמו תשבע׳, ולפיכך הוסיף (רש״י) וי״ו על הפעלים כדי שהיה כל פעל נוסף על שלפניו, ובזה יהיו נמשכים הפעלים עד ״ובשמו תשבע״. אבל אם הוי״ו על הפעיל, לומר ״ואותו תעבוד ובו תדבק״, אין לומר שכל אחד נוסף על שלפניו, וכל אחד בפני עצמו, ולא היה הדבור נמשך אל ״ובשמו תשבע״:
ולאחר שיהי׳ בך כל המדות הללו אז ובשמו תשבע כו׳. תקן בזה כמה עניינים. כתב ותעבוד במקום אותו תעבוד, שאין צריך למלת אותו, אלא תירא ותעבוד. וכתב ותדבק בו במקום ובו תדבק, כדי שיהיו כל הפעולות נמשכות זו אחר זו, תירא ותעבוד ותדבק. ובתוספות מלת אז לא יהיה ובשמו תשבע מצות עשה כמובן מן הקרא, ויהיה וי״ו ובשמו מיותר. ויתוסף מלת אם, ויהיה שיעור הכתוב כאילו אמר אם תירא ותעבוד ותדבק אז תשבע, כלומר אז מותר לך לישבע, ולא מצוה שתשבע כמובן מקרא:
After having acquired all of these attributes then swear in His Name. Rashi clarifies several matters. He writes ותעבוד (and serve) instead of אותו תעבוד (serve Him). For the word אותו is not necessary; instead the verse should say תירא ותעבוד (fear and serve.) Also Rashi writes ותדבק בו (and cling to Him) instead of ובו תדבק (and to Him, cling), in order that all the verbs should follow one another [i.e., they should be grouped together] — "Fear, serve, and cling.⁠" Also, by adding the word אז (then) Rashi indicates that, "Swear by His Name,⁠" is not a positive commandment, as [might be] understood from the verse. And [Rashi writes בשמו to indicate] the ו of ובשמו is superfluous. [The meaning of the verse is] as if the word אם (if) is added and the verse said, "If you fear, serve, and cling to Him, then swear.⁠" I.e., then you are permitted to swear, but not that it is a commandment to swear, as [might be] understood from the verse.
ובו תדבק – שתהיה גדולתו ורוממותו תמיד על פניך ולא תסור מלהתבונן בדרכיו, ורז״ל אמרו וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה, אלא הדבק בתלמידי חכמים ותלמידיהם כאילו הוא דבק בשכינה, והענין, כי ההולך אל חכמים ישמע מהם תמיד מספרים כבוד אל וקדושתו, ועי״ז ידבק הענין בלבבו ולא יסור משם כל הימים:
ובו תדבק ובשמו תשבע – ע״ד הפשט ענין ובשמו תשבע להורות על גודל וחוזק הדבקות, שתהיה הנפש קשורה כ״כ בו ית׳ כאלו נשבעת לו שלא תפרוש לעולם מלעיין ומלהרהר בגודל אלהותו (איהם צוגעשוואָהרען זיין), כשני רעים האהובים מאד זה לזה ונשבעו יחד שלא תופר ברית אהבתם לעולם, וכעין זה איתא במכדרשב״י (זהר ס״פ מקץ ר״ד) מאי ובשמו תשבע, למהוי מתדבק ברזא דמהימנותא. ובתמורה ג׳ ב׳ מכאן דנשבעין לקיים את המצוה.
את ה׳ אלקיך וגו׳ – אין ספק שטעמי המקרא מצרפים את תיבות ״את ה׳ אלקיך תירא אתו תעבד״ לרעיון אחד. פסוק זה מסיים את מחשבות היראה שהחלו בפסוק יז.
זה עתה נאמר לך שהנהגת ה׳ מחשיבה רק את היסוד האנושי שבאדם. בהתאם לכך, שווה תמיד את אלוקיך לנגד עיניך. בדרך זו תגיע לידי הכרה שרק באישיותך המוסרית תהיה מסוגל לעמוד בדרישות ה׳, והכרה זו תשוב ותעורר אותך להתמסר כליל לעבודתו.
ובו תדבק – הקדשת כל כוחותיך לעשיית רצונו הופכת לאמצעי דבקות בינך לבין ״האל הגדל והגבר והנורא״; כאשר תעבוד אותו, תהיה קרוב אליו.
ובשמו תשבע – כל חייך צריכים להעיד שבעיניך שם ה׳ הוא הערך המוחלט והעליון. לפיכך העמדת עצמך תחת מרות שמו תערוב לאמיתת דבריך (עיין פירוש, לעיל ו, יג).
את ה׳ אלהיך תירא – באשר צוה תחלה ליראה את ה׳ אלהיך ולאהבה אותו, ובכ״מ היראה והאהבה הם נפרדים ומתנגדים זל״ז לבד בעבודת השם כמ״ש חז״ל אין לך יראה במקום אהבה ואהבה במקום יראה רק אצל ה׳ לבד, לכן הזכיר פה שני המקורות אשר מהם יזלון מים חיים האלה, שהיראה באה אם יראו שהעצם שמתיראים ממנו עושה דין ומשפט ומעניש לעוברי רצונו וע״ז אחר שאמר כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים וכו׳ עושה משפט יתום ואלמנה ולא ישא פנים אמר שהנסבב מזה שאת ה׳ אלהיך תירא ואותו תעבוד הוא העבודה מיראה, ובכ״ז לא יהיה כמו בעצם אחר שמתיראים ממנו שנשמרים מגשת אליו ומהזכיר שמו כי בו תדבק ובשמו תשבע:
את ה׳ אלהיך תירא וגו׳: קאי על דרך החסידות. ואיתא במדרש במדבר רבה פרשת מטות (כב,א): ״ונשבעת חי ה׳ באמת במשפט ובצדקה, והתברכו בו גוים ובו יתהללו״ (ירמיהו ד,ב), אמר הקב״ה לישראל, לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת, אין אתם רשאים להשבע בשמי אלא אם כן יהיו בכם כל המדות האלו. ״את ה׳ אלהיך תירא״ – שתהא כאותן שנקראו ״יראי אלהים״ – אברהם, איוב ויוסף1 וכו׳. ״אותו תעבוד״ – אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצוות ואין לך עבודה אחרת. ״ובו תדבק״ – וכי כל אדם יכול לידבק בשכינה וכו׳, אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה, ועושה לו פרקמטיא ומהנהו מנכסיו, זהו שנאמר עליו ״ובו תדבק״. אם יש בך כל המדות הללו אתה רשאי להישבע, ואם לאו – אין אתה רשאי להישבע (עכ״ל). הרי דמפרשי חז״ל זה המקרא על דרך החסידות. והקדימו במדרש רבה המקרא בירמיה ״ונשבעת חי ה׳ באמת במשפט ובצדקה וגו׳⁠ ⁠⁠״, דפירוש ״באמת״ – היינו ביראת ה׳ העומדת, ולא תנוד בחליפות הזמנים שעוברים על האדם מרעה לטובה או להיפך, וכמו אברהם איוב ויוסף שבכל שינויי העתים עמדו בשם ״ירא אלהים״, וזהו הכינוי ״אמת״ – דקושטא קאי. ״במשפט״ היינו ״אותו תעבוד״ שדייק – מופנה לה׳ ולא לעצמו ואשה ובנים, אלא שופטם במדת הצמצום כדי להיות מופנה לה׳. ״ובצדקה״ – היינו ״ובו תדבק״, שתהא הצדקה מקרבת את העושה לאביו שבשמים, והיינו ע״י שמתקרב לתלמיד חכם. וכל זה הוא דרך החסידות.
אלא שלפי לשון המדרש מתפרש כל המקרא בתורת תנאי ומסובב – ׳אם את ה׳ אלהיך תירא ואותו תעבוד וגו׳ אז ובשמו תשבע׳2 – הוא מצות עשה גם כן3, שזהו כבודו יתברך שיהא אדם כזה נשבע בשמו, ומראה בזה שאין לו דבר יקר בעולם כהזכרת שמו יתברך, כמו שכתבתי בספר בראשית (כא,כג)4 {דמשום הכי השביע אבימלך לאברהם אבינו דוקא באלקים ולא בחיי בנו}. ומ״מ נוח לפרש כל המקרא בתורת אזהרה ולימוד לדרך החסידות שיהא כך וכך. ומקרא כזה כתיב לעיל (י,יג) בשינוי מעט כמו שנתבאר במקומו לפי הענין.
1. אברהם דכתיב (בראשית כב,יב) ״כי ירא אלהים אתה״, איוב דכתיב (א,ב) ״איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע״. יוסף דכתיב (בראשית מב,יח) ״את האלהים אני ירא״.
2. וכך מפרש רש״י על אתר.
3. זה לשון ספר החינוך (מצוה תל״ה – להשבע בשמו יתברך באמת): להשבע בשמו ברוך הוא בעת שנצטרך להחזיק ולקיים דבר או להרחיקו, לפי שיש בזה גדולה גדולה בחוקו יתברך, והגבורה והרוממות, ועל זה נאמר ״ובשמו תשבע״...
4. ״ועתה השבעה לי באלהים הנה״.
כאן נשנית המצוה שנאמרה בפסוק ו׳:י״ג, ונוסף לה עוד ״ובו תדבק״, המקביל ל״ללכת בכל דרכיו״ הנאמר בפסוק יב, השוה למעלה בפירושנו לפסוק ו׳:י״ג.
את ה׳ וכו׳ ובו תדבק – רבינו משה פירשו לענין להדבק בת״ח, והרמב״ן ביארו על הדבקות המיוחד ליחידים ישתוקקו לשמו בכל פעולותיהם ומחשבותיהם והמה מעון לשכינה. וזה אין מדרך המצוה על רמי המעלה לבד. אמנם לדעתי היא מצוה פרטית כוללת כל אנשי האומה כ״א לפי ערכו, וזה מה שלא מצאנו בתורה רק רמזים עליה. וזהו ענין הבטחון שהפליג ירמיהו וקלל כל אשר שם בשר זרועו, ודוד בכל תהלותיו אחז בה, בה׳ בטחתי כו׳ בית ישראל בטחו בה׳, וישעי׳ אמר בטחו בה׳ עדי עד. והענין, כי יש בטחון מוסרי, כבטחון העם בהמלך כי הוא ידאג למחסורם, ויש בטחון טבעי, כמו האשה תבטח בבעלה כי הוא ידאג בעד מחסורה, ויש בטחון יותר חזק, כבטחון הבן באביו המלך, כי ידאג בעדו, כמו שדואג עבור עניני עצמו ויזמין לו כל מחסורו, כל אלה הענינים נקבצו אצל השי״ת הוא מלכנו, הוא אבינו, אם כן הוא יושיענו, ומסבת האמונה כי השם דבוק לנבראיו להכין להם טרפם וצרכם ולהגן עליהם מהמדוה והחולי, והעדר הענינים הנדרשים ומרגיש עליהם יותר ממה שמרגיש האדם, וכביכול בכל צרתם לו צר והוא בעל היכולת האחד האמיתי, הנצחיי, ויודע כל מקריו ומצפוניו ועלילות בני אדם, אם כן הוא חושש לטובתם יותר מהם על עצמם, אם כן הלא יהיה האדם יושב בטח ושליו ושקט ולא יעשה הסבות המוכרחות רק למה שהטילה על הנבראים גזירת הבורא יתברך, כמו שדבר בארוכה החסיד בשער הבטחון, וזה הענין נקרא ובו תדבק, שכיון שיצייר האדם שהוא דבוק לההשגחה העליונה מהשי״ת ומרגיש השי״ת בעניניו יותר ממה שמרגיש האדם בעצמו ורוצה בהצלחת האדם יותר ממה שחפץ לבב האדם בעצמו, וכמו שדרשו על כי ידעתי את מכאוביו, ובאג״ב על מה אקוב כו׳, אז האדם בטוח ונח ואינו דואג מאומה לעניניו, כי מה יועיל יכלתו נגד יכולת הבורא הדבוק עמו ומרגיש בהעדריו כביכול, וזה נקרא דביקות, והיא מצוה כוללת בבחינות שונות לכל אנשי האומה בלא הבדל, וכמו שאמרו על קרא רבים מכאובים לרשע והבוטח בה׳ חסד יסובבנו, אפילו רשע ובוטח בה׳ חסד יסובבנו שבענין שהוא בוטח יושיעהו ה׳ מצד החסד. והנה ענין הבטחון חשב החסיד עשרה מדרגות, והאחרונה העליונה שבכולן, שימאס בעוה״ז ובמחמדיו ויברח במחשבתו, ונפשו, וגופו אל ה׳, וישתעשע בזכרו בבדידות, ואם יהיה במקהלות לא יתאוה כ״א לרצונו ותטרידהו שמחתו באהבתו יותר משמחת אנשי העולם בעולם, וזה עצם הדביקות שכתב הרמב״ן. והנה דברי יהושע לנו לעד שקודם מותו צוה לישראל לבטוח בה׳ כי הוא ילחום עבורם ולא יבקשו סבות לבקש קרבת העמים ולהיות שלום עמהם ולהתחתן בם, רק יהיו בטוחים בה׳, כי הוא ירדפם וירשו את ארצם, וע״ז אמר כ״א בה׳ אלהיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה. ומלת עשיתם לעד, כי לא אמר כאשר הייתם, להורות שלחמו כאריות והיו בטוחים בה׳ ויורש מפניכם כו׳ [ולא מפני] ואתם כו׳ כי ה׳ אלהיכם הנלחם לכם, זהו מצות הבטחון האמיתית, ובענין המזון הראה להם למשמרת צנצנת המן, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, וכל מי שדואג על מחר הוא מחוסר אמנה (סוף סוטה), ובענין האויב במלחמה באו אזהרות בזה, לא ירך לבבכם, ואל תחפזו, ואל תערצו כו׳, וכ״ז לאומה הישראלית בכללה, אבל לכל יחיד ויחיד באה מצות עשה ובו תדבק כמו שבארנו. ודרש הגמרא בסוף כתובות הוא על קרא דולדבקה בו בסוף נצבים, שזה כתוב אחר לאהבה את ה׳ לשמוע בקולו ולדבקה בו, שקאי אל הדבקות אל הקול, הוא משיא בתו לת״ח, אבל ובו תדבק שבא אחר מצות יראה, הוא על הבטחון שזה גדר האמיתי שלא לירא זולת השי״ת, כי אינו מפחד משום אדם ואויב ושום סבה רק מהשי״ת, אחרי כי הוא בוטח בה׳ לבדו. ובעוה״ר העדר הבטחון גרם לדורנו להתרחק מת״ח ולהרחיק הבנים מת״ת כי יחקורו על התכלית מה תהיה אחריתם. והמעיין יראה כי הבטחון גורם להדבק בת״ח. וזה דרוש ארוך אכמ״ל.
והנה השבת הוא באמת מיוחס להבריאה בכללה כאשר בארתי לעיל פרשת ואתחנן, ואפ״ה לא ניתן רק לישראל, משום שהשבת צריך לקיומו מדת הבטחון, שידע שכל הפרנסה קצובה אליו, ולכן ירמיהו, אחר שהפליג על מדת הבטחון ואמר ברוך הגבר אשר יבטח בה׳, אמר אחר כך על השבת, כי הבוטח שמח על שביתת השבת, כי הלא המלאכה בשאר ימי החול הוטל עליו מהבורא יתברך לטעמים ידועים אליו, כמו שפירש החוה״ל, יעו״ש דבריו הנעימים, ושביתתו כשביתת העבד ששמח בשביתתו, שמאמין שאינו חסר אליו מההשגחת הבורא עליו בפרטיות, וזה שאמר וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך ה׳ אלהיך כו׳ הרי השגחתו הפרטית עליך, א״כ תאמין כי במה שתשבות בשבת לא תפסיד מאומה מפרנסתך, וברכת ה׳ היא תעשיר זה שבת, ועשירי בבל מפני שמכבדין את השבת, וזה שאמר ע״כ צוך לעשות את יום השבת ולא צוה לעמים אחרים, כי הם לא ידעו מההשגחה הפרטיית ולא יוכלו לקיים שמירתו, ולכן אימת זכו להשבת קודם מ״ת כשנכנסו במדבר בארץ שממה ולא שאלו מאין יתפרנסו עם רב כזה, וזכרתי לך חסד נעוריך כו׳ לכתך אחרי במדבר, כיון שנכנסו לבטחון גדול כזה וכשנתן להם המן נתן להם השבת שנקל לבעלי בטחון כהם לשמור את השבת.
ולכן כאשר לקחו בנ״י הפסח והכינו אותו כי כחצות הלילה ימותו כל בכור מצרים היה הבטחון הנפלא ואמונה גמורה בה׳, כי אם לא היה ברגע זו לא נשתייר מהן שריד, לכן היו ראוים לקבל השבת שלזה צריך להיות הבטחון והאמונה הגמורה, לכן נקרא שבת הגדול. ודו״ק.
ובשמו תשבע – מה ת״ל והא כבר נאמר בזה (פ׳ ואתחנן) ואלא אתיא לכדרב, דאמר, מניין שנשבעין לקיים את המצוה, שנאמר (תחלים קי״ט) נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך.⁠1 (תמורה ג׳:)
1. לכאורה לפי זה מיותר הראיה שמביא מפסוק דתהלים אחרי דמוקים פסוק זה לענין זה, וי״ל משום דמפסוק זה לחוד אפשר לומר דמצוה להשבע רק כדי לאפרושי מאיסורא, קמ״ל מפסק נשבעתי ואקיימה דמותר לשבע גם לקיום המצות המעשיות, וכמשמעות הלשון נשבעתי ואקיימה לשמור, והיינו לזרוזי נפשיה, ועיין בנדרים ז׳ א׳ מענין זה. ויתר הענינים השייכים לדרשה זו ולפסוק זה ולהלשון את ה׳ אלהיך תירא בארנו הכל לעיל פ׳ ואתחנן (ו׳ י״ג) יעו״ש וצרף לכאן.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כא) ה֥וּא תְהִלָּתְךָ֖ וְה֣וּא אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁר⁠־עָשָׂ֣ה אִתְּךָ֗ אֶת⁠־הַגְּדֹלֹ֤ת וְאֶת⁠־הַנּֽוֹרָאֹת֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶֽיךָ׃
He is your praise, and He is your God, who has done for you these great and awesome things, which your eyes have seen.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
הוּא תּוּשְׁבַּחְתָּךְ וְהוּא אֱלָהָךְ דַּעֲבַד עִמָּךְ יָת רַבְרְבָתָא וְיָת חַסִּינָתָא הָאִלֵּין דַּחֲזַאָה עֵינָךְ.
He is your glory, and He is your God, who has done for you these vast and mighty acts which your eyes have seen.
הוא תשבחתכוןא והוא אלהכון די עבד עמכון ית רברבתהב וית דחילתה האליין די חמייןג עייניכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תשבחתכון״) גם נוסח חילופי: ״שבחכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רברבתה״) גם נוסח חילופי: ״רברבייה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חמיין״) גם נוסח חילופי: ״חמון״.
הוא תושבחתכון והוא אלקכון דעבד עימכון ית רברבתא וית חסינתא האילין דחמיתון בעיניכון.
He is your praise, and He is your God, who hath done for thee these great and mighty acts which you hast beheld with thy eyes.
הֻוַ מַדחַתֻךַּ וַהֻוַ אִלַהֻךַּ כַּמַא צַנַעַ מַעַךַּ תִלךַּ אַלּכַּבַּאאִרַ וַאלּמַהַאאִבַּ אַלַּתִי רַאתהַא עַיְנַאךַּ
הוא נשוא ההלול שלך, והוא אלוה שלך, באשר עשה אתך את אותם הענינים הגדולים, ואת-הענינים המטילים יראה, אשר ראתה אותם עיניך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

הוא תהלתך – הטעם, כי יש לך להתהלל בו, כי עשה עמך נוראות.
HE IS THY GLORY. Its meaning is, you should glorify yourself in Him, for He did these tremendous things for you.
הוא תהילתך – תהילה גדולה ופאר גדול הוא לך, שיש לך מלך גדול שאין כמוהו.
והוא אלהיך – דיין שלך, ונוקם נקמתך, אשר עשה עמך.
הוא תהילתך – HE IS YOUR PRAISE – it is a great praise and a great glory for you, that you have a great king, that there is none like Him.
והוא אלהיך – AND HE IS YOUR GOD – Your judge, and avenger of your vengeances, WHO HAS DONE with you.
הוא תהלתך – יש לך להתפאר בו כמו שמפרש והולך.
הוא תהלתך, "He is your glory;⁠" you are to boast about having Him as your God, as will be explained forthwith.
הוא תהלתך – שמא [שמה] שהוא מלך ואדון לך הוא תפארתך.
והוא אלהיך – דיין ונוקם שלך.
וטעם: הוא תהלתך – הוא יהיה תהלתך, שתתן כל תהלתך אליו, אותו תהלל תמיד, וכבודו לאחר לא1 תתן ותהלתו לפסילים, ולא אל האלהים והאדנים הנזכרים. או יאמר הוא תהלתך – שבו אתה מהולל על כל העמים, כלשון: כי תפארת עוזמו אתה (תהלים פ״ט:י״ח), י״י עזי ומעזי (ירמיהו ט״ז:י״ט).
והוא אלהיך – שייחד שמו עליך שתהיה לו לעם והוא יהיה לך לאלהים, ולא כשאר האומות אשר הוא להם אלהי האלהים אשר חלק להם, כמו שפרשתי (רמב״ן ויקרא י״ח:כ״ה), כי עשה עמך הגדולות והנוראות שמהם תכיר כי אתה חבלו ונחלתו, ועיניו תמיד עליך לטוב.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו מ״ב:ח׳.
HE IS THY PRAISE, AND HE IS THY G-D. The meaning thereof is that He should be your [sole object of] praise, that you are to devote all your praise to Him, praising Him always and not to give His glory to another, neither His praise to graven images,⁠1 nor to the gods and lords mentioned.⁠2 Or he may be stating: "He is thy praise, for through Him you are praised above all peoples,⁠" similar in expression to the verses, For Thou art the glory of their strength;3 O Eternal, my strength, and my stronghold.⁠4 "
And He is thy G-d, for He has especially addressed His Name to you, that you be unto Himself for a people, and that He may be unto thee a G-d,⁠5 unlike the rest of the peoples to whom He is the G-d of [the various] gods [i.e., angels, etc.] that He allotted to them, as I have explained,⁠6 because he has done for you the great and tremendous things from which you can recognize that you are His portion and His inheritance, and His eyes are always upon you for good.⁠"
1. Isaiah 42:8.
2. Exodus 32:9.
3. Psalms 89:18.
4. Jeremiah 16:19.
5. Further, 29:12.
6. Above, 4:19. See also Vol. II, p. 278, and Vol. III, pp. 268-269.
הוא תהלתך – ע״ד הפשט הוא ראוי שיהיה תהלתך, שלא תהלל לשום כח כי אם לו לבדו יתעלה. או יאמר הכתוב הוא תהלתך והוא אלהיך, הוא תהלתך שיהיה אלהיך.
וע״ד הקבלה הוא תהלתך אלהי ישראל, והוא אלהיך השם המיוחד. וכן גלה לך הכתוב כי ישראל נתונים לשתי מדות אלו, הוא שאמר (דברים כ״ו:י״ט) ולתתך עליון לתהלה ולשם ולתפארת, לתהלה שהוא השם, ולתפארת השם המיוחד, והכוונה לומר כי התהלה שהוא השם בו התפארת, מדת רחמים במדת הדין, וכענין שכתוב (תהלים פ״ט) כי תפארת עוזמו אתה.
והתבונן בדבר הנביא שאמר (ישעיהו מ״ח:ט׳) למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך, באור הכתוב אראה לך החוטם שהוא סימן הרצוי, והוא כאילו אמר אקבל ריח הקרבנות, וכענין שנאמר (דברים ל״ג:י׳) ישימו קטורה באפך, כי הקטרת למדת הדין הנקראת תהלה, והזכיר הלשון הזה בהפך מן הקץ בריח שהוא דוחק חוטמו בידו, והוא סימן הרחוק כענין (ויקרא כ״ו:ל״א) ולא אריח בריח ניחוחכם. וכתיב אחריו (ישעיהו מ״ח:י׳-י״א) למעני למעני אעשה כי איך יחל, כלומר אם אכריתך יחל שמי, והוא כענין שאמר יהושע (יהושע ז׳:ט׳) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול.
הוא תהלתך, "He is your praise;⁠" according to the plain meaning of the text Moses means that it would be appropriate for you to consider Him as your praise, i.e. not to praise anybody or anything except God. It is also possible that what Moses meant was that the words הוא תהלתך והוא אלו-היך refer to the attributes Hashem and Elohecha respectively. The verse would then make clear that these two attributes are the ones with which God relates to the people of Israel.
A kabbalistic approach focuses on the meaning of Deut. 26,19 ולתתך עליו לתהלה ולשם ולתפארת, where the word לתהלה would refer to the attribute Hashem and the word לתפארת to אלו-היך. [Basically, when applied to Israel, the message is that either the attribute of Justice, diluted by the attribute of Mercy, or the attribute of Mercy, diluted by the attribute of Justice is applied to the Jewish people.]
[The author cites a number of apparently contradictory verses to prove that because of God's eternal relationship with Israel He has to temper Justice with Mercy and vice versa or that premise of the reciprocal relationship of God and Israel would disintegrate. Ed.]
הוא תהלתך – פי׳ הרמב״ן הוא יהיה כל תהלתך שתהללוהו תמיד ותהלתו לאחר לא תתן. אי נמי הוא תהלתך שבו אתה מהולל על כל העמים:
והוא אלהיך – שייחד שמו עליך ולא כשאר האומות שחלק להם שרי מעלה עליהם כי עשה עמך הגדולות והנוראות שמהם תכיר כי אתם חבלו ונחלתו ותמיד עינו עליך לטוב:
הוא תהלתך, "He is your praise.⁠" Nachmanides explains this to mean that whenever you feel that you want to praise someone you will praise Him. He is the only One worthy of praise.
Another possible explanation is that when any other nation praises you, the Jewish people, it will always be in connection with and on account of your special relationship to Him.
והוא אלוהיך, "and He is your God.⁠" You are the only nation upon whom God "bestowed" His name. All the other nations have been assigned by God to the supervision of their fates by one of His deputies. Your superiority is visible through all the miracles God performed on your behalf.
הוא תהלתך – הכינוי לפועל.
הוא תהלתך – רוצה לומר: אין ראוי שתהלל זולתו כי הוא עשה אתך כל הנפלאות עצומות אשר ראו עיניך במצרים ועל הים ובמדבר.
בשבעים נפש ירדו אבותיך – הנה זה אחד מהפלאים העצומים כי בארץ מצרים שדמו לכלות אתכם וענו אתכם תכלית הענוי כדי למעט אתכם השגיח י״י יתעלה בכם באופן ששם אתכם בזה הרבוי הנפלא בזמן לא ארוך מאד כי לא עמדו שם כי אם מאתים ועשר שנה כמו שביארנו בספר ואלה שמות.
והוא מה שביאר בסמוך באומרו הוא תהלתך והוא אלהיך אשר עשה לך וגו׳ – יאמר שלא הותרה השבועה בשמו רק בג׳ פנים שזכרם הנביא באומרו ונשבעת חי י״י באמת ובמשפט ובצדקה (ירמיהו ד׳:ב׳) כי אשר נשבע על דבר אמת הוא הלול ושבח לנשבע שמראה שהוא אהוב וקרוב לאלהיו כמנהג לקרובי המלכות שדרכן לישבע חי המלך וכמ״ש יוסף חי פרעה (בראשית מ״ב:ט״ו) אך כמו שפירשתי במקומו וגם הוא הלול אל הש״י שמקיימים האמת בעוצם אמתתו וזה טעם הוא תהלתך יראה מה שאמרתי ובשמו תשבע יהיה באופן שיראה שהוא תהלתך וכמ״ש ויתברכו בו גוים ובו יתהללו (ירמיהו ד׳:ב׳).
והשני על דבר המשפט כמ״ש שבועת ה׳ תהיה בין שניהם (שמות כ״ב:י׳) וזאת השבוע׳ אין מדרכה לשבע אותה כי אם במלכו ובאלהיו שהוא יגור מפניהם שאם נמצא נשבע לשקר יענש עונש גדול ולזה אמר הוא אלהיך כי היא שבועה אלהית ואמר ועל דברת שבועת האלהים חי אלהיך. וכן אמר לא תשא את שם י״י אלהיך לשוא (שמות כ׳:ו׳).
והשלישי בכל מה שיזכור בה מעשה השם יתעל׳ וצדקותיו אשר עשה עם הנשבע או עם כלל האומ׳ חי ה׳ אשר עשה לנו את הנפש הזאת (ירמיהו ל״ח:ט״ז) חי י״י אשר פדה את נפשי מכל צרה (שמואל ב ד׳:ט׳) והוא אומרו אשר עשה לך את הגדולות ואת הנוראות האלה.
ולפי שבכל זה שאמר עד כאן הזהיר על היראה והאהבה שהם הסוגים הכוללים בבחינת מיניהם הראשוני׳. ראה לזכור גם כן שיש גם באהבה וביראה מינים שנים כמו שזכרתי. וע״ז אמר הוא תהלתך והוא אלהיך אשר עשה אתך את הגדולו׳. ר״ל גם כן ראוי שתדע שהאלוה הזה שאתה מתהלל בו הוא אלהיך שבראך והוציאך ממצרים הוא עצמו נותן שכר טוב לאהביו ולשמרי מצותיו כי הוא אשר עשה אתך את הגדולות ואת הנוראות האלה אשר ראו עיניך במדבר ולא ביאר אותם עתה. לפי שבסמוך לזה זכרם כבר למעל׳ באמרו המאכילך מן במדבר המוציא לך מים. המוריש גוים ועצומים מפניך.
הוא תהלתך – תתהלל שתהיה עבד למי שמולך על כל המציאות.
היא תהלתך, your glory consists in the privilege of being a servant of a Being Who rules the entire cosmos.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

הוא תהלתך – שבו אתה מהולל על כל העמים, כדרך כי תפארת עזמו אתה:
והוא אלהיך – שיחד שמו עליך שתהיה לו לעם, והראיה כי עשה עמך הגדולות והנוראות אשר מהם תכיר כי אתה חבלו ונחלתו:
הוא תהלתך – מתהלל שתהיה עבד למי שמולך על כל המציאות (רע״ס).
הוא תהלתך – אשר בו תתפאר, בהיות לך אלוה כזה.
הוא תהלתך וגו׳ – עתה מפתח הכתוב את מחשבות האהבה.
משמעותו העיקרית של ״התהלל״ היא להקרין החוצה – הווי אומר, להביא לידי כך שמהותו הפנימית תהיה ניכרת על ידי גילויים עוצמתיים (השווה פירוש, שמות טו, יא).
״הוא תהלתך״: ה׳ ויחסך אליו הם היסוד שבו כל עצמיותך מוצאת מימוש עצמי והכרה. ״והוא אלקיך״: יחסו אליך כמנהיג גורלך וכמדריך מעשיך מגלה שהוא אלוקיך. הדדיות זו היא השורש של אהבה עמוקה.
אשר עשה אתך וגו׳ הם גילויי ה׳ בדברי ימי ייסוד ישראל.
את הגדלת ואת הנוראת – הוא עשה ״גדולות״ בהצלת ישראל, והוא עשה ״נוראות״ בהבאת עונש על מצרים.
(כא-כב) הוא – אבל בצד אחר יחויב לך האהבה בשתזכור כי עמך נהג במדת החסד עד שהיא תהלתך שאתה מתהלל בכל הטוב שעשה לך והוא אלהיך אשר עשה אתך את הגדולות שהגדולה מציין מדת החסד כי בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ככוכבי השמים לרוב שזה מרוב טובו וחסדיו ומזה נמשך כי:
הוא תהלתך: המנהג שבמקרא הקודם1, שהוא אינו בהליכות העולם, וההולך2 בדרך שאינה כבושה לרבים מיקרי ׳שוגה׳ אשר לא יחכם, והוא לחרפה. על כן העיר הכתוב כי השוגה באהבת ה׳ ובאהבת תלמיד חכם במה שמהנהו תמיד מנכסיו3, אינו לחרפה, ואדרבה ״הוא תהלתך״ שהגעת למדרגה זו4.
והוא אלהיך אשר עשה אתך: הוא המסייעך להגיע לידי כך.
את הגדולות: היינו עשירות של ״ובו תדבק״ כמו שכתבתי לעיל (פסוק כ׳)⁠5, שהצליח הקב״ה אותך שתוכל ליהנות לתלמידי חכמים כל כך.
ואת הנוראות: היינו דרך החסידות של ״אותו תעבוד״ – שהוא מפנה עצמו רק לתורה ועבודה6, והרי הוא למעלה מגדר איש המוני, ו׳נורא׳ עליהם, כל זה בא בסייעתא דשמיא דוקא. והיינו דכתיב ״אשר עשה אתך״ ולא כתיב ׳עשה לך׳, אלא הכוונה ש׳אתו׳ ממש נעשו גדולות ונוראות.
אשר ראו עיניך: להיות איש מופשט מהליכות עולם הטבע, ולהיות כצבא המרום. {ופירוש ״אשר ראו עיניך״ – עין הדעת, וכמו שכתבתי לעיל (ד,ט) בהרחב דבר}.
1. שאדם הולך בדרך החסידות.
2. באופן כללי ההולך...
3. ״ובו תדבק״. עיין רבינו בפסוק הקודם.
4. א״כ ״הוא״ לא מוסב על הקב״ה כמו ״והוא אלוהיך״, וקצת דחוק.
5. בביאור ״ובו תדבק״ דהיינו להדבק בתלמידי חכמים – להשיא בתו לתלמיד חכם ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם וכו׳.
6. כפי שביאר רבינו בפסוק הקודם.
הוא תהלתך – יש לפרש הוא מטרת תהלתך, כלומר, לו לבד ראוי לתת תהלה; ועוד יש לפרש, הוא התהלה שלך, בו תוכל להתהלל (השוה רמב״ן).
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כב) בְּשִׁבְעִ֣ים נֶ֔פֶשׁ יָרְד֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ מִצְרָ֑יְמָהא וְעַתָּ֗ה שָֽׂמְךָ֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב׃
Your fathers went down into Egypt with seventy persons; and now Hashem your God has made you as many as the stars of the sky.
א. מִצְרָ֑יְמָה =ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!=מִצְרָ֑יְמָהּ (נקודת מפיק באות ה״א)
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
בְּשִׁבְעִין נַפְשָׁן נְחַתוּ אֲבָהָתָךְ לְמִצְרָיִם וּכְעַן שַׁוְּיָךְ יְיָ אֱלָהָךְ כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא לִסְגֵּי.
With seventy souls went your fathers down into Mizraim, and now the Lord your God has set you as the stars of the heavens for multitude.
בשובעין נפשן נחתוןא אבהתכון במצריםב וכדוןג שווי יתכון י״י אלהכון ככוכבי שמיא לסוגי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נחתון״) גם נוסח חילופי: ״{נח}⁠תו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במצרים״) גם נוסח חילופי: ״למ׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכדון״) גם נוסח חילופי: ״וכדו״.
בשובעין נפשתא נחתו אבהתכון למצרים וכדון שוינכון י״י אלקכון הי ככוכבי שמיא לסוגי.
With seventy souls your fathers went down into Mizraim, and now hath the Lord your God set you as the stars of the heavens for multitude.
פַמִנהַא אַןַּ אַבַּאאךַּ נַזַלֻוא מִצרַ בִּסַבּעִיןַ נַפסַא וַאלּאַןַ פַקַד צַיַּרַךַּ אַללָּהֻ רַבֻּךַּ כַּכַּוַאכִּבִּ אלסַּמַאאִ כַּת׳רַתַּ
וכדגמא מאלה, הנה אבותך ירדו למצרים בשבעים נפש, וכעת אזי עשה אותך ה׳ אלהיך, ככוכבי השמים ברבוי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

בשבעים נפש – פירשתיו (ראב״ע בראשית פירוש ראשון מ״ו:כ״ז).
WITH THREE SCORE AND TEN. I have already explained this.⁠1
1. See Ibn Ezra on Gen. 46:23 (Vol. 1, pp. 403-406). There Ibn Ezra notes that Jacob is included among the 70, for if we do not count Jacob among the 70, then the number of those who descended into Egypt comes to 69. Most printed editions conclude with what we have as Ibn Ezra's comment on 11:1.
בשבעים נפש ירדו – והוא הפרך והרבך.
ככוכבי השמים – לאו דווקא, {אלא}⁠א דברה תורה לשון הבאי,⁠1 כמו ערים {גדולות}⁠ב ובצורותג בשמים (דברים א׳:כ״ח).
א. ההשלמה מפענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103 המביא ביאור זה בשם ר״י בכור שור.
ב. ההשלמה מפענח רזא.
ג. כן בפסוק ובפענח רזא. בכ״י מינכן 52: בצורות.
בשבעים נפש ירדו – WITH SEVENTY PERSONS THEY WENT DOWN – and He made you fruitful and multiplied you.
ככוכבי השמים – AS THE STARS OF THE SKY – Not exactly, {but} the Torah speaks with exaggerated language, like “the cities are {great} and fortified up to the sky” (Devarim 1:28).
בשבעים נפש כו׳ ככוכבי השמים – לאו דוקא אלא דיברה תורה לשון הבאי כמו ערים גדולות ובצורות בשמים. רבינו בכור שור.
בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה – יאמר מן הגדולות והנוראות שעשה עמך שתתחייב מזה לאהבה אותו כי יורדי מצרים לא היו רק שבעים ועתה אתם ככוכבי השמים, ולכך סמך לו ואהבת את ה׳ אלהיך ושמרת משמרתו. ומה שהזכיר כאן בשבעים וכן במקום שמנאם (בראשית מ״ו:כ״ז) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, ולא מצאנו אלא שבעים חסר אחד, כבר דרשו רז״ל זו יוכבד שנולדה בין החומות, ויש אומרים זו סרח בת אשר שהשלימה מנינם, שנאמר (שמואל ב כ׳:י״ט) אנכי שלומי אמוני ישראל, אנכי השלמתי מנינם של ישראל. אבל ראיתי בפסיקתא, זה הקב״ה שהשלים מנינם שנאמר (בראשית מ״ו:ד׳) אנכי ארד עמך מצרימה, הקב״ה נכנס עמהם בכבודו, מאי טעמא, דכתיב הוא תהלתך והוא אלהיך וסמיך ליה בשבעים נפש, ללמדך שהקב״ה נכנס במנין השבעים. ולפי מה שדרשו בפסוק (שמות י״ב:ל״ז) כשש מאות אלף רגלי, שהיו חסר חד, שהקב״ה נכנס עמהם והשלימן לשישים רבוא. ואם כן הרי שמצינו שהקב״ה השלים מנינם בין בעליה בין בירידה, בירידה לשבעים, בעליה לששים רבוא, וזהו שנאמר ליעקב (בראשית מ״ו:ד׳) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה.
בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, "Your forefathers comprised only 70 people when they descended to Egypt.⁠" Moses enumerates some of the great and wonderful acts performed by God for this nation. It is these which entitle God to be loved by this people. Although only 70 people emigrated to Egypt, their number by now had increased to be like the stars in heaven. This is why in the next verse Moses demands that the people love "the Lord your God and observe His commandments. Here Moses mentions the number of Israelites descending to Egypt as being 70 whereas if you will check the number given in Genesis 46,27 you will find that actually only 69 are listed as leaving. Our sages in Bereshit Rabbah 94,9 have already pointed out that the discrepancy is accounted for by Yocheved, who was conceived by her mother on the way but was not born until Yaakov and family arrived in Egypt.
Some sources claim that the discrepancy is accounted for by Serach, daughter of Asher. They base this on Samuel II 20,19: "I am one of those who seek the welfare of the faithful in Israel.⁠" The words שלומי אמוני in that verse are understood as "completed their number.⁠"
I have seen in Pessikta D'Rav Kahane that it was the Lord Himself Who made complete the number 70 as He said (Genesis 46,4) "I am going down with you (Yaakov) to Egypt.⁠" [In other words 69 members of Yaakov's family as listed in chapter 46 in Genesis plus the Shechinah went down to Egypt. Ed.]. The author of that Midrash cites our verse: "for He is your praise and your God,⁠" in the same verse as Moses making reference to this number as proof that it was the fact that God personally accompanied the Israelites on their descent to Egypt as the reason that they can use Him as "their praise.⁠" A similar approach is taken by the Midrash in Pirke d'Rabbi Eliezer chapter 39 where the words כשש מאות אלף, "about 600,000 foot soldiers" instead of "600,000 foot soldiers (Exodus 12,37) are also interpreted as the Israelites being 1 shy of that number with God Himself making up the number 600,000. If we accept this interpretation God made up the requisite number both when the Israelites descended to Egypt and when they ascended from Egypt. This would correspond to precisely what God said to Yaakov in Genesis 46,4: "I will go down with you and I will also surely bring you up.⁠"
בשבעים נפש – הפסוק מתחיל ומסיים בבי״ת לומר שיעקב הזהירם שידבקו איש בביתו ולא יתערבו במצריים ולכך נקראו בית יעקב.
התועלת השנים ועשרים הוא להודיע עוצם הפלא שעשה השם יתעלה לישראל במצרים כי במתי מעט באו שם ובזמן לא ארוך שעמדו שם שמם השם יתעלה בזה הרבוי הנפלא עם רב השתדלות המצרים להמעיט אותם כפי יכלתם.
ואמר בשבעים נפש וכו׳. כי הוא מהענינים הגדולים הנזכרים בענין הזה וכמ״ש חי ה׳ אשר העלה אתכם מארץ מצרים (ירמיהו כ״ג:ז׳).
(סיום) א...⁠1וכמה הפליג בעל הטעמים להמליץ זה הענין הנפלא בכתוב השאלה הזאת שהיתה העמיד׳ עליו וזה בהטעימו מלת מעמך באתנח וגם מלת היום הקודמת לטוב לך וכיון בזה לומר שהכוונה לו ועתה ישראל מה י״י אלהיך שואל מעמך וגו׳ – כלומר והלא אינו שואל מעמך שום דבר כלל כי אם אמר לך ליראה את ה׳ אלהיך אשר הוא לך היסוד ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבדו בכל לבבך ובכל נפשך ולשמור את מצות י״י ואת חקותיו אשר אנכי מצוך הנה האמיר׳ ההיא לא היתה אלא לטוב לך ולמען הודיעך כי לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה ויכול לעשות בהם כרצונו וחפצו כי זה הוא טעם הירא׳ וסודה אשר לא ידעוהו גדולים החוקרים כמו שביארנו היטב והנה גם כי יחובר טעם מאמר לטוב לך עם לשמור את מצות י״י וגו׳ הוא ביאור טעם השאלה וסודה על הדרך עצמו שאמרנו עם המשך הכתובים הבאים אחריו אחשוב שאלו היה. ונופל הרמב״ן ז״ל על השקפת אלו הטעמים באלו המלות שאמרנו היה שמח מאד עליהם למה שלכאור׳ יורו על מה שאמר שהכל נמשך אל לטוב לך כמו שזכרנו אלא שהחלוף הוא נפלא בינינו בכוונות. כי הוא אומר מה י״י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את י״י אלהיך ללכת וגו׳ ולאהבה ולעבוד ולשמור לטוב לך כי לטוב לו ולצרכו אינו שואל כלום כי הן לי״י אלהיך השמים ושמי השמים וגו׳. והנה לפי דבריו בין לצרכו או לצרכם על כל פנים הוא שואל.
אמנם לדברינו הנה אינו שואל כלל אבל הוא חונן ונותן. גם לפי דבריו היה לו לומר וללכת בכל דרכיו בוא״ו העטף אכן בואו בלא וא״ו יורה מאד על אמתת הכוונה עם מה שנמשך הדבור עד אומרו את י״י אלהיך תירא ואותו תעבוד כי לפי הפירושים כלם הוא כפל ומותר גמור. ואם באנו למצוא טעמים על שאלת המצות ואשר הם הראוי והנכון כבר נוכל לסמוך באלו המאמרים אותם הטעמים עצמם שהזכיר׳ אסתר בחכמת׳ להפיק רצון המלך לעשות חפצה ולמלאת שאלתה באומר׳ אם על המלך טוב ואם מצאתי חן לפניו וכשר הדבר לפני המלך וטובה אני בעיניו יכתב להשיב וגו׳ (אסתר ח׳:ה׳). רצה כי כשיתחברו כל הענינים האלה והם היות הדבר הנשאל טוב ומועיל למי ששואלין ממנו רצוני שהודאתו עליו תהיה לו טוב ומועיל גם שהשואל הוא מי שהוא נרצה לנשאל ובעל חן בעיניו והדבר הנשאל הוא כשר בעצמו ולא נמצא בו גנאי ודופי גם שהשואל הוא טוב בעיני הנשאל אם שלא יחשדנו שהוא מבקש בעבור דבר רע הנה באמת אין טעם לסרב על השאל׳ כלל.
והנה יהיה בכאן מאמר ליראה את י״י וללכת בכל דרכיו ולאהב׳ אותו ולעבדו בכל לב ובכל נפש וגו׳ הוא כנגד מה שנאמר שם וכשר הדבר בעיני המלך כי איזה דבר יכשר בעיני אלהים ואדם יותר מזה. ומאמר לטוב לך הוא עצמו אם על המלך טוב. ומאמר הן לי״י אלהיך השמים וגו׳ רק באבותיך חשק וגו׳ הוא כנגד ואם מצאתי חן בעיניו כי הוא ראוי שימצא חן בעיניך לעשות מצותיו כמו שמצאתם אתם חן בעיניו לחשוק באבותיכם ולבחור בכם מכל העמים.
ומאמר כי י״י אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו׳ האל הגדול וגו׳ עושה משפט וגו׳ כנגד וטובה אני בעיניו כי זה אלהים אלהינו הוא הטוב המוחלט אשר כלנו חייבים לעשות רצונו מפני גודל טובו.
ומעתה מה י״י אלהיך שואל מעמך כי אם דברים שהם ראויים לעשות אותם מכל הצדדין הרי זה הלוך נאות ונכון לקצת אלו הכתובים אבל אין טעם לקשר הדברים הנמשכים אחרי כן עם שעל כל פנים אין טעם לישאל אותה בנקל׳ כי השקפת הצדדים ההם לאו מילתא זוטרתי היא ואף כי לגבי משה תהיה מילתא זוטרתי לא היה לו לשאול מהם כפי מה שאמרנו. אמנם מה שאמרנו ראשונה הוא הנכון והטוב בעיני בכל הפרש׳ ההיא. ואולם אחר שסיים ענין השאל׳ הזאת ועמידתם עליהם כפי הנזכר נעתק לזרזם ולהזהירם במה שנתחייב מידיעת הירא׳ הזאת מענין השכר והעונש אשר הוא תכלית המאמר כלו.
1. וכמה הפליג וכו׳, ר״ל על ידי שהעמיד בעל הטעמים אתנח המפסיק מאוד במלת ״מעמך״ ואח״כ במלות ״היום״ מורה שכל המאמר שביניהן הוא מוסגר ומלות ״לטוב לך״ מוסבים למעל׳ כאילו כתוב ״מה ה׳ אלהיך שואל מעמך לטוב לך. ור״ל במה ששואל מעמך הירא׳ אינו שואל ממך שתחסר דבר מקניניך לתתו לו ככל שואל מרעהו כסף או כלים ודומיהם, שהנשאל צריך לחסר דבר מה מקניניו, כי אם הכל לטובתך כי בכל זה תרבה ידיעתך משלמותך המוסרית, כמו שהולך הרב ז״ל ומבאר.
א. בעל עקדת יצחק עובר כאן לפרש את הפסוקים בדברים י״א:א׳-ו׳. במהדורתנו, הובאו דבריו שם על סדר הפסוקים.
ועוד ביאר להם הטבה אחרת שלא נזכרה למעל׳ והיא שבשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימ׳. ועם היותם שם בגלות בכור עוני וברזל שמך שם ה׳ אלהיך כככבי השמים לרוב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

בשבעים וגו׳ ועתה שמך וגו׳ – עיין פירוש לעיל א, י.
על ידי כוחו הנסי של ה׳ גדלה המשפחה ונעשתה לאומה. לפיכך, צריכה האומה לראות עצמה כאות להשגחה האלוקית; בעצם קיומה כבר קשורה האומה אל ה׳ בעבותות אהבה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

בשבעים נפש וגו׳ ככוכבי השמים לרוב: בא המקרא להסביר איך הוא1 ׳תהלה׳2 ותפארת לאדם, והלא כל ׳השוגה׳ מדרך הכבושה לרבים לא יחכם. על זה אמרה תורה הלא ״בשבעים נפש״, וכבר נתבאר לעיל (א,י) דמשמעות אותו לשון3 הוא גדולי הדור המאירים ככוכבים, ובבואם למצרים לא היו אנשים כאלה אלא ״שבעים נפש״, כמו שכתבתי בספר בראשית (מו,ז)4 שהיו הרבה יותר, אבל אלו שבעים היו מצוינים משארי בני אדם.
ועתה שמך וגו׳: הרבה גדולי המעלה5 בדור בחכמתם ובגדולתם. וזה הגיע ע״י שנתקרבו לה׳ בשעת מתן תורה ובאהל מועד יותר מהליכות עולם הטבע. מזה הגיע שאפילו אחרי כן שירדו ממעלת אותו מעמד6, מ״מ נשארו בניהם גדולי דעה וכל מעלה. כך לדורות, מי שהגיע למעלת החסידות ומופשט מהליכות עולם הטבע, בא סופו להיות אור לרבים בניו ותלמידיו. ואם כן אינו לחרפה חס ושלום אלא ״הוא תהלתך״.
[הרחב דבר: ובמשלי (ה,יט) כתיב ״באהבתה תשגה תמיד״, ואמרו בעירובין (נד,ב) ׳זה רבי אלעזר בן פדת, שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי, וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי׳7. פירוש, שאע״ג שהיה נראה כמו ׳שוגה׳8 מדרך העולם, מ״מ לא היה ר״א בן פדת לבוז, ואדרבה היה מכובד מאד, והוא משום שהכירו בו שהיה ״באהבתה״, היינו באהבת התורה, שכח את עצמו. והוא תהילת האדם ותפארתו. וכיוצא בזה כל דרך חסידות ואהבת ה׳, אם רק הוא באמת בלי פניה ולשם שמים.]
1. ההליכה בדרך החסידות.
2. כמבואר בפסוק הקודם ד״ה ״הוא תהלתך״.
3. של ״ככוכבי השמים״.
4. על הפסוק ״בניו ובני בניו אתו... הביא אתו מצרימה״.
5. זו המשמעות של ״ככוכבי השמים״, ו״לרוב״ הכוונה הרבה ״כוכבי שמים״ – גדולי המעשה.
6. ע״י חטא העגל והמרגלים.
7. בגלל שקיעותו הרבה בתורה שכח את טליתו בשוק העליון.
8. ״תשגה תמיד״.
בשבעים – איוו. 299, גזניוס-קאוטש 119.
ככוכבי השמים לרוב – א׳:י׳. כאן לא נזכרו שאר גדולותיו של ה׳, מפני שהן נמנו להלן י״א:ב׳-ו׳, ונסמך להן הפסוק ז: כי עיניכם וגו׳, כדי להזכיר כל מה שראו עיניהם הם.
בשבעים נפש ירדו כו׳, ועתה שמך ה׳ אלהיך כו׳ – זה בצאתם ממצרים. שבמדבר לא נתרבו מספרם, ומה כוון בזה, נראה דהוא הקדמה לפרשה והי׳, ולמדתם את בניכם דבאמת עיקר הטעם שלא נתן התורה להאבות כי המה היו מועטים ועדותן לא היה מתקבלת להדורות הבאין אחריהן ולא הי׳ נתפרסם, לכן המתין השי״ת עד שנתרבו במספר עצום ועשה אתם הנוראות האלה, במן ובעמודי ענן ואש ארבעים יום, ונתפרסם הדבר במאד זמן ארבעים שנה אשר כולן עדים ע״ז, לכן כי באתם וירשתם הארץ ויהיו ניזונים מההשגחה הטבעיית עפ״י גשם ומטר ועשב השדה, יזכרו לשמר את כל המצוה וילמדו לבניהם כי גם המה ישמעו לאבותיהם הרבים המספרים נפלאות השי״ת והנוראות הגדולות, למען לידע כי הכל בהשגחה פרטיית ולשמור כל המצוה, ויהיו ישראל באי הארץ בהוראה אחת כמו הכוכבים המעידים על מציאות השי״ת, וכמו שאמר ישעי׳ שאו עיניכם וראו מי ברא כו׳ המוציא במספר צבאם, כן יהיו דור המדבר ודור באי הארץ אוכלי המן ורואי הנפלאות לעדים על הקבלה האמיתיית בהשגחה הפרטיית ותורה מן השמים, ושכר ועונש כאשר ראיתם במדבר, לזה הקדים בשבעים נפש כו׳, ועתה שמך ה׳ ככוכבי השמים לרב, שתהיו המעידים על שכר ועונש, ותורה משמים, כמו שמעידים הכוכבים על אמיתות הדעות הנעלמים מהחוש. ודו״ק.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144