×
Mikraot Gedolot Tutorial
×
E/ע
בחרו טקסט במקראות גדולותSelect Text in the Mikraot Gedolot
  1. תורהTorah
  2. נביאיםNeviim
  3. כתוביםKetuvim
  1. יהושעYehoshua
  2. שופטיםShofetim
  3. שמואל אShemuel I
  4. שמואל בShemuel II
  5. מלכים אMelakhim I
  6. מלכים בMelakhim II

  7. ישעיהוYeshayahu
  8. ירמיהוYirmeyahu
  9. יחזקאלYechezkel

  10. הושעHoshea
  11. יואלYoel
  12. עמוסAmos
  13. עבדיהOvadyah
  14. יונהYonah
  15. מיכהMikhah

  16. נחוםNachum
  17. חבקוקChavakkuk
  18. צפניהZephanyah
  19. חגיChaggai
  20. זכריהZekharyah
  21. מלאכיMalakhi
  1. בחרו פרשהChoose a Parashah
  2. בחרו פרק שלםChoose a full chapter
  3. בחרו פסוקChoose a verse
    1. הקדמותIntros
    2. א1
    3. ב2
    4. ג3
    5. ד4
    6. ה5
    7. ו6
    8. ז7
    9. ח8
    10. ט9
    11. י10
    12. יא11
    13. יב12
    14. יג13
    15. יד14
    16. טו15
    17. טז16
    18. יז17
    19. יח18
    20. יט19
    21. כ20
    22. כא21
    23. כב22
    24. כג23
    25. כד24
    26. כה25
    27. כו26
    28. כז27
    29. כח28
    30. כט29
    31. ל30
    32. לא31
    33. לב32
    34. לג33
    35. לד34
    36. לה35
    37. לו36
    38. לז37
    39. לח38
    40. לט39
    41. מ40
    42. מא41
    43. מב42
    44. מג43
    45. מד44
    46. מה45
    47. מו46
    48. מז47
    49. מח48
    50. מט49
    51. נ50
    52. נא51
    53. נב52
    54. נג53
    55. נד54
    56. נה55
    57. נו56
    58. נז57
    59. נח58
    60. נט59
    61. ס60
    62. סא61
    63. סב62
    64. סג63
    65. סד64
    66. סה65
    67. סו66
    1. א1
    2. ב2
    3. ג3
    4. ד4
    5. ה5
    6. ו6
    7. ז7
    8. ח8
    9. ט9
    10. י10
    11. יא11
    12. יב12
    13. יג13
    14. יד14
    15. טו15
    16. טז16
    17. יז17
    18. יח18
    19. יט19
    20. כ20
    21. כא21
    22. כב22
    ×
    E/ע
    בחרו פרשניםSelect Commentators
    הגדרות כלליותGeneral Settings
    הגדרות להערותNotes Settings
     
    (א) שִׁמְעוּ⁠־זֹ֣את בֵּֽית⁠־יַעֲקֹ֗ב הַנִּקְרָאִים֙ בְּשֵׁ֣ם יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִמֵּ֥י יְהוּדָ֖ה יָצָ֑אוּ הַֽנִּשְׁבָּעִ֣ים׀ בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֗הי״י֗ וּבֵאלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ יַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א בֶאֱמֶ֖ת וְלֹ֥א בִצְדָקָֽה׃
    Hear this, O house of Jacob, who are called by the name of Israel and have come forth out of the fountain of Judah, who swear by the name of Hashem and make mention of the God of Israel, but not in truth or in righteousness.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    שְׁמָעוּ דָא בֵית יַעֲקֹב דָמִתְקְרָן בִּשְׁמָא דְיִשְׂרָאֵל וּמִזַרְעִית יְהוּדָא נְפַקוּ דִגְזַר לְהוֹן קְיָם בִּשְׁמָא דַייָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל לָא יִפְסֵיק דָכְרָנֵיהוֹן הֲלָא קַיָם מֵימְרֵהּ בִּקְשׁוֹט וּבְזָכוּ.
    אסמעו הד׳א יא בעץ׳ אל יעקוב אלמסמיין באסם אסראיל ואנמא הם מן מא יהודה כ׳רגו אלחאלפין באסם אללה ויד׳כרון אלאה אסראיל לא בחק ולא בעדל.
    וממי יהודה יצאו – רוצה לומר הזרע שממנו מתהווה אדם.⁠1
    1. השווה ת״י על אתר, ריב״ג באצול ערך ׳מי׳, ראב״ע ורד״ק על אתר.
    (א-ב) שמעו זאת – שני השבטים ההלכו בגולה לבבל.
    בית יעקב הנקראים בשם ישראל – הם שבט בנימין שאינן נקראים על שם יהודה אלא על שם סתם שבטי ישראל.
    וממי יהודה יצאו – ושבט יהודה אשר יצאו ונזלוא ממי דליו של יהודה, כמה דאת אמר: יזל מים מדליו (במדבר כ״ד:ז׳).
    לא באמת – כמו שאמר ירמיה: ואם חי י״י יאמרו אכןב לשקר וגו׳ (ירמיהו ה׳:ב׳), כלומר לא כדיי הייתם ליגאל, אלא על כי מעיר הקודש נקראו, והיא גרמה להם שלא גלו עם עשרת השבטים בימי סנחריב בחלח וחבור, שאין להם גאולה.
    א. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34. בכ״י לוצקי 778 רק: ״אשר נזלו״.
    ב. כן בכ״י לוצקי 778, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94, אוקספורד פוק׳ 127, סינסינטי 653, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״לכן״.
    (1-2) Hearken to this The two tribes destined to go in exile to Babylon.
    O house of Jacob, who are called by the name of Israel That is the tribe of Benjamin, who are not called by the tribe of Judah, but by the general name of the tribes of Israel.
    and who emanated from the waters of Judah And the tribe of Judah who emanated and ran from the waters of Judah's pail, as Scripture states: "Water shall run out of his pails" (Bemidbar 24:7).
    neither in truth As Yirmeyahu said, "And if they say, 'As the Lord lives,' surely they swear falsely" (5:2), i.e., you were unworthy of being redeemed, but since they were called [as being] from the Holy City, and that caused them not to be exiled with the ten tribes in the time of Sennacherib, to Halah and Habor, for they have no redemption.
    ממי יהודה – מזרע יהודה יצאו, ובאלהי ישראל יזכירו לא באמת ולא בצדקה.
    שמעו – וממי יהודה, כמו זרע וכמו עין יעקב (דברים ל״ג:כ״ח).
    הנשבעים בי״י לא באמת – הטעם שהם אומרים בפה שהם לשם, ואינם כן בלב ובמעשה.
    Out of the waters of Judah. That is, out of the seed of Judah. Comp. The fountains of Jacob (Deut. 33:28).
    Not in truth. They utter with their lips that they are God's people, but do not think so in their hearts nor show it in their deeds.
    שמעו זאת – שאני אומר לבבל על הובריה וחוזיה גם אתם על נביאיכם.
    וממי יהודה – שבחרתי לי.
    לא באמת ולא בצדקה – אלא בשקר.
    שמעו זאת – אמר הנביא כנגד אנשים שהיו רעים: שמעו זאת העתידה שאמרתי שאחריב בבל בעבורכם אחר שתגלו אליה בעונותיכם, ועם כל זה לא נטשתי אתכם ואתם בית יעקב שהיה עבדי, והיה לכם ללמד מעשה אביכם הנקראים בשם ישראל, וכיון שאתם נקראים בשם ישראל אביכם, היה לכם להיות כמוהו.
    וממי יהודה יצאו – כלומר מזרע יהודה שהיה טוב, ועל הדרך הזה: עין יעקב (דברים ל״ג:כ״ח), ממקור ישראל (תהלים ס״ח:כ״ז). וזכר יהודה – כי על שבט יהודה נבא, כמו שאמר בראש הספר: אשר חזה על יהודה וירושלם (ישעיהו א׳:א׳).
    הנשבעים בשם י״י ובאלהי ישראל יזכירו – כפל הענין במלות שונות.
    והנה הם נשבעים בו, ומזכירים שמו לא באמת ולא בצדקה – כי אינם עושים מצותיו ואינם יראים אותו ואינם חוששים בהזכרת שמו אם לאמת אם לשוא, כי אם ישבע אדם בחי המלך והוא מורד בו, ראוי שיענשהו.
    שמעו זאת וגו׳ – זהו תוכחה.
    לא באמת ולא בצדקה – כמו קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם (ירמיהו י״ב:ב׳). ולכן אמרו באמת בכאן הפך על דרך העברה כמו מנהג הפילוסופים לאמר על דרך האמת, וזה כי עיקר הזכרת השם הוא בציור ובדבור הפנימי כמו שפרש המורה (מורה נבוכים א׳:ס״ב). גם נכון עם זה שכוון בכאן לומר כמו לכן לשקר ישבעו (ירמיהו ה׳:ב׳). והכל ראוי וטוב.
    שמעו זאת בית יעקב וכו׳ עד סוף הנבואה. אחרי שזכר הנביא חורבן בבל וסבותיו בא להוכיח את אנשי בני יהודה ואנשי ירושלם על חטאתם לפי שהיו נלכדים ואשמים באותם הדברים שזכר מבני בבל, אם מהגאוה ואם מהע״ז, ולכן אמר שמעו זאת בית יעקב וידוע כמו שזכרתי פעמים שיעקב הוא השם שקרא יצחק אבינו לפי שהיתה ידו אוחזת בעקב עשו, ועשו גם הוא אמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים (בראשית כז, לו) לפי שיעקב הוא שם נאמר לגנאי, אמנם ישראל הוא שם שררה ומעלה ואדנות כמו שאמר כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל (שם לב, ל), ולכן אמר הנביא כנגד אנשי ירושלם שבמעשיהם היו בית יעקב נוהגים מנהג העקבה והרמאות עם היות שהם לכבוד ולתפארת נקראים בשם ישראל, והוא אומרו שמעו זאת בית יעקב הנקראים בשם ישראל, עוד אמר וממי יהודה יצאו הנשבעים וגומר לפי שבני יהודה היו נקראים כן לומר שהיו בעלי אמת ואמונה ומודים באמת לא ימצא בפיהם לשון תרמית, כי זה הוא כולו נרמז בשם יהודה מלשון הודה ולא בוש, גם היו נקראים בני יהודה מפאת השבח וההודאה שהיו מודים ומשבחים לאלהיהם וכמאמר לאה בביאור שם יהודה הפעם אודה את השם (בראשית כט, לה), וכאלו אמר וממי יהודה יצאו ומפני כן נשבעים בשם ה׳ ובאלהי ישראל אבל שבועתם והודאתם היא לא באמת ולא בצדקה וכמאמר ירמיהו (ירמיה ה, ב) ואם חי ה׳ יאמרו לכן לשקר ישבעו.
    (הקדמה)
    [תוכחת ה׳ לישראל שלמרות שראו את יד ה׳ במצרים ובסנחריב ועוד, אינם מתבוננים ואינם מודיעים גדלו וטובו, ולכן לא ינצלו מבבל]:
    (א) [שִׁמְעוּ זֹאת] בֵּית יַעֲקֹב. תופשי התורה1: הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם [יִשְׂרָאֵל]. לא בגדר2: וּמִמֵּי [יְהוּדָה יָצָאוּ]. בתולדה בלבד3, בלתי זוכים אפילו לשם4: [וּבֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַזְכִּירוּ לֹא בֶאֱמֶת וְלֹא בִצְדָקָה]5:
    1. ונקראו ׳בית יעקב׳ לפי שהם יושבי אהלים כמו יעקב, וכמו שפירש לעיל (כט כב), וראה מש״כ שם.
    2. ׳בית יעקב׳ הם ׳הנקראים בשם ישראל׳, שהם ראויים ל׳שם׳ ישראל, ולא נקראו כן רק מפני שהם ׳בגדר׳ ישראל בכלל, אבל לא בפרט.
    3. ׳ממי יהודה יצאו׳, שיצאו מזרע יהודה, ולכן הם כלולים בגדר ישראל, ואינם ראויים לזה מצד עצמם להיות ׳נקראים בשם ישראל׳.
    4. ע״פ יבמות (טז.) ׳אשריך שזכית לשם׳. כלומר, ׳תופשי התורה׳ הרי הם ׳נקראים׳ בשם ישראל, שראויים לשם זה בזכותם, ולא נקראו כן רק בגלל שנולדו לעם ישראל, כי שלימות האדם הוא כאשר הוא ראוי ליקרא בשמו, שהשיג את כל השלימות הרמוזה בשם שלו, [ראה בזה מש״כ רבינו בבראשית (מו ח), שמות (א א), במדבר (א א-ב)], ומי שלא השיג שלימות או שאינו חשוב אינו נקרא בשמו [ראה מש״כ בבראשית (טו ב, לו מ), שמות (ו יד-כה)]. ובשיעורים לשמות (א א-ה) כתב: ׳ולכן אמר כי מיורדי מצרים לא היו מהם ראויים להיקרא בשם המורה על הצורה האישיית רק אלו הנקובים פה בשמות, ראובן שמעון וגו׳, והשבעים נפש לא היו ראויים כי אם מצד שהיו יוצאי ירך יעקב׳. והנביא קורא לשני סוגי האנשים, הן תופשי התורה ׳הנקראים בשם ישראל׳, והן אלה שלא נקראו בשם, אלא כל חשיבותם היא שגם הם נכנסים ל׳גדר׳, בכך ש׳ממי יהודה יצאו׳. [ובאיוב (כח כג) כתב רבינו על מעלת ישראל שבחר בהם ה׳ להיות לסגולתו ולשם כך הכין אותם למעלה ע״י המצוות, וביניהם ׳ומים תכן במידה - באיסורי ביאה תיקן טיפת הזרעי, על דרך וממי יהודה יצאו׳].
    5. בתהלים (קלט כ) כתב רבינו: ׳נשוא לשוא עריך - אויביך נשאו את שמך לשוא ושקר לרמות את הבריות, כאמרו ובאלקי ישראל יזכירו לא באמת ולא בצדקה׳.
    שמעו זאת – אל יהודה ובנימין ידבר.
    הנקראים וכו׳ – זהו בנימין הנקרא בשם סתם שבטי ישראל.
    וממי וכו׳ – זהו שבט יהודה אשר יצאו מזרע יהודה הדומה אל המים ודוגמתו במקהלות וכו׳ ממקור ישראל (תהלים ס״ח:כ״ז).
    הנשבעים וכו׳ – הרגילים לשבע בה׳ ולא יאמתו דבריהם ולא יצדיקו מאמריהם וכן נאמר ואם חי ה׳ יאמרו לכן לשקר ישבעו (ירמיהו ה׳:ב׳).
    יזכירו – לשבע בו וכפל הדבר במ״ש וכאומר ע״פ מעשיהם אלה לא היו כדאים להיות נגאלים מבבל.
    שמעו זאת בית יעקב – אחר שבשר היושבים בגלות בבל על הגאולה, הוא מוכיח אותם על חטאתם, לומר כי לא בצדקתם יגאלו כי אם למען כבוד שמו.
    וממי יהודה – ממקור יהודה.
    לא באמת ולא בצדקה – על דרך מה שאמר ירמיה (ז׳:ט׳) הגנוב רצוח ונאוף וגו׳.
    שמעו זאת בית יעקב – את הדברים אשר אומר אליכם אתם הנקראים בשם ישראל ע״י חשיבותם ורוממותם למעלה מן הטבע, אתם השבט אשר ממי יהודה יצאו – שהוא שבט יהודה שביניהם היה המקדש ומלכות בית דוד, לכם אני שואל איך אתם המה האנשים הנשבעים וכו׳ המאמרים מגבילים,
    הנשבעים בשם ה׳ לא באמת ובאלהי ישראל יזכירו לא בצדקה אחרי שאתם ראוים להיות צדיקים בין מצד מעשיכם בין מצד תולדתכם, ואיך היה להפך, השבועה שתשבעו בשם ה׳ אינה באמת רק בשקר, ואשר תזכירו שם אלהי ישראל לאמר שאתם עבדי ה׳ אינו בצדקת מעשיכם, כי אין בכם צדקה שהם המעשים שבין אדם למקום.
    אחרי שהזכיר הנביא את חורבן בבל וסיבותיו, בא הנביא להוכיח את אנשי בני יהודה ואנשי ירושלים על חטאתם, לפי שהיו נלכדים ואשמים באותם הדברים שאשמו בני בבל, בגאווה ובעבודה זרה, וכך אמר1, שִׁמְעוּ זֹאת הנבואה שאמרתי שאחריב את בבל בעבורכם אחר שתגלו אליה בעוונותיכם2 בֵּית יַעֲקֹב, אתם3 הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל4, שהוא השבט שביניהם היה המקדש ומלכות בית דוד5 וּמִמֵּי – ומזרע6 יְהוּדָה שהיה טוב7 יָצָאוּ8, הַנִּשְׁבָּעִים – הרגילים להישבע9 בְּשֵׁם יְהוָה ולא יאמתו דבריהם ולא יצדיקו מאמריהם10, וּבֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַזְכִּירוּ להישבע בו11 לֹא בֶאֱמֶת וְלֹא בִצְדָקָה12:
    1. אברבנאל.
    2. ועם כל זה לא נטשתי אתכם (רד״ק).
    3. מלבי״ם.
    4. זהו בנימין הנקרא בשם סתם שבטי ישראל, ודיבר זאת לשבט יהודה ובנימין העתידים ללכת לגולה (רש״י, מצודת דוד). אברבנאל מבאר כי כך אמר הנביא כנגד אנשי ירושלים שבמעשיהם היו בית יעקב נוהגים מנהג העקבה והרמאות עם היות שהם לכבוד ולתפארת נקראים בשם ישראל. רד״ק מבאר אתם בית יעקב שהיה עבדי, והיה לכם ללמוד ממעשי אביכם הנקרא בשם ישראל, וכיון שאתם נקראים בשם ישראל אביכם, היה לכם להיות כמוהו. ומלבי״ם מבאר שנקראו ישראל בגלל חשיבותם ורוממותם למעלה מן הטבע.
    5. מלבי״ם.
    6. אבן עזרא.
    7. רד״ק.
    8. כלומר שבט יהודה שיצאו מזרע יהודה הדומה אל המים, כמו שנאמר (במדבר כד, ז) ״יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו״ (רש״י, מצודת דוד). והזכיר יהודה כי על שבט יהודה ניבא, כמו שאמר בראש הספר (לעיל א, א) ״אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם״ (רד״ק).
    9. מצודת דוד.
    10. מצודת דוד.
    11. מצודת דוד.
    12. שהיו מזכירים שם ה׳ בפיהם ובליבם ובמעשיהם הוכיחו להיפך (אבן עזרא). וכפל הדבר במילים שונות, וכאומר על פי מעשיהם אלה לא היו כדאים להגאל מבבל, כי אם ישבע אדם בחיי המלך והוא מורד בו, ראוי שיענשהו (רד״ק, מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר ״הנשבעים בשם ה׳ לא באמת״, שהיו נשבעים לשקר בשם ה׳, ״ובאלהי ישראל יזכירו ולא בצדקה״ ואשר תזכירו שאתם עבדי ה׳ אינו בצדקת מעשיכם, כי אין בכם צדקה שהם המעשים שבין אדם למקום.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ב) כִּֽי⁠־מֵעִ֤יר הַקֹּ֙דֶשׁ֙ נִקְרָ֔אוּ וְעַל⁠־אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נִסְמָ֑כוּ יְהֹוָ֥הי״י֥ צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃
    For they call themselves of the holy city, and rely upon the God of Israel, Hashem of hosts is His name.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    אֲרֵי בְקַרְתָּא דְקוּדְשָׁא חוּלָקְהוֹן וְעַל אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל רוֹחֲצָנְהוֹן יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ.
    ואנמא סמו באסם קריהֿ אלקדס פקט ואסתנדו עלי אלאה אסראיל אלד׳י אסמה רב אלג׳יוש.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    על אלהי ישראל נסמכו – בימי חזקיהו, שנאמר בו בי״י אלהי ישראל בטח (מלכים ב י״ח:ה׳), היא גרמה להן שלא גלו אלא בימי נבוכדנצר שהגלם לבבל, ותהי להם הגאולה על ידי כורש.
    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

    and they leaned on the God of Israel in the days of Hezekiah, about whom it is written: "He trusted in the Lord God of Israel" ((Melakhim II 18:5). That caused them not to be exiled except in the days of Nebuchadnezzar, who exiled them to Babylon, and they had a redemption through Cyrus.
    כי מעיר הקדש נקראוא – כל צדקתם וכל טובתם אינה אלא שנקראים מירושלם עיר הקודש, וכסבורים לפי שגרים בירושלם ונקראים על שמה שדבר זה תעמד להם בפני הפורענות.
    א. כן בכ״י פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת ״נקראו״.
    כי מעיר הקדש נקראו – שהם בני ציון.
    נסמכו – בפה.
    For they call themselves of the holy city, namely children of Zion.
    And stay themselves upon the God of Israel with their lips.
    ולפי שמעיר הקדש – המקודשת לי נקראו – ואינן סבורים שתחרב לעולם ובכך בוטחין,
    ועל אלהי ישראל – שנקרא שמו עליהם ועל העיר נסמכו שנודע שמו לכל י״י צבאות – ואיום ונורא הוא לכל הגוים ולא יבא צר ואויב בשעריהם. וכן הוא אומר ובאתם בבית הזה ואמרתם נצלנו. שכן אומר להם נביאיהם בשם י״י.
    כי מעיר הקדש – היא ירושלם שהיא עיר הקדש, כי האל בחרה לשכנתו שהוא קדוש ישראל, והיה לכם להיות קדושים ולא לטמא העיר אשר אתם נקראים על שמה, כמ״ש: ובני ציון גילו ושמחו בי״י אלהיכם (יואל ב׳:כ״ג). ואינו אומר על ירושלם לבדה, כי על כל שבט יהודה.
    נסמכו – בפיהם ולא בלבבם.
    והוא י״י צבאות שמו – שהוא אדון צבאות מעלה ומטה, ובידו הכל לעשות בהם כרצונו, ואיך לא יראתם מפניו.
    כי מעיר הקדש וגו׳ – הטעם כן היה בימי קדם כמו שקדם זרע קודש מצבתה (ישעיהו ו׳:י״ג), אבל עתה לא כן, כמו שיאמר עוד מדעתי כי קשה אתה (ישעיהו מ״ח:ד׳). והכונה בכל זה להעירנו כי לא בצדקותינו נשחתה החיה הראשונה וגם קמה השניה עד שיבנה בית שני ושבנו לארץ ישראל. וזה כלו גלה משה באמרו לא בצדקתך וגו׳ (דברים ט׳:ה׳), וגם קדם אמרו לפנים כי היתה הצלחת החיה השנית למען ישראל לא בצדקת אותה החיה. ובמקום אחר אמר שהיה זו למען ידעו כל בני העולם שמו, ואלו ואלו דברי אלהים חיים, והכל אמת וכל אלה ענינים דקים.
    עוד אמר כי מעיר הקדש נקראו ועל אלהי ישראל נסמכו רוצה לומר שהיו מתפארים בעצמם שהיו מאנשי ירושלם הקדושה ושהיו עם קדוש לאלהים מעון השכינה ומקור הנבואה.
    [כִּי מֵעִיר הַקֹּדֶשׁ נִקְרָאוּ וְעַל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל] נִסְמָכוּ. כענין ׳הֵיכַל ה׳ הֵמָּה׳ (ירמיה ז ד)1:
    1. מדבר אל אלה אשר ׳ממי יהודה יצאו׳, שאינם ראויים, ובכל זאת נשבעים בשם ה׳ ׳לא באמת ולא בצדקה׳, ועל אלה אמר שהם סומכים על ה׳, אך לא בצדק, אלא כדרך אלה שאמרו ׳היכל ה׳⁠ ⁠׳, שכן כתוב בירמיה: ׳אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה׳ הֵמָה׳, ואלו הם דברי השקר, שאף שחטאו, בוטחים על ה׳ שלא יחריב את היכלו. ולעיל (ל יב) כתב רבינו: ׳וַתִּשָּׁעֲנוּ עָלָיו - על האל יתברך לאמר הֵיכַל ה׳ הֵיכַל ה׳ וגו׳, ׳הלוא ה׳ בקרבנו לא תבוא עלינו רעה׳, כאילו הוא יסייע לחטוא׳, ע״ש.
    כי מעיר וכו׳ – אבל מחמת שהם נקראים אנשי ירושלים עיר הקדש ובעבור שסמכו על אלהי ישראל ששמו ה׳ צבאות בעבור שתי אלה יגאלו שלא יחולל שמו באמרם הלא המה מעירו ובטחו בו ומדוע לא גאלם אין זה כ״א מקוצר יד.
    מעיר הקדש נקראו – היו קוראים שמותם ע״ש העיר, איש ירושלים ומלת כי על הזמן, כי תצא למלחמה.
    כי מעיר הקדש – מלת כי פה משמש על הזמן כמו כי יהיה להם דבר בא אלי, ורצה לומר כי הנסים שיעשה ה׳ לצורך ישראל יהיו בשני פנים
    א. בעת שיהיו ראוים אל הנהגה נסיית, שאז יעשה עמהם נס להתנוסס מפני צדקתם,
    ב. בעת שישראל בלתי ראוים שאז יעשה אותות ומופתים לעיניהם למען יאמינו בו. וההבדל שביניהם הוא זה. כי הנסים שיעשה להם מפני צדקתם לא ינבא עליהם נביא וחוזה לפני בואם, רק יעשם פתאום לפי הצורך, אבל האותות והמופתים שיעשה להם מפני רפיון אמונתם, בהכרח שינבא עליהם הנביא לפני בואם, כדי שיכירו כי יד אלהים הוא ויאמינו בו. וז״ש בעת אשר מעיר הקדש נקראו בעת שהיו ישראל קדושים ונתיחסו על עיר הקדש על ידי טוב מעשיהם, ובעת אשר על אלהי ישראל נסמכו מצד חוזק אמונתם, בעת ההיא אז הנסים
    ואולם לא גלו בגלות סנחריב אלא רק בימי נבוכדנצר שהגלם לבבל1 כִּי מֵעִיר הַקֹּדֶשׁ נִקְרָאוּ שהיו נקראים אנשי ירושלים עיר הקודש2, וְעַל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכוּ – סמכו3, הוא4 יְהוָה צְבָאוֹת שכך שְׁמוֹ כי הוא אדון צבאות מעלה ומטה, ובידו הכל לעשות בהם כרצונו5:
    1. ותהי להם הגאולה על ידי כורש (רש״י). כי לא היו ראויים להיגאל, אלא על כי מעיר הקודש נקראו, והיא זו הסיבה שגרמה להם שלא גלו עם עשרת השבטים בימי סנחריב לחלח וחבור שאין להם גאולה (רש״י בפס׳ קודם).
    2. מצודת דוד. שהיו קוראים שמותם על שם העיר, איש ירושלים (מלבי״ם), וכן נקראו בני ציון (אבן עזרא) שהיו מתפארים בעצמם שהיו מאנשי ירושלים הקדושה ושהיו עם קדוש לאלהים מָעוֹן השכינה ומקור הנבואה (אברבנאל).
    3. וזה היה בימי חזקיהו שנאמר בו (מלכים-ב׳ יח, ה) ״בַּיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּטָח״ (רש״י), ובעבור שתי אלה יגאלו, שלא יחולל שמו באומרם הלא המה מעירו ובטחו בו ומדוע לא גאלם, אין זה כי אם מקוצר ידו (מצודת דוד). ורד״ק מבאר איך לא יראתם מפני ה׳ והלא מעיר הקודש אתם (כל שבט יהודה) והיה לכם להיות קדושים ולא לטמא העיר אשר אתם נקראים על שמה, ועל ה׳ שהוא אדון צבאות מעלה ומטה ובידו הכל לעשות בהם כרצונו נסמכו בפיהם ולא בלבבם, ואיך לא יראתם מפניו?!. מלבי״ם מבאר כי הניסים שה׳ עושה לישראל הם משתי פנים, בעת אשר מעיר הקדש נקראו, כלומר שהם קדושים ונתייחסו על עיר הקודש על ידי טוב מעשיהם, ובעת אשר על אלהי ישראל נסמכו מצד חוזק אמונתם, אז הניסים הם מפני צדקתם וה׳ לא מודיע בטרם בואם ע״י נביא, אבל כשהם לא ראויים הניסים נעשים למען יאמינו בה׳ ולכן הוא מודיע להם ע״י נביא בטרם בואם כדי שיכירו שהם מידו.
    4. רד״ק.
    5. רד״ק.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ג) הָרִֽאשֹׁנוֹת֙ מֵאָ֣ז הִגַּ֔דְתִּי וּמִפִּ֥י יָצְא֖וּ וְאַשְׁמִיעֵ֑ם פִּתְאֹ֥ם עָשִׂ֖יתִי וַתָּבֹֽאנָה׃
    I have declared the former things from of old; yes, they went forth out of My mouth and I announced them. I did them suddenly, and they came to pass.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    קַדְמֵיתָא מִבְּכֵן חַוֵתִי וּמִמֵימְרִי נְפַקָא וּמְסַרְתִּינוּן בִּתְכֵיף עֲבַדְתִּינוּן וַאֲתָאָה.
    אלאואיל אכ׳ברתם בהא מן חין וכ׳רג׳ת מן קולי ואסמעתכמוהא פמא כאנת אלא גפלהֿ חתי צנעתהא פאתת.
    ומפי יצאו וְאשמיעם – צריך להיות בקמץ הוי״ו בהיות <הקשרו> במשמע עבר;⁠1 ואילו שני מקומות שצורפו על ידי המסורה,⁠2 <והשני> ״ואשמיעם את דברי״ (דברים ד׳:י׳), אבל זה עתיד ממש.
    1. השווה ת״י ורס״ג על אתר; לפי ההקשר המצמיד מתבקשת אפוא וי״ו היפוך.
    2. המסורה שלפנינו (כתר ארם צובא, כ״י לנינגראד, מקראות גדולות) מציינת, כי מבין שתי הצורות אחת מלאה ואחת חסרה. כמובן אין עניין המסורה בפירוש צורות הזמנים.
    הראשונות – שעברו, גאולת מצרים ותשועת חזקיהו מיד סנחריב.
    מאז הגדתי – מטרם היותם ופתאום עשיתים.
    ותבאנה – כמו שהגדתי תחלה על פי נביאיי.
    The first things that passed, [viz.] the redemption from Egypt and Hezekiah's salvation from the hand of Sennacherib.
    I told from then When they had not yet come about, and suddenly I did it.
    and they came to pass as I told before through My prophets.
    הראשונות מאז הגדתי – ישועות. הראשונות מאז הגדתי קודם שהבאתים קדמתי והודעתים לזמן פלוני תהיה לכם תשועה.
    ומאחר שמפי יצאו ואשמיעם פתאום עשיתי ותבאנה – כאשר הבטחתי.
    הראשונות וגו׳ – יאמר השם לאלה שאינם מאמינים הלא הגדתי להם כמה ראשונו׳ קודם היותם, על כן ותבאנה פעל עבר.
    I have declared, etc. God will say to the unbelievers, Have I not often foretold you coming events before they happened (ראשנות)?1 The past tense is therefore used : and they came to pass.
    1. Comp. Ibn Ezra on 46:9 and note 6, and on 41:27 and note 35.
    הלא הראשונות – כיוצא בסנחריב.
    מאז – בטרם יבאו הגדתים לכם.
    פתאם עשיתי ותבא – מפלתו מהרה על לא הכיר אדם בדבר מתי יהיה.
    הראשונות – דבר סנחריב, כי זאת התוכחה אחריו נאמרה, וכיון שהגדתי ע״י נביאי ובא מה שאמרתי, היה לכם להאמין בי ולשמור מצותי כי ראיתם כי פתאום עשיתי בסנחריב מה שגזרתי עליו, כמו שאמר: ויצא מלאך י״י ויך במחנה אשור (מלכים ב י״ט:ל״ה).
    ואמר הראשונות – בלשון רבים, וכן יצאו ואשמיעם ותבאנה, כי פעמים רבות התנבא על דבר סנחריב כמו שכתוב בזה הספר כמו שפירשנו.
    ועל זה אמר הראשונות מאז הגדתי רוצה לומר אמת הוא שירושלם עיר הקדש ושאתם הייתם עם אלהים ולכן הראשונות מאז הגדתי, ולא אמר זה על סנחריב לבד כמו שפירשו המפרשים כי אם על ענין האבות ונבואות משה ועתידותיו, ועליהם אמר ומפי יצאו ואשמיעם פתאום עשיתי ותבאנה, אבל עתה אינך מאותה המדרגה הקדושה לא מפאת העיר ולא מפאת העם וזהו אומרו
    (ג-ה) [הָרִאשֹׁנוֹת] מֵאָז [הִגַּדְתִּי]. ביציאת מצרים, ׳ה׳ ילחם לכם׳ (שמות יד יד): פִּתְאֹם עָשִׂיתִי. ׳פן ינחם העם׳ (שם יג יז)1: [מִדַּעְתִּי כִּי] קָשֶׁה אָתָּה. ׳המבלי אין קברים׳ (שם יד יא)2: וּמִצְחֲךָ [נְחוּשָׁה]. ׳מה זאת עשית לנו׳ (שם)3: וָאַגִּיד [לְךָ מֵאָז]. ׳התייצבו וראו [את ישועת ה׳ אשר יעשה לכם היום]׳ (שם פסוק יג)⁠4: [וָאַגִּיד לְךָ מֵאָז בְּטֶרֶם תָּבוֹא הִשְׁמַעְתִּיךָ פֶּן תֹּאמַר עָצְבִּי עָשָׂם]5:
    1. בפירוש רבינו שם ביאר את הכתוב ׳ולא נחם אלהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה׳, שהכוונה שלא הנחה אותם בדרך שהיתה קרובה למצרים, אלא הרחיקם מיד ממצרים כדי שלא יראו ולא ישמעו שפרעה מתכונן לרדוף אחריהם ולצאת למלחמה נגדם, וכאשר כבר יראו אותו רודף אחריהם, יבינו שכבר לא יועיל להם עכשיו לשוב מצרימה, ועשה כן כדי להטביע את מצרים בים סוף. וזהו שביאר כאן שהביא את פרעה עליהם ׳פתאום׳, מבלי שיידעו ישראל קודם, בכך שהוביל אותם ׳דרך המדבר ים סוף׳ ולא ׳דרך ארץ פלישתים׳ הקרובה למצרים, וכל זאת עשה כדי ש׳לא ינחם העם׳. וכאשר כבר ראו את מצרים נוסע אחריהם צעקו, ואז נאמר להם ׳ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון׳.
    2. כלומר, הוצרכתי לעשות כפי שתיאר בפסוק הקודם, כי ׳ידעתי כי קשה אתה׳, ואתה עלול לשוב למצרים בראותך מלחמה, וכפי שהוכיח סופו על תחילתו, שאמרו למשה ׳המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר׳.
    3. בהמשך הפסוק שם: ׳מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים, הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים ממותנו במדבר׳, הרי שאם היתה להם אפשרות היו שבים למצרים.
    4. ובהמשך (שם פסוק יד) ׳ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון׳, שהוא ׳הראשונות מאז הגדתי׳ (פסוק ג). [בשניהם כתוב ׳מאז׳. ואולי רמז ל׳אז ישיר׳, כמו שדרשו (שמו״ר כג א) עה״פ ׳נכון כסאך מאז׳ - ׳מאז ישיר׳].
    5. בבראשית (טו יג) כתב רבינו: ׳ועם זה הגיד קורות השעבוד והעינוי העתידים אז לקצת דורות מזרעו בסבלותם וכו׳, וכל זה הגיד [לאברהם] למען ידע דור אחרון בקבלה כי דבר ה׳ הוא ולא ייחסו הדבר לזולתו, כענין הנביא באמרו וָאַגִּיד לְךָ מֵאָז בְּטֶרֶם תָּבוֹא הִשְׁמַעְתִּיךָ פֶּן תֹּאמַר עָצְבִּי עָשָׂם׳. ושם (מד לא) כתב: ׳מאחר שהעיד בנו, הנה כאשר יהיה כן לא ייוחס זה אל המקרה, אבל ראוי שייוחס לנו שעשינו זאת התקלה בידים, כענין בְּטֶרֶם תָּבוֹא הִשְׁמַעְתִּיךָ פֶּן תֹּאמַר עָצְבִּי עָשָׂם׳. וראה מש״כ בדברים (לא כח-כט). ובשיעורים לתהלים (מה יח) כתב על ביאת המשיח: ׳לפי שאתה תבוא אחר היאוש, ואז יזכרו מה שהעדותי תמיד בם על ביאתך ויהודוך לעולם ועד, על דרך אמרו ואגיד לך מאז בטרם תבוא השמעתיך וגו׳⁠ ⁠׳. וראה שם (קט כז).
    הראשונות – זהו מפלת סנחריב.
    מאז הגדתי – מכבר טרם בואה הגדתים.
    ומפי יצאו – הדברים ההם יצאו מפי והשמעתי לכולכם וכפל הדבר במלות שונות.
    פתאום עשיתי – בסנחריב עשיתי פתאום מה שגזרתי עליו כי בלילה אחת נפלו פגרים מתים
    ותבאנה כפל הדבר במ״ש.
    הראשנות – ענין סנחריב (רד״ק), כמו למעלה מ״ב:ט׳.
    הגדתי ואשמיעם – הבדלם מבואר (למעלה מה כא).
    הראשנות מאז הגדתי – רצה לומר אז לא הייתי צריך להגיד הנסים שעשיתי עמכם אל הנביא טרם בואם, רק מאז הגדתי פתאם עשיתי ותבאנה תיכף כשהגדתי לעשות הנס תיכף עשיתיו ויבא פתאום, והנה בעת יודיע הנסים ע״י הנביא טרם היותם, יש בזה שני דברים
    א. הגדת ה׳ אל הנביא לגלות אזנו שכן יהיה בעתיד.
    ב. השמעת הנביא אל העם לפרסם הדבר טרם יבא, וכ״ז לא הייתי צריך בנסים הראשונים שעשיתי עמכם, כי הראשונות, ר״ל הנסים הראשונים שעשיתי מימי קדם, היה ההגדה (אל הנביא) וההשמעה (אל העם) וביאת הנס בפועל, הכל פתאום, ור״ל הגדתי ומפי יצאו ואשמיעם לא השמעתי ע״י נביא רק תיכף שיצאו מפי תיכף אשמיעם ופתאום עשיתי, עד שעת בא הדבר היה ביאתו פתאום, כי בעת בא אז השמעתיו והגדתיו וגליתיו, לא קודם לכן.
    הָרִאשֹׁנוֹת – הניסים הראשונים שעשיתי1, מֵאָז – עוד בטרם בואם2 הִגַּדְתִּי – הגדתי אותם3, וּמִפִּי יָצְאוּ הדברים ההם4 וְאַשְׁמִיעֵם – והשמעתי אותם לכולכם5, פִּתְאֹם – באופן פתאומי6עָשִׂיתִי את מה שגזרתי7, וַתָּבֹאנָה כמו שאמרתי8:
    1. מלבי״ם. והם תשועת חזקיהו מיד סנחריב (רש״י, מצודת דוד), וגאולת מצרים (רש״י). אברבנאל מבאר כי לא אמר זה על סנחריב לבד כמו שפירשו המפרשים כי אם על ענין האבות ונבואות משה ועתידותיו.
    2. רש״י, ר״א מבלגנצי, מצודת דוד. ומלבי״ם מבאר מימי קדם.
    3. מצודת דוד.
    4. מצודת דוד.
    5. כפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד).
    6. מבלי שיכיר אדם בדבר מתי יהיה (ר״א מבלגנצי).
    7. שכן בסנחריב עשיתי פתאום מה שגזרתי עליו כי בלילה אחת נפלו פגרים מתים (מצודת דוד).
    8. רש״י. וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). רד״ק מבאר וכיון שהגדתי ע״י נביאי ובא מה שאמרתי, היה לכם להאמין בי ולשמור מצוותי כי ראיתם שפתאום עשיתי בסנחריב מה שגזרתי עליו, ואמר הראשונות בלשון רבים, וכן יצאו ואשמיעם ותבאנה, כי פעמים רבות התנבא על דבר סנחריב בזה הספר כמו שפירשנו. מלבי״ם מבאר הניסים הראשונים שעשיתי מימי קדם, הכל היה פתאום, ולא השמעתי ע״י נביא אלא תיכף שיצאו מפי מיד אשמיעם ופתאום עשיתי, כי בעת בואם אז השמעתיו והגדתיו וגיליתיו, ולא קודם לכן.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ד) מִדַּעְתִּ֕י כִּ֥י קָשֶׁ֖ה אָ֑תָּה וְגִ֤יד בַּרְזֶל֙ עׇרְפֶּ֔ךָ וּמִצְחֲךָ֖ נְחוּשָֽׁה׃
    Because I knew that you are obstinate, and your neck is an iron sinew, and your brow brass.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    גְלֵי קֳדָמַי דְאַתְּ סַרְבָן וְקָשֵׁי כְּבַרְזְלָא קָדְלָךְ וּבֵית עֵינָךְ חֲסִין כִּנְחָשָׁא.
    לעלמי אנך שעב צעב ועצב מת׳ל אלחדיד קדאלך וג׳בהתך שביההֿ באלנחאס.
    וגיד ברזל ערפך – יש שתרגם1 ״מוט ברזל״; ואולי זה אכן כך בגלל הדמיון בין גיד למוט; ו<'גיד'> מנחי ע״ו בדגם ׳ארץ׳;⁠2 ושיעורו: ״וערפך כגיד ברזל״,⁠3 או יהיה ״וגיד ערפך כברזל״.⁠4
    1. השווה ריב״ג באצול ערך ׳גיד׳.
    2. ועה״פ יו״ד נחה. כך גם ריב״ג באללמע עמ׳ 107 (רקמה עמ׳ קכז). להוכחת המשקל של ׳גיד׳ בדגם של ׳ארץ׳ הוא מציין את ׳עיר׳ שריבויה הוא ׳עֲיָרים׳ (שופטים י׳:ד׳), כ׳בגד׳ – בגדים.
    3. לפי שיעור זה, המלים ״גיד ברזל״ הן דימוי לעורף, ו׳גיד׳ הוא מוט.
    4. לפי תפיסה זו המלה ׳ברזל׳ היא דימוי ל׳גיד ערפך׳, ואז ׳גיד׳ אינו מוט. רס״ג על אתר מנסח: עצב מת׳ל אלחדיד (=גיד כברזל); השווה אלפסי ערך ׳גיד׳.
    (ד-ה) מדעתי כי קשה אתה – מאשר ידעתי אותך כי קשה אתה, ואם יבא הנס ולא הגדתיוא תחלה, תאמר עצבי עשם ולא מאת הקב״ה הם. לפיכך ואגיד לך מאז בטרם תבא וגו׳. מדעתי – מ״ם זו משמשת נתינת טעם, כמו לפי שידעתי. ודוגמתו: כי מאהבת י״י אתכם, וכן ומשמרו את השבועה (דברים ז׳:ח׳).
    א. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778: ״הגדתי״.
    (4-5) Because of My knowledge that you are obstinate. Heb. מִדַּעְתִּי. Because I knew you, that you are obstinate, and if the miracle would come and I had not told of it before, you would say, "My idol performed them, and they were not from the Holy One, blessed be He.⁠" Therefore, I told you from then; when it had not yet come to pass etc. מִדַּעְתִּי [although usually translated 'from My knowledge,' in this case,]; the 'mem' denotes the giving of a reason, like 'Because I knew.' A similar form [is found in Devarim 7:8:], "For, because of the Lord's love (מֵאַהֲבַת) for you, and because of His observing (וּמִשָּׁמְרוֹ) the oath.⁠"
    ומה ראיתי להקדים ולהגיד הגאולה בטרם תבא? מחמת שידעתי כי קשה אתה, הדא הוא דכתיב: מדעתי כי קשה אתה – פתרונו: מחמת שידעתי כי קשה וגיד ברזל ערפך – גידים של ברזל יש בערפך שאתה קוראא עורף ומצחך נחושה.
    א. כן בכ״י לוצקי 778. ואולי צ״ל ״קשה״.
    מדעתי וגו׳ – כאשר ידעתי הראשונות, כן ידעתי כי קשה לב אתה, והוא מדבר למי שאינו מאמין בשם והוא מזרע יעקב, וכאילו גיד ברזל ערפך שלא תסור מדרכך, ומצחך {נחושה} שלא תבוש.
    מדעתי I know.1 As I knew the former things, so I know also that thou art hardened in thy heart. The second person refers to those Israelites who do not believe in God. And thy neck is of iron. Thou dost not depart from thy way, as if thy neck were of iron. And thy brow brass. And thou dost not blush, as if thy forehead were brass.
    1. A. V., Because I knew. The literal translation according to Ibn Ezra is: It is by my knowledge.
    וכל כך למה, לפי שמידיעתי שאני יודע ומכיר אותך כי קשה אתה – לשוב מדרכך הרעה.
    מדעתי – כבר ידעתי כי קשה אתה ואע״פ כן אוכיחך, כי התשועה הגדולה שראית בימי סנחריב הרי אתה כאלו לא ראית, היש קושי לב בעולם כזה? וכן אמר משה רבינו עליו השלום: כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה (דברים ל״א:כ״ז), ואמר: ידעתי כי השחת תשחיתון (דברים ל״א:כ״ט).
    וגיד ברזל – קשה כגיד ברזל, כי אחר שהפכת ערפך אלי, לא פנית עוד אלי, כאלו ערפך גיד ברזל שלא יוכל לחזור, כאלו איננו פרקים, וכן מצחך הוא כנחושה שלא תבוש מפני, כי העזות יראה במצח ובפנים, כי מי שיש בו העזות ירים מצחו ופניו כנגד מוכיחו, כאלו מצחו ופניו קשים שלא יוכל להכניעם ולהכלם, אלא ירים בעזות מצחו ופניו, וכן כתוב: חזקו פניהם מסלע (ירמיהו ה׳:ג׳).
    ערפך – כטעם קשה ערף (שמות ל״ב:ט׳), ובמקום אחר קשי מצח, וכן ומצחך נחושה, ודרך כל לשון להניח תאר מה באבר מיוחד נאות לפי הכונה והענין על הכלל, וזה ענין כולל כמו נפש ובשר, וכן לא תשאר פרסה (שמות י׳:כ״ו), ואלה ענינים דקים ומשרתים לסודות גדולות.
    מדעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך כלומר הלא ידעתי ונגלה לפני כי קשה אתה במעשיך ואינך נכנע לעשות תשובה כי גיד ברזל ערפך כאילו אין לו חוליות ולא תוכל להחזירו, וכן מצחך נחושה שלא תבוש ולא תכלם כי העזות נראה במצח ובפנים, וכמ״ש חזקו פניהם מסלע (ישעיה מח, ד), וגם אמר ומצחך נחושה שלא יבוש לדבר כזבים, הנה אם כן זכר הנביא כאן שישראל היו מתפארים בג׳ שמות בשוא ודבר כזב, כי המה היו נקראים ישראל והם היו עקבנים ורמאים, היו נקראים בני יהודה מודים על האמת ומודים ומשבחים לאלהיהם ולא היו כן כי כל שבועתם ודבריהם היו לא באמת ולא בצדקה, עוד היו נקראים קדושים להיותם מעיר הקדש ועל אלהי ישראל נסמכו וכאלו הם כולם קדושים. ובתוכם ה׳, ועם היות שהיה צודק זה בימים הראשונים ימי האבות ומשה הנה עתה אינם כן כי הם קשים וגיד ברזל ערפם ומצחם נחושה, וכל זה מהנביא הקדמה למה שיאמר והוא הנה בעבור זה להיותכם בית יעקב ולא ישראל ונשבעים לא באמת ומצחם נחושה, לכן הגדתי לך הדברים האלה קודם היותם.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

    וגיד ברזל – רצה לומר שבט ברזל ולפי שיש בעורה גיד בשר לזה אמר לשון גיד
    ערפך ר״ל אחורי הצואר.
    ומצחך – מלשון מצח.
    נחושה – נחושת.
    מדעתי – מחמת שידעתי שאתם קשה לב וערפך הוא כגיד ברזל מבלי פרקים ולא גיד בשר ר״ל לא פנית פניך אלי כאלו ערפך מגיד ברזל שא״א להחזיר הפנים.
    ומצחך נחושה – כן יאמר על מי שהוא מעיז ביותר שהוא מרים מצחו ומחזקו כנחושה וכן נאמר חזקו פניהם מסלע (ירמיהו ה׳:ג׳).
    וגיד ברזל ערפך – שיעורו וגיד קשה כברזל הוא גיד ערפך, והגידים הם כלי התנועה ואינם הנקראים nervi {עצבים} אלא ligamenta {גידים}, וכן גיד הנשה הוא ligamentum.
    ומצחך נחושה – כטעם ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם (ירמיהו ג׳:ג׳), וכן חזקי מצח וקשי לב המה (יחזקאל ג׳:ז׳).
    מדעתי – כ״ז היה בנסים הראשונות מאז, לא כן עתה, יען ידעתי כי קשה אתה – שאתה בעצמך קשה להאמין, ואם יבוא הנס פתאום לא תשים לב להכיר כי אצבע אלהים היא, וגם אם יראו לך שתראו זאת בעינים הנה גיד ברזל ערפך ערפך יש לו גיד מברזל עד שלא תוכל להשיבו לאחוריך לראות את הנס בעינים, וגם אם יראו לך את האות והמופת נגד פניך הנה מצחך נחושה ותוכל להעיז פנים ולהכחיש הראות, לכן,
    והקדמתי להגיד לך על הגאולה בטרם תבוא1 מִדַּעְתִּי – מחמת זה2 שכבר ידעתי3 כִּי קָשֶׁה אָתָּה במעשיך ואינך נכנע לעשות תשובה4, וְכאילו5 קשה6 כְּגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ7 שלא תסור מדרכך8, וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה – מנחושת9 שלא תבוש10 מפני11:
    1. ר״י קרא.
    2. ר״י קרא.
    3. רש״י, רד״ק.
    4. ר״א מבלגנצי, אברבנאל. כי את התשועה הגדולה שראית בימי סנחריב הרי אתה כאילו לא ראית, היש קושי לב בעולם כזה? (רד״ק).
    5. אבן עזרא, רד״ק.
    6. רד״ק.
    7. רוצה לומר לא החזרת פניך אלי אחרי שהפכת עורפך אלי, כאילו עורפך עשוי מגיד ברזל מבלי פרקים שאינו יכול להסתובב לאחור (רד״ק, מצודת דוד).
    8. אבן עזרא.
    9. מצודת ציון.
    10. אבן עזרא, רד״ק.
    11. רד״ק. כי מי שיש בו עזות ירים מצחו ופניו כנגד מוכיחו (רד״ק) , ולכן כך יֵאָמֵר על מי שהוא מעיז ביותר (מצודת דוד). מלבי״ם מבאר היות וידעתי כי קשה אתה להאמין, ואם יבוא הנס פתאום לא תשים לב להכיר כי אצבע אלהים היא, וגם אם יראו לך שתראה זאת בעינים, ערפך יש לו גיד מברזל עד שלא תוכל להשיבו לאחוריך לראות את הנס בעיניך, ואף אם יראו לך את האות והמופת נגד פניך הנה מצחך נחושה ותוכל להעיז פנים ולהכחיש הראות.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ה) וָאַגִּ֤יד לְךָ֙ מֵאָ֔ז בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא הִשְׁמַעְתִּ֑יךָ פֶּן⁠־תֹּאמַר֙ עׇצְבִּ֣י עָשָׂ֔ם וּפִסְלִ֥י וְנִסְכִּ֖י צִוָּֽם׃
    Therefore I have declared it to you from of old; before it came to pass I announced it to you. Lest you should say, "My idol has done them; my graven image and my molten image has commanded them.⁠"
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    וְחַוֵיתִי לָךְ מִבְּכַן עַד לָא יֵיתְיָן בְּסַרְתָּךְ דִלְמָא תֵימַר דְחַלְתִּי עֲבַדְתִּינוּן וְצַלְמִי וּמַתָּכִי אַתְכִינוּן.
    לד׳לך אכ׳ברתך בהא מן חין וקבל אן תאתי אסמעתך כילא תקול זלמי צנעהא ופסלי ומסבוכי אמר בהא.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

    ואם לא קדמתי והגדתי הגאולה מאז בטרם תבא, כשאביאנה היית תולה הגאולהא בעצביך,⁠ב ותאמר לא י״י פעל כל זאת1 אלא עצבי עשםג ופסלי ונסכי צום.
    1. השוו ללשון הפסוק בדברים ל״ב:כ״ז.
    א. כן בכ״י פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״הגאולה״.
    ב. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״בעצמך״.
    ג. כן בפסוק ובכ״י פריס 163. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״עשם״.
    ואגיד וגו׳ – הנה הטעם, אחר כי הגדתי לך העתידות, שלא תאמר בהיותם, כי עצביך שהייתה עובד אותם בארצך עשום והם צוו והיו.
    וטעם צום – כדרך השם.
    I have even from the beginning, etc. This is the explanation;⁠1 I foretold thee coming events, in order that thou shouldst not say when they happened, that thy idols worshipped by thee in thy land had prepared them, that by their decree the events took place,
    Hath commanded them. It is the same expression as used of the Almighty (45:12)
    1. Of the connection between the divine predictions (ver. 3) and Israel's obstinacy (ver. 4).
    ולכך הגדתי לך מאז – באמור לך נביאיך שלום שלום מאתי,
    בטרם תבא השמעתיך – שלא תאמר עצבי עשם ופסלי ונסכי – הפסל שנסכתי לי,
    צום – וגזר עליהם להיות. ותחזור בך ולא הועיל, כי לעולם היית אומר שלא יבא צר ואויב עליך, כי האמנת לנביאיך שהיו אומרים לך שלום שלום.
    ואגיד – הגזירה העתידה לבא הגדתי לך אותה מאז בטרם תבא.
    פן תאמר – שאלו לא עשיתי זה, שמא היית אומר: עצבי עשם – עשה אלו הגזרות הבאות, ונסכי צוה אותה שיבאו.
    ואגיד לך מאז – הטעם זאת הבשורה אשר כבר השמעתי, רוצה לומר שוב בית שני, והפליג לתת סבה פועלת כי השמיע זאת הבשורה לנו טרם היותה.
    פן תאמר עצבי עשם – וסוג נתינת אלו הסבות ודומיהם ענין גדול.
    והוא אומרו ואגיד לך מאז בטרם תבא השמעתיך כדי שכאשר יבאו העתידות ההם לא תאמר שפסלך ועצביך הוא עשם וזהו פן תאמר עצבי עשם ופסליי ונסכי צום, כי מאחר שהנביא יעד עליהם שנים רבות טרם בואם הוא מופת חותך שמהאלהים הוא הדובר בו והוא אומרו
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

    עצבי – כן יקרא העכו״ם ע״ש שמעציב לב עובדיו קורא אליו ואינו נענה
    פסלי גלולים הנפסל מאבן.
    ונסכי – הנתך ממתכת.
    ואגיד לך – בעבור כל אלה הגדתי לך מפלת סנחריב מאז והשמעתיך טרם בואה כי פן תאמר בבואה העכו״ם עשה הדברים האלה ולא ה׳ פעל זאת לכן הקדמתי להשמיעך
    צוה צוה את הדברים ההמה וכפל הדבר במ״ש.
    ואגיד לך מאז – לפיכך הגדתי לך הגאולה הזאת בטרם תבא.
    פן תאמר עצבי עשם – על דרך שאמרו לירמיה ומאזא חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל וגו׳ {ירמיה מ״ד:י״ח}, ואין זה סותר למה שפירשתי למעלה (כ״ז:ט׳) על ״וזה כל פרי הסר חטאתו״, כי יצר עבודה זרה נתבטל אחרי שובם מן הגלות, אך במשך הגלות אי אפשר שלא נשארו קצת ההמון אדוקים בגלוליהם.
    א. {כן בפסוק. בכ״י שוקן ובדפוס ראשון: ״ומן אז״.}
    ואגיד לך מאז – לכן הוכרחתי עתה להגיד לך הנס מאז טרם שיבא, ור״ל אני מוכרח להגידו מאז אל הנביא ואחר זה בטרם תבוא הדבר השמעתיך על ידי הנביא שאז יפרסם הנביא את הדבר לפני בואו לאמר מחר יהיה האות הזה כי יראתי פן אם יבא הדבר פתאום תאמר עצבי עשם – והמאמרים מגבילים,
    ואגיד לך מאז פן תאמר עצבי עשם, בטרם תבוא השמעתיך פן תאמר פסלי ונסכי צום – ר״ל מה שהגדתי אל הנביא מאז בעת שגמרתי בלבי לעשות הנס, היה כי יראתי פן תאמר לא אני עשיתי את הדבר רק העצב והאליל עשהו, ומה שהוכרחתי להשמיעו ולפרסמו ע״י הנביא בטרם תבא והיינו קרוב לזמן ביאתו, כי אל״כ הגם שכבר הגדתי הדבר מאז ולא היית יכול לאמר שהפסל עשהו, עדן היית אומר הגם שה׳ עשהו, מ״מ היו הפסל והנסך המצוים על הדבר שעשה ה׳ שיבא, והם שלוחי האל להשלים את אשר עשהו, ולכן הייתי מוכרח בטרם בוא הדבר להשמיע שנית על ידי הנביא, למען תדעו שגם אני צויתי שיבא הדבר אשר עשיתי, (וכבר כתבתי למעלה (מ״ה) כי היו ביניהם שתי כתות, הכת הא׳ שחשבו שהפסל עצמו הוא אלהי, וזה קרא פה עצב, ואמר שתאמר עצבי עשם מצד שהוא אלוה, וכת ב׳ חשבה את הפסל רק אמצעי בין ה׳ בין האדם, ועליהם אמר שתאמר פסלי ונסכי צום, שה׳ היה העושה, אבל הפסל שהוא אמצעי בין ה׳ והעולם, צוה על הדבר שיצא לפועל).
    וָאַגִּיד – בעבור כל אלה הגדתי1 לְךָ על מפלת סנחריב2 מֵאָז, וּבְּטֶרֶם תָּבוֹא – בואה3 הִשְׁמַעְתִּיךָ הדבר על ידי הנביא4, פֶּן תֹּאמַר בבואה5 עָצְבִּי – העבודה זרה שלי6 עָשָׂם – עשתה את אלו הגזירות הבאות7, וּפִסְלִי8 וְנִסְכִּי9 צִוָּם – ציוה שיבאו10 ולא ה׳ פעל זאת, לכן הקדמתי להשמיעך את הדברים11 כי מאחר שהנביא התנבא עליהם שנים רבות בטרם בואם הוא מופת חותך שֶׁמֵּהָאֱלוֹהִים הדבר12:
    1. מצודת דוד.
    2. מצודת דוד.
    3. מצודת דוד.
    4. מלבי״ם.
    5. מצודת דוד.
    6. כן תקרא העבודה זרה על שם שמעציבה לב עובדיה, קורא אליו ואינו נענה (מצודת ציון).
    7. רד״ק.
    8. גלולים הנפסל מאבן (מצודת ציון).
    9. פסל הניתך ממתכת (מצודת ציון).
    10. רד״ק. וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד).
    11. ר״י קרא, מצודת דוד.
    12. אברבנאל. מלבי״ם מבאר מה שהגדתי אל הנביא מאז בעת שגמרתי בליבי לעשות את הנס, היה כי יראתי פן תאמר שלא אני עשיתי את הדבר אלא העצב והאליל עשהו, ומה שהוכרחתי להשמיעו ולפרסמו ע״י הנביא קרוב לזמן ביאתו, כדי שלא תאמר שהגם שה׳ עשהו מכל מקום היו הפסל והנסך המצווים על הדבר שעשה ה׳ שיבוא, והם שלוחי האל להשלים את אשר עשהו, ולכן הייתי מוכרח בטרם בוא הדבר להשמיעו שנית על ידי הנביא, למען תדעו שגם אני צויתי שיבוא הדבר אשר עשיתי, (כי היו ביניהם שתי כיתות, הכת האחת חשבו שהפסל עצמו הוא אלוה, וזה קרא פה עצב, והכת השניה החשיבה את הפסל כאמצעי בין ה׳ בין האדם, ועליהם אמר שתאמר פסלי ונסכי צום, שה׳ היה העושה, אבל הפסל שהוא אמצעי בין ה׳ והעולם, ציווה על הדבר שיצא לפועל).
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ו) שָׁמַ֤עְתָּֽ חֲזֵה֙ כֻּלָּ֔הּ וְאַתֶּ֖ם הֲל֣וֹא תַגִּ֑ידוּ הִשְׁמַעְתִּ֤יךָ חֲדָשׁוֹת֙ מֵעַ֔תָּה וּנְצֻר֖וֹת וְלֹ֥א יְדַעְתָּֽם׃
    You have heard. See all this. And you, will you not declare it? I have announced to you new things from this time, even hidden things which you have not known.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    שְׁמַעְתָּא הָא אִתְגְלִיאַת לְכָל עַמָא מַה דְאִתְגְלִיאַת לְכוֹן וְאַתּוּן הֲלָא תְחַווּן בְּסַרְתָּךְ חַדְתָּן מִכְּעַן וּנְטִירַן וְלָא יְדַעְתִּינוּן.
    פכמא סמעתהא אנט׳ר ג׳מיעהא ואנתם אליס יג׳ב אן תכ׳ברו בד׳לך אד׳ אסמעתך אלחואדת׳ מן אלאן ומחפוט׳את ליס תערפהא.
    ונצורות ולא ידעתם – ׳מבוצרים׳, כמו מבצרים שאין לחדור אליהם, כלומר שהם נסתרים, רחוקים לשאוף אליהם וקשים להשיגם, אלא בדרך גילוי נבואה בלבד.⁠1
    1. אבן כבלעם אינו נכנס לדיון בהבדלי המשמע השונים של ׳נצור׳. בשורש ׳בצר׳ משתמש גם ראב״ע על אתר, והמשמעות הכללית של המלה מצויה אצל ריב״ג באצול ערך ׳נצר׳. ת״י ורס״ג על אתר, ריב״ג שם ורד״ק על אתר מדגישים במיוחד את המשמע ׳שמורות׳.
    שמעת חזהא כולהב – שמעת הראשונות שהגדתי ראהג שבאו כלם.
    ואתם הלא תגידו – ותעידוני אשר לא נפל דבר.
    השמעתיך חדשות – מעולם, עתה אני חוזר ומשמיעכם חדשות שהם חדשות לכם, ולפני הם גלויות מעולם.⁠ד
    ונצורות – ושמורות באוצרותיי, ואתם לא ידעתם.
    א. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 778: ״חוזה״.
    ב. כן בכ״י אוקספורד פוק׳ 127, סינסינטי 653, וטיקן 94, וכן בנוסח שלנו. בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וכן בהרבה כ״י של המקרא: ״כולם״.
    ג. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778: ״ראו״.
    ד. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260. בדומה בכ״י ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94, אך באלו כתוב: ״מעתה – עתה אני חוזר...⁠״. בכ״י לוצקי 778 הושמט ע״י הדומות: ״עתה אני חוזר... גלויות מעולם״.
    You have heard, see all of it You have heard the first ones that I told; see that all of them have come about.
    and you, will you not tell and testify for Me that nothing failed?
    I let you hear new things from now Now I come back and let you hear new things that are new to you, but to Me they are revealed from time immemorial.
    and hidden things and things guarded in My treasure houses, and you did not know them.
    שמעת חזה כולהא – שמעת שהגדתי ראשונות מאז בטרם תבאנה, חזהב שקיימתי כל מה שהבטחתי.⁠ג
    ואתם הלאד תגידו – אם לא קיימתים כשם שהבטחתי, וממהה שקיימתי ראשונות תאמינו לי שאקיים חדשות שהשמעתיך מעתה.
    ונצורות – שמורות, כלומר שאשמור הבטחתי.
    א. כן בפסוק ובכ״י פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״כולם״.
    ב. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״זה״.
    ג. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״שהבטחתני״.
    ד. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״לא״.
    ה. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״ומה״.
    שמעת – מה ששמעת ראה, הכל בא.
    ואתם הלא תגידו – כי כן הוא, הנה השמעתיך חדשות מעתה.
    ונצורות – שהם נצורות והטעם אצל השם.
    Thou hast heard, see all this. What thou hast heard, all has come.
    And will not ye declare that this is the case? Behold, I have shewed thee new things from this time,
    even hidden things, that are kept (בצורות═נצורות1) with the Omniscient alone.
    1. The word כמו comp. seems to have been omitted in the Hebrew text.
    שמעת אותם ממני חזה כלה – שמאתי יצא הכל.
    ואתם – שבדור הזה שראיתם בעיניכם הלא היה לכם להגיד לבניכם גבורותי ונפלאותי ולהאמין בי, ולא עשית.
    גם עוד השמעתיך חדשות – כגון של נבוכד נצר,
    ונצורות – וצפונות ושמורות אתי שלא ידעתם מעולם.
    שמעת חזה כלה – שמעת אותה הגזרה כמו שהשמעתיך, ראה אותה, כלה באה.
    ואתם הלא תגידו – וכי תכחישו מה שראיתם בעיניכם? והנה השמעתיך עוד חדשות מעתה, העתידות לבא, והוא חרבן בבל כמו שיספר.
    ונצורות – שמורות אצלי, ולא ידעתם אותם.
    שמעת חזה כולה ואתם הלא תגידו אותה לבניכם ובניכם לבניהם השמעתיך חדשות מעתה ונצורות ולא ידעתם רוצ׳ לומר השמעתיך חדשות מעתה והם מפלת סנחריב ומחרבן בבל וענין כורש, ואומרו עליהם מעתה רוצה לומר שהיו קרובות לבוא, ואמר ונצורות על הגאולה העתידה שהם דברים סתומים וחתומים ושמורים לעת קץ וכמו שכתב מרע״ה הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרתי (דברים לב, לד), ועל כולם אמר ולא ידעתם כלומר שלא היית יודע אותם אם לא מפי הנבואה ואיך תאמר אם כן פסלי עשם.
    (ו-ז) [שָׁמַעְתָּ] חֲזֵה. כל הפרשה כֻּלָּהּ1, וְאַתֶּם עתה, הֲלוֹא תַגִּידוּ שהִשְׁמַעְתִּיךָ [חֲדָשׁוֹת] – דברים שנִבְרְאוּ עַתָּה, וְלֹא מֵאָז במערכת2: [וְלִפְנֵי יוֹם] וְלֹא שְׁמַעְתָּם. מחוזים בכוכבים3:
    1. ׳שמעת הראשונות שהגדתי, ראה שבאו כולם׳ (רש״י), כלומר, שמעת אז שאמרתי שכן יהיה, ׳חזה׳, ותראה את כל פרשת קריעת ים סוף, ותראה שהתקיים כפי שאמרתי.
    2. שלא היה צריך לבוא לפי מערכת הטבע בכוכבים ובמזלות, כי כל דבר שבא בדרך הטבע, היה צריך לקרות לפי סדר הילוך הכוכבים והמזלות המשפיעים בעולם, וגם הדבר הנעשה עכשיו היה ידוע ומיועד לבוא ׳מאז׳, ואילו מה שבא שלא כדרך הטבע ׳עתה נברא׳.
    3. אפילו לפני יום אחד לא שמעתם שיבואו אלה הדברים מן החוזים בכוכבים, אף על פי שיכולים לראות ביותר בהירות מה שעתיד להיות בקרוב.
    חזה – ענין ראיה.
    ונצורות – שמורות כמו נוצר תאנה (משלי כ״ז:י״ח).
    שמעת – מפי הנביאים שמעת מה שגזרתי על סנחריב ועתה ראה הכל כי כן באה
    ואתם הלא תגידו אשר לא נפל דבר.
    השמעתיך – מעתה אשמיע אותך חדשות והוא מפלת בבל.
    ונצורות – שמורות עמדי ואתם לא ידעתם אותם.
    שמעת חזה כלה – המפרשים כלם פירשו כבר שמעת הנבואה, ועתה ראה איך היא מתקיימת – וזה נגד הנגינה. ולי נראית דעת בעל הטעמים נכונה מאד, והמקרא מסורס, חזה שמעת כלה, כלומר רְאֵה, הלא שמעת כלה, הלא הגדתי לך כל פרטי המאורע בטרם היותו, ואתם הלא תגידו כי אמת שכן הגדתי.
    השמעתיך חדשות מעתה – מן הזמן הזה שאנחנו בו (בימי ישעיה) השמעתיך מאורעות חדשים וזרים, ונצורות ושמורות עמי שלא היה אפשר לך לדעת אותם קודם בואם. ועיין ירמיה ל״ג:ג׳, ומשם ראיה כי נבואות אלו קודם לירמיהו נאמרו.
    שמעת – אמנם גם בתחבולה זו לא פעלתי מאומה כי הלא שמעת כל החזיון – שמעת כי העידו הנביאים על המופתים האלה מכבר, ומ״מ ואתם הלוא תגידו הלא מ״מ תגידו זאת, עצבי עשם ופסלי ונסכי צום כי בכל זאת אתם מיחסים נסים האלה להטבע או להפסילים לכן צריך אני לתחבולה אחרת שע״י תאמין לדברי, והוא כי השמעתיך חדשות מעתה מעתה אשמיע אותך נסים חדשים שלא היו דוגמתם לעולמים, וגם יהיו נצרות דברים שמורים בלבי שלא גליתים אל הנביא ולא ידעתם קודם בואם, כמו שיבאר.
    מפי הנביאים1 שָׁמַעְתָּ את מה שגזרתי על סנחריב, ועתה2 חֲזֵה – רְאֵה3 כי גְּזֵרָתִי4 כֻּלָּהּ – באה5, וְכי6 אַתֶּם7 תכחישו מה שראיתם בעיניכם?!⁠8 הֲלוֹא תַגִּידוּ ותעידוני שלא נפל דבר9, ועתה אני10 הִשְׁמַעְתִּיךָ – אשמיע אותך11 עוד12 חֲדָשׁוֹת העתידות לבוא13 מֵעַתָּה14, והן חורבן בבל15 ומפלתה16 ועניין כורש17, וּנְצֻרוֹת – ודברים השמורים בליבי18 שלא גליתים לנביא19 וְלֹא יְדַעְתָּם אותם20 מעולם21:
    1. מצודת דוד.
    2. מצודת דוד.
    3. מצודת ציון.
    4. מצודת דוד.
    5. מצודת דוד.
    6. רד״ק.
    7. אלו שבדור הזה שראיתם בעיניכם (ר״א מבלגנצי).
    8. רד״ק.
    9. רש״י, מצודת דוד.
    10. רש״י, מצודת דוד.
    11. מצודת דוד.
    12. רד״ק.
    13. רד״ק.
    14. כלומר שהם קרובות לבוא (אברבנאל).
    15. רד״ק.
    16. מצודת דוד. וממה שקיימתי את הראשונות תאמינו לי שאקיים חדשות שהשמעתיך מעתה (ר״י קרא).
    17. אברבנאל.
    18. רד״ק, מצודת דוד. אברבנאל מבאר נצורות על הגאולה העתידה שהם דברים סתומים וחתומים ושמורים לעת קץ, כמו שכתוב (דברים לב, לד) ״הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי״.
    19. מלבי״ם.
    20. רד״ק.
    21. ר״א מבלגנצי. כלומר, החדשות שאשמיעכם הם חדשות לכם, אבל לפני הם גלויות מעולם ונצורות ושמורות באוצרותי ואתם לא ידעתם אותם (רש״י). מלבי״ם מבאר כדי שלא תייחסו את הניסים שאני עושה לטבע או לפסלים, לכן צריך אני לתחבולה אחרת שעל ידה תאמין לדברי, ומעתה אשמיע אותך ניסים חדשים שלא היו דוגמתם לעולמים, וגם יהיו נצורות, דברים שמורים בליבי שלא גליתים לנביא ולא ידעתם קודם בואם.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ז) עַתָּ֤ה נִבְרְאוּ֙ וְלֹ֣א מֵאָ֔ז וְלִפְנֵי⁠־י֖וֹם וְלֹ֣א שְׁמַעְתָּ֑ם פֶּן⁠־תֹּאמַ֖ר הִנֵּ֥ה יְדַעְתִּֽין׃
    They are created now, and not from of old, and you did not hear them before this day; lest you should say, "Behold, I knew them.⁠"
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    כְּעַן אִתְבְּרִיאָה וְלָא מִבְכֵן וּקְדָם יוֹם מֵיתֵיהוֹן וְלָא בְסַרְתִּינוּן דִלְמָא תֵימַר הָא יְדַעְתִּינוּן.
    ומא קד כ׳לק ולם תעלם בה מן חין וקבל יום כונה לם תסמע בה כילא תקול אני קד ערפתה.
    עתה יבראו ולא מאז הם.
    ולפני יום – היותם אני משמיעם.
    ולא שמעתם – עד היום.
    ולפני יום – מוסב על השמעתיך (ישעיהו מ״ח:ז׳) האמור למעלה.
    Now they have been created and not from then are they.
    and before the day that they take place I let you hear of them.
    and you did not hear them until this day. The words, "and before the day,⁠" refer back to "I let you hear,⁠" as stated above.
    עתה נבראו – נגזרו.
    ולפני יום – שהודעתיך, לא שמעתם, והוי״ו כפ״א רפה בלשון ישמעאל כמו ביום השלישי וישא אברהם (בראשית כ״ב:ד׳).
    נבראו They are decreed.⁠1
    And before the day, on which I told you. ולא שמעתם Thou heardest them not.2 The ו introduces the principal sentence, as فَ in Arabic; comp. אברהם ביום השלישי וישא when the third day came, Abraham lifted up (Gen. 22:4)
    1. A. V., They are created. Comp. Ibn Ezra on 40:28, note 61.
    2. Ibn Ezra here explains the words Yea, thou hast not heard, etc., as a repetition of Thou heardest them not of the preceding verse for the sake of
    שעתה – מחדש נבראו.
    ולפני יום – זה שבראתים לא שמעתם מאחר. ולכן קידמתי להשמיעם לך פן תאמר בעת בואנה הנה ידעתים מתמול שלשם על ידי פסלי ונסכי.
    עתה נבראו – העת שיצאו מפי השם הוא עת בריאתם.
    ולפני יום – ולא לפני היום הזה שאני מגידם, שמא תאמר הנה ידעתון, זה לא היה, כי עתה נבראו ולא ידעתם ולא שמעתם עד עתה.
    עתה נבראו – וכבר קדם שכל זה היה ונברא ונשמע מקדם מהאמר כמה פעמים, והכונה בזה על זה הענין הסודי מענין החיות הארבע ובפרט הנזכר בכאן מהראשונה והשנית והכל אמת וצדקו יחד. וראה כי נתן הסבה במה שהוא מגלה להם זה היום, רוצה לומר עוד נפילת החיה הראשונה וקום השניה, בעבור שלא יאמר עצבי עשם וגו׳, ועוד פן תאמר הנה ידעתין, ונתן סבה מיוחדת למה.
    ואמנם אומרו עתה נבראו לא מאז ולפני יום הוא לפי שהידיעה כמו זכר הפלוסוף היא תלויה בנמצא וקנויה מהמציאות, ולכן הדבר קודם היותו לא הוא ולא סבותיו לא יהיה דרך לאד׳ לדעתו, ולזה אמר כנגד אותם הפושעים המיחסים הדברים לפסילים אין לכם שתאמרו שלא תוכלו לדעת הדברים האלה לפי שאין להם מציאות כלל, אינו כן כי עתה נבראו כי בעת שיצאו מפי השם ונגזרו מלפניו כבר יש להם מציאות שתתלה בו הידיעה, וזה אומרו עתה נבראו ולא מאז רוצה לומר ולא קודם לכן כי גליות ישראל וגאולתם נבראו ונגזרו לפניו יתברך מעת חטאתם עם היות שעדיין לא הגיע זמנם והוא אומרו ולפני יום, ועם כל זה ולא שמעתם לפי שאין לכם נבואה ולא אלוה מגיד אותה ולכן אמר כמהתל פן תאמר הנה ידעתין כלומר האם תאמר שכבר היית יודע כל זה באמת אינו כן.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

    עתה נבראו – כי בעת שיצאו הדברים מפי ה׳ היא עת בריאתם.
    ולא מאז ולפני יום – ולא מכבר ולא אפי׳ לפני יום הזה ולא שמעתם הדברים האלה עד הנה.
    פן תאמר – שמא תאמר הנה ידעתיו וכאומר זה לא היה כי עתה נבראו ואיך א״כ תדעו.
    עתה נבראו – הדברים שאני מגיד לך הם דברים שיתקיימו לשעתם דרך נס, ולא היו כמוהם מעולם.
    עתה – הנביא מעמיד עצמו בזמן בוא דברו.
    ולפני יום ולא שמעתם – דברים שאפילו יום אחד קודם היותם לא היית יכול לשמוע אותם מפי אדם, כי לא היה אדם משער בלבו דברים זרים כהמה.
    פן תאמר הנה ידעתין – באופן שלא תוכל לומר כבר הייתי יודע מעצמי הדברים האלה שאתה מגיד לי. וגיזניוס למעלה מ״א:כ״ו רצה להבין מן המקרא הזה כי עניני כרש לא הגידם אדם קודם בואם, ואף לא נביאי השם. והנה בכמה מקומות כתוב כאן שהנביא מגיד ומשמיע הענינים ההמה זמן הרבה קודם היותם. והנה הדבר ברור כי אף אם נצחון כרש את בבל היה אפשר לבן אדם להבינו בטרם יהיה, הנה גזרתו לשלח את ישראל לארצם בכבוד ובמתנות לא יתכן שישער אותו שום אדם, ויפה אמר הנביא ולפני יום ולא שמעתם.
    עתה – מפרש דבריו, מה שאמרתי שהשמעתי חדשות מעתה הוא כי עתה נבראו ולא מאז – ר״ל כי בכל הנסים שעשה ה׳ עד הנה לא ברא יש מאין רק יש מיש, והיה הנס המרת צורה בצורה, כמו שנתהפך המטה לנחש, והמים לדם, טבע הנוזלים לעמוד, תנועת השמש לידום וכדומה, ובנסים האלה לא היה להם עודף על הטבע רק מה שנעשה בזמן מבלתי זמן, שמה שיצוייר שיעשה מעצמו בימים רבים ועתים רחוקות כי הטבע תשנה צורת הדברים תמיד, נעשה בדבר ה׳ מזולת זמן ומבלעדי הסבות הטבעיות הצריכות לזה, והיה לפתע פתאום, ולכן בכל האותות והמופתים היה הנביא מגיד ביאתם ומגביל זמן בואם, כי זה היה עקר האות והמופת שבאו בזו הרגע שהגביל האיש האלהים, ואחר שמבואר אצלינו תמיד ההבדל בין בריאה ליצירה ועשיה, שפעל ברא מורה בריאת עצם הדבר יש מאין, מבואר שהנסים כולם לא נבראו רק נוצרו ונעשו, ר״ל כי הבריאה שהוא עצם הדבר זה נעשה בששת ימי הבריאה שאז ברא ה׳ יש מאין, ולא עתה בעת הנס כי הנס לא המציא עצם הדבר רק שינה צורתו לצורה אחרת, ויצר או עשה הדבר שנברא מכבר. וזה מבואר כי עת יברא ה׳ בריאה חדשה בדרך נס עד שגם עצם הדבר ימצא לשעתו יש מאין, זה לא יטעו גם הקוסמים והמכשפים בלטהיהם ליחסו אל איזה כח מכחות הטבע כוכב או מזל ודומיהם, כי גם לפי דעתם לא יפעלו אלה רק להמיר צורה בצורה לא להמציא עצם הדבר יש מאין, ובזה אומר ה׳, כי דעתו להשמיעם חדשות מעתה והוא נסים כאלה אשר עתה נבראו ולא מאז שגם הבריאה שלהם שהיא הוצאת עצם הדבר יש מאין יולד עתה, ונסים כאלה הם חדשות כי כל הנסים הקודמים נבראו מאז ועתה רק נוצרו ונעשו, כי לא שינה רק צורת החומר הנמצא בששת ימי הבריאה, ובמה שיעשה נסים כאלה לא יוצרך לגלות הדבר אל הנביא טרם היותו, כי בזה אין עקר המופת מה שנעשה בזמן מזולת זמן וברגע המוגבל, כי מופת הזה אין ביד הזמן והטבע לעשותו כלל בשום עת וזמן, כי הטבע כל פעולותיה רק המרת הצורות ולא תוציא חומריים חדשים כנודע, ולכן הנסים האלה הם נצרות ולא ידעתם ומפרש ולפני יום ולא שמעתם בנסים האלה שאברא עתה יש מאין אעלימם ממך ולא אגלם להנביא טרם בואם פן תאמר הנה ידעתין כי אז לא יהיה חדושם גדול בעיניך כ״כ, כי א״צ לגלותם תחלה, אחר שהמופתים האלה אינם תלוים בהגבלת הזמן כנזכר.
    החדשות הללו שאמרתי1 עַתָּה בזמן שיצאו מפי ה׳2 נִבְרְאוּ – נגזרו3 וְלֹא מֵאָז – מכבר4, וְאפילו לא5 לִפְנֵי הַיוֹם הזה שאני מגידם6, וְלֹא שְׁמַעְתָּם – שמעתם את הדברים האלה7 עד היום8, והקדמתי להשמיעם לך9 פֶּן תֹּאמַר בעת שיבואו10 הִנֵּה יְדַעְתִּין – ידעתי אותם מתמול שלשום על ידי פְּסִילַי וּנְסִיכַי11:
    1. בפסוק הקודם ״הִשְׁמַעְתִּיךָ חֲדָשׁוֹת מֵעַתָּה״ (מלבי״ם).
    2. רד״ק, מצודת דוד.
    3. אבן עזרא.
    4. מצודת דוד.
    5. מצודת דוד.
    6. רד״ק. ורש״י מבאר לפני יום היותם.
    7. מצודת דוד.
    8. רש״י.
    9. ר״א מבלגנצי.
    10. ר״א מבלגנצי.
    11. ר״א מבלגנצי. ולכן לא תוכלו לומר זאת כי עתה נבראו ואיך אם כן תדעו?! (רד״ק, מצודת דוד). מלבי״ם מבאר כי בכל הניסים שנעשו עד עתה לא היתה בריאה חדשה אלא רק שינוי צורה יש מיש, כמו הפיכת המטה לנחש שהוא דבר קיים ששינה את צורתו, וכן הפיכת המים לדם ושאר הניסים, אולם החדשות שאעשה יהיו דברים חדשים שעתה נבראו ולא היו קיימים, ולפני יום לא שמעתם על הניסים האלה שאברא עתה יש מאין, כי אעלימם ממך ולא אגלם לנביא טרם בואם, פן תאמר הנה ידעתים ואזי הם לא יהיה חידוש גדול בעיניך כ״כ, ובזה לא יוכלו גם המכשפים לייחס את הנס לכוחות הטבע, כי לפי דעתם כוחות הטבע אינם יכולים לברוא יש מאין.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ח) גַּ֣ם לֹֽא⁠־שָׁמַ֗עְתָּ גַּ֚ם לֹ֣א יָדַ֔עְתָּ גַּ֕ם מֵאָ֖ז לֹא⁠־פִתְּחָ֣ה אׇזְנֶ֑ךָ כִּ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ בָּג֣וֹד תִּבְגּ֔וֹד וּפֹשֵׁ֥עַ מִבֶּ֖טֶן קֹ֥רָא לָֽךְ׃
    Yes, you did not hear. Yes, you did not know. Yes, from of old your ear was not opened; for I knew that you would deal very treacherously, and were called a transgressor from the womb.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    אַף לָא שְׁמַעְתְּ לְמִלֵי נְבִיַיָא אַף לָא קַבֵּילְתָּא אוּלְפַן אוֹרַיְתָא אַף לְפִתְגָמֵי בִּרְכַּן וּלְוָטִין קְיָמִי דַאֲקֵמִית עִמְכוֹן בְּחוֹרֵב לָא אַרִיכֵינְתָּא אוּדְנָךְ לְקַבָּלָא אֲרֵי גְלֵי קֳדָמַי דְשַׁקָרָא תְשַׁקֵר וּמְרוֹד מִמְעַיִן יִתְקְרֵי לָךְ.
    גם לא שמעת גם לא ידעת – מדבר בעמלק ובהמן שיצא מחלציו, אמר הקב״ה הא רשע נזדווגת לבני לא ידעת בנסים שעשיתי להם במצרים כמו שנאמר וידעו מצרים כי אני י״י, גם לא שמעת בנסים שעשיתי להם בים שמעו עמים ירגזון, גם מאז לא פתחה אזנך לא שמעת שירה שאמרו לי בני בים אז ישיר משה ובני ישראל, אלא ידעת ושמעת אלא שאתה קשה עורף כי ידעתי כי בגוד תבגוד, ולא מעכשו אלא עד שאתה במעי אמך ופושע מבטן קורא לך, אלא בחייך אומה זו מסורה לך ומה אני מכין לך לתלות אותך בקורה שנאמר קורא לך, ושל חמשים אמה לך ל׳ שלשים ך׳ עשרים הרי חמשים.
    בל לם תסמע בל לם תעלם בל לם יתקדם אלי סמעך בהא מן חין לאני עלמת אנך סתגדר ואלכאפר מן חאל אלבטן סמית.
    גם מאז לא פתחה אזנך – במשמע של ׳פֻתחה׳, כמו ״פתח הסמדר״ (שיר השירים ז׳:י״ג),⁠1 ושימוש מושאל זה שכיח בשפתנו.⁠2
    1. צורת הפיעל פה היא בעלת תפקיד של פועל עומד, שלא כרגיל. השווה ריב״ג באללמע עמ׳ 140 (רקמה עמ׳ קסד) ורד״ק על אתר.
    2. כוונת אבן בלעם היא כנראה לעניין המשמע האידיומטי שבו מקושר השורש ׳פתח׳ לאוזן, ולא למשמע של ׳מג׳אז׳ כשימוש לשון שלא לפי המקובל (היינו: פעל פסיבי).
    גם לא שמעת וגו׳ – אף לא שמעת למילי נבייא, אף לא קבלת אולפן אוריתא, אף לפתגמי ברכן ולווטין דאקימית עמכון בחורב לא ארכנתא אודנך.
    כי ידעתי בגוד תבגוד – כשירדתי להצילך מיד מצרים גלוי היה לי שסופך לבגוד בי, ואף על פי כן שמרתי שבועת אבות. וזהו שנאמר: ראה ראיתי את עניא עמי (שמות ג׳:ז׳) – שתי ראיות רואה אני שסופן למרוד, ומכל מקום ראיתי את עניב עמי. כך דרש ר׳ תנחומא.
    ופושע מבטן – משהייתם במצרים, כמו שמפורש ביחזקאל: ואודע להם בארץ מצרים וגו׳ ואומר אלהם וגו׳ (יחזקאל כ׳:ה׳).
    א. כן בכ״י אוקספורד 165, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3260: ״עוני״. בכ״י לוצקי 778: ״עניי״.
    ב. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, אוקספורד 34, וטיקן 94, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 778: ״עניי״.
    Neither did you hearken Jonathan renders: Neither did you hearken to the words of the prophets, neither did you accept the teaching of the Torah, nor did you bend your ear to the words of the blessings and the curses of My covenant that I established with you at Horeb.
    for I knew that you would deal treacherously When I came down to save you from the hands of the Egyptians, it was revealed to Me that you would eventually deal treacherously. Nevertheless, I kept the oath of the Patriarchs. This is what is stated: "I saw the affliction of My people" (Shemot 3:7). [The Hebrew expression for "I saw,⁠" is רָאֹה רָאִיתִי, a double verb form, which denotes] two seeings. I see that they will eventually deal treacherously, but, nevertheless, I saw the affliction of My people. Rabbi Tanhuma expounded it in this manner.
    and...transgressor from the womb Since you were in Egypt, as it is related in Yechezkel: "And I made Myself known in the land of Egypt, etc. (v. 7) and I said to them, [Cast away, each man the abominations of his eyes, and do not contaminate yourselves with the idols of Egypt]" (20:5).
    גם לא ידעת גם לא שמעת – החדשות שאני משמיעך מעתה.
    גם מאז בטרם הגדתים לא פתחתא אזניך – לשומעם מפי אחרים, ונצורות שהשמעתיך מעתה, על מה אני מקדים ומשמיעם בטרם תבאנה.
    כי ידעתי בגוד תבגוד – ותכפור בכח אלהותי כשתבא הישועה, ותתלה אותה בעבודה זרה שלך.
    ופושע מבטן קורא לך – ממרים הייתם עם י״י מיום דעתי אתכם (דברים ט׳:כ״ד).
    א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״פתחה״.
    גם וגו׳ – באמת שלא שמעת, או הטעם ידעתי כי לא תשמע, שתבגוד בי ולא תאמי׳ (בי) בדברי.
    וטעם מבטן – כי ידעתיך מעת היותך, והפך זה בטרם אצרך בבטן (ירמיהו א׳:ה׳) והנה קראו פושע, והטעם על הגזרות, ועוד אפר׳ זה בתחלת ספר ירמיהו.
    לא פתחה אזנך – עצמה, דרך קצרה.
    Yea, thou knowest not, etc., I knew, etc. That is, I know it for certain, that thou hast not heard of it,⁠1 or I knew it,⁠2 that thou wouldst not listen, that thou wouldst be treacherous against me, and not believe in my words.
    From the womb. I knew thee3 since thou camest to existence. In the opposite sense4 this expression is used in Jer. 1:5: Before I formed thee in the belly, I knew thee. And thou wast called a transgressor from the womb. This refers to the decrees of the Almighty.⁠5 I shall fully explain this subject in my commentary on the book of Jeremiah.⁠6
    פתחה Hath opened7 itself; it is an elliptical expression.
    1. Ibn Ezra here explains the words Yea, thou hast not heard, etc., as a repetition of Thou heardest them not of the preceding verse for the sake of
    2. According to this explanation the words I knew it are understood; and the past tenses ידעת שמעת, are here used instead of the future.
    3. The accents are against this explanation; they join מבטן with ופשע; 'And one that transgresseth from the womb, that is a sinner from his earliest youth; while according to Ibn Ezra מבטן is joined with קרא לך : Thou art called from thy birth a sinner.
    4. That is, in a good sense.
    5. Which fix the destinies of man before he is born.
    6. Ibn Ezra alludes here to the contradiction that seems to be implied in the fact, that on the one side the destinies of man are settled before his birth, and on the other side, free-will is conceded to him ; as here the one has been appointed to be a prophet, the other a sinner. Ibn Ezra promises to explain it fully in his commentary on Jeremiah, which seems either to have never been written, or if written, not to be known.
    7. A. V., Thine ear was not opened.
    גם לא שמעת – מנביאיך ומפסלך ונסכך,
    גם לא ידעת – מעצמך מחכמתך שתחכם ותשכיל להבין אחריתך שסופך לגלות.
    גם מאז – שהשמעתיך אני על ידי נביאיי וגם מאז שבאו לא פתחה אזנך – להבין ולשוב.
    ולפי שידעתי כי בגוד תבגוד ופושע מבטן קורא לך.
    גם לא שמעת – יש לפרשו דבק בפסוק שלפניו.
    והנכון לפרשו בפני עצמו, אמר לו דרך תוכחה: גם לא שמעת מה שצויתיך, כלומר לא קבלת, גם לא ידעת כי סרו המצות מלבבך ושכחתם, והנה לא ידעת אותם.
    גם מאז – לא היה עתה תחילת בוגדך, כי גם מאז הדורות שעברו לא פתחה אזנך לקבל דברי. וחירק הפ״א מקום שורק, וכן ופתחו שעריך (ישעיהו ס׳:י״א), פתח הסמדר (שיר השירים ז׳:י״ג). והנכון שיהיו כמשמעם מבנין פיעל, והם פעלים עומדים.
    בגוד תבגוד – בכל דור ודור יש בך בוגדים.
    כי... מבטן – ר״ל מעת היותך לי לעם פשעת בי, וכן קרא לך פושע כי במדבר פשעת בי כמה פעמים, כי מי שהוא פושע פעם אחת לא יקרא פושע, אלא מי ששונה תמיד בפשעו יקרא פושע.
    או פירוש מבטן – כי הרשע יש קצת ממדותיו בטבע יצירתו, וכן הצדיק, כמו שאמר ברשעים: זורו רשעים מרחם תעו מבטן דוברי כזב (תהלים נ״ח:ד׳), וכן אומר על הצדיק: בטרם אצרך בבטן ידעתיך (ירמיהו א׳:ה׳).
    לא שמעת גם לא ידעת גם מאז וגו׳, כי ידעתי בגוד תבגוד וגו׳, עד שגם בצאתך ממצרים כן היה, וזאת הסבה הוא סוד גדול ואוצר י״י יבוא.
    גם לא שמעת גם לא ידעת גם מאז לא פתחה אזנך, והנה אמר בזה ג׳ לשונות אולי יהיה כנגד השלש גליות והתחיל מהאחרון מהם באומרו גם לא שמעת הגלות הגדול העתיד להיות והגאולה האחרונה הכוללת, גם לא ידעת בגלות בבל וגאולתו ע״י כרש כמו שזכרתי, גם מאז לא פתחה אזנך בגלות מצרים שכבר עבר זה שנים רבות שלא נתגלה לך ענינו ואמתתו כי אם מפי הנבואה, והצד השוה בכולם כי ידעתי בגוד תבגוד ופושע מבטן קורא לך כלומר שכל אחד מהגליות היו על חטאתיך ובגידותיך כי גם גלות מצרים היה בחטאת השבטים ולכן אמר ופושע מבטן קורא לך.
    [גַּם] לֹא שָׁמַעְתָּ. מחוזים בכוכבים: גַּם לֹא יָדַעְתָּ. מאובות וידעונים: [גַּם מֵאָז] לֹא פִתְּחָה אָזְנֶךָ. כמוהו מעולם1: [כִּי יָדַעְתִּי בָּגוֹד] תִּבְגּוֹד. בברית אבות2:
    1. נכתב במקום ׳איפשרותן׳ שנמחק, וכוונתו, שלא עלה בדעתך שדבר כזה יכול לבוא, ובנוסח המתוקן הוסיף לבאר שלא שמעת דבר כמוהו מעולם, ולכן לא הייית יכול לחשוב על דבר כזה.
    2. ׳בגידה׳ שייכת במקום שיש ברית, ראה בהושע ׳וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית שָׁם בָּגְדוּ בִי׳, ובמלאכי (ב י) ׳מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ׳, וכן שם (פסוק יד).
    גם לא שמעת – ר״ל כי הנך רואה שאני לבד מגיד דבר טרם היותה עכ״ז גם לא שמעת אמרי לקבל אותם גם לא ידעת אותם כי הסרתם מלבך.
    גם מאז – ר״ל לא עתה תחילת הבגידה כי גם מאז מזמן רב לא פתחת אזניך לשמוע אמרי.
    כי ידעתי – יודע אני שבכל דור ודור אתה בוגד בי ולך יקרא פושע מבטן כי מעת יצאת מבטן רוצה לומר מעת שבחרתך לי לעם אתה פושע בי.
    גם לא שמעת – השמעתיך חדשות שלא היה אפשר שתשמע אותן מזולתי, ושלא היה אפשר שתדע אותן, ושאם היו מגידים אותן לך לא היו הדברים נכנסים באזניך, וכל זה עשיתי מפני שידעתי שאתה בוגד ופושע.
    לא פתחה אזנך – לא פתחה עצמה לקבלם, כלומר לא היו הדברים נכנסים באזניך.
    פתחה – כמו ופתחו שעריך תמיד (למטה ס׳:י״א), פתח הסמדר {שיר השירים ז׳:י״ג} פתח את עצמו, ועיין למעלה ל״ד:ה׳. והמפרשים פירשו לא רצית לשמוע אלי, ולפי זה אין כי ידעתי עולה יפה. וגיזניוס שונה באולתו ומפרש לא נתגלו לך הדברים בנבואה בטרם בואם.
    גם לא שמעת גם מאז לא פתחה אזנך – כמו גם לי גם לך לא יהיה,
    ומאז – מוסב על השמעתיך חדשות מעתה, וגם מאז שאשמיע זאת לא פתחה אזניך.
    בגוד ופשע – הבגידה תהיה המרמה נגד ברית רעים, אוהבים, איש ואשתו, והפשיעה היא מרידת העבד נגד אדונו לכן על המרמה להכחיש הנפלאות תפס בגידה, ועל מרדם בה׳ אדוניהם. פשע.
    גם לא שמעת – שב לאמר אבל מה יועילו כל התחבולות האלה, ידעתי כי גם אם לא שמעת, וגם אם לא ידעת – בכל זאת ידעתי כי גם מאז לא פתחה אזנך – ור״ל ידעתי כי הגם שלא שמעת הנס שאני רוצה לבראות יש מאין מפי הנביא, והגם שלא ידעת אותו ר״ל שלא תוכל להשיג ממנו שום ידיעה בעת יבוא, כי הבריאה יש מאין הוא דבר שלא השגנו בחוש וא״א לדעת אותו כלל, בכל זה גם אם אעשה הנס הגדול הזה ידעתי כי גם אז בעת ההיא לא תפתח אזנך לשמוע לדברי כלל,
    כי ידעתי בגוד תבגוד ר״ל שאם היה חסרון אמונתך עד עתה מפני הסכלות וחסרון ידיעה, אז היה התחבולה הזאת מהנסים שיבראו יש מאין מועיל, אבל אני ידעתי שחסרון אמונתך אינו מצד חסרון ידיעה כי אתה ידעת האמת, אתה ידעת שלא הפסל והטבע עושה זאת, רק אתה בוגד בזדון, עד שראוי לקרא לך בשם פושע מבטן כאילו טבעך נותן שתהיה פושע ומורד, ואתה מוטבע ע״ז מלידה ומבטן ומהריון.
    הנך רואה שאני לבד מגיד דבר טרם היותו, ועם כל זה1 גַּם לֹא שָׁמַעְתָּ אֳמָרַי שציוויתיך לקבל2, וְגַּם לֹא יָדַעְתָּ אותם כי הסרתם מליבך ושכחתם, ובגידתך לא התחילה רק עכשיו כי3 גַּם מֵאָז הדורות שעברו4 לֹא פִתְּחָה אָזְנֶךָ לשמוע אַמָּרַי5 ולקבל דְּבָרָי6, וכשירדתי להצילך מיד מצרים גלוי היה לי שסופך לבגוד בי7, כִּי יָדַעְתִּי – יודע אני שבכל דור ודור8 בָּגוֹד תִּבְגּוֹד בי9, וּפֹשֵׁעַ מִבֶּטֶן10 קֹרָא – יִקָּרֵא11 לָךְ, ולמרות כל זאת שמרתי על שבועת האבות12:
    1. מצודת דוד.
    2. רד״ק, מצודת דוד.
    3. רד״ק, מצודת דוד.
    4. רד״ק.
    5. מצודת דוד.
    6. רד״ק. ורש״י מבאר אף לא שמעתם לדברי נביאי וגם לא קבלתם את דברי התורה, ואף לברכות וקללות בחורב לא היטתם אוזנכם.
    7. רש״י.
    8. מצודת דוד.
    9. מצודת דוד. שבכל דור ודור יש בך בוגדים (רד״ק).
    10. רוצה לומר מעת שבחרתיך לי לעם (מצודת דוד). ורש״י מבאר מאז שהיית במצרים. ואתה נקרא פושע כי במדבר פשעת בי כמה פעמים, כי מי שהוא פושע פעם אחת לא יקרא פושע, אלא מי ששונה תמיד בפשעו יקרא פושע (רד״ק).
    11. מצודת דוד.
    12. שנאמר (שמות ג, ז) ״רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם״ (רש״י). אברבנאל ביאר כי אמר בזה שלוש לשונות אולי כנגד שלושת הגלויות, והתחיל מהאחרון באומרו ״גם לא שמעת״ על הגלות הגדולה העתידה להיות והגאולה האחרונה הכוללת, ״גם לא ידעת״ בגלות בבל וגאולתו ע״י כורש, ״גם מאז לא פתחה אזנך״ בגלות מצרים, והצד השוה בכולם ״כי ידעתי בגוד תבגוד ופושע מבטן קורא לך״ כלומר שכל אחד מהגלויות היו על חטאותיך ובגידותיך כי גם גלות מצרים היתה בחטאת השבטים, ולכן אמר ״ופושע מבטן קורא לך״. ומלבי״ם מבאר שאמר כי גם התחבולות האלה לא יועילו, כי הגם שלא שמעת על הנס שאני רוצה לברוא יש מאין, והגם שלא תוכל להשיג ממנו שום ידיעה לפני שיבוא, כי הבריאה יש מאין הוא דבר שלא השגנו בחוש וא״א לדעת אותו כלל, בכל זאת ידעתי כי גם אז בעת ההיא לא תפתח אזנך לשמוע לדברי כלל, כי אם חסרון אמונתך עד עתה היתה מפני הסכלות וחסרון ידיעה, אז היתה התחבולה הזאת שיבראו ניסים יש מאין מועילה, אבל אני יודע שחסרון אמונתך הוא רק כי אתה בוגד בזדון עד שראוי לקרוא לך בשם פושע מבטן, כאילו טבעך נותן שתהיה פושע ומורד ואתה מוטבע ע״ז מלידה ומבטן. ובמדרש, ״גם לא שמעת גם לא ידעת״ מדבר בעמלק ובהמן שיצא מחלציו, אמר הקב״ה הא רשע נזדווגת לבני, לא ידעת בניסים שעשיתי להם במצרים כמו שנאמר (שמות ז, ה) ״וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה׳⁠ ⁠⁠״?! גם לא שמעת בניסים שעשיתי להם בים שנאמר (שמות טו, יד) ״שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן״?! גם מאז לא פתחה אזנך, לא שמעת שירה שאמרו לי בָּנַי בים שנאמר (שמות טו, א) ״אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״?! אלא ידעת ושמעת! רק שאתה קשה עורף! כי ידעתי כי בגוד תבגוד, ולא מעכשיו אלא עד שאתה במעי אמך ופושע מבטן קורא לך, אלא בחייך אומה זו מסורה לך, ומה אני מכין לך? לתלות אותך בקורה שנאמר ״קורא לך״, ושל חמישים אמה תהיה כמניין ״לך״ (ילקוט שמעוני).
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ט) לְמַ֤עַן שְׁמִי֙ אַאֲרִ֣יךְ אַפִּ֔י וּתְהִלָּתִ֖י אֶחֱטׇם⁠־לָ֑ךְ לְבִלְתִּ֖י הַכְרִיתֶֽךָ׃
    For My name's sake I will defer My anger, and for My praise I will refrain for you, that I not cut you off.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    בְּדִיל שְׁמִי אַרְחֵיק רוּגְזִי וְתוּשְׁבַּחְתִּי אָקִים לָךְ בְּדִיל דְלָא לְשֵׁיצָיוּתָךְ.
    למען שמי אאריך אפי וגו׳ – לבלתי הכריתך. אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן ונדבק עם הלסטים ונתפש עמו, אמר המלך מה אעשה אהרוג את הלסטים א״א שהרי בני עמו אלא בשביל בני אני פוטר את הלסטים, כן הלוים היו נושאים במשכן שנאמר ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם, והיה מביט בקרח ועדתו שהיו עתידים לחלוק עם משה, אמר הקב״ה מה אעשה עם אלו להרגם אי אפשר שנתתי שמי עליהם, הקהתי ה״א מלמעלה ויו״ד מלמטה הוי למען שמי אאריך אפי.
    ולמא אנא אהל לה אטול מהלי ופכ׳רי אן אמהלך לילא אקטעך.
    ותהלתי אחטם לך – זהו פועל שמקורו שם עצם, שהוא ׳חוטם׳ בדברי הראשונים,⁠1 ומובנו מתן ארכה.⁠2
    1. דברים דומים אומר אבן בלעם בספר הפעלים – שלשה ספרים – ערך ׳חטם׳. השווה אבן קריש עמ׳ 179, חיוג׳, אלנתף, עמ׳ 196, ריב״ג באצול ערך ׳חטם׳, לפי כ״י אוקספורד, ראב״ע ורד״ק על אתר. לעניין המשמעות של המלה, השווה גם רס״ג על אתר ומנחם בערך ׳חטם׳.
    2. עניין ׳מתן ארכה״ קשור ל״אורך אף״ – וזה הקשר הסימנטי אל ׳חוטם׳.
    [אאריך אפי – לשון הווה הוא.]⁠א
    ותהלתי אחטם לך – וזאת היא תהלתי אשר אחטם לך, לשון חוטם, אסתום חוטמי מצאת עשן נחיריי ומקצוף עליך. שהכועס יוצא עשן מנחיריו, כמה דאת אמר: עלה עשן באפי (ישעיהו ס״ה:ה׳), עלה עשן באפו (שמואל ב כ״ב:ט׳). וכן כל חרון אף הוא לשון חימום החוטם, חרה אפי (הושע ח׳:ה׳), כמו: ועצמי חרה מני חורב (איוב ל׳:ל׳), נחר חוטמי מרוב חימום.
    א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י פרמא 3260, אוקספורד 34, ברלין 122, וטיקן 94. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165.
    I defer My anger Heb. (אַאֲרִיךְ אַפִּי). Despite the future form, it is an expression of the present.
    and My praise is that I restrain My wrath Heb. אֶחֱטָם. And this is My praise, that I restrain My wrath for you. אֶחֱטָם is an expression of חֹטֶם, a nose. I will close My nose not to allow the smoke of My nostrils to go out and not to be angry with you, for, when one is angry, smoke comes out of his nostrils, as Scripture states: "Smoke rose in His nose" (Tehillim 18:9). Likewise, every expression of 'kindling of anger' (חֲרוֹן אַף) is an expression of the heating of the nose, "My anger was kindled (חָרָה אַפִּי)" (Iyyov 42:7). Comp. also "And my bones were burnt (חָרָה) from heat" (ibid. 30:30). My nose was heated (נִחַר) from much heat.⁠"
    ותהלתי אחטם לך – פתרונו: בשביל תהלתי אתאפק ואחריש לך, כזה שמריח ריח רע ועוצר חוטמו שלא להריח.
    למען שמי – שתקראו עם השם.
    אחטם לך – אין לו חבר, ובדברי הקדמונים חוטם, והנה הוא כן אאריך אפי ואאריך החוטם לך גם למען מושך אחר וכן הוא ולמען תהלתי.
    For My name's sake, Israel is called the people of the Lord.
    אחטם Wrath,1 It is hap. leg.; comp. אף═חטם nose in Rabbinical Literature. Supply אאריך before אחטם : I will defer my wrath; also למען for the sake of is to be repeated before תהלתי : and for the sake of my praise.
    1. A. V., Will I defer mine anger.
    כל מה שאני מאריך לך למען שמי – הנקרא עליך ועל העיר אאריך לך ולא שאתה ראוי.
    ועל תהלתי – שיהללוני באריכות אפי וסבלנותי אחטם לך – לפי ענינו כפל על אאריך אפי.
    למען שמי – שנקרא שמי עליכם, שנקראתם עם י״י, וכן אמר משה רבינו בתפלתו: והם עמך ונחלתך (דברים ט׳:כ״ט).
    אאריך אפי – בכל דור ודור, כי אתם חייבים כליה במעשיכם הרעים אלא שאני מאריך אפי למען שמי ולמען תהלתי, כי תהלה היא לי בהיות לי עם מיוחד מבין העמים דבקים בי, כי אם יפשעו בי ישובו אלי.
    אחטם – כמו: אאריך אפי, כי האף יקרא חוטם.
    למען שמי – זה נתינת סבה איך אחר שזה העם מנעוריו ומתחלתו היה פושע, וכן היום איך עמד זמן גדול ויעמוד גם היום, וכבר טען זה משה לשם, וגם באר זו באור רחב יחזקאל.
    אחטם – תנועת הארכת החטם כטעם אאריך אפי, כאלו אמר גם כן ולמען תהלתי אאריך חטמי, והכל על דרך דברה תורה כלשון בני אדם, כי כעסו נראה בחטמו. והטיב אבן עזרא (אבן עזרא פירוש ראשון שמות ל״ד:ו׳) ליפות המשל על מה שכתוב: י״י ארך אפים וגו׳ (שמות ל״ד:ו׳), כי כתב בהכרת הפרצוף כי מי שיש לו חטם גדול הוא נח לרצות.
    ואני לא הענשתי אותך כדי חטאתיך לפי שלמען שמי אאריך אפי אליך בגלות ולא אביאך לידי כליה, ותהלתי אחטם לך רוצה לומר למען תהלתי אסתם חוטמי שלא לצאת עשן אפי, וזה משל לכבישת הכעס.
    אֶחֱטָם [לָךְ]. מהעלות עשן באפי1:
    1. נראה שמפרש ׳אחטם׳ על דרך ׳תשרש׳, שהוא לעקור את השורש, וכן כאן, יסגור את חוטמו כדי שלא יעלה אפו וחמתו בו. וכ״כ רש״י: ׳אחטם לך - לשון חוטם, אסתום חוטמי מִצֵאת עשן נחירי ומקצוף עליך, שהכועס יוצא עשן מנחיריו׳. ותיבת ׳למען׳ משמש בשתים, והפסוק מתפרש: לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי, ולמען תְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ, וכל זה אעשה לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ.
    אחטם לך – במקצת ספרים אחטום בוא״ו יתירא ואין לסמוך עליהם כי בכל ספרים כתובי יד מדוייקים ודפוסים ישנים בלא וא״ו גם לא נמנה במסורת עם מלין דיתירין וא״ו וחטפין קמצין.
    אחטם – מלשון חוטם ואף.
    למען שמי – שלא יחולל בעמים לזה אני מאריך לך אפי.
    ותהלתי – מלת למען משמשת בשתים לומר למען תהלתי ר״ל למען יהיה לי לתהלה לזה אאריך חוטמי לך והוא דוגמת אאריך אפי כי האף והחוטם הוא אחד והוא ענין מליצה כי הכעס כאלו יוצא מן האף כמ״ש עלה עשן באפו (תהלים י״ח:ט׳) ובהאריך האף יתמהמה הכעס לצאת ולעשות רושם ואמר בלשון הנופל באדם להסביר את האוזן.
    לבלתי הכריתך – את זה אעשה למען לא אכריתך כפי הגמול כאשר יצא הקצף.
    ותהלתי – למען תהלתי.
    אחטם לך – אחטום עצמי בשבילך.
    אחטם – רש״י פירש אסתום חוטמי מצאת עשן נחירי ומקצוף עליך, שהכועס יוצא עשן מנחיריו. והנכון כפירוש גיזניוס אחסום עצמי, חטם קרוב לחסם וחתם, ובערבי המחסום שנותנים בפי הבהמות נקרא חטאם. והמקרא הזה על אנשי בית ראשון נאמר, שהאריך להם, ולא הכריתם למען שמו, אלא הגלם לבבל, כמו שמפרש והולך.
    שמי, תהלתי – השם הוא פרסום שמו שהוא בורא העולם שזה מורה היכולת והחכמה וכדומה ותהלתו הוא על דרכיו והנהגתו רחום וחנון. והארך אפים הוא איחור העונש, והפוכו הוא קצר אפים. וזה יהיה למען שמי, שהוא מתפרסם ע״י ישראל.
    ואחטם לך – הוא שגם בעת יעניש אותם ויצא אפו לחוץ, לא יוציאנו כולו רק יעכב מקצתו בחוטמו להעניש מקצת, וזה יעשה למען תהלתו שהוא רחום וחנון.
    למען – אומר הנה דרכי להאריך אף להחוטא פן ישוב בתשובה, אבל אתה אחר שאתה פושע מבטן ולא אקוה שתשוב אלי בתשובה כי כל הנסים אינם מועילים, הלא היה ראוי להענישך תיכף אך מה שאאריך אפי לאחר עונשך, אני עושה לבל יחולל שמי הנקרא עליך,
    ולמען תהלתי אחטם לך שגם בעת שאענישך לא אכלה בך כל חרון אפי רק מקצתו ולא אכריתך.
    והנה, דרכי להאריך אף לחוטא שמא ישוב בתשובה, אבל מאחר שאתה פושע מבטן ולא אקווה שתשוב אלי בתשובה כי כל הניסים אינם מועילים, הלא היה ראוי להענישך תיכף, אך1 לְמַעַן שְׁמִי שלא יחולל בעמים2 אַאֲרִיךְ לך3 אַפִּי בכל דור ודור4, וּלמען5 תְהִלָּתִי6 אֶחֱטָם – אאריך חוטמי7 לָךְ לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ שגם בעת שאענישך לא אכלה בך כל חרון אפי8:
    1. מלבי״ם.
    2. מצודת דוד. שנקרא שמי עליכם, שנקראתם עם ה׳, וכן אמר משה רבינו בתפילתו (דברים ט, כט) ״וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ״ (רד״ק).
    3. מצודת דוד.
    4. כי אתם חייבים כליה על מעשיכם הרעים (רד״ק). ואברבנאל מבאר אאריך לך אפי בגלות ולא אביאך לידי כליה.
    5. מצודת דוד.
    6. כי תהלה היא לי שיש לי עם מיוחד מבין העמים שדבק בי, שאם יפשעו בי ישובו אלי (רד״ק). מלבי״ם מבאר כי שמי הוא פרסום שמו שהוא בורא העולם, שזה מורה על היכולת והחכמה, ומצד זה אאריך אפי ואאחר את העונש, ותהלתו הוא על דרכיו והנהגתו רחום וחנון, ומצד זה גם אם כבר יצא אפו לחוץ בשעת העונש, לא יוציאנו כולו רק יעכב מקצתו בחוטמו להעניש מקצת, וזה יעשה למען תהלתו שהוא רחום וחנון.
    7. והוא כמו ״אאריך אפי״ כי האף והחוטם הוא אחד, והוא ענין מליצה כי הכעס כאילו יוצא מן האף, שהכועס יוצא עשן מנחיריו, וכמו שכתוב (תהלים יח, ט) ״עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ״, ובהאריך האף יתמהמה הכעס לצאת ולעשות רושם, ואמר בלשון הנופל באדם לסבר את האוזן, (רש״י, מצודת דוד). וזהו משל לכבישת הכעס (אברבנאל). והנה, דיבר הכתוב על השכינה כביכול דוגמת מלך בשר ודם כדי להשמיע אוזן הבריות שיוכלו להבין, כי כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו ונשימתו קצרה ומהירה, וכשנח מזעפו נשימתו ארוכה ונוחה, וזהו שאמר ״למען שמי אאריך אפי״ כלומר אנוח מכעסי, ״ותהלתי אחטם לך״ ולמען תהלתי אשים חטם (דבר הסותם) באפי, לסתום נחירי בפני האף והרוח שלא יצאו (רש״י שמות טו, ח).
    8. מלבי״ם.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (י) הִנֵּ֥ה צְרַפְתִּ֖יךָ וְלֹ֣א בְכָ֑סֶף בְּחַרְתִּ֖יךָ בְּכ֥וּר עֹֽנִי׃
    Behold, I have refined you, but not as silver; I have tried you in the furnace of affliction.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    הָא צְרַפְתָּךְ וְלָא בִּכְסַף בְּחַרְתָּךְ בִּדְחוֹק מִסְכֵּינוּ.
    הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני – א״ל אליהו לבר הי הי ואמרי לה לר׳ אלעזר מלמד שחזר הקב״ה על כל מדות טובות ולא מצא מדה טובה לישראל כעוני, אמר שמואל ואי תימא רב יוסף היינו דאמרי אינשי יאי עניותא לישראל כערקא סומקא לסוסיא חיורא.
    בל אסבכך לא במת׳ל אלפצ׳הֿ ואבליך פי כור אלעד׳אב.
    בחרתיך בכור עוני – במשמע ׳בחנתיך׳,⁠1 והתרגום הארמי של ״וצרפתים כצרוף את הכסף״ (זכריה י״ג:ט׳) הוא ׳ואבחרינון׳,⁠2 והוא במשמעות של העמדה בניסיון.⁠3
    1. כך ריב״ג באצול ערך ׳בחר׳. ראב״ע ורד״ק מצטטים דעה זו בפירושיהם, אך אין הם רואים אותה כהכרחית. ריב״ג ואבן בלעם אינם נזקקים להסבר בדרך חילופי למנ״ר.
    2. אבן בלעם התכוון לחלקו השני של הפסוק, המכיל את המלים ״ובחנתים כבחן את הזהב״, והתרגום שם מתרגם את ׳ובחנתים׳ במלה ׳ואבחרינון׳. השווה ריב״ג באצול שם.
    3. מצד העניין דומים התרגומים של רס״ג על אתר ושל ריב״ג באצול שם. באגב ראוי לציין – בדרך חילופי אותיות אחרות – כי השורש ׳בחן׳ כנראה תואם את השורש הערבי ׳מחן׳ שבתרגום אבן בלעם.
    ולא בכסף – ולא על ידי אור של גיהנם, כצרוף הכסף באור.
    בחרתי לך כור עוני כנגד כור האור, כור הוא כלי שמתיכין בו כסף וזהב.
    but not as silver [lit. but not with silver.] Not with the fire of Gehinnom, as silver is refined through fire.
    I have chosen for you Heb. בְּחַרְתִּיךָ. I have chosen for you the crucible of poverty as opposed to the crucible of fire. A crucible (כּוּר) is a vessel in which they melt silver and gold.
    הנה בחרתיך ולא בכסף צרפתיך בכור עוני – בשיעבוד מלכיות.
    הנה צרפתיך – רמז על הגלות.
    ולא בכסף – הטעם ולא במצרף כסף, להסיר הסיגים, והם הרשעים.
    בחרתיך – יש אומרים שהוא כמו בחנתיך, ואין רע לו, והנכון שהו׳ כמשמעו בחרתי לך כור עוני, לא מצרף כסף.
    I have refined thee, by the exile.
    במצרף כסף═בכסף In the silver refinery,1 I have refined thee, by taking away the dross, that is, the wicked.
    בחרתיך I have chosen for thee,2 Some say that בחנתיך═בחרתיך I have tried thee; in that sense the word is hap. leg.⁠3 I take it in its usual meaning, I have chosen for thee to refine thee in the furnace of affliction, not in the silver refinery.
    1. A.V., With silver.
    2. A. V., I have chosen thee. According to Ibn Ezra we have to supply the infinitive to be tried.
    3. As to בחן ═ בחר to try, comp. תתבחרון in the Targum corresponding with the Hebrew, תבחנו, ye shall be proved (Gen. 42:15, 16).
    הנה צרפתיך ולא בצירוף כסף אלא בכור עוני – בגלות ושביה וחרב ודבר ורעב ולא להכריתך. ולמה צרפתיך להוציא סיגיך ובדיליך להכניע בעמל לבך ולא הכרתיך.
    הנה צרפתיך – לא רציתי להכריתך בעונותיך, אבל צרפתיך על ידי ענויים, בחרב ובשבי ובדבר.
    ולא בכסף – ולא כצורף כסף, כי צורף הכסף יסיר כל הסיגים מן הכסף ויכלה אותם ממנו עד שלא ישאר בו אלא כסף צרוף, ואני לא עשיתי כן כי מעטים היו הנשארים אם עשיתי כן, אבל הרשעים שבכם, שהם הסיגים, עניתים בחלאים או בשבי או בשכול בנים או בפרי בהמה או בפרי האדמה, כמו שכתוב בקללות, לא להכריתם מכל וכל, וזהו שאמר: בחרתיך בכור עוני.
    ובדרש: ולא בכסף – ולא ע״י אור של גיהנם, כי כצרוף הכסף באור, שבחרתי לך כור עוני כנגד כור האור.
    כור – הוא כלי שמתיכין בו הכסף, ועוני – כולל כל מיני ענויים.
    יש מפרשים בחרתיך – כמו: בחנתיך, ואין צורך רק הוא כמשמעו, כי הצרוף הוא בחירת הכסף מהסיגים.
    ולא בכסף – ולא כענין צרוף כסף שהוא צרוף שלם.
    וכן בכור עני – כלומר כי מעולם לא מצאתיך בלי סיג.
    ועם היות שהנה צרפתיך בצרות רבות ורעות הנה לא צרפתיך כדמיון צורף הכסף שדרכו להסיר ממנו כל הסיגים, כי אלו הייתי עושה כן לא היה נשאר בכם עד אחד אבל עניתי הרשעים ולא השמדתי לגמרי, וזהו אמרו בחרתיך בכור עוני רוצה לומר בחרתי לבחונך בכור עוני לא בכור הזהב.
    (י-יא) [הִנֵּה] צְרַפְתִּיךָ לאבד פושעים רבים1 על ידי סנחריב2, וְלֹא בְצירוף כָסֶף, כי נשארו רשעים רבים3, אמנם [בְּחַרְתִּיךָ] - בחרתי הנשארים4 כי נכנעו בְּכוּר עֹנִי, לא בטוב לבם, אבל אֶעֱשֶׂה לְמַעֲנִי5 וּכְבוֹדִי - ׳אשר גדפו נערי מלך אשור׳ (לעיל לז ו)6:
    1. מישראל.
    2. סיעת שבנא, כמו שכתב לעיל (לב יט): ׳וּבָרַד בבוא סנחריב אל הַיָּעַר, לא יקרב לעיר, וּבַשִּׁפְלָה - בסיעת שבנא, תִּשְׁפַּל הָעִיר - שיאבדו, ותשאר העיר במעט עם׳, וראה מה שהערנו שם. ולעיל (לז לב-לג) כתב: ׳שלֹא יָבוֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וגו׳ - ולא יענשו, ויהיו קצת סיעת שבנא הנשארת כמו שהיתה הכוונה בענין ׳ויצא חצי העיר׳ וגו׳ (זכריה יד ב)׳.
    3. שאף שישראל עברו צירוף, אין זה צירוף מוחלט כצירוף הכסף שלא נותר אחריו סיגים, שלא מתו כל הרשעים על ידי סנחריב.
    4. אף שנשארו בהם קצת רשעים.
    5. כלומר, אף שלא נכנעו מרצונם, אלא ׳בכור עוני׳, בעל כורחם, בכל זאת כיון ששבו אקבל אותם למען שמי.
    6. כיון שהרשעים גידפו את ה׳, לכן יציל אותם למען שמו וכבודו אף שאין ישראל ראויים.
    בכור – הכלי שצורפים ומזקקים בו הזהב והכסף נקראה כור.
    צרפתיך – להסר ולמרק סיג העון.
    ולא בכסף – לא כמצרף כסף שמתיכים בו הכסף באור לשרוף הסיג.
    בחרתיך בכור עוני – בחרתי לך לשום אותך בכור עוני תמורת כור כסף הנתון על האש ר״ל אמרק סיג עוניך בקושי עינוי השעבוד ולא באש הגיהנם ולפי שאחז במשל מצרף כסף אמר כור עוני.
    הנה צרפתיך – הנה טהרתי סיגיך ולא באש כמו שצורפים הכסף, אלא צרפתיך בכור העני בגלות, לא הבאתיך באש אלא בעוני, כלומר לא רציתי להכריתך, אבל הגליתיך, ועל ידי זה שבת אלי.
    ולא בכסף – לא צרפתיך בצריפת הכסף, באותו אופן שצורפין הכסף, עיין משתדל על לא תענה ברעך עד שקר (שמות כ׳:י״ב).
    בחרתיך – בארמי ובסורי ״בחר״ כמו ״בחן״ בעברי, ומצאנו בחן אצל צרף, בחנני ה׳ ונסני צרפה כליותי ולבי {תהלים כ״ו:ב׳} כי בחנתנו אלהים צרפתנו כצרף כסף {תהלים ס״ו:י׳}, הנני צורפם ובחנתים (ירמיהו ט׳:ו׳), וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב (זכריה י״ג:ט׳). ורש״י ראב״ע רד״ק ורוזנמילר פירשו בחרתי לך כור עוני, ולפי זה בי״ת בכור לא תתפרש.
    בכור עני – כור מלשון כירים. וגיזניוס בשיטת Grotius פירש: צרפתיך ולא מצאתי בך כסף, אלא סגים: אם כן בחלק השני מן הפסוק העקר חסר.
    ולא בכסף, ולא בכור כסף – כור שבמשפט השני נמשך גם לפה.
    הנה – ר״ל הצורף סיגים בכור שיש בו כסף הוא ישליך כל הסיגים למען יזכך הכסף, אבל המצרף סיגים בכור עוני והוא כור שאין בו כסף רק עניות וסיגים, הוא לא יברר רק הסיגים הגרועים לגמרי והמתכות החשובות בערכם יניח ולא יצרפנו, ע״ז אומר, עת אצרוף אותך בכור להסיר ממך הסיגים שהם הרשעים, אשקיף אל הכור שאין בו כסף רק הוא כור עוני, הוא מלא סיגים, ובזה לא אברר כל הסיגים שא״כ לא ישאר מאומה, כי בכור העוני הזה בחרתיך – אתה המבחר מן יתר הסיגים הנמצאים בכור שהם עוד גרועים ממך, ר״ל לא אכלה רק הרשעים הגמורים לא הבינונים, כי אז לא ישאר מאומה (ומצאנו כמליצה זאת (ביחזקאל כ״ב) ובארתיו בפי׳ שם ת״ל).
    הִנֵּה לא רציתי להכריתך בעוונותיך, אבל1 צְרַפְתִּיךָ2 להסיר ולמרק סיג העוון3, וְלֹא כצורף4 בְכָסֶף5 צרפתיך שדרכו להסיר ממנו כל הסיגים6, אלא7 בְּחַרְתִּיךָ לשום אותך8 בְּכוּר9 עֹנִי10 במקום כור כסף הנתון על האש11:
    1. רד״ק.
    2. על ידי עינויים, בחרב ובשבי ובדבר (רד״ק).
    3. מצודת דוד.
    4. רד״ק, מצודת דוד.
    5. שמתיכים הכסף באור לשרוף הסיג (מצודת דוד).
    6. כי צורף הכסף יסיר כל הסיגים מן הכסף ויכלה אותם ממנו עד שלא ישאר בו אלא כסף מזוקק, ואני לא עשיתי כן כי אז מעטים היו הנשארים, אלא את הרשעים שבכם שהם הסיגים עניתים בחלאים או בשבי או בשכול בנים או בפרי בהמה או בפרי האדמה כמו שכתוב בקללות, ולא להכריתם מכל וכל (רד״ק).
    7. אברבנאל.
    8. מצודת דוד.
    9. הכלי שצורפים ומזקקים בו את הזהב והכסף נקרא כור (רש״י, רד״ק, מצודת ציון).
    10. בשיעבוד מלכויות (ר״י קרא, אבן עזרא). והוא מלשון עינוי (רד״ק).
    11. דהיינו אמרק סיג עווניך בקושי עינוי השעבוד ולא באש הגיהנם כצרוף הכסף באור, ולפי שאחז במשל מצרף כסף אמר כור עוני, (רש״י, רד״ק, מצודת דוד). מלבי״ם מבאר שכור עוני הוא כור שאין בו כסף אלא רק עניות וסיגים, והוא מברר רק את הסיגים הגרועים לגמרי ומשאיר את המתכות החשובות, ואומר שכשאצרוף אותך בכור להסיר ממך הסיגים שהם הרשעים, אשקיף אל הכור שאין בו כסף רק הוא כור עוני שהוא מלא סיגים, ובזה לא אברר כל הסיגים שא״כ לא ישאר מאומה, ובכור העוני הזה אתה המובחר מן יתר הסיגים הנמצאים בכור שהם עוד גרועים ממך, ורצה לומר לא אכלה אלא רק את הרשעים הגמורים ולא הבינונים, כי אז לא ישאר מאומה. ובמדרש, א״ל אליהו לבר הי הי ואמרי לה לר׳ אלעזר מלמד שחזר הקב״ה על כל מידות טובות ולא מצא מידה טובה לישראל כעוני, אמר שמואל ואי תימא רב יוסף היינו דאמרי אינשי יאי (נאה) עניותא לישראל כערקא סומקא לסוסיא חיורא (כרצועה אדומה לסוס לבן) (ילקוט שמעוני), ובעיון יעקב (חגיגה ט:) מבאר כי כמו שהצבע האדום מבליט את לובן הסוס כך העניות מבליטה את לובנם של ישראל, כלומר מטהרת אותם.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יא) לְמַעֲנִ֧י לְמַעֲנִ֛י אֶעֱשֶׂ֖ה כִּ֣י אֵ֣יךְ יֵחָ֑ל וּכְבוֹדִ֖י לְאַחֵ֥ר לֹא⁠־אֶתֵּֽן׃
    For My own sake, for My own sake, I will do it, for how should it be profaned? And I will not give My glory to another.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    בְּדִיל שְׁמִי בְּדִיל מֵימְרִי אַעְבֵּיד דְלָא יִתָּחָל וִיקָרִי דְאִתְגְלֵתִי עֲלֵיכוֹן לְעַם אוֹחֲרָן לָא אֶתֵּן.
    וכמא אנא אהלה אצנע מעך ואקול כיף יתבד׳ל וכרמי לא אעטיה לאכ׳ר.
    כי איך יחל – רוצה לומר ״יחל שמי״,⁠1 והוא נפעל2 מלשון ״כי חלל יהודה״ (מלאכי ב׳:י״א).⁠3
    1. והמקרא הוא מקרא קצר, והשווה רד״ק על אתר.
    2. השווה ריב״ג במחברות ערך ׳חלל׳, וראב״ע על אתר.
    3. השווה רס״ג על אתר, ריב״ג במחברות שם, ראב״ע ורד״ק על אתר.
    אכי איך יחל – איך יתחלל שמי בהכריתי אתכם.
    וכבודי לאחר לא אתן – שיאמרו אויביכם: יד אלהיהם רמה.
    א. בדפוסים נוסף כאן: ״למעני ולמען שמי הקדוש.⁠״ הביאור אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94.
    For My sake For the sake of My holy name.
    for how shall it be profaned How shall My name be profaned when I utterly destroy you?
    And My honor I will not give to another That your enemies shall say that their God is powerful.
    למעני – כי איך יחל – מבנין נפעל מפעלי הכפל, והיו״ד שבלמעני כמו ונשאר אני (יחזקאל ט׳:ח׳) והנני יוסיף על ימיך (ישעיהו ל״ח:ה׳).
    יחל Should be polluted. It is the Niphal of a verb (חלל) ע"ע; as to the use of the first person in למעני and third person in יחל, comp. ונשאר אני and I was left (Ez. 9:8); הנני יוסיף behold, I will add (38:5).⁠1
    1. Ibn Ezra supplies the personal pronoun אני before יחל, from the pronominal suffix of the first person in למעני and compares then the construction with נשאר אני I am left (Ez. 9:8) and הנני יוסיף (38:5). In all these cases the personal pronoun of the first person is connected as the subject with a verb in the third person singular. Comp. 38:5 and Ibn Ezra on 29:14, Note 22.
    למעני למעני אעשה – על שמי הנקרא עליך ועל העיר.
    כי איך אסבול שיחל – שמי בגוים וכבודי – שיהא האויב אומר ידי רמה ולא י״י פעל כל זאת.
    למעני למעני – הכפל רוצה לומר למען שמי ולמען תהלתי, כמו שאמר: כי איך יחל – איך יהיה מחולל שמי אם אכריתך.
    וכבודי לאחר לא אתן – לא אתן לאחר כבודי שיתפארו עובדי אל אחר עלי, שיאמרו אלהיהם מסר ישראל ולא היה כח בידו להושיעם מידם.
    יחל – מבנין נפעל, מבעלי הכפל.
    אבל למעני למעני – וכפל הלשון לחזוק.
    וכל זה עשיתי למעני כי איך יחל כבודי לעיני הגוים בכליון עמי ונחלתי ואם תאמר שאקח לי עם אחר לעם זה בלתי ראוי כי כבודי לאחר לא אתן.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

    יחל – מלשון חלול.
    למעני וכו׳ – התשועה שאעשה לכם לא בצדקתכם כ״א למען שמי כי איך יחולל בין העכו״ם שיאמרו מבלי יכולת ה׳ וכו׳ וכפל מלת למעני לומר שבעבור זה לבד ולא בהצטרפות עמו עוד דבר.
    וכבודי – מה שראוי לכבד אותי לא אעזוב לאל אחר לבל יאמרו יד אלהיהם רמה.
    למעני למעני אעשה – שלא לכלותך ולהכריתך.
    כי איך יחל – כבודי הנזכר אח״כ (גיזניוס), והיה לו לומר כי איך יחל כבודי, ולא רצה לסיים ולומר יחל כבודי, ואמר: לא, כבודי לאחר לא אתן.
    וכבודי לאחר לא אתן – שיאמרו אויביכם כי יד אלהיהם רמה (רש״י).
    למעני למעני אעשה – ר״ל כי הבוחר באיש מפני חשיבותו יעשה הכל למען הנבחר, והבוחר באיש פחות מפני שצריך אליו, יעשה זאת בעבור עצמו ותועלתו ובעבור הנבחר שהוא האמצעי להשיג ע״י תועלתו, אבל הבוחר באיש פחות ואינו צריך אליו, רק שלא יכול לעזבו מפני שהוא קרובו ומתירא שאם יניחהו לבוז יהיה לו בזיון מצד שנקרא שמו עליו, אז יעשה הכל למענו, וז״ש למעני למעני אעשה אני אעשה הכל רק למעני מפני שאני מתירא על כבוד שמי כי איך יחל שמי – וכמ״ש מה תעשה לשמך הגדול,
    וכבודי לאחר לא אתן שעי״ז יתיקר שם האלילים.
    והתשועה שאעשה לכם לא בצדקתכם אעשה אותה כי אם1 לְמַעֲנִי – למען שמי2 לְמַעֲנִי – ולמען תהלתי3 אֶעֱשֶׂה אותה, כִּי אֵיךְ יֵחָל – יהיה מחולל שמי בין העכו״ם אם אכריתך?!⁠4 וּכְבוֹדִי שראוי לכבד אותי5 לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן לבל יאמרו אויבכם כי יד אלהיהם רמה6, ולא היה כח בידי להושעיכם מידם7:
    1. מצודת דוד.
    2. רד״ק.
    3. רד״ק. וכפל תיבת ״למעני״ לומר שבעבור זה בלבד לא יכרית ה׳ את עמו ולא בהצטרפות שום סיבה אחרת (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר כי הבוחר באיש מפני חשיבותו יעשה הכל למען הנבחר, והבוחר באיש פחות מפני שצריך אליו יעשה זאת בעבור עצמו ותועלתו, והנבחר הוא האמצעי להשיג על ידו התועלת, אבל הבוחר באיש פחות שאינו צריך אליו אז יעשה הכל למענו, ולכך כפל למעני למעני אעשה כלומר אני אעשה הכל רק למעני מפני שאני מתיירא על כבוד שמי.
    4. רש״י, רד״ק.
    5. מצודת דוד. ואם תאמר שאקח לי עם אחר לעם, זה בלתי ראוי כי כבודי לאחר לא אתן (אברבנאל).
    6. רש״י, מצודת דוד.
    7. רד״ק.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יב) שְׁמַ֤ע אֵלַי֙ יַֽעֲקֹ֔ב וְיִשְׂרָאֵ֖ל מְקֹרָאִ֑י אֲנִי⁠־הוּא֙ אֲנִ֣י רִאשׁ֔וֹן אַ֖ף אֲנִ֥י אַחֲרֽוֹן׃
    Hearken to Me, O Jacob, and Israel whom I called. I am He; I am the first, I also am the last.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    קַבִּילוּ לְמֵימְרִי דְבֵית יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל מְזַמְנָא אֲנָא הוּא אֲנָא הוּא דְמִלְקָדְמִין אַף עַלְמֵי עַלְמַיָא דִילִי אִינוּן וּבַר מִנִי לֵית אֱלָהָא.
    שמע אלי יעקב וישראל מקוראי – מקוראי מזומני, לפיכך כשתבא הגאולה והסעודה הוא שמח יגל יעקב ישמח ישראל יגל אברהם יצחק (ויעקב) לא נאמר אלא יגל יעקב לפי שיעקב מצטער בזמן שישראל מצטערין לפיכך כשתבא הגאולה לישראל הוא שמח עמהם, אימתי יגל יעקב כשישמח ישראל, רבי אלכסנדרי אומר למה יגל יעקב אלא אדם אם יש לו בן למול או נושא אשה מי שמח מי שמזומן לסעודה, וכן יעקב שעתיד הקב״ה לעשות לצדיקים סעודה שנאמר שמע אלי יעקב וישראל מקוראי.
    אסמע לי יא אל יעקוב ויא אל אסראיל מסמאי אני אנא הו אלאול ואנא איצ׳א אלאכ׳ר.
    שמע אלי יעקב – שם שקרא לך אביך.
    וישראל מקוראי – ומאתי נקראת ישראל.
    ויונתן תרגם: וישראל מזמני.
    Hearken to Me, O Jacob The name that your father called you.
    and Israel, who was called by Me You were called Israel by Me (Bereshit 32:29). Jonathan renders: Israel, My summoned one.
    שמע אלי יעקב – שם זה קראך אבי⁠{ך} ואמך.
    וישראל מקוראי – שם זה קראתי לך, דכתיב: ויאמר לו אלהים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך (בראשית ל״ה:י׳).
    מקוראי – הנקראים בני השם, והטעם יש לך להאמין כי אני ראשון ואחרון, והנה תאמין באמת.
    מקראי Called by me.⁠1 They are called the children of God. You ought to believe that God is the first and last; this would be a true belief, for my hand, etc.
    1. A. V., My called.
    מקוראי – נקרא בשמי.
    שמע אלי יעקב וישראל מקוראי – שאני קראתיו ישראל, ואתם נקראים על שמו ישראל.
    אני הוא – בזמן עומד.
    אני ראשון – בזמן שעבר.
    אני אחרון – בזמן עתיד.
    ולכן שמע אלי יעקב וישראל מקוראי כלומר אם תאבו ושמעתם תזכו לשני השמות, לשם יעקב שקרא לכם אביכם יצחק. וישראל הוא השם שאני קראתי לכם, דעו נא וראו שאין ראוי לכם שתעזבו אותי ותלכו אחרי האלוהות החדשים כאלו נתחדש כח אלהות בעולם ולמה תכחישו ותספקו בייעודי, הלא ידעת׳ כי אני הוא אני הוא ראשו׳ אף אני אחרון ולא נאמר בשם יתברך ראשון ואחרון כי אם בבחינת פעולותיו ולכן אמר אני ראשון שבראתי את העולם אחר האפס המוחלט שהיא הגדולה והראשונה שבפליאות, ואני אחרון שאעשה הגאולה האחרונה ותחיית המתים באחרית החלד, ואולי אמר אחריו בערך הפסד העולם שישאר הוא יתברך לבדו
    [אֲנִי] רִאשׁוֹן. קודם בהכרח לכל נמצא1: [אַף אֲנִי] אַחֲרוֹן. נמנע ההפסד2:
    1. כלומר, יש הכרח וראיות מוכרחות לכך שה׳ הוא ׳ראשון׳, שקדם לכל המציאות.
    2. ה׳ הוא גם האחרון, כלומר שיישאר כאשר תתבטל המציאות כולה, כי לעומת כל המציאות שהוא בראה, הוא ׳נמנע ההפסד׳, שתמיד היה ותמיד יהיה. [׳וכל מה שתמצאהו בספרים שיתארו השם יתעלה מראשון ואחרון, הוא כתארו יתעלה באוזן ובעין, הכוונה בזה שהוא יתעלה לא ישיגהו שינוי ולא יתחדש לו ענין בשום פנים, לא שהוא יתעלה נופל תחת הזמן, שיהיה קצת היקש בינו ובין זולתו ממה שבזמן ויהיה ראשון ואחרון׳ (מו״נ ח״א פנ״ז, ע״ש), ולכן מפרש רבינו שאין הכוונה לקדימה ואיחור זמנים, וראה אברבנאל. ובספר העיקרים (מ״ב פי״ח) כתב: ׳אמר ישעיה, כה אמר ה׳ מלך ישראל וגואלו ה׳ צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים (לעיל מד ו), ר״ל, אין בכל הנמצאים מי שיתואר בשהוא ראשון והוא אחרון זולתי, כי כל הנמצאים מבלעדי יקדם להם או יתאחר להם הזמן, ולזה הם אפשרי המציאות, אבל אני, אחר שאין לי התלות בזמן, אינני אפשר המציאות, אבל מחוייב המציאות, ולזה סיים ׳ומבלעדי אין אלהים׳, כלומר אין בכל הנמצאים מי שיהיה מחוייב המציאות, ר״ל יכול על הכל, זולתי, כי אין בהם מי שיפול עליו שם ראשון ואחרון מבלעדי, ובעבור כן יתבאר כי אני לבדי האלהים, ר״ל מחוייב המציאות׳].
    שמע אלי יעקב וישראל מקראי – בירושלמי דסוטה פרק אלו נאמרין אמר ר׳ מתניה טעמא דהדין תנייא שמע אלי יעקב עבדי וישראל מקראי חסר וא״ו מה התקרה הזאת עוביה דהן גבי קוטנה דהן וגומר ובכולהו סיפרי דילן ליכא מלת עבדי בפסוק והכי גרסינן בבבלי ובשמות רבה פ׳ א׳ ובויקרא רבה פ׳ כ״ט ובמדרש תנחומא ריש פרשת ואלה שמות ובאגדת תהלים מזמור י״ד בלא מלת עבדי ונראה דאשגרת לישן היא לסמוך עבדי אצל יעקב כמה דאת אמר ועתה שמע יעקב עבדי וישראל בחרתי בו (ישעיהו מד) ודמיא להא דאמרינן בפרק קמא דעכו״ם תנא תוספתא ספרא בצירא עיין עירוך ערך ספר השני.
    מקוראי – כי אביו קרא לו יעקב וה׳ קראו ישראל.
    אני הוא – אני האל לבדי ואפס זולתי.
    אני ראשון – קודם בריאת העולם אף אני אחרון אחר שתכלה העולם.
    מקראי – הנקרא בשמי, הנקרא עם ה׳, וכן פירש ראב״ע הנקראים בני ה׳, ושאר המפרשים פירשו שאני קראתיך, כלומר בחירי.
    אני הוא אני ראשון – עיין למעלה מ״ד:ו׳.
    יעקב וישראל – הבדלם מבואר (למעלה ט׳ ז׳) ובכל הספר.
    שמע אלי יעקב – (אתה פחות המעלה מצד עצמך וחשוב להקרא בשם ישראל ע״י שאתה מקוראי) דע כי אני הוא – הנסים שאעשה לך בגאולת בבל אני עשיתי כי אני ראשון ואני אחרון כמו שעשיתי נסים בגאולה ראשונה כן בנסים האלה ואל תחשובו כי נעשו הנסים האלה ע״י חקי הטבע, ע״י הוראות המערכת בשמים, או על ידי חיוב התולדות בארץ, כי.
    שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי1, דע כי הניסים שאעשה לך בגאולת בבל, אני אעשה כי2 אֲנִי הוּא האל לבדי ואפס זולתי3, אֲנִי רִאשׁוֹן קודם בריאת העולם4, אַף אֲנִי אַחֲרוֹן אחר שיכלה העולם5, וכמו שעשיתי ניסים בגאולה ראשונה כן אעשה את הניסים האלה6:
    1. יעקב זהו השם שקרא לו אביו, וישראל זהו השם שאני קראתי לו (רש״י, מצודת דוד), ואתם נקראים על שמו ישראל (רד״ק). אם תאבו ושמעתם אלי תזכו לשני השמות הללו (אברבנאל). ומלבי״ם מבאר כי שם יעקב נקרא על המון העם וישראל על החשובים, ואמר אתה פחות המעלה ומצד עצמך ראוי היית להקרא בשם יעקב וע״י שאתה מקוראי חשוב אתה להקרא בשם ישראל.
    2. מלבי״ם.
    3. מצודת דוד. בהווה (רד״ק).
    4. מצודת דוד. בעבר (רד״ק).
    5. מצודת דוד. בעתיד (רד״ק).
    6. ואל תחשבו כי נעשו הניסים האלה ע״י חוקי הטבע, ע״י הוראות המערכת בשמים, או על ידי חיוב התולדות בארץ (מלבי״ם). ובמדרש, מקוראי דהיינו מזומני, לפיכך כשתבוא הגאולה והסעודה הוא שמח כמו שכתוב (תהלים יד, ז) ״יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל״, ולא נאמר ״יגל אברהם יצחק ויעקב״ אלא ״יגל יעקב״, ולמה? לפי שיעקב מצטער בזמן שישראל מצטערין, לפיכך כשתבוא הגאולה לישראל הוא שמח עמהם, אימתי יגל יעקב? כשישמח ישראל, רבי אלכסנדרי אומר למה יגל יעקב? אלא אדם אם יש לו בן למול או נושא אשה מי שמח? מי שמזומן לסעודה, וכן יעקב שעתיד הקב״ה לעשות לצדיקים סעודה שנאמר ״שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי״ (ילקוט שמעוני).
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יג) אַף⁠־יָדִי֙ יָ֣סְדָה אֶ֔רֶץ וִימִינִ֖י טִפְּחָ֣ה שָׁמָ֑יִם קֹרֵ֥א אֲנִ֛י אֲלֵיהֶ֖ם יַעַמְד֥וּ יַחְדָּֽו׃
    Yes, My hand has laid the foundation of the earth, and My right hand has spread out the heavens. When I call to them, they stand up together.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    אַף בְּמֵימְרִי שַׁכְלֵילִית אַרְעָא וּבִגְבוּרְתִּי תָּלֵית שְׁמַיָא קְרֵית אֲנָא לְהוֹן קָמוּ כַּחֲדָא.

    רמז תסז

    אף ידי יסדה ארץ – דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאלו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואלו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב מקדש י״י כוננו ידיך, השיבו בבלי אחד ורבי חייא שמו והא כתיב ויבשת ידיו יצרו ידו כתיב, והכתיב יצרו יצרו אצבעותיו כדכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, מיתיבי השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, הכי קאמר מעשיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר שע״י תפלת הצדיקים מטר בא לעולם.
    אף ידי – (כתוב בתהלים ברמז תתפ״ד).
    ת״ר והיה לאות על ידך זה שמאל, אתה אומר שמאל או אינו אלא ימין ת״ל אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואומר ידה ליתר תשלחנה וימינה להלמות עמלים, ואומר למה תשיב ידך וימינך. קורא אני עליהם יעמדו יחדו שניהם לא נבראו אלא כאילפס וכסויה וכו׳ (כתוב בסוף זה הספר ברמז תקיא).
    ואיצ׳א ידי אססת אלארץ׳ וימיני אכ׳תרעת אלסמא ואנא דעות בהם פחאצ׳רו אג׳מעין.
    וימיני טפחה שמים – יש שתרגם אותה ״בראה שמים״;⁠1 ובמסגרת מעשי בני האדם משמעו ׳לגדל׳, ככתוב ״עוללי טפוחים״ (איכה ב׳:כ׳) ״אשר טפחתי ורביתי״ (איכה ב׳:כ״ב);⁠2 ואולי אומרים כך משום שהם נישאים על ה׳טפח׳, היינו היד.⁠3
    1. בדומה לזה רס״ג על אתר וריב״ג באצול ערך ׳טפח׳.
    2. השווה אלפסי וריב״ג באצול ערך ׳טפח׳.
    3. ריב״ג באצול שם אינו מציע את הדברים בדרך שמא, אבל יש לו גם אטימולוגיה ערבית.
    אף ידי – השמאל, דרך משל.
    והזכיר הימין עם השמים בעבור שהם נכבדים מהארץ.
    והנה טעם אף כי אני אמת ראשון ואחרון כי אני בראתי הכל.
    וטעם טפחה – {כמו} אשר טפחתי ורביתי (איכה ב׳:כ״ב), ויש אומרים שמדד השמים בטפח, ומזה הכתוב למדו המפרשים כי השמים והארץ נבראו יחד לא זה קודם זה ודרך הפשט שאני עשיתים, ובעת שאקרא אליהם למלאות חפצי, יעמדו שניהם לפני כעבדים, וכמוהו למשפטיך עמדו היום (תהלים קי״ט:צ״א) כי איך יקרא השם לאשר איננו.
    ידי Mine hand. My left hand.⁠1
    It is a figurative expression; the right hand is used in connection with the heavens, because they are higher in rank than the earth.
    אף has in this verse the same meaning as כי for.—It is true that I am the first and last, because I created every thing.
    טפחה Hath put round,23 Comp. טפחתי I have swaddled (Lam. 2:22). Others explain it: Hath measured with the handbreadth יעמדו יחדיו —.(טֶפַח) They stand up together. From this phrase some of the commentators derive their opinion, that heaven and earth were created simultaneously, not consecutively.⁠4 The literal meaning, however, is: I have made them, and when I call them to do My will and desire they stand both before Me like servants; comp. למשפטיך עמדו they stand up5 according to Thy ordinances (Ps. 119:91). For else6 how should God call them, when not yet existing.
    1. From the word ימיני My right hand, which follows in the second sentence of the verse, Ibn Ezra probably inferred that the general term ידי is here used for שמאלי My left hand.
    2. A. V., Hath spanned. According to Ibn Ezra טפח means to put round; but although he appears to reject here the derivation from טֶפַח hand breadth, in his commentary on Lamentations 2:20, he seems to adopt it.
    3. A. V., Hath spanned. According to Ibn Ezra טפח means to put round; but although he appears to reject here the derivation from טֶפַח hand breadth, in his commentary on Lamentations 2:20, he seems to adopt it.
    4. When a dispute arose between the school of Hillel and that of Shammai about the order of the creation of heaven and earth, R. Shimeon ben Jochai settled the dispute, proving from this verse, I call unto them, that is, unto heaven and earth, they stood up together, that both were created at the same time. (Bereshith Rabba c. i.). Comp. Kimchi ad locum.
    5. A. V., They continue. This quotation is to show that the verb עמד has also the meaning to stand as a servant, to attend. Comp. לפניו אשר עמדתי before whom I stand (1 Kings 17:1), that is, whose servant I am.
    6. That is, if the words I call unto them had not the meaning, I give commands to them, as to my servants, but were the description of their creation, identical with I commanded them to come into existence.
    טפחה – לשון השוייה ועריכה שמשוה ועורך ומישב בידו. וכן טפחתי ורביתי. עוללי טיפוחים.
    יעמדו יחדו – למצותי כל אשר אצום להמטיר ולהצמיח מוצא דשא וחילופם להנהיג לטוב ולרע.
    אף ידי – לא תאמר כי מראשית הזמן אני לבד, כי אף טרם הזמן אני, כי ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, והזמן נברא בבריאתם.
    ואמר: יסדה – לפי שהארץ כיסוד לבנין לפי שהיא תחתונה, והשמים נטוים עליה.
    וזכר היד, שהיא שמאל, לארץ, לפי שהיא נקלה כנגד השמים, וזכר הימין לשמים, שהשמים נכבדים מהארץ כמו שהימין נכבדת מהשמאל, ועוד כי פעולת הימין יותר קיימת מפעולת השמאל, כן השמים קיימים באישיהם ואין כן אישי הארץ.
    ופירוש טפחה – תכן אותם בטפחו, כמו שאמר: ושמים בזרת תכן (ישעיהו מ׳:י״ב).
    קורא אני אליהם יעמדו יחדו – הנה נחלקו רבותינו ז״ל בבריאת שמים וארץ: בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחילה ואחר כך הארץ, שנאמר: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א׳:א׳), ובית הלל אומרים: הארץ נבראת תחילה ואחר כך השמים, שנאמר: לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים (תהלים ק״ב:כ״ו). אמר רבי תנחומא: אנא אמרית טעמא, לבריאה – שמים קדמו, שנאמר: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א׳:א׳), ולשכלול – הארץ קדמה, שנאמר: ביום עשות י״י אלהים ארץ ושמים (בראשית ב׳:ד׳). אמר רבי שמעון בן יוחי: תמה אני איך נחלקו אבות העולם, בית שמאי ובית הלל, על בריאת שמים וארץ, אלא שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסויה, שנאמר: קורא אני אליהם יעמדו יחדו.
    ואדוני אבי ז״ל פירש יעמדו יחדיו – כי כאשר ברא הבורא יתברך שמים וארץ הנה הוציאם מאין ליש ומכח הטבע למעשה, ומחוברים בראם בראשיתם, ועלו השמים בטבעם כדרך העליונים לעלות, וירדה הארץ בטבעה כדרך התחתונים לרדת, ואלו לא העמידם האל היו עוד היום השמים עולים והארץ יורדת, אך כאשר ראה האל יתברך טוב עמידתם, העמידם, וזהו שאמר: קורא אני אליהם יעמדו יחדו.
    והחכם רבי אברהם פירש: אני עשיתים ובעת שאקרא אליהם למלא חפצי יעמדו שניהם לפני כעבדים.
    והנכון בעיני שפירושו כן: אני עשיתים בתחילת בריאתם, וכל ימי עולם הם עומדים יחדו בכחי. ופירוש קורא אני אליהם –שאני משפיע עליהם כחי בכל עת, ובו יעמדו על תכונתם, וכאלו אני קורא להם שיעמדו ועומדים.
    וזהו אומרו אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואמר בארץ לשון יסוד לפי שהיא המרכז הנח שעליו יסוב הגלגל, וטפחה שמים רוצה לומר תכן אותם בטפחו וכמו שאמר ושמים בזרת תכן (ישעיה מ, יב), ואומרו קורא אני אליהם יעמדו יחדו פירושו לפי שאני עשיתים מאין לכן אעשה בהם כרצוני ובעת שאקראם למלאת רצוני יעמדו לפני כעבדים.
    ובבראשית רבה (פרקי דר״א י״ט) בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה ואח״כ נבראת הארץ שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וב״ה אומרים הארץ נבראת תחילה ואחר כך השמים שנאמר לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים, אמר רבי תנחומא אנא אמרית טעמא לבריאה שמים קדמו שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ לשכלול הארץ קדמה שנאמר ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים, אמר רבי שמעון בן יוחאי תמה אני איך נחלקו אבות העולם בית שמאי ובית הלל על בריאת שמים וארץ, אלא שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסויה שנאמר קורא אני אליהם יעמדו יחדו, ע״כ.
    [אַף יָדִי] יָסְדָה אֶרֶץ. למרכז1: [וִימִינִי] טִפְּחָה [שָׁמָיִם]. על מידה מכוונת2: [קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם] יַעַמְדוּ יַחְדָּו. ולא יעכב אחד מהגלגלים פעולת חבירו3, וכל זה בלתי ריקות4:
    1. שברא את ׳הארץ׳ כנקודת מרכז שמסביבו ברא את השמים שהוא מרוחק מן הארץ מכל צד מרחק שווה (ע״פ פירושו לבראשית א א). וכ״כ רבינו לעיל (מב ה).
    2. ׳טיפחה׳ - שמדד השמים בטפח (אבע״ז), ׳שמדד שיהיו השמים מקיפים את הארץ שיעור שוה מכל צד, שיהיו כ״כ טפחים מצד אחד כמו מכל שאר צדדין ותשאר באמצע׳ (אלשיך, ע״ש).
    3. ה׳ קרא לגלגלים שבשמים ולארץ שיעמדו יחדיו, כלומר שלא יפריעו זה לזה בסיבובם.
    4. אף שאין מקום ריק, ומהלך הגלגלים הוא בדיוק באופן שלא יפריעו האחד לשני בסיבובם, לא שברא אותם במרחקים גדולים זה מזה כדי שלא יתנגשו. [בפירושו לאיוב (יא י) כתב רבינו: ׳אם יחלוף - אם אנו רואים שיחלוף גובה גלגל על חברו, ויסגיר ויקהיל - ועם זה נראה שהאל יתברך הסגיר גלגל תוך חברו והקהיל אותם יחדיו בתנועה מתמדת ואין ביניהם ריקות, ועם זה לא ימנעו זה את זה בתנועתם, וכל אלה מורים על כוונת מכוין נעלמת ממנו׳. ושם (לח ז): ׳וכמו כן הגד אם ידעת מין הבינה שהיה ברן יחד כוכבי בוקר המתנועעים, ולא ימנעו זה את זה מתנועתם אף על פי שהם יחדיו במקום, נוגעים זה את זה ואין ריקות ביניהם, מי המציא לכל אחד מהם זאת המידה המוגבלת המכוונת מפעולת פועל מכוין בהכרח באופן שכולם מתנועעים יחד בנחת׳. ובאור עמים (פרק שמים בתחילתו) כתב: ׳אמנם מה שאמרנו בהקדמה ששיעורי הכמות בגלגלים הם מכוונים לתכלית, הנה יתבאר באופן זה, כי אמנם בכמות כל גלגל ובתמונותיהם יתחייב שנמצאו שיעורים מוגבלים בתכלית האפשר, באופן שאם היה נופל חטא בזה כחוט השערה - היו הגלגלים מונעים זה את זה מהתנועע, או היה נופל ביניהם ריקות, ומן הנמנע הוא שתהיה הגבלה כזאת נופלת בכל אחד מהם במקרה בלתי כוונת מכווין, כי במקריים לא תקרה הגבלה כזאת נופלת ברבים במספר כאלה׳. ובסוף הפרק שם כתב: ׳וזה בעצמו ביאר הנביא במופת רביעי באמרו אני הוא אני ראשון אף אני אחרון אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו, כלומר, הנה התבאר שאני ראשון ואחרון בהיות כי שמתי הארץ יסוד בשפל המציאות באופן שהיא במרכז המציאות רחוקה מן המקיף בשוה מכל צד, וזה לא יהיה זולתי בהיות כדוריות הגלגל שוה מאד מכל צד, באופן שלא יעשה כמוהו אדם בידים, ויתבאר גם כן ש׳אני ראשון ואחרון׳ בהיות כי ׳ימיני טיפחה שמים׳, שהמצאתי הגלגלים וטפחתי אותם על כמות מוגבל באופן ש׳יעמדו יחדו׳ ולא ימנעו זה את זה מן התנועה ועם זה לא ימצא ביניהם ריקות, ובהיות שזאת ההגבלה המשוערת עד כחוט השערה לא יתכן שתפול בכל אחד מהגלגלים במקרה, אבל תהיה בהכרח בכוונת מכוין שהמציא אותה, יתחייב אם כן ש׳אני ראשון׳ ממציא וקודם בזמן כאשר הוא מחוייב לכל פועל רצוניי כמבואר לעיל. אמנם באמרו אף אני אחרון, נראה שרצה בזה שכל מה שזולתו יתברך אפשר שיפסד, וזה במין השני מההפסד כמבואר לעיל, וזה ברצון חכמתו אשר בו נמצאו כולם אחר ההעדר המוחלט, וזה בביאור יותר רחב ביאר הנביא באמרו (להלן נא ו) ׳שאו לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת, כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תכלה ויושביה כמו כן ימותון וישועתי לעולם תהיה׳⁠ ⁠׳. ועוד כתב באור עמים (כלל העולה ב): ׳שנית, התבאר שבכל אחד מהגלגלים אשר נודעה תנועתם בחוש שהם לפחות שמונה, נמצאת קצבת כמות מוגבלת אשר אם היתה יותר או פחות כחוט השערה היה ביניהם ריקות, או היו מונעים זה את זה מן התנועה, ומן ההגבלה הנזכרת הנמצאת בכל אחד מהם נודע אצל כל מעיין היות כמותם המוגבל כנזכר והעצם הנושא אותו הכמות בהכרח מכוונים מפועל רצוני או פעולת פועל טבעי אשר המציאם בהנהגת ומצות פועל רצוני מכוין כנזכר. וזה הורה ישעיה באמרו וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדיו, כלומר טיפחתי ומדדתי אותם על אופן שיוכלו לעמוד יחדיו ולא ימנעו זה את זה מפעולת תנועתם׳. ובשיעורים לתהלים (פרק ח) כתב: ׳ופסוק ׳כי אראה שמיך׳ וגו׳, הוא מופת גדול להורות שלא קדמו בטבע כמאמר הפילוסופים, רק נתחדשו ונבראו בכוונת מכוון אלוקי, וזה כי הגלגלים אשר כגלדי בצלים, כי באו אל קרבנה זה בתוך זה כאשר יהיה האופן בתוך האופן, ואין ריקנות ביניהם אפילו כחוט השערה, נמצא שאפילו יותר גדול כגרגיר חרדל שהיה האופן שבתוך האחד היה מעכב התנועה, ואילו היה יותר קטן מעט מזעיר - היה ריקות נמצא, נמצאת אומר שהשיעור הזה כל כך מוגבל לא היה במקרה, כי אם בכוונת מכוון. וכן אמר ישעיהו קורא אני אליהם יעמדו יחדיו, כי בלאו הכי אי אפשר לטבע היות שומר שיעור כל כך מוגבל בזה, וכן אמר וימיני טפחה שמים, כי מדדם ושערם, ולזה המופת אמר ׳כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת׳⁠ ⁠׳. וכן כתב שם (יט א-ב): ׳אמר הגאון, שהמשורר עשה ג׳ מופתים בזה המזמור על בריאת העולם מבורא רצוני מכוון לתכלית. המופת הראשון הוא מה שאנו רואים שהגלגלים הם במידה מדודים, שאלמלא היה מה שבין שני הגלגלים יותר גדול - היה מעכב תנועתם, ואילו היה יותר קטן - היה ריקות נמצא, נמצא שמי שעשאם כולם במידה ושיעור שאפילו כחוט השערה היה מחטיא, הוא פועל רצוני בראם וחידשם, וכן אמר הנביא קורא אני אליהם יעמדו יחדיו. ולכן אמר המשורר, ׳השמים׳ - בסידורם כל כך מוגבל - ׳מספרים כבוד אל׳, כי כבוד ה׳ הוא הבריאה׳. ועוד שם (קלו ה): ׳לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה - שאילו היו יותר גדולים מעט, הגלגלים היו מעכבים זה את זה בתנועתם, ואפילו כחוט השערה, ואילו היו יותר קטנים, היה ריקות נמצא, נמצא שעשאם ׳בתבונה׳, כמו שאמר הנביא קורא אני אליהם יעמדו יחדיו, כאשר יפה פירש הגאון בספר ׳אור עמים׳ שלו, בחקירת ׳השמים׳⁠ ⁠׳].
    וימיני טפחה שמים – כתיב בשרשים שבמקצת ספרים מדוייקים טפחה בקמץ חטף וכן מצאתי במקצת ספרי ספרד שנכתב בצדו ס״א טִפֳחָה וקריאה זרה היא עלי.
    טפחה – מלשון טפח והוא כף היד שמודדים עמו הטפחים.
    אף ידי וכו׳ – ר״ל בעוד תכן ימיני בטפחה את השמים אז אף ידי השניה יסדה הארץ כי בבת אחת נבראו.
    קורא וכו׳ – בזה יפרש אמריו לומר לא נעשו במעשה כ״א קראתי אני אליהם במאמר פי אשר יעמדו יחדיו כאחד.
    וימיני טפחה שמים – המפרשים פירשו לשון טפח, תכן אותם בזרת או מדדם בטפח, או שיטח אותם בידו. ולי נראה מלשון וממסד עד הטפחות (מלכים א ז׳:ט׳) והם שמי הקורה, וכן רמז רש״י ז״ל שם במלכים על פסוק זה של ישעיה, וכן פירש ר׳ שלמה ליוויזאהן בבית האוסף דף י״ב, והנה אמר יסדה על הארץ שהיא למטה כמו יסוד וטפחה על השמים, שהם למעלה כמו תְקָרָה.
    קרא אני אליהם – אם אני קורא לארץ או לשמים, הם עומדים מיד לעשות רצוני.
    אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים – ר״ל השמים והארץ בעת שעשיתים עשיתים בפעם אחד כאלו ביד השמאל הנחתי היסוד שהיא הארץ והיד הימין טפחה כבר ברגע ההוא גג הבנין שהם השמים, וא״כ עתה קרא אני אליהם שיעמדו יחד לפני לשאול אותם השאלה שיזכור אח״כ.
    ושלא תאמר כי רק מראשית הזמן אני לבד, כי אני הייתי לבד אף טרם הזמן, שכן1 את השמים והארץ בעת הבריאה עשיתים בפעם אחת כאילו2 אַף יָדִי השמאלית3 יָסְדָה4 אֶרֶץ וִימִינִי – בעוד יד ימיני5 טִפְּחָה6 שָׁמָיִם7, והזמן נברא בבריאתם8, ולא נבראו השמים והארץ במעשה כי אם9 קֹרֵא – קראתי10 אֲנִי אֲלֵיהֶם במאמר פי11 שֶׁיַעַמְדוּ יַחְדָּו כאחד12:
    1. רד״ק.
    2. מלבי״ם.
    3. והוא דרך משל (אבן עזרא).
    4. לפי שהארץ היא כיסוד לבניין, לפי שהיא תחתונה והשמים נטוים עליה (רד״ק).
    5. מצודת דוד.
    6. לשון השווייה ועריכה, שמשווה ועורך ומישב בידו (ר״א מבלגנצי), והוא מלשון טפח, והיא כף היד שמודדים עמה הטפחים (מצודת ציון). ופירוש ״טפחה״ שתכן אותם בטפחו (רד״ק, אברבנאל). ואמר על הארץ שיסדה בשמאל לפי שהיא נקלה כנגד השמים (רד״ק), והזכיר יד ימין על השמים, לפי שהשמים נכבדים מהארץ כמו שהימין נכבדת מהשמאל (אבן עזרא, רד״ק), ועוד כי פעולת הימין יותר קיימת מפעולת השמאל, וכן השמים קיימים באישיהם ואין כן אישי הארץ (רד״ק).
    7. כלומר בזמן שיד ימיני טפחה את השמים יד שמאל שלי תכנה את הארץ, כי בבת אחת נבראו (מצודת דוד). ובמדרש, (הובא ע״י רד״ק) נחלקו רבותינו ז״ל בבריאת שמים וארץ, בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה ואחר כך הארץ, שנאמר (בראשית א, א) ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״ ובית הלל אומרים הארץ נבראת תחילה ואחר כך השמים, שנאמר (תהלים קב, כו) ״לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם״. אמר רבי תנחומא, אנא אמרית טעמא, לבריאה שמים קדמו שנאמר (בראשית א, א) ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״, ולשכלול הארץ קדמה שנאמר (בראשית ב, ד) ״בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם״. אמר רבי שמעון בן יוחאי, תמה אני איך נחלקו אבות העולם בית שמאי ובית הלל על בריאת שמים וארץ? אלא שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכיסויה, שנאמר (כאן) ״קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו״ (פרקי דר״א יט). ור׳ יוסף קמחי (אבי רד״ק) ביאר שכאשר ברא הבורא יתברך את השמים והארץ הוציאם מאין ליש ומכח הטבע למעשה, ומחוברים בראם בראשיתם, ועלו השמים בטבעם כדרך העליונים לעלות, וירדה הארץ בטבעה כדרך התחתונים לרדת, ואילו לא העמידם האל, היו עד היום השמים עולים והארץ יורדת, אך כאשר ראה האל יתברך כי טוב עמידתם, העמידם, וזהו שאמר ״קורא אני אליהם יעמדו יחדו״. ועוד במדרש, דרש בר קפרא, גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב ״אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים״, ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב ״מקדש ה׳ כוננו ידיך״ (ילקוט שמעוני).
    8. רד״ק. כי טרם בריאת העולם לא היה מושג ״זמן״.
    9. מצודת דוד.
    10. מצודת דוד.
    11. מצודת דוד.
    12. מצודת דוד. אבן עזרא מבאר אני עשיתים ובעת שאקרא אליהם למלא חפצי יעמדו שניהם לפני כעבדים. רד״ק מבאר ״קורא אני אליהם״ שאני משפיע עליהם מכוחי בכל עת ובו יעמדו על תכונתם, וכאילו אני קורא להם שיעמדו ועומדים.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יד) הִקָּבְצ֤וּ כֻלְּכֶם֙ וּֽשְׁמָ֔עוּא מִ֥י בָהֶ֖ם הִגִּ֣יד אֶת⁠־אֵ֑לֶּה יְהֹוָ֣הי״י֣ אֲהֵב֔וֹ יַעֲשֶׂ֤ה חֶפְצוֹ֙ בְּבָבֶ֔ל וּזְרֹע֖וֹ כַּשְׂדִּֽים׃
    Assemble, all of you, and hear. Which among them has declared these things? He whom Hashem loves shall perform His pleasure on Babylon and show his arm on the Chaldeans.
    א. וּֽשְׁמָ֔עוּ א=וּֽשֲׁמָ֔עוּ (חטף)
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    אִתְכְּנָשׁוּ כוּלְהוֹן וּשְׁמָעוּ מַן בְּהוֹן חַוִי יַת אִלֵין יְיָ דְרַחֵם לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל יַעְבֵּיד רְעוּתֵהּ בְּבָבֶל וּתְקוֹף דְרַע גְבוּרְתֵּהּ יַגְלֵי בְכַסְדָאֵי.
    פאג׳תמעו כלכם ואסמעו מן בכם יכ׳בר בהד׳ה אלאמור פאן אללה יחבה ויערפה באנה יצנע מראדה מת׳ל מא קאל פי באבל וקדרתה כמא וצף פי אלכסדאניין.
    (יד-טו) י״י אהבו – לזה שיעשה חפצו של הקב״ה בבבל.
    וזרועו – יראה בארץ כשדים, ועל כורש אמר כן.
    אאף קראתיו – לכורש.
    ויונתן תרגם: י״י אהבו – לישראל, אף קראתיו – לאברהם, וקריאה זו לשון גידול להיות מקרואי,⁠ב כמו אלה קרואי העדה (במדבר א׳:ט״ז).
    א. בדפוסים נוסף כאן: ״אני – גאלתי ישראל ממצרים ואני אגאל כל ישראל מגלות אחרון ומארבע כנפות הארץ.⁠״ הביאור אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94.
    ב. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, וטיקן 94: ״מקוראי״. בכ״י אוקספורד 34: ״מקוראיי״.
    (14-15) The Lord loves him He who will perform the will of the Holy One, blessed be He, upon Babylon.
    and [show] His arm He will show in the land of the Chaldees, and concerning Cyrus he states this.
    I redeemed Israel from Egypt, and I will redeem all Israel from the last exile and from the four corners of the earth.
    I even called him [i.e., I called] Cyrus. Others say: The Lord loves Israel. I even called him, [i.e.,] Abraham. This calling is an expression of exaltation, to be My called one. Comp., "These are the called ones of the congregation" (Bemidbar 1:16).
    מי בכםא הגיד את אלה י״י אהבו יעשה משפט חפצו בבבלב – מי שי״י אהבו יעשה חפצו של הקב״ה בבבל, זה כורש.
    וזרועו – של הקב״ה יראה בכשדים.
    א. כן בכ״י לוצקי 778, מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״בהם״.
    ב. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״בכל״.
    את אלה – העתידות.
    י״י אהבו – סימן כורש.
    יעשה חפצו – חפץ השם בבבל.
    {וזרעו כשדים} – ויעשה זרועו בכשדים, ויתכן היות וי״ו חפצו שב אל כורש גם וי״ו וזרועו.
    These. The coming events.
    Hath loved him, namely Cyrus.
    His pleasure. The pleasure of God. Cyrus will perform the will of God concerning Babylon, and show His arm against the Chaldæans. It is, however, also possible, that the possessive pronoun his (ו) in his pleasure and his arm refers to Cyrus.
    את אלה – שיאמר למטה.
    י״י אהבו – שגלה לו סודו על אותו שיעשה חפצו בבבל. כגון כורש שיעשה חפצי בבבל וזרועו יטה בכשדים.
    הקבצו – וכיון שאני עשיתי הכל, בידי כל הנבראים, ואני אשפיל מלכות זו וארים אחרת כמו שאעשה לבבל להשפילה ולהרים כורש, וכשתקבצו כולכם היש בכם, בנקבצים, מי שידע אלה העתידות שאני עושה.
    מי בהם – שהגידם.
    י״י אהבו – פירוש כורש, וכבר זכרו כמה פעמים שהוא יחריב בבל, לפיכך סמך על המבין, וזכרו בכנוי ולא זכר שמו, י״י אהב אותו כי יעשה חפץ האל בבבל, ויראה זרוע האל בכשדים, כי הוא לא התפאר בכחו כמו סנחריב ונבוכדנצר, אלא אמר: כל ממלכות הארץ נתן לי (עזרא א׳:ב׳) אלהי השמים.
    ומה שאמר הקבצו – לנכח, ואמר בהם – שלא לנכח, כן דרך הלשון, וכן: שמעו עמים כולם (מיכה א׳:ב׳) וזולתו.
    כשדים – חסר בי״ת השמוש, והוא כמו: בכשדים, וכן לזנות בית אביה (דברים כ״ב:כ״א) – שהוא כמו בבית אביה, ורבים כמוהו.
    ויונתן פירש אהבו – על ישראל, שתרגם: י״י דרחים ליה לישראל עביד רעותיה בבבל וגו׳.
    י״י אהבו – כנוי לכרש, וזה כטעם ואהב את יעקב (מלאכי א׳:ב׳), וזאת האהבה לשם על דרך דברה תורה כלשון בני אדם, ולא כן ההפך רוצה לומר אהבת האדם לשם.
    ואמר הנביא הקבצו כולכם ושמעו וגומר כלומר כיון שהדבר כן שהכל בידו יתברך כחומר ביד היוצר הקבצו כולכם ושמעו מי בהם הגיד את אלה רוצה לומר אם השמים במערכות׳ ע״י הוברי שמים ואם הארץ ע״י חכמיה מי בהם הגיד את אלה הדברים אשר יעדתי, והוא שה׳ אהבו יעשה חפצו בבבל וזרעו בכשדים, והמפרשים פירשו זה על כורש שאהבו השם ויעשה חפצו בבבל וזרועו בכשדיים לכובשם, שעליו אמר אף אני דברתי אף קראתיו והביאותיו והצליח דרכו, ויותר נכון לפרש ה׳ אהבו על ישראל כמו שתרגם יונתן כי לפי שזכר למעלה ענין ישראל וענויו בגלות והגאולה העתידה לבא עליו אמר שה׳ אהבו, ולכן יעשה חפצו בבבל להחריבה ולנקום נקמתה וזרועו בכשדים לתתם לטבח על אשר הרעו לישראל, ומאשר אמר הכתוב וזרועו כשדים ולא אמר וזרועו בכשדים אפשר לפרש שגם זה ממה שכתב למעלה הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני, ולכן אמר שה׳ אהבו לישראל ואשר יאהב ה׳ יוכיח (משלי ג, יג), ולכן יעשה הקב״ה חפצו בבבל רוצה לומר עם בבל שהביאו להחריב את ישראל, והיה זרועו כשדים כלומר כלי מפצו ושבט אפו כי הוא יתברך אשר הביא את נבוכדנצר על ירושלם.
    (יד-טו) [מִי בָהֶם הִגִּיד אֶת אֵלֶּה ה׳ אֲהֵבוֹ]. מִי בכם יגיד ויורה אֶת אֵלֶּה, כי בזה יאהב1, ואז יַעֲשֶׂה חֶפְצוֹ בְּבָבֶל2. אמנם3 אֲנִי לבדי4 דִּבַּרְתִּי ׳אֶת אֵלֶּה׳, ואין שם על לב5, ובכן6, [קְרָאתִיו הֲבִיאֹתִיו] - קראתי את בבל להיפרע מכם:
    1. מי מביניכם, בני ישראל, יגיד ויורה לאחרים את אלה הדברים ויסודות האמונה שנתבארו בפסוקים הקודמים, שה׳ הוא קדמון ונצחי, מחוייב המציאות, ואת פלאי הבריאה המוכיחים זאת, כי מי שיעשה כן להורות לאחרים את גדולתו ורוממותו של ה׳, יאהב ה׳ אותו.
    2. כאשר יהיה בישראל מי שילמד את האדם לדעת את ה׳, יעשה ה׳ על ידו את חפצו בבבל, שיעניש אותם כפי שאמר למעלה.
    3. לא היה בכם מי שיורה לעם את אלה הדברים.
    4. כפילות ׳אני׳ מלמדת שאני לבדי ולא אחרים. וכ״כ במצודות.
    5. ע״פ לשה״כ להלן (נז א). ונראה שה׳ אומר שבתורתו הוכיח את דברים אלה, כלומר יסודות ידיעת ה׳, אלא שלא שמו לזה לבם, ולא התעמקו בכך.
    6. כיון שלא שמתם על לב אלה הדברים שהם ידיעת ה׳.
    הקבצו כלכם ושמעו – בספרי ספרד הוא״ו במאריך והשין בשוא לבד ובמקצת ספרים השי״ן בשוא ופתח ועיין שופטים ה׳ ומה שכתבתי שם בשם ר׳ אליה המדקדק.
    כשדים – בכשדים ותחסר בי״ת השמוש וכן לזנות בית אביה (דברים כ״ב:כ״א) ומשפטו בבית אביה.
    הקבצו – האספו ושמעו אמרי מי בכל עובדי הפסל יוכל להגיד את האמור למטה
    ה׳ אהבו שה׳ אוהב לזה שיעשו חפצו בבבל וזהו כורש.
    וזרועו – וחוזק זרועו יעשה בכשדים.
    מי בהם – באלילים שרמז עליהם באמרו וכבודי לאחר לא אתן {ישעיהו מ״ח:י״א}.
    ה׳ אהבו – לא היה שום אלוה שיגיד את אלה, כי גבורת כרש לא באה לו משום אלוה, כי אם מה׳ שאהב אותו, ומה שכרש עושה בבבל אינו עושה אלא חפצו של ה׳, והוא כרש הוא זרועו של ה׳ בכשדים.
    הקבצו – ואתם התקבצו כלכם ושמעו את השאלה הזאת שאשאל לשמים ולארץ העומדים לפני עתה, והוא, כי אשאלם מי בהם הגיד את אלה – מי בשמים או בארץ אשר הגיד את הדברים האלה, ומה הם הדברים?
    ה׳ אהבו יעשה חפצו בבבל וזרעו כשדים הדברים האלה הם, שכורש אשר ה׳ אהבו הוא יעשה חפץ ה׳ בבבל להחריבה,
    וזרעו וכחו לעשות זאת יהיו הכשדים בעצמם, שהכשדים עצמם יעזרו לו למלאות חפץ ה׳, כי שרי בלשאצר שמרדו והרגו את אדוניהם הם הודיעו זאת לכורש והם עזרוהו להשחית את בבל - יאמרו נא השמים והארץ מי בהם הגיד את הדברים האלה? אבל אז תשמעו תשובתם כי לא הם דברו זאת, רק
    הִקָּבְצוּ – האספו1 כֻלְּכֶם וּשֲׁמָעוּ – ושמעו אֲמָרַי2, מִי בָהֶם בכל עובדי הפסל3 הִגִּיד – יוכל להגיד4 אֶת אֵלֶּה העתידות5 על כורש אשר6 יְהוָה אֲהֵבוֹ? והטעם שאֲהֵבוֹ כי7 יַעֲשֶׂה חֶפְצוֹ של הקב״ה8 בְּבָבֶל להחריבה9 וּזְרֹעוֹ – וחוזק זרועו10 של ה׳ יראה11 בַּכַּשְׂדִּים מבלי להתפאר בכוחו12:
    1. מצודת דוד.
    2. מצודת דוד. ומלבי״ם מבאר שמעו את השאלה הזאת שאשאל את השמים והארץ העומדים לפני עתה.
    3. מצודת דוד. רד״ק מבאר האם יש בנקבצים מי שידע אלה העתידות שאני עושה, ולפי ביאורו מה שאמר ״הקבצו״ לנכח, ואמר ״בהם״ שלא לנכח, הוא דרך הלשון. ומלבי״ם מבאר מי בשמים או בארץ אשר הגיד את הדברים האלה.
    4. מצודת דוד.
    5. אבן עזרא, רד״ק.
    6. רש״י, אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי״ם. וכבר הזכיר כמה פעמים שהוא יחריב את בבל, לפיכך סמך על המבין ולא הזכיר שמו (רד״ק).
    7. רש״י, רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם.
    8. רש״י, אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם.
    9. מלבי״ם.
    10. מצודת דוד.
    11. כי הוא לא התפאר בכוחו אלא תלה זאת בה׳ (רד״ק). רש״י מבאר כי מדבר על זרועו של כורש שיראה בכשדים. ומלבי״ם מבאר וזרועו וכוחו לעשות זאת יהיו הכשדים בעצמם, שהם אלה אשר יעזרו לו למלאות חפץ ה׳, כי שרי בלשאצר שמרדו והרגו את אדוניהם הם הודיעו זאת לכורש והם עזרוהו להשחית את בבל.
    12. כמו סנחריב ונבוכדנצר, אלא אמר (עזרא א, ב) ״כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם״ (רד״ק).
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (טו) אֲנִ֥י אֲנִ֛י דִּבַּ֖רְתִּי אַף⁠־קְרָאתִ֑יו הֲבִאֹתִ֖יו וְהִצְלִ֥יחַ דַּרְכּֽוֹ׃
    I, even I, have spoken; yes, I have called him. I have brought him, and he shall make his way prosper.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    אֲנָא בְּמֵימְרִי גְזָרִית קְיָם עִם אַבְרָהָם אֲבוּכוֹן אַף רַבִּיתֵהּ אָעִילְתֵּהּ לְאַרַע בֵּית שְׁכִינְתִּי וְאַצְלַח יַת אוֹרְחֵהּ.
    ויעתרף לי באני אנא אלד׳י דעותה ת׳ם כ׳אטבתה ואתית בה ואנג׳חת טריקה.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]

    אני י״י אני דברתי אףא קראתיו – לכורש להפרע מבבל.
    א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״אני״.
    אני אני – פעמים שלא אשתנה, וי״ו קראתיו שב אל כורש.
    I, even I. The word I is repeated to express the idea: I who am always the same.
    I have called him, namely Cyrus.
    אני אני דברתי – עליו טרם בואו,
    אף קראתיו – לעשות חפצי בבבל. שאף השמים והארץ אני קורא לעשות חפצי.
    אני אני – הכפל לחזק.
    או פירוש אני – שהייתי, ואני – שאהיה, וכמו שדברתי על כורש על ידי נביאי, כן הביאותיו אל בבל ותצליח דרכו.
    ומה שאמר: אף קראתיו בשם, כמו שאומר למשיחו לכרש (ישעיהו מ״ה:ד׳).
    וזהו אני אני דברתי וכפל מלת אני להגיד שהוא יתברך המחריב עתה את בבל הוא עצמו דבר אף קרא, והביא נבוכדנצר על ירושלם והצליח דרכו. וה״ר אברהם אבן עזרא פירש קראתיו לכורש.
    ואמר הנביא לא יוכל אדם מכם להכחיש זה כי
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

    אני אני – ר״ל אני לבד דברתי שכן יעשה.
    אף קראתיו – ר״ל אני הערתי לבו לזאת.
    הביאותיו – לבבל.
    אני אני דברתי – מראש שיהיה כן,
    אף קראתיו שילך למלחמה,
    אף הבאתיו על עיר בבל, ושם הצליח דרכו להחריבה, (וכונת המליצה הזאת שמפלת בבל והצלחת כורש לא היה דבר מחוייב מצד הטבע או המערכה רק מצד גזירת ה׳).
    אֲנִי ה׳1, אֲנִי2 לבד3 דִּבַּרְתִּי מראש4 שכן יעשה5, אַף קְרָאתִיו – הערתי ליבו6 של כורש7 שילך למלחמה8, הֲבִאֹתִיו לבבל9 וְהִצְלִיחַ דַּרְכּוֹ להחריבה10:
    1. ר״י קרא.
    2. הכפל לחזק (רד״ק) שלא אשתנה (אבן עזרא). ורש״י מבאר אני גאלתי את ישראל ממצרים ואני אגאל את כל ישראל מהגלות האחרונה ומארבע כנפות הארץ.
    3. מצודת דוד.
    4. מלבי״ם.
    5. מצודת דוד, מלבי״ם.
    6. מצודת דוד.
    7. אבן עזרא, רש״י.
    8. מלבי״ם.
    9. מצודת דוד, מלבי״ם.
    10. כוונת המליצה הזאת שמפלת בבל והצלחת כורש לא היה דבר מחוייב מצד הטבע או המערכה, אלא רק מצד גזירת ה׳ (מלבי״ם).
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (טז) קִרְב֧וּ אֵלַ֣י שִׁמְעוּ⁠־זֹ֗את לֹ֤א מֵרֹאשׁ֙ בַּסֵּ֣תֶר דִּבַּ֔רְתִּי מֵעֵ֥ת הֱיוֹתָ֖הּ שָׁ֣ם אָ֑נִי וְעַתָּ֗ה אֲדֹנָ֧י יֱהֹוִ֛היֱ⁠־הֹוִ֛ה שְׁלָחַ֖נִי וְרוּחֽוֹ׃
    Come near to Me; hear this. From the beginning I have not spoken in secret. From the time that it was, there I am. And now Hashem God has sent me, and His spirit.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    אִתְקְרָבוּ לְמֵימְרִי שְׁמָעוּ דָא לָא מִן אַוְלָא בְּסִתְרָא מַלְלֵית מֵעִדַן דְאִתְפְּרִישׁוּ עַמְמַיָא מִדְחַלְתִּי תַּמָן אַבְרָהָם אֲבוּכוֹן קָרִיבְתֵּהּ לְפוּלְחָנִי אֲמַר נְבִיָא וּכְעַן יְיָ אֱלֹהִים שַׁלְחַנִי וּמֵימְרֵהּ.
    פיקול תקדמו אלי אסמעו הד׳ה פאני מן אול ליס פי אלסתר תכלמת בהא ולא מן וקת כונהא אנא ת׳ם ואלאן אללה רבי בעת׳ני בנבותה.
    ה׳ אלהים שלחני ורוחו – יש אומרים שהוא במשמע ׳ברוחו׳, כלומר בנבואתו.⁠1
    1. כיוון שנוסח המקרא מוקשה, אין צורך להניח שיש בפירוש דווקא כדי להוציא מאמונה בשני כוחות (או שלושה !). רס״ג תרגם ׳בנבותה׳ – ועיין אמו״ד מ״ב פ״ג, וריב״ג באללמע עמ׳ 56 (רקמה עמ׳ עא). ראב״ע ורד״ק מצטטים את רס״ג, אך הם מעלים אפשרויות אחרות.
    מעת היותה שם אני – מעידן דאיתפרשו עממיא מדחלתי תמן אנא קריבתיה לאברהם אבוכוןא לפולחני.
    ועתה י״י אלהים שלחני ורוחו אמר נבייא:⁠ב וכען י״י אלהים שלחני ומימריה, עירובי דברים, מה שאמר זה לא אמר זה.
    ג(ומדרש אגדת רבי תנחומא למד מכאן: שהנביאים כולם עמדו בסיני, והנביא אומר: מעת היותה לאותו דבור שנדבר בגלוי ולא בסתר, והוא מתן תורה, שם אני, ועתה שלחני.) [ומדרש אגדת רבי תנחומא (תנחומא יתרו י״א) פירש: שמעו זאת – תורת משה שנאמר בה: זאת התורה, לא מראש בסתר דברתי – אותה בסיני, והנביא אומר: מעת היותה – לאותו דבר שהוא אומר שם אני.
    ולמדנו מכאן שכל הנביאים עמדו בסיני, ועתה שלחני להנבא אליהם. ואף לשון זה ישנו עירוב דברים: לא מראש בסתר דברתי אמרה שכינה, מעת היותה שם אני אומר הנביא.
    ויש לפתור שלא יהו עירובי דברים: קרבו אלי שמעו זאת – שאני מתנבא לכם על מפלת בבל וגאולתכם. לא מראש בסתר דברתי – אותה מעת היותה מעת שגזר הקב״ה להביאה שם הייתי. לימד שמשעת הגזירה הקב״ה מעמיד את הנביא שעתיד להנבא על הדבר בסוד פמליא שלו, ואף על פי שעדיין אינו נוצר.]
    א. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״אבוכון״.
    ב. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94 (״נביא״). בכ״י לוצקי 778 חסר: ״אמר נבייא״.
    ג. הביאור בסוגריים העגולים (שכנראה מהווה מהדורה קמא) מופיע בכ״י לוצקי 778, אוקספורד פוק׳ 127, סינסינטי 653. הביאור בסוגריים המרובעים (שכנראה מהווה מהדורה בתרא) מופיע בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94.
    from the time it was, there was I [Jonathan paraphrases:] From the time the nations ceased fearing Me, there I brought Abraham your father near to My service.
    and now, the Lord God has sent me, and His spirit [Jonathan paraphrases:] Said the prophet, "And now, the Lord God has sent me, and His word.⁠" This is an intermingling of words. The one who said this did not say that [i.e., the first part of the verse was said by God, and the second part by the prophet]. And the Aggadic Midrash of Rabbi Tanhuma (Yithro 21) explains: Hearken to this–This alludes to Moshe's Torah, referred to as "This is the Torah.⁠" In the beginning, I did not speak in secretat Sinai. And the prophet says, "From the time that thing was that, He says, I was there.⁠" And we learned from here that all the prophets stood at Sinai. And now He sent me to prophesy to them. Even in this version there is an intermingling of words. "In the beginning I did not speak in secret,⁠" was said by the Shechinah. "From the time it was, there was I,⁠" was said by the prophet. It is possible to interpret it so that there should not be intermingling of words [as follows:] Draw near to me, hearken to this what I prophesy to you regarding the downfall of Babylon and your redemption. In the beginning I did not speak that in secret. From the time it was, that the Holy One, blessed be He, decreed to bring it, there I was. This teaches that from the time of the decree, the Holy One, blessed be He, appoints the prophet who is destined to prophesy regarding the matter in the council of the heavenly household, although it has not yet been created.
    לא מראש בסתר דברתי – כשגזרתי גזירה זו על בבל. שכשאדם מדבר דבר, ספק מקיימה ספק אין מקיימה, צריך לאומרו בסתר, שמא לא יהיה בידו ספק לקיימו ומתבדה. אבל אני לפי שגזירתי מתקיימת, לא מראש בסתר דברתי.
    מעת היותה שם אני – כך אמר הנביא: מיום היותה שנגזרה גזירה זו על בבל שתפול ביד כורש, שם הייתי כשהיתה גזירה זאת גזורה מלפני הקב״ה.
    ועתה י״י אלהים ורוחו שלחני – לאומרה.⁠א
    א. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״שלחני לאומרה״.
    קרבו – אלה דברי הנביא.
    לא מראש וגו׳ – מבתחלה לא אמרתי זה הסוד וזאת הגזירה בסתר.
    מעת היותה וגו׳ – אמר הגאון מכאן רמז כי הנשמה קודם הגוף, ולא אמר כלום, כי הנה הכתוב אומר בתחילה, עתה נבראו ולא מאז (ישעיהו מ״ח:ז׳), והטעם כאשר נגזרה זאת הגזרה שיצאה מפי השם, אל המלאכים הם השרים הממונים על המלכיות, כאשר הוא כתוב בספר דניאל (דניאל י׳:כ׳) שם הייתי גם אני.
    ורוחו – הוא המלאך.
    והגאון אמר כי הוי״ו תחת בי״ת, ואמר כי כמוהו דרשו י״י ועזו (תהלים ק״ה:ד׳) ואין צורך.
    Come ye near unto me, unto the prophet.
    I have not spoken in secret from the beginning of this plan and this divine decree.
    From the time that it was, there was I. The Gaon finds here an indication that the soul exists before the body; but he is wrong, because it is said, They are decreed now, and not from the beginning1 (ver. 7). The meaning of the sentence is the following: When this decree was made by God unto the angels,⁠2 the representatives of the respective countries (comp. Dan. 10:20), I was also there.
    ורוחו And His spirit, that is His angel.⁠3 The Gaon says, that ברוחו═ורוחו by His spirit; comp. דרשו יי ועזו seek the Lord in His strength ; but there is no necessity to assume that.
    1. According to the Gaon, the words From the time that it was, refer to a very remote time, indicated in the phrase from the beginning, which precedes, i.e., a time anterior to the birth of the prophet, and the pronoun I in the phrase, There am I, to the soul of the prophet. If this were the correct explanation, the prophet implied in these words his adherence to the theory of the pre-existence of the soul. But Ibn Ezra properly rejects this explanation, since ver. 7, quoted by him, proves that the words, from the beginning, do not refer to a very remote time, but to a period within the lifetime of the prophet.
    2. The Hebrew text has the words אלה המלאכים these angels, which cannot be properly connected with the words which precede, nor with those that follow. אלה is probably a corruption of אֶל unto. The angels receive from the Almighty the power to act, with regard to a certain event, and this authorisation is called by Ibn Ezra The decree of the Almighty. See his commentary on 9:7, and note 13.
    3. God had sent me to proclaim the future events; and He sent His angel to verify the words of the prophet. It is however possible, that Ibn Ezra connects ורוחו with שם אני ; There was I and His angel.
    לא מראש בסתר דברתי – שהייתי דואג שמא לא יתקיימו דבריי ואבוש במה שהייתי מתפאר לעשות ולא עשיתי.
    אלא בגלוי באזני הכל גם מעת היותה שם אני שוקד לעשותה.
    ועתה – על בשורה זאת, אל אלהים שלחני – אליכם לבשר.
    קרבו – אלה דברי הנביא.
    לא מראש בסתר דברתי – נבואת סנחריב שהיתה ראשונה לא דברתי בסתר, אלא בגלוי אמרתי כי כן יהיה.
    מעת היותה – מעת היות הגזרה, שם הייתי אני כי האל הודיעה לי, ואני אמרתי אותה לכם בגלוי, וכן נתקיימה הגזירה, כמו שאמרתי: אתם עדי (ישעיהו מ״ד:ח׳), וכן עתה אדני אלהים שלחני על הגזרה העתידה לבא, והיא חרבן בבל.
    ורוחו – פירוש מלאכו, כלומר ומלאכו בא אלי בשליחות האל יתברך בנבואה, והודיעני זאת הגזרה העתידה לבא, ושלחני אליכם שאודיענה לכם. ומה שהוצרך לומר ורוחו – כי פעמים ישמע הנביא קול בלא ראית מלאך, ופעמים יראה מלאך במראה הנבואה.
    ואדוני אבי ז״ל פירש לא מראש – כאשר נבאתי נבואת סנחריב בגלוי דברתי. ומעת היותה – אותה הנבואה שאמר: את מי אשלח ומי ילך לנו (ישעיהו ו׳:ח׳) שם אני מזומן, ועתה י״י אלהים שלחני ורוחו שם בקרבי להתנבא העתידות.
    והגאון רב סעדיה פירש כמו: ברוחו, על דרך: ותעד בם ברוחך ביד נביאיך (נחמיה ט׳:ל׳), וכמוהו: דרשו י״י ועזו (תהלים ק״ה:ד׳) – כמו: בעוזי.
    והחכם רבי אברהם בן עזרא פירש ורוחו – ומלאכו הממונה על מלכות פרס, כי יש מלאכים ממונים על המלכיות כמו שכתוב בספר דניאל.
    ויונתן תרגם: מעדן דאתפרשו עממיא וגו׳.
    י״י שלחני – כנוי לישעיה.
    ורוחו – אין טעמו ברוחו כמו שחשבו המפרשים, אבל הם שני שולחים, כי השם הוא השולח הראשון, ורוח השם רוצה לומר השכל הפעל הוא השני, והוא הנקרא כלשון רבותינו ז״ל רוח הקדש, וגם אבונצר הפילוסוף קראו כן. ובאור כל זה ידוע למשכילים ואין חפץ בכסילים.
    לא מראש בסתר דברתי רוצה לומר כשהתחיל נבוכדנצר להתגבר על ישראל לא היו הנבואות נסתרות בעינינו, כי הנה הנביאים יעדו על בואו בחטאת ישראל, ולכן אמר הנביא ישעיהו על עצמו מעת היותה שם אני רוצה לומר מעת שנגזר חרבן ירושלם ע״י נבוכדנצר אני נבאתי אותו בפרסום גדול, וגם עתה בחרבן בבל ובמעל׳ כורש ה׳ אלהים שלחני ורוחו והיה תכלית שליחותו מה שזכר מיד
    שִׁמְעוּ זֹאת. גבורת מעשי1, כי מֵרֹאשׁ דברתים במתן תורה - לֹא בַּסֵּתֶר2, מֵעֵת תחילת הֱיוֹתָהּ הלוא שָׁם אָנִי, בלתי פועֵל קודם3:
    [עד כאן דברי ה׳, מכאן מדבר ישעיה הנביא4, ומבאר איך היו ישראל זוכים לתיקון השלם אילו לא חטאו אחרי מתן תורה, שלא היו מושפעים מן האומות, ומסיבה זו קורא להם לצאת מבין הגויים]:
    וְעַתָּה [ה׳] שְׁלָחַנִי. להורות5: [וְרוּחוֹ]. ושלח רוח קדשו בי ׳לדעת לעות את יעף׳ (להלן נ ד)6:
    1. שהתבארו לעיל (פסוק יב-יג).
    2. בשבת (פו:) ובמו״ק (טז:) דרשו פסוק זה על מתן תורה שלא היה בצינעה ובסתר. וראה מש״כ לעיל (מה יט).
    3. מתחילת היות העולם קיים, כלומר מתחילת המציאות, ׳שם אני׳, כבר הייתי קיים. והיינו שזה מה שאמר במתן תורה, כפי שפירש רבינו ׳אנכי ה׳⁠ ⁠׳ (שמות כ ב): ׳אנכי לבדי הוא ה׳ הנותן מציאות, הקדמון, הנודע אצלך בקבלה ובמופת׳. והכוונה, כי כל זה נרמז בשם הוי״ה, וכ״כ בשמות (ז א): ׳אני ה׳ - מקיים המציאות, לא ממציאו בלבד אבל גם מקיימו, שאין לנמצאות שום ישות וקיום זולתי מה שאני משפיע עליהם, כאמרו (נחמיה ט ו) וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם, ומזה יתחייב שאין לשום נמצא קיום מציאות בלתי רצוני׳. ואם אין שום מציאות אלא ברצון ה׳, לא יתכן שיהיה מציאות שקדמה לו.
    4. וכן פירש רש״י.
    5. ללמד אתכם לדעת אותו, כמו שאמר (פסוק יד) ׳מי בכם יגיד ויורה׳.
    6. וכפירוש רבינו שם: ׳[ה׳ אלקים נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים] - הנה האל נתן לי הכנה לָדַעַת [לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר] - להורות׳. כלומר, שנתן לישעיה הנביא הכנה מיוחדת כדי שיוכל ללמד לאחרים.
    ורוחו – ומלאכו וכן ורוח על פני יחלוף (איוב ד׳:ט״ו).
    שמעו זאת – האמור למטה.
    לא מראש וכו׳ – ר״ל מפלת סנחריב שהיתה ראשונה לא דברתיה בסתר אלא בגלוי כי מעת היות הגזרה ההיא הייתי שם לקבל הנבואה ונתפרסמה על ידי.
    ועתה – הנה עתה שלחני ה׳ ומלאכו ר״ל ע״י מלאכו באה עלי הנבואה להשמיע עוד חדשות והיא מפלת בבל.
    לא מראש בסתר דברתי – כשהגדתי המאורעות האלה הגדתים בפרהסיא, כי אף על פי שישעיה לא השמיע נבואות אלו אל העם, הנה כתב אותן על ספר, ונשארו ביד העם.
    מעת היותה שם אני – משעה שהתחיל הדבר להתקיים, אני מנהיג הענינים שיהיו כמו שאמרתי, וכאלו אני שם משגיח ומסדר כל ענין וענין.
    ועתה וגו׳ – אין ספק שהם דברי הנביא, אמנם לא מצאנו עדיין שיאמר הנביא הזה דבר למען יאמינו כי ה׳ שלחו, וכל דבריו וכל ריבותיו הם כאלו ה׳ רב עם האלילים, לא שהנביא רב עם בני עמו הבלתי מאמינים בשליחותו, לפיכך נראה לי כי גם כאן אין הכוונה לומר ועתה אם כן אמת הוא כי ה׳ שלחני, אלא ועתה דבק עם ״כה אמר ה׳ גאלך״, ומלות ה׳ שלחני ורוחו הן מאמר מוסגר.
    מעת היותה – הסדר, מראש מעת היותה, לא בסתר שם אני דברתי, והפך הסדר לדייק א) שם דברתי אף שם בבבל לא יראתי מלדבר זאת, ב) אני דברתי אף קודם שנשלחתי דברתי מעצמי.
    ורוחו – ושלח רוחו.
    קרבו – ר״ל לא השמים והארץ הרחוקים מכם דברו זאת, רק קרבו אלי ותשמעו זאת – כי אני מדבר נבואה זו בשם ה׳, ולא לבד שאני מגידה עתה כי גם מראש לא בסתר דברתי – מעת התחיל הדבר כבר פרסמתיו מעצמי לכל, הגם שאז עוד לא נצטויתי לפרסמו, וכן מעת היותה (לא בסתר דברתי) שם אני – מעת הויית הדבר שהיא אח״כ לא דברתי שם אני בסתר,
    וגם שם אני לא דברתי בסתר – ר״ל אף בבבל לא יראתי מלדבר זאת בגלוי, ושיעור הכתוב,
    מראש מעת היותה, שם לא דברתי בסתר אני – כי גליתיו ופרסמתיו, רק שאז דברתי אני מעצמי,
    ועתה ה׳ שלחני בשליחות לנבאות ע״ז, ושלח עמי את רוחו – רוח הנבואה שבו אתנבא בגלוי.
    ואמר להם הנביא1 קִרְבוּ אֵלַי, שִׁמְעוּ זֹאת שאני מתנבא לכם על מפלת בבל וגאולתכם2, לֹא מֵרֹאשׁ – מתחילה אמרתי זה הסוד3 על מפלת סנחריב שהיתה ראשונה, ולא4 בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי עליה אלא בגלוי5, מֵעֵת הֱיוֹתָהּ של הגזרה ההיא6 שָׁם אָנִי הייתי לקבל את הנבואה והיא נתפרסמה על ידי7, וְעַתָּה אֲדֹנָי יֱהֹוִ֛ה שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ8 – ועל ידי מלאכו באה עלי הנבואה להשמיע עוד חדשות והן מפלת בבל9:
    1. רש״י, אבן עזרא, רד״ק.
    2. רש״י.
    3. אבן עזרא.
    4. רד״ק, מצודת דוד.
    5. רד״ק, מצודת דוד. רוצה לומר נבואת סנחריב שהיתה ראשונה לא דברתי עליה בסתר, אלא בגלוי אמרתי כי כן יהיה (רד״ק), כי כאשר אדם מדבר דבר, ספק מקיימו ספק אין מקיימו, ולכן צריך לאומרו בסתר, שמא לא יהיה בידו ספק לקיימו ומתבדה, אבל אני לפי שגזירתי מתקיימת, ״לא מראש בסתר דברתי״ (ר״י קרא). ובמדרש, רבי תנחומא פירש ״שמעו זאת״ תורת משה שנאמר בה ״זאת התורה״, ״לא מראש בסתר דברתי״ בסיני, ...ולמדנו מכאן שכל הנביאים עמדו בסיני, ״ועתה... שלחני״ להנבא אליהם (רש״י).
    6. רד״ק, מצודת דוד.
    7. רד״ק, מצודת דוד.
    8. , ״ורוחו״ הוא מלאכו (מצודת ציון). הממונה על מלכות פרס (אבן עזרא, מובא ברד״ק).
    9. מצודת דוד. כלומר, ומלאכו בא אלי בשליחות האל יתברך בנבואה והודיעני זאת הגזרה העתידה לבוא שאודיענה לכם, ומה שהוצרך לומר ״ורוחו״ כי פעמים ישמע הנביא קול בלא ראית מלאך ופעמים יראה מלאך במראה הנבואה (רד״ק). מלבי״ם מבאר גם מראש לא בסתר דברתי, שבתחילה דיברתי אני מעצמי בגלוי אף בבבל הגם שלא נצטויתי לפרסמו, ועתה ה׳ שלחני בשליחות להתנבאות על זה, ושלח עימי את רוחו שהיא רוח הנבואה שבה אתנבא בגלוי.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יז) כֹּה⁠־אָמַ֧ר יְהֹוָ֛הי״י֛ גֹּאַלְךָ֖ קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֨י יְהֹוָ֤הי״י֤ אֱלֹהֶ֙יךָ֙ מְלַמֶּדְךָ֣ לְהוֹעִ֔יל מַדְרִֽיכְךָ֖א בְּדֶ֥רֶךְ תֵּלֵֽךְ׃
    Thus says Hashem, your Redeemer, the Holy One of Israel, "I am Hashem your God, who teaches you for your benefit, who leads you by the way that you should go.
    א. מַדְרִֽיכְךָ֖ א=מַדְרִֽיכֲךָ֖ (חטף)
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    כִּדְנַן אֲמַר יְיָ פְּרִיקָךְ קַדִישָׁא דְיִשְׂרָאֵל אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ מַלֵיף לָךְ לַהֲנָאָה מְחַוֵי לָךְ בְּאוֹרַח דִתְהָךְ.
    אני י״י אלהיך מלמדך להועיל – א״ר אלעזר מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, מן התורה דכתיב לא תלך עמהם, וכתיב קום לך אתם, מן הנביאים דכתיב אני י״י אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך, מן הכתובים דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן.
    כד׳א קאל אללה וליך קדוס אסראיל אנא אללה רבך אלמעלמך מא ינפעך אלמסלכך פי אלטריק אלואג׳ב אן תמצ׳י פיה.
    א(מלמדך להועיל – תרגם יונתן: מפקדך לאלפא.)
    א. הביאור בסוגריים העגולים (שכנראה מהווה מהדורה קמא) מופיע בכ״י אוקספורד פוק׳ 127, סינסינטי 653. הביאור חסר בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94.
    ___
    כה וגו׳ – והנה זאת הנבואה להודיע שכר השומעים אל דברי השם.
    Thy redeemer, etc. The words which follow are to announce the reward of those that listen to the words of the Lord.
    ומפרש הבשורה: גאלך – שגאלך מעולם.
    מלמדך – תורתי מעולם להועיל – ולטוב לך.
    מדריכך בדרך – שיש לך לילך בלי מכשול. ולכך שמע לי.
    כה אמר י״י גאלך – מגלות בבל על ידי כורש.
    מלמדך – אני מלמד בכל יום להועיל לך, שתהיה בשלום אם תשמע לי, ולא תגלה לבבל, ולא תצטרך לתשועה זאת אם תלך בדרך שאני מדריכך.
    להועיל – לעצמך, כמו שכתב משה כמה פעמים (דברים ל״ב:ה׳).
    כה אמר ה׳ גואלך קדוש ישראל וגומר שהוא יגאלך מגלות בבל על ידי כורש, והוא מלמדך להועיל כלומר שבשובך לירושלם לא תוסיף לחטא אבל תהיה מלמודי השם יתברך כי הוא מדריכך בדרך תלך, ואל יקשה בעיניך שתהיה החזרה לירושלים לבנין בית שני אנשי מצער וגם שבשובכם שמה תהיו נכנעים למלכי פרס.
    [כֹּה אָמַר ה׳] גֹּאַלְךָ. ממצרים לקדשכם1: קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. שקדשם בתורה ובמצוות2, וזה בהיותו מְלַמֶּדְךָ [לְהוֹעִיל] - בעיון, ומַדְרִיכֲךָ [בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ] - במעשה3:
    1. כמו שכתוב בויקרא (יא מד-מו): ׳כי אני ה’ אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני וגו׳, כי אני ה׳ המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והייתם קדושים כי קדוש אני׳.
    2. ׳קדוש ישראל׳ פירושו ׳מקדש ישראל׳, שנתן להם דרכים להתקדש, וראה מש״כ בזה לעיל (כט יט, לו כג, מג ג, מה יא), ובמאמר ׳דרך הקודש׳.
    3. ראה בביאור לפסוק הבא מש״כ בעניין העיון והמעשה.
    להועיל – מלשון תועלת.
    מדרכיך – מלשון דרך.
    מלמדך להועיל – אני הוא המלמד אותך להיות לך לתועלת.
    מדריכך – המנהיג אותך בדרך אשר תלך.
    מלמדך להועיל – באמרי לכם צאו מבבל ברחו מכשדים, כלומר לטובתכם אני אומר לכם צאו משם ושובו לארץ ישראל, כי שם תצליחו. ואמר זה כנגד אותם שהיו ממאנים לצאת מן הגלות.
    כה אמר ה׳ – ר״ל ואל תפחדו כי לא יארכו ימי שלותכם כי עוד תגלו פעם שנית כי הדבר תלוי בכם, אם תטיבו מעשיכם תהיה זאת גאולת עולמים,
    כי כה אמר ה׳ אשר הוא גאלכם מצד עצמו, והוא קדוש ישראל ע״י מעשיכם הטובים,
    אני ה׳ מלמדך להועיל ר״ל מצדי לא יבצר כי אני מלמד אתכם באמונות ודעות אמתיות, וגם מדריכך בדרך תלך שהם המעשים הטובים, והדבר תלוי בכם, כי
    כֹּה אָמַר יְהוָה גֹּאַלְךָ1 קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ – המלמד אותך2 בכל יום3 לְהוֹעִיל – להיות לך לתועלת4, מַדְרִיכֲךָ – המנהיג אותך5 בְּדֶרֶךְ אשר6 תֵּלֵךְ7:
    1. מגלות בבל על ידי כורש (רד״ק).
    2. מצודת דוד.
    3. רד״ק.
    4. מצודת דוד.
    5. מצודת דוד.
    6. מצודת דוד.
    7. כי אם תשמע לי ותלך בדרך שאני מדריכך, תהיה בשלום ולא תגלה לבבל ולא תצטרך לתשועה (רד״ק). לדעת רד״ק מדבר על הזמן שטרם הגלות, שאם תשמע בקול ה׳ לא תגלה ולא תצטרך לגאולה. ולדעת אברבנאל ומלבי״ם מדבר על גאולת בבל. ורצונו לומר אל תפחדו כי לא יארכו ימי שלוותכם ותגלו פעם שניה, כי הדבר תלוי בכם שאם תטיבו מעשיכם תהיה זאת גאולת עולמים (מלבי״ם). ובמדרש, אמר ר׳ אלעזר מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, מן התורה דכתיב (במדבר כב, יב) ״לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם״, וכתיב (שם פס׳ כ) ״קוּם לֵךְ אִתָּם״, מן הנביאים דכתיב (כאן) ״אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ״, מן הכתובים דכתיב (משלי ג, לד) ״אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן״ (ילקוט שמעוני).
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יח) ל֥וּא הִקְשַׁ֖בְתָּ לְמִצְוֺתָ֑י וַיְהִ֤י כַנָּהָר֙ שְׁלוֹמֶ֔ךָ וְצִדְקָתְךָ֖ כְּגַלֵּ֥י הַיָּֽם׃
    Oh that you would hearken to My commandments! Then your peace would be as a river, and your righteousness as the waves of the sea.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    אִילוּ אֲצִיתָא לְפִקוּדַי וַהֲוֵי פוֹן כִּשְׁפַע נְהַר פְּרָת שְׁלָמָךְ וּזְכוּתָךְ כְּגַלֵי יַמָא.
    לוא הקשבת למצותי – ת״ר אם בחקתי תלכו אין אם אלא לשון תחנונים, וכן הוא אומר לו עמי שומע לי וגו׳ כמעט אויביהם אכניע, וכתיב לוא הקשבת למצותי.
    לו אצגית אלי וצאיאי לכאן סלאמך ת׳אירא כאלנהר וחסנאתך כמוג׳ אלבחר.
    לוא – האל״ף במלת לו נוסף כאל״ף ההלכוא אתו (יהושע י׳:כ״ד).
    והנה וי״ו ויהי כפ״א רפה בלשון ישמעאל.
    וטעם כנהר – שלא יפסוק, וככה גלי הים.
    לוא Oh that. The א is paragogic; comp. ההלכוא that went (Jos. 10:24).
    ויהי Then had been. The ו has here the same meaning as فَ in Arabic.⁠1 Thy peace had been as a river, that does not cease to flow.
    And thy righteousness, etc. And thy righteousness had been continuous as the waves of the sea.
    1. Comp. Ibn Ezra on ver. 7, and on 28:18.
    אילו תהיה מקשיב למצותי ולתורתי ויהי כנהר שלומך – מרובה ונטוי לך מאתי וצדקתך לפני.
    לוא הקשבת – אלו עשית זה שהקשבת למצותי.
    ויהי כנהר שלומך – ולא תשלוט בך יד אויב. ובא כנהר, רוצה לומר כמימי הנהר שהם רבים.
    ויונתן תרגם: כשפע נהר פרת.
    וצדקתך – וצדקה שהייתי עושה עמך כגלי הים, שהם תמידים בלי הפסק זה אחר זה.
    ויהי כנהר וגו׳ – כמו אלה הווי״ם הרבה כי אין כל ו״ו לעטוף.
    כי ה׳ אמר לוא הקשבת למצותי הנה עם היותך עתה נכנע למלכי פרס יהי כנהר שלומך וצדקתך בגלי הים.
    לוּא הִקְשַׁבְתָּ אז1 לְמִצְוֹתָי, ׳ושמרתם את בריתי׳ (שמות יט ה)2, [וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ] - כי היה הדבר מתמיד במקור ישראל – בנולדים3, כנהר נובע מקור חכמת התורה4, כענין הנהר5, [וְצִדְקָתְךָ] - ובמעשים בהרגל כְּגַלֵּי הַיָּם6:
    1. אחרי מתן תורה.
    2. שם פירש רבינו: ׳ועתה אם שמוע תשמעו בקולי - לקבל עליכם ׳התורה והמצווה׳, ושמרתם את בריתי - הברית שאכרות על קבלתכם, והוא הברית שכרת אחר שאמרו נעשה ונשמע׳. הרי ששם היתה הברית על ׳התורה והמצוה׳, עיון ומעשה, ואותם הזכיר בפסוק הקודם ׳מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל - בעיון, ומַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ – במעשה׳. וזהו שממשיך בפסוק הבא שאם היו עושים אז כן, ׳והיה כחול זרעך וגו׳ ולא ישמד שמו מלפני׳, שהיו כולם יודעים את ה׳. וראה בפירוש רבינו בהמשך שם עה״פ ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳, שהכוונה שיהיו נצחיים וילמדו דעת את הגויים, ודבר זה לא נתקיים אז בגלל שחטאו, אך יתקיים לעתיד לבוא, והוא שכתוב כאן שאילו היו מקיימים את הברית ולא חוטאים, היו זוכים לכך כבר מאז. והיינו, שאילו לא חטאו היו זוכים לקבל את ׳התורה והמצוה׳ מיד ה׳, כמו שכתב רבינו בשמות (לא יח): ׳ויתן אל משה ככלותו - אחר שסיפר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד האל יתברך במתן תורה באמרו ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳ ובאמרו (שם כ כא) ׳מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אבוא אליך׳ עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסיבת רוע בחירת ישראל, כי אמנם בסוף ארבעים יום הראשונים נתן הלוחות מעשה אלקים לקדש את כולם לכהנים וגוי קדוש ככל דברו הטוב, והמה מרו והשחיתו דרכם ונפלו ממעלתם, כמו שהעיד באמרו (שם לג ו) ׳ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב׳, שני לוחות העדות - אותם שיעד באמרו ׳ואתנה לך את לוחות האבן׳, וטרם תתו ׳התורה והמצוה׳ אשר כתב כאשר יעד, התחילו במעשה העגל, ואמר למשה ׳לך רד כי שחת עמך׳. ועל אותו הפסוק הכתוב בחטא העגל (שם לב ח) כתב רבינו: ׳סרו מהר - קודם שאגמור לתת לך מה שיעדתי לתת, והם ׳התורה והמצוה אשר כתבתי׳. ושם (לד כז): ׳כתב לך את הדברים האלה - אף על פי שקודם העגל אמרתי לתת לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי, עכשיו שחטאו, אתה פסל לך הלוחות וכתבתי, ולא אתן לך גם כן ׳התורה והמצוה אשר כתבתי׳, אבל כתב לך אתה׳.
    3. בתהלים (סח כז) כתוב: ׳במקהלות ברכו אלקים ה׳ ממקור ישראל׳, ובברכות (נ.) למדו מכאן שאפילו עוברים שבמעי אימן אמרו שירה. כלומר, אם היו מקבלים אז כראוי, גם בדורות הבאים לא היו סרים מזה. [ונראה שנקט ׳מקור ישראל׳ על משקל ׳מקור נובע׳, שכן ממשיל לנהר].
    4. ע״פ לשה״כ במשלי (יח ד) ׳נחל נובע מקור חכמה׳.
    5. שאינו מאכזב ואינו פוסק. ומשל זה אמר על חלק העיוני, שאם היה בשלימות אצל ישראל בקבלת התורה, לא היתה פוסקת מזרעם. ויותר נראה שכוונתו ׳כנהר שלומך׳ לעניין ׳ברית שלום׳, וכפי שאבאר. בויקרא (כו ט) כתב רבינו: ׳ופניתי אליכם אחר אבדן האומות, כאמרו (ירמיהו מו כח) כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם וגו׳ וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה, והקימותי את בריתי - אותו הברית שאמרתי (בראשית יז ז) לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, אתכם - אקימהו עמכם בזכותכם, לא שאזכור לכם ברית אבות בלבד, כאמרו (יחזקאל לז כו) וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם [שם מדבר בהבטחת העתיד לבוא שישבו בארץ לעולם ׳ודוד עבדי נשיא להם לעולם׳], וכאמרו (להלן נד י) וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט׳. וביאור כוונת רבינו, כי ׳ברית שלומי׳ הנזכרת להלן ו׳ברית שלום׳ שהזכיר יחזקאל היינו ברית הנצחיות, וכמו שפירש רבינו בבמדבר (כה יב) עניין ׳בריתי שלום׳ שניתן לפינחס: ׳את בריתי שלום - ממלאך המוות, כענין עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו (איוב כה ב), כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסיבת התנגדות ההפכים׳. וברית זו היא אותה ההבטחה שהבטיח ה׳ לאברהם (בראשית יז ז) ׳להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך׳, שזרעו יזכו למעלה זו, וכפירוש רבינו שם שתהיה השגחת ה׳ עליהם ללא אמצעי, ובכך יהפכו זרעו להיות נצחיים, וכן פירש רבינו בדברים (ז יב), ע״ש. ואז יתקיים מה שאמר ה׳ במתן תורה (שמות יט ו) ׳ואתם תהיו לי וגו׳ וגוי קדוש׳, וכפי שפירש שם שיהיו נצחיים. וכ״כ בתהלים (פ יט): ׳ולא נסוג ממך - כאמרו וברית שלומי לא תמוט, תחיינו - בתלמוד תורתך, כאמרו (דברים לב מז) ׳כי הוא חייכם׳, ובשמך נקרא - להודיעו לכל באי העולם, כאמרו ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים׳, וכאמרו (להלן סא ו) ׳ואתם כהני ה׳ תקראו׳⁠ ⁠׳.
    6. וכמו כן חלק המעשי של התורה לא היתה פוסקת מזרעם אילו היו מקבלים בשלימות, כי היו מתרגלים בהם, כגלי הים שכל הזמן עולים ויורדים ואין משנים את דרכיהם.
    לוא – הוא כמו אם וכן לו החייתם אותה (שופטים ח׳:כ״ב).
    הקשבת – ענין שמיעה.
    לוא הקשבת – אם הקשבת למצותי היה אז נמשך שלומך כמי הנהר הייתי עושה עמך צדקות מרובות וגדולות כגלי הים.
    כנהר – שאינו פוסק.
    וצדקתך – צדקה שהייתי עושה עמך (רד״ק).
    לוא הקשבת למצותי – אם רק תשמע מצותי אז שלומך יהי כנהר – המושך בנחת, כן יהיה שלום ושלות השקט בהצלחת הגוף,
    וצדקתך שהם המע״ט שלך שהוא אושר הנפש, הם יתנשאו למעלה ראש כגלי הים – הרוצים תמיד לעבור על גדותיהם, כן תשא שאון גליך בכח גדול להוסיף מצות ועבודת ה׳, ועי״כ יהיה שכרך, כי
    לוּא – אילו1 הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי ולתורתי2, אז3 וַיְהִי – היה4 כַנָּהָר המושך בנחת5 שְׁלוֹמֶךָ6, ולא היתה שולטת בך יד אויב7, וְצִדְקָתְךָ – וצדקות שהייתי עושה עמך8 היו מרובות וגדולות9 כְּגַלֵּי הַיָּם מבלי הפסק10:
    1. רד״ק.
    2. ר״א מבלגנצי.
    3. מצודת דוד.
    4. תרגום יונתן.
    5. מלבי״ם. שמימיו רבים (רד״ק) ולא פוסקים (אבן עזרא).
    6. שהיה שלום ושלוות השקט בהצלחת הגוף (מלבי״ם).
    7. רד״ק.
    8. רד״ק.
    9. מצודת דוד.
    10. אבן עזרא, רד״ק.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יט) וַיְהִ֤י כַחוֹל֙ זַרְעֶ֔ךָ וְצֶאֱצָאֵ֥י מֵעֶ֖יךָ כִּמְעֹתָ֑יו לֹא⁠־יִכָּרֵ֧ת וְֽלֹא⁠־יִשָּׁמֵ֛ד שְׁמ֖וֹ מִלְּפָנָֽי׃
    Your seed also would be as the sand, and the offspring of your body like its grains. His name would not be cut off or destroyed from before Me.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    וַהֲווֹ פּוֹן סַגִין כְּחָלָא דְיַמָא בְּנָךְ וּבְנֵי בְנָךְ כְּפֵּירוּדוֹהִי לָא יִפְסוֹק וְלָא יִשְׁתֵּצֵי שְׁמֵיהּ דְיִשְׂרָאֵל מִן קֳדָמַי לַעֲלַם.
    ויכון נסלך כאלרמל וד׳ראריך כלוא אלבחר לא ינקטע ולא ינפד אסמה מן בין ידי.
    וצאצאי מעיך כמעותיו – <אותו לשון> ״צ׳יצ׳י אמעאך״1 הוא הצאצאים בערבית. ובאשר ל׳כמעותיו׳ יכול להיות שהוא דומה לאבני חצץ,⁠2 כמו ה׳פרוטות׳, אשר נקראות בארמית ׳מעין׳ כפי שאומרים בתרגום של ״עשרים גרה״ (שמות ל׳:י״ג), ובלשון המשנה ״מעה ומעות״ הרבה.⁠3
    1. השווה ריב״ג באצול ערך ׳צאצא׳. לדיוקו של דבר, בערבית משמשת ׳צ׳יצ׳י׳ לבדה, ואין צורך להוסיף ׳אמעאך׳. למשמעות ׳צאצאי׳, השווה גם רס״ג על אתר ואלפסי ערך ׳צא׳.
    2. השווה ת״י על אתר, ריב״ג באצול ערך ׳מע׳ ורד״ק על אתר.
    3. אבן בלעם מנסה להציע אטימולוגיה של המונח ׳מעה׳ בארמית ובלשון חז״ל, כמו שעושה ריב״ג באצול שם.
    כמעותיו – של ים, כדגי הים לרוב.
    like its innards of the sea, like the fish of the sea for multitude.
    כמעותיו – כמעי הדגה.⁠א
    א. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״כמעי הדגה״.
    ויהי כחול {זרעך} – מספר זרעך.
    וצאצאי מעיך – כמו בטנך.
    כמעותיו – כמעות הים, והנה הזכיר הגלים והחול, ומלת כמעותיו רמז למעי הדגים.
    וי״ו שמו {שב} אל זרעך.
    Thy seed. The number of thy children.
    בטנך═מעיך Thy womb.⁠1
    כמעותיו As its bowels. The possessive pronoun refers to the sea, the waves and sand of which have just been mentioned2 (ver. 18 and 19); by the bowels of the sea the roe of the fish is meant.
    His name. The name of thy seed.
    1. A. V., Thy bowels.
    2. The sand refers to the sea, mentioned at the end of the preceding verse. Comp. Gen. 32:13.
    שמו – של זרעך. ולא אכלה אתכם בארצות אויביכם כשתכנעו מלפני לשוב אלי בכל לבבכם. וגם אוציאכם מגלותכם כמו שמפרש והולך.
    ויהי כחול – והיה כמו כן כחול זרעך, שהייתי מברך אותך בפרי בטנך.
    וכפל הענין במלות שונות, ואמר: וצאצאי מעיך כמעותיו – ומעותיו הם אבני החול, שהם צרורות קטנות, והם כדמות מעות הנזכר בדברי רבותינו ז״ל.
    ויש מפרשים: כמעותיו – כמעי הים, והם הדגים.
    ויונתן תרגם: כפרודוהי, והם אבני החול שהם פרודות קטנות.
    לא יכרת ולא ישמד שמו – פירוש: שם זרעך, כלומר אע״פ שלא הקשבת למצותי, לא אכריתך מכל וכל, אלא אגלה אותך לארץ אויביך, ואחר כך אגאלך ואומר לך צאו מבבל.
    מלפני – אלא אושיבך לפני בבית שכינתי.
    ואמר כנוי שמו על זרעך בעבור כי רוב השבי מהגולה היו הבנים, כי האבות מתו.
    כמעתיו – תאר לדגים שהם במעי הים ותוכו.
    לא יכרת ולא ישמד – שמות נרדפים.
    ואמנם למיעוט העם יהי כחול זרעך וצאצאי מעיך כמעותיו שהמעות הם החול, או שאמר כמעותיו על הדגים כי הוא זכר גלי הים והחול אשר על שפתו ועל חלקי הים הפנימים או על הדגים שבו אמר כמעותיו, ואם תפחדו מהגלות שיבא גם על בית שני הנה בהטיבכם דרכיכם כמ״ש לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני וכנוי שמו הנשמד חוזר לזרעו של ישראל שזכר.
    [וַיְהִי] כַחוֹל זַרְעֶךָ. מאבֵד שאר האומות, כענין לעתיד1: [וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ] כִּמְעֹתָיו. ראשי הדור2, ובענין זה לֹא יִכָּרֵת, כי לא היו נכשלים בפעולות האומות3:
    1. אילו ישראל היו מקבלים את התורה כראוי, ולא היה שולט בהם מלאך המוות, היו מתרבים כחול הים, וממילא היו מאבדים את שאר האומות, כפי שיהיה לעתיד. וכן כתוב בבמדבר (כז יז) ׳וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת׳, ופירש רבינו שיצא כוכב מיעקב, והוא מלך המשיח, ויקרקר וישחית את כל בני האדם שכולם בני שת.
    2. ׳מעותיו׳ של הים הם אבני החול שהם צרורות קטנות (רש״י), וביחס לחול הם גדולים, ורומזים לראשי הדור שיהיו רבים מאוד.
    3. אם היו שומרים ברית ה׳ בהר סיני, אז היו צאצאיהם רבים מאוד, והיו מאבדים את שאר האומות, וממילא לא היו נכשלים במעשים רעים שעשו בהשפעת האומות, ולא היו נענשים. [ובדברים (א לד-לט) כתב רבינו: ׳כי מניעת היכנסו [של משה] עמם לארץ היתה סיבה שתתקיים בהם יותר לרוע הגזירה שנגזרה שטפם יהיה לבז לדורות, וזה בעצמו העיד המשורר באמרו (תהלים שם פסוק לב-מ) וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם וגו׳, לֹא הִשְׁמִידוּ אֶת הָעַמִּים, וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וגו׳ וַיִּחַר אַף ה׳ בְּעַמּוֹ׳. ושם (ג כד-כה) כתב שמשה ביקש להיכנס לארץ כדי שיוכל להכרית את כל הגויים למען לא יגלו ישראל ממנה. ובנוסח מהדו״ק הוסיף רבינו ביאור: ׳כי אמנם מה שכבש משה רבינו כתוב (ב לד) ׳לא השארנו שריד׳, אמנם במה שכבשו אחרי מותו יהושע כתוב (עיין שופטים א כז) ׳מנשה לא הוריש את בית שאן׳ וכן בכולן, באופן שהתערבו בגויים וגלו לבסוף׳].
    מעיך – כמו בטנך.
    כמעותיו – מלשון מעיים ור״ל בטן.
    ישמד – ענין כליון.
    וצאצאי מעיך – כפל הדבר במ״ש.
    כמעותיו – כצאצאי מעי הים ועל הדגים יאמר בדרך השאלה כאלו הים ילדם.
    לא יכרת – ר״ל אע״פ שלא הקשבת למצותי עכ״ז לא יכרת שם זרעך מכל וכל.
    כמעותיו – של חול, כגרגירי החול, כפרידות החול, מעה חלק קטון, ובלשון חכמים נאמר על הַגֵרָה, ואולי גֵרָה מתחלתה היה ענינה גרגיר וכן מעה אולי היה ענינה גרגיר.
    שמו – של זרעך.
    זרעך, וצאצאי מעיך – כבר בארתי למעלה (מד ג׳) כי זרע הם הגדולים וצאצאים הקטנים, ויל״פ כמעותיו על החול כי הדגים מטילים ביציהם על החול, ורצה לומר, כמעי הדגים אשר במעי החול, כי נמצא מיני דגים אשר נמצא בבטן הנקבה ביצים במספר תשעה מיליאן ויותר.
    לא יכרת, ולא ישמד – בארתי למעלה (י׳ ז׳) כי הכרתה היא הכרתת העצם עצמו, והשמדה הוא השמד המקרים שלו, כמו הדת ודומי׳, והוסיף פה אף לא ישמד.
    ויהי כחול זרעך – הגדולים יהיו רבים כחול הים,
    וצאצאי מעיך הקטנים יהיו רבים כמעותיו כמעי הים שמפרה דגים קטנים בלא מספר, ושלוה זאת תמשך לעולם כי לא יכרת שמו מלפני – ויהיה שלומך נצח.
    וַיְהִי – ואז היה1 כַחוֹל זַרְעֶךָ, וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ2 כִּמְעֹתָיו – כצאצאי מְעֵי הים3 לרוב4, שהייתי מברך אותך בפרי בטנך5; ואולם אע״פ שלא הקשבת למצוותי, עם כל זה6 לֹא יִכָּרֵת וְלֹא יִשָּׁמֵד שְׁמוֹ של זרעך7 מכל וכל8 מִלְּפָנָי, אלא אושיבך לְפָנַי בבית שכינתי9, ויהיה שלומך נצח10:
    1. רד״ק.
    2. כפל הדבר במילים שונות (רד״ק, מצודת דוד).
    3. כלומר כדגי הים לרוב (רש״י). ועל הדגים יאמר בדרך השאלה כאילו הים יְלָדָם (מצודת דוד). ויונתן תרגם ״כפרודוהי״, והם אבני החול שהם פרודות קטנות (רד״ק). מלבי״ם מבאר הגדולים יהיו רבים כחול הים, והקטנים יהיו רבים כמעי הים שמפרה דגים קטנים בלא מספר.
    4. רש״י.
    5. רד״ק.
    6. מצודת דוד.
    7. רד״ק, מצודת דוד. ואמר כינוי ״שמו״ על זרעך בעבור שרוב השבים מהגולה היו הבנים, כי האבות מתו (רד״ק).
    8. מצודת דוד.
    9. כלומר אע״פ שלא הקשבת למצוותי, לא אכריתך מכל וכל, אלא אגלה אותך לארץ אויביך, ואחר כך אגאלך ואומר לך צא מבבל (רד״ק).
    10. מלבי״ם.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (כ) צְא֣וּ מִבָּבֶל֮ בִּרְח֣וּ מִכַּשְׂדִּים֒ בְּק֣וֹל רִנָּ֗ה הַגִּ֤ידוּ הַשְׁמִ֙יעוּ֙ זֹ֔את הוֹצִיא֖וּהָ עַד⁠־קְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ אִמְר֕וּ גָּאַ֥ל יְהֹוָ֖הי״י֖ עַבְדּ֥וֹ יַעֲקֹֽב׃
    Go forth from Babylon; flee from the Chaldeans. With a voice of singing, declare, tell this, utter it even to the end of the earth. Say, "Hashem has redeemed His servant Jacob.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    פּוּקוּ מִבָּבֶל עֲרוּקוּ מִמְדִינַת אֲרַע כַּסְדָאֵי בְּקַל תּוּשְׁבַּחְתָּא חַווּ וּבַסַרוּ דָא אַפְקוּהָא עַד סְיָפֵי אַרְעָא אֱמָרוּ פְּרַק יְיָ עַבְדוֹהִי דְבֵית יַעֲקֹב.
    אלא אכ׳רג׳ו מן באבל ואהרבו מן אלכסדאניין ובצות רנהֿ אכ׳ברו הד׳ה ואסמעוהא ואכ׳רג׳והא אלי אקאצי אלארץ׳ וקולו קד פד אללה עבדה יעקוב.
    צאו – ידבר עם בני הגולה.
    הוציאוה – כמו בפרהסיא, ולא די שיגאל עמו, עד שיחדש להם פלא בשובם אל ציון, שלא צמאו בחרבות שהוליכם השם שם.
    Go ye forth, etc. Now the prophet addresses those in exile.
    Utter it, etc. Make it known publicly; not alone that He will redeem His people, He will do wonders to them at their return to Zion. ולא צמאו That they will not thirst1 in the deserts, through which God will lead them.
    1. A. V., And they thirsted not.
    צאו מבבל – לקץ הגאולה, הגידו והשמיעו זאת לכל.
    צאו מבבל ברחו מכשדים – אין זה בריחה מפחד, כי ביד רמה יצאו ובקול רנה, אלא פירושו מהירות ההליכה, וכן: לברוח תרשישה (יונה א׳:ג׳), כי מלפני י״י הוא בורח (יונה א׳:י׳), כמו שפירש אדוני אבי ז״ל.
    הוציאוה – זאת הבשורה.
    צאו מבבל – בקום החיה השנית, אך רבם במצות כורש לא מעצמם, כמו שהוא מפורש במקום אחר.
    לכן צאו מבבל ברחו מכשדים רוצה לומר אל תפחדו מלחזור לירושלם ואל תחפצו לשבת בבבל בגלותכם צאו מבבל וברחו מכשדים לא בריחת פחד כבורחים בהחבא אבל בקול רנה תצאו משם, הגידו והשמיעו זאת רוצה לומר זאת הנבואה אשר הגדתי לכם הוציאוה עד קצה הארץ לפרסמה, אמרו גאל ה׳ עבדו יעקב כי אין זה פעל כורש כי אם פעל האל הגואל.
    (כ-כב) צְאוּ [מִבָּבֶל] בִּרְחוּ [מִכַּשְׂדִּים]. ולא תתערבו בגויים1: אִמְרוּ גָּאַל [ה׳ עַבְדּוֹ יַעֲקֹב]. במצרים, וְלֹא צָמְאוּ, [מַיִם מִצּוּר] הִזִּיל לָמוֹ במדבר2. אמנם לא ישמעו3 לצאת מבבל, ובכן אֵין שָׁלוֹם [אָמַר ה׳ לָרְשָׁעִים]4:
    1. אחרי שסיפר הנביא מה שהיה אילו הגויים נכרתים מיד בקבלת התורה, שלא היו ישראל סובלים מהשפעתם, קורא לישראל להתנתק גם עכשיו מהשפעתם.
    2. כלומר, אל תחששו מלצאת מבבל בגלל הצמא שימצא אתכם בדרך, כי כאשר גאל ה׳ את ישראל ממצרים, אף שהלכו ׳בחרבות׳, במקום יובש, ולא היה להם מים, לא צמאו, כי הוזיל להם מים מצור.
    3. ישראל לנביא.
    4. לא ישיגו את ׳ברית שלום׳, שיהיה ׳שלומך כנהר׳. סיכום העניין: אילו קיבלו את התורה כראוי, היו ישראל ׳גוי קודש׳ ונצחי, והיו מתרבים מאוד ומאבדים את כל אומות העולם, וממילא לא היו מושפעים מהם, ולא היו נענשים בגלות. ולכן על ישראל בגלות לצאת מתחת השפעת הגויים, אך לפי שלא יעשו כן אין שלום וטרם נגאלנו. וראה מה שכתב רבינו בעניין קריאת הנביא לצאת מבבל בזכריה (ב י-יג) ובשיר השירים (פרק ו-ז), וראה במאמר ׳נבואות זכריה: אורות הגאולה השלימה בימי בית שני׳ הנדפס עם פירוש זכריה ומה שהתבאר בזה.
    הגידו השמיעו זאת – במקרא גדולה כתוב ס״א והשמיעו וכן מצאתי בנסחא כ״י אכן בשאר ספרים כתוב השמיעו בלא וא״ו.
    ברחו – ענין מהירות ההליכה ועם היה מבלי פחד.
    צאו מבבל – כי אמר לך צאו מבבל.
    ברחו – מהרו ללכת מכשדים.
    הגידו וכו׳ – אמרו זאת הבשורה.
    הוציאוה – הוציאו קול הבשורה להיות נשמע עד קצה הארץ.
    עבדו יעקב – את עבדו יעקב.
    צאו מבבל ברחו מכשדים – מצייר כי בצאתם מבבל עוד היתה בבל שקטה, ובדרך בעודם במדינת כשדים כבר יהיה מגן וחרב ומלחמה, עד שהגם שיצאו מבבל ולא יברחו, יברחו ממדינת כשדים וההבדל בין הגדה ושמיעה מבואר (למעלה מ״א כ״ו, מ״ג י״ב, מד ח׳, מה כא. מח ג׳ ג׳).
    צאו – לכן צאו מבבל בקול רנה – ולא תדאגו, כי אם תזכו תהיה זאת תשועת עולמים, וגם הגידו תוכלו להגיד בשורה זאת, וגם השמיעו בפרהסיא, ולא לבד במקום קרוב כי תוכלו להשמיע זאת עד קצה הארץ לאמר גאל ה׳ את עבדו יעקב – כי הגאולה מבבל בודאי תבא.
    לכן1 צְאוּ מִבָּבֶל בני הגולה2 ולא תתערבו בגויים3, בִּרְחוּ – מהרו ללכת4 מִכַּשְׂדִּים ואל תפחדו מלחזור לירושלים5, בְּקוֹל רִנָּה הַגִּידוּ – אמרו6 את הנבואה הזאת אשר הגדתי לכם, וגם7 הַשְׁמִיעוּ את הבשורה8 הַזֹאת בפרהסיא9, ואל תדאגו, כי אם תזכו תהיה זאת תשועת עולמים10, הוֹצִיאוּהָ – הוציאו קול הבשורה11 שֶׁתִּשָּׁמַע12 עַד קְצֵה הָאָרֶץ לפרסמה13, אִמְרוּ גָּאַל יְהוָה את14 עַבְדּוֹ יַעֲקֹב כי הגאולה מבבל בוודאי תבוא15, ואין זו פעולה של כורש כי אם פועל האל הגואל16:
    1. אברבנאל.
    2. אבן עזרא.
    3. ר״ע ספורנו.
    4. מצודת דוד. ואין זו בריחה מפחד, כי ביד רמה יצאו ובקול רינה (רד״ק).
    5. ואל תחפצו לשבת בבבל בגלותכם (אברבנאל).
    6. מצודת דוד, אברבנאל.
    7. אברבנאל.
    8. מצודת דוד.
    9. מלבי״ם.
    10. מלבי״ם.
    11. רד״ק, מצודת דוד.
    12. מצודת דוד.
    13. אברבנאל.
    14. מצודת דוד.
    15. מלבי״ם.
    16. אברבנאל.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (כא) וְלֹ֣א צָמְא֗וּ בׇּֽחֳרָבוֹת֙א הוֹלִיכָ֔ם מַ֥יִם מִצּ֖וּר הִזִּ֣יל לָ֑מוֹ וַיִּ֨בְקַע⁠־צ֔וּר וַיָּזֻ֖בוּ מָֽיִם׃
    They did not thirst when He led them through the deserts. He caused the waters to flow out of the rock for them. He cleaved the rock also, and the waters gushed out.⁠"
    א. בׇּֽחֳרָבוֹת֙ קורן=בָּֽחֳרָבוֹת֙ (קמץ גדול באות בי״ת) למרות שהקמץ אינו לְשֵׁם יידוע.
    מקבילות במקראתרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    מים מן הסלע (קישור לעיון) – שמות י״ז:ו׳, במדבר כ׳:י״א, תהלים ע״ח:ט״ו-ט״ז, תהלים ק״ה:מ״א, נחמיה ט׳:ט״ו
    וְלָא אַצְחֵינוּן בְּחָרְבָתָא דַבְּרִינוּן מַיָא מִטוּנְרָא אַפִּיק לְהוֹ וּבְזַע טִינְרָא וּנְגוּדוּ מַיָא.
    ולם יעטשו אד׳ פי אלג׳פאף סירהם אד׳ מא מן אלצואן אהטלה להם כמא שק אלצואן והטל מנה אלמא.
    ולא צמאו בחרבות הוליכם – בצאתם ממצרים. ומי שעשה להם גבורות הללו לשעבר הוא עתיד לגאול אותם מגלות בבל להבא.
    מים מצור – והטעם ממקום שלא היה שם מים.
    ויזובו – כמו זב מבשרו (ויקרא ט״ו:ב׳).
    Out of the rock. Where no water had been before.
    ויזבו And gushed out. Comp. זב running (Lev. 15:2)
    ולא צמאו אף אם בחרבות הוליכם – שאף מים מצור הזיל למו – אם יצטרכו לכך.
    אבל לא צרכו לכך שדרך יישוב הלכו.
    ולא צמאו – אם נבואה זו על השבי מגלות בבל כמו שהוא בנראה, הוא תימה, איך לא נכתב בספר עזרא כשספר בצאתם מהגלות שנעשו עמהם נסים אלו שבקע צור בעבורם במדבר?
    ולא צמאו וגו׳ ויבקע צור וגו׳ – אלו הנפלאות עשה משה בלי ספק, אבל לא נשמע שכן עשה להם השם או שלוחו בעלותם עם עזרא וזרובבל, והכל אמת.
    ותהיה השגחתו עליהם כל כך שלא יחסרו דבר והוא אומרו ולא צמאו בחרבות הוליכם מים מצור הזיל למו ר״ל לא קראם צמא אע״פ שבחרבות הוליכם לפי שמים מצור הזיל למו, ויבקע צור ויזובו מים, וכל זה משל שעם היות עולי הגול׳ רעבי׳ גם צמאי׳ עניים מרודי׳ הנה השם ית׳ יספיק להם כל צרכם לאהבתו אותם.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

    ולא צמאו בחרבות – בחטף קמץ הפ״א כמו שאכתוב ביחזקאל י״ג בסייעתא דשמיא.
    בחרבות – מלשון חורבה ושממון.
    הזיל – מלשון הזלה ונטיפה.
    ויזובו – מלשון זובה ונטיפה כמו זב עמקך (ירמיהו מ״ט:ד׳).
    ולא צמאו – לא יצמאו בדרך עם כי יוליך אותם במקומות חרבות ושוממות כי יטיף להם מים מן הצור וימצאו לרוות צמאונם.
    ויבקע צור – כפל הדבר במ״ש.
    ולא צמאו בחרבות הוליכם – במדברות שהוליכם בהם, והכל משל (כדברי דון יצחק {אברבנאל}), לומר שלא אירעם שום מקרה רע שיעכב חזרתם לארצם.
    ולא צמאו למים, הגם כי בחרבות הוליכם במקום חרב ויבש כי מים מצור הזיל למו עד שהיה להם מים,
    ויבקע צור ויזבו מים המליץ ישוטט עתה ברוחו, בקיעת מי הים והירדן לפני בני ישראל, ששם נצבו כמו נד נוזלים, אומר את הים בקע ויעמדו מים, אבל ויבקע צור, ויזבו מים.
    ואומר להם הנביא שתהיה השגחתו של הקב״ה עליהם כל כך גדולה עד שלא יחסרו דבר, באומרו1, וְלֹא צָמְאוּ – יצמאו העם בדרך למרות2 שְׁבָּחֳרָבוֹת – במקומות חורב ויובש3 הוֹלִיכָם – יוליכם, כי4 מַיִם מִצּוּר הִזִּיל – יטיף5 לָמוֹ – להם, וימצאו לִרְווֹת צמאונם6, וַיִּבְקַע צוּר ממקום שלא היה שם מים7 וַיָּזֻבוּ וְיִזְּלוּ ממנו8 מָיִם9:
    1. אברבנאל.
    2. מצודת דוד.
    3. מצודת ציון, מלבי״ם.
    4. מצודת דוד.
    5. מצודת דוד.
    6. מצודת דוד.
    7. אבן עזרא.
    8. מצודת ציון.
    9. כפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). לדעת מצודת דוד ואברבנאל פסוק זה מדבר על שיבת הגלות מבבל, כאשר אברבנאל מבאר כי כל זה משל שעם היות עולי הגולה רעבים גם צמאים עניים מרודים הנה השם יתברך יספיק להם כל צרכם לאהבתו אותם. אולם רד״ק מקשה שאם נבואה זו נאמרה על השבי מגלות בבל כמו שהוא בנראה, תימה, איך לא נכתב בספר עזרא כשסיפר על צאתם מהגלות שנעשו עמהם ניסים אלו שבקע צור בעבורם במדבר?!. ר״א מבלגנצי מבאר שהנבואה היתה שאם יצטרכו לכך הקב״ה יספק להם מים אף אם יוליכם בחורבות, אולם בפועל לא הוצרכו לכך כי הלכו דרך ישוב. מלבי״ם ביאר את הפסוק על בקיעת מי הים והירדן לפני בני ישראל, ששם נצבו כמו נד נוזלים. ר״י קרא מבאר שהניסים הללו היו ביציאת מצרים ואמר כי מי שעשה להם גבורות הללו לשעבר הוא עתיד לגאול אותם מגלות בבל להבא.
    מקבילות במקראתרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (כב) אֵ֣ין שָׁל֔וֹם אָמַ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ לָרְשָׁעִֽים׃
    "There is no peace", says Hashem concerning the wicked.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    לֵית שְׁלָם אֲמַר יְיָ לְרַשִׁיעַיָא.
    כד׳אך לא סלאם קאל אללה ללפאסקין.
    לרשעים – לנבוכדנצר וזרעו.
    for the wicked For Nebuchadnezzar and his seed.
    אין שלום אמר י״י לרשעים – לפי שאמר למעלה: ויהי כנהר שלומך (ישעיהו מ״ח:י״ח), חזר וקרא: אין שלום אמר י״י לרשעים – אמר י״י ליושבי בבל. שמדה במקרא: כל מקום שאתה מוצא ברכה ונחמה לישראל, אתה מוצא בצדו דוגמת הנחמה האמורה לישראל פורענות לרשעים.
    אין וגו׳ – יש אומרים כי אין שלום לרשעים מישראל, ויתכן שיהיה רמז לבבליים, כי זאת הטובה תהיה לישראל, ואין שלום לבבליים.
    There is no peace unto the wicked, that is, unto the wicked of Israel, as some explain, or unto the Babylonians; for this blessing shall be for Israel alone, but there shall be no peace for the Babylonians.
    אין שלום – על ויהי כנהר שלומך מוסב, שהבטיח לנכנעים מפניו ומקשיבי מצותיו והמורדים והפושעים בו שיעמדו בו ויתערבו בגוים אין שלום להם. כיוצא בו תמצא בעניין סלו סלו פנו דרך למטה. להחיות רוח שפלים ולב נדכאים. הם הנכנעים מפניו. בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב. אבל הרשעים כים שנגרש שהשקט לא יוכלו.
    אין שלום אמר י״י לרשעים – והן יכלו בגולה ועליהן הוא אומר ואצרף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך.
    אין שלום אמר י״י לרשעים – לאנשי בבל, וזהו שאמר: אמר י״י, ושלמטה בפרשת :כי כה אמר רם ונשא שוכן עד (ישעיהו נ״ז:ט״ו) אמר: אלהי, והסימן י״י אלהי.
    אין שלום – בעבור רב שלום ישראל בעת הזאת, אמר כי העדרו שהוא המתנגד לו, יהיה לכשדים והם הם הרשעים.
    אמנם לאנשי בבל אין שלום אמר ה׳ לרשעים כי יהיה להם הדבר כולו בהפך. הנה התבארה הנבואה הזאת על פי פשוטה.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

    אין שלום וכו׳ – זאת הטובה תהיה לישראל אבל להבבליים הרשעים אין שלום אמר ה׳ עליהם וכאומר ולזה ישלח כורש את ישראל מהגולה וישמיד את הבבליים כי כן גזירת המקום.
    אין שלום – זה כנגד הממאנים לצאת מבבל (רוזנמילר). והיה נראה לי שיהיה אמר ה׳ מאמר מוסגר, ושיעורו אין שלום לרשעים, כך אמר ה׳. ואין כן דעת בעל הטעמים, ולדעתו האל אומר לרשעים מלות אין שלום, וגם זה נכון.
    אין שלום – ר״ל ואל תיראו עוד מפני הכשדים כי לרשעים האלה, אמר ה׳ אין שלום – שלל השלום מגבולם לנצח.
    טובה זו תהיה לישראל, אבל לגבי הבבליים הרשעים1 אל תיראו עוד מפניהם, כי2 אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְהוָה לָרְשָׁעִים הלא הם אנשי בבל3 ונבוכדנצר וזרעו4, ולזה ישלח כורש את ישראל מהגולה וישמיד את הבבליים כי כן גזירת הקב״ה5:
    1. מצודת דוד.
    2. מלבי״ם.
    3. רד״ק, מצודת דוד.
    4. רש״י.
    5. מצודת דוד.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
    → לפרק הקודםחזור לראש הפרקלפרק הבא ←
    ← Previous ChapterReturn to Top of ChapterNext Chapter →
    רשימת מהדורות
    © כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.    List of Editions
    © All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

    ישעיהו מח – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מקבילות במקרא ישעיהו מח, תרגום יונתן ישעיהו מח, ילקוט שמעוני ישעיהו מח, רס"ג תפסיר ערבית ישעיהו מח, ר׳ יהודה אבן בלעם ישעיהו מח – מהדורת פרופ' משה גושן-גוטשטיין, סייע בידו פרופ' מערבי פרץ, באדיבות הוצאת אוניברסיטת בר-אילן (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב., רש"י ישעיהו מח, ר"י קרא ישעיהו מח, אבן עזרא ישעיהו מח, ר"א מבלגנצי ישעיהו מח, רד"ק ישעיהו מח, ר"י אבן כספי ישעיהו מח, אברבנאל ישעיהו מח, ר"ע ספורנו ישעיהו מח – מהדורת הרב משה קרביץ, ספר ישעיה עם פירוש ספורנו (בית שמש, תשע"ז), ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), מנחת שי ישעיהו מח, מצודת ציון ישעיהו מח, מצודת דוד ישעיהו מח, שד"ל ישעיהו מח, מלבי"ם ביאור המילות ישעיהו מח, מלבי"ם ביאור הענין ישעיהו מח, מקראות שלובות ישעיהו מח – מקראות שלובות על נביאים וכתובים, באדיבות המהדיר הרב אליהו חדד

    Yeshayahu 48, Biblical Parallels Yeshayahu 48, Targum Yonatan Yeshayahu 48, Yalkut Shimoni Yeshayahu 48, R. Saadia Gaon Tafsir Arabic Yeshayahu 48, R. Yehuda ibn Balaam Yeshayahu 48, Rashi Yeshayahu 48 – The Judaica Press complete Tanach with Rashi, translated by Rabbi A.J. Rosenberg (CC BY 3.0), R. Yosef Kara Yeshayahu 48, Ibn Ezra Yeshayahu 48, R. Eliezer of Beaugency Yeshayahu 48, Radak Yeshayahu 48, R. Yosef ibn Kaspi Yeshayahu 48, Abarbanel Yeshayahu 48, Sforno Yeshayahu 48, Minchat Shai Yeshayahu 48, Metzudat Zion Yeshayahu 48, Metzudat David Yeshayahu 48, Shadal Yeshayahu 48, Malbim Beur HaMilot Yeshayahu 48, Malbim Beur HaInyan Yeshayahu 48, Mikraot Sheluvot Yeshayahu 48

    כותרת הגיליון

    כותרת הגיליון

    ×

    Are you sure you want to delete this?

    האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

    ×

    Please Login

    One must be logged in to use this feature.

    If you have an ALHATORAH account, please login.

    If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

    נא להתחבר לחשבונכם

    עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

    אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

    אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

    ×

    Login!כניסה לחשבון

    If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
    Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
    ×
    שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
    ×