(כא-כב) וכי תאמר בלבבך וכו׳ – זה טענה לחלוקה הראשונה, כי השנית מבוארת בעצמה.
אמר יוסף המחבר: ספר הסוד וספר המשל, כבר קדם לנו באלה הספרים דברים ארוכים בזאת הפנה מהנבואה, ונמשכנו בה לדעת חכמי התלמוד והחכם רבינו משה ז״ל במה שפירש בספר המדע ובפתיחת פרוש המשנה, ויותר הרחבתי בזה בספר המשל בפרשת כי תשא, אמנם אני עתה נוטה לדעת אחרת באחד מן השרשים והוא, כי רבינו משה יניח כי בדבר הרעה לא יבחן הנביא רק בטובה, ויביא ראיה ממאמר ירמיה לחנניה, ויפרש הנה אמרו הנה בתורה: אשר ידבר הנביא בשם י״י – דבור לטובה.
ואני כבר הראיתיך שאני נוטה מכמו זה, רצוני להוסיף ולגרוע מלות מהכתוב, כי אם כן אין לנו תורה ומקרא, ובכלל אין לנו ספר קדום, כי כל יום נוכל לחדש בו כרצוננו, ופה כתיב על יד משה:
אשר ידבר הנביא בשם י״י, וזה בסתם ובכלל, ואיך נוסיף בו לטובה בלבד, או למה לא נוסיף בו לרעה לבד, או למה לא נעשה חלוקות למעלה באמרו: ואשר ידבר בשם אלהים
(דברים י״ח:כ׳). לכן טעמו אצלי כמו שכתוב לא פחות ולא יתר, וענינו אם כן בכלל אם לטובה אם לרעה, כי הנביא יבחן בכל יעוד עתידי אם לטובה אם לרעה. כי אם יתקיים ככה הוא נביא אמת, ואם לא הוא נביא שקר, וכבר נודע בהגיון איך הוא קיום הדבור וצדקו, כי ירמיה שאמר לחנניה כי בעבור התנבאו בשקר השנה אתה מת
(ירמיהו כ״ח:ט״ז) העיד הכתוב עליו וימת חנניה הנביא בשנה ההיא
(ירמיהו כ״ח:י״ז). כי אם לא מת בשנה ההיא, היה ירמיה נביא שקר, כי אין לנביא אמת לחטוא בדבור עתידי כלל, אם כן עלינו לפרש הויכוח שהיה לירמיה עם חנניה, בהיות חנניה מיעד טוב לעם ישראל וירמיה רע, עד שאמר לו ירמיה אך שמע נא הדבר הזה אשר אנכי דובר באזניך ובאוזני כל העם, הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו על ארצות רבות ועל ממלכות גדלות למלחמה ולרעב
א ולדבר הנביא אשר ידבר
ב לשלום בבא דבר הנביא יודע
ג הנביא אשר שלחו י״י באמת
(ירמיהו כ״ח:ז׳-ט׳), והנה לפני זה המאמר כתב ירמיה על הנבואה שהגיעה לו בית היוצר: רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד, ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו, ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להטיב אותו
(ירמיהו י״ח:ז׳-י׳).
ומבואר שזה הדין גם ליחיד כמו שביאר יחזקאל
(יחזקאל י״ח), אבל זכר גוי וממלכה, כי על כלל ישראל היה הכונה כמו שמפורש שם, אם כן מבואר כי השם ית׳ שב וניחם על היעוד הרע ועל היעוד הטוב, כפי אשר תשים מחשבתו לסבות שזכר, לפי מה שתגזור חכמתו ית׳, ולכן פחד יעקב ואם כבר הבטיחו השם לטובה, וחלילה לי שאאמין כי יש לשם שנוי רצון, כי אם יגזור לרעה יפול דברו וכן לטובה, אבל השינוי יבא מהמקבלים, רצוני מצדינו אנחנו השומעים גזרתו במלות מבוטאות על ידי נביא, רצוני שלא נבין המאמר כמו שהוא, וכי לא יגיע כמו שהבננו אותו, נחשוב שנחם השם אם כן כחש השם, וחלילה, אבל כל דבריו אמת, אמנם ידוע כי הגזרות מהם בעלות צדדים, וישמט זכירת הצד בפעל, כי אמרנו על דרך משל ראובן יכתוב מחר, שענינו אפשר שיכתוב, וכל אפשרי הוא אפשר היותו ואפשר לא היותו. ואלו יאמר זה נביא אחד בשם השם, רצוני שיאמר בסתם ראובן זה יכתוב מחר, הנה המון העם שומעי זה יביטו ביום מחר היכתוב אם לא, ואם היה שלא יכתוב כלל, יאמרו כי ניחם השם, ואם כן היה דבר השם הנאמר היום כזב גמור, כי הוא מאמר גוזר.
ולכן הנה אמר על יד שמואל כי שאול ימלוך על ישראל, חשבו שאול וכל העם, כי כונת זאת הגזרה הכרחית ותמידית, וכי מאס השם בו אמרו שאול וישראל כי נחם השם וכי ממחשבתם אמר הכתוב: נחמתי כי המלכתי את שאול
(שמואל א ט״ו:י״א). אבל על דרך האמת לפי מחשבת השם אמר שמואל: וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם
(שמואל א ט״ו:כ״ט).
וכן אליהו ניבא בשם י״י לאחאב: הנני מביא אליך רעה
(מלכים א כ״א:כ״א), וזה הלשון סובל אם בימיו אם לביתו אחריו, כי הכל רע אליו, אבל אחאב והשומעים אשר אצלו דימו שכונת הלשון היתה, שיהיה בימיו עד שנכנע,
ד ואמר השם יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו
(מלכים א כ״א:כ״ט) כי לולי כן כחש השם. וכן יתהפך זה, כי אם היה אחאב עתיד להכנע לא אמר השם בימיו, כי ומודה ועוזב ירוחם
(משלי כ״ח:י״ג), וידוע כי הכל צפוי והרשות נתונה.
וכלל הדבר כי השם גוזר גזרותיו ומודיעם לנביא במלות פעם מוחלטות ופעם מקושרות בתנאי, וזה אם לטובה אם לרעה. ודבר י״י אמת לעולם לא יכזב, חלילה חלילה. ואם אנחנו השומעים נשפוט במחלטות כי הם הכרחיות והם באמת אפשריות, או יש בם תנאי ואם לא נזכר, מה פשעו ית׳. כי משה על דרך משל שאמר מפי השם לפרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר ונזבחה לי״י אלהינו
(שמות ח׳:כ״ג) ופרעה לסכלותו בהגיון, הבין זה המאמר שישובו אחר הזבח, מה חטא בזה השם ית׳ או משה שלוחו, אם כן מאמר רגע אדבר, אם לרעה אם לטובה, שעל שניהם כתיב ונחמתי, הוא על מחשבת בני אדם, והענין כן הוא כי השם בשבתו על כסא מלכותו צופה על הגוי הרע בעת ההיא, ויצפה לעתיד מה יהיה אם ישוב מרעתו, ומה תהיה מדרגת תשובתו גם כן, ואם הוא ית׳ יצפה שלעתיד לא ישוב, יגזור עליו רעה במוחלט, ואם הוא ית׳ יצפה שלעתיד ישוב, יגזור עליו רעה בתנאי, רצוני שאם ישוב לא תבא אליו הרעה, וכן הדין לטובה על הגוי הטוב אז.
ואין ספק שהשם יגלה סודו אל עבדיו הנביאים
(עמוס ג׳:ז׳), והכל כפי שלמות הנביאים, אבל פעמים יגלה השם לנביא אם ישוב הגוי ההוא מרעתו
1 או מטובתו, ופעמים לא יגלה לו, רק יגלה לו הייעוד אם לרע אם לטוב, ופעם במלות מוחלטות וישאר הנביא נבוך בעצמו אם הגזרה ההיא מוחלטת הכרחית או לא, ויוחיל וישמור מה יהיה באחרית. כמו שקרה ליונה, במה שגילה לו השם ית׳ עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת
(יונה ג׳:ד׳), שלא אמר לו השם רק אלו הארבעה תיבות. אבל עם היות הנביא בזאת המבוכה, הוא יודע כי השם לא ישקר ולא ינחם
(שמואל א ט״ו:כ״ט), עד שבאחרית הארבעים יום התברר אצל יונה כונת השם בדבורו הקדום, וזה כי היה באחד משני פנים: אם שנהפכת העיר ויצאו אנשיה, כמו שיצא לוט ובנותיו, והיתה אם {כן} הגזרה הכרחית, אם שלא נהפכה העיר ונמלטה העיר ויושביה, והיתה אם כן הגזרה אפשרית מצד התנאי שהיה בדעת השם, רצוני אם לא ישובו. ואיך שיהיה צדקה הגזרה לעולם, לא תחטא, וחלילה.
וכלל הדבר כבר ביארנו מאמר ירמיה בנבואת בית היוצר, כי כלנו אם גוי אם יחיד, אנחנו ביד השם ית׳ כחומר ביד היוצר
(ירמיהו י״ח:ו׳), כי אם השם יגזור עלינו לרעה, ואם נשוב מן החמס אשר בנו, לא תבא לנו הרעה וכן בטובה. ואין הבדל בין אמרנו יגזור השם מצד עצמו ית׳ ובין אמרנו ינבא נביא בשמו, כי אין לנביא רק מהות המלות שיאמר לו השם במראה או בחלום, לא פחות ולא יתר במלותיה, כמו אם תשמע, אם לא תשמע, שאמר משה מפי השם, יחוייב שיתקיים היעוד בהתקיים התנאי. ואם הגזירה מוחלטת במלותיה, נשאר אנחנו השומעים במבוכה עד נראה מה יהיה באחרית הדבר, כי לא יוכל לגזור כונת הגזרה מצד המלות, והחסרון הוא מצדנו לא מצד הגזירה ולא מצד אומרה הוא השם ית׳ כי הוא היודע כונתו, ונצח ישראל לא ישקר ולא ינחם
(שמואל א ט״ו:כ״ט), וזו היא הפנה האמתית אשר לנו בזה.
אמנם אחר שהונחה זאת הפנה, והונח גם כן שהגזרה שיאמר הנביא מפי השם היא במלותיה על שני פנים לבד, וזה אםה מוחלטת הנה, אם היא תנאית במלותיה היא מבוארת, ולנו השומעים להביט אל יציאת התנאי לפועל בעתיד אם לא. ובזה יבחן הנביא, רצוני שיתקיים היעוד אם טוב ואם רע בקיום התנאי שיצא מפיו לא פחות ולא יתר, כי זולת זה לא תצדק גזרתו אבל תהיה כוזבת, והיה אם כן נביא שקר, וזהו אמרו הנה: אשר לא דברו י״י בזדון דברו הנביא, כי זה כולל אם לרעה אם לטובה, אבל מה נעשה בגזירה מוחלטת במלותיה שכן מסרה השם לנביא, והנביא מסרה כמו שהיא לעם, ואנחנו נדע בהגיון כי הגזירה המוחלטת במלותיה יתכן היותה אפשרית או מקושרת בתנאי בטבעה וענינה, אם כן איך נבחין בזה המין מן הגזירות אם יניחם אלינו, וזה אם לרעה אם לטובה ומה הועילה התורה בזה הפסוק, רצוני אמרו אשר ידבר הנביא בשם י״י עד שנמיתהו בב״ד אם יחטא, ובמה יתאמת לנו שחטא יעודו אחר שכונת הגזירה נעלמה ממנו.
התשובה בזה לפי דעתי, כי בגזרה המוחלטת במלותיה אם לרעה אם לטובה לא יבחן הנביא, אבל מכל מקום יצדק זה הפסוק הכללי, רצוני אמרו הנה
אשר ידבר הנביא בשם י״י ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו י״י, כי אם היא תנאית במלותיה נעיין אל קיום התנאי ותצדק אם הוא נביא אמת, ואם תכזב הוא נביא שקר, ואם הוא מוחלטות במלותיה לא נוכל לאמתה ולא להכזיבה אחר שנעלם ממנו טבעה, ובזה לא נמצא
ולא יהיה הדבר ולא יבא. אבל הודיענו הכתוב כי בכל מקום שנמצא שלא
יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו י״י ונמית הנביא, ואם לא נמצא זה לאי זו סבה שיהיה, לא נמיתהו, ואם העדר המציאות הזה הוא מצד העלם ממנו ידיעת טבע הגזרה, כי לא לאלהים אנחנו, אין עלינו חטא ולא נפול תחת אמרו: אנכי אדרוש מעמו
(דברים י״ח:י״ט).
וראה הפלגת נותן התורה כי לא החמיר לברר איכה נדע הדבר אשר דברו י״י, אבל איכה נדע הדבר אשר לא דברו י״י, וזה כי אמרו והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי, אנכי אדרוש מעמו
(דברים י״ח:י״ט), זה המשפט לאלהים, ואם הוא ית׳ חסרנו מעט מאלהים עד שיתכן המצא גזרות לא יעמוד שכלנו על טבעם, מה פשענו בזה, והוא האמן שעשאנו, אבל דקדקה באמרו איכה נדע הדבר אשר לא דברו י״י, עד שנמיתהו אנחנו בב״ד כמו שציונו ומת הנביא ההוא
(דברים י״ח:כ׳), ונתן לנו גבול מונח, כי אם
לא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו י״י ונמיתהו כי הוא נביא שקר, ואם יהיה הענין מונח בדרך שלא נוכל לעמוד היהיה הדבר או לא יהיה, כמו שהיתה הגזירה מוחלטת במלותיה, נעזוב משפט זה הנביא לשם שהוא היודע טיבו ולא נמיתהו אנחנו, ומעתה הבחירה לנו בזה אם נשמע לו אם לא, ואי זה שנעשה בשם ידיננו לפי לבינו, וכל דרכיו משפט, לכן ירמיה שהחל בראש דבריו לנבא חורבן ירושלם בגזרה מוחלטת כמו שכתיב: כי הנני קורא לכל ממלכות צפונה נאום י״י
(ירמיהו א׳:ט״ו) הנה אין בזה חטא לישראל, כי הוא בזה איננו מצוה להם דבר, ואם כן אינם תחת מאמר השם והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי
(דברים י״ח:י״ט), אבל היה חטא לישראל כי לא שמעו לירמיה במה שפירש להם אחר כן, כי זאת הגזרה ואם היא מוחלטת במלותיה, היא בטבעה מקושרת בתנאי, רצוני אם יעבדו למלך בבל, עד שאמר להם מפי השם עבדו את מלך בבל וחיו
(ירמיהו כ״ז:י״ז), והם לא שמעו לו בזה והשם דרש מעמם ונחרבו.
ואחר שהונח זה, נשאר עלינו לפרש מאמר ירמיה אל חנניה הנכשל בשתי פסוקים, והם פסוק הנביאים אשר היו לפני
(ירמיהו כ״ח:ח׳), ופסוק הנביא אשר ינבא לשלום
(ירמיהו כ״ח:ט׳), כי לא לחנם היה הפסק בין שני אלה, וכן לא לחנם הושם אתנח בשם לשלום, לכן אומר אני כי הכונה בזה כי ירמיה שהיה מתנבא לרעה, אמר לחנניה שהיה מתנבא לטובה, הנה רבים אשר אתי, כי הנביאים שהיו לפני ולפניך מן העולם כישעיה ומיכה וזולתם מהמפורסמים, הנבאו לרעה כי נבוכד נצר מלך בבל ישחיתם, ואתה חנניה אתה הנביא אשר ינבא לשלום הפך כולנו, אמרת שברתי את עול מלך בבל
(ירמיהו כ״ח:ב׳), לכן הנך יחיד לעבר אחד. שמא אתה שקול כנגד כלנו, אמנם בזאת נבחן אנו
ו ואתה, כי בבא דברי הנביא יודע הנביא אשר שלחו י״י באמת
(ירמיהו כ״ח:ט׳), כאלו אמר נראה דבר מי יקום,
2 אם דברנו אם דברך, שהם סותרים, כי אנו אומרים שעול מלך בבל יהיה על ישראל וזולתם, ואתה אומר כי לא יהיה, ואין ביניהם אמצעי, אם כן זה העם השומע דברי ודברך, ידעו לעתיד מי משנינו נביא אמת, אבל ראה כי זאת הגזרה המחייבת, רצוני אמרו בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו י״י באמת
(ירמיהו כ״ח:ט׳), אינו כתובה בתורה אבל השוללת כתובה בתורה, רצוני כשלא יבא דבר הנביא יודע הנביא אשר לא שלחו י״י באמת, ושתי אלו הגזרות הכוללות אם לטובה אם לרעה ושתיהן צודקות, אבל התורה לא דקדקה {רק} באחת, רצוני השוללת, להיותה סבה להמיתנו הנפש, ועזבה המחייבת, כי אין שם מיתת ב״ד, ויתכן העלם טבעה ממנה כמו שביארנו למעלה. ואם
ז זכר ירמיה השוללת היה גם כן נכון, אבל עזבה כי עצם תכלית השוללת להמית הנביא, וירמיה לא היה מכוין לזה, כי ידע כי ישראל לא יעשו כטוב הזה, ועוד כי זאת הבחינה יהיה אחר זמן רב כמו שבע שנים, וחנניה מת בשנה ההיא, והספיק לו במקום שהיה בו בזכירת המחייבת והיא צודקת בלי ספק אצל חכמי ההגיון, וכל זה מבואר.
אבל מה שנשאר לומר הוא, כי היוצא מדברנו שמה שטען רבינו משה בפתיחת המשנה מפחד יעקב ואם השם הבטיחו לטובה, עד ששם המורה הבדל בין יעוד השם לנביא בינו לבין עצמו בענייניו, ובין יעוד השם לאומה על ידי נביא יפרסם זה וידרוש לרבים, הנה כל זה אינו צריך לנו לפי הנחתנו, אבל מה שאומר אותו אני קרוב לזה מעט, הוא שהנביא הדורש לרבים יעוד עתידי להם אם לרעה אם לטובה, היותר ראוי שיקשרהו בתנאי, כמו שעשה משה אם תשמע ואם לא תשמע, ואם יזדמן שיאמרוהו במלות מוחלטות לא יזיק ביעוד הרע, איך שיהיה התכלית, כי זה ידרשהו הנביא לעם ליראם ולבהלם כדי שיפשפשו במעשיהם, כמו שעשו אנשי נינוה, אבל יזיק ביעוד הטוב כי אז יהיו בו בוטחים על חילם, ואם כן מה תכלית יהיה לנביא כשידרוש הטוב לרבים, כי ביעוד עתידי במלות מוחלטות אם הגזירה בטבעה אפשרית או מקושרת בתנאי והוא יודע זה, אבל יותר ראוי אם הנביא זה שיזכור להם התנאי, רצוני אם ישובו אל י״י, ועל כל פנים טוב לו ולהם, שיזכור להם זה התנאי בכל יעוד טוב להם, כדי שייטיבו דרכיהם או יפשפשו במעשיהם ויעמדו באימה וביראה, וכבר בארנו כל המצטרך לזה. והנה נטינו מדעת המורה ז״ל, יהי רצון שלא נטינו מן האמת.
