ויהי בימים ההם ומלך אין בישראל – וגם מעשה זו היה סבתה מה שאין מלך לבער החוטאים ולעשות משפט, שאז לא היה העם כמאכולת אש וחרב איש באחיו:

ותזנה עליו פילגשו – היה לומר ותזנה מאחריו, כי מלת עליו שבא אצל זנות מוסב על הנואף עמה, (ותזן על) [ותזני אל בני] מצרים (יחזקאל טז, כו), וזה מורה כדעת חז״ל (גיטין ו ב) שלא זנתה ורק עשתה נגדו דבר שלא לרצונו: ותלך מאתו. לא לחוץ אל הזונים, רק אל בית אביה:

ויקם אישה – גם זה מעיד שלא זנתה, כי קוראהו אישה, שאם זנתה היתה אסורה עליו לדעת האומר דפילגש היא בקדושין: ויראהו אבי הנערה כו׳ ויחזק בו חותנו. השמות באו לפי הענין, שמח בו מצד שהוא אביה ורוצה שלא תהיה צרורה עגונה, והחזיק בו מצד שהוא חותנו:

וישכימו בבקר וכו׳ וישתו וכו׳. ר״ל ביום הראשון היה עדיין בקר, רק ששתו ואמר שילין מצד ששתה והדרך מבלבל שותי יין. וביום שאח״ז נזהר מלשתות רק שהאכילה נמשכה עד נטות היום:

הנה נא רפה היום – פי׳ מהרי״א שא״ל, א] הנה רפה היום, ועת ללון. ב] אחר שבלא זה לא תגיע עד ביתך ותצטרך לחנות בדרך, חנות היום לין פה, עשה החניה פה ומחר תשכימו ותגיע ביום אחד עד אהלך ולא תצטרך ללון בדרך:

השאלות: (י) מ״ש שעמו צמד חמורים ופילגשו הוא למותר שכבר אמר בפסוק ג׳ ונערו עמו וצמד חמורים, ולמה לא הזכיר פה את נערו?

ועמו – היא הוצעה למה שלא לן בשדה, כי היה עמו צמד חמורים חבושים כל טוב, וירא מלסטים. ב] מפני פילגשו, שהאשה היא רפת המזג ללון בשדה. וכן מפני שני טעמים אלה לא סר אל עיר נכרי, מפני הלסטים, ומפני אונס פילגשו:

השאלות: (יב) כפל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל:

אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה – ר״ל כי היו ערי כנענים שהיו שייכים לישראל ומשועבדים להם למס, והיה יראת ישראל עליהם, לא כן יבוס היא עיר נכרי אשר לא מבני ישראל, ר״ל שאין משועבדים לישראל כי לא הושמו למס (כנז׳ למעלה א, כא):

ולנו בגבעה או ברמה – כי לא ידע איזה עיר קרובה יותר (ומלת לך היא א׳ מג׳ מקומות שנכתב לשון הליכה בלא ה״א על פי המסורה):

והנה איש זקן – כמו שספר גנות בני הגבעה שסגרו דלתם לאורח הגם שהיו מתושבי העיר ולא צר להם המקום, ספר שבח הזקן הזה, א] עם היותו זקן, ב] שבא עתה ברגע זו, ג] שבא מן מעשהו הקשה בשדה, ד] שהיה גר בגבעה, ולא הוטלה עליו המצוה יותר מתושבי העיר, בכ״ז:

וישא כו׳. ותיכף שראה אותו שאלו אנה תלך, כי הסתפק אולי רוצה ללכת לדרכו וע״כ ברחוב יעמוד:

השאלות: (יח) למה שנה שנית ואלך עד בית לחם? ולמה אמר ואת בית ה׳ אני הולך?

ויאמר אליו עברים אנחנו – ר״ל הנה מעברינו הוא מבית לחם יהודה עד ירכתי הר אפרים, אשר א״א להגיע לשם בעוד יומם, כי משם אנכי, ושם מחוז חפצי. ולבל ידמה שהוא רוכל המחזר בעיירות, אמר ואלך רק עד בית לחם. ולבל יחשוב שהוא מאנשי מיכה עובדי הפסל (שמיכה היה בהר אפרים), אמר ואת בית ה׳ אני הולך, ובכ״ז ואין איש מאסף אותי הביתה, ולכן ישבתי בחוץ:

ובל תחשוב שתצטרך לתת יבול לחמורים, לז״א גם תבן גם מספוא יש לחמורינו. וכן לא תצטרך ליתן לי לאכול ולא לנער, כי גם לחם ויין יש, וגם יש יותר מן הצורך עד שהנער יאכל עם עבדיך מן הלחם ויין שאתן לחלקו, וכן גם שאר דברים תבלין וכדומה, כי אין מחסור כל דבר:

ויאמר – שבהפך מתנה עמו שכל מחסורו עליו כי בזה יקיים המצוה כראוי:

השאלות: (כב) מה ההבדלים בין מעשה הגבעה ובין מעשה סדום? שכפי הנראה שני המעשים דומים מכל צד:

המה מיטיבים את לבם והנה אנשי העיר וכו׳. כבר דברו בזה חקרי לב מה נשתנה ענין הגבעה מחטאת סדום אשר המטיר עליהם גפרית ואש ויהפך משורש ערים, ואלה עשו כמעשה סדום ולא חלו בם ידי שמים להענישם. ויאמרו כי יש הבדל בין הרשע ובין החוטא, ר״ל כי אנשי סדום היה חטאם מצד השכל, כי חקקו להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם חיי המדיניות, וקבלו עליהם החוקים האלה למשפטים צדיקים, בל יעבר אורח דרך ארצם, והעובר ענוש יענש כפי נימוסיהם, ולא עשו מה שעשו מפני תאותם רק מפני נימוסיהם הנשחתות, לא כן אנשי הגבעה לא שכלם היה במעל הזה, ולא מפני חק ונימוס עשו זאת, רק מפני תאוותם, שמה שלא האריחו את האיש היה מפני כי היו כילים וצרי עין, ומה שרצו לבעול אותו היה מפני תאותם לבד. והבחינה לזה, א] לוט הכניס המלאכים בסתר (כמ״ש בפי׳ התורה במ״ש (בראשית יט, ב) סורו אל בית עבדכם), והמלאכים רצו ללון ברחוב כי יראו מפני הנימוס, והזקן בגבע הכניס אותו לביתו בפרהסיא. ב] שם כתוב (שם, ד) ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן, שהיה זה כולל לכל אנשי העיר מצד שהיו אנשי סדום והיה הכנסת האורחים נגד חוקיהם, ופה כתיב ואנשי העיר אנשי בליעל, ר״ל בני בליעל אשר בעיר והאספסוף אשר בקרבה התאוו תאוה, לא כולם, ולא מצד הנימוס רק מצד שהם אנשי בליעל ועושים נגד החק והמשפט. ג] שם כתיב נסבו על הבית, שרצו ללחום על בעל הבית שעבר על חוקיהם, ופה כתיב נסבו את הבית, לשמור בל יברח האורח, לא שנסבו על הבית ללחום, ולכן לא רצו בבתו כי לא רצו לעשות רע להזקן. ולכן כתיב מתדפקים על הדלת בבנין התפעל, שמורה על הפעולה המדומה, כמו מתעשר מתרושש, שהיו נראים כדופקים, לא דופקים ממש כי לא באו דרך מלחמה, משא״כ בסדום כתיב (שם, ט) ויגשו לשבור הדלת. וכן שם סגר לוט את הדלת אחריו כי ירא מפניהם, לא כן פה, אמר ויצא אליהם, כי ידע שלא יעיזו ליכנס בביתו. ד] שא״ל שהיא נבלה, הרי היה שכלם שלם להכיר שהיא נבלה, לא כן לוט לא הזכיר רק הטענה הראשונה בל ירעו על שבאו לביתו, ולא אמר להם שהיא נבלה, כי היה אצלם דבר טוב וראוי לפי משפטיהם:

הנה בתי – ר״ל למלאות תאותכם הנה נא בתי ופילגשהו, והגם שהוא ג״כ נבלה, אין בשתן מרובה כבושת האיש, וז״ש שנית ולאיש הזה לא תעשו דבר הנבלה הזאת:

ולא אבו – פי׳ המפ׳ שלא רצו בקלון בת הזקן: ויחזק האיש בפילגשו. וגם זה ראיה שהיה זה רק למלאת תאותם, וע״כ כשמצאו את פילגשו נאותה לתאותם, הסתפקו בזה: וידעו אותה. כדרכה: ויתעללו בה. שלא כדרכה:

השאלות: (כט) למה נתחה לעצמיה ושלח הנתחים בכל גבול ישראל, הכי לא היה די אם היה שולח סיפור המעשה לבד?

וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים – הראה להם בזה כי שבטי יה מתאחדים כגוף אחד, וכמו שלא יצויר יחול רוח החיים והשכל בגויה אם תנותח לנתחיה כי אז האיברים פגרים מתים, כן לא יצויר יחול רוח החיים והשכינה על כלל האומה אם חלקיה יתפרדו ושבטיה לא יתאחדו כאשר יתאחדו כל האיברים להעמדת החי בכלל. וכמו שאם יתעפש אבר אחד ויעלה בו רקבון, היא רעה חולה לכל הגויה וישתדלו לרפאותו או לחתכו בל יפסיד את הגויה בכללה, כן הדבר הזה אם יופסדו אישים קצתיים מכלל האומה, שבהכרח ישתדלו להשיבם בתשובה או לאבדם מקרבם, וכששלח הנתחים בודאי שלח ספור המעשה ג״כ להודיע כי שערוריה נהיתה בארץ:

השאלות: (ל) למה כפל לא נהיתה, ולא נראתה? וכפל שימו, עוצו, דברו:

והיה כל הראה ואמר לא נהיתה – ועכ״פ אם נהיתה לא נראתה, כי היה בסתר. לכן שימו לכם עליה, לחקור ולדרוש אם אמת נכון הדבר, ואח״כ עוצו איך לתקן המעוות, כי המיעץ יחשב על כל חלקי הסותר והאפשריות, ואח״כ ודברו, דבר מוחלט, שהיא ההסכמה שאחרי העצה: