ואמר הנני מעיר על בבל ואל יושבי לב קמי רוח משחית להגיד שהוא יעיר רוח משחית והוא רצון פרס ומדי שיתחדש אליהם רצון בהערת השם יתברך להשחית את בבל, ועל יושבי לב קמי המה הכשדיים כי הם הקמים על השם שהיו יושבים תמיד בלב ורצון לקום כנגד השם ועמו, וכן כתבו הראשונים שלב קמי הוא כשדים באת״בש.

ושלחתי לבבל זרים ונכרים שלא ירחמו עליה אבל יזרו אותה ויפזרוה לכל רוח, או יהיה וזרוה מלשון זר שלא יחמולו עליה כמכיר ואוהב כי אם באכזריות כזרים, ואמר ויבקקו את ארצה שהוא לשון ריקות שיריקו אותה מכל שללה.

ואומרו אל ידרוך הדורך קשתו וגומר הוא פסוק מסורס ושיעורו אל הדורך שידריך קשתו ואל אשר יתעל בסריונו ר״ל המתהלל ומעלה בשריונו וכובעו, וכנגד אנשי המלחמה היה אומר ומצוה לא תחמלו אל בחוריה של בבל אבל תחרימו כל צבאה.

באופן שיפלו חללים בארץ כשדיים ומדוקרים בחוצותי׳

וכ״ז למה לפי שלא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו ה׳ צבאות כי הוא חי לעולם ואין יהודה וישראל א״כ אלמן מאלהיו, שארצם של הכשדיים מלאה אשם מקדוש ישראל ממה שעשו נגד רצונו ואין ישראל ויהודה כאשה אלמנה שמת בעלה אבל בעלה חי ואם עזבה בגלות עוד יפקדנה וישוב אליה ויפקוד על אויביה.

ואמר הנביא כנגד הנכרים שהיו בבבל שבאו שמה מארצות אחרות או כנגד היהודים שהיו בה

נסו מתוך בבל ומלטו איש את נפשו אל תדמו ותכריתו בעונה בהיותכם בתוכה כי עת נקמה היא לה׳ וזהו דבר השגחיי גמול הוא משלם.

כי לא תחשבו שזה ענין אנושי ממדי ופרס אלא כוס זהב בבל ביד ה׳ משכרת כל הארץ הכוס של זהב שהיה לבבל והוא רמז אל החרבן שהחריב נבוכדנצר את כל הגוים, וקראו כוס זהב לפי שכפי הצלחתו וכבוד ממשלתו היה הכוס אשר בידו כוס הזהב, וממנו שתו כל הגוים והתהוללו כשכורים והמשוגעים ואותו כוס היה ביד ה׳ כי ממנו היתה הממשלה והמלכות לנבוכדנצר.

אמנם עתה כשראה פקודתו פתאום נפלה בבל ותשבר ולכן הלילו וקוננו עליה או קחו צרי למכתה אולי תרפא ואמר זה בדרך לעג.

וכאילו הזכרים ההם משיבים רפאנו את בבל ולא נרפאתה ולכן עזבוה ונלך איש לארצו כי לא יכול לרפאתה, לפי שאין חליה ומכתה דבר טבעי שתקבל רפואה אלא שנגע עד שמים משפטה ונשא עד שחקים רוצה לומר שבגזרת עירין פתגם חרבנה ובמימר קדישין נפילתה לא מכח אנושי, ולפי שאלו לא ביארו המשפט ההוא שזכרו האם הוא ממערכת השמים או מהשגחת השם יתברך לכן ביארו הנביא באומרו

הוציא ה׳ את צדקותינו, ולא אמר זה להיות ישראל צדיקים כי ברשעתם נענשו אלא שנקם נקמתם מהמחריבים אותם שהוא יתברך קצף מעט והכשדיים עזרו לרעה ולכן היו ישראל אומרים באו ונספרה בציון את מעש׳ ה׳ אלהינו שעשה בחרבן בבל.

וכנגד האויבים אמר הנביא הברו החצים והוא לשון מריקה וברור כמו חץ ברור (ישעיה מט, ב) וכן תרגם יונתן שנינו, והרב רבי דוד קמחי בשם אביו פי׳ הברו מלשון אבר כיונה (תהלים נה, ז) אורך האבר שענינו שימו נוצה בחצים לישרם, מלאו השליטים^א רוצה לומר אספו המגנים וכן קראום אחריך מלא ענין אסיפה וקבוץ, ונתן הסבה למה יצוה אותם על זה באומרו העיר ה׳ רוח מלכי מדי כי על בבל מזימתו רוצה לומר הקדוש ברוך הוא להשחיתה, לפי שנקמת ה׳ כלומ׳ הנקמה אשר הוא לוקח מבבל היא נקמת היכלו ממה ששרפו הכשדיים את היכל ה׳ לא בעבור מה שעשו לשאר האומות.

ומפני זה אל חומת בבל שאו נס ר״ל אתם המדיים שאו הנס שלכם על חומת בבל כי כן דרך הצרים על עיר כשיכבשוה ישימו ניסם עליה להודיע שכבר היא בידיהם ולא תפחדו מהבבלים, אבל החזיקו המשמר כשתצרו על העיר הקימו השומרים כדי שלא יצאו הבבליים בורחים מן העיר, הכינו האורבי׳ לתפשם אם יברחו בשדה, כי לא היה זה במקרה אלא גם זמם וחשב ה׳ לעשותו גם עשה בבבל כאשר זמם, ואמר ב׳ פעמים גם לרבות כל אחד על חבירו כמה שאמר גם אתם גם מלככם.

ועל בבל אמר שכנת על מים רבים שהוא רמז לעושר שהיה בה, ולכן אמר רבת אוצרות גם לרבוי המימות שהיו בבבל ועתה בא קיצך, ואומרו אמת בצעך פירש הרד״ק אמה על הזרוע שהיה בוצע בצע וגוזל בחזקה, ואינו נכון, ורש״י פי׳ אמת בצעך שאמה היא מדה ובצעך הוא מל׳ תשלום כמו כי יבצע ה׳, וגם הוא בלתי מתישב במלת הכתוב אבל פירושו בא קצך ובא אמת בצעך כי מדת הבצע שלך כבר נשלמה ובאה לא יהיה עוד.

נשבע ה׳ בנפשו שענינו בעצמו ואמתתו כי אף שתמלא אדם ורבוי אנשים בקרבך כילק השדה עכ״פ יענו עליך האויבים הידד והוא קול הדורכים כמ״ש למעלה.

ואל תתמהו מהיות האל ית׳ מהעדה מלכין ומהקם מלכין כי הוא עושה ארץ בכחו וקראו עושה בל׳ הווה לפי שהוא מלבד שברא הוא סיבה שומרת אותו, והוא המכין תבל בחכמתו ובתבונתו נטה שמים.

וגם בדבריהם הטבעיים תראה גבורתו לקול תתו המון מים בשמים רוצה לומר כשתשמע קולות ורעמים המורים על המים ועם זה העלאת האידים שיעלה נשיאים והם האידים מקצה הארץ וברקים למטר עשה, ואף על פי שיתחברו כל האותות וההכנות המורות על המטר הנה לא ירד כי אם כפי רצונו וזהו ויוצא רוח מאוצרותיו שיביא רוח שיפזר האידים העולים ולא ירדו הגשמים.

ובזה נבער כל אדם מדעת רוצה לומר כל הנמשך כפי הדעת והחכמה נבער ולא ידע סבת זה וכל שכן שיהיה נבער ובוש כל צורף מפסל בראותו שלא יועילו בזה הפסילים כי שקר נסכו של הצורף ההוא ולא רוח בם רוצה לומר באותם הפסילים.

אבל שהבל המה מעשה תעתועים בעת פקודתם כשיפקוד האדם כחם ומעשיהם יאבדו.

ואין כן אלוה ישראל וזהו לא כאלה חלק יעקב כלומר שחלק יעקב ואלהיו אינו כפסילים כי יוצר הכל שמים וארץ הוא, ויעקב הנזכר הוא שבט נחלתו שמשגיח בו בפרט ה׳ צבאות שמו. והפס׳ האלה כבר נזכרו למעלה אחר כדנה תאמרון להום ויש ביניהם שנוי מלות מעט ושנה אותם לזוכרם פה מפני הבבליים שהיו עובדים אליליהם ובוטחים בם. והותרה בזה השאלה הג׳:

מפץ אתה לי וכו׳ עד הנה ימים באים ופקדתי על פסילי בבל. והביא ראיה על הבלי אלילי העמים וממשלת האל יתברך בקרב הארץ מענין נבוכדנצר שהוא היה עד עתה כלי מפצו בידו, והנפוץ הוא שבירת האבנים ופזור חלקיהם הנה והנה, וכן היה נבוכדנצר מפץ שניפץ הקב״ה בו את הגוים והשחית את הממלכות בכבשו אותם.

וכן נפץ והשחית סוס ורוכבו ורכב ורכבו אשר על הרכב.

וכן איש ואשה זקן ונער בחור גם בתולה.

ואף רועה ועדרו היה מנפץ בו כאשר עשה לקדר ולמקנהו, וכן איכר שהוא עובד האדמה וצמד הבקר אשר לו הכל היה מנפץ מלך בבל כי מפחדו יפוצו הכל מפה ומפה, וכן הפחות והסגנים עם כל גדולתם.

אבל לא נענש מלך בבל המפץ על נפצו הגוים האלה כולם אבל אני אשלם לבבל וליושבי כשדים את כל רעתם אשר עשו לציון לעיניכם ר״ל לעיני האומות כולם.

כי כה אמר ה׳ הנני אליך הר המשחית שהוא בבל שהיה משחית לכל הארצות, ועם היותה בקעה קראה הר מפני חזקה, ושיורידה ממעלתה ותהיה הר שרפה לפי שתשרף ותתהפך כמהפכ׳ סדום ועמורה.

ולפי שפעמים תשחת עיר אחת ותבנה ממנה ומאנשי העיר אחרת יעד שלא יהיה כן בבל שלא יקחו ממנה לפנה ר״ל להיות פנה ויסוד לעיר אחרת כי שממות נצחי תהיה בה.

וכיון שכך גזר ה׳ על בבל אתם בני אדם המדיים והפרסיים שאו נס לבוא עליה תקעו שופר בגוים אשר בפאת צפון וקדשו עליה ר״ל הזמינו גוים לעלות להלחם בה, ואומרו השמיעו עליה ממלכות אררט ענינו אספו וקבצו על בבל אותם הממלכות להחריבה, והשמועה בכאן מלשון וישמע שאול את העם (שמואל א טו, ד) כי מפני שיעשו הקבוץ מתוך השמעת הכרוז יכונה הקבוץ בשם שמיעה, ואררט מני ואשכנז שמות המלכיות הממלכות שבאו עם דריוש על בבל ופקדו עליה טפסר הוא מענין מנוי שיפקדו שר שיהיה פקיד על הלוחמים לזרזם למלחמה וטפסר הוא שר כמ״ש וטפסריך כגוב גובי (נחום ג, יז), סוס כילק סמר פי׳ שהסוס יהיה מתעורר למלחמה וכמו הילק שיתנועע מהרוח כן הסוס תסמר שערת בשרו בעת הקרב כי זהו דרך הסוסים הטובים בעלי כח ולב.

ולפי שאמר קדשו עליה גוים ולא פי׳ מי הם הגוים האלה הוצרך לפרשו ולכן אמר שנית

קדשו עליה גוים כנגד מלכי מדי כאילו אמרו ואמנם אמרתי למעלה קדשו עליה גוים כנגד מלכי מדי פחותיה וסגניה. והתבונן כי תמיד הנביא יזכור בכאן מדי ולמה לא זכר פרס, וידוע שב׳ המלכים החריבו את בבל דריוש מלך מדי וכורש מלך פרס ולמה א״כ יקראם מלכי מדי וממדי לא היה כ״א מלך א׳ בלבד, אבל תשובת זה הוא שדריוש מלך מדי היה יותר גדול במלכותו ממלך פרס ולכן במגילת אחשורוש כשזוכר שניהם מקדים תמיד מדי שנאמר (דניאל ו, ט) כדת מדי ופרס, וגם היה מלך מדי זקן והוא נתן את בתו לאשה אל כורש מלך פרס שהיה נכנע למלך מדי ושניהם נועדו להשחית את בבל, ובעבור זה קרא הנביא שניהם מלכי מדי כי היה מדי המלכות הגדול והיה פרס משועבד אליו, וגם כורש מלך פרס ירש את מלכות מדי בסבת אשתו ולכן קרא שניהם מלכי מדי כי שניהם מלכו במדי. והותרה בזה השאלה הד׳.

וזכר הנביא שרעשה הארץ ותחול שאחזוה חיל כילדה כאשר ראו שקמה על בבל מחשבות ה׳ לשום את ארץ בבל לשמה.

ואף גבורי בבל הגבורים אשר מעולם חדלו מהלחם כי נגעה בם יד ה׳ והיה מחולשתם שלא יצאו להלחם באויביהם על מרומי שדה אבל ישבו במצדות שהם המגדלים החזקים לפי שנשתה ופסקה גבורת׳ והיו בפחדם וחולשתם כנשים, ובהיות שלא יצאו הגבורים לעמוד לפני אויביהם עצרו כח האויבים לשרוף ולהצית משכנותיה ולבוא עד שערי בבל ולשבור בריחיה כי אין אדם ימנעם מלעשות כרצונם.

רץ לקראת רץ ירוץ ומגיד לקראת בבל כי נלכדה עירו וגו׳ הנה יוסיפון בן גוריון כתב והוא האמת שבלשצר מלך בבל הרגוהו סריסיו קודם בוא המדיים על בבל, ואיך יאמר הנביא כאן א״כ שבאו המגידים להגיד אל מלך בבל כי נלכדה עירו והוא היה כבר מת כאשר נלכדה בבל, אלא שלא אמר עירו על בבל אבל על עיר המלכות כי הנה כמ״ש יוסיפון המדיים באו תחילה על הערים שהיו בסוף המלכות ולכדו אותם והיא השמועה שבאה אל בלשצר מלכידת הערים, והוא היה שולח צירים לדעת מהעם הבא וממעשה גבוריו שהיו שמה ומשם היו באים צירים אחרים ולכן אמר רץ לקראת רץ ומגיד לקראת מגיד ולא אמר רץ אחר רץ והיו מגידים למלך בבל כי נלכדה עירו מקצה ר״ל אשר בקצה מלכותו.

ושהמעברות נתפשו מהאויבים והאגמים שהם מקומות עשב רב שרפו באש ואנשי המלחמה נבהלו הנה כ״ז יאמר לבלשצר בהיות האויבים בתחלת מלכותו. והותרה השאלה הה׳.

ואמר הנביא שאין לתמוה מזה כי כה אמר ה׳ צבאות להיותו אלהי ישראל ונוקם נקמתו בת בבל והוא מלכות הכשדים בכללו הוא כמו הגורן עת הדריכה ר״ל כגורן החטה בעת שידרכו אותה שהגיעה עתה להדרך ולהיותה נרמסת ע״י האויבים, ואומרו עוד מעט ובאה עת הקציר אין ענינו שאחרי דריכת הגורן יבוא לה עת הקציר כי הנה הקציר קודם לגורן, אבל פירושו כגורן עת הדריכה שהוא עוד מעט אחרי שבאה עת קציר לה, ואפשר לפרשו באופן אחר גם כן שאמר בת בבל שהוא המלכות, כגורן עת הדריכה שידרכוה וירמסוה ויכבשוה במציים עוד מעט אח״ז ובאה עת הקציר לה רוצה לומר לבבל כי אחרי כבישת המלכות תכבש בבל העיר עצמה וכן היה הענין כמ״ש יוסיפון.

ולא היה זה אלא לפי שאכלנו הממנו נבוכדנצר מלך בבל עם המלכות ההוא, והממנו הוא מלשון בהלה ושכרון כמו והמם גלגל עגלתו, הציגנו כלי ריק רוצה לומר העמידנו ככלי הריק שאין בו דבר ככה הוא שלל אותנו והשאירנו ריקים, בלענו כתנין שהוא בולע ואינו לועס מלא כריסו מעדני ר״ל מלא בטנו מהמעדנים שלי והוא משל שמלא את ארץ בבל מטוב בני יהודה וירושלם הדיחנו שגרשנו מעל אדמתנו, והמפרשים פירשו הדיחנו מענין שטיפה והדחה כמו שידיח האדם את הכלי שלא ישאר בו דבר וגם זה ענין דחייה הוא.

ולכן תאמר יושבת בית ציון וירושלם חמסי ושארי על בבל רוצה לומר חמסי על הגזל ושארי מההריגה שעשה בקרבי, או אמר ושארי על הגולים שהלכו בשביה שעם שהלכו לארצות אחרות זולת בבל הנה סבת הכל היה בבל, ודמי שהוא דם המתים וההרוגי׳ אינו מוטל אלא על יושבי כשדים.

ולכן כה אמר ה׳ אני אלהי ישראל ונוקם נקמתם הצועקים חמס ונקמה מבבל הנני רב את ריבך מבבל ונקמתי את נקמתך ממנה והחרבתי את ימה של בבל שהוא משל לטובה ועושרה ורוב השפעתה שהוא כמימי הים הרבים מאד.

והיתה בבל לגלים מעון תנים שמה ושרקה שישרוק עליה כל עובר ותהיה חרבה מאין יושב במקום שהיתה יפה נוף משוש הארץ.

והבבליים שלא יעשו גבורות למלט את נפשם אבל יחדו כולם ככפירים ישאגו והם גורי האריות שישאגו שאגת אריה ולא יעשו דבר כי כאשר אין להם טרף אז ישאגו וזהו אומרו נערו כגורי אריות הקטנים שיש להם הקול ואינם יכולים עדיין לטרוף ונערו הוא כמו שאגו.