×
Mikraot Gedolot Tutorial
×
E/ע
בחרו טקסט במקראות גדולותSelect Text in the Mikraot Gedolot
  1. תורהTorah
  2. נביאיםNeviim
  3. כתוביםKetuvim
  1. יהושעYehoshua
  2. שופטיםShofetim
  3. שמואל אShemuel I
  4. שמואל בShemuel II
  5. מלכים אMelakhim I
  6. מלכים בMelakhim II

  7. ישעיהוYeshayahu
  8. ירמיהוYirmeyahu
  9. יחזקאלYechezkel

  10. הושעHoshea
  11. יואלYoel
  12. עמוסAmos
  13. עבדיהOvadyah
  14. יונהYonah
  15. מיכהMikhah

  16. נחוםNachum
  17. חבקוקChavakkuk
  18. צפניהZephanyah
  19. חגיChaggai
  20. זכריהZekharyah
  21. מלאכיMalakhi
  1. בחרו פרשהChoose a Parashah
  2. בחרו פרק שלםChoose a full chapter
  3. בחרו פסוקChoose a verse
    1. הקדמותIntros
    2. א1
    3. ב2
    4. ג3
    5. ד4
    6. ה5
    7. ו6
    8. ז7
    9. ח8
    10. ט9
    11. י10
    12. יא11
    13. יב12
    14. יג13
    15. יד14
    16. טו15
    17. טז16
    18. יז17
    19. יח18
    20. יט19
    21. כ20
    22. כא21
    23. כב22
    24. כג23
    25. כד24
    26. כה25
    27. כו26
    28. כז27
    29. כח28
    30. כט29
    31. ל30
    32. לא31
    33. לב32
    34. לג33
    35. לד34
    36. לה35
    37. לו36
    38. לז37
    39. לח38
    40. לט39
    41. מ40
    42. מא41
    43. מב42
    44. מג43
    45. מד44
    46. מה45
    47. מו46
    48. מז47
    49. מח48
    50. מט49
    51. נ50
    52. נא51
    53. נב52
    54. נג53
    55. נד54
    56. נה55
    57. נו56
    58. נז57
    59. נח58
    60. נט59
    61. ס60
    62. סא61
    63. סב62
    64. סג63
    65. סד64
    66. סה65
    67. סו66
    1. א1
    2. ב2
    3. ג3
    4. ד4
    5. ה5
    6. ו6
    7. ז7
    8. ח8
    9. ט9
    10. י10
    11. יא11
    12. יב12
    13. יג13
    14. יד14
    15. טו15
    16. טז16
    17. יז17
    ×
    E/ע
    בחרו פרשניםSelect Commentators
    הגדרות כלליותGeneral Settings
    הגדרות להערותNotes Settings
     
    (א) רׇנִּ֥י עֲקָרָ֖ה לֹ֣א יָלָ֑דָה פִּצְחִ֨י רִנָּ֤ה וְצַֽהֲלִי֙ לֹא⁠־חָ֔לָה כִּֽי⁠־רַבִּ֧ים בְּֽנֵי⁠־שׁוֹמֵמָ֛ה מִבְּנֵ֥י בְעוּלָ֖ה אָמַ֥ר יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
    "Sing, O barren, you that did not bear. Break forth into singing and cry aloud, you that did not travail. For more are the children of the desolate than the children of the married wife, says Hashem.
    מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    עקרות (קישור לעיון) – בראשית י״א:ל׳, בראשית ט״ז:א׳, בראשית כ״ה:כ״א, בראשית כ״ט:ל״א, שופטים י״ג:ב׳-ג׳, שמואל א א׳:ב׳
    שַׁבַּחִי יְרוּשְׁלֶם דַהֲוַת כְּאִתָּא עֲקָרָה דְלָא יְלֵידַת בּוּעִי תוּשְׁבַּחְתָּא וְדוּצִי דַהֲוָת כְּאִתָּא דְלָא עֲדִיאַת אֲרֵי סַגִיאִין יְהוֹן בְּנֵי יְרוּשְׁלֶם צְדִיתָא מִבְּנֵי רוֹמֵי יְתִיבְתָּא אֲמַר יְיָ.
    רני עקרה לא ילדה – מושיבי עקרת הבית זו ציון.
    רני עקרה לא ילדה – אם הבנים שמחה (כתוב ברמז תתע״ג).
    ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה (ישעיהו מ״ט:כ״א) – א״ר ראובן הרי (נא) [אני] עקרה. אר״מ רני עקרה – עקורה, אומה דעקרוה עו״א, הה״ד זכור י״י לבני אדום את יום ירושלים וגו׳.
    לא ילדה – (כתוב ברמז ע״ז).
    פצחי רנה וצהלי – בעשרה לשונות נקראת נבואה, גילה, שמחה, עליסה, עליצה, פצחה, רנה, צהלה, חדוה, דיצה.

    רמז תעז

    כי רבים בני שוממה מבני בעולה – אמר רבי אבא בר כהנא כתיב ומדברך נאוה אפילו מדבר, חייבין על מחיצתו והוא חרב כשם שחייבין על מחיצתו והוא בנוי, א״ר לוי בבנינה העמידה לי רשעים כגון אחז מנשה אמון, בחורבנה העמידה לי צדיקים כגון דניאל וחבורתו, מרדכי וחבורתו, עזרא וחבורתו.
    רני עקרה – אמר לה מינאי לברוריא משום דלא ילדה רני, א״ל שטיא שפיל לסופיה דקרא כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר י״י, אלא רני כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם כוותייכו.
    רני יא ג׳מאעהֿ הי כעאקר לם תלד ואנטקי ברנין ואצהלי יא אמהֿ הי כמן לם תטלק פאן אהל אלוחשהֿ סיכונון אכת׳ר מן אלמסכונהֿ קאל אללה.
    (א-ה) ... פירשתי בעולה מיושבת כאמרו וארצך תבעל (ישעיהו ס״ב:ד׳). ואמר גם כן ויואש ושרף אשר בעלו למואב (דברי הימים א ד׳:כ״ב).
    כינה את הארץ הנבחרת עקרה בגלל שוממותה, בדומה לשוממות העקרה מבנים. למעלה מזה, כמי שלא אחזוה חבלי יולדה כלל, והוא רחוק יותר ממי שילדה⁠(?). כך אומתנו על שני פנים: יש ממנו מי שהיה בירושלים והוצא מתוכה. ויש ממנו מי שלא היה בה ולא ראה אותה כלל.
    ובישר [הנביא] שהארץ הזאת השוממה תיבנה ותושביה יהיו מרובים מאלו של הארצות המיושבות, ופירש כיצד יהיו יותר מן הארצות המיושבות, אחר שדימה אותה למדבר או לאוהל שתוקעים אותו בישימון, ובעליו רשאי למתוח את היריעות והחבלים והיתדות כרצונו, באמרו הרחיבי, והסיבה שייחד משל זה הוא שהמדבר הוא הפקר, ואין אדם שיוכל לאסור על מי שרוצה להטות אוהלו ויריעותיו בו. למעלה מזה, הוא האל, יתגדל ויתעלה, מלך העולם, והוא רשאי להרחיב [עולמו] כרצונו באין מונע, ולפיכך נתכנה כאן אלהי כל הארץ יקרא (ישעיהו נ״ד:ה׳).
    וזה שאמר שהארץ תתפשט משתי רוחות בלבד כי ימין ושמאל תפרצי וגו׳ לא משתי הרוחות האחרות...
    (א-ה) פסרת בעולה מסכונה מתל קולה וארצך תבעל וקאל איצ׳א ויואש ושרף אשר בעלו למואב לקב אלבלדה איצ׳א אלכאצה בעאקר לסבב כלאהא ככלא אלעאקר מן אלאולאד בל כמן לם תטלק בתה פהו אבעד מן רגא (?) אלולד (?) כדלך אמתנא עלי צ׳רבין מנא מן כאן פי אלקדס פאכרג מנה ומנא מן לם יכן פיה ולא יראה בתה פבשר באן הדא אלבלד אלמוסתוחש סא יעמר ויציר אהלהא אכתר מן אלבלדאן אלמסכונה חתי שרח (?) כיף יציר אכתר מן אלבלדאן אלמסכונה בעד מא שבההא בפאזה או במצ׳רב או כימה תמד פי אלצחרא פלצאחבהא אן ימתח אלשקאק ואלחבאל ואלאותאד כיף שא בקו׳ הרחיבי ותכציץ הדא אלמתל לסבב אן אלבריה מובאחה ליס מאנע ימנע מן שא אן יצרב כבאה וצראדקה פיהא פאעלי מן דלך אן אללה גל ועז מילך אלעילם כלה אן יבסט כיף שא בגיר מאנע ולדלך תוסמא ההנא אלהי כל הארץ יקרא פק׳ אן אלבלד יתסע מן גהתין פקט כי ימין ושמאל תפרצי וגמ׳ לא מן אלגהתין אל⁠[…]
    כי רבים בני שוממה מבני בעולה – הבעולה היא בבל. (מובא בראב״ע)
    רני עקרה – ירושלם אשר היתה כלא ילדה.
    לא חלה – לשון לידה הוא, שהיולדה על ידי חיל וחבלים יולדת.
    מבני בעולה – בת אדום.
    Sing, you barren woman Jerusalem, who was as though she had not borne.
    you who have not experienced birth pangs Heb. חָלָה, an expression of childbirth, for the woman in confinement gives birth with pains and writhing.
    for the children of the desolate one The daughter of Edom.
    רני עקרה – כנסת ישראל עקרה לא ילדה והיא עקרה, והטעם שמעט מספר ישראל.
    פצחי גם צהלי – פירשתיו.
    לא חלה – מגזרת חיל (שמות ט״ו:י״ד) וכן הוא, פצחי רנה וצהלי עקרה, אשר לא חלה, ועל דעת ר׳ משה הכהן ז״ל בבל, ועל דרך האמת כל אומה שיש לה בעל והוא מלך.
    O barren, thou that didst not bear. The congregation of Israel is called barren and a woman that did not bear—the latter attribute being the explanation of the former—because of its small number.
    צהלי, פצחי. I have already explained these two words.⁠1
    לא חלה That didst not travail with child. Comp. חיל trembling (Ex. 15:14); repeat עקרה O barren before מבני בעולה .חלה לא Than the children of the married wife, that is, than the children of Babylon,⁠2 according to the opinion of R. Moses Hakkohen, but I think, that every nation that has a husband (בעל), that is, every nation that has its own king, is meant here by בעולה the married wife.⁠3
    1. Comp. Ibn Ezra on 14:7, 52:9, and 10:30.
    2. The explanation introduced by the words על דעת רמ"ה ועל דרך אמת, This is the opinion of Rabbi Moses Hakkohen, but I think, refers doubtlessly to the words בני בעולה, the children of the married woman. The opinion of R. Moses Hakkohen is missing in the printed edition of this Commentary.
    3. This is again an allusion to the difference of opinion between R. Moses Hakkohen and Ibn Ezra, regarding the subject of these prophecies (xl.—lxvi.). They both agree in the meaning of the figure; but while the one applies it to Babylon, the other applies it to all countries whither Jews have been dispersed through the Roman exile.
    רני – זעקי רנה. אֵשְקְרִיץ. ומשמש זעקת שמחה וחלופה כגון וירא כל העם וירנו.
    כי רבים – יהיו בני שוממה – יחידה וגלמודה,
    מבני בעולה – שתמיד בעלה אצלה. כגון אומות העולם שלא גלו מארצם.
    רני עקרה – כתרגומו, כי ההרה תחיל קרוב ללדתה, וכן: חיל כיולדה (ירמיהו ו׳:כ״ד).
    בני שוממה – אע״פ שהיתה ירושלם ימים רבים שוממה, רבים יהיו בניה.
    מבני בעולה – והם אומות העולם, שהם כבעולות, כלומר כאשה שיושבת עם בעלה ובניה. והפכה האלמנה והשכולה שהיא שוממה, והיא ירושלם שהיא כאלמנה (איכה א׳:א׳). ואמר: כאלמנה – ולא אלמנה ממש, כי בעלה חי וקיים.
    ויונתן תרגם: ארי סגיאין יהון בני ירושלם צדיתא מבני רומי יתיבתא, זכר רומי לפי דעתי שהיא מלכות הרביעית, כי מלכות ישמעאל אע״פ שהיא תקיפה, מלכות רומי גוברת עליה.
    רני עקרה – כבר קדם לנו שלשון זכר ולשון נקבה אין אחד מהם סימן הכרח, ובפרט על כלל עם, כי פעם יאמר עליו לשון זכר כמו ויאמר מצרים (שמות י״ד:כ״ה), וישלח ישראל (במדבר כ״א:י״א), ורבים כן לאין מספר. ופעם לשון נקבה על האמה והקהלה, ולכן ותערך ישראל (שמואל ב י״ז:כ״א), אם תשים אשם נפשו (ישעיהו נ״ג:י׳), ויותר מופלג ותכל דוד (שמואל ב י״ג:ל״ט), כי הוא גופה ובריאה, וכבר הארכנו בסוד זה במקום אחר, אבל הכונה בכאן כי היה נכון מאד לישעיה שכאשר יאמר בהרבה מקומות לשון זכר לנוכח ישראל פעם לשון רבים כמו שהתחיל נחמו נחמו עמי (ישעיהו מ׳:א׳), ופעם לשון יחיד כמו ואתה ישראל עבדי (ישעיהו מ״א:ח׳), ופעם לשון נקבה כמו שקדם וקראו אליה כי מלאה צבאה (ישעיהו מ׳:ב׳), וכן עורי לבשי עזך (ישעיהו נ״ב:א׳), וכן בזה רני עקרה וגו׳, עניה סערה וגו׳, ובכלל הכל הולך בשנוי פעם ליחיד ופעם לרבים פעם לשון זכר ופעם לשון נקבה, פעם לנוכח ופעם לנסתר והכל אמת וכל זה מבואר.
    בני שוממה – הם בני ישראל, והכל תארם לפי הזמן העבר בעת בנין בית שני, וזה כטעם עד עקרה ילדה שבעה (שמואל א ב׳:ה׳).
    מבני בעולה – הם בני אשור.
    (הקדמה) הנבואה האחת ושלשים תחלתה רני עקרה וגומר עד דרשו ה׳ בהמצאו, ויש בה ארבעה פרשיות. הראשונה, רני עקרה. השנית, כימי נח. השלישית, ענייה סוערה. הרביעית, הוי כל צמא. וראיתי לשאול בנבואה הזאת ששת השאלות.
    השאלה הראשונה במה שאמר ברגע קטון עזבתיך ואמר בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ופירשו בו במעט קצף, כי הנה המאמרים ההם בלתי צודקים לפי שעזיבת הש״י את עמו בגלות לא היה רגע קטן כי אם שנים רבות ולא היה ענשם בשצף קצף כי אדון הנביאים אמר עליו מה חרי האף הגדול הזה.
    השאלה השנית בפרשה הד׳ באומרו הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו, כ״א היה התחלת דברו בצמא למים למה אמר ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו והי׳ לו לומר לכו שברו ושתו כי השתייה היא להסיר הצמא ומה לו לענין אכילה.
    השאלה השלישית באומרו ואשר אין לו כסף לכו שברו, שהם מאמרים סותרים כי אם אין לו כסף איך יקנה ובמה יקנה.
    השאלה הרביעית באומרו עוד ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, כי הוא מאמר כפול אחרי שכבר אמר ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכולו ולמה חזר ואמר ולכו שברו בלא כסף אף כי אומרו יין וחלב יראה שאין לו ענין במקום הזה כי הנה במים היה מדבר לא ביין וחלב, ובאו אם כן בזאת הנבואה תארים לתורה מים ויין וחלב ולחם שיזכור אחר זה.
    השאלה החמישית באומרו בלא כסף ובלא מחיר, האם יקבל הקב״ה כסף או מחיר מיד בני אדם ללמדם דעת ויראת השם ואיך אם כן שלל בזה מהשם יתברך מה שלא היה דרכו שימצא בו.
    השאלה השישית באומרו אחר כך למה תשקלו כסף בלא לחם כי הוא לא היה מדבר כי אם עם מי שלא היה לו כסף כמ״ש ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו ואם לא היה לו כסף איך ישקלו אותו לשיוכיחם עליו למה תשקלו כסף בלא לחם, והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כולם.
    הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא לנחם את כנסת ישראל על צרות הגלות וארכו ביעוד הגאולה העתידה בהמשלים אחרים מאשה עקרה ענייה סוערה ודמויים אחרים שיזכור, ולהבטיחם שלא ישובו עוד בגלות ושתמלא הארץ דעה את השם וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים.
    (א) רני עקרה וכו׳ עד עניה סוערה. ענין הפרשה הזאת שהמשיל את האומה או את ירושלם שהכל אח׳ באשה העקרה שלא ילדה בנים שהיא שוממה ויחידה ובפעם אחת ילדה בנים רבים שכאשר תמצא סביבה בניה רבים תרון ותשבח לבוראה אשר נתנם אליה וזהו אומרו רני עקרה רוצה לומר את ירושלם או בית יעקב שהיית עד כה כאשה עקרה לא ילדה, פצחי רנה וצהלי אותה שעד עתה לא חלה, והוא כפל ענין במלות שונות כי חלה הוא כמו ילדה וכבר המשיל המשורר את האומה בזה המשל מהעקרה באומרו מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה (תהלים קיג, ט), וחכמים זכרונם לברכה בפסיקתא דרשו מלת עקרה באופן אחר אמרו אמר ר׳ מאיר רני עקרה עקורה אומה שעקרוה אומות העולם הדא הוא דכתיב (תהלים קלז, ט) זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלם וגומר, עד כאן. ונתן הסבה למה תרון ותצהל באומרו כי רבים בני שוממה רצה לומר אף על פי שהיתה ירושלם כעקרה וכשוממה מבלי בנים עתה ירבו בניה יותר מבני הבעולה שהוא שם נאמר על האומות היושבות בשלוה כאשה היושבת עם בעלה ובניה, וי״מ ארי סגיאין יהון בני ירושלם צדיתא מבני רומי יתיבתא שהיא האומה והמלכות שראה דניאל בחיה הרביעית.
    (הקדמה) [נבואה על הגאולה העתידה שתהיה גאולה נצחית]:
    (א) [רָנִּי] עֲקָרָה. מהיוולד תולדות שום גוי בתוכה1, כענין ׳והשימותי אני [את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה]׳ (ויקרא כו לב)2: לֹא יָלָדָה. אלה הנקבצים3: [וְצַהֲלִי] לֹא חָלָה. אפילו נפלים4, בלתי זוכים לישועה5:
    [כִּי רַבִּים בְּנֵי] שׁוֹמֵמָה. ארץ ישראל6: [מִבְּנֵי] בְעוּלָה. ארץ העמים7:
    1. ׳עקרה׳ - ארץ ישראל שהיתה מבלי יושב בימי הגלות כאשה עקרה שאין לה ולד, אלא שלשון ׳רני עקרה׳ משמע שתשמח בעודה עקרה, לכן מפרש שאין הכוונה לגלות ישראל, אלא לכך שאחרי שגלו ישראל, ארץ ישראל הפכה להיות עזובה לא מהם בלבד, אלא מכל אומה אחרת, שלא יוולד בה שום עם עד שישובו ישראל אליה. [ובתהלים (קיג ט) כתב רבינו: ׳מושיבי עקרת הבית - ירושלים וכל ארצה, כאמרו רני עקרה לא ילדה, אם הבנים שמחה - כאמרו כי רבים בני שוממה מבני בעולה, וכאמרו (להלן ס ה) ׳אז תראי ונהרת׳, ׳ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה׳ (לעיל מט כא)׳. ובשיעורים שם פירש ׳עקרה׳ על עם ישראל: ׳מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת - שהיא האומה הישראלית שנקראת ׳עקרה׳, כדכתיב רני עקרה וגו׳׳].
    2. ופירש רש״י שם (ע״פ תו״כ): ׳זו מידה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה׳. וכ״כ הרמב״ן (שמות כו טז): ׳וכן מה שאמר ׳ושממו עליה אויביכם׳, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצינו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל היישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם׳. ובכוונות התורה כתב רבינו שבין הפלאות שהשאיר ה׳ להם זכר לדורות הוא זה: ׳וענין ׳והשימותי אני את הארץ׳ בגלות ישראל ממנו, שלא יכחישנה זולתי איזה עיקש מבקש להכחיש את המוחש׳. וכן כתב בתהלים (מז ה): ׳יבחר לנו את נחלתנו - שהיא ארץ ישראל שאינה מוכנת ליישוב שאר אומות, כאמרו ׳ושממו עליה אויביכם׳⁠ ⁠׳. וכן בזכריה (ז יד): ׳והארץ נשמה אחריהם - כאמרו ׳והשימותי אני את הארץ׳⁠ ⁠׳.
    3. ארץ ישראל נקראת ׳עקרה׳ על שם עקרותה בשנות גלות ישראל ממנה, שנותרה שוממה בלי עם, ונקראת ׳לא ילדה׳ ביחס לזמן קיבוץ גלויות שבו ישובו ישראל אליה, לפי שאותם הנקבצים ׳לא ילדה׳ ארץ ישראל, אלא באו מחוצה לה. וראה מש״כ רבינו לעיל (מט כ-כב).
    4. ארץ ישראל תשמח לא בלבד על ש׳לא ילדה׳, אלא על כך ש׳לא חלה׳, שלא היו לה חבלי לידה בלי לידה, כלומר, שלא הפילה נפלים, שבהם יש חבלי לידה בלא לידה.
    5. כלומר, ארץ ישראל לא תוליד אנשים הנחשבים לנפלים כי אינם ראויים לישועה, ואלה ימותו לפני שמשיח יבוא. ולהלן (סו ו-ח) כתוב: ׳קול שאון מעיר קול מהיכל קול ה׳ משלם גמול לאויביו [מלחמת גוג ומגוג], בטרם תחיל ילדה בטרם יבוא חבל לה והמליטה זכר, מי שמע כזאת מי ראה כאלה היוחל ארץ ביום אחד אם יולד גוי פעם אחת כי חלה גם ילדה ציון את בניה׳. כלומר, ׳בניה׳ של ציון יהיו ׳נולדים׳ חיים, לא נפלים. [ולשון ׳חלה׳ על החיל האוחז ביולדת נאמר בייחוד על לידת נפלים, שכן כתב רבינו בתהלים (כט ט): ׳[קול ה׳] יחולל אילות - יוליד קיבוץ ישראל הבלתי מוכנים לזה, כאמרו היוחל ארץ ביום אחד׳. ורמז בזה לכתוב באיוב (לט א) ׳הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר׳, ופירש רש״י (ע״פ ב״ב טז:): ׳חולל אילות תשמור - לשון חיל יולדה, האילה רחמה צר ואין הוולד יכול לצאת, ובשעת לידתה אני מזמן לה דרקון ומכישה ברחמה ונפתח ואם מקדים ומאחר רגע מיד מתה׳. הרי שלשון ׳היוחל׳ מרמז ללידה בלתי אפשרית, שהיתה צריכה להיות לידת נפלים, ואע״פ כן תהיה לידה של וולדות חיים. וראה עוד בשיעורים לתהלים שם]. (ט) האני אשביר ולא אוליד יאמר ה’ אם אני המוליד ועצרתי אמר אלהיך:
    6. שעליה נאמר ׳והשימותי׳, כמו שנתבאר.
    7. שיש בה עמים החיים והנולדים בה. וכ״כ הרד״ק: ׳מבני בעולה - והם הגויים שהם כבעולות, כלומר כאשה שיושבת עם בעלה ובניה׳.
    בני – הבי״ת בגעיא.
    שוממה – במקצת ספרים חסר ובקצת מדוייקים מלא ואני יושב משומם בראותי רבוי החילופים שנפלו בספרים ורע עלי מאד המעשה כי בכל יום ויום הולכים ומתרבים והמדפיסים הולכים חשכים ואין נוגה להם ואין דורש ואין מבקש סיבת חילוף זה נולד ממה שנמצא במסורת שוממה ג׳ ובמקצתן שוממה ג׳ ב׳ חסר וא׳ מלא וסימן ותשב תמר ושממה (שמואל ב יג) נתנני שממה כל היום איכה א׳ כי רבים בני שוממה ע״כ. ולא נתפרש איזהו המלא.
    פצחי – ענין פתיחת הפה בהרמת קול כמו פצחו הרים רנה (ישעיהו מ״ד:כ״ג).
    וצהלי – ענין השמעת קול גדול כמו צהלו מים (ישעיהו כ״ד:י״ד).
    חלה – ענין חבלי לידה כמו כי חלה גם ילדה (ישעיהו ס״ו:ח׳).
    בעולה – ר״ל מיושבת וכן ולארצך בעולה (ישעיהו ס״ב:ד׳).
    רני עקרה – את ירושלים אשר היית כעקרה שלא ילדה על כי אנשים כלו ממנה ואינם הנה עתה בזמן הגאולה רני ושמחי.
    פצחי – פתחי פה להרים קול רנה והשמיעי קול גדול את ירושלים אשר היית כאשה אשר לא חלה ללדת וכפל הדבר במ״ש.
    כי רבים – כי עתה יתרבו בני ירושלים שהיתה שוממה מבני אדום שהיתה מיושבת ברבת עם.
    רני עקרה לא ילדה – מדבר על ירושלם, וממשיל אותה לאשה, והאל בעלה, וישראל בניה, ומדבר על הגאולה העתידה.
    עקרה לא ילדה – לא עקרה ממש, כי כבר ילדה בנים מימי קדם, אבל בימי הגלות הרי היא כעקרה וכאלו מעולם לא ילדה ולא חלה, כי היא שוממה ובלי בנים.
    מבני בעולה – מבני שאר ערים הנושבות הנמשלות לאשה היושבת בשלום עם אישה ובניה. ולדעת גיזניוס הכוונה רבים יהיו בני ישראל בשובם מן הגלות ממה שהיו בהיותם על אדמתם. והנה הרבוי הגדול הזה יתכן בגאולה העתידה, כי בארץ הגלות התרבו ישראל, ולא יתכן בגאולת בבל, אפילו אם היו חוזרים כלם, כי לא אָרְכָה להם הגלות עד שיוכלו לפרות ולרבות כנגד מה שאבדו מהם במלחמות נבוכדנאצר, ועוד רבים הלכו למצרים עם ירמיה. ורחוק שיכלול במספר בני שוממה גם הגרים שהיו נספחים עליהם.
    עקרה, לא ילדה – כי יצוייר עקרה עתה, וכבר ילדה טרם נעשית עקרה כמ״ש ותהי שרי עקרה אין לה ולד (בראשית יא), עקרה ולא ילדת (שופטים י״ג:ב׳-ג׳, איוב כ״ד:כ״א). לא ילדה, לא חלה, כי יצויר חלה בחבלי יולדה ולא ילדה, הרינו חלנו כמו ילדנו רוח (למעלה כ״ו:י״ח).
    רני עקרה – המליצה תדמה את המדינה כאם היולדת, ואת בני המדינה לילדיה, עפ״ז דמה את ציון כאשה עקרה כי אינה יולדת בנים ויושבת שוממה, ואחר כי בכל זאת יבואו לה בנים רבים מרחוק, כמ״ש (למעלה מ״ט) ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה, תרון העקרה הזאת הגם שלא ילדה כי לא הפסידה מאומה כי מ״מ רבים בני שוממה אבל עוד יהיה לה ריוח מזה, כי כמו שהאשה קודם לדתה תחיל תזעק בחבליה, כן המדינה טרם לדתה, והוא טרם תהיה לגוי וממלכה, יעברו עליה מלחמות רבות ומהומות גדולות בהכרח, שהם חבלי יולדה לה, אבל ציון שיבואו אליה גוי גדול ועצום פתאום בלא חבלים וצירים, תדמה כאשה שילדה בנים רבים ולא חלה בחבלי יולדה, וז״ש פצחי רנה וצהלי עוד יותר על מה שלא ילדת, במה שאת דומה כאשה שלא חלה בחבלי יולדה, ובכ״ז רבים בני שוממה מבני מדינה אחרת שהיתה בעולה שהיה לה בעל וילדה לו בנים.
    הנביא מתנבא כאן על הגאולה העתידית שתהיה גאולה נצחית באומרו1, רָנִּי – זעקי רינה2 ושבחי3, אַתְּ ירושלים אשר היית כמו4 עֲקָרָה אשר5 לֹא יָלָדָה6, פִּצְחִי – פתחי פה להרים קול7 רִנָּה, וְצַהֲלִי – והשמיעי קול גדול8 אַתְּ ירושלים אשר היית כאשה אשר9 לֹא חָלָה – היו לה חבלי לידה10, כִּי עתה11 רַבִּים – יתרבו12 בְּנֵי ירושלים שהיתה13 שׁוֹמֵמָה מבני אדם14, יותר מִבְּנֵי אדום שהיתה15 בְעוּלָה – מיושבת בעם רב16, כך אָמַר יְהוָה!:
    1. ר״ע ספורנו.
    2. ר״א מבלגנצי.
    3. תרגום יונתן.
    4. רש״י, מצודת דוד.
    5. מצודת דוד.
    6. כי אנשים כלו ממך ואינם, ועתה בזמן הגאולה רני ושמחי (מצודת דוד). מלבי״ם מבאר שאמר ״עקרה לא ילדה״ אף שעקרה אינה יכולה ללדת, כי יתכן שילדה כבר ונעשתה לאחר מכן עקרה. ובמדרש, אמר לה מינאי (צדוקי) לברוריא משום דלא ילדה רָנִּי? א״ל שטיא שפיל לסופיה דקרא (שוטה, קרא את סוף הפסוק) ״כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה׳⁠ ⁠⁠״! אלא רָנִּי כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם כוותייכו (כמותכם) (ילקוט שמעוני, ברכות י.).
    7. מצודת ציון.
    8. מצודת ציון.
    9. מצודת דוד. ואבן עזרא מבאר שמדבר על כנסת ישראל שהיא כעקרה בגלל מספרם המועט של ישראל.
    10. מצודת ציון. שהאשה יולדת ע״י חבלי הלידה (רש״י). וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר כי בפסוק זה המליצה תדמה את המדינה כאם היולדת ואת בני המדינה לילדיה, ועל פי זה דימה הנביא את ציון כאשה עקרה שאינה יולדת בנים ויושבת שוממה, ובכל זאת יבואו לה בנים רבים מרחוק ותָּרֹן העקרה הזאת הגם שלא ילדה, ולא זו בלבד שלא הפסידה מאומה כי ״רבים בני שוממה״, אלא עוד יהיה לה ריוח מזה, כי כמו שהאשה קודם לידתה תחיל ותזעק בחבליה, כך כשמדינה תהיה לגוי וממלכה יעברו עליה מלחמות רבות ומהומות גדולות בהכרח, שהם חבלי לידתה, אבל ציון שיבואו אליה גוי גדול ועצום פתאום בלא חבלים וצירים, תדמה לאשה שילדה בנים רבים ולא חלה בחבלי יולדה, וזהו שכתוב ״פצחי רנה וצהלי״ עוד יותר על מה שלא ילדת, במה שאת דומה כאשה שלא חלה בחבלי יולדה, ובכל זאת רבים בני שוממה מבני מדינה אחרת שהיתה בעולה שהיה לה בעל וילדה לו בנים.
    11. מצודת דוד.
    12. מצודת דוד.
    13. מצודת דוד.
    14. מצודת דוד. אע״פ שהיתה ירושלים שוממה ימים רבים, רבים יהיו בניה (רד״ק). ור״א מבלגנצי מבאר שהיתה דומה לאישה שהיא יחידה וגלמודה.
    15. רש״י, מצודת דוד.
    16. מצודת דוד. ר״א מבלגנצי ורד״ק מבארים שלהבדיל מאישה שוממה, האישה הבעולה תמיד בעלה ובניה אצלה, והנמשל הוא לאומות העולם שלא גלו מארצם.
    מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ב) הַרְחִ֣יבִי׀ מְק֣וֹם אׇהֳלֵ֗ךְ וִירִיע֧וֹת מִשְׁכְּנוֹתַ֛יִךְ יַטּ֖וּ אַל⁠־תַּחְשֹׂ֑כִי הַאֲרִ֙יכִי֙ מֵיתָרַ֔יִךְ וִיתֵדֹתַ֖יִךְ חַזֵּֽקִי׃
    Enlarge the place of your tent, and let them stretch forth the curtains of your habitations. Spare not;
    lengthen your cords and strengthen your stakes.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    אַפְתִּי אֲתַר בֵּית מֵישְׁרָךְ וּמִקִרְוֵי אַרְעִיךְ יָתְבֵי לָא תִמְנְעִין אַסְגָא עַם מַשִׁרְיָתִיךְ וְשִׁלְטוֹנָיִךְ תַּקִיפִי.
    פאוסעי מוצ׳ע כ׳באך ושקאק מסאכנך ימתדון לם תצדיהם וטולי אטנאבך ושדדי אותאדך.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    יטו – למרחוק.
    מיתריך – הם חבלים קטנים ודקים התלויים בשולי אהלים, וקושרים ביתידות שקורין קבילייש, ותוקעין בארץ.
    and let them stretch forth far off.
    lengthen your cords These are thin ropes that hang at the bottom of tents, and that are tied to stakes called 'chevills' in French, which are thrust into the ground.
    הרחיבי וגו׳ – טעם הרחיבי מקום, בעבור רוב הבנים.
    יטו – שב אל בני שוממה, או תחסר מלת נוטים כמו ויאמר ליוסף (בראשית מ״ח:א׳).
    וטעם אל תחשוכי – כמו אל תמנעי אותם, שיטו יריעות אהלך.
    מיתריך – מיתרי האהל והנה הטעם המדינות והכפרים.
    Enlarge the place of thy tent, because of the larger number of thy children.
    יטו Let them stretch forth. Let the children of the desolate stretch forth, or let people stretch forth;⁠1 comp. ויאמר and one said (Gen. 48:1).
    אל תחשכי Prevent2 not, the people from stretching forth the curtains of thy tent.
    Thy cords. The cords of thy tent.—The restoration of the towns and villages is meant by this figure.
    1. Comp. Ibn Ezra on 2:4, and Note 5.
    2. A. V., Spare not.
    הרחיבי מקום אהלך – ופַנִי מקום לבנייך הרבים שבאים אלייך.
    אל תחשוכי – אלא כמו שיותר תוכלי לנטותם ולפורסם תפרסי אותם.
    האריכי מיתריך – למתוח היריעות בדוחק.
    חזקי – בארץ לתוקעם היטב.
    הרחיבי – מרוב בנים שיבוא לך.
    מקום אהלך – הוא ירושלם.
    ויריעות משכנותיך – שאר ערי ישראל.
    יטו – המטים היריעות, וימשכו אותם למרחוק להרחיב האהל והמשכנות, כמו שאמר זכריהו הנביא: משא דבר י״י בארץ חדרך ודמשק מנוחתו (זכריה ט׳:א׳), ואמר: וגם חמת תגבל בה צור וצידון (זכריה ט׳:ב׳), ואמר: וראמה וישבה תחתיה וגומר (זכריה י״ד:י׳), ואמר ירמיהו הנביא: הנה ימים באים נאם י״י ונבנתה העיר לי״י ממגדל חננאל עד שער הפנה ויצא עוד קו המדה וגומר (ירמיהו ל״א:ל״ז-ל״ח).
    יטו – הנוטים.
    אל תחשכי – אל תמנעי, בין שיהיה זה בודד או יוצא.
    ודיבר כנגד ירושלם העקרה והשוממה ההיא וצוה לה שני דברים הראשונה, הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו אל תחשוכי רוצה לומר שבסבת רוב הבנים שיבואו לה ראוי שתרחיב מקום אהלה ויריעות משכנותיה באופן שיוכלו בניה כולם להכנס שמה ולכן תאריך מתרי האהל כי בהתארכם תפשט האהל יותר ויהיה מקומו יותר גדול, עוד צוה אותה שנית ויתדותיך חזקי רוצה לומר שעד עתה להיות האומה נעה ונדה בגלותה היה האהל נוסע ונודד מפה אל פה ולכן לא היו יתדות האהל תקועים במקום נאמן לפי שהיו נעתקים ממקומם בכל יום אמנם עתה יתמיד יישוב האהל ולא יסע ממקומו ולכן צריך שיחזיק היתדות ויתקעם בארץ מאד כדי שלא יסעו עוד משם ויהיה אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח.
    (ב-ג) הַרְחִיבִי [מְקוֹם אָהֳלֵךְ]. מכל צד, כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול [תִּפְרֹצִי], כענין ׳ופרצת ימה וקדמה [צפונה ונגבה]׳ (בראשית כח יד)1:
    1. ׳ימין ושמאל׳ הם צפון ודרום, ונאמר ׳תפרוצי׳ כלשון הכתוב שם ׳ופרצת׳, שישראל יכבשו את העולם כולו, לכל צד, וכמו שכתוב כאן ׳וזרעך גויים יירש׳. וכ״כ רבינו בתהלים (יב ז): ׳שעתיד [ישראל] להיות אדון כל הארץ, כאמרו ׳ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה׳⁠ ⁠׳. ובבראשית שם פירש רבינו: ׳אז תפרוץ את כל גבולות הארץ אשר אתה שוכב עליה מכל צד, ימה וקדמה וצפונה ונגבה, כמו שהעיד באמרו (במדבר כד יז) וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת [שישלטו בכל אומות העולם שכולם בני שת בנו של אדם]׳. ועוד כתב בבראשית (לה יב): ׳ולזרעך אחריך אתן את הארץ - לקץ הימין אתן לזרעך כל כדור הארץ, לא ארץ ישראל בלבד, כאמרו וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וכאמרו (במדבר כד יז) וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת׳. וראה שם (מט כו) ש׳ברכות אביך׳ הם ׳נחלה בלא מצרים׳ שהובטחו ליעקב בפסוק ׳ופרצת׳ [ומקורו בשבת (קיח:)], וביאר שברכות אלה מגיעים ׳עד תאות גבעות עולם׳ – עד שתי קצות העולם, ע״ש. [ואולי לדבריו שם יובן למה הזכיר כאן רק ׳ימין ושמאל׳ אף שהכוונה לעולם כולו. והרד״ק כאן כתב: ׳כי ימין ושמאל תפרוצי - על דרך ופרצת ימה וקדמה, וזכר דרום וצפון, וזרעך גוים ירש - כולל מזרח ומערב׳]. וראה מש״כ עוד בתהלים (סז ח).
    ויריעות – הוא הוילון כמו נוטה שמים כיריעה (תהלים ק״ד:ב׳).
    משכנותיך – מלשון משכן.
    תחשכי – ענין מניעה כמו ולא חשכת (בראשית כ״ב:י״ב).
    מיתריך – חבלים כמו ואת מיתריהם (שמות ל״ה:י״ח).
    ויתדותיך – מלשון יתד ומסמר.
    הרחיבי – להחזיק את כל בניך המרובים.
    יטו – יהיו נוטים לאורך ולרוחב ואל תחשוכי מלהטותם.
    האריכי מיתריך – החבלים התלוים בשפולי האוהל לקשרם ביתידות האריכי אותם שיהא נוח לקשרם היטב.
    ויתדותיך – היתדות התקועות בארץ חזקי למען לא יזוזו ממקומם והוא ענין מליצה לומר שתתרחב ירושלים מכמות שהיתה ועד עולם תעמוד ולא תחרב עוד.
    הרחיבי מקום אהלך – המשיל ירושלם לאשה היושבת באהל, ואומר לה כי צריך שתרחיב אהלה לרוב בניה אשר יבאו לה.
    יטו – צַוִי לאחרים שיטו אותן.
    משכנותיך – רבים במקום יחיד, לתפארת המליצה, כמו עד אמצא מקום לה׳ משכנות לאביר יעקב (תהלים קל״ב:ה׳), והוא לקברות יובל (איוב כ״א:ל״ב) (גיזניוס), וזה מצוי הרבה בשירי ר׳ יהודה הלוי וחבריו.
    הרחיבי – להחזיק רוב הבנים, והנה האהל הוא הגדול שבו ידורו, ואם לפעמים יבואו אורחים מספחים משכנות קטנות נוספים אל האהל, אומר גם יריעות משכנותיך שסביב האהל יטו המטים,
    ואל תחשכי רגע מלהטותם ולפשטם תמיד כי תמיד יתרבו הבנים הבאים מחדש וצריך להוסיף תמיד דיורים, (משל האהל הוא ירושלים, ומשל המשכנות שאר ערי יהודה) וגם האריכי מיתריך הקושרים את האהל למען יהיו מזומנים לפשט את האהל תמיד בעת הצורך לאורך כי האהל לא יעמוד רגע על גבולו וגם חזקי יתדות האהל למען יסמכו אליהם אהלים אחרים, וכל זה משל את התרבות העם והתפשטותם, ומבאר הנמשל.
    מרוב בנים שיבואו לך1 הַרְחִיבִי את מְקוֹם אָהֳלֵךְ2 מכל צד3 להחזיק את כל בניך המרובים4, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ5 יַטּוּ – יהיו נוטים6 למרחוק7 לאורך ולרוחב8, וְאַל תַּחְשֹׂכִי – תִּמָּנְעִי9 מלהטותם10, הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ – את החבלים11 התלויים בקצוות האוהל לקושרם ביתידות12, וִיתֵדֹתַיִךְ התקועות בארץ13 חַזֵּקִי שלא יזוזו ממקומם14:
    1. רד״ק.
    2. הוא ירושלים (רד״ק, מלבי״ם).
    3. ר״ע ספורנו.
    4. אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד.
    5. הן שאר ערי ישראל (רד״ק). ומלבי״ם מבאר כי הן שאר ערי יהודה.
    6. מצודת דוד.
    7. רש״י, רד״ק.
    8. מצודת דוד.
    9. מצודת ציון.
    10. מצודת דוד. כי תמיד יתרבו הבנים הבאים מחדש וצריך להוסיף תמיד מקומות דיורים (מלבי״ם).
    11. מצודת ציון.
    12. כדי שיהיה נוח לקושרם היטב (מצודת דוד). הם חבלים דקים התלוים בשולי אהלים וקושרים אותם ביתדות שתוקעים בארץ (רש״י). כי האהל לא יעמוד על גבולו ויצטרכו להרחיבו, וכל זה משל על התרבות העם והתפשטותם (מלבי״ם).
    13. מצודת דוד.
    14. מצודת דוד. ומלבי״ם מבאר כדי שיוכלו לסמוך אליהם אהלים נוספים. והוא ענין מליצה לומר שתתרחב ירושלים מכמות שהיתה, ועד עולם תעמוד ולא תחרב עוד (מצודת דוד, מלבי״ם).
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ג) כִּֽי⁠־יָמִ֥ין וּשְׂמֹ֖אול תִּפְרֹ֑צִי וְזַרְעֵךְ֙ גּוֹיִ֣ם יִירָ֔שׁ וְעָרִ֥ים נְשַׁמּ֖וֹת יוֹשִֽׁיבוּ׃
    For you shall spread abroad on the right hand and on the left; and your seed shall possess the nations and inhabit the desolate cities.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    אֲרֵי לְדָרוֹמָא וּלְצִפּוּנָא תִּתְקְפִין וּבְנָךְ עַמְמִין יֵירְתוּן וְקִרְוִין דְצַדְיָן יֵיתְבוּן.
    כי ימין ושמאל תפרוצי – ר׳ יוסי בר חנינא אמר אף חלוקי יחזקאל הראה לו הקב״ה ליעקב ופרצת ימה וקדמה, והלא לא פירש יחזקאל אלא מן המזרח למערב, בא ישעיהו ופירש כי ימין ושמאל תפרוצי.
    פאנך סתנבסטין ימנהֿ ויסרהֿ ונסלך ירת׳ אממא וקרי וחשהֿ יעמרונהא
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    תפרוצי – תגברי.
    shall you prevail Heb. תִּפְרֹצִי, shall you prevail.
    כי ימין ושמאל תפרצי – כמו כי תרבי וכמוהו ופרצת ימה (בראשית כ״ח:י״ד) ויש מפרשי׳ שהוציאוהו מגזרת פרץ.
    וזרעך גוים יירש – פירוש כי ימין ושמאל תפרוצי.
    יושיבו – זרעך.
    תפרוצי Thou Shalt spread.⁠1 Comp. ופרצת and thou shalt spread abroad (Gen. 28:14). Some connect it with פרץ to break forth2 (2 Sam. 6:8).
    And thy seed, etc. This is the explanation of the preceding figure.
    יושיבו They shall make to be inhabited. The third person plural they refers to זרעך thy seed.⁠3
    1. A. V., Thou shalt break forth.
    2. That is, to break forth from within the boundaries of the place in order to occupy a larger space.
    3. Ibn Ezra makes this observation, as if to say, that in spite of the change in number (יירש sing., יושיבו pl.) the noun זרעך is the subject to both verbs.
    תפרצי – בבנים מרובים.
    יושיבו – מרוב אדם.
    כי ימין ושמאל תפרצי – על דרך: ופרצת ימה וקדמה (בראשית כ״ח:י״ד), וזכר דרום וצפונה.
    וזרעך גוים יירש – כולל מזרח ומערב.
    וערים נשמות – בין מארץ ישראל בין משאר ארצות, ישראל יושיבו אותם.
    ונתן הסבה לב׳ הצווים האלה אם על מה שצוה הרחיבי מקום אהלך וגומר אמר: כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש וערים נשמות יושיבו רוצה לומר שתפרוץ ימה וקדמה וגם הערים הנשמות והנהרסות יושיבו בניה ולכן אמר הרחיבי מקום אהלך כנגד ירושלם ורמז ג״כ בזה למה שניבא יחזקאל שתהיה ירושלם וגם הר הבית ומקום המקדש יותר גדולים כמה וכמה ממה שהיו בימי שלמה כי על כן אמר הרחיבי מקום אהלך, וכנגד שאר ערי יהודה אמר ויריעות משכנותיך יטו אל תחשוכי, ואמר האריכי מתריך על שאר ארצות מהקני והקניזי והקדמוני שעתידין ישראל להורישם וגם זכריה (זכריה ט, א) אמר משא דבר ה׳ בארץ חדריך ודמשק מנוחתו, ואמר וגם חמת תגבל בה צור וצידון להגיד שתתרחב א״י יותר ויותר ממה שהיתה בימים הראשונים.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

    תפרוצי – ענין התחזקות כמו מה פרצת (בראשית ל״ח:כ״ט).
    יירש – מלשון ירושה.
    לשמות – מלשון שממון.
    כי ימין ושמאול תפרוצי – תתחזק על הכשדים היושבים מימינך ומשמאלך.
    וערים נשמות – הערים השוממות יתיישבו בבני אדם כי יפרו וירבו.
    כי – הוא פירוש המשל הקודם, וטעמו כי לא תספיק ארץ ישראל לרוב השבים מן הגלות.
    גוים יירש – יירש ארצות שהיו בימי קדם יושבים בהם גוים נפרדים, והן סביבות ארץ ישראל שהיו בהן אדום עמון ומואב וארם ושאר גוים.
    יושיבו – מצאנו שרש ישב בבנין הקל על הערים והארצות, והכוונה שהן נושבות, שהן מקום ישוב, כמו ארץ מלחה ולא תשב (ירמיהו י״ז:ו׳), ואשקלון לא תשב (זכריה ט׳:ה׳), וכאן אמר בהפעיל זרעך יעשו הערים הנשמות נושבות.
    כי ימין ושמאול תפרצי – תפרץ את הגבולים מימין ומשמאל, ותמשוך ארצך חוץ לגבולים האלה, עד כי זרעך גוים יירש – יען שערי ישראל לא יספיקו יירשו ערי עכו״ם, וגם אלה לא יספיקו להם עד כי ערים נשמות יושיבו.
    כִּי על הכשדים היושבים בצד1 יָמִין וּשְׂמֹאול שלך2 תִּפְרֹצִי – תתחזקי3 ותתגברי4, וְתמשוך ארצך חוץ לגבול עד אשר5 זַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ6 משום שערי ישראל לא יספיקו7, וְגם אלה לא יספיקו להם עד כי8 עָרִים נְשַׁמּוֹת – שוממות9 בין מארץ ישראל בין משאר ארצות10, יוֹשִׁיבוּ ישראל11 בבני אדם כי יפרו וירבו12:
    1. מצודת דוד.
    2. מצודת דוד.
    3. מצודת ציון.
    4. רש״י.
    5. מלבי״ם.
    6. מלשון ירושה (מצודת ציון). שיירשו ישראל את ערי העכו״ם (מלבי״ם).
    7. מלבי״ם.
    8. מלבי״ם.
    9. מצודת ציון.
    10. רד״ק.
    11. רד״ק.
    12. מצודת דוד.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ד) אַל⁠־תִּֽירְאִי֙ כִּֽי⁠־לֹ֣א תֵב֔וֹשִׁי וְאַל⁠־תִּכָּלְמִ֖י כִּ֣י לֹ֣א תַחְפִּ֑ירִי כִּ֣י בֹ֤שֶׁת עֲלוּמַ֙יִךְ֙ תִּשְׁכָּ֔חִי וְחֶרְפַּ֥ת אַלְמְנוּתַ֖יִךְ לֹ֥א תִזְכְּרִי⁠־עֽוֹד׃
    Do not fear, for you shall not be ashamed. Do not be confounded, for you shall not be put to shame. For you shall forget the shame of your youth, and the reproach of your widowhood you shall remember no more.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    לָא תִדְחֲלִין אֲרֵי לָא תִבְהֲתִין וְלָא תִתְכַּנְעִין אֲרֵי לָא תִתְכַּלְמִין אֲרֵי בַהֲתַת עוּלֵמוּתִיךְ תִּתְנְשִׁין וְחִיסוּדֵי אַרְמְלוּתִיךְ לָא תִדְכְּרִין עוֹד.
    ולא תכ׳אפי פאנך לא תכ׳יבין ולא תכ׳ג׳לי פאנך לא תכ׳זין בל תנסין חיא צבאיך ועאר תרמלך לא תד׳כרינה אבדא.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    עלומיך – נעוריך.
    your youth Heb. עֲלוּמַיִךְ, your youth.
    תחפירי – כמו וחפרה הלבנה (ישעיהו כ״ד:כ״ג).
    וטעם אל תיראי – בהיותך בגלות.
    עלומיך – רמז לגלות עלומיך, או רמז לבית ראשון וגם שני, שהיו רעות רבות לישראל מעורבות בימי מלכותם.
    אלמנותיך – חסרון המלכות.
    לא תחפירי Thou shalt not be ashamed. Comp. וחפרה and shall be confounded (24:23). Fear not, while being in exile.
    The shame of thy youth. The exile of the youths is to be understood;⁠1 or the phrase refers to the period of the first and second temple,⁠2
    אלמנותיך, thy widowhood, to a later period, when they had been dispossessed of it. when the Israelites were sometimes visited with great calamities. Thy widowhood. The loss of thy independence.
    1. This is the translation of the words רמז לגלות עלומיך; but עלומיך is rather suspicious; for first, the third person עלומיה is required; secondly, Ibn Ezra would not have used the same word in explaining the phrase. From the context we may infer that גלות מצרים the stay of the Israelites in Egypt is meant.
    2. עלומיך, according to this explanation, is thy vigour or the period of thy vigour—that is, the period of the independence of the Israelites, the opposite of אלמנותיך thy widowhood, the period of weakness and bereavement. According to the former explanation, עלומיך thy youth refers, as suggested in the preceding note, to the time when the Israelites had not yet taken possession of their land;
    אל תיראי – ביטחי בי כי לא תבושי – ממבטחך.
    ואל תכלמי – אל תהי נכלמת על שגלית בעונך לומר עוד לא אשוב אל אישי הראשון.
    כי לא תחפירי – מתקותך אף על פי שאת עכשיו כאשה אלמנה.
    כי בשת עלומיך – שבייש אותך על דרכי נעורותיך תשכחי – כל כך ייטיב לך.
    וחרפת אלמנותיך – שחרפוך אויביך איה אלהיך ונשאת חרפה עליו.
    [חרפת אשר חרפוך אויביך צורי תשב אל חיקם שבעתים ואז ירדף צוררי.]⁠א
    א. המאמר בסוגריים נוסף בכתב היד בגיליון.
    אל תראי – אל תפחדי שיהיה צאתך מגלות זה כצאתך משאר גליות, שמצאוך בארצך צרות רבות ורעות בבית ראשון ובבית שני.
    כי לא תבושי – לעולם, אחר שתצאי מזה הגלות לא תהיה לך צרה לעולם, כי בעלות האדם לגדולה ותמצאהו שפלות אחר כך, יבוש ויכלם.
    כי בשת עלומיך – הצרות שהיו לך בארצך. ובהיות הימים ההם קדמונים, קראם: עלומים.
    וחרפת אלמנותיך – הצרות שהיו לך בגליות, שהיית כאלמנה. ומרוב טובה, תשכחו כל הצרות הראשונות, כמו שאמר בסוף הספר: כי נשכחו הצרות הראשונות (ישעיהו ס״ה:ט״ז).
    ולא תכלמי – במקום אל תראי שזכר, כלומר לא תכלמי מפחד שתחפירי אחר היותך בארצך, לא יהיה זה, כי לא תחפירי, והוא כמו: לא תבושי, והוא פעל עומד מן הכבד, וכן: החפיר לבנון (ישעיהו ל״ג:ט׳).
    כי לא תבושי – כי דעי באמת שלא תבושי.
    ואל תכלמי כי לא תחפירי – אלו שני השמות אף על פי שהם כמו שמות נרדפים, או שמות נרדפים אמורים, כמו וחפרה הלבנה ובושה החמה (ישעיהו כ״ד:כ״ג), הנה כבר אמרנו מפי הפילוסוף אבו חאמד כי השמות הנרדפים כמ״ש על דרך משל חרב סכין מאכלת, הנה הנה כל אחד הוראה מה מיוחדת כי ידוקדוק, וכן הוא לפי דעתי ענין כל שרש אחד בכל העברי, רק שהאחדות פעם במין קרוב ופעם במין רחוק, והקש על זה במקומות החמורים.
    וכנגד הצווי הב׳ שצוה ויתדותיך חזקי נתן הסבה באומרו אל תיראי כי לא תבושי שהבטיחה שלא תבוא עוד לגלות אחר ולא יסע האהל ולא ילך מזן אל זן ולכן ראוי לחזק יתדותיה ולפי שהעולה במעלה ויורד ממנה יבוש ויכלם לכן אמר אל תיראי כי לא תבושי, ואמר ואל תכלמי כי לא תחפירי על הצרות שעברו עליה בגלות שלא תקבל בושה בזכרונם כמו שאמר כי נשכחו הצרות ועל זה אמר כאן כי בושת עלומיך תשכחי וגומר שהוא רמז על עונותיהם הראשונים כמו שאמר חטאת נעורי ופשעי (תהלים כה, ז), ונכון לומר כי בושת עלומיך תשכחי אמר על העונות שעשו בהיותם בארץ קודם גלותם וחרפת אלמנותיך אמר על החרפות והגדופין שסבלו בגלות שהיו שם מבלי מלך ולכן המשילם כאלמנה שאין לה בעל כי מת.
    [אַל תִּירְאִי כִּי] לֹא תֵבוֹשִׁי. על שעבר: [וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי] לֹא תַחְפִּירִי. לעתיד1: [בֹשֶׁת] עֲלוּמַיִךְ. עוונות נעורים2: [וְחֶרְפַּת] אַלְמְנוּתַיִךְ. בגלות3:
    1. כלומר, אין לך להתיירא שתבושי לעתיד לבוא על מה שחטאת בעבר, כי חטאים אלה ישכחו, וגם אל תכלמי מחשש שתיענשי עוד, כי לעולם לא תחפירי שוב (ראה רד״ק), וכמו שמבאר בפסוק הבא שהגואל אותם הוא ה׳ הנקרא ׳קדוש ישראל׳ לפי שקידש את ישראל להיות נצחיים, וכאשר יהיו ׳גוי קדוש׳ שוב לא יכשלו ולא ייענשו לנצח, כי ׳לא יוסיף עוד להגלותך׳.
    2. העוונות שגרמו לגלות.
    3. ׳הצרות שהיו לך בגליות שהיית כאלמנה׳ (רד״ק). ואולי לרבינו הכוונה לחטאים שחטאו בגלות, כמו שביאר לעיל (מ א) שהגלות נמשך בעבור מה שחטאו בגלות, וזו היא ׳חרפת אלמנותיך׳, החרפה של המעשים שעשו בהיותם כאלמנה.
    תחפירי – ענין בושה וכלימה כמו וחפרה הלבנה (ישעיהו כ״ד:כ״ג).
    עלומיך – נעוריך וכן הקצרת ימי עלומיו (תהלים פ״ט:מ״ו).
    אל תיראי – אל תפחדי שיהיה צאתך מגלות זה כצאתך משאר הגליות שמצאוך בארצך צרות רבות ורעות כי לא תבושי עוד לעולם להיות משועבדת ונכנעת אל האומות.
    ואל תכלמי – להרים ראש ולהראות גדולה בחושבך פן תגלה שוב.
    כי לא תחפירי – כי היה מובטחת שלא תחפירי עוד ללכת גולה.
    כי בושת עלומיך תשכחי – כי הבושת שהיה לך בימי נעוריך כאשר היית גולה ומטולטלת הבושה הזאת תשכחי כי לא יקרה לך עוד כזאת להזכר על ידה הראשונות.
    וחרפת אלמנותיך – החרפה שהיה לך מאז שהיית מבלי מלך כאלמנה מבלי בעל החרפה ההיא לא תזכרי עוד כי לא תהיה עוד מבלי מלך להזכיר על ידו את הראשונות.
    כי בשת עלומיך – הצרות שעברו עליך בימי קדם קודם הגלות.
    וחרפת אלמנותיך – בגלות.
    אל תיראי – הכתובים (נ״ד:ד׳-ח׳) מגבילים בחלוקה בעלי שני איברים, ולמען תראה איך רוח האלהים אשר בפי המליץ שמר המלות בדקדוק אסדר לפניך שתי ההגבלות מלה במלה.
    א. אל תראי. - אל תכלמי. (א) בל תירא בעצמה פן תחטא. ובל תכלם מאחרים פן תגלה שנית.
    ב. כי לא תבושי. - כי לא תחפירי. (ב) בחטא שייך בושה בעצמה, ועל הגלות שייך חפר, כי חרפה וחפר אחת הם, חרפה גדולה מכלמה, ועל המחרף יאמר מחרף והמתחרף המקבל החרפה יאמר חפר, שכולל עוד הכונה שחופר פנים מרוב הבושה.
    ג. כי בשת. - וחרפת. (ג) מבואר.
    ד. עלומיך. - אלמנותיך. (ד) עלומים הם ימי הנעורים (עיין לעיל ז׳ י״ד). אלמנה אחרי עזבה בעלה.
    ה. תשכחי. - לא תזכרי. (נתהפכו הדלתות). (ה) מבואר בפרושי, (וע״ל י״ז י׳).
    ו. כי בעליך. - גאלך. (ו) נגד אלמנה יצדק בועליך. נגד מאוסה יצדק גואלך (ע״ל ל״ה י׳).
    ז. עשיך. - קדוש ישראל. (ז) לא יעזוב אותה. מפני שהוא עושיה, ולא תמאם היא ע״י עונותיה, יען שהוא קדוש ישראל ע״י מעשיה, עי׳ גדר שם זה:
    אל תיראי – ההבדל בין בושה וכלמה הוא, שבושה הוא המתבייש מעצמו, וכלמה הוא המקבל הכלמה מאחרים, ודלתות הכתוב מגבילים,
    אל תיראי כי לא תבושי כי בשת עלומיך תשכחי ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי חרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד – האשה הזאת המליציית שהיא כנסת ישראל, בעת עלומיה בעוד שהיה לה בעל והיא בעוד שישבה על אדמתה, ובעלה ה׳ צבאות אתה, היה לה בושה מעצמה ע״י רוע מעשיה, כי אז זנתה תחת בעלה ועבדה אלהים אחרים, הגם שלא נכלמה מאחרים, כי גם יתר העמים עבדו אלילים, ע״ז הבטיח הנביא להעקרה הזאת אשר ישובו בניה ובעלה אליה בעתיד, בל תירא פן תבוש ממעשיה הרעים, כי בושת עלומיך תשכחי כי ה׳ ימחול ויעביר החטאים האלה אחרי זאת בעת שהיתה אלמנה שהוא אחרי עזבה בעלה ע״י חטאיה אז לא היתה לה בושה ממעשיה כי לא עבדה עוד אלילים, אבל היתה לה כלמה וחרפה מאחרים ע״י שהיתה אלמנה וגולה וסורה, מבטיח לה ה׳ אל תכלמי עוד מהאומות ע״י גלותך כי לא תחפירי לא תצטרכי להחפיר פניך בטמון בגלות שלא יראוך אדם, כי חרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד, החרפה שחרפו אותך, ע״י שהיית אלמנה, לא תזכרי (ואמר פה לא תזכרי כי לא יוכלו לשכחו לגמרי אחר שהיה זה מקרוב רק לא יזכרו אותו בפיהם, אבל בושת עלומים זה ישכח גם מלבם כי זה היה בימי קדם).
    ולפי שהעולה במעלה ויורד ממנה יבוש ויכלם לכן אמר1, אַל תִּירְאִי – תפחדי שתהיה צאתך מגלות זו כצאתך משאר גלויות2, כִּי אחר שתצאי מגלות זו3 לֹא תֵבוֹשִׁי עוד לעולם להיות משועבדת ונכנעת לבבליים4, וְאַל תִּכָּלְמִי להרים ראש ולהראות גדולה בחושבך פן תִּגְלִי שוב5, כִּי הֱיִי בטוחה6 שֶׁלֹא תַחְפִּירִי – תתביישי7 עוד ללכת לגלות8, כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ – נעוריך9 כאשר היית גולה ומטולטלת10 תִּשְׁכָּחִי כי לא יקרה לך עוד כזאת11, וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ שהיה לך מאז שהיית מבלי מלך כאלמנה12 לֹא תִזְכְּרִי עוֹד כי לא תהיי עוד בלי מלך13, ומרוב טובה תשכחי את כל הצרות הראשונות14:
    1. רד״ק, אברבנאל.
    2. שמצאוך בארצך צרות רבות ורעות בבית ראשון ובבית שני (אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד).
    3. רד״ק.
    4. מצודת דוד. רד״ק מבאר לא תהיה לך צרה לעולם.
    5. מצודת דוד.
    6. מצודת דוד.
    7. מצודת ציון.
    8. מצודת דוד.
    9. רש״י, מצודת ציון.
    10. מצודת דוד.
    11. מצודת דוד.
    12. מצודת דוד.
    13. מצודת דוד.
    14. כמו שנאמר (לקמן סה, טז) ״כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת״ (רד״ק). מלבי״ם מבאר את הפסוק על האישה הזאת המליצית שהיא כנסת ישראל, אשר בעת עלומיה בעוד שהיה לה בעל דהיינו עוד כשישבה על אדמתה ובעלה ה׳ צבאות איתה, היה לה בושה מעצמה ע״י רוע מעשיה, כי אז זנתה תחת בעלה ועבדה אלהים אחרים, ואולם לא נכלמה מאחרים, כי גם יתר העמים עבדו אלילים, על זה הבטיח הנביא לעקרה הזאת אשר ישובו בניה ובעלה אליה בעתיד, שלא תירא פן תבוש ממעשיה הרעים, ״כי בושת עלומיך תשכחי״ כי ה׳ ימחול ויעביר החטאים האלה, וגם כשהיתה כאלמנה אחרי שבעלה עזבה בגלל חטאיה, שאז לא היה לה בושה ממעשיה כי לא עבדה עוד אלילים, אבל היה לה כלימה וחרפה מאחרים בזה שהיתה אלמנה וגולה וסורה, ועל זה מבטיח לה ה׳ ״אל תכלמי״ עוד מהאומות ע״י גלותך כי לא תחפירי בגלות, כי חרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד, החרפה שחרפו אותך ע״י שהיית אלמנה לא תזכרי, ואמר ״לא תזכרי״ כי לא יוכלו לשכוח לגמרי אחרי שהיה זה מזמן קרוב אלא רק לא יזכירו בפיהם, אבל את בושת עלומים ישכחו גם מליבם כי היה זה בימי קדם.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ה) כִּ֤י בֹעֲלַ֙יִךְ֙ עֹשַׂ֔יִךְ יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ וְגֹֽאֲלֵךְ֙ קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל אֱלֹהֵ֥י כׇל⁠־הָאָ֖רֶץ יִקָּרֵֽא׃
    For your Maker is your husband; Hashem of hosts is His name. And the Holy One of Israel is your Redeemer, the God of the whole earth He shall be called.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    אֲרֵי מָרִיךְ דְעַבְדִיךְ יְיָ צְבָאוֹת שְׁמֵהּ וּפָרְקִיךְ קַדִישָׁא דְיִשְׂרָאֵל אֱלָהּ כָּל אַרְעָא יִתְקְרֵי.
    כי בעליך עשיך – מתני ליה רבי יהודה לרב יצחק בריה אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה שנאמר יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך. א״ר שמואל בר אויא משמיה דרב אשה גולם היא ואינה מחזקת טובה אלא למי שעשאה כלי שנאמר כי בעליך עשיך.
    אן רבך כ׳אלקך אסמה רב אלג׳יוש ווליך קדוס אסראיל אלאה ג׳מיע אלעאלם ידעא
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    כי בועליך עשיך – זה ריבוי של אדנות;⁠1 הלא תראה שהוא משתמש ביחיד במלים וגאלך קדוש ישראל.
    1. והכוונה ליחיד. השווה לריב״ג באללמע עמ׳ 280 ו-320 (רקמה עמ׳ רצה ושלה), ראב״ע ורד״ק על אתר. גם ת״י ורס״ג על אתר מתרגמים ביחיד.
    כי וגו׳ – מלת בועליך על לשון רבים, וכן עושיך, כמו ישמח ישראל בעושיו (תהלים קמ״ט:ב׳) על דרך מלת אלהים ואדונים, כאשר פירשתי בספר בראשית (ראב״ע בראשית א׳:א׳), והנה טעם בועליך כמו מלכך, (ואלהייך כמו).
    אלהי כל הארץ יקרא – הטעם כי כל הגוים ישובו לתורת השם וכן כתוב לקרא כלם בשם י״י (צפניה ג׳:ט׳).
    בּוֹעֲלַיִךְ, עשַׁׂיִךְ Thine husband, thy Maker. As to the use of the plural,⁠1 comp. בְּעשׇׁיו in Him that made him (Ps. 149:2); אלהים God; אדונים Lord; I have explained this in my commentary on Genesis (1:1).⁠2 בועליך Thine husband is here used for מלכך thy King. and עשיך thy Maker for אלהיך thy God.⁠3
    The God of the whole earth shall He be called. All nations will accept the divine Law. Comp. For then will I turn to the people a pure language that they may all call upon the name of the Lord, etc., (Zeph. 3:9)
    1. בּוֹעֲלַיִךְ, עשַֹׁיִךְ instead of בּוֹעֲלֵךְ, עוֹשֵֹךְ.
    2. Ibn Ezra calls this form דרך כבוד (pluralis majestatis), and compares it with the use of the plural in modern languages in addressing one person, and with the plural used by sovereigns when speaking in their edicts of themselves.
    3. The Hebrew text has the words והנה טעם בועליך כמו מלכך ואלהיך כמו. Lit. The meaning of thy husband is thy king and thy God, as e.g.; in his remark on בעולה (ver. 1), Ibn Ezra says that the king is the husband of the country; we separate therefore ואלהיך from מלכך, and consider it as the explanation of ועשיך, which is to be supplied; the emended text would be ועשיך כמו ואלהיך.
    כי בועליך – שיבעלך ויקרבך אליו ויפרוש כנפו עליך הוא עושיך – שעשאך תחלה עד שלא היית, כל שכן עכשיו שאת עשויה ועומדת שיוכל לתקן עיותך ולגדלך.
    וגואלך – עתה הוא קדוש ישראל.
    כי בועליך – מי שהיה אדוניך הוא עושיך, ומי שעשאך וכוננך הוא יהיה בעליך, כי בגלות בעלוך אדונים אחרים, כמו שאמר: בעלונו אדונים זולתך (ישעיהו כ״ו:י״ג).
    י״י צבאות שמו – והיכולת בידו, כי הוא אדון צבאות מעלה ומטה.
    אלהי כל הארץ יקרא – אז יקרא, כמו שאמר: ולעבדוא שכם אחד (צפניה ג׳:ט׳), כי כל העמים יודו בו אז.
    ובעליך ועושיך – לשון רבים דרך כבוד, כמו מלת אלהים, וכן: ישמח ישראל בעושיו (תהלים קמ״ט:ב׳).
    א. כך מצטט רד״ק את הפסוק במספר מקומות, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״לעבדו״.
    ואתה אין כן כי בועליך חי והוא לא לבד מולך עליך אבל גם אלהי כל הארץ יקרא, וקשור הפסוקים שנתן הסבה למה ישכח כל העונות והצרות באומרו כי בועליך עושיך ה׳ צבאות שמו וגומר ר״ל עד עתה בגלות בעלוך אדונים אחרים אמנם עתה האל יתברך אשר בראך הוא יהיה בעלך ואדונך בלבד ומפני זה הדבקות לא תחטא עוד, גם כי גואלך שהוא קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא בזמן ההוא לפי שיהפוך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה׳ ולא יהיה אז בלבד אלהי ישראל כי אם אלהי כל הארץ ומפני זה לא ירים איש מהאומות עוד את ידו ואת רגלו כנגדך כמו שעשו עד כה בהיות חלוף הדתות, והסתכל אומרו אלהי כל הארץ יקרא שביאר בזה מה שביארתי במעיני הישועה שהש״י משגיח בכל האומות ע״י אמצעיי׳ ומשגיח בישראל בעצמו מבלי אמצעי ולכן נקרא בערך האלהים כי הוא אלוה על האלהים המנהיגים אותם, אמנם בערך ובחינת ישראל לא נקרא בשום מקום אלהי האלהים כי אם אלהים או אלהי ישראל בלבד לפי שהוא בעצמו המנהיג ואין אלהים אחרים אמצעיי׳ בהנהגתם וכמ״ש מרע״ה רומז לזה כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים (דברים י, יז), אמנם בזמן הגאולה תהיה השגחתו מתפשטת על כל בני אדם והם יכירו אלהותו ולכן תהיה השגחתו גם על כל הארץ מבלי אמצעי ולא יקרא אז בערך האומות אלהי האלהים כ״א אלהי כל הארץ וזהו ענין המלכות שאמרו הנביא׳ והיתה לה׳ המלוכה והיה השם למלך על כל הארץ (זכריה יד, ט) כמו שנקרא מלך ישראל וגואלו שהענין כולו התיחדות השגחתו על כולם מבלי שר ומזל אמצעי ולרמוז לזה עצמו אמר הנביא כאן וגואלך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא:
    [כִּי] בֹעֲלַיִךְ [עֹשַׂיִךְ ה׳ צְבָאוֹת]. לא אדונים זולתו1: [וְגֹאֲלֵךְ] קְדוֹשׁ [יִשְׂרָאֵל]. מקדשכם ל׳גוי קדוש׳2: [אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא]3:
    1. ׳כי בגלות בעלוך אדונים אחרים, כמו שאמר (לעיל כו יג) ׳בעלונו אדונים זולתך׳⁠ ⁠׳ (רד״ק), שנעשו לנו אדונים והיו נוגשים בנו, וזה גרם לנו לחטוא, אבל מעתה רק ה׳ יהיה ׳בועליך׳.
    2. לא תשובו לחטוא, לפי שגואלכם הוא ה׳ הנקרא ׳קדוש ישראל׳, שהכין את ישראל בהכנה מיוחדת שיוכלו להשיג את הקדושה ונתן להם את הדרך להשיג את מה שהבטיח במתן תורה שיהיו ל׳גוי קדוש׳, שיתקיים אז לנצח (ראה לעיל לא א, לה ח, לז כג, מג טו, מט ז). ולכן ׳לא תחפירי לעתיד׳, כמו שכתב בפסוק הקודם, שלא יהיה שוב גלות. וראה מש״כ במאמר ׳דרך הקודש׳.
    3. בימי הגלות ה׳ הוא ׳אלוקי ישראל׳ ולא אלוקי האומות, ולעתיד יהיה לאלוקי כל הארץ. כן כתב רבינו בפירוש תהלים (קיג א-ג): ׳כי אמנם עתה [אחרי הישועה העתידה] ממזרח שמש עד מבואו הוא מהולל, כאמרו אלהי כל הארץ יקרא׳, ובשיעורים שם: ׳מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וגו׳ - על דרך אלהי כל הארץ יקרא, ׳כי אז אהפוך אל עמים׳ וגו׳ (צפניה ג ט). וכן בדברים (לב יב): ׳ואין עמו אל נכר - כאמרו כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָֹפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה׳, וכאמרו אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא׳. ובתהלים (קמה כא): ׳תהילת ה׳ ידבר פי - לימות המשיח, ויברך כל בשר אז שם קדשו, כאמרו אלהי כל הארץ יקרא׳. ובאור עמים (פרק השגחה) מבאר שלעת עתה ה׳ הוא ׳אלהי ישראל׳, שרק עליהם הוא משגיח בהשגחה פרטית: ׳כי אמנם לא יצדק [לומר] על ההשגחה אשר תהיה על אישי המין האנושי שתהיה השגחה על נמצאים פחותים, וזה כי בהיות לכל אחד מהם נפש שכלית אשר היא עצם נבדל בלתי נפסד בפרט כאשר ישלם בעיון ובמעשה, יחשבו נכבדים וראוים אל ההשגחה האלקית בפרט בהיותם נכונים להפיק רצון בוראם. ובהיות ישראל יותר נכונים לזה והם בעלי בריתו, נקרא הבורא יתברך ׳אלקי ישראל׳, רוצה לומר משגיח על אישיהם, וזה כי יותר תהיה ההשגחה על פרטי אישיהם גם בעולם הזה ממה שתהיה על פרטי אישי האומות אשר לא ימצא בהם נכון לעבודתו זולתי מיעוטא דמיעוטא, עד שיהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד, ואז בלי ספק אלקי כל הארץ יקרא׳. וכן כתב אברבנאל כאן ובספרו משמיע ישועה: ׳ונתן הסיבה למה ישכח כל העוונות והצרות ההם באמרו כי בועליך עושיך ה׳ צבאות שמו וגו׳, רוצה לומר, עד עתה בגלות בעלוך אדונים אחרים, אמנם עתה האל ית׳ אשר בראך הוא יהיה בעלך ואדונך בלבד, ומפני זה הדבקות לא תחטא עוד, גם כי גואלך שהוא קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא בזמן ההוא, לפי שיהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳, ולא יהיה אז בלבד ׳אלהי ישראל׳ כי אם ׳אלהי כל הארץ׳, ומפני זה לא ירים איש מהאומות את ידו ואת רגלו כנגדך כמו שעשו עד פה בסיבת חילוף הדתות. והסתכל אמרו אלהי כל הארץ יקרא שביאר בזה מה שכתבתי במעיני הישועה, שהאל ית׳ משגיח בכל האומות ע״י אמצעיים ומשגיח בישראל בעצמו מבלי אמצעי, ולכן נקרא בערך העמים ׳אלהי האלהים׳, כי הוא אלוה על האלהים המנהיגים אותם, אמנם בערך ובחינת ישראל לא נקרא בשום מקום ׳אלהי האלהים׳, כי אם ׳אלהים׳ או ׳אלהי ישראל׳ בלבד, לפי שהוא בעצמו המנהיג ואין אלהים אחרים אמצעיים בהנהגתם, אמנם בזמן הגאולה תהיה השגחתו מתפשטת על כל בני אדם והם יכירו אלהותו ולכן תהיה השגחתו גם על כל הארץ מבלי אמצעי, ולא יקרא אז בערך האומות ׳אלהי האלהים׳ כי אם ׳אלהי כל הארץ׳, וזהו ענין המלכות שאמרו הנביאים ׳והיתה לה׳ המלוכה׳, ׳והיה ה׳ למלך על כל הארץ׳, כמו שנקרא ׳מלך ישראל וגואלו׳, שהענין כולו התייחדות השגחתו על כולם מבלי אמצעי, ולרמוז לזה עצמו אמר הנביא כאן וגואלך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא׳.
    בועליך – ענין אדון כמו אם בעליו עמו (שמות כ״ב:י״ד).
    עושיך – ענין הגדלה והרמה וכן ישמח ישראל בעושיו (תהלים קמ״ט:ב׳).
    כי בועליך – כי אדונך המגדל והמרומם אותך הנה שמו ה׳ צבאות על כי הוא מושל בצבאות מעלה ומטה ואם כן מי יעמוד כנגדו לבטל מעשיו.
    וגאלך – הלא גאלך קדוש ישראל אשר יקרא אלהי כל הארץ וידו בכל משלה וכפל הדבר במלות שונות.
    כי בעליך עשיך – לא תהיי עוד כאלמנה, אלא האל העושה אותך, אשר ה׳ צבאות שמו, הוא ישוב לקחת אותך לו לאשה, וגואלך הוא קדוש ישראל, אשר מהיום והלאה יקרֵא אלהי כל הארץ.
    בעליך – ענין קנין ואחוזה, עיין למטה ס״ב:ה׳.
    בעליך עשיך – לשון רבים המורה על האחדות הגמורה, כמו ישמח ישראל בעושיו {תהלים קמ״ט:ב׳}, אם בעליו עמו {שמות כ״ב:י״ד}, אדוני יוסף {בראשית ל״ט:כ׳}, עיין למעלה א׳:ט׳.
    אלהי כל הארץ יקרא – גואלך הוא האל העתיד להיות למלך על כל הארץ, עיין למעלה ב׳:ב׳.
    ח. ה׳ צבאות. - אלהי כל הארץ. (ח) שיושיע לה כי הוא אלהי צבאות מושל בכל, ושהיא לא תחטא כי יקרא אלהי כל הארץ והכל יכירו אלהותו.
    ט. שמו. - יקרא. (ט) שם ה׳ צבאות הוא שמו מעולם, ואלהי כל הארץ יקרא אז מחדש.
    כי בעליך – זה מגביל נגד שני הענינים שהזכיר בפסוק הקודם, נגד חרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד, אומר הטעם כי בעליך יהיה מי שהוא עשיך אשר שמו ה׳ צבאות ובידו להשיבך על כנך, כי כל הצבאות תחת ממשלתו ונגד בושת עלומיך תשכחי, אומר הטעם כי גאלך יהיה קדוש ישראל (שם קדוש ישראל נקרא בו ה׳ בעת שישראל מקדשים אותו במעשיהם) וזה מורה כי תהיה אז קדוש לאלהים, וגם אז אלהי כל הארץ יקרא – כי אז כל הארץ וכל העמים יעבדו אותו ויכירו אלהותו ואיך יצוייר שתחטאי אז.
    כִּי בֹעֲלַיִךְ – אדונך1 עֹשַׂיִךְ – המגדל ומרומם אותך2, יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ3 והיכולת בידו4, וא״כ מי יעמוד כנגדו לבטל מעשיו?!⁠5, וְהוא גֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אשר6 ״אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ״ יִקָּרֵא, שהכל יכירו אלהותו7 וידו בכל משלה8:
    1. מצודת ציון. ואבן עזרא מבאר מלכך.
    2. מצודת דוד. רד״ק מבאר מי שהיה אדוניך הוא עושיך ומי שעשאך וכוננך הוא יהיה בעליך, כי בגלות בעלוך אדונים אחרים כמו שאמר (לעיל כו, יג) ״בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ״. וכן ביאר רד״ק כי אמר ״בעליך ועושיך״ בלשון רבים דרך כבוד, כמו מילת אלהים או (תהלים קמט, ב) ״יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו״. ר״א מבלגנצי מבאר כי בועליך שיבעלך ויקרבך אליו ויפרוש כנפו עליך, הוא שעשאך תחילה, וכל שכן עכשיו שאת עשויה ועומדת שיוכל לתקן עיוותך ולגדלך.
    3. כי הוא מושל בצבאות מעלה ומטה (רד״ק, מצודת דוד).
    4. רד״ק.
    5. מצודת דוד.
    6. מצודת דוד.
    7. מלבי״ם. כי כל הגויים ישובו לתורת ה׳, וכן כתוב (צפניה ג, ט) ״לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְהוָה״ (אבן עזרא).
    8. וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). ובמדרש, ״כי בעליך עשיך״ מתני ליה רבי יהודה לרב יצחק בריה, אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר (משלי ה, יח) ״יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ״, א״ר שמואל בר אויא משמיה דרב, אשה גולם היא ואינה מחזקת טובה אלא למי שעשאה כלי, שנאמר ״כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ״ (ילקוט שמעוני).
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ו) כִּֽי⁠־כְאִשָּׁ֧ה עֲזוּבָ֛ה וַעֲצ֥וּבַת ר֖וּחַ קְרָאָ֣ךְ יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וְאֵ֧שֶׁת נְעוּרִ֛ים כִּ֥י תִמָּאֵ֖ס אָמַ֥ר אֱלֹהָֽיִךְ׃
    For Hashem has called you as a wife forsaken and grieved in spirit; and a wife of youth, can she be rejected?⁠" says your God.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    אֲרֵי כְאִתָּא שְׁבִיקָא וְעָיְקַת רוּחַ עַרְעָךְ שְׁכִנְתָּא דַייָ וּכְאִתַּת עוּלֵמִין דְאִתְרַחֲקַת אֲמַר אֱלָהָיִךְ.
    ואנמא אמראהֿ תרכת חינא פאגתמת רוחהא סמאך אללה או אמראהֿ אלשבאב אד׳ זהד בהא וקתא קאל רבך.
    כי תמאס – כשתמאס, פעמים שכועס עליה מעט.
    who was rejected When she is rejected at times that her husband is a little wroth with her.
    כי וגו׳ – בעבור שאמר וחרפת אלמנותיך, שהגוים מחרפים את ישראל שאין להם מלך, אמר השם כאשה עזובה היית ועצובת רוח שעזבה בעלה, והנה בעלה חי, כאשר אמר כי בועליך עושיך (ישעיהו נ״ד:ה׳), ומלת עצובת שם התואר ולא פעול ואם הוא על משקלו, על כן כתוב קראך י״י ואשת נעורים כי תמאס אמר השם, וכן היית.
    As a woman forsaken, etc. The reproach of Israel's widowhood, the scorn heaped upon the Israelites by other nations, for not having a king of their own, having been mentioned before (ver. 4), the prophet continues in the name of God: Israel has been, it is true, like a woman that is forsaken, and has grieved at the absence of her husband, but her husband is yet alive, etc.; comp. thy Maker is thy husband, etc., (ver. 5)—עצובת grieved is an adjective, not a participle, which it resembles in form—the text continues therefore, the Lord hath called thee.⁠1 ואשת נעורים כי תמאס And like a wife of youth, when she is refused,⁠2 thou hast been.
    1. The Lord hath called thee to come unto Him, as the husband calls his wife, after having left her for a short time.
    2. A. V., When thou wast refused.
    כי כאשה עזובה – מאישה חנם, ועצובת רוח – על שהרעו לה חנם,
    כן קראך י״י – אליו וקירבך כאילו לא חטאת לו וכעס עליך חנם.
    וכאשת נעורים – האהובה שנמאסת מאישה בשעת כעסו ואחר כך זוכר אהבתה ומנחם אותה ומדבר על לבה ומקרבה.
    כי כאשה – אין את כמו האשה שמת בעלה, כי בעלך חי וקים לעולם, אלא הרי את כאשה שקצף עמה בעלה ועזבה ימים רבים.
    ועצובת רוח – כן קרא שמך י״י, אשה עזובה ולא אשה אלמנה, ואם תאמר שיעזבך לעולם כי מאס בך, והלא את אשת נעורים ולא ימאס אותה בעלה לעולם.
    כי כאשה עזובה וגו׳ – הטעם כי כמו שיקרא הבעל את אשתו אחר שעזבה, כי ראה שהיא עצובת רוח ומתאוננת על פרידתו ממנה, הנה בדמיון זה קראך, וכן בדמיון אחר והוא כמו ואשת נעורים כי תמאס לפעמים, כי ברוב הבעל יחזירנה, כי חזקה היא גירסא דינקותא.
    ואמר עוד כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה׳ להגיד שלא היתה האומה בשום זמן מהזמנים נבדלת ונפרדת בהחלט מהשגחה האלהית כאשה שמת בעלה שהיא אלמנה בהחלט אלא כאשה עזובה מבעלה ועצובת רוח כן קראה השם וכן היה לפניו ענינה, וכאשת נעורים כי תמאס מבעלה וכמו שדרשו חז״ל באיכה רבתי (ילקו״ש תתרד) היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש שנאמר כי לא אלמן ישראל מאלהיו אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור וכן הוא בתענית (תענית כ, א) ובסנהדרין (סנהדרין קד, א).
    [כִּי כְאִשָּׁה] עֲזוּבָה. לא גרושה1: וְאֵשֶׁת נְעוּרִים. שבה בלבד ימצא הבעל קורת רוח2:
    1. כ״כ הרד״ק: ׳אין אַתְּ כמו האשה שמת בעלה, כי בעלך חי וקיים לעולם, אלא הרי את כאשה שקצף עמה בעלה ועזבה ימים רבים׳. אלא שהרד״ק דייק שהיא ׳עזובה׳ ולא ׳אלמנה׳, לעומת רבינו שפירש שהיא ׳עזובה׳ ולא ׳גרושה׳, ונראה שפירש כן על דרך הכתוב לעיל (נ א) ׳אי זה ספר כריתות אמכם׳, שאינה גרושה. וכ״כ אברבנאל: ׳אמר עוד כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה׳, להגיד שלא היתה האומה בשום זמן מהזמנים נבדלת ונפרדת בהחלט מההשגחה האלהית כאשה שמת בעלה שהיא אלמנה בהחלט, אלא כאשה עזובה מבעלה ועצובת רוח כן קראה ה׳ וכן היה לפניו ענינה, וכאשת נעורים כי תמאס מבעלה, וכמו שדרשו חז״ל באיכה רבתי (א ג) ׳היתה כאלמנה׳, ולא אלמנה ממש, שנאמר (ירמיה נא ה) כי לא אלמן ישראל מאלהיו, אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור׳.
    2. בסנהדרין (כב.): ׳אמר רבי שמואל בר נחמן, לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים, שנאמר ואשת נעורים כי תמאס, מתני לה רב יהודה לרב יצחק בריה, אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה׳. וכתב המהרש״א: ׳שדימה ישראל לאשת נעורים, שאף אם מואס בה ובוחר לו באחרת, אינו רק זמן מועט, שאין לו באחרת קורת רוח ואינה מתקבלת לו תמורת הראשונה׳.
    ועצובת – מלשון עצבון.
    כי תמאס – אם תמאס.
    כי כאשה עזובה וכו׳ – רצה לומר ה׳ קראך לשוב אליו כדרך האשה העזובה מבעלה והיא עצובת רוח שבעלה קורא אותה לשוב אליו.
    אשת נעורים – כמו אשת נעורים אם תמאס בעיני בעלה הנה לא תתמיד המיאוס כי ישוב ירחם כן אמר אלהיך לרחם עליך.
    כי כאשה עזובה – ה׳ קורא לך והוא שב ומקרב אותך אליו, כמו שיעשה אדם עם אשתו אחר שעזב אותה והוא רואה שהיא עצובה על זה, ולא תדבקא באיש אחר.
    קראך – כמו כי אחד קראתיו (למעלה נ״א:ב׳).
    ואשת נעורים כי תמאס – בתמיה, האפשר שימאס אדם לעולם את אשת נעוריו? וכן נראה דעת רד״ק.
    אמנם שאר המפרשים פירשו כי תמאס אחר שתמאס, ולא הבינו כי לשון מאס הוא לחלוטין, ולא דרך עראי, וכטעם לא מאסתים ולא געלתים {ויקרא כ״ו:מ״ד}, המאוס מאסת את יהודה (ירמיהו י״ד:י״ט).
    עזובה ועצובת רוח – לשון הנופל על הלשון (גיזניוס).
    כי תמאס – כי לשון תימה, כמו כי הצילו את שמרון מידי (מלכים ב י״ח:ל״ד), וכן פירשתי כי איש הרגתי לפצעי (בראשית ד׳:כ״ג).
    א. כן בכ״י שוקן. בדפוס ראשון: ״מדבק״.
    י. כאשה עזובה ועצובת רוח. - ואשת נעורים כי תמאס. (י) מבואר היטב לפי באורי.
    יא. קראך. - אמר. (יא) שם עזובה קרא אותה בפרהסיא, כי מזה ידעו הכל, אבל המיאום לא נודע לכל רק ה׳ אמר כן לעצמו.
    יב. ה׳. - אלהיך. (יב) שם ה׳ נקרא מצד שהוא בורא עולם. ושם אלהיך בעת שהוא בעל ישראל ושוכן אתם כנ״ל (א׳ ד׳) ובכ״מ, והדבר מובן.
    כי כאשה – שב לדבר על שני אלו הענינים שהזכיר, והוא שישראל בעוד היותם על אדמתם זונים מאחרי אלהיהם נדמו כאשת נעורים שיושבת תחת בעלה ולא עזבה עדיין, אבל הוא מואס בה ע״י חטאתיה, ובימי גלותה נדמו כאשה שבעלה עזבה וילך לו, ועז״א כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה׳ בהיותך בגלות את דומה כאשה עזובה מבעלה והיא עצובת רוח על שבעלה עזבה, אבל גם תחלה טרם שעזבך בעוד ישב עמך על אדמתך,
    אשת נעורים כי תמאס ע״י רוע מעשיה אמר עליך אלהיך גם בעת שהיה אלהיך טרם שעזבך היית מאוסה בעיניו ע״י רוע מעשיך, והנה יש הבדל ביניהם בעת שירצו לתקן עותותם ולמלא חסרונם, כי העזובה מבעלה צריך שבעלה ידע צרותיה ומורת רוחה וירחם עליה, והמאוסה שבעלה עדן אתה צריך שיעשה לה חסד למחול עונותיה, ועז״א (נגד אשה עזובה ועצובת רוח)
    כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה מבעלה1 וַעֲצוּבַת – שהיא עצובת2 רוּחַ ובעלה קורא לה לשוב אליו, כך3 קְרָאָךְ יְהוָה לשוב אליו4, וְכמו5 אֵשֶׁת נְעוּרִים6 האהובה7 כִּי – שאם8 תִמָּאֵס בעיני בעלה9, הנה לא יתמיד המיאוס כי ישוב וירחם עליה, כן10 אָמַר אֱלֹהָיִךְ לרחם עליך11:
    1. מצודת דוד. בעבור שאמר (בפס׳ ד׳) ״וחרפת אלמנותיך״ שהגויים מחרפים את ישראל שאין להם מלך, אמר ה׳ שהיית כאשה עזובה ועצובת רוח שעזבה בעלה והוא עדיין חי (אבן עזרא), ואין את כמו אשה אלמנה שמת בעלה, כי בעלך חי וקיים לעולם, אלא הרי את כאשה שכעס עליה בעלה ועזבה ימים רבים, ואם תאמר שיעזבך לעולם כי מאס בך, והלא את ״אשת נעורים״ ולא ימאס אותה בעלה לעולם (רד״ק).
    2. מצודת דוד.
    3. מצודת דוד.
    4. מצודת דוד. כאילו לא חטאת לו וכעס עליך חינם (ר״א מבלגנצי).
    5. מצודת דוד.
    6. שבה בלבד ימצא הבעל קורת רוח (ר״ע ספורנו).
    7. ר״א מבלגנצי.
    8. מצודת ציון.
    9. שלפעמים כועס עליה מעט (רש״י).
    10. מצודת דוד.
    11. מצודת דוד. מלבי״ם מבאר שיש הבדל בין אישה מאוסה לאישה עזובה בעת שירצו לתקן עותותם ולמלא חסרונם, כי העזובה מבעלה צריך שבעלה ידע צרותיה ומורת רוחה וירחם עליה, והמאוסה שבעלה עדיין איתה צריך שיעשה לה חסד למחול עוונותיה, וכך עשה ה׳ וריחם על ישראל גם בעודם על אדמתם לפני שעזבם לגלות (כאישה מאוסה) וגם בהיותם בגלות (כאישה עזובה).
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ז) בְּרֶ֥גַע קָטֹ֖ן עֲזַבְתִּ֑יךְ וּבְרַחֲמִ֥ים גְּדֹלִ֖ים אֲקַבְּצֵֽךְ׃
    "For a small moment have I forsaken you, but with great compassion I will gather you.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    בְּשָׁעָה זְעֵירָא רְחַקְתִּיךְ וּבְרַחֲמִין סַגִיאִין אֲקָרֵב גַלְוָתָךְ.
    פאן כנת טרפהֿ יסירהֿ תרכתך פאני ברחמהֿ ואסעהֿ אג׳מע שמלך.
    ברגע – בי״ת ברגע נוסף כבי״ת בתחילה, בראשון, ויש מפרש שפירש כי הוא מן רוגע הים (ישעיהו נ״א:ט״ו), והעד וברחמים.
    ברגע For a moment. The preposition ב is here pleonastic as in בתחלה at the beginning בראשונה at first.⁠1 Some say that the meaning of רגע is rebuke; comp. רוגע who rebuketh.⁠2 (51:15); their opinion is supported by the parallelism of the verse.⁠3
    1. The Hebrew text has בראשון; but since this word has the meaning in the first month, it is to be emended into בראשנה, at first; comp. Ibn Ezra on 1:26.—The ב in ברגע may justly be considered as superfluous, since רגע is here used as a noun, and the accusative without the preposition ב would likewise express the duration of time. This is not the case with בתחלה, which without the preposition is a noun, the beginning; with the preposition it is an adverb meaning at first.
    2. A. V., That divided.
    3. By the parallelism רגע is the opposite of רחמים mercy.
    ברגע קטן – לא עזבתיך לארך ימים כי אם מעט. כעניין כי רגע באפו.
    וברחמים גדולים – וארוכים מאד.
    ברגע – אף על פי שארכו ימי הגלות כולם, יהיו נחשבים כרגע קטן כנגד הרחמים שיהיו גדולים כשאקבצך.
    ובי״ת ברגע – ר״ל: בימים שעזבתיך אותם, הימים הם רגע כנגד ימי הטובה.
    (ז-ח) ואמנם אומרו ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך בשצף קצף וגומר הנה המפרשים פירשו רגע על הזמן המועט, וכן בשצף קצף, ואם הדבר כן אין ראוי לפרשו על זמן הגלות כי רב הוא לא רגע קטן ולא שצף קצף וכמו שזכרתי בשאלות, אבל ראוי שיפורש בבוא עליהם צרה וצוקה בגלות מיד הקב״ה היה מרחם עליהם ומצילם מן הכליה על דרך ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם (ויקרא כו, מד), ועל אותו זמן מהצרות בגלות שהיה בלתי מתמיד ומועט עד בוא רחמי שמים אמר הנביא רגע קטן ושצף קצף, אבל הנכון אצלי הוא שרגע הוא מלשון רגע הים שהוא מלשון מנוחה ושצף קצף הוא כמו בחרי קצף וכן פירשו רש״י מדברי מנחם בן סרוק, יאמר הכתוב ברגע קטן רוצה לומר במנוחה קטנה עזבתי אותך בגלות כי שם נתמעטה מנוחתם לרוב צרותיהם, וכנגד זה ברחמים גדולים אקבצך וכן בשצף קצף בחרי אף הסתרתי פני שהיא שכינתי וג״כ הסתרתי פני הרגע שהיא המנוחה וההשקט ממך כי בהסתלק השכינה נסתלק המרגוע והמנוחה כולה, ויהיה א״כ אמרו הסתרתי מושך אחר עצמו ואחר עמו כאלו הרגע ממך הסתרתי ופני הסתרתי, וכנגד זה ובחסד עולם רחמתיך אמר גואלך ה׳ והותרה בזה השאלה הראשונה.
    בְּרֶגַע קָטֹן [עֲזַבְתִּיךְ]. בערך אל זמן נצחי1: וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים [אֲקַבְּצֵךְ]. להשאיר קצת פושעים בקיבוץ גלויות2:
    1. ׳אף על פי שארכו ימי הגלות, כולם יהיו נחשבים כרגע קטן׳ (רד״ק), והיינו ביחס לעתיד לבוא שיהיה נצחי, ומה שמוגבל בזמן נחשב לאין לעומת האין סוף. וכן כתב רבינו בתהלים (ל ו): ׳כי רגע באפו - כי אמנם גם שהגלות היה ארוך, הוא כרגע בערך אל הגאולה העתידה שתהיה לנצח׳. [וראה מש״כ עוד שם (צ ד): ׳כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול [כי יעבור] וכאשמורה בלילה, שאף על פי שהבדל אורך הזמן רב ביניהם [בין יום אתמול ואשמורה אחת של הלילה לאלף שנים], הם על יחס אחד בערך אליו, בהיות מציאותך בלתי בעל תכלית ושנותיך לא יתמו׳].
    2. שקיבוץ גלויות יהיה במידת הרחמים, שאף שרוב פושעי ישראל יכלו, יישארו מעט מהם ברחמי ה׳, ויבואר בפסוק הבא.
    ברגע קטן עזבתיך – העזבון שעזבתיך לא היה רק רגע קטן מול הקבוץ שאקבצך כי ברחמים גדולים תהיה ותתמיד לאורך ימים.
    ברגע קטן עזבתיך – אין הכוונה על זמן המשך הגלות שיהיה מעט, כי אז היה לו לומר רגע, לא ברגע, וכמו שהרגיש ראב״ע ואמר שהבי״ת מיותרת. אך הכוונה כאדם המתחרט על רגזו וחמתו שהביאתו לעשות דבר שאיננו ראוי לו, והוא אומר ברגע קטון שכעסתי עשיתי זאת, וכן מפרש והולך בשצף קצף.
    יג. ברגע קטן. - בשצף קצף. (יג) על העזיבה היא רבותא שהי׳ לרגע, ועל קצף המאום, הרבותא שהיה בשצף ומעט קצף.
    יד. עזבתיך. - הסתרתי פני. (יד) הבדלם מבואר היטב לפי באורי, המסתיר פנים לא עזב עדיין.
    טו. וברחמים גדולים. - ובחסד עולם. (טו) בארתי הבדלם בפרושי.
    טז. אקבצך. - רחמתיך. (טז) אחר שעזבה ונתפזרה בגולה צריכה קיבוץ וטרם שעזבה רק מאם לא הוצרכה קיבוץ רק רחמים ואהבה.
    ברגע קטן עזבתיך – דע כי העזיבה הזאת תחשב כאילו לא נמשכה רק רגע קטן לעומת גודל התשועה אח״כ כי ברחמים גדולים אקבצך – כי נגד העזובה צריך רחמים, עתה אומר (נגד אשת נעורים כי תמאס) ובזה אין מועיל רחמים כי קוצף עליה ע״י עונה וצריך שתחלה יסיר קצפו מעליה על ידי חסד ומחילת העון.
    ודע ישראל כי1 אף על פי שארכו ימי הגלות כולם2, העזיבה הזאת תחשב3 בְּרֶגַע – כמו רגע4 קָטֹן – קטן בו5 עֲזַבְתִּיךְ לעומת גודל התשועה שתהיה לאחר מכן שאושיעך6 וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ לאורך ימים7:
    1. מלבי״ם.
    2. רד״ק.
    3. מלבי״ם.
    4. רד״ק.
    5. רד״ק.
    6. מלבי״ם.
    7. מצודת דוד.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ח) בְּשֶׁ֣צֶף קֶ֗צֶף הִסְתַּ֨רְתִּי פָנַ֥י רֶ֙גַע֙ מִמֵּ֔ךְ וּבְחֶ֥סֶד עוֹלָ֖ם רִחַמְתִּ֑יךְ אָמַ֥ר גֹּאֲלֵ֖ךְ יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
    In an outburst of wrath I hid My face from you for a moment; but with everlasting kindness I will have compassion on you,⁠" says Hashem your Redeemer.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    בִּרְגַז זְעֵיר סַלְקִית אַפֵּי שְׁכִנְתִּי זְמַן זְעֵירָא מִנִיךְ וּבְטַבְוַת עֲלָם דְלָא פְסָקָן אֲרַחֵם עֲלָךְ אֲמַר פָּרְקִיךְ יְיָ.
    ואן כאן מזבר מן סכ׳ט חג׳בת רצ׳אי כטרפהֿ ענך פבפצ׳ל מובד ארחמך קאל וליך אללה.
    בשצף קצף – יש שתרגם אותו ״בכעס מועט״.⁠1
    1. נראה שזוהי דעתו של דונש בתשובות נגד מנחם עמ׳ 35* (תשובה מס׳ 24), המפרש את ׳שצף׳ במשמעות ׳מעט׳, וכך ריב״ג באצול ערך ׳שצף׳, המקבל את דעתו של דונש, ראב״ע ורד״ק על אתר המביא פירוש זה בשם אביו. בדומה לזה גם ת״י (״ברגז זעיר״).
    בשצף קצף – מנחם פתר: חרי אף. ודונש אמר: במעט קצף, כמו ברגע קטן עזבתיך (ישעיהו נ״ד:ז׳), וכן תרגם יונתן.
    ובחסד עולם – שיתקיים עד עולם.
    With a little wrath Heb. שֶׁצֶף. Menahem (Machbereth p. 179) interprets this as, "with kindling of wrath,⁠" and Dunash (Teshuvoth p. 20) states, "with a little wrath,⁠" paralleling "For a small moment have I forsaken you,⁠" and so did Jonathan render.
    and with everlasting kindness that will exist forever.
    בשצף – אין רע לו והטעם כמו מעט.
    ובחסד עולם – הפך רגע.
    הנה הטעם שתעמוד מלכות ישראל לעולם כאשר הוא מפורש בספר דניאל (דניאל ז׳:כ״ז), והנה יהיו ימי הגלות ואם ארכו, כמו רגע כנגד ימי המלכות שלא יפסקו.
    בשצף In a little. It is hap. leg.
    With everlasting kindness, etc. This is the opposite of the idea expressed in, I hid my face for a moment. The kingdom of Israel will remain for ever (comp. Dan. 7:27); and the days of the exile, though many, will be like a moment in comparison with the everlasting days of the future happiness.
    בשצף קצף – בבהלת הקצף.
    ובחסד עולם – שלא יפסוק. חילוף רגע.
    בשצף קצף – זה הפסוק כענין הפסוק הראשון, אלא שכפל הענין במלות שונות לחזק הענין.
    ומלת בשצף – פירש מנחם לפי הענין, כמו: בחרי קצף.
    ור׳ אדנים פירש: במעט קצף, וכן תרגם יונתן: בשעה זעירא סלקית אפי שכינתי מינך.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

    [בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ]. וזה כי אמנם בְּשֶׁצֶף, בעוד שהיה צפיית והשקפת קֶצֶף בגלות1, הִסְתַּרְתִּי פָנַי בלבד2, וידי נטויה עליכם3 וזה היה רֶגַע וזמן מועט4: וּבְחֶסֶד עוֹלָם [רִחַמְתִּיךְ]. כחפץ להיטיב לעולם5, וזה יהיה סיבה לרחם על קצת החייבים כליה מישראל6 ומהאומות7, לכונן עולמו לצדיקים ולשבי פשע ל׳עולם׳8:
    1. הפענוח אינו ודאי. ואם הוא נכון, מפרש שי״ן של ׳שצף׳ כאות שימוש, ושורש המילה ׳יצף׳, לשון צפייה וראיה. [והמפרשים העירו שאין חבר למילה זו בתנ״ך]. ולשון ׳קצף׳ מורה על הגלות, כמבואר בפירוש רבינו בויקרא (כה יח, כו יא), דברים (טז כ), זכריה (א ב), תהלים (קו לב).
    2. כלומר, גם אז השגחתי עליהם, אלא שהסתרתי את פני כאילו שאיני רואה.
    3. איתא בחגיגה (ה:): ׳ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא וכו׳, רב יוסף אמר, ידו נטויה עלינו, שנאמר ובצל ידי כסיתיך, רבי יהושע בן חנניה הוה קאי בי קיסר, אחוי ליה ההוא מינא, עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה, אחוי ליה ידו נטויה עלינו׳. וכ״כ רבינו בתהלים (סח ו) שבגלות ׳אלהים במעון קדשו - בהיותו כמסתיר פנים, מכל מקום לא השיב אחור ימינו מלשמרם, כאמרם ז״ל ידו נטויה עלינו׳. ובתהלים (כב כה): ׳כי לא בזה [ולא שיקץ ענות עני] - אף על פי שחטא, ולא הסתיר פניו לגמרי, כי אמנם ידו נטויה עלינו לשמור׳. וראה מש״כ לעיל (מט יד, נ א) בעניין הסתר פנים בגלות.
    4. גם אותה הסתרת פנים בגלות היתה לרגע ולזמן מועט ביחס לנצחיות, כי הטובה שייטיב לכם תהיה לעולם.
    5. ריחמתי עליהם ב׳חסד עולם׳, כלומר מתוך רצון לעשות חסד לעולם כולו.
    6. הפושעים שהיו ראויים למות במלחמת גוג ומגוג, שירחם עליהם ה׳ ׳ברחמים גדולים׳, ויזכו אף הם לקיבוץ גלויות, כמו שכתב בפסוק הקודם.
    7. שגם מאומות העולם שיכלה ה׳ אותם במלחמת גוג ומגוג שאז הוא ׳אבדן האומות, כאמרו (ירמיהו מו כח) כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם וגו׳ וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה׳ (לשון רבינו בויקרא כו ט), ולכן נקראו ימות המשיח ׳אחרית ימים׳, שהוא אחרית מלכות האומות (רבינו בבראשית מט א), מ״מ קצתם ישרדו, שיישאר אז ׳יקהת עמים׳ - מוֹתָר חלושים שישארו אחר אבדן מלכותם (לשון רבינו בבראשית מט י), כי ׳אף על פי שמלכות כל האומות תכלה לעתיד כאמרו (דניאל ז יב) וּשְׁאָר אומיא ולישניא הֶעְדִּיו שָׁלְטָנְהוֹן, מכל מקום לא תכלינה האומות לגמרי׳ (לשון רבינו בבמדבר כד כ).
    8. כדי להעמיד על מכונו עולם המוכן לצדיקים ולשבים בתשובה, כי הגויים ישרתו אותם, כמו שכתוב להלן (סא ה) ׳וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם׳, ולעיל (מט כג) ׳והיו מלכים אמניך׳. ועולם זה יעמוד לנצח. [ונראה שמפרש ׳עולם׳ הן במובן נצח, והן במובן העולם כפשוטו, וראה בשיעורים לתהלים (קלו א): ׳הוֹדוּ לַה׳ כִּי טוֹב, וכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, שחסדו על כל נברא, והוא חסד נצחי ולעולם׳]. ובלשונו ׳לצדיקים ולשבי פשע׳ רמז לפסוק (להלן נט כ) ׳ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב׳, וכפירושו בכל מקום ש׳ציון׳ אלו הצדיקים, הרי שהגואל יבוא לצדיקים ולשבי פשע.
    בשצף – במעט כן ת״י ואין לו דומה.
    בשצף קצף – במעט קצף הסתרתי פני ממך רק רגע ר״ל אל מול החסד תחשב רק לרגע כי בחסד עולם ארחמך.
    בשצף – כמו בשטף, כמו אכזריות חמה ושטף אף (משלי כ״ז:ד׳) (רוזנמילר וגיזניוס), ונכתב כך לזווגו עם קצף שאחריו (גיזניוס), ומצאנו הטי״ת והצד״י מתחלפות חטב חצב, וצהרים בארמי טיהרא, ואחרים כן.
    הסתרתי פני רגע ממך – תלמידי מוהר״ר אברהם חי ריגיו מפרש רגע פתאום, כמו ותבאנה לך שתי אלה רגע {ישעיהו מ״ז:ט׳}, ומוהר״ר אברהם לאטאס אומר כי בי״ת ברגע ובשצף מושכת אחרת עמה, וכאלו כתוב הסתרתי פני ברגע.
    בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך – מה שהסתרתי פני רגע ממך ע״י הקצף והמיאוס היה רק מעט קצף בערך החסד של מחילת העון, כי בחסד עולם רחמתיך – הרחמים נסבבו מחסד עולם שמחלתי עונך לעולם.
    ומה שקצפתי עלייך יחשב כאילו1 בְּשֶׁצֶף – במעט2 קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רק3 לְרֶגַע מִמֵּךְ4, וזאת לעומת גודל המחילה שאמחל לך5 וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ ארחם עלייך6, כך אָמַר גֹּאֲלֵךְ יְהוָה7:
    1. רד״ק.
    2. תרגום יונתן, רש״י, רד״ק, מצודת ציון.
    3. מצודת דוד.
    4. רצונו לומר אל מול החסד יחשב רק לרגע כי בחסד עולם ארחמך (מצודת דוד).
    5. מלבי״ם.
    6. תרגום יונתן.
    7. פסוק זה הינו כעניין הפסוק הקודם, אלא שכפל העניין במילים שונות לחזק העניין (רד״ק).
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ט) כִּֽי⁠־מֵ֥י נֹ֙חַ֙ זֹ֣את לִ֔י אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֗עְתִּי מֵעֲבֹ֥ר מֵי⁠־נֹ֛חַ ע֖וֹד עַל⁠־הָאָ֑רֶץ כֵּ֥ן נִשְׁבַּ֛עְתִּי מִקְּצֹ֥ף עָלַ֖יִךְ וּמִגְּעׇר⁠־בָּֽךְ׃
    "For this is as the waters of Noah to Me. For as I have sworn that the waters of Noah should not go over the earth anymore, so have I sworn that I would not be angry with you or rebuke you.
    מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    אי-הישנות המבול – בראשית ט׳:י״א-י״ז
    כְּיוֹמֵי נֹחַ דָא קֳדָמַי דְקַיְמֵית בְּמֵימְרִי דְלָא יֶעְדוּן מֵי טוּפָנָא דַהֲווֹ בְּיוֹמֵי נֹחַ עוֹד עַל אַרְעָא כֵּן קַיְמִית בְּמֵימְרִי דְלָא יֵחוֹל רוּגְזִי עֲלָךְ וְלָא אֶזוֹף בִּיךְ.
    כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי – זה שאמר הכתוב לכל זמן ועת לכל חפץ, זמן היה לנח ליכנס לתבה שנאמר בא אתה וכל ביתך אל התבה, וזמן היה לו שיצא הימנה שנאמר צא מן התבה, משל לפרנס שיצא מן המקום והושיב אחר במקומו כיון שבא אמר צא ממקומך [כך נח צא מן התבה] ולא קבל לצאת אמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה עד שנשבע לו שאינו מביא מבול לעולם שנאמר כי מי נח זאת לי וגו׳.
    והד׳א ענדי כעצר נוח אנה כמא אקסמת אן לא ימר מת׳ל מא עצר נוח אבדא עלי אלארץ׳ כד׳אך אקסמת אן לא אסכ׳ט עליך ולא אזג׳רך.
    כי מי נח זאת – שבועה בידי והולך ומפרש דברו כאשר נשבעתי מעבור וגו׳.
    For this is to Me [as] the waters of Noah [i.e.,] it is an oath in My hand, and He proceeds to explain His words, "as I swore that the waters of Noah shall never again pass over the earth, etc.⁠"
    כי מי נח – המבול שהיה בימי נח.
    זאת – הטעם זאת הגזירה שגזרתי והנחמה שאמרתי.
    וכאשר נשבעתי שלא יעבור מבול כמי נח על הארץ – והוא הכתוב ולא אוסיף עוד להכות את כל חי (בראשית ח׳:כ״א).
    וטעם מקצוף עליך – בעבור שהמשילה לאשה עזובה.
    The waters of Noah. The flood that was in the days of Noah.
    This, namely, the punishment, which I decreed, and the comfort which I promised.⁠1
    And as I have sworn, that the waters of Noah, that is, a flood like that in the days of Noah, should no more go over the earth. Comp. Neither will I again smite any more every thing living as I have done, (Gen. 8:21).
    That I would not be wroth with thee, etc. This expression is used because Israel has been compared with a forsaken woman.⁠2
    1. The punishment is compared with the flood, the comfort with the promise which was then given by the Lord, that the flood should never be brought again.
    2. Ibn Ezra could better refer to the same word קצף wrath, used before (ver. 8).
    כי מי נח – כמו מי נח.
    זאת – ההבטחה שאני מבטיחך.
    לי – שלא אשנה מוצא שפתי.
    כי מי נח – יש מחלוקת בספרים במלה הזאת. ברוב הספרים הם שתי מלות, ופי׳ מנחם: מי המבול, וסמכה לנח שבאו בימיו ונצל מהם. ויש ספרים שהיא מלה אחת, כמו: כימי נדת דותה (ויקרא י״ב:ב׳), וכן תרגם יונתן: כיומי נח.
    מכל מקום הענין אחד, אמר: כמו דבר מי המבול שהיו בימי נח, שנשבעתי שלא יעברו עוד על הארץ, והיא גזרה שלא תבטל, כן נשבעתי אחרי צאתך מהגלות מקצוף עליך ומגער בך.
    ופ׳ זאת – זאת הגלות והשביה היא לך כמו מי נח, כמו שהם לא יהיו עוד, כן לא יהיה לך גלות עוד.
    ושבועת מי נח הוא שאמר שני פעמים: ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ (בראשית ט׳:י״א), כך פירשו רבותינו, ולמדו מזה כי לאו לאו שבועה, ומדלאו לאו שבועה הן הן נמי שבועה. ויש לפרש כי הברית היא השבועה, כמו שאמר: והקמותי את בריתי אתכם (בראשית ט׳:י״א) והברית הוא קיום הדבר, וכן שבועה היא קיום הדבר.
    מגער בך – העי״ן נקרא בחטף קמץ.
    ואמנם אומרו אחר זה כי מי נח זאת לי נמצא בספרים הקדומים חלוף במלה הזאת כי יש ספרים שהיא כתובה מלה אחת כימי וכן תרגמו יונתן וכן דרשוהו בפרק חלק (סנהדרין צט, א) מלשון ימים, ויש ספרים שהם שתי מלות כי מי שהוא מלשון מים, ויש לפרש שתי הנוסחאות כי אם יהיה כימי נח מגזרת יום יאמר הנביא בשם האל שכמו מה שקרה לישראל בחטאתיהם וגאולתם ותשועתם כן קרה לדור המבול שנתרבו על פני כל הארץ והשחית כל בשר את דרכו ונתן השם להם זמן לשוב בתשובה ולא שבו ונתחייבו כליה ונשארו מהם מעט מהרבה נח ובניו והם נעשו לגוי גדול ומאלה נפצה כל הארץ ונשבע ה׳ בזרוע קדשו שלא להביא עוד מבול לשחת כל בשר כן ישראל פרו ורבו ותמלא הארץ אותם ומלאה הארץ חמס מפניהם ונתן השם להם מקום לשוב בתשובה ולא שבו עדין, ומפני זה שבלת מים שטפתם זרם מים רבים שהוא הגלות האמנם ישארו מהם אחד מעיר ושנים ממשפחה כאותם שניצולו בתיבה והם יהיו לראש פנה וירבו ויעצמו בארץ וישבע השם שלא להביא עוד עליהם גלות והוא אמרו כימי נח זאת לי רוצה לומר בת ירושלם היתה לפני כמו אותם שהיו בימי נח בכל עניניהם הטובים והרעים וכמו שלאותם המועטים שניצולו מהמבול נשבעתי מעבור מי נח על הארץ והשבועה היא הברית שכרת ע״ז כן נשבעתי מקצוף עליך ומגעור בך, ואם נפרש כימי נח מלשון מים יאמר הכתוב כי כמו אותה השבועה וברית שנשבעתי לנח על ענין המים כן נשבעתי לישראל על ענין הגלות ולכן קראם מי נח לפי שגזר הקב״ה על גאון המים בזכות נח עד פה תבוא ולא תוסיף ופה תשית בגאון גליך (איוב לח, יא).
    כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי. שלא היו ראויים להמלט1, בפרט קצתם כמו חם2: [כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ]. ובכן נִשְׁבַּעְתִּי3 כי אני מלך המשפט, והישר בעיני הוא הראוי4:
    1. כמו שנח ומשפחתו ניצלו מן המבול אע״פ שלא היו ראויים, וזאת כדי שיישארו אנשים כדי לכונן עולם, כן בגאולה העתידה ינצלו גם חלק מאלה שאינם ראויים לשרוד, שכדי לכונן עולם יחיה אותם ה׳ ברחמים גדולים. ומצינו במדרש (ב״ר כט א) שנח ובניו לא היו ראויים להינצל: ׳אפילו נח שנשתייר מהן לא היה כדאי, אלא שמצא חן בעיני ה׳⁠ ⁠׳, אך לדעת רבינו בבראשית (ו ח) היה נח עצמו ראוי להינצל, אבל בניו ובני ביתו לא היו ראויים, ואף זכות נח לא היתה מספיקה להצילם לפי שלא לימד את דורו לדעת את ה׳, אך נח מצא חן שינצלו בניו ובני ביתו עמו.
    2. שהיה רשע, כמו שהתברר כאשר השתכר נח, כמבואר בבראשית (ט כב), ובפירוש רבינו שם. ובפירושו שם (ט יח) כתב: ׳וחם הוא אבי כנען - דומה בדרכיו לכנען המפורסם לרוע, באופן שהיה אב לכנען באמת גם בהִדַמוּת׳. וראה מש״כ עוד שם (פסוק יט).
    3. שלא אעניש אתכם יותר, ואף שאינכם ראויים. [בויקרא (כו יא) כתב רבינו: ׳ולא תגעל נפשי אתכם - לעולם, כאמרו (איכה ד כב) לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ, וכאמרו כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ׳. וכן בתהלים (קיח ד): ׳יאמרו נא יראי ה׳ - בגאולת המשיח, כי לעולם חסדו - בלי הפסק, כאמרו (ויקרא כו יא) ׳ולא תגעל נפשי אתכם׳, וכאמרו נשבעתי מקצוף עליך [וגו׳], וברית שלומי לא תמוט׳. ושם (קיח כח-כט): ׳הודו לה׳ – אתם, עַמו שהטיב לכם, כי לעולם חסדו – ׳חסדו׳ של עתה יהיה כן ׳לעולם׳, כאמרו כי מי נח זאת לי וגו׳׳. וראה עוד בתהלים (פא טז, קמה כא). וראה לעיל (כו ד, מה יז, נב א)].
    4. ולכן אוכל להציל גם את מי שאינו ראוי, כפי רצוני. וראה מש״כ לעיל (מג טו, מד ו) ומה שצויין שם שה׳ שופט את העולם כ׳מלך׳, שאינו חפץ ורוצה את הדין כמטרה בפני עצמה, אלא כדי להשיג בו מטרה כוללת. ולכן בידו לקיים ולהציל גם את החייבים בדין אם יש צורך לעולם בכך.
    כי מי נח – יש מחלוקת בספרים במלה הזאת ברוב הספרים הם שתי מלות ויש ספרים שהיא מלה אחת כמו כימי נדת דותה וכן תרגם יונתן כיומי נח. מרד״ק.
    ומגער בך – העי״ן נקרא בקמץ חטוף כ״כ רד״ק בפי׳ ובמכלול דף קפ״ט בענין קריאת השוא על שלשה דרכים וא׳ מהם כשיבא אחריו אחת מאותיות אחה״ע שקריאתו נוטה לקריאת אותה האות כתב וכן על הקמץ חטוף כמו ומגער בך קריאת הגימ״ל נוטה לקמץ חטוף מפני העי״ן ויש ספרים מדוייקים שהגימ״ל נקודה בקמץ חטף ע״כ. וזרות כזה וּטֳהָר ידים יוסיף אומץ (איוב יז).
    מעבור – לבל עבור וכן מקצוף כמו מהמטיר עליו מטר (ישעיהו ה׳:ו׳).
    ומגער – ענין צעקת נזיפה.
    כי מי נח וכו׳ – הקצף כך הוא לי כמו מי המבול שהיה בימי נח אשר נשבעתי שלא יהיה עוד מי המבול כן נשבעתי וכו׳.
    כי מי נח זאת לי – הענין הזה הוא אצלי כענין המבול שנשבעתי עליו שלא יעבור עוד על הארץ. ויונתן וסומכוס ותיאודוציאון והמתרגם הסורי והיירונימוס ורבנו סעדיה תרגמו כימי מלה אחת, ורד״ק אמר שהספרים מתחלפים בזה, ואף על פי כן נוסח שלנו עקר, כי אחר כך פירש מה שסתם בתחלה, ואמר מעבור מי נח, וכן מתורגם בתרגום שבעים זקנים, וכן תרגמו רוזנמילר וגיזניוס.
    כי מי נח זאת לי – אומר כמו שנשבעתי בימי נח שלא אביא מבול לעולם, כי חסתי על העולם כולו שלא תאבד, כן את חשובה בעיני ככלל העולם, והאפשריות שאקצוף עליך הוא קשה בעיני כאילו הבאתי מבול מים לשחת כל בשר, ואחר שנשבעתי מעבור מי נח עוד, כן נשבעתי שתי שבועות
    א. מקצף עליך על ידי עונך (וזה מגביל נגד אשת נעורים כי תמאס)
    ב. ומגער בך להגלותך (וזה מגביל עם אשה עזובה ועצובת רוח).
    כִּי כמו1 מֵי המבול אשר היו בימי2 נֹחַ שֶׁזֹאת שבועה3 לִי – בידי4 שלא תתבטל5, היא השבועה6 אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי7 מֵעֲבֹר – שלא יעברו8 מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ ולא יהיה עוד מבול9, כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי אחרי צאתך מהגלות10 מִקְּצֹף – שלא לקצוף11 עָלַיִךְ על עוונך12, וּמִגְּעָר – ולא לגעור13 בָּךְ להגלותך14:
    1. מצודת דוד.
    2. מצודת דוד.
    3. רש״י.
    4. רש״י. רד״ק מבאר זאת הגלות והשביה היא לי כמו מי נח, שכמו שהם לא יהיו עוד כן לא יהיה לך גלות עוד. ואבן עזרא מבאר זאת הגזירה שגזרתי והנחמה שאמרתי.
    5. רד״ק.
    6. רש״י.
    7. והשבועה נלמדת מכפילות הלשון, שאמר שני פעמים (בראשית ט, יא) ״וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ״, ואמרו חז״ל (שבועות לו.) כי לאו לאו שבועה היא (רד״ק). ורש״י בפרשת נח (בראשית ח, כא) כתב, שהשבועה היא מכפילות הפסוק (שם) ״לֹא אֹסִף״.
    8. מצודת ציון.
    9. מצודת דוד.
    10. רד״ק.
    11. מצודת ציון.
    12. מלבי״ם.
    13. מצודת ציון.
    14. דהיינו כמו שנשבעתי בימי נח שלא אביא עוד מבול לעולם כי חסתי על העולם כולו שלא יאבד, כן את חשובה בעיני ככלל העולם, והאפשרות שאקצוף עליך הוא קשה בעיני כאילו הבאתי מבול מים לשחת כל בשר (מלבי״ם).
    מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (י) כִּ֤י הֶהָרִים֙ יָמ֔וּשׁוּ וְהַגְּבָע֖וֹת תְּמוּטֶ֑ינָה וְחַסְדִּ֞י מֵאִתֵּ֣ךְ לֹא⁠־יָמ֗וּשׁ וּבְרִ֤ית שְׁלוֹמִי֙ לֹ֣א תָמ֔וּט אָמַ֥ר מְרַחֲמֵ֖ךְ יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
    For the mountains may depart, and the hills be removed, but My kindness shall not depart from you, and My covenant of peace shall not be removed", says Hashem that has compassion on you.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    אֲרֵי טוּרַיָא יֶעְדוּן וְרָמָתָא יִתְפַּרְקוּן וְטוּבִי מִנִיךְ יְרוּשְׁלֵם לָא יֶעְדֵי וּקְיַם שְׁלָמִי לָא יִתְרְחַק אֲמַר דְעָתִיד לְרַחֲמָא עֲלָךְ יְיָ.
    כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה – רבי יהודה בר חנן בשם רבי ברכיה אם ראית זכות אבות שמטה וזכות אמהות שנתמוטטה לך הדבק בגמילות חסדים, הה״ד כי ההרים ימושו אלו האבות, והגבעות תמוטינה אלו האמהות, וחסדי מאתך לא ימוש אמר רבי אחאי לעולם זכות אבות קיימת ולעולם מזכירין וכה״א כי אל רחום י״י אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך וגו׳ (כתוב ברמז רצ״ה).
    חתי אן אלג׳באל תזול ואליפאע תמיל ופצ׳לי לא יזול ענך ועהד סלאמי לא ימיל קאל ראחמך אללה.
    כי ההרים ימושו – אף אם תכלה ותתום זכות אבות ואמהות, חסדי מאתך לא ימוש.
    For the mountains shall depart Even if the merit of the Patriarchs and the Matriarchs is depleted, My kindness shall not depart from you.
    כי וגו׳ – הטעם יתכן שימושו ההרים רק חסדי מאתך לא תמוש וברית שלומי ביני ובינך, והטעם כבעל עם אשתו ביניהם ברית שלום.
    תמוטינה – כמו תשובינה (יחזקאל ט״ז:נ״ה), כי לשון נקבות בפעלים השניים הנראים יבואו על שני משקלים.
    The mountains shall depart, etc. It is possible that the mountains should depart, but my kindness cannot depart from thee. The covenant of my peace, etc.⁠1 A figure taken from the mutual promise between husband and wife, who live together in peace and happiness.
    תמוטינה Shall be removed. It is the same form as תשובֶינׇה (Ez. 16:55); the plural feminine of the verb ע"ו has two forms.⁠2
    1. Ibn Ezra seems to have read שלמך thy peace, instead of שלמי my peace.
    2. נׇה with preceding Sheva, and נׇה with preceding Segol (–ֶי); e.g., תׇּשֹׁבְנׇה and תְּשׁוּבֶינׇה
    כי ההרים ימשו – אף אם ההרים.
    כי ההרים ימושו – ההרים והגבעות הם הדברים הקיימים אשר בארץ, ואעפ״י כן פעמים ימושו ותמוטנה ברעש הארץ, אבל חסדי ובריתי אתך הוא יותר קיים, שלא ימוש לעולם.
    ויש לפרש ההרים והגבעות – משל על מלכי האומות.
    וחזר שבועתו אליהם שלא יבאו עוד בגלות באומרו כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה רוצה לומר אלו ההרים החזקים והקשים בטבעם כבר יפול בהם אפשרות ההפסד עם כל קשיים אבל חסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט שא״א שלא תתקיים, ובבראשית רבה כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה (ישעיה נד, י) ר׳ יהודה בר חנן בשם רבי ברכיה אם ראית זכות אבות שמטה וזכות אבות שנתמטטה לך הדבק בגמילות חסדים הלא הוא דכתיב כי ההרים ימושו אלו האבות והגבעות תמוטינה אלו האמהות וחסדי מאתך לא ימוש. ע״כ. ואפשר לפרש כפי דרכם שאחרי הגאולה לא יצטרכו לזכות האבות והאמהות כי אם מפאת עצמם יזכו לדבקות האלהי ולשמירת השגחתו וזהו אומרו וחסדי מאתך לא ימוש רוצה לומר מאתך מלבד זכות האבות.
    [כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה]. הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת, האומות ומלכיהם1 יָמוּשׁוּ ותְּמוּטֶנָה, כענין ׳וארבע חיון וגו׳ (דניאל ז ג)2: [וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט]⁠3:
    1. ׳הר׳ הוא מלך (ראה פירוש רבינו לתהלים יא א, מו ג, צז ה, צח ח, קכא א, קמד ה), ו׳גבעות׳ הם העמים.
    2. ארבעת החיות של חלום נבוכדנצר, הרומזים לארבעת המלכויות שכולם בטלות לעתיד, כפי שמבואר בדניאל (פרק ז), ורבינו ציין ללשון הכתוב בתחילת המחזה, ובסוף שם (יא-יב) כתוב: ׳חזה הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא, ושאר חיותא העדיו שלטנהון וארכה בחיין יהיבת להון עד זמן ועדן׳, ופירושו: ׳רואה הייתי עד שנהרגה החיה [הרביעית, היא מלכות אדום] ואבדה גופתה וניתנה לשריפת אש, ושאר החיות [שלושת המלכויות מלבד אדום] הסירו מלכותם, ואורך בחיים ניתן להם עד זמן מועד׳.
    3. בויקרא (כו ט) כתב רבינו: ׳ופניתי אליכם אחר אבדן האומות, כאמרו (ירמיהו מו כח) כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם וגו׳ וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה, והקימותי את בריתי - אותו הברית שאמרתי (בראשית יז ז) לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, אתכם - אקימהו עמכם בזכותכם, לא שאזכור לכם ברית אבות בלבד, כאמרו (יחזקאל לז כו) וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם [שם מדבר בהבטחת העתיד לבוא שישבו בארץ לעולם ׳ודוד עבדי נשיא להם לעולם׳], וכאמרו וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט׳. וכן פירש כאן רש״י ׳כי ההרים ימושו׳ שהכוונה לזכות אבות, שגם אם כלה זכות אבות, מ״מ בריתי לא תמוט מאתכם. וביאור כוונת רבינו, כי ׳ברית שלומי׳ הנזכרת כאן ו׳ברית שלום׳ שהזכיר יחזקאל היא ברית הנצחיות, וכמו שפירש רבינו בבמדבר (כה יב) ׳בריתי שלום׳ שניתן לפינחס: ׳את בריתי שלום - ממלאך המוות, כענין עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו (איוב כה ב), כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסיבת התנגדות ההפכים׳. וברית זו היא אותה ההבטחה שהבטיח ה׳ לאברהם (בראשית יז ז) ׳להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך׳, שזרעו יזכו למעלה זו, וכפירוש רבינו שם שתהיה השגחת ה׳ עליהם ללא אמצעי, ובכך יהפכו זרעו להיות נצחיים, וכן פירש רבינו בדברים (ז יב), ע״ש. ואז יתקיים מה שאמר ה׳ במתן תורה (שמות יט ו) ׳ואתם תהיו לי וגו׳ וגוי קדוש׳, וכפי שפירש שם שיהיו נצחיים. וכ״כ בתהלים (פ יט): ׳ולא נסוג ממך - כאמרו וברית שלומי לא תמוט, תחיינו - בתלמוד תורתך, כאמרו (דברים לב מז) ׳כי הוא חייכם׳, ובשמך נקרא - להודיעו לכל באי העולם, כאמרו ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים׳, וכאמרו (להלן סא ו) ׳ואתם כהני ה׳ תקראו׳⁠ ⁠׳.
    מאתך – זה לבד נמצא בצירי התי״ו בכל המקרא מכלול ד׳ ר״ס וכל האחרים בקמץ והם חמשה ע״פ המסורה וסימנם במלכים א׳ סי׳ ב׳.
    ימושו – ענין הסרה כמו לא ימיש עמוד הענן (שמות י״ג:כ״ב).
    תמוטינה – מלשון נטיה.
    כי ההרים ימושו – לפעמים יקרה אשר ההרים עם רוב חזקם יסורו ויעתקו ממקומם על ידי רעש וכן הגבעות יונטו לנפול בארץ.
    וחסדי – אבל חסדי הוא דבר המתקיים ולא יסור מאתך והבטחת ברית שלומי וכו׳ וכפל הדבר במ״ש.
    כי ההרים ימושו – דרך מליצה, כלומר יותר יתכן שיהיה זה משיהיה זה.
    מרחמך – וכן רחמתיך, וברחמים שלמעלה, נראה לי לשון אהבה, כמו בארמית, וכמו ארחמך ה׳ חזקי (תהלים י״ח:ב׳).
    ההרים, והגבעות – הבדלם בארתי למע׳ (ב׳ ב׳).
    ימושו, תמוטינה – המש הוא בכונה לא ימיש עמוד הענן יומם, לא ימיש מתוך האהל. והמוט הוא ע״י רפיון והעדר חיזוק. ומטה ידו עמך, במוט רגלי. ממקומו לא ימיש (למע׳ מו ז׳), להכין פסל לא ימוט (מ׳ כ׳), ומש חצי ההר צפונה (זכריה יד ד׳), כהר ציון לא ימוט (תהלות קכה א׳). בהחסד העליון לא שייך התמוטטות כי הוא חזק בעצמו, רק שימוש מן התחתונים ויסור מהם. אבל בברית השלום לא שייך שימוש רק אם יתמוטט ויחלש ע״י בעלי הברית שלא יחזקו קשוריו.
    כי ההרים ימושו – מוסיף לאמר כי לא לבד שקשה עלי לכלות אותך כמו שקשה עלי לכלות כלל העולם, כי גם אם יצוייר שההרים ימושו ושאמחה כל היקום אשר על פני האדמה, ושאבטל שבועת המבול, מ״מ חסדי מאתך לא ימוש – (והנה ההרים הם הגדולים והגבעות הם הקטנות, והמש הוא המש בכונה והמתמוטט הוא ע״י חלישות כח, ואם ימושו ההרים בכונה אז הגבעות הקטנות שאצל ההרים תמוטינה ע״י חלישות כחם בשאין להם סמך מן ההרים ועפ״ז ממשיל חסדי ה׳ אל ההרים הגדולים וברית שלומו שכרת עם ישראל אל הגבעות הנסמכים על כח ההרים, כי כן ברית השלום הזה אינו נסמך על זכות ישראל רק על חסדי ה׳, ואם ימושו חסדי ה׳ תמוט ברית השלום מעצמו ע״י חולשתו כי הוא חלש מעצמו בלעדי חסדי ה׳, אבל אחר שחסד ה׳ לא תמוש מאתם, כי החסד הוא דבר תמידי אחר שאינו תלוי במעשה העם וצדקתם אינו משתנה ג״כ בהשתנות מעשיהם ובהכרח גם ברית שלומי הנסמך על חסדים האלה לא תמוט).
    וחזר על עניין שבועתו אליהם שלא ילכו עוד בגלות, באומרו1 כִּי לפעמים יקרה2 שֶׁהֶהָרִים למרות רוב חוזקם3 יָמוּשׁוּ – יסורו4 ויעתקו ממקומם על ידי רעש5, וְכן יקרה6 שֶׁהַגְּבָעוֹת7 תְּמוּטֶינָה – ינטו8 ליפול בארץ9, וְאולם10 חַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ לעולם11, וזאת אף אם תכלה ותתום זכות אבות ואמהות12, כי חסדי הוא דבר המתקיים13, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט14, אָמַר מְרַחֲמֵךְ יְהוָה:
    1. אברבנאל.
    2. מצודת דוד.
    3. מצודת דוד.
    4. מצודת ציון.
    5. מצודת דוד.
    6. מצודת דוד.
    7. רד״ק מבאר כי יש לפרש שההרים והגבעות הם משל על מלכי האומות. ואלשיך מבאר שהם משל על האבות והאמהות (וכן משמע מרש״י). ובמדרש, רבי יהודה בר חנן בשם רבי ברכיה, אם ראית זכות אבות שמטה וזכות אמהות שנתמוטטה לך, הידבק בגמילות חסדים, הדא הוא דכתיב ״כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ״ אלו האבות, ״וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה״ אלו האמהות, ״וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ״, אמר רבי אחאי לעולם זכות אבות קיימת ולעולם מזכירין, וכן הוא אומר (דברים ד, לא) ״כִּי אֵל רַחוּם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם״ (ילקוט שמעוני).
    8. מצודת ציון.
    9. מצודת דוד.
    10. מצודת דוד.
    11. רד״ק.
    12. רש״י.
    13. מצודת דוד.
    14. וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). מלבי״ם מבאר כי ההרים הם הגדולים והגבעות הם הקטנות, ״מש״ הוא בכוונה, ו״מתמוטט״ הוא ע״י חלישות כח, ואם ימושו ההרים בכוונה אז הגבעות הקטנות שאצל ההרים תמוטינה ע״י חלישות כוחם כי אין להם סמך מן ההרים, ועפי״ז ממשיל חסדי ה׳ להרים הגדולים וברית שלומו שכרת עם ישראל לגבעות הנסמכות על כח ההרים, כך ברית השלום הזה אינו נסמך על זכות ישראל אלא רק על חסדי ה׳, ואם ימושו חסדי ה׳ תמוט ברית השלום מעצמה ע״י חולשתו, אבל מאחר שחסד ה׳ לא ימוש מאתם, כי החסד הוא דבר תמידי ואינו תלוי במעשה העם וצדקתם ואינו משתנה גם בהשתנות מעשיהם, ובהכרח גם ברית שלומי הנסמך על חסדים האלה לא תמוט.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יא) עֲנִיָּ֥ה סֹעֲרָ֖ה לֹ֣א נֻחָ֑מָה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַרְבִּ֤יץ בַּפּוּךְ֙ אֲבָנַ֔יִךְ וִֽיסַדְתִּ֖יךְ בַּסַּפִּירִֽים׃
    "O you afflicted, tossed with tempest, and not comforted. Behold, I will set your stones in fair colors, and lay your foundations with sapphires.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    חֲשִׁיכְתָא מְקַבְּלָא עוּלְבַּן קַרְתָּא דְאָמְרִין עֲלָה עַמְמַיָא לָא תִתְנְחֵם הָא אֲנָא כָּבֵשׁ בִצְדִידָא אַבְנֵי רִצְפָּתִיךְ וַאֲשַׁכְלְלִינִיךְ בְּאַבְנִין טָבִין.

    רמז תעח

    עניה סערה לא נחמה – בני איש עד מה כבודי לכלמה, בני איש אלו עובדי אלילים למה הוא קורא אותם בני איש שהם באים מבני בניו של נח הדא הוא דכתיב נח איש צדיק. עד מה כבודי לכלימה שזה בית המקדש דכתיב ביה כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, אמר הקב״ה עד מתי אתם מכלימים בכבודו של בית המקדש מרקקין בו מטנפין בו מעבדין בו עורותיהם ומעמידין בו אלילים, תאהבון ריק מרדפין אחר דברים של ריקנות, אלהים עזבו שכחו אין השכינה חוזרת לו מעתה אלא תבקשו כזב סלה מה אתם סבורין על שסלקתי שכינה מתוכן לפי שעה שהיא לעולם, ודעו כי הפלה י״י חסיד לו כבר בשרני ע״י ישעיה הנביא ואמר עניה סערה לא נחמה וגו׳, עניה מן הצדיקים עניה מן התורה עניה ממצות ומעשים טובים, סוערה מערערתא שערערוה עובדי אלילים הדא הוא דכתיב זכור י״י לבני אדום וגו׳.
    לא נחמה – (כתוב ברמז ע״ז).
    הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך – כהדין כחלא כמה דאת אמר ותשם בפוך עיניה.
    ויסדתיך בספירים – סנפירינון. רבי יהודה ורבי פנחס, רבי יהודה אומר כל גזירה וגזירה שעתידה להנתן בירושלים תהא נאה כסנפירינון הזה. א״ר פנחס תאמר שהסנפירינון הזה רך הוא, מעשה באחד שירד לרומי למכור סנפירינון אמר לו הלוקח על מנת לבדוק אמר לו על מנת כן, מה עשה נטלו והניחו על הסדן והיה מכה עליו בפטיש נבקע הסדן ונחלק הפטיש והספיר לא חסר.
    יא צ׳עיפהֿ מנקולהֿ לם תעאזא האנא משקע חג׳ארתך באלאת׳מד ואוססך באלמהא
    מרביץ בפוך אבניך – מובנו היסודי רביצה ושכיבה,⁠1 ונאמר דרך השאלה על שיבוץ.
    1. השווה אלפסי וריב״ג באצול, בכ״י רואין, ערך ׳רבץ׳, וכן רד״ק על אתר.
    סוערה – שלבה סוער ברובי צרות.
    מרביץ בפוך – רוצף רצפתך באבני נופך.
    tempestuous one whose heart storms with many troubles.
    I will set with carbuncle I pave your floor with carbuncle stones.
    ענייה סוערה לא נוחמה – ענייה מצדיקים, ענייה מדברי תורה, ענייה ממצוות וממעשים טובים (פסיקתא דרב כהנא י״ח:ב׳). סוערה – מערערתא אומה שעירערו עליה אומות העולם. הדא הוא דכתיב: זכור י״י לבני אדום את יום ירושלם האומרים ערו ערו (תהלים קל״ז:ז׳). ר׳ אבא בר כהנא אמר: פכרון פכרון, כמה דתימא חומת בבל הרחבה ערער תתערער (ירמיהו נ״א:נ״ח). ר׳ לוי אמר: פנון פנון. על דעתיה דר׳ אבא בר כהנא דהוא אמר פכרון פכרון, עד יסודא מטון, עד היסוד בה (תהלים קל״ז:ז׳). על דעתיה דר׳ לוי דהוא אמר פנון פנון, עד יסודא נסון, עד היסוד בה (תהלים קל״ז:ז׳).
    לא נוחמה – דעתיה דר׳ לוי (פסיקתא דרב כהנא י״ח:ג׳): כל מקום שנאמרא אין לה – הוה לה, ותהי שרה עקרה אין לה ולד (בראשית י״א:ל׳), והוה לה – הניקה בנים שרה (בראשית כ״א:ז׳).
    הנה אנכי מרביץ בפוך אבנייך – כהדין כוחלא, כמה דתימא: ותשם בפוך עיניה (מלכים ב ט׳:ל׳). ושלשה דברים בכוחל: מגדל שער שבעפעפים מעביר בת המלך, ופוסק את הדמע.
    ויסדתיך בספירים – סמפירינון. ר׳ יודן ור׳ פנחס ר׳ יודן אמר (פסיקתא דרב כהנא י״ח:ד׳): כל גזירה וגזירה שעתידה להנתן בירושלם תהא נאה כסמפירינון הזה. אמר ר׳ פנחס: תאמר שהסמפירינון כך הוא, מעשה אחד שירד לרומי למכור סמפירינון. אמר לו הלוקח: על מנת לבדוק אותו. אמר לו: הן. מה עשה? נטלו והניחו על הסדן, והיה מכה עליו בפטיש. נבקע הסדן, ונחלק הפטיש, והסמפירינון לא חסר.
    (יא-יב) פוך – בושם, כמה דתימא: כי תקרעי בפוך עיניך (ירמיהו ד׳:ל׳).⁠ב
    אקדח – לשון גחלת, והתרגום מוכיח: ותרעך לאבני גמר.⁠ג
    א. בכ״י לוצקי 778 (בחילוף הסדר): ״כל מקום שנאמר דעתיה דר׳ לוי״.
    ב. כן בכ״י פריס 163, ובקיצור בכ״י מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר ביאור זה.
    ג. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר ביאור זה.
    עניה סוערה – כמו הולך וסוער (יונה א׳:י״א), או שהיא עומדת בסערה, זאת ירושלם.
    בפוך – אבן יקרה שחורה, ויש אומרים שכמוהו נפך ספיר (שמות כ״ח:י״ח).
    אבניך – שיבנו בהם.
    בספירים – אבנים יקרות אדומות, כאשר פירשתי במגילת איכה (ראב״ע איכה ד׳:ז׳).
    סוערה Tempestuous; comp. סוער (Jon. 1:11); or Tossed with tempest. Jerusalem is meant.⁠1
    פוך A precious stone of black colour. Some think that it is the same as נפך, an emerald (Ex. 28:18).
    Thy stones, which will be required for the building.
    ספירים Sapphires. Precious stones of red colour, as I have explained2 (Lam. 4:7)
    1. The Hebrew text has the words והיא זאת ירושלים; either והיא or זאת is superfluous, or בת is to be read instead of זאת.
    2. Saadiah is of opinion that ספיר signifies a stone of white colour, because of the expression לבנת הספיר, the white colour of the sapphire (Ex. 24:10). Ibn Ezra, however, explains the latter phrase, the pavement of a sapphire stone, and infers, by means of the rule of parallelism, that ספיר has the same colour as פנינים, of which the verb אדמו they are red is used (Lam. 4:7).
    סוערה – לגלות מאהל לאהל וממשכן למשכן.
    לא נחמה – נחמה קיימת שלא תסתערי עוד, אלא אחר שמתנחמת מרעה זו חוזרת ומסתערת באחרת.
    הנה אנכי – מנחם אותך עתה באחרונה נחמה קיימת לעולם.
    הנה אנכי מרביץ בפוך – ומיישב אבני בניינך שלא תסתערי עוד לגלות ולנוד באהלים ומשכנות.
    בפוך – ענין סיד הוא ונאה וחזק הוא. כמו ותקרעי בפוך עיניך. וכלפי שתפס למעלה לשון אהל ומשכן שהוא יישוב עראי וטלטול וצער בתחלת קבוץ בניה אומר לנחמה אחרי כך בבניין עולם שלא תצטער ותיטלטל עוד.
    עניה סערה – סוערת בסערת הגלות.
    לא נחמה – פי׳: עד עתה לא נחמה.
    ויונתן תרגם: חשיכתא מקבלא עולבן קרתא וגומר.
    מרביץ – מושיב או משכיב, כלומר שיהיו אבני היסוד אבני פוך שהם כעין חול, והם מרגליות, ועליהם ארביץ אבני הקיר, וכן: ויסדתיך בספירים, וזה אומר לירושלם.
    ויונתן תרגם: הא אנא כביש וגומר.
    ספיר – פירש הגאון רב סעדיה שהוא אבן לבנה.
    והחכם ר׳ אברהם כתב שהיא אדומה.
    ויונתן תרגם: באבני טבן, כמו שתרגם אנקלוס: לבנת הספיר (שמות כ״ד:י׳) – כעובד אבן טבא.
    סערה – מטעם וסער מתחולל (ירמיהו כ״ג:י״ט).
    עניה סוערה וכו׳ עד הוי כל צמא לכו למים: הכתובים האלה אפשר לפרשם באחד מב׳ פנים. הא׳, שהמה קשורים למעלה רוצה לומר אחרי שהדבר כן שנשבעתי מקצף עליך ומגער בך עוד כל ימי הארץ את עניה סוערה בצרות וצער הגלות ושבגלות לא נוחמה דעי נא וראי שתהיה מעלתך אחר גאולתך כל כך שאפילו אבניך יהיו מיושבות על נופך שיהיה לך במקום סיד וכן אשים יסודך ספירים.
    (יא-יב) [עֲנִיָּה] סֹעֲרָה. כספינה המטרפת בים1 ביד מבקשים לכלות בכל יום בממון ובביטול תורה ומצוות2: לֹא נֻחָמָה. ׳אין אומר השב׳ (לעיל מב כב)3: הִנֵּה [אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים], בהיפך זה4 פּוּךְ וסַּפִּירִים כו׳, אבני הבנינים יהיו בעושר מופלג5:
    1. ע״פ לשון המשנה (משנה תענית ג׳:ז׳). ולכן נקראת ׳סוערה׳, כאילו נמצאת בתוך סערה בלב הים.
    2. ישראל בין האומות נמשלו לאוניה הנתונה בלב הסערה, שהגלים מבקשים להטביע אותה, כן הגויים מבקשים לכלות את ממונם של ישראל ולבטלם מלימוד התורה וקיום המצוות. וראה בזכריה (ז יד) שפירש רבינו ׳ואסערם׳ על הגלות. [והנה, במאבק יעקב עם שרו של עשו שנגע בכך יריכו, פירש רבינו שפגע ׳בממון שהוא היקום אשר ברגליהם׳, והוא ע״פ לשה״כ בדברים (יא ו) בעדת קורח ׳ותבלעם ואת בתיהם ואת אהליהם ואת כל היקום אשר ברגליהם׳. ובפסחים (קיט.) דרש רבי אלעזר ׳זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו׳. בזוהר הקודש (ח״א קעא.) ביאר על דרך זה ששרו של עשו עושה כן כדי לפגוע ב׳קול יעקב׳, שבלי תמכין דאורייתא התורה נחלשת. הרי שמלכות אדום רוצים לכלותנו ע״י גזירות בממון, שבזה יגרמו לביטול תורה ומצוות]. ובפירושו לתהלים (י א-ג) גם כתב רבינו שכל מגמתם של אדום היא לבטל את ישראל מתורה ומצוות, וכ״כ בשיעורים לתהלים (יג א-ג): ׳שכל מגמת פניהם לא היתה כי אם להסיר ישראל מתחת כנפי השכינה בגזירות קשות שלא יתעסקו בתורה ושלא יקיימו המצוות, כמבואר בתלמוד שלנו׳. וראה בבבא בתרא (ס.): ׳מיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצוות׳.
    3. בהיות ישראל בגלות, אין מי שיאמר לאויב שישיב את הביזה שלקח מהם (ע״פ רד״ק שם), שבכך היו ישראל מתנחמים על מה שהצרו להם.
    4. כלומר, לעומת שלושת הדברים שגלות אדום מבקשים לכלות מישראל, ממון ותורה ומצוות, יהיה לעתיד להיפך.
    5. לעומת זאת שבגלות הגויים מבקשים לכלות את ממון ישראל.
    מרביץ – מלשון רביצה והשכבת האבן.
    בפוך – הוא הכחול והוא דק כעין החול ובו הנשים צובעות עיניהם כמו ותשם בפוך עיניה (מלכים ב ט׳:ל׳).
    בספירים – שם אבן יקר.
    עניה סוערה – על ירושלים יאמר שהיא כעניה מרעדת כמרוח סערה ואין מי לנחמה.
    מרביץ בפוך אבניך – אבני הרצפה ארביץ ואשכוב בפוך כי ישפך מתחת רצפת האבנים במקום החול כי כן הדרך לשפוך חול תחת אבני הרצפה להשכיב בהם האבנים.
    ויסדתיך – אשים היסודות באבני ספיר.
    סערה – מלשון כי הים הולך וסוער עליהם (יונה א׳:י״ג), מטורפת כמו על ידי רוח סערה.
    לא נחמה – שלא נחמה, שלא היה לה מנחם, והוא לשון עבר, ורוזנמילר וגיזניוס עשוהו בינוני פֻעַל, כמו לֻקַח, במקום מְנֻחָמָה, ולא ראו שהיה לו להיות בטעם מלרע.
    מרביץ בפוך אבניך – נראה שהפוך הוא האבן היקרה הנקראת lapislazzoli, והיא הנזכרת בדברי הימים א כ״ט:ב׳ אבני פוך ורקמה, ועושים ממנה טיפול (incrustatio) שמדבקים על האבנים לנוי, וזה טעם הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך. ועושים ממנה גם כן צבע שצובעים בו תכלת, וזה טעם ותשם בפוך עיניה (מלכים ב ט׳:ל׳) כי תקרעי בפוך עיניך (ירמיהו ד׳:ל׳), שהיו הנשים צובעות עיניהן בצבע הנעשה מאבן הפוך. וכן קרן הפוך (איוב מ״ב:י״ד), שהיו עיניה יפות בלא צביעה (כענין דלא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן, כתובות י״ז.) כאלו היא עצמה היתה כלי של פוך: כך למדתי מפי החכם הרופא ר׳ יהודה חיים שלום ע״ה. ולשון מרביץ ענין שטיחה ורקוע, ומליצת מרביץ בפוך אבניך שיעורה מרביץ פוך על אבניך, וכן כי תקרעי בפוך עיניך נראה לי לשון רקוע (בהפוך אותיות), ושיעורו כי תרקעי פוך על עיניך. וגוסיציוס ורוזנמילר וגיזניוס פירשו פוך fucus שהנשים מייפות פניהן בו, ופירשו מרביץ בפוך אבניך שהפוך ישמש במקום סיד לדבק אבני ירושלם, וקרובה לזה דעת דון יצחק {אברבנאל}, אלא שלדעתו הפוך הוא אבן יקרה והוא ״הנֺפֶךְ״ (וזה אפשר), והוא יהיה להם במקום סיד, וזה רחוק. ובפסוק אבני פוך ורקמה גיזניוס אומר שאולי הכוונה אבנים יקרות שמכסין בהן הכתלים לנוי, כדרך שהאשה מכסה פניה בפוך.
    עניה – אחר שנבא על העקרה שירבו בניה, שזה משל על קיבוץ הגולה, מצייר כי בעת ההיא עדן לא תהיה ציון בנויה על תילה, והעניה הזאת שהיא ציון עדן תסער בחמת רוחה על שהיא עדן לא נוחמה (וכן המליץ למעלה (מ״ט) הנה אלה מרחוק יבואו ותאמר ציון עזבני ה׳, שממליץ ג״כ כי בעת קבוצת הנדחים עוד תשב ציון חרבה כמו שפרשתי שם) אומר העקרה כבר מלאה רנה כי רבים בני שוממה, אבל העניה עדן סוערה כי היא עדן לא נחמה (הארץ נתמלאה מבני הגולה וציון עדן לא בנויה), משיב לה ה׳,
    הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך – האבנים שעליהם ירבץ היסוד יהיה אבן נופך והיסוד בעצמו יהיה מן אבן ספיר.
    ואחר שניבא על העקרה שירבו בניה1, מצייר הנביא כי בעת ההיא עדיין לא תהיה ציון בנויה על תילה2, ולכך אומר הקב״ה לירושלים3, עֲנִיָּה סֹעֲרָה4 לֹא נֻחָמָה שאין מי שינחמה5, הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ – מרצף6 בַּפּוּךְ7 אֲבָנַיִךְ – אבני רצפתך8, וִיסַדְתִּיךְ – ואת יסודותייך אשים9 בַּסַּפִּירִים – באבני ספיר10:
    1. שזה משל על קיבוץ הגולה (מלבי״ם).
    2. מלבי״ם.
    3. מצודת דוד.
    4. שהיא כעניה רועדת מרוח סערה (מצודת דוד). רש״י מבאר שליבה סוער ברוב צרות. אבן עזרא מבאר שהיא עומדת בסערה. רד״ק מבאר שהיא סוערה בסערת הגלות. ובמדרש, עניה סערה לא נחמה וגו׳, עניה מן הצדיקים עניה מן התורה עניה ממצוות ומעשים טובים, סוערה מערערתא שערערוה עובדי אלילים, הדא הוא דכתיב (תהלים קלז, ז) ״זְכֹר ה׳ לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ״ (ילקוט שמעוני).
    5. מצודת דוד. ומלבי״ם מבאר שבעת קיבוץ הנדחים עדיין תשב ציון חרבה, ואמר כי העקרה כבר מלאה רינה כי רבים בני שוממה, כלומר הארץ נתמלאה מבני הגולה, אבל ה״עֲנִיָּה סֹעֲרָה״ כי היא עדיין ״לֹא נֻחָמָה״ דהיינו ציון עדיין לא בנויה.
    6. רש״י, רד״ק ומצודת ציון ביארו משכיב אבנייך.
    7. הוא הכחול שבו הנשים צובעות את עיניהם (מצודת ציון). רש״י מבאר שהם אבני נופך. שהיא האבן ״נֹפֶךְ״ המוזכרת באבני החושן (שמות כח, יח, אבן עזרא), לדעת אבן עזרא היא אבן יקרה שחורה. ורד״ק מבאר שהן מרגליות.
    8. רש״י, מצודת דוד. כלומר ישפך הפוך מתחת רצפת האבנים במקום החול, כי הדרך לשפוך חול תחת אבני הרצפה להשכיב בהם האבנים (מצודת דוד). רד״ק מבאר שיהיו אבני היסוד אבני פוך שהם כעין חול, והם מרגליות, ועליהם ארביץ אבני הקיר. מלבי״ם מבאר כי אחר שניבא על העקרה שירבו בניה שזה משל על קיבוץ הגולה, מצייר כי בעת ההיא עדיין לא תהיה ציון בנויה על תילה, והעניה הזאת שהיא ציון עדיין תסער בחמת רוחה על שהיא עדיין לא נוחמה, ומשיב לה ה׳ הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך, האבנים שעליהם ירבץ היסוד יהיה אבן נופך והיסוד בעצמו יהיה מאבן ספיר.
    9. מצודת דוד.
    10. מצודת דוד. הם אבנים יקרות (מצודת ציון). אבן עזרא מפרש שהם אבנים יקרות אדומות. ורבינו סעדיה גאון (הובא ברד״ק) פירש שהיא אבן לבנה. ויונתן תרגם אבנים טובות. ובמדרש, ״ויסדתיך בספירים״ סנפירינון, א״ר פנחס תאמר שהסנפירינון הזה רך הוא? מעשה באחד שירד לרומי למכור סנפירינון, אמר לו הלוקח על מנת לבדוק, אמר לו על מנת כן, מה עשה? נטלו והניחו על הסדן והיה מכה עליו בפטיש, נבקע הסדן ונחלק הפטיש והספיר לא חסר.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יב) וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכׇל⁠־גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי⁠־חֵֽפֶץ׃
    And I will make your pinnacles of rubies, and your gates of carbuncles, and all your border of precious stones.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    וֶאֱשַׁוֵי בְמַרְגְלִין אָעָךְ וְתַרְעַיִךְ לְאַבְנֵי גְמַר וְכָל תְּחוּמִיךְ לְאַבְנֵי צְרוֹךְ.
    ושמתי כדכד – רבי אבא בר כהנא אמר כדין וכדין, רבי לוי אמר כדכדיינון, רבי יהושע בן לוי אמר כדכודי. רבי יהושע בן לוי קם על אליהו ז״ל. א״ל לית מרי מחמי לי הדין כדכודי. א״ל אין והראה לו ע״י נס. מעשה בספינה שהיתה מפרשת בים הגדול והיתה כולה נכרים, והיה בה תינוק יהודי אחד ובא עליה סער גדול בים, אתגלי אליהו ז״ל על ההוא ינוקא, א״ל זיל בשליחותי לגבי רבי יהושע בן לוי ומחמי ליה אינון כדכודי ואנא משזיב להדא אלפא בזכותך, א״ל רבי יהושע גדול הדור הוא לית הוא מהימן יתי, א״ל ענוון סגיא הוא ומהימני יתך, וכד תחמי יתיה לא תחמי ליה קדם בר נש אלא דבריה למערתא רחיקא מן לוד תלתא מילין ותחמי ליה יתהון תמן, מיד נעשה נס ויצא משם בשלום, אזל ההוא ינוקא לגבי רבי יהושע בן לוי ואשכחיה יתיב במתיבתא רבא דלוד, א״ל מרי מילתא אית לי למימר לך, קם ליה רבי יהושע בן לוי, איתא חמון ענותנותיה דרבי יהושע בן לוי דאזיל בתריה מהלך תלתא מילין ולא א״ל מה את בעי, וכיון דמטון למערתא א״ל מרי אילין אינון אבני כדכודי, וכד חמי יתהון ליה הבהיקה כל לוד מאורו והשליכן לארץ ונגנזו.
    שמשותיך – שורותיך.
    ושעריך לאבני אקדח – רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק עתיד הקב״ה לעשות שער המזרח של בית המקדש הוא ושני פשפשין אבן אחת של מרגליות, ר׳ יוחנן הוה יתיב ודריש גבי כנישתא בצפורי עתיד הקב״ה לעשות שער המזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשין אבן אחת של מרגלית, הוה תמן חד אפיקורוס אמר אפילו כהדא ביעתא דשפנינא לית אנן משכחין והדין יתיב ואמר הכדין. עם כשהוא מפרש בים הגדול שקעה ספינתו בים וירד לעמקי תהום וראה מלאכי השרת מסתתין בו בגלפים בו מסרגין בו אמר להם מהו זה, אמרו לו זה שער המזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשין אבן אחת של מרגלית, א״ל סבא סבא כל מה דאת יכיל למגלג גלוג למשבחא שבח דאלולא חמון עיני לא הוינא מהימנא, א״ל ואילו לא חמון עינך לא הויתא מהימנא למילי דאורתיא תלא עינוי ואסתכל ביה מיד נעשה גל של עצמות. מעשה בחסיד אחד דהוה מטייל בששוניתא דימא דחיפא והרהר בלבו ואמר תאמר שהקב״ה עתיד לעשות שער המזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשיו אבן אחת של מרגליות, מיד יצתה בת קול ואמרה אלולא שאתה חסיד גמור כבר היתה מדת הדין פוגעת באותו האיש, העולם כלו בראתי בששה ימים דכתיב כי ששת ימים עשה י״י את השמים ואת הארץ ושער המזרח של בית המקדש אי אפשר לעשות הוא ושני פשפשים אבן אחת של מרגליות, מיד בקש רחמים על עצמו ואמר רבון העולמים אע״פ שבלבי הרהרתי בשפתי לא דברתי, מיד נעשה לו נס ונבקע הים לו וראה מלאכי השרת מסתתין בו מגלפין בו מסרגין בו, ואמר להם מה הוא זה, אמרו לו זה שער המזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשין אבן אחת של מרגלית.
    ושמתי כדכד שמשותיך – א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן פליגי בה תרין מלאכי ברקיעא ומאן אינון מיכאל וגבריאל, ואמרי לה תרין אמוראי במערבא ומאן אינון יהודה וחזקיה בני ר׳ חייא, חד אמר של שוהם, וחד אמר של ישפה, אמר להם הקב״ה יהון כדין וכדין.
    מאי ושעריך לאבני אקדח – כי הא דר׳ יוחנן הוה יתיב וקא דריש עתיד הקב״ה להביא אבנים טובות ומרגליות של שלשים על שלשים וחוקק בהן עשר ברום עשרים ומעמידם בשערי ירושלים, לגלג עליו אותו תלמיד וכו׳ עד ועשאו גל של עצמות. מיתיבי ואולך אתכם קוממיות, ר״מ אומר מאתים אמה כשתי קומות של אדם הראשון, ר׳ יהודה אומר מאה אמה כתבנית היכל וכותליו שנאמר אשר בנינו כנטיעים מגדלים בנעוריהם בנותינו כזיויות מחוטבות תבנית היכל, הנך לכוי דבי זיקי.
    וכל גבולך לאבני חפץ – אמר רבי בנימין לוי עתידין תחומי ירושלים להיות מלאים אבנים טובות ומרגליות וכל ישראל באים ונוטלים חפציהם מהם, לפי שישראל בעולם הזה מתחמים באבנים ובצרורות, אבל לעתיד לבא מתחמין באבנים טובות ובמרגליות, לפי שבעולם הזה אדם חייב לחברו הוא אומר לו לך נדון אצל הדיין פעמים שהוא עושה שלום ביניהם פעמים שאינו עושה שלום ביניהם, לית תרתין אפין נפקי מרציין, אבל לעתיד לבא אדם חייב לחברו והוא אומר לו לך נדון אצל המשיח בירושלים, וכיון שמגיעים אצל תחומי ירושלים הם מוצאים אותם מלאים אבנים טובות ומרגליות והוא נסיב תרתין מנהון, וא״ל יתר מאלין אני חייב לך והוא אומר לו אף לא כדין יהא שרי לך יהא שביק לך, הה״ד השם גבולך שלום.
    ואציר כואך מן כרכנד ואבואבך מן חג׳ארהֿ ג׳והר וסאיר תכ׳ומך מן חג׳ארהֿ מראדהֿ.
    ושמתי כדכד שמשותיך – חלונותיך אשר דרכם נכנס השמש,⁠1 ובדרך השאלה זו קראו הראשונים לחלון – ׳מאור׳ (אהלות פי״ג מ״א), אמרו: ״העושה מאור בתחלה״.
    ושעריך לאבני אקדח – תכונה קובעת2 מלשון ״קדחי אש״ (ישעיהו נ׳:י״א) בגלל בהירותן ונצנוצן, ובכך הן דומות לאש נוצצת; והאל״ף ב׳אקדח׳ נוספת.⁠3
    1. דברים אלה (כולל הציטוט מהמשנה) לקוחים מריב״ג באצול ערך ׳שמש׳, והשווה אלפסי ערך ׳שמש׳, ראב״ע ורד״ק על אתר, ובדומה לזה תרגם רס״ג על אתר.
    2. כלומר: האבנים מסוג זה נקראות בשם ׳אקדח׳, על שם תכונתן הבולטת, היינו הבהירות והנצנוץ. דברים דומים אומר ריב״ג באללמע עמ׳ 131 (רקמה עמ׳ קנד) ובאצול ערך ׳קדח׳. ביאור דומה מצוי אצל אלפסי ערך ׳אקדח׳, ראב״ע ורד״ק על אתר.
    3. השווה ריב״ג באללמע עמ׳ 62 ו-131 (רקמה עמ׳ עח וקנד) וראב״ע על אתר.
    כדכד – מין אבן טובה.
    שמשותייך – יונתן תרגם: אעך. מנחם חברו עם ישמשוניה (דניאל ז׳:י׳).
    ומדרש תלים פותר: שמשותיך ושמש ומגן (תהלים פ״ד:י״ב) – שיני החומה.
    ויש פותרים: לשון שמש, חלונות שחמה זורחת בהן, ועושין כנגדן מחיצה במיני זכוכית צבעים לנוי.
    לאבני אקדח – יונתן תרגם: לאבני גמר, גומרין תרגום גחלים, פתר אקדח – לשון קדחי אש (ישעיהו נ׳:י״א), והןא מין אבנים טובות בוערות כלפידים, והוא קרבונקלא לשון גחלת.
    ויש פותרין: לשון מקדח אבנים גדולות, שכל חלל הפתח קדוח בתוכן, והמזוזות והמפתן והסף כולם מתוך האבן הם.
    לאבני חפץ – לאבני צרוך.
    א. כן בכ״י לייפציג 1, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34. בכ״י לוצקי 778: ״והין״. בכ״י אוקספורד 165, וטיקן 94: ״והם״.
    jasper Heb. כַּדְכֹד, a kind of precious stone.
    your windows Jonathan renders: your woodwork, and Menahem associated it with: "ministered to Him (יְשַׁמְּשׁוּנֵהּ)" (Dan. 7:10). (Menahem, apparently renders: your utensils, i.e., the vessels that serve you.) And some interpret it as an expression of a sun (שֶׁמֶשׁ), windows through which the sun shines, and they make opposite it a barrier of kinds of colored glass for beauty, and Midrash Tehillim interprets שִׁמְשׁוֹתַיִךְ as well as שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן (Tehillim 84:12) as "the pinnacles of the wall.⁠"
    of carbuncle stones Heb. אֶקְדָּח. Jonathan renders: of gomer stones. Gumrin is the Aramaic translation of גֶּחָלִים, coals. He interprets אֶקְדָּח as an expression similar to "who kindle (קֹדְחֵי) fire" (supra 50:11), and they are a type of stones that burn like torches and that is the carbuncle (karbokle in Old French), an expression of a coal. Others interpret it as an expression of a drill, i.e., huge stones of which the entire opening of the doorway is drilled, and the doorposts, the threshold, and the lintel are all hewn from the stone.
    of precious stones Desirable stones [from Jonathan].
    ושמתי כדכד שמשותייך – ר׳ אבא בר כהנא אמר (פסיקתא דרב כהנא י״ח:ה׳): כדין וכדין. ר׳ יהושע בן לוי אמר: כדכדיא. ר׳ יהושע בן לוי קם עם אליהו זכור לטוב. אמר ליה: לית את מחמי לי הלין כדכדיא. אמר ליה: אין. הראה לו על ידי נס. מעשה בספינה אחת שהיתה מפרשת בים והיתה כולה גוים, והיה בה תינוק אחד יהודי, ובא עליה סער גדול. איתגלי אליהו על ההוא ינוקא. אמר ליה: את אזיל בשליחותי לגבי ר׳ יהושע בן לוי, ותחמי ליה אילין כדכדיא, ואנא משיזיב להדא אילפא בזכותך. אמר ליה ר׳ יהושע בן לוי: גדול הדור הוא ולית הוא מאמין יתי. אמר ליה: ענוון הוא ומהמנתך, וכד תחמי יתהון ליה לא תחמי יתהון ליה קדם בר אנש, אלא דובריה למערתא דרחיקא מן לוד תלתא מילין וחמון ליה יתהון תמן. מיד נעשה לו נס ויצא בשלום משם. אזל ההוא ינוקא לגבי ר׳ יהושע בן לוי, ואשכחיה דהוה יתיב במתיבתא רבא דלוד. אמר ליה: מרי מילא דצניעו אית לי למימר לך. קם ליה ר׳ יהושע בן לוי, איתון חמון, ענוותנותא דר׳ יהושע בן לוי דעבד מהלך בתריה תלתא מילין ולא אמר ליה: מה את בעי מינאי. וכיון דמטון למערתא אמר ליה: מרי אילין כדכודיא ומדמחמי יתהון ליה הבהיקה כל לוד מאורן והשליכן לארץ ונגנזו.
    שמשותייך – שורייך.
    ושערייך לאבני אקדח – ר׳ ירמיה בשם ר׳ שמואל בר רבי יצחק (פסיקתא דרב כהנא י״ח:ה׳): עתיד הקב״ה לעשות שער מזרחי של בית המקדש, הוא ושני פשפשיו אבן אחת של מרגלית. ר׳ יוחנן הוה יתיב בשכינתא רבתי דציפורי, ודרש: עתיד הקב״ה לעשות שער מזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשיו אבן אחת של מרגלית. והוה תמן חד מינא פרשא אפילו כהדין ביעתא דשפנינא לא משכחינן, כהדין ויתיב ודריש: הכזון עם כשהוא מפרש בים הגדול שקעה ספינתו בים וירד לעמקי הים וראה מלאכי השרת מסתתין בו ומגלפין בו ומסרגין בו. אמר: מה הוא זה? אמרו לו: זהו שער מזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפישיו אבן אחת של מרגלית. מיד נעשה לו נס ויצא משם בשלום. בשתא חוריתא. אתא ואשכח ר׳ יוחנן יתיב ודריש בההוא עיניינא: עתיד הקב״ה לעשות שער מזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשיו אבן אחת של מרגלית. אמר ליה: סבא סבא כל מה דאת יכיל למלגלגא גליג, משבחא שבח, דאילולי דחמון עיניי לא מהימנא ליה. אמר ליה: ואילולי דחמון עינך, לא מהימנת? למילוי תלא עינוהי, ואסתכל ביה ומיד נעשה גל של עצמות.
    מעשה בחסיד אחד דהוה מטייל בשוניתא בימא דחיפה, והוה מהרהר בלבו: תאמר שהקב״ה עתיד לעשות שער מזרחי הוא ושני פישפשיו אבן אחת של מרגלית. מיד יצתה בת קול ואמרה לו: אילולי שאתה חסיד גמור כבר היתה מדת הדין פוגעת בך. העולם כולו בראתי לששה ימים, ושער מזרחי של בית המקדש אי אפשר לעשות הוא ושני פשפשיו אבן אחת של מרגלית. ומיד נבקע הים לפניו וראה מלאכי השרת מגלפין בו ומסתתין בו ומגרפין בו. אמר להם: מה הוא זה? זהו שער מזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשיו אבן אחת של מרגלית. מיד בקש רחמים על עצמו, ואמר רבונו של עולם אף על פי שהרהרתי בלבי, בשפתי לא הוצאתי.
    וכל גבולך לאבני חפץ – אמר ר׳ בנימן בר לוי (פסיקתא דרב כהנא י״ח:ו׳): עתידין תחומי ישראל להיות מליאים אבנים טובות ומרגליות, וכל ישראל באים ונוטלין חפציהן, לפי שבעולם הזה ישראל הם מתחמים במצוות, אבל לעולם הבא הם מתחמים באבנים טובות ומרגליות, שנאמר: וכל גבולך לאבני חפץ.
    אמר ר׳ לוי (פסיקתא דרב כהנא י״ח:ו׳): עתידין תחומי ירושלם כולם להיות מליאים שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל אבנים טובות ומרגליות, לפי שבעולם הזה, אדם חייב לחבירו – הוא אומר לו: לך אצל הדיין ונדון, פעמים שהוא עושה ביניהם שלום, ופעמים שאין עושה ביניהם שלום, לית תרין אפין נפקן מרציין. אבל לעולם הבא, אדם חייב לחבירו – אומר לו: נלך נדון לפני מלך המשיח בירושלם, וכיון שהן מגיעִן אצל תחומי ירושלם מוצאין אותן אבנים טובות ומרגליות, הוא נוטל שתים מהן ואומר לו: יותר מאילו איני חייב לך, והלה אומר: אף לא כדין הא יהא שביק לך. הדא הוא דכתיב: השם גבולך שלום (תהלים קמ״ז:י״ד).
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

    ושמתי כדכד – אין רע למלת כדכד במקרא, והיא אבן יקרה.
    ושמשותיך – מגזרת שמש, והם בחלונות ישימו בם זכוכית, וזה מנהג ארמוני המלכים.
    {ושעריך} – והם המשמשות על השער.
    אקדח – אבן יקרה ואל״ף נוסף והוא מגזרת כי אש קדחה באפי (דברים ל״ב:כ״ב).
    לאבני חפץ – שיש לאדם חפץ בהם, לא ככל האבנים שהם מושלכות אין חפץ בהם.
    כדכד Agates. It is hap. leg.; it is the name of a precious stone.
    ושמשתיך And thy windows. It is derived from שמש sun. It signifies the apertures, which are closed with glass1 in stately palaces.
    ושעריך And of thy gates.⁠2 And the windows of thy gates.⁠3
    אקדח Carbuncles. A precious stone. The א is prosthetic; comp. קדחה is kindled (Deut. 32:22).
    To stones that are desired, that are not like those stones which are thrown about, and are of no value.
    1. שמשה is the name of the aperture through which the sunlight (שמש) passes into the house; in the earlier centuries they were not filled at all, or they were closed with oil paper; in the time of Ibn Ezra glass windows seem to have been introduced, but only in houses of a grand style. Here still more is promised. Precious, transparent stones shall be used as windows in all houses, and even over the gates. The Hebrew text has: ישימו זכוכיות והן בחלונות; it is rather difficult to find the meaning of these words; in the inverted order they read very well והן זכוכיות ישימו בחלונות and these are transparent things which are put in the windows.
    2. A. V., And thy gates.
    3. The words of the Hebrew text, והם המשמשות על השער, require some emendation. Firstly, there is no noun to which the masculine pronoun והם and these could refer; secondly, שמשות is derived from שמש sun, and not from the verb שמש to serve or to attend; thirdly, the word which they explain is missing; the original words are perhaps the following: ושעריך ֗ שמשות שעריך והן השמשות על השער. The translation is based on this suggestion.
    שמשותיך – חלונות לאורה.
    וכל גבולך – ערי ארצך.
    לאבני חפץ – כגון שיש.
    ושמתי כדכד – תרגם ירושלמי: נפך ספיר (שמות כ״ח:י״ח) – כדכדינא וספרינא, ונפך היא מרגלית שחורה.
    שמשותיך – החלונות שתכנס בהם השמש, אפשר כי פנות החלונות יהיו אבן כדכד, או אפשר אויר החלונות יבנה בכדכד, כמו שעושין אותו בזכוכית צבועה במיני צבעונים, וכשיכה ניצוץ השמש עליהם, יהיה המראה יפה מבפנים.
    לאבני אקדח – הלמ״ד מורה על העצם, כלמ״ד לכל כליו תעשה נחשת (שמות כ״ז:ג׳), הרגו לאבנר (שמואל ב ג׳:ל׳), והשלישי לאבשלום (דברי הימים א ג׳:ב׳).
    אקדח – אבן מזהירה כאש, וכן: בתוך אבני אש התהלכתי (יחזקאל כ״ח:י״ד), לפיכך נקראת אקדח, מן: קדחי אש (ישעיהו נ׳:י״א). וכן תרגם יונתן: לאבני גמר, כתרגום גחלת (ישעיהו מ״ז:י״ד) – גומרא.
    לאבני חפץ – אבנים שיש חפץ בה.
    ומה שאמר: כל גבולך – כלומר לא ירושלים לבדה אלא אף ערי גבולה.
    ויתכן לפרש למ״ד לאבני אקדח, לאבני חפץ – משמשות, כלומר האבנים שהיו בהם מתחילה אשים אותם לאבנים טובות ומרגליות. וכן למ״ד ושמתים ליער (הושע ב׳:י״ד) והדומים להם. והדברים האלה אפשר שיהיו כן כמשמעם, או אפשר שהם משל לרוב הגדולה שתהיה לישראל ושפע הטובה, עד שאם ירצו יעשו בנינם באבנים טובות ומרגליות.
    שמשתיך – החלונות שעושין שם על השערים להכנס משם שמש או אור שמש כשיהיה השער נסגר.
    ושמתי כדכוד שמשותיך רוצה לומר החלונות שהשמש נכנס בהם שדרך בני אדם לעשותם מזכוכית צבועה אני אעשה אותם מכדכוד שהיא אבן זכה ובהירה, וכן שעריך יהיו מאבני אקדח שהיא אבן מזהירה כאש הקודחת, וכל גבולך יהיה לאבני חפץ, וכל זה משל לרוב הגדולה והעושר והכבוד.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

    ושמתי כדכד – הכ״ף ראשונה דגושה ושנייה רפה ובספרים מדוייקים כ״ף ראשונה במאריך ומכאן נ״ל ראיה שהמאריך הבא תחת תנועה קטנה אינו מונע השוא בא אחריו שזהו נח בלי ספק כמו נלאיתי כלכל והם שנים דומים ע״פ המסורת כמ״ש בירמיה כ׳ ובמאמר פרטי אשר לי בענין המאריך הרחבתי הדיבור וכאן בחרתי בקיצור.
    כדכד – שם אבן יקר המזהיר וכן וראמת וכדכד (יחזקאל כ״ז:ט״ז) והוא מלשון כידודי אש (איוב מ״א:י״א).
    שמשותיך – מלשון שמש.
    אקדח – שם אבן יקר המאיר והוא מלשון קודחי אש (ישעיהו נ׳:י״א).
    חפץ – ענין רצון.
    ושמתי כדכד שמשתיך – מחיצות החלונות שהשמש זורחת דרך בם אשימם מאבן כדכד הבהיר ביותר.
    ושעריך – מזוזת השערים יהפכו להיות אבני אקדח המאירים ביותר.
    וכל גבולך – אבני רצפה כל גבוליך יהפכו להיות אבני חפץ ר״ל אבני יקר שהאדם חפץ ורוצה בהם ולא כשאר אבנים המושלכים בחוצות.
    כדכד – אין ידוע אי זה מין אבן הוא, ונראה שנגזר מן כידודי אש (איוב מ״א:י״א), וכטעם אקדח שאחריו.
    שמשתיך – בתרגום המיוחס לשבעים זקנים, וכן היירונימוס, וכן מדרש תהלים (הביאו רש״י), וכן רוזנמילר וגיזניוס פירשו שִנֵי החומה, ואמרו שנקראו שמשות, על שם קרני השמש, ושִנֵי החומה כמין קרנות, וכן בערבי שַמְשְ נקרא מין מַסְרֵק, להיותו בעל שִנים.
    לאבני אקדח – מזהירות כאש, לשון כי אש קדחה (דברים ל״ב:כ״ב).
    ושמתי כדכד – הוא אבן שוהם (לקבלת חז״ל) יהיו שמשתיך החלונות ושעריך יהיו מאבני אקדח (והמכוון כי האבן נפך היה אבן יהודה והוא אות המלוכה, והאבן ספיר היה אבן יששכר, והוא אות החכמה והתורה, שני אלה ייסדו את הבנין, כתר מלכות וכתר תורה, אבן שוהם היה אבן יוסף והוא אות ההצלחה והעושר זה יהיה חלון השמש, אות כי השמש תריק להם מגד תבואות שמש עושר והצלחה, אבן אקדח היה אבן לוי, אות העבודה זה יהיה השער, זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו,
    וכל גבולך יהיה לאבני חפץ – (כי אבני יתר השבטים יוקבעו ביתר מקומות הבנין, וכלל ג״כ הכוונה שכל השבטים יתאחדו אז ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד), והנה המחלוקת והפירוד במדינה יתהווה עפ״י ארבעה סבות, שנים פנימים, ושנים חיצונים, הפנימים הוא
    א. על ידי העוני, וע״ז הקדים רוב העושר וההצלחה שיהיה להם.
    ב. יהיה ע״י מחלוקת באמונה וכתות שיתחלקו בהדת, כמו שהיה בבית שני, שעמדו אז הצדוקים וביתוסים, ועל זה אמר.
    וְשַׂמְתִּי – ואשים מאבן1 כַּדְכֹד2 הבהיר ביותר את3 שִׁמְשֹׁתַיִךְ – חלונותייך4, וּמזוזות5 שְׁעָרַיִךְ יהפכו6 לְאַבְנֵי אֶקְדָּח7 המאירים ביותר8, וְאבני הרצפה של9 כָל גְּבוּלֵךְ10 יהפכו11 לְאַבְנֵי חֵפֶץ12:
    1. מצודת דוד.
    2. היא אבן יקרה מזהירה (מצודת ציון). רש״י מבאר שהוא סוג אבן טובה. ורד״ק ביאר כי לפי תרגום יונתן היא מרגלית שחורה. ומלבי״ם מבאר כי היא אבן השהם. ובמדרש, מעשה בספינה שהיתה מפרשת בים הגדול והיתה כולה נוכרים, והיה בה תינוק יהודי אחד ובא עליה סער גדול בים, אתגלי אליהו ז״ל על ההוא ינוקא, א״ל זיל (לך) בשליחותי לגבי רבי יהושע בן לוי ומחמי ליה אינון כדכורי ואנא משזיב להדא אלפא בזכותך (ותראה לו את אלו אבני כדכוד ואני יציל את הספינה בזכותך), א״ל רבי יהושע גדול הדור הוא לית הוא מהימן יתי (הוא לא יאמין לי), א״ל ענוון סגיא הוא ומהימני יתך (עניו גדול הוא ויאמין לך), וכד תחמי יתיה לא תחמי ליה קדם בר נש אלא דבריה למערתא רחיקא מן לוד תלתא מילין ותחמי ליה יתהון תמן (וכשתראה לו, אל תראה לו לפני בני אדם אלא תלך למערה שרחוקה מלוד שלוש מילין ותראה לו שם), מיד נעשה נס ויצא משם בשלום, אזל (הלך) ההוא ינוקא לגבי רבי יהושע בן לוי ואשכחיה יתיב במתיבתא רבא דלוד (מצאו יושב בישיבה גדולה של העיר לוד), א״ל מרי, מילתא אית לי למימר לך (אדוני, משהו יש לי לומר לך), קם ליה רבי יהושע בן לוי איתא חמון ענותנותיה דרבי יהושע בן לוי דאזיל בתריה מהלך תלתא מילין ולא א״ל מה את בעי (תראה את ענותנותו של ריב״ל שהלך אחריו ג׳ מילין ולא שאל אותו מה אתה רוצה). וכיון דמטון למערתא (כשהגיעו למערה) א״ל מרי (אדוני), אילין אינון אבני כדכודי (אלו אבני כדכוד), וכד חמי יתהון ליה (וכשהראה אותן לו) הבהיקה כל לוד מאורו והשליכן לארץ ונגנזו (ילקוט שמעוני).
    3. מצודת דוד.
    4. הן מחיצות החלונות שהשמש זורחת דרכם (רש״י, אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד), והוא מלשון שמש (רש״י, אבן עזרא, מצודת ציון). ומנחם פירשו שהוא מלשון שימוש (רש״י). ואפשר כי פינות החלונות יהיו אבן כדכוד, או שאויר החלונות יבנה בכדכוד כמו שעושים אותו בזכוכית צבועה במיני צבעונים, וכאשר יכה ניצוץ השמש עליהם יהיה המראה יפה מבפנים (רד״ק). וזה מנהג ארמונות המלכים (אבן עזרא).
    5. מצודת דוד.
    6. מצודת דוד.
    7. היא אבן יקרה המאירה (מצודת ציון), והיא מזהירה כאש (רד״ק), מלשון (דברים לב, כב) ״כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי״ (אבן עזרא). ובמדרש, דיתיב רבי יוחנן וקא דריש, עתיד הקב״ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלושים על שלושים וחוקק בהן עשר על עשרים ומעמידן בשערי ירושלים, לגלג עליו אותו תלמיד, השתא כביעתא דציצלא לא משכחינן, כולי האי משכחינן? (עכשיו בגודל ביצה של צלצל שהוא עוף קטן לא מוצאים, לעתיד לבוא כזה גודל ימצא?) לימים הפליגה ספינתו בים, חזא (ראה) מלאכי השרת דיתבי וקא מינסרי אבנים טובות ומרגליות שהם שלושים על שלושים וחקוק בהן עשר ברום עשרים, אמר להו, הני למאן? (אלו למי?) אמרו ליה, שעתיד הקב״ה להעמידן בשערי ירושלים, אתא לקמיה (בא לפני) דרבי יוחנן, אמר ליה דרוש רבי, לך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי! אמר לו, ריקא, אלמלא לא ראית לא האמנת?! מלגלג על דברי חכמים אתה! נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות (ילקוט שמעוני, ב״ב עה.).
    8. מצודת דוד.
    9. מצודת דוד.
    10. כלומר לא רק ירושלים לבדה אלא אף ערי גבולה (רד״ק).
    11. מצודת דוד.
    12. הן אבנים יקרות שהאדם חפץ ורוצה בהם, ולא כשאר אבנים המושלכים בחוצות (אבן עזרא, מצודת דוד). והדברים האלה אפשר שיהיו כן כמשמעם, או אפשר שהם משל לרוב הגדולה שתהיה לישראל ושפע הטובה עד שאם ירצו יעשו בניינם באבנים טובות ומרגליות (רד״ק). ומלבי״ם מבאר שמכוון כי האבן נופך היתה האבן של יהודה בחושן והיא אות המלוכה, ואבן ספיר היתה אבן יששכר והיא אות החכמה והתורה, ושני אלה ייסדו את הבניין, כתר מלכות וכתר תורה, אבן השוהם היתה אבן יוסף והיא אות ההצלחה והעושר וזה יהיה חלון השמש, אות כי השמש תריק להם מגד תבואות שמש עושר והצלחה, אבן אקדח היתה אבן לוי והיא אות העבודה, וזה יהיה השער לה׳ צדיקים יבואו בו, וכל גבולך יהיה לאבני חפץ כי אבני יתר השבטים יוקבעו ביתר מקומות הבניין, וכלל ג״כ הכוונה שכל השבטים יתאחדו אז ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד. ובמדרש, אמר רבי בנימין לוי, עתידין תחומי ירושלים להיות מלאים אבנים טובות ומרגליות וכל ישראל באים ונוטלים חפציהם מהם, לפי שישראל בעולם הזה מתחמין באבנים ובצרורות, אבל לעתיד לבוא מתחמין באבנים טובות ובמרגליות, לפי שבעולם הזה אדם חייב לחברו הוא אומר לו ״לך נדון אצל הדיין״ פעמים שהוא עושה שלום ביניהם פעמים שאינו עושה שלום ביניהם... אבל לעתיד לבוא אדם חייב לחברו והוא אומר לו ״לך נדון אצל המשיח בירושלים״, וכיון שמגיעים אצל תחומי ירושלים הם מוצאים אותם מלאים אבנים טובות ומרגליות, הוא נסיב תרתין מנהון (הוא לוקח שתיים מהם) ואומר לו יתר מאלין (יותר מאלו) אני חייב לך? והוא אומר לו אף לא כדין יהא שרי לך יהא שביק לך (אף אם לא כזה יהיה מותר לך ומונח לך), וזה מה שנאמר (תהלים קמז, יד) ״הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם״ (ילקוט שמעוני).
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יג) וְכׇל⁠־בָּנַ֖יִךְ לִמּוּדֵ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וְרַ֖ב שְׁל֥וֹם בָּנָֽיִךְ׃
    And all your children shall be taught of Hashem; and great shall be the peace of your children.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    וְכָל בָּנַיִךְ אַלְפִין בְּאוֹרַיְתָא דַייָ וְסַגֵי יְהֵי שְׁלָם בְּנָךְ.

    רמז תעט

    וכל בניך למודי י״י ורב שלום בניך – אל תקרי בניך אלא בוניך. גדול השלום שנתן ללומדי התורה שנאמר וכל בניך למודי י״י וגו׳.
    וכל בניך למודי י״י ורב שלום בניך – ארבעה רוב שלומות הם יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח, שלום רב לאוהבי תורתך, וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום, והדין וכל בניך למודי י״י ורב שלום בניך.
    אמר הקב״ה בעולם הזה ישראל למדים תורה מבשר ודם לפיכך משכחין אותה שנתנה על ידי משה שהיה בשר ודם וכשם שבשר ודם עובר כך למודו עובר שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו אבל לעתיד לבא אין ישראל למדין אלא מפיו של הקב״ה שנאמר וכל בניך למודי י״י, וכן הוא אומר לא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו, וכשם שהאלהים חי וקיים לעולם כך למודו מה שלמדים ממנו אינם שוכחים לעולם שנאמר וירשו בית יעקב את מורשיהם, ואין מורשיהם אלא תורה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה.
    וג׳מיע אהלך תלאמיד׳ אללה ומא אכת׳ר סלאמתהם.
    וכל בנייך למודי י״י ורב שלום בנייך – פתרונו: והרבה שלום בנייך.
    למודי י״י – מלומדים ללכת בדרכיו.
    ורב – פעל, מרבה שלום בנייך, כאשר יאמר: וקם, ובא, וסר, בלשון ופעל, כן יאמר: ורב.
    וכל בניך למודי – כמו תלמידי, והנה המלה תאר השם.
    ורב – פועל עתיד בעבור הוי״ו.
    למודי Taught of. It is an adjective,⁠1 and is used as a synonym of תלמיד pupil.
    ורב And great shall be. It is a verb; the ו turns the past into the future.
    1. Comp. c. iii., Note 5.
    ואם תאמר מה יתרון בכל זה עוד יחטאו ותיחרב ארצם, לכך נאמר וכל בנייך למודי י״י – ודרכיו.
    ואז ורב שלום – מסביב. כענין ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ שיברא להם לב חדש ורוח חדשה יתן בקרבם ומגדולם ועד קטנם ידעו את י״י.
    וכל בניך למודי י״י – למודי – תאר, כמו שפירשנו: לשמוע כלימודים (ישעיהו נ׳:ד׳), וזה כענין שאמר ירמיהו הנביא: ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את י״י כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם (ירמיהו ל״א:ל״ג).
    ורב שלום בניך – ר״ל וירבה, כי רב פעל עבר מבעלי הכפל, מוסב ומורה לעתיד מפני הוי״ו.
    וכל בניך למודי וגו׳ – זה הוא היותר טוב מכל היעודים, ולכן ורב שלום בניך כמו שאמרו רבותינו ז״ל.
    עוד יעדם בטובות הנפשיות באומרו וכל בניך למודי ה׳ רוצה לומר שלא יצטרכו למלמד וכמאמר הנביא ירמיהו (ירמיה לא, לז) ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה׳ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, וזכר א״כ שלימותם בארץ ראשונה, בעושר וכבוד. שנית, בחכמה שתמלא הארץ דעה את ה׳. שלישית, שירבה השלום ביניהם וזהו ורב שלום בניך כי השלום נמשך מהחכמה והידיעה כמו שפירשתי למעלה.
    (יג-יד) [וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה׳ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ]. ובתורה1, כָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי [ה׳] וְרַב שְׁלוֹם, שלא יבטלום טרדות2, על דרך ׳סעפים שנאתי תורתך אהבתי׳ (תהלים קיט קיג)3. ובמצוות, בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי4:
    1. גם לעומת מה שבגלות מבקשים תמיד לבטלם מן התורה, יהיה עכשיו להיפך.
    2. שיהיה להם ׳רב שלום׳, שירבה שלומם (ראה רד״ק) מבלי שיטרידו אותם, וממילא יהיו ׳לימודי ה׳⁠ ⁠׳,׳ישכילו בחכמה כאילו יהיו תלמידי המקום ב״ה׳ (מצודות).
    3. ׳סעפים הוא ענין המחשבה, ונגד מה שאמר למעלה מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי, שאינו משיח בשום דבר רק בדברי תורה, מוסיף שגם לא יחשוב בשום מחשבה רק מחשבת התורה, שע״י אהבתו אותה כל מחשבתו וסעיפיו בה, ושלא להעלות בלבו מחשבת זולתה׳ (מלבי״ם שם). וכן כתב רבינו שם: ׳סעפים שנאתי - מחשבות הבלי הזמן, וזה כי תורתך אהבתי׳, וראה פירושו להמשך הפרק שם.
    4. נגד הקמים המבקשים לבטלם מקיום המצוות, כמו שפירש בפסוק הקודם, יהיה עכשיו להיפך, שתכונני בצדקה, ׳בצדקה שתעשי תהיי נכונה בגדולה לעולם׳ (רד״ק).
    למודי ה׳ – תלמידי ה׳ וכן חתום תורה בלמודי (ישעיהו ח׳:ט״ז).
    למודי ה׳ – ר״ל ישכילו בחכמה כאלו יהיו תלמידי המקום ב״ה.
    ורב שלום בניך – השלום של בניך יהיה הרבה מאד.
    למודי ה׳ – תלמידי ה׳ ויודעיו, כטעם אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם (יואל ג׳:א׳), ודעת Michaëlis לקרוא בשתי הפעמים בוניך, ודעת Koppe לקרוא בוניך בתחלת הפסוק, ודעת Döderlein לקרוא בוניך בסופו, ואין צורך. וממה שאמרו בתלמוד {בבלי ברכות ס״ד.} אל תקרי בניך אלא בוניך משמע שהיתה קריאתם בניך בקמץ.
    ורב – פעל עבר נהפך לעתיד ע״י הוי״ו, ויתרבה.
    וכל בניך יהיו למודי ה׳ – שיקבלו הלימוד והאמונה מה׳ עד שלא יהיה מחלוקת ביניהם בדברים כאלה, וממילא ורב שלום בניך עוד יעמדו שני אויבים מבחוץ כענין הזה.
    א. עושקים בעבור הממון.
    ב. אויבים הבאים על הנפשות, על זה אמר.
    ועוד יעדם הנביא בטובות הנפשיות באומרו1, וְכָל בָּנַיִךְ ישכילו בחכמה כאלו יהיו2 לִמּוּדֵי – תלמידי3 יְהוָה, וְרַב – והרבה מאוד יהיה4 שְׁלוֹם בָּנָיִךְ5:
    1. אברבנאל.
    2. מצודת דוד.
    3. אבן עזרא, מצודת דוד. ור״י קרא מבאר מלומדים ללכת בדרכי ה׳.
    4. מצודת דוד.
    5. רוצה לומר שלא יצטרכו למלמד וכמאמר הנביא ירמיהו (ירמיה לא, לז) ״וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְהוָה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם״, והזכיר שלמותם בארץ, ראשונה בעושר וכבוד, שנית בחכמה שתמלא הארץ דעה את ה׳, שלישית שירבה השלום ביניהם וזהו ״ורב שלום בניך״ כי השלום נמשך מהחכמה והידיעה (אברבנאל). מלבי״ם מבאר שיקבלו את הלימוד והאמונה מה׳ עד שלא יהיה מחלוקת ביניהם בדברים כאלה, וממילא ורב שלום בניך. ובמדרש, וכל בניך למודי ה׳ ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך, גדול השלום שנתן ללומדי התורה שנאמר וכל בניך למודי ה׳ וגו׳. ועוד במדרש, אמר הקב״ה, בעולם הזה ישראל למדים תורה מבשר ודם לפיכך משכחין אותה, שנתנה על ידי משה שהיה בשר ודם, וכשם שבשר ודם עובר כך לימודו עובר, שנאמר (משלי כג, ה) ״הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ״, אבל לעתיד לבוא אין ישראל למדין אלא מפיו של הקב״ה שנאמר ״וכל בניך למודי ה׳⁠ ⁠⁠״, וכן הוא אומר (ירמיהו לא, לג) ״וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו״, וכשם שהאלהים חי וקיים לעולם כך לימודו, מה שלמדים ממנו אינם שוכחים לעולם, שנאמר (עובדיה א, יז) ״וְיָרְשׁוּ בֵּית יַעֲקֹב אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם״, ואין מורשיהם אלא תורה שנאמר (דברים לג, ד) ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה״ (ילקוט שמעוני).
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יד) בִּצְדָקָ֖ה תִּכּוֹנָ֑נִי רַחֲקִ֤י מֵעֹ֙שֶׁק֙ כִּי⁠־לֹ֣א תִירָ֔אִי וּמִ֨מְּחִתָּ֔ה כִּ֥י לֹֽא⁠־תִקְרַ֖ב אֵלָֽיִךְ׃
    In righteousness you shall be established. You will be from oppression, for you shall not fear, and from ruin, for it shall not come near you.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    בְזָכוּתָא תִּתַּקְנִין אִתְרַחֲקִי מֵעוּשְׁקָא אֲרֵי לָא תִדְחֲלִין וּמִתְּבִירָא אֲרֵי לָא יֵעוּל עֲלָךְ.
    ובאלעדל תת׳בתין תבעדין מן אלגשם בל לא תכ׳אפיה ומן אלאנדקאק פאנה לא יקרבך.
    רחקי מעשק – כמו התנערי מעפר (ישעיהו נ״ב:ב׳), תרחקי מן העשקים אותך.
    go far away from oppression [Although grammatically this is the imperative, here it is the future,] like "Shake yourself from the dust" (supra 52:2). You will be far away from those who oppress you.
    Printed editions of Rashi contain the following addendum: (go far away from oppression You will stay far from oppressing other peoples in the manner the wicked do, that they accumulate money through robbery, but you will not need to rob, for you will not fear poverty or straits, or ruin, for it shall neither come nor shall it approach you. [Abarbanel])
    (With righteousness that you will perform, you will be established with an everlasting redemption, and you will be far from people's oppression for you will not fear; you will not even have terror or fear of them, and you will be far from ruin, for it will not come near you. [Ayalah Sheluchah])
    בצדקה תיכונני – בצדק ומשפט תכונני – תתכונני.
    בצדקה תכונני – מבנין התפעל והתי״ו מבולע, והטעם שיעשו ישראל צדק בעולם ולא יעשקו הגוים כמשפט המלכים.
    וטעם לא תיראי – בעבור העושק והחמס יסיר השם המלכות.
    תכנני Shalt thou be established. It is Hithpael. The ת is omitted and compensated by the Dagesh in the כ. In righteousness, etc. Israel will do justice to all, and will oppress no people, as the heathen nations are used to do.⁠1
    Thou shalt not fear. For the sin of oppression and violence deprives the state of its power.
    1. המלכים the kings of the Hebrew text is perhaps a corruption of המלכות, a general term, used to signify the governments by which the Israelites were kept in a sort of slavery and degradation.
    בצדקה – שתעשו תכונני – אֶשְטְרֵיץ אֵדְּרֶצֵידְא.
    רחקי מעשק – בטחי בלבך להתרחק מעשק אדם שלא יעשקוך.
    כי לא תיראי – כי אין לך לירא אחרי שאת עושה צדקה ומשפט.
    וממחתה – מוסב על רחקי וכפל על מעשק.
    בצדקה – בצדקה שתעשי תהיי נכונה בגדולה לעולם, ותהיי רחוקה מעשק בני אדם.
    כי לא תיראי – אפילו פחד ויראה לא יהיה לך מהם, ותהיה רחוקה ממחיתם, שלא תקרב אליך, והענין כפול במלות שונות.
    רחקי – כמו: תרחקי, וכן: ומות בהר (דברים ל״ב:נ׳) – כמו: ותמות, ושים בסלע קנך (במדבר כ״ד:כ״א) – כמו: ותשים.
    כי לא תיראי – אין זה נתינת סבה אל רחקי מעשק, אבל הטעם רחקי מעשק, ואם כה תעשי הנה לא תיראי משום דבר. ובפרט ממחתה וגו׳.
    ובזה הדרך בצדקה תכונני רוצה לומר בטוב מעשיך וצדקתם תכונני ותתרחקי מעושר עושקים כי לא תיראי מהם כלל ולא תפחדי ממחתה ומגלות אחר לפי שלא יקרב אליך. ואפשר לפרש רחקי מעושק שהוא צווי שלא תשתדל ללכת לעשוק העמים כמנהג השלטונים כל אחד בעבדי׳ וכדי לאסוף לו ממון לצרכיו ולכן אמר כי לא תיראי רוצה לומר לא תיראי מבוא לדלות ולא תצטרכי לעשוק בני אדם מפני זה.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

    תכונני – מלשון הכנה.
    כי לא תיראי – אשר לא תיראי.
    וממחתה – ענין שבר ופחד כמו ואל תחת (יהושע א׳:ט׳).
    בצדקה – בעבור הצדקה שתעשי תהיה נכונה בכל טובה.
    רחקי מעושק – תהיה מרוחקת מן העושקים אשר לא תיראי מהם כלל וכלל.
    וממחתה – ותהיה מרוחקת ממחתה כי לא תוכל להתקרב אליך ותהיה א״כ מרוחקת ממנה.
    רחקי מעשק – ממחשבת עשק, מאימת עושק שיעשקוך זרים.
    תכונני – פעל כונן בא על גמר הבנין, בונה עיר וכונן קריה (חבקוק ב׳ יב), בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן (משלי כד ג׳).
    רחקי – ציוי במקום עתיד, כמו ומות בהר, ושים בסלע קנך.
    בצדקה תכונני – הבנין שהזכרתי שתבנה ציון מאבני חפץ, גמר הבנין יהיה על ידי הצדקה שהם המע״ט בין אדם למקום, שבזכותה תמלט ג״כ משני מחריבים הבאים מבחוץ,
    א. עי״כ רחקי א״ע מעשק כי עי״כ לא תירא מן העושק ממונך
    ב. עי״כ תרחקי גם ממחתה שהוא הבא על נפשך להרגך כי המחתה לא תוכל לקרב אליך.
    בִּצְדָקָה – בעבור הצדקה שתעשי1 תִּכּוֹנָנִי – תהיי נכונה בכל טובה2 וגדולה לעולם3, רַחֲקִי – תהיי מרוחקת4 מֵעֹשֶׁק – מן העושקים5 אותך6 כִּי – אשר מהם7 לֹא תִירָאִי כלל וכלל8, וּמִמְּחִתָּה – ומשבר ופחד תהיי מרוחקת9 כִּי לֹא תִקְרַב – תוכל להתקרב10 אֵלָיִךְ11:
    1. ר״א מבלגנצי, מצודת דוד.
    2. מצודת דוד.
    3. רד״ק.
    4. מצודת דוד.
    5. רש״י, מצודת דוד.
    6. רש״י. ואפשר לפרש שהוא צווי להתרחק מלעשוק העמים כמנהג המלכים כדי לאסוף ממון לצרכיו, ולא תיראי שתבואי לדלות (אברבנאל).
    7. מצודת דוד.
    8. מצודת דוד.
    9. מצודת דוד.
    10. מצודת דוד.
    11. והעניין כפול במילות שונות (רד״ק).
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (טו) הֵ֣ן גּ֥וֹר יָג֛וּר אֶ֖פֶס מֵאוֹתִ֑י מִי⁠־גָ֥ר אִתָּ֖ךְ עָלַ֥יִךְ יִפּֽוֹל׃
    Behold, they may gather together, but not by Me; whoever shall gather together against you shall fall because of you.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    הָא אִתְכַּנָשָׁא יִתְכַּנְשׁוּן לִיךְ גַלְוַת עַמִיךְ לְסוֹפָא מַלְכֵי עַמְמַיָא דְמִתְכַּנְשִׁין לַאֲעָקָא לִיךְ יְרוּשְׁלֵם בְּגַוִיךְ יִתְרְמוּן.
    מי גר אתך עליך יפול – ת״ר אין מקבלים גרים לימות המשיח, כיוצא בו לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה אלא שנעשו גרים גרורים, אמר רבי אלעזר מאי קראה מי גר אתך עליך יפול, גר אתך בעניותך, יפול בעשירותך.
    לעל סאכנא יסכן אלארץ׳ מן דוני פמן קדר אן יסכנך פיך יקע.
    הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול – פירושו, לפי מה שמצאתי אצל אבו אלוליד,⁠1 שאמר עליו: ״האם יתגודד נגדך מישהו בלי שאני אדע וארצה? מי שיתגודד2 נגדך, יפול אצלך״. הוא גזר ״גור יגור״ מן השורש של ״יגורהו בחרמו״ (חבקוק א׳:ט״ו) ופירש את ׳הן׳ כמלת שאלה,⁠3 כמו ״הן היתה כזאת״ (ירמיהו ב׳:י׳); ״הן נזבח את תועבת מצרים״ (שמות ח׳:כ״ב). וזה רמז לגוג ומגוג;⁠4 וזה בגדר האפשר. אולם גם אפשר שהתגודדות זו תהיה מצד אויבים אחרים של האומה, כמו אשור וכיוצא בהם;⁠5 ואם הכוונה לעתיד, דומה שהוא מתייחס לגוג ומגוג.
    1. כך פירש ריב״ג באצול ערך ׳גור׳.
    2. כך פירשו ׳גור׳ בפסוק זה גם ת״י ורד״ק על אתר; רס״ג על אתר, אלפסי ערך ׳גר׳ וראב״ע על אתר מפרשים במשמעויות שונות.
    3. כך גם ראב״ע על אתר.
    4. כך ריב״ג באצול שם, וגם אלפסי ערך ׳גר׳.
    5. בדומה לזה ראב״ע ורד״ק על אתר.
    הן גור יגור אפס מאותי – הן ירוא יירא ויגור מגורת רעות, אותו שאין אני עמו, הוא עשו הרשע וחביריו.
    מי גר אתך – מי אשר נאסף עלייך למלחמה.
    או מי גר אתך – מי שנתגרה בך.
    ורבותינו פירשוהו: בגרים, לומר שאין מקבלים גרים לימות המשיח.
    ואף בפשוטו של מקרא יתכן: מי שנעשו גרים אתך בעניותך עליך יפל,⁠א כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כ״ה:י״ח).
    א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, פרמא 3260, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד פוק׳ 127, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94, וכן בנוסח שלנו: ״יפול״. בכ״י ברלין 122 נוסף כאן: ״בעשירותך״.
    Behold, the one with whom I am not, shall fear Heb. גּוֹר יָגוּר. Behold, he shall fear and dread evil decrees, he with whom I am not, i.e., Esau. ([Mss. read:] the wicked Esau and his ilk.)
    whoever mobilizes against you Heb. גָר. Whoever mobilizes against you for war. Alternatively, מִי גָר [means:] whoever contends with you (וְנִתְגָּרֶה). And our Rabbis explained it as referring to the proselytes (גֵּרִים), [i.e.,] to say that we will not accept proselytes in Messianic times. And even according to the simple meaning of the verse it is possible to explain: whoever became sojourners with you in your poverty, shall dwell with you in your wealth. Comp. "In the presence of all his brethren he dwelt (נָפָל)" (Bereshit 25:18).
    הן גור יגור אפס מאותי – מכאן ואילך, כל אומה ולשון שיבא לגור אתך שלא מדעתי ושלא מרצוני, כל מי שגר אתך עליך יפול.
    הן גור יגור – לשון מלון, כמו ויגר אברהם (בראשית כ״א:ל״ד), גור בארץ הזאת (בראשית כ״ו:ג׳).
    אפס – לשון איין, וכה פתרונו: הן שכון ישכון הנחדל והנאפס ממני, ואשר גר אתך וגלה עמך עליך יפול – זה וזה ישובון לשכון בירושלם. מי גר אתך – הם הגרים, שנאמר: ונלוה הגר עליכםא (ישעיהו י״ד:א׳).
    יפול – ישכון, כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כ״ה:י״ח), וממנשה נפלו אל דוד (דברי הימים א י״ב:כ׳), וכאלה הרבה.
    א. כן בכ״י לוצקי 778. בנוסח שלנו: ״עליהם״.
    הן וגו׳ – אמר רבי יונה הן גור יגור כמו חבור ואמר כי כמוהו נהרסו ממגורות (יואל א׳:י״ז), והטעם היתכן שיתחבר חבור כי אם ברשותי, והטעם על גוג ומגוג.
    מי גר אתך – פי׳ מי שהתחבר והיה אתך ושב עליך, אז יפול, והנכון בעיני כי גור יגור כמשפטו, וכן הוא, היתכן שיגור עמך גר בארץ שהוא שלי כי אם ברשותי, מי שירצה לגור עמך בארצי עליך יפול, כמו אל הכשדי׳ אתה נופל (ירמיהו ל״ז:י״ג) על פני כל אחיו נפל (בראשית כ״ה:י״ח), והטעם שיפילא עצמו תחת רשותך.
    א. כן בכ״י פרמא 2217.
    גור יגור. According to R. Jonah: they will surely gather together; comp. ממגורות barns,⁠1 (Joel 1:17). The meaning of the whole verse is accordingly: Is it possible, that any alliance should be made except with my permission ? (The alliance between Gog and Magog is here referred to.)
    He who is now thy ally, and will then become thy enemy, will fall.⁠2 I take גור יגור in its usual meaning and explain the verse thus: Can there dwell any stranger with thee in my land, except it be with my will; he who desires to dwell with thee in my land, עליך יפול must surrender to thee.⁠3 The verb נפל has here the same meaning as in אל הכשדים אתה נופל thou fallest away to the Chaldӕans (Jer. 37:13); and in על פני כל אחיו נפל he surrendered to all his brethren (Gen. 25:18); namely: to submit to the authority of.⁠4
    1. Lit., the places where the corn is gathered together.
    2. This explanation seems to be based on the meaning of the two prepositions אתך and את ;עליך with indicates alliance, friendship; על against, enmity and war.
    3. A. V., Shall fall for thy sake.
    4. In his commentary on Gen. 23:18, Ibn Ezra gives three meanings of the verb נפל in the two passages quoted here: 1. His lot or portion fell. 2. He went away. 3. He died. The meaning adopted here to surrender, is not even mentioned there.
    הן גור יגור – אך רשות יהיה אל העושק והמְחַתֶה והמְיָרא אותך לשעבר לגור אותך וגרים גרורים ושפלים יהיו בארצך ולא ילחצון עוד.
    אפס – רק שמאותי וממני יגור הגר. אותו שאבחר ואחפוץ ולא שישבו בפני עצמם בארץ כבראשונה.
    אלא מי – שגר אתך עליך יפל – ויחנה. נופל לך בני בית ופמליא שלך יהיו עבדים ושפחות ושאר גוים וממלכות אם יבאו עליך לערער בארצך.
    הן גור יגור – פירושו כתרגומו, ענין אסיפה, כמו: יגורו עלי עזים (תהלים נ״ט:ד׳). ודרך פשוטו יתפרש כן: הנה יאספו עליך עמים.
    אפס מאותי – לא במצותי, כמו שנאספו עליך פעמים אחרים במצותי כסנחריב ונבוכדנצר, אבל אלה הגוים שיאספו אליך והם גוג ומגוג, לא במצותי, ואין האסיפה ההיא מאתי. ואע״פ שאמר בנבואת יחזקאל: והעליתיך מירכתי צפון והביאותך על הרי ישראל (יחזקאל ל״ט:ב׳), ומה שאמר: יעלו דברים על לבבך (יחזקאל ל״ח:י׳), זהו הענין בעצמו כי האל שם בלבו לבא שם לא לרעת ישראל, אלא לטובתם, ולקחת נקמת ישראל ממנו ומן העכ״ם האחרים שהרעו לישראל, ובארץ ישראל יקח נקמתו מהם לכבוד שמו ולכבוד ישראל ולהנאתם, שיהיה בזתם ושללם לישראל. זהו פירוש: אפס מאותי – לא יעלו מאתי להרע לך כמו שתהיה מחשבתם כן.
    מי גר אתך עליך יפול – מי שיאסוף אתך להלחם עליך יפול, כמו שאמר: על הרי ישראל תפול (יחזקאל ל״ט:ד׳).
    הן גור יגור וגו׳ – וכן מי גר – כלם מענין ישכון, כמו גר וגרים שהוא האיש היושב במקום מה בכונה שלא להשתקע שם, והעולה מזה כי אחרי היותך בירושלים בזמן בית שני אם יבא עם צר ואויב עליך למלחמה, זולת מי שיבא שם מאתי ובמצותי, הנה כל מי שיהיה, יפל – וישחת עליך, כטעם על הרי ישראל תפול (יחזקאל ל״ט:ד׳), וזה כי באמת כן היה בזמן בית שני וכלם יפלו ונשחתו שם, ובכלל התחלת החיה השלישית שהיא מלכות יון, וכבר ידוע כי באו בני חשמונאי ונצחום. ואולם בכאן רמז נסתר מאד ולמד ישעיה זה מדברי יעקב באמרו עד כי יבא שילה (בראשית מ״ט:י׳), ואלה סודות עצומים.
    ואמר הן גור יגור אפס מאותי מלשון אסיפה ונאמר כפי המפרשים על גוג ומגוג שיאספו על בני ישראל אבל לא יהיה במצות השם וזהו אפס מאותי, וכפי דרכם נראה לי לפרשו מלשון יראה כמו גורו לכם מפני חרב (איוב יט, ל) מגור מסביב (ירמיה כ, ג), וענינו כי לפי שהבטיחו שלא יהיה עשוק וגזול ולא יבוא עוד לגלות כמ״ש רחקי מעושק וממחתה כי לא תקרב אליך אמר האם תחשוב שגור יגור כלומר שאסוף יאספו עמים עליך אם לא מפאת השגחתי באמת זה בלתי אפשר כ״א סנחריב מלך אשור אסף עמים להלחם עליך לא כ״א מאותי שנאמר הוי אשור שבט אפי (ישעיה י, ה), וכן נבוכדנצר ושאר המחריבים כולם היו כלי מפצו של הקב״ה ולכן אמר בלשון תימה הן גור יגור אפס מאותי כלומר האם אסוף יאספו העמים להלחם עליך מבלתי רצוני זה לא יהיה ואם יהיה יפלו בידך והוא אומרו מי גר אתך עליך יפול רוצה לומר מי שיאסוף עמים לבוא עליך בשעתו הוא יפול מגדולתו כמו שנפל סנחריב בבואו על ירושלם.
    הֵן גּוֹר יָגוּר. מעצמו1, אמנם ענין הכליון באמרו (זכריה יג ט) ׳והבאתי את השלישית באש׳2, הוא לרוב הגרים שנטמעו3, כי אמנם גור יגור - גרים גרורים4 שלא בעצתי5, כענין הגבעונים ׳ואת פי ה׳ לא שאלו׳ (יהושע ט יד)6: [אֶפֶס מֵאוֹתִי]. אבל מֵאוֹתִי, בעצתי וכפי התורה לבא להתגייר7, מִי גָר אִתָּךְ, זה הוא החלק אשר עָלַיִךְ – אצלך, יִפּוֹל8:
    1. כלומר, מה שיפרש בהמשך שהגרים הם שימותו ב׳מחיתה׳ הנזכרת בפסוק הקודם, הם הגרים שבאו ונטמעו בישראל מעצמם אך לא התקבלו בהם כדת וכדין, וכמו שיבואר.
    2. בפסוק הקודם אמר ׳בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי וגו׳ כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ׳. הרי שתהיה מחיתה [ענין שבר ופחד (מצודות)], אך לא תקרב אליך. וכאן מפרש למי מיועדת אותה המחיתה. ובזכריה שם כתוב: ׳והיה בכל הארץ נאום ה׳ פי שנים בה יכרתו יגועו והשלישית יותר בה [כלומר, שני שלישים מישראל ימותו, ויישארו רק שליש], והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים כבחן את הזהב׳ [כלומר, גם את אותו השליש שישאר יבחון אותו ה׳ ויצרפו באש, כמו המצרף כסף לטהרו מסיגים שמכניס אותו באש]. ובפירוש רבינו שם (פרק יד) מבואר שאותו הצירוף יהיה על ידי מלחמת גוג ומגוג.
    3. ׳לרוב הגרים׳ ניתן לפרש כפשוטו, רובם של הגרים, אך יתכן שהכוונה לגרים הרבים. כלומר, הגרים שאינם כשרים ונטמעו בישראל נחשבים כסיגים בתוך הכסף, ולכן צריכים הם צירוף באש, כדי לטהר את ישראל מהם. וכפירושו כאן פירש רש״י בזכריה שם: ׳שיסבלו וישאו מקצת הגרים מהגויים בצרות חבלו של משיח ובמלחמות גוג ומגוג עם ישראל, ומשם יבחנו כי גרי אמת הם, כי הרבה מהם תחילה ישובו לסורם ויתחברו עם גוג, כמו שאמרו באגדה׳. ולפי זה שני השלישים הנספים אינם מבני ישראל, אלא מן הגרים שלא כדין. אך ברוב המקומות מפרש רבינו ששני שלישים מעם ישראל עצמו יכרתו ויגוועו לפני בוא המשיח, ורק שלישית שהם הצדיקים יוותר בארץ ישראל לימות המשיח, ואותו השליש יבוא במבחן ובצירוף המתואר בפסוק הבא. וכן דעת ר״י קרא בזכריה, ש׳השלישית׳ הם הצדיקים שבישראל, וראה סנהדרין (קיא.). וכן כתב רבינו בתהלים (סח ז): ׳אבל עתה בזמן הגאולה, אלקים מושיב יחידים ביתה - מעטים המיוחדים אליו, ביתה - בארץ ישראל שהיא ביתם ונחלתם, מוציא מן הגלות אסירים בכושרות, שהיו אסורים ביד האומות, אך סוררים שכנו צחיחה - סוררים ופושעי ישראל נספים בגלות, כאמרו ׳פי שנים בה יכרתו יגועו׳⁠ ⁠׳. ועוד כתב שם (נ ג): ׳וסביביו - גם בקצת עמו תהיה האש נשערה מאד, כאמרו ׳פי שנים בה יכרתו יגועו׳⁠ ⁠׳. וראה גם בחבקוק (ג יז-יט) שהנביא התפלל על שני השלישים שלא ימותו ׳ולא אצטרך להצטער על ׳פִּי שְׁנַיִם בָּהּ׳ שיִכָּרְתוּ ויִגְוָעוּ, אף על פי שאהיה אני מן הַשְּׁלִשִׁית שיִוָּתֶר בָּהּ לאורה ושמחה׳, ועל דרך זה התפלל גם דוד המלך: ׳יהי רצון שישמח הר ציון אז למען משפטיך, שלא יכלו רוב ישראל ב׳משפטיך׳, כאמרו ׳פי שנים בה יכרתו והבאתי את השלישית באש׳⁠ ⁠׳ (תהלים מח יב). וכן התפלל שם (נג ז): ׳מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב אלקים שבות עמו - יהי רצון שכאשר ישיב ה׳ את שבות עמו, תהיה התשועה לכל ישראל וכו׳, ולא יצטרכו להתאבל על הנספים כאמרו ׳והבאתי את השלישית באש וצרפתים וגו״⁠ ⁠׳.
    4. איתא בעבודה זרה (ג:) ׳תניא, רבי יוסי אומר, לעתיד לבוא באין עובדי כוכבים ומתגיירין, ומי מקבלינן מינייהו, והתניא אין מקבלין גרים לימות המשיח, אלא שנעשו גרים גרורים [מעצמן נגררין להתגייר אע״פ שאין מקבלין אותן (רש״י שם כד.)], ומניחין תפילין בראשיהן תפילין בזרועותיהם ציצית בבגדיהם מזוזה בפתחיהם, כיון שרואין מלחמת גוג ומגוג, אומר להן, על מה באתם אומרים לו, על ה׳ ועל משיחו וכו׳, וכל אחד מנתק מצותו והולך וכו׳, והקב״ה יושב ומשחק׳.
    5. הגרים נגררו ונדבקו לישראל ׳אפס מאותי׳, לא ממני ולא מרצוני, שלא שאלו בעצתי. וכן פירש רד״ק ׳אפס מאותי׳ - לא במצותי, אף שפירש בדרך אחרת.
    6. וראה ביבמות (עט.) שנקראו הגבעונים ׳גרים גרורים׳, הרי שכן נקראו הגרים שנתגיירו שלא ברצון ה׳. [ובפסוק האחרון בזכריה כתוב ׳וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ה׳ צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא׳, וכתב הרד״ק בשם אביו שלא ישרתו עוד הגבעונים. ולפי המבואר מובן היטב, שכיון שהם מן הגרים הגרורים שייצרפו מתוך ישראל, לא יהיו בבית ה׳ לעתיד לבוא, ודו״ק. ויש לבאר יותר ע״פ הירושלמי (קידושין פ״ד ה״א) על הגבעונים שנקראו ׳חיוי׳ – ׳וכי חוי היו, אלא שעשו מעשה חיוי [נחש]׳, והאר״י ז״ל (ליקוטי תורה בשלח) כתב שגם שכם וגם הגבעונים רצו לטמא את ישראל על ידי שיתערבו בתוכם, וכיון שבמלחמת גוג ומגוג תהיה התגלות השכינה שמטבעה מבדילה בין ישראל לעמים כפי שהתבאר במאמר ׳חג הסוכות ומצוותיו׳ הנדפס עם פירוש רבינו לזכריה (פרק ד), לכן אלה הגרים שהתערבו לטמא את ישראל יכלו ויאבדו].
    7. כלומר, אלה הגרים הכשרים שבאו להתגייר ׳מאותי׳, בעצתי, שעשו כפי תנאי והלכות גרות שבתורה.
    8. ׳יפול׳ לשון חנייה, כלומר ישכון אצלך, וכפי שפירשו בבראשית (כה יח) ׳על פני כל אחיו נפל׳. והוא כמו שאמרו ביבמות (כד:): ׳מי גר אתך בעניותך - עליך יפול בעשירותך׳. וכן כתב רש״י כאן: ׳ורבותינו פירשוהו בגרים לומר שאין מקבלים גרים לימות משיחנו, ואף בפשוטו של מקרא יתכן, מי שנעשו גרים אתך בעניותך, עליך יפול בעשירותך, כמו על פני כל אחיו נפל׳. וכן כתב רבינו בבמדבר (כד כא) בנבואת בלעם על בני יתרו: ׳איתן מושבך - אתה התיישבת עם ישראל בארץ איתן, במדבר בארץ לא זרועה, ושים בסלע קנך - ובשביל זה בעת שיהיו גבוהים וחזקים יהיה קנך עמהם, כאמרם ז״ל ׳מי גר אתך בעניותך עליך יפול בעשירותך׳⁠ ⁠׳. וראה בשיעורים לתהלים (קמו ח-ט) על העתיד לבוא: ׳ה׳ אֹהֵב צַדִּיקִים - ולא האחרים, כי לא ישאיר כי אם הקדושים, כי ׳קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים׳, ה׳ שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים - שאמר מי גר אתך – בעניותך, עליך יפול - בעשירותך׳.
    גור יגור – ענין פחד כמו לא תגורו (דברים א׳:י״ז).
    אפס – ענין ההעדר כמו באפס עצים (משלי כ״ו:כ׳).
    מאותי – ממני.
    גר – ענין מריבה כמו אל תתגרו בם (דברים ב׳:ה׳).
    אתך – עמך.
    עליך – כמו אליך.
    יפול – ענין נטיה והשכנה וכן אל הכשדים אתה נופל (ירמיהו ל״ז:י״ג).
    הן גור יגור – באמת יחת ויפחד מי שהוא נעדר ונפרד ומרוחק ממני.
    מי גר אתך – מי שהיה לו תגר ומריבה עמך הוא יפול אליך לשכון עמך להיות סר למשמעתך.
    הן גור יגור אפס מאותי – אל תיראי כי אין ראוי שיירא אלא מי שהוא רחוק ממני, שאין אני עמו (רש״י), או יגור כל איש חוץ ממי שהוא אתי, ולפיכך כל מי שיגור אתך, שיהיה איזה זמן גר אצלך, יפול עליך ויתחבר לך, בראותו הצלחתך, מלשון והיוצא ונפל על הכשדים (ירמיהו כ״א:ט׳), ואת הנופלים אשר נפלו עליו (שם ל״ט:ט׳). והזכיר שרש גור בשתי הוראות מתחלפות, דרך צחות.
    ודעת בעלי הטעמים נפלאה ממני. ורד״ק וגיזניוס פירשו הן יאספו עליך אויבים, אך לא במצותי, ולפיכך לא יצליחו, ור׳ יונה פירש קרוב לזה, אלא שפירש הן בתמיהה, היתכן שיתחבר חבור כי אם ברשותי, והכוונה על גוג ומגוג.
    מי גר אתך עליך יפול – פירשו יונתן ורש״י ורד״ק וגיזניוס מי שיתאסף להלחם בך יפול עליך, אלא שרד״ק מפריד מלת עליך ממלת יפול, ומפרש מי שנאסף אתך להלחם עליך, הוא יפול, וגיזניוס מפרש עליך יפול כמו שפירשתי אני למעלה. ורוזנמילר פירש הן לא ישכון שום אדם אצלך שיהיה מאותי, רחוק ממני ומעבודתי, כל מי שישכון אצלך עליך יפול ויהיה כאחד מאנשיך לעבוד את ה׳.
    גור יגור – מצאנוהו מנחי העי״ן על הפחד ויגר מואב, ונקשר עם מ״ם. ועל הקיבוץ ויקשר עם על. יגורו עלי עזים. ומצאנוהו מנל״ה על התגר ונקשר עם ב׳ בכל מקום. אל תתגר בם מלחמה, ופה שנקשר עם את, מי גר אתך, יהיה ענינו התגרות מלחמה הבאה משני הצדדים על ידי שמתקבצים להלחם, הגורה מלחמה הוא המתחיל, אבל הגור ומתקבץ למלחמה נועדו שניהם לקרב, ולכן נקשר עם את, שכן מלחמה נקשר עם את ברוב.
    עליך יפול – כמו ותפול שבא, אולם ממה שנקשר עם על, ולא מצאנו בתנ״ך שיקשר נפילת איש על איש עם מילת על, רק על כונה שנתקשר אל מחנהו אשר נפלו על המלך (מלכים ב כ״ה:י״א) וממנשה נפלו על דוד (דברי הימים א, יב יט, דה״ב, טו ט׳) נראה לבאר מי שגר אתך מלחמה בימי קדם עתה עליך יפול להיות מעוזרך.
    הן גור יגור – ר״ל וכי יתגר מי מלחמה ויהיה זה אפס מאותי? היגור מי מלחמה ולא אנכי שלחתי? ואחר שבלעדי נגעל מגן גבורים,
    מי גר אתך? מי יערב לבו לגור אתך מלחמה להרגך, או מי עליך יפול לשלול ממונך, (הדברים מגבילים נגד רחקי מעושק מי עליך יפול, נגד רחקי ממחתה מי גר אתך).
    הֵן – באמת1 גּוֹר יָגוּר – יחת ויפחד2 מגזירות רעות3, אֶפֶס – מי שהוא נעדר ונפרד ומרוחק4 מֵאוֹתִי – ממני5 ושאין אני עימו6, מִי גָר – שהיה לו תגר ומריבה7 אִתָּךְ – עימך8 עָלַיִךְ – אליך9 יִפּוֹל לשכון עימך להיות סר למשמעתך10:
    1. מצודת דוד.
    2. מצודת דוד.
    3. רש״י.
    4. מצודת דוד.
    5. מצודת ציון.
    6. הוא עשיו הרשע וחביריו (רש״י).
    7. מצודת דוד. רש״י ורד״ק ביארו מי שיאסף להלחם עליך יפול. או פירושו מי שנתגרה בך (רש״י). ובמדרש, ת״ר אין מקבלים גרים לימות המשיח, כיוצא בו לא קיבלו גרים בימי דוד ושלמה אלא שנעשו גרים גרורים (שנתגיירו מאליהם), אמר רבי אלעזר מאי קראה, ״מי גר אתך עליך יפול״, גר אתך בעניותך, יפול בעשירותך (ילקוט שמעוני).
    8. מצודת דוד.
    9. מצודת ציון.
    10. מצודת דוד. רד״ק מבאר את העניין על מלחמת גוג ומגוג, דהיינו ״הן גור יגור״ הנה יאספו עליך עמים, ״אפס מאותי״ שלא במצוותי (שלא כמו סנחריב ונבוכדנצר) והם גוג ומגוג שיאספו אליך, ולכן ״מי גר אתך עליך יפול״ מי שיתאסף להלחם עליך יפול. מלבי״ם מבאר וכי יתגר מי מלחמה ויהיה זה אפס מאותי? היגור מי מלחמה ולא אנכי שלחתי? מי גר אתך? מי יערב ליבו לגור איתך מלחמה להורגך, או מי עליך יפול לשלול ממונך?.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (טז) [הִנֵּ֤ה] (הן) אָנֹכִי֙ בָּרָ֣אתִי חָרָ֔שׁ נֹפֵ֙חַ֙ בְּאֵ֣שׁ פֶּחָ֔ם וּמוֹצִ֥יא כְלִ֖י לְמַעֲשֵׂ֑הוּ וְאָנֹכִ֛י בָּרָ֥אתִי מַשְׁחִ֖ית לְחַבֵּֽל׃
    Behold, I have created the smith that blows the fire of coals and brings forth a weapon for his work; and I have created the waster to destroy.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    הָא אֲנָא בָּרֵית נַפָּחָא נָפַח נוּר בִּשְׁחוֹרִין וּמַפִּיק מָנָא לְצוֹרְכֵהּ וַאֲנָא בָּרֵית מְחַבְּלָא לְחַבָּלָא.
    פאני אלד׳י כ׳לקת אלצנאע מנהם מן ינפך׳ אלנאר פי אלפחם ויכ׳רג׳ אניהֿ לצנאעתה ואנא כ׳לקת אלמהלך ליהלך.
    הנה אנכי בראתי חרש – המתקן כלי.
    ואני אשר בראתי משחית המחבלו – כלומר אני הוא שגיריתי בך את האויב, ואני הוא שהתקנתי לו פורענות.
    ומוציא כלי למעשהו – לצורך, גומרו כל צורכו.
    Behold I am He Who created a smith who devises a weapon, and I am He Who has created a destroyer that destroys it. That is, to say: I am He Who incited the enemy against you; I am He Who has prepared retribution for him.
    and produces a weapon for his work For necessity. He completes it according to all that is necessary.
    הנה אנכי בראתי חרש נופח באש פחם – חרש – נפח. אש פחם – הוא המפוח שהחרש נופח בו, וצריך הנופח במלאכתו בגחלי פחמיו לעשות כליו.
    ומוציא כלי למעשהו – שהוא רוצה להוציאו.
    ואנכי בראתי משחית לחבל – התופס בכף כלי זיין שהוציא חרש למעשהו.
    הנה וגו׳ – דרך משל.
    ומוציא כלי מהאש ויתקנהו, וגם אנכי בראתי המשחית שישחית כלי החרש.
    Behold, I have created the smith, etc. It is a figurative expression.
    ומוציא כלי למעשהו And that bringeth forth a vessel for its work.⁠1 That bringeth forth a vessel out of the fire, to finish it. And I have also created the waster to destroy the instrument of the smith.
    1. A. V., An instrument for his work.
    הנה אנכי בראתי – כנגדם חרש – ברזל ובראתי פחם ומפוח.
    נפח באש – כמו פחם לגחלים.
    ומוציא – וגומר כלי למעשהו – כחפצו.
    ואנכי בראתי – להם משחית לחבל – כליהם.
    הן – כן – כתיב, וקרי: הנה, והענין אחד. אמר: אף על פי שכלי המלחמה הם מעשה האדם, ויבא גוג ומגוג והגוים אשר עמו בכלי מלחמה לרוב, מי שיעשה כלי המלחמה אני עשיתי אותו, וכיון שאני עשיתי העושה, ובידי לחבל העושה, כל שכן המעשה, ואם הם באים בכלי מלחמתם, אני בראתי משחית לחבל הם וכליהם, כמו שאמר: והכתי קשתך מיד שמאלך וחיציך מיד ימינך אפיל (יחזקאל ל״ט:ג׳).
    באש פחם – כי בפחם יפעלו חרשי ברזל.
    ויונתן הפך בי״ת השמוש, שתרגם: נפח נור בשחורין.
    ומוציא כלי למעשהו – למה שהוא רוצה לעשות, חץ או חרב או חנית או רומח.
    וכן בכאן רמזים לענינים סודיים באמרו גם כן: ואנכי בראתי משחית לחבל וג׳, ובאור זה אוצר י״י יבוא.
    לפי שאנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו ואנכי בראתי משחית לחבל רוצה לומר אני בראתי החרש לעשות כלי זיין ובראתי המשחית לחבל שכולם הם שלוחי ההשגחה.
    [הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ]. ויכלה1 כי אמנם בָּרָאתִי חָרָשׁ לצרף כסף2: וּמוֹצִיא כְלִי. על דרך ׳[הגו סיגים מכסף] ויצא לצורף כלי׳ (משלי כה ד)3: ובָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל. האומות4:
    1. הגר הגרור שבא לא מעצתי יאבד.
    2. כוונתו ללשון הכתוב בזכריה המדבר בצירוף ישראל לעתיד לבוא ׳וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב׳, ולפי פירוש רבינו הכוונה שיצרף את ישראל מן הסיגים, הלוא הם הגרים הפסולים שבתוכם.
    3. פירש שם רש״י: ׳כשם שאין הכלי של כסף יוצא למלאכת צורף עד שיוציאו ממנו סיגים של נחושת שבו, כך אין ציבור נפטרין מעונש עד שיוציאו מתוכם הרשעים ויעשו בהם דין׳. וכשם שנאמר כאן שהחרש ׳מוציא כלי׳, כן נאמר שם שעל ידי שמוציא הצורף סיגים מן הכסף ׳ויצא לצורף כלי׳, הרי שגם כאן החרש הוא הצורף. [וכתוב ׳ומוציא כלי למעשהו - לצורך גומרו כל צורכו (רש״י), שעל ידי צירוף ישראל מן הסיגים יזכו להשיג את השלימות שאליו כיוון ה׳ הנמשל כאן לחרש, כאשר ברא את האדם].
    4. כלומר, המכה שתהיה לעתיד לבוא, תהיה לישראל לצרפם ולזקקם, לעשות מהם כלי, ואילו לאומות תהיה כדי להשחית אותם.
    הן – הנה קרי.
    חרש – אומן ברזל.
    נופח – מלשון הפחה ונשיבה.
    פחם – גחלים כבוים כמו פחם לגחלים (משלי כ״ו:כ״א).
    לחבל – ענין השחתה וקלקול כמו וחובל עול (ישעיהו י׳:כ״ז).
    נופח באש פחם – מנשב באש הנאחז בגחלים כבויים להבעירם יפה.
    ומוציא כלי למעשהו – ע״י הפחמים מוציא כלי הראוי לעשות עמו הדבר אשר עשאוהו בעבורו.
    ואנכי בראתי משחית לחבל – בראתי איש משחית לקלקל את הכלי ההוא ור״ל אני המגרה בך את האויב ואני המשלימו עמך ומתיש כחו.
    הנה אנכי בראתי חרש – והוא הקדמה למקרא שאחריו, אמר כי החרש לא יעשה כלי מלחמה בזולת רצון האל, כי הוא ברא אותו ונתן בו הכח והידיעה, וגם אחר שנעשו כלי המלחמה לא יועילו למשחית הרוצה לחבל, אם ה׳ לא צוה, כי גם המשחית הוא תחת יד האל, כי הוא בראו. לכן כל כלי יוצר עליך לא יצלח.
    כלי למעשהו – למעשה הכלי, למעשהא המיוחד לו.
    א. כן בכ״י שוקן. בדפוס ראשון: ״למעשי״.
    הנה אנכי בראתי חרש – את החרש שהוא הפועל החרב הלא אנכי בראתי, וכן האמצעיים שעל ידו יפעול שהוא מה שהוא נופח באש פחם ג״כ אנכי בראתי, כי מה שהאש תתלהב ע״י הנפיחה ותתיך הברזל מעשה ה׳ היא זאת וכן הוצאת צורת הכלי הוא על ידי ועז״א ומוציא כלי למעשהו וכן החומר שממנו יעשה החרב הוא מעשה ידי כי אנכי בראתי משחית שהוא חומר הברזל, וכן התכלית הוא מאתי כי בראתיו על תכלית לחבל – ואחר שהחומר והפועל והאמצעיים והצורה והתכלית כולם מעשי ידי, מבואר שאם אנכי איני רוצה להשחית, אז
    ואף על פי שכלי המלחמה הם מעשה האדם, ויבואו גוג ומגוג והגויים אשר עימו בכלי מלחמה לרוב1, הלא2 הִנֵּה (הן כתיב) אָנֹכִי הוא זה אשר בָּרָאתִי את3 הֶחָרָשׁ המתקן כלי4 מלחמה5 כאשר הוא6 נֹפֵחַ – מנשב רוח7 בְּאֵשׁ פֶּחָם – גחלים כבויות8 וּמוֹצִיא על ידם9 כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ – למה שהוא רוצה לעשות10, וְאָנֹכִי הוא זה אשר בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל לקלקל11 את הכלי12, ואחר שהחומר והפועל והאמצעיים והצורה והתכלית כולם מעשי ידי, ברור שאם אנכי איני רוצה להשחית, אז13:
    1. רד״ק.
    2. מלבי״ם.
    3. מלבי״ם.
    4. רש״י.
    5. רד״ק.
    6. מלבי״ם.
    7. מצודת דוד.
    8. מצודת ציון. כי בפחם יפעלו חרשי ברזל (רד״ק).
    9. מצודת דוד.
    10. חץ או חרב או חנית או רומח (רד״ק). רש״י מבאר לצורך גומרו כל צורכו.
    11. מצודת ציון.
    12. ורצונו לומר אני המגרה בך את האויב ואני המשלימו עמך ומתיש כוחו (מצודת דוד). רד״ק מבאר וכיון שאני עשיתי העושה את הכלי ובידי לחבל העושה, וכל שכן שבידי לחבל את המעשה, ואם הם באים בכלי מלחמתם אני בראתי משחית לחבל אותם ואת כליהם. מלבי״ם מבאר הלא אנכי בראתי את החרש שהוא מתקין את החרב, וכן את האמצעיים שעל ידו יפעל, כלומר מה שהוא נופח באש פחם ג״כ אנכי בראתי, כי מה שהאש תתלהב ע״י הנפיחה ותתיך הברזל מעשה ה׳ היא זאת, וכן הוצאת צורת הכלי הוא על ידי ה׳, וכן החומר שממנו יעשה החרב הוא מעשה ידי, כי אנכי בראתי משחית שהוא חומר הברזל, וכן התכלית הוא מאיתי, כי בראתיו לתכלית לחבל, ואחר שהחומר והפועל והאמצעיים והצורה והתכלית כולם מעשי ידי, מבואר שאם אנכי איני רוצה להשחית, אז ״כׇּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח״ וכו׳.
    13. מלבי״ם.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יז) כׇּל⁠־כְּלִ֞י יוּצַ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א יִצְלָ֔ח וְכׇל⁠־לָשׁ֛וֹן תָּקוּם⁠־אִתָּ֥ךְ לַמִּשְׁפָּ֖ט תַּרְשִׁ֑יעִי זֹ֡את נַחֲלַת֩ עַבְדֵ֨י יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה וְצִדְקָתָ֛ם מֵאִתִּ֖י נְאֻם⁠־יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
    No weapon that is formed against you shall prosper; and every tongue that shall rise against you in judgment you shall condemn. This is the heritage of the servants of Hashem, and their due reward from Me,⁠" says Hashem.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    כָּל זַיִן דְיִתַּקַן עֲלַךְ יְרוּשְׁלֵם לָא יַצְלַח וְכָל לִישָׁן דִיקוּם עִמָךְ לְדִינָא תְּחַיְבִינֵהּ דָא אַחְסָנַת עֲבָדַיָא דַייָ וְזַכְוָתֵיהוֹן מִן קֳדָמַי אֲמַר יְיָ.
    פכל סלאח יצור עליך לא יג׳נח וכל לסאן יקאומך פי אלחכם תפלג׳ין עליה הד׳א מן נחלהֿ אוליא אללה וחסנאתהם ענדי יקול אללה.
    כל כלי יוצר עליך – פועל סביל מבניין הפעיל,⁠1 על משקל ״יודש קצח״ (ישעיהו כ״ח:ז׳) והוא מלשון ״צורת הבית״ (יחזקאל מ״ג:י״א).
    1. כלומר בניין הופעל מ׳צור׳. דעה זו מובאת בשם ׳י״א׳ אצל ריב״ג במחברות ערך ׳יצר׳, בצד הדעה שלו כי השורש הוא ׳יצר׳. ראב״ע על אתר סובר כאבן בלעם, ורד״ק – כדעת ריב״ג. רס״ג על אתר מתרגם במשמעות של ״צורת הבית״.
    כל כלי יוצר עליך – כלא כלי זיין אשר ילטשוהו ויחדדהו בשבילך להלחם בך.
    יוצר – לשון חרבות צורים (יהושע ה׳:ב׳-ג׳), אף תשיב צור חרבוב (תהלים פ״ט:מ״ד).
    א. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, אוקספורד פוק׳ 127, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778: ״הוא״.
    ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3260, אוקספורד פוק׳ 127, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778: ״חרבות״.
    Any weapon whetted against you Any weapon that they will whet and sharpen for you, i.e., to battle with you.
    whetted Heb. יוּצַר, an expression similar to "sharp knives (חַרְבוֹת צֻרִים)" (Yehoshua 5:2), also "You have also turned the edge of his sword (צוּר חַרְבּוֹ)" (Tehillim 89:44).
    כל כלי יוצר עליך – ישונן כמהא דתימא: חרבות צורים (יהושע ה׳:ב׳), ומתרגמינן איזמילוון חריפין.
    לא יצלח – לא יחתוך, כמו צלחו את הירדן (שמואל ב י״ט:י״ח).
    וכל לשון תקום אתך למשפט – להתווכח עמך.
    תרשיעי – תחייבי בדין,⁠ב שלא תהיה תקומה לאומות בפניך.
    א. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163. בכ״י לוצקי 778: ״הכמה״.
    ב. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״בדין״.
    כל כלי יוצר – שיוצר עליך, להיותו לא יצלח, רק ישבר, הנה יוצר מהבנין שלא נקרא שם פועלו על משקל יוסר (ויקרא ד׳:ל״ה).
    וכל לשון וגו׳ – הנה פירוש זה כל כלי.
    תרשיעי – הטעם שיאמינו הגוים בתורה, וישראל יראום רשעת דתיהם.
    זאת נחלת עבדי י״י – מהשם, על התורה או על ארץ הצבי.
    יוצר עליך That is formed against thee. Shall not prosper, to become what it is destined to be; but it will be broken. יוצר Is formed. It is Hophal, similar in form to יוסר is taken away, (Lev. 4:35).
    And every tongue, etc. This is the explanation of any weapon, etc.⁠1
    Thou shalt condemn. All nations will accept the religion of Israel, who will prove to them the falsity of the faiths they have hitherto followed.
    The heritage which they will receive from the Lord, that is, the Law or the Holy Land.
    1. This same opinion, that the phrase every tongue, etc., is the explanation of the preceding verse, is indicated by Ibn Ezra in his remark on ver. 16, at the beginning, It is a figurative expression.
    שכל כלי שיוצר – ויחודד עליך לא יצלח – הנה המשל והמליצה, שכל לשון שתקום אתך למשפט תרשיעי.
    יוצר – כמו חרבות צורים שפתרונו חרבות חדודים. וצורים שם דבר על ידי הדביקות. אף תשיב צור חרבו, חידוד חרבו.
    זאת נחלת עבדי י״י – שאמר למעלה הנה ישכיל עבדי וכל בנייך למודי י״י.
    וצדקתם – וזכותם.
    כל כלי יוצר – ענינו יפעל, כמו שפירשנו: ובמקבות יצרהו (ישעיהו מ״ד:י״ב), ושרשו יצר. ויוצר –שלאא נזכר שם פעלו, מהנוסף, ואם לא נמצא.
    לא יצלח – לא יצלח לבעליו, ולא יזיק לך.
    וכל לשון – אם יהיה לך משפט עם גוי אחד, תרשיע אותו במשפט ויצא הוא חייב ותהיה טענתו בטלה, ואת תצאי מהמשפט זכאי, כלומר לא יזיקו לך לא במעשה ולא בדברים. וזאת הברכה היא נחלת עבדי י״י, כלומר בנחלה היא להם לעולם, וישראל יהיו עבדי י״י מיום הגאולה עד עולם.
    א. כן בכ״י וטיקן אורבינטי 13, לוצקי 849. בכ״י וטיקן 71: ״משלא״. בדפוסים: ״מבנין שלא״.
    כל כלי יוצר וגו׳ – משרש יצר, והטעם בזמן עמודת בית שני כי כן רצה השם אז.
    אבל לך לא יוכלו לחבל וזהו כל כלי יוצר עליך לא יצלח וגומר.
    ורש״י פירש גם כן הן גור יגור מלשון מגור ויראה רוצה לומר את אל תיראי כי אין ראוי ליירא ולפחד כי אם לנבדל ונפרד ממני וזהו אפס מאותי רוצה לומר הן אמת שגור יגור ויפחד מי שהוא אפס מאותי רוצה לומר נעדר מהשגחתי, ואמנם מאותם האומות מי גר אתך רוצה לומר שבגלות היה גר ונאסף אתך ומתחבר אליך בצרותיך עליך יפול ועמך ישב בגאולתך, ומפני שייעד כזה כנגד כל האומות לכן אמר אח״כ הוי כל צמא לכו למים שישתדלו ללמוד דרכי התורה האלהית באומרו לכו ונעלה אל הר ה׳ ויורנו מדרכיו, ואשר אין לו כסף לא יחוש כי אין צורך כי בחנם יתנו לו יין וחלב ונמשלה התורה ליין לפי שהוא משמח הלב שהיין ישמח לבב אנוש (תהלים קד, טז) וכן פקודי ה׳ ישרים משמחי לב (שם יט, יא), וחלב כמו שהחלב קיום היונק וגדולו כן הנשמה קיום התורה וגדולה, ואמר אכילה על היין והחלב כי הם כמאכל ומשקה לגוף ואומרו ואכלו טוב הוא התורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד, ב) וחסדי דוד הנאמנים הוא המשיח שנקרא דוד שנאמר דוד עבדי נשיא להם לעולם (יחזקאל לז, כה), ונאמנים פירו׳ קיימים כמו במקום נאמן והן עד לאמים מזהיר ומעיד בכם זהו הדרך הראשונה כפי המפרשים והלצתי בעדם בפי׳ הכתובים ויישובם, ועכ״ז אינו נכון בעיני כפי פשוטם.
    והדרך הב׳ הוא שהנביא תאר אותה בג׳ תארים:
    עניה, שהוא מגזרת עם עני ודל. וסוערה, שמרוב הצרות היא תמיד בסער כמו שאמר הנה סערת ה׳ יוצאה (ירמיה כג, יט). ותאר שלישי, הוא לא נוחמה כי בהיותה בגלות אין לה נחמה וכמו שאמר במגלת קינות (איכה א, ב) אין לה מנחם מכל אוהביה כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים, וכנגד שלשה התארים הרעים האלה יעדה בג׳ יעודים טובים. כי כנגד העניות והדלות שקראה עניה אמר הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך וגומר ושמתי כדכוד וגומר רוצה לומר שהבית נבזה מחמרו שהוא הסיד ומהאבנים לפי שהסיד הוא הטיט ששמים ונטבעים בו האבנים ומהאבנים מהם שישימו ביסודות הבית שהם אבנים גדולות ואינם כ״כ משובחות ומהם שישימו בחלונות ובשערים והם האבנים היותר משובחות וטובות ובכתלים שהם גבולי הבית ישימו משאר האבנים שאינם כ״כ משובחות, ולכן אמר הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך שהפוך יהיה לך במקום סיד והוא הכחול השחור שישימו על העינים כמו שאמר (מלכים ב ט, ל) ותשם בפוך עיניה כי תקרעי בפוך עיניך, ואחר שדיבר מהפוך שיהיה במדרגת הסיד דיבר מהאבנים, וראשונה מהאבנים אשר ישימו ביסודות שהן היותר פחותות ועליהן אמר ויסדתיך בספירים ואמנם בחלונות שיבא בהם השמש אשר נקרא שמשותיך אמר שישים כדכוד והוא האבן האדומה הנקראת רובינו והיא אבן יקרה יותר מן הספיר והשערים גם כן שהם לכבוד ולתפארת ישים באבני אקדח שהוא אבן יותר יקרה מכדכוד והוא הנקרא בלשונם קרבונקל״י שהיא מאירה בלילה כמו גחלי אש. ולכן קראה אבני אקדח, ואמנם כל גבולך שהוא שאר כותלי הבית לא יהיו מאבנים כ״כ יקרות כמו כדכד ואבני אקדח אבל יהיו מאבני חפץ שהם שאר אבנים טובות ומרגליות, וכל זה הוא משל לרוב עושרה תחת היותה בגלות עניה, ואולי שגם זה לפי פשוטו יתקיים בבנין ב״ה העתיד לבוא שיבאו בני המזרח אשר שם האבנים הטובות ויביאו מהם רבות לבנין בית ה׳ וכן אמרו חכמים ז״ל בב״ר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות שער המזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשין אבן אחת של מרגלית, והאשימו הרבה למי שלא האמין בזה, ובפסיקתא א״ר בנימין בן לוי עתידין תחומי ירושלם להיות מלאים אבנים טובות ומרגליות.
    עוד השיב על מה שאמר סוערה ויעדה שתשב בזמן ההוא בהשקט ולא ישופנה עוד השם בסערה ועל זה אמר וכל בניך למודי ה׳ ובסבת זה יהיה רב שלום בניך כי מהחכמה ופעל השכל ימשך השלום, ואמר גם כן על זה בצדקה תכונני רוצה לומר תהיי במכון ובהשקט שהוא הפך הסערה, וכנגד מ״ש לא נוחמה שהיה כן מפאת הגלות והנוגשים אצים עליהם כל היום אמר רחקי מעושק כי לא תיראי רוצה לומר את תהיי מרוחקת מעושק ומגזל ומכל מיני מחתה כי לא תיראי שיקרבו עוד אליך, ואמנם אמרו הן גור יגור ראוי לפרשו מלשון גר שהוא הנחתו הראשונה וכן כתב אבן כספי בשרשיו שגור הוא המתנועע בטלטול בלי נחת ולכן נקרא הגר גר מפני טלטולו והוא כנגד התושב היושב לבטח, ונקרא האריה הקטן גור לתנועתו הקלה יותר מהאריה הזקן, ומפני שהגר בארץ לא לו הוא מפחד תמיד לכן הושאל זה השם לפחד מגור מסביב מגורת רשע תבואנו, אך אמנם ההנחה הראשונה שהיא העיקר שממנו יצאו הענפים ההם כולם היא מלשון טלטול וגרות כמו ימי שני מגורי (בראשית מז, ט), ואהבתם את הגר (דברים י, יט), ומגרת ביתה, ואבני גיר מנופצות. הם האבנים הפחותות המושלכות בכל צד, ועל זה הדרך נאמר כאן הן גור יגור אפס מאותי רוצה לומר את בצדקה תכונני ורב שלום בניך אמנם גור יגור בגרות בגלות וטלטול מי שיהיה שהוא אפס מאותי כלומר מי שהיה נעדר ונפרד ומרוחק ממני, ולפי שאין מקבלין גרים לימות המשיח כמו שאמרו חכמים ז״ל (יבמות כד, ב) לכן אמר כאן מי גר אתך עליך יפול כלומר אותם חסידי אומות העולם שגרו ונטלטלו עמך ובכל צרתך בגלות היה להם צר עליך יפול רוצה לומר עמך ובקרבך ישב והוא מלשון על פני כל אחיו נפל (בראשית כה, יח) וכן פירשוהו חכמים ז״ל ביבמות פ׳ כיצד (יבמות כד, ב), והבטיחם שלא תפחד מאומות העולם שלא יבאו להשחיתה ברשעתם באומרו הנה אנכי בראתי חרש וגומר ואנכי בראתי משחית לחבל רוצה לומר ועכ״ז לא יחבלו אותך כי כל כלי יוצר עליך לא יצלח וגומר לפי שזאת נחלת עבדי ה׳ וצדקתם וזו היא תכלית הנחמה, והנה אמר כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי לפי שהאומות היום הזה בחלוף דתיהם מהם יכריחו דתם לא מויכוח שלא יחפצו בטענות אבל יאמרו שמי שיסתור דתם יהרגוהו וזה ענין אומת ישמעאל ומהם יעשו להכרחתה ויכוחים וטענות והיקשים עיוניים, וזה ענין חכמי אדום שנתיסדו בחכמת הדבור, לכן אמר הנביא כנגד שניהם כל כלי יוצר עליך לא יצלח בדרך מלחמה כמשפט בני ישמעאל וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי בדרך הויכוח במשפט בני אדום לפי שזאת נחלת עבדי השם וצדקתם שלא יזיקם דבר ולא בחיל ולא בכח ולא בטענות הלציות כוזבות:
    [כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח]. אמנם עָלַיִךְ - ישראל גמורים1 - כָּל כְּלִי לֹא יִצְלָח לצרף2: [לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי]. ותַּרְשִׁיעִי האומות שיחשבו היות ראויים להימלט כמוכם3, כענין ׳כי כל העמים ילכו איש כו׳ [בשם אלהיו] ואנחנו נלך כו׳ [בשם ה׳ אלהינו לעולם]׳ (מיכה ד ה)4:
    1. לא הגרים.
    2. כיון שהם צרופים ועומדים.
    3. עם ישראל ירשיעו ויחייבו את אומות העולם שיראו את ישראל נמלטים ממלחמת גוג ומגוג, ויחשבו שאף הם יזכו לכך, כי מה בינם לבינם.
    4. בכך יחייבו ישראל את הגויים וירשיעו אותם להיענש כאשר ישראל נמלטים, שיאמרו להם שאף בגלות לא עזבו את ה׳ והלכו בשם ה׳, ואילו הגויים עבדו את אלוהיהם. וראה לעיל (כה ט) שביאר רבינו באורך זה למה אין משוא פנים בכך שרק ישראל יזכו להיות כהני ה׳, ש׳אין משוא פנים בדבר אף על פי שחטאנו, כי אמנם זֶה [ה׳ שיתגלה אז לכל העולם] הוא אֱלֹהֵינוּ מעולם, כי כל העמים ילכו איש [בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה׳ אלהינו לעולם]׳ וכו׳, ׳אם שכחנו שם אלהינו וכו׳ (תהלים מד כא), ועוד שקִוִּינוּ לוֹ שיראה בעניינו, ׳אשרי כל חוכי לו׳, די לו לאבל שעומד באבלו, ׳כי עליך הורגנו׳⁠ ⁠׳.
    יוצר – מחודד ושנון כמו חרבות צורים (יהושע ה׳:ג׳).
    תרשיעי – מלשון רשע וחייב.
    כל כלי יוצר עליך – כל כלי זיין אשר יחדדוהו בשבילך להלחם בך.
    לא יצלח – את בעליו לא יצלח כי לא יזיק לך.
    וכל לשון – כל איש לשון מדבר גדולות אשר תקום עמך למשפט להתווכח עמך.
    תרשיעי – את תרשיעי אותו במשפט ויצא מחוייב ותשארי זכאית ר״ל לא יזיקו לך לא במעשה ולא בדיבור.
    זאת – הברכה הזאת היא לנחלה לעבדי ה׳ וזאת היא הצדקה אשר תבוא להם מאתי.
    נאם ה׳ – כה אמר ה׳.
    יוצר – ההָפְעַל קשה מאד, ולא אדע למה לא נקדו יִוָּצֵר בנפעל.
    כל כלי – אשר יוצר ויעשה להיות מזומן עליך לא תצלח – וכן אם ירצה מי לנצחך במשפט תרשיעי אותו, ר״ל בין מי שירצה להטותך מאמונתך בחרב וביד חזקה, בין מי שירצה להטותך ע״י וכוחים וטענות לא יצלח,
    זאת נחלת עבדי ה׳ (מאתי) (וזאת נחלת) צדקתם מאתי – זאת יהיה להם שכר בעבור שהם עבדי ה׳, ובעבור הצדק והמע״ט שלהם.
    כָּל כְּלִי זיין אשר1 יוּצַר – ילטשוהו ויחדדהו2 עָלַיִךְ – בשבילך להילחם בך3, לֹא יִצְלָח את בעליו כי לא יזיק לך4 אלא הוא ישבר5, וְכָל איש שיש לו6 לָשׁוֹן מדברת גדולות אשר7 תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט להתווכח עמך8 תַּרְשִׁיעִי אותו במשפט, ויצא הוא חייב ותהיה טענתו בטלה, ואת תצאי מהמשפט זכאית9, זֹאת הברכה היא10 נַחֲלַת עַבְדֵי יְהוָה, וְצִדְקָתָם – וזאת היא הצדקה אשר תבוא להם11 מֵאִתִּי בעבור שהם עבדי ה׳, ובעבור הצדק והמעשים הטובים שלהם12, נְאֻם – כך אמר13 יְהוָה:
    1. רש״י, מצודת דוד.
    2. רש״י, מצודת דוד. והוא מלשון חרבות צורים (יהושע ה, ב, רש״י).
    3. רש״י, מצודת דוד.
    4. רד״ק, מצודת דוד.
    5. אבן עזרא.
    6. מצודת דוד.
    7. מצודת דוד.
    8. מצודת דוד.
    9. כלומר לא יזיקו לך לא במעשה ולא בדברים (רד״ק, מצודת דוד). אבן עזרא מבאר שיאמינו הגויים בתורה, וישראל יראום רשעת דתיהם. מלבי״ם מבאר בין מי שירצה להטותך מאמונתך בחרב וביד חזקה, בין מי שירצה להטותך ע״י וויכוחים וטענות לא יצלח. ואברבנאל מבאר ״כל כלי יוצר עליך לא יצלח״ בדרך מלחמה כמשפט בני ישמעאל, ״וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי״ בדרך הוויכוח במשפט בני אדום, לפי ש״זאת נחלת עבדי ה׳ וצדקתם״ שלא יזיקם דבר לא בחיל ולא בכח ולא בטענות הלציות הכוזבות.
    10. רד״ק, מצודת דוד.
    11. מצודת דוד.
    12. מלבי״ם.
    13. מצודת דוד.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
    → לפרק הקודםחזור לראש הפרקלפרק הבא ←
    ← Previous ChapterReturn to Top of ChapterNext Chapter →
    רשימת מהדורות
    © כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.    List of Editions
    © All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

    כותרת הגיליון

    כותרת הגיליון

    ×

    Are you sure you want to delete this?

    האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

    ×

    Please Login

    One must be logged in to use this feature.

    If you have an ALHATORAH account, please login.

    If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

    נא להתחבר לחשבונכם

    עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

    אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

    אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

    ×

    Login!כניסה לחשבון

    If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
    Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
    ×
    שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
    ×

    תפילה לחיילי צה"ל

    מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

    תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

    Prayer for Our Soldiers

    May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

    Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144