1. בפרק הקודם הוכיח הנביא את בני דורו ואמר ׳מי בכם ירא ה׳⁠ ⁠׳, ׳הן כולכם קודחי אש׳, וכאן פונה אל המעטים שאינם כאלה, אלא ׳רודפי צדק׳, ולפי שהזכיר שכל בני הדור אינם כן, חיזק את היחידים לבל יתייאשו. ונראה שדרכו של רבינו כאברבנאל, שנבואה זו באה להשיב על הספיקות המתעוררות על הגאולה העתידה, בפסוקים הראשונים משיב על החשש מן הכליון בגלות והתמעטות העם, ובהמשך משיב על הספק איך יתקיים תעודת האנושות לעתיד, ראה להלן (פסוק ד).

2. בפירושו לאבות (ה׳:ג׳) על המשנה ׳עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו להודיע חיבתו של אברהם אבינו׳, כתב רבינו: ׳להודיע כמה חיבב את יוצרו, להרבות לקרוא בשמו ולהכניס רבים תחת כנפיו אף על פי שהיה מרובה בנסיונות, ושזה ראוי שיעשו כל בני בריתו, כאמרו הביטו אל אברהם אביכם׳.

3. ראה מלבי״ם: ׳בעוד שקראתיו לפרסם אמונתי, היה אחד בעולם מאמין באלהי עולם, גם היה בטבעו להיות אחד אשר לא יתרבה, ומ״מ ואברכהו וארבהו, אם בהשיב עמים רבים לאמונת האל, שעל זה אמר ואברכהו, אם להוליד בנים, שעל זה אמר וארבהו׳.

4. ישראל, וגם ישמעאל ובני קטורה ועשו. [וראה מו״נ (ח״ג פכ״ט): ׳וכאשר סבל הכל בעבור ה׳ וכן הדין לעשות לכבודו, נאמר לו ואברכה מברכיך ומקללך אאור, והיה אחרית עניינו מה שנראהו היום מהסכים רוב אנשי העולם להגדילו ולהתברך בו, עד שיתייחס אליו מי שאינו מזרעו׳. ויש שפירשו כוונתו ע״פ הירושלמי (ביכורים פ״א ה״ד): ׳תני בשם רבי יהודה, גר עצמו מביא וקורא, מה טעם, כי אב המון גוים נתתיך, לשעבר היית אב לארם ועכשיו מיכן והילך אתה אב לכל הגוים׳, וכמו שפסק הרמב״ם (הל׳ ביכורים פ״ד ה״ג) ׳הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך, הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה׳].

5. שכבר נחרבה כל ארץ ישראל מלבד ירושלים.

6. בירמיה (מב ב) ׳והתפלל בעדנו אל ה׳ אלהיך בעד כל השארית הזאת כי נשארנו מעט מהרבה׳, אך שם נאמר כן אחרי חורבן הבית. אמנם לשון זה מצינו גם בתפילת ׳ה׳ אלהי ישראל׳ בתחנונים של שני וחמישי, וכתב בפירוש הסידור לרוקח (נפילת אפיים): ׳כך מצאתי בכתב ידו של רבינו החסיד זצ״ל, שתפילת ה׳ אלהי ישראל - חזקיה מלך יהודה יסדה כשצר סנחריב על ירושלים וביקש להחריבה, ועמד בשתי שעות בלילה ועלה לבית המקדש ויסדה תפילת ה׳ אלהי ישראל׳.

7. אולי הכוונה שזו הנחמה שניחם ה׳ את ציון, ׳הביטו אל אברהם אביכם׳, שאף שנשארו מעט מהרבה, יתרבו מאוד. וכ״כ המלבי״ם: ׳וכן תקוו אתם כי ה׳ ינחם ציון אשר היא גלמודה יחידה עתה׳.

8. בתהלים (קכב ט) כתב רבינו: ׳למען בית ה׳ אלקינו - שיהיה שם תודה וקול זמרה, לא היפך זה, ׳אבקשה טוב לך׳ - ששון ושמחה ימצא בך, לא היפך זה כלל׳. וכוונתו שלעתיד לבוא יהיה הששון ושמחה ללא תערובת, וכעניין ׳אך שמח׳ המבואר לעיל (כה ו), ע״ש.

1. כי הצדיקים נקראים ׳עמו׳ של ה׳, וכ״כ רבינו בתהלים (פא יב-יד ועוד), ובזכריה (ב טז).

2. ואין כפל.

3. לא שה׳ יתן תורה מחדש, כי זאת התורה לא תהא מוחלפת, אלא שמתוך התורה שקיבלתם מאתי כבר, תצא עכשיו תורה לכל הרוצה, שכל מי שיעיין כראוי יוכל להשיג בתורת ה׳ את החלק העיוני שבה, שהוא ידיעת ה׳ והכרת גדולתו.

4. ע״פ אבות (ג׳:ה׳): ׳כל המקבל עליו עול תורה - מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ׳, ו׳עול דרך ארץ הוא טורח הנהגת עצמו וביתו בפרנסה ובהישמר מנזקי המקרים׳ (לשון רבינו שם). וראה מש״כ רבינו לעיל (ל טו) ובעוד מקומות, שהדברים הטורדים את האדם מחיי עולם לחיי שעה הם שעבוד מלכויות ועול צרכי חיי שעה, והם ׳עול מלכות ועול דרך ארץ׳.

5. כ״כ רש״י.

6. כלומר, שאניח וארגיע את ׳משפטי׳ שהבאתי עד כה על האנושות, שלא יהיה עליהם עוד עול מלכות ועול דרך ארץ, וזאת כדי שיאור לעמים, שכולם יוכלו לעסוק בתורה.

7. ׳תניא, רבי מאיר אומר, מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, תלמוד לומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים ולוים וישראלים לא נאמר, אלא אדם, הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול׳. הרי שגם הגויים יכולים להשיג את אור התורה. [ובגמרא שם מבואר שמקבל שכר כאינו מצווה ועושה, והרשב״א שם פירש שהכוונה דווקא לעוסק בתורת שבע מצות בני נח, אבל בתורה שלמה שלנו אדרבה אסור לו וחייב מיתה. אך מפירושו כאן נראה שדעת רבינו להתיר ללמד, ומעשה רב, שהוציא לאור את ספר ׳אור עמים׳ בלשון העמים [ואת שם הספר לקח מפסוק זה], אלא שיתכן שיסודות האמונה הם בכלל שבע מצוות, שבלעדי זאת לא תהיה עשיית המצוות לשם שמים. וראה שו״ת מלמד להועיל (ח״ב יו״ד עז) שדן בהיתר ללמד לגוי תורה, וכתב: ׳ואף שקצת מחכמי ישראל למדו תורה עם גוים כמו ר׳ עובדיה ספורנו שלמד עם רייכלין וכו׳, הם עשו זאת לטובת כלל ישראל, ואעפ״כ צווחו עליהן גדולי ישראל ככרוכיא׳. ולעניין האיסור ללמד תורה לגוי, ראה שו״ת באר שבע (באר מים חיים סי׳ יד) שהעיר שהפוסקים לא הביאו איסור זה, ודן לומר שסברו שמה שאמרו בחגיגה (יג.) שאין מוסרים דברי תורה לגוי, אין מימרא זו אליבא דהלכתא, אך ראה רמב״ם (הל׳ מלכים פ״י ה״ט) ׳עכו״ם שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהן בלבד׳. ובבאר שבע הביא את דעת השלטי הגיבורים שמתיר ללמד להם נביאים וכתובים, רק לא תורת משה, וראה מגן אברהם (או״ח סי׳ שלד סקי״ז). והמהרש״א בחגיגה שם כתב שדווקא טעם וסוד המצוות אסור ללמדם, ואפילו בשבע מצוות שלהם אין מוסרין להם סודן וטעמן. ופתח גדול לעניין זה מצינו בשפת אמת לחגיגה שם: ׳דדוקא למסור להם דברי תורה אסור, אבל כשעכו״ם יודע הפסוק וטועה בו, מותרין לפרש לו כדי שלא יחשוב אותנו כעוברין על מה שכתוב בתורה׳. ומשמע שלמנוע חילול ה׳ מותר, ובהקדמותיו של רבינו לתורה ולאור עמים וכן בכוונות התורה הדגיש שכוונתו לבל יתחלל שם שמים מזה שאין משיבים כראוי לטענות הגויים על התורה. ובשדי חמד (מערכת האל״ף כללים אות קב) הביא מה שדנו כמה אחרונים לחלק בין תורה שבכתב שמותר ללמדם, לתורה שבעל פה שאסור, והיפך הדברים בשפת אמת שם שאולי דווקא תורה שבכתב אסור, שרק על זה נאמר ׳תורה ציוה לנו משה מורשה׳, והוסיף השפת אמת ליישב את השמטת דין זה על ידי הפוסקים ׳ואפשר לומר דממעשה דתלמי המלך שהתירו חכמים לכתוב התורה יוונית, בכלל זה הותר למסור להם דברי תורה, וצ״ע׳]. וראה מש״כ לעיל (פסוק א-ג) בביאור, שנבואה זו באה להשיב על הספיקות המתעוררות על הגאולה העתידה, וכאן כתב אברבנאל: ׳שהקב״ה ברא המין האנושי לתכלית ידיעתו והכרת אלהותו וכו׳, והנה בהיות כל עמי הארץ בארצותם לגוייהם יושבי חושך וצלמוות באמונותיהם ודתיהם שונות כוזבות ואת דתי המלך ה׳ צבאות אינם עושים, גזרה החכמה האלהית שיבוא זמן שהמין האנושי בכללו יכיר אמונתו ואמיתת אלהותו באופן שלא תהיה בריאתו לבטלה וכו׳, אבל ידענו שראה הש״י בגזרתו שקודם שיפסד העולם יבואו כלל המין האנושי לשלמות ויגיעו לתכלית אשר בעבורו נבראו מידיעת ה׳ והכרת אלהותו, ועל זה יתפרשו הכתובים האלה, הקשיבו אלי עמי ולאומי, רוצה לומר, אתם המאמינים בחידוש העולם ובשאר האמונות האמתיות, דעו נא וראו כי התשועה הכרחית היא לא לבד לצרכיכם כי אם גם מפני כבודי, כי תורה מאתי תצא, כלומר אמיתת התורה ומשפטה יצא, כי כבר התורה היא בידכם, אבל התורה תצא מאתי ומשפטי לאור עמים ארגיע, רוצה לומר להאיר לעמים העם ההולכים בחושך, שבזמן הגאולה ילמדו אמונות התורה, כמו שאמר (לעיל ב ג) ׳כי מציון תצא תורה׳, ועם משפטי ארגיע להם ואשקיטם ממלחמותיהם כמו שאמר (שם פסוק ד) ו׳שפט בין הגוים וגו׳ ולא ישאו גוי אל גוי חרב׳ וגו׳⁠ ⁠׳.

1. ׳צדקי׳ - הצדקה שאני עושה, שכל מבקש יוכל לקבל ממני את צורכיו.

2. כלומר, במתן תורה שבו ניתנה ׳ישעי׳, שמקבלי התורה המשיגים שלימות זוכים בה לישועת ה׳, לא ניתנה תורה לישראל בלבד, אלא ה׳ הציע את התורה לכל אומות העולם, כמבואר בע״ז (ב:) ׳שהחזירה הקב״ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה׳.

3. שלא רצו לקבל את התורה כשהציע ה׳ להם אותה. ואולי הכוונה לברייתא המובאת בסוטה (לה:): ׳ת״ר, כיצד כתבו ישראל את התורה, רבי יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה, שנאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת וגו׳, ואחר כך סדו אותן בסיד, אמר לו רבי שמעון, לדבריך, היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה, אמר לו, בינה יתירה נתן בהם הקב״ה, ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה, ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שהיה להן ללמד ולא למדו׳. וראה מש״כ לעיל (מג ט), ולעיל (מה יח) שאומות העולם ייענשו על שלא קיבלו את התורה.

4. לכן ביקש ליתן את התורה גם לאומות, לפי שהיה ראוי שגם הם יפנו אל ה׳ להשיג את צרכי חייהם ולהציל אותם מיד הנלחמים בהם. ואולי ׳צדקי׳ – נאמר על פרנסה וצרכי חיי שעה, ו׳ישעי׳ – להציל מן המתקוממים, והם כנגד ׳עול מלכות ועול דרך ארץ׳ הנזכרים בפסוק הקודם.

5. ׳שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם׳ - היינו הסיבות השמיימיות, ׳וְהַבִּיטוּ אֶל הָאָרֶץ מִתַּחַת׳ - הם הסיבות הארציות, ׳כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן׳, ואם יסמכו עליהם, לא יועילו בכך, שלבסוף ייפסדו ויכלו, ואילו ׳וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת׳, שהם נצחיים כמו שה׳ הוא נצחי, ולכן היה ראוי שהגויים יסמכו על ה׳ להשיג ׳ישעי׳ ו׳צדקי׳ – צרכי חייהם והצלתם מיד צר. [וכתב רבינו באור עמים (סוף פרק ׳שמים׳): אמנם באמרו (לעיל מח יג) ׳אף אני אחרון׳, נראה שרצה בזה שכל מה שזולתו יתברך אפשר שיפסד, וזה במין השני מההפסד כמבואר לעיל, וזה ברצון חכמתו אשר בו נמצאו כולם אחר ההעדר המוחלט, וזה בביאור יותר רחב ביאר הנביא באמרו שאו לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת, כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תכלה ויושביה כמו כן ימותון וישועתי לעולם תהיה׳].

1. שהם יודעים צדק ותורתי בלבם.

2. המכונה ׳אנוש׳ על שם מציאותו הנפסדת, ראה מש״כ בשיעורים לתהלים (ח ה): ׳מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ - שהם נפסדים, מלשון אָנוּשׁ חִצִּי (איוב לד ו)׳. וכן שם (ט כא): ׳שיֵדְעוּ גוֹיִם שאֱנוֹשׁ הֵמָּה סֶּלָה ואין להם לריב עם אלקי האלקים, כי הם נפסדים׳, וכ״כ אבע״ז שם שהוא מגזרת ׳ואנוש הוא׳, והוא מלשה״כ בירמיה (יז ט) ׳עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא׳, והוא לשון חולי וכאב. ובפירוש תהלים (ח ה) כתב: ׳מה אנוש כי תזכרנו - כי אמנם האדם באשר הוא בעל חי בלבד בלתי משתדל להידמות לבוראו לא בעיון ולא במעשה, כמנהג לאומות העולם, הוא בערך אל השמים וצבאם דבר נמאס ובלתי נחשב׳.

3. ראה מש״כ רבינו לעיל (כו כ, כט כב).

4. ׳כִּי כַבֶּגֶד יֹאכְלֵם עָשׁ וְכַצֶּמֶר יֹאכְלֵם סָס׳, שהם כָּלים ונפסדים, כיון שלא הוציאו את כח שכלם אל הפועל, וכפי שביאר רבינו (בראשית א כו-כז) שמי שלא משלים את ה׳צלם אלהים׳ שבו מת כמות הבהמה, ואינו זוכה לחיים הנצחיים.

5. באושר הנצחי.

6. ׳ישועתי׳ – היינו חיי הנצח עצמם, ו׳צדקתי׳ – האושר שבחיים הנצחיים. [ואולי על משקל המבואר בפסוקים הקודמים ש׳צדקי׳ הם צרכי חיי שעה, ו׳ישעי׳ – ההצלה מן המתקוממים, הרי ש׳ישעי׳ היא הישועה בחיים עצמם, ו׳צדקי׳ היא צרכי איכות החיים]. ובשיעורים לתהלים (א ב) כתב: ׳כי ההשכלה מקנה החיים הנצחיים - שהמה נושא האושר, והמעשים טובים יַקְנו האושר - שהוא צורת ושלימות הנצחיית׳. ובהקדמת פירוש תהלים כתב: ׳בשתי אלה המושכלות [אהבת ויראה] יקנה האדם חיים נצחיים בהיותו אז עצם משכיל בפועל דומה לבוראו בזה ונקדש בכבודו, אמנם אישור אותם החיים, וזה יהיה במצוא חן בעיני המלך הקדוש יתברך, הנה יושג בלכת האדם בדרכי טובו ובו ידבק׳. ובתהלים (טז יא) פירש ׳נעימות בימינך נצח׳: ׳גמול נצחי על העיון ועל המעשה, שהם החיים ואישורם׳, כלומר, הגמול על העיון הוא הנצח, והגמול על המעשה הוא הנעימות בחיי הנצח.

1. ע״פ לשה״כ במיכה (ז טו) ׳כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות׳. וגם הרד״ק פירש ׳כימי קדם׳ על יציאת מצרים, אלא שפירש שהיא תפילה אל ה׳ שיתעורר כמו שעשה אז, ואילו מדברי רבינו (פסוק יא) משמע שהיא קריאה לישראל שיתעוררו בתשובה ותפילה, ואז יזכו לישועה. וראה מש״כ רבינו בפירוש שיר השירים (ב ח-ט) שעדת ה׳ מתאוננת על הגלות וטוענת שבמצרים ירד ה׳ להציל את ישראל, ואילו עתה בשעבוד מלכיות הוא עומד מרחוק ומסתתר, וענה ה׳ שבמצרים עוררו את הגאולה במעשיהם, וגם עתה אם יעשו כן ייגאלו.

2. באיוב (כו יב) כתוב: ׳בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב׳, וכתב שם רבינו: ׳בכחו רגע הים - בקע המים שהיו מכסים על הארץ והקוום לצדדים מקוטב לקוטב, מחץ רהב - הכה גובה הים במצוותו, שלא ירד לכסות הארץ׳. הרי שהגלים נקראים ׳רהב׳ שהוא לשון גאווה והתנשאות [ולכן שאר המפרשים פירשוהו כאן על המצרים שנודעו בגאוותם, ומכונים ׳רהב׳ בכמה מקומות], כי הגלים מתנשאים ומתרוממים מעל הים. וכ״כ המלבי״ם שם: ׳רהב - גאות המים, כמו אתה מושל בגאות הים׳. והמשך פסוק זה הלוא הוא ׳בשוא גליו אתה תשבחם׳. והיינו שה׳ חצב וחתך את גלי הים, שבקע אותו כדי שיעברו ישראל בתוכו.

3. אשר הרעידה את פרעה (רד״ק), או שהרגה את פרעה, כתרגומו ׳שֵׁיצֵיתִי פַּרְעֹה וּמַשִׁרְיָתֵהּ דַהֲווּ תַּקִיפִין כְּתַנִינָא׳, שפרעה נקרא ׳תנין׳, כמו שכתוב (יחזקאל כט ג) ׳התנים הגדול׳. ובפירושו לתהלים (צג א) כתב רבינו: ׳ה׳ מלך גאות לבש - הנה האל יתברך לבש גאות על הים על פרעה, שהיה גדול במלכי ארץ, כאמרו (יחזקאל לא ב) ׳אל מי דמית בגדלך׳, והתגאה האל יתברך עליו כאמרו (שמות טו א) ׳כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים׳, עתה בגאולת ישראל לבש ה׳ עז התאזר, לבש באותו העוז אשר התאזר אז על מצרים, כאמרו [עורי כימי קדם] לבשי עוז זרוע ה׳ [עורי כימי דורות עולמים] הלא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין׳.

1. ׳ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם׳. וכן פירש הרד״ק. [בשיעורים לשמות (יד כא) כתב: ׳ויט משה וגו׳ וישם את הים לחרבה - ר״ל שהוריד רוח גדולה וחזק המחרבת קרקעית הים, כדכתיב הַשָּׂמָה מעמקי ים דרך לעבור גאולים, ואחר כך ויבקעו המים, כי בתחילה החריב מצולות ים, ואחר כך נגלה תהום הים׳].

1. כלומר, מה שכתוב כאן ׳ופדויי ה׳ ישובון׳ מחובר למה שאמר למעלה ׳עורי עורי׳, שתתעוררו כמו שהתעוררתם ביציאת מצרים, והפסיק לספר מה נעשה בכך שהתעוררו ביציאת מצרים, שנבקע הים בפניהם ופרעה וחילו טבעו בו, ואז חוזר לעניינו ואומר, שכאשר יעשו כמו שעשו אז, גם עכשיו יהיו ניסים, ׳ופדויי ה׳ ישובון׳.

2. שאז יזכו למעלה שהובטחה להם במתן תורה שהיא ׳עדיים מהר חורב׳, וראה לעיל (לה י) מה שהארכנו בביאור עניין ולמה נקרא ׳שמחת עולם׳.

1. בפסוקים הקודמים קרא להם להתעורר כמו שעשו בגאולת מצרים, שאז נעשו להם ניסים גדולים, ואז ייעשו להם ניסים כמאז, וישובו לציון ויזכו לשמחת עולם ולאושר הנצחי. ולכן ממשיך לומר שה׳ אשר ניחמם אז במצרים, הוא שינחמם לעתיד.

2. למה תתייראי מ׳אנוש ימות׳, כלומר מאדם העתיד למות, ושגם כאשר הוא חי ׳חציר ינתן׳, ולכן אין להתיירא ממנו. וראה דברי רבינו לעיל (מ ו-ז) מהו ׳חציר׳ ומה רמוז בו.

1. ׳תנו רבנן, מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא, אמר להם, הראו לי את חורו, הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד, נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש, אמר להם, ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית׳. כלומר, אין למציק ולערוד שום כח מעצמם, אלא החטא הוא הגורם להם. וזהו ׳ותשכח ה׳ עושך׳ – ושכחה זו היא שגרמה לך למציק, ׳ותפחד תמיד מפני חמת המציק׳, והרי אין המציק בא אלא משום ששכחת את ה׳, ואין לו קיום בפני עצמו, ולמה תתייראי ממנו ולא ממה שהביא אותו עליך. וכתב שם המהרש״א: ׳זה הערוד הוא בא בחטא בכחו של נחש, וע״כ הוא מזומן לישוך החוטאים, וכמו שכתוב בנחש ׳ואתה תשופנו עקב׳, וזה שאמרו בר״ח בן דוסא שנתן עקבו על פי החור ונשכו ומת אותו ערוד, היפך בחוטאים שמתים בנשיכתו בעקב׳.

2. וכ״כ הרד״ק: ׳ולמה אתה מפחד ממנו, שוב לאל ולא תפחד ממנו׳. [ואולי אמר ׳לשוב ולהתפלל׳ – תשובה ותפילה, על כפילות הלשון ׳עורי עורי׳ (פסוק ט), וכמו שפירש (פסוק יז) ׳התעוררי התעוררי׳ – ׳התעוררי לשוב, התעוררי להתפלל׳].

3. וזה גרם לך לפחד. [בדברים (לב יח) כתב רבינו: ׳צור ילדך תשי - וגם אתה ישורון המעיין, בפנותך אל התענוגים, תנשה [-תשכח] חכמתך וידיעתך בגדלו, ׳ותשכח אל מחוללך - שהטיב עמך, כאמרו אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם וגו׳ וַתִּשְׁכַּח ה׳ עֹשֶֹךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וגו׳׳].

4. ׳לשון צועה הוא ענין טלטול ונוע ממקום למקום׳ (רד״ק), כלומר, הצועה הוא הגולה ממקומו, ומדבר בישראל שגלו ע״י סנחריב.

5. לשה״כ בעובדיה (א יג), ׳ענין צער ומקרה רע׳ (מצודות). כלומר, הגולים ע״י סנחריב ימהרו לצאת חפשי מגלותם ביום אידו של סנחריב.

6. ישראל שגלה על ידי סנחריב.

7. שיהפוך להיות עני.

8. ׳ידל - ענין דלות ועניות, והוא היפך הכבוד, כי עם העושר הוא הכבוד׳ (רד״ק שם). ושם מדבר על אותו הזמן שגלו עשרת השבטים. וזהו שאמר ׳לא ימות לשחת׳ - שלא ימות להיות קבור, אך מכל מקום תהיה בו איזו בחינת מיתה, שיהפוך להיות ׳עני החשוב כמת׳.

1. בעשרת הדברות (שמות כ א) פירש רבינו: ׳אנכי לבדי הוא ה׳ הנותן מציאות, הקדמון, הנודע אצלך בקבלה ובמופת, אלהיך, ומקיים אני מה שקיבלת עליך להיות אלהיך בלתי אמצעי, ולכן לי לבדי תתפלל ואותי תעבוד בלתי שום אמצעי, אשר הוצאתיך מארץ מצרים בפעולות מתנגדות לפעולות כל אמצעיים, שהם הטבע והמערכת׳.

2. ׳רוגע׳ פירושו ׳בוקע׳, ראה רש״י ופירושו השני של הרד״ק. [אך יתכן שרבינו פירש ׳רוגע׳, שמניח, כפי שפירש לעיל (פסוק ד) ׳ארגיע׳ – אניח, כלומר שה׳ יניח את גלי הים שהחזיקם מקודם להיות חומות שיעברו בהם ישראל, וממילא שוב ׳ויהמו גליו׳, שחזרו לשטוף את מצרים. וסמך לזה בפירושו לשמות (יד כז-כט): ׳[וישב הים] לאיתנו בשוא גליו אל דרך הבקיעה, שלא עשה כן מאז שנבקע וכו׳, ובעת פנות בוקר שב הים לאיתנו לשאת גליו במקום הבקיעה אשר הגיעו שם מצרים באותה שעה, וישובו המים ברבות הגלים אל מקום הבקיעה וכו׳, ובני ישראל הלכו ביבשה, בעוד שמצרים היו טובעים בים, כי לא שב לאיתנו באותו הקצה שהיו שם ישראל׳. אך גם באיוב (ז ה) פירש רבינו ׳רגע – נסדק׳, וכן בתהלים (לה כ) פירש ׳רגעי ארץ - המבוקעים וחלשים׳].

3. היה ראוי לך להתפלל אלי שהרי אני נתתי לך את התורה, שהיא ׳דברי׳ – דיבורו של ה׳, ונתתי אותה בפיות ישראל, שילמדו תורתו. וכ״כ המצודות: ׳דברי התורה שמתי בפיך לדבר בם׳.

4. שאחרי מתן תורה היו ישראל במדבר, ושם הגן עליהם ה׳ בענני כבוד. והרד״ק פירש ׳שלא יוכלו העמים לכלותך בגלות כל זמן שיהיו דברי בפיך ובלבבך׳.

5. כלומר, תכלית בחירת ישראל וכל הניסים שנעשו להם הוא לפי שהם קיבלו את התורה, שרק למענה נבראו השמים והארץ.