×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) שִׁמְע֥וּ אֵלַ֛י רֹ֥דְפֵי צֶ֖דֶק מְבַקְשֵׁ֣י יְהֹוָ֑הי״י֑ הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל⁠־צ֣וּר חֻצַּבְתֶּ֔ם וְאֶל⁠־מַקֶּ֥בֶת בּ֖וֹר נֻקַּרְתֶּֽם׃
Listen to Me, you that follow after righteousness, you that seek Hashem. Look to the rock from which you were hewn and to the hole of the pit from which you were dug.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
קַבִּילוּ לְמֵימְרִי רָדְפֵי קוּשְׁטָא דְבָעָן אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ אִסְתַּכָּלוּ דִי בַּחֲצִיבָא מִטִינָרָא אִתְחָצַבְתּוּן וְכִפְסוּלָא דְמִגוּב רֵיקָן אִתְפְסִלְתּוּן.
אסמעו לי יא טאלבי אלעדל מלתמסי אללה אלתפתו אלי צואן מנה נחתתם ואלי מחפר ביר מנהא נקרתם.
(א-ג) נתן להם מוסר-השכל בפרק זה ממה שאירע לאברהם ושרה. וכינה את אברהם ושרה צור ובור, כי שני אלה אינם עושים פרי. כך אברהם ושרה היו זקנים באים בימים מנועים מעשות פרי, כמו שאמר הכתוב הלבן מאה שנה יולד (בראשית י״ז:י״ז). וחננם האל אחרי זה ביצחק, ויחיד היה אברהם אשר קרא בשם ה׳ והוא שחננו בבן, ובירך את אברהם ושרה בו, והרבה אותו כמאמר הכתוב כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו. ואומר הוא להם: כך ציון גם כן. לאחר שנתייסרה וחרבה, יחזירנה האל ויבנה אותה, כאמרו כי נחם ה׳ ציון נחם כל חרבותיה.
והוסיף בסוף הפרשה תודה וקול זמרה בדומה למה שהיה לשרה צחוק עשה לי אלהים (בראשית כ״א:ו׳). וכינה אותם בפרק זה רודפי צדק לפי שאם היו לומדים מוסר השכל מזה, כי אז היו דבקים בצדק.
הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם – בהשמטת ׳ממנו׳ בשתי ה<צלעות>,⁠1 כי רק בכך יהיה המבע שלם; ושניהם כינוי לנזכרים לאחר מכן.⁠2
1. השווה רס״ג על אתר, ריב״ג באללמע עמ׳ 272 (רקמה עמ׳ רפז), ראב״ע ורד״ק על אתר.
2. כלומר: לאברהם ולשרה; השווה רס״ג בפירושו על אתר (קרית ספר תשל״ב, עמ׳ 661), ועל כך הוא רומז גם בתרגומו שהוסיף בריש פסוק ב את המלים ״שרח ד׳לך״ – ׳ביאורו׳; וכן השווה ראב״ע ורד״ק על אתר.
(א-ב) אל צור חוצבתם – ממנו, ואל מקבת בור – שנוקבין וחוצבין בה את הבורות אשר נוקרתם בה.
ומי הוא הצור הוא אברהם אביכם ומי היא המקבת היא שרה אשר חוללתכם – אשר ילדתכם, לשון כי חלה גם ילדה (ישעיהו ס״ו:ח׳).
נוקרתם – לשון נקרת הצור (שמות ל״ג:כ״ב), יקרוה ערבי נחל (משלי ל׳:י״ז).⁠א
א. ביאור זה מופיע כאן בכ״י לוצקי 778. הוא מופיע לאחר המלים ״אשר נוקרתם בה״ בכ״י אוקספורד 165, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. הוא חסר בכ״י לייפציג 1, פרמא 3260, ואפשר שהוא תוספת.
(1-2) look at the rock from where you were hewn from it.
and at the hole of the pit Heb. מַקֶּבֶת. With which they penetrate (נוֹקְבִין) and hew the pits. you were dug with which you were dug.
you were dug Heb. נֻקַּרְתֶּם, an expression similar to "The cleft (נִקְרַת) of the rock" (Shemot 33.22); "The ravens of the brook shall pick it (יִקְּרוּהָ)" (Mishlei 30:17). And who is the rock? He is Abraham your forefather. And who is the hole? She is Sarah who bore you. [תְּחוֹלֶלְכֶם means] 'who bore you,' an expression similar to "For Zion experienced pangs (חָלָה) and also bore" (infra 66:8).
אבל אתם ישראל: שמעו אלי רודפי צדק הביטו אל צור חוצבתם – כשאתם מצטערין בגלותכם לומר נשארנו מעט מהרבה,⁠1 בבקשה מכם אל תתעצבו, שימו נא לבבכם והסתכלו אל צור חוצבתם, ותנו עיניכם מי הוא שחוצבתם ממנו, אב שלכם דומה למים הנוזלים מן הצור שלא יכזבו מימיו, ולא למי שדי שלג ולבנון ולא לאפיק נחלים יעבורו, והביטו אל מקבת בור נוקרתם.
1. השוו ללשון הפסוק בירמיהו מ״ב:ב׳.
שמעו – שב לדבר עם הטובים, המאמינים בדברי הנביא.
וטעם והביטו – כמו אל תתמהו איך תשוב ציון מלאה בנים כאשר היתה.
הביטו אל צור – כמו הנני עומד לפניך שם על הצור (שמות י״ז:ו׳).
שחצבתם ממנו וזהו אברהם.
ואל מקבת בור – מגזרת ויקב חור בדלתו (מלכים ב י״ב:י׳).
נקרתם – ממנו, זאת שרה.
Hearken to me. The prophet speaks now to the good people, who believe in the words of the prophets.
Look, etc. Be not surprised how Zion can again be filled with her children as before, but look, etc.
Look unto the rock. Comp. Behold, I will stand before thee there upon the rock (Ex. 18:6).⁠1
Unto the rock. Unto the name of the rock,⁠2 of which you are hewn; that is, unto the name of Abraham.
מקבת The hole. Comp. ויקב and bored (2 Kings 12:9).
To the hole of the pit, etc. Sarah is meant.
1. By this quotation Ibn Ezra intends to prove the use of phrases like to stand upon the rock, to look unto the rock in a figurative sense. The phrase quoted from Exodus refers to God, and can therefore by no means be taken in its literal meaning.
2. This is the literal translation of the Hebrew text; but it is possible that the word שם is a superfluous repetition of the word שׇם in the preceding phrase; if that be the case, the translation must be thus: ממנו צור שחצבתם ═ צור חצבתם the rock of which you are hewn, and that is Abraham.
ועתה שמעו אלי רודפי צדק – ואראה לכם כי עבודת אלהינו היא דרך האורה והחיים והטוב.
שמעו – דבר י״י. כנגד הטובים יראי י״י.
הביטו אל צור חצבתם – פי׳: חצבתם ממנו, זה אברהם.
ואל מקבת בור נקרתם – נקרתם בו, זהו שרה. דמה רחם האשה לבור. ופירש מקבת – נקיבת הבור, כאלו אמר: אל בור נקובה, שנקרתם בה ממנה.
והחכם רבי משה בן עזרא פי:׳ צור – שרה, כי היא הנפעלה, והמקבת – אברהם כי הוא הכלי הפועל בצור.
נקרתם – מן: העיני האנשים ההם תנקר (במדבר ט״ז:י״ד).
(הקדמה)
הנבואה התשעה ועשרים תחילתה שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה׳ עד הנה ישכיל עבדי. ויש בה י׳ פרשיות, האחד, שמעו אלי רודפי צדק: הב׳, הקשיבו אלי עמי: הג׳, שמעו אלי יודעי צדק: הד׳, עורי עורי לבשו עוז: הה׳, אנכי אנכי הוא מנחמכם: הו׳, התעוררי התעוררי: הז׳, כה אמר אדוניך ה׳: הח׳, עורי עורי לבשי עוזך ציון: הט׳, מה נאוו על ההרים: הי׳, סורו סורו צאו משם: וראיתי לשאול בה ששת השאלות.
השאלה הראשונה באומרו הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו והיא, כי מה ראה לעשות המשל הזה באברהם ולא עשהו באדם ולא בנח, גם לא עשאו ביצחק ולא ביעקב, וידוע שלכל אחד מאלה קרא הקב״ה לעבודתו בהיותו אחד ולא בחר באחר. ולמה אם כן בחר לעשות שרש זה המאמר באחדות אברהם ושרה.
השאלה השנית באומרו כי תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע, וזה מורה שבזמן הגאולה יתן הקב״ה תורה חדשה ומשפטים חדשים לגוים והוא בהפך עיקר תורתינו שהיא נצחית ולא תשתנה ולא תומר בתורה אחרת לא בזמן הגלות ולא בזמן הגאולה, וכבר עשו הנוצרים מזה הכתוב ראיה רבה להוכיח שבביאת המשיח תהיה תורה חדשה בארץ.
השאלה השלישית באומרו שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, לפי שהמאמר הזה מורה שיהיה לעתיד לבוא הפסד כליון בשמים כמו שהוא בארץ ובדברים השפלים, והוא הפך מה שהתבאר בחכמה שהגרמים השמימיים הם נצחיים בטבעם ואינם הווים ונפסדים.
השאלה הרביעית באומרו עורי עורי לבשי עוז עורי כימי קדם והיא, למה באו כאן שלשה פעמים מלת עורי סמוכים זה לזה, וכן אמר אחר כך עורי עורי לבשי עוזך ציון כאילו זה הלשון ייחדו בזאת הנבואה לסבה מן הסבות.
השאלה החמישית באומרו שתים הנה קוראתיך מי ינוד לך, ובפרטן זכר ארבע באומרו השוד והשבר והרעב והחרב, והמפרשים אמרו שהשתים הם הארבעה כי השוד הוא החרב והשבר הוא הרעב, ולדבריהם יקשה למה זכר שני שמות ממין אחד אף כי כפי הפשט אין השוד הוא החרב בלבד ואין השבר הוא הרעב בלבד.
השאלה השישית באומרו מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך, כי למה אמר בזה כל כך לשונות מתחלפים מבשר טוב ומשמיע שלום ומשמיע ישועה, והנה נחום האלקשי זכר זה עצמו ואמר בלבד הנה על ההרים רגלי מבשר (נחום ב, א) ולא אמר משמיע שלו משמיע ישועה, ודברי שני הנביאים בדבר אחד אי אפשר שיתחלפו מאד שכולם נתנו מרועה אחד: והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות האלה כולם.
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא לייעד לישראל בגאולה העתידה שזכר למעלה ולהתיר להם הספיקות שאפשר שיסופקו עליה, ולהגיד שהכל ביד השם ורצונו והוא יעשה להם נפלאות כימי קדם וינחם מגלותם ויסיר מידם את כוס תרעלת הצרות ששתו בגלות וישקה אותם לאויביהם, וכן יושיע ציון וירושלים ויסיר מתוכה האויבים המושלים עליה, ושתהיה הגאולה המפורסמת בבוא עתה כאלו על ראשי ההרים יקראו המבשרים, ודברי הנבואות יתבררו ויתלבנו לפי שתהיה גאולת השם מפורסמת לעין כל וכמו שיתבאר בכתובים.
(א) שמעו אלי רודפי צדק וכו׳ עד עורי עורי לבשי עוזך ציון: אתה תראה בכתובים האלה שלשה פרשיות סמוכות זו לזו תחלתן בלשון אחד: הראשונה, שמעו אלי רודפי צדק. השנית, הקשיבו אלי עמי. השלישית, שמעו אלי יודעי צדק עם תורתי בלבם, ששלשתם הם מלשון שמיעה והקשבה ששניהם אחד, וענין זה שהיו בלב ישראל שלשה ספיקות ומניעות גדולות בענין גאולתם, הראשונה, מפאת התמעטם בגלות עד שלא נשאר כי אם אחד מעיר ושנים ממשפחה ומי יהיה אם כן נושא הגאולה ומקבל אותה. והשנית, פן יאמרו אם היה שלא תהיה הגאולה בסבת תשובת ישראל וצדקתם כי אם לרצונו יתברך המוחלט למה אם כן ירצה הקדוש ברוך הוא לגאלם ומה תהיה הסבה שירצה אז בגאולה ולא רצה בה קודם לזה כל ימי הגלות הארוך. והשלישית, מפאת חוזק האומות ותוקפם שיחזיקי וישתעבדו בהם עבודת פרך ומי יאמר להם מה תעשו. הנה להשיב לשלשת הספקות האלה באו שלשה הפרשיות האלה, כי כנגד מיעוטם בגלות אמר שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה׳ רוצה לומר איני מדבר עם העקש והפתלתל שלא יורה לשום טענה ולא יצדיק את המאמר הצדיק ולא ירשע את הרשע, אבל אתם רודפי צדק מודים על האמת במה שהוא אמת, מבקשי ה׳ רוצה לומר מיחסים הדברים להשגחתו ומאמינים שהכל מאתו הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם, וביאר משל הצור והמקבת שהם אברהם אביהם ושרה אמם וביאר ענין המשל והוא.
(הקדמה)
[הנביא קורא לצדיקים שלא יתייאשו מן הגאולה למרות שמעטים הם, ומבטיח שלא יאבדו בגלות, ויושיעם ה׳ כמו שהושיע בעבר]:
(א-ג) [שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה׳]. ואתם רֹדְפֵי צֶדֶק, אל יפול לבבכם על היותכם יחידים בדור1: [הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם2 וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם, כִּי אֶחָד קְרָאתִיו]. כי אמנם אַבְרָהָם ושָׂרָה היו יחידים בדורם, [וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ], ועשיתים לגוי גדול3 עד שרבים מתייחסים להיות מזרעו4. וכן תשועת חזקיהו מסנחריב היתה אחר חרבן המקום5 שנשארו מעט מהרבה6, כִּי נִחַם ה׳7: [שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה]8:
1. בפרק הקודם הוכיח הנביא את בני דורו ואמר ׳מי בכם ירא ה׳⁠ ⁠׳, ׳הן כולכם קודחי אש׳, וכאן פונה אל המעטים שאינם כאלה, אלא ׳רודפי צדק׳, ולפי שהזכיר שכל בני הדור אינם כן, חיזק את היחידים לבל יתייאשו. ונראה שדרכו של רבינו כאברבנאל, שנבואה זו באה להשיב על הספיקות המתעוררות על הגאולה העתידה, בפסוקים הראשונים משיב על החשש מן הכליון בגלות והתמעטות העם, ובהמשך משיב על הספק איך יתקיים תעודת האנושות לעתיד, ראה להלן (פסוק ד).
2. בפירושו לאבות (ה׳:ג׳) על המשנה ׳עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו להודיע חיבתו של אברהם אבינו׳, כתב רבינו: ׳להודיע כמה חיבב את יוצרו, להרבות לקרוא בשמו ולהכניס רבים תחת כנפיו אף על פי שהיה מרובה בנסיונות, ושזה ראוי שיעשו כל בני בריתו, כאמרו הביטו אל אברהם אביכם׳.
3. ראה מלבי״ם: ׳בעוד שקראתיו לפרסם אמונתי, היה אחד בעולם מאמין באלהי עולם, גם היה בטבעו להיות אחד אשר לא יתרבה, ומ״מ ואברכהו וארבהו, אם בהשיב עמים רבים לאמונת האל, שעל זה אמר ואברכהו, אם להוליד בנים, שעל זה אמר וארבהו׳.
4. ישראל, וגם ישמעאל ובני קטורה ועשו. [וראה מו״נ (ח״ג פכ״ט): ׳וכאשר סבל הכל בעבור ה׳ וכן הדין לעשות לכבודו, נאמר לו ואברכה מברכיך ומקללך אאור, והיה אחרית עניינו מה שנראהו היום מהסכים רוב אנשי העולם להגדילו ולהתברך בו, עד שיתייחס אליו מי שאינו מזרעו׳. ויש שפירשו כוונתו ע״פ הירושלמי (ביכורים פ״א ה״ד): ׳תני בשם רבי יהודה, גר עצמו מביא וקורא, מה טעם, כי אב המון גוים נתתיך, לשעבר היית אב לארם ועכשיו מיכן והילך אתה אב לכל הגוים׳, וכמו שפסק הרמב״ם (הל׳ ביכורים פ״ד ה״ג) ׳הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך, הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה׳].
5. שכבר נחרבה כל ארץ ישראל מלבד ירושלים.
6. בירמיה (מב ב) ׳והתפלל בעדנו אל ה׳ אלהיך בעד כל השארית הזאת כי נשארנו מעט מהרבה׳, אך שם נאמר כן אחרי חורבן הבית. אמנם לשון זה מצינו גם בתפילת ׳ה׳ אלהי ישראל׳ בתחנונים של שני וחמישי, וכתב בפירוש הסידור לרוקח (נפילת אפיים): ׳כך מצאתי בכתב ידו של רבינו החסיד זצ״ל, שתפילת ה׳ אלהי ישראל - חזקיה מלך יהודה יסדה כשצר סנחריב על ירושלים וביקש להחריבה, ועמד בשתי שעות בלילה ועלה לבית המקדש ויסדה תפילת ה׳ אלהי ישראל׳.
7. אולי הכוונה שזו הנחמה שניחם ה׳ את ציון, ׳הביטו אל אברהם אביכם׳, שאף שנשארו מעט מהרבה, יתרבו מאוד. וכ״כ המלבי״ם: ׳וכן תקוו אתם כי ה׳ ינחם ציון אשר היא גלמודה יחידה עתה׳.
8. בתהלים (קכב ט) כתב רבינו: ׳למען בית ה׳ אלקינו - שיהיה שם תודה וקול זמרה, לא היפך זה, ׳אבקשה טוב לך׳ - ששון ושמחה ימצא בך, לא היפך זה כלל׳. וכוונתו שלעתיד לבוא יהיה הששון ושמחה ללא תערובת, וכעניין ׳אך שמח׳ המבואר לעיל (כה ו), ע״ש.
חוצבתם – כן נקרא חתוך וכריתות הסלע בלשון המקרא וכן וגם יקב חצב בו (ישעיהו ה׳:ב׳).
מקבת – מלשון נקב ועש״ז נקרא הפטיש מקבת כי ראשו הא׳ חד ובו נוקבין הסלע.
נקרתם – ענין בקוע ונקב כמו בנקרת הצור (שמות ל״ג:כ״ב).
רודפי צדק – המחזרים לעשות צדק.
אל צור – אל הסלע אשר נחצבתם ממנו.
ואל מקבת – אל נקב הבור אשר יצאתם מנקרה.
שמעו אלי – האל ממשיך דבורו עם הכשרים שבישראל.
אל צור חצבתם – אל הצור שחצבתם ולֻקחתם ממנוּ.
מקבת – ענין חפירה, מן ויקב חור (מלכים ב י״ב:י׳).
נקרתם – לשון בנקרת הצור {שמות ל״ג:כ״ב}, ומזה העיני האנשים ההם תנקר (במדבר ט״ז:י״ד).
צדק – בין אדם לחברו בכל התנ״ך.
נקרתם – נקר הוא הנקב העגול כחלל העין כנ״ל (ב׳ כא).
שמעו אלי רדפי צדק – בהנהגה שבין אדם לאדם מבקשי ה׳ בהנהגה שבין אדם למקום הביטו – אומר הגם שאתם מועטין בין בתוך בני עמכם שכולם רשעים, ובין בתוך בני העולם שהמה עכו״ם, מ״מ אל תיראו כי מאתכם יבנה בית ישראל, כמו שהיה הענין באברהם שהיה ג״כ יחיד בדורו שפרסם האמונה ונרדף מבני דורו והיה לאב המון גוים,
הביטו אל צור חצבתם אם נחצב אבן מן הצור הגדול, ורוצים לדעת אם האבן הזה נחצב מן הצור הזה, יבחן בשתי בחינות
א. שידמו את החלק אל הכל, אם מראהו צבעו וקשיו דומה להצור הגדול שנחצב ממנו באיכותו, שיראו אם איכיות האבן הקטן ממנו דומה אל הגדול.
ב. בכמותו שישובו להניח חלק הנחצב בתוך החלל אשר משם חצבוהו, ואם יראו שהוא שוה ממש אל החלל וממלא אותו נדע שנחצב משם. על הדמות האיכיות אמר הביטו אל צור חוצבתם, כי ההדמות הזה יעשו עם כל הצור. ועל הדמות הכמות אומר הביטו אל מקבת בור נקרתם – כי ההדמות הזה יעשו עם הנקב שנקר שם, ומבאר את כונתו, נגד צור חוצבתם אומר
הנביא קורא לצדיקים שלא יתייאשו מן הגאולה למרות שמעטים הם, ומבטיח שלא יאבדו בגלות, ויושיעם ה׳ כמו שהושיע בעבר באומרו1, שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק2, מְבַקְשֵׁי יְהוָה, אל יפול לבבכם על היותכם יחידים בדור3, ואראה לכם כי עבודת ה׳ היא דרך האורה והחיים והטוב4, וכשאתם מצטערים בגלותכם לומר נשארנו מעט מהרבה, בבקשה מכם אל תתעצבו, שימו נא לבבכם5 וְהַבִּיטוּ אֶל צוּר – הסלע6 חֻצַּבְתֶּם – אשר נחצבתם ממנו7 וְאֶל מַקֶּבֶת – נקב8 הַבּוֹר נֻקַּרְתֶּם – אשר יצאתם מִנִּקְרָהּ9:
1. ר״ע ספורנו.
2. דהיינו המחזרים לעשות צדק (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר שרודפי צדק הם בהנהגה שבין אדם לחבירו, ומבקשי ה׳ הם בהנהגה שבין אדם למקום.
3. ר״ע ספורנו. שהגם שאתם מועטים בתוך בני עמכם שכולם רשעים וגם בין בני העולם שהמה עכו״ם, מכל מקום אל תיראו כי מאתכם יבנה בית ישראל, כמו שהיה עם אברהם אבינו שהיה גם כן יחיד בדורו שפרסם האמונה ונרדף מבני דורו ובסוף היה לאב המון גויים (מלבי״ם).
4. ר״א מבלגנצי.
5. ר״י קרא.
6. מצודת דוד.
7. אבן עזרא, מצודת דוד. ומי הוא הצור? הוא אברהם אביכם (רש״י, אבן עזרא, רד״ק).
8. מצודת דוד. ורש״י מבאר מקבת שנוקבין וחוצבין בה את הבורות.
9. מצודת דוד. והוא ענין בקוע ונקב כמו (שמות לג, כב) ״בְּנִקְרַת הַצּוּר״ (מצודת ציון). ומי היא המקבת? היא שרה אשר ילדתכם (רש״י, אבן עזרא, רד״ק), ודימה את רחם האשה לבור, והחכם רבי משה בן עזרא פירש כי צור הכוונה לשרה כי היא הנפעלת, והמקבת לאברהם כי הוא הכלי הפועל בצור (רד״ק). מלבי״ם מבאר שכאשר רוצים לדעת אם האבן נחצבה מהבור הזה בודקים ע״י שני דברים: א׳ אם מראה האבן ואיכותה דומים לבור, וע״ז אמר ״הביטו אל צור חוצבתם״, כי מדמים האבן לכל הצור, ב׳ שמנסים להכניס את החלק הנחצב לתוך החלל אשר משם חצבוהו, ואם הוא שווה ממש אל החלל וממלא אותו נדע שנחצב משם, וע״ז אמר הביטו אל מקבת בור נֻקַּרְתֶּם, כי ההדמות הזאת יעשו עם הנקב שניקר שם.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ב) הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל⁠־אַבְרָהָ֣ם אֲבִיכֶ֔ם וְאֶל⁠־שָׂרָ֖ה תְּחוֹלֶלְכֶ֑ם כִּֽי⁠־אֶחָ֣ד קְרָאתִ֔יו וַאֲבָרְכֵ֖הוּא וְאַרְבֵּֽהוּ׃
Look to Abraham your father and to Sarah that bore you. For when he was but one I called him, and I blessed him, and made him many.
א. וַאֲבָרְכֵ֖הוּ א=וַאֲבָרֲכֵ֖הוּ (חטף)
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ משה אבן ג'יקטילהר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אִסְתַּכָּלוּ בְּאַבְרָהָם אֲבוּכוֹן וּבְשָׂרָה דְאַעְדִיאַתְכוֹן אֲרֵי חַד הֲוָה אַבְרָהָם יְחִידִי בְּעַלְמָא קָרֵיבְתֵּהּ לְפוּלְחָנִי וּבֵרַכְתֵּהּ וְאַסְגֵיתֵהּ.
הביטו אל אברהם אביכם – אמר ר׳ אסי אברהם ושרה טומטומין היו שנאמר הביטו אל אברהם אביכם וגו׳ וכתיב הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת וגו׳.
שרח ד׳לך אלתפתו אלי אברהים אביכם ואלי סארהֿ חאמלתכם פאני דעותה ואחדא פבארכת פיה וכת׳רתה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואל שרה תחוללבםתחוללכם הוא תאר השם ואם אין על משקלו.
וַאברכהו וארבהו – שני פעלים בעתיד, והמכוון עבר.⁠1 וההוכחה על היות ׳ואברכהו׳ לשון עתיד היא שהוי״ו באה בפתח,⁠2 בניגוד לוי״ו שבלשון ״בטרם תבוא ואברכהו״ (בראשית כ״ז:ל״ג).
1. כלומר הוי״ו אינה להיפוך זמן. גם ת״י, רס״ג ורד״ק על אתר נקטו לשון עבר, ואילו ראב״ע על אתר מתאמץ לפרש פעלים אלה כעתיד.
2. כמו במקרים אחרים, הבחנת אבן בלעם מוקבלת על ידי הערת מסורה למקום, המנגידה את שתי הצורות. והשווה לדבריו של אבן בלעם לעיל על מג כח ועל מח ג.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

תחוללכם – אשר תלד אתכם.
כי אחד קראתיו – כי אחד היה, יחידי בארץ כנען, אשרא הגליתיו שם מארצו וממולדתו.
קראתיו – ריביתיו וגדלתיו, לשון קריאי העדה (במדבר א׳:ט״ז). וכשם שהוא היה יחידי וגדלתיו, כן אגדל אתכם שאתם יחידים לי.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778: ״שם״.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

who bore you Heb. תְּחוֹלֶלְכֶם [lit. shall bear you.]
for when he was but one I called him For he was one single person in the land of Canaan where I exiled him from his land and from his birthplace. I called him, meaning that I raised him and exalted him. An expression [similar to] "Those called of (קְרִיאֵי) the congregation" (Bemidbar 1:16). And just as he was a single person and I exalted him, so will I exalt you, who are singled out to Me.
ומפרש והולך מי הוא הצור שחוצבתם, הוא אברהם. הדא הוא דכתיב: הביטו אל אברהם אביכם. ומי הוא הבור שממנו נוקרתם היא שרה. הדא הוא דכתיב: ואל שרה תחוללכם.
כי אחד קראתיו – כתחלהא נגזרה גזירה עליהםב שיהו יחידים שלא יולידו.⁠ג
ואברכהו וארבהו – משברכתיו משאמרתי לו פרה ורבה, אותה שעה הפריתיו והרביתיו שסוף נתמלאד כל העולם ממנו.
א. כן בכ״י לוצקי 778 (כאן ובהרבה מקומות אחרים), וכן בהרבה מקומות בעדי נוסח עתיקים של ספרות חז״ל. בכ״י מינכן 5: ״בתחילה״. ועיינו במקורות שצויינו בהערה על רש״י במדבר ז׳:ג׳.
ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״זו״.
ג. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״יבאו״.
ד. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 (חסר ״שסוף״): ״כנתמלא״.
הביטו – אמר רבי יונה כי תחוללכם פועל עתיד כמו תשובבכם, תחת פועל עבר חוללתכם, ויאמר רבי משה הכהן כי הוא תואר השם, ואם אין על משקלו.
ואברכהו – הוי״ו פתוח כי הוא לעתיד, והטעם שאמרתי לו ואברכהו, וכך היה (וכן).
תחוללכם That bare you. According to R. Jonah, it is future, like 1,תשובבכם instead of the past חוללתכם. R. Moses Hakkohen believes it to be an adjective, although there is no other adjective of the same form.⁠2
וַאֲבׇרְכֵהוּ And blessed him. The ו has Pathah, because ואברכהו is future: it means, I told him that I should bless him; and so it was. In the same way.
1. This word is not to be found in the Bible; very probably another word was intended by Ibn Ezra
2. The feminine is here required, and if תחוללבם is not a verb, but a noun, the ת is the prefix indicating the form of the noun, while the feminine termination ה or ת is missing.
ובמה, הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם – ששמעו לקולו ועבדוהו.
כי אחד – יחיד היה כשקראתיו – וקירבתיו אלי מבית אביו וסוף ברכתיו והרביתיו.
הביטו – עתה פי׳ המשל.
תחוללכם – תחולל אתכם, ותחולל עתיד במקום עבר, כאלו אמר: חוללה אתכם, וענינו מן: חיל כיולדה (ירמיהו ו׳:כ״ד). אמר: הביטו אליהם, ולכו בדרכיהם, וראו מה עשיתי להם.
כי אחד קראתיו – ואמרתי לו: לך לך מארצך וממולדתך (בראשית י״ב:א׳), אחד היה, ואחר כן ברכתיו והרביתיו.
ומה שסמך לענין זה נחמת ציון פי׳ אאז״ל בעבור כי בזמן שנואשו שניהם מהיות להם בן לעת זקנתם, אז פקדתים ונתתי להם בן, כן ישראל אחר שיארך גלותם מאד עד שיהיו נואשים מן הגאולה, אז יפקדם האל ויוציאם מן הגלות.
ואברכהו וארבהו – עתיד במקום עבר, כי וארבהו – בשוא, וכן ואברכהו – פתח הוי״ו שהוא במקום שוא.
הביטו אל אברהם – זה הוא הנמשל במשל הקודם, ולא כן יעשה תמיד.
כי אחד וגו׳ – יחיד היה כי קראתיו ואברכהו וארבהו, וכן אעשה לכם ברכות והרבות.
כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו ר״ל שהיה אברהם עקר בלתי מוליד בטבעו וכן שרה עקרה בטבעה ולכן אמר כי אחד קראתיו כי הקריאה היא רמז ליצירה כמו כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו (ישעיה מג, ז), והענין שהיה אברהם כמו האחד המספרי שלא יתרבה בטבעו כן היה אברהם עקר וא׳ בלתי מתרבה כפי טבעו, ועם כל זה ואברכהו וארבהו והוצאתי ממנו המון רב כן יהיה ענין זרעו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

תחוללכם – י״ס שהלמ״ד בפתח וברוב המדוייקים בסגול וכן כת רד״ק בשורש קול.
ואברכהו – הוא״ו בפתח.
וארבהו – הוא״ו בשו״א ושניהם עתיד במקום עבר כי הואוי״ן הם לחיבור ולא להיפוך ועיין מה שכתבתי בפרשת תולדות יצחק על בטרם תבא ואברכהו.
תחוללכם – ענין הולדה ויצירה כמו ותחולל ארץ (תהלים צ׳:ב׳).
קראתיו – ענין גדולה ורוממות כמו שלישים וקרואים (יחזקאל כ״ג:כ״ג) לפי שדרך הגדולים להיות נקראים לכל דבר חשיבות.
הביטו אל אברהם – בזה יפרש המקרא שלפניו ור״ל אברהם הוא הצור אשר נחצבתם ממנו והביטו בו לראות מה נעשה עמו.
ואל שרה – ר״ל שרה היא נקב הבור וגו׳ כי היא ילדה אתכם.
כי אחד קראתיו – עם כי היה יחידי בארץ כנען ולא היה מי שם ממשפחתו להחזיק בידו עכ״ז אני קראתיו וגדלתיו וברכתי אותו וארבה את זרעו וכאומר כמו שעשיתי עם אברהם אעשה עמכם עם שאתם יחידים בין העכו״ם ואין מי יחזיק בידכם.
תחוללכם – אשר תחולל אתכם, כלומר אשר חוללה אתכם (ר׳ יונה), והמלה מלשון חיל, כמו כי חלה גם ילדה ציון את בניה {ישעיהו ס״ו:ח׳}.
כי אחד קראתיו – אחד היה אברהם בשעה שקראתיו, ועל ידי ברכתי התרבה והיה לגוי גדול, כן אתם אף על פי שאתם מעטים, יש בידי להרבות אתכם ולהגדיל אתכם.
ואברכהו וארבהו – לפי הנקוד הכוונה קראתיו כדי לברכו ולהרבותו, ולפי הפשט ראויות שתי הווי״ן להנקד קמץ, לשון עבר, וכן תרגם יונתן.
הביטו אל אברהם אביכם – כמו שהוא היה יחיד ועמד נגד תועים רבים כן תהיו אתם, ונגד מקבת בור נקרתם אומר הביטו אל שרה תחוללכם כי שרה היתה ראויה להיות עקרה בטבעה וילדה בנים נגד הטבע, כן אתם הגם שמצד הטבע א״א שתשיבו העכו״ם אל האמונה, יהיה זה כנגד הטבע,
כי אחד קראתיו בעוד שקראתיו לפרסם אמונתי היה אחד בעולם מאמין באלהי עולם, גם היה בטבעו להיות אחד אשר לא יתרבה, ומ״מ ואברכהו וארבהו אם בהשיב עמים רבים לאמונת האל, שעז״א ואברכהו אם להוליד בנים שעז״א וארבהו.
ומפרש הנביא את המשל באומרו1, הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם הוא הצור אשר נחצבתם ממנו2, וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם – אשר ילדה אתכם3, ולכו בדרכיהם, וראו מה עשיתי להם4, כִּי למרות שהיה אברהם5 אֶחָד – יחידי בארץ כנען אשר הגליתיו שם מארצו וממולדתו6, ולא היה שם מישהו ממשפחתו שיחזיק בידו, עם כל זה אני7 קְרָאתִיו – גידלתיו8 וַאֲבָרְכֵהוּ – וברכתי אותו9 וְאַרְבֵּהוּ – וארבה את זרעו10, וכשם שהוא היה יחידי וגדלתיו, כן אגדל אתכם שאתם יחידים לי11:
1. רד״ק, מצודת דוד.
2. והביטו בו לראות מה נעשה עמו (מצודת דוד). ובמדרש, אמר ר׳ אסי, אברהם ושרה טומטומין היו, שנאמר ״הביטו אל אברהם אביכם״ וגו׳ וכתיב ״הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת״ וגו׳ (ילקוט שמעוני).
3. רד״ק, מצודת דוד. שהיא נקב הבור (מצודת דוד). תחוללכם הוא ענין הולדה ויצירה (מצודת ציון).
4. רד״ק. שכמו שאברהם היה יחיד ועמד נגד תועים רבים כן תהיו אתם, וכמו שרה שהיתה ראויה להיות עקרה בטבעה וילדה בנים נגד הטבע, כן אתם הגם שמצד הטבע אי אפשר שתשיבו את העכו״ם אל האמונה, יהיה זה כנגד הטבע (מלבי״ם). ואפשר לבאר עפ״י מה שאמרו רז״ל שהחזיר הקב״ה את שרה לנערותה ואברהם נשאר זקן, והטעם כדי להראות את יכולתו יתברך שהכל בידו, גם להחזיר את הזקן להיות נער וגם הזקן בעודנו בזקנותו יוליד, וזהו שאמר ״הביטו אל אברהם אביכם״ שהיה זקן והוליד ״ואל שרה תחוללכם״ שהחזרתיה לנערותה, כן ה׳ יצמיח לכם צדקה ויבנה את ירושלים (חומת אנך).
5. מצודת דוד.
6. רש״י.
7. מצודת דוד.
8. רש״י, מצודת דוד. והוא ענין גדולה ורוממות, כמו שנאמר (יחזקאל כג, כג) ״שָׁלִשִׁים וּקְרוּאִים״, ונקראים כך לפי שדרך הגדולים להיות נקראים לכל דבר חשיבות (מצודת ציון). רד״ק מבאר קראתי ואמרתי לו לך לך מארצך וממולדתך. ומלבי״ם מבאר קראתי לו לפרסם אמונתי.
9. מצודת דוד.
10. מצודת דוד.
11. רש״י. וכאומר כמו שעשיתי עם אברהם אעשה עמכם למרות שאתם יחידים בין העכו״ם ואין מי שיחזיק בידכם (מצודת דוד). אברבנאל מבאר שאברהם יצא ממנו המון רב למרות שמטבעו היה עקר, כך יתברך זרעו בצורה שמעל הטבע.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ משה אבן ג'יקטילהר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ג) כִּי⁠־נִחַ֨ם יְהֹוָ֜הי״י֜ צִיּ֗וֹן נִחַם֙ כׇּל⁠־חׇרְבֹתֶ֔יהָ וַיָּ֤שֶׂם מִדְבָּרָהּ֙ כְּעֵ֔דֶן וְעַרְבָתָ֖הּ כְּגַן⁠־יְהֹוָ֑הי״י֑ שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יִמָּ֣צֵא בָ֔הּ תּוֹדָ֖ה וְק֥וֹל זִמְרָֽה׃
For Hashem has comforted Zion. He has comforted all her waste places and has made her wilderness like Eden and her desert like the garden of Hashem. Joy and gladness shall be found there, thanksgiving, and the voice of melody.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֲרֵי עֲתִיד יְיָ לְנַחֲמָא צִיוֹן לְנַחֲמָא כָּל חָרְבָתָהָא וִישַׁוֵי מַדְבְּרָהָא כְּעֵדֶן וּמֵישְׁרָאָה כְּגִינְתָא דַייָ בִּיעַ וְחֶדְוָא יִשְׁתְּכַח בָּהּ מַעֲלֵי תוֹדָתָא וְקַל דִמְשַׁבְּחִין.
ואעלמו אן כד׳אך יעאזי אללה ציון ויעאזי ג׳מיע כ׳רבאתהא ויג׳על בריתהא כעדן ובידאתהא כג׳נאן אללה אלסרור ואלפרח יוג׳ד פיהא אלשכר וצות אלתסביח.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[…] ג׳על אעתבארהם פי הד׳א אלפצל במא כאן מן קצה אברהם ושרה. ולקבהמא באלצואן ואלביר לאנהמא אעני אלצואן ואלביר לא ית׳מראן. כד׳אך כאן אברהם ושרה זקנים באים בימים, ממתנעין מן אלאת׳מאר כמא קאל הלבן מאה שנה יוליד וג׳. פרזקהם אללה בעד ד׳לך יצחק והו אלואחד אלד׳י דעאה ורזקה ובארך להמא פיה וכת׳רה כמא קאל כי אחד קראתיו וג׳. ויקול להם פכד׳אך איצ׳א בעד מא בלת ציון וכ׳רבת ירדהא אללה פיעמרהא כק׳ כי נחם יי׳י ציון וג׳. וזאד פי אכ׳ר אלקצה תודה וקול זמרה מת׳ל מא כאן לשרה צחק עשה לי אלהים. ולקבהם פי הד׳א אלפצל רדפי צדק לאנהם אד׳א אעתברו בהד׳א פקד לזמו אלעד⁠[ל].
וערבתה – אף הוא לשון מדבר, כמו בארץ ערבה ושוחה (ירמיהו ב׳:ו׳), אלא שהערבה כבר היה בה יישוב וחרבה.
[תודה – קול הודייה.]⁠א
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, פרמא 3260.
and its wasteland Heb. וְעַרְבָתָהּ. This too is an expression of a desert. Comp. "In a wasteland (עֲרָבָה) and a land of pits" (Yirmeyahu 2:6), but the wasteland once had a settlement and it was destroyed.
thanksgiving A voice of thanks.
אף כאן, אף על פי שאתם רואים עכשיו ציון שכולה וגלמודה וסורה לפי שעה, ינחםא י״י ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן.
וערבתה – הם ערבי נחל.
א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״נחם״.
כי נחם י״י ציון – הנה הוא דבק, כטעם נחם כל חרבותיה, ברוב הבנים והיושבים.
The Lord shall comfort Zion, etc. Thus the connection of this verse with the preceding one is explained. He hath comforted all her waste places, by the multitude of her children, of her inhabitants.
כי נחם י״י ציון – אם תשמעו ותשובו אליו בכל לב.
נחם כל חרבותיה – כאברהם אביכם שתחלתו אחד וגר בארץ וסופו נתברך זרעו ויירש הארץ.
מדבר וערבה כפולים בכל מקום.
ימצא בה – לעולם אם תשמעו אליו.
כי נחם י״י ציון – זכר ציון כי היא עיקר המלכות.
וערבתה – כמו: מדברה, וכן: במדבר בערבה (דברים א׳:א׳), והדומים להם. ואמר: נחם, וישם – עבר במקום עתיד, כמנהגו בנבואות ברוב.
כעדן, כגן י״י – מבואר הוא, וכן בתורה: כגן י״י (בראשית י״ג:י׳).
וענין ציון כי ינחם ה׳ ציון וינחם כל חרבותיה ועם היותם חרבות ושוממות מבלי בניה כאברהם ושרה, ישם אותו מדבר שמם כעדן ואותה ערבה יעשה כגן השם המלאה מכל שלמות, אבל עם היות שיעשנה כגן אשר נטע השם בעדן לא ימצא בה היגון והאנחה שמצא בגן עדן לאדם הראשון, אבל בהפך שבציון ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה, ויהיה נחם עבר במקום עתיד כי ראה הנביא בנבואתו וכאלו הדבר כבר יצא לפעל, ואחרי שהשיב לספק הראשון השיב בפרשה השנית לספק השני שהוא מפאת אורך הגלות
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כעדן – הוא אשר הגן נטוע בו כמ״ש ויטע גן בעדן (בראשית ב׳:ח׳).
וערבתה – ענינו כמו מדבר וכפל הדבר במ״ש.
כי נחם – המקום ינחם את ציון כי תשוב ותכונן כמאז ואמר בלשון עבר כדרך הנבואה בהרבה מן המקומות כי הדבר ברור כאלו כבר נעשתה.
כל חרבותיה – כל המקומות החרבות.
תודה – קול הודאה על הניסים ועל הנפלאות.
מדבר, וערבה – הבדלתי למעלה (לה א׳).
עדן, וגן ה׳ – מבואר (בראשית ב׳) ויטע ה׳ גן בעדן.
ששון ושמחה – מובדלים למעלה (שם) ששון חיצוני, ושמחה פנימית.
כי נחם – וכן תקוו אתם כי ה׳ ינחם ציון אשר היא גלמודה יחידה עתה, גם ה׳ ינחם כל חרבתיה – כל ארץ ישראל שהם חרבות ציון הנלוים לה,
וישם מדברה ההבדל בין מדבר ובין ערבה, שהמדבר היא ארץ שממה, והערבה הם מקומות שגדלים בו קוצים וסנאים ודרדרים, הערבה היא בתוך המדבר כערך הגנות ומקומות הנטועים בתוך הישוב, כי צמחים כאלה תוציא המדבר עז״א שמדברה ישם כעדן, וערבתה יהפך כגן אשר בעדן – (והנמשל מקום החרב מבני אדם יתהפך לישוב טוב ומובחר, ומקום המיושב מרשעים עובדי כוכבים יתהפך למושב צדיקים) ונגד שהיה מדבר שמם ששון ושמחה ימצא בה – ונגד שהיה ערבה מיושב מעכו״ם ימצא בה תודה וקול זמרה שישבחו את המקום.
כִּי נִחַם – ינחם1 יְהוָה את2 צִיּוֹן3 שתשוב ותכונן כמאז4, נִחַם – וינחם ה׳ את5 כָּל חָרְבֹתֶיהָ – מקומותיה החרבים6 ברוב הבנים והיושבים7, וַיָּשֶׂם – וישים את8 מִדְבָּרָהּ כְּמו הגן אשר נטע9 בְּעֵדֶן10, וְאת עַרְבָתָהּ11 ישים כְּגַן יְהוָה המלא בכל שלמות12, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ לעולם13, תּוֹדָה – קול הודאה על הניסים ועל הנפלאות14 וְקוֹל זִמְרָה ישבחו את הקב״ה על כי ציון תהיה מיושבת בבניה15:
1. מצודת דוד. ואמר ״נחם״ ״וישם״ בלשון עבר במקום בלשון עתיד כמנהגו בהרבה נבואות (רד״ק).
2. מצודת דוד.
3. הזכיר ציון כי היא עיקר המלכות, ומה שסמך נחמת ציון לענין אברהם ושרה, פירש ר׳ יוסף קמחי (אבי רד״ק) כי בזמן שנואשו שניהם מהיות להם בן לעת זקנתם, אז פקדתים ונתתי להם בן, כן ישראל אחר שתארך גלותם מאד עד שיתייאשו מהגאולה, אז יפקדם האל ויוציאם מן הגלות (רד״ק).
4. מצודת דוד.
5. רד״ק, מצודת דוד.
6. מצודת דוד. כאברהם אביכם שתחילתו אחד וגר בארץ וסופו שנתברך זרעו ויירש הארץ (ר״א מבלגנצי).
7. אבן עזרא.
8. אברבנאל.
9. אברבנאל.
10. כמו שכתוב (בראשית ב, ח) ״וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן״ (מצודת ציון).
11. ענינו כמו מדבר (רש״י, רד״ק, מצודת ציון), וכפל הדבר במילים שונות (מצודת ציון). רש״י מבאר שהערבה היא מקום שכבר היה בו יישוב וחרב. ומלבי״ם מבאר שהמדבר הוא ארץ שממה, והערבה הם מקומות בתוך המדבר שגדלים בהם קוצים ודרדרים כמו מקומות הנטועים בתוך הישוב.
12. אברבנאל.
13. אם תשמעו אליו (ר״א מבלגנצי). שלמרות שהקב״ה יעשנה כגן אשר נטע בעדן לא ימצא בה היגון והאנחה שמצא בגן עדן לאדם הראשון (אברבנאל).
14. רש״י, מצודת דוד.
15. במקום עובדי הכוכבים והמזלות שהיו יושבים בה (מלבי״ם).
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ד) הַקְשִׁ֤יבוּ אֵלַי֙ עַמִּ֔י וּלְאוּמִּ֖י אֵלַ֣י הַאֲזִ֑ינוּ כִּ֤י תוֹרָה֙ מֵאִתִּ֣י תֵצֵ֔א וּמִ֨שְׁפָּטִ֔י לְא֥וֹר עַמִּ֖ים אַרְגִּֽיעַ׃
Attend to Me, O My people, and give ear to Me, O My nation. For instruction shall go forth from Me and I will set My justice for a light of the peoples.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
קַבִּילוּ לְמֵימְרִי עַמִי וּכְנִשְׁתִּי לְפוּלְחָנִי אֲצִיתָא אֲרֵי אוֹרַיְתָא מִן קֳדָמַי תִּיפּוֹק וְדִינַי כְּנֵיהוֹר לֵהּ עַמְמִין אֲגַלֵי יִשְׁתַּבְּחוּן.
אצגו לי יא קומי ויא אמתי אנצתו לי פאן שריעהֿ תכ׳רג׳ מן ענדי יכון בהא חכמי נורא ללאמם יסכנהא.
ומשפטי לאור עמים ארגיע – זהו פועל במקום שם עצם, והוא ׳רגע׳. כלומר אני אגלה את משפטי ואנחה בו את העמים בזמן מהר יותר מ׳רגע׳, <היינו> הרף עין. וכמוהו ״ועד ארגיעה לשון שקר״ (משלי י״ב:י״ט), כלומר ״ועד רגע״.⁠1
1. לפי פירוש זה האל״ף היא לתצורת שם עצם ולא לציון גוף מדבר. זו דעתו של ריב״ג באללמע עמ׳ 131 (רקמה עמ׳ קנה) ובאצול ערך ׳רגע׳, והיא מובאת על ידי ראב״ע על אתר בשם ״אחד מן המפרשים״, אך אינו מקבלה.
[כי תורה מאתי תצא – דברי נביאים תורה היא, והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לגוים אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני.]⁠א
ארגיע – אניח.
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י אוקספורד 165, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, פרמא 3260.
When Torah shall emanate from Me The words of the prophets are Torah, and the judgments shall eventually mean tranquility and rest for the peoples for whom I will turn a pure language to serve Me.
I will give [them] rest Heb. אַרְגִּיעַ, I will give them rest.
ומשפטי לאור עמים ארגיע – כשאוציא משפטי לאור, אניח לעמי ישראל שנקראו עמים, שנאמר עמים הר יקראו (דברים ל״ג:י״ט).
הקשיבו אלי עמי – אלה דברי השם.
תורה מאתי תצא – היא הנבואה.
ארגיע – כמו אניח וכמוהו זאת המרגעה (ישעיהו כ״ח:י״ב), ויאמר אחד מן המפרשים, כי ארגיע אעשה רגע בלא עיכוב, והראשון הוא הנכון.
Hearken unto me. The first person in this verse refers to God.
A law. The word of God proclaimed by the prophet.⁠1
ארגיע I will make to rest. Comp. המרנעה the rest (28:12). One of the commentators2 explains it: I will do in a moment, without delay. The first explanation is better.
1. Comp. Ibn Ezra on 8:16 and 20.
2. The Grammarian R. Jonah, quoted in Michlal Jophi ad locum.
כי תורה – תורת חיים ואורה.
מאתי תצא – ולא מאחרים.
ומשפטי – שאני שופט עולמים איש מאויבו וזה אשפיל וזה ארים. כענין משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה.
הקשיבו... ולאומי – בוי״ו עם הדגש, והדומים לו כתבנו בספר מכלל.
כי תורה מאתי תצא – כמו שאמר בתחילת הספר: כי מציון תצא תורה (ישעיהו ב׳:ג׳), כי המלך המשיח יורה העמים ללכת בדרכי י״י, וזה יהיה אחר מלחמת גוג ומגוג.
ומשפטי – כמו שאמר שם: ושפט בין הגוים (ישעיהו ב׳:ד׳).
לאור עמים – שיאיר עיניהם בדרכי י״י וישפוט ביניהם ויוכיחם שיהיו בשלום זה עם זה, כמו שאמר: וכתתו חרבותם לאתים וגו׳ (ישעיהו ב׳:ד׳), זהו שאמר: ארגיע – כלומר אניחם ואשקטם ממלחמה.
או פירוש לאור העמים – לעיני העמים ארגיע להם ומשפטי להם, כלומר שאעשה משפט בהם.
באומרו הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו כי תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע ואין פירושו שתצא תורה חדשה מאתו יתברך בזמן הגאולה כדברי המפקרים כי תורתנו היא נצחית ולא תשתנה, אבל הכוונה בזה אחד משני ענינים, הראשונה, שאמר תורה שם נרדף למשפט ושניהם על הגזרה האלהית אשר גזר באומרו שתתקיים בהכרח בענין גאולתם, כי תורה הוא מלשון הוראה, יאמר הכתוב הקשיבו אלי עמי ולאומי שאתם מחויבים להאמין ביעודי, שהגזרה אשר גזרתי על הגלות והגאולה שהיא תורה אחת ומשפט אחד תתקיים עכ״פ ותצא לפעל אף על פי שנתארך הגלות כל כך וזהו אמרו, כי תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע כלומר במנוחה ונחת תתקיים גזרתי בעולם.
[הַקְשִׁיבוּ אֵלַי] עַמִּי. צדיקי הדור1: וּלְאוּמִּי. כל ישראל [אֵלַי הַאֲזִינוּ]2, כִּי אמנם מֵאִתִּי בתורתי תֵצֵא תוֹרָה לכל מעיין3, וּמִשְׁפָּטִי - עול מלכות ועול דרך ארץ4 אַרְגִּיעַ - אניח5 לְאוֹר עַמִּים - למען יאור להם6, אפילו גוי ועוסק בתורה כו׳ (ב״ק לח.)7:
1. כי הצדיקים נקראים ׳עמו׳ של ה׳, וכ״כ רבינו בתהלים (פא יב-יד ועוד), ובזכריה (ב טז).
2. ואין כפל.
3. לא שה׳ יתן תורה מחדש, כי זאת התורה לא תהא מוחלפת, אלא שמתוך התורה שקיבלתם מאתי כבר, תצא עכשיו תורה לכל הרוצה, שכל מי שיעיין כראוי יוכל להשיג בתורת ה׳ את החלק העיוני שבה, שהוא ידיעת ה׳ והכרת גדולתו.
4. ע״פ אבות (ג׳:ה׳): ׳כל המקבל עליו עול תורה - מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ׳, ו׳עול דרך ארץ הוא טורח הנהגת עצמו וביתו בפרנסה ובהישמר מנזקי המקרים׳ (לשון רבינו שם). וראה מש״כ רבינו לעיל (ל טו) ובעוד מקומות, שהדברים הטורדים את האדם מחיי עולם לחיי שעה הם שעבוד מלכויות ועול צרכי חיי שעה, והם ׳עול מלכות ועול דרך ארץ׳.
5. כ״כ רש״י.
6. כלומר, שאניח וארגיע את ׳משפטי׳ שהבאתי עד כה על האנושות, שלא יהיה עליהם עוד עול מלכות ועול דרך ארץ, וזאת כדי שיאור לעמים, שכולם יוכלו לעסוק בתורה.
7. ׳תניא, רבי מאיר אומר, מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, תלמוד לומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים ולוים וישראלים לא נאמר, אלא אדם, הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול׳. הרי שגם הגויים יכולים להשיג את אור התורה. [ובגמרא שם מבואר שמקבל שכר כאינו מצווה ועושה, והרשב״א שם פירש שהכוונה דווקא לעוסק בתורת שבע מצות בני נח, אבל בתורה שלמה שלנו אדרבה אסור לו וחייב מיתה. אך מפירושו כאן נראה שדעת רבינו להתיר ללמד, ומעשה רב, שהוציא לאור את ספר ׳אור עמים׳ בלשון העמים [ואת שם הספר לקח מפסוק זה], אלא שיתכן שיסודות האמונה הם בכלל שבע מצוות, שבלעדי זאת לא תהיה עשיית המצוות לשם שמים. וראה שו״ת מלמד להועיל (ח״ב יו״ד עז) שדן בהיתר ללמד לגוי תורה, וכתב: ׳ואף שקצת מחכמי ישראל למדו תורה עם גוים כמו ר׳ עובדיה ספורנו שלמד עם רייכלין וכו׳, הם עשו זאת לטובת כלל ישראל, ואעפ״כ צווחו עליהן גדולי ישראל ככרוכיא׳. ולעניין האיסור ללמד תורה לגוי, ראה שו״ת באר שבע (באר מים חיים סי׳ יד) שהעיר שהפוסקים לא הביאו איסור זה, ודן לומר שסברו שמה שאמרו בחגיגה (יג.) שאין מוסרים דברי תורה לגוי, אין מימרא זו אליבא דהלכתא, אך ראה רמב״ם (הל׳ מלכים פ״י ה״ט) ׳עכו״ם שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהן בלבד׳. ובבאר שבע הביא את דעת השלטי הגיבורים שמתיר ללמד להם נביאים וכתובים, רק לא תורת משה, וראה מגן אברהם (או״ח סי׳ שלד סקי״ז). והמהרש״א בחגיגה שם כתב שדווקא טעם וסוד המצוות אסור ללמדם, ואפילו בשבע מצוות שלהם אין מוסרין להם סודן וטעמן. ופתח גדול לעניין זה מצינו בשפת אמת לחגיגה שם: ׳דדוקא למסור להם דברי תורה אסור, אבל כשעכו״ם יודע הפסוק וטועה בו, מותרין לפרש לו כדי שלא יחשוב אותנו כעוברין על מה שכתוב בתורה׳. ומשמע שלמנוע חילול ה׳ מותר, ובהקדמותיו של רבינו לתורה ולאור עמים וכן בכוונות התורה הדגיש שכוונתו לבל יתחלל שם שמים מזה שאין משיבים כראוי לטענות הגויים על התורה. ובשדי חמד (מערכת האל״ף כללים אות קב) הביא מה שדנו כמה אחרונים לחלק בין תורה שבכתב שמותר ללמדם, לתורה שבעל פה שאסור, והיפך הדברים בשפת אמת שם שאולי דווקא תורה שבכתב אסור, שרק על זה נאמר ׳תורה ציוה לנו משה מורשה׳, והוסיף השפת אמת ליישב את השמטת דין זה על ידי הפוסקים ׳ואפשר לומר דממעשה דתלמי המלך שהתירו חכמים לכתוב התורה יוונית, בכלל זה הותר למסור להם דברי תורה, וצ״ע׳]. וראה מש״כ לעיל (פסוק א-ג) בביאור, שנבואה זו באה להשיב על הספיקות המתעוררות על הגאולה העתידה, וכאן כתב אברבנאל: ׳שהקב״ה ברא המין האנושי לתכלית ידיעתו והכרת אלהותו וכו׳, והנה בהיות כל עמי הארץ בארצותם לגוייהם יושבי חושך וצלמוות באמונותיהם ודתיהם שונות כוזבות ואת דתי המלך ה׳ צבאות אינם עושים, גזרה החכמה האלהית שיבוא זמן שהמין האנושי בכללו יכיר אמונתו ואמיתת אלהותו באופן שלא תהיה בריאתו לבטלה וכו׳, אבל ידענו שראה הש״י בגזרתו שקודם שיפסד העולם יבואו כלל המין האנושי לשלמות ויגיעו לתכלית אשר בעבורו נבראו מידיעת ה׳ והכרת אלהותו, ועל זה יתפרשו הכתובים האלה, הקשיבו אלי עמי ולאומי, רוצה לומר, אתם המאמינים בחידוש העולם ובשאר האמונות האמתיות, דעו נא וראו כי התשועה הכרחית היא לא לבד לצרכיכם כי אם גם מפני כבודי, כי תורה מאתי תצא, כלומר אמיתת התורה ומשפטה יצא, כי כבר התורה היא בידכם, אבל התורה תצא מאתי ומשפטי לאור עמים ארגיע, רוצה לומר להאיר לעמים העם ההולכים בחושך, שבזמן הגאולה ילמדו אמונות התורה, כמו שאמר (לעיל ב ג) ׳כי מציון תצא תורה׳, ועם משפטי ארגיע להם ואשקיטם ממלחמותיהם כמו שאמר (שם פסוק ד) ו׳שפט בין הגוים וגו׳ ולא ישאו גוי אל גוי חרב׳ וגו׳⁠ ⁠׳.
ולאומי – בוא״ו עם דגש המ״ם כן כתב רד״ק וגם במסור׳ לית ומלא ובמדרש שאל רשב״י את ראב״י עד לא זז מחבבה עד שקראה אמי שנאמר ולאומי אלי האזינו ולאמי כתיב. הכי גרסינן בילקוט פ׳ פקודי ובשיר השירים בשם תנחומא ובמדרש רבה פ׳ נשא פ׳ י״ב ושיר השירים רבה בפסוק דודי לי ובפסוק צאינה וראינה ובפסוק אחת היא יונתי וכן הביאו רש״י בשיר השירים. ואיתא נמי בזוהר פרשת ואתחנן דף רס״ב וריקאנטי פרשת בא ולאמי אלי האזינו אל תקרי לאומי אלא לאמי דלא זז הקב״ה מחבבה לכנסת ישראל עד דקראה אמי וכו׳ אבל בתורת כהנים ריש פרשת שמיני כתוב אין אמו אלא ישראל שנאמר ולאומי אלי האזינו ע״כ תו לו. ובמדרש רבה גופיה סוף פרשת פקודי הובא מאמר זה וליכא ולאמי כתיב ואף בשיר השירים רבה על פסוק דודי לי ואני לו נדרש ולאומי מלא מלשון ולאם מלאם יאמץ וכבר כתבנו בפ׳ בא שבמקומות רבים המדרש חולק על המסורת וכמסורת נקיטין.
ולאומי – ענינו כמו עמי וכן ולאום מלאום יאמץ (בראשית כ״ה:כ״ג).
האזינו – הטו אזן לשמוע.
תורה – מלשון הוראה ולמוד.
ארגיעה – מלשון מרגוע והשקט וכן וזאת המרגעה (ישעיהו כ״ח:י״ב).
ולאומי וגו׳ – כפל הדבר במ״ש.
כי תורה – אשר מאתי תצא תורה וכמ״ש כי מציון תצא תורה (ישעיהו ב׳:ג׳) כי מלך המשיח יורה את בני אדם ללכת בדרכי ה׳.
ומשפטי לאור עמים – ומשפט משיחי יצא להאיר עיני העמים בדברי רבותם כמ״ש ושפט בין הגוים וגו׳.
ארגיע – בזה אמציא מרגוע והשקט לכל אומה ואומה כי לא תוסיף להלחם זו בזו כמ״ש לא ישא גוי אל גוי וגו׳.
כי תורה מאתי תצא – כמו משפט שאחריו, והוא חוזר לענין שלמעלה, שהבבליים מריבים עם ישראל ומלעיגים עליהם, ואמר כי מאת ה׳ תצא תורה ומשפט על ידי שישפיל הבבליים וישיב ישראל על אדמתם.
והמשפט הזה יהיה לאור עמים – שיתפרסם הענין לשם ולתהלה בין האומות.
ארגיע – נראה לי כמו אבקיע, כמו עורי רגע וימאס (איוב ז׳:ה׳), בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב (שם כ״ו:י״ב), וכן למטה (פסוק ט״ו) רוגע הים ויהמו גליו, ענין בקיעה, ולשון בקיעה נאמר על היציאה, כמו אז יבקע כשחר אורך (למטה נ״ח:ח׳).
עמי, ולאומי – בארתיו כי נקראו עם מצד ההנהגה (א׳ ד׳) ולאום מצד הדת (לד א׳). וכן.
תורה ומשפט – תורה הדת האלהית, ומשפט בין אדם לחברו (למע׳ מב ד׳) והקשבה פחותה מן האזנה, בתחלה קושב ואח״כ מאזין, (פי׳ התורה דברים לב א׳. למעלה כח כג) כי אל התורה צריך האזנה יותר, והתורה מיוחדת אליהם, כמ״ש כי תורה מאתי תצא (לישראל). אבל המשפט יהיה לאור עמים, והם יקשיבוהו מרחוק, וע״ז תחלה הקדים הפעל לפני מלת היחוס כדרכו תמיד, ואח״כ הקדים מלת היחוס.
אלי האזינו – רק אלי כפי שיסדתי כלל זה בכ״מ.
ארגיע – בא על מנוחה נפשיית, ונופלת בעצם על עצמיים מופשטים (כח יב).
הקשיבו – וא״כ אתם עמי הקשיבו אלי ואל תפקרו עוד בדברי הנביא, והנה יקראו בשם עם מצד ההנהגה, ובשם לאום מצד הדת, אומר האזינו לאומי אלי כי תורה מאתי תצא – האזינו לתורתי כי מאתי תצא תורה לכל העולם,
והקשיבו עמי אלי – ר״ל אל הנימוס וההנהגה שמסרתי בין אדם לחברו כי משפטי לאור עמים ארגיע – כי אני אניח משפט והנהגה ונימוס שלאורו ילכו עמים רבים.
הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי, וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ1, כִּי תוֹרָה2 מֵאִתִּי תֵצֵא לכל העולם3, וּמִשְׁפָּטִי – ומשפט משיחי יצא4 לְאוֹר – להאיר את עיני5 הָעַמִּים6, ובזה7 אַרְגִּיעַ – אמציא מרגוע והשקט לכל אומה ואומה כי לא תוסיף להילחם זו בזו8:
1. כפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). ר״ע ספורנו ביאר כי ״עמי״ אלו צדיקי הדור, ״ולאומי״ הם כל ישראל, ומלבי״ם מבאר כי מצד ההנהגה יקראו בשם עם, ומצד הדת נקראים לאום, ואמר האזינו לאומי לתורתי כי מאיתי תצא תורה לכל העולם, והקשיבו עַמִּי אל הנימוס וההנהגה שמסרתי בין אדם לחברו. לדעת אבן עזרא אלה דברי ה׳.
2. מלשון הוראה ולימוד (מצודת ציון). ורש״י ואבן עזרא מבארים שתורה היא הנבואה.
3. מלבי״ם. כמו שאמר בתחילת הספר (לעיל ב, ג) ״כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה״, כי מלך המשיח יורה העמים ללכת בדרכי ה׳ (רד״ק, מצודת דוד). וזה יהיה אחרי מלחמת גוג ומגוג (רד״ק).
4. כמו שנאמר (לעיל ב, ד) ״וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים״ (רד״ק, מצודת דוד).
5. מצודת דוד.
6. שיאיר עיניהם בדרכי ה׳ וישפוט ביניהם ויוכיחם שיהיו בשלום זה עם זה, כמו שאמר (לעיל ב, ד) ״וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה״ (רד״ק).
7. מצודת דוד.
8. כמו שכתוב (לעיל ב, ד) ״לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה״ (מצודת דוד).
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ה) קָר֤וֹב צִדְקִי֙ יָצָ֣א יִשְׁעִ֔י וּזְרֹעַ֖י עַמִּ֣ים יִשְׁפֹּ֑טוּ אֵלַי֙ אִיִּ֣ים יְקַוּ֔וּ וְאֶל⁠־זְרֹעִ֖י יְיַחֵלֽוּן׃
My favor is near. My salvation has gone forth and My arms shall judge the peoples. The isles shall wait for Me, and on My arm they shall trust.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
קְרִיבָא זְכוּתִי נְפַק פּוּרְקָנִי וּבִתְקוֹף דְרַע גְבוּרְתִּי עַמְמַיָא יִתְדְנוּן לְמֵימְרִי נַגְוָן יְסַבְּרוּן וְלִיתְקוֹף דְרַע גְבוּרְתִּי יִכְתְּרוּן.
וכמא עדלי יקרב ויכ׳רג׳ בה גות׳י כד׳אך אפאתי תחכם פי אלאמם פהם ירג׳ון רחמתי ויצברון לאפאתי
ישפוטו – ייסרו, יוּשְטִישְא.
shall chasten Heb. יִשְׁפֹּטוּ, chasten, jostize in Old French.
קרוב צדקי – להראות.
וזרועי – פועלים וגוים פעולים, אז אלי איים יקוו.
Is near, to be seen.
זרועי Mine arms, is the subject. עמים The people is the object. The isles shall wait upon me, etc., at that time.
ולכך שמעו אלי שקרוב צדקי – לכם.
יצא ישעי – לכם וזרועי עמים – הנשלטים ונרמסים מאחרים ישפוטו מאויביהם.
אלי איים – הנשפלים יקוו לשופטם מאויביהם.
קרוב צדקי – אם ישמעו אלי בני הגלות, קרוב הוא צדקי לבא.
וישעי – הרי הוא כאלו יצא, וכן אמר: כי קרובה ישועתי לבא (ישעיהו נ״ו:א׳).
וזרועי עמים ישפטו – זהו מלחמת גוג ומגוג. ואמר: וזרועי – בלשון רבים לרוב הנקמה שיעשה בהם, כאדם המכה בשתי ידיו.
אלי איים יקוו – יושבי איים יקוו אלי, מהיום ההוא ואילך.
ואל זרועי – שאסמוך אותם ביד ימיני.
קרוב צדקי יצא ישעי רוצה לומר יקרב צדק גזרתי ויתגלה אמתתה ויצא ישעי לפעל ולמציאות, לפי שזרועי עמים ישפוטו בזמן הגאולה וכאילו העמים ואיי הים הרחוקים והקרובים כלם עתידים לזה ומקוים ומיחלים אותו.
(ה-ו) קָרוֹב צִדְקִי. לכל מבקש1, כי אמנם יָצָא יִשְׁעִי במתן תורה להאיר לכל2, ויִשְׁפֹּטוּ האומות שלא קיבלו3, כי ראוי שאֵלַי אִיִּים יְקַוּוּ בצרכיהם, וְאֶל זְרֹעִי [יְיַחֵלוּן] להציל מן המתקוממים4, וזה כי הסיבות הארציות והשמימיות יפול עליהם הפסד, ולא כן בצִדְקָתִי וִישׁוּעָתִי5:
1. ׳צדקי׳ - הצדקה שאני עושה, שכל מבקש יוכל לקבל ממני את צורכיו.
2. כלומר, במתן תורה שבו ניתנה ׳ישעי׳, שמקבלי התורה המשיגים שלימות זוכים בה לישועת ה׳, לא ניתנה תורה לישראל בלבד, אלא ה׳ הציע את התורה לכל אומות העולם, כמבואר בע״ז (ב:) ׳שהחזירה הקב״ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה׳.
3. שלא רצו לקבל את התורה כשהציע ה׳ להם אותה. ואולי הכוונה לברייתא המובאת בסוטה (לה:): ׳ת״ר, כיצד כתבו ישראל את התורה, רבי יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה, שנאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת וגו׳, ואחר כך סדו אותן בסיד, אמר לו רבי שמעון, לדבריך, היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה, אמר לו, בינה יתירה נתן בהם הקב״ה, ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה, ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שהיה להן ללמד ולא למדו׳. וראה מש״כ לעיל (מג ט), ולעיל (מה יח) שאומות העולם ייענשו על שלא קיבלו את התורה.
4. לכן ביקש ליתן את התורה גם לאומות, לפי שהיה ראוי שגם הם יפנו אל ה׳ להשיג את צרכי חייהם ולהציל אותם מיד הנלחמים בהם. ואולי ׳צדקי׳ – נאמר על פרנסה וצרכי חיי שעה, ו׳ישעי׳ – להציל מן המתקוממים, והם כנגד ׳עול מלכות ועול דרך ארץ׳ הנזכרים בפסוק הקודם.
5. ׳שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם׳ - היינו הסיבות השמיימיות, ׳וְהַבִּיטוּ אֶל הָאָרֶץ מִתַּחַת׳ - הם הסיבות הארציות, ׳כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן׳, ואם יסמכו עליהם, לא יועילו בכך, שלבסוף ייפסדו ויכלו, ואילו ׳וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת׳, שהם נצחיים כמו שה׳ הוא נצחי, ולכן היה ראוי שהגויים יסמכו על ה׳ להשיג ׳ישעי׳ ו׳צדקי׳ – צרכי חייהם והצלתם מיד צר. [וכתב רבינו באור עמים (סוף פרק ׳שמים׳): אמנם באמרו (לעיל מח יג) ׳אף אני אחרון׳, נראה שרצה בזה שכל מה שזולתו יתברך אפשר שיפסד, וזה במין השני מההפסד כמבואר לעיל, וזה ברצון חכמתו אשר בו נמצאו כולם אחר ההעדר המוחלט, וזה בביאור יותר רחב ביאר הנביא באמרו שאו לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת, כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תכלה ויושביה כמו כן ימותון וישועתי לעולם תהיה׳].
יקוו – מלשון תקוה.
ייחלון – מלשון תוחלת ותקוה.
קרוב צדקי – הצדק שיבא להם קרוב הוא לבא וכאילו כבר יצא ישעי.
ישפוטו – במשפט הראוי להם.
איים יקוו – יושבי האיים יקוו אלי לשום בטחונם בי.
ואל זרועי – כפל הדבר במ״ש.
עמים ישפטו – יעשו משפט לכל העמים שהיו נאנחים תחת יד בבל.
אלי איים יקוו – נראה לי לשון צווי, אל יקוו שתהיה להם תשועה אלא ממני.
יצא – מושך שתים יצאו זרועי (אשר) עמים ישפוטו.
יקוו, ייחלון – המקוה בלתי מצפה על זמן מוגבל או הבטחה אבל המיחל, מצפה על זמן מוגבל. כי טוב קויתי ואיחלה לאור (איוב ל׳ כו) כי זמן האור מוגבל בבקר. או על הבטחה, קויתי ה׳ ולדברו הוחלתי (תהלות ק״ל ה׳). ולכן מצאנוהו על המתנה ויחל שבעת ימים (בראשית ח׳). שבעת ימים תוחיל (שמואל א, י׳ ח׳).
קרוב צדקי – עד עתה שהיו רואים שלות הרשעים ויסורי הצדיקים היו מתרעמים נגד הנהגת ה׳, מדוע אינו משלם שכר ועונש, אבל קרוב הזמן שיתגלה צדקי בזה, בעת יצא ישעי וזרעי עמים ישפטו עת יצא מכח אל הפועל ויתגלה ישעי לצדיקים וזרעי אשר ישפטו את הרשעים אלי איים יקוו יש הבדל בין תקוה ותוחלת, שהתקוה תהיה גם בבלתי הבטחה ובבלתי זמן מוגבל, אבל המיחל ממתין על זמן ודבר מוגבל הובטח אליו או שיודע שיבא, אומר אלי יקוו איים בדרך תקוה לא בדרך יחול כי לא הבטחתי להם להושיע אותם, אבל אל זרועי וגבורתי בעונש הרשעים ייחלון – כי ע״ז הגבלתי זמן והבטחתי ע״י הנביאים כי יבא יום ה׳ הגדול והנורא ואל תתיאשו מן התקוה והתוחלת הזה ע״י שיעברו ויסופו דורות רבות ולא יראו בישועה, כי
ולכך שמעו אלי, כי1 קָרוֹב צִדְקִי לְהֵרָאוֹת2 ולבוא3, יָצָא יִשְׁעִי – ישועתי לפועל ולמציאות4, וּזְרֹעַי את הָעַמִּים בזמן הגאולה5 יִשְׁפֹּטוּ במשפט הראוי להם6, ומהיום ההוא ואילך7 אֵלַי יושבי8 הָאִיִּים9 יְקַוּוּ לשׂוּם בטחונם בי10, וְאֶל זְרֹעִי11 יְיַחֵלוּן – יְיַחֲלוּ12:
1. ר״א מבלגנצי.
2. אבן עזרא.
3. רד״ק, מצודת דוד. אם ישמעו אלי בני הגלות (רד״ק).
4. אברבנאל. דהיינו כאילו כבר יצא ישעי (רד״ק, מצודת דוד).
5. אברבנאל.
6. מצודת דוד. שייעשה בהם צדק (לעזי רש״י). וזוהי מלחמת גוג ומגוג, ואמר ״וּזְרֹעַי״ בלשון רבים לרוב הנקמה שיעשה בהם, כאדם המכה בשתי ידיו (רד״ק).
7. רד״ק.
8. רד״ק, מצודת דוד.
9. הרחוקים והקרובים (אברבנאל).
10. מצודת דוד.
11. שאסמוך אותם ביד ימיני (רד״ק).
12. מצודת ציון. וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר שעד עתה כשהיו רואים שלוות הרשעים ויסורי הצדיקים היו מתרעמים נגד הנהגת ה׳ מדוע אינו משלם שכר ועונש, אבל קרוב הזמן שיתגלה צדקי, וזה יהיה בעת שיצא מהכח אל הפועל ויתגלה ישעי לצדיקים וזרועי אשר ישפטו את הרשעים, והנה יש הבדל בין תקווה ותוחלת, התקווה היא גם בלי הבטחה ובלי זמן מוגבל, אבל המייחל ממתין לזמן ודבר מוגבל שהובטח לו או שיודע שיבוא, ואמר אלי יקוו איים בדרך תקווה ולא בדרך יחול כי לא הבטחתי להם להושיע אותם, אבל אל זרועי וגבורתי להעניש הרשעים ייחלון, כי לזה הגבלתי זמן והבטחתי ע״י הנביאים כי יבוא יום ה׳ הגדול והנורא, ואל תתייאשו מן התקווה והתוחלת הזו למרות שעוברים דורות רבים.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ו) שְׂאוּ֩ לַשָּׁמַ֨יִם עֵינֵיכֶ֜ם וְֽהַבִּ֧יטוּ אֶל⁠־הָאָ֣רֶץ מִתַּ֗חַת כִּֽי⁠־שָׁמַ֜יִם כֶּעָשָׁ֤ן נִמְלָ֙חוּ֙ וְהָאָ֙רֶץ֙ כַּבֶּ֣גֶד תִּבְלֶ֔ה וְיֹשְׁבֶ֖יהָ כְּמוֹ⁠־כֵ֣ן יְמוּת֑וּן וִישֽׁוּעָתִי֙ לְעוֹלָ֣ם תִּֽהְיֶ֔ה וְצִדְקָתִ֖י לֹ֥א תֵחָֽת׃
Lift up your eyes to the heavens, and look upon the earth beneath. For the heavens shall vanish away like smoke, and the earth shall wear out like a garment, and those that dwell there shall die in like manner. But My salvation shall be forever; and My favor shall not be abolished.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
זְקִיפוּ לִשְׁמַיָא עֵינֵיכוֹן וְאִסְתַּכָּלוּ בְאַרְעָא מִלְרַע אֲרֵי שְׁמַיָא כִּתְנָנָא דְעָדִי כֵן יֶעְדוּ וְאַרְעָא כִּכְסוּתָא דְבָלְיָא כֵּן תִּבְלֵי וְיָתְבָהָא אַף אִינוּן הָכֵן יְמוּתוּן וּפוּרְקָנִי לַעֲלַם יְהֵי וְזָכוּתִי לָא תִתְעַכָּב.
ארפעו אלי אלסמא עיונכם ואלתפתו אלי אלארץ׳ מן דונהא ואעלמו אן אלסמאואת כאלדכ׳אן תצ׳מחל ואלארץ׳ כאלת׳וב תבלא ואהלהא כד׳אך ימותון וגות׳י יכון אלי אלדהר ואהל זכותי לא יד׳ערון.
כי שמים כעשן נמלחו – במשמע בלייה. ומשורש זה משמש ״ובלויי מלחים״ (ירמיהו ל״ח:י״א) לציון בגדים בלויים.⁠1 וכאשר ראה אבן ג׳קטילה דבר זה וחשב למתמיה שהשמיים חל בהם דין הוויה וכיליון, אמר שה<פסוק> רומז אל הבריה שהגלגל השמיימי והמרכז מכילים אותה. הוא אמר דברים אלה לגבי הפסוק ״המה יאבדו ואתה תעמד [ו]⁠כלם כבגד יבלו״ (תהלים ק״ב:כ״ז); הוא חשב כיליון גמור כבלתי אפשרי לגבי השמים והארץ, ולכן היטה את העניין כלפי אלה הגרים בהם, כלומר הבריות. דעה זו היא של כת ״אלדהריה״,⁠2 ואנחנו מנערים חצננו ממנה, כי השם יתברך הודיענו, כי הוא בוראם, ואובדנם איננו קשה מבריאתם יש מאין. אילו אמר כי ״כעשן נמלחו״ וכיוצא בו <מוסב> על מה שביכולת ה׳ שיעשה אותו, לו רצה – אלא שהוא אינו עושה כן – דעתו היתה יותר נכונה, הלא תראה לשון וישועתי לעולם תהיה (בהמשך). אילו היו המלים ״שמים כעשן נמלחו״ גזר דין מוחלט, לא היתה משמעות למלים ״וישועתי לעולם תהיה״,⁠3 כי הישועה לא תהיה אלא לבריות, והם אפוא קיימים, ומציאותם בהכרח במרכז ובהיקף <הגלגל>. דבר זה מתחזק גם כן על ידי הפסוק ״כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה״ (ישעיהו נ״ד:י׳), כלומר דבר זה הינו אפשרי, אך מה שהוא בלתי אפשרי הוא שחסדו ימוש.
1. השווה רס״ג על אתר, מנחם, אלפסי וריב״ג באצול ערך ׳מלח׳, ורד״ק על אתר.
2. מונח זה מציין בספרות האיסלאמית קשת נרחבת של ׳כפירה׳, אך בעיקר את האמונה בנצחיות החומר – ומכאן הכחשת הבריאה.
3. טיעון דומה מובא בפירוש רד״ק על אתר.
שמים כעשן נמלחו – שרי צבאות האומות שבשמים.
א[דבר אחר: שמים וארץ ממש, וכה פתרונו: שאו עיניכם והביטו אל השמים ואל הארץ וראו כמה הם חזקים ובריאים, ואף על פי כן הם יבלו. וצדקתי וישועתי יהיו לעולם – הרי שצדקתי בריאה וחזקה יותר מהם.]
נמלחוב(נתבלבלו, לשון מלחי הים, שמבלבלין המים במנהיגי הספינה, וכן ממלח טהור קדש (שמות ל׳:ל״ה).) [נתבלו,⁠ג כמו: בלוייד הסחבות והמלחים (ירמיהו ל״ח:י״ב), בגד הנשחת.]
והארץ – שלטוני הארץ.
ויושביה – שאר העם.
וישועתי – לעמי לעולם תהיה.
א. הביאור בסוגריים המרובעים (כנראה מהדורה בתרא) מופיע כאן בכ״י אוקספורד 165, וטיקן 94, והוא משתלב עם הביאור למלת ״נתבלו״ המופיע בהם בהמשך. הביאור מופיע בסוף הפסוק בכ״י פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34. הביאור חסר בכ״י לוצקי 778, אוקספורד פוק׳ 127, סינסינטי 653.
ב. הביאור בסוגריים העגולים (כנראה מהדורה קמא) מופיע בכ״י לוצקי 778, אוקספורד פוק׳ 127, סינסינטי 653, ברלין 122, אוקספורד 34. הביאור בסוגריים המרובעים (כנראה מהדורה בתרא) מופיע בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, וטיקן 94, והוא משתלב עם הביאור המופיע בהם בסוף הפסוק.
ג. כן בכ״י וטיקן 94. בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260: ״נתבלבלו״ (כמו במהדורה קמא).
ד. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, וטיקן 94, וכן בכמה כ״י של המקרא, והשוו ירמיהו ל״ח:י״א ״בלוי״. בנוסח שלנו: ״בלואי״.
the heavens shall vanish like smoke The princes of the hosts of the heathens who are in heaven.
shall vanish Heb. נִמְלָחוּ, shall rot away. Comp. "Rags and decayed clothing (בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת)" (Yirmeyahu 38:12), a decayed garment. Another explanation of נִמְלָחוּ is: shall be stirred. This is an expression similar to "the sailors of (מַלָּחֵי) the sea,⁠" who stir the water with the oars that guide the ship. Comp. also "Stirred (מְמֻלָּח), pure, and holy" (Shemot 30:35).
and the earth the rulers of the earth.
and its inhabitants the rest of the people.
and My salvation for My people shall be forever. Another explanation is: [It refers] actually [to] the heavens and the earth, and this is its explanation: Raise your eyes and look at the heaven and at the earth, and see how strong and sturdy they are, yet they shall rot away, but My righteousness and My salvation shall be forever. Hence, My righteousness is sturdier and stronger than they.
וישועתי לעולם תהיה – וישראל שקיוו לישועתי יתקיימו לעולם.
שאו וגו׳ – מזה הפסוק למדו אנשי תושיה, כי נשמת האדם עומדת, ודברם אמת, לכן אין טעם הפסוק כן, והשמים הוא הרקיע והארץ היא מיושבת, וישועת השם ואמונתו וצדקתו לעולם עומדת.
Lift up your eyes, etc. Philosophers derive from this verse the doctrine of the immortality of the soul of man;⁠1 their doctrine is right; but this verse certainly does not contain it. השמים The sky.⁠2 הארץ The inhabited part of the earth. Both may perish, but the salvation of the Lord, His faithfulness, His righteousness remains3 for ever.
1. If all die, and the salvation of the Lord still remains, there must be left something, that is to enjoy that salvation; if the bodies die, the souls are supposed to remain alive. According to Ibn Ezra this is not the idea expressed by the words of this verse; they contain rather in a hyperbolical manner, the idea that the salvation of the Lord is sure to come, even if the present sad aspect of affairs gives no room for that hope.
2. A. V., The heavens.—According to Ibn Ezra there are various kinds of heavenly worlds, some of which possess immortality; the sky, (רקיע) is the lowest, the one nearest to the earth.
3. Ibn Ezra comparing this phrase with a similar one (Ps. 112:3) explains the verb היה by the verb עמד, which more exclusively expresses duration, while היה has also the meaning to become, signifying a single act.
כי שמים – כי אם שמים.
והארץ – ואם הארץ, ואם יושביה.
אף על פי כן ישועתי לעולם תהיה – דמיון כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש וגו׳.
שאו – אם הפסוק הזה כמשמעו, איך יאמר: וישועתי לעולם תהיה, ואם העולם יאבד איך תהיה ישועה וצדקה אם אין העולם נברא?
ואאז״ל פירש: זה יהיה ולא יהיה זה! והוא על דרך הפלגה, כלומר: קודם אחריב העולם משאני אבטל ישועתי וצדקתי, וכמו שאלו קיימים כן תהיה ישועתי קיימת. וכן אמר ירמיהו הנביא: אם ימושו החקים האלה מלפני גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני (ירמיהו ל״א:ל״ה).
והחכם רבי אברהם בן עזרא כתב כן: מזה הפסוק למדו אנשי תושיה כי נשמת האדם עומדת, ודברם אמת, והשמים הוא הרקיע והארץ היא המיושבת, וישועתוא וצדקתו ואמונתו לעולם עומדת, ר״ל כי האויר יקרה לו הפסד ושנוי, וכן הארץ, כמו רעש הארץ ונפול ההרים ויבא מזה הפסד הישוב. ויושביה כמו כן ימותון – ואע״פ שהם מד׳ יסודות, זכר השנים, כי באויר הם חיי הגוף, ויסוד הגוף הוא העפר, וכן אמר: כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג׳:י״ט), אבל הנשמה החכמה לעולם תהיה לא תמות.
והרב הגדול רבי משה בר מימון ז״ל פי׳ דרך משל על אבוד האומות והמרעים לישראל, אמר: ראו איך נחתכו השמים ההם ושממה הארץ ההיא, וימות מי שעליה, ואתם נעדרים. כאלו אמר שהם אשר מלאו את הארץ, והיה נחשב בהם העמידה והקיום בשמים, על דרך משל וגוזמא, אבדו מהר וכלו ככלות העשן, ועניניהם הקיימים בקיימות הארץ יאבדו הענינים ההם כאבוד הבגד הבלה.
נמלחו – ענין השחתה, וכן: ארץ מלחה (ירמיהו י״ז:ו׳), והוא עבר במקום עתיד.
תחת – תשבר, כמו אל תירא ואל תחת (דברים א׳:כ״א).
א. כן בכ״י פריס 195. בכ״י וטיקן אורבינטי 13, לוצקי 849. בכ״י וטיקן 71: ״וישועת האדם״. בפירוש אבן עזרא: ״וישועת השם״.
וחזק אמתת הייעוד הזה באמרו דרך משל וגוזמא שיותר אפשר הוא שיומלחו ויושחתו השמים והארץ כבגד תבלה משאבטל אני גזרת ישועתי וצדקתי, וכזה עצמו אמר הנביא אחר זה כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש, לא שימושו ההרים וימוטו הגבעות, ולא שימלחו השמים כעשן והארץ כבגד תבלה, אלא שאמר אל תבהלו לאורך הגלות כי יותר אפשר הוא שיחרב ויפסד העולם משתבטל תשועתי וצדקתי, ויצא מזה שכמו שהשמים והארץ הם קיימים כן תשועתי וצדקתי תהי׳ קיימת, וכמו שאמר ירמי׳ (ירמיה לא, לט) אם ימושו החקים האלה מלפני נאם ה׳ גם זרע יעקב ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים. זהו הפירוש הראשון שיסבלו הכתובים האלה עם היות שהרב המורה פירש שמים כעשן נמלחו על מלכי האומות והארץ כבגד תבלה על העמים שהרעו לישראל.
והענין השני בפירושם הוא שענין הכתובים כפי פשוטם, והכוונה בהם מה שכבר הודעתיך במאמר ישועות משיחו, שהקדוש ברוך הוא ברא את המין האנושי לתכלית ידיעתו והכרת אלהותו כמו שאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו (ישעיה מג, ז), והנה בהיות כל עמי הארץ בארצותם לגויהם יושבי חשך וצלמות באמונותיהם ודתיהם שונות כוזבות ואת דתי מלך ה׳ צבאות אינם עושים, ולכן גזרה החכמה האלהית שיבא זמן שהמין האנושי בכללו יכיר אמונתו ואמתת אלהותו באופן שלא תהיה בריאתו לבטלה, והנה קבלו חכמי ישראל שהעולם יתמיד בישובו ששת אלפים שנה לא עוד כמספר ימי בראשית, ושאחר כך יפסד העולם ויחרב ולא נדע אם יהיה החרבן כללי במרכז ובמקיף או יהיה בעולם השפל לבד כמו במבול, אבל ידענו שראה השם יתברך בגזרתו שקודם שיפסד העולם יבא כל המין האנושי לשלמותו ויגיע לתכלית אשר בעבורו נברא מידיעת השם והכרת אלהותו. ועל זה יתפרשו הכתובים האלה הקשיבו אלי עמי ולאומי רוצה לומר אתם המאמינים בחדוש העולם ובשאר הפנות האמתיות דעו נא וראו כי התשועה הכרחית היא לא לבד לצרכיהם כי אם גם מפני כבודי, כי תורה מאתי תצא כלומר אמתת התורה ומשפטה יצא לא לכם כי כבר התורה היא בידכם אבל התורה תצא מאתי ומשפטי לאור עמים ארגיע רוצה לו׳ להאיר לעמים העם ההולכים בחשך שבזמן הגאולה ילמדו אמונות התורה כמ״ש (ישעיה ב, ג) כי מציון תצא תורה, ועם משפטי ארגיע להם ואשקיט׳ ממלחמותיהם כמ״ש ושפט בין הגוים (שם ד) וגומר. ולא ישאו גוי אל גוי חרב וגומר, ואמנם אומרו קרוב צדקי יצא ישעי הוא להגיד שיהיו שני הדברים סמוכי׳ זה לזה שהם תשועת ישראל והצדק והאמונה האמתית בעולם, וכאלו אמר קרוב יהיה צדקי רוצה לומר הצטדקות אמונותי בעולם כאשר יצא ישעי עליכם, ואז זרועי עמים ישפוטו שהוא משל לכחו ויכלתו, אלי איים יקוו ואל זרועי ייחלון רוצה לומר שלא ישימו בטחונם לא בחיל ולא בכח ולא במלכי האדמה ושריה וגם לא לפסילי אלהיהם, אבל כולם אפי׳ מהאיים הרחוקים יקוו אל הש״י ויכולתו, ולפי שזה היה עתיד להיות בסוף העולם באלף הו׳ לכן אמר שאו לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת כי שמים כעשן נמלחו ר״ל יושחתו מגזרת ארץ מלחה (ירמיה יז, ו), והארץ כבגד תבלה ויושביה כמו כן ימותון שהוא כולו מליצה על הפסד העולם העתיד להיות באחרית החלד, וכיון שהדברים כן מחויב הוא שקוד׳ לכן תבא ישועתי כדי שלא תהיה בריאת המין האנושי עד הפסדו לבטלה, וזהו שאמר וישועתי לעולם תהיה רוצה לו׳ לא תהיה תשועתי אחר חורבן העולם והפסדו כי היא לעולם בהיותו ביישובו תהיה לא לאחרי הפסדו, וזה ממה שיוכיח שצדקתי והיא הגאולה העתידה לא תחת. ואחרי שהשיב אל הספק השני השיב עוד אל הספק השלישי שהוא מפאת האומות וממשלתם
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

והביטו – ענין ראיה.
נמלחו – ענין השחתה וכליון כמו ובלוי מלחים (ירמיהו ל״ח:י״א).
תבלה – מלשון בליה ורקבון.
תחת – ענין שבירה כמו חתתה קשתותם (ירמיהו נ״א:נ״ו).
שאו לשמים עיניכם – הסתכלו כלפי השמים וראו שרי של צבאות הכשדים כמה הם חזקים ורב ממשלתם והביטו אל שלטוני הכשדים אשר מתחת כמה הם מושפעים בטובה הרבה על ידי שריהם של מעלה.
כי שמים – רצה לומר עכ״ז יושחתו שרי מעלה כעשן הכלה והולך לו.
ויושביה – שאר העם.
וישועתי – לישראל לעולם תהיה ולא תושחת
וצדקתי הצדקה שאעשה לישראל לא תשבר ותתקיים לעולם.
נמלחו – מלשון בלויי מלחים (ירמיהו ל״ח:י״א), לשון בגד בָלֶה (רש״י).
כמו כן – יונתן תרגם: אף אינון הכין, גם הם ככה. ודעת לודוביקוס de Dieu, ואחריו Lowth, Gussetius, Vitringa ורוזנמילר וגיזניוס כמו כן מלשון כִנִּים. ולדעתי טעם כמו כן ברגע, בעוד שאדם אומר המלה הקטנה הזאת כֵּן. ואולי ככה טעם המליצה האשכנזית in einem Nu.
לעולם תהיה – לא שתעמוד הישועה לעולם, אלא שלעולם תתקיים, לא תשאר בלא יציאה לפעל.
תהיה – כמו ולא יהיה הדבר ולא יבא {דברים י״ח:כ״ב}, ואמר כי יותר אפשר שיכלו השמים והארץ משֶלא תתקיים הישועה שאמר ה׳ והבטיח להושיע מי שיהיה.
לא תחת – לא תירא שום מְעַכֵּב.
כמו כן ימותון – נוכל לאמר כי מלת כן הוא הנפרד מן כנים, כמו קן מן קנים, ככנה ימותו.
ישועתי, צדקתי – עי׳ לק׳ (נט יז).
שאו לשמים עיניכם – גם לו יצוייר שיבא עת אשר תשאו עיניכם לשמים ותביטו אל הארץ מתחת ותראו כי בפעם אחד התמוטטו עמודי תבל כולו, עד שהשמים נמלחו כעשן והארץ תבלה כבגד עם יושביה אשר ג״כ ימותו בהכרח, גם עת תראו זאת, גם אז אל תאמרו כי אבדה תקוה ונכזבה תוחלת כי גם לו יצוייר שהשמים והארץ ישובו אל רחם התהו, בכל זאת ישועתי לעולם תהיה – יען כי צדקתי לא תחת שהצדקה שלי שבה אני מביא את הישועה מצד הצדקה והחסד לא תחת ותפחד מן הכליון הגדול הזה כי הצדקה לא תביט על מעשה הנפעלים מקבלי הצדקה וזכותם, כי היא תושיע בחסד חנם, וא״כ גם הישועה המסובבת מאתם לעולם תהיה, ולכן
שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וראו את שרי מעלה של צבאות הכשדים כמה הם חזקים ורבה ממשלתם1, וְהַבִּיטוּ אֶל הָאָרֶץ מִתַּחַת אל שלטוני הכשדים כמה הם מושפעים בטובה רבה על ידי שריהם של מעלה, ועם כל זאת הם יושחתו2, כִּי שָׁמַיִם – שרי צבאות האומות שבשמיים3 כֶּעָשָׁן הכלה והולך לו4 נִמְלָחוּ – הושחתו5, וְשלטון6 הָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה7, וְיֹשְׁבֶיהָ – ושאר העם8 כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן, וִישׁוּעָתִי לעמי ישראל9 לְעוֹלָם תִּהְיֶה ולא תושחת10, וְצִדְקָתִי אשר אעשה לישראל11 לֹא תֵחָת – תִּשָּׁבֵר12 ותתקיים לעולם13:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. רש״י.
4. מצודת דוד.
5. רד״ק, מצודת ציון. ורש״י מבאר נתבלו או נתבלבלו, מלשון מלחי הים שמבלבלין את המים במשוטות.
6. רש״י.
7. מלשון בליה ורקבון (מצודת ציון).
8. רש״י, מצודת דוד.
9. רש״י, מצודת דוד. אשר קיוו לישועתי (ר״י קרא).
10. מצודת דוד.
11. מצודת דוד.
12. רד״ק, מצודת ציון.
13. מצודת דוד. ויש מפרשים כי השמים וארץ ממש יושחתו, ואמר שאו עיניכם והביטו אל השמים ואל הארץ וראו כמה הם חזקים ובריאים ואף על פי כן יבלו, וצדקתי וישועתי יהיו לעולם, הרי שצדקתי בריאה וחזקה יותר מהם (רש״י בפי׳ השני). וקשה איך יאמר ״וישועתי לעולם תהיה״, שאם העולם יאבד איך תהיה ישועה וצדקה אם אין עולם?! ותירץ אבי רד״ק כי זה יהיה וזה לא יהיה! כלומר על דרך גוזמא, קודם אחריב העולם לפני שאני אבטל ישועתי וצדקתי, וכמו שאלו קיימים כן תהיה ישועתי קיימת. ור׳ אברהם אבן עזרא ביאר שהאוויר יקרה לו הפסד ושינוי, וכן הארץ, כמו רעש הארץ ונפול ההרים, ויבוא מזה הפסד הישוב ויושביה גם כן ימותון, אבל הנשמה החכמה לעולם תהיה ולא תמות. והרמב״ם פירש בדרך משל על איבוד האומות והמרעים לישראל, כאילו אמר שהם אשר מילאו את הארץ והיה נחשב בהם העמידה והקיום בשמים על דרך משל וגוזמא, אבדו מהר וכלו ככלות העשן וענינייהם הקיימים בקיימות הארץ יאבדו כאבוד הבגד הבלה (רד״ק). מלבי״ם מבאר, גם לו יצוייר שיבוא עת אשר תשאו עיניכם לשמים ותביטו אל הארץ מתחת ותראו כי בפעם אחת התמוטטו עמודי תבל כולו, עד שהשמים נמלחו כעשן והארץ תבלה כבגד עם יושביה אשר ג״כ ימותו בהכרח, גם כשתראו זאת אל תאמרו כי אבדה תקווה כי בכל זאת ״ישועתי לעולם תהיה״ יען כי ״צדקתי לא תחת״, כי היא תושיע בחסד חינם.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ז) שִׁמְע֤וּ אֵלַי֙ יֹ֣דְעֵי צֶ֔דֶק עַ֖ם תּוֹרָתִ֣י בְלִבָּ֑ם אַל⁠־תִּֽירְאוּ֙ חֶרְפַּ֣ת אֱנ֔וֹשׁ וּמִגִּדֻּפֹתָ֖ם אַל⁠־תֵּחָֽתּוּ׃
Listen to Me, you that know righteousness, the people in whose heart is My law. Do not fear the taunt of men, or be dismayed at their revilings.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
קַבִּילוּ לְמֵימְרִי יָדְעֵי קוּשְׁטָא עַמָא דְאוּלְפַן אוֹרַיְתִי בְּלִבְּהוֹן לָא תִדְחֲלוּן מֵחִיסוּדֵי בְנֵי אֱנָשָׁא וּמֵאִתְרַבְרְבוּתְהוֹן לָא תִתַבְרוּן.
אסמעו לי יא עארפי אלעדל קום תוראתי פי קלובהם פלא תכ׳אפו מן עאר סאיר אלנאס ומן קד׳איפהם לא תד׳ערו.
שמעוחרפת אנוש – הבבליים ושאר הגוים שנשבו שם.
The reproach of men. The reproach of the Babylonians and the heathen peoples that have been brought to Babylon as captives.
עם תורתי בלבם – אותן השומעים אלי ומצפים לישועתי.
אל תיראו חרפת אנוש – באמור אליכם כל היום איה אלהיכם שאתם מצפים לישועתו כשימשוך עליכם הגלות והשיעבוד.
שמעו – אמר עוד כנגד בני הגלות, וכפל הענין במלות שונות, אלא שחדש בו קצת הענין.
תורתי בלבם – אותם שתורתי בלבם, לא בפיהם לבד, כי הם יראו הישועה.
חרפת אנוש – שמחרפים אותם האומות על אחור הגלות, וכן אמר: כל היום כלמתי נגדי וגומר (תהלים מ״ד:ט״ז).
ומגדופותם – גדופם – כמו: חרפם.
ואמר שמעו אלי יודעי צדק עם תורתי בלבם כי ראה לתאר אותם בתוארים האלה לומר אחרי שכבר האמנתם בייעוד הראשון שאמרתי בו שמעו אלי רודפי צדק והייתם אם כן בו יודעי צדק ומשיגים אותו בשלמות, וגם אחרי שקבלתם הייעוד השני שאמרתי בו כי תורה מאתי תצא שעליו אמר עם תורתי בלבם רוצה לומר אותו ענין שזכרתי לכם מהתורה נכנס בלבבכם והאמנתם בו, כיון שכבר הוסרו שני הספקות ההם מכם אל תיראו חרפת אנוש רוצה לומר מהאומות שהיו מגדפין אתכם כמאמר המשורר אשר חרפו אויביך ה׳ אשר חרפו עקבות משיחך (תהלים פט, נד).
(ז-ח) [שִׁמְעוּ אֵלַי יֹדְעֵי צֶדֶק עַם תּוֹרָתִי בְלִבָּם]. ובכן אתם תופשי התורה1, אַל תִּירְאוּ ואַל תֵּחָתּוּ מחֶרְפַּת ההמון2 וגִּדֻּפֹתָם3, כי אמנם כל עניינם נפסד4, וְצִדְקָתִי באישור5 [לְעוֹלָם תִּהְיֶה], וִישׁוּעָתִי [לְדוֹר דּוֹרִים] בחיי עולם, בלתי נפסד6:
[קורא לישראל בגלות להתפלל ולהעורר את הגאולה במעשיהם]:
1. שהם יודעים צדק ותורתי בלבם.
2. המכונה ׳אנוש׳ על שם מציאותו הנפסדת, ראה מש״כ בשיעורים לתהלים (ח ה): ׳מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ - שהם נפסדים, מלשון אָנוּשׁ חִצִּי (איוב לד ו)׳. וכן שם (ט כא): ׳שיֵדְעוּ גוֹיִם שאֱנוֹשׁ הֵמָּה סֶּלָה ואין להם לריב עם אלקי האלקים, כי הם נפסדים׳, וכ״כ אבע״ז שם שהוא מגזרת ׳ואנוש הוא׳, והוא מלשה״כ בירמיה (יז ט) ׳עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא׳, והוא לשון חולי וכאב. ובפירוש תהלים (ח ה) כתב: ׳מה אנוש כי תזכרנו - כי אמנם האדם באשר הוא בעל חי בלבד בלתי משתדל להידמות לבוראו לא בעיון ולא במעשה, כמנהג לאומות העולם, הוא בערך אל השמים וצבאם דבר נמאס ובלתי נחשב׳.
3. ראה מש״כ רבינו לעיל (כו כ, כט כב).
4. ׳כִּי כַבֶּגֶד יֹאכְלֵם עָשׁ וְכַצֶּמֶר יֹאכְלֵם סָס׳, שהם כָּלים ונפסדים, כיון שלא הוציאו את כח שכלם אל הפועל, וכפי שביאר רבינו (בראשית א כו-כז) שמי שלא משלים את ה׳צלם אלהים׳ שבו מת כמות הבהמה, ואינו זוכה לחיים הנצחיים.
5. באושר הנצחי.
6. ׳ישועתי׳ – היינו חיי הנצח עצמם, ו׳צדקתי׳ – האושר שבחיים הנצחיים. [ואולי על משקל המבואר בפסוקים הקודמים ש׳צדקי׳ הם צרכי חיי שעה, ו׳ישעי׳ – ההצלה מן המתקוממים, הרי ש׳ישעי׳ היא הישועה בחיים עצמם, ו׳צדקי׳ היא צרכי איכות החיים]. ובשיעורים לתהלים (א ב) כתב: ׳כי ההשכלה מקנה החיים הנצחיים - שהמה נושא האושר, והמעשים טובים יַקְנו האושר - שהוא צורת ושלימות הנצחיית׳. ובהקדמת פירוש תהלים כתב: ׳בשתי אלה המושכלות [אהבת ויראה] יקנה האדם חיים נצחיים בהיותו אז עצם משכיל בפועל דומה לבוראו בזה ונקדש בכבודו, אמנם אישור אותם החיים, וזה יהיה במצוא חן בעיני המלך הקדוש יתברך, הנה יושג בלכת האדם בדרכי טובו ובו ידבק׳. ובתהלים (טז יא) פירש ׳נעימות בימינך נצח׳: ׳גמול נצחי על העיון ועל המעשה, שהם החיים ואישורם׳, כלומר, הגמול על העיון הוא הנצח, והגמול על המעשה הוא הנעימות בחיי הנצח.
ידעי צדק – בספרים מדוייקים כתובי יד ודפוס ישן חסר וא״ו.
ומגדפתם – ענין חרפה כמו אשר גדפו (ישעיהו ל״ז:ו׳).
אל תחתו – אל תשברו.
יודעי צדק – הנותנים לב לדעת צדקה.
חרפת אנוש – מחרפת האומות שמחרפים על איחור הגאולה.
ומגדפותם – כפל הדבר במ״ש.
יודעי צדק – עם תורתי בלבם,
צדק – בין אדם לחברו בכ״מ,
ותורה – היא אלהית הצדק הנימוסי, ידע האדם גם מצד השכל. ועז״א יודעי צדק כי ידיעה תבוא גם על מה שיכיר ע״י הבחינה (למעלה מד יח). אבל התורה, צריך לשמור בלבו מה שקבל מאבותיו, עז״א תורתי בלבם.
חרפה גדוף – בארתי הבדלם (למע׳ לז כג).
שמעו אלי אתם יודעי צדק – במעשים שבין אדם לחברו,
עם תורתי בלבם באמונות ודעות וחיוב העבודה נגד המקום,
אל תיראו חרפת אנוש – מה שאנוש הקטן יחרף אתכם על תקותכם והיחול שלכם, ויש הבדל בין חרפה וגידוף, כי הגידוף פורט תמיד מה שמגדף דבר שיש בו קדושה, והמאמרים מגבילים,
אתם יודעי צדק בדברים שבין אדם לחברו אל תיראו חרפת אנוש שמחרף הנהגתכם במדות ובצדק, ואתם עם תורתי בלבם מגדפתם אל תחתו שמגדפים את תורתכם הקדושה.
ואמר עוד הנביא כנגד בני הגלות1, שִׁמְעוּ אֵלַי יֹדְעֵי – הנותנים לב לדעת2 צֶדֶק – צדקה3, עַם אשר4 תּוֹרָתִי בְלִבָּם5 השומעים אלי ומצפים לישועתי6, אַל תִּירְאוּ מִחֶרְפַּת אֱנוֹשׁ – האומות שמחרפים אתכם על איחור הגאולה7, וּמִגִּדֻּפֹתָם – ומגידופם8 אַל תֵּחָתּוּ – תישברו9:
1. רד״ק. להתפלל ולעורר את הגאולה במעשיהם (ר״ע ספורנו).
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד. יונתן תרגם אמת. ומלבי״ם מבאר יודעי צדק במעשים שבין אדם לחברו.
4. רד״ק.
5. ולא בפיהם לבד (רד״ק).
6. ר״א מבלגנצי.
7. ר״א מבלגנצי, רד״ק, מצודת דוד. ואבן עזרא מבאר הבבליים ושאר הגויים שנשבו שם.
8. רד״ק.
9. מצודת ציון. וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). מלבי״ם מבאר שיש הבדל בין חרפה וגידוף, המחרף הוא בין אדם לאדם והגידוף הוא בדבר שיש בו קדושה, והמאמרים מגבילים, אתם יודעי צדק בדברים שבין אדם לחברו אל תיראו חרפת אנוש שמחרף הנהגתכם במידות ובצדק, ואתם עם תורתי בילבם מגדפתם אל תחתו, שמגדפים את תורתכם הקדושה.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ח) כִּ֤י כַבֶּ֙גֶד֙ יֹאכְלֵ֣ם עָ֔שׁ וְכַצֶּ֖מֶר יֹאכְלֵ֣ם סָ֑ס וְצִדְקָתִי֙ לְעוֹלָ֣ם תִּֽהְיֶ֔ה וִישׁוּעָתִ֖י לְד֥וֹר דּוֹרִֽים׃
For the moth shall eat them up like a garment, and the worm shall eat them like wool. But My favor shall be forever, and My salvation to all generations.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֲרֵי בִלְבוּשָׁא דְאָכִיל לֵהּ עָשָׁא וּכְעִמְרָא דְאָחֵיד בֵהּ רוּקְבָא וְזָכוּתִי לַעֲלַם תְהֵי וּפוּרְקָנִי לְדָר דָרִין.
אנהם כאלת׳וב יאכלהם אלעת׳ וכאלצוף יאכלהם אלסוס ועדלי ית׳בת אלי אלדהר וגות׳י אלי ג׳יל ואג׳יאל.
וכצמר יאכלם סס – הוא ׳סוס׳ בערבית – תולעת הנוצרת מן הריקבון.⁠1
1. השווה רס״ג על אתר (וכן באגרון ערך ׳סס׳), אלפסי וריב״ג באצול ערך ׳סס׳ ורד״ק על אתר. המשמע של ריקבון מצוי גם אצל ת״י וראב״ע על אתר ומנחם ערך ׳סס׳.
עש וסס – מיני תולעים.
the moth...the worm They are species of worms.
סס – כמו עש, ואין רע לו, (וצדקתו עומדת לעד).
סס The worm. It is hap. leg. But my righteousness shall be for ever. Comp. And His righteousness endureth for ever (Ps. 112:8).⁠1
1. Ibn Ezra comparing this phrase with a similar one (Ps. 112:3) explains the verb היה by the verb עמד, which more exclusively expresses duration, while היה has also the meaning to become, signifying a single act.
יאכלם – כן יאכלם.
וצדקתי – לך.
כי כבגד – זה הפסוק מסייע לפי׳ הרמב״ם ז״ל.
יאכלם – הכנוי לרשעים, כלומר יאכל אותם הרע הבא עליהם כמו הבגד שיאכל אותו העש. וסס – הוא אחי עש, ובערבי יקרא: סוס. כי הם יאבדו מן הארץ ואתם תהיו בה לעולם בצדקתי וישועתי שאתן לכם.
כי כבגד יאכלם עש וכצמר יאכלם סס רוצה לומר כי כמו שהעש שהוא תולעת קטן יאכל ויפסיד את הבגד הגדול כולו, וכן הסס שהוא ג״כ מין תולעת קטן מאד יאכל ויפסיד את הצמר הרב, ככה אתם במיעוטכם תאכלו את האומות, וכנוי מ״ם יאכלם חוזר להם, וכנגד עם תורתי בלבם שזכר אמר שאותו העם יאכל את האומות כמו העש לבגד והסס לצמר, אמנם לכם לא יהיה כן שלא יקום עוד מחבל שיחבל אותכם, וזהו אומרו וצדקתי לעולם תהיה וישועתי לדור דורים. הנה התבארו הכתובים האלה והותרו שלשת השאלות הראשו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

עש – שם תולעת האוכלת הבגד.
סס – שם תולעת האוכלת הצמר ודומה לו כמסוס נוסס (ישעיהו י׳:י״ח).
כי כבגד – העש יאכל את העכו״ם כאשר יאכל את הבגד רצה לומר העכו״ם יכלו כבגד הנאכל מהעש ולפי שהמשילם לבגד אמר יאכלם עש כמו לשון הנופל בבגד.
וכצמר וכו׳ – כפל הדבר במ״ש.
וצדקתי – הצדקה שאעשה לישראל תתקיים לעולם.
וישועתי – כפל הדבר במ״ש.
וצדקתי לעולם תהיה וישועתי לדור דורים – כאן מדבר על המשך הישועה אם לא יגרום החטא.
לעולם, לדור דורים – יסדתי למעלה (יג כ׳ לד יז), כי עולם מציין הזמן הנמשך, ודור דור מציין הזמן המתחלק. צדקת ה׳ מתקשרת עמו בעצמו, ובלתי משתנה בהשתנות הזמנים לכן אמר לעולם, אבל הישועה תתקשר עם המקבלים אותה, הנתונים תחת הזמן ותשתנה על פיהם לפי הדורות, ותשתלשל מדור אל דור שאחריו ולכן אמר לדור דורים.
כי – המחרף אתכם יהיה דומה כבגד אשר יאכלם עש – והמגדף תורתכם יהיה דומה כצמר יאכלם סס – שמכלהו בטרם שהגיע להיות בגד וממססו לגמרי, כן תוקדם ענשו ויהיה גדול ביתר שאת, אבל צדקתי תתקיים לעולם וישועתי תבא באחד מן הדורות ותתקיים לדור דורים.
כִּי העכו״ם1 יהיו2 כַבֶּגֶד הנאכל והנפסד ע״י העש, ואף הם3 יֹאכְלֵם עָשׁ4, וְיהיו כַצֶּמֶר הנאכל והנפסד ע״י5 שֶׁיֹאכְלֵם סָס6, וְצִדְקָתִי – והצדקה שאעשה לישראל7 לְעוֹלָם תִּהְיֶה – תתקיים8, וִישׁוּעָתִי שאתן לכם9 תבוא באחד מן הדורות10, ותתקיים11 לְדוֹר דּוֹרִים12:
1. מצודת דוד. רד״ק מבאר הרשעים. ומלבי״ם מבאר המחרפים אתכם.
2. מלבי״ם.
3. רד״ק, אברבנאל, מצודת דוד.
4. שם תולעת האוכלת הבגד (מצודת ציון). כלומר יאכל אותם הרע הבא עליהם כמו הבגד שיאכל אותו (רד״ק), ולפי שהמשילם לבגד אמר ״יאכלם עש״ כמו לשון הנופל בבגד (מצודת דוד).
5. אברבנאל.
6. שם תולעת האוכלת הצמר (מצודת ציון). וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר המגדפים תורתכם יהיו כצמר שמכלהו הסס בטרם שהגיע להיות בגד וממססו לגמרי, כן יקדם ענשם ויהיה גדול ביתר שאת.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. רד״ק.
10. מלבי״ם.
11. מצודת דוד, מלבי״ם.
12. כפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר כי ׳עולם׳ מציין הזמן הנמשך, ו׳דור דור׳ מציין את הזמן המתחלק, כלומר צדקת ה׳ נמשכת לעולם ולא משתנה בהשתנות הזמנים, אבל הישועה תלויה במקבלים אותה הנתונים תחת הזמן ותשתנה על פיהם לפי הדורות ותשתלשל מדור לדור שאחריו.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ט) עוּרִ֨י עוּרִ֤י לִבְשִׁי⁠־עֹז֙ זְר֣וֹעַ יְהֹוָ֔הי״י֔ ע֚וּרִי כִּ֣ימֵי קֶ֔דֶם דֹּר֖וֹת עוֹלָמִ֑ים הֲל֥וֹא אַתְּ⁠־הִ֛יא הַמַּחְצֶ֥בֶת רַ֖הַב מְחוֹלֶ֥לֶת תַּנִּֽין׃
Awake, awake, put on strength, O arm of Hashem. Awake, as in the days of old, the generations of ancient times. Was it not you that cut Rahab in pieces, that pierced the dragon?
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אִתְגְלָא לִבְשִׁי תְקוֹף גְבוּרָא מִן קֳדָם יְיָ אִתְגְלָא כְּיוֹמֵי קֳדָם דָרַיָא דְמִלְקָדָמִין הֲלָא בְדִילָךְ כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל תְּבָרֵית גִבָרַיָא שֵׁיצֵיתִי פַּרְעֹה וּמַשִׁרְיָתֵהּ דַהֲווּ תַּקִיפִין כְּתַנִינָא.
(ט-י) עורי עורי לבשי עוז – רבי ישמעאל אמר בזכות ירושלים אני קורע לכם את הים שנאמר עורי עורי לבשי עוז זרוע י״י עורי כימי קדם וגו׳. הלא את היא המחרבת ים וגו׳ דרך לעבור גאולים.
ואקול אלא אט׳הרי אלבסי עזא יא קדרהֿ אללה אט׳הרי כאלאיאם אלקדימהֿ אלאג׳יאל אלדהריהֿ אליס אנת הי אלנאחתהֿ אלמפתן אלמרדעהֿ אלתנין.
המחצבת רהב – יש שתרגם אותה: כוח,⁠1 והשווה אותה לפסוק ״אזכיר רהב ובבל ליודעי״ (תהלים פ״ז:ד׳), והוא כינוי לממלכות האדירות.⁠2
1. בדומה לכך ריב״ג ואלפסי ערך ׳רהב׳ וראב״ע על אתר.
2. השווה ת״י על אתר, ריב״ג באצול שם ורד״ק על אתר.
עורי עורי – תפלת הנביא היא.
רהב – מצרים שכתוב בהם: רהב הם שבת (ישעיהו ל׳:ז׳).
מחוללת – לשון הרג חלל.
תנין – פרעה.
Awaken, awaken This is the prophet's prayer.
Rahab [lit. pride.] Egypt, about whom it is written: "They are haughty (רַהַב), idlers" (supra 30:7).
slew Heb. מְחוֹלֶלֶת, an expression of slaying, related to חָלָל.
the sea monster Pharaoh.
המחצבת רהב – המחצבת ממשל רבא של אומות.
מחוללת תנין – הורגת פרעה מלך מצרים הנמשל לתנין הרובץ בתוך יאוריו (יחזקאל כ״ט:ג׳). שכשם שאין תנין הרובץ בתוך יאור יכול לחיות בלא יאור, כך אין מצרים יכולה לחיות בלא יאור, לפי שלא למטר השמים ישתו מים אלא היאור עולה ומשקה אותם, ולא עליהם יהיה הגשם (זכריה י״ד:י״ז). עד כאן פתרתי אחר מליצת הנבואה, ואערכה לי אחר פשוטן של מקראות והילוכן.
ב
א. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י מינכן 5 (חסר ״רב״): ״ממשלת״.
ב. בכ״י לוצקי 778, מינכן 5, לוצקי 777, מופיעים כאן קטעי מדרש על ישעיהו מ״ט:י״ד, נ׳:ד׳-ו׳. הם מובאים במהדורתנו על פסוקים אלו.
עורי – מלרע, וככה רבים.
לבשי עז – כי הלבוש תפארת לזרוע.
המחצבת רהב – אנשי הנצוח וכמוהו לא פנה אל רהבים (תהלים מ׳:ה׳) אזכיר רהב ובבל (תהלים פ״ז:ד׳).
מחוללת – מגזרת חיל אחז (שמות ט״ו:י״ד), והטעם על האותות שנעשו במצרים.
ותנין הוא פרעה וכן כתוב בספר יחזקאל התנין הגדול (יחזקאל כ״ט:ג׳).
עורי Awake. The accent is on the last syllable; there are many instances of this exception.⁠1
Put on strength, O arm of the Lord. The strength is, like the garment, an ornament of the arm.
רהב Tyrant.⁠2 Comp. רהבים tyrants (Ps. 40:5; 87:4).
מחוללת Causing terror.⁠3 Comp. חיל trembling (Ex. 15:14). He has caused terror by the miracles done in Egypt.
The dragon. Pharaoh is meant; comp. I am against thee, Pharaoh, king of Egypt, the great dragon, etc. (Ez. 29:3)
1. According to the rules of accentuation in Hebrew, the accent should be on the first syllable. See Ibn Ezra on 3:26, note 25.
2. A. V., Rahab. The proud.
3. A. V., Wounded.
לבשי עז – להושיע עמי בגבורות ונפלאות.
המחצבת רהב – המוחצת זידונים וגיאונים בים סוף.
מחוללת – והורגת תנין – שבים במטה בהבקע הים. וכיוצא בו אתה פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים. המחצבת – כמו על כן חצבתי בנביאים הרגתים באמרי פי.
עורי עורי – שניהם מלרע.
לבשי עזך – דרך משל, כמו: גאות לבש (תהלים צ״ג:א׳).
עורי – זה מלעיל.
כימי קדם – במצרים.
עולמים – זה ימים רבים וזמנים ארוכים שעברו.
הלא... רהב – זה מצרים, וכן: אזכיר רהב ובבל (תהלים פ״ז:ד׳).
ואמר: המחצבת – שהכה אותם בעשר מכות.
מחוללת – מגזרת חיל כיולדה.
תנין – זה פרעה, וכן אמר: התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו (יחזקאל כ״ט:ג׳).
הלא את היא – כנוי לזרוע השם.
עורי עורי לבשי עוז וכו׳ עד עורי עורי לבשי עזך. אין ספק אצלי שהדברים האלה הם דברי הנביא כי מפני שאמר לו הקדוש ברוך הוא שלשה המאמרים הנזכרים מהייעודים ואמר וזרועי עמים ואל זרועי ייחלון, לכן השיב הנביא בשלשה פעמים מלת עורי, ודיבר כנגד אותה זרוע אמר עורי עורי לבשי עוז זרוע ה׳, וביארם באומרו עורי כימי קדם רוצה לומר עשה עמנו כמו שעשית מימי קדם לאברהם שהיה אחד והרביתו כמו שזכרתי במאמר הראשון, וכנגד הייעוד השני שאמר מדורות עולם שאמר שהם נעדרי התורה והאמת ויתחייב לבוא זמן שיקבלו אותה, אמר דורות עולמים רוצה לומר עורי גם כן להשלים דורות העולמים כולם, והייעוד השלישי הוא כנגד המאמר השלישי שאמר על האומות המרשיעות שיחריבם, ועל זה אמר כנגד הזרוע אשר זכר הלא את היא המחצבת רהב שהוא מצרים מחוללת תנין שהוא פרעה בכל מכות מצרים.
עוּרִי [כִּימֵי קֶדֶם]. כימי צאת מארץ מצרים1: [הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת] רַהַב. גלי הים2: [מְחוֹלֶלֶת] תַּנִּין. פרעה3:
1. ע״פ לשה״כ במיכה (ז טו) ׳כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות׳. וגם הרד״ק פירש ׳כימי קדם׳ על יציאת מצרים, אלא שפירש שהיא תפילה אל ה׳ שיתעורר כמו שעשה אז, ואילו מדברי רבינו (פסוק יא) משמע שהיא קריאה לישראל שיתעוררו בתשובה ותפילה, ואז יזכו לישועה. וראה מש״כ רבינו בפירוש שיר השירים (ב ח-ט) שעדת ה׳ מתאוננת על הגלות וטוענת שבמצרים ירד ה׳ להציל את ישראל, ואילו עתה בשעבוד מלכיות הוא עומד מרחוק ומסתתר, וענה ה׳ שבמצרים עוררו את הגאולה במעשיהם, וגם עתה אם יעשו כן ייגאלו.
2. באיוב (כו יב) כתוב: ׳בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב׳, וכתב שם רבינו: ׳בכחו רגע הים - בקע המים שהיו מכסים על הארץ והקוום לצדדים מקוטב לקוטב, מחץ רהב - הכה גובה הים במצוותו, שלא ירד לכסות הארץ׳. הרי שהגלים נקראים ׳רהב׳ שהוא לשון גאווה והתנשאות [ולכן שאר המפרשים פירשוהו כאן על המצרים שנודעו בגאוותם, ומכונים ׳רהב׳ בכמה מקומות], כי הגלים מתנשאים ומתרוממים מעל הים. וכ״כ המלבי״ם שם: ׳רהב - גאות המים, כמו אתה מושל בגאות הים׳. והמשך פסוק זה הלוא הוא ׳בשוא גליו אתה תשבחם׳. והיינו שה׳ חצב וחתך את גלי הים, שבקע אותו כדי שיעברו ישראל בתוכו.
3. אשר הרעידה את פרעה (רד״ק), או שהרגה את פרעה, כתרגומו ׳שֵׁיצֵיתִי פַּרְעֹה וּמַשִׁרְיָתֵהּ דַהֲווּ תַּקִיפִין כְּתַנִינָא׳, שפרעה נקרא ׳תנין׳, כמו שכתוב (יחזקאל כט ג) ׳התנים הגדול׳. ובפירושו לתהלים (צג א) כתב רבינו: ׳ה׳ מלך גאות לבש - הנה האל יתברך לבש גאות על הים על פרעה, שהיה גדול במלכי ארץ, כאמרו (יחזקאל לא ב) ׳אל מי דמית בגדלך׳, והתגאה האל יתברך עליו כאמרו (שמות טו א) ׳כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים׳, עתה בגאולת ישראל לבש ה׳ עז התאזר, לבש באותו העוז אשר התאזר אז על מצרים, כאמרו [עורי כימי קדם] לבשי עוז זרוע ה׳ [עורי כימי דורות עולמים] הלא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין׳.
עורי עורי – שניהם מלרע וכן במכלול דף קל״ז והשלישי שבפסוק מלעיל.
המחצבת – בס״א ישן כ״י ודפוסים ישנים בשוא ופתח על משקל המחרבת שבסמוך וכן נקוד בשרשים ובעל הלשון.
עורי – מלשון התעוררות והכפל לחזק.
המחצבת – זה הלשון יאמר על הכורת אבנים וכן וגם יקב חצב בו (ישעיהו ה׳:ב׳).
רהב – כן יקרא מצרים כמ״ש לכן קראתי לזאת רהב (ישעיהו ל׳:ז׳).
מחוללת – מלשון חיל וחלחלה.
תנין – כן יקרא פרעה מלך מצרים כמ״ש התנין הגדול (יחזקאל כ״ט:ג׳).
עורי עורי – הנביא התפלל ואמר עורי וכו׳ וחוזר ומפרש זרוע ה׳ עורי כבימי קדם וכו׳ ר״ל הראה כח זרועך כמו בימי קדם ומימות עולם.
המחצבת רהב – אשר חצבת את מצרים כחוצב באבנים ר״ל שהכה בם מכה רבה.
מחוללת תנין – אשר הרעידה את פרעה.
עורי עורי – כל הצוויים האלה אין עקר ענינם אלא עתיד, וכן דרך הנביאים לצוות במליצתם שיהיה כך וכך, ואין הכוונה אלא להודיע שכן עתיד להיות כמו שמעו שמוע ואל תבינו {ישעיהו ו׳:ט׳} וחבריו.
המחצבת – כורתת והורגת, כמו על כן חצבתי בנביאים הרגתים באמרי פי (הושע ו׳:ה׳) (גיזניוס).
רהב – כנוי למצרים, כמו אזכיר רהב ובבל (תהלים פ״ז:ד׳), אתה דכאת כחלל רהב (שם פ״ט:י״א).
מחוללת – לשון חלל, כלומר הורגת, כמו ואתה אדם ולא אל ביד מחלליך (יחזקאל כ״ח:ט׳), אף על פי שזה על דרך השלמים, וזה על דרך הכפולים, ומסייע לפירוש זה פסוק אתה דכאת כחלל רהב {תהלים פ״ט:י״א}, שגם הוא נאמר על יציאת מצרים, ונראה כי משם לקח ישעיה מליצה זו.
תנין – משל על מצרים, כמו שהמשיל יחזקאל את מלך מצרים במשל התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו (כ״ט:ג׳), ואמר עוד ואתה כתנים בימים (ל״ב:ב׳).
זרוע ה׳ – הזרוע הוא הפרק העליון של היד, הוא המניע את היד כולו, ומציין בהבנתו המדוקדקת על הכח העליון המניע את היד הפועלת סבת כל התנועות והמעשים, וזה ההבדל בין יד ה׳ ובין זרוע ה׳ בכ״מ.
עורי עורי – מספר ווכוח שבין ישראל להשם, שישראל טוענים אל השם על שמאחר ישועתם והלא בימי קדם עשה עמהם נסים ונפלאות הגם שלא היו ראוים להם, ומדוע לא יעשה כן עתה והשם משיב להם ומברר שהם משונים מדורות הקודמים, ולכן לא זכו לישועה. ישראל אומרים, את זרוע ה׳ – (הוא הכח הפועל נפלאות בלא עזר התחתונים ובלא זכות, כי זה ההבדל בין זרוע ה׳ ובין יד ה׳) עורי נא גם עתה, והגם שאין אנו זכאים עתה,
עורי כימי קדם בעת יצ״מ שאז ג״כ פעלת בלא זכות, עורי כמו בדורות עולמים – עת היו ישראל בא״י הלא את היא המחצבת רהב – את מצרים מחוללת תנין – זה פרעה,
הלא את היא אשר עשית זאת,
הלא את בעצמך, כי אנו לא היה לנו זכות ע״ז.
והתפלל הנביא ואמר1, עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ יְהוָה2, עוּרִי זרוע ה׳3 כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת – ומימות4 עוֹלָמִים – עולם5, הֲלוֹא אַתְּ הִיא6 הַמַּחְצֶבֶת – אשר חצבת7 רַהַב – את מצרים8 כחוצב באבנים9, וְאַתְּ הַמְחוֹלֶלֶת – גרמת חיל וחלחלה10 וְהִרְעַדְתְּ את11 תַּנִּין – פרעה מלך מצרים12:
1. רש״י, אברבנאל, מצודת דוד. ומלבי״ם מבאר שהנביא מספר ויכוח שבין ישראל לה׳, ישראל טוענים אל ה׳ על כך שמאחֵר ישועתם, והלא בימי קדם עשה עמהם ניסים ונפלאות הגם שלא היו ראויים להם, ומדוע לא יעשה כן עתה? וה׳ משיב להם ומברר שהם שונים מדורות הקודמים ולכן לא זכו לישועה.
2. דרך משל הוא (רד״ק).
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד. דהיינו בעת יציאת מצרים שאז גם כן פעלת בלא זכות (מלבי״ם).
6. בעצמך, כי אנו לא היה לנו זכות על זה (מלבי״ם).
7. מצודת דוד.
8. רש״י, רד״ק, מצודת ציון, מלבי״ם.
9. רצונו לומר שהיכה בם מכה רבה (מצודת דוד), שהרי היכה אותם בעשר מכות (רד״ק).
10. רד״ק, מצודת ציון. ורש״י מבאר לשון הרג חלל.
11. מצודת דוד.
12. רש״י, רד״ק, מצודת ציון. מלבי״ם מבאר שכל זה ישראל אומרים, אַתְּ זרוע ה׳, כלומר הוא הכח הפועל נפלאות בלא עזרת התחתונים ובלא זכות, (שזה ההבדל בין זרוע ה׳ ובין יד ה׳) עורי נא גם עתה, והגם שאין אנו זכאים עתה כבר בימי יציאת מצרים פעלת בלא זכות ועשית זאת בעצמך.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(י) הֲל֤וֹא אַתְּ⁠־הִיא֙ הַמַּחֲרֶ֣בֶת יָ֔ם מֵ֖י תְּה֣וֹם רַבָּ֑ה הַשָּׂ֙מָה֙ מַֽעֲמַקֵּי⁠־יָ֔ם דֶּ֖רֶךְ לַעֲבֹ֥ר גְּאוּלִֽים׃
Was it not you that dried up the sea, the waters of the great deep; that made the depths of the sea a way for the redeemed to pass over?
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
הֲלָא בְדִילָךְ כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל אַחְרְבֵית יַמָא מֵי תְהוֹם רַבָּה שַׁוֵיתִי עוּמְקֵי יַמָא אוֹרַח לְמֵיגָז מְשֵׁיזְבַיָא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

אליס אנת הי אלמג׳פפהֿ מן אלבחר מא אלגמר אלכביר אלמצירהֿ אעמאק אלבחר טריקא ימר פיהא אלמפכוכון.
הלאאת היא המחרבת ים – על בקיעת ים סוף המחרבת מי תהום רבה.
השמה – אשר שמה כמו השבה עם נעמי (רות ב׳:ו׳), והטעם כפול.
Which hath dried the sea. This refers to the division of the Red Sea. מי תהום רבה The waters of the great deep. Repeat הטחרבת which hath dried before these words.
השמה That hath made. It is in form similar to השבה that hath returned (Ruth 2:6). The second part of the verse is a mere repetition of the idea contained in the first.
דרך לעבור גאולים – וכן עשי להם גם עתה להחרים לשון ים מצרים ולהכות הנהר לשבעה נחלים. והיתה להם מסילה כיום עלותם ממצרים.
הלא את היא המחרבת ים – זה ים סוף, כמו שאמר: וישם את הים לחרבה (שמות י״ד:כ״א), ושנה הענין ושלש במלות שונות.
השמה – מלעיל בשני פשטין, כי הוא פעל עבר. והוא במקום: אשר שמה, וכן: הבאה מצרימה שבעים (בראשית מ״ו:כ״ז) – אשר באה, כי לא תבא ה״א הידיעה על העוברים.
הלא את היא הזרוע יד ה׳ המחרבת מי תהום רבה בקריעת ים סוף, השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים ששמת תחתית ים יבש מבלי טיט כמו שאמר וישם את הים לחרבה (שמות יד, כא) כדי שיהא בו דרך לעבור גאולים ממצרים, וכיון שכל זה עשית עשי זאת איפא כדומה לזה והוא אומרו
[הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַ]⁠מַּחֲרֶבֶת [יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים]. ׳הלכו ביבשה׳ (שמות יד כט)1:
1. ׳ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם׳. וכן פירש הרד״ק. [בשיעורים לשמות (יד כא) כתב: ׳ויט משה וגו׳ וישם את הים לחרבה - ר״ל שהוריד רוח גדולה וחזק המחרבת קרקעית הים, כדכתיב הַשָּׂמָה מעמקי ים דרך לעבור גאולים, ואחר כך ויבקעו המים, כי בתחילה החריב מצולות ים, ואחר כך נגלה תהום הים׳].
המחרבת – מלשון חורב ויובש.
תהום – כן נקרא מקום מים רבים.
רבה – גדולה
השמה מלשון שימה.
מעמקי – מלשון עומק.
המחרבת ים – אשר עשה את הים לחרבה.
מי תהום רבה – המחרבת מי תהום רבה וגדולה וכפל הדבר במ״ש.
השמה – אשר שמה עומק הים להיות בה דרך שיעברו בו ישראל אשר גאלת ממצרים.
השמה – אם הוא בשני פשטין הוא לשון עבר, והה״א במקום אשר, כמו ההלכוא אתו (יהושע י׳:כ״ד), את שם בנו הנולד לו (בראשית כ״א:ג׳), והיה נראה שמשפטה בפשטא אחד, ותהיה בינוני כמו המחרבת, מחוללת, המחצבת, וכן הוא בדפוס ברישא בפשטא אחד.
הלוא את היא המחרבת ים – גם קריעת י״ס להציל את ישראל, לא היה ע״י צדקתם רק את עשית זאת בחסד, בכח הזרוע לבד,
השמה מעמקי ים – בארתי בפי׳ התורה כי נס קריעת ים סוף היה כפול
א. יבשת המים, שעז״א המחרבת ים.
ב. מה שהושם הים העמוק דרך ישר לעבור גאולים, שעז״א השמה מעמקי ים דרך.
הֲלוֹא אַתְּ1 הִיא הַמַּחֲרֶבֶת – אשר עשית לחרבה את2 יָם סוף3, אַתְּ היא אשר עשית לחרבה4 מֵי תְּהוֹם5 רַבָּה-גדולה6 בקריעת ים סוף7, אַתְּ היא8 הַשָּׂמָה – אשר שמה9 מַעֲמַקֵּי יָם להיות בהם10 דֶּרֶךְ לַעֲבֹר – שיעברו בה11 גְּאוּלִים12:
1. זרוע יד ה׳ (אברבנאל).
2. מצודת דוד. דהיינו מקום חורב ויובש (מצודת ציון).
3. כמו שאמר (שמות יד, כא) ״וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה״ (רד״ק, אברבנאל).
4. רד״ק, מצודת דוד.
5. כן נקרא מקום מים רבים (מצודת ציון).
6. מצודת ציון.
7. אבן עזרא.
8. רד״ק, מצודת דוד.
9. אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד.
10. מצודת דוד.
11. מצודת דוד.
12. הם ישראל אשר גאלת ממצרים (מצודת דוד). ושנה הענין ושילש במלות שונות (רד״ק). ומלבי״ם מבאר כי נס קריעת ים סוף היה כפול, א׳ שהתייבשו המים ועל זה אמר המחרבת ים, ב׳ מה שהושם הים העמוק דרך ישרה לעבור גאולים, וע״ז אמר השמה מעמקי ים דרך. ובמדרש, רבי ישמעאל אמר בזכות ירושלים אני קורע לכם את הים, שנאמר עורי עורי לבשי עוז וגו׳ עורי כימי קדם וגו׳ הלא את היא המחרבת ים וגו׳ דרך לעבור גאולים (ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יא) וּפְדוּיֵ֨י יְהֹוָ֜הי״י֜ יְשׁוּב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל⁠־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂיג֔וּן נָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה׃
And the ransomed of Hashem shall return and come with singing to Zion, and everlasting joy shall be upon their heads. They shall obtain gladness and joy, and sorrow and sighing shall flee away.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וּפְרִיקַיָא דַייָ יִתְכַּנְשׁוּן מִבֵּינֵי גַלְוַתְהוֹן וְיַעֲלוּן לְצִיוֹן בְּתוּשְׁבַּחְתָּא וְחֶדְוַת עֲלָם תְּהֵי לְהוֹן דְלָא פָסְקָה וַעֲנַן יְקַר יְהֵי מַטֵיל עַל רֵישֵׁיהוֹן בִּיעַ וְחֶדְוָה יִשְׁכְּחוּן וְיֵסוּף מִנְהוֹן מִבֵּית יִשְׂרָאֵל דָווֹנָא וְתֵינַחְתָּא.
ופדויי י״י ישובון – (כתוב בשמואל ברמז ק״ה וברמז תמ״ה). שנו רבותינו דור המבול אין להם חלק לעולם הבא שנאמר במדבר הזה יתמו בעולם הזה ושם ימותו לעולם הבא דברי רבי עקיבא, רבי אליעזר אומר באים הם לעולם הבא שנאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח, ר׳ שמעון בן מנסיא אומר באים הם לעולם הבא שנאמר ופדויי י״י ישובון ובאו ציון ברנה וגו׳.
פכד׳אך מן יפדיהם אללה ירג׳עון וידכ׳לון ציון ברנהֿ ופרח אלדהר פי קלובהם אלסרור ואלפרח ילחקאנהם ותהרב ענהם אלחסרהֿ ואלתנהד.
ושמחת עולם על ראשם – זה לשון השְאָלָה, כי השמחה אינה אלא בלב,⁠1 ככתוב ״וראך ושמח בלבו״ (שמות ד׳:י״ד), ״כי לבי שמח״ (קהלת ב׳:י׳), ״לכן שמח לבי ויגל כבודי״ (תהלים ט״ז:ט׳).
1. רס״ג על אתר מתרגם: ״ופרח אלדהר פי קלובהם״ – ״ושמחת עולם בלבבותיהם״, והשווה רד״ק על אתר.
ופדויי י״י ישובון – לשון תפלה הוא, [ומוסב על: עורי עורי (ישעיהו נ״א:ט׳)].⁠א
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. הביאור חסר בכ״י לוצקי 778, אוקספורד פוק׳ 127, סינסינטי 653.
And the redeemed of the Lord shall return This is an expression of prayer, and it is connected to "Awaken, awaken.⁠"
ופדויי – הטעם עורי זרוע השם, ואז ישובון פדויי השם, וכבר פירשתיו (ראב״ע ישעיהו ל״ה:י׳).
And the redeemed, etc. The connection between this and the preceding verses is: Awake, O arm, etc., and then, when this is the case, the redeemed of the Lord shall return. I have explained this already (35:10)
ופדויי י״י ישובון – לארצם.
ישיגו אותם, ונסו – מהם.
ופדויי – כמו שעשית מקדם, כן תעשה עוד עם גלות ישראל. ועוד, כמו שעברו גאולים בים סוף ובאו לארצם, כן: פדויי י״י ישובו מהגלות ובאו ציון ברנה.
וי״ו ופדויי – במקום: כן, כי יש וי״ו להשוות דברים, כמו שכתוב בספר מכלל, וכן וי״ו: ושפתי רננות יהלל פי (תהלים ס״ג:ו׳) כמו שפירשנו בספר תהלים, וכן: ושמועה טובה תדשן עצם (משלי ט״ו:ל׳), ובספר משלי כמו אלה הווי״ן רבים.
ושמחת עולם על ראשם – דרך משל, כי ילכו קוממיות ראש נשוי בשמחה.
ישיגון נסו – ושל מעלה מזה, בפרשה חזקו ידים (ישעיהו ל״ה): ישיגון ונסו (ישעיהו ל״ה:י׳), ושם כתבנו הסימן שהוא וי״ו נו״ן.
ופדויי ה׳ ישובון, וכבר ידעת שבא בדברי ישעיה הפסוק הזה שני פעמים והראשון מהם הוא דרך ייעוד וכבר פירשתיו למעלה, וזהו דרך תפלה יתפלל הנביא שישובו ישראל להיות פדויי ה׳ באותו זמן שהיו במצרים, אם בחורבן אויביהם ואם שיחריב השם את מי הים להעבירם כמו שייעד להיות למעלה בנבואה השנית ועל זה אמר ופדויי ה׳ ישובון רוצה לומר שישובו לאותם הדברים שזכו אליהם ביציאת מצרי׳, אבל לא יהיה ענינם כיוצאי מצרים שמתו במדבר בחטאתיהם, אבל שאלו יבאו לציון ברנה, וגם שלא יהיו כאותם שנכנסו לארץ ישראל שאחרי שבתם עליה גלו ונסו ממנה, אבל תהיה שמחת עולם על ראשם רוצה לומר שמחה עולמית ונצחיית לפי שששון ושמחה ישיגון בהיותם שמה, ומפני שלא יבאו עוד לגלות נסו מהם יגון ואנחה. ואפשר לפרש ושמחת עולם על ראשם שהשמחה שתהיה לעולם בכללו בבואם לאמונת השם ית׳ תהיה לישראל לעטרת צבי על ראשם לפי שישתעבדו כולם לתורתם ויאמרו אליהם נלכה עמכם כי שמענו כי אלהים עמכם.
׳עורי׳ (פסוק ט), ואז פְדוּיֵי ה׳ יְשׁוּבוּן1: שִׂמְחַת עוֹלָם. ׳ממלכת כהנים וגוי קדוש׳ (שמות יט ו)2:
1. כלומר, מה שכתוב כאן ׳ופדויי ה׳ ישובון׳ מחובר למה שאמר למעלה ׳עורי עורי׳, שתתעוררו כמו שהתעוררתם ביציאת מצרים, והפסיק לספר מה נעשה בכך שהתעוררו ביציאת מצרים, שנבקע הים בפניהם ופרעה וחילו טבעו בו, ואז חוזר לעניינו ואומר, שכאשר יעשו כמו שעשו אז, גם עכשיו יהיו ניסים, ׳ופדויי ה׳ ישובון׳.
2. שאז יזכו למעלה שהובטחה להם במתן תורה שהיא ׳עדיים מהר חורב׳, וראה לעיל (לה י) מה שהארכנו בביאור עניין ולמה נקרא ׳שמחת עולם׳.
ישיגון נסו – ושלמעלה מזה בפרשת חזקו ידים רפות ישיגו ונסו וסי׳ וא״ו נו״ן כמ״ש.
ופדויי וכו׳ – זהו גמר תפלתו שאמר הן ידעתי אשר ישראל שיפדה ה׳ מן הבבליים ישובון לארצם ויבואו לציון ברנה ועל ראשם תהיה השמחה עד עולם כי לא יגלו עוד.
ישיגון – כאלו הששון והשמחה רודפת אחריהם וישיגון אותם.
נסו – ינוסו ויברחו מהם.
ופדויי ה׳ ישובון – עורי זרוע ה׳ באופן שפדויי ה׳ ישובו וגו׳ (רש״י ורוזנמילר).
ופדויי ה׳ ישובון – ר״ל הגם שאין אנו זכאים לזה, הגם שלא תהיה פדייתנו על ידי מעשינו, ישובו פדויי ה׳ בחסדו, ובאו ציון (בארתי למעלה ל״ה י׳).
ומסיים הנביא את תפילתו1 שכמו שעשה הקב״ה מקדם, כן יעשה עוד עם גלות ישראל, וכמו שעברו גאולים בים סוף ובאו לארצם כן יהיה, באומרו2, וּפְדוּיֵי יְהוָה בחסדו3 יְשׁוּבוּן מהגלות4 לארצם5, וּבָאוּ – ויעלו אל6 צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם7 עַל רֹאשָׁם8 כי לא יגלו עוד9, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן – ישיגו אותם10, וְנָסוּ – ינוסו ויברחו מהם11 יָגוֹן וַאֲנָחָה:
1. רש״י, רד״ק, מצודת דוד.
2. רד״ק.
3. רצונו לומר, הגם שאין אנו זכאים לזה ולא תהיה פדייתנו על ידי מעשינו, ישובו פדויי ה׳ בחסדו (מלבי״ם).
4. רד״ק.
5. ר״א מבלגנצי. אברבנאל מבאר שישובו לאותם הדברים שזכו אליהם ביציאת מצרים, אבל לא יהיה עניינם כיוצאי מצרים שמתו במדבר בחטאתיהם, אלא שהם יבואו לציון ברנה, וגם שלא יהיו כאותם שנכנסו לארץ ישראל שאחרי שבתם עליה גלו ונסו ממנה, אלא תהיה שמחת עולם על ראשם, דהיינו שמחה עולמית ונצחית לפי שֶׁשָּׂשׂוֹן ושמחה ישיגון בהיותם שמה, ומפני שלא יבואו עוד לגלות נסו מהם יגון ואנחה, ומבאר שאפשר לפרש ״ושמחת עולם על ראשם״ שהשמחה שתהיה לעולם בכללו בבואם לאמונת ה׳ יתברך תהיה לישראל לעטרת צבי על ראשם, לפי שישתעבדו כולם לתורתם ויאמרו אליהם נלכה עמכם כי שמענו כי אלהים עמכם.
6. תרגום יונתן.
7. דהיינו שמחה עד עולם (מצודת דוד).
8. דרך משל, כי ילכו קוממיות בראש מורם בשמחה (רד״ק).
9. מצודת דוד.
10. כאילו הששון והשמחה רודפים אחריהם וישיגון אותם (מצודת דוד).
11. מצודת דוד.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יב) אָנֹכִ֧י אָנֹכִ֛י ה֖וּא מְנַחֶמְכֶ֑ם מִי⁠־אַ֤תְּ וַתִּֽירְאִי֙ מֵאֱנ֣וֹשׁ יָמ֔וּת וּמִבֶּן⁠־אָדָ֖ם חָצִ֥יר יִנָּתֵֽן׃
I, even I, am He that comforts you. Who are you that you are afraid of man who shall die, and of the son of man that shall be made as grass?
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֲנָא אֲנָא הוּא מְנַחֶמְכוֹן מִמַן אַתּוּן דַחֲלִין מֵאֱנָשָׁא דְמָאֵית וּמִבַּר אֱנָשָׁא דִי כְעִסְבָּא חֲשִׁיב.

רמז תעד

אנכי אנכי הוא מנחמכם – זהו שאמר הכתוב חרפה שברה לבי ואנושה, הרפה שחרפו עמונים ומואבים. את מוצא כיון שגרמו העונות ונכנסו אויבים לירושלים נכנסו עמהם עמונים ומואבים לבית קדש הקדשים ונטלו את הכרובים ונתנום בכליבה והיו מחזרים אותם בכל חוצות ירושלים והיו אומרים לא היו ישראל אומרים אין אנו עובדי אלילים ראו מה הם עושים, הדא הוא דכתיב יען אמר מואב הנה ככל הגוים בית יהודה, באותה שעה אמר הקב״ה שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון לכן חי אני נאם י״י כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה. ואנושה באה עלי מכה גברתנית ומתשת אותי. ואקוה לנוד ואין ולמנחמים ולא מצאתי אמר הקב״ה אנכי אנכי הוא מנחמכם (כתוב בפסוק שמעו כי נאנחה אני ברמז תתקל״ג). אמר רשב״נ דרכו של אב לרחם כרחם אב על בנים, ודרכה של אם לנחם כאיש אשר אמו תנחמנו אמר הקב״ה אנא עבדית דאבא ודאמא.
אנכי אנכי הוא מנחמכם – (כתוב ברמז תמ״ד). אמר ר׳ אבא בשם רשב״ל למלך שכעס על מטרונא וטרדה והציאה מתוך פלטין שלו, לאחר ימים בקש להחזירה אמרה יכפול כתובתי ואחר כך הוא מחזירני, כך אמר הקב״ה לישראל בני בסיני אמרתי לכם פעם אחת אנכי י״י אלהיך, ובירושלים לעתיד לבא אני אומר לכם שתי פעמים אנכי אנכי הוא מנחמכם. ד״א בסיני קבלו ב׳ אנכי, אנכי י״י אלהיך, כי אנכי י״י אלהיך אל קנא, ולפיכך הקב״ה מנחם בשני אנכי.
דבר אחר: באנכי בראתי העליונים ואת התחתונים אנכי עושה כל, באנכי בראתי אדם אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, באנכי דברתי עם אברהם אנכי מגן לך, באנכי דברתי עם יצחק אנכי (האל) אלהי אברהם אביך, באנכי דברתי עם יעקב אנכי ארד עמך מצרימה, באנכי העליתיו משם ואנכי אעלך גם עלה, באנכי נגליתי על משה אנכי האל אלהי אביך, באנכי שמתי הדיבור עם פיו ואנכי אהיה עם פיך, באנכי נתתי הדברות אנכי י״י אלהיך, באנכי הולכתים במדבר הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר, באנכי אני בונה את ציון הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך, באנכי אני מביא גואל הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא, באנכי אני מנחם אתכם אנכי אנכי הוא מנחמכם. זה שאמר הכתוב כי הוא טרף וירפאנו (כתוב ברמז תקכ״ב). לפי שנאמר אין לה מנחם מכל אוהביה וכל מקום שנאמר אין לה הוה לה לכך נאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם, וכה״א ולחנה אין ילדים (כתוב ברמז ע״ז).
הוא מנחמכם – הוא מנהמכם, רבי מנחמא בשם רבי אבין מאותה נהימה שנהמתם בסיני ואמרתם כל אשר דבר י״י נעשה ונשמע אנכי אנכי הוא מנחמכם.
מי את ותיראי – לא את שאמרת לי בים מי כמכה.
ותיראי מאנוש ימות – למה את מתיראת שמא אין את יודעת מי את, אין את בתו של אברהם יצחק ויעקב בתם של שלשה הררי עולם את ואת מתיראת מן בריה ומן אנוש אנוש שהיום חי ומחר הוא מת, אין את יודעת מה עשיתי לכל אותם שנזדווגו להם, אמרפל שנזדווג לאברהם פלשתים ואבימלך שנזדווגו ליצחק, עשו שנזדווג ליעקב הפלתי אותם בידם, כך כל מי שיבא ויזדווג לכם נופל לפניכם.
דבר אחר: מאנוש ימות – א״ר יהודה בר ר״ש למי שהיה רואה תולעת והיה מתירא ממנו רואה אותה כגחלת ונקראת גומרת לילה א״ל מזו אתה מתירא בלילה היא גחלת ויוקדת יבא הבקר ואתה רואה שאינה אלא תולעת, אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה, אמרו לפניו רבש״ע והרי שעבודם של מלכיות קשה הוא, א״ל מפני שהעוה״ז לילה הוא ושולטים בו יבא הבקר ואתם רואים אותם ואינם אלא תולעת.
אנני אנא הו מעאזיכם פמא אנתם אן תכ׳אפו מן אנסאן ימות ומן אבן אדם אלד׳י יציר כאלחשיש.
מי את – בת צדיקים כמותך ומלאה זכיות, למה תיראיא מאנוש אשר סופו למות.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד פוק׳ 127, סינסינטי 653, ובדומה בנוסח המקרא שלנו. בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94, וכן במקביל במספר כ״י של המקרא: ״תראי״.
who are you the daughter of the righteous like you and full of merits, why should you fear man, whose end is to die?
אנכי אנכי הוא מנחמכם מי את ותיראי מאנוש וגו׳ – מאחר שאנכי הוא המנחם אתכם, מה את מתייראי מאנוש ימות, שעלוב כל כך שעומד למות.
ומבן אדם חציר ינתן – ומבן אדם שהוא דומה לחציר שהוא רטוב עכשיו ומחר יבש.
(יב-טז) ומדרש רבותינו (פסיקתא דרב כהנא י״ט:ה׳-ו׳): אנכי אנכי הוא מנחמכם – ר׳ אבין בשם ר׳ שמעון בן לקיש אמר: משלא למלך שכעס על מטרונה וטרדה חוץ מפלטין שלו. לאחר זמן בקש להחזירה. אמרה לו כפול כתובתי, אחר כך אתה מחזירניב כך אמר הקב״ה לישראל:⁠ג בסיני אמרתי לכם פעם אחת אנכי, שנאמר אנכי י״י אלהיךד (שמות כ׳:ב׳), ולעתיד לבא אני אומר לכם שני פעמים:⁠ה אנכי אנכי הוא מנחמכם.
ר׳ מנחמא בשם ר׳ אבין (פסיקתא דרב כהנא י״ט:ה׳): מאותה נחמה שנחמתם לי בסיני ואמרתם: כל אשר דבר י״י נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳).
מי את ותיראי – לא את שאמרת לי מי כמוכה באלים י״י (שמות ט״ו:י״א), ותראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר.
ר׳ ברכיה ור׳ חלבו ור׳ו שמואל בר נחמן בשם ר׳ יונתן (פסיקתא דרב כהנא י״ט:ה׳): ראויין היו ישראל כלייה בימי המן אילולי שנסמכהז דעתן לדעתו של זקן. אמרו לו: אם יעקב אבינו שהבטיחו המקום ואמר לו הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך (בראשית כ״ח:ט״ו) ונתיירא, אנו על אחת כמה וכמה. הוא שהנביא מקנתרן ואומר להן: ותשכח י״י עושך נוטה שמים ויוסד ארץ – אנשתון מה דאמרית לכון: אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו (ירמיהו ל״א:ל״ו) – כל זמן שאין אתם רואים שמים שנתמוטטה מה אתם מתייראים.
ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק – אמר ר׳ יצחק (פסיקתא דרב כהנא י״ט:ה׳): שהיו צרות ומצוקות זו אחר זו.
ואיה חמת המציק – הוא המןח ושליוותה.
אשר כונן להשחית – אימתי הוא כונן להשחית? בחדש הראשון הוא חדש ניסן (אסתר ג׳:ז׳).
מהר צועה להפתח – אמר ר׳ אבהו (פסיקתא דרב כהנא י״ט:ה׳): זה אחד מחמשה דבריםט שנאמרו סימן יפה לחולה: עיטוש, וזיעה, שינה, קרי, חלום. ויש אומרים אף הילוך מעיים כדרך ארץ. שינה מנייןי שנאמר: ישנתי אז ינוח לי (איוב ג׳:י״ג). עיטוש מנייןיא שנאמר: עטישותיו תהל אור (איוב מ״א:י׳). זיעה מנייןיב דכתיב: בזיעת אפך (בראשית ג׳:י״ט). קרי מניין, דכתיב:⁠יג יראה זרע יאריך ימים (ישעיהו נ״ג:י׳). חלום מנייןיד שנאמר: תחלימני והחייני (ישעיהו ל״ח:ט״ז). הילוך מעיים בדרך ארץ מניין, שנאמר מהר צועה להפתח ולא ימות לשחת. אמר ר׳ חגיי: ובלבד שלא יחסר לחמו.
ואנכי י״י אלהיך רוגע הים ויהמו גליו י״י צבאות שמו – מה ראה היםטו שנקרע וברח? ר׳ יודה ור׳ מנחמא (פסיקתא דרב כהנא י״ט:ו׳). ר׳ יודה אומר: מקלוטז של משה ראה וברח. ר׳ מנחמא אמר: שם המפורש ראה חקוק עליו וברח, שנאמר ואנכייז י״י אלהיך רוגע הים ויהמו גליו י״י צבאות שמו.
ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ לאמר לציון עמי אתה – תמן תנינן (פסיקתא דרב כהנא י״ט:ו׳): שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים. ר׳ הונא בשם ר׳ אחא: דבר זה יורדי הים אמרוהו, נחית בחסדך עם זו גאלת (שמות ט״ו:י״ג) – זו גמילות חסדים, נהלת בעזך (שמות ט״ו:י״ד) – זו תורה, כמה דתימא י״י עוז לעמו יתן (תהלים כ״ט:י״א), משבאו אל נוה קדשך (שמות ט״ו:י״ג) נתבסס העולם וכו׳. בפסיקתא (פסיקתא דרב כהנא י״ט:ה׳-ו׳).
א. כן בכ״י מינכן 5. בפסיקתא ובכ״י לוצקי 778 חסר: ״אמר משל״.
ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״אחר כך יחזירני״.
ג. כן בפסיקתא ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״לישראל״.
ד. כן בפסיקתא ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״שנאמר אנכי י״י אלהיך״.
ה. כן בפסיקתא ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״שני פעמים״.
ו. כן בכ״י מינכן 5. בפסיקתא ובכ״י לוצקי 778: ״ר׳⁠ ⁠⁠״.
ז. כן בבראשית רבה ע״ו:א׳. בפסיקתא ובכ״י מינכן 5: ״שנסמכו״. בכ״י לוצקי 778 (בשיכול אותיות): ״שנסכמה״.
ח. כן בפסיקתא. בכ״י לוצקי 778: ״הן הוא״.
ט. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 (חסר ״מחמשה״): ״מדברים״.
י. כן בפסיקתא ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״מניין״.
יא. כן בפסיקתא ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״מניין״.
יב. כן בפסיקתא ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״מניין״.
יג. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״מניין דכתיב״.
יד. כן בפסיקתא ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״מניין״.
טו. כן בפסיקתא ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״הים״.
טז. כן בפסיקתא ובכ״י לוצקי 778. בכ״י מינכן 5: ״מקולו״.
יז. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״אנכי״.
אנכי מנחמכם – סימן לנביא עם ישראל.
מי את – על דעת הכל עם ישראל ידבר, ולפי דעתי שהנביא ידבר ברוח הקודש עם נפשו, והעד ואשים דברי בפיך (ישעיהו נ״א:ט״ז).
חציר – חסר כ׳, כמו אש אוכלה הוא (דברים ד׳:כ״ד).
I am he that comforteth you. The pronouns I and you, refer to the prophet and the people respectively.
Thou. It is generally believed that Israel is here addressed; but I think, that the prophet speaks to his own soul, in a prophetical spirit;⁠1 comp. And I have put my words in thy mouth (ver. 16).
כחציר═חציר As grass. Comp. אש אכלח as consuming fire2 (Deut. 4:24)
1. That is, the prophet is addressed by God. The quotation which follows proves it, because it cannot be said according to Ibn Ezra of the whole nation, And I have put my words in thy mouth.
2. A. V., Consuming fire.
אנכי אנכי – דוקא ולא אחר.
מאנוש – שימות ולא יאריך בגדולתו וכבודו.
אנכי אנכי הוא מנחמכם – אמר: מנחמכם לשון רבים, ואמר: מי את ותיראי לשון נקבה, ואחר כך אמר: ותשכח ותפחד (ישעיהו נ״א:י״ג) לשון זכר, כי כן מנהג המקרא כשמדבר כנגד כנסת ישראל, כשמדבר בלשון רבים – מדבר כנגד הפרטים, וכשמדבר בלשון יחיד – מדבר כנגד הכלל, וכשמדבר בלשון נקבה – מדבר כנגד הכנסה.
ימות – כי בן תמותה הוא, ואם יצר לך היום, לא יצר לך מחר.
חציר – פירוש: כחציר, וכן: גור אריה יהודה (בראשית מ״ט:ט׳) והדומים לו רבים.
ומבן אדם חציר ינתן – כטעם הוא הוא, והרמז אל מלך אשור.
והנ׳ מאמ׳ אנכי אנכי הוא מנחמכ׳ הוא תשובת השם יתברך לנביא, כי לפי שהוא אמר לבשי עוז זרוע ה׳ ודבר כנגד הזרוע ועשה ההמשל והדמוי ליציאת מצרים, לכן השיבו הנה גאולת מצרים היתה דבר מועט עד שכנו אות׳ באצבע כמו שאמ׳ אצבע אלהי׳ היא (שמות ח, טו), וקריעת ים סוף היתה גאולה גדולה ממנה ולכן נתיחסה ליד, כמו שאמר וירא ישראל את היד הגדולה (שם יד, לא), אמנם בגאולה העתידה לפי שתהיה גדולה ממנה לאין שיעור לכן לא תיוחס לא לאצבע ולא ליד ולא לזרוע כי אם לי בהחלט, והוא אומרו אנכי אנכי הוא מנחמכם לא הזרוע בלבד, והענין המשליי רומז לגודל התשועה וכאלו הוכיחם לפי שבהיותם בגלות היו יראים מצרות האומות והיו עושים ע״ז השתדליות אנושיים ולא אלהיי׳ וכמו שאמר והעם לא שב עד המכהו, ועל זה אמר מי את ותיראי מאנוש ימות ר״ל מאנוש שהיום כאן ומחר בקבר.
אָנֹכִי. שנחמתי ביציאת מצרים, אָנֹכִי הוּא [מְנַחֶמְכֶם] לעתיד1: [מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם] חָצִיר יִנָּתֵן. אפילו בחייו2:
1. בפסוקים הקודמים קרא להם להתעורר כמו שעשו בגאולת מצרים, שאז נעשו להם ניסים גדולים, ואז ייעשו להם ניסים כמאז, וישובו לציון ויזכו לשמחת עולם ולאושר הנצחי. ולכן ממשיך לומר שה׳ אשר ניחמם אז במצרים, הוא שינחמם לעתיד.
2. למה תתייראי מ׳אנוש ימות׳, כלומר מאדם העתיד למות, ושגם כאשר הוא חי ׳חציר ינתן׳, ולכן אין להתיירא ממנו. וראה דברי רבינו לעיל (מ ו-ז) מהו ׳חציר׳ ומה רמוז בו.
חציר – דשא ועשב.
אנכי אנכי – כאלו המקום משיב לומר אנכי הוא המנחם אתכם והם א״כ תנחומין שיש בהם ממש.
מי את – ר״ל בת צדיקים כמותך ומלאה זכיות למה תיראי מאנוש אשר סופו למות.
חציר ינתן – אשר הוא נתון בעולם כחציר הזה אשר ימול ויבש והוא כפל ענין במ״ש.
אנכי אנכי הוא מנחמכם – כאלו האל משיב לקריאת עורי עורי לבשי עז, ואומר: אני שהייתי עמכם ביציאת מצרים, אני עתיד לנחם אתכם גם עתה.
מי את ותיראי – מי את בעיניך, כלומר הלא אם קטנה את בעיניך, אומת ה׳ את.
חציר ינתן – כתרגומו: די כעסבא חשיב, נמשל לחציר, כמו ותתן לבך כלב אלהים (יחזקאל כ״ח:ב׳), וכן שרש שים, אחי נתן, משמש הרבה בענין זה, כמו שמים חשך לאור ואור לחושך (למעלה ה׳:כ׳). ורוזנמילר תרגם: ישוב להיות כחציר, וגיזניוס פירש יכרת ויאבד כחציר, וגיזניוס הביא ראיה מן ותנתן היא ומביאיה והילדה (דניאל י״א:ו׳), ושם אין הכוונה אלא ותנתן ביד אויב. והנה הענין ברור שהדבור כנגד ישראל, ולפיכך ידבר בלשון רבים ובלשון יחיד, בלשון זכר ובלשון נקבה, כמו שדרך לשון הקדש לדבר על עם ואומה, וראב״ע פירש שהנביא מדבר על נפשו – ואינו אלא שבוש.
(יב-יג) מאנוש ימות, מבן אדם חציר ינתן – האנוש מורה נמצא קטן, כי נו״ן האמנתיו שהוסיפו במלת איש, בא להקטין, (בעת שבא ביחיד כי אנשים י״ל כלל אחר) ויש הבדל בין אדם ובן אדם, בן אדם, מציין תמיד את המין מצד מולדתם, מצד שהוא אדם נולד מאדם. וישמש בשם זה, אם בא לצייר חסרון המין, התולדה, או כשיהיה המדבר מעולם אחר נשגב, יקראהו בשם המין כמו שקרא ליחזקאל בנבואותיו בן אדם, ודברתי מזה בכ״מ. ופה אומר כי עתיד למות מצד אנושתו, אבל מצד שהוא בן אדם, נחל ג״כ חולי ומכאובות מזג חלש מאבותיו עד שינתן כחציר המתיבש לפני זמנו (כנ״ל מ״ם ו׳), וכן ימות האדם גם לפני שני דורות ע״י רפיון מזגו והרכבתו בתולדה.
ותיראי מאנוש, ותפחד – היראה, הוא מפני עצם ידוע, והפחד הוא בעצם המפחד שתפול עליו פחד מפני עצם בלתי ידוע, סבת הפחד הוא בעצם המשיג, וסבת היראה היא בעצם המושג, וע״ז הוסיף פה כי גם ותפחד, הגם שלא נודע לך כלל הרע בבירור, כי תפחד מפני חמת המציק, החמה גדרו הכעס הפנימי וזה המבדיל בינו לבין אף קצף (כנ״ל יב א׳ ובכ״מ), ומלת.
כונן גדרו הוא הגמר האחרון של הבנין, בונה עיר וכונה קריה, כמ״ש בכמה מקומות, ומלת כאשר בא בו כ״ף להוראת המדומה, כאילו כנן להשחית וגמר ההשחתה, מה שהאמת אינו כן, כי איה חמת המציק.
אנכי – משיב להם ה׳, אתם אומרים עורי זרוע ה׳, כאילו אני נשתניתי ממה שהייתי בימי קדם, לא כן, כי אנכי אנכי הוא – אני הוא מי שהייתי, אני לא נשתניתי אנכי אנכי הוא מנחמכם גם עתה כמו מקדם, רק את נשתנית ממה שהיית, לך אני אומר מי את? כי איני מכירך כלל, אינך עוד העם אשר היית בימי קדם, העם אשר פדיתים ממצרים, כי הם לא פחדו מזרוע בשר רק בטחו בישועתי, ואת ותיראי מאנוש ימות – כי
ולפי שאמר הנביא לבשי עוז זרוע ה׳, השיבו הקב״ה1, אָנֹכִי אָנֹכִי2 הוּא מְנַחֶמְכֶם – המנחם אתכם3, מִי אַתְּ?! הרי את בת צדיקים ומלאת זכויות4 וַתִּירְאִי – ואם כן למה תיראי5 מֵאֱנוֹשׁ אשר בסופו6 יָמוּת7 ולא יאריך בגדולתו וכבודו?!⁠8 וּמִבֶּן אָדָם אשר בעולם9 כְּחָצִיר10 יִנָּתֵן – הוא נתון?!11:
1. כי לפי שהוא אמר לבשי עוז זרוע ה׳ ודיבר כנגד הזרוע ועשה המשל והדימוי ליציאת מצרים, לכן השיבו הקב״ה שהנה גאולת מצרים היתה דבר מועט עד שכינו אותה באצבע כמו שנאמר (שמות ח, טו) ״אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא״, וקריעת ים סוף היתה גאולה גדולה ממנה ולכן נתיחסה ליד כמו שנאמר (שם יד, לא) ״וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה״, אולם בגאולה העתידה לפי שתהיה גדולה ממנה לאין שיעור לא תיוחס לא לאצבע ולא ליד ולא לזרוע כי אם לי בהחלט, והוא אומרו ״אנכי אנכי הוא מנחמכם״ ולא הזרוע בלבד, והמשל רומז לגודל התשועה וכאילו הוכיחם לפי שבהיותם בגלות היו יראים מצרות האומות והיו עושים על זה השתדלויות אנושיים ולא אלֹהיים, וכמו שאמר (לעיל ט, יב) ״וְהָעָם לֹא שָׁב עַד הַמַּכֵּהוּ״, ועל זה אמר ״מי את ותיראי מאנוש ימות״ רצונו לומר מאנוש שהיום כאן ומחר בקבר (אברבנאל).
2. ולא אחר (ר״א מבלגנצי) ולכן הם תנחומין שיש בהם ממש (מצודת דוד). ור״ע ספורנו מבאר אנוכי שנחמתי ביציאת מצרים, אנוכי מנחמכם לעתיד.
3. מצודת דוד.
4. רש״י, מצודת דוד. אמר ״מנחמכם״ בלשון רבים, ואמר ״מי את ותיראי״ בלשון נקבה, ואחר כך אמר (בפס׳ הבא) ״ותשכח״ ״ותפחד״ בלשון זכר, כי מנהג המקרא כשמדבר כנגד כנסת ישראל לומר כך: כשמדבר בלשון רבים מדבר כנגד הפרטים, וכשמדבר בלשון יחיד מדבר כנגד הכלל, וכשמדבר בלשון נקבה מדבר כנגד כנסת ישראל (רד״ק). ובמדרש, למה את מתיראת, שמא אין את יודעת מי את?! אין את בתו של אברהם יצחק ויעקב? בתם של שלשה הררי עולם את, ואת מתיראת מן בריה ומן אנוש, אנוש שהיום חי ומחר הוא מת?! אין את יודעת מה עשיתי לכל אותם שנזדווגו להם, אמרפל שנזדווג לאברהם, פלשתים ואבימלך שנזדווגו ליצחק, עשיו שנזדווג ליעקב, הפלתי אותם בידם, כך כל מי שיבוא ויזדווג לכם נופל לפניכם (ילקוט שמעוני).
5. רש״י, מצודת דוד. ועוד שאני הוא זה אשר מנחם אתכם (ר״י קרא).
6. רש״י.
7. כי בן תמותה הוא, ואם יצר לך היום, לא יצר לך מחר (רד״ק). ובמדרש, א״ר יהודה בר ר״ש משל למי שהיה רואה תולעת והיה מתירא ממנה, רואה אותה כגחלת ונקראת ״גומרת לילה״, אמרו לו מזו אתה מתירא?! בלילה היא גחלת ויוקדת יבוא הבוקר ואתה רואה שאינה אלא תולעת, ״אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה״, אמרו לפניו רבש״ע והרי שיעבודם של מלכיות קשה הוא, אמר להם מפני שהעולם הזה לילה הוא ושולטים בו, יבוא הבוקר ואתם רואים אותם ואינם אלא תולעת (ילקוט שמעוני).
8. ר״א מבלגנצי.
9. מצודת דוד.
10. אשר ימול ויבש (מצודת דוד). חציר הוא דשא ועשב (מצודת ציון).
11. וכפל העניין במילים שונות (מצודת דוד). מלבי״ם מבאר שה׳ משיב על טענתם, אתם אומרים עורי זרוע ה׳ כאילו אני נשתניתי ממה שהייתי בימי קדם, לא כן, אלא ״אנכי אנכי הוא״ אני הוא מי שהייתי, אני לא נשתניתי ״אנכי אנכי הוא מנחמכם״ גם עתה כמו מקדם, רק את נשתנית ממה שהיית, לך אני אומר ״מי את?⁠״ כי איני מכירך כלל, אינך עוד העם אשר היית בימי קדם, העם אשר פדיתי ממצרים, כי הם לא פחדו מזרוע בשר רק בטחו בישועתי, ואת ״ותיראי מאנוש ימות״. ובמדרש, אמר רשב״נ דרכו של אב לרחם כרחם אב על בנים, ודרכה של אם לנחם כאיש אשר אמו תנחמנו, אמר הקב״ה אנא עבדית דאבא ודאמא (עושה כמו אבא ואמא). ועוד במדרש, אמר ר׳ אבא בשם רשב״ל משל למלך שכעס על מטרונא וטרדה והציאה מתוך פלטין שלו, לאחר ימים ביקש להחזירה, אמרה יכפול כתובתי ואחר כך הוא מחזירני, כך אמר הקב״ה לישראל בני בסיני אמרתי לכם פעם אחת אנכי ה׳ אלהיך, ובירושלים לעתיד לבוא אני אומר לכם שתי פעמים ״אנכי אנכי הוא מנחמכם״, דבר אחר בסיני קיבלו ב׳ אנכי, ״אנכי ה׳ אלהיך״ וגם ״כי אנכי ה׳ אלהיך אל קנא״, ולפיכך הקב״ה מנחם בשני אנכי, דבר אחר, באנכי בראתי העליונים ואת התחתונים, שנאמר (לעיל מד, כד) ״אָנֹכִי יְהוָה עֹשֶׂה כֹּל״, באנכי בראתי אדם שנאמר (לעיל מה, יב) ״אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי״, באנכי דיברתי עם אברהם שנאמר (בראשית טו, א) ״אָנֹכִי מָגֵן לָךְ״, באנכי דברתי עם יצחק שנאמר (בראשית כו, כד) ״אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ״, באנכי דברתי עם יעקב שנאמר (בראשית מו, ד) ״אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה״, באנכי העליתיו משם שנאמר (שם) ״וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה״, באנכי נגליתי על משה שנאמר (שמות ג, ו) ״אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ״, באנכי שמתי הדיבור עם פיו שנאמר (שמות ד, יב) ״וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ״, באנכי נתתי הדברות שנאמר (שמות כ, ב) ״אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ״, באנכי הולכתים במדבר שנאמר (הושע ב, טז) ״הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר״, באנכי אני בונה את ציון שנאמר (לקמן נד, יא) ״הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ״, באנכי אני מביא גואל שנאמר (מלאכי ג, כג) ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא״, באנכי אני מנחם אתכם שנאמר (כאן) ״אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם״, זה שאמר הכתוב כי הוא טרף וירפאנו... ולפי שנאמר (איכה א, ב) ״אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ״ וכל מקום שנאמר אין לה הוה (יש) לה לכך נאמר (כאן) ״אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם״. ועוד במדרש, ״הוא מנחמכם״ הוא מנהמכם, רבי מנחמא בשם רבי אבין, מאותה נהימה שנהמתם בסיני ואמרתם (שמות כד, ז) ״כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״ אנכי אנכי הוא מנחמכם (ילקוט שמעוני) .
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יג) וַתִּשְׁכַּ֞ח יְהֹוָ֣הי״י֣ עֹשֶׂ֗ךָ נוֹטֶ֣ה שָׁמַ֘יִם֮ וְיֹסֵ֣ד אָ֒רֶץ֒ וַתְּפַחֵ֨ד תָּמִ֜יד כׇּל⁠־הַיּ֗וֹם מִפְּנֵי֙ חֲמַ֣ת הַמֵּצִ֔יק כַּאֲשֶׁ֥ר כּוֹנֵ֖ן לְהַשְׁחִ֑ית וְאַיֵּ֖ה חֲמַ֥ת הַמֵּצִֽיק׃
You have forgotten Hashem your Maker, that stretched forth the heavens and laid the foundations of the earth; and fear continually all the day because of the fury of the oppressor, as he makes ready to destroy. And where is the fury of the oppressor?
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וְאִתְנְשֵׁיתָא פּוּלְחָנָא דַייָ דְעָבְדָךְ דִתְלָא שְׁמַיָא וְשַׁכְלֵיל אַרְעָא וּדְחַלְתָּא תְדִירָא כָּל יוֹמָא מִן קֳדָם חֲמַת מְעִיקָא כְּמָא דִמְתַקְנִין לְחַבָּלָא וּכְעַן אָן הִיא חֲמַת דִמְעִיקָא.
ותשכח י״י עושך – בצרת המן הכתוב מדבר שנתייראו לשעה אחת ונתיאשו מן הגאולה, אמר רשב״ג ראויים היו ישראל שלא להגאל מצרת המן אלולא שהסכימו לדעת יעקב אביהם ששמע מפי הדבור הנה אנכי עמך, ונתירא מן עשו ויירא יעקב מאד ויצר לו.
נוטה שמים ויוסד ארץ – אמר לו הקב״ה שכחתם מה שאמרתי לירמיה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו וגו׳ רואים את השמים במקומם ואתם מתיראים.
ותפחד תמיד כל היום – פרוזדוגמא שלו פרוסה בחדש הראשון הוא חדש ניסן והיו מתבהלים בכל יום.
מפני חמת המציק – זה המן וימלא המן על מרדכי חמה, איש צר ואויב.
ותנסא אללה צאנעך אלמאד אלסמא ומאסס אלארץ׳ ותפזעת דאימא טול אליום מן קבל חמיהֿ אלמצ׳איק כמא היאהא ליפסד בהא פאין אלאן חמיהֿ אלמצ׳איק.
ותפחד תמיד כל היום – עתיד עומד מבניין כבד.⁠1
1. כלומר, אעפ״י שהפועל בבניין פיעל, אינו יוצא, ועניינו אינו נבדל משמעותית מן הקל; והשווה ריב״ג באצול ערך ׳פחד׳ ורד״ק על אתר.
ותשכח י״י עשך – ולא נשענת עליו.
[המציק – מושלי אומות העולם המשעבדים בכם.]⁠א
אשרב כונן – נזדמן.
ואיה חמת המציק – מחר בא ואיננו.
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, פרמא 3260.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״כאשר״.
And you forgot the Lord your Maker and you did not rely on Him.
the oppressor The rulers of the heathens (the nations of the world [Parshandatha, Keli Paz]) who subjugate you.
when he prepared Prepared himself.
Now where is the wrath of the oppressor Tomorrow comes and he is not here.
ותשכח י״י עושך עושה שמים ויוסד ארץ – מאנוש ימות אתה מתייראא שמוראו אינו אלא לשעה,⁠ב וי״י עושך המבטיחך, מי שאפילו מעשיו קיימין ועומדין לעולם, אתה שוכח. הדא הוא דכתיב: ותשכח י״י עושך נוטהג שמים – שאפילו מעשיו קיימיןד לעולם.
ותפחד תמידה כל היום מפני חמת המציק אשרו כונן להשחית – לא תאמר מפני המשחית, אלא משעה שכונן עצמו להשחית, אף על פי שאינו משחית, את מתייראה. ׳אשר משחית׳ אין כתוב כאן, אלא: כונן להשחית – מכיון שכונן להשחית את מתייראה ומפחדת, אף על פי שאין לו כח להשחית,⁠ז כגון המן שהפיל פור להשמידח להרוג ולאבד (אסתר ג׳:י״ג), מיד ובכלט מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע (אסתר ד׳:ג׳) נבהלתם ותפחדו מפניו ולא עבר זמן מועט שתלו אותו ואת בניו על העץ (אסתר ט׳:כ״ה).⁠י
ואיה חמת המציק – שהיה כונן עצמו להשחית אתכם אם תבקשם ולא תמצאם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״את מתייראה״.
ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״שמוראו אינו אלא לשעה״.
ג. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״עושה״.
ד. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 (חסר ״שאפילו מעשיו״): ״שקיימין״.
ה. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״תמיד״.
ו. כן בכ״י לוצקי 778, מינכן 5, ובהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״כאשר״.
ז. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״אף על פי שאין לו כח להשחית״.
ח. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״להשחית״.
ט. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״כל״.
י. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״על העץ״.
ותשכח – כאלו שכחת, ידבר ברוח הקודש אל לבו, שהוא עושך ויש לו כח גדול, שהשמים והארץ ברשותו.
המציק – כאשר אמר גוי נתתי למכים (ישעיהו נ׳:ו׳).
להשחית להרוג – ואיה עתה חמת המציק.
And forgottest. It is as if thou didst forget. The prophet, in his prophetical spirit, speaks thus to his own heart. The Lord thy Maker, who is omnipotent; for heaven and earth are in His power.
The oppressor. Comp. I gave my back to the smiters (50:6).
To destroy, that is, to kill men. And where is, etc. Where is now the fury of the oppressor.
ותשכח י״י עשך – במה שתיראי מאנוש,
שהיה לך לזכור גבורות אלהיך וכחו הגדול שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ – מתוך תהו ובהו וריק. קל וחומר שיוכל לתקן עיוות העשוים והברואים כבר. והוא שאמר י״י עשך.
ואיה חמת המציק – הרי מת והלך לו.
ותשכח – אחר שהוא בורא העולם היה לך לחשוב כי יש כח בידו להצילך מיד בן אדם, ואיך פחדת מבן אדם ולא זכרת האל שאם תשוב אליו ותבקש מלפניו הוא יצילך מידו.
נוטה ויסד – פירשתי כמה פעמים.
כאשר כונן להשחית – ולמה אתה מפחד ממנו? שוב לאל ולא תפחד ממנו, כי בן אדם אם עלתה חמתו וכונן להשחית, לא יעשה ולא יספיק לו כדבר סנחריב, ואיה חמתו? הלכה כענן.
וכן עליו יאמר: חמת המציק. לכן עתה יאמר השם בנפילתו: ואיה חמת המציק.
ומבן אדם שמיתתו תהא מהר׳ כמו החציר ותשכח ה׳ שהוא היכול המוחלט נוטה שמים ויוסד ארץ ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית שהוא רמז לאומות המשחיתים בישראל, והכוונה שהיו מפחדים מהאויבים ולא מהש״י והוא היה טעות מבואר לפי שמפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג, לח), וברצות ה׳ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז, ז), ועל זה אמר ואיה חמת המציק מהר צועה להפתח ר״ל ואיה חמת המציק ומה יכולת יש לה אם לא ברשותי.
(יג-יד) וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק. ׳אין ערוד ממית אלא חטא ממית׳ (ברכות לג.)1, והיה לך לשוב ולהתפלל2, וַתִּשְׁכַּח [ה׳ עֹשֶׂךָ]3, הנה מִהַר צֹעֶה וגולה על ידי סנחריב4 לְהִפָּתֵחַ ביום אידו5, וְלֹא יָמוּת הצועה6, וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת על ידי סנחריב, אף על פי שיעני7, כאמרו (לעיל יז ד) ׳ידל כבוד יעקב׳8:
1. ׳תנו רבנן, מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא, אמר להם, הראו לי את חורו, הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד, נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש, אמר להם, ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית׳. כלומר, אין למציק ולערוד שום כח מעצמם, אלא החטא הוא הגורם להם. וזהו ׳ותשכח ה׳ עושך׳ – ושכחה זו היא שגרמה לך למציק, ׳ותפחד תמיד מפני חמת המציק׳, והרי אין המציק בא אלא משום ששכחת את ה׳, ואין לו קיום בפני עצמו, ולמה תתייראי ממנו ולא ממה שהביא אותו עליך. וכתב שם המהרש״א: ׳זה הערוד הוא בא בחטא בכחו של נחש, וע״כ הוא מזומן לישוך החוטאים, וכמו שכתוב בנחש ׳ואתה תשופנו עקב׳, וזה שאמרו בר״ח בן דוסא שנתן עקבו על פי החור ונשכו ומת אותו ערוד, היפך בחוטאים שמתים בנשיכתו בעקב׳.
2. וכ״כ הרד״ק: ׳ולמה אתה מפחד ממנו, שוב לאל ולא תפחד ממנו׳. [ואולי אמר ׳לשוב ולהתפלל׳ – תשובה ותפילה, על כפילות הלשון ׳עורי עורי׳ (פסוק ט), וכמו שפירש (פסוק יז) ׳התעוררי התעוררי׳ – ׳התעוררי לשוב, התעוררי להתפלל׳].
3. וזה גרם לך לפחד. [בדברים (לב יח) כתב רבינו: ׳צור ילדך תשי - וגם אתה ישורון המעיין, בפנותך אל התענוגים, תנשה [-תשכח] חכמתך וידיעתך בגדלו, ׳ותשכח אל מחוללך - שהטיב עמך, כאמרו אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם וגו׳ וַתִּשְׁכַּח ה׳ עֹשֶֹךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וגו׳׳].
4. ׳לשון צועה הוא ענין טלטול ונוע ממקום למקום׳ (רד״ק), כלומר, הצועה הוא הגולה ממקומו, ומדבר בישראל שגלו ע״י סנחריב.
5. לשה״כ בעובדיה (א יג), ׳ענין צער ומקרה רע׳ (מצודות). כלומר, הגולים ע״י סנחריב ימהרו לצאת חפשי מגלותם ביום אידו של סנחריב.
6. ישראל שגלה על ידי סנחריב.
7. שיהפוך להיות עני.
8. ׳ידל - ענין דלות ועניות, והוא היפך הכבוד, כי עם העושר הוא הכבוד׳ (רד״ק שם). ושם מדבר על אותו הזמן שגלו עשרת השבטים. וזהו שאמר ׳לא ימות לשחת׳ - שלא ימות להיות קבור, אך מכל מקום תהיה בו איזו בחינת מיתה, שיהפוך להיות ׳עני החשוב כמת׳.
כאשר כונן להשחית – י׳ דמטעין דסבירין אשר בקריאה וסימן במסורת יונה סימן א׳.
עושך – ענין הגדלה והרמה כמו הוא עשך ויכוננך (דברים ל״ב:ו׳).
חמת – מלשון חמה וכעס.
המציק – מלשון צוקה וצרה.
כונן – מלשון הכנה.
ותשכח ה׳ עושך – שכחת השענת ה׳ המגדל והמרומם אותך והכל שלו כי הוא נוטה שמים וגו׳.
ותפחד – בכל עת תפחד מפני חמת האויב המציק כאשר הכין מחשבות להשחית.
ואיה חמת המציק – רצה לומר הלא מחר בא ואיננו כי ימות לשחת ואם כן למה שכחת השענת המקום ותפחד ממנו.
כאשר כונן להשחית – כן הוא לפי המסרה, אבל רש״י ורד״ק היו קוראים אשר, וכן נכון, וכן הוא ברע״ח, וכן בכתב יד על קלף שבידי, וכן בהרבה כתבי יד של קענניקאט וראססי. הן אמת כי בתרגום כתוב: כמא, אך קרוב הדבר שהיא תוספת אחרונים להשוות התרגום אל המסרה.
ואיה חמת המציק – הנה עתה הבבליים המצקים אתכם נופלים תחת יד פרס ומדי, ואיה חמתם שהייתם יראים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ותשכח ה׳ עשך – כי אם לא היית שוכח את ה׳ איך יראת מאנוש ימות הלא עושך הוא נוטה שמים ויסד ארץ ובידו להושיע, ולא זאת לבד, כי פחדת בתמידות מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית – כי החמה הוא הכעס הנסתר בלב ולא יצא עוד מכח אל הפועל, (כי התגלות הכעס נקרא אף, קצף, עברה, ודומ׳) ור״ל מפני חמת המציק שהיא חמתו שלא גלה אותה עדיין כלל, כבר פחדת ממנה כאשר וכאילו כנן להשחית כאילו כבר גמר ההשחתה, שהגם שהמציק לא התחיל להרע לך כלל היה בעיניך כאילו השחית אותך כבר עד לכלה, והלא היה לך לחשוב ואיה חמת המציק הלא חמתו זאת נסתרת בלבו, עדן רחוק הדבר שיוציאנה אל הפועל, ומדוע פחדת? כי גם לו יצוייר אשר.
וַתִּשְׁכַּח יְהוָה עֹשֶׂךָ – המגדל והמרומם אותך1 ולא נשענת עליו2, היה לך לזכור גבורות אלהיך וכוחו הגדול שהוא3 נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ והכל שלו4 ובידו להושיע, ולא זאת בלבד אלא5 וַתְּפַחֵד – פחדת6 תָּמִיד – בתמידות7 כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק8 כַּאֲשֶׁר רק9 כּוֹנֵן – הכין מחשבות10 לְהַשְׁחִית, וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק?! הלכה כענן11, הלא מחר בא ואיננו12 כי ימות לַשַּׁחַת, ואם כן למה שכחת להישען על ה׳ ופחדת מהמציק?!⁠13:
1. מצודת ציון. ובמדרש, בצרת המן הכתוב מדבר, שנתייראו לשעה אחת ונתייאשו מן הגאולה, אמר רשב״ג ראויים היו ישראל שלא להגאל מצרת המן אלולא שהסכימו לדעת יעקב אביהם ששמע מפי הדיבור הנה אנכי עמך, ונתיירא מן עשו (בראשית לב, ח) ״וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ״ (ילקוט שמעוני).
2. רש״י.
3. ר״א מבלגנצי. ומאחר שהוא בורא העולם היה לך לחשוב כי יש כח בידו להצילך מיד בן אדם, ואיך פחדת מבן אדם ולא זכרת האל שאם תשוב אליו ותבקש מלפניו הוא יצילך מידו?! (רד״ק).
4. מצודת דוד. ובמדרש, אמר לו הקב״ה שכחתם מה שאמרתי לירמיה (ירמיהו לא, לו) ״אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ״, רואים את השמים במקומם ואתם מתיראים?! (ילקוט שמעוני).
5. מלבי״ם.
6. תרגום יונתן, מלבי״ם.
7. מלבי״ם.
8. מלשון צרה וצוקה (מצודת ציון). הם מושלי אומות העולם המשעבדים בכם (רש״י). ובמדרש, זה המן ״וימלא המן על מרדכי חמה״, ״איש צר ואויב״ (ילקוט שמעוני).
9. ר״י קרא.
10. מצודת דוד. ורש״י מבאר נזדמן.
11. כי בן אדם אם עלתה חמתו וכונן להשחית, ה׳ לא יתן לו לעשות ולא יספיק לו כדבר סנחריב (רד״ק).
12. רש״י, מצודת דוד.
13. מצודת דוד.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יד) מִהַ֥ר צֹעֶ֖ה לְהִפָּתֵ֑חַ וְלֹא⁠־יָמ֣וּת לַשַּׁ֔חַת וְלֹ֥א יֶחְסַ֖ר לַחְמֽוֹ׃
He that is bent over shall be set free speedily; and he shall not go down dying into the pit, and his bread shall not fail.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
מוֹחִי פּוּרְעֲנוּתָא לְאִתְגְלָאָה וְלָא יְמוּתוּן צַדִּיקַיָא לְחַבֵּל וְלָא יַחְסְרוּן מְזוֹנֵיהוֹן.
מפני חמת המציק, מהר צועה להפתח וגו׳ (ישעיהו נ״א:י״ד) – אלא מן אדם שהוא ממהר בפסיעתו להפתח בשביל שלא ימות ורץ לכל מקום שלא יחסר לחמו ואתם מתיראים ממנו (כתוב לעיל ברמז תמ״ב). אמר רב שיזבי בשם רבי אלעזר בן עזריה קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף שנאמר מהר צועה להפתח וגו׳ וכתיב בתריה ואנכי י״י אלהיך רוגע הים. רבי חמא בר חנינא אמר יותר מקריעת ים סוף דהא כתיב בתריה רוגע הים, אמר רב ששת משום ר׳ אלעזר בן עזריה קשים נקביו של אדם מיום המיתה שנאמר מהר צועה להפתח וגו׳.
(יד-טו) ולא יחסר לחמו ואנכי י״י אלהיך רוגע הים – למה סמך יציאת מצרים ללחם, אלא כשם שעשה הקב״ה כמה נסים לגאול את ישראל כך הוא עושה בפרוסה הזו. א״ר שמואל בר נחמני קשה היא הפרנסה מן הגאולה, אתה מוצא הגאולה תלה במלאך המלאך הגואל אותי, אבל כשבא לפרוסה כתיב האלהים הרועה אותי.
אד׳ סארע שפא אן יחלהא פלא ימות אלקום הלאכא ולא יעוזהם טעאמהם.
מהר צעה להפתח – נוטה וסוטה, כמו שאומרים בערבית: ״צגת אלנג׳ום ללגרוב״. כלומר הכוכבים נוטים לצד שקיעה,⁠1 והכוונה לאסיר המוסר הצידה מאנשים ומהופעה חופשית.⁠2
1. פירוש זה בנוי על ההשוואה האטימולוגית לשורש הערבי ״צע׳י״, שמשמעו: נטיית השמש כלפי מערב. כך ריב״ג באצול ערך ׳צעה׳. בדומה לזה השווה ראב״ע ורד״ק על אתר.
2. ריב״ג שם מתרגם: ״אסרע אלצאע׳י אנתשארא וט׳הורא״, היינו ׳להפתח׳ הוא עניין של הופעה חופשית. דרנבורג תיקן את הטקסט מדעתו להבהרת העניין: ״ולהפתח יעני בה אלאנתשאר״, ואין בכך צורך.
מהר צועה להפתח – אפילו נקביו קשים עליו, צריך הוא למהר ולהפתח בהילוך המעיים כדי שלא ימות לשחת. וכיון שמיהר להפתח, צריך למזונות רבים, שאם יחסר לחמו אף הוא מת.
צועה – לשון דבר העומד להיות נירוק, כמו שהוא אומר במואב שדימהו הנביא ליין: השקט אל שמריו לאא הורק מכלי אל כלי (ירמיהו מ״ח:י״א), ונאמר שם: ושלחתי לו צועים וצעהו וכליו יריקו (ירמיהו מ״ח:י״ב).
דבר אחר: מהר צעה – אותו האויב המציק, שהוא עכשיו חגור מתנים חלוץ כח, ימהר להפתח ולהיות חלש.
צועה – לשון חוגר, וכן צועה ברב כחו (ישעיהו ס״ג:א׳).
ולא ימות המסור בידו לשחת. אבל הלשון הראשון מדרש אגדה הוא בפסיקתא רבתי.
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בנוסח שלנו: ״ולא״.
What must be poured out hastened to be opened Heb. מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ. Even if his stools are hard, and he must be opened by walking in order to move the bowels in order that he not die by destruction, and once he hastens to open up, he requires much food, for, if his bread is lacking, even he will die.
צֹעֶה – An expression of a thing prepared to be poured, as he says concerning Moab, whom the prophet compared to wine: "Who rests on his dregs and was not poured from vessel to vessel" (Yirmeyahu 48:11). And he says there, "And I will send pourers (צֹעִים) upon him and they shall pour him out (וְצֵעֻהוּ), and they shall empty his vessels" (v. 12). [This is an illustration of the weakness of man. Consequently, there is no need to fear him.] Another explanation is: מִהַר צֹעֶה That enemy who oppresses you, who is now with girded loins, girded with strength, shall hasten to be opened up and to become weak.
צֹעֶה – Girded. Comp. "Girded (צֹעֶה) with the greatness of His strength" (infra 63:1).
and he shall not die i.e., the one delivered into his hand [shall not die] of destruction. But the first interpretation is a Midrash Aggadah in Pesikta Rabbathi (34:5).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מהר צועה – מגזרת צועים, וצעוהו (ירמיהו מ״ח:י״ב), והנה צועה כמו יושב במצור ובמצוק, ואם הוא פועל עומד, והטעם כמו קשור, ומלת להפתח לעד.
ולא ימות לשחת – זה הנביא.
ולא יחסר לחמו – כמיכיהו (מלכים א כ״ב:כ״ז) וירמיהו (ירמיהו ל״ז) שיאכילום לחם לחץ.
צועה The captive exile. Comp. צועים oppressors.⁠1 וצעוהו and they shall oppress them (Jer. 48:2). The literal meaning of the word, though a participle active,⁠2 is bound; he who is oppressed, and is in distress, is, as it were, bound. This meaning of the word is proved by the words which follow: that he may be loosed.
And that he should not die. The prophet is meant.
Nor that his bread should fail, as was the case with Micaiah and Jeremiah, who received but scanty food (1 Kings 22:27; Jer. xxxvii.)
1. A. V., Wanderers. Shall cause him to wander.
2. This remark seems to be out of its proper place in the Hebrew text; its proper place is either after the quotations with which the word is compared, namely after וצעוהו, or at the end after the explanation of the neuter meaning of the word, namely after לעד. The latter order of the words has been adopted for the translation.
מיהר צועה – ונרמס וכלוא להפתח – מכלאו שנכלא מפניו שלא היה סבור.
ולא ימות לשחת – מאימת מות ורעב כמו שהיה סבור.
כי לא יחסר לחמו – ברעב במצור ובמצוק שימות המציק ואבד שמו.
מהר צועה – לא תזיקך חמת המציק, כי עתה ימהר הגולה להפתח מבית גלות, והוא ישראל, שהוא גולה בין העמים.
ולשון צועה – הוא ענין טלטול ונוע ממקום למקום. יש בטלטול השבי, ויש בטלטול אחר, וכן לשון גלות: כי גולה אתה למקומך (שמואל ב ט״ו:י״ט) – אינו טלטול השבי. ולשון צועה יש בו פעל עומד כמו זה: מהר צופה, וכן: את צועה זונה (ירמיהו ב׳:כ׳), ויש שהוא פעל יוצא, כמו: ושלחתי לו צועים וצעהו (ירמיהו מ״ח:י״ב), צועה ברוב כחו (ישעיהו ס״ג:א׳).
ולא ימות לשחת – לא ימות בגלות שהוא לו כמו קבר, ועל הכלל מדבר, כי אם ימותון בגלות יחידים יעלו בתחיית המתים, אבל באמרו: ולא ימות – על הכלל יאמר, כלומר שלא ישאר שם כי על כל פנים יצא ויפתח ממאסר הגלות.
ולא יחסר לחמו – בעודו בגלות, אף על פי שהוא שבוי, האל מזמין לכם בין הגוים אויביהם ושוביהם טרפם וצרכם בכבוד.
או פירוש ולא יחסר לחמו – בצאתו מהגלות בדרך, כמו שאמר: לא ירעבו ולא יצמאו (ישעיהו מ״ט:י׳).
ובדרש מפרש הפסוק כן: איך תפחד מבן אדם שימות, והנה בעודו בחיים הוא דבר חלוש מאד, אפילו נקביו קשים עליו, צריך למהר הוא ולהפתח בהלוך המעים כדי שלא ימות לשחת, כיון שמהר להפתח צריך למזונות, שאם יחסר לחמו ימות.
ויונתן תרגם: כן מותי וגו׳.
צעה – הוא ישראל, שכן הוא צווח וצועק על צוקותיו ומאסריו, ולכן להפתח.
ואמנם העומד בצרה כשיצעק אל אלהיו ימהר להושיעו וזהו מהר צועה להפתח כי צועה הוא כמו צועק כמו צועה ברוב כחו, כי המנצח ירים קולו ויצעק קול ענות גבורה, וכן את צועה זונה (ירמיה ב, כ) וכן ושלחתי לו צועים וצעוהו (שם מח, יג) שהוא מלשון צעקה, אלא שהצועים צועקים קול ענות גבורה וצעוהו הוא שיצעק קול ענות חלושה, וכן אמר כאן מהר צועה להפתח אם היית צועק אל אלהיך בגלותך היה ממהר לפתח מוסרות הגלות באופן שלא תמות לשחת בגולה, וגם לא יחסר לחמך ומזונותיך שמה, לפי שהרחמים והחנינה והצרות גם כן כולם מאתו ובידו ואינם במקרה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

צעה – הוא ענין טלטול הנוע ממקום למקום וכן ושלחתי לו צועים וצעהו (ירמיהו מ״ח:י״ב).
להפתח – ענין התרת המאסר וכן אסוריו לא פתח (ישעיהו י״ד:י״ז).
מהר צועה להפתח – הנוע וטלטול הגולה ימהר להפתח וילך לו ואמר בלשון שאלה מן החבוש במאסר ורצה לומר לא יהיה עוד מטולטל בגולה.
ולא ימות לשחת – אף עודו בגולה לא ימות להיות נשחת מכל וכל ואף לא יחסר לו די לחמו וספוקו.
מהר צועה להפתח – יפה פירש שרש צעה, בכל מקום שהוא N. G. Schröder על פי לשון ערבי, וענינו נטייה, כריעה, וכפיפה, וכאן הוא משל על ישראל בגלות שהם ככרועים וכפופים מכֺבד כבליהם, ואמר כי במהרה יפתחו מוסרותם, ולא ישארו בגלות שהם שם כנוטים למות ולרדת שחת, ולחמם חסר מעוני.
צעה – ריעו הוא זועה וסועה, רוח סועה, רק שהונח על היין החדש התוסס בכלי וסועה וזועה לפתוח פי חותם צר ולנפץ הנבל, כדרך משקה החזק החתום בכלי מלא וכוונה זאת הוצאתי מירמיה (מח יב) כמו שפרשתי שם, וממנו הושאל אל תכונה סגורה בנפש עת תפתח ותזוע לצאת, על סערה הפנימית בנפש האדם להוציא חמתו, כמשל שהחמה תוססת מעלת קצף ורתיחה, פותחת בטן האדם ויוצאת לחוץ, ועי׳ לקמן (סג א׳).
מהר צעה להפתח – שימהר להפתח החמה העצורה וסוערה בבטנו טרם ימות האויב לשחת או טרם יחסר לחמו – כי על הרוב תקדים לו המיתה או העוני טרם יוציא חמתו אל הפועל, אבל גם אם ימהר לפתוח החמה מבטנו טרם ימות או יעני, מ״מ למה פחדת, הלא
מִהַר – ימהר1 צֹעֶה – טלטול הגלות2 לְהִפָּתֵחַ וילך לו3, וְאף בעודו בגולה4 לֹא יָמוּת כלל ישראל5 לַשַּׁחַת – להיות נשחת מכל וכל6, וְאף7 לֹא יֶחְסַר לו די8 לַחְמוֹ וסיפוקו9:
1. מצודת דוד.
2. רד״ק, מצודת דוד.
3. ואמר בלשון השאלה מן החבוש במאסר, ורצה לומר לא יהיה עוד מטולטל בגולה (מצודת דוד). רש״י ורד״ק (בביאור השני) מבארים שממשיך דבריו מפס׳ קודם ואומר איך תפחד מבן אדם שימות, הרי בעודו בחיים הוא דבר חלוש מאד ואפילו נקביו קשים עליו, צריך למהר הוא ולהפתח בהלוך המעיים כדי שלא ימות לשחת, וכיון שמיהר להפתח צריך למזונות רבים שאם יחסר לחמו ימות.
4. רד״ק, מצודת דוד.
5. ועל הכלל מדבר, כי אם ימותון בגלות יחידים יעלו בתחיית המתים, אבל באמרו ״ולא ימות״ על הכלל יאמר, כלומר שלא ישאר שם, כי על כל פנים יצא ויפתח ממאסר הגלות (רד״ק).
6. מצודת דוד.
7. אף על פי שהוא שבוי, או פירוש ״ולא יחסר לחמו״ בצאתו מהגלות בדרך (רד״ק).
8. מצודת דוד.
9. כי האל מזמין להם בין הגויים אויביהם ושוביהם טרפם וצרכם בכבוד (רד״ק). אבן עזרא ביאר את הפסוק על הנביא עצמו, ולפי ביאורו ״ולא ימות לשחת״ זה הנביא, ״ולא יחסר לחמו״ כמיכיהו וירמיהו שהאכילום לחם לחץ. מלבי״ם מבאר את הפסוק על האויב, ולפי ביאורו ״מהר צעה להפתח״ שימהר להפתח החמה העצורה וסוערה בבטנו טרם ימות האויב לשחת או טרם יחסר לחמו, כי על הרוב תקדים לו המיתה או העוני טרם יוציא חמתו אל הפועל, אבל גם אם ימהר לפתוח החמה מבטנו טרם ימות או יעני, מכל מקום לא היה לך לפחד.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(טו) וְאָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣הי״י֣ אֱלֹהֶ֔יךָ רֹגַ֣ע הַיָּ֔ם וַיֶּהֱמ֖וּ גַּלָּ֑יו יְהֹוָ֥הי״י֥ צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃
For I am Hashem your God who stirs up the sea, that its waves roar; Hashem of hosts is His name.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וַאֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ דִנְזֵיף בְּיַמָא וְהָמָן גַלוֹהִי יְיָ צְבָאוֹת שְׁמֵהּ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ויהמו גליו י״י צבאות שמו – וכי מה ראה הים וברח, ר׳ יהודה ור׳ נחמיה, ר׳ יהודה אומר מקלו של משה, ר׳ נחמיה אמר שם המפורש היה חקוק עליו י״י צבאות שמו ראה וברח.

רמז תעה

ויהמו גליו י״י צבאות שמו – אמר רבה אשתעו לי נחותי ימא האי גלא דאתי לטבועי ספינתא אית ליה ברישא צוציתא דנורא חיוורתי ואית לן אלוותא דחקיק עלייהו אהיה אשר אהיה יה י״י צבאות מחינן ליה בגווה ונייח, ואמר רבה אשתעו לי נחותי ימא בין גלא לגלא תלת מאה פרסי ורומיה דלגא תלת מאה פרסי, זימנא חד הוה קאזלינן בספינתא ודלינן גלא לעילאי עד דחזינן בי מרבעתא דכוכבא זוטא כמבדר בזרא ארבעין גריוי דחרדלא אלמלי דלינן טפי הוה קלינן מהבליה, רמא ליה קלא גלא לחבריה שבקת מידי בעלמא דלא איחריב אחריבתיה, אמר ליה תא חזי גבורתא דמרך דאפילו מלא חוטא דחלא לא עברי דכתיב האותי לא תיראו נאם י״י אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו ויתגעשו ולא יוכלו והמו גליו ולא יעברנהו.
ואנא אללה רבך זאג׳ר אלבחר פתהיג׳ אמואג׳ה רב אלג׳יוש אסמה.
רגע הים – בינוני פועל,⁠1 כמו ״רוקע הארץ״ (ישעיהו מ״ב:ה׳), ומובנו לעורר ולהניע, בניגוד ל״גער הים ויבשהו״ (נחום א׳:ד׳), וההוכחה לכך הן המלים ויהמו גליו.⁠2 ויש אומרים3 שהוא דרך שיכול מן ׳גער בים׳,⁠4 וזה בלתי מתאים, כי המלים שלאחר מכן מעידות על המשמע, וזה ברור.
1. הפתח בעה״פ, במקום צירה, בגלל לה״פ שהיא גרונית; והשווה ריב״ג באללמע עמ׳ 175 (רקמה עמ׳ קצח).
2. בפסוקנו לאחר פעולת ׳רגע׳ באה פעולת ׳ויהמו׳, ומשום כך יש ל׳רגע׳ משמעות של גרימת ריגוש ותנועה, ולא של שקט הבא אחרי הגערה כבנחום א ד לפי המשך העניין בנחום, משמע ׳שקט׳ שם אינו מוכרח כלל, ומכאן דרכם של פרשנים לזהות משמעי גער/רגע.
3. כך ת״י ורס״ג על אתר, אלפסי וריב״ג באצול ערך ׳רגע׳ וכך גם באללמע עמ׳ 338 – רקמה עמ׳ שנב, אם כי בעמ׳ 95 – רקמה עמ׳ קיג – רואה הוא גם אפשרות אחרת, וכן מובא ע״י ראב״ע על אתר בשם ׳י״א׳, והוא מתנגד.
4. בכה״י יש לעתים חילופי ב/ה.
רוגע הים – לשון עורי רגע (איוב ז׳:ה׳), רֵיקְרַנְפִישְט.
Who wrinkles the sea Heb. רֹגַע, an expression similar to "My skin was wrinkled (רָגַע)" (Iyyov 7:5). Froncir in Old French [froncer in Modern French, to wrinkle, gather, pucker].
ואנכי י״י אלהיך רוגע הים – אף מקרא זה מוסב לעניין שלמעלה, וכה פתרונו: מה את מתייראה מאנוש ימות, ואנכי י״י אלהיך המבטיחך אל תיראי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ואנכי רגע – יש אומרים שהוא הפוך כמו גוער, ויש אומרים מניח, אחר שהמו גליו, לשון מרגוע (ירמיהו ו׳:ט״ז), והוא הישר בעיני, או טעמו אניח אני הים, ואני אצוה שיהמו גליו, והטעם משל על המציקים.
רגע Who stilleth.⁠1 Some say that גער ═ רגע who rebuketh, by metathesis; others compare it with מרגוע rest (Jer. 6:17), and render it who giveth rest; I approve of this latter explanation. 2ויהמו גליו Whose waves roared, that is, whose waves have been roaring. The meaning of the verse might also be the following: I am he who stilleth the sea, but I am also he who commandeth that its waves shall roar. Sea and waves are figurative expressions for the oppressors.
1. A. V., Who divided.
2. These words are not directly mentioned in the text; and the remark on it seems to belong to the explanation of the word רגע; but indirectly Ibn Ezra intended by the words אחר שהמו גליו to paraphrase the words ויהמו גליו and to indicate that, although placed after רגע they do not express the effect, but rather the cause.
ואנכי י״י אלהיך – שרוגע ומניח הים מזעפו שהיו הומים גליו. וכך אניח ואשקיט וארגיע מעליך חמת המציק.
ואנכי י״י – שיש בידי כח להוציאך מהגלות, ואנכי רגע הים, כל שכן שאגער בעמים המחזיקים בכם.
רוגע – תרגם יונתן כמו גוער: דנזיף בימא, ויש לפרשו כמו: בוקע, וכן: עורי רגע וימאס (איוב ז׳:ה׳), בכחו רגע הים (איוב כ״ו:י״ב), והנה גערתי בים סוף לעברכם.
ויהמו גליו – במקום הבקיעה, ולא יכלו לעבור עד שעברו ישראל, וכן: והמו גליו (ירמיהו ה׳:כ״ב) ולא יכלו.
י״י צבאות שמו – והוא אדון צבאות מעלה ומטה ובידו הכל.
רגע הים – אין בזה השרש רק ענין אחד והוא ההשקט והעדר התנועה, ולכן נקראת הנקודה מן הזמן שאין חלק לה ואין תנועה לה, רגע. ונאמר בכחו רגע הים (איוב כ״ו:י״ב), ואף על פי שטבעו להתנועע. וכן בכאן: רגע הים, ואחר יהמו גליו, כי זה צודק בשני עתים.
וזהו ואנכי ה׳ אלהיך רוגע הים ויהמו גליו כי מנוחת הים אמר על תתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם, ויהמו גליו הוא רמז לצרות הגלות הבאות על חטאתם.
(טו-טז) וְאָנֹכִי [ה׳ אֱלֹהֶיךָ]. והיה לך להתפלל אלי ולשוב1: רֹגַע הַיָּם [וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו]. בבקיעת ים סוף2: וָאָשִׂים דְּבָרַי [בְּפִיךָ]. במתן תורה3: [וּבְצֵל יָדִי] כִּסִּיתִיךָ. במדבר מן האומות והחיות4: לִנְטֹעַ [שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ]. כענין ׳אם לא בריתי [יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי]׳ (ירמיה לג כה)5:
1. בעשרת הדברות (שמות כ א) פירש רבינו: ׳אנכי לבדי הוא ה׳ הנותן מציאות, הקדמון, הנודע אצלך בקבלה ובמופת, אלהיך, ומקיים אני מה שקיבלת עליך להיות אלהיך בלתי אמצעי, ולכן לי לבדי תתפלל ואותי תעבוד בלתי שום אמצעי, אשר הוצאתיך מארץ מצרים בפעולות מתנגדות לפעולות כל אמצעיים, שהם הטבע והמערכת׳.
2. ׳רוגע׳ פירושו ׳בוקע׳, ראה רש״י ופירושו השני של הרד״ק. [אך יתכן שרבינו פירש ׳רוגע׳, שמניח, כפי שפירש לעיל (פסוק ד) ׳ארגיע׳ – אניח, כלומר שה׳ יניח את גלי הים שהחזיקם מקודם להיות חומות שיעברו בהם ישראל, וממילא שוב ׳ויהמו גליו׳, שחזרו לשטוף את מצרים. וסמך לזה בפירושו לשמות (יד כז-כט): ׳[וישב הים] לאיתנו בשוא גליו אל דרך הבקיעה, שלא עשה כן מאז שנבקע וכו׳, ובעת פנות בוקר שב הים לאיתנו לשאת גליו במקום הבקיעה אשר הגיעו שם מצרים באותה שעה, וישובו המים ברבות הגלים אל מקום הבקיעה וכו׳, ובני ישראל הלכו ביבשה, בעוד שמצרים היו טובעים בים, כי לא שב לאיתנו באותו הקצה שהיו שם ישראל׳. אך גם באיוב (ז ה) פירש רבינו ׳רגע – נסדק׳, וכן בתהלים (לה כ) פירש ׳רגעי ארץ - המבוקעים וחלשים׳].
3. היה ראוי לך להתפלל אלי שהרי אני נתתי לך את התורה, שהיא ׳דברי׳ – דיבורו של ה׳, ונתתי אותה בפיות ישראל, שילמדו תורתו. וכ״כ המצודות: ׳דברי התורה שמתי בפיך לדבר בם׳.
4. שאחרי מתן תורה היו ישראל במדבר, ושם הגן עליהם ה׳ בענני כבוד. והרד״ק פירש ׳שלא יוכלו העמים לכלותך בגלות כל זמן שיהיו דברי בפיך ובלבבך׳.
5. כלומר, תכלית בחירת ישראל וכל הניסים שנעשו להם הוא לפי שהם קיבלו את התורה, שרק למענה נבראו השמים והארץ.
רוגע – ענין בקוע כמו עורי רגע (איוב ז׳:ה׳).
ואנכי וגו׳ – ר״ל ולמה לא תשען עלי הלא אנכי ה׳ אלהיך והכל בידי פעם בוקע מי הים לבל ילך במהלכו ופעם יצוה שירומו הגלים ויהמו בקול גדול.
ה׳ צבאות שמו – לפי שהוא מושל בצבאות מעלה ומטה.
רוגע הים – בוקע, כמו למעלה (פסוק ד׳) לאור עמים ארגיע, ענינו אבקיע ואוציא לאור (על דרך אז יבקע כשחר אורך {ישעיהו נ״ח:ח׳}), וכן עורי רגע וימאס (איוב ז׳:ה׳). בכחו רגע הים (שם כ״ו:י״ב) ענינם בקיעה.
ויהמו גליו – וגליו הומים לחזור למקומם ולא יוכלו, כטעם ויתגעשו ולא יוכלו ״וְהָמוּ״ גליו ולא יעברנהו (ירמיהו ה׳:כ״ב) (רד״ק), והענין על קריעת ים סוף שהזכיר גם למעלה, הלא את היא המחרבת ים. ויונתן תרגם כמו גוער, ורש״י לשון קמטים (fronce), ורוזנמילר וגיזניוס תנועה והרגזה. ומליצת רוגע הים ויהמו גליו העתיק אותה ירמיה (ל״א:ל״ה), ולא בעל הנבואות האלה לקח אותה מירמיה, כי כאן היה על מקומה, כי קודם לכן כבר הוזכרה קריעת ים סוף, ולא כן הענין בירמיה.
רגע – מענין מנוחה, שם הרגיעה לילית, ובא על המנוחה הפנימית כמ״ש כ״פ, ווי״ו ויהמו הוא וי״ו הסבה יען שיהמו גליו או וי״ו הזמן בעת שיהמו גליו, ודומי׳ רבים.
ואנכי ה׳ אלהיך – אשר הוא רגע ומניח סערת הים גם בעת אשר יהמו גליו – ואם סערת הים ורגשותיו אקים לדממה, איך לא אשבית שאון אנוש רמה וקצפו.
ולמה תתיירא מאנוש1, למה לא תשען עלי?!⁠2 וְהלא3 אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שיש בידי כח להוציאך מהגלות4, והכל בידי, פעם אני5 רֹגַע – בוקע מי6 הַיָּם לבל ילך במהלכו, ופעם מְצַוֶּה שירומו הגלים, ואז7 וַיֶּהֱמוּ בקול גדול8 גַּלָּיו9, יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ10:
1. ר״י קרא.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. רד״ק.
5. מצודת דוד.
6. רד״ק, מצודת דוד. רש״י (באיוב ז, ה) מבאר מקמט. ויונתן תרגם כמו גוער. ויש מבארים מלשון רוגע, דהיינו אנכי ה׳ אלהיך אשר הוא רגע ומניח סערת הים גם בעת אשר יהמו גליו, ואם סערת הים ורגשותיו אקים לדממה איך לא אשבית שאון אנוש רמה וקצפו?! (אברבנאל, מלבי״ם).
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. במקום הבקיעה, ולא יכלו לעבור עד שעברו ישראל (רד״ק).
10. לפי שהוא מושל בצבאות מעלה ומטה ובידו הכל (רד״ק, מצודת דוד).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(טז) וָאָשִׂ֤ם דְּבָרַי֙ בְּפִ֔יךָ וּבְצֵ֥ל יָדִ֖י כִּסִּיתִ֑יךָ לִנְטֹ֤עַ שָׁמַ֙יִם֙ וְלִיסֹ֣ד אָ֔רֶץ וְלֵאמֹ֥ר לְצִיּ֖וֹן עַמִּי⁠־אָֽתָּה׃
And I have put My words in your mouth, and have covered you in the shadow of My hand, that I may plant the heavens and lay the foundations of the earth and say to Zion, "You are My people.⁠"
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וְשַׁוֵיתִי פִּתְגָמֵי נְבוּאָתִי בְּפוּמָךְ וּבִטְלַל גְבוּרְתִּי אַגְנֵית עֲלָךְ לְקַיָמָא עַמָא דַאֲמִיר עֲלֵיהוֹן דְיִסְגוּן כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא וּלְשַׁכְלָלָא כְנִשְׁתָּא דַאֲמִיר עֲלֵיהוֹן דְיִסְגוּן כְּעַפְרָא דְאַרְעָא וּלְמֵימַר לִדְדָיְרִין בְּצִיוֹן עַמִי אַתּוּן.
ואשים דברי בפיך – תמן תנינן רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, ר׳ יהושע דסכנין בשם רבי לוי שלשתם בפסוק אחד ואשים דברי בפיך אלו דברי תורה, ובצל ידי כסיתיך אלו גמילות חסדים שכל העוסק בגמילות חסדים זוכה לחסות בצלו של הקב״ה הה״ד מה יקר חסדך אלהים ובנני אדם בצל כנפיך יחסיון. לנטוע שמים וליסוד ארץ וגו׳ אלו הקרבנות. ר׳ הונא בשם ר׳ אחא עוברי הים פירשו אותו נחית בחסדך עם זו גאלת זו גמילות חסדים, נהלת בעזך זו תורה י״י עוז לעמו יתן, ועדין העולם מתמוטט ואימתי נתבסס כשבאו אל נוה קדשך כו׳.
ולאמר לציון עמי אתה – אמר ר׳ חנינא בר פפא חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום שנקראו ישראל ציון והיכן מצינו כאן ולאמר לציון עמי אתה. בזכות התורה נבראו שמים וארץ שנאמר ואשים דברי בפיך וגו׳ לנטוע שמים וליסוד ארץ. ד״א בזכות ציון נבראו שמים וארץ שנאמר ולאמר לציון עמי אתה.
ולקנתך כלאמי ופי ט׳לי גטיתך וכמא נצבת אלסמא ואססת אלארץ׳ כד׳אך אקול לאל ציון אנתם קומי
לנטוע שמים – לקיימא עמא דאמיר עליהון יסגון ככוכבי שמיא.
וליסוד ארץ – ולשכללא כנישתא דאמיר עליהון יסגון כעפרא דארעא.
to plant the heavens to preserve the people about whom it was said that they shall be as many as the stars of the heavens [from Jonathan].
and to found the earth And to found the congregation about whom it is said that they shall be as many as the dust of the earth [from Jonathan].
ואשים דברי בפיך – לומר אל תיראי.
ובצל ידי כסיתיך – כל ימי נטיעת שמים ויסוד ארץ – כלומר כל זמן ששמים וארץ קיימים.
לאמר לציון עמי אתה – ואת מתייראה? אתמהא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

כסיתיך – להצילך, כי אמר כאשר כונן להשחית (ישעיהו נ״א:י״ג).
לנטוע שמים – דרך משל, שיתנבא על המדינות שתשובנה לקדמותן.
וליסוד – שם הפועל, ונעלם היו״ד כמשפטו, והנה בא כמו השלם, וכמוהו מניח לו לישון (קהלת ה׳:י״א).
I have covered thee to protect thee against him, who was ready to destroy (ver. 13).
To plant the heavens. A figurative expression for the announcement to be made to the countries that they shall be restored to their former happiness.
ליסוד To lay the foundations. It is the infinitive; the radical י is silent, according to the rule;⁠1 the word ליסוד is, however, in form similar to the perfect verb;⁠2 comp. לישון to sleep (Eccl. 5:11)
1. The י after a Hirek is silent, when it has no vowel of its own.
2. לִיְסד is fully corresponding to לִשְׁמוֹר; all the letters of the root are written; the Sheva under the second letter is dropped on account of the property of the י mentioned in the preceding note.
ולפי ששמתי דברי בפיך ולכך בצל ידי כסיתיך – כמו לנטוע שמים וליסוד ארץ – לעולם.
כן לאמר לציון עמי אתה – לעולם כימי השמים על הארץ.
ואשים – הנה שמתי דברי בפיך להיות לי לעם, וכן: ודברי אשר שמתי בפיך (ישעיהו נ״ט:כ״א).
ובצל ידי כסיתיך – שלא יוכלו העמים לכלותך בגלות כל זמן שיהיו דברי בפיך ובלבבך, כי לא שמתי אותם בפיך אלא להיותם בלבבך לעשותם, כמו שאמר: בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל׳:י״ד).
לנטוע שמים – וכל זמן אכסה עליך בגלות עד שיבא עת לנטוע שמים וליסוד ארץ – וזהו קבוץ גליות, שיהיו ישראל עולם חדש, וכן אמר: הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות וגו׳ (ישעיהו ס״ה:י״ז).
ולאמר לציון עמי אתה – פירוש: לבני ציון, וזכר ציון כי היא עיקר המלכות.
ויונתן תרגם: לקיימא עמא דאמיר עליהון יסגון ככוכבי שמיא ולשכללא כנשתא דאמיר עליהון יסגון כעפרא דארעא ולמימר לדיירין בציון עמי אתון.
ובצל ידי – הפך סר צלם (במדבר י״ד:ט״ו).
לנטע שמים וגו׳ – כלומר עתה עתה, כמו שיאמר עוד שמים חדשים וארץ חדשה (ישעיהו ס״ה:י״ז), ומן ההכרח הוא שיהיה זה כאן בצדו, והרמז באמרו ולאמר לציון עמי אתה. וראה הפלגת פרושו למעשה בראשית, ולמה ניחס פירוש התורה אל המורה וזולתו, ודי לנו ולדומים לנו מה שפרשו לנו הנביאים, ובפרט ראה אמרו בכאן לשון נטע על השמים כטעם כאהלים נטע י״י (במדבר כ״ד:ו׳), ויטע אהל אפדנו (דניאל י״א:מ״ה). ואין ענין נטע רק במה שיש לו קצת ממששות בקרקע, וכן הוא, רוצה לומר האהל עם יתדותיו, ולכן נאמר תקע את אהלו (בראשית ל״א:כ״ה), אם כן איך אייחס, כי המורה פירש רקיע השמים (מורה נבוכים ב׳:ל׳), אבל פרשו ישעיה, ואולם המורה ז״ל הרחיב פירוש ישעיה. ובאור כל אלה הפרטים והכללים אוצר י״י יבוא.
והנה אמר הש״י ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך להגיד שהוא אשר יצילם מיד הגוים שלא יכלו אותם בגלות ושהיתה הצלתם בזכות התורה שבפיהם, וזהו ואשים דברי בפיך שהוא התורה כדי שבצל ידי כיסיתיך, והצלתיך מידי האומות לנטוע שמים וליסוד ארץ שהוא משל לגאולה העתידה כמו שאמר כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות (ישעיה סה, יז), וביאר הנמשל בזה באומרו ולאמ׳ לציון עמי אתה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ואשים דברי בפיך – דברי התורה שמתי בפיך לדבר בם.
ובצל ידי כסיתיך – מעולם הגנתי עליך מן האויב בזכות התורה.
לנטוע שמים – שיהיו נטועים על אדמתם עם ישראל אשר עליהם נאמר ככוכבי השמים כמו שכתוב הבט נא השמימה וספור הכוכבים וכו׳ כה יהיה זרעך (בראשית ט״ו:ה׳).
וליסוד ארץ – שיהיו מיוסדים אלו הנמשלים גם לעפר הארץ כמ״ש ושמתי את זרעך כעפר הארץ (בראשית י״ג:ט״ז).
ולאמר לציון – כל העכו״ם יאמרו על בני ציון שהמה עמי כי יהיה נראה בהם שפע טובה מרובה.
ואשים דברי בפיך – לקחתיך להודיעך תורתי ודברי הנבואות.
ובצל ידי כסיתיך – שמרתיך בגלות.
לנטע שמים וליסד ארץ – כדי להשיבך אחר כך על אדמתך, ולהצליחך כבראשונה. וכבר פירש הרמב״ם במורה (רמב״ם מו״נ ב׳:כ״ט) כי זה דרך משל, כי כשעניני האדם בלתי מצליחים יאמר עליו שחשך שמשו וירחו וכיוצא בזה, וכשהוא מצליח יאמר שנתחדש עולמו, וכן גם כן דעת רד״ק ורוזנמילר. וראב״ע וגיזניוס פירשו המקרא הזה על הנביא, ופירשו לנטוע שמים לבשר הנחמות, וגיזניוס מפרש עוד כי הנביאים יהיו בראש העם, וזה טעם לנטוע שמים וליסוד ארץ – וכל זה רחוק מהמשך הכתובים.
ואשם – והלא אנכי שמתי דבר הבטחתי בפיך, מה שהבטחתי להושיעך, ועד שתבא הישועה בהכרח בצל ידי כסיתיך בל תכלה למען אקים דברי אשר הבטחתי, ומבאר מה הם הדברים ששמתי בפיך הוא לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון – ר״ל שגם אם יצוייר שיהיה דבר זה שהיא גאולת ציון קשה כבריאת שמים וארץ, שמתי דברי בפיך, כי גם זאת אעשה לנטוע שמים חדשים וארץ חדשה ולאמר לציון עמי אתה, והמליצה שא״א שחקות שמים וארץ ודרכי הטבע יעכבו בידי מעשות זאת, כי אז אבטל חקותיהם, ואיסד שמים חדשים, בלבד שאמלא דברי אשר שמתי בפיך לאמר לציון עמי אתה, ולכן אני אומר לך
וָאָשִׂם – והנה שמתי1 דְּבָרַי2 בְּפִיךָ לדבר בם3, וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ להצילך4 שלא יוכלו העמים לכלותך בגלות כל זמן שיהיו דברי בפיך ובלבבך5, וכל הזמן אכסה עליך בגלות עד שתבוא עת6 לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ7, וְתבוא עת לֵאמֹר – שיאמרו העכו״ם8 לְבני9 צִיּוֹן10 ״עַמִּי אָתָּה״ כי יהיה נראה בהם שפע טובה מרובה11:
1. רד״ק.
2. הם דברי התורה (מצודת דוד).
3. מצודת דוד. ולהיות לי לעם (רד״ק).
4. אבן עזרא. שמעולם הגנתי עליך מן האויב בזכות התורה (מצודת דוד).
5. כי לא שמתי אותם בפיך אלא להיותם בלבבך לעשותם (רד״ק).
6. רד״ק.
7. שיהיו עם ישראל אשר עליהם נאמר ככוכבי השמים נטועים על אדמתם, ושיהיו מיוסדים אלו הנמשלים גם לעפר הארץ (רש״י, מצודת דוד). וזהו קבוץ גליות, שיהיו ישראל עולם חדש, וכן אמר (לקמן סה, יז) ״כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב״ (רד״ק).
8. מצודת דוד.
9. רד״ק, מצודת דוד.
10. והזכיר ציון כי היא עיקר המלכות (רד״ק).
11. מצודת דוד. ומלבי״ם מבאר באופן אחר, אומר הקב״ה והלא אנכי שמתי דבר הבטחתי בפיך, מה שהבטחתי להושיעך, ועד שתבוא הישועה בהכרח ״בצל ידי כסיתיך״ לבל תכלה למען אקים דברי אשר הבטחתי, ומבאר שהדבר ששמתי בפיך הוא ״לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון״ רצונו לומר שגם אם יצוייר שתהיה גאולת ציון קשה כבריאת שמים וארץ, שמתי דברי בפיך, כי גם זאת אעשה לנטוע שמים חדשים וארץ חדשה ולאמר לציון עמי אתה, והמליצה שאי אפשר שחוקות שמים וארץ ודרכי הטבע יעכבו בְּיָדִי מעשות זאת, כי אז אבטל חקותיהם ואייסד שמים חדשים, ובלבד שאמלא דברי אשר שמתי בפיך לאמר לציון ״עמי אתה״. ובמדרש, רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, ר׳ יהושע דסכנין בשם רבי לוי שלושתם בפסוק אחד ״ואשים דברי בפיך״ אלו דברי תורה, ״ובצל ידי כסיתיך״ אלו גמילות חסדים שכל העוסק בגמילות חסדים זוכה לחסות בצילו של הקב״ה הדא הוא דכתיב (תהלים לו, ח) ״מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן״, ״לנטוע שמים וליסוד ארץ״ אלו הקרבנות... ועוד במדרש, בזכות התורה נבראו שמים וארץ שנאמר ״ואשים דברי בפיך... לנטוע שמים וליסוד ארץ״, דבר אחר, בזכות ציון נבראו שמים וארץ שנאמר ״ולאמר לציון עמי אתה״ (ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יז) הִתְעוֹרְרִ֣יא הִֽתְעוֹרְרִ֗יב ק֚וּמִי יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם אֲשֶׁ֥ר שָׁתִ֛ית מִיַּ֥ד יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶת⁠־כּ֣וֹס חֲמָת֑וֹ אֶת⁠־קֻבַּ֜עַת כּ֧וֹס הַתַּרְעֵלָ֛ה שָׁתִ֖ית מָצִֽית׃
Awake, awake. Stand up, O Jerusalem, that have drunk at the hand of Hashem the cup of His fury. You have drunken the beaker, even the cup of staggering, and drained it.
א. הִתְעוֹרְרִ֣י א=הִתְעוֹרֲרִ֣י (חטף)
ב. הִֽתְעוֹרְרִ֗י א=הִֽתְעוֹרֲרִ֗י (חטף)
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אִתְרַבָּא אִתְרַבָּא קוּמִי יְרוּשְׁלֵם דְקַבֵּילְתְּ מִן קֳדָם יְיָ יַת כָּסָא דְחֵימְתֵהּ יַת פַּיְלֵי כָּסָא דִלְוָטָא שְׁתֵית אַעְרֵית.
אנתבהי אנתבהי קומי יא ירושלם אלתי שרבת מן ענד אללה כאס חמיתה חתי ת׳פל אלכאס אלמסדר שרבתיה ונשפתיה.
את קבעת כוס התרעלה – יש שתרגם <'קבעת'> ׳זקום׳1 והוא סוג של רעל, וזו, אם כן, מלה נרדפת ל׳תרעלה׳.⁠2 ורבנו האיי פירש ׳שמרים׳. וטעה זה אשר השתמש במלה בשירו ככלי קיבול3 כמו כוס באומרו: ומן4 לאנשים ישק את כוס וקובעת, מלאות בתרעלה מרוה ומשבעת. ומה שמוכיח על טעותו, הוא הפסוק ״את קבעת כוס חמתי לא תוסיפו לשתותה עוד״ (פסוק ב), ולא תיתכן לשון שתייה אלא לגבי מה שהוא בתוך הכוס. ונעמיק בהבאת ראיות בכך שנאמר כי לשון ״כוס אחותך״ (יחזקאל כ״ג:ל״ב) דומה להשאלה זו,⁠5 ואפשר שייאמר כך; אבל נאמר כי כאשר הקביל בין ״קבעת כוס חמתי״ (פסוק כב) לבין ״כוס התרעלה״ הקודם, אנו מבינים מתוך כך כי ׳קובעת׳ היא ממש כמו ׳תרעלה׳ עצמה, כי לא יהיה מובן להסמכת ׳קובעת׳ למלה ׳כוס׳, אם זו כלי קיבול כמו זו. גם אם יש שימושים מושאלים, הרי המקום הזה לא יסבול זאת; ודע שזה כך. והמתרגם הארמי מפרש לשון תערובת ׳פילי׳ – כמו בתרגום ״בלולה בשמן״ (ויקרא ב׳:ה׳),⁠6 וזה מה שמאשר את דברנו. ויש אומרים כי היוונים קוראים לטיט – פילי.⁠7
1. ׳זקום׳ הוא עץ בעל פירות-רעל. בספרות הידועה לנו פירוש זה איננו. רס״ג, ראב״ע ורד״ק על אתר וריב״ג באצול ערך ׳קבע׳ מפרשים במשמעות של ׳שמרים׳, כדעת רב האיי בהמשך.
2. רס״ג על אתר, אלפסי וריב״ג באצול ערך ׳רעל׳, ראב״ע ורד״ק על אתר מפרשים מלה זו במשמעות של ׳רעדה׳ וכיוצא בו.
3. כך גם אלפסי בערך ׳קבע׳.
4. סביר לגרוס ׳ומי׳.
5. והנביא אומר שם: ׳כוס אחותך תשתי׳, וזה מראה שאפשר להשתמש בשם הכלי, אעפ״י שהכוונה למה שבתוך הכלי. אבן בלעם ממשיך ומתנגד בהבחינו בין המקרה שלנו למקרה של יחזקאל.
6. אבן בלעם לא עמד על כך, שבפסוקנו מדובר על ׳פילא׳ – קערת שתייה – ובויקרא מצויה צורת בינוני פעול מן השורש ׳פול׳, שעניינו יצק או בזק. את הצורה בויקרא הבין כעניין ׳ערבוב׳. לפי המשך העניין, בפסוקנו ראוי ׳פילי׳ ולא ׳דפילי׳. טיעונו של אבן בלעם הוא, כי התרגום ׳פילי׳ מעיד על חומר המעורבב במשקה, לא על הכוס.
7. כלומר, פילי = Pelos. יתכן שמשוואה זו באה לרמז, כי ״פילי כבא״ היינו ׳טיט׳ שבכוס – כינוי לשמרים (?).
קבעת – תרגם יונתן: פיילי והוא שם כוס.
ולי נראה: קבעת – אילו השמרים הקבועים בתחתית הכלי. ומצית יורה עליו, כעיניין שנאמר: גם שמריה ימוצו (תהלים ע״ה:ט׳).
תרעלה – משקה המטמטם ומתיש כחו של אדם, כאסור וקשור ומעוטף, כמו והברושים הרעלו (נחום ב׳:ד׳). [והשרות והרעלות (ישעיהו ג׳:י״ט) בתחלת הספר, שהוא לשון עיטוף, ובמסכת שבת (משנה שבת ו׳:ו׳): מדיות רעולות – מין סרבל נאה להתעטף בו].⁠א
תרעלה – אינטומישמנט.
מצית – אגוטיר בלעז.
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י פרמא 3260, אוקספורד פוק׳ 127, סינסינטי 653, והשוו רש״י ישעיהו ג׳:י״ט, נחום ב׳:ד׳. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34, ברלין 122, וטיקן 94.
dregs Heb. קֻבַּעַת. Jonathan renders: פַּיְלֵי, which is the name of a cup [phiala in Latin]. But it appears to me that קֻבַּעַת, these are the dregs fixed (קְבוּעִים) to the bottom of the vessel, and the word מָצִית, "you have drained,⁠" indicates it, as it is said: "...shall drain (יִמְצוּ) its dregs" (Tehillim 75:9).
weakness Heb. תַּרְעֵלָה. That is a drink that clogs and weakens the strength of a person, like one bound, tied, and enwrapped. Comp. "And the cypress trees were enwrapped (הָרְעָלוּ)" (Nachum 2:4). Also, "And the bracelets and the veils (רְעָלוֹת)" (supra 3:19), which is an expression of enwrapping, and in Tractate Shabbath (Mishna Shabbat 6:6): "Median women may go out veiled (רְעוּלוֹת),⁠" a kind of beautiful veil in which to enwrap oneself.
תַּרְעֵלָה – is entoumissant in Old French, (stiffening, weakening, paralyzing).
you have drained Heb. מָצִית, egoutter in French, [to drain, exhaust].
התעוררי התעוררי קומי ירושלם – כאדםא שמתעורר מיינו.
אשר שתית מיד י״י את כוס חמתו את קובעת כוס התרעלהקובעת – הם השמרים שקבועים בקרקעית הכלי שקורין פונדריילש.
שתית ומציתב – כמו: ונמצה דמו (ויקרא א׳:ט״ו).⁠ג
א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״כזה״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, מינכן 5, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״מצית״.
ג. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״כמו ונמצה דמו״.
התעוררי – כוס חמתו, דרך משל לאדם שישתכר, ולא ידע מה יעשה לו, והוא שוכב נרדם.
קובעת – אין רע לו, ויש אומרים השמרים שיקבעו למטה.
התרעלה – כמו והברושים הורעלו (נחום ב׳:ד׳), כמו רעדה שירעד האדם בראותה.
מצית – מגזרת למען תמצו (ישעיהו ס״ו:י״א), ואם הם שנים בנינים, והטעם רעה שלמה.
Which hast drunk, etc. Israel is compared to a man that is drunk, and is not aware of what is done unto him; he lies down in deep sleep.
קבעת The dregs. It is hap. leg. Some explain it to signify the dregs that are fixed (קבע to fix) to the bottom of the vessel.
התרעלה Trembling. Comp. הרעלו they have been shaken (Nah. 2:4). The cup of trembling, that is, the cup, at the sight of which man trembles.
מצית Thou hast wrung out. Comp. תמצו you may milk out (66:11), though of a different conjugation.⁠1 The meaning of this figure is, thou hast received the full measure of evil.
1. בנינים is perhaps a corruption of שרשים or פעלים, for both words are of the same conjugation, namely Kal. They differ in their derivation; the root of מצית s מצה, that of תמצו is מצץ.
התעוררי קומי – מוכיח על צעה שלשון מרמס ודוחק הוא. וכן אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה ותשימי כארץ גוך וכחוץ לעוברים. וכן התנערי מעפר. התפתחי מוסרי צוארך.
קובעת – מלשון קובע, דבר חלול ועמוק ובית קבול.
התעוררי, קבעת – שמרי הכוס.
התרעלה – הרעדה.
או פירושו: סם המות. אמר: די לך בגלות, כבר שתית כוס התרעלה עד השמרים, גם מצית אותה עד שלא נשאר בכוס אפילו טפה, כלומר כל הרעות הכתובות הגיעו עליך ודי לך, קומי מהגלות התעוררי והתעוררי.
ועתה אחרי ההבטחה הזאת התעוררי התעוררי קומי ירושלם ר״ל ראוי שתתעוררי מלבך שכל הדברים שעברו עליך היו מפאת ההשגחה אשר שתית מיד ה׳ את כוס חמתו בצרות הגלות, ודמה אותה לקובעת כוס התרעלה שהם השמרים הרעים הסמיים ואמר, שתית מצית להודיע שנתקיימו בה כל הקללות האמורות בתורה שלא נשארה אחת שלא נתקיימה בה, גם בהיותה בגלות לא היה כח בבניה להגין על כללות האומה ואין עומד בפרץ.
(יז-יח) הִתְעוֹרְרִי. לשוב, הִתְעוֹרְרִי להתפלל1, כי אֵין מְנַהֵל - אין איש מתחזק להעיר ולהדריך2, וְאֵין מַחֲזִיק [בְּיָדָהּ] להתפלל3: [אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה׳ אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית]4:
[חטא ישראל ועונשם בגלות, ותיאור גודל צרתם שתביא את הגאולה]:
1. ראה בביאור (פסוק יג-יד) שיתכן שמפרש כן גם במש״כ (פסוק ט) ׳עורי עורי׳.
2. לשוב בתשובה. ולכן אין הישועה באה כמו ביציאת מצרים שהיו שם משה ואהרן להעיר את ישראל תשובה ותפילה, כמבואר במה שציינו לעיל (פסוק ט).
3. וכיון שאין מי שינהל אותה וידריך אותה בתשובה ובתפילה, צריכה כנסת ישראל להתעורר מעצמה, לכן אמר בפסוק הקודם ׳התעוררי התעוררי׳, בתשובה ובתפילה.
4. בשיעורים לתהלים (קטז יג) כתב: ׳פעולות ה׳, יען המה מגיעות בפתע פתאום לדמיון השותה, לפיכך נמשלו ל׳כוס׳, הן מידת הדין הן מידת הרחמים, כמו קובעת כוס התרעלה, ׳כי כוס ביד ה׳⁠ ⁠׳ (תהלים עה ט), ורבים כיוצא׳. וראה מש״כ בחבקוק (ב טז).
התעוררי – מלשון הערה והקיצה מהשינה.
קבעת – מלשון קבע והם השמרים הקבועים בתחתיות הכוס.
התרעלה – יתכן שהוא מלשון ערל בהפוך ור״ל כוס משקה המטמטם את הלב לרוע תכונתו והוא משל על הפורעניות וכן סף רעל (זכריה י״ב:ב׳).
מצית – מלשון מציצה כמו למען תמוצו והתענגתם (ישעיהו ס״ו:י״א).
התעוררי – זהו מאמר הנביא בבשורה הקיצי מתרדמת הצער וקומי.
אשר שתית – אשר עד הנה שתית כוס החמה הבא מה׳ ונתמרק א״כ העון.
את קובעת – השמרים הקבועים בתחתית כוס התרעלה כבר שתית ומצית את הכל ולא נשאר מאומה ר״ל כל הרעות הכתובות כבר באו עליך ולא תוסיף לבוא עוד.
קבעת – רש״י ורד״ק ורוזנמילר פירשו שמרים הנקבעים בתחתית הכלי, ודעת Gussetius שהוא כנוי ליין המתנשא על הכוס כמין קובע. והנכון כיונתן וגיזניוס שהוא כמו גביע בחלוף גימ״ל בקו״ף, על דרך מגבעת וקובע.
וטעם קבעת כוס – כי לא היו שותים בכוס, אלא מחזירים אותה על כל המסובין והיו ממלאים ממנה גביעם, כטעם גם עליך תעבר כוס (איכה ד׳:כ״א), תסוב עליך כוס ימין ה׳ (חבקוק ב׳:ט״ז).
התרעלה – המביאה רעדה בשותה (רד״ק ורוזנמילר וגיזניוס), וכן רעל בלשון סורי רעדה ויראה, ומזה והברושים הרעלו (נחום ב׳:ד׳).
קבעת – השמרים הנקבעים בתחתית הכוס.
מצית – המציצה למצוץ כולו.
התעוררי התעוררי – אתה, תחת שאמרת לי עורי עורי לבשי עז זרוע ה׳ אני אומר התעוררי קומי ירושלם כי בך הדבר תלוי אשר שתית ר״ל כי ישראל שתו שני כוסות
א. כוס החמה שקצף ה׳ עליהם ועזבם והסתיר פניו מהם.
ב. כוס התרעלה שהוא העונש והיסורין שגזר עליהם ע״י שהיה עליהם בחמה, והנה את כוס החמה לא שתו את כולו, כי לא העיר ה׳ כל חמתו ולא עזבם לגמרי כי השגיח עליהם מן החלונות, אבל את כוס התרעלה שהוא העונש שנגזר עליהם שתו את כולו, וז״ש אשר שתית מיד ה׳ את כוס חמתו – כי כוס זה שתו מיד ה׳ בעצמו, אבל לא שתו אותו כולו, אבל הכוס השני,
את קבעת כוס התרעלה שתית – שתית הכוס כולו וגם השמרים הנקבעים בתחתיות הכלי, וגם מצית אותו עד קצהו.
ואומר הנביא1 לישראל, שדי לה בגלות שכן כל הרעות כבר הגיעו אליה2, וממשיל דבריו באומרו3, הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי מתרדמת הצער4, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר עד הנה5 שָׁתִית מִיַּד יְהוָה אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ ונתמרק אם כן העוון6, אֶת קֻבַּעַת – השמרים הקבועים בתחתית7 כּוֹס הַתַּרְעֵלָה8 כבר9 שָׁתִית מָצִית – ומצצת10 את הכל ולא נשאר מאומה11:
1. מצודת דוד.
2. רד״ק.
3. אבן עזרא.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. רש״י, מצודת ציון, מלבי״ם.
8. הוא משקה המטמטם ומתיש כוחו של אדם (רש״י, מצודת ציון), והוא משל על הפורעניות (מצודת ציון). רד״ק מבאר שתרעלה פירושו רעדה או סם המות.
9. מצודת דוד.
10. מצודת ציון.
11. רצונו לומר שנתקיימו בה כל הקללות האמורות בתורה ולא נשארה אחת שלא נתקיימה בה, ולא יוסיפו לבוא עוד (אברבנאל, מצודת דוד). מלבי״ם מבאר שה׳ אומר לכנסת ישראל, תחת שאמרת לי עורי עורי לבשי עז זרוע ה׳, אני אומר התעוררי קומי ירושלים, כי בך הדבר תלוי, כי ישראל שתו שני כוסות, א׳ כוס החמה שקצף ה׳ עליהם ועזבם והסתיר פניו מהם, ב׳ כוס התרעלה שהוא העונש והייסורים שגזר עליהם ע״י שהיה עליהם בחמה, והנה את כוס החמה לא שתו את כולו, כי לא העיר ה׳ כל חמתו ולא עזבם לגמרי כי השגיח עליהם מן החלונות, וזהו שאמר אשר שתית מיד ה׳ את כוס חמתו, כי כוס זה שתו מיד ה׳ בעצמו, אבל הכוס השני, את קבעת כוס התרעלה שתית את הכוס כולו וגם את השמרים הנקבעים בתחתית הכלי וגם מצית אותו עד קצהו.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יח) אֵין⁠־מְנַהֵ֣ל לָ֔הּ מִכׇּל⁠־בָּנִ֖ים יָלָ֑דָה וְאֵ֤ין מַחֲזִיק֙ בְּיָדָ֔הּ מִכׇּל⁠־בָּנִ֖ים גִּדֵּֽלָה׃
There is no one to guide her among all the sons whom she has brought forth. There is no one that takes her by the hand of all the sons that she has brought up.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
לֵית דִמְנַחֵם לָהּ מִכָּל בְּנִין דִילֵידַת וְלֵית דְמַתְקִיף בִּידָהּ מִכָּל בְּנִין דְרַבִּיאַת.
וקיל לך ליס להא סאיק מן ג׳מיע אלבנין אלד׳ין ולדתהם ולא אכ׳ד׳ בידהא מן כל בנין רבתהם.
אין מנהל לה מכל בנים ילדה – כנוהג שבעולם כשאדם משתכר, בא בנו ומחזיק בידו שלא יפול, ומנהלו לאט שלא ימוטו פעמיו. ואת שתית ומצית כוס התרעלה (ישעיהו נ״א:י״ז), ומכל בנים שילדת אין מחזיק בידך – כלומר מכל בנים שילדת אין אחד מהם עומד בפרץ בגלותך, ואין מנהל לה מכל בנים ילדה ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה.
אין וגו׳ – כאשה שאין לה מנהל, והטעם אין מלך או שופט שיושיענו.
There is none to guide her. Israel is like a woman, that has none to guide her; Israel has no king nor judge, to be saved by him.
אין מנהל לה – שאין מנהל לה בהיותה חוגגת ונעה כשכור בשתיית כוס החמה שלא תפול כדרך שמחזיקיםא השכור.
א. במהדורת נוט: שמחדיקים.
אין מנהל לה – בעודה בגלות, לא היה כח ביד בני הגולה לנהל האחד חברו, ולהחזיק בידו ולסמכו מהרעה, כי כולם היו שוים בה.
מכל – בכאן לשון מן דבק עם הפועל, והטעם בנים שילדה שגדלה.
וזהו אין מנהל לה מכל בנים ילדה וגומר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

מנהל – ענין הנהגה כמו נהלת בעזך (שמות ט״ו:י״ג).
מחזיק – אוחז.
אין מנהל לה – עודה בגולה לא היה בה מנהיג מי מאנשיה.
ואין מחזיק – לא היה מי להחזיק בידה שלא תפול לארץ כי מכולם אפס הכח והממשלה.
אין מנהל לה – כמין מאמר מוסגר, כאלו הנביא הופך פניו לצד אחרים, ומספר להם מה שאירע לה, והכל משל על גלות ישראל מאדמתם, כי המשיל ירושלם לאשה שאבדו ממנה בניה.
אין מנהל לה – בציור הזה שמדמה אותה כשכורה משני הכוסות ששתתה, כוס החמה והתרעלה, תפס משל השכור הנופל בשכרותו שהדרך הוא שבנו הגדול מחזיקו שלא יפול, ובנו הקטן מנהלו לביתו, והיא בשכרותה אין לה מנהל שינהלה לביתה מכל בנים ילדה שהם בניה הקטנים,
ואין מחזיק בידה להקימה מנפילתה מכל בנים גדלה שהם הבנים הגדולים וזה בא יען כי.
בעודה בגלות1, אֵין – לא היה2 מְנַהֵל – מנהיג3 לָהּ מִכָּל הַבָּנִים אשר4 יָלָדָה5, וְאֵין – ולא היה6 מַחֲזִיק – מי שיחזיק7 בְּיָדָהּ שלא תיפול לארץ8 מִכָּל הַבָּנִים אשר גִּדֵּלָה9:
1. רד״ק, מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. תרגום יונתן.
5. כלומר מכל אנשיה (מצודת דוד).
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. כי מכולם אפס הכח והממשלה (מצודת דוד). דהיינו לא היה כח ביד בני הגולה לנהל האחד חברו, ולהחזיק בידו ולסומכו מהרעה, כי כולם היו שווים בה (רד״ק). ומלבי״ם מבאר כי בציור הזה מדמה אותה כשיכורה משני הכוסות ששתתה, כוס החמה והתרעלה, ותפס משל השיכור הנופל בשכרותו שהדרך הוא שבנו הגדול מחזיקו שלא יפול ובנו הקטן מנהלו לביתו, והיא בשכרותה ״אין לה מנהל״ שינהלה לביתה ״מכל בנים ילדה״ שהם בניה הקטנים, ״ואין מחזיק בידה״ להקימה מנפילתה ״מכל בנים גדלה״ שהם הבנים הגדולים.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יט) שְׁתַּ֤יִם הֵ֙נָּה֙ קֹרְאֹתַ֔יִךְ מִ֖י יָנ֣וּד לָ֑ךְ הַשֹּׁ֧ד וְהַשֶּׁ֛בֶר וְהָרָעָ֥ב וְהַחֶ֖רֶב מִ֥י אֲנַחֲמֵֽךְ׃
These two things have befallen you, who shall bemoan you? Desolation and destruction, and the famine and the sword; how shall I comfort you?
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
תַּרְתֵּין עָקָן אָתָאָה עֲלָךְ יְרוּשְׁלֵם לָא יְכֵילֵית לְמֵיקָם כַּד אַרְבַּע יֵיתוּן עֲלָךְ בִּיזָא וּתְבָרָא וְכַפְנָא וְחַרְבָּא לֵית דִי מְנַחֲמֵיךְ אֱלָהֵין אֲנָא.
ועלי כ׳לתין ממא ואפאך מן ינוד לך עלי אלנהב ואלכסר ואלג׳וע ואלסיף מן יעאזיך.
מי אנחמך – רוצה לומר ״ועל מי אנחמך״, כלומר ״על איזה מהדברים האלה אנחמך?⁠״ ואולי שיעורו ״מי ינחמך״ בשימוש גוף מדבר במקום נסתר.⁠1
1. לפי הפירוש הראשון משמעות ׳מי׳ כמו ׳מה׳. לפירוש השני השווה רס״ג על אתר.
שתים הנה קראתיך – צרות כפולות, שתים שתים.
מי אנחמך – מי אביא לך לנחמך, ולומר אף אומה פלונית לקתא דוגמתך.
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י פרמא 3260: ״לקתה״.
These two things have befallen you Twofold calamities, two by two.
[With] whom will I console you? Whom will I bring to you to console you and to say that also that certain nation suffered in the same manner as you?
שתים הנה קוראותייך – כפולות הנה קורותיך. שתים – דובליירש בלעז, והולך ומפרש היאך הם כפולות: השוד והשבר הרעב והחרב.
מי ינוד לך – יקונן, כמו לנוד לו ולנחמו (איוב ב׳:י״א).
השוד והשבר – השוד הוא החרב, כי השוד לעולם עם החרב, והשבר הוא הרעב כמו בשברי לכם מטה לחם (ויקרא כ״ו:כ״ו), וי״א זוגות באו הרעות.
מי אנחמך – חסר ב׳ במי אנחמך, כי האדם יתנחם כאשר יאמר לו מה שאירע לך כבר אירע כן לפלוני.
ינוד Shall be sorry. Comp. לנוד to mourn (Job 2:11). שתים וגוי
Two things, etc. Desolation and the sword are the same, for desolation accompanies the sword; destruction and famine are likewise the same;⁠1 comp. בשברי לכם מטה לחם. and when I have broken the staff of your bread (Lev. 26:26). Others explain שתים In pairs. The evils come unto thee in pairs.
במי═מי By whom. By whom shall I comfort thee ? Man is usually comforted by being told that some other man has met with the same accident.
1. The verse quoted by Ibn Ezra בשברי לכם מטה לחם seems to be in no connexion whatever with the preceding phrase כי השוד לעולם עם החרב; it proves only that שבד and דעב are connected together, but it contains nothing concerning the identity of שוד and חרב. The original Hebrew text probably contained also the words השבר הוא הרעב, to which the quotation which follows refers.
(יט-כ) ולכך נפלת ושכבה לארץ בראש כל חצות והכל רומסים ושוכבים עליה.
שתים הנה – זוגות זוגות.
השוד – שבאו עליך שודדים ושדדו ובזזו את שלך. ואם באת לקום ולהציל נפלת ונשברת ונשברו רגלייך מפני שכרון יין החימה. נמצא השבר מחזק את השוד.
והרעב – במצור. ואם באת לנוס מן העיר מפני הרעב הרי החרב מוכנת מבחוץ להרגך ועל כרחך יש לך למות ברעב או בחרב. נמצא פחד החרב מחזיק עליך הרעב. ולכך אומר מי אנחמך – במי אנחמך,
שמא בבנייך, הרי בנייך עלפו – ברעב.
כתוא מכמר – בתמהון לבב ובלהות. כל חמת יין ושתייה הוא ארס.
שתים הנה – הרעות הקורות אותך בהיותך בארצך קרוב לגלות, שתים רעות היו: השוד והשבר, והם: הרעב והחרב – כי השוד הוא החרב, והשבר הוא הרעב. אלה הרעות היו לך מלבד רעות הגלות שסבלת זה כמה שנים.
קראתיך – בנוע האל״ף.
מי אנחמך – איזה עם שלקה כמותך, שאוכל לנחמך בו.
שתים הנה – והוא זכר ארבע, ואמנם השתים הם השד והשבר, כי השוד הוא מיתה בידי שמים והשבר הוא מיתה בידי אדם, ולא היה אמרו והרעב והחרב רק באור לשמות הקודמים, כי הרעב הוא באור לשד והחרב הוא באור לשבר, כאלו כתב רוצה לומר הרעב והחרב.
מי אנחמך – מה אנחמך.
ואמנם אומרו שתים הנה קוראותיך מי ינוד לך השוד והשבר והרעב והחרב פשט הכתובים אומר אלי שלא אמר שתים הנה קוראתיך כי אם על שתי הגליות גלות בית ראשון וגלות בית שני, ועל שניהם אמר מי ינוד לך וזכר הרעות שקבלו בכל אחד מהגליות ההנה שהן ארבע, הראשון, הוא השוד רוצה לומר השלל והבזה ששללו אויביהם את כל אשר להם מלשון אם גנבים באו לך אם שודדי לילה (עבדיה א, ה). והשני השבר שהוא החרפה והבזיון נשים בציון ענו בתולות בערי יהודה בחורים טחון נשאו (איכה ה, יג) וגומר שעליהם אמר הנביא על שבר בת עמי השברתי קדרתי. והשלישית, הוא הרעב. והרביעית, הוא החרב, הרי לך שהם ארבע מיני הרעות אשר סבלו בכל אחד מהגליות.
[שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ וגו׳ הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב]1. הַשֹּׁד – ׳בנים משחיתים עזבו את ה׳⁠ ⁠׳ (לעיל א ד), [הַשֹּׁד - גזל וחמס]⁠2, וְהַשֶּׁבֶר – מחלוקות, וכנגדם הָרָעָב וְהַחֶרֶב3, מלחמה אלוהית ואנושית4:
1. בפסוק מונה ארבעה דברים ולא שניים, ולמה אמר ׳שתיים המה קוראותייך׳. וראה מש״כ בזה המפרשים.
2. נוסף בין השורות, וראה בהערה בסמוך.
3. כנגד ה׳שוד׳ - שעזבו את ה׳, ו׳השבר׳ - שיש מחלוקת ביניהם, סבלו משני עונשים, ׳הרעב והחרב׳. הרי ש׳שתיים המה קוראותיך׳, כי אירעו לה שני עונשים, ואילו ׳השוד והשבר׳ אינם אלא סיבות העונש.
4. לולא התיבות שנוספות בין השורות הדברים מובנים היטב: ׳שתים הנה קוראותיך׳ - ישנם שני מקרים רעים שכל אחד נגרם על ידי חטא אחר, שני החטאים הם ׳השוד׳, שהוא בין אדם למקום, שעזבו את ה׳, ו׳השבר׳ היא מחלוקת שהיא חטא בין אדם לחבירו. [אך יתכן שכוונתו לחטא המחלוקת בתורה, שנתבאר לעיל (כז א) שגורם לחילול ה׳, ואילו ׳השוד׳ הוא ׳גזל וחמס׳ שבהם הופכים להיות ׳בנים משחיתים׳, כלשון הכתוב בבראשית (ו יא) ׳וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס׳, ועל זה נגזר דינם, וכמו שכתוב שם (פסוק יב) וירא את הארץ והנה נשחתה׳, ופירש שם רבינו שנשחתה ׳מעצמה, כי בזולת עונש היתה בדרך השחתה וכו׳, ובגזל המקלקל המדינות׳]. וכנגד החטא למקום בא העונש מאת ה׳, שהוא הרעב, וכנגד החטא לאדם בא החרב שהוא עונש ע״י אדם.
קוראותיך – מלשון מקרה.
שתים – צרה כפולה קרה לך ומי הוא אשר ינודד בראש עליך לנחמך כי כולם קמו עליך.
והשוד והשבר – עכשיו יפרש מה הם השתים ואמר שהם השוד והשבר.
והרעב והחרב – הוא פי׳ על השוד והשבר כי השבר הוא הרעב וכן נאמר בשברי לכם מטה לחם (ויקרא כ״ו:כ״ו) והשוד הוא שדידת גייסות הבאים בחרב במלחמה.
מי אנחמך – תחסר הבי״ת והוא כמו במי אנחמך ר״ל את מי אביא לראיה ולדוגמא לומר שגם לו קרה כמקרך שיהיה לך לתנחומין כי כן דרך בני אדם להתנחם בזה וכאומר הנה באמת לא קרה למי כמקרך.
שתים הנה קראתיך – ואחר כך מזכיר ארבע. רד״ק ואחריו Grotius פירשו כי השוד והשבר הם הם הרעב והחרב, ורש״י ורוזנמילר וגיזניוס פירשו צרות כפולות שתים שתים, השוד והשבר על המדינה, והרעב והחרב על בני אדם. ולי נראה כי פתח בשתים, ואחר כך עשה עצמו כחוזר בו ואומר: מה אמרתי שתים, הלא צרותיך רבו למעלה.
מי ינוד לך – מי ימלאהו לבו לבא לנוד לך ולנחמך, כי מי יקוה להמציא לך נחמה.
מי אנחמך – רש״י ראב״ע ורד״ק פירשו מי אוכל להזכיר לך שסבל כמותך, כדי לנחמך בו, ורוזנמילר וגיזניוס פירשו איך אנחמך, כמו מי יקום יעקב (עמוס ז׳:ב׳), ונראה לי לפרש מי אקח לנחמך, כמו מאין אבקש מנחמים לך (נחום ג׳:ז׳) וזה מסכים יותר עם מי ינוד לך.
ינוד, ינחמך – הנודה מן הקורבי׳, והנחום מן הרחוקים, ואמר ואקוה לנוד ואין ולמנחמים ולא מצאתי, הנדים אינם במציאות כי אין קרובים, והמנחמים ישנם במציאות, כי כל אדם יכול לנחם, רק אנכי לא מצאתי מנחם לשברי הגדול.
ומי אנחמך – במי אנחמך, כמו ששת ימים, ירחצו מים ר״ל מנודד אין כי מתו קרוביך, אבל מנחם יש, כי גם אנכי אוכל להיות מנחה, אבל במי אנחמך, למי קרה כשברך.
שתים הנה קראתיך – המקרים אשר השיגוך היו כפולים, עד שלא נשאר מי שינוד לך, כי תחלה באו עליך השד והשבר בעת שבא עליך השודד מבחוץ לשדוד ממונך, בא עליך ג״כ השבר פנימה, עד שהיתה הצרה מבית ומחוץ, ואח״כ בא עליך הרעב והחרב – שאלה שניהם ג״כ באים מבית ומחוץ, כמ״ש (ירמיהו י״ד) אם יצאתי השדה והנה חללי חרב ואם באתי העיר והנה חללי רעב, עד שאין לו מקום לא בבית ולא בשדה, וא״כ במי אנחמך כי למי קרה שבר גדול כזה, ועל ידי השבר הגדול הזה
שְׁתַּיִם – כפולות1 הֵנָּה הצרות אשר2 קֹרְאֹתַיִךְ – קרו לך3, מִי הוא זה אשר4 יָנוּד – ינודד5 לָךְ בראש לנחמך, כי כולם קמו עלייך, ואלו הן הצרות6, הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר, וְהם7 הָרָעָב וְהַחֶרֶב8, מלבד רעות הגלות שסבלת זה כמה שנים9, בְּמִי אם כן10 אֲנַחֲמֵךְ?!11 איזה עם לקה כמותך, שאוכל לנחמך בו?!⁠12:
1. ר״י קרא.
2. רש״י.
3. כלומר צרה כפולה קרתה לך (מצודת דוד). רש״י מבאר צרות כפולות שתים שתים.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. רד״ק, מצודת דוד.
8. השבר הוא הרעב, והשוד הוא שדידת גייסות הבאים בחרב במלחמה (אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד). ר״א מבלגנצי מבאר זוגות זוגות, השוד והשבר שבאו עליך שודדים ושדדו ובזזו את שלך ואם באת לקום ולהציל נפלת ונשברו רגליך, הרעב במצור ואם באת לנוס מפני הרעב הרי החרב מוכנה מבחוץ להרגך ועל כרחך תמות ברעב או בחרב. ומלבי״ם מבאר המקרים שארעוך היו כפולים, תחילה באו עליך השוד והשבר, בעת שבא עליך השודד מבחוץ לשדוד ממונך בא עליך ג״כ השבר פנימה, עד שהיתה הצרה מבית ומחוץ, ואח״כ בא עליך הרעב והחרב, שאלה שניהם ג״כ באים מבית ומחוץ.
9. רד״ק.
10. מלבי״ם.
11. דהיינו את מי אביא לראיה ולדוגמא לומר שגם לו קרה כמקרה שלך שיהיה לך לתנחומין כי כן דרך בני אדם להתנחם בזה, וכאומר הנה באמת לא קרה למי כמקרך (מצודת דוד).
12. רד״ק.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כ) בָּנַ֜יִךְ עֻלְּפ֥וּ שָׁכְב֛וּ בְּרֹ֥אשׁ כׇּל⁠־חוּצ֖וֹת כְּת֣וֹא מִכְמָ֑ר הַֽמְלֵאִ֥יםא חֲמַת⁠־יְהֹוָ֖הי״י֖ גַּעֲרַ֥ת אֱלֹהָֽיִךְ׃
Your sons have fainted; they lie at the head of all the streets as an antelope in a net. They are full of the fury of Hashem, the rebuke of your God.
א. הַֽמְלֵאִ֥ים א=הַֽמֲלֵאִ֥ים (חטף)
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
בְּנַיִךְ יְהוֹן מִטָרְפִין רָמָן בְּרֵישׁ כָּל שׁוּקַיָא כְּמִזְרָקֵי מְצַדָן מְלַן חֵימְתָא מִן קֳדָם יְיָ מְזוֹפִיתָא מִן קֳדָם אֱלָהָיִךְ.
ובנוך קד תצורו ואנצ׳ג׳עו פי טרף כל סוק כאלת׳יתל פי אלשבכהֿ אלממלוון מן חמיהֿ אללה ומן זגרהֿ רבך.
בניך עלפו שכבו – מבוכה, וכיוצא בו.⁠1 והראשונים משתמשים בו לעניין אובדן חושים ולסחרחורת כאומרם: ״שמא יתעלפה״ (שבת ט ע״ב), כלומר ״על מנת שלא יתעלף״.⁠2
כתוא מכמר – יש שתרגם אותו3 ׳כאלת׳יתל׳ והוא חיה חזקה.
1. רס״ג על אתר מתרגם ׳תצ׳ורו׳ – התפתלו מכאב, וכך גם אלפסי ערך ׳עלף׳; ריב״ג באצול ערך ׳עלף׳: ״בהת ודהש״ – תמיהה ושיממון, ורד״ק – במשמע של עייפות וריסוק איברים.
2. דוגמא זאת מובאת אצל ריב״ג באצול שם.
3. כך רס״ג על אתר, והשווה ריב״ג באצול ערך ׳תאה׳. ׳ת׳יתל׳ בערבית הוא שם לזמר או ליעל.
עלפו – לשון עיפות, כמו: תתעלפנה הבתולות בצמא (עמוס ח׳:י״ג), פשמיר בלעז.
כתא מכמר – הפקר כתאו זה שנפל למכמר. תא – כמו: תאו וזמר (דברים י״ד:ה׳).
fainted Heb. עֻלְּפוּ. An expression of faintness. Comp. "The...virgins shall faint (תִּתְעַלַּפְנָה) from thirst" (Amos 8:13). Pasmer in Old French, (pamer in Modern French).
like a wild ox in a net Abandoned like this wild ox that falls into a net. Comp. "And the wild ox (וּתְאוֹ) and the giraffe" (Devarim 14:5).
ומה דרכו של שיכור, כיון שאין מנהל לו ואין מחזיק בידו הולך ונופל ושוכב בראש כל חוצות כתוא מכמר – כתוא שנפל במכמורת ואין יכול לעמוד מפני כבידו,⁠א אף בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר.
כתוא מכמר – כמו: תאו וזמרב (דברים י״ד:ה׳).
א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״כבודו״, ואולי צ״ל: ״כובדו״.
ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״כתוא מכמר כמו תאו וזמר״.
בניך עולפו – כמו ויתעלף (יונה ד׳:ח׳).
שכבו – מתי רעב וחרב.
כתוא – כמו עוף, ואין רע לו, (והטעם כתוא מכמר) והנה הוא סמוך אל מכמר, כמו יפלו במכמוריו (תהלים קמ״א:י׳).
גערת – הוא חמתו.
עולפו Have fainted. Comp. ויתעלף and he fainted (Jon. 4:8).
They lie. They are killed by famine and sword.
תוא A bird.⁠1 It is hap. leg. כתוא מכמר As the bird of the net, that is, the bird caught in a net. מכמר Net. Comp. מכמוריו their own nets (Ps. 141:10).
The rebuke of thy God. This is the explanation of the preceding, the fury of the Lord.
1. A. V., A wild bull.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

בניך עלפו שכבו – מענין: על ראש יונה ויתעלף (יונה ד׳:ח׳) – ענין עיפות ורסוק האברים, עד שלא יוכל לעמוד על עצמו, כמו שאמר בקינות ירמיה: שכבו לארץ חוצות נער וזקן (איכה ב׳:כ״א).
כתוא מכמר – כתוא שהוא שוכב במכמר שלכדו אותו בו. ותוא – היא החיה הנזכרת בתורה: ותאו וזמר (דברים י״ד:ה׳), בהפוך האותיות, כמו: כבש וכשב, והוא שור הבר. ומכמר – הוא רשת, וכן: יפלו במכמוריו רשעים (תהלים קמ״א:י׳), וכן: ופורשי מכמורת (ישעיהו י״ט:ח׳).
כתוא מכמר – זה דמיון ידוע אצלם לזה הבעל חי הנקרא תוא שנהוג לעמוד במכמר ושם ימות.
המלאים – שב אל בניך.
ועוד זכר רעה חמישית באומרו בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר רוצה לומר שאותם המתים מהרעב או החרב לא ניתנו לקבורה אבל היו מושלכים בחוצות, שהמתים ברעב עולפו ומתו מאיליהם והמתים מחרב שכבו בראש כל חוצות כאלו לא יכלו לברוח שנלכדו ברשת ובמצודה, כי תוא הוא שם החיה שנקראת בתורה תאו ותאו וזמר (דברים יד, ה) ומכמר הוא הרשת, ואפשר לפרש בניך עולפו שכבי בראש כל חוצות על השבויים שנלכדו והלכו בשבי הגלות כאלו נפלו ברשת אויביהם ומכמרם, ועל הרעות ההם בכללותם אמר המלאים חמת ה׳ גערת אלהיך.
חֲמַת ה׳. ברעב: גַּעֲרַת [אֱלֹהָיִךְ]. בחליים1:
1. פסוק זה מדבר על בניך ש׳עולפו׳ – שהתעלפו, ואם כן הכוונה לנפגעי הרעב ולא להרוגי החרב, ובפסוק הקודם התבאר שהחרב הוא בידי אדם והרעב בידי ה׳, וכאן הזכיר שני עונשים בידי ה׳, ׳חמת ה׳⁠ ⁠׳ ו׳גערת אלהיך׳, לכן מפרש שהרעב הבא ביד ה׳ גורם למכה נוספת, שהיא המגיפה והמחלות.
עלפו – ענין חלשות הלב והעדר ההרגשה כמו תתעלפנה הבתולות (עמוס ח׳:י״ג).
כתוא – הוא שור הבר והוא בהפוך מן ותאו וזמר (דברים י״ד:ה׳) וכמו כבש כשב.
מכמר – רשת הלוכד כמו ופורשי מכמורת (ישעיהו י״ט:ח׳).
חמת – מלשון תמה וכעס.
גערת – ענין צעקת נזיפה.
בניך עלפו – מחסרון לחם ומים.
שכבו וגו׳ – מתי רעב וחרב שכבו בחוצות ואין קובר להם.
כתוא מכמר – ר״ל נשאר שוכב במקום שהומת כשור הבר הנלכד ברשת שהוא שם במקום שנלכד וא״א לו לזוז ממקומו.
בניך עלפו שכבו בראש כל חוצות – כדרך השכורים שאינם יכולים לעמוד על רגליהם ושוכבים על אֵם הדרך, ואחר כך פירש שאינם מלאים יין אלא חמת ה׳, וכמו שאמר למעלה את כוס חמתו, ועוד חוזר ומפרש ושכורת ולא מיין {ישעיהו נ״א:כ״א}.
וראב״ע רוזנמילר וגיזניוס לא הבינו כי זה משל, ופירשוהו על הרעב, וגיזניוס דמהו למה שאמור בקינות העטופים ברעב בראש כל חוצות {איכה ב׳:י״ט}. אמנם שם לא נאמר שכבו.
בראש כל חוצות – בתחלת הרחוב, שאם היו מגיעים לאמצע הרחוב, היו מוצאים בני אדם שהיו עוזרים אותם, אבל הם יוצאים מביתם ללכת אל הרחוב, ואין בהם כח להגיע לאמצע הרחוב והם נופלים בראש כל חוצות.
כתוא מכמר – כתוא שנלכד ברשת, והתוא לדעת רבים שור הבר, ולדעת Bochart מין ממיני הגאזילה, ואולי דרך התוא כשנלכד שהוא מתיגע לצאת מן הרשת, וכאשר תם לריק כחו ייעף וישכב כשכור.
חמת ה׳ גערת אלהיך – החכמה בלב (יג) והגערה בפועל, שהוא העונש, ולכן אמר בגערת אלהיך, שמורה ההשגחה המיוחדת כי בה יתגלה העונש,
ותוא מכמר – שור הנופל במכמר ורשת.
בניך עלפו – שתחת שבניך הגדולים והקטנים יקימו אותך מן השכרות וינהלו אותך, הם עצמם שתו שני הכוסות האלה עצמם ששתית ונשתכרו כמוך, עד שעלפו ושכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר – שהגם ששכבו בחוץ נדמו כתוא השוכב במכמר ורשת, כן לא יכלו לזוז ממקומם וממה נשתכרו? אומר כי הם מלאים חמת ה׳ שהוא כוס החמה, וגם גערת אלהיך שהוא כוס התרעלה והעונש, משני כוסות האלה נשתכרו גם הם.
בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ – התעלפו1 מחיסרון לחם ומים2, שָׁכְבוּ מתי רעב וחרב3 בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת ואין קובר להם, וכך נשארו שוכבים במקום שהומתו4 כְּתוֹא – כמו שור הבר הנלכד בתוך5 מִכְמָר – רשת6, כי הם7 הַמְלֵאִים חֲמַת יְהוָה8 וְגַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ9:
1. לעזי רש״י, רד״ק. ענין חלשות הלב והעדר ההרגשה (מצודת ציון). ורש״י מבאר לשון עייפות.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת ציון. ורד״ק מבאר שתוא היא החיה הנזכרת בתורה (דברים יד, ה) ״וּתְאוֹ וָזָמֶר״.
6. שהוא שם במקום שנלכד ואי אפשר לו לזוז ממקומו (מצודת דוד).
7. מלבי״ם.
8. שהוא כוס החֵמה, ומצייר שתחת שבניך הגדולים והקטנים יקימו אותך מן השכרות וינהלו אותך, הם עצמם שתו את שני הכוסות האלה של החֵמה והתרעלה ונשתכרו כמוך (מלבי״ם).
9. שהוא כוס התרעלה והעונש (מלבי״ם).
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כא) לָכֵ֛ן שִׁמְעִי⁠־נָ֥א זֹ֖את עֲנִיָּ֑ה וּשְׁכֻרַ֖ת וְלֹ֥א מִיָּֽיִן׃
Therefore hear now this, you afflicted and drunken, but not with wine.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
בְּכֵן שִׁמְעִי כְעַן דָא מְטַלְטַלְתָּא דְרַוְיָא מִן עָקָא וְלָא מִן חֲמָר.
לכן שמעי נא זאת עניה ושכורת ולא מיין – א״ר ששת בשם ראב״ע יכולני לפטור את כל העולם כלו מיום הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשו שנאמר לכן שמעי נא זאת עניה וגו׳, מיתיבי שכור מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו מלקות מלקין אותו, כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה, מאי יכולני לפטור דקאמר נמי מדין תפלה, א״ר חנינא לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע פטור מכולם. א״ר זריקא ור׳ יוחנן בשם ר׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי המיצר אסור להתפלל מה טעם שנאמר לכן שמעי נא זאת עניה וגו׳.
לד׳לך אסמעי הד׳א יא צ׳עיפהֿ יא סכרי לא מן כ׳מר
ושכורת ולא מיין – התחלפה בו ה״א בתי״ו.⁠1
1. כלומר, התי״ו אינה ציון לסמיכות. השווה רס״ג על אתר, ריב״ג באללמע עמ׳ 81, 94, 223, 363, 380 (רקמה עמ׳ צח, קיב, רמא, רמט, שעז, ושצד). ת״י, ראב״ע ורד״ק על אתר מבינים מלה זאת כנסמך ומשלימים את החסר.
ושכורת ולא מיין – שכורת דבר אחר שלא מיין.
and who is drunk but not from wine Drunk from something else other than wine.
ושכורת ולא מיין – שכורת מדבר אחר ולא מיין, ששכורת מקובעת כוס התרעלה ולא מיין. ודע שכל מקום שתמצא תי״ו בסוף התיבה, כמו עגלת בקר (דברים כ״א:ג׳), אשת עמרם (במדבר כ״ו:נ״ט), אשת המת (דברים כ״ה:ה׳), דבוק הוא לתיבה שלאחריו. אף כאן שכורת דבוק הוא למילה, וכה פתרונו: ושכורת כוס התרעלה הנזכר למעלה, ולא מיין.
שכורת ולא מיין – אִיבְרְא דְאַלְפְורְא קוֹשְא קְדְּבִין בלעז.
לכן שמעי – זאת הנבואה הכתוב׳ אחרי הפסוק.
ושכורת – סמוך, ותחסר מלת חמת או אף או רעות.
Hear now, the prophecy which follows in the next verses.
ושכורת And drunken with. Supply חמה anger, אף wrath, or רעות evils.⁠1
1. The supplement is deemed necessary by Ibn Ezra because שְׁכוּרַת is the form generally used for the construct state. See c. xv. Note 2, and c. xxi. Note 22.
ענייה – מוכנעת ומיוסרת.
לכן, ושכורת ולא מיין – פירוש: ושכורת הצרות, ולא מיין.
ושכרת – כמו ושכורה.
וכיון שכבר נשלמו הרעות כולן לכן שמעי נא זאת עניה ושכורת ולא מיין ר״ל שכורת הצרות ששתית כוס תרעלתם.
[לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה] וּשְׁכֻרַת. מבלי דעת1:
1. שאין לה דעת כשיכור. וראה מש״כ רבינו לעיל (כט ט): ׳ששָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן, אבל שָׁכְרוּ בעסקי חיי שעה׳, וביארנו שם כוונתו ש׳שכרו׳ כאילו שתו יין, אך לא מהיין, שלא היו טרודים להשיג מותרות, אלא להשיג כדי חייהם מחמת אונס עול גלות. וראה בעירובין (סה.): ׳יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו, שנאמר לכן שמעי נא זאת עניה ושכרת ולא מיין׳.
לכן – הואיל וקבלת גמול עונך שמעי עתה זאת וכו׳.
ושכורת – מבולבלת כשכור לא משתיית יין כ״א מצרה ויגון.
לכן – אחר שאין מושיעך מבניך,
שמעי נא זאת עניה (על ידי כוס החמה) ושכרת מצרות ולא מיין רק על ידי כוס התרעלה, ר״ל שנשתכרת מעוני וצרות.
לָכֵן הואיל וקיבלת גמול עוונך1, ומאחר שאין מושיעך מבניך2, שִׁמְעִי נָא – עתה3 נבואה4 זֹאת5, עֲנִיָּה – מוכנעת ומיוסרת6 וּשְׁכֻרַת – ומבולבלת כשיכור7 מכוס התרעלה8וְלֹא מִיָּיִן9:
1. מצודת דוד.
2. מלבי״ם.
3. מצודת דוד.
4. אבן עזרא.
5. האמורה אחרי פסוק זה (אבן עזרא).
6. ר״א מבלגנצי.
7. מצודת דוד.
8. ר״י קרא.
9. כי אם מצרה ויגון (מצודת דוד).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כב) כֹּה⁠־אָמַ֞ר אֲדֹנַ֣יִךְ יְהֹוָ֗הי״י֗ וֵאלֹהַ֙יִךְ֙ יָרִ֣יב עַמּ֔וֹ הִנֵּ֥ה לָקַ֛חְתִּי מִיָּדֵ֖ךְ אֶת⁠־כּ֣וֹס הַתַּרְעֵלָ֑ה אֶת⁠־קֻבַּ֙עַת֙ כּ֣וֹס חֲמָתִ֔י לֹא⁠־תוֹסִ֥יפִי לִשְׁתּוֹתָ֖הּ עֽוֹד׃
Thus says your Master, Hashem, and your God that pleads the cause of His people, "Behold, I have taken out of your hand the cup of staggering; the beaker, even the cup of My fury. You shall not drink it again.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזרארד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
כִּדְנַן אֲמַר רִבּוֹנִיךְ יְיָ וֵאלָהָיִךְ דַעֲתִיד לְמֶעְבַּד פּוּרְעֲנוּת דִין עַמֵהּ הָא קַבֵּלִית מִן יְדִיךְ יַת כָּסָא דִלְוָטָא יַת פַּיְלֵי כָסָא דְחֵימְתִי לָא תוֹסִיפִין לְמִשְׁתָּהּ עוֹד.
כ׳דא קאל אללה סידך ורבך יכ׳צם לקומה האנא אכ׳ד׳ מן ידך אלכאס אלמסדר ד׳אך ת׳פל כאס חמיתי פלא תעודין אן תשרביהא אבדא
יריב עמו – ידין דין עמו.
Who shall judge His people Who shall judge the case of His people.
הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה – פתרונו כמו כוסא השכר, כמו: והברושיםב הורעלו (נחום ב׳:ד׳) וכן: שתה גם אתה והערל (חבקוק ב׳:ט״ז), שפתרונו: והשכר.
א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״ביום״.
ב. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״הברושים״.
יריב עמו – והטעם יקח ריב עמו, כמו ריב אלמנה (ישעיהו א׳:כ״ג).
יריב עמו He will plead the cause of His people.⁠1 Comp. אלמנה ריב the cause of the widow (1:23)
1. A. V., That pleadeth the cause of His people.
כה אמר אדניך – הוא יהיה אדוניך, ולא מלכי האומות, והוא אלהיך שיקח משפטך מן הגוים.
יריב עמו – יקח ריב עמו ומשפטם מן הגוים, וכן: ריבו אלמנה (ישעיהו א׳:י״ז).
כה אמר אדוניך ה׳ ואלהיך יריב עמו ר״ל שבזמן הגלות בעלוך אדונים קשים, אמנם בזמן הגאולה הוא יתברך יהיה אדוניך להצילך ולריב ריבך והוא יהיה אלהיך שתאמיני בו בשלמות, והשמועה שאומר עליך הוא שלקח מידך את כוס התרעלה ולא תוסיפי לשתותה עוד.
[כֹּה אָמַר] אֲדֹנַיִךְ. ולא המערכת, וֵאלֹהַיִךְ ולא שרי מעלה1, יָרִיב עַמּוֹ, לא בזכותך, רק אראה את הלחץ2:
1. ׳יאמר אדון על מנהיג עניינים הנפסדים׳ (לשון רבינו בשמות כג יט), ׳וראוי לידע, כי כל ׳אדון׳ שבתורה - ר״ל מנהיג טבעי, וכן כשנוקב שם ה׳ אצל הדברים הטבעיים, כמו בעניין הביכורים, אמר ׳אדון׳, כאמרו (ראה שמות לד כג) ׳את פני האדון ה׳ צבאות׳, וכן אמר (דברים י יז) ׳הוא אלהי האלהים׳ - ר״ל נבדל הנבדלים, ׳ואדוני האדונים׳ - ר״ל מנהיג מנהיגים הטבעיים׳ (שיעורים לתהלים ח א-ב). ובשמות (לד כג) כתב רבינו: ׳את פני האדון - המסדר ענייניך בדברים הטבעיים, כענין וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ (בראשית מד ח) וכו׳, ולזה נקרא האל יתברך (דברים י יז) אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים - מסדר ענייני המסדרים הבלתי טבעיים, והם הנבדלים מחומר, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים - מסדר ענייני המסדרים הטבעיים, והם הגרמים השמימיים, אמר אם כן יראה כל זכורך, להודות על הטוב הנמשך ממנו אליך בדברים הטבעיים באשר הוא אדון ישראל, והנמשך ממנו לחיי עולם באשר הוא אלהי ישראל׳.
2. ע״פ לשה״כ בשמות (ג ט) ׳וגם ראיתי את הלחץ׳, כ״כ רבינו בשמות (ב כג): ׳ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה - לא בשביל תשובתם ותפילתם, אבל כמקנא על אכזריות המעבידים, כאמרו וגם ראיתי את הלחץ׳. [ובשמות (לד ו) פרש רבינו תואר ׳רחום׳ שהוא משלוש עשה מידות של רחמים ׳רחום על החייבים להקל ענשם בקראם אליו וכו׳ ורואה בעוני נדכאים, כענין וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ׳]. ואולי מפרש ׳יריב עמו׳ – שיתווכח עם עמו ויוכיח אותם, שאין הגאולה באה בזכותם.
ואלהיך יריב עמו – אשר יריב ריב עמו לקחת נקמתם מיד המריעים להם.
הנה לקחתי מידך וגו׳ – רצה לומר עוד לא יהיו הצרות פקודות אצלך.
את קובעת – השמרים הקבועים בתחתית הכוס והוא כפל ענין במ״ש.
יריב עמו – שהוא רב את ריב עמו.
הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה – למעלה אמר שתית מצית, אך אין הכוונה שהריקה את הכוס, אלא הריקה את הגביע. ועתה אומר אקח מידך את הכוס, ולא תמלאי עוד גביעך. וזהו שאמר את קבעת כוס חמתי לא תוסיפי לשתותה עוד, והקבעת הוא מין גביע כמו שפרשתי {ישעיהו נ״א:י״ז}.
כה אמר אדניך ה׳ – ומצד זה יושיע לך,
ואלהיך יריב עמו שמצד זה ישלם גמול למוגיך (מצד שהוא אדוניך ה׳ אומר לך כי) הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה – ר״ל הכוס הפורענות שאמר למעלה את קובעת כוס התרעלה שתית מצית, שאת הכוס הזה שתתה כולו עם שמריו, ולא נשאר תוך הכוס מאומה, רק שאת עודך מחזקת בידך את הכוס הריקן שהוא הכלי המחזיק העונש, שהוא הגלות, כי העונש שבתוך הכלי שהם היסורים כבר קבלת עד קצהו אקח את הכלי הזאת הריקנית מידך, כי תצא מן הגולה וגם אל תירא מן הכוס השני שהוא כוס החמה שהוא לא התרוקן עדיין, ועוד נמצא המשקה המרה בתוכו, כי את חמתי לא כליתי בך, ופן אתן לך לשתות יתר הכוס, כי אני מבטיחך כי את קבעת כוס החמה הקובעת שנשאר בתחתית הכוס לא תוסיפי לשתותה עוד ומי ישתה הקובעת הזאת הנשארת בכוס?
כֹּה – כך1 אָמַר אֲדֹנַיִךְ יְהוָה וֵאלֹהַיִךְ אשר2 יָרִיב ריב3 עַמּוֹ לקחת נקמתם מיד המריעים להם4, הִנֵּה לא יהיו עוד הצרות פוקדות אותך כי5 לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה6, אֶת קֻבַּעַת – השמרים הקבועים בתחתית7 כּוֹס חֲמָתִי לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד8:
1. תרגום יונתן.
2. מצודת דוד.
3. אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד. רש״י מבאר ידין דין. ורצונו לומר שבזמן הגלות בעלוך אדונים קשים, אמנם בזמן הגאולה הוא יתברך יהיה אדוניך להצילך ולריב ריבך והוא יהיה אלהיך שתאמיני בו בשלמות, והשמועה שאומר עליך הוא שלקח מידך את כוס התרעלה ולא תוסיפי לשתותה עוד (אברבנאל).
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. ראה ביאור בפס׳ י״ז.
7. מצודת דוד.
8. והוא כפל העניין במילים שונות (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר את כוס הפורענות שאמר למעלה את קובעת כוס התרעלה שתית מצית, שאותו שתתה כולו עם שמריו ולא נשאר בתוך הכוס מאומה, אבל את עודך מחזיקה בידך את הכוס הריקה שהוא הכלי המחזיק העונש, שהוא הגלות, כי העונש שבתוך הכלי שהם היסורים כבר קבלת עד קצהו, את הכלי הזה הריק אקח מידך, כי תצאי מן הגולה, וגם אל תיראי מהכוס השניה שהיא כוס החמה שעדיין לא התרוקנה והמשקה המר בתוכו, כי אני מבטיחך שאת הקובעת שנשארה בתחתית הכוס לא תוסיפי לשתותה עוד.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזרארד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כג) וְשַׂמְתִּ֙יהָ֙ בְּיַד⁠־מוֹגַ֔יִךְ אֲשֶׁר⁠־אָמְר֥וּ לְנַפְשֵׁ֖ךְ שְׁחִ֣י וְנַעֲבֹ֑רָה וַתָּשִׂ֤ימִי כָאָ֙רֶץ֙ גֵּוֵ֔ךְ וְכַח֖וּץ לַעֹבְרִֽים׃
And I will put it into the hand of those that afflict you; that have said to your soul, 'Bow down, that we may pass over'. And you have laid your back as the ground and as the street, to those that pass over.⁠"
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וְאֶמְסְרִינָהּ בְּיַד דַהֲווֹ מוֹנָן לִיךְ דַהֲווֹ אָמְרִין לְנַפְשֵׁיךְ אַמְאִיכִי וְנֶעְדֵי וְאַמְאֵיכְתְּ כְּאַרְעָא יְקָרִיךְ וַהֲוֵית כְּשׁוּק לְעָדָן.
ושמתיה ביד מוגיך – אלין דמניין ביך אפילו כן לטבתיך, מקשקשין לך מחוביך, כמד״א ברביבים תמוגגנה צמחה תברך.
אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה – מה היו עושים בהם היו מרביצים אותם בפלטיות ומעבירין רדיא עלייהו. ר׳ עזריה בשם ר׳ אחא הא סימן טוב מה פלטיא זו מכלה את העוברים ואת השבים והיא קיימת כך בניך מכלים עונותיהם והם קיימים לעולם דכתיב ושמתי את זרעך כעפר הארץ מה עפר הארץ מסוף העולם ועד סופו כך בניך מסוף העולם ועד סופו, מה עפר הארץ אינו מתברך אלא במים כך בניך אינם מתברכים אלא בזכות התורה שנמשלה למים, מה עפר מכלה כלי מתכות והיא קיימת לעולם כך בניך עובדי אלילים בטלים והם קיימים לעולם, מה עפר הארץ עשוי דיש כך בניך עשויים דיש למלכיות.
ואצירהא פי יד מחסריך אלד׳ין קאלו לנפסך אנכ׳פצ׳י חתי נג׳וז פצירת ט׳הרך כאלארץ׳ וכאלסוק ללמארהֿ.
ושמתיה ביד מוגיך – בינוני פועל מ׳הוגה׳1 (איכה א׳:ה׳) ומשמעו המקורי מעניין ׳יגוז׳, כלומר אלה שמביאים עליך כאב ועצבות.⁠2
שחי ונעבורה – אפשר שהוא ציווי מן השורש ׳ישח׳ על משקל ׳צאי׳ מן השורש ׳יצא׳; ושם העצם הוא ״וישחך מקרבך״ (מיכה ו׳:ד׳) על משקל ״וישעך תתן לנו״ (תהלים פ״ה:ח׳); ואפשר שהוא מן השורש ׳שחה׳ כמו ׳ראי׳ מן השורש ׳ראה׳, ויהיה ׳וישחך׳ (מיכה ו׳:י״ד) – פועל בעתיד מן הבניין הכבד, כלומר ׳השחה׳, כמו ׳ויפרך וירבך׳ (בראשית כ״ח:ג׳), כי הסגול והפתח הן תנועה אחת; אבל היותו שם עצם מתקבל יותר לפי העניין.⁠3
1. היינו ׳יגה׳ בבניין הפעיל. השווה ריב״ג באצול ערך ׳יגה׳ וכן ראב״ע ורד״ק על אתר. ריב״ג שם אומר שבספר תקריב ותסהיל הזכיר כי המלה משורש ׳מוג׳.
2. השווה רס״ג על אתר, ריב״ג באצול ערך ׳יגה׳, ראב״ע ורד״ק על אתר.
3. דברים אלה מקורם אצל ריב״ג במחברות ערך ׳ישח׳; גם הוא מעדיף לנתח ׳וישחך׳ – שם עצם עם כינוי, ואבן בלעם עצמו, בפירושו למיכה ו יד, מביא את שתי הדעות האלה ואינו מעדיף אחת על רעותה. השווה ראב״ע ורד״ק למיכה.
מוגייך – מניעייך ומטלטלייך, כמו והנה ההמון נמוג (שמואל א י״ד:ט״ז), קרוֺשְלֵיר בלעז.
שחי ונעבורה – על גבך.
those who cause you to wander Heb. מוֹגַיִךְ. Those who cause you to wander and those who cause you to move. Comp. "And the multitude was wandering (נָמוֹג)" (I Sam. 14:16), krosler in Old French.
Bend down and let us cross on your back.
ושמתיה ביד מוגייך – כמו: למען למוג לב (יחזקאל כ״א:כ׳), וכן נמוגו כל יושבי כנעןא (שמות ט״ו:ט״ו).
ומדרש רבותינו (בראשית רבה ס״ט:ה׳): ושמתיה ביד מוגיך – זהו שאמר הכתוב: והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כ״ח:י״ד) – מה עפר הארץב עשוי דייש לכל,⁠ג כך בניך עשויין דייש למלכיות. הדא הוא דכתיב: ושמתיה ביד מוגיך אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה. מהו ביד מוגיך – אילין דממגינן מחתך, אפילו כן לטיבותך דמקשקשין ליך מן חובייך, כמה דתימא: ברביבים תמוגגנה צמחה תברך (תהלים ס״ה:י״א).
אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה – מה היו עושין להם, היו מרביציםד אותם בפלטיריות ומעבירים דריםה עליהם. ר׳ עזריה בשם ר׳ אחא (בראשית רבה מ״א:ט׳): הא סימן טב מה פלטריאו זו מכלה את העוברים והשבים והיא קיימת לעולם, כך ישראל מכלין את האומות והן קיימין לעולם. הדא הוא דכתיב: כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמהז וגו׳ (ירמיהו מ״ו:כ״ח).
א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״תבל״.
ב. כן בבראשית רבה ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 הושמט ע״י הדומות: ״מה עפר הארץ״.
ג. כן בבראשית רבה. בכ״י מינכן 5: ״לבריות״. בכ״י לוצקי 778: ״כל״.
ד. כן בבראשית רבה ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״מעבירים״.
ה. כך בכ״י לוצקי. בבראשית רבה יש מחלוקת בין עדי הנוסח.
ו. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״פלטיא״.
ז. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״אשר הדחתיך שמה״.
ושמתיה ביד מוגיך – מגזרת יגון, והוא מבנין הכבד כמו אשר הוגה (איכה א׳:י״ב).
שחי – והשפילי, ונעבור עליך.
וכחוץ – הטעם כפול.
מוגיך That afflict thee. Comp. יגון trouble. It is Hiphil of יגה. Comp. הוגה He hath afflicted (Lam. 1:12).
Bow down, that is, make thyself low, that we may go over thee.
And as the street, etc. Repetition of the same idea.
מוגיך – הממיגים וממסים לבך בפחד כנגד אויביך ולא תפחדי מהם עוד.
ושמתיה ביד מוגיך – שרשו: יגה, מן: כי י״י הוגה (איכה א׳:ה׳).
לנפשך – אמר: נפשך, ואמר: גוך, כי הנפש מעונה בעינוי הגוף.
וכחוץ – פירוש: כמו השוק, שהכל עוברים עליו, וכל זה סבלת לאהבתי, לפיכך, אמר: ותשימי (ישעיהו נ״א:כ״ג).
מוגיך – מטעם אשר הוגה (איכה א׳:י״ב).
ושמתיה ביד מוגיך ר״ל שאותם הצרות שסבלת עד פה בגלות לא תוסיפי לסבלם עוד, כי לא תשתי עוד מאותו כוס התרעלה, ומוגיך רוצה לומר מעציביך כי הוא מלשון יגון והם האומות אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה ונרמסך כטיט חוצות, ותשימי כארץ גוך רוצה לומר שעשית עצמך בגלות כארץ שהוא רשות הרבים שהכל דורסים בו, כי הם ישתו אותו כוס התרעלה שיעברו עליהם הצרות והרעות והשוד והשבר והרעב והחרב שעברו עליך ובניהם ישכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר כמו שהיו בניך.
וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ. עזרו לרעה1 -
[וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ]⁠2:
1. ע״פ לשה״כ בזכריה (א טו) ׳וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה׳, וכ״כ בשמות (ג ט): ׳וגם ראיתי את הלחץ - ומצד רוב הלחץ ראוי לענוש את הלוחצים, כענין וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה׳. ולעיל (לד ב) כתב: ׳כִּי קֶצֶף לַה׳ עַל כָּל הַגּוֹיִם, שהרעו בגלות ׳אשר קצפתי ועזרו לרעה׳⁠ ⁠׳. וזו כוונתו כאן שהם עשו יותר מן המוטל עליהם, וראה מש״כ רבינו בחבקוק (א יג) ובמצויין שם.
2. בבראשית (כח יד) כתב רבינו: ׳והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת – אחר שיהיה זרעך כעפר הארץ כענין ותשיתי כארץ גיוך וכחוץ לעוברים, וזה שיהיו בתכלית השפלות, אז תפרוץ בארץ אשר אתה שוכב עליה בכל צד, ׳ימה וקדמה וצפונה ונגבה׳, כי אמנם תשועת האל העתידה תהיה אחר רב שפלות ישראל׳. וכן כתב בויקרא (כו יג): ׳[ואוליך אתכם] קוממיות - על היפך אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ׳. ובתהלים (קיג ז-ח) כתב: ׳מקימי מעפר דל - ישראל שהיו בגלות נחשבים כעפר הארץ, כאמרו ותשימי כארץ גוך׳. ושם (קג יג-יד): ׳זכור כי עפר אנחנו - בגלות, כאמרו ותשימי כארץ גוך וגו׳.
ביד מוגיך – י״ת ביד דהוו מונן ליך נראה שהיה קורא מוניך בנו״ן שרשו ינה הגהת שרשים שרש יגה.
מוגיך – מלשון המגה והמסה.
שהי – ענין כפיפה והשפלה כמו וישח אדם (ישעיהו ב׳:ט׳).
גוך – גופך כמו גוי נתתי למכים (ישעיהו נ׳:ו׳).
וכחוץ – הוא השוק מקום הלוך בני אדם וכן מחוץ האופים (ירמיהו ל״ז:כ״א).
ושמתיה ביד מוגיך – את הכוס התרעלה ההיא אשים ביד הכשדים הממסים אותך במכאוב וצרות הם ישתו הכוס ההוא רצה לומר הם יקבלו הפורעניות.
שחי ונעבורה – כפוף עצמך להשתטח בארץ ונעבור עליך.
ותשימי – עשית גופך כארץ להיות מדרס להם כי סבלת עולם.
וכחוץ לעוברים – ושמת גופך כחוצות העיר להיות מדרך הרגל לעוברים ושבים והוא כפל ענין במ״ש.
ביד מוגיך – נראה שהנכון מוניך כמו למעלה (מ״ט:כ״ו) וכן נראה מתרגום יונתן ומתרגום יוני המיוחס לשבעים זקנים, והנה לשון הוגה והונה נבדלים בזה, כי ״המוֺנֶה״ עושה להנאת עצמו (ולא תונו איש את עמיתו {ויקרא כ״ה:י״ז}), ו״המוֺגֶה״ אפשר שיעשהו במשפט (כי ה׳ הוגה על רוב פשעיה {איכה א׳:ה׳}), וכאן הוא אומר אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה, הרי שהיו מציקים לישראל להנאת עצמם, ונכון יותר לקרוא להם מונים, וכן דעת Lowth וכן מצאתי אחרי כן בדפוס בריש״א.
שחי ונעברה – מליצה היא לומר שהשפילוך לפניהם עד עפר, באופן ששמתְ להם גוך כארץ וכחוץ שהוא מוכן לעוברים, ומליצה קרובה לזו על גבי חרשו חורשים (תהלים קכ״ט:ג׳).
נפשך, גוך – בהגבלתם תורה הנפש על נפש הפנימית נגד הגו החיצוני, וכן למעלה (מט ז׳) לבזה נפש למתעב גוי.
ושמתיה ביד מוגיך – הם העכו״ם אשר הוגו וצערו ומגגו אותך (וזה מגביל נגד ואלהיך יריב עמו), ובמה תזכה שאקח קובעת של כוס החמה מידך ואתנהו אל ידם אומר כי זה יען אשר הם אמרו לנפשך שחי ונעברה ותשימי כארץ גוך כי העכו״ם בארץ הודו רצו לתת לישראל חיריות בגופם בתנאי שישעבדו את נפשם ונשמתם לעכו״ם, וז״ש שהם אמרו לנפשך ונשמתך שחי ונעבורה עליך, אבל את בחרת יותר בעינוי הגוף מן עינוי הנפש,
ותשימי כארץ גוך ששמת את גוך דומה כארץ שיעבור עליו כל הרוצה לעבור, ולא לבד במקום שאין אנשים עוברים שמה, כי גם שמת אותו כחוץ והיא רחבה שאחורי הבתים שהוא מוכן לעברים שיעברו שמה אנשים תמיד כן שמת גוך מרמס לכל העוברים.
וְשַׂמְתִּיהָ1 בְּיַד מוֹגַיִךְ – אלה שגורמים לך יגון2 במכאוב וצרות3אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי – כופפי והשפילי4 עצמך להשתטח בארץ5 וְנַעֲבֹרָה על גבך6, וַתָּשִׂימִי7 כָאָרֶץ גֵּוֵךְ – גופך להיות להם מדרס כי סבלת עֻלָּם8, וְשמת גופך9 כַחוּץ – כחוצות10 העיר להיות מדרך הרגל11 לַעֹבְרִים ושבים12:
1. את כוס התרעלה, דהיינו הם ישתו הכוס ההוא רצה לומר הם יקבלו הפורעניות (מצודת דוד).
2. מצודת ציון. רש״י ביאר מניעייך ומטלטלייך. ואברבנאל מבאר מעציביך כי הוא מלשון יגון, והם האומות וכן ראה אבן עזרא ורד״ק באיכה א, ה.
3. הם הכשדים (מצודת דוד).
4. מצודת ציון.
5. מצודת דוד.
6. רש״י.
7. אמר ״ותשימי״ כי את כל הרעות ישראל סבלה לאהבת ה׳ (רד״ק).
8. מצודת דוד. ואמר ״נפשך״ ואמר״ גוך״ כי הנפש מעונה בעינוי הגוף (רד״ק). מלבי״ם מבאר שהעכו״ם רצו לתת לישראל חירות בגופם בתנאי שישעבדו את נפשם ונשמתם לעכו״ם, שהם אמרו לנפשך ונשמתך שחי ונעבורה עליך, אבל את בחרת יותר בעינוי הגוף מעינוי הנפש.
9. מצודת דוד.
10. דהיינו השוק שהכל עוברים עליו (רד״ק). ומלבי״ם מבאר כי היא רחבה שאחורי הבתים שהוא מוכן לעוברים שיעברו שמה אנשים תמיד, כן שמת גוך מרמס לכל העוברים.
11. מצודת דוד.
12. והוא כפל העניין במילים שונות (מצודת דוד). ובמדרש, מה היו עושין להם, היו מרביצים אותם בפלטיריות ומעבירים רדיא (חרישה) עליהם, ר׳ עזריה בשם ר׳ אחא, הא סימן טוב, מה פלטריא זו מכלה את העוברים והשבים והיא קיימת לעולם, כך ישראל מכלין את האומות והן קיימין לעולם, כך בניך מכלים עוונותיהם והם קיימים לעולם דכתיב (בראשית יג, טז) ״וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ״ מה עפר הארץ מסוף העולם ועד סופו, כך בניך מסוף העולם ועד סופו, מה עפר הארץ אינו מתברך אלא במים כך בניך אינם מתברכים אלא בזכות התורה שנמשלה למים, מה עפר מכלה כלי מתכות והיא קיימת לעולם כך בניך עובדי אלילים בטלים והם קיימים לעולם, מה עפר הארץ עשוי דיש כך בניך עשויים דיש למלכיות (ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ישעיהו נא – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, תרגום יונתן ישעיהו נא, ילקוט שמעוני ישעיהו נא, רס"ג תפסיר ערבית ישעיהו נא, רס"ג פירוש ישעיהו נא, רס"ג פירוש ערבית ישעיהו נא, ר׳ משה אבן ג'יקטילה ישעיהו נא, ר׳ יהודה אבן בלעם ישעיהו נא – מהדורת פרופ' משה גושן-גוטשטיין, סייע בידו פרופ' מערבי פרץ, באדיבות הוצאת אוניברסיטת בר-אילן (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב., רש"י ישעיהו נא, ר"י קרא ישעיהו נא, אבן עזרא ישעיהו נא, ר"א מבלגנצי ישעיהו נא, רד"ק ישעיהו נא, ר"י אבן כספי ישעיהו נא, אברבנאל ישעיהו נא, ר"ע ספורנו ישעיהו נא – מהדורת הרב משה קרביץ, ספר ישעיה עם פירוש ספורנו (בית שמש, תשע"ז), ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), מנחת שי ישעיהו נא, מצודת ציון ישעיהו נא, מצודת דוד ישעיהו נא, שד"ל ישעיהו נא, מלבי"ם ביאור המילות ישעיהו נא, מלבי"ם ביאור הענין ישעיהו נא, מקראות שלובות ישעיהו נא – מקראות שלובות על נביאים וכתובים, באדיבות המהדיר הרב אליהו חדד

Yeshayahu 51, Targum Yonatan Yeshayahu 51, Yalkut Shimoni Yeshayahu 51, R. Saadia Gaon Tafsir Arabic Yeshayahu 51, R. Saadia Gaon Commentary Yeshayahu 51, R. Saadia Gaon Commentary Arabic Yeshayahu 51, R. Moshe ibn Chiquitilla Yeshayahu 51, R. Yehuda ibn Balaam Yeshayahu 51, Rashi Yeshayahu 51 – The Judaica Press complete Tanach with Rashi, translated by Rabbi A.J. Rosenberg (CC BY 3.0), R. Yosef Kara Yeshayahu 51, Ibn Ezra Yeshayahu 51, R. Eliezer of Beaugency Yeshayahu 51, Radak Yeshayahu 51, R. Yosef ibn Kaspi Yeshayahu 51, Abarbanel Yeshayahu 51, Sforno Yeshayahu 51, Minchat Shai Yeshayahu 51, Metzudat Zion Yeshayahu 51, Metzudat David Yeshayahu 51, Shadal Yeshayahu 51, Malbim Beur HaMilot Yeshayahu 51, Malbim Beur HaInyan Yeshayahu 51, Mikraot Sheluvot Yeshayahu 51

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×