שבעה שבועות. בס׳ ויקרא בפרשת המועדים זכרתי השתוות שתי החגיגות אצל קצת מגוים קדמונים חג הקציר וחג נתינת התורה שניהם ביום אחד, ועתה באתי להאריך קצת בחקירה הנכבדת הזאת ולבדוק לאור נר השכל והחקירה הנאותה על כתבי הקדש וקבלת אבותינו, האם צדקו רבותינו שאמרו שיום חג השבועות הוא יום מתן תורתינו, ושבכלל הטעמים שנקבעה חגיגת יום זה לדורות הוא להשאיר בקרב אומתינו זכרון תדירי לא יעבור לעולם מהמעמד הנכבד והנורא ההוא לפני הר סיני. ומהראשון נחל ובשני נגמור ונשאלה ראשונה אם כפי החשבון המדוקדק היוצא מכתלי כתבי הקדש נוכל ללמוד באופן קרוב ונראה שהיום הזה יום ו׳ בסיון היה יום מעמד הר סיני, ואחר זה נרדפה לדעת אם נוכל להאמין שמתכליתיות נותן התורה ב״ה היה לקבוע יום מתן תורה לזכר עולם.
ועל השאלה הראשונה הנה לפנינו כתובים יורו באצבע לאיזה חדש וגם באיזה יום לחדש בקירוב גדול אם לא בדקדוק גמור והחלטי שמעו אבותינו קול אלהים מדבר מתוך האש, והוא כי בפ׳ יתרו כתוב בחדש השלישי לצאת וגו׳ באו מדבר סיני והרי זה עד ממהר ואות ומופת חותך כי בחדש סיון נתנה תורה שהרי אין ספק כי החדש השלישי כשנמנה מחדש צאת ישראל ממצרים הוא חדש סיון, ועתה ישאל השואל באיזה יום לחדש באו מדבר סיני?
הנה בתשובת שאלה זו, לא נדחה השואל בקבלת רבותינו שאמרו כי היום ההוא הוא ראש חדש, עם כי קבלת האומה, בישראל ובאדם הוא מהמופתים הגדולים והחזקים ואין חוקר שלא יטה אזנו כאפרכסת לשמוע דברי חכמי עם ועם מה ידברו בפירוש כתבי קדשם — ולמה לא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלהם? בכל זאת אשים מגמת פני רק לכתובים ואומר, גם מבלי העתיר ראיות מוכרח הדבר מצד עצמו כי שם חדש בלשונינו ענינו גם יום ראשון לחדש, ומפורש כתוב מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, באו בכתוב הזה שתי המלות לשתי ההוראות גם יחד מדי חדש ר״ל כל שלשים יום, בחדשו הרי זה ראש חדש, מדי שבת ר״ל שבוע כמו שבע שבתות, בשבתו ר״ל ביום השביעי שלו, גם מצינו מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת, וכן בשאול ויהי החדש וישב המלך על הלחם לאכול, ואחר זה מוסיף ויהי ביום החדש השני. — קרא לראש חדש או ליום א׳ לחדש יום החדש, ועוד נוציא ממליצה זו למוד יקר לענינינו, וכן נאמר חדשכם ומועדיכם שנאה נפשי — וכן ביום השבת יפתח וביום החדש יפתח, לכל הפנים הרי נקרא יום א׳ לחדש, חדש סתם וטעמו בצדו מובן ופשוט לכל משכיל, כי להיות שהקף הל׳ יום נקרא חדש רק מצד התחדשות הלבנה — אין יום ראוי והגון לשם זה חדש יותר מהיום שהחדוש נעשה בו בעצם, והוא ראש חדש — ומי איפה המעכב שכל אדם יחזה בחדש השלישי יום א׳ לחדש סיון שהוא השלישי ליציאת מצרים, ודע שכן מצאנו בתרגום המיוחס ליב״ע שתרגם ביומא הדין בחד לירחא וזה דעת ר׳ משה הכהן שהביא ראב״ע בפ׳ בא, אלא שמטענות שכנגדו ותשובותיו נראה שהיה רבי משה מכחש שיאמר ג״כ להוראה זו ראש חדש הפך המפורסם אצלנו, ואין ספק כי נטה בזה אל הקצה האחר לא טוב גם הוא כחבירו, והנכון כדעת ראב״ע שם שבל״הק יאמרו חדש גם ראש חדש לרמוז על יום אחד בחדש, ואני מוסיף כי אולי קרוב ונראה שהמנהג הקדום יותר הוא לומר חדש סתם ולהיות שכל משך הכ״ט יום נקרא גם הוא חדש, פעמים שלא היו יודעים להבחין אלמי משניהם יכוון המדבר, אם על הא׳ בחדש ואם על החדש כלו על כן בחרו להבדיל בין שניהם ולקרות לזה חדש ולזה ראש חדש.
וביותר יתקבל על הלב הפירוש הזה על שם חדש שלפנינו רק אם נוסיף להביט אל המליצה היקרה ההולכת לרגלי החדש השלישי והיא ביום הזה וכל השומע ימהר וישאל ואיזה, היום הזה, שהראה עליו באצבע? ואיזה יום בחדש נזכר עד שירמוז עליו ויאמר ביום הזה? וביותר אם נפרש בחדש השלישי בהמשך החדש, הלא לשחוק יהיה המוסיף ואומר ביום הזה אחר שכבר הודיע כי אין בידו להורות ביחוד על יום זולת יום — רק על פי השערתינו יובנו הדברים על מתכונתם, כי אחרי אומרו בחדש השלישי הוסיף ביאור ואמר ביום הזה, ומבואר מאליו שהרי זה כאלו כתוב ביום החדש, כי באומרו זה רמז לחדש שכבר אמור וכשתחבר יום עם החדש הנזכר, הרי מליצת יום החדש נעשית מאליה, ויום החדש הלא שמעת כי היא מליצה ידועה בכתבי הקדש, תורה על ראש חדש או יום א׳ לחדש כאשר כתבנו, ומי לנו בוחר בפשט יותר מהראב״ע? ולא נמנע אותו צדיק מלהודות ולכתוב ״בחדש השלישי לא ידענו טעם ביום הזה אם לא יהיה פירוש רבי משה נכון שהוא ראש חדש״ ורק על פי כל האמור נוכל להבין לפי דעתי סוגית הש״ס במס׳ שבת אמר רבא דכ״ע בראש חדש אתו למדבר סיני כתיב הכא ביום הזה וכתיב התם החדש הזה -ומה ענין זה ההקש? לפי דעתי הוא שכוונת התלמוד שהזה חוזר על החדש כאלו כתוב ביום החדש וחבור שתי המלות הללו נעשה ע״י מלת ההקש הזה הכתוב כאן ושם, אצל החדש הזה ואצל היום הזה וזה כדרך התלמודיים בכ״מ, רק ענין ההקש ותכליתו כמו שאמרתי, ובזה סרה קושית התוספות שהקשו דפ״ק דפסחים פריך אהאי קרא גופיה (החדש הזה לכם) ממאי דבריש ירחא וכו׳ ולדעתי יפה פריך דהתם לא כתיב לא יום ולא הזה רק החדש הזה לכם וגו׳ וחדש גרידא כל ירחא משמע מה שאין כן יום החדש שאינו מורה בהכרח רק על יום ראשון לחדש וכלומר יום חדוש הירח, שעל שמו נקרא החדש כלו, וקרא לשם חדש כדרך שקרא לשם שבת, ואולי גם לשם שנה שבאו להורות גם על המשך השבוע והשנה גם על היום החשוב שבהם, ואולי מזה הענין וכן תעשה שנה בשנה, ויפה דרשו רבותינו שהיה יום ר״ה.
ואחר סמוך כתוב ויחן שם ישראל נגד ההר והדברים הללו מעידים כי כבר היו מובטחים ומזומנים ישראל למ״ת על ההר ההוא חוץ מראיות אחרות שנזכור עוד, כי לא ביאר איזה הר הוא, גם לא הוצרך להגיד סבת ותכלית החנייה ההיא כי סמך על מה שבא אחריו המודיע לנו כי הכל לתכלית קבלת התורה כמי שהגיע למחוז החפץ ומצפה אימתי יתגלה לו אהובו במקום אשר הבטיחו, על כן קרוב מאד כי ביום ב׳ תכף עלה משה אל האלהים כדברי רש״י משם רבותינו ולהיות שהדברים אשר דבר ה׳ אל משה הם אתם ראיתם עד וגוי קדוש, התראות והבטחות בלתי ארוכות, כבר היה שהות לירד ביום ב׳ עצמו או ביום ג׳ ולחזור ביום ג׳ להשיב אל ה׳ תשובת העם שאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה והוא שאמר וישב משה את דברי העם אל ה׳ ביום ג׳ כפירוש רש״י משם רבותינו, ובאותו מעמד עצמו אמר לו ה׳ הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו׳ וחזר משה אל ישראל והגיד להם כי האל יתגלה אליהם ברוב רחמיו, הגם שלא נזכרה בכתוב חזרתו זו אל העם ותשובתם שהם רוצים בזה אבל היא מוכרחת ונלמדת בריוח ממש אחר דברי ה׳ ויגד משה את דברי העם אל ה׳ ומה המה אלה דברי העם שלא נזכרו אם לא תשובתם שאמרתי? וזה היה ביום המחרת יום ד׳בסיון כדי שיהיה שהות למשה לירד אל העם אחר עלייתו ביום ג׳ ולחזור עוד אל ה׳ בתשובת ישראל ביד, ואותו היום יום ד׳ אמר לו ה׳ כשקבל תשובת ישראל לך אל העם וקדשתם היום ומחר, (היינו ד׳ וה׳) והיו נכונים ליום השלישי (הוא בהכרח יום ששי בסיון) כי ביום הג׳ ירד ה׳ לעיני כל העם על הר סיני וכן היה כמו שהולך ומספר.
והנה החשבון הזה כמעט מוכרח מצד עצמו ומדוקדק בכל הדקדוק האפשרי, אך בזאת נאות כרגע אחד לשנגדנו ונדמה בעצמנו שיהיה עלול לטעות ולא יהיה בטוח כל הצורך, בכל זאת אין ספק כי הטעות בכל אופן שנדמהו לא יעלה לכל היותר, אם לא ליום אחד בין הכל ותפול קבלת התורה ביום א׳ לפניו או לאחריו, ולזה נוטים דברי רשב״ם וראב״ע, שעם כל אהבתם בחופשיות הפתרון לא עצרו כח כי אם לגרוע אולי יום אחד, ויותר מזה לא יזמו לעשות, כי לרשב״ם שתי התשובות וישב משה את דברי העם אל ה׳ וכן ויגד משה את דברי העם אל ה׳ שניהם אחד ובמעמד אחד — ולראב״ע טעם ויגד משה וגו׳ וכבר הגיד ומה הגיד שהיו ישראל בלתי מאמינים כי ידבר אלהים את האדם וחי, וחתם דבריו ראב״ע בז״הל והזכיר הכתוב כי אחר ימים מועטים ליום חנותם היה מ״ת, אולי יום א׳ עלה אל ה׳ וירד ודבר עם ישראל וביום הג׳ לחדש עלה פעם אחרת להשיב אל ה׳ דברי העם ושם נאמר לו כי ביום ה׳ יהיה מ״ת (ר״ל ה׳ לחדש סיון) וכל זה דרך הסברא כי על הקבלה נסמוך שבו׳ סיון נתנה תורה ע״כ, הגם שאין אצלי ספק כי העליות והירידות היו בצד הקרוב יותר כפי אשר דמינו.
ואם כן נחנו נעבור חלוצים ונאמר כי לכל הפנים יסרב השכל מלהאמין שלא יוקבע חג השבועות לזכר מתן תורה שאם החשבון עולה יפה והיתה קבלת התורה ביום ו׳ בסיון איך יערוץ אנוש, ומי זה יערב אל לבו לומר שהמחוקק ב״ה יצוה לחוג חג באותו היום ממש וזה לשמוח בשמחת הקציר, כאשר הארץ תוציא צמחה ועשת את התבואה מבורכת ומדושנת ולא יזכר ולא יפקד ולא יעלה על לב המאורע הגדול שנהיה בעצם היום ההוא עת שמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש והושתתו יסודות התורה אשר בהם חיי רוחם, ותקותם לדור דורים להם ולבניהם ולבני בניהם עד עולם? ואם נאמר שנתינת התורה הקדימה או אחרה יום א׳ או גם שנים, יאמר נא כל חוקר עם האמת נאמן, אם קרוב ואפשר להשמע כי בבוא המחוקק לקבוע חג לשמחת הקציר, יהיה הדבר כל כך נחוץ והכרחי לקבעו ביום ההוא עצמו בלתי קדימה או איחור גם יום אחד, עד שלא יביט ולא ישגיח אל מעשה ה׳ כי נורא הוא שקרה בימים ההם ובזמן ההוא, וילחוץ את עצמו מבלי שום הכרח להשליך אחרי גיוו המאורע הגדול הזה שבו תלויים חיי הנפש, חיי הגוף וחיי האומה בכללה, ולמה? לשמור שבועות חקות קציר כאלו תפסד כוונת השמחה הארציית, הזאת אם יקדמנה או יאחרנה יום אחד תחת כי היה ביכולתו לזווג ולחבר שתי התכליתיות גם יחד. — ולהיות שכפי הנראה אין הכרח למנות מ״ט ימים יותר ממ״ח או ממ״ז מפסח עד שבועות יכול היה לבחור במספר הימים אשר יובילו אל היום הנכבד ההוא, ולעשותו חג הקציר וחג התורה שניהם כאחד, וכפי דברי שכנגדנו המכחישים שתהיה בכוונת התורה חגיגת מעמד ה״ס נצטרך לומר בחזקת היד שנותן התורה ב״ה פגע ביום מ״ת קודם או אחר סמוך אל היום שקבע בו חג השבועות ולא פנה ולא הביט אליו כי במה נחשב הוא, וכיום אין חפץ בו, רק שם כל מעיניו בחג הקציר (הבלתי מוכרח להיותו ביום ההוא עצמו כאשר הוכחנו) ולא תשב שתהיה קבלת התורה כדאית וספונה להקדים או לאחר בעבורה יום א׳ חגיגת הקציר, הנוכל לקבל עלינו הזרות הזה, המכחיש כל חקות השכל, ומנהגי, ונטיות האומות איש ללשונו בארצותם לגוייהם, כאשר שמענו ונדעם?
ואם הזרות הזה לא נוכל שאתו, מוכרחים אנו לומר שאם קבלת התורה היתה בראשית חדש סיון לכל הפחות, ואם חג השבועות נקבע חמשים יום אחר הפסח היינו בראשית חדש סיון — אין שכל בריא ושלם, שיזיד לומר שלכל הפחות לא חוברו שני התכליתיות גם יחד ולא היתה קבלת התורה האלהית ראויה לקבוע אליה יום א׳ לזכר עולם, כמו שנקבע לשמחת הקציר.
ואחר הדברים והאמת האלה מה נדבר ואיככה נצדיק האומרים, שביום שבועות נתנה תורה ובכל זאת לא יודו שאל כוונה זו תשקיף התורה בשום צד! ואיך פה קדוש ומתוק יאמר דבר זה הוא האברבנאל עם היותו צדיק ברוב דרכיו ולבו שלם בכל חלקי התורה בלא לב ולב, הוא הכותב כדברים האלה ״ואין ספק שביום חג השבועות נתנה תורה אבל לא נצטוה החג על זכירתה״ (הנהיה או נשמע פלא עצום מזה!) ואיפה ראיותיו? ״וכן תמצא ביום התרועה שנאמר זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, עכ״ז לא נאמר שעל כן צוה יתברך לעשות יום תרועה זכרון לב״ע אלא להיותו יום הדין, כן הוא בחג השבועות שהוא זמן מתן תורה אבל לא נצטווה החג לזכרון זה כ״א להיותו תחלת קציר החטים״ (הרי חטה אחת פוטרת כל כרי התורה מראש ועד סוף) ועל הראיה שהביא, גם עליה לנו דין ודברים, לא נופל דבר ממה שנתוכחנו על חג השבועות שאם היה האברבנאל מכחיש שיהיה ביום א׳ בתשרי ר״ה לבריאת העולם, אחריש כשיאמר שלא נקבע לזכרון הבריאה, אמנם אחרי הודאתו שהיום ההוא ראשון לבריאה ואחר הביאו ממנו ראיה לחג השבועות שעם היותו יום מ״ת בכל זאת לא לזה כוונה תורה, איככה אוכל וראיתי שיביא מופת אל מונח קשה ממונח קשה הימנו? כי כמו שלא יאומן ולא יקובל שיעדר מיום חג השבועות זכר מ״ת עם היות שנצטוה בעצם היום ההוא, כן שקץ ישקץ אור נר ה׳ הנתון בקרבנו, ותעב יתעב הזרות האחר ממנו כמעשהו שיוקבע יום א׳ בתשרי יום טוב ומקרא קדש לטעם לא נתבאר בתורה, ולא יורשה הקורא בה להבין בין החרכים ומשתיקת התורה עצמה שיהיה ביום ההוא זכר לבריאה שחלה להיות בחשבונו כהודאת בעל דין — והנה אמרתי ״לטעם לא נתבאר בתורה״ ולא במקרה יצא הדבר מפי כי אם אל האברבנאל הדברים מגיעים שכתב שצוה יתברך לעשות יום תרועה להיותו יום הדין בלבד, ומה יענה הרב ביום שידובר בו הבא ראיה שזוהי כוונת התורה? הלא ישים יד לפה ויהיה כמחריש, כי אין בתורה אפילו רמז מבואר קל שבקלים שלדין ולמשפט ישקיף היום ההוא כדברי האברבנאל, ולכל הפנים ממנו תלקח ראיה יפה ובריאה לנדון שלנו בממה נפשך, שאם יפנה לבבך לדעת האברבנאל שיום ר״ה כפי דברי התורה הוא יום דין, על זה אכפול ואשנה ואשלש מה שדברתי על חג השבועות ואומר, איך אפשר שבבוא נותן התורה לקבוע ביום זה יום דין לא יזכר ולא יפקד, כי ביום זה ברא הקב״ה את עולמו ולא יעורר הלבבות לזכור בעצם היום את מעשה ה׳ הגדול והנורא, ולא זו בלבד, כי היות יום זה יום דין אצל תורה שבכתב כדעת האברבנאל, אין זה רק אות וסימן מובהק כי בעצם היום הזה האדם, אשר נפקד כהיום, לשלם לו כמעשהו בו ביום נברא ובו ביום הגיע תור פקודתו כדרך כל שר ושלטון, ואב ופטרון, שמיום שיחל ממשלתו על המשועבד אצלו יתחיל למנות הקף שלם ובכל תקופה ותקופה יפקדנו ויבחננו אם עבודתי רצויה אם לאו, גם לא די בזה כי אחרי שנתבאר בתורה מכמה רמזים וגלויים יקרים כי יום תרועה הוא תחלת השנה לשמטות וליובלים, לא נשאר כ״א ליחס השנה הזו אל הבריאה ולומר כי ממנו אנו מונים ואל חשבון שנותיה אנו שבים, כי לחשבון ישראל בבחינת היותם אומה פרטית, הלא לנו כבר שנה אחרת המתחלת מא׳ לחדש ניסן כמו שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים, וזאת השנה המיוחדת לישראל שנה הסכמיית, לא כן השנה האחרת לא יובן לה טעם והתחלה אם לא נקשרה ביום בריאת עולם ונאמר עליה שהיא שנה טבעית וכללית לכל בני אדם, כי לומר ששנה זו מבלי שום התלות בבריאה כן נמצאת אצל הגוים שקדמו לישראל וכן נשמרה אצלם, לא יתכן בשום פנים כי מה טעם לשמור חק אשר בדו מלבם אם לא ששרשיו אחוזים ויסודותיו תמוכים על חקות הטבע והתחלתו, דבר השוה לכל נפש יהודי או גוי ועל כן בכלל ראשי שנים הטובות לברכה תחשב גם היא.
ואם אין מתן תורה, טעם הווסד החג הקדוש הזה בקרב אומתינו איזהו עקר ושרש הדבר כפי דברי המנגדים, הלא הוא לחוג חג הקציר הוא ולא אחר וכן שפתי אברבנאל ברור מללו שכתב אחרי ששלל טעם קבלת התורה ״כי אם להיותו תחלת קציר החטים וכן נאמר בסדר משפטים וכו׳ ובסדר כי תשא וכו׳ ״ ואנו לא באנו להכחיש שיהיה לקציר מבוא בחג הזה, רק אומר כי לא נכון לעשות כן לשלול מכל וכל שיהיה טעם אחר זולת זה הטעם, וכל הראיות שמביאים להעמיד החג ההוא על טעם הקציר בלבד לא יועילו ולא יצליחו רק להוכיח כי גם לקציר שייכות ויחס עם חג השבועות, לא שיחסר בהחלט שום טעם אחר ולמען ידע הקורא כי אמת נכון אשר דברנו בוא נבוא לראות מה טיבם של הכתובים הללו שעליהם סמכו מנגדינו.
הנה כתוב
(שמות כ״ג) וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף תקופת השנה באספך את מעשיך מן השדה״ ואמרו המנגדים כי מכאן ראיה כי אין טעם אחר זולת קציר החטים והקרבת בכורים, וכל משכיל נכנע לאמת יודה ויאמר כי עקר אומרו בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה הוא הגבלת זמן לא זולת, ולכל היותר לרמוז לנו גם על השמחה הנספחת אל החג הקדוש ההוא לחיוב המוטל להקריב מבכורי קציר חטים, והראיה הגדולה אצלי מה שמוסיף וחג האסיף תקופת השנה באספך את מעשיך וגו׳ ומשני צדדין נראה ברור כי להגביל זמן ראשית כוונת הכתוב. — הא׳ אומרו תקופת השנה ומה ענין זה לכאן אם לא להורות על הזמן דהיינו שכדרך שחג המצות עקרו באביב כן חג השבועות עקרו בקציר וכן חג הסכות עקרו באסיף — והב׳ אומרו באספך את מעשיך מן השדה — והשומע סבור שזהו טעם חגיגת הסכות היינו האסיפה הביתה מפירות ותבואות כדרך שנאמר בחג השבועות בכורי מעשיך, וזה בטל, רצוני שיהיה טעם חגיגת הסכות אסיפת הפירות מן השדה, כי מקרא מלא דבר הכתוב בפ׳ אמור למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל ובכל זאת לא נזכר פה מזה הטעם כלום, רק אמר באספך את מעשיך וכמו שמוכרחים אנו לומר שזולת טעם אוסף הפירות בחג הסכות עוד הטעם הנרמז בפ׳ אמור למען ידעו דורותיכם כי בסכות וגו׳ כן נצטרך לומר שבאומרו וחג הקציר בכורי מעשיך אין ראיה להעדר טעם אחר בחג השבועות, והוא מתן תורה.
והכוונה הזאת אשר יחסנו לכתובים הללו, נראית מאירה שבעתים בפ׳ כי תשא באומרו וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים וחג האסיף תקופת השנה הרי כי להגביל הזמן בלבד הוא בא, והעד אומרו וחג האסיף תקופת השנה ולא הזכיר בו שום טעם רק הוראת הזמן וכן במקרא שלפניו הנוגע לחג המצות נכתב את חג המצות תשמור ז׳ ימים וגו׳ למועד חדש האביב כי בחדש האביב וגו׳ הרי שלהגביל הזמן הוא בא, וחוץ מזה, עינינו הרואות דרכי התורה ומליצותיה גם בחג המצות, כמו שכפלה כמה פעמים ענין הקציר אצל חג שבועות והאסיף אצל חג הסכות כן לא נמנעה מלשנות ולשלש חיוב חגיגת הפסח בחדש האביב, ומי זה יאמר בעבור זה כי לחוג האביב והזמן הראוי לזריעה נתחייבנו בשמירת החג ההוא? ובכל זאת חובה עלינו לשמור האביב ולהביא מנחת העומר ממחרת השבת לסימן האביב והוא הנקרא אביב קלוי באש גרש כרמל, כמו שבחג השבועות מקריבים שתי הלחם מן החטים ונקרא חג הקציר וכמו שבאסיף שמחים מד׳ מינים ונקרא חג האסיף — נמצא ששלשתן במטבע אחד נחתמו וכמו שבחג המצות ובחג הסכות אצל הטעם השייך לתקופת השמש ולמצב הארץ ופירותיה, עוד טעם אחר מדיניי והוא יציאת מצרים, וישיבתנו בסכות, כן בחג השבועות אצל הטעם הארציי והוא הבאת בכורי קציר חטים עוד טעם אחר תורני ומדיניי גם כן והוא קבלת התורה.
הראת לדעת כי על פי חשבון בדוק ומנוסה ביום ו׳ בסיון נתנה תורה וגם ראית בעיניך ענין הקציר כי איננו רק הגבלת זמן ולכל הפחות לא ישלול מציאות טעם אחר זולתו.
ואנה נבקשהו אם לא במעשה ההוא הגדול והנורא אשר לשמו ולזכרו תאות נפש הוא מעמד הר סיני שקרה ביום ההוא עצמו? ומי יאמר שאינו ראוי לשום אותו על ראש שמחתינו ולהיות גם הוא החשוב בתכליתיות התורה בחגיגת השבועות? האם יוכל הטוען להכחיש שיהיה היום ההוא אצל התורה קדוש ומכובד והמעשה שאירע בו ראש הפלאים ויסודן ושרשם ועקרם ותחלתם גם תכליתן? באמת גם אלו חסרו בתורה ראיות להוכיח כי יום מ״ת יום ראוי הוא לזכור אותו, ולשבחו ולפארו, ולשיתו שומו נגד פנינו תמיד, היינו אומרים כי אם לא נכתב בדין הוא שיכתב, אמנם אחר כל מה שעינינו רואות כמה היה אהוב וחביב ונחמד וקדוש אצל התורה היום ההוא, וכמה הוסיפה להזהיר לבלתי ימוש מפינו ומפי זרענו עד עולם, מי שיבוא ויאמר שביום חג השבועות נתנה תורה ובכל זאת אין לקבלת התורה חלק ביום טוב ההוא ולא אליה השקיף המחוקק מכל וכל, נחנו נאמר בטוחים, שהאמונה כזאת הוא אלף פעמים זרה ומגונה עד להפליא, יותר ממה שנסבול שתיקת התורה מטעם זה היינו קבלת התורה, אף כי עוד לנו להראות לפני הקורא טעמים נכונים על שתיקה זו.
ועתה יבואו ויגידו צדקתינו כתובים רמים ונשאים המעידים בגדלם כי יום מ״ת היה אצל משה אדונינו ליום קדוש ונורא מאד, וראוי לבלתי ישכח מפינו ומפי זרענו עד עולם, ואין לקורא אלא לתת אוזן שומעת לדברים שיבואו וטעמם ונימוקן יגלו ויראו מאליהן ומעצמן בלתי שום הערה והכנה מצדנו, הרי הוא אומר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך (חיי הפרט וחיי הכלל) יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב באמור ה׳ אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בוער באש עד לב השמים חשך וענן וערפל וידבר ה׳ אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול וגו׳, ועוד להלן ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה׳ עמכם מתוך האש פן תשחיתון וגו׳, ועוד להלן כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים וגו׳, ועוד להלן אתה הראת לדעת (ע״י מעמד ה״ס) כי ה׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך וגו׳ וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים בשמים ממעל וגו׳ אין עוד, ובפ׳ יתרו קודם מ״ת נאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, ובדרך קצרה נבוא הע׳יר על מקצת תולדות היוצאות מהכתובים הללו כי להעיר על כלן בארוכה, כמשא כבד יכבד עלינו במקום הזה.
א׳ כמה היה יום מ״ת גדול ומכובד מאד בעיני משה וכמה היה מרוממו ומכבדו בעיני ישראל ומכריז עליו שהוא יום יחיד ומיוחד בכל סדרי זמנים ובכל קצוי ארץ מיום ברוא אלהים אדם כאומרו כי שאל נא לימים ראשונים וגו׳ ולמקצה וגו׳ הנהיה וגו׳ השמע עם וגו׳.
ב׳ כמה היה כוסף להתמיד זכרונו בקרב ישראל, לבלתי ישכח היום ההוא מפי זרענו וזרע זרענו באומרו ברגש קדש ובאיום גדול ונורא רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת וגו׳ ומי פתי יסור הנה ולא יראה כי כמו זר יחשב שאחר פרשת גדולת האזהרות הללו לא ישתדל המחוקק ב״ה ונאמן ביתו ע״ה לתקן שום דבר שיהיה בו כח להזכיר היום ההוא והמעשה ההוא לדור אחרון בנים יוולדו — ולא יראה כפל האזהרות השמר וגו׳ ושמור וגו׳ פן תשכח וגו׳, ולא יבין כי באומרו את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו וגו׳ אין הכוונה בשום אופן על עשרת הדברות בפרט או על התורה בכלל רק על המעמד עצמו וכל הנלוה אליו, ההמון הרב העומד לרגל ההר, ההר הבוער באש עד לב השמים, הקולות והברקים והענן וקול השופר, ועל הכל קול אלהים חיים מדבר מתוך האש — ועל זה אמר בלתי ספק פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך — ואיך לא יזהיר על שום דבר שיעורר זכרונם מדור לדור? — וגם עליהם לא על זולתם אמר והודעתם לבניך ולבני בניך, כדרך שאמר ביציאת מצרים והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, וראינו אותו יתברך כוסף ובפה מלא ידבר לנאמן ביתו, כי הלואי שיהיו יש׳ תמיד בלב טהור ונכון לפניו יתברך כאותה שעה ואותו רגע ששאלו דבר אתה עמנו ונשמעה והוא אומרו מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים, ואיך אחר הכוסף הרב הזה לא יתקן ית׳ שום זכר לעורר אותו המעשה ואדרבה כאשר ינוס איש מפני הנחש יברח מלהזכירו ומלספר בשבחו אפילו אם יקרה שביום ההוא יקראו ישראל מקרא קדש על המחיה ועל הכלכלה ועל תבואת השדה, ואם בדבר שלמטה מזה לא בטח על הזכרון האנושי-ובקש לו עוזרים במצות ומרור וקרבן, איך לא יפנה גם בזה אל הדברים הגופניים להיות לו לעזר ולהועיל ואדרבה יפגע לדעת המכחישים ביום ההוא עצמו שנתנה בו תורה, הוא יום חג הבכורים וכאלו לא נהיה המאורע ההוא, או מקרה הוא נבזה ושפל כאחד ממקרי הזמן החולף לא ישים אליו לבו ולא יעשנו אפילו סניף לשמחת הקציר ולא יתכוון אליו בכל מכל כל? הלא לאמונה ילאה שכלינו נשוא הזרות והבטולים האלו הנראים וגלוים לעיני כל חוקר.
ג׳ ומה יגדל הזרות הזה, אם נשים על לב כי על דברים קלים ומאורעים למטה מזה, הוכפלו העוזרים הגשמיים והסימנים המוחשים, וקביעות מנהגים והנחת המצות הראויות לבוא על ידיהן זכר המעשה ההוא או הגמול אשר גמלנו יתברך על ראש מהללינו ולא נאריך בדברים על יציאת מצרים שכבר רמזנו עליה, רק מי לא יפלא בראותו שעל שני מאורעים כמעט מקריים שנספחו אל היציאה ההוא, נתקנו שתי מצות גדולות יפות ובריאות ואפס טעם אחר זולתן לדעת המכחישים, והמאורעים ההם, הם א׳ חפזון מצרים שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שמהרו מצרים לשלחם מן הארץ ועל זה נתקנה אכילת מצה ואיסור חמץ דבר שיש בו כרת והוא מגדולי האיסורין שבתורה, ואני שואל אם הגמול הטוב הזה והוא יציאתינו מעבדות לחרות היה חסר כלום אם תחת יציאתנו בחפזון ותחת הבצק בלתי מחומץ שהוצאנו משם, היינו יוצאים בשובה ונחת ובעסתינו מחומצת כנהוג? באמת לא ימצא שכל בריא שיאמר כי החפזון וחסרון החמוץ בעסה היו דברים ומקרים חשובים וספונים כפריקת עול המצרים מעלינו, ובכל זאת אמרו המכחישים כי זה טעם המצה ואיסור חמץ ואפס זולתו, והשני הוא ישיבתינו בסכות, ועליו אני שואל אם תחת שישבנו בסכות היינו יושבים באהלים ובמשכנות מבטחים, האם גאולתינו היתה חסרה כלום? ובכל זאת באה מצות סכה לעורר על זה ולדעת רודפי הפשט בלבד, אין טעם אחר מבלעדי המקרה ההוא — ואם חפזון מצרים וישיבת הסכות נחשבו אצל משה ראויים והגונים לקבוע עליהם שתי מצות חמורות — איככה אוכל להאמין שהיום והמעשה והגמול והפלא שאין למעלה ממנו יעברו בתוך גלי הזמן, יטבעו בים השכחה, ועקבותיהם לא נודעו ולא תשתדל התורה להתמיד בקרבנו זכרון המעשה הרב ההוא? הלא ראינו כי לא מחסרון כבוד ותפארת, כי הוא משובח ומפואר במליצות משה אדונינו ורצונו ומאוויו לקיים זכרונו בישראל ישימו בפיו מליצות ואזהרות יקרות כפולות ומכופלות. — ולא זו בלבד אלא
ד׳ נראה בעליל כי יציאת מצרים ומתן תורה היו לעיני משה ולעיני ישראל שתי פעולות ושתי טובות גדולות ונוראות וכלן מתאימות בתכלית הדמיון והשווי. — ואולי נראה אצלו יתרון גדול לנס מתן תורה מנס יציאת מצרים שכן הוא מתפלא ואומר כי שאל נא וגו׳ ומה היא השאלה השמע עם קול אלהים וגו׳ ואחר כן או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי וגו׳ במסות וגו׳ ראה שנתן מ״ת ויציאת מצרים זה בצד זה, ולא זו בלבד אלא שהקדים מ״ת ליציאת מצרים — ואם על יציאת מצרים, וגם על הפרטים שבה רבו המצות והזכרונות, איך לנצח ישכח המעשה האחר שלמעלה ממנה?
ולא נוכל שאת הזרות הזה כשנשקיף אל תתכלית אשר הציג לפניו משה אדונינו בהזכירו את ישראל היום ההוא ובתוקף אזהרותיו לבלתי ישכח מפינו ומפי זרענו, והתכלית הזה, בטח אני אומר כי הוא הנשגב מכל התכליתיות כי היא שמירת עקרי התורה התלוים בזכרון מעמד הר סיני — ולא אעיר בארוכה על עקר העקרים כלם והוא תורה מן השמים כי כל אדם יחזה, כי בלתי האמונה שה״ית נגלה לאבותינו על הר סיני והוא בעצמו המדבר אליהם, שוב אין ביכלתינו להאמין באלהות תורתינו, ומי ראוי להעיד בזה יותר ממקבלי התורה עצמן הלא הם שאמרו הן הראנו ה׳ אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו בי ידבר אלהים את האדם וחי, ואיך על המעשה התלוי בו יסוד התורה כלה לא תקבע התורה שום יום או זכר או סימן שיעוררנו עליו מדי שנה בשנה? אמנם לא אחשוך מהקורא העקרים האחרים הכי נכבדים התלויים גם הם במעמד הר סיני ובקיומו יתקיימו ובשכחתו ישכחו גם הם מבלי מנוס או מפלט, והם
א׳ היראה שעל ידי המעמד ההוא תתמיד בלבות ישראל ועל ידי שיזכירוהו לבניהם, גם בלבות הבנים ובני הבנים כמאמרו ית׳ עצמו אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון.
ב׳ הראיה הלקוחה ממעמד הר סיני לאסור כל תמונה ולנעול דלת בפני עבודת אלילים, ההומיה וסוררת בכל הדורות שחלפו, ועד היום צודדת נפשות ועמים רבים וגדולים, והוא אומרו קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול — ויותר מפורש ונשמרתם מאד לנפשותיכם (כפי פשוטו מע״ז) כי לא ראיתם כל תמונה וגו׳ פן תשחיתון — ואומר אני כי כוונת הכתוב באומרו ונשמרתם מאד לנפשותיכם, שנשמר לבלתי נשכח יום מעמד הר סיני כי בזה הוא עסוק והביאני לפרש כן, כתוב אחר הדומה לזה בכל חלקיו והוא מדבר בלתי ספק על מ״ת והוא אומרו השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך — ואחר איזה כתובים הדוברים תמיד על מ״ת הוסיף במליצה זו עצמה ונשמרתם מאד לנפשותיכם וכלומר פן תשכח כמ״ש למעלה כי לא ראיתם כל תמונה ואם תבוא לשכוח אותו מעמד המורה כי אין לה׳ תמונה, ירא אני שלא תבואו לעשות צורות ותמונות אפילו לשם ה׳ והוא אומרו להדיא פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל וגו׳ תבנית וגו׳ ופן תשא עיניך וגו׳ וגו׳ וחתם הפרשה במליצות אחרות דומות לראשונות והוא אומרו השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה׳ אלהיכם אשר כרת עמכם ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך ה׳ אלהיך כי ה׳ אלהיך אש אוכלה הוא, וביאור הכתובים האלו כן הוא השמרו לכם פן תשכחו מעמד הר סיני כמ״ש למעלה השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים, ואמר עוד ונשמרתם מאד לנפשותיכם וגו׳ וקרא מעמד הר סיני ברית ה׳ שכרת עמנו והוא המעמד עצמו כמו שמעמד ומעשה בין הבתרים נקרא ברית וכמו שבא מפורש ה׳ אלהינו כרת עמנו ברית בחורב פנים בפנים דבר ה׳ וגו׳ וזה כוונת הנביא ביום ההוא אכרות וגו׳ עם ב״י ברית חדשה, לא כברית וגו׳ אין הכוונה על גוף התורה והמצוה שישתנו רק על סדור התנאים ותפעולות והשבועות המקיימות חיוב שני הצדדין הקב״ה מצד וישראל מצד — והוסיף שאם תשכחו המעמד ההוא ושלא ראיתם כל תמונה תבואו לעשות לכם פסל וז״א ועשיתם לכם כל כמ״ש למעלה פן תשחיתון, ואמר אשר צוך ה׳ אלהיך כלומר כפי מחשבתך תבוא לטעות ולומר שמאחר שה׳ דבר עמכם, הנה ראוי בזה שיהיו לו כלי הדבור וגוף כמונו ולכבודו תעשו תמונת כל בחשבך שזהו הנמצא והאל אשר צוך והוא הוא ה׳ אלהיך כמ״ש ישראל בעגל אלה אלהיך ישראל אשר העלוך וגו׳ ולמה אני אומר השמרו וגו׳ פן תשכחו וגו׳ כי ה׳ אלהיך אש אוכלה הוא, ובאמת לא ראיתם רק אש גדול ונורא כמ״ש וההר בוער באש — וידבר ה׳ אליכם מתוך האש קול דברים וגו׳ ותמונה וגו׳ ונשמרתם מאד וגו׳ כי לא ראיתם וגו׳ ביום דבר ה׳ וגו׳ מתוך האש ואמר קול אלהים מדבר מתוך האש, וכן אמר פנים בפנים דבר ה׳ עמכם בהר מתוך האש, ועל האש הזה אמר כאן כי ה׳ אלהיך אש אוכלה וגו׳ ושתים שמענו אחת כי מה דמות נערוך לו אחר שלא ראינו כי אם אש? ועוד שנית כי כמו שמטבע האש לשרוף ולאכול כן הקב״ה מקנא על עובדי פסל המתהללים באלילים וז״א אל קנא, הרי שמעמד הר סיני הוא הראיה הגדולה לאיסור פסל ותמונה ובכלל לעבודת אלילים ואיך א״כ ישוער חסרון שום זכר באומה מן המעשה והמעמד ההוא?
ג׳ אחדות ה׳ גם היא תלוייה באותו מעמד הנורא כהודאת התורה עצמה וזה מפני כי לא היו ישראל ראוים לעלות אל השגת אחדותו על סולם ההקשים ההגיוניים המדברים על לב אחוזי חרב הפילוסופייא מלומדי מלחמת האלהות, והיה הדבר נחוץ למצוא דרך נכון ובטוח, וקצר להגיע אל המבוקש וזה על ידי המראה החושיית, וזה בא מבואר בכתוב אתה הראת לדעת (כלומר על ידי המעמד ההוא) כי ה׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו מן השמים וגו׳ ועל הארץ וגו׳ וסיים וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים בשמים ממעל וגו׳ אין עוד, ורבותינו קלעו אל השערה ולא החטיאו בכוונת התורה כשאמרו פתח להם הקב״ה ז׳ רקיעים ואמר להם ראו שאין וכו׳ והרי זו במליצה שיריית ונשגבת מחשבת התורה עצמה.
ד׳ שליחותו של משה אין לה יסוד חזק ע״פי הודאת התורה עצמה יותר ממעמד הר סיני הנשקף לתכלית זה והוא שאמר ב״ה הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו׳ בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. הרי שהאמונה בשליחותו של משה תלויה ביום מ״ת ואחר שכן מי הוא זה שימלאנו לבו להחליט שיום ומעמד כזה שבו תלוים תלוים תורה מן השמים, רוחניותו יתברך, אחדותו, שליחותו של משה לא יכה שרש בלבות יש׳ לא יוכתר בעטרת תפארת כאחד משאר ימים המקודשים, לא ישאיר לנצח זכר עולם, לא יסומן ולא ידגול גם הוא כאחד מהמעשים הנוראים ופחותים הימנו אשר לא מנע המחוקק מכלם הכבוד הראוי?
ראינו שמשה אדונינו כשבא לבאר ולשנות התורה לישראל ירום ונשא על כנפי רוח אלהים במליצות רמות ונשגבות מדי דברו על יום מעמד הר סיני ותחת אשר ידבר, אמרים קצרים, ואזהרות מעטי הכמות כמשפטו וכמשפט כל מחוקק, עזב את דרכו הנהוג והרחיב פה והאריך לשון לצייר לעיני בני עמו המעשה הגדול ההוא, בציורים מופלגים, ומליצות נשגבות, ושפה ברורה מקוטרות מר ולבונה כאשר יוכלון שאת, ולא זו בלבד אלא בבוא יום הפרידה וכאשר נשא את נפשו לברך את עמו בשלום פתח דבריו יאיר, בהגלות נגלות ה״ית על הר סיני והחל באומרו ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו וגו׳ ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו וגו׳ תורה צוה לנו משה וגו׳ וידעתי גם אני, כמה שגו ברואה פקו פליליה אחרוני המפרשים מולים גם ערלים, בהבנת כתובים הללו והביאו עצות מרחוק להעתיקם מכוונתם השטחיית והקדמונית, ובכל השתדלותם ודקות חקירותם ועוות המלות והכתובים, והקרבת רחוקים וריחוק הקרובים לא הצליחו במעשיהם ונשארו המליצות ההן סתומות וחתומות אם לא יותן מפתח רבותינו על שכמם, ופתח ואין סוגר. — והיא הכוונה שרמזנו עליה למעמד ה״ס הרי משה עוד הפעם זכור יזכור ותשוח עליו נפשו היום ההוא הנכבד והנורא, ואם כל כך העתיר דברים לעורר ולהשריש בקרב ישראל זכרון היום ההוא איך יברח מכל פעולה שתשקיף אל תכלית זה ואדרבה כאשר ינוס איש מפני הנחש כן ישמט מלהסתייע משום זכר בפעל עד שבצוותו לחוג חג הקציר, לא ידבנו לבו, להוסיף ולומר זכרו גם כן יום מעמד הר סיני? יום התורה והמצוה שנמסרה לנו בעצם היום ההוא כהודאת כל חוקר?
ואחריו דבורה בשירתה, ה׳ בצאתך משעיר בצעדך משדי אדום ארץ רעשה וגו׳ הרים נזלו מפני ה׳ זה סיני מפני ה׳ אלהים אלהי ישראל, מליצות יעידו ויגידו כי עוד בזמנה היה המעשה הוא גדול ומהולל מאד בעיני העם ושמור בלבבות ע״י קצת ממליצות מרע״ה עצמם כאשר ירגיש החוקר בשירת דבורה. — ואחריה דוד ע״ה אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה ארץ רעשה גם שמים נטפו מפני אלהים זה סיני מפני אלהים אלהי ישראל — ראה הדמיון והנפלא עם משה מצד ועם מליצות דבורה מצד אחר, וזה לעד כי היו שומרים זכרון היום ההוא ע״י מליצות נביאיהם מדור לדור ועל דברותיו ית׳ אמר ה׳ יתן אומר המבשרות וכו׳ וכנגד ואתא מרבבות קדש אמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה׳ בם סיני בקדש, וכנגד מימינו אש דת למו תורה צוה וגו׳ אמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם וגו׳ וכן כל הנביאים לא נמנעו מלשאת זכרון נתינת התורה על שפתיהם עד מלאכי ונחמיה, הלא מלאכי חתם ספרו בדברים האלה זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל ובנחמיה כתוב ובעמוד ענן הנחיתם וגו׳ ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם משפטים, ואיך יצדק הפלגת הזכרון הזה אם נניח כי לא היה באומה שום אות או יום מיועד, להתמיד זכרונו בלבות ישראל?
אתה הראת לדעת. — א׳ כי יום חג השבועות הוא יום מ״ת, ב׳ כי היום הוא גדול מאד בעיני ישראל ולא יאומן שלא היה אצלם יום מקרא קדש שיזכרנו כדרך שנמצאו ימים או פעולות יזכירו נסים או גמולות טובות למטה במדרגת החשיבות מהמעמד ההוא הנכבד, ועתה לב כל חוקר יבסוף לדעת אם זולת שתי פנות הגדולות האלה, שני עמודי התוך אשר יסוד אומתינו נכון עליהם, והוא שיהיה יום חג שבועות מקודש מדעת נותן התורה ב״ה לזכור מעמד ה״ס ומ״ת, ימצאו בתורה עצמה איזה מליצות או אזהרות הנוגעות לחג ההוא יורו מרחוק או מקרוב אל טבע היום ההוא ואל התכלית אשר אליו יחסנו — ואומר כי מצאנו מליצה נכבדת אין בכל המועדים משלה, והוא אומרו על חג השבועות חקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם, ולכל איש אמונים ומודה על האמת אנכי שואל, אם כנים הדברים שרק לתכלית חגיגת הקציר מעותד היום ההוא חג השבועות, אם על תבואות הארץ ופירותיה לבד ישישו וישמחו בו כל בני ישראל ואין דבר אחר שיקנה לו שם ושארית בארץ מבלי התלות בזמן היות ישראל על אדמתם ולהם נחלת שדה וכרם, ובמקום אשר נתן להם ה׳ לשבת שם, אם עוד טעם ותכלית אחר נעדר ממנו איככה יובן אומרו חקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם, והעבודה איני רואה בחג השבועות טעם להתמדה הזאת יותר מחג המצות וחג הסכות ולהפך אני רואה כי יש באלה טעם בלתי תלוי בארץ ובפירותיה, והוא יציאת מצרים וישיבת הסכות במדבר וכל אלה יאות לזכרם בכ״מ ובכ״ז כי אין להם קשר קיים בארץ ישראל אלא בכל מקום אשר יפנו, אחריהם ילכו. — לא כן בחג השבועות שאם הוא רק חג הקציר בלבד אין טעם לחוג אותו חוץ מא״י שלא יתכן להכריז עליו חקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם — אם לא שנאמר כי גם הוא מזכיר מעין המארע בפסח ובסכות ואיזה? זה יום מתן תורה שלהיותה מתמדת באומתינו עד אחרית הימים ואינה כיציאת מצרים שיש אחריה שעבוד וגם היא טפלה לימות המשיח, בצדק יאמר עליה חקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם.
והאות השני הכי נכבד הנושא על מצחו החג הזה ומורה באצבע על מה הוא נוסד, הוא מצות הספירה וזה מצדדים שונים, ראשונה, אל יסורו מלבבך הקורא דברי ה״ית למשה כשנגלה אליו מתחלה, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ופירש״י שעתידים לקבל התורה על הר הזה לסוף ג׳ חדשים הרי חוט של חסד קושר בין יציאת מצרים לעבודת האלהים על הר חורב, ואין ספק שהכוונה בעבודה הזאת היא על הקרבנות שהקריב שם משה קודם מ״ת או אחריה, גם אין ספק שכן בשר משה את העם שעתידים לעבוד ה׳ על הר חורב, ולנו מזה עדים, הא׳ שה׳ צוה למשה שכן יאמר הוא וזקני ישראל אל מלך מצרים נלכה נא דרך ג׳ ימים במדבר ונזבחה לה׳ אלהינו, ב׳ בבואו לפני פרעה אמר שלח את עמי ויחגו לי במדבר הרי שיום ו׳ בסיון נקרא חג מצד היותו יום מתן תורה, ואיך נאמין שבאומרו על היום ההוא עצמו חג שבועות לא על חגיגת התורה ידבר? ג׳ הוסיף דרך ג׳ ימים במדבר וזה לדעתי המרחק בין מצרים לסיני אלא שנתעכבו קרוב לג׳ חדשים בדרך להיותם עם רב טף ונשים וצאן ובקר, ועוד שעמדו איזה ימים בשאר מסעות-בהתראת הדם נאמר שלח את עמי ויעבדוני במדבר ובצפרדעים שלח את עמי ויעבדוני — ובמכת הערוב אמר משה דרך ג׳ ימים נלך במדבר וזבחנו לה׳ אלהינו כאשר יאמר אלינו — ובפרשת בא ויאמר משה בנערינו ובזקנינו וגו׳ בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה׳ לנו הרי ששנה ושלש כי יום מתן תורה הוא חג ה׳ לנו ולא מצאנו שחגגו במדבר ביום מ״ת, רק הכוונה על קבלת אלהותו ותורתו כי אין לך יום ראוי לקדשו חג יותר מהיום הזה, שכרתו ברית עם האל יתברך וזה כדרך שאמר אהרן אחר עשותם את העגל חג לה׳ מחר וזה כנגד טעותם שהיו חושבים שמנהיג ודבר אחר נכנס תחת משה, ואולי יחדש להם חקים ומשפטים חדשים ואהרן יהיה נביאו, על כן אמר להם חג לה׳ מחר, וזה כי לא היו מכחישים שהשם הזה יהיה המוציאם מצרים רק חשבו שיהיה בינו לבינם אמצעי וסרסור יותר חשוב ומעולה ממשה וידע אופנים חדשים ובטוחים להפיק רצון מה׳, כל זה ממה שיורה שלא פסק אצל מרע״ה ואבותינו השקפה תדירית אל מול הר סיני, כי ידעו ששם העבודה הראשונה וכריתת הברית שלא יופר לנצח ומזה, כי מעת שמו לדרך פעמם לצאת ממצרים, ידעו כי תכלית יציאתם קודם ביאת הארץ ובהכנס אליה, תהיה קבלת התורה כדרך כל מסדר הדתות שיגזור גזרות בה יתוקן ויעמוד הקבוץ המדיני שבלתו ישיבת הארץ ואחוזתה לא יצליחו למאומה ואין ספק כי להגיע אל ההר הנכבד הנקרא גם קודם המעשה ומבלעדיו, הר האלהים, (אולי להיות ידוע אצל יושבי הארץ למקום קדוש כמ״ש ית׳ המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא) היו תמיד שואפים ונכספים כי אליו שמו מגמת פניהם, והכוסף והשאיפה הזאת הוא קשר אמיץ וחוט מתוח בלתי הפסק מיציאת מצרים עד הר סיני, והחוט והקשר הזה מצאנוהו קבוע לדורות לזכר אותה החמדה והשאיפה במצות הספירה, ולא ידעתי אם אפשר למצוא לה טעם אחר זולת זה כי לומר שכן תחלת הקציר חמשים יום אחר ט״ז בניסן — לא יגהה מזור, שאין זה מספיק לפרש למה תלה הדבר בחמשים יום אחר ט״ז בניסן ולא הגביל החדש והיום כדרך שעשה בשאר המועדים, ועל הכל לא נוכל למצא פשר דבר למה נתחייב לספור בפעל, ולא יספיק שיתעכבו מ״ט ימים בין זה לזה שאין ספק כי מליצות הכתוב כן יורו היינו שתהיה ספירה בפעל ובדבר שפתים, לא במחשבה או במרוצת הזמן מאליו ומעצמו בלבד, ושני הדברים האלה היינו ההתלות בחג המצות, והספירה בפעל, הם שני תנאים לא נדעה שחרם אם לא נניח שכמו שבפסח מצרים ידעו שבהגיעם אל הר סיני שם תהיה כבוד מנוחתם, לקבל התורה ולהגיע לשם היו נכספים כן רצה המחוקק ב״ה שבכל שנה ושנה יהיה חוט של חסד וחבל מתוח מוליך באמצעות הספירה בין החג המזכיר יציאת מצרים לחג המזכיר יום מ״ת, ותהיה זאת הספירה בפעל לידע ולהודיע ולהוודע, כי הקשר אמיץ בינותם.
ואם מצות הספירה בכלל היא סולם לעלות הימנה אל השגת טעם חג השבועות, עוד באורה נראה אור אך אם נוסיף להביט לאיזה בחינות אשר לה עם שאר מצות התורה ומאירות אל עבר פניה, ואומר כי מחקי החקירה החפשית הצודקת הוא ללמוד סתום מן המפורש, ולהשיג תכלית איזו מצוה הנעלם ממנו על ידי התכלית המבואר ונגלה במצוה אחרת אשר תאר לה כתאר המצוה ההיא שלא ידענו טעמה, בכל תנאיה חקותיה ומשפטיה, כי כמו שתקון האיברים וסדרן וצורת הפנים יעידו על בעל חי היותו מסוג זה או מסוג אחר, כן בענינים השכליים, נדעה נרדפה האותות והסימנים החיצוניים לבעבור נוכל להושיב כל אחד ואחד איש על מחנהו ואיש על דגלו, ואם אבן בחן הוא זה ויסוד מוסד לא ישקר ולא יכזב, הבה נא נבוא לנסות היוכל להתקיים בבחינה הזאת שעמדנו עליה, ואומר כי שתי מצות מצינו כיוצא בה ודומים בכל חלקיהן ופרטיהן למצות ספירת העומר, הא׳, היא מצות ספירה האשה הנטהרת ממקור דמיה, והב׳ ספירת האומה בתקופה הגדולה הנקראת יובל, ורואה אני שיש בשתי המצות הללו מה שיש בו די לגלות מצפוני השלישית היא ספירת העומר, כי ענין הספירה שוה בשלשתן, וקצב הספירה גם הוא שוה והיא השביעיות, גם שוים בבחינת המצב שממנו נעתקים ובבחינת המצב שאליו כוספים ורצים ובו נחים, כי בספירת הנדה הלא היא האשה המרוחקת מבעלה כשמה נדה והולכת ומתקרבת אליו יום יום עד שיגיע עתה עת דודים להתעלם באהבים עם בעל נעוריה ומם דמות נערוף יפה והגון יותר מזה המצב אל ישראל בצאתם ממצרים, ואל המצב שאליו היו מתקרבים, וגם למשל השגור בפי הנביאים כלם? אמנם ידעתי לא יחדל איש שיאמר כי אין זה נכון כפי פשט התורה, ואינו רק מעין דרשה כדרך שהמציאו האחרונים, או חלום אחד מבעלי החלומות כלם הם המקובלים, ואני אומר בטח שאם זה סוד או דרש, מהררי התורה חוצב, והיא החולמת או הדורשת תחלה טרם הדרשנים או המקובלים יולדו, והיה לאל ידי למלאת כפי וחצני מרוב תבואות אשר כארץ תוציא צמחה כן יוציאו הנביאים כלם, במליצות ופרשות שלמות ובריאות על פי היסוד הזה בנויות ומשוכללות, היינו היות ה״ית כבעל או חתן לישראל וישראל כאשה או כלה לה״ית — ודי ברמיזה קלה, הזאת למען יוכל הקורא להעביר לפני זכרונו כבני מרון כל הכתובים הנוגעים אל הענין הזה מבלי צורך לפורטם רק אחת היא לא אוכל להכחידה תחת לשוני כי רבה היא, והיא פרשת יחזקאל בסימן ט״ז הנמשכת כלה, לדבר על ישראל והקב״ה על פי המשל שזכרנו בכל חלקיו ופרטיו, ובתוכם נראה בעליל כיצד קרה ליחס אל ישראל ההכנה הדומה להכנת האשה למשכב דודים, והיא הספירה — הט אזנך ושמע דברי הנביא — כה אמר אדני אלהים לירושלים מכרותיך ומולדותיך מארץ הכנעני אביך האמורי ואמך חתית ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רוחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת (וכל זה מבואר שעל ירידתן של ישראל למצרים ושעבודן ידבר) לא חסה וגו׳ רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדים נכונו וגו׳, (גם זה אינו צריך ביאור כי הוא כמעט ארוג במליצות התורה שאמרה ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד ומאד ותמלא הארץ אותם, ושדים נכונו וגו׳ הוא משל להגיע עת הפקודה כמ״ש ויאמן העם וישמעו כי פקד ה׳ את עמו), ואת עירום ועריה, (הטעם בחסר כל מבלי תקוני הגוף גם לא תקוני הנפש כמו שהעיד בזה יחזקאל עצמו במקום אחר, שישראל במצרים עובדי ע״ז היו כאדוניהם) ואחר זה הוסיף ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים ואפרוש כנפי עליך ואכסה ערותך ואשבע לך ואבוא בברית אתך נאם ה׳ אלהים ותהי לי, וזה יורה על גאולת מצרים כמ״ש ועברתי בארץ מצרים וגו׳, ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו׳ ע״ד משל האיש הכורת ברית עם חברתו ואשת בריתו, וכבר יש בזה הקדמה מספקת להבנת המצוה שאנו דנים עליה, כי איננה רק המשך המשל בפעל כדרך האשה המתקנת עצמה ומטהרת גופה בז׳ הימים שלפני הזווג. — רק, שלהבת האמת עולה עד לב השמים במליצות הבאות המורות באצבע למשל מקור הדמים וימי הטומאה, והטבילה המטהרת האשה לבעלה והוא אומרו וארחצך במים ואשטוף דמיך מעליך ואסבך בשמן, ואחר זה באו המתנות שהחתן נותן לכלה ואין ספק שכלם רומזים למצות התורה כמו שדמו אותם הנביאים וכותבי הקדש, הנחמדים מזהב ומפז רב וגו׳ ונמשלו לחרוץ ולכתם אופיר, וכיוצא. — וכן ביחזקאל ואעדך עדי ואתנה צמידים על ידיך ורביד על גרונך ואתן נזם על אפך ועגילים על אזניך ועטרת תפארת בראשך — וכן היה שגור זה המשל לרמוז על התורה והמוסר כמ״ש שלמה בספר משלי תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך, וכן כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך, — ועל המתנות האלה דבר המשורר במקראיו עליה למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, הרי שהאשה נדה וישראל בצאתם ממצרים הושוו במדותם וכמו שבנדה כתוב וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר כן כתוב בישראל וספרתם לכם ממחרת השבת וגו׳ שבע שבתות וראה בעיניך כי באו הימים אצל האומה בתוספת הראוי, שהרי כבר נודע כי הכפל העצום אשר עליו יורה הכתוב בכל מקום הוא כפל השביעיות כמו כי שבעתים יוקם קין ושלם לשכנינו שבעתים אל חקם וגו׳ ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ושבעתים הוא שבעה פעמים שבעה, והוא הכפל עצמו שהוכפלו ימי טהרת אשה נדה אצל ישראל כי היא מתקדשת מטומאתה לסוף ז׳ ימים וישראל לסוף ז׳ פעמים ז׳ ימים, והוא הכפל הנאות לכלל לפני הפרט.
והמצוה השנית המאירה אל עבר פני ספירת העומר היא ספירה אחרת כיוצא בשתיהן, בספירת האשה נדה ובספירת יש׳ אחר חג המצות, והיא ספירת היובל כמ״ש וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וגו׳ נשמרו במצוה זו חקי השביעיות הכוללים כל ספירות התורה וספירת העומר כא׳ מהם — וספירת היובל עם ספירת השמטה הם שני תקופות הא׳ קטנה והא׳ גדולה מקבילות לשתי התקופות אחרות תקופת השבעה ימים של פסח ותקופת ספירת העומר שהוא שבעה על שבעה כדרך שספירת היובל היא שבעה על שבעה שבע שנים שבע פעמים וכל אחת משתים אלה המערכות היינו ז׳ ימי המצות והשמטה מצד א׳, וספירת העומר מ״ט ימים וספירת היובל מ״ט שנים מצד אחר, דומות זה לזה כל אחת בבחינתה ומקומה הראוי לה הרי חג המצות הוא הזמן שהשגנו בו המנוחה וחירות הגוף משעבוד מצרים ושנת השמטה היא מנוחת הארץ ושמטת כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו והנגישה אסורה בו כי קרא שמטה לה׳, וכן בשנת היובל ישובו השדות והקרקעות איש אל אחוזתו וגם העבד ישוב אל משפחתו ואל חירותו אחר שנעתקו במשך המ״ט שנים מיד אל יד וממצב למצב וכן בהגיע תור יום החמשים (שהוא שבעתים לשבעת ימי הפסח כדרך ששנת החמשים שבעתים לשנות השמטה) חזרו בני ישראל אל אדונם הראשון אחר שנמלטו מידי אדונים קשים וממסע אל מסע עד בואם לפני הר סיני — ונבדלה המערכה השנית היינו השמיטה והיובל מהראשונה ברוב ימים כי בראשונה הם שביעיות ימים ובשנית שביעיות שנים כי כן יאות כפי עוצם וגדולת הנושא המשונה בהם כי במערכה ראשונה לא היתה המנוחה והחזרה בעצם ובפעל כי אם לדור יוצאי מצרים, ובלבד לישראל ולא לארץ ובמערכה השנית (השמטה והיובל) תהיה החזרה מתחדשת בפעל בכל תקופה ותקופה לאנשי הדור ההוא וכוללת זולת הגופים גם השדות והקרקעות והבתים על כן נתרבו הימים כפי גודל הנושא ומעלתו וכפי זה תהיה תקופת היובל מקבלת לתקופת החמשים יום ויום מ״ת מקביל לשנת היובל היא שנת החמשים ולא נוכל להתעלם חוץ מהאותות הפנימיים שראינו עד הנה שוים בזה ובזה מקצת סימנים חיצוניים יתנו עדיהן כי נפל ביניהם דמיון רב והוא א׳ תקיעת השופר השוה בשניהן כמ״ש במעמד ה״ס ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, וביו״הכ של יובל הוא אומר והעברת שופר תרועה בחדש הזה בעשור לחדש ביום הכפורים תעבירו שופר (ודרך הלוכנו נאמר אולי באומרו בחדש השביעי נתכוון לתקיעת שופר גם בר״ה שלא נזכרה במאמר בכתוב בפירוש וזכור כל האמור למעלה על שם חדש ותראה כי איננו רחוק) גם במעמד ה״ס נאמר במשך היובל המה יעלו בהר, ושנת החמשים נקראת יובל על שם השופר, כמ״ש יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם — ב׳ ביובל נאמר כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד תלה חזרת העבד אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ביציאת מצרים וחזרתינו תחת רשותו יתברך ואין לזרים אתו והעבדות הזה שנתחייבנו לו הוא בהגיענו לה״ס וכשקבלנו אלהותו ותורתו באומרנו נעשה ונשמע ועליו נאמר ואביא אתכם אלי וכן כפל אצל היובל כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, ואמת כי יצאנו מרשות מצרים ביציאתינו משם רק לא באנו ברשותו ית׳ עד הר סיני כמובן לכל משכיל ושם זכה בנו ואנחנו נשתעבדנו לו, ובכח המעמד ההוא יוכל לומר כי לי בני ישראל עבדים כי שם קבלו אלהותו ומרותו ובכן יצדק אומרו תכף אחר זה לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה כי זה הפך קבלת אלהותו שקבלנו בה״ס אשר אליה רמז בפ׳ הקודם והיא יסוד וטעם חזרת העבד אל משפחתו — ג׳, ומה מאד יזרח אור על כל האמור רק אם נביט כי נתינת הלוחות השניות היתה ביום הכפורים בדקדוק עצום כפי מספר הימים רק אם נקבל כי ג׳ פעמים ארבעים יום ישב משה בהר כדברי רבותינו והוא העולה מסדר המקראות על פי הבנתם הקרובה יותר, וגם כשנשגיח כי לא לחנם נתיסד היובל ויום יציאת העבדים לחרות ביום הכפורים תחת שהיה יותר ראוי לקבעו ביום ראשון לחדש שהיה ג״כ יום ראשון לשנה החדשה ולהקף החדש ויום הכפורים כעדות התורה באר היטב הוא יום זכוך הנפשות ושובן אל אדוניהם הראשון כמ״ש כי ביום הזה יכפר וגו׳ לפני ה׳ תטהרו, הרי שתלה תשובת הגופים לאדוניהם ביום תשובת הנפשות לבוראן וזה לא במראה הדרש ולא בחלום הקבלה, רק בכל הביאור והדקדוק הנרצה והוא הנראה בעליל מחקי התורה וממליצותיה, ואם כן אין שוב מקום להתפלא אם יום כריתת הברית בין ישראל לה״ית וחזרת אל אדוניהם הראשון שהוא יום ן׳ לספירה מקביל ליום חזרת הגופים גם נפשות הפרטים אל אדוניהם יתעלה שהוא שנת החמשים להקף הגדול ובעצם יום הכפורים המקנה אל היום ההוא סגולה ותכלית רוחניים שלא ידענוה תמול שלשום.
ומכלל הגלויים שבאו בתורה על היות יום חג השבועות הוא יום מ״ת וזכרון היום ההוא התכלית החשוב הנרצה בו הוא מה שמצינו בפ׳ ראה אחר אומרו ושמחת לפני ה׳ אלהיך וגו׳ הוסיף וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ושמרת ועשית את החקים האלה, ולא מצאנו אזהרה כוללת כיוצא בזו בכל המועדים כלם, ולא נוכל להאמין שבאומרו את החקים האלה תהיה הכוונה לא על חג השבועות כי לא נזכר בפרשה ההיא שום חק נוגע לאותו החג, וגם לא יתכן שיהיה חוזר אל חקי המועדים בכלל כי בא השבועות בתוך המועדים, ואין מדרך המדבר לחתום באזהרה כללית כי אם בסוף המאמר או בראשו, רק הפירוש הנכון שלהיות חג השבועות ידוע אצל המצווה הוא משה ע״ה ואצל המצווים הם ישראל ליום מ״ת, די בזה הערה כדי שיבינו כי הכוונה על חקי התורה בכלל הנתנים ביום ההוא כמו שבין שני מדברים היודעים את כל הקורות אותם ביום מיוחד יספיק רמז קל בכדי שיבינו כי תכלית המדבר אל היום ההוא ואל מה שאירע בו ואם תרד לעומקן של דברים, תראה כי הידיעה הזאת הבלתי נכתבת הקושרת בין המצווה והמצווים, והמצרפת כל חלקי התורה אחד אל אחד היא עיקר תורה שבעל פה בכל מצוות ופינות התורה, והרמב״ן כתב ע״פ זה והנכון שתלמוד החקים האלה אשר צוך האדון הפודך מבית עבדים וכן נזכיר בקדוש היום זכר ליציאת מצרים ע״כ, ויפה השיב יפה טען על זה בעל הכורם באומרו ״וזה דחוק שהוא למוד והוראה כוללת ואינו דבק היטב ביחוד עם חג השבועות״ ובאמת שלא תמצא דבק טוב עם חג השבועות כ״א על פי פירושנו שהכוונה על התורה בכלל הנתנת ביום ההוא, וראה שם בכורם הפי׳ שחדש המפרש והוא פי׳ חלש ורפה ידים.
והיה רצוננו אחר כל מה שהוכחנו ממליצות התורה, להוסיף מחול על הקדש כשנזכיר מנהגים ודעות הקדמונים המחברים תמיד חג הקציר וחג התורה אחד אל אחד, כמו שרמזנו בפ׳ אמור. — אולם קצרה היריעה מהכיל ונסתפק במה שאמרנו אך הוסיף להביט במה שכבר העיר עליו החוקר המפורסם. Vico Lib. V. p. 33 כי נשאר מאחדות הזה רושם בלשון יוני שקורים לדת וללחם בשם אחד והוא נומוס Nomos (ממנו נהמא בדברי רבותינו, ונימוס (דת) הנמצא בספרי פילוסופינו האחרונים, ומי יודע אם לא שרשם בנאום של תורה ענין אמירה, כי התורה והדת תקראנה דבור ואמירה, בעצם. (עיין הדברים בארוכה בהערותי סוף ס׳ דברים על זכרון קבלת חז״ל אצל כותבים אחרים.
