אֲצִיתוּ לְמֵימְרִי נַגְוָן וּמַלְכְּוָן יוֹסְפוּן חֵיל יִתְקָרְבוּן בְּכֵן יְמַלְלוּן כַּחֲדָא לְדִינָא נִתְקְרָב.
(א) הַחֲרִ֤ישׁוּ אֵלַי֙ אִיִּ֔ים וּלְאֻמִּ֖ים יַחֲלִ֣יפוּ כֹ֑חַ יִגְּשׁוּ֙ אָ֣ז יְדַבֵּ֔רוּ יַחְדָּ֖ו לַמִּשְׁפָּ֥ט נִקְרָֽבָה׃
Keep silence before Me, O islands, and let the peoples renew their strength. Let them draw near, then let them speak; let us come near together to judgment.
אנצתו אלי יא אהל אלג׳זאיר ותתבדל אלאחזאב קוהֿ אלאסתמאע יתקדמון חיניד׳ יתכלמון נתקדם אלי אלחכם אג׳מעין
(א-יז) בארתי החרישו – האזינו, בגלל דמיונו לשתיקה, הטיית אוזן ושמיעה.
וביארתי מחליק (ישעיהו מ״א:ז׳) – הכה, כיון ששורשו חלוקה ואחר פיזור ...
וביארתי הלם פעם (ישעיהו מ״א:ז׳) – קורנס מלשון... הנגזר...
ופרשתי לדבק (ישעיהו מ״א:ז׳) – לַחַם... המורכבות מסוגים אלה.
זהו [שאמרו] שהאל קרא לכל השומעים כאמרו החרישו אלי איים. ואמר: בואו וראו מי זה [שהעיר צדיק] מן המזרח. ודע [שהוא] הבורא.
אח׳ ׳כ אמר כאשר [ראו זאת אנשי האיים] יראו מפניו. וחיזקו זה את זה להיכנע לו ולהשפיל עצמם לפניו.
כאשר מנה בו לשונות אלו פירש בו ואמר: הם בני ישראל, כמו שאמר אחרי זה ואתה ישראל עבדי (ישעיהו מ״א:ח׳). הכוונה בקריאתו לאומות להודיענו, שהוא בגלוי ולעין כל ינשאנו ויאשרנו ויכבדנו.
[והפירוש] הקרוב יותר בעניין מה שכינה את האומות איים (ישעיהו מ״א:א׳) משום שהוא מזלזל בהם, כיון שלדעתנו היו האיים בזויים.
ועניין אמירתו להם יחליפו כח (ישעיהו מ״א:א׳) נתכוון בו כוח בשמיעה, שעה שכוחן [הקיבוצי] עומד להיחלש... כמו שאפרשנו... ועניינו... מחמת ששום אחד מן הברואים...
...הוספתי בתרגום החזקתיך (ישעיהו מ״א:ט׳) תיבת בידיך.
ופירשתי אציליה (ישעיהו מ״א:ט׳) גלילותיה, משורש לשון אצל.
ותרגמתי הן יבושו (ישעיהו מ״א:י״א) והנה שמתיך (ישעיהו מ״א:ט״ו) יהיה כפי שהקדמתי.
והוספתי בדיבורו יהיו כאין וכאפס (ישעיהו מ״א:י״ב) כמי שהוא אין וכמי שהוא אפס. כי ״ליס״ ו״כ׳לא״ שניהם עניינם לא כלום. ולא יתכן להמשיל להם דבר מצד הלשון אלא מצד העניין, ולפיכך גיליתי את העניין.
ותרגמתי תולעת (ישעיהו מ״א:י״ד) שיעה [-קהילה] בלשון יחיד.
נשתה (ישעיהו מ״א:י״ז) נגזר מן ונשתו מים מהים (ישעיהו י״ט:ה׳).
חילקתי את הבשורה הטובח למבושרים כאן לשלושה חלקים. הראשון – לכלל ישראל. אמר להם: ואתה ישראל עבדי (ישעיהו מ״א:ח׳). השני – למלכיהם. וראשיהם. אמר להם: אל תיראי תולעת יעקב (ישעיהו מ״א:י״ד). השלישי – לחלשים ולהמון שבעם. אמר להם: העניים והאביונים (ישעיהו מ״א:י״ז).
ראוי שנדון במה שדיבר לכלל ולשני החלקים גם יחד. אמר לכלל זרע אברהם אהבי (ישעיהו מ״א:ח׳). ומפורש במקרא שישמעאל גם הוא זרע אברהם. כאמרו וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא (בראשית כ״א:י״ג). אם כן, מה ההפרש בינו לבין יצחק? על כך נאמר שזרע יצחק נקרא גם כן במקרא זרע אברהם, כמו שאמר כאן ליעקב זרע אברהם אוהבי (ישעיהו מ״א:ח׳). וזרע ישמעאל לא קראו המקרא זרע אברהם, אף על פי שהנסמך מחייב לקראו כן, אלא שקריאת המקרא שהיא אחד מסוגי הכבוד, לא נאמרה בו. וחילק את השונאים לארבעה חלקים: הנחרים (ישעיהו מ״א:י״א), אנשי ריב (ישעיהו מ״א:י״א), אנשי מצה (ישעיהו מ״א:י״ב), אנשי מלחמה (ישעיהו מ״א:י״ב).
(א-כד) [א, ח-יז, כא-כד]
פסרת החרישו אנצתו מן מגאנסתה ללאמסאך ואלארכאן ואלאסתמאע ועברת מחליק צ׳ר[ב לאן] אלאצל קסמה ואכרא פרק [ואמא הנא] אלצ׳רב ופ[סרת הלם פע]ם מטרקה מן קולה וימ[…]
יתצ׳מן […] [ועברת] דבק לחאם ל[…] מאק אלמולפאת מן הד[ה אלאלואן] […] הדה אל[תי קא]לו אן אללה נאדי גמיע אלס[אמעין כמא] קאל החרישו אלי וקאל תעאלו אנט׳רו מן הדא [אט׳הר אלעדל] מן אלמשרק מי העיר ממזרח ואעלם […] [כא]לק מי פעל ועשה תם קאל פלמא [ראי דלך אהל אלגזאיר] פאתקוה ראו איים יקוא בעצ׳הם בעצ׳א עלי אלאדעאן לה ואלתדלל לה איש את רעהו פלמא [עדד] בה [הדה אלאק]ואל פצח בה פקאל הם בני אל יסראל כמא קאל בעד הדא ואתה ישראל עבדי פאמא אלוגה פי נדאה (?) אלאמם ליערפנא אנה ט׳אהרא מכשופא יגלנא ויוסעדנא וישרפנא:
ואלאקרב פי תסמיתה אלאמם גזאירא אסתקלאלא מנה אד כאן ענדנא אלגזאיר חקירה ומענאה פי קולה להם יחליפו כוח אראד בה קווה פי אלאסתמאע כלמא כאדת קותהם אל[…] יער אן תצ׳עף אלומהם מן […] כמא סאשרחה […] ומענאה פי דעאית […] הו לאן ואחד מן אלמכלוקין […] רואבט רבה[…]
[…] זדת פי תפסיר החזקתיך מסכת בידך ועברת אציליה אקטארהא מן אצל לפטה אצל.
ופסרת הן יבושו והנה שמתיך סיכון עלי מא קדמת. וזדת פי קולה יהיו כאין וכאפס כמן ליס וכמן כ׳לא אד׳ ליס ואלכ׳לא ג׳מיעא ליסא בשי ולא יג׳וז אן ימת׳ל בהמא שי עלי אללפט׳ אללהם אלא אן יכון עלי אלמעני פכשפת אלמעני. ופסרת תולעת שיעה עלי אלמפרד. ויתצרף נשתה מן ונשתו מים מהים.
קסמת אלבשארה ללמבשרין ההנא ג׳ אקסאם אלאול ג׳מלה בני אסראיל קאל להם ואתה ישראל עבדי ואלב׳ מלוכהם ורוסאהם. קאל להם אל תיראי תולעת וגו׳ ואלג׳ צ׳עפאהם ועואמהם קאל להם העניים והאביונים וינבגי אן נתכלם פי מא כ׳אטב בה אלכל ואלקסמין ג׳מיעא קאל ללכל זרע אברהם אהבי ומנצוץ אן ישמעאל איצ׳א הו זרע אברהם כק׳ וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הו פמא אלפרק בינה ובין יצחק פנקול אן נסל יצחק איצ׳א יסמיה אלכתאב זרע אברהם כק׳ ההנא ליעקב זרע אברהם אוהבי ונסל ישמעאל לם יסמה אלכתאב זרע אברהם ועלי אן אלמצ׳אף יוג׳ב תסמיתה אלא אן תסמיה אלכתאב אלתי הי אחד אבואב אלשרף לם תסמה. וקסם אלאעדא ד׳ אקסאם מתולעון ומכ׳אצמון ומנאציון ומחארבון פאמא הנחרים פהם אלמעתקדון ללאמה שר[א] וידברונהא בתוהם ריבה ולד׳לך יבשו. ואנשי ריבך הם אלמכ׳אצמון כ׳צומה מנאט׳רה בלא חרב ולא צ׳רב ולד׳לך יאבדו מרסל[א] ואנשי מצותך הם אלמצארעון ואלמצ׳ארבון כק׳ כי ינצו ונגפו ולד׳לך תבקשם ולא תמצאם לא תבקא להם באקיה ואנשי מלחמתך הם אלמחארבון ולד׳לך יהיו כאין וכאפס יצ׳עהם מא נאל אלאולין ממן לאחם אלאמה [כמא עלמת] מן סיחון ועוג וגירהמא.
ת׳ם קאל לאג׳לאיהם אל תיראי תולעת וגו׳. ומ[רג חרוץ] [אלה] מן חדיד תקטע אלג׳באל ועלי אן אלמורג נפסה אנמא יקשר אלחנטה וליס [יקטע] אלחג׳ר לכנה קאל הנה שמתיך למורג תדוש הרים דל עלי אנה לם יום אלי אלג׳רג׳ר נפסה בל אלי אלחדיד אלקטוע כאלפאס ואלפטיס ומא שאכלהמא ואנמא שבה במורג לעלה מא ידו[ס בה] ימת׳ל בה אלאמם כמוץ תשים. ת׳ם קאל ללצ׳עפא ולאלרעאע העניים והאביונים וג׳ אענם ולא אעזבם הוד׳א כלאם מקדם אני ה׳ לא אעזבם בל אענם מת׳ל קול יוסף השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי אנמא אלנט׳אם העוד אביכם הזקן חי השלום וכו׳.
[…] וגמיע מא […] מצר […] מן הדה אלג׳ ללגמיע אעני אלאמה לא יכץ בעצהא […]ן פכאן דלך אגמע אלתי שרפהא בה מעולא עלי מא קדם פי אול אלקצה יחדו למשפט נק׳ יע׳ אנה בחכם שרף בני איס׳ בה ודלך למא אוגבת אלחכמה אן תנצב אלאמה הדאא לגמיע אלאמם אד כאן אקבאל גמיע אלאמם אליהא אסהל מן אנתקאלהא הי אליהם וכאן אלאכתיאר פי דלך אלנאצב פאכתאר הו בני איס׳ לכאן דלך באלחכם ולם יגוז לטאען אן יטאלב באלבדל וכדלך וצף איצ׳א אנה באלחכם יגעל מלכא מן בני איס׳ יאמר אלכלק באלסמע לה ואלטאעה ודלך אן אלתדביר אלתאם למא כאן לא יכרג אלא מן ענד ואחד וכאן אלאכתיאר פי תכציצה אלי אלממלך פאכתאר הו מלכא מן בני יעקוב לם יגוז ללמעתרץ׳ אן יעתרץ׳ פי אמרה אד אלחכם אוגבה לדלך דעי אלנאס פי אול סורה אלמלך אלי אלחכם ואלנט׳ר כמא כאן דעאהם פי צורה אלאמה בקול החרישו אלי איים קאל ההנא.
פסרת עצומותיכם משאגרה לאנהמא לפטתין פי אלמקרא כדא קאל שלמה ובין עצומים יפריד משאגרין וצלת בה דוי למא אטבק עליה יגישו ויגידו פעלם אנהם נאס ועברת ונשתעה ונתגאדל לאן אלאצל פי דלך מן לגה אלתרגום ונספר ונקלתה אלי אלגדל דעוה אל׳ גל גלאלה אלנאס ההנא איצא אלי אלנטר ואלגדל ליס מנה (?) איהאם [א]מכאן ואחד מנהם אלפלג עליה לכן הדא אלקול מנה ביאן ען אלחכמה יע׳ אן אלמגאדל ואלמנאטר לו אגהד גהדה לם יפקההא בל אנמא כאן אלנטר יכשף לה אלקול בהא ואלאלתחאף בגואבהא פכמא כאן פי באב אכתיאר אלאמה קאל אנה לו טען טאען פי דלך לא יגאלה קאל ההונא איצא מתלה פי תכציץ ולדלך קדם קרבו ריבכם פי קצה אלמלך כמא כאן קדם יחדו למש׳ נקרבה פי קצה אלאמה.
פקאל ההנא אנה אן ט׳ן אנה ימכן אן יטען טאען עלי אלרייס אלדי ינצבה אלה פי וקת אלישועה לאמתה וליצלח בין אלאמם פיקול אן גירה אצלח מנה ואחק פללחכמה אן תרד עליה ותקול אן כאן הדא אלדי תוהמתה אחק ואולי יעלם אלג׳יב חתי אדא נאדת אליה אלאמם וסאלתה עמא יאתי אכברהא בחקיקתה כאצה ממא יכברהא הדא אלרייס פהו אולי באלריאסה עלי מא קאל יגישו ויגידו לנו וגו׳ הגידו האתיות לא׳ וגו׳ געל עלם אלגיב קסמין אמא מאצ׳י או אתי וקאל ען אלמאצי הראשונות וען אלאתי האותיות אכבר אן הדא אלמלך אלדי ירוס ליצלח בין אלאמם חתי תרתפע אלחרוב בינהם לא יכן אהלא לדלך חתי יכון עאלמא במא מצ׳י פיקצצה פיעתברון כ׳ק׳ ונשימה לבינו ונדעה אחרי רבמא יאתי פיגיבהם עליה כ׳ק׳ או הבאות ישמיעונו תם קאל פאדא הו ערפהם אלגמיע איקנו באנה שריף כ׳ק׳ כי אלהים אתם ואדא צח אלאמרין גמיעא אלעלם במא מצי ומא יאתי וגב עלי אלנאס אן יחסנו בה צ׳נתהם פאן אחסן אליהם או אסי יתנאט׳רון ויתגאדלון עליה חתי יחתגון לה ויקימוה עלי אליקין ויעדלוה ולא יגירוה כ׳ק׳ אף תטיבו ותרעו וגו׳ והדא אלואגב הו לכליפה אל כמא הו לאללה עז עזה עלי תרי גמיע אלמוחדין יחתגון לה באנה אן אחסן או אסי פליס יפעל בעאבדה אלא אלאצלאח ועלי מא תפצח בה אלכתב ואתה צדיק על הבא על׳ פקד ביינת הדה אלעבארה עלי אן הדה אלאפעאל אלתי אקצ׳תהא אלחכמה ממן יטען עליהא פי מן תרוסה יקלה לה הל תטיק כדי וכדי חתי יגב כדי וכדי אנהא ואלואגב אלדי הו להא מוגודה [פי] אלרייס אלדי רוסתה אלחכמה פלדלך אכתארתה ואנהא אע׳ הדה אלאפעאל ומא וגב להא ליס מוגוד פי אלגיר אלדי עארץ בה אלטאען פלדלך לם תכתארה כק׳ בעד דלך הן אתם מאין פאלצפה אלאולי צפה אסתחקאקה קאלת פיהא אתם מאין אנהם לא.
החרישו אלי – לשמע דבריי.
איים – אומות.
יחליפו כח – יתקשטו ויתחזקו בכל גבורותםא אולי יעמדו בדין בכח.
יגשו – הלום, ואז משיגשו ידברו.
למשפט נקרבה – להוכיחם על פניהם.
א. כן בכ״י לייפציג 1, פרמא 3260. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, וטיקן 94: ״גבורתם״. בכ״י לוצקי 778: ״גברותם״. בכ״י ברלין 122: ״גבורתכם״.
Be silent to Me in order to hear My words.
islands Heathens ([mss. Kli Paz:] nations).
shall renew [their] strength They shall adorn themselves and strengthen themselves with all their might perhaps they will succeed in their judgment by force.
they shall approach here, and then, when they approach, they shall speak.
to judgment let us draw near to reprove them to their faces.
החרישו אלי איים – פתרונו: חכו לי.
ולאומים יחליפו כח – מי הוא שמחליף כח אומות שמעביר כח מאומה זו ונותנה זו.
החרישו – כאילו אמר החרישו ושמעו אלי.
ולאומים יחליפו כח – אם יש בהם יכולת.
יגשו – ואחרי שיחליפו כח אז ידברו ונקרב למשפט לדעת, אי זה גבור.
החרישו ושמעו אלי ═ החרישו אלי Be silent and listen unto me.1
And let the people renew their strength, if they can.
Let them come near, after having renewed their strength. Then let them speak, and let us come near together to judgment, to know, who is the mighty.
1. To join a preposition to a verb, which does not govern it, while the verb which governs it is omitted, is a construction known as constructio pregnans; as e.g. here, החרישו ושמעו אלי ═ החרישו אלי and להסיר אותה מעל ראש אפרים ולשום אותה על ר" מנ"═ אפרים על ראש מנשה להסיר אותה מעל ראש to remove it from Ephraim's head unto Manasseh's head. (Gen. 48:17). —A. V., Keep silence before me.
החרישו – ושמעו דבריי איים. וכלפי ישראל שיחזק לבם מדבר אף לאומות כמו שמוכיח למטה.
ולאומים יחליפו כח – כלומר יתחזקו ויאזרו כגבר חלציהם ואשאלם ויודיעוני. וכן מסיים העניין ואשאלם וישיבו לי דבר. למשפט – לתוכחה אַה פְרוֹבַנְצְא. כמו וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, שלא בא משעיר ומפארן ממש אלא מדרך שעיר ופארן, ומכל מקום ארם וכשדים קרובים להיות אחד.
החרישו אלי איים – שתקו והאזינו אלי, כי המדבר לא יאזין.
ופירוש איים – שוכני איים.
יחליפו כח – יתאמצו בטענות אם יוכלו להשיבני.
יגשו אלי – לשמוע דברי.
אז ידברו – אז אחר שישמעו דברי, ידברו אם יש להם טענה.
יחדו – אני והם נקריב למשפט על טענותי וטענותיהם, כי הם מחסרים כחי ויכולתי, ואומרים שאין בי כח להציל ישראל מידם, ועובדים פסילים שאין בהם ממש.
החרישו אלי איים – יושבי האיים החרישו לשמוע אלי כי המדבר לא ישמע ולא יאזין.
יחליפו כח – יחדשו כח להתאמץ בטענות אם יוכלו להשיבני.
יגשו אז ידברו – יגשו אלי לשמוע אמרי ואז אחרי שמעם ידברו דבריהם אם ימצאו מענה.
יחדו – אני והם נקרב למשפט על מה שהם אומרים שאין היכולת בידי להציל את עמי מידם.
החרישו אלי – החרישו לשמוע אלי, כלומר לשמוע מה אדבר.
ולאמים יחליפו כח – האל עושה עצמו כנמלך ומתקן דברו, ואומר: אין צֹרך שיחרישו, אבל יחליפו כח ויגשו וידברו, נבא יחדו במשפט, כי לא אירא מטענותיהם ותשובותיהם.
יגשו אז ידברו – שלא ידברו ברחוק, אלא יגשו ואז ידברו, כלומר יאמרו טענותם בלא יראה.
ולאמים – בארתי למעלה (יז יב) כי לאומים פורט עמים גדולים שיש להם דת, שהם כאם הבנים לעמים קטנים.
יגשו נקרבה – בכ״מ שהניגש פחות במעלה מן הנושא או המקום שהוא ניגש אליו, ישמש בלשון הגשה, ואם שניהם שוים ישמש בלשון קורבה וכבר כתבתי כי יחדו מורה על השתוות שניהם, ובזה הוסיף יחדו למשפט נקרבה כשני בני אדם שוים.
החרישו – אחר שדבר תנחומין אל ציון, קורא אל העמים, מצייר כי כבר בא הגואל (כי החוזה במראות אלהים, יראה העתיד כאילו כבר בא) ועפ״ז מתוכח עמם להשיבם אל אמונת האחדות ודת האמת החרישו – המתוכח ינוצח לפעמים מפני ארבעה דברים,
א. אם הוא אדם קטן, יאמר אתם איים הקטנים החרישו אלי – לא אתם תתוכחו רק ולאמים הגדולים יחליפו כח – הם יתוכחו.
ב. אם ילחצנו אל הוכוח פתאום ואין לו עת לסדר טענותיו, אומר יחליפו כח לחשוב ולהתיעץ.
ג. אם יתוכח עם עריץ או נשוא פנים, אשר אימתו או שאתו תבעתנו מלדבר את כל אשר עם לבבו, עז״א יגשו אלי מבלי אימה ואז ידברו לא מרחוק בחרדה ופחד.
ד. אם אין שופט מכריע ביניהם, כמ״ש (איוב ט׳) כי לא איש כמוני אעננו. לו יש בינינו מוכיח. יסיר מעלי שבטו. עז״א יחדו למשפט נקרבה לפני השופט אשר יכריע בינינו עם מי הצדק.
אחר שדיבר תנחומים אל ציון, קורא הנביא בשם ה׳ אל העמים, ומדבר בלשון ציורית כאילו כבר בא הגואל ומתווכח עמם להשיבם אל אמונת האחדות ודת האמת באומרו1, הַחֲרִישׁוּ – שתקו והאזינו2 אֵלַי – לשמוע דְּבָרַי3, שוכני4 אִיִּים, וּלְאֻמִּים יַחֲלִיפוּ – יחדשו5 כֹחַ להתאמץ בטענות אם יוכלו להשיבני6, יִגְּשׁוּ אלי לשמוע אמרי7, אָז אחרי שמעם את דברי8 יְדַבֵּרוּ דבריהם אם ימצאו מענה9, יַחְדָּו אני והם10 לַמִּשְׁפָּט נִקְרָבָה11 על מה שהם אומרים שאין היכולת בידי להציל את עמי מידם12, ועובדים הם פסילים שאין בהם ממש13:
1. ומדבר בלשון ציורית כאילו כבר בא הגואל כי החוזה במראות אלהים יראה העתיד כאילו כבר בא (מלבי״ם).
2. ומבקש מהם להחריש, כי המדבר לא ישמע ולא יאזין (רד״ק, מצודת דוד).
3. רש״י.
4. רד״ק. ורש״י מבאר כי ״איים״ הן האומות.
5. מצודת דוד.
6. רד״ק, מצודת דוד.
7. רד״ק, מצודת דוד.
8. רד״ק, מצודת דוד. ורש״י מבאר לאחר שיגשו ידברו.
9. רד״ק, מצודת דוד.
10. רד״ק, מצודת דוד.
11. מלבי״ם מבאר שיש הבדל בין ״יגשו״ שמשמעותו שהקטן ניגש לגדול, לבין ״יקרבו״ שמשמעותו קרבה כששניהם שווים זה לזה במעלה.
12. רד״ק, מצודת דוד.
13. רד״ק. מלבי״ם מבאר שהמתווכח יכול להיות מנוצח מחמת ארבעה דברים, א׳ אם הוא אדם קטן ביחס לעומד מולו, וכנגד זה אמר להם אתם איים הקטנים החרישו והלאומים הגדולים הם יתווכחו עימי, ב׳ אם ילחצנו הויכוח ואין לו פנאי לסדר טענותיו וכנגד זה אמר ״יחליפו כח״, ג׳ אם מתווכח עם עריץ או מישהו שמפחד מפניו, וכנגד זה אמר ״יגשו אלי אז ידברו״ מבלי פחד ואימה, ד׳ אם אין שופט שיכריע מי מביניהם הצודק וכנגד זה אמר ״יחדו למשפט נקרבה״.
הכל
(ב) מִ֤י הֵעִיר֙ מִמִּזְרָ֔ח צֶ֖דֶק יִקְרָאֵ֣הוּ לְרַגְל֑וֹ יִתֵּ֨ן לְפָנָ֤יו גּוֹיִם֙ וּמְלָכִ֣ים יַ֔רְדְּ יִתֵּ֤ן כֶּֽעָפָר֙ חַרְבּ֔וֹ כְּקַ֥שׁ נִדָּ֖ף קַשְׁתּֽוֹ׃
Who has raised up one from the east? Who called him to his feet in righteousness? He gives nations before him, and makes him rule over kings. His sword makes them like the dust, his bow as the driven stubble.
מַן אַיְתֵי בִגְלַאי מִמַדִינְחָא אַבְרָהָם בְּחִיר צַדִּיקַיָא בִּקְשׁוֹט קַרְבֵהּ לְאַתְרֵהּ מְסַר קֳדָמוֹהִי עַמְמִין וּמַלְכִין תַּקִיפִין תְּבַר רְמָא כְּעַפְרָא קָטוֹלִין קֳדָם חַרְבֵּהּ כְּקַשָׁא רְדוֹפִין קֳדָם קַשְׁתֵּהּ.
מי העיר ממזרח – (כתוב בתהלים ברמז תתס״ט).
מי העיר ממזרח – אמר רב מנין שאין מזל לישראל שנאמר ויוצא אותו החוצה, אמר אברהם לפני הקב״ה רבש״ע הנה בן ביתי יורש אותי, א״ל לא כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך, אמר לפניו רבש״ע הסתכלתי באצטגנינות שלי ואיני ראוי לכך, א״ל צא מאצטגנינות שלך אין מזל לישראל, א״ל מאי דעתך דקאי צדק במערב מהדרנא וממוקמינא ליה למזרח, והיינו דכתיב מי העיד ממזרח צדק יקראהו לרגלו.
דבר אחר מי הוא שהעיד בלבם של (אזרחיים) [מזרחיים] שיבאו ויפלו ביד אברהם, צדק יקראהו לרגלו צדיק חי העולמים שהיה מאיר לו בכל מקום שהוא הולך, אמר רבי ברכיה מזל צדק היה מאיר לו. אמר רבי ראובן צדקה היתה צווחת ואומרת אם אין אברהם עושה אותי אין מי שיעשה אותי הה״ד יתן לפניו גוים ומלכים ירד, רבי יהודה ורבי נחמיה חד מנהון אמר אברהם היה משליך לעיהם עפר והוא נעשה חרבות קש והוא נעשה חצים, א״ל חבריה יתן עפר אין כתיב כאן אלא יתן בעפר הם היו משליכים על אברהם חרבות והם נעשים עפר חצים והם נעשים קש.
דבר אחר: מי העיר ממזרח – אמר רבי ראובן ישנים היו אומות העולם מלבוא תחת כנפיו של הקב״ה ומי העירן לבוא תחת כנפיו אברהם שנאמר מי העיר. אמר ליה שם רבא לאלעזר כי אתו עלייכו מלכי מזרח ומערב היכי עבדיתו, א״ל אייתיה קוב״ה לאברהם ואותיביה מימיניה וחזינא שדי עפרא והוו חרבי גילי והוו גירי שנאמר נאם י״י לאדוני שב לימיני וגו׳ וכתיב מי העיר ממזרח וגו׳ יתן לפניו גוים וגו׳.
רמז תמח
נחום איש גם זו הוה רגיל דכל מה דהוה סלקא ליה הוה אמר גם זו לטובה, יומא חד הוו בעו לשדורי דורון לקיסר, אמרין בהדי מאן נשדר נשדר בהדי נחום איש גם זו דמלומד בנסים, כי מטי לההוא אושפיזא בעא למיבת, אמרו ליה מאי איכא בהדך, אמר להו קא מובילנא כרגא לקיסר, קמו הנהו דיורי בליליא שרינהו לסיפטיה שקלי כל דהוה בהו ומלינהו עפרא, כי מטא להתם אשתכח עפרא, אמר קיסר אחוכי קא מחייכי בי יהודאי אפקוה לנחום למקטליה, אמר גם זו לטובה, אתא אליהו ז״ל אידמי כחד מינייהו אמר דילמא האי עפרא מעפרה דאברהם אבינו הוא דהוה שדי עפרא והוה חרבי. הוה ההיא מדינתא דמרדה בי קיסר ולא הוה יכיל למכבשה, בדוק ושדו מההוא עפרא לגוה וכבשוה ואשתכח חרבות, עיילוה לבי גנזא דמלכא א״ל שקול מאי דניחא לך ומלייה לסיפטיה דהבא, כי הדר אתא לההוא אושפיזא אמרו ליה הנהו דיורי מאי אמטית לבי מלכא דעבדו לך כל האי יקרא, אמרו להו מאי דשקלית הכא אמטי להתם, אזלי גם אינהו ואובילו מההוא עפרא להתם ואיקטלו כל הנהו דיורי.
מן ד׳א אט׳הר מן אלמשרק עדלא יתבעה אלי טאעתה יסלם בין ידיה אלאמם ועלי אלמלוך יסתולי יג׳על כאלתראב סיפה וכקש מנדפע קוסה.
ומלכים ירד – עיקרו: ׳ירדה׳,1 וצורתו המלאה: ׳יהרדה׳,2 והוא במשמע של ״שלח אש בעצמותי וירדנה״ (איכה א׳:י״ג), שהוא עניין שברון והשמדה.3
1. השוה חיוג׳ וריב״ג באצול ערך ׳רדה׳.
2. כלומר, מבניין הפעיל. השווה חיוג׳ ערך ׳רדה׳, ראב״ע ורד״ק על אתר (המשמע הניתן אינו בדיוק זהה). עד כמה שאפשר לראות כרגע, אבן בלעם הוא הראשון אשר מבצע תרגיל של שחזור צורה מלאה (כאילו בכוכבית): יהרדה.
3. כך ת״י על אתר, וריב״ג באצול ערך ׳רדה׳.
מי העיר ממזרח – אותו שצדק יקראהו לרגלו – מי העיר את אברהם להביאו מארם שהיא במזרח, וצדק שהיה עושה היא היתה לקראת רגלוא בכל אשר הלך.
יתן לפניו גוים – מי שהעירו להסיעו ממקומו, הוא נתן לפניו ארבעה מלכים וחיילותיהם.
ירד – יִרְדֶה.
יתן כעפר חרבו – רמא כעפרא קטולין קדם חרביה, נתן חרבו עישהב חללים רבים כעפר, ואת קשתו נתן מרבָה הרוגים ונופלים כקש נדף.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, אוקספורד 34. בכ״י ברלין 122, וטיקן 94: ״רגליו״. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״רגלו״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, פרמא 3260. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34: ״עושה״.
Who aroused from the East one whom righteousness accompanied? Who aroused Abraham to bring him from Aram which is in the East and the righteousness that he would perform that was opposite his feet wherever he went.
He placed nations before him He, Who aroused him to leave his place to cause him to move, He placed before him four kings and their hosts.
He gave him dominion Heb. יַרְדְּ, like יַרָדֶּה.
He made his sword like dust [Jonathan paraphrases:] He cast slain ones before his sword like dust. He suffered his sword to take its toll of casualties as [numerous as] grains of dust, and his bow He suffered to take its toll of casualties who would fall like wind blown stubble.
מי העיר ממזרח – מי העיר רוח כורש מן המזרח לבא ולצור על בבל.
צדק יקראהו לרגלו – כלומר כל כך למה. מה ראה הקב״ה להחזיק ביד כורש שנתן לו כח להחריב את בבל? בשביל צדקה שעתיד לשלח את גלות בבל ולבנות ירושלם ולייסד את ההיכל. ובשביל אותו צדק יקראהו הקב״ה להשמיד את בבל, וכן הוא אומר: כה אמר י״י למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו לירד לפניו גוים וגו׳ אני לפניך אלך וגו׳ ונתתי לך אוצרות חושך ומטמוני מסתרים למען תדע כי אני י״י קורא בשמך וגו׳ למען עבדי יעקב וישראל בחירי ואקרא לך בשמך (ישעיהו מ״ה:א׳-ד׳). וזהו שאמר כאן: צדק יקראהו לרגלו יתן לפניו גוים ומלכים ירד כשם שאמר בדברי הימים: בשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר י״י ביד ירמיהו העיר י״י רוח כורש מלך פרס ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר כה אמר כורש מלך פרסא כל ממלכות הארץ נתן לי {י״י} אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו ביתב {וגו׳} מי בכם וגו׳ (דברי הימים ב ל״ו:כ״ב-כ״ג).
יתן כעפר חרבו – קשתו וחרבו של כורש יתן הגוים כעפר – כקש נדף יהיו האומות בפני חרבו.
(ב-יב) גנחזור למדרש רבותינו (בראשית רבה מ״ג:ג׳): מי העיר ממזרח – מי העיר בליבן של מזרחיים שיבואו ויפלו ביד אברהם.
צדק יקראהו לרגלו – צדיק חי העולמים היה מאיר בכל מקום שהיה הולך. אמר ר׳ ברכיה: מזל צדק היה מאיר לו. אמר ר׳ ראובן: צדקה היתה צווחת ואומרת: אם אין אברהם עושה אותי מי עושה אותי.
יתן לפניו גוים ומלכים – ר׳ יהודה ור׳ נחמיה: חד מנהון אמר: משליך עליהם עפר והוא נעשה חרבות, קש והוא נעשה חצים. הדא הוא דכתיב: יתן כעפר חרבו. אמר ליה חבריה: ׳יתן עפר׳ אין כתיב, אלא כעפר – הם היו משליכים חרבות על אברהם והם נעשות עפר, חצים והם נעשותד קש, הדא הוא דכתיב: ירדפם יעבר שלום אורח ברגליו לא יבא.ה
ר׳ אלעזר בשם ר׳ יוסי בן זימרא אמר: פסיעותיו של אברהם אבינו היו ג׳ מילין, ר׳ יהודה בר׳ סימון אמר: מיל, שנאמר: אורח ברגליו לא יבוא.
ר׳ נחמיה בשם ר׳ אייבו אמר: לא נתאבקו עפר רגליםו של אברהם אלא כזה שהולך מביתו לבית הכנסת.
ראו איים וייראו – (בראשית רבה מ״ד:ז׳) הדא הוא דכתיב: ראו איים וייראו – מה איים הללו מסויימין בים, כך היו שם ואברהםז ואברהם מסויימין בעולם, זה נתיירא מזה וזה נתיירא מזה. אברם נתיירא משם ואמר: יש בליבו עלי שהרגתי את בניו, ושם נתיירא מאברם ואמר: יש בלבו עלי שהעמדתי את הרשעים.
קצות הארץ יחרדו – זה שם ואברהם שהיו עומדיןח בקיצו של עולם.
קרבו ויאתיון – {זה קרב אצל זה וזה קרב אצל זה.
איש את רעהו יעזרו – זה עזר את זה בברכות, וזה עזר את}ט זה במתנות. זה עזר את זה בברכות: ויברכהו ויאמר ברוך וגו׳ (בראשית י״ד:י״ט). וזה עזר את זה במתנות: ויתן לו מעשר מכל (בראשית י״ד:כ׳).
ויחזק חרש – זה נח שעשה את התיבה.
את צורף – זה אברהם אבינו שצרפו הקב״ה בכבשן האש.
מחליק פטיש את הולם פעם – שהחזיק פטישו והלם את כל העולם פעם אחת.
אומר לדבק טוב הוא – אילו אומות העולם שנדבקין באלוהו של {אברהם ולא באלוהו של}י נמרוד.
ויחזקהו במסמרים לא ימוט – חיזק אברהם את שם במצות ובמעשים טובים.
ולא ימוט – אברהם (בראשית רבה מ״ד:ז׳).
ואתה ישראל עבדי יעקב וגו׳ אשר החזקתיך – מאפסיה ומחברותיה.
ומאציליה קראתיך – ממושלים שבה.
אמצתיך אף עזרתיך וגו׳ – אמצתיך באברהם ולא מאסתיך ביצחק.
אל תירא כי אתךיא וגו׳ – אמר ר׳ אושעיא (בראשית רבה מ״ד:ג׳): בשעה שאמר יצחק: גשה נא ואמושך בני (בראשית כ״ז:כ״א), נשפכו מים על שוקיו והיה לבו רפה עליו כשעוה, וזימן הקב״ה שני מלאכים אחד בימינו ואחד בשמאלו והיו מחזיקין אותו במרפיקו כדי שלא יפול. הדא הוא דכתיב: אל תשתע כי אני אלהיך – אל יהא לבך רפי עליך כשעוה וכו׳. בבראשית רבא (בראשית רבה מ״ד:ג׳).
א. כן בכ״י פריס 163. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״ויעבר קול... מלך פרס״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163. בכ״י לוצקי 778: ״בית לו״.
ג. קטע ״נחזור למדרש... בבראשית רבה״ מופיע בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. הוא חסר בכ״י לוצקי 778.
ד. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י מינכן 5 הושמט ע״י הדומות: ״עפר חצים והם נעשות״.
ה. כן בכ״י לוצקי 777, פריס 163. בכ״י מינכן 5 חסר: ״לא יבא״.
ו. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י מינכן 5: ״רגלם״. בכ״י פריס 163: ״רגליו״.
ז. כן בכ״י פריס 163. בכ״י מינכן 5, לוצקי 777: ״ועבר״.
ח. כן בכ״י פריס 163. בכ״י מינכן 5 חסר: ״ואברהם שהיו עומדין״.
ט. ההשלמה מבראשית רבה מ״ד:ז׳. המלים הושמטו ע״י הדומות בכ״י מינכן 5, לוצקי 777, ורובן גם בכ״י פריס 163.
י. ההשלמה מבראשית רבה מ״ד:ז׳. המלים חסרות ואולי הושמטו ע״י הדומות בכ״י מינכן 5, לוצקי 777, פריס 163.
יא. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777, וכן בהרבה כ״י של המקרא, וכן בפירוש ר״י קרא עצמו על הפסוק. כן בנוסח שלנו: ״עמך״.
מי העיר וגו׳ – הקדמונים אמרו כי זה רמז על אברהם שהתגבר על המלכים ושבר הצלמים, והראיה שאמר אחר כן זרע אברהם אוהבי (ישעיהו מ״א:ח׳), גם זה נכון, ולפי דעתי שהוא רמז על כורש, כי כל הפרשה היא דבקה וכן כתוב קורא ממזרח עיט (ישעיהו מ״ו:י״א), והנה אחריו העירותי מצפון ויאת ממזרח שמש יקרא בשמי (ישעיהו מ״א:כ״ה), והפרשה כולה מפורש שם כורש.
ממזרח – כי עילם צפונית מזרחית בבל.
צדק יקראהו לרגלו – יפגע, או צדק יקראהו בכל מקום לכתו.
ומלכים ירד – ישליט אחרים על מלכים, כי זאת המלה מבנין הפעיל והטעם כמו וירד מיעקב (במדבר כ״ד:י״ט).
יתן כעפר חרבו – חרב כל מלך, וי״א כי יהיו לו חרבות רבות.
וקשתותיו – תעופינה כקש נדף.
ממזרח The man from the east.1 The ancients refer this expression to Abraham, who defeated the kings (Gen. xiv.), and broke the idols;2 especially because of the words the seed of Abraham, my friend, (ver. 8). This is not impossible, but I refer it rather to Cyrus; because all these chapters are connected by their contents; comp. calling a ravenous bird from the east (46:11) and I have raised up one from the north, and he shall come; from the rising of the sun shall he call upon my name (41:25); besides, the name of Cyrus is distinctly mentioned 44:28 and 45:1.
From the east, Elam was north-east of Babylon.3
יקראהו He shall meet it or it shall meet him.4 לרגלו To his foot. Wherever he goes.
ומלכים ירד He will appoint rulers over hings.5 יַרְדְּ is Hiphil; he will cause to rule; comp. (the Kal) וירר and he shall have dominion (Num. 24:19)
יתן כעפר חרבו he will turn his sword into dust, that is, the sword of every other king. Others explain it: he will make his swords as numerous as the dust,6 and his arrows shall fly about as thickly as stubble driven by the wind.
1. A. V., (Who raised up the righteous man) from the East.
2. Comp. Bereshith Rabba, xxxviii.
3. Modern geographers describe Elam as rather to the south-east of Babylon. See c. xiii. Note 7.
4. A. V., Called him.—קראִ means to call; קרה to meet; but this distinction is often neglected, and the two verbs seem to be used indiscriminately.
5. A. V., And made him rule over kings.
6. A. V., He gave them as the dust to his sword, and as driven stubble to his bow.
שמא צדק – שהיה לו לאותו הגוי ולאותו המלך לפני אלהיו,
יקראהו – אלהיו לרגלו – עמו בדרך לכבוש לפניו ארצות. כענין והלך לפניו צדקה. וכענין אנכי העירתיהו בצדק.
ואלהיו יתן לפניו גוים ומלכים ירד.
[ומלכים ירד – כמו ובמלכים. והבית חסרה כמו ב׳ של ששת ימים. וכן למטה וחלב זבחיך לא עבדתני. כמו ובחלב.]א
יתן כעפר חרב – הבאה עליו וכקש נדף קשת – הנדרכת עליו להרגו.
א. המאמר בסוגריים נוסף בכתב היד בגיליון.
ויאמרו לי: מי העיר ממזרח – והוא אברהם אבינו שהעיר אותו האל לצאת מארץ מזרח שהיתה ארץ מולדתו, כמו שאמר: ארצה בני קדם (בראשית כ״ט:א׳), והעיר אותו האל מבית עובדי פסילים.
צדק יקראהו לרגלו – בכל מקום שהיה הולך, זהו: לרגלו, בכל מקום שהיה רגלו שם היה קורא צדק ואמת, כמו שאמר: ויקרא שם אברם בשם י״י (בראשית י״ג:ד׳). וכנוי יקראהו – לצדק, זהו הצדק והאמת שהיה אומר להם: עזבו עבודת האלילים כי אין בהם ממש ועבדו מי שברא העולם, והיה מלמד אותם דרכי האמונה. היש פלא כזה, איש אחד בין כל בני הארץ שהיו כולם עובדי אלילים, ומוכיחם על אמונתם ולא פחד מהם וממלכיהם. מי העיר לבבו לעשות זה? הלא אנכי י״י.
יתן לפניו גוים – ומי הוא שאתן לפניו גוים, והרדה אותו במלכים, והם ארבעה מלכים, כדרלעומר והמלכים אשר אתו (בראשית י״ד:ה׳), רדפם אברהם בשלש מאות ושמנה עשר איש והכם והציל מהם כל השבי וכל הרכוש אשר לקחו (בראשית י״ד:י״ד-ט״ז), וזה היה ברוב בטחונו בי.
ירד – ענין ממשלה, והוא מבנין הפעיל, ומענינו כמו: לא תרדה בו בפרך (ויקרא כ״ה:מ״ו), ורדו בכם שנאיכם (ויקרא כ״ו:י״ז)
ופירוש ומלכים ירד – ובמלכים, ר״ל שהשליטו במלכים והוא במעט עם.
יקראהו, יתן, ירד, ירדפם (ישעיהו מ״א:ג׳), יעבר (ישעיהו מ״א:ג׳), – כולם עתיד במקום עבר, וכמוהו רבים. והטעם שאמר אלה כולם בלשון עתיד, כי כמו שעשה האל עם אברהם אז, כן יעשה בכל דור ודור עם כל צדיק שיהיה בו אהבת האל כמו אברהם.
יתן כעפר חרבו – נתנם האל כעפר לדוש לפני חרב אברהם, ונתנם כקש נדף לפני קשתו. וכן תרגם יונתן: רמא כעפרא קטולין קדם חרביה כקשא רדופין קדם קשתיה.
ויש מפרשים: נתן חרב של כל אחד מהמלכים וקשתו כעפר וכקש נדף.
מי העיר ממזרח צדק – לא זכר בזה הפעול, והטעם על כרש ומלכי מדי כי ארצם מזרחית צפונית לארץ ישראל, כמו שמבואר בדניאל, וכן נהג לפנים לסתום הדברים, ואחר הרבה יבאר ממי הוא מדבר, כמו שעשה במשא בבל וגו׳ (ישעיהו י״ג:א׳), וכן בנבואת נפילת אדום ורבים כן.
יתן – רמז למעיר, וגם לכרש והוא הקרוב. ואולם חרבו וכן קשתו רמז לגוים ולמלכים שזכר, והם בפרט בני אשור הנופלים תחת החיה השנית.
העיר – מלשון התעוררות.
ירד – ענין שלטנות כמו רדה בקרב אויביך (תהלים ק״י:ב׳).
נדף – ענין כתישה כמו אל ידפנו (איוב ל״ב:י״ג).
מי העיר ממזרח – אברהם שהיה במזרח מי העירו ללכת משם ולמאס באלילי ארץ מולדתו.
צדק יקראהו לרגלו – בכל מקום מדרך כף רגלו היה קורא את הצדק לעזוב האלילים ולהאמין בה׳ וכאומר ומי העירו הלא אנכי ה׳.
יתן לפניו גוים – ר״ל מי הוא הנותן לפניו גוים הם כדרלעמר והמלכים אשר אתו.
ומלכים ירד – השליטו במלכים.
יתן כעפר חרבו – חרבו נתן הרוגים מרובים כעפר הארץ וקשתו הרבה חללים כקש נדף.
מי העיר ממזרח – זה כורש (ראב״ע רוזנמילר וגיזניוס).
צדק יקראהו לרגלו – מי הוא הקורא לו שיבא אחריו? כאלו האל קורא לכורש שיבא אחריו לעשות רצונו, להשפיל את בבל.
צדק – כמו בצדק, וכן תרגם יונתן: בקשוט, וכן מפורש למטה אנכי העירותיהו בצדק (מ״ה:י״ג).
לרגלו – אחריו, כמו וחמש נערותיה ההולכות לרגלה (שמואל א כ״ה:מ״ב), וכן ויברך ה׳ אותך לרגלי (בראשית ל׳:ל׳), אחרַי, כלומר אחר שבאתי אצלך, וכן לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו (חבקוק ג׳:ה׳) ״לרגליו״ הפך ״לפניו״, וכן בבי״ת צא אתה וכל העם אשר ברגליך (שמות י״א:ח׳), וכל הגתים שש מאות איש אשר באו ברגלו מִגַת (שמואל ב ט״ו:י״ח), וראב״ע רוזנמילר וגיזניוס פירשו יקראהו לשון פגישה, כמו וקראהו אסון {בראשית מ״ב:ל״ח}, וגיזניוס פירש צדק לשון ישועה ונצחון, בכל מקום שהיה הולך היה הנצחון מזדמן לו. וכל זה לא יתכן, כי לרגלו ענינו לאחריו, ולשון קריאה כשענינו פגישה אינו לאחור אלא לפנים, ככל לשון לקראת.
יתן לפניו גוים – מי הוא הנותן לפניו גוים.
יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו – כטעם משיגהו חרב בלי תקום וגו׳ יחשוב לתבן ברזל וגו׳ לקש נהפכו לו אבני קלע, כקש נחשבו תותח (איוב מ״א:י״ח-כ״א), והטעם מי שָם חרבם וקשתם של המלכים והגוים ההם כעפר וכקש לפניו.
חרבו וקשתו – החרב והקשת הבאה להלחם נגדו, על דרך זעקת סדום ועמורה {בראשית י״ח:כ׳}, שענינו הזעקה שזועקים נגד סדום, וכן הכצעקתה הבאה אלי {בראשית י״ח:כ״א}, וזולתם.
נדף – עיין למעלה י״ט:ז׳.
מי העיר ממזרח – המלך המשיח שיבא מארץ המזרח וישקיף ע״ז מצד ג׳ דברים:
א. מצד הסבה יאמר מה יהיה הסבה שתעוררהו לכבוש גוים וארצות? הנה כל מרגיזי ממלכות, הסבה אשר תעורר לבבם להרעיש הארץ, יהיה אהבת השררה והכבוד, או הקנאה והנקמה והנצחון או הבצע והקנינים, אבל לא נשמע שתעוררהו לזה אהבת הצדק והטוב, שבעבור הצדק יכבוש ארצות, ומי העיר את הכובש הזה אשר הצדק יקראהו ויגביל אותו לרגלו ונוכח דרכו, אשר רגל מהלכו יהיה לקראת הצדק, לא לקראת נחשים.
ב. בהשקף על כמות הנצוח יהיה ג״כ שלא בדרך הטבע, כי הצדק הוא יתן לפניו גוים, ומלכים ירד בפרך (והנה דרך העולם שאת המלכים יכבשו במלחמה ואח״כ ירדו בגוים, ואצלו יהיה בהפך את הגוים יכבוש, ואת המלכים ירד).
ג. איכות הנצוח יהיה ג״כ שלא בדרך הטבע כי הצדק יתן (לפניו גוים) כעפר (לפני) חרבו – יהיו דומים לפני חרבו כעפר הנידש ברגל, (יתן מלכים) כקש נידף (לפני) קשתו, המלכים יהיו דומים לפני קשתו כקש נידף, כי ינצחם בקל מאד.
מִי הֵעִיר – עורר1 את אברהם לצאת2 מִארץ3 מִּזְרָח מבית עובדי פסילים4 וללכת משם ולמאוס באלילי ארץ מולדתו?5 צֶדֶק ואמת6 יִקְרָאֵהוּ – היה קורא לעזוב את האלילים ולהאמין בה׳7 לְרַגְלוֹ – בכל מקום בו דרכה כף רגלו, ומי העירו לכך?! הלא אנכי ה׳8, יִתֵּן – מי הוא הנותן9 לְפָנָיו גּוֹיִם10 וּבַּמְלָכִים יַרְדְּ – הִשְׁלִיטוֹ?!11, אני הוא כי השלטתי אותם תחתיו12, ובמעט עַם13 יִתֵּן הרוגים מרובים14 כֶּעָפָר הארץ15 חַרְבּוֹ, כְּקַשׁ נִדָּף16 הרבתה חללים17 קַשְׁתּוֹ:
1. מצודת ציון.
2. רד״ק, מצודת דוד.
3. רד״ק.
4. רד״ק.
5. מצודת דוד.
6. רד״ק.
7. מצודת דוד. שהיה אומר להם עִזבו את העכו״ם כי אין בהם ממש ועִבדו למי שברא את העולם והיה מלמד אותם דרכי האמונה (רד״ק).
8. רד״ק, מצודת דוד. היש פלא כזה, איש אחד בין כל בני הארץ שהיו כולם עובדי כוכבים ומזלות ומוכיחם על אמונתם ולא פחד מהם וממלכיהם? (רד״ק). ובמדרש, ״מי העיר ממזרח״ אמר רב מנין שאין מזל לישראל שנאמר (בראשית טו, ה) ״וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה״, אמר אברהם לפני הקב״ה, רבש״ע ״וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי״ (שם פס׳ ג), אמר לו (שם פס׳ ד) ״לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ״, אמר לפניו, רבש״ע הסתכלתי באצטגנינות שלי ואיני ראוי לכך, א״ל צא מאצטגנינות שלך אין מזל לישראל, א״ל מאי דעתך (למה אתה סבור כך?) דקאי (שעומד כוכב) צדק במערב, מהדרנא (אזיז אותו) וממוקמינא ליה (ואעמיד אותו) למזרח, והיינו דכתיב ״מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו״. דבר אחר מי הוא שהעיר בלבם של מזרחיים שיבואו ויפלו ביד אברהם? ״צדק יקראהו לרגלו״ צדיק חי העולמים שהיה מאיר לו בכל מקום שהוא הולך, אמר רבי ברכיה, מזל צדק היה מאיר לו, אמר רבי ראובן, צדקה היתה צווחת ואומרת אם אין אברהם עושה אותי אין מי שיעשה אותי, הדא הוא דכתיב (כאן) ״יתן לפניו גוים ומלכים ירד״, רבי יהודה ורבי נחמיה, חד מנהון אמר אברהם היה משליך לעיניהם עפר והוא נעשה חרבות, קש והוא נעשה חיצים, א״ל חבריה ״יתן עפר״ אין כתיב כאן אלא ״יתן בעפר״, הם היו משליכים על אברהם חרבות והם נעשים עפר, חיצים והם נעשים קש, דבר אחר, ״מי העיר ממזרח״ אמר רבי ראובן, ישנים היו אומות העולם מלבוא תחת כנפיו של הקב״ה ומי העירן לבוא תחת כנפיו? אברהם שנאמר ״מי העיר״ (ילקוט שמעוני).
9. רש״י, רד״ק, מצודת דוד.
10. הם כדרלעמר והמלכים אשר איתו (רד״ק, מצודת דוד) שרדפם אברהם בשלש מאות ושמונה עשר איש והיכם והציל מהם את כל השבי וכל הרכוש אשר לקחו, וזה היה ברוב בטחונו בי (רד״ק).
11. רד״ק, מצודת דוד.
12. רד״ק, מצודת דוד.
13. רד״ק.
14. רש״י, מצודת דוד.
15. מצודת דוד.
16. הוא עניין כתישה (מצודת ציון).
17. רש״י, מצודת דוד. ויש מפרשים נתן חרב של כל אחד מהמלכים וקשתו כעפר וכקש נדף (אבן עזרא, רד״ק). והטעם שאמר אלה כולם בלשון עתיד, כי כמו שעשה האל עם אברהם אז כן יעשה בכל דור ודור עם כל צדיק שיהיה בו אהבת האל כמו אברהם (רד״ק). ר״י קרא ואבן עזרא ביארו את הפרשה הזו על כורש, דהיינו מי העיר את רוח כורש מן המזרח לבוא ולצור על בבל, ומה ראה הקב״ה להחזיק ביד כורש שנתן לו כח להחריב את בבל? בשביל צדקה שעתיד לשלח את גלות בבל ולבנות את ירושלם ולייסד את ההיכל. ומלבי״ם מבאר את הפרשה על מלך המשיח שיבוא מארץ המזרח, מה תהיה הסיבה שתעוררהו לכבוש גוים וארצות? ומי העיר את הכובש הזה אשר אשר רגל מהלכו יהיה לקראת הצדק? שהרי הסיבה שמעוררת את מלכי הארץ לכבוש מדינות היא בעבור אהבת השררה והכבוד, או הקנאה והנקמה או תאוות הבצע, אבל לא נשמע שתעוררהו לזה אהבת הצדק והטוב, וג״כ ניצחונו יהיה שלא בדרך הטבע, כי טבע העולם שאת המלכים יכבשו במלחמה ואח״כ ירדו בגוים, ואצלו יהיה להפך שיכבוש את הגויים ואת המלכים ירד, וג״כ איכות הנצחון תהיה שלא בדרך הטבע, כי המלכים יהיו דומים לפני קשתו כקש נדף וינצחם בקלות מאד.
הכל
(ג) יִרְדְּפֵ֖ם יַעֲב֣וֹר שָׁל֑וֹם אֹ֥רַח בְּרַגְלָ֖יו לֹ֥א יָבֽוֹא׃
He pursues them, and passes on safely; by a way he has not trod with his feet.
ירדפם יעבור שלום אורח ברגליו לא יבא – רבי לוי ורבי אלעזר בר רבי יוסי בן זימרא אמר פסיעות של אברהם אבינו היו שלשת מילין, רבי יהודה בר רבי סימון אמר מיל שנאמר אורח ברגליו לא יבא, רבי נחמיה בשם רבי איבו אמר לא נתאבקו רגליו אלא כזה שהולך מביתו לבית הכנסת.
ירדפם יעברא שלום – הלך כל מעברותיו בשלום, לא נכשל ברדפו אותם.ב
אורח ברגליו לא יבא – דרך אשר לא בא בה קודם לכן ברגליו. לא יבא – לא היה רגיל לבא בה.ג
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3260, אוקספורד 34, וטיקן 94, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בכ״י ברלין 122 ובנוסח שלנו: ״יעבור״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״הלך כל מעברותיו... ברדפו אותם״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״לא יבא – לא היה רגיל לבא בה״. בכ״י אוקספורד 34, לונדון 26879, נוסף כאן: ״ע״א: אורח ברגליו לא יבא – אפי׳ אבק על גבי רגליו לא היה נראה ובא כעוברי אורח.״
He pursued them and passed on safely He traversed all his fords safely; he did not stumble when he pursued them.
a path upon which he had not come with his feet A road upon which he had not come previously with his feet. [The future tense of] יָבוֹא means that he was not accustomed to come.
ירדפם יעבורא שלום – לאחר שירדפם ישוב בשלום.ב
אורח ברגליו לא יבא – כך יעבר שלום כשירדוף האומות, כמו שלא נמצא שם ולא בא ברגליו אותו אורח.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״יעבר״.
ב. כן בכ״י פריס 163. בכ״י לוצקי 778: ״שאיש מכל האומות יעמד בשלום״. בכ״י מינכן 5, לוצקי 777, פירנצה II.24 : ״שאיש מכל האומות בפניו״.
ירדפם He will pursue them,1 the kings. And pass in peace, that is, without weariness. ארח ברגליו לא יבוא As if he had not at all gone that path with his feet.2
1. A. V., He pursued them.
2. That is, As if he had not had the exertion of travelling so far.—A. V., Even by the way that he had not gone with his feet.
וירדפם – לבעלי החרב והקשת, ויעבר – מהם בשלום בלי נזק.
[עברה נופל באורח. דכתיב שבת עבר ארח. עבר ארחות ימים. וכן נופלת ברגל בנהר יעברו ברגל. רק אעברה ברגלי.]א
ארח – שעבר ביניהם ברגליו – לרדוף ולהכות לא ישוב אחור שיהפוך עורף ויסוג אחור וישוב על עקיבו אלא יעבור ויבקע ביניהם ועבר ורמס ושטפם והלך לו.
א. המאמר בסוגריים נוסף בכתב היד בגיליון.
ירדפם יעבר שלום – רדף אותם ועבר בשלום, כי לא מת במלחמה אחד מאנשיו.
שלום – בחסרון בי״ת השמוש, וכן: הנמצא בית י״י (מלכים ב י״ב:י״א) – כמו בבית י״י וכמוהו רבים. ויש לפרש שלום שם תאר, כמו: ויבא יעקב שלם (בראשית ל״ג:י״ח), ויהיה בשקל: קרוב, רחוק, וכמוהו: שלח ידו בשלומיו (תהלים נ״ה:כ״א).
אורח ברגליו לא יבא – וזהו תימה, אורח שלא בא בו ברגליו מעולם ולא טעה בו בלילה, שבא עליהם והכם.
וי״מ אורח רעא ברגליו לא יבא שלא קרה לו שום רע בדרך ההיא.
ויונתן תרגם: חיילת ארח ברגלוהי לא עלת.
ויש מפרשים: הענין הזה נבואה על כורש, שיעירהו האל ממזרח לבא על בבל ויתפשה, ולא יעמדו לפניו גוים ומלכים. והנכון כמו שפירשנו, וכן פירשו א״א ז״ל, וכן פירש יונתן שתרגם: מי העיר ממזרח (ישעיהו מ״א:ב׳) – מאן אייתי בגלאי ממדינחא אברהם בחיר צדיקיא.
א. כן בכ״י פריס 195, וטיקן אורבינטי 13. בכ״י וטיקן 71, לוצקי 849 חסר: ״רע״.
וכן: ירדפם – כי כרש ירדוף אותם הגוים והמלכים, והוא יעבור בשלום, כטעם: וישובו כל העם אל המחנה אל יהושע בשלום (יהושע י׳:כ״א).
ארח ברגליו – כמו שמנהג הנלחמים על סוסים ברוב שיהרגו הסוסים, וכן דרך הנסים והנרדפים, כמו שכתוב וירד סיסרא מעל המרכבה (שופטים ד׳:ט״ו).
ירדפם וגו׳ – באופן שהוא רודף אחריהם כי ינוסו מפניו והוא עובר בשלום ובלא שום נזק בדרך אשר לא בא בה ברגליו מתמול שלשום (רש״י רוזנמילר וגיזניוס), כלומר שנכנס בארצות רחוקות אשר לא נודעו לו לפנים, וכמו שנתקיים בכורש.
ארח ברגליו – הטעמים הפוכים, וצריך להקדים הטפחא למרכא.
ירדפם – הגם שרדף אחריהם מ״מ יעבור שלום לא ידמה בעברו כהולך למלחמה רק כהולך בשלום, הגם שיעבור ארח אשר ברגליו לא יבא – ארח מסוכן, אשר מבואר כי לא ברגליו בא שמה רק ברוח הצדק וישועת ה׳ אשר על כפים ישאונהו.
יִרְדְּפֵם – רדף אויביו1 ולא נכשל2, לאחר מכן3 יַעֲבוֹר – חזר4 בְּשָׁלוֹם כי לא מת במלחמה אחד מאנשיו5, וזאת למרות שרדפם6 בְּאֹרַח – בדרך אשר7 בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא – בא מעולם8:
1. רד״ק, אברבנאל.
2. רש״י.
3. ר״י קרא.
4. ר״י קרא.
5. רד״ק, אברבנאל.
6. מצודת דוד.
7. מצודת ציון.
8. ולא היה רגיל הדרך ההיא (מצודת דוד). רד״ק מבאר שלא כאבו רגליו ולא התעייף במלחמה. ובביאורו השני מבאר כי אורח היינו ״אורח רע״ כלומר שלא קרה לו שום רע בדרך ההיא. ויונתן תרגם ששיירה של האויב לא באה בדרך שבה הוא הלך. מלבי״ם (שלשיטתו מדובר על המשיח) מבאר שהגם שרדף אחריהם, מכל מקום ״יעבור שלום״, דהיינו שלא ידמה בעוברו כהולך למלחמה רק כהולך בשלום, הגם שיעבור ״ארח אשר ברגליו לא יבא״ דהיינו אורח מסוכן, וזאת כי לא ברגליו בא אלא רק ברוח הצדק וישועת ה׳ אשר על כפים ישאונהו. ובמדרש, רבי לוי ורבי אלעזר בר רבי יוסי בן זימרא אמרו פסיעות של אברהם אבינו היו שלושת מילין, רבי יהודה בר רבי סימון אמר, מיל שנאמר ״אורח ברגליו לא יבא״, רבי נחמיה בשם רבי איבו אמר לא נתאבקו רגליו אלא כזה שהולך מביתו לבית הכנסת (ילקוט שמעוני).
הכל
(ד) מִֽי־פָעַ֣ל וְעָשָׂ֔ה קֹרֵ֥א הַדֹּר֖וֹת מֵרֹ֑אשׁ אֲנִ֤י יְהֹוָה֙י״י֙ רִאשׁ֔וֹן וְאֶת־אַחֲרֹנִ֖ים אֲנִי־הֽוּא׃
Who has wrought and done it? He that called the generations from the beginning. I, Hashem, who am the first and with the last am the same.
מַן אֲמַר אִלֵין קַיָם אֲמַר וַעֲבִיד וְסִדַר דָרַיָא מִלְקָדְמִין אֲנָא יְיָ בָּרֵית עַלְמָא מִבְּרֵאשִׁית אַף עַלְמֵי עָלְמַיָא דִילִי אִינוּן בַּר מִנִי לֵית אֱלָהָא.
מי פעל ועשה קורא הדורות מראש – רבי סימון אומר זימן לדור החייב שיבאו ישראל ויפרעו מהם שנאמר כמעשה ארץ מצרים וגו׳ וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו.
רמז תמט
דבר אחר: מי פעל ועשה קורא הדורת מראש – אלו זכו הדורות היה הקב״ה קורא שמותם כשם שקרא לאדם ולחוה שנאמר ויקרא את שמם אדם. וכן אתה מוצא כשהיה הקב״ה רואה צדיק נולד הוא בכבודו היה קורא שמו. קרא לאברהם והיה שמך אברהם, וכן ליצחק וקראת את שמו יצחק, וכן ליעקב והיה שמך ישראל, וכן לשלמה כי שלמה יהיה שמו, וכן ליאשיה הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו, ואלו זכו הדורות היה הקב״ה קורא שם לכל אחד ואחד ומשמו היו יודעים את טיבו ואת מעשיו, וכן אתה מוצא במצרים אלה משפחות לוי משפחת הלבני על שם טיט ולבנים, משפחת השמעי ששמע הקב״ה את תפלתם, משפחת החברוני שנתחברה להם שכינה. אמרו רבותינו כשהיה רבי מאיר רואה אדם היה למד שמו ומשמו היה יודע את מעשיו. פעם אחת באו אצלו שני תלמידים והיה שם אחד מהם כידור, אמר רבי מאיר לתלמידיו הזהרו מכידור זה, אמרו לו רבי בן תורה הוא, אמר להם אעפ״כ הזהרו ממנו, אחר ימים הלכו למרחץ והפקידו בגדיהם אצל כידור ונכנסו למרחץ, מה עשה אותו כידור נטל בגדיהם והלך לו יצאו ולא מצאוהו הלכו לבתיהם ולבשו בגדים אחרים, באו לפני ר׳ מאיר א״ל מה ראיתם להחליף בגדיכם, ספרו לו המאורע. א״ל לא אמרתי לכם הזהרו עצמכם מכידור זה, אמרו לו בבקשה ממך רבינו מנין היית יודע אמר משמו שנקרא כידור שנאמר כי דור תהפוכות המה.
מי פעל ועשה – לו את זאת? קורא הדורות מראש – לאדם הראשון, הוא עשה [לאברהם]א גם את זאת.
אני י״י ראשון – להפליא פלא ולעזור.
ואת אחרונים אני הוא – ואף עמכם, בניו אחרונים, אהיה ואעזור.
א. המלה בסוגריים המרובעים מופיעה בכ״י ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. היא אינה מופיעה בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3260.
Who worked and did for him all this? He Who called the generations from the beginning, to Adam, He did this also for Abraham.
I, the Lord, am first to perform wonders and to aid.
and with the last ones I am He Also with you, the last sons, I will be, and I will aid you.
מי פעל ועשה קורא הדורות מראש – שקורא לכורש מראש – עד שלא יוולד, שעדיין עתיד לבא לעולם לכמה ימים, ועדיין לא עמד מלכות בבל שעתיד להחריב את ההיכל ולהגלות את בניי. וטרם יעמד מלך בבל שעתיד להחריב את ההיכל קורא אני לכורש רועי שכל חפצי ישלים (ישעיהו מ״ד:כ״ח) הוא יבנה עירי וגלותי ישלח לא במחיר ולא בשוחד (ישעיהו מ״ה:י״ג).
אני {י״י} ראשון – שהגדתי לאברהם גאולה ראשונהת עד שלא ירדו בניו למצרים הגדתיו שדור רביעי ישובו הנה (בראשית ט״ו:ט״ז) ואני גואלם.
ואת אחרונים אני הוא – שמגיד להם גלות בבלת וקורא לכורש להוציאם מגלות בבל, ועד עכשיו לא גלו לבבל ולא נולד כורש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]
מי פעל ועשה – כדרך תקון, כמו וימהר לעשות אותו (בראשית י״ח:ז׳), והטעם מי פעל זה, השם עשהו שהוא קורא הדורות מראש קודם שיהיו, והטעם שידע כל הדורות הבאים, ויקרא כל דור לעמוד בעתו.
אני י״י – הראשון לכל הדורות שעברו, ועם אחרונים אני הוא.
עשה Hath prepared.1 Comp. לעשות to dress (Gen. 18:7). Who has done this? God has done it, who is calling the generations from the beginning, before they come into existence; who knows all future generations, and cites each of them to appear in its right time.
The first of all generations that have hitherto existed. And with the last, with the last generations.
1. A. V., And hath done.
מי – מאלהיכם שפעל ועשה – היום גדולות כאילו להשפיל את זה ולהרים את זה,
יהא קורא – מעשי גבורתו על ידי נביאיו אל הדורות – שיהיה הדבר בימיהם.
מראש – עד שלא יעמוד הדור. ובזה יודע כי הוא הפועל והעושה. ואין בכל נביאי אלהי הארצות וקוסמיהם שהגיד על אשור וכשדים. מראש, מימים קדמונים. כי כלם צופים ואינם יודעים מה צופים.
אבל אני י״י ראשון – להגיד ולקרא מראש את כל הבאות על ידי נביאי.
ואת אחרונים – הדור שיבא דבר נביאי בימיו.
אני הוא – ובזה יודע כי אני אני הוא.
מי פעל ועשה – כפל הענין במלות שונות, אמר: מי פעל ועשה גבורות אלו.
קורא הדורות מראש – מי שקורא הדורות העתידות מקדם, והחזיק אברהם וגדלו שידע שיצא ממנו זרע שיהיה נכון לפניו, נבחר מכל העמים.
אני י״י – אני הוא שאני ראשון ואני עם אחרונים שעתידים להיות, כלומר שאני יודע כל הדורות מראש ועד סוף.
ופירוש קורא – כאלו קורא כך וכך יהיה בעתיד, וכן קורא על ידי נביאיו עתידות רבות.
ויחזק חרש וגו׳ – זה תכלית הויכוח שיש לשם עם האיים והאמות כמו שהתחיל החרישו אלי איים וגו׳ (ישעיהו מ״א:א׳), כי העולה מכל זה הוא התוכחות השם עמם על סכלותם בשומם הצלמים אלוהות.
מי פעל – מי הוא שפעל ועשה את זאת הלא ה׳ עשהו הקורא הדורות מראש קודם שיהיו ר״ל שיודע כל הדורות הבאים ויקרא לכל דור לעמוד בעתו.
אני ה׳ ראשון – ראשון לכל הדורות שעברו ואני הוא עם הדורות האחרונים אשר יהיו.
מי פעל – הכין וגזר, ועשה אחר כך והוציא לפעל.
קורא הדורות מראש – היא תשובת השאלה.
אני ה׳ ראשון – אחר שהשיב דרך כלל כי העושה כל אלה אינו אלא מי שקורא הדורות מראש, הוסיף תשובה דרך פרט ואמר אני ה׳ אני היותר קדמון וראשון לכל הנמצאות, ואני נמצא גם כן עם האחרונים, גם בזמן האחרונים אני נמצא, ולפיכך יש בידי לקרוא הדורות מראש, ויש בידי להגיד עניני כרש זמן הרבה בטרם יהיו, וכאשר יתקיימו דברי מה יענו עובדי האלילים?
פעל ועשה – כבר הבאתי למע׳ (ה׳ יב) ההבדל בין פעולה ומעשה, שהפעולה היא העסק בהדבר, והמעשה הוא הוצאת גמר הדבר, ומלת מי נמשך לשתים (מי) קורא הדורות, וקורא מענין הזמנה, כמו קרואי מועד.
מי – אומר אתם לאומים התבוננו נא מי פעל ועשה וגמר הדבר הזה,
ומי קרא הדורות מראש – ר״ל מי הגיד זאת מראש מימי קדם מה שיהיה בדורות האחרונים דורות המשיח, הלא אני ה׳ ראשון המגיד זאת מראשית, וגם ואת אחרונים שבימיהם תעשה זאת ותתקיים הנבואה אני הוא להוציא הפעולה למעשהו (ור״ל כי הדבר אשר ידבר הנביא שיהיה בעתיד והוא אינו רחוק מטבע המציאות, נוכל לאמר שהיה כן במקרה או בטבע העולם, ולא יאמת אמתות הנביא ונבואתו, שע״כ היה מוכרח, כי מופתי הנביאים יהיו ע״י דברים רחוקים מטבע המציאות, כמ״ש הלא קציר חטים היום אקרא אל ה׳ ויתן קולות ומטר. כי בעת יורה ומלקוש לא היה זה אות ומופת. ע״כ אמר כי דבר זה מהגדת ביאת המשיח וכל עניניו, רחוק מטבע הנמשך בכל פרטיו, כי הדברים הטבעיים והרגילים, יוכרחו מסבתם, לעמת זה אמר מי העיר ממזרח. ב) הדברים המתהוים במקרה ועל צד ההזדמן יהיה על המעט, עז״א כי כמות ואיכות הנצוח הזה לא במקרה יהיה, כמ״ש יתן לפניו גוים, יתן כעפר חרבו, ע״ז מחליט לאמר מי פעל ועשה ומי קורא הדורות מראש, הלא הן הנבואה מראש, הן הפעולה באחרית יכוונו עדותם על קיום דבר הנביא כי יד ה׳ עשתה זאת, בפרט שכבר ראו מעשי ה׳ בימים קדמונים,
אני ה׳ ראשון וא״כ תדעו ותשכילו כי את אחרונים אני הוא, לא טבע ולא מקרה אך יד ה׳ וכחו הגדול).
מִי פָעַל וְעָשָׂה1 לו את זאת?!2 הלא ה׳3 קֹרֵא – יודע כל4 הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ5 הוא עשה לאברהם גם את זאת!6, אֲנִי יְהוָה רִאשׁוֹן להגיד ולקרוא מראש את כל הבאות על ידי נביאי7, ואני הוא ראשון לכל הדורות שעברו8 להפליא פלא ולעזור9, וְאף10 אֶת – עם הדורות11 הָאַחֲרֹנִים שעתידים להיות12 אֲנִי הוּא זה אשר אהיה איתם13 ואעזור לכם14:
1. כפל הענין במילות שונות (רד״ק). ומלבי״ם מבאר שהפעולה היא העסק בדבר, והמעשה הוא הוצאת גמר הדבר לפועל.
2. רש״י.
3. מצודת דוד.
4. רד״ק.
5. דהיינו קורא הדורות קודם שיהיו, כלומר שיודע כל הדורות הבאים ויקרא לכל דור לעמוד בעיתו (אבן עזרא, מצודת דוד). ואין בכל נביאי אלהי הארצות וקוסמיהם מי שהגיד על אשור וכשדים מראש, כי כולם צופים ואינם יודעים מה צופים (ר״א מבלגנצי). רש״י מבאר מי שהוא קורא הדורות מראש לאדם הראשון. ומלבי״ם מבאר שאומר ללאומים התבוננו נא מי פעל ועשה וגמר הדבר הזה, ומי קרא הדורות מראש ר״ל מי הגיד זאת מראש מימי קדם מה שיהיה בדורות האחרונים דורות המשיח.
6. רש״י.
7. ר״א מבלגנצי.
8. מצודת דוד.
9. רש״י.
10. רש״י.
11. רד״ק.
12. רד״ק.
13. רש״י, מצודת דוד.
14. רש״י. ובמדרש, ״מי פעל ועשה קורא הדורת מראש״ אילו זכו הדורות היה הקב״ה קורא שמותם כשם שקרא לאדם ולחוה שנאמר (בראשית ה, ב) ״וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם״, וכן אתה מוצא כשהיה הקב״ה רואה צדיק נולד הוא בכבודו היה קורא שמו, קרא לאברהם (בראשית יז, ה) ״וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם״, וכן ליצחק (בראשית יז, יט) ״וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק״, וכן ליעקב (בראשית לה, י) ״יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ״, וכן לשלמה (דה״י-א׳ כב, ט) ״כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ״, וכן ליאשיה (מלכים-א׳ יג, ב) ״הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ״, ואילו זכו הדורות היה הקב״ה קורא שם לכל אחד ואחד ומשמו היו יודעים את טיבו ואת מעשיו, וכן אתה מוצא במצרים (במדבר כו, נח) ״אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת לֵוִי מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי״ על שם טיט ולבנים, משפחת השמעי ששמע הקב״ה את תפילתם, משפחת החברוני שנתחברה להם שכינה, אמרו רבותינו כשהיה רבי מאיר רואה אדם, היה למד שמו ומשמו היה יודע את מעשיו, פעם אחת באו אצלו שני תלמידים והיה שם אחד מהם כידור, אמר רבי מאיר לתלמידיו הזהרו מכידור זה, אמרו לו רבי בן תורה הוא, אמר להם אעפ״כ הזהרו ממנו, אחר ימים הלכו למרחץ והפקידו בגדיהם אצל כידור ונכנסו למרחץ, מה עשה אותו כידור? נטל בגדיהם והלך לו, יצאו ולא מצאוהו, הלכו לבתיהם ולבשו בגדים אחרים, באו לפני רבי מאיר א״ל מה ראיתם להחליף בגדיכם? סיפרו לו המאורע, אמר להם לא אמרתי לכם הזהרו עצמכם מכידור זה?! אמרו לו, בבקשה ממך רבינו מנין היית יודע? אמר, משמו שנקרא כידור שנאמר (דברים לב, כ) ״כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה״ (ילקוט שמעוני).
הכל
(ה) רָא֤וּ אִיִּים֙ וְיִרָ֔אוּ קְצ֥וֹת הָאָ֖רֶץ יֶחֱרָ֑דוּ קָרְב֖וּ וַיֶּאֱתָיֽוּן׃
The isles saw and feared; the ends of the earth trembled. They drew near and came.
ראו איים וייראו – ר׳ ברכיה אמר מה איים הללו מסויימים בים. כך היו אברהם ושם מסויימים בעולם. וייראו זה נתירא מזה וזה נתירא מזה, זה נתירא מזה תאמר שיש בלבו עלי על שהרגתי את בניו, וזה נתירא מזה תאמר שיש בלבו עלי על שהעמדתי רשעים.
קצות הארץ – זה שרוי בקצו של עולם וזה שרוי בקצו של עולם.
קרבו ויאתיון – זה קרב אצל זה וזה קרב אצל זה.
ראו איים – עובדי עבודה זרה, הגבורות שאעשה וייראו.
קרבו ויאתיוןא – זה אצל זה נאספים להלחם, כשיראו הגאולה.
(ה-ח) ומדרש אגדה בבראשית רבה (בראשית רבה מ״ד:ז׳) דורש את כל העיניין במלכי צדק ואברהם:
ראו איים – אותה המלחמה.
וייראו – שֵם נתיירא מאברהם, פן יאמר לו: העמדתה רשעים כאילו בעולם. ואברהם נתיירא משם, לפי שהרג את בניו, את בני עילם שהם משם. איים – כשם שאיי הים מסויימים ונכרים בים, כך אברהם ושם היו מסויימים בעולם.
איש את רעהו יעזורו – זה עוזר את זה בברכות: ברוך אברם (בראשית י״ד:י״ט), וזה עוזר את זה במתנות: ויתן לו מעשר מכל (בראשית י״ד:כ׳).
ויחזק חרש – זה שם, שהיה נפח, לעשות מסמרות ובריחים לתיבה.
את צורף – זה אברהם, שהיה צורף את הבריות לקרבן אל השכינה.
את הולם פעם – אברהם, שהלם כל המלכים האלה פעם אחת.
אומר לדבק טוב הואב – טוב לידבק באלוהו של זה.
ויחזקהו – שם לאברהם, להיות דבק בהקב״ה ולא ימוט.
ואתה ישראל עבדי – אברהם, שלא היה מזרע צדיקים, ועשיתי לו כל זאת.
ואתה ישראל עבדי – הקנוי לי משני אבות.
זרע אברהם אוהבי – שלא הכירני מתוך תוכחה ולימוד אבותיו אלא מתוך אהבה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3260, אוקספורד 34, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 778, ברלין 122, וטיקן 94: ״ויאתיו״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34. בכ״י לוצקי 778, וטיקן 94 חסר: ״הוא״.
The islands shall see [lit. saw.] The heathens shall see the mighty deeds that I will perform, and they shall fear.
they have approached and come One to another they will gather to war when they see the redemption.
(5-8) But the Midrash Aggadah in Bereshit Rabbah 44:7 expounds the entire section as alluding to Malchizedek and Abraham.
[5] Islands saw the war and feared. Shem [Malchizedek] feared Abraham, lest he say to him, You begot these wicked men in the world. And Abraham feared Shem, since he slew his sons, the people of Elam, who was descended from Shem.
islands Just as the islands of the sea are distinguished and recognized in the sea, so were Abraham and Shem distinguished in the world.
[6] Each one aided his fellow This one [Shem] aided this one [Abraham] with blessings, "Blessed be Abram" (Bereshit 14:19), and this one [Abraham] aided this one [Shem] with gifts, "And he gave him tithe from everything" (ibid. verse 20).
[7] And the craftsman strengthened This is Shem, who was a blacksmith, to make nails and bars for the ark.
the smith This is Abraham, who purified (צוֹרֵף) the people, to bring them near to God [lit. to Heaven].
the sledge hammer This is Abraham, who smote (הָלַם) all these kings at one time.
He says of the cement Heb. דֶּבֶק. The nations said, It is good to cleave to this one's God [rather than to Nimrod's idols].
And he strengthened him Shem strengthened Abraham to cleave to the Holy One, blessed be He, and not to move.
[8] And you, Israel My servant Abraham, who was not descended from righteous men–I did all this for him, and you, Israel My servant, who belong to Me by dint of two forefathers.
the seed of Abraham, who loved Me who did not recognize Me because of the admonition and the teaching of his fathers, but out of love.
(ה-ו) ראו איים וייראו – ששני אנשים שהיו יריאים ושפלים מתחלתן, הם כורש ודריוש, החריבו את בבל שהיתה מושלת על כל הגוים, ויראו.
קצות הארץ ויחרדוא – איך מלאם לבם של כורש ודריוש לבא להשחית את יושבי בבל.
קרבו ויאתיון – כל האומות קרבו ויאתיון, קול שאון ממלכות1 זרים נאספים זה אצל זה להלחם עם כורש ודריוש.ב כשיראו נקמתי בבבל, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק – החזק מלחמתך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]
1. השוו לשון הפסוק בישעיהו י״ג:ד׳.
א. כן בכ״י לוצקי 778, לוצקי 777. בנוסח שלנו וכן בכ״י פריס 163: ״יחרדו״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״ודריוש״.
The isles saw the victory of Cyrus.
They drew near. Those events drew near.
ויאתיון And came. It is here written like a perfect verb; the third radical ה is replaced by י.1
1. The usual form is ויאתו, the third radical (ה) being entirely omitted.
ומהפך את דבריו כלפי ישראל על פי הדברים האלה שקנתר את האומות ואומר להם הנה ראו איים – שנתעוררו עליהם גוים ממזרח,
וייראו – והתחילו מעזרים ומחזקים זה את זה.
ראו איים – יושבי האיים ההם כשראו ושמעו זה הדבר הגדול שעשה יראו ויפחדו, גם כן קצות הארץ ששמעו זה הדבר מפי המגידים חרדו לזה הדבר.
קרבו ויאתיון – קרבו ובאו לפני אברהם, כמו מלך סדום שיצא לקראתו, ואעפ״כ: איש את רעהו יעזרו (ישעיהו מ״א:ו׳) לעשות הפסילים, ולא נתנו אל לבם לא דעת ולא תבונה איך היה זה הדבר באברהם, שלא היה אלא בשלש מאות וי״ח איש ונצח ד׳ מלכים גדולים, וזה דבר פלא, שאם תאמרו המלכים היו חלשים הרי הם שהיו ארבעה ונצחו מתחילה חמשה מלכים, והכו כל הארץ, אם כן היה להם לתת לב למה היה זה הפלא על ידי אברהם, אלא שאמונתו נבדלת מאמונת כל גוים, והאל אשר דבק בו ועבד אותו הוא עזרהו על המלכים האלה, ולא די שלא אמרו זה אלא שהחזיקו יותר בפסילים, ואמרו בפחדם וביראתם מהמעשה הגדול אשר ראו: נתחזק ונתאמץ בעבודת אלהינו, כל אחד בפסלו והם יעזרונו.
ראו איים וייראו – פליגי סיפרי אם הוא בתרי יוד״ן או בחדא בלחוד וממסורת ליכא לאכרועי מידי.
ויאתיון – בדפוסים ישנים וגם ברוב ספרים כ״י האל״ף בחטף סגול וכן כתב המכלל יופי האל״ף נעה ולמד זה מהמכלול דף קס״ג ומהשרשים שהובא עם אחרים שהאל״ף נעה.
ראו איים – יושבי האיים ראו הנס שעשיתי לאברהם ופחדו גם השוכנים בקצות הארץ חרדו בשמעם הנס.
קרבו ויאתיון – קרבו ובאו לפני אברהם לשאול ממנו מתנת חנם ולא באו במלחמה כמ״ש ויאמר מלך סדום וכו׳ תן לי הנפש וכו׳ (בראשית י״ד:כ״א).
ראו איים וייראו – ראו שאין להם מה להשיב נגדי, וייראו (רוזנמילר).
יחרדו – ישובו לאחור מהרה, כמו יחרדו כצפור ממצרים (הושע י״א:י״א), וכן שרש ״בהל״ ושרש ״חפז״ מורים על החרדה ועל המהירות, וכן ופחדו אל ה׳ ואל טובו (שם ג׳:ה׳) ענינו ישובו מהרה.
קרבו ויאתיון – דרך לעג פחדו וחרדו, אחר שכבר קרבו ובאו להשפט עמי ברוח גבוהה. ורוזנמילר פירש אף על פי כן הם מתקרבים להליץ בעד אליליהם. וגיזניוס פירש ראו איים גבורות כורש (כראב״ע), ונותנים אל לבם לחדש ולתקן אליליהם אולי יושיעום בצרתם.
וייראו יחרדו – החרדה תבא על המהירות הפתאומי, ויחרדו זקני העיר לקראתו כנ״ל (כ״ף טז),
ויאתיון – מורה הביאה המוחלטת שברגע כבר היו פה, וזה המבדיל בינו ובין פעל בא.
ראו – שב לספר ענין מלחמת המשיח ואיך כל הגוים יעמדו להלחם נגדו כולם פה אחד, מצייר כי גם האיים הרחוקים בקצה הישוב יראו וייראו, ומפני זה קצות הארץ יחרדו וימהרו לבא ויתקרבו איש אל אחיו ויאתיון למלחמה נגד המשיח, וגם יתקבצו כולם פה אחד, כי
רָאוּ יושבי1 הָאִיִּים את הנס שעשיתי לאברהם2 וְיִירָאוּ – ופחדו, וגם יושבי3 קְצוֹת הָאָרֶץ בשומעם את הנס4 מפי המגידים5 יֶחֱרָדוּ – חרדו6, קָרְבוּ וַיֶּאֱתָיוּן – ובאו7 לפני אברהם לבקש ממנו מתנת חינם8, ובמקום לתת לב על זה הפלא שאירע על ידי אברהם9, אמרו בפחדם וביראתם מהמעשה הגדול אשר ראו, נתחזק ונתאמץ בעבודת אלהינו כל אחד בפסלו והם יעזרונו10:
1. רד״ק, מצודת דוד. ורש״י מבאר עובדי עבודה זרה.
2. רד״ק, מצודת דוד. רש״י מבאר ראו הגבורות שאעשה. ומלבי״ם מבאר שמדבר על מלחמת המשיח שכל הגוים יעמדו להלחם נגדו, ומצייר כי גם האיים הרחוקים בקצה הישוב יראו וייראו, ומפני זה קצות הארץ יחרדו וימהרו לבוא ויתקרבו איש אל אחיו ויבואו למלחמה נגד המשיח.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. רד״ק.
6. מצודת דוד. החרדה מגיעה בגלל המהירות הפתאומית (מלבי״ם).
7. מצודת ציון.
8. כמו מלך סדום שיצא לקראתו שנאמר (בראשית יד, כא) ״תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ״ (רד״ק, מצודת דוד). ורש״י מבאר קרבו ויאתיון זה אצל זה נאספים להלחם כשיראו הגאולה.
9. שהיו עם אברהם שלוש מאות ושמונה עשר איש בלבד וניצח ארבעה מלכים גדולים, וזה דבר פלא שאין לומר שהמלכים היו חלשים שהרי אלו הארבעה ניצחו בתחילה חמישה מלכים והיכו את כל הארץ (רד״ק).
10. רד״ק.
הכל
(ו) אִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ יַעְזֹ֑רוּ וּלְאָחִ֖יו יֹאמַ֥ר חֲזָֽק׃
Everyone helped his neighbor. And every one said to his brother, "Be of good courage."
איש את רעהו יעזורו – זה עוזר את זה בברכות שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון וגו׳ וזה עוזר את זה במתנות שנאמר ויתן לו מעשר מכל.
Each one...his fellow etc. He shall say, "Strengthen yourself" for war, perhaps their gods will protect them [lit. stand up for them].
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]
They help1 every one, etc. All islands, all men, and all nations are now more anxious to worship idols, believing that they can thus be delivered out of the hands of Cyrus.
1. A. V., They helped.
(ו-ז) ואמר: איש את רעהו יעזרו וגו׳ ויחזק חרש את צרף וגו׳ – רוצה לומר הנה הם רואים נפלאות שעושה השם יום יום ואין כן זולתו, ועם כל זה כי יחרדו וייראו בראותם תגבורת אויבים לא יקראו אלי, אבל איש לאחיו יאמר חזק ויחזק חרש את צרף וגו׳.
איש את רעהו יעזורו – ועכ״ז אף שראו פלאי האל מ״מ עזרו זה לזה לעשות הפסילים.
לאחיו – כ״א אמר לאחיו חזק בעשיית הפסל וכפל הדבר במ״ש.
איש את רעהו יעזורו – כיון ששומעים טענותי הם יראים לאליליהם ואומרים: עתה יפלו ולא יקומו, על כן מתחזקים ומתאמצים לחזקם מהר שלא יפולו, ועוזרים זה לזה במלאכה. כל זה דרך לעג, והוא משל נעים.
רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק – דרך העולם כי את הריע לא יעזור בכולו, אבל פה יעזור גם את הריע, ואל האח לא יאמר חזק, כי יחוס עליו ויעשה הוא בעבורו, ופה יאמר גם לאחיו חזק.
וכך אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ – עזרו זה לזה לעשות הפסילים1, וּלְאָחִיו יֹאמַר ״חֲזָק״ בעשיית הפסל2:
1. מצודת דוד.
2. וכפל הדבר במילים שונות (רד״ק, מצודת דוד). רש״י מבאר איש לאחיו יאמר חזק למלחמה אולי יעמדו להם אלהיהם. אבן עזרא מבאר וכל איש ואיש וכל גוי וגוי יוסיפו לעבוד ע״ז אולי ימלטו מיד כורש. ומלבי״ם מבאר איש את רעהו יעזרו וחוץ מזה יאמר לאחיו חזק ג״כ אתה בעצמך ואל תסמוך על רעך העוזר אלא היה לבן חיל. ובמדרש, ״ראו איים וייראו״ ר׳ ברכיה אמר מה איים הללו מסויימים בים כך היו אברהם ושם מסויימים בעולם, ״וייראו״ זה נתיירא מזה וזה נתיירא מזה, זה נתירא מזה (אברהם משם) תאמר שיש בליבו עלי על שהרגתי את בניו, וזה נתירא מזה (שם מאברהם) תאמר שיש בליבו עלי על שהעמדתי רשעים, ״קצות הארץ״ זה שרוי בקיצו של עולם וזה שרוי בקיצו של עולם, ״קרבו ויאתיון״ זה קרב אצל זה וזה קרב אצל זה, ״איש את רעהו יעזורו״ זה עוזר את זה בברכות שנאמר (בראשית יד, יט) ״וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן״ וגו׳, וזה עוזר את זה במתנות שנאמר (שם פס׳ כ) ״וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל״ (ילקוט שמעוני).
הכל
(ז) וַיְחַזֵּ֤ק חָרָשׁ֙ אֶת־צֹרֵ֔ף מַחֲלִ֥יק פַּטִּ֖ישׁ אֶת־ה֣וֹלֶם פָּ֑עַם אֹמֵ֤ר לַדֶּ֙בֶק֙ ט֣וֹב ה֔וּא וַיְחַזְּקֵ֥הוּ בְמַסְמְרִ֖ים לֹ֥א יִמּֽוֹט׃
So the carpenter encouraged the goldsmith, and he that smooths with the hammer him that smites the anvil, saying of the soldering, "It is good"; and he fastens it with nails, that it should not move.
הֲלָא יְבַהֲתוּן בְּעוֹבָדֵיהוֹן דְמַתְקֵיף נַגָרָא עִם קֵינָאָה מָחֵי בְּפַטִישָׁא עִם דִמְטַפַּח בְקוּרְנְסָא זִמְנָא אֲמַר עַל דִבְקָא תַּקִין הוּא וּמַתְקֵיף לֵיהּ בְמַסְמְרִין דְלָא יִצְטְלֵי.
ויחזק חרש – זה שם שהיה חרש ועשה את התיבה.
את צורף – זה אברהם שנצרף בתוך כבשן האש.
מחליק פטיש את הולם פעם – שהחליק פטישו והלם את כל באי עולם פעם אחת.
אומר לדבק טוב הוא – אלו עובדי אלילים שאומרים מוטב לידבק באלוהו של אברהם ולא לידבק באלילים של נמרוד.
ויחזקהו במסמרים לא ימוט – ויחזק אברהם את שם במצות ובמעשים טובים ולא ימוט אברהם.
כמא יתעאון אלנג׳אר ואלסבאך וצ׳ארב אלפטיס מע אלמטארק מראת חתי יקאל ללחאם מא אצלחה וכמא ישדד באלמסאמיר לא ימיל.
מחליק פטיש – בינוני פועל מן ׳החליק׳,1 אשר הוא במשמע הסרת כל בליטה.2 ופטיש – הוא כלי בטישה או כיוצא בו.3
את הלם פעם – ׳הלם׳ בינוני פוֹעֵל:4 אולם בא במלעיל, משום שהמלה שבאה אחריו <גם היא> מלעיל,5 והמשמע להכות ולהרביץ.
1. ריב״ג באצול ערך ׳חלק׳ מוסיף, כי פועל זה אינו יוצא, היינו שהוא תופס ׳פטיש׳ כהשלמה לא ישירה (כאילו: מחליק בפטיש).
2. השווה אלפסי וריב״ג באצול ערך ׳חלק׳, ראב״ע ורד״ק על אתר. אין צריך לומר, כי בכל אלה התרגום הערבי משתמש במלים שהן מתרגמות בדיוק ׳פטיש׳, ׳חלק׳ וכדומה.
3. כלומר, כלי הלימה המתפקד כפטיש. השווה ת״י ורס״ג על אתר, מנחם, אלפסי וריב״ג ערך ׳פטיש׳, ראב״ע ורד״ק על אתר.
4. כפועל ראו את ׳הלם׳ גם רס״ג על אתר, המתרגם ׳אלמטארק׳ = ההולם, וגם ריב״ג באצול ערך ׳הלם׳. ואולם אלפסי ערך ׳הלם׳ תופס את המלה כשם עצם (=מכה) נסמך ל׳פעם׳ (=כף היד); ראב״ע על אתר מפרש אותה כמציינת את הברזל שעליו מכים, ולפי דעה אחרת היא מתאחדת עם ׳פעם׳ להביע אותו מושג; ורד״ק על אתר רואה את המלה כשם עצם להביע בו את שם הפעולה: מחליק את הפטיש למכת (=להכות) את הפעם (=הסדן).
5. היינו: תנאי הטעמה של נסוג אחור. לניתוח זה ראה ריב״ג באצול ערך ׳התל׳, וזהו הרקע לדבריו בערך ׳הלם׳. למשמעות השורש ׳הלם׳, השווה אבן בלעם לשופטים ה כב, ת״י על אתר, מנחם, אלפסי וריב״ג באצול ערך ׳הלם׳ ורד״ק על אתר.
ויחזק חרש – נוסך הפסל.
את צורף – המרקעו בזהב.
מחליק פטיש – באחרונה, כשהוא מכה בנחת, להחליק את המלאכה.
את הולם פעם – הוא המתחיל בה כשהיא עששית, ומכה בכל כחו.
אומר לדבק טוב הוא – אותן שהיו מחזרים אחר קרקע טובה לדבק בה עששיות הברזל.
דבק – שולדידורא בלעז.
ומחזקו לצלם במסמרים לא ימוט – כלם יחזקו זה את זה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]
And the craftsman strengthened [i.e.,] the one who molds the idol.
the smith who plates it with gold.
the one who smoothes with the hammer The final stage, when he taps lightly to flatten out the work.
the one who wields the sledge hammer He is the one who commences on it when it is a block, and beats it with all his might.
he says of the cement, "It is good," Heb. דֶּבֶק. He alludes to those who seek suitable ground upon which to adhere iron plates.
דֶּבֶק – is soudure in French, weld.
and he strengthened it The idol.
with nails that it should not move All of them will strengthen each other.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]
[... על] ידי שהולמו בפטיש בכל כוחו הקול יוצא [... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ...] עליו בפטיש חוזר ומחליק בפטיש בנחת וזהו מחליק פטיש את הולם פעם. (קונטרס אחרון של ר״י קרא בכ״י בולוניה 509.1)1
1. השוו ר״י קרא ישעיהו מ״א:ז׳ ורש״י שם.
ויחזק חרש את צורף – כל עם ועם יתפוש את אלוהו.
ויחזק חרש – נוסךא הפסל, את צורף – המרקעו בזהב.
מחליקב פטיש – באחרונה כשהוא מכה בנחת להחליק את המלאכה.ג
את הולם פעם – הוא המתחיל בה וכשהוא עושה אותו מכה בכל כחו.
אומרד לדבק טוב הוא – לאלוה המדובק על ידי פטיש ומסמרים, עליו הוא אומר טוב הוא – על אותו אלוה שצריך לחזקו במסמרים שלא ימוט. ולא ישיב אל לבו לא דעת ולא תבונהה לאמר (ישעיהו מ״ד:י״ט): עצמו אינו יכול להעמיד אם יחזקהו במסמרים, ואיך יעמיד אחרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]
א. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163. בכ״י לוצקי 778: ״ניסך״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163. בכ״י לוצקי 778: ״המחליק״.
ג. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163. בכ״י לוצקי 778: ״המכה״.
ד. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163. בכ״י לוצקי 778: ״ואומר״.
ה. כן בכ״י מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״לדעת תבונה״.
פטיש – ידוע, כמו וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיהו כ״ג:כ״ט).
הולם פעם – מגזרת והלמה מסיסרא (שופטים ה׳:כ״ו), והוא הברזל שיוכה עליו בו, ופעם יתכן היותו כלי הברזל שיכו עליו ונקרא פעם בעבור שיוכה עליו (פעם), או הולם פעם כלי אחד.
אומר לדבק – עד שיהיה הדבק טוב.
פטיש Hammer. A well known instrument1 Comp. Jer. 23:29.
הלם It is a noun derived from הלם to beat; comp. והלמה and she smote; it signifies the iron which is wrought by beating with the hammer. פעם The iron block, upon which the iron is hammered: the anvil; it is called פַעַם because of the beating upon it.2 It is also possible that the two words פעם הלם together signify one instrument.3
אמר לדבק טוב הוא Saying of the joining, It is good.4 Till the joining is good.5
1. It seems as if Ibn Ezra being here at a loss to find for פטיש another expression, which, being better known, could serve as an illustration, satisfied himself with the statement, that the same instrument is meant here by פטיש, which is well known by that name. It is also possible that the necessity of explaining הלם פעם elicited also a word on פטיש. Comp. c. v. Note 21, and Ibn Ezra on 34:11, Note 17.
2. פָעַם to beat. פַעַם the foot, the step, the thing which is beaten, the anvil.
3. הלם פעם is according to this explanation analogous to אדמת עפר (Dan.xii. 12), quoted repeatedly by Ibn Ezra, since הלם has the same meaning as פעם to beat.—The construction of the sentence according to Ibn Ezra is not quite clear; it is not explained whether פטיש and הלם פעם both are in the objective case governed by מחליק (he that smootheth the hammer and the anvil) or פטיש is the subject of the sentence, הלם פעם being the objective case (the hammer smootheth the anvil); the rendering he that smootheth with the hammer is out of question; Ibn Ezra would then not have omitted to say בפטיש═פטיש.
4. A. V., It is ready for the sodering.
5. Ibn Ezra seems to explain here the words Saying of the joining, etc.═Till he is able to say of the joining, etc.═ till the joining is good.
ויחזק חרש את צרף – לעשות להם אלהים להיעזר בם כנגד אויביהם.
אומר לדבק – על פסל שכולו חליות ופרקים מדובקים יחד,
טוב והגון הוא לאלוה ולא ישוב אל לבו לאמר הלא אתמל היה הכל שברים שברים ואני דבקתים יחד.
אלא מחזק דבקיו במסמרים – שלא ימוט ובוטח בו שיצילנו.
ויחזק חרש – חרש עצים עושה תחילה הפסל מעץ, ומחזק בדברו צורף הכסף והזהב לעשות צפוי הכסף מהרה, ויצפנו.
מחליק פטיש – והצורף מה יעשה? ממהר מלאכתו ומחליק פטיש להכות בו טסי הכסף או הזהב. מחליק – מענין: ואנכי איש חלק (בראשית כ״ז:י״א), חלקלקות.
ופירוש: פעם – הסדן שמכין עליו.
ופירוש: מחליק פטיש – להכות בו הטסין על הסדן, ואת במקום למ״ד השמוש, כאלו אמר: למכת הסדן.
יונתן תרגם: מחא בפטישא עם דמטפח בקורנס׳, ויהיה לדבריו פטיש – המקבת הגדולה, ופעם המקבת הקטנה תקרא בדברי רז״ל: קורנס, וכן דרך הצורף, מתחילה מכה במקבת גדולה ואחר כך בקטנה.
אומר לדבק טוב הוא – כשמדבק הטסין על פסל העץ, וכשמדבק יפה שמח, ואומר: טוב הוא, ואחר כך יחזקהו במסמרים כדי שלא ימוט היום או מחר טס הכסף מעל פסל העץ.
מחליק – מלשון חלק.
פטיש – הוא המקבת וכן וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיהו כ״ג:כ״ט).
הולם פעם – שניהם ענין הכאה כמו והלמה סיסרא (שופטים ה׳:כ״ו) וכמו נפעמתי ולא אדבר (תהלים ע״ז:ה׳) וכפל המלה בשמות נרדפים ויורה על חוזק ההכאה.
במסמרים – יתדות וכן וברזל לרוב למסמרים (דברי הימים א כ״ב:ג׳).
ימוט – מלשון נטיה וקלקול.
ויחזק חרש – חרש העצים העושה הפסל חיזק בדבריו את הצורף להיות זריז במלאכת צפוי טסי הזהב אשר יצפנו.
מחליק פטיש – המכה בפטיש קטן להחליק את הטסין היה מזרז את המכה על הטסין בחוזק רב בהתחלת הרדוד למען יתחיל הוא מעשהו.
אומר לדבק – כאשר ידבק הטסין על הפסל ישמח ויאמר הנה טוב הוא וכן יפה לו.
ויחזקהו – מחזק הצפוי על ידי מסמרים למען לא יתפרד מעל הפסל.
ויחזק חרש את צורף – חרש עצים שעשה את הפסל, עתה מרוב פחדו שמא יפול וישבר, או שמא יפרד מעליו הזהב והכסף, איננו עוזב לצורף שיעשה בו מה שעליו לעשות, אלא עוזרו גם הוא ומחזקו במלאכתו.
מחליק פטיש, והולם פעם – שניהם כנוים לצורף כדעת רש״י, המכה בפטיש מחליק את המלאכה בסופה, וההולם בפעם מכה בכח בתחלת המלאכה. ופטיש ופעם שני מיני מקבת כתרגום יונתן. והנביא מצייר שני בעלי מלאכת הזהב והכסף, מחזקים זה את זה, המַשְלים מזרז את המתחיל שישלים פעולתו, כדי שיוכל גם הוא לעשות את שלו.
הולם – הוא בינוני, וכן תרגם יונתן וכן יירונימוס ורוזנמילר וגיזניוס, והיה משפט הלמ״ד להיות בצירי ובהעמדה, כמו עֹ֣רֵף כלב (למטה ס״ו:ג׳).
אמר לדבק טוב הוא – החרש בודק את הדבק שהצורף מדבק בו טסי הזהב או הכסף זה לזה סביבות הפסל שהוא מֵעץ. ולא יַרפהו עד שיראה שהוא טוב, ואז יאמר טוב הוא, ואחרי כן הוא מחזק הפסל במסמרים כדי שלא ימוט.
חרש, צרף – מלאכת הצורף קודם למלאכת החרש כנ״ל (מ׳ יט).
לדבק – הדבר המתדבק ע״י מלאכת מעשה בכוונה ישמש עליו בלשון חבור בכ״מ ודבק בא על דבר המתדבק מעצמו במקרה, ובא לרוב על עצמיים הגיוניים בדרך שאלה, ופה אומרים על התדבקות מקרי מעצמו יאמר טוב הוא ויחזק במסמר ויסתפק בזה.
חורש – הוא האומן המוציא כלי למעשהו ועושה הכלי זיין וצורף הוא המוציא הברזל מן האדמה, והחרש צריך להמתין בהכרח עד שיגמור הצורף מעשהו, והם ימהרו כ״כ להכן כלי הזיין והנשק, עד שהחרש שמלאכתו מאוחרת יסייע את הצורף ויחזק את ידיו להוציא הברזל ולזקקו, למען יהיה לו ברזל לעשות ממנו חרב וחנית וכן המחליק את הכלי בפטיש בגמר המלאכה יסייע את ההולם ומכה על הכלי בפעם בתחלה ולא ימתין עד שיגמור ההולם פעם מעשהו, וגם יאמר לדבק טוב הוא שידביק שתי חתיכות של חרבות שבורות בדיבוק עראי ויחזקם במסמרים לדבקם לפי שעה שלא ימוטו ולא יתפרדו ויאמרו עליו כי טוב הוא, מרוב המהירות שימהרו למלחמה יספיק להם גם חרב שבורה מדובקת שחברו השברים במסמרים (בזה צייר, א. קבוצת כל העמים בפעם אחד. ב. עזרם זה לזה, ג. השתדלותם ומהירותם למלחמה).
וַיְחַזֵּק בדבריו1 חָרָשׁ העצים2 אֶת הַצֹרֵף המרקעו בזהב3 שיזדרז במלאכת ציפוי טסי הזהב4, וּמַחֲלִיק הטסין5 בַּפַּטִּישׁ6 היה מזרז את7 אֶת הוֹלֶם – המכה8 פָּעַם – בסדן9 בחוזקה בתחילת הרידוד10 שיתחיל בעבודתו, וכאשר יִדָּבֵק הטסין על הפסל11 אֹמֵר לַדֶּבֶק ״טוֹב הוּא״, וַיְחַזְּקֵהוּ – ומחזק את הציפוי12 בְמַסְמְרִים למען13 לֹא יִמּוֹט – יתפרד מעל הפסל14:
1. מצודת דוד.
2. העושה את הפסל (מצודת דוד), שתחילה עושה את הפסל מעץ ואחר כך הצורף מצפה אותו בזהב או כסף (רד״ק).
3. רש״י.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. והוא פטיש קטן (מצודת דוד) ומכה עימו בנחת להחליק את הטסין בגמר המלאכה (רש״י).
7. מצודת דוד.
8. רד״ק.
9. רד״ק.
10. רש״י, מצודת דוד.
11. מצודת דוד.
12. רד״ק, מצודת דוד.
13. מצודת דוד.
14. רד״ק, מצודת דוד. מלבי״ם מבאר כי חרש הוא האומן המייצר כלי זיין, וצורף הוא המוציא את הברזל מן האדמה, והחרש צריך להמתין בהכרח עד שיגמור הצורף מעשהו, והם ימהרו כ״כ להכין את כלי הזיין והנשק עד שהחרש שמלאכתו מאוחרת יסייע את הצורף ויחזק את ידיו להוציא הברזל ולזקקו כדי שיהיה לו ברזל לעשות ממנו חרב וחנית, וכן המחליק את הכלי בפטיש בגמר המלאכה יסייע את ההולם ומכה על הכלי בפעם בתחילה ולא ימתין עד שיגמור את מעשהו, וגם יאמר לדבק טוב הוא שידביק שתי חתיכות של חרבות שבורות בדיבוק עראי ויחזקם במסמרים להדביקם לפי שעה שלא ימוטו ולא יתפרדו ויאמרו עליו כי טוב הוא, כי מרוב המהירות שימהרו למלחמה יספיק להם גם חרב שבורה מדובקת שחיברו השברים במסמרים. ובמדרש, ״ויחזק חרש״ זה שֵׁם שהיה חרש ועשה את התיבה, ״את צורף״ זה אברהם שנצרף בתוך כבשן האש, ״מחליק פטיש את הולם פעם״ שהחליק פטישו והלם את כל באי עולם פעם אחת, ״אומר לדבק טוב הוא״ אלו עובדי אלילים שאומרים מוטב לידבק באלוהו של אברהם ולא לידבק באלילים של נמרוד, ״ויחזקהו במסמרים לא ימוט״ ויחזק אברהם את שם במצוות ובמעשים טובים ״ולא ימוט״ אברהם (ילקוט שמעוני).
הכל
(ח) וְאַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֣ל עַבְדִּ֔י יַעֲקֹ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּחַרְתִּ֑יךָ זֶ֖רַע אַבְרָהָ֥ם אֹהֲבִֽי׃
But you, Israel, My servant, Jacob whom I have chosen, the seed of Abraham, My friend,
ואתה ישראל עבדי – ועלי יש לעזור לך.
סוף המקרא: אל תירא כי אתך אני (ישעיהו מ״א:י׳), כך נראה לי חיבור העיניין לפי פשוטו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]
But you, Israel My servant and I am obliged to help you. The end of this sentence is: "Do not fear" (infra 10). This appears to me to be the sequence of the section according to its simple meaning.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]
ואתה ישראל עבדי יעקב – אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בי״י (דברים ל״ג:כ״ט).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]
ואתה וגו׳ – אלה הם עובדי עבודה זרה (דברי הנביא) ואתה ישראל עבדי.
וטעם זכר אברהם – כי הוציאו מבין עובדי עבודה זרה,
ואוהבי – איננו כמו אהובי כי אוהבי פועל.
But thou, Israel, etc. Those are worshippers of idols, says the prophet, but thou, Israel, art my servant; the name of Abraham is mentioned here, because he also was taken out from the midst of idolaters.
אהבי Who loved me.1 It is not the same as אהובי who is loved by me, the former being active, the latter passive.
1. A. V., My friend.
נמצאו האיים מחזקים את אלהיהם ומחזקים ומעזרים איש את אחיו כי אין להם עזר מאלהיהם. אבל אתה ישראל עבדי שעשיתיך לי לעבד ולעם סגולה מכל העמים,
יעקב אשר בחרתיך – לי מכל הגוים.
זרע אברהם אוהבי – שנמשך אחרי מבית אביו.
ואתה ישראל עבדי – אינך כגויי הארצות, כי עבדי אתם ואני בחרתיך להיות לי עבד, ולמה? שאתה זרע אברהם אוהבי, שאהבני ודבק בי ויצא מתוך עובדי פסילים ואלילים.
אהבי – כטעם ואהבת את י״י אלהיך (דברים ו׳:ה׳). ולא שיהיה טעמו שהשם ית׳ הוא הפועל, כי מעט הוא בכל התורה והמקרא שיאמר שהשם ית׳ אוהב האדם, כי אמרו ידיד י״י (דברים ל״ג:י״ב), הנה הפועל בידידות הוא האדם, ואמרו על השם ית׳ כנוי לאהביו (דברים ז׳:ט׳), הכונה בזה שבני האדם הם אוהבים אותו, ואף על פי שהלשון ענינה הגם הוא ממאמר המצטרף, עד שמצד זה נאמר ואהב את יעקב וגו׳ (מלאכי א׳:ב׳) ואחרים כן. והנה עקר ענין האהבה כמו שבאר המורה בספר המדע (יסודי התורה ב׳) ובמורה (מורה נבוכים א׳:ל״ו) שאינו ראוי ליחס רק לאדם, רוצה לומר שהוא אוהב את השם לא הפך זה. ובאור יותר אוצר י״י יבוא.
[זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי]1:
1. באבות (פ״ה מי״ט) כתב רבינו: ׳והביא ראיה על ענין תלמידיו של אברהם אבינו [שאוכלים בעולם הזה ונוחלים עולם הבא] ממה שנאמר (משלי ח כא) ׳להנחיל אוהבי יש׳, שהם היוצאים בעקבות אברהם אבינו שנאמר עליו זרע אברהם אוהבי׳. ובדרשה ׳מחנה אלהים זה׳ כתב ש׳ידיעת טובו וחסדו [של ה׳] אשר ממנה תימשך האהבה, ששיבח בה כמו כן אברהם אבינו, כאמרו זרע אברהם אוהבי׳.
ואתה – אבל אתה ישראל אינך כמוהם כי עבדי אתה אשר בחרתי בך לי לעם לפי שאתה זרע אברהם אשר אהבני ופירש מעכו״ם.
ואתה – אומר מ״מ אל תירא כי אתה ישראל עבדי ולא אעזבך בידם והנה המלך יאהב לפעמים את עבדו מצד שהוא נאמן בעבודתו והוא צריך אליו, ולפעמים יהיה זה אהבה רצונית בלא טעם רק כי בו בחר לנשאו ולגדלו, ובכל אחד יש מעלה וחסרון, כי הנבחר מפני הצורך מעלתו גדולה מצד שהאדון צריך אליו, אבל לעומת זה אם ימצא עבד אחר שימלא צרכו זה ביתר שאת יחליפהו בהשני, לא כן הנבחר מצד הרצון שלא יחליפנו בשום אופן, וז״ש ואתה ישראל עבדי – שלקחתיך מצד עבודתך הנאמנה שאתה עובד אותי אבל מצד זה עוד תירא פן אמצא עבד נאמן יותר ואמירך בעם אחר, לז״א הלא אתה יעקב אשר בחרתיך – עת בחרתי בך אז נקראת בשם יעקב (כי יש הבדל בין יעקב שהוא שם ההמון, ובין ישראל שהוא שם הגדולה לאנשי השם) ואז בחרתיך מצד הבחירה לבד, לא מצד עבודתך ומעלתך, ובזה אף שאמצא עבד נאמן יותר לא אעזבך אבל גם בזה עוד יש לך לירא שעכ״פ עת שתריע מעשיך לגמרי שאז ישתנה רצוני עליך מרצון לשנאה, שאז אטוש אותך מעל פני, אמנם עבד הנבחר מצד שהיו אבותיו אוהבי המלך ובעלי בריתו לא ימאסהו בשום אופן, כי זכות אבותיו עומד תמיד, עז״א הלא אתה זרע אברהם אהבי.
וְאולם1 אַתָּה יִשְׂרָאֵל אל תירא2, אינך כגויי הארצות כי3 עַבְדִּי אתה4 ולא אעזבך בידם5 כי איתך אני6, אתה יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ לי מכל הגויים7 להיות לי עבד, וזאת משום שאתה8 זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי9 שאהבני ודבק בי ויצא מתוך עובדי פסילים ואלילים10:
1. מצודת דוד.
2. רש״י.
3. רד״ק, מצודת דוד.
4. אשר בחרתי בך לי לעם לפי שאתה מזרע אברהם אשר אהבני ופירש מעכו״ם (רד״ק, מצודת דוד).
5. מלבי״ם.
6. רש״י.
7. ר״א מבלגנצי.
8. רד״ק.
9. ושמעתי מפה קדוש הרב המופלא עיר וקדיש כמוהר״ר חיים בן עטר זלה״ה שפירש דאינו אומר ״אברהם אהובי״ אלא ״אברהם אוהבי״, כי מרוב ענותנותו יתברך אמר כביכול שהוא שמח ומשתבח לומר אברהם אוהבי (חומת אנך).
10. רד״ק. מלבי״ם מבאר כי המלך יאהב את עבדו לפעמים מצד שהוא נאמן בעבודתו והוא צריך לו, ולפעמים זוהי אהבה בלא טעם רק כי בו בחר לנשאו ולגדלו, ובכל אחד יש מעלה וחסרון, כי הנבחר מפני הצורך, מעלתו גדולה מצד שהאדון צריך אליו, אך מנגד אם ימצא עבד אחר שימלא צרכו זה ביתר שאת יחליפהו, לא כן הנבחר מצד הרצון שלא יחליפנו בשום אופן, וזה שאמר ״ואתה ישראל עבדי״ שלקחתיך מצד עבודתך הנאמנה שאתה עובד אותי אבל מצד זה עוד תירא פן אמצא עבד נאמן יותר ואמירך בעם אחר, לזה אמר הלא אתה ״יעקב אשר בחרתיך״ כשבחרתי בך אז נקראת בשם יעקב (כי יש הבדל בין יעקב שהוא שם ההמון, ובין ישראל שהוא שם הגדולה לאנשי השם) ואז בחרתיך מצד הבחירה לבד ולא מצד עבודתך ומעלתך, ובזה אף שאמצא עבד נאמן יותר לא אעזבך, והנה גם בזה עוד יש לירא שעל כל פנים אם ירע מעשיו ישתנה יחס המלך אליו מרצון לשנאה, אך במקרה בו העבד הנבחר נבחר מצד שהיו אבותיו אוהבי המלך ובעלי בריתו לא ימאסהו בשום אופן, כי זכות אבותיו עומדת תמיד, על זה אמר הלא אתה ״זרע אברהם אהבי״.
הכל
(ט) אֲשֶׁ֤ר הֶחֱזַקְתִּ֙יךָ֙ מִקְצ֣וֹת הָאָ֔רֶץ וּמֵאֲצִילֶ֖יהָ קְרָאתִ֑יךָ וָאֹ֤מַר לְךָ֙ עַבְדִּי־אַ֔תָּה בְּחַרְתִּ֖יךָ וְלֹ֥א מְאַסְתִּֽיךָ׃
you whom I have taken hold of from the ends of the earth, and called you from its uttermost parts, and said to you, "You are My servant; I have chosen you and not cast you away",
דְקָרֵיבְתָּךְ מִזַרְעִית אַרְעָא וּמִמַלְכְּוָתָא בְּחַרְתָּךְ וַאֲמָרֵית לָךְ עַבְדִי אַתְּ אִתְרְעֵיתִי בָּךְ וְלָא אַרְחֵקִינָךְ.
ומאציליה קראתיך – חבלי הארץ המרוחקים.1 וייתכן שהושוו לבתי שחי שבגוף בגלל היותם בקצות הגוף. ושם בית השחי הוא ׳אציל׳,2 ואף על פי שהוא דגוש,3 כי זו צורה חילופית לשם הזה, כעניין ״אביר יעקב״ (בראשית מ״ט:כ״ד) ו״אביר הרעים״ (שמואל א כ״א:ח׳).4
1. השווה רס״ג על אתר, אלפסי ערך ׳אציל׳, וריב״ג באצול ערך ׳אצל׳.
2. השוואה מעין זו נמצאת אצל ריב״ג שם.
3. ׳אצילי ידי׳ שביחזקאל יג יח בצד״י דגושה.
4. היינו: פעם בא ׳אביר׳ דגוש, כמו ׳אביר הרועים׳, ופעם בא ברפה כמו ׳אביר יעקב׳. על תופעה זו כבר עמד אבן בלעם בפירושו לישעיהו א כד, השווה הערותינו שם. ראוי לציין, כי במקרים מעין אלו קובע אבן בלעם רק את פירוש הצורות כואריינטות, ואינו מעלה פיתרון של שתי מלים דומות אך שונות.
אשר החזקתיך – לקחתיך לחלקי, כמו: וישלח ידו ויחזק בו (שמות ד׳:ד׳).
מקצות הארץ – משאר האומות.
ומאציליה – מן הגדולים שבהם.
קראתיך – בשם, לחלקי, בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב).
ולא מאסתיך – כעשו, שנאמר בו: ואת עשו שנאתי (מלאכי א׳:ג׳).
whom I grasped Heb. הֶחֱזַקְתִּיךָ. I took you for My share. Comp. "And he stretched out his hand and grasped (וַיְּחֲזֵק) it" (Shemot 4:4).
from the ends of the earth from the other nations.
and from its nobles from the greatest of them.
I called you by name for My share, "My firstborn son, Israel" (ibid. v. 22).
and I did not despise you like Esau, as it is said, "And Esau I hated" (Malakhi 1:3).
אשר החזקתיך מקצות הארץ – בוא וראה מה בין אלהיכם לאלהי האומות. הגוי המחזיק את אלוהו, מחזקו במסמרים כדי שלא ימוט, שאם אינו מחזקו במסמרים ימוט (ישעיהו מ״א:ז׳), ואתה ישראל עבדי (ישעיהו מ״א:ח׳), אלהיך מחזיק אותך. הדא הוא דכתיב: אשר החזקתיך מקצות הארץא – אשרי העם שאלוהו מחזיקו, ואוי לו לעם שצריך לו להחזיק את אלוהו שלא ימוט.
אשר החזקתיך מקצות הארץ – ממה שאני קורא לכורש שיבא מארץ מרחק מקצה הארץ להחריב את בבל אני מחזיק את ישראל.
ומאציליה קראתיך – ממה שאני קורא לשני אצילי הארץ, כורש ודריוש, להשמיד את בבל, קראתי את ישראל לצאת מבבל,ב שהרי שנהג שחרבה בבל השיב י״י שבות עמו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]
א. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163. בכ״י לוצקי 778 (במקום ״מקצות הארץ״): ״וגו׳ ״.
ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״מבבל״.
ג. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163. בכ״י לוצקי 778 (במקום ״שהרי שנה״): ״ששנה״.
אשר – מקצות הארץ – שהיו בבבל, והיא רחוקה מארצם.
ומאציליה – מגדוליה, הם נאצלים מהכל, כמו ואצלתי מן הרוח (במדבר י״א:י״ז), וכן ואל אצילי בני ישראל (שמות כ״ד:י״א), או פירושו מבין אציליה.
From the ends of the earth. The Israelites were in Babylon, far away from their own land.
ומאציליה And from the chief men thereof, who are distinguished from the rest;1 comp. ואצלתי and I will take (Num. xi. אצילי .(17 . the nobles of (Ex. 24:11). ומאציליה can also be explained from between her arms.2
1. אצל to be on the side. Hi. to set aside, to separate, to distinguish. אציל adj. distinguished, noble, chief.
2. Comp. אצילי armholes (Ez. 13:18.)
אשר החזקתיך – לי מקצה הארץ,
ומאציליה – שאצלתי לי, הם האבות, קראתיך – לי לעם,
ואמר לך עבדי אתה – בצאתך ממצרים, דע כי בחרתיך – לי לעולם ולא מאסתיך אף בהיותך בארץ אויביך.
אשר החזקתיך – עבר במקום עתיד כדרך הנבואות, ר״ל: אחזיק בך להוציאך מהגלות.
מקצות הארץ ומאציליה – מגדולי הארץ וממלכיה קראתיך שתצא מרשותם ולא יהיה בהם כח לעצור אותך.
ולא מאסתיך – אע״פ שארך הגלות.
מקצות הארץ – מארץ כשדים תחלה, ואחר ממצרים.
עבדי אתה – די בזה עדות ופרוש לנו מפה עד סוף הספר כי אמרו: עבדי בסתם הוא לישראל כלו בכלל, ואם ביניהם מקבלים פחות ויתר בזה התאר, ולכן יש במקום שהוא רמז לנביא, וזכור זה עד שישלם ישעיה.
החזקתיך מקצות – בספרים כ״י מדוייקים הקו״ף רפה וכ״כ רב פעלים.
ואמר לך – מלעיל במדוייקים כ״י וגם בדפוסים ישנים.
החזקתיך – ענין אחיזה כמו ויחזיקו האנשים בידו (בראשית י״ט:ט״ז).
מאציליה – כן יקראו הגדולים וכן ואל אצילי בני ישראל (שמות כ״ד:י״א).
אשר החזקתיך – עבר במקום עתיד כדרך הנבואות ור״ל אחזיק בך להוציאך מקצות הארץ.
ומאציליה – מגדולי הארץ קראתיך שתצא מרשותם ולא יהיה בהם כח לעצור אותך.
בחרתיך – מאז בחרתי בך ולא מאסתיך.
אשר החזקתיך וגו׳ – לקחתיך משאר האומות (רש״י) ובחרתי בך ולא בקצות הארץ, הם הגוים הנכבדים, כמו וישלחו בני דן ממשפחתם חמשה אנשים מקצותם אנשים בני חיל (שופטים י״ח:ב׳), ויעשו להם מקצותם כהני במות (מלכים ב י״ז:ל״ב), ומזה ״קצין״.
ומאציליה – מנכבדיה, כמו ואל אצילי בני ישראל (שמות כ״ד:י״א).
קראתיך – כלומר בחרתי לחלקי אותך, ולא שאר עמים אפילו היו אצילי ארץ. ורוזנמילר פירש החזקתיך מקצות הארץ, מאור כשדים, אשר משם לקח ה׳ את אברהם. וגיזניוס פירש ממצרים, כטעם ממצרים קראתי לבני (הושע י״א:א׳), ושניהם פירשו אציליה לשון אצילי ידים {יחזקאל י״ג:י״ח} (כראב״ע), כטעם ירכתי ארץ {ירמיה ו׳:כ״ב} וכנפות הארץ {ישעיהו י״א:י״ב}. והנה רחוק שיקרא מצרים ואור כשדים בכנוים אלה.
אשר – מוסיף לאמר, כי אם יבחר לו המלך איש אחד לעבודתו יצוייר שימצא אח״כ איש אחר יותר נכשר בעיניו ויעזוב את הראשון, אבל אתה הלא החזקתיך מקצות הארץ – מכל ישבי קצוי ארץ רק בך החזקתי, ולא מן הפחותים רק מאציליה ונכבדיה של הארץ קראתיך רק אותך קראתי,
ואמר רק לך עבדי אתה וא״כ הלא אתה המובחר בעיני מכל יושבי תבל לכן יבטח לבך כי בחרתיך בחירה עולמית ולא מאסתיך לעולם, ולכן
אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ – אחזיק בך להוציאך1 מִקְצוֹת הָאָרֶץ2, וּמֵאֲצִילֶיהָ – ומגדולי הארץ וממלכיה3 קְרָאתִיךָ שתצא מרשותם ולא יהיה בהם כח לעצור אותך4, וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה, בְּחַרְתִּיךָ וְמאז5 לֹא מְאַסְתִּיךָ6 אע״פ שהתארכה הגלות7, אתה המובחר בעיני מכל יושבי תבל, לכן יבטח ליבך כי בחרתיך בחירה עולמית ולא מאסתיך לעולם, ולכן8:
1. רד״ק, מצודת דוד. ודיבר בלשון עבר במקום עתיד כדרך הנבואות (רד״ק).
2. דהיינו הגלות (רד״ק, מצודת דוד). ר״י קרא מבאר ״אשר החזקתיך מקצות הארץ״ ממה שאני קורא לשני אצילי הארץ, כורש ודריוש, להשמיד את בבל, קראתי את ישראל לצאת מבבל, שהרי בשנה שחרבה בבל השיב ה׳ את שבות עמו.
3. רש״י, רד״ק, מצודת דוד.
4. רד״ק, מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. כעשיו שנאמר בו (מלאכי א, ג) ״וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי״ (רש״י).
7. רד״ק.
8. מלבי״ם. ובמדרש, בוא וראה מה בין אלהיכם לאלהי האומות, הגוי המחזיק את אלוהו, מחזקו במסמרים כדי שלא ימוט, שאם אינו מחזקו במסמרים ימוט, ואתה ישראל עבדי אלהיך מחזיק אותך, הדא הוא דכתיב ״אשר החזקתיך מקצות הארץ״ אשרי העם שאלוהו מחזיקו ואוי לו לעם שצריך לו להחזיק את אלוהו שלא ימוט (ר״י קרא).
הכל
(י) אַל־תִּירָא֙ כִּ֣י עִמְּךָ־אָ֔נִי אַל־תִּשְׁתָּ֖ע כִּֽי־אֲנִ֣י אֱלֹהֶ֑יךָ אִמַּצְתִּ֙יךָ֙ אַף־עֲזַרְתִּ֔יךָ אַף־תְּמַכְתִּ֖יךָ בִּימִ֥ין צִדְקִֽי׃
do not fear, for I am with you. Do not be dismayed, for I am your God. I strengthen you, yes, I help you. Yes, I uphold you with My victorious right hand.
לָא תִדְחַל אֲרֵי בְסַעֲדָךְ מֵימְרִי לָא תִתְּבַר אֲרֵי אֲנָא אֱלָהָךְ אֶתְקֵיפִנָּךְ אַף אֶסְעַדִינָךְ אַף אַחֲדִינָךְ בִּימִין קוּשְׁטִי.
אל תירא כי (אתך) [עמך] אני אל תשתע כי אני אלהיך – אמר רבי אושעיא בשעה שאמר יצחק ליעקב גשה נא ואמושך בני נשפכו מים על שוקיו והיה לבו רפה כשעוה, וזימן לו הקב״ה שני מלאכים אחד מימינו ואחד משמאלו והיו אוחזים אותו במרפיקו והוא בעצמו א״ל אל תירא וגו׳ אל תשתע, אמצתיך במיכאל, אף עזרתיך בגבריאל, אף תמכתיך בימין צדקי.
אל תשתע כי אני אלהיך – במשמע ׳אל תירא׳,1 וצורתו המלאה: ׳תשתעה׳.2
1. וזהו פירוש על סמך התקבולת. כך רד״ק על אתר, וקרוב לזה רס״ג על אתר וריב״ג באצול ערך ׳שעה׳.
2. השווה חיוג׳ ערך ׳שעה׳. יש לציין, כי אבן בלעם אינו מקשר לפסוק כג שלקמן.
אל תשתע – אל ימס לבך להיות כשעוה זו.א כל תיבות שתחלת יסודן שי״ן, כשבא לדבר בלשון מתפעל או תתפעל או יתפעל, התי״ו חולקת ונכנסת בין שתי אותיות של שרשי התיבה, כמו: וישתומם (ישעיהו נ״ט:ט״ז), וישתמר חקות עמרי (מיכה ו׳:ט״ז), תשתכרין (שמואל א א׳:י״ד), תשתפך נפשי (איוב ל׳:ט״ז).
א. בדפוסים נוסף כאן: ״וזה הכלל״. המלים לא מופיעות בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94.
be not discouraged Heb. אַל תִּשְׁתָּע. Let your heart not melt like wax (שַׁעֲוָה). This is the rule: Every word whose first radical is 'shin,' when it is used in the reflexive present, past, or future, the 'tav' separates it and enters between the first two radicals. Comp. "And He was astounded (וַיַּשְׁתּוֹמֵם)" (infra 49:16); "For the statutes of Omri shall be observed (וְיִשְׁתַּמֵּר)" (Mikhah 6:16); "will you be drunk (תִּשְׁתַּכָּרִין)?" (I Sam. 1:14); "My soul is poured out (תִּשְׁתַּפֵּךְ)" (Iyyov 30:16).
אל תירא כי אתךא אני – בגלות בבל.
ואל תשתע – כמו שעה מעלי{ו} (איוב י״ד:ו׳), וכן השע ממני ואבליגה (תהלים ל״ט:י״ד), כלומר אל יפול לבך, אל תחת מגלות בבל.
אימצתיך – בגלות בבל.
אף עזרתיך – בגלות מדי.
אף תמכתיך בימין צדקי – בגלות אדום.ב
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]
א. כן בכ״י לוצקי 778, מינכן 5, וכן להלן במדרש חכמים, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בכ״י פריס 163, וכן בנוסח שלנו: ״עמך״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163. בכ״י לוצקי 778 (במקום ״בגלות אדום״): ״באדום״.
אל תשתע – תי״ו לבנין התפעל, ובא פ״א הפועל קודם התי״ו כמשפט הלשון, והטעם תרפה, כמו שעו מני (ישעיהו כ״ב:ד׳).
תשתע The second ת is the characteristic of the Hithpael, correctly put after the first radical. אל תשתע Do not turn away.12 Comp. שעו מני turn away from me. (22:4)
1. See c. xvii. Note 11; c. xxii. Note 4.
2. See c. xvii. Note 11; c. xxii. Note 4.
על כל הרעה אשר עשית אין לך לירא מן האויב כמו אותן האיים כי עמך אני.
אל תשתע – והתרפה בְרוֹך לבב כי אני י״י אלהיך אמצתיך אף עזרתיך אף תמכתיך – ולא כאותן שאין להם חיזוק מאלהיהם שהן הם מחזקים את אלהיהם. אבל אתה אלהיך מאמץ ועוזר וסומך אותך.
בימין צדקי – דוגמת צדק מלאה ימינך. ולא כאותן שאין להם אלוה מחזיק יד.
אל תירא – זהו: כי עמך אני, ואשר אחריו בפרשת החרשים: שמעו אל תירא כי אתך אני (ישעיהו מ״ג:ה׳), וחד פסוק סימן: וירדתי ודברתי עמך שם וגו׳ (במדבר י״א:י״ז).
אל תשתע כי אני אלהיך – לפי ענינו: אל תפחד.
ויונתן תרגם: לא תתבר.
ובדברי רז״ל אל תשתע כי אני אלהיך – אל תהיה כשעוה, כלומר כדונג שנמס מפני האש, כן אל תמס אתה.
ואאז״ל פירש מענין שעו מני (ישעיהו כ״ב:ד׳) – פי׳ הרפו, ופירוש אל תשתע – אל תתרפה, כענין: אל ירפו ידיך (צפניה ג׳:ט״ז).
אל תשתע – אל תסור מעלי בחושבך אשר כבר עזבתיך כי אני ה׳ אלהיך כמאז.
אמצתיך – בדברים טובים ונחומים.
אף עזרתיך – בימים הקדמונים.
אף תמכתיך – בהיותך ביד האויב תמכתיך בימיני לבל יעשה בך האויב כלה.
בימין צדקי – ר״ל לא בגמול כי אם בצדקה.
אל תשתע – יש מפרשים אל תִמַס כשעוה, וראב״ע פירש אל תִרפה כמו שעו מני (למעלה כ״ב:ד׳), ורוזנמילר וגיזניוס פירשו משרש שעה מענין הבטה, אל תביט סביבותיך כאדם המפחד. ולדעתי הוא משרש שעע שענינו טיחה הושאל על ההשתוממות, כמו השתעשעו ושעו (למעלה כ״ט:ט׳), עיין שם פירושי.
בימין צדקי – הימין אשר יש לה כח לעשות משפט, וגיזניוס מפרש לשון ישועה.
אל תירא – בשום אופן והנה יתירא האדם.
א. פן אוהבו העוזרו תמיד מאס בו עתה, לעומת זה אמר בחרתיך ולא מאסתיך
ב. פן לא ימצא אוהבו אצלו בעת הצרה, לעומת זה אמר אל תירא כי עמך אני
ג. פן לא יהיה ביכולת אוהבו להושיעו, לעומת זה אמר אל תשתע ותפנה במחשבתך אם אני יכול להושיע,
כי אני ה׳ בעל היכולת אני אלהיך המשגיח עליך בפרטות, ואם כן אמצתיך בודאי ור״ל אמצתיך נתתי לך אומץ שתוכל לעמוד בעצמך כנגד האויב, גם עזרתיך אנכי ג״כ, גם תמכתיך בימין צדקי וכדוגמת האוהב העוזר לאוהבו ביד שמאלו ותומכו ביד ימינו לבל יפול, תומך ביד אחד ולוחם עם אויבו ביד האחר.
אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי, אַל תִּשְׁתָּע – תפנה1 ואל תסור מעלי בחושבך שכבר עזבתיך2 כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ כמאז3, אִמַּצְתִּיךָ – חזקתיך4 בדברים טובים ונחומים5 אַף עֲזַרְתִּיךָ בימים הקדמונים6 אַף תְּמַכְתִּיךָ בהיותך ביד האויב7 בִּימִין – בימיני לבל יעשה בך כלה, ולא בגמול עשיתי זאת אלא8 צִדְקִי – בצדקה9:
1. הוא ענין הפניה והסרה (מצודת ציון). רד״ק מבאר אל תפחד. ורז״ל אמרו (ב״ר פ׳ סה סי״ט) ״אל תשתע״ אל תהיה כשעווה, כלומר כדונג שנמס מפני האש, כן אל תמס אתה (רש״י, רד״ק). אבן עזרא ור׳ יוסף קמחי (אבי רד״ק) ביארו אל תתרפה.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת ציון.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. מצודת דוד. מלבי״ם מבאר אל תירא בשום אופן, כי האדם יתיירא: א׳ פן אוהבו העוזרו תמיד מאס בו עתה, ולעומת זה אמר ״בחרתיך ולא מאסתיך״, ב׳ פן לא ימצא אוהבו אצלו בעת הצרה, לעומת זה אמר ״אל תירא כי עמך אני״, ג׳ פן לא יהיה ביכולת אוהבו להושיעו, לעומת זה אמר ״אל תשתע״ ותפנה במחשבתך אם אני יכול להושיע, כי אני ה׳ בעל היכולת ״אני אלהיך״ המשגיח עליך בפרטות ואם כן ״אמצתיך״ בודאי, כלומר נתתי לך אומץ שתוכל לעמוד בעצמך כנגד האויב, וגם עזרתיך, וגם ״תמכתיך בימין צדקי״ כדוגמת האוהב העוזר לאוהבו ביד שמאלו ותומכו ביד ימינו לבל יפול, תומך ביד אחת ולוחם עם אויבו בידו השניה. ובמדרש, אמר רבי אושעיא, בשעה שאמר יצחק ליעקב גשה נא ואמושך בני, נשפכו מים על שוקיו והיה ליבו רפה כשעווה וזימן לו הקב״ה שני מלאכים אחד מימינו ואחד משמאלו והיו אוחזים אותו במרפיקו, והוא בעצמו א״ל ״אל תירא וגו׳ אל תשתע״, ״אמצתיך״ במיכאל, ״אף עזרתיך״ בגבריאל (ילקוט שמעוני).
הכל
(יא) הֵ֤ן יֵבֹ֙שׁוּ֙ וְיִכָּ֣לְמ֔וּ כֹּ֖ל הַנֶּחֱרִ֣ים בָּ֑ךְ יִהְי֥וּ כְאַ֛יִן וְיֹאבְד֖וּ אַנְשֵׁ֥י רִיבֶֽךָ׃
Behold, all those that were incensed against you shall be ashamed and confounded. Those that strove with you shall be as nothing and shall perish.
הָא יִבָּהֲתוּן וְיִתְכַּנְעוּן כָּל עַמְמַיָא דַהֲווֹ מִתְגָרִין בָּךְ יְהוֹן כִּלְמָא וְיֵבְדוּן אֱנָשֵׁי דִינָךְ.
הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך – אלו הן שונאיך.
יהיו כאין ויאבדו אנשי ריבך – אלו שהם עושים מריבה עמך, תבקשם ולא תמצאם אנשי מצותך אלו הם שעושים עמך מצות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
(יא) אשר לנחרים – הרי הם הזוממים רעה על האומה ומנהלים אותה בחשד ובדאגה, לפיכך יבשו.
אנשי ריבך – הם בעלי מחלוקת בויכוח, בלא חרב ובלא הכאה, על כן יאבדו, מאליהם.
כל הנחרים בך – בינוני נפעל מהשורש ׳חרה׳,1 כלומר המתכעסים נגדך,2 המתגרים בך.
1. כך ריב״ג במחברות ערך ׳חרה׳ ובאללמע עמ׳ 90 (רקמה עמ׳ קח) וראב״ע על אתר. גם רד״ק על אתר רואה את ׳חרה׳ כשורש המלה.
2. ריב״ג באללמע שם מעמיד על החילופיות של: חרר/חרה. דרנבורג תפס את השורשים הערבים כגזורים מגזרות כפולים. נראה יותר כי אלה שורשי ל״י, וכך תרגמנו.
הן – הנחרים בך – מבנין נפעל מגזרת חרי אף (שמות י״א:ח׳), וכמו נחרו בי (שיר השירים א׳:ו׳), והטעם על בני בבל, כי בעת פקדתם והחריבם, פקד את בניו ושבו לגבולם במצות כורש.
הנחרים They that were incensed. It is the Niphal;1 Comp. חרי lit. the burning; נחרו were angry (Song 1:6). The Babylonians are meant; when God punished and destroyed Babylon, He released His people, who returned home to their country with the permission of Cyrus.
1. Of חרה to burn.
21 To God all eternity is one indivisible whole. Time and space and their divisions are not in real existence, but postulates of and for our reason and imagination.
21 To God all eternity is one indivisible whole. Time and space and their divisions are not in real existence, but postulates of and for our reason and imagination.
הן יבשו, הנחרים בך – כמו: בני אמי נחרו בי (שיר השירים א׳:ו׳), מן חרה.
יבשו ויכלמו – כיון שלא תעלה מחשבתם, שהיו חושבים שלא יצאו מרשותם לעולם.
(יא-יב) יבשו ויכלמו – בארתי הבדלם למעלה (ל׳ ג׳).
הנחרים, ריבך, מצותך, מלחמתך – הנחרים, המחזיקים אותך כדבר חרם, ונמנעים מלהתקרב אליך, אבל אנשי ריבך עושים מריבה, וריב ומצה מובדלים, שהריב בדברים, והמצה בהכאה, כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה, וירא והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה ומלחמתך, הלוחמים בחרב.
הן יבשו – יש ארבע מיני אויבים:
א. השונא לחברו ודובר עליו עתק שלא בפניו, וזה הנחרים בך הם יבשו בעצמם ויכלמו מאחרים אשר שמעו דבתם רעה.
ב. הרב אתו בפניו ומגנה אותו בקלון, וזה אנשי ריבך הם יהיו כאין ויאבדו מתוכך.
ג. המתקוממים עליך בריב עד שמכים אותך באגרוף רשע.
הֵן בסופו של דבר1 יֵבֹשׁוּ בעצמם2 וְיִכָּלְמוּ מאחרים3 כֹּל שונאיך4 הַנֶּחֱרִים – הכועסים5 בָּךְ, יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ מתוכך6 אַנְשֵׁי רִיבֶךָ – שעושים עמך מריבה7:
1. מצודת דוד.
2. מלבי״ם.
3. כיון שלא תעלה מחשבתם שחשבו שישראל לא יצאו מרשותם לעולם (רד״ק).
4. ילקוט שמעוני.
5. מצודת דוד. מלשון חרון וכעס וכן (שיר השירים א, ו) ״בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי״, (אבן עזרא, רד״ק, מצודת ציון). תרגום יונתן מבאר המתגרים. ומלבי״ם מבאר המחזיקים אותך כדבר חרם ונמנעים מלהתקרב אליך.
6. מלבי״ם.
7. מצודת דוד.
הכל
(יב) תְּבַקְשֵׁם֙ וְלֹ֣א תִמְצָאֵ֔ם אַנְשֵׁ֖י מַצֻּתֶ֑ךָ יִהְי֥וּ כְאַ֛יִן וּכְאֶ֖פֶס אַנְשֵׁ֥י מִלְחַמְתֶּֽךָ׃
You shall seek them, and shall not find them, even those that contended with you. Those that warred against you shall be as nothing, and as a thing of naught.
תַּבְעִינוּן וְלָא תַשְׁכְּחִינוּן לְאַנְשֵׁי מַצוּתָךְ יְהוֹן כִּלְמָא וּכְלָא מִדָעַם גַבְרִין דַהֲווֹ מִתְגָרִין לְמֶעְבַּד עִמָךְ קְרָב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
(יב) ואנשי מצותך – הם הנצים ונוגפים כאמרו כי ינצו, ונגפו (שמות כ״א:כ״ב), ולכן תבקשם ולא תמצאם – לא יישאר מהם שריד.
ואנשי מלחמתך הם הלוחמים. על כן יהיו כאין וכאפס. יבוא עליהם מה שבא על הראשונים שלחמו באומה, [כפי שנודע לך] על סיחון ועוג וזולתם.
אנשי מצותך – הנו״ן נבלעה בצד״י,1 והוא שם אשר משמעו מריבה.
1. השווה חיוג׳ וריב״ג באצול ערך ׳צה׳, וראב״ע על אתר.
תבקשם ולא תמצאם אנשי מצותך – אילו שעושין עמך מיצוי, שאילו הייתה מבקשם לפי מלאות לבבל שבעים שנה (ירמיהו כ״ט:י׳) לא תמצאם, לפי שבבל שהיתה עד עכשיו צבי ממלכות תפארת גאון כשדים תהיה כמהפכת סדום ועמורה לא תשב לנצח ולא תשכון לדור ודור (ישעיהו י״ג:י״ט-כ׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]
תבקשם – מצותך – חסר נו״ן על כן נדגש הצד״י, על משקל מלקות, וכן אוהב מצה (משלי י״ז:י״ט) כי ינצו אנשים (דברים כ״ה:י״א).
וכאפס – כמו לא.
מנצותך ═ מצותך Thy Contention. The נ is replaced by Dagesh in צ ; the form of the word is like that of מלקות. Comp. מצה strife (Prov. 17:19); ינצו strive together (Deut. 25:11).
אפס Nothing.
תבקשם – אפילו אם תבקשם לא תמצאם כל כך יאבדו ויהיו כאין וכאפס.
מצותיך – כמו: הן לריב ומצה (ישעיהו נ״ח:ד׳).
מצותך – מריבה, כמו כי ינצו אנשים (שמות כ״א:כ״ב), הן לריב ומצה תצומו (למטה נ״ח:ד׳), ולא ידעתי למה לא נקדו מַצָּתֶךָ.
וזה: אנשי מצתך – העושים מצה עמך (כי יש הבדל בין מצה ומריבה, מריבה בפה ומצה היא בהכאה) אותם תבקשם אתה, תחת כי בקשוך המה עד עתה להכותך, אבל לא תמצאם.
ד. הלוחמים על נפשך במלחמה להכותך נפש, וזה אנשי מלחמתך הם יהיו כאין וכאפס – בשעת מלחמה יהיו כאין ואחר המלחמה יהיו כדבר שאפס ותם ואיננו.
אפילו אם1 תְּבַקְשֵׁם2 וְלֹא תִמְצָאֵם – לא תמצא את3 אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ – ריבך4, יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ5:
1. רד״ק, מצודת דוד.
2. תחת כי בקשוך המה עד עתה להכותך (מלבי״ם).
3. מצודת דוד.
4. מצודת ציון. מלבי״ם מבאר כי יש הבדל בין מצה ומריבה, מריבה היא בפה ומצה היא בהכאה.
5. וכפל הדבר פעמים רבות לגודל האבדון (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר שבשעת מלחמה יהיו כאין ואחר המלחמה יהיו כדבר שאפס ותם ואיננו.
הכל
(יג) כִּ֗י אֲנִ֛י יְהֹוָ֥הי״י֥ אֱלֹהֶ֖יךָ מַחֲזִ֣יק יְמִינֶ֑ךָ הָאֹמֵ֥ר לְךָ֛ אַל־תִּירָ֖א אֲנִ֥י עֲזַרְתִּֽיךָ׃
For I am Hashem your God who holds your right hand, who says to you, "Do not fear; I help you."
כי אני י״י אלהיך מחזיק ימנך האומר לך אל תירא – וכן לאברם אל תירא אברם אנכי מגן לך. רבי לוי אמר לפי שהיה אברהם אבינו מתפחד תאמר אותן אוכלוסין שהרגתי יש בהם צדיק אחד או ירא שמים אחד, משל לתבן שהיה עובר לפני פרדסו של מלך וראה חבילה אחת של קוצים וירד ונטלה, הציץ וראה את המלך והתחיל ליטמן מפניו, א״ל המלך מפני מה אתה מטמין עצמך מפני, פועלים הייתי צריך להשכיר שיקוששו אותו ואחר שקששת אותו מעצמך בא וטול שכרך, כך אמר הקב״ה לאברהם אבינו כל אותן אוכלוסין שהרגת קוצים כסוחים הם, הה״ד והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו.
For I, the Lord, etc. For this is a wonderful event, that Babylon was taken, that her armies were destroyed in their own land, and the Israelites remained unhurt.
כי אני ה׳ אלהיך מחזיק ימינך – ונותן לך כח להלחם והנה משני דברים לא יקומו במלחמה.
א. מפני החולשה והרפיון, לעומת זה אמר אני מחזיק ימינך
ב. מפני היראה ורכות הלבב, לעומת זה אמר אני האמר לך אל תירא, כי אני עזרתיך.
כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק – אוחז1 יְמִינֶךָ לבל תפול2, ואחר שאני הוא3 הָאֹמֵר לְךָ זאת4, לכך5 אַל תִּירָא, כי6 אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ – אעזור לך7:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. רד״ק, מצודת דוד.
4. ע״י הנביאים (ר״א מבלגנצי), תהיה בטוח בכך כי (במדבר כג, יט) ״לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב״ (רד״ק).
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד ובמדרש, ״האומר לך אל תירא״ וכן לאברם (בראשית טו, א) ״אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ״, רבי לוי אמר לפי שהיה אברהם אבינו מתפחד שאותן אוכלוסין שהרג היה בהם צדיק אחד או ירא שמים אחד, משל לְתַבָּן שהיה עובר לפני פרדסו של מלך וראה חבילה אחת של קוצים וירד ונטלה, הציץ וראה את המלך והתחיל ליטמן מפניו, א״ל המלך מפני מה אתה מטמין עצמך מפני? פועלים הייתי צריך להשכיר שיקוששו אותו ואחר שקששת אותו מעצמך בא וטול שכרך! כך אמר הקב״ה לאברהם אבינו, כל אותן אוכלוסין שהרגת קוצים כסוחים הם, הדא הוא דכתיב (לעיל לג, יב) ״וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ״ (ילקוט שמעוני).
הכל
(יד) אַל־תִּֽירְאִי֙ תּוֹלַ֣עַת יַעֲקֹ֔ב מְתֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֤י עֲזַרְתִּיךְ֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔הי״י֔ וְגֹאֲלֵ֖ךְ קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל׃
"Do not fear, you worm Jacob, and you men of Israel; I help you," says Hashem, "and your Redeemer, is the Holy One of Israel."
לָא תִדַחְלוּן שִׁבְטַיָא דְבֵית יַעֲקֹב זַרְעִיתָא דְיִשְׂרָאֵל מֵימְרִי בְסַעֲדְכוֹן אֲמַר יְיָ וּפָרִיקְכוֹן קַדִישָׁא דְיִשְׂרָאֵל.
רמז תנ
אל תיראי תולעת יעקב – מה תולעת זו אינה מכה את הארזים אלא בפה, כך ישראל אין להם אלא תפלה, וכן הוא אומר וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל י״י. תפשו אומנות אבותם אברהם יצחק ויעקב, באברהם נאמר בית אל מים והעי מקדם וגו׳ ויטע אשל בבאר שבע, ביצחק כתיב ויצא יצחק לשוח בשדה, ביעקב נאמר ויפגע במקום, וכה״א ואני נתתי לך שכם אחד וגו׳, וכי בחרבו ובקשתו לקח והא כתיב כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, אלא זו תפלה, וכן בדוד הוא אומר אתה בא אלי בחרב ובחנית וגו׳, ואומר אלה ברכב ואלה בסוסים וגו׳, וכן באסא הוא אומר ויקרא אסא אל י״י אלהיו. במשה הוא אומר ונצעק אל י״י וישמע קולנו, א״ל אתם מתגאים על שהוריש לכם אביכם הקול קול יעקב וישמע י״י את קולנו, ואנו מתגאים במה שהוריש לנו אבינו ועל חרבך תחיה שנאמר ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך.
תולעת יעקב – צאצאי יעקב1 כונו כך.
1. כך רס״ג בתרגומו שבליקוטים עמ׳ 119; ואולם בתרגומו על אתר וכן בפירושו בליקוטים עמ׳ 120, וכן ריב״ג באצול ערך ׳תלע׳ תרגמו במונח ׳שיעה׳ – ׳קהל׳. ת״י על אתר מתרגם ׳שבטיא׳.
תולעת יעקב – משפחת יעקב החלשה, כתולעת שאין לה גבורה אלא בפיה. תולעת – ווירמנֵיירש.
מתי ישראל – מספר ישראל.
O worm of Jacob Heb. תּוֹלַעַת. The family of Jacob, which is weak like a worm, which has no strength except in its mouth. תּוֹלַעַת is vermener in Old French, [vermisseau in Modern French, a worm].
the number of Israel Heb. מְתֵי יִשְׂרָאֵל, the number of Israel.
(יד-טו) אל תיראי תולעת יעקב – בני יעקב שחלשים כתולעת.
מתי ישראל – מתי מעט שבישראל.
אם אתם חלשים עכשיו כתולעת אני שמתיך למורג חרוץ חדש – שמהרג את הכל.
אל תיראי תולעת – שהיה ישראל נחשב כתולעת בעיני הבבליים, והטעם אל תיראי שתהרגי עם הבבליים.
כי אני עזרתיך – פועל עבר תחת עתיד, והטעם, כי כל הגזירות העתידות, להיותם חשובות כאילו הם, ועוד כי עבר ועתיד הם כנגד הנבראים לבדם.
Thou worm Jacob, Israel had been considered by the Babylonians as worms. Fear not, that you will be killed together with the Babylonians.
עזרתיך I will help thee. The future is here expressed by the past (עזרתיך), because all the divine decrees concerning the future, are considered as sure as if they were already fulfilled; besides the difference between past and future exists only with regard to created beings.1
1. to God all all eternity is one indivisible whole. Time and space and their divisions are not in real existence, but postulates of and for our reason and imagination
(יד-טו) ולכך אחרי שאני מבטיחך, אל תיראי – כמו שתהיי שפלה בין הגוים. וכאן רמז לו על כל הגליות כלן על ידי של בבל עד וקדוש ישראל בראה.
תולעת יעקב – לפי שהוא רוצה לומר תדוש הרים. שדרך תולעת לעכל הרים וצורים ששוכנת בם. כן ישראל תעכל ותדוק בפיה את כל הגוים הגבוהים כהרים וכגבעות שהיא שוכנת ביניהם בגלותה כתולעת שפלה וכנועה ואין בה כח אלא בפיה.
ואומר שישים את פיה חד לאכול ולעכל כמורג חרוץ חדש בעל פיפיות ושִנים.
אל תיראי תולעת יעקב – לפי שהם חלשים בגלות כתולעת. ובילמדנו: למה נמשלו ישראל לתולעת? לומר לך מה תולעת זו אינה מכה את הארזים אלא בפה והיא רכה ומכה את הקשה, כך ישראל כל כחם בתפלה, ומכים רשעי העולם שהם חזקים כארזים ונמשלים בהם שנאמר: ארז בלבנון (יחזקאל ל״א:ג׳).
מתי – כמו: אנשי.
עזרתיך – לשון נקבה כנגד התולעת, אע״פ שאמר: מתי.
תולעת יעקב – להעירנו כי אנו מסוג החי ודומים בסוג לפחות שברמשים, גם אנחנו שוים לו מכל צד אם לא נשים שכלנו אל פעל, וכל זה למען תשוב לנו מדת הענוה והשפלות קנין חזק ויותר הכרחי, גם למען נתעורר לקנות השכל והמושכלות אשר בם נפרד מן התולעים. ומזה הצד והעיקר נתנו לפי דעתי כל המצות הכתובות בתורה שהם הרחמנות וחנינה או מנוחה ושביתה בבעלי חיים ובצמחים ובמחצבים מצורף לטעמים שזכר המורה.
ואמר גם כן מתי – שזה גם כן פחיתות אחר איך שיהיה מין האדם או פרט ממנו.
תולעת יעקב – עדת יעקב החלושה כתולעת ואין כחה אלא בפה היא התפלה כתולעת הזו שבפיה מנסרת בארזים.
אני עזרתיך – מאז.
וגאלך – ואהיה גאלך לעתיד אני קדוש ישראל.
מתי ישראל – גיזניוס אומר מתי מספר, אך שקר שתהיה הוראת מיעוט המספר במלת מתי. ואחרים אמרו לקרוא מֵתֵי בצרי לשון מיתה. ואני אומר בהפך לשון גבורה, כמו מתיך בחרב יפולו וגבורתך במלחמה (למעלה ג׳:כ״ה).
והטעם אל תיראי תולעת יעקב – כי אינך באמת תולעת יעקב, אלא מתי ישראל ואנשי חיל וגבורה, ומפני זה הזכיר ישראל אצל מתי כי ישראל לשון גבורה, כי שרית עם אלהים (בראשית ל״ב:כ״ט), ועיין משתדל דברים ב׳:ל״ד.
ולכן: אל תראי תולעת יעקב – המון בית יעקב שהוא גוף האומה הכללית מדמה למת הנרקב שלא נשאר ממנו רק התולעת,
וישראל שהם החשובים באומה והגבורים שבהם, מצייר כי נשאר מהם רק מתי ישראל מתים ואנשים חלשים, אומר אל תראי בכל זה כי הלא אני עזרתיך הוא נאם ה׳ – וממי תירא, הלא כה יאמר אליך ה׳ וגאלך – ר״ל כי האדם לא יסמך על עוזרו:
א. בשהוא חלוש כח, אבל הלא זאת יאמר ה׳ בעל הכח והיכולת.
ב. לא יסמך בשיחשוב שלא ירצה לעזרו, עז״א הלא אני גואלך הנקרא בשם קדוש ישראל ע״ש קדושתך ומעשיך שאתה ראוי לישועה, ולא לבד שאעזרך אני רק גם אתן בך כח שתושיע ימינך לך, כי:
אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת – עדת1 יַעֲקֹב מְתֵי – אנשי2 יִשְׂרָאֵל, אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ מאז3 נְאֻם – אמר4 יְהוָה, וְגֹאֲלֵךְ – ואהיה גֹּאֲלֵךְ לעתיד אני5 קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:
1. החלשה כתולעת שאין גבורתה אלא בפיה (רש״י, רד״ק, מצודת דוד). אבן עזרא מבאר שהיו ישראל נחשבים כתולעת בעיני הבבליים. מלבי״ם מבאר כי תולעת הוא כינוי להמון העם שמדמה אותם למת הנרקב שלא נשאר ממנו רק התולעת, וישראל שהם החשובים באומה והגיבורים שבהם מצייר כי נשאר מהם רק מתי ישראל כלומר מתים ואנשים חלשים, ואומר אל תיראי בכל זה כי הלא אני עזרתיך הוא נאם ה׳. ובמדרש, למה נמשלו ישראל לתולעת? לומר לך מה תולעת זו אינה מכה את הארזים אלא בפה והיא רכה ומכה את הקשה, כך ישראל כל כוחם בתפילה ומכים רשעי העולם שהם חזקים כארזים ונמשלים בהם שנאמר (יחזקאל לא, ג) ״אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן״ (רד״ק). וכן הוא אומר (שמות יד, י) ״וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה״, תפשו אומנות אבותם אברהם יצחק ויעקב, באברהם נאמר (בראשית יב, ח) ״בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם״ וגו׳ וכן (בראשית כא, לג) ״וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע״, ביצחק כתיב (בראשית כד, סג) ״וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה״, ביעקב נאמר (בראשית כח, יא) ״וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם״, וכן הוא אומר (בראשית מח, כב) ״וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי״, וכי בחרבו ובקשתו לקח? והא כתיב (תהלים מד, ז) ״כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי״! אלא זו תפילה, וכן בדוד... וכן באסא... במשה הוא אומר (במדבר כ, טז) ״וַנִּצְעַק אֶל ה׳ וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ״, אמרו להם (אדומיים) אתם מתגאים על שהוריש לכם אביכם הקול קול יעקב וישמע ה׳ את קולנו, ואנו מתגאים במה שהוריש לנו אבינו (בראשית כז, מ) ״וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה״ שנאמר (במדבר כ, יח) ״וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ״ (ילקוט שמעוני).
2. רד״ק, מצודת ציון.
3. מצודת דוד.
4. תרגום יונתן.
5. מצודת דוד.
הכל
(טו) הִנֵּ֣ה שַׂמְתִּ֗יךְ לְמוֹרַג֙ חָר֣וּץ חָדָ֔שׁ בַּ֖עַל פִּיפִיּ֑וֹת תָּד֤וּשׁ הָרִים֙ וְתָדֹ֔ק וּגְבָע֖וֹת כַּמֹּ֥ץ תָּשִֽׂים׃
Behold, I make you a new threshing-sledge, having sharp teeth. You shall thresh the mountains, and beat them small and shall make the hills as chaff.
הָא שַׁוִיתֵיכוֹן לְמוֹרַג תַּקִיף חֲדַת מָלֵי סִמְפּוֹרִין תְּקָטֵיל עַמְמַיָּאא וּתְשֵׁיצֵי וּמַלְכְוָתָא כְּמוֹצָא תְשַׁוֵי.
א. כן בכ״י וטיקן אורבינטי 1. בדפוסים: ״פַּלְחֵי כּוֹכְבַיָא״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
(טו) ומורג [חרוץ כלי] של ברזל החותך הרים, ואף על פי שהמורג עצמו קולף את החיטה ואינו חותך את האבן, אבל אמר הנה שמתיך למורג, תדוש הרים לימד שאינו מרמז למורג עצמו אלא לברזל החותך, מעין הגרזן והפטיש ודומיהם. ולא דימה למורג אלא בגלל המוץ שדשים אותו. והמשיל בו את אומות העולם כאמרו כמוץ תשים.
למורג חרוץ – כלי הוא של עץ וכבד,א ועשוי חרצים חרצים, כעין כלי נפחים של ברזל שקורין לימא, וגוררין אותו על הקשין של שבלין, ומחתכין עד שנעשין תבן דק.
חדש – כשהוא חדש, עד שלא הוחלקו פיות חריציו, הוא חותך הרבה, אבל משנתיישן, הוחלקו חרצין ופיותיהן.
בעל פיפיות – הן חידודי החרצים.
מורג – טרייל קורין לו בלעז.
בתדוש הרים – מלכים ושרים.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״וכבד״.
ב. בכ״י לוצקי 778 נוסף כאן בין השיטין: ״זו היא נחמה״.
a...grooved threshing sledge It is a heavy wooden implement made with many grooves, similar to the ironsmiths' tool known as 'lime' in French, a file, and they drag it over the straw of the ears of grain and it cuts them until they become fine straw.
new When it is new, before the points of its grooves are smoothed off, it cuts very much, but when it becomes old, the points of the grooves are smoothed off.
with sharp points Heb. פִּיפִיוֹת. Those are the points of the grooves.
you shall thresh the mountains kings and princes.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]
(טו) תדוש הרים ותדוק – שתדוש והדיקותה עמים רבים שחזקים כהרים וגבעות.
למורג – ידוע, וכמוהו המוריגי׳ (שמואל ב כ״ד:כ״ב).
חרוץ שהוא גזור כמשפט, כמו כן משפטיך אתה חרצת (מלכים א כ׳:מ׳) אל תתמה בעבור שהכתוב ידבר עם ישראל בלשון נקבה גם לשון זכר בפסוק אחד, כי טעם הנקבה העדה, ואיננה נקבה ממש.
וטעם תדוש הרים – משל לבבליים.
למורג A threshing instrument. It is well known.1 Comp. המוריגים threshing instruments (2 Sam. 24:22).
חרוץ Decreed by law.2 Comp. חרצת thou hast decreed (1 Kings 20:40). It is not surprising to find here the word ישראל used as a masculine and feminine noun in one verse;3 it is used as feminine, as far as ערה congregation is understood, but it is not a feminine noun itself.
Mountains, A figurative expression for the Babylonians.
1. A.V., "Sharp."
2. A. V., Sharp.
3. Comp. c. xv. Note 12.
הנה שמתיך למורג חרוץ – כמו: למורג וחרוץ, וכן: שמש ירח (חבקוק ג׳:י״א), ראובן שמעון (שמות א׳:ב׳), והדומים להם. ואע״פ שהמורג הוא החרוץ, הכלי ההוא עשוי בשתי תכונות, לאחד קוראים מורג ולאחד חרוץ.
או יהיה חרוץ תאר למורג, ר״ל מורג מחתך היטב, כי חרוץ ענין חותך, כמו: אם חרוצים ימיו (איוב י״ד:ה׳). אמר כנגד תולעת יעקב: הנה שמתי אותך לרשעים בצאתך מהגלות למורג וחרוץ חדש.
בעל פיפיות – בעל פיות רבות, לפיכך נכפל בו הפ״א והיו״ד, כי כל מורג הוא בעל פיפיות והם המסירים הקליפה מעל הבר.
הרים וגבעות – משל למלכי האומות ושריהם.
למורג חרוץ – זה השרש בעברי מונח על מהירת התנועה, ולכן נקרא הכסף חי חרוץ, וכן המורג הנה ימהרו בני אדם תנועתו, כי מורג הוא עץ דבוק אל החרוץ כדמות זרועות, וכן כתוב והמורגים (שמואל ב כ״ד:כ״ב).
חדש – כי הוא יותר חותך מהישן.
למורג – הוא כעין לוח עץ ובתחתיתו תחובים אבנים דקים ובו דשים התבואה וכן והמוריגים וכלי הבקר (שמואל ב כ״ד:כ״ב).
חרוץ – עשוי חריצים ובקיעות בין אבן לאבן.
בעל פיפיות – ר״ל שיש בו פיות וחדודים רבים והם החריצים.
תדוש – מלשון דישה.
ותדוק – מלשון דק.
כמוץ – היא פסולת התבואה.
הנה שמתיך – לפי שאמר תולעת יעקב המשילה למורג הדש את התבואה, כי כן התולעים אוכלים הגופות הקשים ועושים אותם אבק ורקבון.
מורג חרוץ – עץ עב ארוך ועגול ובו חריצין חריצין ומגלגלין אותו על הדגן להפריד הקש, ומצאתי כי מוֹריגָא הוא תרגום של חֵךְ {איוב ו׳:ל׳}, וקרוב שנקרא העץ ההוא מורג (המורה חך) על שם השִנַיִם אשר בו, ונקרא גם כן חרוץ (למעלה כ״ח:כ״ז), על שם החריצין, וכאן הוא שם התאר.
תדוש הרים – כמו שהמורג דש את התבואה, והכוונה תגבר על אויביך אם יקומו להרע לך בשובך מן הגלות.
תדוש – להסיר המוץ.
ותדוק – לעשות קמח כנ״ל (כ״ח כ״ח).
וגבעות – קטנות מהרים כנ״ל (ב׳ ב׳). טז).
סערה – גדולה מרוח ואלהי ישראל מן שם ה׳ כנ״ל (א׳ ד׳).
ה׳ קדוש ישראל – מבואר למעלה (א׳ ד׳) ובכל הספר.
הנה שמתיך למורג חרוץ – ממשיל את העכו״ם למוץ ופסולת שידושו ויוסרו ע״י החרוץ חדש הנמשל שלא תבא בזכות ישן שכבר אכלוהו אך בזכות חדש, וגם בעל פיפיות הרבה כחות ממצות הרבה תדוש הרים ההרים הגדולים ממשיל אל החטים הנידקות ואת הגבעות הקטנות ממשיל אל המוץ שלהם והוא משל אל שריהם ועבדיהם שכולם ידוקו ויכלו ע״י החרוץ שהוא ישראל.
הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ – שמתי אותך להיות1 לְמוֹרַג2 חָרוּץ – העשוי חריצים, כשהוא3 חָדָשׁ ומחודד ביותר4 בַּעַל פִּיפִיּוֹת רבות5, וזאת כדי6 שֶׁתָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק – ותעשה אותם דקים7, וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ8 תָּשִׂים9:
1. מצודת דוד.
2. הוא כלי כבד מעץ העשוי חריצים חריצים כעין כלי נפחים של ברזל, וגוררין אותו על הקשים של התבואה ומחתכין אותם עד שנעשים תבן דק (רש״י, מצודת ציון).
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד. כי כשהוא חדש עד שלא הוחלקו פיות חריציו הוא חותך הרבה, אבל משנתיישן הוחלקו פיות חריציו (רש״י).
5. מצודת דוד. הם חידודי החריצין (רש״י). ונכפל בו הפ״א והיו״ד כי כל מורג הוא בעל פיפיות והם המסירים הקליפה מעל הבר (רד״ק).
6. ר״י קרא, אברבנאל.
7. מצודת ציון.
8. היא פסולת התבואה (מצודת ציון).
9. והוא משל למלכי האומות ושריהם (רש״י, רד״ק, אברבנאל). שכולם ידוקו ויכלו ע״י החרוץ שהוא ישראל (מלבי״ם). ואל תתמה שהכתוב ידבר עם ישראל גם בלשון נקבה וגם בלשון זכר בפסוק אחד, כי הנקבה מדבר על העדה, ואיננה נקבה ממש, ותדוש הרים הוא משל לבבליים (אבן עזרא).
הכל
(טז) תִּזְרֵם֙ וְר֣וּחַ תִּשָּׂאֵ֔ם וּסְעָרָ֖ה תָּפִ֣יץ אוֹתָ֑ם וְאַתָּה֙ תָּגִ֣יל בַּֽיהֹוָ֔הי״י֔ בִּקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל תִּתְהַלָּֽל׃
You shall fan them, and the wind shall carry them away, and the whirlwind shall scatter them. And you shall rejoice in Hashem; you shall glory in the Holy One of Israel.
תִּדְרִינוּן וְרוּחָא תִטְלִינוּן וּמֵימְרֵהּ כְּעַלְעוֹלָא לְקַשָׁא יְבַדֵר יַתְהוֹן וְאַתְּ תְּבוּעַ בְּמֵימְרָא דַייָ בְּקַדִישָׁא דְיִשְׂרָאֵל תִּשְׁתַּבַּח.
תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם – החטין והקש והתבן מדיינים אלו עם אלו, החטים אומרים בשבילנו נזרעה השדה והתבן אומרים בשבילנו נזרעה השדה, אמרו החטים תבוא השעה ואתם רואים בשביל מי נזרעה השדה, כיון שהגיע עונת הגורן התחיל בעל השדה נוטל את הקש ושורפו את התבן ומשליכו והחטים מעמידן כרי והתחילו הכל מנשקין אותו, כך ישראל ועו״א מדיינים, עו״א אומרים בשבילנו נברא העולם, אומרים ישראל תבא השעה ואתם רואים בשביל מי נברא העולם שנאמר תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם ואתה תגיל בי״י בקדוש ישראל תתהלל.
You shall winnow them You shall scatter them, as with a pitchfork, to the wind.
and a wind shall carry them off by themselves to Gehinnom.
Thou shalt scatter them, etc. This verse indicates that the greater part of the Babylonians will perish, and also that the Israelites will take their spoil.
(טז-יז) ואתה תגיל בי״י – מוסב על הן יבשו ויכלמו לומר הן יבשו ויכלמו ולבטחונם, ואתה תגיל ותתהלל ותתפאר במבטחך כמו שמפרש והולך שלא יבושו קויו ולא יכלמו בוטחיו העניים והאביונים.
תזרם – אתה תפזרם והרוח תשאם למרחוק.
וסערה וכו׳ – כפל הדבר במ״ש.
בה׳ – בתשועות ה׳.
תתהלל – תתפאר בעצמך במה שתלית בטחונך בקדוש ישראל.
תזרם – כדרך התבואה תחלה נדשת אח״כ זורה ורוח הקטן ישאם באויר בגובה,
וסערה תפיץ אותם לכל עבר, ואתה תגיל בה׳, לך יהיה גילה ע״י ה׳ וכחו הגדול ותתהלל לרבים במה שהוא קדוש ישראל שקדושתו מתיחס אליך עפ״י מעשיך (כי ישמח האדם גם בהצלחה הבאה אליו מבחוץ, אבל לא יוכל להתהלל ולהתפאר רק לפי מעשהו וכשרונו אשר מצדו ראוי לזה, וההבדל בין ה׳ וקדוש ישראל בארתי כ״פ).
אתה1 תִּזְרֵם – תפזרם2 לרוח3, וְהַרוּחַ תִּשָּׂאֵם למרחוק4, וּסְעָרָה תָּפִיץ – תפזר5 אוֹתָם6, וְאַתָּה תָּגִיל בַּיהוָה – בתשועת ה׳7, בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל שתלית בטחונך בו8 תִּתְהַלָּל – תתפאר בעצמך9:
1. מצודת דוד.
2. מצודת ציון.
3. רש״י. כאדם שזורה התבואה אחר הדישה והרוח תשא ותפיץ המוץ, והם יהיו כמו המוץ (רד״ק). וזה רמז שיאבדו רוב הבבליים (אבן עזרא).
4. מצודת דוד. מאיליהם לגיהנם (רש״י).
5. מצודת ציון.
6. כפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר שתחילה הרוח תשאם באויר ואח״כ הסערה תפיצם לכל עבר.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. מצודת דוד. אברבנאל מבאר שהוא משל להפלגת החורבן שיבוא עליהם מאת ה׳ בסיבתם של ישראל, ולכן אתה ״תָּגִיל בַּיהוָה בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל״. ובמדרש, החיטין והקש והתבן מדיינים אלו עם אלו, החיטים אומרים בשבילנו נזרעה השדה והתבן אומרים בשבילנו נזרעה השדה, אמרו החיטים תבוא השעה ואתם רואים בשביל מי נזרעה השדה, כיון שהגיעה עונת הגורן התחיל בעל השדה נוטל את הקש ושורפו, את התבן ומשליכו, והחיטים מעמידן כרי והתחילו הכל מנשקין אותו, כך ישראל ועובדי אלילים, עובדי האלילים אומרים בשבילנו נברא העולם, אומרים ישראל תבוא השעה ואתם רואים בשביל מי נברא העולם, שנאמר (כאן) ״תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם וְאַתָּה תָּגִיל בַּיהוָה בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל״ (ילקוט שמעוני).
הכל
(יז) הָעֲנִיִּ֨ים וְהָאֶבְיוֹנִ֜ים מְבַקְשִׁ֥ים מַ֙יִם֙ וָאַ֔יִן לְשׁוֹנָ֖ם בַּצָּמָ֣א נָשָׁ֑תָּה אֲנִ֤י יְהֹוָה֙י״י֙ אֶעֱנֵ֔ם אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֶעֶזְבֵֽם׃
The poor and needy seek water and there is none, and their tongue fails for thirst. I Hashem will answer them; I the God of Israel will not forsake them.
עִנְוְתָנַיָא וַחֲשִׁיכַיָא דִמְחַמְדִין לְאוּלְפָנָא הָא כְּצַחְיָא לְמַיָא וְלָא מְשַׁכְּחִין רוּחֵיהוֹן בְּסִגוּפָא מְשַׁלְהַיָא אֲנָא יְיָ אֲקַבֵּיל צְלוֹתְהוֹן אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל לָא אֲרְחַקִינוּן.
ואלצ׳עפא ואלמסאכין אלד׳ין יטלבון מאא וליס אלסנתהם באלעטש קד נצ׳בת אנא אללה אג׳יבהם קדוס אסראיל לא אתרכהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
(יז) אחרי כן אמר לחלשים ולהמון העם העניים והאביונים... אענם ולא אעזבם. דיבור זה מוקדם: אני ה׳ לא אעזבם אלא אענם. בדומה לדיבור יוסף השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי (בראשית מ״ג:כ״ו). והסדר הנכון הוא העוד אביכם הזקן חי השלום וגו׳.
...וכל מה... משלוש אלו לכול. כוונתי שהאומה לא נועד למקצתה... והיה כלל מה שרומם אותה בו מסתמך על מה שקדם בתחילת הפרק יחדו למשפט נקרבה (ישעיהו מ״א:א׳), כלומר שהאל בדין רומם את לשראל. וזה מכיוון שחכמתו חייבה, שהאומה תשמש כמדריכה בדרך הישר לכלל האומות, מחמת שנהירת כל העמים אליה קלה יותר, ממה שתעתיק היא עצמה אליהם. מינוי זה נעשה בבחירה. ובחר [האל] בבני ישראל, והיה זה בדין. ואסור לטוען לתבוע חילופין. וכן תיאר גם כן שעל פי דין יקים [האל] מלך מבני ישראל, שיצווה לבריות לשמוע בקולו ולעבדו. וזה לפי שההנהגה המושלמת אינה מתגשמת אלא כשהיא יוצאת מלפני אדם אחד. והבחירה בקביעתו היא בידי הממליך. והוא שבחר מלך מבני יעקב. ואסור למערער שיערער בעניינו, מחמת שהדין חייב אותו. לפיכך קרא לבריות שבראש פרשת המלך לדין ודברים כדרך שקראם בפרשת האומה באמרו...
מבקשים מים – נתנבא הנביא על אחרית הימים: לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר י״י, ישוטטו לבקש את דבר י״י ולא ימצאו (עמוס ח׳:י״א-י״ב). וכשישוב אפו יכין להם מים, ישכין שכינתו ורוחו בפי נביאיהם.
נשתה – לשון ונִשתו מים מהים (ישעיהו י״ט:ה׳), לשון השתא והשבר (איכה ג׳:מ״ז), וכולן לשון חורבה ויובש. ולכך התי״ו מדגשת, שהרי באה במקום שתים, שאין שאת בלא תי״ו, והיה לו לומר לנקבה נשתתה, שהרי לזכר יחיד יאמר: נשְתֶה, ולרבים: ונשתו.
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, וטיקן 94. בכ״י פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34 ובנוסח שלנו: ״השאת״.
seek water The prophet prophesied concerning the end of days, "Not a famine for bread nor a thirst for water, but to hear the words of the Lord... They shall wander to seek the word of the Lord, but they shall not find it" (Amos 8:11). And when His wrath subsides, He shall prepare for them bread and water and cause His Shechinah and His spirit to rest in the mouth of their prophets.
is parched Heb. נָשָׁתָּה. An expression similar to "And water from the sea shall dry up (וְנִשְּׁתּוּ)" (supra 19:5). An expression similar to "The destruction (הַשֵּׁאת) and the breach" (Lam. 3:45). And all of them are an expression of destruction and dryness. Therefore, a 'dagesh' appears in the 'tav,' since it comes instead of two, for there is no שֵׁאת without a 'tav,' and he should have said for the feminine וְנָשָׁתְתָה, since for the masculine singular he says נשתה and for the plural ונשתו.
העניים והאביונים מבקשים מים ואין – בגלותם מבקשים דברי תורה ואיין, שאין נביאיה מוצאים חזון מי״י, אני י״י אענם.
נשתה – השין קמוצה באתנחתא, ודגשות מביא תי״ו אחר, והוא מן נשת ומן שתת, כמו נסבה מן נסב ומן סבב, וכמו נשמה מן נשם שמם. ובגזרה זו נשת יאמר לזכר נשת ולנקבה נשתה. וכן {ו}נשתו מים מהים (ישעיהו י״ט:ה׳), דגש תחת ש׳ תחת נו״ן ננשתו, נ׳ אחד לפעול ונ׳ שיני ליסוד נופל. ושורש התיבה בלא יסוד נופל: השאת והשבר (איכה ג׳:מ״ז). (ערוגת הבושם חלק ג׳ עמ׳ 3 בשם ״ולשון רשב״ם״)א
א. השוו לר׳ שלמה אחי רשב״ם קהלת י׳:י״ז, ומיוחס לרשב״ם קהלת שם.
העניים – כאשר תשובו מבבל אל ירושלם.
נשתה – חרבה כמו ונשתו מים מהים (ישעיהו י״ט:ה׳).
אני י״י אענם – אני אלהי ישראל, כי אני מושך אחר עמו כמשפט.
The poor, etc. In their return from Babylon to Jerusalem.
נשתה Faileth. Comp. ונשתו and shall fail (19:5).
The God of Israel, I (אני) of the preceding, refers to this sentence also, and is to be supplied before the God, as is often the case.
העניים והאביונים – בני הגלות, בצאתם מהגלות לשוב לארצם וילכו דרך מדברות, מקום שאין מים, יבקשו מים במדבר ולא ימצאו ולשונם יבשה בצמא, ויצעקו אלי ואני אענם כי אני אלהי ישראל ואני הוצאתם מהגלות, לא אעזבם למות בצמא במדבר, אלא מה אעשה להם: אפתח על שפיים נהרות (ישעיהו מ״ב:נ״ח).
נשתה – כמו: נשתה גבורתם (ירמיהו נ״א:ל׳), ודגש התי״ו מפני הפסק.
ויונתן תרגם הפסוק דרך משל: ענותניא וחשיכייא דמחמדין לאולפנא הא כצהיא למיא ולא משכחין רוחהון בסיגופא משלהיא.
מבקשים מים – מורכב הרכבת באור ותנאי, כלומר המבקשים מים ואין לשונם וגו׳, כי הנשוא אני י״י אענם.
נשתה – שרשו נשת, כמו ונשתו מים מהים (ישעיהו י״ט:ה׳), נשתה גבורתם (ירמיהו נ״א:ל׳), והוא ענין יובש והשחתת הדבר.
העניים וכו׳ – בני הגליות כשישובו לארצם דרך המדבר יבקשו מים ולא ימצאהו.
בצמא – בעבור הצמאון כאלו נעתק לשונם ממקומו.
אענם – בדבר שאלתם על המים.
העניים והאביונים – הם בני הגלות, ורד״ק ורוזנמילר פירשו כפשוטו שעולי הגולה ילכו דרך מדברות ויחסרו להם המים, וגיזניוס פירש דרך משל שבהיותם בגלות הם תאבים לגאולה כמו צמא למים, וכן נראה לי.
נשתה – כמו ונשתו מים מהים (למעלה י״ט:ה׳), ודגש הת״ו לתפארת הקריאה בעבור ההפסק.
העניים – הנה ישראל בגלותם נתיאשו מן הגאולה מפני שני דברים:
א. בהביטם חולשתם ורפיונם נגד שוביהם הגבורים ורבים, ולעומת זה אמר אל תירא תולעת יעקב וכו׳.
ב. מפני העוני והדלות לעומת זה אמר העניים וגם האביונים (שהאביון חסר יותר מן העני) הגם שהם דלים כ״כ עד שהם מבקשים מים הנמצא בזול ומ״מ ואין – וכבר לשונם נשתה בצמא מרוב זמן הצמאון אני ה׳ יש הבדל בין ה׳ ובין אלהי ישראל, שם ה׳ יקרא מצד עצמו ושם אלהי ישראל מצד החבור והדבוק שי״ל עם ישראל עמו אומר ע״י שאני ה׳ בורא כל אענם – וע״י שאני אלהי ישראל, עפ״י מעשיהם הטובים לא אעזבם כלל ולא יצטרכו להתפלל כלל (כי הנענה כבר נעזב בהכרח עד שהוצרך לצעוק ולהתפלל).
הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים בני הגלויות כשישובו לארצם דרך המדבר1 מְבַקְשִׁים – יבקשו2 מַיִם וָאַיִן – ולא ימצאו3, לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא – בעבור הצמאון כאילו4 נָשָׁתָּה – נעתקה ממקומה5, אֲנִי יְהוָה אֶעֱנֵם בדבר שאלתם על המים6, כי אני7 אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שהוצאתים מהגלות8 וְלֹא אֶעֶזְבֵם למות בצמא במדבר9:
1. רד״ק, מצודת דוד. אבן עזרא מבאר כשישובו מבבל לירושלים. ורש״י מבאר כי נתנבא על אחרית הימים, ״לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְהוָה... יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר יְהוָה וְלֹא יִמְצָאוּ״, (עמוס ח, יא-יב) וכשישוב אפו יכין להם מים, ישכין שכינתו ורוחו בפי נביאיהם.
2. רד״ק, מצודת דוד.
3. רד״ק, מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת ציון. ורש״י ורד״ק מבארים יבשה.
6. מצודת דוד.
7. רד״ק.
8. רד״ק.
9. רד״ק. מלבי״ם מבאר כי ישראל בגלותם נתייאשו מהגאולה מפני שני דברים, א׳ מצד חולשתם ורפיונם נגד שוביהם הגיבורים, ולעומת זה אמר אל תיראי תולעת יעקב וכו׳, ב׳ מפני העוני והדלות, ולעומת זה אמר העניים וגם האביונים (שהאביון חסר יותר מן העני) הגם שהם דלים כ״כ עד שהם מבקשים מים הנמצאים בזול ואין, וכבר לשונם נשתה בצמא מרוב זמן הצמאון, ״אני ה׳ ״ יש הבדל בין ה׳ ובין אלהי ישראל, שם ה׳ יקרא מצד עצמו ושם אלהי ישראל מצד החיבור והדיבוק שיש לו עִם ישראל עמו, ואמר ע״י שאני ה׳ בורא כל, אענם, וע״י שאני אלהי ישראל, עפ״י מעשיהם הטובים, לא אעזבם כלל ולא יצטרכו להתפלל.
הכל
(יח) אֶפְתַּ֤ח עַל־שְׁפָיִים֙ נְהָר֔וֹת וּבְת֥וֹךְ בְּקָע֖וֹת מַעְיָנ֑וֹת אָשִׂ֤ים מִדְבָּר֙ לַאֲגַם־מַ֔יִם וְאֶ֥רֶץ צִיָּ֖ה לְמוֹצָ֥אֵי מָֽיִם׃
I will open rivers on the high hills and fountains in the midst of the valleys. I will make the wilderness a pool of water, and the dry land springs of water.
אֲקָרֵב גָלוּתְהוֹן מִבֵּינֵי עַמְמַיָא וְאֶדְבְּרִינוּן בְּאוֹרַח תַקָנָא וְאֶפְתַּח לְהוֹן עַל נַגְדִין נַהֲרִין וּבְגוֹ מַשִׁרְיָן מַבּוּעִין אֲשַׁוֵי מַדְבְּרָא לַאֲגַמִין דְמַיָן וַאֲרַע בֵּית צַחְוָנָא לְמַבּוּעֵי מַיָא.
rivers an understanding heart for Torah and prophecy.
a desert A place where there was no Torah wisdom.
אפתח על שפיים נהרות – הריני מגלה להם דברי תורה.
שפיים – אשטרידש בלעז.
אפתח על שפיים – חוזר לעניין שלמעלה העניים האביונים הם בקשו מים (ישעיהו מ״א:י״ז) ואני אפתח להם.
שפים High places. It is the opposite of בקעות valleys. This also is wonderful, that rivers will be found on high places.
מדבר Wilderness. A plain that is not inhabited.1
1. Ibn Ezra seems here to be of opinion, that מדבר means originally a plain, an oasis (lit. a place whither the flock is led to be fed, from דבר to lead); but is used also to signify the wilderness, the desert (usually a vast plain, containing oases ; comp. Ex. 3:1). Otherwise his remark would be superfluous.
אפתח על שפים – המקומות הגבוהים, כמו: וילך שפי (במדבר כ״ג:ג׳).
נהרות – מים, שילכו נהרות מהם.
ובתוך בקעות – וכל שכן בתוך בקעות שיצאו מעינות רבות, והכל יהיה דרך פלא כי לא ימצאו מים במדבר לא בהר ולא בבקעה.
שפיים – כן נקראו המקומות הגבוהים וכן רוח צח שפיים (ירמיהו ד׳:י״א).
לאגם – כן נקרא מקום כניסת המים וכן ועל אגמיהם (שמות ז׳:י״ט).
ציה – שממון.
על שפיים – במקומות הגבוהים אוליך נהרות עם כי אין דרך הנהרות למשוך שמה.
מעיינות – אפתח מעיינות.
למוצאי מים – להיות מקום מוצא מים.
אפתח על שפיים – על מקומות הגבוהים שאין דרך להיות שם נהרות, שהנהרות אין מצויים רק במקום נמוך ובהר לא ימצאו רק מעינות, אני אפתח שם נהרות ובתוך בקעות ששם אין מעינות מצוים רק נהרות, אני אפתח שם מעינות – וזה הפך מן הטבע והרגיל אשים מדבר במדבר אין אגמים מצויים שאין נמצאים רק במקום לח, אני אשימם לאגם מים וארץ ציה ויבשה שמן הנמנע שיתקיימו האגמים שם כי חום השמש תיבשם, אשימה למוצאי מים שימצאו שם מעינות ומקורות מים.
עבורם אשנה את הטבע1, אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים – המקומות הגבוהים2 נְהָרוֹת מים3, וכל שכן4 וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת5 אפתח6 מַעְיָנוֹת, אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם7, וְאֶרֶץ צִיָּה – שממון8 אשים9 לְמוֹצָאֵי מָיִם10:
1. מלבי״ם.
2. רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם. ואברבנאל מבאר ההרים והגבעות.
3. רד״ק. וזאת למרות שאין דרך הנהרות להיות בהרים (מצודת דוד), כי הנהרות מצויים במקום נמוך ובהר ימצאו רק מעיינות (מלבי״ם).
4. רד״ק.
5. ששם אין מעיינות מצוים אלא רק נהרות וזה ההיפך מן הטבע (מלבי״ם), והכל יהיה דרך פלא כי לא ימצאו מים במדבר לא בהר ולא בבקעה (רד״ק).
6. מצודת דוד.
7. למרות שאין אגמים מצויים אלא רק במקום לח (מלבי״ם).
8. מצודת ציון.
9. מלבי״ם.
10. שמן הנמנע שיתקיימו האגמים שם כי חום השמש תייבשם, אני אשים שימצאו שם מעיינות ומקורות מים (מלבי״ם). רש״י ור״י קרא ביארו את הפסוק שהוא משל לחזרת השכינה, המדבר שהוא מקום שמם מבלי יישוב הוא משל למקומות שלא היתה שם חכמת התורה, והנהרות הם משל ללב מבין לתורה ולנבואה.
הכל
(יט) אֶתֵּ֤ן בַּמִּדְבָּר֙ אֶ֣רֶז שִׁטָּ֔ה וַהֲדַ֖ס וְעֵ֣ץ שָׁ֑מֶן אָשִׂ֣ים בָּעֲרָבָ֗ה בְּר֛וֹשׁ תִּדְהָ֥ר וּתְאַשּׁ֖וּר יַחְדָּֽו׃
I will plant in the wilderness the cedar, the acacia-tree, and the myrtle, and the oil-tree. I will set in the desert the cypress, the plane-tree, and the larch together,
אֶתֵּן בְּמַדְבְּרָא אַרְזִין שִׁיטִין וַהֲדַסִין וְאָעִין דִמְשַׁח אֱרַבֵּי בְמֵישְׁרָא בּוּרְוָן מוּרְנְיָן וְאֶשְׁכְּרוֹעִין כַּחֲדָא.
אתן במדבר ארז שטה – ארשב״נ כ״ד מיני ארזים הם ומכלם לא נבחר אלא שבעה שנאמר אתן במדבר ארז שטה וגו׳, ומכלם לא נבחר למשכן אלא שטה בלבד ולמה קורין אותו שטים כדי לסתום מה שעשו ישראל בשטים, חטאו בשטים וישב ישראל וגו׳, ולקו בשטים קח את כל ראשי העם וגו׳, ומתרפאים בשטים והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס וגו׳ והשקה את נחל השטים.
אמרי בי רב (חניניה) עשרה מיני ארזים הם שנאמר אתן במדבר ארז וגו׳ ארז ארזא, שיטה תורניתא, הדס אסא, עץ שמון אפרסמא, ברוש ברתא, תדהר שאגא, תאשור שוריבנא. הני שבעה הוו, כי אתא רב דימי אמר הוסיפו עליהם שלשה, ואלו הם, אלונים אלמונים אלמוגים. אלונים בוטמי, אלמונים בלוטי, אלמוגים כסיתא. א״ד ארונים ערמונים אלמוגים. ארונים ערי, ערמונים דולבי, אלמוגים כסיתא. אמר רבי יוחנן כל שטה ושטה שנטלו עו״א מירושלים עתיד הקב״ה להחזיר להם שנאמר אתן במדבר ארז וגו׳ ואין מדבר אלא ירושלים שנאמר ציון מדבר היתה וירושלים שממה, ואמר רבי יוחנן כל הלמד תורה ואינו מלמדה דומה להדס שעומדת במדבר דליכא דמתהני בריחיה, איכא דאמרי אמר רבי יוחנן כל הלמד תורה ומלמדה במקום שאין ת״ח דומה להדס שבמדבר דחביב.
אתן במדבר ארז שטה – כל מיני יישוב, אף בם אתן כל מיני חכמה וטובה ושלום.
תדהר ותאשור – שמות אילני סרק העשויים לבניין.
I will give in the desert cedars, acacia trees all kinds of civilization. Even in them will I give all kinds of wisdom, goodness, and peace.
firs and cypresses Names of trees that do not produce fruit, used for building.
אתן במדבר ארז שטה – חסר וי״ו, ארז ושטה, כמו שמש ירח עמד (חבקוק ג׳:י״א).
תדהר ותאשור – אילנים, וכל אלה סביבות הנהרים, כי בכל מקום שהוא חסר מים לא יצמחו.
ארז שטה The cedar, the shittah tree. Asyndeton, like ירח שמש the sun, the moon (Hab. 3:10),
תדהר ותאשור. Names of trees. All these trees grow about rivers; they do not grow where there is a want of water.
אתן – לא שימצאו מים במדבר לבד, אלא אפילו עצים יגדלו בהם. ואם תאמר, מה צורך להם בעצים? אלא בעלות מהגלות נוכל לומר שיבראו אלה העצים במדבר בקומתן כמו שנבראו בימי בראשית, ויהי להם צל שלא יכם שרב ושמש,1 או להעמיד הפלא ההוא מהיום ההוא והלאה, ויהיו באותן מדברות לעולם מים ועצים גדלים בהם. ויאמרו בני העולם בעברם בהם: זה עשה האל לכבוד ישראל, ויודו לשם י״י לעולם על הפלא ההוא. וכן אמר למטה בפרשת דרשו י״י: והיה לי״י לשם לאות עולם לא יכרת (ישעיהו נ״ה:י״ג).
ועץ שמן – הוא העץ שקורין בלע״ז פי״ן, והוא עצי שמן, והשמן שיוצא ממנו היא הזפת. וכן תרגם יונתן: אעין דמשחא. ולא נוכל לומר כי הוא עץ זית כי בעזרא זוכר אותם בשנים: והביאו עלי זית ועלי עץ שמן (נחמיה ח׳:ט״ו).
תדהר – תרגם יונתן: מורנין.
ובדברי רז״ל: תדהר – שאגא, ופירושו שא״ף בלע״ז.
ותאשור – תרגם יונתן: ואשכרועין.
ובדברי רז״ל: תאשור – שורבינא. וכתב רבי יונה כי כן נקרא בערבי: שורבין, ובעל הערוך פירש אשכרוע – בערבי: בקם, והוא שקורין לו בלע״ז בוס״ו, אם כן לדבריו ברוש אינו בויי״ש.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו מ״ט:י׳.
שטה – נקרא בערבי שַנְטְ, והוא acacia , וכן תרגם רבנו סעדיה.
תדהר – פירשו רז״ל שאגא {בבלי ראש השנה כ״ג.}, וכן תרגם רבנו סעדיה בערבי והוא platanus indica , ונגזר מן דהר שענינו בערבי durare , ומזה דור ותדיר, ונקרא תדהר על שם קיומו ותקפו, ויונתן תרגם: מורניין, אולי שמפני חזקו היו עושים ממנו רמחים, מורניתא בארמי רֺמח {בתרגום ירמיה מ״ו:ד׳, יואל ד׳:י׳} (גיזניוס).
ולדעת תלמידי מוהר״ר אברהם לאטש אין זו גזרת מלת תדיר, ואין ענינה קיום ועמידה, אלא חזרה חלילה, והיא נגזרת מן הדר שענינו חזרה.
תאשור – תרגם יונתן: אשכרועין, והוא buxus , ורז״ל פירשו {בבלי ראש השנה כ״ג.} שורבינא, וכן תרגם ר׳ סעדיה, וכן בתרגום סורי שרוינא, והוא מיןא ארז, ואולי נקרא תאשור על שם שעולה זקוף וישר (גיזניוס).
א. {כן בכ״י שוקן. בדפוס ראשון: ״מן״.}
אתן במדבר ארז ושטה – הם טובים לבנין הבתים,
והדס לריח,
ועץ שמן למאכל ולהאיר, וכל אלה אין נמצאים במדבר אשים בערבה הוא המקום במדבר שקוצים ודרדרים גדלים שם אשים שם ברוש תדהר ותאשור אילנות טובים ויקרים, וגם יהיו נמצאים יחדו – לא אחד מן המינים האלה לבדנה רק כולם יחד, באופן שלא יוכלו לתלותם במקרה.
ולא רק שימצאו מים במדבר, אלא אפילו עצים יגדלו בהם1, כי אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה2 שיתענגו בני הגלויות בצילם3 וַהֲדַס לריח4 וְעֵץ שָׁמֶן5, אָשִׂים בָּעֲרָבָה – במדבר6 בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר7, כולם8 יַחְדָּו יהיו שמה9 לישב בצילם לנוח מֵעֲיֵפוּתָם10:
1. רד״ק. והכל משל להפלגת ההצלחה והשלווה (אברבנאל).
2. הם שמות אילני סרק (מצודת ציון) וטובים לבניין הבתים (מלבי״ם).
3. מצודת דוד.
4. מלבי״ם.
5. למאכל ולהאיר (מלבי״ם). והוא העץ שיוצא ממנו זפת, ולא נוכל לומר שהוא עץ זית, כי בעזרא מזכיר אותם בנפרד שנאמר (נחמיה ח, טו) ״וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן״ (רד״ק).
6. מצודת ציון. מלבי״ם מבאר כי ערבה הוא המקום במדבר שקוצים ודרדרים גדלים שם.
7. גם הם שמות אילני סרק (מצודת ציון), העשויים לבניין (רש״י), והם אילנות טובים ויקרים (מלבי״ם).
8. מצודת דוד.
9. מצודת דוד.
10. ר״א מבלגנצי. ואם תאמר מה צורך להם בעצים אלה בעלותם מהגלות? נוכל לומר שיבראו אלה העצים במדבר בקומתן כמו שנבראו בימי בראשית ויהיה להם צל שלא יכם שרב ושמש, או להעמיד הפלא ההוא מהיום ההוא והלאה ויהיו באותן מדברות לעולם מים ועצים גדלים בהם ויאמרו בני העולם בעברם בהם, זה עשה האל לכבוד ישראל, ויודו לשם ה׳ לעולם על הפלא ההוא (רד״ק). ובמדרש, א״ר שמואל בר נחמן, כ״ד מיני ארזים הם ומכולם לא נבחר אלא שבעה, שנאמר אתן במדבר ארז שטה וגו׳, ומכולם לא נבחר למשכן אלא שטה בלבד, ולמה קורין אותו ״שטים״? כדי לסתום מה שעשו ישראל בשטים, חטאו בשטים (במדבר כה, א) ״וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים״ וגו׳, ולקו בשטים (שם פס׳ ד) ״קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם ראשי העם״ וגו׳, ומתרפאים בשטים (יואל ד, יח) ״וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס... וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים״, אמרי בי רב (חנניה) עשרה מיני ארזים הם, שנאמר אתן במדבר ארז וגו׳, ״ארז״ ארזא, ״שיטה״ תורניתא, ״הדס״ אסא, ״עץ שמן״ אפרסמא, ״ברוש״ ברתא, ״תדהר״ שאגא, ״תאשור״ שוריבנא... אמר רבי יוחנן כל שטה ושטה שנטלו עובדי אלילים מירושלים עתיד הקב״ה להחזיר להם שנאמר ״אתן במדבר ארז״ וגו׳ ואין מדבר אלא ירושלים (ילקוט שמעוני).
הכל
(כ) לְמַ֧עַן יִרְא֣וּ וְיֵדְע֗וּ וְיָשִׂ֤ימוּ וְיַשְׂכִּ֙ילוּ֙ יַחְדָּ֔ו כִּ֥י יַד־יְהֹוָ֖הי״י֖ עָ֣שְׂתָה זֹּ֑את וּקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בְּרָאָֽהּ׃
that they may see, and know, and consider, and understand together that the hand of Hashem has done this, and the Holy One of Israel has created it.
בְּדִיל דְיֶחֱזוּן וְיֵדְעוּן וִישַׁווּן דְחַלְתִּי עַל לִבְּהוֹן וְיִסְתַּכְּלוּן כַּחֲדָא אֲרֵי גְבוּרְתָא דַייָ עֲבָדַת דָא וְקַדִישָׁא דְיִשְׂרָאֵל בְּרָא יָתָהּ.
למען יראו – האביונים יראו בעיניהם וישימו לב.
וקדוש ישראל בראה – כפי דעתי כמו גזר זאת, ולפי דעת רבים שהשם יביא מים ולא מיש.
That they may see, etc. That the poor may see with their own eyes, and take it to heart.
בראה According to my opinion, hath shaped it; according to others, hath created it, that is, has brought it from non-existence into existence, but not from one form of existence into another.1
1. See c. xl. Note 61.
למען – אעשה הנפלאות האלה למען יראו אותם אומות העולם, לפיכך אמר: יחרדו כל הגוים וידעו וישימו על לבם וישכילו כי יד י״י עשתה זאת, שהוציא ישראל מהגלות ועשה להם הנפלאות האלה.
בראה – זאת הנפלאה, כי הפלא הוא חדוש, לפיכך אמר בלשון בריאה.
למען יראו וכו׳ – זה הפלא אעשה להם למען יראו העכו״ם וישימו על לב וישכילו לדעת אשר יד ה׳ עשתה זאת הגאולה והוא ברא הפלא ההיא.
למען יראו – באופן שהעמים יראו.
וישימו – ישימו לב (ראב״ע), וכן שימו לכם עליה (שופטים י״ט:ל׳), וכן ברומי attendere, advertere בהשמטת מלת Kocher) animum ).
יחדו – כלם כאחד.
בראה – כמו ואם בריאה יברא ה׳ {במדבר ט״ז:ל׳}, מעשה פלא.
ידיעה והשכלה – עיין בפנים, כי הידיעה ע״י הבחינה תהיה מן המאוחר אל הקודם, ולא תושג רק באמצעות החוש שתנאי משיגיהם הזמן והמקום, אבל ההשכלה תהיה מן הקודם אל המאוחר עפ״י מופתי השכל והיקשי התבונה, והתבונה תשיג הדברים מופשטים מן הזמן והמקום, ותתן חקים כוללים ומוכרחים, ותשיג גם הבריאה הנסיית יש מאין וההבדל בין בורא ובין עושה עיין לק׳ (מ״ג א׳ ג׳, מ״ה ז׳ יב יח). ובפי׳ ספר בראשית (א׳ א׳), וההבדל בין ה׳ וקדוש ישראל, מבואר (למעלה א׳ ד׳) ובכל הספר.
למען – המאמרים מגבילים,
למען יראו וידעו כי יד ה׳ עשתה זאת, וישימו וישכילו יחדו כי קדוש ישראל בראה ויש הבדל בין יראו וידעו, שהיא הראיה המוחשת, ובין וישימו וישכילו שהיא ההשכלה השכליית ע״י מופתי התבונה בהשים הדברים על לבו. ויש הבדל בין ה׳ ובין קדוש ישראל, שם ה׳ נקרא בו מצד שהוא ברא ההויה הכללית. ושם קדוש ישראל נקרא בו מצד ההשגחה הפרטיית שמשגיח על ישראל ע״י קדושת מעשיהם שבעבורו ינהיג הנהגה נסיית למעלה מן הטבע, ויש הבדל בין עשיה ובין בריאה. בריאה היא בריאת עצם הדבר אשר לא יוכל עליו אך ה׳ לבדו אשר ברא יש מאין ועשיה הוא תקון הדבר ע״י שישנה מקריו, כמו שיעשה כלי מעצם המתכות, מבלי שיברא את המתכות עצמו, עפ״ז אומר, כי אם יראו בראיה המוחשת לבד כבר ידעו ידיעה ברורה כי לא יד המקרה אך יד ה׳ עשתה זאת – אבל עדן יוכלו לדמות שלא היה זה בריאה יש מאין ע״י קדוש ישראל, ע״י הנהגה הנסיית למעלה מן הטבע, רק עשיה לבד, והוא שה׳ הכין את הטבע לשיהיה המדבר ראוי לזה כמו שיהיה השתנות בכדור הארץ ברוב העתים שישים מדבר לעיר מושב וארץ חרבה למוצאי מים, אבל אחר שישימו על לב אז ישכילו ע״י מופתים וראיות השכל, והמופתים יהיו מפורסמים עד שכולם ישכילום יחדו כחכם כסכל, כי קדוש ישראל העושה נפלאות למעלה מן הטבע בראה בריאה יש מאין שלא בטבע רק יש מאין.
את הפלאים הללו אעשה להם1 לְמַעַן יִרְאוּ אותם אומות העולם2 וְיֵדְעוּ עובדי הכוכבים והמזלות3 וְיָשִׂימוּ על ליבם4 וְיַשְׂכִּילוּ יַחְדָּו לדעת5 כִּי יַד יְהוָה עָשְׂתָה את הגאולה6 הַזֹּאת שהוציא ישראל מהגלות7, וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל העושה נפלאות למעלה מן הטבע הוא זה אשר8 בְּרָאָהּ – ברא את הפליאה הזו9:
1. רד״ק, מצודת דוד.
2. רד״ק.
3. מצודת דוד. אבן עזרא מבאר האביונים יראו בעיניהם וישימו לב.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. רד״ק.
8. מלבי״ם.
9. כיוון שהפלא הוא חידוש, לפיכך אמר בלשון בריאה (רד״ק). מלבי״ם מבאר כי יראו וידעו היא הראיה המוחשית, וישימו וישכילו היא ההשכלה השכלית ע״י מופתי התבונה שישים הדברים על ליבו, וכבר נתבאר שיש הבדל בין ה׳ ובין קדוש ישראל, שם ה׳ נקרא מצד שהוא ברא את ההויה הכללית, ושם קדוש ישראל נקרא מצד ההשגחה הפרטית שמשגיח על ישראל ומנהיגם בהנהגה ניסית למעלה מן הטבע, ויש הבדל בין עשיה לבין בריאה, בריאה היא בריאת עצם הדבר שרק ה׳ לבדו יכול לברוא יש מאין, ועשיה הוא תיקון הדבר כמו עשיית כלי ממתכת מבלי שיברא את המתכת עצמה. ועפ״ז אומר, כי אם יראו בראיה המוחשית לבד כבר ידעו בידיעה ברורה כי לא יד המקרה אלא יד ה׳ עשתה זאת, אבל עדיין יוכלו לדמות שלא היה זה בריאה יש מאין בדרך נס למעלה מהטבע ע״י קדוש ישראל, אלא רק עשיה לבד ע״י שה׳ הכין את הטבע שיהיה המדבר ראוי לזה כמו שקורה השתנות בכדור הארץ ברוב העיתים שמתהפך מדבר לעיר מושב וארץ חרבה למוצאי מים, אבל אחרי שישימו על לב אז ישכילו על ידי מופתים וראיית השכל, והמופתים יהיו מפורסמים עד שכולם ישכילום יחדיו חכם כסכל, כי קדוש ישראל העושה נפלאות למעלה מן הטבע בראה בריאה שלא בטבע רק יש מאין.
הכל
(כא) קָרְב֥וּ רִֽיבְכֶ֖ם יֹאמַ֣ר יְהֹוָ֑הי״י֑ הַגִּ֙ישׁוּ֙ עֲצֻמ֣וֹתֵיכֶ֔ם יֹאמַ֖ר מֶ֥לֶךְ יַעֲקֹֽב׃
"Produce your cause," says Hashem, "Bring forth your reasons," says the King of Jacob.
פירשתי עצומותיכם – ריב, לפי שהם שני לשונות במקרא. וכן אמר שלמה ובין עצומים יפריד (משלי י״ח:י״ח) – יריבים. קישרתי בו ״דוי״ [בעלי], כי מוסבים עליו יגישו ויגידו ונודע שהם אנשים.
קרבו ריבכם – ציווי של בנין פיעל, עם שהיה ראוי לדיגוש.1
הגישו עצמותיכם – מריבות וויכוחים.2 ומעניין זה ״ובין עצומים יפריד״ (משלי י״ח:י״ח).
1. כציווי – גם ת״י ורס״ג על אתר, ריב״ג באצול ערך ׳קרב׳, ראב״ע ורד״ק על אתר. רד״ק עומד גם על כך שהרי״ש אינה מקבלת דגש.
2. השווה רס״ג בתרגומו על אתר ובפירושו (סיני תשמ״ג, עמ׳ ה), אלפסי וריב״ג באצול ערך ׳עצם׳, ראב״ע ורד״ק על אתר.
קרבו ריבכם – כל האומות, בואו וריבו והתווכחו עם בניי.
עצומותיכם – טענות בריאות וחזקות שלכם. ולשון ריב הוא זה, בלשון משנה: שנים שהיו מתעצמין בדין, במסכת סנהדרין.
Present your plea All the heathens ([mss. Keli Paz:] nations), come and contend and debate with My children.
your strong points Heb. עַצֻּמוֹתֵיכֶם, Your sturdy and strong arguments. This is an expression of a dispute in Mishnaic Hebrew: "Two who were engaged in a legal dispute (מִתְעַצְּמִין)," in Tractate Sanhedrin (31b).
קרבו ריבכם יאמרא י״י הגישו עצמותיכם – תוקף שלכם אלהיכם שאתם בוטחים בהם.
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״אמר״.
קרבו – צווי מהבנין הכבד הדגוש, על משקל ברכו י״י (שופטים ה׳:ב׳).
עצומותיכם – כמו ריבכם, וכן ובין עצומים יפריד (משלי י״ח:י״ח) ויתכן היותו מגזרת עצום, והנה הוא תואר הרבים.
קרבו Produce. It is imperative Piel after the form of ברכו praise (Jud. 5:2).
עצומותיכם Your disputes,12 Comp. עצומים quarreling (Prov. 18:18). It would, however, not be wrong to explain עצומותיכם your strong reasons, as the plural of the adjective עצום mighty, strong.3
1. A. V., Your strong reasons. Mighty.
2. A. V., Your strong reasons. Mighty.
3. The Hebrew text has the words תאר הרבים, which seems to mean adj. plur.; but Ibn Ezra in similar cases, generally adds the remark, that the phrase is elliptical, and that such and such a noun must be supplied; (here טענות pleadings or מלות words). It is therefore not unlikely that we must not read תאר הׇרַבּׅים but תאֽר הׇרׇבׅים an attribute to רׇבׅים 'men that quarrel,' which is understood. In that case the remark refers to עצומים and leaves it to the reader to apply the same proceeding to עצומותיכם.
וחוזר לו לריב האיים והגוים שאמר למעלה יבשו ויכלמו כל הנחרים בישראל אנשי ריבם ומצותם במה יתנצחו כנגדם. ומה הוא אלהיהם להיעזר בו.
עצמותיכם – אלהיהם שיתגברו ויתחזקו בו.
קרבו – צווי מפני הדגוש, אלא שהרי״ש אינה מקבלת דגש. עתה שב לדבר כנגד עובדי הפסילים.
ריבכם – הריב שיש לכם עם י״י ועם עמו, וכפל הענין במלות שונות.
עצומותיכם – טענות עצומות שיש לכם.
פירוש אחר: עצמותיכם – הוא לשון ריב, וזה בלשון משנה: שנים שהיו מתעצמין בדין.
וי״א עצמותיכם – הדברים העצומים שעשיתם בעולם.
קרבו ריבכם – במקצת ספרים הקו״ף בלא מאריך ומ״מ קריאתו בקמץ רחב כי משפט התיבה בשוא נע שהוא צווי מהדגוש, אלא שהרי״ש אינה מקבלת דגש והטילוהו תחת הקו״ף שמשפטה בפתח כ״כ רד״ק בפירוש ובשרשים וגם החכם ן׳ עזרא כתב שהוא צווי מהבנין הכבד הדגוש על משקל ברכו את ה׳ עכ״ל. ולא יתכן להיות צווי מהקל בשקל חרבו מאד (ירמיהו ב׳) כי שרש קרב מבנין הקל הוא עומד וזה יוצא.
קרבו ריבכם – שב לדבר לעובדי הפסל ואמר להם קרבו הריב שיש לכם עם ה׳ ועם עמו.
הגישו עצמותיכם – תוכן הטענות ועצמות הדבר.
קרבו ריבכם – חוזר לטעון נגד עובדי עבודה זרה, כמו למעלה.
עצמותיכם – טענותיכם, מלשון משנה: שנים שהיו מתעצמים בדין {בבלי סנהדרין ל״א:} (רש״י), וכן מדינים ישבית הגורל ובין עצומים יפריד (משלי י״ח:י״ח) (ראב״ע) הגורל יפריד בין החולקים.
קרבו – עתה מסיים את הויכוח שהתחיל עמהם כמו שכתב החרישו אלי איים יחד למשפט נקרבה ויש הבדל בין פעל קרב ובין פעל נגש, קרב מורה בדברים שוים הקרבים זה לזה, והגשה הוא בקטן לפני הגדול, או בדבר שיש ניגוד יותר כמו ההגשה לריב. ויש הבדל בין ריבכם שהוא הריב הפשוט שבו אמר קרבו, ובין עצמותיכם שהוא הריב שיתעצם ויתחזק בו הנידון ביותר שלכן אמר בו הגישו. ויש הבדל בין שם ה׳ ובין מלך יעקב, שם ה׳ נקרא מצד עצמו שהוא ברא כל, ושם מלך יעקב מצד שבחר ישראל לו לעם והוא מלכם. והנה יש אומות שמכחישים את ה׳ לגמרי, ותולים כל המציאות במקרה הגמור כמו אפיקורוס וחבריו, לעומתם אומר קרבו ריבכם, כי בריב הזה לא התעצמו בו האומות כ״כ. כי רובם הודו שיש ה׳ בורא ויוצר הכל, והיה רק ריב קטן מאיזה פילוסופים מכחישים. וזה יאמר ה׳ כי ריב זה הוא על ה׳ שכחשו בו ויאמרו לא הוא, אבל יש ריב אחר שבתגר זה נכנסו כל האומות והתעצמו בו מאד, והוא שהם מכחישים שאינו מלך יעקב שהגם שהודו בה׳, אינם מודים כי יעקב בחר לו יה, ולעומת זה מלך יעקב יאמר הגישו עצמותיכם – את הריב הגדול שאתם מתעצמים בו, להכחיש הנפלאות שאני עושה בעבור עמי.
ושב הנביא לדבר לעובדי הפסל באומרו1, קָרְבוּ רִיבְכֶם כל האומות, בואו וריבו והתווכחו עם בניי2 יֹאמַר יְהוָה, הַגִּישׁוּ עֲצֻמוֹתֵיכֶם – את תוכן הטענות ועצמות הדבר שלכם3 יֹאמַר מֶלֶךְ יַעֲקֹב4:
1. רד״ק, אברבנאל, מצודת דוד.
2. רש״י. על הריב שיש לכם עם ה׳ ועם עמו (רד״ק, מצודת דוד).
3. מצודת דוד. דבר אחר, טענות עצומות שיש לכם, פירוש אחר עצמותיכם הוא לשון ריב וזה בלשון משנה שנים שהיו מתעצמין לדין, וי״א עצמותיכם הדברים העצומים שעשיתם בעולם (רד״ק).
4. וכפל הענין במילות שונות (רד״ק). ומלבי״ם מבאר כי עתה מסיים את הויכוח שהתחיל עמהם שכתב (בפס׳ א׳) ״החרישו אלי איים יחד למשפט נקרבה״, והנה קרבה שייכת בין שתיים שווים ואילו גישה משמעותו שהקטן ניגש אל הגדול, ויש הבדל בין ריבכם שהוא הריב הפשוט שבו אמר קרבו, ובין עצמותיכם שהוא הריב שיתעצם ויתחזק בו שלכן אמר בו הגישו, ויש הבדל בין שם ה׳ ובין מלך יעקב, שם ה׳ נקרא מצד עצמו שהוא ברא הכל, ושם ״מלך יעקב״ מצד שבחר ה׳ את ישראל לו לעם והוא מלכם, והנה יש אומות שמכחישים את ה׳ לגמרי ותולים כל המציאות במקרה הגמור כמו אפיקורוס וחבריו, לעומתם אמר ״קרבו ריבכם״, כי בריב הזה לא התעצמו בו האומות כל כך, כי רובם הודו שיש ה׳ בורא ויוצר הכל, והיה רק ריב קטן עם איזה פילוסופים מכחישים, וזה ״יאמר ה׳ ״ כי ריב זה הוא על ה׳ שכחשו בו ויאמרו לא הוא, אבל יש ריב אחר שבו נכנסו כל האומות והתעצמו בו מאד, כי הגם שהם מודים בה׳ הם מכחישים ואומרים שהוא אינו מלך יעקב ואינם מודים כי ״יעקב בחר לו יה״, ולעומת זה ״מלך יעקב״ יאמר ״הגישו עצמותיכם״ את הריב הגדול שאתם מתעצמים בו להכחיש את הנפלאות שאני עושה בעבור עמי.
הכל
(כב) יַגִּ֙ישׁוּ֙ וְיַגִּ֣ידוּ לָ֔נוּ אֵ֖ת אֲשֶׁ֣ר תִּקְרֶ֑ינָה הָרִאשֹׁנ֣וֹת׀ מָ֣ה הֵ֗נָּה הַגִּ֜ידוּ וְנָשִׂ֤ימָה לִבֵּ֙נוּ֙ וְנֵדְעָ֣ה אַחֲרִיתָ֔ן א֥וֹ הַבָּא֖וֹת הַשְׁמִיעֻֽנוּ׃
Let them bring them forth, and declare to us the things that shall happen. The former things, what are they? Declare, that we may consider and know the end of them, or announce to us things to come.
יִתְקָרְבוּן וִיחַווּן לָנָא יַת דְעַרְעִינָנָא קַדְמֵיתָא מַה אִינוּן הֲווֹ וּנְשַׁוֵי לִבָּנָא וְנֵדָע סוֹפְהוֹן אוֹ דַעֲתִידִין לְמֵיתֵי בַּסְרוּנָא.
יתקדמו פיכ׳ברונא במא ואפי מן אלחואדת׳ ומא הי אלאואיל אכ׳ברונא חתי נרד באלנא ונעלם עאקבתהא או אלאתיאת אסמעונא איאהא.
(כב-כד) ופירשתי ונשתעה – ונתווכח כיוון ששורשו בלשון התרגום ונספר, והעברתיו אל הויכוח.
קריאת האל יתעלה לבריות, גם כאן, לדיון ולויכוח, אין כוונתו לתת מקום לסרה מוטעית, שבאפשרותו של אחד מהם לנצח אותו. אבל דיבור זה מאתו [יתברך] הוא גילוי דעת מאת החכמה, כלומר, שהמתווכח והמתנצח, גם אם יתאמץ בכל כוחותיו, לא יבין אותה. יתר על כן, העיון אכן יגלה לו, שהוא צריך להאמין בה ולדבק בתשובתה. וכשם שבפרק של בחירת האומה אמר, כי אם יטען טוען בדבר זה לא ישיג חפצו (?) כך גם כאן אמר בקביעת המלך, ומשום כך הקדים קרבו ריבכם בפרשת המלך כדרך שהקדים יחדו למשפט נקרבה (ישעיהו מ״א:א׳) בפרשת האומה.
אמר כאן, שאם ידמה המדמה, שאפשר שיטען הטוען נגד המנהיג – שיעמידנו האל לאומתו בזמן הישועה, למען יעשה שלום בין האומות – ויאמר שזולתו ראוי וזכאי יותר ממנו, רשאית החכמה לענות לו ולומר: אם האיש שדימית שהוא זכאי וראוי יותר יודע נסתרות, עד שאם יקראו לו האומות וישאלו אותו על העתידות יגיד להן באמיתותן בפרטות, יותר ממה שמספר אותן המנהיג הזה, הריהו ראוי יותר למנהיגות, כפי שאמר יגישו ויגידו לנו את אשר תקרינה, הגידו האותיות לאחור.
עשה ידיעת הנסתרות שני חלקים: או עבר או עתיד. ואמר על העבר הראשונות ועל העתיד האותיות. הודיע כי המלך הזה, שיהיה מנהיג כדי לעשות שלום בין האומות לשם ביעור המלחמות ביניהן, לא יהיה ראוי לכך עד שידע מה שעבר ויספר אותו וילמדו ממנו מוסר השכל, כמו שאמר ונשימה לבנו ונדעה אחריתן. פעמים שיבוא ויענה להם עליו, כמו שאמר או הבאות ישמיעונו.
אח״כ אמר: אם הוא יודיעם הכול, יאמינו שהוא נכבד, כמו שאמר כי אלהים אתם. ואם יתאמתו שני העניינים – ידיעת העבר והעתיד – חובה על בני אדם לחשוב עליו מחשבות טובות. אם היטיב עימהם או הרע להם יתדיינו ויתווכחו בעניינו, עד שימצאו ראיות לזכותו ויעמידוהו על האמת ויצדיקוהו ולא ירשיעוהו, כמו שאמר אף תיטיבו ותרעו ונשתעה ונראה יחדו. חובה זאת חלה לגבי ממלא מקום אלהים, כפי שהיא חלה לגבי האל, יתגדל ויתעלה. האינך רואה שכל המאמינים באל אחד מעידים על צדקתו, שאם הוא מיטיב או מרע אינו עושה בעבדיו כי אם הטוב, וכפי שנתפרש בספרי הקודש ואתה צדיק על כל הבא עלינו (נחמיה ט׳:ל״ג). וכבר ביארתי לשון זה, כי מעשים אלו שחייבה אותם החכמה מצד מי שטוען כנגדה לגבי המנהיג שהיא מעמידה, יאמרו לו: כלום יכול אתה לעשות כך וכך עד שיתחייב כך וכך? הרי החובה, שהיא זכאית לה, מצויה במנהיג שהעמידה החכמה ומשום כך בחרה בו. והנה הם, כלומר מעשים אלו ומה שנחוץ להם, אינם מצויים בזולת, שבו נאחז הטוען והתנגד, ולפיכך לא בחרה בו [החכמה], כמו שאמר אחרי זה הן אתם מאין.
התיאור הראשון הוא תיאור של פורענות ממנו, אמרה בו אתם מאין מחמת שהם לא...
יגישו – האומות את נביאיהם וקוסמיהם.א
ויגידו לנו את אשר תקרינה – לעתיד.
הראשונות – ב(שהיו קודם בריית עולם ועל מה נברא מה הנה.) [מאורעות שהתחיל כבר מה יהא סופן.]
או הבאות – לעתיד ישמיעונו, ונראה אם יש בהם ממש שיתקיימו דבריהם.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, אוקספורד 34. בכ״י ברלין 122: ״וקוסמיהן״. בכ״י לוצקי 778: ״וקוסמים״.
ב. הביאור בסוגריים העגולים (שכנראה מהווה מהדורה קמא) מופיע בכ״י לוצקי 778, וטיקן 94, לונדון 26879. הביאור בסוגריים המרובעים (שכנראה מהווה מהדורה בתרא) מופיע בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34.
Let them present Let those who deny the Torah ([mss., Keli Paz:] the nations) present their prophets and their soothsayers.
and tell us what will happen in the future.
the first things that were before the Creation of the world, and concerning what was created and what they are. (Other editions: The incidents that have already begun, what will be their end.)
or the coming events in the future, let us hear, and we will see if there is any substance to them, that their words will come true.
יגישו ויגידוא לנו את אשר תקראנה – יגידו מה עתיד לבא הראשונות מה הנה הראשונות שכבר עברו,ב גלות ראשונה כשירד עמי למצרים בראשונה לגור שם. כלום באלהי הנכר שלכם שיגיד מה יהא בסופכם כמו שהגדתי לאברהם שאני עתיד לגאלם משם, שנאמר: וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ודור רביעי ישובו הנה (בראשית ט״ו:י״ד-ט״ז).
הגידו ונשימה לבנו ונדעה אחריתןג – כלום יש בכם שיודעד אחרית דבר מראשיתו,1 כשם שעשיתי שהודעתי לאברהם אחריתו של גלות מצרים עד שלא ירדו שם.
או הבאות השמיעונו – אם לא תגידו לשעבר ישמיעונו על העתידות לבוא, כגון גלות בבל מתי ימלאו ימי גלות בבל.
1. השוו ללשון הפסוק בקהלת ז׳:ח׳.
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״יגשו יגידו״.
ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 (חסר ״שכבר״): ״שעברו״.
ג. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״אחריתכן״.
ד. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״שהודיע״.
יגישו – הצלמים.
והנה טעם קרבו עם ישראל שלא היו מאמינים, והיו עובדים גם בבבל צלמים וטעם ריבכם עד שנראה אי זה טוב.
Let them bring forth, their idols.
The imperative produce is addressed to those Israelites, who did not trust in God, but worshipped idols even in Babylon; they are told to produce (ריבכם) their cause, that is, their evidence, to show which is the righteous side. The imperative shew הגידו is addressed to the idols.1
האתיות Theat things that are to come. Comp. אתה cometh (21:12).
לאחור hereafter it is the opposite of לפנים (Ruth 4:7). And know etc. We shall then know that you have power to do good or evil.
ונשתעה that we may relate.2 Comp. ואשתעי the Chaldean translation of ויספר "and he related" (Ex. 48:18). Some explain it "and we shall turn unto it,"3 and compare it with אל תשתע do not turn away.
1. In some editions this remark is affixed to the word הגידו of the next verse, but it is more probable that it is intended for this verse, since there is no reason why we should refer the second הגידו to the idols and not also the first.
2. A.V., "That we may be dismayed."
3. See Note 19.
ויגידו לנו – אלהיהם.
ואפילו הראשונות – שכבר אורעו,
הגידו ונשימה לבנו – לדבריכם ונדעה – מדבריכם מה אחריתן. שהרי יש דבר שאחריתו טוב מראשיתו ויש הפך, ואדם סבור ששניהם שוין. כגון אתם ראים מלכות אשור ובבל מצליחים ועולים אם תגידו אחריתם. וכל שכן מה שעתיד להיות אף ראשיתו או אם דברים שאינם הווין לבוא לא תוכלו להגיד.
הבאות – בהווה, הרגילות לבוא מימים ימימה השמיעונו – מה יהא עליהם כגון זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחרף אם כתיקנו או ענין אחר.
יגישו – הפסילים שאתם אומרים שהם אלהים, יגישו אלינו דבריהם. אומר הנביא בעדו ובעד ישראל שאינם עובדי הפסילים כמו הגוים, אלא האל יתברך לבדו.
ויגידו לנו את אשר תקרינה – המקרים העתידים לבא, ואמר בלשון נקבות כאלו אמר הקורות המוצאות בני העולם.
הראשונות מה הנה – יאמרו לנו הראשונות שעברו.
מה הנה, הגידו – אמר כנגד הפסילים כאלו מדבר עמהם.
ונשימה לבנו – לזכור אם היו ראשונות כמו שתאמרו.
ונדעה אחריתן – ונדעה – שתדעו אחריתן אם ידעתם ראשיתם או הבאות השמיענו – העתידות לבא.
אשר תקרינה – זה סוג, ואחריו שני מינים, הראשון ידיעת הדבר העבר אבל נעלם ממנו תכליתו, והשני הדבר העתיד שנעלם כלו לגמרי.
יגישו – הפסילים שאתם אומרים אלהים המה יגישו נא ויגידו לנו את אשר יקרא באחרית הימים.
הראשונות מה הנה – יאמרו מה היה קודם בריאת העולם.
הגידו – אמרו נא ונשימה לבנו לזכור אם כן היה ובזה נדע שתדעו גם אחריתן של העולם.
או הבאות השמיענו – השמיעו אותנו את העתידות לבוא אם ידעתם.
יגישו ויגידו לנו – אם ירצו להתקומם נגדי בריב, צריך שיגידו גם הם העתידות כאשר עשיתי אני.
הראשונות מה הנה – אתם האלילים הגידו נא לנו מה הם המאורעות שכבר אִירְעו, ואין הכוונה שיגידוא מה שהיה אלא יגידו ויפרשו היטב תכונת הראשונות וסבותיהן ומסובביהן, באופן שכאשר נשים לבנו להגדתם נוכל לדעת מה תהיה אחריתן. ורוזנמילר פירש הגידו העתידות כסדרן, מה יהיה בתחלה ומה בסוף, וגיזניוס פירש הגידו הנבואות אשר הִגַדְתֶם מקדם על הקדמוניות.
או הבאות השמיעונו – או הגידו לנו מה שיהיה מבלי שיהיה תלוי ונמשך ממה שהיה כבר.
א. {כן בכ״י שוקן. בדפוס ראשון: ״שיגיד״.}
תקרינה – המקרה הוא דבר הבלתי נתלה בשום סבה מן הסבות, או אשר לא נדע סבתו, וזה ההבדל בין קורות ובין מוצאות כמ״ש במק״א.
יגישו – הנה עקר המופת שהניח בסימן הזה, היה מצד שהגיד הנביא מראש את העתיד לבא בזמן המשיח, כמ״ש מי פעל ועשה מי קורא הדורות מראש משיב אל בעלי הריב, האם גם הם יוכלו לעשות כן להגיד העתידות ודברים הנעלמים. והנה חושב בזה ארבע מדרגות זה למטה מזה.
א. הגדולה מכולם הוא המגיד העתיד לבא בדבר מקרה שאין לו התלות בשום סבה מן הסבות, ושעדיין לא התחיל מקצת מן הדבר, כמו שיאמר אחר מאה שנים יתגבר מלך פלוני, או יהיה רעש ויחריב מקום פלוני וכדומה, וז״ש יגישו ויגידו לנו את אשר תקרינה בעתיד עפ״י מקרה גמור.
ב. קטנה מזאת המגיד עתידות בדבר שכבר התחיל מקצתו, כמו שכבר עמד מלך פלוני ולוחם וכובש והוא אומר מה יהיה בסופו, או שההר התחיל להתמוטט והוא אומר עד כמה תתגעש ותרעש הארץ. וז״ש עכ״פ הראשנות שכבר הותחל ענינם הגידו מה הנה ועל מה מורים למען נשימה לבנו עפ״י דבריכם ונדעה אחריתן מה יהיה סוף הדבר ואחריתו.
ג. קטנה מזאת המגיד עתידות בדברים שדרכם לבא עפ״י המנהג הטבעי, ואינם באים במקרה רק בסבה טבעיית, כמו השנה ההיא תהיה שנת גשמים, או בצורת, קור או חום, רעב או שובע וכדומה. וז״ש או הבאות השמיעונו דברים הבאים ורגילים.
ד. קטנה מזאת אם כבר בא הדבר המקרי, אשר לא נדע סבתו, והוא יודיע מה היה סבת הדבר, שזה דבר קל מאד, עד שחכמי התולדות והטבע יוכלו כ״ז ברוב פעמים, לגלות הסבה עת יראו המסובב, וז״ש או עכ״פ.
יַגִּישׁוּ נא הפסלים שאתם אומרים שהם אלוהים1 וְיַגִּידוּ לָנוּ אֵת אֲשֶׁר תִּקְרֶינָה – יקרה בעתיד2 באחרית הימים3, הָרִאשֹׁנוֹת – קודם בריאת העולם4 מָה הֵנָּה – היה5 הַגִּידוּ – אמרו נא6 וְנָשִׂימָה לִבֵּנוּ לזכור אם כך היה7 וְנֵדְעָה – ובזה נדע שכמו שידעתם מה היה קודם בריאת העולם כך תדעו גם8 אַחֲרִיתָן של הימים9, אוֹ אם לא תגידו מה היה לפני בריאת העולם10 הַבָּאוֹת – את העתידות לבוא אם ידעתם11 הַשְׁמִיעֻנוּ12 ונראה אם יש בהם ממש שיתקיימו דבריהם13:
1. רד״ק, מצודת דוד. ורש״י מבאר יגישו האומות את נביאיהם וקוסמיהם.
2. רש״י, רד״ק. ואמר ״תקרינה״ בלשון נקבות כאלו אמר הקורות המוצאות את בני העולם (רד״ק).
3. מצודת דוד.
4. רש״י, מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד. ואמר כנגד הפסילים כאילו מדבר עמהם (רד״ק).
7. רד״ק, מצודת דוד.
8. רד״ק, מצודת דוד.
9. מצודת דוד.
10. ר״י קרא.
11. מצודת דוד.
12. כגון מתי ימלאו ימי גלות בבל (ר״י קרא).
13. רש״י. מלבי״ם מבאר שפירט כאן ארבע מדרגות זה למטה מזה, א׳ הגדולה מכולם הוא המגיד את העתיד לבוא בדבר מקרה שאין לו תלות בשום סיבה מן הסיבות ושעדיין לא התחיל מקצת מן הדבר, כגון שיאמר בעוד מאה שנים יתגבר מלך פלוני, או יהיה רעש ויחרב מקום פלוני וכדומה, וזהו שאמר ״יגישו ויגידו לנו את אשר תקרינה״ בעתיד עפ״י מקרה גמור, ב׳ קטנה מזאת, המגיד עתידות בדבר שכבר התחיל מקצתו כגון שכבר מלך פלוני לוחם וכובש והוא אומר מה יהיה בסופו, או שההר התחיל להתמוטט והוא אומר עד כמה תתגעש ותרעש הארץ, וזהו שאמר ״ונשימה לבנו ונדעה אחריתן״ על הראשנות שכבר התחיל עניינם הגידו מה מה יהיה סוף הדבר ואחריתו, ג׳ קטנה מזאת, המגיד עתידות בדברים שדרכם לבוא בדרך הטבע כמו אם השנה תהיה שנת גשמים או בצורת, קור או חום וכדומה, וזהו שאמר ״או הבאות השמיעונו״ דברים הבאים ורגילים, ד׳ קטנה מזאת, אם כבר הגיע המקרה אשר לא נדע סיבתו והוא יודיע מה היה סיבת הדבר, שזה דבר קל מאד, עד שחכמי התולדות והטבע יוכלו ברוב הפעמים לגלות הסיבה עת יראו המסובב וזהו שאמר (בפס׳ הבא) ״הגידו האותיות לאחור״.
הכל
(כג) הַגִּ֙ידוּ֙ הָאֹתִיּ֣וֹת לְאָח֔וֹר וְנֵ֣דְעָ֔ה כִּ֥י אֱלֹהִ֖ים אַתֶּ֑ם אַף־תֵּיטִ֣יבוּ וְתָרֵ֔עוּ וְנִשְׁתָּ֖עָה [וְנִרְאֶ֥ה] (ונרא) יַחְדָּֽו׃
Declare the things that are to come afterward, that we may know that you are gods. Yes, do good or do evil, that we may be dismayed, and behold it together.
חֲווֹ דְאַתְיָן לְסוֹפָא וְנִדַע אִם לְטַעֲוָן דְאִית בְּהוֹן צְרוֹךְ אַתּוּן פָּלְחִין אִם יָכְלִין אִינוּן לְאֵיטָבָא וּלְאַבְאָשָׁא וְנִסְתַּכֵּיל וְנֵידוֹן כַּחֲדָא.
פאד׳א תכ׳ברון באלג׳איאת אלי ורא נעלם אנכם אשראף ואיצ׳א אן אחסנתם או אסאתם נתג׳אדל וננט׳ר ד׳לך ג׳מיעא.
ונשתעה ונראה יחדיו – התרגום הארמי של ׳ונספרה׳ (ירמיהו נ״א:י׳) הוא [ונשתעי].1 היה ראוי לבוא בסגול2 כמו ״נתראה פנים״ (מלכים ב י״ד:ח׳).
1. בניגוד לפסוק מ לא הובנה צורה זו כגזורה משורש ׳שעה׳, אלא מתוך הקבלה ל׳ונרא(ה)׳ בוארה על דרך הארמית. כך גם רס״ג בפירושו (סיני תשמ״ג, עמ׳ ה), ריב״ג באצול ערך ׳שעה׳, ראב״ע ורד״ק על אתר.
2. השווה ריב״ג באללמע עמ׳ 96 (רקמה עמ׳ קטו).
Tell the signs coming later Heb. הָאוֹתִיוֹתלְאָחוֹר, the wonders coming at the end.
let us talk Heb. וְנִשְׁתָּעָה. Let us tell your words. "And he told (וַיְּסַפֵּר)" (Bereshit 24:66), the Targum renders וְאִשְׁתָּעֵי.
הגידו האותיות לאחור – מה יהיה באחרית הימים.
האותיות – מה יאתה באחרית הימים.
ונדעה כי אלהים אתם אף תטיבו ותרעו – וגם יש בידכם להרע ולהטיב.
ונשתעה – פתרונו: ונספר. ויספר (בראשית כ״ד:ס״ו ועוד) – תרגומו: ואשתעי.
הגידו – מדבר עם הצלמים.
האותיות – מגזרת אתא בקר (ישעיהו כ״א:י״ב) וטעם העתידות הבאות לאחור הוא הזמן הבא, כי הזמן שעבר יקרא לפנים, אז נדע כי יש בכם כח להטיב ולהרע.
ונשתעה – ונספר ותרגום ויספר משה (שמות י״ח:ח׳) בארמית ואישתעי, ויש שאומרים כמו ואל תשתע (ישעיהו מ״א:י׳).
ואף האותיות – התדירות יותר מיום אל יום הגידו לאחור – למפרע עד שלא יהיו ונדעה כי אלהים אתם.
ואף בלא הגדת אותיות עשו שום דבר של ממשות להטיב ולהרע ונשתעה – ונפנה במעשיכם ונראה ונבחין שהאמת אתכם.
הגידו האותיות – פירוש הבאות, וכן אתא בקר (ישעיהו כ״א:י״ב), כתרגום: בא – אתא.
לאחור – לסוף, וכן תרגומו: לסופו, כי בתחילה אמר הבאות לעתיד שלא בזמן רחוק מאד, ואחר כך אמר: הגידו האותיות לאחור – מר״ל באחרית הימים אם תעשו זה.
ונדעה כי אלהים אתם אף תטיבו ותריעו – כמו שחושבים עובדיכם.
ונשתעה ונרא – כן כתוב בלא ה״א, וקרי: ונראה בה״א, והענין אחד. ונשתעה – פירוש: ונספר, כמו שהוא תרגום: ואשתעינא, כלומר נספר עליכם.
ונראה אתכם יחדיו – אנחנו כמו עובדיכם, אחר שתאמרו כל זה.
ויונתן תרגם: ונשתעה – ונסתכל.
האתיות – הבאות, כענין אתא בקר (ישעיהו כ״ב:י״ב), שבו אתיו (ישעיהו כ״ב:י״ב), וכן כתוב אחר כך ויאת (ישעיהו מ״א:כ״ה), וזה הפלגת מליצה, והענין כי מן העתיד בא האפשרי שיהיה ושלא יהיה לא נדע זולת השם, ולא מה שיהיה מאחד משני חלקי הסותר ומן העבר שיצא לפועל הנקרא מצואיי. לא נדע הסבה התכליתיית בו, וזה אמר בפרט ועיקר על תגברת עם על עם שהוא המין השני מן הרעות, אם כן די בזה תשובה מישעיה לטוענים עלינו מה הסבה כי גלותינו זה ארוך כל כך, ובמקום אחר אאריך יותר, וכן והם לא ידעו מחשבות י״י כי קבצם וגו׳ (מיכה ד׳:י״ב), וכן כי גבהו שמים מארץ וגו׳ (ישעיהו נ״ה:ט׳).
לאחור – הוא ממאמר המצטרף הפך: ומלפנים (ישעיהו מ״א:כ״ו), והונח בכאן לדבר העתיד שהוא בזמן אחר ההוה, אחר ששמו מאריך במלת האתיות ואין כן טעם: וישמע לאחור (ישעיהו מ״ב:כ״ג).
ונשתעה – גם זה מלשון חזק עיון והשגחה, וכן ונראה יחדו, כלומר נעיין עיון מופלג יחדו אני ואתם מה לעשות בהנהגת העולם, וזה כבוד גדול שהיה השם אומר לשאר האלוהות דרך צחות.
האותיות – הבאות כמו אתא בוקר (ישעיהו כ״א:י״ב).
לאחור – מלשון אחרון.
ונשתעה – ענין ספור דברים כי תרגום של ויספר הוא ואשתעי וכן ואשעה בחקיך תמיד (תהלים קי״ט:קי״ז).
האותיות לאחור – הבאות באחרית הימים.
ונדעה – ואז נדעה אשר אלהים אתם ואף תוכלו לעשות למי טובה או רעה.
ונשתעה – ואז נספר אני והם ונראה יחדו מה לעשות בעולם ואמר בדרך לעג והתול.
האותיות – משרש אתא או אתה, כמו הבאות.
לאחור – לעתיד, כי זמן עבר יקרא לפנים (ראב״ע), הזמן מצייר כאדם המהלך עמנו, העבר כבר הגיענו ועבר לפנינו, והעתיד הוא עדיין לאחורנו, ולפיכך העבר נקרא קדם וקדמון ולפנים, והעתיד נקרא אחרון ואחרית (בני בכורי ז״ל).
ונשתעה – הה״א יתרה, והוא כמו אל תשתע כי אני אלהיך (למעלה פסוק י׳).
ונשתעה ונראה יחדו – מיד שנראה זה נשתומם, ההשתוממות והראיה תהיינה כאחת. ואפשר גם כן כי מה שכתוב ונרא יחדו הראוי בו ״ונירא״, ותהיה המליצה ונשתעה ונירא, כמו למעלה אל תירא אל תשתע. וגיזניוס פירש לשון לכה נתראה פנים (מלכים ב י״ד:ח׳), ונשתעה משרש שעה ענין ראיה, כלומר נתוכח ונריב יחדו: אמנם אין ענין שרש שעה ראה, כי אם פנה, ועוד אחר שאמר ונשתעה מה הוסיף באמרו ונראה, ועוד ״ונתראה״ היה לו לומר.
אף תיטיבו ותרעו – יפה בא האתנח במלת אתם, ומה שאחר האתנח הוא פירוש הקודם, כשנדע כי אלהים אתם אז נדע כי גם תיטיבו ותרעו, ובראותנו זאת מיד נשתומם.
לאחור – הושאל מן ההליכה בפועל שילך לאחריו, אל ההליכה השכליית שיחקור מן המסובב אל הסבה, וכן לקמן (ישעיהו מ״ב:כ״ג) יקשיב וישמע לאחור, ונשתעה מענין פניית פנים, וישע ה׳ אל הבל, וכן אל תשתע, ומלת יחדו פרשתי למעלה בששניהם שוים.
הגידו האתיות לאחור – מן המסובב אל הסבה, (כי המגיד את הסבה אחר הגלות המסובב, כמו מן העשן ידון שהיה פה אש הוא הולך בהשכלה אחורנית) וגם בהגדה הקלה הזאת נדעה כי אלהים אתם – כי גם זאת אין בכם לדעת את אשר ידעו חכמי הטבע והחוקרים, ואף כי וק״ו כי הרוח אין בכם להגיד עתידות כמו האל ע״י חוזיו הנאמנים אף תיטיבו מוסיף לאמר, עכ״פ אנסכם עוד בדבר יותר קטן, אם יש עכ״פ ביכולת הע״ז להטיב או להרע לשום אדם, גם בזה נדעה כי אלהים אתם – אבל בתנאי אם ונשתעה ונראה יחדו כי כהני הבעל היו מכזבים בשם הבעל שהיא מטיבה או מריעה לעובדיה או בוגדיה, אבל הם יבדו זאת מלבם בתחבולות של מרמה וזיוף לרמאות לב קלי הדעת, לכן אני מתנה כי נשתעה ונפנה פנים אל פנים, עד כי נראה שנינו יחדו אם אמת דברתם, או רק שקר כזבתם אבל האמת הוא, כי.
והמשיך הנביא לומר בשם ה׳ בדרך לעג והתול1, הַגִּידוּ הָאֹתִיּוֹת – את הבאות2 לְאָחוֹר – באחרית הימים3 וְאז4 נֵדְעָה כִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וְאַף תֵּיטִיבוּ – תוכלו להטיב5 וְתָרֵעוּ – או להרע6 כמו שחושבים עובדיכם7, וְאז8 נִשְׁתָּעָה – נספר דבריכם9 וְנִרְאֶה (ונרא כתיב) יַחְדָּו מה לעשות בעולם10:
1. מצודת דוד.
2. והוא מלשון (לעיל כא, יב) ״אָתָה בֹקֶר״ (אבן עזרא, רד״ק, מצודת ציון).
3. רד״ק, מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. רד״ק, מצודת דוד.
6. רד״ק, מצודת דוד.
7. רד״ק.
8. מצודת דוד.
9. רש״י, אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד.
10. מצודת דוד. מלבי״ם מבאר שממשיך ואומר אל הפסלים הגידו את הסיבה של המאורע שכבר התרחש, וגם בהגדה הקלה הזאת נדעה כי אלהים אתם, כי גם זאת אין בכם לדעת את אשר ידעו חכמי הטבע והחוקרים, וק״ו שאין בכם רוח להגיד עתידות כמו האל ע״י חוזיו הנאמנים, ומוסיף לומר, עכ״פ אנסה אתכם עוד בדבר יותר קטן, אם יש ביכולת הע״ז להטיב או להרע לשום אדם, שגם בזה נדעה כי אלהים אתם, אבל בתנאי ״ונשתעה ונראה יחדו״ כי כהני הבעל היו מכזבים בשם הבעל שהיא מטיבה או מריעה לעובדיה או בוגדיה, אבל הם יבדו זאת מלבם בתחבולות של מרמה וזיוף, לכן אני מתנה כי נשתעה ונפנה פנים אל פנים ונראה שנינו יחדו אם אמת דברתם או רק שקר כזבתם.
הכל
(כד) הֵן־אַתֶּ֣ם מֵאַ֔יִן וּפׇעׇלְכֶ֖ם מֵאָ֑פַע תּוֹעֵבָ֖ה יִבְחַ֥ר בָּכֶֽם׃
Behold, you are nothing, and your work a thing of naught; he that chooses you is an abomination.
הן אתם מאין – לשון יוני הוא הן אחד, אחד אתם לי מכל העו״א שקרויין אין שנאמר כל הגוים כאין נגדו.
ופעלכם מאפע – אמר ר׳ לוי כל פעולות טובות ונחמות שעתיד הקב״ה לעשות עם ישראל אינם אלא בשביל פעיה אחת שפעו בסיני ואמרו כל אשר דבר י״י נעשה, תועבה יבחר בכם, אותה תועבה שעשיתם עגל מסכה מאותו מין הביאו לפני קרבן ואני אבחר בכם שור או כשב או עז. אמר ר׳ לוי משל למטרונא שיצא עליה שם רע מאחד מגדולי המלכות, בדק המלך הדברים ולא מצא בהם ממש, מה עשה המלך עשה סעודה והושיבו בראש המסובין להודיע שבדק הדברים ולא מצא בהם ממש, כך לפי שהיו או״ה אומרים לישראל אתם עשיתם את העגל ובדק הקב״ה את הדברים ולא מצא בהם ממש לפיכך נעשה ראש לכל הקרבנות שנאמר שור או כשב. רב הונא בשם רבי אידי בשם רשב״ג מוצלים היו ישראל מאותו מעשה שאלו עשו ישראל את העגל היה להם לומר אלה אלהינו ישראל אלא הע״ר שעלו עמהם ממצרים עשו אותו.
דבר אחר: הן אתם מאין – לא מליחה סרוחה ופעלכם מאפע מק׳ פעיות שהאשה פועה בשעה שהיא יושבת על המשבר צ״ט למיתה ואחת לחיים.
תועבה יבחר בכם – אע״פ שהתינוק הזה יוצא ממעי אמו מטונף ומלוכלך מלא רירין ודם הכל מחבקין ומנשקין אותו.
ופעלכם מאפע – כמו ׳מאין׳.1
תועבה יבחר בכם – פירושו: הבחירה בכם מתועבת.
1. בדרך התקבולת פירשו גם ת״י ורס״ג על אתר, אלפסי וריב״ג, באצול ערך ׳אפע׳, וראב״ע על אתר. רד״ק על אתר מעדיף לפרש על פי ׳אפע׳ = אפס. דעה אחרת: יותר מאפעה. כך מנחם בערך ׳אפע׳, והיא מובאת על ידי אלפסי שם בשם ״י״א׳, ורד״ק מביאה בשם אחיו, רמ״ק.
הן אתם מאין – ודבריכם איך יתקיימו.
ופעלכם מאפע – אינכם אלא פועים ומרימים קול להטעות בדברי כזב.
הנתעבים הם יבחרו בכם – ולא הקב״ה ולא עבדיו ומשרתיו.
Behold you are of naught and how will your words be fulfilled.
and your deed is one of shouting Heb. מֵאָפַע. You shout and raise your voice only to mislead the people with lies.
the abominable one Heb. תּוֹעֵבָה [lit. an abomination.] The abominable ones select you, and not the Holy One, blessed be He, or His servants or His ministers.
הן אתם מאיין ופעלכם מאפע – הן אתם – פתרונו: הלא אתם מאיין, כלומר אין אתם יכולין להגיד האותיות לאחור או הבאות, ואתם מאיין.
ופעלכם מאפע – פעולה שלכם זו עבודה זרה שפעלתם אותה אין בה ממש, אלא פעייה אחת שאתם עושים על ידי כשפים ומהגים ומצפצפים.
תועבה יבחר בכם – מי שמתועב כמותכם יבחר בכם.
הן אתם – סימן לצלמים.
מאפע – כמו אין והבל, ואין ריע לו בכל המקרא.
תועבה וגו׳ – הטעם איש תועבה יבחר בכם או לתועבה יבחר בכם, עובד אתכם.
Ye. The idols are adressed.
מאפע of nothing. It is hap. leg.
תועבה=איש תועבה "An abominable man," or it is the same as תועבה "for an abomination." יבחר בכם Chooseth you, for worship.
אבל אין זאת, הן אתם מאין – מדבר שאין בו חיות ותועלת עץ ואבן כסף וזהב.
ופעלכם – שתפעלו לא להטיב ולא להרע.
מאפע – מהבל פה ורוח. אפע, כמו כיולדה אפעה שנושמת בקושי מרוב צירים. ואף המבחר שאדם יבחר בכם כסף וזהב שעליכם תועבה ושקוץ הוא.
הן אתם ופעלכם – על מחשבת העובדים, כי אין לאלילים פעל.
מאפע – כמו מאפס, כי הסמ״ך עי״ן באחת מאלפא ביתא אשר במאתים ועשרים ואחד שערים.
ורבי אחי רבי משה ז״ל פי׳ כמו אפעה, כלומר פעליכם כמעשה הנחשים הממיתים לדבקיהם.
תועבה יבחר בכם – איש תועבה, כלומר הנתעבים יבחרו בכם, לא הקב״ה כי האל ימאס בכם.
הן אתם מאין – באמת אתם הם מדבר שאין בו ממש.
מאפע – ממעשה האפעה הממית להדבקים בו.
תועבה – איש מתועב בוחר בכם.
הן אתם מאין – אומר כנגד האומות.
ופעלכם – האלילים מעשה ידיכם.
מאפע – כמו מאפס, כי מצאנו עי״ן באה תחת צד״י, נתץ נתע (נִתָעו) {איוב ד׳:י׳} וצד״י וסמ״ך מתחלפות כמו עלץ ועלס (גיזניוס), והצד״י בעברית מתחלפת בארמית בעי״ן, ארץ ארעא, רבץ רבע, ולדעת בני בכורי ז״ל עיקר המלה אפע והוא מורה נשימה כחבריו נָשַף ושאף והמלות המורות על הנשימה הושאלו להורות מה שאין בו ממש כמו רוח והבל (הבל פה) (וכן פירשתי מלת שוא), ואחר כך אמרו אפס (כמו שאמרו גם כן נפש על הנשימה, איוב מ״א:י״ג), וממנו אמרו פס {תהלים י״ב:ב׳} להורות על הכליון.
תועבה יבחר בכם – נתעב הוא מי שבוחר בכם.
הן אתם מאין – ר״ל הבוחר בדבר יבחר בו, או מצד מעלתו בעצמו, או מצד הצורך והנאה או שמירת ההיזק שישיג ע״י הדבר הנבחר אבל אתם מצד עצמכם ומעלתכם מאין – כי אין בכם תבונה להגיד עתידות להשכיל ולדעת, וגם פעלכם שאתם מיחסים לע״ז פעולת ההטבה וההרעה, הוא ג״כ רק מאפע שהכומרים פועים שקר ורעות רוח, ואחר שאין בכם לא מעלה עצמית ולא תועלת א״כ תועבה יבחר בכם מי שבוחר בכם יבחר רק תועבה דבר נתעב ונמאס לא זולת.
הֵן באמת1 אַתֶּם מֵאַיִן – מִדָּבָר שאין בו ממש2 ואיך אם כן יתקיימו דבריכם?!3 וּפָעָלְכֶם מֵאָפַע – כמו מעשה האפעה4 הממית את הדבקים בו5, תּוֹעֵבָה – איש מתועב6 כמותכם7 יִבְחַר בָּכֶם ולא הקב״ה ולא עבדיו ומשרתיו8, כי האל ימאס בכם9:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. רש״י.
4. הוא מין נחש רע (מצודת ציון). רד״ק מבאר שהוא כמו מאפס כי הסמ״ך והעי״ן מתחלפות. ומלבי״ם מבאר מה שאתם מייחסים כח לע״ז זה רק מאפע שהכומרים פועים שקר ורעות רוח. ובמדרש, אמר ר׳ לוי, כל פעולות טובות ונחמות שעתיד הקב״ה לעשות עם ישראל אינם אלא בשביל פעיה אחת שפעו בסיני ואמרו (שמות כד, ז) ״כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה״, ״תועבה יבחר בכם״ אותה תועבה שעשיתם עגל מסכה מאותו מין הביאו לפני קרבן ואני אבחר בכם שור או כשב או עז, אמר ר׳ לוי משל למטרונא שיצא עליה שם רע מאחד מגדולי המלכות, בדק המלך הדברים ולא מצא בהם ממש, מה עשה המלך? עשה סעודה והושיבו בראש המסובין להודיע שבדק הדברים ולא מצא בהם ממש, כך לפי שהיו אומות העולם אומרים לישראל אתם עשיתם את העגל ובדק הקב״ה את הדברים ולא מצא בהם ממש לפיכך נעשה ראש לכל הקרבנות שנאמר ״שור או כשב״, רב הונא בשם רבי אידי בשם רשב״ג מוצלים היו ישראל מאותו מעשה שאילו עשו ישראל את העגל היה להם לומר ״אלה אלהינו ישראל״, אלא הערב רב שעלו עמהם ממצרים עשו אותו (ילקוט שמעוני).
5. רד״ק, מצודת דוד. ורש״י מבאר אינכם אלא פועים ומרימים קול להטעות בדברי כזב.
6. רד״ק, מצודת דוד.
7. ר״י קרא.
8. רש״י.
9. רד״ק.
הכל
(כה) הַעִיר֤וֹתִי מִצָּפוֹן֙ וַיַּ֔את מִמִּזְרַח־שֶׁ֖מֶשׁ יִקְרָ֣א בִשְׁמִ֑י וְיָבֹ֤א סְגָנִים֙ כְּמוֹ־חֹ֔מֶר וּכְמ֥וֹ יוֹצֵ֖ר יִרְמׇס־טִֽיט׃
I have roused up one from the north, and he has come. From the rising of the sun one will call upon My name. And he shall come upon rulers as upon mortar, and as the potter treads clay.
אַיְתֵיתֵי בִּגְלַאִי מְלַךְ דְתַקִיף מֵרוּחַ צִפּוּנָא וְיֵיתֵי כְּמִפַּק שִׁמְשָׁא בִּגְבוּרְתֵּהּ מִמַדִנְחָא אַגְבְּרִינֵהּ בִּשְׁמִי וְיֵיתִי וְיֵדוּשׁ שִׁלְטוֹנֵי עַמְמַיָא כְּמָא דְדָיְשִׁין יַת עַפְרָא וּכְפַחְרָא דְעָרִיךְ יַת טִינָא.
לכני אט׳הר מן מהב אלשמאל פיאתי ומן משרק אלשמס ידעו באסמי ויתוסט אלכ׳לפא כדכ׳ול אלמצור פי אלטין וכמא ידוס אלפכ׳ראני אלחמאהֿ.
במצב זה משמעתה למלכים כדרך שהטיט נשמע להיפוך היוצר, [כמו שנאמר] ויבא סגנים כמו חמר. היטיב עמהם... וזה שאמר ירמס טיט תיאור לקושי. ואפשר שיהיה פירוש חומר וטיט כי יהפך בהם כהיפוך [הטיט] כדרך שהקדר מהפך בחומר. ועל הלישה אמר ירמס טיט. [ועל זה נאמר] כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל (ירמיה י״ח:ו׳). והממרה פי ה׳ דינו כחרס המתנפץ, כמו שנאמר ככלי יוצר תנפצם (תהלים ב׳:ח׳).
העירותי מצפון ויאת – אני אגיד העתידות, הנני מעיר לבנות חרבות ירושלם את כורש מצפון, ויאתה על בבל להחריבה.
וממזרח שמש יקרא בשמי – כל ממלכות הארץ נתן לי י״י אלהי השמים (עזרא א׳:ב׳). ונראה שארץ פרס במזרחית צפונית היא לארץ ישראל. [והמקרא מוכיח בדניאל: ראיתי את האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה (דניאל ח׳:ד׳) – למדנו שהוא בא מן המזרח.]א
ב[העירותי מצפון – את נבוכדנצר להחריב את עירי ויאת, וכורש העירותי ממזרח ויקרא בשמי לבנות את עירי, שמלכות פרס במזרח, שנאמר: ראיתי את האיל וגו׳ (דניאל ח׳:ד׳).]
ויונתן תרגם: אייתי בגלאי מלך תקיף כרוח צפונא וייתי, וכמיפק שמשא בגבורתיה ממדינחא איגבריניה בשמי.
ויבא סגנים – ויבא על מלך בבל ועל שריו, כאשר בא לרמוס חומר, וכמו יוצר חרשים הרומס טיט לכלי חרש – וכמו יוצר אשר ירמוס טיט, כן ירמוס הוא סגנים.
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, וטיקן 94. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, קמברידג׳ A4 , אוקספורד 34, ס״פ I.11 , ס״פ I C 6 , ברלין 122, לונדון 26879, וינה 23.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הינו מהדורה בתרא של פירוש רש״י שמופיעה (בנוסף לביאור ממהדורה קמא) בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, וטיקן 94. בכ״י אוקספורד 165 מופיעות לפני ביאור זה המלים: ״שוב הגיה ר׳ ״ (בכ״י וטיקן 94 שובש הנוסח ומופיע: ״שוב הגיה לי״). בכ״י סינסינטי 653 מופיע רק הביאור בסוגריים של מהדורה בתרא, ולא מופיע הביאור בתחילת הפסוק ממהדורה קמא. בכ״י לוצקי 778, קמברידג׳ A4 , אוקספורד 34, ס״פ I.11 , ס״פ I C 6 , ברלין 122, לונדון 26879, וינה 23, מופיע רק הביאור ממהדורה קמא. הנה צילום של כ״י אוקספורד 165 (בתוספת מסגרת כחולה מסביב למלים ״שוב הגיה ר׳ ״): 
I have aroused from the north and he came I tell the future events. Behold I arouse Cyrus from the north to build the ruins of Jerusalem, and he came upon Babylon to destroy it.
from the rising of the sun he shall call in My name "All the kingdoms of the earth has the Lord God of the heavens given me" (Ezra 1:2). And it appears that Persia is northeast of Eretz Israel. Another explanation is: I aroused Nebuchadnezzar from the north to destroy My city, and he came, and I aroused Cyrus from the east, that he call in My name to build My city, for the kingdom of Persia is east of Eretz Israel, as it is stated: "I saw the ram butting etc." (Dan. 8:4). [This verse in Daniel proves it. "I saw the ram butting to the west and to the north and to the south." We deduce that he came from the east.] Jonathan paraphrases: I brought speedily a king, strong as the north wind, and he will come as the sun comes out with its might from the east; I will strengthen him with My name.
and he shall come [upon] princes And he shall come upon the king of Babylon and upon his princes as he would come to trample upon mire, and as a potter tramples clay for earthenware vessels, so will he trample the princes.
העירותי מצפון ויאת – אני אגיד העתידות: הנני מעיר לבנות חומות ירושלם את כורש מלך פרסא מצפון.
ויאתב – על בבל להחריבה.
ממזרח שמש יקרא בשמי – כל ממלכות הארץ נתן לי י״י אלהי השמים (עזרא א׳:ב׳, דברי הימים ב ל״ו:כ״ג), ונראה שארץ פרס מזרחיתג צפונית היא לארץ ישראל.
ויבוא סגנים כמו חומר – ויבא על מלך בבל ועל שריו כאדם שרוצהד לרמוס חומר.ה
וכמו יוצר – חרש חרשים,ו הרומס טיט – לכלי חרש.ז כלומר: כמו יוצר אשר ירמוס טיט, כן ירמוס הוא סגנים.
א. כן בבכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״מלך פרס״.
ב. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״ויאתה״.
ג. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״במזרחית״.
ד. כן בכ״י פריס 163. בכ״י מינכן 5, לוצקי 777: ״כאשר אדם״.
ה. כן בכ״י מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 הושמט (אולי ע״י הדומות): ״ויבא על מלך בבל... לרמוס חומר״.
ו. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״חרש חרשים״.
ז. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״לכלי חרש״.
העירותי – נפתח הה״א בעבור העי״ן שהוא אחריו.
מצפון – כי עילם צפונית מזרחית לבבל, ותחסר מלת איש, וכן הוא העירותי איש מצפון והוא כורש.
ויאת – מלה זרה בעבור שהפ״א והלמ״ד מאותיות הנח, והיה ראוי להיותו על משקל ויפן, וכאשר נעלם האל״ף הרחיבו מה שיש לפניו כמשפט אותיות הגרון, על כן נפתח היו״ד, והנה הוא מבנין הקל.
ויבא {סגנים} – בארצות סגנים, או במחנה סגנים, וירמסם.
העירותי I have raised. The Pathah1 under ה is caused by the ע which follows.
From the north, Elam was north-east of Babylon.2 The word איש a man must be supplied: I have raised up a man from the north; Cyrus is meant.
ויאת And he came.3 It is an irregular form, because of the first and third radical (א and ה) being weak letters; it would have been of the form וַיׅפֶן, but the א being silent, the Hirek under י is changed into Pathah as is usually the case with gutturals;4 ויאת is Kal.
And he shall come upon princes, etc. He shall come into the land or the camp of princes, and tread upon them, as upon mortar.
1. This rule is expressed in the first chapter of Ibn Ezra's Safah Berurah: ע"ין הוא נרחב ויהחיב אשר לפניו. The ע prefers Pathah (lit., a wide vowel), and changes the preceding vowel (or Sheva) into Pathah or Kamez. The same is generally the case with all the gutturals.
2. See Note 3.
3. A. V., And he shall come.
4. See Note 31.
אבל אני העירותי מצפון – גוי ויאת – לאלתר ממזרח שמש,
ולאלתר יקרא בשמי – לומר הנני שלחני. כגון י״י אמר אלי עלה אל הארץ הזאת והשחיתה.
ויבא – אל סגנים ושפטי ארץ כמו אל חומר – לרומסו.
העירותי מצפון ויאת – המפרשים פירשו זה על כרש מלך פרס, כי ארצו מזרחית צפונית לבבל, לפיכך אמר: מצפון, ואמר: ממזרח שמש כי הוא החריב בבל, וצוה את ישראל לעלות לארצם, לפיכך אמר: ראשון לציון הנה הנם (ישעיהו מ״א:כ״ז).
ואאז״ל פירש הפרשה על המשיח, ואמר: העירותי ולא אמר מי, עד שאמר: הן עבדי אתמך בו (ישעיהו מ״ב:א׳), וזהו הנכון, ומה שאמר מצפון ואמר ממזרח – כי שם עשרת שבטים: בחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי (מלכים ב י״ז:ו׳), ואותה הארץ היא צפונית מזרחית.
ויאת – בא בחסרון למ״ד הפעל, והוא כמו: ויאתה.
ויבא סגנים – כמו: על סגנים, והם מלכי האומות.
כמו חומר – כמו היוצר על החומר שמגבל אותו ברגליו, ושנה הענין ואמר: וכמו יוצר ירמס טיט, ויוצר הוא האומן העושה כלי החרס.
מצפון – וכן ממזרח והכונה בכל על החיה השנית כי הוא מזרחית צפונית, וכן דרך הנביאים לבאר מעט מעט וכלם למדו ממשה הראש.
ואשאלם – שאשאלם.
[הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ יִקְרָא בִשְׁמִי]. הַעִירוֹתִי מלך פרס מִצָּפוֹן1, והביא מִמִּזְרַח עזרא שיִקְרָא בִשְׁמִי2: [וְיָבֹא סְגָנִים כְּמוֹ חֹמֶר וּכְמוֹ יוֹצֵר יִרְמָס טִיט]. וְיָבֹא שמי בסְגָנִים3, כמו ׳בואו בית אל׳ (עמוס ד ד), ׳בואו חשבון׳ (במדבר כא כז)4: כְּמוֹ חֹמֶר מוכן לצורה, יבוא שמי5 ויִרְמָס טִיט - ההמון, בלתי מכין עצמו לזה6:
1. ׳הנני מעיר לבנות חרבות ירושלים את כורש מצפון׳ (רש״י), כי פרס לצפון ארץ ישראל.
2. נראה שמפרש ׳ויאת׳ - ׳והביא׳, [אולי על דרך לשון ארמי ׳אייתי׳], ולא ׳ויבוא׳ כשאר המפרשים, והיינו שעזרא היה בבבל שהיא לצד מזרחית-צפונית לארץ ישראל (ראה רש״י), וה׳ העיר את כורש להביא את עזרא לארץ ישראל, ושם קרא עזרא בשם ה׳. וה׳קורא בשם ה׳ ׳ הוא המודיע ומלמד לבריות את מציאות האל יתברך ודרכי טובו (ראה רבינו בשמות לג יט, לד ה). וכן כתוב עליו (עזרא ז) ׳הכין לבבו לדרוש את תורת ה׳ וללמד בישראל חק ומשפט׳, ובסוכה (כ.) ׳כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה׳.
3. - בשרים.
4. שחסרה בהם אות השימוש, ׳בואו לבית אל׳, ׳בואו לחשבון׳. ולדעת רבינו הם הסגנים ראשי העם בישראל הנזכרים לרוב בספר נחמיה ובעזרא (ט ב), ואילו שאר המפרשים פירשו שהכוונה לשרי בבל או אומות העולם.
5. כלומר, ׳שמי׳ היא הצורה המחיה את החומר ומוציאו אל הפועל, ושמי זה יבוא בסגנים, ראשי ישראל, שהם נמשלים לחומר המוכן לקבל צורה, שהם מוכנים להשראת השכינה.
6. ׳שמי׳ יבוא גם ב׳טיט׳, שהוא משל להמון העם, כי הטיט אינו מוכן לעשות ממנו כלי כמו החומר, ומכל מקום ירמוס שמי את הטיט עד שייהפך לכלי חרס שיקבל צורה, ׳ויש הבדל בין חומר ובין טיט, החומר עושים ממנו כלי חרס ולבנים, לא כן הטיט שלא יעשו ממנו מאומה, לפי זה אומר כי גם הטיט - הבלתי ראוי לכלום, ירמוס אותו כמו יוצר העושה כלים, ור״ל גם הריקים והפוחזים יחזיר למוטב ע״י מלחמותיו, עד שלא ירמוס להשחית אך לתקן׳ (מלבי״ם, ע״ש).
העירותי – מלשון התעוררות.
ויאת – ענין ביאה.
סגנים – מין שררה.
חומר – הוא כעין טיט.
יוצר – אומן חרס.
ירמוס – ענין דריכה ברגל.
העירותי – כאומר הנה אני אגיד עתידות אשר כבר זורה מלפני להעיר את נ״נ מצפון לבוא על ירושלים להשחיתה ואח״ז יבוא כורש ממזרח ויקרא בשמי להאמין בי והוא יבוא על שרי בבל לרמסם כמו חומר וכמו היוצר הרומס בטיט וכפל הדבר במ״ש.
העירותי מצפון – את כרש שהיה מפרס, שהיא למזרחה של ארץ ישראל. זה טעם ממזרח שמש, ואמר גם כן מצפון כמו שאמר מצפון תפתח הרעה (ירמיהו א׳:י״ד), כי אף על פי שאין פרס ובבל צפוניות לארץ ישראל הנה הבאים משם לארץ ישראל צריכים לבא אליה מצד צפון, מפני המדבר אשר בין בבל לארץ ישראל, המונע לבא מזו לזו בדרך ישרה.
ויאת – היה משפטו וַיַאַת כמו ויעל ויעש, ולהיות האל״ף מאותיות יהו״א נשארה נחה.
יקרא בשמי – ככתוב בתחלת עזרא {עזרא א׳:ב׳} ובסוף דברי הימים: כל ממלכות הארץ נתן לי ה׳ אלהי השמים.
ויבא סגנים – הראוי וְיָבוּס, וכן תרגם יונתן: וידוש, והמקרֵא קרא: ויבוס סגנים, ולא נתן ריוח בין הפרקים, והכותב שמע ויבא סגנים.
חמר, טיט – בארתי למעל׳ (י׳ ו׳) כי חומר רומסים אותו לעשות ממנו כלים לא כן הטיט, והיוצר הוא העושה הכלי בחומר לא בטיט, כמ״ש כי כחומר ביד היוצר.
העירותי – הנה אנכי העירותי את גוג שיבא מצפון, וגם ויאת ויבא כמו שאמרתי והעירותי מראש ע״י הנביאים וגם העירותי ממזרח שמש את מלך המשיח אשר יקרא בשמי לקרוא העמים אל אמונת האחדות, ויאת ג״כ ויבא על הסגנים כמו על חומר שרומסים אותו לצורך לבנין, ויש הבדל בין חומר ובין טיט, החומר עושים ממנו כלי חרס ולבנים, לא כן הטיט שלא יעשו ממנו מאומה, לפ״ז אומר כי המשיח גם הטיט הבלתי ראוי לכלום ירמוס אותו כמו יוצר העושה כלים, ור״ל גם הריקים והפוחזים שבאה״ע יחזיר למוטב ע״י מלחמותיו, עד שלא ירמוס להשחית אך לתקן.
אני אגיד העתידות1, הַעִירוֹתִי – הנני מעיר2 את נבוכדנצר3 מִצָּפוֹן לבוא על ירושלים להשחיתה4, וַיַּאת – ויבוא אחרי זה כורש5 מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ – ממזרח6 להחריב את בבל7 וְיִקְרָא בִשְׁמִי – להאמין בי8, וְהוא9 יָבֹא על10 סְגָנִים – שרי בבל לרמסם11 כְּמוֹ חֹמֶר12, וּכְמוֹ הַיוֹצֵר כלי חרס13 יִרְמָס – הרומס14 טִיט לכלי חרס, כך הוא ירמוס אותם15:
1. רש״י, מצודת דוד.
2. רש״י, מצודת דוד.
3. מצודת דוד. אבן עזרא מבאר כי הוא כורש שיבוא מעילם שהיא צפונית מזרחית לבבל. ר׳ יוסף קמחי (אבי רד״ק) ומלבי״ם מבארים את הפסוק על המשיח ומה שאמר מצפון ואמר ממזרח כי שם עשרת שבטים.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד. שמלכות פרס ממזרח ארץ ישראל היא (רש״י).
7. ר״י קרא.
8. מצודת דוד. כמו שנאמר (עזרא א, ב) ״כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם״ (רש״י).
9. מצודת דוד.
10. רד״ק, מצודת דוד.
11. מצודת דוד.
12. הוא כעין טיט (מצודת ציון).
13. רש״י, רד״ק, מצודת ציון.
14. רש״י, מצודת דוד.
15. רש״י. וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר כי יש הבדל בין חומר ובין טיט, החומר עושים ממנו כלי חרס ולבנים, ואילו מהטיט לא עושים מאומה, ואמר כי המשיח ירמוס גם את הטיט הבלתי ראוי לכלום כמו יוצר העושה כלים, ור״ל שגם את הריקים והפוחזים שבאומות העולם יחזיר למוטב ע״י מלחמותיו עד שלא ירמוס להשחית אלא לתקן.
הכל
(כו) מִֽי־הִגִּ֤יד מֵרֹאשׁ֙ וְנֵדָ֔עָה וּמִלְּפָנִ֖ים וְנֹאמַ֣ר צַדִּ֑יק אַ֣ף אֵין־מַגִּ֗יד אַ֚ף אֵ֣ין מַשְׁמִ֔יעַ אַ֥ף אֵין־שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵיכֶֽם׃
Who has declared from the beginning, that we may know, and beforehand, that we may say that he is right? Yes, there is none that declares; yes, there is none that announces. Yes, there is none that hears your utterances.
מַן חַוֵי מִן אַוְלָא וְנֵדַע וּמִלְקָדְמִין וְנֵימַר קְשׁוֹט אַף לֵית דִי מְחַוֵי אַף לֵית דִמְבַסַר אַף לֵית דְשָׁמַע לְמִילֵיכוֹן.
מן אד׳א אכ׳בר בשי מן אול עלמנאה ומן קבל ד׳לך נקול הו עדל ואיצ׳א בלא מכ׳בר ואיצ׳א בלא מסמע בל מן גיר אן יסמע אקואלכם.
אח״כ חזר לתיאורו... מה שעתיד להיות באמרו מי הגיד מראש ויקרא מה שאירע לו.
דיבורו ומלפנים ויודיע את ההווה בלי בדיקה ובלי מגידים שיודיעו לו, כאמרו אף אין מגיד אף אין משמיע, כפי שכבר פירשתי בפרשת ולא למראה עיניו ישפוט (ישעיה י״א:ג׳).
מי – מנביאי הבעל הגיד כמוני דבר העתיד לבא, ומי מלפנים הגידה, ולכשתבא נאמר שהוא צדיק שנבואתו צֶדֶק.
אף אין מגיד – אבל אין בכם שיגיד עתידה ותתקיים.
אף אין שומע אמריכם – מפיכם, שיעיד בבא העתידה: פלוני נביא הבעל ניבא אותה מלפנים.
Who of the prophets of Baal told, like me, a thing destined to come, and who told it from before, that when it comes we will say that he is just, that his prophecy is just?
Not one told But there is none among you who will foretell the future and that it will come true.
not one hears your statements Who will testify when the future comes, that so and so the prophet of the Baal prophesied this from before.
מי הגיד מראש ונדעה – מי מנביאי הבעל יגיד כמותי דבר העתיד לבא.
ומלפנים ונאמר צדיק – ומי מלפנים הגידה, ולכשתבוא נאמר שהוא צדיק אל אמת.
אף אין מגיד – אבל מכל אלהי הנכר אין בהם אל זר שיכול להגיד העתידות.
אף אין שומע אמריכם – מפיכם שיגיד בבוא העתידה: פלוני נביא הבעל ניבא אותה לפנים.
מי – ונאמר צדיק – צדקו דבריו, והפך הכזב.
והנה אין משמיע – ואין מי שישמע אמרי הצלמים, כי פה להם ולא ידברו (תהלים קט״ו:ה׳).
צדיק He is righteous. His words are true; it is the opposite of כזב false.
Behold, there is none that showeth, none that heareth the words of the idols; for they have mouths but speak not (Ps. 115:5)
ומי – מאלהיכם שהגיד מראש – זאת.
אף אין – אלוה מגיד, אף אין משמיע – אמריכם. לא אתם הגדתם מפיכם ולא אחרים השמיעו אמריכם מכל נביאיכם. אף אין אדם בעלמא שיאמר אני פלוני נביא מתנבא דבר זה משם אלוה פלוני.
מי הגיד מראש – מתחילה, טרם בא העתידה. מתחילה מי הגידה מהאלילים ועובדיהם? ואם הגידה אחד מהם, נדעה כי הם אמת.
ומלפנים – ומי הגידה מלפנים, ונאמר עליו כי הוא צדיק ונאמן בדברו.
אף אין מגיד – אבל ידענו כי אין מגיד.
ואין משמיע – בכל האלילים, ואין מעובדיהם שיאמר ששמע את אמריכם, אמר לנכח האלילים כי פה להם ולא ידברו (תהלים קט״ו:ה׳), והענין כפול במלות שונות.
מראש ומלפנים – הטעם קודם זמנינו וקודם ישעיה.
צדיק – שהוא צדיק בדבריו.
אמריכם – הכנוי למגידים, כלומר מעולם לא ראינו איש שהיה שומע זה מכם.
[מִי הִגִּיד מֵרֹאשׁ]. מִי הִגִּיד שמי1 בגלות: וּמִלְּפָנִים. קודם ששלח מלך פרס את עזרא2:
1. הנזכר בפסוק הקודם.
2. מבאר את הכפילות ׳מי הגיד מראש ונדעה ומלפנים ונאמר צדיק׳, שבתחילה מדבר בבבל, ו׳מלפנים׳ מדבר בארץ ישראל, שגם שם לא היה מי שיגיד את שם ה׳ ויקרא בשמו לפרסם אלהותו בארץ בתחילת שובם בימי דריווש הראשון שהתחילו לבנות את הבית, עד שעלה עזרא מבבל, שנשלח על ידי כורש מלך פרס. וכאשר עלה עזרא כתוב (חבקוק ב יד) ׳כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת כְּבוֹד ה׳ כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם׳, ופירש רבינו: ׳תמלא הארץ דעה בבית שני, על ידי עזרא וחבריו׳. ועזרא וחבריו הם אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה ולימדו דעת לעם ישראל. וראה על דרך זה בפירוש רבינו לזכריה (א ט-י).
מי הגיד מראש – מי מהפסילים הגיד דבר מראש טרם בוא ובבוא הדבר נדעה שאמת דבר.
ומלפנים – מי הגיד דבר לפני בואה ובבא הדבר נאמר צדקו דבריו והוא כפל ענין במ״ש.
אף אין מגיד – אבל באמת אין בהם מגיד שום דבר אף ההוה כי פה להם ולא ידברו.
אף אין משמיע – דבור בעלמא והוא כפל במ״ש.
אף אין שומע אמריכם – אף אין בהם מי שישמע אמריכם כי אזנים להם ולא יאזינו.
מי – עתה אני שואל מי בכם אשר הגיד זאת מראש ונדעה מאז שכן יהיה בעתיד ויש הבדל בין מראש ובין מלפנים, מלפנים מדבר בהוה על זמן העבר ומראש מדבר על זמן העבר בהחלט, ור״ל הנביא מגיד הדבר מראש שכן יהיה בעתיד והכל יודעים את הדבר, והקוסם שאין הגדתו נאמנת וברורה, ידבר ועדיין אין יודעים אז שכן יהיה רק אחר שבא הדבר אז אומרים פלוני דבר זאת מלפנים והיה צדיק בדבריו אלה כי צדקו, אבל מי בכם שנאמר עכ״פ עתה שדבר זאת מלפנים. אף אין מגיד וגם אם היה מגיד אין משמיע להודיע הדבר לרבים, כי המגידים שלכם מוחזקים לשקר, וגם אם היה משמיע אין שומע אמריכם כי נודעתם למכזבים.
מִי מהפסילים1 ומעובדיהם2 הִגִּיד דבר3 מֵרֹאשׁ – טרם בואו4 כמו שה׳ עושה5 וְכך כאשר יבוא הדבר6 נֵדָעָה שאמת דיבר?!7, וּמִלְּפָנִים – ולפני בוא הדבר מי הגיד שיבוא8 וְנֹאמַר צַדִּיק – צדקו דבריו9 ונאמן הוא בדיבורו?!10, אַף – אבל11 באמת12 ידענו כי13 אֵין בהם14 מַגִּיד שיגיד עתידות ויתקיימו15, אַף אֵין בהם16 מַשְׁמִיעַ דיבור בעלמא17, וְאַף אֵין בהם18 שֹׁמֵעַ – מי שישמע19 אִמְרֵיכֶם שיוכל להעיד בבוא הדבר על כי ניבאתם אותו20:
1. רד״ק, מצודת דוד. ורש״י מבאר מנביאי הבעל.
2. רד״ק.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. ר״י קרא.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. וכפל העניין במילים שונות (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר כי יש הבדל בין מראש ובין מלפנים, מלפנים מדבר כעת בהווה על זמן העבר, ומראש מדבר על זמן העבר מה שהיה אז, ור״ל הנביא מגיד הדבר מראש שכן יהיה בעתיד והכל יודעים את הדבר, והקוסם שאין הגדתו נאמנת וברורה, ידבר ועדיין אין יודעים אז שכך יהיה, רק אחרי שבא הדבר אז אומרים פלוני דיבר זאת מלפנים וצדק בדבריו אלה, אבל מי בכם שנאמר עכ״פ עתה שדיבר זאת מלפנים.
10. רד״ק.
11. רש״י, רד״ק, מצודת דוד.
12. מצודת דוד.
13. רד״ק.
14. מצודת דוד.
15. רש״י. ואף לא יגידו על ההווה כי פה להם ולא ידברו (מצודת דוד).
16. מצודת דוד.
17. וכפל העניין במילים שונות (מצודת דוד).
18. מצודת דוד.
19. מצודת דוד.
20. ויאמר פלוני נביא הבעל ניבא אותה מלפנים (רש״י). כי אזניים להם ולא יאזינו (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר כי נודעתם ככזבנים.
הכל
(כז) רִאשׁ֥וֹן לְצִיּ֖וֹן הִנֵּ֣ה הִנָּ֑ם וְלִירוּשָׁלַ֖͏ִם מְבַשֵּׂ֥ר אֶתֵּֽן׃
I will give a harbinger to Zion, "Behold, behold them", and to Jerusalem a messenger of good tidings.
פִּתְגָמֵי נֶחְמָתָא דְאִתְנַבִּיאוּ נְבִיָיא מִלְקָדְמִין עַל צִיוֹן הָא אֲתוֹ וְלִירוּשְׁלֵם מְבַסַר אֶתֵּן.
ראשון לציון הנה הנם – רבי חגי בשם רבי יצחק בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון אני נגלה לכם ראשון ופורע לכם מן הראשון ובונה לכם ראשון, ומביא לכם ראשון וכו׳ (כתוב בירמיה ברמז רצ״ח).
לאחר שתיאר עניינים אלו אמר זה ראוי להיות ראשון לציון כלומר דימוי(?)...
ודיבורו הנה הנם כוונתו מלך נבחר כזה ראוי לאומה נבחרת כזאת.
אח״כ אמר וכן לפני בוא המלך הזה אשלח להם מבשר הוא שאמר מבשר אתן.
ראשון לציון הנה הנם – מלך ראשון שיתן לב לציון, הנה זה הוא שאמרתי, ואף על פי שלא תגמר הגאולה על ידו הוא יהיה המתחיל: מי בכם מכל עמו (עזרא א׳:ג׳).
הנם – זקני ישראל יהיו נכונים על פי דברוא לעלות מן הגולה ולהתחיל.
ולירושלם מבשר אתן – באותן הימים, חגי וזכריה אשר יזרזום לבנות בימי דריוש השלישי לפרס.
(כז-כט) ויונתן תרגם בעניין אחר: ראשון לציון וגו׳ – פתגמי נחמתא דאיתנביאו נבייא דמלקדמין לציון הא אתו. ולפי התרגום, כל העניין מדבר במלך המשיח ובגאולה אחרונה. אבל אני רואה נבואה שנתנבא ישעיה על כורש כולה בלשון הסגנון של פרשה זו: אני י״י העירותיהו בצדק (ישעיהו מ״ה:י״ג), קורא ממזרח עיט (ישעיהו מ״ו:י״א), האותיות שאלוני (ישעיהו מ״ה:י״א), מגיד מראשית אחרית (ישעיהו מ״ו:י׳), כולה נוטה אחר עיניין פרשה זו.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778: ״דבר״.
The first to Zion, behold, behold them The first king who will give heart to Zion, behold he is the one I mentio ned, and even though the redemption will not be completed through him, he will be the one to initiate it. "Whoever of you from all His people.." (Ezra 1:3).
behold them The elders of Israel will be ready, according to his statement, to go up from the exile and to begin.
and for Jerusalem I will give a herald in those days, [viz.] Chaggai and Zekharyah, who will encourage them to build it in the days of Darius III of Persia.
(27-29) Jonathan renders this section differently: [27] The first one to Zion etc. The words of consolation that the prophets prophesied concerning Zion, from before, behold they have come. And according to the Targum, the entire section speaks of the King Messiah and of the last redemption, but I see that the prophecy that Yeshayahu prophesied concerning Cyrus is all in the same language as this section. Comp. "I aroused him with righteousness" (infra 45:13); "Calling from the east a bird of prey" (Infra 46:11); "The signs ask Me;" (infra 45:11), "Who tells from the beginning the end" (infra 46:10). All of this resembles the topic of this section.
ראשון לציון הנה הנם – מלך ראשון שיתן לב לציון הנה זה שאמרתי, ואף על פי שלא תיגמר הגאולה על ידו הוא יהיה המתחיל: מי בכם מכל עמו (דברי הימים ב ל״ו:כ״ג).
הנם – זקני ישראל יהיו נכונים על פי דבריו לעלות מן הגולה ולהתחיל.
ולירושלם מבשר אתן – באותן הימים, הןא חגי זכריה ומלאכי אשר יזרזוםב לבנות בימי דריוש השלישי לפרס.
א. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״נכונים על פי... הימים הן״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163. בכ״י לוצקי 778: ״יזרזם״.
ראשון – ראשון אחר ראשון, וזה תאר המבשר.
הנה {הנם} – שיאמר המבשר לציון, והנה בניך והנם, והכפל להורות על המהירות.
The first. The first relatively;1 it is the attribute to מבשר one that bringeth good tidings, which is to be supplied.
הנה הם ═ הנם Behold them. These are the words which the messenger will say to Zion, behold there they are. The repetition of הנה behold is to indicate the speediness of the appreach.
1. The first in an absolute sense, can only be applied to God; Ibn Ezra therefore explains the word ראשון here by ראשון אחר ראשון lit. the first after another first, that is, the first relatively.
אבל ראשון – שהגיד זאת מראש ומלפנים לציון הוא.
הנה הנם – כמה נביאים שהגידו לה דבר זה מימים קדמונים. וכן הטובה והנחמה העתידה לבא לירושלם אני מבשר לה קודם.
ראשון לציון – ראשון שיבוא לציון מהגלות יבשר ציון ויאמר לציון: הנה הנם בניך. וכפל המלה למהירות הענין.
רִאשׁוֹן [לְצִיּוֹן]. זרובבל1: [הִנֵּה] הִנָּם. העולים עמו2: [וְלִירוּשָׁלִַם] מְבַשֵּׂר [אֶתֵּן]. חגי זכריה ומלאכי3:
1. זרובבל היה ראשון העולים לציון מן הגולה עוד לפני שעלה עזרא, בימי דריווש הראשון, נ״ב שנה לגלות בבל.
2. כל העולים עם זרובבל, ונמנו בעזרא (פרק ב). אך רש״י פירש ׳זקני ישראל יהיו נכונים על פי דברו לעלות מן הגולה ולהתחיל׳, הרי שהכוונה רק לזקנים.
3. שאתן לירושלים מבשרים, כלומר נביאים, והם הנביאים האחרונים שעלו מן הגולה. וכ״כ רש״י: ׳ולירושלים מבשר אתן - באותן הימים, חגי זכריה ומלאכי אשר יזרזום לבנות בימי דריוש השלישי לפרס׳. ונביאים אלה עלו עם זרובבל, לא עם עזרא. [וראה זבחים (סב.) ׳שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח ואחד שהעיד להם על מקום המזבח ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית׳, וזה היה בי״ח השנים לפני בוא עזרא, שבנו רק מזבח, והקריבו בלי בית].
ראשון לציון – כאומר אבל אני אגיד עתידות אשר הראשון שיבוא לציון מהגלות יבשר ויאמר הנה באה הגאולה ומיד הנה הם יבואו ולא יהיה תוחלת ממושכה.
ולירושלים מבשר אתן – ר״ל בהשגחה אביא מבשר כזה לבשר סמוך לה.
ראשון לציון הנה הנם – המקרא הזה נעוץ סופו בתחלתו ותחלתו בסופו, אתן לציון ולירושלם ראשון ומבשר שיאמר הנה הנם, וטעם ראשון איש שיבא לפני עולי הגולה ויאמר לציון הנה בניך, הנם באים. ולודוביקוס De Dieu פירש ראשון על האל, אני הוא הראשון שאתן לציון מבשר, ואחריו רוזנמילר וגיזניוס.
לציון לירושלם – ציון מצודת ציון ומציין המלכות והמקדש והסנהדרין, וירושלים שם ישבו העם, ומציין ענין העם וקבוצם וכדומה, כמ״ש למעלה (ב׳ ג׳, ד׳ ג׳ ד׳, יו״ד לב, לא ט׳, לז כב, ולק׳ נב א׳ ב׳ ח׳ ט׳, סב א׳).
ראשון – הבאת הראיה והמופת תהיה בשני פנים, כמבואר בחכמת ההגיון, האחת הראיה השולליית, למשל שמביא ראיה שפלוני אינו חכם יען שלא נשמע ממנו דבר חכמה, שאינו נביא יען שלא הגיד עתידות, השנית ראיה החיובית, פלוני אינו חכם יען שהגיד דבר סכלות, אינו נביא יען ראינו שאינו יודע להגיד ולהשיב לשואלו דבר, וכח המופת הזה חזק יותר, כי המופת השולליי, נוכל להשיב עליו לא ראינו אינו ראיה, לכן אחר שהשתמש בויכוחו זה במופת השולליי, שהוכיח שאינם אלהים מנבאים עובדיהם ממה שלא הודיעו העתיד ממלכות המשיח, מביא המופת החיוביי, כי הלא ראשון ר״ל האות הראשון המיועד לציון, הנה הנם הסגנים אשר העירותי מצפון,
הנם המה האות שתשוב המלוכה לציון, וזה האות כי לירושלים מבשר אתן על קיבוץ גליות, (וכבר כתבתי כ״פ כי בציון היה מושב המלכות והמקדש, וירושלים שם היה מקום ההמון, ולכן ציון תרמז החזרת המקדש והמלוכה, וירושלים תרמז קיבוץ גליות בכל הספר הזה), ובכל זאת הגם כי הנם הסגנים הם אות הראשון לציון, בכל זאת
אבל אני אגיד עתידות והן כי1 הָרִאשׁוֹן שיבוא מהגלות2 לְצִיּוֹן יבשר ויאמר הנה באה הגאולה3, ומיד4 הִנֵּה הִנָּם – הם5 בניך6 יבואו ולא תהיה תוחלת ממושכת7, וְבאותם הימים8 לִירוּשָׁלִַם מְבַשֵּׂר9 אֶתֵּן – אביא לבשר על הגאולה10:
1. מצודת דוד.
2. רד״ק, מצודת דוד.
3. מצודת דוד. והוא כורש מלך פרס, ואף על פי שלא תגמר הגאולה על ידו הוא יהיה המתחיל, כמו שנאמר (עזרא א, ג) ״מִי בָכֶם מִכׇּל עַמּוֹ״ (רש״י). ר״ע ספורנו מבאר כי הוא זרובבל אשר היה ראשון העולים לציון מן הגולה עוד לפני שעלה עזרא, בימי דריווש הראשון. ותרגום יונתן מבאר כי כל העניין מדבר במלך המשיח ובגאולה אחרונה.
4. מצודת דוד.
5. מצודת ציון. והכפל להורות על מהירות העניין (אבן עזרא, רד״ק).
6. אבן עזרא, רש״י ביאר הם זקני ישראל שיהיו נכונים על פי דברו לעלות מן הגולה.
7. מצודת דוד.
8. ר״י קרא.
9. והם חגי זכריה, ומלאכי אשר יזרזום לבנות הבית בימי דריוש השלישי מלך פרס (רש״י, ר״י קרא, ר״ע ספורנו).
10. מצודת דוד. מלבי״ם מבאר כי האות הראשון המיועד לציון הנה הנם הסגנים אשר העירותי מצפון, הנם המה האות שתשוב המלוכה לציון, וזה האות כי לירושלים מבשר אתן על קיבוץ גליות, כי בציון היה מושב המלכות והמקדש והיא תרמז על החזרת המקדש והמלוכה, וירושלים שבה המון העם תרמז על קיבוץ גלויות. ובמדרש, רבי חגי בשם רבי יצחק, בזכות (ויקרא כג, מ) ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן״ אני נגלה לכם ראשון ופורע לכם מן הראשון ובונה לכם ראשון ומביא לכם ראשון (ילקוט שמעוני).
הכל
(כח) וְאֵ֙רֶא֙ וְאֵ֣ין אִ֔ישׁ וּמֵאֵ֖לֶּה וְאֵ֣ין יוֹעֵ֑ץ וְאֶשְׁאָלֵ֖ם וְיָשִׁ֥יבוּ דָבָֽר׃
And I look, but there is no man; even among them, but there is no counselor, that, when I ask of them, can give an answer.
וּגְלֵי קֳדְמַי וְלֵית גְבַר דְלֵיהּ עוֹבָדִין טָבִין וּמֵאִלֵין לֵית דְמָלִיךְ מֵילַךְ וּשְׁאִילְתִּינוּן אִם יְתוּבוּן פִּתְגָם.
אח״כ סיפר שהם למרות התיאורים הללו פסקו ללכת בדרכי הענוה בענייניהם, הוא שאמר וארא ואין איש ... ואין יועץ... וכי... גער בהם כמו לא כלום, וכן המיוחדים שבהם... כולם.
וארא ואין איש – תמיד אני מביט בנביאי הבעל ואין איש מגיד דבר עתיד.
ומאלה – ומכלא אלה העתידות לבא, ואין מהם יועץ – שעמד בסוד י״י וידע אותה.
ואשאלם וישיבו דבר – אשר ישיבו דבר אם אשאלם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]
א. כן בכ״י פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י אוקספורד 165: ״מכל״. בכ״י לוצקי 778: ״שמכל״.
And I look and there is no man [lit. and I will see, in the future tense.] I always look at the prophets of Baal, and there is no man who tells of a future event.
and of these of all these destined to come, and none of them is a counselor who stood in God's counsel and will know them.
and I ask them that they reply with a word That they should reply with a word if I should ask them.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]
וארא ואין איש – תמיד אני מביט בנביאי הבעל ואין איש מגיד דבר העתיד.
ומאלה – ומכל אלה העתידות לבא.
ואין – מהם איש שעמד בסוד י״י וידע אותה.
ואשאלם וישיבו דבריהם – אשר ישיבו דבר אם אשאלם.
For I beheld and there was no man of the idolaters that could tell this.
ועכשיו סיים ענין מי העיר ממזרח. וארא – מוסב לתחלת ענין למטה וכה פתרונו: וכשראיתי ואין איש – מגיד,
ומאלה – האיים ואין יועץ – ומגיד מכל נביאיהם שאשאלם וישיבו לי דבר אמרתי לאבדם באחרית.
וארא ואין איש – מעובדי האלילים שידע דבר.
ואין יועץ – מאלה, אמר על האלילים ואין בהם יועץ לעובדיו מה לעשות.
ואשאלם וישיבו דבר – אני אשאלם והם לא יענו ולא ישיבו דבר. ואין שזכר, שהוא כמו: לא, עומד ענינו במקום שנים, כאלו אמר: ולא ישיבו.
1. כלומר, גם כאשר עלו ראשוני השבים מגלות בבל בראשות זרובבל, והתנבאו להם חגי זכריה ומלאכי, טרם השיבו את העם בתשובה, שכן רק בעלות עזרא קרא לפניהם בתורת ה׳ ושבו העם בתשובה על אשר חטאו בגלות. וראה מה שהארכנו בס״ד בביאור לזכריה (א ז-יז) ובמאמר ׳מחזה האיש העומד בין ההדסים׳ הנדפס בסוף פירוש זכריה, בביאור ההבדל שבין עליית זרובבל לעליית עזרא.
2. ׳ויש מבנותינו נכבשות ואין לאל ידנו׳ - ׳ואין כח בידינו לפדותם׳ (רש״י שם). והיא צעקת העם אל נחמיה לפני עליית עזרא, שצעקו על עניותם ועל חובותיהם לעשירי ישראל הלוקחים את בנותיהם לשפחות עבור החובות שנושים בהם.
3. בנבואת חגי הנביא ששב עם זרובבל לארץ ישראל, נאמר שה׳ אמר לו לשאול את הכהנים תורה, ׳שמא שכחו בגלות הלכות קודש וטומאה וטהרה׳ (רש״י), ועל זה אמר כאן ׳ואשאלם וישיבו דבר׳, כלומר, אין מי שאשאל אותי וישיב אותי דבר, וכמבואר בפסוק הבא.
וישיבו דבר – במדוייקים מלא יו״ד וכן במסורה וישיבו ג׳ חד חסר וב׳ מלאים וזהו א׳ מן המלאים עיין במ״ג סדר דברים.
וארא – אבל בעובדי הפסל אראה שאין בהם איש יודע העתיד.
ומאלה – מהפסילים עצמן אין בהם מי מייעץ לעובדיו מה לעשות.
ואשאלם – מלת ואין עומדת במקום שתים לומר אין בהם מי אשר אשאלם שישיבו דבר כי הדבור אין בהם.
וארא – אני מבקש בין האלילים ובין עובדיהם, ואינני מוצא מי שיוכל להגיד הבשורה הזאת בטרם תהיה.
ומאלה – בתוך כל האלילים והעמים האלה.
ואין יועץ – אין מגיד הנעלם, כמו לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים (במדבר כ״ד:י״ד), וכן ועצת מלאכיו ישלים (למטה מ״ד:כ״ו), מה שהגידו נביאיו, וכן מה יעצת ללא חכמה (איוב כ״ו:ג׳).
ואשאלם – אין איש ואין יועץ שאוכל לשאול אותם וישיבו דבר.
וארא – בין העמים עובדי הבעל ואין איש, שהגם שכבר הוחל הדבר מ״מ עדן אין איש שידע בו, מה יהיה בסופו, כי יצמח מזה מלכות ב״ד ומבשר לירושלים, לא לבד שאינם יודעים אחרית דבר בעתיד, כי גם מאלה אין יועץ שיתן להם עצה איך ינצלו מצרתם, ולא לבד שאין יודעים עצה כי גם אם אשאלם וכי ישיבו דבר אף דבר אין יודעים להשיב וכ״ש עצה, ומזה מבואר כי
וְאֵרֶא וְאֵין אִישׁ מעובדי האלילים שידע דבר1, וּמֵאֵלֶּה הפסילים עצמם ראיתי2 וְאֵין בהם3 יוֹעֵץ שייעץ לעובדיו מה לעשות4, וְאין בהם מי אשר5 אֶשְׁאָלֵם וְיָשִׁיבוּ דָבָר כי אין בהם דיבור6:
1. רד״ק, מצודת דוד. ורש״י מבאר אין בנביאי הבעל איש שיגיד דבר עתיד.
2. רד״ק, מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. רד״ק, מצודת דוד. כי אין בהם מי שעמד בסוד ה׳ וידע אותו (רש״י).
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
הכל
(כט) הֵ֣ן כֻּלָּ֔ם אָ֥וֶן אֶ֖פֶס מַעֲשֵׂיהֶ֑ם ר֥וּחַ וָתֹ֖הוּ נִסְכֵּיהֶֽם׃
Behold, all of them; their works are vanity and naught. Their molten images are wind and confusion.
הן כולם און – יש לכם לדעת שכל נביאי עבודה זרהא און ואפס כל מעשיהם.
נסכיהם – צלמי מסכותם, הפסל נסך חרש (ישעיהו מ׳:י״ט).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]
א. כן בכ״י. בדפוסים: ״מכחישי תורה״.
Behold them all... naught You should know that, as for the prophets of those who deny the Torah ([mss.:] pagan prophets;) ([other mss.:] prophets of Baal), all their deeds are naught and of no substance.
their molten images Heb. נִסְכֵּיהֶם. Comp. "The graven image the craftsman melted (נָסַךְ)" (supra 40:19).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]
הן כולם און – יש לכם לדעת שכל נביאי עבודה זרה און ואפס כל מעשיהם.
נסכיהם – צלמיא מסכותם.
א. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163. בכ״י לוצקי 778: ״וצלמי״.
הן כולם – על הצלמים.
יש אומרים כי וי״ו און תחת יו״ד כי אותיות יהו״א מתחלפות, ויתכן היותו כמשמעו, הם הבל ואף כי מעשיהם.
נסכיהם – יש אומרים מגזרת עגל (שמות ל״ב:ד׳) מסכה והנכון בעיני, הנסכים שיסכו להם עובדיהם.
They. The idols.
אין ═ און nothing as some explain ; the letters אֹ הֹ וֹ יֹ interchange. It can, however, also be taken literally.1 The meaning of the verse is, they are vanity, much more so their works.2
נסכיהם According to some their images; comp. עגל מסכה molten calf (Ex. 32:4). I explain it their libations, that is, the libations which the idolaters offer to their idols.3
1. There is hardly any difference between the two explanations, since און in the meaning vain must ultimately be derived from אין nothing.
2. Ibn Ezra here again neglects the accents, which demand the following rendering: Behold, all of them! their works are vain, nothing.
3. The parallelism of the verse demands for נסכיהם a rendering similar in meaning to מעשיהם their works. If therefore the former is correctly rendered drink-offerings, the latter must refer to sacrifices, to which, however, the remark of Ibn Ezra they themselves are vain, how much more their works cannot be applied. The author seems here to have neglected the rule of the parallelism which he repeatedly recommends, without any necessity; for נסך admits also the meaning to weave to form, and מעשה ═ נֶסֶך the work ; comp. Ibn Ezra on Ex. 32:4.
והוא שאומר כלם {און} אפס מעשיהם – באחריתם.
רוח ותהו – פסיליהם ונסכיהם – אשר נסכו להם לא יועילום ולא יצילום כי תהו המה.
הן כלם – כל האלילים.
נסכיהם – כמו הפסל נסך חרש (ישעיהו מ׳:י״ט), כלומר לרוח ותהו עשו אותם, ונתכו וחפו אותם כסף וזהב כי לא יועילום ולא יגידו להם מן העתידות דבר.
רוח ותהו – גם בזה הערה, והנה רוח בכאן על ענין אחד, אבל ענין אחר: מי תכן את רוח י״י (ישעיהו מ׳:י״ג), וענין אחר: ורוח להולכים בה (ישעיהו מ״ב:ה׳).
1. בדברי חגי הנזכרים בפסוק הקודם נאמר שהכהנים ענו על שאלתו, ועל זה אמרו בפסחים שטעו והשתבשו בתשובתם, שאכן שכחו את הלכות טומאה וטהרה. [אך ראה שם שנחלקו רב ושמואל אם הכהנים ענו כהלכה או השתבשו, ע״ש].
2. ׳ועתה אליכם המצוה הזאת הכהנים, אם לא תשמעו ואם לא תשימו על לב לתת כבוד לשמי אמר ה׳ צבאות ושלחתי בכם את המארה וארותי את ברכותיכם וגם ארותיה כי אינכם שמים על לב׳. והמלבי״ם שם פירש: ׳מה שאתם מברכים את העם בברכת כהנים אחר הקרבת הקרבן שנאמר על זה ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, שעל ידכם יברך ה׳ את העם, אבל עתה שאתם מסלקים שמי מבני ישראל ומחללים אותו, אהפוך ברכותיכם לקללה׳, ונראה שגם כוונת רבינו לדרך דומה, ומבאר שמה שנאמר ׳ואם לא תשימו על לב לתת כבוד לשמי׳ הכוונה לידיעת התורה שנשתכחה מהם, ולכן אפסו מעשיהם והשפעת ברכותיהם של הכהנים.
3. בחגי שם אחרי שענו לו הכהנים והשתבשו, אמר להם חגי ׳וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר כֵּן הָעָם הַזֶּה וְכֵן הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי נְאֻם ה׳ וְכֵן כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא׳. ופירש רש״י: ׳כן העם הזה - כמו שאתם טועים בזו, כן אתם טועים בכמה הלכות, ואשר יקריבו שם [טמא הוא] - אם לא יתנו לבם ללמוד׳.
און אפס – רוח ותוהו פתרון אחד להם דבר שאין בו תועלת וממש.
נסכיהם – הפסל הנעשה בהתכת המתכת וכן הפסל נסך חרש (ישעיהו מ׳:י״ט).
הן כלם – כל העמים.
מעשיהם – האלילים מעשה ידיהם.
הן כלם און – כן נראה לי להפסיק, שאם כדעת בעל הטעמים היה לו לומר ואפס, כמו רוח ותהו.
הן כלם און – שאין בהם ממש בעצמותם, וזה נגד וארא ואין איש וגם אפס מעשיהם שאין אתם להרע ולהיטיב, וזה נגד ומאלה ואין יועץ, (וזה מגביל עם מ״ש (פסוק כ״ד) הן אתם מאין ופעלכם מאפע) ולכן נסכיהם ממשלתם או הע״ז שלהם הוא רוח מצד עצמה ותוהו מצד שאין בה מעשה להרע או להיטיב.
ומזה מוכח כי1 הֵן כֻּלָּם הפסילים עם עובדיהם2 אָוֶן שאין בהם ממש3, אֶפֶס מַעֲשֵׂיהֶם, רוּחַ וָתֹהוּ4 נִסְכֵּיהֶם – פסלי מתכותם5 אשר נסכו להם, לא יועילום ולא יצילום כי תוהו המה6:
1. מלבי״ם בפס׳ קודם.
2. מצודת דוד.
3. מלבי״ם.
4. אָוֶן אפס רוח ותוהו משמעותם דבר שאין בו תועלת וממש (מצודת ציון).
5. שהפסל נעשה בהתכת המתכת כמו (לעיל מ, י) ״הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ״ (רד״ק, מצודת ציון). רש״י מבאר דמות מסכותם. יש אומרים שהוא מלשון (שמות לב, ד) ״עֵגֶל מַסֵּכָה״, והנכון בעיני הנסכים שיסכו להם עובדיהם (אבן עזרא). ומלבי״ם מבאר כי נסכיהם הוא ממשלתם או הע״ז שלהם.
6. ר״א מבלגנצי.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.