ותשר דבורה – איתא בגמרא דילן ודבני מערבא ובמס׳ סופרים דשירת דבורה נכתבת אריח ע״ג לבינה ולבינה ע״ג אריח דומיא דשירת הים כמ״ש שם ובמלכי כנען. ואמרינן התם במס׳ סופרים דשירת דבורה ששים וחמש שטין. וחשיב התם סימן ראשי שטין. אך בפרטן אי אתה מוצא אלא ששים ואם באת לחלקם בששים שטין יהיו מהן ארוכות יותר מדאי ותבטל צורתה וודאי כי שגגה יצאה מלפני הסופר או המדפיס ושכח לכתוב חמשה ראשי שורות ומניינא דרישא דייקא. והנה לא ראיתי בספרי הדפוס ולא בספרי היד אפילו אחד שיהיה כסדר מסכת סופרים וכל אחד בנה בנין לעצמו באשר בדא מלבו והוא מן התימא כי צורה זו קבלה היא ביד הסופרים ולא דבר רק הוא פוק חזי רבותא דמסכת סופרים דזימנין עבדינן כוותא אפילו במילתא דפליגא אמתני׳ כדאשכחן בגלה שילהי פירקא דבני העיר דמתניתין קתני בתעניות ברכות וקללות ואנן נהיגין למקרי פ׳ ויחל על פי מסכת סופרים כדאיתא התם פ׳ י״ז הלכה ז׳. ובשומי עיני ולבי בצורת שירת הים מצאתי ראיתי שהספרים המדוייקים אחזו להם סדר לכתוב שיטה אחת חלוקה לשנים וחלק באמצע ושטה אחרת חלוקה לשלשה ושני חלקים באמצען וכן כלם שנים כנגד שלשה. עוד שמרו סדר אחר שכל שטה החלוקה לשלשה חלקים החלק הראשון והשלישי הוא תיבה אחת בלבד ובמלה דריש שיטה יש תמיד טעם מפסיק או סוף פסוק וכן בסוף חלק האמצעי וגם בסוף חצאי שטין הראשונים מהנחלקות לשני חלקים יש תמיד הפסק. אך בשיטת הנחלקות לשנים לא הקפידו לא בראשן ולא בסופן שיהיה מנין המלות שוה בהן וכן בשיטה הנחלקת לשלשה חלקים לא הקפידו בזה בשיטה האמצעית כי הוא נמנע מפני פיסוק הטעמים והצד השוה שבהן שאין בסוף שום שטה סוף פסוק. על כן בחרתי לאחוז בכל סדרים האלה למען ידעו דור אחרון בנים יולדו ותהיה השירה הזאת לפניהם לעד ולא תשכח מפי זרעם הסכמת רבותינו ז״ל שהסכימו היותה כצורת שירת הים כאמור. ושמרתי הסדר של סימן ראשי שטין דמסכת סופרים אך הוספתי עליהם חמשה במקומות אשר היה ניכר החסרון בהם עד שהגיעו לסך ששים וחמש כמניינא דרישא דהתם. עוד מצאתי דמיון אחד בשתי שירות הללו כי שטה שניה תחילתה לאמר איברא כי שטה ראשונה של שירת הים המתחלת אז ישיר משה היא שטה מלאה מבלי הפסק ובזה יש הפסק כי דבריה מועטים ולא סגיא בלאו הכי אם לא נעשה בה אותיות גדולות מחברותיה ואין זה נוי לה. אברך את ה׳ אשר יעצני ומשירי אהודנו ואליו אעתיר יזכני לשיר לפניו שיר חדש בשירתא משירתא דעתידין למימר בני גלותא בעידן דיפקון מגלותא כדמפרש על ידי ישעיה נביאה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג וגו׳.

ותשר דבורה – השי״ן בפתח לא קמץ חטוף.

בישראל חדלו – בדגש הלמ״ד לתפארת מכלול שקל פָּעֵל.

חדשים – בס״א כ״י החי״ת בחטף קמץ ובשאר הספרים בחטף פתח.

אז לחם שערים – החי״ת בסגול שלא כמשפט שהיתה ראויה להיות בצירי כמו כי חָפֵץ והוא מלרע ברוב המדוייקים וכן משמע מדברי רד״ק בכל חיבוריו והמסורת עליו לית מלרע.

ברכו – הרי״ש בשוא לבדו כמנהגנו.

מחצצים – החי״ת במאריך והצד״י רפה ובשוא לבדו כמנהגנו בשתי אותיות דומות.

עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר – שנים הראשונים מלרע והאחרונים מלעיל וכן במכלול דף קל״ז.

ושבה שביך – כתב בעל לוית חן בשער ד׳ פ׳ ט״ו שהשין בחטף פתח וכן הובא במכלול דף ס״ג עם דומים אחרים שהם בשוא ופתח וזהו מה שכתב שם והעמידו הוא״ו במאריך ונקדו התי״ו בשוא ופתח לתפארת המלה וּתֲבֻקְשִי ולא תמצאי עוד (יחזקאל כ״ו) וכן אמרו וּשֲבֵה שביך וכן קום בלק וּשֲמָע שניהם הוא״ו מועמדת בגעיא והשין בשוא ופתח עכ״ל. ובדף פ״ז הובא עם דומים אחרים שהם בשוא לבדו וכתב בלשון הזה ועם אות גרונית מאריך התנועה הקטנה וישתתף פתח עם השוא כמו ומכחכם שִחֲדוּ בעדי (איוב ו׳) ופעמים גם בלא אות גרונית תאריך התנועה הקטנה וישתתף פתח עם השוא כמו רֻטַפַש בשרו מנוער (איוב ל״ב) או בבוא מאריך עם החירק כמו ונקף סִבֲכֵי היער (ישעיהו י׳) ואע״פ שאין נקוד פתח עם השוא אתה קורא השוא כמו שוא ופתח וכן בְּשִקְתוֹת המים (פרשה ויצא) והיה בִּקְרָב איש (שמואל ב ט״ו) כִּקְסָום שוא. וכן אם תהיה הואו תחלת המלה כמו וּשְבֵה שביךָ (שופטים ה׳) וּסְגוֹר דלתך (ישעיהו כ״ו) וּשְתֵה בלב טוב (קהלת ט) אבל אם המלה שבראשיתה וא״ו נקשרת עם המלה שבצדה אע״פ שהוא״ו במאריך השוא נח ולא יקרא כמו שוא ופתח כמו וּשְלַח לי עצי ארזים (דברי הימים ב ב׳) והוסיף עוד ר׳ אליה המדקדק דוקא וא״ו בשורק ותנועה אחריה עמה שיקראו המשוררים יחד ולא באופן אחר ועיין מ״ש (באסתר סימן א׳) על מלת רצפת וסימן ב׳ על ובהקבץ וכבר הארכתי בענין זה במאמר מיוחד ואין כאן מקום להאריך יותר.

ודן – הדל״ת בקמץ.

לחוף – בספרים מדוייקים מלא וא״ו.

ישכון – במקצת ספרים כ״י ודפוסים ישנים מלא וא״ו וכן נכון כי הם שנים מלאי׳ במסור׳ וחברו עוף השמים ישכון (תהלים קד) ואינון נמי מן י׳ מלאי׳ בלישנ׳ וסי׳ נמסר במ״ג מערכת אות השי״ן.

זבלון – בדפוסים אחרונים כתוב זבלן וטעות הוא שזהו אחד מן ט׳ דכתיבין בוא״ו בתראה וסי׳ במ״ג (פרשת ויגש) וכן הוא בספרים כ״י ודפוסים אחרונים בוא״ו.

בתענך – העי״ן בשוא לבדו כמ״ש לעיל סימן א׳ והנו״ן בפתח ברוב הספרים.