(הקדמה)
הנבואה השנים עשר תחילתה משא מצרים עד (כ, א) בשנת בוא תרתן אשדודה וגומר, ויש בה ארבע פרשיות. (יט, א) הראשונה, משא מצרים, השנית (פסוק יח) ביום ההיא יהיו חמש ערים, השלישית, (פסוק יט) ביום ההוא יהיה מזבח, הרביעית, (פסוק כד) ביום ההוא יהיה ישראל, והנה ראיתי בנבואה הזאת ששת השאלות:

השאלה הראשונה חרבן הזה שנזכר בכאן במצרים על ידי מי היה, כי הנה הכתוב לא פירשו, ואמר בלבד (יט, ד) וסכרתי את מצרים ביד אדונים קשה ומלך עז ימשול בם, ולא ידענו מי היה המלך הזה אם סנחריב או נבוכדנצר או אלכסנדרוס מוקדון או אנטיוכוס הגדול או רומי, כי כל אחד מאלה כבש את מצרים, או אם יהיה החרבן הזה עתיד להיות, ואם היה המחריב והמלך העז הזה סנחריב, שהלך לכבוש את מצרים ואת כוש וישלול שללם, ומשם בא לירושלם כשהיתה מגפת השם במחנהו, כמו שחשבו המפרשים ומסדר עולם הוא, או שהיה המחריב אחד משאר המלכים אשר זכרתי שהחריבו גם כן את מצרים, יקשה אומרו (פסוק ה) ונשתו מים מהים ונהר יחרב ויבש, וכל מה שייעד על היאור ועל הדייגים ועובדי פשתים שריקות, כי לא נזכר מזה בספור חורבנה, אם לא שיאמרו שהוא כולו משל לגודל החרבן, והוא בלתי מתישב, לפי שרוב הפרשה מדבר בזה, ולא זכר דבר מהנמשל בו, גם אמרו (פסוק טז) ביום ההוא יהיה מצרים כנשים יקשה מאד, כי אף על פי שסנחריב ומלך אחר ילך על מצרים, וישב ממנו שבי כדרך כל הארץ, מאן דאלים גבר, לא מפני זה יהיה מצרים כנשים, ומה היא תנופת יד ה׳, והנה לא זכר כזה בחרבנות שאר האומות אשר זכר הנביא בספר הזה.

השאלה השנית באמרו (פסוקים יא - יד) שהשם יתברך יבלע עצת חכמיו והרבה על זה הדברים (פסוק יא) אך אוילים שרי צוען חכמי יועצי פרעה וגומר, (פסוק יב) אים איפא חכמיך וגומר ומה היתה העצה הנבערה שנתנו יועצי פרעה שעליה האשימם ויהתל בהם, והנה ירמיהו ניבא על חרבן מצרים על ידי נבוכדנצר אבל לא אמר דבר כזה.

השאלה השלישית באמרו (פסוק יז) והיתה אדמת יהודה למצרים לחגה, ואף שיהיה חרבן מצרים זה מה שעשה סנחריב, למה תהיה אדמת יהודה לחגה בעבור מפלתו, כל שכן שמפלתו לא נזכרה בפרשה זו, ואם היה זה החרבן על ידי אחד משאר המלכים אשר זכרתי, לא יהיה ענין לפסוק הזה, גם כי מלת חגה אינה מלשון פחד כמו שחשבו המפרשים, כי אם מלשון חג ומועד, ומאמר (תהלים קז, כז) יחוגו וינועו כשכור, הוא גם כן מזה השמוש, לפי שבחג יתנועעו האנשים וירקדו בשמחתם, או יהיה חג מלשון סבוב כמו (ישעיה מ, כב) היושב על חוג הארץ, (שם מד, יג) ובמחוגה יתארהו, ולכן נקראו מועדי ה׳ חגים, לפי שהם חוזרים חלילה משנה לשנה, אבל לא שיהיה מלשון פחד, ומה יהיה אם כן פירוש לחגה.

השאלה הרביעית באומרו (פסוק יח) ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות לה׳ צבאות וגומר, (פסוק יט) ביום ההוא יהיה מזבח לה׳ בתוך ארץ מצרים וגומר, כי איך יתכן שנחשוב שהמצריים אשר מארץ מצרים ידברו שפת כנען שלא נסו לדבר בה, וישבעו לה׳ צבאות ויהיה להם מזבח וידעו את ה׳, ועבדו זבח ומנחה וידרו נדר לה׳ ושלמו, והנה הדברים האלה כולם הם הם גופי תורה, ולא מצינו בחרבן סנחריב ולא בחרבן נבוכדנצר ולא בשאר החורבנות שנתגיירו המצריים, ויהיו כישראל ממש לכל הדברים, כי עם היות שסנחריב הוליך עמו ממצרים ומכוש אוכלסים רבים אסורים בזיקים, ואת כל שללם, וכאשר באה מפלתו לקח חזקיהו את השלל ופטר את האסורים, והם שמחו ותמהו מהפלא ההוא והשתחוו לחזקיהו, וכמו שאמר (ישעיה מה, יד) יגיע מצרים וסחר כוש וסבאים אנשי מדה עליך יעבורו ולך יהיו אחריך ילכו בזיקים יעבורו, ולך ישתחוו אליך יתפללו אך בך אל ואין עוד אפס אלהים, הנה על כל זה לא נודה שנתגיירו, וכל שכן שלמדו לשונם לדבר שפת כנען, ושהיו נשבעים לה׳ וענין המזבח והזבחים נדר ונדבה, כי זה כולו לא נזכר בכתובים ולא יסבלהו הסברא הנכונה, אבל אמר כנגד חזקיהו אליך ישתחוו אליך יתפללו שהיו משתחווים לפניו, לפי שפטרם ויהיו אומרים אך בך אל ואין עוד, כמו שאמר נעמן שר צבא מלך ארם לאלישע, ולא יתחייב מזה שילמדו הלשון ויזבחו לה׳, ויעשו להם מזבח ועולות ושאר הדברים אשר זכר, ועוד כי עם היה כל זה על ענין סנחריב שהביא יגיע מצרים וסחר כוש וסבאים כדברי סדר עולם והמפרשים, למה לא אמר על כוש כמו שאמר על מצרים מאחר שכולם ראו אותו נס ופטרם חזקיהו, והיה ראוי שיהיו גם כן חמש ערים בארץ כוש מדברות שפת כנען ונשבעות לה׳ ועושות מזבח ועולות כמו שזכר במצרים, אבל כל זה הוא דבר שאין לו שחר בפשט הכתובים, ובמסכת מנחות (קט, ב) פרק הרי עלי עשרון דרשו מזבח לה׳ בארץ מצרים על המזבח שבנה חוניו בן שמעון הצדיק במצרים כשברח שם מירושלם, ויש דעות לחכמינו זכרונם לברכה בזה מהם אמרו שהעלה שם עולות לעבודה זרה, ומהם אמרו שלגבוה היה מקריב, אבל כפי הפשט לא יתכן לפרשו כן, לפי שאם הקריב לעבודה זרה אין ספק שלא כיוון אליו הנביא, אבל גם שנאמר שהיה מקריב לגבוה, אין ספק שהיה מעלה בחוץ, ומה אם כן הצלחת הייעוד הזה וטובו ולכן נתרחק ממנו בעל סדר עולם.

השאלה החמישית מה יהיה ענין (פסוק כג) ביום ההוא תהיה מסלה ממצרים אשורה ובא אשור במצרים ומצרים באשור ועבדו מצרים את אשור, ואם היו הייעודים האלה אשר זכר נמשכים ממפלת סנחריב כדעת המפרשים, יקשה למה אחרי מפלתו תהיה האהבה והאחוה בין מצרים ואשור עד שיבאו זה בזה, ויותר ראוי להיות ביניהם שנאה וקטטה בעבור מה שעשה אשור להם, כמו שאמר שיעבדו מצרים את אשור אחרי שמת גבורם וכל מחנהו, שיותר היה ראוי שיתעוררו מצרים לנקום נקמתם מאשור.

השאלה הששית באמרו (פסוק כד) ביום ההוא יהיה ישראל שלשיה ברכה בקרב הארץ, והנה מלכות יהודה אחרי שהגין הקדוש ברוך הוא עליה, והציל אותה מיד סנחריב, היה ראוי שתהיה ברכה בקרב הארץ, אבל מצרים שכבשה ושלל שללה למה תהיה ברכה בקרב הארץ, כי אף שחזקיהו יתיר האסורים וישלחם לא תמחה חרפתם, ומתיהם בל יחיו, רפאיהם שהרג סנחריב בל יקומו, וכל שכן אשור שאף ה׳ חרה בהם ויהרוג במשמניהם קפ״ה אלף בלילה אחד, על מה ועל מה תהיה ברכה בקרב הארץ, אדרבה שקללה תחשב לו אף שקרא את מצרים עמו ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור ונחלתי ישראל, ולמה יקרא מצרים עם ה׳, ואשור ראש אויביו מעשה ידיו ויבורך מפיו, ואם יתעקש המתעקש שהיה זה למצרים בעבור שנתגיירו ובשמו ישבעו, ותחת היות להם מזבח, מה נעשה לאשור שלא נזכר בו דבר מזה, ולמה יתברך האויב המקולל ההוא, הנה מפני זה הפרשיות האלה צעקו שאין חרבן מצרים אחד מהנזכרים אשר עברו עליה, ואין המזבח ההיא בסכת מפלת סנחריב, ולא גם כן מחוניו הכהן, כי יהיה אם כן מזבח עבודה זרה, או לכל הפחות שוחט ומעלה בחוץ והוא עון פלילי, ואיך ינבא ויעיד עליו כמבשר טובה וכבוד, ואיך יאמר עליו (פסוק כ) והיה לאות ולעד לה׳ צבאות בארץ מצרים, כי יצעקו אל ה׳ מפני לוחצים וישלח להם מושיע ורב והצילם, גם אמר בענין הנגף (פסוק כב) ושבו אל ה׳ ונעתר להם ורפאם, שמורה שהיו נענים בזכות המזבח ועולותיו. והנני מפרש הפסוקים האלה באופן יותרו השאלות כולם.

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת לדעתי היא להודיע וליעד על חרבן מצרים שיהיה לעתיד לבוא בזמן הגאולה, לפי שאז יעלו הנוצרים בני אדום על אדמת הקדש לכובשה, ומפני שהיא עתה ממלכות מצרים, לכן ילכו הגוים ראשונה להחריב את מצרים ויעשו בה מכה רבה, וגם נהרי מצרים תהיה בו יד ה׳ ויחרב ויבש והדגה אשר ביאור תמות, כי יעשה אז הקדוש ברוך הוא במצרים, דוגמת הנסים שעשה ביציאת עמו משם, ושאחרי חרבנה מפני שהקדוש ברוך הוא יחריב וישמיד בני אדום המחריבים אותה להיותם צובאים על ירושלם, לכן תכנע מצרים לעבוד את השם הנכבד, גם כי תקבל מצרים האמונה האלהית כיתר העמים בימים ההם ולכן תחוג מצרים את חג הסכות, ויהיה להם גם כן אהבה רבה עם בני אשור, לפי שהאשורים יבואו אז לנקום נקמתם מן המצריים וכמו שיתבאר בכתובים.

(א) משא מצרים וגומר כבר בארתי ענין חרבן מצרים זה על ידי הנוצרים מספר מעיני הישועה והוכחתי אמתתו אם מדברי דניאל בסוף מראותיו, במלחמת מלך הנגב ומלך הצפון, ששם נאמר (דניאל יא, מב) וארץ מצרים לא תהיה לפלטה, ואם מדבר יחזקאל בפרשה (לב) שא קינה על פרעה מלך מצרים, ששם נזכר חרבן היאור ויובשו ומיתת הדגה, שנאמר (פסוקים יב - יד) בחרבות גבורים אפיל המוניך עריצי גוים כולם ושדדו את גאון מצרים ונשמד כל כל המונה והאבדתי את כל בהמתה מעל מים רבים וגומר, אז אשקיע מימיהם, וכמו שאבאר בהגיעי שם בעזר הצור, וגם ישעיהו על זה עצמו אמר (יא, טו) והחרים ה׳ את לשון יד מצרים שהענין כולו אחד, וסגנון אחד עלה לנביאים האלה בייעוד הזה, והנה קשור הפרשה הזאת עם מה שלפניה מבואר, כי אחרי שזכר למעלה הוי ארץ צלצל כנפים, והודיע בה שמעבר לנהרי כוש בכל ארץ האשורים, יכירו וידעו לעתיד לבוא יכולת השם יתברך וישובו אליו, סמך לזה משא מצרים להגיד שבאותו זמן גם כן יבוא חרבן עצום על מצרים, ומתוך כך ישובו גם הם לה׳ ויכנעו לתורתו ואמונתו, ואמר הנה ה׳ רוכב על עב קל ובא מצרים, לומר שבהגיע זמן הגאולה במהירות רב יתפשטו הגזרות האלהיות בכל הארץ.

ולפי שנקמת האומות תהיה התחלתה בחרבן מצרים, לכן אמר שהאל יתברך ירכב על עב קל ובא מצרים והוא רמז ומשל למהירות החרבן ההוא, ושפתאום תבוא גזרתו אל היכלי מצרים ולפי שהגאולה העתידה תתדמה לגאולת מצרים בהרבה מן הדברים, וכמו שאמר (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ולכן ספר כאן הנביא המכות שיהיו במצרים לעתיד לבא, דוגמת מה שנעשו שם ביציאת מצרים, וזהו אומרו ונעו אלילי מצרים מפניו, רוצה לומר שכמו שביציאת מצרים עשה הקדוש ברוך הוא באלהיהם שפטים, ככה לעתיד לבוא בחרבנה וענין משפט האלוהות הוא שיתבטלו השפעותיהם מעל מצרים, כי על כן אמר הנביא כאן, ונעו אלילי מצרים מפניו רוצה לומר שיוסרו ויתבטלו מהשפיע על מצרים מפני השגחת השם יתברך וגזרתו, וכמו שבזמן משה פחדו המצריים ממכות השם, כן בזמן ההוא לבב מצרים ימס בקרבו רוצה לומר שיפחדו ויראו מפני אדון כל הארץ, והכתוב הזה מסורס ולבב מצרים אשר בקרבו ימס.

ולפי שהיו במלכות מצרים מחוזות מתחלפות ושרים שונים, זכר הנביא שיתחדש ביניהם איבה ושנאה באופן שילחמו איש באחיו ואיש ברעהו עיר בעיר ממלכה בממלכה, כי אף על פי שהמלכות הכולל הוא אחד, יש אדון מולך במדינה או מחוז אחד, ויש מולך במדינה או מחוז אחר, וכן נאמר מלכי כנען, וכאלו יהיו למצרים שתי מלחמות אחת עם האויבים הנכרים הבאים עליהם מחוץ, ואחת בינם לבין עצמם, כי זהו מה שיעזור למהירות חרבנה.

ועל שתי המלחמות והקטטות האלה אמר ונבקה רוח מצרים בקרבה שהוא מלשון רקות כמו (נחום ב, יא) בוקה ומבוקה ומבולקה, והענין שלא יעצרו כח להלחם באויביהם, וכנגד הקטטה שבינם לבין עצמם אמר, ועצתו אבלע שלא יסכימו אלו עם אלו, באופן שלא יוכלו לעמוד על נפשם ולהמלט מאויביהם, ועם היות שצריכה למלחמה עצה וגבורה, הנה יחסרו שניהם ממצרים, ולפי שישתנו עליהם סדרי בראשית ועולם הפוך יראו, ידרשו אל האלילים ואל האטים שהם המכשפים כמו שתרגם יונתן, ובזה ישימו תכלית השתדלותם, לא להשגב ולהלחם על נפשם, ובזה האופן יפלו בידי אויביהם.

וזהו

וסכרתי את מצרים ביד אדונים קשה ומלך עז ימשול בם, ופירוש וסכרתי הוא כמו והסגרתי, מלשון (תהלים סג, יב) כי יסכר פי דוברי שקר, (בראשית ח, ב) ויסכרו מעינות תהום. והנה אמר בלשון רבים וקשה בלשון יחיד לפי שכן הוא דרך הכתוב לתאר את היחיד בלשון רבים לכבוד ולתפארת, וכן (שמות כא, ד) אם אדוניו יתן לו אשה ואפשר לומר שהכתוב מסורס יאמר וסכרתי את מצרים ביד אדונים קשה ומלך עז ימשל בם ירמוז באדונים למלכי הנוצרים, ולראש צבאם שהוא הגדול שבכולם אמר מלך קשה עז, להגיד שהם ימשלו במצרים, ויהיה זה למצרים, אם עונשם על כל אשר הרעו לישראל בגלותו, וכן אמר יחזקאל (לב, יב) בחרבות גבוריך אפיל המוניך עריצי גוים, שהם כולם תוארים לבני אדום הגבורים והעריצים עזים וקשים, וגם לפי שיהיה זה כולו סבות מאתו יתברך בחרבן שיעשו בני אדום במצרים, לשיבאו כל בני מזרח וצפון לנקון נקמתם, וכשל עזור ונפל עוזר, וגם המחריבים חרוב יחרבו ואויבי ה׳ יכלו, ובזה ינחם מצריו וינקם מאויביו.

וכמו שבגאולת מצרים הוכה היאור והדגה אשר ביאור מתה ככה בזמן ההוא זכר הנביא שיחרב נילוס וכל היאורות ואגמי המים ועל זה אמר

ונשתו מים מהים, רוצה לומר שיכרתו המים, ונהר יחרב ויבש, ואפשר לפרש ונשתו מלשון שתייה כלומר שהנהר נילוס יחרב, ובעבור זה לא יהיה למצרים מים לשתות, כי אם מי הים המלוחים, והם יהיו נשתים ושתויית מבני אדם מפאת ההכרח ויובש הנהר, ולפי שמנהר נילוס הגדול ימלאו יאורים רבים בכל הארץ.

לכן אמר והאזניחו נהרות דללו רוצה לומר ישתכחו הנהרות הקטנים, ויגרמו להם שיהיו נזנחים ונפסדים, מפני שדללו המים מן הנהר כי דללו הוא מלשון יובש, כמו (שמואל ב יג, ד) מדוע אתה ככה דל בן המלך, ומפני שבערי המבצר ובמגדלות הבצורות יעשו בורות עמוקות לשמור שם המים לעת צר ומלחמה, לכן אמר שגם הם יהיו חרבים ויבשים, והוא אומרו וחרבו יאורי מצור, וכל כך יהיה היובש שאפילו הקנה והסוף הגדלים על שפת הנהרות והיאורים קמלו, רוצה לומר תמו נכרתו, וגם העשבים שהיו גדלים סמוך ליאור על פני האדמה שאינם גדולים כקנה וכסוף, הכל יבש והיה כלא היה.

והוא אומרו ערות על יאור על פי יאור וכל מזרע יאור ייבש נדף ואיננו, שהערות הם העשבים והירקות כמו (תהלים לז, לה) ומתערה כאזרח רענן, והם הצומחות מעצמן, וכן כל מזרע יאור שהם העשבים והירקות הנזרעים על שפת היאור, זה וזה הכל ייבש לחסרון המים, ויהיה הכל נדף ואיננו.

ומפני חסרון הנהר והיאורות תמות הדגה בהכרח.

ואנו הדייגים רוצה לומר יתאבלו ויתעצבו לחסרון הדגה, ומפני שהדייגים שני מינים כי מהם צודים בחכה, ומהם פורשי מכמורת שהוא הרשת, דבר כנגד שניהם, ועל המין הראשון אמר ואבלו כל משליכי ביאור חכה, וכנגד המין האחר אמר, ופורשי מכמורת על פני מים אומללו, כי בהיות הנהר נחרב ויבש והדגה אשר ביאור מתה, הנה לא יהיו שם דייגים כלל, ולפי שיש מלאכות ראשיות ומלאכות משרתות להם, ובהתבטל המלאכה הראשיית תתבטל גם כן המלאכה המשרתת, לכן לא לבד זכר אבלות הדייגים שהיא המלאכה הראשיית, כי אם גם המלאכות המשרתות אליה, מהאנשים שעושים מעשה הפשתים ברשתות, לצורך צידת הדייגים, שסורקים הפשתים סריקות כדי לדקדקו לעשות רשתות מן החשוב שבו, ואחר כך יארגוהו ויעשוהו נקבים נקבים מעשה רשת.

והוא אומרו ובשו עובדי פשתים רוצה לומר עושה מלאכת הפשתים שיעשו אותם סריקות, וכן יבושו אורגים חורי רוצה לומר העושים השבכה נקבים נקבים, וחורי כמו חורים, וכן (מלכים א ו, ד) חלוני שקופים אטומים שהוא מקום חלונים, והענין כי הכל יתבטל בהיות שאין שם דגים לצוד.

ואומרו והיו שתותיה מדוכאים פירשו בו יסודותיה של מצרים, מלשון (תהלים יא, ב) כי השתות יהרסון, וענינו מנהיגי מצרים ושוטריה, ויותר נכון לפרשו מענין יובש המים, גם כן רוצה לומר שהמקומות אשר משקים שם הבהמות שהם נקראים שתותיה, בעבור השותים שם יהיו מדוכאים, כי יהרסו אותם הבנינים, אחרי שאין שם מים, וכן כל עושה שכר אגמי נפש, רוצה לומר האנשים העושים סתימות למים כדי שיקוו במקום אחד, כדי שיאספו הדגים מצד שם עיכוב מרוצתם, כי שכר הוא מגזירת (בראשית ח, א) ויסכרו מעינות תהום, ויהיו אגמי נפש רוצה לומר עגומי נפש בחילוף אל״ף לעי״ן, ויש מפרשים שכן יהיו מדוכאים כל עושי שכר ומסגר מאגמי של נפש, רוצה לומר מאגמים של דגים שהם בעלי נפש.

ואחר שזכר הנביא חרבן מצרים נהרותם וכל יאוריהם התחיל להלעיג על חכמי מצרים והחרטומים והוא אומרו

אך אוילים שרי צוען כי צוען היה מושב השרים כאמרו (ישעיה ל, ד) כי היו בצוען שריו, וכן חכמי יועצי פרעה לפי שיועציו היו חכמים, והענין כולו להגיד שיראו חכמי מצרים ושריה דברים כל כך מופלאים בזמן ההוא, ויוצאים מדרך המושכל שישבו משתוממים כאוילים, וכל עצתם תהיה עצה נבערה לפי שלא יהיו הדברים בסידור שכל אנושי, לשתועיל בהם העצה והתחכמות ולא הגבורה, ולכן הלעיג מהחכמים בפני עצמם על עניני עצתם, ועל הגבורים בפני עצמם לביטול גבורתם, וכנגד חכמים יועצי פרעה אמר, איך תאמרו אל פרעה בן חכמים אני רוצה לומר שכל אחד מחכמיו ויועציו היה אומר שירש החכמה מאביו, ושידיעתו היתה מלדה ובטן ומהריון להגדילה, ואחרי שהוכיח את החכמים הוכיח גם כן את שרי צוען, וכנגדם אמר בן מלכי קדם כלומר שכל אחד מאותם השרים היה אומר שהוא מזרע המלוכה ומן הפרתמים, ודבר עוד עם כל כת וכת מהם, כי על כת החכמים היועצים אמר.

אים איפה חכמיך ויגידו אליך וידעו מה יעץ ה׳ צבאות על מצרים כי כל חכמתם הוא בדרך הכישוף והקסם, אבל לא ידע יסוד ה׳ ועצתו, וכנגד השרים אמר.

נואלו שרי צוען, ונואלו הוא מלשון אולת, והכלל שלא היה בחכמים עצה, ולא בשרים גבורה, אבל בהפך שכולם התעו את מצרים שהיתה פנת שבטיה רוצה לומר ראש המלכות.

והסבה בכל זה היה לפי שהוא יתברך מסך בקרבה רוח עועים רוצה לומר שבוש וטרוף הדעת, ובזה התעו את מצרים אותם החכמים והשרים בכל מעשיהם ועצותיהם, כהתעות שכור בקיאו, שהשכור וכל שכן בעת הקיא הוא מבולבל בדעתו מאד.

ולכן לא יהיה למצרים מעשה אשר יעשה, רוצה לומר שלא יהיה תועלת למצרים בשום מעשה שיעשה אחד מהם, לא ראש הצבא ולא זנב הלוחמים, לא כפה שהוא הגיבור, ולא אגמון שהוא החלש, ואפשר לפרש ולא יהיה למצרים מעשה אשר יעשה ראש וזנב כי לפי שדמה את מצרים לשכור בקיאו, לכן אמר שכמו שהשכור לא יעשה דבר מסודר, כן מצרים בזמן ההוא יהיה כל כך מבולבל ומוטעה בעצתו, שלא יהיה ולא ימצא במעשה אשר יעשה לא ראש ולא זנב, רוצה לומר התחלה וסוף ולא חוזק ולא חולשה, וזהו שאמר כפה ואגמון, ומפני שיכירו וידעו מצרים שלא יהיה חרבנם בכח אנושי כשאר הפעמים שנחרבו, אבל שהוא עצת ה׳ אשר יעץ.

לכן יפול לבם ויהיה מצרים כנשים מפני פחד ה׳ אשר הוא מניף עליו כי יודו ויאמינו שהיה חרבנם דבר אלהי מסודר ממנו יתברך להיותו התחלה למעשהו.

ואמנם אומרו אחר זה

והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא הוא מלשון חג לה׳ מידי שנה בשנה, והוא בלי ספק מה שאמר זכריה הנביא (יד, טז) והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלם ועלו מידי שנה בשנה להשתחות למלך ה׳ צבאות ולחוג את חג הסוכות, וכבר אמר הנביא הנזכר (פ׳ יח) ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה, ולא עליהם תהיה המגפה אשר יגוף ה׳ את כל הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות, שפירושו כפי הפשט בתמיהה כלומר, האם יחשבו שלא עליהם תהיה המגפה אשר יגוף ה׳ את כל העמים שבאו לצבוא על ירושלם, והמגפה הזאת תהיה למצרים על אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות, הנה על זה באמת אמר כאן, והיתה אדמת יהודה למצרים לחגה, כל אשר יזכיר אותה אליו יפחד מפני עצת ה׳ צבאות וגומר, כי יפחדו מעונש הגזרה ההיא ואותה קרא עצת ה׳, ולכן יעלו לירושלם לחוג את חג ה׳ בפחדם מהמגפה. אמנם רבי אברהם בן עזרא פירש לחגה מגזרת (תהלים קז, כז) יחוגו וינועו כשכור, ומפני שאז תמלא הארץ דעה את ה׳ ובכל מקום יהיה מוקטר מוגש לשמו כמו שאמר צפניה (ג, ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגומר.