(הקדמה)
ט׳:א׳-ו׳ – נבואה על ילד הנולד בבית דוד (הוא חזקיה), ועל תשועה גדולה שתהיה בימיו (מפלת חיל סנחריב).

(א) העם ההלכים וגו׳ – נראה לי שנאמרה הנבואה הזאת בימי יותם, כשנולד חזקיה, כי מלות כי ילד ילד לנו בן נתן לנו {ישעיהו ט׳:ה׳} אין משמעותן לפי הפשט אלא על ילד שנולד אז, ובזמן ההוא הודיע ישעיה כי הילד ההוא יהיה מלך גדול וצדיק, וה׳ יהיה אתו, ויעשה בימיו תשועה גדולה לעמו, וישבור אויב תקיף שהיה מכביד עלו עליהם. זהו הנראה לי עתה לפי פשט הכתובים, ומה שכתבתי למעלה (א׳:א׳) כי אין בידנו גם אחת מהנבואות שאמר ישעיה אל העם בימי עזיהו ויותם, הוא לפי דעת רוב המפרשים, שנאמר החזון הזה בימי אחז או בימי חזקיה.

יושבי בארץ – צורת הסמיכות מורה דבקות בין שני שמות, וכאשר יהיה השם השני נקשר עם הראשון באות משמשת או במלה קושרת, השם הראשון יבא על הרוב בצורת השם הנפרד (יושבים בארץ צלמות), כי הדבקות כבר היא מובנת על ידי האות או המלה. ולפעמים גם כן (ובפרט במליצת השיר) יבא השם בצורת הסמיכות, אף על פי שאחריו אות משמשת, כגון עוברי בעמק הבכא (תהלים פ״ד:ז׳), או מלה קושרת, כמו יושבי על מדין והולכי על דרך (שופטים ה׳:י׳).

הרבית הגוי – המקרא הקודם מורה על ישועה פתאומית, אבל רבוי הגוי לא יהיה בפתע פתאום, כי לא יולד גוי פעם אחת. גם אין הכוונה כאן על קבוץ גליות, כמו למטה (ס״ו:ח׳) באמרו כי חלה גם ילדה ציון את בניה. וכן כל האמור אחר כך, כי את על סבלו וכו׳, החתות כיום מדין, כי ילד ילד לנו וגו׳, הכל מורה על מאורע פרטי ההוֶֹה לשעתו, לא על רבוי העם, שהוא דבר ההוֶֹה מעט מעט.

לפיכך צריך לפרש הרבית הגוי כפירוש רש״י (נעשו גדולים לכל שומעיהם) ענין גדולה, כמו וענותך תרבני (תהלים י״ח:ל״ו).

לו הגדלת השמחה – אין ספק כי הכתיב (לא הגדלת) אינו אלא טעות.

שמחו לפניך – בבית המקדש, על דרך ולקחתם לכם ביום הראשון וכו׳ ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם (ויקרא כ״ג:מ׳).

כשמחת בקציר – גם כאן באה צורת הסמיכות אף על פי שאחריה אות משמשת, כמו בפסוק הקודם.

כאשר יגילו בחלקם שלל – שמחתם גדולה כשמחת עובדי האדמה ביום הקציר, וכשמחת אנשי מלחמה בחלקם שלל. ואין הכוונה לומר שעתה חלקו שלל (בזת מחנה סנחריב).

כי את על סבלו וכו׳ – על דרך שנאמר למטה (י׳:כ״ז) יסור סבלו מעל שכמך ועלו מעל צוארך, וכן (י״ד:כ״ה) וסר מעליהם עלו וסבלו מעל שכמו יסור, ושם וכאן הכוונה על מלך אשור, שהיה גובה מאנשי יהודה מס כבד, כי אחז שלח שחד אל תגלת פלאסר מלך אשור, כדי שיושיעהו מכף מלך ארם ומכף מלך ישראל (מלכים ב ט״ז:ז׳) ונראה כי משם ואילך היה אחז נותן מס למלך אשור, וחזקיה מרד במלך אשור ולא עבדו (שם י״ח:ז׳), ואחר כך שלח לומר לסנחריב חטאתי שוב מעלי את אשר תתן עלי אשא (שם פסוק י״ד), ולא היה אומר לו ״חטאתי״, אם לא שהיה רגיל (הוא, או אביו) לתת לו מס. ומלת סֻבֳּלוֺ לא נמצאת אלא כאן ובשני המקראות שהזכרתי, ובתהלים (פ״א:ז׳) מצאנו במשקל אחר, הסירותי מסֵבל שכמו, והנפרד מן סֻבֳּלוֺ נראה שהוא ״סֹבֶל״ וכן ״סֻבְּכוֺ״ (ירמיהו ד׳:ז׳) מן ״שׂוֺבֶך״ האלה (שמואל ב י״ח:ט׳), והדגש לתפארת הקריאה (רד״ק וגיזניוס), וכאן אפשר גם כן שהדגש להורות על כובד המשא.

מטה שכמו – המטה שהיה רגיל לרדת על שכמו ולהכותו (ראב״ע). ורש״י פירש העול שהיה מטה את שכמו למשא כבד, אבל נראה כי מלת ואת חולקת הדבור, ועול סבלו ענין אחד, ומטה שכמו ענין אחר, שבט הנוגש בו – שבט סמוך, שבטו של נוגש בו, לא שהשבט הוא נוגש (כפירוש רש״י), אבל הוא ביד האדם הנוגש, ולפיכך בא שבט בלא ה״א. ודע כי מלת יהודה הכתובה כאן בפירוש רש״י (שבט יהודה שהיה נוגש בו) אינה אלא טעות סופר, ואיננה בכתב יד שבידי, ובמקום ״בחזקיהו״ (שהיה נוגש בו בחזקיהו) בכתב יד שבידי כתוב ״בחזקה״.

החתת – אתה האל שברת אותו עול ומטה ושבט. שרש ״חתת״ מורה שבירה, כמו למעלה ח׳:ט׳. וקרוב אליו שרש ״כתת״.

כיום מדין – כמו שהחתות מדין במלחמת גדעון (שופטים ז׳), וכן למטה (י׳:כ״ו) כמכת מדין בצור עורב, וכן בתהלים (פ״ג:י׳) עשה להם כמדין, כי המלחמה ההיא נפלאה משאר מלחמות, כי לא היו עם גדעון רק שלש מאות איש, וגם הם לא שלפו חרבם, אך המדינים נבהלו בלילה והרגו זה את זה. וכן מחנה סנחריב, מלאך ה׳ נגפו בלילה אחד.

כי כל סאון – לשון מנעל (כדעת ר׳ יוסף קמחי, ואחריו רוזנמילר וגיזניוס), הנקרא בארמי ״מְסָאנָא״, ובסורי ״סאוּנָא״, וכאן הכוונה סנדל המסומר שהיו נוהגים אנשי המלחמה.

סואן ברעש – הוא תאר למנעל, כמו מגוללה בדמים, שהוא תאר לשמלה, וסואן הוא פעל הנגזר מן השם, וענינו משמיע קול בהכאתו על הארץ (תלמידי מוהר״ר שמואל שלמה Olper), וגם ר׳ יוסף קמחי ורוזנמילר וגיזניוס פירשו סואן פעל הנגזר מן השם, רבי יוסף קמחי פירש נעל הנועל ברעש, ורוזנמילר וגיזניוס פירשו מנעל של איש מלחמה הנועל ברעש. ונראה לי כי הסנדל המסומר לא היה נוהג בישראל, וישראל ראו אותו ברגלי אנשי ארם, ולכך קראוהו סִאון, כמו שהיה שמו בלשון ארמי, ומן סאון קראו אחר כך סואן לאדם שיש ברגליו סנדל מסומר, וקול סנדלו נשמע בהלוכו, וישעיה דרך צחות השאיל התאר הזה אל הסנדל עצמו, ואמר כל סאון סואן ברעש – והכוונה כל סנדל המשמיע קול ברעש. ומלת ברעש מצאנוה גם כן על הליכת הסוס המשמיע קול בהלוכו (איוב ל״ט:כ״ד).

והיתה לשרפה וגו׳ – כל סאון וכל שמלה מגוללה יהיו לשרפה, כלומר כל מחנה סנחריב יכרת פתאום, וכמו שאמר למטה (י׳:ט״ז) ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש. ומפני שהיו אנשי החיל נושאים סאון ברגליהם, ושמלתם היתה מגוללה בדמים, הזכיר כל סאון וכל שמלה והכוונה על אנשי הצבא.

והיתה – לשון נקבה, דבק עם השם האחרון, על דרך הנה אפי וחמתי נתכת (ירמיהו ז׳:כ׳), וכן בפסוק שאחר זה על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה.

כי ילד ילד לנו – אף על פי שאומרים שהילד נולד לאביו ולאמו ולא לאחרים, אמר כי הילד הזה נולד לנו, כי כשיגדל יועיל מאד לכל עמו. וחזר ופירש בן נתן לנו, לחזק דבריו, שהבן הנולד הוא מתנה טובה שנתן ה׳ לכל אנשי יהודה.

והילד הזה הוא חזקיה (רש״י ראב״ע רד״ק דון יצחק {אברבנאל} וגיזניוס).

ותהי המשרה על שכמו – הפך מה שהזכיר למעלה על סבלו ומטה שכמו, זה לא ישא עול זרים, אך ישא שלטון ושררה גדולה.

ויקרא – הקורא, כמו על כן קרא שמה בבל (בראשית י״א:ט׳), על כן קרא לבאר (שם ט״ז:י״ד), על כן קרא שם המקום ההוא (יהושע ז׳:כ״ו). ורש״י ורד״ק פירשו האל שהוא פלא יועץ אל גבור ואבי עד קרא שמו שר שלום. ולדעת ראב״ע כלם שמות לילד הנולד (פלא, כי ה׳ עשה פלא בימיו, יועץ, כי כן היה חזקיה, כמו שכתוב ויועץ המלך (דברי הימים ב ל׳:ב׳), אל גבור שהיה תקיף, שנמשכה מלכות בית דוד בעבורו, ועַד כמו שוכן עד {ישעיהו נ״ז:ט״ו}). וגם אני במשך שנים רבות פירשתי על פי דרכו של ראב״ע, אלא שפירשתי פלא יועץ תאר אחד, יועץ עצות נפלאות בחכמה עמוקה, ויהיה פלא יועץ כמו יועץ פלא, וכמהו למטה (כ״ב:ב׳) תשואות מלאה, וכן (ל״ג:כ״ג) שלל מרבה, ענינו לפי דעתי מי שהיה מרבה שלל. וגם החכם אד״ם הכהן פירש פלא יועץ תאר אחד, והביא סיוע מן הכתוב (למטה כ״ח:כ״ט) הפליא עצה. ופירשתי אבי עד דרך הפלגת השיר, על דרך כסאך אלהים עולם ועד (תהלים מ״ה:ז׳), והטעם כי כל עוד יהיה בחיים תכון מלכותו בל תמוט. ועתה (אדר תרט״ז) רואה אני כי לא יתכן לקרוא לבן אדם אל גבור, כי אף על פי שמצאנו אל גוים (יחזקאל ל״א:י״א), אלי גבורים (שם ל״ב:כ״א), מלת אֵל היא סמוכה, והענין מוכיח שהוא תאר לאדם, אבל אל גבור לא יובן ממנו אלא אלוה ממש, ובפרט כי למטה (י׳:כ״א) ישעיה אומר שאר ישוב שאר יעקב אל אל גבור, שאין ספק שהכוונה על האל יתברך, וגם מליצת הפליא עצה שהביא החכם הכהן, על האל נאמרה, ולא על בן אדם. אך לפרש פלא יועץ וכו׳ כנויים אל האל, שיקרא שם הילד שר שלום, הוא גם כן דוחק גדול, ורחוק מפשט הכתוב. כי אמנם עקר המכוון הוא להודיע מה יהיה משפט הנער ומעשהו, ולמה יאריך בתארי האל שאין בהם צורך במקום הזה, ולא יאמר על הילד אלא שיהיה שמו שר שלום? ואשר אני אחזה לי עתה הוא, כי הנה ידענו כי שמות רבים יש בלשון הקדש שאין הוראתם הוראת שם, אך הם מאמר שלם, כמו יהונתן אלנתן, נתנאל, אין ענינם מתנת האל, אך הוראתם ה׳ נתן. וכן בישעיה עמנו אל {ישעיהו ז׳:י״ד}, שאר ישוב {ישעיהו ז׳:ג׳}, מהר שלל, חש בז {ישעיהו ח׳:ג׳}, חפצי בה {ישעיהו ס״ב:ד׳, מלכים ב כ״א:א׳}, כלם שמות שענינם מאמרים שלמים. וכן ה׳ נסי (שמות י״ז:ט״ו), ה׳ צדקנו (ירמיהו כ״ג:ו׳ ול״ג:ט״ז), ה׳ שמה (סוף יחזקאל), כל אחד מהשמות האלה הוא מאמר שלם, ועיין רש״י ונתיבות השלום, בבראשית ל״ג:כ׳. וכן פירשתי כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (במדבר כ״ג:כ״ג), כי זכירת שני השמות יעקב וישראל בדבור אחד הוא דבר תמוה, אבל הכוונה לומר כי העם הזה שכבר יש לו שני שמות, יעקב וישראל, ראוי לקרוא לו עוד שם שלישי, והוא ״מה פעל אל״, וידוע כי שרש ״פעל״ נאמר גם על המחשבה והעצה והגזרה וההכנה לעשות דבר מה, כגון אף בלב עולות תפעלון (תהלים נ״ח:ג׳), והנה ״מה פעל אל״ ענינו: מה גדלוּ הדברים שגזר והכין האל! ובאמרו שראוי לקרוא שם זה לישראל, הרי זה כאלו אמר שהעם הזה מעותד ומזומן לענינים גדולים ונכבדים. אף כאן ״פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום״ הוא דבור אחד, והדבור הזה הוא השם שישעיה אומר שראוי לקרוא לילד הנולד, והשם הזה אין בו אפילו מלה אחת שתהיה כנוי לחזקיה, אבל המאמר כלו הוא רמז להצלחת חזקיה והצלחת ישראל בימיו. וקרוב הדבר כי מן הכתוב בתורה ״כעת יאמר ליעקב״ וגו׳{במדבר כ״ג:כ״ג} למד ישעיה לומר הפסוק הזה. והנה המכוון במאמר פלא יועץ וגו׳ הוא כי האל הגבור שהוא אבי עד ואדון השלום, הוא יועץ וגוזר לעשות פלא לישראל בזמן ממלכת הילד הנולד היום, ואחר כך מפרש למרבה המשרה וגו׳. ולפי הפירוש הזה לא לחנם האריך כאן בתארי האל, כי כוונת הנביא לרמוז כי בבוא הפלא שהאל יועץ וגוזר עתה, יוודע שהוא אל גבור ובעל היכולת ושהוא אב לעד, ולא יפר בריתו עם בניו בני ישראל, ולא ישכח את ברית אבותם, ושהוא אדון השלום ואוהב השלום, ולא יאהב העריצים אשר כל חפצם לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס, אבל הוא משפילם עד עפר, ונותן שלום בארץ, כמו שראינו בכל הדורות.

[מה שפירשתי למעלה על פלא יועץ אל גבור, הוא ענין חדש מאד, ואולי רבים יתמהו עליו ולזר יחשבוהו (גם כי באמת חדוש יקר הוא, ולא נמצא כמהו על הכתוב הזה פירוש נקי מכל דוחק, גם אין כמהו טוב לתשובת החולקים עלינו), על כן שמח לבי בבוא אלי מכתב מידידי החכם המפואר מוהר״ר אברהם גייגר הי״ו, רב בעיר בריסלאויאה, בו הגיד לי כי בכל לבו הוא מסכים עמי בפירוש ההוא (אונד שטיממע איך פֿאלקאממען מיט איהרער ערקלערונג איבער פלא יועץ וגו׳ איבעריין), והוא מתמיה למה לא הוספתי ואמרתי כי הקריאה הנכונה היא וַיִּקָּרֵא שמו, אלא שבכוונה נקדו וַיִּקְרָא בבנין הקל, כדי שיהיו התארים פלא יועץ אל גבור חוזרים אל האל הקורא (כתרגום יונתן וכפירוש רש״י ורד״ק), ולא אל האיש הנקרא. ואני מוסיף כי המתרגם שהיה בידו להוסיף מלות, שמר הקריאה הנכונה, ותרגם: ואתקרי שמיה מן קדם מפליא עצה וכו׳, אבל בעלי הנקוד שלא היה בידם להוסיף ״מן קדם״, הוצרכו לנקד וַיִּקְרָא. וסוף דבר אני מתמיה על עצמי, איך הזכרתי למעלה פירוש פלא יועץ בשם ידידי החכם אד״ם הכהן הי״ו, ושכחתי כי גם המתרגם כך פירש.]⁠^א

למרבה המשרה – ישעיה מפרש כדרכו מה שרמז בפסוק הקודם, והוא אומר כי מה שהאל יועץ לעשות בימי הילד הנולד היום, הוא להרבות המשרה ולתת שלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה (ממלכת בית דוד) ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם. המי״ם במלת למרבה איננה לסימן הבינוני, אך היא סימן המקור על דרך לשון ארמי (תלמידי מוהר״ר אברהם לאטיש), ועיין למעלה ח׳:ו׳. ואולי עשה ישעיה איזה סימן בכתיבת המי״ם, להודיע שאין המלה בינוני כשאר ״מרבה״ שבמקרא, ואחר כך עשו ממנה מ״ם סתומה.

ולשלום אין קץ – ולשלום לא יהיה קץ. כלומר להרבות המשרה, ולעשות באופן שיהיה שלום לאין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו. למרבה המשרה ענינו לעשות שהמשרה תהיה רבה וגדולה, ומלת לעשות הנכללת במלת למרבה היא מושכת אחרת עמה (ולעשות לשלום אין קץ, לעשות שיהיה שלום בלי קץ על כסא דוד).

להכין אתה ולסעדה במשפט ובצדקה – להעמיד ממלכת בית דוד בל תמוט, וזה על ידי המשפט והצדקה שיעשה המלך, כי במשפט ובצדקה יכון כסא (רד״ק).

מעתה ועד עולם – חוזר למעלה (רש״י ורד״ק), ובעלי הטעמים הפרידו המלות האלה, והדביקו אותן למטה, ועשו זה מפני שלא נתקיימה ההצלחה ההיא עד עולם. אמנם אין צורך לברוח ממשמעות הכתוב, כי כוונת הנביא לומר שחזקיה ישיב מלכות יהודה לאיתנה על ידי משפט וצדקה שיעשה, באופן שתוכל להתקיים לעולם. וכל זה אמנם לא יועיל אם לא ילכו בניו בדרכיו, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, ולפיכך מצאנו שהגלות מיוחסת לחטאות מנשה (מלכים ב כ״ד:ג׳), כי הוא אשר קלקל כל הטוב שהיה מזומן על יהודה בזכות חזקיהו, וזה הוא שאמרו רז״ל (סנהדרין צ״ד.) בקש הקב״ה לעשות חזקיהו משיח.

(הקדמה)
פרקים ט׳:ז׳ – י׳:ד׳ – נבואה בתחלת ימי אחז נגד עשרת השבטים.

(ז) דבר – גזרה, כמו למעלה (ח׳:י׳) דברו דבר ולא יקום.

ונפל – יתקיים (רש״י ורד״ק), והוראת המלה לשון מנוחה, כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כ״ה:י״ח), נופלים בעמק (שופטים ז׳:י״ב). והטעם, הגזרה הזאת תנוח ותשרה ותתקיים בישראל, ואין מלת נפל כפל הענין כדעת גיזניוס ואחרים, שמפרשים נפל על ירידת הגזרה מן השמים, כי יהיה כפל הענין בלא שום תוספת לתפארת המליצה. אבל יעקב וישראל כפל ענין הוא, והכוונה על האומה כלה, ואחר כך מפרש שהגזרה על מלכות אפרים.

וידעו – ירגישו בהתקיים הגזרה, כמו שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח׳:ה׳), ישלם אליו וידע (איוב כ״א:י״ט), והוא פירוש ונפל בישראל.

בגאוה ובגדל לבב לאמר – יכירו וידעו דבר ה׳ בתוך גאותם וגודל לבבם, שהם אומרים לבנים נפלו וגו׳, כלומר עם כל מה שהם מתפארים ומתגאים, תבואם גזרת האל.

לבנים נפלו – משל הדיוט הוא שהיו אומרים במלכות אפרים. רש״י מפרש נפילת הלבנים וגדיעת השקמים על מיתת המלכים אשר מלכו על ישראל קודם פקח בן רמליהו, והיו מתפארים ובוטחים בגבורת פקח, והיו מקוים שיצליח יותר מכל אשר היו לפניו: ורד״ק ורוזנמילר מפרשים על הרעות שבאו על ישראל, והיו מקוים שאם באו עליהם הרעות עוד יבא להם הטוב כפלים.

וישגב ה׳ את צרי רצין עליו – נראה לי שזה רומז לענין שלא נתפרש במקרא, והוא כי צרי רצין שגבו עליו, ועל ידי כן נתפרדה החבילה בין ארם וישראל, ונהפך ארם לאויב לישראל, וכמו שמפרש ארם מקדם וגו׳. אולי כי אויבי רצין (יהיו מי שיהיו), אחר שגברו עליו, לא כרתו לו ברית שלום אלא על תנאי שיפר בריתו עם ישראל: ואמנם אחר זמן (על ידי מסבות לא נודעו לנו) חזר רצין ונתחבר עם ישראל. והמפרשים פירשו על אשור שלקח דמשק והמית רצין, ואם כן לא יובן מה שכתוב אחר כך ארם מקדם, כי אחר שהכה אשור בארם ולקח דמשק והמית רצין, רחוק הוא שיעצרו ארמים כח לאכול את ישראל, גם לא יתכן לומר שהכוונה כי ארמיים ילחמו בישראל בשביל מלכי אשור אדוניהם, שאם כן אשור הוא העקר ולא ארם, כי אשור הוא הנותן להם כח לעשות מלחמה ובמצות אשור היתה המלחמה, והיה לו לישעיה ליחס הדבר לאשור שהוא העקר, ולא לארם שהוא טפלה לו. אך לפירושי צרי רצין אינם מלך אשור, ולא לקחו את דמשק ולא המיתו את רצין, רק שגבו ממנו. ורוזנמילר וגיזניוס פירשו ה׳ יגביר את צרי רצין (שהוא אשור) על אפרים. וזה רחוק.

ואת אויביו יסכסך – יעשה שיסתבכו וישתרגו אלה באלה, וכמו שמפרש ארם מקדם ופלשתים מאחור, כי יבאו בארץ משתי רוחות ובתוכה יפגשו זה את זה. לשון סכסוך נראה לי נגזר מן שוכת עצים (שופטים ט׳:מ״ח) ענינו ענף, וכן סוכא בלשון ארמית וסוֺך בלשון משנה {משנה ב״ק י׳:ב׳}, וקרוב לשוֺך סְבָךְ, וכאשר מן סְבָךְ אמרו שבכה, סבוכים, יְסֻבָכוּ, על דברים נאחזים ומעורבים יחד כדרך שהענפים נאחזים זה בזה, וכמו שאמרו השתרג מן שריגים (שהם ענפי הגפן) ובארמית השתבש מן שבשין שהוא תרגום של שריגים {בראשית מ׳:י׳}, וכן בלשון איטלקית intralciare מן tralci שהם השריגים, כך אמרו לשון סכסך להוראה זאת עצמה, וכן למטה (י״ט:ב׳) וסכסכתי מצרים במצרים, שיסתבכו וישתרגו אלה באלה, כלומר שיתגרו מלחמה אלה באלה. ובלשון חכמים אמרו סכסך להוראה אחרת, וגם היא מענין ענף, וענין הסכסוך אצלם חיכוך, כמו שעושים ענפי האילנות שמתפשטים הנה והנה ומתחככים בכתלים או באדם העובר אצלם.

אמרו סכין מסוכסכת (חולין י״ז:), והכוונה סכין פגומה פגימה שאינה אלא מצד אחד, וכאלו נתחכך בה דבר ופגם אותה פגימה קלה. וכן ליחכה נירו וסכסכה אבניו (בבא קמא ו׳.) ענינו שהאש נתחככה באבנים, והוא לשון מושאל, כמו ליחכה שאינו אלא דרך מליצה. וכן (שם כ״ב:א׳) במסכסכת כל הבירה, שנתחכך הגמל במשאו על פני כל הבירה. ואפילו תמצא לומר שאין הלשון נגזר מן שוך וענף, מכל מקום נראה לי בלא ספק שהכוונה לרז״ל במלה זאת היא על החיכוך והמגע, וכמו שפירש בעל הערוך (ערך סכסך) שהדליק הגמל הבירה בסכסוך כעין חכוך, ולא כמו שפירש רש״י מסכסכת מדלקת.

ארם מקדם – אחר שנתפרד ארם מעל אפרים נהפך להם לאויב, ובכל זאת לא שב העם מרעתו, באופן שגם אף ה׳ לא שב מהם.

ופלשתים מאחור – מצאנו בדברי הימים (דברי הימים ב כ״ח:י״ח) שהפלשתים פשטו ביהודה בימי אחז, וקרוב הדבר כי כמו שפשטו ביהודה, כן פשטו גם באפרים, כי פלשתים היו קרובים ליהודה ולאפרים בשוה, אלא שבעל דברי הימים לא חש להזכיר עניני מלכי ישראל.

עד המכהו – הוא האל, לא שבו אליו בתשובה.

כפה ואגמון – מליצת ראש וזנב כִפה ואגמון נמצאת גם למטה (י״ט:ט״ו), והדעת נותנת כי כמו שראש וזנב הם שני חלקים מהגוף, כן כפה ואגמון הם חלקים מגוף אחד, ולפי זה פירשתי למטה ולא יהיה למצרים מעשה וגו׳, שלא יצליחו המצרים בשום דבר, ולא יהיה להם שום מעשה שיצמח ממנו דבר שלם, שיהיה לו ראש וזנב אם הוא ממיני בעלי חיים, ושיהיה לו כפה ואגמון אם הוא ממיני הצמחים. אבל מה הם כפה ואגמון, זה לא נודע בבירור, וגם המתרגמים הקדמונים לא פירשו המלות האלה לפי פשוטן, כי אם לפי הנמשל. והנה מן כפה לא מצאנו רק וכפתו לא רעננה (איוב ט״ו:ל״ב), ומשם נראה ודאי שהוא חלק מהאילן, וכן פירש רד״ק ענף העץ. ואגמון מצאנוהו עוד בישעיה נ״ח:ה׳ ובאיוב מ׳:כ״ו ומ״א:י״ב, ונראה שהוא נאמר להוראות שונות. וראב״ע פירש כאן ולמטה נ״ח:ה׳ מין צמח רך, ורד״ק פירש שהוא ״גֹמֶא, והוא בלשון חכמים ״גמי״, ובלשון רומי juncus. ודִידֶרְלַיִן וגיזניוס ואחרים פירשו כפה על הדקל, ונסתייעו ממליצת כפות תמרים (ויקרא כ״ג:מ׳). אבל אם ענפי הדקל נקראים כפות תמרים, אין מכאן שום ראיה שיהיה האילן עצמו קרוי כפה. גם הביא סיוע מתרגום שני (אסתר א׳:ה׳). אך שם כתוב: כף אילנא לאילנא ועבד כיפין (כפף אילן לאילן, ומהענפים הכפופים האגודים זה בזה עשה כמין כיפה (volta) לצל ולנוי), ואין כאן זכר ורמז לדקל. ורש״י פירש מענין כיפה שבלשון חכמים (volta), ופירש אגמון כיפה קטנה. והקרוב אלי שהכוונה ענפים גדולים, וענפים דקים כעין גמי. ואולי כפה הוא שם לכללות הענפים המסתעפים מן האילן (בלשון צרפת branchage), וזה יצדק מאד באיוב ט״ו:ל״ב. וברוך היודע.

זקן וגו׳ – גיזניוס ואחרים לפניו ואחריהם פיליפסון, אמרו שאין המקרא הזה לישעיה, אלא אדם אחר הוסיף אותו לפרש המשל, ושאמנם לא היתה כן כוונת ישעיה, כי לא נתכוון אלא להמשיל בראש החשובים בעם, והמוֺן העם בזנב.

ואני לא אוכל להאמין שעלה על דעת אדם בימי קדם להוסיף מלות לפרש המשל בישעיה, אחרי שכמה משלים קשים מזה נמצאים בו בלא פירוש. ועוד הדבר ברור כי ישעיה שהיה נביא היה מוכרח לדבר נגד נביאי השקר, ויותר יתכן שהוא עצמו יכנה אותם בתאר זנב, ממה שיעשה זה אדם אחר שאיננו נביא.

אמנם נראה לי ברור כי ראה ישעיה שהיה קרוב לפרש משל הראש על הזקנים ועל הנביאים שהיו מנהיגים את העם, ולפרש הזנב על ההמון, ולפיכך חזר ופירש הזקן הוא הראש, אבל הנביא המורה שקר אל תחשבו שאני ממשילו לראש, כי אינו אלא הזנב. ותלמידי מוהר״ר אברהם חי גריגו אומר שאם היה המקרא הזה פירוש נוסף, היה לו לומר הראש הוא זקן וכו׳ והזנב הוא נביא וכו׳, ואמנם זקן ונשוא פנים הוא הראש וגו׳ היא מליצה שיריית כמליצת ישעיה, לא מליצת מפרש. ונכונים דבריו.

מאשרי – מנהלי כמו למעלה (ג׳:י״ב) עמי מאשריך מתעים.

מאשרי העם ומאֻשריו – חילק את העם לשני חלקים, המנהיגים והמתנהגים, ואמר כי החלק המנהיג הוא מתעה את העם, והחלק המתנהג הוא מבולע. וטעם הפסוק כי לכך יכרת ה׳ הזקן והנביא כי היו מתעים את העם, ומפילים אותו בהשחתה ואבדון, באופן שעל בחוריו לא ישמח ה׳ וכו׳.

על בחוריו לא ישמח וכו׳ – ומתוך כך יפילם בחרב ויהיו בניהם יתומים ונשיהם אלמנות.