משא נינוה – הספר הזה נחלק לשנים, אחד נקרא בשם משא נינוה, והם הנבואות של סי׳ א׳ וסי׳ ב׳, והשני הוא ספר חזון של נחום, והיא הנבואה שבסי׳ ג׳, כי נינוה נחרבה שתי פעמים, והמשא יספר מחורבן האחד של נינוה שזה היה קודם ימי הנביא או בימיו, והחזון הוא לעתים רחוקות אשר חזה חורבן השני של נינוה שהיה בשנה הראשונה של מלכות נבוכדנצר שבו נחרבה לגמרי. והנה חורבן נינוה השני שהיה על ידי נבוכדנצר מצאנו בדברי חז״ל, אבל חורבן הראשון לא נמצא בספרי חכמינו רק הוא דבר מוסכם מסופר בכל קורות דה״י הקדמונים, ואלה דבריהם, סרדנאפל מלך אשור היה איש בליעל זולל וסובא ורודף זימה טפש ונשחת מאד, ויתקשר עליו שר צבא בבל (שמו בעלעזיאס) אשר היה תחת ממשלתו, עם שר צבא מדי (שמו ארבאצעס) ועם שאר שרי הצבא, ויתאספו עם חילם כארבע מאות אלף איש להלחם על נינוה והמלך יצא לקראתם ויך בהם חללים וירדוף אותם עד גבול ארץ כשדים, ושם עמדו המורדים, ונודע להם כי יצא חיל גדול מבאקטריען לעזור למלך, וישלחו שלוחים לקראתם לפתותם להיות אתם בקושרים, והמלך לא ידע מזה מאומה ובטח על אדיריו הבאים לעזרו, וישתו וישכרו, ויקומו הקושרים עליהם בלילה ויכו כל חיל המלך, וגם חיל המלך שיצאו לקראתם עם שר צבאו שלמן אחי אשתו נפלו במלחמה, וכל השרים אשר היו תחתיו מרדו בו ויפרקו עולו, ואז נסגר המלך וחילו הנשארים בעיר נינוה אשר היתה עיר בצורה ונהר חדקל סובב, והמורדים צרו על העיר שלש שנים ולא יכלו לה, והמכשפים אמרו למלך שכ״ז שלא יהפך נהר חדקל לאויב לו לא תלכד העיר, וע״ז בטח ולא פחד מרעה, ויהי אחרי שלש שנים עבר הנהר את גבולו ויפרוץ בחומת העיר כחצי פרסה, וירא המלך כי הפך הנהר לאויב לו ויתבהל מאד ויאמר נואש, ויצו להקים בארמונו מדורת עצים ואש וישם עליה את כל רכושו גם השגל ופילגשיו והוא עצמו עלו כולם על המוקד וישרפו באש, והאויבים כבשו את העיר ולא שלחו את ידם בבזה, ולא רצו להרע ליושבי העיר כי אמרו שלא באו רק להשמיד את בית המלך, רק אנשי העיר נפל עליהם פחד וינוסו כולם ויעזבו את העיר כמדבר שממה, והאויב הקים ציון של בוז וחרפה להמלך סרדנאפל לאות על מעשיו הרעים, וכל ציוני הכבוד שהיו מורים על המלך שברו ויתצו, וישימוה לאות ולמשלים. זה תוכן הספור הנמצא בכל ספרי דה״י כולם פה אחד, אבל מתי היה הדבר ובאיזה זמן? לא נוכל להציל מפיהם דבר נכון וברור, והמבארים יאמרו כי המלך סרדנאפל הוא אסר חדון המוזכר בכתוב, אשר מלך תחת סנחריב אשר בניו הכוהו בחרב ויאמרו שהוא שם מורכב סר (אסור) נאפל הוא (חדן, פול) הנז׳ בד״ה, ולפ״ז היה מעשה זו בסוף ימי חזקיהו או בימי מנשה, והוא מסכים לדעת חז״ל שנחום נבא בימי מנשה. אולם המעיין בספרי הקורות משמע שהיה קדום זמן הרבה. ואין בידינו להכריע, רק אם היה קדום, נשא המשא על חורבן שהיה קודם לימיו, ואם היה בזמנו נשא המשא על חורבן שהיה בימיו, ועל זה אמר משא נינוה – ועוד חזה חזיון על חורבן השני של נינוה שיהיה בימי נבוכדנצר. ועל זה אמר ספר חזון – שהחזן הוא לעתיד. ואנחנו נפרש הכתובים מסכים בכל האופנים.

אל – תחלה יאמר הצעה והקדמה אל ספרו ה׳ אל קנא ונוקם – ר״ל שיש בו שני מדות, א] לקנא על כבוד שמו המחולל, ב] לנקום על הרע שנעשה לנגדו, ויש הבדל ביניהם שבצד שנוקם על הרע שעשו הרשעים בפועל לא יאריך אף רק נוקם ה׳ – ינקום תיכף כדי שלא יתמידו ברעתם ויחריבו את העולם, אבל בצד שהוא קנוא על כבוד שמו אינו נוקם תיכף רק הוא בעל חמה – שגדר החמה הוא ששומר הכעס בלבו ואינו מוציאו אל הפועל להעניש עליו שזה יקרא בשם אף, ומפרש שני ענינים אלה, נוקם הוא לצריו ונוטר הוא לאויביו כי יש הבדל בין צר ובין אויב שהצר הוא המציר בפועל והאויב הוא הדורש רעתו בלב ואינו מציר בפועל, ויצוייר צר שאינו אויב אם מציר לו להנאתו שלא מחמת איבה, ואויב שאינו צר אם אינו עושה לו רעה, ואצל השם, העושים רעות בפועל בין אדם לחברו נקראים צרי ה׳, ויצוייר שאינו אויב רק שעושה להנאתו, והכופרים בו בזדון והחולקים על אמונת ה׳ נקראים אויביו, ויצוייר שאינו עושה רע בפועל בין אדם לחברו, ויש הבדל בין נקימה ובין נטירה, שהנטירה הוא שמירת השנאה בלב, והנקימה הוא שנוקם בפועל, ועז״א כי לצריו שעושים רעות בפועל ה׳ נוקם תיכף ואינו ממתין להם, אבל לאויביו המכחישים אלהותו ואינם מריעים בפועל הוא נוטר החמה בלב ואינו מעניש תיכף.

ה׳ ארך אפים – באר ענין הנטירה, שבזה הוא מאריך אף ואינו מעניש תיכף, וזה מצד שהוא גדל כח – כמ״ש ועתה יגדל נא כח ה׳ כאשר דברת לאמר ה׳ ארך אפים, שהארכת האף מורה על גודל כחו לסבול עתה ולהעניש תמיד בעת שירצה, כי בשר ודם אי אפשר לו להאריך אפו מצד קוצר כחו לסבול. ומצד שמתירא שלמחר לא יהיה בכחו להעניש כי אין כחו מתמיד אבל ה׳ מצד שהוא רב כח מאריך אף, ובכ״ז ונקה לא ינקה כי סופו להעניש ולהשמיד את אויביו עת תתמלא סאתם, ורצה בזה שמה שהאריך ה׳ לנינוה מעת נבא עליה יונה, הגם שאז לא שבו רק מן החמס אשר בכפיהם ולא שבו מעבודת אלהים אחרים כמש״ש, כי על עבודה זרה וכפירה והכחשת האמונה ממתין עד שיתמלא סאתם ולא שלם עונם עד הנה, ורק על החמס שבזה נקראים בשם צרים רצה להאבידם תיכף בעוד ארבעים יום, ע״כ הציע מדת ה׳ והנהגתו בעונשי הרשעים ואיך האריך להם אפו עד שבא קצם, עתה יתחיל להציע איכות ענשו ונקמתו, ומצייר ביאת ה׳ והתגלותו להשמיד את הרשעים בשלוש מדרגות זו אחר זו, וכל מדרגה יצייר בציור אחר נורא ומרעיש ומבהיל מאד, והוא, כי הלביש מליצתו בחזיונות מבהילים כאילו ארבעה האיתנים מצוקי ארץ שהם ארבעה היסודות יוצאים אתו להחריב ולהשמיד את כל פני האדמה, (מדרגה אחת) יצייר התעוררות ה׳ לירד מגבהי מרומים אל הארץ להחריב אותה, ויצייר הליכות אלי מלכי בקדש עם שני היסודות אשר בו יציירו המליצים את דרכו והלוכו, שהוא יסוד הרוח ויסוד המים, ועז״א ה׳ בסופה ובשערה דרכו – הדרך שילך אל הארץ היא בסופה ובסערה, והיא רוכב על עב קל הנושא יסוד המים שהוא הענן – והוא אבק רגליו כאילו בהליכתו במרוצה מעלה אבק והוא הענן ר״ל שאז יתעוררו שני יסודות המחריבים הישוב לפעמים, כמו סער מתחולל עוקר הרים ומשבר סלעים, או זרם עננים ושטף ומבול מים.

גוער – מצייר שיעשה אז חורבן בין בים ובין ביבשה, שהוא גוער בים ויבשהו ואת הנהרות החריב – הגם שבעת השטף ובקיעת העננים ימלאו הנהרות מים וישתפכו לתוך הים, הוא יעשה דבר והפוכו, שהגם שזרם הים עבר ושטף הארץ, הנהרות יחרבו ולא ירדו מימיהם אל הים וייבש הים, וכן יעשה חורבן ביבשה כי אז אומלל בשן וכרמל שע״י הסער וזרם ברד שער קטב יכרתו כל שדי תבואה ופרח אילנות, כמ״ש קול ה׳ על המים קול ה׳ שובר ארזים וכו׳.

הרים (המדרגה השניה), עת הגיע בדרכו על ראשי ההרים הרמים שאז הוא קרוב אל הארץ, ובזה יצייר המשחית השלישי שיצא לפעלו והוא יסוד העפר, שבעמדו על ראשי ההרים אז ירעשו ממנו, וגם הגבעות שהם למטה מן ההרים התמוגגו ר״ל שאז ירעש יסוד העפר ויתהוה רעש הארץ ויתחיל בהרים שבהם מצוי הרעש לרוב ואח״כ יתפשט אל הגבעות, ומוסיף כי תשא הארץ מפניו כאילו כלל הארץ תתנשא ממקומה לקום מפניו כמי שמתנשא לקום לפני מלך גדול, ועמה תתנשא תבל ויושבי בה – ימליץ שאז תרעש הארץ בכללה ועמודיה יתפלצון, והוא ציור חורבן כללי ע״י רעש יסוד העפר.

לפני – (המדרגה השלישית), שכבר בא השופט את הארץ ודן אותם עפ״י מעשיהם ושופך עליהם עברה וזעם וצרה, ובזה יצייר המשחית הרביעי שיצא להחריב ולהשחית שהוא יסוד האש ויש הבדל בין אף ובין חמה ובין זעם, החמה היא הכעס הפנימי העצור בלב, ועת יתגלה הכעס לחוץ נקרא אף שאז יגזר עונש, והקללה עצמה והעונש נקרא זעם – עז״א לפני זעמו מי יעמד שהוא העונש עצמו, ומוסיף מי יקום גם בחרון אפו אף שעוד לא שפך זעמו, ומוסיף שגם חמתו הפנימית אף שעדיין לא יצאה לחוץ בכ״ז נתכה כאש – מצייר החמה כאש בוער העצור בהררי עד ותאכל עד תהום רבה, שעת יותך האש ע״י חלקי גפרית ויתר דברים אשיים הנמצאים במעמקי האדמה והארץ תקיא העצמים אשר בבטנה, שאז חמתו נתכה כאש הנזרק מהרים מוריקים אש, שהדברים המוצקים נתכים אז עד שגם הצורים החזקים נתצו ממנו ויעלו כאבק פורח להחריב ולהשמיד את כל סביבותם.

טוב – אחר הציור הנורא הזה שצייר שהמקום הכללי שהוא כדור הארץ עלה בתהו ויאבד, ואין מקום ומעמד לכל היקום אשר על פני האדמה, ישאל על מה יעמדו עתה בני תבל? הלא הארץ התפוררה והתמוטטה? משיב, ביום צרה, טוב ה׳ למעוז – טוב לעמוד על ה׳ כי הוא עתה מקומו של עולם ועליו יעמדו הברואים וימצאו מעוז ומחסה, ויודע חוסי בו – ר״ל והמעוז הזה שיעוזו בו עתה שהוא ה׳, נעלה מן המעוז שימצא אדם בדבר טבעי שהמעוז אינו יודע מי חוסה בו, אבל ה׳ הוא מעוז אשר יודע חוסי בו ומשגיח עליו בהשגחה פרטית, ר״ל כי בחורבן הכללי הזה, ישגיח בעין חמלה להציל את הבוטחים בו ולהצילם מני צר.

בשטף עובר – עם הציור שצייר את ה׳ כמעוז מן הצרה, מצייר אותו ג״כ כעובר בשטף לכלות את הצרה, ר״ל בעת שה׳ עובר בשטף וזרם מים, עד שכלה יעשה מקומה (של הצרה) – שע״י השטף יכלה את המקום שמשם באה הצרה לכל העולם שהיא ארץ אשור ואויביו ירדף חשך – והוא ציור על זרם מי חדקל ששטף אז נינוה בפקודת ה׳, וכל העיר ברחו כאילו דרכם חשך וחלקלקות ומלאך ה׳ רודפם, כמו שנתבאר בפסוק א׳.

מה תחשבון אל ה׳ למה תחשבון ע״ז מחשבה ראה על ה׳ כאילו יצא להרע ולבלע ולהשחית שאין זה ממדתו, כי באמת אין כונתו להרע רק כלה הוא עושה צרה לא תקום פעמים – בזה יכלה את הצרה, שהיא מלכות אשור שהיא היתה צרת התבל, וע״י השטף הזה הוא מכלה את הצרה בל תקום פעמים – שהגם שאחר מפלה זו קמה פעם אחד, הלא עוד תשוב ותחרב שנית ע״י נ״נ ובפעם השני לא תקום עוד, כי רק פעם א׳ תקום צרה לא פעמים.

כי עד סירים סבוכים – כי ע״י השטף הזה נתבהל סרדנאפל והתיאש, וערך מערכת קוצים כסוחים באש יצתו ועלה על המוקד הוא וכל ביתו ונשרפו שמה, ובזה צייר שהמלך וכל בני ביתו שתו אז ונשתכרו כמו שהיה דרכם שהיו בסובאי יין תמיד, ומתוך שכרות באו עד סירים סבוכים – שהם מערכת הקוצים והמדורה של אש, והגם שהסבואים היו כסבאם – ר״ל שתויי יין, בכ״ז כאשר קרבו עד הסירים הסבוכים אכלו כקש יבש מלא – ר״ל כקש שמלאו ימי גדולו ונתיבש שאז ישרף תיכף בהריחו אש, והלחים מן היין נעשו כיבשים.

ממך – מסב פניו אל עיר נינוה, אומר אליה הנה ממך יצא הרשע הזה שהוא חושב רעה על ה׳ לכפור במציאות ה׳ והשגחתו והוא יועץ עצת בליעל לפרוק עול ולעשות כל התועבות.

כה אמר ה׳ – על כן נגזר על נינוה שתהיה שממה ולכן בא עליהם פחד ה׳ וברחו כולם, הגם שהיו שלמים והיו רבים – שהיו עם רב ולא נחסר מהם במלחמה כי לא לחמו כלל, בכ״ז כן נגוזו וברחו מן העיר כמו שעבר המלך החושב רעה על ה׳, ולדעת האומרים שסרדנפאל שבו היה המעשה הוא אסור חדון בן סנחריב, יל״פ שהמליץ ידבר אל סנחריב בנוכח, אומר אליו אתה החושב רעה על ה׳! ממך יצא יועץ בליעל – ר״ל אסרחדון שיעץ בליעל לפרוק עול הוא יצא ממך, אתה סנחריב שהיית חושב רעה על ה׳ ושלחת מלאכים לחרף אלהים חיים, לכן כה אמר ה׳ אם (כן) נגוזו שלמים וכן רבים – לכן כן ועבר גם היועץ בליעל, ר״ל הלא במיתה זו שהיא מיתת שריפה נגוזו מן העולם שלמים ורבים ממחנה סנחריב, שהמלאך שיצא והכה במחנה אשור שרפן כולם כפי קבלת חז״ל לכן ועבר גם הוא יעבור על האש, (ותפס לשון העברה על האש, כי היה דרכם להעביר באש למולך, וסנחריב עצמו רצה לעשות כן לבניו שלכן הכוהו בחרב, כמ״ש (ישעיהו ל׳) במ״ש כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן, ור״ל שמיתה זו להשרף על המוקד מוכן לו מימי אביו), ועניתיך – מסב פניו אל ישראל, מה שעניתי אותך ע״י אשור לא אענך עוד – וזה נכון מאד אם נאמר שמעשה זה היה באסרחדון, שאז חדל אשור לענות את ישראל, ואם נאמר שהיה קודם לכן, עכ״פ חדל לענותם בעת ההיא שהיה דעתו להלחם עם ישראל ולענותם, וע״י חורבן נינוה נבטל עצתו בעת ההיא.

ועתה אשבור מוטהו – של אשור שהם המשא של מס ועבדות, וגם מוסרותיך אנתק מה שהיית אסור במוסרות מפני פחד גדודיו וחייליו (ואם היה מעשה זו בימי מנשה כנ״ל נשבר העול לגמרי כי מאז חדלה ממשלת אשור על ישראל, ואם היה קודם לכן ר״ל שעכ״פ עתה אשבור, כי מה שבא אח״כ סנחריב עליהם היה בעת העתיד).

וצוה עליך ה׳ – מסב פניו אל סרדנאפל, ה׳ צוה וגזר עליך אשר לא יזרע משמך עוד – שלא יעמוד מבניך מלך שיקרא על שמך, כי נמחה הוא וזרעו ושמו לא יזכר עוד, מבית אלהיך אכרית פסל ומסכה שהיה מנהג המלכים להעמיד פסילי צלמם בבית אלהיהם, והיו מכבדים את פסלו ומיחסים לו אלהות, ואז הסירו כל פסל שהיה אות ציון לכבודו, בהפך העמידו על קברו פסל של גנאי להורות על קלותו ובזיונו, כמו שזכרו ספורי דברי הימים, ועז״א פסל ומסכה אשים (ציון) קברך שיהיה לציון כי קלות ונבזית מאד.