1. לשה״כ בתהלים (עד ב). ירושלים נקראת על שם המזבח שבתוכה הנקרא ׳אריאל׳ (אבע״ז), כמבואר ביחזקאל (מג טו). ומפרש כפילות ׳אריאל׳, שהראשון מכוון לבית המקדש עצמו, והשני מכוון לעיר דוד שבהר ציון, שהוא מקום מושב המלך והשרים, וזהו ׳קרית חנה דוד׳ (ראה להלן לא ד, ומש״כ רבינו בחבקוק ב יב, ובביאור שם). וכינה כאן את ירושלים ׳אריאל׳ לפי שנבואה זו היא תוכחה על מעשה הקרבנות שהיו מקריבים על המזבח.

2. בנבואה זו מוכיח על עבודת הקרבנות שנעשתה בלי כוונה ובלי לב, לכן הזכיר את דוד המלך מייסדה של ירושלים [שאף הכין והתחיל בבניין בית המקדש], שהדגיש שעיקר עבודת הקרבנות אינו במעשה ההקרבה, אלא בתשובה והכנעה. ושם פירש רבינו: ׳זבח ומנחה לא חפצת ממני לכפר על עווני [של דוד המלך], אזנים כרית לי - לשמוע דברי נתן הנביא למען אשוב ואתוודה, ויהיה זה אצלך נבחר מִזֶבַח׳. ובמעשה הקרבנות שבפרשת ויקרא כתב רבינו: ׳ויובן גם כן מה שרצה באמרו זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי, ובאמרו (לעיל א יא) לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם, וכאלה רבים בספרי הקודש, כי אמנם ראוי שיהיה המביא הקרבן אדם כשר להביא, בוחר במין הראוי לקרבן הנאות להשיג התכלית אשר בסיבתו בא להקריב, ויסמוך את ידו על קרבנו כמתנפל ומתפלל שיהיה עוונו על ראש הקרבן, כענין בשעיר המשתלח, ובזה יוציא לאיזה פעל של הכנעה את מחשבת התשובה אשר בלבו, ונרצה לו לכפר עליו׳. וכעין זה כתב הרד״ק: ׳וטעם שזכר דוד בסיפור הזה, לפי שלדוד נראה מקום המזבח תחילה בהר המוריה והיה קרבנו שם ונעתר שם באש ונעצרה המגפה, אבל מה שמקריבים עתה שם אינו לרצון, כמו שאמר עולותיכם לא לרצון, כיון שמעשיהם רעים׳.

3. לשה״כ במלאכי (ב ג) ׳וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם׳, והרד״ק כתב שם ש׳חגים׳ הוא כמו כבשים, שבהמות הקרבנות נקראים ׳חגים׳ לפי שרוב הקרבנות קרבים בחג. ופירש שם: ׳כמו שאתם מבזים אותי בקרבנות, כן אבזה אתכם בהם, כי הדבר הנבזה שבבהמות, והוא הפרש, אזרה אותו על פניכם׳. ועל דרך זה פירש כאן ׳והשוחט שם נחשב לו כאילו נוקף ועורף, וכן אמר זובח השה עורף כלב, לפיכך אמר חגים ינקופו - הכבשים שישחטו נחשב להם כאילו עורפים אותם, תרגום וערפתו ותנקפיה׳. ולפי זה יש לבאר כאן שבכל שנה נעשים מעשיהם גרועים יותר, ויותר קרבנות נחשבים כאילו נערפו ולא נשחטו, הרי שנוספים חגים שינקופו.

1. לשה״כ בעמוס (ח י) ׳והפכתי חגיכם לאבל׳, והיינו שלעומת ריבוי ה׳חגים שינקופו׳ ו׳פרש חגיכם׳, יהפכו חגיהם לאבל, ובירושלים הנקראת ׳אריאל׳ יהיה ׳תאניה ואניה׳, אבל וצער. [ומשמע שמפרש ׳חגיכם׳ בעמוס מלשון קרבן].

2. ע״פ לשה״כ בירמיה (יב ח) ׳היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה׳, כששואג האריה ביער ונותן קולו וישמעו העוברים ושבים הקול, יעזבו דרך היער או הסמוך לו, כן עזבתי אני את נחלתי כי היתה לי כמו האריה ביער השואג בלילה (רד״ק שם), ולשה״כ כאן ׳והיתה לי כאריאל׳ מקביל ללשה״כ שם ׳היתה לי כאריה ביער׳, ולכן יש לפרש כאן על פי סוף הפסוק שם ׳נתנה על בקולה על כן שנאתיה׳, שה׳ יתרחק מלשמוע תפילתה כמו שאנשים בורחים מן הארי ביער.

1. שם כתוב ׳מִבְחַר הַצֹּאן לָקוֹחַ וְגַם דּוּר הָעֲצָמִים תַּחְתֶּיהָ רַתַּח רְתָחֶיהָ גַּם בָּשְׁלוּ עֲצָמֶיהָ בְּתוֹכָהּ׳. ופירש המלבי״ם שם: ׳דור - מענין מדורה, ובא על הסדר שמסדרין עצים וזפת ואש לעשות מדורה, ומשתתף בזה עם הוראתה השניה מענין היקף, וחניתי כדור עליך, וזה ההבדל בין מדורה ובין מוקד ויתר לשונות׳. והיינו שיקיף אותם כמדורת אש.

2. לשה״כ בבראשית (כח יב).

3. שיעלו על ידי סולם על החומה, וייכנסו אל תוך העיר לכבוש אותה. והרד״ק פירש ש׳מוצב׳ הוא מגדל עץ שמעמידים על העיר ללכדה.

4. בדברים (כ כ) מצינו לשון ׳בניין׳ ב׳מצור׳, ׳ובנית מצור על העיר׳.

1. רבשקה היה שר צבאו של סנחריב שנשלח לצור על ירושלים, ושלוחי חזקיהו נכנעו בדיבוריהם אליו, וכינו עצמם בשם ׳עבדיך׳ (מלכים ב׳ יח כו, ולהלן לו יא).

2. דברי חזקיהו לישעיה.

3. לשה״כ להלן (לז ג) ובמלכים ב׳ (יט ג): ׳וישלח את אליקים אשר על הבית ואת שבנא הסופר ואת זקני הכהנים מתכסים בשקים אל ישעיהו בן אמוץ הנביא, ויאמרו אליו כה אמר חזקיהו יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה׳.

4. להלן (לז טו) ׳ויתפלל חזקיהו׳.

5. לשה״כ בשמואל א׳ (כח טו). כך אמר שמואל לשאול כאשר שאול העלה אותו על ידי בעלת אוב, ועל זה אמר ׳והיה כאוב מארץ קולך׳, שתפילתו דומה לשאול שהעלה את שמואל באוב, ושמואל אמר לו ׳למה הרגזתני׳. ואולי הכוונה שכמו שאול ששאל באורים ותומים ולא נענה ולא ראה עצה אלא לשאול באוב, כן חזקיהו התפלל מתוך צרה שאין לה עצה.

6. שם (פסוק ד) ביקש חזקיהו מישעיה ׳וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה׳. [ובשיעורים לתהלים (לט א-ד) כתב: ׳אמר הגאון, שזה המזמור נותן סיבה למה שלא ענה חזקיהו לדברי רבשקה בגדפו אלקים חיים לעין כל, ולא מלאו ליבו לענות לו בקנאת ה׳ צבאות, ואמר חזקיהו כמתנצל, אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי, ולכן נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה, כי ודאי הייתי יודע להשיב לו, אלא לפי שהיה ׳רשע׳, וכמו שאמרו ז״ל (סנהדרין ס.) שישראל מומר היה, ׳אמרתי׳ אם אענה אותו - כל שכן דפקר טפי [בסנהדרין (לח:): ׳ודע מה שתשיב לאפיקורוס, אמר רבי יוחנן, לא שנו אלא אפיקורוס נכרי, אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי׳], אמת הוא כי הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב, היינו שלא עניתי לו, ועל זה כְאֵבִי נֶעְכָּר וחַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ, שהוא הדיבור הנמוך בינו לבין עצמו, דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי, כי אכלתני כאש קנאתי בקרבי׳. וראה רש״י שם לפי נוסח אחד: ׳ובהגיון לבנו בוער בנו כמו אש והוא גורם לנו שאנו מדברים בלחש׳].

1. [נמחק: רבשקה]. שבנא היה זר בירושלים ולא אזרח, וכפי שהתבאר לעיל (כב טז-יט).

2. ׳עריץ׳, כך כינה את סנחריב להלן (פסוק כ).

3. ׳המון עריצים׳, חיל סנחריב.

4. ע״י המלאך.

1. שבה מדובר, כמו שכתוב (פסוק א). וכ״כ רש״י.

2. צ״ע. ואולי הכוונה למה שהתברר לעיל (כח כא) שחלק מחיל סנחריב מתו וחלקו השני נסו ונענשו בדרך מנוסתם, וה׳רעם׳ הוא המכה שבאה על ידי המלאך, שהיתה כמגיפת גוג ומגוג לעתיד, הנקראת ׳רעם׳ כמבואר בפירוש רבינו לתהלים (פא ח): ׳וכן לעתיד לבוא אענך ביום זה במלחמת גוג ומגוג בסתר רעם, כאמרו (זכריה יד יג) ׳תהיה מהומת ה׳ רבה בהם׳⁠ ⁠׳. ואילו ה׳רעש׳ נועד לאלו הבורחים שייענשו על ידו.

3. [הפענוח אינו ודאי].

4. של הצרים עליה, כפי שאמר (פסוק ג) ׳וחניתי כדור עליך׳.

5. אותם הבניינים שפירש (פסוק ג) ׳והקימותי עליך מצורות׳ - בניינים. וראה בפסוק הבא שגם התייחס לצבא שצרו על ירושלים, לכלי המשחית, ולבנייני המצור.

1. ׳כמו החולם שבבוקר יראה שאין בו ממש, וביחוד חזון לילה - החלום שאינו אמיתי רק בא ע״י חזיונות לילה וכח המדמה, שמלבד שאין ממש בעצמותו - לא ישאר ממנו שום רושם והתפעלות כלל, כן יהיה המון כל הגוים הצובאים על אריאל׳ (מלבי״ם). והיינו ששמחתם על כיבוש ערי יהודה תהיה קצרה, ותיכף תבוא מפלתם.

2. בשבת (לג.) מבואר שהדרוקן הוא חולי מעיים, ואיתא שם: ׳תנו רבנן, שלשה מיני הדרוקן הן וכו׳, ושל רעב - תפוח׳. ונראה שרבינו מפרש ׳צוביה׳ מלשון ׳בטנך צבה׳ (במדבר ה כא), שתרגומו ׳נפוחה׳, והוא פועל יוצא, שגורמים לאחרים שבטנם תתנפח מחמת הרעב, ולא מלשון ׳מוצב׳ או ׳צובאים׳.

3. שהזכירם (פסוק ג) ׳והקימותי עליך מצורות׳, ושם פירש ׳בניינים׳.

4. כל הנזכרים כאן במפלה הם שנזכרו בצרה הנזכרת (פסוק ג), ׳צוביה׳ – כנגד ׳וחניתי כדור עליך׳, ׳מצודתה׳ – ׳והקימותי עליך מצורות׳, ׳והמציקים׳ שהם כלי משחית - כנגד ׳וצרתי עליך מוצב׳, שמן המגדל יורים על העיר בכלי משחית.

1. צחות לשון ע״פ לשה״כ בתהלים (קיט כ) ׳גרסה נפשי לתאבה׳.

2. המון הגויים הצובאים יהיו כמו מי שחלם שאכל, ובהקיצו נשאר רעב. כן הם, אחרי שתיגמר שמחתם על כיבוש יהודה, כמו שאמר (פסוק ז) ששמחה זו תהיה קצרה כמו חלום, ויפלו במגיפה, בכל זאת אלה שישרדו יישארו רעבים ומתאווים ללחום עוד בישראל, אף שהושפלו. [וראה עירובין (יט.): ׳אמר רבי שמעון בן לקיש, רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו׳, שפשעו לא נאמר, אלא הפושעים - שפושעים והולכין לעולם׳. ובכוונות התורה כתב רבינו: ׳ונראה שהשדים הם נשמות רשעי ארץ, נבדלות זו מזו לרוע כפי מה שהיה רוב רשעם בעולם הזה׳, ובהמשך שם כתב: ׳שהם מתחברים לכל טמא ליהנות מריח טומאתו, ובכן הם משרים רוח הטומאה על הלן בבית הקברות להודיעו איזה דרך נודע אצלם להשיג מותרות לחיי שעה ולפתותו כשה לאבדו, וזה בעוד רשעם בם ואין אצלם דרך לתשובה׳].

1. ׳ופירושו [של ׳התמהמהו׳] - התעכבו, כמו ויתמהמה, והעיכוב הזה במחשבה, אמר, האריכו במחשבותיכם והחשבו בלבבכם בעיכוב כדי שתתבוננו בדבר, ואחר שתתבוננו בדבר תמהו בעצמכם איך נהיתה בכם הרעה הזאת׳ (רד״ק).

2. הסתכלו מסביב לראות אם יש מפגיע, ופירוש ׳השתעשעו׳ - מגזרת ׳וישע ה׳ אל הבל׳ (מלבי״ם). ו׳מפגיע׳ הוא לשה״כ להלן (נט טז) ׳וישתומם כי אין מפגיע׳, שאין מי שיתפלל בעדם.

3. ׳התעסקו בצעקה וזעקו מרה על קלקולכם׳ (מצודות), כלומר, ׳השתעשעו׳ – תביטו מסביבכם לבקש אם יש ביניכם ׳מפגיע׳ היודע להתפלל שיתפלל עליהם, ואם לא, יתפללו הם בעצמם.

4. בשבת (סב:): ׳אמר רב יהודה אמר רב, אנשי ירושלים אנשי שחץ היו, אדם אומר לחברו במה סעדת היום, בפת עמילה או בפת שאינה עמילה, ביין גורדלי או ביין חרדלי, במסב רחב או במסב קצר, בחבר טוב או בחבר רע, אמר רב חסדא, וכולן לזנות׳. ורש״י פירש שם ׳אנשי שחץ׳ - שמדברים בלשון גאוה ולעגי שפה, אך רבינו מפרש שהכוונה שעוסקים בחיי שעה.

5. היין מרמז לתענוגות עולם הזה כמו שכתב רבינו בשיר השירים (א ב) ׳שהוא ראש לתענוגות בני האדם מצד מה שהוא נאות בטעמו וריחו ומזונו, ועם זה הוא פוגע בפתע׳, וראה לעיל (כח ז) על הפסוק ׳ביין שגו ובשכר תעו׳, ובביאור שם. ונראה שכוונתו כאן ש׳שכרו׳ כאילו שתו יין, אך לא מהיין, שלא היו טרודים להשיג מותרות, אלא להשיג את צרכי חייהם. וכן נראה בביאור המשך העניין על הספר החתום, שמבאר שמה שקרה להם שמרוב עסקי חיי שעה בגלות אינם משיגים כלום, כעניין ׳שכרו ולא יין׳ שהזכיר כאן, הוא מחמת אונס עול גלות, והוא ש׳נסך ה׳ תרדמה׳. [וראה בעירובין (סה.): ׳יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו, שנאמר לכן שמעי נא זאת עניה ושכרת ולא מיין׳].

6. נעים ונדים כדרך השיכור שאינו יכול לעמוד ישר, אך לא בגלל שתיית השכר, אלא מרוב טורח ותנועה להשגת צרכי חיי שעה.

1. ה׳ שפך עליהם רוח של תרדמה הגורם להם לא להתעורר מעסקיהם ולתמוה, כמו שאמר בפסוק הקודם ׳התמהמהו ותמהו׳. ורוח תרדמה זו היא על ידי שפע הגשמי, שהרבה לה כסף, ומתוך כך היא נמשכת אחר תאוות חיי שעה.

2. שה׳ עצם את עיניכם מן הנביאים, שאף שאתם שומעים את דבריהם, אינכם מבינים אותם. אך בשיר השירים (ו ה) פירש רבינו פסוק זה שהנביאים עצמם הם ׳עיניך׳. ואולי גם כאן מפרש שכיון שהעם אינם מבינים את דברי הנביאים שהם עיני העדה, נחשב כאילו עיניהם עצומים, שדומים לאדם שיכול לראות אבל עוצם את עיניו, וגם כאן יש לישראל נביאים ואינם רואים על ידם.

3. כן פירש להלן (ל י) שה׳חוזים׳ הם המעיינים, לא הנביאים, ובכך מיושבת הכפילות.

4. ראה יחזקאל (יז ב) שה׳ אמר לו ׳בֶּן אָדָם חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל׳. כלומר, ה׳ כיסה את ראשיכם מלהבין את החידות שהחוזים מדברים אליכם.

1. מראות הנביאים והמעיינים יהיו דומים לכם כמי שפותח ספר חתום ושואל את היודע לומר לו מה כתוב בה.

2. יודע הספר, הנביא או החוזה המעיין, לא ירצה לפרש את דבריו, כי השואלים הם בעלי חסרונות, ומפני אנשים כאלה אין כבוד לגלות את סודות ה׳.

3. בפסחים (מט:): ׳תנו רבנן, ששה דברים נאמרו בעמי הארץ וכו׳, ואין מגלין להן סוד׳. ורש״י שם מפרש שאין לגלות לו שום סוד לפי שאינו נאמן לשמור את הסוד, אך בהקדמת הרמב״ם לפירוש המשנה למדנו פירוש אחר, ולפי זה מובנת כוונת רבינו היטב: ׳הדרש שהובא התלמוד, אין לחשוב שהוא קל חשיבות או שתועלתו מעטה, כי הוא לתכלית גדולה מאד במה שהוא כולל מן הרמזים העמוקים והענינים הנפלאים, לפי שאם יעויין עיון מעמיק באותם הדרשות, יובן מהם מהטוב המוחלט מה שאין למעלה ממנו ויתגלו מהם מן הענינים האלקיים וענינים אמתיים ככל אשר הסתירו אנשי המדע וככל אשר כלו בו הפילוסופים דורותיהם, וכשתביט בהם בפשוטם תמצא בהם נגד המושכל מה שאין למעלה ממנו, ועשו כך לענינים נפלאים, האחד, לעורר הבנת הלומדים, וגם לשוע עיני הכסילים אשר לא יוארו לבותיהם לעולם, ולו תוצע לפניהם האמת היו סוטים מעליה כפי חסרון טבעם, שעל כיוצא בהם אמרו אין מגלין להם סוד, לפי שאין שכלם שלם עד כדי לקבל האמת על בוריה. והחכמים ע״ה היו מסתירים זה מזה סתרי תורה וכו׳, דבש וחלב תחת לשונך, ופירשוהו ע״ה ואמרו שענין דברים אלו שהמושגים הערבים שהנפש מתענגת בהם כעונג חוש הטעם בדבש וחלב ראוי שלא ייאמרו ושלא יוצאו מתחת הלשון בשום פנים וזהו אמרו תחת לשונך, כי ענינים אלה אינם ממה שאפשר ללמדם ואינם נדרשים ברבים, אלא רומזים עליהם בספרים רמזים נסתרים, ואם הסיר ה׳ המסך מעל לב מי שרצוי לפניו אחרי שהכשיר עצמו בלימודים, יבין מהם לפי כח שכלו וכו׳, ועוד שהלימוד לרבים לא יתכן אלא בדרך חידה ומשל כדי לכלול הנשים והנערים הקטנים, כדי שכשתגיע דעתם לשלמות ידעו ענין אותם המשלים, ועל ענין זה רמז שלמה באמרו להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, ומשום כך דברו חכמים ע״ה בענינים האלקיים ברמז׳.

1. המעיין אומר ׳לא אוכל׳, כי אין מגלים סוד לעמי הארץ מפני חסרונן, ואילו כשישאלו את העם הארץ בעצמו אינו יודע, כי גם כשישמע את הנבואה, אינו מבין עניינה.

1. מה שקרה להם שהמעיינים אינם יכולים לבאר להם, ושהם אינם מבינים מעצמם כלום, הוא מפני שאינם מכוונים לעשות רצוני.

2. גם כאשר עבדו אותי, לא עשו כן על מנת לקיים רצוני, אלא ׳מצות אנשים׳, וגם בדרך הרגל, בלי מחשבה. ועניין ׳מצות אנשים׳ מתבאר בפירוש רבינו לדברים (כז יא): ׳ובאלה הברכות שהיו בבית שני סיים ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל, שלא יְשַנוּ את מצוות האל יתברך, בפרט ענין המשפט, ולא ימירו את שאר המצוות במנהגי הדיוט ומִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, כל שכן כשיעשו זה לכבוד קדמונים שהנהיגו אותם המנהגים, לא לכבוד קונם ולא לשמור מצוותיו, כי בזה האופן אין לך ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם גדול מזה בחידוש דת לכבוד קדמונים אשר נחשבו אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ׳. ומשמע שמפרש ׳מצות אנשים׳, מצוה שאנשים ציוו עליה, שמקיימים את מצוות ה׳ רק בגלל שאנשים החשובים בעיניהם אמרו לעשות זאת, ולא בגלל שה׳ ציווה על כך ולעשות רצונו. ובהמשך דבריו שם מבאר שהכוונה לגזרות שתיקנו חז״ל בזמנים האלה, ונתקבלו יותר מדיני תורה לכבוד מי שתיקן אותם, ולאלה הדנים בדיניהם של גויים ועושים כחוקיהם, ומקיימים את חוקיהם לכבוד אלו שהנהיגו אותם, במקום לנהוג בחוקי ה׳ לכבודו. [ובחבקוק (ב ד) כתב רבינו: ׳והסיבה שיתמהמה עד בוא הקץ היא כי האדם שאמרת [- ישראל], עופלה נפשו בחוזק לב כענין פרעה, ולא ישרה נפשו בו בעיון ובמעשה כלל, אלא מצות אנשים מלומדה, ובזה איזה צדיק אחד מעיר באמונתו [יחיה], בהשיגו אמיתה של תורה׳. וראה גם בפירוש לאיוב (ד ה-ו). ובדברים (ל ב) כתב רבינו: ׳ושבת עד ה׳ אלהיך - תהיה תשובתך כדי לעשות רצון קונך בלבד וכו׳, ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום, לא מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה כמו שעשית קודם לכן׳].

1. ׳להפליא׳ מלשון ׳מופלא׳ ומופרש, שה׳ מרחיק ומעלים את התורה מישראל עוד יותר ממה שנסתם לפני כן כמו שביאר (פסוק י-יא) שהפכה להם התורה ל׳ספר חתום׳, וכל זה בגלל חטאם שאינם מקיימים המצוות לכבודו.

2. שנולדו ספיקות רבים בתורה, ואין להם הכרעה. וכן איתא בשבת (קלח:): ׳אמר רב, עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר (דברים כח) והפלא ה׳ את מכותך, הפלאה זו איני יודע מהו, כשהוא אומר לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא [ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר], הוי אומר הפלאה זו תורה [ונראה שרבינו מפרש ׳אחר חתימת התלמוד׳, שכן רב אמר שעתידה להשתכח לאחר זמנו]. תנו רבנן, כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו, עתידה תורה שתשתכח מישראל וכו׳, תניא רבי שמעון בן יוחי אומר, חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, אלא וכו׳ שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד׳. ופירש רש״י: ׳הלכה ברורה – בטעמים, שלא יהא בה מחלוקת׳. ובתוספות רי״ד הוסיף: ׳שתהיה ברורה בלי מחלוקת שכולן שווין בה, אלא היא מסופקת בחלוקה, שזה אומר בכה וזה אומר בכה, והכי איתא להא מתניתא בריש תוספתא עדיות דתני בה, ׳תחילת כל דבר, שמאי אומר מקב חלה והלל אמר מקביים׳, כלומר, תחילת המחלוקת היא זו שנחלקו בה שמאי והלל הקדמונים, ואחר כן נתרבו מחלקות תלמידיהן ב״ש וב״ה, וזהו ושוטטו לבקש דבר ה׳, שבתחילה היתה כל התורה ברורה בלי מחלוקת, שאם היה נולד להן ספק היו עומדין על המנין בסנהדרין גדולה וקובעין הלכה ומשם מתפשטת ההלכה בכל ישראל, עד שגברו השמדיות בישראל ולא יכלו לעסוק בתורה כראוי, ומתוך כך נתרבו הספקות והמחלוקת בישראל׳. [וראה בהקדמת הרמב״ם ליד החזקה: ׳ואחר בית דין של רב אשי שחיבר הגמרא וגמרו בימי בנו, נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר והגיעו לקצוות ואיים הרחוקים ורבתה קטטה בעולם ונשתבשו הדרכים בגייסות ונתמעט תלמוד תורה ולא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם, אלא מתקבצים יחידים השרידים אשר ה׳ קורא בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה ועוסקין בתורה וכו׳, וכל בית דין שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג וכו׳ לא פשטו מעשיו בכל ישראל וכו׳, אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם, הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל׳].

3. במשנה בחגיגה (יא:): ׳אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו׳. ובגמרא שם מבאר שאין מלמדים מעשה מרכבה ליחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. ולכן, על מעשה בראשית שניתן ללמד אמר ׳ואבדה חכמת חכמיו׳, שלא יהיה מי שילמד לאחרים, ואילו מעשה מרכבה שניתן ללמד רק למי שהוא כבר מעצמו ׳נבון׳ ומבין מדעתו אמר ש׳תסתתר בינת נבוניו׳. [ונראה שמרמז לדברי הקדמת הרמב״ם לפירוש המשנה שמדבריו הזכרנו בביאור לפסוק י״א, שם התייחס לדברי הגמרא (חגיגה יג.) ׳רב יוסף הוה גמיר מעשה המרכבה, סבי דפומבדיתא הוו תנו במעשה בראשית, אמרו ליה, ליגמור לן מר מעשה מרכבה, אמר להו, אגמרון לי מעשה בראשית, בתר דאגמרון אמרו ליה ליגמרון מר במעשה מרכבה, אמר להו, תנינא בהו דבש וחלב תחת לשונך - דברים המתוקין מדבש וחלב יהו תחת לשונך׳, ועל זה כתב הרמב״ם: ׳ולא עשה זאת חלילה מתוך צרות עין או שרצונו להתגדל עליהם, כי המידות האלה מגונות אפילו לאחד השפלים שבעם, כל שכן לאנשים הגדולים, אלא עשה זאת מפני שראה עצמו ראוי ללמוד מה שבידם ולא מצאם ראוים ללמוד מה שבידו׳]. וראה בפירוש רבינו לאבות (א׳:א׳) שמתאר את ירידת הדורות מדור לדור בעניין מעשה בראשית ומעשה מרכבה, ע״ש.