(הקדמה)
הנבואה העשרים וארבעה תחילתה ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזיקיה וכו׳ עד נחמו נחמו עמי, ויש בה שנים עשר פרשיות. הראשונה, ויהי בארבע עשרה שנה. השנית, ויאמר אליקים. השלישית, ויהי כשמוע המלך. הרביעית, ויתפלל חזקיהו. החמישית, וישלח ישעיהו. הששית, לכן כה אמר ה׳ אל מלך אשור. השביעית, ויצא מלאך ה׳. השמינית, בימים ההם חלה חזקיהו. התשיעית, ויהי דבר ה׳ אל ישעיהו. העשירית, מכתב לחזקיהו. האחד עשר, בעת ההיא שלח מרודך. השנים עשר, ויבא ישעיהו הנביא: והנה ראיתי להעיר בנבואה הזאת ששה שאלות:

השאלה הראשונה כי אם היה שבארבע ספרי הנביאים הראשונים, רצה לומר יהושע ושופטים ושמואל ומלכים, יוחדו לספורים ולהגדו׳ אשר קרו בזמן השופטים והמלכים, וספרי שאר הנביאים, רוצה לומר ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר, יוחדו לספור הנבואות שבאו והגדת העתידות אשר יעדו עליה׳, איך אם כן בתוך הספר הזה, רוצה לומר ישעיהו, בא באורך רב הספו׳ הגדול איך עלה סנחריב מלך אשור, ושחלה חזקיהו אחר זה ותפלתו ותוספת ימיו, וששלח לו מלך בבל ספרים ומנחה ומה שנמשך אחריו, והספור הזה כולו בא בספר מלכים מלה במלה, ומה התועלת בהשנות והכפלת הדברים ההם בהיות שלא סופרו בספר הזה ספורים אחרים זולת זה, ואיך בא בתוך נבואות ספור המאורע שאינו נאות לאותו מקום:

השאלה השנית בדברי רב שקה, כי נמצאו בדבריו דברים יראה בהם כדמות סתירה, כי פעמים היה מכבד בדבריו שם שמים ומור׳ שהיה חס על כבודו, במה שאמר וכי תאמרו אלי אל ה׳ אלהינו בטחנו הלא הוא אשר הסיר חזקיהו את במותיו ואת מזבחותיו וגומר, ואמר עוד המבלעדי ה׳ עליתי על הארץ הזאת להשחיתה ה׳ אמר אלי עלה אל הארץ הזאת והשחיתה וכאלו היה בדבריו אלה משים כבוד לגבוה, ומצד אחד היה מגדף אותו באמרו פן יסית אתכם חזקיהו לאמר ה׳ יצילנו ההצילו אלהי הגוים איש את ארצו וכי הצילו את שמרון מידי ובזה היה הרבה מהחירוף והגידוף לכבוד אלהינו הש״י בהשוות אותו לאלהי הגוים:

השאלה השלישית בדברי אליקים ושבנא ויואח אל רב שקה דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו, אל תדבר אלינו יהודית באזני העם אשר על החומה ויקשה מאד, איך לא ראו חכמים ונבונים כאלה שהיה רוצה רב שקה שהעם ישמעו את דבריו כדי שירפו את ידיהם מהמלחמה, ואיך א״כ היו מבקשים שלא ידבר יהודית בעבור העם אשר על החומה כדי שלא יחלש לבם, כי אותה היה מבקש, ואיך הם לא ירדו לסוף כוונתו הגלויה והמפורסמת בזה:

השאלה הרביעית במחלת חזקיהו, ובמה שצוהו הנביא צו לביתך שלא מצינו שהקדוש ב״ה יצוה לצדיקים שיצוו לביתם, כי הם מעצמם יעשו זה בבא עליהם צרה וצוקה, והנה אברהם בהיותו זקן בא בימים צוה על נשואי יצחק, ויעקב צוה ליוסף על קבורתו, ודוד צוה לשלמה בנו על עניניו, והשם יתברך לא צוה לאחד מהם שיצוה את ביתו, כל שכן שמצינו שהאבות שלא נצטוו עליה עשו הצוואה, חזקיהו שנצטוה עליה לא עשאה:

השאלה החמישית במה שהוסיף על ימי חזקיהו חמשה עשר שנה, והיא למה היתה תוספת ימי חייו בזה המספר לא פחות ולא יותר, והיה די במה שיעדו שירפא ה׳ לו, ושביום השלישי יעלה בית ה׳, כל שכן שעם כל החמשה עשר שנה אשר הוסיפו לו לא הגיעו ימיו כי אם לחמשים וארבע׳ שנה, וכמו שהוכחתי בפירושי לספר מלכים, ונשאר אם כן קרוב לכרת, ויותר טוב היה שיבשרהו בתרופה ולא במספר שני חייו:

השאלה השישית בענין הנס, כ״א היה בתנועת הגרם השמימיים, יקשה מאד למה עשה הקדוש ברוך הוא נס גדול כזה מבלי הכרח גדול, והיה די בשיהיה דוגמת נסי מצרים בדברים השפלים, גם כי ביהושע כתוב ולא היה ביום ההוא לפניו ולאחריו ואיך נאמר אם כן שנעשה כמוהו לחזקיהו, ועוד שאם היה הנס בגרם השמימיי לא היה הכתוב מיחס אותו לצל, ולא למעלות אחז, בפרט כי היה כולל כל העולם:

והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות האלה כלם. וראוי שתדע שהספור הזה וענינו כבר פירשתי אותו בשלמות גדול לפי דעתי בספר מלכים, האמנם מפני שלמות המלאכה ראיתי לפרשו עוד במקום הזה, כי אולי יעיין בו אדם בזה הספר ולא יהיה אצלו מה שפירשתי אני שמה בספר מלכים, אבל אקצר פה בדברים ואסמוך ואשען על מה שפירשתי שמה:

(א) ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו: הכוונה הכוללת בנבואה הזאת, להודיע העתידות אשר נבא ישעיהו הנביא למלך חזקיהו, אם בענין סנחרי׳ כאשר צר על ירושל׳ ושלח את רבשקה לחרף מערכות אלהים חיים, ונבא עליו הנביא שלא יבא לירושלם, ושיגן השם על העיר, וכן היה שיצא מלאך השם והכה במחנה אשור מאה ושמונים וה׳ אלף בלילה אחד, ואמנם למה באה הצרה הזאת בימי חזקיהו בהיותו טוב עם ה׳ ועם אנשיו, כבר ביארו הנביא במה שקדם, כי לא היה זה בעונו כי אם בעון עמו, לפי שבני יהודה היו מואסים במלכות חזקיהו, בעבור שהיה שקט ושאנן ובעל תורה, והיו מיחסים זה אליו לעצל׳ והתרשלות ומורך לב, עד ששבנא וסיעתו רצו למרוד בו. והיו אומרים שלא היה הגון למלכות, לפי שלא היה לו שלחן מלכים, כי היה אוכל ליטרא של ירק ועוסק בתורה, והיה אצלם לשלמות גדול ענין פקח בן רמליהו, שהיה אוכל ארבעים גוזלות בקינוח סעודה, כדברי חכמי׳ ז״ל, ועל זה אמר הנביא יען כי מאס העם הזה את מי השלוח ההולכים לאט ומשוש את רצין ובן רמליהו, לכן היה מענישם אחרי שהיו מואסים את חזקיהו, הנמשל למי השלוח ההולכים לאט, שיעלה עליהם מי הנהר העצומ׳ והרבים שהוא מלך אשור, וחלף ביהודה ושטף ועבר עד צואר יגיע כי הצואר הוא ירושלם, כי עד שם בא מלך אשור, ושם היתה מפלתו כמו שייעד עליו הנביא, עוד יספר ייעוד שני, ונבואה חזקה שנבא ישעיהו על מחלת חזקיה, אם ראשונה, בהגידו לו שיצוה לביתו כי מות ימות ולא יחיה, ואם שנית, אחרי תפלתו כמה שבשרהו ברפואה ותוספת ימי חייו, והאות שנתן לו על זה עד שבעבור זה עשה חזקיהו בכתב תפלה גדולה ועליונה לאל עליון, ואם שלישית, בששלח מרודך בלאדן מלך בבל ספרים ומנחה אל חזקיהו, ושהראה את מלאכיו את בית נכאתו ואת כל אשר לו, יעדו ישעיהו בחרבן ירושלם ושלל ביתו ושבי בניו, הנה אם כן באו שלשה נבואות והגדת עתידות מהנביא, ראשונה, בענין סנחריב, ושנית, במחלת חזקיהו, ושלישית, במלאכי מלך בבל, והטעם למה באו הספורים האלה בזה הספר אחרי שכבר באו בספר מלכים, כבר בארתי בהקדמה הכוללת אשר עשיתי בתחיל׳ ספר יהושע, שספורי חזקיהו באו בשני הספרים האלה בבחינות שונות ולתכליות מתחלפים, כי הנה בספר מלכים נכתבו להודיע עניני המלך חזקיהו וקורותיו, יען היה הספר ההוא מיוחד לספורי המלכים והגדת עניניהם, אמנם בזה הספר נכתבו מפאת ישעיהו להודיע הנבואות אשר נבא ואיך נתקיימו, ומפני זה להיות הנבואו׳ האלה עצומות כדי להודיע שלא נפל מכל דבריו ארצה, הביא הצורך להכת׳ כאן הספורים ההם לא מפאת עצמם, כי אם להגיד הנבואות אשר ניבא הנביא עליהם, שלא יתכן הגדתם כי אם אחרי הצעת הספורים שהיו נושאים אליהם, והותרה בזה השאלה הראשונה, רוצה לומר כי באו הספורים האלה בספר מלכים מפאת חזקיהו לספר עניניו וקורותיו, ובאו בספר הזה מפאת ישעיהו לספר נבואותיו וקורותיו:

ואמנם למה בזה הספר באו הנבואות והספורים האלה בזה המקום המיוחד, כבר נוכל לתת בו סבה ולומר, כי לפי שזכר למעלה בפרשת נשים שאננות חרבן ירושלם, ואחריו בשאר הפרשיות הגאולה העתידה ראה לספר אחר זה, שכבר נבא ישעיהו נבואה אחרת על זה גם כן בימי חזקיהו, כי כאשר בא סנחריב על ירושלם וחלה חזקיהו נבא הנביא על מפלת סנחריב ועל רפואת חזקיהו, ולפי שמלך בבל שלח ספרים ומנחה לחזקיהו כי שמע שנתרפא, ספר הנבואה שנבא ישעיהו על זה מייעוד החרבן אשר יהיה בבית ה׳, ובבית המלך, ושבניו ילכו בגלות, כי זהו תכלית כל זה הספור והנבואות האלה להיותם מקושרות זו בזו, רוצה לומר במה שנבא וייעד על החרבן מסכים לפרשת נשים שאננות, ומיד הביא נחמו נחמו עמי שידבר מהגאולה העתידה מסכים לפרשה הקודמת, הרי לך קשור הפרשיות האלה כלם, וביאור הכוונה הכוללת בהם, ואמנם ביאור הדברים בפרט הנה יבא בפרשיות האלו:

עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה וגומר, עד ויאמר אליקים ושבנא: כבר התבאר בספר מלכים שבשנה הרביעית לחזקיהו, שהיא השנה השביעית להושע בן אלה מלך ישראל, עלה שלמנאסר מלך אשור על שמרון, ושלמנאסר הוא סנחריב עצמו, כי כמו שאמרו חכמי׳ ז״ל (סנהדרין צד ע״א) שמות רבות היו לו, ויש ראיה לדבריהם, ממה שסנחריב עצמו אמר וכי הצילו את שמרון מידי מורה, שהוא היה שלמנאסר עצמו שלכד את שמרון, והגלה את ישראל בשנת שש לחזקיהו, שהיתה שנה תשיעית למלכות הושע, והוליך אותם השבט׳ ללחלח וחבור נהרי גוזן וערי מדי, ולשמונה שנים עוד שהיא שנת ארבעה עשר לחזקיהו, עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות ויתפשם, כי שאר הערים שלא היו בצורות לא הוצרך סנחריב לעלות עליהם, כי הם מעצמם נתנו אליו, ובסדר עולם אמרו, שמונה שנים שהה מגלות ראשונה, ועוד שמונה שנים שהה מגלות שניה לשלישית, ושהה עוד שמנה שנים ועלה אל המלך חזקיהו, לקיים מה שנאמר כעת הראשון הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי וגומר, עד כאן. והנה עשה זה סנחריב, לפי שאחז אביו של חזקיהו היה עובד למלך אשור, ובמותו מרד בו חזקיהו, ולכן בא סנחריב על כל ערי יהודה בזדון לבו, בחושבו כי כמו שעשה בשמרון ובנותיה כן יעשה לירושלם ועריה, ובספר מלכים כתוב, שכאשר ראה חזקיהו זה שלח אל מלך אשור לכישה לאמר (מלכים ב יח, טו) חטאתי שוב מעלי את אשר תתן עלי אשא, וישם מלך אשור על חזקיהו שלש מאות ככר כסף ושלשים ככר זהב, ויתן חזקיהו את כל הכסף הנמצא בית ה׳ ובאוצרות בית המלך, ולפי שלא היה לו כל כך כסף וזהב בעת ההיא קצץ חזקיה את האומנות אשר צפה חזקיה מלך יהודה ויתנם למלך אשור, והנה סנחריב מרוע לבו וזדונו אחרי שלקח את הכל מיד חזקיהו, שלח מיד את רב שקה על ירושלם בחיל כבד, זהו מה שנראה מפשט הכתובים אשר בספר מלכים, האמנם חכמי׳ ז״ל אמרו, שאחרי שקבל המנחה מחזקיהו שב לארצו בחשבו שמדי שנה בשנה ישלח אליו חזקיהו ככה, ושחזקיהו לא עשה כן ולא שלח לו עוד מנחה, ולכן לאחר זמן שב סנחריב להלחם בארץ יהודה, וכל המסעות האלה לא נזכרו בפסוקים, לא בספר מלכים ולא בדברי הימים, וגם בכאן לא נזכר כן, ולבד סמכו דעתם על מ״ש רבשקה בשם סנחריב, על מי בטחת כי מרדת בי, וכבר כתבתי מה שנראה לי כפי הפשט נכון ומתישב בכתובים, שאמר זה על המרד אשר מרד בו אחרי מות אחז אביו.

והנה זכר הכתוב בכאן, ששלח סנחריב את רב שקה לירושלם, ואמנם בספר מלכים כתוב, ששלח שמה את תרתן ואת רבסריס ואת רב שקה, אולי שבעבו׳ שרב שקה בלבד דבר הדברים לכן נזכר הוא לבדו בכאן, האמנם בסדר עולם אמרו, שרב שקה בא לבדו בשליחות ראשונה כנזכר בכאן, ותרתן ורבסריס באו אחר כך בשליחות השני, כשהיה נלחם על לבנה, ואמרו ויעמוד בקצה תעלת הברכה העליונה במסלת שדה כובס כבר פירשתי בפרשת אחז, שהברכה היא חריץ בנוי באבנים, וסיד שמכנסין שם מי הגשמים, והיה באחד מצדדיה נקב שממנו יוצאין המים לתעלה, בזמן שירבו להשקות או לכבס בגדים והיא היתה במסילת שדה כובס, רוצה לומר, בדרך הבא אל השדה שרוחצין וכובסין הבגדים בתעלה, וישטחו אותם בשדה.

ולפי שהם היו ג׳ שרים שבאו מסנחריב כמו שזכרתי יצאו אליהם ג׳ שרים מירושל׳, והם אליקים בן חלקיהו שהיה ממונה על הבית ושבנא סופר המלך, ויואח בן אסף המזכיר רוצה לומר, שהיה מזכיר לפני המלך כל הדברים הצריכים לתועלת המלך ולממונו, והלכו שמה אלה השלושה, לפי שהיו יודעים לדבר ארמית בחשבם שהם ידברו דברי פשרה ומיצוע לעשות שלום עמהם.

והנה רב שקה להיותו ראש המדברים דבר, וכבר קבלו חכמי׳ ז״ל, שרב שקה ישראל משומד היה, ואולי שבעבור זה דבר הוא ולא דברו האחרים, בעבור שהיה יודע לדבר יהודית, מה שהם לא היו יודעים, וכדי לחרף למלך חזקיהו לא קראו מלך, אבל אמר, אמרו נא אל חזקיהו, רוצה לומר, שאינו מלך ולא יהיה עוד מלך, כי יקח סנחריב כל הארץ מידו, והיה המאמר כה אמר המלך הגדול מלך אשור רצה לומר, אינו כמלך יהודה או כמלך ישראל המולך על ארצות מועטות, אבל הוא מלך גדול על כל מלכים מה הבטחון הזה אשר בטחת

אמרתי אך דבר שפתים עצה וגבורה למלחמה רוצה לומר, מה הבטחון הזה אשר בטחת באשר מרדת בי אחרי מות אביך, באמת חשבת ואמרת שהתפלה שאתה מרבה להתפלל בכל יום היא העצה והגבורה למלחמה, וכן כתוב בספר מלכים אמרת אך דבר שפתים אמנם בכאן כתוב אמרתי ביו״ד, והענין כלו אחד, רוצה לומר, אני חושב שאין לך בטחון רק בתפלתך ותחשוב שהתפלה היא העצה והגבורה למלחמ׳, ואפשר לפר׳ אמרתי אך דבר שפתים כששלחת להתחנן אלי לאמר, חטאתי שוב מעלי מיד, אמרתי אני בלבי שהיו אלה דבר שפתים משפה ולחוץ, ובעבור זה עתה בקש לך עצה וגבורה למלחמה, עתה על מי בטחת כי לא ימלט מהיות בטחונך אם בכח אנושי, ואם בכח אלהי שבטחת באלהיך, ואם היה הבטחון בכח אנושי ידמה שיהיה על מצרים, שאין מלך אחר יחשוב לעזור אותך כנגד מלך אשור, כי אם מלך מצרים שהוא אויבו.

ואם על זה בטחת הנה הוא משענת הקנה הרצוץ שלא יועיל אבל יזיק, וזהו אומרו אשר יסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה כי ענין פרעה מלך מצרים לכל הבוטחים עליו שתהיה עזרתו לרעתכם.

וכי תאמר אלי אל ה׳ אלהינו בטחנו שהוא החלק השני מהחלוק׳, גם זה בלתי ראוי לפי שהוא לא ירצה לעזור אתכם, יען וביען הסיר חזקיהו את במותיו ואת מזבחותיו ואמר ליהודה ולירושל׳ לפני המזבח הזה תשתחוו, רוצה לומר, שלא ישתחוו כ״א לפני מזבח א׳ בלבד, ואמר זה רב שקה, בחושבו שזה אשר עשה חזקיהו מהסרת המזבחות והבמות היה חלול השם, כי יותר טוב היה שיהיה בכל מקום מוקטר מוגש לשמו, ושהוא היה בזה כנותץ אבן מן המזבח, וחשב שעשה זה חזקיהו לכבודו ולתועלתו כדי שיבאו כלם לירושלם, וזה היה טענה ממנו שהשם יתברך לא יעזור אותם, ואיך א״כ יבטחו בו והם מחללים אותו, ולפי שרב שקה עשה כנגד בטחון חזקיהו חלוקה הכרחית, אם שהיה בטחונם באוהבים ועוזרים כמו מצרים, או בכח אלהי, וראה כי כבר ישיגהו ספק על כל אחד מצדדי החלוקה אשר עשה, השתדל להסיר הספק הנופל על דבריו, וזה כי יאמר חזקיהו, שהיה בוטח בכח אנושי אבל אינו מצרים, כי אם בגבורת עמו וארצו בני יהודה עצמם, לכן השיב לספק הזה במה שאמר.

ועתה התערב נא את אדוני את מלך אשור רוצה לומר, הכנס עמו בערבות בדבר הזה אשר אומר לך, והוא שאתנה לך אלפים סוסים, אם תוכל לתת לך רוכבים עליהם רוצה לומר, כי הנה לא ימצאו בכל ארץ יהודה אלפים אנשים ראויים לרכוב על סוסים, וכדי בזיון וקצף.

ובהיות זה כן איך תוכל אתה חזקיהו להשיב את פני פחת אחד רוצה לומר, שר אחד מעבדי מלך אשור, ולא מהגדולים כי אם מהקטנים, כי הנה הקטן שבהם הוא גדול ממך. וזה ממה שיורה שאין הבטחון בגבורתך, אבל שהאמת הוא מה שאמרתי שבטחת לך על מצרים, בעבור שהיו לו רכב, ותהיה אם כן אמרו, ותבטח לך על מצרים לרכב ולפרשים היא תולדה היוצאת מדבריו.

עוד הרגיש רב שקה, שיוכל חזקיהו להשיבו על הצד השני מהחלוקה אשר זכר, באמרו שהיה בוטח באלהיו, ושמה שהסיר את במותיו ואת מזבחותיו היה במצות השם יתברך, והנה להשיב לזה אמר רב שקה.

המבלעדי ה׳ עליתי על הארץ הזאת להשחיתה, רוצה לומר, אם אתה חזקיהו אומר שבמצות השם הרסת ונתצת את הבמות ואת המזבחות, גם אני אומר שבמצותו באתי אני על העיר הזאת להשחיתה, ואיך אם כן תבטח על ה׳ להצילך, והוא אמר אלי להשחיתך, ובאמת סגנון הדברים האלה מורה שהיה רב שקה ישראל משומד, ולכן היה יודע ענין הבמות שהסיר חזקיהו, ומה שהיה אפשר להשיבו על זה כפי המצוה האלהית, ושהי׳ יודע מה שנבא ישעיהו הנה ה׳ מעלה עליכם את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור, ועליו אמר, ה׳ אמר אלי עלה אל הארץ הזאת והשחיתה:

ויאמר אליקים ושבנא ויואח וגומר, עד ויהי כשמוע המלך חזקיהו. דעתי הוא, שעם היות שאליקים ושבנא ויואח היתה כוונתם ורצונם שלא ידבר רב שקה יהודית, כדי שלא ירפו ידי העם הלוחמים אשר על החומה, הנה לא היו דבריהם מסודרים לרב שקה לאותו טעם, אבל אמרו לו כאלו היו חוששין לכבודו, דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו ואתה ארמי, ומה לך לדבר יהודית, כ״ש באזני העם אשר על החומה, כי אין ראוי להם שידעו עניני המלכים ודבריהם, וגם אינו טוב שישמעו אותך מדבר לשון יהודית כי תהיה בעיניהם כיהודי ממש, כל שכן בהיותך מדבר כדברים האלה כאילו אתה חס על כבוד השם, ובהיותך אומר שעלית על הארץ הזאת להשחיתה בדבר ה׳, וכל זה מורה שאף על פי שאתה משומד אתה יהודי באמונתך, ואין זה ראוי לאדם שיצא מכלל הדת שידבר בזה האופן לפני הגוים, אבל ראוי שישמור עצמו מן החשד פן יאמרו לו היום או למחר אעיקר׳ קאי, ואל זה כולו רמזו באומרם, ואל תדבר אלינו יהודית באזני העם אשר על החומה כאילו היו חוששין לזה מפני כבודו להיותו משומד יהודי.

והוא השיבם האל אדוניך ואליך שלחני אדוני לדבר את הדברים האלה, רוצה לומר, אין הענינים אשר אני מדבר סודיים בין אדוני ובין חזקיהו, כי אני לא באתי לכבוד אדוניך חזקיהו, כי אם לגלות האמת לאנשים היושבים על החומה, ולכן דברתי יהודית כדי שיבינו כלם וידעו שתכליתם הוא לאכול את צואתם, ולשתות את מימי רגליהם כי בהכרח לזה יבאו אם יעמדו במצור ובמצוק הזה עם חזקיהו, לפי שמלך אשור יבנה מצור על העיר ויבאו למות ברעב ובצמא, עד שהאנשים יאכלו את צואתם וישתו מימי רגליהם שהוא השתן, ואמר בלשון יחיד האל אדוניך ואליך כנגד אליקים שהוא היה מדבר עמו, לפי שהם אמרו לו שישמור עצמו מן החשד ולא ידבר יהודית בפני העם אשר על החומה, פן יאמרו אליו שהיה יהודי בלבו.

לכן עמד רבשקה וקרא, בקול גדול יהודית שמעו את דברי המלך הגדול מלך אשור, לפרסם שהיו דבריו לעבודת מלכו מלך אשור, ולא לתכלית ההתיהדות והחסידות, ושהיו דבריו בלשון יהודית כדי שיבינו אותו כל העם.

והיו דבריו אל ישיא לכם חזקיהו אל יבטח אתכם חזקיהו אל תשמעו אל חזקיהו וגומר, ופירושו, שלא יבטיחם חזקיהו לא בכח האנושי ולא בכח אלהי, ולכן אמר כנגד הכח האנושי, אל ישיא לכם חזקיהו כי לא יוכל להציל אתכם בגבורתו, כי אין לו כח ויכולת להציל אתכם.

ואמנם בענין הבטחון האלהי אמר, ואל יבטח אתכם חזקיהו וגו׳, לאמר הצל יצילנו ה׳ ולא תנתן העיר הזאת ביד מלך אשור, ואחרי שזכר שני מיני הבטחון האנושי והאלהי, חזר לפרט אותם ולבאר עוד ענינם אם לענין הכח האנושי.

באומרו אל תשמעו אל חזקיהו לשבת בצלו ותחת מלכותו ולהנצל בגבורתו, כי כה אמר מלך אשור עשו אתי ברכה, רוצה לומר, אם תבאו להשלים עמי ולצאת אלי לקבל מלכותי תעשו ברכה אל בתיכם ותאכלו איש גפנו ואיש תאנתו ותשתו איש מי בורו ואמר זה, מפני שבעבור המצור לא היו יכולין לצאת מן העיר לכרמים ולפרדסים, וגם לא לשאוב מים מהבורות שהיו בגנות.

והודיעם שלא ישבו תמיד בירושלם, כי אחר כך יבא ויקח אותם ויוליכם אל ארץ טובה, כמו ארץ ירושלם אשר בה דגן ותירוש לחם וכרמים, כי כן היה עושה תמיד מלך אשור להעביר את העם אשר היה כובש מעריהם לערים אחרות, ומביא מגויי ארצו להתישב בארץ תחתיהם, כמו שעשה בשמרון ובנותיה, ובזה היה מבלבל את העולם ומרחיק אותם מעוזריהם כדי שלא יוכלו למרוד בו עוד, ובפרק חלק אמרו, שהיה רצונו להגלותם לאפריק״א.

ואחר שהזכיר כל זה כנגד הכח האנושי אמר עוד, כנגד הבטחון האלהי.

פן יסית אתכם חזקיהו לאמר, רוצה לומר, אולי יפתה אתכם חזקיהו באמרו, ה׳ יצילנו אל תאמינו בזה, ההצילו אלהי הגוים איש את ארצו מיד מלך אשור

איה אלהי חמת וארפד איה אלהי ספרוים רוצה לומר, הנה לכם עדים מאלהי הגוים שלא יכלו להציל את ארצם מיד מלך אשור.

וגם את שמרון ההציל אותו אלהי ישראל, והוליד מזה, כי יציל ה׳ את ירושלם מידי רוצה לומר, אם שאר האלוהות לא יוכלו על זה, איך יוכל השם יתברך שהוא כאחד מהם, וכיון שלא היה לו יכולת להציל את שמרון, איך יהיה לו יכולת להציל את ירושלם, והנה הקיש ודמה רב שקה את השם יתברך לאלו האלילים, לומר שכולם הבל ואין בם מועיל חס ושלום, ומזה הבין שרב שקה בדברים הראשונים שדבר אל אליקים וחבריו לא דבר דבר כנגד השם יתברך, אבל חס על כבוד קונו להיותו מזרע היהודים, אבל אחרי שהפחידו אליקים באמרו ואל תדבר אלינו יהודית באזני העם, כמו שפירשתי כדי להסיר החשד ההוא, חרף וגדף שם כבוד מלכותו.