לבני קרח – שד״ל ז״ל פירש גם מזמור זה (בצופה למכתב העתי הנקרא בשם המגיד, שנה שמינית, עלה כ״א וכ״ב) ושם חוה דעתו שמחברו הוא הימן או אחד מצאצאיו שראה דברי אסף אחיו העומד על ימינו (דברי הימים א׳ ו׳:י״ח וכ״ד) במזמור ע״ח האזינה עמי תורתי וגו׳ אפתחה במשל פי אביעה חידות מני קדם ורצה להגדיל מעלת שירו על שיר אסף ואמר שמעו זאת כל העמים, כלומר דברים מתיחסים לכל העולם ולא לישראל לבדם, ותחת שאסף אמר אביעה חידות מני קדם הוא אומר אפתח בכנור חידתי פי ידבר חכמות וגו׳ חידה וחכמה שהיא כולה שלי ולא סיפור קורות הימים שעברו.

מהשערה זו נראה ששד״ל סובר שלבני קרח אינו ר״ל חובר מאת דוד או מאת אחרים ונִתַּן לבני קרח לשוררו על הדוכן רק חובר מאת אחד מהם, אבל מצאנו מזמור ל״ט למנצח לידותון מזמור לדוד, א״כ ר״ל ניתן לידותון לשוררו מאת דוד מחברו, וכן למטה מזמור פ״ח מזמור לבני קרח משכיל להימן האזרחי, והימן זה ואחיו איתן (מזמור פ״ט) נראה שלא היו מן הלוים רק מבני זרח בן יהודה (דברי הימים א׳ ב׳:ו׳) ומזה שמם בתוספת אל״ף (זרוע⁠־אזרוע), ומסימן כ״ה בדברי הימים א׳ נראה שראשי הלוים הימן ואסף וידותון היו נבאים כלומר מדברים (מלשון ניב שפתים) ע״י המלך, כלומר מקבלים ממנו השירים ומשוררים אותם בלוית כלי ניגון או ממציאים להם נגינה, או מיחדים להם נגינה ידועה כבר, או לכל היותר מקבלים ממנו ראשי דברים ומרחיבים אותם במליצותם א״כ גם מה שכתוב מזמור לאסף ר״ל ניתן לאסף לשורר רק לא חובר על ידו, לא כן בהימן האזרחי ואיתן אחיו (מזמור פ״ח ופ״ט) שהם בעצמם חברו המזמורים כמו מזמור צ׳ המיוחס למשה, ואל תשיבנו ממזמור פ״ט איך יהיה שאיתן בנו של זרח מדבר על דוד כל המזמור כלו, לפי שאיתן והימן אלו אינם בניו של זרח ממש רק מצאצאיו, הלא כתוב בשלמה ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע (ובדברי הימים ודרע) בני מחול קוראם בני מחול שהיה מצאצאי זרח, ובודאי ערך חכמת שלמה לחכמת בני דורו, ולא לחכמת מי שקדמו כמה דורות, או על שם בניו ממש של זרח נקראו בשם זה ג״כ בני אחד מצאצאיו ששמו מחול, וכן יאיר הגלעדי השופט אחר אבימלך (שופטים י״ד:ג׳) נקרא על שם זקן זקנו (פרשות מטות ודברים) וסוף סוף קדמונינו השאירו לנו שמות מחברי המזמורים כמו שקבלום בקבלה מאבותיהם רק אין לסמוך על הדבר, ומזמור ע״ט מיוחס לאסף ומדבר בחרבן הבית, ואין להשיבנו ממה שכתבנו על אודות רוח הקדש (מזמור מ״ד) ולומר על אסף מה שאמרנו שם על דוד, שהפרש רב יש בין שני המזמורים, ונדבר על מזמור ע״ט וחברו קל״ז במקומם.

סוף דבר השערת שד״ל נאה, רק יסודותיה מתמוטטים, או כמה שכתבנו צריך להניח שאסף והימן וידותון היו מקבלים ראשי דברים מדוד ועל ידו היו נִבְּאים כלומר מרחיבים דבריו ומוסיפים עליהם.

גם בני אדם – אותם שאין להם מעלה אחרת אלא שהם מהמין האנושי, בני אדם וחוה.

גם בני איש – אותם שאביהם או אחד מזקניהם היה איש מיוחד ונכבד הנבדל ונודע מצד מעלתו, כמו הלא איש אתה ומי כמוך בישראל (שמואל א׳ כ״ו:ט״ו); והנה תחלה הזכיר החילוק שבין בני אדם מצד אבותיהם, ואחר כך הזכיר ההפרש שביניהם מצד הממון ואמר יחד עשיר ואביון, שד״ל.

פי ידבר חכמות – דברי חכמה, וכן תבונות דברי תבונה, וכן צדקות מעשי צדקה.

והגות לבי – מה שאדבר בפי אינם דברים האמורים במקרה, אבל הם דברים שהגיתי בהם בלבי, שד״ל; וכבר כתבנו (למעלה ה׳:ב׳) ששרש הגה ראשית הוראתו הסרה והוצאה, בין שיוציא מפיו לבד או מלבו לבד או משניהם יחד.

אטה למשל אזני – אני רוצה לנגן בכנור כדי לעורר בלבי רוח השיר, אבל נגון זה לא יהיה נגון שמחה וששון או נגון קינה ומספד או נגון תהלה ותודה, אבל יהיה נגון הראוי לדברי חכמה משל וחידה, אני אטה אזני לאותו נגון לימודיי (Musica didactica) הנקראים משל, ומתוך כך אפתח ואתחיל בכנור את חידתי, שד״ל; ומה שהכריח מאור דורנו זה לפרש כך היא מליצת אטה אזני שר״ל שאחרים משמיעים לו קולם והוא שומע דבריהם, רק נ״ל שיש ג״כ לפרש משל כמשמעו, דברי חכמה היוצאים מפי מלך מושל (מלך מלשון ארמי מלכי ישפר עליך, דניאל ד׳:כ״ד, שבאים ושואלים בעצתו) שקסם על שפתיו ומדבר בלשון קצרה לעשות רושם בלב שומעיו, ומתוך שהוא משתמש בדמיונות להוליד הרגש בשומעיו נהיה שהשתמשו בתיבת משל מגזרת ממשלה להוראת דמיון, וכאן רצונו אחקור בדברי קדמוני שדברו משלים, או ג״כ אטה אזני אל לבי ההוגה משלים, ובאמת כל המזמור מצייר לפני הקורא בקיצור נפלא מצב אדם עלי ארץ, ורבו בו הדמיונות עון עקבי, בל ילין, נמשל כבהמות נדמו, כצאן לשאול שתו מות ירעם, וצורם לבלות שאול מזבול לו, לא יראו אור.

חידתי – שרש חוד וחדד מקור אחד להם, וחידה היא דבר קשה לא יובן כי אם על ידי חידוד הדעת, או דבר נפלא מתמיה כל שומעיו; וכאן יש לפרשו בשני הפנים, מתוך שאין אדם שם על לב כי העושר הוא אצלו לפקדון התעיף עיניך בו ואיננו נראה שדבר קשה ההבנה הוא לו, או שומע דברי המשורר יתמה שאין אדם שם לב על זאת אע״פי שדבר ברור הוא ומתחדש בכל יום.

למה אירא בימי רע – ימי רע הם זמן המגפה כמו להשקיט לו מימי רע עד יכרה לרשע שחת (למטה צ״ד:י״ג) וכונת המשורר לומר שאין ראוי לְפַחֵד כשהמות חוטף בני אדם לאלפים ולרבבות, כי אמנם הכל בהשגחה ובגזרה אלהית ולא במקרה, וכטעם יפל מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש (למטה צ״א:ז׳) שד״ל.

עון עקבי יסבני – בזמן שהעונש בא בעקבי ורודף אחרי ומקיף אותי מכל צד, שד״ל. ויש ג״כ לפרש רע, כל מין צרה שתהיה, ועון עקבי כטעם ליראתו, למה בימי רע אירא? מפני שהעון סובב עקבי, שבכל פסיעה ופסיעה שאלך אני חוטא, וע״כ אני ירא.

הבטחים על חילם – זה דרכם כסל למו (פסוק י״ד), ולפי דברי שד״ל ר״ל, יפחדו ממגפה הבוטחים על חילם כי איש מהם לא יוכל לפדות את אחיו ולתת כופר בעדו לאלהים, כי פדיון נפשם יקר וחדל ונמנע; ונראה לי שיש ג״כ לפרש שמתוך כְּלָיוּתָם יאמצו את לבבם ויקפצו את ידם מפדות אחיהם ולתת כפרו לעשות רצון האלהים שצוה לפדותו מידי משעבדיו (לא ירדנו בפרך לעיניך, פרשת בהר).

ויקר פדיון נפשם – יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו (תלמוד בבלי ברכות ס״א). ואם יצטרך להזיל כסף הרבה לפדות את עצמו הוא חדל מלתת ובוחר במות, לא שהדבר כן כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב׳:ד׳) רק המשורר אומר כן דרך גוזמא.

ויחי עוד לנצח – דבק למעלה, לא יתן לאלהים כפרו באופן באחיו יחיה עוד לנצח, שד״ל; והפירוש הנהוג הוא, דבר זה שהוא נמנע לשלם כופר נפש אחיו יצדק אם היה יכול הוא לחיות לנצח, רק הוא רואה שהחכמה המועילה לאדם בכמה דברים בזה לא תועיל מאומה והחכמים ימותו עם כסיל ובער.

חכמים – האמורים כאן הם העשירים שהצליחו להרבות נכסים והם נחשבים כחכמים בעיני חבריהם העשירים, שד״ל.

כסיל – מורי ורבי שחז״ל חוה דעתו שמקור תיבה זו הוא מלשון כסיל וכימה (איוב ל״ח:ל״א) כוכבי השמים וכסיליהם (ישעיה י״ג:י׳) מי שלא יטרח להתפרנס מיגיע כפיו ולהנצל מצרה רק הוא מיחס הכל אל השפעת הכוכבים ועי״ז יטמון ידו בצלחת, ואויל פירשו מלשון אולי, בני אדם שכשנוכחים כמו ומראים לו כי תועה הוא משיב אולי אצליח; רק נראה שכסיל להוראת כוכב ולהוראת בער, שניהם מלשון כסלים שהם בבהמה מה שהמתנים הם באדם, ושָם הוא מקום השומן, ע״ד שמנת עבית כשית (פרשת האזינו) שענינו הסכלת; וגם הכוכבים מחמת עגילותם (כבהמה שמנה שאיבריה עגולים) נקראו כסילים, ובטחון הנבערים מדעת בהשפעת הכוכבים נקרא ג״כ כסל, אם שמתי זהב כסלי (איוב ל״א:ל״ד) ואם מצאנו כי ה׳ יהיה בכסלך (משלי ג׳:כ״ו) או ר״ל במקום בטחונך בהבל וריק יהיה ה׳, או השתמשו אח״כ בתיבת כסל גם להוראת בטחון אמת ותושיה.

ובער – ממקור ושלח את בעירו וּבִעֵר בשדה אחר (פרשת שופטים) יחד כסיל ובער, יחד עם כסיל ובער יאבדו.

קרבם בתימו – קרבם של בתימו ע״ד בנו בעור, חיתו יער, שד״ל. א״כ לשון סמוך זה ע״ד לשון חכמים יתכן גם בכנוי הרבים או הנקבה, ובכן יש לפרש גם ואחריתה שמחה תוגה (משלי י״ד:י״ג) ואחריתה של השמחה, מבלי העתיק הה״א מתיבה לתיבה לקרוא ואחרית השמחה.

קרבם בתימו – העושר הנמצא בקרב בתיהם הם חושבים שיעמוד שם לעולם ולא יפול ביד זרים, שד״ל. ויש ג״כ להניח שתיבת קרבם ר״ל מחשבתם, ובתימו כולל פנים וחוץ כמו משכנותם שאח״כ.

קראו בשמותם וגו׳ – הם חושבים שאחוזת נחלתם תשאר להם לעולם ותקרא על שמם.

אדם ביקר בל ילין – אדם מהמון העם גם הוא צריך להתנהג בגדולה, ואם לא ילין כלומר לא יתנהג ביקר וגאות נמשך כבהמות, נגד הטעמים הנמצאים ברוב ספרי תהלים שלנו שטעם מפסיק הוא בתיבת ביקר ולפי טעמי ספר תהלים שהדפיס ר׳ וואלף היידנהיים, שד״ל; ונכון ג״כ הפירוש הנהוג, ואדם ביקר עשרו שלא ילין עמו שבן לילה היה ובן לילה אבד, ושאין לו יתרון מעלה אחרת נמשל כבהמות, ראוי הוא להיות נמשל לבהמות כי דומים הוא והן.

זה דרכם כסל למו – סרס המקרא ודרשהו, זה דרכם למו דרך כסך, זה דרכם שלהם שהוא דרך כסילים.

ואחריהם – במקום ואחריהן, אחרי הבהמות וכמשפטן כן הם ירצו ויחפצו רק בפיהם, במאכל ומשתה ע״ד כל עמל האדם לפיהו (קהלת ו׳:ח׳) שד״ל; והפירוש הנהוג ובניהם הבאים אחריהם ירצו ויחפצו תמיד באמרי פי אבותיהם שמתוך מנהגם נראים כאומרים שבחיהם לעולם.

כצאן לשאול שתו – כמו שָתו משרש שית וכן שתו בשמים פיהם (למטה ע״ג:ט׳) וחסר הפעול כמו אשר סביב שתו עלי (למעלה ג׳:ז׳) וכן שימו וישימו על העיר (מלכים א׳ כ׳:י״ב) וכאן ר״ל שתו עצמם.

מות ירעם – מנהל אותם לשאול כרועה המנהל צאנו, שד״ל.

וירדו בם – ימשלו בבתיהם הנקראים על שמם, שד״ל; כמו ותבלע אותם ואת קרח (פרשת פינחס) וקרא לא נבלע רק נשרף, א״כ ר״ל ממון קרח.

לבקר – בכל יום תמיד, שד״ל; ויש לפרש ג״כ בהם ממש, לבקר, בההפך מערב לבקר, מאפילה לאורה, ישרים ירדו ברשעים.

וצורם – חזקם, גופם החזק.

לבלות שאול מזבול לו – מות ושאול יבלו גופם החזק ויוציאוהו מזבולו, כלומר מארמון שבנה לו לזבול בו, לדור בו לזמן ארוך, שד״ל.

שאול – הוא ממקור אַל, מות בלי תקות חיי עונג נצח אחריו.

כי יקחני סלה – כי יקחני לקיחת עולם יפדה נפשי מאבדן הנפש, לא שנפש הרשעים תאבד ולא תהיה עוד, רק מתוך שלא יהיו לה חיי עונג כאילו אבדה, וחז״ל במליצתם אמרו גופם כלה ונשמתם נשרפת ונעשית אפר תחת רגלי הצדיקים, וזו ג״כ דעת רש״י בפסוק י״א שכתב שבחכמים הזכיר מיתה ובכסיל ובער אבידה שהגוף והנשמה אבודים, וכסיל ובער הם הרשעים, הנקראים ג״כ הוללים, שאין אדם חוטא אא״כ נכנסה בו רוח שטות, ובכן השגת שד״ל על רש״י שח״ו מאבד נשמת מי שלא הוציא שכלו מן הכח אל הפעל, בטלה.

אל תירא – שמא יזיקך ואין דין ואין דיין והצילך מידו.