×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {מפטיר} וַיַּשְׁכֵּ֨ם לָבָ֜ן בַּבֹּ֗קֶר וַיְנַשֵּׁ֧ק לְבָנָ֛יו וְלִבְנוֹתָ֖יו וַיְבָ֣רֶךְ אֶתְהֶ֑ם וַיֵּ֛לֶךְ וַיָּ֥שׇׁב לָבָ֖ן לִמְקֹמֽוֹ׃
Lavan rose early in the morning, kissed his sons and his daughters, and blessed them; Lavan went and returned to his place.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנור' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[א] 1וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם, אמר ר׳ אייבו דוויים וכפויים היו ולא היו מפרינים אלא בפה הה״ד וילך וישב לבן למקומו חזר לדויו, מלמד שנכנסו לסטין בביתו והיו מקרקרין כל הלילה. (בראשית רבה עד)
[ב] 2וילך וישב לבן למקמו, אלא לעיר אחרת הלך? מהו למקומו, שחזר לעניותו שבאו לסטין ונטלו כל מה שהיה לו, ואמר יעקב ותבט עיני בשורי (תהלים צ״ב:י״ב). (ילמדנו)
1. מאמר זה מובא לעיל על הפסוק ויברכו את רבקה פכ״ט אות כד. עי״ש בבאור. ובלקח טוב ויברך אתהם בפה. ובשכל טוב גורס אמר ר׳ ראובן השכים הוא וקרוביו דוואיין וסחופין ולא היה מברכם אלא בפה ולא בלב שלם. וכן י״ג בש״נ במנח״י כפופים, סכופים, סגופים, ובפי׳ ב״ר דווים וסגופים כלומר עצבים ומעונים היו בעל כרחם. חזר לדויו חזר לדאגתו, וי״ג חזר לסורו ובמקום מפרינים י״ג מברכים, מפייסים, מפרימים, מפריכין, מפריסין. ועי׳ בערוך ע׳ מפרים וע׳ קרקר. וי״ג בכי״פ בסוף המאמר הה״ד וינשק לבניו אבל הם לא נשקוהו (ובכת״י פי׳ ר״י וינשק לבניו ולבנותיו, בניו הן בני בנותיו, אבל בנותיו הן בנותיו ממש לכך ולבנותיו מלא כנגד בניו שבנותיו ממש בנותיו אבל בניו שנאמר בפסוק הן בני בנותיו ולא בניו ממש. וכ״ה באע״ז, ובתיב״ע לבנוי דיעקב. עי׳ לעיל פל״א אות קא.). וסוף המאמר מלמד ראה לעיל פכ״ו אות קי. בבאור וצרף לכאן. ולקמן אות ב.
2. מובא בקונדרס אחרון לילקוט שמעוני ד״ר אות כא. ראה לעיל אות א. ובלקח טוב למקומו לרמאותו. ונראה דהוא לפי הגירסא בב״ר חזר לסורו. ובשכ״ט מבואר דגורס בב״ר וישב אל מקומו זה מאמר בפני עצמו וכמבואר לפנינו. וכן הוא בכת״י מדרש הבאור.
וְאַקְדֵּים לָבָן בְּצַפְרָא וְנַשֵּׁיק לִבְנוֹהִי וְלִבְנָתֵיהּ וּבָרֵיךְ יָתְהוֹן וַאֲזַל וְתָב לָבָן לְאַתְרֵיהּ.
Lavan rose early in the morning. He kissed his sons and daughters and blessed them. Lavan departed and returned to his place.
ואקדם לבן בצפרא ונשק לבנוי ולבנתיה וברך יתהון ואזל וחזר לבן לאתריה.
ואקדים לבן בצפרא ונשיק לבנוי דיעקב ולבנתיה דיליה ובריך יתהון ואזל ותב לבן לאתריה.
And Laban arose in the morning, and kissed the sons of Jacob, and his daughters, and blessed them; and Laban went and returned to his place.
וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר (בראשית ל״א:נ״ד), וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וגו׳ וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וגו׳ – אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ דְּווּיִם וּסְגוּפִים הָיוּ בְּעַל כָּרְחָם וְלֹא הָיוּ מַפְרִינִים אֶלָּא בַּפֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר.
וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ – לְסוּרוֹ, מְלַמֵּד שֶׁנִּכְנְסוּ לִסְטִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְהָיוּ מְקַרְקְרִים [נסח אחר: מקרטעים] בּוֹ כָּל הַלָּיְלָה.
וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם – דְּווּיִים וּסְגוּפִים הָיוּ, וְלֹא הָיוּ מַפְרִינִין אֶלָּא בַּפֶּה וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקוֹמוֹ, חָזַר לִדְווּיוֹ מְלַמֵּד שֶׁנִּכְנְסוּ לִיסְטִין בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְהָיוּ מְקַרְקְרִין בּוֹ כָּל הַלַּיְלָה.
פאדלג֗ לבן באלגדאה פקבל בניה ובנאתה ודעי להם ת֗ם מצ֗י לבן ורג֗ע אלי מוצ֗עה.
והשכים לבן בבוקר ונישק את בניו ובנותיו והתפלל עליהם, אחר כך הלך לבן ושב למקומו.
(הקדמה)
וישלח יעקב מלאכים
וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם – בפה.
וילך וישב לבן למקומו – לרמאותו.
וישכם לבן בבקר וינשק לבניו – אלו בני בנותיו ולבנותיו ארבעתן, זו היא נשיקה של פרישה:
ויברך [אתהם] א״ר ראובן השכים הוא וקרוביו דוואיין וסחופין ולא היה מברכם אלא בפה ולא בלב שלם:
וילך וישב לבן למקומו – לדוויו, מלמד שנכנסו לסטים לתוך ביתו והיו מדקדקין בו כל הלילה:
לבניו – הם בני בנותיו, [והנה בני בנים או בנות כבנים.]⁠א
א. ההוספה בכ״י פריס 177 ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
HIS SONS. His grandsons, the sons of his daughters.⁠1
1. Laban was not bidding his sons adieu; hence his sons must refer to his grandsons.
וישכם – מבואר הוא.
וישכם, the word has been explained elsewhere.
וינשק לבניו – פי׳ לבני בנותיו.
וינשק לבניו, "he kissed his grandchildren.⁠" His daughters children.
וישכם לבן בבקר וינשק לבניו — בני בנותיו — ולבנותיו ויברך אתהן, וילך וישב לבן למקומו.
(א-ג) וישכם לבן וכו׳, ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים – [כב] יאמר כי כשנסתלקה ממנו הטרדה וההתעסקות בקנייני העולם ונפרד משכונתו וחברתו של לבן הארמי מיד חזר למה שהיה עליו ראשונה בשבתו על אדמתו שסופר ממנו ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וכו׳. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. והם אלו המלאכים המלוין אותו בארץ כי שם דעתו מיושבת ונכונה להשיג מראות אלהים וקרא שם המקום ההוא מחניים כי שם נפגעו שתי המחנות אראלים ומצוקים להדבק יחד בדרך חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו (תהלים פ״ה:י״א). ואולי כיון בפגיעה זו למה שאמרו ראשונה (בראשית רבה ס״ט) לבן מלכים המוטל בעריסה והיו הזבובים יושבים עליו כי עתה כמו כן פגעו בו מלאכי אלהים ושלוחי השגחתו בשתי מחנות וציערוהו והם שרו של עשו והוא עמו וגם שכם בן חמור אשר טמא את דינה בתו והיה יושב ומצטער עד שנגלה אליו שנית שהוא נצב עליו לשומרו דכתיב וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם וכו׳ (בראשית ל״ה:ט׳). והנה עם זה נתבארו ספורי פרשה זו על נכון ונתברר שלמותו של יעקב אבינו בכל דרכיו וחסידותו בכל מעשיו ולא נשאר מקום להיות הזבובים ולא שום צפור כל כנף פורשי׳ כנפים למעלה ממנו להטיל דופי בקדשים כי הנה ה׳ נצב עליו יושב ומשמר ומבריח אותם ופיהו תענה על צדקתו מראש ועד סוף. ובמדרש (שוח״ט תהלים כ״ד) מי יעלה בהר ה׳ זה יעקב שנאמר קום עלה בית אל (בראשית ל״ה:א׳). ומי יקום במקום קדשו זה יעקב שנאמר ויפגע במקום. נקי כפים זה יעקב שנאמר אנכי אחטנה מידי תבקשנה. ובר לבב זה יעקב שנאמר כי מששת את כל כלי וכו׳. אשר לא נשא לשוא נפשו של לבן ולא נשבע למרמה שנאמר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. ישא ברכה מאת ה׳ (תהלים כ״ד:ה׳) שנאמר וירא אלהים אל יעקב ויברך אותו (בראשית ל״ה:ט׳). ברכות אבינו זה גברו על ברכות הוריו אלו ואלו תבאנה ותאתנה על ראש זרעו אחריו. יראו עינינו מה שראו עיניו במראה הסולם וישמח לבנו כי יפתר לנו החלום אשר חלם וברית שלומנו אשר הציב לו שם לא ימוט לעולם.
Some difficulties in the text of our Parshah:
1) Why did Jacob salute Esau with such excessive humility? Why the repeated obsequious references to "to find favor in your eyes?⁠"
2) Why is the Torah silent about the manner in which Jacob's messengers carried out their mission? Why do the sages disagree as to the identity of those messengers?
3) What was the point of dividing the camps when Jacob's own family was part of the first camp?
4) If Jacob believed that the promises made to him by God on previous occasions were valid now, why did he fear the encounter?
5) When Jacob listed God’s promises, why did he not mention the promise in the dream with the ladder?
6) Why did Jacob instruct each of the gift-bearers to Esau separately?
7) Why did the angel that wrestled with Jacob insist on being released?
8) If the sun "shone for him,⁠" why would Jacob's limp be mentioned at this juncture?
9) What is the difference between "I have everything" (Jacob), and "I have a great deal" (Esau)? What is Esau's offer to accompany Jacob, and Jacob's polite refusal, all about?
Since Jacob's return to Eretz Yisrael was initiated at the request of God, and God had not yet given any hint of His assistance in the forthcoming confrontation with Esau, we can understand why some commentators look for something in Jacob's conduct which caused God’s displeasure. These conflicting views are even reflected in the Midrash Rabbah. According to the opinion that the messengers sent by Jacob were angels, one cannot fault Jacob's conduct, else angels would not have been placed at his disposal.
According to Rabbi Yehudah, who states that the messengers were of the flesh and blood variety, Jacob may have displeaesd God in some manner. The fact that no help was forthcoming from God until the night following the return of the messengers supports our view that until Jacob had exhausetd all means at his disposal to ensure that the encounter would be successful, Providence would not manifest itself. Only after the successful struggle with the "man,⁠" concluding Jacob's preparations for the fateful encounter, would God offer His reassurance. From this we learn the importance of doing all one can to ensure one's success.
1) Jacob instructed the servants in a manner that would show that he was treating Esau with the courtesy due an older brother.
6) Calling all the giftbearers together would have revealed inner fear both to them and to members of his family. He told Esau that he had stayed with Laban all these years, in order to show Esau that he had not felt the need to run away from Laban. He indicated that he could understand Esau's reluctance to welcome a brother who had hired himself out for wages; since by now, however, he had acquired a fortune, Esau need not be ashamed of his poor brother.
2) The fact that the messengers returned without actually having met Esau proves they must have been angels; who else would have arrogated to himself the right to return "mission unaccomplished?⁠" Moreover, who else would have offered gratuitous advice to Jacob? They did so in order to give Jacob time enough to arrange the gifts and to send them ahead. When Joseph encountered the "man" while he is searching for his brothers, he is also given gratuitous advice. In that case also, we assume it was an angel who proffered that advice (Genesis 37,16-18).
So far then Jacob's efforts provided him with useful information about how to approach Esau when he would meet him. Jacob's fear did not concern his own death at the hands of Esau, but he was concerned about the possible death of members of his family, concerning whom no promise from God had been received. The wording of the promise at Bet El in the dream of the ladder, had been directed only at Jacob alone.
3) Jacob divided the camp so that he could not be faulted for having neglected a chance to ensure partial survival. No doubt, the camp mentioned last, was positioned in such a way that Esau would encounter it first. Should Esau want to vent his rage by destroying Jacob's camp, and his anger could be assuaged by such a pogrom, Jacob's stratagem would have worked since that camp contained no one especially dear to him. If there had been only one camp and that had been attacked, all might have been lost. Jacob's prayer at that point acknowledged both the assistance received thus far and the promises made; it made the point however that all God’s promises made to Abraham and Isaac would come to nought if he and his family were not saved at this time. Jacob indicated that he did not think that he personally had any merit to entitle him to ask for favors for himself, seeing that when he had first set out on his quest he had only had a walking staff to call his own, and he had received so many favors from God that he was a wealthy man by now. He appealed for help, since, though assured of victory, in a battle involving so many, even victory might involve heavy casualties. God had not yet promised that no harm would come to any of them. Jacob was certainly entitled to feel alarmed at that point in his life. At the conclusion of his prayer, he looked for a sign that his prayer had received a favorable hearing. This is why he chose to spend the night at the site where he had offered his prayer. Since Jacob's efforts to save himself had not yet included a financial sacrifice, God withheld reassurance until he had done his share in that respect. It was the absence of a response from God then that galvanized Jacob into rising early on the following morning to arrange for the gifts to be sent to Esau. There are times when preoccupation with worldly matters-- which are after all only our second most important concerns-- exceeds what is reasonable and is apt to be misinterpreted. Jacob's encounter with the spiritual counterpart of Esau is an example of this. Since Jacob had risen during the night in order to carry insignificant belongings across the river Yabbok, this had been misinterpreted by Esau's guardian angel as evidence that Jacob was excessively concerned with worldly goods. This provided said angel with the opportunity to challenge Jaob's moral superiority over Esau (Chullin 91). Jacob recovered quickly enough from this momentary lapse, and the angel had to acknowledge Jacob's claim to morally high standards, by revealing to him that he would henceforth be known as "Israel.⁠" Nonetheless, the momentary weakness displayed and referred to by the Torah euphemistically as "dislocation of the hip joint,⁠" is frequently found among Jacob's descendants, and gives Esau/Amalek opportunities to attack the Jewish people's claim to moral leadership. Already Isaac had warned against this weakness in his blessing to Esau, when he told the latter, that he, Esau, would be able to shake off the yoke of his younger brother whenever the latter would fail to live up to his standards (Genesis 27,41).
7) The angel's request to let him go, is simply another way of saying to Jacob, "Why do you waste your time detaining me, when you should be busy preparing gifts for Esau.⁠"
Jacob's request to know the angel's name means that he wants to know who has the power to inflict this damage on his hip joint. The angel tells him that it is not the name that matters, since the ability to inflict damage was not rooted in the personality (name) of the angel, but rather it is an angel's mission that is of importance. Just as to many people the names of individual kings such as Saul or Hezzekiah or even David become blurred, and all they remember is that all these were Kings of Israel, so the individuality of an angel pales into insignificance when compared to his respective function. It had been Jacob's name (the crooked one) which had misled the angel into thinking that he was possessed of a fatal character flaw, and this is why he rectified his error by admitting that Jacob was indeed an Israel, a fighter for spiritual values. In consonance with the Rabbis' maxim that a hint to the wise is sufficient, the angel did not elaborate on the theme. Now that Jacob had done everything humanly possible on his own and his family's behalf, the first signs of Divine assistance become evident, commencing with the sun "shining for him,⁠" i.e. healing the physical affliction to the point where he could at least limp.
8) Apparently, up to that point he had been unable to move at all, and the dislocation of his hip joint had left him rooted to the spot of the nocturnal encounter. Since Esau's spiritual counterpart had not been able to find any other weakness in Jacob, the Jewish people, ever mindful of this weakness and convinced that this part of the body was more prone to sinfulness than any other part, abstained from eating that part of an animal, and even extended the prohibition to include use of the sinew for any purpose other than eating. Isaiah 48,4 uses the hyperbole of the sinew to describe sinful obstinacy per se. So does the prophet Micha in Chapter 4 verse 6. When Jacob experienced Divine assistance, he felt so reassured that he proceeded to face Esau without bothering to actually divide the camps. He was certain that now everyone could face Esau.
ולבן נשק לבניו ולבנותיו וישב למקומו.
אחר כך אמר וישב לבן למקומו. ויעקב הלך לדרכו – והרצון בזה כי ראוי היה לבן אחר שנראה אליו מלאך בחלום בשביל כבוד יעקב וראה יושר לבבו וטענותיו וכולם צודקות שיכיר האמת ויודה באלהי אמן. אחר שזכה להתדבק ביעקב. וכל זרעו זרע הקדש היה מבנותיו. ולא הועיל לו קסמיו. לכן אמר שלא היה כן אלא ששב לרשעו ולמדרגתו הראשונה בל למד צדק. וזהו וישב לבן למקומו. וכן רמז שישב למקומו שנתבצר לו בגיהנם. ע״ד שאמרו ברעי איוב איש איש ממקומו. איש מביתו איש מארצו לא כתב. אלא איש ממקומו. שנתבצר להם בגיהנם ובזכות שבאו לגמול חסד לאיוב נמלטו. אבל יעקב הלך לדרכו הראוי לו דרך ה׳ הנאמר באברהם אבינו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳. וכן רמז וישב לבן למקומו ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. אבל כל זמן שהוא מחובר לרשע כביכול השכינה נתפרדה ממנו. כמו שאמרו והשם אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. אבל כל זמן שהוא מחובר לרשע כביכול לא נדבר עמו:
ויברך אתהם – כבר אמרו ׳אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך׳ (מגילה ט״ו.), אמנם ספר ברכת לבן לבנותיו, להורות שברכת האב אשר היא על בניו בכל נפשו בלי ספק ראוי שתחול יותר בסגולת צלם אלהים המברך, כאמרו ״בעבור תברכך נפשי״ (בראשית כ״ז:ד׳).
ויברך אתהם. Our sages have already told us not to belittle the value of a blessing pronounced by a layman, a person of low social standing. (Megillah 15) The reason why the Torah tells us of Lavan’s blessing to his daughters is to remind us that when a father blesses his sons he does so wholeheartedly, with his material and spiritual faculties. We know that Yitzchok blessed with all his soul from his own words (27,4) When the one bestowing the blessing himself reflects the image of God he had been created in, then such a blessing is likely to be correspondingly more effective.
וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו – ללמדנו שנפרדו איש מרעהו מאהבה, ולא חרה אפו עוד בבנות שהלכו מבית אביהן בלי הגיד לו. כי נשק אותן וזכר תחלה הבנים להודיע כי יקרו בעיניו כאילו הם בניו הקודמים לבנותיו, ויברך אתהן. זהו ברכת אבות שמברכין את בניהן ומתפללים על שלומם, והלך ושב למקומו.
(הקדמה)
פרשת וישלח.
לבניו – לבני בנותיו שהם כבניו:
וילך וישב – בשאר מקומות נאמר וישב לחוד בלא קדימת וילך, וישב אברהם אל נעריו (וירא כ״ב) וישב ארצה מצרים (שמות ד׳) וכאן הקדים לפניו וילך, וכן בבלעם (בלק כ״ד כ״ה) נאמר וילך וישב למקומו, ואפשר שבא כן להורות שהיה באלה הליכה כלומר ריחוק ממקום שהיה בו אל מקום שאליו, והיה בהם גם השבה כלומר חזרה אל המקום שיצאו ממנו, כענין ודוד הולך ושב לראות את צאן אביו (שמואל א י״ז) שטעמו שלא קבע דוד ישיבתו בבית שאול אבל הי׳ הולך ושב מביתו לבית אביו (עמ״ש שופטים כ׳ ה׳ וילך וישב לביתו), והנה בלעם בהלכו כעת מבלק לביתו שב אח״כ עוד הפעם נגד ישראל במלחמת מדין, כדכתיב (מטות ל״א ח׳) ואת בלעם בן בעור הרגו (ע״ש רש״י ובפסוק ו׳ שם) לכן נאמר בו וילך וישב למקומו, שהיתה ההליכה לביתו רק הליכה זמנית ולפי שעה, כי אח״כ חזר ושב להתנגד לישראל. וכן כאן בלבן אמר וילך וישב, שהליכתו לביתו כעת לא היתה רק לפי שעה כי חזר עוד לשוב לעשות תחבולות מרמה נגד יעקב, כמוזכר בספר הישר, אחר שעבר לבן מאת יעקב מהר ושלח את בעור בנו בן שבע עשרה שנה ועמו אבי חורף בן עוץ בן נחור אל ארץ שעיר אל עשו לעורר אותו לבוא על יעקב להרגו, ויעש עשו כן ויקבוץ את כל חילו וילך לקראת יעקב, והדבר בא עד רבקה אם יעקב, ותמהר ותשלח שבעים ושנים איש מעבדי יצחק לעזור ליעקב, ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה לעמוד לי מאת אלהים זה, ויקרא יעקב את המקום ההוא מחנים. ע״כ.
וילך וישב לבן למקומו: תיבת ״לבן״ מיותרת שהרי מדובר בו, או היה ראוי לכתוב ׳וילך לבן וישב למקומו׳1. אלא משמעות ״מקומו״ כאן – למעמדו שהיה עד בוא יעקב, והכי פירשו חז״ל במדרש רבה (עד,טז)⁠2. וכיוצא בזה ביארנו לעיל (ל,כה)3.
ונמצא כל הברכה שהגיעה ללבן היתה רק בשביל יעקב, וכמו שראה לבן בתרפים שאמר ״נחשתי ויברכני ה׳ בגללך״ (לעיל ל,כז), וכענין שאמרו חז״ל ביבמות (סג,א)4 ׳אפילו משפחות הדרים באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל׳. וכל זה סימן לבנים, שיש אומות העולם שאין מזלם טוב בעצם, אלא בשביל ישראל שבקרבם באה הברכה להם, וכאשר יצאו ישראל מהם ישובו לכח דל ורזה, אם לא שמזלם גרם לעשות חיל.
1. כאשר ״לבן״ מוסב על שני הפעלים גם יחד.
2. ״וילך וישב לבן למקומו״ – לסורו, מלמד שנכנסו לסטים בתוך ביתו והיו מקרקרים (מקרטעים) בו כל הלילה.
3. עה״פ ״שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי״ במשמעות המושג ׳מקום׳, וכן לעיל יח,לג. ועיין במדבר כד,כה ״ויקם בלעם וילך וישב למקומו״.
4. עה״פ ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״ (לעיל יב,ג).
וילינו... וישכם – אכן כן היו נוהגים — היו לנים במקום המקודש ועזבו אותו למחרת, עם בוקר; השווה דברים ט״ז:ז׳.
לבניו ולבנותיו – כמו לעיל פסוק כח.
וילך וישב לבן – כאן בא הנושא אחר הנשוא השני משום ״למקומו״, המוסב על שניהם; השווה פירושנו לויקרא א׳:א׳.⁠1
1. בהוצאת מוסד הרב קוק, ע׳ סט (המ׳).
(א-ב) וישב לבן למקומו ויעקב הלך לדרכו – פירוש כי מי שיש לו איש קדוש כיעקב בתוך ביתו הלא ראוי להתבשם ממעשיו וחכמתו ולקיים בו הולך את חכמים יחכם ולא כן היה וכאשר הלך יעקב שב לבן למקומו הראשון היינו מצבו הרע בדיעות ובמדות רמאי ואוהב ממון ויעקב הלך לדרכו שהצדיק ות״ח האמיתי הוא הולך ממקום הראשון למעלות גדולות וכמו שאמרו ת״ח אין להם מנוחה בעוה״ז ובעוה״ב שמתוספים מעלה ומעלה מיום ליום ומיד ויפגעו בו מלאכי וכו׳ והבן.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנור' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ב) וְיַעֲקֹ֖ב הָלַ֣ךְ לְדַרְכּ֑וֹ וַיִּפְגְּעוּ⁠־ב֖וֹ מַלְאֲכֵ֥י אֱלֹהִֽים׃
Yaakov went on his way and messengers of God1 encountered2 him.
1. messengers of God | מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים – The Hebrew word "מַלְאַךְ" can refer to either a celestial messenger (an angel) or a human one. See verse 4, where the word clearly speaks of people. In our verse, it is debated, with many assuming the verse speaks of celestial beings and others suggesting that Yaakov might have encountered several prophets (see Ralbag).
2. encountered | וַיִּפְגְּעוּ – Torah employs the same verb here as it had when Yaakov initially left Canaan to travel to Lavan's house, when he "happened upon" Beit El. There, too, the encounter involved angels.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קרמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[ג] 1ויפגעו בו מלאכי אלהים, כמה מלאכים היו מלוין ליעקב אבינו בכניסתו לארץ, רבי הונא בשם ר׳ אייבו אמר ס׳ ריבוא, הה״ד ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה (בראשית ל״ב:ג׳) ואין שכינה שורה פחות מס׳ רבוא, רבנן אמרי ק״ב ריבוא ויקרא שם המקום ההוא מחנים (בראשית ל״ב:ג׳) מחנה הרי ס׳ ריבוא מחנים הרי ק״כ ריבוא. אמר ר׳ אייבו לקח מאילו ומאילו ושלח פרוזבין לפניו הה״ד וישלח יעקב מלאכים לפניו. (בראשית רבה עד)
[ד] 2ויפגעו בו מלאכי אלהים, כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך (תהלים צ״א:י״א) וכן אתה מוצא ביעקב שכתוב בו איש תם יושב אהלים, איש תם במעשים טובים, יושב אהלים עוסק בתורה ונתרבה במצות נמסרו לו מחנות מלאכים לשמרו שנאמר ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. (תנחומא משפטים יט.)
[ה] 3ויעקב הלך לדרכו, ר׳ יצחק הוה אזיל באורחא ופגע ביה ר׳ חייא א״ל חמינא באנפך דהא במדורא דשכינתא מדורך כו׳ א״ל ודאי בכל אתר דישראל שריין קב״ה בינייהו, וכל אתר דחכימי דרא אזלין קב״ה אזיל עמהון דכתיב כי מלאכיו יצוה לך וגו׳ (תהלים צ״א:י״א), מנלן דכתיב ויעקב הלך לדרכו ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה. (זהר ח״ג רצח.)
1. י״ג היו הולכין לפני יעקב אבינו היו חלים ומרקדים. וכ״ה בשיר השירים רבה ז, א. מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים וכו׳ מה אתם יכולים לעשות לנו כחולה שנעשה ליעקב אבינו כשיצא מבית לבן, רבי ברכיה בשם ר׳ לוי אמר ששים רבוא מלאכים היו חלין ומרקדים לפני אבינו יעקב בצאתו מבית לבן ורבנן אמרי ק״כ ריבוא כו׳. ועי׳ לקמן ב״ר פע״ה י. ובלקח טוב מביא ראיה שאין שכינה שורה על פחות מס׳ ריבוא שנאמר שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל כו׳. וי״א נאמר כאן מחנה אלהים זה ונאמר בדברי הימים כשבאו ישראל להמליך את דוד עד למחנה גדול כמחנה אלהים יליף מחנה אלהים ממחנה אלהים כנגד אותם היו גם אלו. וכ״ה במדרש הגדול. ובכת״י ילקוט התימנים (וגורסים ר״ה [ר׳ נהוראי] אומר ק״כ ריבוא). וברב״ח כ׳ מחנה אלהים זה ס׳ ריבוא כנגד מחנה ישראל. ועי׳ רש״י דה״א יב, כב. ובס׳ מ״ע פל״ה. פרוזבין שלוחים. וי״ג פרוזבודין. ובתנ״י וישלח ג. מחנה אין כתיב כאן אלא מחנים, שתי מתנות אותן הראשונים ואותן האחרונים [מא״י וחו״ל] מה עשה יעקב כיון שרצה לשלח אצל עשו נטל מאלו ומאלו ושלח שנאמר וישלח יעקב מלאכים. וכעי״ז בתנחומא וישלח ג. ראה לקמן אות ז. ונראה דגם בב״ר הפירוש לקח [נטל] מאילו ומאילו היינו מלאכי א״י וחו״ל, [ובהערות מהר״ח אלבעק במנח״י דוחה פירוש זה שכ׳ המנח״י. ומפרש כלקמן אות ז. מחנים מחנה אדם ומחנה שכינה והיינו מאילו ומאילו. ומלשון כת״י מדרש החפץ מעין גנים לאחר שהביאו דברי הב״ר ק״כ ריבוא כ׳ שלח מהם בשליחותו לוו אותו מלאכי חו״ל והקדימו לקראתו מלאכי ארץ ישראל ושלח מהם בשליחתו דכתיב וישלח יעקב מלאכים מבואר כפירוש הנ״ל]. ועי׳ לקמן אות ד.
2. מענין זה בתנ״י וישב ב. ואגדת בראשית (פנ״ד) פנ״ה, זש״ה בזעקך יצלוך קבוציך (ישעיה נז, יג.) מהו אלו המלאכים שניתנו לשמרו בשעה שיצא לילך לארם נהרים שאין המלאכין המשמשין בארץ ישראל, משמשין בחוצה לארץ, ולא של חוצה לארץ בארץ ישראל, כך יעקב ראה עולים ויורדים אחרים לילך עמו לחוצה לארץ, וכשבא לחזור קרא הקב״ה לאותן המלאכים שהיו משמשין אותו בארץ, אמר להם הרי יעקב חוזר צאו ונצא לאנפטי שלו (פי׳ תחום ופי׳ אחר לקראתו), למה הדבר דומה, למלך שיצא בנו למדינת הים ליקח אשה, אחר ימים בא לחזור לבית אביו, אמר המלך לאפסיקין שלו (פי׳ לחייל) בואו ונצא לאנפטי של בני, כך כשבא יעקב לחזור לבית אביו, קרא הקב״ה למלאכי השרת, אמר להם בואו ונצא לאנפטי של יעקב, כיון שתלה יעקב עיניו ראה אותן שנאמר ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים וגו׳ כשראה אותן יעקב מנין שהיו משמשין אותו בארץ ישראל, שנאמר ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה לכך נאמר בזעקך יצלוך קבוציך אלו המלאכים. ועי׳ לעיל פכ״ח אות עה. וברש״י כאן וברמב״ן מה שתמה עליו. ודברי רש״י מקורם מהתנחומא. ובספר לבנת הספיר תירץ קושיית הרמב״ן דגם הני קניזי וקדמוני בכלל א״י הן ועתידין לחזור לנו לימות המשיח. ובלקח טוב ויפגעו בו מלאכי אלהים, אותם מלאכים שהניח (בו) [ב]⁠ויפגע במקום, באותם פגע עוד שמלאכים של ארץ ישראל פגעו בו. ועי׳ ז״ח כ: ולעיל פכ״ח אות פה. בבאור מתנ״י במדבר והמשך המאמר שם אני ומלאכי נצבים עליך בשעה שיצאת לפדן ארם ובביאתך כו׳ ומנין בביאתו שנאמר ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים הרי מלאכים, השכינה מניין וירא אלהים אל יעקב.
3. מענין זה מובא בתקוני זהר תקונא סט. ר׳ יוסי ור׳ אלעאי הווי אזלי באורחא אזדמן ר׳ אלעזר עמהון, אמרו, ודאי עלך איתמר ויפגע במקום דאערענא בשכינתא, אמר לון עלייכו איתמר ויפגעו בו מלאכי אלהים, מאי מלאכי אלהים אילין דאיתמר בהון, עושה מלאכיו רוחות דרוחין דלכון מרוחא דקב״ה. ועיי״ש תקון סט. ז״ח קיד. ובזח״א קסה. תא חזי כד נפק יעקב למיהך לחרן בלחודוי הוה דלא אינסיב מה כתיב ויפגע במקום וגו׳ ולא אתיבו ליה אלא בחלמא השתא דאנסיב והוה אתי בכלהו שבטין כביכול משריין עלאין פגעין ביה ואתחננו ליה דכתיב ויפגעו בו אינון אהדרין למפגע ביה. ומובא פי׳ זה סתמא במנחה בלולה. ועי׳ זח״ב ד: מו: ובזח״ג נה: תא חזי כתיב ויפגעו בו, ויפגע במלאכי אלהים מבעי ליה מאי בו, אלא אינהו אתו לאתכללא ביה (ואוזפוהו בארחא). ועי׳ זח״ג רכה: וזח״א קכ. ובילקוט ראובני בשם זהר ויעקב הלך לדרכו לקביל אבוה תמן תנינן כל זימנא דאשתכח יעקב לגבי לבן לא מליל עמיה הקב״ה ולא אשתכח לגביה ואי תימא כתיב ויאמר ה׳ ליעקב ההוא בסופו הוה. ועי׳ במו״נ ח״ב פמ״ב. ובכת״י מדרש החפץ מענין זה באריכות. ומבואר מדברי הזהר הנ״ל דדורש מלת ויפגעו מלשון בקשה. וראה לעיל פכ״ח אות מד. ויפגע במקום אין פגיעה אלא תפלה ויש להעיר מהמבואר בחולין יח: א״ר פפי משמיה דרבא פגע בחיטי טרפה, איבעיא להו, פגע ונגע בהן דכתיב (מלכים א, ב) ויפגע בו וימת, או דלמא, פגע ולא נגע, כדכתיב ויפגעו בו מלאכי אלהים. ונראה הא דלא הביאו בגמרא מקרא הקודם (כח, יא.) ויפגע במקום משום דרשת חז״ל דויפגע לשון תפלה אבל כאן פשטא דקרא לשון פגיעה.
וְיַעֲקֹב אֲזַל לְאוֹרְחֵיהּ וְעָרַעוּ בֵּיהּ מַלְאֲכַיָּא דַּייָ.
Yaakov went on his way, and the angels of Hashem met him.
וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים
וְיַעֲקֹב אֲזַל לְאוֹרְחֵיהּ וְעָרַעוּ בֵיהּ מַלְאָכַיָּא דַּה׳
א. ״ויפגעו בו״ – ״וְעָרַעוּ בֵיהּ״, לשון מאורע, מקרה לא צפוי וכן ״ויפגע במקום״ (בראשית כח יא) ״וְעָרַע בְּאַתְרָא״.
אונקלוס נמנע מאיזכור מלאכים
ב. אונקלוס נמנע באופן עקרוני מלכלול מלאכים בתרגומיו כדי לסלק כל אפשרות מוטעית של ריבוי רשויות כמבואר בפסוק ״נַעֲשֶׂה אָדָם״ (בראשית א כו), זולת מקומות בהם נתפרשו מלאכים בכתוב עצמו כבפסוקנו: ״מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים״ – ״מַלְאָכַיָּא דַּה׳⁠ ⁠⁠״. אבל ״וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים״ (ד) ״אִזְגַּדִּין״, שלוחים. ואילו בפסוק הבא תרגם ״מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה״ – ״מַשְׁרִית מִן קֳדָם ה׳ דָּא״, להבעת המרחק שבינם לבורא.
ויעקב אזל לאורחיה וארעו בה מלאכין מן קדם י״י.
ויעקב אזל לאורחיה וארעו ביה מלאכייא די״י.
And Jacob went on his way, and the angels of the Lord met him.
[יז] וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים – כַּמָּה מַלְאָכִים הָיוּ חָלִים וּמְרַקְּדִים לִפְנֵי אָבִינוּ יַעֲקֹב בִּכְנִיסָתוֹ לָאָרֶץ, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר ס׳ רִבּוֹא מַלְאָכִים הָיוּ חָלִים לִפְנֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ בִּכְנִיסָתוֹ לָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה (בראשית ל״ב:ג׳), וְאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה פָּחוֹת מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא. רַבָּנָן אָמְרֵי ק״ך רִבּוֹא.
ויפגעו בו מלאכי אלהים1פירשו המלאכים שלוהו מחוצה לארץ ונלוו עמו המלאכים להכניסו לארץ.
1. פירשו המלאכים שלוחו מחוצה לארץ. עיין ברש״י שכתב מלאכי אלהים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ, מחנים שתי מחנות של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו. ועיין בתנחומא וישלח אות ג׳ ובהערה ה׳. ועיין ברמב״ן עה״ת.
(ב-ג) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ – כַּמָּה מַלְאָכִים הָיוּ מְלַוִּין לְיַעֲקֹב, שִׁישִּׁים רִבּוֹא. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה, וְאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה עַל פָּחוֹת מִשִׁשִּׂים רִבּוֹא רַבָּנָן אָמְרִין, מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם, רַבִּי אֵיבוֹ אָמַר: נָטַל מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ וְשָׁלַח פְּרוּזְבִּין לְפָנָיו.
ויעקוב מצ֗י אלי טריקה ופאג֗אתה מלאיכה אללה.
ויעקב הלך לדרכו ופגשו בו מלאכי אלוהים.
ויפגעו בו מלאכי – מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ.
ויפגעו בו מלאכי אלהים AND THE ANGELS OF GOD MET HIM – The angels who minister in the Land of Israel came to meet him in order to escort him into the Holy Land (see Bereshit Rabbah 74:17).
ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים1אותם מלאכים שהניח בו ויפגע במקום באותם פגע עוד שמלאכים של ארץ ישראל פגעו בו.
1. אותם מלאכים שהניח בו. וכן כתב רש״י מלאכים של א״י באו לקראתו ללוותו לארץ. ועיין ב״ר שם. ותנחומא וישלח.
ויעקב הלך לדרכו – בארץ כנען:
ויפגעו בו – לשון פגישה, ודומה לו ויפגע במקום (בראשית כח יא), פגעת [את] שש (ישעיה סד ד):
מלאכי אלהים – אלו המלאכים שהניח בבית אל, דכתיב והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כח יב), ועכשו פגעו בו ובאו לקראתו ללותו בשלום:
ויפגעו בו – לשומרו, כדכתיב: והנה אנכי עמך (בראשית כ״ח:ט״ו).
Vayyifge'u [ANGELS OF GOD] ENCOUNTERED HIM: to protect him, as God had promised, "I am with you[: I will protect you ...]" (Gen. 28.15).
ויפגעו בו מלאכי אלהים – לעזרו בדרך.
AND THE ANGELS OF GOD MET HIM. To assist him on the way.
ויפגעו בו מלאכי אלהים – נראה שאילו המלאכים שלא אמרו דבר הצריך שנכתב,⁠1 שלא באו רק לכבודו, כאדם שבא ממקום רחוק, ויוצאין לקראתו לכבדו.
1. כלומר: בתורה לא כתוב שהמלאכים אמרו משהו.
ויפגעו בו מלאכי אלהים – MESSENGERS OF GOD ENCOUNTERED HIM – It appears that these messengers did not say anything that needed to be recorded [in the Torah], for they came only for his honor, like a person who comes from a far place, and they go out to greet him to honor him.
ויעקבמלאכי אלהים – האל שלח מלאכיו אליו להבטיחו בדרך.
ויעקב...מלאכי אלוהים. God sent His angels to him to keep him safe while he was journeying.
(ב-ג) ויפגעו בו מלאכי אלהים – לשון רבינו שלמה: מלאכי ארץ ישראל יצאו לקראתו. מחנים – שתי מחנות, של חוצה לארץ באו עמו עד כאן, ושל ארץ ישראל יצאו לקראתו.
ואני תמה בזה, שהרי עדיין לא הגיע יעקב לארץ ורחוק היה משם, ושלח מלאכים אל עשו מרחוק ושם נאמר: ויעבור את מעבר יבוק (בראשית ל״ב:כ״ג) שהוא יבוק הנחל גבול בני עמון (דברים ג׳:ט״ז) שהוא דרומית מזרחית לארץ ישראל, ועדיין יש לו לעבור גבול בני עמון ומואב, ואחרי כן ארץ אדום ותחלת ביאתו בארץ בשכם היה, שנאמר: ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען (בראשית ל״ג:י״ח).
אבל היתה המראה הזאת ליעקב כאשר בא בגבול אויביו להודיעו כי רבים אשר אתו מאשר אתם.⁠1 וקרא שם המקום מחנים כי כן הדרךא בשמות, או מחנים – מחנהו ומחנה העליונים, לאמר כי מחנהו בארץ כמחנה המלאכים, כולם מחנות אלהים מברכים לו ומודים ביחודו.
1. השוו ללשון הפסוק במלכים ב ו׳:ט״ז.
א. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2: ״דרך״.
(2-3) AND THE ANGELS OF G-D MET HIM. Rashi comments: "The angels who minister in the Land of Israel came to meet him. And he called the name of that place Mahanaim: the plural form implies two camps, one consisting of the angels ministering outside of the Land of Israel who had accompanied him thus far, the other consisting of those ministering in the Land of Israel who had come forth to meet him.⁠"
But I wonder at this, for Jacob had not yet reached the Land of Israel and was still distant from there for he sent messengers to Esau from afar. And then it says there, And he passed over the ford of the Jabbok,⁠1 which is the river Jabbok which is the border of the children of Ammon.⁠2 This is to the southeast of the Land of Israel, and he still had to pass the boundary of the children of Ammon and Moab, and then the land of Edom, and his first entry into the Land was at Shechem, as it is said, And Jacob came in peace to the city of Shechem, which is in the land of Canaan.⁠3 Instead, we must say this vision came to Jacob as he arrived in enemy territory in order to inform him that "they that are with him are more than they that are with them.⁠"4 And the name of the place was called "Mahanaim" in the plural, for such is the way of Scripture with names.⁠5 It may be that "Mahanaim" refers to His camp and the camp of the higher beings,⁠6 that is to say that His camp on earth is as the camp of the angels, all of them being camps of G-d, blessing Him and confessing His Unity, may His name be blessed forever.
1. Further, 32:23.
2. Deuteronomy 3:16.
3. Further 33:18. This poses a difficulty to Rashi's interpretation of "Mahanaim.⁠"
4. See II Kings 6:16.
5. For a single event or person, a plural name is given, as for example, "Mitzraim".
6. In that case the plural in the word Mahanaim is naturally justified.
ויפגעו בו מלאכי אלהים – הנזכרים בראש הפרשה שהיו עולים ויורדים בו. וזהו שאמר כאשר ראם כלומר הכירם שכבר ראם. וכן כתוב ביחזקאל (יחזקאל י׳:ט״ו) היא החיה אשר ראיתי וגו׳. ולפי מה שהתחיל ביעקב ואמר הלך לדרכו היה ראוי לומר ויפגע במלאכי אלהים. אבל היה זה למעלת יעקב כאדם שאומר פגעו אנשים במלך. והפגיעה הזאת היתה לשמור אותו כענין האמור בצדיקים (תהלים צ״א:י״א) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. ואמרו במדרש מי גדול השומר או הנשמר הוי אומר הנשמר שנאמר לשמרך בכל דרכיך. על כפים ישאונך מי גדול הנושא או הנשוא הוי אומר הנשוא. וכן בכאן מי גדול הפוגע או הנפגע הוי אומר הנפגע. וכן מצינו באלישע שכתוב (מלכים ב ו׳:ט״ו) וישכם משרת איש האלהים לקום ויצא והנה חיל סובב את העיר וסוס ורכב ויאמר נערו אליו אהה אדוני איכה נעשה. וכתיב ויאמר אל תירא כי רבים אשר אתנו מאשר אותם. וכתיב ויפקח ה׳ את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע.
ויפגעו בו מלאכי אלוהים, "and angels of God met him.⁠" These were the same angels who had been mentioned at the beginning of the portion who had been ascending and descending the ladder Yaakov had seen in his dream. This is what the Torah added כאשר ראם, "as he had seen them.⁠" In other words, he was already familiar with these angels. We have a similar construction in Ezekiel 10,20 היא החיה אשר ראיתי, "this is the angel whom I had seen, etc.⁠" Actually, the Torah could have written ויפגע במלאכי אלוהים, "he encountered angels of God.⁠" The reason the Torah wrote that the angels met Yaakov instead of vice versa is a compliment to Yaakov. The purpose of the encounter was in order to protect Yaakov. It is similar to Psalms 91,15 כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, "for He will command His angels to guard you (the righteous) on all your paths.⁠"
There is a discussion in the Midrash Bereshit Rabbah 78,2 as to who is greater, the guardian or the person whom he guards? The Midrash concludes that the person being guarded is greater than the guardian. The Midrash came to this conclusion based on the verse (Psalms 91,12) "to guard you on all your paths to carry you in their hands lest you hurt your foot on a stone.⁠" The Midrash also asks: "who is greater the carrier or the one being carried?⁠" It concludes that the person being carried is the more important of the two. Finally, the Midrash asks: "who is more important the one being met or the one who goes out to meet someone?⁠" The Midrash concludes that the person being met is the more important of the two. We find some support for this in connection with the prophet Elisha. We read in Kings II 6,15: "when the attendant of the man of God rose early and went outside, he saw a force, with horses and chariots, surrounding the town and he said to his master: 'what shall we do?'" The verse goes on to say: "do not be afraid there are more on our side than on theirs.⁠" A little later the verse continues: "God opened the eyes of the servant and he saw and here the mountain all around Elisha was covered with horses and chariots of fire.⁠" [The paragraph started with the one who meets, only to conclude with the ones being met, the latter becoming the victors in the ensuing battle. Ed.]
ויפגעו בו מלאכי אלהים – פירש״י מלאכי ארץ ישראל יצאו לקראתו ושל חוצה לארץ באו עמו עד כאן:
מחנים – פי׳ שתי מחנות. וכתב הרמב״ן ואני תמיה שהרי עדיין לא הגיע יעקב לארץ ישראל ורחוק הי׳ משם ושלח מלאכים לעשו ושם נאמר ויעבר את מעבר יבק שהוא גבול בני עמון ומואב ואחר כך ארץ אדום ותחלת ביאתו לארץ בשכם שנאמר ויבא יעקב שלם עיר שכם אלא זאת היתה המראה ליעקב כשבא בגבול אויביו להודיעו כי רבים הם אשר אתו מאשר אתם וקרא שם המקום מחנים כי כן דרך בשמות.
אי נמי: מחנים מחנהו ומחנה העליונים לאמר כי מחנהו בארץ ומחנה המלאכים כולם מחנה אלהים ומברכים לו ומודים בייחודו:
ויפגעו בו מלכי אלוהים, "angels of God met him.⁠" Rashi explains that these were the angels assigned to protect him while he was in the land of Israel. These angels now came to welcome Yaakov, whereas the ones who had accompanied him thus far still had not taken their leave.
מחנים, "i.e. two camps.⁠" Nachmanides is astounded at this interpretation by Rashi of these two verses, in view of the fact that Yaakov had not yet crossed into the territory of ארץ ישראל, and in fact was a long way distant from the border even when he sent messengers to Esau in verse 4. We were told shortly before that he had crossed the fording of the river Yabbok, a river which flows from East to West and ends up as a tributary to the river Jordan, the dividing line between the land of Canaan and the territories of Ammon and Moav. Even the land of Edom still lay between him and the Holy Land. Yaakov's entry into the Holy Land occurred only when he arrived at Shechem physically and spiritually whole, as the Torah testifies in verse 18. We must therefore view what the Torah described here as a vision granted to Yaakov, a vision which was to reassure him that he had more friendly forces on his side than had Esau, his brother, whom he still had to confront. He called the location מחניים, to symbolize the occasion. There is nothing unusual in that.
מלאכי אלהים – הם נביאים, כי הנביא יקרא מלאך ה׳. או הם מלאכים ממש.
ויעקב הלך לדרכו לשוב אל ארץ אבותיו, ופגעו בו קצת מנביאי הדור; או נראו לו מלאכי אלהים בנבואה; והביאור הראשון יותר נראה, כי לא מצאנו בזה המקום סיפור נבואה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מלאכים של א״י באו לקראתו ללוותו בארץ. ב״ר ובתנחומא והרמב״ן ז״ל כתב ואני תמה בזה שהרי עדיין לא הגיע יעקב לארץ ורחוק היה משם ושלח מלאכים אל עשו מרחוק ושם נאמר ויעבור את מעבור יבוק שהוא יבוק הנחל גבול בני עמון שהוא דרומית מזרחית לא״י ועדיין יש לו לעבור גבול עמון ומואב ואחר כך ארץ אדום ותחלת ביאתו בארץ בשכם הי׳ שנאמר ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען עכ״ד. ונראה לי שאין מקום לתמיהתו כלל כי מה שטען שתחלת ביאתו בארץ בשכם היה שהוא אחר כמה נסיעות מהמקום שפגעו בו המלאכים לא ידעתי מי הגיד לו שתחלת ביאתו בארץ היה בשכם אם ממה שאמר אשר בארץ כנען הנה אחר זה ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען ואם ממה שאמר ויבא יעקב שלם שבא להודיענו שנתקיימה לו ההבטחה שהבטיחו השם והשיבותיך אל האדמה הזאת מ״ל לפרושי הכי דילמא לא נכתב זה אלא בעבור ותצא דינה הבא אחריו לומר שעד שבא אל עיר שכר לא קרה לו שום מקרה רע לא בגופו ולא בממונו ולא בכבודו אלא אחר שבא לשכם שקרה לו המקרה של דינה כמו שפי׳ החכם ן׳ עזרא או בעבור שקודם זה הי׳ צולע על ירכו גם פזר הרבה מממונו מנחה לעשו אחיו הוצרך לומר ויבא יעקב שלם עיר שכם לומר שלם בגופו שנתרפא מצלעתו שלם בממונו שלא נחשב לו כל הפזור ההוא לכלום ואדרבה יש לתמוה על הרמב״ן ז״ל היאך עלה על דעתו שעיר שכם היתה תחלת ביאתו בארץ והלא אברהם אבינו עליו השלום כשבא גם הוא מחרן לא״י תחלה נכנס לא״י ואח״כ הלך בתוכה עד שהגיע לשכם שנאמר ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם. גם מה שטען עוד שכששלח לעשו המלאכים שם נאמר ויעבור את מעבר יבוק שהוא יבוק הנחל גבול בני עמון ועדיין יש לו לעבור גבי בני עמון ומואב ואח״כ ארץ אדום אינה טענה כי כל זה אינו אלא לפי דעתו שחושב שחרן היא דרומית מזרחית לא״י כמו שגלה דעתו בפסוק ואביו קרא לו בנימין אבל רש״י ז״ל אין דעתו כן כי הוא כתב שם נראה בעיני לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען שהי׳ בנגב כשאדם בא מארם נהרים כמו שאמר בנגב בארץ כנען הלוך ונסוע הנגבה נקרא בנימין בן ימין לשון צפון וימין אתה בראתם ולכך הוא מלא. ומ״ש שם הרמב״ן ז״ל ולא הבינותי זה שתהא ארץ ישראל דרומית לארם נהרים שהרי ארם מזרחית לארץ ישראל היא כדכתיב וילך ארצה בני קדם וכתיב מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם ויעקב עבר את הירדן שהיא למזרחה של ארץ ישראל והי׳ חוזר דרך אדום שהוא בדרום ארץ ישראל נמצא ארם היא דרומית מזרחית לארץ ישראל וארץ ישראל לצפונה לא ידעתי מהיכן למד שיעקב הי׳ חוזר דרך אדום עד שחייב מזה שארם היא דרומית מזרחית לארץ ישראל כי יתכן שתהי׳ ארם מזרחית צפונית לארץ ישראל ויעקב כשהי׳ חוזר לא״י לא הי׳ חוזר מדרך אדום ואם הוציא זה ממה שהי׳ שולח לעשו מלאכים לפניו בבואו מפדן ארם לא״י דאם לא כן למה הי׳ שולח לו המלאכים אם לא הי׳ דרכו לעבור משם לארץ ישראל כבר הקשו זה בב״ר רב הונא פתח מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו כך א״ל הקב״ה לדרכו הי׳ מהלך והי׳ משלח אצלו דאין לפרשו לדרכו הי׳ מהלך עשו ואתה היית משלח אצלו שיעקב לא ידע זה אלא אחר ששלח המלאכים ועוד שעשו לקראתו הי׳ מהלך ולא לדרכו אבל יעקב כשהי׳ חוזר מפדן ארם לארץ ישראל הית׳ כוונתו ללכת בחברון בארץ מגורי אביו שהית׳ בגבול יהודה שהוא צד דרומה של א״י כדכתיב ולכלב בן יפונה נתן חלק בתוך בני יהודה את קרית ארבע היא חברון ולא הי׳ דרכו לעבור מארץ אדום כי ארץ אדום היא בדרומה של א״י והיא הי׳ בא מחרן שהיא צפונה של א״י ומפני שחברון הית׳ בדרומה של ארץ ישראל וארץ אדום הית׳ בחוץ לארץ מפאת דרומה של ארץ ישראל והיו שוכנים זה עם זה שלח לו לפייסו טרם לכתו שמה שלא יבא עליו להורגו ואפילו הכי הוקשה להם לרז״ל שלא הי׳ ראוי לו לעורר הכלב בעוד שהי׳ ישן וגם יש להוכיח מן המקראות כדברי רש״י ז״ל שיעקב נסע משכם ובא אל בית אל שהי׳ בגבול יוסף שהי׳ בצפונו של יהודה ובנימין והי׳ הולך אל חברון בארץ מגורי אביו שהית׳ בגורלו של יהודה שהי׳ בדרומו של יוסף והוא דרומה של ארץ ישראל ש״מ שבחזרתו מחרן לארץ ישראל הי׳ בא מצפונה של ארץ ישראל לדרומה הפך מאמר הרמב״ן ז״ל וכשהלך לחרן והרהר בלבור לחזור להתפלל בהר המורי׳ שהתפללו בו אבותיו נעקר הר המורי׳ ובא לקראתו עד בית אל שהיא לוז שהיא לצפונו של הר המוריה כמו שהוכחנו לעיל מן המקראות ש״מ שחרן בצפונה של א״י היא לא בדרומה כדברי הרמב״ן ז״ל אף על פי שהרמב״ן יפרש הקפיצה כרצונו ויחלוק על דברי רש״י ז״ל מ״מ המקראות מוכיחות שכשיצא מארץ ישראל ללכת לחרן הי׳ הולך מדרומה של ארץ ישראל לצד צפונה שהרי באר שבע שיצא ממנו ללכת לחרן בדרומו של יהודה הי׳ שהוא בדרומה של ארץ ישראל ובית אל שהיא לוז היתה בגבול בני יוסף שהוא בצפונו של יהודה ובנימין נמצא שכשיצא מבאר שבע ובא בבית אל נסע מדרומה של א״י לצד צפונה וא״כ איך אפשר מעתה שתהיה חרן דרומית מזרחית לא״י והתימה על החכם ן׳ עזרא שכתב הנה ידענו כי ארץ אדום בין חרן ובין א״י. ומה שטען עוד מן ויעבו׳ את מעבר יבוק שהוא יבוק הנחל גבול בני עמון ועדיין יש לו לעבור גבול בני עמון ומואב ואח״כ ארץ אדום שכל אלה המקומות הם חוצה לארץ אינה טענה כי יתכן שנחל יבוק נמשך ממזרח למערב או ממערב למזרח ועובר בתוך הארץ ובגבול בני עמון ויעקב אבינו ע״ה כשבא מחרן שהיא מזרחית צפונית עבר את הירדן שהיא במזרחה של א״י ונכנס לארץ ואח״כ עבר את מעבר יבוק העובר בתוך הארץ ומבדיל בינו ובין חברון ארץ מגורי אביו שהיתה בדרומה של א״י כי יבוק שם הנהר הוא כדפרש״י ולא יחוייב שיהיה כל אורך הנהר גבול בני עמון אבל היה מקצתו בגבול בני עמון ומקצתו בתוך הארץ ואל יקשה עליך מן הירדן שהוא גבול ארץ ישראל מצד מזרחה ויחוייב בהכרח שיעבור כל רוחב א״י עד שישפך אל הים שהוא בצד דרומה של ארץ ישראל ושוב אי אפשר לומר שנחל יבוק נמשך ממזרח למערב או ממערב למזרח ועובר תוך הארץ ובגבול בני עמון כי יתכן שלא היה הירדן נמשך מצפון לדרום רק עד חצי הפאה המזרחי׳ ומשם היה נוטה לצד מזרח עד שיהיה עובר כל רוחב גבול בני עמון ומואב השוכנים לפאת מזרח ארץ ישראל מפאת דרום ואחר כך היה נוטה לצד דרום ונשפך בים ונחל יבוק היה נמשך מתוך ארץ ישראל מפאת מערב לפאת מזרת ועובר כל רוחב גבול מואב ועמון:
ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. וענין זה שאחרי שנפרד מחבר׳ לבן ונסתלק ממנו טרדת התנאי׳ וערעורי לבן שב לאיתנו הראשון ונראו לו בנבואתו מלאכי אלהים כמו שראה אותם במראת הסולם.
[א] ויפגעו בו מלאכי אלהים
[1] חולין פרק ראשון דף יח ע״ב (חולין יח:)
מלאכי אלקים מלאכים של ארץ ישראל וכו׳. מפורש כך בבראשית רבה (עד, יז) ובתנחומא (וישלח, ג). והקשה הרמב״ן על זה דאיך באו המלאכים נגדו והוא רחוק מארץ ישראל, דהרי לא כתיב שבא לארץ כנען עד שכם, דכתיב (להלן לג, יח) ״ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען״, ולפי דעתי אין זה שום קושיא, דכיון דהיה הולך ובא לארץ ישראל – באו המלאכים של ארץ ישראל לקראתו לשמור אותו, דכיון דצורך ארץ ישראל הוא, והוא הולך לארץ ישראל, הדין נותן שיהיו לו שומרים מלאכי ארץ ישראל, לכל הפחות השמירה דבר שהוא תולה בהליכה, שלא יהיה לו מונע לבא לארץ ישראל, וזה מוטל על מלאכי ארץ ישראל, ומלאכי חוצה לארץ לשמור אותו שלא יגיע לו נזק אחר. ואין להקשות דאם כן מיד שיצא מבית לבן היה ראוי להיות באים כנגדו, דאין זה קשיא, דכיון דלא היה פטור מלבן עד שהקב״ה בא אל לבן ואמר לו ״השמר לך״ (לעיל לא, כד), ועדיין לא היה זה, לא נקרא שהיה הולך לארצו, כי שמא יהיה לו מניעה מלבן שלא יניח אותו לבא אל הארץ, עד שבא הקב״ה אליו ואמר לו ״השמר לך״ ויצא בשלום מן לבן ללכת אל הארץ – אז היה נקרא שבא לארץ, ואז באו מלאכי ארץ ישראל לקראתו, ולא קשיא מידי:
והשתא יתורץ נמי מה שקרא שם המקום ״מחנים״ (פסוק ב) על שם שתי מחנות, והרי בבוא⁠(ו) מחנה אחת של ארץ – הסתלקה של חוצה לארץ, ועוד דלעיל אמרנו (כח, יג, אות יט) שאין מלכות נוגעת בחבירתה (יומא לח ע״ב), ומשום כך היו עולים המלאכים תחלה שליווהו עד כאן, וירדו מלאכים אחרים, וכאן היו שניהם ביחד, אלא דכאן שלא היה בארץ, אלא הולך לארץ, הוצרכו לו שניהם. ואין זה כל כך ראיה, כי למעלה היה הקב״ה נצב עליו לשמרו (רש״י לעיל כח, יג) – שם עלו תחלה, שהרי לא יהיה בלא שמירה, אבל כאן אם היו עולים תחלה יהיה יעקב בלא שמירה:
ולא קשיא גם כן דלמה לא באו לקראתו גם כן מלאכים של חוצה לארץ מיד שיצא מבאר שבע (לעיל כח, י), דכאן כשהיה בא לארץ דהוא יותר מעולה מחוצה לארץ (משנה כלים א׳:ו׳) – היו המלאכים באים לקראתו להעלותו אל הארץ, אבל כשיצא מארץ לחוצה לארץ לא היה יוצא בשביל חוצה לארץ רק מפני הכרח, לא יתכן שיבואו לקראתו מלאכים של חוצה לארץ כלל, כי דיה לצרה בשעתה (ברכות ט ע״ב), ולמה יבואו לקראתו מלאכי חוצה לארץ:
אך קשיא מה שפירש למעלה (רש״י לעיל כח, יב) כי ״עולים ויורדים״ כי מלאכים של ארץ היו עולים וכו׳, והרי עדיין לא יצא מן הארץ, כי אין בית אל סוף הארץ, ונראה לומר כי רש״י סובר כיון דהכל מעלים לירושלים ואין הכל מוציאין, כדאמרינן בכתובות בפרק בתרא, ועכשיו יצא יעקב מהר המוריה שהוא ירושלים, הרי כאילו יצא לגמרי, דגם זה יציאה מקרי, דהא ירושלים יותר קדוש מן שאר הארץ (משנה כלים א׳:ח׳), הרי התחיל לצאת, ומכיון דהתחיל לצאת עלו מלאכים של הארץ, דקדושת הארץ הוא ירושלים, והוא יצא ממנה. והוא יזכינו להעלותינו שמה, ולראות בבניינה ובתפארתה:
ויפגעו בו מלאכי וגו׳ – צריך לדעת כוונת אומרו ויפגעו בו. גם אומרו ויאמר יעקב וגו׳ מה חידוש מודיע הכתוב שאמר יעקב כן. גם יעקב מה חידש בדבריו. גם אין ידוע כוונת אומרו מחנים. ורז״ל (בראשית רבה ע״ד) דרשו יעויין שם דבריהם שהוא דרש.
ופשט הכתוב הוא, להיות כי שלח ה׳ מלאכים בדמות אנשים להדמות לפני עשו כאשר הוכיח סוף המעשה, לזה הקדים להודיע המעשה שממנו הרגיש יעקב היותם מלאכים, ואמר שלא בא המחנה כדרך האנשים שקודם יהיו נראים הלוך וקרב עד שיגיעו אצל הבאים אצלו אלא תיכף ומיד צמחו לפניו, והוא אומרו ויפגעו בו פי׳ ראיה ראשונה היתה הפגיעה בו אצלו, ויאמר יעקב כאשר ראם בדרך זה מחנה אלהים, אין אלה אנשים אלא מלאכים, ויקרא שם המקום מחנים פי׳ ב׳ מחנות אחד של אנשיו שהיו עמו לערוך מלחמה והב׳ של מלאכים בדמות אנשים כי באו לעזרת ה׳ לידידו יעקב בחיר ה׳.
חסלת פרשת ויצא
ויפגעו בו מלאכי אלוהים, God's angels met him. We need to understand the meaning of "they met him.⁠" We also need to examine what new insight Jacob contributed by calling the angels' encampment "a camp of God.⁠" What exactly is the meaning of the word מחנים? Bereshit Rabbah 74,17 offers a variety of explanations all of which are homiletical.
The plain meaning of the verse is that God sent Jacob angels in the guise of human beings to gain the confidence of Esau and to find out his intentions concerning him, as we observe in the course of what develops. How did Jacob know that he had been met by angels? The arrival of these people (angels) was not in the manner of ordinary human beings who are seen approaching before they arrive and set up camp. These angels materialised suddenly as if out of nowhere, as if they had sprouted up in front of him. The word ויפגעו alludes to the first sudden and unexpected encounter Jacob had with these beings. This is why he described their encampment as a camp of God the moment he set eyes on them. He called the place where this occurred מחנים, i.e. two camps. One camp consisted of Jacob's own people who had prepared with him for war against Esau, the second one was the camp of these angels who had assumed the appearance of human beings. They usually do so whenever they are despatched by God to assist someone who is dear to God, such as Jacob the choicest of the patriarchs.
ויעקב הלך לדרכו אחרי הפרד לבן ואחיו ממנו, הלך לדרכו שהיה רוצה ללכת.
ויפגעו בו מלאכי אלהים – לכבודו ולדרוש בשלומו ולהתחבר עמו. לפי שעד הֵנָה היה עם חמיו לבן ואחיו ומשפחתו, ועתה נפרד מהם והיה עם משפחתו בדרך לבדו, שלח אליו השם מחנה מלאכיו כדרך ״כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך״,⁠1 וכאומר לו הבוטח בי״י אינו צריך למשפחה ולבני אדם שיעזרוהו, כי רבים אתו גדולים ונכבדים שהן אוהביו ושומרים לראשו. {ויראה שכבר היה בגבול ארץ ישראל2 מעבר לנהר פרת שניתן במתנה לאברהם אבינו ע״ה בברית בין הבתרים, שבכללו ארץ גד וראובן וחצי שבט מנשה, גם עמון ומואב. להורות לו כי בשובו לארץ יהיה י״י לו לאלהים וְיַנְחֵהוּ בדרך פלא. ועל כן מלאכי אלהים מתחברים אליו. ולא היה כן בחוצה לארץ כל עשרים שנה שהיה בבית לבן}.
1. תהלים צא, יא.
2. דברים אלו הם בניגוד לדברי רמב״ן (לב, ב) שטרם הגיע יעקב לגבול ארץ ישראל.
ויפגעו בו מלאכי אלהים – מלאכים ממש, והיתה המראה הזאת ליעקב להודיעו שלא יירא מאויביו, כי רבים אשר אתו מאשר אתם, ולקיים לו ההבטחה שאמר לו האל בבית לבן, שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך:
ויפגעו בו מלאכי אלהים – כדרך שבהליכתו לפדן ארם הראה לו ה׳ הסלם והמלאכים כדי לחזק את לבו, כן עתה בשובו אל ארץ מולדתו הראה לו מלאכים, כדי שיתחזק לבו ולא יירא מאחיו. והנה ה׳ עשה לו שֶיִדְמֶה לעניו כאלו פתאום הוא רואה מחנה אנשים הבאים לקראתו, ואז אמר מחנה אלהים זה.
ויפגעו בו מלאכי אלקים – כשעזב יעקב את בית אביו עשרים שנה קודם לכן, ״ויפגע במקום״ (לעיל כח, יא) – הוא פגש באלקים. עתה, עם שובו, מלאכי אלקים פגשו בו.
עשרים שנה קודם לכן, היה גילוי שכינת ה׳ ״מאורע״ עבורו. באותה עת נעשה לו ברור שהשכינה עתידה לשכון בארץ; ושבעוד שהמלאכים יבקשו את ה׳ בשמים, הרי ששכינתו תשכון עם האדם בארץ; ושמוטל על יעקב ועל עמו לפעול למען שיבה זו של השכינה.
עתה, לאחר שניתק עצמו מסביבתו, ויכל לנשום לרווחה כראשה של משפחה חפשית ועצמאית, הייתה הופעתו ״מאורע״ עבור המלאכים; היה זה חידוש עבורם, לפגוש בפעם הראשונה משפחה כזאת בארץ [עיין פירוש לעיל כח, יא]. יעקב הלך בשלוה בדרכו, בלי שיידע מאלקותו שלו ושל ביתו; אך למלאכי אלקים הייתה הפגישה עמו מאורע רב חשיבות.
ויעקב – יען שהלך לדרכו לארץ הקדושה, ויען שנפרד מלבן וילך מאתו, השיג מדריגה גדולה שפגעו בו מלאכי אלהים בהקיץ, כמו שהיה באברהם כמ״ש בפ׳ וירא.
YAQOV. Because he was his way to the Holy Land and had separated from Lavan who had gone on his way, Yaqov attained so lofty a state that angels of God encountered him even when he was in a condition of wakefulness — just as had happened in the case of Avraham.
מלאכי אלהים – כשם שראה מלאכי האלהים בחלומו, בצאתו לחרן,⁠1 כך שב וראה אותם בדרכו חזרה, אולי גם הפעם בחלום, ובוודאי במחזה נבואי.
1. לעיל כ״ח:י״ב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב-ג) ויפגעו בו מלאכי וכו׳ כאשר ראם מחנה אלהים זה – הענין שהמלאך הנראה בעין מוחשי הוא או התלבשות מן המלאך וזה ויפגעהו איש שנתלבש בלבוש אש או הוא דקות המוחש וההשגה המורגשת עד כי הוא כפגיעה אחד באחד והנה אם אחד בא לקראת חבירו הלא מרחוק רואה את חבירו ואחר כך פוגע בו שבא אצלו משא״כ המלאך קודם זמן שהוא אצלו אינו רואהו וכשהוא אצלו הוא רואהו שאז נתגדל השגתו והוא רואהו וכיו״ב פירשו הקדמונים מקרא הגם הלום ראיתי אחרי רואי שכיון שפסק מדבר עמה תיכף לא ראתה אותו וזה שאמר שאעפ״י שהמה הלכו מארץ ישראל לקראתו בכל זה לא ראה אותם מרחוק רק כאשר פגעו בו שבאו אצלו ממש שאז היה צריך להם אז השיג אותם ונזדככה ראייתו ולכן אמר כאשר ראם אחרי הפגיעה ולא קודם הפגיעה מחנה אלהים זה ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קרמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ג) וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ כַּאֲשֶׁ֣ר רָאָ֔ם מַחֲנֵ֥ה אֱלֹהִ֖ים זֶ֑ה וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם⁠־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא מַֽחֲנָֽיִםא׃
When he saw them, Yaakov said, "This is the camp of God", and he named the place Machanayim.⁠1
1. Machanayim | מַחֲנָיִם – This place name is often translated as "twin camps" referring to both the camp of angels and Yaakov's own camp (Ibn Ezra, R"Y Bekhor Shor and Radak). Cf. R. D"Z Hoffmann who instead suggests that, here, the suffix "יִםX̠" does not come to express doubling but is simply a common ending of place names, pointing to Yerushalayim as another example.
א. מַֽחֲנָֽיִם ל=מַֽחֲנָֽיִם בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שישפתי חכמיםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[ו] 1מחנה אלהים, הרי זה קודש. (מסכת סופרים פ״ד)
[ז] 2ויקרא שם המקום ההוא מחנים, מחנה אין כתיב כאן אלא מחנים שתי מחנות אותן הראשונים ואותן האחרונים. (תנ״י וישלח ג.)
[ח] 3ויהי כאשר שב לבן אל ארצו וימהר וישלח את בעור בנו והוא בן שבע עשרה שנה ועמו אביחורף בן ענף בן נחור ועמהם עשרה אנשים, וימהרו וילכו ועברו הדרך לפני יעקב ויבואו בדרך אחר ארצה שעיר, ויבואו אל עשו ויאמרו לו כה אמר אחיך וקרובך ואחי אמך לבן בן בתואל לאמר, השמעת את אשר עשה לי יעקב אחיך וכו׳, ויקם ויברח בהחבא כו׳, ויגנוב גם את אלהי ויברח. ועתה הנה עזבתיהו בהר נחל יבוק הוא וכל אשר לו לא חסר דבר. אם יש את נפשך ללכת אליו לך ושם תמצאו ועשית לו כאשר תאוה נפשך. (ספר הישר)
1. ראה לעיל פל״א אות קכא. ובתרגום ירושלמי כאן.
2. ראה לעיל אות ד. בבאור. ובלקח טוב ויקרא שם המקום ההוא מחנים, מחנה המלאכים שבאו עמו מחוץ לארץ, ומחנה המלאכים שפגעו בו בכניסתו לארץ ישראל, לכך נאמר מחנים. ובזח״ג ויאמר יעקב כאשר ראם, מאי כאשר ראם [ראה אותם מיבעי ליה, זח״ג נה: ועי׳ רשב״ם דברים ז, כג.] אלין מלאכין דיום ומלאכין דלילה הוו ואתכסיאו מניה ולבתר אתגליין ליה וע״ד כאשר ראם כתיב מחנה אלהים זה מהכא דהוו אלין דיממא ואלין דליליא אינון דליליא כתיב בהו מחנה אלהים ואינון דיממא כתיב בהו זה וע״ד ויקרא שם המקום ההוא מחנים, תרין משיריין כו׳. ועי׳ זח״א קסה. וזח״ג קיט. נה: ז״ח מב: ובכת״י נר השכלים מביא ב׳ פירושים מחנים, מחנה אדם ומחנה שכינה. (וכן פי׳ הראב״ע והרמב״ן וש״ר.) מחנים מלאכי חוצה לארץ ומלאכי ארץ ישראל. ובחמדת ימים ד״א מחנים מחנה של אברהם מימין ומחנה של יצחק משמאל. ובכת״י רמזי התורה לר״י ויאמר יעקב כאשר ראם כו׳ ואמר יעקב ברוח הקדש כך יהיו בני ששים רבוא, וזהו מחנה אלהים זה ז׳ה׳ (י״ב) שבטים, הרי ראה ששים רבוא מלאכים. וס׳ רבוא ישראל שעתידין לצאת ממנו, הרי י״ב מחנות של ששים רבוא וזהו שם המקום ההוא מחנים. מהו מחנים שתי מחנות. ובתנ״י ויקרא א. ומדרש תהלים מזמור קג. כי רב מאד מחנהו אלו המלאכים שנאמר מחנה אלהים זה. ובגמרא ברכות סב: ובהשחית ראה ה׳ וינחם, (דה״א כא) מאי ראה, אמר רב ראה יעקב אבינו דכתיב ויאמר יעקב כאשר ראם. לעיל פכ״ב אות צה.
3. ראה לעיל אות קיז. ולקמן אות כט. מב.
וַאֲמַר יַעֲקֹב כַּד חֲזָנוּן מַשְׁרִי מִן קֳדָם יְיָ דָּא וּקְרָא שְׁמֵיהּ דְּאַתְרָא הַהוּא מַחֲנָיִם.
When Yaakov saw them, he said, “This is a camp from before Hashem.” He named the place Machanayim.
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם
וַאֲמַר יַעֲקֹב כַּד חֲזָנוּן מַשְׁרִי (ח״נ: מַשְׁרִית, מַשְׁרִיתָא) מִן קֳדָם ה׳ דָּא (ח״נ: דֵּין) וּקְרָא שְׁמֵיהּ דְאַתְרָא הַהוּא מַחֲנָיִם
מַחֲנֵה – זכר או נקבה?
במסורה לת״א נרשם: ״מחנה – לסוראי: מַשְׁרִי, לנהרדעי: מַשְׁרִית״.⁠1 לנוסחי מַשְׁרִי בזכר, גם ״מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה״ מתורגם ״דֵּין״ בזכר. אבל לפי נוסח נהרדעי שהתקבל, יש לתרגם ״מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה״ – ״מַשְׁרִית מִן קֳדָם ה׳ דָּא״, כהערת המסורה שהובאה לפסוק ״זֶה חַסְדֵּךְ״ (בראשית כ יג).⁠2
1. קליין, מסורה, עמ׳ 75 וראה ״באורי אונקלוס״.
2. אך יותר מסתבר לתרגם ״מַשְׁרִיתָא מִן קֳדָם ה׳ דָּא״ [ולא: מַשְׁרִית]. כי מַחֲנֵה מתורגם בשלוש צורות: בנפרד – מַשְׁרִי, בסמיכות – מַשְׁרִית ושניהם בזכר. אבל בנקבה – מַשְׁרִיתָא כלהלן ״הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ״ (ט).⁠״מַשְׁרִיתָא״.
ואמר יעקב אכד חמה יתהון דלמא מלאכין מן דלבן אחוי דאמה אינון דחזר למרדף בתרי (או משרין דעשו אחי אינון דהוא אתי לקדמותי) או משרין דמלאכין דעשו אחי אינון דהוא אתי לקדמ׳ או משרין דמלאכין מן קדם י״י אתין למשיזבא יתי מן ידי תריהון בגין כן קרא שמיה דאתרא ההוא מחנים.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״כד חמה ... יתי״) נוסח אחר: ״כיון דחמא יתהון דלמא דמשירייתא דעשו אחי אתיין לקדמותי למיקטול יתי או דלמה דמשריתיה דלבן אחוה דאמה אתיין מן בתרי למיקטול או דילמה דמשיריין די״י אתיין לשיזב׳ יתי״.
ואמר יעקב כיון דחמנון לא משרויין דעשו הינון דאתיין לקדמותי ולא משרויין דלבן הינון דהדרו למירדוף בתריי אלהין משרויין דמלאכייא קדישין דאשתלחו מן קדם י״י הינון בגין כן קרא שמיה דאתרא ההוא בלישן בית קודשא מחנים.
And Jacob said when he saw them, These are not the host of Esau who are coming to meet me, nor the host of Laban, who have returned from pursuing me; but they are the host of the holy angels who are sent from before the Lord. Therefore the name of that place he called, in the language of the sanctuary, Machanaim.
ואמר יעקב כד חמא יתהון דילמא משיריין מן לבן אחוי דאמא אינון אתיין קדמוי למסדרא לקבלי סידרי קרבא למקטל יתי או דלמא משיריין דמלאכין קדישין מן קדם יי אינון ואתיין לשיזבא יתי מן ידיהון בגין כדין קרא שמיה דאתרא ההוא מחנים.
And Jakob, when he beheld them, said, Perhaps they are a host from Laban, the brother of my mother, coming to set against me the array of battle to slay me; or (rather) they are a host of the holy angels from before the Lord, who are come to save me from their hands. And he called the name of that place Machanaim.
וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם – מַחֲנֶה הֲרֵי שִׁשִׁים רִבּוֹא, מַחֲנָיִם הֲרֵי ק״ך רִבּוֹא.
אָמַר רַבִּי יוּדָן נָטַל מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ וְשָׁלַח פְּרוּזְבִּין לְפָנָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו (בראשית ל״ב:ד׳).
מחנים1שתי מחנות, מחנה הלך ומחנה בא.
1. שתי מחנות. תנחומא שם, ורש״י עה״ת, ולק״ט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

פקאל יעקוב למא ראהם הד֗א עסכר אללה וסמא ד֗לך אלמוצ֗ע ד֗א אלעסכרין.
אמר יעקב כאשר ראה אותם: זה מחנה אלוהים, וקרא למקום ההוא בעל שני המחנות.
מחנים – שתי מחנות, של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו.
(סיום)
חסלת ויצא
מחנים means two camps – the one consisting of the angels ministering outside the Holy Land who had come with him thus far, the other, of those ministering in the Land of Israel who had come to meet him (Tanchuma Vayishlach 3).
(Conclusion)
The end of [Parashat] Vayetze.
ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה1רב הונא בש״ר אייבו אמר ששים ריבוא היו שאין שכינה שורה על פחות מששים ריבוא. שנאמר שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל (במדבר י׳:ל״ו).
ויקרא שם המקום ההוא מחנים2מחנה המלאכים שבאו עמו מחוץ לארץ. ומחנה המלאכים שפגעו בו בכניסתו לארץ ישראל. לכך נאמר מחנים.
וי״א נאמר כאן מחנה אלהים זה – ונאמר בדברי הימים כשבאו ישראל להמליך את דוד. 3והמחנה גדול כמחנה אלהים (דברי הימים א י״ב:כ״ג). יליף מחנה אלהים ממחנה אלהים. כנגד אותם היו גם אלו.
סליק פרשת ויצא.
1. רב הונא בש״ר אייבו. ב״ר שם וילקוט סוף ויצא. ובכ״י פלארענץ ר׳ חונא בשם ר׳ אבהו.
2. מחנה המלאכים. גם רש״י הביא כן מחנים שתי מחנות של חו״ל שבאו עמו עד כאן ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו והוא מתנחומא וישלח שם.
3. והמחנה גדול כמלאך אלהים. וכן הוא בכ״י פלארענץ. ובמקרא כתוב עד למחנה גדול כמחנה אלהים.
ויאמר יעקב כאשר ראם – כלומר כאשר ראה אותם:
מחנה אלהים זה – נאמר כאן מחנה אלהים, ונאמר בדברי הימים כשבאו להמליך את דוד, [למחנה] גדול כמחנה אלהים (דברי הימים א יב כג), יליף מחנה אלהים ממחנה אלהים, כנגד אותם היו אלו:
ויקרא שם המקום ההוא מחנים – על שפגעו בו פעמיים מחנה אלהים ללותו בשלום:
ורבותינו דרשו שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך (בראשית לא ג). דוד שהיה מפרנס כל ישראל צריך הכתוב לומר ואהיה עמך בכל אשר הלכת (שמואל ב ז ט), אבל יעקב שהיה מפרנס את ביתו לבד לא כתיב ביה אלא ואהיה עמך לבד:
עשרת מונים – א״ר חייא בר אבא כל דבר שהיה לבן מתנה עם יעקב היה חוזר בו עשר פעמים למפרע הן ללאו:
ותען רחל ולאה – א״ר יהודה על שדברה לפני אחותה, לפיכך מתה תחילה:
עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה – והיה הדבר כשגגה היוצא מפי השליט:
טרפה לא הבאתי לך – זו היא שבורה חיה:
אנכי אחטנה – אנכי הייתי חוטא על החיה שגזר הקב״ה על הארי להיות אוכל שמונה שיין בכל יום מצאנו של לבן, וא״ת אילו היה רועה אחר היה מציל יחידי מיד הארי, ת״ל כי כה אמר ה׳ [אלי] כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו אשר יקרא עליו מלא רועים מקולם [לא יחת] ומהמונם לא [יענה] (ישעיה לא ד):
תנן זאב אחד אינו אונס, שני זאבים אונס, ר׳ יהודה אומר בשעת משלחת זאבים אף זאב אחד אונס, יש לו שני כלבים אינו אונס הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונס, אימתי בזמן שבאו מאליהן, אבל הוליכן [למקום] גדודי חיות ולסטים אינו אונס, עלה לראשי צוקין ונפלה הרי זה אונס. ותניא אלו הן אונסין ששומר שכר פטור [עליהן], כגון שהוא אומר ותפל שבא ותקחם (איוב א טו). ותניא עד מתי שומר שכר חייב לשמור, עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה (בראשית לא מ). ותניא רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף או ארי ודרס, אין אומרים אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב, ואם לאו פטור, ואע״ג דעאל בעידנא דעיילי אינשא חייב, דמ״מ היה תחילתו פשיעה וסופה באונס חייב, מפני שהיה יכול להציל אילו היה שם. ושומר חנם צריך לקדם ברועים ובמקלות בחנם שלא ישכור מצילין משלו. ושומר שכר חייב לשכור מצילין משלו עד כדי דמיהן ובעל הבית נותן דמים דמהני ליה רועה לבעל הבית לכשרותן ועילויין של בהמתיו שמא כשיקנה אחרות תחתיהן לא יהיה כמותן ועוד שאינו מטריחו לכך, ולא סבירא לן כרבא בהני שמעתתא, אלא ההיא דשריקא ונפל למאי חייב בה. ואי על למתא בעידנא דעיילי אינשי אי נמי גנא פורתא פשיעה הוי וחייב לשלם, דא״ל להכי יהבא לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא. והלכתא כל מי שיכול לצעוק ולקבץ מצילין בין שומר שכר בין שומר חנם בחנם ולא עשה פושע הוא וחייב לשלם ולסטין מזויין ורועה מזויין אסיקנא דאונס הוא משום דלסטים מסרי נפשייהו ורועה לא מסר נפשיה:
גנבתי יום וגנבתי לילה – קריה ליה גנבא ביממא ובלילא:
ותדד שנתי מעיני – ומה היה אומר ט״ו שיר המעלות שבספר תהלים, מה טעם דכתיב בהן [לולי] ה׳ שהיה לנו יאמר נא ישראל (תהלים קכד א), ישראל סבא:
את עניי ואת יגיעי כפי ראה אלהים – א״ר נחמיא חביבה היא המלאכה יותר מזכות אבות, שזכות אבות הצילה מממון, שנא׳ לולא אלהי אבי כי אתה ריקם שלחתני, וזכות מלאכה הציל את נפשי. שנאמר את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש, כדכתיב השמר לך מדבר עם יעקב וגו׳:
אם אני לא אעבור עליך את הגל הזה – בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים [ולארם צובה] פגע באדומיים ובקש לזנבן הוציאו לו איצטלאות שלהן, רב לכם סב את ההר הזה וגו׳, ואת העם צו לאמר אתם עוברים וגו׳ (דברים ב ג - ד), שלח יואב והודיע לדוד בא דוד לסנהדרין העביר העטרה מעל ראשו ונתעטף בטליתו ולימד שאדום פרצו את הגדר תחלה, דכתיב וקסמים בידם (במדבר כב ז) [כמה איגרת כתב], איגרת אחת לבלעם ואיגרת אחת לאדומיים, שהרי בלעם מלך עליהם, דכתיב ומלוך בלעם, וגם בלעם פרץ את הגדר והלך לקלל את ישראל, לפיכך מותר להתגרות בם מלחמה, זש״ה בהצותו את ארם נהרים וגו׳ (תהלים ס ב):
ויפגעו בו מלאכי אלהים – ר׳ הונא בשם ר׳ אייבו אמר ששים רבוא מלאכים היו מלווין לפני אבינו יעקב בכניסתו לארץ, שנאמר מחנה אלהים זה (בראשית לב ג), ואין השכינה שורה בפחות מששים ריבוא, ורבנן אמרי מאה ועשרין רבוא, וכן נדרש בפסוק ובנחה יאמר שובה ה׳ רבבות [אלפי] ישראל (במדבר י לו):
ויקרא שם המקום ההוא מחניים – א״ר יודן נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו, וכבר דרשנו כשבא יעקב לחרן היה בן ע״ז שנה, ויצחק בן קל״ז שנה, ולסוף י״ד שנות עבודת יעקב בנשיו נולד יוסף, ואח״כ עבד שש שנים בצאן, הרי ך׳ נמצא יעקב בן צ״ז שנים בצאתו מחרן, וב׳ שנים עשה בדרך, ובשנת צ״ט ליעקב שב אל ארץ אביו, ובאותו הפרק היה יצחק בן קנ״ט שנה, ועשה עמו אחרי כן כ״א שנה, לפי ששנות יצחק ק״פ שנה, נמצא כשמת יצחק היה יעקב בן ק״כ שנה, כי יו״ד שנה מת יצחק קודם שירד יעקב למצרים לגור שם, נמצא שמת יצחק בשנת י״ב למכירת יוסף, נמצא יעקב כשיצא מארץ טמאה וחזר לארץ החיים עומד על פרקו של זקינו כשאמר לו הקב״ה התהלך לפני והיה תמים, ועמד ושימש את אביו כ״א שנה, והצליח דרכו והשכיל:
שלמה פרשת ויצא יעקב:
ירויחו דורשיה וישכילו:
וסמוך לפגיעת המלאכים מינוי משלחתם, וזהו שדרש ר׳ יודן נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו:
ברצות ה׳ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז ז), זה אבינו יעקב שנקרא איש תם, שהקב״ה רצה להצליח דרכיו, לפיכך השלים אתו את לבן הארמי שרדף אחריו להזיקו וחזר בפחי נפש ואת עשו שטמו ומתנחם להרגו התיש כנגדו, אלא שדומה יעקב עצמו למעיין חתום המתרפש ולמקור נעול שהוא מושחת, ולא היה צריך להכניע עצמו לפני הרשע שהרי עשו היה הולך לדרכו, ויעקב נתעבר על ריב לא לו, והחזיק באזני כלב, ושלח לו מנחה וקרא עצמו עבדו, וגרם לבניו לעשות כן, מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה:
והוא לבדו ראה מחנה המלאכים סביב מחנהו, על כן קרא שם המקום מחנים – על שם שנים, [אחד שלו, ואחד של מלאכים].⁠א
א. ההוספה בכ״י ס״פ I.24, בגיליון כ״י לוצקי 827, בין השיטין בכ״י פרנקפורט 150, ובדפוס קושטא. ההוספה חסרה בכ״י פריס 177, פריס 176, דפוס נפולי, ועוד עדי נוסח.
Only Jacob saw the camp1 of angels surrounding his camp. He called the name of the place Mahanaim (two camps), because of the two camps there, his and the angels'.
1. Scripture says he saw them; i.e., only Jacob saw them (Krinsky).
מחנה אלהים זה – מחנה של מלאכים זה, כי היה רגיל בהם ומכירם.
מחנים – על שם שתי המחנות, מחניהו ומחנה של מלאכים שפגעו שם זה את זה.
(סיום)
פועל ידיי תרצה,
ומכל צרה מלכי תפוצה,
כל עמך מקצה,
ואויביי כזבה,
זרם ואמור להם צא,
בסיימי סדר ויצא.
מחנה אלהים זה – THIS IS THE CAMP OF GOD – This is a camp of angels, because he was used to them and recognized them.
מחנים – CAMPS – Named after the two camps, his camp and the camp of angels, who encountered one another there.
(Conclusion)
May You desire the work of my hands,
And from all trouble may my King rescue
all of Your nation from the edges.
And my enemies, like an impure one,
scatter them and tell them “Go!”
As I conclude Seder Vayetze.
ויאמרכאשר ראם – כמו וירא וירץ לקראתם (בראשית י״ח:ב׳) שנאמר באברהם.
מחנים – שני מחנות מחנה מלאכים ומחנה יעקב.
לפיכך קרא שם המקום ההוא מחנים – ובשם הזה נקרא מהיום ההואא ואילך, כמו שראינוהו נזכר כן בספר שמואל. והסכימו עמו אנשי המקום, וכן כל המקום שהיו קוראים להן האבות כן היה שמם, וזה מברכת י״י עליהם, כמו שכתבנו בראש הפרשה.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28 חסר: ״ההוא״.
ויאמר...כאשר ראם, Yaakov’s reaction to these angels (inhuman garb) was similar to that of Avraham, his grandfather, in Genesis 18,20, when the latter is described as running to welcome them as soon as he saw them.
מחנים, two camps. One camp consisted of angels, the other of Yaakov and his entourage. This is why he named this location מחנים. The name stuck, as we find it mentioned at that location in Samuel II 2,8. We also find again in Joshua 13,30. The local people agreed to the name change by Yaakov. The same applies to all locations of which the Torah tells us that one of the patriarchs had name, as we pointed out in or commentary at the beginning of this portion. (28,18)
ויאמר יעקב כאשר ראם וג׳ – נראה לי, אע״פ שלא קבלתי מזולתי, כי זו {היתה} נבואה, וראה בנבואתו את המלאכים אשר כבר ראה צורותיהם בנבואתו1 בבית אל (לעיל כח:יב), ולפיכך אמר מחנה אלהים זה – כלומר זה הוא מה שראיתי במה שקדם2.
ולאבא מרי ז״ל במורה (ב:מב) כי זה רמז לנבואה שיזכיר עוד בפרשת וישלח (לב:כה) בהיאבקו עם המלאך3. וזה קשה עלי לומר כן, ובפרט לפי שביאר כאן {בלשון} רבים מלאכי אלהים, ושם {בלשון} יחיד – איש, ושמך (שם פסוק ל). ו{עוד קשה שהרי} קרא שֵם מקום אותה הנבואה פנואל (שם פסוק לא), וקרא שֵם {מקום נבואה} זו מחנים4.
5<וזה דומה למאמר דניאל בן אלמאשטה בעל 'אלתקוים'6 בטענתו על רבינו משה ז״ל בענין זה ובזולתו>.
והמספר הזוגי במחנים {חוזר} על מחנהו אשר עמו, {היינו} חבריו ותלמידיו אשר הם במדריגת בני נביאים7, ועל מחנה המלאכים אשר ראה בנבואתו8. לפי שבשעה שנתגלו לו המלאכים וראה אותם הרי הם כאילו הם בתוך המחנה שלו9, אע״פ שלבו ומצבו נבדלים מהם.
1. ריב. דעת רבנו כדעת אביו שראיית מלאך לא תיתכן בראיה חושית, ואינה אלא או במראה או בחלום (והשוה לשונו בספר המספיק, הוצאת פלדהיים עמ׳ 482, וראה מה שהערנו בתחילת פר׳ וירא).
2. ריג. מה שתמה המהדיר על הסתייגותו של רבנו במה שאמר שלא קיבל פירוש זה מזולתו, והרי הוא נמצא לפנינו בפי׳ ראב״ע, נראה במח״כ שלא דק שהרי בפירוש הראב״ע לא נאמר שהיה זה במראה נבואה, ופרט זה הוא מה שנחוץ לרבנו כאן כמבואר בדבריו.
3. ריד. ר״ל שזהו כלל ואח״כ יפרט הנבואה בפר׳ וישלח. וז״ל הרמב״ם שם: ׳וכן אומר עוד בענין יעקב באמרו ויאבק איש עמו שהוא בצורת הנבואה, אחר שהתבאר באחרונה שהוא מלאך. והוא כענין אברהם בשוה אשר הקדים ספור כללי ׳וירא אליו ה׳ וגו׳⁠ ⁠׳ אחרי כן התחיל לבאר איך היה זה. וכן ביעקב אמר ׳ויפגעו בו מלאכי אלוהים׳ ואחר כן התחיל לבאר איך קרה עד שפגעו בו, ואמר שהוא שלח שלוחים ופעל ועשה ׳ויותר יעקב לבדו וגו׳⁠ ⁠׳, וזהו מלאכי אלוהים הנאמר עליהם תחילה ׳ויפגעו בו מלאכי אלוהים׳. וזה ההתאבקות והדיבור כולו במראה הנבואה׳. רבנו אכן סבר וקיבל עיקר פרשנותו של אביו שההתאבקות היתה במחזה הנבואה (ראה מה שהארכנו בזה בהערות לתחילת פר׳ וירא), רק לא אבה לקבל שפסוק זה המתאר פגיעת יעקב עם המלאכים, הוא הקדמה לאותה המחזה.
4. רטו. יפה העיר המהדיר שעל שאלה זו נתכוון בעל ׳מדרש הגדול׳ לענות בכותבו בפר׳ וישלח שם: ׳ויקרא יעקב שם המקום פניאל – זה הוא שנאמר למעלה מן הענין ויקרא שם המקום ההוא מחנים׳ (ולא הרגיש בזה המהדיר שם שכתב שמקורו נעלם).
5. רטז. בכתה״י נרשם בגליון כדברים האלה (בערבית) ע״י המגיה (המזוהה ע״פ כתב ידו כר׳ דוד בר׳ יהושע הנגיד האחרון אשר עבורו הועתק הפירוש ככתוב בקולופון שבסוף הפירוש בכתה״י): ׳כתא חאשיה מן ענד ׳והד׳א משאבה׳ אלי ענד ׳פי הד׳א אלמעני ופי גירה׳ ליס הי מן נץ אלמצנף בל חאשיה ווהם אלנסך׳ וג׳עלהא דאכ׳ל אלכתאב׳ (=גליון: מן אצל ׳וזה דומה׳ עד אצל ׳בענין זה ובזולתו׳ אינו ממאמר המחבר אלא גליון, וטעה המעתיק והכניס אותו לתוך הספר). ור״ל שהקטע המסומן בין סוגריים אלו <> הוא הוספה שנמצאה בגליון הכת״י שממנו העתיק המעתיק, והמעתיק לא הבין שאי״ז מגוף דברי החיבור ולכן הכניסו לתוך הספר. בצדק העיר המהדיר בהערותיו, שמשום שאין זה מדברי רבנו אין הרמב״ם מוזכר בו כרגיל ׳אבא מרי ז״ל׳, וגם העיר לנכון שמקומו הנכון של גליון זה הוא כמו שהצגנוהו לפנינו, ולא כמו שהוא בכת״י לפני המילים ׳וזה קשה עלי׳, שבו פתח רבנו בקושיות שנתקשה בהן בהבנת שיטת אביו במו״נ (ואכן קל מאד לשער, שכיון שמאמר הגליון מתייחס לקושיות אלו, לכן נכתבו בצמוד למילים אלו שבגוף הכת״י, ולכן שולבו לשם ע״י הסופר המעתיק שלא הבין שאינם מגוף החיבור).
ואמנם מה שהרחיק המהדיר לחשוד שגם הדברים שבאו לפני קטע זה אינם מדברי רבנו, במח״כ בדותא היא, ואדרבה לי נראה שחותם סגנון רבנו טבוע על מאמר זה, מה גם שהוא הולך בדרך המיוחד שהתווה לו הרמב״ם לפרש שהמאבק עם המלאך בפנואל היה במראה הנבואה, וכן עולה מפירושו להלן פר׳ וישלח (לב:כה) שפירש ענין ׳והוא צולע על ירכו׳ באופן המיישב קושיית הרמב״ן בפר׳ וירא ע״ש. ומה שטען המהדיר שאין דרכו של רבנו לסתור דברי אביו, ג״כ ליתא במח״כ, שהרי אינו ׳סותר׳ דברי אביו בזה אלא מגלה את לבו ומפרט איך שמתקשה בהבנת שיטתו. [מה גם שעצם ההנחה אינה נכונה, רבנו בעוז רוחו לא נשא פנים בתורה, וכבר מצינו לו בכמה מקומות שנוקט דרך אחרת מזו של אביו, ראה לדוגמא לעיל פר׳ וירא (כא:יג) ומש״כ שם בהערות, ובפרט בתחום פרשנות המקרא, ראה לדוגמא בפר׳ בשלח (יג:יז, טו:כה) ובפר׳ יתרו (יח:יב) ובמש״כ שם בהערות. ואמנם יש לציין שכל זה בדברים שאינם שרשיים בהגותו של הרמב״ם ובעיקרי האמונה וכדו׳, שבהם נצמד רבנו מאד למשנת אביו, כמו שהצהיר בעצמו בכגון זה בפירושו לשמות (ג:יד) ׳ואין בזה לא שינוי ולא חילוף ממה שהזכיר אבא מרי ז״ל׳].
ממילא מובן מאליו שאין כל יסוד למה שהסיק המהדיר מתוך השערתו זאת: ׳לפי זה יצא מכאן שהמעתיק של כ״י שלפנינו העתיק מתוך העתקה ולא מתוך עצם כ״י של המחבר, וגם המגיה לא ראה את כ״י של המחבר׳ [כלומר, מחמת שהקטע הראשון אינו מרבנו, ובין המעתיק ובין המגיה לא הבחינו בזה, מוכח שהיתה לפניהם העתקה ולא כתה״י המקורי]. ולפי דברינו שהקטע הראשון הוא אכן מדברי רבנו, בטלה ההוכחה. ובגוף הנידון האם כתה״י שלפנינו הועתק מתוך כתב ידו של רבנו, לדעתי אי-תפוצתו של הפירוש מורה שנשאר חתום באוצרותיו ולא נעשו ממנו העתקות, ומכיון שידענו שהמגיה הוא ניהו מצאצאי רבנו, וממשיך שושלת נגידותו, מסתבר שלפניו היה מונח הכת״י המקורי, והגהותיו והערותיו באו מתוך השוואת ההעתק לגוף כתה״י. כמו״כ דייקנותו ועקביותו של המגיה מוכיחה עליו שעשה מלאכתו באמונה גמורה, ולכן נראה לי שאפשר להסתמך בבטחון רב הן על הערותיו והן על שתיקותיו לגבי תיאור הכת״י המקורי.
6. ריז. המהדיר תירגם שם ספר זה כ׳ההשגות׳ אבל יתר החוקרים תירגמו ׳התיקונים [של הדת]׳. יש לציין שפרופ׳ י׳ ינון-פנטון מצא חיבור ׳אלתקוים אלאדין׳ לר׳ דניאל בן אלמשיטה בכת״י שבאוסף פירקאוויטש בסט. פטרסברג, ותיאר עניינו במאמר מיוחד בתוך ספר ׳חקר הגניזה אחר תשעים שנה׳ (באנגלית), קמברידז 1992, עמ׳ 74–80. כפי שעולה מדבריו שם ׳אלתקוים אלאדין׳ הוא חיבור פולמסני נגד שיטתו הפילוסופית של הרמב״ם במורה.
יצויין, שאם אכן מדובר בר׳ דניאל הבבלי, כפי השערת החוקרים, מי שגם חיבר השגות על המשנה תורה וספר המצוות שרבנו ענה עליהם בתשובותיו שבס׳ ברכת אברהם ומעשה נסים, היה נראה לכאורה שחיבורו ׳אלתקוים׳ לא נודע עוד בזמן שכתב רבנו מאמר ׳מלחמות השם׳, שהרי בתוך דבריו שם (עמ׳ נד במהד׳ הר״ר מרגליות) הזכיר רבנו שבקשוהו לנדות ר׳ דניאל זה עבור זלזולו ברמב״ם במש״כ בתוך פירושו על קהלת, ולא נזכר שכבר עשר שנים לפני כן חיבר השגות על המורה נבוכים [ואמנם אי״ז ראיה כ״כ, השגות על הרמב״ם אינן סיבה לנידוי, אלא דווקא זלזול ברמב״ם הוא סיבה לנידוי, ויתכן שבספר אלתקוים אין זלזול]. ואמנם אליבא דאמת כלל לא ברור שמדובר באותו ר׳ דניאל הבבלי כמו שכבר העיר המהדיר כאן [וראה עוד בזה לאחרונה במאמרו של א׳ פישביין ׳פולמוסים מיימוניים לאחרי הרמב״ם׳ (באנגלית) בתוך HUCA 88 pp. 171–175 (ומש״כ שם להוכיח שרבנו ראה חיבור ׳אלקוים׳ כמבואר בלשונו כאן, ליתא, שאי״ז לשון רבנו כאן כדכתיבנא)].
7. ריח. המונח ׳בני נביאים׳ פירושו ׳תלמידי הנביאים׳, כמו שהביא הרמב״ם ע״פ הספרי בסה״מ (מצוה יא) ע״ש (והשוה מש״כ במו״נ א:ז). ואמנם נראה בכוונת רבנו כאן שכוונתו על אלו מהם שהיו הולכים בדרכי הנבואה ומבקשים להתנבא, השוה לשון הרמב״ם בהל׳ יסודי התורה (ז:ה): ׳אלו שהם מבקשין להתנבא הם הנקראים בני הנביאים, ואע״פ שמכוונים דעתם אפשר שתשרה שכינה עליהן ואפשר שלא תשרה׳ (והשוה לשון הרמח״ל שביאר כעי״ז בספר ׳דרך ה׳⁠ ⁠׳ ח״ג ד:ב).
8. ריט. כעי״ז פירש הרמב״ן כאן, אבל לא פירש שראם בנבואה, שכן כבר נחלק על שיטת הרמב״ם שאמר שלא תיתכן ראיית מלאך כ״א במראה נבואה (ראה מש״כ בזה ריש פרשת וירא). וראה אשר כ׳ הרמב״ם באגרת תימן (אגרות הרמב״ם מהד׳ ר״י שילת עמ׳ קכח): ׳ומחולת המחנים – שמחת מעמד הר סיני שהיה בו מחנה ישראל [...] ומחנה אלקים׳, וראה בחידושי הגרי״מ פיינשטיין עה״ת שקישר בין הדברים.
9. רכ. כוונתו לבאר טעם ההשוואה בין מחנה האלקים למחנהו שלו. ושמעתי הביאור בזה מהג״ר אהרן הכהן נר״ו, שאין מקום לסיומת ׳יִם׳ המסמנת מספר זוגי רק כשמדובר בדברים שווים, כמו רגלים ועינים ודומיהם, אבל בלא״ה יונח בהם לשון רבים אבל לא מספר הזוגי [כלומר ׳מחנות׳ ולא ׳מחניים׳], ובכן השם מחניים מראה על שויון מסוים בין שתי המחנות. ויתכן שזה הוא המכוון בדברי רבנו כאן, שכיון שהמספר הזוגי מסמל השוואה מסויימת בין שתי המחנות, כביכול מתבאר שראם יעקב כאילו הם נספחו לתוך המחנה שלו. וראה מש״כ להלן ריש פרשת מקץ בביאור ענין מספר הזוגי בסיומת ׳ים׳.
מחנים – על שם שתי מחנות שהיו שם, של מלאכים ושלו.⁠1
שלימא סדרא דפרשת ויצא
1. שאוב מר״י בכור שור.
מחנים, "camps;⁠" a reference to two camps of angels meeting at this place; the ones who had protected him thus far, and the ones assigned to so while he would be in the Holy Land.
כאשר ראם – כתועפות ראם לו (במדבר כג:כב, כד:ח).
מחנה א-להים זה – במדרש (בראשית רבה עד:יז) ס׳ ריבוא מלאכי׳ היו שאין שכינה שורה על פחות מס׳ ריבוא.
שם המקום ההוא מ׳ח׳נ׳י׳ם׳ – ר״ת מ׳אותן ח׳יילות נ׳טל י׳עקב מ׳לאכים.
(סיום)
נשלם פרשת ויצא יעקב.
כאשר ראם – כמו כתועפות ראם לו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

ויקרא שם המקום ההוא מחנים – שתי מחנות מחנה יעקב ומחנה המלאכים. והשוה הכתוב מחנהו למחנה המלאכים כי הצדיקים בארץ כמלאכים בשמים לעשות רצון קונם.
או ירמוז מחנים על העתיד להיות בקבלת התורה כי שם ירדו המלאכים לרבואות ומחנה ישראל ששים רבוא שיצאו ממנו. וזהו שדרשו רז״ל מחנה אלהים זה, ששים רבוא היו כנגד מחנה ישראל. וע״ז אמר הכתוב (שיר השירים ו) שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים.
ויקרא שם המקום ההוא מחנים, "he called the name of that place Machanayim,⁠" i.e. "two camps, meaning the camp of Yaakov and the camp of the angels. The Torah compared, i.e. accorded similar stature, to both camps. This teaches that the righteous are as important on earth as are the angels in the celestial spheres, the function of both being to carry out the will of their Creator.
Another meaning of the name מחנים may be that it is an allusion to the future when the Jewish people would receive the Torah. At that time the angels would descend to earth in their hundreds of thousands to witness that event in order to watch the 600,000 Israelites who were all descendants of Yaakov. This is the meaning of Tanchuma Tetzaveh 11 that the words מחנה אלוהים זה, "this is the camp of the Lord,⁠" refer to the 600,000 Israelites encamped around Mount Sinai. Concerning this same phenomenon we read in Song of Songs 7,1 שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך מה תחזו בשולמית כמחולת ה-מחנים. "Turn back, turn back, O maid of Shulem! Turn back, turn back, that we may gaze upon you. "Why will you gaze at the Shulamite in the dance of Machanayim? [the joy at the giving of the Torah]".
מחנים – נוטריקון מאותם חיילים נטל יעקב מלאכים.
ויקרא שם המקום ההוא מחנים – פי׳ שנים אמר הרי הם מרמזים שגם אני אעשה כן שיבא עשו על כל אחת ויכנה והאחרת תשאר לפליטה, ויעקב טעה בזה, ונ״ל למ״א שהמלאכים רמזו שיתחלקו לסוף שנים בימי רחבעם וירבעם או שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה מעבר לירדן.
ויקרא שם המקום ההוא מחנים – י״ל בחלום ראה המלאכים האלה, שהרי על מלאך אחד שראה פנים בפנים תמה ואמר (בראשית פ׳ ל״א) כי ראיתי וגומר, והנה ראה כמה מחנות, אלא ראה אותם בחלום, כמו הסולם וע״כ בראותו המלאך פנים בפנים, הר׳ ר׳ ישעיה.
מ׳ח׳נ׳י׳ם׳ – מאותם חיילת נטל יעקב מלאכים.
(סיום)
[נשלם פרשת ויצא יעקב]
ויקרא שם המקום ההוא מחניים – כבר הודעתיך שאין הכרח שזה המשקל על שנים בדקדוק כמו ׳עינים׳, ׳אזנים׳, אבל יתכן שענינו חזוק, אם כפולות רבות אם פחות מכפל, כמו ׳עצלתים׳, ׳צהרים׳, ׳ערבים׳.⁠1 ונכון מאד בזה מה שאמ׳ אבן עזרא על שם מחנהו ומחנה המלאכים.⁠2
1. הסיומת ׳ ַיִם׳ אינה בהכרח שנים בדיוק, אלא סיומת שמשמעותה חיזוק, ויכול להיות פחות או יותר משניים.
2. אף על פי כן כאן יש לקבל את פירושו של ראב״ע ש׳מחניים׳ הוא על שם שתי המחנות.
ויאמר יעקב כאשר ראה אותם: מחנה אלהים זה; ולזה קרא שם המקום ההוא ׳מחנים׳, כי ראה שם מחנה אחֵר הוא לאלהים, נוסף על מחנהו שהיה גם כן לאלהים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויכירם ויאמר מחנה אלהים זה. ואפשר לומר שנראו אליו בדרכו בנבואה מוחשת כמו שביארתי בתחלת פסוק וירא אליו י״י (בראשית י״ח:א׳) מלאכי אלהים. והכיר מיד שמחנה אלהים היה זה כלומר שלוחי השגחתו ובעלי מלחמתו ולכן קרא שם המקום ההוא מחנים ר״ל שנתחבר ממנה אלהים למחנהו של יעקב וצורך המראה הזאת יתבאר בתחלת פרשת וישלח. ובזה נשלם מה שראיתי לפרש בזה הסדר.
ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה – אלה היה לו לומר. למה אמר זה. ואולי רמז זה על מחנה ישראל שהם י״ב כמנין זה. והרצון בזה לפי שעדיין לא נשלמה השורה שלא נולד בנימין להיותם שבטי יה שנים עשר. באו המלאכים להשלים המספר. ולכן כאשר ראם יעקב אמר מחנה אלהים זה למספר שבטי ישראל. ויקרא שם המקום ההוא מחנים. אחד ממחנה שכינה. ואחד ממחנה ישראל. ויותר נכון שיאמר מחנה אלהים זה על השם שנאמר בו זה אלי ואנוהו. הנה אלהינו זה. ואמר זה לפי שאמר למעלה ויפגעו בו מלאכי אלהים שהם מדת הדין. ולכן אמר לשון פגיעה כמו פגע בו. ואולי היה זה שנכנס בברית עם לבן עובד ע״ז ועבר על לא ישמע על פיך. ויעקב נסתכל בהם בראיית העין ובמראה הנבואה. ואחר העיון והשקפה נפלאה הבין שהי׳ שם ה׳ של רחמים דבק בהם. לכן אמר מחנה אלהים זה מחנה קיים של רחמים הוא זה. כאומרו הנה אלהינו זה. וזהו כאשר ראם. כי לא היה לו לומר אלא ויאמר יעקב מחנה אלהים זה. אבל כאשר ראם ונסתכל בהם והשיג השגה זו של ה׳. וללבן זה דק ככפור אמר זה. לפי שהוא אמר מלאכי אלהים לשון רבים. וידוע שהמלאכים כולם דבקים בשם ה׳ ושמו בקרבם. כאמרו הנה אנכי שולח מלאך וגו׳. ואמר שם כי שמי בקרבו. וכולם יוצאים משם ה׳ ולכן הם כולם אחדים בפטרונם כי אפילו ישראל נקראו גוי אחד מצד פטרונם ה׳ אחד. ולכן יעקב כאשר ראם והסתכל בהם ובאחריתם אמר אע״פ שפגעו בי מלאכי אלהים רבים. כולם אחדות אחד יש להם. וזהו מחנה אלהים זה ולא אמר אלהי. ואם כן איך קרא שם המקום ההוא מחנים ל׳ רבים. אבל היה זה לפי שיש בהם דין ורחמים מצד אלהים הם דין. מצד זה הם רחמים. כי ז״ה הם רמז לי״ב הוויות לכן אמר מחנים לשון רבים. ואין צורך לזה כי לא אמר ויקרא שמם מחנים. אלא ויקרא שם המקום ההוא מחנים. כי מצד המקום שנתגשמו בו היו נראים מחנים. אבל הם מחנה אלהים זה. וכל זה השיג יעקב מצד מעלתו ודבקותו בהש״י. ולכן אמרו בזוהר כי כשיצא מבית אביו שהיה יחידי בלא אשה ובנים. אמר ויפגע במקום שהוא פגע והתחנן במקום. אבל עכשיו שהיו לו י״א שבטים והיה שלם בכל. המלאכים התחננו אליו. וזהו ויפגעו בו מלאכי אלהים. ואל תתמה על זה שהרי כתיב וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו בית אל ימצאנו וגו׳ ע״כ. ואולי אמר ויפגעו בו כי מצד שהן פגעו בו לפי שכרת ברית עם לבן. ומצד הרחמים שהתחננו בשבילו והתפללו בעבורו שלא כדרכם לפי שהם דין. ולכן אמר ויאמר יעקב כאשר ראם מתחננים. אמר אין אלו מחנה אלהים מצד הדין. אלא מחנה אלהים זה של רחמים. אחר שהתפללו בעדי. וע״ד זה פרשתי הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון. לפי שאראלים הם מלאכי דין ונקמה. ובחרבן הבית צעקו חוץ מדרכם וממנהגם לפי שדרכם לשמוח בדין. אבל עלאכי שלום של רחמים מר יבכיון. וכן בכאן כאשר ראם שהתחננו בעבורו אמר מחנה אלהים זה:
מחנה אלהים זה – המחנה שלי שפגעו בו מלאכי אלהים, אין ספק שהוא מחנה אלהים, כענין ״ויקרא למקום אל בית אל, כי שם נגלו אליו האלהים״ (בראשית ל״ה:ז׳).
מחנים – שתי מחנות אלהים: של מלאכים ושלו, כמשפט סימן הרבים הבא אחר פת״ח מלעיל, המורה על מספר שנים, כמו ״פעמים״, ״שבועים״ ״שנתים״ וזולתם.
מחנה אלוהים זה. Now that the angels have seen fit to join me there can be no doubt that mine is a godly camp. Just as Yaakov had called the place where he had had the dream of the ladder Bet El, so he now referred to his camp as machaneh elokim. In either instance the reason was that he had been found worthy of a divine revelation.
מחנים, two camps; the camp of God (angels) and his own. The grammatical formulation with the plural ending following the vowel patach, the stress is on the penultimate syllable as this indicated the number 2. Parallel examples are paamayim, shevuayim, shenatayim, etc.⁠a
a. the kametz here substitutes for the patach as it is the end of the sentence.
[א] ויאמר יעקב כאשר ראם
[1] ברכות פרק תשיעי דף סב ע״ב (ברכות סב:)1
1. לשון הגמרא: ׳ובהשחית ראה ה׳ וינחם (דהי״א כא, טו), מאי ראה, אמר רב, ראה יעקב אבינו, דכתיב ׳ויאמר יעקב כאשר ראם׳ (בראשית לב, ג). ושמואל אמר אפרו של יצחק ראה, שנאמר ׳אלהים יראה לו השה׳ (שם כב, ח). רבי יצחק נפחא אמר כסף כפורים ראה, שנאמר ׳ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל׳ (שמות ל, טז) וגו׳. רבי יוחנן אמר בית המקדש ראה, דכתיב בהר ה׳ יראה (בראשית כב, יד), פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני, חד אמר כסף הכפורים ראה, וחד אמר בית המקדש ראה. ומסתברא כמאן דאמר בית המקדש ראה, שנאמר אשר יאמר היום בהר ה׳ יראה (בראשית כב, יד).
כל הפסוקים הנזכרים בסוגיה זאת הופנו על ידי רבנו אל הגמרא כאן ברכות סב. עד כה הסקנו מכתבי רבנו, שכאשר מוזכרות כמה דעות בגמ׳ ולא בהכרח שהן חלוקות, רבנו מציין את כל הפסוקים, עי׳ פרשת לך לך יג, ג. וכן יז, ה. וכן הדבר בסוגייתנו. ראה מ״ש בספר ׳לשמוע בלמודים׳ (מחברו ר׳ יצחק אליהו לנדא חי לפני כ200 שנה) על אגדות הש״ס מס׳ ברכות שם. שכל אלו הענינים שאמרו האמוראים היו במקום אחד, הסולם של יעקב היה עומד במקום שנעקד יצחק, ועל אותו מקום נתנו כסף הכיפורים, ושם נבנה בית המקדש, לכן ראה ה׳ באותו מקום כל אלה יחד.
לא כן נהג רבנו במחלוקת בית שמאי ובית הלל. עי׳ לעיל פרק ב, ד הערה 20**.
מַֽחֲנֵ֥ה: במאריך, לא בתביר. [מַֽחֲנֵ֥ה].
מחנה אלקים זה: הרי זה קדש, מסכת סופרי׳.
שתי מחנות של חוצה לארץ כו׳. וקשה והא בתחלת הפרשה (לעיל כ״ח:י״ב) גבי עולים ויורדים פירש״י שלא היו שניהם יחד אלא זו עולים תחלה וזו אח״כ יורדים. ולפי שפירש״י בריש פרשת וישלח יעקב מלאכים ממש וצ״ל דה״פ דודאי המלאכים של ח״ל רצו נמי לעלות קודם שירדו מלאכי א״י אלא יעקב עיכבן בעל כרחן לפי שרצה לשלחן לעשו אם כן ש״מ מלאכים ממש היו:
Two camps—from outside Eretz Yisrael... Question: Rashi explained on, "Ascending and descending" (v. 28:12), that the two [groups of angels] were not together. Rather, one ascended and only then the other descended. [Why were both groups together here?] The answer is: Rashi explains at the beginning of Parshas Vayishlach that Yaakov sent actual angels [to Eisov]. Accordingly, it means as follows: Here too, the angels of outside Eretz Yisrael wanted to ascend before the angels of Eretz Yisrael would descend. But Yaakov forced them to stay because he wanted to send them to Eisov. If so, this implies that [the messengers sent by Yaakov] were actual angels.
ויאמר יעקב כאשר ראם – לדעתי הוא במראות אלהים ברוח הקדש. וכמו באלישע שהתפלל וראה הנער שההר ״מלא רכב אש וסוסי אש״.⁠1 ואין צורך לדברי ראב״ע שהוא לבדו ראה מחנה המלאכים סביב מחנה. כי אולי גם נשיו ובניו ראום? ולמה יגרעו אמותינו מהגר שפחת שרי שראתה מלאך י״י? וכן במשמע הכתוב שנראו לעיני כולם ויעקב אמר לנשיו ובניו ״אל תיראו ואל תערצו ממחנה הנראה אליכם״ {ואינן כמחנה שבאה עלינו קודם לכן, שהיו דולקים אחרנו} כי מחנה אלהים זה כולם אהובים, כולם קדושים, באים לשמרנו ולהצילנו בדרך, כמו שהבטיחני השם ״והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, והשיבותיך אל האדמה הזאת״.⁠2
ויקרא שם המקום ההוא מחנים – אין הרצון לבד כדברי ראב״ע ז״ל שקראוֹ מחנים על שם שנים, אחד שלו ואחד של מלאכים, שא״כ יקראנו ״מחנות״, כמו ״ועתה הייתי לשני מחנות״.⁠3 אבל מחנים יורה על השוואת שתי מחנות, שהאחת מכוונת ומחוברת עם השניה כמו שדרך המלות האלה ״על האבנָים״,⁠4 ״שמים״ מים.⁠5 וכן כאן שהאחת מחנה אלהים בשמים והשניה מחנה אלהים בארץ. ״כי יעקב בחר לו יה״.⁠6 והמחנות דבקות אלו באלו, ומכוונות זו לעֻמת זו. ויפה אמר רמב״ן ז״ל שאמר מחנים ״כי כן הדרך בשמות. או ׳מחנים׳ מחנהו ומחנה העליונים לומר כי מחנהו בארץ כמחנה המלאכים, כולם מחנות אלהים, מברכים לו7 ומודים לו בייחודו״ [עכ״ל]. ודבריו מתפרשים מדברינו.
1. מל״ב ו, יז.
2. בראשית כח, טו.
3. שם לב, יא.
4. שמות א, טז.
5. אולי על שם מים עליונים שהם מול מים תחתונים? (״והמים אשר מעל השמים״ – תהלים קמח, ד)
6. תהלים קלה, ד.
7. להקב״ה.
מחנים – שתי מחנות, מחנהו ומחנה העליונים לומר כי מחנהו בארץ כמחנה המלאכים כלם מחנות אלהים מברכים לו ומודים לו בייחודו:
מחנים – לשון שנים, אך אין לבקש הוראה וטעם לזה, כי אין מקפידים בשמות.
מחנה מציין לא התיישבות קבועה אלא מקום מנוחה ארעי עבור ציבור אנשים בדרכם למחוז חפצם.
מחנה כזה נוצר על ידי יעקב, עם נשיו וילדיו, עבדיו ואמהותיו, ועדריו. הם היו במסע לבקש מולדת, בה תשכון השכינה עמם; נמצא שהיו מחנה המבקש את ה׳ במולדת. המלאכים גם הם היו מחנה. הם בקשו אדם; הם חיפשו סביבה אנושית ארצית שבה תוכל שכינת ה׳ לשכון בארץ. שני מחנות אלו נפגשו, ויעקב קרא למקום ״מחניים״ – מחנה ישראל ומחנה אלקים.
״חנה״: מקום מנוחה בדרך; קרוב ל״אנה״: לגרום לתנועה, להניע דבר למקום אחר. ״אני״: ה״אני״ בפעולה או תנועה (בניגוד ל״אנכי״, משורש ״אנך״, הקרוב ל״ענג״: ה״אני״ במנוחה). ״הנה״: ה״אני״ המכין ומזמן את עצמו או אחרים. נמצא ש״חנה״ מציין מנוחה בדרך למטרה. (עיין פירוש לעיל ז, ד.)
שאלות:
מ״ש כאשר ראם מיותר, ולמה קרא שם המקום מחנים שמורה שני מחנות, והלא אמר מחנה אלהים שהוא מחנה אחת.
למה התעורר עתה לשלוח מלאכים הלא טוב שישאר עשו בשעיר וישכח שנאתו משיעורר אותו ואת איבתו, ומה היה הפיוס במ״ש עם לבן גרתי ושהיה לו שור וחמור: למה התירא יעקב וה׳ הבטיחו שיהיה עמו, ומה רצה בחלוק העם לשני מחנות, שאם היה בדעתו להלחם טוב שיהיו כלם ביחד, והתפלה בלתי מובנת, אחר שזכר שה׳ הבטיחו שייטיב עמו ושירבה את זרעו, איך מתפלל לאמר שירא מעשו פן יבוא ויכהו.
ויאמר יעקב כאשר ראם – כי גם בלכתו אל בית לבן ראה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים, רק אז לא ראה בעיניו הגשמיים, רק חזה אותם בחלום ובחזון, אבל עתה שראה אותם השיג ענינם שבאו לעזר לו נגד הצר הצורר אותו שהוא עשו, וע״כ אמר מחנה אלהים זה, שהתבאר אצלי תמיד ששם מחנה הונח על החונים מוכנים למלחמה; ידע שהם מוכנים למלחמה, ובהכרח יבא כנגדו מחנה אויב ללחום, וע״כ קרא שם המקום מחנים, שזה מעיד שיפגעו שני מחנות זה מול זה למלחמה, וע״כ שלח מלאכים אל עשו, כי ידע שמוכן ללכת נגדו למלחמה.
{Is not ‘Upon seeing them’ superfluous?}
{Why did Yaqov name the place ‘mahanaim’ (which means ‘two camps’) when only one ‘camp of God’?}
UPON SEEING THEM YAQOV SAID. When he was on his way to Lavan’s house, he saw angels of God going up in and down it. But whereas then he had not perceived them with his physical eye but in a nightly dream as a vision, now he saw them actually — and he grasped that they had come to help him against the foe who hated him, Esav. Accordingly he said, this is a camp of God. It is a clear rule with me that the term camp-mahane always refers to those who camp in state of readiness for war. He thus knew that they were prepared for war, and that there must be approaching him an enemy force prepared to do battle. Hence, naming that place Mahanaim: two camps will be confronting each other in battle at this location. Realizing that Esav was preparing to wage war against him, Yaqov sent emissaries to him.
מחנים: הוא מחנים שבעבר הירדן, כמבואר בספר שמואל-ב (יז,כד)1, והוא מקדושת ארץ ישראל2.
[הרחב דבר: ולא כהרמב״ן שכתב שהלך יעקב מצד דרום א״י ועוד לא הגיע לאדום שהוא לפני א״י3. וכך כתב הראב״ע ריש פרשת וישלח (פסוק ד׳) שארץ אדום בין חרן ובין א״י4. וכל זה אינו במחילת כבודם, אלא כפירוש רש״י להלן (לה,יח) שארם מצפון א״י, והיא בין בבל ושנער לא״י, ומשום הכי כשיצא תרח ואברם מאור כשדים באו תחילה לחרן (לעיל יא,לא). ומלך שנער כשברח מאברהם אבינו לשוב לארצו הוכה סמוך לדמשק ראש ארם והיה סמוך לדן צפון א״י (לעיל יד,טו). וכשהלכו אברהם ויעקב מארם לא״י הגיעו תחילה לשכם ואח״כ לחברון שבדרום א״י (לעיל יב,ו. להלן לג,יח). והשבטים בעמדם בשכם ראו אורחת ישמעאלים באה מגלעד להוליך מצרימה (להלן לז,כה), היינו מגלעד סמוך לארם מצפון א״י למצרים שהיא מצד דרום.
ומה שכתב הרמב״ן עוד שיבוק גבול עמון הוא דרומית מזרחית לא״י5, גם זה אינו, אלא עמון הוא מצפון א״י, וישראל כשהלכו לא״י דרך אדום ומואב מצד דרום לא הגיעו לעמון כלל, אלא מול בני עמון, כמו שכתבתי בספר דברים (ב,יט) ובספר במדבר (כב,ה).
הא מיהא ברור שיעקב הלך מצפון א״י ועשו הלך מדרום לקראתו. והא דאיתא בב״ר (עד,טו) ובשוחר טוב כשהלך יואב לארם פגע באדומים, היינו שהלכו גדודי אדום מדרום לצפון לארם לעזרם.]
1. ״ודוד בא מחנימה ואבשלום עבר את הירדן״... וכן מפורש בספר יהושע (יג,ל) שמחנים היא מנחלת חצי שבט המנשה – ״ויתן משה לחצי שבט מנשה... ויהי גבולם ממחנים כל הבשן כל ממלכות עוג מלך הבשן״, וכך פירש הרד״ק, עיי״ש.
2. ויעקב ידע שהמקום הזה הוא מקדושת א״י, מהמלאכים שהגיעו לקראתו שהיו מלאכי א״י, כפי שמובא ברש״י, ודו״ק (ובזה יש תשובה על תמיהת הרמב״ן, עיי״ש).
3. זה לשונו: ואני תמה בזה, שהרי עדיין לא הגיע יעקב לארץ ורחוק היה משם, ושלח מלאכים אל עשו מרחוק, ושם נאמר (פסוק כ״ג) ״ויעבור את מעבר יבוק״ שהוא ״יבוק הנחל גבול בני עמון״ (דברים ג,טז), שהוא דרומית מזרחית לארץ ישראל, ועדיין יש לו לעבור גבול בני עמון ומואב ואחר כך ארץ אדום, ותחילת ביאתו בארץ בשכם היה, שנאמר...
4. זה לשונו: ״וישלח״ – הנה ידענו כי ארץ אדום בין חרן ובין ארץ ישראל (שהרי בדרכו מחרן לא״י רוצה יעקב לעבור דרך ארץ אדום), וזאת תשובה על הגאון (רס״ג) שאמר כי סיני ושעיר ופארן סמוכים הם (בדרום א״י, ונזכרים ביחד בהיגלות ה׳ במעמד הר סיני, דברים לג,ב – ״ה׳ מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן״).
5. זה לשונו: ואני תמה בזה, שהרי עדיין לא הגיע יעקב לארץ ורחוק היה משם, ושלח מלאכים אל עשו מרחוק, ושם נאמר (פסוק כ״ג) ״ויעבור את מעבר יבוק״ שהוא ״יבוק הנחל גבול בני עמון״ (דברים ג,טז), שהוא דרומית מזרחית לארץ ישראל, ועדיין יש לו לעבור גבול בני עמון ומואב ואחר כך ארץ אדום, ותחילת ביאתו בארץ בשכם היה, שנאמר...
מחנים – מעתה שני מחנות לעזרתו, מחנה המלאכים ומחנה חניכיו.
מחנים – אין פירושו של שם זה מחנה כפול, כפי שרגילים לפרש,⁠1 אבל ״נקרא שם המקום מחנים, כי כן הדרך בשמות״,⁠2 ורבים השמות המסתיימים בסיומת יִם; השווה ירושלים, ליד ירושלם.⁠3 וכך מצינו גם כאן בלוח קרנאק של מסע סיסאך — מחנם. וביאורו של הכתוב עצמו — ״מחנה אלהים זה״ — מראה אף הוא שבמחנה אחד בלבד מדובר כאן.
העיר מחנים היתה מן החשובות שבערי הגלעד. היא היתה עיר לויים,⁠4 עיר המלוכה של איש בשת בן שאול,⁠5 עיר מושבו של דוד המלך בברחו מפני אבשלום בנו6 והיא מוזכרת גם כמושבו של אחד מנציביו של המלך שלמה.⁠7 בנחלתו של שבט גד היתה, ומקומה בגבול עם נחלת חצי שבט מנשה בעבר הירדן מזרחה,⁠8 בקרבת הירדן.⁠9
עם זאת קשה לקבוע מקומה בדיוק. לפי אשתורי הפרחי מצוי בין היבוק לירמוך, בקו אחד עם בית⁠־שאן, מקום ששמו מחנה, וגם הוא וגם אחרים מזהים אותו עם מחניים.⁠10
השימוש בשם אלהים בכל הפרשה הזאת, דומה שיסודו במלאכי האלהים המופיעים כאן כפעילים במעשי נסים. ויעקב, עוד בשעותיו האחרונות הוא מדבר במלאך זה11 והוא קורא לו ״אלהים״.⁠12 אמנם, לעתים קרובות גם נפגשים בשם ״מלאך ה״⁠ ⁠׳, ומסתבר שיש הבדל מהותי ביניהם.⁠13
1. השווה רש״י, ספורנו ועוד (המ׳).
2. כדברי הרמב״ן (לפסוק ב׳).
3. וראה דוגמות נוספות רבות אצל פיליפי 1878 DMZ, עמ׳ 63 ואילך, והשווה גם א׳ ברט, Nominalbildung ע׳ 319.
6. שם, י״ז:כ״ד,כ״ז.
9. שם פסוק כז.
10. ברם, דומה שמקום זה צפונית ומזרחית מכדי להיות מזוהה עם מחניים זו (דילמן). והשווה גם תולדות היהודים לה׳ גרץ, א׳, הערה 12.
11. להלן מ״ח:ט״ז.
12. שם פסוק טו.
13. ההנחה ששני שמות אלה נובעים מן העובדה, שיש כאן שני מחברים, איננה מבארת מאומה; והשווה ביאורנו לפרק יח, ולפרק כח.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

מחנה אלהים – זה הענין שבני אדם מחוברים ומתיחסים זה לזה מצד השתוות תכונתם מצד יחס טבעם זה קרובו וזה מקבל תועליות זה מזה ומחומר אחד קורצו לא כן שכלים הנבדלים כל אחד שכל פשוט נבדל מכל גשם כל אחד עלול בהווייתו מרצון הבורא מרצונו הפשוט הבלתי מחויב ומתי הם נעשים הגמוניא אחד בשעה שנשתלחים לענין אחד וכאן באו מלאכי ה׳ להצילו מיד עשו ולשמרו בדרך וזה שאמר מחנה אלהים זה שכולם מתיחסים ומשתווים זה לזה עד כי ראוי לכוללן לקרותן בלשון יחיד מחנה שכולם למטרה אחת באו ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שישפתי חכמיםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ד) {פרשת וישלח} וַיִּשְׁלַ֨ח יַעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל⁠־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם׃
Yaakov sent messengers before him to his brother Esav, to the land of Se'ir, the field of Edom.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[ט] 1וישלח יעקב מלאכים, בוא וראה מה כתיב למעלה מן הענין ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה, כמה היה מחנה אלהים שני אלפים ריבוא מלאכי השרת שנאמר רכב אלהים ריבותיים אלפי שנאן (תהלים ס״ח:י״ח). ויקרא שם המקום ההוא מחנים, שתי מחנות למה, מלמד שנתנו [שנשתלחו] לו ליעקב ארבעת אלפים [ריבוא] מלאכי שרת ונדמו כולן לחיילות של מלך מהן לובשי ברזל ומהן רוכבי סוסים ומהן יושבי קרנות. (בראשית רבה עה)
[י] 2וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו, א״ר שמואל ב״ר נחמן בוא וראה בצדיקים כמה מתיראים מן החטא, שאחר כל הבטחון שהבטיח הקב״ה את יעקב אבינו היה מתיירא מעשו ושלח לפניו מלאכים, ולמה היה מתיירא, אמר זה עשרים ושתים שנה שלא ראיתי את אבי, ולא שימשתי אותו, שמא יגרום החטא ויעמד עלי ויהרגני, שעמד לפני אבי ושרתו, לפיכך וישלח יעקב מלאכים, זה שאמר הכתוב החכם עיניו בראשו (קהלת ב׳:י״ד), בראשו של דבר. (לקח טוב)
[יא] 3וישלח יעקב מלאכים, תנו רבנן בשביל חמשה דברים שלח יעקב מלאכים אל עשו, לידע אם חמתו שכחה ממנו אם לאו, לידע אם גבור הוא או חלש, אם עמו כלי זיין אם לאו, להסיר קנאתו ואיבתו בדברים רכים כענין שנאמר מענה רך ישיב חימה (משלי ט״ו:א׳), להודיעו כשם שהוא יוצא לקראתו כך הוא יוצא לקראתו למה שהוא רוצה ליטול ממנו רשות שיצא לקראתו הוא שאמרו חכמים מחנפין לרשע מפני דרכי שלום. (מדרש הבאור כת״י)
[יב] 4וישלח יעקב מלאכים, זש״ה מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו (משלי כ״ו:י״ז), מי הוא זה, זה יעקב וכו׳ אמר ר׳ חנינא ב״ר יצחק אשריו לילוד אשה שכך שמע מבוראו ראה כל מה שתבע מבוראו הבטיחו ועל כל ההבטחות הללו הוא משלח ואומר כה תאמרון לאדוני לעשו (בראשית ל״ב:ה׳), הרי יפה נאמר מחזיק באזני כלב (משלי כ״ו:י״ז) אימתי כששלח יעקב אצל עשו. (תנ״י וישלח ב.)
[יג] 5וישלח יעקב מלאכים, אמר ר״א ב״ע וכי אמאי אתער איהו לגביה עשו וטב הוה ליה לאשתוקי מניה, אלא אמר יעקב ידענא דעשו חייש ליה ליקרא דאבא ולעלם לא ארגיז קמיה והא ידענא הואיל ואבא קיים לא מסתפינא מניה, אבל השתא דאבא קאים בעינא לאתפייס עמיה מיד וישלח יעקב מלאכים לפניו. (זהר ח״א קסו.)
[יד] 6מלאכים, אלו לא היו אלא שלוחי בשר ודם, רבנן אמרו מלאכים ממש, אמר ר׳ חמא בר חנינא הגר שפחת שרה ונזדמנו לה חמשה מלאכים זה שהוא אוהבו של בית על אחת כמה וכמה. ומה אליעזר שהוא עבדו של בית נזדווגו לו כמה מלאכים זה שהוא אוהבו של בית עאכ״ו. אמר ר׳ יוסי יוסף קטנן של שבטים היה ונזדווגו לו שלשה מלאכים כו׳ זה שהוא אביהן של כולן עאכ״ו. (בראשית רבה עה)
[טו] 7וישלח יעקב מלאכים, היה מבקש לשלוח שלוחים אצל עשו ולא היה אדם רוצה לילך שהיו מתייראים, עמד ושלח מלאכי השרת. (ילמדנו)
[טז] 8לפניו, לזה שבא שעתו ליטול המלכות לפניו, ר׳ יהושע בן לוי אמר שלח פורפירא וטלקיה קודמוהי אמר ליה אין שני זרזירים ישינים על דף אחד. (בראשית רבה עה)
[יז] 9אל עשו אחיו, אף על פי שהוא עשו הוא אחיו. (בראשית רבה עה)
[יח] 10וישלח - אל עשו אחיו, ורוח הקודש אומרת [ווי] יעקב משלח אל עשו. (תנ״י וישלח ד.)
[יט] 11אל עשו אחיו, שמא תאמר שהיה עשו זר הימנו, ת״ל אחיו, ואפילו הכי הוצרך לשלוח מלאכים לפניו, כל שכן למי שיש לו דבר עם נכרי שלא יתאמץ ויתגרה כנגדו, א״ר יהונתן כל מי שרוצה לרצות מלך או שלטון ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם יניח פרשה זו לפניו, וילמוד הימנה טכסיס פיוסים ורצויים. (לקח טוב)
[כ] 12ארצה שעיר שדה אדום, מהו ארצה שעיר שהוא מעמיד שערות של אדם. (תנ״י וישלח ד.)
1. ראה לעיל אות ג. ד. וי״ג ב׳ אלפים וב׳ ריבוא. ובפי׳ ב״ר שנשתלחו ליעקב ד׳ אלפים וכל מחנה שני אלפים. יושבי קרנות, י״ג יושבין בקרונות, פי׳ במרכבות. ובמדרש אגדה ומהם יש להם קרנות שתוקעין בהם. ועי׳ גיטין נז. ברש״י שם, ובזח״א קסו. ולעיל פל״א אות נה.
2. ראה לקמן אות יב. ואות מו. ומגילה טז: ובהערות מהרש״ב כתב דאין מקור אחר לדרש זה של רשב״נ. ויש להעיר כי בב״ר פע״ה ג. בפסוק זה יש דרש אחר לר׳ שמואל בר נחמן (לפנינו רנב״ש וי״ג רשב״נ) מובא לקמן אות יב.
3. בב״ר פע״ה יא. ד״א וישלח יעקב וגו׳ למה שלח לו שלוחין, אלא כך אמר אשלח לו שלוחין אם יחזור בתשובה, וי״ג שמא יחזור בתשובה. ובמדרש אגדה אם יחזור בתשובה מוטב. והמשך מאמר הב״ר לקמן אות כא. וראה לקמן אות יג. ובכת״י אור האפלה וישלח יעקב למה שלח יעקב אל עשו והוא יודע שהוא מבקש נפשו, אלא אמר אבינו יעקב עד מתי תהיה המשטימה הזאת בלבו של עשו אשלח ואדע מגמתו, שמא יפגשני פתאום, ואינו דומה מי שהוא יודע בלסטים שלפניו, למי שאינו יודע עד שיצא עליו פתאם. ועי׳ סוטה מא:
4. דרש זה בסגנון אחר בב״ר פע״ה וישלח יעקב מלאכים רב הונא פתח מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו (משלי כו, יז) נחמן בר שמואל אמר לארכיליסטיס [שר של לסטים] שישן בדרך, עבר אחד ושרי מעיריה, [התחיל לעוררו] אמר ליה קום לך דבישא שכיח הכא, קם ושרי מקפח ביה, [קם הגזלן והתחיל להכות אותו] א״ל ינער בישא [קילל המוכה ללסטים וא״ל שיאבד הרשע ההוא שמשיב רעה תחת טובה, וי״ג יגער בישא פי׳ שיגער ה׳ ברשע ע״ד יגער ה׳ בך השטן] אמרי ליה דמיך הוא וערתניה [ישן הוא ואתה עוררתו] כך אמר לו הקב״ה לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב וישלח יעקב מלאכים לפניו. [ומ״ש לדרכו היה מהלך אע״ג דכתיב וגם הוא הולך לקראתך ראה לקמן אות מב. כיון שבישרוהו הלך כנגדו] ומענין זה יש שם בבראשית רבה עוד ג׳ דרשות. בפתיחה אות א. ושם אות ב. וישלח יעקב מלאכים לפניו כו׳ מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע כשם שאי אפשר למעיין להרפש ולמקור להשחת כך א״א לצדיק למוט לפני רשע וכמעיין נרפס וכבור משחת כך צדיק שממיט עצמו לפני רשע. א״ל הקב״ה לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב. ובשינויים בתנחומא וישלח ג. ותנ״י וישלח א. ראה לקמן אות כח. וי״ג בב״ר כשם ״שאפשר״ כך ״אפשר״. (ובשכל טוב דומה יעקב עצמו למעיין חתום המתרפש ולמקור נעול שהוא מושחת, ולא היה צריך להכניע עצמו לפני הרשע שהרי עשו היה הולך לדרכו, ויעקב נתעבר על ריב לא לו והחזיק באזני כלב ושלח לו מנחה וקרא עצמו עבדו וגרם לבניו לעשות כן, מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה). ושם בב״ר אות ג. ר׳ יהודה ב״ר סימון פתח מה תאמרי כי יפקוד עליך ואת למדת אותם עליך אלופים לראש (ירמיה יג, כא) אמר לו הקב״ה לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב, וכ״ה בתנ״י וישלח ה.
5. ראה לעיל אות י.
6. בתרגומים מבואר כדעת הת״ק. ובתנ״י וישלח ג. כדרש רבנן. וראה לקמן אות טו. ולעיל אות ז. וי״ג ורבנן אמרו מלאכים ממש ומה אם אליעזר שהוא עבדו של בית נזדווג לו מלאך וזה שהוא אהובו של בית על אחת כמה וכמה. ובלקח טוב חקת קכג. וישלח משה מלאכים, אמר משה רבנו, יעקב אבינו בקש לחזור לבית אביו ולא היה בגבול עשו ולא היה עם יעקב אלא מתי מעט וכתיב ביה וישלח יעקב מלאכים, אנו שאנחנו עם רב ואנחנו עוברין בגבול בני עשו לא כל שכן. ומבואר דדורש כדעת הת״ק דהיו שלוחי בו״ד. ובמו״נ ח״ב פ״ו והנה יתבאר לך שהמלאך יאמר על השליח מן האנשים וישלח יעקב מלאכים. ובחמדת ימים כ׳ ואני אומר [מלאכים] מבני אדם היו שהרבה עבדים היה לו ליעקב רועי צאן ומלאכי חבלה עמהן להבהיל את עשו. וכ״ה ברב״ח דשלח אליו עבדיו ואנשי ביתו ושלח עמהם מן המלאכים עייש״ה.
7. מובא בקונדרס אחרון בילקוט שמעוני ד״ר. וראה לעיל אות יד. ובתנחומא וישלח ב. וישלח יעקב מלאכים לפניו ללמדך שגדולים הצדיקים יותר ממלאכי השרת, וכו׳ כשהוצרך נטל מחנות של מלאכים ושלחן בשליחותו אצל עשו שנאמר וישלח יעקב מלאכים לפניו. ובתנחומא משפטים יט. א״ר הושעיא אשרי ילוד אשה שראה ממה״מ ופמליא שלו משמרין אותו ומשלח מלאכים בשליחותו שנאמר וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו. ראה לעיל פכ״ח אות פה.
8. בשכ״ט לזה שהוא עתיד ליטול המלכות לפניו תחלה (כדכתיב ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך בישראל). ובתנ״י וישלח ד. לפניו אל עשו אחיו מהו לפניו, לפניו הוא נופל [נוטל] את המלכות, שהמלכות בעולם הזה שלו, אבל אתה נוטל באחרונה. וראה לעיל פכ״ה אות קמד. בבאור. שלח הפשיט לבוש תכלת שלו פרסיה לפני עשו כלומר הרי שלי ברשותך והנח לי לשלום. אין שני זרזירים (תרנגולים) ישינין על דף אחד כך אי אפשר לשנינו למלוך בעולם הזה אכנע אני לפניו עד שהשעה עומדת לו (פי׳ ב״ר כת״י במנח״י) וי״ג חלש והפי׳ ג״כ הפשיט. ובכ״י אלביחאני ואמר לפניו לראות [אם] הוא עדיין הפנים הקדומים וכו׳, ד״א מלאכים לפניו (אי) מלאכים לרצות פניו. מלאכים לפניו ולא אמר לפניו מלאכים, מלאך קודם, שלום יהיה ובשורה טובה, לפניו מלאכים, ואם הפנים קדמו למלאך יש זעף וחרון. ראה אות יג.
9. וי״ג אפי׳ עשו אלא אחיו. ובפי׳ ב״ר אפילו עשו בתמיה וכי למה היה שולח אצלו מאחר שהיה יודע שהוא עשו אלא אחיו סבור היה שיתנהג עמו באחוה. ובשכל טוב עשו אחיו כדי שיתפייס לו כאח.
10. דורש מלת וישלח נוטריקון וי שלח. ראה לעיל אות יב. בבאור. ולקמן מט.
11. בהערות מהרש״ב כ׳ דלא מצא מקור למאמר ר׳ יהונתן. ובפי׳ הרמב״ן ראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לג׳ דברים לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה כו׳. ותוכן דרש זה מובא גם בכ״י חמאת החמדה לקמן פסוק כב. ומוסיף ״יניח לפניו זו הפרשה גם מגלת אסתר וילמד ממנה האיך יעשו והאיך ידברו״. ועי׳ לקמן אות כג. כח.
12. לעיל פכ״ה אות קלה. ובלקח טוב ארצה שעיר אין שעיר אלא לשון שידין, וכן הוא אומר ושעירים ירקדו שם. ובכת״י מדרש החפץ ולמה לא הלך עשו אלא לשעיר שהן בעלי זמה כמותו, ולפי שנבדל מיעקב והלך לארץ אחרת, לכך נתן לו הקב״ה ארץ אחרת, והיא הר שעיר. וכו׳. וראה לעיל פכ״ה אות קצב. דורש הוא אדום ארצו אדומה כו׳. וכ״ה בב״ר כאן. ובזח״א קלט: וראה לעיל פכ״ז אות כב. וצרף לכאן. ובחזקוני לכך אמר להם שדה להודיעך שרגילותו בשדה ע״י שהוא ציד.
וּשְׁלַח יַעֲקֹב אִזְגַּדִּין קֳדָמוֹהִי לְוָת עֵשָׂו אֲחוּהִי לְאַרְעָא דְּשֵׂעִיר לְחַקְלֵי אֱדוֹם.
Yaakov sent messengers before him to Eisav, his brother, to the Land of Seir, to the field of Edom.
פרשת וישלח
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם
וּשְׁלַח יַעֲקֹב אִזְגַּדִּין קֳדָמוֹהִי לְוָת עֵשָׂו אֲחוֹהִי לְאַרְעָא דְשֵׂעִיר לְחַקְלֵי אֱדוֹם
אִזְגַּדִּין – מן הפרסית
א. על פי מדרש סמוכים לפסוק ״ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים״ (ב), פירש רש״י גם כאן ״וישלח יעקב מלאכים – מלאכים ממש״. אבל אונקלוס שתרגם שם ״מַלְאָכַיָּא דַּה׳⁠ ⁠⁠״ תרגם כאן ״מַלְאָכִיםאִזְגַּדִּין״, שלוחים, כמו שתרגם ״וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ״ (במדבר כ יד) ״וּשְׁלַח מֹשֶׁה אִזְגַּדִּין מֵרְקָם״. ושם בהערת מסורה נרשם: ״לנהרדעי – אִזְגַּדִּין, לסוראי – אִסְגַּדִּין״. ולשון אִזְגַד, הוא מן הפרסית במשמע ציר, שליח.⁠1 וכן תיוב״ע ״וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח״ (עבדיה א ב) ״וְאִזְגַד בְּעַמְמַיָא״.
ב. ״שְׂדֵה אדום״ ביחיד מתורגם ״לְחַקְלֵי אֱדוֹם״ ברבים. לטעם הדבר עיין לעיל ״שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי״ (בראשית יד ז) ״חַקְלֵי עֲמַלְקָאָה״.
1. ״ערוך השלם״, ערך אזגד.
ושלח יעקב שליחין קדמוי (לוות) לוות עשו אחוי לארע גבלא לתחומהוןא דאדומאי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לתחומהון״) גם נוסח חילופי: ״סמיך״.
ושדר יעקב אזגדין קומוי לות עשו אחוי לארעא דגבלא לחקלי אדומאי.
And Jacob sent messengers before him to Esau his brother in the land of Gabla, the territory of the Edomites,

פרשה עה

סדר וישלח

[א] וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו – רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי רְאוּבֵן פָּתַח: קוּמָה ה׳ קַדְּמָה פָנָיו הַכְרִיעֵהוּ פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ (תהלים י״ז:י״ג), רַבִּי פִּינְחָס אָמַר חֲמִשָּׁה פְּעָמִים דָּוִד מֵקִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסֵפֶר תְּהִלִּים: קוּמָה ה׳ הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהַי (תהלים ג׳:ח׳), קוּמָה ה׳ בְּאַפֶּךָ (תהלים ז׳:ז׳), קוּמָה ה׳ אֵל נְשָׂא יָדֶךָ אַל תִּשְׁכַּח (תהלים י׳:י״ב), קוּמָה ה׳ אַל יָעֹז אֱנוֹשׁ (תהלים ט׳:כ׳), קוּמָה ה׳ קַדְּמָה פָנָיו (תהלים י״ז:י״ג). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּוִד בְּנִי אֲפִלּוּ אַתְּ מְקִימֵנִי כַּמָּה פְּעָמִים אֵינִי קָם, וְאֵימָתַי אֲנִי קָם לִכְשֶׁתִּרְאֶה עֲנִיִּים נִשְׁדָּדִים וְאֶבְיוֹנִים נֶאֱנָקִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים (תהלים י״ב:ו׳), רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹנָה אָמַר: עַתָּה אָקוּם (תהלים י״ב:ו׳), כָּל זְמַן שֶׁהִיא מוּכְפֶּשֶׁת בָּאֵפֶר כִּבְיָכוֹל אֶלָּא לִכְשֶׁיַּגִּיעַ אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלָיִם (ישעיהו נ״ב:ב׳), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה׳ (זכריה ב׳:י״ז), לָמָּה: כִּי נֵעוֹר מִמְעוֹן קָדְשׁוֹ (זכריה ב׳:י״ז).
אָמַר רַב אַחָא כַּהֲדָא תַּרְנְגוֹלְתָּא דִּמְנַעֲנָה גַרְמָהּ [נסח אחר: דמנערה אגפה] מִן קִטְמָא. קַדְמָה פָנָיו, קַדְמֵיהּ לְרַשִּׁיעָא עַד לָא יְקַדְמִינָךְ. הַכְרִיעֵהוּ, הַכְרִיחֵהוּ לְכַף חוֹבָה, שׁוֹבְרֵהוּ, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וגו׳ (תהלים כ׳:ט׳). פַּלְטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ, פַּלְטָה נַפְשִׁי מֵאוֹתוֹ רָשָׁע שֶׁהוּא בָּא מִכֹּחָהּ שֶׁל אוֹתָהּ הַחֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה (בראשית כ״ז:מ׳), דָּבָר אַחֵר, פַּלְטָה נַפְשִׁי מֵאוֹתוֹ הָרָשָׁע שֶׁהוּא חַרְבֶּךָ, שֶׁבּוֹ אַתָּה רוֹדֶה אֶת עוֹלָמֶךָ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר פַּלְטָה נַפְשִׁי מֵאוֹתוֹ הָרָשָׁע שֶׁהוּא עָתִיד לִפֹּל בְּחַרְבֶּךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי (ישעיהו ל״ד:ה׳), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ, וְהָיִיתָ מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר: כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב (בראשית ל״ב:ה׳).
[ב] וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו – רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן פָּתַח: מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת וגו׳ (משלי כ״ה:כ״ו), אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְמַעְיָן לְהֵרָפֵס וּלְמָקוֹר לְהִשָׁחֵת, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לַצַּדִּיק לָמוּט לִפְנֵי רָשָׁע, וּכְמַעְיָן נִרְפָּשׂ וְכִמְקוֹר מָשְׁחָת כָּךְ צַדִּיק מֵמִיט עַצְמוֹ לִפְנֵי רָשָׁע, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְהָיִיתָ מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב.
[ג] וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב – רַב הוּנָא פָּתַח: מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹא לוֹ (משלי כ״ו:י״ז), שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר מָשָׁל לְאַרְכִי לִיסְטִים שֶׁהָיָה יָשֵׁן בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים עֲבַר חַד וּשְׁרֵי מְעִיר לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ קוּם לָךְ דְּבִישָׁא שְׁכִיחַ הָכָא, קָם וּשְׁרֵי מְקַפַּח בֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ נִיעַר בִּישָׁא, אֲמַר לֵיהּ דָּמֵיךְ הֲוָה וְעוֹרַרְתַּנֵּיהּ, כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְאַתָּה מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ בְּהַכְנָעָה כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן פָּתַח: מַה תֹּאמְרִי כִּי יִפְקֹד עָלַיִךְ וְאַתְּ לִמַּדְתְּ אֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים לְרֹאשׁ (ירמיהו י״ג:כ״א), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְאַתָּה מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב.
[ד] מַלְאָכִים – אֵלּוּ שְׁלוּחֵי בָּשָׂר וָדָם, רַבָּנָן אָמְרֵי מַלְאָכִים מַמָּשׁ.
אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי הָיְתָה וְנִזְדַּמְּנוּ לָהּ חֲמִשָּׁה מַלְאָכִים, זֶה שֶׁהוּא אוֹהֲבוֹ שֶׁל בַּיִת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וּמָה אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה עַבְדּוֹ שֶׁל בַּיִת נִזְדַּוְּגוּ לוֹ כַּמָּה מַלְאָכִים, זֶה שֶׁהוּא אוֹהֲבוֹ שֶׁל בַּיִת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי יוֹסֵף קְטַנָּן שֶׁל שְׁבָטִים הָיָה וְנִזְדַּוְּגוּ לוֹ שְׁלשָׁה מַלְאָכִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ (בראשית ל״ז:ט״ו), וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ (בראשית ל״ז:ט״ו), וַיֹּאמֶר הָאִישׁ (בראשית ל״ז:י״ז), זֶה שֶׁהוּא אֲבִיהֶן שֶׁל כֻּלָּן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
לְפָנָיו – לָזֶה שֶׁבָּא שְׁעָתוֹ לִטֹּל הַמַּלְכוּת לְפָנָיו. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר שָׁלַח פּוֹרְפִּירָא וּטְלָקֵיהּ קָדֳמוֹהִי, אָמַר לוֹ אֵין שְׁנֵי זַרְזִירִים יְשֵׁנִים עַל דַּף אֶחָד.
אֶל עֵשָׂו אָחִיו – אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֵשָׂו, הוּא אָחִיו.
אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם – הוּא אָדֹם, וְתַבְשִׁילוֹ אָדֹם, וְאַרְצוֹ אֲדֻמָּה, גִּבּוֹרָיו אֲדֻמִּים, לְבוּשׁוֹ אֲדֻמִּים, וּפוֹרֵעַ מִמֶּנּוּ אָדֹם בִּלְבוּשׁ אָדֹם. הוּא אָדֹם: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי (בראשית כ״ה:כ״ה). תַּבְשִׁילוֹ אָדֹם, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה (בראשית כ״ה:ל׳). אַרְצוֹ אֲדֻמָּה: אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם (בראשית ל״ב:ד׳). גִּבּוֹרָיו אֲדֻמִּים: אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים וגו׳ (נחום ב׳:ד׳). וּפוֹרֵעַ מִמֶּנּוּ אָדֹם: דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם (שיר השירים ה׳:י׳), בִּלְבוּשׁ אָדֹם: מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ (ישעיהו ס״ג:ב׳).
[ח] דָּבָר אַחֵר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים – זֶהוּ שֶׁנֶּאֶמְרָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל יְדֵי שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס (משלי י׳:ו׳), כְּנֶגֶד מִי אָמַר שְׁלֹמֹה הַמִּקְרָא הַזֶּה, לֹא אֲמָרוֹ אֶלָּא כְּנֶגֶד יַעֲקֹב וְעֵשָׂו, בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק, זֶה יַעֲקֹב. וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס, זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע. אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים שֶׁמִּתְבָּרְכִין בָּאָרֶץ וּמִתְבָּרְכִין בַּשָּׁמַיִם, וְכָךְ הִיא הַמִּדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר הַמִּתְבָּרֵךְ בָּאָרֶץ יִתְבָּרֵךְ בֵּאלֹהֵי אָמֵן (ישעיהו ס״ה:ט״ז), לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב כְּנֶגְדוֹ בֵּרְכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִלְּמַעְלָה. יִצְחָק אָמַר לוֹ: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וגו׳ (בראשית כ״ז:כ״ח), וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרְכוֹ בְּטַל וּמָטָר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל וגו׳ (מיכה ה׳:ו׳). יִצְחָק אָמַר לוֹ: וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ (בראשית כ״ז:כ״ח), וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרְכוֹ בִּתְבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַן מְטַר זַרְעֲךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת הָאֲדָמָה (ישעיהו ל׳:כ״ג). יִצְחָק אָמַר: יַעַבְדוּךָ עַמִּים (בראשית כ״ז:כ״ט), וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ: וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ (ישעיהו מ״ט:כ״ג). יִצְחָק אָמַר לוֹ: הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ (בראשית כ״ז:כ״ט), וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ עַל יְדֵי משֶׁה: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם (דברים כ״ו:י״ט). הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכוֹ יִצְחָק מִלְּמַטָּה בֵּרְכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִלְּמַעְלָה. וְאַף רִבְקָה אִמּוֹ בֵּרַכְתּוֹ כְּנֶגְדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ישֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן (תהלים צ״א:א׳), וְכָךְ אָמְרָה לוֹ: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ וגו׳ (תהלים צ״א:י״א), כֵּיוָן שֶׁאָמְרָה לוֹ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה, בֵּרְכַתּוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ: יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ וגו׳ (תהלים צ״א:ט״ו), וְכִי מֵאַחַר שֶׁבֵּרְכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָבִיו לָמָּה חָזַר וּבֵרְכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ (בראשית כ״ח:א׳), אֶלָּא שֶׁרָאָה יִצְחָק בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁעֲתִידִין בָּנָיו לְהִגָּלוֹת לְבֵין הָאֻמּוֹת, אָמַר לוֹ בּוֹא וַאֲבָרֶכְךָ בְּרָכוֹת שֶׁל גָּלֻיּוֹת שֶׁיַּחְזֹר עָלֶיךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וִיקַבֶּצְךָ מִבֵּין הַגָּלֻיּוֹת, וּמָה הֵן הַבְּרָכוֹת: בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע. בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא וְלֹא תִירָא מִשֹּׁד כִּי יָבוֹא. לְשֹׁד וּלְכָפָן תִּשְׂחָק וּמֵחַיַּת הָאָרֶץ אַל תִּירָא (איוב ה׳:י״ט-כ״ב). לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק.
[ט] דָּבָר אַחֵר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב – אַל תִּתֵּן ה׳ מַאֲוַיֵּי רָשָׁע זְמָמוֹ אַל תָּפֵק יָרוּמוּ סֶלָה (תהלים ק״מ:ט׳), אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אַל תִּתֵּן לְעֵשָׂו הָרָשָׁע מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ, מַהוּ זְמָמוֹ אַל תָּפֵק, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עֲשֵׂה לוֹ זָמָם לְעֵשָׂו הָרָשָׁע כְּדֵי שֶׁלֹא תְּהֵא לוֹ נַחַת רוּחַ שְׁלֵמָה. וּמַה זָּמָם עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעֵשָׂו הָרָשָׁע, אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אֵלּוּ בְּנֵי בַּרְבַּרְיָא וּבְנֵי גֵּרְמַאנְיָאה שֶׁאֲדוֹמִיִּים מִתְיָרְאִין מֵהֶם.
דָּבָר אַחֵר אַל תִּתֵּן ה׳ מַאֲוַיֵּי רָשָׁע, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כְּשֵׁם שֶׁהָיְתָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁל לָבָן לַעֲשׂוֹת עִמִּי רָעָה וְלֹא עֲזַבְתּוֹ, אַף מַחְשָׁבוֹת שֶׁל עֵשָׂו אָחִי שֶׁמְּחַשֵּׁב עָלַי לְהָרְגֵנִי הָפֵר רָעָתוֹ. זֶה אֶחָד מִשְּׁלשָׁה בְּנֵי אָדָם שֶׁחָשְׁבוּ רָעוֹת וְלֹא עָמְדוּ בְּיָדָן, עֵשָׂו וְיָרָבְעָם וְהָמָן, עֵשָׂו שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ (בראשית כ״ז:מ״א). בְּיָרָבְעָם כְּתִיב: וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ (מלכים א י״ב:כ״ו). בְּהָמָן כְּתִיב: וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ (אסתר ו׳:ו׳). מַהוּ וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, אָמַר, קַיִן הָרַג אֶת אָחִיו וְלֹא עָשָׂה לוֹ הַמָּקוֹם כְּלוּם וְסוֹף שֶׁהוֹלִיד בָּנִים אֲחֵרִים וְיָרְשׁוּ עִמּוֹ אֶת הָעוֹלָם, אֲבָל אֲנִי אֶהֱרֹג אֶת יִצְחָק אָבִי תְּחִלָה, וְאַחַר כָּךְ אֶהֱרֹג אֶת יַעֲקֹב אָחִי וְאִירַשׁ אֶת הָעוֹלָם לְבַדִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי (בראשית כ״ז:מ״א), אָמַר אֲקָרֵב אֶבְלוֹ שֶׁל אַבָּא קֹדֶם וְאַחַר כָּךְ: וְאֶהֶרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי (בראשית כ״ז:מ״א), וְלֹא הִסְפִּיק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיָדוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: אַל תִּתֵּן ה׳ מַאֲוַיֵּי רָשָׁע.
[י] דָּבָר אַחֵר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים – בּוֹא וּרְאֵה מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם (בראשית ל״ב:ג׳), כַּמָּה הָיָה מַחֲנֵה אֱלֹהִים, שְׁנֵי אֲלָפִים רִבּוֹא מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן ה׳ בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ (תהלים ס״ח:י״ח). וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם (בראשית ל״ב:ג׳) – שְׁתֵּי מַחֲנוֹת לָמָּה, מְלַמֵּד שֶׁנָּתְנוּ לוֹ לְיַעֲקֹב אַרְבַּעַת אֲלָפִים רִבּוֹא מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְנִדְמוּ לוֹ לַחֲיָלוֹת שֶׁל מֶלֶךְ, מֵהֶן לוֹבְשֵׁי בַּרְזֶל וּמֵהֶן רוֹכְבֵי סוּסִים וּמֵהֶן יוֹשְׁבֵי קָרוֹנוֹת, פָּגַע בְּלוֹבְשֵׁי בַּרְזֶל אָמַר לָהֶם מִשֶּׁל מִי אַתֶּם אָמְרוּ לוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, פָּגַע בְּרוֹכְבֵי סוּסִים אָמַר לָהֶם מִשֶּׁל מִי אַתֶּם אָמְרוּ לוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, פָּגַע בְּיוֹשְׁבֵי קְרוֹנוֹת אָמַר לָהֶם מִשֶּׁל מִי אַתֶּם אָמְרוּ לוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי (בראשית ל״ג:ח׳), וְאַף יַעֲקֹב הָיָה מַזְכִּיר לְעֵשָׂו שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיָרְאוֹ וּלְבַהֲלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים (בראשית ל״ג:י׳), מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאֶחָד שֶׁזִּמֵּן אֶת חֲבֵרוֹ לִסְעוּדָה וְהִכִּיר בּוֹ שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, אָמַר דּוֹמֶה טַעַם תַּבְשִׁיל זֶה כְּטַעַם אוֹתוֹ תַּבְשִׁיל שֶׁטָּעַמְתִּי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ, אָמַר, יָדַע בֵּיהּ מַלְכָּא מִסְתְּפֵי וְלָא קַטְלֵיהּ. אַף כָּךְ יַעֲקֹב, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לְעֵשָׂו כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים, אָמַר עֵשָׂו הָרָשָׁע הִגִּיעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַכָּבוֹד הַזֶה, שׁוּב אֵינִי יָכוֹל לוֹ.
[יא] דָּבָר אַחֵר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים – לָמָּה שָׁלַח יַעֲקֹב אֶצְלוֹ שְׁלוּחִים, אֶלָּא כָּךְ אָמַר אֶשְׁלַח לוֹ שְׁלוּחִים אִם יַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, אָמַר לָהֶם, אִמְרוּ לוֹ אַל תֹּאמַר, יַעֲקֹב כְּדֶרֶךְ שֶׁיָּצָא מִבֵּית אָבִיו הוּא עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי וגו׳ (בראשית ל״ב:י״א).
[ב] וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וַי״י נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד וְגוֹ׳ (יואל ב׳:י״א). הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּמַתַּן תּוֹרָה. כְּשֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ עִמּוֹ רֶכֶב רִבּוֹתַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן (תהלים ס״ח:י״ח). רַבִּי אַבְדִּימִי אָמַר, עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אֶלֶף מַרְכְּבוֹת מַלְאָכִים יָרְדוּ עִמּוֹ לְסִינָי. וּמַה נָּתַן תְּחִלָּה, קוֹלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְגוֹ׳ (שמות י״ט:ט״ז). מִשֶּׁנָּתַן אֶת הַקּוֹלוֹת, נָתַן אֶת הַתּוֹרָה. הֱוֵי, וַי״י נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ. דָּבָר אַחֵר, וַי״י נָתַן קוֹלוֹ, אֵלּוּ הָרְעָמִים שֶׁקּוֹלָן הוֹלֵךְ לִפְנֵי חֵילוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁכֵּיוָן שֶׁהָרַעַם יוֹצֵא, הוּא מַרְעִים, וְהַבְּרִיּוֹת יוֹדְעִים שֶׁהַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין. וּכְשֶׁהָרַעַם יוֹצֵא, הַבָּרָק בָּא אַחֲרָיו. דָּבָר אַחֵר, י״י נָתַן קוֹלוֹ, זֶה רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁבּוֹ תְּקִיעַת שׁוֹפָר. לִפְנֵי חֵילוֹ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן מִזְדַּעְזְעִין וַחֲרֵדִין מִקּוֹל הַשּׁוֹפָר וְחוֹזְרִין בִּתְשׁוּבָה כְּדֵי לִזְכּוֹת בַּדִּין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. כִּי גָּדוֹל יוֹם י״י וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ, זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁבּוֹ סִפְרֵי חַיִּים וְסִפְרֵי מֵתִים נֶחְתָּמִים. וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁבְּהַלָּלוּ עֲשֶׂרֶת יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁבָּהֶן הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁכֵּן יְשַׁעְיָה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶן, רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם וְגוֹ׳, לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט וְגוֹ׳ (ישעיהו א׳:ט״ז-י״ז), הֲרֵי תְשׁוּבָה. וְאַחַר כָּךְ לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה, זֶה יוֹם הֶעָשׂוֹר שֶׁהוּא יוֹם תוֹכָחָה, שֶׁבּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְבִּין עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (ישעיהו א׳:י״ח). כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ, אֵלּוּ הַמַּלְאָכִים שֶׁמְּלַמְּדִין זְכוּת וְחוֹבָה. כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ, מִי עָצוּם מֵהֶם, עוֹשֵׂה דְבָרוֹ. אָמַר רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִקְדִּימוּ עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה וְאָמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳). בָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁגְּדוֹלִים הַצַּדִּיקִים יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. תֵּדַע לְךָ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יְשַׁעְיָה כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי ישֵׁב (ישעיהו ו׳:ה׳), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יְשַׁעְיָה, בְּעַצְמְךָ אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם. אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל אַתָּה אוֹמֵר בְּתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם, שֶׁהֵם הִקְדִּימוּ עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה וּמְיַחֲדִין אֶת שְׁמִי פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, וְאַתָּה קוֹרֵא אוֹתָן עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם. מַה כְּתִיב שָׁם, וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה. מַהוּ רִצְפָּה, רוּץ פֶּה שֶׁל מִי שֶׁאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרַע עַל בָּנַי. בְּמֶלְקָחַיִם מַהוּ. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי מֶלְקָחוֹת. הָלַךְ הַמַּלְאָךְ לִטֹּל אֶת הַגַּחֶלֶת וְנִכְוָה, נָטַל מֶלְקַחַת אַחַת לִטֹּל אֶת הַגַּחֶלֶת וְנִכְוָה, חָזַר וְהֵבִיא מֶלְקַחַת שְׁנִיָּה וְנָתַן מֶלְקַחַת אַחַת לְתוֹךְ מֶלְקַחַת אַחַת וְנָטַל אֶת הַגַּחֶלֶת וּנְתָנָהּ עַל פִּי יְשַׁעְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר (ישעיהו ו׳:ז׳), עַל שֶׁאָמַר בְּתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם. נָטַל בְּמֶלְקָחַיִם גַּחֶלֶת שֶׁלֹּא יָכוֹל הַשָּׂרָף לִטֹּל בְּיָדוֹ אֶלָּא בִשְׁתֵּי מֶלְקָחוֹת, נָתַן עַל פִּי יְשַׁעְיָה וְלֹא נִכְוָה. הֱוֵי אוֹמֵר, כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ. וּמִי עָצוּם מֵהֶן, עֹשֵׂה דְבָרוֹ, אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּמֹשֶׁה כְּשֶׁיָּרְדָה אֵשׁ בְּמִתְאוֹנְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ י״י וַתֹּאכַל (במדבר י״א:א׳). אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הָיָה עוֹמֵד מֹשֶׁה רַבֵּנּוּ וּמַשְׁקִיעַ צִיפֵי צֶמֶר בְּאוֹתָהּ הָאֵשׁ וְהִיא מִשְׁתַּקַּעַת בָּאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. לְלַמֶּדְךָ שֶׁגְּדוֹלִים הַצַּדִּיקִים יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וְכֵן יַעֲקֹב נָטַל לְשַׂר הַגָּדוֹל וְרִפְּשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ. וּכְשֶׁהֻצְרַךְ, נָטַל מַחֲנוֹת שֶׁל מַלְאָכִים וּשְׁלָחָן בִּשְׁלִיחוּתוֹ אֵצֶל עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו.
[Siman 2]
And Jacob sent messengers (Gen. 32:4). Scripture states elsewhere in allusion to this verse: And the Lord uttereth His voice before His army; for his camp is very great, for He is mighty that executeth His word; for great is the day of the Lord and very terrible; and who can abide it? (Joel 2:11). This verse alludes to the giving of the Torah. When the Holy One, blessed be He, descended to give the Torah to Israel, myriads of chariots accompanied Him, as it is said: The chariots of God are myriads, even thousands upon thousands (Ps. 68:18).
R. Abdimi maintained: Twenty-two thousand chariots descended with Him to Sinai. What is meant by uttereth His voice? It indicates that first there were thunders and lightnings (Exod. 19:16). After he sent forth the thunder, He gave the Torah. Hence it is said: And the Lord uttereth His voice before His army (Joel 2:11).
Another comment on And the Lord uttereth His voice before His army. This refers to the thunderous sounds that precede the host of the Holy One, blessed be He. For example, when the thunder goes forth it roars, and mankind know that rain will fall; and when thunder resounds, lightning will follow.⁠1 Another comment on And the Lord uttereth His voice. This refers to Rosh Hashanah, the day on which the shofar is sounded. Before His army refers to the Israelites, who tremble and quake at the sound of the shofar and then repent in order to be judged meritoriously on Yom Kippur.
For great is the day of the Lord and very terrible; and who can abide it? (Joel 2:11). This is Yom Kippur, when the books of life and death are sealed. Whence do we know that this verse also refers to the ten days between Rosh Hashanah and Yom Kippur? Isaiah reminded (the people) that this was so, when he said: Wash you, make you clean, put away the evil of your doings from before Mine eyes; cease to do evil, learn to do well, seek justice (Isa. 1:16–17). That is, one must repent during those days. Then he added: Come now, and let us reason together (ibid., v. 18), that is, on the tenth day, the day of admonition, during which the Holy One, blessed be He, cleanses away (lit. whitens) the sins of Israel, as is said: Though your sins be as scarlet, they shall be as white as snow (ibid.). For His camp is very great. This refers to the angels who plead in behalf of or against the Israelites. For He is mighty who fulfilleth His word (Joel 2:11). Who is the mighty one amongst them (the angels)? He who fulfilleth His word.
R. Huna said in the name of R. Hiyya: The mighty ones are the Israelites, who placed doing before hearing, by declaring: All that the Lord hath spoken will we do and obey (Exod. 24:7). This verse teaches us that the righteous are superior to the ministering angels. You know this as well from the following incident: At the moment Isaiah exclaimed: Because I am a man of unclean lips, and I dwell in the midst of a people of unclean lips (Isa. 6:5), the Holy One, blessed be He, rebuked him, saying: You may say of yourself A man of unclean lips am I, but you may not say of Israel, In the midst of a people of unclean lips I dwell. They placed doing before hearing, and they declare the Unity of My Name twice daily, yet you would call them a people of unclean lips? What is written there? Then flew unto me one of the seraphim, with a glowing stone in his hand, which he had taken with the tongs from off the altar (Isa. 6:6). What is meant by ritzpah (“a glowing stone”)? It means “smash the mouth” (rutz peh) of anyone who speaks ill of My people. With tongs. What does this signify? It teaches us that there were two tongs (because the text uses the dual form of the noun). At first the angel attempted to take the glowing stone with his fingers, but he burned himself. Then he took a tong to lift the stone but was burned again. Finally, he took a second tong, which he attached to the first, and with them he took from the altar the glowing stone and touched it to the lips of Isaiah, as is said: He touched my mouth with it, and said: Lo, this hath touched thy lips, and thine iniquity is taken away, and thy sin expiated (ibid., v. 7). All this occurred because Isaiah had said: In the midst of a people of unclean lips. The Seraph was forced to remove the glowing stone with the tongs because he could not lift it with his hand. Indeed, he was compelled to use two tongs, yet when he touched Isaiah’s lips with it, Isaiah was not burned. Hence, Scripture states: His camp is very great, for he is mighty who executeth his word (Joel 2:11). Who are they who executeth His word? The righteous men.
Similarly, you find that Moses remained unscathed by the fire that descended upon those who complained against him, as is said: And the fire of the Lord burnt them and devoured in the uttermost part of the camp (Num. 11:1).
R. Isaac stated; Our master, Moses, stood beside the flames and dropped bundles of wool into them, thus causing the flames to sink into the earth, as is said: And the fire abated (ibid., v. 15). This also teaches us that the righteous are superior to the ministering angels. Furthermore, Jacob seized the mighty angel and vanquished him, as it is said: And there wrestled a man with him, etc. (Gen. 32:25). And when it was necessary, he sent two camps of angels as his emissaries to Esau, as is stated: And Jacob sent messengers before him to Esau.
1. The Etz Joseph commentary corrects the text, noting that lightning precedes the thunder.

פרשת וישלח

[א] [וישלח יעקב מלאכים (בראשית ל״ב:ד׳). זש״ה מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע (משלי כ״ה:כ״ו), אמר ר׳ יהודה ב״ר סימון כמעין נרפס וכמקור משחת כך כשצדיק מט לפני רשע. ד״א אפשר למעין נרפס ולמקור משחת, אפשר לצדיק למוט לפני רשע, ומי הוא זה זה יעקב כשבא מפדן ארם מהו משלח ואומר לעשו, כה תאמרון לאדוני לעשו וגו׳, הוי וישלח יעקב מלאכים וגו׳.
[ב] וישלח יעקב וגו׳]. זש״ה מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו (משלי כ״ו:י״ז), מי הוא זה, זה יעקב, כיון שיצא מבית אביו מה כתיב וידר יעקב נדר (בראשית כ״ח:כ׳), מה אמר אם יהיה אלהים עמדי (שם), כך השיבו הקב״ה והנה אנכי עמך (שם שם:ט״ו), רבותינו אמרו על הכל השיבו חוץ מן הפרנסה, ר׳ אושעיא אמר אף על הפרנסה השיבו, שנאמר כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך (בראשית כ״ו:ט״ו), למה אמר שתי פעמים אשר אשר, כביכול דבר קשה, אמר ר׳ אושעיא אמר לו הקב״ה אשריי ואשריך כשאעשה לך הדבר הזה, חזר ותבע ושבתי בשלום (שם שם:כ״א), א״ל והשבותיך (שם שם:ט״ו), אמר ר׳ חנינא ב״ר יצחק אשריו לילוד אשה שכך שמע מבוראו, ראו כל מה שתבע מבוראו הבטיחו, ועל כל ההבטחות הללו הוא משלח ואומר כה תאמרון לאדני לעשו, הוי יפה נאמר מחזיק באזני כלב, אימתי כששלח יעקב אצל עשו.
[ג] וישלח יעקב מלאכים. זש״ה כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך (תהלים צ״א:י״א), אימתי בשעה שאדם בארץ ישראל, מלאכים שבארץ ישראל משמרין אותו, וממי אתה למד מיעקב, שבשעה שבקש לצאת לחוצה לארץ מה כתיב ויחלם והנה סולם וגו׳ והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כ״ח:י״ב), לא היה צריך לומר אלא יורדים ועולים, משאדם יורד הוא עולה, והוא אומר עולים ויורדים, א״ל אותן המלאכים שהיו משמרין אותו בארץ ישראל עלו להן וירדו אחרים לשמור אותו בחוצה לארץ, לא עשה אלא כשהוא בא מפדן ארם ירדו אותן המלאכים שהיו משמרין אותו בארץ ישראל, שנאמר ויאמר יעקב כאשר ראם וגו׳ ויקרא שם המקום ההוא מחנים (שם ל״ב:ג׳), מחנה אין כתיב כאן אלא מחנים, שתי מחנות, אותן הראשונים ואותן האחרונים, מה עשה יעקב, כיון שרצה לשלח אצל עשו, נטל מאלו ומאלו ושלח, ושנאמר וישלח יעקב מלאכים, ואל תתמה שהרי קטן ביתו דיבר עם המלאך, מי הוא זה זה יוסף, שכיון שאמר לו לך נא וראה וגו׳ (שם ל״ז:י״ד), מה כתיב וימצאהו איש וגו׳ (שם שם:ט״ו), מה אמר לו, ויאמר האיש נסעו מזה וגו׳ (שם שם:י״ז). מהו דותינה שהיה אותו המלאך משמר דת יה, ואתה אל תתמה על יעקב ששלח מלאכים, ולא ביוסף, אלא אפילו הגר דיברו עמה המלאכים, מה כתיב ויקרא מלאך (ה׳) [אלהים] אל הגר (שם כאי ז), כמה מלאכים דברו עמה, ר׳ לוי אמר, ורבותינו אמרו ג׳, ומה אם השפחה מסיחה עם המלאכים, אל תתמה עם יעקב שהיה משלח את המלאכים, לפיכך כתיב וישלח יעקב מלאכים.
[ד] [לפניו אל עשו אחיו]. מהו לפניו, לפניו הוא נופל את המלכות, שהמלכות בעולם הזה שלו, אבל אתה נוטל באחרונה, אל עשו אחיו, ורוח הקודש אומרת יעקב משלח אל עשו.
ארצה שעיר שדה אדום, [מהו ארצה שעיר], שהוא מעמיד שערות של אדם, שדה אדום, הוא אדום, ומאכלו אדום, וגבוריו אדומים, ולבושו אדום, ומגיניו אדומים, וארצו אדומה, ומי שעומד כנגדו אדום, ומי שפורע ממנו אדום, בלבוש אדום. הוא אדום, ויצא הראשון אדמוני (בראשית כ״ה:כ״ה), ומאכלו אדום, מן האדום האדום הזה (שם שם:ל׳), וגבוריו אדומים, מגן גבוריהו מאדם (נחום ב׳:ד׳), ולבושו אדום, אנשי חיל מתולעים (שם), מגיניו אדומים, מגן גבוריהו מאדם (שם), וארצו אדומה, ארצה שעיר שדה אדום, ומי שעומד כנגדו הוא אדום, הוא דוד, וישלח ויביאהו והוא אדמוני (שמואל א ט״ז:י״ב), ומה כתיב בו, וישם באדום נציבים (שמואל ב ח׳:י״ד), ומי שפורע ממנו אדום, ודודי צח ואדום (שיר השירים ה׳:י׳), מי זה בא מאדום (ישעיה ס״ג:א׳), בלבוש אדום, מדוע אדום ללבושיך וגו׳ (שם ב).
[Parashat Vayishlach]
[1] [(Gen. 32:4 [3]:) THEN JACOB SENT MESSENGERS.⁠1 This text is related (to Prov. 25:26): A MUDDY SPRING, A POLLUTED SOURCE, IS A RIGHTEOUS PERSON WHO WAVERS BEFORE SOMEONE WICKED.⁠2 R. Judah b. R. Simon said: Just like a muddy spring and a polluted source, so it is when a righteous person wavers before someone wicked. Another interpretation: < Just as > it is possible for a spring to be muddy and a source to be polluted; < so > it is possible for a righteous person to waver before someone wicked. And who was this < waverer >? This was Jacob when he came from Paddan-aram. What does he < do > ? He sends out and says to Esau (according to Gen. 32:5 [4]): THUS YOU SHALL SAY TO MY LORD ESAU…. Ergo (in vs. 3): THEN JACOB SENT MESSENGERS.
[2] (Gen. 32:4:) THEN JACOB SENT….] This text is related (to Prov. 26:17): A PASSER-BY WHO MEDDLES IN A QUARREL NOT HIS OWN IS LIKE ONE WHO SEIZES A DOG BY THE EARS.⁠3 Who is this person? This is Jacob. When he had set out from his father's house, what is written (in Gen. 28:20)? THEN JACOB VOWED A VOW. What did he say (ibid., cont.]:)? IF GOD IS WITH ME < … > Thus did the Holy One respond to him (in vs. 15): SEE I AM WITH YOU.⁠4 Our masters have said: He responded to him on every < point > except for sustenance.⁠5 R. Osha'ya said: He also responded to him for sustenance, since it is stated (in Gen. 28:15): FOR I WILL NOT LEAVE YOU UNTIL ('D 'ShR) I HAVE DONE WHAT ('ShR) I PROMISED YOU. Why did he say two times: ('ShR 'ShR)? He spoke, as it were, something difficult. R. Osha'ya said: The Holy One said to him: Blessed (rt.: 'ShR) am I and blessed (rt.: 'ShR) are you when I do this thing for you. Again he demanded < as a condition > (in Gen. 28:21): AND IF I RETURN SAFELY. He said to him (in vs. 15): AND I WILL BRING YOU BACK < UNTO THIS LAND >. R. Hanina b. R. Isaac said: Blessed (rt.: 'ShR) is one born of woman who has heard this from his Creator. See, whatever he demanded from his Creator he promised him. Then, with these promises, he sends and says (in Gen. 32:5 [4]): THUS YOU SHALL SAY TO MY LORD ESAU. Ergo, it is well stated (in Prov. 25:26): < A PASSER-BY WHO MEDDLES IN A QUARREL NOT HIS OWN IS > LIKE ONE WHO SEIZES A DOG BY THE EARS.⁠6
[3] (Gen. 32:4:) THEN JACOB SENT ANGELS.⁠7 This text is related (to Ps. 91:11): FOR HE WILL CHARGE HIS ANGELS TO PROTECT YOU IN ALL YOUR WAYS.⁠8 When? When one is in the land of Israel, angels who are in the land of Israel protect him.⁠9 And from whom do you learn this? From Jacob; for, when he desired to go abroad, what is written (in Gen. 28:12)? THEN HE DREAMED THAT HERE WAS A LADDER…. AND BEHOLD, THE ANGELS OF GOD WERE ASCENDING AND DESCENDING ON IT. < The verse > should not have said < this > but "descending and ascending.⁠" After one descends, he ascends. Yet < here > it says: ASCENDING AND DESCENDING! It said to him: Those angels who had been protecting him in the land of Israel had ascended while others descended to protect him while abroad. He did not stay. So, when he came from Paddan-aram, those angels who had protected him in the land of Israel descended. Thus it is stated (in Gen. 32:3 [2]): WHEN JACOB SAW THEM (i.e., the angels), HE SAID: < THIS IS THE CAMP (mahaneh) OF GOD >, AND CALLED THE NAME OF THAT PLACE MAHANAIM (i.e., two camps). "Mahaneh" (i.e., "camp" in the singular) is not written here but MAHANAIM, < a dual form which means > "two camps,⁠" the former < which had kept him when abroad > and the latter < to protect him in the land of Israel >. What did Jacob do? When he wanted to send < messengers > to Esau, he took < them > from the one < camp > and from the other, and sent < them >, as stated (in vs. 4 [3]): THEN JACOB SENT ANGELS. And do not be surprised; for behold, the youngest of his house spoke with the angel. Who was this? This was Joseph; for, when he said to him (in Gen. 37:14): PLEASE GO AND SEE < HOW YOUR BROTHERS ARE FARING >…. < Then > what is written (in vs. 15): THEN A MAN FOUND HIM…. 10 What did he say to him (in vs. 17)? THEN THE MAN SAID: THEY HAVE MOVED ON FROM HERE; < FOR I HEARD THEM SAYING: LET US GO TO DOTHAN >. What is the meaning of DOTHAN (DTYNH)? That he was the same angel who protects the religion (DT) of the Lord (YH). So neither be surprised about Jacob sending angels nor about Joseph. Yes, even Hagar had the angels speak with her. What is written (in Gen. 21:17)? AND AN ANGEL OF {THE LORD} [GOD] CALLED UNTO HAGAR. How many angels spoke with her? R. Levi said: < Five >,⁠11 but our masters have said three.⁠12 Now surely, if the slave woman talks with the angels, do not be surprised at Jacob having sent out angels. It is therefore written (in Gen. 32:4 [3]): THEN JACOB SENT ANGELS.
[4] [(Gen. 32:4 [3]:) < THEN JACOB SENT ANGELS > BEFORE HIM UNTO HIS BROTHER ESAU.] What is the meaning of BEFORE HIM? < That > he (Esau) receives13 the kingdom BEFORE HIM because in this world the kingdom is his, but you are receiving it ultimately. (Ibid.:) UNTO HIS BROTHER ESAU. And the Holy Spirit says: Jacob is sending away unto Esau.⁠14
(Ibid., cont.:) TO THE LAND OF SEIR IN THE FIELDS OF EDOM. [What is the meaning of TO THE LAND OF SEIR (rt.: S'R)?] That he makes one's hair (rt.: S'R) stand on end. TO THE FIELDS OF EDOM (rt.: 'DM).⁠15 He is red (rt.: 'DM), his food is red, his warriors are red, his attire is red, his shields are red, his land is red, the one who stands up to him is red, and the one who exacts retribution from him is red in red attire. He is red (according to Gen. 25:25): THE FIRST (i.e., Esau) CAME FORTH RUDDY. His food is red (according to Gen. 25:30): < PLEASE LET ME GULP DOWN > SOME OF THIS RED RED STUFF. His warriors are red (according to Nahum 2:4): HIS WARRIORS' SHIELDS ARE RED. His attire is red (according to ibid., cont.): AND HIS SOLDIERS ARE CLOTHED IN CRIMSON. His shields are red (according to ibid.): HIS WARRIORS' SHIELDS ARE RED. His land is red (rt.: 'DM) (according to Gen. 32:4 [3]): TO THE LAND OF SEIR IN THE FIELDS OF EDOM (rt.: 'DM). The one who stands up to him is red. This is David (according to I Sam. 16:12): SO HE SENT AND BROUGHT HIM. NOW HE WAS RUDDY. And what < else > is written about him (in II Sam. 8:14)? HE PUT GARRISONS IN EDOM. And the < the Holy One >, who exacts retribution from him, is red (according to Cant. 5:10): MY BELOVED IS BRIGHT AND RUDDY. (Is. 63:1:) WHO IS THIS COMING FROM EDOM (rt.: 'DM)? < He comes > in red attire (according to vs. 2): WHY IS YOUR CLOTHING SO RED … ?
[5] (Gen. 32:5 [4]:) AND HE INSTRUCTED THEM, SAYING: THUS YOU SHALL SAY TO MY LORD ESAU. He called him MY LORD. Jeremiah has said (in Jer. 13:21): WHAT WILL YOU SAY WHEN HE SHALL APPOINT AS YOUR HEADS THOSE WHOM YOU HAD TAUGHT TO BE YOUR FRIENDS? R. Pinhas said: Antoninus gave Our Rabbi (Judah the Prince) the highest honors; but, when Our Rabbi sent me to him, he wrote him a letter and wrote in it: Your servant Judah asks about your welfare. But it displeased Antoninus, namely, that he called himself a servant. He said to him: Do not write again like this. Our Rabbi said to him: I write in such a way to you because I am no better than the patriarch Jacob. When he sent away to Esau, what did he say to him (according to Gen. 32:5 [4])? THUS SAYS YOUR SERVANT JACOB: I have not become an independent authority.⁠16 (Ibid., cont.:) I LIVED WITH LABAN. Not one of the blessings with which your father blessed me has reached me.⁠17 Your father blessed me (in Gen. 27:28): SO MAY GOD GIVE TO YOU OF THE DEW OF HEAVEN AND THE FAT PLACES OF THE EARTH; yet, I do not have one of them in hand. Rather (according to Gen. 32:6 [5]), I HAVE OX AND ASS, SHEEP, which are neither of the heavens nor of the earth. Do you hate me merely because of the blessings, [even though one has yet to reach me]? Did he have < only > one ox and one ass, in that it says (ibid.): I HAVE OX AND ASS … (in the singular)?⁠18 R. Judah and R. Nehemiah differ. R. Judah says: It is a figure of speech, as in the case of one who says in a collective sense: Ass went; cock crowed.⁠19 But R. Nehemiah said: < He spoke > to him, saying: Here am I, your servant Jacob, humbling myself before you. If you desire it, see, it is fine. But, if not, (ibid.:) I HAVE < AN > OX AND < AN > ASS < … >. [AN OX:] This is Joseph, as stated (of him in Deut. 33:17): LIKE A FIRSTLING OX HE HAS MAJESTY, < AND HIS HORNS ARE THE HORNS OF A WILD OX…. SUCH ARE THE MYRIADS OF EPHRAIM, AND SUCH ARE THE THOUSANDS OF MANASSEH >. There is an aggadic tradition that Esau will only fall at the hands of Rachel's children. Why? Because it is stated (in Jer. 49:20): SURELY THE YOUNGEST OF YOUR FLOCK SHALL DRAG THEM AWAY. These < youngest > are the children of Rachel. (Gen. 32:6 [5], cont.:) AND < AN > ASS. This is the Messianic King, as stated (in Zech. 9:9): REJOICE GREATLY, O DAUGHTER OF ZION, SHOUT ALOUD, O DAUGHTER OF JERUSALEM; < behold your king comes > … HUMBLE AND RIDING UPON AN ASS. (Gen. 32:6 [5], cont.:) A FLOCK. This is Israel, as stated (in Ezek. 34:31): FOR YOU, MY FLOCK, THE FLOCK OF MY PASTURE, YOU ARE HUMANS. (Gen. 32:6 [5], cont.:) MALE AND FEMALE SLAVES. This < also > refers to Israel, about which it is stated (in Ps. 123:2): BEHOLD, AS THE EYES OF MALE SLAVES < LOOK TO THEIR MASTER'S HAND, AS THE EYES OF A FEMALE SLAVE TO THE EYES OF HER MISTRESS, SO DO OUR EYES LOOK TO THE LORD OUR GOD >….
[6] (Gen. 32:7 [6]:) AND THE MESSENGERS RETURNED < UNTO JACOB, SAYING >: WE CAME UNTO YOUR BROTHER ESAU. What do you think about him? < Is he > your brother? He is Esau.⁠20 (Ibid., cont.:) HE ALSO IS COMING TO MEET YOU. He is on the go all day, AND (ibid., cont.) FOUR HUNDRED PEOPLE ARE WITH HIM. What do you think about < the meaning of > AND FOUR HUNDRED PEOPLE ARE WITH HIM? R. Samuel bar Nahmani said: Each and every one of them was appointed over four hundred people.⁠21 As soon as Jacob heard that, what is written (in Gen. 32:8 [7])? AND JACOB WAS < GREATLY > AFRAID.
Another interpretation (of Gen. 32:8 [7]): AND JACOB WAS < GREATLY > AFRAID. Our masters have said: His body became like wax.⁠22 Moreover, the Holy Spirit cries out (in Prov. 24:10): IF YOU ARE INDOLENT IN THE DAY OF DISTRESS (TsRH), YOUR STRENGTH IS WANTING (TsR). At that time the Holy One said to him (in Is. 41:10): FEAR NOT, FOR I AM WITH YOU; BE NOT DISMAYED, FOR I AM YOUR GOD. I STRENGTHEN YOU, I HELP YOU…. I STRENGTHEN YOU through Michael; I HELP YOU through Gabriel. (Ibid., cont.:) AND I ALSO UPHOLD YOU THROUGH MY VICTORIOUS RIGHT HAND. (Gen. 28:15:) SEE, I AM WITH YOU. At that time (according to Gen. 32:8 [7]) HE DIVIDED THE PEOPLE WHO WERE WITH HIM. What did he do? He armed them within and clothed them with linen without. He prepared himself in three things: in prayer, with a gift,⁠23 and for war. Where is it shown < that he prepared himself > with a gift? (In Gen. 32:22 [21]:) AND SO THE GIFT (MNHH) PASSED ON BEFORE HIM…. Where is it shown < that he prepared himself > for war? (In Gen. 32:9 [8]:) IF ESAU SHOULD COME < TO ONE CAMP (MHNH) AND DESTROY IT >…. Where is it shown < that he prepared himself > in prayer? (In Gen. 32:10 [9]:) THEN JACOB SAID: O GOD OF MY FATHER ABRAHAM, AND GOD OF MY FATHER ISAAC…. What is written after that (in vss. 11-12 [10-111])? I AM UNWORTHY OF ALL THE KINDNESSES AND ALL THE FIDELITY…. PLEASE DELIVER ME FROM THE HAND OF MY BROTHER, FROM THE HAND OF ESAU. The Holy One said to him: You have called to me. By your life, I will save you, according to what is stated (in Ps. 89:27 [26]): HE SHALL CRY TO ME, YOU ARE MY FATHER, MY GOD, AND THE ROCK OF MY SALVATION.
[7] (Gen. 32:25 [24]:) SO JACOB WAS LEFT ALONE. What is written above of the matter (in vs. 8 [7])? THEN JACOB WAS VERY FRIGHTENED. WHEN THE HOLY ONE SAW HOW JACOB WAS DEPRESSED, < according to what > R. Berekhyah said, he sent four companies of angels to make war with Esau all night.⁠24 < When > the first company came, < one of the angels > said to them (to Esau's people): To whom do you belong? They said to them: We are children of Isaac, and < the angels > assaulted25 him (Esau). He said to them:⁠26 We are children of Abraham's children; they began assaulting him. When < Esau's people > said: We are brothers of Jacob, they began to leave them alone. Out of respect for Jacob we shall leave you alone. Thus (in Gen. 32:25 [24]): SO JACOB WAS LEFT ALONE. Now Jacob did not know how many miracles the Holy One had done for him. He did nothing; but, when he came in the morning, his brother Esau said to him (in Gen. 33:8): WHAT DO YOU MEAN BY ALL THIS HOST (MHNH) WHICH I HAVE MET? "Which I have seen" is not written here, but WHICH I HAVE MET. Now Jacob did not know that the Holy One had sent angels to him. Rather he was of the opinion that < Esau > had been occupied with the same gift (MNHH) that he had sent to him. He therefore had said to him < that it was meant > (as stated in ibid., cont.): TO FIND FAVOR IN THE EYES OF MY LORD (Esau). Then, when the Holy One saw that he was afraid, he sent Michael to him to engage in strife with him. What did the angel do with him? He appeared to him in the likeness of a shepherd.⁠27 It is so stated (in Gen. 32:25-27 [24-26]): AND SOMEONE WRESTLED WITH HIM < UNTIL THE RISING OF THE DAWN >. WHEN HE SAW THAT HE HAD NOT PREVAILED AGAINST HIM, < HE WRENCHED HIS THIGH AT ITS SOCKET >…. THEN HE SAID: SEND ME AWAY < BECAUSE THE DAWN IS RISING >….
[8] Let our master instruct us. What sign28 did R. Jose ben Qisma give to his students when they were walking about in Tiberias? They said to R. Jose: Rabbi, when is the son of David coming?⁠29 R. Jose said to them: If I tell you, you will seek a sign from him.⁠30 They said to him: No. He said to them: See, this gate31 will be built and fall, be < re > built and fall, but they will not succeed in < re > building it until the son of David comes. Our masters said to R. Jose: We want a sign from you. He said to them: Behold, let the < water in > the cave of Paneas be turned to blood; and it was turned to blood in accord with his words.
Woe to the kingdom of Esau when the Holy One sees its works and arises to exact retribution from it. We have found in the case of Egypt that, when the Holy One exacted retribution from them, he exacted retribution from them in the early morning. Thus it is stated (in Exod. 14:24): THEN IT CAME TO PASS IN THE MORNING WATCH < THAT THE LORD LOOKED DOWN AT THE HOST OF THE EGYPTIANS FROM THE PILLAR OF FIRE AND THE CLOUD AND CONFOUNDED THE HOST OF THE EGYPTIANS >. What is written about Assyria (in II Kings 19:35)? < SO IT CAME TO PASS IN THAT NIGHT > THAT THE ANGEL OF THE LORD WENT OUT AND SMOTE < ONE HUNDRED AND EIGHTY-FIVE THOUSAND > IN THE CAMP OF ASSYRIA…. In the case of Media it was at the hands of Mordecai and Esther. In the case of Greece it was at the hands of Mattathias and his sons. But in the case of Edom the Holy One said: There is no creature who will exact retribution from it. I myself will exact retribution against it. Where is it shown? (In Obad. vs. 1-2:) THE VISION OF OBADIAH. THUS SAYS THE LORD GOD TO EDOM: WE HAVE HEARD TIDINGS FROM THE LORD…. < BEHOLD I WILL MAKE YOU SMALL AMONG THE NATIONS >…. R. Berekhyah said: What did Obadiah see exacting retribution from Edom? He saw that, < if > the Holy One gives back recompense to those who love him, how much the more < would he do > so for those who hate him. So the Holy Spirit says through Eliphaz the Temanite (in Job 4:1-2): THEN ANSWERED ELIPHAZ THE TEMANITE32 AND SAID: IF ONE TRIES YOU IN SOMETHING, DO YOU FIND IT TOO MUCH?33 Eliphaz said to Job: Here you say: In what way am I not like Abraham? Thus have you said (in Job 30:19): < GOD > HAS CAST ME INTO THE MUD, AND I HAVE BECOME LIKE DUST AND ASHES.⁠34 Do you think that he is comparing you to him? R. Berekhyah said: Transpose the text and interpret it. (Job 30:19a:) AND I HAVE BECOME LIKE DUST AND ASHES < means >, "And he judges you like the generation of the dispersion (i.e., of the Tower of Babel), of which it is written in Gen. 11:3): NOW THEY HAD BRICKS FOR STONE < AND BITUMEN FOR MORTAR >. (Job 30:19a:) < GOD > HAS CAST ME INTO THE MUD. Eliphaz said to him: Are your works like < those of > Abraham? Abraham was tried in ten trials and endured all of them, but you < have only been > in one trial. (Job 4:2-3:) IF ONE TRIES YOU IN SOMETHING, DO YOU FIND IT TOO MUCH? < … > HERE YOU HAVE INSTRUCTED MANY. You would comfort all who were suffering. When a blind person came to you, you would say to him: The Holy One already knows what he is going to do. After all, he < was the one who > made that person blind. You also used to console him and say to him: If you had built a house and did not want to open windows, who would have protested your right? So the Holy One is going to be glorified in you, as stated (in Is. 35:5): THEN THE EYES OF THE BLIND SHALL BE OPENED. When a deaf person would come to you, [you would comfort him and say to him:] If you want to make a juglet,⁠35 < but > did not want to make ears for it, who would protest your right? So the Holy One is going to be glorified in you, as stated (in ibid., cont.): AND THE EARS OF THE DEAF SHALL BE OPENED. To a lame person you would say (in ibid., vs. 6): THEN THE LAME SHALL LEAP LIKE A DEER. So you would comfort him. (According to Job 4:4:) YOUR WORDS HAVE UPHELD THE STUMBLING. But now that it affects you, you are dismayed! (Job. 4:5:) BUT NOW THAT < TROUBLE > HAS COME UNTO YOU, YOU FIND IT TOO MUCH…. (Job 4:6:) IS NOT YOUR GODLY FEAR YOUR CONFIDENCE? After all, you have said: I am a righteous person; so why does he punish me? Have you ever seen a righteous person perishing? (Job 4:7:) PLEASE RECALL, WHAT INNOCENT ONE HAS PERISHED … ? Because Noah was righteous, he was saved from his generation. Abraham was saved from the furnace; Isaac was saved from the knife; Jacob was saved from the angel; Moses was saved from Pharaoh's sword. (Job 4:7:) PLEASE RECALL, WHAT INNOCENT ONE HAS PERISHED … ? He delivered Israel from Egypt, but he destroyed the Egyptians (according to Job 4:8): AS [I HAVE SEEN], THOSE WHO PLOW EVIL AND SOW TROUBLE, REAP IT. So what happened to them (according to vs. 9)? BY THE BREATH (NShMT) OF GOD THEY PERISH. It is so stated (in Exod. 15:10): YOU BLEW (NShMT) WITH YOUR WIND, AND THE SEA COVERED THEM. Also < with reference to > all the wicked who are going to arise, (according to Job 4:10) < there is > A LION'S ROAR AND A FIERCE LION'S VOICE. Job said to him (to Eliphaz): Please look at your father, Esau. He said to him: I am not concerned with him. (According to Ezek. 18:20): {THE} [A] SON SHALL NOT BEAR THE FATHER'S GUILT…. (Job 4:11:) THE STRONG LION PERISHES FOR LACK OF PREY. This < strong lion > is Esau in that he perishes for lack of < good > works. (Ibid., cont.:) AND THE OFFSPRING OF THE LIONESS ARE SCATTERED. These < offspring > are his chieftains. Job said to him: Now in your case, what do you have for yourself? (Job 4:12:) NOW A WORD WAS SECRETLY BROUGHT UNTO ME. I am a prophet. My only concern with him is to rebuke you (according to vs. 13) IN OPINIONS36 FROM NIGHT VISIONS. The Holy One said [to Eliphaz]: You have rebuked my servant Job through a vision. I am raising up a prophet from you who will exact punishment from your father's house (the Edomites) through a vision. [It is so stated (in Obad., vs. 1): THE VISION OF OBADIAH.] So R. Samuel bar Nahmani said: What did Obadiah see, since he only prophesied against Edom? The Holy One said: Esau grew up between two righteous people37 without learning from their works; but Obadiah dwelt between two wicked people38 without learning from their works. Obadiah would come and exact punishment from Esau. Ergo (in Obad., vs. 1) THE VISION OF OBADIAH. And what is written in his prophecy (in vs. 18)? THE HOUSE OF JACOB SHALL BE FIRE, AND THE HOUSE OF JOSEPH A FLAME, AND THE HOUSE OF ESAU SHALL BE STRAW; THEY SHALL BURN IT AND CONSUME IT, AND THERE SHALL BE NO SURVIVOR TO THE HOUSE OF ESAU; FOR THE LORD HAS SPOKEN.
1. The bracketed portion extends through the first words of the next section.
2. Tanh., Gen. 1:3; Gen. R. 75:2.
3. Cf. Gen. R. 78:3.
4. Gen. R. 70:4 reports a discussion between R. Ayyevu and R. Jonathan over whether vss. 15 and 20 are disarranged or whether the Holy One simply anticipated Jacob’s vow.
5. Gk.: pronoos (“thinking beforehand”). Gen. R. 69:6.
6. The text from Proverbs seems to assume a situation like this: Jacob’s welfare was a matter between himself and his Creator; so why should he get involved with Esau.
7. In Hebrew the same word may be translated either as “angels” or as “messengers.”
8. Cf. Matthew 4:6.
9. So below, 9:2.
10. Cf. Gen. R. 84:14.
11. The figure comes from Codex Vaticanus Ebr. 34.
12. Cf. Gen. R. 45:7.
13. The translation has emended the text from nophel (“falls”) to notel (“receives”).
14. Two manuscripts read, “Alas, Jacob is sending away to Esau.”
15. Gen. R. 63:12; 75:4.
16. Gk.: authentes.
17. Cf. Gen. R. 75:11.
18. Cf. Gen. R. 75:6.
19. This is the interpretation of modem translations.
20. Cf. Rashi, ad loc.: You used to say: He is my brother, but he acts toward you like Esau the Wicked.
21. The interpretation comes from the words WITH HIM, which are understood to mean, “like him.” Thus, as Esau commanded four hundred, so did each of them command four hundred. So Gen. R. 75:7.
22. See Gen. R. 44:3; 65:19.
23. Gk.: doron.
24. Tanh., Gen. 8:3; Gen. R. 78:11.
25. The translation “assault,” here and in the next sentence, reads maphgi‘in for maphgishin (“bring together”).
26. Perhaps to another company of angels.
27. Gen. R. 77:2.
28. Gk.: semeion.
29. San. 98a; cf. Mark 8:11-12 & //s.
30. The text should probably read with Codex Vaticanus Ebr. 34: “seek a sign from me.”
31. The gate would likely be the one at Caesarea Philippi, the hometown of R. Jose. Its fall would symbolize the destruction of Roman power by the Parthians. See Sanh. 98a; Wm. Bacher, Die Agada der Tannaiten (Strassburg, 1884—1890), vol. 1, p. 142. Another possible interpretation is that the passage is alluding to a gate of the Jerusalem Temple, which had been destroyed twice. In that case R. Jose is prophesying that the Temple will be rebuilt in the age of the Davidic Messiah.
32. Eliphaz is identified as Esau’s eldest son in Gen. 36:4, 10-12, 15; 1 Chron. 1:35-36. Teman was a district of Edom.
33. This translation fits the context here better than a more traditional one, which would read, IF ONE VENTURES A WORD WITH YOU, WILL YOU FIND IT TOO MUCH?
34. Cf. Gen. 18:27, according to which Abraham said: AND I AM DUST AND ASHES.
35. Gk.: kothon.
36. The Hebrew word here is a homonym of the reading in Masoretic Text, which denotes THOUGHTS.
37. Jacob and Rebekah. So Sifre, Numb. 27:1 (133).
38. Ahab and Jezebel. So Sifre, Numb. 27:1 (133); Rashi on Sanh. 39b. See also Jerome’s introduction to his commentary on Obadiah.
וישלח יעקב מלאכים – מה כתיב למעלה, ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה (פסוק ג). 1כמה הם מחנה אלהים שני אלפים רבוא של מלאכי השרת, שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (תהלים ס״ח:י״ח), ואותן מלאכים נדמו כולם לחיילות של מלך, 2מהם לובשי ברזל, ומהם רוכבי סוסים, ומהם יש להם קרנות שתוקעין בהם. עשו אמר להם של מי אתם, אמרו לו של יעקב, שנאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי (בראשית ל״ג:ח׳).
3דבר אחר: וישלח יעקב מלאכים – ולמה שלח אצלו מלאכים, אלא כך אמר יעקב אשלח לי מלאכים אליו, אם יחזור בתשובה מוטב, אמר להם אמרו לו אל תאמר כדרך שיצאתי מבית אבי באתי אליך, כי אני יצאתי מבית אבי במקלי, שנאמר כי במקלי וגו׳ (בראשית ל״ב:י״א), אבל עתה אני לשני מחנות.
1. כמה הם מחנה אלהים שני אלפים רבוא של מלאכי השרת שנאמר רכב וגו׳. ב״ר פע״ה אות י׳, ועיין פסיקתא בחודש השלישי (ק״ז ע״ב), ובפסיקתא רבתי פסקא כ״א; דבר אחר: אנכי רכב אלהים רבותים כו׳.
2. מהם לובשי ברזל. ב״ר שם, ועיין תנחומא, ובספר הישר.
3. דבר אחר: ולמה שלח אצלו מלאכים. ב״ר שם אות י״א.
(ד-ה)

פָּרָשַׁת וַיִּשְׁלַח

רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי רְאוּבֵן פָּתַח, (תהלים י״ז:י״ג) ״קוּמָה ה׳ קַדְּמָה פָנָיו״, קַדְּמֵה לִרְשִׁיעָא עַד דְּלֹא יַקְדִּימָךְ (שם) ״הַכְרִיעֵהוּ״, הַכְרִיעֵהוּ לְכַף חוֹבָה שׁוֹבְרֵהוּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שם כ׳:ט׳) ״הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ״. ״פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ״, מֵאוֹתוֹ רָשָׁע שֶׁבָּא מִכֹּחָהּ שֶׁל אוֹתָהּ חֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ״ז:מ׳) ״וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה״. דָּבָר אַחֵר: מֵאוֹתוֹ רָשָׁע שֶׁהוּא עָתִיד לִפֹּל בְּחַרְבְּךָ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר ״כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי״ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְהָיִיתָ מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב.
רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימָן פָּתַח, (משלי כ״ה:כ״ו) ״מַעְיָן נִרְפָּשׁ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע״, כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְמַעֲיָן לְהֵרָפֵס וּמָקוֹר לְהִשָּׁחֵת, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לַצַּדִּיק לִמּוֹט לִפְנֵי רָשָׁע. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְכוּ׳.
רַבִּי הוּנָא פָּתַח, (משלי כ״ו:י״ז) ״מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹא לוֹ״, מָשָׁל לְאַרְכִילִיסְטִים שֶׁהָיָה יָשֵׁן בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים וְעָבַר חַד מֵעִיר בֵּיהּ. אָמַר לוֹ, קוּם לָךְ דְבִישָׁא שָׁכִיחַ הָכָא קָם וְשָׁרֵי מְקַפֵּחַ בֵּיהּ אָמַר לוֹ, יִנְעַר בִּישָׁא דְּהוּא דָּמָךְ וְעוֹרַרְתֵּיה כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְכוּ׳.
״אַל תִּתֵּן ה׳ מַאֲוַיֵּי רָשָׁע״, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַל תִּתֵּן לְעֵשָׂו הָרָשָׁע מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ. ״זְמָמוֹ אַל תָּפֵק״, עֲשֵׂה לוֹ זְמָם לְעֵשָׂו הָרָשָׁע, שֶׁלֹּא תְּהֵא לוֹ נַחַת רוּחַ שְׁלֵמָה. וּמַה זְמָם עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵלּוּ בְּנֵי בַּרְבַּרְיָא וּבְנֵי גֶרְמַנְיָא שֶׁאֲדוֹמִיים מִתְיָרְאִים מֵהֶם.
דָּבָר אַחֵר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים – מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (לעיל פסוק ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה כַּמָּה הוּא מַחֲנֵה אֱלֹהִים, שְׁנֵי אֲלָפִים רִבּוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ס״ח:י״ח) ״רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן״. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם, שְׁתֵּי מַחֲנוֹת לָמָּה, מְלַמֵּד שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ לְיַעֲקֹב אַרְבַּעַת אֲלָפִים רִבּוֹא מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְנִדְמוּ כֻּלָּם לְחַיָּלוֹת שֶׁל מֶלֶךְ, מֵהֶם לְבוּשֵׁי בַּרְזֶל, מֵהֶם רוֹכְבֵי סוּסִים, מֵהֶם יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת פָּגַע בִּלְבוּשֵׁי בַּרְזֶל. אָמַר לָהֶם, שֶׁל מִי אַתְּ, אָמְרוּ לוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, וְכֵן רוֹכְבֵי סוּסִים, וְכֵן בְּיוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (בראשית ל״ג:ח׳) ״מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי״. וְאַף יַעֲקֹב הָיָה מַזְכִּיר לְעֵשָׂו הָרָשָׁע שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדֵי לְיָרְאוֹ וּלְבַהֲלוֹ, דִּכְתִיב ״כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ״ וְגוֹ׳. מָשָׁל דְּיַעֲקֹב וְעֵשָׂו לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאֶחָד שֶׁזִּמֵּן חֲבֵרוֹ לִסְעוּדָה וְהִכִּיר בּוֹ שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, אָמַר לוֹ, דּוֹמֶה תַּבְשִׁיל זֶה לְאוֹתוֹ תַּבְשִׁיל שֶׁטָּעַמְתִּי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ. אָמַר: יָדַע בֵּיהּ מַלְכָּא, מִסְתָּפֵי וְלֹא קָטְלֵהּ אַף הָכָא כֵּיוָן שֶׁאָמַר לְעֵשָׂו (שם) ״כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים״, אָמַר עֵשָׂו הָרָשָׁע, הִגִּיעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַכָּבוֹד הַזֶּה, שׁוּב אֵינִי יָכוֹל לוֹ.
מַלְאָכִים – שְׁלוּחֵי בָּשָׂר וָדָם. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא הָגָר שִׁפְחַת שָׂרָה הָיְתָה וְנִזְדַּוְּגוּ לָהּ חֲמִשָּׁה מַלְאָכִים, זֶה שֶׁהוּא אֲהוּבוֹ שֶׁל בַּיִת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. יוֹסֵף קְטַנָּן שֶׁל שְׁבָטִים נִזְדַּוְּגוּ לוֹ שְׁלשָׁה מַלְאָכִים.
לְפָנָיו – זֶה שֶׁבָּא עִתּוֹ לִטֹּל מַלְכוּת לְפָנָיו חָלַשׁ פּוּרְפוּרֵיהּ וְטַלְּקֵיה קוֹדְמוֹי. אָמַר לוֹ, אֵין שְׁנֵי זַרְזִירִין יְשֵׁנִים עַל דַּף אֶחָד.
אֶל עֵשָׂו אָחִיו – אֲפִלּוּ עֵשָׂו אֶלָּא אָחִיו.
אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם – לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שֵׂעִיר, שֶׁהוּא מַעֲמִיד שַׂעֲרוֹתֵיהֶם שֶׁל אָדָם.
וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאֲדֹנִי לְעֵשָׂו – רַבֵּנוּ אָמַר לְרַבִּי אַפָּם כְּתֹב חַד אִגְרָא מִן שְׁמִי לְמָרָן מַלְכָּא אַנְטוּנִינוּס וּכְתֹב לֵיהּ מִן יְהוּדָה נְשִׂיאָה לְמָרָן מַלְכָּא אַנְטוּנִינוּס נָסְבָהּ וְקָרְאָהּ וְקָרְעָהּ אָמַר לֵיהּ, כְּתֹב מִן יְהוּדָה עַבְדָּךְ לְמָרָן מַלְכָּא אַנְטוּנִינוּס אָמַר לֵיהּ מָה אַתְּ מְבַזֶּה עַל כְּבוֹדָךְ, אָמַר לֵיהּ, מָה אֲנָא טָב מִן סָבִי לֹא כָּךְ אָמַר יַעֲקֹב כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב.
עִם לָבָן גַּרְתִּי – לָבָן רַבְּהוֹן דְּרַמָּאֵי יְהֲבִיתֵיהּ בְּחָפְתִּי, הַהוּא גַּבְרָא לֹא כָּל שֶׁכֵּן.
וָאֵחַר עַד עָתָּה – שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלַד שְׂטָנוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, מָסֹרֶת הִיא בְּיָדֵינוּ שֶׁאֵין עֵשָׂו נוֹפֵל אֶלָּא בְּיַד בְּנֵי בָּנֶיהָ שֶׁל רָחֵל.
דָּבָר אַחֵר: וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר – אַל תֹּאמַר, כְּשֶׁיָּצָא נָטַל כְּלוּם מִתְּפֻסַּת בֵּית אָבִיו אֶלָּא בְּשָׂכָר קָנִיתִי כָּל הַמַּחֲנוֹת הָאֵלּוּ בְּכֹחִי, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת״.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁקָּרָא יַעֲקֹב אָבִינוּ לְעֵשָׂו אֲדוֹנִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה הִשְׁפַּלְתָּ אֶת עַצְמְךָ לִפְנֵי אָחִיךָ וְקָרָאתָ אוֹתוֹ אָדוֹן שְׁמֹנֶה פְּעָמִים אֲנִי מַעֲמִיד מִמֶּנּוּ שְׁמֹנָה מְלָכִים קֹדֶם לְבָנֶיךָ, דִּכְתִיב ״וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״. אָמַר לֵיהּ, אִם לְשָׁלוֹם אַתָּה, מְתֻקָּן אֲנִי כְּנֶגְדְּךָ, וְאִם לְמִלְחָמָה אֲנִי כְּנֶגְדְּךָ, יֵשׁ לִי גִּבּוֹרִים וּבַעֲלֵי מִלְחָמָה, וְאוֹמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּבָר וְהוּא עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמ״ה:י״ט) ״רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה״.
ת֗ם אן יעקוב ארסל רסלא בין ידיה אלי עשו אכ֗יה אלי בלד אלשראה בלד אדום.
ויהי אחר כך, שלח יעקב שליחים לפניו אל עשו אחיו אל ארץ אלשראה1 ארץ אדום.
1. אל-שראה (الشراة) היא שרשרת הרים הנמצאת בדרום ירדן של ימינו, המשתרעת דרומה מים המלח ועד מפרץ אילת/עקבה. האזור כולל את פטרה העתיקה ומזוהה היסטורית עם ארץ אדום המקראית. הגאוגרף הערבי יאקות אל-חמווי (1179-1229) מתאר את אל-שראה כרכס הרים בין אילה (אילת) לזוע׳ר (צוער), שהוא חלק מארץ אל-חג׳אז, ומציין שהוא היה חלק מארצם של בני עשו.
וישלח יעקב מלאכים – מלאכים ממש.
ארצה שעיר – לארץ שעיר, כל תיבה שצריכה למ״ד בתחילתה, הטל לה ה״י בסופה.
וישלח יעקב מלאכים AND YAAKOV SENT MESSENGERS (Heb. מלאכים angels) – actually angels (Bereshit Rabbah 75:4).
ארצה שעיר means TO THE LAND OF SEIR – A word that requires a ל as prefix has a ה placed as a suffix (Yevamot 13b).
(הקדמה)
פרשת וישלח.
כתוב טוב אחרית דבר מראשיתו טוב ארך רוח מגבה רוח (קהלת ז׳:ח׳) זה יעקב אבינו שהלך לארם נהרים במקלו. ואחריתו שב בשתי מחנות. טוב ארך רוח. שהאריך אפו. ולא דחק את השעה. וברח לו לחרן. טוב ארך רוח. שלא נתגרה בעשו אלא האריך אפו. ובא לו דרך שפלות.
(ד) וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו1א״ר שמואל בר נחמן בוא וראה בצדיקים כמה מתיראים מן החטא. שאחר כל הבטחון שהבטיח הקב״ה את יעקב אבינו היה מתיירא מעשו ושלח לפניו מלאכים. ולמה היה מתיירא. אמר זה עשרים ושתים שנה שלא ראיתי את אבי. ולא שימשתי אותו. שמא יגרום החטא. ויעמוד עלי ויהרגני. שעמד לפני אבי ושרתו. לפיכך וישלח יעקב מלאכים זה שאמר הכתוב החכם עיניו בראשו (קהלת ב׳:י״ד). 2בראשו של דבר.
אל עשו אחיו – שמא תאמר שהיה עשו זר הימנו. ת״ל אחיו. ואפילו הכי הוצרך לשלוח מלאכים לפניו. כל שכן למי שיש לו דבר עם נכרי. שלא יתאמץ ויתגרה כנגדו.
אמר ר׳ יהונתן כל מי שרוצה לרצות מלך או שלטון ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם. יניח פרשה זו לפניו. וילמוד הימנה טכסיס פיוסים וריצוים.
ארצה שעיר – אין שעיר אלא לשון שידין. וכן הוא אומר ושעירים ירקדו שם (ישעיה י״ג:כ״א).
שדה אדום3הוא אדום. ותבשילו אדום. וארצו אדומה 4כמו שפירשנו למעלה.
1. א״ר שמואל ב״נ. המאמר הזה וכן המאמר שלאחריו בשם ר׳ יהונתן. ובכ״י פלארענץ בשם ר׳ יוחנן לא מצאתי ואולי היה בילמדנו הנאבד. ועי׳ מגילה ט״ז סוף ע״ב.
2. בראשו של דבר. וכ״ה בתרגום חכימא מסתכל ברישא מה דעתיד למהוי בסוף. וכ״ה בקה״ר פ״ב ובפי׳ רש״י לקהלת.
3. הוא אדום. ב״ר פס״ג ופע״ה. ילקוט רמז קי״א.
4. כמו שפירשנו למעלה. תולדות כ״ה ל׳.
וישלח יעקב מלאכים לפניו – א״ר יצחק בר נחמן בא וראה כמה הצדיקים מתייראין מן החטא, אחר כל ההבטחות שהבטיח הקב״ה את יעקב היה מתירא אמר זה לי עשרים שנה ושתי שנים שלא שמשתי את אבא, שמא יגרום החטא ויעמוד לעשו שעמד לפניו ושרתו, לפיכך שלח מלאכים לפניו לפייסו:
מלאכים – אלו שלוחי בשר ודם שלח מעבדיו הפקחים שבהם:
לפניו – קודם שיגיע אצלו כדי שיפייסוהו:
אל עשו אחיו – כדי שיתפייס לו כאח:
ארצה שעיר – שכבר נלחם הוא ובניו עם החרי יושבי הר שעיר והורישו וישבו תחתם, לכך נפלה אימת עשו על יעקב:
שדה אדום – כל נחלת גוי שהיא מרווחת ומקשטת. הכתוב קראה שדה פלוני, שדה אדום שדה ארם, שדה מואב, שדה פלשתים:
פרשת וישלח יעקב
הנה ידענו כי ארץ אדום בין חרן ובין ארץ ישראל.
וזאת תשובה על הגאון שאמר: כי סיני ושעיר ופארן סמוכים הם.
ואלה המלאכים היו מעבדיו.
AND JACOB SENT. This verse teaches us that the land of Edom lies between Haran and the land of Israel. This disproves Saadiah Gaon's contention that Sinai, Seir and Paran are next to each other.⁠1 [MESSENGERS.] From among his servants.⁠2
1. Since Jacob was on the way to the land of Israel from Haran, why did he send messengers to Edom? We must assume that Edom is between Syria (Haran) and Israel, and Jacob thus had to reconcile his brother before he passed through his territory. This disproves Saadiah's contention that Seir (Edom) is near Sinai, for Sinai is located southwest of Israel while Haran lies northeast of the land of Israel. The problem with Ibn Ezra's note is that Edom was located southeast of Israel, while Haran, as just noted, lies northeast. This is another example of Ibn Ezra's lack of knowledge concerning the geography of the Holy Land and its environs.
2. Ibn Ezra takes issue with the Midrash Bereshit Rabbah 75:3 and Rashi who interpret malakhim to mean angels rather than human messengers.
וישלח יעקב מלאכים – מלאך מגזרת: מלאכה, וכל דבר שהוא ברשות האדם [נקרא] לו מלאכה, וכן הוא אומר: לרגל המלאכה אשר לפני (בראשית ל״ג:י״ד), והיא הצאן והבקר שאמר למעלה: עלות עלי (בראשית ל״ג:י״ג), ובאלה המשפטים: אם לא שלח ידו במלאכת רעהו (שמות כ״ב:ז׳). וכאשר ישלח אדם שלוחו למקום חפצו יקרא מלאך בעבור שהם ברשותו לעשות מלאכתו, ובעבור כן כל אשר יחפץ השם יעשה על ידי מלאכיו, וישלחם למקום חפצו, על כן נקראו מלאכים, שיעשו מלאכת השם. ובלשון ערבי יִקַרֵא מִלֵכְ כל דבר שהוא ברשות האדם.
ארצה שעיר – כי שמע כי שם נתיישב ותרב גדולתו שם, והיא הארץ שתִקרא היום שדה אדום.
וישלח יעקב מלאכים – כיון שקרב אצל עשו דאג מן השטימה שהייתה לעשו עליו, ושלח מלאכים לחפור ולרגל ולהכיר דעתו של עשו. ולא רצה להזכיר שום דרך שנאה, אלא כאדם ששולח לאחיו ולאוהבו לבשרו טוב עניינו.
שדה אדום – כמו: ארץ אדום, כמו: השבה משדיא מואב (רות א׳:כ״ב).
א. בכ״י מינכן 52: משדה.
וישלח יעקב מלאכים – YAAKOV SENT MESSENGERS – Since he was approaching Esav he worried about the hatred that Esav had for him, and he sent messengers to probe and spy and discover Esav’s thoughts. And he did not want to mention anything by way of hatred, but rather like a person who sends to his brother and to his loved one to update him about his good happenings.
שדה אדום – THE FIELD OF EDOM – like: the land of Edom, like: “who returned from the fields of Moav” (Rut 1:23).
וישלח יעקב מלאכים – אף על פי שהבטיחו האל כמה פעמים היה מפחד מאחיו, כי בכעס היה עמו כשנפרד ממנו והיה מפחד ממנו שמא יגרום החטא כמו שכתבנו בראש פרשת ויצא, ושלח לו מלאכים מאנשיו לפניו לפניא שיבא הוא למצוא חן בעיניו.
ארצה שעיר – כי שמע כי שם היה אבל לא היה שוכן שם עם ביתו, כי בארץ כנען היה ביתו עדין, כמו שכתוב ויקח עשו את נשיו וגו׳ (בראשית ל״ו:ו׳).
שדה אדום – ארץ אדום, וכן לגור בשדה מואב (רות א׳:ו׳).
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״לפי״.
וישלח יעקב מלאכים, even though God had assured him of His support twice, he was still afraid of his brother. The reason was that at the time Yaakov had left home Esau had been very angry at him. He was now afraid that due to some sin he might have committed and that he had remained unaware of, he might forfeit God’s support. We elaborated on this concept already. In order to find out how Esau felt about him now, he sent some of his men as emissaries. They were supposed to soften him up if that was necessary.
ארצה שעיר, he had heard that Esau was there at the time although he had not settled there with his family. At this time he still lived in the land of Canaan. We know from 36,6-9 that Esau migrated to the land of Seir only at that time, after the meeting with Yaakov.
שדה אדום, a synonym for “the land of Edom.” We have the same synonym also being used for the land of Moav in Ruth 1,1 when Elimelech left the land of Israel to settle in שדה מואב, meaning in ארץ מואב.
וישלח יעקב – שלח {יעקב} ע״ה אל [אחיו] ארצה שעיר, לפי שהגיעה אליו השמועה כי שם היה בעת ההיא, שהרי לא נעתק לשם לגמרי להשתקע בקביעות אלא אחר חזרת יעקב מן שדה ארם, כמו שיתבאר בסוף פרשה זו (להלן לו:ח)1. ונקראת {ארץ שעיר} שדה אדום בשמה הידוע אצל ישראל בזמן מתן תורה2.⁠3
1. א. ראה מש״כ רבנו עוד שם. וכדברי רבנו כן כתב הרד״ק כאן: ׳ששמע ששם היה אבל לא היה שוכן שם עם ביתו, כי בארץ כנען היה ביתו עדיין, כמו שכתוב ויקח עשו את נשיו וגו׳⁠ ⁠׳.
2. ב. ר״ל שכיון שעוד לא ירד עשו לשעיר להשתקע שם ורק התיישב שם באופן ארעי, א״כ באותה העת עדיין לא היה שם המקום ׳שדה אדום׳, וקראו הכתוב בשם הידוע לבנ״י בשעת מתן תורה. ונראה שמקור דברי רבנו בפירושי רשב״ח כאן (פירוש התורה לרב שמואל בן חפני גאון, מהד׳ ר״א גרינבוים, עמ׳ כ, וע״ש הערה 13), שביאר שקראו הכתוב ׳שדה אדום׳, אע״ג שבאותו זמן לא ישב בו עשו אלא החורים, כמו שאמר הכתוב (דברים ב:יב) ׳ובשעיר ישבו החרים לפנים ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם וגו׳⁠ ⁠׳, ומה שנקרא כאן גם ׳שדה אדום׳ הוא משום שקראו משה בשם אשר קראוהו בדורו ע״ש, וראה מש״כ להלן (לו:ח) בהערה.
ומדברי כולם עולה שנקטו בפשיטות ש׳שדה אדום׳ הוא ׳הר שעיר׳ ארץ ירושתו של עשו, כלשון הכתוב (דברים ב:ה) ׳כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר׳. ונמשכו אחרי דעת רס״ג בפיסקא שהביא ראב״ע משמו בפר׳ וזאת הברכה (דברים לג:ב) (וראה כיוצ״ב בפר׳ ויצא לא:כא ששיערנו שרבנו מזהה הר הגלעד עם ארץ הגלעד כמשמעות לשון המקרא). ומאידך, השוה דברי הרמב״ן להלן (לו:ו), שכדי ליישב השאלה שפתח בה רבנו – שכאן משמע שעשו כבר היה בשעיר, ולהלן משמע שרק אחרי שנתיישב יעקב בארץ הלך עשו לשעיר – ביאר הרמב״ן ש׳שדה אדום׳ לחוד ו׳הר שעיר׳ לחוד ע״ש, ומה שקורא הכתוב כאן ׳שדה אדום׳ היא ארצו ונחלתו של עשו באותה עת. והשוה גם פירוש החזקוני להלן (לו:ו): ׳וא״ת הרי בתחלת הפרשה כתוב ארצה שעיר שדה אדום, אלמא שאפילו קודם ביאת יעקב היתה דירת עשו בארץ שעיר. אלא י״ל בתחלה היה דר כאן וכאן, ומשבא יעקב הלך לו מכל וכל מארץ כנען לארץ שעיר׳. ונראה שהוא מפרש כדברי רבנו שבשאלתו מוכח שהשוה בפשיטות שדה אדום עם הר שעיר – וכדברי רבנו, ומתרץ שתחילה היה עשו גר גם בארץ כנען וגם בהר שעיר (=שדה אדום), ולבסוף התגורר רק באדום.
3. ג. בכמה מקומות מדגיש רבנו ענין זה שהתורה נכתבה בלשון הנועדה להבנת השומעים בעת מתן תורה, ראה בפירושו לעיל פר׳ ויצא (ל:לז) ולהלן בפרשה זו (לו:כה ולו:לט) וראה מש״כ להלן (לה:ח). ובפר׳ תולדות (כו:לב-לג) הבאתי לשון רבנו בתשובותיו (מהד׳ פריימאן-גויטיין סי׳ י, עמ׳ 28), שבכל מקום שנאמר ׳עד היום הזה׳ הכוונה לעת מתן תורה או כתיבת הנבואה ע״ש. וכן דעת הרשב״ם בפירושיו בכ״מ. וכאן מתחדש בדברי רבנו, שיקרא הכתוב בשמות שלא היו בשעת מעשה אלא בשעת מתן תורה. ושיטה זו מצויה כבר אצל רס״ג בפירושו לבראשית (מהד׳ צוקר עמ׳ 271) ע״ש באורך (והשוה נמי סוגיית הש״ס כתובות י: ׳ומי כתב קרא לעתיד וכו׳⁠ ⁠׳ וברש״י ותוס׳ שם).
יודגש, שלפי דרך הרמב״ן שבהערה הקודמת שכבר בשעת המעשה נקרא חלקו של עשו בארץ שעיר ׳שדה אדום׳, לכאורה יתפרש הכתוב כאן כמו שביאר הספורנו (אליביה דהרמב״ן ככל הנראה): ׳ארצה שעיר שדה אדום – אל גליל שעיר לאותו החלק ממנו שהיה דר שם אדום כי אז לא כבש עדיין את כל החורי׳. ואמנם לפי דרך רבנו שארץ שעיר היא היא שדה אדום, נראה שהמילים ׳שדה אדום׳ הם כעין מאמר המוסגר שנועד לבאר לקוראיו בזמן תורה מהי ׳ארצה שעיר׳, מכיון שבזמן מתן תורה היתה ידועה כ׳שדה אדום׳ ולא כ׳ארץ שעיר׳. ונראה שבענין זה יתפרשו לדעתו עוד כתובים אחרים בסגנון זה, כמו ׳הוא ים המלח׳ (בראשית יד:ג), ו׳הוא חברון׳ (בראשית כג:ב ועמש״כ שם) ועוד. [אולי לפי דרך זו יש לפרש הכתובים להלן (לו:ח-ט) ׳וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום: ואלה תלדות עשו אבי אדום בהר שעיר׳, שהטעם שנתן הכתוב דגש מיוחד על היות עשו אבי בני אדום, משום היות שהמקום שנקרא בעת התרחשות הדברים ׳הר שעיר׳ כבר נקרא בזמן מתן תורה ׳שדה אדום׳, ולכן ביאר הכתוב שעשו הוא אדום, שמפני זה נקרא ׳שדה אדום׳ במקום ׳הר שעיר׳]. רק אוסיף, שאף שלפי האמור נשתנה שם המקום בזמן מתן תורה, בכל זאת משתמש הכתוב בשמו הראשון לצורך מליצה פיוטית בשירה המקראית, כמו בפר׳ וזאת הברכה (דברים לג:ב) ׳וזרח משעיר למו׳.
ויש להעלות השערה, שמתחילה נקרא המקום ׳הר שעיר׳ ע״ש אלופי שעיר החורי בני המקום, אבל כמו כן יתכן שלהיפך, שהאומה נקראה ׳שעיר׳ על שם מקומה, ומפני זה אף אלופיהם נקראו ׳שעיר׳ – דוגמת מה שפירש הראב״ע בפר׳ בשלח (שמות יז:יד): ׳וי״א כי עמלק היה שם המלך בעבור שאמר הכתוב את עמלק ואת עמו׳ [ושוב מצאתי להרמב״ן שביאר כן לעיל (י:טו): ׳אולי העלו להם שם על שם הארץ, כמו שפירשנו, וכן שעיר החורי – שם העיר שעיר, וכן רבים׳, ואכמ״ל].
וישלח יעקב מלאכים – כתרגומו: איזגדין שלוחים.
ארצה שעיר – שהייתה מתחילה משל שעיר וכשנשא עשו את אהליבמה ירש בה ארץ שעיר כי הייתה בת ענה בת צבעון (בראשית ל״ו:ב׳) בן שעיר החורי והיה עשו הולך ובא שמה אצל נשיו ולבו נמשך אחריהן1 ונקרא על שמו שדה אדום. לכך אמר להם שדה – להודיעך שרגילותו בשדה על ידי שהוא ציד.
1. בדומה בפענח רזא כאן, ובר״י בכור שור בראשית ל״ו:א׳.
וישלח יעקב מלאכים, "Yaakov sent out messengers;⁠" the meaning of the word: malachim here is, as understood by both translators into Aramaic, izgedin, runners, messengers; [human beings. Ed.]
ארצה שעיר, "towards the land of Seir.⁠" This land had originally belonged to "Seir,⁠" but when Esau married Oholivamah, daughter of Ana, he inherited this land courtesy of his wife whose maternal links had been Ana, a daughter of Tzivon as stated in Genesis 36,2. Esau had moved there from the land of Canaan to spend more time with his wives to whom he felt greatly attached. Eventually this land was named after him, i.e. "field of Edom.⁠" This term reminds everyone of Esau's primary vocation as hunter in the field.
(הקדמה)
נתחיל פרשת וישלח יעקב מלאכים.
(ד) וישלח יעקב – מה כת׳ למעלה ויפגעו בו מלאכי א-להים (בראשית לב:ב). וסמיך ליה וישלח יעקב. מלמד שהיו מלאכים ממש כמו שפר״ש (ד״ה וישלח יעקב מלאכים).
ד״א וישלח – וא״ת למה שלח וממה היה ירא. והלא הבטיחו הבורא (בראשית כח:טו). אלא אמ׳ יעקב עברתי על נדרי ואיחרתי אותו. וחובי אני ירא ושמא יגרום החטא (ברכות ד., סנהדרין צח:) כמו שאמ׳ בסמוך קטונתי (בראשית לב:יא). וזה רמוז כאן. ו׳ישלח׳ י׳עקב׳. בר״ת ובסופו ח׳ו׳ב׳י׳. כלומ׳ חובי אני ירא. לוי.
מלאכים – למה נקרא שמם מלאכים. כלומ׳ מלא כים. מלמד שגוייתו כתרשיש (דניאל י:ו). תרגו׳ (עי׳ אונקלוס שמות כח:כ) כרום ימא. פי׳ רחב כים. וזה שאמ׳ בפ׳ גיד הנשה (חולין צא:) גמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי כו׳. לוי.
ארצה שעיר – קש׳ למה שלח יעקב אליו לשעיר. והלא עיקר ישיבתו בארץ כנען דכתי׳ לקמן ויקח עשו את נשיו ואת בניו (כל) [כו׳] אשר רכש⁠(ו) בארץ כנען (בראשית לו:ו). א״כ משמע שעתה ישב בארץ כנען. ולאחר שבא יעקב מארם לארץ כנען וקברו שניהם את יצחק. אז עלה בדעתו של עשו ללכת להר שעיר מפני שהיה רכושם רב כו׳ (בראשית לו:ז). וי״ל דוודאי עיקר ישובו בארץ כנען. אבל נשיו היו משעיר. אמ׳ יעקב מסתמא לא ימצאו אותו כי אם אצל נשיו שלבו נמשך אחריהם.
כה תאמרון לאדו׳ לעשו – שלא בפניו קראו עשו. ובפניו קראו אדו׳.
קצת תימה היאך הלכו המלאכי׳ חוצה לארץ לשעיר לפי הפי׳ שאמרתי (???) שאותם שבאו מארץ ישראל שלח. וי״ל שמאלו ומאלו שלח. במדרש (???).
ד״א מארץ ישראל ומחוצה לארץ. אי נמי שעיר מארץ ישראל הוא מג׳ ארצות שעתידין ישראל לירש (עי׳ בראשית רבה מד:כב).
וישלח יעקב מלאכים לפניו – פי׳ מלאכים ממש.
וישל״ח יעק״ב – ר״ת וס״ת אותיות חובי, שהי׳ כמתנצל על ששלח אל עשו ולא סמך אהבטחת הש״י אשר כבר תפסו עליו בזה במדרש מפסוק מחזיק באזני הכלב אלא שירא במה שאיחר נדרו וחובו ושמא יגרום חטא זה, כאשר אמר קטונתי וגו׳, זהו רמז חובי, כלומר את חובי אני ירא, לוי.
ארצה שעיר – תימה למה שלח לארץ שעיר הלא עיקר ישיבתו היתה בארץ כנען כדכתיב לקמן ויקח עשו וגו׳ אשר רכש בארץ כנען וגו׳ משמע שישב שם תמיד רק לאחר שבא גם יעקב אליו מפדן ארם אז הלך לו אל ארץ מפני כי הי׳ רכושם רב משבת יחדיו.
(הקדמה)
סדר וישלח יעקב מלאכים
נכתבה הפרשה הזו להודיע כי הציל הקב״ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו,⁠1 וישלח מלאך ויצילהו, וללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכלתו.
ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיוא יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז דרכו של צדיק שנזמין עצמינו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו: לתפלה לדורון ולהצלה בדרך מלחמה לברוח ולהנצל, וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה הזאת כאשר אזכיר (רמב״ן בראשית ל״ב:ט׳, ל״ג:ט״ו).
(ד) אל עשו אחיו ארצה שעיר – בעבור היות נגב ארץ ישראל על ידי אדום ואביו יושב בארץ הנגב (בראשית כ״ד:ס״ב), יש לו לעבור דרך אדום או קרוב משם, על כן פחד אולי ישמע עשו והקדים לשלוח לו מלאכים לארצו. וכבר תפשוהו החכמים על זה. אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״ה:ג׳): מחזיק באזני כלב וגו׳ (משלי כ״ו:י״ז) – אמר לו הקב״ה: לדרכו היה מהלך, והיית משלח אצלו ואומר לו: כה אמר עבדך יעקב (בראשית ל״ב:ה׳).
ועל דעתי: גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים ומהם שבאו ברומה, והיא היתה סבת נפילתם בידם. וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים.
1. השוו ללשון הפסוק בירמיהו ל״א:י׳.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2. בדפוס ליסבון: ״אחיו עשו״. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״אחיו״.
(Introduction)
Seder Vayishlach Yaakov Malakhim
This section was written in order to inform us that the Holy One, blessed be He, delivered His servant, and He redeemed him from the hand of him that is stronger than he,⁠1 and he sent an angel2 and saved him, and in order to further teach us that Jacob did not place his trust in his righteousness and that he strove for delivery with all his might. There is yet in this section a hint for future generations, for everything that happened to our father with his brother Esau will constantly occur to us with Esau's children, and it is proper for us to adhere to the way of the righteous3 by preparing ourselves in the three things for which he prepared himself: for prayer, for giving him a present, and for rescue by methods of warfare, to flee and to be saved. Our Rabbis have already derived this hint from this section, as I shall mention.
(4) TO ESAU HIS BROTHER UNTO THE LAND SE'IR. Since the southern part of the Land of Israel adjoins Edom, and Jacob's father dwelt in the land of the South,⁠4 he had to pass through Edom or near there. Therefore, he feared lest Esau hear of it, and he took the initiative by sending messengers to him in his country. But the Sages have already taken him to task for this, saying in Bereshith Rabbah:⁠5 "Like one that taketh a dog by the ears is he that passeth by, and meddleth with a strife not his own.⁠6 The Holy One, blessed be He, said to Jacob, 'Esau was going his way, and you send him messengers, and say to him, Thus saith thy servant Jacob!"7
In my opinion this too hints at the fact that we instigated our falling into the hand of Edom [Rome] for the Hasmonean kings during the period of the Second Temple entered into a covenant with the Romans,⁠8 and some of them even went to Rome to seek an alliance. This was the cause of their falling into the hands of the Romans. This is mentioned in the words of our Rabbis,⁠9 and is well publicized in books.⁠10
1. Jeremiah 31:11.
2. Numbers 20:16.
3. See Job 17:9.
4. Above, 24:62.
5. 75:2.
6. Proverbs 26:17.
7. (5) here.
8. In Maccabees, I, 8, it is related how Judah Maccabee sent a delegation to Rome to establish a political alliance with the Romans.
9. Abodah Zarah 8b.
10. Ramban is undoubtedly referring to the history book of Josippon, or Joseph ben Gorion, a medieval work regarded as the Hebrew version of Josephus Flavius. It was a popular work with the people of the Middle Ages. See also Ramban on Leviticus 26:16.
מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע אכול דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם כבוד (משלי כה, כ״ו)
שלמה המלך ע״ה הודיענו בכאן (משלי כ״ה) מעלת הצדיק, כי הצדיק כשהוא נמסר ונופל ביד הרשע והוא מתמוטט לפניו אותה התמוטטות היא לשעה, אינה לעולם ועתיד להנצל מיד, כמ״ש (משלי כ״ד:ט״ז) כי שבע יפול צדיק וקם, וסופו שיחזור למעלתו ולכבודו. ולמה הוא דומה למעין, שדולחין ורומסין ברגל וחוזר עכור לשעה, שאותו עכירות אינו לעולם ואין לו קיימא כי עתיד הוא שיחזור לצלילותו, כן הצדיק לא יוכל הרשע להשפיל כבודו ולא להפיל אור פני מעלתו שלא ישאר בצדקתו כשהיה, כשם שהמעין לא יוכל איש לעכור מימיו שלא יחזרו אחר כך לצלילותן וזכותן כשהיו, ומה שדמהו לשני דברים למעין ולמקור, ידוע כי הנהר מושך מן המעין והמעין מן המקור, וכשם שהנהר מקבל מן המעין כך המעין מקבל מן המקור, ומפני זה נקרא מעין מלשון עין, וכתיב עין המים, שהרי העין מקבל מן הדמעה הנמשכים מהמוח, ולכך המתמיד בדמעות מייבש את מוחו, אבל המקור אינו מקבל מאחר כי מימיו מעצמו המה יוצאים וממקומו מתרבים ונובעים ואינו פוסק לעולם, ומפני זה נקרא הקב״ה מקור לפי שכחו אינו פוסק לעולם ולעולמי עד, והוא שכתוב (ירמיהו י״ז:י״ג) מקור מים חיים את ה׳, וכתיב (תהלים ל״ו:י׳) כי עמך מקור חיים. וע״כ המשיל שלמה ע״ה הצדיק המתמוטט לפני רשע למעין ומקור, שאין רפוש המעין ולא השחתת המקור לעולם, כי מי יוכל להשחית מקור נובע שאינו פוסק.
ואחר שהודיענו בכתוב הזה שא״א להשפיל כבודו של צדיק כשם שא״א לעכור המים הצלולים שלא יחזרו לצלילותן, הודיע בכתוב השני כי יתחייב האדם לחקור הצדיקים ולספר בשבח מעלתם, והגיד לך כי ערך החקירה הזאת בחקר כבודם הוא טוב מאכילת הדבש, כי אכילת הדבש הרבות לא טוב, והרבות לחקור בכבודם, הוא טוב וכבוד אצל המחשבה, כי אין ספק שהמשבח את הצדיקים תמיד אין זה כי אם מצד טבעו ומזגו הטוב ולכך ספור שבחם אצלו מתוק מדבש, והמשבח את הרשעים אין זה כי אם רוע לב ומצד שיש לו קורבה באחת ממדותיהם הרעות, וע״כ הספור בשבחם ימתק אצלו כענין שכתוב (איוב כ׳:י״ב) אם תמתיק בפיו רעה, וכתיב (משלי כ״ח:ד׳) עוזבי תורה יהללו רשע, כי כל אחד ואחד משבח את מינו.
וע״כ הזהיר שלמה המלך ע״ה כי לחקור כבוד הצדיקים והספור בשבחם ומעלתם כבוד הוא אצל המשבח, והזריז בדבר הרי זה משובח, ורבוי החקירה בכבודם טוב מאכילת הדבש. וכן אמר דוד ע״ה (תהלים ט״ו:ד׳) ואת יראי ה׳ יכבד, הזהיר לחקור כבוד הצדיק ולספר בכבוד יראי ה׳ ולכבד אותם, והמדה הזאת שם אותה בכלל מדות החסידים, העולים במעלות העליונות השוכנים בהר קדשו, והוא שאמר (תהלים ט״ו:א׳-ב׳) ה׳ מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים וגו׳ נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה׳ יכבד.
וכבר דרשו רבותינו ז״ל ואת יראי ה׳ יכבד זה יהושפט מלך יהודה שכשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי ומורי.
ויש לתמוה איך שמו ז״ל בכלל המדות העליונות האלו מה שהיה יהושפט מקיים ממה ששאר ההמון חייבין ועושין כן, ומאי רבותא דיהושפט משאר כל ישראל, וכענין שאמרו רז״ל (יחזקאל ד׳:י״ד) נבלה וטרפה לא אכלתי, ומאי רבותיה דיחזקאל, אבל הכונה ביהושפט לפי שהיה מלך ולא היה חייב בכך משום דכתיב (דברים י״ז:ט״ו) שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך ואעפ״כ היה עושה זאת והיינו רבותא.
ובמדרש מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע, זה יעקב שקרא לעשו אדוני כמה פעמים ע״כ. ואע״פ שלבסוף נצול מידו וחזר לצלילותו כמעין הזה, מ״מ מצינו שהתמוטט ונכנע לפניו הרבה שהוצרך לשלוח לו מנחה ושלח לו המלאכים, הוא שכתוב.
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום – מלת מלאכים כוללת השלוחים בבני אדם ומלאכי השרת השלוחים מאת הקב״ה. ומפני שיעקב הוצרך ללכת לפדן ארם מפני פחד עשו אחיו ע״כ בקש עתה בשובו אל ארצו להניח חמת אחיו ולדרוש שלומו ושלח אליו שלוחיו, עבדיו ואנשי ביתו, ושלח עמהם מן המלאכים שפגעו בו כענין שכתוב בפרשה של מעלה (בראשית ל״ב:ב׳) ויפגעו בו מלאכי אלהים. וזה כדרך שעשה אברהם זקנו שהתפלל לשם יתעלה שישלח המלאך עם העבד, הוא שאמר (בראשית כ״ד:ז׳) ישלח מלאכו לפניך. וכבר ביארתי בפרשת ויהיו חיי שרה כי המלאך הקדימו לעבד על עין המים. וזהו שאמר בכאן וישלח יעקב מלאכים לפניו, כי המלאכים שפגעו בו בדרך ובאו לשמרו הלכו עם שלוחיו וקדמו לפניו אל עשו אחיו שלא יוכל להזיקו, שהרי מלת המלאכים סובלת שני חלקים מן השלוחים, גשמיים ושכליים. ומה שיחזק זה קצת הוא אומרו וישובו המלאכים, ואם לא היו מלאכים רק בני אדם היה ראוי לומר ויבואו המלאכים אל עשו ויגידו לו כך וכך וישובו אל יעקב לאמר הגדנו לו הדברים האלה, אבל זה יורה כי היו מלאכי השרת וע״כ אמר וישובו, שעד שלא הלכו שבו. ואח״כ אמר באנו אל אחיך אל עשו, אלו בני אדם וע״כ אמר באנו.
ויתכן לומר בסוד הענין כי היו השלוחים אנשים ומלאכים, כענין האמור באברהם, ולכך הוציא הכתוב השלוחים בלשון מלאכים והכל אמת, חיצון ופנימי.
ונראה כי כן דעת החכם רבי אברהם ממה שכתב בפרשת וירא בלק, והישר כי האתון דברה, ואם תבין סוד מלאכי אברהם גם יעקב, אז תבין האמת ע״כ.
וידוע כי יצחק אביו היה יושב בארץ הנגב, והיה לו ליעקב לעבור דרך אדום לפיכך נתירא מעשו פן יצא לקראתו וע״כ הקדים לשלוח שלוחיו בארצו.
ורבותינו ז״ל תפשוהו ממה שדרשו בב״ר (משלי כ״ו:י״ז) מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו. אמר לו הקב״ה לדרכו היה מהלך והיה משלח אצלו ואמר כה אמר עבדך יעקב, זהו שאמר הכתוב מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע. יעקב קרא לעשו אדוני למדה תורה דרך ארץ לחלוק כבוד למלכות. רבינו הקדוש היה כותב לאנטונינוס המלך כה אמר עבדך יהודה, שלח לו אנטונינוס וכי עבדי אתה הלואי שאהא עבדך לעוה״ב, אמר לו לא אני גדול מזקני ולא אתה קטן מזקנך, שהרי יעקב זקני שלח לעשו כה אמר עבדך יעקב.
מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע אכול דבש הרבות לא-טוב וחקר כבודם כבוד "A righteous man who falters in front of the wicked, is like a murky well and a polluted fountain. It is no good to eat too much honey, nor is it honorable to seek personal glory.⁠"(Proverbs 25, 26-27)
According to Bereshit Rabbah 75,2, Solomon taught us something here about the true measure of a righteous person. When you observe such a person falter in the face of the superior might of a wicked person, such a weakness is only momentary; it does not represent a capitulation of the righteous in face of evil. He will recover from such weakness (with the help of God.) This is why Solomon already wrote in Proverbs 24, 16: "For the righteous will rise even if he falls seven times.⁠" In the end he will regain his composure and his honour and dignity. The whole matter can be compared to a well of spring water which someone steps into and momentarily causes the waters in that well to become murky. After a short while of leaving those waters to themselves they will become clear again. Similarly, the righteous will regain his composure and hence his dignity. The wicked is unable to permanently suppress the superior qualities of the righteous.
Why did Solomon, or the sages who interpreted these verses of Proverbs, choose this comparison between a murky well and a polluted fountain? It is a well known fact that a river is fed by a fountain whereas the fountain draws on an original source of water. Both are recipients of their respective waters. The reason why the fountain is called מעין, i.e. something derived from עין, and we have the expression עין המים, (Genesis 24,13 where Eliezer met Rivkah) is that the eye, i.e. עין receives its water from the דמעה, the tear. Tears originate in the brain. When someone indulges in too much weeping he causes his brain to dry out. The מקור, "the source,⁠" does not rely on outside sources for its input. It is a "self-starter.⁠" Its waters keep increasing and never stop flowing. This is why the name מקור is an apt name applied to God, seeing that He is the fountainhead of everything, and seeing that because of this there is no danger that this source will ever fail. This is reflected in Jeremiah 17,13 מקור מים חיים את ה', that "the source of (life-giving) spring water is God Himself.⁠" We also have Psalms 36,10 where the psalmist describes the source of such water as being with God, i.e. כי עמך מקור חיים, "with You is the fountain of life.⁠" These considerations prompted Solomon to describe a righteous person who falters in the presence of a wicked person as comparable to murky waters and a polluted fountain. Both of these defects are temporary in nature and the force of the clear water is bound to reassert itself in time.
Having told us that it is impossible to permanently sully and debase the reputation of a righteous person, just as it is impossible to permanently pollute such waters as he had described, Solomon goes on to say that one must investigate, i.e. seek out and praise the good qualities of the righteous. He describes the moral/ethical value of discovering these good qualities of the righteous by a conscious effort to find these qualities as something better than eating a lot of honey. Whereas the consumption of too much honey is not beneficial, spending a lot of effort in finding the good character qualities of the righteous is a very worthwhile discipline and trains a person to think along the right lines.
There can be no question that praising the character of a righteous person is the result of a good nature, one that seeks out the good in a person rather than the negative qualities he may have. This is why Solomon describes the time spent extolling the righteous, the virtuous, as better than the time spent eating honey. The reverse is true of someone who praises good qualities he has found in a wicked person. This reflects bad characteristics of the person doing so and if persisted in will lead to the one who thought he had discovered "goodness" in the wicked person praising him altogether, not just a particular good characteristic he had discovered in such a person. It is a psychological truth that a person is apt to extol the virtues of people whose general characteristics he shares, i.e. when you hear who praises whom you know that they are "birds of a feather.⁠" In chapter 28,45 of his Book Proverbs, Solomon is on record as עזבי תורה יהללו רשע, that "praising a wicked person is typical of someone who has abandoned the path of Torah.⁠" The reason is simply that people have a habit of praising those with whom they have the most in common, or מין במינו, in the parlance of our sages. King David already made the same point in Psalms 15,4 when he said: ואת-יראי ה' יכבד, "but who honors those who fear the Lord;⁠" [He had previously spoken about that same person saying that if he considers himself a הולך תמים, living without blame, he would have to display his disdain for the wicked. Ed.]
Our sages in Makkot 24 understood this verse to apply to Yehoshaphat, King of Yehudah, who used to rise from his chair when he saw a Torah scholar and who would embrace him and kiss him and call him "my teacher.⁠"
There is something puzzling in all this. Why did the sages of the Talmud describe this particular characteristic of King Yehoshapat as something remarkable, when it is something which is incumbent upon every single Jew? Why was Yehoshaphat so special that if he complied with a virtue practiced by many, his complying with it should deserve special mention? Did not our sages comment on Ezekiel 4,14 נבלה וטרפה לא אכלתי, "I have not eaten that which died by itself or that which was torn,⁠" (the prophet speaking) that they could not see what news the prophet told us that we had not known before? Had we then expected the prophet to have been guilty of eating such things? The sages explained that the prophet spoke about that which was permitted to him legally but which he had refrained from as there was a question if such animal had been rendered unfit as a sacrifice due to some concealed defect which had come to light too late for the sacrifice to have qualified for consumption. In the case of Yehoshaphat we could have assumed that the fact that he was King and as such not only not obligated but maybe even not allowed to waive his honour in favour of Torah scholars, he would have refrained from paying them such honour. If, nonetheless, he did honor them it was worth noting as it demonstrated an exceptional virtue.
Coming back to our verse and the Midrash's interpretation of it, we must remember that when Yaakov displayed a demeaning attitude when bowing repeatedly to Esau the wicked and addressing him as "my master,⁠" as well as when sending gifts to him, this was all part of Yaakov's momentary weakness though in the end he roused himself and assumed the posture fitting to a man of his stature.
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום "Yaakov sent messengers ahead of him to his brother Esau to the Mountain of Se-ir the land of Edom.⁠" The word מלאכים includes both messengers dispatched by human beings and messengers dispatched by God. Seeing that at the time Yaakov had been forced to flee to Padan Aram due to his fear of his brother Esau, he now made an attempt to assuage Esau's hurt feelings and to ask his goodwill by sending messengers, i.e. servants, members of his household. These messengers were accompanied by the messengers (angels) who had met him at Machanayim as we had read in the previous paragraph. In this matter he acted just as had his grandfather Avraham when he had sent Eliezer on an errand to secure a wife for Yitzchak when he had prayed to God and had assured Eliezer that a celestial messenger would assist him in his quest (compare Genesis 24,7 "He will send His angel ahead of you.⁠") I already explained in that connection that the angel preceded Eliezer at the well. Something similar happened here in that the angels God had sent to meet Yaakov and who went with the messengers whom Yaakov sent out with the gifts preceded the gifts and thus prevented Esau his brother from harming Yaakov. All of this is based on the fact that the word מלאכים can have either of the two meanings we mentioned earlier. If we need to look for proof that celestial messengers were involved here also, all we need to look at are the words: וישובו המלאכים אל יעקב לאמור, "the messengers returned to Yaakov saying, etc.⁠" If these returning messengers had been human beings, the Torah should have reported: "the angels came to Esau and told him such and such; subsequently they returned to Yaakov reporting that they had carried out their instructions.⁠" The Torah does not mention any of this. This proves that the messengers in question were celestial creatures and the words (verse 7) in which the Torah reports a reply by the messengers telling him that Esau approaches with 400 armed men indicate that they answered Yaakov (וישובו) without having bothered to first go there. They had been there and they knew that Esau approached with hostile intentions.
When the Torah continues in that same verse with the words באנו אל אחיך, "we have come to your brother,⁠" this refers to human messengers; this is why the Torah had to report things in a sequential manner, i.e. that the messengers returned and told Yaakov they had completed their mission.
When analysing the more mystical aspect of the matter, it is possible to view these messengers as fulfilling a dual role, i.e. both as Yaakov's messengers and as God's messengers, similarly to Eliezer functioning both as a celestial messenger when the Torah described him as האיש, and as an ordinary human being, servant of Avraham, when the Torah referred to him as העבד, "the servant.⁠" This would account for the fact that the Torah described the messengers as מלאכים, although they were creatures of flesh and blood. Both approaches correspond to the truth. It is simply a matter of emphasis, i.e. whether we concentrate on the external aspects of what occurred, i.e. that which was visible to the physical eye, or whether we concentrate on the more fundamental aspects of the matter, something not visible to the naked eye.
It appears that the opinion of Rabbi Avraham Ibn Ezra is based on his commentary on Parshat Balak (Numbers 22,28), where he writes "the correct interpretation is that the she-ass actually spoke,⁠" [i.e. that this was one of the ten miracles mentioned in the Mishnah in Avot 5,6 and Pesachim 54, involving a radical departure from the laws of nature]. If one understands the mystical aspect of the mission of the angels who came to visit Avraham, one can similarly understand the mystical aspect of the mission of the messengers described in our verse.⁠" Thus far Ibn Ezra.
It is well known (based on Nachmanides) that Yitzchak, Yaakov's father, resided in the southern part of Eretz Yisrael at this time, so that Yaakov would have had to pass through the land of Edom on his return from Padan Aram in order to rejoin his father. This is why he was so scared of Esau, as he feared Esau would come out to block his way. This is why he sent the messengers to head off any hostile confrontation.
The sages of the Midrash in Bereshit Rabbah 75,2 take a different view. They describe Yaakov as taking hold of the ears of a dog by getting involved in a struggle which was not his. The last we had heard of Esau was that he pursued his own interests and married another wife to mollify his parents (28,9). According to Bereshit Rabbah 75,5 Yaakov acted very precipitously by sending messengers to Esau and reminding him of his existence, almost provoking him into a confrontation. This is how they interpret the verse in Proverbs we started out with, i.e. that Yaakov unnecessarily muddied the waters. They ascribe an overly obsequious letter from Rabbi Yehudah Hanassi to the governor of Israel Antoninus as reflecting this lack of backbone displayed here by his ancestor Yaakov. Antoninus reputedly replied to this letter by questioning Rabbi Yehudah Hanassi: "are you then my servant? I wish I would become your servant in the hereafter.⁠" Rabbi Yehudah replied "I am not greater than my ancestor Yaakov; and you are not smaller than your ancestor Esau.⁠" After all, my ancestor Yaakov sent a message to your ancestor Esau in which he addressed him as 'your servant Yaakov.'" According to an opinion in that Midrash, we learn from here that Royalty must be addressed deferentially.
וישלח יעקב מלאכים לפניו – שילכו לפניו.
אי נמי: לפניו של עשו פי׳ שיכירו מפניו מה שבלבו ואע״פ שהב״ה הבטיחו לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה והוא סימן לבניו שיתנהגו עם בני עשו כדרך שהנהיג הוא עצמו עם עשו שהזמין עצמו לתפלה ולדורון ולמלחמה:
ארצה שעיר שדה אדום – שהעובר מחרן לארץ ישראל עובר דרך ארץ שעיר אע״ג דלקמן אומר שעיקר ישיבתו בארץ כנען דכתיב ויקח עשו את נשיו וגו׳ אשר רכשו בארץ כנען וישב שם עד שהלך מפני יעקב צ״ל כיון שנשיו היו משעיר חשב יעקב שימצאהו אצל נשיו. ודרשו עליו מאחז באזני כלב שיעקב התעורר לעשו שיצא לקראתו והוא רמז לתחלת נפילתו ביד אדום כי מלכי בית שני באו בברית עם הר׳ ומהם הלכו לר׳ והיא היתה סבת נפילתם בידם:
וישלח יעקב מלאכים לפניו, "Yaakov sent messengers ahead of him.⁠" Their assignment was to walk in front of him.
Alternatively, their assignment was to investigate the "face" of Esau, i.e. his attitude toward Yaakov at this time. Although God had given Yaakov all kinds of assurances, (some time earlier) he did not rely on his righteousness alone to save him from Esau, but took every prudent precaution to minimize the risk to his family and to himself. Yaakov's conduct is to serve as a model for his children and future descendants to teach them how to deal with the descendants of Esau. Just as he prayed, offered bribes, and was prepared for battle, so his descendants should employ these three means of insuring their survival also.
ארצה שעיר, שדה אדום, "the land Seir, the field of Edom.⁠" Anyone traveling from Charan to the land of Israel travels through the land of Seir. Even though Esau spent most of his time in the land of Canaan, as is clear from Genesis 36,6: "Esau took his wives and went to "a (another) land,⁠" on account of his brother Yaakov,⁠" Yaakov had reason to believe that he would encounter him near his wives, who had come from the land of Seir. Our sages have criticized Yaakov, comparing his conduct to the proverbial "he who grabs the ears of a dog must not be surprised if he gets bitten.⁠" Yaakov's sending gifts ahead to Esau alerted him to the fact that he was about to approach him. Yaakov's mistake was repeated during the latter days of the second Jewish commonwealth, when the Romans were invited by a Jewish king Aristobul, descendant of the Maccabees, to conclude an alliance with him. This was the beginning of the collapse of the Jewish commonwealth and of the second Temple, followed by total loss of Jewish independence, such as it had been.
(הקדמה)
וישלח
(ד) וישלח יעקב מלאכים – פר״ש מלאכים ממש. והקשה הר׳ ר׳ ישעיה א״כ בכל מקום שאומר מלאכים נימא מלאכים ממש, וילמוד סתום מהמפורש, וזה אינו דלגבי בלק אומר (במדבר כ״ב ה׳) וישלח מלאכים אל בלעם, וי״ל שר״ש סמך בלמעלה דכתיב ויפגעו בו מלאכי אלהים. ואח״כ כתיב וישלח יעקב מלאכים משמע שמאותם שיגר. וקשה למה שיגר מלאכים ממש, ממה היה ירא, והלא כבר הבטיחו הקב״ה אלא י״ל שאמר יעקב שמא עברתי על נדרי ואחרתי אותו, ואני ירא שמא יגרום החטא כדאמרינן בסמוך קטנתי וכו׳.
למה נקרא שמם מלאכים כלומר מלא כים, מלמד שגוייתו כתרשיש (דניאל י׳ ו׳), תרגום כרום ימא, פי׳ רחב כים וזהו דאמרי׳ בפרק גיד הנשה (חולין צ״א ב׳) גמירי דתרשיש תרי אלפי פרסה.
ארצה שעיר – קשה למה שלח יעקב אליו לשעיר, והלא עיקר ישיבתו בארץ כנען היתה, דכתיב לקמן (ל״ו ו׳) ויקח עשו את נשיו ואת בניו [וכו׳] אשר רכש בארץ כנען, א״כ משמע שעד עתה ישב בארץ כנען, ולאחר שבא יעקב מארם לארץ כנען וקברו שניהם יצחק אז עלה בדעתו של עשו ללכת להר שעיר מפני שהיה רכושם רב, וי״ל דודאי עיקר יישובו בארץ כנען, אבל נשיו היו בשעיר, ואמר יעקב מסתמא לא ימצאו אותו כי אם אצל נשיו שלבו נמשך אחריהם. א״נ הלך לשעיר לכבוש הממלכות להיות כפופים לפניו, כמו שמוכיח בפרש׳ וארבע מאות איש עמו וא״ר שכולם היו בני מלכים.
(הקדמה)
פרשת וישלח יעקב
(ד) נראה לי שלא היה דבר מזה בשינה כלל, ולכן הפסיקו בזה אנשי כנסת הגדולה.⁠1 וזה נמשך עד ״ויותר יעקב לבדו״ (כה1), כי אותו הענין2 היה בשינה בחלום של נבואה3 עד ״ויזרח לו השמש״ (לב), כי ״ויאבק איש עמו״ (כה2) היה כענין מלאך י״י שנראה לשמשון4 ששאל לו שמו ונענה לו (שופטים י״ג:י״ז).⁠5 ואחר שהקיץ נשאר לו החולי הנזכר, רוצה לומר, חולי גיד הנשה. וביאור זה יותר ימצא בגביע.⁠6
1. אנשי כנסת הגדולה יצרו הפסק פרשה בין פסוק ג לפסוק ד, הואיל ובשני הפסוקים ישנם מלאכים, אלא שהמלאכים בפסוק ג הם מלאכים ממש, ולכן בהכרח הדבר ארע בחלום של נבואה, בעוד המלאכים שבפסוק ד הם שליחים בשר ודם, ולכן לא היה זה בחלום אלא במציאות.
2. עניין ההאבקות עם האיש הבא לאחר ״ויותר יעקב לבדו״.
3. פסוקים כה-לב הם שוב תיאור מראה נבואה ולא מציאות.
4. כנראה נפלה כאן טעות המחבר או המעתיק, המלאך נראה למנוח אבי שמשון ולא לשמשון.
5. לכן יש לומר שגם כאן האיש המתאבק היה מלאך ה׳, ולפיכך יש לומר שזה היה במראה הנבואה.
6. גביע כסף, פרק כ״ב עמ׳ מג. וראה גם טירת כסף, עמ׳ 118-115.

פרשת וישלח יעקב

חלק א: וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו׳ (לב, ד) עד ויבא יעקב שלם (לג, יח)

ביאור דברי הסיפור

(ד) כבר סיפר ששלח יעקב שלוחים, ילכו לפניו אל עשו אחיו, להשתדל להשלים עמו לפי מה שאפשר.

והתועלות המגיעים מזה הסיפור הם עשרה:

(ד-ו) התועלת הראשון הוא במידות, והוא שראוי למי שיש לו שונא וירצה שתסור שנאתו ממנו, שיתקרב אליו בכל עוז, ויגיד אליו כל עניניו, כי בזה מהתקרבות⁠־הלבבות מה שלא יֵעָלֵם. וזה, כי האדם לא יודיע פרטי עניניו כי אם לאוהביו, ויעלימם מהשונא, וזה אם כן ממה שייסד בלבו שהוא אוהבו, וישבר לבבו ותסור שנאתו ממנו. ולזה תמצא ששלח יעקב מלאכים לעשו והודיע לו עניניו, כדי שיתיישב בלבו שהוא אוהבו.
(הקדמה)
[שער כו]
א. אחר שהיה השליחות מתוך פחד ומורך לבב כי על זה תפשו עליו קצת חז״ל (בראשית רבה ע״ה) ואמרו מחזיק באזני כלב וכו׳ (משלי כ״ו:י״ז) למה לא החזיק השם בידו לומר אל תירא יעקב כי אתך אני כמו שהבטיחו לאברהם ואמר לו (בראשית ט״ו:ה׳) אל תירא אברם אנכי מגן לך וכו׳. וכן ליצחק בעת הרעב אמר לו אל תרד מצרימה שכן בארץ וכו׳ (בראשית כ״ו:ב׳). וגם אל יעקב עצמו ברדתו למצרים אמר ליה אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד וכו׳ (בראשית מ״ו:ד׳). ואין ספק שהצורך בשעה הזאת היה גדול מכלן וכל שכן שיצא לדרך הזה על פי מאמרו ואמר לו שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך (בראשית ל״א:ג׳). וקשה עוד מזה כי אף אחרי כן בהצר לו מאד והפיל תחנוניו לפניו במר נפשו לא ענהו לא בחלום ולא בהקיץ ולא בפנים אחרים. וכבר דברנו בסבת היראה והפחד בזה השער ובשער הקודם בפנים שונים.
ב. בדקדוק דברי השליחות אומר כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב כי היא הכנעה יתירה שלא בפניו ומה טעם הגדת עם לבן גרתי ועוד אומרו למצוא חן בעיניך מוטב שיאמר למען ייטב לך.
ג. למה לא ספר הכתוב איך עשו המלאכים שליחותם ומה ראו על ככה שאמרו וגם הולך לקראתך כי הליכת איש לקראת רעהו הוא דבר שבלב ומה טעם החלוק שבין החכמים אם היו מלאכים ממש או לא (בראשית רבה שם).
ד. טעם מחצת המחנות והלא לסוף הראשונים שקדמו פניו היו הנשים וילדיהם. ועוד במאמר והיה המחנה הנשאר לפלטה לפי מה שפרש״י ז״ל כי אלחם עמו התקין עצמו וכו׳. והלא גבורה גדולה היא זו לכל המורא הגדול שהיה עמו ואם היה בידו להלחם עמו למה לא ילחם על הכל.
ה. למה חלק דבר תפלותיו בהזכרת שתי שמות באומרו אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ואחר כך אמר ה׳ האומר אלי וכו׳. עם שדברי רש״י ז״ל טובים ונכוחים. ואומר ועתה הייתי לשתי מחנות והלא ע״י הצורך חצאם כמו כן יכול לחלקם לעשרה או מאה מחנות.
ו. למה חצה הזכרת הבטחותיו לב׳ מחנות כי ראשונה אמר ה׳ האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואטיבה וכו׳. והמשיך שאלתו ובקשתו באומרו קטנתי מכל החסדים וכו׳. הצילני נא מיד אחי מיד עשו וכו׳. ואחר כך חזר ואמר ואתה אמרת הטיב אטיב עמך למה לא סדרם תחלה כלם כאחד.
ז. מאי קא סבר בהבטחות הללו אי קסבר שיש בכללן הצלתו מיד עשו יראתו למה. ואי קסבר שאינם בכלל מה תועלת בהזכרתה. ועוד למה לא זכר בכאן מה שהבטיחו במראה הסולם שהיו הבטחות גדולות שהוא נדר עליהם ואמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה וכו׳ ושבתי בשלום אל בית אבי והאבן הזאת וכו׳ (בראשית כ״ח:כ״ב). והיה לו לעשות עקר מהם וכבר הותר זה בשער הקודם.
ח. אומרו וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו וכו׳. מה ענין הלינה אצל הדורון או למה לא עשה זה קודם שילין. ולמה סדר הדורון בכיון הזכרים לעומת הנקבות בכל מין ומין וכי להחיות מהם זרע על פני הארץ היה צריך.
ט. אומרו ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך מאין ידע שישאל לו כן כי סדר תשובותיו על פי הדברים האלה. ולמה חלק צואותיו אל עבדיו לגזרים לומר ויצו את הראשון וכו׳ ויצו גם את השני גם את הג׳ היה לו לומר ויצו את עבדיו ההולכים וכו׳. ולמה חזר ואמר ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו שכבר אמר לראשון והנה גם הוא אחרינו. ולמה לא שם מאמר כי אמר אולי אכפרה פניו וכו׳ בפי הראשונים.
י. אומרו וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב וכו׳. הנה נראה כאומר וירא כי לא יכול לו והרגו. ועוד מה טעם שלחני כי עלה השחר לא אשלחך כי אם וכו׳. לאיש אשר היה נגוע ומוכה ממנו.
יא. מה טעם המלאך שאמר שלחני כי עלה השחר וכי גנב הוא וכו׳ כמ״ש ז״ל (חולין צ״א:) וטעם שירה שלו (שם). ומה טעם שישאל על שמו של יעקב שהיה לו לומר לא יעקב יאמר עוד שמך וכו׳. כמו שאמר לו הש״י אחרי כן. וגם שאלת יעקב שם המלאך והסתירו ממנו.
יב. אומרם ז״ל (בראשית רבה ע״ח) ויזרח לו השמש לצרכו כמו דאת אמר שמש צדקה ומרפא (מלאכי ג׳:כ׳) והכתוב הכחיש זה כמו שאמר ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו.
יג. באומרו קח נא את ברכתי אשר הובאת לך כי באמת מה שפרש״י ז״ל אתה לא טרחת עליה אני טרחתי בהבאתה אינו לא מוסר ולא ריצוי.
יד. בעיון דברי יעקב ועשו זה אומר יש לי וכו׳. וזה אומר כי חנני אלהים וכי יש לי כל. כי מה ענין דברים אלו אצל נתינת הדורון וקבלתו. ומאמר נסעה ונלכה וכו׳. ותשובתו אדני יודע כי הילדים וכו׳. יעבר נא אדוני וכו׳. ואחר זכרון אלו הספקות נבא אל הביאור.
(ד) וישלח יעקב מלאכים – לפי שהספק היותר עצום שבמעש׳ זה הספור הוא מה שהסתיר הש״י פניו מבית יעקב בעת צרתו אחר שיצא על פיו מבית חמיו כמו שזכרנו אמרו קצת הראשונים (בראשית רבה ע״ה) דלא עביד קב״ה בלא דינא ובקשו ולא מצאו בידו רק בדבר זה השליחות כי אמרו שאין רוח המקום נוחה הימנו אם מצד שיש בזה צד קוטן אמונה ואם שהוא טעות בעסק הענין עצמו כי למה לו להחזיק באזני כלב לעורר למי שאינו נותן אל לבו ואמרו (שם) משל לארכי לסטים שהיה ישן בפרשת דרכים עבר חד ושרי מעיר ליה אמר ליה קום דבישא שכיחא הכא קם שרי מקפח ביה אמר ליה נער בישא אמר ליה דמיך היא ועוררתיה כך אמר הב״ה לדרכו היה הולך וכו׳. נרא׳ שזה ראה ה׳ וירע בעיניו והסתיר פנים ממנו עד שיענש אם בגופו ואם בממונו אמנם לפי מה שכתבנו בדרוש אשר בשער וביררנו אמותו וטעמו מכמה ראיות אין למובטח בשום בטחון אלהים להעזב מכל מיני השתדלות ועוצם החריצות אשר יראה אותו השכל האנושי בשום צד כמו שלא יספיק להבטיח הגבור לזולתו שיעזרהו במלחמה ויצילהו לשיבא שמה ערום מכלי מלחמתו והוא מבואר גם הוא נגלה לכל בעל שכל כי הבלתי גלות מסוה הבושה מעל פני השונא הנסתר אשר בידו להרע לו הוא עצה נכונה כי על הסירו אמר לבן עתה הסכלת עשה (בראשית ל״א:כ״ח) כמו שביארנו שם בעדים אחרים נאמנים ולזה שליחותו אצלו לקדם בדברי שלום להראות שאינו שונא לו מתמול שלשום כמו שיראה מהסתר פניהם כל השנים שעברו ולהודיעו הסבה אשר בעבורה לא הקדים שלומותיו הנה היא עצה שלימ׳ מאד כי מעתה אם יעבור בארצו או סמוך לו לא ינתן חרב השנאה והסתר דרכו בידו לרדפו בו.
ובמדרש (בראשית רבה שם) פתח ר׳ יהודה ברבי סימון מה תאמרי כי יפקוד עליך ואת למדת אותם עליך אלופים לראש (ירמיהו י״ג:כ״א) אמר הקב״ה עשו לדרכו הוא הולך ואתה שולח לו כה אמר עבדך יעקב לא מלאכים היו אלא שלוחי בשר ודם ורבנן אמרו מלאכים ממש היו ומה אליעזר עבד אברהם נזדווגו לו בדרך כמה מלאכים יעקב אהובו של בית על אחת כמה וכמה. הנה שר׳ יהוד׳ ברבי סימון הוא מהדעת הראשון ולזה אמרו כי המלאכים היו בשר ודם כלומר שאין רוח המקום נוחה בשליחותם ולכן נענש עד שהיה בנין אב לאותם שנאמר עליהם זה הכתוב. אמנם רבנן אמרין שהית׳ עצה נכונה לו ליעקב בזה המקום מעצותיו של אליעזר בדרך ההוא אשר הלך. ושלזה ודאי השליחות ההוא כדאי ליעשות ע״י מלאכי אלהים וברוח אלהין קדישין והנה דעתנו מסכמת אל דעת הרבים מהטעמים הנזכרים (התר ספק א׳) אמנם לפי דרכנו יתבאר למה לא נרא׳ אליו הש״י ולא שלח מלאכו עד ליל המחרת ויהי׳ הענין הזה עדות ברורה למה שאמרנו מצורך החריצות וההשתדלות.
מלאכים מלאכים ממש. בב״ר כרבנין דלא כמ״ד שלוחי בשר ודם אמ׳ רבי חמא בר חנינא הגר שפחת שרה נזדמנו לה חמשה מלאכים זה שהוא אהובו של בית על אחת כמה וכמה ואם אליעזר שהוא עבדו של בית נזדווג לו מלאך זה שהוא אהובו של בית על אחת כמה וכמה אמר רבי יוסי יוסף קטן של שבטים היה ונזדווגו לו ג׳ מלאכים וימצאהו איש וישאלהו האיש ויאמר האיש זה שהוא אביהן על אחת כמה וכמה ולא כמ״ד אלו שלוחי בשר ודם ולא מפני הק״ו הללו אמרו רבנין מלאכים ממש דא״כ גבי משה דכתיב וישלח משה מלאכים מקדש נימא הכי ועוד הרי יהושע שאמרו עליו פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה וכתיב ביה וישלח יהושע שני׳ אנשים מרגלים ולא נזדווגו לו מלאכים אלא ה״ק רבנין אמרי מלאכים ממש מדסמיך ליה ואל תתמה על שנעשו המלאכים שלוחי בשר ודם שהרי אליעזר שהוא עבדו של בית נזדווג לו המלאך להיות לו שלוחו לעזרו כ״ש לאהובו של בית כו׳ ובתנחומא אמרו בהדיא מהיכן היו המלאכים ראה מה כתיב למעלה ויאמר יעקב כאשר ראה מחנה אלהים זה וגו׳ הרי לך בפי׳ שלא אמרו מלאכים ממש אלא מכח הסמיכות כדפרישית עוד מצאתי בב״ר ד״א וישלח יעקב מלאכים לפניו מה כתיב למעלה מן הענין ויאמר יעקב כאשר ראש מחנה אלהים זה ונראה לי שכך פירושו מאי לפניו מאותן הכתובים לפני השליחות הזאת שהן המלאכים דאל״כ לפניו למה לי ה״ל למכתב וישלח יעקב מלאכים אל עשו דומיא דוישלח ישראל מלאכים אל סיחון וישלח משה מלאכים אל מלך אדום וישלח יהושע שנים אנשים מרגלים שאין בשום אחד מהם לפניו:
כל תיבה שצריכה למ״ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה״א בסופה. והא דכתיב ישובו רשעים לשאולה ר׳ אבא בר זבדי קא משני לה באמבטי התחתונ׳ של שאול כאלו אמר לשאול שפירושו לשאול לשאול דומיא דקול לו קול אליו זמן זמנם זמניהם נער נערה הנערה בתולה בתולות הבתולות שפירושו לשאול של שאול:
(הקדמה)
וישלח יעקב מלאכים וגומר (בראשית ל״ב:ד׳) עד ויבא יעקב שלם. ויש לי לשאול בפרשה זאת גם כן שאלות ואלו הם:
השאלה הא׳: במה שנזכר למעלה מהפרשה ויפגעו בו מלאכי אלהים והיא כי מה היו המלאכים ההם האם היו מלאכי עליון שנראו לו בנבואתו הנה לא מצאנו שאמרו לו דבר ויקשה ג״כ לשון ויפגעו בו שהיה ראוי לומר ונראו לו ואם ראה אותם מוחשים להבטיחו מעשו איך היה מפחד ממנו ורבים אשר אתו ולמה לא נראו לו להבטיחו מלבן. ואם היו נביאים כדברי הרלב״ג למה באו ומה אמרו לו כ״ש שבימים ההם לא היו נודעים נביאים אחרים רק יצחק ויעקב.
השאלה הב׳: לאיזה תכלית שלח יעקב המלאכים האלה כי הנה הסבה שזכר הכתוב ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך עליה תפול השאלה ג״כ כי איך יהיה מוצא חן בעיניו בהגידו שגר עם לבן ושהיה לו שור וחמור ורש״י כתב ואשלחה להגיד לאדוני להודיע שאני בא אליך למצא חן בעיניך שאני בשלום עמך ומבקש אהבתך. ולא ידעתי טעם בשליחות הזה ולמה יצטרך לומר לו זה ע״י שליח אלא פנים בפנים ומה הפיוס אשר בזה לעשות שיעקב אשר חטא לו מבקש אהבתו. אבל הראב״ע והרמב״ן כתבו ואשלחה להגיד לאדוני שיש לי עושר ונכסים לעשות כל מה שתצוה בהם וזהו למצא חן בעיניך. וגם זה אינו טעם נאות לשליחות כי יאמר עשו ולמה לא בא הוא בעצמו לומר לי זה וכבר תפשוהו (שם ע״ה) חז״ל על השליחות הזה ודרשו עליו מחזיק באזני כלב עובר ומתעבר על ריב לא לו. ואם היה יעקב מוכרח לעבור דרך ארצו של עשו כמו שכתב הראב״ע יותר טוב היה לשלוח שם שני אנשים מרגלים חרש לאמר ולדעת את אשר הוא עושה לא בדרך שליחות ודברים בטלים כי הנה זה מביא אל החשד. גם מה שכתב רש״י ששלח להתנצל לו מהברכות שלא נתקיימו בו אין ענין לו כי אם לא נתקיימו עד כה הן עוד ימים רבים להתקיים ואמרו ששור וחמור אינם מן השמים ולא מן הארץ דברי לעג הם כי הם משמני הארץ ומטל השמים.
השאלה הג׳: בדברי השליחות שאמר כה תאמרו לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה כי מה תועלת בהכנעה היתירה ההיא שלא בפניו כ״ש שכבר יתן מוקש רכות הלב אשר כזה פעמים רבות ומה לו לעשו אשר גר עם לבן או עם אדם אחר ומה החדוש כי אחר עד אתה כי בידוע הוא כיון שעתה בא.
השאלה הד׳: איך לא ספר הכתוב אם אמרו המלאכים דברי יעקב אל עשו ומה ענה אותם. והרמב״ן חשב שלא קבלם עשו והיה ראוי להזכיר זה הכתוב כי בזה גלוי הדעת ליעקב. ומה ענין תשובתם באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו כי מי הגיד להם שהיה הולך לקראתו ומלת וגם על מה היא מורה במקום הזה.
השאלה הה׳: ביראת יעקב ופחדו כמ״ש ויירא יעקב מאד וייצר לו. והנה הש״י במראת הסלם הבטיחו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגם עתה מקרוב בבית לבן אמר לו שוב אל ארץ אבותיך ומולדתך ואהיה עמך. ואיך היה מספק יעקב בנבואתו ומהמפרשים אמרו שהיה ירא שמא יגרום החטא ויעודי הש״י הם כלם על תנאי כמו שאמר רגע אדבר וגו׳ וזהו דרך רש״י. או שהיה אפשר שימותו אלה ויתקיימו יעודיו בבנים אחרים שיהיו לו אח״ז וזה דרך הרא״בע. וההתר הזה בכללו וחלקיו אינו נכון מפנים. מהם כי הנה לא יעלה על הדעת שבמעט ימים עד הנה שנאמר לו בבית לבן שוב אל ארץ אבותיך ומולדתך חטא יעקב חטאה גדולה שגרם לבטל יעודו. ומהם שאחרי בואו משם פגעו בו מלאכי אלהים ובעלי הדעת פרשו שבאו ללוותו בארץ ולא היה אם כן נעזב מהש״י. ומהם שאם פחד שמא יגרום החטא היה ראוי שיזכור זה בתפלתו ויתחרט מחטאו והוא לא זכר דבר מזה אלא שלא היה ראוי לכל הטוב אשר יעדו לא שחטא כלל. ומהם שאם היה ירא שמא יגרום החטא איך אמר בתפלתו ואתה אמרת היטב איטיב עמך כי הנה תשובתו בצדו שחטא וגרם לבטל היעוד ההוא ומזה כלו יראה שהתר רש״י אינו מספיק.
ואמנם התר הראב״ע הוא גם כן בלתי נכון לפי שאם היה אפשר שיתקיים היעוד ההוא אף שימותו מה התועלת בזכירת היעוד ההוא ועוד כי איך יתקיים מה שאמר לו בבית לבן ואהיה עמך אם ימותו כל בניו כ״ש שהכתוב אומר והכני אם על בנים מורה שהוא ימות שם עם בניו בהכרח. והתימה מהראב״ע שהוא עצמו פירשו כן. ורב חסדאי כתב בדברו בנבואה שיעקב לא פחד כי היה לבו נכון בטוח בי״י שלא יפול ביד עשו אבל השתדל באופני ההצלה בהתקינו עצמו לתפלה למלחמה ולדורון כי עם היות שיעדו הקב״ה בהצלה היה ראוי שישתדל בהצלה משום יכול יושב ובטל ת״ל אשר תעשה. ואין מקום לדעתו זה לפי שהתורה העידה ויירא יעקב מאד וייצר לו והוא גם כן אמר לו כי ירא אנכי אותו והנה הבוטח בהש״י ומבקש אופני הצלתו כדי שבאמצעותה יתקיים יעודו אין ראוי שיפחד אבל בשמח׳ ובטוב לבב ישתדל בו אף כי המלחמ׳ והדורון הם אופני ההצלה.
ואמנם התפלה אינה רק להשיג רצון השם ואם בטח ביעודו כבר ידע רצונו ולא יצטרך אל תפלה ובכלל שהספק היה עצום מאד אין פחד יעקב שנראה מפחדו שהיה משים ספק בדברי הנבואה ומה שנאמר לו בה.
השאלה הו׳: אם היה יעקב מתירא מעשו איך לא החזיקו הקב״ה באמרו לו אל תירא עבדי יעקב כי אתך אני כמ״ש לאברהם אל תירא אברם אנכי מגן לך וליצחק אל תרד מצרימה וליעקב עצמו ברדתו מצרימה אמר אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד עמך וגו׳. ולא די שלא החזיקו על זה אבל גם כשהתפלל יעקב עליו הצילני נא מיד אחי לא השיבו דבר.
השאלה הז׳: במה שחצה הצאן והבקר והנפשות לשתי מחנות כי מה הועיל בזה שעשה ואיך אמ׳ אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשא׳ לפליטה כי אם היה מכין עצמו להלחם מוטב (שיהיה) המחנה הנשאר לפליטה כי ילחמו יותר בחזקה בהיותם רבים מבהיותם מעטים כ״ש שהנה כמו שיזכור הכתוב כאשר בא עשו כלם היו במחנה אחד לא בשנים ולכן באה לאה וילדיה והשפחות וילדיהן ורחל ובנה באחרונה שהיו שם כלם יחד וגם בהעברת יבוק לא היו שני מחנות כי אם אחד וכמ״ש הכתוב ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבירם ויעבר את אשר לו שהיו כלם יחד.
השאלה הח׳: בתפלתו ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ויקשה בזה דברים ראשונה ויאמר והיה ראוי לומר ויתפלל יעקב או ויצעק יעקב וגו׳ ושנית באמרו אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק י״י האומר וגו׳ כי למה יחס שם אלהים לאבותיו ושם י״י לעצמו ורש״י כתב שהם שתי הבטחות ואין הדבר כן כי כאן לא זכר דבר מהבטחה ההיא ונזכרה אחרי כן. ושלישית למה זכר ראשונה היעוד המאוחר שאמר לו כשיצא מחרן לשוב לארצו ובאחרונה זכר היעוד הראשון באמרו ואתה אמרת היטב איטיב עמך והיה לו לזכרם ראשון ראשון. ורביעית למה לא זכר מה שנאמר לו במראת הסלם והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי באמת זה היעוד היה היותר חזק מכל היעודים האחרים.
השאלה הט׳: באמרו קטונתי מכל החסדים וגו׳ הצילני נא מיד אחי וגו׳. ואתה אמרת היטב איטיב עמך כי הנה יקשה זה מפנים. ראשונה שאחרי אותו יעוד שזכר שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך לא נתמעטו זכיותיו ולא עבר במקלו את הירדן שהוא פי׳ קטונתי לדעת רש״י. ואם יפורש כפי הרמב״ן קטון אני מהיות לכל החסדים ולא יהיה מתיחס לתחלתו כי איך יאמר אדם לאלהיו אחר שעשית עמי מה שלא הייתי ראוי אליו תן לי עתה מה שאינני ראוי אליו ג״כ כי לאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא. ואם לא כן ימשך שמי שיעשה הטבה אחת יתחייב לעשות אלף אלפים הטבות. ושנית באמרו הצילני נא וגו׳ שאיך הוציא התולדה הזאת מקטונתי מכל החסדים שתמיד כפי כל הפירושים לא תתיחס אליו. ושלישית באמרו אחר הצילני נא ואתה אמרת היטב איטיב עמך כי הנה ראוי שיסמוך ההבטחה הזאת לקודמת ועל שתיהן יאמר הצילני נא שהיא התפלה שהתפלל.
השאלה הי׳: באמרו וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו מנחה. והיא כי מה ענין הלינה אצל הדורון ולמה לא עשאו קודם הלינה ולמה סדר הזכרים לעומת הנקבות לכל מין ומין האם להחיות זרע על פני כל הארץ היה צריך עשו הדורון הזה או למה סדרו יעקב בזה האופן.
השאלה הי״א: במה שצוה יעקב לעבדיו כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה וגו׳ והיא כי אולי לא ישאלהו דבר מזה האם יחדלו מלתת את המנחה בעבור שלא שאל כל השאלות ההן. והנה המוליך מנחה אל פני האדון לא יקוה שישאלוהו למי אתה מביא זה אבל שהוא מעצמו יגש לפניו מנחה ויאמר מנחה זו שלוחה מאת פלוני אליך השר ולפי דברי יעקב אם עשו לא ישאל לא פירש מה יעשו הם.
השאלה הי״ב: באמרו ויצו גם את השני גם את השלישי גם את כל ההולכים ובכלל היה לו לומ׳ ויצו את עבדיו ההולכים. ובכלל השאלה הזאת אמרו ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו שזהו כפל ומותר אחרי שכבר אמר לכל אחד מהם שיאמר והנה גם הוא אחרינו.
השאלה הי״ג: באמרו כי אמר אכפרה פניו במנחה וגו׳ וזהו כי אם נאמר שזה ספור התורה ממחשבת יעקב בדורון ולמה עשאו יקשה מאד אמרו במקום הזה והיה לו לזכרו למעלה על ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו כי אמר אכפרה פניו וגו׳ לא אחרי שצוה את עבדיו מה שיאמרו לעשו וכבר הקשה זה הרמב״ן ואם היו דברים אלו שצוה יעקב שיאמרו עבדיו גם כן לעשו יהיה דבר זר ומגונה מאד.
השאלה הי״ד: במה שזכר בהעברת הנהר שלש העברות ויעבור את מעבור יבוק ויקחם ויעבירם את הנחל ויעבר את אשר לו והראשונה מהם יחס לעצמו בלבד והשנית לו ולהם יחד. והשלישית ויעבר את אשר לו יחסה להם ולא לו.
השאלה הט״ו באמרו שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני והוא משחז״ל וכי גנב היה שלא היה יכול להתעכב אחר עלות השחר ואם הוא רוצה להרוג את יעקב והכהו בכף ירכו איך היה שואל ממנו שיברכהו ומה היא הברכה אשר יברך האדם לאויבו.
השאלה הט״ז בשאלת יעקב למלאך מה שמך ובתשובת המלאך למה זה תשאל לשמי כי הנה יעקב לא היה צריך לדעת את שם המלאך והמלאך לא היה לו להעלים ממנו שמו וכאשר השיבו למה זה תשאל לשמי מדוע לא אמר לו יעקב לפי שאתה גם כן שאלת על שמי ואם אני לא כחדתי שמי ממך למה אתה מכחד שמך ממני. והרלב״ג כתב שמהות המלאך אינו מושג ואינו מענין הדברים.
השאלה הי״ז: למה זה נתבהל יעקב מאותה המראה וקרא שם המקום ההוא פניאל והלא כבר ראה מראת הסלם ומראות אחרות בבית לבן ולא נתבהל ולא אמר כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי כמו שאמרו במראה הזאת.
השאלה הי״ח: אם היה האבקות הזה שנאבק האיש ההוא ליעקב במראת הנבואה או בהקיץ אם היה במראה כדעת הרב המורה יקשה למה קרא שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים והוא לא ראה דבר בפועל ובהקיץ ולמה אמר ותנצל נפשי האם מפני הדברים שיראה האדם בחלומו יפחד מהמות. ולמה כאשר זרח השמש היה צולע על ירכו אם לא קרא לו דבר בהקיץ וכבר הקשה הרמב״ן על הרב על זה בפרשת וירא אליו. ואם נאמר שהיה בהקיץ כל זה יקשה מי הגיד ליעקב שהיה מלאך שאמר ראיתי אלהים פנים אל פנים אולי היה אדם כמוהו.
השאלה הי״ט: במאמר יעקב לעשו קח נא את ברכתי אשר הובאת לך וגו׳. וזה כי אם אמרו על המנחה אשר שלח לו ביד עבדיו כבר אמר לו ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך ומה צ״ל לו שנית על זה עצמו קח נא את ברכתי אשר הובאת לך.
השאלה הכ׳ בתשובת יעקב לעשו כשאמר לו אציגה נא עמך מן העם אשר אתי ויאמר למה זה אמצא חן בעיני אדוני כי זה המאמר יראה שאין ענין לו לא שישלחם ויציגם עמו ולא בהפך זה. ועוד למה זה אמצא חן כי ראוי היה שימצא חן בעיני אחיו ובעבור המנחה שנתן לו.
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו כל השאלות האלה.
(ד) וישלח יעקב מלאכים וגו׳. עד ויירא יעקב מאד וייצר לו. הנראה אלי שיעקב כאשר נפרד מלבן לא היה יודע שהיה בדרכו כי אלו ידע זה היה נוטה מעליו וכאשר הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים שבנבואתו נראו לו כאלו היו מלאכי אלהים באים ופוגעים אותו בדרך וסובבים אותו וראה יעקב שלא באה אליו בנבואה ההיא לא דבור ולא השגה אחרת אמר בלבו מחנה אלהים זה כלומר שנראו לו שהיו באים להצילו מצרה מוכנת לפניו ולכן קרא שם המקום ההוא מחנים כי שם באו מלאכי אלהים להגין ולהציל את מחנה יעקב ומזה ידע יעקב ששחל בדרך ארי ברחובות ושהיה עשו קרוב אליו כיון שהקב״ה שלח מלאכיו לסגור פיו שלא יחבלהו ושלזה הצורך נראו לו אותם המלאכים להודיעו כי רבים אשר אתו מאשר עם עשו ואפשר עוד לפרש שהיו המלאכים אשר פגעו בו עוברי דרכים אנשים מדינים סוחרים או זולתם ארחה אחת או שתים שעברו עליו והמה גלו את אזנו וספרו לו שהיה עשו בדרך שעיר באותו דרך שהיה הוא הולך ושיפגעו בו בהכרח לכן קראם הכתוב מלאכי אלהים כי היו בענינו כמלאכי אלהים מודיעים הדברי׳ הצריכי׳ לו בשמירתו וכן ארז״ל על וימצאהו איש והנה תועה בשדה שהיה מלאך לפי שהדריכו והישירו בדרכו וככה קרא יעקב לאנשים ההם מלאכי אלהים כאלו שלחם האלהים להישרתו ובעבור שנתחברו אתו מחנה וארחת אנשים עם מחנהו קרא שם המקו׳ ההוא מחנים וזה טעם ויפגעו בו שהוא הלשון הנהוג למה שיפגע האדם בדרכו בהיותו בלתי מכוין אליו והותרה השאלה הא׳.
וכאשר ידע יעקב שהיה עשו בדרכו וקרוב אליו הסכים בדעתו לשלוח לו מלאכים והם אנשים שילכו לו מצדו בדרך שליחות לבקרו ולתת לו שלום. והיתה כוונתו בשליחות הזה א׳ מב׳ מחשבות הא׳ כי כאשר ידע שהיה עשו שר וגדול בשעיר אדון כל השדה אדום חשש שכאשר ידע בואו מארץ רחוקה ורוצה להראות לפניו ולומר לכל שהוא אחיו שיהיה לו בזה כדאי בזיון וקצף לפני כל עמו בראותם אחיו בא משוט בארץ ומתהלך בה נע ונד כאורח נטה ללון עני ורש חוזר על הפתחים ויבזהו בעיניו להיותו הולך גר כאורח מעיר אל עיר כאחד הרקים הנה מפני זה שלח יעקב להודיעו קודם שיתראה לפניו שלא יחשוב שלפי שהלך בדרך מרחוק היה לעבד נקלה כי הוא ישב תמיד עם לבן אחי אמו שמפני הקורבה היה לו לכבוד ולתפארת בעבודתו אותו. וגם לא יחשוב שיבא לפניו כעני ודל ערום ועריה לשאול מתנה מאתו כי הנה היה לו שור וחמור צאן ועבד ושפחה ושהיה מודיעו לו כל זה על ידי שלחיו למצא חן בעיניו כאשר ילך לראותו ושיקבלהו בסבר פנים יפות כי כדאי הוא להיות אחיו כפי כבודו וכפי עשרו. וז״ש וישלח יעקב מלאכים לפניו שהיה עקר השליחות להישיר דרכו ולכבדו כשיבא הוא בעצמו עם כל עשרו וכבודו להראות את פני האדון אחיו. ושהוצרך לזה השליחות לפי שהיה עשו בארץ שעיר שדה אדום שהיה שם מושל הארץ והיה ראוי שבמקומו ובארצו יחניף לו בדברי שלום ואמת. ואין ספק אצלי שעם זה גם כן כיוון בשליחות השלוחי׳ ההם לרגל מה הוא עושה כי אם הוא תמיד שוקט ובוטח בארץ שעיר מקום מושבו יורה שאין לבו למרע אבל אם יראו שהוא יוצא משם ובא לנכח הדרך שהיה יעקב הולך בו יגלו את אזנו להכין עצמו כי להלחם בו בא וזה טעם ארצה שעיר שדה אדום שצוה אותם ששם ילכו ושם ידברו כל זה אבל אם לא ימצאוהו בארץ שעיר שדה אדום לא ידברו אליו כלל כי אין ראוי להחניף את האויב להיותו מפורסם באיבתו ושנאתו פן יחשבוהו למורך לב. ובהיותו בא כנגדו כבר פרסם שהוא שונא לו ומבקש המיתו ולכן אין ראוי לדבר לו כלל.
(ד-ז) והדרך השני בבאור זה הוא שיעקב רצה להסיר מלבי עשו שנאתו על ענין הבכורה והברכות ולכן שלח אליו מלאכיו להשתעבד לפניו כמו שראוי שיעשה הבן הצעיר לאחיו הגדול ממנו שיכבדהו ויעבדהו כאביו. והנה שלח שלוחיו שילכו לו אל ארצו כי עם היות בלתי צריך ללכת שם היה שולח מלאכיו ושלוחיו לארץ שעיר מקום מושבו לבקרו בביתו בארצו. והנה לא הלך יעקב בעצמו כי לא יוכל לעזוב הנשים והטף ולכן ללכת לארץ שעיר היה ראוי לשלוח שלוחים בהכרח. וצוה אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו ר״ל שאם יפגשו בדרך אנשי עשו יאמרו שהם לעשו אדוניהם עבדיו משרתיו עושי רצונו או שהיו שלוחים הולכים אליו כי בזה יעברו בטוחים ולא יהרגום אנשי דמים ומרמה אשר עמו. וצוה אותם שיאמרו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ר״ל כה אמר יעקב שהוא עבדך לא גבור וגדול כמו שחשבת עם לבן גרתי והודיעו בזה שלא היה כל הזמן הזה בורח מלפניו על ברכותיו כי אם היה בורח לא היה הולך אצל לבן שהיה קרוב אליו גם כן ויוכל עשו ללכת שמה כרצונו אבל הלך שמה לקחת אשה במצות אביו וזהו עם לבן גרתי. גם הודיעו זה לתכלית אחר כאומר אם מצאתי און לי דע לך שלא היה מכח הברכות שברכני אבי אלא שעם לבן גרתי לא יום אחד ולא יומים אלא עשרים שנה וזהו ואחר עד עתה. ועכ״ז דבר מעט הרוחתי שור וחמור צאן ועבד ושפחה מכל דבר חלק מועט ואשלחה כל זה להגיד לאדני למצא חן בעיניך כאשר תדע שלא הועילו לי הברכות ולא הרוחתי דבר מכחם אלא מכחי ומיגיע כפי. וכבר נטה רש״י לדרך הזה בכללות ענינו עם היות שלא פירש הפסוקים כן. וספר הכתוב ששבו המלאכים אל יעקב ואמרו לו באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך. והנראה מהשלוחים שלא היו יודעים משטמת עשו מיעקב ולכן כאשר הלכו לו ודברו אליו שליחותם הוא השיבם הנה הוא הולך לקראתו. וחשבו שהיה הולך לכבדו ומפני זה שבו אל יעקב ואמרו לו באנו אל אחיך אל עשו כלומר למה תקראהו אדוני והוא אינו אלא כאח אוהב נאמן כי הנה גם הוא הולך לקראתך ר״ל לא די שיקבל שליחותיך אבל גם הוא בעצמו הולך ובא לקראתך לקבל אותך וארבע מאות איש עמו לכבדך.
וישלח יעקב – כבר אמרו בזוהר כי יעקב היה מחזיק באזני כלב עובר. ומה לו לצרה הזאת לשלוח מלאכים אל עשו אחיו. ותירצו כי יעקב היה יודע שעשו אחיו היה מכבד אביו ביותר. וכל עוד שיצחק קיים לא הי׳ ירא ממנו. ולכן שלח אליו מלאכים. וכן אמרו שעשה זה לפי שראה מלאכי אלהים סביביו. ובזה היה בוטח בהש״י שיחלצהו. כדכתיב חונה מלאך ה׳ סביב וגו׳ והוא הנכון. ואולי יעקב עשה זה בהתחכמות גדולה ע״ד שאמרו רז״ל אוקיר לאסיא עד דלא תצטריך ליה. ולכן לא רצה יעקב להמתין עד יבא עשו אלא לשלוח לו מלאכים מארץ רחוקה. להודיעו כי בכל מקום שהוא יושב הוא ברשותו. ושהוא יודע שלא יוכל להציל עצמו ממנו בשום זמן ובשום מקום. והיה רוצה להודיעו שהוא בא אליו אחר שאין לו מנוס מפניו. ולכן אמר ארצה שעיר שדה אדם. וכ״ז התחכמות והשתדלות מאתו כדי שלא לסמוך על הנס. ויצו אותם באיזה סדר ידברו עמו. ושיהיו נזהרים בדבריהם לחלוק לו כבוד. כמי שמדבר עם המלך. ואלו השלוחים היו מעבדיו. ואין צריך בפי׳ המפרשים שהיו בני הנביאים. ועליהם אמר ויפגעו בו מלאכי אלהים שיצאו לקראתו ומהם שלח. כי עבדיו הרועים לא היו ראוי שיהיו שלוחים ולא ידעו לדבר לפניו. כי זה שקר כי אחר שהיו בני ביתו מגודלים יהיו בדרך המוסר והחכמה. וכ״ש שיש להודות לקבלה שהיו מלאכים ממש. והיו הולכים עם השלוחים להצילם. ולהיות להם לפה. ואמר כה תאמרון לאדוני לעשו לכבדו כאח בכור. כמאמרם ז״ל לרבות אחיך הגדול. ורמז בזה כי הבכורה שמכר לו אינו כלום. ושהוא אדוניו ומשתחוה לו מרחוק כעבד. וכן הברכה שנתן לו אביו הן גביר שמתיו לך לא נתקיימה בו. כי הוא היה עבד ושכיר ללבן. ומשכר פעולתו כ״ב שנה לא היה לו אלא שור וחמור. והוא וכל אשר לו היו מזומנים לעבודתו. וזהו למצא חן בעיניך. וזאת התחכמות גדולה ביעקב. שהיה רומז בדבריו שהיה לו עבד עולם. והיה מודיע לו עם לבן גרתי שהוא אדם רע ובליעל רמאי מכשף והוא ניצל ממנו בחמלת ה׳ עליו וכן יעשה עמו. וזה על דרך כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים להבהילו. ויפה משלו משל בזוהר לאדם שהולך בדרך ושמע שהיה אדם אחד בא בדרך שאין איש נמלט ממנו והלך לקראתו. וכשפגע בו התחיל משתחוה וכו׳. ואמר באנו אל אחיך. ואולי דברו עמו והוא לא השיב לשלוחים דבר. ואולי נתחמם לבבו לפי שיודע בו שהוא איש חכם ובעל תחבולות. ואולי שלח אליו להגיד הדברים הממעטים המקטינים ההם לגנוב דעתו ולא האמין לו. ולכן יצא לקראתו. או ידעו דבר זה מאנשיו שראו אותם אורבים בדרך. וזהו וגם הולך לקראתך הוא באנשיו. כי שלחם בכל הדרכים לחפש אחריו. ואולי עשו סדר שני מחנות. האחת שהיה הולך הוא וגבוריו. ואחרת של שאר העם. ולכן ויירא יעקב מאד וייצר לו מעשו וגבוריו כי לבו כלב האריה. ויצר לו ממחנהו. ולכן ויחץ את העם אשר אתו לשתי מחנות. כמחנות עשו מערכה מול מערכה. ואמר אם יבא עשו בגבורתו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר. כנגד מחנהו לפליטה. לפי שאין בקיאין במלחמה כמוהו. ואולי סידר שני מחנות כנגד שני מחנות של מלאכים שפגעו בו דכתיב ויקרא שם המקום ההוא מחנים. ולפי שהוא אמר מחנה אלהים זה. מחנה קיים כנגד י״ב שבטים שנתחברו עמם המלאכים. וזהו ז״ה שכתבתי למעלה. לכן אמר אם יבא עשו אל המחנה האחת של העברים והכהו. המחנה הנשאר של מחנה אלהים זה הם המלאכים עם בניו שהם זה במספר יהיה לפליטה:
(הקדמה)
פרשת וישלח
(ד) וישלח יעקב מלאכים – לדעת מה בלב אחיו, לדעה מה יעשה לו (ע״פ שמות ב׳:ד׳).
ארצה שעיר שדה אדום – אל גליל שעיר, לאותו החלק ממנו שהיה דר שם אדום, כי אז לא כבש עדין את כל החרי יושבי הארץ.
וישלח יעקב מלאכים, in order to find out Esau’s state of mind concerning him.
ארצה שעיר שדה אדום, to the region of Seir where he lived. At that time he had not yet conquered the whole Chori, the inhabitants of that land. (compare 36,8)
(ד-ו) אמר הגאון, וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. לפי שעשו עדיין לא היה מולך על כל אדום, כי אם היה יושב בקצה ארץ אדום בארץ שעיר, שהיה שדה של אדום1.
ויען [היה יעקב] מדיני בטבע במילי דעלמא גם כן2, רצה לשלוח מלאכים לפניו אל אחיו ולהגיד מה טובו, כדי שיכירו המלאכים בדברם עמו מה בדעתו, אם הוא לאויב לו אם אין, כדי שיוכל להכין עצמו אם למלחמה ואם לשלום.
וציוה שיאמרו לעשו: כה אמר עבדך יעקב וגו׳, ויהי לי וגו׳ ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך. כלומר, באופן שאֵעָשה כנושא חן ואוהב בעיניך, וכן כל ׳מציאת חן׳ שבתורה. ואמר זה כאומר לאוהבו בוודאי תשמח בטובתי, וכן יעקב שלח להגיד לעשו שקנה קניין רב כי יודע הוא שישמח בעבורו כמשפט האחים. ועם זה היו מכירים המלאכים בדברי עשו מה שבלבו על יעקב:
1. ראה גם להלן (לו א-ט).
2. שעסק גם בהשתדלות טבעית, ראה הקדמת עקידת יצחק לפרשה בעניין חובת ההשתדלות.
וישלח יעקב מלאכים ממש. בב״ר (עה, ד) רבנן אמרי מלאכים ממש, ולא כמאן דאמר שלוחי בשר ודם. ויש מפרשים טעמייהו דרבנן – דלעיל אמרינן (כח, יב) ״עולים ויורדים״ ׳עולים תחלה ואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ היו עולים, ואחר כך ירדו מלאכי חוצה לארץ׳ (רש״י שם), וכאן היו שני מחנות המלאכים של ארץ ישראל ושל חוצה לארץ ביחד, והווי ליה גם כן לעלות תחלה של חוצה לארץ ואחר כך לירד של ארץ ישראל, ותירץ ׳מלאכים ממש׳, פירוש דכאן שאני, דהוצרכו עדיין לו המלאכים של חוצה לארץ לשלוח אותם אל עשו אחיו. ומזה מדקדק דהוי ׳מלאכים ממש׳. ויש מפרשים דקשה לו למה באו מלאכי ארץ [ישראל] לחוצה לארץ נגדו (רש״י פסוק א), והרי עדיין רחוק מארץ ישראל, ובאו מלאכים של ארץ ישראל נגדו, ותירץ ׳מלאכים ממש׳, רוצה לומר מאותן מלאכים של ארץ ישראל נטל מלאכים לשלוח אל עשו אחיו, מפני כי עשו היה רוצה למנוע אותו שלא יבא לארץ שנתן לו אביו, ועל מלאכים של ארץ [ישראל] לעשות שליחותו אל עשו, כדי שלא יבא לו מניעה מלבא אל הארץ:
ועל פירוש ראשון קשה דמה שפירש ד׳עולים תחלה ואחר כך יורדים׳ הוא בשביל שהקב״ה נצב עליו ולא היה בלא שמירה, אבל כאן למה היה למלאכים לעלות תחלה, דאם כן היה בלא שמירה, לפיכך היו שניהם יחד. מיהא יש לתרץ מדקרי ליה ״מחנים״ (פסוק ב) על שם שתי מחנות (רש״י שם), על כרחך אף כאשר היתה מחנה של ארץ [ישראל] לא נסתלקה אותם של חוצה לארץ, דאם נסתלקו של חוצה לארץ מיד, וזה נכנס וזה יוצא, לא שייך כאן ׳שתי מחנות׳. ולפי זה משמע שלכך באו המלאכים שישלח אותם יעקב, ולפי זה בודאי יפה עשה יעקב ששלח מלאכים, ואינו מוכח בב״ר (עה, ג) כך, אדרבה משמע שלא היה לו לשלוח מלאכים, שלא ידע עשו בהליכתו, ואמרו שם ״מחזיק באזני כלב מתעבר על ריב לא לו״ (ראו משלי כו, יז) מה ששלח מלאכים אל עשו:
ולפיכך נראה לי מה שפירש ׳מלאכים ממש׳ מפני דהוי למכתב תחלה הטעם מפני מה שלח יעקב מלאכים, והוי ליה למכתב ׳ויירא יעקב מפני עשו אחיו וישלח מלאכים׳ כדכתיב אחר כך (ראו פסוק ז) ״וירא ויצר לו ויחץ הילדים״, שנתן טעם למה חלק אותם לשתי מחנות, הכי נמי הוי למכתב כך ׳וירא יעקב מפני עשו אחיו וישלח וגו׳⁠ ⁠׳, אבל למכתב ״וישלח יעקב״ בלא טעם לא הוי למכתב, אלא מפני דקאי אדלעיל (ראו פסוק ב) ״ויהי כאשר ראם ויאמר מחנה אלקים זה וישלח יעקב וגו׳⁠ ⁠⁠״, ולכך סמך ״וישלח יעקב״ למעלה משום דאלעיל קאי. וכן משמע בב״ר, דקאמר בב״ר (עה, י) ׳דבר אחר וישלח יעקב מלאכים מה כתיב למעלה מן הענין ויהי כאשר ראם וכו׳⁠ ⁠׳, משמע מדסמך ליה לקרא של מעלה דרשו שהיו ׳מלאכים ממש׳:
ועוד אמרו שם בב״ר (עה, ד) ׳אמר רבי חנינא בר חמא הגר שפחת שרה נזדמנה לה חמשה מלאכים (ראו רש״י טז, יג), זה שהוא אהובו של מקום על אחת כמה וכמה׳. והקשה הרא״ם על זה שמזה אין ללמוד דהיו מלאכים ממש, דאם כן גבי משה דכתיב (במדבר כ, יד) ״וישלח משה מלאכים״ נמי נימא הכי דהוי מלאכים ממש, ועוד דגבי יהושע שאמרו (ב״ב עה.) ׳פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה׳, וכתיב (ראו יהושע ב, א) ״וישלח יהושע שני אנשים מרגלים״, ותירץ הרא״ם דהכי פירושו – דמדסמך הך פרשה לפרשה של מעלה יש ללמוד שהיו מלאכים ממש. ואל תתמה איך שלח מלאכים ממש, על זה אמר דהא הגר שפחת שרה נזדמנה לה חמשה מלאכים, כך פירש הרא״ם. ואין מוכח כן מדברי ב״ר, אלא דבעי ללמוד מזה דהיו מלאכים ממש, דאם כן הוי ליה לסדר מלתא דרבי חנינא אהא דאמר ״וישלח יעקב מלאכים״ – ׳מה כתיב למעלה מן הענין וכו׳⁠ ⁠׳, ומדלא סדר דברי רבי חנינא אהא – שמע מינה דלא מהא יליף רבי חנינא שהיו מלאכים ממש, רק שהיה ראוי לזה יעקב שיהיו שלוחיו מלאכים ממש:
ומה שהקשה הרא״ם דהא מצינו ״וישלח משה מלאכים וכו׳⁠ ⁠⁠״, אין זה קשיא, דהא אמרינן למעלה בפרשת חיי שרה (רש״י כד, מב) ׳אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, דאילו פרשה של אליעזר כפולה בתורה׳, אף על גב ד״תורת משה״ אקרי (מלאכי ג, כב), דהוא ״עבד ה׳⁠ ⁠⁠״ (דברים לד, ה), ולמה לא היה תורתו גם כן כמו שיחתן של עבדי אבות, אלא על כרחך לפני המקום חשוב ענין אבות יותר ויותר, לפי שהאבות הם התחלה ותולדה לבנים. וטעם זה ידוע למבין כי הוא דבר נפלא, כי האבות הם יסוד העולם בעבור שהם עיקר לכל ישראל, וגם השבטים הם אבות כל שבט ושבט לשבטו, כי ראובן – בני ראובן נקראו על שמו (במדבר א, כ), והם עיקר צורת העולם, כי כל אחד נחשב בפני עצמו עד שהוא עיקר הבריאה. והמלאכים אשר הם ניתנים לשמור העולם וממונים עליו – הם נמצאים עם האבות, שהם יסודות הבריאה. אבל משה רבנו עליו השלום אף על גב דפניו כפני החמה – אינו מן האבות בעבור שאינו התחלה, שאין אבות העולם רק אותם שהם התחלה, ומהם נתייסד העולם. לזה תמצא במדרש רבות בפרשת בראשית (א, ד) שקודם שנברא העולם – האבות היו במחשבה להיות נבראים, והיינו הטעם כי האבות הם עיקר העולם שממנו נתייסדו ישראל, וזה הטעם היו המלאכים נמצאים עם האבות:
וראה איך הבדל גדול יש בין האבות ובין משה רבנו עליו השלום, שהרי במדרש רבות פרשת יתרו (שמו״ר כח, א) ׳כשעלה משה רבינו למרום בקשו מלאכי השרת לדחותו, מה עשה הקב״ה צר קסלתר פניו של משה רבינו עליו השלום כדמות אברהם, אמר להם לא זהו שירדתם אצלו׳. ראה כי לא היה ראוי משה רבנו עליו השלום להתקיים בין המלאכים עד שנדמה פניו קלסתר פניו של אברהם:
וזהו שהוקשה להם כי אחר שראינו שכל עניני האבות לצרכם באו המלאכים, כי צרכיהם לא היו צרכי אדם פרטי, אלא ענין כלל העולם, בעבור שהם יסודות העולם שהמלאכים ממונים עליהם, ואיך יתכן לומר כי מלאכים בשר ודם, בפרט ענין כזה שהוא צורך יעקב לשוב אל ארץ כנען אשר נתנה לו הארץ (לעיל כח, יג), ואיך נאמר ׳מלאכי בשר ודם היו׳, ומפני זה סבר רבי חנינא כי מלאכים ממש היו. ודעת רבי חנינא דעת בפני עצמו, דלא למד מסמיכות הפרשיות:
כל תיבה שצריכה כו׳. פירוש תיבה כמו ׳ארץ׳ ׳שדה׳ ׳בית׳ וכל דבר שיש לו תוך שבאים לשם. אבל לא יתכן לומר כאשר ירצה אדם לומר ׳ראובן הלך לשמעון׳ לומר ׳הלך שמעונה׳, דזה לא יתכן, כי אף על גב שהה״א באה במקום למ״ד – לא באה רק על הלמ״ד המשמשת, שבא לומר שבא תוך המדינה או תוך הבית – יאמר בזה ׳ארצה׳ ׳ביתה׳ (להלן מג, כו), וכיוצא בזה. ומפני כי הה״א מורה על ביאתו אל תוך הארץ או תוך הבית דוקא – נתנה בסוף התיבה ולא בתחלה, אבל הלמ״ד המשמשת שבא דבר אל דבר, לא דוקא תוך הדבר, נתנה הלמ״ד בתחלתה של מלה:
וישלח יעקב מלאכים לפניו – פירש״י מלאכים ממש, י״א שדייק מן סמיכות שליחות זה לפסוק ויפגעו בו מלאכי אלהים, וי״א ר״ת מחנים מאותו חיל נטל יעקב מלאכים ורבינו בחיי פירש שדייק מדכתיב וישובו המלאכים ולא מצינו שהלכו, לפי שעד שלא הלכו שבו. ויש לפרש שדייק מלשון לפניו שלא הוזכר כי אם כאן, שהרי נאמר (במדבר כ׳:י״ד) וישלח משה מלאכים, וכתיב (שם כ״א:כ״א) וישלח ישראל מלאכים, ולא הוזכר לפניו. אלא לפי שכאן מדבר במלאכים ממש שדרכם לילך לפניו, כמ״ש (שמות כ״ג:כ״ג) כי ילך מלאכי לפניך. ורמז שהיו לפניו תמיד אף בזמן היותם אצל עשו, ונראו בב׳ מקומות רחוקים זה מזה, וזה לא יתכן כי אם במלאכים ממש. ואם תרצה לפרש וישובו המלאכים לשון תשובת דברים שהשיבו לו על דבריו באנו אל אחיך, אז יהיה מוכרח מתוכו שהיו מלאכים ממש.
(הקדמה)
וישלח
(ד) וישלח: פרשה פתוחה.
מלאכים ממש. דאל״כ מלת לפניו ל״ל וה״פ וישלח יעקב מלאכים לפניו ר״ל אותן דכתיב לפני השליחות דהיינו ויפגעו בו מלאכי אלהים וגו׳ (לעיל פסוק ב). [ר׳ אליהו מזרחי]: (ועוד דברים רבים נאמרו בזה עיין בגור אריה ובמהר״ן ובנח״י):
Actual angels. Otherwise, why does it need to say לפניו? The verse is saying that Yaakov sent the messengers [i.e., the angels] who were לפניו. In other words, he sent the ones mentioned before: "And the angels of Elohim met him" (v. 2). (Re'm) Much more has been said regarding this. See Gur Aryeh, R. Noson and Nachalas Yaakov.
(ד-ו) פרשת וישלח
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו וגו׳. ויצו אותם וגו׳. ויהי לי שור וחמור וגו׳ – כבר הקשו על אופן שליחות זה לאמר שהיה לו צאן ועבודה רבה. והיה אם כן מביא עליו קללה ולא ברכה בהקניאו בו עשו אחיו על עשרו? ועוד על מה שאמר שור וחמור וגו׳ ולא אמר שורים וחמורים? ואמנם פי׳ בו כל אחד לפי דרכו. אולם יתכן לפי דעתי שאדרבה יעקב התדלדל בעיני עשו. והודיע לו היותו מסכן רש והלך קטן יעקב ודל ועם כל יגיע כפיו כמה שנים בבית לבן והתאחרו עד עתה מאומה לא נשא בעמלו ולא הרויח אלא שור וחמור וגו׳ דבר מועט. על כן שלח להגיד לו למצוא חן בעיניו כי ידע שעינו רעה בשל אחיו וישמח בשמעו את הדבר הזה:
ד״א ואשלחה להגיד לאדני למצוא חן בעיניך – מה שלא אמר למצוא חן בעיניו כאמרו ואשלחה להגיד לאדני ולא אמר להגיד לך יראה הטעם כמאמר חז״ל ששלח אליו מלאכי אלהים ממש. ויהיה טעם להודיעו שהוא נכבד בעיניו וראוי לקבל פניו במלאכים ולא בבני אדם. ויהיה למ״ד לאדוני יתרה כלמ״ד למה זה תשאל לשמי ורצה באפרו ואשלחה להגיד לאדני כלומר שלחתי אדני זה המלאך המדבר לקבל פניך למען אמצא חן בעיניך כי חשבתיך כראות פני אלהים:
וישלח – צל״ד אומרו לפניו ללא צורך. גם למה הוצרך לומר תיבת אחיו כי ידוע הוא שעשו הוא אחיו, גם למה הוצרך להזכיר ארצה שעיר שדה וגו׳, כי השליחות לא ישתנה אם יהיה שם או במקום אחר, ועוד דקדק לומר ארצה ולא אמר לארץ, והגם שאמרו ז״ל (יבמות יג.) כל מקום שצריך למ״ד וכו׳, אף על פי כן הלא דבר הוא שגורם שינוי.
אכן כוונת הכתוב היא לתת טעם לאומרו וישלח מלאכים למה ישתמש במשרתי עליון ללא צורך כי יכול עשות הדבר על ידי משרתי אדם גם בני איש, לזה אמר לפניו פי׳ לצד היותם לפניו דן כי הורשה להשתמש בהם לאשר יצטרך להם בדבר שאין יכול עשות על ידי בני אדם, ואמר כי הוצרך להם לצד שהשליחות הוא אל עשו והוא אדם גדול כידוע לפי דבריהם ז״ל (בראשית רבה ע״ה) ושליחות אחרים אפשר שלא יחשיב אותם להשיבם. או אפשר שיקדים להכותם מבלי השב ויבא על יעקב כאשר ידאה הנשר מה שאין כן המלאכים. גם באמצעות שליחותם יפחד ורחב לבבו בראותו צבא השמים וכאומרם ז״ל (שם) מהם לבושי אש ורוכבי סוסים וכו׳ ע״כ, שבזה ירא לבל עשות רע.
ואומרו אל אחיו פי׳ טעם השתדלותו בשליחות זה בדרך שלום ורבנות לצד היותו אחיו והיה חש שלא יכנס עמו במלחמה שמא יעמדו לו זכות אבותיו.
או ירצה על זה הדרך אל עשו שהוא שונא, אל אחיו שאינו שונא פי׳ שיעשו השליחות לערך אשר ימצאוהו, אם ימצאוהו שהוא שונא תהיה השליחות באופן א׳, ואם יראו כי הוא אחיו תהיה השליחות באופן אחר, ודבר זה לא יוכלו הבין זולת המלאכים כי האנשים יכול להטעותם.
או ירצה שנתכוון להקדים לשלוח הוא שלוחיו קודם שידע עשו מהזולת כי בא יעקב על דרך אומרם ז״ל (שם) קדמהו לרשע וכו׳ אשר על כן בחר לשלוח המלאכים שלא יצטרכו להליכה ובמקום שהם שמה יעשו שליחותם כי כל העולם כארבע אמותם, והוא אומרו וישלח מלאכים הטעם לפניו אל עשו וגו׳ פירוש הם עודם עומדים לפניו והם עושים שליחותם אל עשו אחיו הגם שהוא במקום רחוק, והוא אומרו ארצה שעיר, ולזה לא אמר לארץ כי לא יצטרכו ללכת אלא יחזרו פניהם וידברו עם עשו ובמעמדם יעמודו ויחזרו לו התשובה והבן. ואומרו שדה אדום פי׳ קודם שיצא ממקומו עשו יגיעוהו בשליחות כי מקום מושבו יקרא שדה אדום.
ובדרך רמז יכוון הכתוב לרמוז ג׳ זמנים שישתנו בהם בני עשו, הא׳ יהיו יעקב ועשו במדת האחוה, והוא אומרו עשו אחיו וזה היה עד עת החורבן, והגם שהיה זמן שהיה אדום תחת יד ישראל זה היה זמן מועט. והב׳ מזמן שנחרב הבית עד עת קץ שעשו במעלה גדולה ואין מעלת ישראל נכרת לפניו, והוא שרמז באומרו ארצה שעיר בפת״ח תחת האל״ף להראות מדרגה עליונה. והג׳ בימים המקווים לנו שתהיה אדום ירשה, והוא אומרו שדה אדום כשדה תחרש.
וישלח, He sent, etc. Why did the Torah say: לפניו, ahead of him, a word which appears to be superfluous? The word אחיו also needs justification. Who did not know that Esau was Jacob's brother? Even the words ארצה שעיר שדה אדום, "to the land of Se-ir the field of Edom,⁠" need an explanation. What difference would it make to the angels where Esau was located? Furthermore, why did the Torah use the expression ארצה instead of לארץ? Although Yevamot 13 states that wherever the letter ל is required at the beginning it can be substituted for by the letter ה at the end, this does not explain when the Torah chooses one method rather than another.
The verse wants to justify the expression "he sent angels.⁠" Why did Jacob employ heavenly beings without a pressing need? He could have accomplished the same thing by employing human messengers! The Torah says לפניו, to tell us that since Jacob had already met with these angels and they had obviously come to help him, he was permitted to use them as messengers for a task that human messengers might prove inadequate for. Jacob reasoned that seeing that these messengers would meet an important man such as Esau, he might not consider messengers of a lower order as appropriate to his stature (compare Bereshit Rabbah 75). Esau might not have responded to any other messengers at all. It is also possible that Esau would immediately pounce on Jacob's human messengers as the eagle does when he swoops out of the skies, thus not giving him any warning before attacking him. For all these reasons Jacob was justified in employing celestial beings to act as his messengers. Perhaps he also hoped that when Esau became aware that he, Jacob, had celestial beings do his bidding he would desist from his planned attack on Jacob altogether. The Midrash we quoted above refers to those angels as being garbed in "fiery garments, riding horses of fire, etc.⁠"
The reason the Torah mentions the word "his brother,⁠" is to emphasize that Jacob despatched the messengers in a spirit of brotherliness and that he accorded Esau the honour due to an older brother. He was afraid of engaging Esau in warfare in case the latter should invoke his father's merits.
Another approach is also possible. The Torah emphasizes: אל עשו in order to tell us that on the one hand Esau hated him; on the other hand, the Torah wrote אל אחיו, to tell us that he did not hate him, that he was his brother. The messengers should be guided in their approach to Esau according to the frame of mind they would find him in. Since only celestial beings could divine Esau's frame of mind with any certainty, Jacob had to send celestial messengers to accomplish this task.
Still another possibility is that Jacob's strategy was to send messengers to Esau before Esau had a chance to hear about his approach from another source. This is in line with the various Midrashim in which Jacob is criticised severely for not letting sleeping dogs lie, for demeaning himself by repeating so many times "your servant Jacob,⁠" etc. He chose to send angels who would not have to exert themselves by excessive travel. To the angels the whole universe appeared no greater than four cubits do to us mortal human beings. When the Torah reports that Jacob sent messengers ahead of him to Esau, the word לפניו, before him, is an allusion that the angels were still literally in his presence although they performed their mission to Esau who was quite a distance away. The reason that the Torah wrote ארצה שעיר instead of לארץ שעיר, is to emphasize that the angels did not actually have to go anywhere. All they had to do was to face in a different direction. The reason that the field is called "Edom" is that they would arrive at Esau's, i.e. the field of Edom, before the latter had a chance to even to get under way towards Jacob.
This verse may also be understood as alluding to three different historical periods during each of which Esau's conduct would be different. One period finds Jacob and Esau in a brotherly relationship. This is alluded to by the words: "to Esau his brother.⁠" This period would extend until the destruction of the Holy Temple. Even though there were times prior to that when the Edomites were subjugated by Israel, such periods were relatively brief. During a different period in history, after the destruction of the Holy Temple until the end of the present era (before the advent of the Messiah), Esau would occupy a lofty position on earth and Israel would not even be considered by it as of any importance at all. This is the period which is alluded to here by the words ארצה שעיר, with the vowel patach under the letter א. This vowel underlines the superior position of Esau. The third period is the one we are hoping for when Edom will become an inheritance (for the Jewish people). This period is alluded to by the words שדה אדום, i.e. that Edom will be plowed over as predicted by the prophet.
פרשת וישלח
וישלח יעקב מלאכים לפניו – לדעתי קודם שהלך לחברון אל אביו רצה יעקב ללכת תחלה אל עֵשָׂו אחיו שהיה בהר שעיר. כי לפי שצוהו השם ״שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך״ הבין יעקב שאין לו לפחד עוד מאיבת אחיו, ושרוצה השם שיבקש אהבת אחיו ושישלים אתו. שהרי משפחת יעקב בארץ כנען היה אביו ואחיו עֵשָׂו, ולא אמר השם ״לארצך ולבית אביך״ אלא ״ולמולדתך״, שהיא משפחתו, כמו שהוכחנו בראשית סדר לך לך.⁠1 ונודע שעל עֵשָׂו צוהו שילך גם אליו, וחשב יעקב ללכת תחלה אל אחיו ולחדש ביניהם אהבה ואחוה ומשם ילך אל אביו ואמו לחברון וישמחם וינחמם בהגיד להם שסרה משטמת אחיו, ושיש אהבת אחים ביניהם. ולנסות הדבר שלח תחלה מלאכים אל עֵשָׂו לשמוע מה יענם, ומה ידבר על אודותיו. ולפי שרצה ללכת לשם אמר ״לפניו״. כי פירוש המלה על הרוצה ללכת אל מקום אחד ושולח לפניו תחלה שליח, בעבור איזה צורך. כמו ״ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו ארצה גושן״2 וכונת השם היה כן. רק לא שישלים אתו בארץ אדום אלא כמו שקרה, שיצא עֵשָׂו לקראתו וארבע מאות איש עמו. והשם הפכם לטובה שנעשו אוהבים ורֵעים וכמו שאמר לו ״ולמולדתך ואהיה עמך״, שנופל על עת צרה ושיעמוד השם לימינו ויצילהו.
מלאכים – פירש רש״י ז״ל ״מלאכים ממש״. תפס דעת האומר כן בבראשית רבה3 ״וישלח יעקב מלאכים לפניו, מה כתיב למעלה מן הענין? ׳ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה׳⁠ ⁠⁠״. ופירש רא״ם ז״ל שלמדוהו ממלת ״לפניו״, כלומר מאותן הנזכרים לפני הענין הזה. שהרי לא מצינו המלה הזאת בפסוק ״וישלח ישראל מלאכים אל סיחן״,⁠4 ״וישלח משה מלאכים מִקָדֵשׁ אל מלך אדום״,⁠5 ״וישלח יהושע... שנים אנשים מרגלים״.⁠6 ולפי הפשט נראה כדעת שניה שבבראשית רבה שהן שלוחי בשר ודם, כמו שאר שליחים מלאכים שבכתובים שזכרנו. כי רחוק שיאמר על מלאכים ממש ״ויצו אותם לאמר״. ומלת ״לפניו״ פירשנו שנופל על השולח למקום שרוצה ללכת, ושיעשה השליח עבורו דברים קודם שיבא שמה.
ארצה שעיר שדה אדום – בארנו בפירוש ״וילך עֵשָׂו אל ישמעאל״,⁠7 שבלכת יעקב מן הארץ במצות אביו לקחת אשה התיר עֵשָׂו לעצמו להפרד מארצו ומבית אביו גם הוא, בעבור לקחת אשה ממשפחתו ועם בני ישמעאל שנפלו על פני כל אחיהם בא אל ארץ אדום, והתחתן שם עם אלופי החורי8 והעשיר ועשה חיל. והשם ב״ה סבב זאת שלא יהיה הוא ונשיו לקוץ ולסילון בעיני יצחק ורבקה בהיות יעקב נפרד מהן. גם להנחילו ארץ שעיר לירושה לו ולבניו, ויעקב ידע כל זאת ורצה ללכת אליו אל ארץ שעיר.
1. בראשית יב, א.
2. שם מו, כח.
3. עה, ד.
4. במדבר כא, כא.
5. שם כ, יד.
6. יהושע ב, א.
7. בראשית כח, ט.
8. שם לו, כ-כא.
ארצה שעיר – לא התישב עוד שם עד שוב יעקב אל אביו, ולא נשא אותם הארץ וגו׳,⁠1 והלךא אל ארץ וגו׳ (בראשית ל״ו:ו׳), אבל היה רגיל להיות הולך ושב לעסקיו2 בארץ שעיר, ויעקב ידע כן3, ושלח אליו שמה.
1. השוו לשון הפסוק בבראשית י״ג:ו׳.
2. אולי דייק זאת מ״שדה״ אדום.
3. רד״ק: ״ארצה שעיר – כי שמע כי שם היה אבל לא היה שוכן שם עם ביתו, כי בארץ כנען היה ביתו עדין, כמו שכתוב ויקח עשו את נשיו וגו׳ (בראשית ל״ו:ו׳)״, וכן כתב ר׳ אברהם בן הרמב״ם, והשוה חזקוני. וראה מדרש שכל טוב, ורדצ״ה.
א. כן בדפוס ראשון. בפסוק: ״וילך״.
וישלח יעקב מלאכים – לפי שיעקב היה שב עתה לבית אביו נתיירא פן ידע עשו שהוא בא בדרך ויבא נגדו להרגו בעבור הברכות שלקח ממנו, לכן בקש לפייסו בדברי רצוי, ואעפ״י שלא היה צריך לעבור דרך ארצה שעיר לילך לחברון, מ״מ שלח אליו איזה אנשים מעבדיו לבשר לו ביאתו ולתת לו שלום כדרך האוהבים העושים כן זה לזה, ועשה כן כדי להכיר כוונת אחיו, אם אבדה שנאתו עליו או עדיין מבקש רעתו, ולזה אמר הכתוב ששלחם לפניו, כדרך נשלחה אנשים לפנינו (דברים א׳ כ״ב) שהלכו לתור את ארץ כנען, אף כאן שלחם לרגל את מחשבת עשו, כי מתוך דברי תשובתו יבין מה שבלבו עליו:
שדה אדום – לשון שדה יאמר לפעמים על שדות הזריעה, ולפעמים על מדברות, ופעמים על הארצות והמדינות כמו ויברח יעקב שדה ארם (הושע י״ב י״ג), וכן לגור בשדי מואב (רות א׳ א׳), אף כאן שדה אדום, בארץ שדר שם אדום:
ארצה שעיר שדה אדום – באותו זמן היתה ארץ שעיר ואח״כ נקראה שדה אדום.
וישלח יעקב – כאשר הרגיש ע״י המלאכים שהוא בסכנה, נסה לאחוז דרכים טבעיים לרצות את עשו כדי שלא יצטרך לנס, והנה עשו היה נשיא ושר בחלקו בארץ שעיר, ובא יעקב להראות לו שרוצה לבקש מנוח וחסיה בארצו תחת ממשלתו ולשבת שם, ושלח מלאכים לפניו, כמו ואת יהודה שלח לפניו גושנה, היינו שידברו על לב עשו שיקבלנו בארצו, ואמר ארצה שעיר שדה אדום, היינו החלק מארץ שעיר שכבש עשו שנקרא שדה אדום.
{Why send emissaries at this time and arouse Esav and his hatred, instead of leaving him be in Seir?}
YAQOV SENT. When through the malakhim Yaquov realized that he was in danger, he resorted to placating Esav in natural ways1 — and thus make unnecessary God’s miraculous intervention. Esav was the prince and master of this part of the country, in the land of Seir, and Yaqov’s intention was to make it plain to him that he but sought a haven of refuge in his land, and live under his dominion. Accordingly, Yaqov sent agents ahead of him — just as when he sent Yehuda ahead of him to Goshen — to convince Esav to admit him to his land. The verse specifically stresses the land Seir, the fields of Edom — that part of the land of Seir which Esav had conquered and named the fields of Edom.
1. See Introduction to Malbim—I: Only after a human being exhausts very natural means available does God create miracles on his behalf.
וישלח יעקב: קודם שבא מחנימה לא ירא כלל1, שהרי עדיין לא נתקיימה הבטחת הקדוש ברוך הוא ״והשיבותיך אל האדמה הזאת״ (לעיל כח,טו), אבל משבא לעבר הירדן2 וראה מחנה אלהים3, הבין כי כאן מתחלת קדושת הארץ וכבר נתקיימה הבטחה זו, ושוב אינו מובטח, כלשון הקב״ה ״כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי וגו׳⁠ ⁠⁠״ (שם), וביארנו לעיל דאח״כ אפשר שיהא נעזב חס ושלום. ואע״ג שהוא ביקש בתפלתו ״ושבתי בשלום אל בית אבי״ (שם שם,כא) ועדיין לא הגיע לשם, מ״מ ירא שמא לא נתקבלה תפילתו, על כן פחד לבבו שהוא נדרש להשמר מעשו4. וכן הוא במדרש רבה (עו,ב): אמר ר׳ יהודה בר׳ סימון, כך אמר לי הקב״ה ״שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך״ (לעיל לא,ג), תאמר עד כאן היו התנאים. ועוד עיין להלן פסוק י׳.
[הרחב דבר: אמנם אחר כל הסברות מבואר ברבה (עה,ב) שלא היתה עצה נכונה5, וגם זה מן השמים, כדאיתא כיוצא בזה בגיטין פרק הניזקין (נו,ב) על רבי יוחנן בן זכאי ״משיב חכמים אחור״ (ישעיהו מד,כה). כך השיב הקב״ה חכמתו של יעקב וחשב מחשבות ונפל בפח.
ויש להעמיק יותר, כי אחרי שראה יעקב שלא הצליח במה שרצה להסתיר ענין הלוכו מלבן, וטוב היה אילו גילה ללבן כמו שכתבתי לעיל (לא,כא), שוב רצה לעשות כן בעשו להתגלות לפניו, אבל גם בזה לא הצליח, וטוב היה יותר אילו הסתיר את בואו לארץ ישראל עד שובו ליצחק. וכבר רמזה תורה בפרשת דברים (ב,ג) ״רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה״, והדרש (דברים רבה א,יט) – שקשה לכלכל התגלות לעשו, אלא הצפינו עצמכם כל שאפשר6. ומעשה אבות הכל אות לבנים.]
{מלאכים לפניו: הודיע ביד מלאכים הללו כי הוא בעצמו הולך אחריהם7 ויתן לו מנחה למצוא חן. אך כאשר הודיעו השלוחים כי ברע הוא, הקדים לשלוח המנחה לפני הראות פנים.}
שדה אדום: אע״ג שעיקר דירת עשו היתה עדיין בארץ ישראל עד שוב יעקב ולא יכלה הארץ לשאת אותם8, מ״מ כבר היתה לו אחוזת נחלה בארץ שעיר והיתה נקראת ״שדה אדום״9. והא דשלח יעקב לשם ולא למקום עיקר דירתו, נראה שהיה חושש שמא משום כבוד אביו לא יעורר מדנים אך בלבו תהא שמורה שנאתו עד עת מצוא, על כן שלח לשדה אדום, ואם לא יהיה שם באותה שעה יהיו מודיעים אותו. ובזה יבחן אם יצאה השנאה מלבו אם לא10.
1. עיין בזה ברד״ק וברמב״ן.
2. כפי שביאר רבינו בפסוק ג׳ ש״מחנים״ היה בעבר הירדן המזרחי, ומ״מ שייך לקדושת א״י.
3. ראה מלאכים של א״י שבאו לקראתו, כפי שמובא ברש״י.
4. ועל הבטחת ה׳ שניתנה לו בבית לבן לשמרו מעשו, מתייחס יעקב בתפלתו להלן פסוק י׳.
5. ... אמר לו הקב״ה, לדרכו היה מהלך, והיית משלח אצלו ואומר לו ״כה אמר עבדך יעקב״.
6. מהו ״פנו לכם צפונה״, א״ר חייא, אמר להם, אם ראיתם אותו שמבקש להתגרות בכם אל תעמדו כנגדו, אלא הצפינו עצמכם ממנו עד שיעבור עולמו.
7. וזהו ״לפניו״.
8. להלן לו,ו-ז.
9. אחוזת נחלתו הפרטית נקראה ״שדה אדום״ על שמו, שהוא נקרא ״אדום״. וברד״ק כתב: כי שמע כי שם היה, אבל לא היה שוכן שם עם ביתו, כי בארץ כנען היה ביתו עדיין, כמו שכתוב ״ויקח עשו את נשיו וגו׳⁠ ⁠⁠״. ועיין בחזקוני.
10. כי אם לא ילך לקראתו להלחם בו, יש להניח שיצאה השנאה מלבו, הואיל ואינו תחת רשות אביו.
(הקדמה)
פרשת וישלח
(ד) לפניו – אם כן היתה כונתו ללכת להקביל פני עשו אחרי בואו אל אביו; ובודאי שמע בפדן ארם כי עשו עזב ארץ כנען וקבץ אנשי חיל וכבש את החורי יושבי הר שעיר ומלך עליהם, וזה היה לו לסימן טוב ואולי חזק את לבו לחזור לבית אביו, כי אמר אולי חדל אחי מאיבתו עלי ושם לבו לבקש לו ממלכה בחייו תחת המתין דורות הרבה טרם תתקיים בזרעו ברכת האבות; ויש להניח כי אחר שהשלים עשו עמו, הלך יעקב לפעמים לבקר אחיו בהר שעיר, כי רועה היה ונע ונד עם עדרו, והארץ ההיא מחברון עד שעיר ארץ מקנה היא; ומה שכתוב אח״כ (בראשית ל״ו:ו׳) ויקח עשו וגו׳ קדם לביאת יעקב (וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו), ואין מוקדם ומאוחר בתורה כי מגלה מגלה נכתבה (עיין מה שכתבתי ראש פרשת תולדות), ומשה סדרן בסוף ימיו ועשה מהן ספר, והקדים ואִחֵר כמו שנראה לו נכון יותר, או כדי שלא להפסיק הענינים או לקרבם זה לזה, וכן פרשת ויהי בעת ההיא (בראשית ל״ח) בלי ספק מאוחרת נכתבה, ועיין עליה בפירוש שד״ל.
(הקדמה)
ט. התפייסותו של יעקב עם עשו; מאבקו עם המלאך. (בראשית ל״ב:ד׳ – ל״ג:י״ז)
זה עתה נמלט יעקב מן הסכנה שאיימה עליו מצד לבן, וכבר קופצת עליו הדאגה כיצד להסדיר יחסיו עם אחיו עשו. הוא מתכוון לבקר אצל אחיו כדי להתפייס עמו, אך שולח אליו תחילה שליחים כדי להודיעו במלות הכנעה על נאמנותו וכוונותיו הטובות כלפיו. מתוך התשובה שתינתן לשליחים אלה, בקש לדעת, אם יוכל לצפות לסליחת עשו על העוול שנעשה לו, אם לאו. והנה השליחים חוזרים אליו ומבשרים לו את הבשורה שאין בה כדי להרגיעו — עשו עומד לבוא לקראתו, וארבע מאות איש עמו.
אל נכון יודע יעקב שבדרך הטבע אין הוא יכול לעמוד כנגד כוח צבאי שכזה, ועל כן הוא נוקט בשלושה אמצעים כדי להימלט מסכנה זו. תחילה הוא מתכונן למלחמה, ומכיוון שמפלה נראית כמעט בלתי נמנעת, הרי הוא מחלק את כל אשר עמו לשני מחנות, כך שלאחד מהם תהיה שהות לברוח, כאשר האחר יוכה על ידי אנשי עשו.
האמצעי השני — תפילה מלאת רגש אל ה׳, בה הוא מזכיר את ההבטחות שניתנו לו, ועל יסוד אלה הוא מבקש הצלה וישועה.
והאמצעי השלישי — הוא מבקש לפייס את אחיו על ידי דורון עשיר. בהכינו דורון זה שישלח לפניו בידי עבדיו, הוא מצווה עליהם פעם נוספת לבשר את אחיו על בואו הקרוב ולפייסו בדברים. וכיוון שנעשו שלושה אלה, הוא עובר עם בני ביתו את נחל יבוק. כבר העביר את נשיו ואת בניו אל מעבר הנהר והוא עומד להעביר גם את רכושו, והנה הוא נתקף, כשהוא לבדו מעבר לנהר, על ידי איש בלתי ידוע לו, הנאבק עמו עד עלות השחר, ומכיוון שהלה איננו יכול לו, הוא נוגע⁠־מכה בכף ירך יעקב, והיא נקעה.
עתה צריך הזר לבקש מיעקב, המחזיק בו, להניח לו, ויעקב אינו נכון להרפות ממנו אלא אם כן יברכהו תחילה, כי בינתים הבין שמלאך אלהים לפניו. המלאך משנה את שמו מיעקב לישראל ומודה בכך שיעקב שר⁠־התגבר על יצור אלהי, ומשנשאל לשמו שלו, עונה המלאך בשאלה נגדית, היא תשובה מתחמקת.
יעקב קורא את שם מקום המאורע פניאל, ועם זריחת השמש הוא הולך משם כשהוא צולע. במאורע זה מוסבר איסור אכילת גיד הנשה.
בינתים התקרב עשו וארבע מאות האיש אשר עמו. יעקב עורך את בני ביתו באופן שהאמהות תהיינה עם ילדיהן, והם הולכים כך שהאהובים עליו יותר יהיו מרוחקים יותר מן הסכנה מאשר האחרים, בעוד שהוא עצמו הולך לפני כולם ומתקרב אל אחיו תוך כדי קידות שבהכנעה. שלא כמצופה, מקבל עשו את אחיו באהבה ושואל לשלום בני ביתו, ותוך כדי כך מתקרבות גם האמהות על ילדיהן, כשגם הן משתחוות לו. אחר שואל עשו על העדרים שבהם פגש, ומשנאמר לו, שהללו נועדו לו למתנה, הוא דוחה תחילה מתנה זו, אך מקבל אותה לבסוף, כשיעקב מפציר בו.
עתה מציע עשו ללכת יחד עם יעקב להר שעיר, כפי שיעקב התכוון לעשות בתחילה. אך עכשו מבקש יעקב להמנע מזה משום שבני ביתו לא יוכלו להתקדם אלא לאטם. מוטב יהא איפוא, אם עשו יתקדם לבדו וימתין שם לבואו. עשו מציע הצעה נוספת — להציג חלק מאנשיו עם יעקב על מנת שיגנו עליו בדרך, ומשיעקב דוחה גם הצעה זו, חוזר עשו להר שעיר, ואילו יעקב הולך עד סוכות, מקום שם משתהה תקופה מסויימת.⁠1
(ד) לפניו – מכאן רמז לכוונתו של יעקב לערוך ביקור אצל אחיו עשו, על מנת להתפייס עמו.⁠2 רק מכיוון שנפגש עם עשו בדרך, וההתפייסות כבר התקיימה, אמנם דוחה יעקב ביקור זה לזמן בלתי ידוע,⁠3 אך מראה עם זאת בצורה ברורה, שלכתחילה שלח את מלאכיו אל אחיו מתוך כוונה זו.
ארצה שעיר וגו׳ – הכתוב מניח כאן שאכן כבר עבר עשו לגור בשעיר, הארץ אשר נקבעה לו על ידי אביו כארץ מגורים.⁠4
שדה אדום – איננו ביטוי אחר לארץ שעיר,⁠5 אלא זוהי הגדרה מדוייקת יותר של האזור שאליו נשלחים המלאכים, דהיינו אותו חלק של {ארץ שעיר},⁠א שהיה אז כבר ברשותם של עשו ואנשיו, והוא נקרא אז ״שדה אדום״, בעוד שהחלק האחר היה אז בידי החורים; וראה להלן לפרק לו.
החזקוני מעיר ״שהיתה מתחילה משל שעיר, וכשנשא עשו את אהליבמה, ירש בה ארץ שעיר, כי היתה בת ענה בת צבעון בן שעיר החורי, והיה עשו הולך ובא שמה אצל נשיו, ולבו נמשך אחריהן, ונקרא על שמו שדה אדום״ וכו׳; השווה ל״ו:ב׳ ופסוק כ׳ שם; והשווה ביאורנו לל״ו:ו׳.
1. המבקרים נבוכים לא במעט באשר לניתוחה של פרשה זו. הופפלד מודה בכך שכל הפרשה כולה נתחברה על ידי מחבר אחד (J). גם וולהאוזן מודה בכך שבכל הפרשה ניכר קשר הדוק. ברם, הוא חושב לגלות בה כפילות: ״והוא לן בלילה ההוא במחנה״ (כב) כאילו חוזר על ״וילן שם בלילה ההוא״ (יד). על כן הוא מניח שפסוקים ד׳ עד יד (והמחצית הראשונה של יד בכלל זה), מקורם בתעודה אחת, בעוד שמשם ואילך עד כב המקור הוא תעודה אחרת, ולדעה זו הצטרף גם דילמן במהדורות מאוחרות של כתביו.
עוד מעיר הלה (וגם אחרים), שבפסוק ח׳ כאילו מוסבר מקור השם מחניים באופן שונה מאשר בפסוק ג, וכי מוכח ממחציתו של פסוק כב, שתעודה זו לא ידעה על חלוקת המחנה לשנים.
והנה החזרה ״והוא לן בלילה ההוא״ (פסוק כ״ב) מבוארת על ידי דילמן עצמו (במהדורה הראשונה) אל נכון בזה שפסוק זה הוא ״חוליה מחברת״, שאליה מתקשר התיאור הבא על מאורעותיו של הלילה הזה. ועוד פחות יכול להיות מדובר בפסוק ח׳ בביאור חדש של השם מחנים, שכן, החלוקה הזאת לשני מחנות לא היתה אלא אמצעי שננקט בידי יעקב בכוח הנסיבות, ואין כל סיבה לחפש בה הסבר לשם מחנים מצד המחבר. ואפילו אילו היה בכך משום רמז לשם מחנים, ודאי שאין בכך משום הוכחה, שפסוק ג׳ לא יכול היה להכתב על ידי מי שכתב פסוק ח, שהרי לעתים קרובות מצינו בספר בראשית, שאותו מחבר רומז באופנים שונים לשם אחד; השווה השמות יצחק ויעקב. ולבסוף, כלל אין להוכיח מן המלה ״במחנה״ (פסוק כ״ב), שאמנם לא היו לו ליעקב שני מחנות, כי ״במחנה״ מוסבר רק על אותו מחנה שהתקדם ונועד לשאת בהתקפה הראשונה של האויב.
רבים מן המבקרים מודים שהשוני שבשמות הקדושים הבאים בפרשה זו אינו מוכיח על מחברים שונים אלא הוא מתפרש מתוך הטקסט עצמו, וראה בביאורנו להלן.
2. י הלוי.
3. להלן ל״ג:י״ד.
4. לעיל כ״ז:ל״ט.
5. דילמן.
א. {כך כנראה צריך לומר. בנדפס (במקום ״ארץ שעיר״): שדה אדום.}
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(ה) וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַעֲקֹ֔ב עִם⁠־לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָאֵחַ֖ר עַד⁠־עָֽתָּה׃
He commanded them saying, "Thus you should say to my master, to Esav: 'Thus said your servant, Yaakov: I have sojourned with Lavan and have been delayed until now.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[כא] 1ויצו אותם לאמר, אמרו לו אל תאמר כשיצא מעמך נטל בידו כלום מתפיסת בית אביו, אלא בשכרי קניתי לי כל הנכסים הללו [המחנות האלו] בכחי שנאמר ועתה הייתי לשני מחנות (בראשית ל״ב:י״א). (בראשית רבה עה. יא)
[כב] 2ויצו אותם לאמר, אמר להם, אמרו לו אם לשלום אתה מתוקן אני כנגדך, ואם למלחמה אני כנגדך, יש לי גבורים ובעלי זרוע שאומרים לפני הקב״ה דבר והוא עושה להם רצונם שנאמר רצון יראיו יעשה (תהלים קמ״ה:י״ט). (בראשית רבה עה)
[כג] 3ויצו אותם לאמר, לאמר לדורות, שלא יתקשו כנגד הגל, שכל המתקשה כנגד הגל הגל שוטפו, וכל הנכנע מפני הגל הגל עובר. (לקח טוב)
[כד] 4לאדני לעשו, באותה שעה שקרא יעקב לעשו אדוני אמר לו הקב״ה אתה השפלת עצמך וקראת לעשו אדוני ח׳ פעמים חייך אני מעמיד מבניו שמנה מלכים קודם לבניך שנאמר ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום (דברי הימים א א׳:מ״ג). (בראשית רבה ע״ה)
[כה] 5כה אמר, עתיד עובדיה להתנבא עליו בזה הלשון, שנאמר כה אמר ה׳ אלהים לאדום (עבדיה א׳:א׳), (עבדך,) מאי שנא עובדיה לאדום, לפי שאמר לו יעקב אבינו לעשו עבדך יעקב, לכך יבא עובדיה ויתנבא במפלתו. (לקח טוב)
[כו] 6עבדך יעקב, רבינו אמר לר׳ אפס כתוב חד איגרא מן שמי למרן מלכא אנטונינוס, קם וכתב מן יהודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס, נסב יתה וקראה, וקרעה, וכתב למרן מלכא אנטונינוס מן יהודה עבדך, אמר ר׳ מפני מה אתה מבזה בכבודך, אמר ליה מה אנא טב מן סבי לא כך אמר יעקב כה תאמרון לאדני לעשיו כה אמר עבדך יעקב. (בראשית רבה עה)
[כז] 7עבדך יעקב, גדולה היא הענוה, שבה נשתבח יעקב אבינו שנאמר עבדך יעקב. (משנת רבי אליעזר פרשה עשירית קפב.)
[כח] 8עבדך יעקב, לקח יעקב את מעשר קנינו שהביא מפדן ארם ושלח ביד עבדיו ונתן לעשו אמר להם אמרו לו כה אמר עבדך יעקב, אמר לו הקב״ה יעקב עשית הקדש חול, אמר לפניו רבון כל העולמים אני מחניף לרשע בשביל שלא יהרגני, מכאן אמרו חכמים מחניפין את הרשעים בעולם הזה מפני דרכי שלום. (פרקי דרבי אליעזר פל״ז)
[כט] 9עם לבן גרתי, לבן דהוה רבהון דרמאי יהיבתיה בחפתי, לההוא גברא על אחת כמה וכמה. (בראשית רבה עה)
[ל] 10עם לבן גרתי, גירות היה לי ולא מנוחה שנאמר הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני (בראשית ל״א:מ׳). (לקח טוב)
[לא] 11עם לבן גרתי, אמר יעקב אבינו קיימתי כל התורה חוץ מכבוד אב ואם, חוץ מפריה ורביה, עם לבן השלמתי תרי״ג מצות, מנין גרת״י וכה״א ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר (הושע י״ב:י״ג) שמר כל המצות. (לקח טוב)
[לב] 12ואחר עד עתה, שעדיין לא נולד שטנו של עשו אבל עכשיו נולד שטנו. (בראשית רבה עה)
[לג] 13ואחר עד עתה, כלומר לא נתאחרה הגאולה אלא עד שיעשו תשובה, שנאמר ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך (דברים י׳:י״ב). (ילקוט כת״י אלביחאני)
1. גירסאות שונות יש במאמר זה, ובב״ר תחלת המאמר ויצו אותם לאמר אמר להם אמרו לו אל תאמר כדרך שיצא יעקב מבית אביו הוא עומד שנאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות. וכ״ה במדרש אגדה מחולק לשתי דרשות. ונראה דדרש זה וכן להלן אות כב. כג. טעמו משום כפל הלשון לאמר, כה תאמרון, כה אמר. וראה לעיל בתורה שלמה פט״ו אות קלח. בבאור ממדרש הגדול כאן, כה תאמרון לאדוני לעשו וגו׳ ומה דברים שלח יעקב אצל עשו אמר לו אחי עד מתי אתה מתקנא על הברכה שבירכני אבי כלום שמש זורחת בארצי ובארצך אינו זורחת, כלום טל ומטר יורד בארצי ובארצך אינו יורד, אם ברכני בטל שמים כבר בירכך במשמני ארץ, אם אמר לי יעבדוך עמים כבר אמר לך ועל חרבך תחיה, עד מתי אתה מתקנא בי, בא ונכתוב שטר אני ואתה שכל צרות הבאות נקבלם בשווה. והמשך המאמר שם. ובכת״י ילקוט אלביחאני מוסיף על הנ״ל אל תרב עמי חנם ולא עוד אלא שבירכנו אבינו כולנו. ובשכל טוב מביא כאן דברי המסורה תאמרון ט׳ מלאין, וכולן משלחת צדיק לרשע או רשע לצדיק. והפי׳ דט׳ פעמים כתיב בתורה תאמרון מלאין וי״ו. ומפרש דכולן מדברים מענין שליחות.
2. י״ג בעלי מלחמה ובעלי זרוע, בעלי גבורה וזרוע. וסיים שם במדרש על אותה שעה נאמר אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה׳ אלהינו נזכיר.
3. לעיל אות יט. ופכ״ח אות כב. ופל״א אות סח. ובשכ״ט מביא מקרא כל משבריך וגליך עלי עברו (תהלים מב, ח). וביבמות קכא. וכל גל וגל שבא עלי נעניתי לו ראשי מכאן אמרו חכמים אם יבואו רשעים על אדם ינענע לו [בש״ס כתב יד ״להן״] ראשו. וראה לעיל פכ״ו אות פב. פכ״ז אות קצח. וראה מ״ש בדרשת אבן שועיב כאן.
4. בלקח טוב מפרש ואלו הן שמונה, לאדוני לעשו (לב, ה), להגיד לאדוני (ו), שלוחה לאדוני (יט), בעיני אדוני (לג, ח), אדוני יודע (לג, יג), יעבור נא אדוני (שם יד), אבא אל אדוני (שם), אמצא חן בעיני אדוני (יא), ושמונה מלכים בסוף הפרשה. וראה לקמן אות כח.
5. בלקוטי ילמדנו לגרינהוט וישלח ה. משער כי מקור מאמר זה היה בתנ״י וישלח ח. אמר ר׳ ברכיה מה ראה עובדיה לפרוע מאדום כו׳ ובתנ״י שם סוף אות ח. אלא אמר הקב״ה עשו גדל בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם ועובדיה דר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם יבא עובדיה ויפרע מעשיו לכך חזון עובדיה. וכן הוא בסנהדרין לט: ומובא בלקח טוב שם.
6. כתוב חד איגרא, כתוב אגרת משמי לאדונינו מלך אנטונינוס, קם וכתב כו׳ לקח רבינו האגרת וקראה וקרעה כו׳ א״ל רבינו מה אני טוב מזקני יעקב. ובמדרה״ג מסיים בסוף, מכאן אמרו לעולם יהא אדם מענה רך ומשיב חמה. וספור זה בשינויים בתנ״י וישלח ה. לאדוני לעשו, הוא קראו אדוני, אמר ירמיה מה תאמרי כי יפקד עליך ואת למדת אותם עליך אלופים לראש (ירמיה כג), אמר ר׳ פנחס אנטונינוס הוה מכבד את רבנו מה שאין סוף, וכשהיה רבינו משלחני אצלו, והיה כותב לו אגרת וכותב בה עבדך יהודה שואל בשלומך, והיה רע לאנטונינוס לומר שהוא קורא עצמו עבד, א״ל אל תכתוב עוד כדבר הזה, א״ל רבינו כך אני כותב לך, שאיני טוב מיעקב אבא כששלח אצל עשו מה אמר לו כה אמר עבדך יעקב. ובתנחומא וישלח ג. יעקב קורא לעשו אדוני, למדה תורה דרך ארץ לחלוק כבוד למלכות כו׳ וכך רבינו הקדוש היה כותב לאנטונינוס יהודה עבדך שאל בשלומך לחלוק כבוד למלכות וכך עשה יעקב שנאמר כה תאמרון לאדוני לעשו. ובמשנת רבי אליעזר פ״י קפב. ר׳ יהודה היה כותב לאנטונינוס מן עבדך יהודה אמר כי לא טוב אנכי מאבותי. ובדרשת אבן שועיב מביא דברי המדרש בסגנון אחר היה הדבר רע בעיני אנטונינוס ואמר מי יתן אני עבדך לעולם הבא, א״ל רבי יהודה איני גדול מן זקני ואתה אינך גדול מזקנך. ומ״ש אינך ״גדול״, נראה דצריך לתקן אינך ״קטן״ כמבואר ברב״ח שמביא ג״כ סגנון זה שא״ל הלואי שאהיה עבדך לעה״ב א״ל לא אני גדול מזקני ולא אתה ״קטן״ מזקנך, וזה נכון. וראה לעיל אות כד. ולקמן כז, כה.
7. ראה לעיל פכ״ג אות סו. ובמנורת המאור אלנקוה ח״ד פרק אור גדול צד תקכג.
8. בפדר״א עם פי׳ הרד״ל חסר קטע זה ע״י הבקורת. וראה לעיל פכ״ה אות קיח. המשך המאמר. ומובא במנורת המאור אלנקוה ח״ד רסו. ועי׳ סוטה מא: מותר להחניף לרשעים בעוה״ז. ולעיל אות יא. ומענין זה באלפא ביתא דבן סירא אות ט. טב לביש לא תעביד, ובישא לא מטי לך לעולם כשתראה אדם רשע אל תלך עמו בדרך אחד ואל תעשה לו טובה כלל שבשביל טובה שעשה יעקב לעשו הרשע כששלח לו יעקב אותו הדורון ואמר לשלוחיו כה תאמרון לאדוני לעשו, כה אמר עבדך יעקב, א״ל הקב״ה אני אמרתי ורב יעבוד צעיר ואתה אמרת עבדך יעקב ועשית אותו אדון עליך, אני אקיים את דבריך והוא ימשול עליך בעוה״ז ואתה תמשול בו לעוה״ב. ובכת״י אור האפלה כה אמר עבדך יעקב, מי התיר לו שיאמר עבדך, תאני מחנפין לרשע ומדברין רכות כדי שינצלו ממנו. וכ״ה בכת״י מדרש החפץ, ומוסיף ובשביל שאמר עבדך חמשה פעמים נלחמו עם בניו חמשה פעמים. ובספר חסידים מק״נ צד רמז. ה׳ פעמים בפרשה זו קרא עצמו עבד יש דורשים לגנאי דהוצרך ה׳ פעמים לקרוא לעצמו עבדך [וכן יהודה יש בפרשה שקראו לאביו ה׳ פעמים עבדך] לעשו, כנגד ה׳ לשונות שאמר לאביו יצחק במקום עשו בעת שלקח הברכות. אנכי עשו בכורך, עשיתי כאשר דברת אלי, כי הקרה, האתה זה בני עשו כו׳ ויאמר אני. ויש דורשים לשבח, לפי שהקטין עצמו וקרא ה׳ פעמים עבדך כדי שלא יצטער יצחק. ובזהר ח״א קסו: מבואר ג״כ דדרשו לשבח ד״א טוב נקלה ועבד לו דא יעקב דמאיך רוחיה לגביה דעשו בגין דלבתר ליהוי עבד לו וישלוט עלוי ויתקיים ביה יעבדוך עמים כו׳ ויותר חכמה ועקימו עבד בדא מכל מה דעבד לגביה דעשו דאילו הוה ידע עשו חכמה דא יקטיל ליה לגרמיה ולא ייתי לדא, אבל כלא עבד בחכמתא. עו״ש כה תאמרון לאדוני לעשו וגו׳, מיד פתח יעקב לאתהפכא ליה לעבדא בגין דלא יסתכל עשו באינון ברכאן דברכיה אבוי דהא יעקב סליק לון לבתר (עו״ש בס׳ חסידים צד תלח. להודיעני שיכנע אדם אפילו לפני אחיו כבד את אביך לרבות את אחיך הגדול וכ״ה ברמב״ן כאן).
9. רבהון דרמאי, רבן של רמאים נתתיו בבית ידי לאותו האיש לעשו לא כ״ש. יהיבתיה בחפתי משל הוא כלומר נצחתיו. ועי׳ בערוך ע׳ חפת פי׳ בית יד של חלוק שעל זרועו. ודרש זה באריכות בזהר ח״א קסו: כו׳ מאי חמא יעקב דשדר ליה לעשו ואמר עם לבן גרתי וכי מה עביד בשליחותיה דעשו מלה דא, אלא לבן הארמי קליה אזיל בעלמא דלא הוה ב״נ דישתזיב מניה דהוא הוה חרש בחרשין ורב בקוסמין ואבוי דבעור הוה ובעור אבוי דבלעם כו׳ ולבן חכם בחרשין וקוסמין יתיר מכלהו ועם כל דא לא יכיל ביעקב כו׳ וכולי עלמא הוו מסתפי מלבן ומחרשוי, ומלה קדמאה דשדר יעקב לעשו אמר עם לבן גרתי, ואי תימא דזעיר הוה ירח או שתא לאו הכי אלא ואחר עד עתה עשרין שנין אתאחרית עמיה.
10. ראה ברש״י כאן. ובאגדת בראשית (פנ״ז) פנ״ח כך הן הצדיקים עיקר הן בעולם ועושין עצמן טפילה כו׳ וכך יעקב אומר לעשו עם לבן גרתי. ראה לעיל פכ״ג מאמר לו. ולקמן לה. בבאור וברש״י כאן לא נעשיתי שר וחשוב. ומקורו מתנחומא ישן וישלח ה. לא נעשיתי אוונתיסאי, עם לבן גרתי לא הגיעני אחת מן הברכות שברכני אביך כו׳ ובערוך ע׳ אוותינטיא פי׳ מלכות ושררה.
11. בראש המאמר מביא מדרש, ולפנינו בב״ר ליתא. ועי׳ רש״י. ובמדרה״ג א״ל אע״פ שהייתי אצל לבן לא נתרשלתי מן המצות אלא גרתי מנין גרתי קיימתי לפני יוצרי והן שש מאות ושלש עשרה מצוות. וכ״ה במדרש אגדה קיימתי כל התורה כולה גרתי בגי׳ תרי״ג. והמפרשים הקשו היאך דרשו תרי״ג מצות קיימתי הרי נשא שתי אחיות ותי׳ בלבוש האורה דהיה להם דין גיורות דנפקע מהן שם אחיות דגר שנתגייר כקטן שנולד. ולפי סגנון לשון דרש זה המבואר בכת״י ילקוט אור האפלה עם לבן גרתי שהייתי עוסק במצות, שהן מנין גרתי, וכ״ה במדרש החפץ בשם ״אנשי מדרש״ מיושב קושיא הנ״ל וזה מוכרח דהרי ישנם מצוות התלויות בארץ וכן הרבה מצוה שא״א לקיימן בפועל ולפי גירסא זו ניחא. וכ״מ בכת״י פי׳ רבינו אפרים עה״ת עם לבן גרתי אע״פ שגרתי אצל לבן בעמל ויגיעה לא נתרשלתי מלעסוק בתורה שכוללת תרי״ג מצוות מכאן אמר חכמינו ז״ל כל המקיים את התורה מעוני סופה לקיימה מעושר מה כתיב בתריה ויהי לי שור וחמור בזכות שקיימתי את התורה מעוני נתן לי הקב״ה שכרי שור וחמור צאן. (וכעי״ז בלבנת הספיר שקיים עיקר ושרש תרי״ג מצות) וצ״ל הפירוש עם לבן השלמתי תרי״ג מצות דעכשיו יקיים כבוד אב ואם. ובס׳ חמדת ימים כ׳ תרי״ג מצות קימתי קבלתי על בני לקיימן לעתיד כמו קימו וקבלו היהודים שנתנבא שעתידין בניו להצטוות בהן. ד״א שקיימתי י״ב שבטים שעתידין לקיים תרי״ג מצות בימי משה וא״ל אל תבטח בגבוריך שגדולה זכותן של מצות לעזרנו יתר מגבורתו של גבוריך דכתיב גבורי כח עושי דברו. ובס׳ חצי מנשה מביא מכת״י תרי״ג מצות כמנין גרתי מיסודו של ר׳ משה הדרשן. ובס׳ דרשת אבן שועיב מביא ויש במדרש גרת״י קיימתי תרי״ג מצות. ובמנחה בלולה מפרש דברי רש״י רצונו שלא נתקיים והיה כאשר תריד. ראה מ״ש לעיל פכ״ז אות קפד.
12. בלקח טוב ואחר עד עתה עד שנולד יוסף שטנו של עשו הרשע, וראה לעיל פ״ל אות צ. המשך המאמר. ובכת״י מדרש החפץ עד עתה שנולד לי בן שהוא נוצחך. ובכת״י מדרש הבאור עד שנולד לי בן שמזלו עולה על מזלך. ובכת״י אור האפלה עד שנולד לי בן שצורתו מבהקת.
13. עו״ש בכת״י ילקוט אלביחאני ואחר עד עתה זשה״כ ראו עתה [כי אני אני הוא, דברים לב. לט.] וברבעה״ת וישב לה. וכיוצא בדבר שמעתי מר׳ בנימין גוז״ל מפרש על ואחר עד עתה דכתי׳ גבי יעקב דהיינו איחור הג׳ גליות שפרשתי, ובספר לבנת הספיר ואחר עד עתה אתעכבותא דיעקב בבית לבן לקבל גלותא דמצרים וכגוונא דהתם עד דאישתלימו שבטין אוף הכי עד דאישתלימו שיעור אוכלסא דאיתחזון לקבלא אורייתא וכו׳.
וּפַקֵּיד יָתְהוֹן לְמֵימַר כְּדֵין תֵּימְרוּן לְרִבּוֹנִי לְעֵשָׂו כִּדְנָן אֲמַר עַבְדָּךְ יַעֲקֹב עִם לָבָן דַּרִית וְאוֹחַרִית עַד כְּעַן.
He commanded them saying, “This is what you should say to my master, Eisav. ‘Your servant, Yaakov says, “I lived as a stranger with Lavan, and was delayed until now.
וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה
וּפַקֵּיד יַתְהוֹן לְמֵימַר כְּדֵין תֵּימְרוּן לְרִבּוֹנִי לְעֵשָׂו כִּדְנָן אֲמַר עַבְדָּךְ יַעֲקֹב עִם לָבָן דַּרִית וְאוֹחַרִית עַד כְּעַן
דקות מופלאה בתרגומי כֹּה – כְּדֵין וגם כִּדְנָן
״כֹּה תֹאמְרוּן״ – כְּדֵין תֵּימְרוּן״ אבל ״כֹּה אָמַר״ – ״כִּדְנָן אֲמַר״, מה טעם השינוי? נקדים שתואר הפועל ״כה״ בא בתורה בשלוש הוראות: תיאור זמן, תיאור מקום ותיאור אופן. ״כה״ כתיאור זמן היא יחידאית בתורה ותרגומה כְּעַן (עתה): ״והנה לא שמעת עד כה״ (שמות ז טז) ״עד כען״.⁠1 ״כה״ כתיאור מקום מתורגמת כָּא או הָכָא (כאן), כגון: ״ואני והנער נלכה עד כה״ (בראשית כב ה) ״נתמטי עד כא״, ״שים כה נגד אחי ואחיך״ (בראשית לא לז) ״שו הכא״.⁠2
ואולם ברוב המקרים משמשת ״כה״ כתיאור אופן (כך, באופן זה), ולתרגומה משתמש אונקלוס בצורות כִּדְנָן או כְּדֵין. לכאורה החילוף חסר מובן, כעולה מן ההשוואה הבאה: ״כה אמר בנך יוסף״ (בראשית מה ט) ״כדנן אמר ברך יוסף״, ״כה אמר ה׳ שלח את עמי ויעבדני״ (שמות ז כו) או ״כה אמר ה׳ כחצת הלילה״ (שמות יא ה) ״כדנן אמר ה׳⁠ ⁠⁠״. כנגד זאת ״כה תאמרו ליוסף״ (בראשית נ יז) ״כדין תימרון ליוסף״, ״כה תאמר לבית יעקב״ (שמות יט ג) ״כדין תימר לבית יעקב״, ״כה תברכו את בני ישראל אמור להם״ (במדבר ו יג) ״כדין תברכו ית בני ישראל״. מה בין הדוגמאות הראשונות לאחרונות? התמיהה מתחזקת בפסוקנו שבו נכפלה תיבת ״כה״ אבל תרגומה הוא בשני אופנים: ״כְּדֵין תֵּימְרוּן״, ״כִּדְנָן אֲמַר״. וכבר עמד ״מתורגמן״ על מדוכה זו ולא מצא פתרון לדבר.⁠3 ואולם שנים ממפרשי ת״א – קדמון מפרשיו יא״ר וכן ״מרפא לשון״ – הבחינו שחילופי כדין/כדנן קשורים בתבנית ״כה״ + אמר (״כה אמר״, ״כה תאמר״, ״כה.. אמור להם״), ומכאן הגיעו למסקנה משותפת: ״כה תאמר״ מתורגם באמצעות ״כדין תאמר״ רק כשהכוונה למסירת דברים מדוייקת, היינו ״כזה תאמר״ (דֵין=זֶה). כנגד זאת כאשר ״כה אמר״ מביע תוכן של דיבור אבל לא את נוסחו המדוייק, תרגומו הוא ״כדנן אמר״.⁠4 וכך כתב ״מרפא לשון״ על אתר:
ואני אומר שלשון ״דין״ הוא לשון יחיד ולשון ״דנן״ הוא לשון רבים... וזה הרִבוי מסוגל בלשון ארמי לבד, כי בלשון הקודש לא תוכל לומר מ״זה״ ״זים״ ומ״זאת״ – ״זאתות״. ואמנם הראב״ע ז״ל בספר ״צחות״ שער מלות הטעם, פירש שמלת ״זו״ היא לשון זכרים רבים כמו ״עם זו קנית״, ״עם זו יצרתי״. ולפי זה תהיה מלת ״דנן״ כמלת ״זו״ שהוא לשון רבים. ולכן כל ״זה״ מורה באצבע ושהונח על הענין ההוא עצמו, תרגומו ״דין״. וכל ״זה״ שאינו מורה באצבע ושהונח על ענין הדומה לאחר – תרגומו ״דנן״...
מטעם זה ״כה תברכו את בני ישראל״ תרגום ״כדין״, לפי שברכת כהנים אינה נאמרת אלא בלשון הקודש וגם אין מוסיפים עליה שום פסוק של ברכה. לכן תרגם ״כה״ – זה, ״כדין״, שהכוונה על הנוסח שיהיה כזה שלא ישתנה ושלא יוסיף עליו ולא יגרע ממנו.
וכן: ״למה זה״ תרגם ״דנן״ לפי שלא באה מלת ״זה״ אלא לצחות הלשון ולהטעים הענין כמו ״למה זה לי בכורה״ שהמכוון אינו אלא: למה לי בכורה... ועל דרך זה הוא פירוש כל מלת ״דנן״ בכל מקום.
ואמנם בדיקה שיטתית של תרגומי אונקלוס מוכיחה כדבריו. בכל הפסוקים הבאים תרגם כִּדְנָן כי אין הכוונה לנוסח הדיבור אלא לתוכנו בלבד:
1. כה תאמר אל בני ישראל (שמות ג טו; כ כב) כדנן תימר אל בני ישראל
2. כה אמר ה׳ בני בכרי ישראל (שמות ד כב) כדנן אמר ה׳...
3. כה אמר ה׳... שלח את עמי ויחגו לי במדבר (שמות ה א) כדנן אמר ה׳...
4. כה אמר ה׳ בזאת תדע כי אני ה׳ (שמות ז יז) כדנן אמר ה׳...
5. כה אמר ה׳ שלח את עמי ויעבדני (שמות ז כו ועוד) כדנן אמר ה׳...
6. כה אמר ה׳ כחצת הלילה (שמות יא ה) כדנן אמר ה׳...
7. כה אמר ה׳ אלהי ישראל שימו איש חרבו (שמות לב כז) כדנן אמר ה׳...
במיוחד מאלפות דוגמאות 3 ו-7. דוגמה 3 מתארת את דברי משה בהופעתו הראשונה לפני פרעה: ״כה אמר ה׳ אלהי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר״. והרי הוא נצטווה לומר דברים אחרים ככתוב ״ואמרתם אליו: ה׳ אלהי העברים נקרה עלינו... נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר״ (שמות ג יח) ואיך אמר משה ״כה אמר ה׳⁠ ⁠⁠״? ת״א ״כדנן אמר ה׳⁠ ⁠⁠״ מספק את התשובה: כדברים האלה אמר ה׳, אך בניסוח שונה.⁠5
כיוצא בזה דוגמה 7 הלקוחה ממעשה העגל, ושם אכן שאלו חז״ל כמובא ברש״י: ״⁠ ⁠⁠״כה אמר וגו׳, והיכן אמר? זובח לאלהים יחרם (שמות כב יט) כך שנויה במכילתא״. נמצא שלדעת המכילתא המשפט ״שימו איש חרבו על ירכו״ וגו׳, הוא ניסוחו של משה ולא של הקב״ה! בהתאם לכך ת״א גם שם ״כה אמר ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״כדנן אמר ה׳⁠ ⁠⁠״.⁠6
הבחנת ת״א מתאימה לדרשת חז״ל לפסוק ״זה הדבר אשר צוה ה׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר ל ב): ״מגיד שכשם שנתנבא משה ב״כה אמר״ כך נתנבאו נביאים ב״כה אמר״. ומוסיף עליהם משה שנאמר בו ״זה הדבר״ (ספרי, ריש מטות). כוונתם נתבארה בדברי רא״ם שם:
מלת ״כה״ רומז על מכוון הענין ומלת ״זה״ מורה על הענין הרמוז בעינו. ומפני שכל הנביאים לא נתנבאו רק באספקלריה שאינה מאירה ואין בם יכולת לקבל רק המכוון מן הענין שהראו להם, הוכרחו להזכיר בלשונם ״כה אמר ה׳⁠ ⁠⁠״ שפירושו: המכוון מדבריו, לא הדברים בעינם. ומשה רבינו ע״ה, בעבור שנבואתו היתה על ידי אספקלריה המאירה והיה בו כח לקבל כפי מה שהראו לו בעינו, כפי מה שהוא – הזכיר בלשונו ״זה הדבר״, שפירושו: זה הדבר בעינו מבלי שום שינוי כלל. ומפני שמשה רבינו בתחילת נבואתו עדיין לא עלה אל המדרגה שזכה בה באחרונה – הוכרח גם הוא להזכיר בלשונו ״כה אמר ה׳⁠ ⁠⁠״ בהרבה מקומות... רוצה לומר בתחילת נבואתו.
פירוש: כל הנביאים נקטו סגנון ״כה אמר ה׳⁠ ⁠⁠״ הואיל ונבואתם היא באספקלריה שאינה מאירה. מטעם זה אין בכוחם למסור במדויק את נוסח הדיבור אלא את תוכנו בלבד.⁠7 כזו היתה גם דרגת משה בתחילת נבואתו ולכן נבואותיו הראשונות היו גם הם ב״כה אמר ה׳⁠ ⁠⁠״. רק לאחר שזכה לאספקלריה המאירה נתנבא ב״זה הדבר״, וניסוחיו תואמים במדויק את דבר ה׳.⁠8
רק בששה הפסוקים הבאים תרגם אונקלוס ״כה אמר...⁠״ – ״כדין״, משום שכזה ממש היה נוסח הדברים:
8. כה תאמרו ליוסף (בראשית נ יז) כדין תימרון ליוסף
9. כה תאמר לבית יעקב (שמות יט ג) כדין תימר לבית יעקב
10. כה תברכו את בני ישראל (במדבר ו יג) כדין תברכו ית בני ישראל
11. שוב אל בלק וכה תדבר (במדבר כג טז) וכדין תמליל
12. וכשמעו את דברי אחתו לאמר כה דבר אלי האיש (בראשית כד ל)... כדין
13. אם כה יאמר נקודים יהיה שכרך... ואם כה יאמר עקדים יהיה שכרך (בראשית לא ח) אם כדין הוה אמר... ואם כדין הוה אמר
אחי יוסף נתלים בדברים שכביכול צוה יעקב לפני מותו (דוגמא 8). שם בודאי כוונתם לשכנע את יוסף כי אלה היו דבריו המדויקים של יעקב, לכן תרגם ״כדין תימרון ליוסף״. דברי ה׳ קודם מתן תורה (9) מסתיימים במילים ״אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל״ (שמות יט ו) ודרשו חז״ל במכילתא וכן שם ברש״י: ״אלה הדברים, לא פחות ולא יותר״. לכן הקפיד לתרגם גם שם ״כדין״. גם הנוסח של ברכת כהנים (10) מחייב: דווקא בלשון הקודש ואין להוסיף בו ברכה, לפיכך תרגומו ״כדין״. בלעם (11) אנוס היה לברך כדרשת חז״ל המובאת גם ברש״י ״וישם דבר בפיו (במדבר כג טז) – ונתן לו הקב״ה רסן וחכה בפיו״. התרגום ״וכה תדבר״ – וכדין תדבר״, רומז על כך.
תאוות הבצע של לבן מתוארת בכתוב בדקות הלשון: תחילה נאמר ״וירץ לבן אל האיש החוצה״, ולאחר מכן כתוב: ״ויהי כראת את הנזם... וכשמעו את דברי אחתו״. לכאורה סדר הדברים היה הפוך: תחילה ראה ושמע ולאחר מכן רץ החוצה. ואולם הכתוב מעביר לנו את מחשבותיו של לבן: בעודו מתבונן באיש, הוא מפנים את שראה ושמע מפי אחותו. בלהיטותו מחליט לבן – על סמך מראה עיניו – כי הדברים שהשמיעה רבקה מהווים מסירה מדוייקת של דברי האיש. לכן תרגם ״וכשמעו את דברי אחתו לאמר כה דבר אלי האיש״ (12) ״כדין״. יעקב מספר לנשיו בשדה על תעלולי לבן הנמשכים כמה שנים: לעומת עבודתו הנאמנה בכל כוחו – לבן משנה את תנאיו מידי פעם. השינויים נמסרים במדויק בפי יעקב לכן תרגם ״כדין״ (13).
נותר לבירור חילוף כדין/כדנן בפסוקנו: ״כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב״ – ״כְּדֵין תֵּימְרוּן לְרִבּוֹנִי לְעֵשָׂו כִּדְנָן אֲמַר עַבְדָּךְ יַעֲקֹב״.⁠9
פסוק זה שימש את בעל ״מעשה אפוד״ בביאור דרשת ספרי שהוזכרה לעיל ״כל הנביאים נתנבאו בכה אמר״. מפסוקנו הוכיח שהמלית ״כה״ באה ״להורות על הדמיון״10:
״כה תאמרון לאדוני״. ירצה כדומה לאלו הדברים כי לא יקפיד על הדברים אך שישמור הכונה. וכן אחשוב שיהיה כל ״כה אמר ה׳⁠ ⁠⁠״ הנזכר בדברי הנביאים כי יכוונו בו אל המכוון מדבור השם להם והעולה מדבריו, ולא יקפידו בו אם יהיה לו שנוי מלות מה אחר שמירת הכונה.
אונקלוס שהחליף בפסוק כדין/כדנן מתאר אף הוא את הוראת יעקב לשליחים ברוח זו: יעקב אינו חפץ שכל משלחת תחזור על דברי קודמיה. על כן ציווה אותם : ״כדין תימרון: כדנן אמר יעקב״ שמשמעו: ״כך בדיוק תאמרו: [כל אחד מכם יאמר] כדברים האלה אמר יעקב״, כל אחד בנוסחו שלו.
1. כמו: ״ועתה ארור אתה״ (בראשית ד יד) ״וכען ליט את״..
2. וכן ״ויפן כה וכה וירא כי אין איש״ (שמות ב יב) ״ואתפני לכא ולכא״, ״כדרך יום כה וכדרך יום כה״ (במדבר יא לא) ״כמהלך יומא לכא וכמהלך יומא לכא״.
3. ״מתורגמן״, ערך ״דין״: ״תרגום של זֶה ותרגומו של כֹּה – דֵין, כמו ״כה יהיה זרעך״ – ״כדין יהון בנך״. אבל על הרוב תרגום של כה – כדנן. כמו ״כה אמר״ – כדנן [...] ולא יכולתי לחלק ביניהם כי אין הספרים מסכימים זה עם זה״.
4. הבחנות אחרות בין ״דין״ ו״דנן״ ראה אצל ״נפש הגר״ ב, עמ׳ 13-9, ״עוטה אור״ עמ׳ 85, ״שערי אהרן״ לבר׳ כב ה.
5. והוסיף הרה״ג אביגדר נבנצל: ״הקב״ה בודאי דבר בלה״ק ומשה תרגם למצרית״.
6. ויותר מבואר במיוחס ליונתן שם שתרגם: ״כדנן אמר ה׳ אלהא דישראל: כל מאן דדבח לטעוות עממיא יתקטל בסייפא״.
7. בדומה למאמר חז״ל בסנהדרין פט ע״א: ״סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד״. וברש״י: ״סיגנון – דבר מליצות של רוח הקודש. עולה לכמה נביאים – נכנס בלבם, לזה בלשון זה ולזה בלשון זה, והכל אחד. ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד – בלשון אחד״.
8. דברי רא״ם מוכחים מדברי רש״י שם שלעומת לשון הספרי ״משה התנבא בכה אמר״ רש״י כתב: ״משה נתנבא בכה אמר ה׳ כחצות הלילה״ (שמות יא ד) והנביאים נתנבאו בכה אמר ה׳. מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר׳⁠ ⁠⁠״. מדוע הוסיף רש״י פסוק זה שאינו בספרי? כי הוא מדגים היטב את ״כוונת הענין לא הדברים בעינם״, שהרי המכה היתה ״בחצי הלילה״ ומשה שינה ואמר ״כחצות״.
9. החילוף מתועד במהדורת היסוד של שפרבר וכן גם בנוסחי התאג׳. וכן גרסו יא״ר ו״מרפא לשון״. למעט כת״י אחד הגורס בשניהם ״כדנן״, מחמת טעות העתקה ואולי גם אי הבנת הסופר.
10. מחברו הוא המדקדק בן המאה ה-15 פרופיאט דוראן שנהג לחתום אפ״ד [=אני פרופיאט דוראן]. ראה ״מעשה אפוד״, וינה תרכ״ה, עמ׳ 170 [על ״כה״ נשתמרו כמה הערות מסורה שנתבארו במאמרי ״המשמעות הפרשנית של הערות המסורה לתרגום אונקלוס״, עיוני מקרא ופרשנות (ז), בר אילן, תשס״ה, עמ׳ 173 – 182].
ופקד יתהון יעקב (יתהון) למימר כדן תאמרון לרבוני לעשו כדן אמר עבדך יעקב עם לבן אתותבת ואשתהיית כדוןא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואשתהיית כדון״) גם נוסח חילופי: ״ושהית למיתי עד כדו״.
ופקיד יתהום למימר כדין תימרון לריבוני לעשו כדנן אמר עבדך יעקב עם לבן איתותבית ואשתהיית עד כדון.
and instructed them to say, Thus shall you speak to my lord Esau: Thus saith thy servant Jacob, With Laban have I dwelt, and have tarried until now.
[ה] וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו – רַבֵּנוּ אָמַר לְרַבִּי אַפָּס כְּתוּב חַד אִגְרָא מִן שְׁמִי לְמָרָן מַלְכָּא אַנְטוֹנִינוֹס, קָם וּכְתַב מִן יְהוּדָה נְשִׂיאָה לְמָרָן מַלְכָּא אַנְטוֹנִינוֹס, נְסַבֵּיהּ וּקְרָיֵהּ וּקְרָעֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ כְּתוּב מִן עַבְדָּךְ יְהוּדָה לְמָרָן מַלְכָּא אַנְטוֹנִינוֹס. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְבַזֶּה עַל כְּבוֹדֶךָ, אֲמַר לֵיהּ מָה אֲנָא טַב מִן סָבִי, לֹא כָּךְ אָמַר: כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב (בראשית ל״ב:ה׳).
עִם לָבָן גַּרְתִּי – לָבָן, דְּהוּא רַבְּהוֹן דְּרַמָּאֵי יְהִיבְתֵּיהּ בַּחֶפְתִּי לְהַהוּא גַּבְרָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וְלָמָּה עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה, שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלַד שְׂטָנוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ, אֲבָל עַכְשָׁו נוֹלַד שְׂטָנוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ, דְּאָמַר רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, מָסֹרֶת הוּא שֶׁאֵין עֵשָׂו נוֹפֵל אֶלָּא בְּיַד בָּנֶיהָ שֶׁל רָחֵל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אִם לֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן (ירמיהו מ״ט:כ׳), וְלָמָּה קוֹרֵא אוֹתָן צְעִירֵי הַצֹּאן, שֶׁהֵם צְעִירֵיהֶם שֶׁל שְׁבָטִים.
וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר – אִמְרוּ לוֹ אַל תֹּאמַר כְּשֶׁיָּצָא מֵעִמְּךָ נָטַל בְּיָדוֹ כְּלוּם מִתְּפִיסַת הַבַּיִת אֶלָּא בִּשְׂכָרִי קָנִיתִי כָּל הַלָּלוּ בְּכֹחִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת (בראשית ל״ב:י״א). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁקָּרָא יַעֲקֹב לְעֵשָׂו אֲדֹנִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה הִשְׁפַּלְתָּ עַצְמְךָ וְקָרָאתָ לְעֵשָׂו אֲדֹנִי ח׳ פְּעָמִים, חַיֶּיךָ אֲנִי מַעֲמִיד מִבָּנָיו שְׁמוֹנָה מְלָכִים קֹדֶם לְבָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ וגו׳ (בראשית ל״ו:ל״א). אָמַר לָהֶם אִמְרוּ לוֹ אִם לְשָׁלוֹם אַתָּה מְתֻקָּן אֲנִי כְּנֶגְדֶּךָ, וְאִם לְמִלְחָמָה אֲנִי כְּנֶגְדֶּךָ, יֵשׁ לִי גִבּוֹרִים בַּעֲלֵי גְבוּרָה וּזְרוֹעַ שֶׁאוֹמְרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּבָר וְהוּא עוֹשֶׂה לָהֶם רְצוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר: רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה (תהלים קמ״ה:י״ט). לְפִיכָךְ בָּא דָּוִד לִתֵּן שֶׁבַח וְקִלּוּס לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעֲזָרוֹ בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת (תהלים י״א:ב׳), מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן צַדִּיק מַה פָּעָל (תהלים י״א:ג׳), אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אִם רִחַקְתָּ וְנָטַשְׁתָּ אֶת יַעֲקֹב שֶׁהוּא מַשְׁתִּיתוֹ וִיסוֹדוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם (משלי י׳:כ״ה), צַדִּיק מַה פָּעָל, עַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֶמְרָה: אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה׳ אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר (תהלים כ׳:ח׳).
[פרשת וישלח]
[א] עִם לָבָן גַּרְתִּי – אָמַר, אַף עַל פִּי שֶׁיָּשַׁבְתִּי עִם לָבָן שֶׁהוּא אַב הָרַמָּאִים זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה, יֶשׁ לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר וְעֹשֶׁר גָּדוֹל. לְכָךְ הוֹדִיעוֹ, כְּדֵי שֶׁיְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְיֹאמַר, יַעֲקֹב לֹא עָבַר כִּי אִם בְּמַקְלוֹ וְעָשָׂה עִמּוֹ עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְלָבָן אַב הָרַמָּאִין הוּא, וְזֶה נִתְעַשֵּׁר אֶצְלוֹ וְשָׁב בְּשָׁלוֹם, וַאֲנִי אֵיךְ אוּכַל לוֹ.
[ג] וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר – רַבִּי יְהוּדָה בַר סִימוֹן פָּתַח, מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע (משלי כ״ה:כ״ו). כְּמַעְיָן נִרְפָּשׂ וּכְמָקוֹר מָשְׁחָת כֵּן צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע.
כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו – יַעֲקֹב קוֹרֵא לְעֵשָׂו אֲדוֹנִי, לִמְּדָה תוֹרָה דֶרֶךְ אֶרֶץ לַחֲלוֹק כָּבוֹד לַמַּלְכוּת. אָמַר רַבִּי יִשְּׂמָעֵאל, רְאֵה מַה כְּתִיב: וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה (שמות ו׳:י״ג), לִמְּדָם לַחֲלוֹק כָּבוֹד לַמַּלְכוּת. וְכֵן רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ הָיָה כוֹתֵב לְאַנְטוֹנִינוֹס, יְהוּדָה עַבְדְּךָ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמֶךָ, לַחֲלוֹק כָּבוֹד לַמַּלְכוּת. וְכָךְ עָשָׂה יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו. וְיַעֲקֹב הָיָה יָשֵׁן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהַמַּלְאָכִים מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְגוֹ׳ (בראשית כ״ח:י״ב). וּכְתִיב: וְהִנֵּה י״י נִצָּב עָלָיו, וְהוּא הָיָה מְשַׁלֵּחַ כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו. הֱוֵי אוֹמֵר, מַעְיָן נִרְפָּשׂ וְגוֹ׳. וּמֵהֵיכָן הָיוּ הַמַּלְאָכִים. רְאֵה מַה כְּתִיב לְמַעְלָה, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה. מַהוּ מַחֲנָיִם, שְׁתֵּי מַחֲנוֹת, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ יַעֲקֹב לַאֲרַם נַהֲרַיִם הָיוּ מַלְאֲכֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ וּמְלַוִּין אוֹתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְחוּצָה לָאָרֶץ, נִסְתַּלְּקוּ וְיָרְדוּ אֲחֵרִים וְנִתְלַוּוּ לוֹ. כֵּיוָן שֶׁחָזַר מִן לָבָן, הָיוּ אוֹתָן מַלְאָכִים שֶׁנִּמְסְרוּ לוֹ מְלַוִּין אוֹתוֹ עַד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כְּשֶׁהִרְגִּישׁוּ מַלְאֲכֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲקֹב בָּא, יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ לְהִתְלַוּוֹת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. הִתְחִילוּ שְׁתֵּי מַחֲנוֹת עוֹמְדִין אֵצֶל יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: מַחֲנָיִם. מֶה עָשָׂה, שָׁלַח מֵהֶן בִּשְׁלִיחוּתוֹ. מִיָּד הָלְכוּ וְקִדְּמוּ לְעֵשָׂו וְעָשׂוּ עַצְמָן כִּשְׁנֵי רָאשֵׁי גְיָסוֹת. פָּגְעָה בוֹ כַּת רִאשׁוֹנָה שֶׁהָיוּ בָהּ אַרְבַּע כִּתּוֹת, נָפְלוּ עָלָיו, הִכּוּהוּ וְשִׁבְּרוּהוּ. אָמַר לָהֶם: הַנִּיחוּנִי, שֶׁאֲנִי בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. הוֹסִיפוּ לְהַכּוֹתוֹ. אָמַר לָהֶם: הַנִּיחוּנִי שֶׁאֲנִי בְּנוֹ שֶׁל יִצְחָק שֶׁנֶּעֱקַד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, הוֹסִיפוּ לְהַכּוֹתוֹ. אָמַר לָהֶם: הַנִּיחוּנִי, שֶׁאֲנִי אָחִיו שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁבָּא מִפַּדַּן אֲרָם. הִתְחִיל מְבַקֵּשׁ מֵהֶם וְלוֹמַר לָהֶם, יַעֲקֹב אָחִי בָּא לִכְלָל עֶשְׂרִים שָׁנָה וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר לָהֶם יַעֲקֹב, הִנִּיחוּהוּ. אָמְרוּ לוֹ: אַתָּה הוּא אָחִיו שֶׁל יַעֲקֹב אֹהֲבֵנוּ, הֲרִי אָנוּ מַנִּיחִין אוֹתְךָ לִכְבוֹדוֹ וּלְאַהֲבָתוֹ, שְׁאַל לָנוּ בִשְׁלוֹמוֹ. כְּשֶׁפֵּרְשָׁה מֵהֶם כַּת רִאשׁוֹנָה, פָּגְעָה בוֹ הַכַּת הַשְּׁנִיָּה וְעָשׂוּ בוֹ כְּמוֹ שֶׁעָשְׂתָה הַכַּת הָרִאשׁוֹנָה. וְכֵן הַשְּׁלִישִׁית וְכֵן הָרְבִיעִית. וּמִנַּיִן, שֶׁכֵּן עֵשָׂו אוֹמֵר לְיַעֲקֹב, מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי. כְּשֶׁהָלְכוּ הַמַּלְאָכִים מֶה עָשָׂה יַעֲקֹב, אָמַר לָהֶם שֶׁיֹּאמְרוּ לְעֵשָׂו, וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר. וְכִי לֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא שׁוֹר וַחֲמוֹר בִּלְבָד. מִן דּוֹרוֹן שֶׁלּוֹ אַתָּה יוֹדֵעַ מֶה הָיָה אֶצְלוֹ, עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים וְגוֹ׳. אֶלָּא שֶׁהַצַּדִּיקִים מְמַעֲטִין אֶת עַצְמָן, וְהָרְשָׁעִים מְרוֹמְמִים אֶת עַצְמָן. שֶׁכֵּן עֵשָׂו אוֹמֵר, יֶשׁ לִי רָב. עֲלֵיהֶן נֶאֱמַר, יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל, מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב (משלי י״ג:ז׳).
[Parashat Vayishlach]
[Siman 1]
I have sojourned with Laban, and stayed until now. and I have oxen, and asses and flocks, and manservants and maid-servants (Gen. 32:5–6). He was telling Esau: “Though I have lived with Laban, the arch-deceiver, for twenty years, I have acquired oxen, asses, and great riches.” He disclosed this fact to Esau in the hope that when he reflected upon it, he would say to himself: “Jacob went there with nothing more than a staff, and though he worked for Laban, the arch-deceiver, for twenty years, he has become a wealthy man and has returned in peace; how can I possibly contend against him?”
[Siman 3]
He commanded them, saying; “Thus shall you say unto my lord Esau” (Gen. 32:5). R. Judah the son of Simon began the discussion with the verse: As a troubled fountain, and a corrupted spring, so is a righteous man that giveth way before the wicked (Prov. 25:26). That is to say, the righteous man is like a troubled fountain and a corrupted spring when he demeans himself before the wicked. Thus shall you say unto my lord Esau. Jacob called Esau my lord, for the Torah teaches that one must be respectful toward the government (those in power). R. Ishmael said: Observe that Scripture says: And the Lord spoke unto Moses and unto Aaron, and gave them a charge unto the children of Israel and unto Pharaoh, king of Egypt (Exod. 6:13).⁠1 He did so to teach them to be respectful toward the government (those in power).
Similarly, our holy Rabbi (Judah the Prince, compiler of the Mishnah) wrote to Antoninus: “Your servant Judah salutes you”; he did so to pay homage to the government (those in power). And Jacob did likewise, as it is said: Thus shall you say unto my lord Esau.
While Jacob slept the Holy One, blessed be He, and the angels protected him, as is said: And behold, the angels of God ascending and descending on it. And behold, the Lord stood (Gen. 28:12–13), but he told His messengers nevertheless: Thus shall you say to my lord Esau. Hence Scripture states: As a troubled fountain and a corrupted spring, so is the righteous man that giveth way before the wicked (Prov. 25:26).
Where did the angels come from? Observe what is written previously: And Jacob said when he saw them: “This is God’s camp.” And he called the name of the place Mahanaim (Gen. 23:3). What does the word Mahanaim (the dual form of mahaneh, “camp”) indicate? It indicates that there were two camps of angels there. At the time Jacob fled to Aram-naharaim, the angels in the land of Israel protected him and guided him—to the border of the Holy Land. When they departed, other angels descended to escort him. Upon his return from Laban’s home, the angels to whose care he had been entrusted accompanied him to the border of the Holy Land, where the angels in the land of Israel, upon perceiving that Jacob had arrived, went out to meet him to escort him, as it is said: And the angels of God met him (ibid., v. 2). The two groups continued to stand near Jacob, as is said: Mahanaim.
What did Jacob do then? He sent ahead messengers from among them. They went forward immediately and arrayed themselves before Esau. They divided themselves into two phalanxes. The first band (which in turn contained four subgroups) approached him, attacked him, struck him, and injured him, until he cried out: “I am the grandson of Isaac, let me be.” They continued to pummel him and he shouted: “Let me be, I am the son of Isaac, who was bound upon the altar.” Still they continued to strike him, and he called out: “Let me be, I am the brother of Jacob, who has returned from Padan-aram.” He began to wail: “Jacob, my brother, has returned after twenty years, and I am eager to greet him.” When he mentioned Jacob’s name they desisted. They said to him: “You are the brother of Jacob, whom we love dearly, and so we will leave you alone out of honor and love for him. Give him our regards.”
After the first group departed, the second attacked him and continued to do what the first group had done. Then the third and fourth groups did likewise. How do we know this? From the fact that Esau said to Jacob: What meanest thou by all this camp which I met? (Gen. 33:8).
When the angels were about to depart (to go to Esau), what did Jacob tell the angels to say to him: I have an ox, and an ass (Gen. 32:6). Did he possess only a single ox and a single ass (as the text literally states)? From the size of the gift he sent him, we know that he had at least two hundred she-goats and twenty he-goats (ibid., v. 15). He told them to say this because the righteous person is always modest about himself, while the wicked exaggerates his importance, as did Esau, when he said: I have many (ibid. 33:9). Scripture states regarding the righteous and the wicked; There is that pretendeth himself rich, yet hath nothing; there is that pretendeth himself poor, yet hath great wealth (Prov. 13:7).
1. God refers to Pharaoh as king to demonstrate the duty to honor the one in power.
(ה-ו) [ה] ויצו אותם לאמר כה תאמרן לאדני לעשו. הוא קראו אדוני, אמר ירמיה מה תאמרי כי יפקד עליך ואת למדת אותם עליך אלופים לראש (ירמיהו י״ג:כ״א). אמר ר׳ פנחס אנטונינוס היה מכבד את רבינו מה שאין סוף, וכשהיה רבינו משלחני אצלו, והיה כותב לו אגרת וכותב בה עבדך יהודה שואל בשלומך, והיה רע לאנטונינוס לומר שהוא קורא עצמו עבד, א״ל אל תכתוב עוד כדבר הזה, א״ל רבינו כך אני כותב לך, שאיני טוב מיעקב אבא, כששלח אצל עשו מה אמר לו, כה אמר עבדך יעקב, לא נעשיתי אוונתיסאי, עם לבן גרתי, לא הגיעני אחת מן הברכות שברכני אביך, אביך ברכני ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, (בראשית כ״ז:כ״ח), ואני אין בידי אחת מהן, אלא ויהי לי שור וחמור צאן, שאינו לא מן השמים ולא מן הארץ, כלום אתה שונא אותי, אלא בשביל הברכות, [עדיין לא הגיעני אפילו אחת], וכי שור אחד וחמור אחד היו לו, שהוא אומר ויהי לי שור וחמור וגו׳, ר׳ יהודה ור׳ נחמיה, ר׳ יהודה אומר דרך ארץ השיח, כאדם שהוא אומר על הכל, הלך כמור קרא תרנגול, ור׳ נחמיה אמר לומר לו עבדך יעקב הריני משפיל עצמי לפניך, אם בקשתה הרי יפה, ואם לאו ויהי לי שור וחמור, [שור] זה יוסף שנאמר בכור שורו הדר לו וגו׳ (דברים ל״ג:י״ז), ומסורת אגדה היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, למה, שאמר אם לא יסחבום צעירי הצאן (ירמיהו מ״ט:כ׳), אלו בניה של רחל, וחמור זה מלך המשיח, שנאמר גילי מאד בת ציון ריעי בת ירושלים וגו׳ עני ורוכב על החמור (זכריה ט׳:ט׳), צאן אלו ישראל, שנאמר ואתם צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל ל״ד:ל״א), ועבד ושפחה אלו ישראל, שנאמר בהן הנה כעיני עבדים וגו׳ (תהלים קכ״ג:ב׳).
ויצו אותם לאמר – אמר אשלח לו שלוחים שמא יחזור בתשובה, אמר להם, אמרו שלא תאמר, יעקב כדרך שיצא מבית אבי הוא עומד שנאמר כי במקלי עברתי (בראשית ל״ב י״א) שלא נטל כלום מתפיסת בית אביו, אלא בשכרי קניתי כל הללו, שנאמר [ועתה הייתי לשני מחנות (שם)]. עם לבן גרתי, שלא תאמר כשהייתי בבית אבי הייתי לומד תורה ובבית לבן לא למדתי מטורח העבודה, אלא בבית לבן כל שעה למדתי תורה. חשבון גרתי כנגד תרי״ג מצות. ונתן לי שכרי הב״ה שהצליחני בבית לבן הה״ד ויהי לי שור וחמור (בראשית ל״ב ו׳).
ויצו אותם – ר׳ יהודה בר סימון פתח, מה תאמרי כי יפקוד עליך ואת למדת אותם (ירמיה י״ג כ״א) א״ל הב״ה לישראל מה יכולים אתם לומר כשאפקוד עליכם עונותיכם ואמסור אתכם ביד עשו. אם תאמרו כבר אמרתי אני ורב יעבוד צעיר (בראשית כ״ה כ״ג), ואתם אינכם יודעים שיעקב אביכם עבר על דברי ולמד את שלוחיו שעשו אדוניו היה, והם אמרו כה אמר עבדך יעקב, אתם גרמתם לעצמכם שאתם משתעבדים לעשו, הוי ואת למדת אותם עליך אלופים לראש. לכן, הלא חבלים יאחזוך.
ויצו אותם לאמר וגו׳ – 1אמר יעקב אמרו לעשו זה המקנה אשר לי, אל תאמר משל תפיסות יד אבא הם, אלא בשכרי קניתי לי זה המקנה ובכחי, שנאמר ועתה הייתי לשני מחנות. 2ובאותה שעה שקרא יעקב אבינו לעשו הרשע אדני, אמר הקב״ה אתה השפלת עצמך לפני עשו וקראתו אדני, חייך אני מעמיד מבניו שמונה מלכים כנגד ח׳ פעמים שקראתו אדני לפני מלך מלך בישראל, שנאמר ואלה המלכים וגו׳ (בראשית ל״ו:ל״א), 3אמר יעקב לשלוחים ששיגר לעשו אמרו לו אם לשלום אתה בא [מתוקן אני כנגדך, ואם למלחמה אתה בא] הריני מתוקן כנגדך, ויש לי גבורים ובעלי זרוע שיתפללו לפני המקום והוא יעשה רצונם, שנאמר רצון יראיו יעשה וגו׳ (תהלים קמ״ה:י״ט).
עם לבן גרתי4אעפ״י שהייתי דר עם לבן הרשע, קיימתי כל התורה כולה, גרתי בגימטריא תרי״ג מצות.
1. אמר יעקב אמרו לעשו. ב״ר שם, וע״ש ביפה תואר, ובשמ״ר פכ״ט, במ״ר פ״ב, תנחומא וישלח אות ב׳, ומדרשים חלוקים הם.
2. ובאותה שעה שקרא יעקב אבינו לעשו אדני כו׳. ב״ר פע״ה אות י״א, ולק״ט.
3. אמר יעקב לשלוחים. ב״ר שם.
4. אעפ״י שהייתי דר עם לבן קיימתי כל התורה כולה גרתי בגמטריא תרי״ג מצות. וזה הביא גם רש״י דבר אחר: גרתי בגימטריא תרי״ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי״ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים. וכן בלקח טוב הביא עם לבן גרתי. מדרש, אמר יעקב אבינו קיימתי כל התורה עם לבן השלמתי תרי״ג מצות מנין גרת״י, וזה לא נמצא בב״ר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ואוצאהם קאילא הכד֗א קולו לסידי לעשו כד֗א קאל עבדך יעקוב אני סכנת ענד לבן פתאכ֗רת אלי אלאן.
וציווה אותם לאמור: כך תאמרו לאדוני לעשו: כך אמר עבדך יעקב – אני גרתי עם לבן והתעכבתי עד עתה.
עם לבן גרתי – לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדיי לשנאותי על ברכות אביך שאמר לי: הוה גביר לאחיך (בראשית כ״ז:כ״ט), לא נתקיימה בי.⁠א
א. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: ״ואחר עד עתה – בשביל עוני שעבדתי בשביל מזונותיי. ד״א: עם לבן גרתיגרתי בגימטריא תרי״ג. אמ׳ יעקב לעשו: אע״פ שהייתי בבית לבן והייתי טרוד בעבדותי, שמרתי תרי״ג מצות, ולכך אני מיעץ לך שלא תתגרה בי. ע״א: שעל כרחך לא תוכל לי כי נפל תפול לפני.⁠״ ביאורים אלו חסרים בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917, ברלין 1221, ברלין 514, ויימר 651, פרמא 3115, וינה 220, ובדפוסים ראשונים. בגיליון בכ״י המבורג 37: ״ד״א: גרתי בגימטריא תרי״ג. כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי״ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים.⁠״ כן גם בדפוס ליסבון 1491, ונציה 1522, ובחלק מדפוסים מאוחרים יותר. בגיליון כ״י אוקספורד אופ׳ 34 יש ביאור דומה.
גרתי I HAVE SOJOURNED – I have become neither a prince nor other person of importance but merely a sojourner. It is not worth your while to hate me on account of the blessing of your father who blessed me "Be master over your brethren" (Bereshit 27:29), for it has not been fulfilled in me (Tanchuma Yashan 1:8:5). Another explanation: the word גרתי has the numerical value of 613 – תרי"ג – it is as much as to say, "Though I have sojourned with Laban, the wicked, I have observed the תרי"ג מצות, the 613 Divine Commandments, and I have learned naught of his evil ways.
ויצו אותם לאמר – לאמר לדורות. שלא יתקשו כנגד הגל. שכל המתקשה כנגד הגל. הגל שוטפו. וכל הנכנע מפני הגל הגל עובר.
כה תאמרון לאדוני לעשו1שמנה אדוני כתובים בפרשה. וכנגדן מלכו שמונה מלכים באדום לפני מלך מלך בבני ישראל. ואלו הן שמונה. לאדוני לעשו (לב ה). להגיד לאדוני (שם ו) שלוחה לאדוני (שם יט). בעיני אדוני (לג ח). אדוני יודע (שם יג). יעבור נא אדוני (שם יד). אבא אל אדוני (שם שם). אמצא חן בעיני אדוני (שם טו). ושמנה מלכים 2בסוף הפרשה.
כה אמר – עתיד עובדיה להתנבאות עליו בזה הלשון. שנאמר כה אמר ה׳ אלהים לאדום (עבדיה א׳:א׳).
עבדך – מאי שנא עובדיה לאדום. לפי שאמר לו יעקב אבינו לעשו עבדך יעקב. לכך יבוא עובדיה ויתנבא במפלתו.
3ד״א יבא עובדיה שדר בין שני רשעים אחאב ואיזבל. ולא למד ממעשיהם. ויפרע מעשו הרשע. שדר בין שני צדיקים יצחק ורבקה. ולא למד ממעשיהם.
עם לבן גרתי4גירות היה לי ולא מנוחה. שנאמר הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני (בראשית ל״א:מ׳).
ואחר עד עתה5עד שנולד יוסף שטנו של עשו הרשע. 6כדאמרינן והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו׳ (עבדיה א׳:י״ח).
עם לבן גרתי7מדרש אמר יעקב אבינו קיימתי כל התורה. חוץ מכבוד אב ואם. חוץ מפריה ורביה. עם לבן השלמתי תרי״ג מצות. מנין גרת״י. וכה״א ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר (הושע י״ב:י״ג). שמר כל המצות.
1. שמונה אדוני כתובים בפרשה. עיין ב״ר פע״ה. וילקוט רמז ק״ל באותה שעה שקרא יעקב לעשו אדוני. א״ל הקדוש ברוך הוא אתה השפלת עצמך וקראת לעשו אדוני ח׳ פעמים. חייך אני מעמיד מבניו ח׳ מלכים קודם לבניך שנא׳ ואלה המלכים אשר מלכו.
2. בסוף פרשה. ל״ו ל״א.
3. ד״א יבא עובדיה. סנהדרין ל״ט ע״ב מאי שנא עובדיה לאדום א״ר יצחק אמר הקדוש ברוך הוא יבא עובדיה הדר בין שני רשעים. והמלות ״אחאב ואיזבל״ ״יצחק ורבקה״ ליתא בגמרא שם ומובא גם ברש״י בגמרא שם. ובכ״י פלארענץ חסר מן ד״א.
4. גירות היה לי. עיין רש״י עה״ת גרתי לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר כו׳.
5. עד שנולד יוסף. ב״ר פע״ה. וילקוט רמז ק״ל.
6. כדאמרינן והיה בית יעקב אש. כוונתו למאמרם ב״ב קכ״ג ע״ב בעא מיניה ר׳ חלבו מר׳ שמואל בר נחמני כתיב ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו׳ מאי שנא כי אתיליד יוסף (דלא רצה לשוב לבית אביו עד שנולד יוסף. רש״י) אמר ליה ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וגו׳.
7. מדרש אמר יעקב עם לבן השלמתי תרי״ג מצות מנין גרתי. לא נמצא בב״ר לפנינו. וגם רש״י עה״ת הביא הדרש הזה וזה לשונו ד״א גרתי בגימטריא תרי״ג. כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי״ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים. ע״כ. ואין ספק כי לקות מהילמדנו הנשאר בכתובים. ובכ״י פלארענץ במקום ״מדרש״ כתוב שם ״ד״א״.
ויצו אותם לאמר – לומר לדורות שלא יתקשו כנגד הגל, שכל המתקשה כנגד הגל, הגל שוטפו, וכל הנכנע מלפני הגל, הגל עובר עליו, והוא ניצול, שנאמר [כל] משבריך וגליך עלי עברו (תהלים מב ח):
כה תאמרון – ט׳ מלאין, וכולן משלחת צדיק לרשע או רשע לצדיק:
לאדני לעשו – שמנה אדני כתובים בפרשה, ולפיכך מלכו שמנה מלכים באדום לפני מלוך מלך לבני ישראל:
כה אמר עבדך יעקב – אע״פ שקניתי ממנו הבכורה ואע״פ ששמני אבי גביר איני קורא עצמי כך, אלא עבד כנגדו:
עם לבן גרתי – בגירות אכסנאי:
ואחר עד עתה – כדי להשתכר בעמלי שלא לשוב בידים ריקנות:
(הקדמה)
וישלח יעקב
(ה) ויצו אותם לאמר – צוה אותם ואמר להם: כה תאמרון, והשלוחים לא {היו}⁠א יודעיןב דאגתו של יעקב.
עם לבן גרתי – כאשר ידעת במצות אבי ואמי, שלא יחשוב בשבילי ברח.
ואחר – כמו: ואאחר, כמו: ואהב את יעקב (מלאכי א׳:ב׳) – כמו: ואאהב, וכן: ואכל, ואמר – חסרון אלף של יסוד.
א. כך בליקוט אוקספורד-מינכן.
ב. כך בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון, וכן בליקוט אוקספורד-מינכן. רוזין הציע לתקן ל: ידעו.
(Introduction)
וישלח יעקב
(5) Vaysav 'otam le'mor: He commanded them and said to them, "THUS SHALL YOU SAY... The messengers were not aware of Jacob's worries.
'Im "I STAYED WITH LABAN: as you know, because of my parents' directive.⁠" [He said this] so that Esau would not think, "He ran away from me.⁠"
Va'ehar: is like va'e'har [i.e. it is as if two 'alefs were written in the word]. So also va'ohav, in the phrase (Mal. 1.2), "I loved (va'ohav) Jacob,⁠" is like va'o'hav [i.e. as if two 'alefs were written]. So also va'okhal – I ate – and va'omar – I said. [In all these words, one finds] an elision of the 'alef, [the first letter] of the root.
כה תאמרון לאדני – אמר כן להם עד שיתברר אצלם כי הוא אדוניו, וידברו עמו בדרך מוסר, כעבד עם אדוניו.
ואחר עד עתה – האל״ף סימן המדבר, והנוח הנעלם שהוא אחריו תחת אל״ף השורש, וכן: אני אהבי אהב (משלי ח׳:י״ז), כי כבד על הלשון להוציא ב׳ אלפין, והוא מהבנין הקל.
THUS SHALL YE SAY UNTO MY LORD. Jacob used this language so that it would be clear to them that Esau was his lord and they should address him as a servant addresses his master.
AND STAYED UNTIL NOW. The alef of echar (and stayed) is a first person imperfect prefix. It is vocalized with a tzere to make up for the missing alef of the root.⁠1 Ehav (I love) in I love them (ehav) that love me (Prov. 8:17) is similar.⁠2 The alef of the root is dropped because it is extremely difficult to pronounce two alefs back to back. Echar is a kal.
1. The root of echar is alef, chet, resh. In the first person imperfect an alef vocalized with a segol is prefixed to the root. Our word thus should have been written e'echar (two alefs respectively vocalized with a segol and a chataf segol). However, it is written echar and has only one alef and is vocalized with a tzere. Ibn Ezra points out that this alef is not a root letter. It is a first person imperfect prefix vocalized with a tzere rather than a segol to make up for the missing root letter.
2. The root of ahav (love) is alef, heh, bet. Thus the first person imperfect should be e'ehav. However, the verse has ehav, one alef vocalized with a tzere. See above note.
כה תאמרון לאדני – ככה אמר לשלוחיו בעבור שידעו באמת כי הוא עושה עצמו עבד עשו והוא אדניו.
ואחר – כמו: אהב (משלי ח׳:י״ז), ורבים ככה לחסר האלף השורש.
עם לבן גרתי – כלומר: לא יצאתי מבית אבי אלא להשתכר ולהרויח.
ואחר עד עתה – שלא רציתי לשוב בידים ריקניות, ולכך איחרתי עד שקניתי ורווחתי ממנו הרבה.
עם לבן גרתי – I HAVE SOJOURNED WITH LAVAN – Meaning to say: I only left my father’s house to make money and earn profit.
ואחר עד עתה – AND I HAVE BEEN DELAYED UNTIL NOW – For I did not want to return with empty hands, and therefore I delayed until I acquired and earned a lot from him.
ויצו לאמר – צוה אותם לאמר זה שאמר להם.
כה תאמרון – בזה הלשון יספרו שיאמרו כן צונו יעקב שנאמר לך זה.
כה תאמרון לאדני לעשו וכו׳– ולפיכך אמר לאדני לעשו.
ויצו אותם לאמור. He commanded them to use precisely the words Yaakov instructed them to use in the following verse, i.e. כה תאמרו “you shall say precisely these words!” This is clear from the fact that Yaakov charged his messengers to say to Esau: “thus say to my lord Esau. He should have said only: “thus say to Esau when you meet him, etc.”
ויצו – חסר {אות} ה״א1.
מאמרו עבדך – [דרך אדיבות] כדי לשכך חמתו2.
עם לבן גרתי – [בישר לו] ׳הנה לא נתאחרתי מפני שאני חושד בך ולא לברוח ממך׳, כדי לפתות אותו3 בזה. {וטעמו} ׳הנני בשלום עמך אינני ירא נזק ממך, אלא הלכתי אל לבן כמו שצוו אותי אבי ואמי4, ודקדקתי במלאכתו במשך הזמן אשר גרתי עמו, ונתאחרתי עד עכשיו׳5.
1. ד. נראה דר״ל שטעמו ׳ויצוה׳, אבל אפשר שדברי רבנו חסרים, שהרי כן הוא כתיב המלה בכל מקום כמו שכבר תמה המהדיר.
2. ה. נראה שכוונת רבנו לומר שאין במה שקרא יעקב לעשו אדוניו משום אמירת שקר, לפי שהיה זה לצורך שיכוך חמתו. ראה מש״כ רבנו עוד בזה בס׳ המספיק (מהד׳ דנה עמ׳ 315): ׳ואמר בפניית יעקב לעשו ׳כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב׳, וכן אמר לו ׳למצא חן בעיני אדני׳ וזאת בגלל יראתו מפניו. ובהתאם לכך מותר לך לפנות ולכתוב אל מי שאינו אדונך ואין אתה עבדו בקניין וכד׳. ועל פי זה מקישים לגבי שאר הפניות שבנימוסין׳.
3. ו. במקור: ׳ליכ׳דעה׳, ו׳בהוספות ותיקונים להערות׳ הציע המהדיר לתרגם ׳להחניף לו׳ (במקום ׳לפייס אותו׳ שבדפו״ר ע״פ מה שהגיה במקור ׳ליואדעה׳), ואמנם יותר נראה לתרגם כאן מענין השידול והפיתוי, והשוה מילונו של פרופ׳ בלאו (ערך כ׳דע, עמ׳ 164).
4. ז. כמתואר לעיל פר׳ תולדות (כז:מג, כח:א).
5. ח. במק״א הזכיר רבנו מדרשם ז״ל המובא ברש״י כאן: ׳גרתי בגי׳ תרי״ג׳ (וראה במקורות שצויינו שתורה שלמה כאן), אבל נסתייג שם מפשוטם של דברים המורים שקיימו חז״ל תרי״ג מצוות כפשוטו. ראה מה שצויין לעיל פר׳ תולדות (כו:ה) בהערה.
לאדני לעשו – בפרשה זו תמצא שמונה פעמים שקראו יעקב לעשו אדוני וכנגדן מלכו שמונה מלכים באדום לפני מלוך מלך לבני ישראל (בראשית ל״ו:ל״א).⁠1
כה אמר עבדך יעקב – כדי לקרר דעתו אמר לו כך כלומר לא נתקימה בי ברכת אביך שאמר הוה גביר לאחיך (בראשית כ״ז:כ״ט), אך רוצה אני להיות עבדך.⁠2
עם לבן גרתי – אל תתמה מהיכן בא לי כל זה שיש לי, שהרי עם לבן דודינו הייתי, ואילו הייתי גר עם איש אחר נכרי לא היה לי שום דבר.
דבר אחר: עם לבן גרתי – כמו שידעת במצות אבי ואמי, שלא יחשוב עשו כי בשבילו הוא בורח.⁠3
דבר אחר: שלא יהא בלבו עליו על שלא הלך להקביל פניו זה עשרים שנה, שהרי שכיר היה.⁠4
1. שאוב מלקח טוב.
2. בדומה ברש״י.
3. שאוב מרשב״ם.
4. בדומה בליקוט אוקספורד-מינכן.
לאדני, לעשו, "to my lord, to Esau.⁠" We find Yaakov addressing Esau as "my lord,⁠" no fewer than eight times in this portion. This may be the reason why eight kings ruled in the land of Edom before the first king ruled in the land of Israel.
כה אמר עבדך יעקב, "thus has said your obedient servant Yaakov;⁠" Yaakov used this subservient posture in order to cool Esau's burning anger at what he perceived that Yaakov had done to him. He hinted broadly that his father's blessing which had portrayed Esau as subservient to him had not been fulfilled at all. In fact, he, Yaakov, was quite ready to recognize his older brother as also his senior.
עם לבן גרתי, he explains that he had learned to adopt such a wealth of animals and servants this was due to my having stayed with my uncle many years. If he had stayed in someone else's house during all these years he would still be penniless. An alternate explanation of the line: "I have sojourned with Lavan; "you are aware that I stayed with Lavan as my father and mother have commanded me.⁠" He said this in order to underline that Esau should not flatter himself that he had been a fugitive from Esau's wrath. A third alternate exegesis of these words: Esau should not be cross that he had not come sooner to pay his respects to him; the only reason for this was that he had been indentured to Lavan under contract.
עם לבן גרתי – לא תהיה סבור בשביל שהיתי עם לבן לא קיימתי המצות. לכך נאמ׳ גרתי. אותיות תרי״ג. לומ׳ ששמרתי תרי״ג מצות (רש״י ד״ה גרתי).
ואחר עד עתה – וא״ת מאחר שקיימת המצות בא והלחם עמי. לכך נאמ׳ ואחר עד עתה. כלומ׳ אי אפשר עתה דיש לי לאחר עד שיעברו ע׳ת׳ה׳. ע׳ של בבל. ת׳ של מצרים. ה׳ אלפי׳. אז אלחם עמך דכת׳ ועלו מושיעים בהר ציון וגו׳ (עבדיה א:כא).
כה תאמרו לאדוני לעשו שלא בפניו לעשו – בפניו לאדוני, ותימה איך יצאו מלאכי א״י לחו״ל לשעיר בשליחות זה דלפי הפשט מאלו ואלו שלח, וי״ל דגם שעיר מא״י הוא, מאותן ג׳ ארצות שעתידין ישראל לירש.
ואחר עד עתה – פי׳ אם באולי תאמר אלי צא והלחם עמי מאחר שקיימת תרי״ג מצות, לזה אני משיבך שא״א עתה, אראנו ולא עתה וגו׳, שאתאחר מלהלחם עמך עד יעבור עת״ה דהיינו ע׳ של גלות בבל ות׳ של גלות מצרים וגלות אדום שימשך עד אחר ה׳ אלפים ליצירה ואז אלחם עמך באלף הששי כדכתיב ועלו מושיעים וגו׳.
כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב – צוה אותם שיאמרו: לאדני לעשו – אנחנו, כלומר אנחנו שלו או שלוחים אליו, ולאמר לו: כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי. ודומה לו בפרשה: למי אתה (בראשית ל״ב:י״ח). או שקראו יעקב בפניהם: אדני עשו, להזהירם שלא יזכירוהו אפילו שלא בפניו רק דרך כבוד בראותם כי אדונם קורא אותו אדני.
THUS SHALL YE SAY UNTO MY LORD ESAU: THUS SAITH THY SERVANT JACOB. He commanded them that they should say "to my lord Esau we belong,⁠" or "we were sent to him,⁠"1 and to say to him, Thus saith thy servant Jacob: I have sojourned with Laban. A similar example in this section is the verse: When Esau my brother meeteth thee, and asketh thee, saying, Whose art thou?2 It may be that in their presence Jacob called Esau "my lord Esau" in order to caution them not to mention Esau in any other but a respectful way even when not in his presence, inasmuch as their lord calls him "my lord.⁠"
Know that this respect which Jacob showed for his brother by fearfully saying "my lord" and "thy servant" was due to it being the custom of the younger brother to give recognition and respect to the firstborn as if he were his father, just as the Torah also hints to us on this matter:⁠3 "This includes your oldest brother.⁠" Now Jacob had taken his birthright and his blessing, for which Esau hated him, and now he is acting towards Esau as if the effect of that sale was nil as far as he was concerned, and he is conducting himself towards him as to a firstborn and father in order to remove the hatred from his heart.
1. The intent of Ramban is to state that Jacob, speaking to his servants, did not refer to Esau as "my lord Esau,⁠" but rather he commanded them to use the expression in Esau's presence.
2. Further, (18). The verse concludes that they are to tell him that it is a gift "to my lord Esau.⁠" Again Jacob is telling them what to say.
3. Kethuboth 103a. Commenting on the letter vav in the expression, ve'eth imecha ("honor thy father 'and' thy mother"), our Rabbis said: "This includes your oldest brother!⁠"
כה תאמרון לאדני לעשו – לא היה יעקב קורא לעשו אדוני שלא בפניו, אבל פירוש צוה אותם שיאמרו לכל שואל מעבדיו ואנשי ביתו לאדני לעשו, כמו שכתוב מנחה היא שלוחה לאדני לעשו.
עם לבן גרתי – הוצרך יעקב בשליחות הזה להודיע ג׳ ענינים. האחד כי מה שפרש מאביו כ״ב שנה לא היה זה מפני פחדו ויראתו כי לא נשמר ממנו כלל, רק שדר עם לבן בכובד עבודה, כלשון (תהלים ק״כ:ה׳) כי גרתי משך, וע״כ הוצרך להתאחר עד עתה. השני הודיע שהוא עשיר, וכי הש״י העשיר אותו בשכר עבודתו, והנה עשרו יגיע כפיו לא ירושת אבות שיהיה לו בהם חלק, וזהו שאמר ויהי לי שור וחמור צאן וגו׳. השלישי הודיעו שהוא דורש שלומו ומבקש אהבתו ושואל חנו, וזהו ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך.
כה תאמרון לאדוני לעשו, this what you are to say to my lord Esau, etc.⁠" This does not mean that Yaakov addressed Esau as "my lord" even in his absence. It means that Yaakov instructed messengers that if they would be asked they were to say that what they were guarding and guiding was destined as "a gift for my lord Esau", just as the Torah describes in verse 19.
עם לבן גרתי, "I have stayed with Lavan, etc.⁠" He was anxious to at one and the same time describe the fact that he had not stayed away from home for 22 years out of fear of his brother's vengeance, but had remained with Lavan as he had had to work very hard. We find the words גרתי משך in that context in Psalms 120,5 where the psalmist bemoans the fact that he had to dwell for a long time with the Meshech and the clans of Kedar. Secondly, he informed Esau that he had become very wealthy though this was of secondary importance to him. God had granted him wealth in return for his hard labour. His wealth was the result of the sweat of his brow, he had not inherited it from his fathers. Had his wealth derived from an inheritance, Esau would have been entitled to his share of the inheritance. Thirdly, he wanted Esau to know that he came in peace and was interested in a brotherly relationship with Esau. He was sending the messengers and the gifts to prepare the way for a friendly reunion.
עם לבן גרתי – תרי״ג מצות שקיימתי אף בבית לבן וכל זה שלח לו לאמר כדי להפחידו ולהראות לו שיש בידו עדיין זכות רב. ד״א עם לבן גרתי. אמר יעקב לבן דהוא אבוהון דכל רמאים יכולתי לו לההוא גברא לא כ״ש כך שלח לעשו לייראו.
וישלח יעקב... כה תאמרון לאדוני לעשו – ולפי שקראו אדון נענש אמר לו ית׳ אני אמרתי ורב יעבוד צעיר ואתה קראתו אדון שמונה פעמים שכן תמצא בפרשה, חייך שימלכו שמונה מלכים מעשו קודם שימלוך מלך על ישראל והיינו דכתיב בסוף הפ׳ ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך לבני ישראל.
וישלח יעקב... כה תאמרון לאדוני לעשו, Yaakov sent......thus you shall say to my lord, to Esau: Yaakov was punished for referring to Esau as "my lord.⁠" G–d said to him: "I have said to your mother that the older of her sons will serve the younger" (Genesis 25,23) and you have taken it upon yourself to address your elder brother as "my lord" eight times? This is why in this portion we will read that eight kings ruled over the kingdom of Esau (Edom) before the first king ruled over Israel. This is why this very point has been recorded in this portion at the end of this portion (Genesis 36,31-43)
כה תאמרו לאדוני לעשו – לא שקראו אדוני כי למה יקראנו אדוני שלא בפניו אלא ציוה אותם שיאמרו הם אדוני עשו כה אמר עבדך יעקב.
אי נמי: קראו אדון שלא בפניו כדי להזהיר השלוחים בכבודו שלא להזכירו אלא דרך כבוד אפילו שלא בפניו בראותם כי אדונם קורא אותו אדוני וכל זה הכבוד שנהג בו לקרא אותו אדוני מפני שמנהג לצעיר באחי׳ לכבד הגדול ממנו כמו אביו ועשו הי׳ הגדול אלא שיעקב לקח בכורתו ומפחדו ממנו הראה לו כאלו הוא עדיין הגדול ואין המכירה אצלו כלום:
עם לבן גרתי – אע״פ שהוא חשבני כגר
ואחר עד עתה – לא איחרתי עד עתה אלא ברצוני:
כה תאמרו לאדוני לעשו, "thus you shall say to my lord, to Esau.⁠" This does not mean that Yaakov called his brother: "my lord,⁠" as this would not make sense unless you are in the presence of the person so described. It means that he commanded his servants to address Esau with the title "my lord, thus has said your servant Yaakov.⁠" when they would meet him.
It is also possible that that Yaakov did refer to Esau as "my lord" even when he was not in his presence in order to warn his messengers to address him with the proper degree of deference even when they were not in his presence. They would do so once they noticed that even their own master did so even in his absence.
All of this was not an unusually obsequious behaviour by Yaakov, but it was customary for the younger brother to refer to his older brother in such terms, as a sign of respect. The reason the Torah reports all this, is to tell us that although Yaakov had purchased the birthright from his brother, he still considered him the senior brother, biologically speaking. He hoped to persuade Esau by this stratagem that the "birthright" in terms of personal honour, was of no concern to him whatsoever.
עם לבן גרתי, "I have sojourned with Lavan, etc.⁠" I have stayed all this time even though he kept treating me like a stranger (and not like a son-in-law).
ואחר עד עתה, "I delayed my return until now.⁠" I was not forced by external pressures to delay my return, but I did so of my own free will.
עם לבן גרתי – כלומר אף על פי שהייתי בבית לבן קיימתי תרי״ג מצות.
ואחר עד עתה – וא״ת אם כן שקיימת המצות בוא והלחם עמי ואחר עד עתה כלומר אני צריך להתאחר עד שיעבור עת״ה ע׳ של בבל ות׳ של מצרים וה׳ אלפים ויבא אלף הששי שהם ימות המשיח ואח״כ ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. ד״א גרתי אותיות תגרי שהייתי עם לבן שהיה לו עמי תגרי ואני איש ריב ובעל מלחמה והכל כדי להפחידו.
גרתי – ב׳ במסורה הכא. ואידך אויה לי כי גרתי משך. בשביל שיעקב ירא מעשו וקראו אדוני והקב״ה הבטיחו כבר ושמרתיך בכל אשר תלך גרם לבניו שנעשו גרים בין האומות.
כה תאמרון לאדני לעשו – קצת תימה היאך הלכו המלאכים חוצה לארץ לשעיר, לפי הפי׳ שאמר ר״ש שמלאכי ארץ ישראל שלח, וי״ל שמאלו ומאלו שלח, א״נ שעיר מארץ ישראל הוא מג׳ ארצות שעתידים ישראל לירש.
ואחר עד עתה – וא״ת אמר לו מאחר שקיימת כל המצות בא והלחם עמי, לכך נאמר ואחר עד עתה, העין של עתה רמז שבעים לגלות בבל. התיו גלות מצרים ד׳ מאות שנה הה״א ה׳ אלפים, כלומר שיגיע האלף הששי דהיינו ימות המשיח, אז אלחם עמם שנ׳ (עובדי׳ כ״א) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו.
(ה-ו) ולזה אמר להם: כה תאמרון לאדוני לעשו, כה אמר עבדך יעקב, עם לבן גרתי וָאֵחַר עד עתה, והצליחני ה׳ יתעלה בביתו, ונתן לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה, ותכף שהגיעוני אלו הקנינים ונפרדתי מלבן, שלחתי להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך. וכל זה היה לפרסם לעשו כי הוא לא שונא לו, ולא ירצה להתרחק ממנו ולהעלים ממנו עניניו, אך רצונו להתנהג עימו כאח. עם שכבר פרסם לו בזה המאמר, שיעקב איננו עימו במדרגת אדון כמו שברכהו יצחק, אכן הוא לו במדרגת עבד; וזה ממה שיש בו רושם נפלא להסיר ממנו שנאת עשו. ואולם אמר יעקב לשלוחיו ׳כה תאמרון לאדֹנִי לעשו׳, כדי שיתישב בליבם שעשו הוא אדון ליעקב, וידברו עימו בדרך מוסר העבד, כמו שכתב החכם ר׳ אברהם בן עזרא ז״ל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

כה תאמרון לאדני לעשו וכו׳ – [ב] נרא׳ שדבר עם עבדיו על זה האופן להורות להם שיש לו עליו אדנות טבעי כמשפט האח הגדול ושהיא הית׳ הסבה אשר קדמו בשלומותיו וזה כדי שלא ירגישו מורך לבבו ממנו כי ראוי היה להסתיר הדבר מכל בני ביתו בעוד שאין צורך.
עם לבן גרתי וכו׳ – [ב] ראה שיאמרו לו כן להודיעו שלא היה הסתר פניהם עד עתה בענין בריחה ממנו והמלט אל מקום שלא תשיג ידו אותו שהרי כל הזמן ההוא היה מתגורר בבית לבן אחי אמם והוא שוה לשניהם כמו שהוא יכול לבא שמה כמו שירצה והוא מה שרצה באומרו בעת ההליכה ולך פדנה ארם וכו׳ אחי רבקה אם יעקב ועשו (בראשית כ״ח:ה׳).
לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר. דאל״כ עם לבן גרתי ואחר עד עתה. הוה ליה למכתב עם לבן אחרתי עד עתה:
והנה צוה את שלוחיו כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב כדי להכניס בלבם שלא היה שולח אליו השליחות הזה מפני מורך לבבו ופחדו ממנו אלא מפני שהיה אדונו כי הוא אחיו הגדול ממנו ויחשב לו לאדון ולכן הזהירם שיאמרו לו כה אמר עבדך יעקב כלומר אין הדברים האלה מצדנו אבל הוא בעצמו שולח לומר לך כן.
ואמר עם לבן גרתי רוצה לומר לא תחשוב שזה לו עשרים שנה שנפרד ממך הלך מדחי אל דחי ומעיר אל עיר ועבד אנשים נקלים ונבזים אין הדבר כן כי תמיד גר ונתישב בבית לבן לא נתישב עם אדם אחר בעולם וזה ודאי אינו קלון גם לך כי לבן אחי אמנו הוא ואדם גדול ונכבד בארצו הוא והישיב׳ בביתו כמו הישיבה בבית יצחק. ובזה הסיר מלבו הגנות הראשון שמצד הכבוד שלא יגיע ממנו גנאי למעלתו בהיותו אחיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ואחר עד עתה – לפיכך לא באתי להשתחוות לך עד עתה.
ואחר עד עתה. This is why I did not come to pay my respects to you until now.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

לא נעשיתי שר וחשוב וכו׳. דאם לא כן ״עם לבן גרתי״ למה לי. אי נמי לכתוב ׳עם לבן הייתי׳:
אינך כדאי לשנאותי על הברכות וכו׳. דאם לא כן מה בא להגיד בזה. ואם תאמר וכי זה כבוד אביו שהיה אומר ׳לא נתקיימה בי ברכת אבי׳, ויראה היינו דקאמר אחר כך ׳דבר אחר גרתי תרי״ג מצות שמרתי׳, ומה בא לומר לעשו שקיים תרי״ג מצות, אלא דהכי קאמר – אם תאמר דלא שייך שלא נתקיימו בי הברכות, דברכות יצחק על פי ה׳ ברכו (רש״י לעיל כז, ז), על זה אמר ׳תרי״ג מצות קיימתי׳, כלומר שהברכות שנתנו לי ״ויתן לך האלקים מטל השמים״ (לעיל כז, כח) אין עיקר הברכות על טוב העולם הזה כמו שאתה סובר, רק שאלו ברכות הם ברכות על התורה, כמו שדרשו במדרש ורמזו רש״י ז״ל לעיל (שם) ׳ויש מדרשי אגדה הרבה׳, והנה זה נתקיים בי, וזה עיקר הברכה, וידעתי שאתה אל תקנא בי במה שקיימתי את התורה, שאין אתה חב בזה. אי נמי דקאמר יעקב ׳לא נתקיים בי׳ פירש שבי לא נתקיימה, כי עשו היה סובר כי הוא יקבל עצמו הברכות, כי לא חשש עשו לזרעו, כמו שאמרנו למעלה (לא, יז, אות ח) כי היה מקדים את נשיו לבניו (להלן לו, ו), ואמר ׳בי לא נתקיימו׳ אך בזרעו תתקיים, ומה איכפת לך בזרעך. ומה שאמר לו כי קיים תרי״ג מצות, כדי לזכור לו כי זכות התורה יעמוד לו, ובזאת אני בוטח. כי אף עשו הרשע היה רואה ביצחק אביו מה גרמה לו מצות השם יתברך וקיום תורתו, ולא שוטה היה, אך רשע היה (ב״ב טז ע״ב):
תרי״ג מצות שמרתי. ואם תאמר והא נשא שתי אחיות (פסחים קיט ע״ב), ויש לומר דזה היה על פי רוח הקודש, ומכל מקום תרי״ג מצות קיים שהרי לא נשא אחרות, רק אלו שנשא על פי רוח הקודש, וזה נקרא שקיים תרי״ג מצות. ועיין לקמן בפרשת ויגש (מו, י, אות ה):
כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה – פירש״י גרתי לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר ד״א גרתי תרי״ג מצות שמרתי, ושני פירושים אלו סותרים זה את זה שאם אמר לו לא נעשיתי שר אם כן בא לפניו בהכנעה, ואם אמר לו תרי״ג מצות שמרתי משמע אדרבא ששלח לו שאינו ירא ממנו, מצד ששמר תרי״ג מצות ואינו בכלל והיה כאשר תריד ופרקת עלו, וקשה עוד למה קראו אדוני ואת עצמו עבד, ויתר ענייני הכנעה שעשה לו, ועוד תימה על לשון הכתוב שיאמר תרי״ג בלשון גרתי.
על כן לבי אומר, שב׳ פירושים אלו מראה שניהם כאחד אמת, לא כמו שפי׳ רש״י ד״א, משמע שכל אחד פירוש בפני עצמו וזה באור הענין שיעקב שלח לו לאמר עם לבן גרתי, לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, לומר לו שהברכות לא נתקיימו בו, ולא בא להכחיש את אביו ולעשות ברכותיו פלסתר חלילה, אלא כך אמר שכשברך אותי אבי היה סבור שאני עשו ועל דעת זה ברכני, והרמאות אשר עשיתי לא הועילה לי, כי לא יחרוך רמיה צידו, אשר האכיל לאביו להשיג הברכות על ידה, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו והולכים כל הברכות אחר דעת אבי, ובדעתו היה שיחולו על ראש עשו וכך יהיה, והמופת על זה שהרי גר אנכי בארץ לא שר וחשוב, וא״ת לעולם יתקיימו בי הברכות, ומה שלא נעשיתי שר וחשוב עד היום הזה היינו לפי שלא קיימתי את התורה, כי כך הותנה בשעת קבלת הברכות על מנת אם אקיים תרי״ג מצות שנאמר והיה כאשר תריד ופרקת עלו וגו׳, על זה אמר גרתי, הרי תרי״ג מצות שמרתי ואעפ״כ לא נעשיתי שר וחשוב, אלא ודאי שלא אהנו מעשי, כי לא אהני לרמאי ברמאותו והברכות יחולו על ראש מי שנתכוין אליו יצחק בשעת אמירת הברכות. לפיכך אמר גרתי הכולל שניהם ענין גרות, וענין תרי״ג לומר לך שאע״פ שתרי״ג מצות שמרתי מ״מ גר אנכי בארץ, דאל״כ למה אמר גרתי הל״ל עבדתי, שהרי באמת היה עבד ללבן ומורה ביותר על ההפך מברכת הוי גביר לאחיך, אלא כדי להבין מן לשון גרתי אותיות תרי״ג, ואי לא מסתפינא מחברי הייתי מוחק ד״א מן פירש״י כי באמת שני הפשטים צריכין זה לזה.
לא נעשיתי שר וחשוב כו׳. דאל״כ עם לבן אחרתי היה לו לומר:
ד״א גרתי וכו׳ ותרי״ג מצות שמרתי כו׳. כלומר ואין אתה יכול לי דהא דבירך אותך אביך ועל חרבך תחיה (לעיל כ״ז:מ׳) היינו דווקא בוהיה כאשר תריד (שם) אבל אני קיימתי את כל התורה. ומהרש״ל פירש ר״ל לפי שק״ל מה אמר לו בתחלה לא נעשיתי שר כו׳ אדרבה בזה יהיה לו לאותו רשע פתחון פה לומר א״כ אין הברכות מקוימות בך בודאי לא קיימת מצות ויש לי לקיים בך והיה כאשר תריד וגו׳ לכן אמר כל תרי״ג מצות שמרתי ואעפ״כ לא נעשיתי כו׳:
I have not become an officer or anyone of importance... Otherwise it should simply say, "With Lavan I was delayed.⁠"
Another explanation: The gematria of גרתי... I have kept תרי"ג commandments... Thus, you cannot defeat me. When your father blessed you that "you shall live by your sword" (27:40), that is only "When you have cause to be grieved" (ibid). [I.e., "When the Israelites will transgress the Torah.⁠"] But I kept the whole Torah! Maharshal explains that Rashi is answering the question: Why did Yaakov say, "I have not become an officer...⁠"? For this actually would allow the wicked Eisov to claim, "If the blessings were not fulfilled for you, you surely did not keep the mitzvos! Thus I should fulfill regarding you, 'When you have cause to be grieved, you will throw off his yoke from your neck.'" Therefore Yaakov told him, "I kept all the 613 mitzvos. Nevertheless, I have not become an officer.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ויצו אותם לאמר – צריך לדעת למה הוצרך לומר לאמר אחר שאמר כה תאמרון לעשו. ואולי שיכוין לומר שיאמרו אליו שהוא צוה לומר אליו בסדר הזה, שזולת זה יחשוב כי השלוחים הם האומרים בנוסח זה לחושבם כי הוא הבכור בבכורתו ומן המוסר לדבר כן ולא יצאו הדברים מפי יעקב, לזה צוה אליהם שיאמרו כי הוא אמר כדברים האלה וקראו אדון עליו שבזה יסיר קנאה ושנאה. ובזה נחה דעתי למה יזכיר יעקב עשו בשם אדון שלא בפניו יגדיל עליו חלק הרע ח״ו, ולפי מה שכתבתי הם דברים הנאמרים לעשו החניף לרשע כדי שלא יכנס עמו במלחמה.
עם לבן גרתי וגו׳ – צריך לדעת מה מודיע בזה. גם מה מודיע בכל מאמר השליחות. ואולי כי מדרך ב׳ אחים אשר נאמנים הם באהבתם להודיע האח לאחיו את כל אשר יעבור עליו מהטובות גם מהרעות כי זה יגיד קורבת הלבבות, ולזה ספר יעקב כל מוצאותיו טובות ורעות למצוא חן בעיניו כשידע כי מאמין בו ונאמן אחוותו.
עוד נתחכם בשליחות זה להודיעו כי אין ראוי להרחיקו, וצא ולמד עם לבן גרתי וידוע היה לבן בהפלגת הרשע והרמאות ואין אדם דר עם נחש ואף על פי כן גר עמו יעקב וזה לך האות הפלגת מעשיו הנכונים וראוי ונכון לקרבו ולאהבו ולחבבו. ולא תאמר שזה היה בזמן מועט אלא ואחר עד עתה, ולא תאמר שהיה פחות עבד לו שלא היה שוה נהום כריסיה, לזה אמר ויהי לי שור וגו׳ ואף על פי כן הנני מזמין עצמי לעבד לך וקנייני קנייניך, ודברים אלו יתיכו לב אבן.
ויצו אותם לאמור, He instructed them to say, etc. We must first understand the reason for the word לאמור, seeing that Jacob had already said to these messengers: "thus you shall say.⁠" Perhaps Jacob meant that they should tell Esau that they had been instructed to say precisely the words they were about to say. Otherwise, Esau might form the impression that the messengers related to him with deference and called him "his master,⁠" being aware that he was the senior brother and that it was only common courtesy to address him in that fashion, but that Jacob himself had never uttered the word אדון in relation to his brother. Jacob wanted to be sure that Esau realised that he himself had addressed him as אדון, master. He did so in order to remove any vestige of hatred and jealousy Esau might still, harbour against him in his heart. Were this not the true reason it is difficult to understand why Jacob should refer to Esau as his master even while Esau was not present. We must conclude therefore that Jacob used this term of flattery in order to avoid a possible war between himself and Esau.
עם לבן גרתי, "I have sojourned with Laban, etc.⁠" What precisely did Jacob tell Esau in this speech that Esau had not known? Perhaps it is the custom between brothers who are on good terms with one another to exchange details about their experiences in life. Jacob may have done so in order to show that he considered himself on good terms with Esau.
In addition Jacob may have acted very cleverly by implying that there was no point in Esau behaving in a hostile manner, that Laban had already tried this for many years and it had not benefited him at all. The words: עם לבן גרתי were a veiled reference to the wickedness of that man. If he, Jacob, after so many years in the house of that man returned now as a wealthy man with a large family this was proof that it paid to be on good terms with a man such as he. He added: ואחר עד עתה, I delayed my return until now, meaning that all of his wealth had not been acquired in a short period of time but that his success had been ongoing. When he added that he had acquired a substantial amount of wealth, he intimated that his wealth notwithstanding he described himself as junior, as "a servant" to his older brother. His words were designed to melt even a heart of stone.
ויצו אותם לאמר – מדרך הסברא צוה להם שידרשו בשלומו ובשלום ביתו וכיוצא בדברי כבוד ומוסר, שידעו השלוחים לכלכל דבריהם מדעתם במליצות נהוגות. אבל מלבד אלו הדברים צוה אותם ״כה תאמרון לאדוני לעֵשָׂו״, אלה הדברים תאמרו אליו כמו שאני מצוה אתכם, לא תוסיפו ולא תגרעו.
לאדוני לעֵשָׂו – [כתב רמב״ן] ״צוה אותם שיאמרו:⁠1 לאדוני לעֵשָׂו. אנחנו שלו או שלוחים אליו ולאמר לו ׳כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי׳. ודומה לו בפרשה ׳למי אתה?׳⁠ ⁠⁠״2 מפירוש רמב״ן ז״ל. ואין הנגינה מסכמת עם פירוש זה, אלא כפירושו השני, שקראו יעקב בפניהם ״אדוני עֵשָׂו״ להטיל מוראו עליהם, בראותם כי אדוניהם קורא אותו ״אדוני״. [ממשך רמב״ן:] ״והכבוד הזה שהיה יעקב עושה לאחיו בפחדתו לאמור ׳אדוני׳ ו׳עבדך׳, בעבור כי המנהג בצעיר לתת מעלה וכבוד לבכור, כאילו הוא אביו. כאשר רמזה לנו גם התורה ׳לרבות אחיך הגדול׳.⁠3 והנה יעקב לקח בכורתו ואת ברכתו, ועֵשָׂו שׂוֹטֵם אותו עליהם, עתה היה מראה לו כאילו אין המכירה ההיא אצלו כלום כי נוהג בו כבוד להוציא המשטמה מלבו״. כל זה מפירוש רמב״ן ז״ל.
עם לבן גרתי, וָאֵחַר עד עתה – הודיעו כי מאז לכתו מבית אביו עד עתה היה גר עם לבן כמו שצוהו אביו ״קום לך פדנה ארם וגו׳ וקח לך משם אשה״. וידע עֵשָׂו כן, כמו שכתוב ״וירא עֵשָׂו כי ברך יצחק את יעקב ושלח אותו פדנה ארם״.⁠4 ״וכל עשרים שנה מיום צאתי מבית אבינו עד עתה הייתי בבית לבן ברשות אבינו, לא שהלכתי משם אל ארץ אחרת להתישב חוץ לארצנו חלילה. גם כל הימים הללו לא חשבתי להשתקע בחרן, אלא גר מתגורר הייתי בעינַי, כי תמיד נכספתי לשוב אל מולדתי אל אבותינו ואליך, כי נפשי קשורה בנפשותיכם. אלא שהתעכבתי שם עשרים שנה ברצוני, לא מתוך אונס או סבה מעכבת שלא ברצוני כי ראיתי ששם נתקיימה בי ברכת אבינו שילדתי שם בנים, ומצאתי הון כמו שאמר בסמוך, ׳ויהי לי שור וחמור׳⁠ ⁠⁠״. והוצרך להודיעו כל זה ושהתעכב מרצון לבו לא בעבור אונס או נגד רצונו להוציא מלבו של עֵשָׂו שמיראתו אותו, בעבור הבכורה והברכה ברח מפניו, והתחבא בארץ אחרת. ולהורות על זה אמר ״וָאֵחַר עד עתה״ שכל עכבה שנכתב עליה לשון ״אֵחַר״ יורה על המתעכב מרצונו בלי אונס ובלי סבה מצערת. ואין כן ״מתמהמה״ ו״בושש״ כמו שבארנו בפסוק ״ויתמהמה״5 ובפסוק ״אל תאחרו אותי״6 {וכבר אמרנו בפרשת תולדת שלא הראה יעקב לעֵשָׂו שהוא מפחד ממנו או שיודע שיש משטמה בלבו, כי בלכתו מבית אביו נטל רשות מאביו ומאחיו והלך כדרך הנוסעים לא כמתחבאים לברוח} ואין ספק שהמלאכים היה בדעתם להגיד לו שלום נשיו וילדיו וכיוצא כי כן המנהג. וידע עֵשָׂו כי מדבריהם לקח לו אשה מבנות לבן כמצות אביו, ושברכו אלהים בבנים רבים כמו שאמר לו אביו. וכל זה לא הוצרך להכתב ורמוז ב״ויצו אותם לאמר״ כמו שפירשנו אבל אין המנהג להגיד ולהתפאר בקנין העושר רק יעקב צוה אותם שעל פי שמועה עם לבן גרתי יצטרכו לומר ״ויהי לי שור וחמור״ להודיעו הטעם למה אֵחַר בשמחה כל הזמן ההוא ולא שב אל אביו ולארצו קודם לכן.
1. רמב״ן מפרש שהם יגידו כך ישירות לעשו, ולא שיבינו שיעקב עצמו מקבל אותו לאדון על עצמו.
2. פסוק יח.
3. כתובות קג ע״א. דרשו אות וי״ו יתירה.
4. בראשית כח, ו.
5. שם יט, טז.
6. שם כד, נו.
ויצו אתם לאמר כה תאמרון וכו׳. כה אמר – צוה אותם ואמר להם בלשון הזה כה תאמרון וכו׳, והנה מלת לאמר תודיע לשון יעקב אליהם המתחיל מן כה תאמרון, וכה תאמרון מודיע לשונם שיאמרו לעשו ומתחיל מן כה אמר, וכה אמר מודיע לשון יעקב אל עשו מתחיל מן עם לבן גרתי:
לאדני לעשו – כבר אמרנו (לעיל כ״ז מ״א) שעיקר משטמת עשו על יעקב היתה בעבור מה שברכו אביו הוה גביר לאחיך, וירא עשו פן יבא יעקב וימשול עליו, לכן יעקב ברצותו להעביר יראה זו מלבו קראו פעמים רבות אדוניו, וקרא עצמו עבד נכנע תחתיו, כדי שיבין שהוא אינו מבקש למשול בו ויחדל מלשנוא אותו. ועוד כי יעקב לא נשתדל להיות בכור בעבור השררה והכבוד או כדי ליקח פי שנים בנחלה, אלא כוונתו היתה לנחול את ברכת אברהם והטובות הרוחניות, ולכן עתה שידע כבר מפי האל כי הוא הנבחר ושזרעו ינחל את הארץ ושאר ההבטחות כמו שהודיעו במראה הסולם, לא בקש עוד להשתרר על אחיו, אלא קראו תמיד בשם אדון:
עם לבן גרתי – כלומר מעולם לא עלה על דעתי לנהוג עמך ברבנות כמו שאמר לי אבי, והראיה על זה כי זה לי שנים רבות שהייתי גר וכאורח נטה ללון בבית לבן ולא חשבתי להתפרד מעליו אחר שנה אחת או שתים ללכת לארצי למשול עליך:
ואחר עד עתה – ואל תחשוב שהיתה עכבתי נגד רצוני ומפני סבה שמנעני לשוב לביתי, ושאילו הדבר תלוי ברצוני הייתי בא מיד לבית אבי כדי למשול עליך, כי אדרבא נתעכבתי ברצון הלב ובשמחה בבית לבן עד עתה, וזה יורה שמעולם לא חשבתי להתגדל עליך. ולהורות על עכבתו שהיתה ברצון, אמר כאן לשון ואחר, כי השורש הזה יורה תמיד על עכבה ברצון, ואין כן שורש מהמה שהוראתו על העכבה מפני סבה ונגד רצון המתעכב כמו שאמרנו (לעיל י״ט ט״ז):
כה תאמרון לאדני לעשו – אמר כן להם עד שיתברר אצלם שהוא אדוניו וידברו עמו בדרך מוסר העבד (ראב״ע) והשלוחים לא היו יודעים דאגתו של יעקב (רשב״ם) ויעקב לא רצה להגיד להם כל מה שאירע בינו ובין עשו רק עשה עצמו בעיניהם כמכבד אותו הרבה מאד כדי שידברו עמו דרך כבוד.
וָאֵחַר – עתיד קל משרש אחר, כמו אני אוהבי אֵהַב (משלי ח׳:ט״ז) עיין דקדוקי 554 §.
(ה-ו) וישלח
ויצו אתם לאמר – ראינו כבר מדוע יצא יעקב מבית אביו בערום ובחוסר כל (עיין פירוש לעיל כז, מב). עתה, בשובו כאדם בעל ממון – ובמיוחד בהתחשב בכך שעשו אינו דר עוד בבית – נחוץ שישלח יעקב שלוחים לספר לעשו על עושרו, ולהסביר לו היאך הגיע לידו.
עם לבן גרתי – בשלוש מילים מגלה יעקב לעשו את כל המרירות והצרה של עברו. להיות גר בלי זכויות, הרי הוא נסיון קשה בכל מקום. שהות עם לבן גם היא נסיון קשה בכל המצבים. אך ״עם לבן גרתי״ – לשהות כ״גר״ עם ״לבן״ – זהו גורל מר באמת.
ואחר עד עתה, ולא בגלל שהיה לי כל⁠־כך נח, אלא הוכרחתי להשאר שם עד עתה. הייתי חוזר בשמחה קודם לכן; אך עד לפני שש שנים, היו לי רק נשים וילדים, ואף לא פרוטה אחת משלי. במסלול קשה זה שאין לקנאות בו, דרך עשרים שנה של קושי, הגעתי לכל מה שיש לי עתה. אני רואה לנכון לספר לך את כל זה כדי שתקופת הצער הארוכה תכפר על העבר, ושהעושר הנוכחי שלי יהיה מליץ יושר עבורי אצלך.
ויצו אתם לאמר – שם בפיהם דברים להוציא המשטמה שיש לעשו עליו על הברכות, ולהראות לו שלא נתקיימו בו רק בעשו, אחר שכוונת אביו היה על עשו, והנה על הברכה הוה גביר לאחיך אמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב, שעשו הוא האדון והגביר, וכן הלא הברכה כוללת כל אחיו ומשפחתו, הנה עם לבן גרתי, כגר בארץ לא כגביר ומושל, וגם שהברכה היתה מטל השמים ומשמני הארץ וזה נתקיים בעשו, שכבש ארץ מיוחדת והוא שר ומושל שם, לא בי שגרתי בארץ לא לי, ולא תאמר כי עוד חזון למועד שיתקיימו בעתיד, שהלא ואחר עד עתה, זה זמן רב.
{What pacification lay in saying, ‘I have resided with Lavan…have acquired some oxen and donkeys’?}
HE COMMANDED THEM AS FOLLOWS. He instructed them to say that which would remove the hatred Esav bore him on account of the blessings, by proving to him that instead of these blessings coming true for him, they came true for Esav, his father having intended them for Esav. Thus, in respect of the blessing of be master to your brothers, he said to them, So shall you say to my master, to Esav: So says your servant Yaqov; Esav was the lord and master. Since, moreover, the blessing applied to all of Esav’s brothers, including Yaqov’s family, it was that I have resided with Lavan — as a stranger in that land, and not as master and ruler.
Although the blessing had been of the dew of the heaven, of the fat of the earth, it was for Esav that it came true, since it was he who had conquered especially designated land where he was prince and ruler, and not I who have resided in a land not my own. Nor can he say that it yet remains a vision to be fulfilled at an appointed time in the future, for has it not already delayed…until now — so long a time!
לאדוני לעשו1: קראו ״אדוני״ גם שלא בפניו, למען יזהרו עבדיו שלא יקלו בכבודו ומוראו גם שלא בפניו2, כי ׳חברך חברא אית ליה׳.
ואחר עד עתה3: לפייסך, משום שלא היה בידי במה לקבל פניך במנחה כמו שהיה נהוג להביא שי למורא. ובמדרש קהלת (יא,א) איתא שאמר אדון מרומא לר׳ אלעזר בן שמוע ׳אפשר דעביד מלכותא על מגן׳4.
1. די היה לו לומר ׳כה תאמרון לעשו – כה אמר עבדך יעקב׳, כי ציטוט דבריו לעשו ע״י השליחים מתחיל רק ב״כה אמר עבדך יעקב״.
2. דעה שניה ברמב״ן. ועיי״ש דעה ראשונה שגם ״כה תאמרון לאדוני לעשו״ היו צריכים לומר לעשו.
3. אין הכוונה כפשוטו שאיחרתי עד עתה מלחזור, שהרי יודע הוא שהגיע רק עתה.
4. אמרו לראב״ש, זיל ופייס עלינן (לקיסר החדש שהתמנה), אמר לון אתון ידעיתון הדא מלכותא עבדא מידי על מגן, אמרו ליה אית הכא ארבעה אלפין דינרין...
כה תאמרון – על דברי מלאכי יעקב לעשו עיין במשתדל; ובפסוק זה מתחילים דבריהם לו מתיבות ״כה תאמרון״, והראיה תיבת לאדני.
ואחר – שרש יחר זמן עתיד עם ו״ו ההיפוך בנין קל על משקל וָאֵדַּע, ולא אחר הנער (בראשית ל״ד:י״ט) שרשו אָחַר זמן עבר בנין פִעֵל על משקל ברך, ושני השרשים שוים בענינם כמו אצל ויצל (בראשית ל״א:ט׳).
לאמר – פירושו כאן שהבא אחריו הן מלותיו של יעקב, כפי שצווה לאמרן לעשו.
תאמרון – ראה לעיל י״ח:כ״ח.
לאדני לעשו – נהוג היה שהאח הצעיר יכבד את האח הגדול כבוד מיוחד; והשווה ״את אביך ואת אמך — לרבות אחיך הגדול״.⁠1 בכך שיעקב קרא לו לעשו אדני ולו עצמו קרא עבד, בכך הכיר בו כבעל זכות הבכורה ונתן להבין שמכירת הבכורה, שמכר עשו בימי נעוריו, איננה נחשבת עוד בעיניו, וכדברי הרמב״ן ״ועתה היה מראה לו כאילו אין המכירה ההיא אצלו כלום״ וכו׳.
עם⁠־לבן גרתי – במלים אלה יש גם משום הצטדקות על כך שלא בקש ידידותו של עשו עוד קודם. בתור גר היה עליו להשהות עד כה לעשות רצונו זה, כאלו לא היה עד כה ברשות עצמו.⁠2
ואחר – כמו ואֶאֱחר; השווה אֵהַב.⁠3
2. השווה חזקוני (המ׳).
3. משלי ח׳:י״ז, רוו״ה.
וישלח
ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה – לא אמר גמל כדלקמן ואת הגמלים דהענין כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים כי תחלת הבריאה היה כי יטה עצמו לצד הטוב תמיד רק היצר הרע הוא מסית בפני עצמו אמנם כאשר בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא שנתערבבו הטוב והרע בו בעצמו וכמו דתרגם אונקלוס מיניה למידע טב וביש עד שג׳ אבות ביררו וזיקקו כי מאברהם יצא ישמעאל ומיצחק עשו עד שבא יעקב והיה מטתו שלמה כדאמרו ז״ל בשבת ועצם נפש הישראלי נוטה לטוב רק שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות מעכב ולכן מהני כפיה במצות כדברי רמב״ם פ״ג מגירושין והרע הוא ענין בפ״ע לא כעשו וחביריו אוה״ע שנפשם אוותה רע ולכן חשודים על הרביעה כדאמרו ריש אין מעמידין וזה ששלח לו עם לבן גרתי ותרי״ג מצות שמרתי ויהי לי שור וחמור כי הטוב עם הרע נפרדים המה ולא כגמל אשר דרשו חז״ל במדרש על רבקה ותרכב על הגמל מה גמל יש לו סימן טומאה שיצא ממנה עשו וכן עשו הוא חזיר היער כדאיתא במדרש זה אדום שאצלו מעורב הס״ט עם סימן טהרה שכיבד אביו ואמו ועוד וזה דרוש ארוך אכ״מ.
או יתכן כי הודיעו כי מעלת יעקב שהוא זכה למעלה גבוה אשר אין לשום נברא רק הש״י כי נפש הבהמיי קנוי לנפש המדברת והוא בכלל מוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ לא כן נפש המדבר אינו קנוי לזולתו רק להשי״ת משא״כ נפש העו״ג שהוא נגד נפש הישראלי בן בכורו של השי״ת בערך יחס נפש הבהמיי אל נפש המדבר קנוי קנין גמור קנין הגוף בעצם. אבל הם אינם קונים לא זה מזה ולא הם קונים מכם בינה זה. עוד יש אצל הישראלי כי הוא מקדיש דבר שדהו חייב במעשרות ובזה פליגי אם יש קנין ודוקא בא״י ובהמתו קדוש בבכורה לא כן בהמת עו״ג הוי כבהמת הפקר שמעצם קדושת הישראל המושפעת מהשם שאמר כי אני מקדישכם שופע שפע קדושה גם על קנינו ובהמתו ולכן גם להקדיש הזמן הנברא היותר דק במציאות אין בכח שום נברא רק אצל ישראל שבכוחם להקדיש מועד ויובל וע״ז נאמר כמה דמיונות בירושלמי ר״ה על מתנה זו שנתן ישראל בהפלגה גדולה משל לטבעתו של מלך כו׳. ולכן שלח לו להודיעו עוצם גדולתו כי הוא ראוי לבכורה וזה שאמר גרתי תרי״ג מצות שמרתי ויהי לי שור וחמור צאן שכל אלה קדושים בבכורה ששפע קדושת יעקב שופע גם על מקנהו וקנינו, עבד ושפחה שהם קנוים ליעקב קנין הסכמיי ברצון השי״ת שכל נפשות המדברים נגד מעלתו המה בערך נפש הבהמה מול האדם וזהו ואשלחה להגיד לאדוני דברים הקשים כגידים ועיין במדרש וזוהר ודו״ק.
בתנחומא ריש וישלח ואריה זה יהודה כבקר זה יוסף יאכל תבן זה עשו כו׳ יעו״ש. נראה דאמרו אין זרעו של עשו נופל אלא ביד זרעו של רחל ופירשו משום דעשו בא בכח כבוד אב שכיבד יצחק וזרעו של רחל לא צערו את יעקב והנה אמרו כל המברך את הבוצע זה יודא נאץ ה׳ שיהודה גרם צער לאביו במכירת יוסף לכן וירד יהודה מאחיו שנדוהו לכן כאשר לעתיד יתוקן חטאו של יהודה יתקיים וארי׳ כבקר יאכל תבן שגם יודא יאכל בית עשו.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ו) וַֽיְהִי⁠־לִי֙ שׁ֣וֹר וַחֲמ֔וֹר צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔יא לִמְצֹא⁠־חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ׃
I have oxen, donkeys, sheep, servants, and maidservants and I have sent to tell my master, to find favor in your eyes.'"
א. לַֽאדֹנִ֔י ל=לַֽאדֹנִ֔י בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[לד] 1ויהי לי שור וחמור וגו׳, ר׳ יהודה אומר משור אחד יצאו שוורים הרבה ומחמור אחד יצאו חמורים הרבה. ר׳ נחמיה אומר לישניהון דברייתא היא חמורתא גמלתא, רבנן אמרי שור זה משוח מלחמה שנאמר בכור שורו הדר לו (דברים ל״ג:ט״ז), חמור זה מלך המשיח שנאמר עני ורוכב על החמור (זכריה ט׳:ט׳), צאן אלו ישראל שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי (יחזקאל ל״ד:ל״א), ועבד ושפחה אלו ישראל שנאמר הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה (תהלים קכ״ג:ב׳), למצא חן שנאמר חנינו ה׳ חנינו (תהלים קכ״ג:ג׳). (בראשית רבה עה)
[לה] 2ויהי לי שור וחמור צאן, לא הגיעני אחת מן הברכות שבירכני אביך, אביך ברכני ויתן לך אלהים מטל השמים ומשמני הארץ ואני אין בידי אחת מהן, אלא ויהי לי שור וחמור צאן שאינו לא מן השמים ולא מן הארץ, כלום אתה שונא אלא בשביל הברכות [עדיין לא הגיעני אפילו אחת]. (תנ״י וישלח ה.)
[לו] 3ויהי לי שור וחמור, וכי לא היה לו אלא שור וחמור בלבד, מן דורון שלו אתה יודע מה היה אצלו עזים מאתים ותישים עשרים וגו׳ (בראשית ל״ב:ט״ו) אלא שהצדיקים ממעטין את עצמן והרשעים מרוממין את עצמן שכן עשו אומר יש לי רב (בראשית ל״ג:ט׳), עליהן נאמר יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב (משלי י״ג:ז׳). (תנחומא וישלח ג.)
[לז] 4ויהי לי שור וחמור, יש אומרים מגפה היתה במקנה של כל הארצות ופחד שמא יקחו מקנהו לכך אמר [ויהי לי שור וחמור] למצא חן בעיניך. (ילקוט כת״י אלביחאני)
[לח] 5ועבד ושפחה, ועבד זה דוד שנאמר אני עבדך בן אמתך (תהלים קט״ז:ט״ז), ושפחה זה אביגיל שנאמר הנה אמתך לשפחה (שמואל א כ״ה:מ״א). (בראשית רבה עה)
[לט] 6ועבד ושפחה, ועבד זה משה, שנא׳ משה עבד ה׳ (דברים ל״א:ה׳), ושפחה זו רות שעתיד דוד לצאת ממנה וכתיב עליו אני עבדך בן אמתך (תהלים קט״ז:ט״ז), בן אותה שהניחה להיות גברת ומלכה, לבא ולחסות תחת כנפי השכינה. (תנחומא וישלח א.)
1. בלק״ט ר׳ נחמיה אומר לשון של בני אדם הוא לומר שור על שם שוורים הרבה, חמור על שם חמורים הרבה, צאן על שם צאן הרבה, ועבד על שם עבדים הרבה (ומענין זה דכן יקרא שם המין ראה במו״נ ח״ג פל״ט. ובאע״ז כאן. ויקרא כ, ג. ובלק״ט שם, ואע״ז שמות ד, כ. עמום ז. ד. רב״ח שמות כז, כ. ופי׳ משלי לר״י בן נחמיאש א, יג. כח, א.) ובסגנון אחר בתנ״י וישלח וכי שור אחד וחמור אחד היו לו, שהוא אומר ויהי לי שור וחמור וגו׳ ר׳ יהודה ור׳ נחמיה, ר׳ יהודה אומר דרך ארץ הסיח, כאדם שהוא אומר על הכל, הלך חמור, קרא תרנגול, (ראה ברש״י כאן) ור׳ נחמיה אומר אמר לו עבדך יעקב הריני משפיל עצמי לפניך, אם בקשתה הרי יפה, ואם לאו ויהי לי שור וחמור [שור] זה יוסף, שנאמר בכור שורו הדר לו וגו׳ (דברים לג, יז). ובמדרש הגדול רבנן אמרי אמר לו אם מלחמה אתה מבקש יש לי גבורים לעמוד כנגדך ויהי לי שור זה יוסף וכו׳. ודרש של רבנן מבואר עוד בב״ר שם ד״א ויהי לי שור וחמור שור זה יוסף (בשכ״ט זה משיח בן יוסף וכן י״ג בב״ר בש״נ במנח״י וי״ג משיח של יוסף) בכור שורו הדר לו, חמור זה יששכר דכתיב יששכר חמור גרם, למה הזכיר את אלו לפי שדן ובן בנו של יוסף עומד לכלות את עמלק שנא׳ ויחלש יהושע את עמלק, ובניו של יששכר יודעים מה הקב״ה עושה בעולמו שנא׳ ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, וצאן אלו ישראל ואתן צאני צאן מרעיתי, ובתנחומא וישלח א. ויהי לי שור אין לי לירא ממך שהרי נולד יוסף שנקרא שור שנאמר בכור שורו הדר לו, וחמור זה משיח בן דוד כו׳ צאן אלו זכותן של שבטים (ובשכ״ט צאן אלו עשרת השבטים) שנקראו בניהם צאן שנאמר ואתן צאני צאן וגו׳. ובמדרש הגדול גורס זה יוסף כו׳ שיוצא ממנו משוח מלחמה. (ובענין משיח של יוסף עי׳ סוכה נב. פס״ר פ״ח. ובכת״י רמזי ר״י ויהי לי שור וחמור אלו ישראל שנושאין משוי של מצות עליהם כשור וחמור הנושאים משוי. ובס׳ חמדת ימים התימני כ׳ משור א׳ היה לי כמה שוורים מחמור אחד היה לי כמה חמורים שהייתי רועה ולוקח סייחים ומגדלן ומוכר גדולים ולוקח קטנים, ולמה לא הזכיר הצאן תחלה שלא להזכירו שנתרוקן מן הברכות באותן ב׳ גדיי עזים שעשת אמו לאביו מטעמים ונמצא מקטרג על עצמו (וכ״ה ברב״ח ומ״ב) ומאיכן ליעקב שור וחמור ועבדים ושפחות וגמלים, אלא כשבא לחרן היו מקולקלין במים והוציא להם נהרות ונתברכו המים עמדו ונתנו לו מתנות שוורים וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים (ראה לעיל פכ״ט אות ו.) ולמה לא היה ליעקב סוסים ואם תאמר לא היה בארץ והא כתיב כי אם הסוס אסור וחמור אסור אלא לא עסק בהן שמורין על הגאוה ויעקב היה מתנהג במדת הענוה ואם יתנו לו לא ירצה בהן ומנין שמורין על הגאוה דכתיב כי גאה גאה סוס ורכבו. ראה לעיל פי״ב אות קא.
2. ראה בתיב״ע. ובלק״ט ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך, שלח לו דע כי כל הברכות שברכני אבא, לא לקחתי כלום יותר ממך, ברכני מטל השמים ומשמני הארץ, כשם שירד על ארצי כן ירד על ארצך. ולא בא לידי אלא בהמות ועבדים ושפחות, מה שלא ברכני אבא, לכך נאמר ואשלחה להגיד לאדני. ראה לעיל אות כא. וברש״י כאן. ובפי׳ הריב״א עה״ת. ומענין זה בזהר ח״א קסז: ויהי לי שור וחמור וגו׳, לומר לא תשוי לבך ורעותך לההוא ברכתא דבריך לי אבא דאתקיים בי הוא בריך לי הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך בג״כ עבדך יעקב לאדוני לעשו, הוא בריך לי ברוב דגן ותירוש הא לא אתקיים בי דלא אוצרנא לון אלא ויהי לי שור וחמור צאן ועבד רעי ענא בחקלא, הוא בריך לי מטל השמים ומשמני הארץ הא לא אתקיים בי בגין דהא עם לבן גרתי כגיורא דלא הוה לי ביתא חדא כל שכן משמני הארץ וכל דא בגין דלא יסתכל ביה ביעקב על אינון ברכאן ויקטרג עמיה: ועיי״ש בזהר קסו: זח״ב ו. מא: ז״ח קו: תק״ז יב. קמז:
3. וכ״ה בכת״י נר השכלים ומוסיף ואל יתגאה אדם לפני מלך. וראה לעיל אות כז. ולשון הנ״ל הוא גם ברב״ח ובדרשת אבן שועיב. ומעין זה בס׳ אורחות חיים המיוחס לר״א בן הורקנוס אות ל. בני בכל תפלתך שים עצמך עני ואביון לפני בוראך, כי כמה הם מקטריגים עליך, כאשר ידע יעקב הענין וראה שעשו דוגמתו למעלה מיד אמר ויהי לי שור וחמור כעני ואביון, ודוד המלך ע״ה אמר הטה ה׳ אזנך ענני כי עני ואביון אני.
4. א״י מקורו וסיים שם אמרו חכמים אין עמו מקנה לכך יצא לקראתו. וצ״ב. ועי׳ רש״י ורמב״ן. עו״ש שור וחמור ולמה זכר אלו בלבד לפי שיש בהם כח לעשות מלאכה בעמקים וביערות. ואשלחה להגיד לאדוני, שאני בצער ומלאכת צער בידי למצוא חן בעיניך, אולי תעזריני ותרחם עלי. ועי׳ לעיל פ״ל קכג.
5. בשכ״ט מביא הגירסא ועבד ושפחה אלו יראי שמים שנאמר הנה כעיני עבדים וגו׳. ובכ״י ילקוט אלביחאני ועבד ושפחה עתידין כל האומות להיות להם עבדים ושפחות. וכעי״ז במדרש הגדול ועבד ושפחה אמר לו אע״פ שהן משתעבדין בעולם דכתיב הנה כעיני עבדים כו׳ תבוא השעה וישעבדו משעבדיהם דכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם ואתם כהני ה׳ תקראו.
6. לעיל אות לח. גברת ומלכה, רות היתה בתו של עגלון מלך מואב, ועתידה להיות מלכה.
וַהֲווֹ לִי תּוֹרִין וּחְמָרִין עָאן וְעַבְדִּין וְאַמְהָן וּשְׁלַחִית לְחַוָּאָה לְרִבּוֹנִי לְאַשְׁכָּחָא רַחֲמִין בְּעֵינָךְ.
I acquired oxen, donkeys, sheep, slaves and maidservants. I have sent to tell my master, to find favor in your eyes.”’”
וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ
וַהֲווֹ לִי תּוֹרִין וּחְמָרִין עָן וְעַבְדִּין וְאַמְהָן וּשְׁלַחִית לְחַוָּאָה לְרִבּוֹנִי לְאַשְׁכָּחָא רַחֲמִין בְּעֵינָךְ
שם קיבוצי מתורגם ברבים
אונקלוס נוטה לתרגם שמות קיבוציים בצורת רבים אף על פי שבמקרא הם ביחיד: ״וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ״ (שמות ח ב) ״וּסְלִיקוּ עוּרְדְעָנַיָּא״, ״וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן״ (במדבר כ ה) ״וְתֵינִין וְגוּפְנִין וְרִמּוֹנִין״, ״אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה״ (דברים ח ח) ״אֲרַע חִיטִין וּסְעָרִין״. וכן כאן: ״שׁוֹר וַחֲמוֹר״ – ״תּוֹרִין וּחְמָרִין״. בהתאם לכך תרגם גם את הפועל ברבים: ״וַיְהִי לִי״ – ״וַהֲווֹ לִי״. ובהשפעת הארמית, גם בלשון חז״ל מופיע השם הקיבוצי בצורת רבים.⁠1 יתר על כן, דחיקת צורת היחיד מן השם הקיבוצי, עומדת ביסוד כמה מדרשות חז״ל כבפסוקנו:
״ויהי לי שור וחמור״ ר׳ יהודה ור׳ נחמיה. ר׳ יהודה אומר: משור אחד יצאו שורים הרבה ומחמור אחד יצאו חמורים הרבה. ר׳ נחמיה אמר: לישנהון דברייתא היא (לשון הבריות היא) חמורתא, גמלותא״ (ב״ר עה ו).
ביסוד דרשתו של ר׳ יהודה עומדת צורת ״שור״ ביחיד ששוב אינה משמשת בלשון חז״ל כשם קיבוצי ולכן דרש ״שור אחד״.⁠2 ועיין עוד ״עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם״ (שמות א ט) ״סָגַן וְתָקְפִין״.
1. כבמשניות הבאות: ״אין שואלין אלא... סמוך לגשמים שנאמר (יואל ב כג) וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם״ (תענית א ב), ״לכלב תשליכון״ (שמות כב ל) לעומת ״ישליכנה לכלבים״ (חולין ד ז), ״נבלה וטרפה לא יאכל״ (ויקרא כב ח) אבל במשנה ״אכל נבלות וטרפות״ (סנהדרין ח ב), ״לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון״ (במדבר כ ה) לעומת ״אכל תאנים ענבים ורמונים״ (ברכות ו ח). וכן במדרש: ״מכל עץ הגן״ (בראשית ב יז) לעומת ״מכל אילני גן עדן״ (ב״ר טז ה), ״יש לנו כפרה אחת ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר (הושע ו ו) כי חסד חפצתי״ (אדר״נ ד ה).
2. מסוג זה גם דרשת ״ותעל הצפרדע״ (שמות ח ב) ״ר׳ עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה״ וכו׳, עיין שם. ואפילו במדרש הלכה מצינו שר׳ שמעון רצה ללמוד ממלת ״בהמה״ (״ואם המר ימיר בהמה בבהמה״ (ויקרא כז י) שהכוונה לאחת דווקא (תמורה ט ע״א) ״אמרו לו חכמים: כשם שבהמה יחידה קרויה בהמה כך בהמות הרבה קרויות בהמה שנאמר וּבְהֵמָה רַבָּה (יונה ד יא)״.
והוה לי תורין וחמרין ועבדין ואמהן ושלחת למתנייהא לריבוני למשכחה חן וחסד באפיךב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למתנייה״) גם נוסח חילופי: ״למחוייה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באפיך״) גם נוסח חילופי: ״קודמיך״.
ומכל מה דבריך יתי אבא לית בידי אלהין הוו לי כזעיר תורין וחמרין עאן ועבדין ואמהן ושדרית לתנאה לריבוני דלא אהניית לי בירכתא ההיא לאשכחא רחמין בעינך דלא תינטר לי בבו עלה.
And of all that in which my father blessed me there is nothing in my hand; but I have a few oxen and asses, sheep, and servants and handmaids; and I have sent to tell my lord that that blessing hath not profited me; that I may find mercy in thine eyes, and that you mayest not maintain (enmity) against me on account thereof.
[ו] וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר וגו׳ – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוֹר אֶחָד יָצְאוּ שְׁוָרִים הַרְבֵּה, וּמֵחֲמוֹר אֶחָד יָצְאוּ חֲמוֹרִים הַרְבֵּה. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר לִשָּׁנְהוֹן דִּבְרִיָּתָא הִיא חֲמוֹרְתָא גְּמַלְתָא. רַבָּנָן אָמְרֵי שׁוֹר זֶה מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ (דברים ל״ג:י״ז). חֲמוֹר, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וגו׳ (זכריה ט׳:ט׳). צֹאן, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֵּנָה צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי (יחזקאל ל״ד:ל״א), וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה, הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם (תהלים קכ״ג:ב׳), חָנֵנוּ ה׳ חָנֵנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז (תהלים קכ״ג:ג׳).
[יב] דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר – שׁוֹר, זֶה יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ (דברים ל״ג:י״ז). חֲמוֹר, זֶה יִשָּׂשכָר, דִּכְתִיב: יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם (בראשית מ״ט:י״ד). וּבֶן בְּנוֹ שֶׁל יוֹסֵף, עוֹמֵד לְכַלּוֹת אֶת עֲמָלֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב (שמות י״ז:י״ג). וּבָנָיו שֶׁל יִשָּׂשכָר יוֹדְעִין מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה בְּעוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם (דברי הימים א י״ב:ל״ג). וְצֹאן, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם (יחזקאל ל״ד:ל״א). וְעֶבֶד, זֶה דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ (תהלים קט״ז:ט״ז). וְשִׁפְחָה, זוֹ אֲבִיגַיִל, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה (שמואל א כ״ה:מ״א). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָלְכוּ אוֹתָן הַשְּׁלוּחִים אֵצֶל עֵשָׂו וְרָאוּ עִמּוֹ גִּבּוֹרִים מְזוּיָינִין, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לְיַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו (בראשית ל״ב:ז׳), מַהוּ: וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית ל״ב:ז׳), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אַרְבַּע מֵאוֹת מְלָכִים קוֹשְׁרֵי כְּתָרִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַרְבַּע מֵאוֹת מִינֵי אִיפַרְכִין הָיוּ עִמּוֹ. וְרַבִּי יַנַּאי אָמַר אַרְבַּע מֵאוֹת רָאשֵׁי גְּיָסוֹת הָיוּ עִמּוֹ. וְכֵיוָן שֶׁאָמְרוּ לוֹ לְיַעֲקֹב כָּל אוֹתָהּ גְּדֻלָּה הָיָה מִתְיָרֵא, וְהָיָה מְחַלֵּק אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו לִשְׁתֵּי מַחֲנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ (בראשית ל״ב:ח׳).
וַיְהִי לִי שׁוֹר – אֵין לִי לִירֹא מִמְּךָ, שֶׁהֲרֵי נוֹלַד יוֹסֵף שֶׁנִּקְרָא שׁוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ (דברים ל״ג:י״ז). וַחֲמוֹר, זֶה מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר (זכריה ט׳:ט׳). צֹאן, אֵלּוּ זְכוּתָן שֶׁל שְׁבָטִים שֶׁנִּקְרְאוּ בְנֵיהֶם צֹאן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן וְגוֹ׳ (יחזקאל ל״ד:ל״א). גַּם יְהוּדָה שִׂטְנוֹ שֶׁל עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן (ישעיהו י״א:ז׳). פֵּרוּשׁ, אַרְיֵה שֶׁהוּא יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה (בראשית מ״ט:ט׳), כַּבָּקָר זֶה יוֹסֵף, יֹאכַל תֶּבֶן, כְּלוֹמַר זֶה יוֹסֵף שֶׁיָּדִין עֵשָׂו שֶׁהוּא תֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ (עבדיה א׳:י״ח). וּמִנַּיִן שֶׁאַף כֻּלָּם יְדִינוּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: מָה אִמְּךָ לְבִיָּא (יחזקאל י״ט:א׳), מִכָּאן שֶׁכֻּלָּם יְדִינוּהוּ. וְעֶבֶד זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: מֹשֶׁה עֶבֶד י״י (דברים ל״ד:ה׳). וְשִׁפְחָה, זוֹ רוּת שֶׁעָתִיד דָּוִד לָצֵאת מִמֶּנָּה, וְכָתוּב עָלָיו, אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ (תהלים קט״ז:ט״ז), בֶּן אוֹתָהּ שֶׁהִנִּיחָה לִהְיוֹת גְּבֶרֶת וּמַלְכָּה, לָבֹא וְלַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.
And I have oxen. This implies that I have no need to fear you (he was thinking to himself), for now Joseph is born, who is called an ox, as is said: His firstling ox, majesty is his (Deut. 33:17). Asses. The word ass alludes to the Messiah the son of David, as it is said: Lowly and riding upon an ass (Zech. 9:9). Flocks refers to the merit of the tribes, whose descendants will be called flock, as is said: And ye My sheep, the flock of My pasture (Ezek. 34:31).
Similarly, Judah will also be Esau’s adversary, as it is stated: And the lion shall eat straw like the ox (Isa. 11:7). Lion refers to Judah, as is said: Judah is a lion’s whelp (Gen. 49:9), and like the ox alludes to Joseph. Will eat straw informs us that Joseph will judge Esau, who is referred to as straw, and his descendants will be like straw, as it is said: And the house of Esau is like straw (Obad. 1:18).⁠1 Whence do we know that all the others will likewise judge Esau? From the verse How was thy mother a lioness; among lions she couched (Ezek. 19:2). We learn (from this verse) that all Israel will judge Esau.
Male-servants refers to Moses, as is said: Moses was a servant of the Lord (Deut. 34:5). Maid-servants alludes to Ruth, from whom David descended, and concerning whom it is written: I am thy servant, the servant of thy maid-servant (Ps. 116:16). He was the descendant of the woman who forsook being an important lady and a queen in order to find shelter beneath the wings of the Shekhinah.⁠2
1. The two tribes, identified as animals, will consume the straw representing Esau.
2. Tradition tells us that Ruth was the daughter of Eglon, the king of Moab. She would have become a queen if she had not left her native land for the land of Israel.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ויהי לי שור וחמור1שור זה יוסף, שנאמר בכור שורו וגו׳ (דברים ל״ג:י״ז). חמור זה יששכר, שנאמר יששכר חמר גרם (בראשית מ״ט:י״ד).
צאן – זה ישראל, שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי וגו׳ (יחזקאל ל״ד:ל״א).
עבד – זה דוד, שנאמר אנא ה׳ כי אני עבדך (תהלים קט״ז:ט״ז), ושפחה. זו אביגיל, שנאמר הנה אמתך לשפחה (שמואל א כ״ה:מ״א).
2דבר אחר: ויהי לי שור, משור אחד יצאו שוורים הרבה, ומחמור אחד יצאו חמורים הרבה, 3באותה שעה הלכו שלוחים וראו את עשו שיש עמו כמה גבורים מזויינים, ובאו ואמרו ליעקב, שנאמר וישובו המלאכים אל יעקב וגו׳, אתה נוהג עמו כאח, והוא נוהג עמך כעשו.
1. שור זה יוסף. ב״ר פע״ה אות י״ב, ילקוט רמז ק״ל, ולק״ט, ועיין תנחומא שלנו אות ה׳, ובתנחומא הנדפס מכבר ריש וישלח באופן אחר.
2. דבר אחר: משור אחד יצאו שוורים הרבה. ב״ר שם במאמר ר׳ יהודה.
3. באותה שעה. תנחומא וישלח אות ו׳, ולזה כיון רש״י שהיית אומר אחי הוא אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע עודנו בשנאתו.
וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשּׁוֹר אֶחָד יָצְאוּ שְׁוָרִים הַרְבֵּה וּמֵחֲמוֹר אֶחָד יָצְאוּ חֲמוֹרִים הַרְבֵּה. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: לִישְׁנְהוֹן דִּבְרִיָּתָא חֲמַרְוָתָא גְּמַלְוָתָא רַבָּנָן אָמְרִין, שׁוֹר, זֶה מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל״ג:י״ז) ״בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ״, חֲמוֹר, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר ״עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר״, צֹאן, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ל״ד:ל״א) ״וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי״, וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה (תהלים קכ״ג:ב׳) ״הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל ה׳ אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ״.
דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר – שׁוֹר זֶה יוֹסֵף, דִּכְתִיב (דברים ל״ג:י״ז) ״בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ. חֲמוֹר זֶה יִשָּׂשכָר, דִּכְתִיב ״יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם״. וּבֶן בְּנוֹ שֶׁל יוֹסֵף עוֹמֵד לְכַלּוֹת אֶת עֲמָלֵק, דִּכְתִיב (שמות י״ז:י״ג) ״וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ״ וְגוֹ׳. וּבָנָיו שֶׁל יִשָּׂשכָר יוֹדְעִים מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה בְּעוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמִבְּנֵי יִשָּׂשְכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים״. וְצֹאן, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ל״ד:ל״א) ״וְאַתֵּן צֹאנִי״. וְעֶבֶד זֶה דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קט״ז:ט״ז) ״אֲנִי עַבְדֶּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ״. וְשִׁפְחָה זוֹ אֲבִיגַיִל, שֶׁנֶּאֱמַר ״הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה״. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָלְכוּ אוֹתָן שְׁלוּחִים וְרָאוּ אֶת עֵשָׂו שֶׁהָיוּ עִמּוֹ גִּבּוֹרִים מְזֻיָּנִים.
וצאר לי בקר וחמיר וגנם ועביד ואמא ובעת֗ת אכ֗בר סידי לאג֗ד חט֗א ענדך.
והיה לי בקר וחמורים וצאן ועבדים ושפחות, ושלחתי להודיע לאדוני למצוא חן בעיניך.
ויהי לי שור – ציונו כיחיד {הוא} במשמעות הסוג,⁠1 כלומר, שיש לי כל סוג מאלה הרבה.
1. כך גם אצל חז״ל בבראשית רבה עה,ו (דעתו של ר׳ נחמיה), תרגום אונקלוס ורס״ג בתרגומו על אתר, ריב״ג באללמע עמ׳ 319 (רקמה עמ׳ שלד), וראב״ע על אתר. רשב״ח על אתר (עמ׳ כ״ו-כ״ו) מציין שהשימוש בלשון יחיד בפי יעקב בא להמעיט מערך הרכוש ולהדגיש את חוסר ההתפארות בו.
ויהי לי שור וחמור – אביך אמר לי: מטל השמים ומשמני הארץ (בראשית כ״ז:כ״ח), זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ.
שור וחמור – דרך ארץ לומר על שוורים הרבה: שור. אדם אומר לחבירו: בלילה קרא התרנגול, אינו אומר: קראו התרנוגלין.⁠א
ואשלחה להגיד לאדוני – להודיע שאני בא אליך.
ולמצוא חן בעיניך – שאני שלום עמך ומבקש אהבתך.
א. כן בכ״י לייפציג 1, והשוו רש״י ויקרא י״ז:י״ג. צורת ״תרנוגלין״ מופיעה הרבה פעמים בעדי נוסח אמינים של ספרות חז״ל ובראשונים.
ויהי לי שור וחמור AND I HAVE OXEN AND ASSES – Our father promised me, "[God will give you] of the dew of heaven and of the fat places of the earth" (Bereshit 27:28) – these are neither of the heaven nor of the earth.
שור וחמור (literally, an ox and an ass) – It is the customary thing to speak of many oxen as an ox (Bereshit Rabbah 75:6) – a man says to his fellow, "During the night the cock crowed"; he does not say "the cocks crowed"
ואשלחה להגיד לאדוני AND I HAVE SENT TO TELL MY MASTER – to announce that I am coming to you.
למצא חן בעיניך THAT I MAY FIND FAVOR IN YOUR EYES – for I am at peace with you and seek your friendship.
ויהי לי שור וחמור וצאן ועבד ושפחה1ר׳ נחמיה אומר לשון של בני אדם הוא. לומר שור על שם שוורים הרבה. חמור על שם חמורים הרבה. צאן על שם צאן הרבה. ועבד על שם עבדים הרבה. ר׳ יהודה אומר משור אחד יצאו כמה שוורים. ומחמור אחד יצאו כמה חמורים.
2רבנן דרשו על שם ישראל. שור. בכור שורו (דברים ל״ג:י״ז). חמור. חמור גרם (בראשית מ״ט:י״ד). צאן. צאן מרעיתי (יחזקאל ל״ד:ל״א). עבד ושפחה. הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכעיני שפחה וגו׳ (תהלים קכ״ג:ב׳).
ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך3שלח לו דע כי כל הברכות שברכני אבא. לא לקחתי כלום יותר ממך. ברכני מטל השמים ומשמני הארץ. כשם שירד על ארצי כן ירד על ארצך. ולא בא לידי אלא בהמות ועבדים ושפחות. מה שלא ברכני אבא. לכך נאמר ואשלחה להגיד לאדוני.
1. ר׳ נחמיה. ב״ר פע״ה ילקוט רמז ק״ל ושם מוקדם מאמר ר׳ יהודה למאמר דר׳ נחמיה.
2. רבנן דרשו. שם. ועיין תנחומא וישלח.
3. שלח לו דע כו׳. וכן רש״י הביא וז״ל ויהי לי שור וחמור. אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ. וכן בתרגום המיוחס ליב״ע תר׳ ומכל מה דבריך יתי אבא לית בידי אלהן הוו לי כזעיר תורין וחמרין עאן ועבדין ואמהן ושדרית לתנאה לרבוני דלא אהניית לי ברכתא ההיא. לאשכתא רחמין בעינך דלא תינטור לי בבין עלה.
ויהי לי – במשכורתי, ולא בשביל ברכות שברכני אבי, ולא כמו שברכני טל ומשמני ודגן ותירוש, אלא:
שור וחמור צאן ועבד ושפחה – דבר בלשון בני אדם המצניע נכסיו מפני הרשות, ועוד שהבריות אומרים חמרתא גמלתא, כלומר קוראין הרבה בלשון מועט:
ואשלחה להגיד לאדוני – שלא נהנתי ממה שברכני אבא:
למצא חן בעיניך – שלא תשטימני עוד על הברכה:
שור וחמור – שם המין.
ואשלחה להגיד לאדני – כי רצוני שאעשה כל אשר יצוה, וזה טעם למצוא חן.
OXEN AND ASSES. These are nouns referring to the respective species.⁠1
AND I HAVE SENT TO TELL MY LORD. That I wish to do whatever he commands me.⁠2 This is the meaning of that I may find favor in thy sight3
1. The Hebrew has an ox and an ass, hence Ibn Ezra's comment.
2. The verse does not say what they were to tell Esau. Ibn Ezra points out that following to tell my Lord, we must insert: that I wish to do whatever he commands me.
3. Once we insert that I wish to do, etc., in the text, the meaning of so that I may find favor in thy sight becomes clear.
ויהי לי שור וחמור – כל מין ומין בפני עצמו יקרא שור חמור צאן עבד ושפחה.
ואשלחה להגיד לאדני – לעשו, מה שיש לי ובדעתי לשלח לך מנחה מהם.
למצא חן בעיניך – וכן הוא אומר באמרו: מי לך כל המחנה הזה {וגו׳} ויאמר למצא חן בעיני אדני (בראשית ל״ג:ח׳).
שור וחמור – מהרבה יאמר שור, כמו: ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים (שמות ח׳:ב׳).
ואשלחה להגיד לאדוני – שבידי לעבוד ולכבד אוהבי וקרובי, כדי למצא חן בעיניו. כי בכך אדם מוצא חן בעיני אוהביו, כשהוא עוסק ביישובו של עולם להשתכר, ואינו מרדף רקים. וכל זה כלומר: לא הלכתי מפני שום שנאה, ולא ידעתי בינינו רק אהבה וריעות. ומתוך טענה שיענה מה בלבו, תכירוא מחשבתו.
א. בכ״י מינכן 52: ותכירו.
שור וחמור – OXEN AND DONKEYS – [Even] for a multitude it will say 'ox' [in the singular], like “the frog[s] came up and covered the land of Egypt” (Shemot 8:2).
ואשלחה להגיד לאדוני – AND I HAVE SENT TO TELL MY MASTER – That I have the ability to serve and honor the one I love and my relative, in order to find favor in his eyes. Because through this a person finds favor in the eyes of his loved ones, when he is involved with ordinary business pursuits [lit. settling the world] to earn money, and does not chase after empty things. And all this meaning to say: I did not go because of any hatred, and I knew only love and friendship between us. And from [his] response, that he will answer what is in his heart, you will recognize his thoughts.
ויהי לי שור וחמור – כלם לשון כלל, וכן אם הסוס אסור (מלכים ב ז׳:י׳) ואיש ישראל נגש (שמואל א י״ד:כ״ד) ורבים כמוהם, ידבר על רבים דרך כלל בלשון יחיד.
למצא חן – כדי שאמצא חן בעינך כשאודיעך טובתי כי ידעתי כי ייטב בעיניך.
ויהי לי שור וחמור. All the types of possessions Yaakov mentioned are not to be understood as single items but as categories of possessions. We find similar constructions in Kings II 7,10 כי אם הסוס אסור, which does not mean that a single horse had been tethered, but that the horses belonging to the army of the Aramites were tethered, the soldiers having fled. Similarly, Samuel I 14,24 where the words ואיש ישראל נגש do not mean that a single Israelite was distressed, but that a contingent of Israelites was in a depressed state of mind.
ויהי לי וג׳ – הכוונה במה שתיאר לו את זה, כדי להראות לו ידידות, כמו שאמר ואשלחה וג׳ למצא חן בעיניך1.
וטעם מאמרו [שור וחמור ועבד ושפחה] בלשון יחיד {להזכרת שם} המין2, [כלומר] יש לי הרבה מכל מין מאלה.
1. ט. נראה שר״ל שזה הקדמה למה שיבא אח״כ, כלומר ׳ואשלחה להודיעך על כל אלו המינים שיש לי למצוא חן בעיניך, שאשלח לך דורון מהם׳, וכדברי הרמב״ן כאן. או פירושו כדרך השלישית שכתב הטור: ׳ויש מפרשים על שם ׳כל אחי רש שנאוהו׳ (משלי יט:ז), אשלחה להגיד לאדוני שאיני רש ויהי לי שור וחמור, שלא תשנא אותי ואמצא חן בעיניך׳. כך או כך – דבריו אינם כדברי רש״י שפירש: ׳אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ׳.
2. י. כראב״ע, וכעי״ז ברש״י ורד״ק.
למצא חן בעיניך – להתפייס אליך, שאני מגלה לך ומודיע את כל אשר לי.
למצוא חן בעיניך, in order to find favour in your eyes.⁠" Yaakov wants a reconciliation with his brother, and in order to achieve this he is willing to be completely transparent with Esau concerning all that he owns.
ויהי לי שור וחמורלי שור – בגימ׳ שנולד יוסף. כלומ׳ יוסף שטנו של עשו. וחמור. היינו יששכר שנ׳ יששכר חמור גרם (בראשית מט:יד). כלומ׳ שלומד התורה שנ׳ ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים (דברי הימים א יב:לג).
ל״י שו״ר – בגימט׳ שנול״ד יוס״ף, כלומר שטנו של עשו.
ואשלחה להגיד לאדני – להודיע שאני בא אליך למצא חן בעיניך – שאני שלם עמך ומבקש אהבתך. לשון רבינו שלמה.
רצה לומר שאיננו מוסב למעלה, אבל יאמר: ואשלחה להגיד לאדני כי אני בא למצוא חן בעיניך ולעשות ככל אשר יצוה אדני.
ויותר נכון שיוסב למעלה: ואשלחה להגיד לאדני שיש לי עושר ונכסים וכבוד לעשות בו חפצך ורצונך. ירמוז שישלח לו דורון מהם, או שיקח הוא משלו מה שיחפוץ. וכן אמר: מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי ויאמר למצוא חן בעיני אדני (בראשית ל״ג:ח׳). [ודע כי כל הכבוד הזה שהיה יעקב עושה לאחיו בפחדתו לאמר: אדני ועבדך, בעבור כי המנהג בצעיר לתת מעלה וכבוד אל הבכור כאלו הוא אביו, כאשר רמזה לנו גם התורה לרבות אחיך הגדול. והנה יעקב לקח בכורתו וברכתו, ועשו שוטם אותו עליהם, ועתה היה מראה לו כאלו אין המכירה ההיא אצלו כלום, וכי הוא נוהג בו כבכור ואב להוציא המשטמה מלבו.]⁠א
א. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. מיקומו כאן לפי רשימת ההוספות בכ״י לונדון הרלי 5703, פרמא 3535, וכן מיקומו בכ״י פרמא 3255, פולדה 2. בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון הוא מופיע בסוף הביאור לפסוק ה׳. עיינו הוספות רמב״ן.
AND I HAVE SENT TO TELL MY LORD. I.e., "to announce that I am coming to you. That I may find favour in thy sight for I am at peace with you and seek your friendship.⁠" These are Rashi's words. Rashi's intent is that the verse; I have sent to tell my lord, does not refer to the previous verse, I have sojourned with Laban, etc. but, instead, it says, "And I have sent to tell my lord that I have come to find favour in thy sight and to do whatever my lord will command.⁠"
But it is more correct to say that it refers to the verse above: "And I have sent to tell my lord that I have wealth, belongings, and precious things, to do with them according to your desire and will.⁠" He thus hinted to him that he would send him a present from them, or that Esau may take from him whatever he desires. And so, when Esau asked Jacob, What meanest thou by all this camp which I met? he [Jacob] said: To find favour in the sight of my lord.⁠1
1. Genesis 33:8.
ויהי לי שור וחמור צאן – הזכיר עשרו ברב מעוט שלא להתהלל, כענין שכתוב (ירמיהו ט׳:כ״ב) אל יתהלל עשיר בעשרו. וכן דרך הצדיקים שממעטים את עצמן ואת כל אשר להם, אבל הרשעים מרוממין את עצמן ואת כל אשר להם כגון עשו שאמר יש לי רב.
והיה להכתוב ראוי שיקדים הצאן כי כן דרך הכתובים להקדימן, מפני שהוא המין הנכבד והנבחר מכל הבהמות שכן כתוב באברהם (בראשית י״ב:ט״ז) ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר. גם ביצחק כתיב (בראשית כ״ו:י״ד) ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה. גם ביעקב כתיב (שם ל) ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים, מין הצאן קודם לכל הבהמות. ומה שלא הקדימו בכתוב הזה לפי שלא רצה לפתוח לו בצאן לפי שע״י הצאן נתרוקן עשו מן הברכות וזכה יעקב בהן כענין שכתוב לך נא אל הצאן, אבל כאשר חזרו המלאכים אל יעקב הקדים את הצאן ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר וגו׳. גם אחר שנתרצה לו וקבל מנחתו הקדים אותו, והוא שאמר אדני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי.
ובמדרש ויהי לי שור וחמור, למה הקדים שור, רמז לו כבר נולד יוסף שהוא שטנו של עשו, הוא שכתוב (עבדיה א׳:י״ח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום. נקרא יוסף שור שנאמר (דברים ל״ג:י״ז) בכור שורו הדר לו.
ויהי לי שור וחמור, "I acquired oxen and donkeys, sheep and servants.⁠" Yaakov mentioned his great wealth by understating it, i.e. as if he had only acquired a single ox and a single donkey, etc., as he did not want to appear boastful. He followed the dictates of Jeremiah 9,22 "let not the wealthy boast of his wealth.⁠" It is customary for all righteous people to belittle themselves and their belongings. The wicked, by contrast, boast of their wealth as we see from Esau who claimed יש לי רב, "I own a great deal" (33,9).
Actually, if the Torah had followed its own rules, it should have mentioned the sheep first, i.e. צאן וחמור, שור seeing that the category called צאן, i.e. sheep and goats, is the most superior species amongst the animals. We find that the Torah does so in the case of Avraham (Genesis 12,16) "and he treated Avram well on her account so that he acquired (flocks of) sheep and (herds of) cattle, etc.⁠" We find a similar sequence in the way the Torah describes Yitzchak's wealth (Genesis 26,14) "he acquired flocks of sheep and herds of cattle.⁠" We also find this order of Yaakov's wealth when the Torah (as distinct from Yaakov) describes it in 30,43: "he acquired many sheep and maid-servants and men-servants and camels and donkeys.⁠" You will note that in all of these instances the sheep (and goats) are mentioned first. If Yaakov did not want to mention his sheep and goats first this was because Esau had "lost" his blessing on account of these goats. Rivkah had sent Yaakov to the צאן, instructing him to select two good goats to prepare a meal for Yitzchak which could compete with the venison Esau was expected to hunt.(27,9). Mentioning the צאן first would have sounded like rubbing salt in Esau's wound. It is interesting to note that after the angels had returned to Yaakov with their report of Esau approaching in a hostile manner, the Torah describes Yaakov as dividing his earthly possessions into two camps (32,8). Again the Torah lists the צאן before any other livestock. Even after Yaakov and Esau had reconciled and Esau had accepted Yaakov's gifts as a sign of the reconciliation, the Torah again lists the צאן first in 33,13
A Midrashic (Tanchuma Vayishlach 1) approach to our verse: "Why did Yaakov first mention the fact that he had acquired oxen? He hinted that Joseph, who was going to be known as שור, "ox", had already been born. Joseph was to be the natural enemy of Esau and what Esau represented. When describing future events, the prophet Ovadiah, 18 uses Joseph as symbolic of the entire Jewish people when he predicts: "and the House of Joseph flame, and the house of Esau straw; they shall burn it and devour it, and no survivor will be left of the House of Esau, -for the Lord has spoken.⁠" In Deuteronomy 33,17 when Moses blesses the Jewish people, he wrote of Joseph: בכור שורו הדר לו, "like the firstling bull in his majesty, he has horns like the horns of a wild-ox.⁠"
ויהי לי שור וחמור – פרש״י אביך אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ. וקשיא דאמרינן ונתתה כסף בכל אשר תאוה נפשך מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע משמע שהבריות קרויות גדולי קרקע. ואומר הר״ר אליקים דרש״י הרגיש בזה בפ״ק דסוטה שפי׳ שם דבהמה גדולי קרקע נינהו על שם שהארץ מגדלת׳ במרעה. אבל גדולין מן הארץ לא קרי אלא דבר הצומח מן הארץ ולא בהמות. והביא ראיה מפרק הפועלים דאמרו פועלים אוכלים בדבר שגדולן מן הארץ ואומר מה דיש שגדולו מן הארץ יצא החולב והמגבן אלמא לא קרי להו גדולו מן הארץ עכ״ל.
ויהי לי שור וחמור – שור זה זכות יוסף שנקרא בכור שור. וחמור זה זכות יששכר שנא׳ יששכר חמור גרם. וצאן זה ישראל שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי ועבד ושפחה נמי אלו ישראל שנא׳ הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה וגו׳.
ויהי לי שור וחמור – אע״פ שאני יושב אוהלים גם אני יודע בטיב העולם כי עד הנה עזרני י״י וכל זה שלח לו כדי להפחידו:
ואשלחה להגיד לאדוני – פרש״י להודיע שאני בא אליך למצוא חן בעיניך ולפי זה אינו חוזר על למעלה. והרמב״ן פי׳ שהוא חוזר על למעלה ואשלח׳ להגיד לאדוני שיש לי עושר נכסים וכבוד לעשות בו כל חפציך ורצונך הודיעו שישלח לו דורון מהן או שיקח הוא מהם אשר יחפוץ.
וי״מ: על שם כל אחי רש שנאוהו אשלחה להגיד מאדוני שאיני רש ויהי לי שור וחמור שלא תשנא אותי ואמצא חן בעיניך:
ויהי לי שור וחמור, "I acquired herds and flocks, etc.⁠" Even though I have always been considered a יושב אהלים, a "yeshivah bachur, a "highbrow,⁠" a misfit in the world of "men of the world,⁠" I am not as naïve as you think, as thanks to God's help I have become wealthy. This was not a boast, but Yaakov wanted to make Esau think twice before he would launch a military attack on him.
ואשלחה להגיד לאדוני, "I have sent messengers to inform my lord of my impending arrival.⁠" According to Rashi these words were meant to show Esau that Yaakov came with friendly intentions, bent on healing any breach that had existed between them. According to this explanation, the words are not a repetition of something implied previously.
Nachmanides does understand the last few words as referring to what had been said before, i.e. Yaakov's announcing that he had become wealthy since he had last seen Esau. Seeing that he had attained such wealth, he was able to treat Esau with the honour due to an older brother. i.e. this was the reason for the tokens of his esteem he had sent ahead of himself. If Esau, preferred, he could make a selection of the gifts Yaakov had sent for his approval.
Some commentators see in Yaakov's conduct confirmation of what Solomon said in Proverbs 19,7 כל אחי-רש שנאהו, "all the brothers of a poor man hate him.⁠" Yaakov wanted Esau to know that he did not have to hate him, as he had not come as a potential burden, i.e. a poor relation who is in need of a handout. On the contrary, he was bent on finding favour in his eyes.
ויהי לי שור וחמור – ולא הזכיר מינים אחרים אלא רמז ליוסף שהוא שטנו של עשו וליששכר שעוסקין בתורה לקיים הקול קול יעקב בבתי מדרשות.
לי שור – בגימטריא שנולד יוסף. שור בגימטריא קרן יוסף.
ויהי לי שור – ווי לי שיתחברו עתה השור והחמור הטמא והטהור יחדיו.
למצוא חן בעיניך – סבה תכליתית להגדה.⁠1 וכן יבאר עוד ״אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי״ (בראשית ל״ג:י׳), והלשון הזה בא בקצרה.⁠2 וזה דרך נכון.
1. מציאת החן היא מטרת ההגדה ולא תוכן ההגדה. תוכן ההגדה הוא עושר יעקב שהזכיר בתחילת דבריו. כך לקמן ל״ג, י אכן השתמש יעקב בעשרו במטרה למצוא חן בעיני עשו. ראה רמב״ן כאן.
2. לא כתוב בפירוש מה שלח יעקב להגיד, אבל הכוונה היא ששלח להגיד לו את מה שאכן הגיד לו בתחילת הדברים, ״ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ולפי שכבר ימשך מהסבה הזאת דבר שבשבילו היה ראוי לו מן המוסר שלא לשאול בשלומו ולהתקרב אליו כי לא לכבוד היה לו להיות אח לאיש כזה אשר היה כל זה הזמן כתושב כשכיר אצל לבן לזה צוה שיאמרו לו ויהי לי שור וחמור וכו׳. והכונה שכבר קנה מהקנינים המדומים שיעור שאין ראוי להרחיקו עוד ולהתנכר אליו וזה אומרו ואשלחה להגיד לאדוני [ב] למצוא חן בעיניך שתחפוץ באחוותי ויש במשמע שזו היא הסבה שאחר דברי שלומותיו עד הנה.
זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ. דאל״כ ויהי לי שור וחמור למה לי מעיקרא אמר גרתי להודיעו שלא נתקיימו לו הברכות והדר אמר ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה וליכא למימר שורים וחמורים לא נאמר אלא שור וחמור כדרכו של עני דאם כן היכי הדר שדר ליה לדורון כל אותו המתנה שימצא שקרן בדבריו אלא עכ״ל דשור וחמור כדרך בני אדם הוא דקאמר שדרכן לומר על שורים הרבה שור כדלקמיה ואע״פ שאמרו בפר׳ מרובה ובפר׳ בכל מערבין ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפור׳ פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל כן ותנן נמי בפ״ק דסוכ׳ זה הכלל כל דבר שהוא מקבל טומאה ואין גדולו מן הארץ אין מסככין בו ואמר רבי יוחנן דאמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת הימים מקיש סוכה לחגיגה מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ אף סוכה כן ופרש״י חגיגה כל בהמה לר׳ יוחנן גדולי קרקע הן מיהו מאחר ששנינו במציעא בפרק השוכר את הפועלים אוכלין בדבר שגדולו מן הארץ וגמרינן לה מדיש דת״ר דיש מה דיש מיוחד דבר שגדולי קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו יצא החולב והמחבץ והמגבן שאינ׳ גדולי קרקע ואין פועל אוכל בו אלמא בעלי חיים לאו גדולי קרקע מיקרו ולפיכך החולב את הצאן לא הוי בכלל דיש שהוא גדולי קרקע ובפ״ק דקדושין אמרו ג״כ גבי הענקה דאי כת׳ צאן ה״א בעלי חיים אין גדולי קרקע לא כתב רחמנא גורן אלמא בעלי חיים לא גדולי קרקע הן עכ״ל דגדולי קרקע מתפרש לשני ענייני׳ פעם שנזונין מן הקרקע ופעם שהוייתן מן הקרקע ומשום הכי גבי מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע וגבי מה חגיגה דבר שגדולו מן הארץ יתפרש שנזונין מן הקרקע וגבי יצא החולב והמחבץ והמגבן שאינן גדולי קרקע וגבי הענקה שאמרו אי כתב צאן ה״א בעלי חיים אין גידולי קרקע לא יתפרש שאין הווייתן מן הקרקע כדפירשו התוספות בפר׳ השוכר את הפועלי׳ וכן פי׳ רש״י בסוכה פ״ק והא דקאמר הכא זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ יתפרש בהכרח שאין הווייתן מן הקרקע:
להגיד לאדוני להודיע שאני בא אליך. הוצרך להוסיף אחר להגיד לאדוני דבור שאני בא אליך משום דבזולת זה הוה אמינא שהוא מוסב למעלה להגיד לאדוני שלא נעשתי שר וחשוב אלא גר ושאין לי אלא שור וחמור וכיוצא בהן שאינן מברכות אבא שהוא ברכני מטל השמים ומשמני הארץ ואלה אינן לא מן השמים ולא מן הארץ ואי אפשר זה דא״כ מאי למצוא חן בעיניך דקאמר הא אין ההגדה הזאת סבה למציאות חן אלא שלא ישטמנו לפיכך הוצרך להוסיף שאני בא אליך לומ׳ שההגדה הזאת היא להודיעו שרצונו ללכת אצלו להשתעבד לו שאז יתכן לומר למצוא חן בעיניך:
למצוא חן בעיניך שאני שלם עמך ומבקש אהבתך. הוצרך לפרש כן ולא שיהיה כמשמעו כדי שתאהבני כפירוש למען אמצא חן בעיניך בכל מקו׳ מפני שאם יהיה כמשמעו יראה שאינו זה מחמת אהבה אלא כדי להעביר כעסו מעליו שיחזור שיאהבנו לפיכך הוצרך לפרש שכונתו פה בדבור למצוא חן בעיניך הוא לומר שבביאתי אליך אעשה לך כל כך שירות של אהבה ושל כבוד שתדע שאני מבקש אהבתך ואין זה אלא להיותי שלם עמך שלפי זה אין מאמר למצא חן בעיניך טעם על ביאתו אליו אלא הפועל שיעשה בביאתו אליו שהוא ההשתדלו׳ על בקשת אהבתו שהוא המציאות חן בעיניו:
וכנגד הגנות השני שאפשר שיחשוב אמר ויהי לי שור וחמור כלומר אל תחשוב שאני בא אליך עני ואביון וחסר לחם לשתתבזה באחותי כי הנה יש לי קנינים גשמיים הרבה עבדים ושפחות עושר וכבוד אתי שהם שלמות האדם בחיים זמניים האלה ויהי לי שור וחמור וגו׳ שם המין כדברי הראב״ע. והנה שלחתי להגיד כל זה לאדני ע״י שליחות כדי שאמצא חן בעיניך כשאלך לראותך ולא אקל בעיניך כי ממה שתשמע מהשלוחים האלה תדע מעניני עד שאמצא חן בעיניך בבואי לפניך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

למצא חן בעיניך – כי אין ספק אצלי שתשמח על היות לי עושר וכבוד ואמצא חן בעיניך כשאבשרך בזה.
למצוא חן בעיניך, for I have no doubt that you will be happy to see that I have become wealthy and the fact that I tell you the good news will please you.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

אבא אמר כו׳. דאם לא כן כיון דאמר ׳לא נתקיימו בי הברכות׳ מה לו לומר ״ויהי לי שור וחמור״ שנראה כי היה עשיר, דאין פירוש שור אחד או חמור אחד, דהא שלח לו דורון גדול (פסוקים יד, טו), אלא הפירוש כדרך שבני אדם אומרים ׳קרא התרנגול׳ כמו שמפרש (כ״ה ברא״ם):
זה אינו לא מטל השמים. והא דמשמע בפרק מרובה (ב״ק סג.) דשור וחמור מקרי גדולי קרקע, עיין בפרשת ראה אצל ״ונתת הכסף וגו׳⁠ ⁠⁠״ (דברים יד, כו), ושם מבואר דלא יקשה:
להודיע שאני בא אליך וכו׳. לא להגיד לך כי יש לי שור וחמור, דלא יתכן בזה ״למצוא חן בעיניך״, דזה אין סבה שימצא חן בעיניו, רק שלא ישנא אותו על הברכות, לא שימצא חן (כ״ה ברא״ם), אלא פירושו כי ואשלחה להגיד לך שאני בא אליך, ומבקש אהבתך, ובשביל זה אמצא חן בעיניך כשאני שלם עמך ומבקש אהבתך. ונראה דבשביל זה לא היה צריך להוציא קרא מפשטיה, רק כמשמעו, כמו שיש מציאות חן כשהוא מודיע לו שהוא בא אצלו מפני שהוא שלם עמו ומבקש אהבתו – כך יש מציאות חן כשהוא מודיע לו ענינו, כדרך האוהבים שמודיעים זה לזה עניניהם:
ויהי לי שור וחמור – פירש רש״י אדם קורא להרבה שורים שור, לפי שאמר לו כה אמר עבדך יעקב קרא את עצמו עבד, לומר לו שברכת הוי גביר לאחיך שלך היא ואני עבדך, ומה שקנה עבד קנה רבו ומה יתרון לבעליו אם העבד אין בידו מאומה, ובמה ימצא חן בעיני אדוניו העבד העני, על כן אמר יעקב יש לי כל, שורים וחמורים כי בזה אמצא חן בעיניך ושלי שלך, זהו שאמר ואשלח להגיד לאדני למצוא חן בעיניך, כי העבד העשיר מוצא חן בעיני אדוניו יותר מעבד עני, ועל כן קרא לשורים הרבה שור לומר כי זה שיש לי אינו שלי והרבה שורים הם כמו שור אחד לפי שרשות אחרים עלי ע״כ הכל נחשב בעיני לדבר מועט.
דבר אחר, שבא להקטין את עצמו ולומר כשם שברכת הוי גביר לאחיך לא נתקיימה בי, כן כל שאר ברכות לא נתקיימו בי, כי אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ זה לשון רש״י, וקשה א״כ הבעלי חיים מהיכן גידולם אם מן האויר או נולדו יש מאין, אלא כך פירושו, אבא אמר ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ וי״ו של ויתן הוראה שאני מחוייב לעשות תחלה בדרך הטבע כל אשר אמצא בכחי לעשות לעבוד ולמשא בהשתדלות כל צרכי וזה המעט אשר אוכל להשתדל בכחי ועוצם ידי ישלח ה׳ בו את הברכה בתוספת רבוי ושפע, עד אשר זה המעט אשר לפני יפרוץ לרוב, וזו היא הברכה מטל השמים כטל זה אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם, כך תוספת ברכת השפע אינו תלוי ביגיעת כפיו וכן הארץ תוסיף מסלתה ומשמנה ריבוי שפע, לכך נאמר ויתן בוי״ו כי נוסף על מה שאשתדל בעמל יגיעתי יוסף ה׳ לי מברכתו שפע שבע רצון ומלא ברכת ה׳, וכמ״ש (ספרי ראה קנח) יכול אפילו יושב ובטל ת״ל בכל משלח ידך אשר תעשה. וכך עשיתי שלא הייתי יושב ובטל אלא עבדתי וטרחתי הרבה ותדד שנתי מעיני זה כ׳ שנה, עד שזה הכף נחת אשר בידי, מושג ממלא חפנים עמל ורעות רוח וזה המעט ככף איש קטנה הכל הוא חלף עבודתי וזו משלי הוא, אבל שום תוספת ברכה לא ראיתי כאן, ואילו היו הברכות מקוימים בי שיוסף ה׳ לי מטל השמים ומשמני הארץ כאשר אמר אם כן מן הדין היה שיהיו לי שורים וחמורים ועבדים ושפחות פי שנים כפלים כהנה וכהנה אלף פעמים, ולפי ערך הברכות כל אשר אתה רואה לי הוא אינו נחשב כי אם לשור אחד וחמור אחד ואין אני רואה במעשה ידי שום רבוי שפע וברכה כ״א מה שטבע העמל מחייב, כי עם לבן גרתי ולא לחנם גרתי עמו כי אם בעבור העבודה קשה אשר עמלתי והכל בשכר עבודתי, אבל תוספת ברכה אין כאן כי בערך הברכות אין זה כי אם שור אחד.
וא״ת לעולם נתקיימו בך הברכות, ומה שאין בידך כי אם זה המעט היינו לפי שלא טרחת בהם כי אם זמן מועט שנה או שנתים וכפי טבע הטורח לא היה מן הדין שיהיה לך כל כך הרבה, זולת שברכת ה׳ מצויה במעשה ידך, על זה אמר עם לבן גרתי ואחר עד עתה מיום הליכתי ממך עד עתה זה לי כ׳ שנה בביתו, ובכל הטורח של זמן רב כזה לא מצאה ידי כביר, כי אם זה המעט אשר בידי המושג מטבע טורח היגיעה הרבה וא״כ אין זה מטל השמים ומשמני הארץ.
ואם תאמר, לעולם לא עמלתי בעבור כל זה כי אם זמן מועט ויפרוץ לרוב מצד הברכות, ומה שלקחת לראיה מאמר ואחר עד עתה, אינו ראיה כי מאן יימר שטרחת ועבדת כל אותן הימים, כי אולי מקצת הימים עבדת ואח״כ היית דר שמה בלא עבדות לפי שישרה בעיניך הישיבה שמה, כי לפעמים קשה על האדם לפרוש מן אנשים טובים שהוא דר ומורגל עמהם, על כן פירש לומר עם לבן גרתי, לבן זה לבן הרמאי והנבל אתה ידעת את האיש ומעשהו, ואויה לי כי גרתי משך זמן רב כזה עם איש רע מעללים, ולמה אחרתי עד עתה, אין זה כי אם ההכרח הביאני עד הלום, כי בכל טורח זמן רב זה לא השיגה ידי כי אם זה המעט אשר לפני.
ואם תאמר, לכך עכבתי זמן רב זה, לפי שחן מקום על יושביו והייתי שמה תושב, על כן היתה הפרידה קשה עלי, על זה אמר גרתי גר הייתי שמה ולא תושב, והייתי מתגורר בשדות ויערות ואם כן חן מקום על יושביו אין כאן וחן בעליו ג״כ אין כאן, כי לבן שמו ונבלה עמו ואף על פי כן עכבתי שמה זמן רב כזה, ואעפ״כ ויהי לי שור וחמור כי בערך הברכות הכל נחשב לשור אחד ואין כאן ברכה כי אם מה שטבע העמל מחייב, וא״כ שום ברכה לא נתקיימה בי לא ברכת הוי גביר, כי גר אנכי, ולא ברכת רבוי שפע הבא מטל השמים ומשמני הארץ, כי זה הכל מצד העמל ולא מצד רבוי ברכה הבאה מטל השמים ומשמני הארץ, לכך נאמר ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו, הראה לו כאילו כל אשר יש לו אינו מן השמים והארץ, כי אם מן הבא בידו דהיינו ממה שבא לו מכחו ועמל ידו, ולא בא לו בתוספת שפע ברכת ה׳ ורמז דבר זה לעשו במה שצוה את שלוחיו להשיב על שאלת למי אתה וגו׳ לעבדך ליעקב, ואיך יאמרו לעבדך ליעקב הרי לה׳ הארץ ומלואה היה להם לומר, כי מאת ה׳ העבדים ההם נתונים ליעקב, אלא כדי שלא יבין שבאו לו העבדים מצד תוספת ברכת ה׳ כי אם מצד עמלו של יעקב, ובכל זאת חלילה מלומר שיעקב תלה היכולת בכחו ועוצם ידו, אלא שמפני היראה הוציא שקר מפיו, ובהתודותו לפני הש״י אמר הפך זה ממש כמו שיתבאר בסמוך בפסוק קטנתי.
זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ. כלומר שהוויתן אינו מן הארץ אע״פ שניזונין מן הארץ דאל״כ מעיקרא אמר גרתי להודיע שלא נתקיימו הברכות והדר אמר ויהי לי שור וחמור כדרך בני אדם לומר על שוורים הרבה שור ומוכח זה דהא שלח ליה דורון כל אותה המחנה הרי ימצא שקרן בדבריו שאמר ויהי לי שור אחד. ולפי ד״א דלעיל י״ל דהכי קאמר ליה אע״פ שתרי״ג מצות שמרתי עדיין לא נתקיימה בי ברכת אבי שהרי אין לי אלא שור וחמור ולא קבלתי שאר ברכת אבי שהוא משמני הארץ ולכן אין אני ירא ממך וק״ל:
להודיע שאני בא אליך. דאם הוא שולח לו בשביל זה להגיד לו עם לבן גרתי ויהי לי שור וגו׳ א״כ למצוא חן בעיניך נמי קאי על זה וזה אי אפשר דהא אין ההגדה הזאת סיבה למציאת חן אלא שלא ישטמנו לכן מפרש להודיע שאני בא אליך ולהשתעבד לך ובזה אמצא ג״כ חן בעיניך: ומהרש״ל כתב דק״ל והלא אמר למעלה כה תאמרון מהו אח״כ דכתיב להגיד וגו׳ אלא לומר שאני בא וכו׳ ובזה יהיה לי מציאות חן לפי שדרך של ב״א כששולחים לפייס אין באים בעצמן אבל אני ג״כ בעצמי בא וכל זה בעבור שאני שלם עמך:
These are neither from the heavens nor from the earth. Although they are nourished from the earth, they do not actually grow from the earth. Otherwise, [if Yaakov meant as follows, a contradiction arises.] First he said, "I lived as a stranger,⁠" to convey that the blessings were not fulfilled. Then he said ויהי לי שור וחמור, [detailing his many blessings. And he must have meant שור וחמור in plural,] as is customary to refer to many oxen as "ox.⁠" This is obviously so, for he sent Eisov a whole camp as a gift, and would be proven a liar if he meant, "I acquired one ox [and one donkey].⁠" According to Rashi's other explanation above, Yaakov was saying: "Although I kept the 613 mitzvos, my father's blessing has not been realized. I have only oxen and donkeys, not the rest of my father's blessing, which is "from the fat of the land.⁠" Therefore, [since my merits have not been offset by my rewards,] I do not fear you.
To announce that I am coming to you. [Rashi knows this] because if Yaakov was sending [the messengers] to tell him, "I lived as a stranger with Lavan... I acquired oxen and donkeys...⁠" then [the next phrase,] "To find favor in your eyes,⁠" would also refer to this. And that cannot be, for such a message is not a reason to find favor; it is merely [a reason] that Eisov should not hate him. Therefore Rashi explains, "To announce that I am coming to you" to be subservient to you — and through this will I find favor in your eyes. Maharshal writes that Rashi is answering the question: Yaakov said before, "This is what you should say.⁠" Why does he say [again], "To tell my master"? Perforce it means, "To announce that I am coming.⁠" In this way I will find favor, because when people send [messages] to appease someone, they do not come themselves. But I will even come myself! All this is because I am at peace with you.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ויהי לי שור וחמור – אם בעבור אסיפת קנין לבד אחר עשרים שנה בבית לבן יקשה [אות] וי״ו של ״ויהי״. אבל עיקר שמחתו בבית לבן בעבור כי ברך י״י אותו1 והפרה והרבה אותו. והיו השלוחים צריכין להגיד לו כי גם הנשים והבנים שואלים בשלום אחי אביהם, וכמו שאמרנו שמרבית דברי המלאכים לא זכר הכתוב. ולכן אחר שאמרו כי אֵחַר שם ימים רבים בעבור הברכה, הוסיפו שגם עושר וכבוד נתן לו אלהים כי היה לו שור וחמור וצאן ועבד ושפחה. הצאן והמקנה עיקר העושר אבל אפשר שהן מעט, על כן זכר שור וחמור ועבד ושפחה שכל אחד שם המין. שבהיות לו כל אלה אות כי צאנו רב ועשרו גדול וכמו שבארנו בפירוש ״כי רועה היא״.⁠2
ואשלחה להגיד לאדוני – ״טרם בואי אליך שלחתי אליך השלוחים הללו להגיד כל זה לאדוני, למען תדע למה נפרדתי ימים רבים מאבינו וממך, ושעשיתי כן ברשות אבינו ובעבור הברכה שנתברכתי שם, למען בבואי אליך אמצא חן בעיניך ותקבלני בסבר פנים יפות, כריע כאח, כי לא יהיה בלבך עלי כאילו שכחתי ארצי ומולדתי״. ובקשת יעקב היה שיבין עֵשָׂו מדברים אלו שהוא מבקש אהבתו ונכנע לפניו, אעפ״י שיש לו עושר וכבוד ועבדים רבים. אין בלבו להשתרר עליו בעבור ברכת ״הוה גביר לאחיך״3 כי נוהג בו בכבוד גדול כדרך הצעיר את הבכור. וגם יתן לו מטובו אשר ברכו אלהים וישמחו בו יחדו, וכן כתוב בענין ״ויאמר למצוא חן בעיניך״4 אדוניו.
1. את יעקב.
2. בראשית כט, ט.
3. שם כז, כט.
4. שם לב, ו.
ויהי לי שור וחמור – ואם תרצה לדעת למה בחרתי להסתופף בבית לבן, והתעכבתי שם בשמחה, דע כי זה היה לפי שברכני השם בביתו ונתן לי שור וחמור וכו׳, כלומר שורים וחמורים וצאן לרוב, גם יש לי עבדים ושפחות שישרתוני ואין אני חסר כלום, ומטעם זה גם עתה לא הייתי חושב להפרד ממנו, לולי מצות ה׳ עלי לשוב אל ארץ כנען:
ואשלחה להגיד לאדני – להודיעך שאני בא אליך בעושר ונכסים, ואין בלבי עליך על שהעשרת מאשר לאבינו, אף כי אני יצאתי מביתי בחוסר כל, כי השם ברכני מאד:
למצא חן בעיניך – שאני שלם עמך ומבקש אהבתך:
ואשלחה וגו׳ – אני שולח להודיע לאדוני שאני בא אליך, ולא להיותי צריך לעזרתך, כי יש לי רב, אלא למצוא חן בעיניך כי תבין שאני שלם עמך ומבקש אהבתך. אמנם כוונת יעקב נראה שהיתה לבדוק את עשו, לדעת איך הוא עמו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ויהי – ועוד שהברכה הוא שיהיה שפע והצלחה למעלה מדרך הטבע, ואני המעט אשר יש לי בא ברוב עמל ויגיעה. וז״ש ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור, לא קודם לכן, רק אחר עבודה של עשרים שנה, וגם לא ברכה רבה רק שור וחמור, מעט מכל מין, וגם שעקר הברכה היה בקרקעות, משמני הארץ ורוב דגן ותירוש, ומזה אין לי מאומה, ואני צריך לבקש מקום לשבת בארצך, וע״כ ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך, שתקבלני בארצך.
The blessing was that there should accrue abundance and success in a manner transcending the natural, whereas the little that I have acquired came through much toil and labor. Hence, delayed…until now — only now and not earlier did it come about that I have acquired (lit.) an ox and a donkey after working for twenty years. Nor was even this blessing very great; only an ox and a donkey — very little of each species. Also, Yizhaq’s principal blessing had concerned the land — of the fat of the land, much grain and wine — and of this I have nothing, having to seek residence in your land. It is in fact the reason I send this information to my lord to find favor in your eyes: to be admitted to your land.
ועתה: ויהי לי שור וחמור וגו׳1 ואשלחה להגיד לאדוני: היינו לקבל המתנה שאשלח לך. ולא היה בזה מוסיף קנאה בהודיעו כי עשה עושר2, כי עשירות בלי גדולת הנהגה אינו ענין לעשו לקנאות, אחרי שהיה כבר גדול בהנהגה עד שהיו לו ארבע מאות איש הסרים למשמעתו.
{שור וחמור: ולא זכר גמלים3, וגם הלא לא שלח מתנה עבד ושפחה4. אלא בא לרמז ענינים נסתרים כמבואר בבראשית רבה (עה,ו)5.}
1. עתה שיש לי מה לשלוח, אני עושה זאת.
2. וברש״י תירץ: אבא אמר לי ״מטל השמים ומשמני הארץ״ (לעיל כז,כח), זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ (ששור וחמור צאן ועבד ושפחה אינם קרקעות). וברד״ק כתב: ״למצוא חן״ – כדי שאמצא חן בעיניך כשאודיעך טובתי, כי ידעתי כי ייטב בעיניך. ובספורנו: כי אין ספק אצלי שתשמח על היות לי עושר וכבוד, ואמצא חן בעיניך כשאבשרך בזה. אבל הרמב״ן כתב: ״ואשלחה להגיד לאדוני״ שיש לי עושר ונכסים וכבוד לעשות בו חפצך ורצונך.
3. כשלאחר מכן שלח לו גמלים במנחתו.
4. וא״כ מדוע הזכירם.
5. דעת רבנן: ״שור״ זה משוח מלחמה, שנאמר... ״חמור״ זה מלך המשיח... ״צאן״ אלו ישראל... ״ועבד ושפחה״ – ״הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם... חננו ה׳ חננו כי רב שבענו בוז״ (תהילים קכג,ב).
שור וגו׳ – כל השמות האלה באים כאן כשמות כוללים של המין. יעקב בקש להבהיר לעשו שאמנם רכש לעצמו עושר רב, ואף על פי כן הוא מבקש למצוא חן בעיניו, כי דבר זה חשוב לו יותר מכל רכושו. עם זאת בקש להוכיח לו על ידי הודעה זו את יחסו כאח.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ז) וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים אֶֽל⁠־יַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר בָּ֤אנוּ אֶל⁠־אָחִ֙יךָ֙ אֶל⁠־עֵשָׂ֔ו וְגַם֙ הֹלֵ֣ךְ לִקְרָֽאתְךָ֔ וְאַרְבַּע⁠־מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ עִמּֽוֹ׃
The messengers returned to Yaakov, saying, "We came to your brother, to Esav, and he, too, is coming to meet you and there are four hundred men with him.⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[מ] 1וישבו המלאכים אל יעקב, מיכאן לשליח שצריך להשיב אל שולחו ולהודיעו. (מדרש הבאור כת״י)
[מא] 2באנו אל אחיך אל עשו, שאתה נוהג בו כאח והוא נוהג בך כעשו. (בראשית רבה עה)
[מב] 3וגם הלך לקראתך, הוא מהלך כל היום. (תנחומא וישלח י.)
[מג] 4וארבע מאות איש עמו, ריש לקיש אמר עמו כעמו מה הוא שהוא גבור ויכול לעמוד כנגד ארבע מאות איש כך כל אחד ואחד מהן עשוי על ארבע מאות איש. ר׳ לוי אמר הלך ונטל אוגרמי ממצרים אמר אין יכילנא ליה הא טב ואם לאו אנא אימא ליה אייתי מכסא ומגו כן אנא קאים עליו וקטילנא ליה. (בראשית רבה עה)
[מד] 5וארבע מאות איש עמו, א״ר שמואל בר נחמני ארבע מאות מלכים קושרי כתרים ויש אומרין ארבע מאות מיני אפרכין היו עמו. ורבי ינאי אמר ארבע מאות ראשי גייסות היו עמו וכיון שאמרו לו ליעקב כל אותה גדולה היה מתיירא והיה מחלק את נשיו ואת בניו לשתי מחנות שנא׳ ויחץ את העם אשר אתו. (בראשית רבה עה)
1. וכ״ה בכת״י מדרש החפץ. ובכת״י ילקוט מעין גנים בסגנון אחר מכאן למדנו שחזקת השליח עושה שליחותו (עי׳ עירובין לא: ובמכלתא שמות יט, ח. מובא ברש״י שם למדה תורה דרך ארץ כו׳ אשוב תשובה לשולחני). ונראה טעם הדרש משום דפשטא דקרא מבואר דיעקב שלח אותם רק להודיע לעשו ולא צוה להם מפורש שיביאו לו תשובה ללמדנו דהשליח בעצמו צריך להשיב לשולחו ולהודיעו מה נעשה בשליחותו אף שהמשלח לא פירש לו זאת.
2. בתנ״י וישלח ו. אל אחיך אל עשו מה אתה סבור בו אחיך, עשו הוא. וראה לעיל אות יז. ובזח״א קסז: כיון דאמר באנו אל אחיך לא ידענו דאיהו עשו וכי אחין אחרנין הוו ליעקב, אלא באנו אל אחיך ואי תימא דהדר בתשובה ואזיל באורח מתקנא לאו הכי אלא עשו הרשע כדמעיקרא, וגם הולך. ובמדרש הגדול אמרו לו את נוהג בו אחוה והוא עשו שתדע רשעתו. ועי׳ רש״י כאן ובספר הישר באריכות. ובכת״י מדרש הבאור אל אחיך אל עשו וכי תעלה על דעתך שיש ליעקב אח אחר חוץ מעשו, אלא אמרו לו אתה סבור שעשו מתאחה בך כמו שאתה מתאחה בו, אלא הוא עשו מה שאתה יודע בו בתחלתו כך הוא בסופו.
3. בכת״י אור האפלה באו המלאכים ועשו מזדרז לקראת יעקב שנאמר וגם קודם שיבאו אליו. ובשכ״ט מה ת״ל וגם מלמד שהיה הולך לדרכו וכיון שבישרוהו הלך כנגדו. ראה לעיל אות יב. וברב״ח. ובמדרשי התורה לאשתרוק ז״ל.
4. י״ג בב״ר כעמו מה הוא עשוי על ארבע מאות איש כך כל או״א כו׳. ובכת״י מדרש הביאור מה עשו עשוי על ד׳ מאות איש. וכ״ה בתנ״י וישלח ו. וארבע מאות איש עמו, מה אתה סבור וארבע מאות איש עמו, (במדרש אגדה ומאי רבותיה) אמר ר׳ שמואל בר נחמני כל אחד ואחד היה עשוי על ארבע מאות איש, וכיון ששמע יעקב כן מה כתיב ויירא יעקב מאד. וכ״ה בגנזי שכטר ח״א צד נט. מקטע כת״י תנחומא הקדמון. ובפי׳ הריב״א מביא מב״ר מה הוא ״שר״ על ד׳ מאות אף כל אחד שר על ד׳ מאות. ובב״ר פע״ה אי״ב באותה שעה הלכו אותן השלוחים אצל עשו וראו עמו גבורים מזויינין ובאו ואמרו ליעקב שנא׳ וישובו המלאכים. אוגרמי רשות להיות מוכס, ערוך ע׳ גרמי. הלך עשו ונטל לו אוגרמי ממצרים אמר אם יכולתי לו הרי טוב ואם לאו אני אומר לו הבא מכס ומתוך כך אני הורגו. וי״ג אגרומינין קנה לו מן המלך אותו מינוי כדי להעליל על יעקב (פי׳ ב״ר). ומענין זה באריכות בגנזי שכטר ח״א צד נט. מכת״י תנחומא הקדמון כיון ששמע עשו כך התחיל לבו מזעדעזיע אמר באחד לא הייתי יכול לעמוד ועכשיו הרי יש לו י״ב בנים וכמה שמשין כו׳ ואני יכול לעמוד בו אלא עד שהוא בא בדרך שנפשו עייפה ויגעה מן הדרך נעמוד ונזדווג לו והוא הולך לו למצרים אצל פרעה כדי ליקח הימנו אגרואי [אגרומי] של מיכס של דרך הבאה מארם נהרים לארץ ישראל ומתוך שאני הולך בזרוע עליו ואומר לו תן מוכסך מכל אשר לך ואני נושא ונותן עמו אני מוצא מה שאחפוץ לעשות לו וכיון שהרגיש יעקב מה עשה עשו הרשע התחיל יעקב לעמוד ומשלח לפניו שלוחין טעונין את המכס שנא׳ וישלח יעקב מלאכים לפניו. (ובהערות דר׳ מהר״ל גינצבורג כ׳ שע״י הכתובות שנתגלו בימינו באשור ובמצרים נדע שבימי האבות ארץ כנען היתה תחת שלטון מלכי מצרים. ויש להעיר דכן מבואר בא״ע שמות יב, מ. מובא לעיל פט״ו אות קמב.) ועפ״ז נראה לי לפרש המאמר במדרש תהלים מזמור ק״מ. מאיש חמסים תנצרני ומה היה חומס וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו וגו׳ עזים מאתים וגו׳ אין זה חמס וכה״א (עובדיה א) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה וגו׳. וכעי״ז באגדב״ר פס״ו. ועי׳ תנחומא מקץ י.
5. במדרה״ג אמר ר׳ שמואל בר נחמני תשעה (צ״ל ת׳) מלכים קשורים כתרים היו עמו וארבע מאות ראשי גייסות. וראה לעיל אות מג. בבאור. ובזח״א קסז. וראיתי להביא כאן מ״ש בספר הישר המשך המאמר לעיל אות ח. ויבואו מלאכי לבן ויגידו לעשו את כל הדברים האלה, וישמע עשו את כל דברי מלאכי לבן, ויחד אפו על יעקב מאד ויזכור את שנאתו, וחמתו בערה בו, וימהר עשו ויקח את בניו ואת עבדיו ואת כל נפשות ביתו ששים איש, וילך ויקבץ את כל בני שעיר החורי וכל אנשיהם שלש מאות וארבעים איש, ויקח את כל המחנה הזאת ארבע מאות איש שולף חרב וילך לקראת יעקב להכות אותו. ויחלק עשו את כל המחנה הזאת לשבעה חלקים, ויקח בניו ואת כל נפשות ביתו ששים איש לראש אחד ויתנם ביד אליפז בנו הבכור. ואת ששה ראשים הנשארים נתן ביד ששה בני שעיר החורי, וישם כל איש ואיש מהם על תולדותיו ועל בניו, ותלך כל המחנה הזאת כאשר היה וילך עשו בתוך כלם לקראת יעקב ויוליכם במרוצה ומלאכי לבן יצאו מאת עשו וילכו ארצה כנען ויבאו בית רבקה אם יעקב ועשו. ויגידו לה לאמר הנה עשו בנך ערך לקראת יעקב אחיו ארבע מאות איש, כי שמע אשר הוא בא, וילך להלחם עמו ולהכותו ולקחת את כל אשר לו, ותמהר ותשלח רבקה אנשים מעבדי יצחק שבעים ושתים איש לקראת יעקב בדרך, כי אמרה אולי ילחם עשו בדרך במוצאו אותו וילכו המלאכים האלה לקראת יעקב בדרך ויפגשו בו בדרך הנחל מעבר לנהר יבוק, ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה זה מאת האלהים לעזור לי, ויקרא יעקב את שם המקום ההוא מחנים. ויכר יעקב את כל אנשי אביו, וישק להם ויחבק להם וישאלם יעקב על אביו ועל אמו ויאמרו שלום, ויאמרו המלאכים האלה אל יעקב כי רבקה אמך שלחה אותנו אליך לאמור, שמעתי בני כי עשו אחיך יצא לקראתך בדרך עם אנשים מבני שעיר החורי, ועתה בני שמע בקולי וראה בעצתך מה תעשה, והיה בבואו אליך תתחנן לו ואל תדבר אליו קשות. ותן לו ברכה מאשר תמצא ידיך, ומאשר חנן אלהים אותך, והיה כאשר ישאלך על כל דבריך ואודותיך אל תסתר ממנו דבר. אולי ישוב מחרון אפו עליך והצלת את נפשך אתה וכל אשר לך כי עליך הדבר לגדלו כי הוא אחיך הגדול, ויהי כשמוע יעקב את דברי אמו אשר דברו אליו המלאכים ויוסף יעקב וישא את קולו ויבך בכי גדול, ויעש כאשר צותה אותו אמו בעת ההיא. כו׳ וישובו המלאכים, ונגד לו את כל דבריך וכזאת וכזאת השיבנו והנה הוא בא לקראתך בארבע מאות איש, עתה דע וראה מה תעשה והתפלל לפני אלהיך.
וְתָבוּ אִזְגַּדַּיָּא לְוָת יַעֲקֹב לְמֵימַר אֲתֵינָא לְוָת אֲחוּךְ לְוָת עֵשָׂו וְאַף אָתֵי לְקַדָּמוּתָךְ וְאַרְבַּע מְאָה גּוּבְרָא עִמֵּיהּ.
The messengers returned to Yaakov saying, “We came to your brother, to Eisav, and he is also coming to meet you; and there are four hundred men with him.”
וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ
וְתָבוּ אִזְגַּדַּיָא לְוָת יַעֲקֹב לְמֵימַר אֲתֵינָא לְוָת אֲחוּךְ לְוָת עֵשָׂו וְאַף אָתֵי (ח״נ: אָזֵיל) לְקַדָּמוּתָךְ וְאַרְבַּע מְאָה גֻּבְרָא (ח״נ: גּוּבְרִין) עִמֵּיהּ
הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ – אָתֵי
א. ״וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ״ – ״וְאַף אָתֵי לְקַדָּמוּתָךְ״ ולא כמקצת נוסחים ״אָזֵיל לְקַדָּמוּתָךְ״, כי פועל ״אזל״ מציין הליכה רגלי דווקא אבל כאן ייתכן שרכבו על גבי בהמות, לכן תרגם ״אָתֵי״.⁠1 התרגום בפועל המשותף ״אֲתֵינָא לְוָת אֲחוּךְ... וְאַף אָתֵי לְקַדָּמוּתָךְ״ מטעים את הניגוד: באנו אל אחיך [לשלום] וגם הוא בא [למלחמה].
ב. יותר מסתבר נוסח ״וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ״ – ״וְאַרְבַּע מְאָה גּוּבְרִין״ [ולא: גֻּבְרָא], כי נטיית הארמית לתרגם בלשון רבים.⁠2
1. ״מרפא לשון״ וכמבואר לעיל ״ללכת אחרי״ (בראשית כד ה) ״לְמֵיתֵי בָּתְרַי״.
2. לדוגמאות נוספות ראה לעיל ״יֹשֵׁב אֹהֶל״ (בראשית ד כ) ״דְּיָתְבֵי מַשְׁכְּנִין״.
וחזרו מלל((ה))יה לוות יעקב למימר מטינןא לוות אחוך לוות עשו והא הוא אתא לקדמותך וארבע מאה דגברין פולמרכיןב עמה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מטינן״) גם נוסח חילופי: ״אתינן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פולמרכין״) גם נוסח חילופי: ״פולמוסין״.
ותבו עזגדיא לות יעקב למימר אתינא לות אחוך לעשו ואוף אתי לקדמותך וארבע מאה גוברין פולומרכין עימיה.
And the messengers returned to Jacob, saying, We came to thy brother, to Esau, and he also cometh to meet thee, and four hundred chief-warriorsa with him.
a. Polimarkeen, Gr. polemarchoi.
וארבע מאה גוברין פולמרכין עמיה.
And four hundred men, warlike leaders with him.
[ז] וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו – שֶׁאַתְּ נוֹהֵג בּוֹ כְּאָח וְהוּא נוֹהֵג בְּךָ כְּעֵשָׂו.
וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ – רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר עִמּוֹ כְּעִמּוֹ, מַה הוּא שֶׁהוּא גִבּוֹר וְיָכוֹל לַעֲמֹד כְּנֶגֶד אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, כָּךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן עָשׂוּי עַל אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ. רַבִּי לֵוִי אָמַר הָלַךְ וְנָטַל אַגְרוֹמִי מִמִּצְרַיִם, אָמַר אִין יָכֵילְנָא לֵיהּ הָא טַב, וְאִם לָאו אֲנָא אֵימָא לֵיהּ אַיְיתֵי מִכְסָא, וּמִגּוֹ כֵּן אֲנָא קָאֵים עָלָיו וְקָטֵילְנָא לֵיהּ.
[ד] וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר – מִיָּד וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר. לָמָּה שְׁנֵי פְעָמִים. וַיִּירָא, שֶׁלֹּא יַהֲרֹג. וַיֵּצֶר, שֶׁלֹּא יֵהָרֵג. שֶׁהָיָה יַעֲקֹב גִּבּוֹר. תֵּדַע, שֶׁלְּשַׁר הַגָּדוֹל רָפַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשָׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לּוֹ (הושע י״ב:ה׳). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי. רְאֵה גְּבוּרָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, מַה כְּתִיב בּוֹ, וַיִּקַּח יַעֲקֹב אֶבֶן וַיְרִמֶהָ מַצֵּבָה. וְכַמָּה שִׁעוּרָהּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שִׁעוּרָה כְּשִׁנָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָה. הִתְחִיל לָבָן אוֹמֵר לְיַעֲקֹב, וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ וְגוֹ׳, יֵשׁ לְאֵל יָדִי. אָמַר לוֹ יַעֲקֹב, אִלּוּלֵי שֶׁאָמַר לְךָ הִשָּׁמֵר, יֵשׁ לְאֵל יָדְךָ שֶׁתַּהַרְגֵנִי. בֹּא אַתָּה וְכָל אֻכְלוֹסֶיךָ, אִם יֵשׁ בָּהֶן כֹּחַ, יִתְגּוֹשְׁשׁוּ עִם אֶבֶן הַזּוֹ וִירִימוּהָ. וְהוּא הֵרִימָהּ מַצֵּבָה, כְּאָדָם שֶׁמַּעֲבִיר פְּקָק צְלוֹחִית מִן הַצְּלוֹחִית. וְאַף בְּנֵי יַעֲקֹב גִּבּוֹרִים כְּמוֹתוֹ הָיוּ, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר לָהֶם, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ. וְכִי אֶחָיו הָיוּ, חַד הֲוָה לֵהּ וּלְוַי קַבְּרֵהּ. אֶלָּא בָּנָיו הָיוּ וְהָיוּ גִבּוֹרִין כְּמוֹתוֹ.
[Siman 4]
And the messengers returned to Jacob, saying … “He cometh to meet thee with four hundred men” (Gen. 32:7). Thereupon, Jacob was greatly afraid and was distressed (ibid., v. 8). Why is the word for “fear” repeated in this verse? He was greatly afraid that he might be killed and distressed lest he should be forced to kill. Jacob was an extremely powerful man. Proof of this is that he had subdued a mighty angel, as is said: So he strove with an angel and prevailed; he wept, and made supplication unto him (Hos. 12:5). But at that moment he began to plead for mercy, as it is said: Deliver me, I pray thee, from the hand of my brother, from the hand of Esau (Gen. 32:12).
See the strength of Jacob, as it is written: And Jacob took a stone, and set it up for a pillar (ibid. 31:45). What was the size of the pillar? R. Yohanan said: The pillar was as tall as the “Tooth (peak) of Tiberias.”
Laban said to Jacob: “The God of your father spoke unto me yesterday, saying: Take heed to thyself that thou speak not to Jacob either good or bad (ibid., v. 24). Apparently I have the power to do either good or bad.” Jacob replied: “If He had not warned you to take heed, you might have had the power to kill me, but (now) come forward with all your people, and let us see whether all of you together have the strength to move this stone.” Jacob took a stone and set it up (ibid., v. 45). Jacob lifted the stone as easily as a man removes a stopper from a bottle. Jacob’s descendants were also as powerful as he. Scripture informs us: And Jacob said unto his brethren: “Gather stones” (ibid., v. 46). Actually, he had only one brother, would that he had buried him, but he did have sons, and they were as powerful as he.
(ז-ח) [ו] וישובו המלאכים וגו׳, באנו אל אחיך אל עשו, מה אתה סבור בו אחיך, עשו הוא, וגם הולך לקראתך, הוא מהלך כל היום, וארבע מאות איש עמו, מה אתה סבור וארבע מאות איש עמו, אמר ר׳ שמואל בר נחמני כל אחד ואחד היה עשוי על ארבע מאות איש, וכיון ששמע יעקב כן, מה כתיב ויירא יעקב מאד (בראשית ל״ב:ח׳).
וארבע מאות איש עמו – ומאי רבותיה, אלא ארבע מאות קושרי כתרים היו עמו, וכיון ששמע יעקב כל אותן הגדולות היה מתיירא, והיה מחלק את בניו ואת נשיו לשני מחנות, שנאמר וירא יעקב מאד.
וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו – אַתְּ נוֹהֵג בּוֹ כְּאָח, וְהוּא נוֹהֵג בְּךָ כְּעֵשָׂו.
וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ – רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: עִמּוֹ כְּעִמּוֹ מַה הוּא עָשׂוּי עַל אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ כָּךְ כָּל אֶחָד מֵהֶם עָשׂוּי עַל אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר: אַרְבַּע מֵאוֹת [קוֹשְׁרֵי] כְּתָרִים הָיוּ עִמּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַרְבַּע מֵאוֹת אִיפְרַכִין הָיוּ עִמּוֹ. רַבִּי יָנָאי אוֹמֵר: אַרְבַּע מֵאוֹת רָאשֵׁי גְּיָסוֹת הָיוּ עִמּוֹ.
פרג֗ע אלרסל אלי יעקוב קאילין צרנא אלי אכ֗יך עשו פאד֗א בה מאץ֗ תלקאך ומעה ארבע מאיה רג֗ל.
חזרו השליחים אל יעקב באמרם: הגענו אל אחיך עשו, והנה הוא יוצא לקראתך ועמו ארבע מאות איש.
באנו אל אחיך – שהיתהא אומר: אחי, אבל הוא נוהג עמך כעשו – עודנו בשנאתו.
א. כן הוא בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34, פירנצה III.3, לונדון 26917. בעברית מודרנית: ״שהיית״.
באנו אל אחיך אל עשו WE CAME TO YOUR BROTHER, TO ESAU – to him of whom you said he is my brother, but he behaves towards you as Esau, the wicked – he is still harbouring hatred (Bereshit Rabbah 75:7).
וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו1כמותו. מה הוא עשוי על ארבע מאות איש. כך כל אחד ואחד מהם עשוי על ד׳ מאות איש.
1. כמותו מה הוא כו׳. ב״ר פע״ה בשם ר״ל ושם הגי׳ עמו כעמו מה הוא שהוא גבור ויכול לעמוד כנגד ארבע מאות איש כך כל אחד ואחד מהן עשוי על ארבע מאות איש. אולם בילקוט שם מובא בשם המדרש כמו שהביא רבינו. ובילקוט שם נוסף והוא מב״ר בסוף פע״ה במאמר ד״א ויהי לי שור. רשב״נ אמר ארבע מאות קשורים כתרים היו עמו. ויש אומריס ארבע מאות איפרכין היו עמו. ר׳ ינאי אומר ארבע מאות ראשי גייסות היו עמו. לדעתי יש לתקן שצ״ל ארבע מאות פולמרכין היו עמו. במקום איפרכין. וכן הוא בת״י ויב״ע שם. וארבע מאות איש עמו וארבע מאה גברין פולמרכין עמיה וכן שם ל״ג א׳ והמלה יונית πολεμάρχος פי׳ שר צבא. עיין פסיקתא שובה הערה נ״ט. או אולי במקום ראשי גייסות היה כתוב בתחלה פולמרכין. והי״א ד׳ מאות איפרכין היו עמו וחלקו עם ר׳ ינאי שאמר ד׳ מאות ראשי גייסות והיינו פולמרכין ות״י תפס כר׳ ינאי.
וישובו המלאכים אל יעקב לאמר – לומר לו שיזדרז למלחמה:
באנו אל אחיך אל עשו – אתה נוהג בו כאח והוא נוהג עמך כעשו צייד ורצחן:
וגם הולך לקראתך – מת״ל וגם, מלמד שהיה הולך לדרכו וכיון שבישרוהו הלך כנגדו:
וארבע מאות איש עמו – (כז) כל אחד עשוי על ארבע מאות איש, א״ר לוי אמר אי יכילנא ליה מוטב ואם לאו אני אומר לו הביא מכם ומתוך כך אני קם עליו והורגו:
באנו אל אחיך אל עשו – ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת,
וגם הנה הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך, הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו – לכבודך, זהו עיקר פשוטו. וכן: גם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד׳:י״ד).
Ba'nu "WE CAME TO YOUR BROTHER ESAU: and you have gained his favor, as you said (vs. 6), AND HE HIMSELF, due to his happiness at your coming and due to his love for you, IS COMING TO GREET YOU (holekh liqra'tekha) AND THERE ARE FOUR HUNDRED MEN WITH HIM to honor you.⁠" This is the true meaning according to the plain sense of Scripture. [The phrase holekh liqra'tekha means "coming towards you with good intentions,⁠"] just like, "He is setting out to meet you (yose' liqra'tekha) and he will be happy to see you" (Ex. 4.14).
וגם הלך לקראתך – שהוגד לו שאתה בא.
AND MOREOVER HE COMETH TO MEET THEE. He was told that you are coming.
באנו אל אחיך – נראה בעיני: כאלו אומרים לו: באנו אל אחיך וַנגד לו דברך ושלומך, והוא קבל דבריך מאהבה וגם חשב בלבו לכבד אותך.
על כן: וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו – על כן מלת: וגם.
וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו – הולך כמו בא, כלומר: הנהו בא לקראתך, כמו: מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתינו (בראשית כ״ד:ס״ה), שהוא כמו בא. ולא ידענו מה בדעתו אם טוב אם רע, כי לא השיבנו כלום. אלא אמר: אני אלך אליו ואדבר עמו פה אל פה, וכיון שאדבר עמו, מה אומר לכם.
וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו – AND HE TOO IS GOING TO MEET YOU AND THERE ARE FOUR HUNDRED MEN WITH HIM – “Going” like “coming” meaning: Behold, he comes to greet you, like: “Who is that man who is walking in the field to meet us?” (Bereshit 24:65), which is like “coming.” And we do not know what is in his mind, whether good or bad, because he did not answer us anything. Rather he said: I will go to him and I will speak to him face to face, and since I will speak to him, what shall I say to you.
וישבואל אחיך אל עשו – אמרו עשו אחר שאמרו אחיך, כלומר עדין הוא עשו כמו שהיה בשנאתו.
וגם הלך לקראתךוגם – מראה הוא שנאתו שהולך לקראתך, ששמע שאתה בא, וארבע מאות איש עמו – אינו הולך לקראתך לשלום אלא למלחמה, כי הוא בא בארבע מאות איש, נראה כי להלחם אתך בא.
וישובו...אל אחיך אל עשו, they mentioned the name Esau after having referred to him as אחיך, “your brother.” They meant that “Esau still holds the old grudge against you.”
וגם הולך לקראתך, he also reveals his hatred of you by marching with 400 men against you now that he knows you are in the vicinity.
וארבע מאות איש עמו, he does not walk toward you with peaceful intentions but he is on his way in order to fight you.
וישובו המלאכים וג׳ – טעם דבריהם, ׳חקרנו את מצבו ומצאנו אותו שהחליט לילך לקראתך, ומסרנו לו את שליחותך, ולא הועילה לעורר את רחמיו, אלא הוא נשאר בהחלטתו ממהר לילך לקראתך בחיל כבד׳1.
1. יא. ר״ל שהמשפט השני שבפסוק ׳וגם הולך לקראתך׳ אינו נמשך מהמשפט הראשון ׳באנו אל אחיך אל עשו׳, ועל כרחך שהוא מקרא קצר וטעמו כאילו אמרו בין שני המשפטים ׳ולא הועילה שליחותך׳. ועי׳ להרמב״ן שהוסיף בטעמו כאילו אמרו: ׳ולא ענה אותנו דבר ולא שלח לך דברי שלום׳.
וגם הלך לקראתך – להקביל פניך מרוב שמחה.⁠1
וארבע מאות איש עמו – לחלוק לך כבוד.⁠2
1. שאוב מרשב״ם.
2. שאוב מרשב״ם.
וגם הולך לקראתך, "he is also coming toward you happy to welcome you.⁠"
וארבע מאות איש עמו, "he took them along in order to honour you.⁠"
[וישובו המלאכים אל יעקב לאמר – השלוחים האלה עשו שליחותם, אבל לא סיפר הכתוב זה כי אין צורך.
וטעם: וגם הולך לקראתך – לאמר: כאשר אתה הולך לקראתו, גם הוא הולך לקראתך, ומהר תפגשו זה בזה.]⁠א
א. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
AND THE MESSENGERS RETURNED TO JACOB, SAYING. These messengers had fulfilled their mission, but Scripture did not relate this for it would serve no purpose. The meaning of the expression, And moreover he cometh to meet thee, is that "even as you go to meet him, so he goes to meet you, and you will quickly encounter one another.⁠"
וגם הולך לקראתך – יתכן לפרש וגם לרבות שרו של עשו שגם הוא הולך לקראתו להלחם בו, והוא ענין הפרשה שכתוב ויאבק איש עמו. וגם זה יחזק מה שכתבתי למעלה בענין המלאכים כי בני אדם מאין היו יודעים ענין המלאך שבא להאבק עמו, וזהו כפל הלשון של ויירא ויצר, כי היראה מפני עשו והצרה מפני שרו של עשו.
וארבע מאות איש עמו – מוכנים למלחמה, ולא אמר אתו כי הוא לשון נאמר על הצדיק. וכן ביוסף (בראשית ל״ט:כ״ג) באשר ה׳ אתו. והזכיר לשון עמו כלשון הכתוב (דברי הימים ב ל״ב:ח׳) עמו זרוע בשר ועמנו ה׳ אלהינו לעזרנו.
וגם הולך לקראתך, "and he is also coming towards you, etc.⁠" It is possible to explain the word וגם as including the celestial representative of Esau. who was also on the way to engage Yaakov in battle as we know from verse 25 ויאבק איש עמו, "a man wrestled with him.⁠" This would reinforce what I have written earlier that if the מלאכים which the Torah describes Yaakov as having sent ahead as spies or messengers had been mere mortal human beings, how would these have known anything about the celestial representative of Esau being on the way to engage Yaakov in mortal combat? The reason the Torah uses two expressions to describe Yaakov's fear, i.e. ויירא ויצר לו, is that Yaakov worried both about the approaching physical ecounter with Esau and at the same time he worried about the spiritual confrontation which was apparently about to take place between his and Esau's spirit.
וארבע מאות איש עמו., "and four hundred (armed) men with him.⁠" These men were all ready for combat. The reason the Torah did not describe these men as coming with Esau by the word אתו rather than עמו, is that the expression אתו is reserved for the righteous. We find it in connection with the righteous Joseph such as in Genesis 39,23 באשר ה' את, seeing that God was with him.⁠" The reverse is true of the wicked when we read in Chronicles 2,32,8 עמו זרוע בשר, ועמנו ה' אלוהינו לעזרנו, "with him is an arm of flesh; but with us is the Lord our God.⁠"
וגם הולך לקראתך – פי׳ כאשר אתה הולך לקראתו כן הוא הולך לקראתך ומהרה תפגעו זה בזה ולא אמר בא לקראתך פי׳ הולך לקבץ חיילותיו ובא לקראתך:
וגם הולך לקראתך, "he is also on his way to meet you.⁠" Just as you are walking towards him, so he is coming towards you, and you will soon meet up with one another. The reason the messengers phrased Esau's approach not as בא לקראתך, the usual syntax, but said הולך לקראתך, was to alert Yaakov that while on the way, Esau was mobilizing his soldiers, before meeting up with his brother.
והנה באו השלוחים והודיעו ליעקב שכבר עשוּ שליחותם, ושעשו הולך לקראתו וארבע מאות איש עימו.
(ז-ח) התועלת השני הוא במידות, והוא שראוי לאדם שיהיה מפחד תמיד, וישפוט הדברים בַּיּותר רע שאפשר, כדי שיתבונן לקחת עצה להימלט מהרע. הלא תראה כי יעקב, כששמע שעשו אחיו הולך לקראתו וארבע מאות איש עימו, ירא שהיו באים להזיק לו; ואף על פי שכבר קדמהו הייעוד מה׳ יתעלה שהוא ישמרהו ויהיה עימו, והיה אפשר גם כן שישפוט שהוא בא לכבדו ולשומרו. ולזה התחכם לקחת עצה על זה לפי מה שאפשר.
וישובו המלאכים וכו׳ – לדעתי מכאן ראו חז״ל שהיו מלאכים ממש שהם שבו מעצמם קודם הגיעם אליו וגם שהיו יודעים את אשר עם לבבו וכי הוא הולך לקראתו וכיוונו לעורר את יעקב למלאת ידו בכל מה שצריך מהתפלה והדורון. וכיוצא בזה אמרו במדרש (שוח״ט תהלים י״ח) ומלאך בא אל שאול (שמואל א כ״ג:כ״ז) ר׳ אומר מלאך מן השמים היה שנאמר ישלח ממרום יקחני (שמואל ב כ״ב:י״ז). רבי יודן אומר שליח היה א״ל רבי פנחס וכי שליח יועץ הוא שאמר ליה מהרה ולכה כי פשטו פלשתים על הארץ (שמואל א כ״ג:כ״ז) הנה שלא נתנה עצה לשלוחים אלא למלאכים ומזה הטעם אמרו (בראשית רבה כ״ד) שהאיש אשר נזדמן ליוסף היה מלאך שאם לא כן מי הגיד לו שנסעו מן האחוה לפי דבריהם (שם) ואם בני אדם כבר הערה עליהם רוח מרום לדעת את אשר יעשון.
ובמדרש (בראשית רבה ע״ד) ויקרא את שם המקום ההוא מחנים. א״ר איבו נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו הדא הוא דכתיב וישלח יעקב מלאכים – יראה שהם מסכימים לשנצנצה רוח אלהים בשלוחיו ועם זה היו מאלו ומאלו כמו שכתבנו למעלה שמלת מחנים תרמוז אל שני המחנות ועל כל פנים יראה מפשט הכתוב שהוא לא העירו לצאת אליו כי טרם הגיעו אליו המלאכים יצא לקראתו כי שמע שמעו. וכבר הועילה השתדלותו לדעת את אשר יעשה בפגעו בו. והתופשים עליו לומר לדרכו היה הולך וכו׳. הוצרכו לומר כי השלוחים עשו שליחותם ואם לא נזכר ושהם עוררוהו לצאת לקראתו וזה אומרם באנו אל אחיך אל עשו ודברנו לו את אשר צויתנו ולא די שלא נתפייס בדברינו אלא שנתעורר לשנאתך וגם הולך לקראתך. והרמב״ן ז״ל פירש שכונתם באומרם וגם הולך לקראתך כשם שאתה הולך אליו כן הוא הולך ומהר תפגשו זה בזה או שבאו עדיו ויחפרו כי לא נתן לב אליהם מרוב גאונו וזדונו והם שאלו במחנה וידעו כי לקראתו הוא הולך ולפי דרכינו אין צורך לכל זה.
אל אחיך שהיית אומר אחי אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע עודנו בשנאתו. ב״ר דאל״כ אל עשו למה לי והלא אין לו אלא אח אחד אלא ה״ק אל אדם שאינו נקרא לך בשם אח אלא כשמו כשאר נכריי׳ דעלמא ועודנו בשנאתו דקאמר לאו משם עשו מפיק לה אלא מכיון שהוציא עצמו מכלל האחוה ונהיה כנכרי אין זה אלא מצד שנאתו ולא כשאר אינשי דעלמא שלפעמים אינו לא אהוב ולא שונא וכיוצא בזה פי׳ רש״י גבי בני יעקב שמעון ולוי בני יעקב בניו היו ואעפ״כ נהגו עצמן כשמעון ולוי כשאר אנשים שאינן בניו שלא נטלו עצה הימנו אי נמי משום דשם עשו היה מפורסם בתכלית הרשע נקר׳ כל רשע בשם עשו ולכך כששם עשו לא אצטריך ליה לגופיה דרשו בו כשם עשו המפורס׳ ברשעו וההפך יצחק אבינו ע״ה שלהיותו מפורסם בחסידו׳ נקרא כל חסיד בשם יצחק ודרשו מייתורא דעם בני עם יצחק עם בני אף על פי שאינו יצחק חסיד כיצחק ומייתור׳ דבעבדי במשה דרשו בעבדי אף על פי שאינו משה כלומ׳ חסיד כמשה ומייתורא דמיד אחי מיד עשו דמכיון שאין לו אח אחר היה די לומר מיד אחי סתם דרשו שאינו נוהג עמי אלא כעשו הרשע ומייתורא דעם בני עם יצחק שכיון שאין לה בן אחר חוץ מיצחק היה די לומר עם בני סתם דרשו עם בני אף על פי שאינו יצחק כלומר חסיד כיצחק המפורסם בחסידות אבל לא כמו שפירשו קצת מפרשי׳ משו׳ דכתיב עם עם תרי זמני וכן גבי אל אחיך אל עשו משום דכתיב אל אל תרי זימני וגבי מיד אחי מיד עשו משום דכתיב מיד מיד תרי זימני וסגי בחד דכי האי גונא לא אשכחן שידרשו בו רז״ל בשום דוכתא דאם כן גבי לאדני לעשו לעבדך ליעקב אמאי לא דרשו כלום אבל מצאתי גבי בעבדי במשה שדרשו בעבדי אף על פי שאינו משה במשה אף על פי שאינו עבדי ומפיק לה מדלא כתי׳ בעבדי משה ואם הגירסא ככה לא ידעתי למה דרשו בשני ביתי״ן ולא בשני למדי״ן:
ותראה שהשלוחים הלכו ולא הגיעו לארצה שעיר שדה אדום לדבר לו כי כבר מצאו את עשו בדרך וכפי צואת יעקב אליהם לא היה ראוי לדבר לו דבר ולכן שבו אל יעקב ואמרו לו באנו אל אחיך אל עשו ר״ל לא באנו אל ארצה שעיר אבל באנו אל עשו לפי שהוא בדרך כבר בא לפניו כמו שאתה הולך לקראתו וארבע מאות איש כאדם נכבד וגדול ולכן לא דברנו לו דבר מן השליחות כדי שלא לעבור על מצותיך ועם מה שפירשתי בזה הדרך יותרו השאלות הב׳ והג׳ והד׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

וגם הלך לקראתך – לא בלבד ראינו שלא היתה בעיניו כל בשורה מוצאת כאשר הגדנו את עשרך, אבל ״גם הלך לקראתך״ עם ״ארבע מאות איש״, ואין זה אלא להלחם, כענין ״ויצא אדום לקראתו בעם כבד״ (במדבר כ׳:כ׳).
וגם הולך לקראתך, not only have we seen him, but he did not react with satisfaction when we told him about your wealth. But, אגם הולך לקראתך עם ארבע מאות איש, he also marches toward you with 400 men in order to attack you. The expression לקראת meaning to approach with hostile intent is repeated in Numbers 20,20 when again Edom (Esau) is threatening the Israelites.
והעידה התורה כי הלכו וחזרו משליחותם וראו שרעה בלב עשו עליו, וכן סיפרו ליעקב שהלכו לעשו, ולא די שלא מצא חן בעיניו בלבד, כי גם הולך לקראתו כאויב וארבע מאות איש עמו, ולכן נאמר ׳וגם׳:
שהיית אומר אחי הוא כו׳. דאם לא כן ״אל״ תרי זימני למה לי, הוי למכתב ׳באנו אל אחיך עשו׳. והא דלא דרשו ״לעבדך ליעקב״ (פסוק יח) דהוי למכתב ׳לעבדך יעקב׳ (קושית הרא״ם), כבר נתבאר בפרשת וירא גבי ״לא יירש עם בני עם יצחק״ (כא, י, אות י), שאילו אמר ׳לעבדך יעקב׳ לא היה משמע כל כך חשיבות, מפני שהיה בטל שם ״לעבדך״ אצל ״יעקב״, ולא היה עבד גמור אליו, אבל ״לעבדך״ סתמא משמע עבדך גמור עד שלא נקרא בשם אחר רק בשם ״עבדך״, ולכך אמר ״לעבדך״ שהוא עבדו לגמרי, ואיזה שהוא עבדך – ״ליעקב״. וכן גבי ״לאדוני לעשו״ (פסוק יט) אם היה אומר ׳לאדוני עשו׳ היה בטל שם ״לאדוני״ אצל ״עשו״ ולא היה כאן אדון לגמרי, לכך אמר ״לאדוני״ סתם, כלומר שהוא סתם אדונו עד שנקרא בשם הזה סתמא ״לאדוני״, ואחר כך איזה אדון – ״לעשו״, ובזה היה לרשע חשיבות יותר. ועיין לעיל בפרשת וירא (כא, י, אות י):
באנו אל אחיך אל עשו – אמרו לו השלוחים אתה אמרת אליו כה אמר עבדך יעקב כמודה לו על הברכות לומר אתה אביר הגביר ואני עבדך, אבל עשו לא קבל זה ואמר אינו עבד כי אם אחי הוא, זהו שאמרו באנו אל אחיך, וזה לפי דבריו של עשו שאמר אחי הוא ולא עבדי, כי בזה גילה לנו שאין לבו שלם עמך ולא זו שאינו שלם אתך אלא גם הוא הולך לקראתך, ואין זה כי אם להלחם עמך וראיה על זה כי ת׳ איש עמו ואין זה כי אם למלחמה ד״א באנו אל אחיך כמראה עניני אחוה ואהבה, אמנם גם את זה לעומת זה אנו רואין בהפך זה, כי הוא יוצא לקראתך על כן אנו נבוכים בדבר, ומטעם זה אמר יעקב הצילני נא מיד אחי מיד עשו שהוא מראה את עצמו כאח, ובאמת הוא עשו ברשעו וצייד הרמאי, וה׳ לי בעוזרי (תהלים קי״ח:ז׳) ממראים את עצמם כעוזרים ואוהבים, והשנאה כבושה בלבם.
אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע כו׳. דאל״כ עשו ל״ל והלא אין לו אלא אח אחד אלא עשו המפורסם בתכלית הרשעה. [ר׳ אליהו מזרחי]: ועי״ל דק״ל הל״ל באנו אל עשו אחיך ולא אל אחיך אל עשו כמו דכתיב בתחלת הפרשה אל עשו אחיו וק״ל. ומהרש״ל פי׳ אל אל ל״ל וא״ל למה אמר לאדוני לעשו י״ל הוא צוה להם לעשות תואר ללשון אבל כשהשיבו לו תשובה מה לו לתאר הלשון לכך מדקדק וכו׳ עכ״ל:
But he acts towards you as the wicked Eisov... Otherwise, why does it say, "Eisov"? Yaakov had only one brother! Perforce, "Eisov" connotes he who is famous for extreme wickedness. (Re'm) A further explanation: Rashi is answering the question: It should say באנו אל עשו אחיך, like it is written אל עשו אחיו at the beginning of the parshah. Why does it say אל אחיך אל עשו? Maharshal explains [that Rashi is answering the question:] Why does it say אל twice? We need not object: [Accordingly,] why did Yaakov say לאדוני לעשו (v. 4)? For the answer is: There, Yaakov was commanding them to speak with honor. But here, where they are reporting the reply to Yaakov, why did they speak in this fashion? Thus Rashi explains as he does.
וישובו המלאכים – פי׳ השיבוהו תשובה ואמרו לו באנו אל אחיך פי׳ הוא מראה פנים היות אחיך וכפי האמת הוא עשו הרשום בשנאה, וגם הולך לקראתך וגו׳ פי׳ הולך לקראתך בדרך אחוה וד׳ מאות איש עמו למחשבה רעה.
עוד ירצה באנו אל אחיך בהוראת פנים צהובות והראינו לו גם כן פנים של זעם לצד היותו כפי האמת עשו בלא אחוה, והוא על דרך אומרם ז״ל (בראשית רבה ע״ה) שהראהו מחנות רוכבי אש וכו׳ להפחידו אם לא יתנהג במדת האחוה, וטעם שלא החליטו השליחות באופן אחד, לצד שהיה מראה בפניו אחוה ולבבו לא כן ידמה לזה עשו ב׳ אופני שליחות אם לטוב אם וכו׳.
וישבו המלאכים, The messengers returned, etc. The meaning is that they brought back a reply and said "we have come to your brother, to Esau, etc.⁠" i.e. he presented himself as your brother, whereas in actual fact he has remained Esau. "He is also coming to meet you,⁠" i.e. as a brother, but since he has taken four hundred armed men with him this is proof of his evil intentions against you.
The words "we have come to your brother" may also mean that although he has met us with a happy face i.e. displaying brotherliness, we displayed anger ourselves seeing that he has remained Esau true to form. This is what the Midrash we have quoted meant when it described the messengers as appearing garbed in fiery garments riding on fiery horses. The reason the messengers did not bring back a definitive evaluation was because outwardly Esau displayed brotherliness whereas in his heart he was still the same old Esau, hating Jacob.
וישובו המלאכים אל יעקב לאמר – הכתוב אינו מספר שעשו השלוחים את שליחותם, ולא מה שענה עֵשָׂו. ויאמר רשב״ם ז״ל ״באנו אל אחיך אל עֵשָׂו, ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת. וגם הנה הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך. זהו עיקר פשוטו. וכן ׳הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו׳⁠ ⁠⁠״.⁠1 [עכ״ל רשב״ם]. ואין זה פשוטו של מקרא, אלא להפך שהולך ועמו ארבע מאות איש להנקם ממנו כמו ״פן בחרב אצא לקראתך... ויצא אדום בעם כבד וביד חזקה״2 וכיוצא הרבה. ולפי פשוטו אומר אני שקודם באו שלוחי יעקב כבר ידע עֵשָׂו שהלך יעקב מבית לבן ושב אל ארץ כנען, והלך לקראתו בעם רב להלחם בו. ושלוחי יעקב פגעו בו ובמחנהו בדרך, שאילו באו אל שדה אדום וְעָשׂוּ שליחותם ואחרי כן יצא עֵשָׂו ואנשיו, היה לו לומר ״והנה גם הוא יוצא לקראתך״. שכן דרך המקרא לומר על כל יוצא מעירו שהוא יושב שם. עכשיו שאמר ״הולך לקראתך״ למדנו שכשבאו אליו היה בדרך כמו ״מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו״.⁠3 וכשפגעו בו ושמעו כי הולך לקראת יעקב להלחם בו, לא אמרו לו מה שצוה אותם יעקב. כי יעקב שלחם לארץ שעיר ובמחשבתו שהוא לא אויב לו, ואחר שראו כי בא להלחם בו, [בושו ב]⁠נפשם להזכיר לפניו דברי אחיו. ולכן שבו המלאכים מדרכם אל יעקב ואמרו ״באנו אל אחיך אל עֵשָׂו״. לא הלכנו ארצה שעיר אבל באנו אליו בדרך שהלכנו. וכמו שהלכנו אנחנו לקראתו, גם הוא הולך לקראתך לבוא אליך וארבע מאות איש עמו להתגבר עליך ועל כל אשר עמך. ומדרך הסברא אינו בנוהג שבעולם שיצא אח לקראת אחיו לשלום ויקח עמו ארבע מאות איש! וכן הוא דעת רבותינו ז״ל. והיה ראוי ליעקב לירוא מלפניו.
גם רמב״ן ז״ל זה דעתו וכתב ״הנראה בעיני כי עֵשָׂו לא קבל השלוחים כהוגן ולא השגיח עליהם. ואולי לא היו לפניו כי לא נתן רשות שיבואו לפניו וידברו עמו כלל. כי היה הכתוב מספר ששאל להם ׳מה שלום אחי, ומה ענינו וענין ביתו ובניו. קראו לו בשלומיו. וְאִמְרוּ אליו שאני הולך לקראתו לראותו׳. והם היו מגידים כן ליעקב. והכתוב לא ספר שיאמרו השלוחים דבר בשם עֵשָׂו אבל עֶבְרָתוֹ שמורה בלבו ולעשות לו רעה היה הוא הולך בחיל הזה. הנה השלוחים חקרו במחנה וידעו כי הוא הולך לקראת יעקב. וזהו טעם וגם כי אמרו ׳באנו אל אחיך אל עֵשָׂו׳, ולא ענה אותנו דבר, ולא שלח לך דבר שלום. וגם הולך לקראתך בזרוע וחיל׳. ולכך הוסיף פחד על פחדו. ויירא יעקב מאד ויצר לו״ [עכ״ל רמב״ן]. ובעיקר הדברים פירושו דומה לפירושנו והוא הנכון, וכמו שנבאר עוד בעז״ה.
1. שמות ד, יד.
2. במדבר כ, יח-כ.
3. בראשית כד, סה.
הולך לקראתך – אם כדעת רשב״ם, שהולך לקראתו לקבל פניו באהבה1, מה כל החרדה הזאת שחרד יעקב, גם על מה לקח עמו2 חיל כזה.
1. רשב״ם מדייק מ״אל אחיך״, כפשוטו: ״ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת״, ולא כרש״י ״שהיתה אומר, אחי, אבל הוא נוהג עמך כעשו – עודנו בשנאתו״, ושד״ל פירש כרשב״ם, וראה רמב״ן (פסוק ח׳), רנ״ה וייזל, ורדצ״ה.
2. עשיו
וישבו המלאכים – אין ספק שהמלאכים האלה עשו שליחותם אבל לא סיפר הכתוב זה כי אין צורך:
באנו אל אחיך – ולא השיב אותנו דבר, אלא כמו שאתה הולך לקראתו כן גם הוא הולך לקראתך, וזה טעם מלת וגם, ויראה שהמלאכים לא ידעו דבר משנאת עשו את יעקב, גם לא הבינו כוונת עשו בבואו עם ד׳ מאות איש, אך יעקב הבין מיד שלהלחם עמו הוא בא:
אל אחיך וגו׳ – שהיית אומר אחי הוא אבל הוא נוהג עמך כעשו, עודנו בשנאתו (רש״י מב״ר), ורמזו רז״ל בזה אל כלל גדול בדקדוק הלשון מיוסד על אדני הגיון כמ״ש המעמר. מנהג הלשון שאם יבא המתואר לפני תואריו יבוא סימן היחס רק במתואר לבדו, כמו ברחל בתך הקטנה, אבל אם יקדמו התארים למתואר יבא היחס גם בתארים וגם במתואר, כמו כאן, וכן עם בני עם יצחק, את בנך את יחידך וכדומה, ומה שבא בעבדי איוב, ומי כעמך ישראל (דה״י א׳ י״ז), שם הוא ע״ד מושך עצמו ואחר עמו, והעד כי (בשמואל ז׳ כ״ג) נאמר כעמך כישראל, והסבה הזאת היא כי מאחר שהוא מדרך לשון עברי כאשר אמרנו להקדים תמיד המתואר ואז כיון שנתייחס השם העיקר שוב א״צ התארים הדבוקים לייחס, אולם אם יבואו התוארים לפני השם אז נחשוב כל חלק וחלק למאמר בפ״ע, והפעל מוסב על כולם כמו כאן כאלו יאמרו באנו אל אחיך אולם לא כן הוא רק באנו אל עשו, וכן פירש״י ז״ל על קח נא את בנך שאמר אברהם שני בנים יש לי וכו׳. ע״ש, הרי שהבין שהם מאמרים שונים, וכן דרשו חז״ל בב״ר על עם בני עם יצחק, עם בני אע״פ שאינו יצחק ואף כי שהוא יצחק, ויען במקומות האלה המתואר והתארים הם מאמרים נפרדים לזה ראוי שיבוא היחס בכל אחד ואחד.
וגם הלך – לא בלבד ראינו שלא היתה בעיניו כל בשורה מוצאת ולא מצאת חן בעיניו כאשר הגדנו לו את עשרך אבל נהפוך הוא, הוא הולך לקראתך עם ד׳ מאות איש ואין זה אלא להלחם עמך, כענין ויצא אדום לקראתו בעם כבד (ע׳ רע״ס), ולפי״ז מלת וגם פי׳ כמלת אדרבה (פיעלמעהר), אשר יורה על הפך הקודם (כמ״ש בבלק בגם אותכה הרגתי).
אל אחיך – אעפ״י שהוא אמר לאדני לעשו, הם דברו דרך כבוד עם אדוניהם ואמרו לו באנו אל אחיך, ולא אמרו אל אדוניך.
וגם הולך לקראתך – כסבורים שאין עשו בא אלא לכבדו ולשמרו בדרך. ואולי כן היתה באמת כוונת עשו, ואולי ג״כ הבינו מתשובת עשו שלא היה בלבו רעה ושנאה על אחיו, ואולי ג״כ סיפרו ליעקב את כל הדברים אשר דבר אליהם דברי שלום ואחוה. אמנם יעקב לא בטח בכל זה, כי פחד בשמעו שהוא בא אליו בת׳ איש, והכתוב לא רצה להאריך בדברי עשו והמלאכים, מאחר שלא הועילו כלום, כי לא בטח בהם יעקב. ונראה (כדעת תלמידי מוהר״ר אברהם חי מיינשטער) כי עשו לא אמר למלאכים שהוא רוצה לילך לקראתו בארבע מאות איש, אך הם הבינו זה ממה שראו וממה ששמעו מאנשיו, ועשו לא ידע שהבינו זה ולפיכך היה יכול להאמין שיעקב לא היה יודע שהוא בא לקראתו, ושהעדרים היו שלוחים לשעיר ושהאנשים ההולכים אחרי העדרים לא היו מכירים אותו. עיין למטה פסוק י״ז. ומלת וגם כמשמעה, עשינו שליחותנו, וגם עשתה פירות כי הנה הוא בא לקראתך.
וישבו המלאכים וגו׳ באנו אל אחיך – ר״ל שאינו מחזיק א״ע שהוא האדון ואתה עבדו, ושהברכות לא נתקיימו בך, כי מחזיק א״ע שהוא אחיך לא אדוניך. ב] כי הולך לקראתך, ואינו רוצה שתבא אל ארצו כלל, ג] כי ארבע מאות איש עמו, וזה מורה שרוצה להלחם בך.
THE AGENTS RETURNED…WE CAME TO YOUR BROTHER. They told him that Esav did not see himself as the master and you as his servant, nor that the blessings came true for him and not for you. He regards himself as your brother and not as your master. Also, he is traveling toward you — i.e., he does not want you to come into his country at all — and there are four hundred men with him, which means that his aim is to wage war against you.
באנו אל אחיך: ולא אמרו ׳לאדוניך׳ כמו שאמר יעקב להם ״לאדני לעשו״1, משום שאין דרך ארץ לעבד לומר לאדונו לשון ׳אדוניך׳, כדאיתא במסכת ר״ה (לא,ב) לענין תלמיד ורב ׳לאו אורח ארעא למימרא לרביה – רבך׳.
{אל אחיך אל עשו: ולא כתיב ׳אל עשו אחיך׳ כמו להלן פסוק י״ח ״עשו אחי״. אלא משום דזה כלל דציור השני גודר הענין יותר מן הראשון, כמו כלל ופרט או פרט וכלל, הכל הולך אחר האחרון. משום הכי כתיב אח״כ ״אל עשו״ ללמד על דרשת חז״ל שהביא רש״י2. ועיין בפסוק י״ח.}
וגם3 הולך לקראתך: כאשר חשבת לבחינה שאם אינו מפויס מסתמא ילך למלחמה, באמת הוא יוצא למלחמה, והיינו לשון ״וגם״4.
וארבע מאות וגו׳5: מזה מובן על מה הוא הולך6. כי7 באמת לא אמר עשו להם דבר8, כדרך מלכים הראשונים אשר בגאותם לא דברו דבר עם מי שאינו כדאי לכבודם.
{איש עמו9: משמע השתוות ברוח וברצון, כמו שכתבתי לעיל (כב,ג) ובכמה מקומות10. ובמדרש רבה (עה,יב) איתא: מהו ״וארבע מאות איש עמו״ (פירוש, ׳אתו׳ מיבעי), אלא ד׳ מאות מלכים11 וכו׳.}
1. והרי יעקב רצה שעבדיו לא יקלו בכבודו ובמוראו של עשו שלא בפניו, כפי שהסביר רבינו בפסוק ה׳.
2. זה לשונו: שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו בשנאתו. וכעין זה פירש ב׳הכתב והקבלה׳.
3. ״גם״ מיותרת ואינה מובנת במבנה הפסוק.
4. כלומר, לא רק שאינו מפוייס ואז יש להסתמך על ׳מסתמא׳ בהקשר לכוונותיו, אלא גם יוצא בפועל למלחמה.
5. איך הסיק יעקב מהליכת עשו שכוונתו למלחמה, שמא כוונתו לכבדו (כדעת הרשב״ם והחזקוני).
6. כי לכבד את אחיו אין צורך בלקיחת ארבע מאות איש (ובודאי לא ארבע מאות מלכים כדאיתא בחז״ל). וכן ברמב״ן פסוק ח׳.
7. שמא תאמר שיעקב ידע שבא לקראתו למלחמה מכח דיווח השלוחים, שידעו על כך מעשו עצמו, אומר רבינו...
8. ואכן לא מוזכר בפסוקים דו שיח בין השלוחים לבין עשו. וכך גם דעת הרמב״ן בפסוק ח׳. אך עיי״ש שמכריח מדברי רז״ל שהשלוחים חקרו במחנה עשו מבלי לפגוש אותו, ונודע להם על כוונתיו, ולכן יכלו לומר לו (ע״פ חז״ל) ״באנו אל אחיך״ – שהיית אומר אחי הוא, ״אל עשו״ – אבל הוא, נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו בשנאתו (הובא ברש״י).
9. ״עמו״ ולא ׳אתו׳.
10. בהבדל שבין ׳אתו׳ ל׳עמו׳. וכן כב,ה. כד,כד. כו,טז. כז,מד.
11. א״ר שמואל בר נחמני, ארבע מאות מלכים קושרי כתרים... כלומר, היו שוים לו בחשיבותם.
לקראתך – כששמע שאתה בא אליו יצא לקראתך; ועשו לא הודיע בשום דבר שדעתו להרע ליעקב, רק זה ירא כששמע שלקח עמו ארבע מאות איש, אם כן אין שלום בלבו. ועשו אולי ידע שיש סכנה בדרך שיעקב הולך עליה, ולקחם עמו להגן על יעקב כמו שמצאנו אח״כ שהיה רוצה לעשות (בראשית ל״ג:י״ב,ט״ו); וממלת לקראתך אין להבין אם בא עשו כאוהב או כאויב, וירא וירץ לקראתם (בראשית י״ח:ב׳), פן בחרב אצא לקראתך (במדבר כ׳:י״ח).
באנו וגו׳. פירש רשב״ם ״ומצאת חן בעיניו וגם הנה הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתך הולך לקראתך וד׳ מאות איש עמו״ וכל זה נגד האמת ונגד רבותינו, כי איך אחר ההבטחות האלה יאמר תכף וירא יעקב מאר ויצר לו וגו׳ אם יבא עשו אל המחנה הא׳ והכהו, ואיך יתפלל בכמה תחנות ובקשות הצילני נא וגו׳, ואיך אמר אכפרה פניו וגו׳ אולי ישא פני, ומה ענין כפרת הכעס אם אין כעס, ואיך יטיל בספק אולי ישא פני אחר כל אלה ההבטחות? ואפשר שמתחלה לא היה נראה ברור לאיזה תכלית היה בא, ומביאתו עם ד׳ מאות איש עמו היה נראה יותר כי להרע ליעקב הוא בא, רק אחר שלוח המנחה אפשר שחמתו שככה, וכשראה יעקב כורע ומשתחוה לו ז׳ פעמים נכמרו רחמיו ורץ לקראתו ויחבקהו וגו׳.
באנו אל⁠־אחיך וגו׳ – מובן שאין המלאכים אומרים — באנו אל אדונך, אבל מדברי התמורה ״אל⁠־עשו״ ניתן לחוש את הרגשתם, ״שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו בשנאתו״.⁠1 דומה שכלל לא קבל עשו את פניהם של השליחים, אלא הודיע להם באמצעות אנשיו שהוא הולך לקראתו.
וגם – פירוש לא רק שלא קבל אותנו בסבר פנים יפות אלא הוא אף נוסע לקראתך בכוונות עוינות.
על השאלה אם עשו בא לכתחילה לקראת יעקב בכוונה להלחם בו או על מנת לקבל את פניו בידידות, עונה הרשב״ם לפי האפשרות השניה, וראייתו מן ״גם הנה⁠־הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו״.⁠2 אלא שיעקב לא נתן בו אימון, ויירא שעשו זומם להרע לו. וגם אם אין הכתוב מספר מאומה על כוונתו של עשו, הרי ברור, שלא סכנה מדומה כי אם סכנה ממשית וגדולה איימה עליו על יעקב. ארבע מאות איש היוו בימים ההם כוח מלחמתי גדול (הן התקיף אברהם עם שלוש מאות ושמונה עשר איש ארבעה מלכים על צבאם3), ואין עורכים כוח כזה בלא כוונות מלחמתיות.
ההנחה שעשו לדרכו הלך, ויעקב הוא שעורר אותו לסור לקראתו,⁠4 לא מצאנו לה רמז בכתובים. והרי מסופר למעלה על זעמו של עשו ועל שנאתו,⁠5 מבלי שיסופר שזעם זה שכך.⁠6 גם דברי הנביא עמוס על אודות אדום7 — ״על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו... ועברתו שמרה לנצח״ — רומזים כנראה לפרשה זו. ולבסוף, הרי הכתוב מספר על תפילת יעקב על הצלתו ועל פגישתו הלילית המופלאה עם המלאך, דברים אשר מראים, שאכן ניצל יעקב בדרך נס מסכנה ממשית וכי לא היתה זו סכנה מדומה כלל.
1. רש״י על פי בראשית רבה ע״ה:ז׳ (המ׳).
3. לעיל י״ד:י״ד ואילך.
4. בראשית רבה ע״ה:ב׳ (המ׳).
5. כ״ז:מ״א.
6. שם, פסוק מד.
7. א׳:י״א.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(ח) וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת⁠־הָעָ֣ם אֲשֶׁר⁠־אִתּ֗וֹ וְאֶת⁠־הַצֹּ֧אן וְאֶת⁠־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃
Yaakov was very afraid and he was distressed. He split the people who were with him, and the sheep, cattle, and camels, into two camps.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[מה] 1ויירא יעקב, אמרו רבותינו נעשה גופו כשעוה הזו, ורוח הקודש צווחת התרפית ביום צרה צר כחכה (משלי כ״ד:י׳), באותה שעה א״ל הקב״ה אל תירא כי אתך אני אל תשתע כי אני אלהיך אמצתיך אף עזרתיך וגו׳ בימין צדקי (ישעיהו מ״א:י׳) (תנ״י וישלח ו.)
[מו] 2ויירא יעקב מאד, יעקב ניתן לו רמז ולא חש שנאמר והנה אנכי עמך ושמרתיך (בראשית כ״ח:ט״ו), והוא היה מפחד וירא שנאמר ויירא יעקב מאד ויצר לו. אדם שהקב״ה הבטיחו היה ירא ומפחד, אלא שאמר יעקב אבינו אוי לי שמא יגרום החטא. (מכילתא בשלח, מסכת דעמלק פ״ב)
[מז] 3ויירא יעקב מאד, ר׳ פנחס בש״ר ראובן פתח בטח אל ה׳ בכל לבך (משלי ג׳:ה׳) שני בני אדם הבטיחן הקב״ה ונתייראו כו׳ הבחור שבאבות זה יעקב שנאמר כי יעקב בחר לו יה (תהלים קל״ה:ד׳) ואמר לו הקב״ה והנה אנכי עמך (בראשית כ״ח:ט״ו) ובסוף נתיירא שנא׳ ויירא יעקב הבחור שבנביאים זה משה רבינו. (בראשית רבה עו)
[מח] 4ויירא יעקב מאד ויצר לו, לפי שידע בעשו שאין בו יראת שמים לכך נתיירא ממנו, והיינו דתניא הוי ירא את השמים שהכל בידי שמים, והוי ירא את הירא לשמים שרצון יראיו יעשה (תהלים קמ״ה:י״ט) והוי ירא את מי שאינו ירא [שמים] שאפילו שכינה עצמה כביכול אינה יכולה לעמוד בו שנאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים ק״א:ה׳). (מדרש הגדול)
[מט] 5ויירא יעקב מאד ויצר לו, אמר ר׳ יהודה ב״ר אלעאי, לא היא יראה ולא היא צרה, אלא ויירא שלא יֵהרג ויצר לו שלא יהרוג, אמר אם הוא מתגבר עלי הורגני, ואם אני מתגבר עליו אני הורגו, הדא הוא וירא שלא יהרג ויצר לו שלא יהרוג, אמר כל השנים הללו הוא יושב בארץ ישראל תאמר שהוא בא עלי מכח ישיבת ארץ ישראל, כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו תאמר שהוא בא עלי מכח כבוד אב ואם, שהרי כך אמר יקרבו ימי אבל אבי (בראשית כ״ז:מ״א), תאמר שמת אותו זקן ובא עלי להרגני. (בראשית רבה עו)
[נ] 6ויירא יעקב מאד ויצר לו, אמרו לו נשיו אם אתה מתירא למה הוצאתנו מבית אבינו, אלא בטח בצל יוצרך שאמר לך שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך (בראשית ל״א:ג׳). מיד ויירא יעקב מאד ויצר לו ויירא מבחוץ מעשו, ויצר לו מבפנים מנשיו. (נר השכלים כת״י)
[נא] 7ויחץ את העם, אמר ר׳ חייא רבה לימדתך תורה דרך ארץ שלא יהא אדם נותן כל ממונו בזוית אחת ממי אתה למד מיעקב שנאמר ויחץ [את] העם וגו׳. (בראשית רבה עו)
[נב] 8ויחץ את העם אשר אתו, מה עשה זיינן מבפנים והלבישן לבנים מבחוץ. (תנ״י וישלח ו.)
[נג] 9ויחץ את העם אשר אתו, מה החץ מכוון בתוך הקשת כך העמיד יעקב אבינו את בניו כקשת, וישב באמצעם ועמד בתפלה לפני הקב״ה. (מדרש הבאור כת״י)
1. מובא בילקוט המכירי משלי כד ט. וראה לעיל פכ״ז אות פג.
2. כ״ה באגדת אסתר פ״ד יד. ומכלתא דרשב״י בשלח יז. יד. ובאסתר רבה פ״ו יא. יעקב ניתן לו רמז ולא חש כו׳ יעקב אמר לו הקדוש ב״ה ושמרתיך בכל אשר תלך ויירא, אדם שהבטיחו הקב״ה היה מתפחד דכתיב וירא יעקב וגו׳ אלא אמר שמא כשהייתי בבית לבן הטמא נתלכלכתי בטומאה, ובתנחומא בשלח כח. נתלכלכתי בטומאה ובחטא. ובגמ׳ ברכות ד. וסנהדרין צח: ר׳ יעקב בר אידי רמי, כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, וכתיב ויירא יעקב מאד, אמר שמא יגרום החטא. ובמדרש הגדול אחרי שמביא מאמר הנ״ל גורס איני והא אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ יוסי כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה ואפילו על תנאי אינו חוזר בו לא קשיא הא במילי דביניה לבין ברייה, והא במילי דעלמא, שכל דבר טובה שיאמר הנביא לישראל אינו בטל לעולם. [מאמרו של ר״י הוא בברכות ז. ולפנינו בגמ׳ ברכות ד. ליתא הגי׳ הנ״ל גם בדקדוקי סופרים ובית נתן ליתא ובהערות מהרש״ב מביא דבכת״י גרס אית דמקשי וציין לפירוש הרא״ם על רש״י כאן שמקשה ג״כ קושיא זו ותי׳ כנ״ל ועיי״ש בגור אריה ולבוש האורה. ויש להעיר מירושלמי פי״א דסנהדרין (פ׳ הנחנקין) ה״ז שהקב״ה אומר להביא רעה ומתנחם, ואתה מתנבא לטובה (אינו חוזר) וסנהדרין פט: ומענין זה באריכות בתנחומא וירא מג. וראה בתו״ש לעיל פכ״א אות טו. וביומא עג: גזירת נביא חוזרת. וברמב״ם פ״י מהל׳ יסודי התורה ה״ד ובנו״כ. וברד״ק ש״א טז, ב. ובגנזי שכטר ח״א רלא]. ולקמן אות סג. א״ר אליעזר כו׳ הצדיקים כו׳ מיעוט מעשיהן הרעים בעיניהן חמור ביותר שכן הוא אומר ויירא יעקב מאד ויצר לו קא סבר שמא יש עליו חטא קל ביותר ויגרום לו מיתה שהקלות בעיניהם כחמורות. ובלק״ט ויירא יעקב מאד ויצר לו, אע״פ שהבטיח נתיירא, שמא יגרום החטא, לימדה תורה דרך ארץ שיהא אדם יירא וחרד ולא ימנע מן הרחמים. ובפי׳ התוס׳ בדעת זקנים והדר זקנים ויצר לו מיצר היה יעקב על שהיה ירא מעשו מאחר שהבטיחו הקב״ה. ובפי׳ הרא״ש דהיה ירא שמא משהבטיחו היה לבדו אבל עתה היו לו בנים וכעין זה בפי׳ התוס׳ שם בפסוק כי ירא אנכי אותו שאלה מטרוניתא אחת האיך היה ירא יעקב מעשו מאחר שהבטיחו הקב״ה, ענה לה ת״ח ואמר יעקב לא הבטיח לו הקב״ה אלא גופו והיינו במאמר יעקב כי במקלי עברתי את הירדן הזה וכו׳ ממני איני ירא שהבטיחני הקב״ה שלא אהא ניזוק אלא ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים. ובסגנון אחר בתנ״י חקת נה. ותנחומא חקת כה. זש״ה אשרי אדם מפחד תמיד וגו׳ (משלי כח, יד), כך מדת הצדיקים אע״פ שהקב״ה מבטיחן אינן פורקין יראה, וכן ביעקב כתיב ויירא יעקב מאד למה נתירא אמר שמא נתקלקלתי אצל לבן וכתיב, ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך (דברים כג, טז) והניחני הקב״ה. וכ״ה במדב״ר פי״ט שם שמא נתלכלכתי אצל לבן בכלום. וראה בפי׳ משלי לר״י נחמיאש כח, יד. ולקמן אות מז.
3. לעיל אות מו. פס״ר פל״ג (קנא:) פסיקתא דר״כ פי״ט. והמשך המאמר בב״ר משה רבינו א״ל הקב״ה כי אהיה עמך, ובסוף נתיירא שנא׳ ויאמר ה׳ אל משה אל תירא אינו אומר אל תירא אלא למי שנתיירא. כו׳ ראויים היו ישראל כלייה בימי המן (על שנתייאשו מן הגאולה, פס״ר שם) אילולי שסמכה דעתן לדעת הזקן, אמרו מה אבינו יעקב שהבטיחו הקב״ה נתיירא אנו על אחת כמה וכמה ויירא יעקב. וכעין זה במדרש אבכיר מובא בילק״ש ח״א רמז שס״ב ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה כו׳ בקשו עלינו רחמים שנעלה לשלום ונשוב לשלום כו׳ והרי דברים ק״ו ומה אם משה שנאמר לו עלה אלי והבטיחו כך היה מתפחד, וכן יעקב ויירא יעקב מאד ויצר לו, אנו על אחת כמה וכמה שנבקש רחמים מלפני המקום שירחם עלינו ויפדנו מכל צרה. עו״ש בב״ר אמר ר׳ יודן שוב אל ארץ אבותיך וגו׳ ויירא יעקב כו׳ אלא מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה. והוא כדרש הנ״ל אות מו. עו״ש בב״ר אר״י ב״ר סימון כך אמר לו הקב״ה שוב אל ארץ מולדתיך, תאמר עד כאן היו התנאין. (שמא היתה הבטחתו של הקב״ה רק עד שישוב אל ארץ מולדתו ועתה בכניסתו לארץ נתיירא שמא בטלה ההבטחה).
4. וכ״ה בכת״י מדרש החפץ. עו״ש ד״א ויירא יעקב, למה נתיירא לפי שעבר המקום לבית אל ולא עשה העישור, כמו שאמר בשעה שראה החלום, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. (כח, כב) ולפי שעבר את המקום אמר שמא יגרום החטא לפי שלא עשיתי העישור ואיהרג, וכן אמר לו הקב״ה בשכם קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך (לה, א). וראה לעיל פכ״ח אות קסג. ולקמן עז. פג. ובזח״א כג. ויעקב בגין דחמא ברוחא דקודשא דוחקא דגלותא בתראה כו׳ אמר ויירא יעקב מאד וייצר לו כו׳. וכ״ה בזהר חדש קח. ועי׳ זח״ב קמג.
5. וי״ג ויירא שלא יהרוג ויצר שלא יהרג. וכ״ה בתנחומא וישלח ד. ויירא יעקב מאד ויצר למה שני פעמים, ויירא שלא יהרוג ויצר שלא יהרג שהיה יעקב גבור. ראה לעיל פל״א אות קד. וכ״ה במדרה״ג. ובלק״ט ד״א ויירא שלא יהרוג, ויצר שלא ייהרג, אמר אם יתגבר עלי רע, ואם אני מתגבר עליו רע, למה כי כל השנים האלו ישב בארץ ישראל ומכבד הוריו, אם אכהו יאמרו בא להכות את יושב ארץ ישראל, ולהרוג מכבד אביו, לכך נאמר ויירא ויצר. ומענין זה שהיה ירא שלא יהרוג מבואר בגנזי שכטר מכת״י תנחומא קדמון צד ס. ויירא יעקב מאד וגו׳ את סבור שמא מאמת נתיירא יעקב מן עשו שלא היה יכול לו ואינה כן אלא למה נתיירא הימנו מפני שלא יתקל יעקב בשפיכת דמים אמר יעקב מה נפשך אני הורגו הרי אני עובר על לא תרצח, הוא הורגיני ויי לפיכך כתיב ויירא יעקב מאד ויצר וגו׳, מה הוא ויירא ויצר לו אלא א״ר פנחס הכהן בן חמא ויירא שלא יהרוג ויצר לו שלא ייהרג כו׳ ובהערות שם דדורש שתי יודין דמלת ויירא כמו וי ירא. ראה בתו״ש לעיל פ״ט אות קיא. (ובלבנת הספיר כ׳ ויירא שמא יהרוג את עשו ויצטער אביו מאד. והרב״ח מביא דברי הב״ר ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים, וכמבואר בפרש״י. (ועי׳ לעיל פכ״ה אות קעט. ופכ״ז אות סח. ובמאמר קדוש השם להרמב״ם מביא מאמר חז״ל אין בן דוד בא עד שיטול עשו שכר כיבוד אב ואם. וכעי״ז בתנ״י דברים בהוספה אות ד. מובא שם.) ובכ״י מדרש הבאור מבואר ויירא אמר יעקב שמא בזכות כבוד אב ואם שהיה מכבדם הוא יכול לי, ויצר לו שמא מכח ישיבת ארץ ישראל שהיה עשו בתוכה ואני חוצה לה הוא יכול לי. ומכאן ראיה למ״ש לעיל פי״ב אות קכט. פי״ג אות ד. פט״ז אות טו. דמזמן שאמר הקב״ה לאברם כי את כל הארץ וגו׳ לך אתננה יש בה מצות ישיבה. וברבעה״ת ובדרשת אבן שועיב ויצר לו ממיתת אביו כי הוא אמר יקרבו ימי אבל אבי והיה בא להרגו ואמר ודאי מת. ונראה דפירשו כן טעם הדרש בב״ר.
6. וכ״ה בשינוים במדרש הגדול ובכת״י מעין גנים ואור האפלה. ובמדרש החפץ ויירא מבחוץ ויצר מבפנים, ד״א ויירא מעשו, ויצר מנשיו. ונראה מדברים אלו דמפרש כפל הלשונות ויירא קאי על יראה חצוניות וי״ל דבזה נכלול הדרש שלא יהרג, ויצר קאי על יראה פנימיות שלא יהרוג ונפשו מצירתו על שפיכת דמים וי״ל דזה הוא ג״כ הכונה בהדרש שלפנינו וירא מבחוץ מעשו, ויצר מבפנים מנשיו היינו שהיה לו צער בלב ממה שהוכיחו אותו נשיו. ובחמדת ימים התימני ויירא שמא יאמר החזר לי הברכות ונמצאתי מאבד כל מה שיגעה אמי ויצר שמא יאמר החזר לי הבכורה, ויירא מעשו ויצר לו משרו, ויירא מבחוץ ויצר לו מבפנים, ויירא לפי שעה ויצר שעתיד לשלוט בבניו, ויירא מעשו ויצר מהמן, ויירא בא״י ויצר בחו״ל, ויירא מבחוץ ר״ל בחוץ לארץ ויצר לו מבפנים ר״ל בארץ ישראל כיון שיגלו בניו.
7. ברד״ק מביא הגירסא שלא יהא אדם מניח ממונו בבית אחד. ובגמ׳ ב״מ מב. לעולם ישלש אדם את מעותיו שליש בקרקע ושליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו. ומובא ברב״ח כאן. והמשך המאמר לקמן אות נה. ובספר הישר כאן ויכל יעקב להתפלל אל ה׳ ויחץ את העם אשר אתו, והצאן והמקנה לשני מחנות, ויתן את החצי ביד דמשק בן אליעזר עבד אברהם למחנה עם בנו. ואת החצי נתן ביד אלינוס בן אליעזר אחיו למחנה עם בניו, כו׳.
8. מובא ברמב״ן ובדרשת אבן שועיב, וראה לעיל אות נ. מה שדרשו מבפנים ומבחוץ. וראה המשך לשון המדרש לקמן אות נד.
9. ראה בזהר ח״א קסז: ובכת״י רמזי ר״י לשני מחנות כנגד ישראל ויהודה. ובשכ״ט לשני מחנות מחצה למחנה אחד לכתובת לאה ומחצה למחנה שנייה לכתובת רחל. ובהערת מהרש״ב ל״מ מקור. והדברים מבוארים בתיב״ע [ודרכו של בעל שכל טוב להכניס בפירושו הרבה מדברי התיב״ע כמו שהערותי ע״ז בהרבה מקומות] למוהבות לאה ולמוהבות רחל. (וי״ג למוהכות) ונראה דצ״ל ״למוהרות״ כלשנא דקרא מהר ומתן (לק׳ לד, יב.) ובתיב״ע שם מוהרא ומתנה ובת״י פורן וכתובתא. ואולי גם מוהבות הכונה כן מלשון יהיב.
וּדְחֵיל יַעֲקֹב לַחְדָּא וְעַקַת לֵיהּ וּפַלֵּיג יָת עַמָּא דְּעִמֵּיהּ וְיָת עָנָא וְיָת תּוֹרֵי וְגַמְלַיָּא לְתַרְתֵּין מַשְׁרְיָן.
Yaakov was very frightened and distressed. He divided the people that were with him, along with the sheep, cattle and camels, into two camps.
וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת
וּדְחֵיל יַעֲקֹב לַחְדָּא וְעַקַת לֵיהּ וּפַלֵּיג יָת עַמָּא דְעִמֵּיהּ וְיָת עָנָא וְיָת תּוֹרֵי וְגַמְלַיָּא לְתַרְתֵּין מַשְׁרְיָן (ח״נ: מַשִּׁרְיָן)
פועל עוק – לשון צרה וצוקה
א. ״עוק״ (עק) הוא שורש ארמי במשמע צרה.⁠1 במקרא הוא מופיע פעם אחת כפועל ופעם נוספת כשם עצם: ״הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמֲלֵאָה לָהּ עָמִיר״ (עמוס ב יג) וברש״י: ״מעיק – תרגום של מציק״ (חילופי ע/צ). וכן ״מִפְּנֵי עָקַת רָשָׁע״ (תהלים נה ד) ובראב״ע: ״עקת – כתרגומו צרה הבאה אלי מהרשע״. על פי זה ת״א ״וַיֵּצֶר לו״ – ״וְעַקַת לֵיהּ״, ״ביום צָרָתִי״ (בראשית לה ג) ״בְּיוֹמָא דְעָקְתִי״. וכן תרגם ״את כל הַתְּלָאָה״ (שמות יח ח) ״יָת כָּל עָקְתָא״ בלשון צרה, מן הטעם שנתבאר שם.
גם פעלי ״צרר״ ו״צוק״ הקרובים במשמעם לצרה מתורגמים כך: ״ואשה... לא תקח לִצְרֹר״ (ויקרא יח יח) ״לְאַעָקָא״, ״צָרוֹר את המדינים״ (במדבר כה יז) ״אַעֵיק לְמִדְיַנָאֵי״, ״במצור ובמצוק״ (דברים כח נג) ״בִּצְיָרָא וּבְעָקְתָא״. וכן ״וגר לא תלחץ״ (שמות כג ט) ״וּלְגִיּוֹרָא לָא תָעִיקוּן״, לא תציקו, ״וַיִּשְׂטְמֻהוּ״ (בראשית מט כג) ״וְאַעִיקוּ לֵיהּ״, ״וַיָּקֻצוּ מפני בני ישראל״ (שמות א יב) ״וְעַקַת לְמִצְרָאֵי מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, ״ותקצר נפש העם״ (במדבר כא ד) ״וְעַקַת נַפְשָׁא דְּעַמָּא״. ומכאן גם בלשון הש״ס ״דא עקא״, זו צרה (סנהדרין כו ע״א ורבנו חננאל שם).
חָצָה, חֵצִי – גם חלקים שאינם שווים
ב. ״וַיַּחַץ אֶת הָעָם״ – ״וּפַלֵּיג יָת עַמָּא״. חֲצוֹת לילה או יום מסמן נקודת אמצע מדויקת, כדברי רש״י בכמה מקומות.⁠2 אבל פועל חָצָה והשם חֵצִי אינם מסמנים בהכרח שני חלקים שווים אלא ״בין שיהיו החלקים בשוה או בלא שוה״ (רד״ק, ״שרשים״, חצה). השווה: ״אָז יֵחָלֵק הָעָם יִשְׂרָאֵל לַחֵצִי חֲצִי הָעָם הָיָה אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַת לְהַמְלִיכוֹ וְהַחֲצִי אַחֲרֵי עָמְרִי״ (מלכים א טז כא), ״וַיַּחַץ אֶת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים״ (שופטים ז טז).
מטעם זה אונקלוס מתרגם כל לשונות חֲצָיָה בפועל ״פלג״ שנתייחד לחלוקה מכל סוג כגון, ״אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב״ (בראשית מט ז) ״אֲפַלֵיגִינּוּן בְּיַעֲקֹב״, ״וַיְבַתֵּר אֹתָם״ (בראשית טו י) ״וּפַלֵּיג יָתְהוֹן״. על פי זה גם ״וַיַּחַץ אֶת הָעָם״ וכן להלן ״וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל״ (בראשית לג א) ״וּפַלֵּיג יָת בְּנַיָא״, אין משמעו ש״חצה״ את בניו ואת נשיו בשני המחנות אלא כולם נשארו עמו. וכן דייק הנצי״ב: את ״הָעָם״ חצה, אך נשיו ובניו נשארו עמו.⁠3
1. ״מתורגמן״ ו״ערוך השלם״ ערך עק.
2. שמות יא ד ד״ה כחצת הלילה: ״ורבותינו דרשוהו כמו בחצי הלילה ואמרו, שאמר משה כחצות, דמשמע סמוך לו או לפניו או לאחריו, ולא אמר בחצות, שמא יטעו אצטגניני פרעה, ויאמרו משה בדאי הוא״. שמות לב א ד״ה כי בשש משה: ״ואי אפשר לומר שלא טעו אלא ביום המעונן בין קודם חצות בין לאחר חצות״.
3. בדומה ללשון המקרא, גם בת״א משמש ״פלג״ כתרגום חֲצָיָה בשתי ההוראות: לחלקים שווים כגון, ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם״ (שמות כד ו) ״פַּלְגּוּת דְּמָא״, ״אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ״ (שמות כה י), ״תַּרְתֵּין אַמִּין וּפַלְגָּא״, ״מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב״ (ויקרא ו יג) ״פַּלְגּוּתַהּ בְּצַפְרָא וּפַלְגּוּתַהּ בְּרַמְשָׁא״, ״חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר״ (במדבר כח יד) ״פַּלְגוּת הִינָא״. אבל גם ״וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה״ (במדבר לב לג) ״וּלְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִּמְנַשֶּׁה״, אף על פי שאין הכוונה למחצית מדוייקת כמבואר שם. וכן כאן ״וַיַּחַץ אֶת הָעָם״ – ״וּפַלֵּיג יָת עַמָּא״ כמבואר בפנים. גם בלשון המשנה חֵצִי מסמן לעתים חלקים שווים כגון ״אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב״ (משנה פאה ח ה) אך גם חלקים שאינם שווים כגון ״שדה שקצרוה כותים... קצר חציה וקצרו לסטים חציה״ (משנה פאה ב ז).
ודחל יעקב לחדא ועקתא ליה ופלג ית עמא דהוון עמה ית ענה וית טוריא וגמליא לתרתין משריין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ועקת״) גם נוסח חילופי: ״ואתעיק״.
ודחיל יעקב לחדא על דלא עסק עשרין שנין ביקרא דאבוי ועקת ליה ופליג ית עמא דעימיה וית ענא וית תורי וגמלייא לתרין משרויין למוהבות לאה ולמוהבות רחל.
And Jacob was greatly afraid, because for twenty years he had not been mindful of the glory of his father: and he had anxiety; and he divided the people who were with him, the sheep, and oxen, and camels, into two troops, for a portion to Leah, and a portion to Rahel.

פרשה עו

[א] וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ – רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי רְאוּבֵן, שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם הִבְטִיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִתְיָרְאוּ, הַבָּחוּר שֶׁבָּאָבוֹת וְהַבָּחוּר שֶׁבַּנְּבִיאִים, הַבָּחוּר שֶׁבָּאָבוֹת זֶה יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ (תהלים קל״ה:ד׳), וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ (בראשית כ״ח:ט״ו), וּבַסּוֹף נִתְיָרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּירָא יַעֲקֹב. הַבָּחוּר שֶׁבַּנְבִיאִים זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ (תהלים ק״ו:כ״ג), וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כִּי אֶהְיֶה עִמְּךָ (שמות ג׳:י״ב), וּלְבַסּוֹף נִתְיָרֵא: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ (במדבר כ״א:ל״ד), אֵינוֹ אוֹמֵר אַל תִּירָא אֹתוֹ, אֶלָּא לְמִי שֶׁנִּתְיָרֵא. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מִשֵּׁם רַבִּי נָתָן רְאוּיִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה בִּימֵי הָמָן, אִלּוּלֵי שֶׁנִּסְמְכָה דַעְתָּן עַל דַּעַת הַזָּקֵן אֲבִיהֶם, אָמְרוּ מָה אָבִינוּ יַעֲקֹב שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, נִתְיָירֵא, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הוּא שֶׁהַנָּבִיא מְקַנְתֵּר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: וַתִּשְׁכַּח ה׳ עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ (ישעיהו נ״א:י״ג), אֲמַר לְהוֹן אַנְשִׁיתוּן מָה אָמַר לְכוֹן: כֹּה אָמַר ה׳ אִם יִמַּדּוּ הַשָּׁמַיִם מִלְּמַעְלָה (ירמיהו ל״א:ל״ו), אִם רְאִיתֶם שָׁמַיִם שֶׁמָּטוּ וְהָאָרֶץ מִתְמוֹטְטָה מִנְטִיַּת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא הָיָה לָכֶם לִלְמֹד אֶלָּא: וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם (ישעיהו נ״א:י״ג).
[ב] דָּבָר אַחֵר: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ – אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי עִילְאָי לֹא הִיא יִרְאָה לֹא הִיא צָרָה, אֶלָּא וַיִּירָא שֶׁלֹא יַהֲרֹג, וַיֵּצֶר לוֹ שֶׁלֹא יֵהָרֵג, אָמַר אִם הוּא מִתְגַּבֵּר עָלַי, הוֹרְגֵנִי, וְאִם אֲנִי מִתְגַּבֵּר עָלָיו אֲנִי הוֹרְגוֹ, הֲדָא הוּא וַיִּירָא שֶׁלֹא יַהֲרֹג וַיֵּצֶר לוֹ שֶׁלֹא יֵהָרֵג. אָמַר כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, תֹּאמַר שֶׁהוּא בָּא עָלַי מִכֹּחַ יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ הוּא יוֹשֵׁב וּמְכַבֵּד אֶת הוֹרָיו, תֹּאמַר שֶׁהוּא בָּא עָלַי מִכֹּחַ כִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁהֲרֵי כָּךְ אָמַר: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי (בראשית כ״ז:מ״א), תֹּאמַר שֶׁמֵּת אוֹתוֹ זָקֵן וּבָא עָלַי לְהָרְגֵנִי, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ (בראשית ל״א:ג׳). תֹּאמַר עַד כָּאן הָיוּ הַתְּנָאִים: וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה (בראשית כ״ח:כ׳) וְלֹא יוֹתֵר, אָמַר רַבִּי יוּדָן אָמַר לוֹ הַמָּקוֹם: שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ (בראשית ל״א:ג׳), אַף עַל פִּי כֵן וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, אֶלָּא מִכָּאן שֶׁאֵין הַבְטָחָה לַצַּדִּיק בָּעוֹלָם הַזֶּה. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ (בראשית כ״ח:ט״ו), אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי (בראשית כ״ח:כ׳), אֶלָא מִכָּאן שֶׁאֵין הַבְטָחָה לַצַּדִּיק בָּעוֹלָם הַזֶּה. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא אָמַר: וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ (שמות ג׳:י״ב), וְאֵין דָּבָר רָע מַזִּיקָךְ, וּכְתִיב: וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן (שמות ד׳:כ״ד), אֶלָּא שֶׁאֵין הַבְטָחָה לַצַּדִּיק בָּעוֹלָם הַזֶּה. רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חָנִין דְּצִיפּוֹרִין אָמַר: וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אָמֵן כֵּן יֹאמַר (מלכים א א׳:ל״ו), וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה (דברי הימים א כ״ב:ט׳), אֶלָּא אָמַר הַרְבֵּה קָטֵיגוֹרִין יַעַמְדוּ מִכָּאן וְעַד גִּיחוֹן.
[ג] וַיַּחַץ אֶת הָעָם – לִמְדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹא יְהֵא אָדָם נוֹתֵן כָּל מָמוֹנוֹ בְּזָוִית אֶחָד, מִמִּי אַתָּה לָמֵד מִיַּעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּחַץ אֶת הָעָם וגו׳, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה (מלכים א י״ח:ד׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ד״א ויירא יעקב, אמרו רבותינו נעשה גופו כשעוה הזו, ורוח הקודש צווחת התרפית ביום צרה צר כחכה (משלי כ״ד:י׳), באותה שעה א״ל הקב״ה אל תירא כי (אתך) [עמך] אני אל תשתע כי אני אלהיך אמצתיך אף עזרתיך וגו׳ (ישעיהו מ״א:י׳), אמצתיך במיכאל, עזרתיך בגבריאל, אף תמכתיך בימין צדקי (שם), הנה אנכי עמך (בראשית כ״ח:ט״ז), באותה שעה ויחץ את העם אשר אתו (שם ל״ב:ח׳).
ויירא יעקב – תמן תנינן ר׳ הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך אעפ״י שאדם צדיק יתירא בכל עת מהחטא ולא יאמין בעצמו, שהרי יוחנן כ״ג שמש שמונים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי. ומעשה בחסיד א׳ חכם שהיה משיב על דברי חכמ׳ אמר מה ראו לומר אל תאמין וכו׳, מי שהוא צדיק חסיד וענו וירא אלהים ישוב ויחטא וירשע. התחיל לשנות לתלמידיו האמן בעצמך. חרה לו להב״ה על כך ובשביל שהיה צדיק לא רצה לטרדו מן העולם אלא נסהו להודיעו, שלא יאמר כך, פעם אחת יצא מבית הכנסת ויוה״כ היה ונכנס לגנתו להסך את רגליו ושלח הב״ה רוח אחת ודמתה לנערה מקושטת שאין בכל העולם כמותה, באת ועמדה לפניו. א״ל השמעי לי, אמרה לו ר׳ יום הכפורים הוא, אמר לה אני מקבל עלי כל העון, אמרה לו ר׳ איני פנויה, אשת איש אני, אמר לה אני מקבל עלי לא זז משם עד שנזקק לה. הלך ונפל בחולי מכאב לבו מכבד העון והיו החכמים מבקרים אותו ושואלים אותו מה טיבך, והוא לא משיבם מרוב הצער עד שראה הב״ה בצרתו שנתן נפשו למות בשביל החטא, ואמר הב״ה לרוח לך והודע הדבר לצדיק ולא יצטער יותר מזה. הלכה ועמדה לפניו, אמרה לו ר׳ אני האשה שנזקקת לה ורוח אני ולא אשה ולא נסה הב״ה אותך אלא על שהיית מצדיק עצמך ועובר על דברי חבריך, לכן באתי להודיע שלא תשנה עוד כן אלא הוי שונה כדבריהם אל תאמין וכו׳. שמח וחזר לשנות כדברי חבריו. לפיכך יתירא אדם מן החטא כל ימיו. וכן אמר דוד לולא האמנתי וגו׳ (תהלים כ״ז י״ג). אמר ר׳ יוסי למה נקוד על לולא, כך אמר דוד לפני הב״ה יודע אני שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו. הרי דוד שהיה חסיד שנאמר שמרה נפשי כי חסיד אני (תהלים פ״ו ב׳) היה מתירא שמא יגרום החטא.
ויירא יעקב – למה נתירא, אמר כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו תאמר שבא עלי מכח [כבוד] אב ואם. ללמדך שגדול כח כבוד אב ואם כת״ת, שנאמר כי הוא חייך וארך ימיך (דברים ל׳ כ׳), ובכבוד אב ואם נאמר למען יאריכון ימיך (שמות כ׳ י״ב). ללמדך שכל המכבד אביו ואמו מובטח לו שהוא בן העוה״ב אעפ״י שאינו בן תורה, ובלבד שיהיה נקי מע״ז וג״ע וש״ד ולשון הרע וחלול השם וחלול שבת בפרהסיא. ומעשה היה בר׳ יהושע בן אולם שנראה לו אליהו בחלום וא״ל שמח בלבך שאתה ונינוס בן כפר קיטור הקצב ראה מושבך ומושבו שוים כ״א וחלקך וחלקו שוים בג״ע. כיון שנעור משנתו חשב בלבו אוי לו לאותו האיש שמיום שנולד תמים היה ביראת קונו ולא היה לו עמל אלא בתורה ולא הלך ד׳ אמות בלא ציצית ובלא תפלין והיו לו שמונים תלמידים, והיו שוקלים מעשי ותורתי עם קצב א׳, בשבועה לא אשב ולא אכנס לבית המדרש עד שאלך ואמצא אותו הקצב שהוא חברי בג״ע. מה עשה הלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ושאל בשם האיש ובשם עירו. כיון שנכנס לעירו שאל בשבילו. א״ל היכן נינוס, א״ל כל בני העיר, אדונינו מה אתה מבקש אותו האיש, אתה צדיק ונזר ישראל ותשאל עליו. אמר להם מה מעשיו, אמרו לו שב וסעוד אתה ותלמידיך שאתם עייפים מטורח הדרך שאותו נינוס קצב הוא, מה אתה צריך לו. אמר להם העבודה לא אוכל כלום אני ותלמידי עד שתראו אותו לי. מיד שגרו בשבילו. אמרו לו ר׳ יהושע משגר בשבילך. אמר להם מי אני ומי אבותי שר׳ יהושע אור ישראל משגר בשבילי, אמרו לו עמוד ולך עמנו. חשב בעצמו שהם מלעיגים עליו, אמר להם לא אלך. חזרו אצל ר׳ יהושע, א״ל אי אור עינינו, כבר הלכנו ובעט בנו. מיד עמד ר׳ יהושע הוא ותלמידיו והלכו אצלו. מיד בא ונפל לפני ר׳ יהושע, א״ל אדוני מה היה בי ומה יום מיומים שאתה מבקש אותי, א״ל דבר לי אליך, א״ל אדוני אמור, א״ל מה מלאכתך, א״ל קצב אני ויש לי אב ואם זקנים ואינם יכולים לעמוד ולא לישב, ואני מלבישן ומאכילן ומרחיצן בידי. מיד עמד ר׳ יהושע ונשקו על ראשו, א״ל בני אשריך ומה נעים גורלך, ואשרי חלקי שזכיתי להיות חברך בג״ע, ואשרי אביך שיצאת ממנו. הא למדת כמה גדול שכר כבוד אב ואם, ולפיכך היה מתירא יעקב מעשו לפי שהוא היה זהיר בכבוד אבותיו.
ויירא יעקב – ר׳ ברכיה ור׳ חלבו, ראויין היו ישראל כליה בימי המן על שנתיראו ונתיאשו מן הגאולה, אלא שנסמכו על דעתו של זקן לכן לא נענשו. אמרו ומה יעקב שהבטיחו הב״ה בחסדו ואימתו נתירא, אנו עאכו״כ. והוא שישעיה אומר ותשכח ה׳ עושך נוטה שמים ויוסד ארץ (ישעיה נ״א י״ג), מה ענין זה לזה, אלא היו ישראל מתפחדין על שהיו לקוחין לאבידה ולהריגה ונתיאשו מן הגאולה. א״ל שכחתם מה שאמרתי לכם, אם (ימסו) [ימדו] שמים מלמעלה גו׳ גם אני אמאס (בכם) [בכל וגו׳] (ירמיה ל״א ל״ו), ראיתם השמים והארץ במקומם ואתם מתיראין, הוי ותשכח ה׳ עושך. ותפחד תמיד כל היום (ישעיה שם), מהו כל היום, א״ר יצחק שהיו צרות ממשמשות ובאות זו אחר זו. פרישטוגיאה שלו פרושה מיום אל יום ומחדש לחדש והיו מתבהלים בכל יום. מפני חמת המציק (ישעיה שם). זה המן, וימלא המן חמה (אסתר ג׳ ה׳), כאשר כונן להשחית (ישעיה שם). ורשתו אשר טמן תלכדו (תהלים ל״ה ח׳), העץ אשר הכין למרדכי עליו נתלה, ואחר שנתלה, ואיה חמת המציק (ישעיה שם), אן הוא המן ואנה שלותיה.
ויירא1שמא יהרג.
ויצר – שלא יהרוג אותו, אם הוא מתגבר עלי יהרגני, ואם אני מתגבר עליו אהרגנו, הדא הוא דכתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו.
1. שמא יהרג, ויצר שלא יהרוג אותו. תנחומא הנדפס מכבר וישלח אות ד׳, ב״ר פע״ו אות ב׳, וילקוט ולק״ט, ושם הגירסא ויירא שלא יהרוג ויצר שלא יהרג, ולזה המאמר כיון רש״י ויירא שמא יהרג ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים, ועיין במזרחי.
(ח-י) רַבִּי לֵוִי אָמַר: הָלַךְ וְנָטַל אַגְרַמִי מִמִּצְרַיִם. אָמַר: אִי יָכִילַת לֵיהּ טָבוּת וְאִי לָא, אֲנָא אָמַר לֵיהּ אַיְתִי מִכְסָא, מִגּוֹ כֵּן אֲנָא קָאֵם עָלֵיהּ וְקָטַל יָתֵיהּ כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ לוֹ לְיַעֲקֹב כָּל אוֹתָהּ גְּדֻלָּה הָיָה מִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ וְהָיָה מְחַלֵּק אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד יַעֲקֹב בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתֶךָ (ויקרא כ״ב:כ״ח) ״וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד״, וְאִם יָבֹא רָשָׁע זֶה וִיאַבֵּד בָּנַי וְאֶת אִמָּם כְּאַחַת, סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאַתָּה עָתִיד לִתֵּן בְּהַר סִינַי מִי יִקְרָאֶנּוּ, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ הַצִּילֵנִי מִיָּדוֹ שֶׁלֹּא יָבֹא וְיַכֵּנִי אֵם עַל בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר הַצִּילֵנִי נָא. מֶה עָשָׂה, מִיָּד שָׁלַח לוֹ דּוֹרוֹן לְסַמּוֹת אֶת עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט״ז:י״ט) ״כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים״, וְאֵין חֲכָמִים אֶלָּא אֱדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (עבדיה א׳:ח׳) ״וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם״.
וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ – מַהוּ וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר, אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִם יִהְיוּ צָרוֹת בָּאוֹת עַל בָּנַי לֹא תָּבִיא אוֹתָן זוֹ אַחַר זוֹ, אֶלָּא הַרְוִיחַ לָהֶן מִצָּרוֹתֵיהֶן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָשָׂא יַעֲקֹב אֶת עֵינָיו וְרָאָה אֶת עֵשָׂו שֶׁבָּא מֵרָחוֹק וְנָשָׂא עֵינָיו לַמָּרוֹם וּבָכָה, וְשָׁמַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תְּפִלָּתוֹ וְהִבְטִיחוֹ שֶׁהוּא מוֹשִׁיעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כ׳:ב׳) ״יַעַנְךָ ה׳ בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב״.

רמז קלא

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ – שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם הִבְטִיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִתְיָרְאוּ, הַבָּחוּר שֶׁבָּאָבוֹת וְהַבָּחוּר שֶׁבַּנְּבִיאִים. הַבָּחוּר שֶׁבָּאָבוֹת זֶה יַעֲקֹב שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ״, וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית כ״ח:ט״ו) ״הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ״, וְסוֹף נִתְיָרֵא וַיִּירָא יַעֲקֹב. הַבָּחוּר שֶׁבַּנְּבִיאִים זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק״ו:כ״ג) ״לוּלֵי מֹשֶׁה בְּחִירוֹ״, וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ״, וְנִתְיָרֵא, (במדבר כ״א:ל״ד) ״וַיֹּאמֶר ה׳ אַל תִּירָא אֹתוֹ״, מִכְלַל שֶׁנִּתְיָרֵא. (כָּתוּב בְּרֶמֶז רס״ו).
רְאוּיִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה בִּימֵי הָמָן אִיּלּוּלֵי שֶׁסָּמְכוּ דַּעְתָּן לְדַעְתּוֹ שֶׁל זָקֵן אָמְרוּ, וּמַה אִם אָבִינוּ יַעֲקֹב שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְיָרֵא, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וַיִּירָא יַעֲקֹב – מִכָּאן שֶׁאֵין הַבְטָחָה לַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶה כְּתִיב (בראשית כ״ח:ט״ו) ״הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי״ מִכַּאן שֶׁאֵין הַבְטָחָה לַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶה. כְּתִיב (שמות ג׳:י״ב) ״וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ״ וְאֵין דָבָר רַע מַזִּיקְךָ, וּכְתִיב ״וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה׳⁠ ⁠⁠״, מִכָּאן שֶׁאֵין הַבְטָחָה לַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶה. כְּתִיב (מלכים א א׳:ל״ו) ״וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אָמֵן כֵּן יֹאמַר ה׳⁠ ⁠⁠״ לֹא כֵן כְּתִיב ״הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה״ אֶלָּא אָמַר: הַרְבֶּה קַטֵּגוֹרִין יַעַמְדוּ מִכָּאן וְעַד גִּיחוֹן.
רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי רָמִי, כְּתִיב (בראשית כ״ח:ט״ו) ״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ״, וּכְתִיב וַיִּירָא יַעֲקֹב, אָמַר שֶׁמָא יִגְרֹם הַחֵטְא. תַּנְיָא נַמִי הָכִי, (שמות ט״ו:ט״ז) ״עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה׳⁠ ⁠⁠״, זוֹ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה ״עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ״, זוֹ בִּיאָה שְׁנִיָה אֱמֹר מֵעַתָּה, רְאוּיִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶן נֵס בִּימֵי עֶזְרָא כְּדֶרֶךְ שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶן בִּימֵי יְהוֹשֻע, אֶלָּא שֶׁגָּרַם הַחֵטְא.
וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ – לֹא הִיא יִרְאָה וְלֹא הִיא צָרָה אֶלָּא וַיִּירָא שֶׁלֹּא יֵהָרֵג, וַיֵּצֶר שֶׁלֹּא יַהֲרֹג, אִם מִתְגַּבֵּר הוּא עָלַי הוֹרְגֵנִי וְאִם אֲנִי מִתְגַּבֵּר עָלָיו אֲנִי הוֹרְגוֹ, אָמַר: כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ הוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, תֹּאמַר שֶׁהוּא בָּא עָלַי מִכֹּחַ יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ הוּא יוֹשֵׁב וּמְכַבֵּד הוֹרָיו, תֹּאמַר שֶׁהוּא בָּא עָלַי מִכֹּחַ כִּבּוּד אַב וָאֵם, כַּךְ אָמַר , ״יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי״, תֹּאמַר שֶׁמֵּת אוֹתוֹ זָקֵן כַּךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית ל״א:ג׳) ״שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ״ תֹּאמַר עַד כַּאן הָיוּ הַתְּנָאִים וְלֹא יוֹתֵר.
וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ – זִיְּנָם מִבִּפְנִים וְהִלְבִּישָׁן בְּגָדִים מִבַּחוּץ וְהִתְקִין עַצְמוֹ לִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, {א} לְדוֹרוֹן (בראשית ל״ב:כ״ב) ״וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו״, {ב} לְמִלְחָמָה ״אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה״ {ג} לִתְפִלָּה ״וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם״.
וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה – לִמְּדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם נוֹתֵן כָּל מָמוֹנוֹ בְּזָוִית אֶחָד, מִמִּי אַתְּ לָמֵד, מִיַּעֲקֹב, וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְגוֹ׳, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלכים א י״ח:ד׳) ״(ואחביאם) [וַיַּחְבִּיאֵם] חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה״.
אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ – אֵלּוּ אַחֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם, וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה, אֵלּוּ אַחֵינוּ שֶׁבַּגּוֹלָה אַף עַל פִּי כֵן הָיוּ מִתְעַנִּין עֲלֵיהֶן בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי.
וַיֹּאמֶר [יַעֲקֹב] אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם – הָא לְעֵשָׂו לֹא אֶלָּא הַבּוֹחֵר בְּדַרְכֵיהֶם וְהָעוֹשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם אֲנִי מִתְקַיֵּם עֲלֵיהֶם מִי הָיָה קָרוֹב לְדָוִד, לֹא אָחָז, הוּא מַנִּיחַ לְאָחָז וְאָמַר לְחִזְקִיָּהוּ ״כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ״, אֶלָּא הַבּוֹחֵר בְּדַרְכֵיהֶם וְהָעוֹשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם אֲנִי מִתְקַיֵּם עֲלֵיהֶם.
פכ֗אף יעקוב ג֗דא וצ֗אק בה אלאמר וקסם אלקום אלד֗ין מעה ואלגנם ואלבקר ואלג֗מאל עלי עסכרין.
ויירא יעקב מאוד וצר לו הדבר, וחילק את האנשים אשר איתו והצאן והבקר והגמלים לשני מחנות.
ויירא, וייצרוירא – שמא יהרג, וייצר לו – אם יהרוג את אחרים.
ויירא...ויצר HE FEARED GREATLY AND WAS DISTRESSED – He was afraid lest he be killed, and he was distressed that he might have to kill someone (Bereshit Rabbah 76:2).
ויירא יעקב מאד ויצר לו1אע״פ שהבטיח נתיירא. סבר שמא יגרום החטא. לימדה תורה דרך ארץ שיהא אדם ירא וחרד ולא ימנע מן הרחמים.
2ד״א ויירא – שלא יהרוג.
ויצר – שלא ייהרג. אמר אם יתגבר עלי רע. ואם אני מתגבר עליו רע. למה כי כל השנים האלו ישב בארץ ישראל ומכבד הוריו. אם אכהו יאמרו בא להכות את יושב ארץ ישראל. ולהרוג מכבד אביו. לכך נאמר ויירא ויצר.
ד״א: ויירא יעקב3מיכן למדנו שאין הבטחה לצדיק בעוה״ז. 4וכה״א במשה ויאמר כי אהיה עמך (שמות ג׳:י״ב). וכתיב ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה׳ ויבקש המיתו (שם ד׳:כ״ד). כיון שאמר לו כי אהיה עמך. למה בקש להמיתו. אלא מיכן שאין הבטחה לצדיק בעוה״ז.
5ד״א: ויירא יעקב – למה נתיירא לפי שעבר המקום לבית אל ולא עשה העישור. כמו שאמר בשעה שראה החלום. וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כ״ח:כ״ב) ולפי שעבר את המקום אמר שמא יגרום החטא לפי שלא עשיתי העישור ואיהרג. וכן אמר לו הקב״ה בשכם קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך (שם ל״ה:א׳).
1. אע״פ שהבטיח נתיירא סבר שמא יגרום החטא. ברכות ד׳ ע״א ועיין ב״ר ריש פע״ו וילקוט רמז קל״א.
2. ד״א ויירא. עיין ב״ר וילקוט שם. במאמר ד״א ויירא יעקב מאד א״ר יהודה ב״ר אלעאי ושם הלשון מתוקן יותר. ועיין ברש״י עה״ת.
3. מיכן למדנו. ב״ר שם וילקוט שם.
4. וכה״א במשה. ב״ר שם בשם ר׳ הונא.
5. ד״א לפי שעבר ולא עישור. עיין לעיל כ״ח כ״ב ובהערה ע״ה. ובכ״י פלארענץ חסר מן ד״א זה עד סוף המאמר. ומתחיל במאמר ויאמר אם יבא עשו.
ויירא יעקב – שמא יגרום החטא, ואע״פ שהבטיחו הקב״ה ירא מאוד יותר ממה שנתיירא קודם ששלחתו אמו לחרן כשהיה עשו מתנחם להרגו, שהרי אותו שעה היה ירא על גופו לבד, ועכשיו על גופו ועל נשיו ועל בניו:
ויצר לו – לשון צרה, ודומה לו, ויצר לאמנון (שמואל ב יג ב), [וכהצר] לו (דברי הימים ב לג יב), צר לי עליך אחי (שמואל ב א כו), וכל דומיהן, א״ר יהודה ב״ר עלאי ולא היא יראה, ולא היא צרה, אלא וירא שלא יהרוג, ויצר לו שלא יהרג. אמר כל השנים הללו הוא יושב בארץ ישראל שמא הוא בא עלי מכח ישיבת ארץ ישראל, כל השנים הללו הוא מכבד את אביו, ושמא יבא עלי בכיבוד אב ואם, ונוסף לזה שאמר יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי (בראשית כז מא), שמא מת אותו הזקן:
ויחץ – לשון חלוקה, ודומה לדבר, וחצו את כספו (שמות כא לה), וכל דומיהן:
את העם אשר אתו – אלו העבדים והשפחות:
ואת הצאן ואת הבקר והגמלים – כמשמעו:
לשני מחנות – מחצה למחנה אחד לכתובת לאה ומחצה למחנה שנייה לכתובת רחל:
ויירא יעקב – בלבו, שאף על פי שהראה לשלוחים כי לכבודו מתכוין, הוא לא האמין שמחשבת עשו לטובה אלא לרעה.
ויצר – מגזרת: צרור את המדיינים (במדבר כ״ה:י״ז), והוא {כמו} ותקל גבירתה (בראשית ט״ז:ד׳) מן קלל.
ויחץ – מן אשר חצה משה (במדבר ל״א:מ״ב).
Vayyira' JACOB WAS inwardly AFRAID: Even though Esau had demonstrated to the messengers that he had honorable intentions towards Jacob, Jacob did not believe that Esau's thoughts were good, but rather evil.
Vayyeser: is from [the root s-r-r,] the same root as saror in the phrase, "Oppress – (saror) the Midianites" (Num. 25.17). So also vatteqal in the phrase, "Her mistress was lowered (vatteqal)" (Gen. 16.4) is from the root q-1-1.
Vayyahas: is from [the root h-s-h, the same root as hasah, in the phrase,] "which Moses divided (hasah)" (Num. 31.42).
ויצר לו – זה הדבר. ומלת ויצר לו מהבנין הכבד, כמו: והצר לך (דברים כ״ח:נ״ב).
ויחץ – נפתח היו״ד בעבור אות הגרון הבא אחריו, כמו: ויעל משה (שמות י״ט:כ׳), [ויעש נח (בראשית ו׳:כ״ב)].⁠א
א. ההוספה מופיעה בכ״י פריס 177. היא חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
AND WAS DISTRESSED. This thing distressed him.⁠1 Va-yetzer (and he was distressed) is in the hifil.⁠2 It is similar to ve-hetzar3 (and he shall besiege) in and he shall besiege (ve-hetzar) thee (Deut. 28:52).
AND HE DIVIDED. The yad of va-yachatz (and he divided) is vocalized with a pattach because it precedes a guttural. 4 Compare, (va-ya'al) in And Moses went up (va-ya'al moshe) (Ex. 19:20).⁠5
1. According to Filwarg. Others interpret slightly differently.
2. Since va-yetzer is a hifil the word does not mean and he was distressed, but rather, it distressed him. Hence Ibn Ezra comments "this thing distressed him"; i.e., his brother's coming distressed him. Others maintain that va-yetzer is a nifal meaning and he was distressed. Filwarg asks, "If va-yetzer is a hifil why isn't it vocalized va-yatzer as is the rule with a double root (tzadi, resh, resh is the root of va-yetzer) in the hifil?⁠" He suggests that va-yetzer is irregular. Weiser suggests that perhaps Ibn Ezra's text of the Bible was vocalized va-yatzer. For a discussion of the problems concerning this comment of Ibn Ezra, see Filwarg, Weiser and Cherez.
3. Which is in the hifil.
4. The root of va-yachatz is chet, tzadi, heh. Va-yachatz is an abridged kal imperfect with a conversive vav. In such cases the yod is vocalized with a chirik. Compare, ve-yifen and va-yiven. Hence Ibn Ezra's comment.
5. Here, too, we have an abridged imperfect with the yod vocalized with a pattach rather than a chirik. The reason is also that it precedes a guttural (the ayin). The root of va-ya'al is ayin, lamed, heh.
ויירא – אעפ״כ וייראא יעקב מאד – כי יעקב אבינו לא היה לו גבורה בלבו, על כן פחד אע״פ שהיה תקיף בכח. כי יש חלש שהוא גבור בלב, כי אין הגבורה רק בלב. ויש תקיף בכח בידו ובזרועותיו, ואין לו גבורה בלבו, כי ירא הוא.
לשני מחנות – מחנה פעם לשון זכר ופעם לשון נקבה, כמו: רוח גדולה וחזק מאד (מלכים א י״ט:י״א).
א. בכ״י קזנטנזה: וייראה.
ויירא יעקב מאד ויצר לו – כי לא ידע מה לעשות. שאם היה יודע שכוונתו לרעה, היה מבקש לעצמו צד הצלה, או לברוח או ללכת לערי המבצר מפניו. אבל עכשיו שמא אינו בא אלא לכבודו, ואם יברח, ישים לו לב ויראה לו דרך שנאה. כמו שאומרים בני אדם: אם יש מי שיברח, הרבה יהיה מי שירדוף. ואם כוונתו לרעה, איני יכול לעמוד כנגד ארבע מאות איש. ולפיכך היה מיצר, שלא היה יודע מה יעשה – או יברח או יעמוד.
ויחץ את העם אשר אתו – לקח בידו דברי הצלה שלא ירגיש בהן שעשאן כנגדו, וחצה את העם לשתי משמרות.
ויירא יעקב מאד ויצר לו – YAAKOV WAS VERY AFRAID AND HE WAS DISTRESSED – Because he did not know what to do. For if he knew that he intended harm, he would seek for himself a means of escape, either to run away or to go to the fortified cities because of him. But now, perhaps he only came to honor him, and if he would run away, he would pay attention to him and show him an attitude of hatred. Like people say: If there are those who run away, there will be many who will chase. And if his intention was to harm, I cannot stand against four hundred men. Therefore he was distressed, because he did not know what to do – whether to flee or to stay.
ויחץ את העם אשר אתו – HE SPLIT THE PEOPLE WHO WERE WITH HIM – He took in his hand means of deliverance that he [Esav] would not notice in them that he was acting against him, and he split the people into two shifts.
ויירא ויצר – כפל הענין במלות שונות לרב יראתו.
ובבראשית רבה (בראשית רבה ע״ו:ב׳): לא זו היא יראה זו היא צרה? אלא ויירא – שלא יהרג, ויצר לו – שמא יהרוג.
ויחץ – אמר ר׳ חייא רבה:⁠א למדתך תורה דרך ארץ שלא יהא אדם נותןב את ממונו בזוית אחת.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״רבה״.
ב. כן בכ״י מוסקבה 495. בכ״י פריס 193: ״מניח״.
ויירא ויצר, the reason why the Torah repeated the emotions Yaakov experienced twice but in different words was to underline how strongly he felt this fear. In Bereshit Rabbah 76,2 these two expressions are described as basically meaning the same thing, the only difference being that the former is intransitive, Yaakov being afraid of being killed, whereas the latter describes a similar fear, but that of having to kill one’s adversary.
ויחץ, Rabbah Chiyah said that in this part of the verse the Torah teaches us prudence. A man must not place all his eggs in one basket.
ויירא יעקב מאד – ואם תאמר: מאחר שפגעו בו מלאכים שבאו ללוותו ולשומרו כמו שביארנו בפרשת ויצא למה היה מתיירא מעשו. אלא יש לפרש: המלאכים שפגעו בו האחד היה מיכאל שר שלו והאחד סמאל שרו של עשו, ובשביל כך ויירא יעקב, שכשם שמיכאל בא לעזרו כך סמאל בא לעזור לעשו.
ויירא יעקב – אף על פי ששלח לו דברי פיוסין, נתיירא שמא גרם החטא להמסר ביד אחיו1 לפי ששהא בבית לבן עשרים שנה ולא נתעסק בכבוד אב ואם, וחשב כי מחשבתו של עשו לא הייתה רק לרעה.⁠2
דבר אחר: באנו אל אחיך אל עשו (בראשית ל״ב:ז׳) ולא השיבנו דבר שהרי אמר אני בעצמי אלך אליו, וארבע מאות איש עמו (בראשית ל״ב:ז׳), ודברתי עמו פה אל פה, ולפיכך ויירא יעקב – שלא היה יודע מחשבתו אם לטובה אם לרעה.⁠3
ויצר לו – היו״ד בציר״י.
ויחץ את העם אשר אתו – אומר יעקב אם עשו ימצאני בורח אכניס בלבו שנאה.⁠4
1. בדומה בלקח טוב.
2. שאוב מרשב״ם.
3. שאוב מר״י בכור שור.
4. שאוב מר״י בכור שור.
ויירא יעקב מאד (upon hearing this) "Yaakov was very much afraid;⁠" you may well ask that after Yaakov had been met by angels, as we read at the end of the last portion, and these angels were clearly meant to protect him, what did he have to worry about? This obvious question is answered by our sages by explaining that one of these angels was Michael, Yaakov's protective angel, whereas the second one was Samael, Esau's angel. Knowing this, Yaakov had no way of knowing which of these two angels was more powerful. This is why he became very fearful. Yaakov feared that although he had sent a conciliatory message to Esau, he was afraid that through some inadvertent sin he might have committed recently, he might fall victim to his older brother. He was especially conscious of the fact that he had overstayed his time at Lavan for six years in order to amass some money, instead of returning to the land of Canaan and fulfilling the commandment of honouring his father and mother, especially so, seeing that his father was blind. (Based on B'reshit Rabbah 76,2) He therefore did not credit Esau with having friendly intentions. Another exegesis about the words: באנו אל אחיך, "we have come to your brother;⁠" (but he did not respond with a single word). He only said that he would proceed to meet Yaakov; he did not have to come to him, and the messengers returning added that Esau was accompanied by four hundred men. Esau did say that he would speak with Yaakov personally. Yaakov's fear resulted from the fact that now he was no wiser than before. He had no clue as to Esau's real intentions.
ויצר לו, "he was anxious;⁠" the letter י has the vowel tzeyreh underneath it;
ויחץ את העם אשר אתו, "he split up the entourage that was with him;⁠" Yaakov had said to himself: "if Esau should see me fleeing, (instead) I will awaken feelings of hatred within him.⁠"
לשני מחנות – מפני שראה שנרמז לו במלאכים כך שמתחלה היו מחנה א׳ כדכתיב מחנה אלהים זה ואח״כ נחלקו לשתים כדכתיב מחנים, רי״ח.
ויירא יעקב מאד – בעבור שאמרו לו כי יצא עשו מארצוא והוא בא לקראת יעקב, ועוד שלקח עמו אנשים רבים ארבע מאות, היה ירא לנפשו מאד, כי אמר: לא לקח כל אלה רק להלחם בי.
[והנראה בעיני בענין הזה כי עשו לא קבל השלוחים כהוגן ולא השגיח עליהם. אולי לא באוב לפניו, כי לא נתן להםג רשות שיבאו לפניו וידברו עמו כלל,⁠ד כי היה הכתוב מספר ששאל להם: מה שלום אחי, ומה ענינו וענין ביתו ובניו, וקראו ליה בשלומו, ואמרו לו כי אני הולך לראותו, והם היו מגידים כן ליעקב. והכתוב לא סיפר שיאמרו השלוחים דבר בשם עשו, אבל עברתו שמרה בלבו, ולעשות לו תועה1 היה הולך בחיל הזה. והנה השלוחים חקרו במחנה, וידעו כי הוא הולך לקראת יעקב.
וזה טעם: וגם (בראשית ל״ב:ז׳), כי אמרו: באנו אל אחיך אל עשו (בראשית ל״ב:ז׳), ולא ענה אותנו דבר, ולא שלח לך דברי שלום, וגם הולך לקראתך (בראשית ל״ב:ז׳) באדרע וחיל.⁠2 ולכך נוסף לו פחד על פחדתו, ויירא מאד ויצר לו. וכך אמרו רבותינו (בראשית רבה ע״ה:ז׳) בשלוחים: כי הכירו בו שנאה, אמרו: באנו אל אחיך אל עשו (בראשית ל״ב:ז׳) – אתה נוהג בו כאח והוא נוהג עמך כעשו. אבל בסוף כאשר ראה הכבוד הגדול שעשה לו יעקב, ואשר השפיל עצמו לפניו שהשתחוה ארצה שבע פעמים (בראשית ל״ג:ג׳) מרחוק עד גשתו אליו, נכמרו רחמיו וחשב כי הוא מודה בבכורתו וגדולתו עליו כאשר פירשתיו (רמב״ן בראשית ל״ב:ה׳), התנחםז בזה, כי הלבבות לי״י המה, אל כל אשר יחפץ יטה אותם.]⁠ח
1. השוו ללשון הפסוק בנחמיה ד׳:ב׳.
2. השוו ללשון הפסוק בעזרא ד׳:כ״ג.
א. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון: ״מעירו״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, וכן ברשימת ההוספות בכ״י לונדון הרלי 5703, פרמא 3535. בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון: ״ואולי לא היו״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן ברשימת ההוספות בכ״י לונדון הרלי 5703, פרמא 3535. בכ״י מינכן 138 חסר: ״להם״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, וכן ברשימת ההוספות בכ״י לונדון הרלי 5703, פרמא 3535 חסר: ״שיבאו לפניו וידברו עמו כלל״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. ברשימה בכ״י לונדון הרלי 5703, ובכ״י פריס 222: ״לו״.
ו. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, וכן ברשימה בכ״י לונדון הרלי 5703 חסר: ״עד גשתו אליו... כאשר פירשתי״.
ז. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, וכן ברשימה בכ״י לונדון הרלי 5703. בכ״י מינכן 138: ״ויתנחם״. בדפוס ליסבון: ״והתנחם״.
ח. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
THEN JACOB WAS GREATLY AFRAID. This was because they told him that Esau had gone forth from his city and was coming to meet Jacob, and moreover, that he took along many men — four hundred. He thus greatly feared for his life, for he said, "He has not taken all these men except for the purpose of waging war against me.⁠"
It appears to me in this matter that Esau did not receive the messengers properly and paid them no heed. Perhaps they did not even come before him for he did not at all give permission for them to come before him and speak to him for otherwise, Scripture would have related that Esau questioned them concerning his brother's welfare and about his circumstances and those of his household and children. [Scripture further would have told how Esau requested] that they convey greetings to Jacob and tell him that he is proceeding towards him to see him, and they would have told it thus to Jacob. Scripture, however, does not narrate that the messengers transmitted a word in Esau's name. Instead, he [Esau] kept his wrath in his heart,⁠1 and he came with his army for the purpose of doing Jacob evil. Now the messengers had investigated the matter in the camp, and they knew that he was going to meet Jacob. This is the meaning of the word vegam (and moreover) [in the verse, and moreover he goeth to meet thee], for they said, "We came to thy brother Esau,⁠2 but he did not answer us a word, and he sent you no greeting, and moreover, he goeth to meet thee with might and an army.⁠" This was why he added fear to his fear, as Scripture says, And Jacob was greatly afraid, and was distressed. And so our Rabbis said that the messengers recognized hatred in him[Esau]. Thus they said:⁠3 "We came to thy brother Esau. You behave towards him like a brother, but he behaves towards you like Esau the villain.⁠" However, in the end, when Esau saw the great honor that Jacob bestowed upon him and how he prostrated himself before him, bowing to the ground seven times4 from the distance until he approached him, his mercy was aroused, and he thought that Jacob is recognizing his birthright and his pre-eminence, as I have explained.⁠5 And with this he was comforted, for the hearts belong to G-d, Who turns them whither He will.⁠6
1. See Amos 1:11.
2. (7) here.
3. Bereshith Rabbah 75:7.
4. Genesis 33:3.
5. Above, (5).
6. See Proverbs 21:1.
ויירא יעקב מאד ויצר לו – דרשו רבותינו ז״ל ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים. וכיון שהבטיחו הקב״ה (בראשית כ״ח:ט״ו) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, למה נתירא, אלא שמא יגרום החטא, כך דרשו רבותינו ז״ל בפ׳ ראשון דברכות. ודרשו עוד כיוצא בדבר אתה אומר למה נקוד על לולא כך אמר דוד (תהלים כ״ז:י״ג) לולא האמנתי לראות בטוב ה׳, רבש״ע מובטח אני בך שאתה עתיד לשלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו. וכיון שהיה קורא עצמו חסיד איך היה מסופק בזה אלא שמא יגרום החטא.
ויש שפירש כי מה שנתירא יעקב לא על עצמו כי הוא כבר הובטח, אבל נתירא על בניו ועל אנשי ביתו, וזהו שכתוב ויחץ את הילדים – ואמר עוד פן יבא והכני אם על בנים – לא אמר והכני בלבד שלא היה מפחד על עצמו אלא על הכאת אם על בנים.
ודע כי יש בפרשת הזאת באור למה שאירע ליעקב עם עשו אחיו, ורמז ג״כ לדורות למה שעתיד שיארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז דרכיו של יעקב שהתקין עצמו לשלשה דברים, למלחמה לתפלה לדורון. למלחמה הוא שכתוב ויחץ את העם אשר אתו וכתיב ויאמר אם יבא עשו וגו׳, לתפלה הוא שאמר אלהי אבי אברהם וגו׳ הצילני נא, לדורון הוא שכתוב עזים מאתים וגו׳. וממנו ראה חזקיה המלך וכן עשה שהתקין עצמו לג׳ דברים אלו כלפי סנחריב מלך אשור, דכתיב (מלכים ב י״ח:ט״ו) ויתן חזקיהו את כל הכסף. וכתיב (דברי הימים ב ל״ב:ו׳) ויתן שרי מלחמות על העם, וכתיב (מלכים ב י״ט:ט״ו) ויתפלל חזקיהו לפני ה׳. וכן אנחנו צריכים ללכת בדרכי האבות להתקין עצמנו להקביל פניהם במנחה ובלשון רכה ובתפלה לפני ה׳ יתעלה, אבל במלחמה אי אפשר שנאמר (שיר השירים ב׳:ז׳) השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו׳. השביעם שלא להתגרות מלחמה עם האומות.
ויירא יעקב מאד ויצר לו, "Yaakov was very fearful as well as distressed.⁠" Our sages in Bereshit Rabbah 76,2 comment on this that the word ויירא refers to Yaakov's fear of being killed, whereas the word ויצר refers to his discomfort at the thought of having to kill Esau in self-defense. Seeing that twenty years earlier God had assured him in the dream of the ladder that He would be with him and would protect him, why did he have any reason to be afraid at all? Our sages answer that Yaakov never considered God's promise as ironclad but as subject to his conducting himself as worthy of it. Yaakov worried that he might have committed sins during the last twenty years which had invalidated God's promise to him. This, at any rate is the approach of the Talmud to this problem in Berachot 4. The sages of the Talmud there comment further: "why is there a dot in Psalms 27,13, on the word לולא? David said: לולא האמנתי לראות בטוב ה', "If I had not had the assurance that I would enjoy the goodness of the Lord, etc.⁠" He meant "O Lord, I am certain that You will repay the righteous in the hereafter for the good deeds they have performed on earth. However, I am not at all sure that I will have a share in the hereafter as I may have forfeited my share through sin.⁠" Seeing that David referred to himself as חסיד, "pious,⁠" (compare Psalms 86,20), how could he doubt that he would have a share in the hereafter? Again the sages answer that he was afraid that some sin he had committed would result in his forfeiting his claim to the hereafter. [The dot on the second letter ל in the word לולא is considered as restrictive, as if to say "if nothing contrary to the present condition will occur.⁠" Ed.]
Another approach: Yaakov was altogether not concerned about anything happening to himself, personally. After all, he was a recipient of God's promise and he considered this as perfectly adequate. He was concerned about his children, his wives, and the members of his household who had not received such an assurance from God. This is the meaning of (verse 8) "he divided up the children (between two camps).⁠" As proof for this interpretation look at the words פן יבא והכני אם על בנים, "lest he come and smite me by killing children with their mother.⁠" He did not say the word והכני, "and strike me,⁠" as an independent statement referring to him personally, as something that he was afraid of for himself. After all, Esau's quarrel was with Yaakov, not with his wives or children. He was not concerned about himself per se. His only fear was of what might happen to his children and to his wives.
You ought to appreciate that this paragraph contains an explanation of what exactly did happen to Yaakov as a result of his encounter with Esau. There is also a hint of what would be a correct form of relationship between the respective descendants of Esau and Yaakov during the long course of Jewish history. It is worth our while to consider Yaakov's preparations for his fateful encounter with Esau as something to use as a model for ourselves in our dealings with the descendants of Esau. Basically, Yaakov used a three-pronged approach. 1) He prepared to wage war if it were forced upon him. 2) He prayed to God for deliverance. 3) He prepared gifts to soften the mood of his adversary. The first stage of his preparation, mobilising for war, is described in our paragraph in verse eight when the Torah writes that he divided the camp in two to give himself the maximum chance for at least one camp to escape unharmed. He then engaged in prayer when he appealed to God, saying (verse 12) "please save me from my brother, from Esau.⁠" The third part of his preparation, i.e.. sending gifts (or bribes if you will), is found in verses 14-21. A great Jewish King, the King Chiskiyah learned from Yaakov when Jerusalem was under siege when he faced Sancheriv, [who during his time was the foremost conqueror of the world who had already liquidated the Northern Kingdom and exiled the Ten Tribes, Ed.]. We read in Kings II 18,15 that Chiskiyah gave all the silver that was in the treasury of the Temple and in his own vaults to Sancheriv in accordance with that King's demands. He also readied what few forces remained at his disposal for war (Chronicles II 32,6). Finally, he prayed (Kings II 19,15) asking God to demonstrate His power to the world at large by saving the Kingdom of Yehudah. We have to act similarly whenever we find ourselves threatened by hostile Gentile forces. However, nowadays when God's displeasure with us has become manifest seeing we are still in exile, we must not provoke war against our enemies as is evident from Song of Songs 2,7 השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו', "I have made you take an oath o daughters of Jerusalem, etc.⁠" One opinion in the Talmud Ketuvot 111 understands the oath as an undertaking by Jews in exile not to rebel against the local rulers and try and recapture the land of Israel by force of arms.
ויירא עקב – פרש״י שמא יהרוג. וא״ת והלא א״ל הקב״ה ושמרתיך בכל אשר תלך. וי״ל שהיה מתיירא שמא יגרום החטא ליפול בידי עשו ששהא בבית לבן כ׳ שנים ולא עסק במצות אב ואם. והא רש״י פי׳ גבי קטונתי שהיה מתירא פן יגרום לו החטא.
וירא יעקב – פי׳ שיועיל לעשו כבוד אב ואם והוא לא כבד אב ואם כבר עבר כ׳ שנה וא״נ שיועיל לו זכות שהיה בא״י והוא היה בחוצה לארץ. ד״א וירא ויצר לו וירא שמא יהרגהו ויצר לו לפי שאמ׳ יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי אמר יעקב ודאי מת יצחק אביו מדעשו בא להרגו. ולא ניחא דקאמר בסמוך אלהי יצחק אע״פי שאין מייחדין שם הקב״ה על אדם חי. ד״א ויצר לו מיצר היה יעקב על שהיה ירא מעשו מאחר שהבטיחו הקב״ה.
ויירא יעקב – ירא היה שיועיל לעשו זכות שכבד אב ואם והוא לא קיים כבר עברו עשרים שנה. אי נמי שיועיל לו זכות ארץ ישראל והוא היה בחוצה לארץ.
ויצר לו – מיצר היה על שהיה ירא מעשו לאחר שהבטיחו הקב״ה מהרב אליאב הכהן ז״ל. ד״א ויירא כדפרישית ויצר לו לפי ששמע שהיה בא לקראתו להרגו ומתחלה אמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה וגו׳ אמר א״כ יצחק אבי ודאי מת ולהא ניחא הא דקאמר אלהי אבי יצחק אע״פ שאין מיחדין שם הקב״ה על אדם כל זמן שהוא חי.
ויירא יעקב, "Yaakov was greatly afraid;⁠" seeing that Yaakov had had many assurances from G–d, why would he be afraid of the encounter with his brother Esau? He realised –belatedly-that he had erred in staying with Lavan after having completed his 14 years of service, in order to marry. During the years when he had worked to amass material wealth, his brother Esau had performed the commandment of honouring father and mother. He was afraid that he did not have sufficient merits to overcome Esau's lead in that department. (B'reshit Rabbah 76,2) According to the Midrash, G–d's promise to protect him, was limited to while he was outside the borders of the Holy Land.
ויצר לו, "he was distressed;⁠" his distress was over his inability to overcome his fear of Esau in spite of the assurances he had received from G–d. (attributed to Harav Eliav hacohen) An alternate interpretation. The commentator agrees with the meaning of the words: ויירא. However, he interprets the word ויצר as referring to his fear when hearing that Esau was on the way with an armed escort planning to kill him. He knew from his mother that although Esau had sworn to await the death of his father before killing Yaakov (Genesis 27,41) he had changed his mind; when he is quoted as referring to G–d as "the G–d of my father Yitzchok,⁠" instead of "the G–d of my father,⁠" that Yitzchok had died in the meantime, (during the 36 years he had been away from home) as G–d does not associate His name with a living person. (Compare B'reshit Rabbah on that verse.)
וירא יעקב מאד ויצר לו – קשה איך היה מיצר יעקב אחר שהבטיחו כמה הבטחות. ורש״י ז״ל פי׳ פירושו. ושמעתי שלכך היה ירא שמא משהבטיחו היה לבדו אבל עתה היו לו בנים ולפי׳ היה ירא וזש״ה פן יבא והכני אם על בנים וכן ועתה הייתי לשני מחנות וזהו כי במקלי עברתי את הירדן כתרגומו יחידי ובשביל זה היה ירא.
ויירא יעקב – שמא יעמוד לו זכות שקיים מצות כיבוד אב ואם:
ויירא יעקב, "Yaakov was afraid (when he heard this). He worried that the merit of Esau having practiced the commandment of honouring father and mother during the 35 years when Yaakov had not been able to do this, would give him an edge in any hostile confrontation.
ויירא יעקב – אף על פי שנאמר לו והיה זרעך כעפר הארץ אפשר שיתקיים בזרע אחר שיוליד אחר כן.
ויירא יעקב מאד ויצר לו – פר״ש ויירא שמא יהרג, ויצא שמא יהרוג אחרים ותימה והא אמרי׳ (סנהדרין ע״ב ב׳) הבא להרגך השכם להרגו, א״כ למה היה מיצר, וי״ל שמא היה מיצר שמא יהרוג אחרים במקום שיוכל להציל באחד מאיבריהם.
וירא יעקב – בזה שאלות עמוקות, והמורה זכר זה בפתיחת פירוש המשנה1 ואנחנו הוספנו על זה וימצא בגביע. 2
1. הקדמות הרמב״ם, עמ׳ לד: ״אבל זה שיעקב פחד, וה׳ כבר יעדו בטובה, כמו שאמר לו: ״והנה אנוכי וכו׳⁠ ⁠⁠״, ומצאנוהו שירא פן ימות, כמו שאמר: ״וירא יעקב מאד וכו׳⁠ ⁠⁠״, ואמרו החכמים בזה שהוא ירא מכח עוון שיתחייב בו מיתה, והוא אמרם: ״קא סבר שמא יגרם החטא״, והרי יורה זה שה׳ פעמים ייעד בטובה גם כן, ויגברו העוונות ולא תתקים זאת הטובה – דע שזה אמנם יהיה במה שבין ה׳ ובין הנביא, אבל שיאמר ה׳ לנביא שייעד בני אדם בטובה מוחלטת, ואחר כן לא תתקים אותה הטובה – הרי זה בטל ולא יהיה, לפי שלא היה נשאר מקום לאמת בו הנבואה, והוא כבר נתן לנו בתורתו עיקר, שהוא יִבָּחֵן בצדק יעודיו״.
2. גביע כסף, סוף פרק ט׳.
ויירא מאד יעקב שיגיע לו ההיזק מעשו, ויצר לו מאד. ואף על פי שכבר הבטיחוֹ ה׳ יתעלה שישמרהו בכל אשר ילך (כח, טו), הנה ירא יעקב שמא אינו ראוי לכמו זאת ההשגחה הנפלאה, ויעדר ממנו — מפני זה — זה הייעוד הטוב. וזה, שהייעוד הטוב אינו חוזר כשאין בו תנאי בעצמוּת, ואולם כשיהיה בו תנאי — יסור הייעוד בסוּר התנאי; כמו הענין בברכות התורה למקיימים מצוותיה. וכבר תמצא שאמר ירמיה: ׳רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד, ושב הגוי ההוא מֵרעתו אשר דברתי עליו — ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע, ועשה הרע בעיני לבלתי שְׁמֹעַ בקולי — ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו׳ (ירמיהו יח ז-י) — הנה ביאר לך שהייעוד הטוב והייעוד הרע חוזרים בשינוי המקבלים מטוב לרע או מרע לטוב. ולפעמים יהיה הייעוד הטוב באופן שיחוייב שיהיה עימו תנאי, ואם לא נזכר, והוא כשייעד ה׳ יתעלה בטוב מתמיד בכל מקום ובכל זמן, כי זה יחוייב ממנו שיהיה שם תנאי, והוא: שיהיה המקבל באופן שתדבק בו ההשגחה האלהית. כי אי אפשר שיגיע כמו זה הטוב התמידיי בזולת זה האופן, כמו שזכרנו במה שקדם. וכבר ביארנו זה כולו בשלמוּת במאמר הששי מספר מלחמות ה׳ (חלק ב פרק יג), ושם ביארנו שהייעוד הרע יש בו תנאי, ואם לא נזכר; והיתרנו שם כל הספקות הנופלות בזה. וכאשר שיער יעקב זה, ירא שמא יגרום החטא, ויִמָּנַע ממנו זה הטוב מפני היותו בלתי ראוי שתדבק בו ההשגחה בכמו זה האופן הנפלא. והיה לו עוד לירא שישחת זרעו לסיבה שנית; וזה, כי זה היה אפשר בזולת ביטול זה הייעוד, כי כבר אפשר שיקיים לו ה׳ יתעלה זרע אחר.
(ח-ט) ולזה השתדל יעקב להציל מה שיוכל, וחילק העם אשר אתו וקניניו לשני מחנות, שאם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו — אולי תתקרר דעתו וינצל השני.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(ח-ט) התועלת השלישי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם - שיִּראה שהוא מחוייב שיגיע לו רע⁠־מה - שיתרשל מלקיחת העצה איזה רע ישתדל להרחיקו יותר ויבחר ברע היותר מְעַטִּי. כי אולי יתרשל האדם בזה, לחושבו שאין ראוי שיבחר ברע, ואין הענין כן, כי הוא ראוי שיבחר האדם ברע מועט כדי שינצל מרע שהוא יותר חזק ממנו, כי הוא מזה⁠־הצד טוב. ולזה תמצא כי יעקב — כאשר פחד שישחית עשו כל מחנהו — חילק מחנהו לשני מחנות, לתקותו כי אולי ישאר האחד. ולזאת הסיבה גם כן חצה את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות, ושׂם היותר חביב אחרון, כדי שאם ישאר מהם — ישאר היותר חביב לו.
התועלת החמישי הוא בדעות, והוא להודיע שאפשר שייעד ה׳ יתעלה טוב ולא יתקיים, כשהיה הייעוד גוזר בעצמוּת שיהיה בו תנאי, כמו הענין בזה הייעוד שייעד ה׳ יתעלה ליעקב שישמרהו בכל אשר ילך. שכמו זה הייעוד לא יתכן שיתקיים כי אם במי שהוא באופן מהדבקות עם ה׳ יתעלה שתדבק בו כמו זאת ההשגחה הנפלאה. לזה ירא יעקב, כי שיער בעצמו שאין מעלתו באופן שתדבק בו זאת ההשגחה הנפלאה, אבל אמר שהוא קטן ושפל ערך אל הטובות שהשפיע לו ה׳ יתעלה מצד דבקות ההשגחה בו.
ויירא יעקב מאד וכו׳ – בהיותו שם עם כל מחנהו ונשיו ובניו אשר מסר נפשו עליהם מאין הובטח לו שלא יפול משערת ראש אחד מהם ארצה שהרי אפשר שיפלו קצתם ועצת ה׳ לעולם תעמוד והוא מה שביארו היטב אחר כך באומרו פן יבא והכני אם על בנים. וכבר כתבנו בשער הקודם טעם נכון למה שלא סמך על ההבטחות שהובטח מעמו ית׳ באומרו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכו׳ (בראשית כ״ח:ט״ו). וגם למה שלא זכרן הנה.
ויחץ את העם אשר אתו – [ד] כדי שלא להטיל מום הרישול והעצלה במעשיו שיהיה סבה שלא תחול עליו ההשגחה האלהית כאשר אמרנו ראה הצדיק הזה תחלת כל דבר לחצות העם אשר עמו רצוני עקר העם שיכלול בו נשיו ובניו וקצת אנשי המלחמה אל מחנה אחת ומקנה הבקר והצאן עם הרועים ומקצת אנשי המלחמה במחנה שנייה והיא ההולכת ראשונה.
ויירא שמא יהרג. ב״ר ובתנחומא. וא״ת למה פחד שמא יהרג והלא כבר הבטיחו השם בצאתו מבית אביו והשיבותיך אל האדמה הזאת בשלמא בעד בניו איכא למימר לא ידע אם על אלה אם על אחרים כי אין הנביא יודע הנסתרות אם לא יגלה לו השם אלא על עצמו למה היה מתירא כבר הקשו זה בברכות פר׳ קמא ובסנהדרין פרק חלק רבי יעקב בר אידי רמי כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגומ׳ וכתיב ויירא יעקב מאד ומשני אמר שמא יגרום החטא ופי׳ רש״י שמא אחר ההבטחה חטא ותניא עד יעבור עמך ה׳ זו ביאה ראשונה שבאו בימי יהושע עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה כשעלו מגלות בבל בימי עזרא מכאן אמרו ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא לבא ביד רמה כדרך שנעשה להם נס בימי יהושע אלא שגרם החטא ולא הלכו אלא ברשות כורש וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו לכורש ואחשורוש ודריוש האחרון ש״מ שאין ההבטחה מתקיימת אם חטא אחרי ההבטחה. אך קשה מהא דברכות פ״ק דא״ר יוחנן משם ר׳ יוסי כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה לטובה אפי׳ על תנאי לא חזר בו מנ״ל ממשה רבי׳ שנא׳ לו הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול ואע״ג דבעי רחמי עלה דמלתא ובטלה אפי׳ הכי אוקמיה בזרעיה שנאמ׳ ובני משה גרשום ואליעזר ובני אליעזר רחביה הראש ובני רחביה רבו למעלה ותני רב יוסף למעלה מפ׳ ריבוא וליכא למימר כשלא חטא אחר ההבטחה אפי׳ על תנאי אינו חוזר אבל כשחטא אפי׳ בלתי תנאי חוזר דא״כ מהו זה שאמר ירמיה לחנניה בן עזור אך שמע נא את הדבר הזה אשר אנכי דובר באזניך ובאזני כל העם וגו׳ הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה׳ באמת הוה ליה לחנניה למימ׳ אע״פ שנבואתי אמת אם חטאו אח׳ הבטחת השלום תבטל הבטחתן ועוד הרי בפי׳ אמרו בפ׳ במה בהמה א״ר אחא בר חנינא מעולם לא יצאת מדה טובה מפי הב״ה וחזרה לרעה חוץ מדבר זה דכתיב ויאמר ה׳ אלי עבור בתוך העיר בתוך ירושלם והתוית תיו על מצחות האנשי׳ הנאנחים כו׳ ופי׳ רש״י חוץ מדבר זה שהוציא דבור לטוב׳ ומפני עונש ותוכחה חזר בו וכ״כ גם הרמב״ם ז״ל בהלכו׳ יסודי התורה שכל דבר טובה שיאמר האל אפי׳ על תנאי אינו חוזר וליכא לאקשויי מקרא דרגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטובה דהת׳ בדבור של מחשבה קמיירי כלומר רגע אחשוב על גוי וגו׳ כמו ודברתי אני עם לבי תדע דלעיל מיניה כתיב הכיוצר הזה לא אוכל לעשו׳ לכם בית ישראל נאם ה׳ הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל והתם במחשבה קמיירי אבל בדבור ממש שיאמר אותו לנביא אפי׳ על תנאי אינו חוזר.
ושמא יש לומר שאני הכא שההבטחה היתה לעצמו ואין בחלופה הכזבת הנביא אבל כשההבטחה היא לאחרי׳ שיש בחלופה הכזבת הנביא אפי׳ על תנאי אינו חוזר דמהאי טעמא יש לחלק בין מחשבת השם לטובה ובין דבורו לטובה שהטעם הוא מפני שבדבורו איכ׳ הכזבת הנביא ולא במחשבתו. אך קשה מהא דתניא עד יעבור עמך ה׳ עד יעבור עם זו קנית כו׳. דבהבטחת אחרי׳ קמיירי שהשם אמר למשה שיבטיח את ישראל על כך ואפי׳ הכי לא נתקיימה.
ושמא יש לחלק בין נתקיימה ולא נתקיימה ובין חוזר ואינו חוזר דלגבי קיום ההבטחה אם חטא אינה מתקיימת אעפ״י שהיא לטובה ואלו גבי חזרה מטובה לרעה אינו חוזר אפילו אם היתה על תנאי והיינו דא״ר חמא בר חנינא מעולם לא יצאת מדה טובה מפי הקב״ה וחזרה לרעה חוץ מזו ולא אמ׳ מעולם לא יצאת מדה טובה מפי הב״ה ולא נתקיימה ודוק. אך קשה מההיא דירמיה והרמב״ם שאמ׳ שאם לא נתקיימה הטובה שאמר הנביא בידוע שהוא נביא שקר לכן היותר נכון לומ׳ הוא דהתם בהבטחת השם לישראל גבי עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שנייה אע״פ שלא נתקיימה לגמרי כמו בביאה ראשונ׳ מפני החטא מ״מ כבר נתקיימה וזכו בביאה שנייה ואין בזה הכחש׳ הנביא ומה שאמ׳ ירמיה הוא כשלא נתקיימה כלל לא כלה ולא מקצתה:
ויצר לו שמא יהרוג אחרים. ב״ר י״מ שמא יהרוג את עשו ויקללנו אביו וכן מצאתי בתנחומא אבל מהריגתן של אחרים לא היה מצר מפני שהבא להורגך השכם להורגו כדנפקא לן מקר׳ דאם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים לפי שבא על עסקי נפשות שיודע שאם תמצאנו חותר לא תעמיד עצמך מלהציל ממונך והוא בא לדע׳ כן שיקום עליך ויהרגך לפי׳ אמרה הורה השכם אתה והרגהו כדאיתא בברכות פר׳ הרואה ובסנהדרין פר׳ בן סורר. וא״ת והלא עשו גברא אלמא הוה ושמא הביאם בעל כרחם. י״ל אפי׳ הכי לא היה להם לשמוע לו שהרי נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירו׳ שבתורה אם אומרים לו לאח׳ עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וג״ע וש״ד כדאית׳ בסנהדרין בפ׳ בן סורר משמיה דר׳ יוחנן משום ר״ש בן יהוצדק אך קשה דילמא לא להרוג אותו נתכוונו אלא להרוג האחרים שהיו עמו דהשת׳ לית בהו משום הבא להרגך השכם להרגו אלא משום רודף והרודף אחר חבירו להרגו אין הורגין אותו אלא כשאינן יכולין להציל את הנרדף באחד מאיבריו של רודף בשיקטעו ידו או רגלו וכיוצא בהם שאז ניתן רשו׳ לרודף להציל את הנרדף בנפשו של רודף אעפ״י שעדין לא הרג הרודף את הנרדף כמו ששנינו בסיפרי אליבא דחכמים אבל אם היה יכול להציל את הנרדף בא׳ מאבריו ועבר והרגו הוא כרוצח גמור לפיכך צ״ל דויצר לו שמא יהרוג את אחרים לאו אעשו לחודיה קאי אלא אכולהו וההיא דתנחומא דקאמר שמא יקללנו אביו ה״פ וכי תימא בשלמא בשאר האנשים שבאו עם עשו דין יש לו ליעקב שיצר לו שמא יהרוג מהם דדילמא לא נתכוונו להרוג אותו אלא את העם אשר אתו ואינן אלא רודפים ולא ניתן רשות להורגן אלא כשאינו יכול להציל הנרדף בא׳ מאבריו ופחד שמא יהרוג מהם ברוב בלבולו בשעת המלחמה אע״פ שהיה יכול להציל באחד מאיבריו של רודף אלא בעשו למה הצר לו והלא עשו בודאי להורגו קא מכוין והתורה אמרה הבא להורגך השכם להורגו והשיבו כדי שלא יקללנו אביו כי לא יתשוב אביו שעשו בא להרוג את יעקב שהרי בחזקת כשר היה אצלו כדנפקא לן מויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו שהיה צד ומרמה את אביו בפיו אבא היאך מעשרין את התבן ואת המלח. ויש ספרים שכתוב בהם ויצר לו שמא יהרוג הוא אחרים ומפרשים דקאי אעשו שמא יהרוג עשו את האחרים שהיו עם יעקב והכי משמע נמי לישנא דויצר לו שפי׳ לו לאותם שהם שלו שהי׳ יעקב ירא שמא יהרג הוא וגם היה מצר בעבור העם שלו שמא יהרגם עשו. ואין זה נכון מפני שהוא מורה רק על יעקב ועוד שהטעם של תנחומא דשמא יקללנו אביו ולישנא דב״ר לקמן יכחישם. ומה שהכריח את רז״ל לפרש וירא לדבר א׳ ויצר לו לדבר אחר הוא משום דאין יראה בלא צרה ומאחר שאמר ויירא ידענו שהיה לו צרה למה חזר וכתב ויצר לו ש״מ חד שלא יהרג וחד שלא יהרוג וכך אמרו בב״ר א״ר יהודה ב״ר אלעאי לא היא יראה ולא היא צרה אלא וירא שלא יהרג ויצר לו שלא יהרוג אמר אם מתגבר הוא עלי הורגני ואם אתגבר אני עליו הורגו פי׳ אחר שהיה לו יראה ולא היה לו צרה בתמיהה איך אפשר שיהיה לו יראה ולא יהיה לו צרה ואם כן ויצר לו למה לי אלא וירא שמא יהרג ויצר לו שמא יהרוג:
אבל יעקב שהיה יודע אמתת הדבר ורשעתו לבדו לא נתפתה בזה ויירא יעקב מאד מביאתו ויצר לו מד׳ מאות איש שהיה מביא עמו כי ידע כי למלחמה הוא בא והותרו בכל א׳ מהדרכים האלה שאלת ב׳ וג׳ וד׳.
ויירא יעקב מאד ויצר לו וגו׳ עד ויצו את הראשון כי יפגשך וגו׳. פחד יעקב ויראתו מעשו לא היה מחולשת אמונתו ובטחונו ביעודיו כי באמת לבו בטוח בי״י אבל היה פחדו כדרך הגבור האמתי שבהכנסו למלחמה יפחד מהמות וירגיש בסכנה אבל מפני המעלה יבזה החיים ויבחר המות היפה וכמו שזכר הפלוסוף בספר המדות ומי שיכנס למלחמה לחשבו שלא ימות לא יקרא נדיב כי לא עשה זה לטוב בחירתו אלא מפני היותו מבזה את הממון ולכן ראוי לגבור שיתעצב מן המות ועכ״ז יבחר בה מצד המעלה ולנדיב שיאהב הממון אבל יתנהג מצד המעלה. וכן היה ענין יעקב כי אם היה בלתי ירא ולא מפחד מעשו שיהרגהו ויהרוג את נשיו ובניו הנה בלכתו אליו לא היה מורה על בטחונו בשם ית׳ וביעודיו כי יהיה הולך אליו לחשבו שיתנהג עמו כאח. אבל עתה ששער בשנאתו אותו וידע זה בבירור עד שהכח החיוני אשר ליעקב התפעל מזה כי ראה ופחד ועכ״ז שכלו המנהיג את הכח המתעורר אשר לו כמו שראוי לבעל המעלה גער בו על פחדו והתאמץ והלך לקראת אחיו זה באמת הראוי להקרא מאמין בנבואתו ובוטח ביעוד אלהיו ואין זה אלא כמו מי שיראה אשה יפה אסורה לו מן התורה והתאוה אליה בכחו החמרי אבל שכלו בחשק תורתו לא יעזוב את הכח החמרי לרדוף אחריה אבל יטה ממנה שאין ספק שאם לא רדף אחרי התאוה ההיא לא היה לו זכות בנטיה ממנה וכמ״ש לא יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר וכו׳ הנה א״כ פחד יעקב היה מהכרח החומר ובטחונו היה מפאת שכלו להבטחתו ביעודיו כי אלו לא היה בוטח היה מבקש אופנים אחרים להצלתו מהבריחה או האסיפה לעיר דלתים ובריח ובין זה וזה ישלח אל יצחק אביו שישמע אליו עשו. והוא לא חשש לדבר מזה אבל לן בלילה ההוא במחנה כי לא ירא מעשו והלך כנגדו כי היה בוטח בי״י וביעודיו וזה הדרך האמתי בהתר הספק הזה וכבר נמצא אצלינו דומה לו כל היום שבהיות חולה חכם אחד יודע בטבעו יבחר לקתת סם משלשל יודע בודאי שיועיל לו בהרקתו ועכ״ז יתפעל חמרו וטבעו תסמר שערת בשרו בלקיחתו. כן היה פחד יעקב כפי חמרו ואמונתו ובטחונו כפי שכלו ואמונתו. ומפני שהיה יעקב בוטח ביעודיו לא הוצרך ית׳ להבטיחו עוד ולחזקו לאמר אל תירא יעקב כי אתך אני לא מפני שהיה פושע בברית שכרת עם לבן ולא בדבר אחר כמו שחשב הרמב״ן חלילה וחס כי יעקב תמים היה בדרכיו אלא שהוא לא היה מסתפק בהבטחתו. ולכן לא הוצרך להבטיחו עוד והותרו במה שפירשתי בזה שאלה ה׳ ו׳.
ולפי שראוי לכל אדם שלא יתרפה ביום צרה אבל שישתדל בהכנות הראויו׳ לשיגיע למבוקשו ושלא יסמוך במעשיו על הנס מבלי השתדלותו לכן זכר הכתוב כל מה שעשה מההשתדלות בזה. אם ראשונה שחצה את העם אשר אתו והצאן והבקר והגמלים לשני מחנות. והנראה לי בזה הוא שיעקב עשה שני מחנות מכל העם אשר אתו מהצאן והבקר והגמלים ושאר המקנה. אבל לא שם נשיו וילדיו כי אם במחנה האחד מהם בלבד ושהפריד אותם המחנות מרחק רב זה מזה גם עשה בזה התחכמות אחר שהעביר המחנה האחד מהם רוצה לומר אותו שהיו בו נשיו וילדיו את מעבר יבוק והוליך אותם אחר הנחל שהוא הצד האחר ממה שהיה מחשבתו שיבא עשו כי עשו היה אפשר שיבא מהצד האחד מהנחל או מהצד האחר ממנו.
(ח-יג) ויירא יעקב וגו׳. הכין עצמו למלחמה במדינותו1, ואחר כך הכין עצמו לתפילה2.
והתחיל ואמר אלהי אבי אברהם וגו׳, כי כן דרך כל הנביאים לסדר שבחו של מקום תחילה ואחר כך לשאול צרכיו3, וכן עשה גם הוא באמרו אלהי אברהם ואלהי אבי יצחק, [שמהם] התחיל משפחת מכירי בוראם, ואמר שהתחיל לעשות חסד עם אבותיו, וזכר גם החסד שאמר לעשות גם עמו באומרו ה׳ האומר אלי וגו׳.
קטונתי מכל החסדים. התחיל להמעיט עצמו, ויאמר כי הכיר בעצמו [שאינו ראוי], באופן שיעשה עמו ׳חסד׳, שהוא לפנים משורת ה׳דין׳ שהיה עושה אתו בשביל האבות, ומכל האמת – שהוא המשפט, כי חסד האבות – משפט הוא, ר״ל, שהכיר שקטן, באופן שיעשה עמו ה׳אמת׳ שהיה עושה עם אבותיו [כ׳חסד׳]⁠4.
ואחר שסידר שבחיו של הקב״ה והחסדים שעשה עמו ועם אבותיו, התחיל להתפלל על מבוקשו באמרו הצילני נא וגו׳.
ואתה אמרת היטב איטיב וגו׳. וכאן התחיל לספר שיהיה חילול ה׳ בעבור הבטחותיו שעשה לו לוּ לא יתקיימו, כמו שעשה משה רבינו ע״ה באמרו (שמות לב יב) ׳למה יאמרו מצרים׳ וגו׳:
1. ראה מש״כ פסוק ד׳.
2. ראה נדפס לעיל (ל טז).
3. ע״פ ברכות (לב.), וראה לעיל (טז יג-יד).
4. כ״כ בעל העקידה: ׳ואפשר שירמוז כי מצד זכות אבותיו היה מבקש קרוב לצד הדין וכו׳, אמנם מצד עצמו היה מבקש מצד החסד הגמור, והוא מידת ה׳ [שם הוי״ה] האומר אלי וגו׳, והוא מה שסמך קטנתי מכל החסדים וגו׳, ירצה, כי הוא מעצמו קטון מהכיל שיבקש משורת הדין, כי זכור היה כי במקלו עבר את הירדן הזה ולרש אין כל לולי חסדי השם והשגחתו אשר היה עליו׳.
וישלח
[א] ויירא יעקב מאד ויצר לו
[1] ברכות פרק ראשון דף ד ע״א (ברכות ד.)
[2] סנהדרין פרק אחד עשר דף צח ע״ב (סנהדרין צח:)
שמא יהרג ויצר לו שמא יהרוג אחרים. פירוש דלמה למכתב תרתי – היינו יראה היינו צרה, אלא ׳שמא יהרוג הוא את אחרים׳ דהיינו שיהרוג עשו, ואף על גב דעשו היה בא להורגו, ואמרו חכמים (סנהדרין עב.) כל הבא להרוג – השכם להרגו, היה מתיירא מן יצחק אביו שיקלל אותו, וכן איתא בתנחומא. ולא ידעתי למה נקט ׳שמא יהרוג אחרים׳, הוי ליה לומר ׳שמא יהרוג עשו׳, ואין לומר שהיה מתיירא שמא יהרוג את אחרים, דהיינו אותן שהביא עשו עמו (פסוק ו), ואף על גב דבאו להורגו – ואמרינן ׳הבא להרגך השכם להורגו׳, שאני הכא דאנוסים היו, דעשו הכריח אותם לבא עמו, זה לא יתכן, דהא אמרינן בפרק כל שעה (פסחים כה.) דכל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים דיהרג ואל יעבור, שאם אומרים הרוג את פלוני או אהרוג אותך – יהרג ואל יעבור, ואמרינן (שם ע״ב) טעמא דמילתא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דהאי סומק טפי, ואם כן לא שייך לומר דעשו הכריח אותם בעל כרחם – דהוי להו ליהרג, ואפשר לומר דשמא לא באו להרוג את יעקב, אף על גב דעשו הביא אותם עמו – משום היראה באו, אבל לא באו להרוג, ויעקב מפני שלא ידע אם באו להרוג או לא – היה מתיירא שמא יהרוג אותם שלא כדין, ומשום כך היה מציר שמא יהרוג הוא את אחרים. ואין להקשות דממה נפשך, אי דינא הוי בהאי מילתא אחר שהם באו עם אותו שבא להרוג – מסתמא דינם כמותו, לא הוי צריך לדאוג כיון דהם באו עמו – אינהו דאפסדי אנפשייהו, ואם יש לנו למתלי דבאו משום יראה ובודאי לא יעשו מידי, אם כן בודאי אסור לו להרוג, ולא שייך בזה ״ויצר״ כיון דאסור להרוג, דאף על גב דיש להרוג אותם כיון שבאו עם עשו שבא להרוג, מכל מקום היה ירא מן העונש, דהוי כמו חטא בשגגה, שיעקב היה סבור שבא להרוג והם לא באו להרוג, וזה הוי חטא בשגגה:
ויש מקשים למה היה ירא יעקב, והלא הבטיחו הקב״ה שנאמר (לעיל כח, טו) ״והנה אנכי עמך ושמרתיך״, ועכשיו היה מתירא, ובגמרא מתרץ בפרק קמא דברכות (ד.) ובפרק חלק (סנהדרין צח ע״ב) וכן פירש״י בסמוך (פסוק י) דלכך היה ירא – שמא יגרום החטא. ומקשים על זה מהא דבפרק קמא דברכות (ז.) כל דבור שיוצא מפי הקב״ה לטובה – אפילו על תנאי אינו חוזר, ואם כן למה היה יירא, ואין לומר ד׳נתלכלך בחטא׳ שאני כשהוא נתלכלך אחר ההבטחה, דהא ירמיה אמר לחנניה בן עזור (ראו ירמיהו כח, ז, ט) ״שמע נא הנביא אשר ידבר לשלום בבא דבר הנביא יוודע אשר שלחו ה׳⁠ ⁠⁠״, ומוכח בזה כי הנביא אשר הוא לטובה – אי אפשר שישתנה אפילו בחטא, דאם לא כן איך יוודע בזה, שמא חטאו (כ״ה ברא״ם). ולא קשיא מהא דירמיה (ירמיהו יח, ט) ״רגע אדבר וגו׳ לנטוע ולבנות ושב הגוי ההוא וכו׳⁠ ⁠⁠״, התם בשכך דבר הקב״ה עם לבו, ולא יצא מפי הקב״ה לנביא, שאין בחלופו הכזבה, אבל כששלח הקב״ה הנביא להתנבאות לא ישתנה. וכך תירץ הרמב״ם ז״ל. וקשה על זה מהא דתניא (ברכות ד.) ״עד יעבור עמך ה׳ עד יעבור וכו׳⁠ ⁠⁠״ (שמות טו, טז) ׳ראוים היו ישראל להיות נעשית להם נס בביאה שניה כמו בביאה ראשונה, אלא שגרם החטא׳, ואם כן איך יתכן כזה הבטחה שיצאה מפי הקב״ה וישתנה – והנביא ניבא בזה, ותירץ הרד״ק ז״ל (ירמיהו כח, ז) דהתם אם לא נתקיימה כולה – נתקיים מקצתה, אבל היכא שלא נתקיימה הנבואה כלל, כמו שהיה אצל ירמיה, בזה נראה שלא שלחו ה׳. וכל אלו הדברים אין להם שורש ויסוד וענף:
והעיקר הוא כי חילוק יש בין הבטחה ובין נבואה, כי הדבר שלא נאמר אלא לשם הבטחה להבטיח את האדם – אין זה נבואה, שלא בא רק להבטיח את הצדיק לעשות עמו טוב, ובדין הוא שתבא לה שנוי מפאת המקבל, כי אחר שלא היתה רק מפני זכות אשר הובטח – ואותו המקבל אפשר שישתנה, וישתנה ההבטחה אשר הבטיח אותו הקב״ה. אמנם יבחן הנביא כאשר לא היה מתנבא להבטיח, רק שהוא אומר שכך שלחו להתנבאות שיהיה בעתיד, לא להבטיח. ולפיכך רוב דברי הנבואה הם בלשון עבר כאילו כבר נעשה, כלומר שכך נגזרה הגזירה לטובה מאת ה׳, לא כמו ההבטחה שהוא מבטיח את האדם לעתיד. וכל הבטחה היא אינה רק למקבל הבטחה, וכאשר ישתנה – משתנה, לאפוקי נבואה שהוא תולה הדבר בעצמו, לא בשום מקבל, רק בענין עצמו שכך יהיה. ומפני כי חנניא בן עזור אמר נבואתו כדכתיב בקרא (ראו ירמיהו כח, ב) ״הנה שברתי את עול מלך נבוכדנצר״, כאילו כבר נעשה, ואין זה הבטחה, ובדבר הזה אמר לו ירמיה ״שמע נא חנניא וגו׳⁠ ⁠⁠״ (ראו שם, שם ז). וזה לשונם בב״ר בפרשה זאת (עו, ב) ׳מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה׳, פירוש מפני כי בעולם הזה הם, ואפשר שישתנה מפאת המקבל. והרי מוכח בדברים אלו דבמקום הבטחה שאני:
ועוד בב״ר (שם) – ׳⁠ ⁠⁠״ויען בניה בן יהוידע אמן כן יאמר ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״ (ראו מ״א א, לו), והלא כבר נאמר (ראו דה״א כב, ט) ״הנה בן נולד הוא יהיה איש מנוחה וגו׳⁠ ⁠⁠״, אלא הרבה מקטרגין יעמדו מכאן׳. הרי לך שבענין הזה שכבר שלח הקב״ה לדוד להתנבאות על שלמה המלך כדכתיב בקרא, ולא תוכל לתרץ כאחד מן הפירושים הנזכרים למעלה, שהרי שלחו להתנבאות ואפילו הכי היה ירא שמא לא תתקיים הנבואה, וכל זה מפני שאמרנו כי לא היה רק הבטחה לדוד, ולא היתה נבואה כמו שאר נבואות. ומה שהקשה (הרא״ם) מזה ״עד יעבור עמך ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״ (שמות טו, טז), נבואה זאת לא נאמרה, אלא שכך ראוי לעשות ניסים בביאה שניה, דלא נזכר בפירוש, שאילו נזכר בפירוש שיהיו ניסים בביאה שניה – היה בודאי קשיא דהא לאו נתקיימה הנבואה, אלא התם לא בא רק להקיש, וההקש הזה שפיר הוא, דכך פירוש הכתוב – שקול לפני הקב״ה ביאה שניה כמו ביאה ראשונה, ואם כן בזה משמע כיון דשקול הוא ביאה שניה כמו ביאה ראשונה – לכל דבר הוא שקול, [גם] לעשות להם נס, דאין היקש למחצה (כריתות כב ע״ב), אלא שגרמה החטא לבטל שלא נעשה להם נס מפני החטא, ומכל מקום דבר הנביא יקום, שאמר כי שקולים הם לפניו בשוה, והיה ראוי בענין הנסים שיעשה להם נסים גם כן, אלא שגרם החטא. ועוד דהא ״עד יעבור עמך ה׳⁠ ⁠⁠״ הוא בעצמו גם כן הבטחה, דקאמר כי ״עמך ה׳⁠ ⁠⁠״ מפני שהם עמך אתה עושה להם ניסים תמיד, ובביאה שניה יש לך לעשות להם נסים כמו בביאה ראשונה, והרי היא הבטחה מפני שהם ״עמך״, ואם יגרום החטא – כיון שלא היה רק הבטחה בשביל שהם ״עמך״ – אין זה שינוי. וכאשר תדקדק בזה לא תמצא עוד קשיא. ועיין בפרשת שופטים (גו״א דברים יח, כב), ובספר גבורת ה׳ (פ״ז) שם בארנו יותר באורך, מכל מקום דברים אלו ברורים ולית בהו ספיקא:
ויירא יעקב מאד ויצר לו – ביראה זו יצאו כל המפרשים ללקוט ולא מצאו טעם נכון למה זה ועל מה זה היה מתירא, אחר שהבטיחו הקב״ה פעמיים לשמרו, פעם ראשון במראה הסולם נאמר ושמרתיך בכל אשר תלך, פעם שני בהיותו בבית לבן נאמר שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך, ומה שפירשו שהיה ירא פן יגרום החטא ימאן השכל לקבל דעת זה, כי זה שמונה ימים שנאמר לו בבית לבן שוב אל ארץ מולדתך, וכי יעלה על הדעת לומר שביני ביני נתקלקל וחטא חטאה גדולה שגרמה לו לבטל יעוד זה ומהרי״א נתחבט מאד בקושיא זו.
והקרוב אלי לומר בהיתר ספק זה, על דרך שאמרו רז״ל (סוטה מא:) אר״א כל המחניף לחבירו לסוף נופל בידו כו׳, וכמו כן כאן יעקב הרגיש בעצמו שחטא בזה שהחניף לרשע ואמר כה אמר עבדך יעקב, וכן תפשו רז״ל על יעקב כדמסיק (כאן בבר״ר ע״ה:ב׳) עשו לדרכו הוא הולך כו׳ ויעקב עשה קודש חול וקרא לעשו אדוני מצד החנופה שהחניף לרשע, על כן היה מתירא כי ידע יעקב שכך היא המדה שכל המחניף לרשע לסוף נופל בידו על כן נאמר ויירא יעקב, ולפי שיעקב בלי ספק היו בידו זכיות כל כך הרבה שיהיו מכריעות על עון זה, מ״מ היה צר לו שינכו לו מזכיותיו על ידי שיצילהו מעשו אחיו, לכך נאמר ויצר לו.
ויש אומרים, ויירא יעקב שמא יהרוג אותו עשו, ויצר לו שהיה מיצר על מיתת אביו יצחק, שהרי עשו אמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את אחי, על כן חשב מאחר שעשו יוצא לקראתו ודאי כבר מת אביו כך מסיק בספר תולדות יצחק ונ״ל לישב בזה מה שנאמר לעיל (ויצא ל״א:מ״ב) ופחד יצחק, וכאן אמר אלהי אבי יצחק, והרי אין הקב״ה מיחד שמו ית׳ על הצדיקים בחייהם (תנחומא תולדות ז) ולמה אמר כאן אלהי אבי יצחק, אלא שלפי שעכשיו היה סבור שאביו יצחק מת מאחר שעשו יוצא לקראתו להרגו. ולפי זה אין אנו צריכין לפרש״י בזה שפירש בשני הבטחות אני בא כו׳.
ויש אומרים, ששם אלהים המורה על מדת הדין הזכיר דווקא באבותיו, כי יספיק לו זכות אבות שיוכל לעמוד גם במדת הדין, אבל זכותו קטן עד שמצד עצמו אינו יכול לעמוד כי אם במדת רחמים, לכך נאמר ה׳ האומר אלי, אבל במדת הדין איני יכול לעמוד כי אין בידי זכיות כל כך, שהרי קטנתי מכל החסדים כי קבלתי שכר גדול יותר ממעשי, כי גברו חסדי האל ית׳ על כל מעשיו, נמצא שכל מעשיו קטנים מחסדיו, וכמ״ש (תהלים קי״ז:ב׳) כי גבר עלינו חסדו.
יַעֲקֹ֛ב דויירא: בתביר, לא במאריך. [יַעֲקֹ֛ב].
ויירא שמא ייהרג. וא״ת והלא כבר הבטיחו הקב״ה בצאתו מבית אביו והשיבותיך אל האדמה הזאת (לעיל כ״ח:ט״ו) כבר תירצו בגמרא (ברכות ד. וסנהדרין צח:) שמא יגרום החטא. ועי״ל דהבטחה לא היתה אלא והשיבותיך אל האדמה הזאת כלומר להביאו אל א״י אבל לא הבטיחו שיביאו אל בית אביו (ועי׳ בהרא״ם והר״ן וגור אריה ומ״י):
ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים. י״ל דיעקב היה ירא שמא יהרוג את עשו ויצחק יצטער ביותר לפי שהי׳ אוהב לעשו כי בחזקת כשרות היה עשו בעיני יצחק ויקלל את יעקב. [תנחומא]: א״נ י״ל דיעקב ודאי לא היה ירא שמא יהרוג את עשו דקיימא לן הבא להרגך בא והשכם והרגו (סנהדרין עב.) ומה שיעקב היה מתיירא שמא יהרוג הוא אנשים של עשו שהם לא באו להרוג את יעקב אלא אנשים של יעקב אלא עשו בא להרוג את יעקב ואע״פ שאנשיו של עשו היו רודפין אחר אנשיו של יעקב וכל אדם ניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף מ״מ אם יכול להציל בא׳ מאבריו והרגו נהרג עליו ויעקב היה ירא שמא יהרוג אותן מכח בלבול המלחמה אע״פ שהיה יכול להציל באחד מאבריהם. יש מקשים למה ירא יעקב שמא ייהרג והא עשו אמר יקרבו ימי אבל וגו׳ (לעיל כ״ז:מ״א) ויצחק היה עודנו חי. ועוד יש להקשות איך שלח עשו את אליפז שירדוף אחר יעקב ויהרגהו. לכן נראה שמה שאמר עשו יקרבו ימי אבל וגו׳ אבל כל זמן שהיה אביו חי לא יהרגהו היינו כשיהיה אצל יצחק אבל כשיהי׳ במקום אחר יהרגוהו (עיין במ״י):
ויירא lest he be killed. You might ask: Had Hashem not promised him when he left his father's house, "And I will bring you back to this land" (28:15)? The Gemara (Berachos 4a, Sanhedrin 98b) answers: [He feared that] sin might cause [the promise not to be fulfilled]. Another answer: The promise was only, "And I will bring you back to this land,⁠" meaning to Eretz Yisrael, but not to his father's house. See Re'm, R. Noson, Gur Aryeh and Minchas Yaakov.
ויצר לו that he might kill others. [Question: Why did this distress him?] The answer is: Yaakov feared he might kill Eisov, and Yitzchok loved Eisov and considered him a good person. It would pain Yitzchok greatly and bring him to curse Yaakov. (Midrash Tanchuma) An alternative answer: Yaakov surely did not fear killing Eisov, for it says in Sanhedrin 72a: "If someone comes to kill you, kill him first.⁠" Rather, Yaakov feared that he might kill Eisov's men, who came to kill not Yaakov but Yaakov's men. Only Eisov came to kill Yaakov. Indeed, Eisov's men would be attacking Yaakov's men, and one may save the attacked even by taking the attacker's life. But if injuring the attacker's limb would suffice to save the one being attacked, then for killing the attacker [instead of just injuring him] one is liable for the death penalty. Thus, Yaakov feared he might kill them in the confusion of war even where injuring a limb would suffice. Some ask: Why did Yaakov fear being killed? Eisov said, "When the mourning days for my father approach, I will kill my brother Yaakov" (27:41), and Yitzchok was still alive. A further question: Why did Eisov send Elifaz to kill Yaakov [at the time that Yitzchok was alive]? It seems the answer is: When Eisov said he will not kill Yaakov while his father is alive, this applied only if Yaakov was with Yitzchok. But if he was elsewhere, Eisov would kill him. See Minchas Yaakov.
ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות – יראה שחצה לשתי מחנות האדם והבהמה. שעשה מחנה אחת מן נפשות האדם ומחנה אחת מן הבהמות. שאם יבוא עשו אל המחנה האחת ישליך חמתו על הבהמות ובין כך המחנה הנשאר יהיה לפליטה ויברחו בהחבא:
ויירא יעקב ויאמר וגו׳ – פי׳ נכנס בגדר להרוג או ליהרג, לזה כנגד ליהרג ירא מאוד, וכנגד להרוג וייצר לו, ולזה לא אמר הכתוב מאוד אחר וייצר.
עוד ירצה כי לצד שהודיעוהו כי עשו מערים להראות אחוה והוא שונא, ירא יעקב שלא להכין עצמו למלחמה, שמא עשו יהרגהו ואין בידו של יעקב כלי קרב, ולהכין עצמו בכלי קרב וייצר לו כי אפשר שלא יעשה עשו רעה וכשיראהו מוכן בכלי קרב יאמר עשו הלא יעקב הוא דורש רעה ובזה יחדש שנאתו, ולזה נתחכם ויחץ וגו׳ פירוש חיצה העם, חצי הראשון מראים פני אהבה וחיבה כאח לאחיו, וחצי מחנהו מוכן ומזויין.
ויירא יעקב, Jacob was afraid, etc. He prepared himself to either kill or be killed. He was very afraid of being killed; he was pained by the possible need to kill Easu in self-defence. This is why the verse mentions מאד, very much, in connection with this fear.
Inasmuch as the angels had warned him of Esau's duplicity, that he would pretend to be brotherly, Jacob was afraid not to prepare himself for war in the event Esau planned to kill him while he was unarmed. On the other hand "it distressed him" that the very fact that their encounter would be an armed one might precipitate a war which Esau had not really intended until he saw Jacob armed. His hatred would be rekindled only because he presumed that Jacob confronted him in a fighting stance when he looked at his weapons. As a result of such considerations Jacob divided his camp; the first camp would display friendliness whereas the second camp would be armed and ready for battle.
ויירא יעקב מאד ויצר לו – זה הכתוב ראיה שהיתה תשובת מלאכיו רעה וכמו שפירשנו. שאילו היתה טובה למה יירא יעקב? אדרבא עכשיו ששמעו שמצא חן בעיני אחיו ושהולך לקראתו לכבדו, היה לו לשמוח ולהודות לי״י ששכח חמת אחיו. שהרי מתחלה לא עלה על דעתו שעודנו שונא לו ובטח על דברי הנבואה שאמרה ״שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך״. ומה קרה עתה שיתפחד יותר? ואם בעבור שהולכים עמו ד׳ מאות איש, אם לשלום באו לא היו חגורים כלי קרב. וכל זה אמרו לו מלאכיו. אבל האמת שבא הוא ואנשיו להלחם ביעקב והיו מזוינים למלחמה. והמלאכים שראו זאת הגידו הכל ליעקב, ולכן ״ויירא ויצר״. ורשב״ם ז״ל פירש ״ויירא יעקב בלבו אעפ״י שהראה לשלוחים כי לכבודו מתכוין, הוא לא האמין שמחשבת עֵשָׂו לטובה אלא לרעה״. ולא תקן בפירושו דבר, שאם כן מתחלה למה שלח אליו מלאכים, אם לא יאמין שכפיו כן לבו. ״ובשפתיו ינכר שונא״1 וידבר כאוהב, וכשיבוא לארץ כנען או לארץ אדום ירוץ עליו בחמתו כאויב.
ויצר לו – [כתב רשב״ם] ״מגזרת ׳צרור את המדיָנים׳2 והוא [כמו] ׳ותקל גברתה׳3 מן קלל״. מפירוש רשב״ם ז״ל. ויש שרש ״צור״, וממנו צר וצרה. ושרש ״צרר״ דומה אליו. וענין כולם מה [שנופל] בְּעָנְיוֹ ויגונו. כי הצרה הפך מן המרחב כמו ״מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה״.⁠4 ודע שיש בין יראה למיצר, שכל הולך לסכנה, גם הגבור בלכתו להלחם עם אויב חזק ירא, אלא שמתחזק בגבורתו והולך בלב שקט להלחם. אבל כשתגבר יראה על נפשו, יהיה צר לו מאד. והנה יעקב שהבטיחו השם הבטחות גדולות לא היה לו לירוא מעֵשָׂו ואנשיו, ואם יירא בנקל יתגבר על יראתו. על כן אמר הכתוב ״ויירא יעקב מאד״ שנפלה עליו יראת אחיו מאד ולא הועילה לו גבורת לבו להתחזק על יראתו. אז ידע כי מאת י״י היתה זאת לו. על כן ״ויצר לו״ שנפל בצרת לב כי נדמה בדמיונו שיתגבר עֵשָׂו עליו ולא יכול לעמוד בפניו. וזהו צרת לב הנוספת על היראה, שהלב מתקצר ואינו מקבל מחשבת תנחומים מרוב הסכנה שהוא מדמה. וכן כששרפו פלשתים את צקלג ולקחו בשבי הנשים והבנים, גם העם אשר לדוד אמרו לסקלו, כתוב ״ותצר לדוד מאד״5 {ואחריו ״ויתחזק דוד בי״י אלהיו״,⁠6 וצוה לשאול באורים ותומים וכן כאן, התחזק יעקב בי״י אלהיו להתפלל לפניו}. וכן כשאמר לו גד ״שלש אני נוטה עליך״7 כתוב ״ויאמר דויד אל גד צר לי מאד״.⁠8 כי זה ראה הַמְּחִתָּה קרובה ואין עוזר. וכן כאן מרוב יראה דמה שיפול לפני עֵשָׂו, ואז ויצר לו. ואם תשאל למה התירא יעקב כל כך אחרי כל ההבטחות שאמר לו השם? כי התשובה גלויה ממה שכתבנו בפירוש ״וירדוף עד דן״9 כי האבות ונביאי השם כולם היו מלובשים ברוח אלהים ומצאו עוז בנפשם לעשות חיל, ולא יראו ולא פחדו אפילו מול עם רב ונגד מלכים, ודוד בהכותו את גלית וכיוצא, ומרוב עוז ושמחה שבנפשם ידעו שיעשו ויצליחו. אבל כשמצאו בלבם פחד ויראה ידעו כי עת צרה היא, ושראוי להם לבקש עזר בטבע כדרך בני אדם, ושיתפללו לי״י שיהיה בעזרם. ועל כן כשנפל על יעקב יראת עֵשָׂו מאד ידע כי צרה קרובה וצר לו מאד. והתפלל אל י״י. וכן שמואל כשמצא בנפשו יראת שאול אמר אל השם ״איך אלך? ושמע שאול והרגני״.⁠10 כי הבין שיש לו לפחד וכמו שנראה מתשובת השם ״עגלת בקר תקח בידיך״ וגו׳. ויש בכל ענין טעם למה פעם ימצא איש האלהים שמחה ועוז בנפשו, ולא יירא ולא יחת מכל; ופעם תאחזהו רעד וצריך להתפלל אל השם שיצילהו, ויעתר אליו השם. ואלה הטעמים הם בסוד דרכי י״י ומשפטיו. ויראה כי כאן הראהו השם כי עֵשָׂו ואנשיו הם אויבי נפשו, וכן יהיו בכל דור ודור אויבי זרע ישראל, ויענום וילחצום. כי גם האומות שלחצונו בגלות המר הזה, אעפ״י שאינן זרע עֵשָׂו, על שם ״אדום״ יקראו, כמו שפירשנו בפירוש ״על כן קרא שמו אדום״.⁠11 וכפי התולדות12 הם עצומים וחזקים ממנו מאד, וראוי שיפול פחדם ומוראם עלינו בהיותם עומדים עלינו לכלותנו. אלא בעבור הברית שכרת השם עם ישראל שיהיו עמו וסגולתו, הם נשגבים מדרכי התולדות, כי השם מושיעם בכחו הגדול ובכח הזה יתגברו על העמים כולם ועל צבא המרום במרום, וכמו שילמדנו הספור הזה. ועל כן רמז השם זאת ליעקב כשרדפו אחיו בחרב, והטיל מוראו עליו. וכשהתחזק בי״י, הושיעו תשועת עולמים, וכמו שיתבאר.
ויחץ את העם אשר אתו – דקדוק מלת ״ויחץ״ פירשו רשב״ם וראב״ע ז״ל. ונופל על החלקים השוים ועל בלתי שוים, כמו ״ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל״,⁠13 וכן ״עד צואר יחצה״.⁠14 וטעם ההחצאה הזאת מפורש בכתוב הנמשך, ושם אפרש בעז״ה.
1. משלי כו, כד.
2. במדבר כה, יז.
3. בראשית טז, ד.
4. תהלים קיח, ה.
5. שמו״א ל, ו.
6. שם.
7. דהי״א כא, י.
8. שם, פסוק יג.
9. בראשית יד, יד.
10. שמו״א טז, ב.
11. בראשית כה, ל.
12. הטבע.
13. שם לג, א.
14. ישעיה ל, כח.
ויירא יעקב מאד ויצר לו – הנה בכל הסכנות שעברו עליו עד הנה לא נאמר שהיה ירא, אבל עתה לא הרגיש יעקב בנפשו אותו הכח העליון שהיה מלובש בו מיום צאתו מבית אביו ובו אזר חיל לעשות כל גבורותיו, ולכן שב עתה להיות כאחד מבני אדם היראים מן הסכנות ודואגים על העתיד ועושים הכנות להנצל מאויביהם, כמו שקרה לאברהם אחרי שובו מהכות את המלכים, כדרך שכתבנו (לעיל ט״ו א׳), ושם כתבנו הטעם למה בוחר השי״ת לפעמים להסיר כוחו מבחיריו, וכזה קרה לשמשון כשהעיר משינתו. וכן יעקב כאן מצא עצמו מלא יראה ויגון, ובראותו כי סר עוז ה׳ מנפשו ועם כל ההבטחות שהבטיחו השם להיות עמו, עודנו ירא ולא יכול להעביר פחדו מלבו, סבבה לו יראתו צרת לב, וזהו ויצר לו:
ויחץ – חלקם לשני חצאים ונתן רוח ביניהם, כדי שאם יבא עשו למלחמה יצטרך ללחום משני צדדיו, כי יבא עליו מחנה אחת מימין והאחרת משמאל, ודרך עורכי המלחמה לעשות כן, כמו אם תחזק ארם ממני והיתה לי לישועה (ש״ב י׳ י״א):
ויצר לו – עיין דקדוקי 682 §.
וירא יעקב מאד ויצר לו – יש ביכולתנו להעמיד עצמנו במקומו של יעקב; ואנו חייבים במיוחד לעשות זאת, כשאנו לוקחים בחשבון את חשיבותה של הפגישה ההולכת ומתקרבת; שכן מחמת פגישה זו הייתה ליעקב התגלות שזִכרה נקשר לעולם עם מאכלו הקבוע של האדם מישראל.
כדרך שיעקב ועשו עומדים כאן זה מול זה, כך ממשיכים הם להתייצב אחד מול השני עד עצם היום הזה. יעקב הוא איש המשפחה המבורך בילדים, העוסק במלאכתו בחריצות, והדאגות מכבידות על צווארו; ועשו הוא האדם ״העשוי והגמור״ (עיין פירוש לעיל כה, כה).
יעקב חוזר כעת כראש משפחה עצמאי. אפילו עתה, לאחר שהתגבר על כל המכשולים, נחשבת מעלה זו לזכיה ולהישג הגדולים ביותר עבורו. אך כדי להשיגה, היה עליו לעמול ולהאבק עשרים שנה, למרות שכבר קיבל את הברכה והבכורה.
אבל אחרים רואים זכות זו כדבר מובן מאליו, שניתן להם מלידה. עשו, האדם ״העשוי והגמור״, זכה בה כבר במידה גדושה בשעה שיעקב אך עזב לראשונה את הבית. וכאשר יעקב הצליח בעבודה קשה להקים משפחה; נעשה כבר עשו לכח מדיני, מנהיג הצבא ו״אלוף״ בראש חילותיו. כך הוא הניגוד החיצוני בין יעקב שאחז בעקב אחיו בשעת לידתם, לבין עשו האדם ש״נשלם״.
ביעקב ועשו, ניצבים שני עקרונות מנוגדים זה לעומת זה; והמאבק ביניהם ותוצאותיו, הם הכחות שהשפיעו יותר מכל על דברי ימי העולם. יעקב מייצג חיי משפחה, אושר, והבאת אושר לזולת; בעוד שעשו מייצג את הזוהר של הכח והעצמה המדינית. מאבק זה מתנהל כבר אלפי שנה: האם די לו לאדם שיהיה ״בן אדם״, ואין כל חשיבות לכח מדיני וליצירות חברתיות, אלא אם כן מרוממים הם את כל השאיפות האנושיות; או היפוכו של דבר, כל מה שאנושי באדם, בבית, ובחיי משפחה, קיים רק כדי לשמש את המטרות של נצחון מדיני?
כמה שונה עמידת יעקב כלפי לבן מעמידתו כלפי עשו. אנו יודעים מה רב כחו של הבטוח בישרותו, וכמה מעיקה היא תחושת האשמה, אף אם מדומה היא. נקל יותר לסבול עוול ואי⁠־צדק במשך עשרים שנה; מאשר לעמוד דקה אחת פנים אל פנים מול אדם שיודעים אנו שנעלב על ידינו, ושאינו יכול להבין את הטעמים למעשינו, שאמנם אינם מצדיקים אותם אך לפחות מלמדים עליהם זכות.
ויירא יעקב מאד – יעקב היה ירא על אף שהובטחה לו שמירת ה׳. ״מכאן״ אומרים חז״ל ״שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה״ (בראשית רבה עו, ב). כל הבטחה או ביטחון, על תנאי הם, ותלויים בהנהגה מתמשכת של צדקות; יכולים הם להאבד בכל עת מחמת צעד אחד בלתי הגון. ״שמא יגרום החטא״ היא הדאגה שלעולם אינה עוזבת אף את הגדול שבצדיקים (ברכות ד.).
ויצר לו ויחץ – ״ויצר״ נגזר מ״יצר״, לא מ״צרר״ או ״צור״, הפעלים הרגילים לציון צרה או מצוקה.
״יצר״ (צורה מוגברת של ״יסר״, לקשור) פירושו: ליצור, לתת צורה. כל מעשה יצירה כרוך בדחיסת חומר אל תוך צורה הנקבעת על ידי המטרה. המושגים האלה כל כך קשורים זה לזה עד שאנו מוצאים גם את ״צור״ [בדרך כלל ״צרה וצוקה״] במובן של ״יצירה״: ״ויצר אתו בחרט״ (שמות לב, ד). מכאן גם שם העצם ״צורה״.
אולי יש הבדל בין ״צור״ ל״יצר״ בבואם לציין ״צרה וצוקה״. ״צר״ הוא הגבלה חיצונית של תחום האדם, ותוצאתו היא שהאדם אינו יכול לנוע בחפשיות. הגבלה זו אינה משפיעה על החיים הפנימיים של האדם. הפכו של ״צר״ הוא ״מרחב״. אך ״יצר״ הוא צמצום כל⁠־כך מוחלט של תנאי החיים עד שהאדם חש שאין ביכולתו להתנגד, כחומר גרידא ביד היוצר.
כך חש יעקב כאשר עמד אל מול עשו; וכך המצב שבו גם אנו מוצאים את עצמנו במשך מאות שנים, עומדים מול אומות עשו. זהו המצב שנקרא בתוכחה ״חמת קרי״ (ויקרא כו, כח), ״זעם המקרה״. במצב זה, הרי שטובתנו חיינו ואושרנו אינם הגורם המדריך והקובע; אלא הם עצמם תלויים בחסדי הזולת ובמטרותיו, ועלינו להסתפק בפירורים שנופלים במקרה משולחנם של אומות אחרות.
לפי זה, ״ויצר לו״ פירושו: יעקב חש שהוא נתון כל כולו לחסדי עשו, הבא לקראתו וארבע מאות איש עמו. ומשום כך חצה את העם אשר אתו לשני מחנות, כדי שלכל הפחות הנשאר יהיה לפליטה.
כך גם היה פיזורנו בגלות, האמצעי להישרדותנו ולהצלחתנו. באף מקום ובשום זמן לא יכלה חרבו של עשו להגיע אל כולנו בבת אחת. כאשר נשפך דמנו במערב, היו אחינו שבמזרח בטוחים, וכן להיפך. ״צדקה עשה הקב״ה בישראל שפיזרן לבין האומות״ (פסחים פז:). יעקב גם הוא נהג בעת צרה באותה דרך.
ויירא יעקב מאד – הנה הבוטח בה׳ אין לו לירא מב״ו, והיראה מורה שאין בטחונו כראוי, כמ״ש מי את ותראי מאנוש ימות ותשכח ה׳ עושך, בפרט שיעקב היה לו הבטחה מה׳ ולא היה לו לירא, וה׳ אינו עושה נס למעלה מדרך הטבע רק למי שבוטח עליו בכל לבו, ואחר שראה יעקב שהוא מתירא, לכן ויצר לו, שזאת עצמו הצר לו שמזה דן שאינו ראוי לנסים אחר שבטחונו בלתי שלם, וע״כ נסה לעשות הכנות טבעיות ותכסיסי מלחמה, ויחץ את העם עם הצאן והבקר לשני מחנות, היינו שמן העם שאתו דהיינו הנשים והטף עשה מחנה אחת, ומן המקנה והרועים עשה מחנה שניה.
{Why was Yaqov afraid when God promised to be with him?}
{If his intention was to give battle, would it not have been wiser not to divide into two camps?}
YAQOV WAS GREATLY FRIGHTENED. Now, one who trusts in the Lord has no fear of flesh and blood, whereas fear shows lack of proper trust. As it is written,⁠1 Who are you, that you should be afraid of a moral man…and have forgotten the Lord your Maker? Especially so Yaqov, who was vouchsafed by the Lord and should not have been afraid.
God does not perform miraculous acts that surpass the natural except for one who trusts in Him with all his heart. And when Yaqov realized that he was afraid, he was distressed: Because his trust was not perfect, he was in distress because it meant that he was not deserving of miracles. Accordingly he attempted to make natural preparations, including battle tactics. He divided the people that were with him, the sheep, the cattle, and the camels, into two camps. In other words, of the people that he had, that is, the women and children, he made one camp, and of the cattle and the shepherd he made a second camp.
1. Isa. 51:12.
ויירא יעקב מאד: נפל פחד בלבבו1.
ויצר לו2: מזה שנפל פחד בלבבו הצר לו, כי מזה הבין3 שרעה נגד פניו.
[הרחב דבר: וזהו פירוש המקרא (שמואל א יז,כד) ״וכל איש ישראל בראותם את האיש וינוסו מפניו וייראו מאד״. ולפי סדר הענין היה לכתוב להיפך ׳וייראו מאד וינוסו מפניו׳. אלא הכי פירושו, ״וינוסו מפניו״ ומזה ״וייראו מאד״ מעצם המלחמה, כי חשבו שלא יהיה אחרית לטוב. וכן הוא ודאי דרך מלחמה טבעית, כמו שאמרו (סוטה מד,א) ׳תחילת נפילה ניסה׳4, אם לא שהולך בדרך נס, כמו שהיה לבסוף במלחמת גלית ובשאר מקומות, שאע״ג שלבם נשבר מכל מקום נתגברו בנס. אבל בדרך הטבע אינו כן. וכן יעקב צר לו מן הפחד שהרגיש. וכן אמר דוד המלך ע״ה ״העבר חרפתי אשר יגורתי״ (תהילים קיט,לט), כי חרפה הוא להבוטח בה׳ לגור, כמ״ש ״ובוטח בה׳ ישוגב״ (משלי כט,כה). ועל זה אמר הנביא (ישעיהו נא,יב-יג) ״מי את ותראי וגו׳ ותשכח ה׳ עשך וגו׳ ותפחד תמיד כל היום וגו׳⁠ ⁠⁠״.]
וי״ל עוד, שהצר לו5 על עיקר השליחות, שהתבונן על השגיאה מה שהחזיק באזניו ועורר קרבות בעצמו6.
ויחץ את העם וגו׳: ולא כתיב שחצה את הילדים7, מובן מזה שהילדים שמרם אצלו8, וא״כ קשה מה שאמר ״אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה״, הלא אם יבא אל המקום שעמד יעקב ובניו והכהו מאי נ״מ שיהא המחנה השנית לפליטה9. אלא ברור היה אצלו שלא יהרוג לא אותו ולא אחד מבניו, שהרי כבר הוא מובטח מהקב״ה שלא יכלה הוא וזרעו10, שהמה כמו הוא בעצמו, כמו שכתבתי לעיל (כח,טו), ומזה הטעם ׳גמירי דלא כלי שבטא׳. אלא ירא היה מנכסיו ועבדיו ושפחותיו11. ובתפילה של יעקב מבואר שהיה ירא גם שמא יהרוג הנשים12.
ויש לדעת, דכל הכנה זו שעשה בזו השעה לא היתה אלא באותו יום שחשב שמא יבוא עשו מיד וילחם עמו, אבל אח״כ כשראה שלא בא והבין שעשו לן בדרך, על כן לן גם יעקב וגם עבר הנחל, ובבוקר כבר נתחזק לבבו ע״י המלאך ושוב לא עשה הכנה זו. ועיין להלן (לג,א)13.
1. ללא יכולת שליטה מצדו.
2. האם כפל הענין במילים שונות, וכפי ששואלים חז״ל בב״ר (עו,ב) – ׳זו היא יראה זו היא צרה׳, ומכח זה ענו חז״ל – ״ויצר לו״ שלא יהרוג אחרים, והביאם רש״י.
3. מזה שהרגיש פחד ללא שליטה, הבין שרעה נגד פניו, שיתכן שיפגע כאן ולא תהיה לו עזרה משמים (וכעין זה פירש במלבי״ם).
4. והביאו רש״י בסוגיית משוח מלחמה (דברים כ,ט).
5. מלשון צער וחרטה.
6. כפי שכתבו חז״ל על יעקב (ב״ר עה,ג): ר״ה פתח, ״מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו״ (משלי כו,יז)... כך א״ל הקב״ה, לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו ״כה אמר עבדך יעקב״ (ועיין ברבינו לעיל פסוק ד׳ בהרח״ד).
7. אלא ״את העם... הצאן... הבקר והגמלים״.
8. כפי שמוזכר להלן פסוק כ״ג.
9. אך עיין באברבנאל שזו גופא היתה כוונת יעקב שחצה את העם וכו׳, ולמחנה אחד צירף את כל משפחתו עמו, והסיעו רחוק יותר מעשו, וכשאמר ״אם יבא עשו אל המחנה האחת״ כוונתו היתה על המחנה השני של העבדים והשפחות וכו׳. ועיין בהמשך דברי רבינו.
10. קצ״ע, כי ענין הבטחתו של הקב״ה היא גופא הנושא המסופק כאן, כפי שמביא רש״י בשם חז״ל (להלן פסוק י״א) שחשש שההבטחה לא תעמוד, שמא גרם החטא, עיי״ש. ועיין בענין זה בדברי רבינו לעיל פסוק ד׳ ולהלן פסוק י׳ ד״ה ואיטיבה עמך.
11. וע״ז ״וירא יעקב מאד ויצר לו״. א״כ, ״אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו״ – את העבדים והשפחות הנמצאים בו, אז ינצלו לפחות חצי מעבדיו ושפחותיו שהיו במחנה השני, שבו נמצאת כל משפחתו.
12. כלומר, כל בטחונו היה לגבי הילדים ולא לגבי נשיו, כי על הנשים לא הובטח לעיל כח,טו, אלא על זרעו – ״והיה זרעך וגו׳⁠ ⁠⁠״.
13. בפסוק ״ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות״, שמשמע לכאורה שאכן עשה איזה מעשה של ״ויחץ״. שלא כפי שכתב רבינו כאן.
ויירא... ויצר לו – יפה הרגישו חכמינו ז״ל, כנראה על פי כפל הלשון, שיעקב חשש מפני מלחמת אחים זו, גם למקרה שתסתיים בנצחונו. ״...אלא ויירא — שלא יהרוג, ויצר לו — שלא יהרג. אמר, אם הוא מתגבר עלי — הורגני, ואם אני מתגבר עליו — אני הורגו״.⁠1 כל שפיכות דמים היא למורת רוחו של יעקב, כפי שהוא מראה גם מאוחר יותר.⁠2
ויצר – מלשון צר, כלומר היה לו צר, היה לו פחד.
את⁠־העם – כאן לא מדובר בנשיו ובילדיו של יעקב, כי את הללו השאיר בקרבתו, כפי שנראה להלן ל״ג:א׳ ואילך. הוא היה במחנה הקדמי, זה שצריך לעמוד בהתקפה הראשונה, ועם זאת בקש לשים עין על בני ביתו כדי להגן עליהם.
1. בראשית רבה ע״ו:ב׳. (המ׳).
2. ל״ד:ל׳; מ״ט:י׳ ואילך.
ויירא יעקב – רבי יעקב בר אידי רמי, כתיב (ר״פ ויצא) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, וכתיב ויירא יעקב, אמר – שמא יגרום החטא.⁠1 (ברכות ד׳.)
1. ר״ל שמא החטא שחטא אחר ההבטחה תבטל ההבטחה. ובמדרשים נתפרש חטאו של יעקב בעת ההיא שבטל מצות כבוד אב מאז יצא מבית יצחק, וכנגד זה קיימה עשו כל הזמן ההוא. –
והרא״ם הקשה בכלל למה חשש יעקב, הא קיי״ל (שבת נ״ה:) מעולם לא יצאה מדה טובה מפי הקב״ה ונשתנתה לרעה, וטרח ליישב הענין, ועוד הרבה מפרשים האריכו בזה, ולי נראה דהא דלא נשתנתה לרעה הוא כשאין החטא גורם שנוי, אבל כשגורם החטא משתנית ומשתנית, וראי׳ לזה, שהרי מפורש אומר הנביא (ירמיהו י״ח) ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני וגו׳ ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו. –
ויש מפרשים שדקדקו בלשון הפסוק הקודם, וישבו המלאכים אל יעקב לאמר, דאין לשון כזה רגיל במקרא, אלא ול״ל וישובו המלאכים ויגידו לו לאמר או ויאמרו לאמר, יעו״ש. ואפשר לפרש ע״פ מ״ש במ״ר פ׳ מצורע פ׳ י״ז דדרשו הפסוק דריש איוב שאמר המגיד ואמלטה רק אנכי להגיד לך, מכיון שהגיד מיד נסתלק, יעו״ש, כלומר שכל עיקר התכלית שנמלט הי׳ רק להגיד, ולכן מכיון שהגיד מיד נסתלק, וכאן בריש פרשה זו פירש״י וישלח יעקב מלאכים – מלאכים ממש, וזה מרומז כאן בפסוק וישובו המלאכים אל יעקב לאמר, כלומר ששבו רק לאמר תשובתם, ומיד שהגידו נסתלקו, ודו״ק. –
וע׳ במ״ר כאן על הפסוק וארבע מאות איש עמו, הלך ונטל [עשו] אגרומי ממצרים, ועמלו מאוד המפרשים בבאור זה, ופירשו שלקח מכס שנוטלין במצרים להטילן על יעקב, וכמה קשה באור זה, וגם מה זה הסבר על ד׳ מאות איש, ולמה דוקא ממצרים, ועיין בהגהות הרד״ל, אבל האמת נראה, כי הפי׳ אגרומי הוא רשות להיות מוכס, ורומז שלקח רשות ממצרים שעליהם הובטח לשעבד ביעקב ד׳ מאות שנה, וזהו הרמז מד׳ מאות איש
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ט) וַיֹּ֕אמֶר אִם⁠־יָב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל⁠־הַמַּחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה׃
He said, "If Esav comes upon one camp and strikes it, the remaining camp will escape.⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[נד] 1אם יבוא עשו אל המחנה האחת, התקין עצמו לג׳ דברים, לתפלה, ולדורון, ולמלחמה, לדורון מנין שנא׳ ותעבור המנחה על פניו למלחמה מנין, שנאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת, [מכאן ואילך אנו עושין עמו מלחמה] לתפלה מניין שנאמר ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק. (תנ״י וישלח ו.)
[נה] 2אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, [רבנן אמרין] אלו אחינו שבדרום, והיה המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגולה, אמר רבי הושעיה אף על פי שנשארו לפליטה מתענים היו עלינו [עליהם] בשני ובחמשי. (בראשית רבה עו)
[נו] 3והיה המחנה הנשאר לפליטה, והיה בהכרית איזבל את נביאי ה׳ ויקח עובדיהו מאה נביאים, ויחביאם חמשים איש במערה וגו׳ (מלכים א י״ח:ד׳) מאי שנא חמשים איש א״ר אלעזר מיעקב למד שנאמר והיה המחנה הנשאר לפליטה. (סנהדרין לט:)
[נז] 4והיה המחנה הנשאר לפליטה, כיון שיהרוג המחנה האחת ינוח רוגזו. (אור האפלה כ״י)
1. מה שהוספתי בפנים מכאן ואילך וכו׳ ליתא בתנחומא לפנינו רק בילקוט המכירי תהלים פ״ט (לט:) ושם קג. סז. בשם תנחומא. וכ״ה בפסקתא דר״כ פי״ט. והדרש מובא גם במדרש זוטא קהלת ט. ובקה״ר פ״ט כה. מביא הדרשות מפסוקים אחרים לתפלה מנין שנא׳ הצילני נא מיד אחי, לדורן מנין שנא׳ ואמרת לעבדך, למלחמה מנין שנא׳ וישם את השפחות. אמנם בילק״ש כאן וכן בח״ב רמז תתקפ״ט מביא כמו לפנינו. ובכת״י קטע מתנחומא הקדמון לפ׳ וישלח נדפס בגנזי שכטר ח״א צד ס. בסגנון אחר מה הוא והיה המחנה הנשאר לפליטה אלא ראה גבורה שהיתה בידו שאמר והיה המחנה הנשאר לפליטה. ומאיכן היה יודע שהמחנה האחרת פליטה אלא שהתקין עצמו לשני דברין לשלום ולמלחמה עם עשו אם בא לשלום הרי אני מותקן לו ואם בא למלחמה הרי אני בהבטחה דבר בריא לי שאני עומד עליו והורגו ומציל מידו את המחנה האחרת. (ועי׳ זח״א קסח: וברש״י ורמב״ן ואע״ז. ומ״ש רב״ח ודרשת אבן שועיב וכן דרשו חז״ל והיה המחנה הנשאר לפלטה ״על כרחו״. ליתא לפנינו במדרש ומובא ברש״י ונראה דהכוונה כמבואר בדרש הנ״ל, ואולי היה כן לפניהם במדרש.) ובלק״ט למלחמה דכתיב ויחץ את העם אשר אתו, ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת, הוא להלחם כנגדו, והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה, להלחם כנגדו, לכך נאמר האחת הניח אחת, (כאלו אמר זהו דבר הראשון) ואחר כך התחיל בתפלה ובדורון. והלק״ט מתרץ בזה מה שהקשה שם דמחנה הוא לשון זכר ואיך אמר האחת. עי׳ פרש״י כאן ותוס׳ קדושין ב. ורש״י יחזקאל ב, ט. ולקמן לג, יח. ובסגנון אחר בפס״ר פי״ג מני אפרים (שופטים ה. יד.) מימיו של יעקב היה השבט הזה מתוקן להיפרע מן עשו, אימתי אלא כשהיה יעקב בא מפדן ארם התחיל עשו מקדים אותו ואת בניו להרוג אותם וכיון שראה יעקב התחיל מיצר ויירא יעקב מאד ויצר לו באותה שעה נגלה הקב״ה עליו ואמר לו הא בנים של רחל עמך ואתה מתיירא חייך הם עתידים להפרע הימנו בכל שעה שיהא עומד על בניך כיון שראה יעקב כך עמד והיה משמר לרחל ובניה ומן הדבר שעשה יודע אתה שכך הוא אמר לו הקב״ה, שעושה אותם מחנות מחנות שאם יבא עשו אל המחנה (האחת) והיה המחנה הנשאר לפליטה (וראה ההמשך לקמן לג. ב.)
2. שבדרום, ארץ ישראל, שבגולה בבבל שישבו שם לבטח. עליהם אע״פ שנשארו לפליטה מתענים היו עליהם שהיו צריכים רחמים. וכ״ה הפירוש להגי׳ עלינו. וי״ג היו מתענין בשני ובחמישי. ומענין תענית שני וחמישי ראה לעיל פ״א אות תנב. ובמס׳ סופרים פי״ז ה. פכ״א ג. ובמגלת תענית פרק האחרון בסופו. ועי׳ בספר חסידים מק״נ צד רעו: וברמב״ן ורב״ח ודרשת אבן שועיב כאן.
3. חמשים איש ולא החביא כולן במערה אחת (רש״י) וראה לעיל אות נא.
4. לעיל אות נו.
וַאֲמַר אִם יֵיתֵי עֵשָׂו לְמַשְׁרִיתָא חֲדָא וְיִמְחֵינַהּ וּתְהֵי מַשְׁרִיתָא דְּתִשְׁתְּאַר לְשֵׁיזָבָא.
He said, “If Eisav comes to one camp and attacks it, the remaining camp will escape.”
וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה
וַאֲמַר אִם יֵיתֵי עֵשָׂו לְמַשְׁרִיתָא חֲדָא וְיִמְחֵינַהּ וִיהֵי (ח״נ: וּתְהֵי) מַשְׁרִיתָא דְּתִשְׁתְּאַר (ח״נ: דְּיִשְׁתְּאַר) לְשֵׁיזָבָא
הָאַחַת וְהִכָּהוּ – התרגום מבחין בין עירוב צורות וכפל צורות
א. ״הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ״. ישנם שמות עצם במקרא הנחשבים למין זכר ומין נקבה דוגמת מַחֲנֶה המופיע כאן בשתי הצורות כדברי רש״י:
מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה. אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה (תהלים כז ג), הרי לשון נקבה. הַמַּחֲנֶה הַזֶּה (בראשית לג ח), לשון זכר.
וכן יש שאר דברים משמשים לשון זכר ולשון נקבה: הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ (בראשית יט כג), מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ (תהלים יט ז), הרי לשון זכר. הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמַּיִם (מלכים ב ג כב), הרי לשון נקבה.
ואכן בתרגומי שֶׁמֶשׁ אונקלוס שומר לכאורה על כפל הלשון: ״ויהי השמש בָּאָה״ (בראשית טו יז) ״וַהֲוָת שִׁמְשָׁא עַלַת״, ״ולא תבוא עליו השמש״ (דברים כד טו) ״וְלָא תֵּיעוֹל עֲלוֹהִי שִׁמְשָׁא״ – בנקבה. אבל ״כי בָא השמש״ (בראשית כח יא) ״אֲרֵי עָל שִׁמְשָׁא״, ״השמש יָצָא על הארץ״ (בראשית יט כג) ״שִׁמְשָׁא נְפַק עַל אַרְעָא״ – בזכר.
בהתאם לכך מתבקש לתרגם גם כאן בהבחנה: ״הַמַּחֲנֶה הָאַחַת״ – ״לְמַשְׁרִיתָא חֲדָא״ בנקבה (ולא: לְמַשְׁרִי חַד), אבל ״וְהִכָּהוּ״ (זכר) ראוי לתרגם וְיִמְחֵינֵיהּ. מדוע תרגם ״לְמַשְׁרִיתָא חֲדָא וְיִמְחֵינַהּ״, הכל בנקבה?
נראה כי אונקלוס מבחין בין עירוב צורות לכפל צורות. כשהמקרא מערב צורות זכר ונקבה בפסוק אחד, אונקלוס מתרגם על פי הדקדוק כגון, ״ולא נשא אֹתָם הארץ״ (בראשית יג ו) ״וְלָא סוֹבַרַת יַתְהוֹן אַרְעָא״, ״כי יהיה נער(ה) בתולה״ (דברים כב כג) ״אֲרֵי תְהֵי עוּלֵימְתָּא בְּתוּלְתָּא״ כי ארץ ונערה הם שמות ממין נקבה, ומתחייב בהם פועל בנקבה.⁠1 וכן דרכו בהתאמת המספר: ״יהי מְאֹרֹת״ (בראשית א יד) ״יְהוֹן נְהוֹרִין״, ״והיה העטופים ללבן״ (בראשית ל מב) ״וְהָוַן לַקִּישַּיָּא לְלָבָן״ (והיו). ״זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים״ (שמות יג ג) ״הֲווֹ דְכִירִין יָת יוֹמָא הָדֵין דִּנְפַקְתּוּן מִמִּצְרַיִם״, להתאמת המספר. אבל ״זכור את יום השבת לקדשו״ (שמות כ ז) ״הֲוִי דְּכִיר יָת יוֹמָא דְּשַׁבְּתָא לְקַדָּשׁוּתֵיהּ״, ביחיד.
ואולם כשהכתוב נוקט כפלי צורות, ״דקדוק כפול״ להאדרת המליצה, אונקלוס מתרגם כלשון המקרא לשמירת הגיוון הסגנוני: ״מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ״ (במדבר כח לא) ״וּמִנְחָתֵיהּ״ בזכר, אבל ״מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ״ (במדבר כט ו) ״וּמִנְחָתַהּ״, בנקבה. וכן ״בספר התורה הזאת״ (דברים כח סא) ״בִּסְפַר אוֹרָיְתָא הָדָא״ לעומת ״בספר התורה הזה״ (דברים כט כ) ״בִּסְפַר אוֹרָיְתָא הָדֵין״. וכן בפסוק אחד דוגמת ״וְעִשָּׂרֹן סלת בלול בשמן כתית רֶבַע ההין ונסך רְבִיעִת ההין״ (שמות כט מ) ״רַבַע הִינָא... רַבְעוּת הִינָא״. דוגמאות אלה בהם שם העצם בא פעם בזכר ופעם בנקבה – נחשבות ל״כפל צורה״ או ל״דקדוק כפול״ ובהם שומר גם ת״א על הכפל.
וכן מנהגו ב״דקדוק כפול״ של המספר, כגון בסמיכת אהרן ובניו על קרבנות המילואים החוזרת שלש פעמים: ״וסמך אהרן ובניו את ידיהם״ (שמות כט י) ״וְיִסְמוֹךְ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן״, ״וסמכו אהרן ובניו את ידיהם״ (שמות כט טו) ״וְיִסְמְכוּן אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן״, ״וסמך אהרן ובניו את ידיהם״ (שמות כט יט) ״וְיִסְמוֹךְ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן״. התאמת המספר מחייבת לכאורה שיבוא הפועל סמ״ך בלשון רבים (וְיִסְמְכוּן), גם בפסוק הראשון והשלישי שהרי גם בהן הנושא והמושא הם ברבים (אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי, יְדֵיהוֹן) ואולם אונקלוס מתרגם בלשון יחיד לשמירת כפל הצורות.
על פי ההבחנה שבין ״כפל צורות״ ל״עירוב צורות״ מתבאר ההבדל בין תרגומי שֶׁמֶשׁ למַחֲנֵה: לשונות שֶׁמֶשׁ בזכר ובנקבה שבאו בפסוקים שונים, הם ״כפל צורות״ ובאלה תרגם כלשונם; כשהוא בזכר תרגם בזכר, וכשבא בנקבה – בנקבה. כנגד זאת ״המחנה הָאַחַת וְהִכָּהוּ״ – שני כינויים סותרים לשם אחד – נתפס אצל אונקלוס כ״עירוב צורות״ ולכן תרגמו בהאחדת המין.
ראיה לדבר מתרגום הפסוק בשלמותו שנבוכו בו המעתיקים וגם המפרשים: ״וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה״, תרגומו: ״וַאֲמַר אִם יֵיתֵי עֵשָׂו לְמַשְׁרִיתָא חֲדָא וְיִמְחֵינַהּ וִיהֵי (ח״נ: וּתְהֵי) מַשְׁרִיתָא דְּתִשְׁתְּאַר (ח״נ: דְּיִשְׁתְּאַר) לְשֵׁיזָבָא״. עירוב הצורות שברישא, ״הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ״, מחייב לתרגם בהאחדת המין וזהו שתרגם ״לְמַשְׁרִיתָא חֲדָא וְיִמְחֵינַהּ״, בנקבה. אבל ״וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר״ שבסיפא, הואיל וחזר על הַמַּחֲנֶה והפעם בלשון זכר, זהו ״כפל צורות״. על פי זה גרסו נוסחי המיעוט בסיפא ״וִיהֵי מַשְׁרִיתָא דְּיִשְׁתְּאַר לְשֵׁיזָבָא״ בזכר, וכך מסתבר.⁠2
גם הפסוק ״אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנֶיהָ״ (שמות לה יז) זהו ״עירוב צורות״, כמו שהעיר רש״י: ״הרי חצר קרוי כאן לשון זכר ולשון נקבה״. לכן לפי המתבאר אין לתרגמו ״יָת עַמּוּדוֹהִי וְיָת סָמְכָהָא״ כברוב הנוסחים ויש להעדיף את גרסת מיעוט כתבי היד: ״יָת עַמּוּדָהָא וְיָת סָמְכָהָא״ בהאחדת המין.
על פי זה יקשה הפסוק ״וְאֶת הַמָּסָךְ לְשַׁעַר הֶחָצֵר אֶת מֵיתָרָיו וִיתֵדֹתֶיהָ״ (שמות לט מ) המתורגם בכל הנוסחים ״וְיָת פְּרָסָא לִתְרַע דָּרְתָּא יָת אֱטוּנוֹהִי וְסִיכַּהָא״. ואולם שם יתבאר שלדעת אונקלוס ״מֵיתָרָיו״ מוסב על המסך ״וִיתֵדֹתֶיהָ״ חוזר לחצר, עיין שם.
סוג אחר של עירובי מינים הם שמות עצם הבאים בתורה בשתי צורות – צורת זכר וצורת נקבה. כאן מבחין ת״א הבחנה ברורה יותר מתרגומים אחרים: סִיר – דּוּד לעומת סִירָה – פְּסַכְתֵּר, ראה בפסוק ״ועשית סִּירֹתָיו״ (שמות כז ג) ״וְתַעֲבֵיד פְּסַכְתֵּירְוָתֵיהּ״; אֵפוֹד – אֵיפוֹדָא לעומת אֲפֻדָּה – תיקון ראה בפסוק ״וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ״ (שמות כח ח) ״וְהִמְיַן תִּקּוּנֵיהּ״; יָרֵךְ – צַד, אבל יָרְכָּה – סוֹף כמבואר בפסוק ״וּלְיַרְכְּתֵי המשכן״ (שמות כו כג) ״וְלִסְיָפֵי מַשְׁכְּנָא״.⁠3
ב. ״לִפְלֵיטָה״ – ״לְשֵׁיזָבָא״, להצלה, משורש שז״ב (הציל), כמו ״הַצִּילֵנִי נָא״ (יב) ״שֵׁיזֵיבְנִי כְעַן״ ״אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם״ (שמות יח י) ״דְּשֵׁיזֵיב יָתְכוֹן״. ובדומה גם ״וַיָּבֹא הַפָּלִיט״ (בראשית יד יג) ״וַאֲתָא מְשֵׁיזְבָא״, הניצול. ומהעדר מקבילה בארמית תרגם גם ״וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט״ (במדבר לה יב) ״לְשֵׁיזָבָא״.
1. וכן ״והיתה צעקה גְדֹלָה בכל ארץ מצרים אשר כָּמֹהוּ לא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף״ (שמות יא ו) ״וּתְהֵי צְוַחְתָּא רַבְּתָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם דִּכְוָתַהּ לָא הֲוָת וְדִכְוָתַהּ לָא תוֹסֵיף״.
2. אמנם למתרגמים בזכר מתבקש ״וִיהֵי מַשְׁרֵי דְּיִשְׁתְּאַר״ [ולא: מַשְׁרִיתָא]. ו״נתינה לגר״ החליט מסברה לגרוס גם בסיפא בלשון נקבה: ״יותר נראה הגירסה וְיִמְחֵינַהּ וּתְהֵי מַשְׁרִיתָא כי מחנה תרגם בלשון נקבה, לא כהעברי אשר ישמש בו זכר ונקבה כמו שכתב רש״י פה... ואפשר נכונה גם גירסת וִיהֵי וכוונתו על הזכרים אשר הם במחנה״, ורחוק.
3. שונים הם תרגומי לֶחֶם וצֵלַע: בדרך כלל לֶחֶם בא במין זכר כגון, ״וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה״ (במדבר ד ז). אבל בפסוק ״לחם תנופה שְׁתַּיִם... סלת תִּהְיֶינָה חמץ תֵּאָפֶינָה״ (ויקרא כג יז) לחם בא בנקבה. והנה במקום ״תהיינה, תאפינה״ אונקלוס תרגם בזכר: ״יִהְוְיָן,יִתְאַפְיָן״. כנגד זאת ״לחם תנופה שְׁתַּיִם״ תרגם ״לְחֵים אֲרָמוּתָא תַּרְתֵּין״ בנקבה (ולא: תְּרֵין כמתבקש), עיין שם הטעם. גם צֶלַע בא ב״כפל צורה״, בזכר ובנקבה. אבל אונקלוס מתרגמו תמיד בלשון זכר מן הטעם שנתבאר בפסוק ״צלע המשכן האחד״ (שמות כו כו).
ואמר אן ייתי עשו לחדא משריתאא ויקטו[ל] יתיה ותהוי משריתה דמשת(ר)יי{ר}ה לשיזבה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחדא משריתא״) גם נוסח חילופי: ״למשריתא חדא״.
ואמר אין ייתי עשו למשרי דחדא מנהין וימחיניה ויהי משרי דמשתאר לשיזבא.
And he said, If Esau come to the one troop of them and smite it, the remaining troop may escape.
[יג] וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ – בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר אָבִינוּ יַעֲקֹב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ: וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (ויקרא כ״ב:כ״ח), אִם יָבוֹא רָשָׁע זֶה וִיאַבֵּד אֶת בָּנַי וְאֶת אִמָּם כְּאַחַת, סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאַתָּה עָתִיד לִתֵּן עַל הַר סִינַי מִי יִקְרָא בוֹ, בְּבַקָּשָׁה מִמְךָ הַצִּילֵנִי נָא מִיָּדוֹ שֶׁלֹא יָבוֹא וְיַכֵּנִי אֵם עַל בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הַצִּילֵנִי נָא (בראשית ל״ב:י״ב). מֶה עָשָׂה עָמַד וְשָׁלַח לוֹ דּוֹרוֹן לְסַמּוֹת אֶת עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים (דברים ט״ז:י״ט), וְאֵין חֲכָמִים אֶלָּא אֲדוֹמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו (עבדיה א׳:ח׳).
וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ – אֵלּוּ אַחֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם.
וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵטָה – אֵלּוּ אַחֵינוּ שֶׁבַּגָּלוּת, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לִפְלֵטָה מִתְעַנִּים הָיוּ עָלֵינוּ בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי.
(ט-יב) מה עשה, זיינן מבפנים והלבישן לבנים מבחוץ, והתקין עצמו לשלשה דברים, לתפלה ולדורון ולמלחמה, לדורון מנין, ותעבור המנחה על פניו וגו׳ (שם כב), למלחמה מנין, ויאמר אם יבא עשו וגו׳ (שם ט), לתפלה מנין, ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק וגו׳ (שם י), מה כתיב אחריו קטנתי מכל החסדים ומכל האמת וגו׳, הצילני נא מיד אחי מיד עשו (שם י״א-י״ב), א״ל הקב״ה אתה קראת אותי, חייך שאני מצילך, שנאמר הוא יקראני אבי אתה אלי וצור ישועתי (תהלים פ״ט:כ״ז).
אם יבא עשו וגו׳ – 1באותה שעה עמד בתפלה לפני הקב״ה, ואמר לפניו רבון העולמים כתיב בתורתך אותו ואת בנו לא תשחטו (ויקרא כ״ב:כ״ח), ואם יבא רשע זה ויהרוג אותי ואת בני מה אעשה, מה עשה שלח לו דורון לסתום את עיניו, שנאמר כי השחד יעור עיני חכמים (דברים ט״ז:י״ט), ואין חכמים אלא אדומיים, שנאמר והאבדתי חכמים מאדום (עבדיה א׳:ח׳).
1. באותה שעה וכו׳ כתוב בתורתך. ב״ר פע״ו אות י״ג, וילקוט רמז ק״ל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

קאל אן ג֗א עשו אלי אחדהמא פאהלכה כאן אלעסכר אלבאקי פליתא.
אמר: אם יבוא עשו אל האחד וישמידו, יהיה המחנה הנשאר לפליטה.
המחנה האחת והכהו – מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה: כיא תחנה עלי מחנה (תהלים כ״ז:ג׳) – הרי נקבה, המחנה הזה – (בראשית ל״ג:ח׳) הרי זכר. וכן יש שאר דברים משמשים זכר ונקיבה: השמש יצא על הארץ (בראשית י״ט:כ״ג), מקצה השמים מוצאו (תהלים י״ט:ז׳) – הרי זכר, השמש זרחה על המים (מלכים ב ג׳:כ״ב) – הרי נקבה; רוח גדולה באה (איוב א׳:י״ט) – נקבה, ויגע בארבע פנות (איוב א׳:י״ט) – הרי זכר, ורוח גדולה חזקב מפרק הרים (מלכים א י״ט:י״א) הרי זכר ונקבה.⁠ג
לפליטה – על כרחו, כי אלחם עמו. התקין עצמו לג׳ דברים: לדורון, למלחמה, לתפילה. לדורון – ותעבור המנחה (בראשית ל״ב:כ״ב), לתפילה – אלהי אבי אברהם (בראשית ל״ב:י׳), למלחמה – והיה המחנה הנשאר לפלטה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא, וכן בפסוק: ״אם״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, וכן בכמה כ״י של המקרא, ובירושלמי ברכות ט׳:ב׳. בכ״י ברלין 514 ובנוסח שלנו: ״וחזק״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בדפוס סביונטה 1557 נוסף כאן: ״וכן אש, ואש יצאה מלפני י״י לשון נקבה אש לוהט לשון זכר״.
המחנה האחת והכהו TO THE ONE CAMP AND SMITE IT – The word מחנה is treated grammatically as masculine or feminine: in "Though a camp should encamp (תחנה) against me" (Tehillim 27:3) it is feminine; in "this (הזה) camp" (Bereshit 33:8) it is masculine. Similarly there are other words treated grammatically as both masculine and feminine. For example, the word שמש in "The sun was risen (יצא) upon the earth" (Bereshit 19:23) and in "His (the sun's) going forth (מוצאו) is from the end of the heaven" (Tehillim 19:7); here it is masculine, but in "and the sun shone (זרחה) upon the water" (Melakhim II 3:22) it is feminine. Similarly with רוח: in "and behold there came (באה) a great wind" (Iyyov 1:19) it is feminine, and in the same verse "and smote (ויגע) the four corners of the house" it is masculine; in "and a great (גדולה) and strong (וחזק) wind rent (מפרק) the mountains" (Melakhim I 19:11) it is both masculine and feminine. So also in the case of אש: in "and fire came forth (יצאה) from Hashem" (Bemidbar 16:35) it is feminine, and in "The flaming (להט) fire" (Tehillim 104:4) it is masculine.
והיה המחנה הנשאר לפליטה THEN THE REMAINING CAMP MAY ESCAPE – in spite of him, for I will fight against him He prepared himself for three things: to give him a present – as it states "So, the present passed before him" (Bereshit 32:22); for prayer – as it states, "And he said, 'O God of my father Avraham" (Bereshit 32:10); for war – as it states in this verse, "then the remaining camp may escape", for I will fight against him (Tanchuma Yashan 1:8:6).
ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת1קשיא לי האחת משום דבכל מקום שנאמר מחנה הוא לשון זכר. דכתיב מחנה אלהים זה. וכתיב ויהי המחנה כבד מאד (שם נ׳:ט׳). וכתיב והיה מחניך קדוש (דברים כ״ג:ט״ו). והוא לשון זכר. ואם תאמר הא כתיב אם תחנה עלי מחנה (תהלים כ״ז:ג׳). ומשמע אם תחנה עלי מחנה והוא לשון נקבה. כך הצעתו. אם תחנה עלי האומה מחנה לא יירא לבי. ואם תקום עלי האומה למלחמה. בזאת אני בוטח להושיעני. ומאי האחת. 2אלא לפי שכוון עצמו לג׳ דברים. לדורון למלחמה ולתפלה. הדורון מפורש למטה. דכתיב ויקח מן הבא בידו מנחה. לתפלה. דכתיב אלהי אבי אברהם. למלחמה. דכתיב ויחץ את העם אשר אתו.
ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת – הוא להלחם כנגדו.
והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה – להלחם כנגדו. לכך נאמר האחת הניח אחת ואחר כך התחיל בתפלה ובדורון.
1. קשיא לי האחת משום דבכ״מ שנאמר מחנה הוא לשון זכר כו׳. רש״י בפי׳ עה״ת כתב מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה והביא לראיה אם תחנה עלי מחנה הרי נקבה. המחנה הזה לשון זכר. וכן כתב כן הרשב״ם. הראב״ע. והרד״ק בשרשים שרש חנה. ור׳ שלמה הפרחין במחברת הערוך ערך חנה.
2. אלא לפי שכוון עצמו לג׳ דברים כו׳. בילקוט רמז קל״א מובא בשם התנחומא התקין עצמו לג׳ דברים לדורון ותעבור המנחה על פניו. למלחמה אם יבוא עשו אל המחנה. לתפלה ויאמר יעקב אלהי אברהם. ובתנחומא לפנינו לא נמצא שמץ מזה. אין ספק שהוא בילמדנו אשר נשאר בכתובים הנקרא בפי הקדמונים גם מבעלי הילקוט בשם תנחומא. וכן מובא הדרשה ההיא ברש״י עה״ת. ונובע ג״כ מהתנחומא. וכן נשנה במדרש קה״ר פ״ט בפ׳ טובה חכמה מכלי קרב התקין עצמו לג׳ דברים לתפלה לדורון ולמלחמה. לתפלה מנין שנא׳ הצילני נא מיד אחי. לדורון מנין שנא׳ מנחה היא שלוחה. למלחמה שנא׳ וישם את השפחות.
אם יבא עשו אל המחנה – שחיציתי לכתובת האחת רחל או לאה:
והכהו – כלומר והכה את היקום אשר במחנה:
והיה המחנה הנשאר לפליטה – לכתובת שנייה:
לפלטה – שהיו רחוקים המחנות זה מזה, ואם יראו פרענות יברחו.
המחנה האחת – לשון נקבה הוא, כדכתיב: אם תחנה עלי מחנה (תהלים כ״ז:ג׳).
הנשאר – לשון זכר. הרבהא מצינו תיבות פעמים זכר פעמים נקבה. כמו: השמש יצא על הארץ (בראשית י״ט:כ״ג), ותך השמש (יונה ד׳:ח׳). רוח סערה עושה דברו (תהלים קמ״ח:ח׳), ורוח באה מעבר המדבר ויגע בארבע פינות הבית (איוב א׳:י״ט).
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: הרבה הרבה.
Lifeletah THE OTHER CAMP MAY YET ESCAPE: Since the camps were far apart, the one that saw the other being attacked would be able to escape.
Ha-mahaneh ha-'ahat: Mahaneh here is feminine [as it is modified by the adjective, ha-'ahat,] as in the phrase, "'im tahaneh 'alay mahaneh – should an army besiege me" (Ps. 27.3). However, [the word] ha-nish'ar [in this verse] is [a] masculine [adjective].
One finds many such words that are at times masculine and at times feminine. For example, shemesh ("sun") [is masculine] in the phrase, "The sun rose (yasa') upon the earth,⁠" (Gen. 19.23) and [is feminine] in the phrase (Jon. 4.8), "The sun beat down (vattakh).⁠" Also, ruah ("wind") [is feminine] in the phrase, "Storm-wind that executes ('osah) His command" (Ps. 148.8), while in the phrase (Job 1.19), "A wind came (ba'ah) across the wilderness and struck (vayyigga') the four corners of the house,⁠" [it is first feminine and then masculine in the same verse, just like mahaneh in this verse].
מחנה – זכר ונקבה, כבית [– כי שחה אל מות ביתה (משלי ב׳:י״ח),]⁠א ומקום.
והיה המחנה הנשאר לפלטה – אולי יהיה שיברח, או: תשוך חמת אחיו בהכותו המחנה האחד, או: יבוא להם ריוח והצלה מהשם. וכמוהו: אם תחזק ארם ממני והיתהב לי לישועה (שמואל ב י׳:י״א).
ומה שאמר רב שלמה: שיהיה לפלטה בעל כרחו (רש״י בראשית ל״ב:ט׳), הוא דרך דרש. ואם השם אמר לו: והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כ״ח:י״ד), לא ידע אם על אלה אם על אחרים. כי הנה יוסף כאשר נמכר היה חי, ולא ידע, כי אין הנביא יודע הנסתרות, אם לא יגלה לו השם. ואלישע אמר: וי״י העלים ממני ולא הגיד לי (מלכים ב ד׳:כ״ז).
גם זאת תשובה לשואלים איך פחד יעקבג והשם הבטיחו, והוא: ואהיה עמךד (בראשית ל״א:ג׳).
א. ההוספה בכ״י פריס 177, ובגיליון כ״י פרנקפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
ב. בכ״י פריס 177: והיית.
ג. מלת ״יעקב״ הושמטה בכ״י פריס 177, והושלמה מכ״י פריס 176, לוצקי 827.
ד. כן בכ״י פריס 176, וכן תוקן בגיליון בכ״י לוצקי (בטקסט שם: והוא והנה אנכי עמך). בכ״י פריס 177: ואיטיבה עמך (בראשית ל״ב:י׳).
CAMP. The word for camp (machaneh) can be either masculine or feminine1 like the word for house (bayit) and place (makom).
THEN THE CAMP WHICH IS LEFT SHALL ESCAPE. Perhaps2 the camp that is left shall flee, or perhaps my brother's anger shall be assuaged after smiting one of the camps, or perhaps God will send them relief and deliverance. If the Arameans be too strong for me, then thou shalt save me (II Sam. 10:11) is similar.⁠3 Rabbi Solomon's4 comment, to the effect that then the camp that is left shall escape means that the camp will be saved despite Esau's intention, is Midrashic.⁠5 Although God promised Jacob, And thy seed shall be as the dust of the earth (Gen. 28:14),⁠6 Jacob did not know whether it referred to the children he now had, or to children he would have in the future.⁠7 A prophet does not know hidden things unless God reveals them to him.⁠8 Jacob was alive when Joseph was sold into slavery and yet was unaware of it.⁠9 Similarly Elisha said, and the Lord hath hid it from me (II Kings 4:27). The above also answers those who ask, why was Jacob afraid considering that God promised that he would protect him, viz., God's assurance, and I will be with thee (Gen. 31:3)?
1. Ibn Ezra makes the point because the word is found in both the masculine and the feminine in our verse. Machaneh ha-achat (one camp) is feminine. However, the suffix of ve-hikkahu (smite it) is masculine, as is machanah ha-nishar (the camp which is left).
2. The point is that the vav of ve-hayah does not indicate certainty, for how could Jacob be certain one camp would escape? Its meaning is perhaps. Thus rather than translating our verse: then the camp which is left shall escape, it should he rendered: perhaps the camp that is left shall escape.
3. Here, too, there was no certainty. What Joab said was, if the Arameans be too strong for me perhaps you will be able to save me. Thus ve-hayita li li-shu'ah (II Sam. 10:11) does not mean, then thou shalt save me.
4. Rashi.
5. Rashi apparently interpreted ve-hayah as indicating certainty, then (ve-hayah) the camp that is left shall escape, i.e., despite Esau's will, it shall be saved. Ibn Ezra claims that this is not the literal meaning of the verse (Cherez).
6. This verse indicates that Jacob's children would not be destroyed. Ibn Ezra now argues that one cannot substantiate Rashi's interpretation that Jacob was certain, on the basis of God's promise to him in Gen. 28:14, that at least one of his camps would escape (Cherez).
7. How could Jacob be sure that one camp would escape, since the promise may not have applied to the children he now had (Cherez).
8. The fact that Jacob was a prophet does not mean that he knew that God's promise recorded in Gen 28:14 applied to his present children.
9. He thought Joseph was dead and was unaware that he had been sold into slavery.
והיה המחנה הנשאר לפליטה – אולי יהיה כן כמו: אם תחזק ארם ממניא והיתהב לי לישועה ואם בני עמון יחזקו ממך והלכתי להושיע לך (שמואל ב י׳:י״א).
א. כן בפסוק. בכ״י קזנטנזה נוספה כאן מלת: ובאת.
ב. כן בפסוק. בכ״י קזנטנזה: והיית.
המחנה האחת – יש דברים הרבה ששייך בהן לשון זכר ולשון נקיבה, היא המחנה האחת מהן. וכן שמש, כמו: השמש יצא על הארץ (בראשית י״ט:כ״ג) לשון זכר, וזרחה לכם יראי שמי {שמש צדקה ו}⁠מרפא בכנפיה (מלאכי ג׳:כ׳) לשון נקיבה, וכן דברים הרבה.
והיה המחנה הנשאר לפליטה – או על ידי שינוסו, או על ידי כשילחמו עשו ואנשיו עם האחד יהיו יגיעים, ובא עליו המחנה השנית והכהו, שלא יהו יגיעים. וגם היה יודע שלא יכלה הכל, שכבר הבטיחו הקב״ה. אבל היה ירא שמא יבוא ויכה מקצת.
המחנה האחת – ONE CAMP – There are many words which both masculine and feminine language apply to, and מחנה is one of them. Also שמש (sun), like “the sun rose over the land” (Bereshit 19:23) [utilizing] masculine language, “But to you who fear my name shall {the sun of righteousness} arise with healing in its wings” (Malakhi 3:20) [utilizing] feminine language, and so too many words.
והיה המחנה הנשאר לפליטה – THE REMAINING CAMP WILL ESCAPE – Either because they will flee, or because, when Esav and his men fight with the first, they will become weary, and the second camp will come upon it and attack, as they [the second camp] will not be weary. And he also knew that not all of them would be wiped out, for the Blessed Holy One had already promised him. But he was afraid that he would come and smite some.
ויאמר – מבואר הוא.
ומחנה – זכר ונקבה.
ויאמר, the meaning is clear, i.e. he said this to himself.
המחנה, the word is both masculine and feminine, the adjective האחת being feminine, whereas the adjective הנשאר is in the masculine mode.
אל המחנה האחת – יש מפרשים: אחת מהאמהות.⁠1
והיה המחנה הנשאר לפליטה – שלא יהא עשו סבור שיש לי שתי מחנות.
דבר אחר: בעוד שהיה עשו נלחם אל המחנה האחת יש שהות במחנה הנשאר לפליטה לברוח או לאחר שיכה המחנה הראשון יהא הוא ואנשיו יגעים ועיפים ויהא המחנה הנשאר לפליטה – שלא יהא יגע, וילחם עמם ויהרגם.⁠2
1. כן בפשטי ר׳ יצחק בר׳ חיים.
2. שאוב מר״י בכור שור.
אל המחנה האחת, "to one of the camps;⁠" some commentators understand the word האחת here, as a reference to the camp containing the matriarchs and their children. והיה המחנה הנשאר לפלטה, "this will afford the people in the remaining camp to escape.⁠" [Presumably Esau will not be aware that there are two camps, so that he will not bother to search for it. Ed.] An alternate explanation of Yaakov's strategy: while Esau will battle with the people making up the first camp, there will be time enough for the people making up the second camp to flee and escape destruction.
לפליטה – כי היו רחוקי׳ זה מזה. לכך יהי אחד ממה נפשך פליטה. רשב״ם (ד״ה לפלטה).
לפליטה – כי היו רחוקי׳ זה מזה, לכך יהי אחד ממה נפשך פליטה. רשב״ם.
והיה המחנה הנשאר לפליטה – על דרך הפשט זה באולי, כי אמר: אולי ינצל המחנה האחד, כי בהכותו האחד יברחו האחרים, או תשוב חמתו, או תבא להם הצלה מאת השם. וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״ו:ג׳): לימדתך תורה דרך ארץ, שלא יניח אדם כל ממונו בזוית אחת.
ורבינו שלמה כתב: והיה המחנה הנשאר לפליטה – על כרחו, כי אלחם עמו. התקין עצמו לשלשה דברים: לתפלה, לדורון, ולמלחמה.
וראיתי במדרש (קהלת רבה ט׳:י״ח): מה עשה, זיינם מבפנים והלבישם בגדים לבנים מבחוץ, והתקין עצמו לשלשה דברים וכו׳, וכן עיקר. והכונה בזה כי יעקב יודע שאין זרעו כולו נופל ביד עשו, אם כן ינצל המחנה האחד על כל פנים.
וגם זה ירמוז שלא יגזרו עלינו בני עשו למחות את שמנו, אבל יעשו רעות עם קצתנו בקצת הארצות שלהם. מלך אחד מהם גוזר בארצו על ממונינו או על גופנו, ומלך אחד מרחם במקומו ומציל הפליטים. וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״ו:ג׳): אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו – אלו אחינו שבדרום, והיה המחנה הנשאר לפליטה – אלו אחינו שבגולה. ראו כי גםא לדורות תרמוז הפרשה.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף: ״גם״.
THEN THE CAMP WHICH IS LEFT SHALL ESCAPE. In line with the simple meaning of Scripture, Jacob stated this as a possibility. He said that perhaps one camp shall escape, for during the time he [Esau] smites one, the other will flee, or perhaps his anger will subside or deliverance will come to them from G-d. And so the Rabbis said in Bereshith Rabbah,⁠1 "The Torah teaches you proper conduct: a man should not leave all his money in one corner.⁠" And Rashi wrote: "'Then the camp which is left shall escape in spite of him for I will fight against him.' He prepared himself for three things: for prayer, for giving Esau a gift, and for war.⁠" And I have seen in the Midrash:⁠2 "What did Jacob do? He armed his people underneath, and clothed them in white from outside, and he prepared himself for three things.⁠" And this is the most correct [interpretation, in line with Rashi and the Midrash, who say that he prepared himself also for war, as opposed to the simple meaning first mentioned].
The intent of this is that Jacob knew that all his seed would not fall into Esau's hands. Therefore, in any case, one camp would be saved. This also implies that the children of Esau will not formulate a decree against us designed to obliterate our name entirely, but they will do evil to some of us in some of their countries. One of their kings will formulate a decree in his country against our wealth or our persons while simultaneously another king will show compassion in his place and save the refugees.⁠3 And so the Rabbis said in Bereshith Rabbah,⁠4 "If Esau come to the one camp, and smite it — these are our brethren in the south. Then the camp which is left shall escape — these are our brethren in the Diaspora.⁠" Our Rabbis thus saw that this chapter alludes also to the future generations.
1. 76:2.
2. Tanchuma, Buber, Vayishlach 6.
3. A clear echo of Ramban's times is hereby heard. While waves of persecution, expulsions and massacres were a steady feature of Jewish life in most European countries, refuge was always found in some country. At the time of Ramban, Spain was a place of relative relief for Jews from France and Germany.
4. 76:3.
אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו – הם השפחות וילדיהן והמחנה אשר עמם ויכה אותם.
והיה המחנה הנשאר לפליטה הם לאה ורחל ומחנה שעמם. ומקרא מלא פירש הכתוב, ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות. לפליטה, מן החרב כענין שכתוב (ירמיהו נ״א:נ׳) פלטים מחרב. ומכאן למד עובדיהו שעשה מן הנביאים ב׳ חלקים שלא החביא אותם במקום א׳, הוא שכתוב (מלכים א י״ח:י״ג) ואחביא מנביאי ה׳ וגו׳ חמשים חמשים איש במערה ואכלכלם לחם ומים. ואמרו רבותינו ז״ל לעולם ישלש אדם מעותיו שליש בקרקע שליש בפרקמטיא שליש תחת ידו, שנאמר (דברים כ״ח:ח׳) יצו ה׳ אתך את הברכה באסמיך, זו פרקמטיא. ובכל משלח ידך, זו תחת ידיך. וברכך בארץ זו קרקע.
ובמדרש אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו, אלו אחינו שבדרום, והיה המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגולה. כוונתם לומר כי יודע היה יעקב אבינו כי המחנה האחת ישאר לפלטה על כל פנים. והוא רמז לדורות שאין כל זרעו נופל ביד בני עשו ולא יכלו כלם באורך גלותם, אבל ישארו לפליטה על כרחו של עשו.
וכן דרשו רז״ל והיה המחנה הנשאר לפליטה, על כרחו. והכוונה כי אם יקום מלך ויגזור עלינו גרושין או אבדן גוף וממון באחת הארצות, הנה מלך אחר במקום אחר יקבץ וירחם, ולזה כוונו רז״ל במדרש זה.
אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו, "if Esau comes to one of the camps and defeats it, etc.⁠" The first camp Esau was to encounter was that which contained Zilpah and Bilhah and their respective children. If he were to kill the people in that camp —
והיה המחנה הנשאר לפליטה, "then the remaining camp would survive.⁠" The second camp contained Rachel, Leah, and their respective children. In order to explain this verse completely, we have to understand it as follows: "Yaakov divided the children to Rachel and Leah respectively and to the two maid-servants and their children respectively in order for them to survive attempted murder by Esau.⁠" The expression לפליטה occurs in that sense in Jeremiah 51,50 פליטים מחרב, "fugitives from the sword.⁠" This verse is also the source which taught the prophet Ovadiah to divide the fledgling prophets whom he hid by separating them into two groups, each in a different cave. This is why Jeremiah wrote in Kings I 18,13 quoting Ovadiah: "I have hidden 100 of the Lord's prophets, 50 each per cave; and I have fed them bread and provided them with water.⁠" Our sages in Baba Metzia, basing themselves on our verse, made the rule that a person is well advised to diversify his wealth into three types of investments. 1) land. 2) commerce; 3) ready cash or easily convertible and immediately accessible assets. They also base this on Deut. 28,8 "God will command His blessing for you in your storehouses.⁠" The "storehouses" are a reference to warehouses serving as the place where the merchant keeps his stock-in-trade. The next words in that verse ובכל משלח ידיך, "and your every undertaking,⁠" are understood as a reference to ready cash or otherwise easily cashable assets. The last expression in the above verse, i.e. וברכך בארץ, "and He will bless you on the land,⁠" refers to God blessing one's investment in land (for agriculture).
The Midrash Bereshit Rabbah 76,3 sees in the line "if he will come to he one camp and smite it,⁠" a reference to our brethren in the South, meaning if the Jews who reside in the South [either of the land of Israel under foreign occupation, or the Jews in Yemen? Ed.] will be smitten, at least the ones in exile under various other host countries will be safe. What these sages had in mind was that Yaakov knew for certain that in the future one part of the Jewish people would be saved. No matter what efforts Esau or his descendants would make to annihilate all the descendants of Yaakov, one part of the nation would always survive. Yaakov wanted to facilitate the survival of part of the Jewish people by demonstrating already now that the best way to ensure this was not to have all of them in the same camp, i.e. the same location. In fact, there is an allusion here to the historical truth that whenever a Kingdom or Empire expelled all its Jews, there was some other country willing to grant these exiles refuge and opportunities to establish themselves anew.
המחנה האחת והכהו – מחנה לשון זכר ולשון נקבה האחת הרי נקבה והכהו הרי זכר. כי ירא אנכי אותו. שאלה מטרוניתא אחת היאך היה ירא יעקב מעשו מאחר שהבטיחו הקב״ה. ענה לה ת״ח ואמר יעקב לא הבטיח לו הקב״ה אלא גופו והיינו דאמר יעקב. כי במקלי עברתי את הירדן הזה וכו׳ ממני איני ירא שהבטיחני הקב״ה שלא אהא ניזוק אלא ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים.
והיה המחנה הנשאר לפליטה – י״מ דרך פשט אולי ינצל שיברחו או שתשוב חמתו או יבא להם הצלה מאת השם. ורש״י פי׳ והי׳ המחנה הנשאר לפליטה בעל כרחו כי אלחם עמו. ונ״ל משום שידע יעקב שאין כל זרעו נופל ביד עשו וזה גם סימן לבניו שאין בני עשו יכוליו למחות שמינו אלא מלך אחד גוזר גזירות בארצו ומלך אחר מרחם בארצו:
והיה המחנה הנשאר לפליטה, "so that the remaining camp may escape.⁠" Some believe that the plain meaning of the verse is that Yaakov hoped that if the first camp that would be attacked by Esau would be defeated, then the people in the second camp might be able to save themselves through fleeing in time, or Esau's anger might have spent itself so that he would not give pursuit, or that help might materialize through Divine intervention.
Rashi explains that the words mean that the second camp would definitely survive as Yaakov himself would engage Esau in battle.
Personally, I think that Yaakov's certainty was based on the fact that he knew that not all his offspring would fall victim into Esau's hands at anyone time. This was also to be a sign for his sons to remember that the descendants of Esau will never be able to obliterate all the Jewish people. Whenever, during the long years of our exile, one king or government would issue harsh decrees against us, another king somewhere would be prepared to offer refuge and shelter.
ואלהי אבי יצחק – הקשה הר׳ ב״ש לפי דאמרינן לעיל (ל״א מ״ב) ופחד יצחק שאין מיחדים שמו של הקב״ה על הצדיקים היאך יחד שמו על אביו והלא עדיין היה חי. וי״ל שאין זה אלא כמי שמספר לשון הבטחה שהבטיחו הקב״ה. ועי״ל שכך אמר יעקב (לבנו), הקב״ה בעצמו יחד שמו על אבי ואמר ואלהי יצחק, ואני לא יחדתי שמו עליו על שאמרתי ופחד יצחק ויותר זלזלתי בכבודו שקראתי לזקני אבי, ולאלו עתה אשוב ואומר שניהם שנ׳ אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק.
והיה המחנה הנשאר לפליטה1
1. הפירוש המובא כאן על פסוק י (׳כטעם… הדברות׳) נמצא בכתב היד בהמשך לדיבור מתחיל זה (״והיה המחנה הנשאר לפליטה״). אולם נראה שהפירוש אינו שייך לדיבור מתחיל זה, אלא צריך להיות לפני הפירוש דיבור מתחיל ״ואיטיבה עמך״; וכנראה נשמט הפירוש על הדיבור המתחיל ״והיה המחנה הנשאר לפליטה״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

והכוונה אם יבא עשו אל המחנה האחת – כלומר שלא יהא בדעתו להכות רק מחנה אחת לשכך חמתו הנה באמת בתנאי הזה [ד] ודאי יהיה המחנה האחת לפליטה ואם היו כלם יחד יכם במחנה אחת וכבר היתה לו עצה עמוקה להשאיר לו פליטה אמנם לא סמך על זה אבל כשהשלים לעשות זה התחיל לשפוך שיחו לפני אלהיו.
ורוח גדולה וחזק מפרק הרים הרי זכר ונקיבה. פי׳ שניהם יחד בענין אחד אבל והנה רוח גדולה באה ויגע בד׳ פנות הבית אף על פי שהם זכר ונקבה בפסוק אחד אינם בענין א׳ כי והנה רוח גדולה באה ענין אחד ויגע בארבע פנות הבית ענין אחר והעני׳ הא׳ בא בלשון נקבה והענין השני בא בלשון זכר אבל רוח גדולה וחזק הוא ענין אחד בלשון זכר ובלשון נקבה יחד:
והיה המחנה הנשאר לפלטה בעל כרחו כי אלחם עמו. לאו ממלת והיה מפיק לה כמו שחשב החכם ן׳ עזרא ז״ל וטען עליו מן והיית לי לישוע׳ שפירושו אולי תהיה לי לישועה שהרי גבי ועזב את אביו ומת פרש״י ז״ל אם יעזוב את אביו דואגים אנו שמא ימות אלא מדברי רז״ל שאמרו התקין עצמו לג׳ דברים לדורון למלחמה ולתפלה הוא דמפיק לה דכיון דלא אשכחן בשום דוכתא קרא דמיירי במלחמה אלא על התפלה ועל הדורון בלבד הוכרח לומר דפי׳ והיה המחנה הנשאר לפלטה בעל כרחו כי אלחם עמו ורז״ל שאמרו התקין עצמו לג׳ דברים אע״פי שהמקראות הללו אינם מורות רק על התפלה והדורון בלבד קבלה היתה בידם והא דפירש גבי ועלה מן הארץ בעל כרחנו לאו ממלת ועלה הוא דמפיק לה אלא משום דאינו נופל לומר דואגים אנו שמא יעלה מן הארץ כי אם יעלה היא טובתנו יותר ממה שילחם ולא יעלה מן הארץ אבל יהיה עומד ולוחם בנו הוכרח רש״י לומר בעל כרחנו שאף על פי שהיא טובה לנו מצד אחד היא רעה לנו מצד אחר שהם משועבדים לנו ועכשיו ילכו מתחת שעבודנו בעל כרחנו:
ויעקב שם המחנה שלא היו בו נשים ולא ילדים מהצד שהיה יותר אפשרי וקרוב כפי מחשבתו שיבא עשו והמחנה האחר שבו היו הנשים והבנים העביר בלילה מעבר הנחל והניחם שם בחשבו שאם יבא עשו אל המחנה האחת היותר מוכנת כפי מחשבתו והיא אשר לא היו בו נשיו וילדיו שעשו יתעסק עם העם אשר בו שילחמו עמו להציל את המקנה ויגזול את הרכוש אשר שם ואולי יחשוב ששם כל רכושו ואין לו דבר אחר זולתו ובזה יעבור זמן לשיהיה המחנה הנשאר אחר הנהר אשר שם הנשים והילדים לפלטה כי יהיה להם פנאי לברוח או לא יתן לב עשו אליהם והם היו עקר הבית לא הרכוש.
והיה המחנה הנשאר לפליטה – כי בעוד שיעט אל השלל הראשון ימלט השני בכלי מלחמה או שיברח.
והיה המחנה הנשאר לפלטה, while he will be busy gorging himself on the loot captured in the first camp the second camp will be able to make good its escape, or will have prepared itself for battle.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[א] והיה המחנה הנשאר לפליטה
[1] סנהדרין פרק רביעי דף לט ע״ב (סנהדרין לט:)
לשון זכר ולשון נקיבה. ומכל מקום נראה לי שצריך לתת טעם למה נקרא בלשון זכר ובלשון נקיבה מיד זה אחר זה, ואין זה בלא טעם, ונראה לי כי כאשר ידבר על דבר אחד – לא על עיקר הדבר – יקרא בלשון נקיבה, וכאשר ידבר על עיקר הדבר עצמו – ידבר עליו בלשון זכר. ואין דבר בעולם שאין לו דבר שהוא עיקר – ודבר שאינו עיקר הדבר, ולפיכך ידבר על השמש בלשון נקיבה כאשר אינו מדבר מאמתת עצם השמש, וידבר עליה בלשון זכר כאשר מדבר מאמתת השמש. ודבר זה בעצמו גם כן כאשר ידבר על המחנה, ואינו מדבר בעיקר המחנה – ידבר בלשון נקיבה, אבל כאשר ידבר בעיקר המחנה יאמר בלשון זכר. ולפיכך (אמר) אילו אמר ׳והכה אותה׳ היה משמע שאינו מכה עיקר המחנה, אבל כאשר אומר ״והכהו״ משמע עיקר המחנה במה שהוא מחנה, וזה שלא נשאר דבר בה, ולא תאמר שיכה קצת – ועיקר המחנה קיים, כך יראה:
על כרחו. דאם לא כן מנא ידע דתהיה בודאי לפליטה. והקשה הראב״ע הרי כתיב (ש״ב י, יא) ״אם תחזק ארם ממני והיתה לי לישועה״, ותירץ הרא״ם דמגוף המקרא אין ללמוד, אלא מקבלת רז״ל שאמרו (תנחומא ישן וישלח ו) ׳התקין עצמו לשלשה דברים׳ כמו שמפרש אחרי זה ׳התקין עצמו׳, ומנא ליה לרבותינו לומר כך דהתקין עצמו למלחמה, ולפיכך פירש ״והיה המחנה הנשאר לפליטה״ – ׳על כרחו כי אלחם עמו׳, ומזה למדו לומר כך. ודברי תימה אלו הדברים, דהרי בפירוש כתיב דהיה רוצה ללחום, דכתיב (פסוק ז) ״וייצר״ – ׳שמא יהרוג אחרים׳ (רש״י שם), ומיהא יש לתרץ קושית הראב״ע דגם זה דכתיב ״והיתה לי לישועה״ שאף על גב שלא היה נגמר לגמרי הישועה מכל מקום כאשר יעזור לו נקרא ׳ישועה׳, כי אי אפשר שלא יהיה לו ישועה מה, וכל מה שיהיה ישועתו – נתקיים ״והיתה לי לישועה״, אבל כאן שכתיב ״והיה המחנה הנשאר לפליטה״ פירושו בודאי יהיה לפליטה:
אֶל⁠־הַֽמַּחֲנֶ֥ה: הה״א במאריך בספרי׳ כ״י, לא המ״ם. [אֶל⁠־הַֽמַחֲנֶ֥ה].
והיה הַמַחֲנֶ֥ה: בלא מאריך בה״א ולא במ״ם. [הַמַּחֲנֶ֥ה].
על כרחו כי אלחם עמו. רצונו לפרש כי אלחם עמו אזי בודאי יהי׳ פנאי למחנה שנייה למלוט. ומהרש״ל כתב נראה דמדקדק מדלא כתיב אולי וכתיב והיה משמע דבעל כרחך. וכל זה מדקדק כדי לקיים הדרש שהתקין עצמו לשלשה דברים: דאי אפשר לפרש אולי דאם כן יותר היה מסתברא לקבץ הכל למחנה אחת ולהלחם עמו אולי יתגבר עליו ברוב עם בשלמא אם המחנה הנשאר בעל כרחו תהיה לפלטה שפיר עבד שחלק לשני מחנות כי מוטב לתפוס את ודאי ההצלה למחנה הנשאר אף על פי שהמחנה הא׳ תהיה יותר בסכנה מלכנוס בספק סכנה לכולם ולספק הצלה לכלם. [נחלת יעקב]:
התקין עצמו לשלשה דברים כו׳. ומפרש שלשתן מן המקראות ומלחמה מפרש מן המחנה הנשאר לפליטה א״כ ש״מ דקאי על מלחמה להכי מפרש אלחם עמו:
Against his will, because I will do battle with him. I.e., while I will do battle with him, the second camp surely will have time to escape. Maharshal writes that Rashi inferred this because it is not written, "Perhaps the remaining camp will survive,⁠" but, "The remaining camp will survive.⁠" This implies, "Against his will, because I will do battle....⁠" Rashi said all this, based on Scriptural inferences, to support Chazal's teaching that Yaakov prepared himself for three things. [Rashi says "against his will,⁠" i.e., it surely will be.] This is because the verse cannot mean "perhaps" [the remaining camp will survive]. If so, it would be more logical to gather everyone in one camp to fight Eisov—for maybe they will win due to greater numbers. However if the remaining camp will [surely] survive, against Eisov's will, it is proper for Yaakov to have divided them into two camps. For it is better to act in a manner that will surely save one camp, even if it places the other camp in greater danger, than to put them in a situation in which they are not sure whether they all will be lost or saved. (Nachalas Yaakov)
He prepared himself for three things. All three are derived from Scripture [see Pesikta D'Rav Kahana 19:3]. And "war" is derived from, "The remaining camp will survive,⁠" showing that this phrase refers to war. Thus Rashi explains it as, "I will do battle with him.⁠"
ויאמר אם יבא וגו׳ – פי׳ אם יבא עשו במלחמה והכה מחנה הראשון יהיה מחנה ב׳ שהכין למלחמה לפליטה, כשיתחיל הוא ויראה כי הוא שונא יהיה ודאי מחנה הפליט שהכין בכלי זיין ויפלט עצמו ואולי שגם מחנה הראשון ימלט לבל יכלהו, והכל עשה יעקב בהתבוננות לבל יצטרך לנס וה׳ יגמור בעדו.
ויאמר אם יבא עשו, He said: "If Esau were to come to the one camp, etc.⁠" In the event Esau would come upon the first camp and defeat it, the second camp which he had prepared for battle would help even the first camp not to be annihilated since as soon as Esau's hostile intentions were obvious the second camp would engage him. Jacob did all this in order to save God the trouble of performing a miracle.
ויאמר אם יבוא עֵשָׂו – זה תמוה, כי אם יהיו מחנה אחת אנשיו רבים וילחמו איש בעד רעהו, ויותר אפשר שיגברו על מחנה עֵשָׂו ממה שיגברו אנשים מעוטים. ואם היו שתי המחנות קרובות זו לזו יכם עֵשָׂו גם שתיהן. ואיך יהיה המחנה הנשאר לפליטה? ורשב״ם ז״ל פירש ״והיה המחנה הנשאר לפליטה, שהיו רחוקות המחנות זה מזה ואם יראו פורענות יברחו״. וקשה לומר כן, שאם רחוקות הרבה לא תראה האחת מה לקתה השניה. ואם רחוקות מעט יוכל גם עֵשָׂו לראותם וירדוף אחריהן וישיגם. אבל ראב״ע ז״ל פירש ״לפליטה אולי יהיה שיברחו או תשוך חמת אחיו בהכותו המחנה האחת, או יבוא להם רוח והצלה מן השם. וכמוהו ׳אם תחזק ארם ממני והיית לי לישועה׳⁠ ⁠⁠״1 [עכ״ל ראב״ע]. כלומר אולי, כי מאין ידע שיושיעהו? ואפשר שיכו גם מחנה אבישי. ולדעתי לא חשב יעקב להלחם עם אחיו ואנשיו כי הם רבים ואנשי מלחמה מזוינים בכלי זיין, ועמו2 אנשים מעוטים רועי צאן ולא יועיל אם יקבצו יחדו. לכן עשה תחבולה, וחצה אנשיו וצאנו וכל אשר לו לשתי מחנות. והוא עם מקצת נשיו וילדיו ומקצת מקנהו. והיה בדעתו לנסוע בראשונה למחר, ומקצת נשים וילדים וצאן במחנה השניה ההולכות מאחריו רחוק ממנו. כי עֵשָׂו לא ידע כמה הם מספר נשיו וילדיו ורועיו וצאנו ובקרו. וכשיבוא והכה את המחנה האחת הפוגעת בו ראשונה עם יעקב יחשוב שהשמיד את יעקב עם כל ביתו, ושלל את כל שללו, וישוב עם השלל בדרך אשר בא. ואז תהיה המחנה הנשאר לפליטה. לא שיברחו אלא לא ידעו דבר וילכו בטח ולא יפגשו כלל באויביהם. וזהו ״והיה המחנה הנשאר לפליטה״. שעל ידי אבדן המחנה הראשונה תהיה האחרת לפליטה שהיא ההצלה, כמו ״וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ, ולהחיות לכם לפליטה גדולה״.⁠3 כלומר ע״י הצרה שעברה עלי הייתם אתם לפליטה גדולה, להצלה גדולה מצרת הרעב.
1. שמו״ב י, יא.
2. עם יעקב.
3. בראשית מה, ז.
המחנה האחת והכהו – הרי שם מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה, ורבים כמהו:
והיה המחנה הנשאר לפליטה – כי בהכותו את האחד יברח האחר, או תבא להם הצלה בדרך אחר, ואמרו בב״ר למדתך תורה דרך ארץ לא יניח אדם כל ממונו בזוית אחת:
והכהו – לא אמר והכה אותה בל׳ נקבה כאשר התחיל מחנה אחת, כ״א והכהו ל׳ זכר, כי מוסב גם על עשו, שבהתחלת עשו להכות במחנה יעקב, אין ספק כי גם היא תעמוד נגדו להכות אותו (געגענזייטיג שלאג), ויעקב הכין עצמו למלחמה, והנלחמים זע״ז כל אחד מהצדדים יכם מן הצד שכנגדו, עד התגבר אחד מהם לנצח את חברו. והיתה מחשבת יעקב, שבעוד הלחמם יחד להכות אלו את אלו, תביא המחנה הנשארת להיות לעזר ולמפלט אל המחנה הראשונה, ולהיות מחנה זו מיועדת לפעול פעולת העזר והפליטה, לכן אמר בה לשון זכר ״הנשאר״ כמנהג בכל משפיע.
לפליטה – לפי שהכין יעקב עצמו למלחמה יתכן שיהיה טעם לפליטה כמו לפליטת אחרים כלומר למפלט אל המחנה שיפול האויב עליה לקום בעזרתה ולישועתה ע״ד לפליטה הנאמר ביוסף.
המחנה האחת – בפסוק זה ישנה תיבה אחת קטנה המבטאת את כל הרגש שהיה בלבו של יעקב, ושבלעדיה לא היינו יודעים מאותו רגש. סוף כל סוף, מדבר הפסוק על השמדה חסרת רחמים של אנשים חיים ומרגישים, והלשון אינה יכולה שלא להתייחס לכך.
״מחנה״ בא בדרך כלל בלשון זכר, וגם כאן הוא בא באופן זה: ״והכהו״ – ״הנשאר״. אך כשיעקב מהרהר בהשמדת המחנה, הוא מתייחס אליו בלשון נקבה: ״אם יבא עשו אל המחנה האחת״. בתיבה זו – ״אחת״ – יכולים אנו לשמוע את האנחה העמוקה היוצאת מלבו של יעקב: אם יבא עשו אל המחנה האחד האומלל...
ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת, שהיינו המקנה והרועים, והכהו, יהיה בתוך כך הנפשות לפליטה, כי אז יודע שבא למלחמה וינוסו או ילחמו אתו.
He said, “If Esav comes to one camp — the cattle and the shepherds — and destroys it, it will serve as a means for saving the rest.” It will be clear that Esav had come to wage war, and they will either flee or give battle.
אל המחנה האחת: בלשון נקבה, לא כמו בכל הענין דכתיב ״מחנה״ בלשון זכר1. הוא משום שהעמיד המחנה החלוש והגרוע בראש לפניו, ואם יכה יהיה החלוש מוכה2.
1. אמנם רש״י פירש ש״מחנה״ משמש לשון זכר ולשון נקבה, אך רבינו יצדק בשאלת ה׳מדוע׳, מדוע בכל הפרשה ״מחנה״ בלשון זכר (״לשני מחנות״, ״המחנה הנשאר״, ״ועתה הייתי לשני מחנות״), מלבד משפט זה שהוא בלשון נקבה. ועיין ב׳הכתב והקבלה׳ שתמה מדוע באותו משפט כתוב זכר ונקבה – ״האחת והכהו״. (ועיין בספר ׳אמת ליעקב׳ ש״מחנה״ לשון נקבה מוסב על השטח, ואילו לשון זכר מוסב על יושבי המחנה, ודפח״ח – הערת אאמו״ר).
2. יש לעיין מה היתרון בדבר כזה, הרי אם המחנה הראשון יהיה חלוש ולא ילחם עמו, א״כ גם המחנה שלו יכול להפגע בסופו של דבר. ויש לומר שכוונת רבינו ׳חלוש׳, היא, הואיל ויעקב ובניו אינם בתוכו, וכדלעיל, ועיין.
המחנה האחת – כאן בלשון נקבה, כמו בתהלים כ״ז:ג׳.⁠1
לפליטה – לבריחה, כלומר מחנה זה יוכל לברוח ולהימלט. ואילו לפי רצ״ה מקלנבורג2 ״יתכן שיהיה טעם לפליטה כמו לפליטת אחרים, כלומר למפלט אל המחנה שיפול האויב עליה לקום בעזרתה ולישועה, ע״ד לפליטה הנאמר ביוסף״,⁠3 והשווה שמואל ב י׳:י״א.
1. בשומרוני — האחד, ונראה שזהו תיקון משום ״והכהו״.
2. הכתב והקבלה לפסוק ט׳ (המ׳).
3. להלן מ״ה:ז׳.
המחנה הנשאר לפליטה – כתיב (מלכים א י״ח) ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה׳ ויקח עובדיהו מאה נביאים ויחביאם חמשים איש במערה, מאי שנא חמשים,⁠1 א״ר אלעזר, מיעקב למד, שנאמר והיה המחנה הנשאר לפליטה.⁠2 (סנהדרין ל״ט:)
1. ר״ל מאי שנא חמשים חמשים בשתי מערות ולא כולם במערה אחת.
2. ר״ל אולי יקרה סבה במערה אחת כגון אם תודע איזבל אשת אחאב ותהרגם או סבה אחרת ישארו החמשים שבמערה השניה. ובב״מ ק״ז ב׳ איתא, א״ר יוחנן, לעולם ישלש אדם נכסיו שליש בתבואה שליש בזיתים שליש בגפנים, ופירש״י שיש שנה שלוקה בגפנים ובזיתים ואינו לוקה בתבואה, ויש שנה שלוקה בזו ולא בזו ותהיה לו פליטה, עכ״ל, וי״ל דמאמר זה נסמך אלמוד זה שלפנינו.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(י) וַיֹּ֘אמֶר֮ יַעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק יְהֹוָ֞הי״י֞ הָאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ׃
Yaakov said, "The God of my father Avraham, and the God of my father Yitzchak, Hashem who said to me 'Return to your land and to your family and I will deal well with you',
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[נח] 1אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק, הא לעשו לא, אלא הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם אני מתקיים עליו, מי שאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם איני מתקיים עליו. (בראשית רבה עו)
[נט] 2אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק, בוא וראה שהצדיקים מתעטרים בבניהם ובניהם מתעטרים בהן, כו׳ ומניין שנתעטרו בנים בזכות אבותם כו׳ וכן הוא אומר ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק הוי לא תלה עצמו אלא בזכות אברהם. (מדרש הגדול)
1. הא לעשו לא בתמיה, והלא הוא גם אלהי אבי עשו, ובלק״ט מביא עוד תירוץ ד״א מפני שלא היה עשו עמו שנאמר אבינו יצחק. ובשכ״ט האל עשו לא, אע״ג דיש לפרש בדוחק יותר נראה דט״ס הוא וצריך לומר הא לעשו לא כמו לפנינו.
2. לעיל פל״א אות צז. בבאור. ועי׳ זח״א קסט. זח״ג ק. ולעיל פכ״ה אות נט. ובאע״ז שמות ב. כ. מביא מכאן אבי האב יקרא אב כמו אלהי אבי אברהם. וכ״כ הרמב״ן שם ורב״ח במדבר י. כט. וראה לעיל פכ״ט אות טז. בבאור. והרשב״א בשו״ת ח״א סי׳ אלף קנ״ט כ׳ דלא קרי אינשי לאבא דאבא אבא סתמא אלא אומר אבא רבא וכדכתיב אלהי אבי אברהם אבל אבא סתמא לא קרו ליה. ותימא על הרבה״ז כאן שמקשה מפסוק זה אלהי אבי אברהם על דברי הרשב״א הנ״ל ומתרץ דכאן כיון דמזכיר גם את אביו שפיר דמי, ולא העיר מדברי הרשב״א עצמו דרק אבא סתמא לא קרו אבל אם מזכיר את שמו שפיר דמי. ובכת״י רמזי ר״י ואיטיבה עמך, בטובה מלאה לעולם הבא, וראה בבעה״ט.
וַאֲמַר יַעֲקֹב אֱלָהֵיהּ דְּאַבָּא אַבְרָהָם וֵאלָהֵיהּ דְּאַבָּא יִצְחָק יְיָ דַּאֲמַר לִי תּוּב לְאַרְעָךְ וּלְיַלָּדוּתָךְ וְאוֹטֵיב עִמָּךְ.
Yaakov said, “God of my father Avraham, and God of my father Yitzchak, Hashem Who said to me, ‘Return to your land, to your birthplace, and I will do good with you.’
ואמר יעקב אלהה דאברהם אבהא ואלהה דיצחק אבהב י״י דאמר לי חזור לארעך ולתולדותך ואוטבג לך.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאברהם אבה״) גם נוסח חילופי: ״אבוה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיצחק אבה״) גם נוסח חילופי: ״דאבוה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואוטב״) גם נוסח חילופי: ״ונייטבה עמך״.
ואמר יעקב אלקיה דאיבא אברהם הוא אלקיה דאיבא יצחק י״י דאמר לי תוב לארעך ולילדותך ואוטיב עימך.
And Jacob said, God of my father Abraham, You, the God of my father Izhak, the Lord, who saidst to me, Return to thy country and to thy kindred, and I will do thee good:
[ד] וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק – הָא לְעֵשָׂו לֹא, אֶלָּא הַבּוֹחֵר בְּדַרְכֵיהֶם וְהָעוֹשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם אֲנִי מִתְקַיֵּם עָלָיו, מִי שֶׁאֵינוֹ בּוֹחֵר בְּדַרְכֵיהֶם וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם, אֵינִי מִתְקַיֵּם עָלָיו. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר מִי הָיָה קָרוֹב לְדָוִד לֹא אָחָז, הוּא מַנִּיחַ לְאָחָז וְאוֹמֵר לְחִזְקִיָּהוּ: כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ (מלכים ב כ׳:ה׳), אֶלָּא הַבּוֹחֵר בְּדַרְכֵיהֶם וְהָעוֶֹה כְּמַעֲֵיהֶם אֲנִי מִתְקַיֵּם עָלָיו, שֶׁאֵינוֹ בּוֹחֵר בְּדַרְכֵיהֶם וְאֵינוֹ עוֶֹה כְּמַעֲֵיהֶם, אֵינִי מִתְקַיֵּם עָלָיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ת֗ם קאל יעקוב יא אלה גד֗י אברהים יא אלה אבי אסחק יא אללה אלד֗י קלת לי ארג֗ע אלי בלדך ואלי מולדך אחסן אליך.
אחר כך אמר יעקב: אלוהי סבי אברהם ואלוהי אבי יצחק, ה׳ אשר אמרת לי ׳שוב לארצך ולמולדתך ואיטיב עמך׳.
כל י״ג מדות כלל בתפלתו כי אלהי אברהם ואלהי יצחק הם שני שמות הראשונים רחמים ודין כנגד המדה השלישית שהוא אל שהוא מזוג. שוב לארצך כנגד רחום שריחם עלינו. ואטיבה עמך כנגד חנון כלומר בחנם. וכנגד ארך אפים אמר קטונתי כלומר לא אוכל לסבול אם לא תאריך אפך כי הוא כמו חדל נא מי יקום יעקב כי קטן הוא.
מכל החסדים ומכל האמת כנגד רב חסד ואמת. וכנגד נוצר חסד לאלפים. ועתה הייתי לשני מחנות שנצרת לי חסד אבותי שניהם ב׳ אלפים לשני מחנות.
הצילני נא מיד אחי כנגד נושא עון כלומר שלא יגרום העון.
מיד עשו שלא יגרום הפשע.
כי ירא אנכי כנגד וחטאה שלא יגרום חטא כמו ירא חטא.
ואתה אמרת כנגד ונקה (דרשות אבן שועיב).
ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק – ולהלן הוא אומר: ופחד יצחק (בראשית ל״א:מ״ב). ועוד: מהו שחזר והזכיר שם המיוחד, היה לו לכתוב: האומר אלי שוב לארצך. אלא כך אמר יעקב לפני הקב״ה: שתי הבטחות הבטחתני, אחת בצאתי מבית אבא אמרתה לי: אני י״י אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק (בראשית כ״ח:י״ג), ושם אמרת לי: ושמרתיך בכל אשר תלך (בראשית כ״ח:ט״ו), ובבית לבן אמרת לי: שוב אל ארץ אבותיך (בראשית ל״א:ג׳), ושם נגליתה אלי בשם המיוחד לבדו, שנאמר: ויאמר י״י אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך וגו׳ (בראשית ל״א:ג׳), בשתי אבטחות הללו אני בא לפניך.
ואלהי אבי יצחק AND GOD OF MY FATHER YITZCHAK – But in another place (Bereshit 31:42) he said, "And the Dread of Yitzchak"! Then also why did he again mention the Proper Name of God (first invoking him as God of Avraham, God of Yitzchak, and then continuing "Hashem, who saidst unto me")? It should have been written "O God of Avraham and God of Yitzchak (omitting 'Hashem') who saidst unto me, "Return unto your country" etc. But the explanation is as follows: Yaakov said to the Holy One, blessed be He, "You made me two promises. One was when I left my father's house at Beersheba when You said to me "I am Hashem, the God of Avraham your father and the God of Yitzchak" (Bereshit 28:3), and on that occasion you promised me "and I will keep you wherever you go" (Bereshit 28:15). Then again in Laban's house You said to me "Return unto the land of your fathers and to your kindred and I will be with you" (Bereshit 31:3). There You revealed Yourself to me by Your Proper Name alone, as it is said "And Hashem said unto Yaakov: Return unto the land of your fathers etc.⁠" (Bereshit 31:3) Relying upon these two promises I now come before You invoking you as "the God of Avraham and the God of Yitzchak" and also simply as "Hashem" under which names You made me these two promises respectively.
ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק1וכי לעשו לא. אלא המהלך בדרכיהם והעושה כמעשיהם הקב״ה מקיים שמו עליו.
ד״א מפני שלא היה עשו עמו שיאמר אבינו יצחק.
1. וכי לעשו לא. ב״ר פע״ו. ילקוט רמז קל״א.
ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק – הא לעשו לא, אלא הבוחר בדרכיהן והעושה כמעשיהם שמם מתקיימת עליהם. ר׳ הונא בשם ר׳ אחא אמר מי היה קרוב (לחזקיה) [לדוד לא אחז] כה אמר [ה׳] אלהי דוד אביך (מלכים ב כ ה). והכתוב מניח את אחז ואמר לחזקיה, לפי שבחר בדרכיו ועושה כמעשיו, אבל הפורש מדרכי אבותיו וממעשיהם, אין שמם מתקיים עליו:
האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואטיבה עמך – ועל הבטחתו נשענתי לברוח לפני לבן:
אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק – שהבטחתני בלשון זה בצאתיא מבאר שבע: ויאמר אני י״י אלהי אברהם אביךב ואלהי יצחק (בראשית כ״ח:י״ג).
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: מצאתי.
ב. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון נוסף כאן בטעות: וגו׳.
'Elohe O GOD OF MY FATHER ABRAHAM AND GOD OF MY FATHER ISAAC: who made a promise to me when I left Beersheba using this same language, "I am the LORD, the God of your father Abraham and the God of Isaac" (Gen. 28.13).
גם זה פירוש ואיטיבה עמך – שיתכן שימלט הוא לבדו. ועוד ידענו כי כל עון קטן וגדול כנגד העושה, על כן העון הקל לגדול יקרא גדול. ויעקב פחד שמא חטא או שגג במחשבתו, ובעבור זה לא יהיה השם עמו. ואל תתמה, כי הנה משה [נביא הנביאים]⁠א שאין למעלה ממנו, השם שלחו להוציא את ישראל ממצרים, ובעבור שגגתו שלח מלאך להמיתו.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
This is also the meaning of, I will do thee good.⁠1 Jacob was afraid because of the possibility that he alone would escape. Furthermore, we know that the personality of the individual is taken into account when his sins are considered, be they major or minor transgressions. Therefore, a minor sin committed by a great personality is considered a major transgression. Jacob was afraid that he may have sinned or inadvertently transgressed in his mind and as a result of this God no longer would be with him. Do not be amazed at what I write, for behold, Moses the greatest of men, whom God himself sent to bring Israel out of Egypt erred and God sent an angel to kill him.⁠2
1. We do not find God saying, I will surely do thee good. Hence when Jacob said, And Thou saidest: I will surely do thee good, he was restating, and I will be with thee.
2. Moses erred in not immediately circumcising his son. As a result God sent an angel to kill him (Ex. 4:24-26). God acted in this manner because a minor sin committed by a man of Moses' stature was considered by the Almighty to be a major transgression. Similarly Jacob was afraid that he might have committed a minor sin resulting in God's removal of His divine protection, hence his anxiety.
האומר אלי שוב לארצך – כבר פירשא כי אין המדבר או הָמְסַפר שומר לאמר מלה במלה, רק הטעם ישמר. כי לא נאמר לו ככה, רק: שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך (בראשית ל״א:ג׳). כמו שאומר אותו הפסוק: ואתה אמרת היטיב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב (בראשית ל״ב:י״ג), וראינו כי נאמר לו בלשון אחר: והיהב זרעך כעפר הארץ (בראשית כ״ח:י״ד), ולא כחול הים. גם: ופרצת ימה וקדמה (בראשית כ״ח:י״ד), ובכאן כת׳: אשר לא יספר מרוב (בראשית ל״ב:י״ג).
א. אולי צ״ל: פירשתי.
ב. בכ״י קזנטנזה (בהשפעת בראשית י״ג:ט״ז): ושמתי את.
ואלהי אבי יצחק – מכאן תשובה לאומרים: שלכך אמר ופחד יצחק (בראשית ל״א:מ״ב), שאין מיחדים שמו של הקב״ה בחייהם. כי עדיין יצחק חי, ואמר: אלהי אבי יצחק.
ואלהי אבי יצחק – THE GOD OF MY FATHER YITZCHAK – Here is a response to those who say: Therefore he said “The One whom Yitzchak fears” (Bereshit 31:42), for we do not append the name of the Blessed Holy One [to a person] during their lifetime. Because Yitzchak was still alive, and he said: The God of my father Yitzchak.
ויאמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק וגו׳ – אתה הוא שהבטחתני בנסעי מבית אבי בזכות אבותי אלה, ואמרת לי: אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק (בראשית כ״ח:י״ג) ובזכותם אני מתפלל לפניך שתקיים לי הבטחתך, וגם בחרן הבטחתני שנייהא ואמרת לי: שוב לארצך והוא ארץ אבתיך שאמרת לי כי ארצם הוא ארצי.
ואיטיבה עמך – ואהיה עמך שאמר לו אחד הוא, וכבר כתבנו כי בשנות הדברים ישמור המקרא הטעמים ולא ישמור המלות.
א. כן בכ״י מוסקבה 495. בכ״י פריס 193: ״שנית״.
ויאמר יעקב אלוהי אבי אברהם ואלוהי אבי יצחק, “You are the One Who has assured me when I left my father’s house that due to the merit of my fathers You would assist and protect me. (28,13). Now I turn to You in prayer relying on their merit in hoping that You will keep Your promise. Secondly, it was You Who has told me while I was in Charan to go back to the land of my fathers since their country was my country.
ואטיבה עמך, You also added that You would be good to me and would remain on my side. We have already explained that when the Torah repeats something we must relate to the message and not to the minor changes in the words chosen to express the same thought a second time. (compare our comments on 21,2 and 24,39).
אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק – כלומר ׳אין אני מבקש רחמים בזכותי1, אלא אני מעתיר אליך ב{זכות} עבדיך אברהם ויצחק׳2.
1. יב. מן הטעם שיבאר בסמוך כי חשש בענותנותו שמא נתמעטו זכויותיו.
2. יג. כוונתו שהפנייה להי״ת כאלהי אביו היא מחמת היתלותו בזכות אבות בבקשתו. והשוה לשון רבנו להלן פר׳ ויגש (מו:א) בביאור מה שנאמר שם ׳ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק׳: ׳בו סוד, כי קרבנות אלה לתודה לאלהי אביו [...] ולאמונתו ע״ה כי רפואת שברו בזכות אביו יצחק, לא שהיה הוא עצמו ראוי לכך, כדרך ענותנותו במאמרו קטנתי׳.
ויאמר יעקב – פר״ש: ולהלן אומר וכו׳ ובבית לבן אמרת לי שוב אל ארץ אבותיך (בראשית ל״א:ג׳), כלומר בבית לבן אמרת לי בהזכרת שם המיוחד: שוב אל ארץ אבותיך, כדכתיב בפרשת ויצא ויאמר י״י אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך (בראשית ל״א:ג׳).
ויאמר יעקב, "Yaakov said (in his prayer to God); according to Rashi on verse 10, in 31,42 Yaakov avoided referring to his father's God by His name in connection with Him, but had used a euphemism, i.e. פחד יצחק, whereas now he speaks of אלוהי אבי יצחק, without using any euphemism. He answers that Yaakov here refers to the promise of God in his dream with the ladder, in which he quotes God as having described Himself as the אלוהי יצחק, "the God of Yitzchok.⁠" In 31,3, God had asked him to return to the land of his fathers. In recalling these instructions from God which he had complied with, he sees the justification for appealing to God to save him from Esau while he is on the way to fulfill God's commandment.
א-להי אבי יצחק – הקש׳ רבינו בכור שור לפי׳ דאמ׳ (עי׳ רש״י בראשית לא:מב ד״ה ופחד יצחק) לכך אמ׳ לעיל ופחד יצחק (בראשית לא:מב) שאין מיחדין שמו של הק׳ על הצדיקים בחייהם (תנחומא תולדות ז). הא הכא יצחק היה חי. וי״ל שאין זה אלא כמספר לשון הבטחה שהבטיחו הקב״ה.
ואלהי אבי יצחק – הקשה הר״ר בכור שור הלא פירש״י לעיל שכתוב ופחד יצחק מפני שאין הקב״ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם וכאן הרי עדיין יצחק חי, וי״ל שבכאן אינו אלא כמספר לשון הבטחות השי״ת שאמר לו כן במראה הסולם כבר וכבר יישב רש״י ז״ל לעיל פעם ושתים, דעל דברי השי״ת ההם בעצמם ל״ק מפני שכבר כהו עיניו.
אלהי אבי אברהם – היה ראוי שיזכיר תחלה השם המיוחד ושיאמר ה׳ אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק האומר אלי.
וע״ד הקבלה אם יאמר כן היה השם המיוחד רמז לתשובה שהוא הדין, והנה יעקב היה מדבר בתפלה לא רצה להכנס לפנים מן החסד, כי כל מה שהוא לפנים מן החסד הוא דין וקו היושר, והוא היה ירא שמא יגרום החטא, ומפני זה התחיל אלהי אבי אברהם שהוא מדת החסד, וסיים בשם המיוחד שהוא מדת התפלה, והוא מדת הרחמים, ועל כן סדר המדות בתפלתו על הסדר הזה, אלהי אבי אברהם זו מדת החסד, ואלהי אבי יצחק זו מדת הגבורה, ה׳ מדת רחמים, והוא בלשון שאנו אומרים בתפלה אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. וכן כתוב בסדר של מעלה ויאמר ה׳ אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. ומזה הזכיר כאן ואיטיבה עמך.
וכבר ידעת מאמר חכמי האמת האבות הן הן המרכבה, ואין מרכבה פחותה מארבעה ואין קורין אבות אלא לשלשה שהרי הש״י קרא את עצמו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ולא מצינו כן בשאר נביאים שיאמר אלהי משה אלהי יונה, אע״פ שמצינו (שמות ל״ב:י״א) ויחל משה את פני ה׳ אלהיו, וכן ביונה (יונה ב׳:ב׳) ויתפלל יונה אל ה׳ אלהיו, מכל מקום לא ייחד הקב״ה שמו עליהם שיקרא אלהי פלוני כי אם על אברהם יצחק ויעקב. אבל מצינו זה בדוד הוא שכתוב (מלכים ב כ׳:ה׳) אלהי דוד אביך.
ומזה היה רגיל הרב אבי הקבלה רבי יצחק בן הרב ז״ל לומר בתפלתו אלהי דוד ובונה ירושלים, כדי שיזכיר בתפלתו המרכבה על שלמותה בארבעה אבות. והכתוב שאמר (שם י״ד) איה ה׳ אלהי אליהו, אינו מן הענין הזה כי הוא תפלה. ומה שלא הזכירו החכמים לדוד בכלל האבות, כונתם היה כנגד ארבע חיות המרכבה, שהשלשה בלבד פירש הכתוב את מקומם הוא שכתוב במרכבה של יחזקאל (יחזקאל א׳:י׳) ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתם ופני נשר לארבעתם. ומה שאמר ודמות פניהם פני אדם, באורו באמצע, ופירש הכתוב כי מן הימין פני אריה, מן השמאל פני שור, אבל פני נשר שהוא הרביעי לא הזכיר את מקומו כלל אם מן הימין אם מן השמאל, או מלפניו או מלאחריו, כי היא המדה שראוי להסתירה, ועל כן הלכו חכמי האמת בדרך הזה שלא הזכירו האבות רק שלשה.
אלוהי אבי אברהם, "the God of my father Avraham, etc.⁠" It would have appeared more appropriate for Yaakov to first mention the Ineffable Name (as he did later in the same verse). He should have said ה' אלוהי אבי אברהם. This should have been followed by אלוהי אבי יצחק האומר אלי.
According to a kabbalistic approach, if Yaakov had done as we have just suggested, the Ineffable Name would have been perceived as an allusion to repentance, i.e. as if it represented the attribute of Justice. [Rabbi Chavel, quoting האזרח בישראל, as well as תורת חיים, explains that the emanations are perceived as proceeding from the highest to the lowest. In a descending order we have כתר, חכמה, בינה, (the latter being symbolic of repentance). It is followed by חסד -גבורה- תפארת and their branches. Had Yaakov used the Ineffable Name in connection with Avraham, that name would have alluded to the emanation בינה. [Our sages want Avraham to be associated primarily with the attribute of חסד, akin to "Mercy,⁠" and when we begin to pray we first mention the patriarch Avraham as a symbol of that attribute. Ed.] We also conclude the benediction with a reference to Avraham in order to stress that we rely primarily on the attribute of Mercy when addressing our prayers, i.e. our requests to God. Yaakov also used that attribute last and that is why the attribute appears next to Yitzchak, though Yitzchak represents a higher attribute as we have pointed out elsewhere. You will note that when God spoke to Yaakov earlier when He told him to return to the land of birth (31,3), He also employed first the Ineffable Name.
You are aware that the sages in Bereshit Rabbah 82, have already stipulated that the patriarchs are the true מרכבה, "carriers of the Presence and glory of God.⁠" You are also aware that based on Ezekiel's vision in chapter one of Ezekiel, as interpreted in Berachot 16 that there were only three patriarchs, i.e. Avraham, Yitzchak and Yaakov. Four such carriers are needed. But only three people have qualified as "patriarchs" (compare Berachot 16). We know this because God describes Himself only as אלוהי אברהם, אלוהי יצחק, ואלוהי יעקב (Exodus 3,15). We do not find that the prophets such as Moses or Jonah ever qualified for God calling Himself: "the God of Moses, or the God of Jonah.⁠" Although we find that Moses is described as imploring his God in Exodus 32,11 (ויחל משה את פני ה' אלוהיו) and something similar in the case of Jonah, this does not mean that these prophets qualified as being part of the מרכבה, the Divine entourage, or "chariot.⁠" There is not a single instance in which God associates His name in an exclusive manner with either of these two prophets. On the other hand, we do find God saying to Chiskiyah in Kings II 20,5 אלוהי דוד אביך, "the God of your father David.⁠"
This verse caused the senior Kabbalist in Spain הרב יצחק בן הרב אברהם to say in his prayers אלוהי דוד ובונה ירושלים, "God of David and the builder of Jerusalem.⁠" He did so in order that he should be able to mention a מרכבה of God consisting of the required minimum of four carriers and that these carriers should all be human beings.
However, Elisha's question in Kings II 2,14 איה ה' אלוהי אליהו, "where is the Lord, the God of Elijah?⁠" is not of the same category. This was a prayer and the wording is to be considered as merely rhetorical. This leaves us with the question why our sages never included David in the list of the patriarchs or as one of the pillars of the מרכבה at all. Our sages were concerned with the vision of Ezekiel in the first chapter of his Book. There we find the מרכבה consisting of four phenomena of which only three are assigned a specific location. The text reads: ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתם ופני נשר לארבעתם. (Ezekiel 1,10) "Each of them had a human face (at the front). The meaning of the words that "each of them had a human face,⁠" is this was the face facing the prophet. The face on the right was that of a lion, whereas the face on the left was that of an ox. The prophet did not describe the location of the face of the eagle, such as saying that it was facing the back, for instance. The reason is that this was an attribute of God which deserved to remain hidden. Keeping this in mind, the Kabbalists followed this approach and did not include David in the regular number of the pillars of the מרכבה.
[There is an interesting Midrash in which David implored God to become one of the patriarchs, meaning that when we commence the daily עמידה prayer we should begin with the words "God of Avraham, God of Yitzchak, God of Yaakov and God of David.⁠" God explained to David that the three patriarchs had attained their stature due to their having successfully passed tests God had subjected them to. When David heard this he begged to be tested also. Although God warned him not to take such a chance, David insisted and was subjected to the test with Bat Sheva. We all know that he failed this test and this is why he did not join the ranks of the patriarchs. I do not recall the source of this Midrash at the moment. Ed.]
ואיטיבה – מלא יו״ד התפלל שיעמדו לו י׳ נסיונות של אברהם.
[ואיטיבה עמך]⁠א – כטעםב מה שאמר ״ואהיה עמך״ (בראשית ל״א:ג׳), וכן הוא ענין שינוי עשרת הדברות.⁠1
1. יעקב שינה בלשון ׳ואיטיבה׳ במקום ׳ואהיה׳, משום שהמשמעות דומה (ראה לעיל על ל״א:ג׳). תופעה דומה נמצאת בעשרת הדברות שנשנו בספר דברים, אך בשינויי לשון, ואם זאת המשמעות דומה. ראה על שמות כ׳, א.
א. בכה״י חסר.
ב. בכה״י: כטעם עם.
והתפלל יעקב לה׳ יתעלה, ואמר: אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ה׳ האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עימך;
(י-יג) התועלת הרביעי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם שיִּמָּנַע מֵהתפלל אל ה׳ יתעלה אפילו בעת הסכנה העצומה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל (ברכות י, א): אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. הלא תראה כי יעקב אבינו, עם היותו בתכלית הסכנה לפי מחשבתו שעשו אחיו אשר היה שונא אותו שנאת מוות היה בא כנגדו בדרך עם ארבע מאות איש, התפלל אל ה׳ יתעלה שיצילהו.
ויאמר יעקב אלהי אבי וכו׳ ה׳ האומר אלי וכו׳ – כבר כתב רש״י ז״ל שסדר תפלתו בשני התארים האלו להזכיר סימני הבטחותיו והוא נכון.
[ה] ואפשר שירמוז כי מצד זכות אבותיו היה מבקש קרוב לצד הדין כי אין ראוי שהאבות אשר התהלכו לפניו אברהם ויצחק ילדו לריק ויגעו לבהלה. אמנם מצד עצמו היה מבקש מצד החסד הגמור והוא מדת ה׳ האומר אלי וכו׳.
ובבית לבן אמרת לי שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך. אף על פי שפרש״י גבי ואהיה עמך ושם אהיה עמך אבל בעודך מחובר עם הטמא אי אפשי להשרות שכינתי עליך ואם כן אין זו הבטחה שיהיה עמו בדרך מ״מ כיון שהבטיחו שבשובו לבית אבותיו שם יהיה עמו זו היא הבטחה שיזכה לשוב ולא יהרג בדרך ולא ימות טרם שובו אל ארץ אבותיו:
ולפי שהיה יעקב מפחד שמא יבא עשו מהצד האחר של הנחל ויפגוש במחנה הנשים והילדים הפך רצונו הוצרך להפיל תחנתו לפני אלהיו שיציל אותו מחנה העקרי מיד עשו כי ירא אותו פן יבא ויכה אם על בנים ששם היו כלם. ומחשבות האל כלם לטובה על יעקב שסבב שיבא עשו מהצד שהיה שם מחנה הנשים והילדים באופן שראה את כלם ובמקום שהיה כבר חפץ יעקב שיקח עשו ויגזול המחנה האחד הבלתי עקרי ויתפייס בו לא היה הדבר כן כי שני המחנות היו לפלטה לקיים רבות מחשבות בלב איש ועצת י״י היא תקום. הנה התבאר מזה שעכ״פ עשה יעקב שתי המחנות ושלא העביר הנחל כי אם אחת מהם אותו ששם נשים וילדיו ושאותה מחנה פגש עשו וששניהם יחד היו לפלטה ואחר כך כאשר עבר עשו לדרכו התחברו המחנות והיו לאחדים בידו של יעקב והותרה בזה השאלה הז׳.
והסתכל בדברי התפלה ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם וגו׳ כי כאשר גופו של יעקב פחד ונתיירא מעשו והאנשים הבאים נגדו אמר יעקב כפי שכלו ואמונתו והבטחתו לעצמו ולגופו אל תירא ואל תחת כי יש י״י בקרבנו ומה יעשה לי אדם לכך לא אמר ויתפלל ולא ויצעק אלא ויאמר יעקב כאלו הוא אמר לטבעו כן והוא ישיב אמריו ויהיו דבריו מכוונים נגדו יתברך אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ר״ל שבזכות אבותיו היה ראוי שיעשה עמו הקב״ה חסד כפי הדין כי אין ראוי שאבותיו אשר התהלכו לפניו ילדו לריק ויגעו לבהלה.
ואמנם מצד עצמו אמר י״י האומר אלי וגו׳. כי הנה היה מבקש ממדת הרחמים לא ממדת הדין שלא יספיק זכותו לכך.
והתחיל לסדר תפלתו ואמר אלהי אבי אברהם. כלומר החוט המשולש לא במהרה ינתק. וזהו אלהי אבי אברהם. ואמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק. וכן ה׳ האומר אלי והנה אנכי עמך כמו עמהם אני בוטח בו שיושיעני. והטעם בזה קטונתי מכל החסדים כלומרכי ממעוט זה עשני עושני בתחלה כשעברתי במקלי הירדן יחידי בלי כסף ובלי זהב ובלי בנים. והוא עשה עמדי חסדים גדולים. ועתה הייתי לשני מחנות. א״כ ראוי שיצילני מיד אחי. כי אין ראוי למלך הנותן מתנה לעבדו שיחזור ויטלנה ממנו. כמו שאמרה אשת מנוח לו חפץ ה׳ להמיתנו לא לקח מידינו וגו׳ וכעת לא השמיענו כזאת. וזהו שרמזו במדרש על פסוק מחלת בת ישמעאל. ג׳ עונותיהם נמחלים גר שנתגייר והעולה לגדולה ומי שנושא אשה. כי הדין נותן כי אחר שהעלהו האדון לגדולה. אין ראוי שישוב אחור ימינו. וכן אמר יעקב קטונתי כמו שפירשתי. ואולי רמז הצילני נא מיד אחי על מחנה עשו וגבוריו. מיד עשו על מחנה שאר עבדיו. ועכ״ז ירא אנכי אותו כי לבו כלב האריה פן יבא והכני. כאומרו ויירא יעקב מאד ואחר שסידר תפלתו סידר מנחתו. וסדר התפלה. נראה לי שמדברי יעקב ומרע״ה תקנו תפלת עמידה. בדברי יעקב כתיב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ה׳ האומר אלי. כנגד אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. שהם הגדול הגבור והנורא. וזה כנגד ג׳ ראשונות. הצילני נא מיד אחי כנגד האמצעיות שהם שאלת צרכים. ג׳ אחרונות הם כנגד ואתה אמרת היטב איטיב עמך בברכת הטוב שמך. ושמתי את זרעך כחול הים בברכת שים שלום. בדברי משה כתיב את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ. כנגד ג׳ ראשונות. אעברה נא ואראה. כנגד אמצעיות של שאלת צרכים. ההר הטוב הזה והלבנון. כנגד ו׳ אחרונות. רצה כנגד ההר ששם העבודה. וזהו והשב העבודה לדביר ביתך. הטוב הזה כנגד מודים שחותם בה הטוב שמך וכו׳. והלבנון כנגד שים שלום. כדכתיב ונתתי שלום בארץ. ואיני רוצה להאריך בזה ואם כי הוא מקום להאריך. ובזוהר אמר שהמתפלל צריך לשאול שאלתו בפירוש. ולכן אמר הצילני נא מיד אחי. ושמא תאמר אח אחר יש לי. מיד עשו. למה כי ירא אנכי אותו:
אלהי אבי אברהם – הקדים בסדר שבחו של מקום וחסדיו ובהזכיר זכות אבות, כסדר אנשי כנסת הגדולה בתחלת שמונה עשרה ברכות.
אלוהי אבי אברהם, Yaakov first listed the praises of the Lord, acknowledging His deeds of loving kindness, before coming to the point of pleading for His help in his hour of need. When the sages of the Great Assembly formulated our daily prayers they followed the example set by Yaakov here in devoting the first three benedictions to praising the Lord and acknowledging both His power and His Holiness, before launching into listing our requests from Him.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ובבית לבן אמרת וכו׳. אף על גב דרש״י פירש (לעיל לא, ג) כי ״ואהיה עמך״ פירושו אבל בבית רשע אין אני עמך, מכל מקום כיון שהבטיח אותו שיהיה עמו כשאינו בבית רשע, ועתה אינו בבית רשע, אין הבטחה יותר מזה:
הָאֹמֵר: ב׳ חסרי׳ וי״ו, וסי׳ הָאֹמֵר אלי שוב לארצך, הָאֹמֵר לאביו ולאמו, וכל אֹמֵר הָאֹמֵר באורית׳ דכות׳ חס׳, ומסי׳ עלי׳ כלהון חסרי׳ במ״ב מלא ולא מסיימי. ומסתברא בשאר קרייא, דאילו כל אורית׳ בנוסחי דיקי כולהו׳ חס׳ וי״ו כתיב, הרמ״ה ז״ל. [הָאֹמֵר].
וְאֵיטִיבָה: בהעתק הללי, ואיטיבה, ירושל׳ ואיטבה, ע״כ. ובכל הספרי׳ מל׳ ונמס׳ עליו ל׳ ומל׳, וכ״כ הרמ״ה בהדיא ואיטיבה עמך מל׳ בתרין יו״דין. [ואיטיבה].
שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך כו׳. וכן אמר לו כיון שהבטחתני להיות עמי כשאבא אל ארץ אבותי אם כן כשאמות בדרך נמצא שלא נתקיימה בי הבטחתך:
Return to the Land of your father and to your birthplace, and I will be with you... Yaakov was saying: Since You promised to be with me when I come to the Land of my fathers, if I die on the way, it will turn out that Your promise to me was not fulfilled.
(י-יג) ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ה׳ וגו׳ עד אשר לא יספר מרב – רבו הערעורים בתפלה הזאת. בראשון שאמר כי ה׳ הבטיח להיטיב עמו כשישוב לארצו. ונראה שעוד פחד יעקב על כל ההבטחה ההיא יהיה הסבה שקטן מכל החסדים או מיראה מדבר שמא יגרום החטא. אמנם טענתו העצומה אשר לא מצא עליה תשובה בשנותו לבסוף ואתה אמרת היטב איטיב עמך וגו׳. ולא ידענו איך תירץ קושיתו שמא יגרום החטא או קטנתי מכל החסדים? ומה שכפל בשנייה לומר היטב איטיב שתי הטבות? והוסיף ושמתי את זרעך כחול הים שלא נאמר בהטבה ראשונה? ולא ידענו למה יהיה מוכרח ה׳ להצילו מיד עשו לפי שייעדו לשים זרעו כחול הים היפלא מה׳ דבר ואין כח בידו להגדיל זרעו ובניו אף אם יכנו עשו ויהרגנו ויטול את כל אשר לו שאין הכרח שימית את כל בניו ולא ישאיר לו משתין בקיר עד שה׳ יתברך לא יוכל לקיים הבטחתו? והנכון בעיני שהקב״ה אינו ניחם על הטובה שאמר להביא על האדם.
{א} ומדה טובה אינה חוזרת ואם אמר להיטיב לזרעו ויגרום שיחטאו בניו ובני בניו בזה אפשר שיקיים ייעודו ה׳ בדור אמון בם וימתין לזרע ברך ה׳ עושי רצונו כאשר גם הוא נקרא זרעו. ואין הכרח שישלח הטובה תיכף לבניו אם לא יזכו. כיוצא בדבר ה׳ יגזור גשם על הארץ זכו יורידנה ברחמים לא זכו בזעף או כלה בעיר אחת ולא בעיר אחרת או חוץ לזמנה. וכבר דברנו בזה בכתוב במה אדע כי אירשנה. והנה כאשר יעקב יצא מבאר שבע לילך חרנה נראה אליו ה׳ והבטיחו להיטיב לו ולהיות עמו ועוד לשים זרעו כעפר הארץ וגו׳ ואם הי״ת לא הבטיחו גם ברבוי בנים כבר אפשר לומר שקבל עולמו יעקב במה שהי״ת השפיע עמו מן הטובות ונתקיים מה שייעדו. אמנם על מה שאמר שיגדיל זרעו אם ה׳ יניח שעשו ימית בניו או כלם או קצתם הנה לא יהיה מתקיים ייעוד ה׳. כי אע״פ שאפשר לקיים דברו בנשארים מכל מקום באשר הקב״ה כבר נתן אליו בנים אלו יצוה להשחיתם לא יהיה ייעוד ה׳ לטובתו אלא לרעתו.
{ב} כי טוב לאדם שלא יולדו לו בנים משיולדו וימותו בחייו בלי זרע והיו כלא היו ונוסף עליהם הדאגה והצער לראות במיתתם. הלכך בדין ובמשפט היה מתרעם ומסדר צעקתו למרום לאמר ה׳ האומר אלי שוב לארצך וגו׳ ואיטיבה עמך. הנה זאת ההבטחה אפשר שנתקיימה באשר קטונתי מכל החסדים וגו׳. אמנם אם יבוא עשו והכה אם על בנים איה הבטחתך להגדיל זרעי? ואתה אמרת בצאתי מבאר שבע היטב איטיב עמך שתי הטבות אחת אלי ואחת לזרעי כשאמרת ושמתי את זרעך כחול הים ואם עשו יכה את זרעי לעיני לא תתקיים. ואמנם נראה מבואר הייעוד שם שאמר לו ה׳ והיה זרעך כעפר הארץ וגו׳ והנה אנכי עמך וגו׳ והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך. נראים הדברים בפי׳ שאמר לו לא אעזבך עד שיעשה מה שהבטיחו גם ברבוי זרעו. שאם אינו כן היה להבטיחו על רבוי זרע אחר הבטחת השמירה. ועתה באמת אמר שלא יעזבנו עד שיעשה את אשר אמר לו. ירצה רבוי זרעו ופריצתו:
ד״א כי אמנם יש לך טוב המושפע לאדם שאינו לטובתו ועושר שמור לבעליו לרעתו.
{ג} ויום ויום תמיד תמונה לנגד עינינו שהדבר המבוקש מן האדם בכל רוחו יאמינהו לטובתו היא סבה לטורדו מן החיים או מן הטוב. וכדבר הזה האדם יבקש דבר מאת ה׳ מן השמים. ואם ה׳ יתברך יעשה תאותו אולי יהיה לאנחתו. כאשר אמרנו במקום אחר. גם יארע שאם גזר ה׳ על האדם בפרט איזה טובה ודבר אלהינו יקום לעולם לא ימות האיש ההוא כל עוד לא תבואנו ההבטחה ההיא. ובזה אם כן אפשר שהגעת הטוב ההוא אליו מהרה תהיה רע לו ובהפך ייעוד הרע יהיה לו טוב כשימהר לבוא. ד״מ אם הובטח איש טוב ונתחייב מיתה. א״א שימות כל עוד לא יתקיים עליו הטוב המיועד. וא״כ קיום הייעוד מהרה רע לו שימות בעונו תיכף אחר הייעוד. והרחקתו טוב לו שתתרחק המות ממנו ולא ימות עד יתקיים לו הטוב המובטח. וכדומה לזה כתבו חז״ל בחזקיה (מלכים א י״ג) הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו ועדיין לא נולד מנשה וכו׳. על כן יעקב לשתי הטענות הציע תפלתו וצעקתו אל ה׳ והתווכח כלפי מעלה שה׳ יתברך היה מוכרח להצילו כדי שיקיים דבריו וכדי שהטובה שהשפיע לו ה׳ לא תהיה לרעתו. באמרו אמרת שתיטיב עמי וכבר נתקיים מהר שבמקלי עברתי ועתה הייתי לשני מחנות. אמנם זה היה לדעתי באופן שקטנתי בשביל החסדים כי זה הביא עשו לקנא בי ולבוא להכות אם על בנים. ואלו לא נתת לי הטוב לא עלה על לבו. ולא עוד אלא שעדיין לא קיימת עלי ייעודך בשלמות כי אולם אמרת ושמתי את זרעך שתי הטבות. ואם נתחייבתי מיתה וגרם החטא מ״מ מוכרח אתה להצילני עתה. וזה פי׳ הצילני נא רצונו עתה לפי שעדיין לא נשלמה ההבטחה שיהיו בני וזרעי כחול ולכן הרחקת הייעוד טוב לו:
ד״א שוב לארצך וגו׳ פי׳ באמת אמר ה׳ לי שייטיב עמי אחר שובי אל ארצי ומולדתי. ואם עדיין לא עשה ה׳ לי טובות הייתי מובטח שלא אמות שאוכל לקבל מה שהבטיחני. אולם כי הייתי לשני מחנות טרם בואי לביתי והאל הקדימני הטוב הצפון לבוא עלי קודם עתי זהו רע לי וקדימת הטובות סבה שקטנתי. ושבאולי אמות עתה אחר שכבר באו עלי הטובות. ומטעם הזה חשב יעקב לשלח לעזאזל מאת הטובות מנחה לעשו אחיו כדי שלא יהיו מקויימים הייעודים ויבואו לאחר זמן ויגרמו שלא יהרג וגם לא יקנא עשו ברכושו:
ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם – פירשו רש״י ורשב״ם ז״ל לפי שהבטיחו בלשון זה בצאתו מבאר שבע שאמר ״אני י״י אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק״.⁠1 ולדעתי ״אלהי אבי אברהם״ פירושו כמו ״אלהי אדוני אברהם״2 שענינו האל הנוהג עם אברהם במדת חסד ועושה לו נפלאות, עשה למענו היום עמדי חסד, והקרה לפני [הנערה עבור יצחק]. וכן כאן ״האל שעשה חסד לאברהם אבי, וליצחק אבי, לפניך אני מתפלל לעשות גם אתי חסד להצילני מיד עֵשָׂו ואנשיו החזקים ממני. ואם ילחמו עמי אי אפשר בדרך הטבע שאנצל מידם״.
לארצך ולמולדתך – כמו שפירשנו ש״מולדתו״ היא משפחתו אביו ואחיו, ואם כן הבטחתני שאוכל ללכת אל אחי ושתטיב עמדי. ולכן רציתי ללכת אליו אל ארץ שעיר לבקש אהבתו.
ואטיבה עמך – ולמעלה אמר ״ואהיה עמך״. ובארנו לשון זה שנופל על מי שהוא בצרה והשם עמו לחלצהו. אבל יעקב אמר בתפלתו ״ואטיבה עמך״ לכלול מה שהבטיח לו בצאתו מבאר שבע ״הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ וגו׳ ונברכו בך כל משפחות האדמה״; שכולן לא יתקיימו אם יפול הוא וכל ביתו ביד עֵשָׂו.
1. שם כח, יג.
2. בראשית כד, יב.
ויאמר יעקב – אחרי שעשה הכנה למלחמה בא עתה להתפלל אל ה׳ שישלח לו עזרו ויצילהו מיד אחיו, והתחיל תפילתו בסדר שבחי המקום וחסדיו ובהזכיר זכות אבות, כסדר אנשי כנסת הגדולה בתחילת י״ח ברכות וכברכת משה לפני מותו שהתחיל בשבחי המקום, ה׳ מסיני בא וכו׳:
ה׳ האמר אלי – שכך אמר לו בבית לבן שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך (לעיל ל״א ג׳). והתבונן שיעקב שינה כאן הלשון הנאמר לו שם, ותחת ואהיה עמך אמר ואיטיבה עמך, כי עיקר כוונתו לומר שהוא אינו ירא בעבור שהוא מסופק בהבטחות השם אם יתקיימו בו אם לאו בערך אל המבטיח, חלילה לו מזה, אלא הספק היה בבחינת עצמו, שמא אינו כדאי לכך כי אפשר שנכשל באיזה עון שבעבורו תאבד ממנו הבטחת השם, ולזה אמר בתפילתו מה שהבטחתני להיות עמי אינה כ״א הטבת חנם מצד חסדיך, ולפי מעשי לא הייתי כדאי שתבטיח לי טובות כאלו, ועתה שאני מרגיש בלבי פחד וצרה מה שלא הרגשתי עד הנה, אחשוב שמעשי גרמו לי זאת, והמה מנעו ממני קיום הבטחותיך:
אלקי אבי אברהם וגו׳ – אני היורש של מה שהענקת לאברהם ויצחק, וגם אלי נגלית. ועתה בשובי, אני מקיים את מצוותך.
ויאמר ה׳ אלהי אבי – ר״ל הלא באמת לא היה לי לירא ממנו כי היה לי לבטוח, א] על זכות אבותי אברהם ויצחק. ב] על ההבטחה שהבטיח לי, שעז״א ה׳ האומר אלי שוב לארצך, ויש הבדל בין מי שה׳ עושה עמו בזכות עצמו ובין מי שעושה עמו ע״י זכות אבות או הבטחה, שמי שעושה עמו בזכות עצמו יש לחוש שמא יגרום החטא ולא יהיה לו זכות, אבל מי שעושים עמו בעבור זכות אבות או הבטחה אין לו לירא מאומה.
O GOD OF MY FATHER. He was saying: Assuredly there is no cause of fear of Esav. I have but to trust in the merit of my progenitors Avraham and Yizhaq, and in the promise that God had made when He said to me, Return to your land.
Now, there is this difference between one whose own merit is such that, on account of it, God acts on his behalf, and one for whom God acts because of his forefather or because He had made a promise. Regarding the former, there is the danger that due to some wrongdoing, his merit will disappear: whereas one who benefits on account of his progenitors or because of a promise has no cause for worry whatsoever.
אלהי וגו׳: הקדים שבח לתפלה1, כדאיתא בע״ז (ז,ב)2. וכבר ביארנו בתפילת אברהם על סדום (לעיל יח,כג בהרחב דבר) שלא הקדים שבח לתפילה, היינו משום שהיה בעודנו עומד בתפילה קבועה3, אבל יעקב כבר התפלל מנחה, והנה נפל עליו פחד פתאום והשעה נחוצה לפי מחשבתו, על כן התפלל מיד והקדים שבח כדין.
אלהי אבי אברהם: המיוחד להגנה, כמו שכתבתי לעיל (לא,מב).
ואלהי אבי יצחק: באשר עיקר תפילתו היתה בשביל המחנה של עבדים ושפחות ובשביל הנשים4, אשר המה פרנסת האדם, וזוהי מדתו של יצחק5.
ה׳ האמר אלי: לפני יציאתי מחרן.
ואיטיבה עמך: היינו דבר ה׳ (לעיל לא,ג) ״ואהיה עמך״, וכמו שכתבתי שם שעיקר הבטחה זו היתה לשמרו מעשו נגד חששת רבקה. אלא משום שבלשון ״ואהיה עמך״ אינו מבואר שמירת הנשים, כמו שכתבתי בספר שמות (ד,כ)6, על כן אמר שמשמע לו כוונת ה׳ בהבטחה זו גם על הטבה, מלבד שמירת גופו, שעל זה כבר מובטח הוא מברכת אברהם שלא יכלה זרעו וא״כ מובטחים יעקב ובניו, ועל כרחך באה הבטחה זו על הטבה גם כן, אלא שלא נתבארה איכות הטבה7. וראוי לדעת כי ביאור הנביא בדבר ה׳ פועל הרבה8 וכמו שכתבתי בספר שמות (יט,טו)9, עיי״ש.
1. כפי שפירש הספורנו כאן.
2. ׳לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח״כ יתפלל׳.
3. כשנמצאים בתוך תפלה קבועה אין צורך להקדים שבח לתפלה.
4. כפי שביאר רבינו בפסוק ח׳.
5. כפי שביאר רבינו לעיל לא,מב (ועיי״ש בהערה 132 מראי מקומות נוספים).
6. עה״פ ״ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור״.
7. ויעקב רצה שהטבה זו תפורש ותחול על הצלת הנשים – ״אם על בנים״.
8. כעין מה שידוע בענין פתרון חלומות שהכל הולך ע״פ פתרון הפותר. ויעקב יבאר כאן (פסוקים יב-יג) את ענין ההטבה, כך שהנבואה תחול על זה, כלומר, גם על הצלת הנשים, וכפי שיבאר רבינו להלן.
9. עה״פ ״היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה״ (בענין מה שהוסיף שם משה מדעתו).
כיוון שנקט באמצעי ההגנה האפשריים, פונה יעקב אל ה׳, בתפילה. תחילה הוא פונה אל ה׳ כמי שכבר הבטיח לו הבטחות, ואין זה שהוא מזכיר הבטחות אלה לנותנן אלא ״האמר אלי״ וגו׳ הוא כאן תואר לה׳, כמו אלהי ההבטחה (Gott der Verheissung).
אלהי אבי אברהם וגו׳ – מתקשר אל ההבטחות שבפרק כח, פסוקים יג-טו, כמו פסוק י״ג להלן, ועל כן אין יעקב אומר כאן פחד יצחק, כמו למעלה ל״א:מ״ב.
ה׳ האמר אלי – מוסב על האמור לעיל ל״א:ג׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יא) קָטֹ֜נְתִּיא מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכׇּל⁠־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת⁠־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת⁠־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃
I am too small1 for all the kindnesses and faithfulness2 that You have done for Your servant, for with my staff I crossed the Jordan, and now I have become two camps.
1. I am too small | קָטֹנְתִּי – This might have the connotation of: "I am unworthy" (Ramban). Cf. Rashi who presents Yaakov as fearing that his merits have been diminished due to all of Hashem's favors to him, translating "קָטֹנְתִּי" as: "I have become small".
2. all the kindnesses and faithfulness | מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכׇּל הָאֱמֶת – Though in modern Hebrew the word "אמת" generally means "truth", in Tanakh it also connotes faithfulness, and relates to the keeping of promises (Radak and Ralbag). Others distinguish between undeserved rewards, "הַחֲסָדִים", and deserved rewards, "הָאֱמֶת" (R. Avraham b. HaRambam). It is also possible that our phrase is a variation of the hendiadys "חסד ואמת" which might be translated as "steadfast kindness".
א. קָטֹ֜נְתִּי =ל,ל1,ש,ק3,ו,ה,ש2 וכמו כן בתיגאן (בטעם גרש)
• יש דפוסים=קָטֹ֗נְתִּי (בטעם רביע)
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קרי״דר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ס] 1קטנתי מכל החסדים, למודים צדיקים שמצדיקים עליהם את הדין אברהם צידק עליו את הדין כו׳ יעקב צידק עליו את הדין שנאמר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך. (תורת כהנים פרשה שמיני מכילתא דמילואים.)
[סא] 2קטנתי מכל החסדים, ר׳ אבא בר כהנא אמר איני כדאי קטנתי, ר׳ לוי אמר כדאי אני קטנתי. (בראשית רבה עו)
[סב] 3קטנתי מכל החסדים, א״ר ינאי לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה, ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואם תימצי לומר עושין לו נס, מנכין לו מזכיותיו, א״ר חנן מאי קרא, דכתיב קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. (תענית כ:)
[סג] 4קטנתי מכל החסדים, א״ר אליעזר בוא וראה כמה בין מדת הצדיקים לרשעים, הצדיקים רוב מעשיהן הטובים, בעיניהן קל ביותר שכן יעקב אבינו אומר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, ומיעוט מעשיהן הרעים בעיניהן חמור ביותר שכן הוא אומר ויירא יעקב מאד ויצר לו (בראשית ל״ב:ח׳), קא סבר שמא יש עליו חטא קל ביותר ויגרום לו מיתה שהקלות בעיניהם כחמורות. (מדרש הגדול תולדות תד.)
[סד] 5קטנתי מכל החסדים, יעקב לא נשתבח אלא בצדקה שנאמר קטנתי מכל החסדים, אין קטנתי אלא מעט, אין מעט אלא צדקה שנאמר טוב מעט בצדקה (משלי ט״ז:ח׳). (סדר אליהו זוטא פ״א)
[סה] 6קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, אב האמת זה אבינו יעקב, שנאמר קטנותי מכל החסדים ומכל האמת. (מדרש מניין)
[סו] 7עבדך, יש שקראו עצמם עבדים והקב״ה קראם עבדים כו׳ יעקב קרא עצמו עבד שנא׳ קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, והקב״ה קראו עבד שנאמר ואתה ישראל עבדי יעקב (ישעיהו מ״א:ח׳). (ספרי דברים כז.)
[סז] 8כי במקלי עברתי את הירדן הזה, כיון שהגיע לירדן לא היה יודע מה לעשות תלה עיניו להקב״ה ואמר רבוני! אתה יודע שאין עמי כלום אלא המקל הזה, א״ל הכה את הירדן ועבור. וכן עשה א״ל סימן זה לבניך כשם שנקרע הירדן מלפניך כך עתיד ליקרע לפני בניך. (ילמדנו)
[סח] 9כי במקלי, תנו רבנן שלשה נתעשרו על ידי מקל, יעקב דכתיב כי במקלי עברתי, משה דכתיב ויקח (משה) את מטה האלהים בידו (שמות ד׳:כ׳), דוד דכתיב ויקח מקלו בידו ויבחר לו חמשה חלוקי אבנים מן הנחל וגו׳ (שמואל א י״ז:מ׳). (מדרש הגדול)
[סט] 10כי במקלי עברתי את הירדן הזה, ר״י בר״ס בשם ר׳ יוחנן בתורה בנביאים בכתובים מצינו שלא עברו ישראל את הירדן אלא בזכותו של יעקב, בתורה כי במקלי עברתי את הירדן הזה, בנביאים דכתיב והודעתי את בניכם לאמר ביבשה עבר ישראל את הירדן הזה (יהושע ד׳:כ״ב), ישראל סבא. בכתובים מה לך הים כי תנוס הירדן תסוב לאחור וגו׳ מלפני אלהי יעקב (תהלים קי״ד:ה׳). (בראשית רבה עו)
[ע] 11לשני מחנות, כתיב טוב אחרית דבר מראשיתו טוב ארך (אפים)[רוח] מגבה רוח (קהלת ז׳:ח׳) זה יעקב אבינו שהלך לארם נהרים במקלו, ואחריתו שב בשתי מחנות, טוב ארך רוח שהאריך אפו ולא דחק את השעה וברח לו לחרן, טוב ארך רוח שלא נתגרה בעשו אלא האריך אפו, ובא לו דרך שפלות. (ילקוט אלביחאני כת״י)
[עא] 12קטנתי, יו״ד דעקים ככף כ״ג באורייתא וכו׳, ויתרוצצו, נזיד, עיף, ויחרד, יצחק, וישטום, קצתי, נפתלתי, באשרי, אשרוני, דודאים, דודאי בני תרוויהו, יזבלני, נשי, ילדי, בנותי, בני, צאני, מחנים, הצילני קדמאה, קטנתי. (ספר התגין)
1. לעיל פי״ח אות רעב. ועי׳ לעיל פכ״ב אות קיח. מספרי דברים לב. ובכל מאדך הוי מודה לו כיעקב כענין שנאמר קטנתי מכל החסדים. ובכת״י מדרש הבאור קטנתי מכל החסדים, גדולה היא הענוה שבה נתגדל אבינו יעקב שנא׳ כה אמר עבדך יעקב ראה לעיל אות כז. ובפי׳ ספר יצירה לר״י ברצלוני כתיב לא מרובכם מכל העמים חשק ה׳ בכם כי אתם המעט מכל העמים וכן נמי כתיב ביעקב אבינו קטנתי מכל החסדים ומכל האמת ללמדך שכל המקטין עצמו הב״ה מגביהו, ובמדרש תהלים הו״ב. מזמור קיח ו. יאמר נא ישראל [כי לעולם חסדו], אמרו להקב״ה מי יודה לך אמר להם הקב״ה יאמר נא ישראל החסד שעשית עמו, לא ליום ולא לשנה אלא לעולם, שנאמר קטנתי מכל החסדים, אמרו לו [ליעקב] וכמה חסדים עשה עמך, אמר להם אין להם קצבה, אלא אלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה. ולפנינו בנדפס מכבר המאמר קטוע. ועי׳ ילק״ש ח״ב רמז תתעח. ובלק״ט ואתחנן יב. שומר הברית ליצחק, והחסד ליעקב, וכן הוא אומר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת וכו׳.
2. איני כדאי וראוי לכל החסדים ואמת אשר עשית עמדי ור״ל דורש כהדרש לקמן אות סב. שנתמעטו זכיותיו בשביל החסדים שעשה עמו וע״ז אמר כדאי אני אבל קטנתי וי״ג בב״ר אבל קטנתי. וכ״פ במנח״י. עוד י״ל עפ״מ דמבואר בתנ״י וישלח טז. ד״א ותצא דינה, ומן חטייא שאמר יעקב קטנתי מכל החסדים, אמר ר׳ אחא האכלתי את אבותיך ממעשיהם ואתה אומר קטנתי, א״ל הקב״ה יעקב בצדקתך עשיתי לך כל הנסים הללו שאתה אומר קטנתי. אלא הרי היא יוצאה ותעמוד לך זכותך, ותצא דינה. ומבואר דדורש דמה שאמר קטנתי זה היה חטא דמפרש קטנתי שכדאי היה לחסדים יותר גדולים ממה שעלה לו עד עתה לעומת הזכויות שיש לו מאבותיו יצחק ואברהם, וע״ז אומר התנחומא האכלתי את אבותיך ממעשיהם כו׳ ובצדקתך עשיתי לך כל הנסים הללו בתמיה, ותעמוד לך זכותך בתמיה, נראה אם יעמוד לך זכותך. ועפ״ז י״ל דגם ר׳ לוי דאמר כדאי אני קטנתי, כוונתו ג״כ לדרוש שאמר קטנתי משום שהוא ראוי לחסדים יותר גדולים. ועי׳ באגדת בראשית פס״א מובא לקמן מז, טו. וכן מבואר בפי׳ מנחה בלולה כשיצא מבית אבא נתיעדו לו ברכות הרבה ועכשיו לא אמר לו הקב״ה רק שוב אמר יעקב כמדומה לי שאני הולך לאחור ולא פנים וזהו קטנתי. והוא כנ״ל. עוי״ל כדאי אני לחסדים בשביל זכות אבותי אבל קטנתי בשביל מעשי.
3. וכ״ה בשבת לב: ובזח״א קיא: ובמדרה״ג תולדות צד שסד. גורס ויאמר מובטח אני שעושין לי נס כו׳ ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו. ובלק״ט מלמד שכל מי שהנסים מתרבים עמו מנכים לו מזכיותיו, מנכים פי׳ לשון מיעוט. ובשכל טוב מביא כן מגמ׳ ר״ה. ובהערות מהרש״ב העיר שלפנינו ליתא.
4. ראה לעיל אות מו. בבאור.
5. ראה לעיל פי״ח אות רט. פכ״ו אות נט.
6. מובא באו״מ כת״י (ירושלים תרפ״ג). ועי׳ לעיל פכ״ו אות קכט. פי״ב אות סד. ובלק״ט קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, האמת ישיב לאדם כפעלו, החסד לגמול לו לטובה שלא כמעשיו, ובפי׳ משלי לר״י בן נחמיאש. ג. ב. כותב ואני שאלתי את החכם ר׳ ישראל ז״ל למה תרגם אונקלוס קטנתי מכל החסדים ומכל האמת זעיראן זכוותי מכל חסדין ומכל טבוון והוא המתרגם כל אמת קשוט, והשיבני דבר להבדיל בין אמת כלפי מעלה, ובין אמת האמור בבני אדם, כי חסד ואמת האמור בבני אדם הם שני דברים כד״א אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני בנשואי רבקה עם יצחק, אמת מחמת שהיתה ממשפחתו, אבל לשלחה למקום יצחק חסד וכו׳. אבל חסד ואמת האמור כלפי מעלה אחד [הוא] ונקרא אמת כי אמת ונכון לבורא עולם לעשות חסד ועוד אפילו הכי חסד הוא מאתו כי אם צדקת מה תתן לו ע״כ. וראה מ״ש הרמב״ן והרב״ח כאן ע״ד התרגום.
7. לעיל פי״ח אות נב. מדרש תהלים פי״ח ד. וראה לעיל פט״ו אות מ. מ״ש מס׳ התגין באות ע׳ שבמלת עבדך. ובכת״י רמזי התורה לר״י מפרש אשר עשית את עבדך, ע׳ של עבדך חוזרת לאחוריה, היה יעקב ירא שמא נתמעטו זכיותיו, ושמא עבודתו חזרה לאחוריה, (שאינו נכון לעבוד מעתה).
8. מובא בקונדרס אחרון לילקוט שמעוני ד״ר. ומענין זה באריכות בתנ״י ויצא ג. בא וראה מה עשה עשו הרשע ליעקב, ראה אותו ריקם ולא ריחם, אלא אמר הריני קודמו לדרך ואינו יכול לעבור בדרך ושם אני הורגו, ומנין, שכך הנביא אומר על רדפו בחרב אחיו וגו׳ (עמוס א, יא) ידע יעקב ותלה עיניו להקב״ה ועשה עמו נסים, ונתן מקלו בידו ונקרע הירדן לפניו ועבר שנאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה וכו׳ והמתין עשו בדרך, ולא עבר יעקב בדרך, והרגיש עשו כי יעקב ברח ועבר את הירדן, מה עשה עשו רדף אחריו ומצא אותו במערה מקום דומה למרחץ שבטבריא, אמר יעקב לא פת ולא לחם בידי, אכנס ואחמם במרחץ, בא עשו הרשע והקיף את המרחץ כדי שימות בו, א״ל הקב״ה רשע שבעולם כנגדו אתה מזדווג, מיד א״ל הקב״ה ליעקב מה אתה מתירא, הנה אנכי עמך, א״ל יעקב רבונו של עולם, הואיל ובך אני בוטח, וכך אתה מבטיחני אבטח ואצא, ויצא יעקב מבאר שבע. וכ״ה באגדת בראשית פמ״ו. ומובא בילקוט המכירי תהלים קכא. (ח״ב קיז:). וכן בס׳ אות אמת מביא בשם מדרש כלשון התנחומא. ובס׳ מקדמוניות היהודים צד קח. מביא מכת״י בראשית רבתי ריש ויצא כל הענין זה בשינוים ״ונתן מקלו במים ונקרע הירדן ועבר ביבשה שנאמר כי במקלי עברתי״ [ועפ״י הגירסא שם בכת״י מפרש המאמר התמוה בב״ר שלפנינו כאן אמר ר׳ לוי אתר הוא תמן נצטווה [בש״נ במנח״י גרסאות שונות נצטונה, בצטונה, מצטמח ירדן, מצתווח ירדן, נצטווח ירדן, מצטווח בירדן, מצטווה בבערה, מצטווח במערה, מצווח ירדן בחמי טבריא] בבהלה נכנס יעקב לשם ונעל עשו בפניו וחתר לו הקב״ה חתירה ממקום אחר, הה״ד כי תעבור במים אתך אני. ושם בכת״י הגירסא ר׳ לוי אמר אתרה הוא תמן מצטננה בבערה, ומביא מיוסיפון דיש שם מקום נקרא עמק בערה ויש שם מערה שזבים ממנה מים רותחים ומים קרים ומתערבים ביחד ויהיו למרחץ נעים מאד. ולזה המקום רמז ר׳ לוי ואמר אתר הוא תמן מצטננה בבערה. ובמנח״י בב״ר כאן האריך בזה ומביא פי׳ הנ״ל. ומהר״ח אלבעק דוחה פירושו ומגיה דצ״ל אתר הוא מצטווה בי ברה ולשם נכנס יעקב, פי׳ יש מקום בעבר הירדן נקרא בי ברה. ור״ל כוון לבי ברה הנזכר בשופטים ז, כד. ומן בי ברה נשתבש כאן בבהלה. וראה בתו״ש לעיל פי״ג אות ד. ופכ״ח אות סב.] ובמדרש אגדה כי במקלי עברתי, רמז לו שעתידין בניו, לעבור את הירדן כשם שעבר יעקב אבינו במקל, שנאמר ביהושע ביבשה עברו ישראל את הירדן, (יהושע ד, כב) וזה המקל אשר עברו בים בני ישראל שנאמר הרם את מטך (שמות יד, יז). וזה המקל עתיד שישאנו המלך המשיח, שנאמר מטה עוזך ישלח ה׳ וגו׳ (תהלים קי, ב.) ומעין זה בילמדנו מובא בילקוט שמעוני ח״א רמז תשסג. קח את המטה זשה״כ מטה עוזך ישלח ה׳ מציון זה המטה שהיה ביד יעקב אבינו שנאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה והוא המטה שהיה ביד יהודה כו׳ והוא היה ביד משה כו׳ והוא היה ביד אהרן כו׳ והוא היה ביד דוד והוא היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש וכן עתיד אותו המטה למסור למלך המשיח. ובכת״י חמאת החמדה כי במקלי עברתי, כמשמעו, ומדרש שהכה בו הירדן ונקרע לו, או שעשאו גשר.
9. לעיל אות סז. בבאור. וכ״ה בכת״י מדרש החפץ. וברבנו בחיי כי במקלי מכאן שחייב אדם שיזכור ימי הרעה בזמן השלוה כדי שיתבונן ביתרונו ויודה להקב״ה על זאת. וכן אמר שלמה ע״ה ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, פירוש ביום טובה ראה ביום רעה.
10. שיר השירים רבה ד. א. וראה לעיל אות סז.
11. ראה לעיל אות כ. בבאור. ובתנ״י ויצא ג. וישלח כב, א. ג. בב״ר פמ״ה. ובתנ״י בהעלתך יג. תנחומא בהעלתך יג. וכן יעקב ניסהו בכל אותן הצרות בעשו ובדינה וביוסף והאיך יצא מבית אביו ואמו כי במקלי עברתי את וגו׳ וכן יוסף וכו׳ ראה לקמן לה, ט. ובתנחומא וישלח י. ומן אותה שעה עד היום מה עושה, א״ל עושה סולמות מעלה לזה מוריד לזה, מעשיר לזה מוריש לזה, תדע שבשעה שיצא יעקב לארם נהרים כתיב בו כי במקלי עברתי כו׳ כיון שנכנס בביתו של לבן העשיר שנ׳ ויפרוץ האיש מאד מאד וגו׳ וכו׳. ובמדרש הגדול צד תמא. כששילחו אביו לישא אשה ריקם שלחו דכתיב כי במקלי עברתי את הירדן. ושם צד תסא. וכי תעלה על דעתך ששילחו אביו ריקם אלא שקדמו אליפז בדרך וביקש להרגו כו׳ ונטל כל ממונו ושלחו ריקם לכן נאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה. עי׳ לעיל פכ״ח אות כט. לג. ואגדת בראשית פס״ח. ובזח״א קסט. קסו. ועי׳ זח״ב קצח.
12. בכת״י רמזי התורה לר״י מבאר דבר זה קטנתי מכל החסדים, היו״ד גדולה משונה מתירא היה יעקב שמא נתמעטו זכיותיו ולא תעמוד לו זכותו של אברהם שנתנסה בעשרה נסיונות. ועי׳ לעיל צד תקלז. צורת האותיות. ומ״ש בבעל הטורים ורמז ביו״ד כפופה בקטנתי.
זְעֵירָן זָכְוָתִי מִכֹּל חִסְדִּין וּמִכָּל טָבְוָון דַּעֲבַדְתְּ עִם עַבְדָּךְ אֲרֵי יְחִידַי עֲבַרִית יָת יַרְדְּנָא הָדֵין וּכְעַן הֲוֵיתִי לְתַרְתֵּין מַשְׁרְיָן.
My merits are few because of all the kindness and of all the goodness that you have done with Your servant; for I crossed over this Jordan alone, and now I have become two camps.
קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת
זְעֵירָן זַכְוָתִי מִכֹּל חִסְדִּין וּמִכָּל טָבְוָן דַּעֲבַדְתְּ עִם עַבְדָּךְ אֲרֵי יְחִידַי עֲבַרִית יַת יַרְדְּנָא הָדֵין וּכְעַן הֲוֵיתִי לְתַרְתֵּין מַשְׁרִיָן
קָטֹנְתִּי – רש״י רמב״ן ות״א
א. ״קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים״ – ״זְעֵירָן זַכְוָתִי מִכֹּל חִסְדִּין״. הפרשנים נחלקו בביאור קָטֹנְתִּי: לדעת רש״י, במלה קָטֹנְתִּי מתאר יעקב את הפרת שיווי המשקל שבין מעשים וגמול, בין זכויותיו שהלכו ונתמעטו לחסדים שה׳ מרעיף עליו, בין מה שנתן לבין מה שקיבל:
קטנתי מכל החסדים – נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי. לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו.
ואולם רמב״ן מפרש קָטֹנְתִּי לא על השינוי שארע ביעקב וכרש״י, אלא על הווית האדם המתמדת בעמידתו לפני בוראו:
אבל קָטֹנְתִּי – לומר כי קטן הוא מהיותו ראוי לכל החסדים שעשה עמו. וכן מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא (עמוס ז ב), מהיותו יכול לסבול כל הנגזר עליו. וכן אמרו בבראשית רבה (עו ח): ״קטנתי – רבי אבא אמר: איני כדאי״, יאמר שאיננו ראוי שיבטיחנו ויעשה לו אותן טובות שהבטיחו בהן, ולא לטובות אחרות רבות שעשה עמו.⁠1
קשה להכריע מהי דעת ת״א. לכאורה ״זְעֵירָן זַכְוָתִי״ מסייע לרש״י ״נתמעטו זכויותי״.⁠2 מאידך, אילו פירש כרש״י ״נתמעטו זכויותי״ כפועל, היה לו לתרגם ״אִזְדְעַרוּ זַכְוָתִי״ או ״אַזְעַרוּ זַכְוָתִי״ [כמו ״הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט״ (שמות טז יז) ״דְּאַסְגִּי וּדְאַזְעַר״, ״וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ״ (במדבר כו נד) ״וְלִזְעֵירֵי תַּזְעֲרוּן״]. מכיוון שתרגם ״זְעֵירָן זַכְוָתִי״ כתואר [כמו ״מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי״ (בראשית מז ט) ״זְעֵירִין וּבִישִׁין״ (מעטים ורעים)] הרי זה נוטה לדעת רמב״ן: קטן אני מהיות ראוי לכל חסדיך. גם תרגום ״מִכֹּל״ מוכיח כרמב״ן.⁠3
בלשון התרגום תיתכן רק עֲשִׂיַת חֶסֶד אך לא עֲשִׂיַת אֶמֶת
ב. הצירוף חֶסֶד וֶאֱמֶת מתורגם בדרך כלל טֵיבוּ וּקְשׁוֹט כגון, ״וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת״ (בראשית מז כט) ״וְתַעֲבֵיד עִמִּי טֵיבוּ וּקְשׁוֹט״, לכן תמה רמב״ן על תרגומו ״מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת״ – ״מִכֹּל חִסְדִּין וּמִכָּל טָבְוָן״ תחת שיתרגם ״מִכָּל טַבְוָון וּמִן כָּל קוּשְׁטָא״ כבמיוחס ליונתן:
ולא הבינותי דעת אונקלוס שתרגם מִכֹּל חִסְדִּין וּמִכָּל טָבְוָן והוא רגיל לתרגם חֶסֶד וֶאֱמֶת – טֵיבוּ וּקְשׁוֹט. ואולי עושה ״חסדים״, הצלתו אשר הצילו פעמים רבות מכל צרותיו. ועשה ״אמת״ כל הטוב הזה שהיה לו, כי נתן לו בנים ובנות ועושר ונכסים וכבוד.
כלומר, אולי לדעת אונקלוס אין ״אמת״ כאן כמשמעה המקובל: שמירת ההבטחה, אלא רוב הטובה שה׳ השפיע על יעקב (טָבְוָן = טובות), אכן רמב״ן לא נימק מדוע ת״א הוצרך לכך. ואולם ר׳ יוסף נחמיאש מבעלי התוספות סבר שת״א מבחין בין חֶסֶד וֶאֱמֶת המיוחס לבורא לבין האמור בבני אדם4:
ואני שאלתי את החכם ר׳ ישראל למה תירגם טַבְוָן והוא מתרגם כל לשון אֱמֶת – קשוט? והשיבני דבר, להבדיל בין אמת כלפי מעלה ובין אמת האמור בבני אדם. כי חסד ואמת האמור בבני אדם הם שני דברים כד״א אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֱסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי – נשואי רבקה עם יצחק זהו אמת מחמת שהיתה ממשפחתו, אבל לשלחה למקום יצחק זה חסד. וכן לקבור יוסף את אביו זה אמת, אבל להוליכו למערה – חסד. אבל חסד ואמת האמור כלפי מעלה אחד הוא ונקרא אמת כי אמת ונכון לבורא עולם לעשות חסד אפילו הכי חסד הוא מאתו כי אם צדקת מה תתן לו.
וביאורו קשה, כי מה יענה לפסוקים ״בָּרוּךְ ה׳... אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּו״ (בראשית כד כז) ״טֵיבוּתֵיהּ וְקוּשְׁטֵיה״, וכן בי״ג מידות ״וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת״ (שמות לד ו) ״טָבְוָן וּקְשׁוֹט״ המתורגמים כמו בבני אדם?
ונראים דברי יא״ר: בלשון התרגום תיתכן רק עֲשִׂיַת חֶסֶד אך לא עֲשִׂיַת אֶמֶת. לכן בפסוק ״וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת״ יכול לתרגם ״וְתַעֲבֵיד עִמִּי טֵיבוּ וּקְשׁוֹט״ כי העשייה נקשרת לחסד ותיבת אמת נגררת אחריה. אבל כאן ״מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ״, מכיוון שלשון עשייה לא יבוא אצל אמת הוצרך לשנות ״וּמִכָּל טָבְוָן דַּעֲבַדְתְּ״. ״ואע״פ שלשון הקודש אמר כן, התרגום נשמר מכיוצא בזה״. את דעתו הוכיח מתרגום ״וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת״ (שמות לד ו) ״וּמַסְגֵּי לְמַעֲבַד טָבְוָן וּקְשׁוֹט״, שבו הוסיף לשון עשייה אצל חסד.⁠5 אבל ״באורי אונקלוס״ סבר שהשינוי בא כדי להציג את יעקב אבינו כענוותן ושפל ברך, כי מדברי רש״י שם ״ורב חסד ואמת – לשלם שכר טוב לעושי רצונו״ עולה שמדת אמת מציינת במיוחד את תשלום הגמול. מטעם זה ״לא יאמר יעקב על עצמו שרוב הטובה שעשה עמו הקב״ה היא אֶמֶת, כלומר היתה ראויה לו בשכר מעשיו הטובים״. לכן תרגם שיעקב בענותנותו ציין רק חסדים וטובות שהקב״ה עשה עמו מבלי להזכיר ״אמת״. ו״נתינה לגר״ תירץ שאילו תרגם ״מכל האמת״ – ״מכל קשוט״, היה זה נשמע כחירוף וגידוף, ״כאילו במאמרו יתברך יש דברים שאינם נאמנים״. לכן תרגם ״אמת״ – ״טָבְוָן״ וזהו שהכריחו לשנות ולתרגם ״חסדים״ – ״חִסְדִּין״.
ג. ״אֶת עַבְדֶּךָ״ – ״עִם עַבְדָּךְ״. זה אחד מארבעים פסוקים (נרשמו בבר׳ ד א) שבהם אֶת באה כמלת-יחס ותרגומה ״עִם״ ואינה מלת-מושא (יָת).
כִּי בְמַקְלִי – יחידי, לביאור המליצה
ד. ״כִּי בְמַקְלִי״ – ״אֲרֵי יְחִידַי״. מדוע לא תרגם ״בְּחוּטְרִי״ כבמיוחס ליונתן? כי אונקלוס תפס ״במקלי״ כמליצה ולכן פירש את כוונתה.⁠6 ו״מרפא לשון״ הוסיף שבתרגום ״יחידי״ מוטעם הניגוד להמשך ״ועתה הייתי לשני מחנות״. כלומר, בעבר הייתי יחידי ואילו עתה התרבתה משפחתי.
ועל פי התרגום נתיישב לרא״ש מדוע ירא יעקב, והרי הקב״ה הבטיחו כמה הבטחות?
ושמעתי שלכך היה ירא, שמא משהבטיחו היה לבדו אבל עתה היו לו בנים ולפיכך היה ירא.. וזה שאמר הכתוב ״פן יבא והכני אם על בנים״. וכן ״ועתה הייתי לשני מחנות״. וזהו ״כי במקלי עברתי את הירדן״ כתרגומו ״יחידי״ ובשביל זה היה ירא.⁠7
כלומר, מכיוון שההבטחות ה׳ ניתנו ליעקב בלבד (יחידי), ירא שמא הבטחות אלה לא יעמדו גם לבניו.
1. ביסוד המחלוקת עומדות שתי אפשרויות בהן ניתן לבאר פעלים עומדים מסוג קָטֵן, גָּדֵל, זָקֵן: האם הם מתארים מצב או מעבר ממצב למצב, התהוות. לדעת רמב״ן קָטֹנְתִּי הוא תיאור מצב: קטן אני תמיד במעמדי מול ה׳, וכר׳ אבא בב״ר ״איני כדאי״. ואולם לפי רש״י קָטֹנְתִּי מתאר שינוי מצב: נתמעטתי, הפכתי לקטן, והוא הרעיון של ״נתמעטו זכויותי״ וכדעת ר׳ לוי בב״ר שם ״כדאי אני אבל קטנתי״ (על פי נ׳ ליבוביץ, ״הוראת פרשני התורה – בראשית״, ירושלים תשס״ג, עמ׳ 168).
2. וכן כתב ר׳ אברהם בן הרמב״ם: ״שהיה מקטין עצמו וחשב שנתמעטו זכויותיו מלהיות ראוי להשגחה שקדמה לו. והמתרגם ביאר זה ואמר זעירן זכואתי וגו׳⁠ ⁠⁠״.
3. כי רש״י ורמב״ן נחלקו גם במ״ם של ״מכל החסדים״. רש״י שכתב ״נתמעטו זכיותי על ידי החסדים״ תופס ״מכל החסדים״ כמ״ם האמצעי במשמע מִפְּנֵי, מִסִּבַּת [כמו ״בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם״ (תהלים קט כד)]. אבל לדעת רמב״ן זוהי מ״ם היתרון [כמו ״מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ״ (שמואל ב א כג), יותר מנשרים קלו]. וכך תרגם גם אונקלוס ״זְעֵירָן זַכְוָתִי מִכֹּל חִסְדִּין״ שמשמעו ״זכויותי קטנות יותר מהחסדים״ (״נתינה לגר״).
4. גליס, ״תוספות השלם״.
5. ועל פי התרגום גם ב״בריך שמיה״ (זוהר ויקהל רו ע״א): ״ומסגי למעבד טבוון וקשוט״.
6. ״אוהב גר״, נתיב ז; ״אור התרגום״, הקדמה כלל יג.
7. ״הדר זקנים״.
הא זעיר אנה ולית אנה כמסת מן כל חסדיא ומן כל קושטא די עבדת עם עבדך ארום בחוטרי עברת ית ירדנאא הדין וכדון הא אנה לתרתין משירייןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ירדנא״) גם נוסח חילופי: ״יור׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״רברבן״.
לית אנא כמיסת וזעיר אנא מכל טבוון ומן כל קושטא די עבדת עם עבדך ארום בחוטרי בלחוד עברית ית ירדנא הדין וכדין הוינא לתרתין משרוין.
I am altogether less than any of the (acts of) goodness and truth which You hast exercised towards Thy servant: for with my staff, alone, I passed this Jardena, and now I am become two bands.
[ה] קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים – אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אֵינִי כְּדַאי. רַבִּי לֵוִי אָמַר כְּדַאי אֲנִי אֲבָל קָטֹנְתִּי מִכֹּל וגו׳.
כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה – רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים בַּכְּתוּבִים מָצִינוּ שֶׁלֹא עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן אֶלָּא בִּזְכוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. בַּתּוֹרָה, כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. בַּנְּבִיאִים: וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה (יהושע ד׳:כ״ב), יִשְׂרָאֵל סָבָא. בַּכְּתוּבִים: מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר וגו׳ (תהלים קי״ד:ה׳) מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב (תהלים קי״ד:ז׳).
אָמַר רַבִּי לֵוִי אֲתַר הוּא תַּמָּן מַצְוַח יַרְדֵּן בְּחַמֵּי טְבֶרְיָה, בְּבֶהָלָה נִכְנַס אָבִינוּ יַעֲקֹב לְשָׁם, וְנָעַל בְּפָנָיו עֵשָׂו, וְחָתַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲתִירָה בְּמָקוֹם אַחֵר וְיָצָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ (ישעיהו מ״ג:ב׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

קטנתי מכל החסדים – התחיל ממעט עצמו והיה מתיירא שמא יגרום החטא.
כי במקלי עברתי1רמז לו שעתידין בניו לעבור את הירדן כשם שעבר יעקב אבינו במקל, שנאמר ביהושע ביבשה עבר ישראל את הירדן (יהושע ד׳:כ״ב), וזה המקל אשר עברו בים בני ישראל, שנאמר הרם את מטך (שמות י״ד:ט״ז), ובזה המקל עתיד שישאנו המלך המשיח, שנאמר מטה עוזך ישלח ה׳ וגו׳ (תהלים ק״י:ב׳).
1. רמז לו שעתידין בניו לעבור את הירדן. עיין דרשה אחרת בב״ר פע״ו אות ה׳ בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שלא עברו ישראל את הירדן אלא בזכותו של יעקב כו׳ ע״ש.
קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים – רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר: אֵינִי כְּדַאי קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים. רַבִּי לֵוִי אָמַר: כְּדַאי אֲנִי קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים (כָּתוּב בְּרֶמֶז ל״ב).
כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה – בַּתּוֹרָה בַּנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים מָצִינוּ שֶׁלֹּא עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן אֶלָא בִּזְכוּת יַעֲקֹב. בַּתּוֹרָה, כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה בַּנְּבִיאִים, (יהושע ד׳:כ״ב) ״בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן״ יִשְׂרָאֵל סָבָא בַּכְּתוּבִים, דִכְתִיב , ״הַיַּרְדֵּן תִּסֹב וְגוֹ׳. מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב״.
אָמַר רַבִּי לֵוִי, אֲתַר הוּא תַּמָּן מְצַוַּח יַרְדֵּן בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא בְּבֶהָלָה נִכְנַס יַעֲקֹב לְשָׁם וְנָעַל עֵשָׂו בְּפָנָיו. חָתַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמָּקוֹם אַחֵר. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיהו מ״ג:ב׳) ״כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי״.
אנא אקל מן אסתחקאק ג֗מיע אלפצ֗ל ואלאחסאן אלד֗י צנעתה מע עבדך לאני בעצאי עברת הד֗א אלארדן ואלאן צרת ד֗א עסכרין.
אני פחות מלהיות ראוי לכל החסד וההטבה אשר עשית עם עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לבעל שני מחנות.
קטנתי מכל החסדים – פעל בעבר, כמו ׳ולא יכל יוסף׳ (בראשית מ״ה:א׳), ׳ומה יכלתי עשות ככם׳ (שופטים ח׳:ג׳).⁠1
1. השוו ריב״ג באללמע עמ׳ 138, עמ׳ 139, ועמ׳ 141 (רקמה עמ׳ קסב, עמ׳ קסג, ועמ׳ קסה), וראב״ע על אתר.
קטנתי מכל החסדים – נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמדי, לכך אני ירא שמא משהיבטחתני נתלכלכתיא בחטא, ויגרום לי להמסר ביד עשו.
מכל האמת – אמיתת דבריך, ששמרת לי כל הבטחות שהבטחתני.
כי במקלי – לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה אלא מקלי לבדו.
ומדרש אגדה: נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״נתקלקלתי״.
קטנתי מכל החסדים I AM TOO UNWORTHY OF ALL THE MERCIES – (This may be rendered "I am small – unworthy – because of all the kindnesses) – My merits are diminished in consequence of all the kindness and truth which You have already shown me. For this reason I am afraid: perhaps, since You made these promises to me, I have become depraved (נתקלקלתי) by sin (another version of Rashi has נתלכלכתי, I have become defiled by sin) and this may cause me to be delivered unto Esau's power (Shabbat 32a).
ומכל האמת [my merits are diminished in consequence] OF ALL THE TRUTH – of the true fulfillment (אמיתת) of Your promises – because You have already kept all the promises You made me.
כי במקלי FOR WITH MY STAFF – I had with me neither silver nor gold nor cattle – only this staff of mine. The Midrashic explanation is, that he had placed his staff in the Jordan and Jordan had divided for him to pass over.
קטנתי מכל החסדים ומכל האמת1האמת ישיב לאדם כפעלו. החסד לגמול לו לטובה שלא כמעשיו.
אשר עשית את עבדך2מלמד שכל מי שהנסים מתרבים עמו. 3מנכים לו מזכיותיו. מנכים. פי׳ לשון מיעוט. והוא לשון חכמים. ויש מביאים ראיה מן המקרא. כמו פרעה נכה (מלכים ב כ״ג:כ״ט). חסר. כי כל אדם שאינו שלם חסר יקרא. 4וכמו אולי אוכל נכה בו (במדבר כ״ב:ו׳). לחסר. כי בזמן שמכה אדם הוא מחסר. ועיקרו לשון חכמים.
1. האמת ישיב לאדם כפעלו כו׳. עיין בראב״ע בראשית כ״ד מ״ט ובנה״ש שם. והרמב״ן בפי׳ על התורה וישלח שם כתב החסדים הם הטובות שעשה עמו בלא נדר והאמת הטובות אשר הבטיחו ואמת לו הבטתחו.
2. מלמד שכל מי שהנסים מתרבים עמו מנכים לו מזכיותיו. כוון למאמרם שבת ל״ב ע״א. ותענית כ׳ ע״ב א״ר ינאי לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס. שמא אין עושין לו נס. ואם תימצא לומר עושין לו נס. מנכין לו מזכיותיו. אמר רב חנן מאי קרא. דכתיב קטנתי מכל החסדים ומכל האמת.
3. מנכים פי׳ לשון מיעוט. מבאר מלה תלמודית. ובכ״י פלארענץ חסר זה. עד ואמרת לא תקח האם שהשמיט המעתיק.
4. וכמו אולי אוכל נכה בו. וכן רש״י במדבר כ״ב ו׳ כתב נכה לשון משנה הוא מנכה לו מן הדמים (ב״מ ק״ה ע״ב) לחסר מהם מעט. וכן התשבי בשרש נכה הביא וז״ל נכה מנכיין לו מן המעות. וכן אולי אוכל נכה בו. פירש״י שהוא לשון חסרון והוא לשון הכאה ממש אלא שהוא מבנין פיעל ואין לו דומה במקרא. וכן הביא האוה״ש שרש נכה הפיעל ענינו מגרע ופוחת מדבר נכה בו. (פערמינדערן) וכמוהו בתלמוד *מנכה* לו מן הדמים (אברעכענען) מגרע לו:
קטנתי מכל החסדים – כלומר החסדים והאמת שגמלתני להשיב לי כפעלי הרי הן גדולין ומרובין ואני קטן ואיני כדאי להשתלם חסד כל כך:
אשר עשית את עבדך – יותר מזכותי:
כי במקלי – ממש:
עברתי את הירדן הזה – שלא הוצאתי כלום מבאר שבע:
ועתה הייתי – מרובה בנכסים ועבדים ושפחות עד שחלקתי לשני מחנות גדולים:
קטנתי מכל – מלהיות ליא החסדים וגו׳ – וכן: קטן מהכיל את העולה ואת השלמים (מלכים א ח׳:ס״ד). ולפי שעשית לי חסדים ואמת יותר מן הראוי לי, ואני עדיין לא קיימתי נדרי ולא עבדתיך כראוי, לכך אני ירא אף על פי שהבטחתני, שאינך {מבטיח}⁠ב את האדם אלא לפי מעשיו. כמו שמצינו בחזקיה {שהבטיחו הקב״ה להצילו מכף מלך אשור, כאשר כתוב בספר ישעיה ומכף מלך אשור אצילך (ישעיהו ל״ח:ו׳),⁠1 ואחר כך מיד אמר}⁠ג לו הנביא {לחזקיה צו לביתך כי}⁠ד מת אתה ולא תחיה (ישעיהו ל״ח:א׳), ואחר כך התפללה חזקיהו, והוסיףו הקב״ה על ימיו חמש עשרה שנה (ישעיהו ל״ח:ה׳).
1. הציטוט אינו הולם את כוונת דברי רשב״ם, כי פסוק זה מופיע ביחד עם הבטחת הוספת שנות החיים. הכוונה היא כנראה להבטחת הישועה בישעיהו ל״ז:ל״ג-ל״ה.
א. רוזין השלים כאן: כל, וכן מופיע גם בליקוט אוקספורד-מינכן.
ב. מילוי החסר ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן. בדפוס ראשון ובמהדורת רוזין נוסף: דן.
ג. ההוספה היא ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י המבורג 52. בדפוס ראשון ובמהדורת רוזין מופיעה רק: שאמר. ועיין דיון א׳ כסלו במאמרו ״תרומת כתב יד המבורג 52 לבירור נוסח פירוש רשב״ם לתורה״, עלי ספר כ״ו-כ״ז (תשע״ז): 69-41.
ד. ההוספה היא ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י המבורג 52.
ה. כך בליקוט אוקספורד-מינכן. בכ״י המבורג 52: נתפלל. בדפוס ראשון ובמהדורת רוזין: בתפלת.
ו. כן בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין), וכן בליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י המבורג 52. רוזין (בגלל הקושי שיצר מלת ״בתפלת״) הציע לגרוס: הוסיף (בהשמטת הו׳), וכן בדפוס ראשון.
Qatonti I AM too SMALL to deserve ALL THE KINDNESS: So also (I Kings 8.64), "was too small to hold (qaton mehakhil) the burnt offerings and the offerings of well-being.⁠"
"Since you have steadfastly done more acts of kindness for me than I merit, and I, for my part, have not yet fulfilled my vow and worshipped You in the proper manner, accordingly I am afraid, despite Your promise. For You 'judge a person only on the basis of his [current] actions' (RH 16b).⁠"
So one finds in the story of Hezekiah who was told by the prophet (II Kings 20.1), "You are going to die; you will not get well.⁠" However, later, after Hezekiah prayed, God added fifteen years to his life (ibid., vs. 6).
קטנתי – על בנין יגרתי (דברים ט׳:י״ט), גם יכלתי (בראשית ל׳:ח׳). והטעם: פחות אני וקטן עד שתעשה עמי כל החסדים. וכבר פירשתי חסד ואמת (ראב״ע בראשית פירוש ראשון כ״ד:מ״ט).
I AM NOT WORTHY. Katonti (I am not worthy) is vocalized like yakholti (I have prevailed) in gam yakholti (Gen. 30:8).⁠1 The meaning of our verse is: I am insignificant and of little worth for you to have done all these merciful deeds for me.⁠2 I have already explained the meaning of mercy and truth.⁠3
1. A kal in the perfect is usually vocalized with a pattach beneath the middle root letter. However, katonti and yacholti are vocalized with a cholam.
2. The verse literally reads: I am small. Ibn Ezra interprets this to mean I am insignificant. Cf. Bereshit Rabbah 76:4: Katonti. Rabbi Abba says, "This means I am not worthy.⁠"
3. Cf. Ibn Ezra's comments on Gen. 24:49.
קטנתי – זאת המלה בפני עצמה, והטעם: קטנתי בעיני מהיות ראוי לכל הטובות הגדולות.
והאמת – שדברת לי וקיַמְתָ.
כי במקלי עברתיועתה גדלת אותי עד שהייתי לשני מחנות – על כן ידעתי כי אינני ראוי בעיניךא שתוסיף עוד לעשות עמי.
א. בכ״י קזנטנזה: בעיני.
קטנתי – כלומר: איני מבקש שתעשה לי בזכות עצמי, שכבר פרעת לי יותר מכדי מעשיי. אלא על הבטחתך ורחמיך אני בא להתפלל לפניך, כי מעשיי קטנים כנגד החסד והאמת שעשית לי.⁠א [הגה״ה לא ראיתי.]
א. בכ״י מינכן 52 נוספה כאן בטעות מלת: האמת.
קטנתי – I AM TOO SMALL – Meaning: I do not request that You do for me in my own merit, for You have already repaid me more than according to my deeds. Rather about Your promise and Your mercies have I come to pray before You, because my deeds are small against THE KINDNESS AND TRUTH that YOU HAVE DONE for me. [A glossed annotation I did not see.]
(יא-יב) קטנתי – איני שואל מאתך לפי מעשי כי ידעתי כי אני קטן ונבזה מעשות עמי כל החסדים וכל האמת אשר עשית את עבדך – והחסד הוא רוב הטובה שנתן לו, והאמת לפי שהבטיחו ואמר לו: הנה אנכי עמך וגו׳, והוא ברוך הוא מקים דברו הטוב. אבל מה שאני שואל מאתך שתשמורא לי הבטחתך שאמרת לי: ושמרתיך בכל אשר תלך (בראשית כ״ח:ט״ו).
ולא לזכותי, כי אולי חטאתי לפניך, אלא לזכות אבותי אני מתפלל לפניך שתצילני מיד אחי מיד עשו – אינו שומר לי אחוה כי עשו הוא עדין ברשעתו ובשנאתו אותי.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״שתאמר״.
(11-12) קטנתי, I am not asking You God to help me in a manner commensurate with my merits, as I am perfectly aware that these are utterly inadequate.
כל החסדים וכל האמת אשר עשית את עבדך, Yaakov described as חסד the acts of unearned love God had performed for him, whereas he described as אמת, “truth,” i.e. deserved compensation, that God would keep His promise to him. (“Here, I am going to be with you, etc.” 28,15) He feels entitled to expect God to keep His promises when these are of a positive nature. When God had said to him that He would protect him wherever he would go, this had not been a conditional promise, dependent on Yaakov being worthy of such protection. He is aware that he may have sinned, but expects the promise to be kept for the sake of his father and grandfather both of whom God Himself had invoked in association with this promise. He feels that he deserves such protection, having heard that Esau is an unreformed sinner, still relating to him with hostility.
במקלי – גימט׳ יעקב ולפיכך לא אמר המטה.
קטנתי וג׳ – גילה {יעקב} ע״ה את סיבת פחדו, אע״פ שכבר קדמה הבטחתו יתעלה, שאין זה שהיה מטיל ספק בהתגלותו יתעלה1, אלא שהיה מקטין את עצמו וחשב שנתמעטו זכויותיו מלהיות ראוי {אפילו} להשגחה שקדמה לו2. והמתרגם ביאר זה – זעירן זכואתי וג׳.
וטעם מאמרו מכל החסדים ומכל האמת{כלומר} ׳לא זו בלבד שקטונתי מן החסדים – אשר איני ראוי לשום דבר מהם אבל הם רק חסד ממך, אלא {קטונתי} אפילו מן התשלומין של שכר באמת גם כן׳, {והוא כמו ש}אמר דוד ע״ה (תהלים סב:יג) ולך יוי החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו3.
1. יד. במקור: ׳אן ליס ד׳לך אתהאם לוחיה תע׳ (בתרגום המהדיר: אין {פחדו} זה שהיה מהרהר אחר מה שגילה לו יתעלה).
2. טו. נראה שהכוונה בזה לפחדו ׳שמא יגרם החטא׳ כמו שביאר רבנו לעיל פר׳ וירא (כא:טז), וכך הם דברי רש״י כאן ע״פ מאמרם ז״ל בתעניות (כ:), אלא שרש״י מפרש ׳קטונתי ע״י שכבר קבלתי שכרי בצורת החסד והאמת שעשית עמדי׳ [ולכאורה לפי״ז יקשה א״כ אין פחדו קשור לשמא יגרום החטא, וראה מה שדנו מפרשי רש״י בזה], ואילו לדעת רבנו הכוונה ׳קטונתי מהיות ראוי אפילו לחסד ואמת שכבר עשית עמדי׳ (והשוה פי׳ הרמב״ן כאן). ועי׳ לעיל פר׳ ויצא (כח:כ) ומש״כ שם. [יש לציין לפירושו של ר׳ תנחום הירושלמי על תרי עשר (ירושלים תשנ״ב, עמ׳ 168) שהבין שמאמר יעקב בזה הוא: ׳השפלה לעצמו והכנעה לפניו יתעלה׳ בלי קשר לחטא לכאורה].
3. טז. להלן בפר׳ כי תשא (לד:ו) על הפסוק ׳רב חסד ואמת׳ מי״ג מידות של רחמים הרחיב רבנו הביאור בזה, וראה שם בהערות שסידרתי הדברים שם ע״פ מה שנתבאר כאן.
קטנתי מכל החסדים – קטן אני מלהיות לי כל החסדים שעשית עמי, ולכך אני ירא מעשו פן לא יהיה בידי זכות להנצל ממנו.⁠1
כל לשון חסד ואמת עניין החזקת טובה הוא, מירצי בלעז, כמו ועשית עמדי חסד ואמת (בראשית מ״ז:כ״ט), וכמו שוב והשב את אחיך עמך חסד ואמת (שמואל ב ט״ו:כ׳) דגבי אתי הגתי.⁠2
1. בדומה ברשב״ם.
2. כן גם בחזקוני בראשית מ״ז:כ״ט.
קטונתי מכל החסדים, "I have not been worthy of all the acts of kindness;⁠" Yaakov explains what prompts him to be so fearful; he says that God has already done more for him than he could have expected, seeing that he did not feel worthy of it. As a result of his unworthiness he was afraid that Esau who had performed the commandment of honouring his father and mother all the years when he had been absent, had accumulated sufficient merits to emerge victorious in a military confrontation with him. [After all, his father had blessed him with being successful with his sword. Ed.] Whenever the expression חסד and אמת occur in the Scriptures (together), they refer to someone having performed kind deeds, beyond the call of duty. Examples Genesis 49,29, when Yaakov asks his son Joseph to transport his remains to the land of Canaan and for him to be buried next to his wife Leah, although he had buried Joseph's mother on the roadside where she had died. We find another example in Samuel II 15,20, where David excuses Gittai, from Gat, a gentile, from endangering himself while remaining in his company while he has to flee from his own son Avshalom.
עתה הייתי לשני מחנות – וא״ת מה עלה בדעתו שחלקם לשתי מחנות. וי״ל שראה המלאכים מתחילה מחנה אחת ונחלקו לשנים שנ׳ ויקרא שם המקום ההוא מחנים (בראשית לב:ג). רי״ח.
כי במקל״י – בגימ׳ יעקב. כלומ׳ בעצמו עבר ויחיד.
כי במקלי כו׳ – פר״ש (בראשית כט:יא ד״ה ויבך) וכן במדרש (ספר הישר סוף פרשת תולדות, בראשית רבתי כח:י) שאליפז רצה להרגו במצות אביו עד שנתן לו כל ממונו. ותימ׳ דאמ׳ בפ״ק דיבמות (ו.) יכול אמ׳ לו אביו הטמא או אל תחזור יכול ישמע לו. ת״ל איש אמו כו׳ ואת שבתותי תשמורו (ויקרא יט:ג). כולכם חייבי׳ בכבודי.
כי במקל״י – בגימט׳ יעק״ב כלומר שהוא לבדו עבר.
קטנתי מכל החסדים – נתמעטו זכיותי על ידי חסדים ואמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתקלקלתי בחטא, ויגרום לי להמסר ביד עשו. לשון רבינו שלמה.
ואיננו נכון בלשון הכתוב. ועוד, כי אמר אחרי כן: ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים (בראשית ל״ב:י״ג), ומה יועיל הבטחון ההוא אם גרם החטא אחרי כן. ועוד, כי יעקב הזכיר שתי הבטחות שהבטיחו הקב״ה, בבית אל ובחרן, והזכיר תחלה מה שאמר לו בחרן: י״י האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואטיבה עמך (בראשית ל״ב:י׳), והוא מה שנאמר לו בצאתו מבית לבן: שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך (בראשית ל״א:ג׳), והנה אחרי כן לא הטיב לו בכל החסדים ובכל האמת האלה שיתמעטו זכיותיו על ידיהם.
אבל קטנתי – לומר כי קטן הוא מהיותו ראוי לכל החסדים שעשה עמו. וכן: מי יקום יעקב כי קטן הוא (עמוס ז׳:ב׳) – מהיותו יכול לסבול כל הנגזר עליו שם. וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״ו:ה׳): קטנתי – רבי אבא אמר: איני כדאי. והחסדים – הם הטובות שעשה עמו בלא נדר, והאמת – הטובה אשר הבטיחו ואימת לו הבטחתו. יאמר שאיננו ראוי שיבטיחנו ויעשה לו אותן טובות שהבטיחו בהן ולא לטובות אחרות רבות שעשה עמו.
ולא הבנתי דעת אנקלוס שתרגם: מכל חסדין ומכל טבוון, והוא רגיל לתרגם חסד ואמת: טיבו וקשוט, ואולי עשה חסדים – הצלתו אשר הצילו פעמים רבות מכל צרותיו, ועשה אמת – כל הטוב הזה שהיה לו, כי נתן לו בנים ובנות ועושר ונכסים וכבוד.
והנכון בעיני כי החסדים הקיימים יקראו אמת, כי הוא מגזרת אמנה, כטעם: ונאמן ביתך וממלכתך עד עולםא (שמואל ב ז׳:ט״ז) – ענין קיום, לחמו נתן מימיו נאמנים (ישעיהו ל״ג:ט״ז), כאשר אמר: היו תהיה לי כמו אכזב מים לא נאמנו (ירמיהו ט״ו:י״ח).
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״עד עולם״.
'KATONTI' OF ALL THE MERCIES, AND OF ALL THE TRUTH. "My merits have diminished as a consequence of all the kindness and truth which You have already shown me. For this reason I am afraid lest I have become depraved by sin since the time You made these promises to me, and this may cause me to be delivered into the hand of Esau.⁠" This is Rashi's language. But it is not a correct interpretation because it does not fit into the language of the verse, [for katan refers to size, not quantity]. Furthermore, Jacob said afterwards, And Thou saidst: I will surely do thee good and make thy seed as the sand of the sea,⁠1 but of what efficacy would this promise be if subsequent sin caused him to be deprived of it? Moreover, Jacob mentioned two promises which the Holy One, blessed be He, had made him — one in Beth-el,⁠2 and one in Haran3 — and he first stated the promise given to him in Haran, O Eternal, who saidst unto me: Return unto thy country, and to thy kindred, and I will do to thee good,⁠4 this being what was said to him when he was about to leave the house of Laban: Return unto the land of thy fathers, and to thy kindred, and I will be with thee.⁠5 Now following this promise, G-d did not bestow good upon Jacob to account for all these mercies and truths of which Jacob mentioned that his merits should be diminished on account of them.
The word katonti rather means that he is too small to have been worthy of all the mercies which He had done for him. Likewise, How shall Jacob stand? for he is small,⁠6 that is, too small to be able to bear all that was decreed against him. And so the Rabbis said in Bereshith Rabbah,⁠7 "Katonti. Rabbi Abba said that it means 'I am not worthy.'" Now hachasadim (the mercies) are the kindnesses which G-d did for him without having vowed to do them, and ha'emeth (the truth) is the kindness which He promised him and fulfilled. Jacob thus said that he was unworthy of G-d's promising him and performing those kindnesses which He promised him, nor was he worthy of those other many kindnesses which He did for him without having promised to do them.
But I have not understood the opinion of Onkelos who translated, "from all the mercies and all the good,⁠" when he is accustomed to translate chesed ve'emeth as "mercy and truth.⁠" Perhaps Onkelos is rendering chasadim here as referring to Jacob's rescue, that is, the many times He had saved him from his troubles. Onkelos rendered emeth as referring to all this good which Jacob possessed, for G-d had given him sons and daughters, wealth and belongings, and honor.
The correct interpretation appears to me to be that long-lasting kindnesses such as children and wealth are called emeth, which is from the root of emunah (faith), just as: 'Vene'eman' (and confirmed shall be) thy house and thy kingdom forever,⁠8 which connotes assured existence; His bread shall be given, his waters 'ne'emanim' (shall be sure),⁠9 just as the prophet said, Wilt thou indeed be unto me as a deceitful brook as waters that are not 'ne'emanu' (sure)?10
1. (13) here.
2. Above, 28:15.
3. Ibid., 31:3.
4. (10) here.
5. Ibid., 31:3.
6. Amos 7:2.
7. 76:4.
8. II Samuel 7:16. This was said to David, whose kingdom was assured of existence.
9. Isaiah 33:16.
10. Jeremiah 15:18.
קטנתי מכל החסדים – מכאן שראוי לאדם שיתבונן בתפלתו חסרון עצמו ופחיתותו ואדנות האדון אשר הוא אליו עבד, זהו שאמר את עבדך. ושיתבונן ברבוי חסדי השם יתברך וטובותיו עליו, וזהו שאמר דוד ע״ה (תהלים ט״ז:ב׳) טובתי בל עליך. יאמר מתבונן אני בדרכי השם יתברך שהוא אדון לכל העולם מיטיב אותם טובות האדון על העבד לא בחיוב, רק חסד גמור, זהו טובתי בל עליך. כלומר איננה חיוב שתהא מוטלת עליך. ואחר שיתבונן בכל זה ישאל צרכיו. וכן אמר יעקב הצילני נא. ומה שאמר. מכל האמת והוא הדין, וטוב הקב״ה וחסדיו על האדם אינם בדין רק בחסד, לכך שנה אונקלוס בלשון ולא תרגם קשוט, ותרגם מכל חסדין ומכל טבוון, כאלו היה בלשון העברי מכל חסדים ומכל הטובות. ומה שהזכיר הכתוב. אמת בדרך הפשט לפי שמתנת הארץ שהבטיחו הקב״ה היא במדת האמת, לפי שכבר נשבע לאברהם בזה. וזהו פשט הכתוב (מיכה ז׳:כ׳) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. כלומר מה שנתת הארץ לאברהם היה חסד שנתת לו הארץ ונשבעת לו בזה. אבל יעקב בדין היה לפי שכבר נשבע לו לאברהם.
כי במקלי – מכאן שחייב אדם שיזכור ימי הרעה בזמן השלוה כדי שיתבונן ביתרונו ויודה להקב״ה על זאת. וכן אמר שלמה המלך ע״ה (קהלת ז׳:י״ד) ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה. פירוש ביום טובה ראה ביום רעה.
קטנתי מכל החסדים, "I am not worthy of all the kind acts You have performed for me.⁠" This teaches us that when a person engages in prayer that he should emphasize his own inadequacies and extol the power of the One to whom he addresses his prayer. Yaakov made this point plain by describing his relationship with God as "your servant.⁠" One must also mention the manifold and varied kind deeds which God had already performed for the supplicant. This is what King David did in Psalms 16,2 when he said אתה טובתי בל -עליך, "You are my Lord, my benefactor; there is none above You.⁠" He meant that the experience he had had of God's kind deeds had convinced him that there is no one equal to Him as a master. A master's kindness vis-a-vis his servant is something entirely voluntary. Similarly, all the acts of kindness performed by God are not rooted in any claim man has upon God, but are totally spontaneous. Only after having expressed such sentiments as an introduction to one's prayer does one proceed to ask for one's specific needs. At this point Yaakov asked: "please save me!⁠"
As to the meaning of the words ומכל האמת, "and of all the truth,⁠" This suggests at first glance as if God acted out of a sense of obligation, i.e. attribute of Justice when performing these kind deeds. Onkelos, aware of our being apt to misconstrue the meaning of the word אמת in this instance, changed the meaning of the words when he translated them as מכל טבוון instead of as קשוט.
The plain meaning of the word אמת in our verse is: "seeing giving the land of Canaan to Yaakov was fulfillment of a long-standing promise by God to both Avraham, Yitzchak and himself, the fulfillment of that promise was not so much an act of kindness as an act of truth.⁠" This is also the plain meaning of the verse in Micha 7,20 תתן אמת ליעקב חסד לישראל, "You give as an act of truth to Yaakov something that You promised to Avraham as an act of pure kindness.⁠" God had not been under any obligation to promise the land of Israel to Avraham; He was, however, under an obligation to fulfill His promise to Avraham in Yaakov's time.
כי במקלי, "for with my staff, etc.⁠" this teaches that one must remember the days of starvation during the time one has prospered in order not to forget the fact that one is so much better off now than then. Solomon also taught us this in Kohelet 7,14: ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה, "in a time of good fortune enjoy the good fortune; and in a time of misfortune reflect.⁠" What Solomon meant was: "reflect on the time when you suffered misfortune now that you enjoy good fortune.⁠"
קטנתי מכל החסדים – פרש״י נתמעטו זכיותי על חסדים ואמת שעשית עמדי. וכתב הרמב״ן שאין זה לפי לשון הפסוק ועוד כי אחרי כן אמר ואתה אמרת הטיב איטיב עמך ומה יועיל הבטחון ההוא אם יגרום החטא אחרי כך. ופי׳ הוא קטנתי כלומר קטן אני להיות ראוי לכל החסדים ואמת שעשית עמי ופי׳ חסדים טובה שעשה עמו בלא נדר ואמת הם טובות שהבטיחו כלומר אמר שאינו ראוי שיבטחנו ויעשה לו אותן טובות שהבטיחו בהם ולא לטובות אחרות:
כי במקלי עברתי את הירדן הזה – הוקשה לי על מה שאמר הירדן הזה כי הרבה הי׳ רחוק ממנו כי הירדן הוא גבול ארץ ישראל ותירץ לי אחי הרב ר׳ יהודה שהוא הפוך ופי׳ כי במקלי הזה עברתי ויש כאן רמז למה שאז״ל שנתן מקלו על הירדן ונבקע על כן אמר במקלי הזה שאירע על ידו נס. ומיהו דרך הכתוב לומר כך אע״פ שאין הדבר לפניו כמו כי זה משה האיש זה י״י קוינו לו:
קטונתי מכל החסדים, "I am unworthy of all the acts of love and kindness, etc.⁠" According to Rashi, Yaakov means that each act of kindness performed on his behalf by God diminished the sum total of his remaining merit balance.
Nachmanides does not accept this interpretation as linguistically correct, seeing that the words "small" and "big" are appropriate for bodies but not for concepts such as merits. These concepts are measured according to quality not according to quantity. The correct interpretation therefore is that Yaakov did not consider himself worthy of the kind deeds God had seen fit to perform in his interest.
The difference between the חסדים and the אמת lies in deeds performed for his sake even without the benefit of his having vowed to give tithes and to build a Temple, They refer to the promises God had made him prior to his having made any vow whatsoever. The word אמת is a reference to assurances given to Yaakov by God, and these having been fulfilled (in his lifetime). They are named thus as man is entitled to expect God to make good on His promises. (unless he had done something to forfeit the claim these assurances were based on)
כי במקלי עברתי את הירדן הזה, "for when I previously crossed this river Jordan, all I possessed was my walking staff.⁠" I used to have a problem with the expression "this river Jordan,⁠" seeing that Yaakov's route was far distant from the river Jordan. The Jordan constitutes the eastern boundary of the land of Israel! My brother Rabbi Yehudah answered my question by pointing out that actually it was not Yaakov who crossed the Jordan but his staff, which by splitting the Jordan (as per tradition of our sages) enabled Yaakov to cross the river. [the meaning of the prefix ב in the word במקלי is not "with" but "by means of.⁠"] The use of the word זה, "this,⁠" for something not at hand, is not unique. We encounter it, for instance in the line כי זה משה האיש, "for this man Moses,⁠" (Exodus 32,1) as a reference to Moses who, at that time, was on Mount Sinai, far from the camp of the Israelites.
קטנתי – יו״ד כפופה אף על פי שנתברכתי ביו״ד ברכות ירא אני שמא יגרום לי החטא.
במקלי – בגימטריא יעקב פירוש בגופי לבדי. ד״א בזכות יעקב עברו ישראל את הירדן.
קטנתי מכל וכו׳ – הקשה החסיד מה ריוח יש בזה, ומה יש לו לשבח שהיה עני ומדולדל ביותר, ונתעשר ולסטים באים ולוקחים הכל, ועוד הקשה מהו ועתה הייתי לשני מחנות מה לי אדם שהוא עשיר בק׳ זהובים וחברו בק׳ זהובים וחולקם בשני ארנקאות נ׳ בזו ונ׳ בזו. אלא אמר יעקב דרך קבלה ולא דרך שבח וחזקת טובה, אלא קטנתי כי צללתי במים אדירים והעליתני ובמקלי עברתי. ועתה הייתי לשני מחנות, שכל אחת ואחת כל כך היא טובה שאפי׳ לא היה לי כי אם אחת מהן הייתי עשיר כל ימי חיי, ומה ריוח יש לי בזה, הואיל ועשו יקח הכל. וא״ת מה עלה בדעתו שחלק לב׳ מחנות, וי״ל לפי שראה המלאכים במחנה אחת כדכתיב מחנה אלהים זה ולבסוף נחלקו לב׳ מחנות כדכתיב מחנים, פי׳ שנים, והבין שהמלאכים רמזו לו שיחלק הוא כמו כן צאנו לשני מחנות, כדי שתשמור האחד לפליטה. ונרא׳ לרבי יצחק מרוסיא שכך אמר החסיד שהמלאכים רמזו לו שמחנה ישראל תיחלק בשני מחנות בימי ירבעם ורחבעם.
קטונתי מכל החסדים – קטן אני בערך אל החסדים. כי קטן וגדול ממאמר המצטרף. 1
1. ׳קטן׳ ו׳גדול׳ מושגים יחסיים (׳מאמר המצטרף׳). ׳מכל החסדים׳ הוא ציון ביחס למה רואה יעקב את עצמו כקטן.

ביאור המלות

(יא) החסדים – מה שעשה לו ה׳ יתעלה מהטובות, ומה שייעד לו מהם.
האמת – הוא מה שקיים לו ה׳ יתעלה מייעודיו הטובים, וכבר ביארנו זה במה שקדם (פ׳ חיי שרה ח״ב באה״מ כד, כז).
במקלי – בזולת שום קנין, ולא היה לי זולת מקלי שהייתי נושא בדרך, להימלט מהכלבים וממה שיִּדְמֶה להם.
הנני בלתי ראוי לכל החסדים והאמת אשר עשית את עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה בבואי לבית לבן, ועתה בשובי הייתי לשני מחנות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

והוא מה שסמך קטנתי מכל החסדים וכו׳ – ירצה כי הוא מעצמו קטון מהכיל שיבקש משורת הדין כי זכור היה כי במקלו עבר את הירדן הזה ולרש אין כל לולי חסדי השם והשגחתו אשר היה עליו עד שהיה לשני מחנות והם מחנה הנשים והבנים שהם עצמו ובשרו כי רב הוא ומחנה העבדים והמקנה שהם קנינו. ואולי רמז אל מה שכתבנו במלת מחנים כי לא יתכן שיאמר כן על מה שחצה אותם לשני מחנות כמו שאמרנו בספקות. ואם עליהם אמר יתכן שיהא מאמר זה תחלת הבקשה יאמר קטנתי בעיני לשאהיה ראוי לקבל כל הטובות אשר עשית את עבדך וענין הקטן הוא כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה ה׳ אלהי כבר עשיתי מה שעלי לעשות [ה] וחציתי את העם אשר אתי לשתי מחנות לשמא יבא עשו אל המחנה וכו׳. ומעתה עשה אתה בחמלתך מה שבידך לעשות.
נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי. בפרק במה מדליקין אמרו לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לי נס שמא אין עושין לו ואם עושים לו נס מנכין לו מזכיותיו מאי קראה קטנתי מכל החסדי׳ ומכל האמת ופרש״י הוקטנו ונתמעטו זכיותי בשביל החסדים שעשית עמדי למדנו שהקטנות הזאת אינה אלא באיכות שכשהיו כל זכיותיו בידו חשוב גדול היה לפני המקום ועכשיו שנתמעטו זכיותיו שב להיות קטן לפני המקום ומ״ם מכל החסדים הוא כמ״ם חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב שפירושן מסבת היין ומסבת החלב שהם רבים בארצו אף כאן קטונתי מסבת כל החסדים אשר עשית את עבדך כי מסבתם נכית לי מזכיותי ושבתי קטן לפני המקום וזהו שכתב רש״י ז״ל על ידי החסדים כלומר מסבתן. עוד למדנו מדבריו שפי׳ מלת את שבפסוק את עבדך היא במקום עם כמו את יעקב וזהו שאמר שעשית עמי והוכרח לפרש כן מפני שהפעול הם החסדים לא הוא ואמר עמי במקום עם עבדך להורות שמלת עבדך יתרה היא כי היה די לומר עמי שהרי על עצמו היה מדבר רק בא כן על דרך הצחות כמו עלה אל ה׳ במקום אלי:
לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר בידו. הוצרך לומר שמא משהבטחתני נתלכלכתי ולא הספיק לו הסבה הראשונה של מעוט זכיותיו משום דממעוט זכיותיו לחודיה אין לו לירא כל זמן שלא חטא דאין יסורין בלא חטא ולא מיתה בלא עון כדאיתא בשבת ומשום נתלכלכתי לחודיה נמי לא היה לו לירא משום דרוב זכיותיו היו מגינים עליו אבל השתא דאיכא תרתי שנתמעטו זכיותיו ואינן כדאין להגין על החטא היה דואג שמא נתלכלכך בחטא והיה ירא שמא ימסר ביד עשו. ואם תאמר והלא בגמ׳ הקשו כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב ויירא ויצר לו ותרצו אמר שמא יגרום החטא אלמא כשנתלכלך בחטא לחודיה יש לו לירא אף על פי שיש לו כמה זכיות להגן עליו יש לומר דשנוייא דהתם בדלית ליה זכות להגן עליו מן החטא קא מיירי שאז ודאי יש לו לירא שמא יגרום החטא אבל היכא דאית ליה זכיות להגן עליו אף על פי שחטא אין הבטחותיו מתבטלות:
מכל האמת אמתת דבריך ששמרת לי כל ההבטחות שהבטחתני. פירוש מכל האמת אמתת דבריך משום דלא שייך אמת ושקר אלא בדבור והן ההבטחות שהבטיחו שכלם נתאמתו לו ופירש אשר עשית אשר שמרת כי בדבורים לא תפול עשייה אלא שמירה ושמירתן היא עשייתן וגם החכם ן׳ עזרא נתעורר על זה ואמר ואמת לקיים דבר החסד לא לקיים החסד:
ומדרשו נתן מקלו בירדן ונבקע. ופי׳ ועתה הייתי לשני מחנות ועוד עתה הייתי לשני מחנות והרי כאן שתים חסד הבקיעה וחסד השני מחנות אבל לפי פשוטו שפירש במקלי לבדי כדעת המתרגם שלא היה לו לא כסף ולא זהב ולא מקנה יהיה פי׳ ועתה הייתי לשני מחנות תחת שהייתי מתחלה יחידי והוא חסד אחד בלבד:
ואמנם אמרו קטונתי מכל החסדים וגו׳ אפשר לפרש לתת טעם למה ישאל ממדת הרחמים ולא ממדת הדין ככל אבותיו ואמר שהיה זה לפי שקטון הוא מהכיל שיבקש ממדת הדין כי זכור היה שבמקלו כעני ודל עבר את הירדן ועכשו היה לו כ״כ מהרכוש שעשה ממנו שני מחנות כמו שזכר. אבל היותר נכון אצלי הוא שזכר ההבטחה שהבטיחו יתברך בצאתו מבית לבן וזהו האומר אלי ברחמיו וברוב חסדיו שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך כי עם היות שלא נאמר שם אלא ואהיה עמך הנה יעקב זכר דברי נבואתו כפי מה שהבין שהיה ואיטיבה עמך שחשב שהנה ההטבה הזאת אין ראוי שיחשוב שהיתה ברבות הקנינים צאן ובקר ועבודה רבה כי הנה כבר היו לו מהטובות ההן יותר מן הראוי בערכו וזהו קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך והראיה כי במקלי עברתי את הירדן הזה כשיצאתי מבית אבי ועתה נתעשרתי כ״כ שעשיתי מאשר לי שתי מחנות.
קטנתי מכל החסדים – לא הייתי ראוי לכל אותם החסדים.
ומכל האמת – הטוב שעשית עמדי בזכות אבותי. ובאותו הדרך שעשית עמדי לפנים משורת הדין, אני מבקש שתצילני (פסוק י״ב), כענין אמרו ״כגדל חסדך, וכאשר נשאת לעם הזה״ (במדבר י״ד:י״ט).
קטונתי מכל החסדים, I was not worthy of all the acts of kindness I have experienced at Your hands.
ומכל האמת, the good You did for me on account of the merit of my father and grandfather. Seeing that You have already seen fit to treat me well beyond my deserts, I beg of You to continue to do so. Our regular prayers reflect this sentiment when we use the expression כגודל חסדך, “in accordance with the greatness of Your kindness.” Moses used this expression in Numbers 14,19 when praying for forgiveness of the people after the debacle with the spies.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[א] קטונתי מכל החסדים ומכל האמת
[1] תענית פרק (שישי) [שלישי] דף כ ע״ב1
1. לשון הגמ׳: ׳סבר לה כי הא דאמר רבי ינאי לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס. ואם תימצי לומר עושין לו נס, מנכין לו מזכיותיו. אמר רב חנן מאי קרא, דכתיב ״קטנתי מכל החסדים ומכל האמת״ ׳.
דרשה זו נמצאת גם במסכת שבת לב, א. צריך ביאור מדוע לא ציין רבנו גם לשם, וכפי שנהג במקומות נוספים לציין לכל המקומות שהדרשה נזכרה אף שיש כפילות. כגון, לקמן לג, ג, את הציטוט ׳והוא עבר לפניהם׳ הפנה לארבעת המקומות שבהם כתובה דרשה זו.
נתמעטו זכיותי וכו׳ לכך אני ירא שמא נתלכלכתי בחטא. פירוש שאין לומר מפני מעוט זכיות בלבד יש לו לירא, דסוף [סוף] כשהבטיחו הקב״ה לא הבטיחו שאם יעשה לו טובות שתתבטל ההבטחה, אלא אם יתלכלך בחטא תתבטל ההבטחה. ו׳לכלוך בחטא׳ נמי לא הוי מידי אם היה לו כל זכיות שלו, דהיו מגינים על חטא שלו, והיה מנכה מיעוט עבירות כנגד זכיות הרבים שלו, אבל יש לחוש שנתלכלך השתא בחטא – והזכיות נתמעטו, לכך היה ירא. והשתא מה שהקשה הרמב״ן על זה דהא לא שייך ׳נתמעטו זכיותי׳ דהא הזכיר לו הבטחה זאת שהבטיחו בצאתו מבית לבן ״ה׳ האומר אלי״ (פסוק ט), ומשם ואילך לא עשה עמו חסדים עד שהיה ירא, אין זה קשיא, דעיקר יראה היה שמא נתלכלך בחטא כמו שאמרו רז״ל (ברכות ד.), אלא הזכיר ׳מיעוט זכיות׳ דהיה ירא עכשיו דיהיה החטא גורם לו כיון דאין לו זכיות להתלות בו, כי הזכיות גם כן שכבר עשה קודם ההבטחה בבית לבן הם כנגד החסדים שעשה לו הקב״ה קודם, ואם כן אין כאן רק הבטחה, ויש לדאג שמא נתלכלך בחטא אחר כך. ומה שהקשה איך יזכיר אחריו (פסוק יב) ״ואתה אמרת היטב איטב עמך״ אחר שכבר אמר ׳שמא נתלכלכתי בחטא׳, ואין זה קשיא, דכך אמר דרך בקשה – כיון דסוף סוף הבטיחו הקב״ה, והיה מבקש דרך תחנונים, שעם התחנונים יהיה לו מועיל ההבטחה של הקב״ה:
נתן מקלו וכו׳. דאם לא כן הוי ליה למכתב ׳כי במקלי באתי עד הנה׳, ולמה הזכיר את הירדן, אלא שנתן מקלו בירדן, ומכל מקום שמעינן תרתי מיניה; שמעינן דנתן מקלו בירדן ונבקע הירדן, וגם שמעינן מיניה דלא היה לו רק המקל, מדכתיב ״ועתה הייתי לשני מחנות״, משמע כי לא היה לו מאומה:
קטנתי מכל החסדים – נראין הדברים שיעקב הזכיר לפני הש״י שני הבטחות, כמו שפירש רש״י, ואמר כשם שקיימת לי הבטחה אחת כך תקיים לי גם השניה, כי הבטחה ראשונה היתה על השמירה, כמ״ש ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת, ואחר שכבר הובטח על השמירה ושישיבו אל ארץ מולדתו, א״כ מה זה שהוצרך להבטיחו שנית בבית לבן, שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך, אלא ודאי שהבטחה זו לא נאמרה על השמירה מכל רע בסור מרע ר״ל להסיר ממנו הרעה, אלא הבטחה זו בעשה טוב דהיינו להטיב עמו, לכך אמר כאן במקום ואהיה עמך ואיטיבה עמך, והוא פירוש על ואהיה עמך.
והנה בענין ההטבה, היה לו לומר ואטיבה לך, אלא שנקט עמך, להורות שבענין קבלת הטובות צריך להיות בעליו עמו במלאכתו, כי האדם צריך לעשות בדרך הטבע כל אשר ימצא בכחו לעשות, והקב״ה יגמור על ידו ויוסף לו שפע ברכה, כמבואר למעלה בפסוק ויהי לי שור וחמור, וזהו שאמר ואיטיבה עמך, וזהו ההבטחה השניה שהבטיח לשלוח את הברכה באסמיו ועל זו ההבטחה אמר דרך הנראה שנתקיימה כבר, ואמר קטונתי מכל החסדים כי קטן יעקב ודל כחו מלתלות כל מציאת הונו ורכושו בכחו ועוצם ידו, אלא ודאי שחסד אל כל היום, הוא עשה לו את החיל הזה.
והראיה על זה, כי במקלי עברתי את הירדן הזה, והייתי ריקם מכל כי לא היה בידי מאומה כי אם מקלי, ועתה הייתי לשני מחנות באמרו ועתה הורה שדומה לו כאילו עשה את כל החיל הזה עתה כהרף עין, כי י״ד שנים עבד בשתי בנותיו ושש שנים בצאניו, וכשאמר לו לבן נקבה עלי שכרך ואתנה, בזמן מועט עשה חיל ורכוש גדול זה אשר כפי הטבע לא היה אפשר להשיג הון עתק זה בזמן מועט אשר כזה, אם לא כי יד ה׳ עשתה זאת, ואע״פ שיעקב שלח לעשו בהפך זה ממש, כמבואר למעלה בפסוק ויהי לי שור וחמור, כחש לו מחמת יראה להוציא דבר שקר מפיו לומר לו שטרח בצאנו כל משך כ׳ שנה אבל האמת אינו כן, כי חלילה מלומר שיעקב יאמר כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, וזה״ש ועתה הייתי לשני מחנות כהרף עין, כי אילו היה לו צאן ובקר בעברו כבר את הירדן הייתי אומר שנתוסף רכושו בדרך הטבע, אבל עכשו שהודה שבמקלו לבד עבר את הירדן אם כן אימתי נעשה כל הכבוד הזה יש מאין ודאי מאת ה׳ היתה זאת, ע״כ בקש כשם שקיימת לי הבטחה שנייה זו, כך תקיים לי גם את הראשונה שהבטחתני על השמירה, והצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו. ומלת אותו מיותרת, אלא שרמז אל אותו עון שחטא במה שהחניף לרשע והפך קודש לחול, ואותו קאי על העון. וי״א שעל עצמו לא נתיירא כי כבר הובטח בשמירה, זולת שהיה ירא פן יבא והכני אם על בנים כי המה לא הובטחו בשמירה.
כי בְֿמַקְלִי: כתב רב פעלי׳ שהבי״ת דגושה שלא כמנהג, וכ״כ בספר דקדוק ישן. אמנם בספרי׳ <שלנו> רפה כמנהג. [בְמַקְלִי].
נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת כו׳. ר״ל מכל החסדים היינו בשביל החסדים ואת עבדך היינו שעשית עמי ומפרש דאת פירוש עם:
שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא כו׳. דאי הוה טעם בשביל מעוט זכיות לחוד בשביל זה לא היה צריך לירא דק״ל אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון (שבת נה.) לכך הוצרך לפרש נמי הטעם של שמא יגרום החטא ואי הוה טעם של שמא יגרום החטא לחוד ה״א דמשום זה נמי לא היה לו לירא דזכיותיו יהיו מכריעין לו על חובותיו לכך הוצרך נמי לפרש הטעם של מעוט זכיות וא״כ בשביל שתי טעמים הללו היה ירא:
אמתת דבריך כו׳. קשה לרש״י וכי בשביל שהקב״ה אמר יתמעטו זכיותיו כדפירש רש״י לעיל גבי זכיותי וכו׳ וגם מה שפירש ששמרת לי במקום ועשית משום דבדבור אינו נופל לשון עשייה אלא לשון שמירה ושמירתו היא עשייתו:
ומדרש אגדה נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן. ולפי זה עשה לי שתי טובות אחד שנבקע לו הירדן והשני ב׳ מחנות משא״כ לפשוטו אין כאן אלא חסד אחד:
My merits have diminished because of the kindnesses and truth... מכל החסדים means because of the kindnesses. ואת עבדך means, "That you have done with me.⁠" Rashi is explaining that [in this verse,] את means "with.⁠"
Lest from the time You made me the promises, I have become tainted by sin... For the reason of diminished merits alone, Yaakov would not have feared, as there is no death without sin and no suffering without iniquity (Shabbos 55a). Thus Rashi brings also the reason of "tainted by sin.⁠" And for the reason of "tainted by sin" alone, we might think that Yaakov still need not have feared, as his merits would outweigh his sins. Thus Rashi brings also the reason of diminished merits. Due to both of these reasons, Yaakov was frightened.
"Making Your words come true...⁠" Rashi is answering the question: Just because Hashem spoke [true promises], should Yaakov's merits diminish? For Rashi said above, "My merits have diminished.⁠" [Therefore Rashi explains, "You have kept all the promises.⁠"] And why did Rashi say, "You have kept,⁠" rather than, "You have done,⁠" as the verse says? Because [the fulfillment of] what one says is not called עשייה, but שמירה. I.e., "keeping" it is the same as "doing" it.
The Midrashic explanation is: He placed his staff into the Jordan [River] and the Jordan split. According to this, [Yaakov is saying that] Hashem did him two good deeds: the splitting the Jordan, and the [dividing into] two camps. But according to the simple meaning, there is only one kindness.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

קטנתי וגו׳ – אומרו מכל החסדים ואחר כך מכל האמת ומן הראוי היה לו להקדים האמת ואחר כך החסד שהוא לפנים משורת הדין, נתכוון לומר שחסד אל אין כח באדם לשלם לאל עליון ואליו יקרא אמת כי אין לו תשלום מאדם כאומרו (איוב לה) אם צדקת מה תתן לו, וכפי זה יקרא חסד של אמת על דרך אומרם ז״ל (בראשית רבה צ״ו) חסד העשוי עם המתים קרוי של אמת.
עוד יכוין לומר ב׳ פרטי הטבה, האחד החסד שנתחסד עמו ה׳ ברוב טוב, והב׳ שהעמידו בידו ולא נתנו ללבן לגוזלו ולחומסו ושמר לו האמת פי׳ שהעמיד בידו את החסד, ויש לך לדעת כי לפעמים יתחסד ה׳ עם אדם ויהיה נגזל מהזולת להיות בחירו וה׳ ישוב ירחמהו תמורת הנחסר, והנה מציאות זה הוא חצי נחמה לנגזל ולא נחמה שלימה כי תמיד חושב בחסרונו אשר גזלו הגזלן לב׳ סיבות, האחד שיחשוב כי אם לא היה גוזלו היה לו לתוספת הגזול והנוסף. והב׳ על כל פנים יכאב לבו על הגזלן אשר עשה והצליח מה שאין כן אם יעשה ה׳ השלמת הגזילה מהגזלן עצמו שיוציא בולעו מפיו נחמה זו נחמה, והוא מה שעשה ליעקב שהיה משלם לו מנכסי גזלן עצמו הוא לבן דכתיב (לעיל ל״א ט׳) ויצל ה׳ את מקנה אביכם ויתן לי שהיה מוציא בולעו של לבן מפיו ומחזיר ממונו של יעקב, והוא אומרו ומכל האמת ונכון.
קטונתי מכל החסדים, "I am not worthy of all the kindnesses, etc.⁠" Jacob first mentioned חסדים, kindness, and then אמת, divine assistance, which he felt he had qualified for. Actually, Jacob should have mentioned the אמת before mentioning the חסדים, something he was not even entitled to. He mentioned the חסדים first because they are something that it is impossible for man to repay to God. He called it אמת because man is incapable of requiting these acts of kindness. We know this from Job 35,7: אם צדקת מה תתן לו, "even assuming that you were righteous, what can you possibly give to Him?⁠" This is why services rendered for the dead are called חסד של אמת, seeing that the dead cannot repay us (Bereshit Rabbah 96,5).
Jacob also wanted to mention separately two kinds of favours that God had done for him. The first was the kindness that He displayed for him by providing Jacob with an abundance of material wealth. The second was the fact that God had enabled Jacob to hold on to his gains and that God did not allow Laban to steal them from him forcibly and thereby displayed His truth. You must appreciate that there are occasions when God does show a person kindness whereas that person is subsequently deprived of his gains by outsiders exercising their free will. God in turn compensates the person who has suffered such a robbery. In such instances the person in question has experienced partial comfort only. He would have felt much better if he had not been robbed of what God had granted him in the first place. He will never forget that he had once become the victim of a robbery. He will imagine that if he had not been robbed he would now be still better off, not realising that God had only compensated him for what he had been robbed of. Secondly, the fact that God did not interfere with the robber will continue to bother such a person. He would have felt completely at ease had God restored to him the very goods the robber had taken. Jacob had experienced this latter kind of personal supervision by God as we know from 31,9, where Jacob described how God had saved his cattle from Laban and restored them to him. When Jacob spoke about "all of God's truth,⁠" this is the kind of interference by God which he had in mind.
קטונתי מכל החסדים ומכל האמת – ״רבון העולמים, לא בצדקתי ובזכות מעשי אני מתפלל לפניך שתפליא חסדך עמדי להצילני מיד עֵשָׂו, כי קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך עד היום הזה. כמו ״כי מזבח הנחושת... קטון מהכיל את העולה ואת חלבי השלמים״,⁠1 כמו כן מדת צדקתי קטנה מהכיל גודל חסדך אשר עשית עמדי. ואיך אשאל חדשות בעבור זכותי? אבל שאלתי בעבור שאתה אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק, ובעבור הבטחתך שהבטחתני להטיב עמדי, ושאשוב לארצי ולמולדתי, שיאמן דברך״, וכמו שבא בסוף התפלה.
מכל החסדים ומכל האמת – פירש רש״י ז״ל ״אמיתת דבריך, ששמרת לי כל ההבטחות שהבטחתני״. ואיני מבין זה. כי אם הודה שעשה לו חסדים, מה טעם להודות ששמר השם הבטחתו עליהן? ההוא אמר ולא יעשה? גם ״אשר עשית״ נראה שהחסד והאמת שבכתוב שתיהן מעשים, לא שהאחד מעשה והשני השמירה לעשותן. ורמב״ן ז״ל פירש ״⁠ ⁠׳חסדים׳ הם טובות שעשה עמו בלא נדר, ו׳האמת׳ הטובה אשר הבטיחו וְאִמֵת לו הבטחתו״ [עכ״ל]. וכתובים רבים לא יסבלו הפירוש הזה, כמו ״רב חסד ואמת״,⁠2 ״ועשית עמדי חסד ואמת״3 וכיוצא. ואין חסד בכל מקום על טובה שלא הבטיח עליה, כי מצאנוהו גם על הבטחות שקדמו [לחסדים].
והנכון מה שפירשנו על ״אשר לא עזב חסדו ואמתו״,⁠4 ובפירוש ״ותגדל חסדך אשר עשית עמדי״.⁠5 כי ה״חסדים״ הסמוכים אל השם6 יורו על מעשה הנפלאות, ו״אמת״ על המעשים שהם בארח נכון כפי החכמה. ועל כן אמר ״אלהי אדוני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמתו״7 כי עשה עמו פלא, והקרה לפניו את הנערה, וְשָׂם בפיה מה ששאל עליו. גם היה בדרך ״אמת״ שהיתה בת אחי אדוניו. וכן ביעקב הודה על החסדים שעשה השם עמו כמו מראה הסולם, והנחמות שדבר אליו, והכח שנתן לו שגולל לבדו את האבן מעל פי הבאר, ושילדו הצאן נקודים וטלואים בדרך פלא, והתעשר. ואולי עוד חסדים אחרים עשה לו שלא נזכרו בכתוב. ואין אלו בדרכי המנהגים שהן בדרך אמת. אבל ״אמת״ הוא שהביאוֹ בית אחי אמו, ושלקח בנותיו הטובות שמהן יצא זרע שיהיה סגולת השם, ושנתן לו זרע בָּרֵךְ8 ושהכין לו הכל שיוכל להתנהג בדרך ישר. ותבין כי אפשר שיהיה חסד ואינו אמת, ויהיה אמת שאינו חסד, ולפעמים החסד והאמת בדבר אחד. ועל דרך זה יתפרשו הכתובים בכל המקומות כמו שנרמוז בעז״ה על כל אחד במקומו. מזה תבין למה חסדים ברבוי, ואמת לא יתרבה. לפי שהחסדים נחלקים למחלקות, כי פלא לגולל האבן9 אינו נתלה בפלא ״ותלדנה הצאן״,⁠10 וכן כולם. אבל ההנהגה הישרה שהיא דרך אמת כל פרטיה עולים בקנה אחד לעשות הטוב והישר שהיא החכמה. והשם אמת וכל דרכיו אמת הכל בדרך אחד, ואין ענין נפרד מחברו, והבן.
כי במקלי עברתי – דרך המליצה היא. ״לא היה לי ריע ואוהב להשען עליו זולתי מקלי, ׳ועתה הייתי לשני מחנות׳. וכולם בעוזרי, והן נשי וילדי ועבדי ושפחותי גם הצאן והבקר והגמלים לרכוב עליהן ולעבוד עבודתי״. וטעם ״עברתי את הירדן הזה״ שכל זמן שהיה בארץ היו לו ריע מכיר בארץ. ומשעבר את הירדן לא נשאר לו בלתי מקלו. והנה באתי בגפי אל ארץ נכריה, ועתה אני שב בשני מחנות, משפחה ועושר וכבוד. וכל זה בא לי כי חסדך ואמתך תמיד לא עזבוני.
1. מל״א ח, סד.
2. שמות לד, ו.
3. בראשית מז, כט.
4. שם כד, כז.
5. שם יט, יט.
6. הקב״ה.
7. בראשית כד, כז.
8. מליצה על ישעיה סא, ט.
9. בראשית כט, י.
10. שם ל, לט.
קטנתי מכל החסדים – אתה ה׳ הרבית להיטיב עמי בכל העשרים שנה שהייתי בבית לבן והגדלתני והעשרתני בחסדיך, אולם ידעתי אני בעצמי שלא הייתי כדאי אפילו לטובות ההמה, כי קטון אני מהיות ראוי לכל החסדים שעשית עמי, וביותר בראותי עתה שלבי מלא פחד ורעדה, מכיר אני בזה שקטנתי מכל החסדים וכו׳, שאין אני כדאי להיות מלובש בעוזך:
כי במקלי – היא ראיה שמביא על אבדן הכח ההוא, כאומר הרי בעברי את הירדן הזה הייתי עני וחסר כל, ועכ״ז בטחתי בה׳ כי הוא הרהיב אז בנפשי עוז, ולכן עברתיו בשמחה כדרך שכתבנו על פ׳ וישא יעקב רגליו (לעיל כ״ט א׳):
ועתה הייתי – אבל עתה עם כל העושר שיש לי במקנה ובעבדים הנני דואג כ״כ פן אבולע עד שהוצרכתי לבקש תחבולה כדי להנצל מאחי, ולכן חציתי את עמי לשתי מחנות, כדי להציל את חציים אם יחזק עשו על חציים:
לשני מחנות – אין כוונתו להגיד בזה את רוב עשרו, כי לא לרבויים חלקם לשנים אלא לצורך המלחמה, ואף אם היה מחנהו קטן היה חולקו לשנים, והיה לו לומר ועתה הייתי למחנה גדולה, אלא בא להגיד על השתדלותו שהוצרך לחצותם מדאגה איך יפול דבר, כמו שכתבנו:
קטנתי מכל החסדים – הרי זו הקדמה לתפלתו, כלומר הרבה יותר מדי היטבת לי, ומה יוסיף עבדך לדבר? ואעפ״כ הנני מוכרח לחזור ולהטריח עליך שתצילני מיד עשו; או טעמו (כדעת יא״א {יהודה אריה אוסימו}) הנה אתה הפלאת חסדיך עמי, ומה יועיל כל זה אם יבא עשו ויכני? לכן הצילני נא.
קטנתי מכל החסדים – אינני מתפלל ומבקש על עצמי; כבר קיבלתי ממך כל כך הרבה עד שאינני יכול להודות לך על הכל – הוקטנתי מכל החסד. שכן שיעור קומתו של אדם אינו נמדד בכמות המוחלטת של השגיו אלא בגודל היחסי של הישגיו לעומת מה שקיבל. ככל שיש לאדם יותר, כך גדלה הסכנה עבורו שיפחתו זכויותיו.
קטנתי – מביא ראיה שלא עשה לו בזכות עצמו, כי הלא קטנתי מכל החסדים – אין מעשי גדולים כפי החסדים הגדולים שעשית עמי, וכפי האמת שהוא הבטחה שהבטחת לי בעתיד, כי במקלי עברתי את הירדן – עני ורש ולא היה לי מאומה, ועתה הייתי לשני מחנות – שאיני ראוי לחסד גדול כזה ע״פ מעשי ולא היה רק ע״י חסדי אבות והבטחה, וגם ר״ל שהקטנו מעשיו ונתמעטו ממה שהיו מקודם בצאתו מבית אביו שאז עבר במקלו יחידי והיה בוטח בה׳ ולא נתירא, ועתה לעת זקנתו שראוי שיוסיף אומץ ובטחון בה׳ היה לשני מחנות, והכין תכסיסי מלחמה ולא בטח בה׳ כמאז ומקדם.
I AM TOO SMALL. Yaqov shows that God had not acted on account of his own merit. Indeed I am too small for all the kind deeds. My deeds do not measure up to the greatness of the kind deed that You have done for me, for in all the truth the promise which You made was for the future. Then it was that with my staff did I cross this Jordan, poor and destitute, owning nothing, to have now become two camps. I am not deserving of such great kindness due to my own deeds, and it is therefore but kindness stemming from ancestral deserts and from Your promise to me.
He also meant to say that his deeds were lessened and diminished from what they had been before leaving his father’s house. At that time he had crossed with only his staff, alone but trusting in God and unafraid. While now, nearing an age when he should have become stronger in courage and the trust in God, he had become two camps. He was preparing for war and had not that trust in God of the early days.
ומכל האמת: תרגם אונקלוס ״ומכל טבון״, ולא כתרגומו בכל מקום ״וקשוט״1. ועיין ברמב״ן שפירש דהחסדים הקיימים2 יקראו ״אמת״3, וכן הוא לשון המקרא4 (ירמיהו י,י) ״וה׳ אלהים אמת, הוא אלהים חיים ומלך עולם״, ופירשו במדרש רבה פרשת אמור (כו,א) דסוף המקרא מפרש מהו ״וה׳ אלהים אמת״ – בשביל שהוא ״אלהים חיים ומלך עולם״, היינו שהוא נצחי, וכמליצת הגמרא במסכת שבת (קד,א) ׳קושטא קאי׳, וכך הטוב שהוא נצחי5 מיקרי ״אמת״.
ואמר יעקב דשתי טובות עשית עמדי, היינו ״החסדים״ שהוא העושר, ״ומכל האמת״ שבחרו להיות ממנו ומזרעו אומה הנבחרת להיות נצחית, ולזה עצמו תרגם אונקלוס ״ומכל טבון״ – הטוב שהוא אמת6.
כי במקלי וגו׳: זהו ביאור על ״החסדים״7.
1. וכתב על כך הרמב״ן ׳ולא הבינותי דעת אונקלוס׳..
2. כגון בנים ועושר. ושאינם קיימים – הצלתו מלבן ומדרכים המסוכנות (אבוהב). אך נראה להלן שרבינו יסביר ׳חסדים קיימים׳ בכיוון אחר.
3. המשך לשון הרמב״ן: כי היא מגזירת אמנה, כטעם ״ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם״ (ש״ב ז,טז) ענין קיום...
4. ראיה שמביא רבינו, ואיננה ברמב״ן.
5. והם ׳החסדים הקיימים׳.
6. כך שמדובר על שני סוגי חסד (קיים בממון ונצחי באומה).
7. החסדים שאינם נצחיים, העושר.
קטנתי מכל וגו׳ – קטן מ⁠־ פירושו להיות קטן מדי בשביל דבר; השווה ד׳:י״ג וי״ח:י״ד למעלה וכן מלכים א ח׳:ס״ד.
החסדים – הם הטובות שבאות לו לאדם בלא שיהא זכאי להן.
האמת – הוא קיומן הנאמן של ההבטחות.
במקלי – לפי הרוו״ה הבי״ת דגושה, וראה שם נימוקו.
הירדן הזה – מלת ״הזה״ מראה שבקרבת הירדן אמר תפילה זו.
קטנתי וגו׳ – א״ר ינאי, לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר שעושין לו נס, שמא לא יעשו לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, א״ר חנין, מאי קרא, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת.⁠1 (שבת ל״ב.)
1. מפרש קטנתי שנתמעטו זכיותי, ולכאורה צ״ע, דהא לשון זה אמר יעקב בדרך ענוה ואין בזה רמז מענין התמעטות הזכיות, וכ״מ במ״ר קטנתי – איני כדאי, ועיין ברמב״ן ומהרש״א שהעירו בזה, ולי נראה ע״פ מ״ש בב״ק נ׳ ב׳ כל האומר הקב״ה ותרן הוא יותרו חייו, וא״כ מכיון שאמר יעקב שאינו כדאי לכל הטובות, א״כ הלא לא נעשו לו בחנם אלא שנכו לו מזכיותיו. –
ודע דעל יסוד זה שאסור לעמוד במקום סכנה ולסמוך על הנס, אסרו חז״ל כמה וכמה ענינים שיש בהם משום חשש סכנה, והרבה מהם נפרטו ביו״ד סי׳ קט״ז ומה שחקר שם הט״ז אם דבר סכנה בטל בששים כמו דבר איסור, נראה להביא ראי׳ מחולין צ״ז א׳ הוי עובדא וצלו גדי בחלבו, וא״ר יוחנן, קולף ואוכל עד שמגיע למקומו, ומוקי לה שם בגמרא דצליה זו כלכית באלפס הוי, ופירש״י כלכית שקץ דגים קטנים באלפס של בשר, והנה בשר ודגים ידוע דהוא דבר סכנה, ומבואר דקליפה מהני, ובכ״מ קיי״ל דששים עדיף מקליפה אמנם בירושלמי מבואר דספק סכנתא צריך להחמיר יותר מספק איסור. –
וראינו להעיר כאן מה שתפסו העולם להזהר מחמת חשש סכנה ע״פ צואת ר״י חסיד בעניני זיווגים, שלא יהא שם החתן והחותן או שם הכלה וחמותה שוים. ורבים רצו להקל בזה והמציאו סברא לומר דרי״ח לא צוה אלא למשפחתו, וכדומה סברות שונות, עיין בשו״ת נב״י תנינא חלק אה״ע סי׳ ע״ט וחת״ס חלק אה״ע ס״ס קט״ז, ובחכמת אדם כלל קכ״ג דין י״ג כתב דהיינו דוקא כשהשמות משולשים, כגון ששמו ראובן וחתנו ששמו ראובן יקח חתן ששמו ראובן, וכן בכלה וחמותה, ולא ביאר בטעם הדבר, ועוד הרבה אחרונים כתבו סברות שונות בזה.
אבל לי נראה דדבר זה אסור לא מחשש סכנה אלא מעיקר הדין, והוא ע״פ מה דקיי״ל דאסור לקרוא לאביו בשמו, וכן אסור לקרוא בפניהם לאחרים ששמם כשמם אם לא שישנה שמם, [ולדעת הרמב״ם בפ״ו מממרים אסור אפילו שלא בפניו לקרוא לאחרים ששמם כשמם היכא שהשם מצויין ואינו רגיל, יעו״ש], ולפי״ז הלא אי אפשר לחתן וחותן או לכלה וחמותה ששמותיהן שוין לדור ביחד, כי הלא הבת לא תוכל לקרוא לבעלה בשמו מפני אביה ששמו כשמו [ולדעת הרמב״ם בשם מצויין אפילו שלא בפניו], וכן הבעל לאשתו ששמה כשם אמו, ואין לסמוך על שנוי השם דלאו כולי עלמא דינא גמירי, וגם לפעמים אי אפשר בזה, וכה הלא אפשר להכשל בבטול מצות כבוד אב ואם שהיא מדאורייתא, ודו״ק.
גם אפשר לומר בטעם מניעת דבר זה ע״פ מ״ש במ״ר פ׳ נח פ׳ ל״ז, אמר ר׳ יוסי, הראשונים על ידי שהיו מכירים את יחוסיהם היו מוציאין שמם לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו מכירין את יחוסנו אנו מוציאין את שמותינו לשם אבותינו. והבאור הוא, דמפני שאנו נעים ונדים בגלות ראוי לנו לזכור השתלשלות יחוסי אבות על ידי שהאבות יקראו לבניהם בשם אבותיהם [של האבות] המנוחים, וכמו שנוהגים בזה״ז, וגם בתלמוד מצינו מנהג זה בכ״מ. כמו בגיטין ל״ג ב׳ ר׳ פרטא בנו של ר״א בן פרטא בן בנו של ר׳ פרטא הגדול, ושם אביי הי׳ נחמני ע״ש זקנו, וע׳ מו״ק כ״ה ב׳ וביומא ל״ח ב׳.
והנה אם יהיו שמות החתן והחותן שוים אז לא יוכלו החתן ואשתו לקרוא לבנם בשם חותנו ואבי אשתו, יען כי גם שמו של החתן כשמו, וכן בבנות, בכלה וחמותה, והרי דבר זה גורם למניעת מרגלית יקרה לתכלית זכרון שלשלת יחסנו, ודו״ק בזה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קרי״דר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יב) הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי⁠־יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן⁠־יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל⁠־בָּנִֽים׃
Please, save me from the hand of my brother, from the hand of Esav, because I fear him, lest he come and strike me, mothers with children.⁠1
1. mothers with children | אֵם עַל בָּנִים – See Radak that the word "עַל" (normally translated as "on") can also take the meaning "with", as in Bemibdar 19:5 and 28:10. Ralbag suggests that the phrase might point to the totality of the destruction anticipated, that Esav will leave no remnant. The idiom appears in only two other places, Devarim 22:6 and Hoshea 10:14, both of which highlight the cruelty inherent in the action.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[עב] 1הצילני י׳ דעקים ככף פ״ג באורייתא, הצילני קדמאה. (ספר התגין).
[עג] 2הצילני נא, רבי אליעזר אומר ה׳ אותיות שכפלו בתורה באותיות כלם בסוד הגאולה כו׳ נ״ן בו נגאל יעקב אבינו מיד עשו שנאמר הצילני נא מיד אחי מיד עשו. (פדר״א פמ״ח).
[עד] 3הצילני נא מיד אחי מיד עשו, הציל את בני לעתיד לבא מיד בני בניו שבאו עליהן מכחו של עשו כו׳. (בראשית רבה עו)
[עה] 4הצילני נא מיד אחי מיד עשו, אל תתן ה׳ מאויי רשע (תהלים ק״מ:ט׳) אמר יעקב לפני הקב״ה רבון כל העולמים כשם שהיה בדעתו של לבן לעשות עמי רעה ולא עזבתו אף מחשבות עשו הפר שלא יהרגני. (בראשית רבה ע״ה ט)
[עו] 5הצילני נא מיד אחי, אחי שבא עלי מכחו של עשו, שבשעה ששלח יצחק את יעקב לפדן ארם, שיגר עשו איש אחריו ששמו אחי. (מדרש אגדה)
[עז] 6פן יבוא והכני אם על בנים, ואתה אמרת לא תקח האם על הבנים (דברים כ״ב:ו׳). ד״א פן יבא והכני אם על בנים, ואתה אמרת ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כ״ב:כ״ח). (בראשית רבה עו)
1. קדמאה יו״ד הראשון אחרי הלמ״ד ויש לפרש דמרמז בהיו״ד שהתפלל שהקב״ה יצילנו בזכות עשר ברכות שברכו יצחק כמבואר בפדר״א מובא לעיל פכ״ז אות קכב. כעין שהבאתי לעיל אות עא. עוד י״ל עפ״מ דמבואר בפדר״א לעיל אות כח. ולקמן אות פג. דעתה קיים נדרו והפריש מעשר וע״ז מרמז ביו״ד דהצילני בזכות שקיים נדרו. וצורת היו״ד ראה לעיל עמוד תקלג.
2. ראה לעיל פי״ב אות כג. פכ״ו אות פא. ובתנחומא קרח יב. ובמדבר רבה פי״ח יז. מנצפ״ך האותיות כפולות צופים אמרום כו׳ נו״ן ליעקב הצילני נא ניצל בשני עולמות. ובכת״י ספר המעשים נדפס בנוה שלום עו. נ״נ ליעקב נרמז ברמז הצילני נא בעולם הזה ובעולם הבא. ובלקח טוב בראשית נ, כד. שכל האותיות הכפולות סימני גאולה הם נ״ן נרמז ליעקב הצילני נא, ולא מזכיר שם מהא דמנצפ״ך צופים אמרום. ונראה דהרמז הוא מנצפ״ך אותיות כפולות ומצינו דמאלה האותיות (לא מהסופי אותיות) נאמרו כפולות בלשונות של גאולה אצל האבות.
3. ראה המשך המאמר בב״ר דמביא מקרא דדניאל. וי״ג מיד אחי שבא עלי [אלי] מכהו של עשו ודורש כפל הלשונות. וראה ברש״י כאן ולעיל אות מא. ובלקח טוב מיד אחי עכשו מיד עשו את בני בגלות. וכן הוא ברב״ח. וראה לעיל פ״ט אות לג. מב״ר פל״ד. ובכת״י רמזי התורה לר״י הצילני נא, הצילני בגימ׳ הקץ, לעת הקץ ה׳ יצילם כי צרות רבות יהיו וצריכין ישראל הצלה, ובקש יעקב רחמים עליהם.
4. במדרש הגדול מביא דרש זה על הפסוק שלפנינו ובב״ר מובא הדרש בפתיחה ריש וישלח. ועי׳ מגלה ו: עו״ש בב״ר מקודם לדרש זה פתח אחר אל תתן ה׳ מאויי רשע רבון כל העולמים אל תתן לעשו הרשע מחשבות לבו שחושב על יעקב, מהו זממו אל תפק אמר לפניו רבונו של עולם עשה לו זמם (מתג ורסן) לעשו הרשע שלא תהא לו נחת רוח שלימה, מה זמם עשה לו הקב״ה לעשו, ארב״ח אילו בני ברברייה ובני גרממיה שאדומין מתייראין מהן. ובמדרש תהלים מזמור ק״מ חלצני ה׳ מאדם רע מי הוא זה, עשו הרשע, ומה היא רעתו מות כו׳ וכן יעקב אומר הצילני נא מיד אחי מיד עשו. ובזח״א קסט. הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אתו פן יבוא והכני אם על בנים, מכאן מאן דצלי צלותיה דבעא לפרשא מלוי כדקא יאות, הצילני נא ואי תימא דהא שזבת לי מלבן, מיד אחי, ואי תימא קריבין אחרנין סתם אחין איקרון, מיד עשו, מאי טעמא בגין לפרשא מלה כדקא יאות, ואי תימא אנא אמאי איצטריך כי ירא אנכי פן יבא והכני, בגין לאשתמודעא מלה לעילא ולפרשא לה כדקא יאות ולא יסתים מלה. ובכ״י מדרש החפץ הצילני נא מיד אחי, כלום בקשה בפני עצמה, כלום חלוק מחנות בפני עצמן, כלום מנחה בפני עצמה, כלום הפרשת מעשר בפני עצמה, ועדיין הוא מתיירא על זה נאמר אשרי אדם מפחד תמיד. ובמנורת המאור אלנקוה ח״ב פ״ב וכל האבות והנביאים סדרו תפלה לפני הקב״ה כו׳ יעקב אבינו התפלל לפני הקב״ה ושמע את תפלתו. התפלל דכתיב הצילני נא מיד אחי מיד עשו, ואין נא אלא לשון תפלה ותחנה, דכתיב ואתחנן אל ה׳ כו׳ וכתיב בתריה אעברה נא ואראה וגו׳ ושמע הקב״ה את תפלתו, דכתיב ויבא יעקב שלם. ובדרשת אבן שועיב מביא וכתב רבנו חננאל ז״ל כי כל י״ג מדות כלל בתפלתו כי אלהי אברהם ואלהי יצחק הם שני שמות הראשונים רחמים ודין כנגד המדה השלישית שהוא אל שהוא מזוג, שוב לארצך כנגד רחום שריחם עלינו, ואיטיבה עמך כנגד חנון כלומר בחנם. וכנגד ארך אפים אמר קטנתי, כלומר לא אוכל לסבול אם לא תאריך אפך כי הוא כמו חדל נא מי יקום יעקב כי קטן הוא, מכל החסדים ומכל האמת כנגד רב חסד ואמת, וכנגד נוצר חסד לאלפים, ועתה הייתי לשני מחנות שנצרתי לי חסד אבותי שניהם ב׳ אלפים לשני מחנות. הצילני נא מיד אחי כנגד נושא עון כלומר שלא יגרום העון, מיד עשו שלא יגרום הפשע, כי ירא אנכי כנגד וחטאה שלא יגרום חטא כמו ירא חטא, ואתה אמרת כנגד ונקה. ובס׳ לבנת הספיר כ׳ ואמר דעת הגאון רב סעדיה ז״ל שרמז י״ג מדות ופי׳ בקופת הרוכלים שלי הגדול בס״ד. ולפי הנ״ל מבואר.
5. ראה לעיל אות עד. בבאור.
6. דרש זה בהרחבת דברים בב״ר פע״ה יב. באותה שעה אמר יעקב אבינו לפני הקב״ה רבש״ע כתבת בתורתך ושור או שה אותו ואת בנו וגו׳ אם יבא רשע זה ויאבד את בני ואת אמם כאחת מה תהא בתורה [ספר תורה שאתה עתיד ליתן על הר סיני מי יקרא בו] בבקשה ממך הצילני נא מידו שלא יבא ויכני אם על בנים שנאמר הצילני נא, מה עשה עמד ושלח לו דורון לסמות את עיניו. שנאמר כי השחד יעור עיני חכמים, ואין חכמים אלא אדומים שנאמר והאבדתי חכמים מאדום. ומענין זה בפדר״א פל״ז כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב, הארי זה לבן שרדף אחרי יעקב לחטוף את נפשו הדב זה עשו שעמד על הדרך כדב שכול בא להמית אם על בנים והארי יש לו בשת פנים הדב אין לו בושת פנים עמד יעקב והתפלל לפני הקב״ה ואומר רבון כל העולמים לא כך אמרת לי שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך והרי עשו אחי בא עתה והרגני ואינו מתיירא ממך ואני מתיירא ממנו. מכאן אמרו אל תתיירא מפני איש שוטר ומושל אלא מפני אדם שאין בו יראת שמים, ועמד לו על הדרך כדב שכול להמית אם על בנים. ראה לעיל אות מח. ובחמדת ימים, אם על בנים למה אמר כן לפי שהשיג מה שעתיד טיטוס הרשע לשלוט בישראל בניו דכתיב אם על בנים רוטשה.
שֵׁיזֵיבְנִי כְעַן מִיְּדָא דַּאֲחִי מִיְּדָא דְּעֵשָׂו אֲרֵי דָּחֵיל אֲנָא מִנֵּיהּ דִּלְמָא יֵיתֵי וְיִמְחֵינַנִי אִמָּא עַל בְּנַיָּא.
Rescue me, now, from the hand of my brother, from the hand of Eisav, for I fear him, that he will come and attack me, mother with children.
הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים
שֵׁיזֵיבְנִי כְעַן מִיְּדָא דַּאֲחִי מִיְּדָא דְּעֵשָׂו אֲרֵי דְּחִיל אֲנָא מִנֵּיהּ (ח״נ: יָתֵיהּ) דִּלְמָא יֵיתֵי וְיִמְחֵינַנִי אִמָּא עַל בְּנַיָא
יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ – ממנו
א. בלשון מקרא שגור יָרֵא אֶת וגם יָרֵא מִן כגון ״לֹא תִירָא מֵהֶם״ (דברים ז יח). אבל מכיוון שיָרֵא אֶת אינו קיים בארמית, תרגם מִן: ״כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ״ – ״דְּחִיל אֲנָא מִנֵּיהּ״ וגרסת ״יָתֵיהּ״ משובשת. וכן ״אַל תִּירָא אֹתוֹ״ (במדבר כא לד, דב׳ ג ב) ״לָא תִדְחַל מִנֵּיהּ״ כהערת המסורה לת״א1:
אֹתוֹ דמתרגמינן מיניה ה׳ באוריתא וסימנהון: הַצִּילֵנִי נָא, לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ (ויקרא כז כד), אַל תִּירָא (במדבר כא לד) ודומה (= והדומה לו, דב׳ ג ב) וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ (דברים כב יט, וְיִגְבּוֹן מִנֵּיהּ).
אִמָּא עַל בְּנַיָא – להבעת האכזריות
ב. הניח לשון ״אֵם עַל בָּנִים״ – ״אִמָּא עַל בְּנַיָא״, ולא תרגם עִם דוגמת ״וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן״ (בר ל מ) ״עִם עָנָא דְּלָבָן״, להבעת האכזריות שבמעשה. ומאותו הטעם תרגם גם ״לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים״ (דברים כב ו) ״אִימָא עַל בְּנַיָּא״.⁠2 וכן תרגם יוב״ע ״אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה״ (הושע י יד) ״אֵם עַל בְנִין קַטֵילַת״.
1. קליין מסורה, עמ׳ 75. והעירו ש״לאשר קנהו מאתו״ אינו שייך, שזהו ״מאתו״ ולא ״אתו״.
2. ״חליפות שמלות״.
שיזב יתי כען מן ידוי דאחי מן ידוי דעשו ארום דחל אנא מנה דלא ייתי ויקטול יתי וישיצי אמהא עם בניא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמה״) גם נוסח חילופי: ״אמ(ת){ה}תא״.
שיזבני כדון מן יד אחי רבא מן יד עשו ארום מסתפי אנא מיניה דהוא עסק באיקרא דאבוי דילמא ייתי וימחינני אימא על בנייא.
Deliver me, I pray, from the hand of my elder brother, from the hand of Esau, for I fear him: for he hath been mindful of the glory of his father; lest he come and smite the mother with the children.
[ו] הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו – הַצֵּל אֶת בָּנַי לֶעָתִיד לָבוֹא מִיַּד בְּנֵי בָנָיו שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶן מִכֹּחוֹ שֶׁל עֵשָׂו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מְִתַּכַּל הֲוֵית בְּקַרְנַיָּא וַאֲלוּ קֶרֶן אָחֳרִי זְעֵירָה סִלְקָת בֵּינֵיהֵן (דניאל ז׳:ח׳), זֶה בֶּן נֵצֶר. וּתְלָת מִן קַרְנַיָּא קַדְמָיָתָא אֶתְעֲקַרָה מִן קָדָמַהּ (דניאל ז׳:ח׳), זוֹ שֶׁנָּתְנוּ לָהֶם מַלְכוּתָם, מַקְדִּין וּקְרוֹס וְקַרְדִידוֹסִי. וַאֲלוּ עַיְנִין כְּעַיְנֵי אֲנָשָׁא בְּקַרְנָא דָא וּפֻם מְמַלִּל רַבְרְבָן (דניאל ז׳:ח׳), זוֹ מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שֶׁהִיא מַכְתֶּבֶת טִירוֹנְיָא מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּתִיב עַל קַרְנַיָא עֲשַׂר מִנַּהּ מַלְכוּתָא עַשְׂרָא מַלְכִין יְקֻמוּן מִן אַרְעָא, כּוּלְּהוֹן בְּיוֹצְאֵי יְרֵכוֹ שֶׁל עֵשָׂו הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶלָּא: מְִתַּכַּל הֲוֵית בְּקַרְנַיָּא וַאֲלוּ קֶרֶן אָחֳרִי זְעֵירָה סִלְקָת בֵּינֵיהֵן, זוֹ מַלְכוּת הָרְשָׁעָה. וּתְלָת מִן קַרְנַיָּא קַדְמָיָתָא אֶתְעֲקַרָה מִן קָדָמַהּ, אֵלּוּ שְׁלשָׁה מַלְכֻיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. וַאֲלוּ עַיְנִין כְּעַיְנֵי אֲנָשָׁא בְּקַרְנָא דָא, זוֹ מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שֶׁהִיא מַכְנֶסֶת עַיִן רָעָה בְּמָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם, פְּלַן עַתִּיר נַעַבְדִּינֵיהּ אַרְכוֹנוֹנוּס, פְּלַן עַתִּיר נַעַבְדֵיהּ בַּלְיוֹטוֹס.
פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים – וְאַתָּה אָמַרְתָּ: לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים (דברים כ״ב:ו׳).
דָּבָר אַחֵר: פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִּי אֵם עַל בָּנִים – וְאַתָּה אָמַרְתָּ: וְשׁוֹר וָשֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (ויקרא כ״ב:כ״ח).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

כי ירא אנכי אותו – הה״ד כאשר ינוס איש מפני הארי (עמוס ה׳ י״ט), איש זה יעקב שנאמר בו איש תם (בראשית כ״ה כ״ז), מפני הארי זה לבן שברח יעקב מפניו. קראו ארי מפני שרץ אחרי יעקב לטרוף נפשו. ופגעו הדב (עמוס שם), זה עשו שפגעו בדרך שנאמר וגם הולך לקראתך (בראשית ל״ב ז׳). ולמה קראו דב שעמד על הדרך כדב שכול להמית אם על בנים, והארי יש לו בשת פנים והדב אין לו בשת פנים. באותה שעה עמד יעקב והתפלל לפני הקב״ה, אתה אמרת לי שוב אל ארץ אבותיך (בראשית ל״א ג׳) והרי עשו הרשע בא להרגני, אני מתירא מפניו שהוא כסיל ואינו מתירא ממך. מכאן אמרו לא תתירא מפני איש שוטר ומושל אלא מפני איש שאין בו יראת שמים. והוא עומד על הדרך להמית אם על בנים, הה״ד כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני וגו׳, ואתה אמרת לא תקח האם (מ)⁠על הבנים (דברים כ״ב ו׳).
הצילני נא מיד אחי – אחי שבא אלי מכוחו של עשו, שבשעה ששלח יצחק את יעקב לפדן ארם, שיגר עשו איש אחריו ששמו אחי.
פן יבא והכני [אם על בנים]. 1אתה אמרת בתורתיך לא תקח האם על הבנים (דברים כ״ב:ו׳).
1. ואתה אמרת בתורתך. ב״ר שם וילקוט.
הַצִּילֵנִי נָא – הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי שֶׁבָּא עָלַי מִכֹּחוֹ שֶׁל עֵשָׂו.
פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים – וְאַתָּה אָמַרְתָּ (דברים כ״ב:ו׳) ״לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים״. דָּבָר אַחֵר.
פכ֗לצני מן יד אכ֗י מן יד עשו פאנני אכ֗אפה כילא יאתי פיקתלני אלאם מע אלבנין קסוה.
הצילני נא מיד אחי מיד עשו, כי ירא אני אותו פן יבוא ויהרגני, האם עם הבנים באכזריות.
מיד אחי מיד עשו – מיד אחי שאינו נוהג עמי כאח, אלא כעשו הרשע.
מיד אחי מיד עשו FROM THE HAND OF MY BROTHER, FROM THE HAND OF ESAU – from the hand of my brother who does not treat me as a brother should, but as Esau, the wicked.
הצילני נא מיד אחי מיד עשו – מיד אחי עכשיו. מידי עשו את בני בגליות.
פן יבא והכני אם על בנים1ואתה חסת על העופות. ואמרת לא תקח האם על הבנים (דברים כ״ב:ו׳). וכמו כן על הבהמות. שאמרת אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כ״ב:כ״ח). ואיך לא תחוס עלי שהבטחתני ואמרת ל״י:י״ג) היטב איטיב עמך. 2היטב בזכותך. איטיב בזכות אבותיך.
ושמתי את זרעך כחול הים3מה חול זה אדם עושה בו גומא מהערב וממלא בו מים. למחר השכים ומתחסר הגומא. כך יחסרו מישראל בגלות מכמות שהיא.
1. ואתם חסת. ב״ר וילקוט שם.
2. היטב בזכותך. ב״ר וילקוט שם ורש״י עה״ת.
3. מה חול. עיין ברכות ג׳ ע״ב בתוס׳ ד״ה אין הבור מתמלא מחוליתו. ובתוס׳ סנהדרין ט״ז ע״ב.
הצילני נא מיד אחי – מיד ולדורות:
כי ירא אנכי אותו פן – כיון שהוא אכזרי פן יבא עלי מכבוד אביו וישיבת ארץ ישראל:
והכני אם על בנים – כלומר אותי ואת נשי ואת בני ואתה מרחם את בריותיך, עתידים בני להזהר על לא תקח האם על הבנים (דברים כב ו), ועל אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח):
פן יבא והכני – לפי שקטנתי מכל החסדים, כאשר פירשתי (רשב״ם בראשית ל״ב:י״א).
Pen "ELSE HE WILL COME AND STRIKE ME DOWN: because I am unworthy of God's kindness,⁠" as I explained.
והכני – משרת עצמו ואחר עמו, וכן: ושני {אנשים}⁠א שרי גדודים (שמואל ב ד׳:ב׳). וכן טעמו: והכני, והכה אם על בנים.
א. כן בפסוק. מלת ״אנשים״ חסרה בכ״י פריס 177, 176, לוצקי 827, ס״פ I.24, פרנקפורט 150.
AND SMITE ME. And smite me applies to two phrases.⁠1 It is similar to And Saul's son had two men that were captains of bands (II Sam. 4:2).⁠2 Our verse should be read as follows: and smite me and smite the mother and the children.
1. Ve-hekkani is in the singular and prima facie refers only to Jacob. Thus nothing is stated about what Esau will do to the mother and the children.
2. The Hebrew literally reads: And two men, captains of bands were son of Saul. Ibn Ezra says that captains of should be read as if written twice, i.e., And two men, captains of bands, were captains of Saul's son. Cf. Kimchi's comment on this verse.
על כן אני מתפלל ומבקש מאתך: שתצילני מיד אחי והיו כל דבריך אמת.
והכניא – והכה אותי, והכה אם על בנים. כמו: והנבואה עודד הנביא (דברי הימים ב ט״ו:ח׳) – והנבואה נבואת עודד הנביא.
א. כן בפסוק. בכ״י קזנטנזה: שהכני.
(יב-יג) כי ירא אנ⁠{כ}⁠י אותו שיכה אם על בנים – אחת או שתים או שלש מהם. אבל הכל היה יודע שלא יגמרם, שכבר הבטיחו הקב״ה. ולכך היה מזכיר ההבטחה תדיר.
ורבותינו אמרו (בבלי ברכות ד׳.): שמן הכל ירא שמא יגרום החטא, והוא עיקר. כי וודאי ידוע שאין הקב״ה מבטיח טובה אלא על מנת שלא ירשיע, ולא רעה אלא על מנת שיעמוד במרדו, אבל תשובה מעברת רוע הגזירה.
(12-13) כי ירא אנ⁠{כ}⁠י אותו שיכה אם על בנים – BECAUSE I FEAR HIM that he will attack MOTHERS WITH CHILDREN – One or two or three of them. But he knew that he would not destroy all of them, since the Blessed Holy One had already promised him. And therefore he mentioned the promise frequently.
And our Rabbis say (Bavli Berakhot 4a): That he was afraid of all [being killed] lest a transgression [that he might have committed after God made His promise to him] cause [God to revoke His promise of protection], and that is the main [interpretation]. Because it is surely known that the Blessed Holy One does not promise good except on condition that one will not do wickedness, and [does not promise] harm except on condition that one will persist in his rebellion, but repentance averts the severity of the decree.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

הצילניאם על בנים – אם עם בנים, וכן אם על בנים רטשה (הושע י׳:י״ד).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 11]

הצילני...אם על בנים. The word על in this line substitutes for the word עם, “with.” It is used in a similar sense in Hoseah 10,14 אם על בנים רטשה, “mothers and children were dashed to pieces.”
הצילני וג׳ פן יבוא והכני אם על בנים – תיאר מה שידע מאכזריותו {של עשו} וחסרון רחמיו, ו{אמר} שאין יראתו ממנו שיהרוג אותו [בלבד] וישאיר את בניו אשר הובטח להם שיתרבו, אלא הוא מתירא שיהרוג אותו ויעקור שורשו1.
1. יז. בס׳ המספיק בפרק על הבטחון (הוצאת פלדהיים עמ׳ 196) דן רבנו על יראתו של יעקב מעשו ומלבן, והאריך לבאר שלא היה בזה פגיעה במדת בטחונו הנעלה, משום שביטחון בישועה נסית או הקרובה לנס תתכן רק על פי התגלות או השראה נבואית.
וראה שם בהערת ר״י וינסלברג נר״ו, שהקשה מדברי הרמב״ם שכתב בשמונה פרקיו (פרק ז) שמה שפחד יעקב מפגישתו את עשו נחשב לפחיתות במידותיו ומחיצה בדרגת נבואתו ע״ש, והסיק הר״י וינסלברג שאין בזה סתירה כיון שהרמב״ם לא החשיב זאת כחטא לגביו, רק כפחיתות מהשלימות הנדרשת להינבא בתכלית ע״ש. ולי נראה להוסיף עוד, שבאמת דברי הבן הם הם דברי האב, שדברי רבנו בספר המספיק שם מורים שיראתו זאת של יעקב לא היתה לפי מדרגתו הראשונה שהגיע אליה, אלא שבכל זאת אין פגם בזה, כי גם הנביא אשר הגיע למדרגה עליונה אינו מובטח להשאר בה כל הזמן אם לא על פי נבואה ורוח הקודש וכדומה ע״ש. וכבר הזכיר רבנו בספר המספיק בפרק על הענוה (הוצאת פלדהיים עמ׳ 150): ׳שיעקב אבינו לא התנבא כל עת שהותו אצל לבן אלא רק בשובו [...] ואפשר שסיבת הדבר היא יגיעתו הגשמית [...] וגם בגלל טורח לבו מחמת רמאותו של לבן וערמתו׳. הרי להדיא שלא נשאר במדרגתו העליונה שהגיע אליה בבית אל, ובכל זאת אין בזה גנאי. וראה להלן סוף פרשת וישב שכתב רבנו שאע״פ שעשה יעקב זאת ההשתדלות ולא סמך על בטחונו, אין בזה גנות כלפיו.
מיד אחי מיד עשו – אם לא אמר רק מיד אחי היה משמע קרובי ואינו אחי, לכך אמר מיד עשו. ואם לא אמר אלא מיד עשו – משמע עשו דעלמא. לכך אמר מיד אחי ומיד עשו.
פן יבוא והכני – ואיך תתקיים הבטחת ושמתי את זרעך (בראשית י״ג:ט״ז, ל״ב:י״ג).
דבר אחר: לא היה ירא שיהא נהרג שהרי הבטיח הקב״ה: ושמרתיך בכל אשר תלך (בראשית כ״ח:ט״ו), אלא ירא פן יהרוג עשו את נשיו ואת בניו.⁠1 והיינו דכתיב אם על בנים – האם עם בנים, דוגמת: על עולת התמיד (במדבר כ״ח:י׳), על פרשה ישרוף (במדבר י״ט:ה׳).
1. השוו ר״י בכור שור.
מיד אחי, מיד עשו, from (the hand of) my brother, from (the hand of) Esau.⁠" If Yaakov had only referred to Esau as "my brother,⁠" it could have referred to any blood relative. If he had referred to Esau only by his name, it could have been understood as referring to anyone named Esau. [Yaakov had used the same caution when spelling out for whom he would serve Lavan for his future wife, i.e. "your younger daughter, Rachel.⁠" (29,18) Ed.]
פן יבא והכני אם על בנים, "lest he come and smite me both mother and children.⁠" Yaakov implied that if this were to happen, God forbid, how could the promises God had made to him that his children would develop into numerous tribes (28,13) come true. A different exegesis of this phrase: Yaakov was not at all concerned about being killed himself because he had God's assurances. He was only concerned about the lives of his wives and children, concerning whom he did not have God's assurance. God had only promised him personally that He would bring him safely back to his home (even though it might entail many detours, i.e. בכל אשר תלך), "wherever you will go" (28,15). This is why he specifically spelled this out with the words: אם על בנים, "mother and children.⁠" Use of the preposition על in the sense of "with,⁠" also occurs in Numbers 28,10: על עולת התמיד, "with the daily burnt offering,⁠" as well as in Numbers 19,5: על פרשה ישרף, "it is to be burned with its dung.⁠"
הצילני נא – אמ׳ ר׳ אל⁠[י]⁠עזר (פרקי דרבי אליעזר מח) ה׳ אותיות כפולות בתורה. מנצפ״ך. ובכולן נגאלו. כ״ף. בו נגאל אברהם שנ׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית טו:ז) לך לך כו׳ (בראשית יב:א). [מ״ם. בו נגאל יצחק שנ׳ לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד (בראשית כו:כז).⁠1] נו״ן. בו נגאל יעקב שנ׳ הצילני נא. פ״א. בו נגאלו ממצרים שנ׳ פקוד פקדתי (שמות ג:טז). צד״י (צד״י). עתידין ישראל להגאל שנ׳ איש (צדיק) [צמח שמו] ו⁠[מ]⁠תחתיו יצמח (זכריה ו:יב)א.
ה׳צילני נ׳א מ׳יד – בר״ת ה׳מ׳ן׳. וכן וילן׳ שם׳ בלילה׳ (בראשית לב:יד). ס״ת ה׳מ׳ן׳. רמז כאן. פן יבא והכני אם על בנים. זה המן שרצה (שרצה) להשמיד טף ונשים. וכאן כתי׳ ג׳ לילות (בראשית לב:יד, לב:כב, לב:כג) נגד וצומו עלי שלשת ימי׳ לילה ויום (אסתר ד:טז). וכן מ׳ן׳ ה׳בא⁠(ה) (בראשית לב:יד). הרי ג׳ פעמי׳ ה׳מ׳ן׳.
1. כך מצאתי בפדר״א שלפנינו, וחסר בכתבי יד, ואני הבאתיו כאן בשינוי קצת כסגנון הפענח רזא.
א. הגהתי פסוק הזה לפסוק שבפרקי דרבי אליעזר לפי שהוא קרוב יותר. אבל אפשר שטעות סופר הוא בכתבי ידות והפסוק הנכון הוא בירמיהו כג:ה: ״והקימותי לדוד צמח צדיק וכו׳⁠ ⁠⁠״, ובכת״י ירושלים הסופר כתב ״צמח צדיק״ על גבי התיבות של ״איש צדיק ותחתיו יצמח״ (ועיין ביאור הרד״ל בפדר״א פרק מח אות פב).
״הצילני ״נא ״מיד – ר״ת המ״ן, וזהו והכני אם על בנים שבקש להשמיד להרוג וגו׳ מנער ועד זקן וגו׳.
וכתיבי בענין ג׳ לילות – א׳ וילן שם בלילה ההוא, ב׳ והוא לן בלילה ההוא, ג׳ ויקם בלילה ההוא, וכנגדן תיקנה אסתר וצומו עלי וגו׳ שלשת ימים וגו׳.
והכני אם על בנים – פרשו בו (אבן עזרא פירוש ראשון בראשית ל״ב:י״ב) והכני והכה אם על בנים. וכן רבים.
AND HE SMITE ME, THE MOTHER WITH THE CHILDREN. Commentators1 have explained it as meaning. "And he smite me and smite the mother with the children.⁠" There are many similar verses.
1. Mentioned in Ibn Ezra. The verb "smite" thus applies to the beginning and end of the sentence.
הצילני נא מיד אחי מיד עשו – שאינו נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע.
ויתכן לפרש כי התפלל לשעה ולדורות, מיד אחי לשעה, מיד עשו לדורות. והוא שכתוב (בראשית כ״ז:כ״ב) והידים ידי עשו, ועליו התפלל דוד ע״ה (תהלים י׳:ט״ו) שבור זרוע רשע.
כי ירא אנכי אותו – מפני שאין לו רחמנות. וכן אמר הנביא ע״ה (עמוס א׳:י״א) על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו. פן יבא והכני והכה אח״כ אם על בנים.
וע״ד המדרש פן יבא והכני אם על בנים, והלא צוית בתורה (ויקרא כ״ב:כ״ח) אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ובעופות כתיב (דברים כ״ו) לא תקח האם על בנים, והוא עתיד לקיים (הושע י׳:י״ד) אם על בנים רוטשה.
הציליני נא מיד אחי מיד עשו, "save me please, from my brother, from Esau!⁠" (According to Rashi) the prayer was the result of Yaakov having been told that Esau does not come to meet him in order to welcome him back like a brother, but that he is coming to meet him as an adversary, as an Esau. This is why Yaakov prayed for Divine help.
One may also explain the wording of this prayer in a different way. Yaakov prayed for what he needed immediately and for his needs during future generations. As far as his immediate needs were concerned, he needed to be saved from "my brother.⁠" During future generations, throughout a good part of Jewish history, he or his descendants would need to be saved "from Esau.⁠" Concerning such future times, David also formulated a prayer in Psalms 10,15 when he said: שבור זרוע רשע, "break the power (arm) of the wicked!⁠"
כי ירא אנכי אותו, "for I am afraid of him.⁠" Yaakov's fear stemmed from the fact that Esau knew no mercy. We have proof of this in the writings of our prophets (Amos 1,11) על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו, "because he pursued his brother with the sword and repressed all pity.⁠" פן יבא והכני, "lest he come and smite me,⁠" and he would then also murder the "mothers and the children".
The Midrash wonders how such a thing is possible in view of the Torah expressly forbidding the slaughter of both mother animal and her young on the same day (Leviticus 22,28)? We have a similar prohibition concerning fowl in Deut, 22,6 where the Torah words it thus: "do not take the mother bird together with her young ones.⁠" Yaakov was fearful of Esau violating this commandment in the future as it is written in Hoseah 10,14 אם על בנים רוטשה, "when mothers and babies were clubbed to death together.⁠"
כי ירא אנכי אותו – שאלה מטרוניתא היאך ירא מעשו אחר שהבטיחו הקב״ה. ענה ת״ח אחד תשובה בצדה שאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה כלו׳ כשהבטיחני הקב״ה לא הייתי כי אם בעצמי ועתה הייתי לשני מחנות ולכן אף אם איני ירא ממנו שהבטיחני הקב״ה אמנם ירא אנכי פן יבא והכני אם על בנים כי על האם ועל הבנים לא הבטיחני וכו׳.
כי ירא אנכי אותו, "for I am afraid of him.⁠" How could Yaakov still be afraid of Esau after all the assurances of support he had received from G–d? One sage answered that the answer to this question is found immediately in the words uttered by Yaakov himself. He refers to how he had set out on his journey to Lavan with nothing but his walking stick, whereas in the interval he had become very wealthy. When G–d had given him His assurances they had applied to himself alone. He had never included the people who now comprised his two camps, his family and the servants. As a result, while he did not fear for his person, he did fear for the lives of his wives and children, who had become an integral part of him.
והכני אם על בנים – פי׳ והכה אם על בנים:
והכני אם על בנים, "and he will smite me, mother and children.⁠" He means "mothers and their children.⁠"
הצילני נא מיד – ר״ת המן רמז להמן שיצא להכות אם על בנים כדכתיב טף ונשים.
והכני – ב׳ במסורה. הכא ואידך אם יוכל להלחם אתי והכני. גבי גלית לומר מה יעקב נתיירא אף דוד נתיירא מה יעקב נרדף אף דוד נרדף וכשם שיעקב ניצל מעשו אף דוד ניצל מגלית וזכות יעקב עמד לדוד וכשם שגבי דוד היה מלחמה אף יעקב הכין עצמו למלחמה שהתקין עצמו לג׳ דברים.
אם על בנים – ב׳ במסורה הכא ואידך אם על בנים רוטשה. בסנחריב מלך אשור שאמר להשחית את ישראל כמו עשו שבא להלחם עם יעקב וכן לא תקח האם על הבנים רמז לגליות.
מיד עשו – כאילו אמר: ׳רוצה לומר: מיד עשו׳.⁠1
והכני אם על בנים – אינו חסר מלה או אות. 2
1. יעקב מפרש את דבריו וכאילו אמר יעקב: ׳הצילני נא מיד אחי, כלומר, מיד עשו׳.
2. בניגוד לראב״ע שפירש כאן כי המילה ״והכני״ משרת עצמו ואחר עמו, ופרוש הפסוק: ״והכני, והכה אם על בנים״.
והכני אם על בנים – רוצה לומר שמא יכני באופן שלא ישאיר לי שריד. וזה, שיכה אם על בנים וימות הכל יחד. וייחס ההכאה לו, בעבור היותם כולם קנינו. או הוא מושך עצמו ואחר עימו, כמו שכתב החכם אבן עזרא ז״ל, והרצון בו: והכני והכה אם על בנים. והביאור הראשון נראה לנו יותר.
ייטב נא בעיניך להצילני מיד עשו, פן יבוא וישחיתני עד בלי השאיר לי שריד;
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[ו] הצילני נא וכו׳ – ירצה כי מצד היותי כאן שטוח על פני השדה כאם על בנים אי איפשר אם נבוא לידי מלחמה שלא יפקד אחד מהם או יותר ולא ימנעו מלהתקיים הבטחותיך בנשארים.
הנה אם כן אין ההטבה שיעד רבוי הקנינים כי מה יתן ומה יוסיף לי עוד לכן הצילני נא וגו׳ כי זאת תהיה ההטבה האמתית בשמירת בני ונשי. ואפשר עוד לפרש שהוא סמוך להצילני נא. ר״ל כיון שאתה הבטחתני ואיטיבה עמך. ואין ראוי לפרש על טובת העושר והקנינים יהיה נא מחסדך לקיימו בשמירת בני ונשי כי הנה עתה הייתי לב׳ מחנות והם שתי המחנות אשר עשיתי ולכן לא אשאל ולא אנסה את י״י שישמור שניהם אבל שאלתי ובקשתי היא שתצילני נא מיד אחי מיד עשו שלא יבא כה כי ירא אנכי אותו ר״ל כי ירא אנכי אותו המחנה פן יבא עשו עליו ואז בהכרח יכני כמו שיכה האדם את האם הרובצת על הבנים או על האפרוחים או על הבצים כי ככה אשים אני גופי עליהם ואם יהרוג אותם אותי יהרוג ראשונה ואיך יהיה הדבר הרע הזה.
והכני אם על בנים – יכה אותי בזה שיהרוג ״אם על בנים״, גם שאוכל אני להמלט מידו.
והכני אם על בנים, he will inflict a defeat on me by killing my family. אם על בנים, even if I, personally, succeed in escaping.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

מיד אחי שאין נוהג עמי כאח וכו׳. הכי נמי מדקדק מדכתיב תרי זמני מיד מיד שאין שייך לומר תואר הלשון כשמדבר עם הקב״ה. [מהרש״ל]:
"From the hand of my brother who does not act towards me as a brother...⁠" Here too, Rashi deduced this because מיד is written twice. And Yaakov would not use an expression of honor [about Eisov] when speaking to Hashem. (Maharshal)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

הצילני נא – אומרו נא לשון בקשה גם לשון עתה פי׳ לבל יפרוץ בו עשו, ויאמר ה׳ כי הוא ישיב כל אשר לו למשנה, לזה התפלל לפני ה׳ שיצילהו ויעמיד בידו את אשר הגיעו עתה ולא תעשנה ידיו של עשו תושיה הגם שישוב ה׳ שבותו אחרי כן.
מיד אחי וגו׳ – רש״י ז״ל פירש אחי שאינו נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע, ולדבריו ז״ל לא היה לו לומר אלא מיד אחי עשו ומובן הדבר מיתור אומרו עשו כי אין לו אח זולתו.
אכן נתכוין להתפלל להיות שהיו לעשו ב׳ בחינות התוקף האחד לצד זכות יצחק והב׳ לצד גודל תוקפו ומעלתו וצריך חוזק גדול להנצל ממנו לזה התפלל שלא תעמוד לו זכות אבות. והוא אומרו הצילני נא מיד אחי הגם שאח עשו ליעקב ואף על פי כן אני מתפלל, וכנגד בחינת גודל תוקפו אמר מיד עשו וידוע הוא בנשא ורם.
עוד יכוין לומר על זה הדרך הצילני נא מיד אחי אם יתחכם עליו להרע ברמאות אחוה שהוא דרך שאין יעקב יכול להנצל ממנו, מיד עשו אם יפרסם רשעו להרע גם לזה הוצרך לתפלה להצילו מידו.
עוד יכוין להזכיר רשעותו של עשו, הא׳ מיד אחי והוא מבקש להרוג את אחיו האם יש רשע כזה ויש בדין להשפילו לפני יעקב, ועוד מיד עשו שמפורסם ברשע לבד מעון זה ולא ימוט צדיק לפני רשע.
הצילני נא, "Save me please!⁠" He used the word נא, a combined form of "please" and "now.⁠" He pleaded with God not to allow Esau to cause him any losses instead of letting him recoup his losses later on.
מיד אחי, מיד עשו, from my brother's hand, from Esau's hand. Rashi understands the word אחי as a plea that Esau should not treat him like a brother but rather as befitted the wicked Esau. According to this explanation Jacob should only have said מיד אחי עשו, and we would have understood the Torah's meaning from the otherwise superfluous "my brother,⁠" seeing that Esau was his only brother.
I believe therefore that the correct meaning is that Jacob prayed and addressed himself to the fact that there were two facets to Esau's character. On the one hand Esau was a son of Isaac and Isaac's merits would assist him. On the other hand, he was a person in his own right, a very powerful person at that; it would require great strength to be saved from attack by such a person. Jacob therefore prayed to God that Isaac's merit should not now assist him; this is what he meant by "save me please from the hands of my brother,⁠" i.e. although he is my brother. Concerning Esau's being a powerful adversary in his own right, Jacob prayed "please save me from Esau!⁠"
Jacob also had in mind that if Esau were to use the fact that he was his brother as a trick to attack him after feigning brotherliness, God should save him from such machinations. He also needed God's help, however, if Esau proclaimed his hostility openly.
Jacob also drew God's attention to the enormity of Esau's crime if he were to try and murder his own brother, מיד אחי; surely the mere thought of committing such a heinous crime should provide sufficient excuse for God to humble Esau; on the other hand, Esau's wickedness (without considering the fact that in this case he set out to murder a brother) was sufficient to warrant God's intervention on behalf of Jacob.
הצילני נא – הכל נתת לי י״י אלהי, על כן אתפלל לפניך שתצילני ״מיד אחי מיד עֵשָׂו״. הרי אין לו כי אם אח זה, ומדוע אמר ״מיד אחי״? [אלא] להורות כי לבו טוב עמו ורוצה באהבתו, [והוא מתנהג] אלי כאילו אני איש נכרי. וזהו ״מיד עֵשָׂו״ שרודף אחרַי כאויב כאילו אני מעם נכרי. ולדעת רש״י ז״ל פירוש ״קטונתי מכל החסדים״, טעם למה מפחד מעֵשָׂו ואינו בוטח על ההבטחות שהבטיחו השם, לפי שע״י רוב החסדים שקבל נתמעטו זכיותיו, ״ופן נתלכלכתי בחטא הגורם לי להמסר ביד עֵשָׂו״. ואמר עליו רמב״ן ז״ל שאינו נכון בלשון הכתוב.⁠1 ופירש ״קטונתי״ כמו שפירשנוהו. גם רשב״ם ז״ל פירש אותו כן. ואמר שעל כן ירא יעקב לפי שלא קיים עדיין הנדר שנדבר ולא עבד השם כראוי, והשם דן את האדם לפי מעשיו. על כן התפלל כמו חזקיה שאמר לו הנביא ״מת אתה ולא תחיה״2 ובתפלתו הוסיף לו ט״ו שנה. גם ראב״ע ז״ל פירש שירא מעון קל, לפי שהשם מדקדק עם הצדיקים. גם רמב״ן ז״ל זה דרכו. ואעפ״י שבצאתו מבית לבן אמר לו ״שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך״3 ירא פן אחרי צאתו מבית לבן חָטָא, לפי שבא בברית עם לבן עובד עבודה זרה4 או בדבר אחר5 [עכ״ל רמב״ן]. ואין זה מתישב על לבי, ובסמוך אפרש בעז״ה.
כי ירא אנכי אותו – לא היה צריך לומר רק ״פן יבוא והכני, אֵם על בנים״. ומה טעם ״כי ירא אנכי אותו״? ולולי שירא לא יתפלל, וזה יורה על אמיתת פירושנו בפירוש ״ויירא יעקב מאד ויצר לו״. כי באמת בטח יעקב על דבר-השם ולא עלה על דעתו שירע עֵשָׂו עמו, ולכן רצה ללכת אליו אל שדה אדום, ושלח לו מלאכים דברי אמת שלום. אבל כששבו מלאכיו ובשרוהו שהוא הולך לקראתו וארבע מאות איש עמו, נפל מוראו של עֵשָׂו על יעקב, ודמה שהוא בסכנה עצומה, לא יוכל להנצל ממנה. וכשמצא בלבו המורא הזה. ועוז פניו ושמחתו חלף הלך לו, ולא יכול להתחזק בי״י העושה פלא, ידע כי מאת י״י זאת לו, והבין שהוא בסכנה. ועל כן עשה בתחבולה מה שהיה בידו לעשות. ואח״כ חלה פני אלהיו ואמר ״אעפ״י שעשית לי עד הנה חסדים ואמת הגדולים ממדת צדקתי, זאת הפעם אתפלל לפניך שתצילני מיד עֵשָׂו״. ואמר הטעם למה גם עתה איננו בוטח על חסד השם ״כי ירא אנכי אותו, לפי שאני מוצא יראתו בלבי. ואילו חפצת שאלך בטח ונשען על הבטחותיך לא היה לי לירוא ממנו, והייתי מוצא שמחה ועוז בנפשי. ומה היא מוראי? פן יבוא והכני אם על בנים״. וזה הפירוש יש לו יסוד בכתבי הקדש, כמו נער אלישע שראה חיל סובב את העיר, וסוס ורכב, והתחלחל. ואמר לו הנביא ״אל תירא, כי רבים אשר אתנו מאשר אותם״.⁠6 והנה לא פחד הנביא ולא ירא. וכן כל אנשי השם ידעו כן, ולא פחדו מן הסכנות העצומות, כי ידעו כי י״י אתם. וכתוב ״פָּחַדוּ בציון חטאים, אחזה רעדה חנפים״7 כי הפחד והמורא העולים מאליהן בלב [הן] אותות הסכנה ושהסתיר השם פניו ממנו. על כן יעקב שמצא עתה יראה גדולה מאד בלבו מפני אחיו ואנשיו בקש עזר מן השם. ועל כן ידע כי לא ירע בעיני השם שהוא מתפלל על זאת, ואינו בוטח על הבטחתו.
אותו – כבר רמזנו8 שכל לשון ״יראה״ הסמוך למלת ״את״ היא יראת גדולה ורוממות. וכשהיא מפחד עונש יהיה אות המ״ם מלפניה או מאחריה. ואם כן יקשה עליך למה לא נאמר כאן ״כי ירא אנכי ממנו?⁠״ התשובה, כי עיקר מוראו של יעקב היה ששָׂם על לבו כי אחיו חזק ממנו, ושרבים אתו והוא ואנשיו חכמים ונבונים בענין המלחמה ובעשיית גבורות. וזוהי יראת רוממות. וכשעלה דמיונות כאלו על לבבו אז פחד ממנו. אולי יכול עליו להנקם ממנו וביתו ויכום לפי חרב? וזהו ויירא ויצר האמור למעלה כי אילו היה נוהג עמו בשלום, אעפ״י שהיה ירא אותו מטעמים שאמרנו, לא נמשכה ממוראו צרת לב. אבל מיראת יעקב נמשכה מחשבת צרה, וזוהי הפחד והמצוקה. ועל שתי אלה אמר ״כי ירא אנכי אותו״, וזה כדרך נער אלישע. ואני חושב ג״כ ״פן יבוא והכני״ שהיא הצרה. וכן ״אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו״9 כלומר אל יעלה מוראו וגדולתו על לבבך. ועוד יזכנו צורנו לבאר יותר במקומו.
פן יבוא והכני – הכל בלשון ספק כי בעומק לב יעקב היה שמור מה שהבטיחו השם, וכל עצמו שהתפלל רק בעבור המורא שמצא. על כן אמר ״פן יבוא״ כלומר אפשר שתתן רוח בקרבו ולא יבוא אלי, כי ישוב בדרך אשר בא. ואולי יבוא ולא יכני, כי אתה תלחם את לוחמָי. ואולי יכני, ולא יכה אם על בנים. ואולי יבוא ויכני גם יכה אם על בנים, ומלת והכני שב על שתיהן, כמו10 ״והכני והכה אם על בנים״. וכן פירשו ראב״ע ורמב״ן ז״ל.
1. פירש הקדמון הרב אברהם בקראט (ממגורשי ספרד) ב״ספר הזכרון״ כי בגופות ובשיעורים שייך ״קטן וגדול״. אבל בחסדים לא שייך אלא ״רב ומעט״.
2. מל״ב כ, א.
3. בראשית לא, ג.
4. דברי רמב״ן בסוף פירושו לפסוק י״ג.
5. הרב שעוועל בהערותיו לרמב״ן מציין לזוהר (ח״א קסח ע״א) על שלא קיים כבוד אב ואם כראוי, או שנשא שתי אחיות.
6. מל״ב ו, טז.
7. ישעיה לג, יד.
8. על בראשית כ, יא. עמ׳ 446.
9. במדבר כא, לד.
10. כאילו אמר ״והכני והכה אם על בנים״.
הצילני נא – לכן תפול נא תפילתי לפניך שלא תדינני כפי מעשי, אלא שתוסיף להפלא חסדיך עמדי ותצילני מיד עשו, בתורת חסד ובהטבת חנם:
מיד אחי מיד עשו – לפי פשוטו הוא לתוספת ביאור:
כי ירא אנכי אתו – וכל החרדה הזאת היא לפי שאני מרגיש בלבי יראה גדולה, מה שלא הרגשתי בשאר הסכנות שעברו עלי וזאת אצלי אות לרעה, כי סר כחך מעלי ואיני יכול עוד להתגבר על פחד לבבי:
והכני אם על בנים – על דרך השאלה יאמר על האיש שהוכה בעבור בניו ובני ביתו שהוכו, אף אם הוא בעצמו לא הוכה, וכן יאמר על המלך שהוכה במלחמה, בעבור עמו שהוכו, גם כי הוא בעצמו נמלט, וכן כאן יכה אותי בזה שיהרוג אם על בנים, גם שאוכל אני להמלט מידו:
והכני אם על בנים – מכת אם על בנים מכה אכזרית, כמי שהורג האם על הבנים (כמו אם על בנים רֻטָֽשָה הושע י׳:י״ד) והיא מליצה ממליצות הלשון, וכן והכהו נפש {דברים י״ט:ו׳}, מכת נפש.
(יב-יג) הצילני נא וגו׳ – אף על פי כן, מתפלל אני אליך שתצילני מיד אחי, אשר יש לו אולי טענה נגדי. הצילני מיד עשו, שלפי אופיו מתכנן אולי לעשות בי נקמה, אשר אולי – למרות הכל – לא התחייבתי בה. הצילני למען ילדיי, שעליהם הבטחת לבנות עתיד כה גדול.
ברגע זה יעקב אינו מקבל תשובה על זעקתו. התשובה תבא אליו רק על ידי מאורע שהוא עומד לעבור.
(יב-יג) הצילני – ע״כ אבקש שתצילני מיד עשו, יען ירא אנכי אותו שיכני אם על בנים, הגם שאתה אמרת היטב איטיב עמך, וא״כ יראה זו שאני ירא מפניו שיכה את זרעי מורה שאיני מאמין במה שיעדת לי, א] שתיטיב עמי, ואיך ימצאני רעה מעשו הפך דברך שאך טוב וחסד ירדפני. ב] שתרבה את זרעי, ואיך יכה אם על בנים הפך דברך, ומזה אני רואה שאני מקטני אמנה ואיני ראוי לנס, וע״כ אבקש הצילני נא.
(12-13) {What is this prayer, including ‘lest he come and strike me’, when he did after all recall God’s pledge to him?}
PLEASE SAVE ME. I therefore implore You to save me from the hand…of Esav, for I fear him lest he…strike me down, mother with children. Since You had said to me ‘I will benefit you’, this fear that I have lest he strike down my children proves that I have no faith in what You promised. You had pledged to benefit me, so how can evil befall me at the hand of Esav contrary to your words that only goodness and kindness shall pursue me?⁠1 You had pledged to increase my seed, and evil cannot therefore strike down the children in contradiction to your words. It convinces me that I am of those who are small in faith and not deserving in miracles — and therefore I implore You to please save me.
1. Ps. 23:6.
{ירא אנכי אתו: ׳ממנו׳ מיבעי. אלא ממה שעמו1. ואין לומר דהיינו מארבע מאות איש, דא״כ ׳מעמו׳ מיבעי, אלא הכוונה לזכות שהיתה לו, וכדאיתא במדרש רבה (עו,ב) שהיתה לו זכות ישיבת ארץ ישראל וכבוד אב. ועיין במדבר (כא,לד)2 ג״כ זה הלשון גבי עוג, ודרשו חז״ל על זה3, עיי״ש.}
אם על בנים4: אם נפרש שחשש שיכה האם והבנים יחד5 וכמשמעות החיצוני מסוף התפילה ״ואתה אמרת וגו׳ ושמתי את זרעך וגו׳⁠ ⁠⁠״, קשה, דלפי זה התכוון יעקב לדבר ה׳ אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו (לעיל יג,טז) ״ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות וגו׳⁠ ⁠⁠״6, וא״כ למאי שינה לשון הברכה ואמר ״כחול הים״7. ותו, מה זו הוכחה שלא יהרוג חלק מהבנים ותתקיים הברכה בהנשאר. אלא ודאי לא ירא בשביל הבנים כלל, שהמה כמוהו ממש8, ועוד עיין להלן פסוק כ״ג, ורק חשש על נשיו שהמה יגינו על הבנים, שלא תגיעם איזו הכאה כדרך האם, וחשש שלא יהרגו אם על בנים בשעה שהאמהות יגינו על בניהן9.
ובשביל שאשתו כגופו10 אמר ״והכני״11, ומה גם שמוזהר שלא יקח נשים אחרות אפילו אחרי מותן, שהרי לבן אמר ״או לבניהן אשר ילדו״ (לעיל לא,מג), א״כ חשש12 שלא תגרע ירושתן ע״י בני אשה אחרת, ועל זה כרת ברית עמו שלא ישא נשים על בנותיו, דמשמעו אפילו אחר מיתה13. והראיה14, שהרי באזהרת ״ואשה אל אחותה לא תקח וגו׳⁠ ⁠⁠״ (ויקרא יח,יח) הוצרך הכתוב לפרש ״בחייה״, הא בלא זה משמע גם לאחר מיתה.
1. (״ירא אנכי) אותו״ = ממה שאתו, אף שהניקוד שונה.
2. ״ויאמר ה׳ אל משה אל תירא אותו״...
3. רש״י שם: שהיה משה ירא להלחם שמא תעמוד לו זכותו של אברהם.
4. דברי רבינו כאן מהוים המשך לדבריו לעיל פסוק ו׳ ד״ה ואיטיבה עמך.
5. כפירוש הרד״ק ׳אם עם בנים׳.
6. אך לכאורה ישנה הבטחה ליעקב עצמו (לעיל כח,יד) ״והיה זרעך כעפר הארץ״, ומדוע איפוא פנה רבינו להבטחה לאברהם. אך ע״פ פירוש רבינו לעיל שם יובן הענין, כי הבטחות הריבוי כולן מסתמכות על ההבטחות לאברהם, וההבטחות ליעקב הוסיפו מימדים נוספים, עיי״ש.
7. יש לציין שבעקידת יצחק (לעיל כב,יז) הוזכר גם המימד של ״כחול אשר על שפת הים״ עיי״ש, עיין להלן בדברי רבינו בענין זה.
8. כפי שביאר רבינו לעיל פסוק ח׳ ופסוק י׳.
9. א״כ ״אם על בנים״ כפשוטו, כשהאם תהיה במצב של ״על הבנים״ ומגינה עליהם. (והשוה – דברים כב,ו – ״לא תקח האם על הבנים״ שם מפרש רש״י ׳בעודה על בניה׳ – הערת אאמו״ר).
10. אך קצ״ע, א״כ מדוע יסוד זה של ׳אשתו כגופו׳ לא יגן עליהן כגופו של יעקב.
11. ובראב״ע כתב: משרת עצמו ואחר עמו, וכן הוא – ״והכני, והכה אם על בנים״.
12. לבן (בזמנו כשדרש מיעקב להתחייב לו).
13. הכל כפי שביאר רבינו לעיל.
14. שלבן התכוון בדבריו ״ואם תקח נשים על בנותי״ גם לאחר מיתתן.
מיד אחי מיד עשו וגו׳ – הפחד הזה על אף ההבטחות האלוהיות כבר הוסבר בפסוק הקודם — ״קטנתי מכל החסדים״ וגו׳, וכפי שכבר הסבירו חכמינו ז״ל.⁠1
אם על⁠־בנים – דהיינו שלא לפי מצוות התורה, שאוסרת כזאת אפילו אצל הצפורים.⁠2
1. ברכות ד׳. — ״שמא יגרום החטא״ (המ׳).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יג) וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶֽת⁠־זַרְעֲךָ֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹא⁠־יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב׃
And You said, 'I will surely deal well with you and I will set your offspring like the sands of the sea, which are too many to count.'"
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[עח] 1עמך ע׳ ו׳ באורייתא דעקים רישיהון לבתריהון במה אדע, למועד, בעבור אברהם, ואתה אמרת [היטב איטיב עמך] קדמאה. (ספר התגין).
[עט] 2ואתה אמרת היטב איטיב עמך, היטב בזכותך, איטיב בזכות אבותיך. (בראשית רבה עו)
[פ] 3ושמתי את זרעך כחול הים, אמר יודע אני שזרעו של אברהם על שחוטאים לפניך אתה מביא פורעניות, אבל אתה ברכתם כחול, מה חול זה אדם עושה גומא מבערב ודורס לתוכו, ולמחר משכים והוא נתמלא ושוה, אף זרעו של אברהם אם תבא עליהם פורעניות על חטאם, אתה ממלא חסרונם ברחמים, למען לא יחסרו מכמות שהיו, ועכשיו אם עשו בא והורגני ואת בני, נמצאת הבטחה בטילה, ונמצא שם שמים מתחלל. (מדרש)
[פא] 4ושמתי את זרעך כחול הים, לעתיד לבוא שנאמר והיה בני ישראל כחול הים (הושע ב׳:ה׳). (מדרש הגדול)
1. בספר התגין שבמחזור ויטרי הגירסא ע׳ דתלי כתר רישיהון עמך קדמאה והכוונה לפסוק י. דכתיב ואיטיבה עמך וז״נ כי לפי הגירסא הנ״ל א״מ מ״ש קדמאה. והרמז באות עי״ן י״ל דרוצה בזה לתרץ מה דקשה על הלשון ואתה אמרת היטב איטיב עמך דהרי לא מצינו דה׳ אמר לו לשון זה וכן בפסוק י. ה׳ האומר אלי וגו׳ ואיטיבה עמך. ורש״י פי׳ דהכוונה למ״ש בצאתו מבאר שבע ושמרתיך בכל אשר תלך. ומ״ש בבית לבן שוב אל ארץ אבותך ואהיה עמך. וי״ל דהספר התגין רוצה להדגיש על אות ע׳ לאשמעינן דעיקר כוונת יעקב היתה דבצאתו מבאר שבע אמר לו ה׳ והנה אנכי ״עמך״ (כח, טו.) וכן בבית לבן (לא, ג.). ואהיה ״עמך״. ובאונקלוס בשני המקומות מתרגם והא מימרי בסעדך. ראה בתו״ש לעיל פכ״ח אות קז. ומבואר דהפירוש ואנכי עמך שיהיה בעזרו ויטיב עמו, וזהו דקאמר ואתה אמרת ״היטב איטיב״ עמך משום דקאמר שתי פעמים ״עמך״. וזהו דרמזו באות ע׳. וראה פירוש רש״י בהא דאמר כחול הים. וכן הוא בשכל טוב.
2. בכ״י רמזי ר״י עה״ת היטב איטיב בשני עולמות. עי׳ לעיל אות עג. ובשכ״ט היטב בזכות עצמך וכו׳.
3. מובא בשכ״ט ונראה דמקורו מאיזה מדרש, וקצת מזה בתנחומא תשא ט. ופס״ר פי״א. ומוזכר בהדר זקנים (שמות כה:) בפסוק ויטמנהו כחול. ובלקח טוב מובא מאמר זה בקיצור ושמתי את זרעך כחול הים, מה חול זה אדם עושה בו גומא וממלא בו מים, למחר השכים ומתחסר הגומא, כך יחסרו מישראל בגלות מכמות שהיא. ובתנחומא תשא ט. לפקדיהם, א״ל הקב״ה למשה מנה את ישראל אמר לפניו רבוני כתיב והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב ושמתי את זרעך כחול הים ועכשו את אומר כן. ועי׳ זח״א קסט. וראה לעיל בבאור פכ״ח אות צח. ולעיל בתורה שלמה פי״ג מאמר פ. לענין לכסות את הערלה בעפר הארץ שמביאים מקרא דשם. ובמחזור ויטרי צד תרכו. ובזכרון ברית לראשונים צד טו. מביאים מקרא שלפנינו ושמתי את זרעך כחול הים.
4. ראה לעיל פכ״ח אות קג.
וְאַתְּ אֲמַרְתְּ אוֹטָבָא אוֹטֵיב עִמָּךְ וַאֲשַׁוֵּי יָת בְּנָךְ סַגִּיאִין כְּחָלָא דְּיַמָּא דְּלָא יִתְמְנוֹן מִסְּגֵי.
You have said, ‘I will do very good with you, and I will make your offspring numerous like the sands of the sea, [in that] they will be uncountable due to [their] abundance.’”
וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב
וְאַתְּ אֲמַרְתְּ אוֹטָבָא אוֹטֵיב עִמָּךְ וַאֲשַׁוֵּי יָת בְּנָךְ סַגִּיאִין כְּחָלָא דְיַמָּא דְּלָא יִתְמְנוֹן מִסְּגֵי
תרגם ״וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם״ בתוספת ״סַגִּיאִין כְּחָלָא דְיַמָּא״ לביאור מליצה הנשמעת משפילה, כמבואר לעיל ״וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ״ (בראשית יג טז) ״סַגִּיאִין כְּעַפְרָא דְאַרְעָא״.
ואת אמרת מייטיבה אייטב לך ואשוי ית בניך כחלא דימא די לא יתמנון מן סגיא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סגי״) גם נוסח חילופי: ״סגיי״.
ואנת אבטחתני אוטבא אוטב עימך ואישוי ית בנך סגיעין הי כחלא דימא דלא מתמני מסגי.
But You hast promised me, I will surely do thee good, and will make thy sons many as the sand of the sea, that cannot be numbered for multitude.
[ז] וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ – הֵיטֵב בִּזְכוּתְךָ אֵיטִיב בִּזְכוּת אֲבוֹתֶיךָ.
ושמתי את זרעך כחול הים – הקב״ה אמר לו כעפר הארץ (בראשית כ״ח י״ד) והוא אומר כחול הים, היכן מצינו שא״ל כן, רבנן אמרו ע״י יצחק אמ׳ ויתן לך את ברכת אברהם (בראשית כ״ח ד׳), זו ברכת החול, שנאמר הרבה ארבה את זרעך וגו׳ וכחול אשר על שפת הים (בראשית כ״ב י״ז). ולמה הזכיר כאן ברכת החול ולא הזכיר ברכת העפר, לפי כשברכו בעפר רמז לו שבניו הם עקרו של עולם, כשם שא״א לעולם בלא עפר כך א״א לעולם בלא בניו, וכשם שהעפר הוא דיש לכל כך יהיו בניו דיש למלכיות, הה״ד ותשימי כארץ גוך (ישעיה נ״א כ״ג), לכך לא הזכיר ברכת העפר. אבל כשנתברך בחול, מה חול זה מקהה שני אוכליו כך ישראל מקהין שני אוכליהן שנאמר כל אוכליו יאשמו (ירמיה ב׳ ג׳), וכשם שהים הזה הגל שלו עולה ומתגבר כאלו מציף העולם וכשמגיע לשפת הים הוא נשטח לפני החול, כך אומות העולם שנמשלו לים דכתיב והרשעים כים נגרש (ישעיה נ״ז כ׳), כל מי שמזדווג להם לישראל הוא נופל לפניהם, לכך זכר יעקב כאן ברכת החול.
היטיב איטיב עמך1היטיב בזכותך איטיב בזכות אביך.
1. היטיב בזכותך. ב״ר וילקוט שם ורש״י ולק״ט.
וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ – הֵיטֵב בִּזְכוּתְךָ, אֵיטִיב בִּזְכוּת אֲבוֹתֶיךָ.
ואנת קלת אני אחסן אליך ואציר נסלך כרמל אלבחר אלד֗י לא יחצא כת֗רה.
ואתה אמרת: אני איטיב עמך ואעשה את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב.
היטב איטיבהיטב – בזכותך, איטיב – בזכות אבותיך.
ושמתי את זרעך כחול הים – והיכן אמר לו כן? והלא לא אמר אלא: והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כ״ח:י״ד). אלא שאמר לו: כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי וגו׳ (בראשית כ״ח:ט״ו), ולאברהם אמר: הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים (בראשית כ״ב:י״ז).
היטב איטיב I WILL SURELY DO [YOU] GOOD – The use of two words denoting "doing good" is intended to signify: היטב doing good to you on account of your own merits, איטיב I will also do good to you on account of your father's merits (Bereshit Rabbah 76:7).
ושמתי את זרעך כחול הים AND I WILL MAKE YOUR SEED AS THE SAND OF THE SEA – Where, indeed, did God promise him this? Did he not promise him only "And your seed shall be as the dust of the earth" (Bereshit 28:14)? But the explanation is that He had at the same time promised him "for I will not leave you until I have done that which I have spoken about you" (Bereshit 28:15), and to Avraham he had promised "and I will greatly multiply your seed as the stars of heaven and as the sand which is upon the seashore" (Bereshit 22:17).
וילן שם בלילה ההוא1היינו דאמרי אינשי בת דינא בטל דינא.
ויקח מן הבא בידו2הוציא את העישור ומן השאר לקח ושיגר מנחה לעשו אחיו.
1. היינו דאמרי אינשי. סנהדרין צ״ה ע״א. פי׳ לן הדין בטל הדין. בת הוא תרגום של לן.
2. הוציא את העישור. וכן רש״י בפי׳ עה״ת כתב ד״א מן הבא בידו מן החולין שנטל מעשר כמד״א עשר אעשרנו לך והדר לקח מנחה. ובוודאי לקחו המאמר הזה מהתנחומא כתב יד וברש״י שם הביא לפני זה ומדרש אגדה מן הבא בידו אבנים טובות ומרגליות. וזה הביא הילקוט בשם התנחומא והוא ג״כ בתנחומא כ״י. והציון בילקוט ״ב״ר״ הוא על המאמר ולמה הוא נותן גמלים באמצע.
ואתה אמרת – לי בבית אל:
היטיב איטיב עמך – כפל הדבור, היטיב בזכות עצמך, אטיב בזכות אבותיך:
ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב – והלא לא אמר ליה הקב״ה בבית אל אלא כעפר הארץ (בראשית יג טז), אלא תלה ברכתו על ברכת אביו וזקנו, שאמר לו הקב״ה בהר המוריה, והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים (שם כב יז), אמר יודע אני שזרעו של אברהם על שחוטאים לפניך אתה מביא פורעניות, אבל אתה ברכתם כחול, מה חול זה אדם עושה גומא מבערב ודורס לתוכו, ולמחר משכים והוא נתמלא ושוה, אף זרעו של אברהם אם תבא עליהם פורעניות על חטאם, אתה ממלא חסרונם ברחמים, למען לא יחסרו מכמות שהיו, ועכשו אם עשו בא והורגני ואת בני, נמצאת הבטחה בטילה, ונמצא שם שמים מתחלל:
ואתה אמרת היטיב איטיב עמך – אף על פי שאין אתה מחוייב לקיים לי הבטחתך שהרי קטנתי וגו׳, אף על פי כן עשה למען כבוד שמך שתתקיים הבטחתך. כמו שאמר משה להקב״ה כשרצה לכלות את ישראל: למהא יאמרו מצרים {לאמר} ברעה (שמות ל״ב:י״ב), ובמקום אחר: מבלתי יכולת י״י וגו׳ וישחטם במדבר וגו׳ (במדבר י״ד:ט״ז), ואמר לו: הקב״ה סלחתי כדבריך (במדבר י״ד:כ׳), וינחם י״י על הרעה (שמות ל״ב:י״ד).⁠ב
א. כן בפסוק, ליקוט אוקספורד-מינכן, וכ״י המבורג 52, אך בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: ולמה.
ב. כך סדר המלים בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון, וכן בליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י המבורג 52. אולם, רוזין שינה את הסדר.
Ve'attah "YET YOU HAVE SAID, 'I WILL DEAL BOUNTIFULLY WITH YOU': Even though You are not obligated to fulfill Your promise since 'I am unworthy.. (vs. 11) nevertheless act for the sake of Your name by fulfilling Your promise.⁠"
So also when God wanted to destroy the Israelites, Moses said to Him, "Let not the Egyptians say, 'It was with evil intent ... (Ex. 32.14) and "God renounced the punishment.⁠" And in another place, [Moses said,] "[The nations who have heard Your fame will say,] 'It must be because the LORD was powerless ... He slaughtered them in the wilderness*',⁠" (Num. 14.16) and God answered him, "I pardon, as you have asked" (Num. 14.20).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

ואתה אמרתא – על דרך שאמר דוד: זכר דבר לעבדך על אשר יחלתני (תהלים קי״ט:מ״ט).
היטב איטיב עמך – כן דרך המקרא לכתוב המקור עם הפעל לחזק הפעלה.
ובבראשית רבה (בראשית רבה ע״ה): היטב – בזכותך, איטיב – בזכות אבותיך.
כחול הים – והוא אמר לו: כעפר הארץ, והענין אחד, כמו שכתבנו כי המקרא שומר הטעמים, ושניהם נאמרו להפלגה.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״אמרת״.
ואתה אמרת, Yaakov’s formulation is reminiscent of that of David in Psalms 119,49 “remember Your word to Your servant through which You have given me hope.”
היטב אטיב עמך, it is the custom for Scripture to write the verb in the infinitive mode together with the appropriate mode of the verb in order to reinforce what the verb expresses. According to Bereshit Rabbah 76,7 the word היטב refers to God’s support for Yaakov based on his merits, whereas the word איטיב refers to God’s support for him based on the merit of his father and grandfather.
כחול הים, an inaccuracy, as in the verse Yaakov referred to God had promised that his descendents would be as numerous as the “dust of the earth,” not like the sand on the beaches of the sea. (28,14) The change in syntax is irrelevant, as we explained repeatedly that when the Torah repeats the same theme with different words, the reason is not to alert the reader to an additional dimension of the message, but only to stress the message, to draw attention to its importance.
ואתה אמרת וג׳ – כלומר ׳יראתי פן יבוא והכני – תגן עלי הבטחתך לי ה[י]טיב א[י]טיב עמך, ויראתי פן ישמיד אם על בנים1 – תגן עלי הבטחתך לי ושמתי את זרעך וג׳⁠ ⁠׳2.
ושמתי את זרעך וג׳ – כלומר ׳מה שאמרת לי בהתגלותך בצאתי מבאר שבע (בראשית כח:יד) והיה זרעך כעפר הארץ׳. וחול הים ועפר הארץ טעם שניהם שוה3.
1. יח. כנראה שרבנו מפרש בפסוק הקודם כעין שפירש הראב״ע: ׳והכני – משרת עצמו ואחר עמו, כמו ושני שרי גדודים, וכן הוא – והכני, והכה אם על בנים׳.
2. יט. תיקנתי מבנה המפשט בהתאם למקור. רצון רבנו בזה ששתי ההבטחות שהזכיר יעקב בפסוק זה, ׳היטב איטיב׳ ו׳ושמתי זרעך׳, מכוונות כנגד שני החששות שבפסוק הקודם. הבטחת ׳היטיב איטיב עמך׳ מכוונת כנגד יראתו על עצמו ׳פן יבא והכני׳, והבטחת ׳ושמתי זרעך כחול הים׳ מכוונת כנגד יראתו ׳[פן יבא והכה] אם על בנים׳. ויש להעיר שלשון זה משמע שבטח יעקב שההבטחה עצמה היא תגן בעדו, ואמנם קשה שהרי כבר ביאר רבנו שהיה יעקב מתיירא למרות ההבטחה שמא יגרום החטא. והשוה לשון הרמב״ן שהקשה כן על שיטת רש״י (שפי׳ כדברי רבנו שמא יגרום החטא): ׳מה יועיל הבטחון ההוא אם גרם החטא׳. ונראה שטעמו של רבנו הוא שעל דרך תפלה ביקש יעקב, דהיינו התפלל שיבא הי״ת לעזרתו במה שיקיים הבטחתו אף אם אינו זוכה לכך מצד עצמו.
3. כ. כוונת רבנו שהברכה שהזכיר יעקב כאן, היא עצמה הברכה שנתברך בה בלשון אחר אבל בטעם שוה, וכן ביאר הרד״ק כאן. מאידך, השוה פירוש רש״י, שכוונת יעקב לברכה שנתברך אברהם (יג:טז) ׳ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה׳, וזה מפני שהובטח לו ממנו יתעלה שיקיים בו ברכת אברהם. ואולי סבר רבנו שלא היה יעקב מניח ברכה שנתברך בו בעצמו ומזכיר ברכת אברהם במקומה.
לדעת רבנו, משמעות הברכה ׳כעפר הארץ׳ או ׳כחול הים׳ היא לתכלית הריבוי, כמו שביאר להלן בפר׳ מקץ (מא:מט): ׳כחול הים – תכלית הריבוי, כמו שאמר לאברהם בהבטחה להרבות זרעו וכחול וגו׳⁠ ⁠׳, והשוה נמי לשונו בספר המספיק בפרק על חיוב האמת ואיסור השקר (מהד׳ דנה עמ׳ 315): ׳ואמר יתעלה ׳ושמתי את זרעך כעפר הארץ׳ ולא התכוון אלא לדימוי מבחינת הריבוי שאי אפשר למנותו במספר, כפי שאמר ׳אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה׳, לא שמספרם יהיה שווה למספר העפר או החול, כפי שאמר בפסוק השני ׳וכחול אשר על שפת הים׳. ואמר משה רבנו עליו השלום ׳ה׳ אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרב׳, והבן דברו ׳לרב׳ כדי לבאר שהכוונה היא הדמיון בריבוי, לא שוויון במספר. וכן אמר יתעלה בדמותו אותם לכוכבים ׳אם תוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך׳⁠ ⁠׳. וכן תרגם אונקלוס להלן על ׳והיה זרעך כעפר הארץ׳ שהוא ענין ריבוי: ׳ויהון בנך סגיאין כעפרא דארעא׳.
ואמנם מעניין הדבר, שהרמב״ם באגרת תימן (מהד׳ ר״י שילת עמ׳ קכד-ה) פירש ברכת יעקב ׳והיה זרעך כעפר הארץ׳ בהקשר אחר לגמרי, שאין עניינו ׳אשר לא יספר מרוב׳ כמו שהבין רבנו, וז״ל שם: ׳וכבר יעד ה׳ יתעלה יעקב אבינו, שזרעו אע״פ שישפילום האומות וינצחום, הם ישארו אחריהם. אמר יתעלה ׳והיה זרעך כעפר הארץ׳ – רצונו לומר שהם עם היותם שפלים כעפר מדרך כף רגל לכל, לסוף ינצחו ויגברו. ועוד על צד המשל שהעפר בסוף יעלה על דורכו וישאר אחריו׳ (יעוי׳ ברבנו בחיי שהביא שני הביאורים כאחד, ויתכן שביאור זה העתיק מדברי הרמב״ם). אך גם לדברי הרמב״ם ׳כחול הים׳ בהכרח מתפרש ענין רבוי, כלשון הכתוב הנזכר בברכת אברהם ׳הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים׳. ואם כן לדברי הרמב״ם בהכרח יש לפרש כפירוש רש״י כאן שיעקב כיוון לברכת אברהם, ודלא כפירוש רבנו. וראה מש״כ עוד בזה בתחילת פר׳ כי תשא, ושם הבאתי מדברי רבנו בתשובה (מהד׳ פריימאן-גויטיין סי׳ לד, עמ׳ 41) שבה הלך לשיטתו כאן.
ואתה אמרת היטב איטיב עמך – אף על פי שהיתה פחדתו פן גרם החטא, אמרא עשית עמדי חסדים גדולים שלאב הייתי ראוי להם, כל שכן שיש לך לעשות עמי חנם החסד הזה אשר הבטחתני עליו שתיטיב לי ותרבה זרעי, ואין חטאי ראוי למנוע ממני הטובה שהבטחתני בה, כי גם מתחלה לא הייתי ראוי לה, אם עונות תשמור1 לי, ולא הבטחתני עליה בעבור מעשי רק בחסדיך הרבים.
ויש אומרים: כי יעקב היה חומל על בניו ועל ביתו פן יכה אותם עשו, כי לא ידע בהבטחת והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כ״ח:י״ד) אם על אלה או על אחרים, כי יתכן כי ימלט הוא לבדו וירבה עוד את זרעו.
ואיננו נכון בעיני, כי אם היתה זאת מחשבתו איך אמר בתפלתו: ואתה אמרת היטבג איטיב עמך והרביתיד את זרעך. ועוד, כי שם נאמר לו: והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי (בראשית כ״ח:ט״ו), ואםה יהיו בניו נופלים בחרב אחיו אין ההבטחה הזאת קיימת. ולזה ירמוז באמרו: היטיב איטיב עמך, וכן: ואיטיבה עמך (בראשית ל״ב:י׳) – כי כלו זה הוא ממה שנאמר לו: ואהיה עמך (בראשית ל״א:ג׳). אבל הכל מיראת החטא, כי דרך הצדיקים לירוא תמיד, והיה מתיירא אולי אפילו משיצא משם חטא בבואו בברית עם לבן עובדז עבודה זרה או בדבר אחר, ושגיאות מי יבין.
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים ק״ל:ג׳.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אשר״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לא״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״הטיב״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י פולדה 2: ״והרבתי״. בדפוס ליסבון: ״ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב״. בכ״י מינכן 138 חסר: ״עמך והרביתי״.
ה. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״והנה״.
ו. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כל״.
ז. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״עובד״.
AND THOU SAIDST: I WILL SURELY DO THEE GOOD. Even though he was afraid lest the sin cause him to lose that which he was promised, Jacob said: "You have done great kindnesses for me even though I was unworthy of them. Certainly You will do for me this undeserved kindness which You have promised me, namely, that You will bestow good upon me and increase my seed. My sin should not withhold from me the good You have promised me, for in the beginning I was also unworthy of it had You marked against me mine iniquities.⁠1 And You did not promise it to me on account of my deeds, but only out of Your abundant mercies.⁠"
And some commentators say2 that Jacob had compassion for his children and household lest Esau smite them, because he did not know whether the promise, And thy seed shall be as the dust of the earth,⁠3 applied to these or to others, it being possible that he himself would escape and have additional children. But in my opinion this is not correct, for if this was his thought, how did he say in his prayer, And Thou saidst: I will surely do thee good and make thy seed as the sand of the sea? Moreover, it was told to him in Beth-el, And behold, I am with thee, and will keep thee whithersoever thou goest, and I will bring thee back into this land.⁠4 If his children were to fall before his brother's sword, this promise would not be fulfilled, and it is to this promise that Jacob alluded when he said, And Thou saidst: I will surely do thee good. Similarly with the promise, And I will do thee good:5 all this Jacob said on the basis of it having been said to him, And I will be with thee.⁠6 But all his misgivings were on account of the fear of sin, for it is the way of the righteous to be always fearful. Thus Jacob was fearful that perhaps even after he left Haran, he sinned by entering into a covenant with Laban, who was an idol-worshipper, or in some other matter, and Who can discern errors?7
1. See Psalms 130:3.
2. Ibn Ezra. Thus Jacob's fear was not lest his sin cause him to lose that which he was promised, but because he did not know, etc., as explained in the text.
3. Above, 28:14.
4. Above, 28:15.
5. (10) here.
6. Ibid., 31:3.
7. Psalms 19:13.
ואתה אמרת היטיב איטיב עמך – פי׳ הרמב״ן אע״פ שהיה ירא שמא יגרום החטא אמר עשית עמדי חסדים גדולים שלא הייתי ראוי להם כ״ש שיש לך לעשות עמי החסד שהבטחתני ולא ימנע ממני בשביל החטא.
וי״מ: כי יעקב היה חומל על בניו וביתו פן יכה אותם עשו כי אפשר שיכה אותם וימלט הוא לבדו ויתקיים והי׳ זרעך כעפר הארץ בזרע אחר שיהי׳ לו. ואינו נראה שאם היתה זאת מחשבתו איך אמר בתפלתו ואתה אמרת וגומר ועוד כי שם נאמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך ואם יהיו בניו נופלין בחרב אחיו אין ההבטחה זאת קיימת אלא מהכל הי׳ ירא שמא יגרום החטא מפני שבא עם לבן בברית שהוא עובד ע״ז או חטא בדבר אחר ושגיאות מי יבין:
ואתה אמרת היטיב איטיב עמך, "and You have said: "I will keep on doing good with you.⁠" Nachmanides explains that although Yaakov was afraid that sins he might have committed would prevent God from making good on His promises to him, he refers to very generous kind deeds God had already performed, implying that he had not been worthy of these favours. He argues that if God had seen fit to perform favours for him which He had not promised, He will most certainly perform those which he had promised him, regardless of any sins he might have become guilty of inadvertently in the meantime.
Some commentators claim that Yaakov was concerned as a loving father that Esau should not be allowed to harm members of his family, as it was possible that he would stage a hit and run raid, and only he, Yaakov, would escape due to God's protection of him as promised. In such an event, God could still fulfill His promise by enabling Yaakov to start a new family and to raise children. This scenario, as something which Yaakov had in mind with his words here, is not plausible, as if this was what Yaakov had in mind he could not have formulated his prayer with the words "and You yourself have said, etc.,⁠" a reference to people whose very life he attributed to God having already fulfilled part of His promise. Furthermore, part of God's promise during the dream of the ladder had been that He would protect Yaakov on all his journeys etc. If his family would become victims of Esau's vengeful attack, how could this promise still come true? We must attribute Yaakov's fear as worry only about any sins committed since the promise of God had been received as a cause of invalidating such a promise.
ואתה הבטחתני שתיטיב עימי ותשים זרעי כחול הים אשר לא יספר מרוב, ועם כל זה הנני מתפחד מעשו, להיותי בלתי ראוי לכמו זאת ההשגחה הנפלאה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[ז] ואתה אמרת היטב אטיב עמך וכו׳ – ירצה ואתה התרת רסן היראה על פני הבטחותיך כי לא אמרת שלא יגיעני שום רע אלא שתטיב עמי גם שלא הבטחתני כי אם בלשון עמך שהוא כינוי יחידי כאלו עמי לבדי אתה מדבר כי בבית אל אמרת והנה אנכי עמך ושמרתיך וכו׳ (בראשית כ״ח:ט״ו). ובחרן שוב אל ארץ אבותיך ואל מולדתך ואטיבה עמך (בראשית ל״א:ג׳). ולכן תחוייב לי היראה על הנשים והטף ואף על פי שאמרת ושמתי את זרעך כחול הים כבר אפשר שאשאר אני לבדי או קצת הבנים ויתקיים זה על דרך שאמר ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך וכו׳ (שמות ל״ב:י׳). והנה כאשר כלו תפלותיו חשב בלבו שיענהו השם בעת ובצרה ההיא במראה או בחזיון לילה ויחזקהו ויגיד לו את אשר יעשה.
הטיב בזכותך אטיב בזכות אבותיך. ב״ר דאפילו למ״ד דברה תורה כלשון בני אדם ה״מ היכא דמוכחי קראי כגון גבי הענקה דאף על גב דכתיב הענק תעניק לו מ״מ ל״ש נתברך הבית בגללו ל״ש לא נתברך הבית בגללו מ״מ כתיב קרא אחרינא אשר ברכך ה׳ אלהיך וכן גבי העבטה אע״ג דכתיב העבט תעביטנו מ״מ ל״ש יש לו ואינו רוצה להתפרנס לא שנא אין לו מ״מ כתיב קרא אחרינא די מחסורו אשר יחסר לו וכן גבי גנבה אף על גב דכתיב גנב יגנב מ״מ לא שנא גנבה ל״ש אבדה התם נמי מוכחא מלתא דבגנבה דוקא ולא באבדה דלשון גנבה משמע ולא אבדה כדאיתא בפרק השואל כדפירשו התוספות במציעא פרק אלו מציאות והראיה על זה שהרי ר׳ שמעון גופיה דקאמר גבי העבט תעביטנו דברה תור׳ כלשון בני אדם דריש בר״ה עשר תעשר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה. והרמב״ן ז״ל טען על רש״י ז״ל במה שאמר נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמדי לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו ואמר ואינו נכון בלשון הכתוב ועוד כי אמר אחר כן ואתה אמרת הטיב אטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים ומה יועיל הבטחון ההוא אם גרם החטא אח״כ ועוד כי הזכיר יעקב ב׳ הבטחות שהבטיחו הב״ה בבית אל ובחרן והזכיר תחלה מה שאמר לו בחרן ואמר ה׳ האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואטיבה עמך והוא מה שנאמר לו בצאתו מבית לבן שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך והנה אחרי כן לא הטיב לו בכל החסדים ובכל האמת האלה שיתמעטו זכיותיו על ידיהם עכ״ד: ונראה לי שאין שום טענה על דברי הרב כי מה שטען תחלה שאינו נכון בלשון הכתוב לומר קטנתי על מיעוט זכיותיו הנה רז״ל דרשו כן בפרק במה מדליקין. ומה שטען עוד שאחר כך אמר ואתה אמרת הטיב אטיב עמך כו׳ ומה יועיל הבטחון אם גרם החטא אח״כ שתי תשובות בדבר האחת שואתה אמרת אינה אחר מאמר קטנתי כאשר חשב רק הוא דבק עם מאמר ואטיבה עמך כי זאת היא ההבטחה הראשונה מהב׳ הבטחות וכאילו אמר האומר אלי שוב לארצך כו׳ ואתה כבר אמרת כו׳ ואחר כך אמר קטנתי כו׳ ועוד אפי׳ אם תמצי לומר שואתה אמרת הוא אחר שאמר קטנתי אין טענה ממה שאמר מה יועיל הבטחון ההוא אם גרם החטא כי כבר פי׳ רש״י ז״ל הטיב בזכותך אטיב בזכות אבותיך וההבטחה אשר היא בזכות אבותיו אינה מתבטלת אפילו בשחטא אחר ההבטחה ההיא מאחר שאינה תלויה בזכיותיו. ומה שטען עוד שהבטחה שהזכיר בראשונה קודם קטנתי היא ההבטחה השנית שנאמר לו בצאתו מחרן והנה אחרי ההבטחה הזאת לא הטיב לו בכל החסדים ובכל האמת שיתמעטו זכיותיו על ידיהן אינה טענה כי רש״י ז״ל לא אמר שאחר ההבטחות ההן נעשו לו החסדים והאמת ונתמעטו זכיותיו כי אין הפרש בין אם היו החסדים קודם ההבטחות או אחר כן כי מאחר שנכו לו מזכיותיו ונשארו מועטת אין בהם כח להגן על החטא שחטא אחר ההבטחות ולא יתקיימו בו אבל הדבר שנופל בו ההפרש אם הי׳ קודם ההבטחות או אחריהן הוא החטא שאם הי׳ קודם ההבטחות הן מתקיימות בהכרח מאחר שלא נתלכלך בחטא אחר אותן ההבטחות ואם הי׳ אחרי ההבטחות אינן מתקיימות מפני שכבר חטא ונשתנה ממה שהיה בזמן ההבטחות שהשם לא הבטיחו אלא לפי מעשיו של אותה שעה אבל בענין מיעוט הזכיות שנתמעטו בסבת החסדים שנעשו לו מאי נפקא מינה אם היה זה קודם ההבטחות או אחריהן אפילו אם היה קודם ההבטחות והשם רצה להבטיחו אחר כך להטיב לו ביד אותן הזכיות המועטות שנשארו לו על צד החסד וחנינ׳ אף על פי שלא נשאר לו שום זכות אם לא חטא אחר כך הרי היא מתקיימת לו בהכרח ואם חטא אחר אותן ההבטחות הנה מאחר שאין לו זכיות רבות לעמוד כנגד החטא לבטל אותו ל״ש אם נתמעטו קודם ההבטחות ל״ש אם נתמעטו אחר ההבטחות אין ההבטחות שקודם החטא ההוא מתקיימות מפני שהחטא מבטל אותן:
את אשר דברתי לך ולאברהם אמר כו׳. פי׳ לאברהם דברתי כן בעבורך ולא שדברתי לך ממש שהרי עם יעקב לא דבר קודם לכן כך פרש״י בפרשת ויצא:
ואתה אמרת במראת הסלם אתה מעצמך מבלי בקשתי אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב ולכן עליך מוטלת שמירת המחנה הזה שאני בו כי אם יעודך יתקיים גם כן יהיה בבני כמו שיהיה בי. הנה התבאר למה זכר יעקב ראשונה ההבטחה האחרונה שהיה מפני שכחה היה יותר קרוב ושלא יוכל אדם לומר שכבר נתקיימה. והנה לא זכר מה שנאמר לו במראת הסלם והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת לפי שחשב יעקב שכבר נתקיימה בו ושכבר שב אל האדמה כי הוא כבר היה בגבול ארץ כנען כדעת רש״י אבל כבר זכר אותו יעוד ואתה אמרת היטב איטיב עמך שנכלל במה שנאמר לו שם כי עם היות שלא נאמר לו שם בזה הלשון הנה נכלל במה שנאמר לו והיה זרעך כעפר הארץ וגו׳ והנה אנכי עמך והתבאר ג״כ מאמר קטונתי מכל החסדים וגו׳ והותרו שאלות ח׳ וט׳.
ואתה אמרת היטב איטיב עמך – ואם יקרה זה יהיה היפך מה שאמרת להיטיב עמי, אם אראה ׳באבדן מולדתי׳ (על פי אסתר ח׳:ו׳).
ושמתי את זרעך – והנה היפך זה גם כן יהיה אם יכרית זרעי, וראוי שתעשה עמם בעבור כבוד שמך לקיים הבטחתך, אף על פי שאיני ראוי לה, כענין ״אם עונינו ענו בנו, ה׳ עשה למען שמך״ (ירמיהו י״ד:ז׳).
ואתה אמרת היטב איטיב עמך, if what I am afraid of were to happen this would be the reverse of Your promise to me. How can I watch the destruction of my family?
ושמתי את זרעך, even if only my children will be killed this will be the opposite of what You promised. It behooves You to let them survive for the sake of Your great name, even if I myself do not deserve to survive. We use this kind of argument in our prayers when we say (based on Jeremiah 14,7) אם עונינו ענו בנו עשה למען שמך, “if our sins testify against us, (save us) for the sake of Your name!”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

היטב איטב היטב בזכותך איטב בזכות אבותיך וכו׳. ולא אמרינן ׳דברה תורה כלשון בני אדם׳ (קידושין יז ע״ב), דפירשו התוספות בפרק אלו מציאות (בבא מציעא לא ע״ב ד״ה דברה) דאפילו למאן דאמר ׳דברה תורה כלשון בני אדם׳ – היכי דמוכח קרא דרשינן. והכי נמי מוכח קרא, דהא בודאי יש לו זכות אבות וזכות דידיה כדלעיל (רש״י פסוק ט) – שתי הבטחות הבטיחו הקב״ה; בצאתו מחרן הבטיחו בזכות אבות, שהזכיר לו האבות, ובצאתו מבית לבן – לא נאמר זכות אבות, וזכות עצמו הוא:
ולאברהם אמר כו׳. וקשה למה לא זכר הבטחת עצמו בפירוש ״והיה זרעך כעפר הארץ״ (לעיל כח, יד), ויש לומר דזכות אבות יותר גדול מזכות עצמו, דלא שייך בזה ׳נתלכלך בחטא׳ כל כך, שהשם יתברך זוכר חסדי אבות לבנים אף על גב שאינם ראוים. אבל קשיא דמכל מקום היה ליעקב להזכיר ברכת ״והיה זרעך כעפר הארץ״ שזאת הברכה הוא כוללת אברהם ויעקב, כי לשניהם נאמר זה, אמנם נראה כי דבר זה דבר מופלג בחכמה, כי ישראל נתברכו בג׳ ברכות; ככוכבי השמים, וכחול אשר על שפת הים (לעיל כב, יז), וכעפר הארץ. ככוכבי השמים – כי רבוי כוכבי השמים כל אחד ואחד יש לו שם בפני עצמו והוא נספר, כדכתיב (ישעיהו מ, כו) ״המוציא במספר צבאם״. כחול אשר על שפת הים – שאין מספר לו, ולא בא במספר. ואלו שני דברים לא היו בפעם אחד; כי בימי משה שהיו נספרים נמשלו ככוכבי השמים, כמו שאמר משה ״והנכם היום ככוכבי השמים לרוב״ (דברים א, י). ובימי שלמה – היו יהודה וישראל ״כחול אשר על שפת הים״ (ראו מ״א ד, כ). וכל אחד מעלה בפני עצמו; הראשון יותר חשוב מצד החשיבות, וזה יותר חשוב מצד הרבוי:
אמנם רבוי ״והיה זרעך כעפר הארץ״ אין זה נאמר רק על התרבות בלבד, שהוא יוצא תמיד אל הפעל כמו המעיין שהוא מוסיף מים ונובע תמיד, ואין צריך שיהיה נמצא כלל רבוי מים, אף על גב שיקח הכל – סוף סוף הוא נובע ומתפשט. ולפיכך אמר ״והיה זרעך כעפר הארץ״, כי הארץ לרוב דקות חלקיה אין מספר להם, וברכה כזאת אין דבר בפעל, רק כאשר תמיד הוא מוסיף והולך – כאשר יקח חלק אחד עוד יש חלק בו אחר, ואין גבול ותכלית להם. ודבר זה אינו מצד התפשטות הרבוי, רק מצד ההתרבות, כמו המעיין הנובע תמיד מוסיף והולך, וברכה כזאת לא ימנע אף אם לא ישאר רק קצת – שמהם יבאו אחרים ויוסיף תמיד, שהרי אין ברכה זו רק כי אין גבול להם, ולא יבא לגבול וקצה, לאפוקי ״והיה זרעך כחול אשר על שפת הים״ (לעיל כב, יז) שברכה זאת מכח רבוי יש לו הרחבה, ובשביל כך אם ימעט – הרי אין כאן הרחבה. ולא כן הברכה ״כעפר הארץ״, שאין כאן הרחבה רק מצד הדקות, שדבר זה אינו רק שאין תכלית וסוף להם לדקות החלקים. ועיין בפרשת בלק אצל ״מי מנה עפר יעקב״ (במדבר כג, י) שם מבואר פירוש זה. ומה שלא הזכיר ״ככוכבי השמים״, מפני שאותה ברכה לא שייכא כאן, שהרי בא לומר מפני שנתברך ברבוי כחול אשר על שפת הים יהיה הוא וזרעו נשמרים מן החסרון, והבטחת ״ככוכבי השמים״ הוא נאמר על המעלה הגדולה שיהיה להם, לא על הרבוי, כי חול הים יותר, דכתיב (ראו הושע ב, א) ״והיו בני ישראל כחול אשר על שפת הים״:
ושמתי את זרעך כחול הים – הבטחה זו נאמרה לאברהם במעשה העקידה ושם הזכיר הכוכבים והחול, וכפי הנראה שהכוכבים יש בהם הריבוי והמעלה, מה שאין כן בחול שאין בו כי אם הרבוי לבד, וא״כ למה לא הזכיר כאן יעקב בתפלתו שהמשילם לכוכבים הקיימים לעד, וזה יותר קרוב אל הענין אשר עליו מתפלל שיתקיימו ולא יאבדו ע״י עשו ואומר אני שלפי שמצינו שישראל נמשלו לג׳ דברים לעפר, ולחול, ולכוכבים, וזהו כי בזמן השלום והצלחה נמשלו לכוכבים ירום ונשא וגבה מאד ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, וכן פירש״י בפסוק והנכם היום כוכבי השמים לרוב. (דברים א׳:י׳) ובזמן השפלות שהם כעפר לדוש נאמר והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו׳. וזה הבטחה שיהיו במצרים כעפר שהכל חורשים עליו כמ״ש (תהלים קכ״ט:ג׳) על גבי חרשו חורשים, באותו זמן יעלו משפל מצבם ויפרצו ימה וקדמה מן הפך אל ההפך כמבואר למעלה פרשת ויצא, (כח יד.) ובזמן הממוצע בין שניהם דהיינו בזמן שאין להם מנוחה מן האויבים הרודפים העומדים עליהם לכלותם והקב״ה מצילם מידם, נמשלו לחול זה שכל גלי הים עומדים להציף את העולם, ובהגיעם לחול הם נשברים ולא יוכלו לעבור את החול, כך האומות הקמים על ישראל, כמ״ש (תהלים מ״ב:ח׳) כל משבריך וגליך עלי עברו אינן יכולין לישראל לכלותם, ומטעם זה נמשלו ישראל לחול. ע״כ הזכיר בתפלתו ענין הבטחת החול להצילו מיד הרודף עשו, ושלא יוכל לו כחול זה שלא יוכלו לו הגלים, כך לא יוכל עשו לו.
היטיב בזכותך איטיב בזכות אבותיך. ואע״ג דאמרינן דברה תורה כלשון בני אדם הכא מוכח דלדרשה בא דהל״ל היטב תיטב לנוכח כמו הענק תענק וגו׳ (דברים ט״ו:י״ד). ודלא כהרא״ם שפירש היכא דאיכא למדרש דרשינן. וא״ת והא לעיל (בפסוק יא) פירש רש״י שיעקב היה אומר נתמעטו זכיותיו וי״ל דכאן ודאי לא היה מתפלל בשביל זכיותיו אלא בשביל זכות אבותיו לכך מפרש נמי איטיב בזכות אבותיך וק״ל:
עד אשר אם עשיתי. מכאן נמי משמע את אשר דברתי לך קאי על אברהם כדפירש בפרשת ויצא (לעיל כ״ח:ט״ו) דאל״כ הוה קשה והלא לא אמר ליעקב כן:
היטיב on account of your merits, and איטיב on account of your fathers' merits. Although the Torah speaks in the language of man, [thus a double verb need not be expounded,] here it is clear that it is to be expounded. For it should have said היטב תיטב, in second person, like העניק תעניק (Devarim 15:14). This is preferable to Re'm's explanation, that whenever an exposition can be made it should be made. You might ask: Rashi explained on v. 11 that Yaakov said, "My merits have diminished.⁠" [Why did he pray here on account of his own merits?] The answer is: He surely was not praying here on account of his merits, but on account of his fathers' merits. That is why Rashi adds, "I will do good on account of your fathers' merits.⁠"
Until I have done. Also this verse shows that, "Until I have done that which I have spoken for you,⁠" refers to [what Hashem spoke to] Avraham, as Rashi explained on v. 28:15. Otherwise, the difficulty [remains]: Hashem never said this to Yaakov.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

ואתה אמרת היטב איטיב עמך – פירש רשב״ם ז״ל ״אעפ״י שאין אתה מחויב לקיים לי הבטחתך, שהרי קטונתי וגו׳ אע״פ כן עשה למען כבוד שמך לקיים הבטחותיך כמו שאמר משה להקב״ה כשרצה לכלות את ישראל ׳ולמה יאמרו מצרים לאמר ׳ברעה הוציאם׳1... ואמר לו הקב״ה ׳סלחתי כדבריך׳⁠ ⁠⁠״ [עכ״ל רשב״ם]. ואין הנדון דומה לראיה, ששם יהיה חילול שמו הגדול בפי המצריים ויושבי הארץ, וכאן היו ההבטחות בינו לבינו לבדו. ורמב״ן ז״ל פירש ״אעפ״י שהיתה פחדתו פן יגרום החטא, אמר עשית עמדי חסדים גדולים שלא הייתי ראוי להם. כל שכן שיש לך לעשות עמי חנם החסד הזה שהבטחתני עליו שתיטב לי ותרבה את זרעי, ואין חטאי ראוי למנוע ממני הטובה אשר הבטחתני עליו. כי גם מתחלה לא הייתי ראוי לה. אם עונות תשמור יה, ולא הבטחתני עליה בעבור מעשי רק בחסדיך הרבים״ [עכ״ל רמב״ן]. וכל זה דחוק. אם יגרום החטא, מה יועיל ההבטחה? וכתוב ״ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע. ועשה הרע וגו׳ ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו״.⁠2 והנכון בפירוש הכתוב שאיננו ירא בעבור גרם החטא אלא בעבור מורא ופחד שמצא בקרבו. וכאומרו ״כי ירא אנכי אותו״. ועל זה אמר ״ואתה אמרת היטב איטיב עמך״, ומדוע אירא ויצר לי ״פן יבוא והכני״? ואתה אמרת ״ושמתי את זרעך כחול הים״ ומדוע אירא שיכה אם על בנים? וראוי שיהיה לבי מלא שמחה ועוז, ואשחק לפחד. ולפי [שלא] שמחתי, ופחד ורעדה קראני, הנני משתאה לדעת מה זה? ועל כן התפללתי ״הצילני נא מיד אחי מיד עֵשָׂו״. ונדמה ענין זה לאברהם שהבטיחו השם ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ ואע״פ כן לפי מחשבתו צוהו השם לשחוט אותו, ורצה לעשות כן ולא הרהר אחר מדותיו ית׳. כן יעקב ידע שהבטיחו השם להיטיב עמו ולהרבות זרעו, וממורא לב שהטיל השם עליו ידע שהוא וזרעו בסכנה גדולה, ולא הרהר אחריו ית׳ אבל התפלל על הצלתו.
ושמתי את זרעך כחול הים – [כתב רש״י] ״והיכן אמר לו כן? והלא לא אמר לו אלא ׳והיה זרעך כעפר הארץ׳3 אלא שאמר לו ׳כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך׳4 ולאברהם אמר ״והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים׳⁠ ⁠⁠״5 כן פירש רש״י ז״ל בפירושו בפרשת ויצא ״אשר דברתי לך״6 מה שהבטחתי לאברהם, עליך הבטחתיו. וטעמו נכון [אודות] יעקב, שההבטחות כולם שנאמרו לאברהם וליצחק צריכין להתקיים בו ובזרעו. אלא אם השם [הבטיח] את יעקב עצמו ״והיה זרעך כעפר הארץ״ המורה על הרבוי מה טעם להזכיר ״חול הים״ שאמר לאברהם? ומה טעם לא אמר ״ככוכבי השמים״? אבל יתישב עם מה שפירשנו שם שהבטיח את אברהם שיהיה זרעו רבים ככוכבים בעת גדולתן, ורבים כחול הים בעת צרתם. לפי שדומים האומות לגלי הים ההומים ושוטפים. והשם שָׂם חול גבול לים שלא יעברוהו הגלים.⁠7 ואליו נמשלו ישראל שלא ישטפוהו המון צרים. לכן עתה בצרתו שעמד עליו אָחִיו עם אנשיו לכלותו, זכר הבטחת השם שֶׁשָׂם את ישראל בפני קמיו כחול העומד לפני הגלים.
1. שמות לב, יב.
2. ירמיה יח, ט.
3. בראשית כח, יד.
4. שם כח, טו.
5. שם כב, יז.
6. רש״י על כח, טו.
7. ירמיה ה, כב.
ואתה אמרת – אבל אתה אמרת לי במראה הסולם שתטיב עמי בהרבות זרעי כעפר הארץ, ואיך אראה עתה באבדן מולדתי, לכן אף אם איני כדאי, עשה למען העוללים והטף האלה שלא חטאו וקיים בם הבטחותיך:
אשר לא יספר מרב – אינו שב על זרעך אלא על החול, כי כמו שלא יוכל איש לספור את החול כי רב הוא, כן זרעך לא ימנה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

ואתה אמרת היטב איטיב עמך: זה הלשון לא בא בדבר ה׳1. אלא כמו שכתבתי לעיל (כב,ב)2 כי מה שמוכח שזהו דעתו ורצונו יתברך זה נקרא גם ׳דברו ואמרו׳. ומשמעות ״היטב איטיב״ שהטבה שלי תהא מועלת גם לאחר, ותהיה הטבה כפולה. ופירש יעקב היכן משמע מדבר ה׳ כך3, ממה שאמר לאברהם ״ושמתי את זרעך כחול הים״ זה נאמר לאברהם בשעת העקידה (לעיל כב,יז), ונתבאר שם לפי הענין שינצחו את הקמים עליהם שלא ישטפום, כמו חול הים שהושם גבול לים שלא ישטוף הארץ. והברכה שנאמרה לאברהם היא כמו שנאמרה ליעקב שקיבל ברכת אברהם. ונכלל בזה המשל4, כמו דחול הים מגין על אם של החול שהיא הארץ, כך יש להוכיח מזה דזרעו יגינו על אמם גם כן5, והיינו הטבה כפולה6.
וסיים עוד ״אשר לא יספר מרב״, דלא נימא כי בזה אינו מוכרח דקאי על כל בניו שיצילו את אמותיהם, שהרי משמעות ״כחול הים״ הוא גם כן שהרבה יהיו נשטפים7, על כן סיים דבברכה זו נכלל גם כן רבוי ממש ״אשר לא יספר מרוב״, וזה ודאי קאי על כל שבט דכולם בכלל הזרע, וא״כ כמו כן כולם יגינו על אמם. והא שנכלל בזה המשל ״כחול הים״ שהרבה יהיו נשטפים, היינו מכל שבט יהיו הרבה נשטפין, ומ״מ יהיו מגינים שלא ישטפו כולו.
1. לעיל לא,ג ״ואהיה עמך״, וכפי שכתב רבינו לעיל פסוק י׳ בד״ה ואיטיבה עמך שהקב״ה הבטיחו ״ואהיה עמך״, לא הטבה, וק״ו לא לשון של ״היטב איטיב״.
2. וכן...
3. שעל סמך זה יכול הוא לומר ״ואתה אמרת״.
4. משמעות נוספת, מלבד מה שכתב עד כה.
5. זרעו שמובטחים שלא יהרגו, יגנו על אמותיהם שלא תהרגנה כאן בזמן שתנסנה להגן עליהם.
6. כפי שכתב רבינו ׳שהטבה שלי תהא מועלת גם לאחר׳, וכאן ההטבה הכפולה היא, הגנה על זרעו, וזה יועיל גם לאחר, להציל את אמותיהם.
7. כי בעוד החול מונע את הים מלשטוף את הארץ, הרבה מן החול נשטף לים.
ואתה אמרת – דומה שפחות ממה שיש כאן משום הערה, שבעקבות אכזריותו של עשו תישאר בלתי מקויימת ההבטחה האלוהית, יש כאן משום הבעה של צפיה מלאת אימון, שחשש זה אמנם לא יתגשם. כאילו ביקש יעקב לתקן עצמו, הוא אומר בסוף תפילתו — ״ואתה אמרת״ וגו׳, פירוש לא יעלה איפוא בידי עשו להכות ״אם על⁠־בנים״ שהרי ״ואתה אמרת״.
כחול הים – בביטוי זה מתיחס יעקב גם להבטחה שניתנה לו לאברהם זקנו;⁠1 השווה רש״י.
1. לעיל כ״ב:ו׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יד) {שני} וַיָּ֥לֶן שָׁ֖ם בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַיִּקַּ֞ח מִן⁠־הַבָּ֧א בְיָד֛וֹ מִנְחָ֖ה לְעֵשָׂ֥ו אָחִֽיו׃
He spent that night there and took from what he had at hand, a tribute for his brother, Esav:
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טובאבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[פב] 1וילן שם בלילה ההוא, היינו דאמרי אינשי בת דינא בטל דינא. (לק״ט)
[פג] 2וילן שם בלילה ההוא, וחפש במעשיו כל הלילה שנ׳ וילן שם בלילה ההוא ומצא שיש עליו נדר, קם והוציא עשור ממנו שנ׳ ויקח מן הבא בידו מנחה ונתנו לעשו אחיו. (אור האפלה כת״י)
[פד] 3ויקח מן הבא בידו, הוציא את העשור ומן השאר לקח ושיגר מנחה לעשו אחיו. (לק״ט)
[פה] 4ויקח מן הבא בידו מנחה וגו׳ אמר ר׳ יצחק חוץ מאבנים טובות ומרגליות, שנאמר ויקח מן הבא בידו דברים הנטלין ביד אלו אבנים טובות ומרגליות. (תנ״י וישלח יא.)
[פו] 5ויקח מן הבא בידו, מן הכחושות, דבר אחר מן החולין. (בראשית רבה כת״י תימני)
1. סנהדרין צה. לן הדין בטל הדין, בת הוא תרגום של לן. ראה לעיל פכ״ד, קצ. ובשכ״ט מבאר דרש זה ״וילן שם בלילה ההוא יש לומר שנתחייב יעקב אבינו אותו היום על שנתיירא כחושב בהבטחת יוצרו, אלא כיון שעבר בלילה ההוא אותו היום בטל וגם דינו בטל היינו דאמרי אינשי בת דינא בטל דינא״.
2. עי׳ עירובין סג: דורש וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק ואר״י מלמד (שהלך) שלן בעומקה של הלכה. ובפי׳ מנחה בלולה שלן שם לדעת אם ה׳ יענהו בתפלתו ומאחר שלא נענה פנה אל השתדלות הדורון. ועי׳ לקמן אות פד. ובכת״י מדרש הבאור קם והוציא עשור ״ממונו״. ובכת״י מדרש החפץ עמד ועישר בניו. ראה לעיל פכ״ח אות קסג. קסד. ובספר משך חכמה העיר דפרש״י כאן הוא כהמשנה בבכורות נג. דמעשר הבא מחו״ל תמימים יקרבו לכן צ״ל דהפרוש מעשר והקריב במזבח כשבא לשכם. והמאמר שלפנינו הוא מפדר״א מובא לעיל פכ״ח אות קסג. הוא כדעת ר״ע שם דמעשר הבא מחו״ל אינו קרב רק ירעה עד שיסתאב. ומבואר בגמרא דחיישינן לתקלה לכן נתנן לעשו. ובס׳ שפתי כהן לר״י די קוריאל כ׳ על דברי הפדר״א יש לשאול וכי כדי שלא יהרגו מחניף לו במעשר יחניף לו משלו ולא יעשה הקדש חולין, אלא יעקב כשראה שלא באו לידו אלא בעלי מומין (ראה לקמן אות פו.) כמו שאמרו במדרש ואמרה תורה העשירי יהיה קודש וגו׳ אמר יעקב אינן ראויים אלו אלא לעשו כו׳ וג״כ מעשר חוץ לארץ אינו מן התורה.
3. כ״ה גם ברש״י. וראה לעיל פכ״ח אות קסא. קסג. ולקמן אות פו. ולעיל פג.
4. ראה ברש״י. ובגנזי שכטר ח״א מכת״י תנחומא קדמון פ׳ וישלח ויקח מן הבא בידו וגו׳ וכי שלח לו מן הבא בידו והלא מאתים עזים שלח לו עזים מאתים ותישים עשרים וגו׳ מה הוא מן הבא בידו מנחה א״ר יצחק דברין שהן ניטלין ביד שכיון שבא יעקב אצלו אחר כל אותו השבח ודורון ששלח לו נתן לו אבנים טובות ומרגליות זו היא מן הבא בידו. וברמב״ן מפרש מן הבא בידו עשה מנחה. מאשר עמו כי עשרו היה צאן ובקר ומהם שלח כי בדרך היה ואיננו מקום לשלוח לו כלי כסף וכלי זהב ומגדנות. ובכת״י פי׳ רבינו אפרים, ויקח מן הבא בידו, שמעתי בשם הגאון רבינו תם ויקח מן הבא בידו ממה שדרך אדם להביא בידו והוא הנץ כו׳ שהמלאכים והשרים מוליכין אותו בידם לצוד בו עופות והוא דבר חשוב מאד בעיניהם כו׳ ויעקב ידע בעשו אחיו שהוא איש שדה יודע ציד ולכן נתנו במתנה. וכן הוא בפי׳ התוס׳ הדר זקנים וי״א שנתן יעקב לעשו עוף שקורין אשפר״בייר שנושאים שרים ופרשים על ידיהם. והרב״ח מביא דהעוף נקרא פלקו״ן, ומפרש עפ״ז מן הבא בידו תחזיר לעשו כלומר ממה שנהג להביא בידו. ובספר המגיד מובא בילקוט ראובני ויקח מן הבא בידו שלח לו נשר, עיי״ש מ״ש לפרש דרך רמז כנגד מספר תק״ן קרבנות בשנה. ראה לקמן אות פז. ובספר מ״ח העיר דמן הבא בידו היינו ברשותו מרמז דלא שלח לו עבדים משום דאינם ברשותו למכור אותם לעכו״ם כמבואר בתוספתא פ״ג דע״ז ראה לעיל פי״ז אות קע. קעב. וכ״ה בספר כתב והקבלה.
5. מובא בש״נ במנח״י. ובמדרש הגדול מהו מן הבא בידו מן המומות שהיו הבריאין בורחין מלפניו ולא בא בידו אלא בעלי מומין ולכך רמז הכתוב במי״ם סתומה (בסופי תיבות) עזים מאתים ותישים עשרים. וכ״ה בלק״ט עזים מאתים כל תיבות של זה הפסוק סופן ממי״ן לפי שכולן בעלי מומין. ובשכל טוב מוסיף שלא יקריב מהן עשו לע״ז. ובשפתי כהן כ׳ אמרו חז״ל שכל אותם הבהמות כולם היו טרפות ובעלי מומין וכו׳, (ואולי י״ל דהלק״ט והמדרה״ג פי׳ לשון הב״ר מן החולין מלשון חולי, ועי׳ לקמן צג. ומדברי רש״י מבואר דפירש מן החולין ולא מן המעשר וצ״ע. ראה לעיל אות פד.) כל זח ברמז לפי שהשר שלו אוכל טרפות שנאמר ובשר בשדה שהוא איש שדה והם חלקו, טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו. וכ״מ בפי׳ הטור על התורה לכך מסיים הכל במ״ם לפי שכל הבהמות ששלח לו היו בעלי מומים שלא יקריב מהם קרבן. ובפי׳ עיטור בכורים תמה על זה דהרי לבן נח לא הוי מום לקרבן רק מחוסר אבר, וכ׳ לתרץ עפמ״ש בשבט מוסר פל״ו בדרך דרוש, ולפ״מ דמבואר לעיל דהיו טרפות ולעיל פ״ו אות רד. בבאור כ׳ להוכיח דטרפה פסול והוי מום לקרבן בן נח א״כ א״ש.
וּבָת תַּמָּן בְּלֵילְיָא הַהוּא וּנְסֵיב מִן דְּאַיְתִי בִּידֵיהּ תִּקְרוּבְתָּא לְעֵשָׂו אֲחוּהִי.
He spent that night there. He took from that which he brought into his hand, [for] a present to his brother, Eisav.
וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו
וּבָת תַּמָּן בְּלֵילְיָא הַהוּא וּנְסֵיב מִן דְּאֵיתִי בִּידֵיהּ תִּקְרוּבְתָּא לְעֵשָׂו אֲחוּהִי
תרגום קשה: וַיִּקַּח – וּנְסֵיב
א. ״וַיִּקַּח״ – ״וּנְסֵיב״ הוא תרגום קשה, כי בהמשך מבואר שלקח מן הבהמות ואם כן היה לו לתרגם וּדְבַר שהוא הפועל הקבוע ל״לקיחת״ בעלי חיים על פי הכלל שנתבאר ברש״י (בראשית מג טו): ״בדבר הנִקח ביד מתרגמינן וּנְסֵיב ודבר הנקח בהנהגת דברים מתרגמינן וּדְבַר״, וכתרגומו לעיל ״וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר״ (בראשית כ יד) ״וּדְבַר אֲבִימֶלֶךְ עָן וְתוֹרִין״. ויש ליישב בשתי דרכים: [א] התרגום וּנְסֵיב רומז לבדיקה פרטנית שבדק יעקב את הבהמות כדי לוודא שהן נקיות ממום ״להשביע עינו של אותו רשע״, כהדגשת הכתוב ״ויקח מן הבא בידו״; [ב] ת״א רומז למדרש חז״ל המובא גם ברש״י: ״ומדרש אגדה: מן הבא בידו – אבנים טובות ומרגליות שאדם צר בצרור ונושאם בידו״. על פי המדרש נמצא שהצירוף ״לקח בידו״ מתייחס לאבנים טובות ולמרגליות, ומתבקש אפוא תרגום וּנְסֵיב.⁠1 וראה עוד בפסוק יז.
ב. מלשון ״וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ״ ניתן להבין שלקח ממה שהזדמן לידו באותה שעה. לכן תרגם ״מִן דְּאֵיתִי בִּידֵיהּ״, ממה שהביא בידו, שברר מהמובחרים.⁠2
ג. לביאור ״מִנְחָה לְעֵשָׂו״ – ״תִּקְרוּבְתָּא לְעֵשָׂו״, עיין לעיל ״מִנְחָה לַה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית ד ג).
1. ואולם מכיוון שאין למדרש זה רמז בשאר התרגומים – גם באלה הנוטים להרחבה דרשנית [כמיוחס ליונתן: ״ונסיב מן דאיזדמן בידיה דורון״⁠ ⁠׳, ומעין זה בת״נ] – יש להעדיף את הדרך הראשונה.
2. ״באורי אונקלוס״. אבל ״לחם ושמלה״ כתב שהטעם לשוני: המנחה לא ״באה״ מעצמה והיה עליו להביאה.
ואבית תמן בליליה ההוא ונסב מן מה דאיתי בידי דורוןא לעשו אחוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאיתי בידי דורון״) גם נוסח חילופי: ״דהוה עמה דו׳⁠ ⁠⁠״.
ובת תמן בלילייא ההוא ונסיב מן דאיזדמן בידיה דורון לעשו אחוי.
And he abode there that night; and he took what was ready at his hand a present for Esau his brother:
(יד-טו) וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו, עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִכָּאן לָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, הַטַּיָּלִים בְּכָל יוֹם, הַפּוֹעֲלִים שְׁתַּיִם בְּשַׁבָּת. הַסַּפָּנִין אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. עִזִּים מָאתַיִם, שֶׁהֵן צְרִיכוֹת תְּיָשִׁים עֶשְׂרִים. רְחֵלִים מָאתַיִם, שֶׁהֵן צְרִיכוֹת אֵילִים עֶשְׂרִים. גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלשִׁים, וּבַנָּאֵיהֶם שְׁלשִׁים. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אָמַר לְפִי שֶׁהוּא צָנוּעַ בְּתַשְׁמִישׁוֹ לְפִיכָךְ לֹא פִּרְסְמוֹ הַכָּתוּב, אֶלָּא גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלשִׁים. פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה, שֶׁהֵן צְרִיכִים פָּרִים עֲשָׂרָה. אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים, שֶׁהֵן צְרִיכִים עֲיָרִם עֲשָׂרָה. וְלָמָּה הוּא נוֹתֵן אֶת הַגְּמַלִּים בָּאֶמְצַע, אֶלָּא אָמַר לוֹ הֱוֵי רוֹאֶה אֶת עַצְמְךָ כְּאִלּוּ אַתָּה יוֹשֵׁב עַל בִּימָה וְדָן, וַאֲנִי נִדּוֹן לְפָנֶיךָ וְאַתָּה מִתְמַלֵּא עָלַי רַחֲמִים.
וילן שם בלילה ההוא: 1מכאן לעונה האמורה בתורה.
1. מכאן לעונה האמורה בתורה. ב״ר שם אות ז׳ ילקוט רמז קל״א, ולק״ט, ירושלמי כתובות פ״ה ה״ז, ומובא ברש״י עה״ת בשם ב״ר, וע״ש מה שכתב בזה.
(יד-טז) עִזִּים מָאתַיִם – מִכָּאן לְעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה עִזִּים מָאתַיִם שֶׁהֵן צְרִיכוֹת תְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם שֶׁהֵן צְרִיכוֹת אֵילִים עֶשְׂרִים. גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים וּבַנָּאֵיהֶן שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים שֶׁהֵן צְרִיכוֹת פָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים שֶׁהֵן צְרִיכוֹת עֲיָרִם עֲשָׂרָה.
אָמַר רַבִּי לֵוִי, אִלּוּ הָיִיתָ מְחַזֵּר בְּכָל אָהֳלֵי קֵדָר אֵין אַתְּ מוֹצֵא גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים, רְאֵה עָשְׁרוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָלִיוֹת.
וְלָמָּה הוּא נוֹתֵן גְּמַלִּים בָּאֶמְצַע אֶלָּא אָמַר לוֹ, הֱוֵי רוֹאֶה עַצְמְךָ כְּאִלּוּ אַתָּה יוֹשֵׁב עַל הַבִּימָה וְדָן אוֹתִי, וַאֲנִי נִדוֹן מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מִתְמַלֵּא עָלַי רַחֲמִים.
ת֗ם באת ת֗ם תלך אללילה ועזל ממא ג֗א בה מעה הדיה לעשו אכ֗יה.
אחר כך לן שם בלילה ההוא, והפריש ממה שבא עמו מנחה לעשו אחיו.
מן הבא בידו – ברשותו, וכן: ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כ״א:כ״ו).
ומדרש אגדה: מן הבא בידו – אבנים טובות שאדם צר בצרור ונושאםא בידו.⁠ב
א. כן בכ״י מינכן 5, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״ונושאים״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בדפוס סביונטה 1557 נוסף: ״ד״א: מן הבא בידו מן החולין שנטל מעשר כמה דאת אמר עשר אעשרנו לך והדר לקח מנחה״.
הבא בידו AND TOOK OF THAT WHICH CAME TO HIS HAND (literally, in his hand) – in his possession, similar to "and he had taken all his land out of his possession (מידו)" (Bemidbar 21:26). A Midrashic explanation is: מן הבא בידו – precious stones and jewels which a person ties up in a package and carries in his hand. Another explanation is: מן הבא בידו THAT WHICH A MAN MAY TAKE INTO HIS OWN POSSESSION – of that which no longer has a sacred character – for he had set aside the tithe, just as you read "[And Yaakov vowed] … I will surely give the tenth unto You" (Bereshit 28:22). Only afterwards did he take the present of what was left after the tithe had been set aside, and this was that which he might rightly take into his own possession.
וילן שם בלילה ההוא – יש לומר שנתחייב יעקב אבינו אותו היום על שנתיירא כחושד בהבטחת יוצרו, אלא כיון שעבר בלילה ההוא אותו היום בטל וגם דינו בטל, היינו דאמרי אינשי בת דינא בטל דינא. ויקח מן הבא בידו. לא כסף ולא זהב, אלא מן הבא בידו בשכרו מלבן:
מנחה לעשו אחיו – עיקר מלת מנחה לשון מנוחה, שמניח כעס וחרון אף מעל שולחה:
לעשו אחיו – שינהג עצמו באחוה עמו:
וילן שם – במחנים.
מן הבא בידו – מן הדברים שבאו עמו שהם ברשותו.
מנחה לעשו – כי גם זה ראויה בין כוונתו לטובה בין כוונתו לרעה. אם כוונתו לטובה ובא לכבדו – אף עשו מכבד אותו, ואם דעתו לרעה – ישוב חרונו במנחה.
מנחה לעשו – TRIBUTE FOR ESAV – Because this too is appropriate whether his intent is for good or his intent is to harm. If his intent is for good and he came to honor him – Esav will also honor him, and if his intent is to harm – his wrath will be stopped with a tribute.
וילן – עומד ומצפה תשובת האל על תפלתו.
ובין כך הכין מנחה מן הבא בידו, ואחר כן מפרש מה לקחא ואמר: עזים וגו׳ (בראשית ל״ב:ט״ו).
בידו – ברשותו, וכן כל יש לו נתן בידו (בראשית ל״ט:ד׳). ולא בא לו המלאך שהיה תשובת תפלתו עד שהכין המנחה ושלחה לפניו, וזה להודיע כי האדם כשיהיה בעת צרה אפילו יהיה צדיק לא יסמוך על הנס אלא ישמור עצמו בכל אשר יוכל ויכין עצמו לשלשה דברים: לתפלה, ולתת ממון, ולמלחמה, ועל הכל ישים לבו לאל ויבטח בו והוא יעשה.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״ואחר כן מפרש מה לקח״.
וילן, he remained standing all night waiting for a response to his prayer. While waiting he prepared the gift he was going to send to Esau in the morning. The Torah describes this gift in detail a little later on in its narrative, commencing with the words עזים מאתים.
בידו, which were his. The word occurs in this sense also in 39,4 where Potiphar transfers all his belongings to the care of Joseph. The angel with whom Yaakov wrestled, and who represented the answer to his prayer, did not arrive until after Yaakov had completed preparing his gift for Esau. The reason for this delay was in order to teach us that we must not entrust our affairs to the intervention of God on our behalf until after we have exhausted natural means of achieving our purpose (legally, of course). Even the greatest tzaddik must not entrust his needs to God while attending to matters such as Torah study, for instance, instead of his duties to insure his own and his family’s needs. These include prayer, appeasement of adversaries by gifts or lip-service, and in the final analysis physical resistance, war. In all one’s endeavours one must, of course, put one’s trust in God, hoping that He will approve of one’s efforts and grant one success.
מנחה לעשו אחיו – לפייסו בין כוונתו לטובה בין כוונתו לרעה.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
מנחה לעשו אחיו, "as a gift for his brother Esau.⁠" He meant to be conciliatory regardless of Esau's intentions concerning him.
מן הבא בידו מנחה – יאמר כי עשה מנחה מאשר עמו כי עשרו היה בקר וצאן ומהם שלח, כי בדרך היה ואינו מקום לשלוח לו כלי כסף וזהב ומגדנות.
OF THAT WHICH HE HAD WITH HIM A PRESENT. Scripture states that he composed a gift out of that which he had since his wealth consisted of flocks and herds, and it was from them that Jacob sent a gift, for he was en-route and he had no opportunity to send him vessels of silver, and vessels of gold… and precious things.⁠1
1. Above, 24:53.
מן הבא בידו – ממה שהשיגה ידו, מן הבא ולא מן הגזל, שנאמר (מלאכי א׳:י״ג) והבאתם גזול את הפסח ואת החולה והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם.
או יהיה מן הבא בידו אבנים טובות ומרגליות.
ויש שפירש מן הבא בידו עוף הנקרא פלקו״ן, כי מפני שהיה עשו איש ציד הביא לו העוף הזה שיצוד בו. ויהיה לפי כן שיעור הכתוב ויקח מנחה לעשו אחיו מן הבא בידו, כי מלת בידו תחזור לעשו, כלומר ממה שנהג להביא בידו.
מן הבא בידו, "from that which had come into his hand, etc.⁠" The Torah means "from that which he had acquired rightfully, as opposed to things which are acquired by illegal means. We have a verse in Malachi 1,13 specifically targeting gifts (offerings to God) which the owner had not acquired honestly. "and you bring (as a gift) the stolen or the lame. Would I accept it from you- said the Lord?⁠"
Another meaning of the words: מן הבא בידו could be that it referred to gemstones, i.e. literally: "valuables capable of being carried in one's hand.⁠"
There is a commentator who understands that expression to mean that there is a certain bird called falcon which is an expert hunter. Seeing that Esau was a hunter, Yaakov thought that presenting him with such a bird which had been domesticated like a hunting dog would please Esau. We would then have to translate the whole verse something like this: "he took a gift for Esau his brother from amongst these birds, i.e. from a species Esau used to carry in his hand .⁠"
ויקח מן הבא בידו – אבנים טובות ומרגליות וכל אותן הימים עשו הרשע מכבדו והיינו דכתיב כי השוחד יעור פקחים ק״ו לרשעים. וי״א שנתן יעקב לעשו עוף שקורין אשפר״בייר שנושאים שרים ופרשים על ידיהם.
מן הבא בידו – פי׳ שעשה מנחה מאשר עמו כי עשרו הי׳ צאן ובקר ומהם שלח כי בדרך הי׳ ואינו מקום לשלוח כסף וזהב ומגדנות:
מן הבא בידו, "from something he had acquired.⁠" The gift he prepared was not something he had to buy, but it came out of his own possessions, Seeing that he was not near any town, he did not have time to look for something especially suited as a gift. He took from the items which represented his wealth.
מן הבא בידו מנחה לעשו – ששלח לו אבנים טובות שאדם צוררן בידו.
מנחה – בגימטריא אבנים.
ויקח מן הבא בידו – מאשר הביא מבעי ליה, ועוד הא כתיב (לעיל כ״ז מ׳) ואת אחיך תעבד עד שתריד ועדיין לא בא לזה, והוצרך לשלוח לו מתנות, לכך נאמר מן הבא, כמו שהמלאך הביאם לו, ולכך נאמר (בראשית ל״ג י״ח) ויבא יעקב שלם.
וילן שם בלילה ההוא, ולקח מהבא בידו מהקנינים מנחה לעשו אחיו להפיס דעתו ולהשלים עימו.
(יד-יז) התועלת הששי הוא במידות, והוא שראוי לאדם שיוותר משלו לתת לשונאו, ויִכָּנַע לו בתכלית מה שאפשר, עד שישלים עימו, ואף על פי שהיה שונאו פחות⁠־המעלה והוא גדול⁠־המעלה, כי הוא עושה זה ההֶכְנֵעַ בעבור עצמו שימלט משונאו, לא בעבור שונאו. וראוי לו גם כן שיהיה מה שיתן לו באופן שיהיה שלם, ויסדרהו בסידור אשר יֵרָאֶה בו המַּתָּן יותר גדול. הלא תראה שיעקב נכנע לעשו בכל זה האופן הנפלא, ונתן לו זה הַמַּתָּן הנפלא; ורצה עם זה בו יעקב השלמוּת, רוצה לומר שיהיו מהזכרים בכל עדר מה שיספיק לו; וציוה לתת ריוח בין העדרים כדי שיֵּרָאֶה המתן יותר גדול.
[ח] ולזה ספר הכתוב וילן שם בלילה ההוא שהכין עצמו אל שיראה אליו שם במראות הלילה כמו שעשה ביציאתו מבית אביו.
[ח] אמנם לא נגלה עליו ולא חזק אותו לפי שעדיין לא השלים מה שבידו לעשות מההשתדלות כי עד עתה הכל היה מבלי חסרון כיס והוא יתברך הסתיר פניו ממנו עד שישים אל לבו ויעשה, גם שרצה שיפרע יעקב בעד הבכורה דבר חשוב כדי שיודה בה בסבר פנים יפות. כי עד עתה לא נתן אליו אלא לחם ונזיד עדשים.
[ח] ומזה נתעורר הזקן אל מה שהשכים בבקר ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו כי זה מה שיגזרהו השכל שיועיל מאד לבטל השנאה מעליו.
ומדרש אגדה מן הבא בידו אבנים טובות ומרגליות. דאס״ד ברשותו מן הבא בידו למה לי וכי תעלה על דעתך ששלח לו מנח׳ מאותם שאינם ברשותו:
והנה אמר אח״ז וילן שם בלילה ההוא לשתי תכליות הא׳ להודיע בטחונו של יעקב שלא ברח ושלא נאסף אל עיר סוגרת ומסוגרת כי בהיותו בוטח באלהיו לן שם בלילה ההוא בהיות עשו קרוב אליו ולא ירא ממנו. והב׳ להגיד שכאשר כלו תפלותיו חשב בלבו שיענהו השם אז בעת צרתו במראה או בחזיון לילה ויחזקהו בהבטחתו ויודיעהו את אשר יעשה ולכן לן שם בלילה ההוא והכין עצמו לנבואה אבל לא נגלה עליו אז האלהים. אולי שהיה זה בעבור ששלח מלאכים לעשו ונשתעבד אליו באמרו כה אמר עבדך יעקב. ודרשו עליו עובר ומתעבר על ריב לא לו. גם אפשר שנתיחס לו אשם במה שחצה את אנשיו וקנינו לשני מחנות כאלו היה מעצור ביד השם להושיע שניהם יחד וכמו שהיה ומפני זה וגם מפני שיעקב ישתדל בענין הדורון שהיה נכון בעיני האלהים לתתן לו לכן לא הבטיחו עוד. ומפני זה לא באתהו הנבואה בלילה ההוא האמנם באה לו בלילה אחריו וכמו שיתבאר והותרה בזה השאלה והנה ראה יעקב לשלוח מנחה גדולה לעשו כדי לשמחו במתנתו וכדי להראות לו את כבוד עשרו כי בהיותו שולח מנחה כזאת מורה שיהיה רכושו רב ואוהבי עשיר רבים. גם נתכוון שהיה ראוי לתת לעשו מתנה בעין יפה על הבכורה אשר נתן לו כי בשעת המעשה לא נתן לו אלא לחם ונזיד עדשים ולכן לקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו ר״ל אם כפי מעלתו שהיה עשו שר וגדול ואם להיותו אחיו ולהתנצלותו ממה שלא שלח לו דברים אחרים יותר יקרים מזה אמר מן הבא בידו כי כך דרך שולחי מנחה שיאמר שלא ישלחוה כפי כבוד השר שהובאה לו כי אם מהבא בידו והנמצא אצלו.
ואמר וילן שם בלילה ההוא – לרמוז שחשב שהשי״ת יראה בעוניו ובצערו כמו שראה בראשונה. דכתיב וילן שם כי בא השמש. כי בא חלומו ברוב עוניו והשיבוהו במראה הסולם לפקח צערו. וכן בכאן כשראה עצמו בצער גדול סידר תפלתו וצערו באופן שחשב שהשם יענהו משמי קדשו. ולכן וילן שם בלילה ההוא. ואולי רמז וילן שם שנתרעם שם על הצלחת אחיו. כמו שפירשתי על פסוק וילן שם כי בא השמש. וכשראה שגם בחלומות לא ענהו. התחיל לסדר מנחתו. ויקח בידו מנחה. ויצו את עבדיו כי יפגשך עשו אחי. וזה לאות כי עבדיו היו ערומים בכל חכמה ומוסר ובדרך ארץ. ואין צורך לומר שהיו המלאכים בני נביאים. כי אחר ששם הדברים בפיהם הם יסדרו המנחה ויעשו מאמרו. וכל זה רמיזה לעתיד. כאמרם בב״ר אמר יעקב לפני הקב״ה רבונו של עולם אם יהיו צרות באות על בני לא תביא אותם זו אחר זו אלא הרווח להם מצרותיהם וכו׳. ולזה תמצא שרמז בדבריו כל ד׳ גליות. וזהו ויצו את הראשון לאמר כי יפגשך עשו אחי בגלות ראשון. ויאמר למי אתה. מנחה היא שלוחה וגו׳. ויצו גם את השני בגלות שני. גם את השלישי בגלות שלישי. גם את כל ההולכים אחרי העדרים בגלות רביעי. כדבר הזה תדברון אל עשו ותאמרון אליו מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו. ותבקשו רחמים מהשם יתברך שיתן ריוח בין הדבקים. ואמרתם גם הנה עבדך יעקב גם הוא אחרינו. כי בכח המנחות והארנוניות הם נכנסים אחריהם בהיכלי המלכים. וזהו כי אמר אכפרה פניו במנחה. כמו שאמר מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק יכפה חמה עזה. וזהו ותעבר המנחה על פניו כדרך ויעבור ה׳ על פניו. כלומר שעבר ה׳ והעביר על מדת הדין שלו. ויקרא כ׳ שהוא רחמים לרחם על בניו. והוא לן בלילה ההוא במחנה ערוך כאיש למלחמה לראות אם יבא עשו. או שרמז שלן בלילה ההוא במחנה לראות מה ידבר בו ומה ישיב על תוכחתו. ובראותו שלא דיבר אליו השם ולא ענהו בחלומות. אמר אין הדבר תלוי אלא בי. ויקח את ב׳ נשיו ואת שתי שפחותיו ואת י״א ילדיו אחרון אחרון חביב. ויעבור את מעבר יבוק. אם הוא שם הנהר איך חזר לומר ויקחם ויעבירם את הנחל. אבל הרמז אצלי שיעקב אבינו הראה עצמו בצער גדול כשראה שלא ענהו השם בחלום או בהקיץ להצילו מרעתו. ולכן לקח נשיו ובניו לפניו להתפלל עליהם. ואמר עשה למען יונקי שדים וגמולי חלב שלא חטאו. ואז בתפלתו דבק מחשבתו למעלה בסוד הקשור. וידוע אצלו מהסולם להכניס תפלתו בשער השמים. וזהו ויעבור את מעבר יבוק. ויעבור בסוד ויעבור אברם בארץ. וכן ויעבור ה׳ על פניו ויקרא שהוא שם המפורש של ע״ב היוצא מפסוק ויס״ע ויב״א וי״ט שיש בכל פסוק ע״ב אותיות והם עולים רי״ו כמנין ארי״ה שאג. וזהו ויעבור ע״ב רי״ו בסוד שמסרו לו אבותיו ובסוד הסולם. ואז בתפלתו עלה למעלה ועבר כל הרקיעים בכוונתו בכח צירוף של ג׳ שמות שיש בהם י״ב אותיות. והוא שם של אלישע שהוא אהי״ה יהו״ד אדוני שיש בהם י״ב למספר שבטי בני ישראל ועולה מספרם קי״ב שהוא שם אלהי יעקב. יב״ק. כי ביעקב יש יב״ק רמז שאלו הג׳ שמות של ג׳ אבות כלולים בו נשאר משמו ע׳ שהוא שבעים רמז לשם של ע״ב. ורמז לע׳ סנהדרין שיצאו ממנו וזהו יעקב וזהו יב״ק שהוא בראשי תיבות יעננו ביום קראנו. ובכח זה השם נכנס יעקב בתפלתו לפי שראה עצמו בצרה. וזהו ויעבור את מעבר יבוק:
ולזה תמצא זה השם רמוז באמרו יענך ה׳ ביום צרה. אשר לפי דעתי זה המזמור נתקן על יעקב כשהיה בצרה זו ועל בניו שהיו בצרת הגלות. וזהו ישגבך שם אלהי יעקב שהוא הנזכר בסוף המזמור של ה׳ הושיעה המלך יעננו ביום קראנו. ואמר ישלח עזרך מקדש כי הוא הגיע מחשבתו לבית קדשי הקדשים של מעלה. ומציון יסעדך כי מציון אלהים הופיע והמשיך עזרו. יזכור כל מנחותיך שנתת לעשו דכתיב ותעבור המנחה וכן מנחה לעשו אחיו. ועולתך ידשנה סלה. של עזים מאתים וכי פרות מ׳ יהא צבור כדשן על המזבח. וכן רמז ועולתך ידשנה סלה על מה שאמר במדרש הנעלם על פסוק היא העולה כל המתגאה סופו ליפול באש. כמו שמצינו בדור המבול שנידונו במעינות רותחים שנאמר בחומו נדעכו ממקומם. סדום דכתיב גאון שבעת לחם. וכתיב וה׳ המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש. וכן סנחריב ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור. ואז״ל כמו שני חוטי אש נכנסו בחוטמיהן וכן אדום המרשעת בגובה לבה עתידה ליפול באש שנאמר הנה על אדום תרד. וכתיב ויהיבת ליקידת אשא. וזהו היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר. וכן בכאן ועולתך ידשנה סלה כי השם יזכור כל המנחות והמסים שלקחו מישראל בגאוה ובוז בענין שבזה ישרפם באש. וזהו ידשנה סלה. ואז יתן לך כלבבך וגו׳. נרננה בישועתך שתושיע ליעקב. לפי שהוא סימן לישועת בניו. וזהו עתה ידעתי כי הושיע ה׳ משיחו כמו שהושיע ליעקב. יענהו משמי קדשו כמו שהושיע ליעקב בתפלתו שעלתה לשמי קדשו. אלה ברכב ואלה בסוסים כמו שכתוב וד׳ מאות איש עמו רוכבי סוסים כולם. וכן רמז על אדום וישמעאלים אלה ברכב עם אדום ואלה בסוסים עם ישמעאל. ואנחנו בשם ה׳ אלהינו נזכיר דכתיב אלהי אבי אברהם. המה כרעו. רוכבי הרכב ונפלו רוכבי הסוסים. ואנחנו וגומר ה׳ הושיעה המלך שהוא מלך המשיח יעננו ביום קראינו בזכות יעקב שיש בו יב״ק שהוא שם אלהי יעקב. וזהו ויעבור את מעבר יב״ק בכח תפלתו. ואחר שסידר תפלתו ועבר מעבר יבוק בכח אלו הג׳ שמות שעולים למספר יב״ק. ויקחם ויעבירם את הנחל. לרמוז שאחר שהתפלל לנכח נשיו ובניו לכוין בהם לקחם מלפניו והעבירם את הנחל ואת כל אשר לו. ויותר יעקב לבדו לרמוז שהתבודד בתפלתו ובמחשבתו לראות אם יתעורר כח השם עליו או מלאכיו יצוה לו להודיעו איך ינצל מעשו. ומיד ויאבק איש עמו הוא סמאל איש יודע ציד איש שדה היה שלוח מהשם לתת לו סימן שהש״י יצילהו מצרתו:
(יד-כא) [ענין הדורון]:
ואחר שהכין עצמו לתפילה ולמלחמה, הכין עצמו לדורון, וכן באמת הוא דרך מדינות גדולה, כמו שנאמר (ב״ק סא.) ׳הלעיטהו לרשע׳1, כי אי אפשר שהדורון אחר שקיבלו לא יקל החרון, בפרט אם יקבלו, ובקבלת המתנה נראה גם לעיניים אם מקבלו בסבר פנים יפות אם אין.
והדורון הנעשה בלי שיהרהר ויחשוב בו מקבל המתנה – שווה הכפל, ולזה אין אנו צריכים לבאר, כי מבואר הוא הן עוד היום מן השרים והעם, ולכן יעקב הכין הדורון באלה המינים הנראים אליו מן המובחר, עזים וגו׳, גמלים וגו׳, ויתן וגו׳.
ויצו את הראשון לאמר כי יפגשך וגו׳. שאם ישאלך עשו כאשר חשב בודאי שישאלהו למי אתה וגו׳, שיענה לו שהיא מנחה שלוחה לאדוני לעשו, ושיעשה עצמו כאילו לא יכירהו, רק שיאמר שהיא מנחה שיעקב שולחו לעשו בהר שעיר להורות הכנעתו, ושהוא בעצמו הולך אחריו כתאב לראות פני אחיו ומדרין אותו2.
ויצו גם את השני גם את השלישי וגו׳ כדבר הזה תדברון אל עשו במוצאכם אותו. ר״ל, שיאמרו לו מכוון כזה, אפילו שיהיו בדברים שונים, שכולם ידברו עיקר אחד כאילו לא יכירנהו שום אחד מהם.
ואמרתם גם הנה עבדך יעקב וגו׳. לכולם ציוה בכלל שיאמרו זה הדבר, היינו שיעקב הולך אחריהם לראות אחיו, כי אף על פי שדיבור המנחה יהיה נאמר במילות שונות, זה הדבר – היינו שהוא הולך אחריהם – ציוה יעקב שיאמרוהו כולם בפה מלא.
כי אמר אכפרה פניו וגו׳. התורה מעידה כוונת יעקב המדיני למה עשה ההמצאה הזאת באופן הזה, כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני, שאי אפשר שהדורון המקובל לא יקל הכעס מעליו כמו שאמרנו (פסוק יד-יז).
וכן לשון ׳כפרה׳ הוא קלות החטא, לא מחילה גמורה, כדכתיב ׳וכפר עליו ונסלח לו׳3.
וכן אחרי כן אראה פניו אולי ישא פני בעבור הדורון הזה וההכנעה שישמע מן כל עבדי וממני.
[׳גם את הראשון גם את השני גם׳ וגו׳]:
ומה שאמר לעיל (פסוק כ) ׳גם את הראשון גם את השני גם את כל ההולכים אחרי העדרים׳, כי מה ירבה ויוסיף ׳גם את כל ההולכים אחרי העדרים׳. אמר הגאון, כי בזה הדורון היו ארבעה מינים בלבד, עיזים ורחלים מין אחד, גמלים מין שני, פרים מין שלישי, אתונות ועיירים מין רביעי. נמצאו ארבעה עדרים, ובין כל עדר ועדר היה חברת רועים, נמצאו ארבע חבורות, וכן אמר הכתוב ׳הראשון׳, ׳גם השני׳, ׳גם השלישי׳, ׳גם ההולכים׳ וגו׳, ה׳גם׳ ההוא מרבה הרביעי. ו׳ההולכים אחרי העדרים׳ – הם אותם האנשים רוכבים על סוסים הולכים מצדדי העדר שלא ינוס אחד מן העדר, וגם להם ציווה יעקב שידברו כדבר הזה4:
1. אך במובן של ׳אם רעב שונאך – האכילהו לחם׳ (משלי כה כא).
2. ושולח לו דורון.
3. ראה ויקרא (ד כ) וכהנה רבות, וראה בכללים לרבינו.
4. ואבע״ז כתב: ׳גם את כל ההולכים – כי חמש היו שם׳.
ד״א מן הבא בידו חולין. מדלא כתיב ׳ויקח ממה שבידו׳, מאי ״הבא בידו״, אלא שבא לחלקו אחר שעישר, והיו חולין בידו. וגם פירוש זה דלקח אבנים טובות יש לדרוש מדלא כתיב ׳מן הבא אליו׳, מאי ״בידו״ – אלא שמעינן תרתי:
ויקח מן הבא בידו וגו׳ – למעלה פרשתי שנאמר זה כפי מה שהראה בנגלה לעשו, כי כל זה אינו לא מן השמים ולא מן הארץ, כ״א מן הבא בידו מעמלו וכחו ועוצם ידו אך כפי האמת הודה יעקב כי ה׳ הוא הנותן לו כח לעשות חיל, וזה המעט אשר בא בידו מעמל ידו יפרוץ לרוב וברכת ה׳ היא תעשיר, ועמל הוא בעיני יעקב ליתן מברכת ה׳ לרשע זה, כי תוספת שפע זה ממקום קדוש מתהלך ואין רשע זה כדאי להשתמש בו, אך לפי שהיה מעורב בתוך זה גם זה המעט אשר בא בידו בדרך הטבע ושכר עמלו, מן אותו חלק חשב יעקב שמותר ליקח ולשלוח לרשע מנחה, לכך נאמר מן הבא בידו.
ויש אומרים, מן הבא בידו דווקא הבהמות שהם בידו וברשותו שלח לו מנחה אבל לא הרועים לפי שנתגיירו ונשתחררו ואינם בידו של יעקב, לכך נאמר כי ישאלך עשו למי אתה ולמי אלה לפניך, כי אולי יחשוב שאני שולח לו מנחה הבהמות עם הרועים, ואמרת לעבדך וזה תשובה על שאלת למי אתה לומר הרועים אינם לך, זולת המנחה שלוחה לאדוני.
ברשותו. וקשה א״כ למה אמר בידו לכך הביא ומ״א אבנים טובות וקשה יאמר כל אחד בשמו לכך אמר ד״א מן החולין ובטעם זה לבד נמי לא יתכן דאל״כ לא הל״ל מן הבא בידו דחולין כבר הן בידו לכ״צ לכל הפירושים. [מהרש״ל]:
In his possession. There is a question [on the first explanation]: Why does it need to say בידו? [Obviously, he took only from what was his!] Thus Rashi brings the Midrashic explanation that it refers to jewels. But there is a question on this: Why does it not mention [the type of jewel] by name, [as it does with the animals]? Therefore Rashi brings the alternate explanation, about tithes. But this explanation alone does not suffice, because why did it say, "Which comes into his hand"? The non-sacred was already in his hand, [as he made it so by tithing it]. That is why Rashi presents all the explanations. (Maharshal)
וילן שם בלילה ההוא – לא ענהו השם על תפלתו, ולא אמר לו שיצילהו מיד עֵשָׂו, לפי שרצה שהמלאך יבטיחהו על הצלתו וכמו שיתבאר בעז״ה. ולא שב יעקב אחור אל בית לבן [להיות] שמה, כי חלילה לו לעבור את פי השם שצוהו ״שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך״1 גם לא ברח לצד אחר [של] ארץ כנען, שגם זה נגד מצות השם שאמר לו שישוב אל מולדתו שהיא משפחתו. ולכן במקום ששבו המלאכים, שם לן בלילה ההוא, ושם הכין את המנחה לאחיו.
ויקח מן הבא בידו – [כתב רש״י] ״ברשותו. וכן ׳ויקח את כל ארצו מידו׳⁠ ⁠⁠״2 כן פירש רש״י ז״ל. ומאמר שאינו צריך הוא, כי לא יקח ממה שאינו שלו. ועל פי מדרש אגדה פירש [רש״י] ״אבנים טובות ומרגליות או מן החולין שנטל מעשר״. ורמב״ן ז״ל פירש ״מאשר עמו צאן ובקר כי בדרך היה ואיננו מקום לשלוח כלי כסף וזהב ומגדנות״. ולי אפשר לומר לפי שחצה הצאן והבקר לשתי מחנות והוא מול האחת, והשניה נתן ביד אחד מבניו, הודיע ששלח המנחה מן המחצה הבא בידו.
1. בראשית לא, ג.
2. במדבר כא, כו.
וילן שם בלילה ההוא – לא מצאנו שענה ה׳ דבר לתפילת יעקב והיה ראוי אם כן שיפחד עתה יותר ממה שפחד בתחילה, בראותו כי השם לא פנה אל תפילתו, אבל הפך מזה מצאנו שהיה יעקב מכאן ואילך שלו ושאנן, לא חשב עוד להכין עצמו למלחמה, ולא ירא איך יפול דבר, אלא נתעסק לערוך המנחה והעביר משפחתו את הנחל כאיש גבור ואח״כ הקדים לעבור לפניהם עד גשתו עד אחיו, אין זה אלא שמיד אחר התפילה הרהיב השם עוז בנפשו ונתחדש בו הבטחון הנפלא שלא יגע בו יד עשו לרעה, ובבטחון הזה לן שם כל הלילה בלב שקט, ולא זכר הכתוב עוד שום דבר מיראתו, וטעם שלא ענהו השם מיד אחר שהתפלל ולא אמר לו בפירוש אל תירא יעקב כי אתך אנכי, לפי שחפץ השם להודיע לו דבר זה ע״י המלאך שנאבק עמו, כי כן אמר לו כי שרית וכו׳ ותוכל, כמו שנפרש שם:
מן הבא בידו – מאשר עמו, כי עשרו היה צאן ובקר ומהם שלח, כי בדרך היה ואיננו מקום לשלוח לו כלי כסף וכלי זהב:
מנחה לעשו אחיו – חשב לפייסו בדורון כמו שכתוב לפנינו כי אמר אכפרה פניו, ועוד להראות לו את עשרו כמו שאמר לו בתחלה ויהי לי שור וחמור, ושעם כל זה הוא אינו מתהלל בעשרו ורוצה להתגדל עליו, אלא שולח לו מנחה כעבד אל אדוניו:
מן הבא בידו – ממה שהוא ברשותו ולא ממה שאינו ברשותו, כלומר אף שהודיעו מלפנים שיש לו צאן עבד ושפחה, לא שלח לו כ״א מין בהמות, לא מן העבדים והשפחות, כי אלה אין לו רשות להוציאם מביתו אשר התרגלו בו להיות בכלל עובדי ה׳ להכניסם לבית עובד אל נכר (ר״א אשכנזי).
מן הבא בידו – מן דאייתי בידיה.
(יד-יז) מנחה לעשו אחיו וגו׳ – לאחר תפילתו אל ה׳, משתדל יעקב לפייס את עשו במתנות; כדרך שגם מאוחר יותר, במשך מאות שנות הגלות, יזדקק בית יעקב לצעדים דומים, ובעת צרה ישתמש בדורון ותפילה.
וילן שם – פי׳ הרי״א שחשב אולי תבואהו נבואה מאת ה׳, וכשראה שלא בא דבר ה׳ לקח מנחה לעשו אחיו.
HE LODGED THERE. R. Yizhaq Abrabanel explains it thus. Yaqov thought that a prophetic communication from God would come to him. And when nothing came, no word came from the Lord, he selected…a present for Esav his brother.
וילן שם וגו׳: אחר שראה שעשו לא בא באותו יום החליט בדעתו לבטל מערכת המחנות1 וללון במנוחה כאן ולשלוח מתנה2.
מן הבא בידו3: לאפוקי עבדים ושפחות שלא נתן מתנה מהם, משום שאסור למכור וליתן לגוי שמפקיעו מן המצוות4, כדאיתא בגיטין (מג,ב)5, וגם יש בזה צער להם לצאת מרשות יעקב לעשו. וזהו שדקדק בלשון ״מן הבא בידו״, וכדאיתא בקידושין (כב,ב) דבהמה הנמשכת בקול קנאה, דהילוך דידה אדעתא דמרא הוי כמו שמשכה בידו, משא״כ אדם ההולך לדעתו אינו נקנה עד שימשכנו בידו ממש. וזהו ״מן הבא בידו״ – שבא מאליו והוא כמו בידו, היינו שאין להם דעת6, ולא עבדים ושפחות שיש להם דעת7.
1. כפי שכתב רבינו בפסוק ח׳, עיי״ש.
2. לא כדעת רש״י (פסוק ט׳) שהכין עצמו לשלשה דברים – לדורון לתפילה ולמלחמה.
3. ברור מאליו שהדברים ששלח היו בידו – ברשותו. ועיין ברש״י שלש דעות בזה.
4. וכן פירש ב׳הכתב והקבלה׳ בשם בעל ׳מעשי ה׳⁠ ⁠׳ (לר׳ אליעזר אשכנזי).
5. המוכר עבדו לעובדי כוכבים או לחוצה לארץ יצא בן חורין. רש״י:. .. וקנס חכמים הוא הואיל והפקיעו מן המצוות...
6. דוקא אלו שלח לעשו.
7. לדעת רבינו ניתן לומר שמזה שהתורה מציינת ״מן הבא בידו״ (כשיכולנו לראות עובדה זו מיד בהמשך הפסוקים כשמפורטים כל מרכיבי המנחה, ולא מוזכרים עבדים ושפחות) למדו חז״ל את איסור הפקעתו מן המצוות (כך דרכם של מפרשי התורה האחרונים לגלות בתורה שבכתב מקור לנאמר אצל חז״ל ללא כל מקור – הערת אאמו״ר).
וילן שם וגו׳ – זהו משפט כללי, שאחריו בא תיאור מפורט של כל מה שאירע בלילה זה, תיאור שהסיום ״והוא לן״ וגו׳1 בא לסיים אותו.
מן⁠־הבא בידו – פירושו ממה שברשותו,⁠2 ומכיוון שעושרו היה במקנה, ״כי עושרו היה צאן ובקר, ומהם שלח, כי בדרך היה, ואיננו מקום לשלוח לו כלי כסף וכלי זהב ומגדנות״.⁠3
מנחה – פירוש מתנה שיש בה משום הודעה בעליונותו של המקבל.
1. פסוק כב.
2. כרש״י.
3. רמב״ן.
ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו – נראה פירושו עפ״י התוספתא דעו״ג פ״ג המוכר עבדו לגוים כו׳ שמא יצא לרשות שאינה רשות פירוש שאינו רשאי למכרו לעו״ג שמא יצא לע״ז ובזה אין רשות לרבו עליו לעשותו גוי ולכן אמר שמכל אשר יש לו צאן ועבד לא נתן לו העבדים שעל זה אין רשות לו עליהם להפקיען מיהדות וממצות להיותן עובדי עו״ג וזה שאמר מן הבא בידו ואין יד אלא רשות ב״מ דף נ״ו יעו״ש ודו״ק.
והנה רש״י פירש שעישר בהמותיו ולקח מן החולין אך בילקוט איתא ששלח לו המעשר אעפ״י שהוא קודש שהחניף לרשע יעו״ש. ונראה דשם בשיטת רע״ק דסבר דמעשר הבא מחו״ל אינו קרב רק ירעה עד שיסתאב וא״כ אמר הגמרא ריש פרק מעשר בהמה דחייש לתקלה לכן נתנן לעשו אבל למשנה דסברה דאם באו תמימים יקרבו הלא היו ראוין להקריבן למזבח ולכן דריש כרש״י דמן הבא בידו זה החולין והמעשר הקריב במזבח כשבא לשכם ובנה שם מזבח ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טובאבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(טו) עִזִּ֣ים מָאתַ֔יִם וּתְיָשִׁ֖ים עֶשְׂרִ֑ים רְחֵלִ֥ים מָאתַ֖יִם וְאֵילִ֥ים עֶשְׂרִֽים׃
two hundred she-goats, twenty he-goats, two hundred ewes, and twenty rams,
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ בחייטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פז] 1עזים מאתים ותישים עשרים, אמר ר׳ אלעזר מכאן לעונה האמורה בתורה. הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, הספנין אחת לששה חדשים, עזים מאתים שהן צריכות תיישים עשרים, רחלים מאתים שהן צריכות אילים עשרים כו׳, פרות ארבעים שהן צריכות פרים עשרה אתונות עשרים שהן צריכות עיירים עשרה. (בראשית רבה עו)
[פח] 2רחלים, כי סליק איסי בר היני אשכחיה ר׳ יוחנן דקא מתני ליה לבריה רחלים, אמר ליה אתנייה רחלות, אמר ליה כדכתיב רחלים מאתים, א״ל לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן. (חולין קלז:)
1. במשנה כתובות פ״ה מ״ו העונה האמורה בתורה, הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים דברי ר׳ אליעזר. ובירושלמי פ״ה דכתובות ה״ז ממנחה ששלח יעקב אבינו לעשו אחיו למד רבי אליעזר (דמתני׳ שיש לחלק בעונת התשמיש כפי הטורח שמוטל על הזכר, ק״ע) ששילח לו כדרך הארץ, עזים מאתים ותישים עשרים חד לעשרה (זכר אחד לעשרה נקבות שאין להם שום מלאכה, פנ״מ) רחלים מאתים ואילים עשרים חד לעשרה כו׳ פרות ארבעים ופרים עשרה חד לארבע דאינון לעיי, אתונות עשרים ועיירים עשרה חד לתרי דאינון לעיי. (שהן יגעין במלאכה וממעטין בתשמיש, ק״ע). ובפירוש ב״ר כת״י במנח״י והמורה הגיה מכאן סימן לעונה וכו׳ כלומר רמז כשם ששיערה התורה עונה לבהמות בראוי להם כך יש לחשוב וליתן דעת ושיעור כמה עונה הראויה לבני אדם לכל אחד כראוי לו. וראה בפירש״י כאן. והפירוש במשנה ובב״ר העונה האמורה בתורה, נראה דהכוונה להפסוק ועונתה לא יגרע שמות כא, י. כמבואר בכתובות מז: מובא לעיל פל״א אות קיג. בבאור, ובמכלתא שם דבבת ישראל הכתוב מדבר והתורה סתמה ולא פרשה זמן העונה ור״א בא לפרש לשון ״ועונתה״ דזמנים שונים יש הכל לפי האדם, ולמד זאת ברמז ממנחה ששלח יעקב. וכ״כ בסמ״ג ל״ת פ״א. [וראה בתוספת יו״ט כתובות שם, ובפירוש רבינו חננאל פסחים עב: והא איכא מצות עונה שנאמר שובו לכם לאהליכם ושנינן שלא בשמחת עונה כלומר זו הביאה זולתי העונה האמורה בתורה כדתנן בכתובות פ׳ אע״פ כו׳. ובהגהות שם העיר דצ״ע שלא הביא מקרא ועונתה לא יגרע. ועי׳ ע״ז ה. וביצה ח. וסנהדרין נט: ובסמ״ע רפ״ה מביא עשה אחרת בעונה מקרא ושמח את אשתו אשר לקח, ועונתה לא יגרע זהו ל״ת וצ״ע ואכמ״לן. ובלק״ט גורס וילן שם בלילה ההוא אר״א מיכן לעונה האמורה בתורה כו׳ צ״ל דכוונתו לסוף הפסוק מנחה לעשו אחיו וגו׳ וכלשון הירושלמי הנ״ל. וכ״ה בס׳ ציוני עה״ת. ובכ״י חמאת החמדה עזים מאתים, פירש הנקבות מן הצאן, עשר לזכר, ולפר ד׳ פרות. ולעיירים שתים, כי ידע תולדותם (לשון האע״ז) ומכאן סמכו רבותינו ז״ל לעונת האשה. ובכת״י מדרש החפץ עזים מאתים ותישים עשרים, למדנו מזה לענין הרבעה, כל זכר מרביע עשר, וכך רחלים. וכעי״ז בכת״י אור האפלה ויש לשער דלפניהם היתה הגירסא בב״ר כמו בכתי״ל מיכן לעונה האמורה בתורה עזים מאתים ול״ג כל הקטע של המשנה הטיילים בכל יום ומפרש דכאן למדנו השיעור לענין הרבעה וכמבואר לעיל כי ידע תולדותם. ובספר העקידה כ׳ זווג הזכרים עם הנקבות כמספרם ומשפטם הי׳ לו לחכמה עצומה. וכעין זה ברד״ק ובמנחה בלולה. ומענין חשבון המנחה אשר שלח מביא בס׳ בעלי ברית אברהם לר׳ אברהם אזולאי מצאתי כתוב בשם ר׳ נחשון גאון, זה הלשון יעקב אבינו הכין בדרך חכמה מנחה לעשו אחיו עזים מאתים ותישים עשרים, המנין הזה לסוד נסתר, וערב עמהם מנינים אחרים להסתיר הסוד, אמנם לכך אמר עדר עדר לבדו ורוח תשימו בין עדר ובין עדר, והסוד דע כי חכמי החשבון אומרים כי יש מנין נאהב, וזה כי הם שני מנינים, וחלקו כל מנין מהם כמנין החשבון השני, והם מאתים ועשרים, וחלקי מאתים ועשרים הם רפ״ד, וחלקי רפ״ד הם מאתים ועשרים, ויעקב אבינו כיון בזה החשבון והיודע סגולתו יהיה אהוב למי שירצה ויקחהו לפיכך ויפצר בו ויקח, וכבר נסוהו קדמונים באהבת המלכים והשרים, וזה כאשר יתן לאשר ירצה להיות אוהבו, המנין האחד, ויאחז לעצמו המנין השני, והנה חלקי המנין אשר נתן הוא עצם המנין אשר תפס, וחלקי המנין אשר תפס הוא עצם המנין אשר נתן, ובדרך זה עשה יעקב אבינו ע״ה בתתו לעשו עזים מאתים ותישים עשרים, ותפס לעצמו מנין רפ״ד, ורמז זה באמרו אכפרה פניו במנחה, למלת אכ—פרה, וידוע כי מלת אך למעט, וכאשר תמעט ממלת פרה אחד, ישארו רפ״ד, וזה כונת הסוד, לכך כתיב ויפצר בו ויקח, עכ״ל רב נחשון גאון. וראה בס׳ מחלקת ר׳ סעדיה גאון ובן מאיר צד קמא. ביאור ענין זה. ובקרית ספר ח״א קסה. ח״ב סג. ובפי׳ רבנו חננאל מובא ברב״ח כ׳ כל ראשי הבהמות במנחה זאת תק״ן ראשים, לפיכך קדמו מלכות אדום למלכות ישראל תק״ן שנה. ובספר חמדת ימים מוסיף ״ואם תמנה גמלים מניקות ל׳ ובניהן ל׳ עולין תק״ף ראשים כמנין שעי״ר כי מנחת יעקב לעשו ושעיר המשתלח ביום הכפורים לעזאזאל ענין אחד, ואם רצונך לידע כמה היו צאנו של יעקב חשוב המנחה ששלח לעשו והיא אחד מעשרה ועשרה ממאה עכ״ל״. ולעי׳ אות פג. פד. מבואר דחשבון זה היה מעשר מבהמותיו. ובילקוט ראובני מביא מספר גלי רזיא עזים מאתים רחלים מאתים לכפר על ד׳ מאות שנהרגו בפלגש בגבעה. תישים עשרים, כי בכל שנה צריכין ישראל לשלח שעיר אחד לעזאזאל, והוא עכב כ׳ בבית לבן ולא שלח כלום לעזאזל סמא״ל שרו של עשו, לכן שלח לו בפעם אחד עשרים תישים.
2. דמתני לבריה, מתניתין חמש רחלים גוזזות (רש״י) בתוי״ט מביא דרש הגמ׳ על לשון המשנה וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלות. וכן בתפ״י. ותימא שלא הביאו דברי רש״י. וטעמו של רש״י נראה משום דבשנויי נוסחאות יש הגירסא בפי״א מ״א, אינו נוהג אלא ברחלים. וכן שם בש״א שתי רחלות י״ג רחלים ורק בהדין של חמש רחלות גוזזות אין גירסא אחרת ומטעם זה דייק רש״י לפרש דכוון ר״י למאמר זה. ומזה ראיה להפי׳ שכ׳ בתפ״י מה שאמר לו לשון תורה לעצמה כו׳ דבלשון תורה נקרא בכל מקום רחלים ובלשון חכמים לפעמים רחלים ולפעמים רחלות. והכי נקט התנא לשון רחלות משום שחייב אדם לומר בלשון רבו וזה היה כל הקפידא של ר״י על איסי. ולפמ״ש מוכרח כן דהרי באותו פרק מזכיר רחלים אע״פ דכולל זכרים ונקבות. וכ״ה בכלאים פ״א מ״ו, שם פ״ט מ״א. שבת פ״ה מ״ב [ובס׳ תורה תמימה מעתיק הגמ׳ בחולין ומוסיף מדעתו בנוסח הגמרא דמתני לבריה ״ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים״ ולא העיר מדברי רש״י. כן מ״ש דבמשנה ״רחלים״ כולל רק נקבות במשניות הנ״ל מבואר להיפך דמצינו רחלים שכולל זכרים ונקבות].
עִזֵּי מָאתַן וְתֵישַׁיָּא עַסְרִין רַחְלֵי מָאתַן וְדִכְרֵי עַסְרִין.
Two hundred she-goats and twenty he-goats, two hundred ewes and twenty rams.
עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים
עִזֵּי מָאתַן וְתֵישַׁיָא עַסְרִין רַחְלֵי מָאתַן וְדִכְרֵי עַסְרִין
לשון תורה שונה מלשון חכמים
בגמרא מסופר שאיסי בר היני הבבלי למד עם בנו של ר׳ יוחנן את משנת ״חמש רחלות״ (חולין קלז ע״ב). הואיל ואיסי שָׁנָה עם הבן רְחֵלִים ולא רְחֵלוֹת, תיקן אותו רבי יוחנן ואמר לו: ״שנה רְחֵלוֹת״. השיב איסי: ״אני מלמדו כלשון הכתוב רְחֵלִים מָאתַיִם״. לכך השיב רבי יוחנן: ״לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמן״.⁠1 כלומר אין לערב לשון המקרא בלשון המשנה: שונות הן זו מזו בדקדוקן ובאוצר מליהן.
ואמנם בלשון תורה מציינים את בעלי החיים במין זכר אבל בלשון חז״ל שגורה צורת הנקבה, כגון ״הַחֹלֶד והעכבר והצב״ (ויקרא יא כט) לעומת ״אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית״ (משנה פסחים א ב). וכן לעומת לשון המקרא ״רחלים מאתים״ במשנה שגורות שתי הצורות: ״צמר גמלים וצמר רחלים״ (כלאים ט א) אבל גם גם ״חמש רחלות גוזזות מנה״ (חולין שם). בכך יובנו הרבה שינויים בת״א מלשון הכתוב: הוא מתרגם הרבה פעמים כלשון חז״ל שהושפעה מן הארמית כי ״לשון תורה לעצמה – לשון חכמים לעצמן״.⁠2
1. חולין קלז ע״ב: ״כי סליק איסי בר היני אשכחיה לר׳ יוחנן (רש״י: אשכחיה – רבי יוחנן לאיסי בר היני) דקא מתני ליה לבריה רחלים, אמר ליה: אתנייה רחלות! א״ל: כדכתיב רחלים מאתים, אמר ליה: לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן״.
2. ראה לכך בתוספות יום טוב פסחים א ב; גליון הש״ס חולין קלז ע״ב; תפארת ישראל כלאים ט א. דוגמה מובהקת לשינוי מלשון מקרא ללשון חז״ל מצויה בשורש קל״ס: במקרא הוראתו לגנאי, הלעיג התלוצץ, כגון ״וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ״ (מלכים ב ב כג), ״לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינו״ (תהלים עט ד). אבל בלשון חז״ל – אולי מן היוונית kalos, יפה – הוא ספג הוראה הפוכה של שבח והלל כגון ״לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל... לעלה ולקלס״ (משנה פסחים י ה; הגדה של פסח), ״וקלסוה – יפה אמרת״ (רש״י, גיטין עז א), ״קאלוס – משובח טעם זה״ (רש״י, שבת קח ע״א). ״דּוּמָה לשון קְלָסָה ודיבור... דיבור יתר שהיו נדברים בה... . ואף קלסה לשון דיבור יתר הוא, לפיכך הוא נהפך ללשון שבח וללשון גנאי״ (רש״י, סוטה כז ע״א). וראה בבא מציעא כה ע״ב תד״ה כאבני בית קוליס: ״מכאן אר״ת דאין שם ע״ז מרקוליס אלא קוליס כדאמרינן הכא. והא דקרי ליה בעלמא מרקוליס היינו חילוף קילוס דהם קורים קילוס לשון שבח וחכמים החליפו לגנאי לשון לעג וקלס. ומר הוא חילוף כמו מר דשחוטה דפרק גיד הנשה״.
עזין תרתין מא(תוו){וות}ן ותיישים עשרי[ם] רחלין תרתין מאוותן ודכרין עשרין.
עזי מאתן וברחי עשרין רחילי מאתן ודיכרי עשרין.
she-goats two hundred, and he-goats twenty; ewes two hundred, and rams twenty:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

עזים מאתים1שהם צריכות תיישים עשרים.
רחלים מאתים – שהם צריכות אילים עשרים.
1. שהם צריכות כו׳. ב״ר שם וילקוט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

מאיתי ענז ועשרין תיסא ומאיתי נעג֗א ועשרין כבשא.
מאתיים עזים ועשרים תיישים ומאתיים כבשות ועשרים אילים.
עזים מאתים ותישים עשרים וגו׳ כל ראשי הבהמות במנחה הזאת תק״ן. לפיכך קדמו מלכות אדום למלכות ישראל תק״ן שנה.
עזים מאתים ותישים עשרים – יש אומרים, כי מספר הזכרים האלה {הם} על פי מה שזקוקים לו לגבי הפריון,⁠1 ואפשר שהוא על פי היכולת אצלו.⁠2
1. כך חז״ל בבראשית רבה ע״ו:ז׳ וראב״ע על אתר.
2. כלומר, היכולת אצל יעקב לתת ממה שיש לו; לא מצאנו מקור לדעה הזאת.
עזים מאתים ותיישים עשרים – מאתים עזים צריכות עשרים תיישים, וכן כולן הזכרים כדי לצורךא הנקבות.
ומדרש אגדה בראשית רבא דורש: מכאן לעונה האמורה בתורה: הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים (בראשית רבה ע״ו:ז׳).
נראה בעיני: שלמדנו מכאן שאין עונה שוה בכל אדם, אלא כל אדם לפי טורח המוטל עליו. שמצינו כאן שמסר לכל תייש עשרה עזים, וכן לכל איל, לפי שהם פנוים מן המלאכה דרכן להרבות תשמיש ולעבר עשר נקבות, ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר. ופרים שעסוקין במלאכה – לא מסר לזכר אלא ארבע נקבות. ולחמור שהולך בדרך רחוקה – שתי נקבות לזכר. וגמלים שהולכים בדרך רחוקה יותר – נקבה אחת לזכר.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״צורך״.
עזים מאתים ותישים עשרים TWO HUNDRED SHE GOATS AND TWENTY HE GOATS – Two hundred she goats have need of twenty he goats, and so too in the case of all the various species the males were in number according to the need of the females. In Bereshit Rabbah 76:7 an inference is made from here as regards the minimum period imperative for the marital duty imposed by the Torah – [for] the men of leisure, every day; [for] the laborers, twice a week; [for] the donkey drivers, once a week; [for] the camel drivers, once in thirty days, [for] the sailors, once in six months. I am unable however to show exactly how this inference is arrived at. But it appears to me that we may learn from here at least that this period is not the same for every person, but that it depends upon the amount of labor imposed upon him by his occupation. As we have found here that ten she goats were given to each he goat, and so [too] to each ram; [as] since they are free from work, their way is to be frequently involved in sexual relations and to impregnate ten females – and once an animal becomes pregnant, it does not accept a male. And [concerning] the bulls that engage in work, it only gave four females to the male; and to the donkey who goes on long journeys, [it gave] two females to the male; and to the camels that go on [even] longer journeys, [it gave] one female to the male.
עזים מאתים ותיישים עשרים וגו׳1א״ר אלעזר מיכן לעונת תשמיש האמורה בתורה. עזים מאתים צריכות תיישים עשרים. רחלים מאתים צריכים אילים עשרים.
1. א״ר אלעזר. ב״ר פע״ו ילקוט רמז קל״א והשמיט שם האומר. ועיין רש״י עה״ת שכתב ובב״ר דורש מכאן לעונה האמורה בתורה כו׳ ואיני יודע לכוון הזה בכוון כו׳. ועיין בירושלמי כתובות פ״ה ה״ח.
עזים מאתים – כל הפסוק הזה סופן תיבות מ״ם, מלמד שכולן היו בעלי מומין, שלא יקריב מהן עשו לע״ז:
עזים מאתים – א״ר אלעזר מכאן לעונה האמורה בתורה, עזים מאתים שהן צריכות תיישים עשרים, וכן רחלים מאתים שהן צריכות אילים עשרים, לפי שאינן בני עבודה נוטל זכר אחד עשרה נקבות, ולפי פשוטו בניהן ממש:
(טו-טז) עזים מאתים – בצאן שם הנקבות עשר לזכר, ולפרים ארבע, ולעירים שנים, כי ידע תולדותם, [שהיה רועה.]⁠א
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
(15-16) TWO HUNDRED SHE-GOATS. Jacob sent ten females for every male of the flock,⁠1 four bulls for each cow, and two she-asses for every foal. He did this because he knew their nature.⁠2
1. Ten she-goats for every he-goat and 10 ewes for each ram.
2. He sent as many males as were needed to service the females.
(טו-טז) עזים מאתים – זה מחכמת התולדת, כי יעקב אבינו חכם היה, כמו שעשה בדבר המקלות, כי גם זה מהתולדת.
על כן: ותישים עשרים – כי כן ראוי להיות לכל תייש עשר עזים, וכן כולם על זה הדרך,
לבד: גמלים מיניקות עם בניהם שלשים – הכל היו שלשים, ואין מין הגמלים כמו שאר המינין, כי לא ירבו ולא יפרוצו כל כך. על כן לא שלח לבד שלשים עם בניהם להודיע כי מיניקות היו.
ויאמרו הרופאים החכמים: כי אין חָלָב ערב וטוב לגוף יותר מֵחַלֵב הגמל.
פרות ארבעים וכנגדם פרים עשרה – כי הפרות קרות יותר מן הצאן, ודי בכל זכר ארבע פרות.
אתונות עשרים – כי החמור קר מכולם.
עזים מאתים וגו׳ – הזכרים לפי שראוי לנקיבות.
עזים מאתים וגו׳ – TWO HUNDRED SHE-GOATS etc. – The [number of] males as is appropriate for the females.
עזים מאתים – יעקב אבינו היה רועה והיה יודע כמה זכרים צריכין לכמה נקבות והעזים והרחלות דרך אחד להם.
עזים מאתים, Yaakov the shepherd knew precisely how many male animals were required to service a flock of female animals to achieve the best results. Sheep and goats have similar requirements in this respect.
עזים מאתים ותישים עשרים – הקדים העזים כמנהגן בכל עדר שהעזים והתישים קודמין לשאר הבהמות, וכן כתוב (ירמיהו נ׳:ח׳) והיו כעתודים לפני צאן. ועוד שהזכרים שלהם מרובים משל אחרים. ואחרי כן גמלים שהיו ט״ו הזכרים וט״ו הנקבות כי הם ובניהם שלשים בין כלן, נשארו פרות ואתונות שהזכרים שלהם שוים והם עשרה, והקדים הטהור ואחר כך הטמא, ובכלם הקדים הנקבות שהן מרובות מהזכרים.
ויש לפרש כי המנחה הזאת מסודרת לפי מנין חדשי העבור, שהרי זמן עבורן של עזים ורחלים חמשה חדשים, ושל גמלים ששה חדשים, ושל פרות תשעה חדשים, ושל אתונות י״ב חדש.
והנה לפי מה שכתבתי למעלה שלא רצה לפתוח לו בצאן בפסוק ויהי לי שור וחמור, למה פתח עתה במנחה בעזים ותישים, והרי מין הצאן הם, כענין שכתוב בפסח מצרים (שמות י״ב:ה׳) משכו וקחו לכם צאן וכתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו, וכתיב (ויקרא א׳:י׳) ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה.
והענין כי קודם שהתפלל תפלתו לא רצה שיפתחו לו המלאכים בלשון צאן, כי יהיה סבה לעורר שנאה ומזכרת חובה להזכיר לו ראשונות, אבל עתה אחרי שהתפלל לא פחד ממנו כלל אבל רצה להפחידו, ופתח לו בעזים לומר אם דעתך להלחם בי לא תוכל, שהרי קבלתי הברכות ע״י שני גדיי עזים, ואמר לי (בראשית כ״ז:כ״ט) הוה גביר לאחיך ולך אמר ואת אחיך תעבוד. ומפני זה הזכיר לו באחרונה אתונות ועיירים, כלומר עתיד אתה ליפול ביד בני באחרונה לימות המשיח שכתוב בו (זכריה ט׳:ט׳) גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות. והנה הפחידו ברמז במנחה הזאת בפתיחה ובחתימה.
ודבר ידוע כי לפי עושרם ומעלתם של יעקב ועשו לא היו דמי המנחה הזאת שוים כל כך לולא שיש בה רמיזות בענין העתיד.
וכתב רבינו חננאל ז״ל כי כלל ראשי הבהמות במנחה הזאת תק״ן ראשים, לפיכך קדמה מלכות אדום למלכות ישראל תק״ן שנה.
עזים מאתים ותישים עשרים, "two hundred she-goats and twenty he-goats.⁠" Yaakov sent ahead the goats as is customary amongst the flocks. We have other examples in Scripture when the species of goats precedes a list of other animals, such as in Jeremiah 50,8 "and be like the goats which lead the flock.⁠" Another piece of information contained in our verse is the fact that the males of the goats and the sheep were more numerous than those of the other herds of animals Yaakov sent Esau as a gift. We observe that the camels appear to have been monogamous, seeing that Yaakov sent identical numbers of males and females. When it came to mentioning the cows and donkeys, each of which were the same number, the Torah first lists the pure species, i.e. the cows. You will observe that in each instance the female of the species was mentioned before the male seeing the females outnumbered the males.
Another way of looking at the sequence in which these animals are listed is that they are listed in order of the time it takes for the respective species to reproduce, i.e. the length of pregnancy of the mother animal. Sheep and goats reproduce after a pregnancy of five months, camels after six months, cows after nine months and donkeys after a pregnancy of twelve months.
I have written earlier (verse 1) that Yaakov did not really want to commence with the goats seeing that the goats had been what had enabled him to snatch the blessing away from Esau and that this was the reason he listed oxen as the first in a list of the possessions he had acquired; why then did he send precisely these goats ahead of any other flock?
The answer is relatively simple. As long as he had not prayed for God's help and it was a matter of how the angels (or human messengers) were to announce his impending arrival to Esau, Yaakov did not want to do anything which could be interpreted as provocative. Now that he had prayed and had prevailed over the celestial force representing Esau, he had changed his stance and wanted to do something which would make Esau afraid of him rather than the reverse. He therefore deliberately placed the goats first to hint that he had no reason to feel afraid of him. Had he not obtained the blessing through having presented his father with two goats and obviously God had approved the part in which his father had said "be an overlord over your brothers, etc.?⁠" He wanted to remind his brother that their father had designated Esau as becoming a servant to Yaakov. By placing the asses and donkeys last, in that order, Yaakov hinted that in the distant future the descendants of Esau would become the victims of the Jewish messiah who would appear riding on a donkey. We find the following verse in Zechariah 9,9 concerning this future event: "Rejoice fair Zion; raise a shout fair Jerusalem! Lo, your king is coming to you He is victorious, triumphant, yet humble, riding on an ass, on a donkey foaled by a she-ass.⁠" When you look at things in that way you will find that Yaakov caused Esau to become afraid of him both by the first part of the gift he sent, i.e. by the goats, as well as by the last item, the donkeys.
When looking at the immense wealth possessed by both Esau and Yaakov, the gift listed here did not represent a meaningful addition to the wealth of either brother. The meaning of the gift was therefore more in its symbolic significance.
Keeping this in mind, Rabbeinu Chananel points out that the total number of animals sent by Yaakov to Esau amounts to 550. This number corresponds to the number of years the descendants of Esau preceded Yaakov (Israel) as an organized state.
עזים מאתים – כל הפסוק מסיים במ״ם וכן פסוק ומנחתם ונסכיהם שבשביל הבהמות ששלח לעשו הם תק״ן קרבנות בשנה וחוץ התמידים כדמפרש בפרשת פנחס והם ח׳ ממי״ן וכנגדם מלכו שמונה מלכים באדום לפני מלך מלך בישראל ד״א לכך מסיים הכל במ״ם לפי שכל הבהמות ששלח לו היו בעלי מומים שלא יקריב מהם קרבן.
עזים מאתים – פס׳ מכאן לעונה האמורה בתורה וכו׳, לפי רבוי טורח שלו מיעוט תשמיש, וק״ק דאמאי תנא (במשנה כתובות ס״א ב׳) בבא של התלמידים יוצאים שלא ברשות וכו׳ קודם לבבא זו מכאן לעונה האמורה כו׳, וי״ל לפי שיש שינוי בעונה תלמידים כו׳ כדמפרש ואזיל וק״ק והא קתני בתר הכי פועלים ויש שינוי בעונה של פועלים, וי״ל דאין שינוי אלא בין עושין מלאכה בעירן לעושין מלאכה בעיר אחרת.
(טו-טז) ושׂם בכל עדר מהם מהזכרים מה שיספיק לעדר ההוא בטבע. וזה, שהוא שלח לו עזים מאתים ותישים עשרים, רחלים מאתים ואילים עשרים, גמלים מניקות ובניהם שלושים, פרות ארבעים ופרים עשרה, אתונות עשרים ועירים עשרה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

עזים מאתים וכו׳ – [ח] זווג הזכרים עם הנקבות כמספרם ומשפטם היה לו לחכמה עצומה והיא כדי שיראה עשו זה וירצה שיהיה הדורון תמיד בפני עצמו לכבוד ולתפארת כי לא יצטרך לערבו עם מקנהו ומתוך כך יהיה לרצון לפניו תמיד לאות ולזכרון ברית אחים כי יסתרו איש מעל אחיו.
מאתים עזים צריכות עשרים תישים וכן כלם הזכרים כדי צורך הנקבות. פי׳ מה שנתן למאתי׳ עזים עשרים תיישים ולפרות מ׳ פרים י׳ ולאתונות עשרים עיירים עשרה אינו אלא לפי הצורך שהיה בקי ויודע כמה נקבות צריכות לזכר א׳ בכל מין ומין ולא היה זה על צד המקרה וההזדמן ומפני זה למדו רבותינו מכאן לעונה האמורה שאינה שוה לכל אלא כל אחד לפי אומנותו כדלקמן:
והבהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר. דאל״כ מאי נפקא מינה מזה החלוק שחלק לכל מין ומין כפי כח הזכר של אותו המין וכי הבהמה דעת יש לה עד שתשמש לפי כחה עד שנתן לעשר עזים תיש א׳ ולאתון אח׳ עיר אחד והלא אפשר הוא שישמש העיר האחד עם האתון האחת כל כך פעמים כמו שישמש התיש האחד עם העזים העשרה וא״כ אין תועלת עם החלוק הזה לפיכך הוכרח לתרץ שהבהמה משנתעברה שוב אינה מקבלת זכר דהשתא אתיא שפיר שעם החלוק הזה יהיה התשמיש לכל מין ומין כפי כחו כי על דרך משל אם נניח שהנקבה מתעברת בעשר פעמים יחויב מזה שהזכר שיש לו נקבה אחת לא ישמש עמה עד עת הלידה רק עשר פעמים ואחר כך תתעבר ושוב לא תקבלנו עד אחר הלידה ואלו הזכר שיש לו עשר נקבות ישמש י׳ פעמים עם כל אחת ואחת עד שתתעבר ושוב לא תקבלנו עד אחר הלידה ובזה נמצא שחלק התשמיש לכל מין ומין כפי כחו שאותן שהן פנויין ממלאכה נתן י׳ נקבו׳ לכל זכר וזכר מפני שיש לו כח בתשמיש יותר מאותן שהן בעלי מלאכ׳ ולאותן שיש להן טורח המלאכ׳ נתן לכל זכר לפי טורחו בלבד שיוכל לשמש בהן כפי כחו:
(טו-טז) והנה שלח הזכרים עם הנקבות במספרם כמשפטם כדי שיראה עשו וירצה שיהיה הדורון תמיד קיים לכבוד ולתפארת ולא יערב בם מקצה אחר וככה יהיה לרצון תמיד לפניו ואולי ישלח השם ברכה בבהמות ההן וידגו לרוב ובזה תתמיד האחוה בין אחים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[א] רחלים מאתים
[1] חולין פרק אחד עשר דף קלז ע״ב (חולין קלז:)
ובהמה משנתעברה וכו׳. כלומר אל יקשה לך איך אפשר לשער כי עשרים תיישים מעברים מאתיים עזים, שמא יבואו תמיד על הראשונות שכבר באו אליהם, שאינם בני דעת אחר שנתעברו הראשונות שיבואו לעבר את האחרים, ולכך קאמר ׳ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר׳, ובהכרח מעבר האחרות (כ״ה ברא״ם):
ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר. כוונת הרב דדרך הטבע לכל בעל חי להרבות בתשמיש לפי הנאתו ולפי הפנאי שלו לכך התיש ואיל יש להם פנאי כל היום נתן להם עשר נקבות או למלאות תאותו או להרבות וולדות לבעליהם וכן לכלם לפי הפנאי שלהם וא״כ הוקשה להרב והלא התיש והאיל אף שיש להם פנאי כל היום מ״מ לאו בר דעת הוא שיבין שיש לבעלים ריוח כשישמש עם הרבה נקבות ואולי ימלא תאותו עם נקבה אחת וישמש עמה אלף פעמים וע״ז תירץ ובהמה וכו׳ ומוכרח לפרוש ממנה וילך אל השנית ולשלישית וכו׳. והרא״ם דרך אחרת לו וכו׳. והאדם יראה לעינים ויבחן בין דברי לדבריו. ועיין בכתובות (סב) דבפנאי תליא מילתא. [נחלת יעקב]:
Once an animal has become pregnant it does not accept the male. Rashi is saying that it is the nature of an animal to mate as often as enjoyment calls for and free time permits. Since he-goats and rams are free all day, Yaakov gave them ten females each. This enabled them to fulfill their desire and maximize offspring for the owner. And so Yaakov gave each [type of male animal] according to its free time. This raises a question: Although he-goats and rams are free all day, they do not know that their mating with many females benefits the owner. Perhaps one male will fulfill its desire with one female, mating with it repeatedly? To this Rashi answers: "Once an animal has become pregnant...⁠" This forces the male to separate from her and go to a second and a third, etc. Re'm explained differently; the reader may decide. See Kesubos 62a, which says that free time serves as the determining factor. (Nachalas Yaakov)
עזים מאתים וגו׳ – שמעתי ממורי זקיני זצוק״ל שנתכוין יעקב בחשבון ששלח מבעלי חיים כחשבון שעיר שעולה בו תק״ף, ולזה שלח בחשבון עזים ורחלים ת״מ וגמלים שלשים עם בניהם הם ששים הרי ת״ק פרות ופרים חמשים אתונות ועירים שלשים הרי תק״ף לשבר תוקפו.
עזים מאחים, two hundred goats, etc. I have heard from my grandfather of blessed memory that Jacob intended that the total number of animals he sent as a gift to Esau should correspond to the numeriacl value of the letters in the word שעיר (580). Therefore he sent a total of 440 sheep and goats, thirty camels plus a young one each, i.e. a total of 60 camels. Add to this the forty cows and ten bulls, the twenty she-asses and ten donkeys, and you have a total of 580. The word שעיר symbolises Esau's power; the animals Jacob sent him as a gift were supposed to neutralise that power.
עזים מאתים ותישים עשרים – שלח לו מנחה מסודרת וקצובה, לכל מין מספר זכרים למספר נקבות שהיה בקי בטבעי המינין, וידע שבמספר זה יתקיים העדר. ואין ספק {שעדרי יעקב היו טובות מאד כי מברכת י״י באה לו} ששלח לו מובחרים שבעדריו זכרים ונקבות, וכשישמור עֵשָׂו אלה העדרים ולא ישית אותם על מקנהו תלדנה מדי שנה בשנה תולדות מובחרות כאלה.
אמר רש״י ז״ל ״מאתים עזים צריכות עשרים תישים. וכן כולם הזכרים כפי צורך הנקבות, ובבראשית רבה1 למדו מכאן שגם באדם אין עונת זה שוה לעונת אחר, כל אדם כפי הטורח המוטל עליו. כמו שמצינו כאן שסדר לכל תיש עשר עזים, וכן לכל איל לפי שהן פנויין ממלאכה דרכן להרבות תשמיש ולעבר עשר בהמות. ואם תאמר עם נקבה אחת ג״כ יוכל להרבות תשמיש? אין הדבר כן כי הבהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר.⁠2 ופרים שעוסקים במלאכה לא מסר לזכר אלא ארבע נקבות, ולחמור שהולך בדרך רחוקה שתי נקבות לזכר. ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה נקבה אחת לזכר״ [עכ״ל רש״י].
1. עו, ז.
2. עבודה זרה טז, א.
עזים מאתים ותישים עשרים – מאתים עזים צריכות עשרים תישים, וכן כלם הזכרים כדי צורך הנקבות כי ידע תולדותם, כי רועה בקי היה:
עזים מאתים ותישים עשרים – עיין רש״י, וכן כתב Varro (De re rustica lib. 2 cap. 3)‎ כי תיש אחד מספיק לעשר עזים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

עזים מאתים וגו׳ – חמישה עדרים שולח יעקב אבינו, ובכל אחד מהם הזכרים הם ביחס הנכון אל הנקבות.
רחלים מאתים – ידוע במלאכת רועי צאן להגדיל העדר ולהיות הולדות טובים ורכי הצמר ולכן שלח לו כל אלה אשר ראוים להוליד ולדות כמו רחלים וכמפורש מנחות צ״א ע״ב שהמה בנות שתי שנים ואילים דכבשה בת שנתה אינה מולדת כדאמרו ריש פ״ג דבכורות ויעוין תוס׳ תמורה דף י״א ד״ה השוחט וכן פרים ופרות שהן בנות שלש שנים דבפחות מכאן אינם מולידים. לזה אמר ואילי צאנך לא אכלתי כי כבשים בני שנה ודאי אין מדרך כל רועה לאכול שעדיין לא הוליד ועיקר האומנות אשר בהמשך הזמן יהיה הנולדים מהם בגדול נאה טובי הבשר ובעלי צמר לבן ואומן לא מרע אומנתו אבל אילים שכבר הולידו זה יאכל הרועה לזה אמר יעקב שגם אותם לא אכל ופשוט.
ויתכן שלזה נקראים פר ופרה לשון פרי שעושה פרי כשהוא בן שלש שנים ודו״ק. ור״א אמר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים ולכן נשתנו הטבעיים ועכשיו פרה בת שתים יולדת כמו״ש בתוס׳ עו״ג דף כ״ד ובכ״מ. ובזה יש דרך להבין דברי המקובלים שלעתיד יהיה הלכה כר״א ואכמ״ל והבן ולכן בקש משה שיצא זה מחלציו.
עזים מאתים וגו׳ – א״ר אליעזר, כדרך הארץ שלח לו,⁠1 עזים מאתים ותישים עשרים – חד לעשרה, רחלים מאתים ואילים עשרים – חד לעשרה, פרות ארבעים ופרים עשרה – חד לארבע, אתנת עשרים ועירים עשרה – חד לתרי, דאינון לאי.⁠2 (ירושלמי כתובות ס״ה ה״ז)
רחלים מאתים – איסי בר היני אשכחי׳ לר׳ יוחנן דמתני לברי׳ ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים, אמר לי׳, אתני׳ רחלות, אמר לי׳, הא כתיב רחלים מאתים, אמר לי׳, אפילו הכי לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן.⁠3 (חולין קל״ז:)
1. תפס לשון נקי, וכלומר, כשיעור כחות הבריאה לזיווגי אישות, וכדמפרש.
2. ר״ל כל מי שהוא יותר מתייגע [היינו לאי] אצלו מספר הנקבות מועטות, כמבואר. ועל יסוד זה קיי״ל דגם באנשים הוגבלו שיעורים שונים בענין זה, וכמבואר במשנה כתובות ס״א ב׳. הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים, והיינו כל איש כפי ערך מצבו ויגיעת גופו, ולכן הטיילים שענינם הבטלים ממלאכה הם בריאים ומעונגים, שיעורן בכל יום [ונקראו טיילים ע״ש שמחמת ביטולם הם מתענגים ומטיילים], והפועלים שתים בשבת, והחמרים המוליכים תבואה לעיירות על חמורים – אחת בשבת, והגמלים המוליכים סחורות למרחוק – אחת לשלשים יום, והספנים, הם המפליגים למדינות רחוקות – אחת לששה חדשים. ואע״פ דכאן השיעור בערך מספר הנקבות ובאנשים בערך הזמנים, אינו חושש לזה, כיון דבכלל טעם אחד להם. – ודע דמ״ש בכתובות מ״ז ב׳ על הפ׳ דר״פ משפטים ועונתה לא יגרע, עונתה זו עונה האמורה בתורה – אינו מבואר איפה אמור בתורה בענין העונה [לבד המצוה פרו ורבו דעל זה לא שייך לשון עונה], ויתכן לומר דמרמז בלשון זה לאגדה שלפנינו, דמצינו חלוקת דרך ארץ מרומז בתורה, כמבואר, ורק כלפי שהגבילה התורה את השיעור בחיות בערך המספר, שיערו חכמים באנשים בערך הזמנים, כמש״כ.
3. לכאורה אינו מבואר כלל מה איכפת לי׳ לר׳ יוחנן אם תפס איסי לשון הכתוב רחלים. ונראה באור הענין, משום דבפסוק שלפנינו כתיב רחלים מאתים ואילים עשרים, והנה רחל ואיל מין אחד הוא, כי רחל הנקבה ואיל – הזכר, ומבואר מזה דרחלים כולל רק הנקבות, שהרי הזכרים נזכרו ביחוד בשם אילים, וכן יאמר הכתוב (פ׳ ויצא) רחליך ועזיך לא שכלו. ולפי״ז צ״ל דהיכא שאנו רוצים לכלול במלה אחת רחל נקבה ורחל זכר צריך לשנות מלשון רחלים ללשון רחלות.
והנה בסוגיא שבכאן דאיירי בראשית הגז שנוהג בזכרים ובנקבות, דין הוא שצריך למתני רחלות, אחרי דרחלים כולל רק הנקבות, ולכן כששמע ר׳ יוחנן את איסי שונה רחלים אמר לו תני רחלות, ואיסי לא עמד על דיוק זה, ולכן שאלו הא כתיב רחלים, והסביר לו ר׳ יוחנן, כי אעפ״כ לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמו, כלומר, שבדיוק שינו חז״ל את הלשון הזה, כדי שימלא לנו הלמוד מה שבתורה מצאנוהו חסר, ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ בחייטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(טז) גְּמַלִּ֧ים מֵינִיק֛וֹת וּבְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים פָּר֤וֹת אַרְבָּעִים֙ וּפָרִ֣ים עֲשָׂרָ֔ה אֲתֹנֹ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וַעְיָרִ֖םא עֲשָׂרָֽה׃
thirty nursing camels and their children, forty cows, ten bulls, twenty female donkeys, and ten male donkeys.
א. וַעְיָרִ֖ם =ל,ל1,ש,ק3,ו,ה,ש2 וכמו כן בתיגאן
• המקליד העיר כאן על צורה חריגה, אבל הערתו אינה ברורה. ייתכן שכוונתו לניקוד וַעֲיָרִ֖ם (בחטף פתח) כמו שהוא במ״ג דפוס ונציה (ותוקן במ״ש) וצויין ב-BHS.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[פט] 1גמלים מיניקות ובניהם שלשים, ובנאיהם שלשים. ר׳ ברכיה בשם ר׳ שמעון בן גמליאל אומר גמל לפי שהוא צנוע בתשמישו לפיכך לא פירסמו הכתוב אלא גמלים מיניקות ובניהם שלשים [ובנאיהם שלשים]. (בראשית רבה עו)
[צ] 2גמלים מיניקות, ולמה הוא נותן את הגמלים באמצע אלא אמר לו הוי רואה את עצמך כאילו אתה יושב על בימה ודן ואני נידון לפניך ואתה מתמלא עלי רחמים. (בראשית רבה עו)
[צא] 3גמלים מיניקות, ד״א למה גמלים באמצע רמז רמז לו אמר לו אף על פי שאתה רואה אותי שפל כהללו הצאן שלפניך ואתה גבוה כגמל, אתה עתיד להיות כפרים שהן אחרי הגמלים שפלים ואינן אלא לחרישת קרקע. (בראשית רבה כ״י)
[צב] 4גמלים מיניקות, עמד ועשה דורון, התחיל נותן עזים שהן רכות, אחר כך תיישים רחלים אילים גמלים מיניקות ובניהם שלשים אמר ר׳ לוי אם היית מחזיר בכל אהלי קדר אין את מוצא גמלים מיניקות ובניהן שלשים ראה עושרו של יעקב שוב נתן פרות ארבעים פרים עשרה. (תנ״י וישלח יא.)
[צג] 5אתנת, כל אתונות שבמקרא מלאין ו׳, חוץ מן אתונות שנתן פרעה לאברהם, לפי שהיו עקרות, שהיו המצרים חותכות האם שלהן שלא תלדנה, וכן אתונות ששלח יעקב לעשו של לבן הארמי גם הוא ברמיות חתך האם שלהם שלא תלדנה ולא יהנה יעקב ושלחם לעשו. (שכל טוב)
1. ובנאיהם הזכרים הבונים אותם, עי׳ לעיל פי״ט אות מט. ובירושלמי כתובות פ״ה ה״ז גמלים מיניקות ובניהם שלשים א״ר ברכיה הן על ידי שהוא צנוע בתשמישו לפיכך לא פירסמו הכתוב. ובלק״ט לפי שהגמל צנוע בשימושו, שאינו משמש לפני בני אדם, לפיכך לא פרסמו הכתוב כשאר הבהמות שהזכיר, אלא אמר גמלים מינקות ובניהם עם בנאיהם אלו הזכרים הכל היה שלשים, ובכת״י מדרש הבאור ד״א למה לא הזכיר הזכרים שבגמלים לפי שהן מניקות ואינן צריכות הרבעה שנאמר גמלים מניקות. וכן הוא בכת״י מעין גנים ובמדרש החפץ כותב טעם זה בשם עצמו ״ויראה לי״. וראה ברש״י ותרגומים. ובפי׳ יאר העיר בת״א דלפי משפט הלשון צ״ל ובניהן. ובביאורי אונקלוס כ׳ דלא תרגם גמלתא לשון נקבה רק גמלי דרומז אל דרש ב״ר הנ״ל ולכן תרגם ובניהון. ובמחזור ויטרי צד של. מביא הגירסא בת״א ועירים עשרה ״ועיליה״ עשרה. וכ״ה בתרגום הפשיטא ועילא עסרא. וראה ברש״י שופטים י. ד. עירים עולים מלשון עול ימים. ובאו״ז הגדול ח״א הלכ׳ כלאים סי׳ רפ״ד מביא הגי׳ בתרגום ירושלמי ועיירים עשרה ״לברקסייא״ עשרה. ראה בש״נ ובפי׳ הר״ש כלאים פ״ח מ״ד גורס ״ליבקסין״ עשרה.
2. באמצע בין עזים ורחלים ששלח לפניהן. ופרות ואתונות ששלח אחריהן.
3. מובא במנח״י מכת״י ב״ר תימני. וראה בפי׳ רבינו בחיי מ״ש בענין זה, ובכת״י רמזי התורה עזים מאתים, רמז על האומות, המשעבדין את ישראל ד׳ מלכיות, בבל, מדי, יון, אדום, וכן עזים ותישים הן מין אחד כנגד בבל, רחלים ואלים, מין אחד כנגד מדי. גמלים ובניהם, מין אחד כנגד יון, פרים ופרות מין אחד כנגד אדום. אתונות ועירים, מין אחד כנגד משיח שאחריהן של ארבע מלכיות הללו, יטלו ישראל המלכות ולכך שלח אלו לעשו, עזים כנגד גלות בבל, והיא היתה ע׳ שנה לכך מתחיל בע׳ עזים, רחלים כנגד גלות מדי זה היה בימי המן הרשע והיו בני רחל פרנסי הדור כגון מרדכי ואסתר הן בני רחל. גמלים כנגד מלכות יון. והיו בני חשמנאי הגומלים חסד, פרות ופרים כנגד אומה הרשעה וכתיב סבבוני פרים רבים, ואח״כ אתונות ועירים על שם משיח שנ׳ עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתונות.
4. המשך המאמר שם לעיל אות פה. עו״ש אמר ר׳ יהודה ב״ר שלום כל שנים עשר חודש שעשה אצלו כך היה מכבדו בכל יום, שכך אמר יעקב כי השוחד יעור עיני חכמים, ק״ו לרשעים, אלא הריני מכבדו שלא יגע בי. והמאמר של ר׳ לוי אין את מוצא כו׳ צ״ל דהכונה על כל המנחה ששלח לו ולאו דווקא על הגמלים. וכן מבואר מכת״י תנחומא קדמון הנדפס בגנזי שכטר ח״א סא. א״ר יהודה אם יפשפש אדם צאנם ובקרן שלסר [של שר] קידר אינו מוצא שם כשבח הזה וכדורון הזה. י״א שנים עשר חודש שהיה עימו היה משלח לו כשבח הזה דורון בכל יום ויום וי״א כל ששה חדשים שהיה עימו היה משלח לו. ועי׳ זח״ג ק:
5. לעיל פי״ג פסוק טז. ובגמ׳ סנהדר׳ לג. אין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריה של מצרים אא״כ חותכין האם שלה כדי שלא תלד.
גַּמְלֵי מֵינְקָתָא וּבְנֵיהוֹן תְּלָתִין תּוֹרָתָא אַרְבְּעִין וְתוֹרֵי עַסְרָא אֲתָנֵי עַסְרִין וְעִלֵּי עַסְרָא.
Thirty nursing camels and their young, forty cows and ten bulls, twenty female donkeys and ten male donkeys.
גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה
גַּמְלֵי מֵינְקָתָא וּבְנֵיהוֹן תְּלָתִין תּוֹרָתָא אַרְבְּעִין וְתוֹרֵי עַסְרָה אֲתָנֵי (ח״נ: אתנא) עַסְרִין וְעִלֵּי עַסְרָה
מדוע תרגם וּבְנֵיהוֹן בזכר ולא וּבְנֵיהֵין בנקבה?
א. מדוע תרגם ״גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם״ – ״מֵינְקָתָא וּבְנֵיהוֹן״ בזכר, ולא: וּבְנֵיהֵין בנקבה מוסב למֵינִיקוֹת כמו ״וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן״ (בראשית לג ו) ״וּבְנֵיהֵין״? השיב יא״ר: ״נראה דאגב שטפא כתב כן, או לפי שאמר גְּמַלִּים״ כמדרש שברש״י.⁠1
עַיִר – עִילָא
ב. ״וַעְיָרִם עשרה״ – ״וְעִלֵּי עַסְרָה״.⁠2 עַיִר בארמית – עִילָא, כבתרגום איוב ״וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד״ (איוב יא יב) ״וְעִילָא דִמְרוֹדָא״. וכן תיוב״ע ״רֹכְבִים עַל שִׁבְעִים עֲיָרִם״ (שופטים יב יד) ״עַל שִׁבְעִים עִלִין״. וכמוהו בגמרא ״עילא בר חמרא – עייר בן אתונות״ (שבת קי ע״ב ורש״י); ״בעילי זוטרי – עיירים קטנים״ (שבת קנה ע״א ורש״י).
1. רש״י: ״גמלים מיניקות שלשים – ובניהם עמהם. ומדרש אגדה ובניהם בנאיהם, זכר כנגד נקבה, ולפי שצנוע בתשמיש לא פרסמו הכתוב״. וראה ״באורי אונקלוס״.
2. ולא: וְעִירֵי כבדפוסים מצויים. עיין ״ערוך״ ערך על 6. ו״ערוך השלם״ כתב שעִילָא הוא מן הארמית הסורית.
גמלים מיינקין ובניהן תלתין תורין נקבן ארבעין ותורין דכרין עשרה אתנין עשרין ולוודקין עשרה.
גמלייא נוקבן עם בניהון הוו תלתין תוריתא ארבעין ותורי עשרא אתני עשרין ולוו⁠{ד}⁠ק⁠(ד)⁠ין עשרא.
milch camels with their young ones thirty; cows forty, and bulls ten, and small colts ten.
וולדי דקין עשרא.
And small colts ten.
גמלים מניקות וגו׳ – לפי שהגמל צנוע הוא בתשמישו לפיכך לא פירשו הכתוב.
פרות ארבעים ופרים עשרה – הם צריכים [פרים עשרה].
אתנת עשרים – הם צריכים לעשרה עיירים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ות֗לת֗ין נאקה מרצ֗עה מע אולאדהא וארבעין בקרה ועשר ת֗יראן ועשרין אתאן ועשרה ג֗חאש.
ושלושים גמלות מיניקות עם בניהן, וארבעים פרות ועשרה פרים, ועשרים אתונות ועשרה עיירים.
גמלים מיניקות שלשיםובניהם עמהם.
ואגדהא (בראשית רבה ע״ו:ז׳): בנאיהם, זכר כנגד נקבה, ולפי שצנוע בתשמיש לא פירסם הכתוב.
עיירים – חמורים זכרים.
א. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165, דפוס שונצינו, סביונטה: ״ומדרש אגדה: בניהם״.
גמלים מיניקות MILCH CAMELS שלשים THIRTY, ובניהם means AND THEIR COLTS with them – A Midrashic explanation of ובניהם is that it is the same as וּבַנָּאֵיהֶם their builders (those that build them up) i.e., one male for each female. Because, however, it (the camel) is chaste in its ways Scripture does not state this plainly (Bereshit Rabbah 76:7) but employs a term from which it may be inferred.
ועירים – means MALE ASSES.
גמלים מיניקות ובניהם שלשים1ר׳ ברכיה בש״ר שמעון בן גמליאל אומר לפי שהגמל צנוע בשימושו. שאינו משמש לפני בני אדם. לפיכך לא פירסמו הכתוב כשאר הבהמות שהזכיר. אלא אמר גמלים מיניקות ובניהם. 2עם בנאיהם אלו הזכרים הכל היה שלשים. פרות ארבעים. צריכים פרים עשרה. 3ולמה הוא שם הגמלים באמצע. אמר לו יעקב הוי רואה את עצמך כאילו אתה יושב על בימה גבוה ודן אותי ותתמלא עלי רחמים.
עזים מאתים4כל תיבות של זה הפסוק סומן ממי״ן לפי שכולן בעלי מומין.
1. ר׳ ברכיה. ב״ר שם.
2. עם בנאיהם. ב״ר שם והמלות אלו הזכרים הוספת רבינו לפרש בנאיהם היינו הזכרים שהנקבות נבנות מהם ופי׳ בניהם בוניהם. וכן רש״י עה״ת הביא ובניהם עמהם ומדרש אגדה ובניהם בנאיהם זכר כנגד נקבה ולפי שצנוע בתשמיש לא פרסמו הכתוב.
3. ולמה הוא שם הגמלים באמצע. ב״ר שם. ור״ל רמז לו שיראה כיושב על הבימה הגבוה באמצע כמו הגמל שהוא באמצע וגבוה מהם.
4. כל תיבות של זה הפסוק סופן ממי״ן לפי שכולן בעלי מומין. גם בעל הטורים הביא הדרשה הזאת וסיים היו בעלי מומים שלא יקריב מהם קרבן.
גמלים מניקות – ר׳ ברכיה בשם ר׳ שמעון בן גמליאל אומר לפי שהגמל צנוע בתשמישו, פי׳ שאינו משמש לפני בני אדם, לא פירסמו הכתוב, אלא הן ובניהן ובוניהן הזכרים שלהם בין הכל שלשים:
פרות ארבעים – שיש בהן כח צריכות פרים עשרה ד׳ לאחד:
אתונות עשרים – שהן צריכות עיירים עשרה. לפי שעבודתן כבידה צריכין שיהיו איש ואשתו, ושם הבנים והגמלים באמצע, כלומר הוי רואה את עצמך כאילו אתה יושב על בימה גדולה ודן אותי, ואני נידון לפניך, ותתמלא עלי רחמים. כל אתונות שבמקרא מלאין ו׳, חוץ מן אתונות שנתן פרעה לאברהם, לפי שהיו עקרות שהיו המצריות חותכות האם שלהם שלא תלדנה, וכן אתונות ששלח יעקב לעשו של לבן הארמי, גם הוא ברמיות, חתך האם שלהם שלא תלדנה ולא יהנה יעקב ושלחם לעשו, כבר דרשנו למה נקראו עזים ותיישים:
רחל – רוח חיל שאין בריה מתחללת מפני חיה רעה כרחל:
אילים – על שם איל ותוקף, כמו אילי מואב (שמות טו טו), אילי הארץ (מלכים ב כד טו, יחזקאל יז יג), וכן כתיב ואילי צאנך (בראשית לא לח), שמתרגמינן בקרניהן כגבורי חיל:
גמלים – שנגמלים גמול הצנוע מכל חיה ובהמה:
פרות ופרים – שעבודת הקרקע פרה ורבה על רב כחן, שנא׳ [ורב] תבואות בכח שור (משלי יד ד):
אתונות – על שם איתן שלו, הוא האבוס, וזכר לדבר וחמור אבוס בעליו (ישעיה א ג):
עיירות – אלו נקראין נערי בני אתונות:
ובניהם – לפי פשוטו: בניהם ממש, והיהא בהם זכרים.
א. כן בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון. רוזין תיקן ל: והיו.
Uvenehem: According to the plain meaning of Scripture, uvenehem is to be understood literally as "sons.⁠" There were males among them.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 15]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

גמלים מניקות – אין דרך העברי לתת חילוק בגמלים בין זכרים בין נקיבות ולומר גמלות ולא גמלה כמו בשאר בהמות,⁠א כמו שאמר: ״עזים״ נקיבות, ״תיישים״ זכרים, וכן כולם. אבל בגמלים, אין העברי חולק. וכן בין הקטנים לגדולים, אלא שהקטן קורא בן גמל בתלמוד (בבלי חולין נ״ט.): וכנגדו ניכר בבן גמל. ולכך, גמלים מניקות – כלומר: נקיבות וראויות להניק.
ובניהם – כלומר: בחורים זכרים.
בין הכל שלשים – הנקיבות עשרים והזכרים עשרה, כדרך ששלח מן החמורים, שבאו כמו כן למניין שלשים. והאחד מפרש את חבירו.
א. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: מקומות.
גמלים מניקות – NURSING CAMELS – It is not the way of Hebrew to distinguish in camels between male and female and to say גמלות or גמלה [with a feminine suffix] like with the rest of the animals, as it says: “she-goats” for females, “he-goats” for males, and so too all of them. But with camels, the Hebrew does not distinguish. And also between the young and the mature, but the young is called “child of camel” in the Talmud (Bavli Chulin 59a): “and in contrast it is recognizable as a child of a camel.” And therefore, nursing camels – meaning to say: females and fit to nurse.
ובניהם – AND THEIR CHILDREN – Meaning to say: young males.
In all שלשים – THIRTY – The females were twenty and the males ten, just as he sent from the donkeys, which likewise came to a count of thirty. And the one explains the other.
גמלים מיניקות – לא ידענו למה שלח עם הגמלים והפרות והאתונות הקטנים שהם יונקים, כי עם הגמלים אמר: ובניהם – רוצה לומר הקטנים היונקים וכן הפרים והעירים הם הקטנים, כי כן יקראו.
ובניהם – עם בניהם היו שלשים, ומן המיןא המרובה שלח רב ומן המין המועט מעט, הכל לפי שכלו ולפי ידיעתו בענין המקנה.
ומה שספר הכתוב מספר המנחה להודיע כי מנחה ראויה שלח לו, וכן ראוי לעשות למי שצריך להשלים עם אויבו שיכבדהו במנחה ראויה. וכן מה שנתן עדר עדר לבדו ורוח בין עדר לעדר (בראשית ל״ב:י״ז) כל זה להגדיל המנחה ולפארה בעיני הרואים, כדי שיתרצה אחיו לוב בכבדו אותו במנחה מפוארה.
וכן בבראשית רבה (בראשית רבה ע״ו): למה לא הכניסם לו באחת כדי להשביע עינו של אותוג רשע. אתי למחסל והוא אמר קביל, אתי למחסל והוא אמר קביל.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״המין״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״לו״.
ג. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״אותו״.
גמלים מיניקות, we did not know why Yaakov sent along young camels that were so tender that they still depended on mothers’ milk. (according to the words of the author Yaakov also sent such young male calves and male donkeys with their mother animals.) ובניהם together with their young there were a total of 30 camels. The number of animals in each herd was proportionate to the respective size of Yaakov’s total herds of that category of animal. Seeing that he owned relatively few camels, his gift of camels represented a certain percentage of the total number of camels he owned. The reason why the Torah bothered to give us the details of the gift Yaakov sent to his brother was to show us that he sent a substantial gift, and to teach us that if we ever need to atone for having deeply hurt someone and to hope that he will forgive us, it is appropriate to demonstrate our contriteness not so much with words as with a gift of substantial proportions. Yaakov enhanced the impression his gift made upon Esau by leaving a good amount of space between each of the flocks, making Esau feel repeatedly that he had already seen the whole gift, only to find that more was to follow. Bereshit Rabbah 76,8 also addresses the question of the space between the herds which Yaakov insisted the messengers must allow for. According to the Midrash he wanted Esau to feast his eyes on the size of the gift. When one part of the gift had been received and he thought that he had seen it all, another messenger with another herd would appear and request that Esau accept his herd as a gift from Yaakov.
גמלים מיניקות – אלו הנקבות.⁠1
ובניהם – אלו הזכרים.⁠2
בין הכל שלשים. כיצד, הנקבות עשרים והזכרים עשרה, כדרך ששלח מן החמורים והאתונות שבאו כמו כן לכלל שלשים, והאחד מפרש את חברו. ולפירוש ר״ש: שלשים נקבות ושלשים זכרים.⁠3
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
3. שאוב מר״י בכור שור.
גמלים מיניקות, "female camels;⁠"
ובניהם, and their masculine young. The total number of camels was 30. How is this number arrived at? There were twenty female camels and 10 male camels. [Each mother animal had a female young with her. Ed.] The ratio was similar to that of the male and female donkeys which also totaled 30. After having read the details of the latter, we understand what is meant about the camels. According to Rashi, however, there were 30 male camels plus thirty female camels.
גמלים מניקות ובניהם – וא״ת אמאי לא הזכיר הזכרים. רש״י אמ׳ (ד״ה גמלים מיניקות שלשים) לפי שצנוע בתשמישו. אבל מ״מ י״ל לפי שאין דרך ליתן חילוק כאן בין זכרי׳ לנקיבות בגמלים. דבשלמא שאר בהמות יש חילוק בעברי בין זכרים לנקיבות. כגון עזים ותיישים. פרים ופרות. רחלים אילים. אבל גבי גמלים לא מצינו חילוק בשמות אלא גמלים. וגמלות אין זה עברי. לכך אמ׳ גמלים מניקות. דהיינו הנקבות. ובניהם. דהיינו הזכרים. בין כולם היו שלשים. וממילא ידענא דזכרים י׳ ונקבות כ׳ כדרך ששלח מן החמורים. גן.
גמלים מניקות ובניהם שלשים – לא פרסם הזכרים מפני כי בלה״ק אין הפרש לשון בזכרון שמות הזכרים והנקבות, כי כולם יקראו גמלים, דאין ענין לשון לומר גמלות כמו שיש בבקרים פרים ופרות, וכן בשאר המינים שיש הפרש לשון ביותר בין זכרים ונקבות, עזים תישים, רחלים אילים, וכן הכל, וסמך קרא ללמוד סתום מהמפורש לידע כמה מהגמלים היו זכרים וכמה נקבות, כמו בחמורים שהיו ג״כ בין הכל כמספר הגמלים שלשים ובהם מפורש י׳ זכרים וכ׳ נקבות כן היו גם הגמלים, לכן יספיק לו לומר שבין הכל היו שלשים כבחמורים, ג״ן.
גמלים מניקות – אין דרך לשון המקרא לומר מגמלים גמלות כמו שאומר מפרים פרות.
גמלים מיניקות – לא הזכיר הזכרים.
וי״מ: שאין חלוק בין שם הזכר לנקבה כמו בשאר המינין שקורין לזכרים פרים ולנקבות פרות וכן כולם אבל הכא אין דרך לומר גמלות לכך אמר גמלים מניקות שהן הנקבות ובניהם דהיינו הזכרים היו בין הכל ל׳ וממילא ידענא שהזכרים עשרה והנקבות עשרים כמו שהיו החמורים:
גמלים מיניקות, "camels with their young.⁠" The males of the species were not mentioned here. Some people claim that the word גמל, camel, is the description for both the male and the female of the species. We would then assume that there were 10 adult males, 10 adult females, and their 10 female young. The male/female ratio of the camels would then correspond to the male/female ratio of the donkeys.
גמלים מניקות ובניהם שלשים – וא״ת אמרי לא הזכיר הזכרי׳. ור״ש פי׳ לפי שצנוע בתשמישו. אבל מ״מ י״ל לפי שאין דרך ליתן חלוק בין זכרים ונקבות בגמלים דבשל שאר בהמות יש חלוק בעברי בין זכרים לנקבות, כגון עזים תישים פרים פרות רחלים אלים, אבל גמלים לא מצי לחלק בשמות אלא וגמלות אין זה עברי, ולכך אמר גמלים מניקות דהיינו הנקבות ובניהם היינו הזכרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ובניהם עמהם. הוסיף מלת עמהם להודיע שהגמלי׳ המניקות הם שלשים עם בניהם יחד שהם הזכרים לפי האגדה ונקראו בנים מפני שבונים את הנקבות להתעבר מהם כאילו אמר גמלים מניקות עם בניהם שלשים לא שבניהם לבדם היו שלשים ומפני שסתם הכתוב בהם ולא פירש כמה היו הזכרים וכמה היו הנקבות כמו שפירש לכל מין ומין למדנו שמספר הנקבות שוה למספר הזכרים נקבה אחת לזכר אחד וזהו שכתב ולגמלים שהולכים יותר דרך רחוקה נקבה אחת לזכר וכתב עוד בניהם בנאיהון זכר כנגד נקבה ומה שכתב אחר זה ולפי שצנוע בתשמיש לא פרסמו הכתוב אינו ר״ל לא פרסם מספר הזכרים ומספר הנקבות כמו שעשה לכל מין ומין שכבר הוציא מזה שמספר הזכרים שוה למספר הנקבות אלא ה״פ שמפני שהוא צנוע בתשמיש סתם הכתוב מלהזכיר שם הזכר כמו שהזכיר בכל מין ומין וכנה אותו בשם בונה כי פי׳ בניהם על פי האגדה בנאיהם וכן נראה מלשון הב״ר דקאמר לפי שהוא צנוע בתשמישו לפיכך לא פרסמו הכתוב אלא וגמלים ובניהם ובנאיהון. וי״מ דהא דקאמר ולגמלים שהולכים יותר דרך רחוקה נקבה אחת לזכר לא הוציא זה אלא ממה שהולכין יותר דרך רחוקה והכי קאמר כיון דאשכחן גבי פרים שמפני שעוסקין במלאכה אחת נקבותיו ארבע נקבות לזכר ולא עשר כמו העזים שמסר עשר עזים לכל תיש ועשר כבשים לכל איל וגבי חמורים שהולכים בדרך רחוקה ויש להם יותר צער מן הפרים מיעט נקבותיו יותר ולא מסר רק שתי נקבות לזכר צ״ל דלגבי גמלים שהולכים יותר דרך רחוקה שימעט נקבותיו יותר משל חמור נקבה אחת לזכר והכי משמע טפי מדקאמר ולגמלים שהולכים יותר דרך רחוקה דמשמע דמהכא מפיק לה ולא מדלא פירש כמה נקבות לזכר כמו שפירש בשאר המינים ומעת׳ יתפרש הא דקאמר ולפי שצנוע בתשמיש לא פרסמו הכתוב לא פרסם מספר הנקבות לזכר כמו שפרסם בשאר המינים מפני שע״י מספר הנקבות מתפרסם תשמישם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

גמלים מיניקות ובניהם עמהם שלשים. דאין פירושו כמשמעות הכתוב כי המניקות ובניהם ביחד שלשים, דהכתוב מספר הדורון ששלח לו, והמקבל הדורון אינו נותן עיניו לחשוב הגמלים עם הבנים, כי אינם שוים, והוא נותן עיניו בכל דבר ודבר בפני עצמו, אלא פירושו ׳ובניהם עמהם׳ רוצה לומר ובניהם עמהם – שהוסיף עליהם הבנים:
ומדרש אגדה וכו׳. דרשו רז״ל (ב״ר עו, ז) דלמה בכל המינים היו לו זכרים, ולמה לא היו כאן זכרים, אלא ״בניהם״ הם הזכרים. ומה שאמר שהיו כל כך זכרים כמו נקיבות, ושמא היו הזכרים אינם כל כך הרבה, דהסברא הוא כך, חדא – דאין מקרא יוצא מידי פשוטו (יבמות כד.), וכמו דלפשוטו דפירש ״בניהם״ בניו כמשמעו, הוי בניהם שלשים כדפירש ׳ובניהם עמהם׳ כמו שאמרנו, הכי נמי לפי מדרשו ׳הבנים׳ – הם זכרים נגד הנקיבות. ועוד דהכא נמי יש למידק כן, דהא מקבל הדורון נותן עיניו בזכרים לחוד, דיותר חשובים האחד מן השני, ולכך על כרחך לא כלל שניהם ביחד. וכך פירוש הכתוב; גמלים מיניקות וזכרים שלהם – זכר נגד נקיבה – שלשים, שהיו שלשים זכרים ושלשים נקיבות:
וַעְיָרִם:⁠א בספרי׳ כ״י מדוייקי׳ העי״ן בשוא לבדו, וכ״כ במכלול (דף מ״ט) ובלוית חן פ׳ י׳ שער א׳, ובספר רב פעלים. [וַעְיָרִם].
א. הן בכ״י ל הן בכ״י א נורצי כתב ׳ועירים׳ מלא יו״ד, ומעשהו שגגה.
ובניהם עמהם כו׳. ר״ל גם בניהם היו שלשים דאל״כ הרי בא להגדיל הדורון ולמה כוללן במספר יחד עם הבנים ואין הבנים נחשבים אצל אמותיהן אלא סרס המקרא כאילו כתוב גמלים מניקות שלשים וכו׳:
ומדרש אגדה ובניהם בנאיהם זכר כנגד נקבה כו׳. א״כ אתי שפיר דכתיב שלושים אחר בניהם להורות שבין הכל היו שלשים והא דלא הזכיר מנין הזכרים בפי׳ ומספר הנקבות בפירוש משום שצנועין בתשמיש וכו׳:
ובניהם עמהם. ר״ל גם בניהם שלשים וקשה א״כ היה לו למימר גבי בניהם ג״כ שלשים כמו גבי גמלים ע״כ הביא ומ״א שכלם היו שלשים. וא״ל א״כ למה לא מפרש לן כמה היו הנקבות וכמה היו הזכרים ל״פ ולפי וכו׳ וה״ל ט״ו זכרים וט״ו נקבות. [מהרש״ל]:
And their young were with them... Rashi is saying that there were also thirty young ones. Otherwise, why would it include them all in the same number, when the verse is coming to describe how large the gift was? The young are not significant when [included] with their mothers! Perforce, the verse should be rearranged to read: גמלים מניקות שלשים ובניהם.
The Midrashic explanation... one male per female... Accordingly, שלשים is rightly written after בניהם, for it indicates that there were thirty altogether. The numbers of the males and of the females were not stated explicitly because camels are discreet in mating.
And their young were with them... This [first explanation] is saying that there were also thirty young ones. Question: If so, why does it not say שלשים also for the young, like it does for the nursing camels? Thus Rashi brings the Midrashic explanation, that they were thirty altogether. And so that we will not ask, "If so, why does the verse not state the numbers of the males and of the females?⁠" Therefore Rashi explains, "Since it is discreet in mating...⁠" And in fact there were fifteen males and fifteen females. (Maharshal)
גמלים מיניקות ובניהם שלשים – ״ובנאיהם עמהם״. כך פירש רש״י ז״ל. ואחשוב לדעתו שהמניקות שלשים מלבד הבנים ושהיו הבנים זכרים, וא״כ לכל נקבה זכר מטעם שפירש למעלה לפי שהולכים בדרך רחוקה. ומדרש אגדה1 ובניהם בנאיהם זכר כנגד נקבה. ולפי שצנוע בתשמיש לא פרסמו הכתוב״. כלומר לא זכר בלשון זכריהם.
ולדעתי שבשאר המינין יש שֵׁם לזכר, תיש איל פר ועיר, ושם לנקבה עז ורחל פרה ואתון. ואין כן בגמלים שהזכר ונקבה שוין בשם. ולכן להודיע שהיו נקבות אמר גמלים מיניקות שהן נקבות שלשים. ולפי שאמר ״ובניהם״ שהיו זכרים ולא זכר מספרם, מסברא היו ג״כ שלשים כי כולם מיניקות ולכל אחת בן. כן נראה בפשט הכתוב. {גם רשב״ם ז״ל פירש ובניהם לפי הפשט בניהם ממש והיו בהם זכרים. וכן דעת הדורש, אלא שתרגם מלת ״ובניהם״ שרומז על זכרים לא ולדות שהן נקבות. ויעקב ברר מגמליו אותן שילדו זכרים} ורא״מ ז״ל פירש שבניהם בכלל מספר השלשים. ואינו נראה בעיני שהרי היה ראוי שיסמוך הכתוב הצאן והבקר, והפסיק בין צאן ובקר, וזָכַר הגמלים. למדנו שהולך ופוחת, כי בכתוב הראשון מספר כל מין, מאתים ועשרים ובכתוב השני מספר הגמלים ששים, ומספר הפרים חמשים, ומספר האתונות שלשים. ואם כדברי רא״מ ז״ל שבין הכל גמלים שלשים אין סדר לכתובים הללו.
1. בראשית רבה עו, ז.
ובניהם – לפי פשוטו בניהם ממש והיה בהם זכרים, ופירושו הגמלים עם בניהם היו שלשים:
אתנת – חמורים נקבות:
ועירם – חמורים זכרים:
גמלים מיניקות ובניהם שלשים – הנקבות היו שלשים, ועמהן בניהן (רש״י).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

גמלים מיניקות ובניהם שלשים: לפי הדרש הוא ״בנאיהם״1. והוציאו זה2, משום דאיתא בב״ב פרק הספינה (עח,ב) ׳המוכר את החמור מכר את הסייח׳, ומפרש בגמרא באומר לו שהיא מניקה, ומשום שהיא בהמה טמאה ואין דרך לאכול החלב, על כרחך לא אמר שהיא מניקה אלא משום הולד. וא״כ למאי פירש הכתוב ״ובניהם״ הא כתיב ״מיניקות״3 וממילא בניהם בכלל, אלא הפירוש – ״בנאיהם״. מצאתי4.
1. כלומר, הזכרים שלהם, שבונים את הנקבות להתעבר מהם. ומקורו בב״ר עו,ד, הובא ברש״י.
2. מנין לחז״ל לאפוקי ״בניהם״ מפשוטו.
3. ודבר זה לא צויין בגלל החלב שלהם שהרי הם בהמה טמאה.
4. כך פירש בנחלת יעקב (לר׳ יעקב סלניק, על פירוש רש״י עה״ת). ועיי״ש שהוסיף: ואין לחלק בין ישראל לגוי (שהרי הם נשלחו לעשו שהוא גוי), חדא, דגם הגוים אינם אוכלים חלב בהמה טמאה...
אתונות עשרים ועירים עשרה – חמור בלשון מקרא כמו בלשון חכמים כולל זכר ונקבה, אחבשה לי החמור וארכב עליה (שמואל ב י״ט:כ״ז), השוכר את החמור להוליכה בהר (משנה בבא מציעא ו׳:ג׳);
ואתון – כדברי שד״ל היא הנקבה ממין חמור הבר; וכמו שחמור מקורו חם (מחמת זרמתו בהזדקקו לנקבה) כן אתון מגזרת אתון נורא שענינו תנור (גם זה לפי שד״ל הוא לשון נוטרקון, אתון נורא-תנורא); והזכר במין נקרא עיר או פרא (פרא למוד מדבר וגו׳ ירמיה ב׳:כ״ד), ופרא בחילוף אותיות בר, ועיר מלשון עֵר.
ובניהם שלשים. פירש״י משם רבותינו בנאיהם זכר כנגד נקבה וכבר עמדנו על התיחדות הבנין וההבנות בשרש אחד, והיינו יכולים להוסיף גם הבינה (ובזהר מאי בינה בן-יה, צללו בעמקי הלשון והעלו בידם מרגלית) ולהפך נתיחדו הסתירה והעדר הבנים בשרש עדר ובזה תבין ואבנה גם אנכי ממנה ודרשתם ז״ל על אבנה, וגם יאירו עינינו בכוונת הכתוב ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, ונבין ג״כ אומרם א״ת בניך אלא בוניך כי שרשם אחד, והסבו הכוונה מענין אל ענין אחר מבלי שיסורו מראשית הוראת השרש ההוא — ומכללם פירוש בניהם שלפנינו, כמו בנאיהם, למדנו שהבנים נקראים על שם הבנין, ומזה אין להבין בשם בנים, לעולם הילדים רק פעמים שישמש על הזכר שבמין — וכן לדעתי בנקבה פעמים שנמצא בתורה בת ואין הכוונה על הנולדת דוקא רק על כל הנקבות שבמין — ובזה השבתי לשואלי דבר למה לא נזכרה האשה באיסור המלאכה בשבת רק הבת, ואמרתי שבכלל הבת כל הנקבות שבמשפחה ומצאתי גלוי יתר לדברי במס׳ יבמות פ׳ הערל דתניא שם ת״ר הניח בנים אלו ואלו אוכלין ור״י אומר הבת מאכלת ומפ׳ בגמ׳ מאי הבת? האם. ולדעתי הפירוש הנכון שמדעתם כי בת יאמר על כל הנקבות, הגבילו הוראת השם במקום זה ואמרו מאי הבת בענין זה האם, וכיוצא בו לא תבשל גדי בחלב אמו, בא האיסור במליצה שריית לאסור כל בשר בחלב, ובגדי נרמזו כל הנולדים, ובאמו כל המולידות, ויש במשמעו שכל בשר שהוא נולד ומתגדל בחלב האם, יהיה אסור בכל חלב, והוציא הכתוב האיסור בלשון בשול, לרמוז על טעם האיסור שאינו ראוי שיתבשל הבשר לאכילה באותו חלב עצמו שהוא מתבשל לגדול. וגם זאת ממדות ותהלוכות השיר, ודומה לו לפני עור לא תתן מכשול. כיוצא בו פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם ואח״כ הוא אומר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב, ואמר כל העם לפי שבכלל בניכם כל הזכרים, ובכלל בנותיכם כל הנקבות.
ובניהם – סיומת זכר אצל נקבה, כמו למעלה ל״א:ט׳ ולמטה מ״א:כ״ג. לפי פרשנים אחדים הרי אלה הגמלים ממין זכר.⁠1
וערים – העי״ן באה כאן בשוא, בלי חטף, כמו ישעיהו י״א:ט״ו, וראה רד״ק ומנחת שי.
1. רש״י עפ״י בראשית רבה ע״ו:ו׳ (המ׳).
גמלים מיניקות וגו׳ – [מפני מה לא מנה הכתוב גמלים זכרים], אמר רבי ברכיה, מפני שהגמלים צנועין בדרך ארץ לא פרסמן הכתוב1 (ירושלמי כתובות פ״ה ה״ז)
1. ר״ל לא כתב מפורש שמספר השלשים הם הזכרים, אלא רמזם בלשון ובניהם. ובמ״ר מבואר יותר, אל תקרא ובניהם אלא ובנאיהם, והיינו שבנאיהם מרמז על הזכרים, ונראה הבאור משום דהזכרים הם בוני עולם וכמו שאמרו בתנחומא פ׳ בראשית ויולד בן – שממנו נבנה העולם, ועיין מה שכתבתי מזה בריש פרשת תזריע בפסוק וילדה זכר.
אך הנה בעיקר הדרשא צ״ע, מנ״ל לדרוש כן, ודילמא הכונה כפשוטה, גמלים מיניקות ובניהם – בנים ממש, ואפשר לומר ע״פ מ״ש בב״ב ע״ח ב׳ המוכר את החמור מכר את בנה, המוכר את הפרה לא מכר את בנה, ומפרש בגמרא הטעם דאמר לי׳ חמורה מניקה אני מוכר לך ופרה מניקה אני מוכר לך, ומפרש עוד, בשלמא פרה איכא למימר לחלבה בעי לה, אלא חמורה מאי קאמר לי׳ מניקה, הא אין צריך לחלבה, אלא ש״מ היא ובנה קאמר לו׳, כלומר, בלשון מניקה רמז לו שמוכר לו אותה ובנה, יעו״ש. מבואר מזה, שכל חיה שאין צריך לחלבה אין כל מעלה להזכיר בה שהיא מניקה אם לא לרמז שכוללים בנה אתה, וא״כ מכיון שחלב הגמל אין צורך בה, א״כ כשאמר גמלים מיניקות בודאי אין מכוין לגופה, אלא רומז לכלול בלשון זה אותם ובניהם, ולפי״ז קשה למה פירש עוד ובניהם, ש״מ דאתא לדרשא כדמפרש אל תקרא ובניהם אלא ובנאיהם, ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יז) וַיִּתֵּן֙ בְּיַד⁠־עֲבָדָ֔יו עֵ֥דֶר עֵ֖דֶר לְבַדּ֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר אֶל⁠־עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר׃
He gave them into the hands of his servants, each herd by itself, and he said to his servants, "Pass before me and keep space between one herd and the next.⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[צד] 1ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו, למה לא הכניסן לו בערבוביא, כדי לתמהו על דורן שלו, למה לא הכניסן לו כולן כאחת, כדי להשביע עיניו של רשע, אתי למחסל והוא אמר קביל, אתי למחסל והוא אמר קביל. (בראשית רבה עו)
[צה] 2ורוח תשימו, אמר יעקב לפני הקב״ה רבש״ע אם יהיו צרות באות על בני לא תביא אותם זו אחר זו, אלא הרווח להם מצרותיהם, באותה שעה נשא יעקב את עיניו וראה את עשו שהוא בא מרחוק ותלה עיניו למרום ובכה ובקש רחמים מלפני הקב״ה ושמע תפלתו והבטיחו שמושיען מכל צרותיהן בזכותו שנאמר יענך ה׳ ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב (תהלים כ׳:ב׳). (בראשית רבה עה)
[צו] 3ובין עדר, ד׳ פעמים עדר כתיב בפסוק, כנגד ד׳ מלכויות [ו]⁠גליות וכה״א כי נשבה עדר ה׳ (ירמיהו י״ג:י״ז). (שכל טוב)
1. אתי למחסל בא לסיים כשקבל העדר האחד חשב שהעדר הזה הוא המנחה כולה, והוא אמר, המנהיג העדר השני קבל גם אותי, אתי למחסל והוא אמר המנהיג של העדר השלישי כו׳ (מנח״י). ובלק״ט ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו, עליו אמר שלמה כל ערום יעשה בדעת (משלי, יג, טז) כדי למלאת עינו של רשע. ובמדרש הגדול גורס למה לא הכניסן בערבוביא כדי לתמהו בדורון ולסמות את עינו. ובכת״י מעין גנים ורוח תשימו כדי שיוכר שבח המנחה. ובפרש״י ורוח תשימו, מלא עין. ובפי׳ התוס׳ בהדר זקנים ורוח תשימו היינו אלפים אמה כדכתיב ביהושע וריוח תשימו בינו ובינינו גבי הארון וישראל ומהתם ילפינן תחום אלפים אמה. (וברבה״ז ציין לביצה יד: לענין יו״ט לשלח דורון בג׳ שלוחים מין אחד אסור דאוושא מלתא). ובספר הישר וישם את הכל לעשרה עדרים, ויתנם כל מין אל מינו, ויתנם ביד עשרה מעבדיו עדר עדר לבדו. ובפי׳ הטור מביא בשם י״מ ורוח תשימו שלא ירבע מין את שאינו מינו. וכ״ה בפער״ז ובפי׳ ר״י מוינה בשם רי״ח. ובכת״י ב״ר תימני יש הוספה על הגליון מובא במנח״י מכ״י עדר עדר לבדו ד״א למה עדר עדר לבדו אלא רמז רמז שעתיד עשו לשלח שורות שורות לפייס את יעקב ואינו מתפייס לעתיד לבוא הה״ד (תהלים סח, לב.) יאתיו חשמנים מני מצרים כוש תריץ ידיו לאלהים, מה הקב״ה אומר ליעקב גער חית קנה ואל תקבל עליו שום פיוס מהו חית קנה דיו חיים שקנה בעוה״ז. ובכת״י רמזי התורה לר״י ויתן ביד עבדיו עדר עדר, הן ישראל ובגליות שביקש המן לשחטן כבהמות וכתיב כי נשבה עדר ה׳, וזהו עדר ע׳ד׳ר׳ בגימ׳ מרדכי. ורוח תשימו, רמז שבימי המן ימצאו רוח יעמוד ליהודים ממקום אחר. ועי׳ אגדב״ר פס״ו תנחומא מקץ י. תנ״י מקץ יב.
2. בלק״ט ורוח תשימו בין עדר ובין עדר זכה לבניו שלא להשתרג עליהם הגלות. ומובא במדרש אגדה ובפי׳ הרמב״ן ורד״ק. ובמנח״י מביא גי׳ מד״ו שכ״ז עם פי׳ אב״א וז״ל עמד ושלח לו דורון לפייסו מכעסו שיכמרו רחמיו עליו ולא יטור לו איבה על הבכורה שלקח ממנו ועל הברכות שבירכו אביו שלא נתקיימו בו ויתן ביד עבדיו וכו׳, ובפי׳ הרמב״ן רמז שיהיו המסים והארנוניות שיגבו בני עשו מזרעו בריוח והפרש בין זו לזו. וכ״ה ברב״ח.
3. לקמן אות צט ובשכ״ט שם כנגד ד׳ מלכיות שארבעתן תמצא שהיה אדום שותף לאבדן של ישראל. ומהרש״ב בהערות כותב ראיתי בבעל הטורים שכ׳ ויצו את הראשון ד׳ פעמים כנגד ד׳ גליות יש לתקן וכן צ״ל ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו ד׳ פעמים עדר כתיב וכמאמר הנ״ל. ואין זה תקון אלא קלקול דכונת בעל הטורים לדרש אחר כמבואר בכת״י רמזי ר״י ויצו את הראשון גם את השני גם את השלשי גם את כל ההולכים, ד׳ כנגד ד׳ מלכיות גליות וכנגדן שלח שלוחים.
וִיהַב בְּיַד עַבְדּוֹהִי עֶדְרָא עֶדְרָא בִּלְחוֹדוֹהִי וַאֲמַר לְעַבְדּוֹהִי עֵיבַרוּ קֳדָמַי וְרַוְחָא תְּשַׁוּוֹן בֵּין עֶדְרָא וּבֵין עֶדְרָא.
He placed them in the hand of his servants, each herd by itself. He said to his servants, “Pass on ahead of me, and keep a space between each herd.”
וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר
וִיהַב בְּיַד עַבְדּוֹהִי עַדְרָא עַדְרָא בִּלְחוֹדוֹהִי וַאֲמַר לְעַבְדּוֹהִי עֵיבַרוּ קֳדָמַי וְרַוְחָא תְשַׁוּוֹן בֵּין עַדְרָא וּבֵין עַדְרָא
יעקב ברר באופן פרטני כל בהמה ובהמה
התרגום קשה לכאורה, כי בפסוק ״וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ״ (בראשית ט ב) ״בְּיַדְכוֹן מְסִירִין״ התבאר שבתרגום הצירוף ״נתן ביד״ אונקלוס מבחין בין מליצות לבין דברים כפשוטם: רק ״נתן ביד״ במשמעו הראשוני, הנחת דבר בכפו של הזולת, מתורגם נת״ן/יה״ב, כגון: ״וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ״ (בראשית מ יג) ״וְתִתֵּין כָּסָא דְּפַרְעֹה בִּידֵיהּ״. אבל צירופי ״נתן ביד״ במשמעות העברה לתחום שלטונו של אחר, כגון נתינת כל הרכוש ״בידי״ הזולת, מתורגמים באמצעות מס״ר. על פי זה מתבקש לתרגם ״וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ״ – ״ומסר״. ואולם לפי מה שהתבאר בפסוק יד ״וַיִּקַּח״ – ״וּנְסֵיב״, יעקב ברר באופן פרטני את הבהמות המיועדות כדורון לעשו. לכן תרגם גם כאן ״וִיהַב בְּיַד עַבְדּוֹהִי עַדְרָא עַדְרָא בִּלְחוֹדוֹהִי״, כל אחד ואחד.⁠1
1. כיוצא בזה יש לפרש את תרגומו ביחס ללבן ״ויסר ביום ההוא את התישים העקדים... ויתן ביד בניו״ (בראשית ל לה) ״ויהב ביד בנוהי״ [ולא: ומסר ליד בנוהי], כי גם שם נבדקו הבהמות אחת אחת כמבואר שם.
ושוי ביד עבדוי עדר עדרא לבלחודוי ואמר לעבדוי עברו קדמוי ונפי[ש]ב תשוון בין עדר ובין עדר.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עדר עדר״) גם נוסח חילופי: ״עדרי עדרי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ונפי[ש]״) גם נוסח חילופי: ״ונפש״.
וזמין ביד עבדוי עדרא עדרא בלחודוי ואמר לעבדוי עברו קדמי וניפש תשוון ביני עדרא וביני עדרא.
And he made them ready by the hand of his servants in flocks apart, and said to his servants, Pass over before me, and put much (room) between flock and flock.
וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ – מַהוּ: וְרֶוַח תָּשִׂימוּ (בראשית ל״ב:י״ז), אָמַר יַעֲקֹב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִם יִהְיוּ צָרוֹת בָּאוֹת עַל בָּנַי לֹא תָבִיא אוֹתָם זוֹ אַחַר זוֹ, אֶלָּא הַרְוַח לָהֶם מִצָּרוֹתֵיהֶם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָשָׂא יַעֲקֹב אֶת עֵינָיו וְרָאָה אֶת עֵשָׂו שֶׁהוּא בָּא מֵרָחוֹק, וְתָלָה עֵינָיו לַמָּרוֹם, בָּכָה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְשָׁמַע תְּפִלָּתוֹ וְהִבְטִיחוֹ שֶׁהוּא מוֹשִׁיעוֹ מִכָּל צָרוֹתָיו בִּזְכוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: יַעַנְךָ ה׳ בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב (תהלים כ׳:ב׳).
וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ – לָמָּה לֹא הִכְנִיסָן לוֹ בְּעִרְבּוּבְיָא, כְּדֵי לְתַמְּהוֹ עַל דּוֹרוֹן שֶׁלּוֹ. וְלָמָּה לֹא הִכְנִיסָן כֻּלָּן כְּאַחַת, כְּדֵי לְהַשְׂבִּיעַ עֵינָיו שֶׁל רָשָׁע, אָתֵי לְמִחְסַל וְהוּא אָמַר קַבֵּיל, אָתֵי לְמִחְסַל וְהוּא אָמַר קַבֵּיל.
ויתן ביד עבדיו1ולמה לא הכניסם בערבוביא כדי להשביע עינו של אותו רשע.
ורוח תשימו בין עדר וגו׳ – 2אמר יעקב לפני הקב״ה רבונו של עולם אם יבואו צרות על בני לא תביא להם אלא זה אחר זה, ורוח תשים להם מצרותיהם.
1. ולמה לא הכניסם בערבוביא. ב״ר שם, ושם הגירסא למה לא הכניסן לו בערבוביא כדי לתמהו על דורון שלו, ולמה לא הכניסן כולן כאחת כדי להשביע עינו של רשע, ועיין בלק״ט ובהערה מ״ו.
2. אמר יעקב לפני הקב״ה. ב״ר סוף פ״ה.
(יז-כ) וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן (לומר) [לֵאמֹר] כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה – רַבִּי וְרַבִּי יוֹסִי בַּר יְהוּדָה הָיוּ מְהַלְּכִים בַּדֶרֶךְ, רָאוּ גּוֹי אֶחָד מְהַלֵּךְ כְּנֶגְדָּן, אָמְרִין תְּלַת מִילֵי הוּא שָׁאִיל לָן מַה אַתּוּן, וּמַה אוּמְנוּתְכוֹן, וּלְאָן אַתּוּן אָזְלִין מַה אַתּוּן, יְהוּדִים וּמַה אוּמְנַתְכוּן, פְרַגְמַטּוּטְיָא וּלְאָן אַתּוּן אָזְלִין, לְמִזְבַּן חִטִּין מִן אוֹצְרָא דְּיַבְנֶה עָמַד לוֹ רַבִּי כְּנֶגֶד הַגּוֹי לִרְאוֹת מַה יִשְׁאַל וְהִמְתִּין לוֹ רַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי יְהוּדָה אָמַר: אִם אָמַר מִלָּה אֲנָא אָמַר אוֹחֲרֵי אָמְרוּ לָהֶם, מִן הֵן אִית הֲדָא אָמְרוּ לָהֶם מֵאָבוּנָן יַעֲקֹב כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ, בִּגְדוּלָתוֹ.
וַיִתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ – לָמָּה לֹא הִכְנִיסָן בְּעִרְבּוּבְיָא כְּדֵי לְתָמְהוֹ עַל דּוֹרוֹן שֶׁלוֹ וְלָמָּה לֹא הִכְנִיסָן כֻּלָּן כְּאֶחָד כְּדֵי לִשְׂבֹּעַ עֵינָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָע אָתֵי לְמֵחְסַל וְהוּא אָמַר קַבֵּל אָתֵי לְמֵחְסַל וְהוּא אָמַר קַבֵּל.
ואעטא ד֗לך ביד עבידה קטיעא קטיעא עלי חדה וקאל להם תקדמוני וצירו פרג֗ה בין קטיע וקטיע.
ונתן אותם ביד עבדיו, עדר עדר לבדו, ויאמר להם: עברו לפני ושימו רווח בין עדר ועדר.
עדר עדר לבדו – כל מין ומין לעצמו.
עברו לפני – דרך יום או פחות, ואני אבא אחריכם.
ורוח תשימו – עדר לפני חבירו מלא עין, כדי להשביע עינו של רשע, ולתווהו על ריבוי הדורון.
עדר עדר לבדו EVERY DROVE BY ITSELF – each species forming a drove by itself.
עברו לפני PASS ON BEFORE ME – a day's journey or less and I shall follow you).
ורוח תשימו AND PUT A SPACE – one drove before the other at a distance as far as the eye can see, in order to satisfy the eye (the cupidity) of that wicked man and to amaze him by the size of the gift (Bereshit Rabbah 76:8).
ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו – עליו אמר שלמה כל ערום יעשה בדעת (משלי י״ג:ט״ז) 1כדי למלאות עינו של רשע.
ורוח תשימו בין עדר ובין עדר2זכה לבניו שלא להשתרג עליהם הגליות.
1. כדי למלאות עינו של עשו. ב״ר שם וילקוט שם כדי להשביע עיניו של אותו רשע. וכן הביא רש״י בפי׳ התורה.
2. זכה לבניו שלא להשתרג עליהם הגליות. הרמב״ן ורבינו בחיי הביאו בשם המדרש והוא בב״ר פע״ה אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא רבש״ע אם יהיה צרות באות על בני לא תביא אותן זו אחר זו אלא הרוות להם מצרותיהם כו׳.
ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו – עדר כל בהמה לפני עצמה, זש״ה כל ערום יעשה בדעת (משלי יג טז), הפריש העדרים זה מזה להראות הרבה, כדי למלאות עינו של אותו רשע ויתפייס לו:
ויאמר אל עבדיו – מנהיגי העדרים:
עברו לפני וריוח תשימו בין עדר ובין עדר – רמז לבניו שלא ישתרגו עליהם המלכיות:
ריוח – לשון הפרשה זה מזה, ודומה לו, עליות [מרוחים] (ירמיה כב יד), ודרך הפשט כך הוא, לפיכך נתן ריוח ביניהם ולא הכניסן בערבוביא, כדי להתמיהו על הדורון:
וריוח תשימו – דרך כבוד הוא, מחנותא הרבה זה אחר זה.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: למחנות.
Verevah KEEP A DISTANCE: It is an honorific manner to have a large number of [distinct] camps, one after the other.
ורוח – פירוש: הפרש תשימו. וקרוב ממנו: כי היתה הרוחה (שמות ח׳:י״א) – ההפרש בין מכה למכה, וכן: ורוח לשאול (שמואל א ט״ז:כ״ג).
AND PUT A SPACE. The word revach means a space. Harevachah (respite) in That there was respite (harevachah) (Ex. 8:11) is close in meaning to it. The meaning of the latter is, there was a separation between one plague and the other. It is similar to ve-ravach (found relief) in so Saul found relief (ve-ravach le-sha'ul) (I Sam. 16:23).⁠1
1. Saul had space. Figuratively speaking, he went out of his straits to an open space. Thus the root resh, vav, chet can refer to physical space, or space in time, to relief.
ורוח תשימו – להראות כל מין ומין בפני עצמו.
וריוח תשימו – כדי שיראה לו דבר גדול, שיפגע ויחזור ויפגע.
וריוח תשימו – KEEP SPACE – so that it will appear to him like a big thing, that he will encounter, and then again encounter.
ויתן – מבואר.
ובבראשית רבה (בראשית רבה ע״ו): מהו ורוח תשימו – אמרא יעקב לפני הקב״ה: רבונו של עולם אם תביא צרה על בני תן רֵוח בין צרה לצרה.
א. בכ״י פריס 193: ״אמ׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י מוסקבה 495: ״אמרי״.
ויתן, he set
ורוח, according to Bereshit Rabbah the רוח mentioned here was Yaakov’s prayer to God that if and when his descendants would be punished by God for collective wrongdoing, such punishments would be meted out at intervals and not all at once, to give the people a chance to recover from the previous disaster’s impact.
ויתן ביד עבדיו וג׳ – חילק את המנחה לחלקים כדי להכפיל את שמחת המקבל אותה, וזה פשוט ואין צורך להאריך בו1.
1. כא. נראה שכוונתו לאפוקי מדרך הדרש שדרשו רז״ל בב״ר (עה:יג), שנרמזה כאן תפלה סמויה שירוויח הי״ת לישראל מצרותיהם הבאות ע״י עשו. ואמנם גם כעין דברי רבנו יש במדרש שם ומובא ברש״י כאן: ׳עדר לפני חבירו מלא עין, כדי להשביע עינו של אותו רשע ולתווהו על רבוי הדורון׳.
וריוח תשימו בין עדר ובין עדר – כדי שלא ירבע מין את שאינו מינו. רי״ח.
ורוח תשימו בין עדר ובין עדר – כדי שלא ירבעו מין לשאינו מינו.
וריוח תשימו – כדי להשביע עינו של אותו רשע ולתוהו על הדורון. וסברו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״ה:י״ג) שיש בזה רמז. אמר יעקב לפני הקב״ה: רבונו של עולם, אם יהיו צרות באות על בני לא תביא אותן זו אחר זו אלא הרוח להם מצרותיהם. עשה רמז שיהיו המסים והארנוניות שיגבו בני עשו מזרעו בריוח והפרש בין זו לזו.
AND PUT A SPACE BETWEEN DROVE AND DROVE. I.e., in order to satisfy the covetous eye of that wicked man and to amaze him by the size of the gift. In Bereshith Rabbah1 the Rabbis express the opinion that there is an allusion to the future in this matter: "Jacob said before the Holy One, blessed be He, 'O Master of the universe! If troubles will come upon my children, do not bring them one after another, but allow them intervals from their troubles.'" On the basis of this verse, the Rabbis thus hinted that the tributes and taxes which the children of Esau will collect from Jacob's seed will have intervals and cessations between one another.
1. 75:13.
ורוח תשימו בין עדר ובין עדר – כדי להשביע עינו של אותו רשע ולתווהו על רבוי הדורון.
ובמדרש ורוח תשימו בין עדר ובין עדר, אמר יעקב לפני הקב״ה, רבש״ע אם יבאו צרות על ישראל אל תביא להם זו אחר זו אלא הרווח להם מצרותיהן. בא לרמוז שיהיו המסים והארנוניות שיגבו בני עשו בריוח ובהפרש בין זו לזו.
ורוח תשימו בין עדר ובין עדר, "and place a space between one herd and the next.⁠" He wanted the eye of this wicked person Esau to satiate himself by these successive gifts. Yaakov hoped to impress him with the generous size of the gift.
According to Bereshit Rabbah 76,8 Yaakov said to God: "if the Jewish people will be beset by troubles in the future, please let these troubles befall them at intervals so that they have a chance to recover between successive waves of persecution.⁠" He referred specifically to heavy taxation which would be imposed by rulers in the countries in which Jews were going to be exiled.
וריוח תשימו בין עדר וכו׳ – היינו אלפים אמה כדכתיב ביהושע וריוח תשימו בינו וביננו גבי הארון וישראל ומהתם ילפינן תחום אלפים אמה.
ורוח תשימו בין עדר ובין עדר – גם זה סימן לבניו שדורש בב״ר אמר יעקב לפני הב״ה רבש״ע אם יהיו צרות באות על בני לא תביא אותם זו אחר זו אלא הרויח להם מצרותיהם.
וי״מ: ורוח תשימו שלא ירבע מין את שאינו מינו:
ורווח תשימו בין עדר לעדר, "and place some distance between one herd of animals and the next.⁠" This measure was also to serve as a model for the behaviour of Jews in the future; Yaakov was asking God that if the need would arise to chastise the Jewish people, the decrees should not all be carried out at the same time, but that God should allow the people to recover from one disaster before having to contend with the next one.
Some commentators understand the words ורווח תשימו as ensuring that different species of animals were not to mix with one another.
ורוח – ב׳ הכא ואידך רוח והצלה יעמוד ליהודים. רמז לדורות הבאים שיתנו דורון לשריהם.
וריוח תשימו – כי זה יותר נכבד בסדור, ונראה יותר גדול. 1
1. כלומר הצבת רוח בין שתי המחנות, מלבד היותה סידור מכובד, גורמת להראות המחנה יותר גדול מכפי שהוא.
ושׂם כל עדר לבדו, וציוה לתת ריוח בין עדר ובין עדר, להשביע עינו של עשו, כדי שתֵּרָאֶה המנחה יותר גדולה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ואיפשר כי מה שצוה את עבדיו וריוח תשימו בין עדר ובין עדר כיוון אל שיהיה לו שהות להתבונן בזווג ההוא כדי שתמשך כוונתו מה שלא יהיה כן אם יהיו כלם בערבוביא מצטרף למה שישנן על האופן ההוא כדי שביעת עין (בראשית רבה ע״ו).
עדד עדר לבדו כל מין ומין לעצמו. דכיון דלעיל מיניה חלוק מינים וכתב אחריו מיד ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו עכ״ל שאין זה אלא חלוק המינים דלעיל שכל מין מהם עשאו עדר לעצמו והכתוב קצר ולא הזכירו:
עברו לפני דרך יום או פחות. לא לפניו ממש סמוך לו דאם כן מאי ותעבור המנחה על פניו והוא לן בלילה ההוא ומה שהוסיף לומר ואני אבא אחריכם הוא מפני שאמר להם שיאמרו לעשו והנה גם הוא אחרינו ולא יתכן לצוותם שיאמרו לו כן אם לא כשיאמר להם תחלה שהוא בא אחריהם:
וריוח תשימו עדר לפני חברו. פי׳ באורך הדרך לא ברחבו כי לא יתכן להיות ראשון ושלישי רק בזה:
וכדי שעשו ישער תכונת המנחה מסודרת בחכמה ודעת צוה יעקב את עבדיו וריוח תשימו בין עדר ובין עדר כדי שיהיה שהות לעיין בזווגים ההם עם שביעת עינו של רשע.
עדר עדר לבדו – כדי שיראה שיש בכל מין מנין זכרים ונקבות כפי הראוי למלאכת המקנה שיוכל לפרות ולרבות, כאמרו ״קח נא את ברכתי״ (בראשית ל״ג:י״א), שהיתה מנחה מוכנת לברכה שהיא תוספת טובה.
ורוח תשימו בין עדר ובין עדר – שלא יקפצו הבהמות מעדר לעדר ויתערבו, ולא יבין הרואה חכמת המנחה וברכתה.
עדר עדר לבדו. In order for Esau to realise that each species of animals had the appropriate number of males with it to ensure that these herds would continue to develop without hindrance. This is what he meant when he urged Esau קח נא את ברכתי, “please accept my blessing” (33,11) He meant that his gift was designed to be an ongoing blessing for his brother.
וריוח תשימו בין עדר לעדר, to prevent the animals form one herd to jump into the adjoining herd, so that anyone seeing this gift would not appreciate its quality and scope.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

כל מין ומין לעצמו. דמשמעו שלא היה מערב את העדרים, והיה נותן בידם כל עדר ועדר בפני עצמו, ואין זה שייך אלא בכל מין ומין שלא היה מערב אותם ביחד, דאם לא כן מה חלוק עדרים יש כאן:
דרך יום או פחות. דאין לומר ״עברו לפני״ ממש בסמוך לו לגמרי, שהרי כתוב (פסוק כא) ״ותעבור המנחה על פניו והוא לן בלילה ההוא״, דמשמע שלא היתה הולכת ממש לפניו. ומיהא יותר מדרך יום ליכא למימר, דלא יתכן לומר ״עברו לפני״, דלא נקרא ׳לפני אדם׳ אלא שהאדם יכול לבא אליו באותו יום, ואין הפסק לינה בנתים:
דרך יום או פחות כו׳. לא לפניו ממש מדכתיב בסמוך (בפסוק כב) ותעבור וגו׳ והוא לן ואי לא היה מיעקב אלא דרך מועט אז היו יכולין ללין כולן במלון אחת וזה נמי אינו שהיה יותר מדרך יום דהא בו ביום היה יעקב נותן לעשו את המנחה כמו שמוכח מן המקראות הבאים אחרי כן:
ואני אבא אחריכם. מדיעקב צוה להם לומר והנה גם הוא אחרינו א״כ ודאי גם להם אמר כן עברו לפני ואני אבא אחריכם:
עדר לפני חבירו כו׳. ר״ל עדר אחר עדר באורך דאילו ברוחב מאי ראשון שני ושלישי שייך ביה הא כלם ראשונים נקראו:
A distance of one day or less... [Rashi knows that they were] not immediately ahead of Yaakov, because it is written in v. 22: "The present passed on ahead of him, but he spent the night in the camp.⁠" If they were just a short way from Yaakov, they could have all spent the night together. And they were not more than a day's distance ahead, because Yaakov gave Eisov the present on the same day [after daybreak], as is evident from the coming verses.
And I will follow behind you. [Rashi knows this] because Yaakov told them to say to Eisov, "And see, he himself is also behind us.⁠" Thus, Yaakov must have said it to them, too: "Pass on ahead of me and I will follow behind you.⁠"
One herd was ahead of the other... Rashi is explaining that they were herd behind herd. [Rashi knows this] because if they were lined up alongside each other, how could they be described [in the coming verses as] first, second and third? They would all be "first.⁠"
ויתן ביד עבדיו – כי הוא ברר אותם ממבחר עדריו כמו שפירשנו ונתן ביד כל אחד מין אחד, וזהו ״עדר עדר לבדו״ שלא שלחם מעורבים.
ויאמר אל עבדיו עברו לפני – ״דרך יום או פחות״. מפירוש רש״י ז״ל. וכן נראה מן הענין ששאל עֵשָׂו ליעקב ״למי כל המחנה הזה אשר פגשתי?⁠״ ופגע אותם רחוק מיעקב כמו שיתבאר בעז״ה.
וְרֶוַח תשימו בין עדר לעדר – פירש רש״י ז״ל ״עדר לפני חברו מלא עין, כדי להשביעה עינו של רשע ולתווהו1 על רבוי הדורון״. ורשב״ם ז״ל אמר ״דרך כבוד הוא, מחנות הרבה זה אחר זה״. לדעתי ירא יעקב לשלח במנחה עדר אחד, פן עֵשָׂו בכעסו יהרוג מביאי המנחה ואיש אַל ידע בדבר. לכן צוה שישימו רוח בין עדר לעדר, ואם תגבר חמתו ויהרוג הראשון הבא אליו, הבאים אחריו יברחו ויגידו ליעקב, ויראה וישתדל להמלט מידו.
1. שיהיה תמה.
עדר עדר לבדו – כל מין ומין לעצמו. והנה היו כאן חמשה מינים, ובכל מין זכרים ונקבות, הרי עשרה עדרים:
עברו לפני – דרך יום או פחות ואני אבוא אחריכם:
ורוח תשימו – מקום פנוי, והיתה כוונתו להשביע עינו של אותו רשע עד שיתפלא על רבוי הדורון:
ורוח תשימו – כדי להשביע עינו (רש״י) שתהיה המנחה נראית גדולה ממה שהיא, וגם להניח לו פנאי להתבונן בה, אולי ישוב מחרון אפו, כי כל עדר ועדר שהיה פוגע בו היה כאלו יעקב מתנפל לפניו ומתחנן לו על נפשו (ראזנמילר). ויתכן ג״כ שהיתה כוונת יעקב לעורר את עשו לשאול למי אתה, שאם לא ישאל את הראשון ישאל את השני, ואם לא ישאל את השני ישאל את השלישי, ואם לא ישאל את השלישי ישאל את הרביעי. וכל זה מפני שאם לא היה עשו שואל לא היו אומרים לו דבר, כי אמנם לא צוה יעקב את אנשיו שימסרו המנחה לעשו, אלא שילכו לדרכם ויעשו עצמם כבלתי מכירים אותו וכמאמינים שעשו הוא עדיין בביתו בהר שעיר (כדברי ר׳ עובדיה ספורנו), ואם ישאלם יגידו לו שהיא מנחה השלוחה לשר גדול ונכבד ששמו עשו, וכל זה כי אמר אכפרה פניו וכו׳. ונראה שאם היה רצון יעקב שיעשו עצמם כמכירים את עשו ושיתנו לו המנחה, לא היה אומר כי יפגשך עשו אחי ושאלך, אלא היה אומר כי תפגוש עשו אחי תתן לו העדר ההולך לפניך; גם היה לו לשים בפיהם דברים אחרים לומר שיקח מנחתם מידם, וכיוצא בזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ויתן ביד עבדיו – א] ששם כל עדר לבדו, שיהיו המינים נכרים ב] שצוה שיעברו לפניו, היינו שיגיעו שם לפני בואו. ג] שיהיה רוח ביניהם להשביע עינו.
HE PUT THESE IN THE HANDS OF HIS SERVANTS. He placed each herd separately so that the different species be clearly distinguished. He commanded that they go on before me, that is, that they should reach their destination before he himself reached it. He commanded that there be a distance between each of the rows, so as to satiate Esav’s eyes.
עדר עדר לבדו: כל עדר היה מתחילה בפני עצמו1, כדאיתא בפרק הפועלים (ב״מ צא,ב) דאסור להכניס לדיר מין ומינו ושאינו מינו2, משום פריצותא דעבדי, שמא ירביעו על שאינו מינו. משום הכי היה כל עדר לבדו. והוא הזהירם לצורך השעה והענין3 אשר ישימו עוד ריוח בין העדרים.
1. כל מין בפני עצמו, וכן ברש״י.
2. אף שיש צד לומר ש׳בתר מיניה גריר׳.
3. ׳כדי להשביע עינו של אותו רשע׳ – רש״י.
עדר עדר לבדו – כדי שתיראה המנחה גדולה ככל האפשר.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יח) וַיְצַ֥ו אֶת⁠־הָרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹ֑ר כִּ֣י יִֽפְגׇשְׁךָ֞א עֵשָׂ֣ו אָחִ֗י וּשְׁאֵֽלְךָ֙ב לֵאמֹ֔ר לְמִי⁠־אַ֙תָּה֙ וְאָ֣נָה תֵלֵ֔ךְ וּלְמִ֖י אֵ֥לֶּה לְפָנֶֽיךָ׃
He commanded the first one, saying, "When my brother Esav meets you, and asks you, saying, 'To whom do you belong, where are you going, and to whom are these before you?'
א. יִֽפְגׇשְׁךָ֞ =ש,ק3,ו,ה,ש2 וכמו כן בתיגאן (גימ״ל רפה), ואילו ל!=יִֽפְגָּֿשְׁךָ֞ (דגש וסימן רפה באות גימ״ל במקום גימ״ל רפה). ברויאר בהערה למהדורתו הראשונה ציין סימן רפה בלי דגש בכתי״ל, אמנם הדגש ברור בכתב⁠־היד.
• ל1?=יִֽפְגָּשְׁךָ֞
• מ״ש=יִֽפְגָֽשְׁךָ֞ (געיה לסמן קריאת קמץ רחב) ע״פ רד״ק, ואילו הקריאה בקמץ קטן לפי ויינברג (3.2.3.2) וכך נשמע גם בקריאתו של הרב ירמיהו וידר.
• הערות דותן (בספק) והמקליד
• קורן, ברויאר, דותן, סימנים, מכון ממרא
ב. וּשְׁאֵֽלְךָ֙ =ל1,ש,ק3,ו,ה,ש2 וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל!=וִשְׁאֵֽלְךָ֙ (נקודה אחת של חיריק באות וי״ו)
• הערות ייבין ודותן (בספק) והמקליד
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקונימנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
[צז] 1כי יפגשך עשו אחי וגו׳, ר׳ ור׳ יוסי ב״ר יהודה היו מהלכין בדרך, ראו גוי אחד בא לקראתם, אמרין תלת מילין הוא שאיל לן, מה אתון ומה אומנתכון ולאן אתון אזלין, מה אתון, יהודאין, מה אומנתכון, פרגמוטטין, ולאן אתון אזלין, למזבן חטים מן אוצריא דיבנה, עמד לו רבי כנגד הגוי לראות מה ישאל, והמתין לו [והטמין עצמו] ר׳ יוסי ב״ר יהודה, אמר אם אמר מלה אנא אמר אוחרי, אמר ליה ומניין אית לך הא, אמר ליה מאבינו יעקב שנאמר והנה גם הוא אחרינו. (בראשית רבה עו)
[צח] 2למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך, למדתך תורה דרך ארץ, שאם תפגע אדם בדרך, שאל לו למי אתה, ולאן אתה הולך, ומה אומנתך, ואם ימצאוך אנשים בדרך וישאלוך, תאמר להם כדבר הזה, ותאמר להם שיש לנו שיירה באה אחרינו. (לקח טוב)
[צט] 3ויצו את הראשון, זה גלות ראשונה. כי יפגשך עשו אחי, שנאמר פגש דב שכול באיש ואל כסיל באולתו (משלי י״ז:י״ב) ואמרת לעבדך ליעקב, זה יוסף שירד ראשונה למצרים. והנה גם הוא אחרינו שירד גם יעקב אבינו אחריו, ויצו גם את השני זו גלות שניה, גם את השלישי זו גלות שלישית, גם את כל ההולכים זה גלות רביעית, שהשכיחה כל הגליות. כדבר הזה תדברון אל עשו שמלכותו מושכת עד המשיח כו׳. ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו זכותו בא אחרינו וכן לדורות הבאים, דכתיב יענך ה׳ ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב (תהלים כ׳:ב׳). (לקח טוב)
1. מה אתון על שאלתו מה אתון נשוב יהודים אנחנו. ועל שאלתו מה אומנתכם נשוב פרגמטוטין סוחרים, ועל שאלתו אנה אתם הולכים נשוב לקנות חטים. והמתין עצמו בפי׳ ב״ר והרחיק עצמו, אם אמר מלה, אם הגוי יעמוד לו שאלות אחרות אז אני אבוא ואשיבהו. והפי׳ דלמד מיעקב אבינו שאמר והנה גם הוא אחרינו והיתה כונתו בזה לומר להם אם יעמוד להם עשו שאלות אחרות יגידו לו שיעקב יבא אחריהם וישיבהו הוא (פי׳ ב״ר בקיצור). ומהר״ח אלבעק במנח״י מפרש אנא אמר אוחרי, שאם הגוי ישוב עוד לשאול אחרי התשובות שיקבל מרבי ואז רק תואנה מבקש, יבא ר״י בר״י ויאמר שיש עוד שיירה אחריו, כמו שהוא בא אחרי רבי, כדי להפחיד את הגוי שיניח מהם. וכמבואר לפנינו אות צח.
2. בשכ״ט לאמר לדורות לימדך תורה דרך ארץ כו׳. ולפי שהיה יעקב בקי בד״א הזהיר כך. ובפי׳ הטור כ׳ אמר א״א הרא״ש ז״ל שאמר להם דווקא אם ישאלכם אז תאמרו לו כה אמר וגו׳ ואם לא ישאלכם אז תלכו לדרככם ולא תתנו לו מאומה.
3. ובשכ״ט מפרש ויצו את הראשון לאמר דור שבגלות בית ראשון. עי׳ לעיל אות צו. גם את השני זה דור מלכות מדי ופרס, גם את השלישי, דור מלכות יון, גם את כל ההולכים אחרי העדרים זה דורות שבגלות אדום. ובדרשת אבן שועיב שלשה גמין לשלשה גליות מצרים בבל ואדום רמז לכל המשעבדים בניו שינהגו עמנו שעבודם בנחת. והנה גם הוא אחרינו רמז כשם שיעקב הלך אחר השלוחים כך יהיו ישראל בממשלה אחר המלכיות. ראה לעיל פכ״ה אות קמד. ובזח״ג רמב: ובמדרש עשר גליות בבהמ״ד ח״ד וח״ה ובס׳ הליקוטים לגרינהוט ח״ג.
וּפַקֵּיד יָת קַדְמָאָה לְמֵימַר אֲרֵי יְעָרְעִנָּךְ עֵשָׂו אֲחִי וְיִשְׁאֲלִנָּךְ לְמֵימַר דְּמַן אַתְּ וּלְאָן אַתְּ אָזֵיל וּדְמַאן אִלֵּין דִּקְדָמָךְ.
He commanded the first one, saying, “When my brother, Eisav meets you and asks you saying, ‘To whom do you belong, and where are you going; and who is the owner of this that is before you?’
וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ
וּפַקֵּיד יָת קַדְמָאָה לְמֵימַר אֲרֵי יְעַרְעִינָּךְ עֵשָׂו אֲחִי וְיִשְׁאֲלִינָּךְ לְמֵימַר דְּמַן אַתְּ וּלְאָן אַתְּ אָזֵיל וּדְמַן אִלֵּין דִּקְדָמָךְ
למי אתה – של מי אתה
תרגם ״לְמִי אַתָּה״ – ״דְּמַן אַתְּ״ לשלול מהפירוש ״אל מי אתה״ אלא כרש״י: ״למי אתה – של מי אתה, מי שולחך, ותרגומו דמאן את... למ״ד משמשת בראש התיבה במקום שֶׁל, כמו וכל אשר אתה רואה לי הוא (בראשית לא מג), שלי הוא, לה׳ הארץ ומלואה (תהלים כד א), של ה׳⁠ ⁠⁠״. ובדפוסים מצויים השתבשו לגרוס בת״א לְמַן אַתְּ הפך כוונתו. וכן תרגם להלן ״לְמִי הַחֹתֶמֶת״ (בראשית לח כה) ״דְּמַן עִזְקְתָא״.⁠1
1. יא״ר ו״מרפא לשון״ שם.
ופקיד ית קדמיה למימר ארום יערע יתך עשו אחוי וישאלונך למימר מן את אתי ולאןא את אזל ולמן אלין אנון די קדמיךב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולאן״) גם נוסח חילופי: ״ולהין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדמיך״) גם נוסח חילופי: ״דקדמך״.
ופקיד ית קמא למימר ארום יארעינך עשו אחי ויבעי מינך למימר דמאן אנת ולאן אנת מטייל ולמאן אילין דקדמך.
And he instructed the first, saying, When Esau my brother shall meet thee, and ask of thee, saying, Whose art you, and whither art you journeying, and whose are these before thee?
(יח-יט) [ח] וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָּשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו – רַבִּי וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ רָאוּ גּוֹי אֶחָד בָּא לִקְרָאתָם, אָמְרִין תְּלַת מִלִּין הוּא שָׁאֵיל לָן, מָה אַתּוּן, וּמָה אוּמָנֻתְכוֹן, וּלְאָן אַתּוּן אָזְלִין. מָה אַתּוּן, יְהוּדָאִין. מָה אוּמָנֻתְכוֹן, פְּרַגְמוּטָטִין. וּלְאָן אַתּוּן אָזְלִין, לְמִזְבַּן חִטִּים מִן אוֹצָרֵי דְּיַבְנֵי. עָמַד לוֹ רַבִּי כְּנֶגֶד הַגּוֹי לִרְאוֹת מַה יִּשְׁאַל, וְהִמְתִּין לוֹ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, אָמַר, אִם אָמַר מִלָּה אֲנָא אָמַר אוֹחֳרֵי. אֲמַר לֵיהּ וּמִנַּיִן אִית לָךְ הָא, אֲמַר לֵיהּ מִיַּעֲקֹב אֲבוּנָא.
ויצו את הראשון לאמר – הה״ד ואת העם צו לאמר (דברים ב׳ ד׳), מהו צו לאמור ללמד לדורות שיהיו מצוין אלו את אלו שיהו זריזין ומה עשו למדו מיעקב שהיה מצוה עבדיו שיהו זהירין מעשו לדבר לפניו כראוי, שנאמר ויצו את הראשון לאמר. מהו לאמר, תזהירו שלא ימיר דברו, הוי ואת העם צו לאמר. אתם עוברים (שם), הרי סימן יפה שאתם עוברים, למה כשתבא הפורענות אינה באה אלא על היושבים שנאמר פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ (ישעיה כ״ד י״ז). בגבול אחיכם בני עשו (דברים שם), הנביא קורא עליך עד הגבול שלחוך (עובדיה א׳ ז׳), למה, לפי שכשישראל עברו בגבולכם לא הזיקו לכם, ואתם באים בגבולם להרע להם, לכך עד הגבול שלחוך. ויראו מכם ונשמרתם מאד (דברים שם), אעפ״י שהם יראים [מכם] ונשמרתם מאוד. א״ר שמעון ב״ג בשעה שהם יראים ממנו אמר ונשמרתם מאד, אנו שמובלעין ביניהם עאכו״כ שאנו צריכים להזהר מהם. רבנין אמרי מה יעקב הצדיק שהב״ה הבטיחו והנה אנכי עמך (בראשית כ״ח ט״ו) היה מתירא ממנו ומכבדו לדורון ומצוה עבדיו שידברו לו דרך כבוד ומשפיל עצמו לפניו וקורא לו אדוני ולעצמו עבד, אנו שמובלעין ביניהם כרצונן על אחת כו״כ.
כי יפגשך עשו אחי – כי ימצאך לא נאמר אלא כי יפגשך, כענין שנאמר פגש דב שכול באיש וגו׳ (משלי י״ז י״ב).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

אואמר אלאול קאילא אן פאג֗אך עשו אכ֗י וסאלך וקאל לך למן אנת ואלי אין תמצ֗י ולמן הד֗א אלד֗י בין ידיך.
א. מכאן עד אמצע פסוק כ״ה נתלש מכ״י סנקט פטרבורג והושלם מכ״י אוקספורד.
וציוה את הראשון לאמור: כאשר יפגשך עשו אחי וישאלך ויאמר לך: למי אתה ולאן תלך ולמי אלה אשר לפניך.
למי אתה – של מי אתה, מי שולחך. ותרגומו: דמאן את.
ולמי אלה – למי המנחה הזאת שלוחה. למ״ד משמשת בראש התיבה במקום ׳של׳, כמו: וכל אשר אתה רואה לי הוא (בראשית ל״א:מ״ג) – שלי הוא, לי״י הארץ ומלואה (תהלים כ״ד:א׳).
למי אתה – means TO WHOM DO YOU BELONG, implying who has sent you? The Targum should be דמאן את "of whom are you" and not למאן את as some editions have.
ולמי אלה לפניך – means and these which are before you whose are they; i.e. to whom is this present being sent? The letter ל is used as a prefix in place of של "belonging to"; e.g., "and all that you see is mine (לי)" (Bereshit 31:43) i.e. belongs to me; "The earth is Hashem's (לה') and the fullness thereof" (Tehillim 24:1) i.e. belongs to Hashem.
ויצו את הראשון וגו׳ למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך1למדתך תורה דרך ארץ. שאם תפגע אדם בדרך. שאל לו למי אתה. ולאן אתה הולך. ומה אומנתך. ואם ימצאוך אנשים בדרך וישאלוך. תאמר להם כדבר הזה. ותאמר להם שיש לנו שיירה באה אחרינו.
ד״א: ויצו את הראשון – זה גלות ראשונה.
כי יפגשך עשו אחי – שנאמר פגוש דוב שכול באיש ואל כסיל באולתו (שם י״ז:י״ב).
1. למדתך תורה ד״א. עיין ב״ר וילקוט שם רבי ורבי יוסי ב״ר יהודה היה מהלכין בדרך ראו עובד כוכבים אחד בא לקראתם אמרין תלת מילין הוא שאיל לן מה אתון. ומה אומנתכן. ולאן אתון אזלין כו׳ ע״ש.
ויצו את הראשון לאמר – לאמור לדורות, לימדך תורה דרך ארץ שאם יפגע אדם בדרך ושואלו מי את יהודי, ומה אומנותך, ולאן אתה הולך לסחור, יאמר לו יש לנו שיירה באה אחרינו, ולפי שהיה יעקב בקי בדרך ארץ הזהיר כך:
כי יפגשך עשו אחי – כלומר אם אתם פוגעים את אחרים לא תחושו להבין:
ושאלך לאמר – אף לדורות בענין זה:
למי אתה – כלומר שלוחו של מי אתה:
ואנה תלך – עם מקנה זה, ולמי נשלחין אלה הבהמות שלפניך:
(יח-יט) למי אתה – עבד, והם השיבו: לעבדך ליעקב.
Lemi WHOSE servant ARE YOU?: And they answered, "Your servant Jacob's [servants]" (vs. 19).
ושאלך – כמו: אהבך (דברים ט״ו:ט״ז).
AND ASKETH THEE SAYING. U-she'elekha1 (and asketh thee) is vocalized the same as ahevekha (he loveth thee).⁠2
1. when a kal in the third person has the suffix kha added to it, the second root letter is usually vocalized with a kamatz, hence Ibn Ezra's comment.
2. Deut. 15:16. It, too, is vocalized with a tzere rather than with a kamatz beneath the second root letter (the heh).
למי אתה – עבד.
ואנה תלך – ולמי אתה הולך.
ולמי אילו הבהמות שלפניך. ולפי שימצא אתכם באים בדרך, ולא רועים בשדות, ושואל לכםא כך.
א. בכ״י מינכן 52: להם.
למי אתה – TO WHOM ARE YOU – a servant.
ואנה תלך – WHERE ARE YOU GOING – And to whom are you going.
ולמי AND TO WHOM are these animals that are before you. And since he’ll find you coming on the way, and not grazing in fields, he will ask you this.
ויצו – כי מכל מין ומיןא עשה עדר אחד ועבד אחד מנהיגו וצוה יעקב את הראשון שישיב לעשו תשובת עבד לאדניו.⁠ב
יפגשך – הגימל בקמץ מעמד בגעיא.
אלה לפניך – אלה אשר לפניך.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״ומין״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״לאדון״.
ויצו, for each species of animal formed a herd by itself supervised by a separate servant. Yaakov instructed the one walking with the first herd to reply to Esau’s enquiry in the manner a servant answers his master.
יפגשך, the letter ג with the vowel kametz is a long drawn out vowel and is weak, does not have a dagesh.
אלה לפניך, as if it said אלה אשר לפניך, “these which preceded you?”
(יח-יט) למי אתה וגו׳. ואמרת לעבדך וגו׳ – צוה להם להשיב על ראשון ראשון, על ששאלת: למי אתה, ואמרת לעבדך ליעקב.⁠1 ועל ששאלת: ואנה תלך, ואמרת: לאדני לעשו מנחה היא שלוחה. וששאלת: ולמי אלה לפניך, ואמרתם: והנה גם הוא אחרינו.⁠2
1. שאוב מרשב״ם.
2. בדומה בר״י בכור שור בראשית ל״ב:י״ט.
(18-19) ?למי אתה, "Who do you belong to?⁠" ואמרת: "לעבדך וגו'", "you will say: 'to your servant, etc.⁠" Yaakov ordered his servants, the ones who accompanied the herds of gifts, to answer each question in the order in which it had been asked. To the question of: "who do these herds belong to?⁠" the answer was to be: "they belong to your servant Yaakov and are a gift for my lord Esau.⁠" In response to the question: ולמי אלה לפניך, "and to whom do these animals in front of you belong?⁠" They were all to answer: "and he (Yaakov) is also following a short distance behind us.⁠"
למי אתה – פרש״י של מי אתה. מי שולחך ותרגו׳ דמאן את לכך פרש״י כן לפי שאין שמוש ל׳ ראוי לשמש כאן אלא שמוש שי״ן כי כן לשון העולם אומ׳ לחבירו חפץ זה של פלוני הוא או לי הוא כמו שמצינו בלשון משנה זה אומר שלי הוא וזה אומר כלה שלי וכו׳. כדאית׳ בב״מ. וכן בפ׳ המפקיד שני׳ שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי וכן הרבה שמוש שין ראוי לשמש כאן ולא שמוש ל׳ ראויה לשמש אלא במלת המדברת בשנים כמו פלוני עשה כן לפלוני וככה יעשה לפלוני וגם מטעם זה פרש״י גבי ולמי אלה לפניך למי המנחה שלוחה ל׳ משמשת בראש התיבה במקום של בכמה מקומות כמו וכל אשר אחרי דומה לי הוא שלי הוא וכמו לי הארץ ומלואה.
כי יפגשך עשו אחי – אומר א״א הרא״ש ז״ל שאמר להם דווקא אם ישאלכם אז תאמרו לו כה אמר וגו׳ ואם לא ישאלכם אז תלכו לדרככם ולא תתנו לו מאומה:
כי יפגשך עשו אחי, "when Esau my brother will encounter you,⁠" My father of sainted memory, the ר'אש, commented on this that Yaakov instructed his messengers not to open a conversation with Esau, but only to reply to him if he engaged them in conversation first. If Esau did not begin a conversation they should simply proceed on their way to Esau's home.
ויצו את הראשון – ד״פ את כנגד ד׳ מלכיות.
ולמי – ג׳ במסורה. דין ואידך ולמי כל חמדת ישראל. ולמי אני עמל. לומר כל חמדת ישראל ועמלם נטלו בני עשו וזהו ולמי כל חמדת ישראל ולמי אני עמל ולמי אלה לפניך. ד״א כך אמר יעקב למי אני עמל לתת כל חמדת ישראל למי אלה לפניך.
(יח-כא) וציוה לכל אחד מההולכים אחרי העדרים, שיאמרו לעשו כשישאלהו למי הוא ולמי מה שלפניו לעבדך ליעקב, מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו; גם הנה עבדך יעקב אחרינו. והנה עשה זה יעקב להשיב חמתו במה שיראה מהפלגת המנחה ומהפלגת הֶכְנֵעַ יעקב לו.
ויצו את הראשון וכו׳ ושאלך לאמר למי אתה וכו׳ – [ט] הנה הוא בחכמתו שם בפיהם דברים שיסבלו היותם תשובה לאיזו שאלה שישאלו מהם על זה הענין. וזה שאם ישאלם למי אתה תהיה התשובה מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו. וכן אם ישאלהו אנה תלך. וכן אם ישאל למי וכו׳. שהם השאלות הקרובות שיושאלו בזה. והכוונה שידע כן עשו עכ״פ טרם שיראו פנים ויהיו וא״ו ואנה תלך ולמי אלה לפניך כוא״ו ומקלל אביו ואמו (שמות כ״א:י״ז) והדומה שהיא מושכת הפועל עמה ומקלל אביו ומקלל אמו. וכן ושאלך למי אתה ושאלך אנה תלך וכו׳.
למי אתה של מי אתה מי שולחך ותרגום דמאן את. הוצרך לומר שלמ״ד למי אתה הוא במקום של שלא נחשוב שהוא להבא׳ דבר אל העצם כפי רוב שמושו בלשון שפירושו למי את׳ שלוח וזה לא יתכן מפני שאילו היה שמושו להבאת דבר אל העצם היה ראוי לומר במקום ואמרת לעבדך ליעקב ואמרת לאדני לעשו מאחר שזאת היא תשובת למי אתה לפי סדר הכתוב ועוד למה חזר ואמ׳ ואנה תלך ומפני שמלת של נופלת על המשלח ועל אותו ששולח אליו הוצרך לומר מי שולחך להורות על המשלח ואחר שפירש שהלמ״ד הזה משמש במקום של ושהוא מורה על המשלח הביא ראיה מן המתרגם שתרגם אותו דמאן את שהד״לת בלשון ארמי הוא של בעברי:
למד משמשת בראש התיבה במקום של. פי׳ ואל תתמה על שתרגם למי אתה של מי אתה והמתין לומר זה אחר שפירש ולמי אלה לפניך כדי להבדיל בין הלמ״ד של למי אתה ובין הלמ״ד של למי אלה שהראשון משמש במקום של והשני להבאת דבר אל העצם:
כמו וכל אשר אתה רואה לי הוא שלי הוא לי״י הארץ ומלואה. שאין אלה להבאת דבר אל העצם מפני שלא קבלום מאחרים:
ויצו את הראשון וגו׳ עד ויותר יעקב לבדו וגו׳. לפי שהענין בעצמו היה מורה שמנחה היא שלוחה לכן הזהיר יעקב את הראשון כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה ואין הכוונה שישאלהו השאלות האלו כלם יחד למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך ויהיה הווי״ן האלה במקום או ונקראו וא״ו המחלוקת כמו ומחלל אביו ואמו כי חשב יעקב שאלו היו שאלות ראויות לשאול כפי הנהוג.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

של מי אתה מי שולחך כו׳. כלומר הלמ״ד משמש במקום ׳של׳, כמו שמפרש, דלא יתכן לפרש ״למי״ כמו שמוש הלמ״ד בכל מקום – דהוא משמש להבאת דבר אל דבר, ויהיה פירושו ׳למי אתה הולך׳, דאם כן לא יתכן התשובה ״לעבדך ליעקב״ (פסוק יח), ולפיכך צריך לפרש ״למי אתה״ ׳של מי אתה׳. ומפני שאין דרך אדם לשאול כל אדם ׳של מי אתה׳, דמה נפקא מיניה יהיה למי שהוא, וכל אדם הוא לעצמו, ולפיכך צריך להוסיף ולומר ׳מי שולחך׳, מפני שהיה רואה מוליך המנחה, ואמר ׳מי שולחך׳, שכן דרך לשאול על דבר חדוש, שראה מוליך המנחה. והביא ראיה מן התרגום דתרגם ׳דמאן אתה׳ שרוצה לומר של מי אתה. ומפני שפירש ׳של מי אתה מי שולחך׳ אם כן לא יתכן לפרש ״ולמי אלה לפניך״ על המנחה של מי היא, דכיון דאמר ׳מי שולחך׳ בכלל הזה הוא של מי המנחה, שהמנחה היא אל השולח, ולכך הוצרך לפרש מיד ״ולמי אלה לפניך״ ׳ואלה שלפניך של מי הם׳, כלומר למי המנחה הזה שלוחה. גם בשביל שבא לפרש שני הלמדי״ן, למ״ד של ״למי אתה״ ולמ״ד של ״ולמי אלה לפניך״ כאחד, שפירוש שניהם במקום ׳של׳ הביא ראיה לשניהם דהוא כמו ״לה׳ הארץ ומלואה״ (תהלים כד, א):
יִֽפְגָֽֿשְךָ: היו״ד במאריך בספרי׳ כ״י מדוייקי׳. הגימ״ל בקמץ מעמד בטעם ורפה, והיה ראוי להיות בקמץ חטוף, שרשי׳, ומכלול, דף מ״ג, וכן הוא לבן אשר. ובספר דקדוק ישן כתו׳ כי יִפְגָשְךָ בקמץ חטוף שהוא כמו יִפְגֹש אותך, וכל האומ׳ יפגשך בקמץ רחב מעקם, ע״כ. ומנהגא דילן כקמחי. [יִֽפְגָֽשְׁךָ֞].
למי אַ֙תָה֙: בא בפתח ומלעיל, בלי הפסק וזקף, אבל היא מעמדת בטעם. [לְמִי⁠־אַ֙תָּה֙].
למי המנחה הזאת שלוחה כו׳. ר״ל למי השני כפשוטו אבל למי אתה אינו כפשוטו ויהיה פירושו למי אתה שולח כמ״ש רש״י ואמרת לעבדך יעקב על ראשון ראשון וכו׳ ואי הוה הראשון ג״כ כפשוטו היה לו לומר לאדוני לעשו שהוא היה תשובה על שאלתו:
To whom is this gift being sent... I.e., the second למי conveys ["to whom", which is] its primary meaning. But למי אתה does not convey its primary meaning, which would be: "To whom are you bringing it.⁠" [Rashi knows this] because it says afterward, "You should say, 'They belong to your servant, Yaakov.'" This is answering Eisov's first question first, as Rashi explains there. But if the first למי conveyed its simple meaning, then it should say afterward, "To my master, Eisov" — for that would be the answer to Eisov's [first] question.
(יח-כ) ויצו את הראשון לאמר כי יפגשך וגו׳. ואמרת לעבדך וגו׳ ויצו גם את השני וגו׳ – ראוי לתת טעם על מה זה צוה לראשון ואח״כ צוה לשני ולכל ההולכים אחרי העדרים ולא צוה לכלם כא׳? ולמה זה לי שני מאמרים שונים. לראשון אמר כי יפגשך ושאלך משמע שאם עשו לא שאל לו לא היה לומר לו דבר ולשניים אמר כדבר הזה תדברון אל עשו במוצאכם אותו אף אם לא ישאל להם מלבד שלא כתב כי יפגשכם עשו אתי כדבר הראשון? ולבי אומר שמסתמא חשב יעקב שעשו יבוא מנגד ויפגוש הראשון ואם ככה יעשה לא שם לבו שיפתח הראשון לדבר אליו לפייסו כי אף אם יבוא בחרון להשמיד ולהרוג יכלה חמתו בצאן ובקר ובין כך ובין כך הצלה פורתא מיהא הויא ויברח או יפייס. אמנם חשש יעקב שבאולי עשו ישים מארב ויבוא מדרך הבינים. כדרך הלוחמים שיבואו בתחבולה לא פנים בפנים אלא מן הצד או מאחוריו. ואם זה יארע קרוב אליו הדבר מאד ואל הילדים ולית דין צריך בושש. על כן צוה השני והשלישי וההולכים אחרי העדרים הקרובים אל מחנה הנפשות שלא ימתינו שישאלם למי אתה ואנה תלך אלא תיכף ומיד ידברו אליו כדברים האלה לשכך חמתו ולא יבוא כצר ואויב והאמת כי כן עשה עשו שבא לצדדין בקצה המחנה עד שיעקב ראהו בתחלה כדכתיב וישא יעקב עיניו ולא נאמר ויפגוש עשו את המנחה:
ויצו את וגו׳ לאמר – אומרו לאמר ללא צורך פי׳ הגם שלא ישאל בנוסח זה אלא שיאמר השאלה בלשון שיהיה מובן ממנו ששואל כן.
או יאמר שיתחייבו להשיב הגם שלא תהיה השאלה מפה אל פה אליהם אלא שישאל הוא לזולת והזולת ישאל אותם, והוא אומרו ושאלך הוא או שיאמר לשאול אותך. או על זה הדרך ושאלך ותהיה השאלה לזולת לאמר לך.
ויצו את הראשון לאמור, He instructed the first one (messenger) to say, etc. The apparently superfluous word לאמו was that even if Esau were not to phrase his enquiry in exactly the words Jacob assumed he would, he would no doubt use words to that effect.
Jacob may also have used the word לאמור to tell his messengers to use exactly this formula even if they would not be asked directly by Esau but by some intermediary. He added the word ושאלך, "and if he will ask you,⁠" to indicate that such a question might be addressed to the messenger second hand, not by Esau himself.
ויצו את הראשון לאמר – אלה הכתובים קשים בפשוטם. כי הכתוב לא פירש מה יעשו אם לא ישאלם עֵשָׂו דבר? אם גם אז ידברו אליו ויתנו לו המנחה בשם יעקב או לא? ולפי משמעות הפרשה פגשם עֵשָׂו ולא שאל אותם דבר, וגם הם עברו ולא דברו אליו דבר. גם לא נתנו לו המנחה שאילו נתנוהו לו איך אמר ״מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי?⁠״1 והם אמרו שהם באים מיעקב להביא לו מנחה. וצריך אם כן טעם למה תלה נתינת המנחה בשאלת עֵשָׂו אם רצה על כל פנים לתת לו מנחה. ויותר קשה שאמר לראשון שיאמר ״והנה גם הוא אחרינו״2 וכן צוה לכל ההולכים אחרי העדרים. ומה טעם למקרא3 ״ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו״. ויראה לדעתי שיעקב אבינו אחר שהתפלל אל אלהיו, אעפ״י שלא דבר אליו השם ולא ענהו, סרה יראת עֵשָׂו מלבו ומצא הרוָחה בלבו. כי התחילו לעלות מחשבות נחמה ובטחון בקרבו. ולכן כשלחו את המנחה הסתפק איך יפול דבר, ועשה סימן זה. אם (ישאל) [יתן] עֵשָׂו מביאי המנחה ללכת ולא ישאלם דבר, סימן הוא שסרה חמתו ואין לבו רע עליו, וילכו גם הם לדרכם ולא יתנו לו המנחה. כי לא יתכן שבהיותו בדרך ללכת אל אביו או אל אחיו שישלח לו מנחה טרם בואו אליו. כי ראוי שתחלה יודיעהו שהוא בא אליו או שתחלה יקביל פניו ויתעלס עמו. ובהיותו שם יכבדהו במנחה. ומטעם זה לא שלח מנחה עם המלאכים ששלח אליו אל שדה אדום. ואם ישאל ויחקור למי הם ואנה ילכו סימן שחמתו בוערת בו ורוצה להודע מהם איפה יעקב חונה. ועל זה אמר ״כי יפגשך עֵשָׂו אחי ושאלך למי אתה ואנה תלך״.
למי אתה? ואנה תלך? – ״של מי אתה? מי שולחך? ותרגום דמאן את?⁠״ מפירוש רש״י ז״ל. ״ולמי אלה לפניך? למי המנחה הזאת שלוחה?⁠״ מפירוש רש״י ז״ל. ויפה פירש. כי מלת מי נופל על האדם כמי ״מי האיש הלזה ההולך בשדה״4 אבל מאין ידע שמביא מנחה שישאל למי המנחה הזאת שלוחה? ושמא הולך עם מקנהו לארץ-מרעה לרעותם שמה? ועוד אם יגידו לו למי היא שלוחה כיצד ידע לאן הוא הולך? ומה צורך שישאל ״ואנה תלך״? לכן יראה פירושו ״ולמי אלה לפניך״ למי הם [שייכים], כי אפשר שהעבד של אחד, והצאן אצלו מאיש אחר. או שהן שתי שאלות האחת למי הוא עבד, ואנה שְׁלָחוֹ אדוניו. או שישאל למה יביא המקנה האלה?
1. בראשית לג, ח.
2. פסוק יט.
3. פסוק כא.
4. בראשית כד, סה.
יפגשך – רוב פגוש לרעה. פגוש דוב שכול באיש (משלי י״ז:י״ב) – פגש בו, רש ואיש תככים נפגשו (משלי כ״ט:י״ג).
יפגשך – לשון פגיעה:
ושאלך לאמר – רצה יעקב לעשות נסיון במנחה זו אם כוונת עשו לרעה או לטובה, ולכך אמר לעבדיו, אם ישאלכם עשו אחת מן השאלות הללו, ויורה שחפצו לקחת המתנות, אז תשיבו לו כך וכך ותתנו לו הכל, אבל אם הוא ברשעתו לא ישאל דבר, אף כי מסדר הליכתם ניכר שהיא מנחה, ויודע הוא שיעקב אחיו בא עתה בדרך ההוא, זה אות שכוונתו רעה ושלהלחם הוא בא, ואז לא יתנו לו דבר, וכן קרה שעשו לא שאל אותם והם לא נתנו לו המנחה עד ששאל אח״כ עשו ליעקב מי לך כל המחנה הזה וכו׳, כמו שנפרש שם:
למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך – לא ידע יעקב מה ישאל עשו אחיו ובאיזה לשון ישאל, אלא כך אמר לעבדיו בין שישאל על עצמיכם ויאמר של מי אתה ואנה פניך מועדות לילך, ובין שישאל על העדר ויאמר של מי הצאן הזה לפניך, על כל השאלות הודיעו לו את דבר המנחה לרצותו, ועוד תאמרו לו שגם אני אבא אחריכם, אף שלא יהיה זה מענין השאלה:
כי יפגשך – בחומש קע״א הגימל בחטף קמץ (שהוא במקום קמץ חטוף {קמץ קטן} כי כן היו הקדמונים כותבים חכמה בחטף), ובגליון כתוב בספרי אספמי׳ יִפְגָשֲךָ בחטף תחת השין להורות שהשוא נע, כמו שהיא קריאתנו.
ולמי אלה לפניך – הוא תוספת ביאור לשאלת ואנה תלך, כלומר בשביל מי הם ולמי הם שלוחים, ותרגומו ולמאן אלין, כמו שהוא ברע״ח ובקצת ספרים אחרים וגם בתרגום ירושלמי. וזאת ג״כ דעת רש״י, כי בפסוק שאחר זה כתב וששאלת ולמי אלה לפניך, מנחה היא שלוחה וגו׳, הרי כי לדעתו למ״ד למי היא כמשמעה (per chi) {בשביל מי} אלא שהוא ז״ל ברח מלפרש שתי הלמדי״ן הקרובות זו לזו (למי אתה ולמי אלה) בשתי הוראות שונות (כמו שפירש המזרחי), ופירש ולמי אלה של מי הם, כלומר למי הם שלוחים, ושל מי הם עתידים להיות, ואח״כ כתב למ״ד משמשת בראש התבה במקום של, וזה חוזר גם למלות למי אתה וגם למלות ולמי אלה (אייר תרכ״ב).
(יח-כא) ויצו את הראשון וגו׳ – יעקב מבקש באופן מודגש מכל אחד ממוליכי העדרים לבשר לעשו על הגעתו המממשת ובאה של יעקב; אך אז, במקום לפגוש את יעקב, ייפגש עשו בעוד מתנה! באופן זה יעלה כעסו של עשו מפעם לפעם, תוך ציפיה להופעת יעקב; אך במקום שיצטבר ויגיע לידי התפרצות, ישכך הכעס כל פעם, כאשר במקום לראות את יעקב, תוצג לפניו מתנה נוספת של פיוס. בדרך זו – המעידה ללא ספק על הבנה עמוקה במסתרי כחות נפש האדם – קיווה יעקב לשכך בהדרגה את כעסו של עשו.
אכפרה פניו – ״פנים״ – משורש ״פנה״ – עיקר הוראתו: פניות; הכיוון שאדם נוקט ביחס לדבר. רק מפירוש זה יוצא ש״פנים״ פירושם ״פרצוף״; שכן תנועת הפרצוף, כיוונו, והעמדתו, מגלים את מחשבות האדם ונטיותיו. מכאן ש״פנים״ מציין את יחס אדם כלפי דבר, בין אם הוא יחס ידידותי ובין אם יחס של איבה. מצד אחד מצאנו: ״בְּאוֹר⁠־פְּנֵי⁠־מֶלֶךְ חַיִּים״ (משלי טז, טו), ומצד שני: ״פְּנֵי ה׳ בְּעֹשֵׂי רָע״ (תהלים לד, יז). נמצא ש״אכפרה פניו״ פירושו: אשכך את איבתו. (״כפר״ – עיין פירוש לעיל ו, יד.)
אולי ישא פני – במקביל להוראות השונות של השורש ״נשא״, משתנה גם משמעות הביטוי ״נשא פנים״. כאן עלינו להתייחס במיוחד לשתי ההוראות: ״להרים״ ו״לקבל על עצמו״.
בפסוקנו, בא ״נשא״ במובן ״להרים״. ״אולי ישא פני״: אולי הוא ירים את פני, שעתה הן נפולות; אולי יסלח לעווני וישכח אותו, כדי שאוכל שוב להרים את פני ולהביט בעיניו.
לעומת זאת, בפסוק ״לא תשא פני דל״ (ויקרא יט, טו) ובמושג הכללי ״נשא פנים במשפט״, משמעות ״נשא״ היא ״לקבל על עצמו״; ובהרחבה: ״לקלוט אל תוך עצמו״, ״לתפוס בשכל״, ״להכיר״. כך, ״נשא את ראש״ פירושו: ״לִמְנות״, אשר ביסודו משמעותו: לקלוט בתודעה בזה אחר זה מספר של פרטים, הכלולים במושג משותף. ״נשא פנים במשפט״: לכלול את אישיותו ויחודיותו של כל בעל דין, בין הגורמים המשפיעים על פסק הדין; לקחת בחשבון את מי שעומד בדין.
(יח-יט) שאלות:
למה צוה להראשון שיאמר לעשו אם ישאלהו, וליתר הרועים אמר שידברו במוצאם אותו אף בלי שאלה. ולמה כפל שנית ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו.
מה היה ענין האבוק הזה ונגיעתו בכף ירכו ובקשתו שישלחהו ובקשתו שיברך אותו, ולמה לא הגיד לו שמו, ולמה לא יאכלו גיד הנשה בעבור זה.
ויצו את הראשון וגו׳ כי יפגשך ושאלך – צוה להראשון שלא יגיד רק אם ישאלנו, כדי שיחשוב עשו שיעקב הולך לשעיר ומובילים המנחה לשם, וישוב לארצו אחר ששם ימצאהו. ונגד הג׳ שאלות שישאל עשו ישיב, נגד למי אתה, יאמר לעבדך ליעקב, למען ידע שהעבדים אינם נתונים לו, ונגד אנה תלך ולמי אלה לפניך, ישיב מנחה שלוחה לעשו, היינו שהולך עם המנחה לשעיר.
(18-19) Then he commanded the first one…‘When my brother meets you and asks you…’ This first one he instructed not to say anything unless he was asked, so that Esav should think that Yaqov was traveling to Seir and the gift was being delivered there. Esav would then return to his land where Yaqov headed. As for the three things that Esav would ask, he should answer as follows, respectively. To the question, With whom are you affiliated? He should reply, With you servant, with Yaqov — to let him know that the gift did not include the servants. To the question, Where are you going; whose are these in front of you? He should answer, a present is being delivered to Esav — that he was taking the present to Seir.
{עשו אחי: ולא אמר ׳אדוני עשו׳1. משום שהיה לו לחוש שמא לא ישאלנו2, משום הכי אמר כי הוא אחי בטבע ואוהב לחקור דבר, משום הכי ברור שישאלנו.}
ואנה תלך: לפי התשובה שמסר בפיהם אינו אלא על ״למי אתה״3 ועל ״למי אלה לפניך״4, וא״כ יש להבין למאי אמר בשאלה ״ואנה תלך״5. וגם, הכי מיבעי ׳ואנה אתה הולך׳. אלא שלימדם בזה דעת, שאע״ג שיראו את עשו הולך לדרכו ואינו שב6, מ״מ גם המה ילכו הלאה7 ולא ישובו בחזרה. והיינו שהבינם בלשון ״ואנה תלך״ ולא ׳ואנה אתה הולך׳, שעשו יהא מבין שהמה ילכו בברור בכל אופן8, וכך הם עשו. והיינו שאמר יעקב לעשו ״קח נא את ברכתי אשר הובאת לך״ (להלן לג,יא), דמשמעו לא שיקבל ממנו כעת, אלא ׳כבר הובאת לך׳ לשדה אדום ע״י עבדיו שלא חזרו כלל9. וכל זה הוא לימוד ותורה לזרעו אחריו בגלות10 כמ״ש הרמב״ן ז״ל11.
1. כפי שאמר (לעיל) ״כה תאמרון לאדני לעשו״.
2. עיין להלן פסוק כ׳ בד״ה כדבר הזה.
3. שפירושו (ע״פ רש״י) ׳של מי אתה, מי שולחך׳, ועל כך התשובה ״לעבדך ליעקב״, כלומר, של עבדך יעקב.
4. שפירושו (ע״פ רש״י) ׳ואלה שלפניך של מי הם, למי המנחה הזאת שלוחה׳, ועל כך התשובה ״מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו״.
5. עיין בחזקוני משמעות אחרת בשאלות, ולפי דבריו אין מקום לשאלת רבינו, עיי״ש.
6. כלומר, ממשיך ללכת לכיוון יעקב, ולא שב למקומו.
7. לכיוון שדה אדום, להביא לרשותו את הדורון.
8. כלומר, עשו יבין מצורת הליכתם שכוונתם ללכת בכל אופן, לכן הוא ישאלם בצורה זו ״ואנה תלך״
9. כל זה נגד דעת המפרשים להלן שם שנושאי המנחה עמדו שם, וביקש יעקב מעשו לקחת את המנחה.
10. לתת מתנה, דורון, לגוי, ללא בדיקת תגובתו והאם יקבלה יפה, אלא לשלוח עכ״פ.
11. בכל פרשיות בראשית, ובמיוחד בפרשה זו של שילוח המתנה לעשו, היסוד של מעשה אבות סימן לבנים.
כי יפגשך – ר״ל אם יבא הוא לשאל, תעשה עצמך כמי שאינו מכירו ותשיב לו: לעבדך ליעקב, עד אולי ישא פני. ואם לא ישאלך תסב פניך אחרי עברך מאתו ותשוב אלי עם המנחה; ויעקב היה מצר אבל (כמו שכתבתי בראשית ל״ב:ז׳) לא היה חושב שבודאי יבא עליו עשו להרגו, והיה רוצה לחקרו על ידי המנחה לדעת מה בלבו; ולפי דעתי: עשו לא שאל לעבדי יעקב מאומה ולא קבל המנחה מידם, ובאחרונה אחר שיעקב פצר בו קבלה הימנו;
ופירוש מלת מי בפסוק מי לך (בראשית ל״ג:ח׳) נ״ל שהיא כמו בלשון תלמוד ״ומי אמר רב הכי?⁠״ שענינה כמו ה״א השאלה, ופירוש הפסוק שעשו שאל ליעקב אם כל הרועים והבהמות שפגש הם לו, כי ראה אז שיש לו צאן רבות מחולקות לשני מחנות, ואז הגיד לו יעקב שהמחנה שפגע בדרך היתה מנחה שלוחה לו למצוא חן בעיניו; וכל הפסוקים מסכימים עם פירוש זה לולא תיבות ״אשר הובאת לך״, רק גם כאן נוכל לפרש אשר הובאה אצלך למען תשאל עליה ותשמע כי לכפר פניך הובאה ותקחה; ואין לכחד כי יש טענות נגד זה הפירוש, כמו תיבת לעבדך (בראשית ל״ב:י״ח), שאם העבד עושה עצמו כאלו אינו יודע את עשו, למה יאמר לעבדך? מכל מקום נוכל לומר שידבר בדרך ארץ לשר הבא לנגדו וארבע מאות איש עמו אף שאינו מכירו; והרבה טענות יש גם על הפירושים האחרים ובפרט על פירושי פסוק ״מי לך״ הנראה כדיבור מיותר אחר קבלו המנחה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקונימנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל
 
(יט) וְאָֽמַרְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיַעֲקֹ֔ב מִנְחָ֥ה הִוא֙ שְׁלוּחָ֔ה לַֽאדֹנִ֖יא לְעֵשָׂ֑ו וְהִנֵּ֥ה גַם⁠־ה֖וּא אַחֲרֵֽינוּ׃
you will say, 'To your servant, Yaakov; it is a tribute sent to my master, to Esav. And, behold, he, too, is behind us.'"
א. לַֽאדֹנִ֖י ל=לַֽאדֹנִ֖י בגעיה ימנית
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שורחזקונימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןעודהכל
וְתֵימַר דְּעַבְדָּךְ דְּיַעֲקֹב תִּקְרֻבְתָּא הִיא דִּמְשַׁלְחָא לְרִבּוֹנִי לְעֵשָׂו וְהָא אַף הוּא אָתֵי בָּתְרַנָא.
You should say, ‘[They belong] to your servant, Yaakov. It is a present sent to my master, Eisav, and see, he is also coming behind us.’"
וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ
וְתֵימַר דְּעַבְדָךְ דְּיַעֲקֹב תִּקְרוּבְתָּא הִיא דִמְשַׁלְחָא לְרִיבּוֹנִי לְעֵשָׂו וְהָא אַף הוּא אָתֵי בָּתְרָנָא
יעקב היה מרוחק ממוליכי הדורון
תרגם ״וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ״ בתוספת: ״וְהָא אַף הוּא אָתֵי בָּתְרָנָא״ (בא אחרינו), כדי לציין שאין יעקב סמוך מאחור אלא מרוחק מהם. וכן ״עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ״ (פסוק כא) ״עַבְדָּךְ יַעֲקֹב אָתֵי בָּתְרַנָא״.⁠1
1. ״באורי אונקלוס״.
ותאמר לעבדך ליעקב דורון היא ואשלחת לריבוני לעשו והא אף מן בתרן.
ותימר לעבדך ליעקב דורון הוא דמשתלחא לריבוני לעשו והא אוף הוא אתי בתרן.
You shalt say, It is a gift of thy servant Jacob, which he sends to my lord Esau, and, behold, he also cometh after us.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וְהִנֵּה גַּם הוּא אַחֲרֵינוּ – וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן וגו׳ גַּם אֶת הַשֵּׁנִי, רַבִּי פִּינְחָס וְרַבִּי חִלְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ בִּגְדֻלָּתוֹ, וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ (בראשית ל״ב:כ״א), הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע פְּנֵי שֹׁפְטֶיהָ יְכַסֶּה וגו׳ (איוב ט׳:כ״ד).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

פקאל לעבדך יעקוב היא הדיה מבעות֗ה לסידי עשו והוד֗אב הו איצ֗א וראנא.
א. הי] היא ב
ב. והוד֗א] והד֗א ב
אמור: לעבדך ליעקב, היא מנחה שלוחה לאדוני עשו, והנה גם הוא אחרינו.
ואמרת לעבדך ליעקב – על ראשון ראשון, ועל אחרון אחרון. ששאלת: למי אתה (בראשית ל״ב:י״ח) – לעבדך ליעקב אני, וששאלת: למי אלה (בראשית ל״ב:י״ח)מנחה היא שלוחה וגומ׳.
ותרגומו: ותימר דעבדך דיעקב.
והנה גם הוא – יעקב.
ואמרת לעבדך ליעקב THEN SHALL YOU SAY THEY ARE YOUR SERVANT YAAKOV'S – You shall answer the first question first and the last question last, saying: "In reply to what you have asked", "Whose are you?⁠", "I belong to your servant Yaakov" – and it should be rendered in the Targum דעבדך דיעקב belonging to your servant, belonging to Yaakov" – and in reply to what you have asked, "And whose are these before you?⁠" "It is a present sent etc.⁠"
והנה גם הוא AND, BEHOLD, ALSO HE IS BEHIND US – The word "he" refers to Yaakov.
ואמרת לעבדך ליעקב – זה יוסף שירד ראשונה למצרים.
והנה גם הוא אחרינו – שירד גם יעקב אבינו אחריו.
ואמרת לעבדך ליעקב – אמר לו בפירוש מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו. שאיני נוהג בפניו כגביר, אלא כעבד לפני אדונו:
והנה גם הוא אחרינו – בא לפייסך:
שלוחה – מלא ו׳, רמז לדורות שיהיו משלחין דורונות לבני עשו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

מנחה – כמו שפירשתי בבראשית (רשב״ם המשוחזר בראשית ד׳:ג׳).
והנה גםא הוא אחרינוב – לפי שרצה יעקב לברוח בלילה דרך אחרת אם לא מפני שעכבו המלאך, לכך היה מתכוין להטעותו לעשו שלא יפגשהו.⁠1
1. עיין השגת ראב״ע (ראב״ע פירוש שלישי בראשית ל״ב:כ״ב) על שיטת רשב״ם.
א. בדפוס ראשון ובמהדורת רוזין (בהשפעת פסוק כ״א): וגם הנה.
ב. ביאור זה מופיע בדפוס ראשון ובמהדורת רוזין לאחר הביאור לפסוק כ״א.
Minhah: is to be understood in the same way that I explained it in the portion Bereshit.
Vegam HE HIMSELF IS RIGHT BEHIND US: Jacob planned to flee in a different direction that night and would have done so had the angel not delayed him. Accordingly, [one should understand the words, "He himself is right behind us,⁠" as showing that] Jacob was trying to fool Esau [into thinking that Jacob was right behind the stream of presents] so that they would not meet.
ואמרת לעבדך ליעקב – אני עבד.
ולמה ששאלת: אנה תלך ולמי אלה לפניך (בראשית ל״ב:י״ח) הבהמות, מנחה היא שלוחה {לאדני} לעשו – ולו אני מביא הבהמות שלפני.
והנה גם הוא – יעקב אחרינו – לבא אל אחיו. ולא ירגיש שיש בלבי שום יראה, ולא שמתי לבי על שום שנאה.
ואמרת לעבדך ליעקב – YOU WILL SAY TO YOUR SERVANT YAAKOV – I am a servant.
And regarding what you asked: “Where are you going and to whom are these before you” (Bereshit 32:18) these animals, מנחה היא שלוחה {לאדני} לעשו – IT IS A TRIBUTE SENT {TO MY MASTER} TO ESAV – and to him I bring the animals that are before me.
והנה גם הוא – AND BEHOLD HE TOO – Yaakov אחרינו – IS BEHIND US – to come to his brother. And he will not feel that there is any fear in my heart or that I discerned any hatred.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 18]

ואמרת לעבדך ליעקב – פרש״י על ראשון ראשון וק׳ לדבריו אין כאן תשובת אנה תלך ואם כן אין זה על ראשון ראשון. ועוד לדבריו שכתב שאלת והוא אחרינו חסרה כאן. לכך מפרשין מנחה היא שלוחה לאדני לעשו והיא תשובת אנה תלך והנה הוא אחרינו תשובת ולמי אלה לפניך ופתרונו בתימא כלומר האיש אשר אלה לו לפניך הוא אחריך כ״ש.
לאדוני לעשו – ח׳ פעמים קראו יעקב לעשו אדון ולפי׳ נענש אמר הקב״ה אני אמרתי ורב יעבד צעיר ואתה קראתו אדון ח׳ פעמים חייך ח׳ מלכים יצאו מעשו לפני מלוך מלך בישראל.
והנה גם הוא אחרינו – בקש יעקב להטעות עשו ולברוח בלילה דרך אחרת והמלאך עכבו. ולפי׳ לקה יעקב שהבטיחו הקב״ה וברח.
שלוחה – ג׳ במסורה הכא ואידך נפתלי אילה שלוחה. והנה יד שלוחה. גבי דניאל פירוש מה התם אמרי שפר אף כאן שעל ידי המנחה נתן לו אמרי שפר וכבוד ואמר לו מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב, וכמו התם יד שלוחה אף כאן שאף על פי שלא רצה בפיו לקבלה הנה ידו שלוחה לקבלה.
לעבדך ליעקב – תשובה על ״למי אתה״ (בראשית ל״ב:י״ח).
ואמרו מנחה היא שלוחה לאדני לעשו תשובה על שתי השאלות האחרות.⁠1
1. שתי השאלות האחרות הן: ״ואנה תלך? ולמי אלה לפניך?⁠״. וכן פירש רש״י.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

והנה גם הוא אחרינו – אמר אל הראשון שיאמר זה כדי להגדיל את הדורון שכבר יחשוב שהדורון יהיה זה לבד. וכאשר יראה העבד השני יהיה לו למנחה חדשה.
ותרגומו דעבדך דיעקב. שהד״לת בארמי במקום של בעברי וכאלו אמר של עבדך של יעקב ופה מורה על המשלח לא על המקבל כי אע״פ שנאמר על זה ועל זה המקום מורה עליו:
והנה גם הוא יעקב. אע״פ שכתוב באחרונה ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו כי לא יתכן לומ׳ שכנוי הוא שב אל העבד הבא אחריו עם העדר האחר כי הכנוי אינו נופל רק על הידוע ועשו לא ידע אם בא עבד אחר עם עדר אחר ואיך יאמר והנה גם הוא אחרינו ולא כן יעקב כי כבר נזכר בלשון העבד במאמר לעבדך ליעקב. אך דאם כן מאי ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו והלא כבר אמרו זה כל העבדי׳ כדכתיב ויצו גם את השלישי גם את כל ההולכים אחרי העדרים לאמר כדבר הזה תדברון אל עשו דדוחק הוא לומר שמה שחזר ואמר ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו הוא מפני התוספת שצוה שיאמרו לו כי אמר אכפרה וגו׳ כי אין דרך שולחי המנחה לומר ששולחים אותה כדי לפייסו מכעסו אבל החכם ן׳ עזרא ז״ל פירש כי אמר יעקב בלבו והם דברי משה ואם דעת רש״י כן לא ידעתי מה ישיב בפסוק ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו פעם שנית אחר שצוה לכל העבדים שיאמרו והנה גם יעקב אחרינו אבל אם היה דעת רש״י זה היה ראוי לפרש כי אמר בלבו מאחר שאינו כמשמעו לכן עכ״ל שרש״י ז״ל סובר שפיר׳ כי אמר הוא כמשמעו והם דברי יעקב ובעבור התוספת הזאת חזר וכתב ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו ופירושו שצוה להם שיאמרו לעשו שיעקב הקדים אותנו לפניו לתת כופר נפשו על ראותו פני כבודך כאשר יתנו העבדים כפרם בתת להם רשות לראות פני המלך וזהו דרך מעל׳ וכבוד מיראתו ממנו כמו שפירש הרמב״ן ז״ל:
והזהירם שבהיותו שואל אחת מהשאלות האלה ישיבוהו כל מה שאמר לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו וצוה את הראשון שיאמר והנה גם הוא אחרינו כדי להגדיל את הדורון כאומר ולא זו בלבד היא המנחה.
ואמרת לעבדך ליעקב – צוה שלא יראה השליח את עצמו כמכיר את עשו ושלוח אליו, פן יחשוב עשו שיודע אחיו שהוא הולך לקראתו ושלח לו דורון מחמת יראה, אבל יראה השליח את עצמו כמו שלוח לשעיר וכבלתי מכיר את עשו.
ואמרת: "לעבדך ליעקב". He instructed his shepherds not to give the impression that they knew Esau was on the way in their direction and that they had been sent to him. The phrasing Yaakov instructed his messengers to use was meant to give the impression that Yaakov had no knowledge that Esau was marching toward him with hostile intentions. The messenger should give the impression that he had been sent by Yaakov to Seir where Esau lived, with a gift for him.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

גם הוא יעקב. פירוש אף על גב דלא היה יעקב אחר הראשון מיד, אלא השליח השני היה אחריו, לא יתכן לפרש ״גם הוא אחרינו״ על השליח השני, דלשון ״הוא״ משמע הנזכר לפני זה, ולא נזכר השליח בדברי הראשון שיאמר עליו ״הוא אחרינו״. והא דכתיב בסמוך (פסוק כ) ״ואמרת גם הנה עבדך יעקב אחרינו״ אף על גב דכבר אמר להם זה שיאמרו לו ״גם הוא אחרינו״ (קושית הרא״ם), חזר לומר זה כדי לומר להם שיאמרו לו עוד ״כי אמר אכפרה פניו״ (פסוק כ), וזהו דברי השלוחים שיאמרו לעשו כך, שהוא מתבייש ממנו על הרעה שעשה לו, ומבקש מחילה במנחה הזאת ההולכת לפניו (כ״ה ברא״ם). והראב״ע פירש ״כי אמר אכפרה פניו״ הוא דברי תורה, שאמרה בשביל כך היה שולח לו המנחה כדי לפייסו. ודבר זה אינו, דזה לא היה צריך לומר, שהרי לעיל בקרא כתיב (ראו פסוק ז) ״ויירא וייצר לו״, ולמה צריך למכתב ששלח זה לפייסו. ועוד דכתיב (פסוק כ) ״ואחרי כן אראה פניו״, ומעולם לא כוון יעקב לראות פניו של רשע, ולא הוי למכתב רק ׳אכפרה את פניו במנחה ההולכת לפני׳ ותו לא, אלא הם דברי השלוחים שיאמרו כן לעשו. ומדברי רש״י נראה כי אף הפסוק שאחריו (פסוק כא) ״ותעבור המנחה על פניו״ הוא דבר השלוחים שאמרו לעשו על יעקב כי לן במחנה ושלח המנחה לפניו, שכן משמע לשון שאמר ׳אף הוא שרוי בכעס וכו׳⁠ ⁠׳, שאילו היה דברי התורה הוי ליה למימר ׳אף הוא היה שרוי בכעס׳, משמע כי השלוחים אמרו לו כך, כי הוא שרוי עתה בכעס. ועוד מאי ׳אף הוא׳ דקאמר, וכן הוי ליה לומר ׳אף יעקב היה שרוי בכעס׳, אלא הם דברי השלוחים, וכך אמרו; כמו שאתה בכעס על מה שעשה לך, אף הוא שרוי בכעס שהוא צריך לכל זה:
שְלוּחָה: בתיקון ס״ת, ס״א שלחה, ע״כ. ואין לספק בזה שהמסורת אומרת שלוחה ג׳ ב׳ חס׳ וא׳ מל׳, וסי׳ ואמרת לעבדך ליעקב, נפתלי אילה שלֻחה, ואראה והנה יד שְלוּחָה (יחזקאל ב׳), דנפתלי חס׳. ויש לשון אחר החולק על אותו דיחזקאל, אבל מה שכתבתי הוא העיקר. ועיין עו׳ מה שכתבתי בפ׳ ויחי. [שלוחה].
יעקב. מדכתיב ויצו וגו׳ וגם את כל ההולכים אחרי וגו׳ אם כן האחרון ג״כ אמר כך והא אחריו לא היה כלום אלא ע״כ צריך לומר דקאי על יעקב ונלמוד ממנו על כלם והא דקאמר בקרא אחרי כן ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו למה ליה והא כבר אמרו זה כל העבדים וי״ל דה״ק להו יעקב מה שאני מצוה אתכם שתאמרו לו והנה גם הוא אחרנו אל תאמרו זה סתם בסתר שמי אלא כך תאמרו לו בפירוש גם הנה עבדך יעקב וגו׳ כלומר שתזכירו לו העבדות:
Referring to Yaakov. [How does Rashi know this? Because] it is written, "He commanded the first one... and to all who followed after....⁠" If so, the last one also said, "He is also behind us" — although there was no [group] behind him. Perforce, it referred to Yaakov. Consequently, all [the groups must have meant] the same. [You might ask: If so,] why does it then say, "You should also say, 'See, your servant Yaakov is behind us"? [This is repetitious, as] all the servants already said this! The answer is: Yaakov was saying to them as follows. Regarding what I commanded you to say to Eisov — "And see, he is also behind us" — do not say it vaguely, by concealing my name. Rather, say it expressly, like this: "See, your servant Yaakov is behind us.⁠" I.e., mention to him [also my] servility.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ואמרת לעבדך וגו׳ – פי׳ כנגד אומרו למי אתה תשובה של עבדך יעקב, כנגד ואנה תלך להוליך מנחה והוא אומרו מנחה שלוחה, וכנגד ולמי לאדוני לעשו.
ואמרת לעבדך ליעקב, you will say: "to your servant, to Jacob.⁠" This means that the appropriate answer to the question: "who do you belong to?⁠" would be: "to your servant Jacob;⁠" the appropriate reply to the question: "where are you headed for?⁠" is "to bring a gift which has been despatched.⁠" The appropriate answer to the question: "who is the gift for?⁠" is "for my lord, for Esau.⁠"
ואמרת לעבדך ליעקב – זוהי תשובה על שאלת למי אתה, ועל שאלת למי אלה לפניך? ועל שאלת ואנה תלך? כי הוא עבד יעקב וגם המקנה ליעקב, ושולח אותו לעֵשָׂו. ויראה כי יעקב אעפ״י שסר פחדו ובטח על הבטחת השם שיצילהו מיד אחיו, שלח לו כזאת להראות לו כי הוא אינו רוצה למשול בו ולקחת מידו דבר בחזקה, אבל ישמור דבר אביהם שאמר ״והיה כאשר תריד, ופרקת עולו מעל צוארך״.⁠1 שאם ברכו ״הוה גביר לאחיך״ שימשול בו או יעשה לו רצונו, אבל להפך שיגדל ויבורך ומברכתו יברך גם את בית עֵשָׂו בהיותם נוהגים כשורה ומכבדים את בית יעקב. ולכן שלח אליו המנחה הזאת ועשה לו כל הכבוד.
והנה גם הוא אחרינו – השליח הראשון רמז לו כי אחריו עוד שלוחים מביאי מנחה ואחרי כולם יבוא יעקב וביתו, וזהו ״אחרינו״. ויחשוב עֵשָׂו כי סמוך להן יעקב והוא ידבר אל אחיו דברי שלום ואמת ויכבדהו במנחה הזאת. לכן הודיעוהו שהיא מנחה, רק בעבור ״ואנה תלך״. ולולי זאת היו ממתינים עם המנחה עד בוא יעקב, כי אין מדרך המוסר שיביא מנחה טרם התראה עמו, וכמו שאמרנו למעלה. אבל רשב״ם ז״ל פירש ״לפי שרצה יעקב לברוח בלילה דרך אחרת אם לא מפני שעכבו המלאך, לכך היה מתכוין להטעות את עֵשָׂו שלא יפגשהו״. ואין כן דעתי, כי חלילה ליעקב שיברח והוא נשען על הבטחת השם ועל חסדיו. ואם זאת דעתו, מדוע לא ברח מיד כששבו המלאכים. גם השם אמר לו ״שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך״, וכמו שזכר בתפלתו. ואם כן צריך לשוב אל אחיו. גם לא יועיל הבריחה ועֵשָׂו ואנשיו סמוכים לו וירדוף אחריו, והוא צריך ללכת לאט בעבור הילדים והצאן, ונקל לעֵשָׂו שישיגהו. ועוד יעקב אמר ״אכפרה פניו״2 שמשמעו שיבוא אחריהם בדרך ההוא.
1. שם כז, מ.
2. לב, כא.
לאדני לעשו – מאחר שהדבור הוא לנוכח עשו היה די לומר מנחה היא שלוחה לאדוני ואין צורך להוסיף לעשו, אלא יעקב צוה שלא יראה השליח את עצמו כמכיר את עשו, פן יחשוב עשו שידע אחיו שהוא הולך לקראתו ושלח לו דורון מחמת יראה, אבל יראה השליח את עצמו כמו שליח לשעיר וכבלתי מכיר את עשו, ואם יפגשהו בדרך יאמר לו אני שלוח לאדוני לעשו שהוא יושב בשעיר:
גם הוא – יעקב:
לעבדך ליעקב – יתכן מדלא אמר מעבדך שחששת יעקב היתה שמא יחזיק גם בעבדים ושפחות מוליכי המנחה, כי יחשוב עשו שגם הם בכלל המנחה, לכן צוה עליהם להשיב על שאלת למי אתה, לעבדך ליעקב, פי׳ נשארים אנחנו עבדים ליעקב, ורק המנחה היא שלוחה לעשו לא אנחנו ומטעם הנזכר (ר״א אשכנזי).
לעבדך ליעקב – אני (רש״י); ואעפ״י שהיו עושים עצמם כבלתי מכירים אותו רצה שידברו עמו דרך כבוד ויאמרו לו לעבדך ליעקב; ואמנם אם היו עושים עצמם כמכירים את עשו נראה ברור שלא היו מזכירים שמו (לאדני לעשו), ולא היה להם לומר אלא לאדוני.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 18]

והנה גם⁠־הוא אחרינו – לפי הרשב״ם אמר כך ״לפי שרצה יעקב לברוח בלילה דרך אחרת, אם לא מפני שעכבו המלאך, לכך היה מתכוון להטעותו לעשו שלא יפגעהו״. ברם, להנחה זו לא מצינו כל אחיזה בפסוקים. הרבה יותר נראית דעתו של הספורנו — ״צוה שלא יראה השליח את עצמו כמכיר את עשו ושלוח אליו, פן יחשוב עשו שידע אחיו, שהוא הלך לקראתו ושלח לו דורון מחמת יראה, אבל יראה השליח את עצמו כמו שלוח לשעיר, וכבלתי מכיר את עשו״. בעד ביאור זה מדברים הביטויים ״כי יפגשך״ ו״במצאכם אתו״, שלפיהם כאילו השליחים יפגשו בעשו בלי משים, באופן מקרי.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שורחזקונימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןהכל
 
(כ) וַיְצַ֞ו גַּ֣ם אֶת⁠־הַשֵּׁנִ֗י גַּ֚ם אֶת⁠־הַשְּׁלִישִׁ֔י גַּ֚ם אֶת⁠־כׇּל⁠־הַהֹ֣לְכִ֔ים אַחֲרֵ֥י הָעֲדָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר כַּדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תְּדַבְּר֣וּן אֶל⁠־עֵשָׂ֔ו בְּמֹצַאֲכֶ֖ם אֹתֽוֹ׃
And he commanded also the second and also the third, and also all those walking after the herds, saying, "In this manner you should speak to Esav when you find him.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)רד״קרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ק] 1גם את השני, ריבה רועה עדרו. (מדרש החפץ כת״י)
[קא] 2במצאכם אתו, רבי פנחס ורבי חלקיה בשם ר׳ סימון במוצאכם אותו בגדולתו. (בראשית רבה עו)
1. דורש גם לרבות מלבד השלוחים גם את הרועים.
2. בפי׳ ב״ר כת״י במנח״י את כל ההולכים אחרי העדרים לדורות הבאים, אחריו לאמר כדבר הזה תדברון אל עשו כמו שאני מדבר לפניו בשפלות וענוה גם אתם תעשון כן לדורות הבאים במוצאכם אותו בגדולתו. ובלק״ט במוצאכם אותו בגדולתו אל תקשו עורף לפניו, וכה״א וייראו מכם ונשמרתם מאד (דברים ב, ד) אם בזמן שהם יראים מכם אמר הכתוב ונשמרתם, כ״ש כשישראל משועבדים תחת ידם, לכך נאמר אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי (תהלים לט, ב) וכתיב האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד (שם קטז, י). ובשכ״ט כדבר הזה תדברון, בדברי ענוה ולא בקשיות עורף, שהרי מלכותו מושכת עד ביאת מלך המשיח. עו״ש לאמר לומר לדורות, רמז למנהיגי הדורות בארבע מלכיות, כדבר הזה תדברון אל עשו מלא ו׳ כלומר בפה מלא.
וּפַקֵּיד אַף יָת תִּנְיָנָא אַף יָת תְּלִיתָאָה אַף יָת כָּל דְּאָזְלִין בָּתַר עֶדְרַיָּא לְמֵימַר כְּפִתְגָמָא הָדֵין תְּמַלְּלוּן עִם עֵשָׂו כַּד תַּשְׁכְּחוּן יָתֵיהּ.
He also commanded the second and also the third, and to all who followed after the herds, saying, “In like manner must you speak to Eisav when you find him.
ופקד אףא ית תנינא אףב ית תליתיא גאף ית דמהלך בתר עדריא למימר כפתגמא הדין תמללון עם עשו בזמניהד די תארעון יתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אף״) גם נוסח חילופי: ״לחוד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אף״) גם נוסח חילופי: ״לחוד״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״אף ית דמהלך בתר״) נוסח אחר: ״לחוד ית כל אילין דמהלכין בתר״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בזמניה״) גם נוסח חילופי: ״בזמן״.
ופקיד אוף ית תניין אוף ית תלתאיי אוף ית כל דאזלין בתר עדריא למימר כפיתגמא הדין תמללון עם עשו כד תשכחון יתיה.
And so he instructed the second, and the third, and all them who followed the flocks, saying, According to these words you must speak with Esau when you find him,
במוצאכם אתו1בגדולתו.
1. בגדולתו ב״ר שם אות ח׳, וז״ל הלק״ט במוצאכם אותו בגדולתו אל תקשו עורף לפניו כו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ואמר אלת֗אני איצ֗א כד֗אך ואלת֗אלת֗ וסאיר אלמארין מע אלקטוע קאילא מת֗ל הד֗א אלקול תקולון לעשו אד֗א וג֗דתמוה.
וציוה את השני גם כך ואת השלישי ואת שאר ההולכים עם העדרים לאמור: כדבר הזה תדברו אל עשו כשתמצאו אותו.
במוצאכם אותו – {צורת} מקור, והיתד, צריכה להיות ׳במָצְאכם׳ - עם מ״ם קמוצה וצד״י שוואית, על משקל ׳כתפשכם את העיר׳ (יהושע ח׳:ח׳).⁠1
1. השוו ריב״ג באללמע עמ׳ 99 ועמ׳ 326 (רקמה עמ׳ קיט ועמ׳ שמא) וראב״ע על אתר. ריב״ג, במקור השני, מסביר את הניקוד החריג בנימוק של הקלה על הגיית המלה, וראב״ע תולה את הדבר ״בעבור אות הגרון״ (=האל״ף). גם תרגום אונקלוס, רס״ג, ורשב״ח על אתר מתרגמים את המלה כנובעת משורש ׳מצא׳, אולם ריב״ג, שם (במקור השני), מציין שהיה מי שניתח את המלה כנובעת משורש ׳יצא׳, והוא דוחה את הדעה הזאת על בסיס של חוסר סבירות.
ויצו גם את השני – זו גלות שניה.
גם את השלישי – זו גלות שלישית.
גם את כל ההולכים – זה גלות רביעית. שהשכיחה כל הגליות.
כדבר הזה תדברון אל עשו – שמלכותו מושכת עד המשיח.
במוצאכם אותו – בגדולתו אל תקשו עורף לפניו. וכה״א וייראו מכם ונשמרתם מאד (דברים ב׳:ד׳). אם בזמן שהם יראים מכם אמר הכתוב ונשמרתם. כ״ש כשישראל משועבדים תחת ידם. לכך נאמר אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי (תהלים ל״ט:ב׳). וכתיב האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד (תהלים קט״ז:י׳).
ויצו גם את השני – מנהיג את הכבשים:
גם את השלישי – מנהיג את הגמלים:
גם את כל ההולכים אחרי העדרים – עדר הבקר והחמורים:
לאמר – לומר לדורות, רמז למנהיגי הדורות בארבע מלכיות:
כדבר הזה תדברון אל עשו – מלא ו׳, כלומר בפה מלא:
במוצאכם אותו – אבל לאנשיו שעמו אל תחושו להם:
גם את כל ההולכים – כי חמשה שם.
במוצאכם – נפתח הצד״י בעבור אות הגרון, ואם אין כמוהו, [גם כן: לצנאכם (במדבר ל״ב:כ״ד).]⁠א
א. ההוספה בכ״י פריס 177 ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
AND ALL THAT FOLLOWED. Scripture says this because there were five groups.⁠1
WHEN YE FIND HIM. The tzadi of be-motza'akhem (when ye find) is vocalized with a pattach because it precedes a guttural.⁠2 This is so even though we do not find another example of this in the Bible.⁠3
1. Goats, sheep, camels, cattle and asses. Scripture notes that Jacob commanded the foremost, the second and the third group, and all that followed what to tell Esau because there were five groups and each group was instructed what to say.
2. When an infinitive is combined with a pronominal suffix, the second root letter is vocalized with a sheva, as in be-shovbekha (Deut. 6:7) or tofsekhem (Joshua 8:8). However, in our case rather than being vocalized with a sheva, the second root letter is vocalized with a pattach. We thus read, motza'akhem rather than motzakhem. Ibn Ezra explains that this is so because the tsadi precedes a guttural (the alef) (Cherez).
3. In all other similar cases, i.e., even preceding a guttural, the second root letter is vocalized with a sheva. Compare, shomakhem (Deut. 5:19), where the mem is vocalized with a sheva even though it precedes an ayin, a guttural (Cherez). Thus Ibn Ezra notes that while his explanation is correct with regard to our word it does not hold for similar words in Scripture.
גם את כל ההולכים – כי חמשה עדרים היו.
במצאכם – בעבור האלף נרחבה הצדי.
ויצובמצאכם – המ״ם בחלם והצד״י בפתח להרחיב על האלף, ולולי זה היה המם בקמץ חטף והצד״י בשבא כמו כתפשכם את העירא (יהושע ח׳:ח׳).
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״את העיר״.
ויצו...במצאכם, the letter מ has the vowel cholem, and the letter צ has the vowel patach in order to lengthen the letter א. If not for this consideration the letter מ would have required the vowel chataf kametz (short) and the letter צ would have required a semi vowel sheva, as in Joshua 8,8 בתפשכם את העיר, “when you seize the city.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וכן השלישי וכן כלם יהיו לו לתוספות וחדושין והוא אומרו ויצו גם את השני גם את השלישי גם את כל ההולכים וכו׳.
וכן צוה את השני גם את השלישי שיאמרו כלם וזהו כדבר הזה תדברון אל עשו במוצאכם אותו רוצה לומר כאשר ישאל לכם השאלות שזכר. והיה מחכמת יעקב בצואה הזאת מה שאומר שמפני שהוא היה ירא אם היתה כוונת עשו להרגו ולהלחם בו אם לא עשה זה הנסיון מהמנחה ולא צוה את עבדיו שיוליכוה אליו ויתנוה לו אבל שילכו לדרכם לפניו ואם הוא ישאלם השאלות ההן שזכר מורה שחפצו ללקחה וכוונתו להשלים עמו ואז יאמרו לו מנחה היא שלוחה וגו׳ ויתנוה לו. אמנם אם הוא ברשעתו וזדונו לא ישאלם דבר בראותו שהיה בסדר מנחה אות היא שכוונתו רעה ולהלחם הוא בא כנגדו ולכן צוה שלא יתנו לו דבר אבל יעברו לפניו וילכו לדרכם ואין מעצור ביד השם מהושיע וכן היה שלא שאלם דבר ולא נתנו לו את המנחה כלל עד שאחר כך שאל ליעקב מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי והותרה בזה השאלה הי״א.
כדבר הזה תדברון אל עשו – לכל אחד צוה מה ישיב לעשו, ויודיע שהוא עם שאר כל העדרים והם כולם של יעקב, מנחה לעשו אחיו הגדול.
כדבר הזה תדברון אל עשו, he instructed each one what to reply to Esau’s enquiry. He should simply mention that he belonged to the other herds following him, all of them being Yaakov’s a gift for his older brother Esau.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ויצו גם את השני וגו׳ – אם ישאל את הראשון למי אתה ויענהו ״לעבדך ליעקב״, ישאר עם עדרו אצל עֵשָׂו, גם השני והשלשי וכל ההולכים אחרי העדרים ימצאו את עֵשָׂו וישארו עמו עם עדריהם. ולפי שכבר הגיד הראשון שהיא מנחה שלוחה אליו מיעקב ידברו, האחרים כולם כדברים האלה שהיא מנחה, ושגם יעקב אחריהם; לבד הראשון שהוצרך לומר לו שלא יאמר דבר ולא יביא לו מנחה עד שישאלהו, ומטעם שבארנו.
ויצו גם את השני – צוה שכל אחד מהם יאמר כן, כדי שימצא עשו דברי כלם מכוונים בזה, שהיה יעקב הולך אחריהם לשעיר להקביל פני אחיו:
במצאכם אתו – שתי תיבות אלה מיותרות לגמרי, כי הוא מובן מאליו שהדבור אל האדם לא יהיה כ״א בנמצא אתו, גם הניקוד בא כאן ע״ד הזרות (כמ״ש הר״ש ב״מ), דמהראוי במצאכם מ״ם קמוצה הצד״י בשו״א והאל״ף בח״פ, ע״מ כשמעכם את קול השופר, כתפשכם את העיר, והוא מקור מן הקל עם כנוי הנמצאים מנל״א. לכן נ״ל שהוא מנחי פ״י ע״מ מוצאיהם למסעיהם (במדבר ל״ג) ושרשו יצא, והוראתו על היציאה מן הרשות, כמו ויצא ממכר בית, יצא לחפשי, וכן נאמר על היציאה מן הכלל כמו יצאו אנשים בני בליעל, ובי״ת של במצאכם הוא לשון בעבור, כמו הלא ברחל עבדתיך, ומלת אותו לשון ממנו כמו ירא אנכי אותו ותרגומו דחיל אנא מניה, וכן המה יצאו את העיר שהוא מן העיר, והרבה דומיהם, וטעם המקרא, שהודיע יעקב למוליכי המנחה טעם אזהרתו אותם לדייק בלשונם בתשובתם על שאלת עשו, והוא.
במצאכם אותו – פי׳ בכדי שתוציאו א״ע ממנו, לבלי היותכם בכלל המנחה, ומטעם הנזכר מקודם, וסרה בזה זרת הניקוד.
במצאכם אותו – אם ישאל אתכם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ויצו גם את השני – אבל להשני והשלישי צוה שהם יאמרו כן מעצמם במוצאם אותו, וזה בהפך כאלו אתם מבקשים אותו בדרך ומצאתם אותו, והטעם שאחר שיראו שהגם ששמע מן הראשון שיעקב הולך לשעיר, בכ״ז לא חזר מדרכו והולך לקראתו, א״כ טוב יותר שיעשו א״ע כאלו הולכים לקראתו הם ויעקב אחריהם למצאו בדרך, ושאינו מרגיש שום איבה רק אהבת אח לאחיו.
HE ALSO COMMANDED THE SECOND. The second one and the third one, on the other hand, he instructed to speak to Esav when you meet up with him — on their own, without waiting for him to ask. This will turn the tables on Esav, for it will be as if you had been looking for him on the road and finally found him. If after hearing from the first one that Yaqov was traveling to Seir, they will see nevertheless that Esav had not changed course and was still advancing towards him, it will be best if they pretended to be the ones advancing towards him; that they and Yaqov behind them wished to reached Esav on the road, to ascertain that he bore no feelings of animosity, only love of one brother for another.
גם את כל ההלכים: לא בא לרבות את הרביעי והחמישי, דא״כ לא שייך לשון ״כל״ על שני הנותרים, ד״כל״ משמעו שלשה לפחות1, ולא היו אלא חמשה עדרים2. אלא פירוש ״כל ההולכים״ דבכל עדר הלכו כמה עבדים לפי צורך העדר, וצוה את כולם3.
{כדבר הזה: באשר צוה אותם לדבר אף בלי שאלה4, א״כ אי אפשר להגיד ממש כמשיב על השאלה, אלא ״כדבר הזה״.}
במצאכם אתו: הוסיף להזהיר את האחרונים5, דאפילו לא ישאל עוד עשו כי יבין מעצמו מתשובת הראשון והשני (והשלישי), מ״מ ׳במוצאם אותו׳ יאמרו זה, כדי שיצלול באזני עשו בשמעו פעם אחר פעם לשון ״לעבדך ליעקב, לאדוני לעשו״.
1. כי אם שנים, די היה לומר סתם ״עדרים״ ללא מלת ״כל״, כי מעוט רבים שנים. (וקשה מ״כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך״ (שמות ד,יט) שלפי דעת חז״ל הם שנים, דתן ואבירם – הערת אאמו״ר).
2. הואיל ופירוש ״עדר עדר לבדו״ – כל מין ומין בפני עצמו. וכאן היו חמשה מינים – עזים, רחלים, גמלים, פרות, אתונות. וכך גם דעת הרד״ק.
3. לא כדעת הרד״ק שכתב, וז״ל: כי מכל מין ומין נעשה עדר אחד ועבד אחד מנהיגו (וכך משמע מפשט הפסוקים ״ויצו את הראשון... גם את השני גם את השלישי״ – משמע שהציב עבד אחד לכל עדר). וכן כתב הראב״ע (כדעת הרד״ק), וז״ל: ״גם את כל ההולכים״ – כי חמשה היו שם.
4. עיין בדברי רבינו פסוק י״ח ד״ה עשו אחי.
5. הרביעי והחמישי. אך לכאורה ״כדבר הזה תדברון אל עשו במוצאכם אותו״ מוסב גם על תחילת הפסוק, שם מוזכרים גם השני והשלישי לא רק האחרונים.
במצאכם – המי״ם נקודה בחולם במקום קמץ קטן — השווה ״בברחך״1 כמו ״ופעלו״,⁠2 וכמו ״ותארו״.⁠3
1. להלן ל״ה:א׳.
3. שם נ״ב:י״ד.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)רד״קרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כא) וַאֲמַרְתֶּ֕ם גַּ֗ם הִנֵּ֛ה עַבְדְּךָ֥ יַעֲקֹ֖ב אַחֲרֵ֑ינוּ כִּֽי⁠־אָמַ֞ר אֲכַפְּרָ֣ה פָנָ֗יו בַּמִּנְחָה֙ הַהֹלֶ֣כֶת לְפָנָ֔י וְאַחֲרֵי⁠־כֵן֙ אֶרְאֶ֣ה פָנָ֔יו אוּלַ֖י יִשָּׂ֥א פָנָֽי׃
You should say, 'Behold, also1 your servant Yaakov is behind us.'" For he said,⁠2 "Let me appease his anger3 with the tribute that goes before me, and afterwards I will see his face; perhaps he will accept me.⁠"4
1. also | גַּם – It is also possible that this word modifies the word "וַאֲמַרְתֶּם" ("and you shall say") rather than the phrase, "your servant Yaakov". See Rashbam on Bereshit 29:30 that sometimes in Tanakh the word "גם" modifies the verb it follows rather than the phrase it precedes, pointing to Shemot 12:32 and Bemidbar 22:33 as other examples.
2. For he said | כִּי אָמַר – See Rashbam that these words are said by the narrator and represent Yaakov's internal thoughts. Alternatively, they are part of Yaakov's speech to his servants and were meant to be relayed to Esav (Ramban and Sforno).
3. appease his anger | אֲכַפְּרָה פָנָיו – See Rashi and Radak, who understand the root "כפר" to mean "erase" (see Yeshayahu 6:7, where it is parallel to the root "סור", to "remove") and "פנים" (literally: "face") to refer to anger, as per its usage in Shemuel I 1:18, Yirmeyahu 3:12, and Eikhah 4:16. [As anger is expressed on the face, it is conveyed metaphorically in Tanakh by both "פנים" (face) and "אף" (nose)]. Alternatively, כפר"" means: "cover", as per its usage in Bereshit 6:14 (Ibn Ezra). Cf. Ramban who explains "I will give a ransom upon seeing his face", pointing to the phrase "כֹּפֶר נַפְשׁוֹ" in Shemot 30:12.
4. accept me | יִשָּׂא פָנָי –. Literally: "lift up my face". This might denote acceptance (Shadal, comparing our verse to Malakhi 1:9), honor (Ramban), or forgiveness (as per the verb's usage in Shemot 34:7). The word "פנים"(face) appears a full four times in Yaakov's speech which literally reads: "Let me cover his face with the tribute that goes before my face, and afterwards I will see his face; perhaps he will lift up my face".
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקראור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[קב] 1ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו, הה״ד ארץ נתנה ביד רשע וגו׳ (איוב ט׳:כ״ד). (בראשית רבה עו)
[קג] 2פניו, אמר פניו פניו שתי פעמים, אחת לבכורה ואחת לברכה. לפני פני שני פעמים, אחת עתה ואחת לעתיד לבוא, ס״א כנגד ד׳ גליות דכתיב ויחן ה׳ אותם וירחמם ויפן אליהם למען בריתו את אברהם (ואת) יצחק (ואת) יעקב ולא אבה השחיתם ולא השליכם מעל פניו עד עתה (מלכים ב י״ג:כ״ג). (לק״ט)
1. ארץ נתנה ביד רשע, שיעקב קרא לעצמו עבד לפני עשו. ובפי׳ ב״ר כת״י גורס ומפרש ואמרתם וכו׳ כי אמר אכפרה פניו הה״ד ארץ נתנה ביד רשע פני שופטיה יכסה שיעקב מתיירא לראות את פניו כי אמר אכפרה פניו (מנח״י) וראה לעיל אות כח. בבאור מאלפא ביתא דבן סירא. ובכת״י רמזי התורה לר״י דורש באריכות פסוק זה אכפרה פניו במנחה כו׳ על יום הכפורים. ותמצית הדברים מבוארים בזהר ח״ג רב: ועיי״ש ק. ובספר הרקנטי כאן. ורש״י דברים לב. מג. והרמב״ן ולק״ט.
2. לעיל אות צו. צט.
וְתֵימְרוּן אַף הָא עַבְדָּךְ יַעֲקֹב אָתֵי בָּתְרַנָא אֲרֵי אֲמַר אֲנִיחִנֵּיהּ לְרוּגְזֵיהּ בְּתִקְרוּבְתָּא דְּאָזְלָא קֳדָמַי וּבָתַר כֵּן אֶחְזֵי אַפּוֹהִי מָאִם יִסַּב אַפָּי.
You should also say, ‘See, your servant Yaakov is coming behind us.’” For he said, “I will quiet his anger with the present that goes before me, and afterwards I will see his face, perhaps he will forgive me.”
וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי
וְתֵימְרוּן אַף הָא עַבְדָּךְ יַעֲקֹב אָתֵי בָּתְרַנָא אֲרֵי אֲמַר אֲנִיחִינֵּיהּ לְרוּגְזֵיהּ בְּתִקְרוּבְתָא דְּאָזְלָא קֳדָמַי וּבָתַר כֵּין אַחְזֵי אַפּוֹהִי מָאִים יִסַּב אַפָּי
אֲכַפְּרָה פָנָיו – מליצה
א. תיבת פָּנִים שבצירוף ״אֲכַפְּרָה פָּנָיו״ באה בהשאלה לסֵבר פנים כעוּס כבפסוק ״וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד״ (שמואל א א יח). על פי זה תרגם המיוחס ליונתן ״אֲכַפְּרָה פָּנָיו״ – ״נַרְעֵי יַת סְבַר אַפּוֹי בְּדוֹרָנָא״ (נְרַצֶּה את סבר פניו בדורון). אבל אונקלוס לא יכול היה לתרגם כך כי פועל ״כפר״ משמש בארמית להֲסָרָה והַעֲבָרָה כדברי רש״י.⁠1 ואילו תרגם ״אֲכַפְּרָה פָּנָיו״ – ״אֲכַפַּר סְבַר אַפֵּי״ היה נשמע ״אסיר את סבר פניו״ שהוא בלתי אפשרי.⁠2 לכן פירש ״אֲכַפְּרָה פָנָיו״ כמליצה ״אֲנִיחִינֵּיהּ לְרוּגְזֵיהּ״ שפירושה: ״אבטל רוגזו״ (רש״י).
כִּי אָמַר – מי? ת״א ורמב״ן
ב. לפי רמב״ן, כוונת אונקלוס ״אֲרֵי אֲמַר אֲנִיחִינֵּיהּ לְרוּגְזֵיהּ... פירושו, כי חשב יעקב בלבו אכפרה פניו״, כלומר אונקלוס מפרש ״כי אמר״ בלבו, כראב״ע ורשב״ם.⁠3 ואולם רמב״ן אינו מפרש כת״א בין מחמת תוכן הפסוק וגם עקב פרשנותו השונה לפועל ״כפר״, ולדעתו ״אכפרה פניו״ הוא מדברי השלוחים.⁠4
ג. ברוב הנוסחים ״בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת״ – ״דְּאָזְלָא״, אבל ״אוהב גר״ מצא נוסח ישן ״דאזלת״ בנקבה, ולכאורה הוא יותר מכוון.
ד. לתרגום ״ישא פני״ – ״יִסַּב אַפָּי״, עיין ״נשאתי פניך״ (בראשית יט כא) ״נְסֵיבִית אַפָּךְ״. ומכל מקום בכל הפרשה שמר לתרגם פָּנִים כצורתו.⁠5
1. ״ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים כולן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא״.
2. אבל ״וירא יעקב את פני לבן״ (בראשית לא ב) מתורגם גם באונקלוס ״וַחֲזָא יַעֲקֹב יָת סְבַר אַפֵּי לָבָן״, עיין שם הטעם.
3. ראב״ע: ״כי אמר – יעקב בלבו״. רשב״ם: ״כי אמר אכפרה פניו – כן חשב יעקב בלבו ואין זה מדברי השלוחים״.
4. מצד התוכן: ״ואיננו ישר בעיני שיצטרך הכתוב להגיד לנו עתה מחשבתו זאת, והיא ידועה בכל שולחי מנחה״. עוד טען שמשמעו העברי של פועל כַּפֵּר, הנגזר מן השם כֹּפֶר, הוא פדיון כמוכח מהצירוף הקבוע ״לכפר על״ [ולא כרש״י ״כל כפרה שאצל חטא ועון ואצל פנים כולם לשון קנוח והעברה הן״ כי זהו המשמע הארמי של הפועל]. וזה לשונו: ״ולשון קנוח בכפור איננו לשון קדש רק לשון ארמית, כי לעולם לא תבא כפרה בחטא, אבל יאמר לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם (שמות ל טו), לְכַפֵּר עָלָיו וְנִסְלַח לוֹ (במדבר טו כח), על נפשו, וכולן מלשון ונתנו איש כופר נפשו (שמות ל יב), שהוא פדיון״. לכן מבאר רמב״ן שכל הפסוק הוא מדברי השלוחים: ״אבל הנכון כי עתה הוסיף לפרש להם שיאמרו: הִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ בלשון כבוד, כלשון זה: גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ. והקדים אותנו לפניו לתת כופר נפשו על ראותו פני כבודך במנחה הזאת, כאשר יתנו העבדים כפרם... וזה דרך מעלה מיראתו ממנו. ובא אֲכַפְּרָה פָנָיו כדרך וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה (משלי טז יד) יתן כֹּפֶר על החֵמה״.
5. רד״צ הופמן העיר שהדגשת תיבת ״פנים״ החוזרת ארבע פעמים בפסוק ובנוסף גם בפסוק הבא ״ותעבר המנחה על פניו״, מלמדת שהדורון בא כהכנה לקראת ״ראיית פנים״ (בראשית לג י); יעקב המתעתד לראות את פני אחיו, יזכה לראות ״אלהים פנים אל פנים״ (פסוק לא). הדגשה זו, נשמרת בחלקה בת״א: אף על פי שבתחילת הפסוק תרגם ״כי אמר אכפרה פניו במנחה ההלכת לפני״ – ״אֲרֵי אֲמַר אֲנִיחִינֵּיהּ לְרוּגְזֵיהּ בְּתִקְרוּבְתָא דְּאָזְלָא קֳדָמַי״, ולא תרגם ״פנים״⁠ ⁠׳ בתרגום מילולי; אלה שינויים המתחייבים מהבדלי הלשון העברית והארמית. ואולם מכיוון שבהמשך תרגם ״ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני״ – ״וּבָתַר כֵּין אַחְזֵי אַפּוֹהִי מָאִים יִסַּב אַפָּי״, ובמיוחד מתרגומו להלן ״כי ראיתי אלהים פנים אל פנים״ (לא) ״אֲרֵי חֲזֵיתִי מַלְאֲכָא דַה׳ אַפִּין בְּאַפִּין״ ניכרת מגמתו להטעים הדגשה זו, ועיין עוד שם.
ותימרון לחוד הא יעקב אתי בתרן ארום אמר ארעי [סבר] אפוי בדורון דמהלכה קדמיי ומן בתר כדון אחמי סבר אפוי מה דלמה דיסב לי אפיןא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיסב לי אפין״) גם נוסח חילופי: ״די קבל ית סבר אפוי״.
ותימרון אוף הא עבדך יעקב אתי בתרנא ארום אמר נירעי ית סבר אפוי בדורונא דמהלכא קדמי ומבתר כן נחמי אנפוי הלואי יסבר לי אפין.
and say, And, behold, thy servant Jacob also cometh after us. For he said, I will make his countenance friendly by the gift which goes before me, and afterward will see his face: peradventure he may accept me.
וקולו איצ֗א הוד֗א עבדך יעקוב וראנא לאנה קאל אתרצ֗אה אולא באלהדיה אלמתקדמה בין ידי ובעד ד֗לך אנט֗ר אלי וג֗הה לעלה אן ישפעני.
ואמרו גם: הנה עבדך יעקב אחרינו, כי אמר: אפייס אותו תחילה במנחה ההולכת לפני, ואחרי כן אביט אל פניו, אולי יסלח לי.
אכפרה פניו – אפחית את כעסו, גזור מ׳לא תוכל⁠[י] כפרה׳ (ישעיהו מ״ז:י״א).⁠1
1. בפירושו לפסוק מישעיהו הוא מפרש את ׳כפרה׳ במשמעות ניקוי וביטול, ובדומה לזה (גם לגבי ׳פניו׳ – כעסו) פירשו תרגום אונקלוס, אלפסי, מנחם (לגבי ׳אכפרה׳) וריב״ג באצול, ערך ׳כפר׳; ראב״ע על אתר פירש במשמעות כיסוי והסתרה. רס״ג על אתר תרגם את המלה ׳אכפרה׳ במשמעות ריצוי, ואת ׳פניו׳ במשמעות תחילה, וכך גם רשב״ח על אתר לגבי ׳פניו׳.
אכפרה פניו – אבטל רוגזיה, כמו: וכפר בריתכם את מות (ישעיהו כ״ח:י״ח), לא תוכלי כפרה (ישעיהו מ״ז:י״א).
ונראה בעיני: שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים, כולן לשון קינוח והעברה הם, ולשון ארמי הוא הרבה בתלמוד: דכפר ידיה בגלימא דחבריה (בבלי בבא מציעא כ״ד.), ובעי לכפוריה ידיה בההוא גברא (בבלי גיטין נ״ו.). וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קודש: כפורי זהב (עזרא א׳:י׳), על שם שהכהן מקנח ידיו בשפת המזרק.
אכפרה פניו I WILL APPEASE HIM – I will remove his anger. Similarly, "and your covenant with death shall be annulled (וכפר)" (Yeshayahu 28:18); "You shall not be able to put it away (וכפרה)" (Yeshayahu 47:11). I am of the opinion that wherever the verb כפר is used in association with iniquity and sin and in association with anger (פנים), it always signifies wiping away, removing. It is an Aramaic expression occurring frequently in the Talmud: "He wiped his hand off (כפר ידיה)", and "he wants to wipe (לכפורי) his hands off on this man" (Gittin 56a) (i.e. he desires to put the responsibility upon me). In Biblical Hebrew, also, the bowls of the Sanctuary are called, "כפורי of gold" (Ezra 1:10) – and they are so called because the priest wiped his hands on them – on the rim of the bowl (Zevachim 93b).
ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו – זכותו בא אחרינו. וכן לדורות הבאים. דכתיב יענך ה׳ ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב (שם כ׳:ב׳).
כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני – אכפרה. 1קטפריאנ״ו 2כמו ותפל עליך הוה לא תוכלי כפרה (ישעיה מ״ז:י״א). 3למה לא הכניסן לו בערבוביא. 4כדי לתווהו על דורון שלו. 5וכדי להשביע עינו של רשע. אמר פניו פניו שני פעמים. אחת לבכורה. ואחת לברכה. לפני פני שני פעמים. אחת עתה. ואחת לעתיד לבא. ס״א כנגד ד׳ גליות. דכתיב ויחן ה׳ אותם וירחמם ויפן אליהם למען בריתו 6את אברהם ואת יצחק ואת יעקב ולא אבה השחיתם ולא השליכם מעל פניו עד עתה (מלכים ב י״ג:כ״ג).
1. קטפריאנ״ו. היא מלה יוונית χαταπραὺν (בעזענפטיגען) ובכ״י פלארענץ חסר זה. עד לא תוכלי כפרה.
2. כמו לא תוכלי כפרה. גס רש״י כתב אכפרה אבטל רוגזיה. וכן וכופר בריתכם את מות. לא תוכלי כפרה. ועיין ברמב״ן.
3. למה לא הכניסן בערבוביא. ב״ר פע״ו וילקוט שם. ובכ״י פלארענץ בטעות הכניסן בערבוביא וחסרים המלות ״למה לא״.
4. כדי לתווהו על דורון שלו. בכ״י פלארענץ גם בב״ר לפנינו לתמהו. ברור שנתחברו אותיות ו ו ונעשית מ גס ברש״י עה״ת הביא *לתווהו* על רבוי הדורון.
5. וכדי להשביע עינו של רשע. עי׳ ב״ר שם הגי׳ למה לא הכרסן לו בערבוביא כדי לתמהו על דורון שלו. ולמה לא הכניסן כולן כאחת כדי להשביע עיניו של אותו רשע. ור״ל למה לא הכניסן כל המינים יחד. מדוע הקפיד ליקח כל מין ומין לבדו. על זה אמר כדי לתווהו על רבוי הדורון בכמה מינים. ואח״כ שאל למה לא הכניסן כולן כאחת עדר אחר עדר מיד זה אחר זה. ולמה שם רווח בין עדר לעדר. על זה אמר כדי להשביע עינו של אותו רשע שלא יראה הכל בפעם אחת.
6. את אברהם את יצחק ואת יעקב. בקרא כתיב את אברהם יצחק ויעקב.
ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו – בא לפייסך:
כי אמר אכפרה פניו – נזעמים עליו והוא מרצהו בפיוס הרי הוא מכסה זעם פניו, וכן הוא אומר על כל פשעים תכסה אהבה (משלי י יב), וכל כפרות עון מדוברות על אופניהם, דכתיב ונרצה לו לכפר עליו (ויקרא א ד), וכתיב [כסית כל חטאתם] (תהלים פה ג):
במנחה ההולכת לפני – קודם שאגיע אליו:
ואחרי כן אראה פניו – בפיוס:
אולי ישא פני – בעבור המנחה:
ב׳ פעמים כתיב פניו בעניין, א׳ לפייס על הבכורה, ואחד על הברכה. ב׳ פעמים פני, אחת עתה, ואחת לבני בגליות. וכן ד׳ עדרים כתיב בעניין, כנגד ד׳ מלכיות, שארבעתן תמצא שהיה אדום שותף לאובדן של ישראל, וע״כ אמר משיח צדקנו, זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלים (תהלים קלז ז), במלכות בבל, וכתיב ואל תרא ביום אחיך ביום [נכרו] (עבדיה א יב). רמז באותו ענין ד׳ מלכיות שנשתתף בו אדום:
כי אמר אכפרה פניו – כן חשב יעקב בלבו, ואין זה מדברי השלוחים.
Ki FOR HE REASONED, "I SHALL PROPITIATE HIM": These words represent Jacob's thoughts; they are not part of the speech of the messengers.
כי אמר – יעקב בלבו. אלה דברי משה.
ופירוש אכפרה פניו – כמו: אכסה ואסתיר, כטעם: כפרת.
וטעם פניו – כעסו, וכן: ופניה לא היו לה עוד (שמואל א א׳:י״ח).
FOR HE SAID. He said in his heart.⁠1 These are the words of Moses.⁠2
[I WILL APPEASE HIM.] Akhapperah (I will appease him) means I will cover or hide.⁠3 Panav (him)⁠4 means his anger. Peneha (her countenance) in and her countenance (u-faneha) was no more sad5 (I Sam. 1:18) is similar.
1. Jacob thought this. He did not instruct his messengers to say this to Esau, as one might gather from the verse.
2. Moses in writing the Torah explained what motivated Jacob to send these gifts to Esau.
3. The root of akhapperah is caf, peh, resh, which means to cover.
4. Panav usually means face or countenance. Here it means anger. Jacob said, "I will cover his anger"; i.e., I will appease him. Weiser suggests that since anger is expressed in the face, face is, by extension, occasionally used as a synonym for anger.
5. According to Ibn Ezra this should be rendered: her anger was no more, i.e., she was pacified.
כי אמר – הטעם: שעשה יעקב כל זה כי אמר בלבו אכפרה פניו – של עשו שחרה אפו עלי על דבר הברכה. כמו: ופניה לא היו לה עוד (שמואל א א׳:י״ח).
ואמרתם {גם} הנה עבדך יעקב – שנה להם על זאת שלא ישכחו.
[לאחר שיודע לכם שהוא עשו שאתם מדברים עמו, תאמרו לו: גם הנה עבדך יעקב. שלא יאמר: מה שאמר⁠{ו} מתחילה שהוא בא אחרינו, אם ידעו שאני הוא, לא אמרו מפני פחד. ולכך תשנו לו. הגה״ה.]
כי אמר אכפרה פניו – בעל הספר פירש: כי על כן עשה יעקב כל זאת, להעביר ממנו פנים של זעם אם כוונתו לרעה. אבל הרועים לא אמרו לו דבר זה, כי אם {כן} יזכיר אליו השטימה והשנאה.
ואמרתם {גם} הנה עבדך יעקב – SAY BEHOLD {ALSO} YOUR SERVANT YAAKOV IS BEHIND US – He repeated this to them so they would not forget.
[After you know that it is Esav that you are speaking with, say to him: גם הנה עבדך יעקב BEHOLD ALSO YOUR SERVANT YAAKOV so that he should not say: What {they} said before, that he is coming after us, if they had known that I am he, they would not have said it due to fear. And therefore you should repeat it to him. {A glossed annotation.}]
כי אמר אכפרה פניו – FOR HE SAID LET ME APPEASE HIS ANGER – The narrator explains: It was for this reason that Yaakov did all this, to remove from him an angry countenance if his intention was to harm. But the shepherds did not say this thing to him, because if so, that would remind him of the animosity and the hatred.
ואמרתם – אף על פי שאמר כדבר הזה ובכללו גם הוא אחרינו (בראשית ל״ב:י״ט) הוסיף להם הדבר הזה עוד, שיהיו זוכרים זה שיאמרו לו שהוא בא אחריהם.
אכפרה פניו – אסיר כעסו, כל לשון כפרה ענין הסרה, וכן וכפר בריתכם את מות (ישעיהו כ״ח:י״ח), לא תוכלי כפרה (ישעיהו מ״ז:י״א). וכן כפרת העון הוא הסרת העון.
פניו – ענין כעס, כמו ופניה לא היו לה עוד (שמואל א א׳:י״ח), אעזבה פני, והדומים להם.
ואמרתם, even though this instruction had already been given both collectively and individually, he repeated it again until they would remember to add “your servant Yaakov is following behind us.” Esau was to have the impression that Yaakov followed these shepherds, his servants, on his way to Seir in order to present himself to him.
אכפרה פניו, I want to remove his anger. Every time the word כפרה appears it means the removal of something. For instance, in Isaiah 28,18 וכפר בריתכם את מות, “your covenant with death will be removed, cancelled.” The expression כפרת עון means “the removal of sin.” Compare also Isaiah 46,11.
פניו, a reference to anger, seeing that anger is visible in one’s face. The idea of אכפרה פניו is to accomplish that his face no longer reflect his feeling of anger. We find this expression with Chanah, Samuel’s mother, after she had poured out her angry heart to God, having been deliberately goaded by Peninah, Elkanah’s other wife. (Samuel I 1,18) We also find this usage in Job 9,26.
ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו – שנה דבור זה, אפילו כשתראו אותו אל תפחדו לומר לו דבר זה.⁠1
ואם ישאלכם מה זה שלא הקדים לקבל פני, היה לו לצאת ולקדם כי אחי הוא הקטן ממני, ואתם תשיבו לו: כי אמר – יעקב אכפרה ואפייס פניוא כעסו שיש לו עלי במנחה ההלכת לפני ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני.
דבר אחר: כי אמר אכפרה פניו – בעל הספר פי׳ דבר זה אבל השלוחים לא אמרוהו דאם כן יזכירו הם לעשו השנאה והמשטמה.⁠2
1. השוו ר״י בכור שור.
2. בשאוב מר״י בכור שור.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד חסר: ״פניו״.
ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו, you are to say: "your servant Yaakov is also not far behind us.⁠" He made them repeat this answer twice. He told his servants that when they would see Esau they should not be afraid to address him in such a manner, i.e. by referring to their own master as Esau's servant. In the event Esau would ask them why Yaakov did not precede them in order to welcome him, as befits a younger brother when he meets his older brother, you will say: etc.: he reasoned that he wanted Esau to be in a good frame of mind concerning him before actually setting eyes on him.⁠" They were to reveal that Yaakov had felt the need to appease his older brother by means of the gift he had sent ahead of himself. He hoped that in view of this substantial gift Esau would be good tempered when they came face to face after so many years. These latter words were not spoken by the servants of Yaakov who walked with the animals, but are to be understood as editorial comment by the author of the Torah. If it were not so, Yaakov would have committed the psychological error of reminding Esau of how he had once deceived him.
אכפרה פניו במנחה – אבטל רוגזו. וכן: וכופר בריתכם את מות (ישעיהו כ״ח:י״ח), לא תוכלי כפרה (ישעיהו מ״ז:י״א).
ונראה בעיני שכל כפרה שאצל חטא ועון ואצל פנים כולן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמית הוא בהרבה מקומות: בעא לכפוריה ידיה (בבלי גיטין נ״ו.). וגם בלשון מקרא נקראים המזרקים: כפורי זהב (עזרא א׳:י׳), על שם שבהם מקנח ידיו בשפת המזרק. לשון רבינו שלמה. וכן אמר אנקלוס: אניחוניה לרוגזיה. ואם כן, יהיה פירושו: כי אמר – כי חשב יעקב בלבו אכפרה פניו, והכתוב מגיד לנו זה כי אין ראוי שיאמרו השלוחים לעשו ככה. וכן פירש ר׳ אברהם.
ואיננו ישר בעיני שיצטרך הכתוב להגיד לנו עתה מחשבתו זאת, והיא ידועה בכל שולחי מנחה. ועוד, שאם כן היה ראוי שיזכיר הכתוב זה בתחלה: והנה גם הוא אחרינו כי חשב אכפרה פניו, כי עתה לא הוסיף על הצוואה ההיא.
אבל הנכון, כי עתה הוסיף לפרש להם שיאמרו: הנה גם הוא אחרינו (בראשית ל״ב:י״ט) בלשון כבוד, כלשון הזה: גם הנה עבדך יעקב בא אחרינו, והקדים אותנו לפניו לתת כופר נפשו על ראותו פני כבודך במנחה הזאת, כאשר יתנו העבדים כפרם בתת להם רשות לראות פני המלך. ואחרי כן אראה פניו כי אולי ישא פני ויכבדני להיותי מרואי פני המלך, וזה דרך מעלה מיראתו ממנו. ובא אכפרה פניו כדרך: ואיש חכם יכפרנה (משלי ט״ז:י״ד) – יתן כפר על החמה. ולשון קנוח בכפור איננו לשון הקודש רק לשון ארמית, וכן: כפורי זהב (עזרא א׳:י׳) שם המזרקים בבבל כי לעולם לא תבוא כפרה בחטא, אבל יאמר: לכפר על נפשותיכם (שמות ל׳:ט״ו), ונסלח לוא לכפר עליו (במדבר ט״ו:כ״ח) – על נפשו, ויאמר: אכפרה בעד חטאתכם (שמות ל״ב:ל׳). וכולן מלשון כפר: ונתנו איש כפר נפשו (שמות ל׳:י״ב) שהוא פדיון.
א. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 138 חסר: ״ונסלח לו״. בפסוק: ״לכפר עליו ונסלח לו״, ואפשר שהטעות באה בהשפעת ויקרא א׳:ד׳ ״ונרצה לו לכפר עליו״.
'ACHAPRAH' (I WILL APPEASE) HIM WITH THE PRESENT. I.e., "I will dissipate his anger.⁠" Similarly: 'Vechupar' (and annulled shall be) your covenant with death;1 Thou shalt not be able 'kaprah' (to put it away).⁠2 I am of the opinion that whenever the word kaparah is used in association with iniquity and sin and in association with the word panim (anger), it always signifies erasing and removing. It is an Aramaic expression occurring frequently in the Talmud: "He wished to wipe his hands on that man.⁠"3 In Biblical Hebrew, also, the bowls in the Sanctuary are called 'Kipurei' of gold4 because the priest wiped his hand on them, that is, on the rims of the bowl. These are the words of our Rabbi Shlomo [Rashi]. And so also did Onkelos translate: "I will calm his anger.⁠" If so, the explanation of the verse will [not] be that Jacob said these words, but that Jacob thought to himself, "I will appease him.⁠" It is Scripture that tells us this [but it is not part of Jacob's instructions to his messengers], for it would have been improper for the messengers to do so and thereby remind Esau of his antagonism towards Jacob. And so did Rabbi Abraham ibn Ezra explain it.
But it does not appear to me to be correct that Scripture should find it necessary to tell us Jacob's thought at this time when it is a well known matter pertaining to all who send presents. Besides, if it were so, Scripture should have mentioned this originally [in connection with the first drove, in (19)], And, behold, he is also behind us, for he thought, "I will appease him with the present,⁠" for now [when commanding the leaders of the second and third droves] he did not add to that instruction [which he gave the leader of the first drove].
However, the correct interpretation is that now Jacob additionally explained to them that they should say in a respectful manner, Behold, he is also behind us, that is to say, "Behold, your servant Jacob is also behind us, and he has sent us before him in order to give a ransom for his life,⁠5 using this present as a means of seeing your honor's face, just as servants present their ransom when they are given permission to see the king's face. And afterward I will see his face, for perhaps he will accept me and honor me by permitting me to be among those who see the king's face.⁠"6 This was a way of expressing Esau's exalted status and was due to Jacob's fear of him. The expression achaprah panav is then being used as it is used in the verse, The wrath of a king is as messengers of death; but a wise man 'yechaprenah,'7 meaning he will give ransom to allay the wrath. And the connotation of "wiping away" attached to forgiveness is not valid in the Sacred Language but rather in the Aramaic tongue. Similarly, 'kipurei' of gold8 is the Babylonian name for bowls, for the word kaparah is never used in association with "sin,⁠" meaning "wipe away,⁠" but instead Scripture says: 'lechapeir' (to make atonement) for your souls;9 'lechapeir' (to make atonement) for him, and he shall be forgiven,⁠10 i.e., for his soul. And Scripture also says: 'achaprah' (I shall make atonement) for your sin.⁠11 All of these are related to the expression, Then shall they give every man 'kopher' for his soul,⁠12 which means a ransom.
1. Isaiah 28:18.
2. Ibid., 47:11.
3. Gittin 56a.
4. Ezra 1:10.
5. Exodus 30:12.
6. Esther 1:14.
7. Proverbs 16:14.
8. Ezra 1:10.
9. Exodus 30:15.
10. Numbers 15:28.
11. Exodus 32:30.
12. Exodus 30:12.
כי אמר אכפרה פניו במנחה – פירש״י אבטל רוגזו וכן כל כפרה שאצל חטא ועון כולם לשון קנוח והעברה. וכתב הרמב״ן א״כ אינו מדברי יעקב אלא שהפסוק מגיד לנו מחשבתו של יעקב בזו המנחה ומה צריך לזה ומחשבתו ידועה כמו בכל שולחי מנחה ועוד הקשה א״כ הי׳ ראוי שיזכיר הכתוב בתחלה והנה גם הוא אחרינו כי אמר אכפרה פניו כי עתה לא הוסיף על הצוואה ההיא. ופי׳ הוא שהוסיף עתה להם שיאמרו בל׳ כבוד והנה גם הוא אחרינו והקדים אותו לתת כופר נפשו על ראות פני כבודך במנחה הזאת כאשר יתנו העבדים בתת להם רשות לראות פני המלך ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני ויכבדני להיות מרואי פני המלך והוא מלשון ואיש חכם יכפרנה יתן כופר על החימה:
כי אמר: אכפרה פניו, "for he had said: "I want to gain his goodwill.⁠" Rashi understands this as an attempt to mollify Esau's anger. Whenever the word כפרה occurs in connection with sin, either intentional or inadvertent, this is its primary meaning.
Nachmanides comments that if we accept Rashi's explanation the words are not words spoken by Yaakov at all, but are the Torah's report of what motivated Yaakov's entire conduct in offering a gift to his brother. Why would the Torah spell out Yaakov's thoughts, when we had already read in verse 15 what was the reason for his preparing this gift. Not only that; most people who send gifts ahead of themselves do so for precisely the same reason, namely to put the recipient in a good mood so that they can be certain of a friendly reception.
Another difficulty with Rashi's comment raised by Nachmanides is that this consideration by Yaakov should have appeared at the beginning of this paragraph. Moreover, what possible reason is there for the Torah to quote the messengers as saying והנה גם הוא אחרינו, "and lo he is also behind us?⁠" Surely, this is not part of Yaakov's thoughts at that time!
For these various reasons Nachmanides explains that Yaakov now added as an afterthought that the messengers should add the words: "here he is also behind us,⁠" as a polite way of explaining that the gift was indeed something preparatory to Yaakov's personal arrival, designed to ensure that Esau would grant him an audience. Yaakov's entire behaviour reflects Proverbs 16,14: ואיש חכם יכפרנה, "a wise man can appease it.⁠" (the king's anger)
כי אמר – זה דיבור פנימי כאילו כתוב ׳כי אמר בלבו׳1, וכבר קדם לנו ביאור.⁠2
אולי ישא פני – לשון ׳נשיאת פנים׳ נכבד מאד בהסכמת העברי, כי זה הענין משתנה מצד היות הפנים מן הנושא או מןא הנשוא לו.⁠3 וכבר קדם לנו4 כי שורש ׳נשא׳ בכל מקום מענין הרמה. והנה כתוב ״ישא י״י פניו אליך״ (במדבר ו׳:כ״ו), וכתוב עליו יתברך ״אשר לא ישא פנים״ (דברים י׳:י״ז), שזה פני הנשוא אליו.⁠5 וכתוב ״לא תשא פני דל״ (ויקרא י״ט:ט״ו), וכתוב ״ואיך אשא פני אל יואב אחיך״ (שמואל ב ב׳:כ״ב). והנה היות כל אחד כפי הראוי לו כי התואר אי זה שיהיה נכון לצרפו עם הפועֵל ועם הפעול, והכל ממאמר המצטרף.⁠6 ולכן נאמר ״סבלות מצרים״ (שמות ו׳:ו׳) ו׳סבלות ישראל׳ (על פי שמות ב׳:י״א), ונאמר ״ישועת י״י״ (שמות י״ד:י״ג), ״ישועת ישראל״ (תהלים י״ד:ז׳), ונאמר ״קללת אלהים״ (דברים כ״א:כ״ג), ׳קללת האדם׳.⁠7 וזכור זה והקש על זה תמיד.
1. התורה מספרת כאן את מחשבת יעקב, ואין זה המשך הדברים אשר אמורים העבדים לומר לעשו.
3. לעיתים הנושא נושא את פניו הוא, ולעיתים נושא פני אחר (כגון כאן, שהמשמעות היא שעשיו ישא את פני יעקב).
4. לעיל על ל״א, יז.
5. אין סתירה בין הפסוק בבמדבר, בו נאמר שה׳ ישא פנים, לבין הפסוק בדברים, בו נאמר שה׳ לא ישא פנים, משום שבפסוק בבמדבר מדובר בפני ה׳ בעוד בדברים מדובר בפני האדם. ריא״כ כאן מספק תשובה פשטית לשאלה שנשאלה בגמרא ברכות כ:.
6. ׳נשיאת פנים׳ מתארת יחס בין הנושא לבין מי שהנשיאה היא אליו, ולכן יכולה להיות מתוארת כנשיאת פני הנושא או כנשיאת פני מי שהנשיאה היא אליו, כמו כל מושג המתאר תהליך היוצא מהפועֵל אל פעוּל, שיכול להיות מתואר ביחס לפועֵל או ביחס לפעול.
7. לדעת ריא״כ על דברים כ״א, כג פירוש ׳קללת אלהים׳ הוא קללה מאת ה׳ וז״ל שם: ״כמו שאמר א״ע, כי אלהים פועל…״. לעומת זאת במקומות רבים הקללה מיוחסת למקולל ולא למקלל.
א. בכה״י נמחקו המילים ׳הלשון לו׳ ע״י המעתיק.
אכפרה פניו – אעביר אפו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו – [ט] כי כל אחד ואחד מהם יזהר על שני ענינים אם על היות התשובה מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו והוא מה שכיוון באומרו כדבר הזה תדברון אל עשו וכו׳. ואם אל מאמר והנה גם הוא אחרינו שזכר ראשונה. ולפי שבאה הקפדה הגדולה בסדר הדורון ובדברי המוליכים אותו הוצרך הכתוב לגלות את טעמו ולומר כי הקפיד כל זה השיעור למה שראה שהוא צריך לכך ועדין כוליה האי ואולי [ט] והוא אומרו כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני בטרם נתראה פנים ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני כי הרגיש שהמשטמה רבה עליו וכל זה לזכור חסדי השם כי רבו להביאו בכפל רסנו להשיב אפו ממנו.
ואמנם אמרו עוד ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו ענינו כפי המפרשים שצוה את הראשון והשני וכל ההולכים אחרי העדרים כדברים האלה תדברון אל עשו במוצאכם אותו והם מה שזכר שישיבו לו כשישאלם רוצה לומר שאין להקפיד על סגנון הדברים אלא שתהיה זאת הכוונה וזהו כדברים האלה ולדעתי כפי הדרך שזכרתי יהיה ענינו שאת הראשון צוה כשישאלהו מנחה היא שלוחה וגומר. אבל אם לא ישאלהו דבר יעבור ולא ידבר כי הנה הראשון שהיה עם המנחה יאות לומר הוא מנחה היא שלוחה לא ההולכים אחריו. אבל אם לא יתנו את המנחה צוה את השני גם את הג׳ ולשאר ההולכים אחר העדרים שהם מעצמם ידברו אל עשו במוצאכם אותו כדברים אלה שיזכור והם גם הנה עבדך יעקב אחרינו ר״ל לא תחשוב שיעקב בורח מפניך פוחד וחרד כי כמו שאנו באנו לפניך עם המקנה הזה ככה גם הוא אחרינו ולא ידברו לו כלל מהמנחה אבל יודיעוהו שאינו ירא ממנו. וזה טעם ואמרתם ר״ל אל תפחדו ואל תיראו מלומר לו כן. והנה לא צוה בזה את הראשון לפי שעליו היה מוטל ענין המנחה ועל השאר הדברים המפורסמים בפי ההמון. ואפשר לפרש עוד באלה הפסוקים כי יעקב חשב שלא היה ראוי ונאות להחניף את עשו במנחה ודברים רכים בהיותו אויב מפורסם לו כי זה מורה על פחדו וחרדתו ממנו וחרדת אדם יתן מוקש. והנה אם היה עשו שקט בארץ שעיר מקום מושבו בדעתו שיעקב הלך לדרכו לא היה מורה בזה איבה ושנאה עליו. אמנם ביציאתו משם לקראתו כשמע את שמעו וארבע מאות איש עמו כבר היה מתפרסם לו לאויב ומגלה שהיה רצונו להלחם בו. ולכן התחכם לשלוח את המנחה לשכך חמתו אבל להורות שהוא לא היה יודע שיצא לקראתו לשטן לו אלא שהיתה מחשבת יעקב שעדין עשו היה בשעיר מתכה ביאתו שמה כאוהב ואח. ומפני זה צוה את עבדיו ההולכים עם המנחה שיאמרו שהיו מוליכין המנחה לשעיר אל עשו כאלו לא היה דעתו של יעקב כששלחה שהוא היה בדרך ושיעשו עצמם שאינם מכירים את עשו כשיפגעו אותו ושחושבים שעדין הוא בשעיר. וחשב יעקב כי הוא בראותו את המנחה שאל את הרועים למי הם ואנה ילכו ושישיבו אותו מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו ר״ל באשר הוא שם כי יראו עצמם כאלו אינם יודעים שהוא עשו וזה טעם לאדוני לעשיו בלשון נסתר.
ואמר לעבדך ליעקב כי בראותו אותו שר וגדול אמרו בדרך מוסר לעבדך ליעקב כי לכל אדם גדול ראוי לומר כן. ומפני שחשש אולי בזדונו ובגוב׳ לבו לא ישאלם דבר הוצרך לצוות׳ עוד כדבר הזה תדברון אל עשו במוצאכם אותו ר״ל שאע״פ שלא ישאלם עשו דבר הם מעצמם יאמרו אליו כדברים האלו והוא מה שכבר אמר מנחה היא וגו׳. כי רצה כי עכ״פ יכנסו כדברים ההם באזניו.
והנה אמר עוד ואמרתם גם הנה וגומר להזהירם שאחרי שידברו מענין המנחה מה שצוה אותם יאמרו לו עוד מעצמם באמירה שנית גם הנה עבדך יעקב אחרינו. והיה זה כדי שיביטו בו ויראו אם יתאדמו פניו ויתפעל בשמעו שהוא בא אצלו. וכדי שירגישו היטב בדבר צוה אותם שגם פעם שנית יאמרו זה אחרי תשלום המנחה וזה ענין ואמרתם לפי שהיא אמירה שנית שיאמרו.
ואמנם אמרו כי אמר אכפרה פניו במנחה וגו׳. כבר ראית דברי המפרשים בו שאנקלוס חשב שהם דברי התורה התנצלות בעד יעקב למה שלח לעשו המנחה ופירש אכפרה פניו מלשון פני י״י בעושי רע. ופניה לא היו לה עוד שהוא לשון כעס. אבל ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני פירש אותה מלשון פני׳ ממש. והראב״ע כן דעתו שהם דברי התורה. אמנם הרמב״ן חשב שהם דברי יעקב ומעצם השליחות וכמה מהספקות יתחייבו לדעתו ונראה לי לפרשו כפי כל אחד מהדרכים באופנים אחרים כפי מה שפירשו הם אם כפי הדרך האחד שהם דברי התורה שבאה התורה לתת טעם מדוע שלח יעקב את המנחה ועם התנאים ההם שאם ישאל יתנוה לו. ואם לא ישאל שיאמרו לו עזות שגם הוא הולך לקראתו ולא יירא ממנו ולכן אמרה התורה הנה יעקב שלח את המנחה והתנה לשלוחיו שיתנוה לו אם ישאל למי אתה וגו׳ לפי שאמר בלבו וחשב אכפרה פניו ואבטל רוגזו במנחה ההולכת לפני ואם ישאל בעדה מורה שיחפוץ בה ואם יקבלה לא יכוין להרגני.
ואמנם צוה שאם לא ישאל כן שלא יתנו לו את המנחה ושיאמרו לו תמיד שיבא אליו לפי שיעקב היה אמיץ לבו בגבורים. ואמר אין ספק שאחרי כן בהכרח אראה פניו ר״ל נתראה פנים אל פנים במלחמה והוא חושב שאני אשא ואסבול פני כעסו שיהרגני ואולי יהיה בהפך שהוא ישא פני וכעסי ויקבל הרעה ממני כי לי״י המלחמה ובידו להושיע לאשר ירצה ויהיה לפי זה כל לשון פנים שבא בפסוק זה אכפרה פניו, אראה פניו, ישא פני כלם לשון כעס. אמנם כפי הדרך השני יהיה פירושו שגם אלה דברים שצוה יעקב שיאמרו שלוחיו לעשו מדרך המוסר שאין ספק שהיה עליו חטאת ופשע בשלא בא לשחר פני אדוניו זה עשרים שנה ושלכן שלח את המנחה הזאת כחוטא המביא קרבן על חטאו כי אמר אכפרה פניו אשר לו שחרתי במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו ואולי ישא פני שאולי שירצה לראות את פני עתה כי מזולת המנחה איני ראוי לראות פני מעלתו ולא שמעלתו ישא פני אחרי שנתאחרתי כל כך בראייתם ויפורשו לפי זה הפנים הנזכרים בפסוק הזה כלם פנים ממש לא לשון כעס. ויהיה אם כן כללות המאמר דרך מוסר ופיוס עם מנחה וכפי מה שפירשתי בכל א׳ מהדרכים האלה בפסוקים הותרו השאלות י״ב וי״ג.
ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו – צוה שכל אחד מהם יאמר זה הדבור, מלבד הדבור המיוחד לו, כדי שימצא עשו דברי כולם מכוונים בזה שהיה יעקב הולך אחריהם לשעיר להקביל פני אחיו.
כי אמר אכפרה פניו במנחה – ואלו הדברים שם בפי עבדיו כדי שימעט רגזו של עשו בדבור ההכנעה עם המנחה.
אראה פניו – דרך הבקור הראוי לשרים כענין ״יראה כל זכורך את פני האדן״ (שמות ל״ד:כ״ג), ״ולא יראו פני ריקם״ (שם כ״ג:ט״ו). וכן אמר לעשו אחר כך ״כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלהים״ (בראשית ל״ג:י׳), כי המנהג לפקוד את השרים במנחה עם ראיית פניהם.
ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו, he told each of them to reply with the same words in addition to the words that each one had been instructed to answer individually. The purpose behind these detailed instructions was to convince Esau that Yaakov was indeed not far behind on his way to Seir the destination of these gifts which he had sent ahead of him.
כי אמר אכפרה פניו במנחה, these were the words he had instructed the shepherds leading the gift to say, in order to soften Esau’s attitude by Yaakov assuming a somewhat servile attitude prior to their coming face to face with one another.
אראה פניו, an expression denoting the “paying of a visit,” as we know from Exodus 34,23 where the Jewish people is instructed to visit the Temple three times annually with the same formula, i.e. יראה כל זכורך...ולא יראו פני ריקם, “every male of you is to visit Me; when they pay this visit they shall not come empty-handed.” Yaakov himself confirmed the meaning of the formula אראה פניך when he said to Esau in 33,10 על כן ראיתי פניך כראות פני אלוהים, “inasmuch as visiting you is akin to visiting the presence of God.” It was an accepted custom for a visitor to highly placed persons to arrive bearing gifts.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו – יש כאן שאלה גדולה מאחר שאמר לכת שניה ושלישית כדבר הזה תדברון, משמע מזה שכל מה שדברו הראשונים תדברון גם אתם, וא״כ למה היה צריך להוציא מן הכלל ולפרוט, ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו, כי כבר נאמר זה לכת ראשונה שיאמרו כן, וכשאמר לכת שניה ושלישית כדבר הזה תדברון וגו׳ בודאי כלל בזה מה שאמרה כת ראשונה וגם זה בכלל, ולמה חזר לאמר לשניה ואמרתם גם הנה וגו׳
תשובה לדבר – כי אמר יעקב כי יפגשך עשו אחי ושאלך שלשה שאלות למי אתה, ואנה תלך, ולמי אלה לפניך, אתה תשיב לו על ראשון ראשון למי אתה ואמרת לעבדך ליעקב ואנה תלך להוליך המנחה כי מנחה היא שלוחה. ולמי אלה לפניך למי היא שלוחה לאדוני לעשו. ונוסף על ג׳ שאלות אלו אף אם לא ישאלך היכן הוא יעקב, מ״מ תאמר לו מעצמך גם הנה הוא אחרינו, כדי שלא ירע בעיניו על מה שאני מכבדו על ידי צירים שלוחים ואין אני הולך בעצמי להקביל פניו, וכשאמר יעקב לשניה ולשלישית כדבר הזה תדברון פשיטא שהם צריכים להשיב על ג׳ שאלותיו, הן מצד שאם אחד משלש אלה לא ישיב בטל כל השליחות של אותו כת, שאם לא יבא מן יעקב, או לא ילך אל עשו, או יבא וילך, אבל מנחה זו אינה לעשו, א״כ במה יכפר פניו ע״י כת זה, אבל מאמר והנה גם הוא אחרינו אינו תשובה על שאלותיו, גם אין קבלת המנחה תלויה בזה כל כך, כי בין יבא בין לא יבא סוף סוף המנחה היא שלוחה, ואין זה כ״א הגדת דברים נוסף על שאלותיו, ס״ד אמינא מאחר שכת ראשונה כבר הגידה שיעקב יבא אחרינו אין צורך שגם כת שנייה תגיד שגם הוא אחרינו, כי הגדה זו מיותרת, על כן הוצרך יעקב לפרוט שגם כת שנייה תאמר והנה גם הוא אחרינו, טעמו של דבר כי היה ירא פן יהיה כת ראשונה בעיניו שקרנים, כי באמרם והנה גם הוא אחרינו יבין מדבריהם שתיכף ומיד באותה כת שאחריה יבא יעקב, וכשיראה שאינו בא עם כת שנייה יאמר שכת ראשונה היו בכזיב באמרם והנה גם הוא אחרינו, על כן צוה שגם כת שנייה תאמר והנה גם הוא אחרינו, ומעצם הטעם הזה צוה גם לכת שלישית לומר כן.
ואמרתם וגו׳ – פירוש טעם שהנה הוא אחרינו ולא קודם ולא עמנו כי אמר אכפרה וגו׳ קודם ואחר כך אראה פניו.
ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרנו, you will say: "your servant Jacob is also following behind us.⁠" The messengers explained why Jacob neither preceded nor accompanied them. The reason was simply that Jacob wanted to appease Esau's anger so that the latter would receive him in a good frame of mind.
ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו כי אמר וגו׳ – פירש רשב״ם ז״ל ״כן חשב יעקב בלבו, ואין זה מדברי השלוחים״. וכן פירש ראב״ע ז״ל שהן דברי משה. [טעם] דבריהם לפי שאין מדרך השלוחים לומר ששלח מנחתו להפר כעסו ולרצותו. וכבר אמר רמב״ן ז״ל שאיננו ישר בעיניו שיצטרך הכתוב להגיד לנו עתה מחשבתו זאת, והיא ידועה בכל שולחי מנחה. גם אם כן היה ראוי שיזכיר הכתוב זה בתחלה ״והנה גם הוא אחרנו כי אמר אכפרה פניו... כי עתה הוסיף לפרש להם שיאמרו ׳והנה גם הוא אחרינו׳ בלשון כבוד, כלשון הזה, ׳גם הנה עבדך יעקב אחרינו׳. והקדים אותנו לפניו לתת כופר נפשו על ראותו פני כבודך במנחה הזאת. כאשר יתנו העבדים כפרם בתת להם רשות לראות פני המלך. ׳ואחרי כן אראה פניו׳, כי אולי ישא פני ויכבדני להיות מרואי פני המלך. וזה דרך מעלה, מיראתו ממנו״ [עכ״ל רמב״ן]. וגם פירושו רחוק, וכולו בנוי על פירוש ״אכפרה פניו״, כמו מחצית השקל כפר נפש. ואיננו נכון כמו שיתבאר בסמוך בעז״ה. גם עדיין איני יודע למה לא נכתב אצל הראשון שצוהו לומר ״מנחה היא שלוחה, גם עבדך יעקב אחרינו כי אמר אכפרה פניו״ וכו׳. ושכן יצוה לכל ההולכים אחרי העדרים לאמר כך. כי יותר ראוי שהראשון יגיד כן מיד בהגישו מנחתו. ולדעתי טעם הכתוב נשען על מה שפירשנו שצוה יעקב שיאמרו כולם ״והנה גם הוא אחרינו״ ויבין עֵשָׂו שהוא סמוך להם. אבל לא צוה לראשון שיאמר מיד ״כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני״ כי אולי תעלה חמת עֵשָׂו באפו ויצוה להרגם. אבל כשכבר באו כל העדרים אמרו מביאיהם שהם מנחה מאחיו יעקב, ושהוא אחריהם. ובאמת היה יעקב רחוק מהם מהלך יום שלם. וכבר פירשנו למעלה כאשר ישאל עֵשָׂו ואיה אדוניכם אשר אמרתם ״והנה גם הוא אחרינו״, אז יאמרו כולם שלא כיוונו שהוא אחריהם סמוך להם, אלא גם עבדך יעקב אחרינו מרחק מה [ותראהו] למחר. והטעם שלא הלך עמנו מיד לראות פניך ולדרוש בשלומך, כי אמר ״אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני״ תחלה [לבטל] תרעומתו עלי על ידי המנחה שאני שולח לפני, כעבד יכבד אדוניו, ושאני נכנע לפניו. ״ואחרי כן אראה פניו״, התכוין יעקב לשמוע ע״י מביאי מנחה מה שהשיב עֵשָׂו על זה, ושיצום ללכת אליו ולהגיד כי נהפך לבו עליו לטובה; ואז ילך אליו בשמחה. ואם לא ישיבו אותו דבר גם בזה אין כלום כי סוף סוף בטח בחסד השם ובהבטחתו שלא יגע אליו רע, כי סרו יראתו ופחדו, וכמו שאמרנו למעלה. כי כל עצמו לא היה בצרה רק בעבור שנפל עליו מורא ופחד שלא כמנהגו, וכמו שבארנו.
אכפרה פניו – בפרשת נח1 פירשנו שכל לשון ״כפרה״ ו״כופר״ ענין כסוי וּמִכְסֶה, כאילו יונח עליו מכסה, ולא יראה עוד. ולכן על הרוב נסמך לו מלת ״על״ כמו ״לכפר על נפשותיכם״,⁠2 ״וכפר עליו הכהן״.⁠3 וכן תמיד על חטא ועון, כי הקרבן או הנדבה כמו מְכַסֶה על כתמי הנפש ועל החטא. וכל זה דרך משל, שזכות המצוה יגן עליה ויסתיר הרע. וכן כאן, אם פניו רעים עלי, אכפרה ואכסה מה שחושב עלי רעה, במנחה ההולכת לפני. שכשיראה שאני מכבדו במנחתי, ונכנע לפניו ומנשאהו עלי, המחשבות הללו יכסו פניו וישובו פניו לנגדי על דרך אחר. כי יחשוב עלי מחשבות טובה ואהבה, ואחרי כן אראה פניו כי אבוא אליו באהבה ובדברי שלום.
אולי ישא פני – כמו ״הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה״4 ושם פירשנוהו שמלת ״פנים״ על חמשה כחות בנפש שהן מנהיגי הנפש, כמו חמשה חושים בגוף שהן בפני אדם, והן מנהיגי הגוף. ומאלה חמשה כחות הנפש תלויה הנהגת האדם כלה. וכשתהיה הנהגתו רצויה ישא חן בעיני זולתו. ועליו אמר5 ״אולי ישא פני״ שתהיה הנהגתי גם במחשבותי רצויה לפניו למצוא חן בעיניו. וראב״ע ז״ל פירש ״אכפרה פניו לשון הסרה. ופניו, פירש כעסו וכן ׳ופניה לא היו לה עוד׳⁠ ⁠⁠״6 [עכ״ל]. ואין צורך לפרשו לשון כעס כי כל מחשבות הנפש כפי שכלה ודעתה הם פניה. כי כח החכמה והדעת והשכל והבינה הם פני הנפש. ולפי שעֵשָׂו חשב רעה על יעקב שנהג עמו במרמה, אמר ״אכפרה פניו״. ורש״י ז״ל פירש ״אכפרה פניו, אבטל רוגזיה, וכן ׳וְכֻפַּר בריתכם את מות׳,⁠7 ׳לא תוכלי כפרה׳.⁠8 [עכ״ל]. וגם אלה כן פירושם, שיכוסה במכסה על ברית שכרתו עם המות, ולא יראה עוד. וכן גדול עונך שאין דבר שתוכלי לכסותו, להסתירו בו. ומה שכתב [רש״י] עוד ״ואני אומר שכל כפרה אצל עון וחטא ואצל פנים כולם לשון קנוח והעברה הן. ולשון ארמי היא, והרבה בגמרא ׳וכפר ידיה׳,⁠9 ׳בעי לכפורי ידיה בההוא גברא׳.⁠10 וגם בלשון מקרא נקראים המזרקים של קדש ׳כפורי זהב׳11 על שם שהכהן מקנח ידיו12 בהן בשפת המזרק״ [עכ״ל רש״י]. אני תמה עליו, איך יתכן אצל קנוח והעברה מלת ״על״? אלא כולן לשון כסוי הן. גם הנזכרים בתלמוד ענינן כן, שרוצה להסתיר ולכסות מעשה ידיו במעשה הגבר ההוא. וכפורו זהב הם כסוי הקערות. ורמב״ן ז״ל אמר ״גם הוא שלשון ׳קנוח׳ בכפור איננו בלשון הקדש רק לשון ארמי. וכן ׳כפורי זהב׳ הוא שם המזרקים בבבל, כי לעולם לא תבוא כפרה בחטא13 אבל יאמר ׳לכפר על נפשותיכם׳,⁠14 ׳ונרצה לו לכפר עליו׳,⁠15 על נפשו. ויאמר ׳אכפרה בעד חטאתכם׳16 וכולם מלשון ׳ונתנו איש כופר נפשו׳17 שהוא פדיון״ [עכ״ל רמב״ן]. ״וכן ׳אכפרה פניו׳ כדרך ׳ואיש חכם יכפרנה׳,⁠18 יתן כופר על הַחֵמָה״.⁠19 ויפה טען, אבל לפרשו לשון פדיון אינו נראה לי. וכופר נפש גם הוא איננו פדיון, אלא מכסה. וכמו ״ולא תקחו כפר לנפש רוצח״20 שלא יכסה ממון ושחד או איזו דבר שיהיה על נפש הרוצח החטאה, וכן ״ואיש חכם יכפרנה״, יכסנה.
1. בראשית ו, יד.
2. שמות ל, טו.
3. ויקרא ד, כו.
4. בראשית יט, כא.
5. יעקב.
6. שמו״א א, יח.
7. ישעיה כח, יח.
8. שם מז, יא.
9. בבא מציעא כד, א.
10. גיטין נו, א.
11. עזרא א, י.
12. זבחים צג, ב.
13. פירש הרב שעוועל בהערותיו (במהד׳ מוסד הרב קוק) כי אמנם יש מקרא ״וחטאתך תכופר״ (ישעיה ו, ז) אבל פירושו כפרת הנפש, ולא כפרת החטא.
14. שמות ל, טו.
15. ויקרא א, ד.
16. שמות לב, ל. פירוש, אינו מכפר על חטאתכם אלא בעד חטאתכם.
17. שם ל, יב.
18. משלי טז, יד.
19. מלים אלו כתב רמב״ן בתחילת דבריו, לפני הציטט שהביא רבינו ״ולשון קנוח בכפור איננו לשון קדש״.
20. במדבר לה, לא.
ואמרתם – חזר ושנה צווי זה לעבדיו כלומר, אף אם לא ישאל אתכם דבר ולא תתנו לו המנחה, על כל פנים צריכים אתם להודיע לו שאני אבא אחריכם, כי זאת היתה עיקר כוונתו בשליחות הזאת, כדי שידע עשו שאחיו דורש שלומו ומבקש להיות אוהב לו ולכן בא לראות פניו, ואף אם הוא מבקש להרגו לא ימנע יעקב מלבא לפניו, כי סוף סוף אינו ירא ממנו ולכן איננו בורח לארץ אחרת, אלא בלב בוטח בא לקראתו:
כי אמר – אין זה מדברי השלוחים רק דברי משה, שיעקב חשב בלבו כן:
אכפרה פניו – כל לשון כפרה פירושו הגנה וכסוי, כי הכלי שעל הארן קרוי כפורת לפי שמכסה עליו, והזפת נקרא כופר לפי שמכסין בו את העץ להגין בעדו שלא ירקב, וכן הדבר המכסה את החטא שלא יזיק יקרא כפרה, מלשון כסוי חטאה (תהלים ל״ב א׳), וכן האיש המכסה על הנפש החוטאת שלא יזיקה החטא יקרא מכפר, והפדיון גם הוא יקרא כופר שהוא מגין בעד הפדוי ומכסה אותו שלא יארע לו נזק, וכן כאן אכפרה פניו פירושו אכסה כעס נפשו במנחתי זאת:
אולי ישא פני – ירצה אותי, כמו שאמר למטה כי על כן ראיתי פניך וכו׳ ותרצני:
כי אמר אכפרה פניו וגו׳ – הנכון כדעת רמב״ן ור׳ עובדיה ספורנו שגם דבר זה אמר להם שיאמרו לעשו, להגיד לו שהוא מקביל פניו כראות פני אלהים במנחה (כטעם ולא יראו פני ריקם {שמות כ״ג:ט״ו}) וכמו שאמר לו כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים; ונ״ל ראיה לזה מה שסיים המאמר אולי ישא פני, שהוא דרך כבוד ולשון נקיה, ואם היה המאמר הזה מה שאמר יעקב בלבו, היל״ל אולי תשוב חמתו מעלי, כי זה היה הציור הגובר בנפשו של יעקב, רצוני חמת עשו. והנה רצה יעקב שעבדיו יעשו עצמם כמגידים עניני אדוניהם כמו שהוא דרך העבדים.
אכפרה פניו – נראין דברי גוסעציוס כי לשון כפרה וכפֶר (פדיון) נגזר מן וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר {בראשית ו׳:י״ד}, וענינו כסוי הדבר המגין, כמו הכפר שהוא מגין על הספינות, או כסוי על החטא שיהיה כלא נראה (כטעם כסוי חטאה {תהלים ל״ב:א׳}), וכן אכפרה פניו אכסה פניו במנחתי (כי השחד יעור פקחים {שמות כ״ג:ח׳}), כאלו לא יראה אותי, כלומר שלא יראני בעין שנאה כמו שהיה רואה אותי לפנים. גם הראב״ע פירש אכפרה אכסה ואסתיר; גם רנ״ה וייזל פירש ל׳ כפרה ל׳ כסוי (והסכים עמו רמבמ״ן); אלא שהוא אומר כי גם כפר הספינות נקרא כן לפי שמכסין אותן בו, וכן היה דעת געזעניוס, וגוסעציוס אומר כי הוראת הכסוי באה לשרש כפר מן השם כפר, ואני מוסיף כי כפר נגזר מעצי גפר. ותלמידי מוהר״ר מרדכי מורטארה אומר כי מענין זה של כסוי נגזר ג״כ לשון כפירה שבלשון חכמים, כי הכופר בדבר מכסה עליו כאלו איננו; ויש לסייעו ממה שאומרים ג״כ בלשון חכמים כפוי טובה, שענינו כופה כלי על הטובה לכסותה. ודע כי גם רש״י (שפירש כאן לשון קינוח) פירש בשמות ל״ב:ל׳ (מפני מלת ״בעד״) אשים כופר וקינוח וסתימה בעד חטאתכם.
אולי ישא פני – לשון קבלה ברצון, חבה וכבוד (שרש נשא מורה ג״כ קבלה) כמו לא ישא פְנֵי כל כפר (משלי ו׳:ל״ה), אשר לא נָשָא פני שרים (איוב ל״ד:י״ט), הֲיִרְצְךָ או הֲיִשָא פניך (מלאכי א׳:ט׳), ומזה נשוא פנים (מלכים ב ה׳:א׳, איוב כ״ב:ח׳, ישעיה ג׳:ג׳) (ואין ענין לזה עם ישא ה׳ פניו אליך {במדבר ו׳:כ״ו} כי איננו אומר ישא ה׳ פניך, אלא פניו אליך) והפך מליצת נשא פנים הוא השיב פנים, כי לא אשיב את פניך {מלכים א ב׳:כ׳}. והטעם אמרו לו גם עבדך יעקב אחרינו, כי רצה להקדים לפניו מנחתו כדרך שעושים למלכים קודם ראות פניהם, וזה כדי שירצהו האדון ההוא ויקבלהו באהבה; כל זה צוה אותם לאמר לו מעצמם כדרך העבדים המגידים מה שאין ראוי להגיד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו – וא״ת אחר שאינו הולך לשעיר רק מקוה למצאו בדרך למה שלח המנחה תחלה, ע״ז משיב כי אמר אכפרה פניו וכו׳.
AND YOU SHALL BE SURE TO SAY, ‘YOUR SERVANT YAQOV HIMSELF IS DIRECTLY BEHIND US’. We might well wonder why Yaqov was sending ahead the gift if he was not going to Seir but rather expected to encounter Esav on the road. And the narrative provides the answer: for he said, ‘I will appease his wrath with this gift that passed before me…’
ואמרתם וגו׳1: עוד הוסיף דבר להאחרונים, באשר מנהג היה בשעה שמקבלים פני האדון להביא מנחה אפילו כשאינו חוטא ובא להתנצל, אך אם בא להתנצל תהיה המתנה חשובה ביותר. משום הכי הזהיר את המאוחרים כשכבר יכיר עשו כי היא מתנה מרובה יותר מקבלת פני אדון, על כן יאמרו2 ״כי אמר אכפרה פניו וגו׳״, משום הכי המתנה מרובה3, ויכיר עשו כי הוא נכנע כל כך, ולשון רכה תשבר גרם, ויתמלא רחמים.
1. על המילים ״כי אמר אכפרה פניו״ ישנו דיון גדול במפרשים האם יעקב אמרם בלבו, או שמא הוא חלק מהדברים שהטיל על השליחים.
2. האחרונים, וזהו חלק מדבריהם.
3. הואיל ויעקב בא להתנצל (ולפי״ז ״אכפרה״ כשיטת רש״י (אבטל רוגזו) ראב״ע ורד״ק, ולא כשיטת הרמב״ן).
אכפרה פניו. כפר לשון כסוי, וזוהי דעת הראב״ע, וכפי זה כבר מצינו אחד מהשרשים הדומים ללשונות בני יפת שכן בלשונותינו אומרים Cuoprire ועיין מה שלקטתי כאלה רבות בפ׳ וישב ע״פ אם תתן ערבון.
ואמרתם גם הנה וגו׳ – חזרה זו נראית כמיותרת,⁠1 אך ניתנת להסבר על פי הפסיכולוגיה. כי הנה, כל אשר יעקב מצווה לומר בפסוקים יח-יט, מהווה תשובות לשאלותיו של עשו, ורק ״והנה גם⁠־הוא אחרינו״ אין בו טעם נראה לעין. לשם מה יהא זה נחוץ לבוא אחרי המנחה ששולחים, ועל שום מה עוד מבקשים להודיע על כך באופן מיוחד? ומכיוון שכך, עלולים השליחים לשכוח משפט זה שמושם בפיהם. על כן חוזר יעקב ומשנן להם — אף על פי שלא תישאלו על כך, אמרו בכל זאת: ״גם הנה עבדך יעקב אחרינו״. ומיד מסביר הכתוב, מדוע היה זה חשוב כל כך ליעקב שעשו יתבשר על בואו מראש.
כי⁠־אמר אכפרה פניו במנחה וגו׳ – אין זה אלא שמבקש יעקב, שמנחתו תיראה בעיני עשו כמנחת כפרה, מעין הדורון שהיו רגילים לשגר אל אחד מגדולי עולם לפני שמבקשים ראיון אצלו. ובדומה לכך מצטווים עולי הרגל אשר רוצים להיות בין רואי פני ה׳ — ״ולא יראה פני ריקם״.⁠2
וזה שמחציתו השניה של הפסוק איננה באה אלא כדי לנמק את מחציתו הראשונה, מוכח מן המלה פנים שחוזרת כאן הלוך וחזור. ארבע פעמים נמצא בפסוק כ״א את המלה ״פניו״ או ״פני״, לסירוגין, והפסוק כ״ב אף הוא מתחיל ״ותעבר המנחה על⁠־פניו״, כאילו יש להדגיש הדגשה יתירה את מטרתו של הדורון — לשמש הכנה לקראת ״ראה פנים״; השווה להלן ל״ג:י׳. וייתכן שבחזרה המרובה על המלה פנים יש משום רמז לכך שיעקב, בעוד הוא מתעתד לראות פני אדם, פני אחיו, זוכה ורואה פני ״אלהים פנים אל⁠־פנים״.⁠3
כי אמר וגו׳ – לפי הרמב״ן הרי גם מחציתו השניה של הפסוק חלק מאמירתם של השליחים, כפי שהטילה עליהם יעקב. אולם לנו נראה יותר, עם הפרשנים האחרים,⁠4 ש״אלה דברי משה״. והדברים באים כדי להסביר את האמצעים שבהם נקט יעקב, ושעליהם סופר קודם לכן.
אכפרה פניו – הביאור המילולי — אכסה פניו.
ישא פני – כמו מלאכי א׳:ח׳.
1. ועל כן מניח דילמן שפסוק זה הוא תוספת ״העורך״ ומקורו בתעודה אחרת.
3. פסוק לא.
4. רשב״ם, ראב״ע.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקראור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(כב) וַתַּעֲבֹ֥ר הַמִּנְחָ֖ה עַל⁠־פָּנָ֑יו וְה֛וּא לָ֥ן בַּלַּֽיְלָה⁠־הַה֖וּא בַּֽמַּחֲנֶֽה׃
The tribute passed before him, and he spent that night in the camp.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)רד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[קד] 1ותעבר המנחה על פניו וגו׳ אף הוא בעקא. (בראשית רבה עו)
[קה] 2והוא לן בלילה ההוא במחנה, צועק לבוראו. (לקח טוב)
1. ראה פרש״י. ולקמן פל״ג אות ז. ובבאור. ובמדרש אגדה אף הוא היה בצרה. ובשכ״ט ותעבור המנחה על פניו והוא, אף הוא היה בצער. ובחמדת ימים ותעבור המנחה על פניו דרז״ל שהיו מלאכי חבלה מכין אותו על פניו ואמרין כה אמר אחיך יעקב לכך פחד ואמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי. ראה לקמן לג. ח. ובפי׳ הרע״ב מביא די״מ בב״ר שדרשו אף הוא בעקא דפניו זה ר״ל כעס כמו ונתתי פני. ובדרשת אבן שועיב ותעבור המנחה על פניו כמה דאת אמר ויעבור ה׳ על פניו ויקרא, כך רמזו במדרש זאת התפלה לתפלת הי״ג מדות שהתפלל משה לפניו. (וברש״י על פניו כמו לפניו. וכ״ה במו״נ ח״א פכ״א. ובכ״י מדרשי התימנים על פניו כלו׳ בפניו. ועי׳ רמב״ן שמות כ, ג.) ובספר התגין ״המנחה״ מ׳ דג׳ זיוני.
2. ראה לעיל אות פג. ובשכ״ט צועק ומתפלל לבוראו.
וַעֲבַרַת תִּקְרוּבְתָּא עַל אַפּוֹהִי וְהוּא בָּת בְּלֵילְיָא הַהוּא בְּמַשְׁרִיתָא.
The present passed on ahead of him, and he spent the night in the camp.
וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה
וַעֲבַרַת תִּקְרוּבְתָּא עַל אַפּוֹהִי וְהוּא בָּת בְּלֵילְיָא הַהוּא בְּמַשְׁרִיתָא
מניין לרש״י שהיה שרוי בכעס?
כתב רש״י: ״על פניו – כמו לפניו, ומדרש אגדה: על פניו – אף הוא שרוי בכעס, שהיה צריך לכל זה״. והמפרשים נדחקו: כיצד מוכיח לשון ״על פניו״ שהיה שרוי בכעס? ייתכן שרש״י נשען על הפסוק ״הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי״ המסמיך כַּעַס ל״על פני״. אבל אפשר שהדרשה מיוסדת על אונקלוס שתרגם ״עַל פָּנָיו״ – ״עַל אַפּוֹהִי״ ולא תרגם ״קֳדָמוֹהִי״ (לפניו) כפשוטו. נמצא שפירש אַפּוֹהִי ככעס כמו ״כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי״ (ירמיהו לב לא).⁠1
1. וכן נראה שהרי במדרש נאמר ״ותעבור המנחה על פניו וגו׳, אף הוא בעקא״ (ב״ר, עו ט) אבל רש״י שינה ״עקא״ (צרה) ל״כעס״. וראה ״גור אריה״ ו״נתינה לגר״.
ועברת דורון קדמוי והוא אבית בליליא ההוא במשריתא.
ועברת דורונא קמי והוא בת בלילייא ההוא במשריתא.
And the present passed over before him, and he abode that night in the camp.
וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וגו׳ – אַף הוּא בְּעָקָא.
ותעבור המנחה על פניו1אף הוא היה בצרה.
1. אף הוא היה בצרה. בב״ר שם אף הוא בעקא.
וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו – אַף הוּא הֲוָה בְּעָקָא.
פתקדמתה אלהדיה פבאת הו תלך אללילה פי אלעסכר.
והקדימה אותו המנחה, והוא לן בלילה ההוא במחנה.
על פניו – כמו: לפניו, וכן: חמס ושוד ישמע בה על פני (ירמיהו ו׳:ז׳), וכן: העם המכעיסים אותי על פני (ישעיהו ס״ה:ג׳).⁠א
ומדרש אגדה: על פניו – אף הוא שרוי בכעס וצרה, שהיה צריך לכל זה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917 נוסף: ״וכן על פניכם אם אכזב״.
The Midrash connects the word פניו in על פניו with פנים anger – he (Yaakov) was also in an angry mood that it should be necessary for him to do all this (Bereshit Rabbah 76:8).
ותעבור המנחה על פניו והוא לן בלילה ההוא במחנה – צועק לבוראו.
ותעבור המנחה על פניו, והוא – אף הוא היה בצער:
לן בלילה ההוא במחנה – צועק ומתפלל לבוראו:
ותעבר המנחהמעבר יבק – ואחר כן באותו לילה העביר נשיו וילדיו וכל אשר לו, והוא נותר לבדו, ולא עבר, כי רצה להתבודד לבקש רחמים, והשם הנכבד שלח מלאכו לחזק את לבו ולברכו.
ואין נכון לפרש: שרצה לברוח ולעזוב נשיו וילדיו וכל אשר לו,⁠1 שהרי כבר הודיעו שהוא בא על ידי המלאכים הראשונים,⁠א והודיעו שישלח לו מנחה. אחרי כן שלח לו המנחה וצוה לעבדיו כי הנה עבדך יעקב אחרינו (בראשית ל״ב:כ״א), ואיך יעקב חשב מחשבה אחרת לברוח, ויגרום לעשו אחיו כי יחר אפו, בראותו כי אחיו ברח מפניו אחר שהודיעו, והנה בחרון אפו יהרג כל המחנה. על כן אין נכון לומר על יעקב, שהיה חכם, ויחשוב שטות כזה.
וזה המעבר הוא הירדן, ובמקום המעבר שעבר היה שם מקום שנקרא יבק.
1. ראב״ע משיג כאן על פירוש רשב״ם.
א. קשה לפענח מלה זו בכ״י.
ותעברעל פניו – כמו לפניו, וכן עוברים על פני המלך (שמואל ב ט״ו:י״ח).
ובבראשית רבה (בראשית רבה ע״ו): על פניו – אף הוא הוה בעקא, כלומר לפי שהוצרך לכל זה.
והוא לן בלילה ההוא במחנהלן – שם עם מחנהו, כי לא הלך אחרי מנהיגי העדרים.
ותעבור המנחה על פניו, the words על פניו are equivalent to לפניו, “ahead of him, past him.” We encounter this expression in Samuel II 15,18 עוברים על פני המלך, “marching past the king.” According to Bereshit Rabbah 76,8 the words על פניו mean “under pressure.” In other words, the entire stratagem reflected Yaakov’s dire straits at the time.
והא לן בלילה ההוא במחנה. He spent the night with the people of his encampment as he was not walking behind the herds he had sent ahead.
והוא לן בלילה ההוא במחנה – הוא שנאמר למעלה: וילן שם בלילה ההוא (בראשית ל״ב:י״ד), אלא שהפסיק בנתיים היאך צוה לסדר מנחתו.
והוא לן בלילה ההוא במחנה, "and he (Yaakov) spent that night in the camp.⁠" This is a reference to what we have read in verse14: וילן שם בלילה ההוא, "he spent the night there.⁠" It has been repeated, as the gift that Yaakov sent to Esau has been reported in the meantime in detail.
והוא לן בלילה ההוא במחנה – יאמר שלא בא באהלו בלילה ההוא, אבל לן במחנה עם עבדיו ועם הרועים בצאן, ערוך כאיש למלחמהא1 פן יבא אחיו בלילה ויכה בו.
1. השוו ללשון הפסוק בירמיהו ו׳:כ״ג, נ׳:מ״ב.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2: ״מלחמה״.
AND HE HIMSELF LODGED THAT NIGHT IN THE CAMP. Scripture states that he did not enter his tent that night but lodged in the camp together with his servants and the shepherds of the flocks, set in array, as a man for war,⁠1 lest his brother come at night and attack him.
1. Jeremiah 6:23.
והוא לן בלילה ההוא במחנה – שלא נכנס באהלו אלא לן עם הרועים במחנה שלא יבא עליו אחיו פתאום:
והוא לן בלילה ההוא במחנה, "whereas he himself spent that night in the camp.⁠" He did not enter his tent but spent the night in the company of the shepherds, in order not to become the victim of a surprise attack by his brother.
על פניו – כי אלו הבעלי חיים העוברים לפניו הוא היה שם רואה וממשש עד סורם מלפניו.⁠1
1. לעיל על א׳:ב׳ מבואר שמשמעות לשון ׳על פני׳ היא של סמיכות של מגע ממש. לכן המשמעות כאן היא שהייתה סמיכות ומגע בין המנחה לבין יעקב, והפירוש הוא שבחן ובדק את בעלי החיים בראיה ובמישוש.
ותעבור המנחה אצל פני יעקב, רוצה לומר שהוא היה רואה אותם בעוברם, והיה רואה שעשוּ כמו שציוה אותם לתת ריוח בין עדר ובין עדר; ויעקב לן בלילה ההוא במחנה.
ותעבור המנחה על פניו וכו׳ – כיוון שיקדים הדורון הזמן ההוא לסבה שקדמה וכמו שנאמר בסוף מי לך כל המחנה וכו׳. ויאמר למצוא חן בעיני אדוני.
אף הוא שרוי בכעס שהיה צריך לכל זה. לא באו באגדה זו לתקן מלת על שתהיה כמשמעה שהרי אינו נופל על המנחה לשון עוברת על הכעס ולא לשון עוברת על פניו אלא שבפירו׳ הראשון יהיה פי׳ פניו פנים ממש ולפי האגדה יהיה פי׳ פניו כעסו ומה שאמר אף הוא לא מפי׳ על פניו הוציא זה אלא מפני שעשו היה שרוי בכעס אמרו שגם יעקב שרוי בכעס כעשו אלא שעשו מצד כעסו עליו ויעקב מצד שהיה צריך לכל אלה אך לבי מגמגם בזה שא״כ היה לו לומר ומדרש אגדה על פניו על כעסו שאף הוא שרוי בכעס כו׳ לא שיאמר מתחלה ומדרש אגדה אף הוא שרוי בכעס ועוד שעל הכעס אינו נופל שתהיה מלת על במקום למ״ד כמו לפניו עד שיהיה פירושו לפי האגדה לכעסו אלא במקום בי״ת כאלו אמר בכעסו:
וספר הכתוב שעברה המנחה על פניו לפי שהוא צוה אליהם שילכו לאטם ולא יתרחקו והוא ילך סמוך אליהם לא דרך יום כמו שפירש״י על עברו לפני אלא כמעט אחריהם כי חשב יעקב ללכת הוא לבדו לראות את עשו סמוך לקבול המנחה כדי שימצאהו בשמחה ולא יעבור עליו זמן באופן שלא ישכח כל השבע ולא יעבור עת הרצון האמנם לן בלילה ההוא במחנה היותר עקרי ואהוב אצלו ששם נשיו וילדיו כי המחנה האחר כבר הרחיקו משם בלילה ההוא.
ותעבר המנחה על פניו – לראות שתהיה על סדר ראוי לתכלית המכוון מאתו.
ותעבור המנחה על פניו, Yaakov rehearsed the proceedings in order to satisfy himself that it would accomplish to give the impression he had meant for it to convey.
(כב-כה) ותעבור המנחה וגו׳, ויקם בלילה וגו׳, ויעבור את מעבר יבוק. הוא בעצמו, לראות כמה מים יש ואם היו יכולים לעבור מחנהו. וכשראה שהיו יכולים לעבור, חזר ויקחם ויעבירם את הנחל ויעבר את אשר לו. וכשחזר בפעם האחרונה, לא עבר עם העוברים, ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. ר״ל, יעקב היה נותר לבדו להכין עצמו אל ההתבודדות ואל רוח הקודש לידע מה יהיה אחריתו עם אחיו, וכן1 בא איש ויאבק, שהיה שרו של עשו:
[׳ויאבק איש עמו׳ – ׳ירה ויור׳]:
אמר הגאון, כי אחר שהסכים הקב״ה וגזר לעשות דבר מה עם איזה אדם או עם אנשים רבים, רוצה שיעשה פעל מה לזכר בחירתו זאת, כמו הקניין חליפין שהוא פעל מה מחליט הקניין, ועל זה האופן הוא הברית, וכן נאמר (מלכים ב׳ יג יז) ׳ירה ויור׳2.
ולכן עתה רצה הקב״ה להודיע ליעקב איך ימשך עניינו עם אחיו ובין זרעם אחריהם, ועשה הפעל הזה שיתאבק שרו של עשו זה ו׳לא יכול לו׳. והאביקה הזאת הוא הגלות, ואפילו הכי לא יעשו נזק גדול להם, כדכתיב (ויקרא כו מד) ׳ואף גם זאת [בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם]׳ וגו׳, שאם ירעו להם, ירעו למו באופן שלא יזיקום על העיקר כי אם באבר תחתון, כמו שעשה זה שלא יכול להזיקו באבר עיקרי כי אם בכף ירכו, שהוא נזק מועט. וכן נמי הודיע כי הגלות לא יהיה באופן שיעכבום מהעניין הרוחני, כי אם על הגוף יחול בחמלת ה׳.
ונמשל הגלות ללילה שימשך עד עלות השחר – שהוא אור הגאולה:
1. ובכן.
2. ראה בהקדמת רבינו לתורה, ובבמדבר (כ ח) בעניין מי מריבה. וראה הכתב והקבלה לעיל (ל לז). והדמיון לקניין חליפין, כ״כ לעיל (כא כז-ל).
ומדרש אגדה וכו׳. דרשו (ב״ר עו, ח) כן מדכתיב ״על פניו״ ולא כתיב ׳ותעבור המנחה לפניו׳, אלא ״על פניו״ כמו ״על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת״ (ירמיהו לב, לא), ורוצה לומר שעל כעסו שלח לו המנחה הזאת:
אף הוא שרוי בכעס שהיה צריך לכל זה. מדכתיב על פניו שהוא כמו על אפו ולא כתיב לפניו. [גור אריה]:
He was also angry that he had to resort to all this. [Rashi knows this] because it is written על פניו — similar to על אפו (in his anger) — instead of לפניו. (Gur Aryeh)
ותעבור המנחה על פניו – יראה לי שהיה מקום חנייתו סמוך למעבר יבק. ועברה המנחה את מעבר יבק ויעקב רואה עדר עדר עובר כפי הסדר שסדר אותם, והגביל הָרֶוַח שבין עדר לעדר, וזהו ״על פניו״ כמו ״המכעיסים אותי על פני״,⁠1 וכן ״לא יהיה לך אלהים אחרים על פני״,⁠2 כולם על היותו נמצא לפניהם ועומד עליהם. ולדעתי עוד לפרש כי לקיחת המנחה ולכת העדרים לדרכם היה למחרת הלילה שלן שם, מאחר שהלכה המנחה נשאר יעקב במקומו עד למחרת הלילה השניה, כדי שירחיקו העדרים כדי מהלך יום ולילה ויהיה להם שהות להודיעו מה ענה אחיו ומה בלבו עליו וכמו שפירשנו למעלה.
והוא לן בלילה ההוא במחנה – לפי שרצה להעביר בלילה ההיא את כל אשר לו את מעבר יבוק, על כן לן במחנה בין נשיו וילדיו. אבל בלילה הראשונה לא לן במחנה בין נשיו אלא במקום שהתפלל אל אלהיו {כי התבודד לבקש מענה מאת השם}. וזהו ״וילן שם בלילה ההוא״. ורמב״ן ז״ל פירש ״לא בא באהלו בלילה, אבל לן במחנה עם עבדיו ועם הרועים, ערוך כאיש מלחמה פן יבוא אחיו בלילה ויכה בו״. כי [אילו] בנפול עליו מורא אחיו ידע שלא יעמוד לפניו ולא יוכל לערוך מלחמה עמו. אבל הוא כמו שאמרנו שאחר שהתפלל סרה יראתו ונשען על הבטחת השם.
1. ישעיה סה, ג.
2. שמות כ, ג.
על פניו – היא עברה מצד זה לצד זה, והוא עומד ורואה אותה לפניו, לראות אם יש בה כדי פיוס1. ואם היתה עברה ממנו והלאה, היה אומר ותעבור לפניו2, כמו והוא עבר לפניהם (בראשית ל״ג:ג׳). ופירוש המכעיסים אותי על פני (ישעיהו ס״ה:ג׳), נמצא בעשרת הדברות (הרכסים לבקעה שמות כ׳:ב׳)3.
1. ר״י אבן כספי: ״על פניו – כי אלו הבעלי חיים העוברים לפניו הוא היה שם רואה וממשש עד סורם מלפניו״.
2. רש״י: ״על פניו – כמו לפניו״.
3. שם כתב: ״על פני – על אפי ועל חמתי וכו׳, וזהו שדרשו ותעבר המנחה על פניו, אף הוא שרוי בכעס״. כך הביא רש״י כאן בשם מדרש אגדה, וראה משך חכמה: ״אינו במדרש לפנינו, רק הגירסא אף הוא בעקא, והמעיין יראה דדריש על והוא לן כו׳ במחנה דריש אף הוא בעקא והמכוון על הקב״ה ע״ד עמו אנכי בצרה (תהלים צ״א:ט״ו) וכזה דרשו על קרא דוהוא אסור בזיקים והבן״.
על פניו – כמו לפניו:
והוא לן בלילה ההוא במחנה – נשאר כל הלילה במחנה אצל נשיו ובניו ולא הלך אחר עבדיו מוליכי המנחה:
על פניו – לפניו של יעקב. מצאנו לשון עבָרה נקשר עם על פני, כמו עוברים על פני המלך (שמואל ב ט״ו:י״ח).
במחנה – נשאר במחנה עם נשיו וילדיו וכל אשר לו.
והוא לן בלילה ההוא במחנה: פירש הרמב״ן, לא ישן באהלו במטה כדרך האדון, אלא ישן עם עבדיו במחנה על הארץ1. וכן הפירוש בספר יהושע (ח,ט) ״וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העם״, שלא ישן באוהל בפני עצמו כדרך המלך או שר הצבא, אלא לן בתוך העם.
1. המשך דבריו: ערוך כאיש מלחמה, פן יבא אחיו בלילה ויכה בו.
על⁠־פניו – כמו לפניו (רש״י); והשווה ישעיהו ס״ה:ג׳, ירמיהו ו׳:ז׳.
והוא לן – כבר הסברנו לעיל לפסוק יג.
במחנה – ״יאמר שלא בא לאהלו בלילה ההוא, אבל לן במחנה עם עבדיו ועם הרועים בצאן״ וכו׳ (רמב״ן); השווה יהושע ח׳:ט׳.
על פניו – ומ״א אף הוא בכעס שהיה צריך לכל זה רש״י אינו במדרש לפנינו רק הגירסא אף הוא בעקא והמעיין יראה דדריש על והוא לן כו׳ במחנה דריש אף הוא בעקא והמכוון על הקב״ה ע״ד עמו אנכי בצרה וכזה דרשו על קרא דוהוא אסור בזיקים והבן.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)רד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(כג) וַיָּ֣קׇם׀ בַּלַּ֣יְלָה ה֗וּא וַיִּקַּ֞ח אֶת⁠־שְׁתֵּ֤י נָשָׁיו֙ וְאֶת⁠־שְׁתֵּ֣י שִׁפְחֹתָ֔יו וְאֶת⁠־אַחַ֥ד עָשָׂ֖ר יְלָדָ֑יו וַֽיַּעֲבֹ֔רא אֵ֖ת מַעֲבַ֥ר יַבֹּֽק׃
He rose that night and took his two wives and two maidservants and his eleven children and he crossed the ford of the Yabbok.
א. וַֽיַּעֲבֹ֔ר =ל,ל1,ש,ק3,ו,ש2,פריז25 (בטעם זקף קטן) וכמו כן בתיגאן.
• מ״ג דפוס ונציה=וַֽיַּעֲבֹ֕ר (בטעם זקף גדול) וכמו כן בחלק מכתבי⁠־היד הספרדים (כגון כתי״ה ותנ״ך לסבון) ובדפוסים וקורן
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[קו] 1ויקם בלילה הוא, כיון שאמר ויקם מה ת״ל הוא (ואם על הלילה עונה, היה לו לומר בלילה ההוא). אלא הוא שכינה עמו לעזרו. (לקח טוב)
[קז] 2ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחתיו וגו׳, ודינה היכן היא, נתנה בתיבה ונעל בפניה, אמר הרשע הזה עינו רמה היא שלא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני. ר׳ הונא בשם ר׳ אבא כהן ברדלא אמר לו הקב״ה למס מרעהו חסד (איוב ו׳:י״ד) מנעת חסדא מן אחוך, כמה דנסבה לאיוב לא גיירתיה (בתמיה), לא ביקשתה להינשא למהול הרי היא נישאת לערל, לא ביקשתה להינשא דרך היתר הרי היא נישאת דרך איסור, הה״ד ותצא דינה (בראשית ל״ד:א׳). (בראשית רבה עו)
[קח] 3מעבר יבק, יבק הוא נחל שוטף ואינם הולכים בו אלא במעברות. (אור האפלה כת״י)
1. ראה לעיל פ״ל אות ס. ובחזקוני סרסהו ויקם הוא בלילה.
2. בתנ״י וישלח יט. ועי׳ פרש״י. ורבו הגרסאות במאמר זה כמה דנסבה לאיוב לא גיירתיה. בב״ר לעיל פי״ט יב. ופנ״ז ד. איוב אימתי היה כו׳ בימי יעקב כו׳ דינה אשת איוב הות. ולקמן פל״ד פסוק כו. ובב״ר מבואר דשמעון נשאה. ולפ״ז הפי׳ לא גיירתיה בלשון בתמיה כמו שגיירה את איוב כן אם היתה נשאת לעשו היתה מחזירתו למוטב. ובפי׳ ב״ר כ״י לא גיירתיה אלו נשאת לעשו אע״פ שהוא אנס לא היתה מזנה עכשו, לא תנאף בתרגום ירושלמי לא תהוון גיורין. וי״ג דאילו איתנסיבת לגברא לא זינתה, עי׳ מנח״י. וכאן מבואר דעשו היה מהול. ראה לעיל פכ״ה אות קלג. בבאור.
3. בחזקוני כ׳ י״מ הוא הירדן שאמר למעלה עברתי את הירדן הזה וכאן הוא שמו יבק. ובשכ״ט למה נקרא שמו יבוק ששם נאבק עמו המלאך. עו״ש לבדו עבר את מעבר הנחל לבחון את הנחל כמה המה עמוקים. וכ״ה ברמב״ן וראה בתרגום שה״ש ד. ב. עו״ש ו. ו. ובתקונים בז״ח קסט. יב״ק ר״ת יחוד ברכה קדושה.
וְקָם בְּלֵילְיָא הוּא וּדְבַר יָת תַּרְתֵּין נְשׁוֹהִי וְיָת תַּרְתֵּין לְחֵינָתֵיהּ וְיָת חַד עֲסַר בְּנוֹהִי וַעֲבַר יָת מַעֲבַר יוּבְקָא.
He got up that night and took his two wives, his two concubines, and his eleven sons, and crossed over the ford of the Yabbok [River].
וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק
וְקָם בְּלֵילְיָא הוּא וּנְסֵיב (ח״נ: וּדְבַר) יָת תַּרְתֵּין נְשׁוֹהִי וְיָת תַּרְתֵּין לְחֵינָתֵיהּ וְיָת חַד עֲסַר בְּנוֹהִי וַעֲבַר יָת מַעֲבַר יוּבְּקָא
וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו – בידים?
א. ברוב הנוסחים ״וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו״ מתורגם ״וּנְסֵיב יָת תַּרְתֵּין נְשׁוֹהִי״ המעורר קושי כפול: ראשית, רק לקיחה בידים, באחיזה וטלטול, מתורגמת נְסֵיב אבל ל״לקיחת״ בני אדם נתייחד הפועל דְּבַר (הנהיג).⁠1 ועוד, נוסח וּנְסֵיב סותר לתרגומו בפסוק הבא ״וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל״ – ״וּדְבַרִינּוּן וְאַעְבַּרִינּוּן יָת נַחְלָא״. ייתכן שהתרגומים הסותרים מקורם בפתרון פרשני: לקיחת הנשים נכפלה במקרא: ״ויקח את שתי נשיו... ויקחם וַיַּעֲבִרֵם״. כפל זה העסיק את הפרשנים הדנים בטיב החזרה ובתפקידה.⁠2 אונקלוס פתר את הכפל ברמיזתו שהיו שני שלבים: פסוקנו מתאר את חציית מעבר יבוק, ובה הוצרך יעקב לשאת את נשיו וילדיו בידים ממש (וּנְסֵיב); ואולם משהעבירם, ציווה עליהם להמשיך וללכת (וּדְבַרִינּוּן), והוא עצמו חזר להעביר את אשר לו.⁠3 ואולם מכיוון שבחילופי נוסח ובתאג׳ מתורגם גם הראשון ״וּדְבַר״ כמשפט, סביר אפוא שגרסת ״וּנְסֵיב״ שגויה.
התרגום מעלה את מעמדן של בלהה ולזלפה בעיני יעקב
ב. ״שִׁפְחֹתָיו״ – ״לְחֵינָתֵיהּ״. לעיל בפסוק ״נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי״ (בראשית ל ח) התבאר שבת״א קיימת מגמה של תיאור יחסי משפחה תקינים אצל האבות. אישוש לכך ניתן להביא מתרגומיו למונח ״שפחה״ הנאמר אצל בלהה וזלפה: בכל התורה מתורגמים השמות ״שפחה״ או ״אמה״ – ״אמתא״ (אמה)4 פרט לחמש פעמים, כולן אצל בלהה וזלפה, שבהן תרגם ״לחינא״ (פילגש).⁠5 שינוי זה אינו קבוע שכן גם אצלן תרגם בדרך כלל ״אמתא״, למשל: ״ותאמר הנה אמתי בלהה״ (בראשית ל ג) ״הא אמתי בלהה״; ״ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה״ (בראשית ל ד) ״ית בלהה אמתא״. וכן אצל זלפה. ואולם בחמישה פסוקים תרגם ״לחינתא״ (פילגשים): ״ובאהל שתי האמהות״ (בראשית לא לג) ״ובמשכנא דתרתין לחינתא״; ״ואת שתי שפחותיו״ (פסוקנו) ״וית תרתין לחינתיה״; ״ויחץ את הילדים על לאה... ועל שתי השפחות״ (בראשית לג א) ״ועל תרתין לחינתא״; ״וישם את השפחות ראשנה״ (בראשית לג ב) ״ושוי ית לחינתא בקדמיתא״; ״ותגשנה השפחות... ותשתחוין״ (בראשית לג ו) ״וקריבא לחינתא... וסגידא״. מה טעם השינוי?
מתברר שאונקלוס מתרגם ״אמתא״ רק בפסוקים שמצוין בהם היחס בין בלהה וזלפה לגבירותיהן. כך, למשל: ״הנה אמתי בלהה״ – ״הא אמתי בלהה״ ודומיו, דוגמת ״ובני בלהה שפחת רחל דן ונפתלי״ (בראשית לה כה) ״אמתא דרחל״; ״ובני זלפה שפחת לאה גד ואשר״ (בראשית לה כו) ״אמתא דלאה״. ואולם בחמשת המקראות שבהם מוזכרות השפחות ביחס ליעקב, תרגם ״לחינתא״. לא רק בחציית היבוק, שנתפרש בו כינוי הקניין ״שפחותיו״, אלא גם בארבעת הפסוקים האחרים נזכרו השפחות בזיקתן ליעקב: העמדתן בראש המחנה לקראת הפגישה עם עשו, הצבתן אחרונות להשתחוות, וחיפוש לבן באוהל השפחות הנעשה עקב קרבתן ליעקב ולא בשל זיקתן לבנותיו. באמצעות התרגום ״לחינתא״ שבחמשת המקראות הביע אונקלוס את יחסו הרגשי של יעקב לשפחות ואת מעמדן בעיני יעקב: הן לא היו בעיניו שפחות, ולכן לא תרגם ״אמהתיה״. שלא כאמה שאינה אלא משרתת, הפילגש היא בעלת מעמד חוקי כי יש לה יחסי אישות עם האדון. נמצא שת״א מוסר תמונה נאמנה על יחסו של יעקב לבלהה ולזלפה ומעלה את מעמדן, אם כי הוא עדיין פחות מזה של רחל ולאה, והוא משתקף יפה בשם ״לחינא״.⁠6
1. כרש״י להלן מג טו: ״בדבר הנִקח ביד מתרגמינן וּנְסֵיב ודבר הנקח בהנהגת דברים מתרגמינן וּדְבַר״.
2. כגון: ראב״ע, רמב״ן ואחרים.
3. על לקיחת הנשים בידים, מעיד גם נס״ב המופיע במדרש: ״⁠ ⁠׳ויקחם ויעבירם את הנחל – ר׳ הונא מש׳ ר׳ אידי: עשה עצמו גשר, נסב מן הכא ויהב הכא. נסב מן הכא ויהב הכא״ (ב״ר עו ט). ואפשר שנשען אונקלוס על המסורת המדרשית ועיבד אותה לצורכו: ב״ר דורש את הלקיחה בידים מן הפסוק ״ויקחם ויעבירם״. על מסורת זו הסתמך אונקלוס בתרגום הפסוק הקודם: ״ויקח את שתי נשיו״ – ״ונסיב״, ותרגם את ״ויקחם ויעבירם״ – ״ודברינון״, כפתרון לכפילות. וראה גם ספורנו ו״והעמק דבר״.
4. כגון ״ולה שפחה מצרית ושמה הגר״ (בראשית טז א) ״ולה אמתא מצריתא ושמה הגר״.
5. כמו ״ולבני הפילגשים״ (בראשית כה ו) ״ולבני לחינתא״.
6. ועוד יותר מוטעם הדבר במיוחס ליונתן: בנוסף לתרגום ״לחינא״ בחמשת הפסוקים האלה המופיע גם בתרגומו (ובת״נ), הוא מוסיף שרחל ולאה שחררו את שפחותיהן שעה שמסרו אותן ליעקב: ״ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה״ (בראשית ל ד) ״ושחררת ליה ית בלהה אמתה ומסרת ליה לאינתו״. ״ותקח את זלפה שפחתה״ (בראשית ל ט) ״ושחררת ית זלפה״, אך בבר׳ לה, כה-כו תרגם: ״אמתא״. הכיוון מועצם עוד במדרשים מאוחרים: ״ותתן אותה ליעקב לאישה – לאשה ולא לפילגש, אלא שחררה אותה ודרך אישות לקחה״ (לקח טוב, שם). גם התואר ״ארבע אימהתא״ (ארבע אמהות) מיוחס אצלו לנשי יעקב (בראשית לב כה) כמופיע גם בב״ר ע, ז ובמקבילות. וכן בקרובה ״אבן חוג מצוק נשיה״ שחרית לא׳ דר״ה, החרוז ״גִּבְעַת שֹׁרֶשׁ מְאֻסַת בּוֹנִים/ רֻבְּעָה הַיּוֹם מֵאַרְבַּע אֲבָנִים״ מכוון לרחל, הרביעית מנשי יעקב. ראה גולדשמידט, מחזור ר״ה, עמ׳ 49. אבל הקליר בסילוק ״אקחה בראשון״ לא׳ סוכות: ״באגודות ארבע / כגבעות ארבע״, מכוון כנראה לשרה, רבקה, רחל ולאה על פי דברי התלמוד: ״אין קורין אמהות אלא לארבע״ (ברכות טז ע״ב). ראה גולדשמידט, מחזור סוכות, עמ׳ 106. וכן בשירים עממיים שנתחברו בימי הביניים כגון ב״אחד מי יודע״ שבהגדה: ״שלושה אבות, ארבע אמהות״.
וקם בלילה ההוא ודבר ית תרתין נשוי וית תרתין לחינתיהא וית חד עשרתי בנוי ועבר ית מעבר יבקה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחינתיה״) גם נוסח חילופי: ״אמ{ה}תיה״.
וקם בלילייא ההוא ודבר ית תרתין נשוי וית תרתין לחינתוי וית חדסרי ריבוי ועבר ית מגזת יובקא.
And he arose in the night, and took his two wives, and his two concubines, and his eleven children, and went over the ford Jubeka.
[ט] וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וגו׳ – וְדִינָה הֵיכָן הִיא, נְתָנָהּ בְּתֵבָה וְנָעַל בְּפָנֶיהָ, אָמַר הָרָשָׁע הַזֶּה עֵינוֹ רָמָה הִיא, שֶׁלֹא יִתְלֶה עֵינָיו וְיִרְאֶה אוֹתָהּ וְיִקַּח אוֹתָהּ מִמֶּנִּי. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא הַכֹּהֵן בַּרְדְּלָא אָמַר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד (איוב ו׳:י״ד), מָנַעְתָּ מֵרֵעֲךָ חָסֶד, מָנַעְתָּ חַסְדְּךָ מִן אֲחוּךְ, דְּאִלּוּ אִתְנְסֵיבַת לְגַבְרָא לָא זִנְּתָה [נסח אחר: דנסבת לאיוב לאו גירתיה בתמיה], לֹא בִקַּשְׁתָּ לְהַשִּׂיאָהּ לְמָהוּל הֲרֵי הִיא נִשֵּׂאת לְעָרֵל, לֹא בִקַּשְׁתָּ לְהַשִּׂיאָהּ דֶּרֶךְ הֶתֵּר הֲרֵי נִשֵּׂאת דֶּרֶךְ אִסּוּר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה (בראשית ל״ד:א׳).
ואת אחד עשר ילדיו1דינה היכן היתה, נתנה בתיבה ונעל לפניה, אמר הרשע הזה עינו רמה, שלא יראה אותה ויקחה ממני, אמר לו הקב״ה למס מרעהו חסד (איוב ו׳:י״ד), אתה מנעת חסד מאחיך שנתת בתוך התיבה, ולא נשאית אותה 2למהול, חייך הרי היא נישאת לערל, לא בקשת להנשא דרך היתר, הרי היא נשאת דרך איסור, הדא הוא דכתיב ותצא דינה בת לאה, מהיכן יצאה מן התיבה, נאמר כאן ותצא, ונאמר להלן ויצא נח (בראשית ח׳:י״ח), מה להלן מן התיבה, אף כאן מן התיבה.
1. דינה היכן היתה. ב״ר פע״ו אות ט׳ תנחומא וישלח אות י״ט, וע״ש הערה ע״ו ע״ז ע״ח, ילקוט סוף רמז קל״א, וילקוט איוב רמז תת״ק ורש״י, ולק״ט.
2. למהול. זה עשו. לערל, זה שכם.
וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו – וְדִינָה הֵיכָן הָיְתָה, נְתָנָהּ בְּתֵיבָה וְנָעַל בְּפָנֶיהָ, אָמַר: עֵינוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע רָמָה הִיא שֶׁמָּא יִתְלֶה עֵינָיו וְיִרְאֶה אוֹתָהּ וְיִקַּח אוֹתָהּ מִמֶּנִּי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד״, מָנַעְתָּ חַסְדְּךָ מִן אָחוּךְ וְנָסַבְתָּהּ לְאִיּוֹב וְלֹא גִּיַּרְתֵּיהּ לֹא בִּקַּשְׁתָ לְהַשִּׂיאָהּ לְמָהוּל הֲרֵי הִיא נִשֵׂאת דֶּרֶךְ אִסּוּר, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (בראשית ל״ד:א׳) ״וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה״.
וקאם תלך אללילה פאכ֗ד֗ זוג֗תיה ואמתיה ואחדי עשר ולד לה פעבר עבר יבק.
וקם בלילה ההוא ולקח את שתי נשיו ושתי שפחותיו ואחד עשר ילדיו ועבר את מעבר יבוק.
ואת אחד עשר ילדיו – ודינה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשו עיניו. ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, סופה שנפלה ביד שכם בן חמור.
יבק – שם הנהר.
ואת אחד עשר ילדיו AND HIS ELEVEN CHILDREN – But where was Dinah? He placed her in a chest and locked her in so that Esau should not set his fancy upon her (desire to marry her). On this account Yaakov was punished – because he had kept her away from his brother for she might have led him back to the right path; she therefore fell into the power of Shechem (Bereshit Rabbah 76:9).
יבק JABBOK – the name of the river.
ויקם בלילה הוא – כיון שאמר ויקם מה ת״ל הוא. ואם על הלילה עונה. 1היה לו לומר בלילה ההוא. אלא הוא שכינה עמו לעזרו.
ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו2ודינה בתו היכן היתה. אלא מלמד ששם אותה בתוך התבה ונעל בפניה מפני עשו. אמר לו הקב״ה מפני אחיך גנזת אותה. לשכם בן חמור תמסר.
1. היה לו לומר בלילה ההוא. עיין בנה״ש שכתב חסר ה״א הידיעה מן התואר שלא כמנהג.
2. ודינה בתו היכן היתה. עי׳ ב״ר פע״ו וילקוט סוף רמז קל״א ורש״י עה״ת.
ויקם בלילה הוא – כלומר כל מקום שצריך לומר ההוא, ואמר הוא, אינו אלא לדרשה, וזה למה, מלמד שדבר הקודש הוא היה עמו אותו הלילה לעזרתו:
ויקח את שתי נשיו – אלו רחל ולאה:
ואת שתי שפחותיו – זלפה ובלהה שפחותות לו מן הגבירות:
ואת אחד עשר ילדיו – שבנימין לא נולד עתה, ואת דינה בתו נתן בתיבה ונעל בפניה, אמר יעקב רשע זה עינו רמה היא שמא יתלה עינו בה ויקחה ממני, א״ל הקב״ה מנעת מאחיך שהוא מהול, הרי היא נמסרת לשכם, שהוא ערל, לא רצית להשיאה דרך היתר, הרי היא נישאת דרך איסור:
ויעבור את מעבר יבוק – לבדו עבר את מעבר הנחל, לבחון את הנחל כמה הם עמוקים, ולמה קראה יבוק, ששם נאבק עמו מלאך:
כל אחד שהוא ניתלה על תיבה הבאה הרי כולן נפתחין, כגון אחד עשר ילדיו, אחד העם (בראשית כו י), וכל שהוא עומד על עצמו, מחצה סגול ומחצה קמץ, כגון ה׳ אחד (דברים ו ד), איש אחד (בראשית מב יא), יום אחד (שם כז מה):
ויקם בלילה הואא – נתכוין לברוח דרך אחרת ולפיכך עבר הנחל בלילה, כמו שמצינו בדוד בברחו מפני אבשלום בדרכים הללו של ירדן ומחנים שעבר יעקב ובלילה, כמו כן: ויאמרו אל דוד קומו עברו {מהרה}⁠ב את המים וגו׳ ויקם דוד וכל העם אשר אתו ויעברו את הירדן עד אור הבוקר עד אחד לא נעדר אשר לא עבר את הירדן וגו׳ ודוד בא מחנימהג ואבשלום עבר את הירדן וגו׳ (שמואל ב י״ז:כ״א-כ״ד).
מעבר יבק – מעברות המים, כדי לברוח.
א. כך בפסוק ובכ״י המבורג 52. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: ההוא. בליקוט אוקספורד-מינכן המלה חסרה.
ב. ההשלמה ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י המבורג 52, והשוו רשב״ם בראשית כ״ד:ז׳. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון המלה חסרה.
ג. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון, וכן בכ״י המבורג 52: מחנים.
Vayyaqom THAT NIGHT HE AROSE: intending to flee in another direction. That is why he crossed the stream at night.
Similarly one finds that David fled from Absalom through the same area of the Jordan and Machanaim that Jacob passed through, and also at night, as it is written, "They said to David, 'Go and cross the water quickly' ... and David and all the troops with him promptly crossed the Jordan and by daybreak not one was left who had not crossed the Jordan ... David had reached Machanaim when Absalom crossed the Jordan" (II Sam. 17.21-24).
Ma'avar yabboq THE FORD OF THE JABBOK: The fords over the water, [which he crossed] in order to flee.
(כג-כד) ויעבר את מעבר יבק – הוא עבר בתחלה, ואחר כן לקח נשיו ובניו והעבירם.
והנה פירוש ויעבר – וכבר עבר הוא, ושב באחרונה לבקש אם נשאר כלום.
(23-24) AND PASSED OVER THE FORD OF THE JABBOK. Jacob passed over first.⁠1 He then returned and took his wives and children and brought them over the ford. Thus the meaning of and passed over is and he had already passed over. He then went back for a final look to see if anything was forgotten.⁠2
1. Scripture reads: And he rose up that night and took his two wives, and his two handmaids, and his eleven children, and (he) passed over the ford Jabbok (v. 23). And he took them, and sent them over the stream (v. 24). This is difficult to understand. Why interrupt the sequence of the narrative with and (he) passed over the ford Jabbok? Furthermore, if Jacob passed over the ford by himself, how could he take his wives and children over? Hence Ibn Ezra interprets that Scripture tells us that Jacob took his wives and children over but prior to this he had gone over himself (to see if it was safe for the others to pass-Nachmanides). Scripture then resumes the narrative by relating, And he took them and sent them over the stream, and sent over that which he had (Cherez).
2. After taking his family across the river Jacob went back for a final look. Hence he was left alone.
ויקם בלילה הוא – בחסרון ה״א הידיעה, אמר כי קם יעקב בעוד לילה אחר שישן מעט להעביר מחנהו בלילה.
ויקח – הזמינם על שפת הנחל לעבר, ועבר הוא תחלה לנסות אם המים עמוקים.
זהו שאמר: ויעבר את מעבר יבק.
מעבר – מקום שעוברים בו שאין כל כך המים עמוקים שם כמו במקומות האחרים, כי כל הנהרות והנחלים יש להם מעבר ידוע.
ואת אחד עשר ילדיו – ודינה בכלל שתי נשיו, כי עם לאה היתה, כי הבת לא תפרד מן האם.
ובבראשית רבה (בראשית רבה ע״ו:ט׳): ואת אחד עשר ילדיו – ודינה היכן היתה? בתיבה היתה נתונה ונעל בפניה, אמר: הרשע הזה עינו רמהא אם יראה אותה יקח אותה ממני. ר׳ הונא בשם ר׳ אבא כהן בן דליה: אמר לו הקב״ה, למס מרעהו חסד (איוב ו׳:י״ד) – מנעת חסד מן אחוך, אי נסבה לא גרת. פירוש: אם נשאה לא זנתה. לא בקשת שתנשא למהול, הרי היא נשאת לערל. לא בקשת שתנשא בהיתר, הרי היא נשאת באסור. הדה היא: ותצא דינה וגו׳.
א. כן בכ״י פריס 193, וכן בבראשית רבה. בכ״י מוסקבה 495: ״רעה״.
ויקם בלילה הוא, the letter ה before the word הוא, indicating which night the verse speaks about, is missing here. The reason is that it was not a different night, but that Yaakov got up during the night already mentioned after having slept only briefly.
ויקח, he made them ready at the banks of the river to cross, while he himself crossed to test the depth of the water. This is the meaning of the words: ויעבר את מעבר יבוק, he brought them across the fording in the river Yabbok. Most rivers have points at which they are shallow, allowing people and animals to cross on foot. These locations are generally well known.
ואת אחד עשר ילדיו, Dinah was included in the words “and his two wives,” as she was always close to Leah, her mother. Bereshit Rabbah 76,9 raises the question of where Dinah was in all this, and answers that Yaakov had put her into a box that he had locked. His concern had been that if Esau would see her he would take her by force. Rabbi Hunna, quoting Rabbi Abba Cohen son of Bar Delah, said that God reacted to this by quoting Job 6,14 למס מרעהו חסר, that he had thereby withheld an opportunity from Esau to become a penitent sinner. Moreover, if Esau had indeed married Dinah she would not have been raped by Shechem. Because Yaakov did not want her to become married to a circumcised person she wound up sleeping with an uncircumcised one. (compare 34,1)
ויקם בלילה – נתכוין לברוח דרך אחרת.⁠1
ויקם בלילה הוא – סרסהו: ויקם הוא בלילה.
ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחתיו ואת אחד עשר ילדיו – הקדים הנשים לילדים לפי שהיה חס על בניו יותר מנשיו, ואם בא עשו להרוג יהרוג הנשים תחילה. אבל כשברח מבית לבן הקדים בנים לנשים (בראשית ל״א:י״ז), וכשירדוף אחריו לבן יפגע בבנותיו תחילה.
יבק – יש מפרשים: הוא הירדן שאמר למעלה: עברתי את הירדן הזה (בראשית ל״ב:י״א) וכאן הוא שמו יבק.
1. שאוב מרשב״ם.
ויקם בלילה, "he arose during that night;⁠" he intended to flee via a different route. (Rash'bam)
ויקם בלילה הוא, "a truncated phrase, which if grammatically correct should have been: ויקם הוא בלילה, "he arose during the night.⁠" ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו, "he took hold of his two wives, his two servant maids and his eleven children;⁠" the wives are mentioned before the children, i.e. he transported them across the river first; he transported the wives across the river first, as he was more concerned with the children than with his wives; if Esau by chance should already have reached the far side of the river and was bent on killing him and his family, he would meet his wives first. At the time when Lavan had chased Yaakov, (from behind), Yaakov had positioned his wives, Lavan's daughters behind him, so that Lavan would meet up with his daughters first.
יבק, "the name of the river.⁠" There are some commentators who claim that this is an alternate name for the river Jordan. They arrive at this conclusion by quoting Yaakov as saying to God in verse 11: "I have crossed the river Jordan the first time equipped only with my walking stick, and by now I have become two camps.⁠" Here the river has been called: Yabbok.
(כג-כד) ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו – אין מוקדם ומאוחר בכתוב הזה להצלה, אבל אמר שאסף נשיו ושפחותיו וילדיו אל שפת הנחל, ועבר הוא לבדו את מעבר יבק לראות אם גבהו המים, ושב ויקחם עמו כולם כאחד, ויעבירם את הנחל, ואחרי כן ויעבר את אשר לו – מקנהו ורכושו.
(23-24) AND HE TOOK HIS TWO WIVES, AND HIS TWO HANDMAIDS. There is no significance to being mentioned earlier or later in this verse with respect to rescue work. [Hence even though his wives are mentioned here first, from which you might infer that they appeared before Esau first, Scripture later states — 33:6 — that the handmaids came first.] Instead, Scripture states that he gathered his wives and handmaids and children at the edge of the brook, and he alone traversed the ford of the Jabbok to see if the waters were high, and then he returned and took them all with him at one time and made them pass the brook,⁠1 and after that he made pass that which was his,⁠2 namely, his camp and his belongings.
1. (24) here.
2. (24) here.
ויעבר את מעבר יבוק – לראות אם יוכל לעבור המים ברגליו, וכאשר ראה כי כן, ויקחם ויעבירם את הנחל – וחזר אחרי כן ויעבר את אשר לו בצווי על ידי אחרים על כן נשאר יחידי באחרונה.
ויעבר את מעבר היבוק, "he crossed the ford of the Yabok.⁠" He wanted to test if the river bed would rise for him (according to Nachmanides) and would enable him to cross on foot. Once he saw that the water level was shallow enough —
ויקחם ויעבירם את הנחל, "he took them and brought them across the river.⁠" He then retraced his steps and —
ויעבר את אשר לו, "and he brought his belongings across.⁠" He commanded his servants to do this. As a result he himself was the last one left on the wrong side of the river.
ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו – כתב הרמב״ן אין מוקדם ומאוחר בפסוק זה להצלה אלא אמר שאסף נשיו ושפחותיו וילדיו אל שפת הנחל ועבר הוא לבדו את מעבר יבק לראות אם גבהו המים ושב ויקחם עמו כולם כאיש אחד ויעבירם את הנחל ואחרי כן ויעבר את אשר לו מקנהו ורכושו:
ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו, "he took his two wives and his two maid servants, etc.⁠" Nachmanides comments that we must remember that the Torah is not obliged to report events in chronological order, and that therefore the order in which the people in this verse are mentioned is not indicative of any order of priorities. The Torah simply mentions the steps taken to save the lives of these people by transporting them across the river. He himself remained on what was considered the exposed bank of that river. Yaakov's crossing the fording of the river was designed to establish whether the water level was low enough to cross that fording safely without danger of drowning. After having satisfied himself on that score, he made all his people and livestock cross the river.
ילדיו – ג׳ במסורה. אחד עשר ילדיו. כי בראותו ילדיו. ילדיו אל אל ישועו. זה שיש במדרש שראה יעקב ל׳ רבואות מבני בניו כמו שראה י״א ילדיו כך ראה רבואות מילדיו וכמו התם ילדיו אל אל ישועו גם בכאן אמר לילדיו שיתפללו לאל שיצילם מיד עשו כמו שיש בב״ר שהציג כל אחד לבדו ואמר כל אחד יתפלל לבדו בפני עצמו.
ואת אחד עשר ילדיו – פי׳ ר״ש ודינה היכן היתה אלא מלמד שנעל אותה בתיבה, שלא יתן בה עיניו אותו רשע, לכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, וא״ת וכי מי שיש לו אח משומד וכי ישיא לו את בתו שהיא בת ו׳ שנים כאשר היתה דינה, והלא משנולד יוסף עבד בצאן, ודינה נולדה עם יוסף בפרק אחד, כמו שעשה הפייט סילוף דינה ביוסף להנחות, ושמא י״ל שקבל עליו תשובה ע״מ שלא יזלזל כו׳ כמו שנ׳ (בראשית ל״ג י״ב) נסעה ונלכה ואלכה לנגדך בשוה ביהדות.
(כג-כד) והנה קם יעקב בלילה ההוא, ויעבר נשיו ושפחותיו וילדיו וכל קניניו את מעבר יבוק, אחר שעבר הוא בראשונה לראות עומק המים ולנסותו, ומאיזה מקום יכשר יותר שיעבור.
(כג-כד) התועלת השביעי הוא במידות, והוא שראוי לאדם שיִּשָּׁמֵר מֵעֲבוֹר בְּמקום שיש בו סכנה, אם לא אחר הנסיון שיתברר לו בו שאין סכנה בעוברו במקום ההוא. ולזה תמצא כי יעקב — להיותו משער בעצמו, שאם יראה מִדֵּי עוברו שיהיו בנחל ההוא מים רבים לא יתכן לעבור בו, יוכל לשוב לאחור מבלי שישיגהו בזה נזק — רצה לעבור זה הנחל קודם שהעביר את אשר לו. כי אולי אם העמיס על עצמו להעבירם קודם שניסה עומק המים, יִמְצָא המים באופן מהעומק שלא יוכל לעבור, ולא יוכל לשוב אחור עם מה שהיה מעביר מנשיו ומבניו.
(כג-כד) ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבר את מעבר יבק ויקחם ויעבירם את הנחל. אמר שהוא בעצמו עבר את הנחל עמהם שלקחם והעבירם אחד לאחד או שנים שנים ואחר חזר להעביר את אשר לו במאמר כי הוא צוה ויעבורו ואז נותר יעקב לבדו.
יבוק שם הנהר. לא שם מקום כנראה ממאמר ויעבור את מעבר יבוק וחזר ואמר ויקחם ויעבירם את הנחל שהרי כתוב בפרשת אלה הדברים ועד יבוק הנחל גבול בני עמון ולכן יהיה פירוש ויעבור את מעבר יבוק הוא לבדו ואחר כך לקח את נשיו ובניו והעבירם ופי׳ ויקח את שתי נשיו וגו׳ שלקחם והביאם עד שפת הנחל ואחר כך עבר הוא לבדו את הנחל ואחר כך חזר ולקחם והעבירם את הנחל:
ולהסתיר הענין לקח את נשיו וילדיו ויעבירם את הנחל האמנם היה כל כך נפשו קשורה בנפשם כי לבדו הוא עבר את מעבר יבוק לראות הגבהו המים כי יותר רצה לסכן עצמו מלסכן אותם באותה העברה ועל זאת ההעברה הראשונה אמר בלשון יחיד ויעבור את מעבר יבוק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

ודינה היכן היתה. יש מקשים מנא ליה שדינה לא היתה במנין הילדים, שמא דינה היתה במנין הילדים ואחד מן השבטים לא היה שם, ומתרצין דכל השבטים מצינו חנינה חוץ מבנימין, כמו שפירש רש״י לקמן (מג, כט) אצל ״אלקים יחנך בני״, ואם אחד מן השבטים לא היה שם – לא היה חנינה בכל השבטים. ותירוץ זה אינו כלום, דאם אחד מן השבטים לא היה שם לא נאמר שהטמין אותו בפני עשו, דלמה יטמין אותו בפני עשו, אלא שלא היה שם בשביל דבר מה, ואם כן שמא עתה לא היה עם הילדים, וכשבאו אל עשו היה עמהם באותה שעה, כי למה לא יהיה עמהם בבואם אל עשו, ואין זה קשיא מעיקרא, ד׳ילדים׳ לשון זכר, ׳ילדות׳ לשון נקיבה. ועוד דמתחלה כתב ״נשיו״ ואחר כך ״ילדיו״, ואם כן חשיב החשוב חשוב קודם, ואם היתה דינה שם היא אחרונה במנין, ולא ידעינן שחסר אחד רק מדלא מנה עוד אחד להיות הכל שנים עשר, והוא מנין האחרון, והוא שייך לדינה שהיא אחרונה, כי האחרון חסר במנין:
ולכך נענש יעקב. דכבר אמרנו למעלה (לא, לב, אות יג) כי התורה אשר מדברת תמיד בצדקת הצדיק ומגלה צדקתו – אי אפשר לומר שיארע לו דבר רע ומכשול אלא אם תפרש באיזה מקום חטא, דאיך יתכן זה שמדבר בצדקת הצדיק – אם כן אין לנו לומר שעשה שום חטא אלא אם נכתב בפירוש – ואם כן איך בא מקרה לידו בזה, ולכך צריך להיות נכתב בתורה מה שחטא שבא לידו עונש, אבל מעצמינו אין לומר בשום פנים, לכך צריך לומר דכאן נכתב חטא של יעקב. ואין לומר שחטא הצדיק אין צריך להיות נזכר בתורה, שדבר זה אינו בודאי, כי היתה התורה חס ושלום חסרה, שהרי כיון שזכרה בעונש הצדיק ומסברא לא חטא הצדיק, כי אין מדרך הצדיק שיחטא, ואם לא נזכר חטאו בתורה הרי תורת ה׳ שהיא תמימה (ראו תהלים יט, ח) – חסירה, ולפיכך בכל מקום שנזכר עונש הצדיק יזכר חטאו, ודבר זה נכון:
יבוק שם הנהר. ואין פירושו שם מקום מעבר של עיר יבוק, דהא כתיב (ראו דברים ג, טז) ״עד נחל יבוק״ (כ״ה ברא״ם):
ויקם בלילה הוא: ד׳ דסבירי׳ ההוא וכתיבי׳ הוא, וסימן במסורת פ׳ וירא, ושמואל א׳ י״ט. [הוא].
ודינה היכן היתה כו׳. ואם תאמר מנא ליה לרש״י דילמא דינה היתה מאחד עשר ילדיו ואחד משבטיו היה חסר ויש לומר מדכתיב לקמן (בראשית מ״ג:כ״ט) בפרשת מקץ אלהים יחנך בני פירוש יוסף אמר כן לבנימין ופירש״י שם דבשאר י״א שבטים שמענו לשון חנינה דכתיב אשר חנן אלהים וגו׳ ובנימין עדין לא היה נולד לכך ברכו יוסף בחנינה אם כן שמע מנה בהדיא די״א ילדים קאי אי״א שבטים חוץ מדינה דאם לא כן הדרא קושיא לדוכתא למה בירך רק בנימין בחנינה והלא גם אחד משאר השבטים הי׳ חסר באותו פעם:
שלא יתן בה עשו עיניו כו׳. כלומר לכך אנו צריכין לפרש שדינה היתה חסרה ושם אותה בתיבה מפני עשו דאם לא כן למה נענש יעקב בדינה אלא ודאי מפני זה נענש שהיה מתיירא מפני עשו ושם אותה בתיבה וק״ל. ובזה יתורץ קושי׳ דלעיל:
ולכך נענש יעקב כו׳. ואם תאמר והרי לקמן (בראשית ל״ה:א׳) כתיב קום עלה בית אל ופירש״י שם לפי שאיחרת בדרך נענשת וכו׳ י״ל דזה וזה גרמו וק״ל:
Where was Deenah? You might ask: How does Rashi know this? Perhaps Deenah was among the eleven, and one of the sons was missing. The answer is: It is written in v. 43:29, "Hashem be gracious to you, my son.⁠" Yoseif said this to Binyamin. And, as Rashi explains, Yoseif blessed him so because for the other brothers it had already been said (v. 33:5), "The children whom Hashem has graciously granted your servant". [Yaakov said this to Eisov when they met.] Since Binyomin was not yet born at that time, Yoseif blessed him now with grace. This clearly shows that "his eleven children" were the eleven sons, without Deenah. For otherwise, the question stands: why did Yoseif bless only Binyomin with grace, and not the other son who was missing at the time [that Yaakov met Eisov]?
So that Eisov could not set eyes on her... I.e., for this reason we must say that it was Deenah who was missing, and that Yaakov placed her in a box because of Eisov. For otherwise, why was Yaakov punished through Deenah [i.e., the episode with Shechem]? Perforce, he was punished because he feared Eisov, and Yaakov therefore put her in a box. And this answers the question in the previous entry.
Yaakov was thus punished... You might ask: It is written in v. 35:1, "Arise, go up to Beis Eil,⁠" on which Rashi explains, "Because you lingered on your journey you have been punished and this trouble of your daughter has come to you.⁠" [Does this not imply that Yaakov was not punished for withholding Deenah?] The answer is: Each of thee matters caused [Yaakov's punishment].
ויקם בלילה הוא – פירש רשב״ם ז״ל ״נתכוין לברוח דרך אחרת לפיכך עבר הנחל בלילה. כמו שמצינו בדוד בברחו מפני אבשלום בדרכים הללו של ירדן ומחנים שעבר יעקב ובלילה, כמו כן ׳ויאמרו אל דוד קומו ועברו מהרה את המים וגו׳ ויקם דוד וכל העם אשר אתו ויעברו את הירדן וגו׳ ודוד בא מחנימה ואבשלום עבר את הירדן״ [עכ״ל]. ואינו כן כי לא יתכן שיברח מפני אחיו. והשם צוהו ״שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך״. ועוד אם כדבריו, למה המתין ולא ברח מיד כשוב המלאכים שהפחידוהו? גם לא יועיל אם יברח כי הוא צריך ללכת לאט לרגל המלאכה ולרגל הילדים. וְאָחִיו ואנשיו אנשי מלחמה, מִנְשָׁרִים קלו ונקל להם שישיגוהו. ומה ראיה מדוד? ושם מפורש שעברו את הירדן מיראת אבשלום ואנשיו, ולא נזכר מעבר יבוק. גם אם היה נזכר, אין ראיה כי קרה כן שבאותו מקום עבר את הירדן. אבל הכתוב כפשוטו שתחלה שלח אנשיו עם המנחה ואמר להם עברו לפנַי כמו מהלך יום, ושהוא יבוא אחריהם, ושכן יגידו גם לעֵשָׂו אם ישאל אותם. ואחר שהלכו כל היום הזדרז בלילה ההוא להעביר הכל את הנחל וללכת לדרכו לבוא אל עֵשָׂו אחיו.
ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו – פירש רמב״ן ז״ל ״אין מוקדם ומאוחר בפסוק זה להצלה.⁠1 אבל אמר שאסף נשיו ושפחותיו וילדיו אל שפת הנחל, ועבר הוא לבדו את מעבר יבוק לראות אם גבהו המים. ושב ולקחם עמו כולם כאחד ׳ויעבירם את הנחל׳. ואחרי כן ׳ויעבֵר את אשר לו׳, מחנה ורכושו״ [עכ״ל]. ואין דעתי כן, ואין מזה דבר בכתוב שנסה תחלה גבה המים. גם להעביר ט״ו נפש בפעם אחת במים קשה מאד. וכל הדחק הזה בעבור שאמר ״ויעבור את מעבר יבק״ ואחריו פעם שנית ״ויקחם ויעבירם את הנחל״. ולפי הפשט נראה בעיני שאין ״מעבר יבק״ ו״נחל יבק״ ענין אחד. אבל ״מעבר יבק״ נקרא הדרך והמסילה ההולכת אל נחל יבק. ונחל יבק מפורש שהוא גבול ארץ בני עמון סמוך לארץ סיחון.⁠2 ופירוש הכתוב שקם בלילה ההוא והלך לדרכו ולא חצה הנשים והילדים לשתי מחנות כמו שרצה לעשות בתחלה, כי אחר שהתפלל שָׁבָה נפשו למנוחתה,⁠3 ולא ירא עוד. ועל זה אמר שלקח כל נפשות ביתו, הנשים והשפחות והילדים ועבר את מעבר יבק, המעברות ההולכים אל נחל יבק. ומלת ״ויעבור״ איננו לבד העברה בנחל, שגם על דרך המדינה יאמר כן כמו ״ויעבור אברם בארץ״.⁠4 ״לא אבה סיחן מלך חשבון העבירנו בו״.⁠5 ומלת ״מעבר״ גם על דרך ההולך אל מקום אחר שעוברין עליו הנוסעים. כמו ״ויצא מצב פלשתים אל מעבר מכמש״.⁠6 ומלת ״ויעבור״7 על יעקב שהוא העיקר ראש המחנה ומנהיגה, כמו ״ויעבור אברם״ ועמו שָׂרַי ולוט וכל נפשות ביתו, וכן כאן שהלך יעקב עם כל ביתו את מעבר יבק.
את שתי נשיו – לדעתי יש מוקדם ומאוחר בפסוק זה, כי נשיו ושפחותיו קודמים לילדיהן שהן הָאִמָהוֹת. ואלה לקח יעקב שנטפל עמהן ודבר על לבבן שאַל ייראו ואל יפחדו, כי חסד השם לא ימוש מביתו. והנשארים במחנה עם הצאן הלכו אחריו, כי הם עבדיו עשו כאשר יצוה. ואין צאן שיאמר עליהן ״ויקח״. ולא זכר את דינה, כי היא תחת יד לאה אמה ואין צורך ליעקב לְטַפֵּל בה.
1. ראו שם ביאור שהביא הרב שעוועל. וטעם רמב״ן לקבוע שהביאן רק עד שפת הנחל, כי כתוב פעמיים לעבור את הירדן, פסוקים כג-כד.
2. דברים (ב, לז) (ג, טז) יהושע (יב, ב).
3. ״שובי נפשי למנוחיכי״ (תהלים קטז, ז).
4. בראשית יב, ו.
5. דברים ב, ל.
6. שמו״א יג, כג.
7. בלשון יחיד.
ויקח את שתי נשיו וכו׳ ויעבר – אין מוקדם ומאוחר בפסוק זה להצלה, אבל אמר שאסף נשיו ושפחותיו וילדיו אל שפת הנחל, ועבר הוא לבדו תחלה את מעבר יבק לראות אם גבהו המים, ושב ולקחם עמו או על זרועותיו ויעבירם את הנחל ואח״כ ויעבר את אשר לו שהוא מקנהו ורכושו:
מעבר יבק – מעברות המים, והוא מקום שעוברים בו את הנהר, ויבק שם הנהר:
שתי שפחתיו – לדעתי לא קראן שפחות לפחיתותן רק למעלותן כי באמת לא היו בלהה וזלפה שפחות מנשואין ואילך, ולא שיעבדו רחל ולאה בהן כי הסכימו להיותן משוחררות, כמבואר ביב״ע ושחררת ית אמתה בלהה ושחררת ית זלפה אמתה ומסרת ליה לאנתו (ועי׳ פי׳ הרע״ס בויצא בלידת דן), וקראן הכתוב שפחות גם אחר נשואין להודיע מדת ענותנותן, כי אף שנתרוממו להיותן שוות לגבירות בנשואין, לא גבה לבם ולא רמה רוחם להתנשאות, והחזיקו עצמן שפלות במדרגה נגד הגבירות וכאילו היה שפחות כמקדם, וכבר נקרא האיש אדון על אשתו כמו שאמרה שרה על אברהם ואדני זקן; ולזה שנו המתרגמים אונקלס ויב״ע ולא תרגמו פה מלת שפחה אמתה כבשאר מקומות, רק תרגמו לחינתא והוא תרגום של פילגש, וכן ובאהל שתי האמהות (בויצא), וכן ותגשנה השפחות (לקמן ל״ג ו׳) תרגמו לחינתא, ואמנם אין כוונתם בזה שהיו בלהה וזלפה פילגשים, כי הכתוב קראן סתם בשם נשים, ככתוב (בוישב) בלהה וזלפה נשי אביו, ולא כנו אותן בשם פילגשים רק בערך רחל ולאה שהיו עיקרות הבית: כמ״ש הרמב״ן בפילגש אברהם שבערך שרה היו כל נשיו אצלו חשובים כפילגשים, לפי שאין זרעם ביורשיו אינן נחשבות לו לנשים, ע״ש. וכמו שמחלק המקרא גם בין רחל ולאה לקרוא את רחל בשם אשת יעקב (ויגש מ״ו י״ט) ובלאה לא הזכיר שם אשת יעקב לפי שרחל היתה עיקרת הבית, ככה עשו המתרגמים לכנות את אלה בשם פילגש בערך הגבירות הראשונות לא להיותן פילגשות באמת, (ומ״ש וישכב את בלהה פילגש אביו הוא באמת חטא ראובן כמש״ש). ודע כי עיקר הוראת שם שפחה הוא לשון התחברות (געזעללשאפטערין), והוא מענין שם משפחה שהוא לשון התחברות וקרבת בני אדם שהם משרש ויחס אחד, ככה השפחה ע״ש התחברותה והתלוותה עם הגבירה להיותן שתיהן עזר לאדון הבית, וגם האשה עצמה מחוייבת כמה מלאכות לעשות לבעלה, ויתכן לקרותה מטעם זה בשם שפחה, והנה בת שבע אמרה לדוד נשבעת לאמתך.
מעבר יבוק – גבול בני עמון מצד צפון, ונקרא כהיום Vadi-Serka (ראזנמילר).
את שתי נשיו – ודינה היכן היתה? נ״ל שהבנות היו הולכות עם אִמָן.
ויקם – בתחילה היה בדעתו לדחות את המעבר עד לבוקר, וללון בצד זה של היבוק; אך אי השקט שבלבו לא נתן לו מנוח.
(כג-כד) ויעבר את מעבר יבק – לפני הנחל היה נחל קטן שנקרא מעבר יבק, ששם עבר הנחל חוץ לגדותיו, ועבר תחלה מעבר זה, ואז העבירם את הנחל בעצמו, ואח״כ העביר את כל אשר לו.
(23-24) HE…CROSSED OVER THE YABOQ PASS. Before the river was a small river that was called Yaboq Pass, where the river overflowed its banks. First he crossed this Pass, then the river itself — and only then crossed over all he owned.
ואת אחד עשר ילדיו: לכאורה מהראוי היה להעביר את החפצים תחילה משום שמא יפגע עשו בילדים בשעה שימצאם סמוך לנחל1, ויעקב יהיה מעבר השני2 עם החפצים3. אלא כמו שכתבתי4 שמעולם לא ירא על הילדים, דגמירי (ב״ב קטו,ב) ד׳לא כלי שבטא׳, משום הכי העביר תחילה הילדים ואמותם עמהם, שע״י הילדים יהיו ניצולים גם המה כפי התפילה5. אבל רק אחד עשר ילדיו לקח ולא את דינה6, שלא היתה מובטחת7. ואח״כ כשראה שאין עשו סמוך לנחל לא היה ירא להעביר את הכל8.
והנה כתיב כאן על האמהות9 לשון ״שפחות״10, משום שהמה סייעו להעביר את הבנים וכדומה כדרך שפחות שנוחות לטורח, וכיוצא בזה איתא במסכת ב״ב (קכז,ב) אמר ׳עבדי הוא׳ וחזר ואמר ׳בני הוא׳ נאמן, ׳דמשמש ליה כעבדא קאמר׳. וכן להלן (לג,א) כתיב גבי העמדה לפני עשו ״השפחות״, שנוחות לקבל הכאה אם תהיה חס ושלום, על כן העמידן ראשונה.
1. שהרי יעקב התקדם לכיוון עשו לכיוון ארץ ישראל, א״כ עבר את הנחל לכיוונו של עשו, ואם יעביר את הילדים תחילה לגדה השניה של הנחל יהיו חשופים לפגיעתו של עשו.
2. כלומר, בצד הראשון, כשיחזור לקחת את החפצים.
3. ע״פ שיטת האברבנאל שהזכרנו לעיל פסוק ח׳ אין מקום לבעיה, הואיל ויעקב העביר את מחנהו למקום רחוק יותר והפוך מכיוון התקדמותו של עשו, וזו היתה כוונתו שעשו יתקל במחנה השני שאין בתוכו את משפחת יעקב, ואז מחנהו ינצל.
4. פסוק ח׳ ופסוק י״ב.
5. כפי שביאר רבינו לעיל פסוק י״ב.
6. כפי ששואל רש״י בשם חז״ל ׳ודינה היכן היתה׳ (רבינו עונה כאן ע״ד הפשט). ועיין ברבינו להלן לג,ב, ודו״ק.
7. כי ״זרעו״ אלו בניו ולא בנותיו.
8. והעביר את דינה יחד עם שאר החפצים.
9. בלהה וזלפה.
10. ״ואת שתי שפחותיו״. כשלעיל ל,כו. לא,יז הן מוגדרות ׳נשיו׳. ועיין ב׳הכתב והקבלה׳ באריכות. ולעיל לא,לג הן מוגדרות ״אמהות״ אך לא שפחות.
בלילה הוא – כמו לעיל ל׳:ט״ז. אין למצוא בכתוב את הסיבה שהניעה את יעקב לעבר את היבוק עוד בלילה. נראה שסובב כל המסיבות סיבב, שיעקב יישאר לבדו ויאבק עם המלאך ויוכל לו.
ואת⁠־אחד עשר ילדיו – מתבלט העדרה של דינה. מנדלשטם מסביר עוד לעיל ל׳:כ״א שדינה לא נולדה בארם נהרים, כי אם מאוחר יותר; השווה להלן מ״ו:ט״ו. גם יתכן שעוד תנוקת היתה, ושנשאה על זרועות אמה, כלומר לא הועברה את הנהר בנפרד; והשווה רש״י בשם המדרש1 שלפיו ״נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו״.
ויעבר את מעבר יבק – הרמב״ן מפרש2 ״ועבר הוא לבדו את מעבר יבוק לראות אם גבהו המים, ושב ולקחם עמו כולם כאחד ויעבירם את הנחל, ואחרי כן ויעבר את אשר לו — מחנהו ורכושו״.⁠3 גם אין לדחות את פירושו של רש״י, בעקבות בראשית רבה,⁠4 שלפיו ״עשה עצמו כגשר, נוטל מכאן ומניח כאן״, כלומר שעמד בתוך הנחל והעביר מצד לצד בעמדו שם.
יבק – כיום ואדי דרגא, היווה מאוחר יותר את הגבול בין עמון והאמורי.⁠5
1. בראשית רבה ע״ו:ט׳ (המ׳).
2. ובעקבותיו י׳ הלוי.
3. דילמן רואה בשני פסוקים אלה משום כפילות ועל כן הוא מיחס אותם לשני מקורות שונים. לפי פירוש הרמב״ן שהבאנו, אין כל צורך בזה.
4. בראשית רבה ע״ו:ט׳ (המ׳).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כד) וַיִּ֨קָּחֵ֔םא וַיַּֽעֲבִרֵ֖ם אֶת⁠־הַנָּ֑חַל וַֽיַּעֲבֵ֖ר אֶת⁠־אֲשֶׁר⁠־לֽוֹב׃
He took them and brought them across the river, and he brought across whatever he had.
א. וַיִּ֨קָּחֵ֔ם =ק3,ו ושיטת-א וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל,ש=וַיִּקָּחֵ֔ם (אין מתיגה)
• הערת ברויאר
ב. אֶת⁠־אֲשֶׁר⁠־לֽוֹ =ש,ק3,ו וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל!=אֶת⁠־אֲשֶׁר⁠־לוֹ (חסר סילוק באות למ״ד)
• הערות דותן וברויאר (במהדורתו האחרונה) והמקליד
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קפענח רזארמב״ןטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר' נ״ה וויזלמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[קט] 1ויקחם ויעברם את הנחל, ר׳ הונא בשם ר׳ אידי עשה עצמו כגשר נסיב מן הכא ויהיב הכא. (בראשית רבה עו)
1. ראה פרש״י. ובלקח טוב ויקחם ויעברם את הנחל, כאדם שלוקח מכאן ונותן לכאן, כך העבירם בנחת. ובמדרש אגדה ויקחם ויעברם את הנחל, מלמד שעשה עצמו כגשר, והיה עומד באמצע המים, והיה נוטל את זה מעבר זה, ונותנו לעבר אחר. ועי׳ זח״ג מה. ובשכ״ט ויעברם חסר יו״ד שמעבירם בקלילות כדבר קל. ובחמדת ימים התימני את הנחל אין לשון נחל זה מים חיים אלא שמתקבצין לתוכו מי גשמים.
וּדְבַרִנּוּן וְאַעְבַּרִנּוּן יָת נַחְלָא וְאַעְבַּר יָת דְּלֵיהּ.
He led them and crossed them over the stream. He brought over all that he possessed.
ונסב יתהון (ית נחל) ועבר ית נחלה ועבר ית כל [מה] דיליה.
ודברינון ועברינון ית נחלא ועבר ית דיליה.
And taking them he made them pass over the torrent, and all that he had went over.
וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל – רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אִידֵי עָשָׂה עַצְמוֹ כְּגֶשֶׁר, נָסֵיב מִן הָכָא וְיָהֵיב הָכָא.
ויקחם ויעבירם את הנחל1מלמד שעשה עצמו כגשר, והיה עומד באמצע המים, והיה נוטל את זה מעבר זה, ונותנו לעבר אחר.
1. מלמד שעשה עצמו כגשר. בב״ר שם עשה עצמו כגשר, וכתב המ״כ נראה שהגימ״ל נקודה בפתח והוא אדם המעביר את הספינה לעבר הנהר מעבר השני כו׳, וכן רש״י הביא עשה עצמו כגשר נוטל מכאן ומניח כאן.

רמז קלב

וַיִּקָּחֵם וַיַעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל – עָשָׂה עַצְמוֹ כְּגֶשֶׁר, נָסַב מֵהָכָא וְיָהִיב הָכָא.
ת֗ם אכ֗ד֗הם ועבר בהם אלואד ועבר בג֗מיע מאלה.
ואז לקחם והעבירם את הנחל והעביר את כל אשר לו.
את אשר לו – הבהמה והמטלטלין. עשה עצמו כגשר, נוטל מכאן ומניח כאן.
את אשר לו [HE MADE PASS] THAT WHICH WAS HIS – the cattle and movables. He acted as a ferry-man taking them from one side and setting them down on the other.
ויקחם ויעבירם את הנחל – כאדם שלוקח מכן ונותן לכאן. כך העבירם בנחת.
ויקחם – לאחר שבדק המים שיוכל לעוברם חזר ויקחם על הגמלים:
ויעבירם – תחלה לנשים שלא להפרד מהם בעוברם בנחל מפני הכבוד ולאחר כך לילדים:
ויעברם – חסר יו״ד, שמעבירם בקלילות כדבר קל:
ויעבר את אשר לו – המקנה והרכוש והמטלטלין, ור׳ הונא בשם ר׳ אידי אמר עשה עצמו כגשר, נשא מעבר זה של נחל, ונתן לעבר זה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 23]

ויעבירם את הנחל – איני יודע אם נהר או עמק, כמו: נחל איתן (דברים כ״א:ד׳).⁠1
ויעבר את אשר לו – אחר שהעביר את ביתו, בא להעביר את אשר לו – מטלטליו וחפציו.
1. ספר הג״ן מסיים: ״מדקאמר לעיל: עברתי {את} הירדן הזה (בראשית ל״ב:י״א), משמע שעל הירדן היה עומד, ונחל זה הוא הירדן.⁠״
ויעבירם את הנחל – BROUGHT THEM ACROSS THE RIVER – I do not know if it is a river or a valley, like: “a valley with running water” (Devarim 21:4).
ויעבר את אשר לו – HE BROUGHT ACROSS WHATEVER HE HAD – After he crossed his household, he came to bring across what belonged to him – his portables and his objects.
ויקחם ויעברם – אחר שעבר הוא ונסהא המים, שב אלב שפת הנחל ולקחם והעבירם, מי שראוים שישאם על כתפו היה נושא, מי שהיו ראוים שיוליכם בידו היה מוליך ומעביר זה אחר זה עד שיעברו כלם.
ובבראשית רבה (בראשית רבה ע״ו): רב הונא בשם רב אידי עשה עצמו כמין גשר נסיב מן הכא ויהב הכא, נסיב מן הכא ויהב הכא.
ויעבר את אשר לו – ואחר שהעביר האנשים והנשים העביר את אשר לו – והוא המטלטלין, ועברו הבהמות והעבדים ואחר שהעביר הכל נשאר הוא עדין לחקור ולחפש אם נשאר דבר משלו.
ואמרו רבותינו ז״ל (חולין צ״א): שחזר על פכים קטנים כי הצדיקים חביב עליהם ממונם, ולמה? כדי שלא יפשטו ידיהם בגזל.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״ונחה״.
ב. כן בכ״י מוסקבה 495. בכ״י פריס 193: ״על״.
ויקחם ויעברם, after he had first crossed by himself to test the depth of the water he returned to the original bank and led his people and flocks across. Those who needed to be carried on his shoulders he carried, the ones old enough to cross by themselves he took by the hand and led them across. According to Bereshit Rabbah 76,9 quoting Rav Hunna, Yaakov made himself into a bridge taking hold of the children on one side and depositing them on the other side of the river.
ויעבר את אשר לו, after having transferred the children, wives, etc, he transferred his property, inert objects, the animals having swum across. After he had safely seen to it that everything had crossed he remained solitary on the far bank to check if anything had been left behind inadvertently. Our sages in Chulin 91 explain that the righteous who are so concerned with not laying claim to anything which is not absolutely theirs, are also careful not to waste any hard earned acquisitions, even if small. This is not a sign of being miserly.
ויעבירם את הנחל – איני יודע אם נהר אם עמק. כמו נחל איתן (דברים כא:ד). כשהוא אומ׳ לעיל כי במקלי עברתי את הירדן הזה (בראשית לב:יא) ש״מ דנהר היה. גן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 23]

ויעבירם – ב׳ במסורה הכא ואידך ויעבירם ביבשה. מלמד שנבקע לו מעבר יבוק ועבר ביבשה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

עשה עצמו כגשר. – ב״ר דאל״כ הוה ליה למכתב אחר ויעבור את מעבר יבוק ויעבור פעם אחרת להורות שחזר ועבר אל המקום שהניח בו את נשיו ואת ילדיו ואח״כ ויקחם ויעבירם את הנחל:
ואחרי כן שהיה המעבר בטוח לקח אותם אחד אל אחד והעבירם ועל זה אומר שנית ויקחם ויעבירם את הנחל כי לקחם על זרועותיו והעבירם שם.
ואמנם הרכוש והמקנה אשר לו במחנה ההוא לא העבירו יעקב בעצמו כמו שהעביר את הנשים ואת הילדים אבל העביר הכל במצותו על ידי עבדיו ועל זה אמר ויעבר את אשר לו שהעבירו על ידי צווי ביד עבדיו והותרה השאלה הי״ד.
ויעבר את אשר לו – צוה לכלם שיקדימו ללכת לפניו להלאה מן הנחל, כמו ״ויעבר את הכושי״ (שמואל ב י״ח:כ״ג).
ויעבר את אשר לו, he ordered all of them to precede him in crossing the river; we have a similar construction in Samuel II 18,23 ויעבור את הכושי, “he passed the Cushite.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

עשה עצמו כגשר. דאם לא כן איך שייך העברה במטלטלין, דאם הוא נושא אותם ממקום למקום – כיון שהאדם גם כן עובר והם עוברים על ידי אדם העובר – לא שייך ביה ׳העברה׳, שהאדם עובר והוא נושא אותם עמו, לכך צריך לומר דעשה עצמו כגשר:
הבהמה והמטלטלים עשה עצמו כגשר כו׳. דאל״כ הוה ליה לכתוב אחר ויעבר את מעבר יבק עוד פעם א׳ ויעבור שחזר אצל נשיו ואח״כ ויקחם וגו׳. עי״ל דרש״י דייק מדכתיב ויקחם ויעבירם דלא הל״ל אלא ויעבירם אלא ודאי עשה עצמו כגשר וכו׳:
The cattle and movable property. He acted as a bridge... [How does Rashi know he acted as a bridge? The answer is:] Scripture writes [only once] that he "crossed over the ford of the Yabbok.⁠" Otherwise [i.e., if he did not act as a bridge] Scripture should have written that he crossed back to where his wives were, before saying, "He took them....⁠" [Perforce, he merely stretched his arms back over the river.] Another answer is: Rashi deduced this because it is written, "He took them and crossed them,⁠" instead of simply saying, "He crossed them.⁠" Perforce, he acted as a bridge.
ויקחם ויעבירם את הנחל – לא שלקחום על זרועותיו והוא חצה את המים ברגליו, אבל היה שם מעבר כמו גשר שעל הנהרות הצפה מצד זה לצד שני. והוא לקחם והביאם בתוך המעבר וצוה שיעבירום את הנחל.
ויעבר את אשר לו – אחר שעברו הנשים והילדים המעבר לצד השני, ואז צוה להעביר גם עבדיו ורועיו והרכוש והמקנה וכל אשר לו ולא זכר הכתוב כמה פעמים עבר את הנחל. ויעקב עומד תמיד משגיח על כל אשר לו שלא ישאר דבר. כי כאן הדעת נותנת שלא לקח יעקב את עדריו ורועיו על זרועותיו וכן לא טען הוא עצמו את מטלטליו ומקנהו אבל עבר הכל במצותו וכדוגמתו, ויעבירם את הנחל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 23]

ויקחם ויעברם את הנחל: הוא מיותר1. אלא הפירוש – העבירם2 בחזרה את הנחל כדי שאח״כ יסייעוהו להעביר את אשר לו, שכבר היו בעלי כח וגבורה כמבואר לעיל (לא,מו) ולהלן במעשה שכם, על כן עתה שראה שאין עשו סמוך העבירם עמו – ״ויעבר את אשר לו״.
1. ע״פ רבינו, ״ויקח את שתי נשיו.. ויעבור את מעבר יבוק״ פירושו שהעבירם יחד עמו את מעבר יבוק, ולכן ״ויקחם ויעבירם״ מיותר. אך לפי הרמב״ן (הראב״ע) והרד״ק ״ויעבור את מעבר יבוק״ – הוא לבדו, לבדוק אם ניתן לעבור את המים וכו׳, ואח״כ ״ויקחם ויעבירם״ את הנשים והילדים.
2. את ילדיו ושתי שפחותיו.
ויעבר את⁠־אשר⁠־לו – לפי הספורנו פירושו ״צוה לכולם שיקדימו ללכת לפניו להלאה מן הנחל, כמו ויעבר את הכושי1״, בעוד שהוא עצמו נשאר עוד זמן מה בשפתו הדרומית של הנחל, ושם הותקף על ידי האיש⁠־המלאך. אך נכון יותר נראית לנו דעתו של י׳ הלוי, שיעקב הותקף בהיותו לבדו בצד הצפוני של הנחל, אחרי שכל אנשיו כבר עברו לצד הדרומי והוא היה עסוק בהעברת רכושו.
ויעבר את אשר לו – פירש רש״י דאשר לו העביר אבל התרפים אשר גנבה רחל מאביה לבן בזה לא זכי ולא העבירם רק השליכן תוך הנחל וכמו שאמרו יוליכן לים המלח ויעוין מ״ר על פסוק ויטמון אותם תחת האלה כו׳.
ויעבר את אשר לו – הנה בפ׳ מצורע כתוב אשר לו הבית ודרשו שאינו משאיל כליו לאחרים כן כאן שכל הכלים היה משאילן לאחרים שאף שהוא חדש טומאת עו״ג כמו שאמר והחליפו שמלותיכם והטהרו (רמב״ם פ״ו מהל׳ אבות הט׳) יכול היה להשאילן ולטובלן אבל כלי חרס לא היה יכול להשאילן שאין להן טהרה במקוה אלא שבירה לכן היו מיוחדין לו לבדו שלא יכנסו בבית שיש בו עו״ג ולכן אמרו שנשתייר על פכים קטנים וזה כלי חרס ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קפענח רזארמב״ןטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר' נ״ה וויזלמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(כה) וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר׃
Yaakov was left alone and a man1 wrestled2 with him until the break of dawn.⁠3
1. a man | אִישׁ – Regarding the identity of this "man", whether he was human or angelic, and why he came to attack Yaakov, see Wrestling with Angels and Men.
2. wrestled | וַיֵּאָבֵק – This word appears only in our story. It might come from the root "אבק", meaning dust, referring to the dust that is raised when fighting (Menachem b. Saruk, Ibn Ezra), or it might relate to the similar Aramaic "אביק", equivalent to the Hebrew "חבק", to hug, fasten, or be intertwined, as happens when two wrestle (Rashi, Ramban).
3. until the break of dawn | עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר – Ibn Ezra suggests that the phrase might literally mean: "until the black (of night) rose". Dawn arrives when the darkness of the night goes away.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
(כה-כו) מאבק יעקב והאיש (קישור לעיון)הושע י״ב:ה׳
[קי] 1ויותר יעקב לבדו, אין כאל ישורון (דברים ל״ג:כ״ו) ר׳ ברכיה בשם ר׳ סימון אין כאל ומי כאל ישורון ישראל סבא. מה הקב״ה כתוב בו ונשגב ה׳ לבדו (ישעיהו ב׳:י״א), אף יעקב ויותר יעקב לבדו. (בראשית רבה עז)
[קיא] 2ויותר יעקב לבדו, יחדתי שמי על אברהם ויצחק ועוד עליך יש לי לייחד, מכאן ואילך איני מייחד שמי על שום בריה לכך נאמר לבדו. ד״א לבדו לבדו במערה עם האבות. ד״א לבדו בצדקות אף בניו הן עם לבדד ישכון (במדבר כ״ג:ט׳). וכשם שאני עתיד להיות לבדי ונשגב ה׳ לבדו (ישעיהו ב׳:י״א). כך ישראל בדד ינחנו (דברים ל״ב:י״ב). (ילמדנו)
[קיב] 3ויותר יעקב לבדו. א״ר אלעזר שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים, שחביב עליהם ממונם, יותר מגופן, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל. (חולין צא.)
[קיג] 4ויאבק, שאבק רגליהם עלה עד כסא הכבוד. (מדרש אגדה)
[קיד] 5ויאבק איש, ר׳ הונא אמר נדמה לו בדמות רועה לזה צאן ולזה צאן לזה גמלים ולזה גמלים, אמר לו העבר את שלך ואח״כ אני אעביר את שלי, העביר יעקב אבינו שלו, חזר וראה שמא שכח דבר מיד ויאבק איש עמו. (בראשית רבה עז)
[קטו] 6איש, רבנן אמרי לארכיליסטים נדמה לו לזה צאן ולזה צאן לזה גמלים ולזה גמלים אמר לו העבר את שלי ואני אעביר את שלך. העביר המלאך את של יעקב אבינו כהרף עין והיה יעקב אבינו מעביר וחוזר ומשכח מעביר וחוזר ומשכח כל הלילה, אמר ליה פרמקוס (נ״א פרקמוס). אמר ר׳ פנחס באותה שעה נטל יעקב אבינו פוקרין ונתן לו בתוך צוארו ואמר לו פרמקוס פרמקוס לא חרשין מצליחין בליליא, אמר רבי הונא בסוף אמר המלאך אני מודיעו עם מי הוא עוסק, מה עשה נתן אצבעו (נ״א צור) בארץ התחילה הארץ תוססת אש, אמר לו יעקב מן דא את מדחיל לי אנא כוליה מינה הה״ד והיה בית יעקב אש וגו׳ (עבדיה א׳:י״ח). (בראשית רבה עז)
[קטז] 7איש, רבי חמא בר חנינא אמר שרו של עשו היה הוא דהוה אמר ליה כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני (בראשית ל״ג:י׳). (בראשית רבה עז)
[קיז] 8ויאבק איש עמו, וקווי ה׳ יחליפו כח וגו׳ (ישעיהו מ׳:ל׳). ד״א זה יעקב בשעה שעבר את מעבר יבק נזדווג לו מלאך שהוא שלישו של עולם שנ׳ וגויתו כתרשיש (דניאל י׳:ו׳). ולא יכול לו ונטלו ורפסו תחתיו שנ׳ ויאבק איש עמו. (ילמדנו)
[קיח] 9ויאבק איש עמו, אמר ר׳ ברכיה אין אנו יודעין מי נצח, אם המלאך אם יעקב, מן מה דכתיב ויאבק איש עמו, מי נתמלא אבק הוי האיש שהיה עמו. (בראשית רבה עז)
[קיט] 10ויאבק איש עמו עד עלות השחר, א״ר יצחק מכאן לת״ח שלא יצא יחידי בלילה. (חולין צא.)
[קכ] 11עד עלות השחר, עד שיעלה שחר לישראל ישועת ישראל, שהוא דומה לשחר, כי הגלות דומה ללילה, אומות העולם ומלכות אדום הרשעה הם נאבקים עם ישראל כדי להטעותם מדרך ה׳, שנא׳ שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך (שיר השירים ז׳:א׳). (לקח טוב)
1. ישראל סבא, שנקרא ישורון. ובילקוט גורס ישורון סבא. וטעם הדרש יש לפרש עפ״מ דדורש לפנינו מאמר קיא. מקרא הן עם לבדד ישכון, ולשון ישראל (ישורון) סבא יש לפרש על עם ישראל, וביפ״ת לא ניחא ליה לפרש כן ומבאר דהב״ר דורש כן על יעקב שהיה יחיד בתחתונים ואין דומה לו בזכות ובכח ולכן קנא בו המלאך ויאבק עמו.
2. מובא בקונדרס אחרון לילקוט שמעוני ד״ר. וראה לעיל אות קי.
3. ראה פרש״י כאן. ובפי׳ הריב״א כ׳ דאיתא ״במדרש״ אל תיקרי לבדו אלא לכדו, היינו פכין קטנים, וא״י מקור הדבר (בפי׳ הריב״א שנדמ״ח חסר קטע זה ונמצא רק בדפוס ראשון) ומובא ברבעה״ת ד״ז וה״ז. והרב״ח כ׳ ג״כ דרשו רבותינו ז״ל לכדו קרי ביה. ובכת״י אור האפלה בסגנון אחר ויותר יעקב לבדו, לא נתעכב הצדיק אלא על פכין קטנים מכאן שממונו של אדם חביב עליו כנפשו. ועי׳ סוטה יב. ובגמ׳ ברכות סא. ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו. ועי׳ ב״ק צא: וברבעה״ת ויגש מה, כ. ועיניכם אל תחוס על כליכם, לפי שהיה יודע באביו שהיה קפדן על כליו וחס עליהם כמו שאמרו חז״ל ויותר יעקב לבדו שחזר על פכין קטנים לכך הזהירם על כך, כך מפרש הר׳ יעקב ז״ל. והרב״ח פי׳ דשם עצמו בסכנה לחזור כדי שלא יסתכנו הבנים הקטנים בדרך אם לא ישתו.
4. ראה לקמן אות קל. בבאור. ובמדרשי תימן כת״י מביאים ג״כ דרש זה בפסוק שלפנינו.
5. שהש״ר ג, י. ושם גורס לרועה נדמה לו וכו׳ א״ל העבר את שלי ואני מעביר את שלך כיון שהעביר יעקב אבינו את שלו אמר נחזור ונחמי דלמא אנשינן כלום מן דחזר ויאבק איש עמו. וי״ג גם בב״ר כאן בנוסח זה. לקמן אות קטו. ועי׳ אות קל. כעכו״ם נדמה לו כו׳ כת״ח נדמה לו. ובתנ״י וישלח ז. וכיון שראה הקב״ה שהוא מתיירא שלח לו מיכאל לעשות עמו מריבה, מה עשה לו המלאך, נדמה לו בדמות רועה, שנאמר ויאבק איש עמו וגו׳ וירא כי לא יכול לו וגו׳, ויאמר שלחני וגו׳. ובב״ר כאן מביא ע״ז סיפור דילמא (מעשה) ר׳ חייא רבה ורבי שמעון ברבי ורשב״ג היו עסוקין בפרגמטיא במטכסין (משי) עלון להדא צור ועבדון עבידתהון, מן דנפקין מן פילי, אמרי נלך ונתפוס אומנות אבותינו נחזור ונחמי אי אנשינן כלום חזרון ואשכחון מחיילא דמטקסין (חבילה משי מובחר) אמר להון מן הן אית לכון, (מניין לכם חכמה זאת לחזור לאחוריכם, מת״כ) אמרין מאבונן יעקב דחזר דכתיב ויותר יעקב לבדו. ובלק״ט כ׳ לימדתך תורה דרך ארץ, שאם תהלך בדרך [אחרי] אשר טעון משאך, קודם שתסע מן המקום ההוא, חפש מקום חנייתך, שמא שכחת כלום.
6. שהש״ר ג, י. לארכיליסטים לשר של ליסטים, פרמקוס, מכשף. פוקרין גיזת צמר ונתן בצוארו לחונקו כו׳ המכשפים אינם מצליחין בלילה. ובפי׳ ב״ר כ״י במנח״י פוקרין בגד דק. נתן אצבעו בשהש״ר שם הגי׳ מה עשה נתן אצבע על הצור והתחילה תוססת אש. ועי׳ לקמן פע״ח ב. ובפי׳ התוס׳ בהדר זקנים תחב המלאך ״רגלו״ בקרקע.
7. הוא דהוה אמר כו׳ כראות פני אלהים פני המלאך שלך. ובשהש״ר ג. י. לשרו של עשו נדמה לו הדא הוא דהוא אמר ליה אפך דמיין לשרך שנא׳ כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים. ובשכ״ט כיון שבא המלאך להזיקו תלה יעקב עינו לשמים, ראה המלאך שכינה עומדת לעזרת יעקב מיד הרפיש עצמו לפניו. ראה לקמן אות קכא. ובתנחומא וישלח ח. ויאבק איש עמו זה סמאל שרו של עשו ראה לקמן אות קכב. וכ״ה בזח״א קע. ובלק״ט מפרש שר של אדום היה, ובכת״י מדרש הבאור סמאל שרה של רומי. ועי׳ זח״א לה: קמו. ובס׳ ציוני כאן כ׳ ואיך נתאבק גויה כתרשיש עם חומר וצורה אנושי כבר הערותיך שהמלאכים מתלבשים חומר אנושי דוגמת שליחותם כי כל דמות יש למעלה כו׳ וכל זה היה נבואה והתעוררות במה שעתיד לבוא לידו. והוא כדברי הרמב״ם במו״נ ח״ב פמ״ב שכ׳ וזה ההתאבקות והדבור כולו במראה הנבואה. והרמב״ן דחה דבריו דא״כ למה היה צולע על ירכו בהקיץ. וכ״כ בדרשת אבן שועיב והיה כל זה במעשה לא במחזה לכן נשאר צולע. והאברבנאל מתרץ דברי הרמב״ם דאבריו התפעלו מדמיונו ובהקיצו משנתו נמצא צולע. ומהרבה דרשות חז״ל בפרשה זו מבואר כדברי הרמב״ן וכ״כ הראב״ע פל״ג. וכן הרד״ק בפירושו מביא מתחלה דאפשר שהיה במראה נבואה בחלום ולבסוף כ׳ דאפשר שלבש גשמיות לשעתו על דרך מופת וזה שנגע בכף ירך יעקב והיה צולע כי זה היה נגיעה ממש. ועי׳ ברלב״ג.
8. מובא בילק״ש ח״ב רמז שיא. (ישעיה מ.) ומענין זה בתנחומא וישלח ב. גדולים הצדיקים יותר ממלאכי השרת, וכן יעקב נטל לשר הגדול ורפש [ורפשו] שנאמר ויאבק איש עמו. (עי׳ לעיל אות קטז. בבאור) ובמדרש תהלים מזמור קיב. גבור בארץ זה יעקב ומה גבורתו כו׳ נטל את המלאך ורפשו לארץ. ובילק״ש ח״א רמז קנה. מי גבר יחיה ולא יראה מות וכו׳ מי גבר כיעקב שנתפגש עם המלאך וכתיב ויקרבו ימי ישראל למות, (ובמדרש אספה מובא בילק״ש ח״א רמז תתמה. משמע דס״ל דיעקב לא נצח את המלאך. אמר דוד כו׳ יעקב הריב עם המלאך ואני נצחתי אותו, דכתיב ויאמר למלאך המשחית בעם הרף ידך.) ובמדרש אלה הדברים זוטא מובא בילק״ש ח״א רמז תתקנא. (ברכה לג.) יעקב אומר למשה אני גדול ממך שפגשתי עם המלאך ונצחתיו, אומר לו משה אתה פגשת המלאך באיפרכיא שלך, ואני עליתי למעלה אצלן באפרכיא שלהן והם מתיראים ממני שנ׳ מלכי צבאות ידודון ידודון. ובמדרש אבכיר מובא בילק״ש רמז קלב. ויאבק איש עמו, י״א מיכאל היה, (וכ״ה לעיל קיד. ולק׳ קכז. קלג. ובתיב״ע כאן ובזח״ב מא. ויאבק איש עמו דא גבריאל. ועי׳ ב״ר פע״ח ובחמדת ימים כאן) א״ל מיכאל ומה אני שאני אחד מן השרים הראשונים כך עשית לי ואתה מתירא מעשו. וכו׳. ובפרקי דר״א פל״ז מה עשה הקב״ה שלח לו מלאך להצילו ולהושיעו מיד עשו ונראה לו כאיש שנ׳ ויאבק איש עמו עד עלות השחר. ויש לפרש עפמ״ש הרשב״ם ויאבק איש עמו מלאך בדמות איש לעכבו שלא יוכל לברוח ויראה הוא הבטחות הקב״ה שלא יזיקהו עשו. ומעין זה ברד״ק כאן. ובשהש״ר זוטא פ״ג ו. מובא בילק״ש ח״א רמז תת״ץ מכל אבקת רוכל, זה יעקב כמה שנ׳ ויאבק איש עמו.
9. ראה לקמן אות קכא. ממדרש שהש״ר, וי״ג דרש זה על הפסוק כי לא יכול לו כו׳ וטעם הדרש ויאבק מלשון עפר ואבק, נתמלא אבק שהיה מושלך לארץ ע״י יעקב ונתעפר בעפר. והרמב״ן מביא ראי׳ מדברי המדרש לדעת מנחם מובא בפרש״י, וביפ״ת מפרש אין אנו יודעים כו׳ משום דהפסוק כי לא יכול לו אפשר לפרש בג׳ אופנים כי לא יכול המלאך ליעקב ויעקב נצחו ולכן בכעסו נגע בכף ירכו. ואפשר לפרש לא יכול יעקב להמלאך לכן מלאו לבו להזיקו. ויש לפרש שלא נצחו זה לזה ומ״ש כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל היינו עם מלאכים אחרים. וראה לקמן אות קלא.⁠־לט.
10. מכאן מדקאמר עד עלות השחר ש״מ לא ניתנה רשות למזיק להזיק ביום לפיכך לא הוצרך שמירה מכאן לת״ח כו׳ שהרי יעקב נשאר יחידי והוזק. (רש״י) ועי׳ לעיל פי״ט אות קנח. פכ״ב אות נב. פכ״ח נח. ולק׳ קנד ובכ״י נר השכלים ויותר יעקב לבדו אסור לת״ח שיצא יחידי בלילה כו׳ אמרין מפני החשד, ומפני אגרת בת מחלת, שזה בנה שפגע ביעקב. והנה בגמ׳ ברכות מג: מבואר דת״ח אל יצא יחידי בלילה משום חשדא, ושם נד: דת״ח צריך שימור מפני המזיקין. ועי׳ תוס׳ כאן ובמהרש״א. ובזח״א קסט: ויותר יעקב לבדו ויאבק וגו׳, רא״א הא אמרן דלא יפוק בר נש יחידאה בליליא כו׳ תא חזי דהא יעקב אע״ג דאתרחים קמיה קב״ה בגין דאשתאר בלחודוי רוחא אחרא הוה זמין לאזדווגא בהדיה. וגירסא אחרת יש ברד״ק וז״ל וטעם כי עלה השחר כלומר לא תפחד בעבור שאניחך יחידי, כי כבר עלה השחר ויום הוא ותמצא עוברים ושבים בדרך וארז״ל מכאן שלא יצא אדם יחידי בלילה ולא הניחו המלאך עד שיאיר היום. ומבואר דהיה לפניו הגי׳ דדרש זה נסמך על הפסוק שלחני כי עלה השחר. ולפ״ז הדרש מבואר יפה. וראה בחזקוני כאן.
11. עי׳ שהש״ר ו. י. וירושלמי ברכות פ״א ה״א. ומענין זה בזהר ח״א קע. ועי׳ ז״ח כג: ותק״ז צא. קיח. ובספר התגין ר׳ ק״ן באורייתא דתרי קרני, עלות השחר. וי״ל רמז על הא דמבואר בירושלמי ברכות פ״א ה״א אילת השחר כו׳ מאי כדון כמין ״תרין דקורנין״ דנהור דסלקין מן מדינחה ומנהרין.
וְאִשְׁתְּאַר יַעֲקֹב בִּלְחוֹדוֹהִי וְאִשְׁתַּדַּל גּוּבְרָא עִמֵּיהּ עַד דִּסְלֵיק צַפְרָא.
Yaakov remained alone, and a man wrestled with him until daybreak.
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר
וְאִשְׁתְּאַר יַעֲקֹב בִּלְחוֹדוֹהִי וְאִשְׁתַּדַּל גֻּבְרָא עִמֵּיהּ עַד דִּסְלֵיק צַפְרָא
טישטוש הגרוניות: וַיֵּאָבֵק – וַיְּחַבֵּק
א. ״וַיֵּאָבֵק״ – ״וְאִשְׁתַּדַּל״. מנחם בן סרוק ור׳ יונה ן׳ ג׳אנח (ריב״ג) שקדמו לרש״י, וכן ראב״ע ורד״ק המאוחרים לו, גזרו ״וַיֵּאָבֵק״ מן ״אבק״. אבל לדעת רש״י ״וַיֵּאָבֵק״ נגזר מ״חבק״ לשון חביקה: ״מנחם פירש ויתעפר איש, לשון אבק, שהיו מעלים עפר ברגליהם על ידי נענועם. ולי נראה שהוא לשון ויתקשר ולשון ארמי הוא, ״בתר דאביקו ביה״ (סנהדרין סג ע״א), ״ואביק ליה מיבק״ (מנחות מב ע״א) לשון עניבה, שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו שחובקו ואובקו בזרועותיו״. ואף על פי ששתי האפשרויות הוזכרו בגמרא, היו שתמהו על רש״י שבחר לפרש וַיֵּאָבֵק – וַיְּחַבֵּק, הנראה לכאורה רחוק.⁠1
להגנת רש״י יצא רמב״ן, המראה שפירוש רש״י נסמך על ת״א ״וְאִשְׁתַּדַּל גַּבְרָא עִמֵּיהּ״. כיצד? להבנת העניין יש להכיר את תופעת ״עירעור הגרוניות״ עליה עמד הרמב״ן לפסוקנו: דוברי הארמית, במיוחד הארמית הבבלית, התקשו בהגיית העיצורים הגרוניים בעיקר של החי״ת והעי״ן. קושי זה גרם הרבה פעמים לסילוק החי״ת והעי״ן מן השפה המדוברת, להחלפתן זו בזו או באותיות הקלות יותר להגייה.⁠2 לטישטוש האותיות הגרוניות בשפת הדיבור נשתמרו עדויות רבות בתלמודים.⁠3
על פי זה מבאר רמב״ן את דברי רש״י: ״ויאבק״ הוא פועל ארמי הנגזר מ״ויחבק״ העברי, אלא שנתרחש בו עירעור החי״ת. וממנו יובן גם תרגום אונקלוס וְאִשְׁתַּדַּל:
ואפשר שיהיה וַיֵּאָבֵק – וַיְּחַבֵּק, כמו וַיְּחַבְּקֵהוּ... ושמא הוא דעת אונקלוס שאמר וְאִשְׁתַּדַּל. וכך תרגם ״וכי יפתה״ (שמות כב טו) ״אֲרֵי יְשַׁדֵּל״, יחבק וינשק שהוא דרך הפיתוי. או שלא נזדמן לו לשון ועשאו תחבולה כי כל השתדלות תחבולה וברור ענין.
נמצא שרמב״ן מפרש את התרגום בשתי דרכים: [א] שידול הוא חיבוק כמוכח מתרגום ״וכי יפתה״ – ״אֲרֵי יְשַׁדֵּל״, יחבק. לכן גם התעצמות יעקב עם המלאך באמצעות חביקה – אביקה מתורגמת וְאִשְׁתַּדַּל; [ב] מכיוון ש״לא נזדמן לו לשון״, ת״א וַיֵּאָבֵק בלשון שידול שהוראתו: תחבולה. גם תרגום ״יפתה״ בלשון שידול, משמעו תחבולות המפתה.⁠4
על דרך זו פירש הרמב״ם ״ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש״ (אבות ב ה): ״וענין ״השתדל״ הרגל נפשך ומשוך אותה... ותרגום וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ – וְאִשְׁתַּדַּל גֻּבְרָא עִמֵּיהּ״. ובדומה כתב גם הרשב״א: ״וענין האביקה הוא השתדלות עמו לנצחו, כלשון חכמים ״דאביק ביה״ ותרגם המתרגם ע״ה בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ – בְּאִשְׁתַּדָּלוּתֵיהּ עִמֵּיהּ״.⁠5
ב. ״וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ״ – ״וְאִשְׁתַּדַּל גֻּבְרָא עִמֵּיהּ״. ולא תרגם מלאך כחז״ל,⁠6 כי אונקלוס נרתע מלציין מלאכים שאינם מוזכרים בכתוב, כדי לסלק מאפשרות מוטעית של ריבוי רשויות כמבואר לעיל בפסוק ״נעשה אדם״ (בראשית א כו). ומה שתרגם ״כי ראיתי אלהים פנים אל פנים״ (פסוק לא) ״אֲרֵי חֲזֵיתִי מַלְאֲכָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״ זהו להרחקת הגשמת ״פנים״, עיין שם. אבל ״חליפות שמלות״, כתב שתרגם גֻּבְרָא, כי לדעת ת״א יעקב לא הכיר לפי שעה שהוא מלאך. ורק כשאמר ״שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר״ (כז) הבין שראה מַלְאֲכָא דַּה׳.⁠7
ג. ״עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר״ – ״עַד דִּסְלֵיק צַפְרָא״, עד אשר עלה, כלומר עד גמר עלות השחר ככתוב ״שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר״ (כז) ״אֲרֵי סְלֵיק צַפְרָא״. אבל לעיל ״וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה״ (בראשית יט טו) ״וּכְמִיסַּק צַפְרָא״, בתחילת עלות השחר.⁠8
1. חולין צא ע״א: ״בהאבקו עמו – כאדם שחובק את חברו״ וגם: ״מלמד שהעלו אבק ברגליהם״.
2. רמב״ן: ״ולי נראה לשון ויתקשר ולשון ארמי הוא, בתר דאביקו ביה, ואביקו ליה מיבק, זה לשון רש״י. ואביקה – בלשון חכמים חביקה – שמשו בה הרבה: אבקתא אית בה (מכות כג ע״א), דרגש עיולי ואפוקי באבקתא (נדרים נו ע״ב). וכן אבוקה בלשונם, בעבור היותה מעצים דקים חגורים וקשורים יחד, כי החי״ת תכבד בלשונם והקלו אותה לאל״ף ופעמים רבים יבליעו החי״ת: תותך במקום תחותך, מסותא (מרחץ) במקום מסחותא, אסיתא (שבת עז ע״ב) חסיתא״, עכ״ל.
לטישטוש הגרוניות ראה גם שבת עז ע״ב: ״איבעיא להו: כדי גמיאה או כדי גמיעה? גראינין או גרעינין? אוממות או עוממות? מאמצין או מעמצין?⁠״. עירובין נג ע״ב: ״מאברין תנן או מעברין תנן? אכוזו תנן או עכוזו תנן?⁠״. משנה תמיד ב ד ״נוקבו מתוך ערכובו״ וברע״ב: ״כמו ארכובו״. מכאן שני ביאורי רש״י ל״וַיַּעְפִּלוּ״ (במדבר יד מד): לשון עופל וחוזק, אך גם לשון אופל וחשכה. ועיין רמב״ן המפרש ״לא תתעמר״ (דברים כא יד) כמו ״לא תתאמר״ ומכביר דוגמאות לחילופי א/ע. וכן רמב״ן למשומד (ת״א שמ׳ יב כג) המיוסד על טישטוש האות עי״ן. מכאן השינויים בין עברית לארמית: לֶחֶם – נַהְמָא, חָזַר – הָדר (ה״א תמורת חי״ת). וכן, בארמית גלילית שגורה צורת ״אנחנא״ אבל בבבלית – ״אנן׳⁠ ⁠⁠״ (אנחנו, עירעור החי״ת). וראה גם ״מְרַגְּלִים אַתֶּם״ (בראשית מב ט) ״אַלִּילֵי אַתּוּן״, מפועל ״אלל״ שיסודו ב״עלל״.
3. אחד הסיפורים המפורסמים בעניין זה מובא במסכת ערובין נג ע״ב. מסופר שם על אותו בן הגליל שהלך והכריז ״אמר למאן? אמר למאן? אמרו ליה: גלילאה שוטה, חמר למירכב או חמר למישתי עמר למילבש או אימר לאיתכסאה?⁠״. מקריאתו של בן הגליל ״אמר״ לא נתברר אם כוונתו לקנות חמור לרכיבה או חמר (יין) לשתיה או עמר (צמר) למלבוש או אימר (כבש) לשחיטה. מעשה דומה, על שמעיה ואבטליון, מובא בביאורנו לשמות ל כד ״ושמן זית הין״. בו מתבאר ת״א על פי ערעור הגרוניות שעמדו עליו הרמב״ם והגר״א. וראה דוגמאות נוספות במאמרו של ר׳ מתתיהו שטראשון ״חילוף הה״א בחי״ת״ (בתוך: הנ״ל, מבחר כתבים, ירושלים תשכ״ט, עמ׳ רמז – רמח).
4. כך כנראה הבין גם רש״י לשמ׳ כב טו: ״כי יפתה,... וכן תרגומו אֲרֵי יְשַׁדֵּל. שדול בלשון ארמי כפיתוי בלשון עברי״. וכן בפירושו לש״ס (קידושין לא ע״א): ״משדלתו, מפתה אותו. וְכִי יְפַתֶּה מתרגמינן אֲרֵי יְשַׁדֵּל״.
5. רשב״א, פירושי ההגדות (מהדורת דימיטרובסקי), עמ׳ קלד. גם בארמית שבזוהר כגון ״ואשתדיל באורייתא״ הוא לשון תחבולה והתאמצות.
6. רש״י: ״ופירשו רבותינו ז״ל שהוא שרו של עשו״. רשב״ם: ״ויאבק – מלאך עמו״. המיוחס ליונתן: ״וְאִתְבַּחַשׁ מַלְאָכָא עִמֵיהּ כִּדְמוּת גְבַר״.
7. והסתייע מתיוב״ע לפסוק ״וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ״ (יהושע ה יג) ״גֻּבְרָא״, כי לא ידע שהוא מלאך ורק כשאמר ״אֲנִי שַׂר צְבָא ה׳... וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו״. אבל הצעת ״נתינה לגר״ – ״כי ראיתי אלהים״ – ״מַלְאֲכָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״ מוסב למלאכים דלעיל ״וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים״ (ב) ״וְעָרַעוּ בֵיהּ מַלְאָכַיָּא דַּה׳״ – רחוקה, כי למה יאמר זאת כאן? ועוד, שהיה לו לתרגם מַלְאָכַיָּא ברבים.
8. ״באורי אונקלוס״. וכן בראב״ע: ״עד עלות השחר עד סור שחרות הלילה״.
ואשתייר יעקב לבלחדוי אואתפגשב מלאך שריאל בדמות גבר וגפף עמיה עד זמן די סליק עמוד שחראג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ואתפגש ... סליק״) נוסח אחר: ״ואשתדי עמה מלאך בדמות גבר עד מסק״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואתפגש״) גם נוסח חילופי: ״ואשתדר״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עד זמן די סליק עמוד שחרא״) גם נוסח חילופי: ״עד מיסק קריצתא״.
ואישתאר יעקב בלחודוי מעיברא ליבוקא ואתכתש מלאכא עימיה בדמות גבר ואמר הלא אמרת לעשרא כל דילך והא אית לך תריסר בנין וברתא חדא ולא עשרתנון מן יד אפרש ארבעה בוכרין לארבע אימהתא ואישתיירו תמנייא ותנא למימני משמעון וסלק לוי במעשרא עני מיכאל ואמר ריבוניה דעלמא דין הוא עדבך ועל עיסק פיתגמייא האילין אישתהי מן האל לנחלא עד מיסק עמיד קריצתא.
And Jacob remained alone beyond the Jubeka; and an Angel contended with him in the likeness of a man. And he said, Hast you not promised to give the tenth of all that is thine? And, behold, you hast ten sons and one daughter: nevertheless you hast not tithed them. Immediately he set apart the four firstborn of the four mothers, and there remained eight. And he began to number from Shimeon, and Levi came up for the tenth. Michael answered and said, Lord of the world, this is Thy lot. And on account of these things he (Michael) remained from God at the torrent till the column of the morning was ascending.

פרשה עז

[א] וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ – אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ (דברים ל״ג:כ״ו), רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר אֵין כָּאֵל, וּמִי כָאֵל, יְשֻּׁרוּן, הַנָּאִים וְהַמְשֻׁבָּחִין שֶׁבָּכֶם. אַתָּה מוֹצֵא כָּל מַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לַעֲשׂוֹת לֶעָתִיד לָבוֹא, הִקְדִּים וְעָשָׂה עַל יְדֵי הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה מֵתִים, וְאֵלִיָּהוּ מְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹצֵר גְּשָׁמִים, וְאֵלִיָּהוּ עוֹצֵר גְּשָׁמִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרֵךְ אֶת הַמּוּעָט, וְאֵלִיָּהוּ מְבָרֵךְ אֶת הַמּוּעָט. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים, וֶאֱלִישָׁע מְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקֵד עֲקָרוֹת, וֶאֱלִישָׁע פּוֹקֵד עֲקָרוֹת. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרֵךְ אֶת הַמּוּעָט, וֶאֱלִישָׁע מְבָרֵךְ אֶת הַמּוּעָט. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְתִּיק אֶת הַמָּר, וֶאֱלִישָׁע מַמְתִּיק אֶת הַמָּר. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְתִּיק אֶת הַמָּר בְּמָר, וֶאֱלִישָׁע הִמְתִּיק אֶת הַמָּר בְּמָר. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר אֵין כָּאֵל, וּמִי כָּאֵל, יְשֻׁרוּן, יִשְׂרָאֵל סָבָא, מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּתוּב בּוֹ: וְנִשְׂגַּב ה׳ לְבַדּוֹ (ישעיהו ב׳:י״ז), אַף יַעֲקֹב וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ.
[ב] רַבִּי חוּנְיָא אָמַר נִדְמָה לוֹ בִּדְמוּת רוֹעֶה, לָזֶה צֹאן וְלָזֶה צֹאן, לָזֶה גְּמַלִּים וְלָזֶה גְּמַלִּים, אָמַר לוֹ הַעֲבֵר אֶת שֶׁלְּךָ וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מַעֲבִיר אֶת שֶׁלִּי. הֶעֱבִיר יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁלּוֹ אָמַר נַחֲזֹר וְנֶחְמֵי דִּלְּמָא אַנְשִׁינַן כְּלוּם, מִן דְּחָזַר: וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ (בראשית ל״ב:כ״ה). רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי נְסַבִין וִיהֲבוּן בִּפְרַגְמַטְיָא בַּהֲדֵין מְטַכְּסָא, עָלוֹן לַהֲדָא צוֹר וַעֲבַדּוּן עֲבִידִיתְהוֹן, מִן דִּנְפָקֵי מִן פִּילֵי אָמְרֵי נֵלֵךְ וְנִתְפֹּס אֻמָנוּת אֲבוֹתֵינוּ, נַחְזֹר וְנֶחְמֵי אִי אַנְשִׁינַן כְּלוּם, חָזְרוּן וְאַשְׁכְּחָן מְחַיְלָא דִמְטַקְסִין. אָמְרִין לוֹן מִן הָן אִית לְכוֹן, אָמְרִין מִן דְּיַעֲקֹב סָבָא, דִּכְתִיב: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדוֹ (בראשית ל״ב:כ״ה). וְרַבָּנָן אָמְרֵי לְאַרְכִילִיסְטִים נִדְמָה לוֹ, לָזֶה צֹאן וְלָזֶה צֹאן, לָזֶה גְּמַלִּים וְלָזֶה גְּמַלִּים, אָמַר לוֹ הַעֲבֵר אֶת שֶׁלִּי וַאֲנִי אַעֲבִיר אֶת שֶׁלָּךְ, הֶעֱבִיר הַמַּלְאָךְ אֶת שֶׁל אָבִינוּ יַעֲקֹב כְּהֶרֶף עַיִן וְהָיָה אָבִינוּ יַעֲקֹב מַעֲבִיר וְחוֹזֵר וּמַשְׁכַּח מַעֲבִיר וְחוֹזֵר וּמַשְׁכַּח כָּל הַלַּיְלָה, אֲמַר לֵיהּ פַּרְקָמוֹס [נסח אחר: פרמקוס], אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָטַל אָבִינוּ יַעֲקֹב פּוֹקָרִין וְנָתַן לוֹ בְּתוֹךְ צַוָּארוֹ, אֲמַר לֵיהּ פַּרְקָמוֹס פַּרְקָמוֹס.
אָמַר רַב הוּנָא בַּסּוֹף אָמַר הַמַּלְאָךְ אֲנִי מוֹדִיעוֹ עִם מִי הוּא עוֹסֵק, מֶה עָשָׂה, נָתַן אֶצְבָּעוֹ [נסח אחר: צור] בָּאָרֶץ, הִתְחִילָה הָאָרֶץ תּוֹסֶסֶת אֵשׁ, אָמַר לוֹ יַעֲקֹב מִן דָּא אַתְּ מַדְחֵיל לִי, אֲנָא כֻּלֵּיהּ מִנָּהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וגו׳ (עבדיה א׳:י״ח).
[ג] רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָיָה, הוּא דַּהֲוָה אָמַר לֵיהּ: כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי (בראשית ל״ג:י׳), מָשָׁל לְאַתְּלֵיטוֹס שֶׁהוּא עוֹמֵד וּמִתְגּוֹשֵׁשׁ עִם בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, תָּלָה עֵינָיו וְרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וְהִרְפִּישׁ עַצְמוֹ לְפָנָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ (בראשית ל״ב:כ״ו), אָמַר רַבִּי לֵוִי וַיַּרְא בַּשְּׁכִינָה כִּי לֹא יָכֹל לוֹ.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִי נָצַח אִם מַלְאָךְ אִם יַעֲקֹב, וּמִן מַה דִּכְתִיב: וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ (בראשית ל״ב:כ״ה), הֱוֵי מִי נִתְמַלֵּא אָבָק הָאִישׁ שֶׁעִמּוֹ.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא בָּא אֵלֶיךָ וַחֲמִשָּׁה קְמֵיעִין בְּיָדוֹ, זְכוּתוֹ, וּזְכוּת אָבִיו, זְכוּת אִמּוֹ, וּזְכוּת זְקֵנוֹ, וּזְכוּת זְקֶנְתּוֹ. מְדֹד עַצְמְךָ אִם אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד אֲפִלּוּ בִּזְכוּתוֹ, מִיָּד, וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּלֶב אַגְרִיּוֹן וַאֲרִי נֵמִירוֹן, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל אֶת בְּנוֹ וּמְלַבְּבוֹ בָּאֲרִי, שֶׁאִם יָבוֹא הַכֶּלֶב לְהִזְדַּוֵּג לוֹ יֹאמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ אֲרִי לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהִזְדַּוֵּג לוֹ. כָּךְ שֶׁאִם יָבוֹאוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהִזְדַּוֵּג לְיִשְׂרָאֵל, יֹאמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שַׂרְכֶם לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁים לְהִזְדַּוֵּג לְבָנָיו.
(כה-כז) [ז] ויותר יעקב לבדו (בראשית ל״ב:כ״ה), מה כתיב למעלה מן הענין ויירא יעקב מאד וגו׳, כיון שראה הקב״ה היאך היה יעקב מיצר, אמר ר׳ ברכיה שלח ארבע כתות של מלאכים לעשות מלחמה עם עשו כל הלילה, באתה כת ראשונה אמר להם למי אתם, אמרו לו בניו של יצחק אנו, והיו מפגישין אותו, אמר להם מבני בניו של אברהם אנו, התחילו מפגישין אותו, כיון שאמרו אחיו של יעקב אנו, התחילו מניחין לאותן בשביל כבודו של יעקב נניח אתכם, הוי ויותר יעקב לבדו. ולא היה יעקב יודע כמה נסים הקב״ה עשה עמו, לא עשה אלא כיון שבא בבקר, אמר לו עשו אחיו, מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי (שם ל״ג:ח׳), אשר ראיתי אין כתיב כאן, אלא אשר פגשתי, ויעקב לא היה יודע ששלח לו הקב״ה מלאכים, אלא היה סבור שהוא עסוק באותו המנחה ששלח לו, לכך אמר לו למצא חן בעיני אדני (שם), וכיון שראה הקב״ה שהוא מתיירא, שלח לו מיכאל לעשות עמו מריבה, מה עשה לו המלאך, נדמה לו בדמות רועה, שנאמר ויאבק איש עמו וגו׳, וירא כי לא יכול לו וגו׳, ויאמר שלחני וגו׳ (שם ל״ב:כ״ה-כ״ז).
[ח] ילמדנו רבינו, מה סימן נתן ר׳ יוסי בן קיסמא לתלמידיו, שהיו מטיילין בטבריא, אמרו לו לר׳ יוסי רבי אימתי בן דוד בא, אמר להם ר׳ יוסי אם אני אומר לכם אתם בקשו ממנו אות, אמרו לו לאו, אמר להם רי השער הזה יבנה ויפול יבנה ויפול, ואין מספיקין לבנותו עד שבן דוד בא, אמרו לו רבותינו לר׳ יוסי מבקשים אנו אות ממך, אמר להם הרי מערת פמייס תהפך לדם, ונהפכה לדם כדבריו.
אוי למלכותו של עשו כשיראה הקב״ה מעשיה ויקום ויפרע ממנה, מצינו במצרים כשהקב״ה פרע מהם, בהשכמה פרע מהם, שנאמר ויהי באשמורת הבוקר וגו׳ (שמות י״ד:כ״ד), ובאשור מה כתיב ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור וגו׳ (מלכים ב י״ט:ל״ה), במדי על ידי מרדכי ואסתר, ביון על ידי מתתיהו ובניו, אבל באדום אמר הקב״ה אין בריה שפורעת ממנה, אני אפרע בה, מנין, שנאמר חזון עובדיה כה אמר ה׳ אלהים לאדום שמועה שמענו מאת ה׳ וגו׳ (עבדיה א א), אמר ר׳ ברכיה מה ראה עובדיה לפרוע מאדום, ראה שהקב״ה משלם גמול לאהביו, לשונאיו על אחת כמה וכמה, ורוח הקודש אומרת ע״י אליפז התימני, ויען אליפז התימני ויאמר הנסה דבר אליך תלאה (איוב ד׳:א׳-ב׳), א״ל אליפז לאיוב הרי אתה אומר למה איני כאברהם, כך אמרת, הורני לחומר ואתמשל כעפר ואפר (שם ל׳:י״ט) סבור אתה שהוא משוה אותך לו, אמר ר׳ ברכיה סרס המקרא ודרשהו, ואתמשל כעפר ואפר, והוא דן אותך כדור הפלגה, שכתוב בהם ותהי להם הלבנה לאבן גו׳ (בראשית י״א:ג׳), הורני לחומר, א״ל אליפז וכי מעשיך כאברהם הם, הנסה דבר איך תלאה וגו׳ אברהם נתנסה בעשר נסיונות ועמד בכולן, ואתה בנסיון אחד, הנסה דבר אליך תלאה, הנה יסרת רבים (איוב ד׳:ג׳). אתה היית מנחם כל בעלי יסורין כשהיה סומא בא אצלך והיית אומר לו כבר היה יודע הקב״ה מה עתיד לעשות שסימא לאותו האיש, והיית מנחמו ואומר לו אם היית בונה בית ולא היית רוצה לפתוח חלונים מי היה ממחה בידך, כך עתיד הקב״ה להשתבח בך, שנאמר אז תפקחנה עיני עורים (ישעיהו ל״ה:ה׳) כשהיה חרש בא אצלך [היית מנחמו ואומר לו] אם היית רוצה לעשות קיתון לא היית רוצה לעשות לו אזנים, מי ממחה בידך, כך הקב״ה עתיד להשתבח בך, שנאמר ואזני חרשים תפתחנה (שם), לפסח הייתה אומר אז ידלג כאיל פסח (שם שם:ו׳), והייתה מנחמו, כושל יקימון מליך (איוב שם:ד׳), ועכשיו שנגע בך נבהלתה, כי עתה תבא אליך (ותלאה) [ותלא] וגו׳ (שם ה), הלא יראתך כסלתך (שם ו), על שאמרת אדם צדיק אני ולמה מייסרני, וכי ראית צדיק אובד מימיו זכר נא מי הוא נקי אבד וגו׳ (שם ז), נח שהיה צדיק נמלט מדורו, אברם נמלט מן הכבשן, יצחק נמלט מן המאכלת, יעקב נמלט מן המלאך, משה נמלט מחרב פרעה, זכר נא י הוא נקי אבד וגו׳, לישראל הציל ממצרים ואיבד המצרים, כאשר [ראיתי] חורשי און וזורעי עמל יקצרוהו (שם ח), ומה היה להם מנשמת אלוה יאבדו וגו׳ (שם ט), שנאמר נפשת ברוחך כסמו ים (שמות ט״ו:י׳), אף כל הרשעים שעתידין לעמוד, שאגת אריה וקול שחל (איוב שם:י׳), א״ל איוב הסתכל נא באביך עשו, א״ל אין לי עסק עמו (הבן) [בן] לא ישא בעון האב וגו׳, (יחזקאל י״ח:כ׳), ליש אובד מבלי טרף (איוב שם:י״א), זה עשו שהוא אובד מבלי מעשים, ובני לביא יתפרדו (שם), אלו אלופיו, א״ל איוב ואתה מה אתה לך, ואלי דבר יגונב (שם יב), אני נביא אני אין לי עסק עמו, אלא להוכיחך, בסעיפים מחזיונות לילה (שם יג), אמר הקב״ה [לאליפז] לאיוב עבדי בחזון הוכחתה, אני מעמיד ממך נביא שיפרע מבית אביך בחזון, [שנאמר חזון עובדיה], דאמר ר׳ שמואל בר נחמני מה ראה עובדיה שלא נתנבא אלא על אדום, אלא אמר הקב״ה, עשו גדל בין שני צדיים ולא למד ממעשיהם, ועובדיה דר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, יבא עובדיה ויפרע מעשו, לכך חזון עובדיה, ומה כתוב בנבואתו, והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה׳ דבר (עבדיה א יח).
אין כאל ישרון (דברים ל״ג כ״ו), הה״ד מי בשחק יערך לה׳ (תהלים פ״ט ז׳). א״ר אבין הלוי מאן כותיה מפרנס יתמי ומשביען כד״א ביום השבת יערכנו (ויקרא כ״ד ח׳). ד״א יערוך, מאן כותיה מנהר לעלמא כד״א יערוך את הנרות (שם ד׳). ד״א מאן כותיה מכסה ערטילאין כד״א וערך בגדים ומחיתך (שופטים י״ז י׳). ד״א יערוך מאן כותיה נצח קרבין כד״א ויערכו אתם מלחמה (בראשית י״ד ח׳). ידמה לה׳ בבני אלים (תהלים פ״ט ז׳), במלאכי השרת לית דדמיין ליה, ברם בישראל אית דדמין ליה, דעבדין דוגמא דידיה, הוי ידמה לה׳ בבני אלים, לכך נאמר אין כאל ישרון וגו׳. ר׳ ברכיה אומר אין כאל, ומי כאל ישרון הנאים והישרים והמשבחים שבכם. את מוצא כל מה שהב״ה עתיד לעשות הקדים ועשה ע״י הצדיקים בעוה״ז. הב״ה מחיה מתים ואליהו מחיה מתים. הב״ה עוצר גשמים ואליהו עוצר גשמים. הב״ה מברך את המועט ואליהו מברך את המועט. הב״ה פוקד עקרות ואלישע פוקד עקרות והחיה מתים וברך את המועט. הב״ה רופא חולים ואלישע רפא צרעת נעמן. הב״ה ממתיק את המר ואלישע המתיק את המר. הב״ה ממתיק מר במר ואלישע המתיק מר במר, הוי אין כאל ומי כאל ישרון. ד״א אין כאל ומי כאל ישרון, בהב״ה כתיב ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא (ישעיה ב׳ י״א), וביעקב כתיב ויותר יעקב לבדו.
ויותר יעקב לבדו1ולמה נשאר לפי ששכח פכים קטנים, ללמדך שמחבבין הצדיקים ממונם יותר מגופם.
ויאבק איש עמו2שרו של עשו היה.
ויאבק3שאבק רגליהם עלה עד כסא הכבוד.
1. ולמה נשאר ששכח פכין קטנים. חולין כ״א ע״ב א״ר אלעזר שנשתייר על פכין קטנים, וכן רש״י הביא שכח פכין קטנים וחזר עליהם.
2. שרו של עשו, ב״ר פע״ז אות ז׳, ילקוט רמז קל״ב, ורש״י עה״ת, ולק״ט.
3. שאבק רגליהם עלה עד כסא הכבוד. חולין צ״א ע״א מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד.
(כה-כז) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ(דברים ל״ג:כ״ו) ״אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ״, ״אֵין כָּאֵל״ וּמִי כָּאֵל ״יְשֻׁרוּן״ הַנָּאִים וְהַמְשֻׁבָּחִים שֶׁבָּכֶם אַתְּ מוֹצֵא, כָּל מַה שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לֶעָתִיד לָבֹא הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי צַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה מֵתִים וְאֵלִיָּהוּ מְחַיֶה מֵתִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹצֵר גְּשָׁמִים וְאֵלִיָּהוּ עוֹצֵר גְּשָׁמִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרֵךְ אֶת הַמֻּעָט, וְאֵלִיָּהוּ מְבָרֵךְ אֶת הַמֻּעָט הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה מֵתִים וֶאֱלִישָׁע מְחַיֶּה מֵתִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקֵד עֲקָרוֹת וֶאֱלִישָׁע פּוֹקֵד עֲקָרוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרֵךְ אֶת הַמֻּעָט וֶאֱלִישָׁע מְבָרֵךְ אֶת הַמֻּעָט הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְתִּיק אֶת הַמַּר וֶאֱלִישָׁע מַמְתִּיק אֶת הַמַּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְתִּיק אֶת הַמַּר בְּמַר וֶאֱלִישָׁע מַמְתִּיק אֶת הַמַּר בְּמַר ״אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן״ וּמִי כָּאֵל יְשֻׁרוּן יְשֻׁרוּן סָבָא מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב בֵּיהּ (ישעיהו ב׳:י״א) ״וְנִשְׂגָּב ה׳ לְבַדּוֹ״, אַף הָכָא וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ.
רַב הוּנָא אָמַר: נִדְמָה לוֹ בִּדְמוּת רוֹעֶה, לָזֶה צֹאן וְלָזֶה צֹאן, לָזֶה גְּמַלִּים וְלָזֶה גְּמַלִּים אָמַר לֵיהּ, הַעֲבֵר אֶת שֶׁלִּי וַאֲנִי מַעֲבִיר אֶת שֶׁלָּךְ הֶעֱבִיר יַעֲקֹב אָבִינוּ אֶת שֶׁלּוֹ, חָזַר וְרָאָה שֶׁמָּא שָׁכַח דָּבָר מִיַד, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ.
רַבִּי חִיָּא בַּר רַבָּה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל עֲסִיקִין בִּפְרַקְמַטְיָא בִּמְטַכְּסִין בַּהֲדָא צוֹר כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ לָהֶם אָמְרוּ, נֵלֵךְ וְנִתְפֹּס אוּמָּנוּת אֲבוֹתֵינוּ. אָמְרוּ, נַחֲזֹר וְנֶחֱמֵי אִי אַנְשִׁינָן כְּלוּם חָזְרוּ וְאַשְׁכְּחוּ חֲדָא מֵחַיְּלָא דִמְטַכְּסֵיהּ אָמְרִין לוֹ, מִן הֵן אִית לְכוֹן הֲדָא אָמְרִין לְהוֹן, מֵאָבוּנָא יַעֲקֹב דְחָזַר, וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ.
רַבָּנָן אָמְרֵי, לְאַרְכִילִיסְטִים נִדְמָה לוֹ לָזֶה צֹאן וְלָזֶה צֹאן לָזֶה גְּמַלִּים וְלָזֶה גְּמַלִּים. אָמַר לוֹ הַעֲבֵר אֶת שֶׁלִּי וַאֲנִי מַעֲבִיר אֶת שֶׁלָּךְ עָבַר הַמַּלְאָךְ כְּהֶרֶף עַיִן וְהָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ מַעֲבִיר וְחוֹזֵר וּמְשַׁכֵּחַ אָמַר לוֹ, פְּרַקְמוּס נָטַל פוּקְרִין וְנָתַן בְּצַוָּארוֹ, אָמַר לוֹ, פְּרַקְמוּס פְּרַקְמוּס, לֵית חָרְשִׁין מַצְלִיחִין בַּלַיְלָה בַּסּוֹף אָמַר הַמַּלְאָךְ, אֲנִי מוֹדִיעוֹ עִם מִי הוּא עָסוּק, וּמַה עָשָׂה, נָטַל אֶצְבָּעוֹ וּנְתָנָהּ בָּאָרֶץ וְהִתְחִילָה [הָאָרֶץ תּוֹסֶסֶת אֵשׁ]. אָמַר לוֹ, מִן דָא אַתְּ מִדְחִיל לִי, אֲנָא כּוּלִי מִנֵיהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב ״וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ״.
רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר: שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָיָה הוּא דַּהֲוָה אָמַר לֵיהּ (בראשית ל״ג:י׳) ״כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי״.
וַיַּרְא וְגוֹ׳ לְאַתְלִיטִיס שֶׁהוּא עוֹמֵד וּמִתְגּוֹשֵׁשׁ עִם בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. תָּלָה עֵינָיו וְרָאָה שֶׁהָיָה הַמֶלֶךְ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וְהִרְפִּישׁ עַצְמוֹ לְפָנָיו, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, אֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִי נָצַח אִם הַמַּלְאָךְ אִם יַעֲקֹב, מִן מַה דִּכְתִיב וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, מִי נִתְמַלֵּא אָבָק, הָאִישׁ שֶׁהָיָה עִמּוֹ.
וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ – יֵשׁ אוֹמְרִים מִיכָאֵל הָיָה. אָמַר לֵיהּ מִיכָאֵל, וּמַה אֲנִי שֶׁאֲנִי אֶחָד מִן הַשָּׂרִים הָרִאשׁוֹנִים כַּךְ עָשִׂיתָ לִי, וְאַתָּה מִתְיָרֵא מֵעֵשָׂו. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, לֹא הָיָה לוֹ רְשׁוּת לְמִיכָאֵל לָזוּז מִמְקוֹמוֹ עַד שֶׁנָּתַן לוֹ יַעֲקֹב רְשׁוּת, שֶׁנֶּאֱמַר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. אָמַר לוֹ, וְכִי גַּנָּב אוֹ קוּבְיוּסְטוּס אַתָּה שֶׁאַתָּה מִתְיָרֵא מִן הַשַׁחַר. בָּאוּ כִּתּוֹת כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁאָמְרוּ לוֹ, מִיכָאֵל, עֲלֵה כִּי זְמַן הַזָּמִיר הִגִּיעַ לוֹמַר, אִם אֵין אַתָּה פּוֹתֵחַ בְּשִׁיר נִמְצָא הַשִּׁיר בָּטֵל. הִתְחִיל מִתְחַנֵּן לְיַעֲקֹב. אָמַר לוֹ, בְּבַקָשָׁה מִמְּךָ שְׁלַח אוֹתִי שֶׁלֹּא יִשְׂרְפוּנִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁבַּעֲרָבוֹת בִּשְׁבִיל עִכּוּב הַשִּׁיר. אָמַר לוֹ, לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. אָמַר לוֹ, וְכִי אֵיזֶה מֵהֶם חָבִיב, הַשַּׁמָּשׁ אוֹ הַבֵּן, אֲנִי הַשַּׁמָּשׁ וְאַתָּה הַבֵּן וְאַתָּה צָרִיךְ לְבִרְכָתִי. אָמַר לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן. מִיַד אָמַר לוֹ ״לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל״. אָמַר לוֹ, אַשְׁרֶיךָ יְלוּד אִשָּׁה שֶׁנִּכְנַסְתָּ בִּפְלָטִין שֶׁל מַעֲלָה (וְנוֹצַלְתָּ) [וְנִצַּלְתָּ].
א״ר, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ מִתְאַבְּקִים רָצָה כַּת שֶׁל מִיכָאֵל לְסַכְּנוֹ אֶלָּא שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִיכָאֵל, יָפֶה עָשִׂיתָ שֶׁעָשִׂיתָ כֹּהֵן שֶׁלִי בַּעֲל מוּם. אָמַר לוֹ, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם וַהֲלֹא אֲנִי כֹּהֲנֶךָ. אָמַר לוֹ, אַתָּה כֹּהֲנִי בָּרָקִיעַ וְהוּא כֹּהֲנִי בָּאָרֶץ. מִיַד קָרָא מִיכָאֵל לִרְפָאֵל. אָמַר לוֹ, חַבֵרִי, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ עֲמֹד עִמִּי בְּצָרָה, שֶׁאַתָּה מְמֻנֶּה עַל הָרְפוּאוֹת. יָרַד וּרְפָאוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁמֶשׁ שֶׁעָתִיד לִזְרֹחַ עַל הַצַדִּיקִים וּלְרַפְּאוֹתָן מֵחָלְיָם הִזְרִיחַ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּרְפָאוֹ, דִּכְתִיב (בראשית ל״ב:ל״ב) ״וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ״, וּכְתִיב (מלאכי ג׳:כ׳) ״וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי״.
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ וְהוּא צֹלֵעַ, מָשָׁל, בָּא פְּלוֹנִי רוֹפֵא בָּעִיר אֵין צָרִיךְ לִשְׁאֹל לָמָּה בָּא אֶלָּא כְּדֵי לְרַפְּאוֹת אֶת הַחוֹלֶה אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִיכָאֵל, לָמָּה עָשִׂיתָ כֵּן לִבְנִי בְּכוֹרִי. אָמַר לְפָנָיו, לִכְבוֹדְךָ עָשִׂיתִי. אָמַר לֵיהּ, מֵעַכְשָׁו תְּהֵא מְמֻנֶּה עָלָיו וְעַל זַרְעוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (דניאל י׳:כ״א) ״כִּי אִם מִיכָאֵל שַׂרְכֶם״. (שם י״ב:א׳) ״וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל״, וּכְתִיב (דברים ד׳:ז׳) ״כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל״, יָבֹא גָּדוֹל וְיַעֲמֹד עַל הַגָּדוֹל. אַתָּה אֵשׁ (דכתיב) [וּכְתִיב] ״וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ״, יָבֹא אֵשׁ וְיַעֲמֹד עַל אֵשׁ״. אַתָּה רֹאשׁ לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְהוּא רֹאשׁ לְכָל הָאֻמּוֹת, יָבֹא רֹאשׁ וְיַעֲמֹד עַל הָרֹאשׁ. אַתָּה עֶלְיוֹן לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְהוּא עֶלְיוֹן (דברים כ״ח:א׳) ״וּנְתָנְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן״, יָבֹא עֶלְיוֹן וְיַעֲמֹד עַל עֶלְיוֹן, וִיבַקֵּשׁ מִן הָעֶלְיוֹן רַחֲמִים עֲלֵיהֶם, דִּכְתִיב ״כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָבֹהַּ שֹׁמֵר״. (בראשית ל״ב:ל׳) ״וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם״, אָמַר לוֹ, יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּהְיוּ בָּנֶיךָ צַדִּיקִים כְּמוֹתְךָ.
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מְלַמֵּד שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר עַל פַּכִין קְטַנִים מִכָּאן לַצַּדִּיקִים שֶׁחָבִיב עֲלֵיהֶם מָמוֹנָם יוֹתֵר מִגּוּפָן. וְכָל כַּךְ לָמָּה, לְפִי שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶם בְּגֶזֶל.
וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר – אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאַל יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּילָה. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר: מֵהָכָא, (רות ג׳:ב׳) ״הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה״ רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר: מֵהָכָא, ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ״ וְרַבָּנָן אָמְרִין מֵהָכָא, (בראשית ל״ז:י״ד) ״לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן״. (חולין צ״א:ב׳).
וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא בָּא אֵלֶיךָ וְחָמֵשׁ קְמִיעִין תְּלוּיִין בּוֹ זְכוּתוֹ, זְכוּת (אבות) [אָבִיו], זְכוּת אִמּוֹ, זְכוּת זְקֵנוֹ, זְכוּת זְקֵנְתּוֹ. מְדֹד עַצְמְךָ אִם אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד אֲפִלּוּ בִּזְכוּתוֹ מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּלֶב אַגְרִיאוֹן וַאֲרִי נְמִירוֹן וְהָיָה הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל אֶת בְּנוֹ וּמְלַבְּבוֹ בַּאֲרִי, שֶׁאִם יָבֹא הַכֶּלֶב לְהִזְדַּוֵּג לוֹ יֹאמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ, אֲרִי לֹא הָיָה יָכֹל לַעֲמֹד בּוֹ וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהִזְדַּוֵּג לִבְנִי. כַּךְ שֶׁאִם יָבֹאוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהִזְדַּוֵּג לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל יֹאמַר לָהֶם, שַׂרְכֶם לֹא הָיָה יָכֹל לַעֲמֹד בּוֹ וְאַתֶּם מְבַקְשִׁים לְהִזְדַּוֵּג לְבָנָיו.
וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ – נָגַע בַּצַדִּיקִים שֶׁעָתִידִין לָצֵאת מִמֶנוּ וְאֵיזֶה זֶה, זֶה דּוֹר הַשְּׁמַד. וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב, רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אוֹמֵר: שַׁיְיעָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: סִדְקָהּ כְּדָג רַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב אָמַר: פֵּרְשָׁה [מִמְּקוֹמָהּ], כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (יחזקאל כ״ג:י״ח) ״וַתֵּקַע נַפְשִׁי מֵעָלֶיהָ כַּאֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשִׁי״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק, כָּל אוֹתוֹ הַלַיְלָה הָיוּ שְׁנֵיהֶם פּוֹגְעִין זֶה כְּנֶגֶד זֶה, מָגִינֵיהּ דְּדֵין לְקָבֵל מָגִינֵיהּ דְּדֵין כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, מַה כְּתִיב, שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר.
וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ – אָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ, לֹא כַּךְ אָמַרְתָּ(י) (בראשית כ״ח:כ״ב) ״עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ״, מִיַד לָקַח כָּל מִקְנֵהוּ וְעִשֵּׂר מֵהֶן חָמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁכָּל מִקְנֵהוּ חֲמֵשׁ אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת. אָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ, הֲרֵי יֵשׁ לְךָ בָּנִים וְלֹא עִשַּׂרְתָּ אוֹתָם. מֶה עָשָׂה יַעֲקֹב, הִפְרִישׁ אַרְבַּע בְּכוֹרוֹת לְאַרְבַּע אִמָּהוֹת וְנִשְׁתַּיְּרוּ שְׁמֹנָה, וְהִתְחִיל מִשִּׁמְעוֹן וְגָמַר בְּבִנְיָמִין שֶׁבִּמְעֵי אִמּוֹ, וְעוֹד הִתְחִיל מִשִּׁמְעוֹן וְעָלָה לֵוִי מַעֲשֵׂר קֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ״.

רמז קלג

רַבִּי יִשְׁמָעאֵל אוֹמֵר: כָּל הַבְּכוֹרוֹת כְּשֶׁהֵן בִּשְׁמִירַת עַיִן חַיָּבִין לְהִתְעַשֵּׂר וְלֹא עִשֵׂר יַעֲקֹב אֶלָא לְמַפְרֵעַ, הִתְחִיל בְּבִנְיָמִין שֶׁבִּמְעֵי אִמּוֹ וְעָלָה לֵוִי קֹדֶשׁ לַה׳. יָרַד מִיכָאֵל הַמַּלְאָךְ וְנָטַל אֶת לֵוִי וְהֶעֱלָהוּ לִפְנֵי כִּסֵא הַכָּבוֹד. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים זֶה הוּא גּוֹרָלְךָ וְחֵלֶק מַעֲשָׂרְךָ, וּפָשַׁט יַד יְמִינוֹ וּבֵרְכוֹ שֶׁיִּהְיוּ בָּנָיו מְשָׁרְתִים לְפָנָיו בָּאָרֶץ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בַּשָּׁמַיִם. אָמַר מִיכָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הַמְּשָׁרְתִים לַמֶּלֶךְ אֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם טֶרֶף מְזוֹנָם לְכָךְ נֶאֱמַר (דברים י״ח:א׳) ״אִשֵּׁי ה׳ וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן״. לָקַח יַעֲקֹב אֶת כָּל מַעֲשַׂר מִקְנֵהוּ וְשָׁלַח בְּיַד עֲבָדָיו וְנָתַן לְעֵשָׂו. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יַעֲקֹב, עָשִׂיתָ אֶת הַקֹּדֶשׁ חוֹל. וַיֹאמֶר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי מַחֲנִיף לָרָשָׁע בִּשְׁבִיל שֶׁלֹא יַהַרְגֵנִי. מִכָּאן אָמְרוּ, שֶׁמַּחֲנִיפִים לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. (בראשית ל״ג:ט׳) ״וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב״, בִּשְׁבִיל שֶׁחָלַק כָּבוֹד לְיַעֲקֹב בּוֹ בַּלָּשׁוֹן חָלְקוּ יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד לִבְנֵי עֵשָׂו, ״רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה״. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יַעֲקֹב לֹא דַּיֶּךָ שֶׁעָשִׂיתָ אֶת הַקֹּדֶשׁ חוֹל אֶלָּא שֶׁאָמַרְתִּי (בראשית כ״ה:כ״ג) ״וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר״ וְאַתָּה אָמַרְתָּ (לעיל פסוק ה) כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, חַיֶּיךָ כִּדְבָרְךָ, הוּא יִמְשֹׁל בְּךָ בָּעוֹלָם הַזֶה וְאַתָּה תִּמְשֹׁל בּוֹ לֶעָתִיד לָבֹא.
וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר(איכה ג׳:כ״ג) ״חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ״, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן בְּכָל יוֹם וָיוֹם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹרֵא כַּת מַלְאָכִים חֲדָשִׁים וְהֵן אוֹמְרוֹת שִׁירָה חֲדָשָׁה וְהוֹלְכִים לָהֶם. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, [הֵשַׁבְתִּי] לְרַבִּי חֶלְבּוֹ וְהָכְתִיב וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר אָמַר לֵיהּ, חֲנוּקָא, מָה סַבְרֵת לִמְחַנְּקֵנִי מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל הֵן הֵן שָׂרִים שֶׁל מַעֲלָה, וְכוּלְהוֹן מִתְחַלְּפִין, וְאִנּוּן אֵינָן מִתְחַלְּפִין. אַדַרְיָנוּס שְׁחִיק טַמְיָא שָׁאֲלֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא, אָמַר לֵיהּ, אַתּוּן אָמְרִין אֵין כַּת לְמַעְלָה מְקַלֶּסֶת וְשׁוֹנָה, אֶלָּא בְּכָל יוֹם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹרֵא מַלְאָכִים חֲדָשִׁים וְהֵן אוֹמְרִים שִׁירָה וְהוֹלְכִין לָהֶן אָמַר לֵיהּ, וּלְאַן אִנּוּן אָזְלִין אָמַר לֵיהּ, לְאַן דְאִתְבְּרוּן אָמַר לֵיהּ, מִן הֵן אִתְבְּרוּן אָמַר לֵיהּ, מִן נְהַר דִּינוּר. אָמַר לֵיהּ, מַה עֲסָקֵיהּ דַּהֲדֵין נְהַר דִּינוּר אָמַר לֵיהּ, כַּהֲדֵין יַרְדְּנָא דְּלֹא פָּסִיק לֹא בִּימָמָא וְלֹא בְּלֵילְיָא אָמַר לֵיהּ, מִן הֵן הוּא אָתָא אָמַר לֵיהּ, מִן זֵיעֲתָא דְּחַיָּתָא דְּאִנּוּן מַזִּיעִין מִן דְּטָעֲנִין (כּוּרְסַיָיא) [כּוּרְסֵיהּ] דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ סַנְקְתַדְרִין דִידֵיהּ וְהָא הֲדֵין יַרְדְּנָא מְהַלֵּךְ בִּימָמָא וְלֵית הוּא מְהַלֵּךְ בְּלֵילְיָא. אָמַר לֵיהּ, נָטַר הֲוֵינָא בְּבֵית פְּעוֹר, כְּמָה דְּהוּא מְהַלֵּךְ בִּימָמָא הוּא מְהַלֵּךְ בְּלֵילְיָא.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִי גָּדוֹל, הַשּׁוֹמֵר אוֹ הַנִשְׁמָר מִן מַה דִּכְתִיב ״כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ״ הֱוֵי אוֹמֵר הַנִּשְׁמָר גָּדוֹל מִן הַשׁוֹמֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִי גָּדוֹל הַנּוֹשֵׂא אוֹ הַנִּשָׂא מִן מַה דִּכְתִיב (שם יב) ״עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ״ הֱוֵי הַנִּשָׂא גָּדוֹל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִי גָּדוֹל הַמְּשַׁלֵּחַ אוֹ הַמִּשְׁתַּלֵחַ מִן מַה דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, הֱוֵי הַמְּשַׁלֵּחַ גָּדוֹל מִן הַמִשְׁתַּלֵחַ.
וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי – שֶׁהִגִּיעַ זְמַן קִלוּסִי לְקַלֵּס. אָמַר לוֹ, יְקַלְּסוּ חֲבֵרֶיךָ. אָמַר לוֹ, אֵינִי יָכוֹל, לְמָחָר אֲנִי בָּא לְקַלֵּס וְיֹאמְרוּ לִי חֲבֵרַי כְּשֵׁם שֶׁלֹא קִלַּסְתָּ אֶתְמוֹל כַּךְ לֹא תְּקַלֵּס הַיוֹם. אָמַר לוֹ, שַׁיְצֵת סַיְפֵת לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. אָמַר לוֹ, אוֹתָן הַמַּלְאָכִים שֶׁבָּאוּ אֵצֶל אַבְרָהָם לֹא פֵּרְשׁוּ מִמֶּנּוּ אֶלָּא בִּבְרָכָה. אָמַר לוֹ, אוֹתָן נִשְׁתַּלְּחוּ עַל מְנַת כֵּן, אֲנִי לֹא נִשְׁתַּלַּחְתִּי לְכָךְ. אָמַר לוֹ, שַׁיְצֵת סַיְפֵת וְכוּ׳ אָמַר לוֹ, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עַל יְדֵי שֶׁגִּלּוּ מִסְתּוֹרִין שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִדְחוּ מִמְּחִיצָתָן מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנִים אֶשְׁמַע לָךְ וְאֶדָּחֶה מִמְּחִיצָתִי. אָמַר לוֹ, שַׁיְצֵת סַיְפֵת וְכוּ׳ בְּסוֹף אָמַר: אֲנִי מְגַלֶּה וְאִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לִי לָמָּה גִּלִּיתָ אֲנִי אוֹמֵר לוֹ בָּנֶיךָ גּוֹזְרִין גְּזֵרוֹת וְאֵין אַתָּה מְבַטֵּל גְּזֵרָתָן, וַאֲנִי הָיִיתִי יָכוֹל לְבַטֵּל. אָמַר לוֹ, עָתִיד הוּא לְהִגָּלוֹת עָלֶיךָ בְּבֵית אֵל וּלְהַחֲלִיף אֶת שִׁמְךָ וַאֲנִי עוֹמֵד שָׁם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב ״בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ״, עִמָךָ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָא ״עִמָּנוּ״.
ובקי יעקוב פי ד֗לך אלג֗אנב וחדה אפצארעה רג֗ל אלי מטלע אלפג֗ר.
א. מכאן שוב מכ״י סנקט פטרבורג.
ונשאר יעקב בצד ההוא לבדו, ונאבק איש עמו עד עלות השחר.
אויאבק איש – גזור מ׳אבק׳ (דברים כ״ח:כ״ד), כלומר, ששניהם העלו את האבק בהתגוששותם,⁠1 וממנו נקראת תערובת הבשמים: ׳אבקת רוכל׳ (שיר השירים ג׳:ו׳).⁠2
ואמר רבנו האיי ז״ל ב׳אלחאוי׳: ״ואפשר שפירושו הוא: ויתחבר, {גזור} מפירוש הראשונים (סוטה כא.) את הלפיד המורכב מעצמים שהאש נאחזת בהם: ׳אבוקה״⁠ ⁠׳.⁠3
1. כלומר, כפעל גזור⁠־שם. כך אומר אבן בלעם גם בספר הפעלים, ערך ׳אבק׳, והשוו חז״ל בבראשית רבה ע״ז:ג׳, מנחם וריב״ג באצול, ערך ׳אבק׳, וראב״ע על אתר, וגם אלפסי, ערך ׳אבק׳, שכך מובן מדבריו. תרגום אונקלוס ורס״ג על אתר (השוו פירוש רשב״ח, עמ׳ ל-לא, המקוטע) מתרגמים מילולית: התגושש.
2. השוו אלפסי וריב״ג באצול, ערך ׳אבק׳.
3. לפי הביאור הזה, המשמעות של ׳אבק׳ קרובה לשורש של ׳חבק׳, והשוו דעתו של ר׳ יהושע בו לוי בבבלי חולין צא, א.
א. ביאור זה מופיע בכ״י לאחר הביאור על בראשית ל״ג:י״ג.
ויותר יעקב – שכח פכים קטנים וחזר עליהם.
ויאבק איש עמו – מנחם פירש: ויתעפר, לשון אבק, שמעלין עפר ברגליהן על ידי נענועם.
ולי נראה: שהוא לשון ויתקשר, ולשון ארמי הוא בתלמוד: בתר דאביקו ביה (בבלי סנהדרין ס״ג:) ואביק ליה מיבק (בבלי מנחות מ״ב.), לשון עניבה. שכן דרך שנים המתעצמיןא שחובקו ואובקו בזרועותיו.
ופירשו רבותינו: שהוא שרו של עשו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, ברלין 514. בכ״י מינכן 5 ובגיליון כ״י לייפציג 1, ליידן 1 נוסף: ״להפיל איש את רעיהו״.
ויותר יעקב AND YAAKOV WAS LEFT ALONE – He had forgotten some small jars and he returned for them (Chulin 91a).
ויאבק איש AND A MAN WRESTLED – Menachem (ben Seruk) explains: "a man covered himself with dust", taking the verb as connected in sense with אבק "dust". It would mean that they were raising the dust with their feet through their movements. I, however, am of opinion that is means "he fastened himself on", and that it is an Aramaic word, as "after they have joined (אביקו) it" (Sanhedrin 63b), and "and he twined (the "Fringes") with loops" (Menachot 42a). It denotes "intertwining", for such is the manner of two people who make strong efforts to throw each other – one clasps the other and twines himself round him with his arms. Our Rabbis of blessed memory explained that he was Esau's guardian angel (Bereshit Rabbah 77:3).
ויותר יעקב לבדו1אחר שהעביר כל אשר לו. חזר לראות שמא שכח כלום. לימדתך תורה דרך ארץ. שאם תהלך בדרך אשר טעון משאך. קודם שתסע מן המקום ההוא. חפש מקום חנייתך. שמא שכחת כלום.
ויאבק2קפילישי״ן.
איש עמו3מלאך היה ונדמה לו כרועה צאן. אמר לו העבר שלך ואני מעביר שלי. לאחר שהעביר את שלו. חזר לראות שמא שכח כלום. מיד ויאבק איש עמו. 4שרו של אדום היה.
עד עלות השחר5כלומר עד שיעלה שחר לישראל ישועת ישראל. שהוא דומה לשחר. כי הגלות דומה ללילה. אומות העולם ומלכות אדום הרשעה הם נאבקים עם ישראל כדי להטעותם מדרך ה׳. 6שנא׳ שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך (שה״ש ז׳:א׳).
1. אחר שהעביר כל אשר לו כו׳. עיין ב״ר פע״ז.
2. קפלישי״ן. חסר בכ״י פלארענץ. ונראה שצ״ל פלישן ואות ק׳ נשתרבב מן ק׳ ממלת ויאבק והיא המלה היונית πελετω (רינגען קאמפפען) ואותיות ״שין״ בסוף המלה הם לשמוש הבנין והמספר בל״י. או היא המלה Κει επαλαισευ.
3. מלאך היה ונדמה לו כרועה צאן. ב״ר פע״ז. ועי׳ כל זה במדרש חזית פ׳ מי זאת עולה.
4. שרו של אדום היה. ב״ר שם ר׳ חמא ב״ר חנינא אמר שרו של עשו היה וכן מובא ברש״י.
5. כלומר כו׳ שהוא דומה לשחר. עיין מדרש חזית פ׳ מי זאת הנשקפה. וירושלמי ברכות פ״א ה״א.
6. שנא׳ שובי שובי השולמית. עיין רש״י בפי׳ שה״ש בשם התנחומא.
ויותר יעקב לבדו – לאחר שהעביר כל אשר לו חקר לראות שמא שכח כלום. לימדך תורה דרך ארץ שיחפוש אדם מקום שחנה שם קודם שיסע משם:
ויאבק איש עמו – זה שר של אדום שנידבק להלחם אתו, וכה״א כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים (שם לג י), וכתיב וישר אל מלאך ויוכל (הושע יב ה), ודומה לו בדברי רבותינו בפרק ארבע מיתות, אמר רב יהודה אמר רבא יודעין היו ישראל בע״ז שאין בה ממש [ולא עבדו ע״ז] אלא להתיר להם עריות בפרהסיא, ואותבינן כזכר בניהם מזבחותם וגו׳ (ירמיה יז ב), אלמא דחביבא היא בעיניהם, ומתרצינן בתר דאביקו ביה:
ובפרק ראשון דע״ז תנן ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירושן אסור, ואמרינן סתמא דקאמר חיטי חיוורתא וכו׳, ומסקינן כי היכי דאביק ביה איהו הכא נמי אביקי ביה אחרינא. ורבותינו דימו ויאבק לאבק ועפר, כיון שבא המלאך להזיקו תלה יעקב עינו לשמים, ראה המלאך שכינה עומדת לעזרת יעקב, מיד הרפיש עצמו לפניו, אמר ר׳ ברכיה אין אנו יודעין מי ניצח, אם המלאך אם יעקב, מדכתיב ויאבק איש עמו, הוי אומר איש אשר עמו נתמלא אבק, וכתיב וישר אל מלאך ויוכל (הושע יב ה), בכה המלאך ונתחנן לו ליעקב, הוי אומר יעקב ניצח:
עד עלות השחר – זמן שבני אלהים מצויין לקלס, שנאמר [ברן] יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים (איוב לח ז):
ויותר יעקב לבדו – כלומר: שהעביר כל אשר לו, שלא היה עוד לעבור אלא הוא לבדו, ורצה לעבור אחריהם, כי לברוח דרך אחרת שלא יפגשנו עשו נתכוון.
ויאבק – מלאך עמו – שלא יוכל לברוח ויראה קיום {אבטחתו}⁠א של הקב״ה שלא יזיקהו עשו.
א. ההשלמה ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י המבורג 52, והשוו רשב״ם בראשית כ״ד:ז׳. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון המלה חסרה.
Vayyivvater JACOB WAS LEFT ALONE: In other words, he got them all across and there was no one who still had to cross over except him. He wanted to cross over after them intending to flee in another direction so as not to meet up with Esau.
Vayye'aveq BUT an angel WRESTLED WITH HIM: So as not to allow him to flee. [The reason that the angel wanted him to encounter Esau was] in order that he might see the fulfillment of God's promise in that Esau would not harm him.
ויאבק איש – מגזרת: אבק, עד שעלה אבק ביניהם.
עד עלות השחר – עד סור שחרות הלילה.
ויש אומרים: כי שחר דמות אור, והוא הנראה בעבים טרם זרוח השמש, וכן: אשר אין לו שחר (ישעיהו ח׳:כ׳).
AND THERE WRESTLED A MAN. Va-ye'avek (and there wrestled) comes from the same root as avak (dust). They struggled so that dust arose between them.
UNTIL THE BREAKING OF THE DAY. Ad alot ha-shachar (until the breaking of the day) means until the darkness of the night went away.⁠1 Others say that shachar (dawn) refers to the image of light that appears in the clouds before sunrise.⁠2 Shacher (light) in wherein there is no light (shacher) (Is. 8:20) is similar.
1. Ibn Ezra interprets alot (breaking) to mean go up, i.e., to depart, and shacher (dawn) to mean darkness, for this is what the root of shachar means.
2. According to this interpretation shachar means dawn and alot the rising. Alot ha-shachar thus means the breaking of dawn.
ויותר יעקב לבדו – מעבר הנחל.
ויאבק איש עמו – נאבק עמו כדי להפילו.
ויאבק איש עמו – לשון חיבוק, כמו: אביק טפי בתלמוד (בבלי ע״ז י״ז.).
ויש לפרש: על שם שהיו מעלין אבק ברגלים. מלאך היה שהיה רוצה להפילו אלא שהקב״ה עזרו.
ויותר יעקב לבדו – YAAKOV WAS LEFT ALONE – across the river.
ויאבק איש עמו – A MAN WRESTLED WITH HIM – wrestled with him in order to topple him.
ויאבק איש עמו – A MAN WRESTLED WITH HIM – A term of embracing, like: “more attached” in the Talmud (Bavli Avodah Zarah 17a).
And it is possible to explain: Because they raised dust with their legs. It was an angel who wanted to topple him but the Blessed Holy One helped him.
ויותרויאבק איש עמו – נתחזק עמו עד שהעלו אבק.
איש – מלאך, וכן והנה איש עומד לנגדו (יהושע ה׳:י״ג), והאיש גבריאל (דניאל ט׳:כ״א). נקראו אישים המלאכים שמדברים עם אדם ונראים להם בצורת איש כמוהם במראה או בהקיץ.⁠א ושלח האל זה המלאך ליעקב לחזק לבוב שלא יירא מעשו, כי לא יוכל לו, לפיכך נאבק עמו, רמז לו כי כמו שהוא נאבק עמו ולא יכול להפילו, כן עשו לא יוכל להרע לו.
ונאבק עמו עד עלות השחר – רמז לו בזה, כי תהיה לו אורהג אחר חשכה,⁠ד כי הצרה נמשלת ללילה וחשכה לפיכך בא אליו בלילה ונאבק עמו עד עלות השחר, רמז לו שיהיה לו ריוח והצלה שהוא כאורה אחרי החשכה.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״במראה או בהקיץ״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״לבו״.
ג. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״אורה״.
ד. כן בכ״י מוסקבה 495. בכ״י פריס 193: ״שחשכה״.
ויאבק איש עמו, he wrestled with him so intensely that a cloud of dust enveloped them while they were struggling.
איש, the same type of איש as in Joshua 5,13, i.e. an angel. This was the angel Gavriel, described as איש par excellence in Daniel 9,21. The reason why these angels are called איש is because they appear to the people with whom they converse in human guise. The types of angels who speak with man are referred to as איש, as they appear either in a vision or while the person to whom they appear is fully awake. God had sent this angel to Yaakov to strengthen his courage, not to fear Esau. If Yaakov could prevail over an angel, surely he had no reason to be afraid of an encounter with someone like Esau! The fact that the struggle lasted until daybreak was an allusion to Yaakov that after a period of night, i.e. problems, adversity, there would come a period of light, peace and prosperity coupled with security..
ויותר וג׳ – אחר שהתבודד {יעקב} ע״ה בלבדו התבודדות גשמית ולא נשארו אצלו עבדים וחפצים, נתעלה באותה ההתבודדות הגשמית אל ההתבודדות הרוחנית1, אשר בסופה השיג השגת נבואה שנדמה לו בה כאילו יאבק איש עמו2, והוא מלאך, כמו שנאמר בגבריאל (דניאל י:ה) והאיש גבריאל3.
ופירוש ויאבק ויתגושש, נגזר מן אבק שהוא העפר הדק4, לפי שהמתגוששים יעלה עליהם אבק הארץ על ידי התגוששותם.
1. כב. מעניין להשוות פירוש רבנו עם לשון הקדוש רבי שלמה אשתרוק בספרו ׳מדרשי התורה׳ כאן, שכתב לפרש כעין דברי רבנו: ׳ויותר יעקב לבדו – ר״ל להתבודד במושכלות, וכבר השיג ראיית מלאך׳. כמו שצויין בהערות שם, כבר הביא רבנו בחיי פירוש מפורט ע״ד זה מתוך פירוש לשיר השירים בערבית ע״ד החקירה על פסוק זה, וכעת יאמר שמדובר בספר ׳התגלות הסודות והופעת המאורות׳ שמחברו הוא רבי יוסף ן׳ עקנין, מי שהושפע משיטת המחקר והפילוסופיה של הרמב״ם (הפירוש מופיע בס׳ הנזכר, מהד׳ הלקין עמ׳ 130–131, ושם צויין שגם רבי שמואל צרצה הביא פירושו בספרו ׳מקור חיים׳). קל להניח שפירוש זה, או ההעתקה ממנו בלה״ק שממנה העתיק רבנו בחיי, היה למראה עיני חכמים נוספים מבני התקופה בספרד כמו גם ר״ש אשתרוק.
2. כג. כדעת הרמב״ם במו״נ (ב:מב) שביאר שהתאבקות יעקב עם המלאך היתה במראה ולא בהקיץ ממש (ולכן נקרא איש כפי אשר נדמה ליעקב אז), והביאו הרמב״ן בריש פרשת וירא, והרבה להשיב עליו ע״ש. ועל קושייתו שאם כדברי הרמב״ם למה נמצא שהיה יעקב צולע על ירכו בהקיץ, תירץ רבנו להלן (פסוק כו) ע״ש. וראה לעיל מש״כ סוף פר׳ ויצא על דרך רבנו בהבנת פרשה זו כפי שיטת אביו, והארכתי בנושא זה בהערה בתחילת פרשת וירא.
גם יש לציין מה שהובא משם רס״ג בפירוש ר״ש בן חפני (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ לא הערה 46), שראיית יעקב המלאך שנתאבק עמו היתה ראייה גופנית. ואמנם להלן (פסוק לא) מביא רבנו פירושו של רב שמואל בן חפני עצמו שהיה זה במראה נבואה.
3. כד. בפירוש הר״י ן׳ עקנין הנזכר נאמר במפורש שהמלאך כאן הוא גבריאל, וע״פ דרכו ביאר שהוא מסמל השכל הפועל ע״ש. ואמנם לדרך רבנו אכן היה הסיפור במראה נבואי, אבל בתוך המראה התרחשה ההיאבקות עם איזה מלאך ואינו בהכרח מלאך מסויים, ולא הזכיר רבנו את הפסוק הנאמר בגבריאל כי אם להמחיש שיש ויבא השם ׳איש׳ אצל המלאך.
4. כה. כפירוש מנחם ן׳ סרוק שהביא רש״י, וכ״כ הראב״ע והרד״ק בפירושו ובשרשיו.
ויאבק איש עמו – מלאך בדמות איש לעכבו שלא יוכל לברוח ויראה הוא הבטחות הקב״ה שלא יזיקהו עשו.⁠1
עד עלות השחר – עד הסתלקות שחרות הלילה.⁠2
1. שאוב מרשב״ם.
2. שאוב מאבן עזרא פירוש ראשון.
ויאבק איש עמו, "a man began to wrestle with him.⁠" The "man,⁠" was an angel who had assumed the form of a human being. The angel, Esau's protective power, had come to prevent Yaakov from escaping from Esau. He realised soon that God's assurances to Yaakov were strong enough to protect him against being harmed by Esau. (Rash'bam)
עד עלות השחר, "until dawn.⁠"
ויותר יעקב לבדו – פרש״י (ד״ה ויותר יעקב) על פכין קטנים (חולין צא.). וא״ת שמא היה דבר אחר. קרי ביה לכדו. כמו כד.⁠א מה״ר משה.
א. ס״א: ״קרי ביה לבדו. לשון בד״.
ויותר יעקב לבדו – שכח פכים קטנים וחזר עליהם. לשון רבינו שלמה.
ועל דרך הפשט: ויקחם ויעבירם את הנחל – העבירם עמו, ויעבר את אשר לו – בצווי, כי חזר וצוה שיעברו לפניו ונשאר הוא אחריהם.
ויאבק – ויתעפר, כך פרשו מנחם: לשון אבק, שמעלין אבק ברגליהם. ולי נראה לשון ויתקשר, ולשון ארמי הוא: בתר דאביקו ביה (בבלי סנהדרין ס״ג:), ואביק ליה מיבק (בבלי מנחות מ״ב.). זה לשון רבינו שלמה.
ואביקה בלשון חכמים: חביקה, שימשו בה הרבה: אבקתא אית בה (בבלי מכות כ״ג.), דרגש עיולי ואפוקי באבקתא (בבלי נדרים נ״ו:), וכן אבוקה בלשונם חבוקה בעבור היותה מעצים דקים חגורים וקשורים יחד, כי הח״ת תכבד בלשונם והקלו אותה לאל״ף, ופעמים רבים יבליעו הח״ת: מסותא (בבלי ב״מ ו׳:) במקום מסחותא (בבלי קדושין ל״ג.), [תותך (בבלי חולין ז׳:) במקום תחותך,]⁠א אסיתא – חסירתא (בבלי שבת ע״ז:). ואיפשר שיהיה ויאבק – כמו ויחבק, מלשון: ויחבקהו (בראשית ל״ג:ד׳), כי אולי כן הלשון. ומצינו ברודים אמוצים (זכריה ו׳:ג׳) – כמו חמוצים, מלשון: חמוץ בגדים (ישעיהו ס״ג:א׳). ואמרו המפרשים (רד״ק יחזקאל כ״ז:כ״ד) [כי וארוזים במרכולתך (יחזקאל כ״ז:כ״ד) כמו וחרוזים, מן: צוארך בחרוזים (שיר השירים א׳:י׳) וכן אמרו]⁠ב במלת ותאלצהו (שופטים ט״ז:ט״ז) שהוא כמו ותחלצהו, מהופך מן: ותלחצהו.
ושמא הוא דעת אנקלוס שאמר: ואשתדל. וכן תרגם כיג יפתה (שמות כ״ב:ט״ו) – ארי ישדל, יחבק וינשק, שהוא דרך הפתוי. או שלא נזדמן לו לשון ועשאו ענין תחבולה, כי כל השתדלות תחבולה וצידוד ענין. ובבראשית רבה (בראשית רבה ע״ז:ג׳): מי נתמלא אבק האיש שהיה עמו, כדברי מנחם, והוא הנכון.
א. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בפסוק: ״וכי״.
AND JACOB WAS LEFT ALONE. That is, for he had forgotten some small jars, and he returned for them. These are the words of Rashi. But in line with the plain meaning of Scripture, the verse, And he took them, and made them pass the brook,⁠1 means that he made them [his family] pass together with him, and he made pass that which was his2 — [i.e., his camp and his belongings] — by commanding others to do it. He returned [to his camp after ferrying his family across], and he commanded that all others pass over the brook before him, and so he remained behind them.
'VAYEI'AVEIK' A MAN WITH HIM, A man covered himself with dust. So Menachem ben Saruk explained it, being derived from the word avak (dust); by their movements, they were raising dust with their feet. I, however, am of the opinion that it means "and he attached himself to,⁠" and that it is an Aramaic word, as in, "After they have joined (aviku) it;⁠"3 "And they twined the Fringes with loops.⁠"4 This is all the language of Rashi.
In the language of the Sages, avikah is often used to convey the sense of chavikah (loop), as in: "There are avkso (loops) in the punishing scourge;⁠"5 "A couch is called dargesh when it is set up and taken apart by means of loops, through which the cords are fastened.⁠"6 Similarly the word avukah (a torch) is so called in the language of the Sages because it is made up of small pieces of wood which are tied and bound together. This is because the letter cheth is difficult to pronounce in their language and so they used the easier aleph. Many times the cheth disappears completely as in tuteich7 (underneath) in place of techuteich; mesuta8 (a bath) in place of maschuta; asita9 (a mortar) in place of chasita. And it is possible that the word vayei'aveik is actually vayeichaveik, as vayechabkeihu (and he embraced him),⁠10 for perhaps it is the way of the Hebrew language to interchange the aleph and cheth. Thus we find: And in the fourth chariot grizzled 'amutzim' horses,⁠11 which is the same as chamitzim, derived from the expression, 'chamutz' (crimsoned) garments.⁠12 Commentators13 have said that 'va'aruzim' for thy merchandise14 is like vecharuzim, derived from the expression, thy neck 'bacharuzim' (with beads).⁠15 So too did they say concerning the word vate'altzeihu16 that it is like vatechaltzeihu (and she pressed him), this being an inverted form of vatilchatzeihu, [the root of which is lachatz (oppression)]. Perhaps this is the opinion of Onkelos who said, in translation of the word vayei'aveik, ve'ishtadeil, and so also he translated the expression, And if a man 'yephateh'17 "as if yeshadeil,⁠" if he embraces and kisses which is the manner of seduction. It may be that Onkelos found no word comparable to vayei'aveik, and so he considered it a matter of cunning, for all effort implies cunning and a clarification of circumstances. In Bereshith Rabbah18 the Sages said: "Who became filled with dust? The man that was with him.⁠" This agrees with the words of Menachem [ben Saruk, who said that vayei'aveik means "he covered himself with dust] ", and this is the correct interpretation.
1. (24) here.
2. (24) here.
3. Sanhedrin 63b.
4. Menachoth 42a.
5. Makkoth 23a.
6. Nedarim 56b.
7. Chullin 7b: metutei (from beneath her feet).
8. Kiddushin 33a.
9. Shabbath 77b.
10. Genesis 33:4.
11. Zechariah 6:3.
12. Isaiah 63:1.
13. Radak in his Book of Roots, under the root erez.
14. Ezekiel 27:24.
15. Song of Songs 1:10.
16. Judges 16:16.
17. Exodus 22:15.
18. 77:3.
ויותר יעקב לבדו – דרשו רבותינו ז״ל לכדו קרי ביה, מלמד שחזר על פכין קטנים, ללמד שממונם של צדיקים חביב עליהם כדי שיתרחקו מן הגזל, כך פירש רש״י ז״ל. והכוונה כדי שלא יסתכנו הבנים הקטנים בדרך אם לא ישתו, ולכך שם עצמו בסכנה לחזור, והמקטרג נזדווג לו מיד.
ויאבק איש עמו – על דרך הפשט כמו ויחבק, אותיות אחע״ה מתחלפות, וכן לשון רז״ל אבוקה כמו חבוקה על שם העצים שמתקשרים ומתחבקים זה עם זה ביחד.
וע״ד המדרש ויאבק איש עמו מלשון אבק, כי נתמלא אבק האיש שהיה עמו, ושרו של עשו היה.
ודבר ידוע כי לולא העון לא היה הפרש בין אדם למלאך אבל יהיה גדול ממנו, כמאמר רבותינו גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. ועל כן יאמר הכתוב כי בקש המלאך למצוא לו עון אשר יתגבר בו עליו ולא מצא, ומזה אמר וירא כי לא יכול לו, כלומר לא היה לו יכולת להתגבר עליו מצד שום עון רק מצד עון שתי אחיות שנשא בחייהן זהו ויגע בכף ירכו, והיה העונש במקום החטא, ועוד יכלול ויגע בכף ירכו, שנגע בצדיקים העתידין לצאת ממנו, זהו דורו של שמד, וזהו כי לא יכול, להזיקו, כי לא הורשה במה שעשה רק כדי להקע כף ירכו.
והיה הענין גם כן רמז לדורות שיבא דור שיתגבר עשו עליהן עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתם, והיה זה בדורו של רבי יהודה בן בבא וחבריו. שכן דרשו רבותינו ז״ל אמר רבי חייא בר אבא אם יאמר לי אדם תן את נפשך על קדושת שמו של הקב״ה הייתי נותן, ובלבד שיהרגוני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול, ומה היו עושין בדורו של שמד, מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באור ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהם מהם.
ויותר יעקב לבדו, "when Yaakov had remained alone, etc.⁠" Our sages in Bereshit Rabbah 77,3 state that these words should be read as if Yaakov returned for his jug (read לכדו instead of לבדו). This teaches that Yaakov went back across the river to retrieve small vessels which had been overlooked. This teaches that the righteous are very meticulous even with relatively low-cost items seeing that when you acquire things by making certain none of them has been tainted by being stolen or otherwise illegally acquired, one does treasure what one has more than do other people who do not mind to acquire things less honestly. This is Rashi's approach to our verse. Another approach: the vessels were used to drink out of and Yaakov was concerned that the younger children should have a chance to drink from them on the journey. [According to this interpretation, the correct translation of the words פכים קטנים, would be "vessels that the little ones drink from,⁠" rather than "small vessels.⁠"] He endangered himself in order to have convenient drinking vessels for his small children.
ויאבק איש עמו, "a man wrestled with him.⁠" According to the plain meaning of the text, the meaning of ויאבק is the same as ויחבק seeing that the letters אהע"ח are frequently interchangeable. Our sages in Sotah 21 use the word אבוקה and חבוקה interchangeably. An אבוקה, torch, is so called as it is composed of pieces of wood which "embrace" each other, i.e. חבוקה.
A Midrashic approach. (Bereshit Rabbah 76,3 and 77, 2) The word ויאבק is derived from אבק, "dust.⁠" It means that Yaakov became enveloped by the dust of the person engaging him in a struggle. The "man" was the celestial representative of Esau.
It is well known that had it not been for the original sin in Gan Eden there would not be a noticeable difference between man and angel. On the contrary, man would outrank the angel in every respect. We base this on Sanhedrin 93 "the righteous are greater than the angels.⁠" Accordingly, the "angel" came to try and find a sin Yaakov was guilty of in order to use the sin as a weapon to overpower him. However, he did not succeed. The only "sin" he could find was that Yaakov had married two sisters during their lifetime, something which had not yet been forbidden The Torah alludes to this when writing: "he inflicted an injury on Yaakov's hip joint.⁠" This was a euphemism for his sexual organs and the seat of sexual desire. The "punishment,⁠" such as it was, was administered near that organ so that Yaakov limped for a while.
Another allusion included in the words ויגע בכף ירכו, "he struck the socket of his hip,⁠" is that the damage inflicted by the celestial representative of Esau would manifest itself in later generations, amongst descendants of Yaakov who would suffer under the Romans. When the Torah wrote that the "angel" was unable to harm Yaakov, i.e. כי לא יכול לו, the meaning is that he was unable to harm Yaakov personally. He did not have permission to do so as Yaakov was unblemished. Later generations who would not be so unblemished would become victims of Esau, however. This happened in the generation of Rabbi Yehudah ben Bava and his colleagues when that Rabbi became a martyr in order to save his students during the period when the Romans tried to wipe out Jews and Judaism (Sanhedrin 13). The Talmud tells the following story. Rabbi Chiyah bar Abba said: "if someone were to tell me to offer my life for the holy name of God I would be prepared to do so on condition that they would kill me quickly. If I had been asked to do the same during the period of שמד, [the persecutions of Jews and Judaism under Emperor Hadrianus] I would not be able to do so as I am not able to undergo such tortures.⁠" What did they do in that generation? They brought iron bars which had been made white-hot. They then placed these bars under the arm pits of the victims and this is the way these people died.
ויותר יעקב לבדו – מלמד שנשאר על פכים קטנים. ונפקא להו מהכא מדכתיב לבדו א״ת לבדו אלא לכדו. ד״א לבדו לשון בית הבד שמושכין על ידו שמן מן הזתים ודרך לשים שמן בפכין קטנים. ד״א ממשמעות דלבדו ידענא דר״ל כדו כלומר לא היה דבר חשוב לכלום כשאין נשאר עליו לשמרו אלא הוא לבדו.
ויאבק איש עמו – יש במדרש שעלה אבק רגליהם עד לשמים ועד כסא הכבוד.
ויותר יעקב לבדו – פירש״י מלמד שנשאר על פכים קטנים וסמך לדבר מדכתיב לבדו, אל תיקרי לבדו אלא לכדו. ד״א לשון בית הבד שמושכין ממנו שמן זית ודרך הוא להצניע שמן בפכים קטנים.
ויותר יעקב לבדו, "Yaakov remained behind all alone;⁠" according to Rashi, Yaakov remained behind on the far bank of the Yabbok, to check if any insignificant item had been overlooked when they took all their belongings across. (Talmud, tractate Chulin, folio 91.) The letter ב in the word לבדו is supposed to be exchanged for the letter כ so that the word is to be read as לכדו. (small cans.) An alternate interpretation: it refers to בית הבד, a container in which small quantities of olive oil would be stored and which could be hidden easily.
ויותר יעקב לבדו – פירש״י ששכח פכין קטנים וחזר עליהם. וכתב הרמב״ן ועל דרך הפשט ויקחם ויעבירם את הנחל עמו ויעבר את אשר לו בציווי כי חזר וציוה שיעברו לפניו ונשאר הוא לבדו אחריהם:
ויאבק – כמו ויחבק מלשון ויחבקהו שבהרבה מקומות תבא אל״ף במקום חי״ת:
עד עלות השחר – כתב ר׳ אברהם עד סור שחרות הלילה.
וי״מ: כי שחר דמות אור והוא הנראה בעבים טרם זרוח השמש וכן אשר אין לו שחר:
ויותר יעקב לבדו. "Yaakov remained alone.⁠" According to Rashi, Yaakov had gone back in order to retrieve small and inexpensive utensils.
Nachmanides explains the plain meaning of the statement to be that Yaakov had accompanied his family and folk and livestock across the river. After having done so, he commanded his servants to ferry the chattels across, while he supervised the work personally.
ויאבק איש עמו, "a man wrestled with him, etc..⁠" The word ויאבק descries an activity similar to ויחבק, "he embraced him,⁠" presumably in a kind of bear hug. The letter א frequently substitutes for the letter ח.
ויאבק – בגימטריא כסא הכבוד מלמד שהעלו האבק עד כסא הכבוד.
איש עמו – בגימטריא עשו אדום.
ויאבק איש עמו – סופי תיבות: קשו, על שם בית עשו לקש.
ויותר יעקב לבדו – פר״ש על עסקי פכין קטנים, ולומד אותו מדקאמר לבדו מיותר שכבר ידענא שלבדו נשאר, אלא אל תיקרי לבדו רפה, אלא לבדו דגוש דהיינו בית הבד, ולא כמו שאומר העולם לשון כד דבית אינו מתחיל עם כ״ף.
ויותר יעקב לבדו – נכון זה באי זה עבר משניהם. 1
1. הלשון ״ויותר לבדו״ אינה מלמדת בהכרח שנותר בעבר הנחל הראשון, כדעת רש״י על פי מדרש חז״ל שנותר בעבר הראשון, משום ש״שכח פכים קטנים וחזר עליהם״, אלא הלשון מתאימה גם אם נשאר לבדו בעבר השני, ולכן אין סיבה להניח שחזר אחורנית.
וַיֵּאָבֵק – כמנהג האנשים המתאבקים זה עם זה.
ונשאר יעקב לבדו להעביר קצת קניניו שנשארו שם, וישן שם, ונראה לו מלאך ה׳ בנבואה כאילו הוא איש; ולעוצם דבקותו בו וקורבת מדרגתו ממנו נראה לו שהוא נאבק עימו. עם שכבר ראה יעקב זה ההתאבקות מפני טרדת דמיונו בענין עשו וחושבו להמציא תחבולות להפילו אם יקום עליו להכותו, כי אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו. והנה ארך זמן זה ההתאבקות עד עלות השחר, כי אז הגיע העת שהיה מקיץ יעקב לפי מנהגו.
(כה-כט) התועלת השמיני הוא בדעות, והוא להודיע חוזק השגחת ה׳ יתעלה בדבקים בו, עד שכבר הראה ליעקב בנבואה — לְיַשֵּׁב נפשו ממה שהיה מפחד ממנו — שכבר שׂרר עם אלהים, וניתן לו לאות כי ישׂור גם כן על אנשים ויוכל. ולזאת הסיבה בעינה ציוה לשנות שמו — כמו ששינה שֵׁם אברהם ושרה כאשר הבטיחוֹ שיהיה לו בן ממנה — כאילו אמר שאם היה ראוי שינוצח יעקב הנה ישראל לא ינוצח. כמו שאמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה מד, י): ״אברם אינו מוליד, אברהם מוליד״. ולזאת הסיבה נכפל זה השינוי בשמו, כשייעד לו ה׳ יתעלה שיהיה ממנו גוי וקהל גוים (לה, טִיב), כאילו אמר שאם אין יעקב מוליד עוד הנה ישראל יוליד. ולזאת הסיבה אמרו רבותינו ז״ל (ראש השנה טז, ב) ששינוי השם הוא אחד מהדברים שקורעין גזר דינו של אדם.
(כה-לג) התועלת העשירי הוא להודיע מעלת יעקב. וזה, שכבר התקרבה מדרגתו למדרגת המלאך עד שנדמה לו שיאבק עימו. עם שיש במה שנשאר לו מהרושם מזאת הנבואה פרסום לאמיתת זאת הנבואה; וזה, שכבר נמצא צולע על ירכו כשהקיץ. ולזאת הסיבה נצטוינו שלא לאכול גיד הנשה אשר על כף הירך, כדי שיתפרסם לנו ענין זאת הנבואה הנפלאה; עם שיש בה גם כן רושם להאמתת ענין הנבואה אשר היא פינה מפינות התורה, וזה, שאם לא יאמן בנבואה תיפול התורה בכללה.
ויאבק איש עמו עד עלות השחר ראה נפלאות מרמיזות סיפורי תורתינו כי הנה בהטרד יעקב אבינו אחר הטפל יותר מדאי כמו שאמרו ז״ל (חולין צ״א.) שחזר על פכים קטנים הנה נשאר לו שם יעקב לבדו והוא המורה על כחניות שלימותו כמו ששאר השמות יורו על פועליותו כאשר יתבאר בפרשת ויחי ב״ה. ומצד זה ויאבק איש עמו עד עלות השחר והוא שרו של עשו המקטרגו והמנגדו (בראשית רבה ע״ז).
שכח פכים קטנים. בחולין פרק גיד הנש׳ ופרש״י דכל כלים החשובים ומקנ׳ כבר העבירם את נחל יבוק כדכתיב לעיל מיניה ויעבר את אשר לו והוא לא נשאר אלא על פכים קטנים שלא הספיק להעבירן וחשכה לו דפכים קטנים לאו דוקא אלא כלים שאינם חשובים לכלום פכים קטנים קרי לה שכל הכלים החשובים בכלל ויעבר את אשר לו הם וה״נ אשכחן בב״ק בפ״ק שקורא הכלים הקטנים פכים קטנים דתנן הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לגוף ולא לשוך ולא לרבוץ ומפר׳ בגמ׳ ולא לרבוץ א״ר אלעזר לא שאנו אלא פכים גדולים אבל פכים קטנים אורחיה הוא ומקשה התם והתניא ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים ומשני לא קשיא כאן בפכים גדולים כאן בפכים קטנים אלמא סתם כלים פכים קרי להו. וי״מ דממלת לבדו מפיק ליה אל תקרי לבדו אלא לבדן והוא שבוש בלי ספק כי אין נח לדרוש אל תקרי אלא לתנאים ולאמוראים בלבד אבל חוץ מהם אפי׳ הגאונים אין כח בידם לעשות זה וקצתם פי׳ שפירוש לבדו הוא מלשון בית הבד המורה על השמן ולכן אמר פכים קטנים שהם כלי השמן ואם אגדה היא נקבל אלא שעדיין צריכין להביא ראיה על הקטנות דדילמא פכים גדולים הוו.
ושמא יש לומר דמדכתיב לעיל מיניה ויעבר את אשר לו משמע שאלו הנשארים אינם בכלל את אשר לו ואין זה אלא לרוב קטנותם ופחיתותם שאינו נחשבים לכלום ועוד שהשכחה אינה מצויה אלא בקטנים אבל לא ידעתי מ״ל לרש״י לומר ששכח אותם דילמא לא הספיק להעבירן כמו שאמרו רז״ל בחולין שנשאר על פכים קטנים שלא הספיק להעביר׳ וחשכה לו.
ושמא מב״ר הוא דמייתי לה דהתם אמר רבי חוניא נדמה לו ליעקב אבינו כדמות רועה לזה צאן ולזה צאן לזה גמלים ולזה גמלים א״ל העבר שלך ואני אעביר שלי העביר יעקב אבינו את שלו חזר וראה שמא שכח דבר מיד ויאבק איש עמו ורש״י לקח את השכחה מב״ר והפכים קטנים מפרק גיד הנשה שהרי בחולין פירש רש״י דכל כלים החשובים ומקנה כבר העבירן את נחל יבוק כדכתיב ויעבר את אשר לו והוא לא נשאר אלא על פכים קטנים שלא הספיק להעבירן וחשכה לו:
ויותר יעקב לבדו עד וישא עיניו וירא. צריך לבאר ראשונה הענין הזה על פי הפשט והמשל הנגלה ואחר כך אחקור במה שיורה וירמוז עליו. זכר הכתוב שיעקב נשאר יחידי שמה כי הוא אחרי שהעביר את נשיו ואת ילדיו חזר לצוות על העברת כל אשר לו והיה שם עד שעבדיו העבירו הכל ומפני זה נשאר לבדו מעבר הנהר וזה ענין מה שאמרו ז״ל שחזר על פכים קטנים כי היה בעיניו כל הרכוש כפכים קטני׳ ביחס הנשים והבנים ובהיותו יחיד שם ראה איש אחד שנאבק עמו והתמיד בעמל ההוא עמו כל הלילה עד עלות השחר והיה ההתאבקות הזה שדרך האנשים הצוחקים ומתאבקים זה בזה בידיהם וזרועותיהם לראות איזה יגבר כי ויאבק הוא כמו ויתעפר לשון אבק שמעלים אבק ברגליהם או ענינו ויתקשר או ויתחבק כדברי המפרשים.
ויותר יעקב לבדו – אחרון לכלם לנסוע מן המחנה כדי להדריך את כל עמו שילכו עם כל קנינו ולא ישאר דבר במחנה.
ויאבק איש עמו – היה זה פועל מלאך במצות בוראו בלי ספק, על דרך ״ירה ויור״ (מלכים ב י״ג:י״ז), שיהיה נושע בה׳, יעקב וזרעו, מעשו, אף על פי שיהיה עם היזק בממון שהוא ״היקום אשר ברגליהם״, ועם זה תהיה התשועה בסוף עם ברכה ושררה בעליונים ובתחתונים.
ויותר יעקב לבדו, he was the last one to leave from the camp as he was busy directing all his family and servants and chattels to cross the fording so that nothing would be left behind.
ויאבק איש עמו, this was the work of an angel at the instigation of God (that is why he is called איש). The description is parallel to Kings II 13,17 It is immaterial whether the instrument of the salvation is a merely symbolic one such as the arrows described in the Book of Kings which Elisha instructed King Yoash to shoot in the direction of the far away Kingdom of Aram. Salvation occurs at the end of a period of ups and downs, and though Yaakov/Israel suffered many reverses in his struggle with Esau, (in the historical global struggle between the two philosophies) in the end Yaakov triumphs.⁠a The blessing given by the angel here to Yaakov at the end of the struggle, at daybreak, symbolises the synopsis of Jewish history.
a. freely translated as the author is ambiguous to my mind.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[א] ויוותר יעקב לבדו
[1] שם פרק שביעי דף (צז) [צא] ע״א (חולין צא.)
[ב] ויאבק איש עמו
[1] שם (חולין צא.)
שכח פכין קטנים. בגיד הנשה (חולין צא.) פירש שם (רש״י) דכל כלים החשובים כבר העביר אותם, כדכתיב (פסוק כג) ״ויעבר את אשר לו״. ואם תאמר מנא ליה דשכח אותם, שמא עדיין לא העבירם וחזר אחריהם, ויש לומר דהא על כרחך אתה צריך לומר דהיה דבר קטן מאד, וגם לא היה הרבה כלים אלא ב׳ או ג׳ פכים קטנים, דהא כתיב ״ויעבר כל אשר לו״ ואם הרבה היו לא העביר עדיין כל אשר לו, אלא מעטים היו. ואין דרך בני אדם שחוזר אחר כלים קטנים מעטים עוד פעם אחר בפני עצמו, דמאחר דמשא קטון הוא – מעביר אותו עם הראשון, דהרי דבר קטן מאד היה, אלא ששכח אותו. ואין לומר שכל כך היה משא גדולה בראשונה עד שלא היה יכול להעביר עמו אף דבר קטן, אטו בשוטה עסקינין דיעבר מתחלה משא גדול כל כך עד שאי אפשר לישא עוד אף דבר קטן – ויחזור אחר כך עוד פעם בשביל דבר קטן, והיה לו לחלק את המשא לשני משאות בינונים, אלא ששכח אותם. ועוד – דקרא מוכח שהיה עושה עצמו כגשר ועמד בנחל ונוטל מכאן ונותן לכאן (רש״י פסוק כג), והשתא אי לא שכח את פכין קטנים – איך נעשה שהיה נשאר לבדו, דהרי היה הכל אצל הנחל כמו שאר כלים שהיה מעביר, ולא נשאר לבד תחלה, אלא על כרחך שכח אותם רחוק מן הנחל וחזר אחריהם, ונשאר לבד. ואם תאמר מנא ליה ׳פכין קטנים׳ דילמא מידי אחריתי, יש לומר דכיון דבתורה סתמא כתיב ״ויוותר יעקב לבדו״ ולא פירש על מה חזר – יש לנו לאוקמי אמסתבר טפי, דהיינו פכים קטנים, דמילתא דשכיח הוא דדרך לשכוח אותם, לפי ששאר דבר קטן אין רגיל כך להשתמש בהם, ומייחד אדם להם מקום בכלים גדולים כתיבה וכיוצא בזה, אבל פכים קטנים – רגיל שישתמש בהם תמיד בכל מקום, ובאים לידי שכחה, ויש לנו לאוקמי אמסתבר. אי נמי הא דקאמר ׳פכים קטנים׳ כעין פכים קטנים קאמר, דהוא דבר קטן, ודרך השכחה בהם:
ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר – בענין התאבקות עם יעקב רבו הדעות, הן קצרה אורך היריעה האחת מלהעלות עליה כל דעות המפרשים, אמרתי הלא לאלהים פתרונים אענה גם אני חלקי ואומר, אחר שהסכימו רוב המפרשים שמלאך זה הוא סמא״ל שרו של עשו הנקרא סמא״ל עשו, כי כל חפצו וישעו לסמא עיני האדם ולהכותו בעורון ולעשותו סומא מעין השכלי, עד אשר לא יוכל הרואה לראות במראות האמת לבא ולראות פני ה׳ ולבוא בסוד ה׳ ליראיו בסתרי התורה, כי הוא שטן, הוא מלאך המות, הוא יצה״ר (ב״ב ט״ז) ורמז לדבר כי סמאל שותפו של ענב״ם באלפ״א ביתא ואותיות שניות, כי כמו שהיין היוצא מן הענבים כשהוא משכר את האדם הרי הוא עור בסתם עיניו, כמו שנאמר (בראשית מ״ט:י״ב) חכלילי עינים מיין. וסתם שיכור הולך כעור וסומא, כך סמאל זה שותפו, כל מזימותיו לסמא עיני האדם עד אשר לא יוכל לראות את השמש. ואם כן הענבים מסמאים עין הגשמי, וזה סמאל שותפו מעור עין השכלי, שלא יראה במראות האל וזהו סמאל מלה מורכבת.
ועוד ממה שצריך שתדעהו, שהיצר הרע נמשל לזבוב (ברכות סא) כאשר פרשתי למעלה פרשת בראשית בפסוק לפתח חטאת רובץ (ד׳:ז׳) כי סתם זבוב אינו רובץ בבשר השלם שבאדם, כי אין כחו בפיו לעשות פתח חדש בבשר שלם, ע״כ הזבוב רובץ בין השפתים במקום שמוצא פתח פתוח קצת שם ירבץ להרחיב פתח המכה, כך היצה״ר אינו מזדווג אל האדם השלם אשר לא פרץ גדרו כלל ולא פתח לו פתח לחטאת ולנדה, ועם האיש השלם בכל מעשיו אין לו שום שייכות ועסק כי לא יכול לו כלל, אך בזמן שהאדם מעצמו פותח לו פתח קצת ופורץ גדרו אף בעבירה קלה, אז מיד מזדווג לו היצר הרע ואומר לו אך עצמי ובשרי אתה, ואז יעלה מן העבירות הקלות אל החמורות, ומשתדל להרחיב הפרצה עד עלות חמ״ס גבר לאין מרפא, ופרץ גדרו והיה למרמס (ישעיהו ה׳:ה׳). כך זה המלאך סמאל שרו של עשו בראותו עניני יעקב עם עשו שהם תלוין בשמירת התורה כמ״ש והיה כאשר תריד וגו׳, והנה כל זמן שלא הביט און ביעקב כלל, לא נזדווג אליו לסמא את עיני שכלו מכל וכל, אך כשראה שיעקב פרץ גדרו קצת ביציאה זו, כי חנן אותו אלהים ונתן לו את כל ורוב עושר ונכסים וכבוד ויעקב יצא מגדר ההסתפקות קצת, ויותר יעקב לבדו וי״א לכדו, במקום הסכנה כי הלילה זמן קהלה לכל המזיקים היא, והוא נשאר בלילה יחידי עבור פכים קטנים מחבלים רמים ונשאים, ובעבור דבר מועט האחוז בחבלי בוז נותר במקום סכנה לבדו, אז אמר סמאל האח מצאתי און לי מאחר שיעקב התחיל בקלקלה ועשה את עצמו קצת עור מעיניו, כי מי עור כמו אוהבי הממון אשר עליהם נאמר (משלי כ״ז:כ׳) ועיני האדם לא תשבענה. אז אמר סמאל הנה עת לקרב ועת לחבק אליו, והנני מוסיף לו טומאה למלאות עיניו אבק ועפר כדי שיהיה סומא מכל וכל גם מעין השכלי, וזהו שאמר ויותר יעקב לבדו, כאשר עבר חק ההסתפקות ויותר לבדו לכדו, והרי הוא לבדו כי בטלה דעתו אצל כל אדם, כי מי פתי יסור הנה לסכן עצמו בעבור דבר מועט כזה, אין זה כי אם לב הותל הטהו מני אורח ישרים לחבב כל כך הממון הגורם שכחת אלוה ממעל כמ״ש (דברים ח׳:י״ג) וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת את ה׳.
מיד ויאבק איש עמו – נזדווג אליו סמאל לגרום לו שכחת אלוה מכל וכל, ומלת ויאבק היא כמו ויחבק, כי מלות אחה״ע מתחלפות, ונכתב ויאבק באל״ף כדי לדרוש ממנו לשון אבק, כי רצה לסמא עין שכלו כאבק זה העולה ומסמא עיני האדם כך עלה בדעתו לסמא עין שכלו כדי להביאו לידי הכחשת אלוה ממעל, וזה שאמרו רז״ל (חולין צ״א) שהיה האבק עולה עד כסא הכבוד כי זהו סמוי עיניו של צדקיהו הנוגע בעצמות אמונת הבורא יתברך ומציאת כסא כבודו ית׳.
ומה שאמרו שהיה נוגע בכסא הכבוד, למדו זה ממה שנאמר עד עלות השחר, משמע עד ולא עד בכלל, כי עלות השחר היה מעכב על ידו שלא היה יכול להביאו לידי הכחשת אלוה, לפי שע״י עלות השחר הכיר באמת כי יש לעולם בורא ומנהיג, כמו שפי׳ בעקידה פר׳ בראשית על פסוק וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים (דברים ד׳:ל״ט) שמתוך ידיעת מהלך הגלגל היומי דהיינו השמש, יוכל המשכיל להתבונן כי ה׳ הוא האלהים, וכן אברהם לא הכיר בוראו כ״א מתוך הליכות השמש והתחלת עלייתה כעלות השחר, כמ״ש (ישעיהו מ״א:ב׳) מי העיר ממזרח צדק ופסוק זה נדרש על אברהם, וזהו המרגלית הטובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם, שהיה מפרסם לכל מציאת האל יתברך ובמותו תלה ידיעה זו בגלגל החמה, ופירש הרב שעל זה אמרו (יומא כ:) אלמלא גלגל חמה המכריז מציאת האל ית׳ היה נשמע קול המונה של רומי המכחשת מציאתו ית׳. לכך נאמר עד עלות השחר ולא עד בכלל כי ע״י ידיעת תנועת השמש ידע יעקב כי ה׳ הוא האלהים. ומטעם זה משפט הרשעים לבקרים, וראיה מסדום וכמ״ש (תהלים ק״א:ח׳) לבקרים אצמית כל רשעי ארץ, לפי שלא לקחו לימוד מעלות השחר ולא ידעו את ה׳.
וכאשר ראה סמאל, כי לא יכול לו לסמא עין שכלו מכל וכל, אז השתדל בתחבולה אחרת לסמא קצת עין שכלו לכל הפחות לשלא יוכל לראות בסתרי התורה ובדברים נעלמים המכונים בירך כמ״ש (שה״ש ז׳:ב׳) חמוקי יריכיך. מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר (סוכה מט:) וזה״ש ויגע בכף ירכו, ואין רצוני להוציא מקרא זה מידי פשוטו כי ודאי נגע בירכו ממש, אך שאני נותן טעם בדבר למה נגע דווקא בכף ירכו, אלא שרמז לו שע״י שנעשה אוהב כסף אז בלי ספק יהיה עור מעיני שכלו, ואם יפה כחו של יעקב שלא בא לידי כפירה מכל וכל, מ״מ יהיה הדבר נוגע בכף ירכו כי עי״ז לא יוכל לראות בסתרי התורה והחכמה. ותקע כף ירך יעקב להורות לו כי שני קנינים אלו התורה והממון הם כצרות זו לזו, ותקע היינו שנדחה האחד מפני חבירו כמ״ש (תהלים קי״ט:כ״א) טוב לי כי עוניתי למען אלמד חקיך.
שכח פכים קטנים וחזר עליהם. לפי שכל הכלים חשובים כבר העביר דכתיב ויעבר את אשר לו. ולאו דוקא פכים אלא כלים שאינם חשובים נקראים פכים. וכבר נאמרו בזה דברים רבים בגור אריה ובהר״ן. אבל רש״י פירש כן חולין (צא.). [קיצור מזרחי]:
ופירשו רז״ל שהוא שרו של עשו. כדמוכח רש״י לקמן (בראשית ל״ג:י׳) גבי אם נא מצאתי חן בעיניך וגו׳. וכ׳ מהרש״ל ואם תקשה לומר למה צריך רש״י לדחוק ולפרש שהוא מלשון ארמי ולא פירש כפירוש מנחם י״ל לפי שפירשו רז״ל שהוא שרו של עשו לפיכך פי׳ פירוש אחר משום שאין שייך לומר שהעלו עפר עד כסא כבוד כיון שהוא שרו של עשו. עכ״ל:
He had forgotten some small jars and he returned for them. [Rashi knows this] because he had already brought over all the important utensils, as it is written, "He brought over all that he possessed.⁠" It does not mean literally jars, as all unimportant utensils are called פכים. Much has been said on this in Gur Aryeh and R. Noson, but Rashi explained it this way in Chulin 91a. (Kitzur Mizrachi)
Our Sages have explained that this was Eisov's guardian angel. Rashi proves this on, "If I have found favor in your eyes... like seeing the face of a Godly being" (33:10). Maharshal writes: You might ask: What caused Rashi make the forced explanation that ויאבק is of Aramaic origin, instead of saying like Menachem did? The answer is: It is because our Sages say that this was Eisov's guardian angel. [And it says in Chulin 91a that according to the view that they kicked up dust,] they raised dust until the Throne of Glory. But Eisov's guardian angel, [could not reach such a lofty level].
ויותר יעקב לבדו – לפי שיעקב עמד מצד זה הנה אחר שעברו כולם והוא רצה לעבור, נותר הוא לבדו מצד השני ואין צורך לדחוק בפירוש הכתוב.
ויאבק איש עמו – [כתב רש״י] ״ויתעפר, כך פירשו מנחם, לשון אבק שמעלין אבק ברגליהם. ולי נראה לשון ויתקשר, ולשון ארמי הוא. ׳בתר דאביקו ביה׳.⁠1 ׳ואביק ליה מיבק׳⁠ ⁠⁠״2. זה לשון רש״י. [כתב על כך רמב״ן:] ״ואביקה בלשון חכמים חביקה שמשו בה הרבה, ״אבקתא אית ליה״,⁠3 ״דרגש אעולי ואפוקי באבקתא״.⁠4 וכן ״אבוקה כשנים״,⁠5 בעבור היותה מעצים דקים חגורים וקשורים יחד. כי [אות] החי׳ת תכבד בלשונם, והקלו אותה פעמים רבות לאל״ף. ואפשר שיהיה ״ויאבק״ כמו ״ויחבק״ כמו ״ויחבקהו״.⁠6 ובבראשית רבה7 ״מי נתמלא אבק? האיש שהיה עמו. כדברי מנחם, והוא הנכון״ [עכ״ל] מדברי רמב״ן ז״ל. אבל החביקה מאהבה כמו ״ויחבקהו ויפל על צואריו וישקהו״,⁠8 ״את חובקת בן״.⁠9 וזה המלאך נלחם עמו.⁠10 ולדעתי כי שם ״אָבָק״ בעבור שהוא דק מאד ותקשר עם הכל, ונשאר יחד עם הדבר שנופל עליו, גם אם הוא בגד חלק מאד. ולטעם זה דברי מנחם עם הארמי הולכין על דרך אחד. כי זה המלאך התקשר ונדבק עם יעקב ולא נפרד ממנו כל הלילה, כמו האבק המתדבק עם הדבר שנופל עליו.
איש – מלת ״איש״ פירשנוה בפירוש ״כי מאיש לוקחה זאת״,⁠11 כי נופל על כל נמצא, יהיה מלאך או בעל חי בארץ גם על הצמחים. כמו ״והאיש גבריאל״,⁠12 ״מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו״,⁠13 ״אשה אל אחותה בקרסים״14 כי זה השם על היש הנמצא, ויש בכל דבר ישות. וזה האיש היה מלאך כמפורש בנבואה ״וישר אל מלאך ויוכל״.⁠15 ונזכר בלשון ״איש״ כי נראה אליו כאיש, ולא ידע יעקב שהוא מלאך עד שאמר לו ״שלחני כי עלה השחר״16 כמו שיתבאר בעז״ה. וטעם הספור הזה הוא מנפלאות השם וחסדיו הגדולים עם יעקב בחירו, ומלמד ענין נורא לדורות כמו שאגיד בעז״ה. אבל רשב״ם ז״ל פירש שרצה יעקב לעבור גם הוא את הנחל ״כדי לברוח דרך אחרת, שלא יפגענו עֵשָׂו נתכוין. ויאבק מלאך עמו שלא יוכל לברוח, ויראה קיום [הבטחתו]⁠17 של הקב״ה שלא יזיקהו עֵשָׂו. וכשראה כי לא יכול לו המלאך, רצה לעבור ולברוח בעל כרחו, ותקע כף ירכו״[עכ״ל רשב״ם]. ולא דבר נכונה כמו שפירשנו, כי חלילה ליעקב שיברח. ואם יברח לא יועיל. ועוד וכי לעכבו שלא יברח הוצרך לשלוח מלאך מן השמים שילחם עמו, ושיהיה צולע? ומה הקל לעכבו. והאמת כי השם עושה פלא ורצה להראות את יעקב מה מאד כחו גדול, בעבור יאות18 הוא ובניו סגולת השם, ״עמו וצאן מרעיתו״19 ושאין אומה ולשון שלטת עליו ועל זרעו לכלותם. וגם אם יהיו כל גויי הארץ אויבינו ונלחמים בנו, לא יוכלו לנו. כי הכח העליון העושה פלא דבק עמהם, ולכן כשירא יעקב מאד מפני עֵשָׂו ואנשיו גבורי מלחמה שבאו עליו באיבה גדולה, ואמר ״פן יבוא והכני אֵם על בנים״ לא ענהו השם להבטיח לו בנבואה שאל יירא מהם, כמו שאמר לאברהם ״אל תירא אברם אנכי מגן לך״.⁠20 אלא אחרי שהתפלל סרה יראתו שנפלה עליו, ברצון השם, ואז שלח מלאך מן השמים בדמות איש שיאבק עמו, ויתגבר עליו להפילו ולהכניעו. והשם נתן עוז ותעצומות ליעקב בכח עליון שלא יכול לו המלאך. אז ראה יעקב שגם מלאכיו גבורי כח לא ישלטו עליו, ברצות י״י את יראיו, אף כי אנוש ילוד אשה. וכן כתוב בספר ״חכמת שלמה״21 שהעתקנו, כי שם דורש על רוח החכמה, רוח האלהים הדבק עם יראיו להצילם מֵעָנְיָם, ואמר ״והחכמה הושיעה כל מכבדיה מֵעָנְיָם. היא הוליכה בדרך ישר צדיק בברחו מפני חמת אחיו, וְתַּרְאֵהוּ את ממלכות י״י, ותופע עליו דעת קדושים, ותעשירהו בעמלו ותרויחהו ביגיע כפיו. ותהיה עמו ותצליחהו לעיני רעי-עין אשר הֵתַּלוּ בו. וְתִּצְרֵהוּ מאויביו, ותבטיחהו מאשר ארבו לו, וַתָּשַׂר אותו במלחמה קשה, וידע כי יראת אלהים תעוז מכל״ [עכ״ל]. הנה ״ותצרהו מאויביו״ הם לבן ואחיו שדלקו אחריו, ״ותבטיחהו מאשר ארבו לו״ הם עֵשָׂו וארבע מאות איש שהלכו לקראתו, וארבו בדרך על יעקב וביתו לכלותם. ״וַתָּשַׂר אותו במלחמה קשה״ היא מלחמת המלאך עמו שהיא באמת מלחמה קשה, שאין בכח תולדת האדם להנצל ממנה. והוא ״ישר אל מלאך ויוכל״. וידע ״כי יראת אלהים תעוז מכל״ כי השם נותן עוז ליראיו, ואז אין נוצר שיכול להם.⁠22 ומדברי שלמה אנו למדין שהליכת עֵשָׂו לקראת יעקב היתה מפני איבה לארוב לו בדרך, ושבצדק נפלה אימתה ופחד על יעקב אלא שהשם גזר [עליו] והסתיר פניו ממנו רגע. ואחר כך האיר י״י פניו אליו, מצא שהשיב לו ששון [ועוז]. ואז בטח לבו בישועת י״י ושעל כן שלח מלאך להלחם, ללמדו כי יראת אלהים תעוז מכל. וכן הוא דעת רבותינו ז״ל והוא האמת. ובשיטה זו פירש רמב״ן ז״ל. ואין דברי רשב״ם וראב״ע ז״ל נכונים, וכמו שאמרנו.
1. סנהדרין סג, ב.
2. בראשית רבה עז, ג.
3. מכות כג, א.
4. סנהדרין כ, ב.
5. ברכות מג, ב.
6. בראשית לג, ד.
7. עז, ג.
8. בראשית לג, ד.
9. מל״ב ד, טז.
10. רבינו חולק על שימוש מלת ״חביקה״ גם לענין מעשה איבה.
11. בראשית ב, כג.
12. דניאל ט, כא.
13. בראשית ז, ב.
14. שמות כו, ו.
15. הושע יב, ה.
16. בראשית לב, כז.
17. מלה זו שבסוגריים הוסיפו במהדורת רשב״ם (תורת חיים, של הוצאת מוסד הרב קוק) וגם שם היא בסוגריים.
18. מלה זו אינה ברורה בכתב-היד.
19. תהלים ק, ג.
20. בראשית טו, א.
21. פרשה י, פסקא ט-יב (רוח חן, מהד׳ ראשון לציון, תשע״ח, עמ׳ 60-61).
22. לבני ישראל.
ויותר – אחר שהעביר כל אשר לו ביד עבדיו, על כרחו נשאר הוא, וקודם שעבר אירע לו מה שאירע. ולא כמי שדובר על צדיק עתק,⁠1 שבקש לברוח2, שאין כדאי לשמעו, אף כי לומר שהפקיר כל המון נפשות מיראת נפשו, לחנם, ומי הכריחו להעבירם.
ויאבק איש – לרמז לו, כי שגג להיות מצר וחרד אחרי כל ההבטחות הטובות כי לא יעזבנו המקום יתברך, ויהיה עמו לשמרו מכל רע. ולמען חזק את לבו אחרי התאבקו, בשמעו כי שרה עם אלהים ויכול לו, ולא יירא עוד3.
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים ל״א:י״ט.
2. רשב״ם (ולא הזכירו הרכסים לבקעה בשמו כאן): ״ויותר יעקב לבדו – כלומר, שהעביר כל אשר לו, שלא היה עוד לעבור אלא הוא לבדו, ורצה לעבור אחריהם, כי לברוח דרך אחרת שלא יפגשנו עשו נתכוון״. רשב״ם נתקשה למה נשאר לבדו בצד השני, הרי העבירם את הנחל, ולמה לא היה עמהם? וידועים דברי רש״י ליישב זאת: ״שכח פכים קטנים וחזר עליהם״, ובדומה ברד״ק (פסוק כ״ד) ״ואחר שהעביר הכל נשאר הוא עדין לחקור ולחפש אם נשאר דבר משלו״, (ע״פ מדרש רבה). הרכסים לבקעה מיישב את זה, באמרו ״שהעביר כל אשר לו ביד עבדיו״, ומקורו ברמב״ן ״ועל דרך הפשט, ויקחם ויעבירם את הנחל – העבירם עמו, ויעבר את אשר לו – בצווי, כי חזר וצוה שיעברו לפניו ונשאר הוא אחריהם״. ור״י אבן כספי דוחה את כל הקושי: ״ויותר יעקב לבדו – נכון זה באי זה עבר משניהם״.
3. רד״ק: ״ושלח האל זה המלאך ליעקב לחזק לבו שלא יירא מעשו, כי לא יוכל לו, לפיכך נאבק עמו, רמז לו כי כמו שהוא נאבק עמו ולא יכול להפילו, כן עשו לא יוכל להרע לו״. רדצ״ה: ״היה צריך להראות לו ליעקב שהאדם המתהלך עם האלהים אף מסוגל לנצח מלאך או לפחות לא להיות מנוצח על ידיו״.
ויותר יעקב לבדו – כי שב באחרונה לבקש אם נשאר שם כלום, או שהמתין עד שעבדיו העבירו כל רכושו אל העבר השני, ומתוך כך נשאר יחידי בעבר הנהר מצד זה:
ויאבק איש עמו – לשון קשירה ועניבה, והוא לשון ארמי, בתר דאביקו ביה, ואביק ליה מיבק, שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו שחובקו ואובקו בזרועותיו. והנה סיפר הכתוב שראה כדמות איש מתאבק עמו להפילו ארצה, ומפורש בנביאים שהיה מלאך, שנאמר ובאונו שרה את האלהים וישר אל מלאך ויוכל וכו׳ (הושע י״ב ד׳), וכן לקמן אמר כי שרית עם אלהים ואחז״ל שזה היה שרו של עשו, כלומר שר אומת אדום שיצאה מעשו, כי יש לכל אומה ואומה שר בשמים, כמו שנזכר בדניאל שר מלכות יון שר מלכות פרס, ובקש השר ההוא להתחזק על יעקב ולהתגבר עליו כדי שישאר נכנע הוא וזרעו תחת זרע עשו, ולזה נדמה לו בדמות איש מריב עמו:
עד עלות השחר – הזמן טרם זרוח השמש שהוא בין הלילה והיום נקרא שחר, מלשון שוחר טוב (משלי י״א כ״ז) שענינו דרישה וחקירה, כמו שנקרא ג״כ בוקר בעבור שבו יבקר האדם בין דבר לדבר, והביקור והחקירה דומים במובן. וסיפר הכתוב שהאריכה המלחמה הקשה הזאת כל החלק הנשאר מהלילה עד אור הבוקר. ואין זה בכח האדם במה שהוא אדם לאזור חיל להלחם עם מלאך אלהים, אבל הוא ב״ה נתן עוז ותעצומות ליעקב באורח נפלא מן הטבע כמו שאמרנו למעלה, להיות סימן יפה לבניו שאומת אדום תתגולל ותתנפל עליהם דור דור להמיתם ולא תוכל להם:
ויאבק – מנחם, ראב״ע רמב״ן ורד״ק פירשו לשון אבק, וקלעריקוס וראזנמילר וגעזעניוס מוסיפים כי קרוב לזה palestra נגזר מן pale, שענינו בלשון יוני עפר. ורש״י פירש מלשון חבוק, וכן בלשון ארמי אביק, ענינו דבוק וחבוק, ולזה דעתי נוטה. וגעזעניוס בקש להסתייע מתרגום שמרוני שמתורגם נגשושה עמה, והוא געזעניוס מפרש אותו ל׳ גוש עפר, וזה שבוש, כי גוש איננו אבק, אבל התגושש נגזר מן גש או גשש שענינו בלשון הקודש ובלשון ארמי וסורי משמוש. והנה בספר הכותים אין כתוב ויאבק אלא ויחבק, ואיך יתכן שיתרגמוהו מלשון גוש ואבק? וגעזעניוס נפתה אחרי בוקסטארף שהביא משל לשני אתליטים שהיו עומדים ומתגוששים לפני המלך (בראשית רבא פרשה כ״ב), עומד ומתגושש עם בנו (שם ע״ז ב) נתגוששת עם העליונים ויכלת להם (שם ע״ח ב) ופירשם מלשון גוש עפר, והביאם בשרש גוש, ובאמת אינם אלא משרש גשש. וקודם להם הרמב״ם בפירוש המשנה (חלה פרק ב {משנה ב׳}) ואחריו הרע״ב פירשו ספינה גוששת, מלשון גוש עפר, ואינו אלא משרש גשש (וכן הביא בעל הערוך) ומענין משמוש כלומר שהספינה נוגעת בקרקע.
עד עלות השחר – המפרשים כלם פירשו עד זה כמשמעו, ול״נ ענינו סמוך לעלות השחר. וכמהו ויאהל עד סדום {בראשית י״ג:י״ב}, ויט אהלו עד אלון בצעננים (שופטים ד׳:י״א), ויט עד איש עדלמי {בראשית ל״ח:א׳}, עד האלהים יבא דבר שניהם {שמות כ״ב:ח׳} [והנה גם המאורע הזה היה ליעקב מאת ה׳ לחזק את לבו, להודיעו כי הוא בעזרו, כי לבסוף ידע שהוא מלאך, והנה נראה אליו מלאך בדמות איש והתחבק עמו לא להזיקו אלא מלחמת כבוד להפילו לארץ, כדרך האתליטים המתגוששים זה עם זה ועשה עצמו כאלו לא יכול לו, ועי״ז ברכו וקרא שמו ישראל. וגעזעניוס אומר כי אמר כאן ויאבק ע״ש הנחל יבוק].
ויותר יעקב – לדעת חז״ל, ״נשתייר על פכין קטנים״ (חולין צא.): לאחר שהעביר את הכל, הוא חזר כדי לראות אם דבר⁠־מה נשכח. ולכך הם מוסיפים: ״מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהן בגזל״ (שם).
רכוש שצדיק משיג ביושר – אף אם ערכו מועט ביותר – קדוש הוא בעיניו. הוא לא יבזבז אותו או יניח לו ללכת לאיבוד, והוא אחראי על שימושו הראוי. אף הון רב שווה בעיניו כשרוך נעל, כשהוא מוציא אותו למען מטרה נעלה; ומאידך, גם שרוך נעל יהיה בעיניו כסכום גדול אם עומד הוא להתבזבז ללא סיבה או מטרה. אדם שאינו פושט ידו בגזל, והמחשיב כשלו רק מה שהשיג ביושר, יראה את חסדי ההשגחה בכל קניין שרכש. כל מה שבידו – אף הקניין הקטן ביותר – בא לו בעמל ויזע ישרים ועל ידי ברכת ה׳, ומשום כך ערכו לא ישוער.
לבדו – יעקב שקל זה כנגד זה, את העזרה המועטת שיוכל לסמוך עליה מאנשיו, לעומת הכח הגדול יחסית של ארבע מאות איש שעשו מביא עמו, ומכח מחשבה זו נתמלטה מלבו זעקה גדולה לה׳, שנותרה עדיין ללא מענה. הנביאים הצופים מרמזים שזעקה זו של ״הצילני נא״ היא הסימן השלישי של הגאולה (עיין פירוש לעיל יב, א; כו, טז), הגאולה המתגלית בתוך חוסר האונים המוחלט של הגלות. כך גם, המאורע שנתן ליעקב לבסוף תשובה כה מעמיקה, בא אליו ברגע בו ניטלה ממנו העזרה המועטת ביותר שחשב שיכל לסמוך עליה. המאורע בא כאשר נותר בודד לחלוטין, תלוי כולו במה שטמון באישיותו.
ויאבק – ״הֵאָבֵק עם״ נמצא רק כאן, בסיפור הזה.
לא הרי ״אבק״ כהרי ״עפר״. ״עפר״ הוא הכיסוי החיצוני של הארץ, שכבה רפויה של אדמה פוריה. ״עפר״ קרוב ל״עֵבֶר״ – הצד החיצוני, ול״עור״. כדרך ש״עור״ מציין את חלק הגוף שדרכו משפיע העולם החיצוני על הגוף (״עוּר״, התעורר, מציין את המצב לאחר השינה, כאשר הנפש, שנתכנסה לתוך עצמה, שבה כביכול ומגיעה עד לעור), כך מציין ה״עפר״ את חלק הארץ שבו מתפתחים חיים ארציים, כתוצאה מגורמים מעוררים חיצוניים הבאים מהחלל החיצון.
לעומת זאת, ״אבק״ מציין חלקים זעירים של חומר ארצי, שבעת שניתקים ממקומם מאבדים כמעט את כל כובדם, והסיבה הקטנה ביותר גורמת להם להתעופף אל על. קרוב ל״אבק״ – ״אפק״, שנגזר משורש ״פוק״ עם אל״ף מייחדת בתחילתו, והמציין מה שפורץ ויוצא החוצה ממקום מעמדו, ואולי גם את המקום שממנו פורץ. כך גם ״בוק״ ו״בקק״ – להתרוקן, ו״בקבוק״ – כלי שממנו זורם החוצה נוזל. זו כנראה גם משמעות השורש ״אבק״: להזיז דבר ממקומו במהירות. אפשר להביא ראיה לכך מהפסוק: ״וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן״ (ישעיהו ט, יז): הם מתנשאים אל על בהדרת גאונם, אך גאותם היא גאוה של עשן!
נמצא ש״הֵאָבֵק עם״ מציין את המאמץ ההדדי לנתק את האחר ממקום מעמדו על הארץ, ולעשותו ״אבק״. קרוב אליו ״חבק״, המאמץ למשוך מישהו קרוב אליו, להתחבק.
לדעת חז״ל, האבק שעלה מרגלי שני הלוחמים הגיע עד כסא הכבוד: ״מלמד שהעלו אבק רגליהם עד כסא הכבוד״ (חולין צא.); שכן מאבק זה היה מעין המאבק הגדול הנמשך לאורך כל דברי ימי העולם. אכן זהו הסיכום והתוכן של כל ההסטוריה האנושית.
השחר – משורש ״שַׁחֵר״, לבקש – הזמן ביום שבו כבר אפשר לחפש אחר דברים, אך צריך עדיין מאמצים לשם כך; תחילת הדמדומים הקודמים לבוקר. ״בוקר״ הוא הזמן בו נעשה מראה הכל ניכר וברור.
המאורע שאירע ליעקב באותו לילה היה המענה לזעקת מצוקתו: כל עוד פרוש הלילה על הארץ, כח הכרת האדם מעורפל, והדברים מבולבלים לבלי הכר עד שלא ניתן להבינם כפי שהם באמת, כל אותו הזמן יהיה צפוי יעקב למאבק ולהתנגדות. לדעת חז״ל (בראשית רבה עז, ג), יהיה על יעקב להאבק בשרו של עשו – גאונותו ורוחו של עשו, הלבוש מלכות, שרביטו בידו וחרבו על מתניו – עד שתסור חשכת הלילה מעל הארץ. יעקב עצמו הכיר ש״איש״ זה היה אחד מהנבראים העליונים (פסוק לא), והוא קבע מזכרת נצח להכרה זו בשם שנתן למקום.
ויאבק איש עמו – לא יעקב אלא האיש החל במאבק. יעקב לוחם רק להגן על עצמו.
ויותר יעקב לבדו – כבר התבאר בפ׳ תולדות, כי עשו ויעקב נבראו מתנגדים בטבעם מלידה ומבטן ומהריון, זה לרע וזה לטוב, שכמו שבעולם הכללי ברא ה׳ טוב ורע, גשמיות ורוחניות את זה לעומת זה, וכנגדם ברא את האדם מרכב משניהם, ונתן לו הממשלה והבחירה להטות המאזנים כפי אשר יבחר, טוב או רע, כן עשה שני אומות נפרדים, אדום וישראל את זה לעומת זה, זה לה׳ וזה לעזאזל, ועל ידי כח הבחירה בכלל האומה, יש בידם להטות הפלס לטוב, עת ישמרו ישראל תורת ה׳ ומצותיו, ואז יהיה אדום נכנע תחת ישראל, כמו שיכנע החומר תחת הצורה באדם הפרטי השומר תורת אלהיו, וכמו שהיה בימי בית ראשון ושני בימי מלכי ישראל הצדיקים, ואז יתקיים ברכת יעקב, שיהיה לו קול יעקב וידי עשו, כח הצוריי והחמרי, כמש״ש במקומו, או בנטשם תורת ה׳ יגבר עשו ויכנעו תחתיו, כהכנע הצורה תחת החומר באיש אשר הכניע נפשו תחת גופו, ובכ״ד שבעולם יש כחות עליונים המנהיגים את הכחות התחתונים לטוב ולרע, לחסד ולשבט, כמו שבאדם הפרטי יש יצ״ט ויצה״ר המנהיגים כח השכל והנשמה, וכח החומר ונפש הבהמיית, וכן יש כח עליון הנקרא שר ישראל, הוא הקדושה הכללית השומרת את ישראל, וכח הכללי הממונה לרע, הוא סמאל שרו של עשו הנוטה לצד שמאל להסית ולהדיח, כי אחר שאין קיום לעשו אלא כשישראל חוטאים, השר שלו שהוא קיומו והצלחתו, זה כל מגמתו להדיח את ישראל מתורתם ועבודתם. ובזה הראו לו פה נבואה מוחשת, שטרם קרב יעקב אל עשו, אם ללחום אם להשלים אתו, היה לו מלחמה עם השר שלו, היינו עם היצה״ר הפרטי שבגופו, וגם עם היצה״ר הכולל שהוא שמאל הכללי, שר האומה הרוצה להחטיא זרע יעקב ואומתו בכלל, והמלאך ההוא לבש צורה גשמיית [כי היתה נבואה מוחשת], ע״י שנתגלם המלאך בצורת אדם (כמ״ש ענין זה בפ׳ וירא), ויאבק עמו בפועל ממש לא בחלום, כדעת המורה והרלב״ג, כי הלא היה צולע על יריכו, רק נתאבק עמו כדרך אנשים הנאבקים יחד לראות מי חזק בכח הגוף מחבירו, וכאשר לא יכול להפיל את יעקב ע״י חוזק הגוף כי היה יעקב חזק ועצום ממנו בכח גופו, נסה בתחבולה להפילו ע״י שהכהו ברגלו בירכו להפילו ע״י תחבולה, ותקע כף ירך יעקב, ובכ״ז נאבק יעקב עמו ולא יכול להפילו, שעז״א בהאבקו עמו, והיה פתרון זאת המראה והאבוק, אם ביעקב הפרטי, שהיה לו מלחמת היצר והחומר כל אותו הלילה, שניתן להיצה״ר שלו רשות להחטיאו ולהדיחו מיראת ה׳, ובא הספור ויותר יעקב לבדו, היינו שיעקב הכין א״ע אז לנבואה, והכין א״ע להפשיט את החומר מעליו, ותשאר נפשו לבדו מתבודדת עם האור העליון הרוחני, שזה המליץ במ״ש ויותר יעקב לבדו, שעקר שם יעקב או משה וכדומה לא נאמר על החומר שהוא רק הלבוש של יעקב, כי עקר שם יעקב הוא על יעקב הפנימי, שהוא נפשו ונשמתו שזה יעקב העקרי, ר״ל שנפשו של יעקב נותרה לבדה מופשט מן האישית והחומר. אבל ע״י שניתן רשות להיצה״ר להחטיאו, התאבק איש עמו, שכח גופיי ואישי, היינו כחות החומריים נאבקו עם יעקב, שהוא כחותיו הנפשיים, ולא הניחו שיתפשט מן החומר ויהיה לבדו מופשט מן האיש שלו, כי האיש והחומר שלו אחז בו ורצה להתגבר עליו. וחז״ל אמרו מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד, היינו שהיה מלחמה הפנימיית הזאת עד שרשי אמונתו, שרצה להעבירו משרשי האמונה. אבל לא יכול לו, כי יעקב שהוא נפשו ונשמתו, התגבר בכח עצום על חומרו ואיש שלו, ויגע בכף יריכו, שהגם שיעקב התפשט לגמרי מן גופו, עדיין נשאר לו דבוק עם גופו וחמרו במקום גיד הנשה, ששם א״א לבטל החומר לגמרי, כי צריך לקיום המין, וכמ״ש באנשי כנה״ג שלא בטלו יצה״ר דעבירה מטעם זה, וכמ״ש בספרי שירי הנפש בפסוק איש חרבו על יריכו. וההוראה שיש לנבואה זו על יעקב הכללי, דהיינו האומה הכללית הראו לו ששרו של עשו יאבק באומת ישראל להדיחם מתורתם ואמונתם, ויעקב שהוא האומה נותרה לבדה. וישכן בטח בדד עין יעקב, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, ויאבק איש עמו, שירצה וישתדל להתחבר עמו ולהיות לעם אחד, ולא יכול לו, אבל אח״כ נגע בכף יריכו, שבדורו של שמד בימי קדם הדיח הבנים מתורת ה׳.
{What was the struggle with the ‘man’ all about?}
YAQOV REMAINED ALONE. In Sidra Toldot it has already been made clear that from birth and the womb and the time of conception, Yaqov and Esav were of opposite natures, the one for good and the other for evil. Just as in the world at large, God created good and evil, the physical reality and the lofty-ruhani reality, one standing in opposition to the other, He created in man a corresponding fusion of the two, and He provided him with power of dominion and the choice to incline the scales as he wished, for good or for evil. Likewise He did form two separate nations, Edom and Israel, standing in opposition to one another — this one to the Lord and that one to Azazel.⁠1
Through the power of free choice that this nation possesses, they can incline the balance towards the good, by Israel keeping the Torah of God and His commandments. At such time, Edom would be subdued by the human form-zurah in the individual who fulfills the teaching of his God. So was it indeed at the time of the first and second Temples, whenever the reigning monarchs were zadiqim. The blessing given to Yaqov would then be realized, that he should possess the voice of Yaqov as well as the hands of Esav — the power of both the homer and the zurah — as would its opposite be realized whenever they rejected the Torah of God. The Lord would then make Esav strong and they would subdue Israel, as the zurah is subdued by the homer in a man who made his soul subservient to his body.
For each thing in the world there are upper powers which compel corresponding powers below towards good and towards evil, towards kindness and towards the whip. In the individual human being there are the proclivities for good and for evil, which propel the powers of the mind and the soul and the homer and man’s animate nature. There likewise exists a higher power called Sar-Israel — that is, the general and overall qedushah which safeguards Israel — and also a general overall power who dominion is evil, and that is Samael, the Sar (prince, lit.) of Esav that predisposes towards the left (semol — hence Samael), towards rejection and subversion of our faith. Since Esav cannot thrive unless Israel sins, his Sar, that sustains his existence and success, has as its principal function to draw Israel away from their Torah and the service of God.
Here it was thus made evident to Yaqov by a prophetic vision rendered concrete, that before Yaqov approaches Esav, whether it be to wage war or to make peace, there first ensues a struggle against the Sar of Esav, that is against his own personal predisposition for evil, enclosed in his body, and against the general power for evil that is represented by the general Samael, the Sar of that people that would propel to sin the individual seed of Yaqov and Yaqov’s people as a whole.
Since it was a concrete vision for the senses, this malakh Samael took on physical form by being transformed into human shape. (In Sidra Vayera we have explained this matter of malakhim assuming human shape.) He wrestled with him then, actually and not in a dream, as Rambam, in the Guide, and as Ralbag write. For did he not actually limp on his hip? He wrestled with him in the manner of two who struggle to see which one is the stronger physically. And when he would not overthrow Yaqov with bodily power, Yaqov being the mightier in bodily strength, he tried to overcome him by cunning through kicking him in the thigh and making him fall. But even though the Sar penetrated into the joint of his thigh, Yaqov continued to struggle — hence, as he wrestled with him — and the Sar could not make him fall.
The meaning of this vision and of the struggle is this. Yaqov the individual battled that night against the body forces and the material aspect of his nature, the tendency to evil having been able to draw him into sin and away from the fear of God. Accordingly, the narrative relates that Yaqov remained alone. He prepared himself for prophecy and the shedding of his material grossness so as to leave his soul alone, secluded with the lofty-reality (ruhani) supernal light. Hence Yaqov remained alone, for the essential in the name Yaqov — or Moshe, and so forth — does not pertain to the material aspect, which is only the garment of Yaqov, but to the inner Yaqov. In other words, the narrative stresses that Yaqov’s soul remained alone, stripped and abstracted of the personal and the material. But since the proclivity for evil was allowed to draw him into sin, a man wrestled with him. For the power of the body and of personality, that is, his physical aspects, struggled with Yaqov — his soul aspects — and would not allow it to divest itself of the material side and be alone, abstracted from physical self, for his personality and physical side had taken hold of him and wanted to become his master.
Our Sages have said:⁠2 ---A man wrestled with him, teaching us that they raised the dust at his feet all the way up to the Throne of Glory--- That is, this internal struggle reached to the roots of his faith, his adversary wanting to draw him away from the roots of his faith. But he could not prevail over him. Yaqov, that is, his nefesh (life-force) and soul, mightily overcame his materiality and personality aspect.
{The significance of Yaqov being injured in the thigh.}
PENETRATED INTO THE JOINT OF HIS THIGH. Although Yaqov succeeded in stripping himself totally of his body, he still adhered to his body and materiality at the site of the thigh muscle (sciatic tendon), for at this site it is not possible to eliminate the physical side completely, it being necessary for the propagation of the species. As it is written:⁠3 the Men of the Great Assembly did not do away with the sexual inclination for just this reason — and as I have also written in my work, Shirei Hanefesh (on Shir HaShirim), in connection with the verse,⁠4 every man has his sword upon his thigh.
Thus far Yaqov the individual. But there is a significance to this prophetic vision that pertains to Yaqov in a more general sense. That is, regarding the nation as a whole it was shown to him that the Sar of Esav would contend against the people of Israel, to draw them away from their Torah and their faith. Yaqov — qua nation — however, remained alone. Yaqov shall dwell in safety alone, indeed5 a people that shall dwell alone, and shall not be reckoned among the nations. —— And a man wrestled with him: he will attempt to join himself to him and become one nation. But he could not prevail over him. Whereupon he then will penetrate into the joint of his thigh. As indeed, in times of forced conversion long ago Esav did compel the children of Yaqov away from the Torah of God.
1. Lev. 16:8.
2. Hulin 91a.
3. Yoma 69b.
4. Songs 3:8.
5. Num. 23:9.
עד עלות השחר: שאז לא שולט כח הדין, וכח הקדושה מתחזק, על כן משך המלאך עצמו ממנו.
ויאבק איש וגו׳ עד עלות השחר. רמז לנו הכתוב שלא היה האיש ההוא רשאי להתאבק עם יעקב עד עלות השחר, וכן בסמוך הוא אומר בפי׳ שלחני כי עלה השחר, הא למדת שהשחר שם קץ וגבול לשליטתו, ומזה ידענו כי דבר ה׳ אמת בפי רבותינו שלא נתנו למזיקים שליטה רק בלילה, ואלמלא שכן הוא, למה תרמוז התורה על הזמן והכפול הדברים פעמים? — ושהיה האיש הנראה ליעקב מלאך, יתבאר במופתים, א׳ באומרו כי שרית עם אלהים ועם אנשים, ב׳ אמר יעקב כי ראיתי אלהים פנים אל פנים, והוסיף ותנצל נפשי רמז בזה שראוי היה להנזק לולי שר אל מלאך ויוכל, ג׳ משולש בנביאים וישר אל מלאך ויוכל — וא״ת למה קרא אותו הכתוב איש? אומר אני כי הורה לנו בזה שלדעת תורתינו כת אחת מהמלאכים נקראים אישים, וכן אמרו רבותינו וימצאהו איש, זה גבריאל, ובזה סרו תלונות משיגי הרמב״ם שכתב שהכת הראשונה מהמלאכים נקראים אישים (ועיין בזה מאמר היחוד לרמב״ם בפתיחה להגאון ראפאפורט) ותמהו עליו, מנין לו, ומצינו שיעקב שאל למלאך, הגידה נא שמך, הרי שהאבות וגם משה ע״ה שכתב התורה, היו חוקרים על שמות המלאכים הנראים להם, ואם שם מלאך זה נעלם מהם, האם נאמר שכל שאר המלאכים כלם לא היו נקראים אצלם בשם, ואיך היו נבדלים ונכרים זה מזה אם לא בשמותיהם ובכל זאת רואים אנו שלא נכתבו בתורה זולתי מעט מזער, ובדורות אחרונים, הא אין לך לומר אלא שידועים היו אצלם ונסתרים היו, ולא נתנו להגלות אלא במשך הדורות ככל שאר חלקי התורה (ועיין מ״ש למעלה על פסוק ישלח מלאכו אתך.
ויאבק איש. עיין רש״י והוא כמו חבק בתמורת ח׳ בא׳, וראה מה שכתבתי ע״פ כי אב המון, וזה כאחד מהם.
השחר. שחר וצחר קרובים הם, ומורים על ההפך, ודעת ראב״ע ״עד סור שחרות הלילה״ ואין כן דעה קדמונינו. כשאמרו כשעלה עמוד השחר, הרי שהבינו התחלת האור, וכן נראה לי ששחר כמו צחר, והוא מהשמות המורים על ההפכים.
ויאבק – קשה לגזור המלה מלשון אבק, כלומר להתעפר,⁠1 ומוטב לקבל דעתם של רש״י והרמב״ן, לפיהם המלה נגזרת מן הארמית אבק שפירושו לחבק, להתקשר. ויש אומרים שהכתוב בוחר בביטוי זה שאין לו אח במקרא, משום קרבתו לשם הנהר — יבוק, מקום המאורע.⁠2
איש – הנאבק עמו נראה ליעקב כאיש, אך היה זה, כפי שהתברר מאוחר יותר, מלאך שנשלח על ידי אלהים. היה צריך להראות לו ליעקב שהאדם המתהלך עם האלהים אף מסוגל לנצח מלאך או לפחות לא להיות מנוצח על ידיו.⁠3
1. כפירושו של מנחם שמביאו רש״י (המ׳).
2. אך עם זאת אין כל מקום להניח, כדילמן, שהכתוב רוצה לבאר את השם יבוק כנהר המאבק.
3. ואם יש חוקרים שסוברים, כי יעקב נאבק עם אלהים עצמו, הרי כבר העיר י׳ הלוי שרעיון כזה יתנגד לרוחו ולתורתו של התנ״ך; ועוד הוא מעיר שהנביא הושע (הושע י״ב:ד׳-ה׳) מבאר במפורש אלהים על ידי מלאך.
ויותר יעקב לבדו – א״ר אלעזר, שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל.⁠1 (חולין צ״א.)
ויאבק איש עמו – א״ר יצחק, מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה.⁠2 (חולין צ״א.)
1. לא נתבאר טעם הדרשא ועיין בפירש״י, ויש להוסיף באור, דהלשון לבדו משמע גם בלא חפציו וכדכתיב ויעבר את אשר לו, וא״כ למה זה נשאר, על כרחך שנשאר על דבר קל שלא העביר עוד, ויתכן דסמיך לדרוש שנשאר על פכין דדריש לבדו כמו לכדו, בחלוף אותיות בכל״ם, כנודע, וכמו באמרם – כאמרם, וכדומה. –
והנה בפסוק כ״ג פירש״י [והוא ממדרשים] ואת אחד עשר ילדיו, ודינה היכן היתה, נתנה בתיבה שלא יתן בה עשו את עיניו, ומבואר דפסיקא לי׳ דרק דינה היתה חסרה אז, וצ״ע מניין לו זה, ודילמא בן אחד מהזכרים הי׳ חסר, ואפשר לומר [ע״ד הדרש] ע״פ מ״ש באגדות טעם הדבר שנבנה ביהמ״ק בחלקו של בנימין [ע׳ לפנינו פ׳ ברכה בפ׳ ובין כתפיו שכן] מפני שלא השתחוה לעשו בשעת הפגישה [שלא הי׳ נולד אז עוד], ולפי״ז מוכח דע״כ כל בני יעקב הזכרים היו אז, משום דאל״ה למה לא נבנה ביהמ״ק בחלקו של זה שהי׳ חסר אז וג״כ לא השתחוה, ומדכתיב ואת אחד עשר ילדיו על כרחך שהיתה חסרה דינה. –
ומה שכתב רש״י שנענש יעקב על שמנע את דינה מעשו שמא תחזירנו למוטב, צריך באור, היכן מצינו כהאי גונא, שיהא חובה על אדם למסור את בתו לרשע שמא תחזירנו למוטב, והלא כנגד זה יש חשש שמא יחזירנה הוא לרשעה, ואפשר לומר דבזה לא הי׳ יעקב מסופק שהיא תחזירנו למוטב, אך מפני זה גופא לא רצה להשיאה אותה לו כדי שלא תחזירנו למוטב, כלומר שמשנאתו אותו לא הי׳ רוצה זה גופא שיחזור למוטב, ויהי׳ לפי״ז באור הלשון ברש״י שמא תחזירנו למוטב, כלומר שעל כן לא השיאה אותה לו שמא תחזירנו למוטב, ובזה לא הי׳ חפץ, ולכן נענש. –
ועוד יש לדקדק בפסוק הנזכר (כ״ג) ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו, לפי מש״כ רש״י לעיל בפ׳ ויצא (ל״א י״ז) ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו, הקדים זכרים לנקבות, אבל עשו הקדים נקבות לזכרים, שנאמר (ל״ו ו) ויקח עשו את נשיו ואת בניו, עכ״ל, ומבואר במדרשים דמפני שהי׳ עשו שטוף בזמה היו לו נשיו עיקר, והנה קשה טובא מכאן דכתיב גם ביעקב כן, ויותר מזה שאפילו את השפחות הקדים לבניו, כמ״ש ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו, והוא פלא.
אבל י״ל טעם נאמן על קדימה זו, משום דכשעבר יעקב את מעבר יבק הניח מאחריו במחנה כל עבדיו וכל מחנהו, כמבואר בפרשה, וכל זה הי׳ בלילה, ולכן הוכרח להעביר מתחלה את הנשים כדי שלא יותרו לבדן עם העבדים ועם חיל המחנה, ולפי״ז היתה קדימה זו בחשבון ודעת ותכלית נרצה לקדושה. וע״ע מש״כ בענין זה בפ׳ שמות ד׳ כ׳.
2. וכתבו התוס׳ אע״פ דבריש פסחים ב׳ א׳ אמרינן לעולם יצא אדם בכי טוב [כאור הבקר], משמע כל אדם לא רק ת״ח, התם איירי ברחוק מן העיר מפני המכשלות והדרכים, עכ״ל, ועיין לפנינו בס״פ מקץ בפסוק הבקר אור והאנשים שלחו, ומש״כ שם.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כו) וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ ל֔וֹ וַיִּגַּ֖ע בְּכַף⁠־יְרֵכ֑וֹ וַתֵּ֙קַע֙ כַּף⁠־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּהֵאָֽבְק֖וֹא עִמּֽוֹ׃
He saw that he could not prevail over him and he touched1 his thigh joint,⁠2 and Yaakov's thigh joint was dislocated when he wrestled with him.
1. touched | וַיִּגַּע – Here, the word likely takes the meaning of "strike" or "wrench", a violent touch (R. D"Z Hoffmann, pointing to the verb's usage in Iyyov 1:19).
2. joint of his thigh | בְּכַף יְרֵכוֹ – This appears to refer to the place where the thigh joins the hip.
א. בְּהֵאָֽבְק֖וֹ =ל-מ,ל1? (געיה באות אל״ף); ראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח (וכך ברוב הדפוסים וקורן). שמואל בן יעקב סבר שיש לכתוב געיה בתיבה זו, אך בכתב⁠־יד אחד (ל-מ) רשם אותה באות אל״ף, ובכתב⁠־יד אחר (ל) רשם אותה באות ה״א; יושם לב שבכתבי⁠־יד רבים אין געיה בכלל בתיבה זו (ראו בהמשך ההערה).
• ל,ש,פטרבורגEVR-II-B-80(8ב)=בְּהֵֽאָבְק֖וֹ (געיה באות ה״א, כלומר שלא כדין בראשונה מבין שתי הברות הראויות לגעיה קלה) וכמו כן ש2 ובתאג׳ חבשוש; וכך אצל ברויאר ומג״ה.
• ל1?,ק3,ו,ה,פטרבורגEVR-II-C-1(73א),פטרבורגEVR-II-B-8(26א)=בְּהֵאָבְק֖וֹ (אין געיה)
• יש דפוסים=בְּהֵֽאָֽבְק֖וֹ (שתי געיות) וכך בתנ״ך סימנים.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןמנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שיר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

[קכא] 1וירא כי לא יכל לו, אמר ר׳ לוי וירא בשכינה כי לא יכל לו, לארכיליסטוס שהיה מתגושש עם בנו של מלך, תלה עינו למעלה וראה את אביו המלך עומד על גביו, והרפיש עצמו תחתיו, כך כיון שראה המלאך השכינה עומדת למעלה מיעקב הרפיש עצמו תחתיו, הה״ד וירא כי לא יכל לו. (שהש״ר ג, ו.)
[קכב] 2וירא כי לא יכל לו, א״ר חנינא בר יצחק אמר לו הקב״ה הוא בא אליך וחמשה קמיעין בידו זכותו וזכות אביו וזכות אמו וזכות זקנו וזכות זקינתו, מדוד עצמך אם אתה יכול לעמוד אפילו בזכותו, מיד וירא כי לו יכל לו. משל למלך שהיה לו כלב אגריון ואריה אימירון והיה המלך נוטל בנו ומלבבו בארי, שאם יבא הכלב להזדווג לו יאמר לו המלך, ארי לא יכול להזדווג לו ואת יכול לבני, כך אם יבואו האומות להזדווג לישראל יאמר להם הקב״ה שרכם לא היה יכול לישראל ואתם לא כל שכן. (בראשית רבה עז)
[קכג] 3וירא כי לא יכל לו, בקש להרגו שנאמר וירא כי לא יכול לו ונעשה צולע. (תנחומא וישלח ח.)
[קכד] 4וירא כי לא יכל לו, כלומר לא יכול להוציא את ישראל מייחודו של מקום. (לקח טוב)
[קכה] 5ויגע בכף ירכו, אמר ר׳ פנחס כל אותו הלילה היו פוגעין זה בזה מגיניה דדין כל קביל דין (פי׳ באין בתחבולות זה כנגד זה). א״ל המלאך שמא זה מלאך כמותי אראה אם הוא מלאך אם לא, מיד ממשש בארכבותיו אם היה לו קפיצת כף, שהרי אין למלאך לא כף ולא חוליות, לפי שאין להם ישיבה, כד״א ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה (זכריה ג׳:ז׳), ראה שהיה לו קפיצת כף, אמר ודאי אדם הוא אלך ואתקע בכף ירכו. (תנחומא)
[קכו] 6ויגע בכף ירכו, נגע בצדיקים ובצדיקות בנביאים ובנביאות שהן עתידין לעמוד ממנו, ואיזה זה, זה דורו של שמד. (בראשית רבה עז)
[קכז] 7ויגע בכף ירכו, א״ל הקב״ה למיכאל יפה עשית (בתמיה) שעשית כהן שלי בעל מום, א״ל רבש״ע והלא אני כהנך א״ל אתה כהני ברקיע והוא כהני בארץ, מיד קרא מיכאל לרפאל א״ל חברי בבקשה ממך עמוד עמי בצרה שאתה ממונה על הרפואות ירד ורפאו. (מדרש אבכיר)
[קכח] 8ויגע בכף ירכו, זה המילה, וכן גזרה מלכות הרשעה שמד שלא ימולו את בניהם. (לקח טוב)
[קכט] 9ותקע כף ירך יעקב, ר׳ אלעזר אמר שעייה, ר׳ ברכיה בשם ר׳ אסי אמר סידקה כדג, רב נחמן בר יעקב אמר פירשה ממקומה היך דאת אמר ותקע נפשי מעליה (יחזקאל כ״ג:י״ח). (בראשית רבה עז)
[קל] 10ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו, מתני׳ גיד הנשה נוהג וכו׳ בירך של ימין, ובירך של שמאל, גמ׳, מתניתין דלא כר׳ יהודה, דתניא, ר׳ יהודה אומר, אינו נוהג אלא באחת, והדעת מכרעת את של ימין וכו׳, וטעמא מאי, אמר רבא אמר קרא הירך, הימנית שבירך, וכו׳, וריב״ל אמר, אמר קרא בהאבקו עמו, כאדם שחובק את חבירו וידו מגעת לכף ימינו של חבירו, ר׳ שמואל בר נחמני אמר כעכו״ם נדמה לו, דאמר מר, ישראל שנטפל לו עכו״ם בדרך טופלו לימינו, ר׳ שמואל בר אחא קמיה דר׳ פפא משמיה דרבא בר עולא אמר, כתלמיד חכם נדמה לו, דאמר מר, המהלך לימין רבו הרי זה בור, ורבנן [אמרי] מאחוריה אתא ונשייה בתרוייהו, ורבנן האי בהאבקו עמו מאי דרשי ביה, מבעי ליה לכאידך דר׳ יהושע בן לוי, דאמר ר׳ יהושע בן לוי מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד, כתיב הכא בהאבקו עמו, וכתיב התם וענן אבק רגליו (נחום א׳:ג׳). (חולין צא.)
1. וכן הוא בבראשית רבה פרק ע״ז בשנוים. ויש גורסים בב״ר בש״נ במנח״י שמביא משל זה המשך להמאמר לעיל אות קטז. ודרש זה בסגנון אחר במדרש אבכיר מובא בילק״ש כאן, א״ר בשעה שהיו מתאבקים רצה כת של מיכאל לסכנו אלא שנגלה עליהן הקב״ה וכיון שראה להקב״ה תשש כחו שנאמר וירא כי לא יכול לו. ובשפתי כהן מביא הגי׳ שנאמר וירא שראה להקב״ה. לארכיליסטוס, בב״ר שם הגי׳ להתליטיס,לאתליטין, אתליטוס, פי׳ איש אשר אומנתו להתאבק. הרפיש, השליך עצמו לארץ כלומר התרפס. ראה לעיל אות קטז. קיז. וי״ג הפריש. ועי׳ לעיל פכ״ב אות ע. מאיכ״ר פ״ה א. הביטה מרחוק וראה מקרוב המד״א וירא כי לא יכול לו.
2. שהש״ר ג, י. קמיעין, זכויות כקמיעין תלויין בו לשמרו. אגריון, הררי. אימירון בייתי. וי״ג ארי נומירין פי׳ ארי תרבות.
3. ראה בתיב״ע. ולעיל אות קיז.
4. עי׳ לעיל אות קכ. וכנראה היה לפניו כן במדרש וכמו שדרשו סוף הפסוק לקמן אות קכו. ויגע בכף ירכו על דורו של שמד. ועפ״ז נ״ל לפרש הדרשות בשהש״ר פ״ג ה. ר׳ יודן אמר כל הרוכלות שישראל עושין ומצליחין בעוה״ז בזכות אותו האבק של אבינו יעקב, ר׳ יודן אמר חורי כל פרגמטיא שישראל עושין ומצליחין בעוה״ז בזכות אותו האבק של אבינו יעקב. ר׳ עזריה אמר תרתי כל מלחמות שישראל עושין ומצליחין בזכות האבק של אבינו יעקב, ר׳ עזריה אמר חורי כל תורה שישראל עושין בעוה״ז בזכות יעקב אבינו, ר׳ ברכיה ור׳ סימון בשם ר׳ אבהו אותו האבק נטלו הקב״ה ונתנו תחת כסא הכבוד שלו הה״ד ה׳ בסופה ובסערה דרכו וענן אבק רגליו. והמפרשים פירשו בזכות אותו האבק היינו ברכת המלאך אבל לפי זה עיקר חסר מן הספר, ולהנ״ל יש לפרש כפשוטו בזכות אותו האבק כו׳ דמרמז על אומות העולם בכל הדורות שהתאבקו עם בני ישראל להעבירם על דתם ולא יכלו להם, וכח זה בא להם מיעקב אבינו מעשה אבות סימן לבנים. וראה לקמן אות קל. בבאור מדברי הרשב״א שהעיר מלשון התרגום ויאבק ואשתדל. וכן הביא הרמב״ם את הת״א באבות פ״ב משנה ג. השתדל להיות איש.
5. מאמר זה מובא במבוא לתנ״י סג: מתנחומא כת״י. ותחלת המאמר הוא בב״ר סוף פע״ז ארחב״י כל אותו הלילה היה שניהם שקועים זה כנגד זה מגניה דדין לקביל מגניה דדין כיון שעלה עמוד השחר ויאמר שלחני כי עלה השחר. ודרש זה שנגע בכף יריכו לדעת אם הוא מלאך מובא בפי׳ התוס׳ הדר זקנים ובריב״א עה״ת. ובשכ״ט גורס היו שניהן ״שגושין״ זה לזה, זה כנגד זה תריסו של זה כנגד תריסו של זה.
6. שהש״ר פ״ג ה. ובמדרש הגדול מעתיק אחר מאמר זה אמר ר׳ אלכסנדראי כל אחד ואחד מדורו של שמד שקול לפני הקב״ה כיעקב שנאמר זה דור דורשיו מבקשי פניך כו׳ ונתנו עצמן למיתה על שמו של הקב״ה כו׳ ומבואר דהפי׳ נגע בדורו של שמד שרצה להעבירם על הדת ולא עלה בידו כי מסרו נפשם על קדוש השם. וכ״מ בכ״י ר׳ אפרים על התורה וכ״פ היפ״ת. אמנם בלק״ט מבואר דפי׳ להיפך ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו אלו שנטמאו בידי השמד. (ובשכל טוב איתא ותקע כף ירך יעקב זחה לבם של מקצת בני דור השמד יוצאי ירך יעקב וניטמאו. בהאבקו עמו. ובהבריחו אותם ונטמאו ברפש אבק פיגול. ובהערות מהרש״ב דמאמר זה בלתי מובן, ונראה דצריך לתקן ״ובהכריחו״ אותם ומפרש את סוף הפסוק בהאבקו עמו ע״פ דרש זה שהכריחו אותם לשמד ומכנה את השמד בשם רפש אבק פיגול), וכ״מ ברמב״ן כאן שכ׳ והענין כי המאורע כלו רמז לדורותיו שיהיה דור בזרעו של יעקב יתגבר עשו עליהם עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתן ויהיה זה דור אחד בימי חכמי המשנה כדור של ר׳ יהודה בן בבא וחבריו כמו שאמרו כו׳ אם יאמר לו אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקב״ה אני נותן ובלבד שיהרגוני מיד אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול כו׳. וראה ברבנו בחיי ובדרשת אבן שועיב. (ובב״ר כת״י תימני מובא במנח״י יש כאן הוספה זרה (על הגליון רשום תוס׳) ויגע בכף יריכו באותה שעה פגם את הלבנה וחטף את חצי השם וחסר הכסא רגל הה״ד כי יד על כס יה, לכך קפץ הקב״ה ונשבע שלא יהיה הכסא שלם והשם שלם ותימלא פגימת הלבנה עד שיכרית זרעו של עשו מן העולם הה״ד מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור. ומענין זה בזהר ח״א קמו. ויאבק איש עמו עד עלות השחר דההוא ליליא הות ליליא דאתברי ביה סיהרא (הלבנה, היינו אור ליום רביעי) דהא סיהרא איהו חסרא דכתיב יהי מארת חסר. וראה לקמן אות קל. בבאור המאמר שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד.
7. ראה לקמן אות קלג. קלה. המשך המאמר. ומענין זה בפירוש הטור עה״ת ויגע בכף יריכו וי״מ שכוון לעשותו בעל מום לפוסלו מן העבודה על שלקח הבכורה מעשו כיון שעבודה בבכורים.
8. עי׳ לעיל פכ״ד אות לט. שים נא ידך תחת ירכי שהשביעו במילה. ועי׳ שבת קל. ומעילה יז. מענין גזירה על המילה. ובכת״י ר״א עה״ת ויגע בכף יריכו שאל השואל מ״ט נגע המלאך בכף הירך יותר משאר אבריו כו׳ וי״א המלאך חזר על כל אבריו ולא מצא בו דבר ערוה זולתי כף הירך כו׳ שהרי נשא ארבע אחיות כו׳ לכן נגע בו לרמוז לו כי ראוי לחסור ממנו מעט כי זה החוש הוא חרפה לנו כו׳. וכ״ה בחמדת הימים ויגע בכף ירכו בא לו מצד עון שתי אחיות וקטרג על דורו של שמד. וכ״ה בפי׳ מנחה בלולה ובשפתי כהן. ועי׳ זח״א קע: זח״ב מא: קיא: זח״ג מה: וזח״א כא: קמו. קמח: קסו. קעב: ועי׳ לקמן קס.
9. שהש״ר פ״ג. שעייה פי׳ החליקה וענינו דכף הירך והוא הקולית מקומו בולט קצת וניכר מבחוץ באדם וזה הכהו עד שנתקע כף הירך בפנים ולא ניכר מבחוץ והיה המקום חלק ושוה לבשר הגוף וקמפרש ותקע מגזרת ותקעתי יתד. סידקה כדג, מפרש ותקע לשון בקיעה ושבירה (יפ״ת). ועי׳ בתרגומים. ובמת״כ פי׳ שעייה החליק הבשר מעל העצם. וברד״ק כ׳ שעייה הסיר הבשר מעל העצם. והרשב״ם כ׳ ותקע נבדלה מן הירך. ובש״נ במנח״י גרסאות שונות במלה זו. ובלק״ט גורס עיוה לו ירך. ובשהש״ר שם רנבי״א פירקה ממקומה המד״א ותקע נפשי.
10. וטעמא מאי, פשיטא ליה לר״י דשל ימין. שחובק את חברו, מלפניו. וידו, הימנית מגעת לכף ירך ימנית של חברו מאחוריו, כעכו״ם נדמה לו, כסבור היה יעקב שהוא עכו״ם וטפלו לימינו כדי שיהא מזומן לאוחזו אם יקום עליו ובירך הסמוכה לו נגע. כת״ח נדמה לו, וחלק לו יעקב כבוד כאלו הוא רבו וטפלו לימינו כדי שיהא יעקב לשמאל המלאך. ורבנן דפליגי אדרב יהודה ואסרו בתרוייהו קסברי מאחוריה אתא ונשייה בתרוייהו הכהו בשתיהם עד שנשו ממקומם ועלו (רש״י). וראה לקמן אות קסט. בבאור וצרף לכאן. אבק מרגלותם, בש״ס כת״י בדק״ס הגי׳ אבק ברגליהן עד שהגיע לכסא הכבוד. והרמז בזה יש לפרש עפ״י המאמרים דלעיל אות קכה. קכו. קכז. וכעי״ז מפרש הרשב״א מובא בע״י שרמז לו המלאך ליעקב שיאבקו בניו והתולדות היוצאות מיריכו עם בני עשו אחיו עד שיסבבו לקעקע ביצתם וירעו להם אך לא יוכלו לו, ושהעלו אבקם עד כסא הכבוד ענינו שחלקו באמונה על עקר העקרים שהוא כסא הכבוד ועוד שימשך זה הענין והאבק עד הזמן הרמוז בדניאל שיהיה הכסא שלם. ומובא ענין זה סתמא בס׳ ציוני. ועי׳ לעיל אות קכד. וברש״י כאן מה שהביא פי׳ מנחם ופירושו. ולפנינו בגמרא הוא פלוגתא דתנאי וכ״כ המהרש״א. ויש הוספה בפירש״י בכ״י בשם ר׳ קלונימוס ויאבק לשון אבוקה שהיו רוצים לשרוף זה את זה המלאך באשו ויעקב באשו. וראה לעיל אות קיג. ובכת״י נר השכלים בהאבקו עמו אמר ר׳ יצחק מלמד שהעלה עפר כו׳ רגליהם עד לב השמים. ובפי׳ התוס׳ בהדר זקנים מביא מאמר הנ״ל בשם מדרש וז״ל ויש במדרש שעלה אבק רגליהם עד לשמים ועד לכסא הכבוד.
וַחֲזָא אֲרֵי לָא יָכֵיל לֵיהּ וּקְרֵיב בִּפְתֵי יִרְכֵּיהּ וְזָע פְּתֵי יִרְכָּא דְּיַעֲקֹב בְּאִשְׁתַּדָּלוּתֵיהּ עִמֵּיהּ.
He saw that he could not defeat him, and he touched the wide part of his thigh[bone]. The wide part of Yaakov’s thigh[bone] was dislocated as he wrestled with him.
וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ
וַחֲזָא אֲרֵי לָא יָכֵיל לֵיהּ וּקְרֵיב בִּפְתֵי יִרְכֵּיהּ וְזָע פְּתֵי יִרְכָּא דְּיַעֲקֹב בְּאִשְׁתַּדָּלוּתֵיהּ עִמֵּיהּ
תרגום תמוה
א. לא ידעתי מדוע תרגם ״וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ״ – ״וּקְרֵיב״ ולא בפועל ״נזק״ שנתייחד לנָגַע במשמע פָּגַע לְרָעָה, הִזִּיק, כמבואר בפסוק ״הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה״ (בראשית כו יא) ״דְּיַנְזֵיק לְגַבְרָא הָדֵין״.
בְּכַף יְרֵכוֹ – בעצם הַרְחָבָה
ב. הואיל וכף הירך היא עצם רחבה תרגם ״בְּכַף יְרֵכוֹ״ – ״בִּפְתֵי יִרְכֵּיהּ״ בשורש פת״ה שהוראתו רחב כמו: ״כי ירחיב״ (דברים יב כ) ״אֲרֵי יַפְתֵּי״. השווה: ״הרואה את הקטע ואת הסומא ואת פְּתוּיֵי הראש אומר ברוך דיין אמת״ (ברכות נח ע״ב) – ״פירוש: מי שאין ראשו סגלגלת אלא רחבה״ (״ערוך״, ערך פתה). מטעם זה תרגם ״וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב״ – ״וְזָע פְּתֵי יִרְכָּא דְּיַעֲקֹב״, העצם הרחבה נעה והתנתקה ממקומה.⁠1
1. על פי ״לחם ושמלה״. למשמעות ״זע״ ראה ״וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ״ (שמות כ יד) ״וְזָעוּ״.
וחמא ארום לא הוה יכיל ליה וקרב בכף ירכיה (י){ו}קהת כף ירכיה דיעקב באתפגשותאא עמה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באתפגשותא״) גם נוסח חילופי: ״בש(ת)ד{ר}ותא״.
וחמא ארי לא הוה ליה רשו למ⁠(א)⁠ב⁠{א}⁠שא ליה וקריב בפתי ירכיה וזעזע פתי ירכא דיעקב באתכתשותיה עימיה.
And he saw that he had not power to hurt him, and he touched the hollow of his thigh, and the hollow of Jacob's thigh was distorted in his contending with him.
וקהת כף ירכיה דיעקב בשדרותיה עמיה.
And the hollow of Jakob's thigh was displaced in contending with him.
וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ – נָגַע בַּצַּדִּיקִים וּבַצַּדִּיקוֹת בַּנְּבִיאִים וּבַנְּבִיאוֹת שֶׁהֵן עֲתִידִין לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ, וְאֵיזֶה זֶה, זֶה דוֹרוֹ שֶׁל שְׁמַד.
וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב – רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר שְׁעָיָא, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַסֵּי אָמַר סִידְקָהּ כְּדָג. רַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב אָמַר פֵּרְשָׁהּ מִמְּקוֹמָהּ, כְּדִכְתִיב: וַתֵּקַע נַפְשִׁי וגו׳ כַּאֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשִׁי (יחזקאל כ״ג:י״ח), אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה הָיוּ שְׁנֵיהֶן פּוֹגְעִין זֶה בָּזֶה, מָגִינֵיהּ דְּדֵין לָקֳבֵל מָגִינֵיהּ דְּדֵין, כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר: וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר (בראשית ל״ב:כ״ז).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

פלמא ראי אנה ליס יטיקה דני מן חק ורכה פזאל חק ורך יעקוב פי מצארעתה לה.
וכאשר ראה שהוא אינו יכול1 לו, נגע במפרק ירכו, ומפרק ירך יעקב זז ממקומו בהיאבקו עמו.
1. השורש ט-ו-ק שבו השתמש רס״ג מתייחס ליכולת פיזית או כוח, בשונה מהשורש הרגיל ק-ד-ר (قدر) שמשמעו ׳יכולת׳ באופן כללי יותר. השימוש בשורש ט-ו-ק מדגיש את ההיבט הפיזי של חוסר היכולת להתגבר על יעקב במאבק.
אותקע – נתקעקעה ממקום מחברתה, ודומה לו: פן תקע נפשי ממך (ירמיהו ו׳:ח׳) – לשון הסרה, ובמשנה: לשון לקעקע ביצתן (ויקרא רבה י״א:ז׳) – לשרש שרשיהן.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, פריס 155, דפוס רומא. בכ״י קזנטנזה 2848, ברסלאו 102, ס״פ 118 נוסף כאן ביאור: ״ויגע בכף יריכו – קולית הירך התקועה בקליבוסת קרויה כף על שם בשר שעליה העשויה כמין כף של קדירה.⁠״
ויגע בכף ירכו HE TOUCHED THE HOLLOW OF HIS THIGH – The upper thigh-bone that is sunk in the hip is called כף because the flesh on it (on this bone) has the form of the hollow part of a pot-ladle (כף).
ותקע AND WAS STRAINED – It was violently torn from its joint. Similar in meaning is "Lest My soul be alienated (תקע) from you" (Yirmeyahu 6:8) – i.e. removed from you; and in the Mishna, לקעקע בצתם, which means to remove violently (לשרש) their roots.
וירא כי לא יכול לו – כלומר לא יכול להוציא את ישראל מייחודו של מקום.
ויגע בכף ירכו – זה המילה. וכן גזרה מלכות הרשעה שמד שלא ימולו את בניהם.
ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו – אלו שנטמאו בידי השמד.
ויאבק איש עמו 1למדנו שהמלאך נתמלא אבק. וכה״א וישר אל מלאך ויוכל (הושע י״ב:ה׳).
וירא כי לא יכול לו2מפני זכותו ומפני זכות אביו וזכות זקנו וזכות אמו וזכות זקנתו. ויגע בכף יריכו. 3נגע בצדיקים שעתידין לצאת ממנו.
ותקע כף ירך4ר׳ אלעזר אומר 5עיוה לו ירך. 6ר׳ יוחנן בן יעקב אומר פירשה. כמו ותקע נפשי מעליה (יחזקאל כ״ג:י״ח).
1. למדנו שהמלאך נתמלא אבק. עיין ב״ר פע״ז וחולין צ״ב ריש ע״א.
2. מפני זכותו. ב״ר פע״ז וילקוט רמז קל״ב בש״ר חנינא ב״ר יצחק.
3. נגע בצדיקים. ב״ר וילקוט שם. וסיים שם ואיזה. זה דורו של שמד ועיין ברמב״ן.
4. ר׳ אלעזר אומר. ב״ר שם.
5. עיוה לו ירך. בב״ר הגי׳ ר״א אמר שייעה. ופי׳ החליקה ובילקוט רמז קל״ב הגי׳ שתייה ומפרש בצדו פי׳ החליקה. ויותר נכון גי׳ רבינו עיוה ואולי היתה הגי׳ במדרש שעויה ועיין רש״י שכתב נתקעקעה ממקום מחברתה ודומה לו פן תקע נפשי ממך לשון הסרה. ובמשנה לקעקע ביצתן. לשרש שרשיהן. וכן הראב״ע כתב ותקע כמו תקע נפשך סר כף הירך ממקומה.
6. ר׳ יוחנן בן יעקב. בב״ר ובילקוט הגי׳ רב נתמן בר יעקב. ובכ״י פלארענץ חסר זה.
וירא – כל מקום שנאמר וירא יתיר א׳, על שם ראייה יתירה, ראיית הלב וראיית העין:
כי לא יכול לו – לנוצחו, א״ר חנינא ב״ר יצחק אמר לו דבר הקודש למלאך הרי חמשה קמיעין תלויין ביעקב, זכות עצמו, וזכות אביו, וזכות זקינו, [וזכות זקינתו], וזכות אמו, מדוד עצמך אם אתה יכול לעמוד כנגד זכותו, כיון ששמע כך פירש מלהלחם עמו:
ויגע בכף ירכו – הוא ראש העצם שבירך נגע בו כדי לשומטו:
ותקע כף ירך יעקב – (נח) ר׳ ברכיה ור׳ אליעזר בשם ר׳ יוסי סדקיה כדג, ר׳ נחמיא ב״ר יעקב אומר שפירש הכף ממקומה, ודומה לו פן תקע נפשי ממך (ירמיה ו ח), והכרת אותותם שהתי״ו שלהם ננקדת בצירי או בסגול והטעם בק׳:
בהאבקו עמו – זה מוכיח על מה שדרשנו תחלה ויאבק לשון דיבוק וסידור מלחמה שלפיכך נקעה הכף. ר׳ חמא ב״ר חנינא כל אותו הלילה היו שניהן שגושין זה לזה, זה כנגד זה תריסו של זה כנגד תריסו של זה, כיון שעלה השחר הניחו ויאמר שלחני:
{וירא}א כי לא יכלב לו – המלאך. ורצה לעבור ולברוח בעל כרחו.
{ותקע כף ירך יעקבג – כדי שלא יוכל לברוח. וזהו עקר פשוטו.}⁠ד
ותקע – נבדלה מן הירך, כמו: פן תקע נפשי ממך (ירמיהו ו׳:ח׳).
{ירך יעקב}ה – הַיָרֵך (בראשית ל״ב:ל״ג) טעמו למטה ברי״ש כי כן שמה, וכן: גָּדֵר מזה (במדבר כ״ב:כ״ד), וכן: גָּזֵל (ויקרא ה׳:כ״א). וכשירך דבוק נהפכין להיות פתח קטן1 וטעמו באות ראשונה, יֶרֶךְ יעקב, יֶרֶךְ המשכן (שמות מ׳:כ״ב).
1. ״פתח קטן״ בלשון הראשונים = ׳סגול׳ בלשון ימינו.
א. ההוספה ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י המבורג.
ב. כך בפסוק ובכ״י אוקספורד מארש 225. בכ״י המבורג 52: יכול, אולם בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: יוכל.
ג. בליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י המבורג 52: ירכו.
ד. ההוספה היא ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י המבורג 52. ועיין דיון א׳ כסלו במאמרו ״תרומת כתב יד המבורג 52 לבירור נוסח פירוש רשב״ם לתורה״, עלי ספר כ״ו-כ״ז (תשע״ז): 69-41.
ה. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון ביאור זה מופיע באמצע הביאורים לפסוק כ״ז.
Vayyar WHEN HE [the angel] SAW THAT HE, the angel, HAD NOT PREVAILED: and that he [i.e. Jacob] was trying to proceed and flee against the angel’s will.
{See Hebrew for reconstructed text.}
Vatteqa': It became dislocated from the hip. Similarly, "Lest I separate myself (teqa' nafshi) from you" (Jer. 6.8).
Yerekh: Yarekh has ultimate emphasis in the absolute form, just like gader in the phrase, "a fence (gader) on either side" (Num. 22.24), or gazel (e.g. Lev. 5.21). When yarekh is in the construct state, the vowels become segols and the emphasis penultimate, as in the phrase, "yerekh ya'aqov – Jacob's hip,⁠" [in this verse,] and, "yerekh ha-mishkan – the side of the Tabernacle" (Ex. 40.22).
כי לא יכול לו – המלאך.
ויגע – המלאך בכף ירך יעקב.
ותקע – כמו: תקעא נפשי ממךב (ירמיהו ו׳:ח׳), [והשורש יקע].⁠ג וטעמו: סרה כף הירך ממקומה.
א. בכ״י פריס 177: ותקע.
ב. בכ״י פריס 177: מהם.
ג. ההוספה מופיעה בכ״י פריס 177. היא חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
THAT HE PREVAILED NOT AGAINST HIM. The angel against Jacob.
HE TOUCHED THE HOLLOW OF HIS THIGH. Jacob's thigh.
WAS STRAINED. Va-teka (was strained) is similar to teka (be moved)⁠1 in Lest My soul be moved (teka) from thee (Jer. 6:8). The hollow of Jacob's thigh moved out of its place.
1. It comes from the root yod, kof, ayin and means was moved (Cherez, Weiser). JPS renders it as alienated.
(כו-כז) וירא כי לא יכול לו – כי מצות השם על המלאך בלי להזיקו, רק שְלָחוֹ לחזק את לבו ולברכו. כי אין הדעת סובלת שנאמר לילוד אשה שישר נגד מלאך השם, והנה כת׳: ויצא מלאך י״י ויך במחנה אשור (מלכים ב י״ט:ל״ה). ואין לטעון: אם כן למה הזיקו בכף יריכו, כי כל זה במצות השם כדי שיתברר לו כי מלאך היה. על כן אמר: לא אשלחך כי אם ברכתני. ועוד: כי ראיתי אלהים פנים אל פנים (בראשית ל״ב:ל״א).
ויגע בכף יריכו – רצה להגביה יריכו אולי יפול.
ותקע – ותשרש שרשיה (תהלים פ׳:י׳), דשאפי״א בלעז,⁠1 והזיקוא מעט.
1. בלעז: _.
א. בכ״י מינכן 52: והחזיקו.
ויגע בכף יריכו – HE TOUCHED HIS THIGH JOINT – He wanted to lift his thigh; maybe he would fall.
ותקע – IT WAS DISLOCATED – “it took deep root” (Tehillim 80:10), דשאפי״א in Old French, and he damaged him a little.
וירא כי לא יכול לו – שלא יכול להפילו.
ויגע בכף ירכו – רמז לו שעשו לא יוכל לו אבל הוא יכאב לו מצד אחר, מצד ירכו, רמז לו בזה שיכאב ויצלע מאחד מיוצאי ירכו, והיא בתו שנבעלה לכנעני.
לפיכך נגע בכף הירך, כי כף – לשון נקבה. וכל זה הבין יעקב ממעשה המלאך, אבל דבר בתו אפשר שלא הבין כאשר היה עד היותו כי חשב איפשר שתחלה או תמות.
וכל המעשה הזה אפשר שהיה במראה הנבואה בחלום, ואף על פי שמצא עצמו צולע בהקיץ, היה לו זה מאת האל להיות בו זה לאות לפי שהיה פוסח במחשבתו אחר כמה הבטחות אשרא עשה עמו האל מדה כנגד מדה להיותו פוסח בגופו. כי אף על פי שלבו היה שלם ובוטח באל בכל לבו אלא שחשב שמא יגרום החטא, אף על פי כן אחר כמה הבטחות לא היה לו להרהר ולחוש לעשו ולקראו כמה פעמים אדני ולשלח לו מנחה גדולה ולהשתחות לו כמה פעמים. ובזה חטא, ושלם לו האל בזה העולם ולקה בגופו ענש מחשבתו. ואם תרצה תאמר כי המעשה הזה היה בהקיץ ממש, ולא היה אלא דמיון לבדב שנדמה לו איש ולא היה, כמו שנאמר במלאך יהושע ובמלאך גדעון ובזולתם, ונוכל לומר כן במלאכי אברהם ולוט, כי כל זה היה יכול להיות בדמיון. אבל זה היה בנגיעה ואי אפשר בלאג גוף, לפיכך נאמר שלבש גשמות לשעתו על דרך מופת, וזה הוא שנגע בכף ירך יעקב והיה צולע, כי זה היה נגיעה ממש.
ותקע – ענין הסרה, כמו פן תקע נפשי ממךד (ירמיהו ו׳:ח׳) כלומר שסר הבשר מעל העצם וכאב בשרו. בעבור זה נהיה צולע.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״אשר״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 רק: ״ולא היה דמיון״.
ג. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״בלא״.
ד. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״ממך״.
וירא כי לא יוכל לו, that he could not force him to the ground.
ויגע בכף ירכו, he hinted to him that whereas Esau would not be able to overpower him, danger lurked for him from another source, that someone of his own children would cause him grief. He referred to his daughter who would be raped by an uncircumcised gentile. This is why he injured his כף ירכו, the word כף being feminine. Yaakov understood all this from what the angel had done, but he may not have understood how this hint applied to his daughter until it happened. He may have thought that she would either take sick or die. The entire episode must be viewed as a dream he had, even though on the morrow he found himself limping. This was a sign from God, a reprisal of a kind, for the doubts he had expressed about the various promises God had made him. God now punished him by making him unable to rely on parts of his body that he was in the habit of relying on. True, Yaakov trusted God with all his heart, but he was in a constant state of worry that the promises he had received would not come true due to some sin he had committed. Considering that God’s promise had been repeated on different occasions, proving that in the interval Yaakov had not forfeited his claim to them, he should no longer have doubted that God would not keep His promise for whatever reason. His servile behaviour towards Esau, including the many times he called him adoni, “my lord,” implied a lack of trust in the validity of God’s promises to him. Neither should he have sent him such an elaborate gift, nor should he have prostrated himself before him repeatedly. By doing so he committed a sin and God punished him in this life by afflicting his body, retribution already for planning to do this. If you prefer, you may understand this story as something taking place while Yaakov was awake but that he day dreamed the event and that the man appeared to him in this dream but that was a figment of his imagination. Similar events occurred in Joshua 5,13 although the conversation between Joshua and the angel sounds very real. In Judges 6,11 a similar wakeful encounter with someone perceived as an angel in human guise happened to Gideon, and there are more such instances in the Scriptures. In fact, we could also understand the encounter between angels and Avraham, and between Lot and the angels in such terms. However, the difficulty with such an interpretation in our example is the physical contact not only described in the narrative, but the evidence of an injury sustained by Yaakov which could hardly have resulted from some hallucinatory encounter. It is difficult to reconcile the Torah’s historical note that in commemoration of Yaakov’s injury the Jewish people do not eat the organ of an animal that corresponds to the one which was injured in Yaakov’s body during that encounter.
ותקע, we find the word used in a similar meaning in Jeremiah 6,8 פן תקע נפשי ממך, “lest My essence be removed from you.”
ותקע – כמו שביאר המתרגם וזע במובן סר1. והטעם נעתק ראש עצם הירך ממקומו מן הפרק שהוא אגן הירך אשר בשיפולי הגוף.
וכף ירכו{הוא} הפנימי2 של הירך בעליונו3, אצל הפרק אשר בין הירך והגוף. ונקרא כך מפני עקמימותו דומה לתוכה של כף היד4.
ואל תתמה איך אירע זה במצב שאינו מציאות אלא בדמיון5, שהרי האדם יראה בחלומו כאילו הוא נוסע וייקץ עייף, ו{יראה בחלומו} כאילו הכו אותו וייקץ ברגש של כאב, לפי שהאברים מתפעלים על ידי כח הדמיון. ואם יהיה כך על ידי השפעת החלום הרגיל, כל שכן שיהיה על ידי השפעת מראה הנבואה6.
1. כו. כתפסיר רס״ג וכפירוש רש״י ע״ש, וכן דעת ראב״ע ורד״ק. ומאידך, השוה פירוש החזקוני שעניינו כמו תקע אהלו בהיפוך (דוגמת ׳תשרש׳ וחביריו).
2. כז. השוה חולין (צא.): ׳שני גידין הן, פנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו, חיצון סמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו׳. [הערות נהור שרגא]
3. כח. השוה רש״י כאן ובחולין (שם) ד״ה פנימי, ושם (פט:) ד״ה כף, ושם (צו.) ד״ה כף, והשוה עוד הל׳ מאכלות אסורות ריש פ״ח. [הערות נהור שרגא]
4. כט. רש״י דימה אותו ׳כמין כף של קדרה׳, ולכאורה הוא עצמו נקרא כן מפני דמיונו לכף היד.
5. ל. כעין קושיא זו התקשו רבים בשיטת הרמב״ם במו״נ (ב:מב) שאירע זה במראה הנבואה, ועי׳ להרמב״ן בפירושו לפר׳ וירא (יח:א) שחלק עליון ביסוד הענין וסבר שראיית מלאך תיתכן בהקיץ ואינה מצריכה שום דרגא נבואית, ובתוך הדברים הקשה על הרמב״ם בלשון זה: ׳ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ׳. אמנם כבר הקדים רבנו רפואה למכתו בפירושו הנוכחי, וראה הערה הבאה.
6. לא. כעי״ז כתב הריטב״א ב׳ספר הזכרון׳ שלו (פר׳ וירא, מהד׳ הר״ק כהנא עמ׳ נט-ס) ביישוב קושיית הרמב״ן (הנ״ל בהערה הקודמת) וז״ל: ׳ומה שהוקשה לרבינו ז״ל ממה שהיה צולע על ירכו בהקיץ – האמנם כי קושיא חזקה היא זו, אמנם לדרך המורה ז״ל, בהיות הנבואה בשאר הנביאים עם הכח המדמה כאשר אמרתי, סר למורה קצת הקושיא, כי בהתאבקות וההכאה בירך המדמות ההם, אינו נמנע שישאר הלום ומדוכה בגופו, גם לאחר היקיצה, כענין הכתוב (איוב ז:יד) ׳וְחִתַּתַּנִי בחלומות׳. וחכמים ז״ל אמרו חילמא בישא קשי מנגדא׳. והשוה דברי רד״ק כאן שכתב: ׳ואע״פ שהיה בנבואה נשאר בו דבר כאילו היה ממש׳ [וע״ש עוד שכתב זה אליביה דהרמב״ם ודעימיה הסוברים שהיה זה במראה הנבואה, למרות שהוא עצמו מצדד לומר שהכל אירע בהקיץ]. גם מהר״ם אלאשקר בהשגותיו על ספר ׳האמונות׳ (שו״ת מהר״ם אלאשקר סי׳ קיז:מ) רמז לזה באומרו: ׳גם מה שהקשה למה היה יעקב צולע וכו׳ מבואר הוא דהדמיון פועל׳.
וירא – המלאך, כי לא יכל לו – ליעקב. פירוש: לא היה לו רשות להזיקו, אלא שלחו הקב״ה לחזק ולברכו. ומכל מקום הזיקו מעט להודיע שהוא מלאך.⁠1 והרבה לשון יכולת מצינו כזה במקרא: לא יוכל העם לעלות אל י״יא (שמות י״ט:כ״ג), ולא יכול להלחם עליה (ישעיהו ז׳:א׳) דישעיה, כלומר אין היכולת בידו.
ויגע – המלאך בכף ירכו – של יעקב.⁠2 רצה להגביה ירכו של יעקב אולי יפול.⁠3
ותקע – איריש אתקא בלעז, כי יש דברים ובפתרונם מתהפכים לשתי מליצות בנין וסתירה כגון זה. וכגון פן תקע נפשי ממך (ירמיהו ו׳:ח׳) – ומצינו ויעקב תקע את אהלו בהר (בראשית ל״א:כ״ה), וכן ועשית סירותיו לדשנו (שמות כ״ז:ג׳) – והרים את הדשן (ויקרא ו׳:ג׳), ותשרש שרשיה (תהלים פ׳:י׳) – ושרשך מארץ חיים (תהלים נ״ב:ז׳).
כף ירך יעקב – אף על פי שהבטיחו הקב״ה ושמרתיך בכל אשר תלך (בראשית כ״ח:ט״ו) הזיקו המלאך לפי שנתיירא מעשו כדכתיב ויירא יעקב מאד (בראשית ל״ב:ח׳). וכן מצינו במשה אף על פי שאמר לו הקב״ה: אהיה עמך (שמות ג׳:י״ב), הזיקו המלאך בדרך במלון לפי שהיה מתיירא מפרעה, כדכתיב: שלח נא ביד תשלח (שמות ד׳:י״ג).⁠4
1. השוו אבן עזרא פירוש שלישי.
2. שאוב מאבן עזרא פירוש ראשון.
3. שאוב מר״י בכור שור.
4. שאוב מרשב״ם בראשית ל״ב:כ״ט.
א. כן בכ״י אוקספורד 568. בפסוק: ״אל הר סיני״.
וירא, "the angel saw;⁠" (realised)
כי לא יוכל לו "that he could not overpower Yaakov;⁠" the words: לא יוכל, must be understood in the sense that Moses used them before taking leave from his people, when he said: in Deut. 31,2: לא אוכל עוד לצאת ולבא, "I cannot any longer lead you in war,⁠" where he was physically fully able, but God had forbidden him to do so. The author cites more examples of the word יכול occurring in that sense.
ויגע, "he touched in a manner which twisted;
בכף ירכו, "his hip joint;⁠" he tried to dislocate his hip joint, hoping that this would cause him to fall down.
ותקע, "he succeeded in dislocating it.⁠" This is one of the words which can be interpreted in two opposite ways depending on the context in which they appear. A well known example is the root דשן, which can mean "to saturate,⁠" i.e. to heap more and more of a substance onto something, but it also appears as removing excess ashes from the altar. (Compare Exodus 27,3) The root תקע is more familiar to us as meaning to firmly establish something, such as the pegs holding a tent to the ground it is on. Compare Genesis 31,25, ויעקב תקע את אהלו בהר, "and Yaakov placed his tent firmly on the mountain.⁠" Compare Leviticus 6,3, Psalms 80,10, and Psalms 52,7. In our verse it describes the angel's attempt to uproot Yaakov.
כף ירך יעקב, "the hip joint of Yaakov.⁠" The angel succeeded to injure Yaakov despite God's assurances to him that "I will protect you wherever you go;⁠" because Yaakov allowed himself to be frightened of Esau in spite of God's assurances. [This was a lack of faith in God's promise. Ed.] We find something similar with Moses, whom the angel injured and almost killed. (The incident at the inn on the way to Egypt) He had been assured of God's support (Exodus 3,12) but displayed fear of Pharaoh, and refused the mission to become the leader of the Jewish people and to return to Egypt. (Exodus 3,13) He had asked God to send anyone but him.
ותקע כף ירך יעקב – תימה למה בכף ירכו יותר מבשאר מקומות. וי״ל משום שהיה סבור שהוא מלאך. לכך נגע בכף לראות אם יש לו קפצים כי המלאכים אין להם קפצים (עי׳ רש״י יחזקאל א:ז ד״ה רגל ישרה).
וירא כי לא יכול לו – מלאכיו גבורי כח עושיא דברו (תהלים ק״ג:כ׳), ועל כן לא יכול המלאך להזיקו, כי לא הורשה רק במה שעשה עמו להקעב כף יריכו.
ואמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״ז:ג׳): נגע בצדיקים שעתידין לצאת ממנו. זה דורו של שמד. והענין כי המאורע כולו רמז לדורותיו, שיהיה דור בזרעו של יעקב יתגבר עשו עליהם עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתן, וזה היה דור אחד בימי חכמי משנה,⁠ג בדורו של רבי יהודה בן בבא וחביריו, כמו שאמרו (שיר השירים רבה ב׳:ז׳): אמר רבי חייא בר אבא אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקב״ה אני נותן ובלבד שיהרגוני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול. ומה היו עושין בדורו של שמד, היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באור ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהן מהן. ויש דורות אחרים עשה עמנו עשו כזה ויותר רע מזה, והכל סבלנו ועבר עלינו כמו שרמז: ויבא יעקב שלם (בראשית ל״ג:י״ח).
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״עושה״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לתקוע״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138. בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון: ״המשנה״.
AND HE SAW THAT HE PREVAILED NOT AGAINST HIM. Ye angels of His, ye mighty in strength, that fulfill His word.⁠1 Because of this2 the angel could not prevail against him to harm him for it was not permitted to him to do other than that which he did to him, namely, to disjoint the hollow of his thigh. Now the Rabbis have said in Bereshith Rabbah:⁠3 "He touched all the righteous people who were destined to come from Jacob. This refers to the generation of religious persecution.⁠"4 The purport of this Midrash is that this entire event constitutes a hint to his generations, indicating that there will be a generation from the seed of Jacob against whom Esau [Rome] will prevail to the extent of almost uprooting his seed. This occurred in one generation during the period of the Sages of the Mishnah, which was the generation of Rabbi Yehudah ben Baba5 and his companions.⁠6 As they said:⁠7 "Rabbi Chiya bar Abba said, 'If a person were to tell me, "Give your life for the sanctification of the Name of the Holy One, blessed be He,⁠" I would give it, providing only that they slay me immediately. But in the generation of religious persecution I could not endure!' And what did the Romans do in that generation? They would bring iron balls and heat them in fire and then place them under their arm-pits and cause their death.⁠" And there are other generations in which they have done to us such things as these and even worse, but we have endured and it has passed over us, just as it is hinted in the verse, And Jacob came in peace.⁠8
1. Psalms 103:20.
2. Although the angel's strength was superior to Jacob's, he was restrained by G-d from harming him.
3. 77:4.
4. This refers to the religious persecution during the reign of Emperor Hadrian, 117-138 Common Era.
5. In Sanhedrin, 13b, it is recounted how this Sage suffered martyrdom for the sake of ordaining his disciples, an act which the Romans had forbidden.
6. Possibly a reference to the Assarah harugei malchuth, the Ten great Rabbis who endured martyrdom rather than abide by the Hadrianic regulations.
7. Shir Hashirim Rabbah 2:18.
8. Further, 33:18.
ויגע בכף יריכו – כסבור היה שהוא מלאך מתוך שלא יכול לו נגע לו בכף יריכו לראות אם יש לו חוליות ע״כ אין להם ישיבה אלא עומדים לעול׳ עכ״ל.
ותקע כף ירך יעקב – אע״פ שהבטיח לו הקב״ה לשומרו כדכתב ושמרתיך בכל אשר תלך הזיקו המלאך לפי שנתירא מעשו כדכתיב ויצר לו. וכן מצינו גבי משה שא״ל הקב״ה כי אהיה עמך הזיקו בדרך במלון לפי שנתירא מפרעה כדכתיב שלח נא ביד תשלח.
ויגע בכף ירכו – כסבור שהוא מלאך מתוך שלא היה יכול לו והתחיל ליגע בכף ירכו לראות אם יש לו חוליות כי המלאכים אין להם חוליות לפי שאין להם ישיבה לעולם אלא תמיד עומדין. ויש במדרש שתחב המלאך רגלו בקרקע ויצא האש וכל זה להפחיד יעקב א״ל יעקב והא כתיב והיה בית יעקב אש ובית עשו לקש כלו׳ אל תפחיד אותי שכל גופי אש.
וירא כי לא יכול לו – יכול הי׳ אלא שלא הורשה על יותר אלא להקע כף ירכו. גם זה סימן לבניו שיהי׳ דור בזרעו של יעקב שיתגבר עשו עד שיהיה לקעקע ביצתן:
ויגע בכף ירכו – כדי להפילו כדרך שנים שמאבקין יחד.
וי״מ: שכיון לעשותו בעל מום לפוסלו מן העבודה על שלקח הבכורה מעשו כיון שעבודה בבכורים:
וירא כי לא יכול לו, "when the man realized that he could not overpower him, etc.,⁠" actually, he could have overpowered Yaakov, seeing that he was an angel disguised as a human being, איש; however he had not received permission to do this. All he had been allowed to do was to dislocate Yaakov's hip joint. This injury too was intended to serve as a warning to the Jewish people in the future that there would arise a descendant of Esau, the Roman Empire, who would threaten to totally annihilate the people.
ויגע בכף ירכו, "he 'touched' his thigh-joint.⁠" He intended thereby to cause Yaakov to fall to the ground, in the manner of two people wrestling, when each one attempts to first force his opponent to the ground.
Some commentators claim that the angel tried to inflict a disabling blow on Yaakov, one that would disqualify him from performing service on the altar, as a penalty for his having taken the birth right from Esau, i.e. Esau's privilege to perform such service for God. on the altar. Prior to the building of the Tabernacle all such service was performed by the firstborn of each Jewish household.
ויגע בכף ירכו – לראות אם הוא מלאך כמותו אם היו לו קפיצים שהמלאכים אין להם קפיצים. א״נ לפוסלו מן העבודה לפי שקנה מעשו הבכורה שבהן העבודה.
בכף ירכו – בגימטריא לפוסלו מכהונה.
ותקע כף ירך יעקב – תימה למה תקע בירכו יותר משאר מקומות, וי״ל מפני שהיה סבור שהוא המלאך לכך נגע בכף לראות אם יש בו קפצים, כי המלאכים אין להם קפצים.
וַתֵּקַע כף ירך יעקב – סרה ממקומה באופן שמצא עצמו צולע על ירכו כאשר השכים.
והנה נדמה לו שנגע בכף ירכו, וַתֵּקַע כף ירך יעקב בהֵאָבְקוֹ עימו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

[י] אמנם הוא לא יכול לו כי זכותו עמדה לו גם כי מיד ישוב לאיתנו אבל זה הענין עצמו הוא שהספיק ליגע בנחשלים אחריו מיוצאי ירכו אשר חטאו בזה לגמרי כמו שהיה בעמלק ובכל דורות החרבן והשמדות והוא מה שאמר ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו כי בפועל נתקיים בהם והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צואריך (בראשית כ״ז:מ׳) ונפל זרעו ביד בני עשיו.
ולפי שהגבורים בהתאבקות הידים יגברו או ביכולת ועצמה שיקחו את המנגד בזרועותיהם ויפילוהו ארצה או יגברו עליו בערמה שיכו ברגליהם ברגלי המנגדים או בשוקיהם באופן שיכשלו ויפולו ונקרא זה בלשון עם לועז סאנ״קדילייא לכן זכר שראה האיש ההוא שנאבק עמו שלא יכול לו ר״ל שלא יכול עם יעקב להפילו ארצה בעצמה וברוב כח כי היה יעקב אמיץ ממנו ואז בקש לזה ערמה ותחבולה לגעת בכף ירכו של יעקב באופן שיכשל יעקב ויפול לפניו וזהו אמרו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו שענינו כמו שפירש הראב״ע שסרה כף ירך יעקב ממקומה ושהיה מכח יעקב כל כך שעם היות שתקע כף ירכו לא נפל ולא נפרד האיש ממנו אבל תקע ירכו בהאבקו עמו כלומר בהיות על כל פנים יעקב מתאחד ומתאבק עמו כי לא יכול המלאך לא להפיל יעקב ארצה ולא להפריד מבין זרועותיו מידי אביר יעקב.
וירא כי לא יכול לו – לרמוז כי כוונתו היתה להפילו בארץ לסימן שיוכל עם בניו. וכשראה אותו חזק ובריא אולם ולא מצא בו עילה ושחיתה. כי היה מסובב מאברהם ויצחק מימינו ומשמאלו. וגופו כברוש רענן שלא מצא בו עון אשר חטא. מלבד כי לפי שלימותו וצדקתו לא היה ראוי לישא שתי אחיות. וזהו ויגע בכף יריכו ובזה ותקע כף ירך יעקב:
לא יכל לו – לרוב דבקותו תמיד באל יתברך במחשבה ובדבור.
ויגע – הודיעו החטא העתיד במדריכי עמו, ובדאגתו בזה פסק הדיבוק ״ותקע כף ירכו בהאבקו״.
לא יכול לו, seeing that most of Yaakov’s striving was oriented toward God and heavenly concerns. Both his thinking and his conversation had God and His will as its focus.
ויגע he informed him that in the future, i.e. כף ירכו, many of his offspring would become guilty of sins against God. While this troubled Yaakov he momentarily digressed from his concentration on God so that the angel could inflict an injury upon him during his lapse of concentration.
[א] בהאבקו עמו
[1] שם דף (צז) [צא1] ע״א (וע״ב) [ב2]
1. בפסוקים כה-כו כנראה ט״ס של המעתיק שציין לחולין צז במקום צא, ניתן להוכיח שרבנו לא טעה אלא המעתיקים אחריו, הרי בפסוק כז, שם ישנה הפנייה נוספת של רבנו לגמ׳ הנ״ל העוסקת באותו הנושא וציון הדף צא ללא ט״ס.
2. נראה שכך צ״ל, שהרי בעמוד ב אין איזכור כלל של הציטוט הנ״ל [וכן בדפוס וינציאה ובדפוס שונצינו רמ״ד], והציטוט מופיע רק בע״א. ואמנם הוא מופיע שם שלוש פעמים, אך דרשו מציטוט זה שם רק פעמיים ולכן ייתכן שכוונת רבנו לסימון מספר הפעמים שהציטוט נדרש בפסוק וצריך לגרוס ב.
כי לא יָכֹל לו: כתו׳ בתיקון ס״ת, יָכֹל, במפתח יכול מל׳, ע״כ. ויש להוכיח שהוא חס׳ ממה שנמס׳ בפ׳ שלח לך, ה׳ יכול מלאי׳ בלישנ׳, ואין זה במניינם. גם הרמ״ה ז״ל כתב כי יָכוֹל נוכל לה, דין לחוד מל׳ וי״ו באורית׳. [יָכֹל].
וירא כי לא יכול לו – המלאך ראה שלא יכול לו. ויאמר רמב״ן ז״ל ״מלאכיו גבורי כח עושי דברו׳1 ועל כן לא יכול לו המלאך להזיקו, כי לא הורשה רק במה שעשה עמו להקע כף יריכו״ [עכ״ל]. כלומר אעפ״י שהן גבורי כח, ומי יתיצב לפניהם? הנה בעבור שהם עושי דברו לא יעשו דבר רק במצות השם. ולפירושו אין טעם למלת ״וירא״ {גם ״ויאבק איש עמו״ הוא כדרך הלוחמים, ולפירושו לא היה נלחם עמו כלל, כי אם נלחם, ״מי יקום יעקב? כי קטן הוא״2 לפניו}. ולדעתי בצאת המלאך אל מלחמתו חשב שיפילהו כרגע, וי״י העלים מה שרוצה להפליא עם עבדו, לתת לו עוז ושיהיה עמו כח עליון נעלם, שיהיה תקיף ממנו. ולא גלה הדבר למלאך עד שנאבק עמו זמן-מה, ואז ראה כי לא יכול לו, כי התבונן שלא בכח יגבר, לולי י״י עזרתה לו.
ויגע בכף ירכו – תחלה נאבק עמו בזרועותיו ובראשו, כדרך הנלחמים שרוצים להפיל זה את זה לארץ. וכשראה שלא יכול לו, נגע בכף ירכו אולי נגע שם במקרה נגיעה קלה. ״ותקע כף ירך יעקב״ כי כן חפץ השם כי כח המלאך בתולדתו רבה ובנגיעה קטנה יכול לכלות ולהשחית, להראות ליעקב שאם יעזבהו השם לא יכול לעמוד לפני אויביו החזקים ממנו. ורמז לו עוד שאעפ״י שלא יכול לו, יגע ביוצאי ירכו ויענם וידכאם, עד כמעט לא תהיה להם [פליטה] כי כן המנהג שבהנקע כף הירך באדם יהיה צולע, וקרוב לנפול. ולכן נמשלו ישראל בגלות לצולעים על ירכם. כאמרו ״ביום ההוא נאם ה׳ אוספה הצולעה, והנדחה אקבצה״,⁠3 וכמו שהיה יעקב צולע כשנגע המלאך בִּיְרֵכוֹ, והיה הפלא שאעפ״י שנגע בכף ירכו וכרגע נקעה כפו ונצלע, לא היה יכול להפילו ארצה. ועוד יעקב מתחזק ומתגבר עליו, להורות שגם בהיות ישראל צולעים ונדחים בעונותם, לא ישמידום מעל פני האדמה, כי לא יטוש י״י את עמו ויתן להם בכל דור ודור תקומה, עד יעבור זעם וימשלו הם בשונאיהם, והתברכו בהם כל גויי הארץ. כמו שקרה ליעקב שאחרי היותו צולע, עמד בפני המלאך עד עלות השחר. ואז התחנן המלאך שישלחהו והודה לו כי שרר עליו וברכו. ועל כן הוסיף ״בהאבקו עמו״, שאל תטעה לומר שנגע בכף ירכו ולא הרגיש יעקב עד שנפרד ממנו המלאך ואז נקעה כף ירכו ונעשה צולע כדרך הנוגף באבן, שלפעמים אחרי שעה או שתים יחל הנגף להכאיבו. אלא שנקעה כך ירך יעקב בעודו מתאבק עמו ואעפ״י כן עמד על רגליו והתגבר על המלאך. {ורשב״ם ז״ל פירש, לפי שהקב״ה הבטיחו והוא היה בורח, על כן לקה ונצלע, ואין הדבר כן, כמו שפירשנו}. גם רבותינו ז״ל אמרו4 ״ויגע בכף ירכו, נגע בכל הצדיקים שעתידין להיות ממנו, זה דורו של שמד״. ויאמר רמב״ן ז״ל ״כי המאורע כולו רמז לדורותיו, שיהיה דור בזרעו של יעקב יתגבר האויב עליהם עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתן״ ולא תעלה בידם.
בכף ירכו – [כתב רש״י] ״קולית הירך התקוע בקלבוסת קרוי כף, על שם שהבשר עליה כמין כף של קדרה. ותקע, נתקעקעה ממקום מחברתה, ודומה לו ׳פן תקע נפשי ממך׳,⁠5 לשון הסרה. ובדברי חכמים6 ׳לקעקע ביצתן׳, לשרש שרשיהן״. לשון רש״י ז״ל.
1. תהלים קג, כ.
2. מליצה על פי עמוס ז, ב.
3. מיכה ד, ו.
4. בראשית רבה עז, ד.
5. ירמיה ו, ח.
6. ויקרא רבה כו, ח.
וירא כי לא יכל לו ויגע – כשראה המלאך שאינו יכול לנצח את יעקב ולהמיתו, נגע בכף ירכו ועשאו צולע, אבל עכ״ז לא רפו ידי יעקב ועודנו מחזיק בו בזרועותיו ואינו מניחו ללכת עד שהוצרך לבקש ממנו שישלחהו:
בכף ירכו – קולית הירך התקועה בקלבוסית קרויה כף. והנה הירך ירמוז לזרעו של יעקב כמ״ש יוצאי ירך יעקב, ורצה לרמוז לו בזה שכבר יוכל להרע לזרעו של יעקב בהאבקו עמו, כלומר כל עוד שיהיו בניו בתוך בני עשו, אבל יבואו ימים שישאל זרע עשו רשות והצלה מזרע יעקב, וזה יהיה לזמן הגאולה העתידה שיבאו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו וכו׳:
ותקע – נבדלה מן הירך ונתקעקעה ממקום מחברתה:
בהאבקו עמו – בהאבק יעקב עם המלאך:
וירא כי לא יכל לו – התורה מספרת כפי מה שהיה אדם מספר הענין אם היה שם באותה שעה.
ותקע – קל משרש יקע, ודומה לו פן תקע נפשי ממך (ירמיהו ו׳:ח׳) ענין פירוד. ורש״י ביחזקאל כ״ג ט״ז אמר כי לשון הוקעה מורה חבור ותקיעת עץ בארץ (כמו והוקע אותם {במדבר כ״ה:ד׳}) והושאל אח״כ להורות שליפת עץ מן הארץ, על דרך מְשָרֵש מְסָעֵף; והנה שרש יקע קרוב לשרש תקע ושקע, ועיין למעלה י״ב:ח׳.
כף – כל כף על שם כפיפות וחלל (כף היד, וכן כף אחת עשרה זהב {במדבר י״ד:כ׳}) וכן זאת היא הנקראת acetabulum שדומה לכלי שנותנים בו חֹמֶץ. ואע״פ שהירך הוא שיצא ממקומו ולא הכף, אומרים ותקע כף כמו שאומרים {שמות ט״ו:ט׳} אריק חרבי. והנה פירוק הירך מן הכף הוא דבר שאי אפשר שיקרה בשום כח טבעי מן החוץ (רק לפעמים בסיבות פנימיות בתחלואים ארוכים), וכאן נעשה בנגיעה בעלמא, ואז אין ספק כי הבין יעקב שהיה שם דבר למעלה מן הטבע, ואעפ״כ נראה שעדיין לא הבין שהוא מלאך, שאם הכיר שהוא מלאך לא היה אומר לו לא אשלחך ולא היה שואלו מה שמך, ונ״ל כי כשנפרק ירכו חשב יעקב שהוא איש אלהים, כלומר נביא שיש בידו לעשות נסים ברצון שולחו ולא בכחו. ורצה ה׳ שיכיר זה, כדי שישאל שיברכהו, וכדי שיברכהו ויאמין לברכתו. ויהיה סמוך לבו לא יירא.
ויגע – ״נגע ב⁠־״ מציין תמיד מגע שאינו ראוי: נוגע בטומאה בקודש, וכיוצא בזה. ״נגע ב⁠־״ מציין לעתים קרובות מאד גם אחיזה של אלימות ואיבה; כך נאמר ביחס לסערה ההורסת את הבית על ידי שאוחזת בכל ארבע צדדיו: ״וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת״ (איוב א, יט).
ותקע נגזר משורש ״יקע״, להיות בתוך חלל האויר; מכאן: ״הוקע״, לתלות.
כף הירך הוא השריר החזק השולט על עצם הירך; שבו תלויים העמידה וההליכה האיתנה. האיש שנאבק עם יעקב בקש להרים אותו מהקרקע ולהפילו מלוא קומתו; ומשראה שאינו יכול לעשות זאת, אחז את יעקב בכף ירכו; וכשיעקב התנגד, ניתק השריר מגידיו, ולא יכל לשלוט עוד ברגל. כתוצאה מפגיעה זאת, נותר יעקב צולע.
ואם נציג זאת במילים אחרות: במשך כל אותו מאבק לילי, השתדל האיש שנאבק עם יעקב לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו, ולמנוע ממנו את האפשרות להתקיים על הארץ. דבר זה לא עלה בידו; אך הוא הצליח להחליש את כחו החמרי של יעקב, ומנע ממנו להשתמש בכשרונותיו וכחותיו הטבעיים, להתקדמות יציבה בארץ.
בהאבקו עמו: הוא מיותר, וכבר דרשו חז״ל על זה בחולין (צא,א)1. אכן לפי הפשט הפירוש – בהאבק יעקב עמו2, שעד כה נאבק המלאך את יעקב ועתה רצה למשוך את ידו ממנו וחזר יעקב ונאבק את המלאך, ומשום הכי נענש ותקע כף ירכו. וזה היה בשביל שמדתו של יעקב היתה אהבת השלום במידה גדושה, כמו שכתבתי לעיל3, על כן כאן שהיה לו לנוח גם כן בהימשך המלאך ממנו ועבר על מדתו, משום הכי נענש4.
[הרחב דבר: וזהו כלל גדול כשאדם רגיל במדה טובה נעשה עליו כנדר, כמ״ש הר״ן במסכת נדרים (פא,ב), ואח״כ כשעובר עליו הרי זה נענש, כמ״ש הריב״ן שלהי מסכת מכות (כד,א) בד״ה כגון ראב״ש וכו׳, אלמא בחייו הוי רגיל לדקדק בכך ולפיכך הקפיד הקב״ה וכו׳. וגמרא מפורשת היא בברכות (ו,ב) ׳כל מי שרגיל לבא לבהכ״נ ופעם אחת לא בא, הקב״ה משאיל עליו, אם לדבר מצוה הלך נוגה לו, ואם לאו אין נוגה לו׳. ודוקא משום שרגיל במדה טובה זו5. ועיין מה שכתבתי ס״פ וישב (מ,כג בהרח״ד) בשם מדרש חז״ל.]
ועוד י״ל, שבא ללמדנו לדורות ומעשה אבות אות לבנים בזה, כאשר יבואר לפנינו (פסוקים ל״ב,ל״ג).
1. ... וריב״ל אמר, אמר קרא ״בהאבקו עמו״ כאדם שחובק את חבירו וידו מגעת לכף ימינו של חבירו...
2. ״בהאבקו״ – הנושא הוא יעקב שמיוזמתו התאבק עם המלאך, לעומת ״ויאבק איש עמו״ – המלאך התאבק עם יעקב.
3. יב,יז. הרח״ד טו,א. ל,כט. לא,מו.
4. ועיין ברד״ק ובחזקוני סיבות נוספות. וברשב״ם להלן פסוק כ״ט. ועיין גם בדברי רבינו להלן פסוק ל״ב.
5. עיין מה שכתב רבינו ב׳מרומי שדה׳ בברכות שם.
ותקע – שרש קעע מבנין נפעל, וכן נקעה נפשך מהם (יחזקאל כ״ג:כ״ח) על משקל ונבלה שם שפתם (בראשית י״א:ז׳) שראוי להנקד וְנָבְלָה וכן ורחבה ונסבה (יחזקאל מ״א:ז׳) ששרשם בלל וסבב, ומזה לשון קעקע, כתיבה נבדלת וְנִכֶרֶת לעולם.
לא יכל לו – השווה שופטים ט״ז:ה׳. המלאך בקש להפילו ארצה ולא עלה בידו.
ויגע בכף⁠־ירכו – הוא נגע (נגע ב... פירושו גם — להכות; השווה איוב א׳:י״ט) בגומת המיפרק של עצם הקולית.
ותקע – עתיד בבנין הקל של יקע = נקע, כלומר להפרד ממקומו.
ותקע וגו׳ – כף הירך נקעה כתוצאה מן הנגיעה⁠־המכה, כך שיעקב לא עמד עוד עמידה יציבה ונמצא צולע.
בהאבקו עמו – א״ר יהושע בן לוי, [מאי דכתיב בהאבקו עמו], מלמד שהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד, כתיב הכא בהאבקו עמו וכתיב התם (נחום א׳) וענן אבק רגליו.⁠1 (שם שם)
1. טעם הדיוק שדריש הלשון בהאבקו עמו פירש״י דמדייק למה לי׳ למכתבי׳ כלל, עכ״ל, ולי קשה דיוק זה, כי למה לא יספר הכתוב סדר התקיעה הזאת איך היתה והא בודאי היא מאורע גדולה ונכבדה בחיי יעקב עד שעשו זכר לה לבלי לאכול לעולם את גיד הנשה, וא״כ למה לא יספר הכתוב מאורע זו והויתה בפרט.
אבל לולא דבריו נראה דהגמרא מדייק דהא מקודם כתיב וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב. והנה לפי״ז בשעה שראה כי לא יכל לו פסק מלהאבק אלא הלך ונגע בכף ירכו, ובנגיעתו נעתק הכף, וא״כ מבואר שהעתקת הכף היתה אחר ההתאבקות, וא״כ איך זה אמר הכתוב ותקע כף ירך יעקב בהאבקו, ולכן סמיך על זה לדרוש מה שדרש. – וענן הדרש שהעלו אבק עד כסא הכבוד מבואר באורך בחדושי הרשב״א, ותמצית דבריו, שזה שנאבק עמו הי׳ שרו של עשו, ואבק הרגלים הוא כנוי לתולדות, ורמז לו השר הזה שיתאבקו בניהם עד הזמן ששמו וכסאו של הקב״ה יהיו שלמים וכמ״ש ועלו מושיעים וכו׳, עיי״ש באריכות רב. –
והנה בבאור הלשון ותקע, איתא במ״ר מחלוקת החכמים, ר׳ אליעזר אומר, שייעא, ר״ל החליק הבשר מעל העצם, ר׳ ברכיה אומר, סדקה כדג, רב נחמן בר יצחק אומר, פרשה ממקומה, כמש״כ (יחזקאל כ״ג) ותקע נפשי, ע״כ, ולא נתבאר במאי פליגי.
וי״ל דר׳ אליעזר ור׳ ברכיה ס״ל כרב מתנה בחולין נ״ד א׳ בוקא דאטמא דשף מדוכתה טרפה ואפילו לא איעכל ניבי, וא״כ אי אפשר לפרש תקע ממש, שהרי לפי״ז הי׳ יעקב אבינו טרפה, וזה אי אפשר, שהרי טרפה אינה חיה יותר מי״ב חודש והוא חי אחר מעשה זו כמה עשרות שנים, ולכן פרשו הלשון ותקע בבאורים אחרים שלא תקע כלל, ורנב״י ס״ל כמו דקיי״ל לדינא דשף מדוכתה בלא איעכל ניבי כשרה, וא״כ אפשר לפרש ותקע – ממש, וכן הוא מפרש, ודו״ק.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןמנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שיר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כז) וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַֽׁלֵּחֲךָ֔ כִּ֖י אִם⁠־בֵּרַכְתָּֽנִי׃
He said, "Please, send me forth, because dawn has broken.⁠" He said, "I will not send you forth unless you bless me.⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קלא] 1ויאמר שלחני, וישר אל המלאך ויוכל בכה ויתחנן לו (הושע י״ב:ה׳), איני יודע, מי בכה למי, כשהוא אומר ויאמר שלחני, הוי אומר מלאך בכה ליעקב. (חולין צב.)
[קלב] 2ויאמר שלחני, ר׳ שמעון אומר, תדע לך שהצדיקים גדולים מן המלאכים, מי גדול, המשלח או המשתלח, הוי אומר המשלח, שכן האב משלח את בנו והרב את תלמידו, וכתב בצדיקים ויאמר שלחני כי עלה השחר, הוי שהצדיקים גדולים מן המלאכים. (משנת ר׳ אליעזר פרשה ט״ו צד רצב.)
[קלג] 3ויאמר שלחני כי עלה השחר, אמר לו גנב אתה או קוביוסטוס אתה, שמתיירא מן השחר, אמר לו מלאך אני ומיום שנבראתי, לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו. (חולין צא.)
[קלד] 4ויאמר שלחני, שהגיע זמן קילוסי לקלס להקב״ה, אמר לו יקלסו חבריך, א״ל איני יכול, למחר אני בא לקלס והן אומרין לי כשם שלא קלסת אתמול כך אין אתה מקלס היום, א״ל שייצת סייבת, לא אשלחך כי אם ברכתני. אמר לו אותן המלאכים שבאו אצל אברהם לא פרשו ממנו אלא בברכה, א״ל אותן נשתלחו על מנת כך אבל אני לא נשתלחתי לכך. א״ל שייצת סייבת לא אשלחך, א״ל מלאכי השרת על ידי שגלו מסטורין של הקב״ה נדחו ממחיצתן קל״ח שנה אשמע לך ואדחה ממחיצתי, אמר שייצת סייבת לא אשלחך כי אם ברכתני. (בראשית רבה עח)
[קלה] 5ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, א״ל וכי איזה מהם חביב השמש או הבן, אני השמש ואתה הבן ואתה צריך לברכתי, א״ל אעפ״כ, מיד א״ל לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, א״ל אשריך ילוד אשה שנכנסת בפלטין של מעלה ונוצלת. (מדרש אבכיר)
[קלו] 6כי אם ברכתני, אמר לו יעקב כיון שאתה שרו של עשו לא אניחך עד שתמחול לי מן הברכה שברכני אבא, א״ל ומי מתרעם עליך, אמר לו שאמר לי עשו הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים (בראשית כ״ז:ל״ו). (מדרש אגדה)
1. ראה לקמן קלט. ובמדרש תנאים דברים יד. ב. וברד״ק בהושע שם בכה ויתחנן לו זה לא נזכר בתורה ופי׳ כאלו המלאך בכה והתחנן ליעקב שישלחנו.
2. מאמר זה מובא גם במדרש הגדול כאן ובב״ר פע״ח בקיצור ר׳ שמעון אומר מי גדול המשלח או המשתלח מן מה דכתיב ויאמר שלחני הוי המשלח גדול מן המשתלח. ובמדרש תהלים פרשה צא. מי גדול הפוטר או הנפטר כו׳ הרי יעקב פוטר להמלאך כו׳ ועי׳ מדרש תהלים קד, ג. ובשיר השירים רבה פ״ג ו. כתיב (בראשית לב) ויאבק איש עמו אין אנו יודעין מי היה ברשותו של מי אם המלאך היה ברשות יעקב ואם יעקב ברשות המלאך אלא ממה דכתיב ויאמר שלחני כי עלה השחר אמר ליה המלאך ליעקב שלחני כי הגיע קילוסי לקלס הוי המלאך ברשות יעקב אבינו. ועי׳ לעיל אות קיח. ובפי׳ ס׳ יצירה לר״י ברצלוני קכא. ובזהר ח״א קע.
3. קוביוסטוס, גונב נפשות (ערוך) וי״מ זולל וסובא (מוסף הערוך) וי״מ משחק בקוביא (תוס׳) ובמדרש אגדה הגירסא א״ל שר עשו אני ומיום שנברא העולם לא הגיע לי זמן לומר שירה לפני המקום ב״ה עד היום הזה. ועי׳ בתרגומים. ומענין זה בבראשית רבה פע״ח, איכה רבה ג, כג. ר׳ חלבו בשם ר׳ שמואל בר נחמן אמר לעולם אין כת של מעלה מקלסת ושונה אלא בכל יום קורא הקב״ה כת של מלאכים חדשים ואומרין שירה חדשה לפניו והולכים להם. א״ר ברכיה השבתי את ר׳ חלבו והא כתיב ויאמר שלחני כי עלה השחר והגיע זמני לומר שירה, אמר לי חנוקא סברת למחנקיני (פי׳ לתפוס אותי בדבריך כאדם שתופס את חבירו בגרונו לחנקו, פי׳ ב״ר) אמרית מה הוא דין דכתיב ויאמר שלחני כי עלה השחר אמר לי זה מיכאל וגבריאל שהן שרים של מעלה דכולא מתחלפין ואינון לא מתחלפין, פי׳ דהמלאך שנאבק עם יעקב היה מהם. ראה לעיל אות קיז. וכ״ה במדרש אבכיר מובא בילק״ש כאן א״ר טרפון לא היה רשות למיכאל לזוז ממקומו עד שנתן לו יעקב רשות שנאמר שלחני כי עלה השחר, א״ל וכי גנב או קוביוסטוס אתה שאתה מתירא מן השחר, באו כתות כתות של מלאכי השרת שאמרו לו מיכאל עלה כי זמן הזמיר הגיע לומר אם אין אתה פותח בשיר נמצא השיר בטל, התחיל מתחנן ליעקב א״ל בבקשה ממך שלח אותי שלא ישרפוני מלאכי השרת שבערבות בשביל עכוב השיר. וראה לקמן אות קלד. קלה. ובפדר״א פל״ז כיון שעלה עמוד השחר א״ל המלאך שלחני שהגיע עת עמדתי לשרת ולזמר לפני הקב״ה ולא רצה יעקב לשלחו, מה עשה המלאך התחיל לשורר ולזמר מן הארץ וכששמעו העליונים את קול המלאך שהיה משורר ומזמר מן הארץ אמרו בשביל כבוד הצדיק אנו שומעים את קול המלאך מן הארץ. ועי׳ זח״ב קסג: זח״ג מה. ובחמדת ימים התימני ומה הוא קלוסו של סמאל ירד ומתעה עולה ומקטרג נוטל רשות והורג נפשות וכל צדיק שאינו יכול להטעותו עולה ומקלסו ואמר ליעקב הגיע זמן קילוסי לקלסך שלא יכלתי לך להטעותך הוא שקטרג על אדם וחוה ונח ואברהם ויעקב ואיוב ומתיה בן חרש. ובכת״י רמזי ר״י עה״ת כי עלה השחר, והגיע עת לומר שירה. השחר כמו לשחר ולחנן פני הקב״ה.
4. שייצת כלית סיימת דברך כלומר חדל מלדבר עוד כי לא אשלחך, ויכל ת״א ושיצי. וכ״ה בערוך ע׳ שץ, סייבת כמו סייפת כלומר סיימת. וכ״ה בערוך. ובפי׳ ב״ר גמור מלאכתך וטול שכרך כלומר לכשתברכני ואחר כן אשלחך. והאב״א כ׳ שייצת פי׳ כלה מדברותיך סייבת כלומר שיעזוב דברים אלו או שיגמור מעשיו וישלחהו. ועי׳ במנח״י. ובמבוא לתנ״י סד. מכת״י מביא המלים אלו בר״ת כזה שייצ״ת סייכ״ת. ועי׳ לעיל פי״ט אות ע. והמשך המאמר בב״ר אמר ר׳ הונא בסוף אמר אני אגלה לו ואם יאמר לי הקב״ה למה גיליתה לו אני אומר לפניו רבון כל העולמים בניך גוזרין גזרות ואינך מבטל גזירתם ואני יכולתי לבטל גזירתן אמר לו עתיד הוא להגלות עליך בבית אל ולהחליף את שמך ואני עומד שם הה״ד בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו עמך אין כתיב אלא עמנו. ובשכ״ט ויאמר שלחני כיון שנשתדלתי עמך אין לי רשות ללכת אלא א״כ פוטרני.
5. מובא בילק״ש ח״א רמז קלב. וראה לעיל אות קלג. בבאור התחלת המאמר.
6. ראה ברש״י כאן. ולקמן אות קמז. ומענין זה בזח״א קמד. ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני כי אם תברכני מבעיא ליה מאי כי אם ברכתני אם אודית על אינון ברכאן דברכני אבא ולא תהא מקטרגא לי בגינייהו. וברש״י הושע יב, ה. בכה המלאך ויתחנן לו כשאמר לו לא אשלחך כי אם ברכתני, המלאך היה מבקש ממנו הנח לי עכשיו סופו של הקב״ה ליגלות עליך בבית אל ושם ידבר עמנו הוא ואני נסכים לך על הברכות שבירכך יצחק ואותו מלאך שרו של עשו היה והיה מערער על הברכות.
וַאֲמַר שַׁלְּחַנִי אֲרֵי סְלֵיק צַפְרָא וַאֲמַר לָא אֲשַׁלְּחִנָּךְ אֱלָהֵין בָּרֵיכְתָּנִי.
He said, “Let me go, for the dawn is breaking.” He said, “I will not let you go unless you have blessed me.”
וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי
וַאֲמַר שַׁלְּחַנִּי אֲרֵי סְלֵיק צַפְרָא וַאֲמַר לָא אֲשַׁלְּחִינָּךְ אֱלָהֵין בָּרֵיכְתָּנִי (ח״נ: בָּרֵיכְתְּ לִי)
ברך אֶת, ברך לְ
במקצת נוסחים תרגמו ״כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי״ – ״אֱלָהֵין בָּרֵיכְתְּ לִי״. וקשה, מדוע הניחו בעבר ולא הפכו לעתיד כדרכו כגון ״וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם״ (בראשית כט טו) ״וְתִפְלְחִינַּנִי״? ומדוע ״אֱלָהֵין בָּרֵיכְתְּ לִי״ ולא ״בָּרֵיכְתְּ יָתִי״? השיב רב״צ ברקוביץ: ״לברך את״ נאמר בברכה המקיפה את המתברך כגון ״וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ״ (בראשית כח ג). אבל ״לברך ל-״ נאמר בתוספת ברכה חיצונית כגון ״וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם״ (בראשית כז כח). הואיל ורש״י פירש ״ברכתני – הודה לי על הברכות שברכני אבי״ שהיא ברכת ״ויתן לך״, ״יפה עשה אונקלוס לתרגמו בשימוש הלמ״ד, ועזבו בלשון עבר״.⁠1 אמנם ברוב הנוסחים ״כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי״ – ״אֱלָהֵין בָּרֵיכְתָּנִי״.
1. ״לחם ושמלה״. וב״עוטה אור״ עמ׳ 63 הוסיף: ״ולכן לא מצינו לשון ברכה הנאמר על הבורא ית׳ רק בלשון אֶת כמו שכתבו התוס׳ [ברכות מט ע״ב: נברך אלהינו גרסינן – ולא גרסינן נברך לאלהינו בלמ״ד דדוקא גבי שיר והודאה כתיב למ״ד כמו שירו לה׳ הודו לה׳ גדלו לה׳ אבל גבי ברכה לא מצינו זה הלשון וכן מפורש בסדר רב עמרם], כי לא שייך אצלו תוספת טובה וברכה, אבל תסוב אל עצם כבודו אשר הוא מקור הברכות״. ומה יענה לפסוק ״וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכָל הַקָּהָל בָּרְכוּ נָא אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וַיְבָרֲכוּ כָל הַקָּהָל לַה׳ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם״ (דברי הימים ב ט כ)?
ואמר שלח יתי ארום מטא סלק עמודא דשחרא ארום מטא זמניהון דמלאכי מרומא למשבחאא ואנ[א] (ואנה) ריש למשבחיאב ואמר לא אשלחג יתך ארום (ארום) אלה(ו){י}ןד ברכת יתי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למשבחא״) גם נוסח חילופי: ״למישלחא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למשבחיא״) גם נוסח חילופי: ״למישלחא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אשלח״) גם נוסח חילופי: ״אנא משלח״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלה(ו){י}ן״) גם נוסח חילופי: ״אלא הן״.
ואמר שדרני ארום סלק עמוד קריצתא ומטא שעתא דמלאכי מרומא משבחין למרי עלמא ואנא חד מן מלאכיא משבחייא ומיומא דאיתברי עלמא לא מטא זימני למשבחא אלהין הדא זימנא ואמר לית אנא משדר יתך אלהין בירכת יתי.
And he said, Let me go, for the column of the morning ascendeth; and the hour cometh when the angels on high offer praise to the Lord of the world: and I am one of the angels of praise, but from the day that the world was created my time to praise hath not come until now. And he said, I will not let thee go, until you bless me.
ואמר שלח יתי ארום סליק עמוד שחרא והא מטא שעתהון דמלאכיא למשבחא ואמר לא אשלח יתך אלא הן בריכת יתי.
And he said, Send me away, for the column of the dawn ariseth, and, behold, the hour cometh for the angels to praise. And he said, I will not release thee until thou bless me.

פרשה עח

[א] וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר – כְּתִיב: חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ (איכה ג׳:כ״ג), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא עַל שֶׁאַתָּה מְחַדְּשֵׁנוּ בְּכָל בֹּקֶר וָבֹקֶר אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁאֱמוּנָתְךָ רַבָּה לְהַחֲיוֹת לָנוּ אֶת הַמֵּתִים.
אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי מִמַּה שֶּׁאַתָּה מְחַדְּשֵׁנוּ בְּבוֹקְרָן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁאֱמוּנָתְךָ רַבָּה לְגָאֳלֵנוּ. רַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר לְעוֹלָם אֵין כַּת שֶׁל מַעְלָה מְקַלֶּסֶת וְשׁוֹנָה אֶלָּא בְּכָל יוֹם בּוֹרֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כַּת שֶׁל מַלְאָכִים חֲדָשָׁה וְהֵן אוֹמְרִים שִׁירָה חֲדָשָׁה לְפָנָיו וְהוֹלְכִין לָהֶם.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הֵשַׁבְתִּי אֶת רַבִּי חֶלְבּוֹ וְהָא כְתִיב: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, וְהִגִּיעַ זְמַנִּי לוֹמַר שִׁירָה, אָמַר לִי חָנוֹקָא סְבַרְתְּ לְמֶחֶנְקֵנִי, אֲמָרִית מָה הוּא דֵין דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, אָמַר לִי זֶה מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל שֶׁהֵן שָׂרִים שֶׁל מַעְלָה, דְּכוּלָּא מִתְחַלְּפִין וְאִינוּן לָא מִתְחַלְּפִין. אַנְדְּרִיָּנוֹס שְׁחִיק טְמַיָּא שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אָמַר לוֹ, אַתֶּם אוֹמְרִים אֵין כַּת שֶׁל מַעְלָה מְקַלֶּסֶת וְשׁוֹנָה, אֶלָּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹרֵא כַּת שֶׁל מַלְאָכִים חֲדָשִׁים וְהֵן אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנָיו וְהוֹלְכִין לָהֶן, אֲמַר לֵיהּ, הֵין. אֲמַר לֵיהּ וּלְאָן אִינוּן אָזְלִין, אָמַר מִן הָן דְּאִתְבָּרְיָן. אֲמַר לֵיהּ וּמִן אָן הֵן אִתְבָּרְיָן, אֲמַר לֵיהּ מִן נְהַר דִּינוּר. אֲמַר לֵיהּ וּמָה עֵסֶק דִּנְהַר דִּינוּר, אֲמַר לֵיהּ כַּהֲדֵין יַרְדְּנָא דְּלָא פָסֵיק לָא בִימָמָא וְלָא בְלֵילְיָא. אֲמַר לֵיהּ וּמִן אָן הוּא אָתֵי, אָמַר לֵיהּ מִן זֵיעָתְהוֹן דְּחַיָּתָא דְּאִינוּן מְזִיעִין מִן טְעִינוּן כּוּרְסַיָּא דְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲמַר לֵיהּ סוּנְקַתֶּדְרוֹן שֶׁלּוֹ וְהָא הָדֵין יַרְדְּנָא מְהַלֵּךְ בִּימָמָא וְלֵית הוּא מְהַלֵּךְ בְּלֵילְיָא, אֲמַר נָטַר הֲוֵינָא בְּבֵית פְּעוֹר כְּמָה דַּהֲוָה מְהַלֵּךְ בִּימָמָא מְהַלֵּךְ בְּלֵילְיָא. רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִי גָּדוֹל הַשּׁוֹמֵר אוֹ הַנִּשְׁמָר, מִן מַה דִּכְתִיב: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךָ (תהלים צ״א:י״א), הֱוֵי הַנִּשְׁמָר גָּדוֹל מִן הַשּׁוֹמֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִי גָּדוֹל הַנּוֹשֵׂא אוֹ הַנִּשָּׂא, מִן מַה דִּכְתִיב: עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ (תהלים צ״א:י״ב), הֱוֵי הַנִּשָּׂא גָּדוֹל מִן הַנּוֹשֵׂא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מִן מַה דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, הֱוֵי הַמְּשַׁלֵּחַ גָּדוֹל מִן הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.
[ב] וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי – שֶׁהִגִּיעַ זְמַן קִלּוּסִי לְקַלֵּס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ יְקַלְּסוּ חֲבֵרֶיךָ. אָמַר לוֹ אֵינִי יָכוֹל, לְמָחָר אֲנִי בָּא לְקַלֵּס וְהֵן אוֹמְרִין לִי כְּשֵׁם שֶׁלֹא קִלַּסְתָּ אֶתְמוֹל כָּךְ אֵין אַתָּה מְקַלֵּס הַיּוֹם. אָמַר שִׁיַּצְתָּ סִיַּבְתָּ.
לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי – אָמַר לוֹ אוֹתָן הַמַּלְאָכִים שֶׁבָּאוּ אֵצֶל אַבְרָהָם לֹא פֵּרְשׁוּ מִמֶּנּוּ אֶלָּא בִּבְרָכָה. אָמַר לוֹ אוֹתָן נִשְׁתַּלְּחוּ עַל מְנָת כָּךְ, אֲבָל אֲנִי לֹא נִשְׁתַּלַּחְתִּי לְכָךְ. אָמַר לוֹ שִׁיַּצְתָּ סִיַּבְתָּ, לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר, אָמַר לוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עַל יְדֵי שֶׁגִּלּוּ מִסְטוֹרִין שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִדְחוּ מִמְּחִצָּתָן מֵאָה וּשְׁלשִׁים וּשְׁמוֹנָה שָׁנָה, אֶשְׁמַע לָךְ וְאֶדָּחֶה מִמְחִצָּתִי. אָמַר שִׁיַּצְתָּ סִיַּבְתָּ, לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי.
אָמַר רַב הוּנָא בַּסּוֹף אָמַר אֲנִי מְגַלֶּה לוֹ, אִם אוֹמֵר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָמָּה גִּלִּיתָ לוֹ, אֲנִי אוֹמֵר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם נְבִיאֶיךָ גּוֹזְרִין גְּזֵרוֹת וְאֵין אַתָּה מְבַטֵּל גְּזֵרָתָן וַאֲנִי הָיִיתִי יָכוֹל לְבַטֵּל גְּזֵרָתָם. אָמַר לוֹ עָתִיד הוּא לְהִגָּלוֹת עָלֶיךָ בְּבֵית אֵל וּלְהַחֲלִיף אֶת שִׁמְךָ, וַאֲנִי עוֹמֵד שָׁם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ (הושע י״ב:ה׳), עִמְּךָ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

ויאמר לא אשלחך – א״ר אל⁠[י]⁠עזר [כיון] שראה המלאך שלא רצה לשלחו התחיל משורר ומזמר מן הארץ ושמעו העליונים קול המלאך משורר ומזמר מן הארץ ואמרו בשביל כבוד הצדיק אנו שומעין את קולו שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק (ישעיה כ״ד ט״ז).
ויאמר שלחני כי עלה השחר1אמר לו יעקב וכי גנב אתה שאתה מתיירא מן השחר, אמר לו שר עשו אני, ומיום שנברא העולם לא הגיע לי זמן לומר שירה לפני המקום ב״ה עד היום הזה.
2בבראשית רבה: ויאמר שלחני כי עלה השחר – אמר רב הונא. אמר המלאך בסוף אני מגלה לו, ואם יאמר לי רבון העולמים למה גלית, אני אומר לו רבון העולמים בניך גוזרים גזירות ואינך מבטל גזירתן, ואני אוכל לבטל גזירתן, אמר המלאך ליעקב עתיד הקב״ה להגלות עליך [בבית אל] ולהחליף שמך ואני עומד שם, הדא דכתיב בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו (הושע י״ב:ה׳) עמך אין כתיב אלא עמנו.
3ר׳ ברכיה בשם ר׳ לוי אמר מאי מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים (ישעיהו מ״ד:כ״ו), אין אנו יודעים שעצת מלאכיו ישלים, אלא מלאך אחד נגלה על יעקב ואמר לו עתיד הוא להגלות עליך בבית אל ולהחליף את שמך ואני שם עומד, שנאמר בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, ונגלה אליו הקב״ה לקיים דברו של מלאך.
ויאמר לא אשלחך וגו׳ – אמר לו יעקב כיון שאתה שרו של עשו לא אניחך עד שתמחול לי מן הברכה שברכני אבא, אמר לו ומי מתרעם עליך, אמר לו שאמר לי עשו הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים.
1. אמר לו יעקב כו׳. חולין צ״א ע״ב אמר לו גנב אתה או קוביוסטוס אתה שמתיירא מן השחר? אמר לו מלאך אני ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו. ועיין ב״ר ריש פע״ח, וביפה תואר.
2. בבראשית רבה. הוא ב״ר פע״ח אות ב׳.
3. ר׳ ברכיה בשם ר׳ לוי. ב״ר שם אות נ׳, פסיקתא פסקא ויהי בחצי הלילה (ס״ב ע״ב), ורבתי פי״ז ויהי בחצי, ופה הלשון משובש וכצ״ל מקים דבר עבדו ר׳ ברכיה בשם ר׳ לוי אמר מי שהוא מקים דבר עבדו ועצת מלכים ישלים, אין אנו יודעין שהוא האומר לירושלים תושב (שם) אלא מלאך אחד נגלה אל יעקב אבינו ואמר לו לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל וגו׳ (בראשית ל״ב:כ״ט) חזר ונגלה הקב״ה אל יעקב אבינו לקיים גזירתו של אותו מלאך, שנאמר ויאמר לו אלהים שמך יעקב (בראשית ל״ה:י׳), ועיין בב״ר בפירוש המ״כ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

ולמא טלע אלפג֗ר קאל לה אטלקני קאל לא אטלקך דון אן תבארכני.
וכאשר עלה השחר אמר לו: שלחני, אמר: לא אשלחך בלי שתברך אותי.
כי עלה השחר – וצריך אני לומר שירה.
כי אם ברכתני – הודה לי על הברכות שברכני אבא, שעשו מעורר עליהם.
כי עלה השחר FOR THE DAY BREAKETH – and I have to sing God's praise at day (Chulin 91b; Bereshit Rabbah 78:1).
ברכתני [EXCEPT] YOU BLESS ME – admit my right to the blessings which my father gave me and to which Esau lays claim.
ויאמר שלחני כי עלה השחר1אמר לו יעקב אבינו וכי גנב אתה או 2קוביוסטוס. שאתה מתיירא מן השחר שלא יראוך בני אדם. אמר לו לא. 3אלא שהגיע קילוסי לקלס. אמר לו יקלסו חבירך. אמר לו איני יכול למחר אני בא לקלם והם אומרים לי כשם שלא קלסת אתמול. כך אינך מקלס היום.
ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני4אמר לו אותן המלאכים שבאו אצל אברהם לא פירשו ממנו אלא בברכה. אף אתה לא תתפרש ממני אלא בברכה. אמר לו הם נשתלחו לכך. אבל אני לא נשתלחני לכך. אעפ״כ אמר ל״ו:כ״ח) מה שמך ויאמר יעקב. כדי לברכו פתח לו פתח דברים.
1. א״ל יעקב. חולין צ״א ע״ב.
2. קוביוסטוס. רש״י פי׳ בגמ׳ שם גונב נפשות. וחכמי התוס׳ הקשו על פי׳ הקונטרס וכתבו בשם ר״ח שפי׳ משחק בקוביא. ור״ל וכי קוביוסטוס אתה שאתה מתיירא מן השחר לפי שדרך משחק בקוביא חייב לכמה בני אדם ומטמין עצמו מפני נושהו עכ״ל. וגם הערוך פי׳ גונב נפשות. והנכון כפי׳ הר״ח כי המלה יונית χυβευτης פי׳ משחק בקוביא.
3. אלא שהגיע קילוסי לקלס. זה הוא בב״ר פע״ח ונראה שחסר בב״ר התחלת המאמר כמו שהביא רבינו. או יש לומר כי רבינו הרכיב מאמרם מחולין שם עם מאמר המדרש יחד.
4. א״ל אותן המלאכים. ב״ר שם.
ויאמר שלחני – כיון שנשתדלתי עמך אין לי רשות ללכת אלא אם כן פוטרני:
כי עלה השחר – כבר פירשנו עליית השחר, א״ל יעקב וכי גנב אתה או קוביוסטוס אתה, שאתה ירא מן השחר שלא יראוך בני אדם, א״ל לא אלא שהגיע זמן קלוסי לקלס, א״ל יקלסו חבירך, א״ל איני יכול שלמחר אם אני בא לקלס יאמרו לי כשם שלא קילסת אתמול, כך לא תקלס עכשיו. א״ל סיימת ולא אשלחך כי אם ברכתני, שאותן המלאכים שבאו אצל זקיני לא פירשו ממנו כי אם בברכה. א״ל הם נשתלחו לכך, אבל אני לא נשתלחתי לכך:
כי עלה השחר – וכיון שהאיר היום מעתה יש לילך לדרכיך.
כי אם ברכתני – שתשלחני מאתך בשלום, שלא אהיה נזוק במה שנתאבקתי עמך.
כי עתה עלה השחר – אז ידע יעקב שהוא מלאך.
Ki 'alah FOR DAWN IS BREAKING: And since it is now daylight, you must proceed on your way.
Ki 'im UNLESS YOU BLESS ME: by letting me go off in peace unharmed by my wrestling with you. Since the dawn had risen [and Jacob now had no time to escape] Jacob now understood that the man was an angel.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

שלחני כי עלה השחר – אין דרך המזיקים להתראות ביום, כמו שאמרו רבותינו (בבלי ברכות מ״ג:): שאפילו לשלשה אינו נראה ואינו מזיק.
כי אם ברכתני – אתה באת להזיקיני, ולא אשלחך עד שתעשה עמי שלום וברכת⁠{נ}⁠י,⁠א ותודה שאתהב נצוח.
א. השלמת האות מספר הג״ן.
ב. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: שאני.
שלחני כי עלה השחר – SEND ME BECAUSE DAWN HAS BROKEN – It is not the custom of demons (מזיקים) to be seen in the day, as our Rabbis say (Bavli Berakhot 43b): That even to three people it cannot be seen and does not do damage.
כי אם ברכתני – UNLESS YOU BLESS ME – You came to harm me, and I will not send you until you make peace with me and bless me, and admit that you are beaten.
ויאמר שלחני – כלומר אני שולחתי אליך מאת האל להבטיחך להראות אליך במעשה שעשיתי עמך שלא יוכל אדם להרע לך ואחר שעשיתי שליחותי, שלחני – כלומר אם לא תרצה יותר ממני אלך לי, וזהו השלוח.
אמר לו יעקב: ארצה יותר, ולא תלך ברצוני עד שתברכני.
וטעם כי עלה השחר – כלומר לא תפחד בעבור שאניחך יחידי, כי כבר עלה השחר ויום הוא ותמצא עוברים ושבים בדרכך. ואמרו רבותינו ז״ל: מכאן שלא יצא אדם יחידי בלילה (חולין צ״א) שהרי לא הניחו המלאך עד שהיה יום.
ויאמר שלחני, he meant that he had been sent by God to Yaakov to demonstrate to him by a factual illustration that he would not overcome him, and that a mere human being such as Esau would certainly not be able to harm him. Now that I have accomplished my mission, please let me go. In other words, “unless you have any other request from me, I am leaving.” Yaakov said that indeed he did want something else of him, and until that was granted he would not let him depart. He wanted to receive the angel’s blessing. The reason that the angel added the words
כי עלה השחר, that it is already becoming morning, was that Yaakov had no reason to be afraid, as the night, the time for fear, had already passed. Being alone, without escort during daylight is no reason for concern.
ויאמר שלחני וג׳ – זה מורה כמו שבארו הקדמונים ז״ל, כי יעקב ע״ה דבק בדביקותו גם אחרי מה שאירע לו בכף ירכו1. וזה מחזקת יעקב ע״ה בחזיונו הנפלא המבשר לו על חזקתו העצומה בשעת יקיצתו2.
ובמה שתלה {המלאך} סיבת שלחני במאמרו כי עלה השחר, גילה לו {ליעקב} שהוא אינו איש באמת, אלא מלאך שנדמה בצורת איש בחזיון3.
1. לב. נראה שכוונת רבנו היא שחוזקו של יעקב והשתלטותו על המלאך אף אחרי שנגע בכף ירכו מורה על מדרגתו הרוחנית, שכן חוזקו בתוך החזיון על ׳חזקתו העצומה בשעת תעורתו׳ (וראה בהערה הסמוכה). [אולי יש להוסיף שגם בקשת הברכה מורה על שלמות רוחנית, וכעי״ז כ׳ בס׳ המספיק בפרק הפרישות (הוצאת פלדהיים עמ׳ 392) בענין עשו, שהוכיח שהיתה לעשו שלמות מסויימת ממה שביקש ברכת אביו].
2. לג. במקור: ׳יקצ׳תה׳, ותיקן המהדיר יקט׳תה (וכן תיקן להלן פסוק ל, וכאן תרגמו: תעורתו), אבל מלבד שהט׳ והצ׳ מתחלפות לפעמים עוד בה שיתכן שבדוקא נקט רבנו לשון הדומה יותר ללשון העברי. נראה שכוונתו לסלק תמיהה המתבקשת מאליה. והיא: היאך יורה חזון נבואי על מצבו הרוחני של יעקב האמיתי שאחר החזיון, מכיון שכל מה שתואר כאן, מההאבקות ובקשת הברכה שאחריה, אירע רק בחזיונו. ועל זה משיב רבנו כי החזון הנבואי ימחיש ענינים אמתיים ויצייר בדמיון הנביא מה שראוי להיות באמת לפי מצבו. לכן היה יכול יעקב לראות מצבו הרוחני האמיתי בתוך החזיון, ונבואה זו בישרה לו שלא נתמעטו זכויותיו וכי עודנו עומד בשלימותו. והשוה דברי רבנו בס׳ המספיק (הוצאת פלדהיים עמ׳ 58–60), שכתב שמהתנהגותו של לוט בחזיון אנו למדים על מדותיו בהקיץ ע״ש, ועי׳ מש״כ בהערות לתחילת פר׳ וירא.
3. לד. כוונת רבנו למאמרם ז״ל (חולין צא:) שהגיע זמנו של המלאך לומר שירה באותה שעה. ואמנם ראה להלן שמצדד רבנו לפרש דאעפ״כ לא נתברר לו ליעקב אמיתות דבר זה עד שהקיץ [ובזה מתיישב מה שתמה המהדיר על רבנו והרשב״ם ממה שאמרו חז״ל בחולין שם: ׳אמר לו גנב או קוביוסטוס אתה שמתיירא מן השחר׳], וראה בזה להלן בסמוך.
שלחני כי עלה השחר – עד עתה עכבתיך, ומעכשיו יש לך רשות ללכת.
דבר אחר: כי עלה השחר – ואין לך לדאוג כי אין דרך מזיקים להתראות ביום.⁠1
כי אם ברכתני – ואז אהיה בטוח שלא תהיה נוטר איבה, ולא תזיקני על שנאבקתי עמך.⁠2
1. השוו ר״י בכור שור.
2. שאוב מרשב״ם.
שלחני כי עלה השחר, "give me permission to leave for dawn has arisen!⁠" "Until now I held you up from proceeding according to plan; now it is your turn to let me be on my way.⁠"An alternate exegesis of this strange conversation: The angel told Yaakov that since it now was almost daylight, he no longer had anything to fear from him. It is not customary for destructive forces to do their jobs during the daylight hours.
כי אם ברכתני, "unless you first give me a blessing.⁠" Yaakov meant that he would not accept the angel's words until he had demonstrated that he meant it, by giving him a blessing. After that he would feel confident that he no longer had reason to fear him and would not seek revenge because he had failed to disable him. (Rash'bam)
כי אם ברכתני – בלעז ?שדמירשמיי?.
ד״א ברכתני – בגימ׳ הודה לי ברכות (עי׳ רש״י ד״ה כי אם ברכתני).
ברכתנ״י – בגימט׳ הוד״ה ל״י ברכ״ת.
ויאמר שלחני – היה המלאך מתירא אם ילך בלא רשותו פן ילקוהו מן השמים בפולסי דנורא, כיון שבא אליו להתאבק עמו בשליחותו של הקב״ה, על כן חשב עצמו כחבוש והיה מתחנן לו ואמר שלחני, כענין שכתוב (הושע י״ב:ה׳) וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו.
כי עלה השחר – אמר לו יעקב וכי גנב אתה או קוביוסטוס אתה שאתה מתירא מן השחר, אמר לו לא גנב אני ולא קוביוסטוס אני אלא מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו, ולפיכך הודיעו שהוא זמן אמירת שירה למלאכים, הוא שכתוב (איוב ל״ח:ז׳) ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים. הוא זמן קדושה שנאמר (ישעיהו ו) וקרא זה אל זה ואמר. והשיב לו יעקב לא אשלחך כי אם ברכתני – שתודה לי על הברכות שברכני אבי. ואמר לו לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל – כלומר שהברכות נתונות לך בעקבה רק בשררה ודין, או שרמית את לבן כי אם באמת ותמים עשית מה שעשית. ועל כן נתנה לו מדת אמת לומר שהיה אמתי בכל דבריו ובכל מעשיו, הוא שכתוב (מיכה ז׳:כ׳) תתן אמת ליעקב.
ויאמר שלחוני, "he (the angel) said: 'let me go!'" The angel was afraid that if he were to leave without having obtained Yaakov's permission they would punish him in heaven with having to endure the פולסי דנורא [some physical punishment administered by a fiery rod and mentioned in Chagigah 15 and elsewhere as an instrument for disciplining wayward angels. Ed.] We have another reference to this incident in (Hoseah 12,5) "He strove with an angel and prevailed; the other had to weep and implore him.⁠"
כי עלה השחר, "for dawn as risen.⁠" When the angel asked to leave before daybreak Yaakov asked him: "are you a thief that you need to fear daylight?⁠" He answered "I am an angel and ever since I have been created I have not yet had the opportunity to sing a song of praise to the Lord in the heavenly choir. Today is my opportunity.⁠" There is a reference to this in Scripture (Job 38,7) ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלוהים. "When the morning stars sang together and all the angels shouted for joy.⁠" The time of dawn is the time when the קדושה is recited as mentioned by Isaiah 6,3 "and one would call to he other: Holy, Holy, Holy.⁠" Hearing this, Yaakov replied:
לא אשלחך כי אם ברכתני, "I will not let you go unless you first bless me.⁠" He wanted Esau's angel to acknowledge that the blessing he had received from Yitzchak was acknowledged by Esau as being rightfully his. Thereupon the angel said:
לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, "your name will no longer be Yaakov but Israel.⁠" He meant that from now on people will no longer say that you obtained the blessings by subterfuge, but they will admit that you are the rightful recipient of them. Alternatively, what the angel meant was that if anyone were to accuse Yaakov of having swindled Lavan they would be proven wrong as Yaakov had been accorded the attribute "Truth", i.e. that he had acted truthfully in all his undertakings. This was confirmed in Michah 7,20 "You have given "truth" to Yaakov.⁠"
כי אם ברכתני – לפי שהמזיק את האדם יכול לרפאותו יותר קל מאחר שילחוש לו על המכה ולכך שאל לו מה שמך שהלוחש על המכה צריך לידע שם המוכה. ד״א כי אם ברכתני שבחני תן לי שבח וניצוח שנצחתיך ולכך אמר לו יעקב הגידה נא שמך שאתפאר לומר עמדתי כנגד שר וגדול כמותך ונצחתיו והשיבו למה זה תשאל לשמי ותתפאר עלי לפני כל לומר שנצחתני אין זה כבודי אלא ויברך אותו שם ביני לבינך אשבחך שנצחתני אבל איני רוצה שאתבזה בפני כל נצח פלו׳ לפלו׳:
כי אם ברכתני, "unless you have first blessed me.⁠" In accordance with the accepted principle that the person who inflicts injury is in a better position to heal same than anyone else by pronouncing a formula wishing his victim a speedy recovery. The angel wanted to know Yaakov's name, as it is mandatory for the healer to know the victim's name if his efforts are to be crowned with success.
Another explanation of the meaning of כי אם ברכתני, has Yaakov asking for a blessing from the angel, as an acknowledgment that he had prevailed in the struggle. with celestial forces. This was the reason why Yaakov asked the angel for his name. He wanted to be able in the future to be able to tell whomever it concerned that he had battled an angel to a standstill. The angel protested that it would be embarrassing for him that Yaakov should boast to have overcome him. In lieu of revealing his name, he bestowed a blessing on Yaakov that incorporated an allusion to this nocturnal encounter every time he would be addressed by this name.
ברכתני – בגימטריא הודה לברכתי ששרו של עשו היה.
כי עלה השחר – שאזא זמן תעורת כל אדם.
והנה עלה בכל העברי כפשוטו, והעברי נהג לזכור כל מיני התנועות אם עליה אם ירידה אם סבוב וזולת זה ולא יכוין לדקדק בכל זה, והעד ״והנה תסובינה אלומותיכם״ (בראשית ל״ז:ז׳), ״ויסב שמואל״ (שמואל א׳ ט״ו:כ״ז), ולא היה זה סבוב כדורי על קטבים קיימים1, ויותר מופלג מזה שלפעמים יאמר מן העמק ירידה, ומן ההר עליה עם שנכון זה מצדדים מבוארים אצל חכמי התכונה והטבע.
1. אין הכוונה כי זרחה השמש לגמרי, אלא אף אם החלה את הזריחה, כשם שהפעל ׳סוב׳ אינו חייב להיות סיבוב מושלם. ׳ולא היה זה סבוב כדורי על קטבים קיימים׳ –אין הכוונה כדיוקה, סיבוב של 360 מעלות סביב צירים נתונים.
א. בכה״י: שאין.
ואמר ליעקב שישלחהו כי עלה השחר והגיע העת שראוי ליעקב שיפנה לעסקיו, ולא הסכים יעקב להתיר הקשר אשר ביניהם אם לא יברכהו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

ויאמר שלחני כי עלה השחר – [יא] לפי הפשט אמר ליה כן למה שכבר הגיעה שעה ליעקב ללכת לדרכו עם מחנהו אחרי מוליכי המנחה ועצה טובה השיאו שלא יתעכב עוד והוא השיב אליו עכ״פ לא אשלחך כי אם ברכתני.
ובמדרש (בראשית רבה ע״ח) אמר ליה הגיע זמן קילוסין לקלס אמר ליה יקלסון חבריך. אמר ליה איני יכול. למחר אני בא לקלס והם אומרים לי כשם שלא קלסת אתמול כך לא תקלס היום. יש לקבל לפי זה מ״ש שפקודת כל ימי השנה נמסרה ביד מלאכים ממונים עליהם איש יומו ובראש השנה נמסר לכל א׳ מלאכת ימיו וכאלו הם מקבלין הריון לילד המעשה ההוא דבר בעתו. כי על זה תקנו היום הרת עולם. והנה המלאכים הממונים על הימים כל אחד קרוי יום הדא הוא דאמר כי לא תדע מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳). והמלאכים הממונים על הלילות כל א׳ מהם קרוי לילה. כמו שאמרו (נדה פ״ב דף ט״ז ע״ב) המלאך הממונה על ההריון לילה שמו דכתיב והלילה אמר הורה גבר (איוב ג׳:ג׳). ואין פקודה נוגעת בחברתה כמלא נימא. ומכאן אמרו (ברכות י״ט. וע״ש) אם ראית ת״ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה כי ודאי עשה תשובה. כי חזקה על חכם שיודע סתרי הענינים האלו ולא ירצה ששר היום או הלילה יכתוב עליו שטנה כי קשה הדבר אח״כ לתקן את אשר עוותו. וזה טעם יפה תענית לחלום כאש לנעורת. ובו ביום ואפילו בשבת (שבת י״א.).
[יא] והנה לפי שעשה זה המלאך מה שמוטל עליו לעשות בלילה ההוא שמכללו ההתאבקות שזכר אמר שלחני כי עלה השחר והגיע זמני לומר שירה כי כן משפטם שמשרתי הלילה אומרים שירה ביום כמה שאמר ברן יחד ככבי בקר וכו׳ (איוב ל״ח:ז׳). ומשרתי היום אומרים שירה בלילה. וע״ד שאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי (תהלים מ״ב:ט׳). וכנגדן אמר ברכו את ה׳ כל עבדי ה׳ וכו׳ (תהלים קל״ד:א׳). ואם לא יקלס ביומו הנה בטל קרבנו. וכבר תתחלף שיטתו ולא יהיה לא מהמשרתים ולא מהמשוררים [י] ואולם באומרו שלחני כי עלה השחר גלה לו כי לא היה יכול לזוז מהאבקו עמו כי אם ע״פ רצונו כי כן צווה מאת שולחו. והוא ההכרח שסמך עליו באומרו לא אשלחך כי אם ברכתני ודומה לזה ועתה הניחה לי וגו׳ (שמות ל״ב:י׳) ואז״ל (שמות רבה מ״ב) וכי תופס הייתי בך וכו׳.
כי אם ברכתני תודה לי על הברכות שברכני אבא. דאס״ד לברכו משלו מאי האי דקאמר ליה לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל איהו קאמר ליה לברכו ואיהו קמהדר ליה לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל אלא עכ״ל תודה לי על הברכות שברכני אבא הוא דקאמר ליה ואיהו מהדר ליה לא יעקב כו׳ כי אם ישראל כלומר לא יהיו לך לעקבה הברכו׳ אלא בגלוי פנים ובשררה כדלקמיה ומפני שאי אפשר שיהיה זה הדבור של המלאך מפי עצמו דאי אפשר למלאך שיאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל שהוא דבור השם ליעקב קודם שיאמר אותו השם ליעקב ועוד מאי ויברך אותו שם דקאמר אחר דבור לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל הרי כבר הודה לו על הברכות כמו שבקש ועוד מאי וישר אל מלאך ויוכל כו׳ בית אל ימצאנו ושם ידב׳ עמנו דקאמר הרי מיד הודה לו על ברכותיו כדמשמע מלא יעקב יאמר וגו׳ הוצרך לומר דה״ק סופך שהב״ה נגלה עליך כו׳ ופירושו שכשבקש יעקב מן המלאך שיודה לו על הברכות שברכו אביו השיב לו סופך שהב״ה נגלה עליך ומחליף שמך לומר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישר׳ ושם מברך אותך ואני אהי׳ שם ואודה לך עליהן וזהו שכתב וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו ומה נתחנן לו בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו המתן לי עד שידבר עמנו שם ולא רצה יעקב ועל כרחו הודה לו עליהן ואמר לו שאותו החלוף שעתיד הב״ה להחליף את שמך יעקב בשם ישראל אני מפרש אותו עליך על הברכות שקבלת מאביך שלא יאמר עוד שהברכות באו עליך בעקבה ורמיה כי אם בשררה ובגלוי פנים וזהו שהכריח את רש״י ז״ל לומר וסופך שהב״ה נגלה עליך כו׳ עד להמתין לו ולא רצה:
וכאשר התארך הזמן כל כך שכבר עלה עמוד השחר אמר ליעקב שלחני כי עלה השחר רוצה לומר ואתה צריך ללכת לדרכך כי עשו יבא במהרה על כן להנאתך ולטובתך איעצך שתשלחני ותלך לדרכך. אבל יעקב השיבו לא אשלחך כי אם ברכתני וענין הברכה הזאת הוא שיודה שהוא היה מנוצח ממנו ויעקב היה מנצחו כי זאת היא הברכה בין המתאבקים או שיפיל האחד את חבירו ארצה ואז הוא הגובר עליו או שחבירו יברכהו ויודה שהוא גבור ממנו שאז אין צריך התאבקות עוד וילך לו.
ויאמר שלחני כי עלה השחר – לפי שסמאל אין ממשלתו אלא בלילה כדרך הגנבים והנואפים. דכתיב ועין נואף שמרה נשף. וכתיב לכו נרוה דודים עד הבוקר. וכתיב אם גנבים באו לך אם שודדי לילה. ולפי שאינו הולך אלא כגנב אמר שלחני כי עלה השחר. והטעם לפי שהוא מדת הדין. ומדת הדין רחוקה מהשם יתברך לפי שהוא רחמים ולא לפניו חנף יבא. ולכן אינו יכול להראות לפני השם לפי שחסד אל כל היום. ואז א״ל לא אשלחך כי אם ברכתני. לא שאל יעקב שיברכהו כי ברכת ה׳ היא תעשיר. והוא אין בידו לברך. וכ״ש כי היה שונא לו ומבקש רעתו ואיך יברכהו. ואם יברכהו בפיו יברך ובקרבו יקלל. ועוד מי יתן טהור מטמא כמו שאמר בזוהר כתיב הכא כי נגע. וכתיב התם כל הנוגע במת בנפש. מה להלן טמא אף כאן טמא. ואחר שהוא טמא אסור בהנאה. כמו שאמרו ע״ז אסורה בהנאה. והרי הוא אל אחר אל זר הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות הוא טמא הוא מכשול הוא אבן נגף. ועליו נאמר פן תגוף באבן רגלך וא״כ איך היה יעקב רוצה ליהנות ממנו ולקבל ברכתו. ומזה נשמר רש״י ז״ל ואמר כי אם ברכתני תודה לי על הברכות. רצה לפרש שלא שאל ממנו ברכה אלא שא״ל שאחר שהוא שרו של עשו שיודה לו על הברכות שעשו מקנטרו עליהם. ולכן תמצא שלא ברכו אלא ששינה שמו לשון שררה ולא עקבה ורמאות. ולכן כתב הרב ז״ל סופך שהקב״ה נגלה עליך בבית אל והוא יברכך שהברכות מצויות בידו. והנראה בעיני שלא שאל לו ברכה ח״ו אלא ששאל ממנו שיודה איך צדיק מושל ביראת אלהים. ושהוא משועבד לו אחר שהוא ברשותו אינו יכול לילך בלא רשות. כאמרו ויאמר שלחני כי עלה השחר. ואז אמר לו לא אשלחך כי אם ברכתני. ותתן לי הודאה כעבד לאדוניו לאות שאתה עבד לי. והוא כמו עשו אחי ברכה דסנחריב מלך אשור שלא היה שואל מהם ברכה אלא הכנעה והודאה שהם משועבדים לו. וכן בכאן. וזהו לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. בענין שלא יאמרו שהברכות בעקבה ורמאות. ואני מודה כי שרית עם אלהים ועלית עליהם ואני כעבד לך ועם אנשי עשו ולבן. כאן נתן לו סימן שינצל מעשו הרשע. ומה שא״ל ויאמר אליו מה שמך בדרך תימה. כי אחר שראה שלא היה יכול לילך בלא רשותו. תמה ואמר ראיתי אלהים עולים מן הארץ ואיך איפשר כי ילוד אשה ימשול בי. ולכן שאל לו מה שמך שאני רוצה לראות אם אתה אל או אדם. וכשאמר לו לא יעקב יאמר עוד שמך כי אינך אדם אלא אל. ולכן קרא שמו ישראל אחר ששרה עם אלהים. וכל זה לפי שהיה יודע שהקב״ה יקרא לו שם זה מיד. ועוד שאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל. ולהורות על מעלות יעקב תמצא ששאל למלאך ואמר הגידה נא שמך. כלומר לא תחשוב שיש לך מעלה עלי כי כמו שאתה שאלת מה שמי כן אני שואל לך מה שמך. ואז א״ל למה זה תשאל לשמי מה תועלת יש לך בשאלת השם. אחר שאני נותן לך הודאה ואני נכנע למאמרך. וזהו ויברך אותו שם כמו שפרשתי:
ואולי רמז לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. על מה שאז״ל שמלאכי השרת היו מקלסין להקב״ה ואומרים ברוך ה׳ אל אלהי ישראל קודם שנברא העולם ולא היו יודעים מי הוא. וכשבא אדם הראשון אמרו זהו. אמר להם זה גנב הוא שאכל מן העץ. וכשבא נח אמרו זהו. אמר זה שכור הוא. וכשבא אברהם אמרו זהו. אמר להם גר הוא ר״ל שלא היה לו זכות אבות. וכשבא יצחק אמרו לו זהו. אמר להם זה אוהב שונאי הוא שאוהב לעשו. כשבא יעקב אמרו זהו שאנו מקלסין להקב״ה בשמו שנאמר ברוך ה׳ אלהים אלהי ישראל. ולכך כשראה המלאך כח יעקב וזכותו א״ל מה שמך שיש לך כח כנגד המלאך. וכשאמר לו יעקב. אמר אינו כך כי לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. כמו שאנו מקלסין להקב״ה בשמך לומר ברוך ה׳ אלהי ישראל. וכשיעקב שאל לו הגידה נא שמך. א״ל למה זה תשאל לשמי כי אין לנו שם קבע. ולפי שלא ידע שמו והוא לא הגיד לו. אמר שקרא שם המקום פניאל ע״ש המלאך. לרמוז שהם פני האל הדבקים בו. ורמז ג״כ שזה המלאך היה דין מצד פנים של זעם כמו פני ה׳ חלקם. וז״ש כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי. כלומר נס גדול היה זה לראות אלהים במדת הדין הקשה. ועכ״ז ותנצל נפשי שלא כמנהג העולם. וזה להורות שהשי״ת יציל גופו מעשו הרשע. ולכן אמר ויזרח לו השמש. כי עכשיו היה נעצב אל אחיו ומצטער. ועכשיו שניצל מן המלאך ונתן לו בשורה טובה. אמר שהאיר לו השמש ושמח בלבו והאירו פניו כאור פני מלך חיים אע״פ שהוא צולע על ירכו וכואב ממחלתו. וזהו והוא צולע על ירכו. ולפי שיעקב נצטער על בניו כמו שאמר פן יבא והכני אם על בנים. ועל כן באה אליו הצרה הזאת ויגע בכף יריכו על כן ראוי להם להצטער ג״כ בצרתו. וע״כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך. והטעם כי נגע בכף ירך יעקב. ואין זה דרך האמת אלא כמו שכתבתי למעלה שכתבו בזוהר כתיב הכא כי נגע. וכתיב התם כל הנוגע במת בנפש. מה להלן טמא אף כאן טמא וזה הוא שאמרו שם כשראה סמאל כי לא יכול לו לפי שהיה חוט משולש. ויגע בכף יריכו הם יוצאי יריכו נדב ואביהו ודורו של משה. ולכן אמרו שאמר ויאבק איש עמו. ולא אמר ויתחבר או ויתקשר. אלא ויאבק שהוא כמו אבק שאין בו ברכה. כי בעפר יש בו ברכה אבל באבק אין בו ברכה. כמו שאין ברכה בסמאל. ואחר שלא יכול לו נתן עיניו להרע לבניו. וזהו ויגע בכף יריכו. ולכן אמר ויזרח לו השמש ועכ״ז והוא צולע על יריכו שהיה מצטער על בניו שהם נדב ואביהו ועשרה הרוגי מלכות. וכן בכל דור ודור עומד על הצדיקים לכלותם. ולפי שנגע בכף הירך לסימן מה שיעשה בבניו. אמר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. והטעם כי נגע בכף הירך וטמאו. לפי שהוא נקרא טמא כמו שכתבתי:
לא אשלחך – ש׳גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת׳ (סנהדרין צ״ב.).
לא אשלחך, this utterance by Yaakov confirms what the sages tell us that the righteous are greater than the ministering angels (Sanhedrin 92)
(כז-ל) ויאמר שלחני וגו׳ ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. כי בודאי הכיר בתחילה יעקב שהיה שר ומלאך של מעלה, ורצה שיברכהו.
ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב, ויאמר. אינך צריך לברכתי, כי תבורך מה׳ יתברך באופן שלא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל לסיבה כי שרית וגו׳, ואם כן לא ברכו עדיין.
וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך. כי כוונת יעקב היה לידע שמו המורה על צורתו, כי צורתו תורה על פעולתו, באופן שידע רמז המעשה הזה מצד פעולתו תכלית הידיעה והבטחון אשר עליו יבטח בזרעו.
ויאמר למה זה תשאל לשמי. אין הדבר כמו שאתה חושב, כי אפילו שאמרתי לך צורתי, לא תדע פעולתי באופן שתדע מכוון הפועל הזה, כי אנחנו מלאכי מעלה – פעולתנו בשליחויות אינה מצד עצמנו, כי באה מאתנו בסיבת הצורה הראשונה יתברך שְׁמָהּ המניעה אותנו אל המעשים, כי ה׳ יתברך מניע בשרי מעלה לאיזה תכלית בפועל אל איזו צורה ככלי אמצעי, כי המלאכים הם כליו כגרזן על החוצב בו, ואין פועל מיוחד לצורת הנבדלים כי אם ההשכלה לבד, אבל המעשים שעושים במצות בוראם הם עושים ככלי. ולכן אמר ליעקב, גם שאומר לך (שמך) [שמי], לא תדע פעל השליחות והמעשה הזה1.
ויברך אותו שם. עתה נתן לו הברכה ששאל ממנו באמרו (פסוק כז) ׳לא אשלחך כי אם ברכתני׳:
1. כתב בעל העקידה: ׳הנה יעקב שאל למלאך גם הוא את שמו כדי שידע כח מי שנגע בכף ירכו מצד עצמו ומהותו, והשיב למה זה תשאל לשמי – שהרי אין אני כוחני [אין לי כח, כלומר איני בעל בחירה] על מעשה כמוך, ואחר שידעת שאני מלאך ומנעוריך היו לך מהלכים בין העומדים האלה, הנה לא נעלם ממך כי שם המלאך המיוחד הוא נסתם ומכוסה תחת שם מלאכת שליחותו המפורסם, כי הוא שם גדול במעלה ומסתיר את הקטון, והכוונה בזה שאין לייחס שום פועל מאלו הפעולות לשליח, כי אם למשלח׳, ע״ש.
[א] ויאמר שלחני כי עלה השחר
[1] שם דף צא ע״ב ודף צב ע״א (חולין צא:-צב.)
הודה לי על הברכות. דאם לא כן הוא בקש לברכו והשיב לו ״לא שיאמר עוד שמך״ (ראו פסוק כח), אלא יעקב בקש להודות לו על הברכות, והשיב לו ״לא יאמר עוד וגומר״, דסופו יודה לו על הברכות. ומה שהוצרך לומר כי ׳סופו נגלה ה׳ עליו׳, דאם לא כן איך רשאי המלאך לשנות לו שמו, דאין זה שליחותו, אלא פירושו כי ׳סופך יהיה נגלה וכו׳⁠ ⁠׳. ועוד דכאן כתיב ״לא יאמר עוד שמך יעקב״, ואם בא לקרות לו שם הוי ליה למימר ׳לא יקרא עוד שמך׳ אם היה בא לומר שלא יקרא לעולם עוד שמו יעקב, אלא ״לא יאמר״ קאמר, ורוצה לומר דכך יאמר לו על ידי הקב״ה, ומזה למדנו שלא קרא לו שם אחר כלל, אלא אמר לו מה יהיה בסוף, שכך יאמר לו. ולפיכך צריך לפרש הא דכתיב (פסוק כט) ״ויברך אותו שם״ שלא היה רוצה יעקב בזה, והוצרך להודות לו מיד. ומה שלא רצה להודות לו מיד – מפני שלא היה רוצה להודות אלא כאשר היה רצון הקב״ה, וחשב כי יקטרג עוד עליו, וגם הקב״ה לא יברך אותו ואז לא היה צריך המלאך להודות, שהרי תלה אותו כאשר הקב״ה יברך אותו וישנה שמו, ולפיכך לא רצה יעקב, והוצרך להודות לו שם:
ויאמר שלחני כי עלה השחר – כי לא אוכל עוד להביאך לידי הכחשת אלוה אחר שנתת לבך ודעתך בעליית השחר כאמור ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני שתהיה מודה לי שאין אתה יכול לי בענין ראיית והסתכלות מציאת האל יתברך כדי שמלאך רע יענה אמן בעל כרחו והקטיגור יהיה לסניגור כמו שעושה סמאל ביום כפורים.
אֲשַֽלֵחֲךָ: בספרי׳ כ״י מאריך בשי״ן. וכן הוא בחילופי׳ כ״י לב״א. [אֲשַֽׁלֵּחֲךָ֔].
הודה לי על הברכות שברכני אבי כו׳. וא״ת דילמא ביקש ממנו שיברכו ממש. וי״ל מדהשיב לו המלאך לא יעקב וגו׳ היאך באה תשובה זו לזה אלא ודאי ה״פ כדמפרש רש״י לא יאמרו עליך וכו׳ א״כ ש״מ שיעקב הי׳ מבקש ממנו דבר זה שיודע לו על הברכה והוא היה משיבו שפיר. [ר׳ אליהו מזרחי]:
Concede to me the blessings with which my father blessed me... You might ask: Perhaps Yaakov requested that he actually bless him? The answer is: The angel replied, "No longer will your name be spoken of as Yaakov.⁠" How did this answer [Yaakov's request]? Perforce, the angel's answer means as Rashi explains: "It will no longer be said that the blessings came to you through deceit and trickery.⁠" This implies that Yaakov had requested for a concession to the blessings, and the angel replied accordingly. (Re'm)
לא אשלחך וגו׳ – זה הוא שאמר כי שרית וגו׳ ותוכל כי משל בו ולא היה המלאך יכול הלוך זולת רצונו, ואומרו כי אם ברכתני פי׳ שלא יוזק מתקיעת ירכו. או לצד שהכיר בו היותו מלאך השתדל שיברכהו.
לא אשלחך, "I will not let you depart, etc.⁠" When the angel said to Jacob that he had struggled with a celestial being and had prevailed, he meant that he now could not depart without Jacob's permission. When Jacob said: "unless you bless me,⁠" he meant that he would assure him that the injury he caused to Jacob's hip-joint would not be permanent. It is also possible that the mere fact that Jacob now realised he had wrestled with an angel prompted him to ask for a blessing from that angel.
ויאמר שלחני כי עלה השחר – כפי פשט מעשה הפלא הזה כששלח השם מלאכו להלחם עם יעקב, צוהו שיתאבק עמו כל הלילה ההוא עד עלות השחר. ואז ישוב ולא יהיה לו עמו עוד דבר. כאשר עלה השחר ראה המלאך כי יעקב עוד נלחם עמו ומתגבר עליו, ואינו מניחו מבין זרועותיו. אז גלה לו הסוד שהוא מלאך השם, ושמצות האלהים עליו שיעזבהו עם עלות השחר וישוב למקומו. ועל כן בקש ממנו ״שלחני כמצות השם, כי עלה השחר״. וכששמע יעקב סוד הדבר ומצא עוז בנפשו להחזיק עוד בו, השיב ״לא אֲמְרֶה את פי י״י להלחם אתך יותר. אבל לא אשלחך כי אם ברכתני״ {כלומר ברכתני תחלה שתהיה ברכתך קודם השלוח}. ולדעתי לא שאל ממנו ברכה שיצליח ויגדל כי לא יבקש כזאת ממלאך השם בלתי מי״י לבדו. ואם השם נראה לו והבטיחו בברכות רבות, מה לו לבקש ברכה מאחד ממשרתיו? אלא הוא כדרך הנוצחים במלחמה כמו ״ברוך אברם לאל עליון וגו׳ וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידיך״.⁠1 וכן כאן תברכני לי״י שיכלתי לך, ושאין עלי אשמה שנאבקתי עמך ונלחמתי בך כי לא ידעתי כי אתה מצבא המרום במרום. ואחרית דבר נראה כי כן חפץ השם. כי לולי זאת איך יכלתי לך? על כן בָּרְכֵנִי. וענין זאת הברכה פירשנו אצל מלכי צדק לאברהם, וכדרך שמברכין לזרים כשנפטרין מהם. וכמו שאפרש בעז״ה.
{ורשב״ם ז״ל פירש ״כי עלה השחר – וכיון שהאיר היום מעתה יש לך לילך לדרכך״. ודבריו חלושים. עוד פירש, ״לא אשלחך כי אם ברכתני שתשלחני מאתך בשלום, שלא אהיה ניזוק במה שהתאבקתי עמך. כי עתה עלה השחר וידע יעקב שהוא מלאך״. וכמה רחוקים דבריו, שאילו יש בידו להזיקו כבר היה ניזוק, ואיך לא ידע יעקב כי השם עוזר לו? והוא אמר ויהי. ולולי זאת מי יעמוד לפני מלאכים גבורי כח. גם אין פני המלאך ניכרים בעליית השחר, אחר שנראה לו בלי ספק בצורת אדם.}
1. בראשית יד, יט-כ.
ויאמר שלחני – בזה הודה שיעקב מושל בו כי הוכרח לבקש ממנו שישלחהו:
כי עלה השחר – וכיון שהאיר היום מעתה יש לך לילך לדרכך:
לא אשלחך כי אם ברכתני – שאהיה מבורך מפיך לאות שאין אתה שונא אותי אלא תפרד מעלי כאוהב, וחז״ל פירשו הודה לי על הברכות שברכני אבי שעשו מערער עליהן:
ברכתני – תברכני מבעי ליה מאי ברכתני אם אודית על אינון ברכאין דברכני אבא ולא תהא מקטרגא לי בגינייהו. וכן ויברך אותו שם, דאודי לי׳ על כלהו ברכאין דברכיה אבוי (מכדרשב״י, וכ״כ רש״י). לפי״ז מלת ברכתני הוא מן הפעלים המייחסים תאר הפעל בפעל (צואייגנענדע אייגענשאפט), כמו וטמאו הכהן וטהרו הכהן, ותרגומו (ווירדעסט מיר דען זעגען אנערקאננט האבען), ואין לתרגמו (מיך געזעגנעט האבען), כי יעקב לא יבקש ברכה מאמצעי זולת מה׳ לבדו.
שלחני כי עלה השחר – כאילו הוא מתבייש כי לא יכול לו (קלעריקוס) וגם לחזק את לבו.
לא אשלחך כי אם ברכתני – פירוש פשט הפסוק המדוייק הוא: לא אשלחך, כי (אשלחך) אם ברכתני. זוהי תמיד משמעותו של ״לא... כי אם...⁠״, ובאופן זה תיבת ״כי״ היא תמיד חלק ממשפט שחסרות בו מילים [המובנות מאליהן], כאילו כתוב: ״כי אעשה זאת אם...⁠״ – כלומר, ״לא אעשה את זה אלא אם כן...⁠״.
האיש שנאבק עם יעקב יכול להלחם רק כל עוד פרוש הלילה על הארץ; ואכן, כל עוד הלילה שולט, הוא נראה כמי שידו על העליונה, אם לא כמנצח. אך כאשר עולה השחר, מתהפכות העמדות, ויעקב הוא הקובע את התנאים להפסקת המאבק. והתנאי שקובע יעקב לסיום המאבק, ובעצם תכליתו של כל המפגש, הוא ההכרה שיעקב ראוי לברכה ולסיוע, ולא לאיבה ושנאה. ואכן רק על ידי ההכרה הזאת תבאנה האומות ברכות גם על עצמן, ותתקיים ההבטחה: ״ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך״ (לעיל כח, יד).
וכך אומר יעקב: במשך כל הלילה הארוך התקפת אותי, הייתי בעיניך כמכשול שיש לסלקו ולהשמידו באמצעות מאבק בלתי פוסק. עתה משעלה השחר, אתה מוכן להפסיק, אולם אני לא אפסיק להאבק, עד שתעניק לי ברכה והכרה.
מטרת ההסטוריה איננה להכריח את יעקב להתבולל באומות, אלא להיפך, האומות צריכות לבוא לידי הכרה שאושרן תלוי באותם עיקרים שיעקב דבק בהם לאורך כל המאבקים. האומות גם הן צריכות לשאוף בענווה לעיקרים אלה, לקדם אותם בכל האמצעים שברשותן, ולראות אותם כמטרתן היחידה.
(כז-כט) ויאמר שלחני – ספר לפי המראה, שלא נתן לו רשות לנסותו וללחום אתו רק עד עלות השחר וסוף הלילה, ואז ביקש מיעקב שישלחו לדרכו, ויעקב שאל ממנו שיברך אותו, היינו שיסכים על ברכת יעקב שעשו יהיה לו עבד, אחר שלא שלט בו להחטיאו והקול קול יעקב ממילא י״ל ידי עשו, והיתה ברכתו שלא יקרא שמו יעקב רק ישראל, כי גבר בכח הצוריי והנפשי שבו. וז״ש כי שרית עם אלהים ועם אנשים, שיש בך כח אלהות מצד הנפש שהיא חלק אלוה ממעל וכח אנושי מצד החומר, קול יעקב וידי עשו, ובזה נצחת המלחמה, ורמז ג״כ במה שנוגע ליעקב הפרטי, שמלחמה הזאת נמשך באדם כל הלילה היינו כ״ז שהוא בעה״ז שבו שולט חשכת החומר ועלטה היה, אבל עת יאיר השחר שהוא בעת שישוב האדם אל עולם האורה והרוח תשוב אל אלהים אשר נתנה, שאז חדלה המלחמה, כי אז תפרד נפשו מגופו, ואז יקח ברכה גם מן החומר אשר עמד לשטן לו כל ימי חייו, שע״י שהיתה נפשו מורכבת בחומר ונצחה אותו גדלה מעלתה על הנפשות השוכנות בסתר עליון אשר עדן לא היו מלובשות בחומר ובגוף, שהם היו רק אלהיים, אבל אתה שרית עם אלהים ועם אנשים, שהיית מורכב מכח אלהי ואנושי ותוכל. ובנמשל על יעקב הכללי שהוא האומה הכללית הראו לו ששרו של עשו לא יכול לו, אבל נגע בכף ירכו ולא גבר עליו רק על זרעו, וזה יהיה באחרית הימים, אבל אז יאיר השחר ויכלה הלילה כי אז יבא עת הגאולה והאורה ואז יבקש שרו של עשו שישלחהו כי עלה השחר, כי אז רוח הטומאה יעבור מן הארץ וכלם ישובו אל האמונה האמיתיית, אבל יעקב רצה להשיג הברכה שיהיה לו מן הגאולה הזאת, כי אחר שאז יבטל היצה״ר לא יהיה להם עוד ברכה ועבודה, והשיב לו כי אז א״צ אתה לזאת, כי אז יהיה כח ישראל גדול מכח מה״ש שהם לא נצחו בבחירתם והיו מוכרחים במעשיהם, ואתה נצחת בבחירתך, ועז״א כי שרית עם אלהים ועם אנשים, שהגם שהיית עם אנשים נצחת בכח אלהים וזה ברכתך.
(27-29) {The significance of Yaqov's request that the ‘man’ bless him, and of the other’s plea to be allowed to go.}
HE SAID, “RELEASE ME.” In the vision, the Sar of Esav told him that he was given permission to test Yaqov and battle against him only until the rise of the morning star and the end of night. And it was then that he asked Yaqov to let him go on his way — and Yaqov in turn asked that he bless him, that is, the Sar should consent to that blessing of Yaqov whereby Esav would be his slave. Indeed, since the Sar had not succeeded in driving him to sin, and the voice is the voice of Yaqov, it follows anyway that he is in possession of the hands of Esav.
His blessing was that no more shall his name be called Yaqov but Yisrael, for he had triumphed with the power of his essential self and his inner soul. Hence, for you have contended with angels and with men. There is within you the godly power that derives from the soul, which is a godly portion from On-high, and the human power that derives from the physical-material — the voice of Yaqov and the hands of Esav — and with them have you won this battle.
Also indicated is what pertained to Yaqov the individual. This battle continued within the man a whole night — as long as one remains in this world that is dominated by the great darkness of materiality. But when the dawn breaks — at the time that the human being returns to the world of light and the spirit returns to God who had provided it — then will this war cease. For the soul will then depart from the body, and he will reap blessing also from the material which had opposed him throughout his life; because when the soul was entwined with matter, it had triumphed over it and had thereby risen above those souls that are concealed in the Eden of On-high and that had not become clad in matter and in a body, They are solely godly, but you have contended with Elo-him and with men, since you were comprised of godly and human power, and you have prevailed.
In the sense pertaining to the general Yaqov, the nation-totality, he was shown that the Sar of Esav had not prevailed, but he had penetrated into the joint of his thigh. He had not prevailed over him but only over his progeny — which will take place at the end of days. But then the dawn will break and the night will end, for then the time of the redemption will have come and the light. Then the Sar of Esav will ask that Yaqov release him, for the dawn has broken. Since then the spirit of uncleanliness will pass from the land1 and all will return to the true faith.
Yaqov, however, wanted to receive now the promise of that blessing which will accrue to him at the time of that future redemption, since the evil inclination will have been abolished at that end-of-time, and there will no longer be blessing or labor. But the Sar replied that he will then have no need of this, for the power of Israel will then be greater than the power of ministering angels, the latter not having triumphed by dint of free will, since they are determined in all they do, while he did triumph through the exercise of his free will. Hence, You have contended with Elo-him and with men: although you were with men, you triumphed with the power of Elo-him [man’s free will being the essential Elo-him aspect in man] — and that is your blessing.
1. Zech. 13:2.
כי עלה השחר: ואין עת להאבק מטעם הנ״ל1.
1. כי אז לא שולטת מדת הדין.
שלחני כי עלה השחר – יעקב לא רצה לקרוא עבדיו לעזרתו ובטח בכחו להפיל הנאבק עמו, ועל כן אמר לו ״שלחני כי עלה השחר״ שאל״כ באור היום יראוני עבדיך ונאספו עלי והכוני.
ותיבות כי אם ברכתני – ענינו תשבחני ותכיר גבורתי; והאל שלח מלאכו בדמות אדם להלחם עמו ונתן כח ביעקב להתגבר עליו (וישר אל מלאך ויוכל הושע י״ב:ה׳) להודיע לו כי כן יגבר על הצרות המעותדות לבוא עליו, ונקיעת הירך סימן לו כי צער הרבה שמור לו, אך כל צער יסור ממנו לסוף ימים כנקיעת ירכו, שלפי הנראה נרפא ממנה לאט לאט.
כיוון שעלה השחר, בקש האיש להניח לו ללכת, ולא משום שהיצורים האלהיים אינם רוצים להיראות בעיני בשר ודם,⁠1 שהרי כנגד זה כבר מוכיח המסופר לעיל י״ט:ט״ו, אלא משום שעם תחילת היום הכל חייבים בעשיית מלאכת יומם,⁠2 ומלאכת היום של המלאכים היא לומר שירה לפניו ית׳,⁠3 וגם על יעקב להתחיל במלאכת יומו.
ויאמר לא וגו׳ – יעקב בקש להפרד מיריבו בשלום, ואין הכתוב מלמדנו, אם אמנם כבר ידע יעקב באותה שעה, שענין לו עם יצור אלהי, או שידע זאת רק לאחר שהמלאך אמר לו ״כי שרית עם אלהים״.
1. כדעת דילמן והלוי.
2. תהלים קד, כב⁠־כג; נחמיה ד׳:ס״ו.
3. השווה בראשית רבה ע״ח:א׳ ותרגום יונתן.
כי עלה השחר – אמר לו, וכי גנב אתה או קביוסטוס אתה שמתירא מן השחר, אמר לו, מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו.⁠1 (חולין צ״א.)
1. נראה דר״ל עד שהאיר היום, וכ״מ בפירש״י, וקביוסטוס הוא גונב אדם.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כח) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה⁠־שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹֽב׃
He said to him, "What is your name?⁠" He said, "Yaakov".
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברד״קמושב זקניםרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םרד״צ הופמןעודהכל
וַאֲמַר לֵיהּ מַן שְׁמָךְ וַאֲמַר יַעֲקֹב.
He said to him, “What is your name?” And he replied, “Yaakov.”
וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב
וַאֲמַר לֵיהּ מַן (ח״נ: מָא) שְׁמָךְ וַאֲמַר יַעֲקֹב
בהערת מסורה נרשם ״מַה דמתרגם מַן ב׳ באוריתא: מַה שְּׁמֶךָ, מַה שְּׁמוֹ (שמות ג יג)״.⁠1 אבל בהרבה נוסחים ״מַה שְּׁמֶךָ״ – ״מָא שְׁמָךְ״, ״קרא ותרגום״. ופירש ״מרפא לשון״ טעמם: מַן הוא תרגום מִי כגון ״מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה״ (בראשית כא כו), ״מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה״ (בראשית כד סה) – ״מַן״. ולפי שתיבת מִי לא תמצא אלא על אדם,⁠2 וכאן הוא מוסב לשם, תרגמו מָא.
1. קליין, מסורה, עמ׳ 76.
2. כראב״ע להלן ״מי לך כל המחנה (בראשית לג ח) – מי לעולם ימצא על אדם״.
ואמר ליה מה שמךא ואמר יעקב.
א. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין ״הוא״.
ואמר ליה מה שמך ואמר ליה יעקב.
And he said, What is thy name? He answered, Jacob.
(כח-כט) [ג] וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ – מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים (ישעיהו מ״ד:כ״ו), רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר מִשֶּׁהוּא מְקַיֵּים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים, אֵין אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁהוּא אוֹמֵר: לִיְרוּשָׁלָיִם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה (ישעיהו מ״ד:כ״ו), אֶלָּא מַלְאָךְ אֶחָד שֶׁנִּגְלָה עַל אָבִינוּ יַעֲקֹב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ לֹא יַעֲקֹב. וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים, שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אָבִינוּ יַעֲקֹב בִּשְׁבִיל לְקַיֵּם גְּזֵרָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ מַלְאָךְ שֶׁאָמַר לוֹ לֹא יַעֲקֹב, וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ כֵן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב וגו׳ (בראשית ל״ה:י׳). לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר, בַּר קַפָּרָא אָמַר כָּל מִי שֶׁהוּא קוֹרֵא לְאַבְרָהָם אַבְרָם עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה.
אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד וגו׳ (בראשית י״ז:ה׳) בְּלֹא תַעֲשֶׂה, וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם (בראשית י״ז:ה׳), בַּעֲשֵׂה. וַהֲרֵי אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה קָרְאוּ אוֹתוֹ אַבְרָם, דִּכְתִיב: אַתָּה הוּא ה׳ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וגו׳ (נחמיה ט׳:ז׳), סִפּוּר הוּא מְסַפֵּר וְאוֹמֵר שֶׁעַד שֶׁהוּא אַבְרָם בָּחַרְתָּ בּוֹ. דִּכְוָתָהּ הַקּוֹרֵא לְשָׂרָה שָׂרַי עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, אֶלָּא הוּא שֶׁנִּצְטַוָּה עָלֶיהָ. דִּכְוָתָהּ הַקּוֹרֵא לְיִשְׂרָאֵל יַעֲקֹב עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, תָּנֵי לֹא שֶׁיֵּעָקֵר שֵׁם יַעֲקֹב, אֶלָּא: כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ (בראשית ל״ה:י׳), יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה עִקָּר וְיַעֲקֹב טְפֵלָה. רַבִּי זְכַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא מִכָּל מָקוֹם יַעֲקֹב שִׁמְךָ אֶלָּא כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, יַעֲקֹב עִקָּר וְיִשְׂרָאֵל מוֹסִיף עָלָיו.
קאל לה מה אסמך קאל יעקוב.
אמר לו: מה שמך, אמר: יעקב.
ויאמר [אליו] מה שמך ויאמר יעקב – א״ר הונא כך אמר מלאכי השרת ע״י שגילו מסטירין של יעקב נדחו ממחיצתן קל״ח שנה, ואני אם אשמע לך אדחה גם אני ממחיצתי, אלא אגלה ברכה שעתיד הקב״ה לברכך, ואם אומר לי למה גלית לו, אני אומר לפניו רבש״ע בניך גוזרין גזירה ואי אתה מבטלן, ואני איך הייתי יכול לבטלן, אמר לו הקב״ה עתיד להגלות עליך בבית אל, ולהחליף את שמך ואני עומד שם, זש״ה בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו (הושע יב ה), עמך אין כתיב כאן, אלא עמנו, לכך שאלו מה שמך ויאמר יעקב:
ויאמרמה שמך – השאלה לפתיחת הדברים, כמו אַיֵכׇה (בראשית ג׳:י׳), מה זה בידך (שמות ד׳:ב׳) והדומים להם, כי יודע היה מה שמוא כיון ששולח אליו.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״מה שמו״.
?ויאמר ..מה שמך?, this question is only an opener for the dialogue that follows. We have several such examples, as in Genesis 3,9 where God asks Adam איכה?, “where are you?,” though He was perfectly aware of Adam’s whereabouts. Similarly, in Exodus 4,2 God asks Moses “what is this in your hand?,” knowing full well that Moses was holding a staff in his hand. Here too, Yaakov was well aware who the angel was seeing he had been sent to him specifically.
ויאמר אליו מה שמך – וכי לא ידע מה שמו. אלא נ״ל שכך אמר לו מה תועלת יש לך בשם גנאי שיש לך שהוא לשון רמייה, והוא היה סבור שהיה שואל על שמו, לכן אמר לו יעקב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

(כח-כט) ויאמר אליו מה שמך וכו׳. ויאמר לא יעקב כו׳ – למה שתקף עליו על זה האופן ברצון האלהי ומאמרו לזה שאל לו מה שמך [יא] כלומר מה שמך ותארך אשר בו נצחתני. והוא השיב שלא הרגיש בעצמו שום מעלה אחרת זולתי מצד מה שהוא יעקב כמו שאמרנו כדרך החסידים להמעיט את עצמם. והמלאך השיב לו לא יעקב כו׳ כלומר גם אני כך חשבתי מתחלה שמך כי על כן יצאתי לקראתך דכתיב ויותר יעקב לבדו וכו׳. וכאשר נתבאר. אבל עתה כאשר נפתלתי עמך נפתולי אלהים ולא יכולתי הוי יודע כי לא יעקב לבדו יאמר עוד שמך כי אם ישראל המורה על הוצאת שלמותך אל הפועל כי בזה שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. ובזה נתבשר על הבטחון הגמור ועל ההצלה השלימה.
וכן עשה זה האיש המתאבק עם יעקב שם שאמר לו מה שמו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

ויאמר אליו מה שמך? – לא היה נעלם ממלאך י״י שם ״יעקב״, ולא היה צורך לשאלה. ולתשובה זו יאמר פירושו לדעתי כמו ״ויאמר אליו, מזה בידך? ויאמר מטה״.⁠1 וידע השם כי בידו מטה. גם משה לא השיב ״י״י למה תשאל? ואתה יודע הנסתרות והנגלות״. אבל שאלת השם היתה ״מה אתה חושב על מה שבידך?⁠״ והשיב משה ״מטה״. כלומר ״לפי ראות עיני איננו רק מטה״. אז השיב השם לא כמו שאתה רואה, אבל השליכהו ארצה ואז תראינה עיניך כי אינו מטה ככל המטות כי אם מטה אלהים לעשות בו נפלאותיו. וכן כאן שָׁאֲלוֹ המלאך מה שמך? כי השם הוראה על הכח הנגלה בדבר מן הדברים, ומה אתה חושב איך תִּקָרֵא בשם. ויאמר יעקב כלומר אין לי שם אחר כי אם השם שקרא אותי אבי בהולדי, וזה דרך ענוה. לא אדע בעצמי שיהיה בי גדולה ומעלה שאצטרך להקרא בשם אחר.
1. שמות ד, ב.
מה שמך – לפתיחת דברים כמו איכה (בראשית ג׳ ט׳), כי יודע היה מה שמו כיון ששולח אליו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]

ויאמר אליו וגו׳ – המלאך פותח את היענותו לדרישה לברכה במעין בשורה מוקדמת — שה׳ ישנה את שמו מיעקב לישראל, ועם זאת הוא אומר לו מיד, שזה עתה נצח במאבק עם יצור אלהי. השאלה ״מה שמך״ איננה משמשת לו אלא פתיחה לבשורתו.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברד״קמושב זקניםרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םרד״צ הופמןהכל
 
(כט) וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם⁠־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי⁠־שָׂרִ֧יתָ עִם⁠־אֱלֹהִ֛ים וְעִם⁠־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל׃
He said, "Your name will no longer be called Yaakov, but rather Yisrael, because you have striven1 with God and with men and have prevailed.⁠"
1. striven | שָׂרִיתָ – See Bereshit Rabbah, assuming that the root of the word is "שרה" ("to fight"). Alternatively: "you have become a prince" (cf. Onkelos, Ralbag), relating the word to the root "שרר" ("to rule").
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קלז] 1ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך, תני לא שיעקר שם יעקב אלא ישראל עיקר ויעקב טפל. ר׳ זכריה משם ר׳ אחא מכל מקום יעקב שמך (אלא כי אם ישראל יהיה שמך (בראשית ל״ה:י׳) יעקב עיקר וישראל טפל מוסיף עליו. (בראשית רבה עח)
[קלח] 2ישראל, אלו שמות שאין נחלקין ישראל, ראובן, געתם, פוטיפר כו׳. (מסכת סופרים פ״ה הי״א)
[קלט] 3כי שרית עם אלהים, וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו (הושע י״ב:ה׳), איני יודע מי נעשה שר למי, כשהוא אומר, כי שרית עם אלהים, הוי אומר, יעקב נעשה שר למלאך. (חולין צב.)
[קמ] 4כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, נתגוששת עם העליונים ויכולת להם, עם התחתונים ויכולת להם, עם העליונים זה המלאך. רחבר״ח אמר שרו של עשו היה כו׳, עם התחתונים ויכולת להם זה עשו ואלופיו. (בראשית רבה עח)
[קמא] 5כי שרית עם אלהים, דבר אחר כי שרית עם אלהים את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה. (בראשית רבה עח)
[קמב] 6כי שרית עם אלהים ועם אנשים, אמר רבה רמז רמז לו, שעתידים שני שרים לצאת ממנו, ראש גולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל, מכאן רמז לו גלות. (חולין צב.)
[קמג] 7כי שרית, כתיב בשין לפי שנלחם עם מלאכי השרת. (מדרש הבאור כת״י)
1. ראה לעיל פי״ז אות לו. בביאור וצרף לכאן. ולקמן פל״ה פסוק י. מ״ש בשם רבינו חננאל, ובב״ר כאן ולעיל פמ״ו ה. איתא מתחלה, ודכוותה הקורא לישראל יעקב עובר בעשה (בתמיה) תני כו׳ ובשכ״ט לא יעקב יאמר עוד שמך משעה שהקב״ה נגלה עליך. ובפענח רזא פ׳ לך כ׳ בשם הר״ר יוסף קר״א וביעקב לא יעקר שם יעקב לגמרי שלא יתקיימו דברי עשו הרשע שאמר הכי קרא שמו יעקב וכו׳ ואלו לא היו קורין אותו יעקב כלל היו סבורין שנמנעין לפי שהוא גנאי ולשון עקיבה. ובפי׳ הריב״א שם כ׳ יעקב לא נשתנה שמו ממש וזהו שכתוב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך כלומר לא יאמר עליך עוד שלקחת הברכות בעקבה וברמיה כי אם ישראל יהיה שמך כלומר שלקחת אותם בשררה. ואין זה שינוי שם ממש. ובזח״א קעא. לא יעקב וגו׳ לאו יעקב בעקימו אלא בגאותא ותוקפא דלית מאן דיכיל לך. ועי״ש ריב. וזח״ב קה. והרב״ח פמ״ז כט. כותב שהזכירו הפסוקים בפרשה זו פעם יעקב פעם ישראל הכל בהשגחה ובכונה ידועה, כי שם יעקב נאמר על מדות הגוף בעניני הגוף בעוה״ז כי מה שנקרא יעקב על שם וידו אוחזת בעקב עשו, ושם ישראל נאמר על מדות הנפש, הוא שכתוב כי שרית עם אלהים. ובכת״י רמזי ר״י עה״ת כ׳ כי אם י׳ש׳ר׳א׳ל, תיבת ישראל מצוינת בתגין ומעוטרת על שם ישראל אשר בך אתפאר, הקב״ה עטרת לישראל. וישראל עטרת להקב״ה וכתי׳ יהיה ה׳ צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו. וכן הוא בספר התגין שבעת אלפין בתורה דאית להון שבע תגין ואלו הן ישראל קדמאה. עוד שם ש׳ נ״ב באורייתא דז׳ קרני ישראל קדמאה. ומבואר דאות ש׳ ואות א׳ מתיבת ישראל יש להם שבע תגין וזהו דקאמר תיבת ישראל מצוינת בתגין. ועי׳ לקמן פל״ה י. מתנ״י ויקרא ב.
2. ישראל, אף על פי ששם ישראל הוא נוטריקון שרית עם אל אין נחלקין לשתי מלים.
3. לעיל אות קלא. וצרף לכאן.
4. ראה לעיל אות קטז. ובלק״ט זה עשו ולבן ואלופיו. וכ״ה ברש״י כאן.
5. דורש כי שרית לשון שררה כי שר היית עם אלהים שדמותך חקוקה למעלה וגם עם האנשים נחשבת לשר וגדול (יפ״ת). ובלק״ט איקונין שלך עם העליונים ועם התחתונים. ובזח״א קמד: מאי עם אלהים כו׳ אלא א״ל שרית לאתחברא ולאזדווגא עם אלהים. ובשכ״ט שזיו איקונין שלך חקוקה בכסא הכבוד ועם אנשים ותוכל שאתה יפה מכל אנשים שבדורך.
6. שרית עם אלהים, נשיא שבארץ ישראל שסמוכים הם ונקראים אלהים עד אלהים יבא דבר שניהם, ועם אנשים ראש הגולה (רש״י) ובדק״ס מביא מכת״י הגי׳ כי שרית ״שני שרים״ עו״ש ״מכאן שהראה לו סימני גלות״ ובסדר אליהו זוטא פי״ט (ובהוצאת מא״ש פרקי דר״א פ״ב) גורס רמז לו שעתידין לצאת ממנו שני ראשים כו׳ מיד רמז לו גלות.
7. כתיב בשי״ן נראה דדורש את הכתיב בשין ימנית ולא כמו דקרי בשין שמאלית, ולרמז בא מלשון מלאכי השרת. ובמדרש חסר ויתר הנדפס בפליטת סופרים צד מא. הנירסא שי״ן כתיב מלמד שניהם כמלאכי השרת. ולפי המבואר בכת״י הנ״ל נראה שצ״ל ״שנלחם״ במלאכי השרת במקום ״שניהם״. ובכת״י רמזי ר״י עה״ת כי שרית עם אלהים, שרית, לומר ש׳י׳ר׳ה׳ ש׳ר׳י׳ת׳, ת׳ש׳ר׳י׳, שמשוררין וזוכין בדין, עם אלהים ועם אנשים (באין) לדין עם המלאכים והאומות וזוכין בראש השנה.
וַאֲמַר לָא יַעֲקֹב יִתְאֲמַר עוֹד שְׁמָךְ אֱלָהֵין יִשְׂרָאֵל אֲרֵי רָב אַתְּ קֳדָם יְיָ וְעִם גּוּבְרַיָּא וִיכֵילְתָּא.
He said, “No longer will your name be spoken of as Yaakov, but as Yisrael, for you are great before Hashem and with men, and you have won.”
וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל
וַאֲמַר לָא יַעֲקֹב יִתְאַמַר עוֹד שְׁמָךְ אֱלָהֵין יִשְׂרָאֵל אֲרֵי רָב אַתְּ קֳדָם ה׳ (ח״נ: עִם מלאכיא דַּה׳) וְעִם גּוּבְרַיָּא וִיכֵילְתָּא
כִּי שָׂרִיתָ – מבוכת התרגומים
א. ״כִּי שָׂרִיתָ״ – ״אֲרֵי רָב אַתְּ״. בדפוסים מצויים מתורגם ״אֲרֵי רַבְרַבְתְּ קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ כתרגום הקבוע של שר״ר כגון, ״כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ״ (במדבר טז יג) ״אֲרֵי מִתְרָרַבְתְּ עֲלָנָא״.⁠1 אבל הנוסח אינו מתועד בכתבי יד ודפוסים ישנים ו״מרפא לשון״ כתב שהוא שגוי: אמנם המיוחס ליונתן תרגם ״אֲרוּם אִתְרַבְרַבְתְּ עִם מַלְאָכַיָא דַה׳⁠ ⁠⁠״ וכן תיוב״ע לנבואת הושע ״וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים״ (הושע יב ד) ״וּבתוּקפֵיה אִתרָרַב עִם מַלאֲכָא״, כי תרגומים אלה פירשו ״אלהים״ – מלאך. אבל לפי ת״א ״אלהים״ נאמר על ה׳ ולכן אינו יכול לומר ״רַבְרַבְתְּ קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ (שָׂרִיתָ לפני ה׳) והוצרך לתרגם אֲרֵי רָב אַתְּ״.⁠2 ואף על פי שלפי תרגומו לא מובן הקשר בין השם יִשְׂרָאֵל למדרשו ״כִּי שָׂרִיתָ״, כך דרכו במדרשי שמות מן הטעם המבואר בפסוק בפסוק ״רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה׳ בְּעָנְיִי״ (בראשית כט לב).
שלא להשוות אדם לבורא
ב. כשהמקרא נוקט סגנון משותף לה׳ ולאדם כבפסוקנו ״כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים״, אונקלוס מבחין ביניהם ומתרגם בשינוי לכבוד שמים: ״אֲרֵי רָב אַתְּ קֳדָם ה׳ וְעִם גּוּבְרַיָּא״, שלא להשוות אדם לבורא.⁠3 לפי זה מתבקש לגרוס ״וְעִם גּוּבְרַיָּא יְכֵילְתָּא״ [ולא: וִיכֵילְתָּא].⁠4
עִם אֱלֹהִים – שם קודש או חול?
ג. תרגם ״עִם אֱלֹהִים״ – ״רָב אַתְּ קֳדָם ה׳״ כשם קודש.⁠5 וכן כתב הרמב״ם ב״באור שמות״: ״על דעת המפרשים כי אלהים הנאמר כאן שֵׁם מלאכים. אבל [אונקלוס] תרגם אותו אֲרֵי רָב אַתְּ קֳדָם ה׳, והרי הוא קדש... ואל תתמה על פסוק וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל (הושע יב ה), שכן כתוב וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לב כה) והוא המלאך עצמו. ואל יקשה עליך הכתוב וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים (הושע יב ה) שתרגם אותו יונתן מַלאֲכָא, כי יש הפרש בין עִם אֱלֹהִים ובין אֶת אֱלֹהִים. ואם תבין זה אזי תדע כי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים פירושו: אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה״.
1. והוא משורש רבר״ב, ראה ״מתורגמן״ רברב, ולעיל ״המאֹרֹת הגדֹלים״ (בראשית א טז) ״נְהוֹרַיָּא רַבְרְבַיָּא״
2. ״מרפא לשון״.
3. לדוגמאות נוספות עיין ״ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה״ (בראשית נ כ).
4. ״לחם ושמלה״.
5. אבל לנוסחי ״רָב אַתְּ עִם מלאכיא דַּה׳⁠ ⁠⁠״ הוא חול, אך הנוסח שגוי.
ואמר לא יעקב יתקרי עודא שמך ארום אלהן ישראל ארום (אתרבבת) אתרברבת עם מלאכין מן קדם י״י ועם גובריןב ויכלת להון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתקרי עוד״) גם נוסח חילופי: ״יתאמ׳ עוד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן קדם י״י ועם גוברין״) גם נוסח חילופי: ״בדמות גו׳⁠ ⁠⁠״.
ואמר לא יעקב איתאמר עוד שמך אילהין ישראל ארום איתרברבת עם מלאכייא די״י ועם גוברייא ויכילת להום.
And he said, Thy name shall be no more called Jacob, but Israel, because you art magnified with the angels of the Lord and with the mighty, and you hast prevailed with them.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל – נִתְגּוֹשַׁשְׁתָּ עִם הָעֶלְיוֹנִים וְיָכֹלְתָּ לָהֶם, וְעִם הַתַּחְתּוֹנִים וְיָכֹלְתָּ לָהֶם. עִם הָעֶלְיוֹנִים זֶה הַמַּלְאָךְ, רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָיָה, הוּא דְּהוּא אָמַר לֵיהּ: כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָּנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים (בראשית ל״ג:י׳), מַה פְּנֵי אֱלֹהִים, דִּין, אַף פָּנֶיךָ דִּין. מַה פְּנֵי אֱלֹהִים: וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם (שמות כ״ג:ט״ו), אַף אַתְּ לֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. עִם הַתַּחְתּוֹנִים וְיָכֹלְתָּ לָהֶם, זֶה עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו.
דָּבָר אַחֵר: כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים – אַתְּ הוּא שֶׁאִיקוֹנִין שֶׁלְךָ חֲקוּקָה לְמַעְלָה.
[ד] וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָא שְׁמֶךָ, רַב אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר דּוֹסְתָּאי, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים וגו׳ שֵׁמוֹת יִקְרָא (תהלים קמ״ז:ד׳), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא (ישעיהו מ׳:כ״ו). אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁיֵּשׁ שָׁם שִׁנּוּי, לֹא כַּשֵּׁם שֶׁנִּקְרָא עַכְשָׁו כָּךְ הוּא נִקְרָא לְאַחַר זְמַן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה׳ לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶּלִאי (שופטים י״ג:י״ח), אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזֶה שֵׁם אֲנִי מִתְחַלֵּף.
וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ – (כָּתוּב בְּרֶמֶז פ״א).
כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל – נִתְגּוֹשַׁשְׁתָּ עִם הָעֶלְיוֹנִים וְיָכָלְתָּ לָהֶם, עִם הַתַּחְתּוֹנִים וְיָכָלְתָּ לָהֶם. רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר: שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָיָה, הוּא דְּהוּא אָמַר לֵיהּ (בראשית ל״ג:י׳) ״כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים״ מַה פְּנֵי אֱלֹהִים דִּין, אַף פָּנֶיךָ דִּין מַה פְּנֵי אֱלֹהִים (שמות כ״ג:ט״ו) ״וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם״, אַף אַתָּה לֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם עִם הַתַּחְתּוֹנִים זֶה עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו. דָּבָר אַחֵר: כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים, אַתְּ הוּא שֶׁאִיקוּנִין שֶׁלְּךָ חֲקוּקִין לְמַעְלָה.
קאל לא יסמי אסמך אבדא יעקוב פקט אלא אסראייל לאנך תרוסת ענד אללה וענד אלנאס וטקת ד֗לך.
אמר: לא ייקרא שמך עוד לעולם יעקב בלבד אלא ישראל, כי היית בעל שררה לפני האלוהים ועם אנשים ויכולת לזה.
לא יעקב יאמר עוד שמך – לא יאמרו עליך עוד שהברכות בעקיבה וברמייה, כי אם בשררה ובגילוי פנים, סופך שהקב״ה נגלה עליך בבית אל ומחליף את שמך ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן, וזהו שכתוב: וישר אל מלאך ויוכל בכה (הושע י״ב:ה׳) – המלאך, ויתחנן לו (הושע י״ב:ה׳). ומה נתחנן לו? בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו (הושע י״ב:ה׳) – המתן לי עד שתדברא עמנו שם. ולא רצה יעקב, ועל כורחו הודה לו עליה, וזהו: ויברך אותו שם (בראשית ל״ב:ל׳) – שהיה מתחנן לו להמתין ולא רצה.
ועם אנשים – עם עשו ועם לבן.
ותוכל – להם.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י ליידן 1: ״שידבר״. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא: ״שתדבר שכינה״.
לא יעקב [YOUR NAME SHALL] NO MORE BE CALLED YAAKOV [BUT ISRAEL] (literally, "not Yaakov – supplanting – shall any more be said to you") – It shall no longer be said that the blessings came to you through supplanting and subtlety but through noble conduct (שררה) and in an open manner. Because later on the Holy One, blessed be He, will reveal Himself to you at Bethel and will change your name. There He will bless you, and I shall be there and admit your right to them (the blessings). It is to this that the passage refers, "And he strove with an angel and prevailed; he wept and made supplication unto him" (Hoshea 12:5) – it means the angel wept and made supplication unto him (Yaakov). What was the subject of his supplication? This is stated in the next verse: "At Bethel He will meet us and there He will speak with us – implying the request. "Wait until he will speak with us there, and then I will admit your right to the blessings.⁠" Yaakov, however, would not agree to this, and against his own wish he had to admit his right to the blessings. That is what is meant when it states "And he declared him blessed there" (v. 30), that he begged him to wait and he did not agree to do so (cf. Bereshit Rabbah 78:2).
ועם אנשים AND WITH MEN – Esau and Laban.
ותוכל AND HAVE PREVAILED – over them.
ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים1עם המלאך. עם העליונים ועם התחתונים. העליונים זה היה שרו של עשו. עם התחתונים זה עשו ולבן ואלופיו.
2ד״א כי שרית עם אלהים ועם אנשים – איקונין שלך עם העליונים ועם התחתונים.
1. עם המלאך. ב״ר שם.
2. ד״א. שם.
ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך – משעה שהקב״ה נגלה עליך:
כי אם ישראל – ולא שיעקר שם יעקב כלל, כמו שנעקר שם אברם מפני אברהם, אלא ישראל עיקר, ויעקב טפילה. ר׳ זכריה אמר מכל מקום יעקב שמך, אלא כי אם ישראל יהיה שמך, ויעקב מוסיף עליו:
כי שרית – נשתוררה ונתגברה, בדמיון בי שרים ישורו (משלי ח טז). שרתי במדינות (איכה א א):
עם אלהים – עם המלאך, הוא עצמו, דכתיב וישר אל מלאך ויוכל (הושע יב ה):
ועם אנשים – אלו עשו ולבן, שהם אנשים גדולים שבדור:
ותוכל – כשם שנתגששתה עמי ונצחת, כך תנצח ויכולת לעשו שלקחת הבכורה והברכה ממנו, ואת לבן שנצלתו ממקנו ובאתה:
כי שרית – מגזרת: באונו שרה את אלהים (הושע י״ב:ד׳), כמו: קנה קנית, עשה עשית. אבל וישר אל מלאך ויוכל (הושע י״ב:ה׳), מגזרת: שב קם רץ, שיאמר ויקם וישב וירץ.
ומה שלקה יעקב ונצלע, לפי שהקב״ה הבטיחו והוא היה בורח. וכן מצינו בכל ההולכים בדרך שלא ברצון הקב״ה או ממאנים ללכת, שנענשו. במשה כת׳: שלח נא ביד תשלח (שמות ד׳:י״ג), ויחר אף י״יא במשה (שמות ד׳:י״ד). ולפי הפשט אף על פי שאמרו חכמים בכל מקום חרון אף עושה רושם וכאן מה רושם יש, הלא אהרן אחיך הלוי (שמות ד׳:י״ד) עתיד הוא להיות לוי ואתה כהן ועכשיו הוא יהיה כהן ואתה לוי (השוו בבלי זבחים ק״ב:א׳), אך לפי הפשט לפי שהיה מתעצל ללכת כת׳: ויהיב בדרך במלון ויפגשהו {י״י} ויבקש המיתו (שמות ד׳:כ״ד). וכן ביונה שנבלע במעי הדגה, וכן בבלעם: ויחר אף אלהים כי הולך הוא (במדבר כ״ב:כ״ב) ונעשה חיגר, כדכתיב: ותלחץ {את} רגל בלעם (במדבר כ״ב:כ״ה), וילך שפי (במדבר כ״ג:ג׳) – חיגר, כמו: ושופו עצמותיו (איוב ל״ג:כ״א).⁠ג
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון נוסף כאן בטעות: אלהים.
ב. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון בטעות: והיה.
ג. קיצור של ביאור רשב״ם מובא בגיליון כ״י וינה 23 ובאופן כמעט זהה בכ״י סנקט פטרבורג 118.1.
Ki sarita: Sarita is from [the root s-r-h,] the same root as in the phrase, "Grown to manhood, he strove (sarah) with a divine being,⁠" (Hos. 12.4), just as [in the second person singular masculine perfect qal form the root] q-n-h becomes qanita and '-s-h becomes 'asita. However, vayyasar in the phrase, "He strove (vayyasar) with an angel and prevailed,⁠" is [from the root s-v-r,] just like shav, qam and ras that have [third person masculine singular imperfect vav-consecutive qal] forms vayyaqom, vayyashov and vayyaros,
The reason that Jacob was punished and lamed was that, despite God's promise, he attempted to flee.
Similarly one finds that whenever someone attempts a journey or refuses a journey against God's will, he is punished. Moses said. "Make someone else your agent,⁠" (Ex. 4.13) and then, "The LORD became angry" (Ex. 4. 14).
So according to the plain meaning of Scripture [in that verse also one finds God's wrath resulting from a mission being refused]. Albeit, the Sages said (Zevahim 102a):
Whenever the text says that God became angry, a perceivable effect ensues. Here [i.e. God's anger in Ex. 4.14], what perceivable effect ensues? [God said,] "Your brother, Aaron, the Levite" (ibid.).
In other words, [God said,] "Aaron had been destined to be a Levite, while you, Moses, would have been a priest; now he will be a priest, and you a Levite.⁠"
However, following the plain meaning of Scripture, [a more explicit perceivable effect ensued, as follows:] since Moses was reluctant to go, the result was that "God encountered him and sought to kill him" (Ex. 4.24).
Similarly, Jonah [who refused God’s mission] was swallowed up into the belly of the fish (Jonah 2.1).
Similarly, concerning Balaam (Num. 22.22), "God became angry that he was going,⁠" and as a result he became lame, as it is written (Num. 22.25), "She squeezed Balaam's foot against the wall,⁠" and (Num 23.3), "He went about shefi,⁠" which means lame, as in the phrase (Job 33.21), "My bones were dislocated (shuppu).⁠"
כי שרית עם אלהים – בהשתרר איש על חברו יאמר מלת על, כמו: כי תשתרר עלינו (במדבר ט״ז:י״ג), וישר אבימלך על ישראל שלש שנים (שופטים ט׳:כ״ב). רק אצל המלאך אמר: כי שרית עם אלהים, כי לא יוכל איש להשתרר על המלאך. רק הטעם: כי אתה שר עם המלאכים, ולא יוכל איש להתיצב בפניך.
ועם אנשים – תוכל להשתרר עם אנשים. הטעם: אנשי חיל ידועים, כמו: כולם אנשים (במדבר י״ג:ג׳).
כי שרית עם אלהים – נצחת אותו. וכן הוא אומר בקבלה: וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו (הושע י״ב:ה׳) לשלחו.
ועם אנשים – לבן ועשו.
כי שרית עם אלהים – YOU HAVE STRIVEN WITH ELOHIM – You have beaten him. And thus it says in the Prophets [lit. (texts of) Tradition]: “He struggled with the angel, and prevailed; he wept and begged him” (Hoshea 12:5) to send him.
ועם אנשים – AND WITH PEOPLE – Lavan and Esav.
ויאמר – יש רשות למלאך להוסיף על שליחותו כפי אשר יראה, כמו המלאך שהציל את לוט שאמר הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה (בראשית י״ט:כ״א), או אמר לו זה בשם האל.
לא יעקב יאמר – לא יעקב לבדו, וכן לא גוע בעונו (יהושע כ״ב:כ׳), לא אחת ולא שתים (מלכים ב ו׳:י׳) שהרי ראינו שנקרא יעקב כמה פעמים הוא וזרעו.
כי אם ישראל – כי אם עם ישראל. ונחלקו רבותינו ז״ל (בראשית רבה ע״ח): ישראל עקר ויעקב טפלה לו. ר׳ זכריה אמר: יעקב עקר וישראל מוסיף עליו.
ומה שאמר לו המלאך לא יעקב יאמר עוד שמך – בשורה היא שבשרו שהקב״ה יקרא שמו ישראל וכן עשה בבית אל, לפיכך אמר שם: ויקרא שמו ישראל, ולאא אמר כן הנה. אבל טעם השם גלה לו זה המלאך.
כי שרית עם אלהים – עם מלאך, שנאבקת עמי ולא יכלתי לך להפילך.
ועם אנשים – עם לבן ועם עשו, שהיה בלבם להרע לך ולא יכלו לך,⁠1 כי כמו שקרה לך עם לבן כן יקרה לך עם עשו ואלופיוב כי עם הכל יכלת ותוכל.
ובבראשית רבה: ועם אנשים – עם עשו ואלופיו.
1. השוו ללשון הפסוק בירמיהו ט״ו:כ׳.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״לא״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״ואלופיו״.
ויאמר, an angel is allowed to expand the parameters of his mission, as we know already from when Lot asked the angel to allow him not to climb the mountain but to spend the night in Tzoar (Genesis 19,21). The angel there describes himself as granting permission, although it is possible that he checked with God first and the Torah did not bother to mention this.
לא יעקב יאמר, the meaning is “not only Yaakov will your name be in future.” We have examples of parallel meanings in Joshua 22,20 לא גוע בעונו, “he did not die due to his sin,” where the meaning is that “not only Achan died for his sin, but due to his sin many others died.“1 Also in Kings II 6,10, the words לא אחת ולא שתים, “not one and not two,” is such a construction. The expression means: “not once but many times.” Knowing that the meaning of our verse is that Yaakov will henceforth not only be known as Yaakov, helps explain the many occasions later when this original name is applied to him, as distinct from the name change of Avram to Avraham.
כי אם ישראל, the name Yisrael denotes the nation founded by “Yaakov.” Our sages are of two minds if the former name of the additional name is the principal name. Rabbi Zecharyah is of the opinion that the name Yaakov remained the principal name, whereas the majority opinion is that from this point on the name Yisrael became the principal name of Yaakov. (Bereshit Rabbah 78,3) The point of the angel telling him that he would henceforth not be called Yaakov but Yisrael was to tell him that God would change his name. This occurred when Yaakov came to Bet El. This is why we read in 35,10 ויקרא את שמו ישראל. The reason for the name change was revealed to Yaakov by the angel.
כי שרית עם אלוהים, with the angel. He wrestled with you and could not overpower you to the extent of felling you.
ועם אנשים. With Lavan and Esau who intended to harm you and were unable to do so. He meant that exactly what had happened to Yaakov in his encounter with Lavan who had pursued him with hostile intent, would happen in his forthcoming encounter with Esau and his soldiers.
1. The Israelites who fell in the first battle of Ai.
כי שרית וג׳ – בישרו כי עשו לא יתגבר עליו ולא ינצחנו1. והטעם בזה ׳שמכיון ששרית עם אלהים ותוכל, כל שכן שתהיה כך עם אנשים׳2.
1. לה. ר״ל שמה שניצח את המלאך בחזיון הוא לו לסימן שינצח בעתיד, וראה כעי״ז בפי׳ הרד״ק: ׳כמו שקרה לך עם לבן כן יקרה לך עם עשו ואלופיו׳.
2. לו. ציין המהדיר שכן ביאר הראב״ע להלן (לג:י): ׳ורבי המפרשים אומרים כי בא המלאך ליעקב לחזק את לבו שלא יירא מאחיו, כי הנה המלאך לא יכול לו אף כי בן אדם׳.
כי שרית עם אלהים – נעשית שווה למלאכים בשררה וממשלה אבל לא עליהם.⁠1
1. בדומה פירש אבן עזרא פירוש ג׳ כאן ואבן עזרא פירוש א׳ בראשית ל״ג:י׳.
כי שרית עם אלהים, "you have now become the equal of angels, but you have not succeeded in outranking them.⁠"
כי שרית עם אלהים – זה המלאך שרו של עשו. ועם אנשים, זה לבן ועשו.
ובב״ר כי שרית עם אלהים שאיקונין שלך חקוקין למעלה.
כי שרית עם אלוהים, "for you have contended with Divine forces.⁠" In this instance the word elohim refers to the angel representing Esau with whom Yaakov had wrestled. The words ועם אנשים in the same line, refer to Lavan and Esau.
According to Bereshit Rabbah 78,3 the words כי שרית עם אלוהים mean that Yaakov's countenance was engraved on the throne of God and the angel had realized this after looking at Yaakov.
לא יעקב עוד שמך א – לא הזהיר על זה בכח חרם. 1
עם – לא על.⁠2
והנה מבואר כי אין שורש ״ישראל״ כשורש ״שרית״, אבל די ברמז אות או אותיות, וכן ״פניאל״ (לא).⁠3 וכבר דברנו על זה.⁠4
1. אין כאן איסור לאו אלא קביעה של קריאת שם. השווה ברכות יג, ע״א.
2. אין כאן השתררות והשתלטות (״שרית על״) אלא מאבק. עם – לא על.
3. מדרש שמות לא חייב להתבסס על אטימולוגיה מדויקת, אלא יכול להסתפק בדמיון צלילי.
4. גביע כסף פרק ד.
א. נסה״מ: ״לא יעקב יאמר עוד שמך״.
שׂרית עם אלהים – נחשבת שׂר עם המלאכים, לחוזק השגחתך ולקורבת מדרגתך מהם.
ואמר אליו המלאך שלא יִקָּרֵא עוד ׳יעקב׳, כי אם ׳ישראל׳, כי הוא שׂרר עם מלאכי ה׳ יתעלה עד שמדרגתו קרובה למדרגתם ולא נלאה כוחו בזה, ויהיה שׂר גם כן עם האנשים ולא ינוצח. ובזה היה ליעקב עוד ייעוד⁠־מה שלא ינצחהו עשו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

ותוכל להם. הוצרך להוסיף מלת להם על מלת ותוכל כדי שיפורש מענין נצחון ופי׳ נצחת אותם שלא יכלו להזיקך אבל בלא מלת להם לא תורה על הנצחון רק על הרשות כמו לא תוכל לאכול בשעריך יכול אתה אבל אינך רשאי או על הכח והיכולת כמו לא תוכל עוד למלחמה ולצאת ולבא:
ואמר לו לא יעקב יאמר עוד שמך מלשון עקב כי עתה התחזקת עלי בזרועותיך אבל תקרא ישראל. כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל רוצה לומר ביכולת וכח גדול שרית ומשלת עלי להחזיקני בעל כרחי ולא בערמה כמוני גברת עלי ואמר עם אלהים ועם אנשים לפי שהוא היה מכלל האלהים ר״ל מלאך עליון כפי האמת ומכלל האנשים כפי הנראה ובזה גלה לו שלא היה איש בהחלט כ״א מכלל הנבדלים. או שאמר כי שרית עם אלהים במה שגברת עלי ועם אנשים עם אחיך עשו בלקחך את ברכתו ויכולת לעשות כל זה.
לא יעקב יאמר עוד שמך – לקץ הימין שתהיה קיים אחר אבדן האומות, ובכן יהיה כבר מקיים בך ענין ״יעקב״, המורה קיים בסוף, ולכן לא יפול עליך אז עוד שם ״יעקב״ להורות שתהיה בעקב ובסוף כל האומות.
כי אם ישראל, כי שרית – אבל יקראו לך בשם ״ישראל״ בלבד, להורות שאז כבר ״שרית עם אלהים ועם אנשים״, כענין יפקד ה׳ על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה על האדמה, (ישעיהו כ״ד:כ״א).
לא יעקב יאמר עוד שמך, a reference to the end of days when Israel will have survived the destruction of the gentile nations When that time comes no one ever will again use the name Yaakov for the Jewish peoplea The very word יעקב already contained within this message that the bearer of this name will triumph at the end. Once he has triumphed there is no more point in having a name which alludes to something which will be realised only in the future. The future will then have arrived!
כי אם ישראל כי שרית, they will only refer to as “Israel.” This new name is to confirm that שרית עם אלוהים ועם אנשים, this is analogous to Isaiah 24,21 יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה, “in that day the Lord will punish the host of heaven in heaven and the kings of the earth on earth.”
a. and the stigma that used to be associated with that name.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

[א] כי שרית עם אלהים
[1] שם דף צב ע״א1
1. רבנו בד״כ מציין את מספר הפעמים שהציטוט מופיע בעמוד הגמרא, וכפי שכתבנו בהקדמה בפרק ׳סימונים יחודיים׳ עמ׳ 14**, וכאן לא ציין שהציטוט ׳כי שרית׳ וכו׳ מופיע פעמיים בגמ׳, שכן במהד׳ וינציאה הציטוט מופיע רק פעם אחת, וכפי שכתבנו בהקדמה עמ׳ 6** כנראה שלפניו הייתה מהד׳ וינציאה או פיזרו רע״ו. ועי׳ גם לעיל פרשת ויצא הע׳ 5**. ואף בדפוסי ימינו חלק מהציטוט ממוסגר כתוספת: ׳כי שרית [עם אלהים ועם אנשים]׳, וכ״כ בדק״ס שבכתבי יד אין גורסים זאת.
ותוכל להם. ואין פירושו כמו ״אך אל שאול תורד״ (ישעיהו יד, טו) שהוא מקבל הפעולה, אלא פירושו ׳ותוכל להם׳, ובא השורק במקום החולם, כמו שאמרו המדקדקים דכל לשון יכולת בא בשורק ״אוכל״ (לעיל יט, יט) ״יוכל״ (לעיל יג, טז), ״תוכל״ (לעיל טו, ה), כדי להבדיל ביניהם ובין אוכל שהוא לשון אכילה, כי אם היה אומר ׳תכל׳ בחולם – היה משמעו לשון אכילה:
ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל – לשון ישר אל כי ישר הוא לשון ראייה, מלשון אשורנו ולא קרוב, והודה לו בזה כי יעקב רואה פני אל ולא עלתה בידו לסמא אותו במציאת האל יתברך, ובאמרו כי שרית עם אלהים עקר שם יעקב ממנו, כי יעקב מורה על עקוב הלב מכל ואנוש הוא (ירמיהו י״ז:ט׳) וישראל לשון מישור כמ״ש לעתיד (ישעיהו מ׳:ד׳) והיה העקוב למישור, ולא מישור הנראה ישר בעיני הבריות כ״א הנראה ישר בעיני אלהים ואדם, ע״כ אמר כי שרית עם אלהים ואנשים, כי ע״י כושר מפעלך תהיה שר ונגיד עם אלהים ואנשים ותוכל, וזהו ישראל ישר אל, מישור הנראה גם בעיני האל ית׳.
כי שרית עם אלקים: יש מרז״ל מפרשים אותו קדש, וי״מ אותו חול. עיין ב״ר וחולין פ׳ גיד הנשה. ועיין מ״ש סוף פ׳ ויצא.
שהקב״ה נגלה עליך בבית אל ומחליף שמך כו׳. ר״ל לא שהחליף המלאך כאן שמו אלא היה אומר לו שהקב״ה עתיד להחליף את שמך ואמר לו שאותו חילוף שהקב״ה יחליף אני מפרש אותו עליך על הברכות וכו׳:
God will reveal Himself to you in Beis Eil, and change your name... I.e., the angel did not change Yaakov's name here. Rather, he told Yaakov that Hashem will change his name in the future, and he said that he will interpret the change [of his name] that Hashem will make as applying to the blessings.
ויברך אותו שם – פירוש שאלת שלום כאשר יתפרד איש מעל אחיו השתחוה לו והלך לו. כדרך שנאמר ביעקב (לקמן מ״ז) ויברך יעקב את פרעה ויצא. כי אמנם כבר ברכו באמרו אליו מה שמך:
ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך – כלומר אעפ״י שגם שם ״יעקב״ מורה שתגדל על אחיך ותמשול עליו, והיה לך שם ״יעקב״ לשם ולתהלה כי קרא אותך כן לפי שידך היתה אוחזת בעקב אחיך, שלא יצא כי אם ברשותך, וכמו שפירשנו שם; עתה עשית לך שם גדול כי אחזת במלאך אלהים ולא הנחתו ללכת כי אם ברשותך. ועל כן כשיזכירוך בשם תהלה יאמר שמך ״ישראל״ להורות ״כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל״. ועוד יתבאר בסדר זה1 בעז״ה.
כי שרית עם אלהים – [כתב רשב״ם] ״מגזרת ׳באונו שרה את אלהים״ כמו קנה קנית, עשה עשית. אבל ״וישר אל מלאך ויוכל״2 מגזרת שב קם רץ, שיאמר ויקם וישב וירץ״ מפירוש רשב״ם ז״ל. ויש שלשה שרשים בענין זה. שור שרה ושרר, כמו ״להיות כל איש שורר בביתו״,⁠3 ״כי תשתרר עלינו גם השתרר״4 שלשתן ענין שררה. ויאמר ראב״ע5 ז״ל ״אין מלת ׳שרית עם אלהים׳ כמו ׳וישר אבימלך על ישראל׳. כי אין ׳עם׳ כמו ׳על׳. רק פירושו שר תחשב עם המלאכים, ועם אנשים שרים״ [עכ״ל]. ולדעתי, שרית נהגת בעצמך שררה עם אלהים. כי בהאבק עמך אלהים, לא נכנעת מפניו, אך התחזקת לעמוד ולהתגבר עליו. ותוכל, גמרת את הדבר כי יכלת עמוד, גם להראות שררותך כי צריך אני לישאל רשות ממך שתשלחני. { וכל זה בכח עליון הנותן לך עוז, על כן יאמר שמך ״ישראל״ שאתה שר בכח אל}. ובאותו העת עצמו שרית עם אנשים, וזוהי ההבטחה שהודיעו השם ע״י המלאך, ומענה על תפלתו שאמר ״הצילני נא מיד אחי, מיד עֵשָׂו״. כלומר כמו שבכח עליון העושה פלא שרית עם אלהים ויכלת עמוד, כן בכח הזה שרית עם אנשים, כי הֵרַךְ לבב אחיך ואנשיו וייראו מגשת אליך לרעה.
1. על בראשית לה, י ד״ה לא יקרא שמך יעקב.
2. הושע יב, ה.
3. אסתר א, כב.
4. במדבר טז, יג.
5. על בראשית לג, י.
לא יעקב וכו׳ כי אם ישראל – לא יעקב בלבד, כי אם גם ישראל. והנה אם כוונת השם הזה רק על הנצחון עם המלאך היה קוראו שראל על שם כי שרית עם אלהים שהוא לשון עבר, אבל בכוונה הוסיף יו״ד על שמו להורות על הנצחון שיהיה לו עם עשו, כלומר שהוא יהיה שר על אחיו ולא יוכל עשו להרע לו, כי אם שרי מעלה לא יוכלו לו אף כי אנשים גבורים בארץ, ולכוונה זו קרא את שמו ישראל, כדרך שקראה רחל את שם בנה יוסף על שם העתיד:
כי שרית עם אלהים ועם אנשים – מלת שרית אינו על הנצחון בפועל, כי זה משמע מלשון ותוכל, אלא ענינו על ההשתדלות וההתאמצות לשרור, והטעם רבת ונלחמת עם מלאך ה׳ ועם אנשים, מי ינצח את מי ומי ישרור על מי, ותוכל להם, שלא נצחוך, כענין נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי גם יכלתי (לעיל ל׳ ח׳), ומלת אנשים על עשו ולבן שהתחכם נגדם בעצות ותחבולות שלא ינצחוהו. והנה אירע זה ליעקב לאות עולם לבניו אחריו, שכל זמן שיראו את ה׳ בכל לבבם, לא יגורו מכל רע ולא ישלוט עליהם לא מלאך ולא מזל, כי ירומו על כל, בהיותם עם נושע בה׳ תשועת עולמים:
כי שרית – לשון מריבה ומלחמה בערבי (קלעריקוס וראזנמילר). ונ״ל כי מלת שרית מורכבת מעבר ועתיד, וברך אותו שלעתיד יקראו שמו ישראל, כי אז יראו שכבר נלחם עם אלהים ועם אנשים ויכול להם. ואמנם מה שהזכיר אלהים ואנשים הוא לשתי כוונות, האחת (והיא מה שנתכוון המברך) היא שהמלאך אמר אלהים על עצמו, והשנית (והיא מה שהבין יעקב באותה שעה, קודם שיכיר שהוא מלאך) לומר שאויביו ואלהיהם העוזרים אותם לא יוכלו להרע לו.
לא יאמר – אינו אומר ״לא יקרא״ (שכן השם ״ישראל״ ניתן לו רק מאוחר יותר, על ידי ה׳ – להלן לה, י), אלא ״לא יאמר״: שמך לא יתפרש עוד כ״מי שנועד לאחוז בעקב״; אלא השם ״יעקב״ עצמו יתפרש כ״ישראל״.
ישראל נגזר משורש ״שרה״ – אחת מבחינות מושג השלטון – דהיינו להיות עליון, מעל כולם. נמצא פירושו הפשוט של ״ישראל״: הא–ל מתנשא מעל לכל, ומכניע כל דבר אחר בכחו ותפארת גדולתו.
משמעות זו של ״ישראל״ היא המפתח להבנת המצב [היחס לאומות] המסומל בשם ״יעקב״. באופן חיצוני, נתון יעקב למרמס תחת עקבם של כל האחרים. אך כש״יעקב״ זה עומד בנצחון מול התקפות מרושעות של אויבים שבידם כח מכריע, מצביעה הצלחתו על מציאותו של האל הכל יכול, המגלה עצמו בכך שאלה החלשים בחיצוניותם, ממשיכים להתקיים באופן קבוע. נמצא שהשם ״יעקב״ מורה באמת על ״ישראל״.
ותוכל – ״בגלל שיכולת״. אתה השגת את כל מה שרצית, ואני לא. אני רציתי להשליך אותך ארצה, אך לא עלה בידי. אתה רצית אך ורק שלא ליפול, ובזה הצלחת.
כך נותרו היחסים בין יעקב לעשו עד עצם היום הזה. עשו מכריז בענייני המדיניות והדת: ״מבלעדי אין ישועה״; והוא רואה סכנה לעצם קיומו כל עוד נמצא מלבדו אחד כמו יעקב; וכל עוד קיים כח אחר הדורש את חלקו המלא ביצירת פני העולם. אולם אצל יעקב, כל ערך אנושי טהור יש לו מקום; ולא עוד אלא יעקב מכריז שכל ערך אנושי טהור יכול לפרוח ולהגיע לחשיבות, אם רק יקלוט את הרוח שהוא מציע. דרישתו היחידה של יעקב במאבקו עם עשו היא: ״ברכה והכרה״.
עם אלקים ועם אנשים יתפרש כנראה כמשמעות הפסוק ״בְּעֵינֵי אֱלֹקִים וְאָדָם״ (משלי ג, ד). הושע, בהזכירו מעשה זה: ״בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת⁠־אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת⁠־אֱלֹקִים, וַיָּשַׂר אֶל⁠־מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן⁠־לוֹ״ (הושע יב, ד⁠־ה) – תופס את המושג ״שר״ בשתי משמעויותיו, לפי שני השרשים ממנו הוא נגזר: ״שָׂרָה״ מ״שׂרה״ (כח), ״וַיָּשַׂר״ מ״שׂור״ (מידה) [עיין פירוש לעיל יז, טו]: ״בבטן אמו הוא תפס את אחיו בעקבו, ובכחו הגדול נעשה ליחיד שהייתה לו הצלחה עם אלקים (כמו ב״קניתי איש את ה׳⁠ ⁠⁠״ [לעיל ד, א]); בפני המלאך הוא היה המכריע (זה שקובע את התנאים); והמלאך התחנן אליו בבכי שיחון אותו״ (עיין לעיל יז, טו).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]

יאמר עוד שמך: כמו שהיה לא יאמר1, אבל אומות העולם קוראים רק בשם יעקב2, וכמ״ש לעיל (יז,ה).
כי שרית עם אלהים3 ועם אנשים4 ותוכל: דרך לשון המדבר להיות מוסיף והולך, והיה לו לאמר ׳כי שרית עם אנשים ועם אלהים׳, וכאן הוא להיפך.
לפי הפשט י״ל, כלפי שנקרא ׳יעקב׳ באחזו בעקב עשו, ונתבאר לעיל (כה,כו) שהוא בשני אופנים – א, בעת שיעקב בגדולה אוחז את עשו בעקבו שלא ילך ויתפשט גם הוא במלכותו, ב, בשעה שיעקב בשפלות מבקש להאחז בעקב עשו ולא תחת יד אחרים הפראים יותר. ואמר לו המלאך כי אינך צריך לזה השם5, כי בשעה שתהיה בגדולה אינך צריך לאחוז בעקב עשו שלא יתפשט גם הוא, שהרי ״שרית עם אלהים״ שהוא שר שלו ״ותוכל״, ובשעה שתהיה בשפלות ובגלות לא תהיה צריך כל כך להאחז בעקב עשו, כי ״שרית עם אנשים״, היינו עם כל אנשים ומלכויות אפילו המה פראים בהליכתם6, ״ותוכל״ לכולם7.
[הרחב דבר: והיינו שדרשו חז״ל בחולין (צב,א) רמז לו שעתידים שני שרים לצאת ממנו, ראש גולה שבבבל ונשיא שבא״י8. הקדימו חז״ל את ראש גולה שעליו בא הרמז ״כי שרית עם אלהים״9, דלענין דין10, בבל עדיף מארץ ישראל. אע״ג שהמה11 ׳אלהים׳ ומוסמכים, וכמ״ש התוספות חולין (יח,ב ד״ה כיון12). ו״עם אנשים״ זה נשיא שבא״י שהיה גדול באמת13 ממעלת ראש גולה שבבבל, משום הכי כתיב תחילה ״אלהים״ ואח״כ ״עם אנשים״.]
1. כפי שפירש רבינו לעיל יז,ה שמשמעות ״עוד״ היא ׳כמו שהיה עד כה׳.
2. לעומת בני ישראל הקוראים את יעקב אבינו גם יעקב וגם ישראל (כדעת חז״ל בב״ר עח,ג והביאם הרד״ק כאן).
3. עם המלאך.
4. עם לבן ועשו.
5. ״לא יעקב יאמר עוד שמך״.
6. כמו לבן ועשו.
7. וזו הסיבה להקדמת ״אלהים״ ל״אנשים״, הואיל והתשובה לאופן הראשון של ׳יעקב׳ הוא מיכולתו מול ה׳שר׳ של עשו, לכן הובא ראשונה.
8. רש״י שם: ״עם אלהים״ – נשיא שבארץ ישראל, שסמוכים הם ונקראים ״אלהים״, ״עד האלהים יבא דבר שניהם״ (שמות כב,ח). ״ועם אנשים״ – ראש הגולה.
9. לכאורה נגד דעת רש״י שהבאנו בהערה הקודמת.
10. דיני ממונות, שיש בהם הפקעת ממון.
11. בני ארץ ישראל.
12. ז״ל: ואומר ר״ת, דלענין איסור והיתר בני ארץ ישראל עדיפי, דחכימי טפי, אבל לענין הפקעת ממון ראש הגולה עדיף... שרודים את העם במקל...
13. ״אנשים״ – כל אנשים שבמקרא חשובים.
לא יעקב וגו׳ – שם אברהם המשונה מעט מן אברם נקבע כשם עיקרי, לא כן שם ישראל שהוא שם חדש ואין לו שום דמיון עם שם יעקב, ומאחר שהורגלו לקראו בשם יעקב התמידו בשם זה, ומצאנו האל יתברך שמו עצמו קוראו יעקב יעקב (בראשית מ״ו:ב׳), ומכל מקום הועיל שנוי שמו לזרעו אחריו הנקראים בשם בני ישראל.
כי שרית עם אלהים ועם אנשים. מליצות רבות ידועות בדברי רבותינו המורות על דרך משל היות בין האדם והאלהים כעין התנגדות ומלחמה, ושהנצחון לישראל הוא התכלית המרוצה לו ית׳ — מזה אומרם במדרש תלים למנצח, זמרו למי שנוצחים אותו ושמח — וכן בתלמוד יתיב הקב״ה וחייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני, ומזה אומרם מעשה ידי אדם עדיף ממעשה שמים, ויש בכלל המאמר היקר הזה, כי כל תכלית מעשה אדם לרומם ולנשא הבריאה למעלה ממעשה ה׳ ית׳ במלאכת הטבע, והוא הוא הנצחון באמת, ובראש כלם דרשת רבותינו התלמודיים ע״פ צדיק מושל יראת אלהים ומי מושל בי צדיק, ומאמר זה חותם הקבלה נושא על שכמו והוא אחד מפניניה המפוזרים בתלמוד להעיד על מציאותה, ורבים מחכמי הגוים ראשונים ואחרונים נשתמשו בהרעיון והמשל שניהם גם יחד — מהם Dante (שנמשך אחר האונגליון שגם הוא נמשך אחר דברי רבותינו) שכתב pate violentia Caelorum Regnum. — ומפילוסופי זמנינו Gioberti כתב על אביקת יעקב עם המלאך (נתרגמהו בלשון צרפת להיותו מובן יותר באזני הקורא) de lutte La Dieu avec Jacob implique d' abord l' idee d' une LUTTE entre Dieu et l' homme ; ensuite une louange de la part de Dieu pour la resistance: et enfin un certain dommage s' ensuivant d' une telle resistance, c' est a dire la claudication de Jacob. Filos. della Rivelaz. 129.. 150. — ובצדק אמרו שאין לך טעות שלא יהיה בו קצת אמת — וכן אמרו המקובלים שאין רע בעולם שלא יהיה בו שמץ טוב, הרי אנו רואים בזמנינו כופר וחכם גדול שבצרפת והוא Proudhon שירה אבן פנת כל הפילוסופיא שלו בעמקי הרעיון הלז שכל תכלית האדם הוא המלחמה עם האלוה, ומגמתו הנצחון, והוציא מפיו מלין קשים כגידים שאסור להעלותם על ספר ולטהרם בשיחתם שלרבותינו הראשונים אלו לא ילחצנו ההכרח לבטל דעתו, באומרו « Dieu c' est le mal « תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיקו של עולם עתק — ואחוז בסבך השרש הזה הוא הטעות שטעו מראשוני הנוצרים כגון מארקיוני וחביריו (Marcione) שאמרו שאלהי התורה וישראל הוא תחלת הרע ויש לרז״ל דברים יקרים בזה במדרש על פסוק ראו כי רעה נגד פניכם, אין פה מקום רק להעיר עליהם ברמיזה כל דהו — ומזמן שאול הנוצרי ומפי כתביו התחילה לבצבץ הכפירה הזאת, להצדיק בפני הבריות בטול תורת משה, כי אם לא פער פיו כמארקיון וחביריו, כתב שכח העין הוא התורה לקורינטים (XV. v. 57.) והוא מודה ומשבח לאלהיו כי נתן לו התשועה והנצחון על התורה (שם שם). — ומה שיעיד כי מלחמת יעקב ועשו מבטן אמם רמז יש בה הוא הוא היותם אחים, וכן תמצא באמונות הקדמונים שפועל הטוב ופועל הרע היו אצלם אחים, וכן טיפון Typhon הוא אחי אוזירי Osiris בארץ מצרים, — ואורמוזר Ormuzd אחי ארימאן Ahriman בארץ פרס ואירכול Hercule אחי איאוריסטי Ehuriste, ופלוטון או אדיס Ades אחי יובי Jupiter בארץ יון. — וכבר העירוני כי לדעת רבים מהחוקרים הקדמונים ויש בזה קצת מן האמת שקורות אבותינו היו ליסוד מוסד להבלי ספורי המיטולוג׳יאה. ואלו לא היה אלא מעשה התאבקות יעקב עם המלאך היה די, כי במעט ההשקפה לא נוכל להתעלם במה שיש בו מהדמיון הנפלא עם קורות וולבנוס, ווינירי, ומארטי וביותר אם נבין מעשה התורה ע״פ אמונות הקבלה ומדרשי רז״ל כי אצלם יעקב הוא הת״ת ורחל המלכות, והמלאך שרו של עשו, סמאל, ובזה צדקו יחדיו מה שסופר על וולכנוס איש וינירי, ווינירי אליל היופי היא כדמות הקוף בפני המלכות — (או מלכות דטומאה) וולכנום הוא כנגד יעקב (ת״ת), וכמו שיאמרו המקובלים אדם בליעל, וסמאל שרו של עשו, המלאך המנוצח הוא מארטי, ופקודתו המלחמה ושפיכות דמים כמו שאמרו רז״ל על עשו ועל שרו ואדמוני כמוהו וככבו מאדים — וכמו שרבו ונתקוטטו וולכנוס ומרט. כן נתאבקויעקב, והמלא סמל שרו של עשו — וכמו שמקטטים נמשך המום בכף ירכו של יעקב ונעשה צולע, כן מדחיפתו של וולכנוס נעשה צולע — וכמו שמריבת וולכנוס ומארטי היתה על עסקי ווינירי כן ע״פי מדרש רבותינו היה עשו נותן עיניו ברחל עד שהוצרך יוסף להגן עליה — וכמו שנתפרסם אצל היונים ספור המקרה הזה, בהבנתו הגשמית והרוחנית, כן מצאנוהו שלם בצורתו בכל חלקיו ודקדוקיו אצל המצרים בקורות lsis (רחל מ׳) Osiris (יעקב ת״ת) Tiphon (עשו סמאל וכלם אדומים) Horus (יוסף יסוד) שקוד עליהם ותראה נפלאות, ודע שמליצת הפסחות להוראה פילוסופית מצאנוה ג״כ אצל פלאטון כאשר העיר בצדק Gioberti Protologia 491. באומרו שאלו לא היו בטבע ההפכים זה לעמת זה היה הטבע פסח.
כי שרית עם אלהים. עיין ראב״ע ומה שכתב בשם רבי המפרשים שטעם המראה הזו, להראות ליעקב כי ישר אל מלאך ויוכל, אף כי לעשו, והכל לאמץ את לבבו, ונכון הוא אם נניח כדברי רבותינו שהיה שרו של עשו, ואומר אני שבאו בספור זה רמזים שיורו ליעקב כל המאורעות שאירעו לו ליעקב עם עשו, הרי הוא אומר ויאבק איש עמו, וביעקב ועשו הוא אומר ויתרוצצו הבנים בקרבה בעוד היותם בבטן אמם, ושני הדברים רומזים לקטטה שהיתה ביניהם, בין יעקב ועשו למטה, ובין יעקב ושרו של עשו למעלה, ועוד הוא אומר וירא כי לא יכול לו כלומר שלא הצליח נגד יעקב בעצמו, ויגע בכף ירכו, ר״ל שיתקומם נגד זרעו ויוכל להם, וכן נאמר לרבקה ולאום מלאום יאמץ ורב יעבד צעיר, וכבר ידוע שהבנים והזרע אחריהם נקרא בל״הק יוצאי ירכיו, וזה הנרמז ותקע כף ירך יעקב — ויאמר שלחני, לעתיד כשיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו — ויאמר לא אשלחך כ״א ברכתני. והדברים מוכיחים שמאמר זה נוגע לענין הברכות שהיו מזומנים לעשו ולקחם יעקב על ידי המטעמים, והברכה הנאמרת כאן שבירך שרו של עשו של יעקב, היא מקבלת לברכתו של זקן ליעקב, יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים, ועיין מ״ש שם, ואיך הדברים מסכימים לייעודי נביאינו לאומת ישראל בכלל, והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך וגו׳ — ויאמר לא יעקב וגו׳ שיודו כל האומות כי ראוים הם לשם ישראל המורה על השררה והממשלה הרוחנית, וזה ע״ד במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי, וכן הוא אומר וקרא להם אילי הצדק מטע ה׳ להתפאר.
[השמטה: כי שרית עם אלהים. הן עוד היד כותבת הקרה ה׳ לפני דברים ככתבם וכלשונם ששיערתי מדעתי ככל הכתוב בספר, כי ראיתי במכתב עתי Revue des deux Mondes Aout 1862. השערות חדשות הולך ומגיד על קורות פרומרטיאו, וכל הנדבר בו אצל קדמוני היונים, וסמוך לחתימה כה דבר האיש וכה ענה על אודות המלחמה והנצחון שבין מעשה אדם ומעשה שמים Plus tard Jacob n' entra dans la terre promise qu' apres avoir lutte toute une nuit contre un etre mysterieux et sans nome que DUT disparaitre a l' aurore. Pour pouvoir s' en aller cet esprit des tenebres. (זכור את אשר דברו חז״ל כי הוא זה סמאל שרו של עשו שהוצרך להודות על הברכות) se vit force de benir son opiniatre adversaire, le quel quoique vainqueur revint boiteux de sen duel nocturne avec le FORT que nul oeil ne pouvait voir. — Rev. de deux mondes vol. XL. p. 870.]
[השמטה: כי שרית עם אלהים ועם אנשים. עיין מ״ש שם על הדמות Osiris המצרי ליעקב הגשמי והרוחני בחכמת הקבלה. — ועיין פ׳ בלק והאביד שריד מעיר, שהבאתי שם בהרחבה דברי רמב״ן שמקרי האבות היו סימנים לבניהם אחריהם — ויש לדעת הזאת שרש בדחז״ל הקדמונים, ואם תסתכל היטב תראה כי רובי האגדות שהעמיסו על יעקב ועשו אינם רק כעין דוגמאות למה שקרה ליהודים עם הרומיים — ועתה שמע דברי חוקר בקי ומומחה בקדמוניות מצרים, ראשית דרכי המצרים, ורוח המושל ביניהם הוא שמקרי אוסיריס היו סימן ודוגמא לכל מה שיקרה לכל אדם אחר מיתתו, כי כל מצרי נקרא אוסיריס ודבק עמו ומתאחד עמו. Oreurti Catal. illus. vol. l. p. 76 וגם בזאת לא נופלים אנחנו, כי כל איש יהודי נקרא גם הוא ישראל. ולזה מקביל אומרם ז״ל שעתידים צדיקים להקרא על שמו של הקבה״ו.]
לא... יאמר – אין זה לשון ציווי כי אם לשון בשורה ונבואה. עצם שינוי השם נעשה על ידי ה׳ עצמו.⁠1 ואם יעקב קורא עוד לפני שינוי שמו על ידי ה׳ למזבח שהציב בשכם על שם ״אל אלהי ישראל״,⁠2 הרי זה משום שבשבילו שינוי השם כבר נקבע עם בשורת המלאך, ואילו הכתוב קורא לו בשם ישראל רק משינוי שמו על ידיו ית׳ ואילך.⁠3
ישראל – לוחם אלהים, כלומר לוחם כנגד יצור אלהי.
שרית – מלשון שרה = להיאבק, כשצורת העתיד נגזרת מן שור; השווה הושע י״ב:ד׳-ה׳. ויש שפותרים את השם — לוחם למען ה׳.
עם⁠־אלהים ועם⁠־אנשים – פירוש עם יצורים אלוהיים כמו עם בני תמותה.⁠4 ״האנשים״ הם לבן ועשו.
ותוכל – נצחת. ובעצם נצחון זה יש משום ההבטחה לנצחון גם במאבק האחרון הקרוב, זה המאבק עם עשו. אך לא על ידי שימוש באמצעי כוח חומריים נצח יעקב עד כה, כי אם על ידי כוחו המוסרי והרוחני בו השתמש בעבר ובו הוא אמור להשתמש גם עתה, ביחסו מלא ההכנעה כלפי האח המבוגר.
1. להלן ל״ה:י׳.
2. להלן ל״ג:כ׳.
3. להלן ל״ה:כ״א ואילך.
4. י׳ הלוי.
עם אלהים וגו׳ – אמר רבה, רמז רמז לו, שעתידים שני שרים לצאת ממנו, ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל, מכאן רמז לו גלות.⁠1 (שם צ״ב.)
1. נשיא שבארץ ישראל מכונה בשם אלהים, מפני שסמוכים הם, ועל שם הכתוב (פ׳ משפטים) עד האלהים יבא דבר שניהם, וכדומה מן הלשונות, ועם אנשים – כנוי לראש גולה שבבבל שהי׳ עשיר וקרוב למלכות, וכאן רמז לו גלות, יען כי מכיון שיהיו בבבל ממילא הרי זה גלות שיגלו מארצם.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ל) וַיִּשְׁאַ֣ל יַעֲקֹ֗ב וַיֹּ֙אמֶר֙ הַגִּֽידָה⁠־נָּ֣א שְׁמֶ֔ךָ וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וַיְבָ֥רֶךְ אֹת֖וֹ שָֽׁם׃
Yaakov asked and said, "Please, tell me your name.⁠" He said, "Why ask regarding my name?⁠" And he blessed him there.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[קמד] 1למה זה תשאל לשמי, א״ל יעקב [הגידה נא] שמך א״ל למה זה תשאל לשמי פעמים שהמלאך נעשה רוח שנאמר עושה מלאכיו רוחות (תהלים ק״ד:ד׳) פעמים שהוא נעשה ברק, שנאמר התשלח ברקים וילכו (איוב ל״ח:ל״ה). ולפי הנסים הוא עושה עצמו, וכן המלאך אמר למנוח למה זה תשאל לשמי (שופטים י״ג:י״ח), מיד ברכו המלאך שנאמר ויברך אותו שם. (תנ״י וישלח כב.)
[קמה] 2ויברך אתו שם, ועוד אמר לו המלאך שלחני אמר לו יעקב איני משלחך עד שתברכני שנ׳ לא אשלחך כי אם ברכתני, וברכו שנ׳ ויברך אותו שם. א״ל שלחני א״ל איני משלחך עד שתאמר לי מה שמך וקרא שמו ישראל כשמו שנקרא שמו ישראל. (פרדר״א פל״ז)
[קמו] 3ויברך אתו שם, א״ל יהי רצון שיהיו בניך צדיקים כמותך. (מדרש אבכיר)
[קמז] 4ויברך אתו שם, וזאת הברכה שבירכו שמחל לו על הברכות. (מדרש אגדה)
[קמח] 5ויברך אתו שם, ברכו שיזכו בניו לעבוד את בוראם בירושלים, שנאמר שם יעבדני כל בית ישראל (יחזקאל כ׳:מ׳) ואומר שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי (תהלים קל״ב:י״ז). (לקח טוב)
[קמט] 6ויברך אתו שם, ואמרו מה ברכה בירכו, בירכו תבוא בכלח אלי קבר (איוב ה׳:כ״ו) ואל תזקין בלא זמנך. (מדרש הבאור כת״י)
[קנ] 7ויברך אתו שם, ברכת כהנים ברכו. (מדרש)
1. ובסגנון אחר בכת״י מדרש החפץ והבאור. הגידה נא מה שמך. אמר למה זה תשאל לשמי, שאני מתחלף פעמים אנשים, פעמים נשים, פעמים רוחות, כו׳. כת׳ אחד אומר מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא, וכת׳ אחד אומר המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא, מלמד ששמם מתחלף לפי מעשיהם. ראה לעיל בתורה שלמה פי״ח אות לח. ובב״ר פע״ח וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך כו׳ כתוב אחד (תהלים קמז) מונה מספר לכוכבים וגו׳ שמות יקרא וכתוב אחד (ישעיה מ) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא אלא מלמד שיש שם שינוי לא כשם שנקרא עכשיו כך הוא נקרא לאחר זמן שנאמר ויאמר לו מלאך ה׳ למה זה תשאל לשמי והוא פלאי. איני יודע לאיזה שם אני מתחלף. והרד״ק כ׳ ובב״ר למה זה תשאל לשמי אין לנו שם קבוע שמשתנים שמותינו לפי מצות השליחות שאנו משתלחים בה. וכ״ה לשון רש״י. ובלק״ט ויאמר למה זה תשאל לשמי, לפי ששמות המלאכים מתחלפים, לא כשמם היום שמם למחר, שנאמר מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא כו׳. ובזכור לאברהם מביא מכת״י ומפי ר׳ שמעון מורי שמעתי שאין רוצה לגלות את שמו שלא יטול עטרה לומר נס זה עשה פלוני שאינו אלא כעבד עושה שליחות.
2. וכן מובא בכת״י אור האפלה ומדרש הבאור כי אם ברכתני מיד שם שמו כשמו ישראל ששם אותו שר עליו. ובשכ״ט מביא פי׳ תמוה ויברך אותם שם שמעתי, שיעקב בירך למלאך שם. וראה ביב״ע ובהערות. ובמכלתא דרשב״י יתרו יט, ג. ד״א כה תאמר לבית יעקב, יעקב נקרא שמו מתחלה, עכשו זכה ליטול שם הגדול ישראל כי שרית עם אלהים.
3. ראה לעיל פט״ו אות ס. בבאור.
4. ראה ברש״י כאן. ולעיל אות קלו. ובפי׳ הרמב״ן והקרוב מה שאמרו רבותינו שהודה לו על הברכות. ובזהר ח״ג מה. א״ל יעקב ודאי אבא בריך לי אינון ברכאן דבעא לברכא לעשו ומסתפינא מינך על אינון ברכאן אי אודית עלייהו אי לאו או תשתכח עלי מקטרגא בגיניהון מיד א״ל ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך מאי קאמר ליה כו׳ לאו בחכימו ולאו בעוקבא דילך רווחת לאינון ברכאן כו׳ כי אם ישראל, ישראל ודאי אודי עלך ומניה נפקו ברכאן בגין דאנת אחיד ביה ועל דא אנא וכל שאר אכלוסין אודינא עלייהו, כי שרית עם אלהים, כל אינון דאתיין מסטרא דדינא קשיא, ועם אנשים דא עשו ואכלוסין דיליה, ותוכל יכלית להון ואינון לא יכלין לך כו׳. ועיי״ש רמד. ולעיל אות קלט. ובכת״י ר׳ אפרים עה״ת הקשה הרי הוא היה מלאך של שטן ואינו יכול לברך והתי׳ כמו שפרש״י הודה לו על הברכות. וברב״ח כח, ו. וכשם שמצינו ששרו של עשו הסכים על הברכות שנ׳ ויברך אותו שם, כן בזמן הגאולה עתידים כל הגוים שיסכימו בברכותינו הוא שהבטיחנו הנביא (ישעיה מט) והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו וידעת כי אני ה׳ אשר לא יבושו קוי. ובס׳ התגין ך׳ ע״ד באורייתא דארבעה קרני ויברך אותו. [ונשמט לעיל פכ״ח ה׳ ש״ס באורייתא דאית להון ארבעה קרני ולא דבקין, מה שמך].
5. וכ״ה בשכ״ט וסיים וכתיב ושם העיר מיום ה׳ שמה.
6. וכ״ה בכת״י ילקוט מעין גנים ומוסיף שם ונתן לו ברית שלא יגע בו.
7. מובא ברבינו בחיי בשם מדרש.
וּשְׁאֵיל יַעֲקֹב וַאֲמַר חַו כְּעַן שְׁמָךְ וַאֲמַר לְמָא דְּנָן אַתְּ שָׁאֵיל לִשְׁמִי וּבָרֵיךְ יָתֵיהּ תַּמָּן.
Yaakov asked him, and said, “Now tell me your name.” He said, "Why then do you ask my name?” He then blessed him there.
ושאל יעקב ואמר תני כען שמך ואמר למה כען את שאילא לשמי וברך יתי תמן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שאיל״) גם נוסח חילופי: ״תשאל״.
ושאיל יעקב ואמר חוי כדון שמך ואמר למה דנן אנת שאיל לשמי ובריך יתיה יעקב תמן.
And Jacob asked and said, Show me now thy name. And he said, Why dost you ask for mv name? And he blessed Jacob there.
ויברך אותו שם – וזאת הברכה שברכו שמחל לו על הברכות.
וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ – כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים״ וְגוֹ׳ וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (ישעיהו מ׳:כ״ו) ״הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם״ וְגוֹ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁיֵשׁ שָׁם שִׁנּוּי לֹא כְּשֶׁהוּא נִקְרָא עַכְשָׁו הוּא נִקְרָא לְאַחַר זְמַן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים י״ג:י״ח) ״וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה׳ לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי״ אֵינִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה שֵׁם אֲנִי מִתְחַלֵּף.
ת֗ם סאלה יעקוב פקאל לה אכ֗ברני מא אסמך קאל ומא סואלך ען אסמי ולמא בארכה ת֗ם.
ואז שאל אותו יעקב ואמר לו: הגד לי מה שמך, אמר: ולמה זה תשאל לשמי. וכאשר בירך אותו שם
למה זה תשאל לשמי – אין לנו שם קבוע, משתנים הם שמותינו, הכל לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים.
[ואני שמעתי שאין מלאך רוצה לגלות שמו, שלא ליטול עטרה, נס זה עשה פלוני כאילו תלוי בו, שאינו אלא כעבד עושה שליחות.]⁠א
א. הביאור בסוגריים המרובעים הינו תוספת, ועיינו עליו בהערה הבאה על הביאור בפסוק ל״ב.
למה זה תשאל WHY IS IT THAT YOU ASK [AFTER MY NAME]? – We have no fixed names; our names change, all depending upon the service we are commanded to carry out as the errand with which we are charged (Bereshit Rabbah 78:4).
וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך – כשם ששאל לו המלאך שמו. כך שאלו יעקב אבינו שמו של מלאך.
ויאמר למה זה תשאל לשמי1לפי ששמות המלאכים מתחלפים. לא כשמם היום שמם למחר. שנאמר מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא (תהלים קמ״ז:ד׳). וכתוב אחד אומר המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא (ישעיה מ׳:כ״ו). לפיכך אמר למה זה תשאל לשמי. שאינו ידוע שמי. וכה״א במנוח למה זה תשאל לשמי והוא פלאי (שופטים י״ג:י״ח).
ויברך אותו שם – בירכו שיזכו בניו לעבוד את בוראם בירושלים. שנאמר שם יעבדני כל בית ישראל (יחזקאל כ׳:מ׳) ואומר שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי (תהלים קל״ב:י״ז).
1. לפי ששמות המלאכים מתחלפים. ב״ר שם. וכן כתב רש״י אין לנו שם קבוע משתנים שמותינו הכל לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים.
וישאל יעקב – למלאך:
ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי – איני יודע לאיזה שם אני מתחלף. שמי של היום אינו כשמי למחר, וכן לעניין מנוח הוא אומר, למה זה תשאל לשמי והוא [פלאי] (שופטים יג יח), מכוסה ממני חילופו, דכתיב כי יפלא ממך דבר (דברים יז ח). ר׳ אמי בשם ר׳ יוסי בן דוסא אומר כתוב אחד אומר המוציא במספר צבאם (ישעיה מ כו), וכתוב אחד אומר היש מספר לגדודיו (איוב כה ג), כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, מלמד שאין שם שינוי. א״ר חלבו בכל יום ויום הקב״ה בורא כת מלאכים חדשים, והן אומרים שירה חדשה שאין כת של מעלה מקלסת ושונה, שנאמר חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג כג), חוץ ממיכאל וגבריאל שרי מעלה שאינם מתחדשים, אלא עומדים בכבודם מששת ימי בראשית, ואין שמותן מתחלפין לעולם, שנאמר והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף (דניאל ט כא), וכתיב [ואין] אחד מתחזק [עמי על אלה] כי אם מיכאל [שרכם] (שם י כא). וכיון שמקלסין הולכין לנהר דינור, מקום בריאתם שהוא מושך כנהר מים, שנאמר נהר [די נור נגד ונפק] מן [קדמוהי] אלף [אלפים] ישמשוניה [וריבו רבון קדמוהי] יקומון (שם ז י), ועיקר נהר דינור אש אוכלת וגידלן מזיעות חיות הקודש שמזיעות מטעינת כסא הכבוד, ומאימת מלך מלכי המלכים הקב״ה, שמגתאה עליהם בשחקים:
ויברך אותו שם – שמעתי שיעקב בירך למלאך שם:
למה זה תשאל לשמי – לא יועילך אם אגיד לך שמי, ואין דרך המלאכים להגיד שמותם לבני אדם. וככה במלאך מנוח (שופטים י״ג:י״ז-י״ח).
למה {זה} תשאל לשמי – כי אני שאלתי שמך, כי הנוצח רוצה לפרסם שמו כדי שתהא הגבורה נזכרת על שמו. אבל הנצוח אינו רוצה לפרסם דקלון הוא לו, שאומרים פלוני היה נצוח.
ועוד אין דרך המלאכים להגיד שמם, וכן אמר המלאך למנוח (שופטים י״ג:י״ח). יש אומרים (ב״ר ע״ח:ד׳), לפי שאין להם שם קבוע. {ו}⁠ישא לפרש, לפי שאינם רוצים שידעו אנשים שמם, שלא ישביע⁠{ו}⁠ם.⁠ב
ויברך אותו שם – ועשה שלום עמו והלך לו.
א. השלמת האות מספר הג״ן.
ב. ההשלמה ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן וספר הג״ן.
למה {זה} תשאל לשמי – WHY ASK REGARDING MY NAME – That I asked your name, because the victor wants to publicize his name so that the prowess is discussed in his name. But the defeated one does not want to publicize, for it is a disgrace to him that they say so-and-so was defeated.
In addition, it is not the custom of angels to tell their names, and thus the angel said to Manoah (Shofetim 13:18). There are those who say (Bereshit Rabbah 78:4), since they do not have a fixed name. It is possible to explain, since they do not want people to know their names, so they will not adjure them.
ויברך אותו שם – AND HE BLESSED HIM THERE – and made peace with him and went on his way.
וישאלהגידה נא שמך – כי לכל אחד שם לפי הענין שהפקד עליו, וכן הוא אומר: לכלם בשם יקרא (ישעיהו מ׳:כ״ו). וכן מצאנו שם למלאכים: והאיש גבריאל (דניאל ט׳:כ״א), כי אם מיכאל שרכם (דניאל י׳:כ״א). ולפי ששינה שמו, שאלו יעקב מה שמו, לדעת על איזה דבר הוא ממונה.
למה זה תשאל לשמי – אינך צריך לדעת שמי, וכן אמר המלאך למנוח, אבל מנוח לא היה יודע שהוא מלאךא כששאלו שמו, ולא ידענו למה היו מעלימים שמם.
ובבראשית רבה: למה זה תשאל לשמי – אין לנו שם קבוע, משתנים שמותנו לפי מצות השליחות שאנו משתלחים בה. ר׳ אמי בשם אבא יוסי: כתוב אחד אומר לכלם שמות יקרא (תהלים קמ״ז:ד׳), וכתוב אחד אומר לכלם בשם יקרא (ישעיהו מ׳:כ״ו). אלא מלמד שאין שם שנוי, ר״ל בכוכבים, בשםב שהוא נקרא עכשיו כך הוא נקרא לאחר זמן, אבל במלאכים יש שנוי שם לא כשהוא נקרא עכשיו נקרא לאחר זמן, שנאמר למה זה תשאל לשמי והוא פלאי (שופטים י״ג:י״ח) איני יודע באיזה שם אני מתחלף.
ויברך אותו שם – מלבד שקראוג ישראל שהוא לענין ברכה, כי שרית עם אלהים ועם אנשים (בראשית ל״ב:כ״ט), עוד ברכו ברכה אחרת שם. ואמר שם, לפי שעתיד לברכו עוד בבית אל.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״מלאך״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״כשם״.
ג. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״שקראו״.
וישאל...הגידה נא שמך, for each angel has a name appropriate to his mission. This is what Isaiah meant when he said (Isaiah 40,26) לכולם בשם יקרא, “Who calls them each by name. ”We find names of angels spelled out in Daniel 9,21 והאיש גבריאל, as well as chapter 10,12 in Daniel כי אם מיכאל שרכם. Seeing that the angel had changed his name, Yaakov wanted to know the angel’s name in order to find out what this angel’s primary task was.
?למה זה תשאל לשמי; a polite way of saying: “you do not need to know my name.” The same happened to Manoach in Judges 13,18 when he wanted to know the name of the angel who had announced that his wife would give birth to Shimshon. However, the difference there was that at the time Manoach asked he was still unaware that he was addressing an angel, thinking that he was dealing with a prophet, a human being. We do not really know why the angels keep their names secret. According to Bereshit Rabbah 78,4 the angel’s question meant that seeing each angel has a name assigned to him for each specific assignment he carries out on earth, there was no point in knowing his name as it would change before he would be given a new assignment. Rabbi Ami, quoting Abba Yossi, draws attention to two verses, one in Psalms 147,4 saying לכולם שמות יקרא, “He will call all of them by names,” and Isaiah 2,26 לכולם בשם קרא, “He calls all of them by name.” This appears to state that whereas the stars do not undergo name changes, angels names do. He uses the angel’s question to Manoach as proof that this is so. The angel answered Manoach that he did not know what his name would be on his next mission.
ויברך אותו שם, apart from the fact that he had told him about his impending name change to Yisrael, explaining the reason for this, he gave him an additional blessing. The reason the verse ends with the word שם is that it is a reference to Bet El where God would confirm the name change.
וישאל יעקב וג׳ – שאלו ע״ה לפי מה {שהיה} בדעתו מתחילת המחזה שהוא איש1. או אפשר כי עד אותו הזמן לא עלה על לבו בחזיונו אלא שהוא איש אלהים גְדול היכולת כמלאך, ולא נתאמת אצלו שהוא מלאך אלא כשהקיץ, וזה הוא הקרוב יותר2.
ותשובתו לו למה זה תשאל לשמי – טעמו, והוא נסתר, כמו שאמר המלאך למנוח (שופטים יג:יח) והוא פלאי3, {אמנם} מפני עילוי מדריגתו של יעקב לא היה יפה שידבר אליו {המלאך} בלשון זה מבלי לכסות בו דרך כבוד לגדולתו4, אלא נאמר לו למה זה תשאל לשמי בלבד5.
ובשאלת יעקב לשם [המלאך] המדבר אליו – רמז אל בקשתו סודות אלוהיים שלא קדמה {לו ידיעה} בהם6. ובתשובתו {של המלאך} למה זה תשאל – רמז כי התכלית המבוקשת נמנעת עם מציאות {של} דביקות בגשמיות7, דומה {למאמר} כי לא יראני האדם וחי (שמות לג:כ). וב{מאמר} ויברך אתו שם – רמז אל התעלותו {של יעקב} בסודות וידיעות {התעלות} יתירה על מדריגתו בעת ההיא8.
1. לז. נראה כוונתו, ששאלת יעקב לשמו של האיש מורה שחשב שהוא איש ולא מלאך, שאילו ידע שהוא מלאך לא היה שואלו לשמו, ואמנם הוקשה לרבנו שהרי כבר גילה המלאך תעודתו העל-אנושית באומרו שהוא צריך להתעלם בעלות השחר. ובתירוצו הראשון מציע רבנו ששאל יעקב לפי מה שהיה בדעתו מתחילה, אף שכבר לא היה מקום לזה לפי מה שנתאמת לו אח״כ [אולי כאדם הפולט שאלה העומדת על דל שפתיו למרות שכבר אינו מתקשה בו. והוא דוחק, אבל לדידי אין הלשון סובל מה שהציע המהדיר לפרש: ׳כלומר שאין מוקדם ומאוחר ולא עכשיו שאל אלא מתחילה׳]. וא״נ כוונת רבנו שכך שאלו יעקב: ׳בתחילה כשנדמית לי כאיש – מה היה שמך באותה שעה׳, וזאת משום שעצם העובדה שבעת החזיון נדמה לו כדמות אדם ולא מלאך – הוא בדווקא, ויש לזה משמעות פנימית בהבנת ההאבקות. וממילא מובן למה רצה לדעת את שמו בעת שנדמה לו כאיש, הרי השם מלמד על משמעות נסתרת כדברי רבנו להלן, וכשביקש לדעת את שם האיש שנדמה לו שנאבק עמו – רצה לדעת את סוד החזיון ואת המשמעות הפנימית של ההאבקות.
2. לח. ר״ל שבתוך חלומו עדיין לא עמד על סודו לגמרי, ורק בהקיצו נתברר לו הכל.
3. לט. השוה ספר השרשים לר״י ן׳ ג׳נאח (שרש פלה, עמ׳ 402) שביאר שהוא מענין הבדלה והפרשה וטעמו שהוא נסתר ונעלם.
4. מ. הלשון סתומה קצת, ושיער המהדיר שיש כאן חסרון, וכה העתיק במהדורתו: ׳מבלי לכסות בו [את הנזיפה המרומזת] דרך כבוד לגדולתו׳, ואולם לא נראה שיש כאן נזיפה, אלא נראה שכוונת רבנו שאינו דרך כבוד להגיד ליעקב: ׳הדברים נעלים מהשגתך׳, ולכן היה צריך לכסות ולרמז הענין מפני הכבוד לגדולתו של יעקב.
5. מא. בפירוש רבי אברהם בן שלמה התימני לשופטים שם (מהד׳ הר״י קאפח עמ׳ רמז) יש כיוצ״ב במקצת בהבדל שבין יעקב למנוח: ׳ואמר אחד המפרשים, י״א במנוח למה זה תשאל לשמי והוא פלאי ולא נאמר ביעקב והוא פלאי, הטעם בכך כי מעלת יעקב נכבדה בכך, לא העלים ממנו שמו, אלא אמר לו למה זה תשאל על שמי כדי שתודני, אם נתקיימה הברכה לך מאת ה׳ יתעלה הריני מברכך ואיני צריך לתודתך לי׳. ובהמשך שם מביא בדומה לזה משם רס״ג: ׳והוסיף ואמר לו למה זה תשאל לשמי והוא פלאי – ופירושו שהוא נעלם, כלומר שהוא נעלם מכדי שתדעהו אתה, כי הוא נפלא גדול המעלה עליך רחוק ההשגה, ולא יהיה הפוגש את יעקב כיוצא בזה׳. ואמנם לדברי שניהם מה שלא נאמר ׳והוא פלאי׳ אצל יעקב היינו משום שאכן זכה להשגה מסויימת בביקוש ידיעת שמו של המלאך, ואילו לדברי רבנו היה זה רק מפני הכבוד אבל באמת לא השיג מבוקשו דהיינו ההשגה הנרמזת בשם המלאך.
6. מב. אף שסבר רבנו כי לפי פשוטו של מקרא עדיין לא ידע שהוא מלאך, כמו שכתב לפני זה, בכל זאת רואה רבנו שבדו-שיח שביניהם כלולים ענינים רוחניים על דרך הרמז. לכאורה הדבר מובן במה שכתבנו למעלה שהחזיון יאשר לחוזה את מצבו הרוחני בהראות לו עניינים רוחניים.
7. מג. הכוונה בזה שמה ששמו נסתר ונעלם ממנו אי״ז רק מפני הסודיות שבדבר, כי אם מפני אי היכולת של בשר ודם להשיג את הסוד. והשוה לשון ריה״ל ב׳ספר הכוזרי׳ (ד:ג): ׳השיבו, מה צורך יש להם לדרש במה שאי אפשר להם להשיגו, בדומה למה שאמר המלאך למה זה תשאל לשמי והוא פלאי׳.
8. מד. לכאורה גם ביאור זה הוא רק דרך רמז, אבל כפשוטו שאל יעקב ברכתו של המלאך, והוא אכן נענה לו וברכו. והנה רבים יחשבו שבכלל דברי הרמב״ם ביסוד החמישי מי״ג עיקרים שלו בהקדמת פרק חלק, נכלל גם שלא לבקש ברכת המלאכים, כמו ששרים בליל שבת ברכוני לשלום (ראה דברי הגריעב״ץ בסדור ׳עמודי שמים׳ ליל שבת, מהד׳ אשכול עמ׳ תקסו, וכן מה שנמסר משם מוהר״ח מוואלאז׳ין ב׳כתר ראש׳ סי׳ צג). ואמנם מפשט הכתוב כאן מוכרח שאי״ז מנגד הכלל של לו לבדו ראוי להתפלל, שברכת מלאך אינו שונה מברכת צדיק או מישהו אחר [אבל יש שחששו דלמא אתי למיסרך, ולכן היו שלא ראו בעין יפה גם בקשת ברכותיהם של המלאכים, ראה דברי בעל ספר המאורות ב׳מאורות הראשונים׳, ירושלים תשס״ב, עמ׳ לא]. ואמנם יתכן שאין להוכיח ממקרא זה לפי שיטת הרמב״ם ורבנו שאירע כל זה במראה נבואה, ובכן לא ביקש מאת המלאך בהקיץ (וראה מש״כ להלן פרשת שמות ד:ג בהערות), מה גם שמצדד רבנו לומר שלא נודע לו שהיה מלאך עד שהקיץ משנתו.
למה זה תשאל לשמי – אינך צריך לשאול שמי. נוהג בעולם כשהולכי דרכים נפגשים שלא ראו זה את זה מימיהם הם מרגילים בעת פרידתם דברי אהבה ורעות, ושואלים זה לזה מה שמך, שאם תשלח שליח מאתך שמזכיר שמך אשלים חפצך. וכן אמר מנוח למלאך: מי שמך כי יבא דברך וכבדנוך (שופטים י״ג:י״ז), וכן עשה יעקב למלאך. והמלאך השיבו אינו צריך לכך.
דבר אחר: למה זה תשאל לשמי – אינך צריך לשאל שמי. המלאכים אינם רוצים לגלות שמן פן ישביעום בני אדם. וכן מצינו גבי מנוח: למה זה תשאל לשמי והוא פלאי (שופטים י״ג:י״ח).⁠1
דבר אחר: שמך שאלתי לשנותו על שם המעשה, אבל שמי מה יועיל לך למה תשאלני.
1. שאוב מר״י בכור שור והשוו אבן עזרא פירוש שלישי.
למה זה תשאל לשמי, "why are you asking for my name?⁠" The angel informs Yaakov that there is no point in knowing his name; he explains that when people that have not seen one another ever, upon meeting, will extend greetings with one another and bless each other wishing each other well, and ask one another for their names, they justify this in the event that they wished to communicate with each other in the future. If they do not know one another's name and address, how could they communicate with each other? Knowing the angel's name, just as in the case of Manoach in Judges 13,17, is important only when such occasions will arise. The angel assures Yaakov that in this instance there is no need for this as he knows his name and address and will not forget it. Another interpretation of why the angel retorted to Yaakov's question with a question of his own, instead of with an answer, though he complied with Yaakov's request to bless him: the reason why angels do not like to reveal their names is to prevent human beings to make them swear an oath concerning the mission that they had fulfilled.
למה זה תשאל לשמי – דרך הנצוח שאין מזכיר שמו. והנוצח שואל שמו להשתבח בו. ועוד אין דרך המלאכים להגיד שמם כמו שמצינו במנוח (שופטים יג:יח). ועוד שלא ישבעו אותו אנשים. גן.
למה זה תשאל לשמי – כי כן דרך המתאבקים ומתלחמים זע״ז שהנוצח ישאל לשם המנוצח וישתבחו בעיר אשר כן עשו בניצוח עליו, והמנוצח יעלים שמו מטעם זה, ד״א שהמלאכים דרכן להעלים שמותיהם כדמצינו במנוח, והטעם שלא ישביעום בני אדם כרצונם, ג״ן.
למה זה תשאל לשמי – אמר אין לך בידיעת שמי תועלת, כי אין הכח והיכולת בלתי לי״י לבדו. אם תקראני, לא אענך ומצרתך לא אושיעך, אבל עתה אברך אותך כי כן צויתי. ולא פירש הכתוב הברכה. והקרוב מה שאמרו רבותינו שהודה לו על כל הברכות שם במקום ההוא על כרחו, כי לא רצה יעקב להמתין לו עד בית אל.
WHY IS IT THAT THOU DOST ASK AFTER MY NAME? The angel said: "There is no advantage to you in knowing my name for no one possesses the power and the capability other than G-d alone. If you will call upon me I will not answer you, nor will I save you from your trouble. However, I will now bless you, for so I am commanded.⁠"1 But Scripture does not explain the contents of the blessing. That which our Rabbis have said2 is most probable, namely that the angel, despite himself, conceded to him at that place the legitimacy of his father's blessings, as Jacob did not wish to wait for him until he arrived at Beth-el.
1. Leviticus 8:35.
2. Mentioned in Rashi, (27). See also the explanatory note on this verse in my Hebrew commentary, p. 186.
(ל-לב) למה זה תשאל לשמי – אין לנו שם קבוע כי שמותינו משתנים לפי השליחות.
או יאמר למה זה תשאל לשמי, אין דרכנו לגלותו, שאין מלאך רוצה לגלות שמו שלא ליטול עטרה וכבוד לאמר נס זה עשה פלוני כאלו תלוי בו הדבר, ואינו אלא כעבד עושה שליחותו, וזהו שאמר המלאך למנוח (שופטים י״ג:י״ח) למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, כלומר מכוסה אין אנו רוצים לגלותו שלא ליטול עטרה וכבוד, שאין הכבוד כי אם להקב״ה, כענין שנאמר (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, וכתיב (תהלים ככט) הבו לה׳ בני אלים הבו לה׳ כבוד ועוז.
ויש שפירשו למה זה תשאל לשמי ואני מנוצח ודרך העולם שהמנצח מגלה שמו כדי שיתכבד אבל המנוצח אינו רוצה לגלות כדי שלא יתבייש.
ויברך אותו שם – הודה לו על הברכות והסכים עליהן. ובמדרש ויברך אותו שם ברכת כהנים ברכו.
ועל דרך השכל ויאבק איש עמו זה גבריאל והוא השכל הפועל לדעת חכמי המחקר והוא המעלה העשירית ממעלות המלאכים הנקראים אישים, וע״כ נקרא בכתוב איש. ויעקב רצה לידע אם אפשר שתהיה נפשו שכלית בעודה משותפת בחומר במדרגת השכל הפועל הנקי הטהור מן החומר. והודיעו כי א״א לו זה עד עלות השחר כלומר עד שיסתלק ממחשכי הגוף אל האור הצח והטהור שכנהו בשחר.
והנני כותב לך כאן באור הפרשה על הדרך הזה כמו שפירש פילוסוף אחד מחכמי תורתנו שהיה מסיביליי״ה בפי׳ שיר השירים שחבר. ולפי שהחבור ההוא לשון הגרי הנה תמורתו קדש, כי העתקתי לשון הפירוש אל לשוננו הקדוש, וזה לשונו המועתק.
ויותר יעקב לבדו. נתפשט יעקב במחשבתו מכחות הגוף עד שנשאר לבדו עם הנפש השכלית שלו, ורצה לידע אם תהיה הנפש השכלית שלו במדרגת השכל הפועל שכנהו הכתוב במלת איש והוא גבריאל.
וידוע כי אין התאבקות בשני אנשים אלא א״כ שוין, והכונה לומר כי לא היה לו ליעקב יכולת בזה שיהיה שוה לשכל הפועל עד עלות השחר כלומר עד שיסתלק השכל ממחשכי הגוף אשר כנהו שחר.
וירא כי לא יכול לו, פירוש עתה כי השכל הפועל לא היה לו יתרון על הנפש השכלית שביעקב כלל אלא בענין הזה בלבד, והוא בהכירו כי השכל הפועל נקי מן החומר, והנפש השכלית אשר ביעקב משותפת עם החומר. זהו שאמר ויגע בכף ירכו – המשיל החומר לכף הירך שכל הגוף נשען עליו.
ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו, הגיד הכתוב כי חסרון מדרגת הנפש השכלית שביעקב ממדרגת השכל הפועל הלא הוא מצד כף ירך יעקב כלומר מצד החומר.
ויאמר שלחני כי עלה השחר – ירמוז עתה השכל הפועל, כי הנפש השכלית שביעקב כשתפרד מן החומר והוא השחר שלה לא תצטרך אליו כלל כי מדרגתה שוה למדרגתו, והזכיר המשל הזה כמי שמשלח את חברו ואינו צריך לו.
ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, למד הכתוב כי הנפש השכלית שביעקב מתאחזת בו ונקשרת עמו, וע״כ אמר לא אשלחך, לא אפרד ממך אפילו רגע עד שתשפיע עלי שפע ותחזור במדרגה השכלית הנקיה מכל חומר, וע״כ פרידתך ממני נמנעת עד השיגי מדרגה עליונית שאני משתוקקת אליה.
ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך, דע כי שם יעקב מורה על שפלות, מלשון (בראשית כ״ה:כ״ו) וידו אוחזת בעקב עשו, כי העקב שפל מכל המקומות שבגוף, ושם ישראל מורה על שררה ומעלה, וע״כ אמר ראוי אתה להקרא בשם שיורה על הקדימה ועל המעלה, לא שתקרא בשם המורה על השפלות והאחור, ובאר הטעם כי שרית עם אלהים ועם אנשים באר כי מדרגת נפשו השכלית עלתה במדרגת השכלים הנפרדים בידיעת המושכלות ואע״פ שהנפש שלו משותפת בחומר, זהו שאמר ועם אנשים, כלומר אע״פ שהיא עם חברת הגוף בתוך בנין האנושי. ומאחר שאמר עם אלהים לא היה צריך לומר עם אנשים, שאם שרה עם אלהים כ״ש עם אנשים, אבל הכונה כי מדרגת נפשו השכלית של יעקב במדרגת אלהים שהם השכלים הנפרדים אף בהיותה מחוברת עם הגוף.
הגידה נא שמך – רצה לידע אמתת עצמו שיודיעהו שם שיורה על מהותו ואיך המושכלות מושפעות עלינו מאתו, ולא הודיעהו זה רק השיב לו למה זה תשאל לשמי, כלומר לא תצטרך לשאלה הזאת כי כבר השגת הרבה ועלית במדרגת השכלים. ואמר אחר כך ע״כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, פירושו לפי שהנפש השכלית ראויה שתמשך אחר השכל הפועל לא יתעסקו תלמידי ישראל בענין התאוות הגשמיות שהמשיל לגיד הנשה.
וידוע כי התלמידים קרוים בנים, וכבר ידעת כי גידי הבהמה חזקים מאד כחבלים ויותר מהם, והכתוב המשיל העון לחבל הוא שכתוב (ישעיהו ה׳:י״ח) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה, לפי שעם שתחלתו חלוש סופו הולך וחזק, ומתוך חוזק התאוות ישכח הש״י, וע״כ קראו בשתי מלות הללו גיד הנשה. וייחס בו האכילה ואמר לא יאכלו כי ערבות חוש הטעם ותענוגו אינו אלא לפי שעה.
ומן הידוע כי המיעוט בו יפה ונעים, שבו קיום הגוף, והיתרון ממנו הפסד וחרבן הגוף, כן יקרה לאדם עם כל שאר תאוותיו. אשר על כף הירך, לפי שכל הגוף נשען עליו, כי יכנסו כל שאר התאוות בכלל לשון אכילה. ופי׳ ואמר עד היום הזה, כי נהגו בני אדם בעוה״ז בתאוות הללו עד הגיעם לעוה״ב הנקרא יום, ואמר הזה כלומר אחר הפרדו מן העוה״ז. כי נגע בכף ירך יעקב, כלומר שהרי עלתה מדרגת הנפש השכלית למדרגת השכלים הנפרדים מן החומר, אין ביניהם הפרש אלא היותה משותפת בחומר, זהו פי׳ כי נגע בכף ירך יעקב. וע״כ הזכיר יעקב וייחס כף ירך ליעקב ולא לישראל, מפני ששם יעקב מורה על השפלות ועל בקשת הענינים הגשמים השפלים, ושם ישראל בהפך ממנו מורה על המעלה והשררה ועל בקשת המושכלות וידיעת השכלים הנפרדים. ואמר הכתוב בענין אליהו (מלכים א י״ח:ל״א) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה׳ אליו ישראל יהיה שמך, ומה היה הצורך להודיענו אשר אמר ה׳ אליו ישראל יהיה שמך כאלו שאלנו אנחנו יעקב מי הוא. אבל הענין לפי שהיו ישראל בזמן ההוא מורדים בהקב״ה, והיו מטעין אותם נביאי הבעל שבהם, באר אליהו כי היו נמשכים אחר החומר והתאוות הגשמיות, ומורה על כל זה שם יעקב, והיתה הכונה בזה שיהיו שכליים כמלאכי השרת, כמו שכתוב (תהלים פ״ב) אני אמרתי אלהים אתם וגו׳, והם נטו מדרך ה׳ יתעלה והלכו אחרי נביאי הבעל ההולכים בחושך ולא אור, וע״כ הזכיר להם אליהו בענינם שם יעקב ושם ישראל, ללמדם שאין תכלית הכונה להמשך אחר החומר ואחר התאוות הגשמיות כי אם להמשך ולהתקשר במדרגת השכלים הנפרדים, כשם שלא היתה תכלית הכונה בשם יעקב כי אם בשם ישראל מן הטעם זה בעצמו, וזהו שאמר ה׳ אליו ישראל יהיה שמך. וכמו שאמרו רז״ל ישראל עקר ויעקב טפל לו, ומזה אמר הכתוב (שמות י״ט:ג׳) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. ייחס הנשים ליעקב שהן טפלות לאנשים, וייחס הזכרים לישראל שהם העקר. ע״כ לשון החכם הפילוסוף. ואם אולי לא כוונתי יפה בהעתקת לשונו אות באות לא היתה כונתי רק לשמור כוונתו בדרך הזה אשר הוא הולך עליה.
ואני אומר לפי הדרך הזה שיתכן לפרש מה ששנה הכתוב קריאת שם המקום פעם פניאל ופעם פנואל, כי בהיות מחשבתו משוטטת בענין המלאך קרא את שם המקום פניאל ביו״ד, לרמוז על המלאך הזה שהוא העשירי במעלות המלאכים הנקראים אישים, וכאשר עבר את המקום ההוא ונתפשט מן המחשבה הזאת, חזר כבתחילה להרגשות העוה״ז שהוא שש קצוות, ע״כ הזכיר פנואל בוי״ו, וזהו שאמר והוא צולע על ירכו, כי אז התבונן בענייני הגוף והרגיש בהרגשותיו.
וע״ד הקבלה ויאבק איש עמו הוא כבוד נברא במלאכים, וכבר נתבאר זה בפרשת וירא אליו ה׳ ואין בכאן צורך להאריך.
(30-32) למה זה תשאל לשמי, "why is this that you ask for my name?⁠" He meant: "we do not have a fixed name; our names always change according to the mission we are sent on.⁠"
Another meaning of these words: "why do you ask for a name seeing that we are not in the habit of revealing our names?⁠" The reason an angel does not like to reveal his name is so as not to appear to crown himself with the success of any mission he has been sent on. He does not want a human being to go around saying: "this and this angel has performed such and such a miracle.⁠" He is a servant, a mere extension of his Master in Heaven and he is careful not to to do something which would create the wrong impression. This was the reason that the angel who had announced to Manoach and his wife that they would have a son resented being asked for his name (Judges 13,18) saying that his name was פלאי, "something concealed. This is the meaning of Isaiah 43,7: כל הנקרא בשמי-לכבודי בראתיו, "everything which bears My name,- I have created it for the sake of My honour.⁠" This is also the thrust of David saying in Psalms 29,1: "ascribe to the Lord, O divine beings, ascribe to the Lord glory and strength.⁠"
There are some commentators who have explained the words "why do you ask for my name" as "seeing that I have been defeated, what is the pointed in your knowing my name? Usually the victor wants his own name to become known. The loser does not want his name known so as to suffer the minimum of embarrassment.
ויברך אותו שם, "he blessed him there.⁠" He acknowledged that Yaakov was the rightful owner of the blessings his father had bestowed upon him.
According to a Midrash the blessing the angel bestowed upon Yaakov at this time was identical with what would later on become the standard formula of the Priests blessing the Jewish people as recorded in Numbers 6,24-27.
A logical/investigative approach: The words: "a man wrestled with him,⁠" refer to Gavriel. [We have shown on other occasions that Gavriel is referred to as איש "man.⁠" Ed.] According to the philosophers, Gavriel is symbolic of the active investigative intelligence. [According to Kabbalistic writings this disembodied intelligence supplies the outer form to human beings based on their endowments (genes), Ed.] This force is the tenth of the emanations (the lowest counting from the top) the one we call מלכות which is just one rung above the physical universe, the עולם העשיה. This is the reason that the term איש which is usually only associated with tangible creatures is applied to Gavriel. Yaakov wanted to know if it is possible that this "man's" soul while still enclosed in a body could attain or represent a spiritual level equal to disembodied intelligences such as the force with whom he had done battle. [In other words, this category of angel might be perceived as the link between the highest intelligence found inside a body and the lowest intelligence able to exist as a disembodied entity. Ed.] The angel, i.e. Gavriel, answered him that this was possible only after dawn, i.e. until the various forces which darken the soul have disappeared with the light of morning. This physical light, though symbolic of spiritual light, is here described as עלות השחר.
Let me now explain the whole episode to you based on the premise we have just outlined. I am basing myself on a Jewish philosopher in Seville who wrote this commentary in the course of his discourse on Song of Songs. I have merely translated what he wrote into Hebrew:
ויותר יעקב לבדו, "Yaakov remained alone deep in thought, divesting himself of the influences exerted upon him by his body so that his thinking was unimpaired by such influences.⁠" He desired to know if his own intellect had attained the level which when the Torah speaks of certain celestial forces (such as Gavriel) is described as איש.
It is understood that what is described as התאבקות, "a wrestling match,⁠" takes place between evenly matched opponents. The Torah informs us here that in that struggle Yaakov did not attain superiority, i.e. the ability to function just like a disembodied spirit free from bodily influences, until the break of dawn. The word שחר stands for the restrictive influence of the body on the mind. Until Yaakov was able to rid himself of that influence, i.e. עד עלות השחר, "until the departure of that שחר,⁠" he was not able to fully assert his שכל הפועל, his free-roaming intellect.
וירא כי לא יוכל לו, now that the disembodied intellect no longer held an advantage over Yaakov's intellect, though the latter was imprisoned in a body, ויגע בכף ירך יעקב, and the forces of the body are identified by the expression כף ירך, the part of the physique which is essential in man, it became clear to Yaakov that his disadvantage vis-a-vis disembodied intellects was due only to the fact that he was imprisoned in a body.
ויאמר שלחני כי עלה השחר, at this point the disembodied intellect hints that the intellect embodied within Yaakov will become totally independent once the restrictive shackles of being imprisoned in a body, i.e. שחר are removed. The נפש השכלית, the intellectual life-force within Yaakov is on a par with the intellects of such disembodied beings as the angels. He (the "angel") mentioned this simile as something similar to someone who dismisses a servant or friend as he no longer needs him. It was a compliment the angel paid to Yaakov.
ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, this teaches that the intellectual life-force within Yaakov's body held on to the disembodied intellect represented by the "angel". He (Yaakov) was not prepared to let go of the disembodied spirit he had embraced during this nocturnal encounter until this force had left an imprint on him which would not become dispelled as soon as he released the disembodied intelligence from his "embrace.⁠" He insisted on attaining the intellectual level he had aspired to in an irreversible manner, not merely as a temporary spiritual-intellectual "high.⁠"
ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך, remember that the name Yaakov has a connotation of "humiliation, degradation.⁠" We encounter this when he was born when the Torah described him as holding on to his twin brother's heel (Genesis 25,26). Such an activity as holding on to someone else's heel is certainly creating an image of someone servile, someone in a degrading condition. After all, the heel is the very lowest part of the body. The name ישראל by contrast evokes the image of something superior. This is why the "angel" said: "you are entitled to be known by a name which conveys something lofty.⁠" He gave as the reason for this change of name the fact that כי שרית עם אלו-הים ועם אנשים, that Yaakov's intellectual life-force had proven to be equal to the intellect of disembodied spiritual beings even though his own intellect was still imprisoned within a body, This is the meaning of the words ועם אנשים. Actually, there had been no need for this word; if someone holds his own in a contest with divine forces he is most certainly understood to be even to or superior to any human contestant. The use of the words עם אנשים therefore adds a new dimension to our verse. Yaakov was very anxious to have confirmation that his own נפש השכלית, was on a par with that of disembodied spiritual creatures though his own spirit was still connected to his body.
הגידה נא שמך, he wanted confirmation of what the "angel" had said by being able to identify him by name. The name would give Yaakov a clue as to the essence of that spiritual force.
But the angel did not fulfill his request. He responded למה זה תשאל לשמי — that Yaakov did not need this information as he had already achieved a great deal and had risen to the level of disembodied heavenly spirits.
The Torah goes on with a report of the consequences of this encounter by writing על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך, "this is why the children of Israel are not to eat the displaced sinew of the hip-socket.⁠" This means that seeing the נפש השכלית is meant to adjust to the norms of the disembodied intellect, the true Israelites are not to engage in activities which arouse the libido which is seated near the hip-socket. The meaning of the word "eat" here does not only mean the actual consumption of this part of animalistic tissue but also what it symbolizes, i.e. absorbing the philosophy it represents.
From a purely physical point of view, this sinew is a very tough sinew and comparable to a tough cord. Cords become harder and tougher with use through pulling wagons, etc. Similarly, when one engages in such activities as arousing one's libido, this leaves a progressively deeper imprint on one's personality. The more frequently one engages in such activities the more they become part of one's personality. Hence, the prohibition of "eating" that sinew has also deep psychological significance for the Jewish people. Preoccupation with such concerns gradually estranges one to God.
The act of "eating" if performed within reason, i.e. in quantities appropriate to the body's need, actually promotes both good physical and spiritual health. Eating to excess results in corruption of the body and ultimately the soul. The same is true when one indulges any of the other תאוות הגוף, physical desires.
אשר על כף הירך, the importance of this particular sinew is that the entire body relies heavily on it so that if it is damaged one cannot even move. It therefore represents all physical desire.
עד היום הזה, this does not refer to a specific date. The meaning of the words is that as long as the desires of the body assert themselves in man the restriction expressed in this prohibition remains in force. The arrival of the hereafter signifies a new יום, "Day,⁠" as documented by many of our prophets. Hence, the Torah says that as long as man (Israel) is a mortal human being this prohibition will remain in force.
כי נגע בכף ירך יעקב, the reason the Torah deliberately reverts to naming Israel "Yaakov" at this juncture, is to stress that the influence of physical desire is what "separates the men from the boys,⁠" i.e. what is the true impediment of every "Yaakov" developing into an "Israel.⁠" It is within the power and scope of physical desires to drag down the נפש השכלית in man to the level represented by Yaakov at birth, i.e. a degraded person who hangs on to the heel of his totally physically oriented brother.
We find an interesting parallel of this concept in Kings I 18,31 ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני-יעקב אשר היה דבר ה' אליו לאמור ישראל יהיה שמך. "Eliyahu took twelve stones according to the number of the tribes of Yaakov, to whom God had said: 'your name shall be Israel.'" What was the need for the Book of Kings to add the words: 'to whom God had said: "your name shall be Israel?'" Are we then fools that we did not know who Yaakov was? The answer is that at the time of the prophet Eliyahu the Israelite people were in a state of rebellion against God. They actively worshiped the Baal, misled by the prophets and priests who preached the religion of the Baal. Eliyahu reminded them in the verse quoted that they were guilty of devoting themselves to the physical, to the desires of the body, whereas their task in life had been to devote themselves to the meta-physical, to the Divine. The word יעקב in the verse above symbolized the physical whereas the word ישראל symbolized the spiritual, the meta-physical. Eliyahu reminded them that God had instructed them to become שכליים, intellectually oriented people, similar to the angels. We also find in Psalms 82,6 that at one time God had said of Man "you are divine,⁠" only to find that due to their having committed a sin involving following their physical desires they became mortal, far from divine. In 35,9 when God says to Yaakov לא יקרא שמך עוד יעקב כי-אם ישראל יהיה שמך, "you will no longer be called Yaakov but your name shall remain Israel,⁠" the message is not so much a compliment but a moral/ethical imperative to live according to the yardsticks applied to individuals deserving of the distinctive title ישראל. This is why our sages in Berachot 13 stated that ישראל was henceforth Yaakov's major name, the name Yaakov being used only in a secondary sense. This also explains God's instructions to Moses in Exodus 19,3 prior to the giving of the Torah כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, "thus you shall say (briefly) to the house of Yaakov, and tell (in detail) to the children of Israel.⁠" The women were referred to as "Yaakov,⁠" as they are adjuncts to the men (in terms of Torah study), the men as "Israel.⁠" Thus far the words of the philosopher. If I perhaps have not translated his words verbatim, this was because I basically wanted only to convey the gist of his approach.
I would add, based on the approach of this philosopher, that the fact that the Torah calls the name of the place where Yaakov had this encounter once פניאל and another time פנואל, is a hint that the first name alludes to this angel representing the tenth emanation (meaning of the letter י) the type of angel known as איש. Once Yaakov/Israel had passed that place and had properly assimilated this new concept of man's נפש שכלית being capable of matching the spiritual level of the intellect of the disembodied angels, the place was called פנואל with the letter ו, as we now find that Yaakov was limping on his hip-socket. He had become aware of his body's being an impediment to spiritual progress which needed to be overcome.
A kabbalistic approach to this episode: The words ויאבק איש עמו are a reference to כבוד נברא במלאכים, a concept we encountered when the angels visited Avraham. [Briefly, if I understand it correctly: on the one hand we find the term מלאך applied to man, on the other hand, we find the term איש applied to angels. Whenever such "inverted" terms are used they are expressions of honor, compliments to the person or angel undergoing the respective experience. In this instance the מלאך assuming human form compliments the human being who is to experience his presence, whereas when a human being is described as מלאך this is a compliment to the angels into whose spheres he has been transplanted for the experience described. In more mundane terms "when in Rome do as the Romans do,⁠" and vice versa. Ed.]
למה זה תשאל לשמי – פרש״י אין לנו שם קבוע וי״מ שלא רצה לגלות לו שמא ישביעוהו בני אדם עוד י״מ לפי שנצחו יעקב ואין דרך נצוח לגלות שמו ולשון זה אחרון קשיא לי דגבי מנוח כתוב למה זה תשאל לשמי והוא פלאי והתם ליכא למימר הכי. אבל רש״י פי׳ וז״ל פלאי מכוסה תמיד הוא משתנה ואיני יודע למה נשתנה היום עכ״ל. וגם ללשון שני יש לישב המקרא התם כמו הכא.
למה זה תשאל לשמי – דרך הנצוחים לשאל שם הנוצחים לפיכך שאלתי שמך. אבל אתה מאחר שנצחתני אין לך לשאל לשמי כי מה אתה חושש לדעת מי נצחת.
למה זה תשאל לשמי – שאין לך בו תועלת שאין בי יכולת בלתי לה׳ לבדו אם תקראני לא אענך אבל אברכך כי כן צוויתי ולא פי׳ הכתוב מה הברכה. ורבותינו פירשו שהודה לו על הברכות:
ויברך אותו שם – פי׳ במקום ההוא על כרחו ולא רצה יעקב להמתין לו עד בית אל:
למה זה תשאל לשמי?, "why do you have to know my name?⁠" The angel implies that knowing his "name" will be of no use to Yaakov at all. The reason is that he does not possess any powers of his own, he is only a tool in the hands of God, so much so that if Yaakov were ever to call upon him he would not even respond. What he was able to do however, was to give Yaakov a blessing. The reason he could do so was because God had commanded him to do so. The Torah did not spell out the text of the blessing. Our sages add that Yaakov thanked the angel for his blessing.
ויברך אותו שם, "he blessed him there.⁠" In that same location Yaakov was not willing to wait until he would get to Beyt El to receive this blessing; therefore the angel spelled it out already now.
למה זה – נכון לומר כי זאת השאלה במלת למה כולל יחד על הסבה הפועלת והתכליתית והצוריית.⁠1 ובשמשון2 כתי׳ עוד ״והוא פלאי״ (שופטים י״ג:י״ז), והכל נכון.⁠3
1. ייתכן שהמלאך שאל על סיבת שאלת יעקב, על מטרתה, או על טבעה ומהותה (׳צורה׳).
2. ייתכן שריא״כ התכוון לסיפור שמשון, ולא לשיחה בין שמשון למלאך, שהרי אבי שמשון דיבר עם המלאך. כך נמצא בהערותיו של בכר להוצאת לאסט של מצרף לכסף (משנה כסף עמ׳ 327). או ייתכן כי ריא״כ שגה בזכירת פרטי הסיפור וסבר כי השיחה התנהלה בין המלאך לשמשון. כך ארע לו בכל אופן בפירושו לעיל על לב, ד, וראה הערה 4 שם.
3. בספר שופטים המלאך מנמק את העובדה שאין לשאול לשמו, ׳והוא פלאי׳; כאן אין המלאך מנמק. אף על פי כן ׳הכל נכון׳, כלומר, שתי השאלות דומות באופן מהותי ואין הכרח לנמק או לא לנמק.
וישאל יעקב את המלאך מה שמו המורה על מהותו, כדי שיושג לו מהותו בשלמוּת; והודיע אותו המלאך כי מהותו הוא נעלם מאד, אי אפשר שישיגהו האדם — וכבר ביארנו זה במה שאין ספק בו בראשון מספר מלחמות ה׳ (פרק יא) — ויברך אותו זה המלאך שם.
התועלת התשיעי הוא בדעות, והוא להודיע שאי אפשר לאדם שישיג מהות השכל הפועל כמו שחשבו זה קצת הקודמים. וזהו שאמר לו המלאך: ׳למה זה תשאל לשמי׳ (לב, ל), כמו שביארנו. וכבר ביארנו אמיתת זה בראשון מספר מלחמות ה׳ (פרק יא).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

וישאל יעקב כו׳ – הנה יעקב שאל למלאך גם הוא את שמו. כדי שידע כח מי שנגע בכף ירכו מצד עצמו ומהותו. והשיב למה זה תשאל לשמי שהרי אין אני כחני על מעשה כמוך.
[יא] ואחר שידעת שאני מלאך ומנעוריך היו לך מהלכים בין העומדים האלה הנה לא נעלם ממך כי שם המלאך המיוחד הוא נסתם ומכוסה תחת שם מלאכת שליחותו המפורסם. כי הוא שם גדול במעלה ומסתיר את הקטון כמו שיהיה שם העצם של שאול ודוד וחזקיה וזולתם מהשמות אשר יקראו בהם גם כן ההדיוטים נסתר ומכוסה תחת שם תואר המלכות עד שרבים לא ידעו מהם שם אחר זולתי מלך. והכוונה בזה שאין ליחס שום פועל מאלו הפעולות לשליח כי אם למשלח. ולפ״ז אין להם שום חניכה זולתי מלאך. ולהיות כל זה נודע אצלו לסבה שקדמה לא אמר ליה רק למה זה תשאל לשמי בדרך תמיה. אמנם למנוח כי לא ידע כי מלאך ה׳ הוא וגם לא היה מורגל באלו הענינים כמ״ש שם ומפליא לעשות הוצרך לומר לו למה זה תשאל לשמי והוא פלאי (שופטים י״ג:י״ח) כי באה לו שאלה בהודעת מניעתה.
ויברך אותו שם – כענין קח נא את ברכתי והוא בשורת גדולתו לפני ה׳. וחז״ל אמרו (בראשית רבה ע״ח) שהודה לו על הברכות והוא הוא. ועתה ראה אמתת מה שאמרנו ראשונה כי הנה אחר שהשלים כל מה שבידו לעשות מההשתדלות מענין הדורון מיד גמרו על ידו מן השמים ונזדווג אליו מלאך האלהים. ואם היות שמתחלה צערו הנה לסוף חזקו ובשרו וקיים ברכותיו בידו. והוא עד נאמן לכל מה שאמרנו.
למה זה תשאל לשמי אין לנו שם קבוע. ב״ר לא שהיה כועס על ששאל שמו שהרי הוא עצמו שאל ליעקב קודם ויאמר אליו מה שמך ולמה לא ישאל גם יעקב על שמו:
והנה ראה יעקב ג״כ לשאול מה שמו גם כן לפי שכאשר ידע שהוא מלאך אלהים נכספה וגם כלתה נפשו לדעת אם נפקד עליו מלאך של רחמים או מלאך אכזרי ישולח בו האמנם לא אמר למלאך מה שמך כמו שהוא אמר אליו אלא בלשון מוסר וכבוד אמר לו הגידה נא שמך ר״ל בבקשה ממך אדני שתגיד לי שמך והמלאך השיבו למה זה תשאל לשמי.
והנה אמר זה לפי שדרך הלוחמים כשינצחו ויתפשו זה את זה שיהיה המנוצח משתעבד ונכנע למנצח אותו וכאשר יתן לו המנצח רשות ללכת לדרכו הנה המנצח יודיעהו שמו כדי שיוכל המנצח לקראו בכל עת שירצה ויהי׳ המנוצח חייב לבא לפניו כשיקראהו ולזה חשש המלאך שמא יעקב היה שואל שמו לזה התכלית שיוכל לקראו כשירצה והוא יבא לפניו כעבד לפני אדוניו ויען לא יאות זה במלאכי עליון כי איך ישתעבדו אל בני אדם לכן אמר לו למה זה תשאל לשמי האם חשבת שאבא כשתקראני זה בלתי אפשר ולכן ברך אותו שם לומר כי לא יבא עוד אליו לברכו פעם אחרת. או שאמר לו זה כאומר התחשוב שאני אשנה את שמי כאשר אני שניתי שמך אין זה. והרמב״ן פירש למה זה תשאל לשמי כי אין לך בידיעת שמי תועלת יען כי אין היכולת בלתי לי״י לבדו אם תקראני לא אענך ומצרתך לא אושיעך אבל עתה אברך אותך כי כן צויתי גם נכון הוא. ובמה שפירשתי בזה הותרו השאלות הט״ו וה״יו.
ואמנם אם היה הענין הזה במראה הנבואה או בהקיץ כבר ידעת דעת הרב המורה בפמ״ג ח״א שהיה זה כלו במראה הנבואה ושהיתה הנבואה הזאת כלל ופרט כי בתחלה ספר בכלל שיעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים ואחר כך ספר איך קרה זה בפרט ואמר ששלח יעקב מלאכים לעשו וענין השליחות הראשון והמנחה ושנשאר יחידי בלילה והתאבק איש עמו וזו היא ענין הנבואה. והנה הרמב״ן הקשה עליו ואמר אם היה זה במראה הנבואה איך בבקר היה צולע על ירכו ואני כבר כתבתי כי אותו ספק אין התירו ממה שיקשה לפי שכבר נראה התפעל כלי הנפש מהדמיונים שהם יגיעו כלי הנפש להנעה מה הלא תראה שיחלום החולם ששוכב עם אשה ומאותו חלום יראה קרי כאלו היה עושה אותו פועל בהקיץ ואחר שהוא נופל ממקום גבוה ויתנועעו איבריו כלם תנועה חזקה בשינה עד שיקץ מאותה תנועה וכל זה יראה מן החוש לכן לא ירוחק שבהיות יעקב בחלום נבואתו רואה ההתאבקות ההוא ושנגע בכף ירכו התפעל כל כך טבעו ומפני הרושם שעשה בו דמיונו באותו חלום שהכלים הגופיים נפגעו בזה ונשאר צולע על ירכו וכמו שזכרתי שם וכן זכרו הרלב״ג במקום הזה גם כן. הנה אין בזה ספק על הרב המורה. אבל אני מצאתי על דעתו ספק אחר יותר עצמי וחזק והתימה מהרמב״ן איך לא הרגיש בו. והוא שאיך יאמר הרב שהמראה הזה כלל ופרט והנה מה שאמר ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים ואמר מחנה אלהים זה היה במקום שנקרא מחניים.
ואמנם ההתאבקו׳ שהוא הפרט היה בפנואל והם שתי מקומות נבדלים זה מזה ויתחייב ממנו שלא היו המעשים שנעשו בהם אחד אלא מתחלפים ואין המראה א״כ כלל ופרט כמ״ש.
ואמנם הרלב״ג כתב ג״כ שהיה זה במראה הנבואה אבל ערב בזה דברים אחרים שהם בלתי מסכימים בהיות הדבר נבואיי וזה שהוא כתב שהיה להתאבקות הנראה בעת השינה ג׳ סבות הא׳ חוזק הדבקות שהיה ליעקב עם זה המלאך והשנית מה ששוטטה בו מחשבתו בהקיץ להמציא תחבולות להפיל עשו אם יבא עליו להכותו. והג׳ הכאב שנתתחדש לו בשינה בכף הירך וביאר הסבה השלישית באמרו שכבר יתעורר הדמיון מהדברים כ״כ שיתפעל מהם הטבע לזה יקחו הרופאים ראיה חזקה מחלומות החולה על הליחה הגוברת והמשל יגע החולה בדבר קר יחלום שהוא נכנס במים קרים או שירד עליו הקרח והכפור. ואם יגע בדבר חם יחלום שהוא באש או שהשמש מכה עליו ומה שידמה לזה ולזה כשיגבר המותר הזרעי באדם ויתעורר לצאת יחלום שהוא שוכב עם אשה וזה מבואר בחוש. וככה כשיתחדש לאדם כאב בעת השינה בסבה טבעית או מקרית איזו שתהיה יחלום שהוא ילחם עם איש אחד ויכהו במקום אותו הכאב. ובהיות הענין כן כבר אפשר שקרה ליעקב מהעמל אשר יעמול בהעברת כל אשר לו בנחל ומקום המים ההם שנתחדש לו כאב מזה בכף הירך בעת השינה ולכן נדמה לו בחלומו שהתאבק עם איש ותקע כף ירכו בהאבקו עמו זהו דעתו במלותיו. ואתה רואה שבדעתו קשיא רישא אסיפה כ״א היתה המראה נבואיית לא נתחדשה לו מהקור והעמל שלקח בהעברת הנחל והכאב שבדרך טבע נתחדש משם ואם הוא חדוש כפי הטבע לא יפול דמיון הנבואה אלא שכוונתו היא באמת הסבה האחרונה שזכר ושאר הסבות היו הסברת פנים לפרסום ולא מלבו. ואשר אחשבהו אני בזה הוא שזה קרה ליעקב בהקיץ ולא בחלום ושלכן אמר הכתוב ויותר יעקב לבדו ואם היה בחלום מה לו שיהיה יחידי או בחברה אלא שהוא בהיותו שם יחידי נראה לו בנבואה מוחשת מושגת לחושיו על הדרך אשר זכרתי בפרשת וירא אליו י״י שהיה איש מתאבק או מתקשר עמו משתדל להתגבר עליו ולהפילו ארצה להרגו ולא יכול לו וכמו שנזכר במראה וחז״ל אמרו שהיה זה שרו של עשו. ואין ראוי שיובן מדבריהם שהיה לעשו בפרטיותו ואישו שר בשמים כי הנה יתחייב שיהיה כן לכל איש ואיש ויהיו אם כן השרים העליונים בב״ת כמספר האישים אשר עברו ושיעברו עוד כל ימי הארץ. אבל דעתם כדברי הראב״ע שיש לכל עם ועם שר ומזל בשמים ולאומות אדום אשר עשו התחלתה היה שר ג״כ כמו שנזכר בדניאל שר מלכות יון שר מלכות פרס. ואותו שר המיוחד לזרע עשו ואומתו אמר שנראה הלילה ההוא ליעקב והיה זה בהקיץ בנבואה מוחשת ותכלית הנבואה ההיא היה להבטיח את יעקב שלא יירא מעשו אחיו ולכן הראהו מתאבק עמו כאדם רוצה להתגבר עליו וגם להמיתו ושלא יכול לו לפי שהקדוש ברוך הוא לא יספיק בידו ולא יניחהו להרע עמו. והראהו עוד שנגע בכף ירך יעקב שהוא רמז לזרעו שכבר יוכל להרע לזרעו כי הירך יאמר על הזרע כמ״ש יוצאי ירך יעקב והודיעו שיכה ויגע בזרעו של יעקב ובבניו בהאבקו עמו ר״ל כל עוד שיהיה זרעו של יעקב בתוך בני עשו אבל שכבר יבואו ימים שישאל זרע עשו רשות והצלה מזרע יעקב ויאמר שלחני כעבד השואל רשות מאת רבו וזה יהיה כי עלה השחר וזה יהיה לזמן הגאולה העתידה שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו וכבר תיאר הנביא הגאולה בשחר וזריחת השמש כמו שאמר ועליך יזרח י״י וכבודו עליך יראה. ושישראל יכביד עלו עליו ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. והברכה היא מ״ש חכמינו ז״ל ההודאה בברכות יצחק בעל כרחו. הנה התבאר צורך הנבואה הזאת ליעקב שהיא כלה להבטיחו שלא יירא מעשו כי הוא לא ירע עמו הן אמת שירע עם זרעו עד עלות השחר רוצה לומר עד יסור השחרירות והגלות והוא בזמן הגאולה העתידה.
הגידה נא שמך – המורה על צורתך ועל הפועל הנמשך ממנו. כדי שאתבונן על מה קמת לשטן, ואשוב בתשובה ואתפלל.
למה זה תשאל לשמי – כי הצורה האישית לנו היא מדרגת השכלתנו אשר לא תבואר בשום דבור, כאמרו ״והוא פלאי״ (שופטים י״ג:י״ח), והפועל שלה הוא כפי הרצון האלהי.
הגידה נא שמך, which would describe your essence, your function, and how you would go about performing same. This would enable me to understand why you attacked me in the first place. I would then be able to do penitence for my sin, something I cannot do as long as I do not know what precisely my sin consists of.
?למה זה תשאל לשמי, our (angels) format does not in any way correspond and shed light on the level of our intelligence which cannot be explained in terms of language used by human beings. The angel confronting Manoach in Judges 13,18 summed this up in the single word: “פלאי,” it is concealed,⁠a The angel’s activity reflects God’s will at the time.⁠b
a. because it would only be misunderstood if put into words.
b. Clearly, this implies that most angels perform their tasks ad hoc.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

אין לנו שם קבוע. דאם לא כן למה לא ישאל על שמו:
אין לנו שם קבוע משתנים שמותינו כו׳. לא שכעס כשאלו זה ממנו שהרי גם הוא שאל כזה מיעקב:
We do not have a set name. Our names keep changing... I.e., he was not angry when Yaakov asked this. [And how does Rashi know?] Because the angel asked Yaakov the same question.
הגידה נא שמך – להיות שיעקב יודע הוא שאין שם קבוע למלאך ושאל למלאך שמו ופירש כי שואלו על שמו אז באותה שעה והוא אומרו הגידה נא שמך פי׳ עתה מה שמך.
למה זה תשאל וגו׳ – פי׳ בשלמא מה ששאל המלאך שמו של יעקב הוא לטעם מה שאמר לו לא יעקב וגו׳ כי אם ישראל, מה שאין כן שאלה זו של יעקב למה, אם לומר לו דבר יאמר אליו ובלא סיבת שאלת ענין זה. או ירצה למה פירוש לאיזה ענין אתה שואל דבר זה שאודיעך שמי שאני נקרא בו עתה כיון שאין זה שם קבוע ובעת אחר יצטרך לשאל לשמי.
הגידה נא שמך, "please tell me your name!⁠" Although Jacob was aware that angels do not have fixed names, he asked him what this particular angel's name was at this particular time.
למה זה תשאל לשמי, "Why do you ask after my name?⁠" Whereas it made sense that the angel asked Jacob's name seeing he intended to change it to Israel, or at least, to inform him of that impending change. Jacob's asking the angel for his name did not have such a purpose, however. The angel therefore wanted to know the reason for Jacob's enquiry. The angel may also simply have hinted that there was no point in asking him his present name as it was apt to be changed as soon as he had accomplished his present mission. He would only have to ask him again for his name on a future occasion.
וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך – אין זה כמו ״ויאמר אליו מה שמך?⁠״ כי המלאך ידע ששמו ״יעקב״. ואמר ״מה שמך״ לפי מחשבת יעקב כמו שפירשנו. לא כן יעקב שלא ידע שם המלאך והתאוה לדעת כח המלאך הזה ומה הוא משמש במרומים, על כן אמר הכתוב ״וישאל יעקב״. ומלת ״הגידה נא״ על ביאור דבר, שיפרש לו סודו ומה שמו, ואז ידע עם מי נלחם ועל מי התגבר.
ויאמר למה זה תשאל לשמי? – דייך שתדע שאני ״אלהים״1 ממלאכי השם, וששרית עם אלהים. וזה לך מופת2 שלא יעמדו בני אדם לפניך. ולמה לך לדעת שמי סודי וכחי? {האם תתפאר שנלחמת עם מלאך ששמו כך או כך, כדרך המלכים המתפארים בגבורתם כשלחמו עם מלכים אדירים? ואתה איש צדיק ויודע כי לא בכח איש גברת, כי אם בעוז י״י. אבל מנוח אמר למלאך ״מי שמך כי יבוא דברך וכבדנוך״,⁠3 ולא ידע עדיין שהוא מלאך. והשיב ״למה זה תשאל לשמי? והוא פלאי״. רמז לו שהוא מלאך השם ואם יגיד לו שמו לא יבין, כי הוא פלאי מדעת האדם. אבל יעקב שעמד בסוד י״י אמר ״הגידה נא שמך״ שיגלה לו סודו, על כן לא השיב שהוא פלאי. רק ״למה זה תשאל לשמי?⁠״ וכמו שפירשנו}. ורמב״ן ז״ל פירש ״אין לך בידיעת שמי תועלת, כי אין הכח והיכולת בלתי לי״י לבדו. אם תקראני לא אענך, וגם מצרתך לא אושיעך. אבל עתה אברך אותך כי כן צוויתי״ [עכ״ל]. אבל ודאי לא כיון יעקב לזה4 גם המלאך לא יחשוד אותו על ככה, ונראה כפירושנו.
ויברך אותו שם – לא כאשר נפרד מאתו כדרך ״ויקרא מלאך י״י אל אברהם שנית מן השמים״5 אלא בעודנו שם תחת יד יעקב. ולא פירש הכתוב הברכה. ולדעתי היא כדרך ״ויברך יעקב את פרעה ויצא מלפני פרעה״6 ופירש רש״י ז״ל ״כדרך כל הנפטרים מלפני שרים מברכים אותם ונוטלים רשות״. וכן המלאך ברכו שיצליחהו השם בכל דרכיו והלך מאתו. ולדעת חכמים ז״ל זה המלאך היה שרו של עֵשָׂו,⁠7 ושלחו השם שיודה לו על הברכות שברכו אביו כמו שבא בפירוש רש״י ז״ל.
1. הרמב״ם בהלכות יסודי התורה (ב, ז) מנה עשרה שמות של המלאכים, ואחד מהם הוא ״אלהים״.
2. הוכחה.
3. שופטים יג, יז.
4. זו היא קושיא על פירושו של רמב״ן.
5. בראשית כב, טו.
6. שם מז, י.
7. בראשית רבה עח, ג.
הגידה נא שמך – ידע יעקב שמלאך היה ולא איש, ולכן נכספה נפשו לדעת את שמו, כלומר מה תכלית שליחותו אליו, ובאיזה שם יקראהו בעת הצורך, והמלאך השיבו:
למה זה תשאל לשמי – אין לך בידיעת שמי תועלת, כי אין לי שם קבוע וישתנה שמי כפי השתנות השליחות שאני משתלח בו, גם אין בי כח ויכולת בלתי לה׳ לבדו, אם תקראני לא אענך וגם מצרתך לא אושיעך, אבל עתה אברך אותך כי כן צויתי:
ויברך אתו שם – במקום ההוא הוצרך לברכו, כי לא רצה יעקב להמתין לו עד בית אל:
ויברך – י״א שהברכה היא לא יעקב יאמר וגו׳ והוא כלל שאחר הפרט, ול״נ שהוא מענין ויברך יעקב את פרעה שפירש״י כדרך כל הנפטרים מלפני שרים מברכים אותם ונוטלים רשות.
למה זה תשאל לשמי – גם זה כמתבייש, שלא יתפאר עליו יעקב לאמר ניצחתי את פלוני.
למה זה תשאל לשמי – מדוע שואל אתה לשמי? כשהשמש תזרח, כל השמות יחווירו לעומת האחד והיחיד, שעליו נאמר: ״יִהְיֶה ה׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד״ (זכריה יד, ט). היחיד שיהיה לו שם בעת ההיא, יהיה אותו אחד, שבשעה שהאחרים אמרו ״נעשה לנו שם״ (לעיל יא, ד), לא בקש שם לעצמו, ושהובטח לו עקב כך: ״ואגדלה שמך״ (לעיל יב, ב).
ויברך אתו שם – נרמז כאן שהברכה הוגבלה למקום ההוא (״שם״). ונראה שהפירוש הוא כך: דווקא שם השיג יעקב הכרה בברכה; שם בגבול, כששב לארץ עתידו, בלכתו בדרכו העצמאית לקראת התפתחות הרוח היהודית ולייעודו של אברהם.
וכך גם ישיגו צאצאי יעקב הכרה וברכה; לא על ידי טמיעה כלל⁠־עולמית, אלא דווקא ״שם״, בשיבתם השלמה לייעודם ולבדידותם, שתהיה לעד על אדמת ישראל.
הגידה נא שמך – רצה לעמוד על מהות ענינו ועצמותו ותכלית בריאתו, שהשם מורה על העצמות, ויאמר למה זה תשאל לשמי, כי החומר והיצה״ר הוא מקור ההעדר וכל רע בא מפאת ההעדר הכרוך בחומר, וזה מהותו עד שלא יצדק לו שם מורה על מהות, כי ענינו הוא שאין לו מהות ואינו קיים רגע על מצב אחד, רק פושט צורה ולובש צורה, ויברך אותו שם, שזה ברכתו במה שהוא שם לפי שעה שאינו קיים.
{Significance of the ‘man’ not telling Yaqov his name.}
PLEASE TELL ME YOUR NAME. He desired to grasp his essential nature and his essence and the purpose of his having been created — since the name points to the essence. And he said, “Why do you ask my name?” For materiality and the evil proclivity is rooted in negation, and every kind of evil derives from this negation that is intrinsic in matter. And since that is its essential characteristic, there cannot be a name for it. Its character is that it has no essential nature and it does not persist for a moment in any one condition, continually casting off one form for another. Consequently, he blessed him there: the blessing was a result of his being there, temporarily — ere he ceased existing.
הגידה נא שמך: ידוע ששמות המלאכים אינו אלא לפי כחם ופעולתם, שלזה נוצרו ובאו לעולם1, וא״כ רצה לדעת מה כוחו בפרטות ויהיה לתועלת כשתהא השעה נצרכת לזה הפרט.
למה זה תשאל לשמי: מה תהא אתה נצרך אלי, הלא אתה מתפלל לפני ה׳ אשר הוא כח כל הכחות2. ועיין מה שכתבתי שמות (כ,כ)3.
ויברך אתו שם: כאשר הניחו הודה לו וברכו עבור זה4.
1. כך כתב הרד״ק.
2. כך פירש הרמב״ן.
3. עה״פ ״לא תעשון אתי, אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם״.
4. כלומר, ברכה אחרת מעבר לקריאת שם ׳ישראל׳, וכך פירש ברד״ק. (נגד דעת ׳הכתב והקבלה׳, עיי״ש).
וישאל יעקב וגו׳ – עתה תורו של יעקב לשאול את שם היצור האלוהי אשר זה עתה שאל אותו לשמו ובשר אותו על שינויו. ברם, המלאך מסרב להשיב לשאלה זו, משום שהמלאכים אין להם שם קבוע, ושמותיהם משתנים ״לפי מצוות השליחות שאנו משתלחים״;⁠1 והשווה שופטים י״ג:י״ז.
ויברך וגו׳ – אין הכתוב מפרט את הברכה שברכו; השווה רש״י לפסוק כט.
1. רש״י, שמקורו בראשית רבה ע״ה:ז׳ (המ׳).
למה זה תשאל לשמי – הענין על פי הירושלמי כבר מלתך אמורה. (הביאוהו תוס׳ גיטין ס״ב) והנה המברך צריך לידע השם שידע על מי יחול הברכה לא כן ביעקב שברכו יצחק מברכיך ברוך א״כ המברכו ברוך מן ההשגחה וא״כ המלאך שבירך יעקב כבר הוא מבורך ואינך צריך לברך ולידע השם ויברך אותו שם מלאך ליעקב ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(לא) {שלישי} וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי⁠־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל⁠־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי׃
Yaakov named the place Peniel,⁠1 "because I saw2 God face to face and my life was saved.⁠"
1. Peniel | פְּנִיאֵל – The name means "the face of God". In the subsequent verses and elsewhere in Tanakh the place is referred to as "Penuel".
2. I saw | רָאִיתִי – Cf. R"Y Bekhor Shor who uniquely suggests: "I fought with", pointing to Melakhim II 14:8, where the verb is used in the context of facing someone in battle. As this is not the first time Yaakov has seen an angel, R"Y Bekhor Shor suggests that the struggle was what was unique and led to the naming of the place, not the seeing of an angel.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר׳ בחיירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שיאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[קנא] 1ויקרא יעקב שם המקום פניאל, על שם המלאך שנאמר בו ויאבק איש עמו. כאשר עבר את פנואל על שם המלאכים שנ׳ בהם ויפגעו בו מלאכי אלהים, (מפני שהראשון אחד אמר פניאל אחד, ופנואל הרבה). (ילקוט נר השכלים כת״י)
1. במדרש הגדול ויקרא יעקב שם המקום פניאל, זה הוא שכתוב למעלה מן הענין ויקרא שם המקום ההוא מחנים. ובסגנון אחר בכת״י מדרש החפץ ולמה הוא קורא למקום תחלה פניאל ביו״ד ולבסוף בו״ו שני ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל בתחלה פניאל ולבסוף פנואל, פניאל מלשון פני אל כלומר המקום שראיתי בו פני האל, ולכשעבר פנואל מלשון פנו מהאל כמו ויפנו משם האנשים, ויש אם למקרא פניאל חרוקה שהמלאך מקטרג בו.
וּקְרָא יַעֲקֹב שְׁמָא דְּאַתְרָא פְּנִיאֵל אֲרֵי חֲזֵיתִי מַלְאֲכָא דַּייָ אַפִּין בְּאַפִּין וְאִשְׁתֵּיזַבַת נַפְשִׁי.
Yaakov named the place Peniel, “For I have seen Angels of Hashem face to face, and my soul has survived.”
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי
וּקְרָא יַעֲקֹב שְׁמָא דְּאַתְרָא פְּנִיאֵל אֲרֵי חֲזֵיתִי מַלְאֲכָא דַּה׳ אַפִּין בְּאַפִּין וְאִשְׁתֵּיזַבַת נַפְשִׁי
תוספת מַלְאֲכָא
התבאר לעיל ״וַיֵּאָבֵק אִישֹׁ עִמּוֹ״ (פסוק כה) שאונקלוס נמנע מלהזכיר מלאכים בתרגומו שלא כמיוחס ליונתן ושאר תרגומי ארץ ישראל. ואם כן מדוע כאן ״כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים״ הוסיף ״אֲרֵי חֲזֵיתִי מַלְאֲכָא דַּה׳ אַפִּין בְּאַפִּין״? רבים השיבו שבא להרחיק הגשמת ״ראיתי אלהים״ כאילו ניתן לראות את ה׳, ולסילוק הגשמת ״פנים אל פנים״ המייחס ״פנים״ לבורא.⁠1 לכן הוסיף מַלְאֲכָא דַּה׳ ונסמך על הכתוב ״וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ״ (הושע יב ה), כי אצל מלאך אין המתרגם חושש מהגשמה.⁠2
וקשה, מדוע לא סילק הגשמת פָּנִים בשם מופשט כדרכו, כמו ״פנים בפנים דבר ה׳ עמכם״ (דברים ה ד) ״מַמְלַל עִם מַמְלַל״ (דיבור בדיבור) ומבלי צורך ב״מלאכא״?⁠3
אברבנאל (לדברים לד י) כתב שהוספת ״מלאכא״ באה לפתור סתירה בכתוב: המקרא מעיד על משה ״ולא קם נביא עוד... כמשה אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים״ (דברים לד י) ואיך נאמר ביעקב ״כי ראיתי אלהים פנים אל פנים״? כדי להפריש בין דרגות השגתם, תרגם אצל משה ״וְלָא קָם נְבִיָּיא עוֹד... כְּמֹשֶׁה דְּאִתְגְּלִי לֵיהּ ה׳ אַפִּין בְּאַפִּין״ המלמד שה׳ עצמו התגלה אליו. אבל ביעקב תרגם ״אֲרֵי חֲזֵיתִי מַלְאֲכָא דַּה׳ אַפִּין בְּאַפִּין״, ״הורה בזה שהיה ״אלהים״ הנאמר ביעקב הוא המלאך בדמות איש ויאבק עמו... והראִיה ההיא... לא היתה מעלה דומה למעלת מרע״ה שה״פנים אל פנים״ שנאמרו בו הוא השגת נבואתו מהסבה האלהית בלי אמצעי״.
אבל אולי ניתן להציע טעם שונה: לעיל ״כי אמר אכפרה פניו במנחה הַהֹלֶכֶת לפני ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני״ (פסוק כא) נכתב בשם רד״צ הופמן שהדגשת ״פנים״ היא מיסודות פרשתנו כמוכח בחזרה המרובעת. ונתבאר שם שת״א שומר על הדגשה זו בגלל משמעותה המיוחדת. אפשר שמטעם זה ביכר כאן ״אַפִּין בְּאַפִּין״ השומר גם הוא על ״פנים״, וזהו שהצריכו להוסיף כאן ״מלאכא״.⁠4
1. ״נתינה לגר״ ואחרים כמפורש במדרש שכל טוב: ״ראיתי אלהים. מלאכים, וכן התרגום מוכיח – מלאכי דה׳⁠ ⁠⁠״. מטעם דומה תרגם ״וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות ד כד) ״וְעָרַע בֵיהּ מַלְאֲכָא דַּה׳״, כמבואר שם.
2. כמוכח לעיל בפסוק ״מלאכי אלהים עֹלִים וְיֹרְדִים״ (בראשית כח ד) ״סָלְקִין וְנַחֲתִין״. ולפי תרגומו ״אֱלֹהִים״ – ״מַלְאֲכָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״ הוא שם חול וכן כתב הרמב״ם ב״באור שמות״.
3. אמנם ״נפש הגר״ הבחין בין ״ראיית״ פנים אל פנים – אַפִּין בְּאַפִּין, ל״דיבור״ פנים בפנים – מַמְלַל עִם מַמְלַל.
4. להוספת ״מלאכא״ בתרגום ראה גם ״באר לחי ראי״ (בראשית טז יד) ״בֵּירָא דְּמַלְאַךְ קַיָּמָא אִתַּחְזִי עֲלַהּ״, ״ויפגשהו ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות ד כד) ״וְעָרַע בֵּיהּ מַלְאֲכָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״. גם רמב״ן (לבראשית מו א) החולק בחריפות על הרמב״ם בהבנת התעקיפים שבת״א, מסכים שאצל מלאך אין אונקלוס ירא מהגשמה כדבריו שם: ״ואם ידבר אונקלוס במלאכים ובכבוד נברא בעניני הגשמות כמו שאמר הרב (במו״נ א כז), היה ראוי שלא יתיירא מן הראיה שיראה האדם ויתרגם בהם ואתחזי, כמו שעשה כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים – אֲרֵי חֲזֵיתִי מַלְאֲכָא דַּה׳ ״. ועיין בנספח ״תרגומי ההגשמה״ פרק ב ופרק ד ״פנים״.
וקרא יעקב שמה דאתרא [ההוא]א פניאל ארום חמית מלאכין מן קדם י״י אפין כל קביל אפין ואשתיזבת נפשי.
א. כך נוסף בין השיטין בכ״י ניאופיטי 1.
וקרא יעקב שמא דאתרא פניאל ארום אמר חמיתי מלאכייא די״י אפין כל קבל אפין ואישתיזבת נפשי.
And Jacob called the name of the place Peniel; for he said, I have seen the Angels of the Lord face to face, and my soul is saved.
סמי יעקוב אלמוצ֗ע פניאל קאילא אני ראית מלך אללה מואג֗הה ותכ֗לצת נפסי.
קרא יעקב את שם המקום פניאל באמרו: אני ראיתי מלאך האלוהים פנים אל פנים וניצלה נפשי.
ויקרא יעקב שם המקום פניאל – פני המלאך:
כי ראיתי אלהים – מלאכים, וכן התרגום מוכיח [שתרגם] מלאכי דה׳, ודומה לדבר אני אמרתי אלהים אתם (תהלים פב ו), ראיתי מלאכו של עשו שנתאבק עמי פנים אל פנים, ונתגששתי עמו ותנצל נפשי, כדאי הייתי לחוב בעצמי אלא שהצילני הקב״ה ברחמיו:
כי ראיתי אלהים פנים אל פנים – נלחמתי עם מלאך, כמו: לכהא נתראה פנים דאמציה (מלכים ב י״ד:ח׳), שהוא לשון מלחמה. כי על הראייה לא היה תוהה, כי דרכו של יעקב לראות מלאכים תדיר. אבל להלחם – לא נמצא רק בו.
א. בכ״י מינכן 52: לך.
כי ראיתי אלהים פנים אל פנים – BECAUSE I SAW ELOHIM FACE TO FACE – I fought with an angel, like: “Let us meet face to face” by Amaziah (Melakhim II 14:8), which is a term of war. For, regarding the seeing he was not amazed, because the custom of Yaakov was to see angels regularly. But to fight – that was not found except with him.
ויקרא יעקבפניאלפנים אל פנים – לאחד מן הפירושים שפרשנו שלבש גשמות, היה לו חדוש דבר זה, אחר שהבין שהוא מלאך ויראהו בהקיץ ממש פנים אל פנים מה שלא ראה כן פעמים אחרות,⁠א ונגעב בכף ירכו.
תמה: איך נצלה נפשו ממנו אחר שראהו ממש, ומראה המלאך נורא מאד, לפיכך אמר: פנים אל פנים, ואמר: ותנצל נפשי מה שלא אמר כן במראות אחרות.
ולפרוש שפרשנו שהכל היה במראה הנבואה, אמר: פנים אל פנים – לפי שהיתה המראה הזאת מבוארת לו עד שעשה בה מעשה עם המלאך במראהג ונאבק עמו כאשר יעשה איש את רעהו, לפיכך אמר פנים אל פנים, כמו שאמר בנבואת משה: ודבר י״י אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו (שמות ל״ג:י״א) ואמר: פנים בפנים דבר י״י עמכם (דברים ה׳:ד׳) לפי שהיה המראה ההיא גדולה ומבוארת בקולות וברקים.
ואמר גם כן ותנצל נפשי – כי זה פלא גדול, נאבקתי עם המלאך ונצלה נפשי. ואף על פי שהיה במראה הנבואה הנה נשאר ביד דבר כאלו היה ממש. ואם כן, איך נצלה נפשי. ולזכר הדבר לדורות קרא שם המקום פניאל, וכן היה שמו לדורות. ופניאל ביו״ד ופנואל בו״ו אחד הוא, כי אותיות אהו״י מתחלפות.⁠ה
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״אחרות״.
ב. כן בכ״י מוסקבה 495. בכ״י פריס 193: ״ויגע״, והמלים מודגשות כמו דיבור המתחיל.
ג. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״במראה״.
ד. כן בכ״י מוסקבה 495. בכ״י פריס 193: ״בו״.
ה. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״מתחלפים״.
ויקרא יעקב....פניאל...פנים אל פנים. According to one of the commentaries which we quoted (verse 26) that the angel had assumed human form, this experience was something new for Yaakov. For the first time he had seen a divine being face to face while being awake. Adding to this the fact that this angel had twisted his hip joint out of shape and he had survived this he was amazed that he had survived such an encounter. This is why he used the expression פנים אל פנים. He added the words
ותנצל נפשי, this is a statement Yaakov never made on other occasions when he had other visions. Seeing that we explained that the entire episode with the angel was a prophetic vision, the reason why he used the expression “face to face,” must be that the vision was so real to him that in his vision he reacted physically to the angel that appeared to him. If you were to consider this interpretation as unlikely, consider that we have been told that Moses spoke to God “face to face.” (Exodus 33,11 and again in Deuteronomy 5,4) the description “face to face” merely tells us about the realism involved in such prophetic encounters Moses experienced, as well as what the entire people experienced at the revelation at Mount Sinai when the mountain quaked, there was lightning and thunder, etc. Having experienced such an intense vision Yaakov understandably marvels at having survived such an experience, one in which he was totally involved, body and soul. The recollection of such intense experiences though having occurred in the form of visions, was strong enough to carry over into the affected people’s waking hours.
שם המקום פניאל, this name was retained for future generations. There is no difference between פניאל and פנואל. They are variations in the name of the same location. The letters י and ו are well known as interchangeable letters.
ויקרא יעקב – אמר בן חפני ז״ל שהיה מחזה המלאכים מבעית אותם1 והיו מתיראים ממנו, ולפיכך [נאמר] בגדעון ויאמר יוי לו2 שלום לך אל תירא (שופטים ו:כג)3, ואמר מנוח אל אשתו מות נמות (שם יג:כב), ואמר יעקב כאן כי ראיתי אלהים פנים וג׳4.
1. מה. ר״ל אלו שהמקרא מתאר לגביהם ראיית המלאכים. הוסיף המהדיר למלא חסרון משוער בדברי רבנו: ׳שהיה [מתירא כמו גדעון ומנוח ואשתו במצב כזה אשר] מחזה המלאכים מבעית אותם׳. ובפירושי ר״ש בן חפני (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ לג) נמצא כאן פיסקא זו: ׳שאבותינו כשהיו רואים את המלאכים היו חוששים למות׳, וע״ש שהעיר שאולי מן הנכון לתקן כאן ע״פ גירסתו שם, ואולם לא נראה לי שיש כאן חסרון אלא שדרך רבנו לקצר מאד בלשונו.
2. מו. לפנינו שם: ׳ויאמר לו ה׳ וגו׳⁠ ⁠׳.
3. מז. והשוה פירוש הרלב״ג שם: ׳שלום לך אל תירא – לא תמות׳. [הערות נהור שרגא]
4. מח. השוה דברי מחבר ׳פרקים בהצלחה׳ (מהד׳ דוידוביץ-בנעט עמ׳ 32) שכתב שראיית מלאך מפחידה, וזה כדברי רשב״ח כאן. והנה לשיטת הרמב״ם ורבנו אחריו כל ראיית המלאכים אינה אלא במחזה נבואית, וסתם מחזה מלווה בפחד אף בלי ראיית המלאכים [השוה פירוש רבנו לפר׳ יתרו (שמות יט:טז), ומש״כ שם בהערה], ואולי סבור רבנו שפחד כזה המתואר כאן הוא יתר על המדה לסתם מחזה, ולכן הביא מדברי רשב״ח לבאר שהפחד נבע מראיית המלאך שבתוך המחזה. והנה עי׳ להרמב״ן בפירושו לפר׳ וירא (יח:א) שהקשה על שיטת הרמב״ם בזה״ל: ׳ולמה אמר כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, כי הנביאים לא יפחדו שימותו מפני מראות הנבואה וכבר ראה מראה גדולה ונכבדת מזאת, כי גם את השם הנכבד ראה פעמים רבות במראה הנבואה׳. ונראה שמדברי רשב״ח המובאים כאן ע״י רבנו למדנו יישוב נכון לשיטת הרמב״ם כמש״כ. כמו כן יתכן שלדעת רבנו אין הנביא תמיד במדרגה אחת בשוה, ולכן אפילו אם פעם אחת ראה מראה גדול ולא נבעת, עדיין יתכן שמראה אחר ישפיע עליו אחרת. ועי׳ להריטב״א ב׳ספר הזכרון׳ (פר׳ וירא, מהד׳ ר׳ קלמן כהנא עמ׳ נט) שיישב כך קושיית הרמב״ן: ׳איני יורד לסוף דעתו בקושיא, כי הדבר ידוע כי נבואת הנביא לא תבוא תמיד בדרך אחד, וכבר יודע זה במורה, אין צריך לראיה. ועוד, איך לא יאמר ותנצל נפשי אם התאבק עם המלאך ונצחו, מה שלא היה כן במראה הגדולה האחרת׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 30]

והנה כאשר הקיץ קרא יעקב שם המקום ׳פנואל׳, כי ראיתי אלהים פנים אל פנים וַתִּנָּצֵל נפשי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

וכבר יורה על אמתת מה שביארתי רוצה לומר מהיות המראה הזאת בהקיץ דברים. ראשון שקרא יעקב שם המקום פניאל ולא היה אצלם קריאת שם למקום אלא מפני פועל זר ומבהיל שנעשה שם לא מפני שחלם חלום ומה לו למקום אצל חלום. ובעבור שבמראה ההיא מספרת שני דברים מבהילים והם המראה שראה המלאך בהקיץ והסכנה שהיה בה בהאבקו עמו לכן נתן טעם לקריאת שם לאותו המקום משתי הבחינות והוא אמרו כי ראיתי אלהים פנים אל פנים רוצה לומר בהקיץ לנגד פני זהו כנגד המראה. ותנצל נפשי זהו כנגד הסכנה שנצל ממנה.
(לא-לג) ויקרא יעקב וגו׳ פנים אל פנים וגו׳. מכאן אתה למד שלא היה במראה כמו שחשבו רבים1.
ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע. שיעור הכתוב הוא, שזרח לו השמש כאשר עבר פנואל ועודו צולע על יריכו. וזריחת השמש היא הגאולה, על דרך ׳וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה׳ וגו׳ (מלאכי ג כ).
[איסור גיד הנשה]:
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. ר״ל, ׳על כן׳ – לזכר הפועל שהוא תכלית הגזירה, ׳לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה׳, להורות כי כמו שעבורנו אכילת גיד הנשה הוא דבר מועט, כי אין בגידים בנותן טעם, כך הגלות – אשר פעל תקיעת כף ירך יעקב מורה עליו – הוא מועט, היינו מצד שלא יהיה באבר ראשיי, כדכתיב (ירמיה ל יא) ׳כי אעשה כלה בגויים ואותך לא אעשה כלה׳, אפילו הכי ׳ונקה לא אנקך׳ (שם), כי (תקע) [נגע] בכף ירך יעקב, אם כן כבר ביאר הסברא הזאת באמרו ׳על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה׳.
ואם תאמר, מה אסר, שהלוא אין בגידין בנותן טעם. יש לומר שאסרו בהנאה, והדין כך הוא2:
1. הכוונה לדברי המו״נ המובאים ברמב״ן (לעיל יח א).
2. ראה פסחים (כב:) שלמ״ד אין בגידין בנותן טעם – גיד הנשה אסור בהנאה, וראה מאירי שם. והר״ן הקשה מזה לחזקיה הסובר ש׳לא תאכלו׳ משמע רק איסור אכילה, ותירץ שלפי שאין בגידין בנותן טעם ולא שייך איסור אכילה, סברא הוא דכי אסר – בהנאה נמי אסר.
ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים – הוא הדבר אשר דברתי שרצה סמאל לסמא עיני שכלו באבק לשה״ר עד שיכחיש מציאתו יתברך ולא יראה פני ה׳, וכאשר תנצל נפשי ע״י עלות השחר אז ראיתי אלהים פנים אל פנים, להשיג מציאותו יתברך ע״י זריחת השמש בעלות השחר, הפך מדעת סמאל המסמא והמטמא והמדמע קודש בחול, וז״ש ויזרח לו השמש והיינו לרפאותו, ואח״כ אמר והוא צולע על יריכו קשיין אהדדי, אלא שר״ל שעל ידי זריחת השמש באה לו הרפואה על המכה אשר רצה סמאל להכותו, והוא לעור עיני שכלו להביאו לידי הכחשת אלוה, לכך נאמר לו לצורכו כי זרחה עליו השמש צדקה ומרפא בכנפיה ובסבת זריחתה מלך ביופיו תחזינה עיניו, אבל מ״מ אהני מעשיו של סמאל לעשותו צולע על יריכו ולסגור בעדו שערי בינה, לבלתי היות לו מבוא לבא בסוד ה׳ ליראיו, כ״ז היות עינו על ממונו והיותו להוט אחר בולמוס קניני העולם הזה.
<ויקרא יעקב שם המקום פְנִיאל: קדמ׳ פְנִיאֵל, תניי׳ פְנוּאל, וסי׳ הַרְנִינוּ.⁠א> [פְּנִיאֵל].
א. [הסימן הוא התיבה הַרְנִינוּ (דב׳ לב מג ותה׳ פא ב), שהברת נִי קודמת בה להברת נוּ.]
פנים אל פנים וגו׳ – טעם התמיה לא שראה מלאך והלא נגלה אליו קודם האלהים אלא שלחם עם המלאך, והוא אומרו פנים אל פנים לשון מלחמה על דרך אומרו (מלכים ב יד) נתראה פנים.
פנים אל פנים, face to face. Jacob's amazement was not due to the fact that he had had an encounter with an angel; he had previously encountered angels. What amazed him was that he had been in a confrontation with an angel. The word פנים אל פנים is a term used in warfare as we know from Kings II 14,8.
ויקרא יעקב שם המקום פניאל – לזכרון חסד השם והפלא שעשה לו.
כי ראיתי אלהים פנים אל פנים – לדעתי המראה הזאת אינו דומה לשאר ראיות שראו מלאכים, כמו המלאך שבא אל הגר שראתה בו סימני מלאך, כאמרה ״הגם הלום ראיתי אחרי רואי״.⁠1 גם במלאך שנראה לאשת מנוח אמרה ״ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד״.⁠2 והיה כל פעם ענין מבהיל, לבד המלאך שנאבק עם יעקב היה בכל עניניו כמראה אדם ולא מצא בו יעקב [סימן] מלאכות, שלא יבהל. ועל זה אמר ״כי ראיתי אלהים פנים אל פנים״. וכן ״וְדִבֶּר י״י אל משה פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו״,⁠3 כלומר כדרך בני אדם המדברים זה עם זה בדברים ברורים שיבין השומע, וכל אחד מבין מה שרעהו מדבר. וזהו ״כאשר ידבר איש אל רעהו״, לא כשאר נביאים שהנבואה באה להם במשל ובחידה. וראיה [לזה], ״פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות״.⁠4 וכן כאן הודה שראה אלהים5 פנים אל פנים כרואה את חברו.
ותנצל נפשי – ואעפ״כ נצלה נפשי. כי אילו נראה לי כמלאך אלהים לא הייתי מעיז פנים נגדו והייתי נופל על פנַי ארצה.⁠6 עכשיו שראיתיו פנים אל פנים נלחמתי עמו, ודברתי אליו קשות, ואעפ״כ נצלה נפשי.
1. בראשית טז, יג.
2. שופטים יג, ו.
3. שמות לג, יא.
4. במדבר יב, ח.
5. אבל כאן מדובר על ראיית מלאך בלבד, הנקרא גם כן ״אלהים״ (רמב״ם, הל׳ יסודי התורה, ב, ז) ובזה יעקב שונה ממה שהיה אצל משה רבינו. ומה שרבינו מתכוין לומר כאן הוא שראה ללא אימה ופחד, כמו אצל משה.
6. כמעשהו של יהושע (יהושע ה, יד).
כי ראיתי – שיעורו כי אמר כי ראיתי:
כי ראיתי אלהים – אולי פתאום נעלה מעליו, והכיר בו שהוא מלאך.
כי ראיתי אלקים – יעקב רואה יסוד אלקי באיש הנאבק עמו, ואינו מכחיש את שליחותו האלקית או את ערכו לפני ה׳.
חז״ל אומרים (חולין צא:) שיעקב שאל אותו: ״גנב אתה או קוביוסטוס אתה שמתיירא מן השחר?⁠״ והוא ענה: ״לא, מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו״. גאוניותו ורוחו של עשו, גם הם מלאך מאת ה׳. אך שליחותו תתקיים רק בשעה ש״רב יעבד צעיר״. רק אז ייקרא להוסיף את קולו לשירת הדורות; ורק אז יקח את מקומו הראוי, להוסיף צליל הרמוני לסימפוניה העולה, כשיר הלל לה׳, מדברי הימים.
ויקרא יעקב שם המקום פניאל – כי ראה שאם לא היה יודע את האלהים רק מפאת החקירה לא היה ניצול ממלחמה הקשה הזאת. רק ע״י שראיתי אלהים פנים אל פנים בנבואה, והשיג את האלהות בידיעה נבואיית, עי״כ ותנצל נפשי, ולא נלכדתי ברשת השטן המסית והמדיח, ובמשל הכללי לולא שקבלו ישראל את התורה במעמד הנבחר כמ״ש פנים בפנים דבר ה׳ עמכם בהר, לא יכלו לעמוד בדורו של שמד.
YAQOV CALLED THE NAME OF THIS PLACE PNIEL. For he realized that had he known God only from philosophical pondering, he would not have survived this arduous battle. It was only by having confronted Elo-him face to face, through prophecy, grasping godliness with prophetic knowledge, that my life has been saved and I was not snared in the trap of Satan the seducer and instigator.
And in respect of the general sense of Yaqov-the-nation, it means that had not the Israelites received the Torah in that God-chosen occasion — as it is written,⁠1 Face to face did the Lord speak with you at the mountain — they would not be able to survive those epochs when they would be compelled to give up their faith.
1. Deut. 5:4.
ותנצל נפשי: לזה בא הרמז בשם ״פניאל״1 ביו״ד מדבר בעדו, כמו שפנים שלי נתגברו בכח אלהי על המלאך.
1. לעומת שם המקום ״פנואל״ המוזכר בפסוק הבא, עיי״ש.
ותנצל נפשי – ממות הראוי לבוא עלי, וכן דאגו גדעון ומנוח בהכירם כי ראו מלאך ה׳; ומן התימה מדוע לא ירא יעקב במחנים שראה שם מלאכי אלהים בפעם ראשונה בהקיץ ולא בחזיון? ויש לומר שדאגתם ממות היתה מחמת שלא כבדו המלאך כראוי, ולא נפלו לפניו ארצה, ודברו עמו כדבר איש אל רעהו, וזהו שכתב כאן ובגדעון פנים אל פנים – הבטתי בו ולא שחו פני לפניו; ובמחנים הכיר בהם מיד שמלאכי ה׳ הם והשתחוה לפניהם; ואברהם גם כן ידע מיד בג׳ האנשים כי מלאכי ה׳ המה ועמד ושרת לפניהם ולא הסב אל השלחן עמהם (ועיין מה שכתבתי על זה ראש פרשת וירא).
פניאל – ואלו בפסוק הבא ״פנואל״, וכן הוא בשופטים ח׳:ח׳ ובמלכים א י״ב:כ״ה. ואולי רק בשביל יעקב עצמו הוא נקרא פניאל (פני שלי היו מול האל), בעוד שבשביל האחרים הוא פנואל. מקומו המדוייק של היישוב אינו ידוע.
פנים אל⁠־פנים – במלים אלה יש גם משום רמז למאבק; השווה מלכים ב י״ד:ח׳,י״א.
ותנצל נפשי – הרי זה ביטוי צנוע למה שהמלאך מציין ״ותוכל״.⁠1
1. פסוק כט.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר׳ בחיירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שיאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(לב) וַיִּֽזְרַֽח⁠־ל֣וֹ הַשֶּׁ֔מֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר עָבַ֖ר אֶת⁠־פְּנוּאֵ֑ל וְה֥וּא צֹלֵ֖עַ עַל⁠־יְרֵכֽוֹ׃
The sun rose upon him as he passed Penuel, and he was limping on his thigh.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טובר״י קרארשב״םר״י בכור שוררד״קרי״דחזקוניר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קנב] 1ויזרח לו השמש וגו׳ אמר רבי ברכיה ולמי לא זרחה השמש, אלא לו לרפואתו אבל לאחרים אורה. (בראשית רבה עח)
[קנג] 2ויזרח לו השמש, רבי הונא בשם ר״א אמר כך היתה השמש מרפא ביעקב אבינו ומלהטת בעשו ובאלופיו, אמר לו הקב״ה את סימן לבניך מה את השמש מרפא בך ומלהטת בעשו ובאלופיו, כך בניך תהא השמש מרפא בהם ומלהטת באומות העולם, מרפא בהם שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג׳:כ׳), מלהטת באומות, כי הנה היום בא בוער וגו׳ ולהט אותם (מלאכי ג׳:י״ט). (בראשית רבה עח)
[קנד] 3ויזרח לו השמש, רב אמר [הא דת״ח לא יצא יחידי בלילה] מהכא ויזרח לו השמש, אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת ר׳ יהושע כתיב וכו׳ ויזרח לו השמש׳ וכי שמש לו לבדו זרחה, והרי לכל העולם כולו זרחה, א״ר יצחק שמש הבאה בעבורו, זרחה בעבורו. (חולין צא:)
[קנה] 4ויזרח לו השמש, ד״א וישלח יעקב מלאכים (בראשית ל״ב:ד׳) זש״ה שלח אורך ואמתך (תהלים מ״ג:ג׳) וגו׳ וכו׳, כל זמן שהיה יעקב בא״י היה האור עמו, וכשיצא נסתלק האור שנ׳ ויפגע במקום וגו׳ (בראשית כ״ח:י״א), וכיון שבא לחזור חזרה האור למקומה בזכותו שנ׳ ויזרח לו השמש, לפיכך הוא אומר איני חוזר לא״י עד שתשלח אותו האור שהיה עמי שנאמר שלח אורך ואמתך. (אגדת בראשית פנ״ד)
[קנו] 5והוא צלע על ירכו, ר׳ יהושע בן לוי הוה סליק לרומי, וכיון דאתא לעכו נפק ר׳ חנינא לקדמותיה אשכחיה מטלע על ירכיה א״ל את דמי לסבך והוא צולע על ירכו. (בראשית רבה עח)
[קנז] 6והוא צלע על ירכו, יעקב ירד מלאך אחד ועשה עמו מלחמה ואעפ״י שנצחו הכישו שנאמר ויזרח לו השמש והוא צלע על ירכו, אבל משה עלה למרום וראו המלאכים וברחו מפניו, שנאמר עלית למרום שבית שבי (תהלים ס״ח:י״ט) הרי משה גדול מיעקב. (מדרש פטירת משה רבנו)
1. בתנ״י וישלח י. ויזרח לו השמש ועל כל העולם אין השמש זורחת אלא על יעקב בלבד אלא בשביל לרפאותו, שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו׳ (מלאכי ג, כ.) ועי׳ לקמן אות קנד.
2. ראה לעיל אות קכז. ממדרש אבכיר וסוף המאמר (מלאכי ג.) וזרחה לכם יראי שמי, זש״ה ויזרח לו השמש והוא צולע, משל בא פלוני רופא בעיר אין צריך לשאול למה בא אלא כדי לרפאות את החולה, א״ל הקב״ה למיכאל למה עשית כן לבני בכורי, אמר לפניו לכבודך עשיתי (בזי״ר מפרש להראות שהיה מבקש להזיקו ולא יכול לו, ובשפתי כהן מפרש שרצה לומר שירה) א״ל מעכשיו תהא ממונה עליו ועל זרעו עד סוף כל הדורות. הה״ד (דניאל י.) כי אם מיכאל שרכם, (שם יב.) ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול, וכתיב (דברים ד.) כי מי גוי גדול, יבוא גדול ויעמוד על הגדול, אתה אש (עובדיה) דכתיב והיה בית יעקב אש, יבא אש ויעמוד על אש. אתה ראש למלאכי השרת והוא ראש לכל, יבוא ראש ויעמוד על הראש, אתה עליון למלה״ש והוא עליון ונתנך ה׳ אלהיך עליון (דברים כח) יבוא עליון ויעמוד על עליון ויבקש מן העליון רחמים עליהם דכתיב (קהלת ה) כי גבוה מעל גבוה שומר.
3. ראה לעיל פכ״ח אות נה. ולעיל קי״ט. והמהרש״א כ׳ מהכא משמע דזרחה בעבורו משום מזיקין שלא יהיה יחידי בלילה ורש״י בחומש שפי׳ לו לצרכו לרפאות צלעתו כו׳ הוא ע״פ ב״ר ע״כ. דחק לפרש כן משום דלמד הפירוש דרב לומד הדין דת״ח אל יצא יחידי בלילה מקרא ויזרח לו השמש, אבל לפי הגירסא בש״ס כת״י רבא אמר מהכא אמר ר״ע וכו׳ מבואר דהלימוד הוא מסוף המאמר של ר״ע בעא למיהדר כו׳ מיד בא השמש, ולא הלך משום דת״ח אל יצא יחידי בלילה, וכ״מ בפי׳ רבינו גרשום רבא אמר מהכא כלומר דחזינן כשבא השמש לן במקום ההוא ולא הלך אנה ואנה. א״כ אפילו להגירסא שלפנינו ג״כ הכונה כן לסוף הדרש ואין דרשא זו חולקת על הדרש בב״ר דהזריחה היתה לרפאותו. (והמר״ם שי״ף כוון לזה מדעתו) וכ״מ בגמ׳ סנהדרין שם. ובתנ״י וישלח י. שתי פעמים שהשקיע הקב״ה לשמש שלא בעונתה כשבקש לצאת וכשבקש לדבר עמו, ויצא יעקב מבאר שבע, מה כתיב שם והנה ה׳ נצב עליו וגו׳ וכשבא הזריח לו השמש שלא בעונתה, ויזרח לו השמש כו׳ אמר ר׳ ברכיה הכהן מהו ויזרח לו השמש, שהזריח לו השמש שלא בעונתה |ג׳ שעות] (צ״ל ב׳ שעות וכ״ה במדרש הגדול תמז.) כשם ששקע לו שלא בעונתה וכו׳ ראה לעיל פכ״ה אות נא. ועי׳ ז״ח יד: ההוא שמשא דחמא ליה יעקב ולא בר נש אחרא הה״ד ויזרח לו השמש אותו השמש שהיה גנוז כאשר עבר את פנואל, א״ר יוסי כשנצח שרו של עשו, לו משמע ולא לאחר וכו׳. ועי׳ ילקוט המכירי תהלים ח״ב מזמור קכ״א. ד. ולקמן לג. פסוק יח.
4. מובא לעיל פכ״ח אות נד. וראה שם אות לד.
5. צלע, צולע על יריבו א״ל דומה אתה לזקנך שנעשה צולע בפגיעתו עם המלאך שהיה שר של אדום ואתה צולע בשובך מרומי (מנח״י).
6. מובא בבית המדרש ח״ו נו״ב. ועי׳ שמו״ר פ״ל ט.
וּדְנַח לֵיהּ שִׁמְשָׁא כַּד עֲבַר יָת פְּנוּאֵל וְהוּא מַטְלַע עַל יִרְכֵּיהּ.
The sun shone for him as he passed by Penuel, and he limped on his thigh.
וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ
וּדְנַח לֵיהּ שִׁמְשָׁא כַּד עֲבַר יָת פְּנוּאֵל וְהוּא מַטְלַע עַל יִרְכֵּיהּ
א. ״וַיִּזְרַח״ – ״וּדְנַח״ מיוסד על חילופי ז/ד וחילופי נ/ר. וכן מִזְרָח-מַדְנַח.⁠1
ב. ״וְהוּא צֹלֵעַ״ – ״וְהוּא מַטְלַע״, מיוסד על חילופי צ/ט.⁠2 וכן ״לוי אחוי קידה קמיה דרבי, ואיטלע״ (סוכה נג ע״א).
1. לחילופי ז/ד ראה בר׳ יט ו ״סגר״. לחילופי נ/ר ראה בר׳ ג ח ״לרוח היום״.
2. לדוגמאות נוספות עיין ״טופנא״ (בראשית ו יז).
ודנחת ליה שמשא כדא עבר ית פניאל והוא הווה מטלע על ירכיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כד״) גם נוסח חילופי: ״כיון די״.
ודנח ליה שימשא קדם זימניה דטמע בגיניה קדם זימניה במיפקיה מבירא דשבע כד עבר ית פנואל ושרי לטיילא והוא מטלח על ירכיה.
And the sun rose upon him before his time, (the sun) which on his account had set before his time, on his going out from Beersheba, as he crossed over Peniel. And he began to journey, and was lame upon his thigh.
[ה] וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ וגו׳ – אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה וּלְמִי לֹא זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ, אֶלָּא לוֹ לִרְפוּאָתוֹ, אֲבָל לַאֲחֵרִים אוֹרָה. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא אָמַר, כָּךְ הָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ מַרְפֵּא בְּאָבִינוּ יַעֲקֹב וּמְלַהֶטֶת בְּעֵשָׂו וּבְאַלּוּפָיו. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ סִימָן לְבָנֶיךָ, מַה אַתְּ הַשֶּׁמֶשׁ מַרְפֵּא בְךָ וּמְלַהֶטֶת בְּעֵשָׂו וּבְאַלּוּפָיו, כָּךְ בָּנֶיךָ תְּהֵא הַשֶּׁמֶשׁ מַרְפֵּא בָהֶן וּמְלַהֶטֶת בְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מַרְפֵּא בָהֶן: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ (מלאכי ג׳:כ׳), וּמְלַהֶטֶת בְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים: הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וגו׳ (מלאכי ג׳:י״ט).
וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲוָה סָלֵיק לְרוֹמִי, וְכֵיוָן דַּאֲתָא לְעַכּוֹ נְפַק רַבִּי חֲנִינָא לְקַדְמוּתֵיהּ, אַשְׁכְּחֵיהּ מַטְלַע עַל יְרֵכוֹ, אֲמַר לֵיהּ אַתְּ דָּמֵי לְסָבָךְ וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ.
ויזרח לו השמש – תני ד׳ גרים הם, גר אהבה, גר יראה, גר פרנסה, גר צדק, ולפי מעשיהם זכורים בתורה. גר אהבה כיצד, אהב אשה מישראל ובא ונתגייר בשביל שיטלנה, התורה מושלתו ככלב, מה בכלב כתוב ובשר בשדה טרפה וגו׳ לכלב תשליכון אתו (שמות כ״ב ל׳), אף בו כתוב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה (דברים י״ד כ״א). מה הכלב הזה להוט אחר נבלה, אף זה להוט [אחר] אשה מישראל. גר יראה כיצד, אלו גרי מרדכי ואסתר שלא באו להתגייר אלא מתוך יראה ומושלן כבהמה, אתה ובנך ובתך וגו׳ ובהמתך וגרך (שמות כ׳ י׳), מה בהמה מיראה אף אלו מיראה. גר פרנסה כיצד, ראה עניי ישראל שהם מתפרנסים ובא להתגייר בשביל שיתפרנס ולפיכך מושלו כעני, לעני ולגר תעזוב אותם (ויקרא י״ט י׳). גר צדק זה שנתגייר לשם שמים, לפיכך מושלו כאזרח שנאמר האזרח וגו׳ ולגר וגו׳ תורה אחת יהיה לכם (במדבר ט״ו כ״ט). ר׳ הונא אמר חביב עלי כאברהם שנאמר בו מי העיר ממזרח (ישעיה מ״א ב׳), ורבנן אמרי חביב עלי כיעקב שנאמר ויזרח לו השמש.
ויזרח לו השמש – וכי זרחה לו לבדו והלא לכל העולם זרחה, 1אלא לרפאות צלעתו, אבל לאחרים אש ולהבת.
2דבר אחר: ויזרח לו השמש – שמש ששקעה בעבורו זרחה בעבורו. שנאמר ויזרח לו.
1. אלא לרפאות צלעתו. ב״ר פע״ח אות ה׳, ורש״י עה״ת, והתחלת המאמר וכי זרחה לו לבדו הוא לשון חכז״ל חולין צ״א ע״ב.
2. דבר אחר: שמש ששקעה בעבורו. סנהדרין צ״ה ע״ב, ורש״י עה״ת אותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו כשיצא מבאר שבע מיהרה לזרוח בשבילו.
וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ – (כָּתוּב בְּרֶמֶז ק״ה וּבְרֶמֶז קי״ט), אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, וּלְמִי לֹא זָרְחָה אֶלָא לוֹ לִרְפוּאָתוֹ אֲבָל לַאֲחֵרִים אוֹרָה. אָמַר רַבִּי אַחָא, הַשֶּׁמֶשׁ מַרְפֵּא בְּיַעֲקֹב אָבִינוּ וּמְלַהֶטֶת בְּעֵשָׂו וְאַלּוּפָיו. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתְּ סִימָן לְבָנֶיךָ, מַה [אַתְּ] הַשֶּׁמֶשׁ מַרְפֵּא בְּךָ וּמְלַהֶטֶת עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו, כַּךְ [בָּנֶיךָ] הַשֶּׁמֶשׁ מַרְפֵּא בָּהֶם וּמְלַהֶטֶת אֻמּוֹת הָעוֹלָם. מַרְפֵּא בָּהֶם, דִּכְתִיב (מלאכי ג׳:כ׳) ״וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ״, וּמְלַהֶטֶת אֻמּוֹת הָעוֹלָם, דִּכְתִיב ״כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא״.
וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סָלַק לְרוֹמִי וְכֵיוָן דְאָתָא לְעַכּוֹ נָפַק רַב חֲנִינָא לְקַדָּמוּתֵיהּ אַשְׁכְּחֵיהּ מַטְלַע עַל רַגְלֵיהּ אָמַר לֵיהּ, אַתְּ דָּמִי לְסָבָךְ וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ.
פכמא עבר פניאל אשרקת לה אלשמס וכאן אלי וקתה ד֗אך יט֗לע מן ורכה.
וכאשר עבר את פניאל זרחה לו השמש והוא היה עד אותו זמן צולע על ירכו.
א[ויזרח לו השמש – לשון בני אדם הוא: כשהגיע למקום פלוני האיר לו השחר, זהו פשוטו.]
ויזרח לו – לצורכו, לרפאות צלעותו, כמה דאת אמר: שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג׳:כ׳). ואותן שעות שמיהרה לשקוע כשיצא מבאר שבע, מיהרה לזרוח בשבילו.
והוא היה צולע כשזרחה לו השמש.
א. ביאור זה והביאור בסוגריים מרובעים בפסוק ל׳ מופיעים בכ״י אוקספורד 34 עם החתימה ״מ״ר״. הביאורים חסרים בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, פריס 155. נוסח דומה של ביאורים אלו מופיע בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, קזנטנזה 2848, לונדון 26924, פריס 158, פריס 159, ברסלאו 102, דפוס רומא. בעדי נוסח אלו, הביאור הראשון מופיע עם הכותרת ״ומפי מורי ר׳ שמעון״, והביאור השני מופיע בסוף פסוק ל״א. גם בכ״י ליידן 1 הביאורים מפורדים, אך שם הביאור הראשון מופיע עם הכותרת ״ואני שמעתי״.
ויזרח לו השמש AND THE SUN SHONE UPON HIM – This is the expression that people use: "When we reached such-and-such a place the dawn broke upon us". This is its literal sense. But the Midrash says that לו means, "for his needs" – to heal his lameness. Thus, too, you read in Scripture a similar metaphor "the sun of righteousness with healing in its wings" (Malakhi 3:20). The hours that it had set before its time for his sake when he left Beer-Sheba (cf. Bereshit 18:11) it now rose before its time for his sake (Sanhedrin 75b).
והוא צלע AND HE LIMPED – He was limping when the sun rose.
ויזרח לו השמש – א״ר ברכיה לו לרפואה ולכל העולם לאורה, ואמיתת הדבר אותן שתי שעות שהשקיע לו הקב״ה ביציאתו מבית אביו ואמו החזירתו לו בחזירתו לבית אביו, לכך כתיב ויזרח לו, זרחה לה ב׳ שעות בעבורו קודם זמנה:
כאשר עבר [את] פנואל – כלומר פנו אל, הם מלאכי השרת שהלכו למחיצתן:
והוא צולע על יריכו – ממה שנגע בו:
צולע – לשון צלע ממש, שיריכו מתקפל בשר שלמעלה הימנה, וצלע התחתונה משתרבבת על הירך:
ויזרח לו השמש – אל תתמה אם אחר לעבור את פנואל, כי היה צולע ולא היה יכול ליליך. (כ״י פירנצה II.20 בשם ״פי׳ הקרא״)⁠1
1. ביאור כמעט זהה מופיע גם בר״י בכור שור ובמנחת יהודה בשם ר״ת מאורליינס.
והוא צולע על יריכו – עתה כשהיה השמש {זורח}, ראוהו צולע על יריכו. כמו: ויהי בבקר והנה היא לאה (בראשית כ״ט:כ״ה), כי עד עכשו לא נודע שהיא לאה.
Vehu' [THE SUN ROSE ...] AND HE WAS LIMPING ON HIS HIP: Now that the sun had risen, it could be noticed that he was limping. Similarly (Gen. 29.25), "When morning came, there was Leah!⁠" for until then it was not realized that she was Leah.
והוא צולע על יריכו – לפיכך זרח לו השמש כשעבר את פנואל, לפי שהיה צולע על יריכו, ולא למהר.⁠1
1. השוו רש״י שהשמש מיהרה לזרוח.
והוא צולע על יריכו – HE WAS LIMPING ON HIS THIGH – Therefore the sun rose upon him as he passed Penuel, since he was limping on his thigh, and not going quickly.
ויזרח לו השמש – כמו ויאור להם בחברון (שמואל ב ב׳:ל״ב).
ויש דרש: כי לו זרחה, שנתרפא בה. א״ר ברכיה: לא זרחה השמש אלא לרפאותו אבל לאחרים אורה. אמר רב הונא: כך היתה השמש מרפא באבינו יעקב ומלהטת בעשו ובאלופיו. מרפא ביעקב שנאמר: וזרחה לכם יראי שמי (מלאכי ג׳:כ׳), ומלהטת בעשו ובאלופיו שנאמר: כי הנה היום בא בוער כתנור (מלאכי ג׳:י״ט).
והוא צולע על ירכוכאשר עבר את פנואל הרגיש יותר בכאב ומצא עצמו צולע.
ויזרח לו השמש, an expression similar in principle to Samuel II 2,39 ויאור להם בחברון, “it became light for them in Chevron,” when Yaakov passed Penuel the sun had just risen. An aggadic explanation (Bereshit Rabbah 78,8) of the wording, based on the word לו, “for him,” is that the sun had a therapeutic effect on Yaakov’s limp. Rabbi Berechyah explains the wording to mean that whereas everyone in Yaakov’s retinue appreciated the sun for its light, Yaakov appreciated it for its therapeutic effect on his injury. Rabbi Hunna says whereas the heat of the sun’s rays had a therapeutic effect on Yaakov, it had a debilitating effect on Esau and his hordes. He quotes Maleachi 3 10-20 “For lo! The day is at hand, burning like an oven. The arrogant and all the doers of evil shall be straw, and the day that is coming – said the Lord of Hosts – shall burn them to ashes and leave of them neither stock nor boughs. But for you who revere My name a sun of victory shall rise, a healing” You shall go forth and stamp like stall-fed calves and you shall trample the wicked to a pulp for they shall be dust beneath your feet on the day I am preparing, said the Lord of Hosts.
והוא צולע על ירכו. When he passed Peniel he felt the injury as more painful and found himself forced to limp.
ויזרח לו השמש – לפי פשוטו פניאל היה יכול לעבור קודם עלות השחר ויעקב שהה עד זריחת השמש למה כי הוא צולע על יריכו והיה הולך לאט.
ויזרח לו השמש – בכל יום ויום מתקופת טבת עד תקופת תמוז מקדים וממהר השמש לזרוח על יום שעבר קרוב לל״ו חלקים, וכמו כן מאחר הוא ומעכב שקיעתו מיום שעבר קרוב לל״ו חלקים, בין הכל ע״ב חלקים כל יום גדול על יום שעבר. ואסמכתא מהכא ויזרח לולו בגימטריה הכי הוי. כיצד? קים לן אין השמש מהלך ביום תקופת טבת רק רוח דרומית, ומשם ואילך הולך היום וגדול ומקדים השמש זריחתו מתוך מזרח ומאחר שקיעתו בתוך מערב עד שהוא זורח באמצע מזרח ושוקע באמצע מערב ביום תקופת ניסן שהימים והלילות שוים, והולך שתי רוחות בי״ב שעות. נמצא יום תקופת ניסן גדול שש שעות על יום תקופת טבת. אם כן מצינו לתקופה אחת שהיא רביעית השנה הזמן רבה רבע יום שהוא שש שעות. ולחדש חמה, שהוא שלשים יום ועשר שעות ומחצה, הזמן רבה שתי שעות. ולחצי חדש שעה. לרביע החדש, שהוא שבעה ימים וארבע עשרה שעות ומחצה וקל״ה חלקים, הזמן רבה תק״מ חלקים שהם חצי שעה. לכ״ו שעות וי״ט חלקים, שהם השביעית מרביע החדש, הזמן רבה השביעית מתק״מ חלקים שהוא ע״ז חלקים. וכנגד שיש לך יתר על יום קרוב לאחת מי״ג ידות מהשביעית מרביעית החדש שהוא השתי שעות וי״ט חלקים, כנגדו יש לך לסלק קרוב לאחת מהי״ג ידות משל ע״ז חלקים וישארו ע״ב חלקים, שכן היום הולך ורבה על חברו מתקופת טבת עד תקופת תמוז. וכמו כן חוזר וחסר מחברו ע״ב חלקים בכל יום מתקופת תמוז עד תקופת טבת.
והוא צלע על ירכו – לא הספיק לעבור את פנואל עד שזרחה השמש.⁠1
דבר אחר: עכשיו כשזרחה השמש נראה שהוא צולע על ירכו, והוא כמו ויהי בבקר והנה היא לאה (בראשית כ״ט:כ״ה) כי עד עכשיו לא נודע שהיא לאה.⁠2
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מרשב״ם.
ויזרח לו השמש, "the sun shone for him.⁠" In the regions in which the patriarchs lived, the sun's rays became stronger on a daily basis starting in the month of Tevet, until in the month of Tammuz the days started to become shorter and the sun's rays weaker. Our author tries to show how the season's variations are hinted at in the words of the Torah here. The reason why the author does this is because he was troubled by the Torah in our verse making it appear as if the sun shone only for Yaakov and not the rest of the world. He uses the numerical value of the word: 36=לו, as the basis of this exegesis. [I have decided to omit the details of this astronomical part of his exegesis of this verse. Ed.]
והוא צולע על ירכו, "and he was limping, i.e. dragging his feet.⁠" He had not been able to leave Peduel before the sun was shining strongly and its healing rays enabled him to walk. An alternate exegesis: no one had noticed his limp until the sun shone. The grammatical construction of our verse would be parallel to Genesis 29,25 when the Torah writes: ויהי בבקר והנה היא לאה, "it was morning when he found out (Yaakov) that it was Leah (in bed with him)".
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 30]

ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל וגו׳ – וא״ת לא ידענו מהמקראות של מעלה שיעקב היה צולע על יריכו ומה בא זה ללמדנו. ותירץ ר״ת מאורליי׳ שנתינת טעם הוא למה שהה יעקב כל כך לבא בפנואל שלא הספיק לבא שם עד שיזרח לו השמש לפי שהיה צולע על יריכו ולא היה יכול ללכת בקל. וי״מ שכך פתרונו קודם שזרח לו השמש מתוך פחדו לא היה יודע מומו אבל כשזרח השמש אז נתישב דעתו וידע שהיה צולע. וי״מ דלפי׳ רש״י ניחא שהוא פי׳ גבי ויזרח לו לצרכו לרפאות צלעו והוא היה צולע כשזרח לו השמש עכ״ל. הלכך והוא צולע על יריכו בא ללמד שזרח לו השמש לרפאות צלעו שאלו לא נכתב הייתי אומר ויזרח לו לצרכו כלומר לצורך הנאתו ולא לרפאות צלעו כ״ש.
ויזרח לו השמש וכו׳ והוא צולע על ירכו – פשט קודם שזרחה השמש מתוך פחדו לא היה יודע מומו כי לעולם היה מפוחד אבל כשזרח אז נתישב דעתו וידע שהוא צולע.
ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל – פי׳ שזרחה השמש קודם שעבר את פניאל ולמה איחר כל כך בשביל שהוא צולע על ירכו. ד״א ויזרח לו השמש והוא צולע שאין אדם יכול להכיר בו שהוא צולע כי היה כ״כ מעט עד שזרח השמש וניכר באור זריחת השמש:
ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל, "the sun shone for him as son as he had passed Penuel.⁠" The Torah means that the sun had risen already long before Yaakov reached Penuel. The reason why it took him so long to get there was that he now had a limp to contend with.
Another interpretation of the words והוא צולע על ירכו, "he was limping on his thigh-joint,⁠" is that he walked deliberately so slowly that onlookers did not even notice that he was limping. During the extra time it took Yaakov to reach Penuel the sun had already long risen and begun to shine. Only now did his limp become recognizable, due to the bright light of the sun.
ויזרח לו השמש – כמו ״ויאור להם בחברון״ (שמואל ב ב׳:ל״ב), וזה על מנהג ״לך לך״ (בראשית י״ב:א׳ ועוד), ״קח לך״ (בראשית ו׳:כ״א ועוד), ״ויקח לו״ (בראשית ד׳:י״ט ועוד).⁠1 וכבר ידוע מן ההגיון כי אין היחוד מונע דבר.⁠2 ואין פלא בזה המנהג כי הוא נכון מאד, כי מה לו למספר דברים רק מה שהיה לאותו המסופר עליו.⁠3
1. לא לו לבדו זרחה השמש, אלא זהו דרך הלשון. תגובה למדרש המובא ברש״י (סנהדרין צב, ע״ב ועוד).
2. גם כאשר המשמעות היא של ייחוד, כלומר, ציון הפעולה כמיועדת ספציפית, עדיין אין בכך מניעה לוגית מחלות הפעולה גם על לא מיועדים.
3. הלשון מתאימה גם מפני שעובדת הזריחה לאחרים אינה רלוונטית לסיפור, אלא רק הזריחה עבור יעקב. כל זה בניגוד לדעת רש״י בפירושו השני על פי המדרש: ״ויזרח לו – לצרכו לרפאות את צלעתו… מיהרה לזרוח בשבילו״.
אמר ויזרח לו השמש – כי כבר יזרח השמש במקום אחד ולא יזרח אז במקום אחר מתחלף לו באורך, וזה מבואר למי שעיין עיון מעט בחכמת התכונה.
והנה זרח לו השמש כאשר עבר את פנואל, והוא צולע על ירכו מפני מה שקרהו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

ויזרח לו השמש כו׳ והוא צולע כו׳ – [יב] ירמוז כי לעצמו זרח שמש צדקה ומרפא. אבל שנשאר צולע על ירכו מצד שיוצאי ירכו נשארו עלולים מזה ההתאבקות כאשר אמרנו וכמו שיאמר עוד. וע״ד הפשט אמר כי כשזרח השמש כבר היה יכול ללכת על ירכו והוא צלע כי עד עתה לא היה יכול לזוז ממקומו כדרך מי שנתקעקעה ירכו הוא מ״ש ז״ל (שם) ויזרח לו השמש לצרכו כד״א וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג׳:כ׳).
ויזרח לו השמש לצרכו לרפאת צלעתו. בפרק גיד הנשה אמרו כתיב ויזרח לו השמש וכי השמש לו לבדו זרחה והלא לכל העולם זרחה אמר רבי יצחק השמש שבאה בעבורו קודם זמנה זרחה בעבורו קודם זמנה וכן אמרו בב״ר ויזרח לו ולמי לא זרחה השמש אלא לו לרפואתו:
והוא צולע והוא היה צולע כשזרחה השמש. הוסיף מלת היה על מלת צולע להורות שקוד׳ שזרחה היה צולע ומזה יובן שאחר שזרחה נתרפא מצלעתו אבל בלתי מלת היה יובן שאחר שזרחה הוא צולע:
וענין שני מורה על היות ההשגה ההיא בהקיץ מה שאמר ויזרח לו השמש והוא צולע על ירכו ר״ל שמאותו מעשה נשאר יעקב כל כך מצטער שלא יכול להתנועע כלל וגם זה מורה שלא היה בחלום כי הנה בחלום עם היות שכבר יתפעל האדם התפעלות מועט מהדמיון כיציאת הזרע וכרעש האיברים הנה לא יעשה מזה התפעלות חזק בבטול התנועה אלא שהיה זה בהקיץ. והנה יעקב לא היה יכול להתנועע ולזוז ממקומו כמי שנתקעקעה ירכו אבל כשזרחה השמש מפאת חומו נתחמם יעקב וזרחה עליו שמש צדקה ומרפה והלך עם היותו צולע על ירכו. וז״ש (בראשית רבה ע״ח) חז״ל ויזרח לו השמש לצרכו כד״א וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה.
ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צלע – אחר שעבר את פנואל בצליעה, זרח השמש ונרפא, כאשר יהיה לעתיד לבוא, כאמרו ״וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה״ (מלאכי ג׳:כ׳).
ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע, after he had passed Pnuel while limping, the sun shone and healed him. This was another allusion to what would happen to his offspring many many years later. Compare Maleachi 3,20 וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, “but for you who revere My name a sun of victory shall rise to bring healing.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

[א] ויזרח לו השמש
[1] סנהדרין פרק אחד עשר דף צה ע״ב (סנהדרין צה:)
[2] חולין פרק שביעי דף צא ע״ב (חולין צא:) ב1
1. הגמ׳ שם מוכיחה מניין שלא יצא ת״ח יחידי בלילה: ׳רב אמר מהכא, ״ויזרח לו השמש״. אמר ר׳ עקיבא, שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באיטליז של אימאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל, כתיב ״ויזרח לו השמש״, וכי שמש לו לבד זרחה והלא לכל העולם זרחה, אמר ר׳ יצחק, שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו׳.
כך היא הגירסה בדפוס וינציאה וכן הוא בדפוסים כיום, כאשר הציטוט ׳ויזרח לו השמש׳ מופיע פעמיים. אולם בדקדוקי סופרים הגיה כך ע״פ כת״י מינכן: ׳רב אמר מהכא, א״ר עקיבא׳ וכו׳. כלומר ׳ויזרח לו השמש׳ הראשון ליתא בכתבי יד, ורב הוא שאמר את הדרשה בשם ר׳ עקיבא [ולא שהציטוט הובא בדברי רב ואח״כ שוב בדברי ר״ע]. לפי זה כתב המהר״ם שיף (חולין שם) שהוכחת רב [רבא לפי כת״י מינכן] היא מדברי ר׳ עקיבא ולא דרשה שדרש מעצמו, ולכן בדיבורו לא נזכר ציטוט.
לרפאות את צלעתו. דאם לא כן וכי לו לבד זרחה, והלא לכל העולם זרחה (חולין צא ע״ב), אלא לרפאות את צלעתו. ומפני שקשה וכי מפני שעה או שתים שהיה יותר צולע היה הקב״ה ממהר לזרוח השמש, אלא מפני ששקעה תחלה בלא זמנה (רש״י לעיל כח, יא) – עתה זרחה בעבורו. והשתא לא קשיא וכי בשביל שעה קטנה הקדים זריחת החמה, דאין זה קשיא, דכבר היתה גם כן שוקעת קודם זמנה – מן הדין למהר עתה זריחתה כדי לרפאותו:
והוא היה צולע. כלומר שאין הכתוב בא להגיד ״והוא צולע על ירכו״ אחר שזרחה השמש, שאם כן משמע זה שבא להגיד שכך היה נשאר – צולע על ירכו אחר שזרחה השמש, אבל הכתוב בא להגיד שהיה צולע על ירכו כשזרחה השמש, ואחר כך נתרפא, כדכתיב ״ויזרח לו״:
ואותן שעות שמיהרה כו׳ לזרוח בשבילו. דק״ל אפילו אם זרחה בשבילו מכל מקום מה זו לו וכי לו לבדו זרחה וכו׳:
היה צולע כשזרחה השמש. רצונו לומר כשהתחילה השמש לזרוח היה צולע אבל מיד אחר כך נתרפא:
Those hours that the sun prematurely set ... it prematurely rose for him. Rashi is answering the question: Even if we say that the sun shone for him [to heal him], did it shine only "for him"?
He was limping when the sun rose. Rashi is saying he was limping when the sun began to rise, but he was cured right afterward.
כאשר עבר את פנואל – אולי כי לא יקרא שם המקום פניאל אלא יעקב לבד אבל כל חוץ ממנו ואפי׳ דבר תורה תקראהו פנואל וכן נקרא בשופטים (ח).
כאשר עבר את פנואל, as he passed Pnu-el. Perhaps Jacob was the only one who called that place Pni-el instead of Pnu-el. We find the name Pnue-el also in Judges 8.
ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל – להודיע בא הכתוב ששהה באותו מקום שנראה לו המלאך יותר משעה שלמה, שהרי כעלות השחר נסתלק המלאך. וכאשר עבר את פנואל זרחה לו השמש, והרי בין זה לזה מהלך חמש מילין,⁠1 כי לא יכול ללכת לפי שנקעה כף ירכו. וזה פלא, שכל זמן האבקו עמו עמד על רגליו ולא יכול לו המלאך, אעפ״י שנקעה כף ירכו. לפי שהיה אז מלובש בעוז השם ובכח עליון. ובסור המלאך החל להרגיש הכאב ושהה שעה עד שיכול ללכת, ולעבור אל נשיו וילדיו שמעבר לנחל יבוק.
והוא צולע על ירכו – גם בעברו את פנואל עודנו צולע על ירכו, וכשבא אל נשיו וילדיו ראוהו צולע. ובלי ספק גלה להם הפלא שעשה השם עמו ומה שהבטיחו המלאך בשם י״י, ושלא יכול לו, לבד בנגיעת הירך לרמוז על יוצאי חלציו שיהיו בצרה תחת יד אויביהם, ויהיו נדחים וצולעים. ושבאחרית יִוָּשְׁעוּ תשועת עולמים. וללמדנו כי המלאך כשברכו לא רִפֵּא אותו מכאב ירכו. הוצרך לומר שאפילו בעברו את פנואל היה עדיין צולע על ירכו. והטעם לפי שנגיעת הירך רומז לצרת יוצאי חלציו לא היה ראוי שירפא ע״י המלאך שנגע בו, כי זה נגזר על זרעו.
{רשב״ם ז״ל פירש ״עתה כשהיה השמש [זורח] ראוהו צולע על ירכו וכמו ׳ויהי בבקר והנה היא לאה׳2 כי עד עכשיו לא נודעה שהיא לאה״ [עכ״ל]. ואין טעם לפתרון זה, שאין זכרון ראייה בכתוב. ועוד משעלה השחר ניכר הדבר וכמו ששנינו ״מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן3 וגו׳ וגומרה עם הנץ החמה״ שהוא זרוח השמש}.
1. פסחים צג, ב.
2. בראשת כט, כה.
3. ברכות ט, ב.
ויזרח לו השמש – לשון בני אדם הוא, כשהגענו למקום פלוני האיר לנו השחר, זהו פשוטו, וכן ויאור להם בחברון (שמואל ב ב׳ ל״ב):
פנואל – פניאל ביו״ד ופנואל בוא״ו אחד הוא כי אותיות אהוי מתחלפות:
והוא צלע – עתה כשזרח השמש ראוהו צולע על ירכו:
צלע – נקרא הפסח כן לפי שהולך על צלעו האחד:
ויזרח לו השמש – חז״ל העירו (שם) שעשרים שנה קודם לכן, כשיעקב יצא לדרכו, שקעה לו השמש בגבול ארץ מולדתו. התקופה שבאה לאחר מכן הייתה חשוכה. ועתה, בעת ששב הביתה: ״ויזרח לו השמש״. הוא נשאר בלתי מנוצח ובלתי נשבר; אבל צולע.
ויזרח לו השמש – כמ״ש וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. והוא צלע, ע״ד אוספה הצולעה והנדחה אקבצה.
THE SUN SHONE UPON HIM. As it is written,⁠1 And there will shine for you who fear My name, a sun of righteousness which will heal you with its wings,—— And he was limping — in the sense of,⁠2 In that day, says the Lord, I will assemble her that limps, and I will gather her that is driven out.
1. Mal. 3:20.
2. Mich. 4:7.
ויזרח לו השמש: לרפוא מכאב המכה כפירוש רש״י, אבל אז קרא את המקום ״פנואל״ באשר ראה1 כי ״והוא צולע על ירכו״. דעד כה היה סבור שצולע מחמת הכאב וכשיסור הכאב יעמוד על רגליו כמו שהיה, וא״כ לא נתגבר המלאך כלל. אבל עתה סר הכאב, ״והוא צלע על ירכו״, הבין כי גם המלאך נתגבר עליו מעט, וא״כ נתגברו שניהם, על כן קרא ״פנואל״ מלשון רבים.
ובא ללמדנו איך להתנהג עם מתקוממיו, שלא להתחר עמהם ביותר, וכאשר יסור הפחד ראוי להניח את הרודף לילך לדרכו2. ובא האות על זה.
1. אין זה סיפור התורה (׳היה צולע כשזרחה השמש׳ – רש״י), כי אז חסר ׳היה׳ כפי שרש״י הוסיף, אלא כאן מובא תיאור של ראיית יעקב על עצמו, ודו״ק.
2. ולא להמשיך להחזיק בו כפי שעשה יעקב, ובגין כך נענש שנקעה כף ירכו (ע״פ רבינו לעיל פסוק כ״ו).
ויזרח⁠־לו וגו׳ – ראה רש״י.⁠1
והוא צלע – אות לבניו אחריו, שהנביאים קוראים אותם ״הַצֹלֵעָה״.⁠2
1. על פי בראשית רבה ע״ח:ח׳ (המ׳).
2. השווה מיכה ד׳:ו׳ וצפניה ג׳:י״ט. ואף על פי שצורה זו איננה נגזרת (לפי ברט, Wurzeluntersuchungen) מאותו שורש, הרי ודאי יש כאן משום רמז; השווה חבל — בחל בזכריה י״א:ז׳-ח׳.
ויזרח לו השמש – אמר רב, מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה.⁠1 (שם צ״א:)
ויזרח לו השמש – וכי לו לבדו זרחה השמש והלא לכל העולם זרחה, א״ר יצחק, שמש הבאה בעבורו [כדכתיב (ר״פ ויצא) וילן שם כי בא השמש] היא זרחה בעבורו.⁠2 (חולין צ״א:)
1. פירש מהרש״א דזרחה בעבורו משום מזיקין שלא יהי׳ יחידי בלילה, ורש״י בחומש פירש לו לצרכו לרפאותו מצלעתו הוא ע״פ ב״ר, עכ״ל, והיא הדרשא הבאה, ומשמע מדבריו שהדרשות חולקות בטעם זריחת השמש, אבל לדעתי אין צריך לזה, שאין כונת רב שזרחה לו השמש כדי שלא יהי׳ יחידי בלילה, אלא מדחזינן שהמתין עד זריחת השמש ש״מ שאסור לצאת בלילה, אבל אין זה שייכות לטעם זריחת השמש בעבורו, ודו״ק, ועיין מש״כ לעיל בפסוק כ״ה אות י׳.
2. עיין לפנינו לעיל ר״פ ויצא בפסוק ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש שבעבורו בא השמש קודם זמנה כדי שילין שם, יעו״ש, וכנגד זה מפרש כאן שקדמה השמש לזרוח עבורו. וטעם קדימה זו מבואר במ״ר כדי לרפאותו ממכתו שנעשה לו ע״י הצלע, דחום השמש יפה למכה [ועיין בע״ז כ״ח סוף ע״ב וברש״י שם], ועיין מש״כ בדרשא הקודמת. ובזה יש לכוין סמיכות הענין בפסוק זה ויזרח לו השמש והוא צולע על ירכו, לומר, דלכן זרחה לו השמש קודם משום שהי׳ צולע וכדי לרפאותו.-
ויש מפרשים הקשו בתענית כ׳ א׳ שלשה קדמה להם חמה, משה ויהושע ונקדימון בן גוריון, יעו״ש, ולמה לא חשיב גם יעקב, כמבואר הכא שזרחה עבורו קודם זמנה, אבל באמת נראה ברור דט״ס שם בגמרא, וצ״ל עמדה להם חמה, ור״ל שעמדה על מקומה לזרוח לאחר זמנה כפי שיתבאר להמעין בסוגיא שם. וא״כ אין זה ענין לקדימת השמש ביעקב, ועיין בע״ז כ״ה א׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טובר״י קרארשב״םר״י בכור שוררד״קרי״דחזקוניר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(לג) עַל⁠־כֵּ֡ן לֹֽא⁠־יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת⁠־גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל⁠־כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף⁠־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה׃
Therefore, the Children of Israel do not eat the sciatic nerve which is by the thigh joint to this day, because he touched the socket of Yaakov's thigh, at the sciatic nerve.
מוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקראור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[קנח] 1על כן לא יאכלו, אמר ר׳ אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע כו׳ מתיב ר׳ יצחק נפחא והרי גיד הנשה דרחמנא אמר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, ותנן שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו מפני שמקומו ניכר, קסבר ר׳ אבהו כשהותרה נבלה, היא וחלבה וגידה הותרה. (פסחים כב.)
[קנט] 2לא יאכלו, מתני׳ האוכל מגיד הנשה כזית סופג את הארבעים אכלו ואין בו כזית חייב כו׳ גמ׳ ר׳ יהודה אומר עד שיהא בו כזית, מ״ט דרבנן בריה הוא, ור׳ יהודה אכילה כתיבה ביה, ורבנן ההיא אכילה דכי אית ביה ארבעה וחמשה זיתים ואכל חד כזית מיחייב, ור״י מאשר על כף הירך נפקא, ורבנן ההוא מיבעי ליה לכדשמואל. (לקמן אות קסו.) (חולין צו:)
[קס] 3בני ישראל, מתני׳ [גיד הנשה] נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, ר׳ יהודה אומר אף בטמאה, אר״י והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן, אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו. גמ׳, תניא, אמרו לו לר׳ יהודה, וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב, והלא לא נאמר אלא בני ישראל, ולא נקראו בני ישראל עד סיני, אלא בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו, לידע מאיזה טעם נאסר להם. (חולין קא:)
[קסא] 4בני ישראל, א״ר הונא גיד הנשה של עולה חולצו לתפוח, א״ר חסרא מרי דיכי, מי כתיב על כן לא יאכל המזבח, על כן לא יאכלו בני ישראל כתיב, ורב הונא, ממשקה ישראל (יחזקאל מ״ה:ט״ו) מן המותר לישראל. (חולין צ:)
[קסב] 5גיד הנשה, ואמר ריב״ל למה נקרא שמו גיד הנשה, שנשה ממקומו ועלה, וכן הוא אומר נשתה גבורתם היו לנשים (ירמיהו נ״א:ל׳), א״ר יוסי בר חנינא מאי דכתיב דבר שלח ה׳ ביעקב ונפל בישראל (ישעיהו ט׳:ז׳) דבר שלח ביעקב זה גיד הנשה, ונפל בישראל שפשט איסורו בכל ישראל. (חולין צא.)
[קסג] 6גיד הנשה, האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה, ר׳ יהודה מחייב שתים, ור׳ שמעון פוטר, ור״ש מה נפשך, אי איסור חל על איסור ליחייב נמי משום גיד, אי אין איסור חל על איסור ליחייב משום טומאה דקדים, ואי אין בגידין בנותן טעם ליחייב משום גיד, אמר רבא לעולם קסבר אין בגידין בנותן טעם, ושאני התם דאמר קרא על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, מי שגידו אסור ובשרו מותר, יצתה זו שגידו אסור ובשרו אסור. (חולין קא.)
[קסד] 7גיד הנשה, רצה יעקב להתגבר עם המלאך והפילו לארץ מה עשה המלאך אחז בגיד הנשה שעל כף הירך ונשה גיד הנשה שלו ונעשה כחלב המת לפיכך אסור לבני ישראל לאכול גיד הנשה שעל כף הירך שנ׳ על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך. (פרקי דר׳ אליעזר פל״ז)
[קסה] 8את גיד הנשה, את לרבות את השומן והלובן שיש עליו, שחייב לחטט אחריהן שנאמר ארדפה אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם (שמואל ב כ״ח:ל״ח). (נר השכלים כת״י)
[קסו] 9אשר על כף הירך, אמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד שנאמר על כף הירך כו׳ ור׳ יהודה (ס״ל) הירך כתיב דכוליה ירך. (חולין צו.)
[קסז] 10כף הירך, אמר רבא הירך המיומנת שבירך. (הוריות יב.)
[קסח] 11עד היום הזה, עד שבא משה ונשנה לו בסיני איסורו אלא שנכתב במקומו. (מדרש החפץ כ״י)
[קסט] 12כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה, ר׳ יהודה אמר באחת מהן נגע ואחת מהן נאסרה, ר׳ יוסי אומר באחת מהן נגע ושתיהן נאסרו, אית תנא תני הדעת מכרעת שהוא של ימין כדברי ר׳ יהודה, ואית תנא תני הדעת מכרעת שהיא של של שמאל כר׳ יוסי, מאן דאמר הדעת נוטה שהיא של ימין ויגע בכף ירכו, ומאן דאמר הדעת מכרעת שהיא של שמאל שנ׳ כי נגע בכף ירך יעקב. (בראשית רבה עח)
1. היא וחלבה וגידה הותרה, לפיכך כל חלב וכל גיד מותרין בהנאה שהן בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה שגם הן קרויין עמה נבילה והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד לא שנא נבילה ולא שנא כשירה. (רש״י) ובירושלמי ערלה פ״ג ה״א, ופסחים פ״ב ה״א איתא והכתיב על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, א״ר אבהו קיימתיה בגיד הנשה של נבילה, והפנ״מ בערלה שם מפרש קיימתיה להכתוב הזה דווקא באכילה הוא דאסור ולא בהנאה ובמה קיימת לזה מכח גיד הנשה של נבילה דכשהותרה הנבילה היא וגידה הותרה. אמנם בפי׳ מהר״א פולדה בערלה כ׳ לפרש בשיטה אחרת והכתיב ע״כ לא יאכלו כו׳ וק״ל דמותר דתנן ירך שנתבשלה בה גיד הנשה כו׳ וה״נ אמר רב נחמן התם בששים ואלו היה מאסורי הנאה היה אוסר ביותר מששים. קיימתיה, העמדתיה ותרצתיה דמיירי בגיד הנשה של נבילה וכיון דהותרה נבילה בהנאה אף גידה הותרה בהנאה אבל גיד הנשה של כשרה אסור בהנאה הכי מפורש בפרק גה״נ ע״כ. וכן פי׳ בק״ע שם. ופירושם דחוק כיון דר׳ אבהו הוא דמתרץ לה ובפסחים שם בדברי ר׳ אבהו א״א לפרש כן (ראה במהרש״א וצל״ח ואור חדש), א״כ בע״כ צ״ל דהפי׳ כאן הוא כמ״ש הפ״מ. (ומ״ש והכי מפורש בפ׳ גיד הנשה נראה דכוונתו להא דמבואר שם קא. לקמן אות קסג. מי שגידו אסור ובשרו מותר יצתה זו שגידו אסור ובשרו אסור. וה״נ י״ל בנבלה לענין איסור הנאה, אמנם יש לחלק לפמ״ש התוס׳ חולין צ. דבעינן שיחול מחיים איסור גיד דומיא דיעקב שנשה לו גידו מחיים וכיון דנאסר מחיים האיך נפקע איסורו) והמשך המאמר בגמ׳ פסחים שם הניחא למ״ד יש בגידין בנותן טעם (טעם בשר הרי הוא בכלל נבילה), אלא למ״ד אין בגידין בנותן טעם (ולאו נבילה מקרי ועץ הוא והתורה אסרתו) מאי איכא למימר, מאן שמעת ליה, דאמר אין בגידין בנותן טעם ר׳ שמעון, דתניא האוכל מגיד הנשה של בהמה טמאה ר׳ יהודה מחייב שתים, ור׳ שמעון פוטר, ר׳ שמעון ה״נ דאסר בהנאה, דתניא גיד הנשה מותר בהנאה דברי ר׳ יהודה ור׳ שמעון אוסר, וברא״ש פ״ז דחולין אות יז. מביא דחכמי לוניל תמהו על הרמב״ם דפוסק אין בגידין בנ״ט וגה״נ מותר בהנאה א״כ מזכי שטרא לבי תרי. והרשב״א בתורת הבית בית שלישי שער שלישי מביא מתשובת הרמב״ן דגיד הנשה מותר בהנאה אע״ג דקיי״ל אין בגידין בנותן טעם דסמכינן אהא דמבואר בשלהי שמעתתא (כג:) דמותר בהנאה מטעם ק״ו מחלב שענוש כרת ומותר בהנאה ומה דאמרו בגמ׳ דתלוי זה בזה לרווחא דמלתא עייש״ה. ובשעה״מ פ״ח מהל׳ מא״ס ה״ו כ׳ לתרץ דהרמב״ם לשיטתו דפוסק שם האוכל גיד הנשה של נבלה חייב שתים משום דאמרינן כמו דרחמנא אחשביה לגה״נ אוכל לעבור עליו [באותה אכילה חשוב נמי אוכל לעבור עליו משום נבלה (משא״כ בגה״נ של טמאה) ודוגמא לזה ברש״י ביצה כז: והאחרונים העירו מגמ׳ בכורות י. איסורו חשובו (ובעיקר הסברא דאחשבה כ׳ במנ״ח מ׳ רפ״א לבאר מטעם דהוא אחשבה ולא דהתורה אחשבה עייש״ה) ומשה״כ אפי׳ ס״ל אין בגידין בנו״ט שפיר י״ל כשהותרה היא וחלבה וגידה הותרה. והגמ׳ אזלא אליבא דר״ש דס״ל אין איסור חל על איסור ובגה״נ של נבילה לא מחייב משום נבילה. ויש לה״ר לדברי השעה״מ מלשון רבינו חננאל שכ׳ איני שהגידין הותרו בנבלה והא תתננה ״ואכלה״ כתיב לא הותר אלא מידי דבר אכילה וגידים לאו בני אכילה נינהו דלית בהו בנ״ט. א״כ הרמב״ם לשיטתו דס״ל דגה״נ של נבלה הוי בכלל לא ״תאכלו״ כל נבלה ה״נ הוי בכלל תתננה ואכלה. ויש לכוון כן גם בלשון רש״י. (ובהגהות הש״ס משכיל לאיתן הקשה לר״א דאמר כשהותרה כו׳ הא ר״א ס״ל אין איסור חל על איסור א״כ אפילו ס״ל יש בגידין בנו״ט מ״מ כיון דליכא חיוב דנבלה בגיד לא הוי בכלל היתר נבלה. ואין זה קושיא כלל דהא דאין אחע״א זהו דין באיסורין אבל משום זה לא נפקע מידי אוכל והוי שפיר בכלל תתננה ואכלה למ״ד יש בגידין בנו״ט) ויש לדייק דהר״ח כ׳ כי הנבלה כמות שהיא בחלבה וגידה הותרה להמכר לנכרי, ולא הביא מרישא דקרא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה כמ״ש רש״י, וי״ל משום דמיירי מדין שולח אדם ירך לנכרי הביא דהתורה התירה המכירה לנכרי. והאחרונים הקשו עי׳ בנחל אשכול הל׳ גיד הנשה ובאו״ח על הא דאמרינן בגמ׳ דאם אין בגידין בנ״ט לא הוי בכלל ואכלה מ״מ דלמא הוו בכלל ומכרה לנכרי והתי׳ כיון דלא הוי בכלל נבלה לא הוי גם בכלל ומכרה לנכרי. ולפ״ד הר״ח מפורש כן. [ובדברי האשכול שם יש דיוק שמביא כשהותרה נבלה היא וגידה הותרה ולא הזכיר חלבה ועי׳ באו״ח מה שעמד בהא דהזכירו גם חלבה, ואולי השמיט חלבה משום שמיירי רק מגה״נ]. ובעיקר דין זה אם גה״נ אסור בהנאה כ׳ הרא״ש ראיתי באשכנז שמוכרין גה״נ לעכו״ם ובשאר ארצות ראיתי שנזהרו אף להאכילו לחתול על כן דקדקתי בו ונראה שמותר בהנאה. ובזהר ח״א קע. כ׳ דאפילו בהנאה אסור ואפילו ליהביה לכלבא. והב״י ביו״ד סי׳ ס״ה הביאו והד״מ דחה דא״ר משום דסתם ספר הזהר הוא דברי רשב״י דס״ל בגמ׳ דאסור בהנאה. והיראים במ׳ נ״ו פוסק ג״כ דאסור בהנאה וכמ״ש התוס׳ בחולין צט: ד״ה והלכתא. אמנם בשאלתות ריש פ׳ וישלח מבואר דס״ל דמותר בהנאה. ובסמ״ק מצוה ר״ג בהגהות מהר״פ כ׳ וגה״נ אסור בהנאה כו׳ ואסור ליתן גה״נ ושומנו לכלב או לחתול שמזונותיו עליו ובש״ע יו״ד סי׳ ס״ה ס״ק י׳ פסק דגה״נ מותר בהנאה ויש מגדולי האחרונים שפסקו דטוב לזהר לאסרו בהנאה, וכן בס׳ האשכול להראב״ד הל׳ גה״נ ובארחות חיים איסורי מאכלות בשם ר׳ יונה ובדרשת אבן שועיב ויש מחמירים לאסרו בהנאה אפילו להשליך אותו לחתול. ובמהר״ם חלואה פסחים כג. דגה״נ מותר בהנאה דקיי״ל כחזקיה.
2. בריה הוא וחייב בכל שהוא כאוכל נמלה כ״ש שחייב (רע״ב). אכילה כתיבה ביה. וסתם אכילה בכזית (רש״י). ויש להעיר לפ״מ דמבואר לקמן אות קס. דר״י ס״ל דנאסר לבני יעקב ושם בגמ׳ ק. שכן איסורו נוהג בבני נח (דקודם מ״ת ב״נ היו. רש״י) והנה דעת הרמב״ם בפ״ט מהל׳ מלכים ה״י דב״נ חייב על אבמה״ח ובשר מן החי בכ״ש שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד, א״כ לר״י דאיסור גה״נ נאמר לבני יעקב וכיון דאז הי׳ בהמה טמאה מותרת להם וחל איסור גיד שוב לא נפקע, מה״ט נימא ג״כ לענין שיעור כיון דבעת שנאסר גה״נ הי׳ אסור אפילו כ״ש שלא ניתנו שיעורין לב״נ נשאר איסור זה גם אחר מ״ת דאפילו בכ״ש חייב. וצ״ל דשיעורין הלכה למשה מסיני שנאמרו אחר כך על כל האיסורין נאמרו גם על איסור גה״נ שחיובו רק בכזית. וי״ל לשיטת הרמב״ם דר״י סובר סתם לשון אכילה בכזית וגם ב״נ אינו חייב פחות מכזית (ושיטת התוס׳ חולין לג. דלא כשיטת הרמב״ם, ועי׳ שו״ת מהרלב״ח סי׳ יח.) ואפילו בגה״נ אינו חייב פחות מכזית. והרמב״ם פוסק כרבנן. ועי׳ תשובת הרשב״א סי׳ תל״ט ומשנה למלך ברמב״ם פ״א מהל׳ חמץ ומצה ה״ז. והפרמ״ג יו״ד סי׳ ס״ה נסתפק אם ח״ש אסור בגיד הנשה, דנימא כמו באבמה״ח דאמרינן בחולין קג: דאם חלקו מבחוץ ואבלו בכדא״פ פטור ה״נ בגה״נ דבעץ בעלמא לא שייך חזי לאצטרופי ואין לך בו אלא חדושו. והאחרונים דחו דבריו. ויש להעיר מהא דאיתא ברוקח הל׳ טריפות סי׳ רנ״ט וצריך ליטול גידי הירך יוציא כל הגיד שלא ישתייר אפילו ״כחוט השערה״ ויחתוך ראשי עצמות שבירך שבהן שרשי הגיד וישליכם. וכן מבואר לשון זה בס׳ האורה סי׳ קג. וסדור רש״י שם ומקודם לזה כתבו ולא ישאר כשעורה אחת של חלב דאסור אפילו כשעורה אחת וחייב כרת כו׳ וכל האוכל שיעור גרגיר חטה אחת מן החלב או מן הדם חייב כרת. משום כל חלב וכל דם לא תאכלו. וזה תמוה דאפילו למ״ד ח״ש אסור מה״ת אבל חיוב כרת ליכא גם צ״ע השיעור חטה. וראה בלק״ט שמות יב טו. שכ׳ כי כל אוכל חמץ אפילו כל דהו חייב מלקות. וכ״ה בשכ״ט שם. וזה ג״כ תמוה, והרמב״ם בפ״א מהל׳ חמץ כ׳ דחייב מכות מרדות וצ״ע.
3. ואינו נוהג בטמאה שאם אכל גיד הנשה של טמאה פטור, אמרו לו פסוק זה שהזהירו עליו בסיני נאמר ועד סיני לא הוזהרו אלא שנכתב במקומו לאחר שנאמר בסיני וכתב וסידר משה את התורה כתב המקרא הזה על המעשה על כן הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד. (רש״י) ומבואר מדברי רש״י דלרבנן לא נאסר גה״נ לבני יעקב. אמנם מדברי הרמב״ם בפיהמ״ש מבואר דמפרש באופן אחר וז״ל ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת והוא מה שאמר ״מסיני נאסר״ לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב״ה ע״י משה רבינו ע״ה לא שהקב״ה אמר זה לנביאים שלפניו כו׳ וכן גיד הנשה אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו אלא מצות משה רבינו ע״ה הלא תראה מה שאמרו תרי״ג מצות נאמרו לו למשה מסיני וכל אלו מכלל המצות ע״כ. וכ״כ באגרות הרמב״ם (דפוס לפסיא טו:) ואמנם אנחנו הולכים אחר מה שנצטוינו בסיני שנזכר לנו איסור גה״נ המוקדם והמילה המוקדמת. ומבואר מדברי הרמב״ם פי׳ חדש דרבנן ג״כ מודים לר״י דבני יעקב נאסרו בגיד הנשה כמו שאברהם נצטווה במילה רק מה שאנו מצווים בגה״נ זה הוא מסיני ונכתב במקומו. כן מבואר דגורס מסיני ״נאסר״ (וכן הוא במדרש הגדול צד תקיד.) ולפנינו בסיני (מסיני) ״נאמר״ ולפירושו מדויק נאסר. דרבנן ג״כ סברי דאיסור גה״נ נהג מקודם בבני יעקב אלא לנו מסיני נאסר. אמנם פי׳ זה תמוה דהרי בגמ׳ חולין קא. מוכח להדיא כמו שפרש״י דרבנן ס״ל דעד סיני לא הוזהרו עליו. דאיתא שם בגמ׳ המשך המאמר שלפנינו. מתיב רבא וישאו בני ישראל את יעקב אביהם, לאחר מעשה (לאחר אותו מעשה שנאבק עמו כו׳ והקב״ה קראו ישראל, רש״י) אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מההיא שעתא (דוישאו בני ישראל) ליתסר, אמר ליה וכי תורה פעמים פעמים ניתנת ההוא שעתא לאו שעת מעשה הואי ולא שעת מתן תורה הואי. ומדמקשי לרבנן מההוא שעתא ליתסר הרי מפורש דלרבנן לא נאסרו בני יעקב בגה״נ ודו״ל דכוונת הרמב״ם הוא לפרש אליבא דר״י דקאמר מבני יעקב נאסר דמלשונו מבואר דלרבנן קאמר, (ואולי י״ל דהרמב״ם לא היה לו כלל בגירסתו מלים אלו ״מההיא שעתא ליתסר״ דכן במדרש הגדול כשמעתיק לשון הגמ׳ אינם וז״ל מתיב ראבא וישאו בני ישראל את יעקב אביהם לאחד מעשה א״ל ראבד״ר לר״א וכי תורה פעמים פעמים ניתנה ההיא שעתא לא שעת מעשה הואי ולא שעת מתן תורה הואי. ואם באמת כן הי׳ בגרסתם ואינה השמטת הסופר — אפשר לפרש פי׳ אחר דמ״ש לאחר מעשה זהו בכלל קושיא דשואל הרי מצינו לאחר אותו מעשה שנקראו בני ישראל א״כ י״ל דקרא לא יאכלו בנ״י קאי עליהן ע״ז אומר ״דשעת מעשה״ לא הוי אבל צ״ע לשון וכי תורה כו׳ ואם נפרש כפרש״י י״ל דר״א בא להוסיף ולבאר תי׳ של לאחר מעשה). עוד יש להקשות על דברי הרמב״ם בפיהמ״ש מגמ׳ חולין צא. מובא לקמן מאמר קסב. וטבח טבח והכן טול גיד הנשה בפניהם כמ״ד גיד הנשה נאסר לבני נח ולפ״ד הרמב״ם הרי אפילו לרבנן נהג איסור גה״נ בבני נח, ונ״ל ליישב עפ״ד הרמב״ם בפ״ט מהל׳ מלכים ה״א שכ׳ ויעקב ״הוסיף״ גיד הנשה ומבואר מדבריו דס״ל דיעקב בעצמו הוסיף גיד הנשה ולא כמו מצות מילה שאברהם נצטווה. ובלח״מ תמה עליו ולא הביא מדברי הפיהמ״ש ועפ״ז י״ל כמ״ש התוס׳ בחולין שם ד״ה כמאן דאמר גה״נ נאסר לב״נ וא״ת דלמא לא נאסר ואפה״כ היו מקיימין [שנהגו באיסור, רשב״א] כמו שחיטה דקאמר ליה פרע להם בית השחיטה וי״ל מדקאמר והכן משמע דבל״ה לא משתרי. והריטב״א כ׳ דוהכן משמע משורש הדין. ועפ״ז י״ל גם מה שהקשתי לעיל מקו׳ הגמ׳ מההיא שעתא ליתסר י״ל הפי׳ דמדינא ליתסר ולא מצד מנהג שיעקב אסר על עצמו. ומקור לדברי הרמב״ם הנ״ל דיעקב בעצמו הוסיף גה״נ ולא נצטוה ע״ז רק שנהג כן מעצמו ואסר את גה״נ עליו ועל בניו וכס״ד של התוס׳ הנ״ל מבואר בלקח טוב כאן אחרי שמביא שתי המימרות של ריב״ח מובאים לקמן אות קסב. כ׳ שכך נהגו קודם מתן תורה שלא לאכול גיד הנשה, וכשבא משה רבינו ואסרו במקומו אסרו במקום סיפורו של מעשה אבל מהר סיני נאסר ולא נכתב אלא במקומו, ודבריו תמוהים שהם נגד הגמ׳ הנ״ל דמבואר דריב״ח כר״י דמבני יעקב נאסר ולא כרבנן ואולי הי׳ כן גרסתו בגמ׳ או שזה ענין בפני עצמו וצ״ל ״כך נהגו״ עכ״פ מבואר בדבריו דס״ל דגם לרבנן שכך נהגו קודם מ״ת שלא לאכול גה״נ ובסיני נאסר וכמ״ש הרמב״ם [ומה שהביא שם בלק״ט אח״ז הא דסנהדרין נט. דגה״נ נאמר ולא נשנית ולכאורה זה סתירה וצ״ל דרוצה להביא גם דברי ר״י וכ״כ בשכל טוב צד קפו. כן מ״ש בלק״ט דמילה ב״נ מוזהרין עליהן דנאמרה ונשנית ובשכ״ט מוסיף שבת פו״ר צריך ביאור ותיקון ואכ״מ] וראה לעיל פכ״ד אות רכח. בבאור מ״ש מדברי הערוך בפי׳ הגמ׳ יומא כח: אנן מאברהם ניקום ונגמור כעין דברי הפיהמ״ש הנ״ל. ויש לה״ר לדברי הרמב״ם בפיהמ״ש מלשון השהש״ר פ״א ופסקתא דר״כ פי״ב לאחר שמבאר שבע מצות שנצטוו קודם מתן תורה ויעקב על גיד הנשה כו׳ אבל את בסיני נצטוותה תרי״ג מצות רמ״ח מצות בעשה ושס״ה מצות בל״ת ומבואר דאיכא למ״ד דס״ל דיעקב נאסר בגה״נ ואעפ״כ נצטוו עוד הפעם בסיני וזה הוא כרבנן לפי׳ הרמב״ם דאי כר״י שאמר שמבני יעקב נאסר גה״נ הלא מבואר בסנהדרין נט. נאמרה לב״נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב״נ ואנו אין לנו אלא גה״נ ואליבא דר׳ יהודה עיי״ש ברש״י [ובפי׳ הרמ״ה ורבינו יונה מ״ש לתרץ דבלאו טעמא דלא נשנית בסיני הלא מבואר בקרא בני ישראל.] הרי מפורש דלר״י לא נשנית בסיני (וצ״ע וכי לית ליה לר״י דמספר תרי״ג מצות נאמרו למשה מסיני ודו״ל כיון דהתורה כולה ניתנה בסיני נקרא נאמרה בסיני. ועי׳ רמב״ן בסה״מ והרשב״ץ בזהר הרקיע בריש ספרו שכ׳ דמספר זה אינו מוסכם אליבא דכ״ע). ובת״א על כן לא ״אבלין, וכ״ה בתיב״ע ובפשיטא, ובפי׳ הריב״א כתב דהיינו מאי דאמרינן בחולין לא נשנית כאן אלא בסיני ובמקומו נזכר ולכך לא תרגום לא יכלון. וצ״ל דמפרש לא אכלין דבסיני נצטוו שלא יאכלו דהרי אין אזהרה אחרת בתורה מלבד הפסוק שלפנינו. ויש נוסחאות בת״א לא יכלון. ובמנחה בלולה כ׳ לא יאכלו מכאן שלא נהגה מצוה זאת אלא עד אחר מתן תורה מדאמרם בלשון עתיד. מאיזה טעם נאסר, בתוספתא חולין פ״ז ר׳ יהודה אומר אף בטמאה מפני שאיסורו קודם למתן תורה אמרו לו לר׳ יהודה אינו אומר על כן לא יאכלו בני יעקב ראובן ושמעון את גיד הנשה אלא בני ישראל אלו שעומדין לפני הר סיני אלא למה כתבו שם להודיע במה נאסר, וצ״ב דברי הגמ׳ לידע מאיזה טעם נאסר, דהרי יש הרבה לאוין של איסורי מאכלות שאין לנו בתורה טעם על איסורן ומ״ש דווקא גיד הנשה שרצה משה להודיע לנו הטעם לאיסורו, [ודו״ל משום דלמ״ד אין בגידין בנו״ט וגה״נ עץ בעלמא, ובכל האיסורין אם אינם ראוין לאכילה יצאו מכלל איסורן, או להודיע לנו שמחיים נאסר, עי׳ תוס׳ חולין צ. ד״ה קדשים או דגה״נ של אדם אסור] ול״נ דחז״ל גילו לנו בזה שורש גדול בענין טעמי המצות דמשה רבינו כ׳ אותה אזהרה של גה״נ אצל המעשה לידע מאיזה טעם נאסר, מפני שזה הוא הלאו הראשון כמנין שס״ה ל״ת שנאמר ולא נשנה והודיע לנו בזה טעם על איסור גה״נ כי ממנו נלמד שמותר לומר טעם על האיסורין שבתורה. ומה״ט מצינו לחז״ל בכמה מקומות שנתנו טעם למצות התורה. ועי׳ בתוס׳ גיטין מט: סוטה יד. מבואר אע״ג דפליגי ר״ש ור״י אי דרשינן טעמא דקרא במידי דלא נ״מ כ״ע מודי דדרשינן, וכ״כ התוי״ט פי״א דסנהדרין מ״ה. ובס׳ יעיר אוזן מערכת ט׳ אות ט״ו כ׳ מכת״י תוספת הרא״ש דאפילו מאן דלא דריש טעמא דקרא אבל היכא דפשטיה דקרא משמע הכי דריש, וראה במו״נ חלק ג׳ פל״א וכן החינוך והרלב״ג ומוני המצות מ״ש בענין טעמי המצות ולא הביאו מהגמ׳ הנ״ל שמפורש היסוד לענין זה. ומצאתי להמאירי בסנהדרין כב. שהעיר מהטעם שנאמר בגה״נ וז״ל צריך אדם להזהר שלא לחזור אחרי טעמי מצות עד שימוד עצמו שלא להקל בהן בידיעת טעמן, דרך הערה אמרו (סנהדרין כב.) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שתי מצוות נתגלו טעמן שלא היו מסורות אלא ליחיד ונכבד שבדור ולא היו הדברים נראין לצאת על ידן מכשול, ואעפ״י כן נכשל בהן גדול העולם והם לא ירבה לו נשים ולא יסור וכו׳ אמר שלמה אני ארבה ולא אסור, וכן לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה אמר שלמה אני ארבה ולא אשיב מה כתיב בו ונשיו הטו את לבבו וכתיב ותעלה המרכבה ממצרים, ומה שכתוב למען ידעו דורותיכם וכן כי ששת ימים עשה ה׳ וכן על כן לא יאכלו בני ישראל וכו׳ אלו והדומים להם סבות שעברו ואין בהם מקום למכשול. ויש להעיר מלשון התוספתא להודיע ״במה״ נאסר. (אם לא נגיה דצ״ל ״למה״). אולי יש בזה כוונה אחרת לא משום דהעיקר להודענו הטעם שנאסר רק במה נאסר זאת אומרת להודיענו המקום של הגיד כי ע״י הספור אנו יודעים מה רצתה התורה לאסור. ועי׳ באע״ז מה שהביא דחסרי דעת מפרשים דהגיד הוא אבד המוליד והנשה מגזרת נשים. ועי׳ לעיל אות קכח. ולקמן קסב. וכעין זה בפי׳ הרב״ח בשם פילוסוף אחד מחכמי תורתינו מ״ש לפרש כל הפרשה של יעקב בדרך רמז ולא יאכלו בנ״י את גיד הנשה שלא יתעסקו תלמידי ישראל בענין התאוות הגשמיות כו׳ מתוך חוזק התאוות ישכח השם יתברך ועל כן קראו בשתי מלות הללו גיד הנשה כו׳ כי המיעוט בו יפה והיתרון ממנו הפסד כו׳. ובס׳ עבודת הלוים לר״י מלוניל על חולין כ׳ ״להודיע לנו טעמו מפני מה נאסר״ להיות לנו לזכר שלא עזב ה׳ חסדו מעם אבותינו ועמנו ונתן ליעקב אבינו כה לעמוד בפני מלאך. וכ״ה בשכל טוב כאן זכר להם שנתנוסס אביהם, ודומה זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו׳ ולא יאכל חמץ (שמות, יג, ג) וכתיב זבח פסח הוא לה׳ (שם יב, כז) ולמה, על אשר פסח על בתי בני ישראל (שם, שם) בסכות תשבו (ויקרא כג, מב) למה כי בסוכות הושבתי את בני ישראל (שם שם, מג) ובנין אב של כולן, זכר עשה לנפלאותיו (תהלים, קיא, ז). וביתר ביאור בס׳ החינוך מצוה ג׳ משרשי מצוה זו כדי שתהיה רמז לישראל שאע״פ שיסבלו צרות רבות בגלות מיד העמים ומיד בני עשו יהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם ויבא להם גואל ויגאלם מיד צר, ובזכרם תמיד ענין זה ע״י המצות שתהיה לזכרון יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם, ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו שבא בקבלה שהיה שרו של עשו רצה לעקרו ליעקב מן העולם אותו וזרעו ולא יכול וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשו ציער לזרע יעקב ולבסוף תהיה להם תשועה מהם, וכמו שמצינו באב שזרחה לו השמש לרפואתו ונושע מן הצער כן יזרח לנו שמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו במהרה בימינו אמן. ראה לעיל אות קכ. ובסגנון אחר בס׳ מאמר השכל המיוחס להראב״ן וז״ל ומכלל כיבוד הורים איסור גיד הנשה שנאמר לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, הענין כאשר קבל עליו יעקב מלאוכלו להזכיר בזה שהטיב הש״י עמו להצילו מן המלאך מן הדרך אשר בא בה שלם נתחייב בו זרעו לעשות ולנהוג במצותיו כדבר הפורים והצומות, מצורף לזה המנע יעקב מלאוכלו כי ידע בדרך הרפואות אשר כל אבר הנאכל מחזיק אבר דמיונו בהיותו בריא, ומחלישו כשהוא לא על תכונתו, והנה כתיב ותקע כף ירך יעקב והבנים יעשו לכבוד אביהם. וראה לקמן אות קסה. מ״ש מס׳ טעמי המצוה לר״מ הבבלי. ויש בראשונים עוד טעמים בפי׳ רבע״ת בדע״ז והד״ז ובמנח״י ובפי׳ ר״י מוינה עה״ת. על כן לא יאכלו בני ישראל את גה״נ כלומר לזכרון הנס שניצל יעקב מהמלאך. ד״א על כן שהוזק יעקב קבלו עליהם בניו שלא יאכלו מגיד הנשה (והרד״ק כ׳ אסרוהו על עצמן והם צוו לבניהם ונאסר להם עד עולם) משל לאדם שחש בראשו תמיד ומקבל עליו שלא יאכל עוד מן הראש כדי שיהא לו רפואה (ובפי׳ הטור כ׳ כאדם שמתענה ביום שמת בו אביו, וכ״כ בספר חסידים סי׳ רלא. אמרו הואיל ופשענו שהנחנו הלילה הזקן לבדו לכך אירע לו בשבילנו נדרו שלא לאכול גיד הנשה.) ד״א על שעשו בני ישראל שלא כהוגן שלא עשו לויה לאביהם והניחוהו ללכת לבדו והוזק על ידם בגיד הנשה אסר להם הקב״ה גיד הנשה כדי שיהיו זריזים במצות לויה. ובפי׳ הרא״ש עה״ת מוסיף על טעם זה שנ׳ על כן לא יאכלו וגו׳ פי׳ על שהניחוהו לילך יחיד ונכשל [בדרכו] והפסידו אותו ״מאכל טוב״ לדור דורים להיות להם למזכרת עון. וצ״ע מ״ש דהוא מאכל טוב לא מיבעי למ״ד אין בגידין בנ״ט אלא עץ בעלמא, ואפילו למ״ד יש בגידין בנ״ט מ״מ מאכל טוב לא הוי. ואולי י״ל קצת לפ״מ דמבואר בכת״י חמאת החמדה על כן לא יאכלו וגו׳ ובניו בעבורו בטלו מלאכול ״הירך״, ועד עתה מקצת היהודים אינן אוכלין אותה כלל, והם היהודים שבדמשק, (ובהרבה מקומות שאין אוכלים חלק אחורים) ומקצתן משליכין ממנה גיה״נ ואוכלין אותה, ונמצא דעי״ז הפסידו כל הירך שהוא מאכל טוב. אבל טעם זה דחוק כי אין זה רק מנהג ולא מדינא. ובס׳ חצי מנשה מכת״י ראשונים כ׳ נענשו ולא יאכלו את גיד הנשה והוא נתח טוב וירך מבחר הבהמה הוא כדכתיב כל נתח טוב ירך וכתף (יחזקאל כד, ד) וצריך לפרש כמ״ש לעיל. ואולי י״ל דע״י שצריכים לחתוך את הירך לחתיכות להוציא את הגידים והקנוקנות מקלקלים אותו בזה. וכמ״ש המפרשים בהא דפריך בפסחים כב. משולח אדם ירך לנכרי ואע״ג דליכא הנאה בגיד מ״מ מתכבד בו יותר אם שולח לו ירך שלם עם הגיד. עוד כ׳ שם גיה״נ מפוזר בירך וממנו הזרע ולכך נגע המלאך באותו המקום שלא יוליד ולא הוליד עוד ועל כן לא יאכלו, ר״י אנגילוני ז״ל. וראה לעיל אות קכח. בבאור.
4. חולצו מן הירך ומשליכו לתפוח צבור האפר שבאמצע המזבח. ממשקה ישראל מקרא הוא בספר יחזקאל שה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל ולענין קרבנות ונסכיהם כתיב ומפרשינן בפסחים מח. מן המותר לישראל אבל גיד הנשה לא. (רש״י) ובגמ׳ שם פריך על דברי רבנן שאסרו גה״נ מטעם דבעינן משקה ישראל ורבי מידי דהוי אחלב ודם, ורבנן מצותן בכך שאני. (חלב ודם הוא עיקר הקרבן, רש״י) ובספר המכונה ירושלמי חולין בפ״ז ה״א יש כאן אריכות דברים בענין הנ״ל וז״ל ונוהג בחולין ומוקדשין כו׳ חד סב שאל את ר׳ יוחנן והא כתיב על כן לא יאכלו בני ישראל (ולמה מוקדשין אסור), אמר ליה וכי ניכר אותו האיש שאין לו מוח בקדקדו, ולמה אמר לו כן בגין דכהניי מצות רביי עלון, ולא אכלי כהני מליקה, נבלה אכלי גיד לא כל שכן, אלא בגין דכל הני דכתיב בני ישראל בני ישראל ולא כהניי ולויי (בתמיה), מליקת העוף מליקתן דו היא שחיטתן. אמר רבי חנינה חכים הוא ההון סב דלא חכים משאל, ניחא קדשים נאכלים לכהנים, קדשי מזבח, אמר ליה ר׳ יוסי שפיר עבד דלא שאל, מדשאל קדמייתא שריפתה דו היא אכילתה, (ולכן אסור גם בקדשי מזבח), ולא כהניי מיכלי ובעלין מתכפרין, כמו דאת מר הכי כן את מר מזבח מיכל ובעלין מתכפרין. תפלוגתא דר׳ יוחנן ור׳ לעזר חד אמר הדא דתימר בקדשי כהנים הא בקדשי מזבח לא בדא, וחורנה אמר לא סוף דבר קדשי כהנים דלא יאכלו כתיב, אלא אוף קדשי מזבח, ולא ידעון מן מר דא ומן מר דא, מן מן דלא שאל ההון סב תינייתא את שמעית דרבי יוחנן הוא דמר אוף קודשי מזבח, רבי יוסי בי רבי בון בעי קומוי דרבי חגיי ונוהג בחולין ובמקודשין מן ההון דמר מוקדשין לא, אמר ליה דלא סברית מימר לא יאכלו בני ישראל ולא לא יאכל המזבח, אמר ליה יכולין אנן שאל תריין שאילין, שריפתה דו היא אכילתה, ניחא להעלותו, למיכל, אמר ליה צורכיה דלא סברית מימר אין איסור גיד חייל על איסור קדשים ע״כ. (וכבר כתבתי בכ״מ אף דברור שהספר ההוא בכללו ליקוט ומזויף בכ״ז הדעת נוטה שיכול להיות שמצא המחבר איזה קטעים מהירושלמי ועליהם הוסיף משלו, ולכן יש להסתפק על מאמרים שונים אולי הם האמתיים). והנה כל הקטע הנ״ל פשטות הדברים אין להם שחר, דכ׳ לבאר האיסור למזבח משום דשריפתה היא אכילתה. וכמו דכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים כמו כן אכילת מזבח מכפרת. וזה תמוה וכמבואר שם בסוף המאמר הרי לא יאכלו בני ישראל כתיב ולא כתיב לא יאכל המזבח, וכמבואר בגמ׳ חולין הנ״ל וכאן לא הזכיר כלל מענין משקה ישראל. ובס׳ שאלו שלום ירושלים יב. (בעת שהחזיק שזהו ירושלמי אמתי) כ׳ לבאר דברים הנ״ל דס״ל דענין האיסור משום משקה ישראל הוא דהתורה גילתה דאיסור זה שאסור להדיוט אסור מטעם זה גם לגבוה, לא רק מטעם שאסור להדיוט, רק דבעצם היא איסור גם לגבוה עייש״ה, ובמא״ה. ול״נ (אם הי׳ זה באמת דברי הירושלמי) דיש לפרש עפ״מ דמבואר בחולין קב. ומנחות ו. דנבלה וטרפה לא מקרו הותר מכללו לכהנים במליקת חטאת העוף דמשלחן גבוה הוא דקזכי, והיינו משום דאכילתן חשובה כמו אכילת מזבח ולא כאכילת הדיוט, ועי׳ תוס׳ ב״ק יב: דמשלחן גבוה קזכי נאמר רק בנאכל לכהנים לא בנאכל גם לבעלים ישראל. ובחי׳ מהרי״ט קדושין סט. לענין אין בודקין מן המזבח ולמעלה דאכילת קדשים קרי ליה מזבח לענין בדיקה, ולפ״ז י״ל דזה הוא הכוונה מה שה״ר מאכילת כהנים דבעלים מתכפרים ואכילת מזבח מכפרת לאשמעינן כמו דאכילת כהנים הוי כאכילת מזבח משום דמשלחן גבוה קזכי מה״ט אסור גה״נ לגבוה דאכילת גבוה מקרי אכילה והוי כאכילת כהנים.
5. בב״ר פע״ח א״ר חנינה למה נקרא שמו גיד הנשה שנשה את מקומו, וי״ג שנשה ממקומו. ועי׳ פרש״י. ובשכ״ט ועיקר מלת הנשה לשון שכחה, ודומה לו כי נשני אלהים את כל עמלי (בראשית מא, נא) נשיתי טובה. (איכה ג. יז) ובלשון תרגום, לא תשכח, לא תתנשי. ויש מעמיקים בלשון הפשט לומר כי נושת ונחלש כח יעקב לפיכך קראו נשה ודומה לו נשתה גבורתם היו לנשים, שהנשים כחן תש. ובזח״א קע: ואמאי אקרי גיד הנשה כלומר גיד דאיהו מנשה לבני נשא לפולחנא דמאריהון ותמן הוא יצר הרע רביע וכיון דאתדבק עם יעקב לא אשתכח אתר דיכיל לאתגברא עליה עי׳ לעיל אות קס. נשה ממקומו, קפץ. נשתה גבורתם, קפצה גבורתם. (רש״י) ובבה״ג הנדפס מכת״י ד״ב עמוד תקסג. איתא ר׳ יהודה אומר אף בטמאה אר״י והלא כת׳ דבר שלח ה׳ ביעקב ״שנאסר עליו״ גיד הנשה. ובהערות כותב דזה הוספת גליון. ונראה לפ״מ דמבואר שם בגמ׳ אחרי מאמר זה א״ר יוסי בר חנינא מאי דכתיב וטבוח טבח והכן, פרע להן בית השחיטה, והכן, טול גיד הנשה בפניהם, כמ״ד גיד הנשה נאסר לבני נח. ויש לומר דהבה״ג מפרש כמ״ד גיד הנשה נאסר לבני נח קאי אתרווייהו דרשות של ריב״ח ומשה״כ הביא זאת בדברי ר״י. ויש להעיר מהמאמר המבואר בירושלמי מכות פ״ב ה״ז אשר לפנינו נדפס רק תחלתו כל מקום שנאמר דיבור חידוש מקרא שם. והכתיב וידבר אלהים כו׳ גרש״ה. והשאר חסר. וידידי מהר״ש ליברמן בתרביץ שנה ד׳ ספר ד׳ השלים מאמר זה עפ״מ דמבואר בילקוט המכירי ישעיה עמוד עד. וז״ל רבי שמואל בר נחמן בשם ר׳ יונתן כל מקום שנאמר דיבור חידוש מקרא יש שם והכתיב וידבר אלהים אל נח לאמר מה חדוש מקרא יש שם חדש בו אבר מן החי, אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. והכתיב ויפל אברהם על פניו וידבר אתו אלהים לאמר מה חדוש יש שם חדש בה את המילה דכתיב זאת בריתי המול לכם כל זכר, והכתיב דבר שלח ה׳ ביעקב מה חדוש מקרא יש שם, חדוש בו גיד הנשה על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. והכתיב וידבר ה׳ אל יהושע לאמר מה חידוש מקרא יש שם אם תאמר שש ערי מקלט כבר ניתנו למשה מסיני כו׳. ומבואר מכאן ג״כ כמש״ל דדרש זה דבר שלח ביעקב הוא כר״י דגיד הנשה נאסר לבני יעקב. וכ״כ בס׳ דרשות אבן שועיב כאן ונתנה מצות גיד הנשה ע״י יעקב כמו שאמרו דבר שלח ה׳ ביעקב זה גה״נ ולא נשנית בסיני. וכ״ה בכת״י אור האפלה. ומדברי חז״ל והרמב״ם לעיל אות קס. מבואר דיעקב בעצמו נהג איסור בגה״נ ועפ״ז נדחו טעמים אחדים שכתבתי לעיל אות קס. ובתו״כ שמיני פ״ב על כן לא יאכלו וגו׳ אסר גה״נ.
6. ואי אין בגידין בנותן טעם ומש״ה פטור משום טומאה ליחייביה משום גיד דהא ליכא למיפטריה הכא משום דאין איסור חל על איסור דהא ליכא טומאה (רש״י). ועי׳ לעיל אות קנט. ובשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ שס״ד דגיד הנשה של אדם אסור משום דאית ליה כף ועגיל ועוד דעיקר המעשה בדידיה הוה. ובמל״מ פ״ח מהל׳ מאכלות אסורות ובשעה״מ שם.
7. ונעשה כחלב המת פי׳ הרד״ל שרומז לנו שחלבו של גיד אסור שהגיד נשה עם החלב. כר״מ בחולין צב: וצ״ע.
8. ראה לעיל אות קס. כבאור. וכ״ה בכת״י רמזי ר״י עה״ת, את לרבות קנוקנות וגידין של גיד הנשה. ועי׳ חולין צב: ובזהר ח״א קע. בגין דאית בכר נש רמ״ח שייפין לקבל רמ״ח פקודין כו׳ ואית בבר נש שס״ה גידין ולקיבלהון שס״ה פקודין דלאו אינון אתיהיבו למעבד ולקבל שס״ה יומי שתא והא תשעה באב חד מנהון כו׳ ובגין כך אמרה אורייתא לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה א״ת לאסגאה תשעה באב דלא אכלין ביה ולא שתין כו׳ וכל מאן דאכיל בתשעה באב כאילו אכיל גיד הנשה. ובס׳ ציוני ושפתי כהן ובטעמי המצות לר״מ הבבלי מפרשים הדברים כפשוטם וז״ל טעם מצוה זו לפי שאם תחלק הלאוין לימים דכתיב ולשמור את מצותי כל הימים יבוא גיד הנשה כנגד ט׳ באב ומה שאירע לאבות סימן לבנים ששרו של עשו נלחם עם יעקב וכאשר לא יוכל לו ציערו בנגיעת הירך שהם יוצאי יריכו ולא מצא מפלת שונאיהם ישראל בימים אלא בט׳ באב ובגיד הנשה וכאשר נאכל הגיד מתחזק כחו ואונו כי שם רביצת סמאל ומחנותיו ואנו בגלות אדום ורודפים אותנו במצרים על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. ראה לעיל אות קס. ובס׳ שפתי כהן כ׳ (ובטה״מ שם בשם מדרש) מצאתי כתוב ד׳ צומות רמוזים [במלת גיד] ואמר על כן לא יאכלו בני ישראל אלא מתענין, א״ת, אב תשעה, גי״ד ר״ת ג׳ דתשרי, י׳ בטבת, גי״ד בגי׳ י״ז, היינו י״ז בתמוז. ובמנחה בלולה מוסיף כי אותיות הנשה ״השנה״ לרמז כי באלו הימים לא יאכלו בני ישראל.
9. דכוליה ירך ולית ליה דשמואל אלא כל מקום שיאכל ממנו כזית חייב (רש״י).
10. חולין קלד: קדושין כא: כריתות כא. ועי׳ לעיל פכ״ד אות מא.
11. לעיל אות קס.
12. בגמ׳ חולין צ: מובא לעיל אות קל. על המשנה דחולין פט: גה״נ נוהג בירך של ימין ובירך של שמאל, מביא דברי ר״י בתוספתא פ״ז רי״א אינו נוהג אלא באחת והדעת מכרעת [שהיא] את של ימין. עיי״ש ולפנינו בב״ר מבואר דעה שלישית של ר׳ יוסי דנגע בשל שמאל ושתיהן נאסרו ומבואר דס״ל כרבנן במשנה דשתיהם נאסרו. ופליגי רק בדיוקא דקרא דלרבנן ס״ל דנגע בתרווייהו ולר״י נגע רק בשל ימין ולר״י נגע רק בשל שמאל. ולהפי׳ בב״ר שכ׳ והדעת מכרעת של שמאל שנאסרה. ומאן דאמר הדעת מכרעת של ימין ויגע בכף יריכו המזומנת לו זה ירך ימינו, ומאן דאמר של שמאל דכתיב כי נגע בכף ירך יעקב ירך ולא ירכו וזהו שמאל. ומבואר מדבריו דמפרש דאית תנא היא דעה שלישית דהשמאל נאסרה. ובמת״כ גורס אף של שמאל כר״י. וכ״ה ברד״ל. ועי׳ לעיל קל. ולהלכה פסקינן כרבנן דנוהג בשל ימין ושמאל. וראה בתיב״ע כאן. [וראיתי להעיר מ״ש בהלכות גדולות בהלכות טריפות (דפוס ברלין תקל״א וד״ו קנט.) ודביק בדכר ונוקבתא כו׳ ומשקליה לדכר ונוקבא. ובהערות ובאורים לבה״ג דפוס ווארשא תרל״ה, הבין דכוונתו דיקח הגיד הנשה מזכרים ונקבות ועפ״ז כ׳ לתקן דברי הכו״פ ביור״ד סי׳ ס״ה שמביא בשם ס׳ סמ״ג דגיד הנשה נוהג בזכרים ונקבות ותמהו עליו שזה טעות דכוונת הסמ״ג על בני אדם זכרים ונקבות שאסורין לאכול גיד הנשה ולא על הבהמות ולכן מגיה דצ״ל בכרתי ופלתי דכ״כ הבה״ג דמפורש כן. עי׳ תשובת חת״ס יו״ד סי׳ ס״ט ובס׳ תולדות אדם. והנה כעת נודע שבספר כרתי ופלתי שנדפס בחיי המחבר ויש עליו הגהות מכת״י המחבר תיקן במקום שנדפס בסמ״ג דצ״ל בסה״נ היינו בסדר הניקור הנדפס בטור יו״ד סי׳ ס״ה. ומקורו מבעל העיטור הכשר בשר שער א. ואו״ז סי׳ תמ״ח, ורבינו ירוחם נט״ו ה״ה אות יד. רוקח סי׳ ת״ט. וארחות חיים איסורי מאכלות אות פד. וענין סדר הניקור מבואר בקיצור בבה״ג שם. ובטור בסדר הניקור שם כ׳ במקום שיש הזכרות בעצם שבו גיד הגשה וחותך הזכרות והנקבות. ועי״ש פרישה אות נו. וראה בספר גילוי דעת יו״ד סי׳ ס״ה אות ז. שדחה דברי הערות הנ״ל שבבה״ג ד״ו. ופי׳ דהכוונה לגידים הנקראים זכרים ויש נקראים נקבות. וז״ד בל׳ הבה״ג. והעיר מדברי האו״ז פגה״נ סי׳ תמ״ט ותוס׳ חולין סט.] וי״ל ממ״ש הבה״ג הנדפס מכ״י בה׳ גה״נ שם ועצם אסור דלא גרע מגיד הנשה כו׳. ובהערות צד תקס״ב כ׳ דלא נשמע ולא נראה איסור העצם בשום מקום. ולא ראה מ״ש הב״י ביו״ד סי׳ ס״ה בשם שבלי הלקט וכ״ה בארחות חיים ח״ב איסורי מאכלות צד שמ״ד. וכ״פ הרמ״א בש״ע יו״ד ס״ה סק״ח. ובספר האורה סי׳ קח. וסדור רש״י אות תרטז. כ׳ וישכור העצמות שבירך שיש בהם שורש [שמנונית, ספר האורה] גיד הנשה וישליך אותו לחוץ.
עַל כֵּן לָא אָכְלִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת גִּידָא נַשְׁיָא דְּעַל פְּתֵי יִרְכָּא עַד יוֹמָא הָדֵין אֲרֵי קְרֵיב בִּפְתֵי יִרְכָּא דְּיַעֲקֹב בְּגִידָא נַשְׁיָא.
Therefore, the children of Israel must not eat the displaced tendon which is on the wide part of the hip joint to this very day; because he struck the wide part of Yaakov’s hip joint on the displaced tendon.
עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה
עַל כֵּין לָא אָכְלִין (ח״נ: יֵיכְלוּן) בְּנַי יִשְׂרָאֵל יָת גִּידָא נַשְׁיָא דְּעַל פְּתֵי יִרְכָּא עַד יוֹמָא הָדֵין אֲרֵי קָרֵיב בִּפְתֵי יִרְכָּא דְּיַעֲקֹב בְּגִידָא נַשְׁיָא
בעלי התוספות על לָא אָכְלִין
א. לשון העתיד ״עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ מתורגם ״לָא אָכְלִין״ בהווה, כדרכו בתרגום זמני הפועל על פי כוונתם.⁠1 וכמוהו ״עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן... וְלֹא יֹאכְלוּן״ (דברים ד כח) ״וְלָא אָכְלִין״, ״אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ״ (דברים לב לח) ״הֲווֹ אָכְלִין״ ורבים כמותם. אבל בעלי התוספות נתנו טעמים אחרים: ב״מושב זקנים״ תמה, מכיוון שיעקב נתרפא למה נאסר גיד הנשה? והשיב שישראל מעצמם נמנעו מאכילתו לכבוד יעקב ״והיינו דמתרגם אונקלוס עַל כֵּין לָא אָכְלִין, מעצמן היו נזהרים״. וריב״א פירש ש״לָא אָכְלִין״ בא להוציא מדעת ר׳ יהודה שגיד הנשה נאסר כבר מזמן יעקב אלא כדעת חכמים שהאיסור הוא ממתן תורה בלבד: ״תרגום אונקלוס עַל כֵּין לָא אָכְלִין, והיינו מה דאמרינן בחולין לא נשנית כאן אלא בסיני ובמקומו נזכר. ולכך לא תרגם לָא יֵיכְלוּן״.⁠2
ב. ״בְּגִיד הַנָּשֶׁה״ – ״בְּגִידָא נַשְׁיָא״, ולא ״בְּגִידָא דְנַשְׁיָא״ כבדפוסים מצויים, כי הַנָּשֶׁה הוא תואר ואינה סמיכות השווה וכן תיוב״ע ״אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת״ (מלכים א א ט) ״אֶבֶן סָכוּתָא״ [ולא: דְסָכוּתָא].⁠3
1. כמבואר בפסוק ״וכאשר יְעַנּוּ אֹתוֹ״ (שמות א יב) ״וּכְמָא דִּמְעַנַּן לְהוֹן״.
2. גליס, ״תוספות השלם״. חולין קא ע״ב: ״אמרו לו לרבי יהודה וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב? והלא לא נאמר אלא בני ישראל ולא נקראו בני ישראל עד סיני? אלא בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר להם״
3. ״באורי אונקלוס״. וכן ״מרפא לשון״ על פי ב״ר עח ו ״למה נקרא שמו גיד הנשה? שנשה ממקומו״, כתואר. והוסיף: ״ואולי גרסת בְּגִידָא דְנַשְׁיָא היתה על פי חסרי הדעת שכתב הראב״ע ז״ל המפרשים שהוא האבר ונשה מגזרת נשים״.
בגין כךא לא אכליןב בני ישראל ית ג(די){יד}א דנשיא דיג על כף ירכא עד זמן יומא הדיןד ארום קרב בכף ירכיה דיעקב בגידא דנשיא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כך״) גם נוסח חילופי: ״על כדין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אכלין״) גם נוסח חילופי: ״ייכלון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הדין״) גם נוסח חילופי: ״דין״.
בגין כן לא אכלין בני ישראל ית גידא נשיא דעל פתי ירכא דבעירא וחיותא עד יומא הדין ארום קריב מלאכא ואחד בפתי ירכא ימינא דיעקב באתר גדיא נשיא.
Therefore the sons of Israel eat not the sinew which shrank, which is in the hollow of the thigh of cattle and of wild animals, until this day; because the Angel touched and laid hold of the hollow of the right thigh of Jacob, in the place of the sinew which shrank.
[ו] עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ גִּיד הַנָּשֶׁה, שֶׁנָּשָׁה מִמְּקוֹמוֹ. רַב הוּנָא אָמַר הַאי פְּקוּקַלְתָּא דְגִידָא שָׁרֵי וְיִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים אָסְרוּ אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר בְּאַחַת מֵהֶן נָגַע וְאַחַת מֵהֶן נֶאֶסְרָה. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר בְּאַחַת מֵהֶן נָגַע וּשְׁתֵּיהֶן נֶאֶסְרוּ. אִית תַּנָּא תָּנֵי הַדַּעַת מַכְרַעַת שֶׁהוּא שֶׁל יָמִין כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, וְאִית תַּנָּא תָּנֵי הַדַּעַת מַכְרַעַת שֶׁהוּא שֶׁל שְׂמֹאל כְּרַבִּי יוֹסֵי. מַאן דְּאָמַר הַדַּעַת נוֹטָה שֶׁהוּא שֶׁל יָמִין: וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ (בראשית ל״ב:כ״ו), וּמַאן דְּאָמַר הַדַּעַת מַכְרַעַת שֶׁהוּא שֶׁל שְׂמֹאל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב (בראשית ל״ב:ל״ג).
על כן לא יאכלו בני ישראל וגו׳ – 1ולמה נקרא שמו גיד הנשה, שנשה ממקומו.
1. ולמה נקרא שמו גיד הנשה. חולין צ״א ע״א, ורש״י עה״ת, וכן בב״ר פע״ח אות ו׳, וילקוט רמז קל״ג, ולקח טוב, וע״ש בהערה ס״ז.
עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה – אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָא, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ גִּיד הַנָּשֶׁה, שֶׁנָּשָׁה אֶת מְקוֹמוֹ. רַב הוּנָא אָמַר: הֲדֵין פְּקוּקְלָתָא דְּגִידָא שָׁרְיָא וְיִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵן וְאָסְרוּ אוֹתָהּ עֲלֵיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּאַחַת מֵהֶן נָגַע וְאַחַת מֵהֶן נֶאֶסְרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּאַחַת מֵהֶן נָגַע וּשְׁתֵּיהֶן נֶאֶסְרוּ אִית תָּנָא תָּנִי, הַדַּעַת מַכְרַעַת שֶׁהִיא שֶׁל יָמִין כִּדְרַבִּי יְהוּדָה, וְאִית תָּנָא תָּנִי שֶׁהוּא שֶׁל שְׂמֹאל כִּדְרַבִּי יוֹסִי. מַאן דְּאָמַר הַדַּעַת מַכְרַעַת שֶׁהוּא שֶׁל יָמִין (לעיל פסוק כו) ״וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ״ וּמַאן דְאָמַר הַדַּעַת מַכְרַעַת שֶׁהוּא שֶׁל שְׂמֹאל כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב.
עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה – תְּנַן, שׁוֹלֵחַ אָדָם לְנָכְרִי יֶרֶךְ שֶׁגִּיד הַנָּשֶׁה בְּתוֹכָהּ רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יֹאכְלוּ אֶחָד אִסּוּר אֲכִילָה וְאֶחָד אִסּוּר הֲנָאָה בְּמַשְׁמַע, עַד שֶׁיִפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁפָּרַט לְךָ בִּנְבֵלָה קָסָּבַר רַבִּי אַבָּהוּ כְּשֶׁהֻתְּרָה נְבֵלָה חֶלְבָּהּ וְגִידָהּ הֻתְּרוּ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאִית לֵיהּ יֵשׁ בְּגִידִים בְּנוֹתֵן טַעַם וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּלֵית לֵיהּ סְבִירָא לֵיהּ דְּגִיד הַנָּשֶׁה אָסוּר בַּהֲנָאָה.
תַּמָּן תָּנִינָן, גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחוּלִין וּבַמֻּקְדָשִׁין, וְנוֹהֵג בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בְּיֶרֶךְ שֶׁל יָמִין וּבְיֶרֶךְ שֶׁל שְׂמֹאל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּאַחַת, וְהַדַּעַת מַכְרַעַת שֶׁל יְמִין. וְטַעְמָא מַאי אָמַר רָבָא, דְּאָמַר קְרָא הַיָּרֵךְ, הַמְיֻמֶּנֶת שֶׁבַּיָרֵךְ. וְרַבָּנָן הַהוּא דְפָשִׁיט אִסּוּרָא בְּכוּלֵיהּ יֶרֶךְ לְאַפּוּקֵי חִיצוֹן דְּלֹא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, שְׁנֵי גִּידִין הֵן, פְּנִימִי הַסָּמוּךְ לָעֶצֶם אָסוּר וְחַיָּבִין עָלָיו, חִיצוֹן הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר אָסוּר וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה מֵהָכָא (לעיל פסוק כו) ״בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ״, כְּאָדָם שֶׁחוֹבֵק אֶת חֲבֵרוֹ וְיָדוֹ מַגַּעַת לְכַף יְמִינוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר: כְּגוֹי נִדְמָה לוֹ וְאָמַר מַר, יִשְׂרָאֵל שֶׁנִטְפַּל לוֹ גּוֹי בַּדֶּרֶךְ טוֹפְלוֹ לִימִינוֹ רַב שְׁמוּאֵל בַּר אָחָא קַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא מִשְׁמֵיהּ דְרָבָא בַּר עוּלָא אָמַר: כְּתַלְמִיד חָכָם נִדְמָה לוֹ דְּאָמַר מַר, הַמְּהַלֵּךְ לִימִין רַבּוֹ הֲרֵי זֶה בּוּר וְרַבָּנָן אַמְרֵי, מֵאֲחוֹרֵיהּ אָתָא וְנָשְׁיֵהּ בְּתַרְוַיְהוּ וְרַבָּנָן, הַאי ״בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ״ מַאי דָּרְשֵׁי בֵּיהּ הַהוּא מִבָּעֵי⁠(ה) לֵיהּ לִכְאִידָךְ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מְלַמֵּד שֶׁהֶעֱלוּ אָבָק בְּרַגְלֵיהֶם עַד שֶׁהִגִּיעַ לְכִסֵא הַכָּבוֹד, כְּתִיב הָכָא ״בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ״, וּכְתִיב הָתָם (נחום א׳:ג׳) ״וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו״. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ גִּיד הַנָּשֶׁה, שֶׁנָּשָׁה מִמְּקוֹמוֹ וְעָלָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיהו נ״א:ל׳) ״נָשְׁתָה גְבוּרָתָם הָיוּ לְנָשִׁים״ אָמַר רַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי חֲנִינָא, מַאי דִכְתִיב (ישעיהו ט׳:ז׳) ״דָּבָר שָׁלַח ה׳ בְּיַעֲקֹב וְנָפַל בְּיִשְׂרָאֵל״, זֶה גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁפָּשַׁט אִסּוּרוֹ בְּכָל יִשְׂרָאֵל.
וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר – אָמַר לוֹ, וְכִי גַּנָּב אַתָּה אוֹ קוּבְיוּסְטוּס אַתָּה שֶׁאַתָּה מִתְיָרֵא מִן הַשָּׁחַר. אָמַר לֵיהּ, מַלְאַךְ אֲנִי וּמִיוֹם שֶׁנִּבְרֵאתִי לֹא הִגִּיעַ זְמַנִי לוֹמַר שִׁירָה עַד עַכְשָׁו. מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרַבִּי חֲנַנְאֵל דְּאָמַר רַבִּי חֲנַנְאֵל אָמַר רַב, שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים שִׁירָה בְּכָל יוֹם, אַחַת אוֹמֶרֶת קָדוֹשׁ, וְאַחַת אוֹמֶרֶת קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ, וְאַחַת אוֹמֶרֶת ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה׳ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״.
״וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ״ (הושע י״ב:ה׳). אֵינִי יוֹדֵעַ מִי נַעֲשָׂה שַׂר לְמִי כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים״ הֱוֵי אוֹמֵר יַעֲקֹב נַעֲשָׂה שָׂר לַמַּלְאָךְ. ״בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ״ אֵינִי יוֹדֵעַ מִי בָּכָה לְמִי, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (לעיל פסוק כז) שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, הֱוֵי אוֹמֵר מַלְאָךְ בָּכָה לְיַעֲקֹב.
כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים (לעיל פסוק כט), אָמַר רָבָא, רֶמֶז רָמַז לוֹ שֶׁעָתִידִים שְׁנֵי שָׂרִים לָצֵאת מִמֶּנּוּ, רֹאשׁ גּוֹלָה בְּבָבֶל וְנָשִׂיא שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שֶׁעַל הַכַּף בִּלְבַד דִּכְתִיב אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ. אָמַר רַב פַּפָּא, כְּתַנָּאֵי אָכְלוֹ וְאֵין בּוֹ כַּזַּיִת חַיָּב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּזַּיִת. מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנָן בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא. וְרַבִּי יְהוּדָה, אֲכִילָה כְּתִיב בָּהּ וְרַבָּנָן, הַהוּא דְּאִי הָיוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה זֵיתִים בְּמָקוֹם אֶחָד וְאָכַל מִנֵּיהּ כַּזַּית חַיָּב וְרַבִּי יְהוּדָה מֵאֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ נַפְקָא וְרַבָּנָן, הַהוּא מִבָּעֵי⁠(ה) לֵיהּ לִכְדִשְׁמוּאֵל, לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָא עַל כַּף הַיָּרֵךְ בִּלְבַד. וְרַבִּי יְהוּדָה, הַהוּא לֹא מָצִית אַמְרֵת הַיָּרֵךְ, דְּכוּלָּהּ יֶרֶךְ מַשְׁמַע וְרַבָּנָן, הַיָּרֵךְ, הַהוּא דְּמָשִׁיךְ בְּכוּלֵי יֶרֶךְ לִמְעוּטֵי חִיצוֹן דְלֹא וּלְעוֹלָם שֶׁעַל הַכַּף. וְהַאי כַּף מִבָּעֵי⁠(ה) לֵיהּ לִמְעוּטֵי עוֹפוֹת דְּלֵית לְהוּ כַּף.
הָאוֹכֵל גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל טְמֵאָה, רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב שְׁתַּיִם וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי קָסָּבַר, אִי קָסָּבַר אִסּוּר חָל עַל אִסּוּר וְיֵשׁ בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם, לִחָיֵב תַּרְתֵּי וְאִי קַסָּבַר אֵין בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם לֵחָיֵב מִשּׁוּם גִּיד אָמַר רָבָא, לְעוֹלָם קָסָּבַר אֵין בְּגִידִים בְּנוֹתֵן טַעַם וְטַעֲמָא דְרַבִּי שִׁמְעוֹן מֵהָכָא, עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה, מִי שֶׁגִּידוֹ אָסוּר וּבְשָׂרוֹ מֻתָּר, יָצְאָה בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁגִּידָהּ וּבְשָׂרָהּ אָסוּר.
נוֹהֵג בִּטְהוֹרָה וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּטְמֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף בִּטְמֵאָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא מִבְּנֵי יַעֲקֹב נֶאֱסַר גִּיד הַנָּשֶׁה וַעֲדַיִן בְּהֵמָה טְמֵאָה מֻתֶּרֶת לָהֶם אָמַר לֵיהּ, בְּסִינַי נֶאֱמַר אֶלָא שֶׁנִּכְתַּב בִּמְקוֹמוֹ אָמְרוּ לוֹ, רַבִּי יְהוּדָה, וְכִי נֶאֱמַר ״עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְּנֵי יַעֲקֹב״ וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָא בְנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא נִקְרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בְּסִינַי, וּבְסִינַי נֶאֱמַר אֶלָּא שֶׁנִּכְתַּב בִּמְקוֹמוֹ, מַה טַעַם נֶאֶסְרָה. מָתִיב רָבָא, ״וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם״ לְאַחַר מַעֲשֶׂה אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְרָבָא לְרַב אָשִׁי, מֵאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה וְאֵילָךְ לִתְסְרֵי וְכִי תּוֹרָה פַּעֲמַיִם נִתְּנָה, הַהִיא שַׁעְתָא לֹא שְׁעַת מַעֲשֶׂה הֲוָאי וְלֹא שְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה הֲוָאי.
גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל כְּוִי אָסוּר, בְּכַף הַיָּרֵךְ תָּלָה רַחְמָנָא וְהָא אִית לֵיהּ כַּף דָּמוֹ [מִנַּיִן] (ויקרא ז׳:כ״ו) מִ״כָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ״ אִצְטְרִיךְ קְרָא לְמֵיסַר סְפֵיקָא קַסָּבַר כְּוִי בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא חֶלְבּוֹ מִנַּיִן (שם כג) מִ״כָּל חֵלֶב״. נִבְלָתוֹ מִנַּיִן (ויקרא י״ד:כ״א) מִ״כָל נְבֵלָה״.
לד֗לך לא יאכלו בנו אסראיל ערק אלנסא אלד֗י מע חק אלורך אלי הד֗א אליום למא דני מן חק ורך יעקוב בערק אלנסא.
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על מפרק הירך עד היום הזה, כי נגע במפרק ירך יעקב בגיד הנשה.
למה נקרא שמו גיד הנשה? שנשה ממקומו ועלה, והוא לשון קפיצה, וכן: נשתה גבורתם (ירמיהו נ״א:ל׳), וכן: כי נשני את כל עמלי (בראשית מ״א:נ״א).
גיד הנשה THE SINEW OF THE THIGH-VEIN – Why is its name called גיד הנשה? Because it sprang נשה) and rose from its proper position. The word has the meaning of "springing". Other examples are: "Their strength sprang away (נשתה)" (Yirmeyahu 51:30) and "for God has made all my trouble spring away from me נַשַּׁנִי)" (Bereshit 41:51).
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה – לא נקרא שמו נשה. אלא שמתיש כח האדם בו. 1ד״א שנשה את מקומו.
2תנן התם גיד הנשה נוהג בארץ. ובחוצה לארץ. בין בפני הבית. בין שלא בפני הבית. בבהמה ובחיה. בירך של ימין ובירך של שמאל. ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף. והתורה אמרה אשר על כף הירך. 3א״ר חנניא הדא 4פקוקלתא. הוא בכף עצמה. שריא. וישראל הכשרים אסרו אותה עליהם.
5ונוהג בשליל 6והאוכל גיד הנשה סופג את הארבעים מפני שעובר בלאו. 7א״ר יהושע בן לוי למה שמו שמו גיד הנשה. שנשה ממקומו. וכה״א נשתה גבורתם 8והיו לנשים (ירמיה נ״א:ל׳).
9א״ר יוסי ב״ר חנינא מאי דכתיב דבר שלח ה׳ ביעקב ונפל בישראל (ישעיה ט׳:ז׳). דבר שלח ה׳ ביעקב. זה גיד הנשה. ונפל בישראל. שפשט איסורו בכל ישראל.
10ואמר ר׳ יוסי ב״ר חנינא מאי דכתיב וטבוח טבח והכן (בראשית מ״ג:ט״ז). פרע להם בית השחיטה. והכן. טול גיד הנשה. 11שכך נהגו קודם מתן תורה שלא לאכול גיד הנשה. 12וכשבא משה רבינו ואסרו במקומו אסרו. במקום סיפורן של מעשה. אבל מהר סיני נאסר ולא נכתב אלא במקומו. 13שכל מה שנאמר לבני נח ונשנית בהר סיני. כגון מילה וע״ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. בני נח מוזהרים עליהם. אבל מצוה שאינה נשנית. אין בני נח מוזהרין עליה. כגון גיד הנשה.
ויותר יעקב לבדו14א״ר אלעזר מיכן שצדיקים ממונם חביב עליהן מגופן. לפי שאין פושטין ידיהם בגזל.
ויאבק איש עמו15א״ר אלעזר מיכן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה.
16תנן אין נוהג בעוף. 17א״ל אביי לרב יוסף והא קא חזינן דאית ליה. אמר ליה אית ליה ולא עגול. 18ותניא שמנו מותר. וישראל הקדושים נהגו בו איסור. וצריך לחטט אחריו ולהוציאו ואת קנוקנות שבו.
והואיל ואתת לידי איסור דחלב נימא בה מילתא19דאמר רב אבא אמר רב יהודה אמר שמואל 20חיוורי דתותי מתנא אסור. 21א״ר יוחנן אנא לא טבחא אנא. ולא בר טבחא אנא. ונהירנא דהוו אמרי בי מדרשא בהמה בחייה פרוקי מיפרקא 22ואינו חלב שהבשר חופיהו הואיל ובחייהון מיפרקא. ואף על פי כן מאחר שנשחטה הבהמה מדבקים המתנים ומתכסה. החלב שתחת המתנים ראוי להפרידו ולהוציאו שהוא חלב גמור. וזה לך הסימן שאותו החלב מתפרד מן הבשר של מתנים. ומן השומן של תחתיו ומתפזר במיעוט כעין החלב. שהשומן חזק הוא והחלב רפה. 23לפיכך אמרו רבותינו חלב טהור סותם. טמא אינו סותם.
1. ד״א שנשה את מקומו. בכ״י פלארענץ אמר ר׳ יהודה בן לוי למה נקרא שמו גיד הנשה שנשה ממקומו ועלה. והמאמר הראשון לא נקרא שמו נשה ליתא בכ״י פלארענץ. וכן חולין צ״א ע״א אמר ר׳ יהושע בן לוי למה נקרא. שמו גיד הנשה שנשה ממקומו ועלה וכה״א נשתה גבורתם. פירש״י נשה ממקומו קפץ. וכן נשתה גבורתם פי׳ קפצה גבורתם. וכן הביא רש״י בפי׳ עה״ת. ובב״ר פע״ת וילקוט רמז קל״ג הוא בשם ר׳ חנינא למה נקרא שמו ג״ה שנשה ממקומו. ויש לתקן בב״ר שצ״ל א״ר יהושע בן לוי כמו שהוא בגמרא שם. והמלות א״ר חנינא במדרש נשתרבב ממאמר שלאחריו בגמרא א״ר יוסי ב״ר חנינא מאי דכתיב דבר שלח ביעקב כו׳. ואולי חסר זה במדרש.
2. תנן התם. חולין פ״ט ע״ב במשנה.
3. א״ר חנינא הדא פקוקלתא. ב״ר פע״ח. ושם הוא בשם ר׳ הונא. גם בכ״י פלארענץ ראיתי הגי׳ אמר רב הונא.
4. פקוקלתא. בכ״י פלארענץ בטעות בקיפלתא. ומובא בערוך ערך פקל בשם ב״ר. וכתב פי׳ כדאמרינן וקנוקנות שלו מיסר אסירן מדרבנן עכ״ל. וכוונתו למאמרם חולין צ״ב ע״ב ופירש״י קנוקנות גידין דקין ההולכין באורך הירך מתחת הבשר מגיד החיצון לגיד הפנימי והן הן האסורים לפי שהן רכין ונותנין טעם אבל גיד עצמו שהוא בראש השופי קשה הוא ועץ בעלמא הוא עכ״ל. ועיין בערוך ערך פקקל מה שהביא מספרא. ומה שהביא רבינו ״הוא בכף עצמה״ הוסיף מדנפשיה. ור״ל שהפקוקלא הוא בכף עצמה כלומר במקום קבוץ הגיד הגדול שעל הכף.
5. ונוהג בשליל. חולין פ״ט ע״ב במשנה.
6. והאוכל גיד הנשה. חולין צ״א ע״א.
7. אריב״ל. שם. ובכ״י פלארענץ אמר ר׳ יהודה בן לוי.
8. והיו לנשים. במקרא כתוב היו בלי וי״ו. גם בכ״י פלארענץ מובא לנכון כמו שהוא במקרא.
9. א״ר יוסי. חולין שם.
10. ואמר ר׳ יוסי. חולין שם.
11. שכן נהגו קודם מתן תורה. עיין חולין צ׳ ע״א. ודף ק׳ ע״ב.
12. וכשבא משה ואסרו במקומו אסרו כו׳. אבל מהר סיני נאמר כו׳. עי׳ חולין ק׳ ע״ב במשנה ובגמרא שם ק״א ע״ב. ועיין מ״ש הרמב״ם ז״ל בפי׳ המשנה וז״ל ושים לב על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת והוא מה שאמר מסיני נאסר. לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקדוש ברוך הוא ע״י משה רבינו ע״ה לא שהקדוש ברוך הוא אמר זה לנביאים שלפניו כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי אינו מפני שהקדוש ברוך הוא אסרו לנח. אלא לפי שמשה אסר עלינו אבר מן החי. במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אבר מן החי. וכמו כן אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע״ה מל עצמו ואנשי ביתו. אלא מפני שהקדוש ברוך הוא צוה אותנו ע״י משה רבינו שנומל כמו שמל אברהם אבינו ע״ה. וכן גיד הנשה אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו. אלא מצות משה רבינו ע״ה. הלא תראה מה שאמרו תרי״ג מצות נאמרו לו למשה מסיני ולא אלו מכלל המצות עכ״ל. ועיין בנה״ש שכתב לפי פשוטו אין זה צווי רק שעירו ע״כ אינם אוכלים בני ישראל את גיד הנשה. ובאמת הצווי היה במתן תורה. לפי שבשעת מעשה לא נקראו עדיין בני ישראל כי אם בני יעקב. אלא שמשה כתבו במקומו להודיע הטעם שנאסר להם ובסיני נאסר להם מפי הקדוש ברוך הוא.
13. שכל מה שנאמר לב״נ כו׳. עיין סנהדרין נ״ט ע״א.
14. א״ר אלעזר מיכן. חולין צ״א ע״א. א״ר אלעזר שנשתייר על פכין קטנים. מכאן לצדיקים שחביב עליהם כו׳.
15. א״ר אלעזר מכאן לת״ח. וכ״ה בכ״י פלארענץ וצ״ל אמר ר׳ יצחק כמו שהוא בגמרא שם. ועיין רש״י שם שכתב שהרי יעקב נשאר יחידי והוזק.
17. א״ל אביי לר׳ יוסף. בגמרא שם חסר זה. רק מובא בסתם והא קא חזינן דאית ליה.
18. ותניא שמנו מותר. חולין שם.
19. דאמר רב אבא. חולין צ״ג ע״א. ובכ״י פלארענץ דאמר ר׳ יוחנן אמר ר׳ יהודה אמר שמואל ובגמרא שם הוא כמו בכ״י שלפנינו.
20. חיוורא דתותי מתנא. בגמרא הגי׳ תרבא דתותי מתני. אולם גם לפני הרב בעל הערוך היתה הגי׳ בגמ׳ תוורתא דתותי מתני. עיין ערוך ערך חור. ועע״ש מה שהביא בשם הר״ח. ובכ״י פלארענץ חרותא דתותי מתני. וצ״ל חורתא.
21. א״ר יוחנן. שם.
22. ואינו חלב שהבשר חופהו כו׳. הוא דברי רבינו. ועי׳ בתוס׳ חולין מ״ט ע״ב ד״ה חלב.
23. לפיכך אמרו רבותינו. חולין שם.
על כן לא יאכלו בני ישראל – זהו סיפורו של משה רבינו ע״ה, שכתב איסור גיד הנשה במקום סיפור המעשה, ולא שנו בסיני, לפי שאין בני נח מוזהרין עליו שלא פשט איסורו אלא בישראל, שהן נהגו בו איסור, שכל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, כגון שבת מילה וע״ז וגילוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי ופריה ורביה ושבועת שוא ודינין, לזה ולזה נאמרו, פירוש שגם בני נח מוזהרין עליה, ואליבא דר׳ יודא, וכן פסק ר׳ טוביה בחיבורו:
ומהו על כן – זכר להם שנתנוסס אביהם, ודומה זכור את היום הזה אשר [יצאתם] ממצרים וגו׳ ולא יאכל חמץ (שמות יג ג), וכתיב זבח פסח הוא לה׳ (שם יב כז), ולמה על אשר פסח על בתי בני ישראל (שם שם). בסכת תשבו (ויקרא כג מב), למה כי בסכות הושבתי את בני ישראל (שם שם מג). ובנין אב של כולן, זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא ד):
את גיד הנשה – למה נקרא גיד שמתגודד אגודיות, וחוזר ומתפשט לקנוקנות הרבה:
הנשה – א״ר חנינא שנשה את מקומו ועלה, זה שדרש ר׳ נחמיה ב״ר יצחק שפירש הכף ממקומו. ועיקר מלת הנשה, לשון שכחה, ודומה לו כי נשני אלהים את כל עמלי (בראשית מא נא), נשיתי טובה (איכה ג יז), ובלשון תרגום לא תשכח (דברים כה יט), לא תתנשי, ויש מעמיקים בלשון הפשט לומר כי נישת ונחלש כח יעקב, לפיכך קראו נשה, ודומה לו נשתה גבורתם היו לנשים (ירמיה נא ל), שהנשים כחן תש. ולבי רחש להדביר ונשתו מים [מהים] (ישעיה יט ה), על אופן זה, כלומר ונחלשו מים מן הים, שלא יביעו צינורא, וכן לשונם בצמא נשתה (שם מא יז), מרוב הצמא לשונם נחלשת ודוממת:
אשר על כף הירך – בשל ימין ובשל שמאל, שהמלאך נגע בשתיהן, ובשתיהן נאסרו, דהא קיי״ל כרבנן ולא כרב יהודה, וכן הדעת מכרעת שבשתיהן פשט איסורו:
עד היום הזה – לדורות עולם, ולמה:
כי נגע בכף ירך יעקב – הימיני והשמאלי:
בגיד הנשה – וניצל, זה שכבר דרשנו, כי, שבאמצע הפסוק אינו אלא לפרש מה טעם, כגון זה, וכגון לא יהיה לך אלהים (שמות כ ב), מה טעם כי אנכי ה׳ אלהיך (שם שם ה), וכל שכמותן במקרא:
על כן לא יאכלו – לזכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הקב״ה שלא מת.
'A1 THAT IS WHY THE CHILDREN OF ISRAEL DO NOT EAT: In order to commemorate Jacob's valor and the miracle that God performed for him so that he would not die.
בגיד הנשה – ידוע כי אמת אשר העתיקו קדמונינו ז״ל, ואין בו ספק כי אם לחסירי דעת לשון ותולדת שאמרו: שהוא האבר, ויפרשו נשה – מן נשים.
ודעת זה המלאך שנראה ליעקב – שהוא גוף, תתברר לך אם השם יפקח את עיני לבבך, בפרשת כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:כ״א).
THE SINEW OF THE THIGH-VEIN. The meaning of the term gid ha-nasheh (the sinew of the thigh-vein) is known from the tradition received and transmitted to us by the Talmudic sages.⁠1 No one but those lacking in understanding and knowledge of nature have any doubt as to its definition. The latter interpret gid (sinew) to refer to the penis and hold that nassheh (thigh-vein) comes from the same root as nashim (women).⁠2 Note, the angel that appeared to Jacob was corporeal.⁠3 This will be explained to you, if God will enlighten you, in the chapter that begins, for My name is in him (Ex. 23:21).
1. Chullin 91a. The rabbis interpret gid na-nasheh to mean the sinew that slipped from its place.
2. There was an anti-Rabbinic interpretation that explained the prohibition against eating the gid ha-nashah as follows: Therefore the children of Israel do not engage (eat) in abnormal intercourse with women (gid ha-nasheh). According to Krinsky it is this interpretation which Ibn Ezra negates.
3. This translation follows Vat. Ebr. 38. It reads, ve-da (note). The printed text reads, la-da'at (to know).
על כן לא יאכלו בני ישראל – להיות להם לזכרון כי אביהם נלחם עם המלאך ולא יכול לו, ולכך נגע בכף יריכו במקום שגיד הנשה שם, והוא זכרון כבוד וגדולה.
על כן לא יאכלו בני ישראל – THEREFORE THE CHILDREN OF ISRAEL DO NOT EAT – To be for them a commemoration that their patriarch fought with the angel and he could not best him, and therefore he attacked his thigh joint in the place where the sciatic nerve is, and it is a commemoration of honor and greatness.
על כן לא יאכלו בני ישראלא – בני יעקב אסרוהו על עצמם לכבוד אביהם שלקה בו, והם צוו לבניהם ובניהם לבניהם עד היום, כמצות יהונדב בן רכב (ירמיהו ל״ה:ח׳) לבניו שלא ישתו יין. ונאסר להם ולבניהם ולבני בניהם עד עולם, וכתבו משה רבינו בתורה ללאו כאחד מלאוי התורה על פי י״י. אבל לפי שנאסר קודם מתן תורה כתבו במקומו להודיע הטעם שנאסר בעבורו.
את גיד הנשה – פרשו רבותינו ז״ל (בראשית רבה ע״ח): שנקרא כן לפי שנשה ממקומו ועלה, כלומר נפסק ונעלה מעל הכף שהוא דבק בו.
אשר על כף הירך – אינו אסור מן התורה אלא אשר על הכף בלבד אבל לא שלמעלהב ממנו ושלמטה ממנו, וכן גיד החיצון כולוג אינו אסור אלא מדברי סופרים ונוהג בבהמה ובחיה ונוהג בשליל ונוהג בירך של ימין ובירך של שמאל אף על פי שיעקב אבינו לא לקה אלא באחת שנאמר ויגע בכף ירכו (בראשית ל״ב:כ״ו).
ומחלוקת בין רבותינו ז״ל (בראשית רבה ע״ח): ר׳ יהודה אומר באחת מהם נגע ואחת מהם נאסרה, ור׳ יוסי אומר באחת מהם נגע ושתיהן נאסרו. והלכה כר׳ יוסי, וחלב הגיד אסור מדברי סופרים.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״בני ישראל״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״למעלה״.
ג. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״כאלו״.
על כן לא יאכלו בני ישראל, the children of Yaakov adopted this prohibition for themselves in commemoration of their father whose thigh muscle had been injured. They in turn commanded their children to abstain from eating this part of any animal. This continued until the Torah was given and it became law. It reminds us of the descendants of Yonadav ben Rechev who faithfully adhered to the clan’s founding father’s injunction not to drink wine (Jeremiah 35,6) in honour of the oath they swore to their forefather. They are described as loyalists par excellence in the Book of Chronicles. Moses recorded the custom of the Israelites not to eat this organ as one of the 613 commandments. Although the Torah does not generally consider it necessary to justify God’s legislation with a reason, in this case, since this law had been observed as a Jewish tribal custom for so many hundreds of years prior to the giving of the Torah, we are told how the custom which became enshrined in Torah law originated.
את גיד הנשה, our sages in Chulin 91 explain the name of this muscle or ligament (sciatic nerve) as due to the fact that it is apt to move from its original location, from the spoon shaped joint to which it is attached.
אשר על כף הירך, the only part of the sinew prohibited by Biblical injunction is the part directly attached to the hip joint.. What is above and below is forbidden by Rabbinic decree. Similarly, the exterior sinew is also only forbidden by Rabbinic decree (Chulin 91) The prohibition applies equally to domesticated beasts, free roaming beasts, as well as to the שליל, the as yet unborn embryo. The prohibition applies to both the right and the left hind leg of the animal, even though the sages are agreed that only one of Yaakov’s sciatic nerves was injured as seems clear from the words (singular) “he dislocated the sinew of the thigh-vein.” The halachic ruling follows the view of Rabbi Yossi that although only one sinew was injured they are both forbidden to be eaten. The fatty tissue on top of these sinews is also forbidden as a Rabbinic injunction.
על כן לא יאכלו – כמו והוא לא כן ידמה (ישעיהו י׳:ז׳). כלומר בדין הוא שיש לקנוס ולענוש בני ישראל מאכילת גיד הנשה שהניחו את אביהם הולך יחידי,⁠1 כדכתיב ויותר יעקב לבדו (בראשית ל״ב:כ״ה), והן היו גיבורים והיה להם להמתין אביהם ולסייעו אם יצטרך, והם לא עשו לו לויה והוזק על ידם. ומכאן ואילך יהיה להם לזכר ויהיו זריזים במצות לויה, ולכך ליוה יעקב את יוסף.
דבר אחר: על כן – שיכול יעקב לעמוד נגד המלאך לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה – להיות להם לזכרון ולתפארת כי אביהם נלחם עם המלאך.⁠2
דבר אחר: על כן – שהוזק יעקב בגיד הנשה – קבלו עליהם בניו משם ואילך שלא יאכלו ממנו. משל לאדם שחש בראשו או באחד מאיבריו, שמקבל עליו שלא לאכול מאותו אבר מעולם כדי שיהא לו אותו האבר לרפואה.⁠3 תניא אמרו לו לרבי יהודה וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב, בני ישראל נאמר והרי הם לא נקראו בני ישראל עד סיני אמר להם בסיני נאמר ונכתב כאן לדעת מאיזה טעם נאסר להם.
1. בדומה בפענח רזא.
2. בדומה ברשב״ם ובר״י בכור שור.
3. בדומה בפענח רזא.
על כן לא יאכלו, "therefore it is appropriate that the Israelites do not eat, etc.;⁠" this construction is parallel to Isaiah 10,7: והוא לא כן ידמה, "but it does not seem like this to him;⁠" in other words: it would be right and proper to punish the Israelites not to eat that particular sinew as they should not have allowed their founding father to be exposed to hostile forces at night. Yaakov's sons were physically strong, and they should have been at hand to assist their father if the need arose to do so. Seeing that they failed to do this, the blame for the injury sustained by their father was theirs. From now on they would have learned their lesson and would practice the commandment to accompany their father, or for that matter, any older and wiser person, especially at night. Yaakov himself set an example when he accompanied his son Joseph part of the way on a mission which he had sent him on, and which was potentially dangerous. (Genesis 37,14) A different approach to the verse above: as a result of their father Yaakov having stood up to the protective celestial force of Esau, his sons stopped eating the part of the body that the angel had been able to injure. They did this out of a feeling of pride in their founding father. A third approach to this verse: due to their father Yaakov having sustained an injury, his descendants voluntarily decided not to eat the part of the body of an animal that had been injured in their father's body. This has to be understood better by the use of a parable; a person suffered from a headache or from pains in a different part of his body. As a reminder of that pain he decides not to eat that part of the body of an animal as a symbol of his having been healed from that pain, so that it (abstention) would serve as a remedy for them (preventive medicine) in the future. We have a Baraitah in Chulin 101 which relates that people came to Rabbi Yehudah who had expressed the opinion that the prohibition not to eat that part of an animal also applied to animals that were altogether forbidden to be eaten, questioning his interpretation by citing the fact that only the descendants of Israel were forbidden to eat this part of an animal, and that the Jews had never been called "Children of Israel" until they had been given the Torah at Mount Sinai. He answered them that it is true that this custom did not become Jaw until the Torah was given, but it had been observed already earlier. It was recorded here only in order for us to understand the reason behind this prohibition. Prior to the legislation of dietary laws at Mount Sinai, Yaakov's descendants were allowed to eat also the meat of animals that were outlawed at Mount Sinai.
על כן לא יאכלו בני ישראל כו׳ – מן הדין יש לקונסם שהניחו אביהם יחידי.
ד״א שדרך העולם מי שעושה לו צער בראשו אומ׳ בחסדכם לא תאכלו ראשים.⁠א
ד״א לא [יאכלו בני] ישראל – וא״ת אמאי הזהירם על זה דוקא. אלא כמו שפי׳ (לעיל בקטע הקודם) שמנהג העולם למי שכואב לו אבר אחד מאבריו נודר שלא לאכול מאותו מין.
ד״א כאדם (שמתנוונה) [שמתענה] ביום שמת בו אביו.
ד״א לא יאכלו – כדי שיזכרו הנס.
ד״א לא יאכלו בני ישראל – בפרק גיד הנשה (חולין צ:) ולא המזבח. ותימ׳ אמאי לא אמ׳ בני ישראל ולא גוים. וי״ל משום דכבר הוזהרו עליו בני נח. קצת קושיא למ״ד (פסחים כב., חולין פט:, צט:, ק:, קא.) אין בגידין בנותן טעם. הרי אינו אוסר שום דבר. ותירץ רי״ח עדיין יש קנס שאם נתערב בין שאר גידין ואין מכירו אפי׳ באלף אסור דבריא לא בטיל (חולין צט:-ק., ועי׳ תוספות חולין ק. ד״ה בריה שאני). אבל (תימא) [תימה] שמא מדרבנן אינו בטל אבל דאוריתא גם בריא בטלה. מצאתי.
א. ס״א: מי שיש לו צער בראשו אומר לבני ביתו בחייכם לא תאכלו ראשים.
ע״כ לא יאכלו ב״י – דרך קנס לפי שהניחו את אביהם יחידי, או ע״ד שמתענין ביום שמת אביו ד״א כדי שיזכרו הנס.
על כן לא יאכלו ב״י את גיד הנשה – כלומר לזכרון הנס שניצל יעקב מהמלאך. ד״א על כן שהוזק יעקב קבלו עליהם בניו שלא יאכלו מגיד הנשה משל לאדם שחש בראשו תמיד ומקבל עליו שלא יאכל עוד מן הראש כדי שיהא לו רפואה. ד״א על שעשו בני ישראל שלא כהוגן שלא עשו לויה לאביהם והניחוהו ללכת לבדו והוזק על ידם בגיד הנשה אסר להם הקב״ה גיד הנשה כדי שיהיו זריזין במצות לויה. על כן לא יאכלו תרגום אונקלוס על כן לא אכלין והיינו מאי דאמרינן בחולין לא נשנית כאן אלא בסיני ובמקומו נזכר ולכך לא תרגם לא יכלון.
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה – כלומר לזכרון הנס שנוצל יעקב מן המלאך שלא נגע אלא בכף ירכו ולא הרגו. ד״א על שם שהוזק קבלו עליהם בניו שלא יאכלו מגיד הנשה. משל לאדם שחש בראשו תמיד ומקבל עליו שלא לאכול עוד מן הראש כדי שיהיה לו רפואה. ד״א על כן על שלא עשו בני יעקב כהוגן שהניחוהו ללכת לבדו ולא עשו לו לויה והוזק על ידם בגיד הנשה אסר הקב״ה עליהם גיד הנשה כדי שיהיו זריזים בלויה ולא יענשו פעם אחרת ברישול לויה. ולכך הוזהר ללות את יוסף בנו כאשר שלחו אל אחיו ולא נענשו שניהם.
על כן לא יאכלו בני ישראל – ע״כ לזכרון הנס שניצל יעקב מן המלאך שלא נגע אלא בכף יריכו ולא הרגו משל לאדם שהוא חש בראשו תמיד או בלבו ומקבל עליו שלא לאכול עוד מן הראש או מן הלב כדי שיהיה לו רפואה. ד״א ע״כ שעשו בני ישראל שלא כהוגן שהניחוהו ללכת יחידי ולא עשו לו לויה והוזק על ידם בגיד הנשה לכך אסר להם הקב״ה גיד הנשה כדי שיהיו זהירין במצות לויה משם ואילך ולכך הוזהר יעקב ללות את יוסף בנו כששלחו אל אחיו.
על כן לא יאכלו בני ישראל, "therefore the Children of Israel to this day do not eat the thigh muscle, etc.⁠" the words על כן here mean: "as a permanent reminder of" the miracle that had saved their founding father in his contest with the angel who had only been able to inflict a minor injury on him, instead of killing him as he had intended. The undertaking is similar to a person who after suffering for long periods from headaches or and pains in the region of his heart, vows not to eat the head or the heart of an animal forthwith, as a sign of gratitude for having been healed. An alternate interpretation. The words על כן, mean: "as a result of this,⁠" i.e. as a result of having narrowly escaped death as a result of having remained exposed to danger alone during the night, the Israelites learned that this is not the correct way to behave at night and alone. Abstaining from eating the thigh muscle is the visible reminder of the fact that this lesson had been internalised by the people as an inadmissible way to behave. Yaakov's wives and children accepted part of the responsibility for their leader's injury by having allowed him to cross the river alone at night and thus having exposed him to danger. This is why G–d forbade them (his descendants the Jewish people) to eat this part of the animal. They should be meticulous in observing the commandment to give people safe conduct. This is why already Yaakov was commanded to give Joseph safe conduct on his fateful mission. (Genesis 37,14)1
1. [where he accompanied him part of the way where he might be exposed to danger by the Canaanites. Ed.]
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה – פי׳ על שהניחוהו לילך יחיד ונכשל בדבריו והפסידו אותו מאכל טוב לדור דורים להיות להם למזכרת עון.
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה – כאדם שמתענה ביום שמת בו אביו. ד״א כדי שיזכרו הנס. ד״א בשביל קנס שהניחו לאביהם יחידי:
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, "this is why in the future the Jewish people would not eat the disjointed sinew.⁠" The Jews not eating this sinew are comparable to sons who make a point of fasting on the anniversary of their father's death. Another way of looking at this law: In the future, the Jewish people would be commanded not to eat this sinew in order that they should remain aware of the miracle which had occurred when a mortal man, their ancestor Yaakov, had been able to prevail against a celestial force trying to wrestle him to the ground.
על כן לא יאכלו כו׳ – מן הדין יש לקונסם שהניחו אביהם יחידי. והק׳ הר׳ ר׳ ישעייה א״כ לא נאכל בהם העינים שלקה בהם יצחק, וצ״ע.
על כן לא יאכלו כו׳ – תימה כיון שנתרפא יעקב, למה לא הותר לאכלו, וי״ל בשביל אהבתו נזהרו על כך, משל למה הדבר דומה למי שניזוק בדבר אחד, אף אם יתרפא אומר לבניו הזהרו על זה הנזק שלא תזוקו, כדרך שהזקתי אני, על כן ישראל מעצמם קבלו עליהם שלא לאכלו, והיינו דמתרגם אונקילוס על כן לא אכלי מעצמן היו נזהרין מלאכול בשביל אהבת יעקב.
ד״א כאדם שמתענה באותו יום שמת אביו.
ד״א לא יאכלו בני ישראל – כדי שיזכרו את הנס.
ד״א לא יאכלו בני ישראל – בפר׳ גיד הנשה (חולין צ׳ ב׳) אמר ולא המזבח, תימה אמאי לא אמר בני ישראל ולא גוים, וי״ל דכבר הוזהרו עליו בני נח. ותימה לר׳ שמעון דאמר (פסחים כ״ב א׳) אין בגידין בנ״ט, א״כ אינו אסור ובמה קנסם, ונ״ל לישב פי׳ אבי שבזה קנסם שאם יתערב בשאר גידים או בקדירה אסור ואפי׳ באלף לא בטיל, דבריה הוא ולא בטלא, וגם אי אפשר, שאין בגידין רכין קצת טעם. ועוד תימה דהאי לא בטיל מדרבנן הוא אבל מדאורייתא בטיל.
על כן לא יאכלו – גם זה מן סבה.⁠1
1. צליעת יעקב היא סיבת אי-אכילת גיד הנשה.
כף הירך – הוא הבשר המתעגל סביב האנקא חמותא, והוא מחזיק בעצם ההוא כמו שיקיף כף היד במה שיחזיק בו.
גיד הנשה – הוא שם הגיד אשר על הכף ההוא לצד חיצוני הגוף, וענינו מפורסם.
על כן צֻוּוּ בני ישראל על הר סיני שלא יאכלו החלק מגיד הנשה שהוא על כף הירך; אבל מה שהיה ממנו בזולת המקום הזה — לא נאסר להם לאוכלו. וזה הציווי היה לפרסם זאת הנבואה הנפלאה שהגיעה ליעקב, אשר מרוב הדבקוּת שהיה לו במלאך קרה לו זה המקרה; וזה, כי ההאמנה בנבואה הוא מפינות התורה. ואולם אמרנו שנצטוו בה ישראל על הר סיני, כי התורה לא ניתנה פעמִים פעמִים, כמו שאמרו רבותינו ז״ל בפרק גיד הנשה; וכבר ביארנו זה אצל ביאורנו מצות פריה ורביה בפרשת בראשית (פתיחה לחלק ה, וחלק ו באה״פ א, כח).
ולזה יהיה השורש האחד מזאת המצוה, שאינה נוהגת אלא במה שמינו מותר באכילה ממה שיש לו כף, כמו בהמה טהורה וחיה טהורה; ואולם העוף אין לו כף שיהיה מקיף את העצם ומחזיק בו, ולזה איננו נוהג בו. וזה, כי ענין זה המאמר הוא שמִן הבעלי חיים הנאכלים צריך שניזהר שלא נאכל גיד הנשה; וזה, כי מניעת חלק⁠־מה מהדבר לא תהיה בעצמוּת אם לא היה הדבר ההוא מותר; וזה, שאם היה הדבר ההוא אסור — לא תהיה המניעה לַחלק בעצמוּת, אבל תהיה לכל. ולזה יתבאר שיהא נוהג בשליל; ובכל אחת מהירכות, כי בכל אחת כף; ונוהג בנבלות וטרפות שלהם, ובבהמת קדשים, לפי שמינם הוא מותר באכילה. והנה נסתפק לחכמי התלמוד אם מה שאמר הכתוב ׳אשר על כף הירך׳ (לב, לג) ירצה בו שיהיה לו כף לפי המנהג הטבעי או לפי המציאות. וזה, שאם ירצה בזה מי שיש לו כף על המנהג הטבעי, יהיה נוהג בבהמה ובחיה אף על פי שלא ימצא להן כף בזה התואר, כי הוא בטבע שימצא להן כף; ולא יהיה נוהג בעוף אף על פי שימצא לו כף בזה התואר, כי הוא בטבע שלא ימצא לו כף מקיף את העצם ומחזיק בו. ואם רצה בזה מי שיש לו כף לפי המציאות, הנה יהיה הענין בזה בהפך. ולזה יהיה הענין בשני אלו בספק, וספקא דאורייתא לחומרא.
השורש השני הוא שלא מנעה התורה מגיד הנשה אלא מה שהיה ממנו על כף הירך, לא מה שהיה ממנו בזולת המקום ההוא; וזה מבואר ממה שאמר הכתוב ׳אשר על כף הירך׳ (לב, לג). ואולם רבותינו ז״ל, לעשות משמרת למשמרת התורה, אסרו הגיד הנשה כולו, והצריכו לחטט אחריו במקומות שהוא מסתעף בהם, כדי שיוציאוהו עם כל סעיפיו בשלמוּת. ואסרו גם כן שמנו של גיד הנשה, ולא הצריכו לחטט אחריו. והנה נתבארו אלו השורשים בשלמוּת בשביעי מחולין. וכבר יתבאר ממה שזכרנו בשורשים הכוללים, שגיד הנשה הוא מותר בהנאה. וראוי שתדע שאף על פי שבא לשון אכילה בתורה בגיד הנשה, לא יהיה מתנאו שיהיה כזית, כי כבר מנעתהו התורה בביאור, היה גדול או קטן. ויֵרָאֶה לי שאם רצץ וכתת מחלק האסור מגיד הנשה, לא יתחייב באוכלו מהמרוסק אם לא יהיה בו כזית, שהרי אינו נקרא אז גיד הנשה. וכזה אמרו בארבעה עשר מסנהדרין במי שריסק נמלות.
והנה הסכמנו שיהיה זה ההתאבקות בעת השינה, לפי שהוא בלתי אפשר שיֵּרָאֶה לאדם מלאך ה׳ בזה האופן בהשתמשוֹ בכוחותיו הגופיות. וכבר הודיענו הרב המורה (ב, מאִמב) שכבר נשמט במקומות רבים זֵכֶר היות הנבואה בחלום או במראה, להִשָּׁעֲנוֹ שכל נבואה היא בזה התואר. ולזה לא זכר בזה המקום שתהיה זאת הנבואה בחלום או במראה. ואם יספק מספק ויאמר: איך יתכן שישאר לו מזה זה⁠־הרושם, שהיה צולע על ירכו כאשר הקיץ? נאמר לו שזה אפשר אצלנו לאחת משתי סיבות: הסיבה האחת היא שאנחנו נראה התפעל כלי הנפש מהדמיונים שיהיו לאדם בעת השינה, לפי שהדמיונים ההם יניעו כלי הנפש הנעה⁠־מה. וזה, שכבר תראה שיחלום האדם ששוכב עם אשה, ויראה קרי כאילו היה הפועַל שלם בהקיץ; וכן תמצא שיחלום האדם שהוא נופל ממקום גבוה, ויתנועעו איבריו מפני זה בעת השינה תנועה חזקה נפלאה, וזה מבואר מאד מן החוש. ולזאת הסיבה אפשר שיקרה לו כשראה שנקעה כף ירכו בחלום, שישאר לו מזה רושם במקום ההוא מצד תנועה תקרה לו, ולזה אפשר שקרה שמצא עצמו צולע על ירכו כאשר הקיץ. והסיבה השנית הוא שכבר יתעורר הדמיון לפעמים מהדברים שיתפעל האדם מהם בעת השינה. ולזה יקחו הרופאים ראיה חזקה על ענין החולי מחלומות החולה. והמשל, שאם יגע הישן בדבר קר — יחלום שהוא במים קרים, או שכבר ירד עליו השלג והכפור ומה שיִּדְמֶה לזה; ואם יגע בדבר חם — יחלום שהוא באש, או שהשמש מכה עליו ומה שיִּדְמֶה לזה. וזה דבר אין ספק בו, כי החוש יעיד על זה. ולזאת הסיבה תמצא שכאשר יגבר המותר הזרעי באדם ויתעורר לצאת — יחלום שהוא שוכב עם אשה. ולזאת הסיבה בעינה הנה כשיתחדש לאדם כאב בעת השינה — יחלום שכבר הוכה במקום ההוא בסיבת ריב היה לו עם איש⁠־מה בחלומו, וזה ממה שיקרה הרבה גם כן לפי מה שהושג לנו בחוש. ובהיות הענין כן, הנה היה אפשר שקרה ליעקב בסיבת העמל שעמל בהעברת הנחל לכל אשר לו, שיתחדש לו כאב בכף הירך בעת השינה, ונדמה לו מפני זה בחלומו⁠־של⁠־נבואה שיתאבק עם זה האיש ושתקע כף ירכו בהאבקו.
ולפי מה שזכרנו היו להתאבקות שנראה לו בעת השינה שלוש סיבות: הסיבה האחת היא חוזק הדבקות שהיה לו עם זה המלאך; והשנית — מה ששוטטה מחשבתו בהקיץ להמציא תחבולות להפיל עשו אם יקום עשו להכותו; והשלישית — הכאב שנתחדש לו בעת השינה בכף הירך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

על כן לא יאכלו בני ישראל כו׳ – לפי שהמקטרג הזה שרו של עשו לא מצא בו מקום להזיקו רק משם נתאמת שהחלק ההוא נוטה לצד חטא ושמץ טומאה. ולכן נזהרו ממנו בני ישראל והרחיקוהו ואסרוהו בהנאה והשומן שלו ג״כ אז״ל (חולין צ״א.) ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור וכל זה להודיע שאין מזיק גורם אלא חטא גורם. ושראוי להרחיק קושי הלב וחוזק העורף כמ״ש מדעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה (ישעיהו מ״ח:ד׳). וכל הדברים הנלוים והמחטיאים כדי שלא יתקיים בהם מה שנאמר ותקע כף ירך יעקב כו׳. וגם אחר שנתקיים יועיל מאד להעלות ארוכה למחלתו ומרפא לצלעותו הוא מש״ה ביום ההוא נאם ה׳ אספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי. ושמתי את הצולעה לשארית והנהלאה לגוי עצום ומלך ה׳ צבאות בהר ציון כו׳ (מיכה ד׳:ו׳-ז׳). ושמעתי מפי רבים שנמצא במדרש הנעלם (זוהר פ׳ וישלח) מאמר זה לשונו על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה כו׳ – את לרבות תשעה באב. ותמהו ממנו כי לא נודע להם טעמו ונשאלתי עליו והשתוממתי בשעה וקפץ לפני ענין נאות. אז אמרתי אם המאמר הזה ישנו במציאות. הנה הוא מפואר מאד וזהו פירושו. כי בכתוב הזה נרמזו ארבעה צומות השנה אשר נמשכו אלינו מצד קעקוע הכף הזה ומלת הנשה כמו הפוך השנה כלומר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד השנה ג׳ ג׳ בתשרי. י׳ עשרה בטבת. גי״ד כלו שבעה עשר בתמוז. את לרבות תשעה באב. והם עצמם. אשר אמר הנביא כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהוד׳ לששון כו׳ (זכריה ח׳:י״ט).
ואמר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה להגיד שלפרסם ולזכור תמיד ענין המראה הזאת שראה יעקב אבינו בעיניו נצטוו ישראל בהר סיני שלא יאכלו בני ישראל החלק מגיד הנשה ההוא אשר על כף הירך כי ההזהרה ההיא בסיני נתנה כמ״ש חז״ל בפרק גיד הנשה. והנה נתבהל יעקב כ״כ מהמראה הזאת לפי שהיתה בהקיץ וראה עצמו כמו שזכרתי בסכנה רבה עם האיש המתאבק עמו וקם עליו להרגו. אבל שאר המראות שראה היו בחלום ואין האדם מתפעל מאד מחלומותיו וגם התבהל ממה שראה מהגלות העתיד לבא על זרעו ביד בני עשו וארכו. וגם בראותו תכליתו שהוא עד עלות השחר וכי כל מה שקרה לו היה סימן לבניו עד הצלעות וכמאמר הנביא ע״ה (מיכה ד׳ ו׳) ביום ההוא נאום ה׳ אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי ושמתי את הצולעה לשארית והנהלאה לגוי עצום ומלך י״י עליהם בהר ציון מעת׳ ועד עולם והותרו במה שפירשתי בזה השאלה הי״ז והי״ח.
על כן לא יאכלו בני ישראל – כדי שיהיה ההיזק אשר הורה בנגיעת כף הירך היזק בדבר בלתי נחשב אצלנו.
על כן לא יאכלו בני ישראל, in order to ensure that the damage inflicted to Yaakov’s offspring as predicted by the angel should be kept to a minimum as long as they remind themselves of the symbolic meaning of that injury suffered by Yaakov during his nocturnal encounter with this angel.⁠a Alternatively, the moral lesson is that just as the gid hanashe is totally devoid of taste, does not appeal to the palate, so that consuming it would not provide the sinner with any kind of gratification, we are taught not to second-guess God’s legislation by treating this commandment as not important.
a. I believe that even commentators who concentrate on the plain meaning of the text, such the ones whose commentaries I am translating in these volumes, feel free to treat the text allegorically when the narrative of the Torah itself appears pointless unless we understand it in historical terms, offering moral and ethical teachings and warnings of long term significance.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

[א] על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה
[1] פסחים פרק שני דף כב ע״א (פסחים כב.)
[2] חולין פרק שביעי דף צ ע״ב (חולין צ:)
[ב] אשר על כף
[1] חולין פרק שביעי דף צו ע״ב (חולין צו:)
[2] כריתות פרק (רביעי) [חמישי1] דף כא ע״א (כריתות כא.)
[ג] הירך
[1] קידושין פרק ראשון דף כא (ע״ב2) [ע״א]
[2] הוריות פרק שלישי דף יב ע״ב (הוריות יב:)
[3] חולין פרק שביעי דף צא ע״א (חולין צא.) ופרק עשירי דף קלד ע״ב (חולין קלד:)
1. כן הוא גם בדפוס וינציאה הראשון.
2. רבנו ציין זאת על פי דפוס וינציאה הראשון, אולם בדפוסים שלפנינו המילה ׳הירך׳ נמצאת בע״א.
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו׳ – מצינו לרז״ל שדברים עמוקים שהשגתם קשה, נמשלו לגידין כמו שפירש״י פרשת יתרו על פסוק ותגיד לבני ישראל (שמות י״ט:ג׳) וההשגה נקראת בלשון אכילה, כמו שמצינו בד׳ שנכנסו לפרדס (חגיגה יד:) שעל החקירה הנסתרת מעין כל חי מביא פסוק דבש מצאת אכול דיך (משלי כ״ה:ט״ז) ורמז במצוה זו לדורות למנוע מישראל החקירה בנסתרות כמ״ש (חגיגה יג.) אין לך עסק בנסתרות, כי יש לחוש פן יהרסו שכלם ויבואו לידי אפיקורסות, כי לא רבים יחכמו להבין כל הסודות על מתכונתם, מצד היות שכלם עובר בעמק עכור כי הבלי העולם הזה וחמדותיו מבלבלין שכל האדם. ורמז במניעת אכילת הגיד לדורות, להיות לזכרון בין עיניהם כי מנע ה׳ מהם פרי עץ הדעת, שלא יאכילו את שכלם דברים קשים כגידין, כי נגע בכף ירך יעקב ואם ליעקב השלם קרה מכשול זה לפי שעה כשנטה קצת מדרך השווי, מה יעשו אזובי קיר אשר רוב עסקיהם בהבלי העה״ז וחמודותיו, על כן לא יהיה להם עסק בנסתרות כ״א יחידי סגולי הדור כר״ש בן יוחאי ודוגמתו, אשר קצו ומאסו בהבלי העה״ז כיעקב, כי אם לפי שעה קרה זה ליעקב, על שנותר לבדו לכדו, ובלי ספק שאחר שקרה לו ענין התאבקות של סמאל הרגיש בחטאו וסר מן הדרך ההוא, וראיה לדבר שנאמר ויבא יעקב שלם. ודרשו רז״ל (שבת לג.) שלם בתורתו, ופירוש זה דבר יקר הערך, והמשכיל ישמע ויוסיף לקח.
על כן לא יאכלו וגו׳ – פי׳ לצד שנזדעזע הגיד ממקור הקדושה ושלט בו הקליפה בחינה זו בכל מקום שהיא נטמאה ואסרה הבורא כי הוא היודע, ותמצא סוד בזה כי גיד זה אין בו טעם והוא סימן לבחינת הקליפה כי אין בה טעם כיון שנעקרה קדושה ממנו, ויש בזה פשטים לומר אלא שהעיקר כמו שכתבתי.
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. This is why the children of Israel do not eat the disjointed sinew, etc. This sinew was dislocated from its holy origin and became subject to dominance by the קליפה ["external forces" in the scheme of the emanations, Ed.]. God forbade anything which has thus become defiled wherever it appears. There is a mystical element in this. This sinew does not have a taste, an allusion to its originating in the "external forces.⁠" The reason is that it had been uprooted from a holier source.
על כן לא יאכלו בני ישראל – לפי שנגע המלאך בכף ירכו של יעקב עד שנשה הגיד שעל כף הירך ממקומו ונעשה צולע, לרמוז על זרעו שיהיו בצרה בין אויביהם צולעים וְנִדַדִים.⁠1 גזר השם על בני ישראל שלא יאכלו מן הבהמות את גיד הנשה אשר על כף הירך. ויש מחלוקת בין רבותינו2 ז״ל, לפי ר׳ יהודה נאסר גיד הנשה לבני יעקב מיד, וחכמים אומרים שבסיני הוא נאסר ונכתבה האזהרה במקומה, להודיע מאיזו טעם נאסרה. אבל עד מתן תורה לא נצטוו בה והוכיחו דבריהם מאמרו ״בני ישראל״, ולא נקראו כן בעת ההיא אלא בני יעקב, והיה לו לומר ״על כן לא יאכלו בני יעקב״ [עד כאן מהגמרא]. ויש מן הכתוב כמו ראיה לדברי חכמים, שאם תאמר שמשעת מעשה ואילך הוזהרו שלא לאכול גיד הנשה, איך אמר ״לא יאכלו בני ישראל״ ולא אמר ״לא יאכלו ישראל ובניו״ כי יעקב עצמו בכלל האזהרה. {ורשב״ם ז״ל פירש ״על כן לא יאכלו, לזכרון גבורתו של יעקב, ונס שעשה לו הקב״ה שלא מת״. ואין פירושו זה נראה. כי מה טעם לזכרון נס שלא יאכלו גיד הנשה? והיה להם להקים מצבה במקום ההוא להודות לי״י חסדו. וביותר לדברי התלמוד כי טעמו כמו עץ3 אלא התורה חייבה עליו. ומה זכרון יש אם ימנעו מלאכול עץ יבש כמו הגיד הזה? ואין זה דומה אם הוא מצוה לדורות}
גיד הנשה – [כתב רש״י] ״למה נקרא שמו גיד הנשה? לפי שנשה ממקומו ועלה, והוא לשון קפיצה. וכן ׳נשתה גבורתם׳4 וכן ׳כי נשני אלהים את כל עמלי׳⁠ ⁠⁠״5 מפירוש רש״י ז״ל. וכן הוא בשחיטת חולין6 אמר ר׳ יהושע בן לוי למה נקרא שמו גיד הנשה? שנשה ממקומו ועלה וכן הוא אומר ״נשתה גבורתם, היו לנשים״. [עכ״ל] אבל קצת יקשה שיקרא כן בכל בעלי החיים בעבור שנשה כף ירך יעקב. גם לא זכר דבר מנשייה זו רק ״ותקע כף ירך יעקב״. ואולי הַגִיד שעל כף הירך מתנועע תמיד בלכת האדם, ושמו ״גיד הנשה״ בעבור שמניע תמיד ממקומו כמו ״נשיתי טובה״.⁠7 וכשתקעה כף ירך יעקב לא יוכל ללכת ולא הניע הגיד [כדרכו], ואותו אסרה תורה.
עד היום הזה – אם עִנְיָנוֹ עד ימי חיי הסופר כמו ״הוא אבי מואב עד היום״8 שפירש שם רשב״ם ז״ל ״בימי משה״, וכן כל ״עד היום״ עד ימי הסופר שכתב הדבר, אם כן כבר היה נאמר קודם מתן תורה לבני יעקב, וחכמים אומרים בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו. ולי יראה ש״עד היום הזה״ יורה על דור דור, ושב על הקורא בימיו בספר התורה. והוצרך להכתב ללמדנו שהיא אזהרה מהר סיני, שאם תאמר רק לבני יעקב נאמרה, או הם גזרו כן על עצמן, לא היה ראוי שינהגו בו איסור ממתן תורה ואילך, שהרי כתוב ״לא תוסיפו״9 אלא בסיני נאמרה ונכתבה במקומה. ולדעתי בין חכמים בין ר׳ יהודה סוברים שגם יעקב ובניו נהגו בו איסור מאותו המעשה ואילך, אלא שר׳ יהודה סובר שמקרא ״על כן לא יאכלו״ נצטוו בה יעקב ובניו בעת ההיא, ומאז נאסר לדורי דורות. וחכמים סוברים אעפ״י שנאסר להם, הנה אזהרת ״על כן לא יאכלו בני ישראל״ בסיני נאמרה, ככל האזהרות שבתורה ולכן נוהג לבד בבהמה טהורה. וכן משמע מלשון המשנה ״אמר ר׳ יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה וכו׳ אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו״. ולא אמרו ״מסיני נאסר״, אלא ״שנכתב במקומו״. שעל זה לא נחלקו וסוברים גם הם שנאסר לבני יעקב, רק שלא נאמר אז מקרא ״על כן לא יאכלו בני ישראל״ כדתני טעמו בברייתא ״אמרו לו לר׳ יהודה וכי נאמר ׳על כן לא יאכלו בני יעקב׳? והלא לא נאמר אלא ׳בני ישראל׳, ולא נקראו ׳בני ישראל׳ עד סיני אלא שנכתב במקומו לידע מאיזו טעם נאסר להם״. ולפי שהאזהרה המפורשת בתורה לא נאמרה עד סיני אין לך אלא משעת אזהרה ואילך. ונוהג לבד בבהמה טהורה ובגמרא פריך ״והכתיב ׳וישאו בני ישראל את יעקב אביהם׳? ומתרץ לאחר מעשה. ופירש בקונטרס לאחר אותו מעשה שנאבק עמו לזמן מרובה בבואו מפדן ארם, והקב״ה קראו ישראל דכתיב ׳לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל׳⁠ ⁠⁠״ וגו׳ ופריך תלמודא ״מההוא שעתא ליתסר? ומשני, וכי תורה פעמים פעמים ניתנה? ההיא שעתא לאו שעת מעשה הוה ולא שעת מתן תורה הוי״. ואל יקשה לך, לדברינו כולם מודים שהיה אסור בימי בני יעקב, דקושית מההוא שעתא ליתסר אדחכמים קאי. והכי קאמר ״דלמא ׳על כן לא יאכלו׳ נאמר לבני יעקב אחר זמן שנשאו את ישראל אביהם, או אחר שקרא הקב״ה שמו ישראל. ועדיין מניין להם שנאמר בסיני? ומשני ההוא שעתא שיזהירם על זה לאו שעת מעשה של נשיית כף הירך ולא שעת מתן תורה. ולכן אי אפשר שנאמר אלא אחר שנאבק עם המלאך או בסיני כשניתנה תורה. ויראה מפירוש המשנה לרמב״ם ז״ל שכך היה מפרש סוגיא זו.
1. מרוחקים, כמו ״רואי בחוץ נדדו ממני״ (תהלים לא, יב).
2. חולין קא, ב.
3. פסחים כב, א.
4. ירמיה נא, ל.
5. בראשית מא, נא.
6. חולין צא, א.
7. איכה ג, יז.
8. בראשית יט, לז.
9. דברים ד, ב.
על כן לא יאכלו – לזכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הקדוש ברוך הוא שלא מת. והנה לפי פשוטו אין זה צווי, רק שיעורו על כן אינם אוכלים, ובאמת הצווי היה במתן תורה, לפי שבשעת מעשה לא נקראו עדיין בני ישראל כ״א בני יעקב, אלא שמשה כתבו במקומו להודיע הטעם שנאסר להם, ואולם בעבור שאמר עד היום הזה משמע לפי פשוטו שאף שלא נצטוו בני יעקב על זה, הם נהגו מעצמם שלא לאכלו לזכרון נס אביהם, אך בסיני נאסר להם מפי הקב״ה:
הנשה – נקרא כן לפי שנשה וקפץ ממקומו:
על כן לא יאכלו – מזה נמשך המנהג אצל בני ישראל. לא יאכלו לשון הווה, רגילים שלא לאכול, שאם היה עתיד היה אומר לכן, לא על כן, ועוד מה טעם עד היום הזה. וכן גם אנקלוס וגם הירושלמי תרגמו לא אכלין, ולא תרגמו לא ייכלון.
גיד – איננו דוקא מה שקוראים עתה nervus, אבל גם גיד בלשון הקודש, וגם nervus בדברי הקדמונים, הם כוללים שלשה ענינים הדומים זה לזה בצורתם, במה שהן כעין חבלים, המין האחד הם הנקראים nervi, והשני הם הנקראים ligamenta והם מחברים עצם אל עצם, והג׳ הם הנקראים tendines, והם מצד אחד יוצאים מן הבשר (musculus) ומצד אחד נאחזים בעצם; ולדעת געזעניוס ואחרים שרש גיד הוא אחד עם שרש אגד (ענין קשירה), ולדעתי שם גיד הוא משרש נגד (ענין משיכה) ונקראו כן החבלים הנמשכים והולכים על דרך נגד ונפק מן קדמוהי (דניאל ז׳ יו״ד). ובשס״ה גידים שהזכירו רז״ל נכללו שלשת המינים האלה כלם.
הנשה – ע״ש שלא עצר כח, כמו נָֽשְתָה גבורתם היו לנשים {ירמיה נ״א:ל׳}, והוא פעל נגזר מן נשים ואשה, ואולי מזה בלשון חכמים תש כח, ודעת Castellus Edmundus ואחריו ראזנמילר וגעזעניוס כי הוא הנקרא כַסַאן בלשון ערבי, ואני אומר שאם הדבר כן הוא, איננו רחוק שהערביים קבלו השם הזה מן היהודים.
עד היום הזה – אינו מתייחס אל הכותב אלא אל הקורא, היינו: כל עוד ייקרא דבר זה, הווי אומר: לעולם. וכך גם לענין מקום קבורת משה: ״ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה״ (דברים לד, ו).
גיד הנשה – ״נשה״ – השורש של ״נשים״ ו״נושה״. נראה שמשמעותו הבסיסית של ״נשה״ היא: להיות ברשותו של אחר – או עצמו או רכושו. ומכאן: ה״נושה״, הנותן חלק מרכושו לזולת, וכתוצאה מכך, תובע ממנו עתה דבר.
״נשה״ מציין נתינה מרצון, התמסרות לאחר ללא התנגדות (עיין פירוש ויקרא ד, ו). השורש הקרוב ״נצה״ – לפי משמעות אות צד״י [היותר חזקה] – מציין התנגדות לשליטת האחר, או שאיפה להשתלט על המתנגדים אליו, הווי אומר: ריב. מכאן אולי גם ״נוצה״ (כנף), האיבר הדוחף את הגוף מול התנגדות האוויר. ומכאן גם ״מצה״ בניגוד ל״חמץ״. תהליך החמץ יוצר התנגדות בין חלקים שקודם לכן היו דחוסים ומאוחדים, ודיכוי התנגדות זאת מתחילת התהוותה נקרא ״מצה״. אם אחד מהצדדים במריבה משיג את מטרתו, מהווה הדבר ״נצח״, נצחון (השווה ״נוע״ ו״נוח״).
בהקשר לאובדן נכסים רוחניים או שכליים, ״נשה״ אינו מציין שכחה אלא ויתור, אבדן התקווה לחזרה (עיין פירוש לקמן מא, נא).
השורש של ״אשה״ (בלשון יחיד), אינו ״נשה״ אלא ״איש״: ״כי מאיש לקחה״ (לעיל ב, כג). שהרי ביחיד יחסה לאיש הוא של אשה לבעלה. היא לא מסורה בידיו ללא יכולת התנגדות, אלא משלימה אותו ועומדת לצדו כשווה. אולם בלשון רבים – ״נשים״, מתגלה המעמד הציבורי של האשה; אשר מפקידה ביד בעלה כמה מזכויותיה, המיוצגות על ידו. רק בחיים הצבוריים, בחיי הקהילה, נראות נשים כחלשות וחסרות אונים; ואף על פי כן, הן ״נשים״, ה״נושים״ של האנשים.
נמצא ש״גיד הנשה״ כוונתו: גיד הכניעה וחוסר האונים. אין הכוונה כאן לגיד כחלק מגוף האדם, אלא למשמעותו ההסטורית. כשהגיד זז ממקומו, לא יכל השריר לשלוט בעצם. אובדן שליטה זה נגרם ליעקב מיד האיש שנאבק עמו, ומבחינה זו לא יכל יעקב לעמוד כנגדו. הגיד השריר והעצם ישנם לפנינו, אך השימוש בהם נפגע; אולם כל זאת לא לנצח. ״נשה״ מציין ויתור זמני בלבד, ולא אובדן קבוע. יעקב הוא ״נושה״, שיש לו עוד חשבון גדול להסדיר עם שרו של עשו.
זכרו של מאורע זה השתמר לצאצאי יעקב לדורות על ידי איסור גיד הנשה. ודאי שאין כוונת האיסור להודיע לצאצאי יעקב על העובדה ההסטורית שאביהם הקדמון צלע כתוצאה ממאבק גופני; כדרך שלא יעלה על הדעת שכוונת איסור חמץ אינה אלא להודיענו מה היה הלחם שאכלו אבותינו כשיצאו ממצרים. שתי מציאויות אלה כשלעצמן, חשיבותן מועטת, ואפשר להבין את זכרונן לדורות על ידי מצות ה׳ רק אם נאמר שטמונות בהם אמיתוֹת בעלוֹת חשיבוּת עמוקה לייעודנו כעם; ואמיתוֹת אלה מקבלות ביטוי נצחי והתחדשות על ידי איסור האכילה.
חז״ל גם מיחסים חשיבות כזאת לאיסור זה, במדרשם לישעיהו (ט, ז–יב). הנביא אומר: ״דָּבָר שָׁלַח ה׳ בְּיַעֲקֹב וְנָפַל בְּיִשְׂרָאֵל, וְיָדְעוּ הָעָם כֻּלּוֹ אֶפְרַיִם וְיוֹשֵׁב שֹׁמְרוֹן בְּגַאֲוָה וּבְגֹדֶל לֵבָב לֵאמֹר, לְבֵנִים נָפָלוּ וְגָזִית נִבְנֶה שִׁקְמִים גֻּדָּעוּ וַאֲרָזִים נַחֲלִיף, וַיְשַׂגֵּב ה׳ אֶת צָרֵי רְצִין עָלָיו וְאֶת אֹיְבָיו יְסַכְסֵך, אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר וַיֹּאכְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה, וְהָעָם לֹא⁠־שָׁב עַד הַמַּכֵּהוּ וְאֶת⁠־ה׳ צְבָאוֹת לֹא דָרָשׁוּ״. ודורשים חז״ל (חולין צא.): ״⁠ ⁠׳דבר שלח ה׳ ביעקב׳ – זה גיד הנשה [אכן היה זה דבר ה׳ שנשלח אל יעקב], ׳ונפל בישראל׳ – שפשט איסורו בכל ישראל״.
לאור כל זה, אין כל ספק בטעם האיסור. במשך כל מאבקם הארוך, לא יכל שרו של עשו לנצח את יעקב ולהפילו ארצה; אך עלה בידו לנקוע את כף ירכו ולמנוע ממנו מלהשתמש בכחו החמרי. כך יעשה יעקב את דרכו במהלך ההסטוריה, כשהוא צולע בלי יכולת לעמוד על שתי רגליו, וללא עמידה והליכה יציבים. חוסר יציבות זה הוא תנאי הכרחי לפקוח את עיני עשו. אם גם יעקב היה עומד בראש ארבע מאות אנשיו, הרי שעמידתו הבלתי⁠־מנוצחת לא הייתה מגלה את אצבע האלקים בדברי ימי העולם. על כן לא יאכלו בני יעקב (אשר דווקא על ידי חולשתו החמרית ייהפך ל״ישראל״, ויעיד על ה׳ אשר כחו גובר על הכל) את גיד הכניעה והחולשה החמרית.
בכל עת שצאצאי יעקב יושבים לאכול, תעמוד מולם אזהרה זו מסיפורי נדודי חייהם: עליהם לוותר מרצון על הגיד הזה – על כחם הגשמי שנמסר לעשו. אל להם לחשוב שקיומם תלוי בסוג כזה של כח. ואל להם לראות עצמם בלתי מוגנים ובלי בטחון בתוך תהפוכות הזמן, רק מתוך שאינם חגורים בחרב כעשו, ואין ביכולתם אף להתהלך בארץ בצעדים איתנים. כחו של יעקב⁠־ישראל תלוי בכחות אחרים, נשגבים יותר, אשר חרבו של עשו אינה יכולה להם.
אם יעקב נופל, הרי זה לא בגלל כחו הגופני המוגבל, אלא מחמת שלא עשה את כל הדרוש לזכות בשמירת ה׳. ומאידך, אם ישראל ניצב איתן, אין זה בשל כחו הגופני והחמרי, אלא מכיון שה׳ נושא אותו על כנפי הנשרים של כחו הכל יכול.
זהו הלימוד שנמסר ליעקב, כדי שיינשא לעד בלבות כל ישראל. זה ה״דבר״ אשר משמעותו המלאה תיכנס אט אט אל תוך הכרת האומה, בעת שתתלה את נפילתה וצרתה, לא ברצון ה׳ אלא בחולשתה הצבאית; וכאשר, במקום להבטיח את עתידה על ידי שיבה אל ה׳, היא מכריזה בגאוות שווא: ״לְבֵנִים נָפָלוּ וְגָזִית נִבְנֶה, שִׁקְמִים גֻּדָּעוּ וַאֲרָזִים נַחֲלִיף״.
בספר בראשית נכללו ארבע תקנות שיצאו מפי עליון: שבת וקשת, מילה וגיד הנשה. בשתי הראשונות ישנה חשיבות לכלל האנושות; ולשתי האחרונות יש משמעות דומה בתוך התחום של העם היהודי. שבת קובעת את שליחותה המוסרית והרוחנית של האנושות, ומילה קובעת את שליחות ישראל. קשת היא הסמל של דברי ימי האנושות, וגיד הנשה הוא הסמל של תולדות העם היהודי. המעשה המוסרי של אדם, והגורל שנועד לאדם על ידי ה׳, הם הקובעים יחדיו את סך כל חיי היחיד והכלל בארץ.
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה – אחר כי בשר הבע״ח הנאכל מתהפך לבשר האדם הנזון, וע״כ הזהיר מאכילת הטמאים ושקצים, כי בזה יקנה האוכל טבע הדורס והאכזריות, ע״כ אחר שראו כי נגע בכף ירך יעקב, שבגיד הזה צרורה התאוה והחומריות, עד שאף יעקב שנפרד מכל גשמיותו לא נפרד הגשמיות מגיד הזה, וא״כ גם גיד הבהמה משחתו בו כח הבהמי והתאוני שלא יפרד משם, והאוכלו ידבק בו כח התאוה, לכן נאסר להם אכילת גיד הנשה לזכרון כי צריכים להתפרד מכל תאוה ויצר ולהיות קדושים לאלהיהם.
{Why is it that for this reason the children of Israel do not eat the thigh muscle?}
THAT IS WHY THE CHILDREN OF ISRAEL DO NOT EAT THE THIGH MUSCLE. Because animal flesh that is eaten is transformed into human flesh of the consumer, there came the prohibition against consumption of unclean animals and rodents, lest one acquire the nature of a carnivore and the trait of cruelty. Likewise here, when the children of Israel saw that the Sar had penetrated the joint of Yaqov’s thigh — that sinew which is linked to desire and the corporeal — they were forbidden to eat the thigh muscle, as a reminder to become separated from every lust and negative predisposition, so as to become consecrated unto their God. For even in the case of Yaqov who was detached from every aspect of his physical nature, it was not removed from this particular muscle. Assuredly, then, also the thigh muscle of the beast is irrevocably permeated with the corrupting power of animal lust — which then adheres to anyone partaking of it.
על כן וגו׳: לזכור לדורות מה שאירע לאבינו יעקב.
כי נגע בכף ירך1: ראש האבר המתנענע בהילוך האדם, לזה בא הסימן בו ״בגיד הנשה״ – שלא יהא אדם קשה כגיד2, וכדאיתא במסכת תענית פ״ג (כ,ב) ׳לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהא קשה כארז׳. {ונמצא נענש יעקב על שני דברים, א׳, על שינוי מנהגו3, משום הכי כתיב ״בכף ירך יעקב״4. ב׳, על שהתקשה ביותר5, כדכתיב ״ומקשה לבו יפול ברעה״ (משלי כח,יד), משום הכי כתיב ״בגיד הנשה״.}
1. המלאך נגע ״בכף יריכו״ (סתם) ולאו דוקא בגיד שעל כף הירך. קשה, אפוא, מדוע נאסר דוקא גיד הנשה מתוך כל כף הירך.
2. שהרי זה בא ללמדנו שלא להתחר יותר מדאי עם המתקוממים, אלא להניח להם (כפי שכתב רבינו בפסוק הקודם), ובזה בא הרמז שנאסר ׳גיד הנשה׳ שלא להיות קשה כגיד.
3. ממדתו שהיתה אהבת השלום במידה גדושה, כפי שכתב רבינו בפסוק כ״ו.
4. שהוא ׳ראש האבר המתנענע בהילוך האדם׳ – רמז על שינוי מנהגו.
5. כגיד, שהוא קשה.
על⁠־כן לא⁠־יאכלו וגו׳ – פירוש על כן אסור להם לבני ישראל לאכול וכו׳. אמנם אין כאן משום מצוות לא תעשה מפורשת כי אם משום תיאור, אבל ודאי לא תיאור איזה שהוא מנהג,⁠1 כי אם תיאור אחת ממצוות לא תעשה של דת ישראל.
את⁠־גיד הנשה – הוא nervus ischiadicus.
אשר על⁠־כף הירך – מכאן למד שמואל,⁠2 כי ״לא אסרה תורה אלא מה שעל הכף בלבד״, כלומר שרק חלק זה של הגיד שעל הכף עצמה הוא אסור, אך לא כן מה שלמעלה ולמטה הימנו. ועוד למדים, מן ״הירך״3 — ״דפשוט איסורי בכולא ירך, לאפוקי חיצון, דלא״, פירוש רק הגיד הפנימי הגדול הוא אסור, ולא החיצוני.
עד היום הזה – אגב השאלה, אם איסור גיד הנשה נוהג גם בבהמה טמאה או רק בטהורה בלבד, מצינו מחלוקת תנאים,⁠4 אם איסור גיד הנשה ניתן כבר לבני יעקב או רק לבני ישראל בסיני — ״אמר רבי יהודה, והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה, ועדיין בהמה טמאה מותרת להן. אמרו לו, בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו״.⁠5 המלים ״עד היום הזה״ מדברות, לפחות במבט ראשון, בעד דעתו של רבי יהודה, שכן הן באות, כנראה, לציין את הזמן שבין יעקב אבינו למשה רבנו. ברם, לעתים בא ביטוי זה במשמעות לתמיד, וכפי שצריך גם לפרש בדברים י״א:ד׳. ולפעמים גם נמצא ביטוי זה לגבי מאורע שאירע זה עתה,⁠6 כך שאפשר ליישב גם את דברי החכמים עם הכתוב.
כי נגע – הנושא הוא — המלאך. אך נראה שבמתכוון אין הכתוב מפרש את הנושא, משום שאין כאן כל חשיבות לאישיותו של הנוגע הזה,⁠7 ואין טעמו של האיסור אלא להזכיר את המאורע ההיסטורי המסופר כאן. מאורע זה, שבעקבותיו קבלו יעקב וזרעו אחריו את השם ישראל, ויחד עם שם זה גם את היעוד התואם לשם, דהיינו לשרות⁠־להאבק עם כוחות אלהיים ואנושיים ולגבור עליהם, מאורע זה צריך שיהא לעיני העם באמצעות הלכה שתקויים בחיים, כל אימת שהוא בסכנה לסטות למסלולים זרים בשל מאורעות הזמן ולשכוח את שליחות⁠־ישראל שלו.
ומשום כך לא בא איסור גיד הנשה בחלקה ההלכתי של התורה, כי אין בו כבשאר חוקי המאכלות האסורים רק משום קידושו של ישראל, כך שדי בעצם קיומם כדי להשיג את המטרה המכוונת, כי אסור גיד הנשה ישיג את מטרתו האמיתית רק אם יורוהו בהקשר תולדות העם ואם יתפש במשמעותו הנכונה.⁠8
ומן הדין להאריך בדבר משמעותו של מאבק יעקב עם המלאך. הרמב״ם,⁠9 ובעקבותיו רבי לוי בן גרשום (הרלב״ג),⁠10 רואה בכל הסיפור הזה מחזה נבואי. ״וכן אמר עוד בענין יעקב, אמרו ויאבק איש עמו, שהוא בצורת הנבואה, אחר שהתבאר באחרונה, שהוא מלאך, והוא כענין אברהם בשווה... וכן ביעקב אמר ויפגעו בו מלאכי אלהים,⁠11 ואחר כן התחיל לבאר, איך קרה עד שפגעו בו ואמר שהוא שלח שלוחים ופעל ועשה, ויותר יעקב לבדו וגו׳, וזהו מלאכי אלהים הנאמר עליהם תחילה ויפגעו בו מלאכי אלהים, וזה ההתאבקות, והדבור כולו במראה הנבואה״.⁠12
לאמור — סיפור פגישת יעקב עם המלאכים מתחיל בפסוק ב׳ במשפט כולל, בו מסופר שיעקב אמנם נפגש עם מלאכים, ואחר בא התיאור המפורט על המתי וההיכן של מחזה נבואה זה. מששלח יעקב שליחים לעשו ונפחד מן הבשורה שהביאו לו ושגר דורון לפניו כדי לפייס את אחיו, או אז הוא נותר לבדו בלילה במעבר היבוק וחוזה בחלומו, כיצד הוא גובר במאבקו עם מלאך. נצחון זה נטע בלבו את התקוה להנצל מכל פגע גם בפגישה הקרובה עם אחיו.
כנגד פירוש זה כבר טען ר״י אברבנאל13 טענות רבות.⁠14 רוב המפרשים סוברים אל נכון, כי הכתוב מספר לנו כאן מאורע אמיתי מחיי יעקב. מאבקו עם האלהים אירע במציאות כמו מאבקו עם ״אנשים״.
ובאשר לנו, בשבילנו עובדה קיימת היא, שאבינו יעקב נאבק במשך לילה שלם עם יצור, אשר ייצג כוח על⁠־אנושי וגבר עליו, נאבק עם כוח אשר לעומתו כל אדם אחר היה מתמוטט לחלוטין, ואף על פי שנפגע, לא הופל ארצה. יצור זה בעל הכוח העל⁠־אנושי, אין הכתוב מזהה אותו במפורש. הוא נקרא כאן ״אלהים״ ואצל הנביא הושע15 — ״מלאך״, ואפשר איפוא לפרשו כמו ״מלאכי אלהים״ דלעיל כ״ח:י״ב. אלא, כשם ששם היה זה שם הויה אשר הגן עליו על יעקב מפני מלאכי האלהים והבטיחו הגנה מתמדת, כך היה זה גם כאן שם הויה הבלתי נראה והפועל בהסתר, אשר החזיק את יעקב בקומה זקופה. ״כי יפל לא יוטל, כי ה׳ סומך ידו״.⁠16
כדי להכיר זאת, חייב היה יעקב להיות נפגע באחד מאבריו, להראות לו בבירור שנעדר כוח הוא כשלעצמו, וכי עמידתו הזקופה עלי אדמות וכוחו מול חזקים ועצומים ממנו אינם אלא בקשריו ההדוקים עם שם הויה. גילוי זה היה לו ליעקב בזמן אשר בו איים עליו כוח גדול, כוח אשר לפי חוקי הטבע היה צריך להשחיתו ואשר אמנם גם החלישו, בכך שבא במצב של הכנעה, אלא שחסדו ית׳ מקימו וזוקפו, ומתנגדו רב העצמה מברכו, פתאום ובאופן בלתי צפוי וברַכוּת, כאח אהוב.
אין הכתוב מזכיר כאן את שם הויה, שכן זה פועל כאן רק בהסתר. דומה היה שהכל התנהל בדרכי הטבע. אבל יעקב הכיר, אחר שלמד לקח במאבק הלילי, למי הוא חייב להודות על הצלתו. עתה ידע היטב, שמקור מצב רוחו הנוח של אחיו — נס מן השמים הוא לו. ומכאן גם התיחסותו אל הלה — הכנעה גמורה. ומכאן גם חוסר האימון שלו, אשר מנעו ממסע אל אחיו שעירה.
הדברים שיעקב אבינו נתנסה בהם בגופו, בימי משה רבנו כבר חיו אותם גם בניו, במצרים. כוחות עצומים כבר השפילו את העם עד לדרגה האחרונה של עוני. לא רק הוחלש, אלא אף הושפל עדי עפר, לעבדי עבדים היו. או אז הופיע הויה ב״ה בזירה, וכל מלאכי אלהים, הכוחות הטבעיים שאיימו על עצם קיומו של ישראל, כלא היו. דבר זה היה צריך לשוב ולחזור בתולדות ישראל. חלש ובלי מעמד איתן עלי אדמות אמור היה ישראל להכנע בפני המעצמות המסתערות עליו ולהעלם מן העולם, אלא ששם הויה מחזיקו ומקיימו, והוא ינחנו לקראת יעודו הנעלה.
1. כפי שכותב וינר (Die juedischen Speisegesetze, Breslau 1895). ואם הוא מביא ראיתו מן המסופר בשמואל א ה׳:ה׳, הרי זו ראיה לסתור. לא מנהג היה זה אצל כהני דגון כי אם איסור חמור שלא לדרוך על מפתן מקדש דגון, וזאת משום שהמפתן נתקדש, לדעתם, בקדושה יתירה, מכיון שראש האליל היה מונח שם.
2. חולין צ״ו. (המ׳).
3. שם צ״א. (המ׳).
4. שם ק׳:.
5. רש״י, שם, ד״ה אמרו לו: ״פסוק זה שהזהירו עליו, בסיני נאמר, ועד סיני לא הוזהרו, אלא שנכתב במקומו לאחר שנאמר בסיני וכתב וסידר משה את התורה, כתב המקרא הזה על המעשה, על כן הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד״ (המ׳).
7. ובכך מופרכת הדעה שלפיה נתקדש הגיד על ידי מגע המלאך, וכאילו משום כך נאסר באכילה. כי אילו היה זה טעם האיסור, ודאי שהכתוב לא היה מחסיר כאן את הנושא — המלאך. ועוד, הרי לא יהא בכך טעם לאיסור גיד הנשה שבבהמה.
8. השווה בנדון במפורט Juedische Presse, 1895 ע׳ 275 ואילך.
9. מורה נבוכים חלק ב, פרק מב.
10. ואחריהם חוקרים חדשים רבים, כגון הנגסטנברג.
11. לעיל פסוק ב.
12. מורה נבוכים חלק ב, פרק מב.
13. בפירושו לתורה בשאלה הי״ח ובביאורו לפסוק כ״ה, אך לא בפירושו למורה (המ׳).
14. ועוד יותר החוקרים.
15. יב, ד-ה.
על כן לא יאכלו בני ישראל את הגיד – ולא נקראו בנ״י עד סיני כו׳ לאחר מעשה גה״נ חולין ק״א לזה מרמז הקרא מגיד דבריו ליעקב והכתיב דברו. והיינו דבר אחד גיד הנשה שנוהג לדורות ואז נקרא יעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי אף שקודם מתן תורה נאסרו מ״מ דוקא בני יעקב ולא מאומה אחרת וכמו שכתבו תוס׳ פסחים דף כ״ב ד״ה ור״ש יעו״ש ודו״ק.
לא יאכלו – א״ר אבהו, כל מקום שנאמר לא יאכל וגו׳ אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. והרי גיד הנשה דרחמנא אמר לא יאכלו, ותנן, שולח אדם ירך לעובד כוכבים וגיד הנשה בתוכו, מפני שמקומו ניכר,⁠1 קסבר ר׳ אבהו, כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרו.⁠2 (פסחים כ״ב.)
לא יאכלו – ת״ר, גיד הנשה בריה הוא, לפיכך אכלו אע״פ שאין בו כזית חייב, ואפילו הכי אי אית בי׳ ארבעה וחמשה זיתים ואכל חד כזית חייב, מאי טעמא, אכילה כתיב בי׳ ואכילה בכזית.⁠3 (חולין צ״ו:)
בני ישראל – אמר רב הונא, גיד הנשה של עולה חולצו לתפוח,⁠4 דכתיב לא יאכלו
בני ישראל את גיד הנשה – וכתיב (יחזקאל מ״ה) ממשקה ישראל, מן המותר לישראל.⁠5 (חולין צ׳:)
בני ישראל – ת״ר, גיד הנשה נוהג בטהורה ולא בטמאה, ואע״פ דמבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת, אפילו הכי בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר, ותדע, שהרי לא נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב אלא בני ישראל, ולא נקראו בני ישראל עד סיני.⁠6 (שם ק״א:)
את גיד הגשה – א״ר יהושע בן לוי. למה נקרא שמו גיד הנשה, שנשה ממקומו ועלה, וכן הוא אומר (ירמיהו ג״א) נשתה גבורתם היו לנשים7 (שם צ״א.)
את גיד הגשה – ת״ר, האוכל מגיד הנשה של טמאה פטור, דאמר קרא לא יאכלו בני ישראל את גיד הגשה, מי שגידו אסור ובשרו מותר, יצאה טמאה שגידה אסור ובשרה אסור.⁠8 (חולין ק״א.)
אשר על כף הירך – אמר שמואל, לא אסרה תורה אלא מה שעל הכף בלבד, שנאמר אשר על כף הירך.⁠9 (שם צ״ו.)
כף הירך – תניא, הכוי נוהג בו גיד הנשה, מאי טעמא, בכף הירך תלי רחמנא, והא אית לי׳ כף הירך.⁠10 (כריתות כ״א.)
הירך – [מה ת״ל הירך, לומר] דפשיט איסורי׳ בכולא ירך, לאפוקי חיצון דלא אסור.⁠11 (חולין צ״א.)
כי נגע בכף – תניא, [גיד הגשה של עוף מותר], מאי טעמא, בכף כתיב, למעוטי עוף דלית לי׳ כף.⁠12 (שם צ״ו:)
1. ר״ל ולא חיישינן שיקנה ישראל מהעובד כוכבים שיחשב שכשרה היא מדנשלחה מישראל ויאכלנה עם הגיד, יען כי מקומה ניכר אם הי׳ נחטט הגיד ממנה, ועכ״פ מבואר שמותר להנות מגה״נ, שהרי העובד כוכבים מחזיק לו טובה על שהירך שלמה ואינה חטוטה ממקום גה״נ.
2. פירש״י ולפיכך כל גיד מותר בהנאה ואפילו של כשרה, עכ״ל, ולי הדבר אינו מובן, דמהיכן הוא ההכרח לומר שאפילו של כשרה מותר, וגם לשון הגמרא אינו סובל כן, אבל לדעתי נראה אמתת הפירוש כפי הגירסא שבירושלמי כאן פ״ב ה״א ובערלה פ״ג ה״א, אמר ר׳ אבהו, קיימתיה בגיד של נבלה, כלומר, קיימתיה למשנה דשולח אדם ירך לעובד כוכבים – בירך של נבלה, דגם הגיד הותר בה, כדמפרש, וכמו ברור בעיני שגם כונת הסוגיא בבבלי כן היא, ואע״פ שאין הלשון מבורר כל כך אבל כנגד זה הענין מבואר ומבורר בטוב טעם, ואולי צריך איזה תיקון בלשון, ודו״ק.
ואמגם לפי פירוש זה צריך לבאר הלשון שבמשנה מפני שמקומו ניכר, שמפני שניכר המקום לא יבא ישראל לקנותה, שיחשב אחרי שהניח בה הישראל את גה״נ בודאי של נבלה הוא, דאל״ה לא הניח כן כדי שלא יכשל ישראל בה. –
וע״פ פירוש זה ארווח לן לתרץ קושיית התוס׳ בסוגיא כאן ד״ה והרי דם, שדקדקו בקושית הגמרא לשיטת ר׳ אבהו מדם, דכתיב לא תאכל דם, וקיי״ל דדם מותר בהנאה, והקשו למה לא תרצו בדם כמי בגה״נ, כשהותרה נבלה היא ודמה הותרו, ולפי מש״כ לא קשה מידי, דבאמת גם גה״נ לא הותר רק של נבלה, ודו״ק.
3. ומטעם זה דבריה הוא [כלומר, אבר שלם החשוב לעצמו] קיי״ל גיד הנשה שנתבשל עם הגידין או עם הבשר בזמן שמכירו מגביהו והשאר מותר, דקיי״ל אין בגידין בנותן טעם, ואם אינו מכירו הכל אסור, מפני שהוא בריה בפני עצמו וחשוב הוא ואוסר בכל שהוא.
4. ר״ל חולצו מן הירך ומשליכו לתפוח שהוא אפר צבור באמצע המזבח.
5. בענין קרבנות כתיב זה, ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים, ודרשינן שיקריבו מן המותר לסעודת ישראל, והוציא שם סעודה בלשון משקה, משום דעיקר סעודה נקראת על שם המשתה, וכמו שרגיל הכתוב בכ״מ לומר ויעש משתה. ונראה בטעם הדבר משום דעל הרוב שם משתה סמוך לענין שמחה, וכמש״כ משתה ושמחה, ועיקר שמחה בא ע״י משתה, וכמש״כ ויין ישמח לבב אנוש, והוא שאמר הכתוב (ישעיהו כ״ד) בשיר לא ישתו יין (שם ה׳) והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם. ועיין בפירש״י לשה״ש בפסוק כי טובים דודיך מיין. –
וקודם לענין זה פריך בגמרא לרב הונא, מי כתיב לא יאכל המזבח, הא לא יאכלו בני ישראל כתיב, ונראה מכח קושיא זו ראי׳ לשיטת הרמב״ם דגיד הנשה מותר בהנאה, משום דאל״ה מה קשה לו, ודילמא משום דדבר האסור בהנאה אסור להקדש, ויש לפלפל בזה.
6. ופריך בגמרא והכתיב (פ׳ ויגש) וישאו בני ישראל את יעקב אביהם, ומשני ההוא לאחר מעשה, כלומר, לאחר ששינה הקב״ה את שם יעקב לשם ישראל (ל״ה י׳). ומה שאמר שלא נקראו בני ישראל עד סיני, היינו לענין מצות. ותמיהני שלא הביאו בגמרא מפסוקים הקודמים דכתיב בהו בני ישראל, ויבאו בני ישראל לשבור, ויעשו כן בני ישראל (פ׳ ויגש) וי״ל. –
ואיתא עוד בגמרא כאן, אמר לי׳ רב אחא ברי׳ דרבא לרב אשי, אימא מההיא שעתא לתסר, ר״ל משעה דכתיב וישאו בני ישראל את יעקב אביהם, אמר לי׳, וכי תורה פעמים פעמים נתנה, ופירש״י בעירובין כ״א ב׳ וז״ל בפי׳ לשון זה, ואיך אפשר לומר זו מצוה חדשה וזו ישנה, עכ״ל, ולכאורה צ״ע, דהא באמת מצינו דהרבה מצות נתנו בזמנים שונים, כמו שנצטוו בני נח על שבע מצות ואברהם על המילה ויעקב על גיד הנשה, ובצאת ישראל ממצרים נצטוו על הפסח ועל פדיון בכור ופטר חמור ומצות תפלין, ובמרה נצטוו על שבת ודינין וכבוד אב ואם.
אך הענין יתבאר ע״פ דברי הרמב״ם בפיה״מ כאן בסוגיא, וז״ל, ושים לב אל העיקר הגדול הכלול במשנה זו, והוא מה שאמר מסיני נאסר, לפי שהראית לדעת שכל מה שאנו מרחוקים או עושים היום אין אנו עושין אלא ממצות הקב״ה ע״י משה רבינו ע״ה, ולא שהקב״ה אמר זאת לנביאים שלפניו, כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מה״ח אינו מפני שהקב״ה אסרו לנח, אלא לפי שמשה רבינו אסרו עלינו, וכן מה שאנו מלין אינו מפני שנמול אברהם אלא מפני צווי ה׳ למשה שימול כמו שמל אברהם, וכן גיד הנשה אין אנו הולכין אחר האיסור מיעקב אבינו אלא אחר מצות משה רבינו, הלא תראה מה שאמרו חז״ל (מכות כ״ד.) תרי״ג מצות נאמרו למשה בסיני ואלו מכלל המצות, עכ״ל הרמב״ם, וע״ע באגרותיו למר יוסף בן גאבר (דפוס לפסיא ט״ו ב׳) מש״כ בזה.
מבואר מכל זה, שפרטי המצות אע״פ שנצטוו על כל אחת ביחוד, אפ״ה אינם נקראים תורה עד שצוה אותם הקב״ה למשה בכלל שארי מצות התורה, ולפי״ז יתבאר הענין בנדון שלפנינו, דאע״פ דמיעקב והלאה נהג איסור גיד הנשה אבל לא נקרא עלינו חובה ומצוה רק מצווי ה׳ אותה בכלל מצות התורה, ויש הרבה להאריך בפרט זה המסתעף לכמה שריגים וסעיפים וסניפים, וכאן לעניננו די בהערה זו.
7. קפצה גבורתם, ור״ל שגיד הנשה הוא הפנימי סמוך לעצם, ולפי שנשה ממקומו ועלה על גב הבשר לכך נאסר.
8. ר״ל לאו משום דאין איסור חל על איסור, אלא דגזירת הכתוב הוא דכל שבשרו אסור גידו מותר. ומכאן יש להעיר במש״כ המל״מ פ״ח ה״א ממאכלות בשם הרשב״א דאיסור גיד הנשה נוהג גם בבשר אדם [ר״ל בבשר הפורש מאדם חי] ולא העיר המל״מ על זה כלום, אבל באמת אין ראי׳ מהרשב״א, יען דהוא לשיטתי׳ דבשר אדם אין בו איסור כלל, לכן לדידי׳ ע״פ הכלל שבדרשא שלפנינו נוהג בו איסור גה״נ, משא״כ לדעת הרבה ראשונים דבשר אדם יש בו איסור אין נוהג בו איסור גה״נ, ויש עוד לפלפל בזה. ודין בשר אדם יתבאר לפנינו בפ׳ שמיני בפ׳ זאת החיה.
9. ר״ל דאע״פ שהגיד ארוך אינו אסור אלא מה ששוכב על הכף [והוא כרוחב ד׳ אצבעות בשור הגדול ושתי אצבעות בכבש קטן], וכף נקרא בשר הסובב את הקולית ודבוק לעצם והגיד ארוך שוכב מקצתו על גבי אותו בשר, ולאפוקי מה שלמעלה מן הכף ומה שלמטה ממנו. ופליאה גדולה בעיני שלא הביאו בטור ושו״ע הדין הפשוט הזה, דמתבאר בגמרא דרבנן ס״ל כן, ורק הרמ״א ביו״ד סי׳ ק׳ ס״א הביאו, וגם עליו קשה שלא הביאו במקומו בסי׳ ס״ה ששם פרטי דין גיד הנשה. –
ודע שכתב במעדני יו״ט כאן דאע״פ שמן התורה אינו אסור אלא מה שעל הכף, אבל מדרבנן אסור אפילו מה שחוץ לכף, וכמ״ש שמואל לא אסרה תורה, וכ״ה ברמ״א ביו״ד סי׳ ק׳, ותימא בעיני שלא העירו מדעת הרמב״ן בסה״מ ל״ת שנ״ג דבמקום שאמרו חז״ל הלשון לא אסרה תורה אינו אסור אפילו מדרבנן, יעו״ש בארוכה, וכ״מ מדעת התוס׳ שבת י״ג ב׳, ואף גם יש ראי׳ מכרחת לזה מר״ה כ״ד ב׳, דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל, ופריך בגמרא והיכי עביד הכי והתנן לא תעשון אתי דמות וכו׳, ומשני, לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים בלבד, ואי ס״ד דמדרבנן אסורים כל הצורות, קשה הלא לא יתכן שיעבור ר״ג על איסור דרבנן, וצ״ע לדינא.
10. אין הבאור כפשטות הלשון דיש לו כף, דהא גם עיף יש לו כף ובכ״ז אין נוהג בו גיד הנשה, כבדרשא הסמוכה, אלא הפי׳ דעגיל כף דידי׳,
ובעוף אין עגול הכף, כפי שיתבאר בסמוך.
11. ר״ל להכי כתיב הירך בה׳ הידיעה להורות שאסור רק זה שהוא משוך בכל הירך והיינו גיד הפנימי הגדול הנמצא בתחלת פריעת הירך, דהוא וקנוקנתו נפשטין ונמשכין בכל הירך, לאפוקי חיצון דלא נפשט בכולי׳ לא נאסר, והלשון דפשיט איסורי׳ לאו דוקא, דהא באמת אינו אסור אלא דוקא מה שעל הכף בלבד, כפי שנתבאר בדרשא למעלה, והכונה דפשיט הוא עצמו, כלומר שהגיד נתפשט בכל הירך, ויש ליישב הלשון דפשיט איסורי׳ כמו דפשיט גיד הנאסר, ודו״ק.
12. אין ר״ל דלית לי׳ כף כלל, דהא חזינן דאית לי׳, אלא ר״ל דאית לי׳ ואינו עגול וכף נקרא רק עגול, וממילא אם נמצא בעוף כף עגול נוהג בו דין גיד הנשה, ואם נמצא בבהמה כף דלא עגול ג״כ נוהג בו דין גה״נ, משום דבעיא היא בגמרא בסוגיין צ״ב ב׳ ואזלינן לחומרא.
ומה שאמר הלשון דלית לי׳ כף ולא אמר בלשון מבורר דלית לי׳ כף עגול, נראה ע״פ מ״ש בנדה מ״ז ב׳, מאי כף, אמר רב הונא, מקום תפוח וכו׳, ומבואר שם דסתם לשון כף מורה על דבר עגול, וא״כ הלא א״צ שוב לפרש כף עגול, כיון דמובן כף היינו עגול, והוי מובן הלשון כף הירך, כמו עגול הירך, ודו״ק.
מוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקראור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

בראשית לב – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מקבילות במקרא בראשית לב, מוני המצוות בראשית לב, עולם המקרא בראשית לב, תורה שלמה בראשית לב – באדיבות משפחת המחבר, הרב מנחם מענדל כשר זצ"ל. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.

This digital edition is dedicated in memory of our beloved parents:
Samuel and Anna Ehrman z"l
David and Ruth Weinman z"l
by Suzan and Fred Ehrman
, תרגום אונקלוס בראשית לב – מבוסס על מהדורת ויקיטקסט (CC BY-SA 3.0) המבוססת על הדפוס ראשון של התאג', ועם הוספות והערות של על⁠־התורה, פרשגן בראשית לב – ביאורים פירושים ומקורות לתרגום אונקלוס, מאת הרב רפאל בנימין פוזן, באדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), תרגום ירושלמי (ניאופיטי) בראשית לב
This targum, based on a single known manuscript (Neofiti 1) in the Vatican Library copied in 1504, is the only known complete text of the "Targum Yerushalmi" on the Torah. Previously known brief extracts related to this targum had long been known in manuscripts of what is referred to by scholars as the "fragment targums", which are cited in Jastrow's Dictionary under the rubric "YII" and appear in various editions of Miqraot Gedolot interspersed with Targum Pseudo Jonathan under the rubric "Targum Yerushalmi". Extensive manuscript pages of related material were also discovered in the Cairo Geniza in the 20th Century.
This electronic text has been provided by the Comprehensive Aramaic Lexicon (CAL) project of the Hebrew Union College - Jewish Institute of Religion. It was originally entered under the guidance of Prof. M. Sokoloff for the preparation of his A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic based on the multi-volume editio-princeps of Prof. A. Diez-Macho (1968ff.) and a photographic edition of the manuscript by Makor Press. Additional marginal or interlinear variants have been added by CAL staff based on the photographs.
, תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית לב
This edition utilizes the text provided by the Comprehensive Aramaic Lexicon (CAL) project of the Hebrew Union College - Jewish Institute of Religion, which is based on E. Clarke et al., Pseudo-Jonathan to the Pentateuch: Text and Concordance (Ktav, 1984), with variants from the editio princeps as given in the Madrid Polyglot. The Clarke text is not a completely accurate transcription of the British Library manuscript, and it is being gradually corrected by the CAL project. Readers are urged to email corrections when errors are discovered.
, תרגום ירושלמי (קטעים) בראשית לב, בראשית רבה בראשית לב – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מדרש תנחומא בראשית לב, מדרש תנחומא (בובר) בראשית לב, בראשית רבתי בראשית לב – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מדרש אגדה (בובר) בראשית לב, ילקוט שמעוני בראשית לב – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), רס"ג תפסיר ערבית בראשית לב, רס"ג תפסיר תרגום לעברית בראשית לב, ר׳ חננאל בראשית לב, ר׳ יהודה אבן בלעם בראשית לב, רש"י בראשית לב, לקח טוב בראשית לב, שכל טוב בראשית לב, ר"י קרא בראשית לב – מהדורת על⁠־התורה המיוסדת בחלקה על מחקר (מס' 2711/19) שנתמך על ידי הקרן הלאומית למדע, רשב"ם בראשית לב, אבן עזרא א׳ בראשית לב, אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד) בראשית לב, ר"י בכור שור בראשית לב, רד"ק בראשית לב, רי"ד בראשית לב, ר׳ אברהם בן הרמב"ם בראשית לב – מהדורת הרב משה במהר"א מיימון ס"ט, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), חזקוני בראשית לב, פענח רזא בראשית לב, קיצור פענח רזא בראשית לב, רמב"ן בראשית לב, ר׳ בחיי בראשית לב, מנחת יהודה בראשית לב, הדר זקנים בראשית לב, דעת זקנים בראשית לב, מיוחס לרא"ש בראשית לב, טור הפירוש הארוך בראשית לב, טור הפירוש הקצר בראשית לב, מושב זקנים בראשית לב, ר"י אבן כספי בראשית לב, רלב"ג ביאור המילות בראשית לב, רלב"ג ביאור הפרשה בראשית לב, רלב"ג תועלות בראשית לב, עקדת יצחק פירוש בראשית לב, מזרחי בראשית לב, אברבנאל בראשית לב, צרור המור בראשית לב, ר"ע ספורנו בראשית לב – מהדורת הרב יהודה קופרמן באדיבות המו"ל (כל הזכויות שמורות), שיעורי ספורנו בראשית לב – מהדורת הרב משה קרביץ, ספר אמר הגאון: שיעורי רבינו עובדיה ספורנו מכתב יד תלמידו על חמשה חומשי תורה (בית שמש, תשע"ז), ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), תולדות אהרן בראשית לב – תולדות אהרן השלם, מהדורה חדשה ומתוקנת, עם מבוא, הערות והפניות, מאת הרב אברהם וייס, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., גור אריה בראשית לב – מהדורת הרב יהושע הרטמן, מכון ירושלים, תשמ"ט–תשנ"ה (כל הזכויות שמורות), כלי יקר בראשית לב, מנחת שי בראשית לב – מהדורת ד"ר צבי בצר ז"ל ע"פ כתבי יד אוטוגרפיים של בעל מנחת שי, בעריכת פרופ' יוסף עופר, וברשותם האדיבה של האיגוד העולמי למדעי היהדות וקרן הרב דוד משה ועמליה רוזן (כל הזכויות שמורות). (המהדורה הדיגיטלית עדיין בשלבי הכנה.) כפי שגילה ד"ר בצר, בדיבורי המתחיל של בעל מנחת שי לפעמים טמונים גם הכרעותיו, ועיינו בהרחבה במבוא למהדורתו. המלים בסוגריים המרובעים בצבע אפור הן תוספות של המהדיר להציג את הכרעות המנחת שי., שפתי חכמים בראשית לב – חומש שפתי חכמים, הוצאת מצודה, תשס"ט (CC BY 3.0), מלאכת מחשבת בראשית לב – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית של דיקטה (CC BY-NC 4.0), אור החיים בראשית לב, ר' נ"ה וויזל בראשית לב – מהדורת ישיבת ישיבת ההסדר ראשון לציון, בעריכת הרב משה צוריאל ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), הרכסים לבקעה בראשית לב – מהדורת על⁠־התורה על פי דפוס ראשון (כל הזכויות שמורות) עם הערות והארות של הרב אליעזר כהן, ר׳ י"ש ריגייו בראשית לב – מהדורת ירושלים (תשפ"ב), באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות); ניתן לרכוש סטים מודפסים בהוצאת שלם, יפו 108, ירושלים, טלפון: 025389176, הכתב והקבלה בראשית לב, שד"ל בראשית לב, רש"ר הירש בראשית לב – מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים), מלבי"ם בראשית לב, נצי"ב בראשית לב – מהדורת הרב מרדכי קופרמן (ירושלים, תשס"ח), ברשותו האדיבה של המהדיר והוצאת המכללה ירושלים (כל הזכויות שמורות למהדיר). {הביאורים בסוגריים המסולסלים הם הוספות מכי"ק של הנצי"ב.}, הואיל משה בראשית לב, אם למקרא בראשית לב, רד"צ הופמן בראשית לב – מהדורת על⁠־התורה המבוססת על מהדורת הוצאת נצח, באדיבות המו"ל (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., משך חכמה בראשית לב, תורה תמימה בראשית לב

Bereshit 32 – Dedicated in loving memory of
Miriam & Bernard Hochstein z"l
Translated and annotated by Neima Novetsky (all rights reserved), Biblical Parallels Bereshit 32, Mitzvot Links Bereshit 32, Olam HaMikra Bereshit 32, Torah Shelemah Bereshit 32, Targum Onkelos Bereshit 32 – alhatorah.org revised translation (all rights reserved) using Metsudah Chumash (Metsudah Publications, 2009) (CC BY-NC 4.0) translation, Parshegen Bereshit 32, Targum Yerushalmi (Neofiti) Bereshit 32, Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 32 – Translated by J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862), Targum Yerushalmi (Fragmentary) Bereshit 32 – Translated by J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862), Bereshit Rabbah Sectioned Bereshit 32, Tanchuma Sectioned Bereshit 32 – Translated by Samuel A. Berman, An English Translation of Genesis and Exodus, Ktav Publishing House (New Jersey, 1996) (CC BY 3.0), Tanchuma (Buber) Sectioned Bereshit 32 – Translated by John T. Townsend, Midrash Tanhuma: Translated into English with Introduction, Indices, and Brief Notes (New Jersey, 1989–2003) (CC BY 3.0), Bereshit Rabbati Bereshit 32, Midrash Aggadah (Buber) Bereshit 32, Yalkut Shimoni Bereshit 32, R. Saadia Gaon Tafsir Arabic Bereshit 32, R. Saadia Gaon Tafsir Hebrew Translation Bereshit 32, R. Chananel Bereshit 32, R. Yehuda ibn Balaam Bereshit 32, Rashi Bereshit 32 – Translated by M. Rosenbaum and A.M. Silberman, Pentateuch With Targum Onkelos, Haphtaroth and Rashi's Commentary (London, 1929-1934), Lekach Tov Bereshit 32, Seikhel Tov Bereshit 32, R. Yosef Kara Bereshit 32, Rashbam Bereshit 32 – Translated by Prof. Meir (Marty) Lockshin, Rabbi Samuel Ben Meir's Commentary on Genesis (New York, 1989), with the gracious permission of The Edwin Mellen Press (all rights reserved), Ibn Ezra First Commentary Bereshit 32 – Translated and annotated by Rabbi Chaim (H. Norman) Strickman and Arthur M. Silver (Menorah Publications, 1988–2004) (CC-BY-NC 4.0), Ibn Ezra Third Commentary Bereshit 32, R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 32 – 1:1 – 2:3 – translated and annotated by Rabbi Yaakov Thompson, 2:4 – 9:13 – translated and annotated by Prof. Meir (Marty) Lockshin, 9:14 – 50:26 – translated by Jessie Fischbein and edited by Neima Novetsky for alhatorah.org (all rights reserved), Radak Bereshit 32 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, HaChut HaMeshulash (Jerusalem – New York, 2003) (CC BY 3.0), Rid Bereshit 32, R. Avraham b. HaRambam Bereshit 32, Chizkuni Bereshit 32 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Torah Commentary: Chizkuni (New York, 2013) (CC BY 3.0), Paneach Raza Bereshit 32, Kitzur Paneach Raza Bereshit 32, Ramban Bereshit 32 – Translated and annotated by Charles B. Chavel, Shilo Publishing House, (New York, 1971-1976) (CC BY 3.0), R. Bachya Bereshit 32 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Torah Commentary by Rabbi Bachya ben Asher (Jerusalem – New York, 1998) (CC BY 3.0), Minchat Yehuda Bereshit 32, Hadar Zekeinim Bereshit 32, Daat Zekeinim Bereshit 32 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk (Jerusalem – New York, 2015) (CC BY 3.0), Attributed to Rosh Bereshit 32, Tur Long Commentary Bereshit 32 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Tur on the Torah (Jerusalem – New York, 2005) (CC BY 3.0), Tur Short Commentary Bereshit 32, Moshav Zekeinim Bereshit 32, R. Yosef ibn Kaspi Bereshit 32, Ralbag Beur HaMilot Bereshit 32, Ralbag Beur HaParashah Bereshit 32, Ralbag Toalot Bereshit 32, Akeidat Yitzchak Peirush Bereshit 32, R. Eliyahu Mizrachi Bereshit 32, Abarbanel Bereshit 32, Tzeror HaMor Bereshit 32, Sforno Bereshit 32 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, HaChut HaMeshulash (Jerusalem – New York, 2003) (CC BY 3.0), Shiurei Sforno Bereshit 32, Toledot Aharon Bereshit 32, Gur Aryeh Bereshit 32, Keli Yekar Bereshit 32, Minchat Shai Bereshit 32, Siftei Chakhamim Bereshit 32 – Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009 (CC BY 3.0), Melekhet Machshevet Bereshit 32, Or HaChayyim Bereshit 32 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Or HaChayim: Commentary on the Torah (Jerusalem – New York, 1995) (CC BY 3.0), R. N.H. Wessely Bereshit 32, HaRekhasim Levik'ah Bereshit 32, R. Y.S. Reggio Bereshit 32, HaKetav VeHaKabbalah Bereshit 32, Shadal Bereshit 32, R. S.R. Hirsch Bereshit 32, Malbim Bereshit 32 – Translated by Rabbi Zvi Faier z"l, with the gracious permission of Mr. Emanuel Polak, owner of MP Press, and Rabbi Faier's family (all rights reserved), Netziv Bereshit 32, Hoil Moshe Bereshit 32, Em LaMikra Bereshit 32, R. David Zvi Hoffmann Bereshit 32, Meshekh Chokhmah Bereshit 32, Torah Temimah Bereshit 32

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×