תנ״ך
פירוש
הערות
פרץ הזמן גדרם וסתם מקורם, גם אפסו מחזיקי בדק [...], ואין בנו רק פרצות ולא גדרים, עקוב ולא מישרים [...], הציקתני רוח בטני [...], ונתתי אל לבי לעמוד על הפרץ ולרפאת את מזבח ה׳ ההרוס, ולדרוש ולתור בחכמת הקריאה, ולאחוז בספרי הדקדוק הנמצאים אתנו בזמן הזה, ולחפש ולחקור אחר הספרים המוגהים, ואחר המסרות המדוקדקות [...], ולראות ספרי תורה החשובים והמעולים שראוי לסמוך עליהם.17מן המציאות העגומה הזו, שאִתה ניסה להתמודד, גזר את שם חיבורו: ׳וקראתי שם החיבור הזה גֹּדֵר פֶּרֶץ [...], כי הכוונה לגדור הפרצות שנפרצו עד הנה׳.18 רפאל חיים מאיטליה, המוציא לאור של החיבור, הוא שהסב את שמו ל׳מנחת שי׳, לרמוז בו על שם המחבר: שלמה ידידיה. עיון בחיבור מלמד שנורצי ניחן בשני כישורים בולטים: ראשית, בחוש אבחנה דק בענייני נוסח, ונראה שעיסוקו הממושך בתחום זה הוא שהקנה לו את האינטואיציה לברור את הנוסח הנכון, ושנית, בכוח התמדה ללקט בשיטתיות הערות מסורה ממקורות חשובים, כתובי-יד ומודפסים. נורצי הקפיד בחקר הנוסח בתורה יותר מאשר בנ״ך. החופש היחסי שנהג בשאלות העולות בנ״ך ניכר למשל באופן התייחסותו לחלקים הארמיים בדניאל ובעזרא. כך כתב בהערתו בעז׳ ב נ (׳בני אסנה׳): ׳ובאמת שיש חלוף גדול בספרים בספר דניאל ועזרא בכמה שמות ובכמה מלות בלשון תרגום שסופי תיבות שלהן אל״ף או ה״א עד שאין שני ספרים מסכימים לגרסא אחת ואפילו ספר אחד פעם כתיב בה״א ופעם באל״ף ולא הקפדתי כ״כ בחילופן לפי שהאל״ף והה״א אחיות אותיות הנשימה ומי שירצה לכתוב אל״ף יכתוב ולכתוב ה״א יכתוב׳. והוא מגייס שם לעזרתו את רד״ק. החופש שנקט בהתייחסו לנ״ך הוא בעיקר בשאלות של מלא וחסר ושל טיעום המילים. ההערות הנוגעות לטיעום בנ״ך (למעט ספר תהילים) מספרן זעום יחסית. נורצי השתית את נוסח המסורה של המקרא על בסיס מדעי, ובמפעלו הקדים את קניקוט של המאה הי״ח, את גינצבורג של המאה הי״ט, ואת קיטל וקאהלה של המאה הכ׳. חיבורו סייע למלאכתם של החוקרים הללו ושל אלה שבאו אחריהם. נורצי כמדקדק בחיבורו ובנוספותיו נורצי מביא דברים מתוך כ-25 ספרי דקדוק, הן שנכתבו בידי מדקדקים קלסיים של ימי-הביניים, כדונש, חיוג׳ ואבן ג׳נאח, והן שנכתבו בידי מדקדקים מאוחרים יותר, כראב״ע והקמחים (יוסף, משה ודוד), ובידי בני זמנו, כאליהו הלוי [בחור] אשכנזי. אף שבהערותיו וב׳מאמריו׳ התמודד נורצי עם שאלות דקדוק כגון הגיית השווא בסביבות פונטיות שונות, לא הזכיר כלל את ׳דקדוקי הטעמים׳ של אהרן בן-אשר, אף שהוא החיבור הראשון בתולדות הדקדוק המציג קביעות בשאלות כאלה. נראה שנורצי לא הכיר חיבור זה. רד״ק הוא המדקדק שעליו סמך נורצי ברוב המכריע של פסיקותיו ועיוניו בענייני דקדוק, בעיקר על פי ספרו ׳מכלול׳.19 נורצי מכנה אותו ׳ראש המדקדקים׳,20 והערכתו כלפיו ניכרת גם בהקדמתו:
הוא החכם ר׳ דוד קמחי, שבירר הסולת מכל הספרים שקדמו אליו, ובפרט מספרי החכם ר׳ יהודה ומספרי החכם ר׳ יונה הנ״ל, ועשה ספר עט סופר, ומכלול, ושרשים, מלאים חכמה וכליל יופי, ולהיותם כוללים כל ספרי׳ הראשונים בקצרה, קבלו אותם כל קהלות הקדושות בסבר פנים יפות, עד שכמעט לא היה זכרון לראשונים, ועליו אמרו על דרך הלצה, אם אין קמח אין תורה, ואמרתי גם אני כל קמחייא קמח, וקמח דקמחי סלת,21 ובדרך כלל אלך אחריו, עם שבמקומות מה אחלוק עליו. ואחריו נמשכו רוב האחרונים אשר ביארו לנו דרכי הדקדוק ומוצאיו ומובאיו דור אחר דור עד היום הזה, אלו ואלו דברי אלקים חיים, כלם נתנו מרועה אחד.22הסתמכותו של נורצי על רד״ק בולטת ביותר בנביאים וכתובים. נורצי רואה בו בקיא, כדבריו בתה׳ קמג ו (׳נפשי כארץ עיפה׳): ׳ודא היא גירסת התרגום, ון׳ עזרא, ורד״ק ואחריני, ולא משגחינן בעראמה ויחייא לגבי ן׳ עזרא ורד״ק דהוו בקיאי בגירסא טפי מינייהו׳. עמדת רד״ק מכריעה כאשר ניצב כנגדה נוסח ׳מקצת ספרים׳ (היינו נוסחם של חלק מן הספרים), כגון איוב לג ט (׳זך׳). יש מקומות שבהם הכריע נורצי כעמדת המיעוט מאחר שהיא נתמכת ברד״ק, כגון יח׳ לא ח (׳היו כפראתיו׳), ואף יש שלמד משתיקתו של רד״ק, כגון יואל ב יג (׳ונחם על הרעה׳). יש שהכריע כרד״ק אפילו במקום שנוסחו סתר הערת מסורה, ונורצי נדחק ליישב באותו מקום את הערת המסורה, כך שתתאים לעמדת רד״ק, כגון איוב ח יא (׳ישגא אחו׳). למרות זאת, במקומות שנוסחו של רד״ק לא התאים לנוסחם של מקורות שנחשבו בעיני נורצי מוסמכים יותר, לא נמנע מלחלוק עליו, כגון דב׳ כד יז (׳ולא תחבל׳); שמ״ב טו כז (׳שבה העיר׳).23 ביש׳ ט ה (׳ויקרא שמו פלא׳) תמה על דברי רד״ק וכנראה לא קיבלם.24 במקומות שבהם נוסח רד״ק אינו מתאים לנוסחם של ׳ספרי דידן׳, אין נורצי מקבל את נוסח רד״ק. ראה למשל איוב כב כה (׳בצריך׳). כשנורצי מבקר את נוסח רד״ק הוא מנסח דבריו בזהירות, וניכרת בהם ההערכה שהוא רוחש לרד״ק, כגון יואל ד טז (׳מחסה לעמו׳): ׳ורד״ק לא דק בפעם הזאת׳. מדברי נורצי בבר׳ כ ג (׳ויבא אלקים אל אבימלך׳) עולה שראה את עצמו כ׳מדקדק׳: ׳ועניינים אלה נראים כמבהילין והסתרתי פני מהם שאין למדקדק עסק בהם׳, אך אפשר שבמונח ׳מדקדק׳ התכוון לחוקר הנוסח, להבדילו מן העוסק בפירוש המקראות או בדרישתם. זיקתו של נורצי אל חכמת הדקדוק נלמדת גם מחרדתו לחכמה זו ולעוסקים בה, כפי שביטאה בהדגשה בהקדמתו:
ויען וביען נמצאו בעולם אנשים מלעיגים ומלעיבים בחכמת הדקדוק ומרחיבי׳ פה לדבר בלזות שפתותיהם על המתעסקי׳ בה, ובסוד משחקי׳ יפטירו בשפה וילעיגו למו בטענותם הכוזבות, ופרצו גדריה, והורידו לארץ שעריה, ושברו בריחיה ודלתותיה, עד רדת חומותיה, ועקלו נתיבותיה, ועותו מלותיה ותיבותיה, ויתעללו בה כרצונם, ויכחידוה תחת לשונם, עד אשר קראו לחכמה הזאת עסק בלא תועלת, ודבר שאין לו טעם, ומותר שאין בו צורך, ובעליה ייגעו לריק, ודורשיה עמל לבלי פרי, והקלו זה על נפשותיהם, והשליכוה אחרי גויהם, ונתיבותיהם עקשו להם [...].25דעת מדקדקים מובאת בהערותיו תדיר, כגון ׳כתבו המדקדקים׳ (בר׳ ג ה [׳אכלכם׳]); ׳ולפי דעת רוב המדקדקי׳ ׳ (שמ׳ ז ב [׳אתה תדבר׳]); ׳כן כתבו כל המדקדקי׳ ׳ (וי׳ כא יג [׳בבתוליה׳]); ׳ודקדוק המלה עיין [...]׳ (שמ״א טז טו [׳מבעתך׳]); ׳מדרך הדקדוק׳ (יואל ב יג [׳ונחם על הרעה׳]). כמשיח לפי תומו מעיד נורצי על עצמו שהתכתב עם חכם דקדוק ונציאני בן זמנו: ׳וכן כתב אלי החכם ר׳ שלמה עַבּוֹ ש״ץ מק״ק ספרדים בויניציא׳, שהיה בקי מאד בחכמת הדקדוק׳.26 על פי העובדות שהוצגו כאן אפשר לכאורה לראות בנורצי ׳בעל דקדוק׳,27 ואכן כך סברתי כשהכנתי לדפוס את נוספותיו של נורצי.28 אולם מן הצד האחר ניצבות עובדות המערערות קביעה כזו. ועתה, משבחנתי את מ״ש גופו לקוטי בתר לקוטי, מסתייג אני מלקרוא למחברו ׳בעל דקדוק׳. נורצי עצמו ידע שבקיאותו והתעסקותו בדקדוק אין בהן כדי לצרפו אל קהל המדקדקים, לפי שגדולתם ומעשיהם בחכמה זו עולים על שלו. וכך אמר בהקדמתו: ׳ולא יחשב לי לגאוה ח״ו, אם נכנסתי במחיצה שאינה שלי, כי לא בכח ידי עשיתי, ובחכמתי כי נבונותי, אך רובו ככולו מספרי המדקדקים והמחברים [...] ובאתי כמלקט שבלים אחרי הקוצרים, וכמעולל אחרי הבוצרים, וכמאסף בין העמרי׳, אחת הנה ואחת הנה׳.29 ובמקום אחר, בהביעו תמיהה על דעת יוסף אבן ג׳יקטילא ואחרים בעניין הגיית השווא הנע, ובצדדו בדעת חיוג׳, העיר: ׳ואני לא אכניס ראשי בין הרים הגבוהים לחלוק על דבריהם, כי ידעתי שדעת הקטן שבקדמונים רחבה מדעתי, ועדיין לא הגעתי אפי׳ לרועה צאן׳.30 נראה שאין אלו דברי הצטנעות גרידא. יש מקומות, שבהם שתיקתו של נורצי אינה מנהג מדקדק. נביא כאן שתי דוגמאות: התיבה ׳שֹׁרֵשׁ׳ (יש׳ מ כד) רבים טועים בה, כידוע, וקוראים אותה מלעיל (כשם). רד״ק31 מנתח אותה כדין, כפועל, וקובע שהיא מלרע. נורצי אינו מתייחס כלל להטעמתה של המילה או לצורתה. קשה לשער שבימיו לא שגה בה הציבור. על ׳חומתה׳ (נח׳ ב ו) הוא מביא את דעת רש״י, ׳הה״א רפה במקו׳ למ״ד בתחילתה׳, ואת דעת רד״ק, ׳במפיק לכנוי הנקבה׳. מדקדק אינו יכול להימנע במקום כזה מלהעיר על דעת רש״י, שהמלרעיות מונעת את האפשרות המורפו-סמנטית שהוא מציע. מאחר שנורצי נוטה כאן לדעת רד״ק, ׳וכן נמצא בספרים שלנו׳, היה צפוי שלא יזכיר כלל את דעת רש״י, ואם יזכירה, יתייחס, ולו ברמז קל, לקושי שבה. בהערותיו של נורצי נמצאים אי-דיוקים בענייני ניקוד, והעירותי עליהם בשולי המהדורה. אפשר שאין אלו טעויות אלא קצתם אי-דיוקים הנובעים ממסורת הקריאה הספרדית שנורצי היה אמון עליה. כבן אסכולה זו, יש שהחליף פתח/קמץ (או חטף פתח בפתח וכו׳) וצירי/סגול (או חטף סגול בסגול) במקומות שאין הם הבעיה העומדת על הפרק. עם כל זאת, אי אפשר לייחס את השם ׳מדקדק׳ או ׳בעל דקדוק׳ למחבר שבחיבורו נמצאים אי-דיוקים כגון אלה: ׳הברַכה׳ (בר׳ כז לח), ׳הַסִר׳ (יש׳ כז ט), ׳לַראובני׳ (דה״א ה ו) - בפתח תחת קמץ; ׳ויברכֶם׳ (יהו׳ כב ו) - בסגול תחת צירי; ׳הַצְּפַרְדְעַ׳ (שמ׳ ח ב; מובא בשמ׳ ז כז) - בשווא תחת צירי; ׳וּכמשרֵפות׳ (יר׳ לד ה), בצירי תחת שווא; אֲהַרֹן (וי׳ ט ב) - בחילוף הפתח והחטף (רק בכ״י א); ׳אֶיננו נָקֹד׳ (בר׳ ל לג; ושמא נתכוון לנקד את הסגול באות נ). כמו כן יש שכתב מלא תחת חסר ולהפך במקומות שהשאלה הנדונה איננה עניין המלא והחסר, כגון ׳יופי׳ (תה׳ נ ב), מלא וי״ו תחת חסר; וכן ׳ותכתוב׳ (אס׳ ט כט). לאור כל זאת אין לראות בנורצי ׳בעל דקדוק׳ אלא איש מסורה וחוקר הנוסח.
ונתתי אל לבי [...] לדרוש ולתור בחכמת הקריאה, ולאחוז בספרי הדקדוק הנמצאים אתנו בזמן הזה, ולחפש ולחקור אחר הספרים המוגהים, ואחר המסרות המדוקדקות [והגירסאות ערבות ואמיתיות], ולראות ספרי תורה החשובים והמעולים שראוי לסמוך עליהם, ולנטות בהם אחר הרוב, כדרך שנצטוינו מן התורה ׳אחרי רבים להטות׳, וכמו שעשו חכמים בשלשה ספרים שמצאו בעזרה [...] וכן כששאל החבר למלך הכוזר [...] השיב לו יעיינו ברוב הספרים, כי הרבים לא יעבור עליהם הכזב, ויניחו היחידים, וכן יעשה במעתיקים כשיחלקו, המיעוט ישובו לדעת הרוב, וכן אמרו בירושלמי דסנהדרין [...] רבו המזכי׳ זכו, רבו המחייבים חייבו וכו׳.ההכרעה על פי רוב הספרים המדויקים ניכרת אצל נורצי במקומות רבים.166 הנה כמה דוגמאות: שמ׳ ז ב: ׳אתה תְדַבֵר - ויען רבו הספרי׳ הרפויי׳ על הדגושי׳ במלות אלו שכתבנו [...] בתרייהו אזלינן׳; מל״א ב כ: ׳ותאמר שאלה אחת - ובס״א כ״י [...] ובטל יחיד במיעוטו׳; יר׳ כג כז: ׳איש לרעהו - י״ס שכתוב בהם איש אל רעהו ובטלים במיעוטן׳; יח׳ יח טו: ׳על ההרים לא אכל וגו׳ את אשת רעהו - בס״א כ״י מצאתי ואת בוא״ו ובטל הוא במיעוטו׳; יח׳ כב ל: איש גדר גדר - בס״א קדמון הדל״ת בסגול ובטל הוא במיעוטו׳; מש׳ ז כו: ׳ועצמים כל הרגיה - ואין לי להורות, אך על פי הרוב מהספרי׳ שנזדמנו לפני [...]׳; עזרא י יד: ׳וכל אשר - נמצא בקצת ספרים ולכל, ובטלים במיעוטם׳.167 למרות כל זאת, לעתים נורצי מכריע בניגוד לרוב הספרים, וזאת על פי רד״ק או מקורות מוסמכים אחרים. לדוגמה: יח׳ לא ח: ׳היו כפראתיו - כאן הרי״ש קודם לאל״ף - רד״ק. וברוב הספרים כ״י שלפני האל״ף קודם לרי״ש׳. ספרים ומסורות כנגד תלמוד ומדרשים נורצי נתן דעתו בראש וראשונה לנוסח המשתקף ממציאות הספרים והמסורות, ועל פיה רצה לגדור גדרותיו. בכל מקום שגרסת התלמוד והמדרשים אינה מתאימה למציאות הספרים והמסורות, הכריע נורצי לצד הספרים והמסורות. הוא קובע דרך כלל: ׳בכל מקום שהגמ׳ או המדרש חולק על המסורת בחסרו׳ ויתירות אנו הולכים אחר המסורת, ולא מבעיא בדרשות של אגדה ... אלא אפי׳ היכא דנפיק מיניה דינה׳ (וי׳ ד לד, ׳קַרְנֹת׳). ולא רק בחסרות ויתרות כך, אלא ׳בכל אתר דהמסרה פליגא על הגמרא בתר המסרה אזלינן, כדאשכחן בכמה דוכתי׳ (בר׳ יד א, ׳כדרלעמר׳). העדפה זו של המסורה על פני התלמוד והמדרשים הייתה נקוטה גם בידי די לונזאנו, בעל א״ת, האומר: ׳...שכבר למדנו מספרא דרעיא מהימנא בפ׳ פנחס על פסוק ויהי ביום כלות משה, שאין לסמוך על המדרשים בענין מלא וחסר כשיחלקו על מציאות הספרים והמסרות׳ (בר׳ כה ו, ׳הפילגשים׳). ספרים ומסורות כנגד מדקדקים נורצי מזכיר בהערותיו וב׳מאמריו׳ דברים מתוך כ-25 ספרי דקדוק, הן ספרים שנכתבו בידי המדקדקים הקלסיים של ימי-הביניים, כדונש, חיוג׳ ואבן ג׳נאח, והן ספרים שנכתבו בידי מדקדקים מאוחרים יותר, כגון ראב״ע והקמחים (יוסף, משה ודוד) - ובידי בני זמנו, כאליהו הלוי [בחור] אשכנזי. למרות זאת, איננו מוצאים מקרה שבו מכריע נורצי על פי הצורה הדקדוקית, במקום שהיא אינה שווה לנוסח הספרים. כך למשל הוא דוחה את דעת רד״ק בשמ״ב טו כז (׳שבה העיר׳), משום שהיא עומדת בסתירה למסורה ולספרים כ״י. ואולם אם אין הכרע ברור בספרים, מסייעת לו הצורה ה׳דקדוקית׳ לברור את הנוסח הנכון. כך, למשל, בתה׳ קג א (׳ברכי נפשי׳): ׳במקצת ספרים הבי״ת במאריך וכן כלם שבמזמור זה והדומים להם. ולכל האופנים קריאתם בקמץ רחב כמ״ש בישעיה מ״א׳. וביש׳ מא כא (׳קרבו ריבכם׳) הכריע שהקמץ רחב על יסוד הדקדוק. הכרעה על פי שיקול דעת לעתים נדירות הכרעתו של נורצי נקבעה על יסוד שיקול דעת, נגד ספרים מדויקים ונגד א״ת. מקרים כאלה הם בודדים, ואינם עוסקים בשאלת כתיב או טעמים. הכרעה על יסוד שיקול דעת באה בכ״י ל בבר׳ כג ו: ׳נש֨יא אֱלֹקִ֤ים ׀ אתה - כתב החכם לונזאנו שאין פסק אחר מלת אלקים. ובאמת כי גם אני מצאתי כן בכמה ספרי׳ כ״י מדוייקי׳. ואולם בספר א׳ כ״י ישן נושן הוא בפסק, ונסחא ישרה היא בעיני. ודוגמ׳ בפ׳ ואתחנן בפסוק כי שאל נא וגו׳ אלקים ׀ אדם (דב׳ ד לב)׳. בכ״י א (ובמהדורה זו) הדיבור מובא בלשון אחרת, בלי הביטוי ׳נסחא ישרה היא בעיני׳ ובלי השוואה לפסוק מספר דברים, ובתוספת ראיה מרשימת מסורה. אפשר שבעת העתקת כ״י א נסוג נורצי מהכרעה על יסוד הסברה והשמיט את המשפט הזה בכוונת מכוון. הכרעותיו של נורצי: הבעיה ופתרונה168 כבר הראיתי שניקודם וטיעומם של הדיבורים-המתחילים במ״ש לא נעשה על פי דפוס ונציה ש״ז, שאותו מזכיר נורצי מדי פעם בחיבורו.169 בהסתמך על דברי דה-רוסי, וקאהלה בעקבותיו, נטיתי לראות בניקוד ובטיעום של הדיבורים-המתחילים העתקה שיטתית מכ״י טולדו, הוא כ״י פרמא 782 (2668).170 הנה עתה באתי לבדוק עניין זה באופן יסודי,171 ומוצא אני שהדיבורים-המתחילים אינם העתקה אף לא מכ״י טולדו. ראה למשל:172 מִנְּשׂוֹא / מִנְּשֹׂא (בר׳ ד יג); כָּל-מַעְיְנוֹת / כָּל-מַעְיְנֹת (בר׳ ז יא); וַיֵּצֵא-נֹחַ / וַיֵּצֵא נֹחַ (בר׳ ח יח); מַחֲלַת / מָחֲלַת (בר׳ כח ט); וְאַתֵּנָה / וְאַתֶּנָה (בר׳ לא ו); וְכָ֘כָה֘ / וְכָכָה֘ (שמ׳ יב יא); וְיַהֲלֹם / וְיָהֲלֹם (שמ׳ כח יח; לט יא); וַיְכַ֥ל מֹשֶׁ֖ה מִדַּבֵּ֣ר / וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֔ה מִדַּבֵּ֖ר (שמ׳ לד לג); וְהֵבֵ֤אתִי / וְהֵבֵ֤אתִ֥י (וי׳ כו לו); רִבְבוֹת / רִבֲבוֹת (במ׳ י לו); הֲרֵעֹ֙תָ֙ / הֲרֵעֹתָ֙ (במ׳ יא יא); מַה-פָּעַ֖ל / מַה-פָּ֖עַל (במ׳ כג כג); בַּרְנֵ֙עַ֙ / בַּרְנֵעַ֙ (דב׳ ט כג); בְּשֽׁוֹר-וּבַחֲמֹר / בְּשׁ֥וֹר וּבַחֲמֹ֖ר (דב׳ כב י); וּבֵרְכֶךָּ / וּבֵרֲכֶךָּ (דב׳ כד יג). הדיבורים-המתחילים גם אינם מתאימים לכ״י לונדון, הספרייה הבריטית,
הערות
1 בראשיתו השם היה Norsa , ובתעתיקים העבריים שונה לנורצי. ראה רוֹת, עמ׳ 313.
2 [שמו העיקרי היה שלמה: השם הזה בא באותיות גדולות יותר בשער החיבור (כ״י ל, דף 11 ע״א; ראה תצלום אצל בצר, הנוספות, מול עמ׳ 64). השם הזה משמש את הכותב בכמה פרפרזות בהקדמת החיבור ובחתימתו: ׳ויושבי נטעים זה שלמה שדומה לנטיעה במלכותו׳ (בצר, הנוספות, עמ׳ 84, ש׳ 444); ׳זכרון מהחיבורים והמדקדקי׳ שבאו בתוך הספר [...] וששים המה הגברים [...] וסימניך הנה מטתו שלשלמה ששים גִבֹּרִים סביב לה׳ (שם, עמ׳ 90, ש׳ 600-598); ׳והמלאכה נכונה ביד שלמה. ותשלם כל המלאכה [...] מלאכת הקדש אשר עשה שלמה בבית ה׳ ׳ (שם, עמ׳ 94, ש׳ 49-47).] לשמותיו ידידיה שלמה הוסיפו בעת חוליו את השם רפאל. ראה כ״י ל, דף 37 ע״א. שם תמצא גם את שמות אבותיו עד דור חמישי.
3 כך עולה מן הקולופון של כ״י ל, שהוא האוטוגרף הראשון של מ״ש (ראה על כך להלן).
4 ר׳ משה קזיס היה תלמידו של ראש מקובלי איטליה, מנחם עזריה דה פאנו. עוד ידוע עליו שהיה רב במנטובה ופיסיקאי, ופרסם חיבורים על התורה שבעל-פה. ראה Israel Berlin, 'Moses ben Samuel Cases', Jewish Encyclopedia, vol. III, col. 597 ; [א׳ סופר, באור על מסכת מדות להגאון ר׳ משה קזיס זצ״ל ממנטובה, ירושלים תשכ״ג, הקדמה, עמ׳ 16-3; א״ד פינס, חידושי רבינו משה קזיס לש״ס, א-ג, ירושלים תשל״ה-תש״ן.]
5 ראה בצר, הנוספות, פתיחה גדולה מהמחבר, עמ׳ 86, ש׳ 476-475.
6 פרטים נוספים על הרב נתנאל טראבוטו ראה י׳ אברהמס, צואות גאוני ישראל, פילדלפיה תש״ח, עמ׳ 259.
7 ראה בצר, הנוספות, מאמר המאריך, עמ׳ 106, ש׳ 224-223.
8 פרטים ביוגרפיים נוספים על נורצי ראה רות, עמ׳ 315-313; צימלס; סימונסון, עמ׳ 450; ברוידא (ושם ביבליוגרפיה נוספת על נורצי).
9 ראה בצר, הנוספות, חתימת החיבור, עמ׳ 93, ש׳ 24-21.
10 שם, פתיחה גדולה מהמחבר, עמ׳ 86, ש׳ 499-497.
11 על פי דנ׳ ט כד.
12 כגון בר׳ כז כב (׳הקל קול יעקב׳); שמ׳ י יח (׳ויצא מעם פרעה׳).
13 ראה בצר, הנוספות, עמ׳ 173-131.
14 על דרשות מסוג זה ראה עתה בפרוטרוט צפור, עמ׳ 210-166.
15 בדברי ליברמן, עמ׳ 39-38, אפשר לראות רק רמז לפנים האלה של נורצי.
16 מראי מקומות להפניות לחיבורים האלה במ״ש ראה להלן, במפתח ׳שמות אנשים, חיבורים ומהדורות מקרא הנזכרים במ״ש׳.
פרידברג, כרך ד, עמ׳ 1360, ערך ׳נורצי ידידיה שלמה רפאל׳, מייחס לנורצי גם את חיבורי המוסר ׳סאה סלת׳, ׳מרפא לנפש׳ ו׳אורח חיים׳ (שלושתם כלולים בקובץ הנושא את השם ׳סמא דחיי׳), אך מחברם הוא רפאל בן גבריאל נורצי, ולא ידידיה שלמה רפאל בן אברהם נורצי.
פרידברג, כרך ד, עמ׳ 1360, ערך ׳נורצי ידידיה שלמה רפאל׳, מייחס לנורצי גם את חיבורי המוסר ׳סאה סלת׳, ׳מרפא לנפש׳ ו׳אורח חיים׳ (שלושתם כלולים בקובץ הנושא את השם ׳סמא דחיי׳), אך מחברם הוא רפאל בן גבריאל נורצי, ולא ידידיה שלמה רפאל בן אברהם נורצי.
17 בצר, הנוספות, פתיחה גדולה מהמחבר, עמ׳ 79-78, ש׳ 290-273.
18 שם, עמ׳ 84, ש׳ 438-437.
19 בכ״י ל, דף 38 ע״ב, לפני הערותיו לבראשית, מציין נורצי: ׳כל מקום שאזכיר מנין הדפים [= מראי מקומות] של ספר מכלול הוא דפוס קטן מויניציאה׳, וכוונתו לספר מכלול ׳עם קצת נימוקים שהוסיף ר׳ אליה אשכנזי המדקדק׳, דפוס דניאל בומבירגי, מהדורת ונציה ש״ה.
20 בצר, הנוספות, מאמר המאריך, עמ׳ 102, ש׳ 139-138.
21 ע״פ ירושלמי יומא פ״א ה״א (לח ע״ד).
22 שם, פתיחה גדולה מהמחבר, עמ׳ 71, ש׳ 117-108.
23 ראה גם בצר, הנוספות, כללי בג״ד כפ״ת דסמיך ליהו״א, עמ׳ 124, ש׳ 57-56, שם ציטט נורצי מדברי האפודי כך: ׳וכבר נתבלבל ר׳ דוד קמחי בכללים האלה וכתב בספרו על זה מה שיורה שנעלם ממנו האמת מזה׳. בהמשכם של הדברים מביא נורצי שם את דברי ׳מגן דוד׳ המלמדים סניגוריה על דעת רד״ק, אך נורצי דוחה אותם.
24 ראה גם יח׳ כא כז (׳לבנות דיק׳); יח׳ כג מט; יח׳ כז יב; עו׳ ה (׳באו לך׳); תה׳ קיט לג (׳ואצרנה׳).
25 שם, פתיחה גדולה מהמחבר, עמ׳ 70, ש׳ 83-76.
26 שם, מאמר המאריך, עמ׳ 106, ש׳ 224-223.
27 בהערת שוליים למאמר המאריך (שם, עמ׳ 112, ש׳ 365-364), נקבע כי הדעה שהביא חיוג׳, הנזכרת בַּפְּנים בלא שם אומרה, היא דעתו של ר׳ יהודה בן בלעם. זיהוי זה של בעל הדעה מורה על הכרה קרובה של חכמת הדקדוק וחכמיה. אלא שאפשר שהערה זו לא נכתבה בידי נורצי, אלא בידי אחר.
28 ראה בצר, הנוספות, עמ׳ 41-39.
29 שם, עמ׳ 86, ש׳ 482-477.
30 שם, מאמר המאריך, עמ׳ 116, ש׳ 452-451.
31 מכלול, מהד׳ ריטנברג, סז ע״ב (במהדורת ונציה ש״ה, פח ע״ב).
32 כפי שנזכר לעיל, השם ׳מנחת שי׳ ניתן לחיבור רק כאשר נדפס לראשונה. וראה עוד להלן.
33 ראה בהרחבה בצר, הנוספות, פתיחה גדולה מהמחבר, בעיקר עמ׳ 73-67, ש׳ 150-1; עמ׳ 85-84, ש׳ 473-437.
34 שם, שער מקדש יה, עמ׳ 57, ש׳ 26.
35 שני כתבי יד נוספים - כ״י פרמא 895 (2872) (=פ) וכ״י קויפמן A 43 (= ק) - מחזיקים כמה מן הנוספות לחיבור, אך לא את החיבור עצמו. [כ״י ק נכתב אחרי שיצא לאור דפוס מנטובה (בשנים 1744-1742), ולפיכך הוא כולל רק ׳נוספות׳ שלא נכללו בדפוס הזה. ראה תיאורם אצל בצר, הנוספות, עמ׳ 19-18.]
36 פרטים על ששת כתבי-היד של מ״ש ושל נוספותיו ניתן למצוא אצל פריימן, כרך שני, עמ׳ 218, סימן 5608. על כתבי-היד שבאוסף קויפמן בבודפשט ראה וייס, עמ׳ 13.
37 על הקביעות הפליאוגרפיות ראה קטלוג מרגליות, כרך ראשון, עמ׳ 170.
38 בלשונו של נורצי: פנקסים. בדף 37 ע״א הוא כתב: ׳זכור שמאמר המאריך הוא באמצע פנקס אחד שכתוב עליו מאמ׳ המאריך׳. נראה שהדברים הללו נכתבו בידי נורצי, ולא ביד אחרת.
39 כתם זה מגיע בחלק מן הדפים לכדי יותר ממחצית הדף. לדעת מומחי הספרייה הבריטית העוסקים בשימורם של כתבי-היד, נגרם הכתם מנוזל כלשהו, כנראה מים. מומחים אלו הסבו את תשומת לבי למוקדי טחב שיצר הנוזל.
40 הנוספות נדפסו בספרי: בצר, הנוספות.
41 [בדף 8 ע״א באים רישומי טיוטה, שהם הבסיס לחתימת החיבור, ובתוכם נזכר גם תאריך סיום הכתיבה ׳וברית שלומי לא תמוט׳. וזה לשון ההערה על פי בדיקת כתב היד במקור: ׳ותשלם כל המלאכה <תוספת מחוקה: מלאכת שמים מלאכת שמים> אשר עשה שלמה בבית ה׳ כי כן קראו הקדמוני׳ לעשרים וארבעה ספרי׳ מקדשיה כמ״ש בעל דרך חיים ר״ה קיט? בחדש ניסן שנת וברית שלומי לא תמוט׳.]
42 נורצי מציין כאן את רשימת המקומות שבהם עסק בקביעה ששווא שקדם לו מאריך הוא שווא נע.
43 ההערות שבדף 38 ע״א הן תוספת לסוף פ׳ נח. ההערות לבראשית מתחילות בדף 38 ע״ב. בראש דף 39 ע״א כתב ׳הערה למדפיסים׳ בלשון זו: ׳בכל מקו׳ שארשום במקצת הגהות פנים, סימן יהיה לי שאין רצוני לכתוב הדבר ההוא בהגהות המקרא חוץ לגיליון, רק יהיה כן במקרא, בלי הערה אחרת׳. הערה זו באה גם בכ״י א ובכ״י ק2 (ראה להלן).
44 [דף 180 ע״ב ריק. בדפים 182-181 בא חיבור מסורה על אסתר בכתב יד שאינו של נורצי (אך חלקים ממנו שולבו במ״ש בדפוסים). אחר-כך בא דף ריק שלא מוספר, וגם ע״א של דף 183 ריק.]
45 [בין נביאים לכתובים באים ארבעה עמודים ריקים (437 ע״ב - 439 ע״א), פרט להערה על הדפסת ההערות הקשורות בגעיות שנכתבה בראש דף 438 ע״א - ראה להלן.]
46 דף 634 שייך לתהלים, מזמור מו (׳לכו חזו מפעלות ה׳ ׳). [בין דף 634 (השלמה לתהילים מו) ובין דף 635 (מאמר המאריך) יש חמישה דפים ריקים – שלא קיבלו מספרים (על פי בדיקת כתב-היד במקורו בשנת תש״ע).]
47 ראה וייס, עמ׳ 13.
48 פרופ׳ מ׳ בית-אריה חיווה דעתו (במכתבו אליי מיום 25.9.97) כי כ״י א הוא אוטוגרף, ותודתי נתונה לו. האפשרות שכתב-יד זה הוא אוטוגרף הועלתה בידי נויבאור בקטלוג שערך. ראה נויבאור, כרך ראשון, חלק א, עמ׳ 513. [עוד קודם לכן טען כך חיים מיכל, בעליו של כתב-היד. ראה חיים מיכל, אור החיים: חכמי ישראל וספריהם, פרנקפורט תרנ״א (ד״צ ירושלים תשכ״ה), עמ׳ 432, סעיף 951. לאחר מותו של מיכל נמכר אוסף כתבי-היד שלו לספריית אוקספורד.]
49 וזה לשונה: ׳הערה למדפיס כי בכל מקו׳ שאכתוב בגליון מלת פנים ר״ל שאין לכתו׳ הדבר ההוא בהגהת המקרא חוץ לגיליון רק יהיה כן במקרא בלי הערה אחרת׳. ודוק: נמענה של ההערה הוא המדפיס, ובכ״י ל ההערה ממוענת למדפיסים; ועוד, בכ״י ל כתב: ׳סימן יהיה לי שאין רצוני לכתוב׳, ובכ״י א: ׳דע שאין לכתוב׳, כשהפנייה ממוענת כנראה למדפיס מסוים. הבדלי נוסח אלו יש להם משקל, כנראה, בשיקולי השתלשלות כתבי-היד של החיבור. וראה להלן בסמוך.
50 הדפים 251-249, וכן 279-278 ריקים בתצלום כתב-היד.
51 ראה וייס, עמ׳ 13.
52 ולא זכריה, כפי שכתב וייס שם. ראה בדברי הפתיחה של סופרו של כתב-היד הנדון.
53 מסקנתו של וייס שם היא כי המעתיק חי בביתו של רפאל נורצי.
54 בפתיחה זו המעתיק מדבר קצרות במעשה ההעתקה ובאילוצים שהתמודד עמם.
55 תוכני החיבור הם אלה המובאים בכ״י ל, דף 37 ע״א. גם אילן היוחסין בא שם (ראה לעיל, הערה 2&&). עמודים 7-2 בכתב-היד ריקים.
56 היא זהה לחלוטין לזו שבכ״י א (ושונה מזו שבכ״י ל), ראה לעיל, הערה 49.&&
57 העמודים 294, 336-329 ריקים.
58 ספר ארבעה ועשרים, מנטובה תק״ב-תק״ד. כמחציתו של כל עמוד במהדורה זו מוקדשת לטקסט המקרא, והנותר ל׳מנחת שי׳. הספר הוא בן ארבעה כרכים: א (תק״ב) - חמשה חומשי תורה וחמש מגילות; ב (תק״ב) - נביאים ראשונים; ג (תק״ד) - נביאים אחרונים; ד (תק״ד) - כתובים.
59 [על המו״ל רפאל חיים בן אליעזר איטליה ועל המגיה רפאל חיים בן אביעד שר-שלום באזילה ראה סימונסון, עמ׳ 512-510.]
60 בשערו של כל אחד מארבעת חלקי מהדורתו מסביר המדפיס, רפאל חיים, את השם ׳מנחת שי׳ כמנחתו של ש״י, היינו: של שלמה ידידיה. על משמעים נוספים ל׳שי׳ ראה בראש כל אחד מארבעת חלקי ד״מ.
61 שלושת המאמרים הם ׳כללי בג״ד כפ״ת דסמיך ליהו״א׳, ׳כללי הקמץ חטוף׳ ו׳מאמר המאריך׳. המונח ׳מאמר׳ מיוסד על המונח הערבי ׳מקאלה׳ והיה רווח אצל חכמי ימי הביניים.
62 ספר ארבעה ועשרים, וינה תקע״ד-תקע״ו. הספר הוא בן ארבעה כרכים: א (תקע״ד=1813) - תורה; ב (תקע״ה=1814) - חמש מגילות ונביאים ראשונים; ג (תקע״ה=1815) - נביאים אחרונים; ד (תקע״ו=1816) - כתובים. טקסט המקרא שבמהדורה זו מלווה בתרגום ללאדינו ובפירוש רש״י, ומ״ש מובא בסוף (בחומשים - בסופו של כל חומש; באחרים - בסופו של כל כרך). זמן לא רב לאחר צאתה נזכרת המהדורה ע״י דוקס. ראה דוקס, עמ׳ 26.
63 חומשו של הרוו״ה, המבוסס על כתבי-יד ודפוסים ישנים, על ׳אור תורה׳ למנחם די לונזאנו ועל מ״ש, נדפס רק עד בר’ מג טז; הכרך מסתיים באמצע פסוק, במילים ׳הבא את האנשים׳.
64 ספר חמש מגילות, שקלאוו תק״ס. אורי שרגא פייבוש, המוציא לאור, כלל במהדורה את המקרא, את רש״י ואת מ״ש, והוסיף עליהם את ׳שיָרי מנחה׳, שהוא ׳מאי דשייר מ״ש׳, כדברי המו״ל בהקדמתו. פייבוש מסביר מדוע כתב ׳שיָרי מנחה׳ על המגילות, ולא כתב גם על התורה: ׳על התורה כבר קדמוני רז״ל הרמ״ה וא״ת [=ואור תורה]׳, וראה עליהם להלן, סעיף ד.
65 ראה ילינק. שד״ל מעיד ב-1836, כי בשנת 1819 פרסם שמואל דלה וולטה את ההקדמה בפיזה. דפוס זה של ההקדמה אינו נמצא, ואיננו יודעים עליו דבר (ראה ילינק, עמ׳ vii , הערה 6). אני מעריך שעדותו של שד״ל אינה מתייחסת לדפוס של הקדמת מ״ש, אלא לכתב-היד שהעתיק שמואל דלה וולטה, הוא כ״י ק (ראה עליו לעיל, הערה 35&&). מהדורת ילינק התפרסמה גם בדפוס צילום בתוך ׳אוצר מפרשי התורה׳, ירושלים תשל״ג. בשערו של דפוס זה ציין המו״ל (שלא הכיר את דברי שד״ל) כי הקדמת מ״ש נדפסה רק פעם אחת. הנוספות שפרסם ילינק נדפסו גם במהדורות שונות של מקראות גדולות (ראה למשל מהדורת שוקן תשי״ט, לפני מ״ש לבראשית), ואף כאן פורסמו הדברים על פי מהדורת ילינק.
66 ראה בצר, הנוספות.
67 ראה בצר, הנוספות, עמ׳ 29-19. ההשוואה נעשתה שם על-ידי השוואת התיבות המנוקדות שבפרשת בראשית.
68 דוגמה להערה כזאת ראה בבמ׳ כא ד (׳לסבב׳): התוספת ׳כי בעלי המסורת קראו לשווא כזה הבא באותיות כל״ב׳ וכו׳ באה בכ״י ל כהערת גיליון, ובכ״י א נכללה בַּפְּנים.
69 הנה הערות לדוגמה מספר בראשית: א ב (׳ורוח אלהים׳); א יד (׳והיו לאתת׳); א ל (׳ולכל-עוף השמים ולכל רומש׳); א לא (׳והנה טוב מאד׳); ב א (׳ויכלו׳); ב י (׳ונהר יצא מעדן׳); ב יב (׳וזהב הארץ ההוא׳); ו ג (׳באדם לעלם׳); ו ד (׳הנפלים׳); ו ז (׳מאדם עד בהמה׳); ז ח (׳ומן הבהמה אשר איננה טהרה׳); ז כג (׳וימח׳); ט יא (׳והקימתי׳); ט יב (׳לדרת עולם׳). הערות הגיליון שמעיר נורצי במקומות הללו בכ״י א, אין להן זכר בכ״י ל.
70 יש לנהוג זהירות במה שנובע מקביעתנו כאן. לא כל הערת גיליון בכ״י א היא בהכרח תוספת מאוחרת. ראה, למשל, שמ׳ ו י (׳אל משה לאמר׳): המילים ׳והאריך הרבה בעניין׳ מובאות בכ״י ל בפנים, וסופרו של א הוסיפן בשוליים משנוכח כי דילג עליהן. אין צריך לומר, כי דילוג שכזה, אם מגלהו המעתיק תוך כדי העתקתו, הוא מוחק את המילים הספורות שכתב בינתיים, וכותב בַּפְּנים לאלתר את המילים שדילג עליהן. ראה למשל במ׳ כא ד (׳לסבב׳) בכ״י א, כיצד התיבה ׳לסבב׳ הטעתה את הסופר, והשמיט עד ׳ברפי עכ״ל׳; משנוכח בטעותו תוך כדי כתיבה, הוא מחק את שכתב בהמשך והשלים את מה שהשמיט.
71 כך, למשל, במ׳ כא ד (׳לסבב׳). הערת השוליים הבאה שם, ׳וכ״כ בספר עט סופר׳, באה בשולי שני כתבי-היד. והאפשרות שסופרו של א שכח לשלב בפנים את הערת השוליים הזו שראה בכ״י ל והביאה אף הוא בשוליים דחוקה היא, שהרי אין המדובר בהערה אחת או שתיים כאלה, אלא בתופעה רחבה יותר.
72 ראה לעיל, הערה 49&&.
73 מפתח המאמרים כולל, למשל, הפניה לדברי הזוהר על ׳הנפלים׳ (בר׳ ו ד; ראה בצר, הנוספות, עמ׳ 136 ש׳ 68), הפניה לבראשית רבה על ׳והוא ישב׳ (בר׳ יח א; בצר, הנוספות, עמ׳ 137 ש׳ 93) והפניה לדברי הזוהר על ׳מחטו לי׳ (בר׳ כ ו; בצר, הנוספות, עמ׳ 137, ש׳ 101). על עניין זה ועניינים נוספים הקשורים בסדר כתיבת חלקי החיבור מ״ש והנוספות ראה בצר, הבהרות.
74 קיימת גם האפשרות שכ״י ק1 לא הועתק במישרין מכתבי-היד א ו-ל, אלא בתיווך כתב-יד נוסף שאינו ידוע לנו.
75 ראוי להעיר על הערה הבאה בכ״י ק1 ובדפוסים, ואינה נמצאת בכתבי-היד א ו-ל (ראה הערתי לבר׳ ט כז), וכן על טעויות בולטות המשותפות לכ״י ק1 ולדפוסים (ואינן נמצאות בכתבי-היד א ו-ל), כגון: ׳נפתח׳ במקום ׳נפתלי׳ (דב׳ כ טו; ועיין בהערתי שם); ׳יודה בן גאנח׳ במקום ׳יונה בן גאנח׳ (בצר, הנוספות, מאמר המאריך, עמ׳ 116, ש׳ 470).
76 ראה ארחות חיים.
77 ראה פרי עץ הדר.
78 ספר תורה נביאים וכתובים הוגה על ידי N.H. Snaith , לונדון 1958.
79 כך לפי קאהלה, גניזה, עמ׳ 139, בהסתמכו על עדותו של סניית, עמ׳ 12: ׳The Hebrew Bible, therefore, which I edited for the British and Foreign Bible Society is based on the work of Lonzano and Norzi...'
80 [ראה למשל: שלמה דובנא, תיקון סופרים (על בראשית ושמות), [וינה ת״ר]; היידנהיים, מאור עינים; ו׳ היידנהיים, מגילה מאירת עינים עם עין הקורא, רדלהיים תקפ״ה; אורי שרגא פייביש, מנורת שלמה על התורה, [ניו יורק תשנ״ז]; יהודה ליב שיסלוביץ, מסורת הקריאה, ורשה תרמ״ו; שלום בן מוסה כהן, לחם הבכורים עם סלת מנחה, ליוורנו תר״ל; הערות הרב ברכר בסוף תנ״ך הוצאת יהואש, ניו יורק תש״א. הספר החשוב ביותר המשמש סופרי סת״ם בדורות האחרונים הוא קסת הסופר לר׳ שלמה גנצפריד, אונגוור תרל״א. החלק השני של הספר הוא תיקון סופרים המבוסס על כמה חיבורים ובהם מנחת שי, ובהערות השוליים (׳לשכת הסופר׳) הוא מרבה לדון בדבריו.]
81 [יצחק סטאנוב, בעל הסידור ויעתר יצחק (ברלין תקמ״ה) מביא את דברי מ״ש בהערותיו וקובע לפיהן את הכתיב והקריאה הנכונה. בעקבותיו הלכו וולף היידנהיים (רוו״ה) ויצחק בער בסידוריהם ומחזוריהם. חיפוש בתקליטור פרויקט השו״ת העלה למעלה מעשרים הזכרות של מ״ש בספרי שו״ת קדומים ומאוחרים.]
82 ראה למשל ייבין, מסורה, טור 155; דותן, מסורה, טור 1477, ועוד.
83 כדברי ליפשיץ (חילופים, ליפשיץ, עמ׳ 14): ׳It was considered a standard work since Norzi’s authority was accepted by everyone, Jews and non-Jews alike' . ראה למשל: רבין, טור 369; ייבין, מסורה, שם. על תרומתו של מ״ש בעיצוב ׳הנוסח המקובל׳ ראה ברויאר, כתר, עמ׳ 20-19.
84 ראה למשל ליפשיץ (חילופים, ליפשיץ, עמ׳ 15).
85 על כתב-היד הזה ראה בצר, הנוספות, עמ׳ 19-18.
86 ראה היידנהיים, עמודי השער; קאהלה, גניזה, עמ׳ 12; ייבין, מסורה, טור 155; דותן, מסורה, טור 1477; ברויאר, כתר, עמ׳ 20-19.
87 קורן (בתנ״ך שלו) והיידנהיים (במהדורת התורה שפרסם) עשו שימוש רב בהכרעות מ״ש. בעזר ה׳ אקדיש מאמר מיוחד לשינויים המתחייבים במהדורות אלו כתוצאה מגילויה של דרך הכרעותיו של נורצי כפי שהיא מוצגת במבוא הזה. [לא זכה בצר להגשים תכניתו זו - י״ע].
88 חיים בנדר, אור החיים, בתוך: אוצר מפרשי התורה, ווילנא תרכ״ח [ד״צ ירושלים תשל״ג].
89 ראה לעיל, הערה 64&&.
90 ראה למשל מקראות גדולות, הוצאת ׳עם עולם׳, ירושלים תשכ״א. יש שבשולי ההערות אין שום ציון, כגון דב׳ ל כ (׳ולדבקה בו׳); יש שצוין ׳ד״ה׳ [= דברי המגיה?], כגון דב׳ לא י (׳ויצו משה אותם׳); ויש שצוין שם המעיר, ׳ד״ה אהרן פאללאק׳, כגון קה׳ ה טז (׳וכעס הרבה וחליו וקצף׳).
91 ראה פנקובר, מ״ש.
92 ראה בצר, יסודות. עבודתי זאת שימשה יסוד לספרי ׳הנוספות׳ ולמהדורה זו של מ״ש. בעת הכנת עבודת הגמר לא ידעתי על עבודתו של פנקובר.
93 ראה טחרו, בג״ד כפ״ת. סרוורט, תרי עשר, עמ׳ xvi , מוסרת, שטחרו מכינה עבודה דומה גם על ׳מאמר המאריך׳.
94 ראה טחרו, טקסט.
95 ראה סרוורט, תרי עשר; סרוורט, ישעיהו.
96 ראה עוד יוסף חי.
97 ראה ליברמן.
98 ראה בצר, הנוספות.
99 מ״ש ליש׳ נד א (׳שוממה׳).
100 מהדורתנו, פתיחה גדולה מהמחבר, עמ׳ 78, ש׳ 275-273.
101 מהדורתנו, שם, עמ׳ 79, ש׳ 287-286.
102 קאהלה, גניזה, עמ׳ 130.
103 גושן, מקראות גדולות, עמ׳ [11].
104 מקצת ראיה לכך היא העובדה שנורצי עצמו מכנה את עבודתו ׳הגהה׳ (בכ״י ל, דף 37 ע״א, הוא אומר: ׳ההגהה הזאת מענין נקודות וטעמים [...] תועיל לכל אדם׳).
105 ראה מ״ש בר׳ א ג (׳יהי אור׳) ובר׳ מה יב (׳ועיני אחי בנימין׳).
106 בצר, הנוספות, שער ׳מקדש יה׳, עמ׳ 57.
107 ל, דף 39 ע״א.
108 ל, דף 438 ע״א.
109 בצר, הנוספות, חתימת החיבור, עמ׳ 94, ש׳ 37-35. וראה גם את דברי דלה וולטה, בכ״י ק, דף יד, הערה א.
110 ראה לעיל, הערה 49&&.
111 בצר, הנוספות, פתיחה גדולה מהמחבר, עמ׳ 80, ש׳ 321-319.
112 נראה שיש בסיס לחשש הזה. ראה למשל את פירושו של בעל ׳מתנות כהונה׳ לדברי המדרש על אתר: ׳דייק מדכתיב מתיך ולא מתך׳.
113 [ההערות מן הסוג הזה לקוחות, רובן ככולן, מא״ת. במקצת מהן צוין בהערות למהדורה מה היה השיבוש שדברי מ״ש באים להוציא ממנו.]
114 בצר, הנוספות, שער ׳מקדש יה׳, עמ׳ 57, ש׳ 20-18.
115 בצר, הנוספות, מפתח מהמאמרים שהוזכרו בתוך החיבור, עמ׳ 173-133.
116 [הדברים האמורים כאן בעניין הפרשיות מבוססים על תיאור שכתב צ׳ בצר, ונערכו מחדש לאור בדיקה של מהדורות ונציה ש״ד וש״ז.]
117 נורצי קובע פרשה פתוחה בבר׳ א כ ובשמ׳ ב כג, ופרשה סתומה בבר׳ כח י; שמ׳ כ יג2; וי׳ כה לט; דב׳ ה טז2.
118 אלה שבעת המקומות שיש בהם התייחסות לעניין הפרשה במ״ש ולא בא״ת: ׳וידבר׳ דוארא (שמ׳ ו ב), ׳ויאמר ה׳ ׳ (שמ׳ ז א), ׳ויאמר ה׳ אל משה ראיתי את העם הזה׳ (שמ׳ לב ט), ׳ויעש את הקרשים למשכן עשרים קרשים׳ (שמ׳ לו כג), ׳ויביאו את המשכן׳ (שמ׳ לט לג), ׳וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך׳ (וי׳ כה לט), ׳ונפן ונעבר׳ (דב׳ ב ח; פסקה באמצע פסוק).
119 להדגמת העניין יובאו כאן המקומות שבהם העיר נורצי בספר ויקרא, ואינם בראש פרשת שבוע. נורצי העיר על פרשה פתוחה בוי׳ ה כ (ש״ד: ס); ז יא (ש״ז: ס); ח א (ש״ד: ס); י ח (ש״ז: ס); יג א (ש״ד: אין סימון פרשה); כב א (ש״ד: אין סימון); כב יז (ש״ז: אין סימון); כג ט (ש״ז: אין סימון); כג כג (ש״ז: אין סימון). על פרשה סתומה העיר בוי׳ טו טז (ש״ד: אין סימון); יח ח (ש״ז: אין סימון); כא טז (ש״ד: אין סימון); כג כו (ש״ז: אין סימון). על העדר פרשה העיר בוי׳ טז ט (ש״ד: אין אות, אבל יש רווח גדול במיוחד); טז יא (ש״ד: רווח גדול); כה יד.
120 [כ״י ל, דף 37 ע״א. הנחיה זו דומה מאוד ל׳התנצלות המגיה׳ שהדפיס די לונזאנו בסוף ספרו אור תורה: ׳ידיע ליהוי לך קורא משכיל כי ההגהה הזאת מועיל לכל אדם, אבל לא תועיל בשלמו׳ אלא למי שיהיה בידו המקרא הגדולה דפו׳ שני של בומבירגי או המקרא הקטנה דפו׳ בומבורגי בשנת ד״ש׳. נורצי עצמו מזכיר דברים אלה בהקדמתו, כאשר הוא מתייחס לספר אור תורה: ׳אשר יש בו תועלת גדול לכל אדם, ובפרט למי שיהיה בידו המקרא הגדולה דפוס שני של בומבירגי, שנת וש״ב, או המקרא הקטנה דפוס ב[ו]מבירגי שנת ש״ד׳ (בצר, הנוספות, פתיחה גדולה מהמחבר, עמ׳ 81, ש׳ 336-334).]
121 דפוס ש״ז נשלם, לפי עמוד השער, בשנת וש״ב (=ש״ח). מאחר שזהו דפוס המקרא העיקרי שאליו התייחס נורצי בהערותיו, ראוי להתוודע אליו. דפוס ש״ז אין לו מעמד שווה למעמדה של מהדורת רפ״ה, לפיכך קראנו לרפ״ה ׳מהדורה׳, ואילו לש״ז ׳דפוס׳. הדברים שבעמוד השער (׳יתברך המאיר מאישון אשר הטיב חסדו האחרון מן הראשון להעיר השר להדפיס ארבע ועשרים גדול פעם שנית בעודו בחיו׳) מתייחסים להוצאות שכוּונו לציבור היהודי, היינו ׳שנית׳ למהדורת יעקב בן חיים. המהדורה הראשונה של ׳מקראות גדולות׳, מהדורת פראטנסיס (ונציה, רע״ז) יועדה בעיקרה לעולם הנוצרי. משמע אפוא כי הקונוונציה הנוהגת בספרות המקצועית, לקרוא למהדורת פראטנסיס ׳First Rabbinic Bible' , לא בכל תנאי היא מדויקת. אף שדניאל בומברג לא היה יהודי, יש סימנים המלמדים ש׳סחורתו׳ הותאמה לצרכנים הפוטנציאליים שלה. מהדורת פראטנסיס יש בה שער בלטינית וכן הקדשה לאפיפיור, ואלה אינם קיימים כמובן במהדורת יעקב בן חיים. משהמיר יעקב בן חיים את דתו נעלם שמו מפרסומי בית הדפוס של בומברג, ובאותה שעה ממש החל שם את עבודתו אליהו הלוי (בחור) אשכנזי (ראה גושן, מקראות גדולות, הערה 16). כאמור, דפוס ש״ז נשלם בשנת ש״ח (וש״ב), היא שנת קרו״ב בשירו של אליהו בחור שבהקדמה. הדפסתו הייתה בשנים ש״ו-ש״ח (1548-1546), ושמו המקובל, ונציה ש״ז, הוא על דרך הקיצור. לפי שירו הנ״ל של אליהו בחור, מגיהו של דפוס ש״ז היה לוי קורניליו (הוא Cornelio Adelkind ; על האיש ועל שמו ראה ילון, עמ׳ 57-55), היינו המגיה של מהדורת רפ״ה. האפשרות שהעלה גושן (שם, הערה 24), לראות ב׳האיש אשר חיו׳ רמז לשמו של מגיה נוסף שעבד על מהדורת רפ״ה דחוקה לענ״ד. המילים הללו נמצאות בשירו של הבחור למהדורת רפ״ה (ראה בסוף כרך הכתובים של מקראות גדולות רפ״ה, הוצאת מקור, ירושלים תשל״ב). התיבה ׳חִיוֹ׳ מנוקדת שם (איני יודע מי ניקדהּ); וראה גם ׳בעודו בחיו׳ בעמוד השער של דפוס ש״ז. מעמדו של אליהו בחור בבית בומברג, כעולה למשל מן העובדה שנתכבד לכתוב את שירי ההקדמה הן למהדורת רפ״ה והן לדפוס ש״ז, מלמד שדפוס זה נעשה בפיקוחו ובאחריותו, בעזרת מגיהים אחרים, כגון קורניליו אדילקינד.
122 על דרך הקיצור ננקוט לשון ׳דפוס רפ״ה׳, כפי שנהגו קודמינו. ראה למשל גושן, מקראות גדולות, עמ׳ [8], הערה 14. עד לפני כמה עשרות שנים נדפסו רוב המהדורות השלמות של המקרא בידי מדפיסים שאינם בני ברית. המהדורות המעטות שנדפסו בידי יהודים נעשו על פי מהדורת רפ״ה. ראה הברמן, עמ׳ לא-לב.
123 ראה על כך גם פנקובר, רמב״ם, עמ׳ 58, הערה 27.
124 בדקתי עניין זה רק בחומשים אלו, ודי בחומר זה כדי להעלות את המסקנה המובאת להלן.
125 ראה הברמן, עמ׳ לב, הערה 1. אכן בהערותיו התייחס נורצי לנוסחאות החריגות הללו כאל טעויות המדפיס.
126 הנה כמה דוגמאות מן הסוג הזה. (1) בר׳ ל כ: ׳הַפַּעַם - הפ״א בדגש׳ - בדפוס ש״ד אין דגש באות פ; (2) בר׳ לג יב: ׳לְנֶגְדֶֿךָ - הגימ״ל רפה׳ - בדפוס ש״ז ג׳ דגושה (וגם ד׳ דגושה כדין); (3) בר׳ לד יח: ׳וַיִֽיטְבוּ דִֿבְרֵיהֶם - הטי״ת בשוא לבד׳ - בדפוס ש״ז: יש באות ט׳ כעין חטף פתח, או פתח שמתחתיו מימין חיריק; (4) בר׳ לה, יז: ׳גַֿם - הגימ״ל רפה׳ - בדפוס ש״ד האות ג׳ דגושה; (5) שמ׳ ה טו: ׳ויצעקו אל פַּרְעֹה - הפ״א דגושה׳ - בדפוס ש״ז האות פ׳ רפה; (6) שמ׳ ט ו: ׳את הַדָּבָר - הדלי״ת דגושה׳ - בדפוס ש״ז האות ד׳ רפה; (7) שמ׳ יח יח: ׳כִּי כָבֵד - כ״ף של מלת כִּי בדגש׳ - בדפוס ש״ז באה כ׳ רפה במילה כי; (8) וי׳ ב ט: ׳המנחה דוהרים - ה״א כתי׳ בסוף תיבותא׳ - בדפוס ש״ד האות האחרונה במילה המנחה נראית כמו ח.
בכל הדוגמאות האלה נורצי העתיק את הערתו מא״ת של די לונזאנו.
בכל הדוגמאות האלה נורצי העתיק את הערתו מא״ת של די לונזאנו.
127 נורצי מזכיר את מהדורת רפ״ו ביהו׳ כד יח; יח׳ מב ח; נחום ב יב. מדבריו ביחזקאל משמע שמהדורה זו הגיעה לידיו בשלב מאוחר: ׳משכתבתי זה עיינתי אח״כ בחילופי שבדפוס ויניציא׳ שנת רפ״ו׳.
128 ראה גם איוב מ כג (׳ולא יחפוז׳), דה״ב ז א (׳מהשמים׳), דה״ב ל ג (׳בעת ההיא׳).
129 פירוט של מהדורות המקרא וכתבי-היד הנזכרים במ״ש בא להלן, במפתח שמות אנשים, חיבורים ומהדורות מקרא הנזכרים במ״ש, בערך ׳ספרי תנ״ך וכתבי-יד׳.
130 בצר, הנוספות, פתיחה גדולה מהמחבר, עמ׳ 79, ש׳ 301-300.
131 כתבי-יד אשכנזים נזכרים במ״ש כעשרים פעמים, ואילו כתבי-יד ספרדים נזכרים מאות רבות של פעמים (לרוב בכינוי ס״ס [=ספרי ספרד]).
132 נוהגים לכנות את כתב-היד הזה פרמא 782 (על שם מקום הימצאו) או כ״י טולדו (על שם מוצאו). מאחר שכתב-היד הקדום הזה - שנכתב כ-350 שנה לפני זמנו של נורצי - היה אחד המקורות העיקריים ששימשו את נורצי, ראוי שנמסור פרטים אחדים עליו. כתב-היד מכיל את התנ״ך כולו עם ניקוד וטעמים ומסורה קטנה וגדולה. בראש כתב-היד, בסוף התורה ובסוף הכתובים הובאו עניינים שונים הקשורים למסורה ולקריאת התורה, כגון ׳הפלוגתות שבין בן אשר ובן נפתלי בתורה׳, רשימת ההפטרות ועוד. בסופי הספרים יש בו מעט מיקרוגרפיה. תארוכו של כתב-היד הוא על פי הקולופון שבסופו: ׳אני חיים בר׳ ישראל הסופר נ״ע בן ישראל כתבתי אלו ארבעה ועשרים ספרים [...] ונגמרה מלאכת עבדת הקדש בשנת חמשת אלפים ושלשים ושבע לבריאת עולם [= 1277] בטליטלה׳. מ׳ כהן עמד בהרחבה על כך שהכתיב בכתב-היד הזה (לאחר תיקוני היד השנייה בו) קרוב ביותר אל נוסח המסורה המשתקף בספרי המופת המזרחיים. ראה כהן, מגבשי, עמ׳ 122-96. וראה שם גם על היחס שבין יד א של כתב-היד ליד ב.
133 על זיהוי זה ועל טיבו של כתב-היד ראה דה רוסי, כי״י, כרך ב, עמ׳ 171-170; קאהלה, גניזה, עמ׳ 140; קאהלה, המקרא, עמ׳ 117; צימלס, עמ׳ 1229; כהן, מגבשי, כרך ב, עמ׳ 43, הערה 78; בצר, הנוספות, עמ׳ 36-35; שם, עמ׳ 43, הערות 201-200.
134 ראה מ״ש למל״ב כ יג (׳וישמע עליהם חזקיהו׳) וליח׳ טז לו (׳אשר נתת׳). נורצי מכנה את כתב-היד הזה בשמות האלה: כ״י מטוליטלא, מקרא ספרדית כ״י מטוליטולא, ס״א מטוליטלא, ספר (אחד) מדוייק מטוליטלא, ספר מוגה מטוליטלא, ספר קדמון מטוליטלא, ספר ישן מטוליטלא, נוסח קדמון מטוליטלא, ספרים המוגהים מטוליטולה, מקרא ישנה מטוליטלא, נסחא מדוייקת מטוליטלא.
135 בר׳ לו ז (׳מגוריהם׳); לח ג (׳ותהר ותלד בן ויקרא׳); מל״א א יח (׳ועתה אדני המלך לא ידעת׳); א יט (׳ויזבח שור ומריא וצאן׳); מל״ב ד לו (׳קרא אל השונמית הזאת׳); כ יג (׳וישמע עליהם חזקיהו׳); יר׳ ג כג (׳המון׳); יח׳ יא ו (׳ומלאתם׳); יג כא (׳ולא יהיו עוד בידכן׳); טז לו (׳אשר נתתִ׳); טז נג (׳ושבתי את שביתהן׳); תה׳ כז יג (׳לולא׳); לט ט (׳מכל פשעי׳); נג ג (׳על בני אדם׳); נה כב (׳וקרב לבו׳); סג יב (׳והמלך ישמח׳); פד ה (׳עוד יהללוך׳); קב יא (׳ותשלכני׳); קלג יב (׳ועדתי זו׳); מש׳ ו יג (׳קורץ בעיניו׳); איוב יב יא (׳הלא אזן׳); יד יד (׳היחיה׳); כא ג (׳ואם מדוע׳); כט כא (׳ויחלו׳); ל כז (׳ולא דמו׳); לג ט (׳חף אנכי׳); מ כג (׳ולא יחפוז׳); דנ׳ ב יא (׳ואחרו לא איתי׳); עז׳ ד ז (׳ובימי ארתחששתא׳); נחמ׳ י לט (׳יעלו את מעשר׳); דה״ב יב יג (׳ושבע עשרה׳); יב טו (׳ומלחמות רחבעם וירבעם׳); ל ו (׳וכמצות המלך׳); לב ל (׳ויישרם׳); לד כח (׳אספך׳). [בכמה מן המקומות יש סימנים מובהקים לכך שנורצי אכן השתמש בכתב היד הזה. למשל: תה׳ קב יא, ׳ותשליכני׳: ׳ובספר אחד מדוייק מטוליטולא נגרר היו״ד ורווח ליה עלמא ללמ״ד׳ - גרירת היו״ד והרחבת הלמ״ד ניכרים בתצלום כתב-היד. מש׳ ו יג: ׳קורץ בעיניו - בכמה ספרים כתיב בעינו וקרי בעיניו, כמו שהוא ׳מולל ברגלו׳ שבפסוק. אולם בספר מוגה מטוליטולא שהיה כתוב כן בתחלה נמחק הקרי מבחוץ ונתקן בפנים בעיניו׳ - מחיקת הערת המסורה ותיקון הכתיב ניכרים בכתב-היד. איוב מ כג, ׳ולא יחפוז׳: ׳בנוסח קדמון מטוליטולא כתוב ולא בוא״ו וחזיתיו דדחיק ליה עלמא להאי וא״ו ומתחלה הי׳ כתוב לא בוא״ו (צ״ל בלא וא״ו)׳ - כתיבת האות ו׳ ביד שנייה ניכרת בתצלום.]
136 [עם זאת, נראה שקאלה (גניזה, עמ׳ 140) הפריז בחשיבות שייחס לכ״י טולדו כשראה בו בסיס לעבודתו של נורצי, שהרי בכל התורה נורצי אינו מזכיר אותו במפורש אלא פעמיים בלבד.]
137 [על רשימת גינצבורג - ראה גינצבורג, המסורה, חלק ג, עמ׳ 129-106. לדברי גינצבורג, מקורה של הרשימה שפרסם הוא בכ״י מרצבכר, שאותו קיבל בהשאלה מד״ר מרצבכר ממינכן (ראה גינצבורג, מבוא, עמ׳ 432 ועמ׳ 207). כתב-היד עבר אחר-כך לספרייה העירונית של פרנקפורט, אולם עקבותיו אבדו אחרי השואה (א׳ דותן, ׳List of Identified Sources' , בתוך: גינצבורג, המסורה, כרך ג, עמ׳ x ). על רשימת ספיר - ראה אבן ספיר, חלק ב, עמ׳ קצט-ריג. סימנו של כתב-היד כיום: מוסקבה, גינצבורג 640/2.]
138 שנת תתקנ״ו לאלף החמישי לבריאת העולם (= 1196) היא כשמונים שנה לפני הכנת כ״י טולדו.
139 [אין קשר בין רשימת המסורה הזאת ובין כ״י פרמה 782, שנורצי מכנה אותו ׳ספר... מטוליטולא׳. כתב-היד הזה אינו מזכיר את הללי, ואינו מכיל את רשימת המסורה הקשורה בו. גם נורצי אינו אומר אלא ש׳הללי הסופר׳ חי בעיר טוליטולה, ואת זה למד מדברי רד״ק.]
140 ראה תיאורו אצל גינצבורג, מבוא, עמ׳ 485-478.
141 ראה גם מ״ש ליר׳ טז ה; לב יב. על זיקתו של נורצי לכתב-היד הזה עמד י׳ פנקובר. ראה פנקובר, מ״ש, עמ׳ 41-40; ליברמן, עמ׳ 40, הערה 9.
142 ראה בצר, הנוספות, חתימת החיבור, עמ׳ 93, ש׳ 16-11; רות, עמ׳ 314.
143 בצר, הנוספות, פתיחה גדולה מהמחבר, עמ׳ 86, ש׳ 479-478. הצהרתו על שישים מקורותיו באה גם בשערו ל׳מקדש יה׳: ׳ואקבצה מששים מחברים׳ (שם, עמ׳ 57, ש׳ 25).
144 ל, דף 7 ע״ב. וכך גם בסוף ההקדמה, לפי כתבי-היד פ ו-ק.
145 בצר, הנוספות, פתיחה גדולה מהמחבר, עמ׳ 90, ש׳ 606-598.
146 שמואל דלה וולטה מעיר שרשימת הביבליוגרפיה שהבטיח נורצי לא נמצאה: ׳המחבר בהקדמתו ייעד להזכיר הששים מחברים אשר הזכיר בחבורו ולא מצאתים׳. אין תמהּ בכך שאינו אומר שארבעה פריטים הוזכרו, שהרי דברי דלה וולטה נמצאים בכ״י ק (דף יד, הערה ב), ובכתב-יד זה אכן אין מוזכר בסוף ההקדמה אף לא פריט אחד.
147 נראה לי שבמניין שישים התכוון נורצי רק לאותם מקורות הנזכרים בנוספותיו (הפתיחות לחיבור, חתימתו והמפתחות לו). אכן מניינם של אלה, חוץ מן התנ״ך, המשניות והתלמודים, הוא כשישים. ואלה הם המקורות (פרטיהם נמצאים ברשימת הקיצורים הביבליוגרפיים): אגדת שמואל, אדרא, אליהו רבא, אם כל חי, בחיי, גנת אגוז, די לונזאנו, הבהיר, הגדות התלמוד, ההרכבה, הזהר, הכוזרי, הליכות שבא, הרי״ד, השרשים, זהר שיר השירים, זכרון, חדושי הרמב״ן, חזית, חיוג׳, חסרות ויתרות, טוב טעם, ילמדנו, ילקוט שמעוני, לבוש, לבנת הספיר, לוית חן, לקח טוב, לשון למודים, מאה קשיטה, מאזנים, מגן דוד, מדרש הנעלם, מדרש רבה, מהלך שבילי הדעת, מכילתא דר״י, מכלול, מכלל יופי, מנוח, מעשה אפד, מקנה אברם, סמ״ג, ספר חסידים, ספר יוחסין, ספרא, ספרי, עט סופר, ערוגת הבשם, ערוך, פסיקתא דרב כהנא, פסיקתא רבתי, פרדס רמונים, פרקי אליהו, פרקי ר׳ אליעזר, פתח דברי, צדה לדרך, צחות, רבינו אשר, רד״ך, ריא״ז, ריב״ג, רקנאטי, שוחר טוב, שלשלת הקבלה, שערי אורה, תנחומא, תפארת ישראל, תקוני הזהר.
148 המקורות שהשתמש בהם נורצי נרשמו במפתח ׳שמות אנשים, חיבורים ומהדורות המקרא הנזכרים במ״ש׳ ובמפתח ׳החיבורים הנזכרים במ״ש על פי תחומי העיסוק שלהם׳.
149 על מערבאי ראה גם יח׳ לא יא (׳ביד איל גוים׳).
150 [בעקבות אליהו הלוי [בחור] אשכנזי (בספר מסורת המסורת, הקדמה שלישית) מקשר נורצי בין שיטת מדינחאי ובין בן נפתלי. בפעם הראשונה שנורצי מציג את מחלוקות בן-אשר ובן-נפתלי (בר׳ א ג), הוא אומר: ׳ואנחנו סומכי׳ על קריאת בן אשר, וכן סמך עליו הרמב״ם ז״ל, וכמנהג מערבאי; ומדינחאי סומכים על קריאת בן נפתלי׳.]
151 בבראשית א ג, נורצי מסתמך על דברי הרמב״ם בהלכות ספר תורה שם, כדי להסביר את סמכותו של בן אשר: ׳ואנחנו סומכי׳ על קריאת בן אשר, וכן סמך עליו הרמב״ם ז״ל [...] וזה כלל גדול במקרא׳.
152 מהדורתו הראשונה של החיבור ראתה אור רק בשנת תק״י (=1750), וברור כי העותק אשר שימש את נורצי היה כתוב יד. ראה דה רוסי, קטלוג, כרך ב, עמ׳ 80; רות, עמ׳ 314.
153 בצר, הנוספות, חתימת החיבור, עמ׳ 93, ש׳ 13-11.
154 בצר, הנוספות, פתיחה גדולה מהמחבר, עמ׳ 80, ש׳ 323-321. [וראה גם בהערות לבר׳ ז ב; כז כט.]
155 [לעתים רחוקות מביע נורצי תמיהה על דברי הרמ״ה, כגון: ׳ועד שהוא תמה על המדרש, תמה אני עליו׳ (בר׳ כט לא, ׳כי שְנוּאָה לאה ׳).]
156 די לונזאנו נולד בערך בשנת 1550 וחי רוב שנותיו בארץ ישראל. בשנת 1618 נסע לאיטליה וטיפל שם בהדפסת ספרו ׳שתי ידות׳. די לונזאנו נפטר לפני שנת 1624 (על פי ד״ש לוינגר, ערך ׳לונזאנו, מנחם די-׳, האנציקלופדיה העברית, כרך כא, טורים 489-488).
157 בצר, הנוספות, עמ׳ 81-80, ש׳ 338-332. [די לונזאנו השאיר בידי נורצי את ׳הגהת הגעיות׳ שלו (או העתק שלה), שלא נדפסה בספר אור תורה. ראה מ״ש לדב׳ טו י (המדבר על ׳הגהת הגעיות הנמצאות אצלי מבעל א״ת׳), והשווה א״ת שם.]
158 הספר אור תורה נדפס לראשונה בוונציה, בשנת שע״ח, שמונה שנים לפני השלמת מ״ש.
159 ראה בכ״י ל בהערת שוליים שבראש החיבור, לפני הערותיו לבראשית (בתצלום כתב-היד, דף 38 ע״ב). הערה זו אינה מופיעה בכתבי-היד האחרים ובדפוסים.
160 חיד״א, עמ׳ 91 (מערכת ספרים, אות מ, סעיף קנו).
161 כוונתו למאמר המאריך. ראה בצר, הנוספות, עמ׳ 116, ש׳ 473-455.
162 הדעה הוצגה בידי די לונזאנו בספרו ׳עבודת מקדש׳, בפרק הליכות שבא.
163 דברי דלה וולטה נמצאים בכ״י ק, דף יד, הערה יא.
164 הנה מקומות נוספים שבהם חולק מ״ש על א״ת: בר׳ א יח (׳ולהבדיל׳); ב יג (׳ושם הנהר׳); יג ג (׳למסעיו׳); כג ו (׳נשיא אלקים אתה׳); כח טז (׳וייקץ יעקב משנתו׳ – בעניין הכתיב!); שמ׳ יד ז (׳כלו׳); כב כב (׳תענה׳); דב׳ כח מג (׳מעלה מעלה׳). בבר׳ מו יג (׳ופוה׳) הביא את דעת די לונזאנו (וי״ו רפה) וכנגדה את דעת הרמ״ה (וי״ו דגושה) ולא הכריע.
165 בצר, הנוספות, פתיחה גדולה מהמחבר, עמ׳ 79, ש׳ 300-286.
166 נורצי מביא בכמה מקומות את כלל ההכרעה ׳אחרי רבים להטות׳, בציטוט מדברי אחרים: ארבע פעמים מדברי רמ״ה (בר׳ מא יח; שם כד; שמ׳ י ד; דב׳ כג יד) ופעם אחת מדברי רמב״ן (וי׳ ד לד; והם מתשובות הרשב״א המיוחסות לרמב״ן).
167 על דרכי הכרעתו של נורצי על פי רוב ספרים ועל פי ספרים מדויקים, ראה גם ליברמן, עמ׳ 43.
168 על חלק מן הנתונים הכלולים בפרק זה ועל המסקנות שבו הרציתי בכ״ג באב תשס״א (12.8.2001) בקונגרס השישה עשר של הארגון הבין-לאומי לחקר המסורה, בחסות הקונגרס העולמי הי״ג למדעי היהדות בירושלים. ראה בצר, ההכרעים.
169 הנה דוגמאות לדיבורים-מתחילים שאינם כדפוס ש״ז: בר׳ יח יג: מ״ש אֻמְנָם, ש״ז אָמְנָם; בר׳ כג ו: מ״ש קְבֹר, ש״ז קְבוֹר; בר׳ לה ב: מ״ש הָסִרוּ, ש״ז הָסִירוּ; וי׳ יז ג: מ״ש יִשְחַט, ש״ז יִשְׁחָט; וי׳ כו לה: מ״ש הָשַמָהֿ (היעדר דגש במ״ש הוא רגיל), ש״ז הֳשַׁמָּה.
170 על כתב-היד הזה ראה לעיל, סעיף ג.
171 הבדיקה נעשתה בעיקרה על פי מ״ש לתורה, וחלקן של ההערות לנ״ך בבדיקתי הוא מועט.
172 בכל זוג נוסחים המובא כאן הימני הוא נוסח הדיבור-המתחיל במ״ש, והשמאלי נוסחו של כ״י טולדו.
173 ראה גינצבורג, תנ״ך.
174 רק לעתים רחוקות ביותר מסמן נורצי את נקודת השי״ן (הימנית או השמאלית). אפילו במקומות שהערתו מתייחסת רק לעניין זה, כגון ׳וישב׳ (בר׳ לו ח), ׳בני בשמת׳ (בר׳ לו יג), ויתר על סימון נקודת השי״ן. חריגה מנוהגו נמצאת במקומות ספורים, כגון ׳שׂראצר׳ (יר׳ לט ג), ׳וְשָׂם׳ (תה׳ נ כג), שבהם סימן את הנקודה השמאלית. לצורך הסימון הברור של הנקודה ב׳ושם׳ כתב את התיבה באותיות דפוס. וכך סימן למשל ב׳ובדמשׁק׳ (עמ׳ ג יב) את הנקודה הימנית.
175 וראה עוד בצר, הנוספות, מבוא, עמ׳ 43, הערה 204.
176 ראה לעיל, סעיף ז.
177 במקומות המועטים שבהם סימנו המדפיסים ניקוד וטעמים, הם נזקקו לאותיות דפוס גדולות התופסות מקום של שתי שורות דפוס, ואפשר שעובדה זו הייתה הסיבה להשמטת סימני הניקוד והטעמים במקומות שסברו המדפיסים שהעניין יובן גם ללא סימנים אלו.
178 בכתבי היד של מ״ש לא סומן המקף שבין שתי התיבות, ושגגה היא, שהרי המתג והמהפך שסומנו מלמדים שלפי נורצי המילים מוקפות.
179 ראה דפוסי מ״ש השונים.
180 על נוסח רש״י וראב״ע בעניין זה ראה הערתנו על ׳ועד׳ (שמ׳ טו יח) במ״ש מהדורה זו.
181 המקומות הבודדים שבהם אין התאמה יידונו להלן.
182 הנוסחים מובאים כאן כסדר הדיון בהם במ״ש. הנוסח הנבחר בידי נורצי בהערתו, והוא גם נוסח הדיבור-המתחיל, מובא כאן באות גדולה, והנוסח האחר הנזכר בהערתו - באות קטנה.
183 וראה הערה במהדורתנו, במ׳ י לו (׳רבבות׳). רק לעתים רחוקות משמש ׳מקצת׳ במשמע של מיעוט, כגון שמ״ב כא יח (׳ויהי אחרי כן ותהי עוד המלחמה בגוב׳); שמ״ב כג כז (׳הענתתי׳).
184 ראה לעיל.
185 המובא בסוגריים מזווים נוסף בכתב-היד של מ״ש בין השיטין, בגיליון או בעמוד השמאלי.
186 קראתי את ההערה הזאת בכתב-היד המקורי בספרייה הבריטית בלונדון. מחמת כתם גדול על חלק ניכר של הדף, לכל אורכו של כתב-היד (ראה לעיל, הערה 39&&) לא ניתן לראות את ההערה הזאת בתצלום כתב-היד במכון לתצלומי כתבי-היד העבריים בירושלים.
187 אך ראה להלן, תת-סעיף יד, ׳לשבאים׳ (יואל ד ח). שם שינה נורצי את מסקנתו, אך מפאת שכחה לא שינה בהתאם לכך את הדיבור-המתחיל.
188 גם בשמ׳ יב יא (׳וככה׳) נראה שלא נקט את דרכם של ספרי ספרד. בהערתו הארוכה שם נורצי מצטט מדבריהם של רד״ק, ר׳ משה פרובינצלו ובעל רב פעלים, ומותיר תיקו. מן המשפט האחרון שבהערתו משתמע שהכרעו בשאלת סימון הזרקא במילה מלעילית נמצא בבר׳ לא נב (׳ואם אתה׳). מדבריו בבראשית עולה שספרי ספרד מסמנים תלישא אחת בלבד, אך זרקא (ופשטא) הם נוהגים לסמן פעמיים. סימונה הכפול של הזרקא בספרי ספרד מובא גם בדבריו באס׳ ד יד (׳תחרישי׳) ובדה״ב יט ב (׳בן חנני׳). אך נראה שדרכו של נורצי בעניין זה אינה כדרכם של ספרי ספרד. בתשע תיבות עסק בשאלה זו בחיבורו: כי-שמעת (בר׳ ג יז), טרם (בר׳ יט ד), טרם (בר׳ כד טו), בארץ (בר׳ מז ד), וככה (שמ׳ יב יא), אבינו (במ׳ כז ג), ובאו (יר׳ לא יא), תחרישי (אס׳ ד יד), בן-חנני (דה״ב יט ב). רק בשתיים מהן ציין סימן זרקא כפולה: וככה, תחרישי. שיטתו של נורצי היא אפוא סימון זרקא אחת, ורק בשני מקומות שבהם היו לפניו, כנראה, עדויות מוצקות ביותר לסימון כפול, חרג מנוהגו.
189 בדיבורים-המתחילים שהובאו כאן נוקדה רק הקו״ף, אף שנורצי ניקד אותיות נוספות.
190 ראה למשל את התיקו שהעמיד ברויאר ב׳דעת מקרא׳ בהתייחסו לנוסח מ״ש בדה״א ו יח, ואת ספקותיו בהתייחסו לנוסח זה בבמ׳ ג כז; כו נז; דה״א ו לט.
191 ראה לעיל, הערה 196&&.
192 ואין זה משנה אם הצירוף ׳במקצת ספרים׳ נושא את המשמעות של ׳חלק מן הספרים׳ או את המשמעות של ׳מיעוטם של ספרים׳. ראה דברינו על כך לעיל.
193 אפשר שנטייתו לנוסח שבחטף נובעת מן המציאות שנגלתה לעיניו בחלק גדול של כתבי-היד, ואולי ברובם.
194 אך ראה למשל את דברי נורצי לרות ד טו (׳אהבתך׳).
195 ראה רד״ק, שרשים, ערך ׳הרג׳, עמ׳ קסה; והערת אליהו הלוי (בחור) אשכנזי, שם, עמ׳ תתנג.
196 על עדויות שונות לכתיבה של תיבה זו ראה גינצבורג, תנ״ך, על אתר; ברויאר, רשימות, דעת מקרא, חמש מגילות.
197 בצר, הנוספות, עמ׳ 57, ש׳ 7.
198 ראה בכתבי-ידו, כגון ל, דף 39 ע״א.
199 מאחר שלא הוכנה מהדורת פנים של נורצי, ראוי להביא במ״ש גם הערות קצרות אלו. ומכל שכן יש להביאן במהדורתנו, מאחר שהיא מתכוונת להציג את הדיבור-המתחיל ככתבו באוטוגרפים של נורצי.
200 ראה עוד: בר׳ מט כא (׳הנתן׳); שמ׳ כה לא (׳תיעשה׳); במ׳ א יז (׳אשר נקבו בשמות׳); שופ׳ יא כה (׳הטוב טוב אתה׳); שופ׳ יג יב (׳ויאמר מנוח עתה יבא דבריך׳).
201 זו לשונו שם: ׳כללא דנקטינן דשלש דעות בדבר, והאיש החכם ומבין מדעתו יבחר לו אחד מהם כאשר יחפוץ כי הוא יבחר ולא אני, וה׳ יורנו בדרך אמת׳.
202 נורצי השתמש כאן בהערתו במילה ׳נביא׳ משום שההערה נוגעת בשאלת כתיבה של התיבה ׳הנבִאים׳. משחקי לשון כאלה מצויים הרבה במ״ש. ראה לעיל, סעיף ח.
203 הצבת הנוסח הזה תביא להסרתם של פריטים מרשימות ברויאר, שכן מעתה יהיו מקומות שנוסח מ״ש בהם אינו שונה מנוסח שאר המקורות שמציג ברויאר. בתורה בלבד יש לפחות 15 פריטים כאלה, כגון בר׳ כא טו ׳החמת׳: מתברר כי הכרעת מ״ש היא לנקד את המילה ׳בחמש נקודות׳ (צירי וסגול), וברויאר אינו מציג מקור הקובע שיש לנקד ׳בשש נקודות׳ (שני סגולים) פרט למ״ש שבדפוסים.
204 כגון ׳ויהלם׳ (שמ׳ כח יח; לט יא). ברויאר קבע שנוסח מ״ש הוא ׳ויָהלם׳ (יו״ד בקמץ), אך נראה שנוסח מ״ש הוא בפתח כמו שהתברר לעיל.
205 מש׳ טו יט: ׳כִּמְשֻׂכַת חָדֶק׳.
206 יהו׳ ח כד (׳ויהי ככלות ישראל׳); שמ״ב ז כג (׳לא היה לה ילד׳); מל״א ג טו (׳ויקץ שלמה׳); מל״א ח א (׳את כל ראשי המטות׳); יש׳ י טו (׳כהניף שבט׳); יש׳ יד יא (׳ומכסיך תולעה׳); יר׳ יד יד (׳מתנבאים לכם׳); יח׳ מד טו (׳והכהנים הלוים׳); הו׳ ד ו (׳ואמאסך׳); עו׳ ה (׳באו לך׳); מי׳ ב ב (׳ואיש ונחלתו׳); זכ׳ ג י (׳תקראו איש לרעהו׳); תה׳ יז יח (׳ארחות פריץ׳); תה׳ לט יג (׳שמעה תפלתי׳); תה׳ מג א (׳מאיש מרמה׳); תה׳ מד יט (׳ותט אשרינו׳); תה׳ נו כב (׳וקרב לבו׳); תה׳ קה לו (׳ויך כל בכור׳); מש׳ ח טז (׳כל שפטי צדק׳); איוב ח כ (׳הן אל׳); דנ׳ ו א (׳ודריוש׳); דנ׳ י כא (׳כעת מנחת ערב׳); נחמ׳ יב מג (׳שמחת ירושלים מרחוק׳); עז׳ ח כב (׳חיל ופרשים׳); נחמ׳ ג לו (׳בארץ שביה׳); נחמ׳ יב לז (׳ועד שער המים׳); נחמ׳ יג ב (׳ויהפך אלקינו הקללה׳); נחמ׳ יג יא (׳ואקבצם׳); דה״ב יא יד (׳וידבר אלהם׳).
207 כגון איוב ו כא (׳תיראו חתת׳).
208 מקרים נוספים שנראה כי נורצי טעה בהם ראה בהערות השוליים למהדורה.
209 כמה דוגמאות לכך הבאתי לעיל, בסוף סעיף א.
210 קשה לדעת אם התקיימה בימי נורצי אבחנה סמנטית בין ׳טעה׳ ל׳תעה׳. אם הייתה קיימת אבחנה, הרי דבריו בהערתו כאן מלמדת שלצורך משחק המילים, החביב עליו בהערותיו, היה נכון לסטות אפילו מן הנוהג הלשוני המקובל.
211 על פי ברכות כח ע״א.
212 הנה כמה דוגמאות של שיבושים בולטים בתורה (ויש כמותם גם בנביאים ובכתובים): בוי׳ ד לא (׳הוסר׳), לפי הדפוסים אחד הנוסחים הוא במונח בה״א, אך לפי כתבי-היד אותו נוסח הוא במירכא בה״א; בוי׳ כה א (׳לאמר׳), לפי הדפוסים ׳הלמ״ד בדגש׳, ולפי כתבי-היד ׳הלמ״ד בלא דגש׳; בבמ׳ לב טו (׳מאחריו׳), לפי הדפוסים ׳האל״ף בגלגל׳, אך לפי כתבי-היד ׳האל״ף בלא גלגל׳; בדב׳ א כט (׳לא תערצון ולא תיראון׳), לפי הדפוסים רק געיה אחת, בווי״ו ׳ולא׳, ולפי כתבי-היד שלוש געיות: בלמ״ד ׳לא׳, בווי״ו ׳ולא׳ ובתי״ו ׳תיראון׳; בשמ׳ לא יד (׳כי קדש היא׳), הדפוסים פתרו את ראשי התיבות במ״א ׳במסורה אחרת׳, אך הקריאה הנכונה היא ׳בר מן אחד׳.
ועוד מראה מקומות לפסוקים שחלו בהם שיבושים בדפוסים: בר׳ ט כט (׳ויהי כל ימי נח׳); בר׳ יב ג (׳ואברכה מברכיך׳); בר׳ כה יג (׳בשמם לתולדתם׳); בר׳ כז יג (׳קללתך׳); בר׳ ל מא (׳המקשרות׳); בר׳ לח כג (׳תקח לה׳), שמ׳ ד ט (׳והוריתיך׳); שמ׳ ח יג (׳כל עפר הארץ׳); שמ׳ לז ח (׳כרוב אחד׳); וי׳ כג יז (׳תביאו׳); וי׳ כה לג (׳אשר לא חומה׳); וי׳ כו לט (׳איבכם׳); במ׳ ה ב (׳וישלחו׳); במ׳ יג ל (׳ויהס׳); במ׳ טו לח (׳לדרתם׳); במ׳ כא יז (׳אז ישיר ישראל׳); במ׳ כו ו (׳לחצרן׳); דב׳ יא ל (׳הישב׳); דב׳ טו י (׳בכל מעשך׳); דב׳ טו יח (׳בשלחך׳); דב׳ יז יב (׳שמע׳); דב׳ יח יח (׳דברי׳); דב׳ כה ז (׳לא אבה יבמי׳); דב׳ לא טז (׳וקם׳); שמ״ב טו ה (׳ונשק לו׳); מל״א ד יב (׳אשר אצל צרתנה׳); מל״א כ כז (׳מלאו את הארץ׳); יש׳ יט י (׳כל עשי שכר׳); יח׳ יד יד, טז (׳שלשת האנשים׳); יח׳ כה ח (׳יען אמר׳); יח׳ כו טו (׳בהרג׳); נחום ב יב (׳ומרעה הוא לכפרים׳); חגי א ח (׳ואכבד׳); מש׳ יב א (׳אהב דעת׳); דה״ב כו יג (׳עשה מלחמה׳).
רק מעט מן המקומות המשובשים הובאו כאן (בחלק ניכר מהם השיבוש אינו משפיע על נוסחה של התיבה הנדונה). שיבושים אלו נתגלו אגב עבודתי, ולא בהשוואה שיטתית בין נוסח הדפוסים לנוסח כתבי-היד. מספרם הגדול של השיבושים שבדפוסים מלמד על החשד שצריכה לעורר כל הערה הלקוחה ממ״ש שבמהדורות הדפוס.
ועוד מראה מקומות לפסוקים שחלו בהם שיבושים בדפוסים: בר׳ ט כט (׳ויהי כל ימי נח׳); בר׳ יב ג (׳ואברכה מברכיך׳); בר׳ כה יג (׳בשמם לתולדתם׳); בר׳ כז יג (׳קללתך׳); בר׳ ל מא (׳המקשרות׳); בר׳ לח כג (׳תקח לה׳), שמ׳ ד ט (׳והוריתיך׳); שמ׳ ח יג (׳כל עפר הארץ׳); שמ׳ לז ח (׳כרוב אחד׳); וי׳ כג יז (׳תביאו׳); וי׳ כה לג (׳אשר לא חומה׳); וי׳ כו לט (׳איבכם׳); במ׳ ה ב (׳וישלחו׳); במ׳ יג ל (׳ויהס׳); במ׳ טו לח (׳לדרתם׳); במ׳ כא יז (׳אז ישיר ישראל׳); במ׳ כו ו (׳לחצרן׳); דב׳ יא ל (׳הישב׳); דב׳ טו י (׳בכל מעשך׳); דב׳ טו יח (׳בשלחך׳); דב׳ יז יב (׳שמע׳); דב׳ יח יח (׳דברי׳); דב׳ כה ז (׳לא אבה יבמי׳); דב׳ לא טז (׳וקם׳); שמ״ב טו ה (׳ונשק לו׳); מל״א ד יב (׳אשר אצל צרתנה׳); מל״א כ כז (׳מלאו את הארץ׳); יש׳ יט י (׳כל עשי שכר׳); יח׳ יד יד, טז (׳שלשת האנשים׳); יח׳ כה ח (׳יען אמר׳); יח׳ כו טו (׳בהרג׳); נחום ב יב (׳ומרעה הוא לכפרים׳); חגי א ח (׳ואכבד׳); מש׳ יב א (׳אהב דעת׳); דה״ב כו יג (׳עשה מלחמה׳).
רק מעט מן המקומות המשובשים הובאו כאן (בחלק ניכר מהם השיבוש אינו משפיע על נוסחה של התיבה הנדונה). שיבושים אלו נתגלו אגב עבודתי, ולא בהשוואה שיטתית בין נוסח הדפוסים לנוסח כתבי-היד. מספרם הגדול של השיבושים שבדפוסים מלמד על החשד שצריכה לעורר כל הערה הלקוחה ממ״ש שבמהדורות הדפוס.
213 א אינו כולל אלא את הערות נורצי לתורה ולמגילות בלבד, ולפיכך ראוי להכין את המהדורה השלמה של מ״ש לפי שני האוטוגרפים: לתורה ולמגילות – לפי א; ליתר ספרי המקרא – לפי ל.
214 למשל, ההערה על ׳העדתה׳ (שמ׳ יט כג) נרשמה כך: ׳ה״א בסוף תיבה רמז לה׳ לשונות של התראה: בחיי:׳. בכל חיבורו נורצי אינו משתמש בסימן של נקודתיים. הסימון (הכפול) של נקודתיים שכאן מלמד שהערה זו אינה מידי נורצי. מיעטתי בהטלת ספקות כאלה אלא אם כן נמצא סימן מחשיד מובהק.
215 ראה למשל בר׳ כז לח (׳הברכה׳), ניקוד הרי״ש בפתח.
216 נראה שנורצי הבחין בגעיות שני סוגים: זו המצטרפת לשווא קראה ׳געיה׳, וזו המצטרפת לתנועה – ׳מאריך׳. למשל ביואל ב יז (׳וְיאמרו׳): ׳בספרי הדפוס יש מאריך ביו״ד, ובכתובי יד געיא בוי״ו׳. נזכרים שם שני המונחים, מאריך וגעיה. הסימן הנלווה לתנועה נקרא מאריך, והנלווה לשווא נקרא געיה. הבחנה כזו ראה למשל גם ביש׳ לא ג (׳אדם ולא-אל׳): ׳הוי״ו בגעיא, ואין מאריך בלמ״ד׳. בבר׳ א יח (׳ולהבדיל׳) נורצי נקט בכ״י ל את המונח ׳געיה׳ בהתייחסו לגעיה שבווי״ו, אולם בשלב מאוחר יותר, כשהעתיק את חיבורו לכ״י א השתמש כבר בפסוק זה במונח ׳מאריך׳, שהרי מדובר כאן במתג הנלווה לתנועה.
217 [בצר הכין מהדורה של התנ״ך כולו, ועל כן הוסיף כאן קטע הנוגע לספרי אמ״ת:] בספרי אמ״ת עניין זה מסובך יותר. בספרים אלו, שבהם עניין הטעמים רופף בלאו הכי, לא שיפע. נמצא אפוא שלעתים ה׳מקל׳ המאונך המופיע מתחת לתיבות בספרי אמ״ת אינו ברור. לפי המינוח של נורצי המונחים ׳מאריך׳ ו׳געיה׳ עשויים לציין את סימן ה׳מקל׳, ולא טעם מסוים דווקא. מצד שני, במונח ׳טעם׳ יש שהוא מתכוון לגעיה, אף כי בתה׳ נה כב (׳וקרב לבו׳) כתב במפורש שהמאריך (= געיה) אינו נחשב טעם. נמצא שיש מקומות שבהם הערותיו של נורצי אינן מסייעות להבהרה. בתה׳ צח ט (׳לפני ה׳ ׳), למשל, השתמש ב׳שני מאריכין׳ כציון למירכא וגעיה, כנראה. ראה גם תה׳ א א (׳אשרי האיש׳); מש׳ ח לד (׳אשרי אדם׳). בתה׳ סד ז (׳יחפשו עולת׳) נקט לצורך זה את המילים ׳שתי געיות׳, ובאיוב ה י (׳ושלח׳) השתמש לשם כך ב׳שני טעמים׳. בתה׳ נז ט (׳עורה הנבל׳) השתמש ב׳שני טעמים׳ לציון טפחא וגעיה, בתה׳ מג א (׳מאיש מרמה׳) לציון מהפך וגעיה, ובמש׳ א יט (׳בצע בצע׳) לציון מונח וגעיה. במש׳ כו י (׳מחולל כל׳) השתמש ב׳שני טעמים׳ לציין שתי געיות. מצב זה יצר ספקות במקומות אחדים באשר לנוסחו של נורצי, והמרנו בהם את סימניו הרב-ערכיים בסימנים חד-ערכיים על פי הסימון הנוהג בתנ״ך דפוס ונציה רפ״ד-רפ״ו.
218 ראה גינצבורג, מבוא, עמ׳ 108-107; י׳ ייבין, הערך ׳פרשה, סדר, פסקה, פסוק, פרק׳, אנציקלופדיה מקראית, כרך ו, ירושלים 1971, עמ׳ 627.
219 [ראה פנקובר, חלוקת הפסוקים, עמ׳ 385-384.]
220 בשמ׳ כט ג (׳ונתת אותם׳) מסר ׳יחזקאל ה׳ ד׳... יחזקאל ל״ט כ״ז׳ ובדה״ב לג ח (׳העמדתי לאבותיכם׳) מסר ׳ד״ה ב׳ כ״ט ה׳ ׳. מקום נוסף שבו צוין מראה מקום כזה הוא שמ׳ יב יא (׳וככה תאכלו אתו׳), שבו נמסר ׳נחמיה ה׳ י״ג׳, אך שם זהו ציטוט מ׳בשם קדמון׳ של משה פרובינצלו.
221 אפראט זה הוכן בידי העורך, יוסף עופר.
222 את מראי המקומות לרמיזות הפנימיות למ״ש התקין צבי בצר, והם שולבו בין שאר מראי המקומות.
הערות
Tanakh
Peirush