(הקדמה) הנבואה השמונה ועשרים תחילתה, שמעו איים אלי והקשיבו לאומים מרחוק וגומר עד שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה׳. ויש בה עשר פרשיות, הראשונה שמעו איים אלי, השנייה ועתה אמר ה׳ יוצרי מבטן, והשלישית כה אמר ה׳ גואל ישראל, הרביעית כה אמר ה׳ בעת רצון עניתיך, החמישית ותאמר ציון, הששית כה אמר ה׳ הנה אשא אל גוים ידי, השביעית היוקח מגבור מלקוח, השמינית כה אמר ה׳ איזה ספר כריתות אמכם, התשיעית ה׳ אלהים נתן לי לשון למודים, העשירית מי בכם ירא ה׳. וראיתי לשאול בנבואה הזאת ששת השאלות.
השאלה הראשונה בפרשת שמעו איים אלי וגומר ה׳ מבטן קראני כי לא ימלט, אם שנפרש הנבוא׳ הזאת שאמרה הנביא על עצמו, ויקשה אם כן אומרו ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר כי יראה שהוא מאמר נאמר על כללות ישראל לא הנביא בפרט, ואם שנאמר שהפרשה כולה על ישראל נאמרה ויקשה אם כן אומרו וישם פי כחרב חדה וישימני לחץ ברור וגומר, וכן אומרו ואני אמרתי לריק יגעתי וגומר שהם כולם דברים יפלו על הנביא לא על כללות ישראל, וגם יקשה מה ראה הנביא להתחיל נבואתו בכל הדברים האלה בנבואה הזאת מה שלא עשה כן בנבואה אחרת, כל שכן שבסוף זאת הנבואה חזר לומר זה עצמו בפסוק ה׳ אלהים נתן לי לשון למודים, וראוי לבקש בו הסבה.
השאלה השנית במאמר ותאמר ציון עזבני ה׳ וה׳ שכחני, וזה כי הנה תלונת ציון ותרעומתה היתה על שני דברים על העזיבה ועל השכחה כמו שאמר עזבני ה׳ וה׳ שכחני, ואיך אם כן היתה תשובת השם יתברך לבד בענין העזיבה שזכרה ציון בתלונתה לא השיב כלל.
השאלה השלישית באומרו התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה, וזה כי התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה הוא לשון יחיד מהאשה שלא תשכח העולל שלה בהיותה מרחמת עליו, ולכן היה ראוי שיאמר גם זאת תשכח בלשון יחיד לא שיאמר התשכח אשה עולה לשון יחיד וגם אלה תשכחנה לשון רבים, והמפרשים אמרו גם אלה הנשים תשכחנה את עולליהן אבל בכתוב בלשון יחיד נזכרו לא בלשון רבים.
השאלה הרביעית באומרו מהרו בניך, כי אם היתה הנבואה הזאת על הגאולה העתידה איך יאמר עליה מהרו בניך כי נתארך גלותם ונתאחר אלפים מהשנים, ואיך יצדק אם כן שיחזירם במהרה לארץ ישראל, כל שכן שהכתוב אמר מהרו בניך לשון עבר לא ימהרו בלשון עתיד כדרך הפרשה, גם כי העיקר חסר מן הספר כי היה לו לומר מהרו בניך לשוב לתוכך.
השאלה החמישי׳ באומרו כי חרבותיך ושוממותיך וארץ הריסותך כי עתה תצרי מיושב ואמר עוד יאמרו באזניך בני שכוליך צר לי המקום גשה לי ואשבה, שמורה על הפלגת רבוי העם בגאולה העתידה, והוא דבר מסופק מאד כי הנה אדוננו משה בייעודו אמר ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה׳ אתכם שמה
(דברים ד, כז), וכן אמר הנביא שישארו שנים שלשה גרגרים בראש אמיר
(ישעיה יז, ו), ועינינו הרואות שכן נתקיים כי נשארנו אחד מעיר ושנים ממשפחה ולכן אפילו שיתקבצו מארבע פנות הארץ אין בכולם היום די למלאות למחוז אחד, ואיך אם כן ימלאו מהם הארצות הנהרסות עד שיאמר איש לחברו צר לי המקום.
השאלה הששית במאמר אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, וזה כי כאשר תעיין יפה בפסוקים תמצא בהם סתירה מבוארת, לפי שבאומרו אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה מורה שלא נתן לה ספר כריתות ולא שלחה ובאומרו מיד סמוך לזה הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעכם שולחה אמכם מורה ששולחה באמת אבל שהיה לפי שמצא בה ערות דבר, והוא הפך מה שאמר אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה שהוא מאמר כולל מציאות השלוחין ומכחיש אותו, והמאמר השני מורה במציאות השלוחין אם לא שביאר סבתו והיא סתירה מבוארת, כל שכן שירמיהו אמר בביאור וארא כי על כל אודות אשר נאפה משובה ישראל שלחתיה ואתן ספר כריתותיה אלי׳
(ירמיה ג, ח), והוא הפך מ״ש הנביא בכאן, והנני מפרש פסוקי נבואה זאת הפרשה באופן יותרו הספקות כולם.
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא שאחרי שייעד הנביא על פקידת גלות בבל וגאולתו באתהו הנבואה לידע על הגאולה העתידה הכוללת, והקדים לומר שהשם יתברך יצרו לנביא מבטן אמו, אך אמנם לא היתה נבואתו בעבור אנשי דורו כי לא היו שומעים אליו כי אם לנבאות על חזרת השבטים וגאולת וקבוץ נפוצות ישראל ויהודה באחרית הימים והשתעבדות האומות לאמונת השם יתברך, ולכן ביאר ענין הגאולה וקבוץ הגליות ורבוי העם אשר יתקבצו בארץ ישראל ומפלת האומות המחזיקים בם, ובואם לידיעת האמונה האלהית וקבלתה, וזכר הנביא שאם נתארך הגלות מאד ונתאחרה הגאולה לא היה מפני השם יתברך כי אם מפני ישראל שלא שבו בתשובה, גם לא היה לאשמת הנביא להיותו בלתי מוכיחם כי הוא זה היה דרכו כל הימים והיה נותן גוו למכים, אלא שישראל עצמם היו סבה לרעתם כי מידם היתה זאת להם למעצבה ישכבון, וכמו שיתבאר בפירוש הכתובים.
(א) שמעו איים אלי והקשיבו לאומים מרחוק וגומר עד כה אמר ה׳ גואל ישראל קדושו לבזה נפש. כבר בארתי למעלה שהנביא יעד בחרבן בבל והשחתת כורש וגאולת עולי בבל להיותו אות וראיה על הגאולה העתידה, ולכן באו הדברים בנבואה הקודמת מעורבי׳ פעם בגאולת בבל ופעם בגאולה האחרונה כפי צורך המאמר וכמו שפירשתי, ואחרי שהשלים ליעד ענין בבל ופקודת בית שני נעתק לדבר בגאולה העתידה בביאור גדול מבלי ערוב שאר הדברים, ולהיות הנבואה הזאת על הגאולה הכוללת אשר תהיה בימים האחרונים למרחוק, לכן היתה התחלתה
שמעו איים אלי והקשיבו לאומים מרחוק לבאר שתהיה נבואתו לא לבד על בבל כי אם על אומות רבות ועל האיים אשר בקצה הארץ, וגילה בביאור שהיתה הנבואה הזאת לעתים רחוקים באומרו
והקשיבו לאומים מרחוק כלומר שיקשיבו הלאומים מה שיהיה למרחוק, ואמר לגוים ולאומים שראוי שיאמינו בדבריו, לפי שהשם מבטן קראהו כלומר שמתחילת נבואתו נברא בגזרה עליונה מובן והגון להנבא כי זו היא הקריאה והזכרת השם רוצה לומר ההשגחה הפרטית בבריאתו לתכלית הנבואה, וכן אמר השם יתברך לירמיה
(ירמיה א, ה) בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך.