ובהיות כי
עינה בדרך כחי באורך הגלות, ובזה
קיצר ימי, לכך אתפלל ואומר
אל תעלני בחצי ימי1, שיפה שעה אחת של תורה ושל מעשים טובים בעולם הזה
(אבות פ״ד מי״ז):
בדור2 דורים שנותיך. ובהיות ש׳שנותיך׳ יהיו קיימים ל׳דור דורים׳, שאי אפשר בהם הפסד בשום פנים, על היפך מה שיקרה לשמים ולארץ
3, שאף על פי שהם נצחיים, מכל מקום ברצונך הם כמו כן אפשרי ההפסד
4,
ואתה – הוא, הנצחי בהחלט אשר ההפסד בו נמנע גמור
5, יהי רצון ש
בני עבדיך ישכונו בעיר קדשך בימי התשועה, אם לא נזכה אנחנו שתהיה בימינו:
וזרעם לפניך יכון. ׳עד בלי ירח׳
(לעיל עב ז):
1. ראה אבע״ז: ׳זה המשורר ידבר על לשון חסידים בגלות בארץ מרחקים בבא עת הישועה שימותו בדרך קודם שיגיעו אל ירושלם וידוע כי עינוי הדרך יקצר ימי האדם׳. רד״ק: ׳עתה שב לדברי בני הגלות מזה שאמר למעלה ימי כצל נטוי, שמתאוה כל אחד מבני הגלות לראות הישועה, ומפחד שימות בקוצר ימים ולא יראה הישועה, ואמר עִנָּה בדרך כחי, האויב עִנָּה כחי בדרך, כי מפני צרת הגלות והאדונים קשים יסע אדם במקומות הגלות ממקום למקום, אולי תיטיב לו ישיבתו במקום אחר, ויטריח עצמו בדרכים ללכת ממקום למקום, וטורח הדרך הוא עינוי כח וקוצר ימים, וזה סבב לי האויב בגלות, ואני מפחד שאמות בקוצר ימים מפני עינוי הכח ולא אראה הגאולה, ומתפלל לאל ואומר שלא ימיתהו בחצי ימיו׳. בעקידה (פרשת בראשית): אומר אלי אל תעלני בחצי ימי בדור דורים שנותיך לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו וגו׳ בני עבדיך וגו׳
(תהלים ק״ב) כי יש לשאול מה טעמו בשאלה אל תעלני בחצי ימי כי מי יאמר לו שיכרת בחצי ימיו ואף כי ידע כי כן תהיה זאת בקשת נערות ורכות הלבב. כי הנה האדם אשר ימות הוא אשר ימלא את ימיו והן לא הנסה שום אדם ממשרתי המלך ילידי ביתו וחניכיו כאשר יקרה לבא עמו למלחמותיו שימנע עצמו מבוא בדמים לסבת נערותו ורכות שניו. לא עשה כן בצאתו אל הפלשתי כשאמר לו שאול לא תוכל להלחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו
(שמואל א׳ י״ז) אבל נסתכן בעצמו כמ״ש יהונתן עליו וישם נפשו בכפו וגו׳
(שם י״ט) ועוד מה טעם אומרו ובדור דורים שנותיך הלקח מידו מאומה: אלא לפי שהוא ברוח הקדש שעליו היה רואה לאדם שני זמנים הא׳ ימי הגוף וזמנו. והב׳ ימי הנפש וצבאה וזמן הגוף הוא כלה. אמנם זמן הנפש לא יתום לעולם כמו שביאר במקום אחר אנוש כחציר ימיו וגו׳ כי רוח עברה בו וגו׳ וחסד יי׳ וגו׳
(תהלים ק״ג). יורה כי בכלות זמן גופי הרשעים ברדתם שאולה אז יתחיל הזמן הנפשיי לכל בעלי הנפש יראי יי׳ וחושבי שמו כאלו הם שני עולמות ממש בזה אחר זה וזהו סוד העולם הזה והעולם הבא המוזכר בכל מקום כמו שיתבאר זה בתוך מזמור צ׳ פרשת שמיני שער נ״ט בעזרת השם. ועל שני הזמנים האלה אמר במקום אחר הודיעני ה׳ קצי וגו׳
(שם ל״ט) קרא הקץ אל הזמן הנפשיי אשר הוא נעלם ממנו מצד מהותו ומדת ימים אל הזמן הגופיי אשר לא נעלם ממנו רק מדתו ואמר שהוא שואל על מדת ימיו כדי שידע כמה הוא חדל ונמנע מהקץ ההוא הנפשיי. כי לא ימנע הטוב הנפשיי אשר הוא בעולם הבא ההוא רק כל זמן שימשך העולם הראשון אשר לגוף ולזה היה מתפלל לפניו ית׳ שיסלק מלפניו הטרדות והמונעים המרחיקים אותו משלמותו שלא יתנהו בידם באופן שיעלה ויסתלק מהעולם בחצי ימיו לבד והוא הזמן הגופיי שהוא חצי השני זמנים במספר וכמ״ש החכם ההתחלה היא יותר מחצי הכל כי לפי שההתחלה ומה שאחר ההתחלה יחשבו לשני חלקים כבר יקרא כל חלק מהם החצי מבלי השקפת היותו החצי המשובח או הפחות. והיתה בקשתו זאת לפי שאינו נכסף אלא אל הזמן הנצחי אשר הוא חיי הנפש והדבקה באלהיה בעולם ההוא ולא תפרד לעולם. ולזה אמר בדור דורים שנותיך כלומר שהמות לא יפריד ביניהם: ולבאר גודל המעלה אשר היה מתפלל עליה אמר לפנים הארץ יסדת. אמר שהדברים הנצחיים אצלנו שהם שמים וארץ הם אצלו ית׳ כדברים הנפסדים אצלנו כענין המלבושים שאנו מבלים אותם כי הם יאבדו והוא יתברך יעמוד לעולמי עולמים והוא פירוש בדור דורים שנותיך. ולכן היה מתפלל בני עבדיך ישכונו כי לעבדיו ולבניהם ולזרעם אחריהם יש להם יחס עמו יתברך לזכות ולחיות לפניו חיים אלהיים נצחיים שלא יאבדו לעולם ולא ישוער בהם האפיסה כמו השמים וארץ שזכר: הנה שפירש היטב כי לנפשות החסידים יש להם מעלה ונצחיות טבעי על הנמצאות כלם עליות ותחתיות רצוני שמים וארץ כמ״ש ומזה שרוח קדשו אומרת שהשמים אינם בעלי נפש אבל הם יסוד חמישי מבלי נפש כשאר היסודות ואם בעלי נפש הם עבדיו השלמים הנם יקרים מהם: אור עמים פרק שמים: נשוב אם כן להתיר ספק החקירה הנזכרת, ונאמר שהשמים הם בלתי קדמונים, אבל היה להם מציאות אחר אפיסות והעדר מוחלט בכח בורא מכוין לתכלית. אמנם לטענות החולק ראשונה באמרו שהנמצא אשר אין לו הפכי לא יקרה לו העדר, ובהיות שאין שום נמצא הפכי לשמים מבלי אין שום תנועה הפכית לסיבובית - יתחייב שלא יקרה להם העדר, נשיב שיש שני מיני העדר: האחד - הוא ההעדר הקורה מצורה לצורה, וזה יהיה כאשר יקרה שישתנה הנושא השתנות עצמי אשר בו תצא לפועל צורת מה שהיתה בו בכח, ובזה המין מההעדר צדקו טענות אריסטו ואבן רשד בספר ׳השמים׳ [מאמר א פרק קכד וקלז וקפז], כי אמנם בזה המין מן ההעדר ראוי שיהיה במתפעל הכנה אל ההעדר אשר לא תהיה בנמצאים אשר אין להם הפכיות, כי הנושא שלהם הוא בלתי מתפעל ובלתי משתנה, ובהיות שהשמים אין להם הפכיות, ובכן לא יקרה להם השתנות ולא העדר צורה שיהיה בה בכח, הנה יתחייב שלא קרה להם לעולם זה המין מן ההעדר. אמנם המין השני מן ההעדר, והוא מן המציאות אל בלתי מציאות במוחלט, הנה זה המין כבר קרה לשמים קודם בריאתם, ואינו נמנע שיקרה להם ברצון בוראם, כי כמו שמציאותם לא היה באמצעות כח נמצא בנושא אבל מכח בורא חכם ורצוניי בלתי מציאות שום נושא שיהיה מוכן לאיזו צורה, אבל המציא הנושא והנשוא, כן אינו נמנע שיפסדו גם כן אל אפיסות מוחלט באותה החכמה אשר המציאה אותם אחר האפיסות המוחלט והנותנת קיום מציאותם, כאמרו
(נחמיה ט ו) ׳ואתה מחיה את כולם׳, וכמו שביאר אבן רשד בספר ׳השמים׳ מאמר ד פרק א וזולתו. וזה אולי רצה אפלטון אשר תפש עליו אבן רשד בספר ׳השמים׳ [מאמר א פרק קכד] באמרו שאינו נמנע שיהיה איזה נמצא אפשרי ההעדר אשר לא יעדר לעולם, וזה יוצדק כאשר יובן על העדר קורה לא בסיבת כוחיות שום נושא, אבל בכח בורא או מחדש. וזה הורה המשורר באמרו
(תהלים קד ה) ׳יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד׳, וזה יובן במין הראשון מן ההעדר, אמנם כאשר אמר במזמור
(שם קב כו) ׳לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמד׳, יובן על המין השני מן ההעדר האפשר בהם כנזכר לעיל.
2. בדפו״ר: ׳לדור׳.
3. ש׳לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם׳.
4. ראה מו״נ, ואולי תורת העולה לרמ״א. אבע״ז: ׳אמרו חכמי שקול הדעת כי משפט שמים וחוקותם יסורו והשם יחדש שמים חדשים וארץ חדשה והם צריכים לפרש דברי ירמיהו שכתב אם ימושו החוקים האלה ודברי דוד ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור ור׳ יהודה בן דוד המדקדק הראשון שהיה בארץ מערב אמר כי הכללים שמורי׳ לעד לעולם והפרטים יאבדו והנכון כי זאת הארץ היא היבשה ומעשה ידיך שמים הוא הרקיע והם עומדים בכללם ואובדים בפרטיהם על כן אומר המה יאבדו כי הפרטים אובדי׳ והכללים שמורי׳ וזה שיאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה על הפרטים אמר היוצאים מן הכלל כי הם משתנים ואובדים רק הכללים שהם החוקים העמידם חק ולא יעבר והארץ לעולם עומדת׳. רד״ק: ׳יש מחכמי המחקר שאומרים כי יש לעולם קץ וזמן, שיחזור העולם לְתֹהוּ וָבֹהוּ וּלְאֵין דבר כמו שהיה. ויש ביניהם מחלוקת בזמן עמידת העולם כמה, ויש מהם אומרים כי לעולם אין קץ ותִכְלָה אף על פי שהיה לו ראשית, ולדעת אלו יהיה פירוש הפסוק המה יאבדו - אם תרצה, כמו שפירשנו, הם יאבדו ואתה קיים לעולם׳.
5. רש״י ׳ואתה הוא - העומד וקיים׳. ודעת רבינו כרד״ק: ׳ואתה הוא. בין יאבדו מעשיך או לא יאבדו, אתה הוא לבדך אין זולתך אדון, ושנותיך לא יתמו׳.