Yirmeyahu 6 – ירמיהו ו‏ – Mikraot Gedolot

(א) הָעִ֣זוּ׀ בְּ⁠נֵ֣י בִנְיָמִ֗ן מִקֶּ֙⁠רֶב֙ יְ⁠ר֣וּשָׁלַ֔͏ִם וּבִתְק֙וֹעַ֙ תִּקְע֣וּ שׁוֹפָ֔ר וְ⁠עַל⁠־בֵּ֥ית הַכֶּ֖⁠רֶם שְׂ⁠א֣וּ מַשְׂאֵ֑ת כִּ֥י רָעָ֛ה נִשְׁקְ⁠פָ֥ה מִצָּ⁠פ֖וֹן וְ⁠שֶׁ֥בֶר גָּדֽוֹל׃

"Seek refuge, children of Benjamin, out of the midst of Jerusalem, and blow the trumpet in Tekoa, and raise up a signal on Beth Haccherem; for evil looks forth from the north, and a great destruction.

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

גְלוֹ בְּנֵי בִּנְיָמִן מִגוֹ יְרוּשְׁלֵם אֲרֵי קַל צְוָחַת קַרְנָא אִשְׁתְּמָעַת בְּאַרְעָא וְעַל בֵּית בִּקְעַת כַּרְמַיָא זְקוּפוּ עַמְמַיָא סִמְוָתָא אֲרֵי בִישְׁתָא אִסְתְּכִיאַת מִצִפּוּנָא וּתְבִירָא רַבָּא.

ועל בית הכרם שאו מַשְׂאֵת – ייתכן שהיא במשמעות של שריפה,⁠¹ <הנביא> ממריץ אותם להדליק אבוקות לאזהרה, בדומה למה שאמרו הראשונים:⁠² ״ומאין היו משיאין משואות״.

1. וכך פירש גם את ״משאת״ שבשופטים כ, מ, והשווה: תג׳ניס, ערך ׳משאת׳. וכך פירש את ״משאת״ שבספר שופטים גם ריב״ג, אצול, ערך ׳נשא׳; אולם אלפסי, ערך ׳שא׳, פירש אותה במשמעות הרמה. ההיסוס שבדברי אבן בלעם כאן נובע, כנראה, מכך שאין בפסוקנו מילה המזכירה אש.

2. ראש השנה פ״ב מ״ד.

העזו בני בנימן – ללכת לעריכם לשמור מבצריכם.

בית הכרם – שם מקום הוא.

שאו משאת – נס להקבץ ולהלחם על נפשכם.

Gather the sons of Benjamin to go to their cities to guard their fortifications.

Beth-hakerem That is a place name.

raise a standard a standard to gather and fight for your lives.

העיזו – הקבצו.

בית הכרם – אילו ישראל דכתיב כי כרם י״י צבאות בית ישראל (ישעיהו ה׳:ז׳).

שאו משאת – הכריזו לאומות והניפו יד להם כזה שמניף בכלונס והרימו קול להם ואמרו שיבאו על ישראל.

העיזו – הניסו כמו שלח העז את מקנך (שמות ט׳:י״ט) אמר לבני בנימן שהם בירושלם אתם בנימן נוסו והניסו את אשר לכם מקרב ירושלם כל שכן משאר עריכם כי אפילו ירושלם תלכד ומה שאמר העיזו הוא דרך גוזמא כי אין להם מקום אנה ינוסו שם אלא כאומר אם יש לכם מקום שתנוסו נוסו והניסו מקרב ירושלם כי גם היא תלכד וירושלם היתה ליהודה ובנימן ומה שאמר לבנימן ולא אמר ליהודה כאדם שנוהם על קרוביו תחלה כי הוא כואב עליהם יותר ממה שהוא כואב על אחרים והוא היה מענתות בארץ בנימן והם היו קרוביו בני משפחתו כמו שאמר לו עליהם כי גם אחיך ובית אביך גם המה בגדו בך (ירמיהו י״ב:ו׳).

ויונתן תרגם העיזו – גלו.

ובתקוע תקעו שופר – תקוע שם מקום הוא שנאמר וישלח יואב תקוע ואמר דרך צחות ובתקוע תקעו לשון נופל על לשון כמו ועקרון תעקר (צפניה ב׳:ד׳). ואמר תקעו שופר להניס העם אל העיר.

ועל בית הכרם שאו משאת – מגדל שבונים בכרם אחד גבוה לשמור כל הכרמים אשר סביבותיו ואותו נקרא בית הכרם וכן הוא אומר ויבן מגדל בתוכו (ישעיהו ה׳:ב׳) ואמר שישאו בו משאת שיראו הרחוקים הלהבה וינוסו ומשאת כמה משיאין משואות במשנה.

נשקפה – נראתה ונגלתה עתה תבא.

מצפון – היא בבל שהיא לצפון.

העזו מלשון שלח העז את מקנך (שמות ט, יט) כאומר כנגד בני בנימין העיזו ונוסו לכם מקרב ירושלם כי מהרה תלכד מהאויבים, ולפי שהיה הנביא מענתות מארץ בנימין היה מזהירם על זה לאהבתו אותם יותר מלבני יהודה ובדרך צחות אמר ובתקוע תקעו שופר כי היה תקוע שם עיר שנאמר וישלח יואב תקוע (שמואל ב יד, ב), והענין שיתקעו שם שופר להניס העם אל ההרים ועל בית הכרם שהוא מקום אחר או הוא מגדל שבונים בתוך הכרמים וכמ״ש ויבן מגדל בתוכו (ישעיה ה, ב) ישאו בו משאת אש כדי שיראו את הלהבה מרחוק וינוסו, והנה יעשו כל זה לפי שרעה נשקפת ונראתה מצפון והוא העם הבאים מבבל על ירושלם ושבר גדול יבוא משם.

העיזו – ענין אסיפה כמו העוזו אל תעמודו (ירמיהו ד׳:ו׳).

ובתקוע – שם מקום כמ״ש וישלח יואב תקועה (שמואל ב י״ד:ב׳).

שאו – הרימו.

משאת – ענינו להבת אש וכן וישאם דוד (שמואל ב ה׳:כ״א).

נשקפה – ענין הבטה וראיה כמו וישקף אבימלך (בראשית כ״ו:ח׳).

העיזו – אתם בני בנימין האספו ללכת מקרב ירושלים כי האויב יכבשה ויהרוג עמה.

ובתקוע – בעיר תקוע תקעו שופר להזהיר את העם להיות נכונים למלחמה (ולפי ששם עיר תקוע אמר תקעו שופר לשון נופל על לשון).

ועל בית הכרם – דרך לבנות בית גבוה ומגדל בכרם אחד לשמור בו כל הכרמים אשר סביבותיו.

שאו משאת – הרימו להבת אש להיות נראה למרחוק להזהיר את העם (וגם שאו משאת הוא לשון נופל על לשון).

נשקפה – נראתה לבא מבבל העומדת בצפון.

ושבר גדול – הרעה ההיא תהיה שבר גדול.

העזו בני בנימין מקרב ירושלם – מפרש והולך מה שרמז במלת: לאחריתה {ירמיהו ה׳:ל״א}. והנה למעלה (ירמיהו ד׳:ו׳) אמר: שאו נס ציונה – כאלו משאר ערי יהודה ינוסו לירושלם להשגב שם להיותה עיר בצורה, וכאן הוא אומר לבני בנימין שינוסו מתוך ירושלם. וזה, כי למעלה צייר את האויב בתחלת בואו אל ארץ יהודה, ואז העם נס אל ערי המבצר. וכאן, אחר שהזכיר את חטאות ירושלם, הוא מאיים עליה בפרט, והוא מצייר את האויב שם פניו אליה לבדה. על כן הוא אומר לבני בנימין שהיו בירושלם שינוסו לעריהם ויעזבו אותה. ונראה כי היו בירושלם אנשים הרבה משבט בנימין, אשר מפני קִרְבת ארץ נחלתם, היו שוכנים בתוכה דרך עראי, ואליהם הוא אומר שישובו לארצם.

ורד״ק אומר: כי ירושלם היתה ליהודה ולבנימין יחדו, ושירמיה אמר: העזו בני בנימין, מפני שהיו אנשי משפחתו ומיודעיו, כי הוא היה מענתות בארץ בנימין.

ובתקוע – עיר למטה יהודה (דברי הימים ב י״א:ה׳-ו׳), והזכיר אותה בפרט בעבור הלשון הנופל על הלשון: תקיעת שופר.

תקעו שופר – שֶיֵאָסֵף העם אל העיר (רד״ק).

בית הכרם – שם כפר קרוב לירושלם, ונזכר בנחמיה ג׳:י״ד, ובקעת בית כרם נזכרת במשנה (נדה סוף פרק ב׳). והיירונימוס כתב כי בימיו היה נקרא בית כרמא.

שאו משאת – שאו נס (רש״י וגעזעניוס), נס ומשאת שניהם שרש אחד.

ורד״ק ואחרים פירשו: ענין אש, כמו: משיאין משואות (ר״ה פרק ב׳ משנה ב׳), וכן: והמַשְאֵת הֵחֵלָה (שופטים כ׳:מ׳).⁠^א

ונראה לי: כי לא יתכן לומר על האש: שאו בבנין הקל, אלא בהפעיל, כמו במשנה, כי הנס נושאים אותו בידים. אבל האש מבעירים אותו, והשלהבת עולה מאליה, וזו הוראת ההפעיל.

א. במהדורה קמא (כ״י לוצקי 675א, 675ב, קולומביה, שוקן) נוסף כאן: ״וגם זה סימן למען יאסף העם אל העיר.⁠״ הביאור חסר במהדורה בתרא (כ״י רומא, דפוס ראשון).

העיזו – למקום עז ובטוח.

בית הכרם – שם מקום בגבול יהודה (נחמיה ג׳ י״ד) וכן נדה (דף י״ט) מבקעת בית כרם.

העיזו אתם בני בנימין התאספו מקרב ירושלים, כי בני בנימין לא היו מבני העיר ורצו לחסות שם בירושלים, אומר כי יתרחקו משם, וגם בתקוע שהוא בחלק אשר,

תקעו שופר ועל בית הכרם שם מקום שאו משאת נס ודגל לסימן שיברחו, כי הרעה כבר נשקפה מצפון שהכל רואים אותה כי באה ומתקרבת.

העזו – נוסו למקום מחסה ומעוז.

ירושלם – עיר שאינה מנחלת שבטכם, ולמה תרצו להכוות בנחלתה?

ובתקוע וגו׳ – לשון נופל על לשון.

בית הכרם – אולי היה מקום גבוה ומוכן לכך.

משאת – נס (רש״י) שנושאים אותו בידים.

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ב) הַנָּ⁠וָה֙ וְ⁠הַמְּ⁠עֻנָּ⁠גָ֔ה דָּמִ֖יתִי בַּת⁠־צִיּֽ⁠וֹן׃

The comely and delicate one, the daughter of Zion, I will cut off.

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

יָאֲתָה וּמְפַנַקְתָּא אֵיכְדֵין קַלְקֵילְתָּא יַת אוֹרְחָתַיִךְ בְּכֵן בְּהִיתַת כְּנִשְׁתָּא דְצִיוֹן.

הנוה והמעונגה דמיתי – החרבתי תירגמו יונתן לשון ונדמו נאות השלום (ירמיהו כ״ה:ל״ז) נדמתה אשקלון (ירמיהו מ״ז:ה׳).

The comely and the delicate one have I destroyed Heb. דמיתי. Jonathan renders it as an expression related to "And the dwellings of peace shall be destroyed (ונדמוּ)" (Yirmeyahu 25:37). Also, "Ashkelon has been destroyed (נדמתה)" (Yirmeyahu 47:5).

הנוה והמעונגה – בת ציון שדימיתיה לשעבר נוה ומעונגה עכשיו יבאו לה רועים ועדריהן.

הנוה והמענגה דמיתי – פעל יוצא כמו אם היה מן הדגוש דמיתיך רעיתי כלומר דמיתי בת ציון לאשה הנוה והמעונגה והנה אני רואה שיבאו עליה רועים ועדריהם להחרידה ופירוש הנוה האשה השוכנת בנוה שלה שוקטת ומעונגה ונוה תאר לנקבה בפלס דוה ורבי יהודה חיו״ג פירש הנוה כמו נאוה באל״ף מן נאוו לחייך בתורים (שיר השירים א׳:י׳) ענין יופי ונוי וכן תרגם יונתן ומפנקא.

ואדוני אבי ז״ל פירש דמיתי כרתי כמו נדמו עמי (הושע ד׳:ו׳).

והנה אני דמיתי ציון לאשה הנוה והיפה והמעונגה.

הנוה – כמו הנאוה באל״ף והוא ענין יופי כמו נאוה כירושלים (שיר השירים ו׳:ד׳).

והמעונגה – מלשון עונג ועידון.

דמיתי – מלשון דמיון והשוואה.

בת ציון – עדת ציון.

הנוה והמעונגה וכו׳ – אני דמיתי את בת ציון לאשה נאוה ומעונגה.

הנוה – כמו: הנאוה.

דמיתי – ר׳ יוסף קמחי וראזנמילר פירשו: אני כורת ומשחית, כמו: ודמיתי אמך (הושע ד׳:ה׳). וכמה הוא תפל מבלי מלח הדבור הזה: את הנאוה והמענגה אני משחית בת ציון, מלבד סדור המלות אשר לא נמצא כמוהו בהפוך כזה.

ולי נראה: דמיתי לנכח, והיו״ד יתרה, וכן תרגם יונתן. וענין המלה: לשון שתיקה ובטול, כמו: עיני נגרָה ולא תדְמֶה {איכה ג׳:מ״ט} – מענין דממה. וכטעם: שבי דומם ובאי בחשך בת כשדים כי לא תוסיפי יקראו לך גברת ממלכות (ישעיהו מ״ז:ה׳), וכדרך האבלים.⁠^א וכן תרגם יונתן: בהיתת – לשון בושה. ואולי מפרשת רדי ושבי על עפר (ירמיהו מ״ז:א׳) שבי דומם וגו׳ (ירמיהו מ״ז:ה׳) לקח ירמיה המליצה הזאת, ואמר: נוה ומעֻנָגָה – כנגד: רכה וענוגה, דמיתי – כנגד: שבי דומם.

ורש״י פירש: החרבתי.

אבל מלות ׳תרגמו יונתן׳, אין ספק שלא מתחת ידי רש״י יצאו. ואולי אחד מן המעתיקים כתב בטעות: ׳החרבתי תי׳, ובא אחר וחשב כי ׳תי׳ הוא ראשי תבות.

א. במהדורה קמא (כ״י לוצקי 675א, קולומביה) נוסף כאן: ״וכמו שפירשתי: ולאבליו בורא ניב שפתים (ישעיהו נ״ז:י״ח-י״ט).⁠״ בכ״י לוצקי 675א הועבר קולמוס על הביאור.

הנוה – בא תמיד על נאות צאן, מן הנוה מאחרי הצאן (שמואל ב ז׳ ח׳) נות רועים מרביצים צאן (לקמן ל״ג י״ב) ובא פה ע״מ נקבה וי״ל שהוא תואר השוכנת בנוה, והנה ירושלים היתה נחלקת לשתים, חלק א׳ הרים שפלים ועמק וזה קורא נוה, וחלק ב׳ הר המוריה ומצודת ציון שם ישבו השרים והעשירים וזה קורא מעונגה, וכל זה לכדו האויבים אח״כ כמ״ש (לקמן כ״א י״ג) יושבת העמק צור המישור.

דמיתי – מענין דמיון, ובא עומד במקום יוצא ויל״פ שכן תאמר בת ציון אני דמיתי כנוה, ר״ל חשבתי כן, והוא עומד.

הנוה – אני דמיתי והמשלתי את בת ציון כאילו היתה נוה מצד מקומה, נות רועים וצאן, ומצד יושביה דמיתיה כאשה מעונגה – ומבאר ב׳ הדמיונות האלה

הנוה – הנאוה והיפה.

דמיתי – הִשְׁחַתִּי; וסדר תיבות אלה הפוך, בת ציון הנאוה והמענגה (הרגילה בתענוגים) דמיתי, או הַפֹּֽעַל בראש הדיבור דמיתי הנאוה וגו׳; וכן מצאנו למעלה (ב׳:ד׳) מה מצאו אבותיכם בי עול במקום מה עול מצאו וגו׳:

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ג) אֵלֶ֛יהָ יָבֹ֥אוּ רֹעִ֖ים וְ⁠עֶדְרֵיהֶ֑ם תָּקְ⁠ע֨וּ עָלֶ֤יהָ אֹֽהָלִים֙ סָבִ֔יב רָע֖וּ אִ֥ישׁ אֶת⁠־יָדֽוֹ׃

Shepherds with their flocks shall come to her; they shall pitch their tents against her round about; they shall feed everyone in his place.

לָהּ יֵיתוּן מַלְכִין וּמַשִׁרְיַתְהוֹן יִגְדוּן עֲלָהּ מַשְׁכְּנִין סְחוֹר סְחוֹר וְסַיְעִין גְבַר יַת חַבְרֵיהּ.

רועים ועדריהם – משל הוא מלכים וחיילותיהם.

רעו – אכלו.

את ידו – את מקומו סביביו.

Shepherds and their flocks Figurative of kings and their armies.

they feed bare Heb. רעו, they eat.

his place Heb. ידו [lit. his hand.] His place around him.

רעו איש את ידו – רעו לשון מרעה ואחר לשון שתפס המקרא אליה יבאו הרועים בו בלשון סיים.

רעו^א... את ידו – כלומר שכל אחד מן האומות המתקבצין עליהן באו איש לו.

איש את ידו – איש איש במקומו.

א. כן בפסוק ובכ״י פרמא 2994. בכ״י פריס 163: ״ראו״.

אליה – המשיל המלכים הבאים אליה להחריבה לרועים והעדרים הם חייליהם וצבאותם וכמו זה רבים במקרא והמשיל המלכים והמנהיגים לרועים והעם לצאן כמו הוי רועה אוילי ונתתי להם רועים כלבי והדומים להם וכן תרגם יונתן לה ייתון מלכים ומשרייתהון.

רעו איש את ידו – את מקומו וכן רועות על ידיהם (איוב א׳:י״ד). כלומר מלך אחד או שר יצור על עיר או על ערים וכן האחר עד כלותם לכבוש את הארץ.

ועתה ה׳ אוי נא לה כי אליה יבואו רועים והם אנשים גסים במקום שהיא היתה נאוה ומעונגה, ועדריהם תקעו עליה והוא משל לחייליהם אהלים סביב רעו איש את ידו רוצה לומ׳ שיהיו אהלי הרועים שהם המלכים הבאים על ירושלם חונים סביבה רועים איש את ידו כלומר במקומו מלשון רועות על ידיהם, והנמשל שכל מלך או שר מהם יחנה על עיר אחד של צד אחד מירושלם וילחם בה וכולם יקדשו עליה מלחמה.

תקעו – ענין תחיבה בדבר מה וכן ותקעתיו יתד (ישעיהו כ״ב:כ״ג).

רעו – האכילו המרעה.

ידו – מקומו.

אליה – עתה יבואו אליה רועים ועדריהם ר״ל אנשים שפלים ונבזים הם הכשדים אשר אינם יודעים לכבד המכובדים.

תקעו – דרך לתקוע שפולי האוהל בארץ על ידי יתדות.

רעו – כ״א מהם רעו את מקומו שעמד בו ר״ל כל אחד מגדודי הכשדים החריבו את המקום אשר חנו שמה.

אליה יבאו רועים – צייר את האויב בא להחריב ירושלם, ותחלה לוכד בלא מלחמה את שאר הערים, כאלו הן מקומות מרעה לעדריו, שהוא נוהג את מקנהו אל אשר יחפוץ ואין מחריד.

את ידו – את מקומו, הם מְחַלקים להם את הארץ.

את ידו – את מקומו, כמו ויד תהיה לך (דברים כ״ג), על יד היאור (שמות ב׳ ה׳).

אליה – נגד הדמיון שדמה אותה כנות רועים, כי כן אליה יבואו גוים ועדריהם, ותקעו אהליהם סביבה – וכל אחד רועה את אשר אצלו – כי כן רעו תחלה והחריבו סביבות ירושלים, ואחרי כלו לרעות ורצו לבא אל ירושלים עצמה, אז דמה את יושביה למעונגה כי המעונגה תתחבא בביתה בצהרים מפני החמה, (כמ״ש איכה תרביץ בצהרים) ותישן אז שינת הצהרים, וכן בלילה תשכב על מטתה, ועתות האלה שמרו האויבים לכבשה, תחלה אמרו זה לזה

אליה – על חרבות ציון עלה דשא, ורועים יבואו שם עם עדריהם.

את ידו – במקום שירצה.

(ד) קַדְּ⁠שׁ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ מִלְחָמָ֔ה ק֖וּמוּ וְ⁠נַעֲלֶ֣ה בַֽצׇּ⁠הֳרָ֑יִם א֥וֹי לָ֙נוּ֙ כִּֽי⁠־פָנָ֣ה הַיּ֔⁠וֹם כִּ֥י יִנָּ⁠ט֖וּ צִלְ⁠לֵי⁠־עָֽרֶב׃

'Prepare war against her; arise, and let us go up at noon. Woe to us! For the day declines, for the shadows of the evening are stretched out.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

זַמִינוּ עֲלָהּ עָבְדֵי קְרָבָא קוּמוּ וְנִסַק בְּטִיהֲרָא וַי לָנָא אֲרֵי פְנָא יוֹמָא אֲרֵי נְגָדוּ טוּלֵי רַמְשָׁא.

אוי לנו כי פנה היום – (כתוב ברמז רנ״ז).

קדשו – זמנו.

אוי לנו – לעת פנות היום.

כי פנה היום – כאשר פנה לעת ערב הציתו האור בבה״מ.

Prepare Heb. קדשו.

woe is to us at the time the day declines.

for the day has declined When it declined to eventide, they ignited the Temple.

קדשו עליה מלחמה – זמינו ואמרו איש לחבירו היאך נעשה עליה מלחמה.

אם נקום ונעלה בצהרים – אוי לנו שלא נגמור מלאכתנו לכבוש את העיר עד שיפנה היום.

ינטו – ירבצו, כמו ויט שמים (שמואל ב כ״ב:י׳).

קדשו עליה מלחמה – אומר איש לחברו מהרועים זמנו מלחמה על ציון כלומר אף על פי שרעו איש את ידו כולם זמנו עצמם למלחמה על ציון.

קומו ונעלה בצהרים – ואמר בפסוק שאחריו קומו ונעלה בלילה (ירמיהו ו׳:ה׳) זכר צהרים ולילה לפי שהם זמני הפגעים כמו שאמר מדבר באפל יהלך מקטב ישוד צהרים (תהלים צ״א:ו׳) אמרו בזמנים קשים להם עולה עליהם אמר הנביא אוי לנו כי פנה היום כלומר בצהרים שאומרים אויבנו לרעה הוא לנו ולא לטובה כי צהרים קשה לרוב החום ועתה יפה לרוב האורה ואנחנו נקח ממנו הרע ולא הטוב כי לנו חשך היום זהו כי פנה היום כלומר האור פנה לו לדרכו והצללים הם נוטים ומתפשטים כי אין לנו אורה אלא חשכה.

שכל א׳ יאמר לחבירו קדשו עליה מלחמה קומו ונעלה בצהרים, ולרוב חפצם כאשר לא יוכלו ללוכדה בצהרים יאמרו אוי נא לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב ועדיין לא לכדנו העיר.

צללי ערב – במדוייקים הלמ״ד בשוא לבדו והצד״י בלא מאריך ויש מהם שהצד״י במאריך ומה שכתב בעל מכלול יופי במקום הזה הוא לשון המכלול דף צ״ד ומה שעלה על לבי בענין זה כבר כתבתי בריש פרשת לך לך.

קדשו – ענין הזמנה כמו הקדיש קרואיו (צפניה א׳:ז׳).

קומו – הוא ענין זרוז.

בצהרים – הוא חצי היום.

פנה – ענין סבוב.

צללי – מלשון צל.

קדשו – יזרזו אלו לאלו ויאמרו הזמינו עליה מלחמה קומו ונעלה עליה בצהרים והיא העת המוכן ביותר למלחמה.

אוי לנו כי פנה היום – וכאשר לא יכבשו העיר ביומו ועל כי יהיה רב חפצם לשחת העיר יתאוננו לומר אוי כי פנה היום ועדיין לא לכדנו העיר.

כי ינטו צללי ערב – הצל של ערב נטה כי כאשר קרבה השמש לבית מערבו לשקוע ינטו הצללים למרחוק ויתארכו ביותר והוא כפל ענין במ״ש.

קדשו עליה מלחמה – רד״ק דון יצחק וראזנמילר פירשו: שהם דברי האויבים המזרזים איש את רעהו.

ולי נראה: שהם דברי הנביא, והוא מוכיחם על התמהמהם, ואומר להם: לא לִרְעות באתם אלא למלחמה.

קומו ונעלה בצהרים – מַהֲרו כדי שנעלה עליה בעוד היום גדול, וכאן הנביא משתף עצמו עם האויבים. וכל זה להודיע כי שלוחי ה׳ המה.

אוי לנו וגו׳ – הנביא מצייר כאלו פִּגְּרוּ במהלכם עד שחשך עליהם היום, והוא מצייר צערם בראותם שלא יוכלו לבא עליה בעוד היום גדול, כי כבר נטה היום, ואין ראוי להלחם בלילה.⁠^א

א. כן במהדורה בתרא (כ״י רומא ודפוס ראשון). במהדורה קמא (כ״י לוצקי 675א, קולומביה): ״אוי לנו וגו׳ – אלה דברי האויבים המשיבים אוי לנו כי כבר נטה היום, ואם נעלה עליה בחשך לא נצליח״. בכ״י לוצקי 675א הועבר קולמוס על ביאור זה והוא הוחלף בביאור במהדורה בתרא.

קדשו הזמנת המלחמה, כמו קדשו עליה גוים (לקמן נ״א).

קדשו עליה מלחמה על ירושלים עצמה,

קומו ונעלה בצהרים כי המעונגה הזאת ישנה עתה שינת הצהרים ולא תצא מביתה מפני החמה ונוח לעלות שם באין מוחה, אבל בתוך כך עבר זמן הצהרים, אמרו זה לזה אוי לנו כי פנה יום – ועתה תצא המעונגה לחוץ, יען כי ינטו צללי ערב ויש לה צל לחסות תחתיו, ולא נוכל לעלות עתה, לכן

קדשו וגו׳ – הנביא מזרז האויבים לבוא, והם מאחרים, והוא מוסיף אוי לנו וגו׳:

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ה) ק֚וּמוּ וְ⁠נַעֲלֶ֣ה בַלָּ֔⁠יְלָה וְ⁠נַשְׁחִ֖יתָה אַרְמְ⁠נוֹתֶֽיהָ׃

Arise, and let us go up by night, and let us destroy her palaces.'

תרגום יונתןר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןעודהכל

קוּמוּ וְנִסַק בְּלֵילְיָא וּנְחַבֵּל בִּירְנְיָתָהָא.

ויענו האחרים: בין ביום בין בלילה, נקום עליה ונשחית ארמנותיה.

קומו, ארמנותיה – שהם חושבים להשגב בהם נשחיתה אותם.

לכן קומו ונעלה בלילה ונשחית׳ ארמנותיה שהם חושבים להשגב בהם וכל זה משל לרוב חפצם ותאותם להלחם בה ולשחתה.

ארמנותיה – מלשון ארמון ופלטרין.

קומו – מרוב תאוותם להשחיתה יאמרו קומו ונעלה בלילה ונשחיתה ארמנותיה ולא נמתין עד יאיר היום.

קומו ונעלה בלילה – הנביא מחזק את לבם ואומר להם: אל תיראו, כי גם אם נעלה עליה בלילה, נצליח ונשחית ארמנותיה.

קומו ונעלה בלילה כי אז תישן המעונגה על מטתה והנמלץ שאנשי ירושלים לא עמדו נגד האויב והתחבאו בבתיהם בעתים האלה שבא האויב כאילו היו מעונגים ורכים מצאת מבתיהם.

תרגום יונתןר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהכל

(ו) ⁠כִּ֣י כֹ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣הי״י֣ צְ⁠בָא֔וֹת כִּרְת֣וּ עֵצָ֔הֿ וְ⁠שִׁפְכ֥וּ עַל⁠־יְ⁠רוּשָׁלַ֖͏ִם סֹֽלְ⁠לָ֑ה^א הִ֚יא הָעִ֣יר הׇפְקַ֔ד כֻּלָּ֖⁠הּ עֹ֥שֶׁק בְּ⁠קִרְבָּֽהּ׃

For thus has Hashem of Hosts said, 'Hew down trees, and cast up a mound against Jerusalem. This is the city to be punished; all is oppression in her midst.

א. סֹֽלְלָ֑ה א=סֹֽלֲלָ֑ה (חטף)

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת קוּצוּ אָעָא וְצַבָּרוּ עַל יְרוּשְׁלֵם מְלֵיתָא הָא קַרְתָּא דְאִתְפַּקִידוּ לָהּ חוֹבָהָא כּוּלְהוֹן אוֹנְסִין בְּגַוָהּ.

ושפכו על ירושלם סֹלְלָה – יש מי שפירש אותה:⁠¹ בליסטראות.

1. לא מצאנו מי שיפרש בדיוק כך, והקרוב אליו ביותר הוא מנחם, ערך ׳סל׳, מחלקה ב, המפרש: ״מיני כלי קרב הם״. אלפסי, ערך ׳סוללה׳, וריב״ג, אצול (!), לפי כ״י אוקספורד, ערך ׳שלל׳, מפרשים ״חסך״ – קוצים, אף-על-פי שריב״ג, שם (ללא ההשלמה מכ״י אוקספורד), וכן בסה״ש, מפרש במשמעות יישור דרך. ת״י מתרגם ״מליתא״, כלומר תל גבוה; והשווה: רד״ק על אתר.

כרתו עצה – לא מפיק ה״א והוא לשון עץ שאין לשון כריתה נופל על העצה ועצה האמור כאן לשון הרבה עצים כמו דגה לשון דגים הרבה.

העיר הפקד – שבאה פקודתה.

Cut the trees Heb. עצה. This is not a 'mappiq heh,' yet it is an expression of a tree (עץ), for the expression of cutting is not appropriate for advice, (עצה), and עצה mentioned here is an expression of many trees, as דגה is an expression of many fish.

the city whose sins have been visited upon her Heb. הפקד, whose visitation has come.

כרתו עצה – אילנותיה.

היא העיר הפקד – ת״י: היא קרתא דאתפקדו בה חובהא.

הפקד – לשון פיקדון.

כי כה אמר י״י – כלומר מאת י״י היתה זאת כי הוא רוצה להשחיתה והעיר את רוחם לבא אליה וכאילו אמר להם כרתו עצה, עצה כמו עץ והה״א איננה לכינוי כי היא רפה אמר כרתו עצים לעשות מהם דיק ולשפוך סוללה על ירושלם והם האבנים שמשליכין בדיק וכדומה לו על העיר לנתוץ חומותיה ומגדליה ולדעת יונתן סוללה הוא תל גבוה שתרגום סוללה מליתא והוא ששופכין עפר ועצים תוך החפירות אשר סביב העיר עד שממלאים אותם מעפר ועצים תלים סביב לעיר על מלוי החפירות כדי לעלות מהם לחומה והוא הנקרא סוללה.

היא העיר הפקד – היא העיר שהפקד עונה אף על פי שהאריך לה הקב״ה לא יאריך לה עוד כי כלה עשק בקרבה בכל העיר ימצא אדם עשק בקרבה כלומר אפילו בתוך העיר עושקים אין צריך לומר חוץ לעיר בדרכים.

אבל לא יחשוב אדם שיתעוררו הכשדיים לזה מעצמם אלא מהש״י שהעיר את רוחם לעשותו על חטאתיהם וזהו כי כה אמר ה׳ צבאות כרתו עצה רוצה לומר כרתו העץ אשר סביבות ירושלם ושפכו עליה סוללה להשליך אבנים בדייק לנתוץ חומותיה ומגדליה כי היא העיר הפקד כלה כלומר שפקד הקב״ה מעשיה וכל אנשיה ומצא עושק בקרבה כי כל מה שבקרבה הוא עושק וגזל.

כרתו עצה – לא מפיק ה״א וכן הוא למערבאי ודלא כמדנחאי. וקשה לי שלא נמנה עם הזוגים חד מפיק ה״א וחד לא מפיק דלא תשחית את עצה סוף פרשת שופטים מפיק וזה לא מפיק וכן מתורגם שם לא תחביל ית אילנה וכאן מתורגם קוצו אעא וי״ל דבפלוגתא לא קא מיירי.

עצה – מלשון עץ.

סוללה – הוא תל העפר למול העיר.

הפקד – ענין השגחה כמו לא אפקוד (ירמיהו ה׳:כ״ט).

כרתו עצה – כרתו העץ אשר סביבות ירושלים לתתם עם העפר בסוללה.

ושפכו – דרך כובשי העיר לשפוך תל עפר מול העיר ומשימים בה עצים ועולים עליה להלחם על העיר וכן וישפוך סוללה (דניאל י״א:ט״ו).

הפקד כולה – ר״ל המקום השגיח בכל העיר ומצא עושק בקרבה.

כרתו עצה – עצים הרבה (רש״י וראזנמילר).

סללה – עיין בפירושי לישעיה ל״ז:ל״ג.

הָפקד – המפרשים וראזנמילר פירשו: לשון פקידת העֲונות. ולא יתכן לפי זה בנין הָפְעַל, שאינו אלא תולדה דהפעיל.

ונראה לי: מלשון: הפקדון אשר הפקד אתו {ויקרא ה׳:כ״ג} – שנמסרה ביד זרים, שאין אלהיה מושיע לה; אפס באמרו לשון פקדון, רמז כי עוד ישוב לדרוש אותה מיד האויבים. ואמר: הפקד לשון זכר – להיותו פֹעַל סתמי (impersonale) כמו: יֻתַּן את הארץ {במדבר ל״ב:ה׳}.

עצה – שם המין והקיבוץ, כמו והדגה אשר ביאור ר״ל כלל העצים.

סוללה – ת״י מלייתא, שופכים תל עפר סביב לחומה להלחם משם, כמו ויצבר עפר וילכדה (חבקוק א׳).

הפקד – זכירת העון ר״ל העיר עצמה מזכרת העונות שנעשו בה,

כי כה אמר ה׳ כרתו עצה – ר״ל הגם כי באה מצות התורה שבעת ילחמו על עיר לא ישחיתו כל עץ מאכל לשפוך בו סוללה, למען לא ישחיתו את הישוב, כמ״ש כי ממנו תאכל, לא כן פה אמר ה׳ בהפך שיכרתו כל עץ הנמצא בה ולשפוך בו סוללה על ירושלים כי הפקידה הזאת אינה על אנשיה לבד כי אם על העיר בכללה, כי היא העיר הפקד כולה הפקידה היא על כל העיר שתוחרב לגמרי, יען כי עושק בקרבה – כמ״ש כי אבן מקיר תזעק הוי בונה עיר בדמים.

עצה – חסרה ה״א מפיק; והאילנות סביב לירושלים היו מונעים (לכל הפחות במקצת).

סללה – כלי משחית שבו היו משליכים על בתי העיר אבנים גדולות לנתצם; ומחמת רוב ההשלכה נשתמש בפעל שפך ולא בפעל ירה או השליך; ושרש סלל הוראתו הרים או דָרך האדמה לתקן הדרך, ושתי ההוראות נכונות לשם כלי זה המרים אבנים ודורך ומנתץ הבתים.

הפקד – נִתְּנָה ביד אויב והיה לו לומר הפקדה.

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ז) כְּ⁠הָקִ֥יר [בַּ֙יִר֙] (בור) מֵימֶ֔יהָ כֵּ֖ן הֵקֵ֣רָה רָעָתָ֑הּ חָמָ֣ס וָ֠שֹׁ֠ד יִשָּׁ֨⁠מַע בָּ֧הּ עַל⁠־פָּנַ֛י תָּמִ֖יד חֳלִ֥י וּמַכָּֽ⁠ה׃

As a well casts forth its waters, so she casts forth her wickedness; violence and destruction is heard in her. Before Me continually is sickness and wounds.

תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

כְּגוֹבָא דִמְקַיֵים מוֹהִי כֵּן אוֹרִיכוּ וְאִתְקַיָמוּ בְּגַוָהּ עָבְדֵי בִישְׁתָא קַל חֲטוֹפִין וּבְזוֹזִין מִשְׁתְּמַע בָהּ קֳדָמַי תְּדִירָא עַל כֵּן אַיְתֵיתִי עֲלָהּ מְרַע וּמָחָא.

חמס ושוד ישמע בה – אמר רבי אבהו שלשה הם אין הפרגוד ננעל בפניהם, ואלו הם, אונאה, וגזל, וע״א, אונאה דכתיב ובידו אנך, גזל דכתיב חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד, ע״א דכתיב העם המכעיסים אותי על פני תמיד.

כהקיר בַיִר מימיה – לשון אחר ל״באר״, וכאן היא באר נובעת, כמו: ״באר״, ונדיר הוא השימוש ב״בור״ בו״ו לציון באר נובעת.⁠¹

1. לפי הערה זו נראה שאבן בלעם שם לב יותר לכתיב מאשר לקרי ״ביר״; גם בתג׳נניס, ערך ׳בור׳, הוא אומר: ״ולא ימצא לרוב כי אם על הכרוי״, והשווה: ריב״ג, אצול, ערך ׳בור׳. גם אלפסי, ערך ׳בר׳, וגם ריב״ג, שם, מביאים מילה זו במילוניהם תחת השורש בי״ר, לפי הקרי. ת״י מתרגם: ״כגובא דמקיים מוהי״, ונראה שהוא פירש במשמעות הרגילה של ״בור״, ולא כבאר נובעת. מנחם, ערך ׳בר׳, מביא את פסוקנו וכן את משלי ה, טו ואומר: ״כמשמעו״, כנראה כאבן בלעם כאן, ואולי על-פי הערבית.

כהקיר – לשון מקור.

ביר – באר.

כן הקרה רעתה – כן נובעת רעתם תמיד מוסיפי׳ ומחדשים.

חלי ומכה – ע״כ איתיתי עלה מרע ומחא.

As...lets...flow Heb. כהקיר, an expression of a spring.

a well Heb. בַּיִר, equivalent to בְּאֵר.

so has she let her evil flow So does their evil flow, constantly increasing and renewing.

sickness and wounds Therefore, I brought upon her sickness and wounds.

כהקיר – לשון מקור.

ביר – לשון בור כלומר כאשר ינבע הבור את מימיו שאינו פוסק כן הנביע רעתם כמו שמפרש והולך חמס ושוד ישמע בה.

כהקיר ביר – כהקיר מן מקור ביר כמו באר אמר כמו שהבאר מימיה נובעין תמיד בלי הפסק כן הקרה רעתה וזהו שאמר על פני תמיד ומה שאמר תמיד כלומר שאני רואה ומשגיח לעד לא כמו שהם אומרים אין י״י רואה אותנו (יחזקאל ח׳:י״ב).

חלי ומכה – אמר חמס ושוד חלי ומכה ישמע בה שמחלים העניים ומכים אותם כמו שנאמר ופני עניים תטחנו (ישעיהו ג׳:ט״ו).

או פירושו: עונש החמס והשוד שהם עושים אני מביא עליהם חלי ומכה וכן תרגם יונתן כגובא דמקיים מוהי ... .

כהקיר בור מימיה כן הקרה רעתה ומלת הקר הוא מלשון בנין כמו המקרה במים עליותיו (תהלים קד, ג), ימך המקרה (קהלת י, יח), יאמר כמו שמתוקן הבור לתקן מימיו כן הקרה ותקנה רעתה של ירושלם, החמס והשוד שישמע בה ולכן על פני תמיד חולי ומכה רוצה לומר תמיד היה בדעתי על רעתם להביא עליהם חלי ומכה.

כהקיר – חצי המקרא בפסוקים כן מצאתי בשתי מקראות כ״י.

בור – ביר קרי והמלה מלעיל בשני פשטי״ן.

כהקיר – ענין נביעה והוא מלשון מקור.

ביר – כמו באר.

ושוד – עושק.

על פני – כמו לפני וכן לא יהיה וכו׳ על פני (שמות כ׳:ב׳).

כהקיר ביר – כמו הבאר שמימיו נובעים והולכין כן רעתה נובע ואינה פוסקת.

חמס ושוד – זעקת חמס ושוד נשמע בה לפני תמיד לכן אביא עליה חלי ומכה.

כהקיר – הפעיל מענין מקור.

בור – קרי בַיִר – לשון באר, כי באר מימיו נובעין, ובור אין מימיו נובעין.

חמס ושוד – שעושים זה לזה.

על פני – בלא יראה ממני, כמו: אם לא על פניך יברכך {איוב א׳:י״א}.

חלי ומכה – שעושים זה לזה.

כהקיר – מענין מקור מים, ומלת הקרה נמשך לשנים.

ביר מן באר לא מן בור, כי בור זכר ובאר וביר נקבה, והבאר לו מקור מים לא כן הבור (כנ״ל ב׳ י״ג).

כהקיר – הרעה הבאה על ירושלים אינה חיצוניית רק היא הרעה שעשתה לה בעצמה ע״י מעשיה הרעים, וממשיל כמו שהבאר של מים חיים תקיר מקור מימיה – לא מים הנשפכים בה ממקום אחר רק הבאים ממקורה,

כן הקרה רעתה – הרעה והצרה שבא עליה הקרה ממקורה, כי ממנה נולדה הרעה ושם נהייתה,

כי על ידי שחמס ושוד ישמע בה על פני תמיד – שאנכי בה שוכן בשכינתי ובכ״ז ישמע בה תמיד חמס ושוד, עי״כ (הקרה) חלי ומכה – החמס והשוד הקרו את החלי והמכה, כענין שאמרו לא הערוד ממית אלא החטא ממית, (ומלת הקרה נמשך לשתים), לכן אני אומר לך

כהקיר – מגזרת מקור; ובמקום יציאתם מן המקור המים קרים.

ביר – תיבה זרה והיה להם לנקדו בּוֹר אף על פי שאינו מביע מימיו כמו באר.

על פני – בכל מקום (והאל נמצא בכל מקום).

חלי ומכה – עלולי החמס והשוד.

תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ח) הִוָּֽסְ⁠רִי֙ יְ⁠ר֣וּשָׁלַ֔͏ִם פֶּן⁠־תֵּקַ֥ע נַפְשִׁ֖י מִמֵּ֑⁠ךְ פֶּן⁠־אֲשִׂימֵ֣ךְ שְׁ⁠מָמָ֔ה אֶ֖רֶץ ל֥וֹא נוֹשָֽׁבָה׃

Be instructed, Jerusalem, lest My soul be alienated from you; lest I make you a desolation, a land not inhabited.'"

אִיתְרְדָא יְרוּשְׁלֵם דִלְמָא יְרָחַק מֵימְרִי יָתָךְ דִלְמָא אֲשַׁוִינָךְ צַדְיָא כַּאֲרַע סְדוֹם דְלָא אִתּוֹתָבַת.

פן תֵקַע נפשי ממך – פירושו: תיעוב ומאיסה;⁠¹ וייתכן ששורשו ״יקע״, כמו: ״ותרד עיני דמעה״ (ירמיהו י״ג:י״ז), וייתכן שהוא מן הכפולים, כי הוא במשמעות של ״כאשר נָקְעָה נפשי״ (יחזקאל כ״ג:י״ח) אשר על משקל ״ורחבה ונסבה למעלה״ (יחזקאל מ״א:ז׳).⁠²

1. השווה: אלפסי, ערך ׳קע׳. ובדומה לזה: ת״י על אתר; מנחם, ערך ׳קע׳; ראב״ע בפירושו לבראשית לב, כו.

2. שתי האפשרויות האלה מצויות כבר אצל ריב״ג, מחברות, ערך ׳קעע׳, וזאת בנוסף לאפשרות שלישית, משורש נק״ע, אף-על-פי ששורש זה אינו מופיע במילונו, אצול.

הוסרי – קבלי מוסר.

פן תקע – פן תנתק הוקע לשון חיבור והוקע אותם (במדבר כ״ה:ד׳), ויש לשון הסרת החיבור והרבה תיבות משמשות כן.

Be corrected Heb. הוסרי. Accept correction.

lest...be alienated Heb. תקע, lest it be pulled away. יקע is an expression of joining. Comp. "and hang them up (והוקע)" (Bemidbar 25:4), and it is sometimes an expression of detaching. There are many words that are used in such a manner.

פן תקע נפשי ממך – פן יעתק נפשי.

הוסרי, פן תקע נפשי ממך – שאם לא תוסרי יפרד רצוני ממך שלא ארצה לך.

תקע נפשי ממך – כמו ותקע כף ירך יעקב (בראשית ל״ב:כ״ו) ענין הסרת הדבר ממקומו ושרשו קעע או יקע.

לא נושבה – כאילו לא נושבה מעולם כך תהיה שממה.

ויונתן תרגם: כארע דסדום דלא אתותבת.

לכן הוסרי ירושלם פן תקע נפשי ממך רוצה לומר פן יפרד נפשי ורצוני ממך כי תקע הוא מלשון ותקע כף ירך יעקב (בראשית לב, כז) ענין הסרת הדבר ממקומו פן אשימך שממה כאילו את ארץ לא נושבה מעולם.

הוסרי – מלשון מוסר.

תקע – ענין הסרה מן המקום וכן ותקע נפשי מהם (יחזקאל כ״ג:כ״ב).

הוסרי – קבלי מוסר פן תסור נפשי ממך.

ארץ לא נושבה – כאלו לא היתה מיושבת מעולם.

תקע – תפרד, מלשון: ותקע כף ירך יעקב (בראשית ל״ב:כ״ו).

תקע נפשי ממך – שרשו יקע, ובא על הסרת הדבר ממקום דבוקו, ותקע כף ירך יעקב, והומלץ פה על הסרת דבקת הנפש לאהבה אל השנאה, כמו ותקע נפשי מעליה (יחזקאל כ״ג).

הוסרי ירושלם קבלי מוסר,

פן תקע נפשי ותתרחק שכינתי ממך – אחר שחמס ושוד ישמע בה על פני, ועי״כ אשימך שממה – ותהיה השממה גדולה כ״כ עד שתדמה כארץ לא נושבה מעולם.

תקע – מלשון ותקע כף ירך יעקב; תפרד.

(ט) ⁠כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣הי״י֣ צְ⁠בָא֔וֹת עוֹלֵ֛ל יְ⁠עוֹלְ⁠ל֥וּ^א כַגֶּ֖⁠פֶן שְׁ⁠אֵרִ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הָשֵׁב֙ יָֽדְ⁠ךָ֔ כְּ⁠בוֹצֵ֖ר עַל⁠־סַלְסִלּֽ⁠וֹת׃

Thus says Hashem of Hosts, "They shall thoroughly glean the remnant of Israel as a vine. Turn again your hand as a grape gatherer into the baskets.⁠"

א. יְעוֹלְל֥וּ א=יְעוֹלֲל֥וּ (חטף)

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אִתְבְּזָזָא יִתְבַּזְזוּן כְּמָא דִמְהַלְכִין עַל שׁוּלֵי גֶפֶן לְמִקְטַף שְׁאָרָא דְיִשְׂרָאֵל וּתְתֵיב מַחְתָּךְ עֲלֵיהוֹן כִּדְקָטֵיף עַל סַלְסְלִין.

כבוצר על סלסלות – הן העוללות הקטנות הנשארות בגפנים,⁠¹ אשר הערבים קוראים להן ״אלכ׳צאץ״, בכ״ף רפה.⁠²

1. לא מצאתי מקור לפירוש הזה, ונראה שהוא מקורי אצל אבן בלעם הנשען על הקשר-הכתוב שבו נאמר ״כבוצר״. קרוב לזה, דהיינו: ענפים, פירשו: אלפסי, ערך ׳סלסלות׳; דונש, תשובות על מנחם, עמ׳ 21; וכנראה גם ריב״ג, אצול, ערך ׳שלסל׳, המשווה ל״זלזלים״ (ישעיהו י״ח:ה׳) ללא ביאור, ובערך ׳זלזל׳, בגלוסות כ״י רואין, מתפרשת התיבה ״זלזלים״ – ענפים. מנחם, ערך ׳זל׳, ואלפסי, שם (המביא פירוש נוסף בשם ״י״א״), וכנראה גם רס״ג, אגרון (השווה: הערות אלוני, שם, ערך ׳סלסלות׳), פירשו – סלים.

2. שתי המילים האחרונות האלה מצביעות על כך שאבן בלעם כתב את פירושו הערבי באותיות עבריות, והן באות למנוע את הקורא מקריאת המילה בכ״ף דגושה, והשווה: דברינו על פירושו לבמדבר ז, פד.

עולל – גרפאי״ן בלעז לאחר שבצרו הכרם ונשארו עוללות והעניים באים ועוללים אותם כן יבוזו ויחזרו ויבוזו.

השב ידך – אתה השונא השב ידך לשלול שנית כבוצר המשיב ידו על סלסלות המסלסל ומחפש העוללות וכן היתה משהגלה את יהויקים והרגו והמליך את יכניה חזר לסוף שלשה חדשים והגלהו חזר לסוף עשתי עשרה שנה והגלה את צדקיהו.

סלסלות – רבירקרש בלעז כמו סלסלה ותרוממך (משלי ד׳:ח׳) כך פירש דונש ומנחם פירש לשון סל פנירש בלעז.

thoroughly glean (grappiller in French). After the vineyard has been gathered, and gleanings are left, and the poor come and glean them, so will they spoil and return and spoil.

return your hand You, the enemy, return your hand to spoil a second time, like a vintager who returns his hand for the search, who looks and searches for the gleanings. And so it was when he exiled Jehoiakim and slew him, and crowned Jeconiah, he returned three months later and exiled him. He returned eleven years later and exiled Zedekiah.

the branches Heb. סלסלות (reverchedures in Old French). Comp. "Search for it (סלסלה) and it will exalt you" (Mishlei 4:8). So did Dunash (Teshuvoth Dunash p. 21) explain it. Menahem (Machbereth p. 126), however, explains it as an expression of a basket (סל) (paniers in Old French baskets).

כבוצר על סלסילות – כבוצר האומר לחבירו: השב ידך והרם סלסילות, כמו סלסליה ותרוממך (משלי ד׳:ח׳). כך פתר ר׳ מנחם הזקן. ומנחם בן סרוק פתר כמו סל שהבוצר ענבים בוצר ומשים בסל.

ודונש השיבו ופתר סלסלות כמו סל החלות ושת לעקלקלות ועיקל מישרים והוא פתר סלסלות – הם דליות הגפן.

כה אמר י״י, עולל – מקור מן הדומה למרובע כי שרשו עלל אמר כמו שמעללין הגפן אחר שבצרו אותה שישובו על העוללות הנשארות ויבצרו אותם כן יעשו האויבים כי שארית ישראל הוא כמו העוללות בגפן ועוד פירש ואמר השב ידך כבוצר על סלסלות כל אחד מהאויבים יאמר לחבירו השיב ידך לבוז ולשלול כמו שהוא בוצר ומשים בסלסלים ומשיב ידו פעם אחר פעם עד שיעולל הגפן כולה.

ויונתן פירש השב ידך דברי הנביא כנגד האל: ותתיב מחתך עליהון כדקטיף על סלסלין, סלסילות כמו סלים שרשו סלל והדגש לאות סלי חורי ובסלסלות נכפלה גם כן פ״א הפעל.

השב ידך – גם זה דבור השם לאויב שישוב ידו תמיד להפליג הבציר.

וטעם סלסלות – סלים, כמו שנהוג לבצור הענבים הטובים לתלות או לאכול מיד, וגם זה כופל תמיד ידו בגפן.

כי הנה הגזרה האלהית עולל יעוללו כגפן שארית ישראל רוצה לומר הנה נמשלה ישראל לגפן וכמו שהגפן אחרי שבצרו אותה עוד ישובו על העוללות הנשארים בה ויבצרו אותם כן יעשו האויבים שאחרי שגלו עשרת השבטים ישובו לגלות בית יהודה הנשאר׳ וזהו עולל יעוללו כגפן שארית ישראל, ואמר כנגד האויב השב ידך כבוצר על סלסלות רוצה לומר כבוצר העוללות הנשארים לתת אותם על הסלים.

וכאשר ניבא הנביא כל זה

עולל יעוללו – כן נקרא הליקוט שאחר הבציר כמו לא תועלל אחריך (דברים כ״ד:כ״א).

כבוצר – כן נקרא תלישת הענבים מן המחובר כמו כי תבצור כרמך (שם).

על – בעבור.

סלסלות – ענין משמוש וחפוש כמו סלסלה ותרוממך (משלי ד׳:ח׳).

עולל יעוללו כגפן – כמו הגפן אחר שבצרו אותם ונשארו עוללות חוזרים ללקט גם העוללות כן יהיה שארית ישראל כי יחזור האויב לגלות גם אותם.

השב ידך – אתה האויב השב שנית ידך לקחת בגולה את הנסתרים כמו הבוצר המשיב שנית ידו בעבור למשמש ולחפש אחר הענבים הנסתרים מעיניו.

עולל יעוללו כגפן – זה פירוש: פן אשימך שממה – אמר: שאם לא יקחו מוסר, אז גם השארית אשר תשאר בהם אחר המכה הראשונה שיכה ה׳ בהם, יעוללו אותה האויבים, כמו שעושים בגפן בעת הבציר, שחוזרים ללקט העוללות הנשארות.

השב ידך – רש״י וראזנמילר פירשו: אתה השונא השב ידך עליהם.

ורד״ק פירש: כל אחד מהאויבים יאמר כן לחברו.

ויונתן פירש: דברי הנביא כנגד האל.

ולי נראה: השב – מקור. והשב ידך – מליצה עומדת במקום תאר הפעל, כמו: בואכה, וטעמו: בהשבת יד. כלומר: האויב יעולל את שארית ישראל על ידי שישיב ידו עליהם, כמו שיעשה הבוצר שישיב ידו ללקט הסלסלות.

סלסלות – מנחם (הביאו רש״י), רד״ק, וראזנמילר פרשו לשון סל, שהבוצר נותן הענבים בסל.⁠^א

ונראה לי: כי סלסלות שם לאשכלות הגבוהים, מלשון: סלו סלו (ישעיהו נ״ז:י״ד), סלסלה ותרוממך (משלי ד׳:ח׳), וחבריו, לשון גובה.

ודונש פירש: ענין ענפים וזלזלים.⁠^ב

א. כן במהדורה בתרא (כ״י רומא ודפוס ראשון). במהדורה קמא (כ״י לוצקי 675א, קולומביה, שוקן) נוסף כאן: ״ומה צורך להזכיר כאן היכן הבוצר נותן את הענבים?⁠״

ב. כן במהדורה בתרא (כ״י רומא ודפוס ראשון). במהדורה קמא (כ״י לוצקי 675א, קולומביה, שוקן): ״וכן נראה דעת דונש שהביא רש״י.⁠״

עולל יעוללו, כבוצר – הבוצר הוא בתחלה, והמעולל הוא אחר הבצירה שלוקט העוללות.

וסלסלות מענין סל ור״ל סלים הרבה קטנים (לכן בא בכפל פ׳ ולמ״ד הפעל) ובמשקל נקבה, ר״ל אחר שיהיו העוללות בסלים ישיב ידו עליהם כבוצר בתחלה.

כה – תחלה יעוללו את שארית ישראל כמו שמעוללים את הגפן שהגפן אחר שבצרו אותו מחפשים אחר העוללות ולוקטים אותו, כן אחר שלא ישאר בה רק שארית מעט ישוב נבוכדנצר להגלות גם העוללות הנשארים, ואח״כ השב ידך כבוצר על סלסלות – תשב ידך על הענבים הנתונים בסלים שכבר נבצרו ותדמה עליהם כבוצר אותם שנית, ור״ל אחר שיהיו כולם בגולה, ישיב ידו על הגולים להגלותם שנית, כי כן היו בצאתם למצרים אחר החורבן שהשיגה יד האויב אותם שנית להרגם ולהגלותם.

עולל – הוראתו לקט אשכולות קטנים הנשארים בגפן אחר הבצירה, ואולי נשאל שמם משם עולל (יֶלֶד) שאך בא (עול בלשון ארמית בוא) ונכנס בחיים; ובא כאן דרך משל להריגת הנמלטים במלחמה.

סלסלות – שד״ל מפרשו האשכולות היותר גבוהים, מלשון סלו לרכב בערבות (תהלים ס״ח:ה׳), ומחמת גבהם נשמטים מידו והוא חוזר עליהם.

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(י) עַל⁠־מִ֨י אֲדַבְּ⁠רָ֤ה וְ⁠אָעִ֙ידָה֙ וְ⁠יִשְׁמָ֔עוּ הִנֵּ⁠ה֙ עֲרֵלָ֣ה אׇזְנָ֔ם וְ⁠לֹ֥א יוּכְ⁠ל֖וּ לְ⁠הַקְשִׁ֑יב הִנֵּ֣⁠ה דְ⁠בַר⁠־יְהֹוָ֗הי״י֗ הָיָ֥ה לָהֶ֛ם לְ⁠חֶרְפָּ֖ה לֹ֥א יַחְפְּ⁠צוּ⁠־בֽוֹ׃

"To whom shall I speak and testify that they may hear? Behold, their ear is uncircumcised, and they can't listen. Behold, the word of Hashem has become to them a reproach; they have no delight in it.

עַל מַה אֲמַלֵיל וְאַסְהֵיד וִיקַבְּלוּן אוּלְפַן הָא אִטַפִּשַׁת אוּדְנְהוֹן וְלָא יָכְלִין לְמֵיצָת הָא פִּתְגָמָא דַייָ הֲוָה לְהוֹן לְחִיסוּדִין מִדְלָא צָבָן בֵּיהּ.

הנה ערלה אזנם – רבי עקיבא אומר אמר אברהם ארבע ערלות הם, נאמר ערלה באזן הנה ערלה אזנם, ונאמר ערלה בפה הן אני ערל שפתים, ונאמר ערלה בלב וכל ישראל ערלי לב, וכתיב התהלך לפני והיה תמים, מהיכן ימול ויהיה תמים הוי אומר זה ערלת הגוף.

ואעידה – לשון התראה.

ערלה – אטומה וכן כל לשון ערלה.

לחרפה – מחרפין אותו.

and warn Heb. ואעידה, an expression of warning.

clogged Heb. ערלה, clogged, and so is every expression of ערלה.

a disgrace They deride it.

הנה ערלה אזנם – אטומה אזנם.

הנה דבר י״י היה להם לחרפה – כלומר לחרפה ולבושת יבואו לפי שאינן חפיצין בדבר י״י.

על מי, ואעידה – ענין הזהרה כמו העד בעם (שמות י״ט:כ״א), העד העיד בנו האיש (בראשית מ״ג:ג׳), בלשון עדות כי המזהיר באחד מזהיר בו בפני עדים כדי שלא יכחיש בו אחר כן.

ולא יוכלו להקשיב – הם עושים עצמן כאילו ערלה אזנם ואין בהם יכולת להקשיב.

לחרפה – כי מה שהוא חרפה לאדם לא ירצה לשמעו כן הוא להם דבר י״י.

התחיל לקונן על מי אדברה ואעידה וישמעו רוצה לומר למי מכל בני יהודה אדברה תוכחתו ואעידה על מה שיהיה וישמעו אלי, כי הנה ערלה אזנם ולא יוכלו להקשיב לפי שהיה דבר ה׳ להם לחרפה לא יחפצו בו.

לא יחפצו בו – בספר אחד כ״י כתיב ולא בוא״ו וגם במקרא ישנה מויניציאה יש הערה מחילוף זה ובספרים אחרי כתוב לא בלא וא״ו.

על מי – אל מי.

ואעידה – ענין אזהרה והתראה כי ע״פ רוב מתרין בעדים שלא יכחשו.

ערלה – ענין אטום כמו ערלי לב (ירמיהו ט׳:כ״ה).

להקשיב – ענין שמיעה והאזנה.

על מי אדברה – אל מי אדבר ואזהיר וישמעו אלי.

ערלה אזנם – כאלו אזנם אטומה ולא יוכלו להקשיב אמרים.

לחרפה – שמועת דבר ה׳ יחשב להם לכלימה לכן לא יחפצו בו.

על מי אדברה – אחר שאמר: הוסרי ירושלם {ירמיהו ו׳:ח׳}, אמר שאין תקוה שיקחו מוסר, כי אינם מטים אזנם לשמוע את דברי ה׳.

ואעידה – לשון התראה ואזהרה, כמו: העד העיד בנו האיש (בראשית מ״ג:ג׳).

ואין הטעם כדעת רד״ק כי המזהיר את חברו מזהיר אותו בעדים, כדי שלא יכחיש בו אחר כך.

אך המלה נגזרת משרש עהד, שענינו בלשון סורי: ענין זכירה, והנה העיד כמו הזכיר.

ערלה אזנם – כאלו יש עליה עור האוטם אותה.

היה להם לחרפה – כדבר נבזה שמחרפים אותו ולועגים עליו, כמו: ואל תתן נחלתך לחרפה (יואל ב׳:י״ז).

אדברה ואעידה – הדבור יהיה מצד הערת השכל, וההעדאה (הוא לשון התראה כמו רד העד בעם) יתרה בפחד העונשים וכן ואדברה באזניהם ואעידה בם את השמים (דברים ל״א) ועי׳ תהלות (נ׳ ז׳).

על מי, אבל על מי אדברה – או על מי אעידה – אשר ישמעו בין אם אדבר כדרך מוכיח ומורה דעת, או אם אעידה כדרך המתרה ומעיד בעונשים באזהרות, הכי ישמעו? הלא,

א. אזנם ערלה וסתומה עד שלא יוכלו להקשיב – שטחו אזניהם משמוע,

ב. הנה דבר ה׳ היה להם לחרפה – עת ידבר להם הנביא ההתראה בדבר ה׳, יחשבו שהוא מחרף אותם, כי בהתרות בהם על העונות והם יודעים שחטאו באלה, יחשבו שבא לחרף אותם, הגם שהוא רק דובר בשם ה׳, ושע״כ לא יחפצו בו.

ואעידה – אֲתְרֶה, וזו הוראה אמיתית לשם עד; ומכאן להתראת העדים מן התורה.

(יא) וְ⁠אֵת֩ חֲמַ֨ת יְהֹוָ֤הי״י֤⁠ ׀ ⁠מָלֵ֙אתִי֙ נִלְאֵ֣יתִי הָכִ֔יל שְׁ⁠פֹ֤ךְ עַל⁠־עוֹלָל֙ בַּח֔וּץ וְ⁠עַ֛ל ס֥וֹד בַּחוּרִ֖ים יַחְדָּ֑ו כִּֽי⁠־גַם⁠־אִ֤ישׁ עִם⁠־אִשָּׁ⁠ה֙ יִלָּ⁠כֵ֔דוּ זָקֵ֖ן עִם⁠־מְ⁠לֵ֥א יָמִֽים׃

Therefore I am full of the wrath of Hashem; I am weary with holding in.⁠" "Pour it out on the children in the street, and on the assembly of young men together; for even the husband with the wife shall be taken, the aged with him who is full of days.

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וְיַת נְבוּאַת דַייָ בִּתְקוֹף מִן קֳדָם יְיָ אִתְמְלֵיתִי לְאֵיתִי לְסוֹבָרָא וְלָא יְכֵילְתִּי לְמִשְׁפַּךְ עַל יַנְקִין בְּשׁוֹקָא וְעַל סִיעַת עוּלֵמִין כַּחֲדָא אֲרֵי אַף גְבַר עִם אִתָּא יִתְאֲחָדוּ סָב עִם דִשְׂבַע יוֹמִין.

ואת חמת י״י מלאתי – לבי מלא נבואה לבוא חמת י״י עליהם.

הכיל – כמו להכיל אשופרי״ר בלעז.

שפוך על עולל – לשפוך על היונקים.

בחוץ – בשוק.

מלא ימים – קרוב למות והוא יתר על זקן.

Therefore, I am full of the fury of the Lord My heart is full of the prophecy of the coming of the fury of the Lord upon them.

containing Heb. הכיל, like להכיל, to contain ([a]souffrir in Old French), to tolerate.

to pour it out upon the babes to pour it upon the sucklings.

in the street in the market.

one full of days i.e., one close to death, older than 'an old man.'

(יא-יב) ואת חמת י״י מלאתי נלאתי הכיל – כלומר מנבואה מלאתי, שאמר לי: שחמתו ישפך על עולל בחוץ ועל סוד בחורים – ת״י: על סיעת עולימין.

כי גם איש עם אשה ילכדו זקן עם מלא ימים – ודבר זה שלא ישאר מהן פליט גורם ונסבו בתיהם לאחרים.

ואת חמת – חמת י״י היוצאת על ישראל מלאתי ממנה עד שנלאתי להכילה.

שפוך על עולל – לשפוך החמה על עולל.

בחוץ – כלומר שיהרגו האויבים העוללים בחוצות בלי חמלה וכן נשפכה החמה על סוד בחורים יחדיו ולא תועיל להם כחם סוד ר״ל סיעה שמתחברים יחד בסוד אחד ובעצה אחת ולא יועילם כל זה.

איש עם אשה – כלומר עם אשתו.

זקן עם מלא ימים – כי לא יחמלו על זקן ומלא ימים הוא יותר מהזקן תרגם יונתן ואת חמת י״י וית נבואת י״י בתקוף מן קדם י״י איתמליתי.

ולא כן אנכי עמדי כי את חמת ה׳ אשר אני רואה עליכם מלאתי ממנה נלאתי הכיל בראותי שהיא לשפוך על עולל בחוץ, ועל סוד בחורים יחדו כי הבחורים הם אשר יעצו סוד יחדו מהילדים כי רואה אני שברעה הזאת גם איש גם אשה ילכדו זקן עם מלא ימים לפי שהאויב נער לא יחון ופני זקנים לא יהדר.

ואת חמת ה׳ מלאתי – יש פסיק בין ה׳ למלאתי כי מלא כל הארץ כבודו.

נלאיתי – ענין עייפות ויגיעה כמו ונלאו מצרים (שמות ז׳:י״ח).

הכיל – ענין הסבלה והחזקה כמו מרבה להכיל (יחזקאל כ״ג:ל״ב).

עולל – ילדים רכים.

בחוץ – בשוק.

סוד – קבוצה הנאספת להמתיק סוד ועצה וכן בסוד משחקים (ירמיהו ט״ו:י״ז).

ואת חמת ה׳ – החמה אשר אני רואה עליכם הנה מלאתי ממנה כי רבה היא.

נלאתי הכיל – נעשיתי עיף ויגע לסבול הצער בראותי שהחמה היא לשפוך על קבוצת העוללים היושבים בחוץ מקום קבוצת העוללים.

ועל סוד – על קבוצת בחורים על כולם יחדיו.

ילכדו – ברשת החמה.

מלא ימים – מי שנשלם ימיו והוא קרוב למות.

ואת חמת ה׳ מלאתי – אף על פי שידעתי שלא יקשיבו, אי אפשר לי להמנע מהתנבא עליהם, כי מלאתי חמת ה׳ שהודיעני מה שגזר עליהם, ונלאתי להכיל אותה בקרבי.

נלאיתי – אשתדל לריק. כמו: וילאו למצוא הפתח (בראשית י״ט:י״א).⁠^א

שפוך – המפרשים פירשו: מקור, במקום עתיד, אשפוך. ולפי זה היה ראוי להנקד: שָפוך בקמ״ץ, מקור נפרד. והנה המקרא שאחר זה הוא נקשר בענין עם הכתוב הזה, ושם מסיים: נאום ה׳ {ירמיהו ו׳:י״ב}.

על כן נראה לי כדעת י׳ ד׳ מיכאעליס כי: שפוך על עולָל וגו׳ – הם דברי ה׳, והיא תשובת האל לדברי הנביא שאמר: נלאיתי הכיל.

ואפשר גם כן (כדעת תלמידי מוהר״ר אברהם חי מיינסטער): שמאמר שפוך על עולל הם דברי ירמיה שאומר כן לעצמו, ומליצת נאם ה׳ חוזרת למאמר: כי אטה את ידי על יושבי הארץ {ירמיהו ו׳:י״ב}.

שפוך וגו׳ – אל תעצור החמה בקרבך, אלא שפוך אותה. כלומר: הַגֵד בקהל כי עתיד אני לשפוך חמתי עליהם.

שפוך על עולל בחוץ – לפי הטעמים, ענינו: שפוך בחוץ על עולל ועל סוד בחורים.

והיה אפשר לפרש: שפוך על התינוקות המשחקים ברחובות. והזכיר כל זמני האדם מלידתו עד מותו.

א. כן במהדורה בתרא (כ״י רומא ודפוס ראשון). במהדורה קמא (כ״י לוצקי 675א, קולומביה, שוקן) מובא פסוק אחר להוכחה: ״כמו: ונלאו מצרים לשתות מים מן היאור {שמות ז׳:י״ח}״.

שפוך – ציוי, ה׳ משיב לו, שפוך את החמה על עולל יחיד, וגם על סוד וקבוץ בחורים רבים.

מלא ימים – הוא יותר מן זקן, שנמלאו ימיו למות כמ״ש וזקן אשר לא ימלא את ימיו (ישעיהו ס״ה).

ואת הנה הם חושבים דבר ה׳ לחרפה, ואנכי נלאיתי הכיל את חמת ה׳ אשר מלאתי – אנכי מוכרח לדבר כי מלאתי חמת ה׳ התוכחה והעונשים אשר יעד עליהם, ומה אעשה, על מי אדברה? משיב לו ה׳,

שפוך את החמה הזאת על עולל בחוץ גם על הבחורים הגדולים,

וגם איש עם אשה אבי העולל והבחורים ואמותם ילכדו – וגם זקן עם מלא ימים שהוא אבי אביהם ואבי אבי אביהם, ר״ל שיהרגו המשפחה כולה.

שפך – הראוי ״שָׁפֹךְ״ זמן מקור, ונשמע מאליו שפוך אשפכנה; והם לעניות דעתי דברי הנביא, ובדברו אליהם גם כי ידע שלא ישמעו בקולו, הנה הוא המביא חמת ה׳ עליהם.

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(יב) וְ⁠נָסַ֤בּ⁠וּ בָֽתֵּ⁠יהֶם֙ לַאֲחֵרִ֔ים שָׂד֥וֹת וְ⁠נָשִׁ֖ים יַחְדָּ֑ו כִּֽי⁠־אַטֶּ֧⁠ה אֶת⁠־יָדִ֛י עַל⁠־יֹשְׁ⁠בֵ֥י הָאָ֖רֶץ נְ⁠אֻם⁠־יְהֹוָֽהי״יֽ׃

Their houses shall be turned to others, their fields and their wives together. For I will stretch out My hand on the inhabitants of the land,⁠" says Hashem.

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןעודהכל

וְיִסְתַּחֲרוּן בָּתֵּיהוֹן לְאוֹחֲרָנִין חַקְלָן וּנְשִׁין כַּחֲדָא אֲרֵי אָרֵים יַת מְחַת גְבוּרְתִּי עַל יַתְבֵי אַרְעָא אֲמַר יְיָ.

שדות ונשים יחדו – יוסבו לאחרים.

fields and wives together shall be turned over to others.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

ונסבו, שדות ונשים – וכן שדותיהם תהינה לאחרים.

ונסבו בתיהם של האנשים הפושעים האלה לאחרים, ולפי שהבית כוללת האשה והשדה ושאר הקנינים לכן ביאר שהבתים אשר זכר יובן בשדות ובנשים יחדו, ונתן הסבה בכל זה באומרו כי אטה את ידי על יושבי הארץ ופירוש ידי נגעי וענשי כמו הנה יד ה׳ הויה (שמות ט, ג).

ונסבו – יצאו מאתם ויסובב לאחרים.

יחדו – בפעם אחת.

אטה את ידי וכו׳ – להכות אותם בה והוא ענין מליצי.

לאחרים – הם האויבים.

ונסבו – לא יהיה כמו בעת אחר שאם א׳ מן המשפחה נשבה בשבי ב״ד מעמידים גבאי על שכר הבתים ואת השדות יתנו לקרובים לאכול פירותיהם (ח״מ סי׳ רפ״ה) כי בתיהם יסבו לאחרים וגם השדות – ואף הנשים ג״כ לא תעגנה על בעליהם,

כי אטה את ידי על יושבי הארץ וכולם יפלו בפעם אחת עד שלא ימצא להם יורש עצר.

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון