×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) אֵיכָה֩ יָעִ֨יב בְּאַפּ֤וֹ ׀ אֲדֹנָי֙ אֶת⁠־בַּת⁠־צִיּ֔וֹן הִשְׁלִ֤יךְ מִשָּׁמַ֙יִם֙ אֶ֔רֶץ תִּפְאֶ֖רֶת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹא⁠־זָכַ֥ר הֲדֹם⁠־רַגְלָ֖יו בְּי֥וֹם אַפּֽוֹ׃
How, in His anger, does Adonai cloud Daughter Zion in darkness!⁠1 He has cast down from heaven to earth the beauty of Israel. And He did not remember His footstool2 on the day of His anger.
1. cloud... in darkness | יָעִיב – See Rashi, Lekach Tov and others. The verb only appears here, but might relate to the noun "עָב", a dark or thick cloud. Ibn Ezra alternatively translates: "raise as high as a cloud", suggesting that in His anger, Hashem lifted Israel to the heavens, only to throw her back down to earth. Alternatively: "revile" (Targum, perhaps relating the word to the root "תעב", to abhor).
2. footstool | הֲדֹם רַגְלָיו – This appears to be a metaphor for the Beit HaMikdash (many commentators). If Hashem symbolically sits on a throne in heaven, His footstool might be the Temple on earth. [Compare Tehillim 99:5 and 132:7.]
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֵיכְדֵין יְקוּץ יְיָ בִּתְקוֹף רוּגְזֵיהּ יָת כְּנִשְׁתָּא דְצִיּוֹן טְלַק מִשְׁמַיָּא לְאַרְעָא תּוּשְׁבַּחְתָּא דְיִשְׂרָאֵל וְלָא דְכִיר בֵּית מוּקְדְּשָׁא דַהֲוָה גְלוּנְדְקָא דְרִגְלוֹהִי וְלָא חָס עֲלוֹהִי בְּיוֹם תְּקוֹף רְוּגְזֵיהּ.

פרשה ב

[א] הָהְפַּךְ עָלַי בַּלָּהוֹת (איוב ל׳:ט״ו), אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי אֲנִי מַבְהֶלֶת לַאֲחֵרִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן (אסתר ו׳:י״ד), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: בַּלָּהוֹת אֶתְּנֵךְ וְאֵינֵךְ (יחזקאל כ״ו:כ״א), וְאוֹמֵר: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם (שמות ט״ו:ט״ו), וְעַכְשָׁיו הֲפוּכָה עָלַי, אָמַר רַבִּי אַחָא לְחֶלְיוֹ שֶׁל עַמּוּד, שֶׁהָיְתָה מִתְהַפֶּכֶת בְּתוֹךְ הַפְּלַטְיָא, וְהִטִּיסָה בִּצְרוֹר וְנִסְמְכָה, כָּךְ: עָלַי סָמְכָה חֲמָתֶךָ (תהלים פ״ח:ח׳). תִּרְדֹּף כָּרוּחַ נְדִבָתִי. בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם נְדִיבִים וּרְאוּיִין לָבֹא לִי גְאֻלָּה עַל יְדֵיהֶם, אַתְּ מְרַדְּפָן כָּרוּחַ. וּכְעָב עָבְרָה יְשֻׁעָתִי, בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם נְדִיבִים וּרְאוּיִים לָבֹא לִי יְשׁוּעָה עַל יְדֵיהֶם, אַתְּ מְסִיטָן וּמַעֲבִירָן כְּעָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ ה׳ אֶת בַּת צִיּוֹן. וּכְתִיב: כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה׳ מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם (דברים ח׳:כ׳), תֹּאמַר מָה אֵלּוּ בְּכֹהֵן וְנָבִיא אַף אֵלּוּ בְּכֹהֵן וְנָבִיא, וּמָה אֵלּוּ בְּשׁוֹפָר וּבִתְרוּעָה כָּךְ אֵלּוּ בְּשׁוֹפָר וּבִתְרוּעָה, וּמָה אֵלּוּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: דִּינָיֵא וַאֲפַרְסַתְכָיֵא טַרְפְּלָיֵא אֲפָרְסָיֵא אַרְכְּוָיֵא בָבְלָיֵא שׁוּשַׁנְכָיֵא דְּהָיֵא עֵלְמָיֵא, וּשְׁאָר אֻמַּיָּא דִּי הַגְלִי אָסְנַפַּר רַבָּא וְיַקִּירָא (עזרא ד׳:ט׳-י׳), תֹּאמַר אַף אֵלּוּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, דִּכְתִיב: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ עָרֵי מָעֻזּוֹ כַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ וְהָאָמִיר (ישעיהו י״ז:ט׳), מַהוּ הָאָמִיר רַבִּי פִּנְחָס אָמַר כִּדְאִימְרֵי. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר כָּאָמוּר בַּתּוֹרָה, דִּכְתִיב: כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה׳ מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם. תֹּאמַר מָה אֵלּוּ בִּנְפִילַת הַחוֹמָה, דִּכְתִיב: וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ (יהושע ו׳:כ׳), אַף אֵלּוּ בִּנְפִילַת חוֹמָה, מָה אֵלּוּ בְּעָבִים, דִּכְתִיב: בָּאוּ בֶּעָבִים וּבַכֵּפִים (ירמיהו ד׳:כ״ט), אַף אֵלּוּ בֶּעָבִים אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ.
[ב] אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ ה׳ אֶת בַּת צִיּוֹן – אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא אֵיךְ חַיֵּיב ה׳ בְּרוּגְזֵיהּ יָת בַּת צִיּוֹן. אִית אַתְרָא דְּצָוְוחִין לְחַיָּיבָא עֲיָיבָא. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר, אֵיךְ כַּיֵּיב ה׳ בְּרוּגְזֵיהּ. אִית אַתְרָא דְּצַוְוחִין לְכֵיבָא עֵייבָא. וְרַבָּנָן אָמְרִין אֵיךְ שַׁיֵּים ה׳ בְּרוּגְזֵיהּ יָת בַּת צִיּוֹן. הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, בָּכָה וּנְתָנוֹ עַל אַרְכּוּבוֹתָיו, בָּכָה וּנְתָנוֹ עַל זְרוֹעוֹתָיו, בָּכָה וְהִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ, טִנֵּף עָלָיו וּמִיָּד הִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, וְלָא הֲוַת מְחוּתִיתֵיהּ כִּמְסוּקִיתֵיהּ, מְסוּקִיתֵיהּ צִיבְחַר צִיבְחַר, וּמְחוּתִיתֵיהּ כּוֹלָּא חֲדָא. כָּךְ: וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו (הושע י״א:ג׳). וְאַחַר כָּךְ: אַרְכִּיב אֶפְרַיִם יַחֲרוֹשׁ יְהוּדָה יְשַׂדֶּד לוֹ יַעֲקֹב (הושע י׳:י״א). וְאַחַר כָּךְ: הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל.
דָּבָר אַחֵר: הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרַבִּי נַחְמָן מָשָׁל לִבְנֵי מְדִינָה שֶׁעָשׂוּ עֲטָרָה לַמֶּלֶךְ, הִקְנִיטוּהוּ וּסְבָלָן, הִקְנִיטוּהוּ וּסְבָלָן, אָחַר כָּךְ אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ כְּלוּם אַתֶּם מַקְנִיטִין אוֹתִי אֶלָּא בַּעֲבוּר עֲטָרָה שֶׁעִטַּרְתֶּם לִי, הֵא לְכוֹן טְרוֹן בְּאַפֵּיכוֹן, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כְּלוּם אַתֶּם מַקְנִיטִין אוֹתִי אֶלָּא בִּשְׁבִיל אִיקוּנִין שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁחֲקוּקָה עַל כִּסְאִי, הֵא לְכוֹן טְרוֹן בְּאַפֵּיכוֹן, הֱוֵי: הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ וגו׳.
[ג] וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֵר אוֹתוֹ הַדָּם שֶׁל בֵּין רַגְלָיו שֶׁל זָקֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ (בראשית י״ז:כ״ד), אָמַר רַבִּי יוּדָן לְמֶלֶךְ שֶׁתָּפַשׂ אֶת שׂוֹנְאָיו וַהֲרָגָן, וְהָיוּ בְּנֵי הַמְדִינָה מְפַרְכְּסִין בְּדַם שׂוֹנְאָיו, פַּעַם אַחַת הִקְנִיטוּהוּ וּדְחָפָן וְהוֹצִיאָן חוּץ לַפָּלָטִין, אָמְרוּ אֵין הַמֶּלֶךְ נִזְכַּר לָנוּ אוֹתוֹ הַדָּם שֶׁהָיִינוּ מְפַרְכְּסִין בְּדַם שׂוֹנְאָיו, כָּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵין אַתְּ נִזְכַּר לָנוּ אוֹתוֹ הַדָּם שֶׁבְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף (שמות י״ב:ז׳).
דָּבָר אַחֵר: וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו – אֵין הֲדֹם זֶה אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: רוֹמְמוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא (תהלים צ״ט:ה׳). בְּיוֹם אַפּוֹ, אָמַר רַבִּי אַחָא יוֹם אֶחָד הָיָה חֲרוֹן אַפּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאִלּוּ עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּבָה פָּשְׁרוּ. וַיִּקְרָא בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ (יחזקאל ט׳:א׳), עַד הֵיכָן חֶטְאוֹ שֶׁל עֵגֶל קַיָּם, רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְאָמְרֵי לָהּ רַבִּי נְחֶמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר עַד עֲגָלָיו שֶׁל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲוֹן אֶפְרַיִם וְרָעוֹת שֹׁמְרוֹן (הושע ז׳:א׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאתִי לְרַפְּאוֹת לְיִשְׂרָאֵל מֵחֶטְאוֹ שֶׁל עֵגֶל, וְנִגְלָה רָעוֹת שֹׁמְרוֹן. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר נַחְמָנִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר עַד חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב: קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ, וּכְתִיב: וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם (שמות ל״ב:ל״ד). כְּתִיב: וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחשֶׁת (יחזקאל ט׳:ב׳). כְּתִיב הָכָא: וְהִנֵּה שִׁשָּׁה, וַהֲלֹא חָמֵשׁ גְּזֵרוֹת הֵן, דִּכְתִיב: וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ אַל תָּחֹס עֵינְכֶם וְאַל תַּחְמֹלוּ (יחזקאל ט׳:ה׳). וּכְתִיב: זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית (יחזקאל ט׳:ו׳), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְמַלְאָךְ קָשֶׁה שֶׁבֵּינֵיהֶם אָמַר, זֶה גַּבְרִיאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו (יחזקאל ט׳:ב׳), שְׁלשָׁה דְּבָרִים הָיָה אוֹתוֹ מַלְאָךְ מְשַׁמֵּשׁ, קֶסְנָטוֹר, סְפֶּקְלָטוֹר, וְכֹהֵן גָּדוֹל. קֶסְנָטוֹר, דִּכְתִיב: וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו. סְפֶּקְלָטוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: הֶחֱרִימָם נְתָנָם לַטָּבַח (ישעיהו ל״ד:ב׳). וְכֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים, וּכְתִיב בְּכֹהֵן: כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ (ויקרא ט״ז:ד׳). וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ, מָאנֵי זַיְינֵיהּ, מָאנֵי סִיתוֹרְיָיתָה, וּמָאנֵי גָּלוּתֵיהּ. מָאנֵי זַיְינֵיהּ: וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ. וּמָאנֵי סִיתוֹרְיָיתָה: בְּשׂוּמוֹ כָּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת (ישעיהו כ״ז:ט׳). וּמָאנֵי גָּלוּתֵיהּ, דִּכְתִיב: מַפֵּץ אַתָּה לִי כְּלֵי מִלְחָמָה (ירמיהו נ״א:כ׳). וּכְתִיב: וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחשֶׁת, רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר עַד מְקוֹם מְחִיצָתוֹ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי עוֹמֵד וּמַזְכִּיר חֲטָאִין שֶׁל אָחָז, דִּכְתִיב בֵּיהּ: וּמִזְבַּח הַנְּחשֶׁת יִהְיֶה לִי לְבַקֵּר (מלכים ב ט״ז:ט״ו), מַהוּ לְבַקֵּר, אָמַר רַבִּי פִּינְחָס פְּסָלוֹ וַעֲשָׂאוֹ בַּעֲלֵי מוּמִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: לֹא יְבַקֵּר הַכֹּהֵן (ויקרא י״ג:ל״ו). וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר יְרוּשָׁלָיִם (יחזקאל ט׳:ד׳), אֵלוֹ כְּתִיב, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לַמַּלְאָךְ הַקָּשֶׁה שֶׁבָּהֶן [אמר זה גבריאל]. וְהִתְוִיתָ תָּו, רַב נַחְמָן אָמַר אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה מֵאָלֶ״ף וְעַד תָּי״ו. וְרַבָּנָן אָמְרֵי חִתּוּכִין וּפִסְפָּס. וְרַב אָמַר עַל שֶׁנִּתְּנָה בְּכָל צַד תָּי״ו, תִּיהֵי תִּיהֵי וּתְחֵי תְחֵי.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק תַּמָּה זְכוּת אֲבוֹתֵיהֶן. רַבִּי הוֹשַׁעְיָא שָׁלַח וְאָמַר לְרַבִּי סִימוֹן בִּשְׁבִיל שֶׁאַתְּ שָׁרוּי בְּבֵיתוֹ שֶׁל קָצִין מִפְּנֵי מָה אֵין אַתָּה מוֹכִיחָן, אָמַר לוֹ הַלְּוַאי נֶהֱוֵי מֵאוֹתָן שֶׁכָּתוּב בָּהֶן הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים, אָמַר לוֹ וַהֲלֹא מֵהֶן הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת, דִּכְתִיב: וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי (יחזקאל ט׳:ה׳), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְעוֹלָם אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עַל הָרָעָה אֶלָּא עַל הַטּוֹבָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וּלְאֵלֶּה אָמַר אֱלֹהִים בְּאָזְנַי, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ אַל תָּחֹס עֵינְכֶם וְאַל תַּחְמֹלוּ, זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה טַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ. וְהֵיאַךְ זֶה, אֶלָּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָפְצָה קָטֵיגוֹרְיָא לִפְנֵי כִסֵּא הַכָּבוֹד, אָמְרָה לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָם אֵיזֶה מֵהֶן נֶהֱרַג עַל שְׁמֶךָ, אֵיזֶה מֵהֶן נִפְצַע מֹחוֹ עַל שְׁמֶךָ, אֵיזֶה מֵהֶן נָתַן נַפְשׁוֹ עַל שְׁמֶךָ, אָמַר אֵין בָּהֶם כְּדֵי שְׁטָר. רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֶחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאַל תִּגַּע יַד בַּצַּדִּיקִים. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר הוּא וְהֵם יֵשׁ בָּהֶם כְּדֵי שְׁטָר. רַבִּי תַּנְחוּמָא וְרַבִּי אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא, מֵעוֹלָם לֹא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּבָר טוֹב וְחוֹזֵר בּוֹ, וְכָאן חָזַר בּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ (יחזקאל ט׳:ו׳), אַל תִּקְרֵי וּמִמִּקְדָּשִׁי אֶלָּא וּמִמְקֻדָּשַּׁי תָּחֵלּוּ. מִיָּד מַה כְּתִיב: וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת. וּכְתִיב: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים צֵאוּ וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר. וּכְתִיב: וַיְהִי כְּהַכּוֹתָם וְנֵאשֲׁאַר אָנִי וָאֶפְּלָה עַל פָּנַי וָאֶזְעַק [קול גדול] וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי אֱלֹהִים הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל (יחזקאל ט׳:ח׳), וְאֵין שְׁאֵרִית אֶלָּא צַדִּיקִים, לְכָךְ בָּא וְאָמַר: בִּלַּע ה׳ וְלֹא חָמַל וגו׳.

רמז תתרכג

איכה יעיב – אמר רבי חמא בר חנינא איך חייב ה׳ ברוגזיה ית בת ציון, אית אתרא דצווחין לחייבא עייבא, רבי שמואל בר נחמני אמר איך כייב וכו׳ אית אתרא דצווחין לכיבא עיבא, משל למלך שהיה לו בן, בכה נתנו על ארכובותיו, בכה נתנו על זרועותיו, בכה הרכיבו על כתפו, טנף עליו הליכו לארץ, לא הוה מחתותיה כהסקותיה, מסקותיה צבחר צבחר, מחתותיה כולא חדא, כך ואנכי תרגלתי לאפרים ואחר כך קחם על זרועותיו, ואחר כך ארכיב אפרים כו׳, ואחר כך השליך משמים כו׳. אמר ר׳ יהושע בר נחמני משל לבני מדינה שעשו עטרה למלך, הקניטוהו וסבלן, הקניטוהו וסבלן, אחר כך אמר להם המלך כלום אתם מקניטים אותי אלא בשביל עטרה שעטרתם אותי הא לכון טרון באפיכון, כך אמר הקב״ה לישראל כלום אתם מקניטים אותי אלא בשביל איקונו של יעקב שחקוקה על כסאי הא לכון טרון באפיכון, הדא הוא דכתיב השליך משמים וגו׳.
ולא זכר הדום רגליו – אמר רבי חנינא בר יצחק אין הקב״ה זוכר הדם שבין רגליו של זקן דכתיב ואברהם בן תשעים ותשע שנה וגו׳,
דבר אחר אין אתה נזכר לנו אותם הדם שבמצרים שנאמר ולקחו מן הדם ונתנו כו׳.
דבר אחר הדום רגליו זה בית המקדש דכתיב והשתחוו להדום רגליו כו׳.
כיף יג׳יים אללה בג׳צ׳בה גמע ציון, וטרח מן אלסמא אלי אלארץ׳ פכ׳ר אלאסראיל, ולם יד׳כר מחל סכינתה פי יום ג׳צבה.
יעיב – יאפיל (מגזרת עבים).
בת ציון – קהל ציון.
הדום רגליו – משכן שכינתו (וכ״ת בישעיה סו א והארץ הדום רגלי).
איכה יעיב – יאפיל כמה דאת אמר: והשמים התקדרו בעביםא (מלכים א י״ח:מ״ה).
משמים ארץ – לאחר שהגביהם עד לשמים השליכם לארץ בבת אחת, ולא מעט מעט, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
הדום רגליו – שרפרף מרגלותיו, וזה בית המקדש.
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165. בנוסח שלנו: ״עבים״.
How can it be that…cast a gloom – Bring darkness,⁠1 as Scripture states, "the heavens had become darkened with clouds.⁠"2
From heaven to earth – After He lifted them up to heaven, He cast them to earth all at once, and not gradually;⁠3 from a lofty roof to a deep pit.
His footstool – His footstool, referring to the Beis Hamikdosh.⁠4
1. Alternatively, 'has raised up to the clouds.' (Ibn Ezra)
2. I Melochim 18:45.
3. Otherwise Scripture should have stated לארץ, instead of ארץ, the latter expression indicates that it was done in one instant. (Sifsei Chachomim)
4. See Targum in Tehilim 99:5.
איכה יעיב באפו – העריב והחשיך והאפיל כענין שנאמר סכותה בענן לך (איכה ג׳:מ״ד) והעב מאפיל יותר לכך נאמ׳ איכה יעיב באפו על רוב מעשיהם וההכעשות שהיו מכעיסים לפני השם הביא עליהם אפו כענין שנאמר ויחר אף י״י בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה (דברים כ״ט:כ״ו).
השליך משמים ארץ תפארת ישראל – עד שהיו מובטחין והיית רק למעלה (דברים כ״ח:י״ג) והיו מטה מטה לא היתה עלייתם כירידתם שעליתם מעט מעט כענין שנאמר ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי (הושע י״א:ג׳) ארכיב אפרים וכשחטאו השליך משמים ארץ תפארת ישראל – זה בית המקדש כענין שנאמר בית קדשנו ותפארתנו (ישעיהו ס״ד:י׳).
ולא זכר הדום רגליו ביום אפו – זה בית המקדש שנאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואו׳ (ישעיהו ס״ו:א׳) נבואה למשכנותיו נשתחוה להדום רגליו (תהלים קל״ב:ז׳) ורז״ל דרשו במדרש על שחסר וי״ו הדם רגליו. אמר ר׳ חניא בר יצחק אמר הנביא לא זכר השם הדם של זקן שנימול לצ״ט שנה.
ביום אפו – אפו אפו שני פעמים אחד על מקדש ראשון ואחד על מקדש שני.
איכה יעיב – פתרונו: איכה יחשיך, לשון עבים.
ולא זכר הדום רגליו – בית המקדש שהוא הדום רגליו, כשם שאמר ישעיהו: ושוליו מלאים את ההיכל (ישעיהו ו׳:א׳), ופתרו בו אנשי פתרון: הוא יושב על כסא רם ונשא והדום רגליו ממלאים את ההיכל, כלומר: שגבוה כל כך, שבשמים הכין כסאו והדום רגליו מגיעין להיכל שלמטה. וכן ישעיה הוא אומר: השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיהו ס״ו:א׳), ופירש יונתן: זהו בית המקדש.
How [the Lord] has clouded (יעיב) – Its explanation is has darkened, an expression of clouds (עבים).
He did not remember his footstool – the Temple that is his footstool, just as it says in Isaiah and the hem of his robe filled the Temple (Isaiah 6:1). The interpreters explain it: He sits upon a throne, high and lofty (ibid.), and his footstool fills1 the Temple. That is to say that [he is] exalted so much that in heaven he established his throne, and his footstool reaches to the Temple below. Thus Isaiah says Heaven is my throne, and the earth is my footstool (Isaiah 66:1). [Targum] Jonathan explains this is the Temple.
1. R. Yosef Kara uses the plural form ממלאים to refer to his footstool, rather than the expected singular form ממלא.
איכה יעיב באפו י״י את בת ציון – פתרונו: יחשיך לשון עבים.
השליך משמים ארץ תפארת ישראלא – הם מבצרי בת יהודה וכל נאות יעקב וממלכה ושריה כמו שמפרש למטה (איכה ב׳:ב׳), כל אלה נקראו: תפארת ישראל.
ולא זכר הדם רגליו ביום אפו – פתרונו: לא זכר עולמו ביום אפו. שהארץ וכל יושביה נקראו הדום רגליו, דכתיב: השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיהו ס״ו:א׳).
ואנשי פתרון פותרין בו: לא זכר – מקדשו, ביום אפו. והארץ הדום רגלי (ישעיהו ס״ו:א׳) – תירגם יהונתן: בית מקדשי.
א. כן בפסוק ובכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 הושמט: ״תפארת ישראל״.
How the Lord, in his anger, has clouded the daughter of Zion – Its explanation is has darkened, an expression of clouds.
He has cast down from heaven to earth the glory of Israel – They are the strongholds of the daughter of Judah, and all the dwellings of Jacob, and the kingdom and her rulers, like that explained below; all of these were called the splendor of Israel.
He did not remember his footstool in the day of his wrath – Its explanation is, he did not remember his world in the day of his wrath, because the earth and all her inhabitants were called his footstool, as it is written Heaven is my throne, and the earth is my footstool (Isaiah 66:1). But the interpreters explain it: he did not remember his Temple in the day of his wrath, but the earth is his footstool (ibid). Targum Jonathan [reads] 'My Temple'.
איכה יעיב – יש אומרים יעיב מעב, כמו: מחשיך (ירמיהו י״ג:ט״ז).
והנכון: יגביה עד עב.
הדום – דמות כסא קטן לרגלים.
How He has clouded. Some say that יעיב is from the same root as cloud (מעב), like it gets dark (מחשיך) (Jeremiah 13:16). But the correct meaning is he raises as high as a cloud.
Stool. The form of a small stool for the feet.
איכה יעיבא – לא הגביה השם את ציון רק באפו, כדי להשליכה ממקום גבוה.
א. כן בכ״י מונטיפיורי 40. בכ״י פרמא 2876 חסרה מלת: ״יעיב״.
How he has clouded. HaShem only exalted Zion out of anger, in order to bring her down.⁠1
1. Lit. HaShem only exalted Zion in his anger in order to send her from a lofty dwelling place.
איכה יעיב – מטעם עב וענן וחשך, כטעם: והחשכתי לארץ ביום צר (עמוס ח׳:ט׳).
משמים ארץ – נכון בעברי ובהגיון, כמו שהיה נכון אם אמר: לארץ.
והנה תפארת ישראל היתה גבוה עד שמים הגיע להפלגה, גם ידוע ליודעים שיתוף שמים.
ולא זכר – השם יתברך ברצונו, לא שקרה לו שכחה כמקרה בני אדם, וחלילה. ואולי לא היה זה כמו זה: ולא זכר שר המשקים (בראשית מ׳:כ״ג).
וקרא בית המקדש בפרט הדום רגליו, ואם כן הוא כל ירושלים גם כל ארץ ישראל, גם כל הארץ שבעולם, והכל אמת מצדדים, וזכור זה והקש על זה.
איכה יעיב – למה שהיה מן המנהג הטבעי כי ברדת הגשם והשלג מן השמים ישכון שם הענן ומה גם עתה ברדת ברד או עת השליך אבנים כי יהיה שם חשך ענן וערפל. לזה אמר המקונן כי העיב ה׳ באף ובחמה באפלה, השליך משמים ארץ תפארת ישראל, ואמר כי לא זכר בעננו הענן הזה, ברית הקשת אשר נתן בהדום רגליו לזכור, כדי שלא לשחת, אבל השחית וכלה את הכל.
הדם רגליו. כל הדם בלישנא חסר וא״ו ועל זה אמרו במדרש לא זכר הקב״ה אותו הדם של בין רגליו של זקן שנימול לצ״ט שנה ד״א ולא זכר אותו הדם שבמצרים שנאמר ולקחו מן הדם ונתנו כל שתי המזוזות ד״א ולא זכר דם הברית שנזרק על ישראל בבאם להתיצב בתחתית ההר לקבל התורה מדרש רבתי ולקח טוב.
יעיב – החשיך יפעתה ע״י עבים.
הדם רגליו – בית המקדש, ובשמים כסאו.
איכה יעיב – כתיב (פ, עקב) העדותי בכם היום כי אבד תאבדון כגוים אשר ה׳ מאביד מפניכם, מה אלו בעבים דכתיב (ישעיהו י״ט) הנה ה׳ רוכב על עב קל ונעו אלילי מצרים וגו׳ אף אלו בעבים, דכתיב איכה יעיב באפו ה׳ את בת ציון1 (שם).
איכה יעיב באפו – מהו יעיב באפו, רבי חמא ב״ר חנינא אמר איך חייב ה׳ באפו את בת ציון,⁠2 שכן יש מקומות שקורין לחיובא עייבא,⁠3 ר׳ שמואל בר נחמני אמר, איך כאיב ה׳, שכן יש מקומות שקורין לכאיבא עייבא,⁠4 ורבנן אמרי – איך שיום ה׳ באפו את בת ציון5 (מ״ר).
את בת ציון – כתיב (איוב ל״א) וכעב עברה ישועתי, אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע, בני אדם שהם נדיבים וראויים שתבא לי ישועה על ידיהם אתה מעבירנו כעבים, שנאמר איכה יעיב באפו ה׳ את בת ציון6 (שם).
השליך משמים ארץ – רבי הוי נקיט ספר קינות וקא קרי בגויה, כי מטא להאי פסוקא השליך משמים ארץ נפל מידי׳, אמר, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא7 (חגיגה ה׳:)
השליך משמים ארץ – משל למלך שהיה לו בן, בכה ונתנו אביו על ארכבותיו, שוב בכה ונתנו על זרועותיו, שוב בכה והרכיבו על כתפו, טנף עליו ומיד השליכו לארץ, ולא הוי ירידתו כעליתו, עלה מעט מעט וירד בבת אחת, כך נהג הקב״ה עם ישראל, מתחלה (הושע י״א) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו ואח״כ (שם י׳) ארכיב אפרים, ואח״כ – השליך משמים ארץ8 (מ״ר).
תפארת ישראל – מהו תפארת ישראל, אמר הקב״ה לישראל, כלום אתם מקניטין אותי אלא בשביל איקונין של יעקב שחקוקה על כסאי,⁠9 הרי הוא לכם כנגד פניכם, הוי – השליך משמים ארץ תפארת ישראל10 (שם).
הדם רגליו – מהו ולא זכר הדם רגליו, א״ר חנינא בר יצחק, אין הקב״ה זוכר אותו הדם שבין רגליו של אותו זקן, שנאסר ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו בשר ערלתו11 (מ״ר).
הדם רגליו – דבר אחר ולא זכר הדם רגליו, אין הדום זה אלא ביהמ״ק, שנאמר (תהלים צ״ט) רוממו ה׳ אלהינו והשתחוו להדום רגליו קדוש הוא12 (שם).
ביום אפו – א״ר אחא, יום אחד היה חרון אפו של הקב״ה ואלו עשו ישראל בו תשובה פשרו13 (שם).
1. ומפרש כגוים אשר ה׳ מאביד מפניכם – כאופן האבידה אשר האביד ה׳ את הגוים. וסמיך על סוף הפסוק שם כן תאבדון, דמיותר הוא דהלא אמר מקודם העדותי וגו׳ כי אבד תאבדון כגוים וגו׳ ומה זה דאמר כן תאבדון, ע״כ דריש המ״ר דסיפא דקרא כן תאבדון קאי על אופן האבדה של הגוים, ואבד תאבדון קמא קאי על העונש בכלל דיענשו ויאבדו כגוים אשר נענשו ונאבדו וחסר במדרש מלת וגומר.
2. חייב הוא מענין רעה והיזק, מלשון חב לאחרים, וע׳ באות הסמוך.
3. מפני שהח׳ והעי״ן מתחלפין, מפני שהם ממוצא אחד מאותיות הגרון.
4. המדרש מחפש איך לפרש מליצת יעיב, זה מפרש דמליצת יעיב קאי על מי שמחויב להענש אם בגוף ואם בכסף – ומביא ראיה שכן העולם קורין לחיובא עייבא כלומר שהעולם תשך בעדו כמו שהוא מכוסה בעבים, והוא מליצת העולם, ולפי זה אין צריך להתחלפות העי״ן בחי״ת, וזה דריש מלשון כאב, דמאן דכאיב ליה כאיבא קורין לו העולם ע״ד המליצה עייבא, כנ״ל – שהעולם חשך בעדו כאלו מכוסה בעבים.
5. ורבנן דרשי המליצה מלשון יעיב שהוא שממה, כי מקום חשך הוא מקום שמם, וכמ״ש והארץ היתה תוהו ובוהו וחשך, כי מקום חשך הוא תוהו ובוהו, וז״ה אמרו יעיב, כמו ישומם כי העבים יכסו אור השמש ונעשה חשך ושמם, וז״ה כונת שיים מלשון שממה.
6. יעיב מלשון עבים, ובת ציון מפרש מלשון המצויינים בתורה ובמצות, וכמו שדרשו במדרש חזית הלשון בנות ציון.
7. ר״ל כמה גדולה נפילה זו שאין לך בור עמוק וגג גבוה כמשמים לארץ, ומרוב צערו נחלש ונפל הספר מידו. ולכאורה י״ל מה חידוש חידש רבי בזה הלא אמר השליך משמים ארץ והוא בודאי יותר מן איגרא רמא לבירא עמיקתא, אמנם יש לומר ע״פ המדרש שוחר טוב ק״כ דאמר שם שיר המעלות כשישראל עולין למעלות הרבה עולין וכה״א אתה תעלה מעלה מעלה, וכשהם יורדין אינם יורדין ירידה אחת אלא ואתה תרד מטה מטה וכה״א השליך משמים ארץ, והכונה דאלו לא עלו ישראל במעלה היותר גבוהה לא היתה הנפילה כ״כ גדולה כמובן, אך כעת שהיו ישראל מקודם במעלה היותר גבוהה היתה הנפילה גדולה עד מאד, וז״ה שאמר השליך משמים כלומר מתחלה היו גבוהים עד שמים ועוד יותר גבוה משמים, וכמ״ש כי גדול מעל שמים חסדך (וע׳ פסחים נ׳ ע״ב) ואח״כ נפלו על הארץ והיתה הנפילה גדולה וז״ה שאמר רבי מאיגרא רמא מקודם עלו לאגרא רמא ואח״כ נפלו לבירא עמיקתא ולא נפלו מלוא קומתם על הארץ כשהם הולכים על הארץ רק מאיגרא לבירא וכנ״ל, וע׳ זוהר ח״ב קע״ה א׳, ועי׳ רש״י.
8. מפרש תרגלתי מלשון רגלים, ואע״פ דפסוק תרגלתי הוא מאוחר לפסוק ארכיב, אך מפני שסדר התעלות הבן במשל שהביא הוא בסדר כזה לא חש לדרוש מן המאוחר אל המוקדם.
9. ענין ההקנטה בזה הוא מפני שהיו בוטחין באיקונו של יעקב שחקוקה על כסא הכבוד והיו מתגאין וחוטאין, ועי׳ בסמוך פסוק ז׳ בדרשה זנח ה׳ מעין לשון ודרשה כזו.
10. פשוט דסמיך לדרוש משום דשם יעקב הוא גם ישראל ותפארתו היא בזה שהאיקונין חקוקה על כסא הכבוד. וטעם יתרון ליעקב על אבותיו שהיתה איקונין שלו חקוקה כזה, הוא משום דמטתו היתה שלמה, שלא היה פגם בבניו, משא״כ אברהם ויצחק יצאו מהם ישמעאל ועשו.
11. דריש כן מלשון הדם שהוא חסר ו׳. ולא אדע מש״כ איזו מפרשים למ״ר דאולי היה בספריהם [של בעלי המ״ר] חסר ו׳, והלא גם בספרנו הוא חסר.
12. תמה אני שלא הביא הפסוק דתהלים קל״ב נבואה למשכנותיו נשתחוה להדום רגליו, אשר מזה הראיה יותר חזקה, ואולי משום דזה שהביא מוקדם הוא. ואמנם אפשר להביא מפסוק יותר מפורש לענין זה, מדה״א כ״ח לבנות בית מנוחה לארון ברית ה׳ ולהדום רגלי בית אלהינו, והא דכתיב (ישעיהו ס׳) והארץ הדום רגלי, צ״ל דכל יתרון ומעלת הארץ הוא בשביל המקדש, וא״כ גם בזה שם התואר הזה אל ביהמ״ק. ואמנם יש להסביר הראיה מהפסוק שמביא בזה והשתחוו להדום רגליו, משום דמצינו כנגד זה כתיב באותו ענין רוממו ה׳ אלהינו והשתחוו להר קדשו, דזה בודאי קאי על ביהמ״ק, א״כ גם והשתחוו להדום רגליו ג״כ ביהמ״ק הוא.
13. דריש יתור הלשון ביום, דדי היה לכתוב ולא זכר הדום רגליו באפו, וכמו שכתוב אשר נשבעתי באפי, וגם ענין החורבן נמשך זמן רב וכמבואר באגדות שנבוכדנצר צר על ירושלים ג׳ שנים ומחצה, וא״כ לא שייך הלשון ביום, לכן דריש דהכל היה תלוי ביום אחד שבו נגזרה הגזירה, ולכן אלו חזרו אותו יום בתשובה היו משככין כעסו, ופשרו הוא מלשון צינון כמו מים פושרין, וע״ד נתפשרתי גבי קין בר״ר פ׳ כ״ב.
אֵיכָה – איך1 יָעִיב – העריב והחשיך2 והאפיל3 בְּאַפּוֹ – ברוגזו4 | אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן – כנסת ישראל?!⁠5, ולאחר שהגביהם עד לשמים6 הִשְׁלִיךְ – השליכם מִשָּׁמַיִם לארץ בבת אחת7, השליך אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל הם מבצרי בת יהודה וכל נאות יעקב וממלכה ושריה8, וְעִמָּם השליך לגלות אף את קדושת ארץ ישראל9, וְלֹא זָכַר את בית המקדש אשר הוא10 הֲדֹם רַגְלָיו – שרפרף מרגלותיו11 בְּיוֹם שחרה12 אַפּוֹ וגבר רוגזו13, והשחית וכילה את הכל14: ס
1. תרגום.
2. רש״י, אבן עזרא. פירוש נוסף מביא אבן עזרא פי׳ יגביה עד עב.
3. לקח טוב.
4. תרגום.
5. תרגום.
6. רש״י.
7. ולא מעט מעט, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, רש״י. משל למלך שהיה לו בן, בכה ונתנו אביו על ארכובותיו, שוב בכה ונתנו על זרועותיו, שוב בכה והרכיבו על כתפו, טינף עליו ומיד השליכו לארץ, ולא היתה ירידתו כעליתו, עלה מעט מעט וירד בבת אחת, כך נהג הקב״ה עם ישראל, מתחילה (הושע יא, ג) ״וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו״ ואח״כ (הושע י, יא) ״אַרְכִּיב אֶפְרַיִם״, ואח״כ (כאן) ״הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ״, מדרש רבה.
8. ר״י קרא.
9. היא הנקראת ״תפארת״, פלגי מים.
10. תרגום, ר״י קרא. בית המקדש שהוא הדום רגליו, כשם שנאמר (ישעיהו ו, א) ״וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל״ ופתרו בו אנשי פתרון, הוא יושב על כסא רם ונשא והדום רגליו ממלאים את ההיכל, כלומר שגבוה כל כך שבשמים הכין כסאו והדום רגליו מגיע להיכל שלמטה, וכן ישעיה הוא אומר (ישעיהו סו, א) ״הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי״, ר״י קרא. ובמדרש, מהו ולא זכר הדם רגליו? א״ר חנינא בר יצחק, אין הקב״ה זוכר אותו הדם שבין רגליו של אותו זקן עליו נאמר (בראשית יז, כד) ״וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ״, מדרש רבה.
11. רש״י.
12. תרגום. ובמדרש, א״ר אחא יום אחד היה חרון אפו של הקדוש ברוך הוא, ואילו עשו ישראל תשובה פשרו, מדרש רבה.
13. תרגום. המילה ״אפו״ מופיעה פעמיים, אחד על מקדש ראשון ואחד על מקדש שני, לקח טוב.
14. עקדת יצחק.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ב) בִּלַּ֨ע אֲדֹנָ֜י [וְלֹ֣א] (לא) חָמַ֗ל אֵ֚ת כׇּל⁠־נְא֣וֹת יַעֲקֹ֔ב הָרַ֧ס בְּעֶבְרָת֛וֹ מִבְצְרֵ֥י בַת⁠־יְהוּדָ֖ה הִגִּ֣יעַ לָאָ֑רֶץ חִלֵּ֥ל מַמְלָכָ֖ה וְשָׂרֶֽיהָ׃
Adonai devoured1 without mercy2 all the dwellings of Yaakov. In His wrath He tore down the fortresses of Daughter Yehuda; He brought them down to the ground.⁠3 He profaned a kingdom and its princes.
1. devoured | בִּלַּע – The root "בלע" in the pa'al form means: "to swallow" or "engulf", but in the pi'el form (as used here and throughout Eikhah) it might be more intensive, describing utter destruction, devouring rather than swallowing. [See Shemuel II 20:20 where "אֲבַלַּע" is, in fact, parallel to the word "אַשְׁחִית".]
2. without mercy | וְלֹא חָמַל – This translation follows the written form of "לא חָמַל", viewing the words as an adverbial phrase modifying "devoured". The read form "וְלֹא חָמַל" might instead translate as "And He had no mercy". In this chapter, in contrast to chapter 1, the poet describes not a "righteous God", but an angry one who acts as Israel's enemy, with the poet repeatedly pointing to God's lack of mercy. The focus is no longer on the city's emptiness and despair but on its physical destruction, the work of God's hand. As such, the poet no longer justifies Hashem's actions, but blames Him (see especially verses 20-21).
3. He brought them... | הִגִּיעַ לָאָרֶץ – This clause might alternatively be connected to that which follows: "He brought to the ground and profaned the kingdom and its princes".
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובאבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
שֵׁיצֵי יְיָ וְלָא חָס יָת כָּל עִידִית יַעֲקֹב פַּגֵּר בְּרוּגְזֵיהּ כְּרַכֵּי כְנִשְׁתָּא דְבֵית יְהוּדָה אַמְטֵי לְאַרְעָא אַפֵּיס מַלְכוּתָהָא וְרַבְרְבָנָהָא.
[ד] בִּלַּע ה׳ וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב – רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמַר אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, מִנְיַן: מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט (ישעיהו א׳:כ״א), מְלֵתִי כְּתִיב, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה לוֹ בֵּית סֵפֶר וּבֵית תַּלְמוּד, בֵּית סֵפֶר לְמִקְרָא, וּבֵית תַּלְמוּד לְמִשְׁנָה.
דָּבָר אַחֵר: בִּלַּע ה׳ וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב – אֶת כָּל נְאוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב, כְּגוֹן רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְרַבִּי יְשֵׁבָב, וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, וְרַבִּי חוּצְפִּית הַמְתוּרְגְּמָן, וְרַבִּי יְהוּדָה הַנַּחְתּוֹם, וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן, וְרַבִּי עֲקִיבָא, וּבֶן עֲזַאי, וְרַבִּי טַרְפוֹן. וְאִית דְּמַפְקִין רַבִּי טַרְפוֹן וּמְעַיְילִין רַבִּי אֶלְעָזָר חַרְסְנָה. רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה דָּרֵשׁ שִׁיתִּין אַפִּין בְּבִּלַּע ה׳ וְלֹא חָמַל, וְרַבִּי הֲוָה דָּרֵישׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אַפִּין. וְלֹא דְּרַבִּי יוֹחָנָן יַתִּיר עַל רַבִּי, אֶלָּא רַבִּי עַל יְדֵי שֶׁהָיָה סָמוּךְ לְחֻרְבַּן הַבַּיִת הָיָה נִזְכַּר וְהָיָה דּוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה וּמִתְנַחֵם.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן רַבִּי הָיָה דוֹרֵשׁ: דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב (במדבר כ״ד:י״ז), אַל תִּקְרֵי כּוֹכָב אֶלָּא כּוֹזָב. רַבִּי עֲקִיבָא כַּד הֲוָה חָמֵי לֵיהּ לְהָדֵין בַּר כּוֹזִיבָא הֲוָה אָמַר הַיְינוּ מַלְכָּא מְשִׁיחָא, אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן תּוֹרָתָא עֲקִיבָא יַעֲלוּ עֲשָׂבִים בִּלְחָיֶיךָ וַעֲדַיִן אֵינוֹ בָּא.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב (בראשית כ״ז:כ״ב), קוֹל אַדְרִיָּאנוּס קֵיסָר הָרַג בְּבֵיתָר שְׁמוֹנִים אֶלֶף רִבּוֹא בְּנֵי אָדָם וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף תּוֹקְעֵי קְרָנוֹת הָיוּ צָרִין עַל בֵּיתָר, וְהָיָה שָׁם בֶּן כּוֹזִיבָא, וְהָיוּ לוֹ מָאתַיִם אֶלֶף מְקֻטָּעֵי אֶצְבַּע, שָׁלְחוּ לוֹ חֲכָמִים עַד מָתַי אַתָּה עוֹשֶׂה לְיִשְׂרָאֵל בַּעֲלֵי מוּמִין, אָמַר לָהֶם וְהֵיאַךְ יִבָּדְקוּ, אָמְרוּ לוֹ כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹקֵר אֶרֶז מִלְּבָנוֹן אַל יִכָּתֵב בְּאִסְטְרַטְיָא שֶׁלְּךָ. וְהָיוּ לוֹ מָאתַיִם אֶלֶף מִכָּאן וּמִכָּאן, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיוּ יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה הָיוּ אוֹמְרִים לָא תִסְעוֹד וְלָא תַסְכֵּיף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ (תהלים ס׳:י״ב). וּמֶה הָיָה עוֹשֶׂה בֶּן כּוֹזִיבָא, הָיָה מְקַבֵּל אַבְנֵי בַּלִּיסְטְרָא בְּאֶחָד מֵאַרְכּוּבוֹתָיו וְזוֹרְקָן וְהוֹרֵג מֵהֶן כַּמָּה נְפָשׁוֹת, וְעַל זֶה אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא כָּךְ. שָׁלשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה הִקִּיף אַדְרִיָאנוּס קֵיסָר לְבֵיתָר, וְהָיָה שָׁם רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מִתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַל תֵּשֵׁב בַּדִּין הַיּוֹם. וּלְבַסּוֹף נָתַן דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר, אֲתָא חַד כּוּתָאי וּמְצָאוֹ וְאָמַר לוֹ, אֲדוֹנִי, כָּל יוֹמִין דַּהֲדָא תַּרְנְגוֹלְתָּא מִתְגַּעְגַּע בְּקִיטְמָא לֵית אַתְּ כָּבֵישׁ לָהּ, אֶלָּא הַמְתֵּן לִי דַּאֲנָא עָבֵיד לָךְ דְּתַכְבְּשִׁנָּהּ יוֹמָא דֵין, מִיָּד עָלֵיל בֵּיהּ בְּבוּבֵיהּ דִּמְדִינְתָּא, וְאַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר דַּהֲוָה קָאֵים וּמַצְלֵי, עֲבַד גַּרְמֵיהּ לָחֵישׁ בְּאוּדְנֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי, אָזְלוּן וְאָמְרוּן לְבַר כוּזִיבָא חֲבִיבָךְ רַבִּי אֶלְעָזָר בָּעֵי לְאַשְׁלָמָא מְדִינְתָּא עִם אַדְרִיָּאנוּס, שְׁלַח וְאַתְיֵיהּ לְהַהוּא כּוּתָאי אֲמַר לֵיהּ מַאי אֲמַרְתְּ לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אִין אֲנָא אָמַר לָךְ, מַלְכָּא קָטֵיל לֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא, וְאִין לֵית אֲנָא אָמַר לָךְ אַתְּ קָטֵיל לֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא, אֲבָל מוּטָב לִיקְטְלֵיהּ הַהוּא גַבְרָא לְגַרְמֵיהּ וְלָא תִתְפָּרְסִין מִיסְטֵירִין דְּמַלְכוּתָא. בֶּן כּוֹזִיבָא סָבַר בְּדַעְתֵּיהּ דִּבְעֵי לְאַשְׁלָמָא מְדִינְתָּא, כֵּיוָן דַּחֲסַל רַבִּי אֶלְעָזָר צְלוֹתֵיהּ שְׁלַח וְאַיְיתֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ מָה אֲמַר לָךְ הָדֵין כּוּתָאי. אֲמַר לֵיהּ לֵית אֲנָא יָדַע מַה לְּחִישׁ לִי בְּאוּדְנָאי וְלָא שְׁמָעֵת לֵיהּ כְּלוּם דַּאֲנָא בִּצְלוֹתִי קָאֵימְנָא, וְלֵית אֲנָא יָדַע מָה הֲוָה אֲמַר. נִתְמַלֵּא רוּגְזֵיהּ לְבֶן כּוֹזִיבָא יְהַב לֵיהּ חַד בְּעִיטָא בְּרַגְלֵיהּ וְקָטְלֵיהּ, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ (זכריה י״א:י״ז), אָמְרָה לוֹ אַתָּה סִמִּיתָ זְרוֹעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְסִמִּיתָ עֵין יְמִינָן, לְפִיכָךְ זְרֹעוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִּכְהֶה. מִיָּד גָּרְמוּ עֲוֹנוֹת וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר וְנֶהֱרַג בֶּן כּוֹזִיבָא, וְאַיתִיאוּ רֵישֵׁיהּ לְגַבֵּי אַדְרִיָּאנוּס, אֲמַר מַאן קָטְלֵיהּ לְדֵין, אֲמַר לֵיהּ חַד גּוּנְתָאי אֲנָא קְטַלְתֵּיהּ לְדֵין, אֲמַר לֵיהּ זִיל וְאַיְיתֵיהּ לִי, אֲזַל וְאַיְיתֵיהּ וְאַשְׁכַּח עַכְנָא כְּרִיכָא עַל צַוָּארֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ אִלּוּ לָא אֱלָהֵיהּ קְטָלֵיהּ לְדֵין מַאן הֲוָה יָכֵיל לֵיהּ, וּקְרָא עֲלוֹי: אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם (דברים ל״ב:ל׳). הָיוּ הוֹרְגִים בָּהֶם עַד שֶׁשָּׁקַע הַסּוּס בְּדָם עַד חָטְמוֹ, וְהָיָה הַדָּם מְגַלְגֵּל אֲבָנִים שֶׁל אַרְבָּעִים סְאָה וְהוֹלֵךְ בַּיָּם אַרְבָּעָה מִילִין. וְאִם תֹּאמַר שֶׁקְּרוֹבָה לַיָּם, וַהֲלֹא רְחוֹקָה מִן הַיָּם אַרְבָּעָה מִילִין. וְכֶרֶם גָּדוֹל הָיָה לוֹ לְאַדְרִיָּאנוּס שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל עַל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל, כְּמִן טְבֶרְיָא לְצִפּוֹרִי, וְהִקִּיפוֹ גָּדֵר מֵהֲרוּגֵי בֵּיתָר, וְלֹא גָּזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיִּקָּבְרוּ עַד שֶׁעָמַד מֶלֶךְ אֶחָד וְגָזַר עֲלֵיהֶם וּקְבָרוּם. רַבִּי הוּנָא אָמַר יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵּיתָר לִקְבוּרָה נִקְבְּעָה הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, הַטּוֹב שֶׁלֹא הִסְרִיחוּ וְהַמֵּטִיב שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה. חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה עָשְׂתָה בֵּיתָר אַחַר חֻרְבַּן הַבַּיִת, וְלָמָּה נֶחְרְבָה עַל שֶׁהִדְלִיקוּ נֵרוֹת לְחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְלָמָה הִדְלִיקוּ, אָמְרוּ הַבּוּלְיוֹטִין שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּאֶמְצַע הַמְּדִינָה, וְכַד הֲוָה סָלֵיק חַד מִנְהוֹן לְצַלָּאָה, אֲמַר לֵיהּ בָּעֵית לְעִיבָדָא בּוּלְיוֹטִין, אֲמַר לֵיהּ לָא. בָּעֵית לְאִיעַבְדָא אַרְכוֹנְטִיס, אֲמַר לְהוֹ לָא. אָמְרֵי לֵיהּ מִן בְּגִין דִּשְׁמַעְנָא דְּאִית לָךְ חָדָא אִיסְיָא אַתְּ בָּעֵי מְזַבְּנָא יָתֵיהּ לִי, אֲמַר לֵיהּ לֵית בְּדַעְתִּי, וַהֲוָה כּוֹתֵב וּמַשְׁלַח אוֹנוֹתֵיהּ לְבַר בֵּיתֵיהּ אִין אָתֵי גְּבַר פְּלוֹנִי לָא תִשְׁבְּקִינֵיהּ מֵיעַל לְאִיסְיָא דְּהוּא מַזְבְּנָא לִי. וַהֲוָה אָמַר הַהוּא גַבְרָא הַלְּוַאי אִיתָּבְרַת רַגְלֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא וְלָא סָלֵיק לְהָדֵין זָוִיתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: צָדוּ צְעָדֵינוּ (איכה ד׳:י״ח), צָדְיָאה אוֹרְחָא מִלְּהַלָּכָא בְּאִילֵּין פְּלַטְיָיאתָא. קָרַב קִצֵּנוּ, קִיצָא דְּהַהוּא בֵּיתָא. מָלְאוּ יָמֵינוּ, יוֹמָא דְהַהוּא בֵּיתָא. אַף אִינוּן לָא פָּשַׁת לְהוֹן טַב, דִּכְתִיב: שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה (משלי י״ז:ה׳).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שְׁלשׁ מֵאוֹת מוֹחֵי תִּינוֹקוֹת נִמְצְאוּ עַל אֶבֶן אַחַת, וּשְׁלשׁ מֵאוֹת קֻפּוֹת שֶׁל קְצוּצֵי תְּפִלִּין נִמְצְאוּ בְּבֵיתָר, וְכָל אַחַת וְאַחַת מַחֲזֶקֶת שָׁלשׁ סְאִין, וּכְשֶׁאַתָּה בָּא לְחֶשְׁבּוֹן אַתָּה מוֹצֵא שְׁלשׁ מֵאוֹת סְאִין.
אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל חֲמֵשׁ מֵאוֹת בָּתֵּי סוֹפְרִים הָיוּ בְּבֵיתָר, וְקָטָן שֶׁבָּהֶם לֹא הָיָה פָּחוֹת מִשְּׁלשׁ מֵאוֹת תִּינוֹקוֹת, וְהָיוּ אוֹמְרִים אִם יָבוֹאוּ הַשּׂוֹנְאִים עָלֵינוּ בַּמַּכְתְּבִין הַלָּלוּ אָנוּ יוֹצְאִין וְדוֹקְרִין אוֹתָם. וְכֵיוָן שֶׁגָּרְמוּ הָעֲוֹנוֹת וּבָאוּ הַשּׂוֹנְאִים כָּרְכוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּסִפְרוֹ וְשָׂרְפוּ אוֹתָם וְלֹא נִשְׁתַּיֵּיר מֵהֶם אֶלָּא אֲנִי וְקָרָא עַל עַצְמוֹ: עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי וגו׳ (איכה ג׳:נ״א). שְׁנֵי אַחִין הָיוּ בִּכְפַר חֲרוֹכָא, וְלָא הֲווֹן שָׁבְקִין רוֹמָאֵי עֲבַר תַּמָּן דְּלָא הֲווֹ קַטְלֵי יָתֵיהּ, אָמְרֵי כָּל סַמָּא דְּמִילָה נֵיתֵי כְּלִילָא דְּאַדְרִיָאנוּס וְנֵיתֵיב בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל [אלו] שִׁמְעוֹן, דְּהָא רוֹמָאֵי אַתּוּן, מִן דְּנָפְקִין פָּגַע בְּהוֹן חַד סָבָא אֲמַר לְהוֹן בָּרְיָיא בְּסַעֲדֵיכוֹן מִן אִלֵּין, אָמְרוּ לֵיהּ לָא נִסְעוֹד וְלָא נִסְכֵּיף, מִיָּד גָּרְמוּ עֲוֹנוֹת וְנֶהֶרְגוּ, וְאַיְיתִיאוּ רֵישֵׁיהוֹן לְגַבֵּי אַדְרִיָּאנוּס, אֲמַר מָאן קָטֵיל אִילֵין, אֲמַר לֵיהּ חַד גּוּנְתָאי אֲנָא קְטִילַת לְהוֹן, אֲמַר לֵיהּ זִיל אַיְיתֵי לִי פִּיטּוֹמַיְיהוּ, אֲזַל אַשְׁכַּח עַכְנָא כְּרִיכָא עַל צַוָּארֵיהוֹן, אֲמַר אִילּוּ אֱלָהֲהוֹן דְּאִילֵין לָא קָטֵיל לְהוֹן מָאן הֲוָה יָכֵיל לְמִקְטְלִינוֹן, וּקְרָא עֲלֵיהוֹן: אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם (דברים ל״ב:ל׳). שְׁנֵי אֲרָזִים הָיוּ בְּהַר הַמִּשְׁחָה, וְתַחַת אֶחָד מֵהֶן הָיוּ אַרְבַּע חֲנֻיּוֹת שֶׁל מוֹכְרֵי טְהָרוֹת, וּמִן הָאֶחָד הָיוּ מוֹצִיאִין אַרְבָּעִים סְאָה גּוֹזָלוֹת לְכָל חֹדֶשׁ, וּמֵהֶן הָיוּ יִשְׂרָאֵל מַסְפִּיקִין לַקִּנִּים. טוּר שִׁמְעוֹן הֲוָה מַפִּיק תְּלַת מְאָה גָּרָבִין, וְלָמָּה חָרְבוּ, אִי תֵימָא מִפְּנֵי הַזּוֹנוֹת, וַהֲלֹא לֹא הָיְתָה אֶלָּא רִיבָה אַחַת וְהוֹצִיאוּהָ מִשָּׁם.
אָמַר רַבִּי הוּנָא מִשּׁוּם שֶׁהָיוּ מְשַׂחֲקִין בְּכַדּוּר בְּשַׁבָּת. עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים עֲיָרוֹת הָיוּ בְּהַר הַמֶּלֶךְ, לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם, הָיָה הָאֶלֶף אֶחָד מֵהֶם, וּכְנֶגְדָּן הָיוּ לוֹ אֶלֶף סְפִינוֹת בַּיָּם. שְׁלשָׁה עֲיָרוֹת הָיָה טִימָס שֶׁלָּהֶם עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם, כָּבוּל, שִׁיחִין, וּמַגְדְּלָא. וְלָמָּה חָרוּב, כָּבוּל, מִפְּנֵי הַמַּחְלֹקֶת. שִׁיחִין, מִפְּנֵי כְשָׁפִים. מַגְדְּלָא, מִפְּנֵי הַזְּנוּת. שְׁלשָׁה עֲיָרוֹת הָיוּ בַּדָּרוֹם וְהָיוּ מוֹצִיאוֹת כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, וְאֵלּוּ הֵן: כְּפַר בִּישׁ, כְּפַר שַׁחֲלַיִם, כְּפַר דִּיכְרִין. כְּפַר בִּישׁ, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ כְּפַר בִּישׁ, דְּלָא הֲוַת מְקַבְּלָא אַכְסַנְיָא. כְּפַר שַׁחֲלַיִם, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ כְּפַר שַׁחֲלַיִם, דַּהֲווֹ מְרַבְיָן בְּנֵיהוֹן כְּאִילֵין תַּחֲלוּסַיָּיא. כְּפַר דִּיכְרִין, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ כְּפַר דִּיכְרִין, דְּכָל אִתְּתָא דַּהֲוַת תַּמָּן הֲוַת יָלְדָה בְּנִין דִּיכְרִין, וְכָל אִתְּתָא דַּהֲוַת בָּעְיָא לְמֵילַד נְקֵבָה, הֲוַת נָפְקָא לְבַר מִן קַרְתָּא וַהֲוַת יָלְדָה נְקֵבָה, וְכָל אִתְּתָא אַחֲרִיתָא דַּהֲוַת בָּעְיָא לְמֵילַד בַּר דְּכַר, הֲוַת אַתְיָא תַּמָּן וַהֲוַת יָלְדָה זָכָר. וְכַדּוּ כַּד אַתְּ נְצַעְהוֹן בְּשִׁתִּין רִבְוָון דְּקַנְיֵי לָא נָסְיָין לְהוֹן.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן קָפְצָה לָהּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. רַב הוּנָא אָמַר שְׁלשׁ מֵאוֹת חֲנֻיּוֹת שֶׁל מוֹכְרֵי טְהָרוֹת הָיוּ בְּמַגְדְּלָא דְּצַבָּעַיָּא וּשְׁלשׁ מֵאוֹת חֲנֻיּוֹת שֶׁל אוֹרְגֵי פָּרוֹכוֹת הָיוּ בִּכְפַר נִמְרָה. וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר שְׁמוֹנִים אַחִים כֹּהֲנִים הָיוּ נְשׂוּאִים לִשְׁמוֹנִים כֹּהֲנוֹת אֲחָיוֹת, בְּלַיְלָה אֶחָד תְּלוּנְהוּ בַּחֲדָא גַפְנָא, חוּץ מֵאַחִים בְּלֹא אֲחָיוֹת, חוּץ מֵאֲחָיוֹת בְּלֹא אַחִים, חוּץ מִלְוִיִּים וְחוּץ מִיִּשְׂרָאֵל. שְׁמוֹנִים אֶלֶף פִּרְחֵי כְּהֻנָּה נֶהֶרְגוּ עַל דָּמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה. רַבִּי יודָן שָׁאַל לְרַבִּי אַחָא הֵיכָן הָרְגוּ אֶת זְכַרְיָה בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל אוֹ בְּעֶזְרַת נָשִׁים, אָמַר לוֹ לֹא בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּעֶזְרַת נָשִׁים, אֶלָּא בְּעֶזְרַת כֹּהֲנִים, וְלֹא נָהֲגוּ בְּדָמוֹ לֹא כְדַם צְבִי וְלֹא כְדַם אַיָּל, תַּמָּן כְּתִיב: וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה וגו׳ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (ויקרא י״ז:י״ג), בְּרַם הָכָא כְּתִיב: כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר (יחזקאל כ״ד:ז׳), וְכָל כָּךְ לָמָּה, לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סֶלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת (יחזקאל כ״ד:ח׳). שֶׁבַע עֲבֵרוֹת עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, הָרְגוּ כֹּהֵן וְנָבִיא וְדַיָּן, וְשָׁפְכוּ דַם נָקִי וְחִלְּלוּ אֶת הַשֵּׁם וְטִמְּאוּ אֶת הָעֲזָרָה, וְשַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה, וְכֵיוָן שֶׁעָלָה נְבוּזַרְאֲדָן חַזְיֵיהּ לִדְמֵיהּ דִּזְכַרְיָה דַּהֲוָה קָא רָתִיחַ, אֲמַר לְהוֹן מַאי הִיא, אָמְרוּ לֵיהּ דַּם פָּרִים וּכְבָשִׂים, אַיְיתֵי פָּרִים וּכְבָשִׂים וְלָא אִידוּם, אַיְיתֵי כָּל מִינֵי דָמִים וְלָא אִידוּם, אֲמַר לְהוֹן אִי אַמְרִיתוּ לִי מוּטָב וְאִי לָא אֲנָא מַסְרֵיקְנָא לְבִישְׂרָא דַּהֲנָךְ אֵינָשֵׁי בְּמַסְרֵיקִין דְּפַרְזְלָא וְלָא אֲמָרוּ לֵיהּ, וְהַשְׁתָּא דַּאֲמַר לְהוֹ הָכֵי אָמְרוּ לֵיהּ מַה נְּכַסֵּי מִינָךְ, נְבִיָּיא כַּהֲנָא הֲוָה לָן וַהֲוָה מוֹכִיחַ לָן לְשׁוּם שְׁמַיָא קַבִּילוּ, וְלָא קַבְּלֵינַן מִינֵיהּ אֶלָּא קָאֵימְנָא עִילָּוֵיהּ וְקַטְלִינַן לֵיהּ. אֲמַר לְהוֹן אֲנָא מְפַיַּיסְנָא לֵיהּ, אַיְיתֵי סַנְהֶדְּרֵי גְדוֹלָה שָׁחַט עִילָּוֵיהּ וְלָא נָח. שָׁחַט סַנְהֶדְּרֵי קְטַנָּה עִילָּוֵיהּ וְלָא נָח. אַיְיתֵי פִּרְחֵי כְּהֻנָּה שָׁחַט עִילָּוֵיהּ וְלָא נָח. שָׁחַט תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן עִילָּוֵיהּ וְלָא נָח. אָמַר לוֹ זְכַרְיָה טוֹבִים שֶׁבְּעַמְּךָ אִבַּדְתִּי רְצוֹנְךָ שֶׁיֹּאבְדוּ כֻּלָּם, לְאַלְתָּר נָח. וְהִרְהֵר נְבוּזַרְאֲדָן הָרָשָׁע תְּשׁוּבָה וְאָמַר, וּמַה מִּי שֶׁמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כָּךְ כְּתִיב בּוֹ: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ (בראשית ט׳:ו׳), אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁאִבֵּד נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, מִיָּד נִתְמַלֵּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים וְרָמַז לַדָּם וְנִבְלַע בִּמְקוֹמוֹ. שְׁמוֹנִים אֲלָפִים פִּרְחֵי כְּהֻנָּה בָּקְעוּ בַּחֲיָלוֹתָיו שֶׁל נְבוּכַדְנֶאצַּר וּבְיָדָן מָגִינֵּי זָהָב, הָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל יִשְׁמְעֵאלִים וְהוֹצִיאוּ לָהֶם מִינֵי מְלוּחִים וְנוֹדוֹת מְנֻפָּחוֹת, אָמְרוּ לָהֶם נִשְׁתֶּה קֳדָמַיי, אָמְרוּ לָהֶם אִכְלוּ קֳדָמַיי וּלְבָתַר כֵּן אַתּוּן שָׁתְיָין, מִן דַּאֲכָלוּן הֲוָה נָסֵיב כָּל חַד וְחַד מִינַיְיהוּ זִיקָא וִיהַב לֵיהּ בְּפוּמֵיהּ וַהֲוָה רוּחָא עָלֵיל בִּכְרֵיסֵהּ וּבָקְעָה לֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מַשָּׂא בַּעְרָב בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ אֹרְחוֹת דְּדָנִים (ישעיהו כ״א:י״ג), לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם ישְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד. מִי נָתוּן בְּיַעַר הַלְּבָנוֹן בַּעְרָב תָּלִינוּ, אֶלָּא אֹרְחוֹת דְּדָנִים, אָרְחֲהוֹן דִּבְנֵי דְּדָנַיָּיא עָבְדִין כֵּן, וְכִי כֵן עֲבַד אֲבוּהוֹן לַאֲבוּכוֹן, מַה כְּתִיב בַּאֲבוּכוֹן: וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁק אֶת הַנָּעַר (בראשית כ״א:י״ט), וְאַתֶּם לֹא קִיַּמְתֶּם לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם, וְכִי מִטִּיבוּתְהוֹן אַיְיתָן לְגַבֵּיכוֹן: כִּי מִפְּנֵי חֲרָבוֹת נָדָדוּ (ישעיהו כ״א:ט״ו), מִפְּנֵי חַרְבּוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר נָדָדוּ. מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁלֹא הָיוּ שׁוֹמְרִים שְׁמִטּוֹתֵיהֶן כָּרָאוּי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ (שמות כ״ג:י״א). וּמִפְּנֵי קֶשֶׁת דְּרוּכָה, עַל יְדֵי שֶׁלֹא הָיוּ שׁוֹמְרִים שַׁבָּת כָּרָאוּי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: בַּיָּמִים הָהֵמָה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת (נחמיה י״ג:ט״ו). וּמִפְּנֵי כֹּבֶד מִלְחָמָה, מִפְּנֵי שֶׁלֹא הָיוּ נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, דִּכְתִיב בָּהּ: עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה׳ (במדבר כ״א:י״ד). דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִגִּיבְתּוֹן וְעַד אַנְטִיפְרַס שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲיָרוֹת הָיוּ, וּקְטַנָּה שֶׁבָּהֶן זוֹ בֵּית שֶׁמֶשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ וגו׳ (שמואל א ו׳:י״ט), וְכַדּוּן אֲפִלּוּ מֵאָה קָנֵי לֵית בָּהּ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשְׁמַרְתָּהּ הָיְתָה קְטַנָּה בַּמִּשְׁמָרוֹת, וְהָיְתָה מוֹצִיאָה שְׁמוֹנִים אֶלֶף פְּרָחִים. כַּמָּה פּוּלְמְסָאוֹת עָשָׂה אַדְרִיָּאנוֹס, תְּרֵין אָמוֹרָאִין, חַד אֲמַר חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם, וְחַד אֲמַר חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אַשְׁרֵי מִי שֶׁרָאָה בְּמַפַּלְתָּהּ שֶׁל תַּרְמוֹד, לָמָּה, שֶׁהָיְתָה שֻׁתֶּפֶת בִּשְׁתֵּי חֻרְבָּנוֹת. רַבִּי יוּדָן אָמַר בְּחֻרְבָּן רִאשׁוֹן הֶעֱמִידָה שְׁמוֹנִים אֶלֶף קַשָּׁתִין, וּבַשֵּׁנִי הֶעֱמִידָה אַרְבָּעִים אֶלֶף קַשָּׁתִין. רַב הוּנָא אָמַר בְּחֻרְבָּן אַחֲרוֹן הֵם כָּרִאשׁוֹן.
[ה] הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה – רַבִּי יוּדָן אָמַר כָּל בִּירָה וּבִירָה שֶׁהָיְתָה בִּירוּשָׁלַם לֹא הָיְתָה רְאוּיָה לְהִכָּבֵשׁ פָּחוֹת מֵאַרְבָּעִים יוֹם, רַבִּי פִּנְחָס אָמַר פָּחוֹת מֵחֲמִשִּׁים יוֹם, וְכֵיוָן שֶׁגָּרְמוּ עֲוֹנוֹת הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה הִגִּיעַ לָאָרֶץ. חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ, חִלֵּל מַמְלָכָה, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות י״ט:ו׳). וְשָׂרֶיהָ אֵלּוּ שָׂרִים שֶׁל מַעְלָן, אַתְּ מוֹצֵא עַד שֶׁלֹא בָּאוּ הַשּׂוֹנְאִים הָיָה יִרְמְיָה אוֹמֵר לָהֶם עֲשׂוּ תְּשׁוּבָה שֶׁלֹא תֵּלְכוּ בַּגָּלוּת, אָמְרוּ לוֹ אִם יָבֹאוּ הַשּׂוֹנְאִים מַה יְּכוֹלִין לַעֲשׂוֹת לָנוּ, חַד אֲמַר אֲנָא מַקֵּיף לָהּ חוֹמַת מַיָּא, וָחֳרִינָא אֲמַר אֲנָא מַקֵּיף לָהּ חוֹמַת נוּרָא, וָחֳרִינָא אֲמַר אֲנָא מַקֵּיף לָהּ חוֹמַת פַּרְזְלָא, אֲמַר לְהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדִידִי אַתּוּן מִשְׁתַּמְּשִׁין, עָמַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשִׁנָּה אֶת שְׁמוֹתָם שֶׁל מַלְאָכִים, דְּעַל מַיָא עֲבַד עַל נוּרָא וּדְעַל נוּרָא עֲבַד עַל פַּרְזְלָא, וְהָיוּ מַזְכִּירִין שְׁמוֹתָם מִלְּמַטָּה וְלֹא הָיוּ עוֹנִין לָהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ (ישעיהו מ״ג:כ״ח), וְכֵיוָן שֶׁגָּרְמוּ הָעֲוֹנוֹת וּבָאוּ הַשּׂוֹנְאִים הִתְחִילוּ מַזְכִּירִין שַׂר פְּלָן אִיתָא עֲבִיד לָן מִילַיָּא פְּלָן, אֲמַר לֵיהּ לֵית בְּחֵילִי דַּאֲנָא מֵירִים מִינַהּ.
דָּבָר אַחֵר: חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ – חִלֵּל מַמְלָכָה, זֶה צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, וְשָׂרֶיהָ, אֵלּוּ שָׂרִים שֶׁל מַעְלָה.
את כל נאות יעקב – תפ״א בתי כנסיות היו בירושלים מנין מלאתי. וכל אחד היה לו בית ספר ובית תלמוד, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה.
דבר אחר כל נאותיו של יעקב, כגון רבי ישמעאל ורבן גמליאל ורבי ישבב כו׳. רבי יוחנן הוה דריש שתין אפין בבלע ה׳ ולא חמל, ורבי הוה דריש (שתין) [עשרין] וארבע אפין, ולא דרבי יוחנן יתיר על רבי אלא רבי על ידי שהיה סמוך לחורבן הבית היה נזכר והיה דורש ובוכה ומתנחם.
חלל ממלכה – אלו ישראל דכתיב ממלכת כהנים וגו׳, ושריה אלו שרים של מעלה, אתה מוצא עד שלא באו השונאים היה ירמיהו אומר להם עשו תשובה שלא תלכו בגלות, אמרו לו אם יבאו השונאים מה יכולים לעשות, חד אמר אנא מקיף לה חומת מיא, וחד אמר אנא מקיף לה חומת נורא, וחד אמר אנא מקיף לה חומת פרזלא, אמר להם הקב״ה בדידי אתון משתמשין עמד הקב״ה ושינה שמותם של מלאכים, דעל מיא עבר על נורא, דעל נורא עבר על פרזלא ומזכירים שמותם מלמטה ולא היו עונים לה, הדא הוא דכתיב ואחלל שרי קדש, וכיון שגרמו העונות ובאו השונאים בתחילו מזכירים שר פלן איתא עביד לי מילא פלן, טמא לית בחילי דאנא מורם מיניה.
אהלך אללה בג׳יר שפקה גמיע דיאר אליעקוב, והדם בעברתה חצון גמע אליהודה ובלג׳ בהא אלי אלארץ׳, ובד׳ל אלממלכה ורויסאהא.
נאות יעקב – משכנות בית יעקב.
בת יהודה – קהל בית יהודה.
נאות יעקב – בתי יעקב, לשון נַוֵה.
הגיע לארץ – השפילם לארץ.
חִלֵל ממלכה – אילו ישראל שהיו קרוים ממלכת כהנים (שמות י״ט:ו׳).
ושריה – מדרש אגדה יש: אילו שרים של מעלה שהחליפם, הממונה על האור מינה על המים. והחליף כל הממונים, לפי שהיו ברשעי ישראל בעלי שם המפורש, ובוטחים שישביעו את שרי מעלה להצילם מאש וממים ומחרב. עכשיו כשהיה משביע את שר האש בשמו, הוא משיב אין ממשלה זו בידי וכן כולם.
[Every] residence of Yaakov – The houses of Yaakov,⁠1 an expression of a dwelling place.⁠2
Razing them to the ground – He lowered them to the ground.
He has desecrated the kingdom and its princes – These are the Israelites, who were called, "a kingdom of kohanim.⁠"3
And its princes – Midrash Aggadah [states] that these are the heavenly princes4 [whose appointments] He changed. The one appointed over fire He appointed over water, and He changed all the appointees because there were among the wicked of Yisroel those who knew the Ineffable Name of God, and they relied that they could invoke the heavenly princes to save them from fire, water, and sword. But now, when he would invoke the prince of fire by his name, he would reply, "This dominion is not within my power,⁠" and so all of them.
1. Referring to the exile of the ten tribes; and 'the fortifications of the province of Yehudah' refers to the exile of the Dovidic dynasty, and thereby 'He desecrated the kingdom, etc.'
2. From the root נוה; referring to the 480 learning institutions in Yerusholayim. (Eikhah Rabbah 2:4)
3. Shemot 19:6.
4. It cannot mean ordinary princes because they are included in the previously stated 'the kingdom.' (Sifsei Chachomim)
בלע י״י ולא חמל – בבית ראשון כתיב וישרוף את בית י״י ואת בית המלך ואת כל בית גדול שרף באש (מלכים ב כ״ה:ט׳). בית י״י זה בית המקדש בית המלך זה פלטין של מלך ואת כל בית גדול (מלכים ב כ״ה:ט׳) אלו בתי מדרשות שהיו מגדלים בהם תורה ובמקדש שני אמר ר׳ פינחס בשם ר׳ הושעיא ד׳ מאות ופ׳ בתי כנסיות היו בירושלים חוץ מבית המקדש ובכל אחת ואחת היה לה בית ספר ובית תלמוד בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה ובכולם עלה אספסיינוס והחריבם ומנא לנו שבתי כנסיות נקראו נאות יעקוב שנאמר רננו צדיקים בי״י לישרים נאוה תהלה (תהלים ל״ג:א׳).
בלע י״י ולא חמל – כענין שנאמר נבלע ישראל עתה היו בגוים ככלי אין חפץ בו (הושע ח׳:ח׳).
את כל נאות יעקוב – אלו תלמידי חכמים שהם נאותם של ישראל שהם מנויין לשם אמ׳ ר׳ יוחנן פ׳ אלף פרחי כהונה ובידם פ׳ אלף מגיני דהב והלכו ובקעו בחיילותיו של נבוכדנצר והלכו להם אצל הישמעאלים אמ׳ להם השקוני מים אמרו להם אכלו תחלה הוצאו מיני מלוחין לאחר שאכלו הביאו נודות נפוחין היה אחד מתירו ונותנן לתוך פיהו והיה הרוח נכנס לתוך פיהם והיו מפרפרין ומתים ועליהם אמר הנביא משא בערב ביער בערב תלינו אורחות (ישעיהו כ״א:י״ג) דדגים לקראות צמא התיו מים בלחמו קדמו נודד (ישעיהו כ״א:י״ד) פי׳ נודות. הרם בעברתו אלו חומות ירושלים שנבלעו ממקומם שנאמר הגיעו לארץ.
ממלכה – אלו ישראל כענין שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (שמות י״ט:ו׳).
ושריה – אלו שרים מלמעלה שירדו מגדולתם כענין שנאמר ואין אחד מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם (דניאל י׳:כ״א) ואמר בעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך (דניאל י״ב:א׳) וכפשוטו ממלכה ושריה המלכות ושריה כענין שנאמר מלכה ושריה בגוים (איכה ב׳:ט׳) היה אומר להם ירמיה חזרו בכם ועשו תשובה עד שלא יבואו שנאים אמרו אם יבואו שונאים מה הם יכולין לעשות דין אמ׳ מקיף לה נורא ואחרינא אמ׳ אנא מקיף ליה פרזלא אמ׳ השם בידילי אתון משתמשין מה עשה עמה ושינה שמותם של מלאכים דין דהוה על נורא עביד על מיא ודין דהוא על מיא עבדיה על פרזלא וכיון שגרמו עוונות ובאו שונאים שרו מכריזין כל חד וחד פלן ופלן תא עביד לי מלא פלן אמ׳ ליה לית בחילי דאנא מורם מיניה ההוא דכתי׳ ואחלל שרי קדש ואתנה לחרם יעקוב וישראל לגדופים (ישעיהו מ״ג:כ״ח).
אל״ף נאות במקום וי״ו, כמו: נות {כרות} רועים (צפניה ב׳:ו׳), וכן: תתאוא לכם (במדבר ל״ד:ז׳).
א. כן בכ״י מונטיפיורי 40. בכ״י פרמא 2876: ״תאוו״.
The aleph of נאות is in place of vav, like a dwelling place for shepherds (Zephaniah 2:6),⁠1, and similarly, you shall draw (תתאו) a line (Numbers 34:7).⁠2
1. From the word נוה, of which the construct is נוות. The א then becomes superfluous. Cf. Rashi.
2. Ibn Ezra seems to be saying that the root appears as both תוה and תאה to mark (out). Cf. Davidson and BDB lexicons. Also, Koehler, L. and Walter Baumgartner. The Hebrew and Aramaic Lexicon of the Old Testament, vol 4. Leiden: Brill, 1999, 1673, where both the forms תוה and תאה appear.
והשפילא המבצרים וחלל מלכה שהיו דרים במגדל וארמון.
א. כן בכ״י מונטיפיורי 40. בכ״י פרמא 2876: ״והשפילה״.
He has made her strongholds low, and has profaned her king for they1 used to dwell in the tower and castle.
1. Presumably her king and princes.
הגיע לארץ – כי המבצרים הם גבוהים עד שמים, כטעם: ערים גדלת ובצרת בשמים (דברים ט׳:א׳), וכן נאמר עד רדת חמתיך הגבהת (דברים כ״ח:נ״ב), וכן: עד רדתה (דברים כ׳:כ׳).
בלע – כאשר נלחם מלך במלך ונצחו וכבש את ארצו אם בעל נפש יקרה הוא יספיק לו בשיסירהו מהוד מלכות ושררה ויקח את ארצו מידו כאשר היא שלימה לא ישחית ולא יכלה דבר כי הכל שלו. ואם שמא תעלה חמתו באפו לפי שערכו כנגדו יהרוס המבצרים אשר נתבצרו בהם ממנו אמנם בתי המלכות ושכיות החמדה לא יגע בהם כי לא באו במצור, רק אם היה הנוצח אכזרי ובלתי חומל על דבר בטבע. ולזה אמר המקונן כי הנה האדון ה׳ אשר מחקו לבנות ולנטוע לחמול ולרחם על מעשה ידיו נהפכו מדותיו עלינו כאשר נלחם בנו ונצחנו ובא עלינו במדות האכזריות עד אשר בלע ולא חמל את כל נאות יעקב הנאות והמעונגות אשר אינם ערי מבצר כלל. ואין צריך לומר שהרס בעברתו מבצרי בת יהודה אשר הכעיסוהו בהם מלבד כי מיד כאשר הגיע לארץ חלל ממלכה ושריה מהיות עוד עליהם הוד מלכות.
_ְלא חמל. ולא ק׳.
נאות – מלשון נוה הצאן, וישראל עם מרעיתו וצאן ידו.
חלל – כל יד שלטה בהם.
כל נאות יעקב – כי אתא רבין א״ר יוחנן, אלו ששים רבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך1 (גיטין נ״ז.).
כל נאות יעקב – כתיב (יחזקאל ט׳) ויהי בהכותם ונשאר אני ואפלה על פני ואזעק ואומר אהה ה׳ אלהים המשחית אתה את כל שארית ישראל, אין שארית אלא צדיקים, לכך בא הכתוב ואמר בלע ה׳ ולא חמל את כל נאות יעקב2 (מ״ר).
כל נאות יעקב – דבר אחר כל נאות יעקב – דאמר ר׳ הושעיא, ת״פ בתי כנסיות היו בירושלים, וכל אחד היה לו בית ספר ובית תלמוד, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה3 (שם).
כל נאות יעקב – דבר אחר כל נאות יעקב – כל נאותיו של יעקב,⁠4 כגון ר׳ ישמעאל ור׳ שמעון בן גמליאל ור׳ ישבב ור׳ יהודה בן בבא ור׳ חוצפית המתורגמן ור׳ יהודה הנחתום ור׳ חנניה בן תרדיון ור׳ עקיבא ור׳ אלעזר בן שמוע ור׳ טרפון5 (מ״ר).
הרס בעברתו מבצרי – ר׳ יודן אמר, כל בירה ובירה שהיתה בירושלים לא היתה ראיה להכבש בפחות מארבעים יום, ויש אומרים בפחות מחמשים יום,⁠6 וכיון שגרמו עונות הרס בעברתו מבצרי בת יהודה הגיע לארץ (שם).
חלל ממלכה ושריה – ממלכה אלו ישראל, כמש״נ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, דבר אחר ממלכה זה צדקיהו מלך יהודה, ושריה – אלו שרים של מעלה, כמש״נ (ישעיהו מ״ג) ואחלל שרי קודש7 (שם).
1. בכ״מ רגיל הכתוב לומר משכנות יעקב, ולכן דריש נאות מלשון נאוה ופאר [וכן בדרשות הבאות]. ואלה הששים רבוא עיירות של ינאי המלך היו נאים ומפוארים ביותר, והלשון ששים רבוא צ״ל דהוא ע״ד הפלגת הרבוי, ומקום הר המלך כתבו החוקרים דהוא כרך ביתר, ובלשון חז״ל נקרא ג״כ טור מלכא [עיין גיטין נ״ה ב׳].
2. הא דאין שארית אלא צדיקים י״ל דנסמך על הפ׳ שארית ישראל לא יעשו עולה, או על הפ׳ (ישעיהו ד׳) והיה הנשאר בציון וגו׳ קדוש יאמר לו, וגם כאן כמו בדרשה הקודמת דריש נאות מלשון נאוה ופאר וכמש״כ באות הקודם, ופארם של ישראל הם הצדיקים, ולא נתבאר מה שאמר הלשון לכך בא הכתוב וכו׳ מהו לכך, וי״ל דהכונה בלע ה׳ את הרשעים ולא חמל גם את מי שראוי לחמול דהיינו הצדיקים [ואולי הוא ע״פ מ״ש (ב״ק ס׳:) כיון שניתן רשות למשחית שוב אין מבחין בין צדיק לרשע], ותהיה הכונה לכך בא הכתוב ואמר בלע ה׳ ולא חמל וכו׳, לכך הקדים הכתוב הלשון בלע ואח״כ הלשון ולא חמל, אף כי לפי פשוטו היה צ״ל להיפך, כי מקודם מסירים החמלה ואח״כ עושים המעשה.
אך בכלל צריך באור מה שתלה מאמר זה בדברי יחזקאל, ומה שייכות הענינים זל״ז, וי״ל משום דכנודע היו ירמיהו ויחזקאל בזמן אחד, הראשון בא״י והשני בבבל, ואחרי דכפי המבואר היתה תכלית זעקת יחזקאל למען הצדיקים שבבבל, דריש שתכלית זעקת ירמיהו היתה ג״כ למען הצדיקים שבארצו הוא, בארץ ישראל.
3. וגם בכאן דריש נאות מלשון נאוה ופאר כמש״כ באות י״ד, וע״פ הבאור שבארנו באות הקודם יעו״ש וצרף לכאן. ויש להוסיף עוד בטעם הדרשה כל נאות יעקב אלו בתי כנסיות ע״פ הדרשה בסנהדרין ק״ה א׳ מה טבו אהליך יעקב – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ובטעם אותה דרשה עיין מש״כ בתו״ת במקומה בפ׳ בלק.
4. ר״ל כל תפארתו של יעקב וכמש״כ לעיל אות י״ד, וע׳ מש״כ בבאור באות ט״ו וצרף לכאן.
5. הם עשרה הרוגי מלכות שקדשו את השם בפרהסיא, ואע״פ שלא היו בזמן אחד לא חש בכ״ז לכללם ולדרוש עליהם פסוק זה, יען כי בכל זמן וזמן שקרה ענינם היה ראוי לקרוא עליהם זה הפסוק, וכן כללם בעל הפיוט למוסף יוהכ״פ, ויש גירסות שונות בענין השמות, ואכ״מ להאריך.
6. ע״ד רמז דריש הלשון מבצרי, מאן דאמר ארבעים דריש מדלא כתיב בצרי וכמו בצורות ישבו (יחזקאל ל״ו), ומאן דאמר חמשים דריש עוד היוד מן בצרי דהיה יכול לכתוב בצר.
7. ר״ל השרים של מעלה שצדדו בזכות ישראל וקיום ביהמ״ק. וטעם הדרשה הוא דמדייק משום דדרך הכתובים בענינים כאלה להזכיר הקל תחלה, ואם היתה הכונה שרים – שרי מלך, הול״ל חלל שרים וממלכה, ולכן מפרש שרי מעלה, דהשתא באמת נקט הקל תחלה.
בִּלַּע – השחית1 אֲדֹנָי וְלֹא (לא כתיב) חָמַל – חָס2 אֵת כָּל נְאוֹת – על כל בָּתֵי3 יַעֲקֹב4, הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ – בכעסו את5 מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה6, הִגִּיעַ – השפילם7 לָאָרֶץ, חִלֵּל את מַמְלָכָה – מלכותה8 של ישראל9 וְאת שָׂרֶיהָ10, את מָלְכָהּ ואת עַמָּהּ11: ס
1. רי״ד, תשלום מצודת ציון.
2. תרגום.
3. לשון נַוֵה, רש״י.
4. ואר״ל (גיטין נז.), שאלו היו ששים רבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך. ובמדרש, רבי פנחס בשם רבי הושעיא אמר, ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלים, וכל אחד ואחד היה לו בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה, מדרש רבה. ובהריסת הבתים מבלי הריגת היושבים בהם היה חסד מצד הקב״ה לעמו, פלגי מים.
5. תרגום.
6. במדרש, ר׳ יודן אמר כל בירה ובירה שהיתה בירושלים לא היתה ראויה להכבש פחות מארבעים יום, ר׳ פנחס אמר פחות מחמשים יום, וכיון שגרמו עוונות, הרס בעברתו מבצרי בת יהודה, מדרש רבה.
7. רש״י.
8. תרגום. חלל את מלכיה שהיו דרים במגדל וארמון, אבן עזרא.
9. אלו ישראל שהיו קרוים (שמות יט, ו) ״מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים״, רש״י, לקח טוב.
10. ומדרש אגדה, אלו שרים של מעלה שהחליפם, הממונה על האור מינה על המים, והחליף כל הממונים, לפי שהיו ברשעי ישראל בעלי שם המפורש, ובוטחים שישביעו את שרי מעלה להצילם מאש וממים ומחרב, עכשיו כשהיה משביע את שר האש בשמו, הוא משיב אין ממשלה זו בידי וכן כולם, רש״י, חומת אנך.
11. תשלום מצודת דוד.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובאבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ג) גָּדַ֣ע בׇּֽחֳרִי⁠־אַ֗ףא כֹּ֚ל קֶ֣רֶן יִשְׂרָאֵ֔ל הֵשִׁ֥יב אָח֛וֹר יְמִינ֖וֹ מִפְּנֵ֣י אוֹיֵ֑ב וַיִּבְעַ֤ר בְּיַעֲקֹב֙ כְּאֵ֣שׁ לֶֽהָבָ֔ה אָכְלָ֖ה סָבִֽיב׃
He cut down, in burning anger, every horn1 of Israel. He withdrew His right hand from before the enemy. He burned in Yaakov like a flaming fire, consuming all around.
1. every horn | כֹּל קֶרֶן – In Biblical Hebrew a horn generally represents might or glory. See, for example, Shemuel II 23:3, Yirmeyahu 48:25, and Tehillim 148:14 (Lekach Tov, Hoil Moshe). See Eikhah Rabbah, noting the language of "every", which enumerates ten "horns" (or sources of glory) of Israel, including the "horn" of Torah, priesthood and prophecy.
א. בׇּֽחֳרִי⁠־אַ֗ף =ש1,ק-מ ובדפוסים
• ל!=<בָּֽחֳרִי אַ֗ף> (חסר מקף)
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
קִצֵּץ בִּתְקוֹף רְגָז יָת כָּל יְקָרֵיהּ דְיִשְׂרָאֵל אַרְתַּע לְאָחוֹרָא יַד יְמִינֵיהּ וְלָא סַיַּע לְעַמֵּיהּ מִן קֳדָם בְּעֵיל דְבָבָא וְאַדְלֵיק בְּבֵית יַעֲקֹב כְּאֶשָּׁתָא דִמְשַׁלְהֲבָא אֲכָלַת חֲזוֹר חֲזוֹר.
[ו] גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל – עֶשֶׂר קְרָנוֹת הֵן, קַרְנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, קַרְנוֹ שֶׁל יִצְחָק, קַרְנוֹ שֶׁל יוֹסֵף, קַרְנוֹ שֶׁל משֶׁה, קַרְנָהּ שֶׁל תּוֹרָה, קַרְנָהּ שֶׁל כְּהֻנָּה, קַרְנָהּ שֶׁל לְוִיָה, קַרְנָהּ שֶׁל נְבוּאָה, קַרְנוֹ שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, קַרְנוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים קַרְנוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. קַרְנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן (ישעיהו ה׳:א׳). קַרְנוֹ שֶׁל יִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר: נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו (בראשית כ״ב:י״ג), קַרְנוֹ שֶׁל יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו (דברים ל״ג:י״ז). קַרְנוֹ שֶׁל משֶׁה, דִּכְתִיב: כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו (שמות ל״ד:כ״ט). קַרְנָהּ שֶׁל תּוֹרָה, דִּכְתִיב: קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ (חבקוק ג׳:ד׳). קַרְנָהּ שֶׁל כְּהֻנָּה, דִּכְתִיב: קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד (תהלים קי״ב:ט׳). קַרְנָהּ שֶׁל לְוִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן חֹזֶה הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי הָאֱלֹהִים לְהָרִים קָרֶן (דברי הימים א כ״ה:ה׳). קַרְנָהּ שֶׁל נְבוּאָה, דִּכְתִיב: רָמָּה קַרְנִי בַּה׳ (שמואל א ב׳:א׳). קַרְנוֹ שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב: וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי (תהלים כ״ב:כ״ב), קַרְנוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ (תהלים קמ״ח:י״ד). וְיֵשׁ אוֹמְרִים קַרְנוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֶם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ (שמואל א ב׳:י׳). וְכֻלָּן הָיוּ נְתוּנוֹת בְּרֹאשָׁן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ נִטְּלוּ מֵהֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל, וְנִתְּנוּ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְעַל קַרְנַיָּא עֲשַׂר דִי בְרֵאשַׁהּ וְאָחֳרִי דִי סִלְקַת וּנְפַלָה מִן קֳדָמַהּ תְּלָת (דניאל ז׳:כ׳), וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ וְקַרְנַיָּא עֲשַׂר מִנַּהּ מַלְכוּתָא עַשְׂרָה מַלְכִין יְקֻמוּן וְאָחֳרָן יְקוּם אַחֲרֵיהֹן וְהוּא יִשְׁנֵא מִן קַדְמָיֵא וּתְלָתָה מַלְכִין יְהַשְׁפִּל. וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִירָן לִמְקוֹמָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק (תהלים ע״ה:י״א), הַקְּרָנוֹת שֶׁגִּדַּע צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵימָתַי הוּא מַחְזִירָן לִמְקוֹמָם, לִכְשֶׁיְּרוֹמֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קֶרֶן מְשִׁיחוֹ, דִּכְתִיב: וְיִתֵּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ (שמואל א ב׳:י׳). הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר כֵּיוָן שֶׁגָּרְמוּ עֲוֹנוֹת וְנִכְנְסוּ שׂוֹנְאִים בִּירוּשָׁלַיִם, נָטְלוּ גִּבּוֹרֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְכָפְתוּ יְדֵיהוֹן לַאֲחוֹרֵיהוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה (תהלים צ״א:ט״ו), כָּתַבְתִּי בַּתּוֹרָה, וְעַכְשָׁיו בָּנַי שְׁרוּיִין בְּצַעַר וַאֲנִי בְּרֶוַח, כִּבְיָכוֹל הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ, וּלְבַסּוֹף גִּלָּה אוֹתָהּ לְדָנִיּאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ (דניאל י״ב:י״ג), אָמַר לוֹ לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְתָנוּחַ. אָמַר לוֹ וַהֲנָחָה לְעוֹלָם, אָמַר לוֹ וְתַעֲמֹד, אָמַר לוֹ עִם מִי, עִם הַצַּדִּיקִים אוֹ עִם הָרְשָׁעִים, אָמַר לוֹ לְגֹרָלְךָ, עִם הַצַּדִּיקִים, אָמַר לוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים אוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִין, אָמַר לוֹ לְקֵץ הַיָּמִין, אוֹתָהּ יָמִין שֶׁהִיא מְשֻׁעְבֶּדֶת קֵץ נָתַתִּי לִימִינִי. גָּאַלְתִּי אֶת בָּנַי גָּאַלְתִּי אֶת יְמִינִי, וְהוּא שֶׁאָמַר דָּוִד: לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי (תהלים ס׳:ז׳).
[ז] וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כְּשֶׁהַפֻּרְעָנוּת בָּאָה אֵין מַרְגִּישׁ בָּהּ אֶלָּא יַעֲקֹב, מַאי טַעְמָא, וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה. וּכְשֶׁהַטּוֹבָה בָּאָה אֵין מַרְגִּישׁ בָּהּ אֶלָא יַעֲקֹב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל (תהלים י״ד:ז׳).

רמז תתרכד

ויבער ביעקב – אמר ריש לקיש כשהפורענות באה אין מרגיש בה אלא יעקב, מאי טעמא ויבער ביעקב כו׳, וכשהטובה באה אין מרגיש בה אלא יעקב שנאמר יגל יעקב ישמח ישראל.

רמז תתרכה

השיב אחור ימינו – ר׳ עזריה בשם ר׳ יהודה ברבי סימון אמר כיון שגרמו עונות ונכנסו שונאים לירושלים נטלו גבוריהם של ישראל וכפתו ידיהם לאחוריהם, אמר הקב״ה עמו אנכי בצרה כתבתי (בתורה) ועכשיו בני שרויין בצער ואני (אנוח) [בריוח] כביכול השיב אחור ימינו, ולבסוף גלה אותה לדניאל הדא הוא דכתיב ואתה לך לקץ, אמר לו ליתן דין וחשבון אמר לו הקב״ה ותנוח, אמר ליה והא נייחא לעולם הבא, אמר ליה ותעמוד, אמר ליה עם מי עם הצדיקים או עם הרשעים, אמר לו לגורלך עם הצדיקים, אמר ליה באחרית הימים או באחרית הימין, אמר ליה לקץ הימין אותה ימין שהיא משועבדת, קץ נתתי לימיני גאלתי את בני גאלתי ימיני, הדא הוא דכתיב למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך כו׳.

רמז תתרלב

השיב אחור ימינו מפני אויב – אמר רבי אלעזר משל למלך שכעס על בנו ומסרו ביד עבדו והיה מזדעזע מן בן המלך עד שכפת לו ידי בנו לאחוריו. אף כאן א״ל הקב״ה לנבוכדנאצר עלה לירושלים והיה מתירא עד שכפה לו ידי מיכאל שנאמר השיב אחור ימינו, [מפני מה מפני שמאסו בתורה] שנאמר כי מאסו את תורת ה׳ ואת אמרת קדוש ישראל נאצו, כי מאסו את תורת ה׳ זו תורה שבכתב ואת אמרת זו תורה שבעל פה.

רמז תתרלג

ויאמר ה׳ כי גבהו בנות ציון שהיו הולכות בקומה זקופה, ותלכנה נטויות גרון כשהיתה אחת מהן מתקשטת היתה מטה בגרונה לכאן ולכאן כדי להראות את תכשיטיה, ומשקרות עינים בסיקרא. ריש לקיש אמר בקלורית אדומה, הלוך וטפוף תלכנה כשהיתה אחת מהן ארוכה מביאין שתי קצרות ומהלכת ביניהן כדי שתהא נראית טפה על גביהן, וכשהיתה אחת מהן קצרה היתה לובשת קונדריקין וצרות עכנא בהם ומביאה שתי ארוכות ומהלכת ביניהם כדי שתהא נראית לבחורים. וברגלים תעכסנה, אמר רבי אבא בר כהנא שהיתה כל אחת מהם מביאה שלחופיה של תרנגולת וממלאו ארפסמון ונותנת אותו בין עקבה למנעלה, וכשהיתה מגעת לכת של בחורים עומדת ודורסת עליה והיא נבקעה והיה הריח יוצא ממנה ומפעפע בהם, היה הקב״ה אומר לירמיה מה עושות אלו כאן יגלו מכאן. והיה ירמיה מחזר עליהן ואומר בנותי עשו נא תשובה עד שלא יבואו השונאים עליכם, והיו אומרות ימהר יחישה מעשהו למען נראה ותקרב ותביאה עצת קדוש ישראל ונדעה, דוכוס רואה אותי והוא נוטל אותי לו לאשה, אפרכוס רואה אותי ונוטל אותי לו לאשה, ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה על דמאן הוא קיימא על דידן או על דיליה, וכיון שגרמו העונות ונכנסו השונאים לשם היו יוצאות לפניהם מקושטות והיה דוכוס רואה אחת מהן ונוטלה לו לאשה ומושיבה על קרונין שלו. אמר הקב״ה הא קא קמת על דילהון ועל דידיה לא קמת, מה עשה להם הקב״ה ר׳ אלעזר אומר חלקם בצרעת שנאמר ושפח ה׳ קדקד בנות ציון, וכתיב ולשאת ולספחת ולבהרת, רבי יוסי בר חנינא אמר העלה על ראשיהן משפחות של כנים, רבי חייא בר אבא אמר עשה אותן שפחות מכודנות, רבי ברכיה בשם רבי יוסי אמר שמר משפחות שלא יתערבו זרע קדש בעמי הארצות, אעפ״כ לא חזרו בהם אמר יודע אני שאין עובדי אלילים בדלין מן הזיבה ומן הצרעת, מה עשה להן הקב״ה וה׳ פתהן יערה רמז למעינות שלהם והיו שופעות וממלאות קרונין דם, כיון שרואים אותם כך היו דוקרים אותם בחרב ומשליכים אותם תחת קרונין והיו אומרים זה לזה סורו טמא קראו למו. הה״ד ויקרא ה׳ אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק.
גדע בשדת ג׳צ׳בה גמיע שאן אלאסראיל, וכאנה רד ימינה אלי ורא מן קבאלהֵ אלעדו, ואשעל פי אליעקוב כנאר מלתהבה אכלת חואליהם.
קרן – כבוד ומעלת.
השיב אחור – וכאלו השיב אחור.
השיב אחור ימינו – עשה עצמו כמשיב אחור ימינו מלהלחם בעד בניו.
He withheld His right hand – He withdrew Himself as though withdrawing His right hand from waging war for his children.⁠1
1. His right hand is symbolic of strength and war. See Shemot 15:6.
גדע בחרי אף כל קרן ישראל – מצינו בישראל קרן בלשון גדולה כענין שנאמר קרנו תרום בכבוד (תהלים קי״ב:ט׳) וכן הוא אמ׳ כרם היה לידידי בקרן בן שמן (ישעיהו ה׳:א׳) ואומ׳ וקרני ראם קרניו (דברים ל״ג:י״ז) ואומ׳ עלץ לבי בי״י רמה קרני (שמואל א ב׳:א׳) וגדע כל אלו הגדולות בחרי אף שהכעיסו לבוראם וכן הוא אומ׳ וידעו בני ישראל כי לא על חנם השיב אחור ימינו – כמו משל הוא לפי שלא היה להם זכות לישראל להושע ובמה להתלות נהיתה ישועתו של השם נקראת ימינו כענין שנאמר הושיעה לו ימינו (תהלים צ״ח:א׳) כאלו שבה אחור וכן הוא אומ׳ למה תהיה כאיש נדהם וגו׳ (ירמיהו י״ד:ט׳) ואו׳ עורה למה תישן י״י (תהלים מ״ד:כ״ד) אלא וכיוצא בהן ברוב עונות ישראל מפני אויב שלא הושיע את ישראל מפני אויב.
ויבער ביעקוב כאש להבה – אשר כתוב בו הלא אח עשו ליעקב ואהב את יעקב (מלאכי א׳:ב׳) ועכשיו ויבער ביעקוב.
ס״א: ויבער ביעקוב – אמר ר׳ שמעון ב׳ לקיש כשהפורענות בא אין מרגיש בה תחלה אלא יעקוב שנאמר ויבער ביעקוב. וכשהשמחה באה אין מרגיש בה אלא יעקוב שנאמר יגל יעקוב ישמח ישראל (תהלים י״ד:ז׳).
אכלה סביב – אלו פליטי חרב כענין שנאמר ושלחתי אחריהם את החרב (ירמיהו ט׳:ט״ו).
השיב אחור ימינו – כלומר: ימינו שהיתה מגינה על ישראל עד עכשיו מן האומות רעים,⁠א שנאמר: ימינך י״י נאדרי בכח ימינך י״י תרעץ אויב (שמות ט״ו:ו׳), עכשיו עמדה לה מנגד.
השיב אחור ימינו – דְטֶיְרַשְטְ שַמְווְן בלעז, כלומר: השיב ידו מלעוזרם כשם שהיה למוד לשעבר.
א. כן בכ״י לונדון 27298, פרמא 2203. בכ״י פריס 162, מינכן 52, ודפוס ברסלאו חסר: ״רעים״.
He drew back his right hand; that is to say, his right hand that protected Israel from the nations until now, as it is said Your right hand, HaShem, is glorified with strength; your right hand, HaShem, smashed the enemy (Exodus 15:6). Now her position is the opposite.
He drew back his right hand – דטירשט שמיין in the vernacular.⁠1 That is to say, he drew back his hand from assisting them just as it used to teach them before.
1. Old French – unidentified.
גדע בחרי אף כל קרן ישראל – קרן כהונה, קרן לויה, קרן מלכות, קרן נבואה, קרן תורה (איכה רבה ב׳:ו׳).
השיב אחור ימינו מפני אויב – ימינו שהיתה מגינה על ישראל עד עכשיו מן האומות, כעיניין שנאמר: ימינך י״י נאדרי בכח ימינך י״י תרעץ אויב (שמות ט״ו:ו׳), עכשיו עמדה לה מנגד, שלא עזרה אותם מחרב האויב.
He destroyed, in his burning anger, all the horn of Israel;⁠1 the horn of Israel, the horn of the priesthood, the horn of the Levitehood, the horn of the Sabbaths, the horn of the prophets, the horn of the Torah.
He drew back his right hand in the presence of the enemy – his right hand that, until now, shielded Israel from the nations, like the text which says Your right hand, HaShem, is glorified with strength; your right hand, HaShem, smashes the enemy (Exodus 15:6). Now, her position is the opposite for it did not save them from the sword of the enemy.
1. At 2.3.6, Lamentations Rabbah considers that there are ten horns etc.
ויבער – פועל עומד, ויחסר אף.
והנכון: שהוא שב אל: בחרי אף.
And he has burned. An intransitive verb, but anger is missing, for it certainly refers to in fierce anger.
גדע כל קרן ישראל – השתי מלכיות.
(ג-ד) לא די שלא נלחם עם הצר שהשיב אחור ימינו כאילו אין כח לו עד ששב כאויב.
He has cut down all the strength of Israel from both kingdoms.
(3-4) Not only did he not wage war with the enemy, but he has withdrawn his right hand, so that it has no power, until he returns like the enemy.
קרן – כפשוטו, וכן רמה קרני (שמואל א ב׳:א׳), כי זה עניין משל ודמיון.
ימינו – כנוי לישראל, גם לשם להפלגה.
וכן השיב רמז לישראל גם לשם, כי הכל כיון ירמיה בכאן, כי משפטי השם אמת צדקו יחדיו (תהלים י״ט:י׳).
ויבער ביעקב – היותר נאות אצלי שזה יוצא, והוא רומז לשם.
ודמה החרבן לאש בוערת, ויותר מופלג אש להבה שהוא יותר אוכלת מאש גחלים.
גדע – סמך אופן מפלתן בזאת המלחמה אשר זכר והוא כי גדע ה׳ בחרי אף כל קרן ישראל והוא הכח העצום אשר בו היו צרים ורודים על זולתם. ומצד אחר השיב אחור ימינו מהנצל מן המכים אשר ירום מן האויב עד שבזה נהפך להם הדבר מאשר נאמר עליהם בנבואה (עבדיה א׳) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו׳ ואכלום. כי היה ודאי למשל על קלות נצחונם באויביהם ועכשיו ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב. ויבא כף הדמיון על המשל הנזכר כהוגן.
גדע – כרת לשנים.
קרן – חוזק והדר.
מפני – לתת מקום לאויב.
ויבער – חרי אף זה.
כל קרן ישראל – א״ר יוחנן, אלו שמונים אלף קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדוה והרגו בה אנשים ונשים וטף עד שהלך דמן ונפל לים הגדול1 (גיטין נ״ז.).
כל קרן ישראל – עשר קרנות הן, של אברהם של יצחק של יוסף של משה של תורה של כהונה של לויה של נבואה של ביהמ״ק של ישראל ויש אומרים גם קרנו של משיח,⁠2 וכולן היו נתונות בראשן של ישראל,⁠3 וכיון שחטאו נטלו מהן, הדא הוא דכתיב גדע בחרי אף כל קרן ישראל (מ״ר).
השיב אחור ימינו – ר׳ יהודה ב״ר סימון אמר, כיון שגרמו עונות ונכנסו שונאים לירושלים נטלו את גבוריהם של ישראל וכפתו ידיהם לאחוריהם, אמר הקב״ה, אמרתי עמו אנכי בצרה, עכשיו בני שרויים בצער ואני ברווח – כביכול השיב אחור ימינו4 (שם).
כאש להבה – א״ר שמעון בן לקיש, כשהפורעניות באה לעולם אין מרגיש בה אלא יעקב, מאי טעמא – ויבער ביעקב כאש להבה5 (שם).
1. פירש״י קרני מלחמה ראשי גייסות תוקעי קרן ומתאספים אליהם בני צבאם, עכ״ל. ולא אדע מה שייכות דרשה זו ללשון כל קרן ישראל שמוסב על קרן ישראל ולא על קרן או קרני הגייסות, ואולי מפרש לשון הכתוב בסירוס וכמו גדע כל קרן בחרי אף את ישראל, ומוסב הפעל גדע על הפועל כל קרן דהיינו האויב גדע. ומה שהכריחו לפרש כך ולא כפשוטו דקאי על הקב״ה, י״ל משום דברוב הפסוקים בפרשה זו [לבד פסוק ד׳] בא אחר הפעל מפורש שם ה׳, איכה יעיב באפו ה׳, בלע ה׳, היה ה׳ כאויב, זנח ה׳, חשב ה׳, עשה ה׳, ומדלא אמר גם כאן גדע ה׳, לכן מסיב אותו אל מובן אחר – גדע האויב, וכדמפרש.
גם יש לפרש טעם הדרשה משום דכיון דהעמיד השונא קרנות [גייסות] מסתמא העמידו כנגדו קרנות גם ישראל [ויש סמך לזה מפסוק וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק], וכשגבר האויב גדע הקרנות של ישראל, ושם קרן שבכאן י״ל דהוא מכוון להשם קָרנֶ״ט כנוי לשרי מצביאי מלחמה.
2. בכל אלה כתיב התואר קרן, באברהם כתיב (ישעיהו ה׳) כרם היה לידידי בקרן בן שמן וסמך על התרגום שם אמר נביא אשבחי׳ כען ישראל דמתיל לכרמא זרעי׳ דאברהם רחימי, ולידידי הוא תואר לאברהם, כמו שדרשו על הפסוק מה לידידי בביתי דקאי על אברהם וכדכתיב זרע אברהם אוהבי, וביצחק כתיב נאחז בסבך בקרניו, ומבואר באגדות שהיה מוכן האיל לתכלית זו מששת ימי בראשית, והיתה זה לכבודו של יצחק שירום קרנו, וביוסף כתיב וקרני ראם קרניו, ובמשה כתיב כי קרן עור פניו ובתורה כתיב (חבקוק ג׳) קרנים מידו לו, ובכהונה כתיב (תהלים קי״ב) קרנו תרום בכבוד [וקאי על הכהונה כי המזמור הזה מיוסד על אברהם כדאיתא במדרשות, ובפ״ד דנדרים (ל״ב:) איתא שניטלה הכהונה ממלכי צדק וניתנה לאברהם], ובלויה כתיב (דברי הימים א כ״ה) להרים קרן, ובנבואה כתיב (שמואל א ב׳) רמה קרני בה׳, ובביהמ״ק כתיב (תהלים כ״ב) ומקרני ראמים עניתני [ע״פ מש״כ בשוח״ט שבשעה שניצול דוד מן הראם נדר שיבנה ביהמ״ק גבהו מאה אמה כגובה הראם], ובישראל כתיב (שם קמ״ח) וירם קרן לעמו, ובמשיח כתיב (שמואל א ב׳) וירם קרן משיחו. והעירני בני השנון מ׳ מאיר שי׳, דחידוש הוא שלא חשב המדרש קרן של דוד ע״פ הפ׳ דתהלים קל״ב שם אצמיח קרן לדוד, וכן קרן המזבח דכתיב כ״פ, והיא לכאורה באמת פליאה רבה. והשבתי לו, כי בנוגע לקרנו של דוד הנה עיקר ויסוד קרן של דוד הוא משיח בן דוד, ובסוף הפ׳ הנזכר, ערכתי נר למשיחי, וכ״ה בנוסח התפלה את צמח דוד וכו׳ דקאי על משיח, וקרנו של משיח הרי חשיב המדרש וממילא קרן דוד בכלל, ובנוגע לקרן המזבח, הנה ידוע דיסוד ענינו ותכליתו של ביהמ״ק הוא המזבח, כי תכלית ביהמ״ק לכפר, ועיקר הכפרה הוא על המזבח וכמש״כ (פ׳ אחרי) ואני הנה נתתיו על המזבח לכפר, וע׳ כתובות י׳ ב׳, וא״כ אחרי דחשיב המדרש קרנו של ביהמ״ק היינו הך דקרן המזבח.
3. ר״ל זכות כולן היה תלוי להן לולא חטאו כל כך, והוא ע״ד מ״ש בשבת פ״ח א׳ בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכ״א מישראל שני כתרים וכו׳ וכיון שחטאו ירדו מאה ועשרים רבוא של מלאכי חבלה ופרקום וכו׳.
4. אולי הכונה ע״ד הכתוב ימין ה׳ רוממה, ומכיון שרצה להראות אות שהוא מצטער עם ישראל השיב אחור ימינו, והיינו שהוא כביכול בשפל ובצער. עוד י״ל דהוא ע״ד מדרש תהלים מ״ב על הפסוק חלותי היא שנות ימין עליון (תהלים ע״ז) וכי יש חולי למעלה אלא שנשתנית ימין של עליון, והבאור הוא שמתאוננת כנסת ישראל על מה שגרמו העונות, ויהיה שעיר הכתוב, ואומר [ואחשב בלבי, והוא מדברי כנסת ישראל], כי חלותי – היינו מה שנעשיתי חולי או חולין מעונותי הם גרמו לשנות ימין עליון הייני מרחמים לדין כביכול וזה הוא אמרו גם כן כאן השיב אחור ימינו – היינו שבעת האהבה – בעת שכנסת ישראל רצוין לאביהם שבשמים אמר (שה״ש ב׳) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, וכשאין ישראל רצוין לאביהם שבשמים אז השיב אחור ימינו, וזהו השתנות ימין עליון כביכול.
5. ומסיים במדרש וכן כשהטובה באה אין מרגיש בה אלא יעקב שנאמר יגל יעקב ישמח ישראל, וסיום זה מובא במדרש שוח״ט סוף סי׳ י״ד, ומסיים שם על זה בבאור, יגל אברהם וישמח יצחק אין כתיב כאן אלא יגל יעקב ישמח ישראל, ומזה מבואר דהפי׳ אין מרגיש בה אלא יעקב הכונה היא יעקב אבינו ולא דקאי על אומת ישראל, וטעם הדבר שיעקב מרגיש יותר משאר האבות כתבו המפרשים מפני שהוא נצטער ביותר בגידול בנים ונתן נפשו עליהם, כנודע.
גָּדַע – כרת1 בָּחֳרִי אַף את כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל, קרן כהונה, קרן לויה, קרן מלכות, קרן נבואה וקרן תורה2; עשה עצמו3 הֵשִׁיב – כמשיב4 לְאָחוֹר את יד5 יְמִינוֹ ולא סייע6 כבעבר7 להלחם בעד בניו8 מִפְּנֵי אוֹיֵב, וַיִּבְעַר בָּחֳרִי-אַף9 בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה – אשר כילתה10 סָבִיב – את כל סביבותיה11: ס
1. תשלום מצודת ציון.
2. מדרש רבה, ר״י קרא. ואבן עזרא ביאר את שתי הממלכות, ממלכת ישראל וממלכת יהודה.
3. רש״י.
4. רש״י.
5. תרגום.
6. תרגום.
7. כלומר, ימינו שהיתה מגינה על ישראל עד עכשיו, שנאמר (שמות טו, ו) ״יְמִינְךָ יְהוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְהוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב״ עמדה לה עכשיו מנגד, ר״י קרא. ובמדרש, אמר רבי אלעזר משל למלך שכעס על בנו ומסרו ביד עבדו והיה מזדעזע מן בן המלך עד שכפת לו ידי בנו לאחוריו, אף כאן א״ל הקב״ה לנבוכדנאצר עלה לירושלים והיה מתיירא עד שכפה לו ידי מיכאל שנאמר ״הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ״, ילקוט שמעוני.
8. רש״י.
9. אבן עזרא.
10. תשלום מצודת ציון.
11. ויש מרבותינו שביארו כי הכוונה היא שגם לאחר שהרס את המבצרים ולא שבו ישראל, מכל מקום לא גדע אלא רק את קרן ישראל דהיינו את הגדולה והשררה של ישראל, וכשראה שעדיין לא שבו והשיב אחור ימינו, לא הבעיר ביעקב רק כאש אכלה סביב, דהיינו את עשרת השבטים שהיו סביבות ירושלים ולא בתוכה ממש והמתין אולי ישובו, פלגי מים.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ד) דָּרַ֨ךְ קַשְׁתּ֜וֹ כְּאוֹיֵ֗ב נִצָּ֤ב יְמִינוֹ֙ כְּצָ֔ר וַֽיַּהֲרֹ֔ג כֹּ֖ל מַחֲמַדֵּי⁠־עָ֑יִן בְּאֹ֙הֶל֙ בַּת⁠־צִיּ֔וֹן שָׁפַ֥ךְ כָּאֵ֖שׁ חֲמָתֽוֹ׃
He has drawn his bow like an enemy; His right hand is stationed like a foe. He killed all that were precious to the eye.⁠1 In the tent of Daughter Zion, He spilled forth His anger like fire.
1. precious to the eye | מַחֲמַדֵּי עָיִן – Literally: "all that was desirable to the eye". This might refer to the young children, referred to in Hoshea 9:16 as "מַחֲמַדֵּי בִטְנָם" (Lekach Tov) or to the young men in battle (Hoil Moshe).
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
מָתַח קַשְׁתֵּיהּ וּרְגַם עָלַי גִירִין כִּבְעֵיל דְבָבָא אִתְעַתַּד עַל יַד יְמִינֵיהּ דִנְבוּכַדְנֶצַּר וְסַיְעֵיהּ כְּאִלּוּ הֲוָה מָעִיק לְעַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל וּקְטַל כָּל עוּלֵים וְכָל דִמְרַגְּגִין לַחֲזוֹ עֵינָא בְמַשְׁכַּן כְּנִשְׁתָּא דְצִיּוֹן שְׁדָא כְּבִיעוּר אֶשָּׁא רוּגְזֵיהּ.
[ח] דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב – רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר הֵן לֹא פָּלְשׁוּ אַחַר מִדַּת הַדִּין אַף מִדַּת הַדִּין לֹא פָּלְשָׁה אַחֲרֵיהֶם. הֵם לֹא פָּלְשׁוּ אַחַר מִדַּת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים (במדבר י״א:א׳), מִתְאֹנְנִים אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כְּמִתְאֹנְנִים, הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְבוּל (הושע ה׳:י׳), מַסִּיגֵי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כְּמַסִּיגֵי, כִּי כְּפָרָה סֹרֵרָה (הושע ד׳:ט״ז), כִּי פָרָה סֹרֵרָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כְּפָרָה סֹרֵרָה, וּמִדַּת הַדִּין לֹא פָּלְשָׁה אַחֲרֵיהֶם, דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ אוֹיֵב אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כְּאוֹיֵב.
דָּבָר אַחֵר: דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב – זֶה פַּרְעֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: אָמַר אוֹיֵב (שמות ט״ו:ט׳). נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר, זֶה הָמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: אִישׁ צַר וְאוֹיֵב (אסתר ז׳:ו׳).
דָּבָר אַחֵר: דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב – זֶה עֵשָׂו, דִּכְתִיב: יַעַן אָמַר הָאוֹיֵב (יחזקאל ל״ו:ב׳). וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן, רַבִּי תַּנְחוּם בַּר יִרְמְיָה אָמַר אֵלּוּ בָנִים שֶׁהֵן חֲבִיבִים עַל אֲבוֹתָם כְּגַלְגַּל הָעַיִן שֶׁלָּהֶם. רַבָּנָן אָמְרֵי אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין שֶׁהֵן חֲבִיבִין עַל יִשְׂרָאֵל כְּגַלְגַּל הָעַיִן. בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ, אַרְבַּע שְׁפִיכוֹת הֵן לְטוֹבָה וְאַרְבַּע שְׁפִיכוֹת הֵן לְרָעָה, אַרְבַּע שְׁפִיכוֹת לְטוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים (זכריה י״ב:י׳). וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וגו׳ (יואל ג׳:א׳) וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי (יואל ג׳:ב׳). וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹהִים (יחזקאל ל״ט:כ״ט). וְאַרְבַּע שְׁפִיכוֹת לְרָעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ (ישעיהו מ״ב:כ״ה). וּבִיחֶזְקֵאל כְּתִיב: בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלָיִם (יחזקאל ט׳:ח׳). וּכְתִיב: כִּלָּה ה׳ אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ (איכה ד׳:י״א). וְהָדֵין: שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ.
וכאנה אותר קוסה כבאג׳ץ׳ או נצב ימינה כעדו, וקתל כל מנא עין, ופי כ׳בא גמע ציון ספך כאלנאר חמייתה.
דרך – וכאלו דרך.
נצב ימינו – או הציב ימינו.
דרך קשתו – לפי שדרךא קשתות שהם חזקים לשום רגליו עליהם כשהוא כופפם, לכך נכתב בלשון דריכה.
ב{שפך כאש חמתו – כן חיבור המלה: שפך חמתו שהיא כאש, כי לא מצינו שפיכה של אש אלא אצל חימה, כדכתיב: שפוך חמתך על הגוים (ירמיהו י׳:כ״ה).}
א. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165: ״שכן דרך״.
ב. ההוספה מופיעה בגיליון בכ״י לוצקי 778 (שם הוא קטוע), בכ״י פרמא 3081, ובדפוסים. היא חסרה בכ״י אוקספורד 165, לייפציג 1, אוקספורד 34.
He arched His bow – Because this is the manner of archers who are strong, to place their foot upon them [bows] when he bends them; therefore it is written as an expression of treading [=דְּרִיכָה.⁠1
{He poured his fury like fire – The arrangement of the words is as follows: He poured His fury, which is like fire, for we do not find the "pouring" of fire except in conjunction with fury as it is written, "Pour Your fury upon the nations.⁠"2}
1. At first He merely arched his bow to scare them so that they repent.
2. Tehilim 79:6.
דרך קשתו כאויב – בא וראה עד היכן גברא מדת הדין שנאמ׳ פסוק זה כלפי שכינה שאלמלא מקרא כתיב אי איפשר לאמר דרך קשתו כאויב תחת אשר אמר הכתו׳ דרכתי לי יהודה קשת מלאתי אפרים ועוררתי בניך ציון על בניך יון וגו׳ (זכריה ט׳:י״ג) נהפך עליהם שנאמר דרך קשתו תחת שאמ׳ הכתו׳ הושיעה לו ימינו (תהלים צ״ח:א׳) נהפך עליהם.
נצב ימינו כצר – זהו שאמר הכתוב והיה כאשר דימיתי לעשות להם אעשה לכם (במדבר ל״ג:נ״ו). נצב השם לדין והעיר ימינו כצר על ישראל.
ס״א: נצב – השם לנקום נקמת ימינו זו התורה ועמד כצר וכן הוא או׳ והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם (ויקרא כ״ו:כ״ה) ברי.
ויהרוג כל מחמדי עין – אלי תינוקות של ישראל הנקראו מחמדי עין כענין שנאמר גם כי ילדון והמתי (הושע ט׳:ט״ז) כל מחמדי בניכם וכשאמ׳ כל ריבה הרבה ענינים.
באהל בת ציון – יש שפיכה לרעה ויש שפיכה לטובה כענין שנאמר ושפכתי על בית דויד וגו׳ (זכריה י״ב:י׳) ולרעה דכתי׳ וישפוך עליו חימה אפו (ישעיהו מ״ב:כ״ה).
נצב ימינו כצר – ימינו שהייתה עומדת להם לעזרה הפכה להיות להם לרעה.
He set his right hand like a foe – his right hand that served to assist them turned back to become trouble against them.
דרך קשתו כאויב נצב ימינו – לירות בו את החץ כביכול, כצר שתופש את הקשת בשמאלו ויורה את החץ ביד ימינו, כעיניין שנאמר: והכיתיא קשתך מיד שמאלך וחיציךב מיד ימינך אפיל (יחזקאל ל״ט:ג׳).
א. כן בפסוק ובכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 נוספה כאן מלת: ״את״.
ב. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: וחיצך. בנוסחאות שלנו: ״וחציך״.
He bent his bow like an enemy, he set his right hand to fire the arrow with it, as though like an adversary who takes hold of a bow with his left hand, and fires the arrow with his right, like the text which says I will strike your bow from your left hand, and cast down your arrows from your right hand (Ezekiel 39:3).
נצב ימינו – בנין נפעל. ויש ימין זכר: נאדרי בכח (שמות ט״ו:ו׳).
standing [with] his right hand (ימינו) – A niphal stem, and there are occurrences of ימין as masculine,⁠1 as in [Your right hand (ימינך), HaShem,] is glorified (נאדרי) with strength (Exodus 15:6).
1. Normally found in the feminine.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

(ד) וטעם באהל אם תפל האש בו הכל יאכל מיד.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

(4) The sense of in the tent is that if the fire falls on it, everything will be consumed immediately.
דרך – גם זה רמז לשם, כי הוא הפועל הראש והראשון לכל מעשה ועושה, וזה יותר מופלג מן השיב אחור ימינו, כי שם העדר עזר, ופה מציאות נגוד.
מחמדי עין – כטעם: מחמד עיניך (יחזקאל כ״ד:ט״ז).
דרך – לפי שדריכת הקשת תעשה להכות האויב מכות רבות מכה אחר מכה כמו המציב ימינו בחרבו ובחנית אבל בהתחבר שני העניינים יחד תשלם המלחמה. ולזה זכר עוד מענין הנצחון שאמר למעלה שבמלחמה זו דרך קשתו כאויב, גם נצב ימינו כצר ויהרוג מחמדי עין באהל בת ציון. סוף דבר שפך כאש חמתו שמכלה הכל ואינה מבחנת בין נאה למגונה.
נצב – לימין האויב לעזור לו ולהצר לי.
כל מחמדי עין – כל מבחר גבורַי הנלחמים בעדי.
שפך – חמתו בוערת כאש.
כאויב – נדרש לעיל פרשה א׳ פסוק א׳ בדרשה היתה כאלמנה.
כאויב וגו׳ – כאויב זה פרעה שנאמר בו אמר אויב, דבר אחר זה עשו שנאמר בו (יחזקאל ל״ו) יען אמר האויב, נצב ימינו כצר, זה המן שנאמר בו איש צר1 (מ״ר).
כל מחמדי עין – ר׳ תנחום אומר, אלו בנים שחביבין על אבותיהם כגלגל עין שלהם, ורבנן אמרי, אלו סנהדרין שחביבין על ישראל כגלגל העין2 (שם).
1. הכונה י״ל שנהג בענין החורבן מן הקל אל החמור, בתחלה בדרך הקל וכמו פרעה שלא רצה לאבד רק הזכרים הקטנים ואח״כ כמו עשו שרצה להרוג את יעקב ולבסוף כהמן שביקש לאבד את הכל.
2. ר״ל אלו סנהדרין שנהרגו ע״י נבוכדנצר כדלקמן בפסוק ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון (פסוק י׳). ומצינו דסנהדרין מכונים בשם עין, כמש״כ והיה אם מעיני העדה (פ׳ ויקרא) ונדרש על סנהדרין, ובריש ב״ב ד׳ א׳, שאמר בבא בן בוטא להורדוס הוא כבה עינו של עולם אלו סנהדרין.
דָּרַךְ – מתח את1 קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב2 לירות בו את החץ3, נִצָּב – נִצְּבָה יְמִינוֹ שהיתה עומדת לישראל לעזרה והפכה להיות להם לרעה4 כְּצָר – כצורר5, וניצב לימינו של נבוכדנצר כאילו ה׳ הוא זה שהיה האויב של עמו ישראל6, וַיַּהֲרֹג ה׳ כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן אלו תינוקות של ישראל7, בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן8 שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ, אש שאינה מבחינה בין נאה למגונה9: ס
1. תרגום. ולפי שדרך קשתות שהם חזקים לשום רגליו עליהם כשהוא כופפם, לכך נכתב בלשון דריכה, רש״י.
2. ובמדרש, בוא וראה עד היכן גברה מידת הדין שנאמר פסוק זה כלפי שכינה! שאלמלא מקרא כתוב אי אפשר היה לומר ״דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב״ תחת אשר אמר הכתוב (זכריה ט, יג) ״כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל בָּנַיִךְ יָוָן וְשַׂמְתִּיךְ כְּחֶרֶב גִּבּוֹר״, ונהפך עליהם מה שנאמר (תהלים צח, א) ״הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ״, לקח טוב. ועוד במדרש ״כאויב״ זה פרעה שנאמר (שמות טו, ט) ״אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג״, דבר אחר, ״כאויב״ זה עשיו שנאמר (יחזקאל לו, ב) ״יַעַן אָמַר הָאוֹיֵב״, ״נצב ימינו כצר״ זה המן שנאמר (אסתר ז, ו) ״אִישׁ צַר וְאוֹיֵב״, מדרש רבה.
3. ר״י קרא.
4. ר״י קרא. ובמדרש ניצב השם לנקום נקמת ימינו זו התורה, לקח טוב.
5. ראה ר״י קרא איכה א, ה.
6. תרגום.
7. החביבים עליהם כאישון עינם, מדרש רבה, לקח טוב. ויש מי שביאר שאלו גם הסנהדרין החביבים כאישון העין, מדרש רבה.
8. וטעם באהל, כי אם תיפול האש בו הכל יֵאָכֵל מיד, אבן עזרא.
9. עקדת יצחק.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ה) הָיָ֨ה אֲדֹנָ֤י ׀ כְּאוֹיֵב֙ בִּלַּ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל בִּלַּע֙ כׇּל⁠־אַרְמְנוֹתֶ֔יהָ שִׁחֵ֖ת מִבְצָרָ֑יו וַיֶּ֙רֶב֙ בְּבַת⁠־יְהוּדָ֔ה תַּאֲנִיָּ֖ה וַאֲנִיָּֽה׃
Adonai was like an enemy. He devoured Israel; He devoured all her palaces. He destroyed her fortresses. He has multiplied mourning and moaning1 in Daughter Yehuda.
1. mourning and moaning | תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה – See Hoil Moshe that both words relate to the root "אנה", to mourn, which itself is related to the root "אנח", to sigh or groan. He suggests that the extra "ת" in "תַּאֲנִיָּה" might indicate that it is a more intense form.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
הֲוָה יְיָ דָמֵי כִבְעֵיל דְבָבָא שֵׁיצֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁיצֵי כָל בִּרְנְיָתָהָא חַבִּיל כָּל קִירְוֵי פַּצִּיחָהָא וְאַסְגֵי בִּכְנִישְׁתָּא דְּבֵית יְהוּדָה אֲבֵילוּתָא וַאֲנִינוּתָא.
[ט] הָיָה ה׳ כְּאוֹיֵב – אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ הֵן לֹא פָּלְשׁוּ אַחַר מִדַּת הַדִּין, אַף מִדַּת הַדִּין לֹא פָּלְשָׁה אַחֲרֵיהֶם. הֵם לֹא פָּלְשׁוּ אַחַר מִדַּת הַדִּין, דִּכְתִיב: וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, מִתְאֹנְנִים אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא כְּמִתְאֹנְנִים. הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְבוּל, מַסִּיגֵי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כְּמַסִּיגֵי. כִּי כְּפָרָה סֹרֵרָה, פָּרָה סֹרֵרָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כְּפָרָה סֹרֵרָה. אַף מִדַּת הַדִּין לֹא פָּלְשָׁה אַחֲרֵיהֶם, דִּכְתִיב: הָיָה ה׳ כְּאוֹיֵב, הָיָה ה׳ אוֹיֵב אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כְּאוֹיֵב. בִּלַּע יִשְׂרָאֵל בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ, רַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, לִשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת גָּלוּ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד לִפְנִים מִן נְהַר סַמְבַּטְיוֹן, דִּכְתִיב: לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחשֶׁךְ הִגָּלוּ (ישעיהו מ״ט:ט׳). אֶחָד חוּץ מִן נְהַר סַמְבַּטְיוֹן, עַל דְּרָכִים יִרְעוּ, אֵלּוּ שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם עָנָן וְהִקִּיפָן. וּבְכָל שְׁפָיִים מַרְעִיתָם, אֵלּוּ שֶׁגָּלוּ לְדָפְנֵי אַנְטוֹכְיָא. וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה, סְכוּפִים סְכִיפִים.
וצאר אללה להם כעדו אהלך אלאסראיל, ת׳ם אהלך גמיע דיארהא, ואפסד חצונהא, וכת׳ר פי אליהודה אלתרח ואלאנין.
היה ה׳ – היה ה׳ להם כאויב השמיד בית ישראל.
ויֵרֶב בבת יהודה – הִרְבַה בכנסת יהודה.
תאניה וַאניה – צער ויללה.
ויֵרב – נקוד יו״ד קמץ קטן1 שהוא לשון הִרְבָה את אחרים ויִרֶב העם ויעצמו (שמות א׳:כ׳) נקוד חִרק שהוא לשון רָבָה הואא עצמו וכן כל תיבה שפעל שלה בהֵ״י כגון פנה בנה זנה כן דרכה לשמש כשהואב מחסר ממנה ה״י, כשהוא מדבר על עצמו נקוד חירק כגון: ויפן פרעה, וכשהוא מדבר על אחרים נקוד קמץ:⁠ג ויֵפן זנב אל זנב (שופטים ט״ו:ד׳), וַיִגל יהודה מעל אדמתו (מלכים ב כ״ה:כ״א), וַיגל מלך בבלד את ישראל אשורה (מלכים ב י״ח:י״א).
1. ״קמץ קטן״ בלשון הראשונים = ׳צירה׳ בלשון ימינו.
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165 נוסף כאן: ״את״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״כשהוא״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165 נוסף כאן: ״כגון״.
ד. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165. בפסוק: ״אשור״, ועיינו מנחת שי מלכים ב י״ז:ו׳.
He magnified in the community of Yehudah – He increased in the congregation of Yehudah.
Suffering and lamentation – Pain and wailing.
He magnified – The yud is vowelized with a small patach [=segol], which is an expression of increasing others, [as in,] "And the people increased וַיִּרֶב and were very mighty,⁠"1 is vowelized [under the yud] with a chirik, which is an expression meaning that he himself increased. Similarly, every word whose radical ends with a hei, e.g., to turn פָּנָה, to go astray זָנָה, to weep בָּכָה, are vowelized in that manner when the hei is missing, when it speaks of itself it is vowelized with a chirik, e.g., "And Pharaoh turned.⁠"2 But when it speaks of others it is vowelized with a small patach [=segol], e.g., "and he turned [the foxes] tail to tail,⁠"3 [and] "and Yehudah went into exile from his land,⁠"4 [and] "and the king of Bavel exiled Yisroel into Assyria.⁠"5
1. Shemot 1:20. See Rashi there on וייטב.
2. Shemot 17:23.
3. Shofetim 15:4.
4. II Melochim 25:21. Here, ויגל is vowelized with a chirik.
5. Ibid., 18:11.
היה י״י – כשם שהאויב אמר ארדף אחרי שונאי ישראל כך כתב ושלחתי אחריהם את החרב (ירמיהו ט׳:ט״ו).
כאויב – ולא אויב כי לא ענה מלבו.
בלע ישראל – הבליעם בין האומות.
בלע כל ארמנותיה – אלו פלטרין שלהם.
שחת מבצריו – אלו ערי בצורות שביהודה.
וירב בבת יהודה – הרבה בהם תאניה ואניה – הם לשון עצב ולשון אנינות.
ד״א: בלע ישראל – אמר ר׳ ברכיה משום ר׳ שמואל בר נחמני בג׳ מקומות נאנסו ישראל אחד לפנים מנהר סמבטיון ואחד שירד עליהם הענן והקיפן ואחד בדופני של אנטוביא ושלשתן בפסוק אחד. לאמר לאסורים צאו (ישעיהו מ״ט:ט׳) אלו שלפנים מנהר סמבטיון ולאשר בחשך הגקלו אלו שהקיפן הענן. ועל דרכים ירעו אלו נותנין בדופני של אנטוכיא שמהן נתפזרו גליות ישראל.
ויֵרֵב בבת יהודה – פתרונו: וַיגְדֵל בבת יהודה, תאנייה ואנייה – אנינות ואבילות. ואלו היה נקוד וַיִרֵב, היה פתרונו: וַיִגְדַל, כמו: ויִרֵב העם (שמות א׳:כ׳).
He multiplied within the daughter of Judah – Its explanation is he increased within the daughter of Judah.
mourning and lamentation – sorrow and mourning. But it was pointed ויִרֵב, and its explanation is וַיִגְדַל‎,⁠1 just like and the people increased (ויִרֵב) (Exodus 1:20).⁠2
1. Buber points thus to keep the verbs intransitive, hence the example from Exodus 1:20.
2. The commentary on this verse is virtually identical with that of Munich 5.
וירב בבת יהודה תאניה ואניה – פתרונו: ויגדיל בבת יהודה אנינות ואבילות. אילו היה נקוד וירב,⁠1 היה פתרונו:⁠א ויגדל, כמו: וירב העם (שמות א׳:כ׳).⁠2
1. כלומר: בחיריק תחת הי׳.
2. השוו רש״י.
א. בכ״י פראג: פת׳. בכ״י מינכן 5: ״פתרונם״.
He multiplied within the daughter of Judah mourning – Its explanation is He increased within the daughter of Judah sorrow and mourning, but if it is pointed וַיִרב, its explanation is it increased, just like and the people increased (Exodus 1:20).
וירב – בשלש נקדות תחת היו״ד, מהבנין הכבד הנוסף.
תאניה – הת״ו נוסף, מגזרת: ואנו ואבלו (ישעיהו ג׳:כ״ו).
And He has increased (וירב) – A segol is beneath the yod because of the added hiphil1 stem.
תאניה – The tav is additional.⁠2 [It is] from the same root as will mourn (ואנו) and lament (Isaiah 3:26).
1. Literally, heavy conjugation.
2. I.e. The ת is a nominal prefix.
בלע ישראל – על גלות שומרון והיה יהודה אחרי גלות השבטים באנחה.
He destroyed Israel during the exile of Samaria; Judah was in lament after the exile of the tribes.
וירב – בשלש נקודות תחת היו״ד, והוא מהפעול כמו: וירבה.
(ה-ז) היה. ויחמס. זנח. באלו הכתובים הורה המקונן מה שהשיג מן הרעות מלכות בית יהודה ממלכות ישראל אשר הגלה קודם לה. ואמר עם שהיה ה׳ כאויב לישראל לבלע ולהשחית עד שבלע ארמנות ארצו גם שחת מבצריו החזקים עד בלתי השאיר להם שריד. עוד הרבה לבת יהודה תאניה ואניה משני שודדים האחד במה ששלח ידיו בכל הדברים המקודשים המיוחסים אליו ית׳. והשני במה שלא בלע אותם לגמרי כמו שבלע ישראל אלא שהסגירם והשבירם בידים. והנה על הענין האחת אמר ויחמוס כגן שכו הוא השחתת העיר והמקדש אשר נקרא שמו עליו בכל מקום. שחת מועדו כי לא היה שם עוד בית ועד לשכינה כמ״ש (שמות כ״ה) ונועדתי לך שם, גם שכח ה׳ מועד ושבת הנקרא בשמו (שמות כ׳) שבת לי״י אלהיך (ויקרא כ״ג) מועדי ה׳. וינאץ בזעם אפו המיוחדים ביהודה ומיוחדים אליו ית׳. ואני נסכתי מלכי (תהלים ב׳). כהני ה׳ (שמואל א כ״ב). כי מלכי ישראל המליכו ולא ממנו. גם כהניהם לא אמרו איה ה׳. עוד זנח ה׳ מזבחו מהקריב עוד אליו קרבנותיו. גם נאר מקדשו שהיה לקללה ולשמה: ועל הענין השני אמר הסגיר ביד אויב. כי לא בלע אותם לגמרי כמו שבלע ישראל אבל הסגיר חומותיה אשר השאיר ביד אויב והם שמחים וששים בתוכו עד שנתנו קול בבית ה׳ כיום מועד. והוא דבר של עגמת נפש שעל זה יש להתאונן הפלא ופלא כי ישאו עליהם חרפתם תמיד.
וירב בבת יהודה. היו״ד בסגול במדוייקים וכן כתב בעל פתח דברי דף ק׳ וכן כתב רש״י במלכים ב׳ י״ו אע״פי שלא כתב כן כאן ובריש פרשת שמות על וייטב אלהים.
בלע – מקור פֹעַל זה הסתיר בלֹעַ הוא הגרון, ולשון מושאל בבנין פִּעֵל השחית עד שיעלם מעין כל אדם.
תאניה ואניה – ממקור אנה הקרוב לאנח שממנו אנחה, ובודאי תאניה בריבוי אות מוסיף על אניה, ור״ל אנחות מכל מין גדולות וקטנות, ואולי היה הרגל בפי המון העם לומר כן בעת צרתם.
כאויב – נדרש לעיל פרשה א׳ פסוק א׳ בדרשה היתה כאלמנה.
הָיָה אֲדֹנָי | כְּאוֹיֵב, בִּלַּע – השחית את1 יִשְׂרָאֵל בגלות שומרון2 והבליעם בין האומות3, ואחרי גלות עשרת השבטים הגיע החורבן בממלכת יהודה4, בִּלַּע – השחית ה׳ את5 כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ – הֵיכָלֶיהָ6, שִׁחֵת וְחִבֵּל את7 מִבְצָרָיו – הערים הבצורות של יהודה8, וַיֶּרֶב – וְהִרְבָּה9 והגדיל10 בְּבַת – בִּכְנֶסֶת11 יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה – צער12 ועצב13 וַאֲנִיָּה – ויללה14 וַאֲנִינוּת15 ואבלות16: ס
1. רי״ד, תשלום מצודת ציון בפס׳ ב׳.
2. אבן עזרא.
3. לקח טוב.
4. אבן עזרא.
5. רי״ד, תשלום מצודת ציון בפס׳ ב׳.
6. לקח טוב. ועדיין הכל במידת החסד, שקירר כעסו במה ששפך חמתו על עצים ואבנים ובלע כל ארמנותיה כדי למעט בהריגת ישראל, פלגי מים.
7. תרגום.
8. לקח טוב.
9. רש״י, לקח טוב.
10. ר״י קרא.
11. רש״י.
12. רש״י.
13. לקח טוב.
14. רש״י.
15. ר״י קרא, לקח טוב.
16. ר״י קרא.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ו) וַיַּחְמֹ֤ס כַּגַּן֙ שֻׂכּ֔וֹ שִׁחֵ֖ת מֹעֲד֑וֹא שִׁכַּ֨ח יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה ׀ בְּצִיּוֹן֙ מוֹעֵ֣ד וְשַׁבָּ֔ת וַיִּנְאַ֥ץ בְּזַֽעַם⁠־אַפּ֖וֹ מֶ֥לֶךְ וְכֹהֵֽן׃
He laid bare1 His shelter2 like a garden;⁠3 He destroyed His meeting place.⁠4 He made festival and Sabbath to be forgotten in Zion. In the fury of His anger, He has spurned king and priest.
1. He laid bare | וַיַּחְמֹס – See R"Y Kara and Ibn Ezra who point to the word's usage in Yirmeyahu 13:22 where the verb is parallel to "נִגְלוּ" (revealed). Alternatively: "cut off" (Rashi, pointing to its usage in Iyyov 15:33, where the root is parallel to "וְיַשְׁלֵךְ", to cast off), "destroyed" (based on the parallel "שִׁחֵת" in our verse), or: "violently wronged", connecting the verb to the noun "חָמָס", violence.
2. shelter | שֻׂכּוֹ – This word appears only here, but is likely a variant of the word "סוּכּוֹ" (his "סוכה"), a booth or temporary shelter. [See Eikhah Rabbah for discussion of what might be learned from the variant spelling.] Hashem's "sukkah" is presumably the Beit HaMikdash, Hashem's dwelling place, as in Tehillim 76:3: "וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן".
3. like a garden | כַּגַּן – The metaphor might refer to the way a garden is laid bare after her fruits are gathered (R"Y Kara).
4. meeting place | מֹעֲדוֹ – This, too, likely refers to the Mikdash, the place where Hashem would meet with the nation (Shemot 25:22), and they themselves would gather (see Yeshayahu 33:20). The word "מועד"' can refer to a set time, assembly or meeting place, or specifically to the festivals (being "set times" or "gatherings"). Thus, in this verse, it first refers to a place and then to the festivals (see Lekach Tov and Ibn Kaspi).
א. מֹעֲד֑וֹ =ש1,ק-מ ומסורת-ל וטברנית
• ל!=מוֹעֲד֑וֹ (כתיב מלא וי"ו)
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְשֵׁרַשׁ כְּגִינְתָא בֵּית מוּקְדְשֵׁיהּ חִבֵּל אֲתַר מְזוּמָן לְכַפָּרָא עַל עַמֵּיהּ אִינְשֵׁי יְיָ בְּצִיּוֹן חֶדְוַת יוֹמָא טָבָא וְשַׁבְּתָא וּשְׁנָא בִתְקוֹף רוּגְזֵיהּ מַלְכָּא וְכַהֲנָא רַבָּא.
[י] וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ – רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר כְּגִנָּה שֶׁנֶּחְמַס מַעְיָנָהּ וְהִלְבִּין יַרְקָהּ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר נַחְמָנִי אָמַר כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וגו׳ (בראשית ג׳:כ״ד).
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ שֻׂכּוֹ כְּתִיב, כֵּיוָן שֶׁגָלוּ יִשְׂרָאֵל שָׁכְכָה חֲמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שִׁכַּח ה׳ בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת, אֶפְשָׁר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁכֵּחַ מוֹעֲדוֹתֵיהֶם וְשַׁבְּתוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא מוֹעֲדוֹתָיו וְשַׁבְּתוֹתָיו שֶׁל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט שֶׁבָּדָא לָהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ (מלכים א י״ב:ל״ג). מִלְּבַד כְּתִיב, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: מִלְּבַד שַׁבְּתֹת ה׳ (ויקרא כ״ג:ל״ח). וַיִּנְאַץ בְּזַעַם אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן, מֶלֶךְ זֶה צִדְקִיָּהוּ, וְכֹהֵן זֶה שְׁרָיָה בֶּן מַחְסֵיָה.
ונת׳ר כאלגנאן צ׳לאלה, ואפסד מחצ׳רה, ואנסא פי ציון אלמחצ׳ר ואלעטלה, ורפץ׳ בזגם ג׳צ׳בה אלמלך ואלאמאם.
ויחמם כגן – השיר כגן צלו (וכ״ת באויב טו לג יחמס כגפן וכתב בפירושו שם שהוא כמו זה).
מועד ושבת – מסבת התועדות ויום שבתון.
וינאץ – הרחיק בבוז.
ויחמס – לשון כריתה, וכן: יחמס כגפן בסרו (איוב ט״ו:ל״ג), נחמסו עקיביך (ירמיהו י״ג:כ״ב).
כגן – כמו שגוזזין ירקות הגנה.
סוכוא – מעונתו. שכו כתיב, ששיכך חמתו מעל בניו בחורבן ביתו, כך נדרש במדרש קינות.
שיחת מועדו – בית קדש הקדשים ששם היה נועד לבניו, שנאמר: ונועדתי לך שם (שמות כ״ה:כ״ב).
מלך וכהן – צדקיהו ושריה כהן גדול.
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, וכן בהרבה מאד כ״י של המקרא. בכ״י לייפציג 1: ״שכו״.
He cut down – An expression of cutting, and similarly, "He will cast off like a vine,⁠"1 [and] "your steps were cut off.⁠"2
Like a garden – As they cut off the vegetables of a garden.
His dwelling place – His abode.⁠3 It is written שִׁכּוֹ [to indicate] that He lightened4 His anger against His children with the destruction of His House. [So it is expounded] in the Midrash of Lamentations.⁠5
He destroyed His place of Communion – The Holy of Holies,⁠6 where He would meet with His children, as it is stated, "I will set My meeting you there.⁠"7
The king and the kohein – King Tzidkiyahu8 and Serayahu the Kohein Gadol.⁠9
1. Iyyov 15:33.
2. Yirmeyahu 13:22.
3. The Kodesh Hakodoshim. (Palgei Mayim)
4. As in Bereshit 8:1, 'and the waters subsided' [וישכו].
5. Eikhah Rabbah 2:10.
6. Alternatively, the Beis Hamikdosh. (Palgei Mayim)
7. Shemot 25:22. See footnote for 1:4 above.
8. See II Melochim 25:7.
9. See II Melochim 25:18-21. Rashi explains that the king and the kohein must be two individuals rather than a king who is a kohein, because the kings who ruled during the period of the first Beis Hamikdosh were descendants of the non-kohein Dovidic dynasty. (Sifsei Chachomim)
ויחמוס כגן סכו – אמר ר׳ חמא בר חנינא כגינה שנחמס מעיינה והלבין ירקה שאם נחמס המעיין שהיה משקה בה את הגן מיד נשחת הירק. ומפני מה הכתיב שוכו בשי״ן שכיון שנחמסו ישראל וגלו ישראל מיד שכבה חמתו של השם וכן הוא אומ׳ וגם אני אכה כפי אל כפי (יחזקאל כ״א:כ״ב). ויחמוס כגן כשם שהגן כיון שגלה הירק מיד סוכתו נהרסת כך כיון שנסתלק השם מירושלים מיד נהרסה וכן הוא אומ׳ ונותרה בת ציון כסוכה בכרם (ישעיהו א׳:ח׳).
שחת מועדו – זה בית המקדש שהיה בית וועד לישראל כענין שנאמר ונועדתי לך שם (שמות כ״ה:כ״ב).
שכח י״י בציון מועד ושבת – אלו קרבנות ומועדים והשבתות.
וינאץ בזעם אפו מלך וכהן – מלך זה צדקיהו וכהן זה שריה הכהן הראש. ויש אומ׳ שכח י״י בציון מלך ושרים בשעת חרבן הבית לא היה להם כח לשמור לא מועד ולא שבת.
ס״א ויחמס – פ״ת ויגל.
ויחמס כגן סוכוויחמס – פתרונו: ויגל, לשון גילוי, כמו: יחמוס כגפן בסרו (איוב ט״ו:ל״ג), וכן: נחמסו עקיביך (ירמיהו י״ג:כ״ב).
שכו – מפני מה כתוב בש׳,⁠1 שכיון שנחמסו ישראל וגלו, מיד שככה חמתו של הקב״ה, וכן הוא אומר: אניא אכה כפי אל כפי והניחותי חמתיב (יחזקאל כ״א:כ״ב).
[ויחמס – פירוש: אַגְרַפַאו בלעז.]⁠ג
1. כלומר: באות ש׳.
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 52. בכ״י פריס 162: ״ואני״.
ב. כן בכ״י פריס 162, מינכן 52. ״לשון גילוי... חמתי״ חסר בכ״י לונדון 27298, פרמא 2203.
ג. כן בגיליון כ״י לונדון 27298. המלים בסוגריים המרובעים חסרות בכ״י פרמא 2203, פריס 162, מינכן 52.
He has destroyed his booth like a gardenHe has exposed.
ויחמוס כגן שכו – פתרונו: גילה ציון שהיה סוכו, דכתיב: ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תהלים ע״ו:ג׳), כגן זה שעומד פרוץ ומגולה לאחר שנלקטו פירותיו.
ויחמוס – לשון גילוי, כמו: כוהניה חמסו תורתי (יחזקאל כ״ב:כ״ו), שפתרונו: גילו פנים בתורה שלא כהלכה. וכן: נגלו שוליך נחמסו עקביך (ירמיהו י״ג:כ״ב).
שיחת מועדו – פתרונו: מן היום שיחמוס כגן סוכו, מן היום ההוא והלאה שחת מועדו.
שכח י״י בציון מועד ושבת – שמשחרב הבית ואילך בטלו עולי רגלים.
He has destroyed his booth like a garden – Its explanation is he exposed Zion which was his booth, as it is written His tabernacle was in Salem, and his dwelling place in Zion (Psalms 76:3). This is like a garden that stands crushed and exposed after its fruits were gathered.
he destroyed (ויחמוס) is an expression for exposure, her priests robbed (חמסו) my Torah (Ezekiel 22:26) because its explanation is they exposed their faces to the Torah not in accordance with the Halakhah, and so your skirts have been revealed, your steps have been exposed (Jeremiah 13:22).
he destroyed his place of assembly – Its explanation is from the day that he stripped his booth like a garden, from that day and beyond he destroyed his place of assembly.
HaShem has caused the appointed feast and Sabbath to be forgotten in Zion for since the Temple was destroyed, and afterwards, the pilgrims stopped.
ויחמוס – חשף, נחמסו עקביך (ירמיהו י״ג:כ״ב).
סכו וסכתו כמו: חקו וחקתו.
מועדו – כמו: באי מועד (איכה א׳:ד׳).
He has destroyedto strip off, lay bare, like your steps were laid bare (נחמסו) (Jeremiah 13:22).
His booth (סכו and סכתו) are like חקו and חקתו his law.⁠1
His meeting-place (מועדו) – Similarly, [no-one] comes to the appointed festival (מועד) (Lamentations 1:4).⁠2
1. Ibn Ezra is making the point that the forms with and without a he do exist: חק and חקה. Similarly, therefore, we find סך (masculine) and סכה (feminine).
2. HaShem has laid waste His מועד, and has caused the מועד to be abandoned.
ואחר כן גלה שכו שהוא מקום הדביר.
וטעם כגן כאשר יכלו עליו.
וטעם מלך וכהן שהכהן מורה את המצות והמלך משמר התורה בכחו ולשניהם נתן התורה.
And afterwards, he removed his booth because it was the place of the Holy of Holies. Now the meaning is like a garden that they seized; the meaning of king and priest is that the priest teaches the commandments, and the king guards the Torah with his power, and he gave Torah to both of them.
ויחמס כגן – כבר הודעתיך הפלגת לשון העברי, ולא אל חנם נקרא לשון הקודש ויקר כי אין כמוהו בדיוק ודקדוק. והנה סוג שמוש ההעדר יש תחתיו מינים לאין מספר, וכל אחד בענין מיוחד, ולכן שם חמס הוא תחת סוג העדר מציאות הדבר, ולכן נאמר: חמסו תורה (צפניה ג׳:ד׳) יאמרו החכמים: חמסו האמת, ולא נוכל אנחנו לבא עד תכלית יחוד מין מין בכל העברי, רק נבא בקצתם, כל שכן שנעמד על הכלל. ולכן הכונה בזה העדר מציאות המקדש, ובפרט מקום לפני ולפנים ששם נועד השם כמ״ש: ונועדתי לך (שמות כ״ה:כ״ב), ומבואר כי שם הכרובים סוככים, ולכן אמר על זה: שכו ומועדו, והשם העדיר כי נבוכדנצר השחיתו, ואולם דמיון כגן, כאלו היה סכת קוצים ושומרי גנות, שהם בתכלית הפחיתות, והבעלים הורסים אותם אחר שעבר הקיץ.
מועד – מועדי השם והם החגים, ואחד מהם שבת כמו שמפורש בתורה.
מלך וכהן – כי הם שני כתרים, ונכון היה כי הקדים בסדר מלך, ואם גם היה נכון אם אמר כהן ומלך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ויחמס כגן שכו. כתיב בשי״ן על פי המסורת דהכא ובריש הושע ובמדרש קינות אמר ר׳ אבהו שכו כתיב כיון שגלו ישראל שככה חמתו של הקב״ה הכי גרסינן באיכה רבתי וכצ״ל בעירוך ערך סך.
ויחמס – שרש חמס יש לו ג״כ הוראת גלוי, נחמסו עקביך (ירמיהו י״ג:כ״ב), וכאן ר״ל ויחמס סכו (הוא בית המקדש) כמו שחומסים ומגלים סכת גן בבוא ימי הסתו שאין יושבים עוד בה ומשתמשים בעציה להבערה.
וינאץ – בחילוף אותיות (מות⁠־נוט ואותיות זסצר״ש) וימאס.
ויחמס כגן – רבי חמא ב״ר חנינא אומר, כגנה שנחמס מעיניה והלבין ירקה,⁠1 ורבי שמעון בר נחמני אמר, כאדם הראשון דכתיב בו ויגרש את האדם מגן וגו׳2 (מ״ר).
ויחמס כגן שכו – א״ר אבהו, שכו כתיב, כיון שגלו ישראל שככה חמתו של הקב״ה3 (שם).
שכח ה׳ וגו׳ – שכח ה׳ בציון מועד ושבת, וכי אפשר שהקב״ה משכח מועדיהם ושבתותיהם של ישראל,⁠4 אלא אלו מועדותיו ושבתותיו של ירבעם בן נבט שבדא להם, כמש״נ (מלכים א י״ב) בחודש אשר בדא מלבו5 (שם).
מלך וכהן – מלך זה צדקיהו וכהן זה שריה בן מחסיה6 (שם).
1. ר״ל כגנה שנכרת ונשחת מעינה, וע״י כן נתייבש והלבין הירק שבתוכה, וכן ע״י שהסתיר הקב״ה פניו מישראל נשחתו ויבש פרים.
2. ר״ל כאדה״ר שנחמס והוסר ממקומו מגן עדן, ומפרש כגן – כאותו שהיה בגן עדן. וטעם הדמיון י״ל ע״פ הדרשה דלעיל ריש פרשה א׳ עה״פ והמה כאדם עברו ברית – כאדם הראשון יעו״ש בבאורנו, ועונשן של ישראל נדמו לעונשין שלו, ואחד מהם, מה הוא גורש ממקומו כך ישראל גורשו ממקומן יעו״ש.
3. מלשון וחמת המלך שככה, וחמס הוא מלשון חמה וכעס כמו (פ׳ וירא) חמסי עליך, וזהו הטעם מ״ש בעלמא כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם (עי׳ מגילה כ״ט.) דמכיון שעם גלותם שככה חמתו לכן נלוה עמהם כביכול בגלותם.
4. אין התמיה על עיקר ענין השכחה, דזה דבר שאפשר ואפשר, שמרוב הצרות וטלטולים שוכחים זמני מועדים ושבתות וכמ״ש בגמ׳ (שבת ס״ט:) ההולך במדבר ואינו יודע איזה יום שבת וכו׳, אלא התמיהה על מה שתלה דבר זה בהקב״ה שכביכול הוא השכיח אותם מהם, ואין זה דבר מתקבל שהקב״ה יכוין לבטלם אלו ממצות, אלא הו״ל לומר נשכח בציון מועד ושבת בפעל סתמי.
5. ואע״פ דעל זה אין ראוי להתאונן ולקרוא תגר, אלא הכונה שהשכיח מועדים סתמא שדומים למועדי ירבעם, מה הם כונתם לא לשם שמים כך המועדים שחגגו הם, היו שלא לשם שמים כי אם לשם הנאה גופנית ונחשבו כמועדי ירבעם. ויש להוסיף באור ולפרש עם זה כונת הפ׳ בישעיה א׳ חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי עפ״י המתבאר בביצה ט״ו ב׳ דהלשון לכם מורה על הנאה גופנית כולה בלא חלק לחפצי שמים. וזוהי הכונה חדשיכם ומועדיכם, בעת שהם כולם לכם לבד, שנאה נפשי. וטעם השנאה הוא כמש״כ הערוך בבאור מאמר חז״ל סקבא דשתא רגלא, דמכיון שאוכלין ושותין ובטלין ממלאכתן מתיחדין ובאין לידי עבירה. וזוהי הכונה כאן, שכח ה׳ בציון מועד ושבת – איזה מועד ושבת, כאלה שהם דומין בערכן למועד ושבת של ירבעם, שמבלים בהוללות וסכלות.
6. דהמלכים וכהנים שזולתם היו רשעים ולא שייך להתאונן עליהם.
ולאחר מכן1, וַיַּחְמֹס – כרת2 כַּגַּן – כמו שגוזזים ירקות הגינה3 שֻׂכּוֹ – את בית מקדשו4, שִׁחֵת – חיבל את5 מֹעֲדוֹ הוא בית קודש הקדשים ששם היה נועד לבניו6, ומן היום ההוא7 שִׁכַּח – השכיח8 יְהוָה | בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת, שבשעת החורבן לא היה להם לישראל כח לשמור לא מועד ולא שבת9, ובוטלו עולי רגלים10, וַיִּנְאַץ – ושנא11 בְּזַעַם אַפּוֹ – בכעסו החזק12 מֶלֶךְ הוא צדקיהו13, וְכֹהֵן הוא שְׂרָיָהוּ כהן גדול14: ס
1. אבן עזרא.
2. רש״י.
3. רש״י.
4. תרגום. ששיכך חמתו מעל בניו בחורבן ביתו, רש״י. כשם שהגן כֵּיוָן שגלה הירק מיד סוכתו נהרסת, כך כֵּיוָן שנסתלק השם מירושלים מיד נהרסה, וכן הוא אומר (ישעיה א, ח) ״וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם״, לקח טוב.
5. תרגום.
6. רש״י, אלשיך. לקח טוב ביאר שזה בית המקדש שהיה בית וועד לישראל.
7. ר״י קרא.
8. תרגום.
9. לקח טוב. ובמדרש וכי אפשר שהקב״ה משכח מועדיהם ושבתותיהם של ישראל!? אלא אלו מועדותיו ושבתותיו של ירבעם בן נבט שבדה להם, מדרש רבה.
10. ר״י קרא.
11. תשלום מצודת ציון.
12. תרגום.
13. רש״י.
14. מדרש רבה, רש״י. שלאחר שראה בעיניו המלך צדקיהו את בניו מומתים, הוכה בסנוורים, נאסר בנחושתים, הובא לבבל (מלכים ב׳ כה, ז), ושם ניתן בבית הכלא עד יום מותו, ובזמן ההוא מת שריה הכהן הגדול (שם יח, כא), תשלום מצודת דוד.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ז) זָנַ֨ח אֲדֹנָ֤י ׀ מִזְבְּחוֹ֙ נִאֵ֣ר מִקְדָּשׁ֔וֹ הִסְגִּיר֙ בְּיַד⁠־אוֹיֵ֔ב חוֹמֹ֖ת אַרְמְנוֹתֶ֑יהָ ק֛וֹל נָתְנ֥וּ בְּבֵית⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה כְּי֥וֹם מוֹעֵֽד׃
Hashem has abandoned His altar, abhorred1 His sanctuary. He has given into the hands of His enemies the walls of her palaces. They raised a cry2 in the House of Hashem as on a festival day.
1. abhorred | נִאֵר – This verb appears only here and in Tehillim 89:40, making it difficult to define. Others have suggested: "reject" or "nullify" (Rashi), "destroy" (R"Y Kimchi, cited by Radak in his Sefer HaShorashim), or: "curse", connecting the word to the root "ארר" (Hoil Moshe).
2. they raised a cry | קוֹל נָתְנוּ – More literally: "gave forth a voice/sound". This might refer to the enemies' shouts for joy upon destroying the Temple (Rashi).
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אַשְׁלֵי יְיָ מַדְבְּחֵיהּ בְּעַט מַקְדְשֵׁיהּ מְסַר בְּיַד בְּעֵיל דְבָבָא שׁוּרֵי בִּירְנְיָתָהָא קָלָא יַהֲבוּ בְּבֵית מוּקְדְּשָׁא דַייָ כְּקַל עַמָּא בֵית יִשְׂרָאֵל דִמְצַלְיָין בְּגַוֵיהּ בְּיוֹמָא דְפִסְחָא.
[יא] זָנַח ה׳ מִזְבְּחוֹ – רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר, לִבְנֵי מְדִינָה שֶׁעָרְכוּ שֻׁלְחָנוֹת לַמֶּלֶךְ, הִקְנִיטוּהוּ וּסְבָלָן. אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ כְּלוּם אַתֶּם מַקְנִיטִין אוֹתִי אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֻׁלְחָן שֶׁעֲרַכְתֶּם לִי, הֵא לְכוֹן טְרוֹן בְּאַפֵּיכוֹן. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כְּלוּם אַתֶּם מַכְעִיסִין אוֹתִי אֶלָּא בִּשְׁבִיל קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרַבְתֶּם לִי, הֵא לְכוֹן טְרוֹן בְּאַפֵּיכוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: זָנַח ה׳ מִזְבְּחוֹ נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ. רַבִּי בְּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ וְרַבִּי אַיְּבוּ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר, אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ נָתְנוּ יְדֵיהֶם תַּחַת עָרְפֵּיהֶם, וְהָפְכוּ פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי מַעְלָה וְחֵרְפוּ וְגִדְּפוּ, וְעָשׂוּ מַסְגֵּר שֶׁל גַּלְיָאסִין שֶׁלָּהֶן וְרֹאשָׁם בָּאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הִסְגִּיר בְּיַד אוֹיֵב חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ קוֹל נָתְנוּ בְּבֵית ה׳ כְּיוֹם מוֹעֵד. רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי אַחָא וְרַבִּי מְיָאשָׁה בְּשֵׁם רַבִּי יַנַּאי אָמְרֵי, מִכֹּחַ אוֹתוֹ הַקּוֹל נָפְלָה בָּבֶל, דִּכְתִיב: נָפְלָה נָפְלָה בָּבֶל וְכָל פְּסִילֵי אֱלֹהֶיהָ שִׁבַּר לָאָרֶץ (ישעיהו כ״א:ט׳), רַבִּי בְּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ וְרַבִּי אַיְּבוּ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמְרֵי, אַף מַלְכוּת הַזּוֹ כֵּן עָשְׂתָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: קוֹל נָתְנוּ בְּבֵית ה׳ כְּיוֹם מוֹעֵד. רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי אַחָא וְרַבִּי מְיָאשָׁה בְּשֵׁם רַבִּי יַנַּאי אַף הִיא אֵינָהּ צְרִיכָה לִפֹּל אֶלָּא מִכֹּחַ אוֹתוֹ הַקּוֹל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִקּוֹל נִתְפְּשָׂה בָבֶל (ירמיהו נ׳:מ״ו). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר קוֹל צָרוֹת מַרְגְּשׁוֹת וַאֲפֵלָה עוֹלֶה לִכְרַךְ גָּדוֹל שֶׁל צוֹר, וְלָמָּה, שֶׁקּוֹלוֹ שֶׁל עֵשָׂו מְקַטְרֵג, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר קוֹל מֵהֵיכָל קוֹל ה׳ מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו (ישעיהו ס״ו:ו׳).
קול נתנו בבית ה׳ – מכח אותו הקול נפלה בבל דכתיב נפלה בבל וגו׳, וכתיב מקול נתפשה בבל, רבי ברכיה אומר אף מלכות הרשעה כן דכתיב קול שאור מעיר קול מהיכל. נטה קו יש קו לטובה ויש קו לרעה, קו לטובה וקו ינטה על ירושלים, קו לרעה דין נטה קו.
וכ׳ד׳ל אללה מד׳בחה, ואג׳שא מקדסה, ואסלם פי יד אלעדו אסואר דיארהא, פאעלנו אצואתהם פי בית אללה כאיאם אלמחצ׳ר.
ניאר – ערפל והאפיל (וכ״ת בשמות יד כ ויאר את הלילה, ובתהלים פט מ נארת ברית עבדך, ושם קלא יא אור בעדני. והוא כמו אור לארבעה עשר).
נאר – ביטל, וכן נארת ברית עבדך (תהלים פ״ט:מ׳).
כיום מועד – שהיו שמחים ומשוררים בתוכו בקול רם, כן נתנו האויבים בחורבנו קול שמחה.
[He] nullified – He rejected,⁠1 and similarly, "You rejected נֵאַרְתָּה the covenant of Your servant.⁠"2
Like that of a festival day – For they were making merry and singing with a loud voice in its midst. So did the enemies let out a cry of joy when it was destroyed.
1. Alternatively, 'he burnt.'
2. Tehilim 89:40.
זנח י״י מזבחו – שלא קבל ממנו ריח ניחוח וכן הוא אומ׳ ומנחה לא ארצה מידכם (מלאכי א׳:י׳) ואו׳ שבעתי עולות אילים וחלב מריאים (ישעיהו א׳:י״א).
נאר מקדשו – שהיה מכפר על ישראל. אמר ר׳ חייא בשם ר׳ יצחק אמר השם כלום מכעיסין אותו אלא בשביל הקרבנות הריני זונחם ומקלקלם.
הסגיר ביד אויב – ר׳ הונא ור׳ אחא ור׳ מיישא בשם ר׳ ינאי אמרו בשעה שנכנסו גוים לבית המקדש היו מבעטין ברגליהם ונוצין רומחיהן בקרקע המקדש וזוקפין כלפי למעלה פניהם ומרגיזין בקולם וכן הוא או׳ שאגו צורריך בקרב מועדיך וגו׳ (תהלים ע״ד:ד׳).
כיום מועד – כיום שהיו ישראל מתקבצים לרגל.
ניאר – כמו נארתה ברית עבדך (תהלים פ״ט:מ׳).
ניאר – אֵינְלַיְידִיר בלעז, כמו: ניארת ברית עבדיך (תהלים פ״ט:מ׳), [עניין הרחקה והשלכה].⁠א
א. כן בגיליון כ״י פריס 162 ובדפוס ברסלאו. המלים בסוגריים המרובעים חסרות בכ״י לונדון 27298, פרמא 2203, מינכן 52.
He has disowned (ניאר) his sanctuary – אינדיליידיר in the vernacular,⁠1 like You have destroyed (ניארת) the covenant of your servant (Psalms 89:40).⁠2
1. Old French – unidentified. This is not an identical spelling with that found in Munich 5.
2. The context is that he rejected and abandoned it.
וכן מאותו היום ואילך: זנח אדניא מזבחו נאר מקדשו – נאר אשליידיר בלעז, כמו: ניארת ברית עבדך (תהלים פ״ט:מ׳).
קול נתנו בבית י״י כיום מועד – קול נתנו בבית י״י האויבים בבית לרעה, כיום שנכנסו בו להחריבו.
כיום מועד – שהיו הלוים משוררים בו ונותנין בו קול תודה וקול זמרה (ישעיהו נ״א:ג׳) המון חוגג (תהלים מ״ב:ה׳).
א. כן בפסוק. בכ״י מינכן 5, פראג: י״י.
Thus, from that day, and afterwards the Lord abandoned his altar, disowned (נאר) his Sanctuary – rejected (אשליידיר) in the vernacular,⁠1 just like You have destroyed (נארת) the covenant of your servant (Psalms 89:40).
They raised a clamour in the Temple of HaShem as in the day of a festival – The enemies raised a clamour in the Temple of HaShem, and singing on the day that they entered it in order to destroy it as on the day of a festival, for the Levites used to sing in it and made in it the sound of thanksgiving with joyous song and thanks, a celebrating multitude (Psalms 42:5).
1. Unidentified Old French – compare with אֵינְלַיְידִיר in RY Kara's First Commentary.
ניאר – הנו״ן שורש: נארת ברית עבדך (תהלים פ״ט:מ׳), כמו: עזב או שנא.
He has abolished (נאר). The nun is a root letter; You have destroyed (נארת) the covenant of Your servant (Psalms 89:40), like to forsake, abandon or to detest.
חומת ארמנותיה – שב אל המקדש וקול נתנו הצרים בבית י״י מרוב שמחתם כאשר היו ישראל עושין במועדים.
[What happened] to the walls of her palaces was repeated at the sanctuary.
[The adversaries] gave voice in the House of HaShem because of the abundance of their joy, as Israel used to do during their festival.
זנח – גם זה כטעם ולא זכר הדום רגליו (איכה ב׳:א׳).
ארמנותיה – כנוי למקדש גם לציון ככלל, והכל נכון בלשון הקודש.
קול נתנו – האויב, כי הוא שם כלל אם סוג אם מין, והטעם על רוב שמחתם.
כיום מועד – הוא עת שמחת השואבה, ובכלל כל קבוץ ביום חג.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

זנח אדני ׀ מזבחו. בס״א כ״י ישן יש פסיק בין השם למזבחו וכן הוא בפסיקתא דאיכה.
זנח – בחילוף אותיות (זסצר״ש, לשכה⁠־נשכה) שלח מעל פניו שלא לראותו.
נאר – לשון ארור.
קול – שמחה נתנו האויבים.
מועד – חג שכל ישראל נועדים ומתאספים שם.
זנח ה׳ מזבחו וגו׳ – אמר הקב״ה לישראל, כלום אתם מקניטין אותי אלא בשביל קרבנות שהקרבתם לי1 הרי הם לכם כנגד פניכם, הדא הוא דכתיב זנח ה׳ מזבחו נאר מקדשו2 (שם).
קול נתנו בבית ה׳ – איזה קול נתנו, אמר ר׳ שמואל בר נחמני, בשעה שנכנסו גוים להיכל הפכו פניהם כלפי מעלה וחרפו וגדפו3 (מ״ר).
1. ר״ל שסומכים אתם עליו שיכפר עליכם ולכן תרבו לחטוא.
2. בא לפרש בזה הפעלים זנח נאר שאינם רגילים ומתיחסים על הרוב אצל השמות מזבח ומקדש, כי אצל רעיון כזה במזבח כתיב הפעל נתיצה או הריסה וכלשון הכתוב מזבחותיהם תתצו, מזבחותיך הרסו (מלכים א י״ט), ובמקדש רגיל לכתוב הפעל שמם או חרב, והשמותי את מקדשיכם, לחרבה יהיה הבית הזה (ישעיהו כ״ב), אבל הפעלים זנח ונאר יונח על דבר הנשלח ונמאס, וכמו (תהלים פ״ט) ואתה זנחת ותמאס, לכן דריש סבת הדבר למה נמאס, לפי שעל ידי שישראל בטחו בו הרבו ביותר לחטוא, וא״כ היה הוא הסבה לחטוא, ועיין לעיל בפסוק א׳ בדרשה השליך משמים ארץ באה דרשה כהאי גונא.
3. עיקר טעם הדרשה מסמיך על הלשון קול נתנו כיום מועד, דמשמע קול צהלה ושמחה, ודריש דכל כך היה לבם טוב עליהם עד שהעיזו גם לחרף ולגדף כלפי מעלה.
ומאותו היום ואילך1 זָנַח אֲדֹנָי | מִזְבְּחוֹ ולא קיבל ממנו ריח ניחוח2, נִאֵר – ביטל3 ועזב4 ה׳ מִקְדָּשׁוֹ שהיה מכפר על ישראל5, הִסְגִּיר בְּיַד אוֹיֵב את חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ של ירושלים6; קוֹל שמחה7 נָתְנוּ האויבים8 בְּבֵית יְהוָה – בבית המקדש9 כְּפי שהיו עושים ישראל10 בְּיוֹם מוֹעֵד – בשלושת הרגלים11, כאשר היו שמחים ומשוררים בתוכו בקול רם12, והלויים משוררים ונותנים בו קול תודה וקול זמרה13: ס
1. ר״י קרא.
2. לקח טוב. ובמדרש, ר׳ חַגַּי בשם ר׳ יצחק אמר, משל לבני מדינה שערכו שולחנות למלך, הקניטוהו וסבלן, אמר להם המלך, כלום אתם מקניטים אותי אלא בשביל שולחן שערכתם לי?! הרי הם לכם כנגד פניכם! כך אמר הקב״ה לישראל, כלום אתם מקניטין אותי אלא בשביל קרבנות שהקרבתם לי?! הרי הם לכם כנגד פניכם! מדרש רבה.
3. רש״י.
4. אבן עזרא.
5. לקח טוב.
6. אלשיך. וזה הטעם שהיה כח ביד הנכרים למשול בבית המקדש, פלגי מים.
7. רש״י. ובמדרש איזה קול נתנו? אמר ר׳ שמואל בר נחמני, בשעה שנכנסו גויים להיכל הפכו פניהם כלפי מעלה וחרפו וגדפו, מדרש רבה.
8. רש״י.
9. תרגום.
10. אבן עזרא.
11. לקח טוב.
12. ר״י קרא .
13. ר״י קרא.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ח) חָשַׁ֨ב יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה ׀ לְהַשְׁחִית֙ חוֹמַ֣ת בַּת⁠־צִיּ֔וֹן נָ֣טָה קָ֔ו לֹא⁠־הֵשִׁ֥יב יָד֖וֹ מִבַּלֵּ֑עַ וַיַּֽאֲבֶל⁠־חֵ֥ל וְחוֹמָ֖ה יַחְדָּ֥ו אֻמְלָֽלוּ׃
Hashem thought to destroy the wall of Daughter Zion. He stretched a line;⁠1 He did not withdraw His hand from devouring.⁠2 He caused a rampart and wall to mourn; together they languished.
1. line | קָו – A "line" was a tool used by builders to ensure that their walls were straight. Though normally used in construction, it is mentioned in poetic passages also in relation to destruction (see Melakhim II 21:1 and Yeshayahu 34:11), and might highlight how Hashem's destruction was intentional and planned.
2. from destroying | מִבַּלֵּעַ – See the note on verse 2.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
חָשַׁב יְיָ לְחַבָּלָא שׁוּר כְּנִשְׁתָּא דְצִיּוֹן סָאט מִשְׁקוֹלָתָא וְלָא אָתִיב יְדֵיהּ מִלְשֵׁיצָאָה וְאֲבֵיל מַקְפָנָא וְשׁוּרָא כַחֲדָא אִתְפַּגָּרוּ.
[יב] חָשַׁב ה׳ לְהַשְׁחִית חוֹמַת בַּת צִיּוֹן – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא מִן הַכְּרוּז, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי עַל אַפִּי וגו׳ (ירמיהו ל״ב:ל״א), אָמַר רַבִּי אִילָם כְּאָדָם שֶׁהוּא עוֹבֵר בְּמָקוֹם מְטֻנָּף וְעוֹקֵם אֶת חָטְמוֹ. נָטָה קָו, יֵשׁ קָו לְטוֹבָה וְיֵשׁ קָו לְרָעָה, לְטוֹבָה: וְקָו יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלָיִם (זכריה א׳:ט״ז), וְקָו לְרָעָה דֵּין, נָטָה קָו. לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ וַיַּאֲבֶל חֵל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלוּ, כְּהַהוּא דְּאָמַר רַבִּי הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַחָא שׁוּרָא וּבַר שׁוּרָא.
וכמא קדר אללה אן יהלך סור גמע ציון, כד׳אך מד אלתר פלם ירד ידה ען הלאכה, ואחזן אהל אלפציל ואלסור חין קצפא גמיעא.
חשב – וכמו שגזר ה׳ להשחית חומת קהל ציון כך (עשה) מתח קו המדה ולא השיב ידו מלהשחיתו (מוסב על קהל ציון).
ויאבל – (עשאם אבלים) אנשי (שאין אבל לדומם) החל והחומה כשנשמדו יחד (כלומר האביל אנשי העיר כשאבד שורא ובר שורא ונמצאו בלתי מוגנים).
חשב י״י להשחית – זה ימים רבים שעלתה על דעתו כך, שנאמר: כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת להסירה מעל פני (ירמיהו ל״ב:ל״א).
נטה קו – של משפט ליפרע על עונינו.
מבלע – מהשחית.
חיל וחומה – שורא ובר שורא, חומה נמוכה שכנגד חומה גבוהה.
Adonoy determined to destroy – It had been many days since this entered His mind, as it is stated, "For it has aroused My anger and My fury – this city – [from the day that they built it until this day], to remove it from My Presence.⁠"1
He set the course – Of judgment, to be punished for our sins.
From destroying – From destroying.
The fence and the wall – A large wall and a small wall, a low wall opposite a high wall.
1. Yirmeyahu 32:31.
חשב י״י להשחית – זה שאמר הכתוב כי על אפי ועל חמתי וגו׳ (ירמיהו ל״ב:ל״א) הוא יום חינוך הבית שבו נשא שלמה את בת פרעה והיה קול שמחת בת פרעה יוצאת כקול המשוררים בבית המקדש.
נטה קו – גזר גזירה כלומר נטה עליהם מדת הדין.
לא השיב ידו מבלע – הם לא חזרו בהם והשם לא השיב ידו מבלע.
ויאבל חיל וחומה – ר׳ חנינא אמר שורה ובר שורה.
נטה קו – נטה עליהם מידת הדין.
[חיל – קַרְבוֹנַרַא בלעז.]⁠א
אומללו – פתרונו: פסקו, וכן כל לשון אומלל פתרונו: פסק, וכן: פרח לבנון אומלל (נחום א׳:ד׳) – פסק ומש מעשות פרי כשם שהיה למוד, וכן: ורבת בנים אומללה (שמואל א ב׳:ה׳) – פסקה מלהוליד ועמדה מלדת.
א. כן בגיליון כ״י לונדון 27298. המלים בסוגריים המרובעים חסרות בכ״י פרמא 2203, פריס 162, מינכן 52.
He stretched a line – He stretched against them divine justice.
they languish (אומללו) – they cease, and so every expression of אומלל is explained by cease. Thus, the flower of Lebanon fades (אומלל) (Nahum 1:4), it ceases and departs from the making of fruit, just as it has been taught. So, but she who has many children languishes (אומללה) (I Samuel 2:5)she has ceased from giving birth, and she has ceased from bearing children.
חשב י״י להשחית – פתרונו: כאשר חשב להשחית חומת בת ציון וגזר עליה גזירה, לא ניחם על הרעה אשר חשב להשחית ולא השיב ידו מבלע. לפי שמצינו במקומות הרבה שגזירות שהוא גוזר מתבטלות, כמו: וינחם י״י על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה (יונה ג׳:י׳) דנינוה. אבל כאן כאשר חשב בלבו להשחית חומת בת ציון נטה קו – פתרונו: גזר עליה גזירה של השחתה, כמו: נטה עליה קוא תהו (ישעיהו ל״ד:י״א) שפתרונו: גזר עליה גזירה של חורבן. וכן: ונטיתי עלב ירושלם את קו שומרון (מלכים ב כ״א:י״ג), שפתרונו: גזר עליה את גזירת שומרון.
לא השיב ידו מבלע – פתרונו: לא שב מאותה גזירה.
ויאבל חיל וחומה – שורה ובר שורה (בבלי פסחים פ״ו.), חומה לפנים מחומה.
יחדיו אומללו – פתרונו: פסקו, כמו: פרח לבנון אומלל (נחום א׳:ד׳). וכן: רבת בניםג אומללה (שמואל א ב׳:ה׳), פתרונו: פסקה מלהוליד.
א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 הושמט ע״י הדומות ״פתרונו... קו״.
ב. כן בפסוק. בכ״י מינכן 5 (במקום ״על״): את ידי. בכ״י פראג: ״ידי את״.
ג. כן בפסוק ובכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״בניה״.
HaShem determined to destroy – Its explanation is when he determined to destroy the walls of the daughter of Zion, and decree an edict upon her, he did not regret the evil that he determined to destroy, and he did not turn back his hand from devouring; because we found in many places that the edicts he decrees are repealed, like and HaShem relented concerning the evil he had said he would bring upon them, and did not do it (Jonah 3:10) of Nineveh. But in this case, when he determined in his heart to destroy the wall of the daughter of Zion he drew a line – Its explanation is he decreed against her decrees of her destruction, like and he will draw a line of emptiness against it (Isaiah 34:11); because its explanation is he decreed an edict of destruction against her, and so I will stretch out over Jerusalem the line of Samaria (II Kings 21:13); because its explanation is he decreed the edict of Samaria upon her.
He did not draw back his hand from consuming – Its explanation is he did not turn back his edict from her.
He made rampart and wall mournthe large wall and the smaller wall1 (Bavli Pesachim 86a), a wall inside a wall.
they languished together (אומללו) – Its explanation is they ceased, just like the flower of Lebanon fades (אומלל) (Nahum 1:4), and but she who has many children languishes (אומללה) (I Samuel 2:5). Its explanation is she has ceased from giving birth.
1. This is interpreted by R. Huna ben R. Aha as the rampart with the smaller wall within it. This is found in Lamentations Rabbah at 2.8.12.
נטה קו – תהו (ישעיהו ל״ד:י״א).
חל – כמו: ותעמד בחל (שמואל ב כ׳:ט״ו), והוא מקום סביב החומה.
He stretched out a line (נטה קו). As in [a line (קו) of] emptiness (cf. Isaiah 34:11).
Rampart (חל) as in it stood even with the rampart (בחל) (II Samuel 20:15); it is the place surrounding the wall.
נלכד הבית כי נפלה חומת העיר ונבקעה.
The Temple was seized because the wall of the city fell, and she was breached.
חשב – הטעם שם מחשבתו לעשות זה הפועל.
נטה קו – אע״פ שבא סתם ובמוחלט, הטעם: קו תוהו,⁠1 ורבים כן בתורה ובנביאים, וזכור זה והקש ע״ז ותמצא סודות.
חל – הוא סביב החומה מחוץ.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו ל״ד:י״א.
חשב – יקונן במר ויאמר כי חשב ה׳ להשחית חומת בת ציון מתחילת בנינה כענין שנאמר (ירמיהו ל״ב) כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה ועד היום הזה להסירה מעל פני. אבל הוא נטה עליה קו השחתה ומפלה ולא השיב ידו מבלע. לא בענין החומה שחשב לבד. אבל ויאבל חיל וחומה יחדיו אומללו. ומלת חיל תורה בדרך המליצה על כל חילה והמונה כי לא חומת העיר לבד השחית כי את הכל כמו שיבאר.
חשב – השחיתה בכוונה עצומה כמו שמכוונים בבנין בית ונוטים קו כדי להישיר כותליו.
ויאבל וגו׳ – הושיב החומות לארץ כאבל.
חל – חומה החיצונה המוספת חַיִל לעיר; ותעמד בחל (שמואל ב׳ כ׳:ט״ו) פירשתיו בביאורי לנ״ר נפלה החומה החיצונה ולא נשארה כי אם הפנימית שהיא החל, רק היום נ״ל להפך, ותיבת ותעמד מוסבת אל הסוללה היא אֵיל נחשת הנוגח שעמד בחל (שהיא החומה החיצונה) ועשה בה פרץ.
אמלל – בתוספת אות מורה כריתה גמורה, ומקורו מל שענינו כרת.
חשב ה׳ להשחית – [א״ר יוחנן, לא מעתה חשב להשחית אלא משכבר הימים], הדא הוא דכתיב (ירמיהו ל״ג) כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת להסירה מעל פני1 (שם).
חל וחומה – מהו חיל וחומה, א״ר אחא ואתימא ר׳ חנינא, שורא ובר שורא2 (פסחים פ״ו.).
1. קשה ליה הלשון חשב ה׳ להשחית, כי הלא כאן לא נסתפק במחשבה בעלמא כי אם השחית בפועל ממש, ומאי שייך הלשון חשב, ולכן דריש שענין המחשבה שבכאן מורה דלא עתה נתחדשה המחשבה כי אם עוד משכבר הימים מאז נשא שלמה את בת פרעה דאז כבר כתיב מאמר הקב״ה כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת, לפי שבאותו הלילה של חנוכת ביהמ״ק עשה שמחה גם לבת פרעה כמבואר בילקוט במלכים.
2. חומה גדולה וחומה קטנה זו לפנים מזו. ואפשר דבא לומר בזה ע״ד דאמרי׳ בב״ב ק״ז ע״ב דיהיב ליה המוכר ללוקח קרקע לעשות חריץ ובן חריץ כדי שלא תהא חי׳ קופצת וכאן היה שורא ובר שורא בכל זאת בא האויב ועשה פרצים בשניהם ולא חש לההיזק שאפשר לבא, וזהו שאמר יחדיו אומללו.
זה ימים רבים1 שֶׁחָשַׁב יְהוָה ועלה בדעתו2 | לְהַשְׁחִית את חוֹמַת בַּת צִיּוֹן – ירושלים3, וגזר עליה גזירה4 של השחתה וחורבן5, נָטָה קָו של משפט ליפרע על עֲווֹנֵינוּ6, ושלא כמו בפעמים הקודמות7 בפעם הזו לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ – לא שב מאותה גזירה8 מִבַּלֵּעַ – מלהשחית9, משום שהם לא שבו בתשובה10, וַיַּאֲבֶל – והשחית את11 חֵל – החומה החיצונית הנמוכה12 של העיר, וְאת הַחוֹמָה הפנימית13 הגבוהה שמולה14, ושתיהן יַחְדָּו אֻמְלָלוּ – פסקו מלהגן15 כי נכרתו16, וכך נבקעה החומה, נפלה העיר והבית נלכד17: ס
1. רש״י.
2. רש״י.
3. שנאמר (ירמיהו לב, לא) ״כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת... לַהֲסִירָהּ מֵעַל פָּנָי״, רש״י, לקח טוב.
4. לקח טוב.
5. ר״י קרא.
6. רש״י.
7. כמו שראינו בהרבה מקומות שהרבה גזירות שהוא גוזר מתבטלות, כמו בְּנִינְוֶה (יונה ג, י) ״וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה״, ר״י קרא.
8. ר״י קרא.
9. רש״י.
10. לקח טוב.
11. תשלום מצודת ציון.
12. רש״י. ואבן עזרא ביאר שחֵל הוא מקום סביב החומה.
13. ר״י קרא.
14. רש״י.
15. ר״י קרא.
16. תשלום מצודת ציון.
17. אבן עזרא.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ט) טָבְע֤וּא בָאָ֙רֶץ֙ שְׁעָרֶ֔יהָ אִבַּ֥ד וְשִׁבַּ֖ר בְּרִיחֶ֑יהָ מַלְכָּ֨הּ וְשָׂרֶ֤יהָ בַגּוֹיִם֙ אֵ֣ין תּוֹרָ֔ה גַּם⁠־נְבִיאֶ֕יהָ לֹא⁠־מָצְא֥וּ חָז֖וֹן מֵיְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
Her gates sunk into the land. He destroyed and smashed her bars. Her king and princes are among the nations; there is no instruction.⁠1 Her prophets, too, find no vision from Hashem.
1. there is no instruction | אֵין תּוֹרָה – See Rashi that there is no one to guide the people in exile. Alternatively: "there is no Torah". Under oppression in exile it is difficult to both observe and learn Torah (Lekach Tov, R"Y Kara).
א. טָבְע֤וּ =מ"ס-ל ומ"ש (ובדפוסים וקורן)
• ל=טָבְע֤וּ (אין אות קטנה) וכן הכריעו במג"ה כדרכם
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
טָמְעוּ בְּאַרְעָא תַרְעָהָא (עַל דִּי נְכַסּוּ חֲזִירָא וְאוֹבִילוּ מִן דְמֵיהּ עִלַּוֵיהוֹן) הוֹבִיד וּתְבַר מְזוּזָתָהָא מַלְכָּהָא וְרַבְרְבָנָהָא גָלוּ בֵינֵי עַמְמַיָּא עַל דְלָא נָטְרוּ פִתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא כְּאִלּוּ לָא קַבִּילוּ יָתָהּ בְּטוּרָא דְסִינַי אַף נְבִיאָהָא אִתְמְנַע מִנְהוֹן רוּחַ נְבוּאַת קוּדְשָׁא וְלָא אִתְאַמַּר לְהוֹן פִּתְגַּם נְבוּאֲתָא מִן קֳדָם יְיָ.
[יג] טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ – רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי אָמַר שְׁעָרִים חָלְקוּ כָּבוֹד לָאָרוֹן, לְפִיכָךְ לֹא שָׁלַט בָּהֶם אוֹיֵב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם (תהלים כ״ד:ז׳), לְפִיכָךְ טָבְעוּ בָּאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ. מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה. אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם יֵשׁ חָכְמָה בַּגּוֹיִם, תַּאֲמֵן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו (עבדיה א׳:ח׳). יֵשׁ תּוֹרָה בַּגּוֹיִם, אַל תַּאֲמֵן, דִּכְתִיב: מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה. נְבִיאֶיהָ, אֵלּוּ נְבִיאֵי שֶׁקֶר. גַּם נְבִיאֶיהָ, אֵלּוּ נְבִיאֵי אֱמֶת, אֵלּוּ וְאֵלּוּ לֹא מָצְאוּ חֲזוֹן מֵה׳.
טבעו בארץ – רבי הונא בשם רבי יוסי אמר שעריים חלקו כבוד לארון לפיכך לא שלט בהן אויב, הדא הוא דכתיב שאו שערים ראשיכם.

רמז תתרכו

דבר אחר מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה, מהו מי יתן ראשי מים, אמר הקב״ה הלואי הנחתי עולם תהו ובהו כשם היה שנאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ואין ראשי שנאמר כאן אלא בריתו של עולם שנאמר בראשית ברא אלהים.
דבר אחר מי יתן ראשי מים, אמר הקב״ה (אלולי) [הלואי] לא ירדתי להר סיני ונתתי להם תורכה שיעברו עליה ויענשו בה. ואין ראשי אלא תורה שנאמר ה׳ קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, בוא וראה (במי יתן), משה מקלסם במי יתן שנא׳ מי יתן והיה לבבם זה להם, וירמיה אמר מי יתן ראשי מים, אמר דניאל והוא מהשנא עדניא וזמניא. כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל, וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה נתנני ה׳ בידי לא אוכל קום. כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו, וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה סורו טמא קראו למו סורו סורו וגו׳ (צאו משם). כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור, וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו. כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה ההרים רקדו כאילים, וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה ראיתי (את) ההרים והנה רועשים. כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה זה ארבעים שנה ה׳ אלהיך עמך לא חסרך דבר, וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה עוללים שאלו לחם פורש אין להם. כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה׳ אלהיך כאשר ישא איש את בנו, וכשיצאו מירושלים אמר ירמיה השליך משמים ארץ תפארת ישראל. כשיצאו ממצרים אמר משה ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים וגו׳, וכשיצאו מירושלים אמר ירמיה דבק לשון יונק אל חכו בצמא. כשיצאו ממצרים אמר משה וענן ה׳ אליהם יומם, וכשיצאו מירושלים אמר ירמיה סכותה בענן לך מעבור תפלה. כשיצאו ממצרים בשירה יצאו שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל את השירה, וכשיצאו מירושלים בבכיה יצאו שנאמר בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה.

רמז תתרכז

אמר רבי יהושע בן לוי אמר לי זקן בבקעת מגדו שהרג נבוזראדן רב טבחים בישראל מאתים וי״א רבוא, ובירושלים צ״א רבוא עד שהלך דמם ונגע בדמו של זכריה, הדא הוא דכתיב פרצו ודמים בדמים נגעו, חזיה לדמו של זכריה דהוה קא רתח וסליק, אמר להון מאי היא, אמרו דם זבחים ועולות דאשתפיך, אייתי דמי פרים ואילים שחט ולא אידמי כו׳, אמר אי אמריתו לי מוטב ואי לא מסריקנא לבשרכון במסרקא דפרזלא, א״ל נביא הוה לן דהוה מוכח לן ולא קבלנו מיניה וקמנו עליה וקטלנוהו, אמר אנא מפייסנא לדמיה, אייתי בחורים ובתולות קטיל עליה ולא נח, אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטיל עליה ולא נח, קריב לגביה וא״ל זכריה זכריה כל הטובים שבהם הרגתי אם נייחא מוטב ואם לאו אקטלינהו כולהו, באותה שעה מיד נח. נבוזראדן הרהר בדעתיה ואמר ומה ישראל שהרגו נפש אחת כן גרם להם, אני שהרגתי כמה נפשות מהם עאכ״ו, ערק אזל ואתגייר, תאנא נעמן גר תושב היה נבוזראדן גר צדק היה.

רמז תתרכח

אמר רב יהודה אמר שמואל ואמרי לה במתניתא תנא מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון והרגישו בעצמם למה הם מתבקשים, אמרו זה לזה אם אנו טובעים בים אנו באים לחיי העולם הבא, דרש להם גדול שבהם אמר ה׳ מבשן אשיב אשיב ממצולות ים, אמר ה׳ מבשן אשיב מבין שני אריות, ממצולות ים אלו שטובעים בים, כיון ששמעו ילדות כך עמדו כלן וטבעו את עצמן בים, נשאו ילדים ק״ו בעצמם ומה הללו שדרכם לכך טבעו את עצמם, אנו שאנו זכרים עאכ״ו, עמדו כלם וטבעו את עצמם. ועליהם מקונן ירמיה ואמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה.
וכאן אבואבהא קד רסכ׳ת פי אלארץ׳ וקד כסר נגורהא חתי אבאדהא, ומלוכהא ורויסאהא פי מא בין אלאמם בג׳יר תוריה, חתי אנביאהא לם יגדו וחיא מן ענד אללה.
טבעו – וכאלו שעריה כבר שקעו באדמה וכבר שבר בריחיה עד שאבדם.
אין תורה – ללא תורה אפילו נביאיה לא מצאו.
טבעו בארץ שעריה – מדרש אגדה: לפי שחלקו כבוד לארון, שנאמר: שאו שערים ראשיכם (תהלים כ״ד:ז׳), לפיכך לא שלטה בהן בריאא וטבעו בארץ.
ורבותינו אמרו: מעשה ידי דוד היו לפיכך לא שלטו בהם שונאים.
אין תורה – אין בהן מורה הוראה.
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, וכן גם בכ״י לייפציג 1 שמות כ״ב:ל׳, דברים ל״ג:כ״א.
Her gates sank into the ground – The Midrash Aggadah [states], that because they [i.e., the gates] imparted honor to the Ark, as it is stated, "raise up your heads O gates,⁠"1 therefore no one had any power over them, and they sank into the ground. [But] our Rabbis said that they were Dovid's handiwork, therefore, the enemies had no power over them.⁠2
Without guidance – There is no one among them to give instructions.
1. Tehilim 24:9.
2. Maseches Sotah 9a.
טבעו בארץ שעריה – זה שאמר הכתוב פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך (זכריה י״א:א׳) כיון שטבעו בארץ שעריה מיד ידעו האומות שנתן רשות להשחית.
מלכה ושריה בגוים אין תורה – אין תורת מלכות ותורת שרים נוהגין בהם אלא ראיתי עבדים על סוסים ושרים הולכים כעבדים על הארץ (קהלת י׳:ז׳) שהרי יכניה היה בבית האסורים ושריה משרתים למלך אשור.
ס״א: מלכה ושריה – מלכות ישראל ושריה בין האומות עד שלא קבלו התורה.
ד״א: אין תורה – אין יכולין ישראל לקיימה בין האומות וכן הוא אומ׳ שחקו על משבתיה (איכה א׳:ז׳) כמה גזירות גזרו על ישראל שלא יקיימו את התורה.
גם נביאיה לא מצאו חזון מי״י – אלו נביאי השקר לא מצאו חזון מיום שגלו.
מלכה ושריה בגוים אין תורה – כלומר: אינן יכולים לעסוק בתורה בגלות, מעוני ומרוב עבודה (איכה א׳:ג׳).
גם נביאיה לא מצאו חזון מי״י – מיום שגלו.
Her king and her princes are among the nations, there is guidance no more – That is to say, they are no longer able to engage in study of the Torah in exile because of oppression and an abundance of labour.
even her prophets obtain no vision from HaShem – from the day that they were exiled.
ומן היום שפסקו חיל וחומה שלה, טבעו בארץ שעריה אבד ושיבר בריחיהא – שכל עיר שחרבו חומותים שלה, שעריה ובריחיה למה, איןב אדם נותן לב עליהם לבנותם, ומאליהם הם אובדים ומשתברים.
מלכה ושריה בגוים אין תורה – פתרונו: מן היום שגלו מלכה ושריה בגוים אין תורה מתקיימת בישראל, שמאותו היום בטלו כל המצות התלויות בארץ, גם האומות גוזרין עליהם גזירות לבטל את התורה.
גם נביאיה לא מצאו חזון – שמימות חגי זכריה ומלאכי פסקה נבואה מישראל.
א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 חסר: ״אבד ושיבר בריחיה״.
ב. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 חסרה מלת: ״אין״.
Her gates have sunk into the earth; from the day that her rampart and wall ceased, her gates have sunk into the earth.
He has destroyed and broken her bars since every city whose walls they destroyed – her gates and her bars are naught; [there is no] one gives thought to them to build them, and themselves they are ruined and broken.
her king and her officers are among the nations, there is guidance no more – Its explanation is from the day that her king and her officers were exiled among the nations, the Torah was not maintained in Israel for from that day all the dependent commandments ceased in the land; also the nations decreed edicts against her to cease the Torah.
even her prophets could find no vision because from the days of Haggai, Zekhariah and Malachi, prophecy ceased from Israel.
אבד ושבר – שב אל השם הכתוב בפסוק הראשון.
He has ruined and broken refers to HaShem written in the previous verse.
כאשר טבעו שעריה הלך המלך בגולה ונשאר בלא משנה תורה. גם הנביאים נפסקה נבואתם בארץ נכריה.
When the gates sank the king went into exile, and he survived without Mishneh Torah. And as for the prophets, their prophecy was cut off in a foreign land.
אבד ושבר – מבנין הדגוש לחוזק האבוד והשברון והקש ע״ז בכל העברי. ואין קושיא כי תמצא בכמה מקומות לשון פעל קל על תואר שהוא בלי ספק בתכלית החזק כמו שקדם: לשבור בחורי (איכה א׳:ט״ו), וכן וישראל אהב (בראשית ל״ז:ג׳), כי הבקי בהגיון ידע כי זכירת החלש אינו מוכרח שלילת החזק, גם ידוע שכל קנין הוא ענין, וזה ידוע ליודעים לדבר, והארכתי על זה במקום אחר והמצאתי למה היו הבנינים ארבעה סוגים ודי בזה בכאן.
מלכה ושריה – כל שכן יתר העם.
אין תורה – זה היותר רע, וכל שכן לגולים כי אם יש תורה יש קמח, וגם הטעם בזה, לפי שהמלכים והשרים נהוג שימצא אצלם מורים להם הדרך ילכו בה בכל מעשיהם כמו שמבואר בספרי הנביאים.
וכן: גם נביאיה לא מצאו חזון – כי בהיותם בגלות וצרה לא מצאו חזון מהשם כמו שמבואר.
טבעו – גם זה יאמר על הזקנים אשר בשערים כמו שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך (דברים ט״ז). ומאמר ישבו לארץ ידמו יוכיח. אבד ושבר בריחיה על רבוי העם וגבורתו על דרך שנאמר כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך (תהלים קמ״ז). ואם נשארו מלכה ושריה בגוים אין תורה אין להם תורת מלכות ושררה והרי הם כלא היו. גם הנביאים כמו כן כשנסתלקה מהם הנבואה ולא מצאו חזון מיי׳.
טבעו. ט״ית זעירא שבט׳ באב נחרה הבית ובמסורת הברית הגדול כתוב לרמוז שלא טבעו עמוק עמוק רק טביעה קטנה ועכ״ז לא מצאום החופרים כי נעלמו מעיניהם דרך נס.
מלכה ושריה בגוים. הבי״ת רפה כי אין לה דין מפיק כמ״ש בפ׳ עקב על אבניה ברזל.
אין תורה – אין מבקשים עוד תורה מפי כהן או נביא.
לא מצאו – דרשוהו בכל לב ועכ״ז לא מצאו.
טבעו בארץ שעריה – דרש ר׳ חנינא בר פפא, מאי דכתיב רננו צדיקים בה׳ לישרים נאוה תהלה, אל תקרא נאוה אלא נוה תהלה, זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם, דוד – דכתיב טבעו בארץ שעריה,⁠1 משה – דאמר מר משנבנה מקדש ראשון נגנז תחת מחילות של היכל אהל מועד קרשיו, קרסיו, בריחיו, עמודיו ואדניו2 (סוטה ט׳.).
טבעו בארץ שעריה – רבי יוסי אומר, לפי שהשערים חלקו כבוד לארון כדכתיב שאו שערים ראשיכם ויבא מלך הכבוד, לפיכך לא שלט בהם אויב אלא טבעו בארץ3 (מ״ר).
אין תורה – אם יאמר לך אדם יש חכמה נגדם תאמין, דכתיב (עבדיה א׳) והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו,⁠4 ואם יאמר לך יש תורה בגוים אל תאמין, דכתיב מלכה ושריה בגוים אין תורה5 (מ״ר).
גם נביאיה וגו׳ – נביאיה – אלו נביאי שקר,⁠6 גם נביאיה – אלו נביאי אמת, אלו ואלו לא מצאו חזון מה׳ (שם).
1. פירש״י דקאי אמצודת ציון שהיא עיר דוד וביתו כמבואר בש״ב ה׳, וכנראה הוכרח לפרש כן ולא דקאי על שערי המקדש משום דהמקדש לא בנה הוא אלא שלמה, ואמנם י״ל ע״פ מ״ש בזבחים נ״ג ב׳ דמפני שאמר דוד זכור ה׳ לדוד את כל ענותו עד אמצא מקום לה׳ משכנות לאביר יעקב, והיינו שנתן נפשו למצוא מקום לבנין המקדש לכן נקרא על שמו, א״כ אפשר דקאי כאן על שערי המקדש, וכ״ה אומר מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, ועיין במהרש״א. ובמדרש במד״ר פ׳ ט״ו איתא להדיא דקאי על שערי המקדש, וכן איתא להדיא בזוהר (הקדמת ספר הזוהר) ג׳ א׳ דקאי על שערי בית המקדש, וכן הוא במדרש פה כהדרשה שהובאה לקמן.
2. כדי שלא ישלטו בהם שונאים בזמן מן הזמנים. ואמנם לא נתבאר מה שאמר אל תקרא נאוה אלא נוה, מאי נ״מ ומה דריש בזה, וי״ל דדריש דמפרש נוה מלשון דירה, כמו אל נוה קדשך, נוה שאנן (ישעיהו ל״ג), ונוה צדיקים (משלי ג׳), ודריש לישרים נוה תהלה, כמו הנוה אשר לישרים [למשה ולדוד] לו תהלה, ומה תהלתו – שלא שלטו בהם השונאים, ודו״ק.
3. עיין במ״ר פ׳ וארא ר״פ ח׳ כי פסוק זה שאו שערים ראשיכם אמרו שלמה בשעה שעשה ארון של י׳ אמות והפתח של ביהמ״ק היה ג״כ י׳ אמות, ואין י׳ אמות נכנסין בתוך י׳ אמות, אמר שאו שערים ראשיכם ויבא מלך הכבוד, כנוי לארון עם הלחות, ונשאו עצמן והכניסו את הארון, וזוהי הכונה שחלקו כבוד לארון, ועיין במדרש פ׳ בהעלותך פ׳ ט״ו.
4. ועיין במ״ר פ׳ נשא פרשה י״א דרשו הפסוק דמשלי ג׳ וכסילים מרים קלון זו אדום, וצ״ל דזה הוא אחר שנאבדו מהם החכמים כמש״כ והאבדתי חכמים מאדום.
5. כלומר דכונת הכתוב שיתערבו בגוים וישכחו התורה, א״כ ממילא מבואר שאין תורה בגוים, דאלו היה הרי לא שכחו גם המתערבים בהם.
6. הם החוזים בכוכבים ובמערכות השמים, אבל אין לפרש נביאי שקר ממש, דעליהם לא שייך שלא מצאו חזון מה׳, דפשיטא הוא ומה רבותא בזה, משא״כ אלה החוזים בכוכבים וכו׳ עכ״פ יש להם איזו שיטה וחשבון, ועליהם שייך לומר שלא מצאו חזון מה׳, והיינו שהמערכות כחשו בהם. וכמו שמצינו גבי בלעם שהיה יודע דעת עליון היינו שהיה יודע הרגע שהקב״ה זועם, ובימים האלה לא זעם הקב״ה כביכול וכמ״ש חז״ל בברכות ובמס׳ ע״ז.
1בְעוּ2 בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ של ציון3 לבל תשלוט בהם יד האויבים4, ואין אדם נותן לב עליהם לבנותם, אִבַּד – אִבֵּד הקב״ה5 וְשִׁבַּר – וְשִׁבֵּר את6 בְּרִיחֶיהָ – מנעול דלתותיה7, מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ גָּלוּ8 בַגּוֹיִם, ומן היום ההוא9 מעוני ומרוב עבודה10 אֵין תּוֹרָה בתוך הגויים11, ואין תורה מתקיימת בישראל12, הזקנים והשופטים איבדו את השררה שלהם13 ואין בהם מורה הוראה14, גַּם נְבִיאֶיהָ הסתלקה מהם הנבואה15 וְלֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵיְהוָה בארץ נכריה16: ס
1. טָ
2. טי״ת זעירא, לפי שבט׳ באב נחרב הבית, ובמסורת הברית הגדול כתוב לרמוז שלא טבעו עמוק עמוק רק טביעה קטנה, ועם כל זאת לא מצאום החופרים כי נעלמו מעיניהם דרך נס, מנחת שי.
3. וכיון שטבעו בארץ שעריה מיד ידעו האומות שנתנה רשות להשחית, לקח טוב. ויש לראות כמה עוון ביטול תורה גורם, כמו שאמרו חז״ל ויתר הקב״ה על עוון עבודת גילולים ולא ויתר על עוון ביטול תורה, וזהו שנאמר כאן ״טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ״. במדרש רבה מבואר כי השערים נטבעו ולא שלטו בהם יד אויב מחמת שחלקו כבוד לתורה ופתחו עצמם שיכנס הארון, שנאמר (תהלים כד, ז) ״שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם״, משא״כ ״מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם״ שלטו בהם יד האויבים מחמת חטא ביטול התורה, וזהו שנאמר ״אֵין תּוֹרָה״, רש״י, פלגי מים.
4. אלשיך. והטעם כאמור שטבעו השערים, לפי שחלקו כבוד לארון שנאמר (תהלים כד, ט) ״שאו שערים ראשיכם״, לפיכך לא שלטה בהם בריה וטבעו בארץ, ורבותינו אמרו מעשי ידי דוד היו לפיכך לא שלטו בהם אויבים, רש״י.
5. אבן עזרא.
6. תרגום.
7. תשלום מצודת ציון.
8. בן עזרא.
9. ר״י קרא, אבן עזרא.
10. ר״י קרא.
11. רי״ד.
12. שמאותו היום בטלו כל המצוות התלויות בארץ, וגם האומות גוזרים עליהם גזירות לבטל את התורה, ר״י קרא. ובמדרש, אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים, תאמין, שכך כתוב (עובדיה א, ח) ״וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו״, אך אם יאמר לך יש תורה בגויים, אל תאמין, דכתיב (כאן) ״מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה״, מדרש רבה.
13. עקדת יצחק. ובמדרש, אין תורת מלכות ותורת שרים נוהגים בהם, אלא ראיתי עבדים על סוסים ושרים הולכים כעבדים על הארץ, שהרי יכניה היה בבית האסורים ושריה משרתים למלך אשור, לקח טוב.
14. רש״י.
15. עקדת יצחק.
16. אבן עזרא. שמימות חגי זכריה ומלאכי פסקה נבואה מישראל, ר״י קרא.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(י) יֵשְׁב֨וּ לָאָ֤רֶץ יִדְּמוּ֙ זִקְנֵ֣י בַת⁠־צִיּ֔וֹן הֶֽעֱל֤וּ עָפָר֙ עַל⁠־רֹאשָׁ֔ם חָגְר֖וּ שַׂקִּ֑ים הוֹרִ֤ידוּ לָאָ֙רֶץ֙ רֹאשָׁ֔ן בְּתוּלֹ֖ת יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃
They sit on the ground, are silent, the elders of Daughter Zion. They have cast dust on their heads, girded sackcloth. They have lowered their heads to the ground, the virgins of Yerushalayim.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
יַתְבִין עַל אַרְעָא שָׁתְקִין סָבֵי כְנִשְׁתָּא דְצִיּוֹן אֲסִיקוּ עֲפַר מַקְלָה עַל רֵישֵׁיהוֹן קְמַרוּ סַקִּין עַל בִּסְרְהוֹן אָחִיתוּ לְעַפְרָא דְאַרְעָא רֵישֵׁיהוֹן בְּתוּלְתַּיָא דִירוּשְׁלֵם.
[יד] יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אַל תְּהִי פָּרָשַׁת נְדָרִים קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁעַל יְדֵי פָּרָשַׁת נְדָרִים נֶהֶרְגוּ סַנְהֶדְּרֵי גְדוֹלָה שֶׁל צִדְקִיָּהוּ. לְפִי כְּשֶׁגָּלוּ יְכָנְיָה מִנָּהוּ הַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶצַּר עַל חֲמִשָּׁה מְלָכִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְשִׁלַּחְתָּם אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְאֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל מֶלֶךְ צֹר וְאֶל מֶלֶךְ צִידוֹן בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלָיִם אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה (ירמיהו כ״ז:ג׳), וַהֲוָה עָלֵיל וְנָפֵיק בְּלִי רְשׁוּ, יוֹמָא חַד עֲלֵיל לְגַבֵּיהּ וְאַשְׁכְּחֵיהּ דְּתָלֵישׁ בְּשַׂר אַרְנְבָא וְאָכֵיל כְּשֶׁהוּא חַי, אֲמַר לֵיהּ אִישְׁתַּבַּע לִי דְּלֵית אַתְּ מְפַרְסֵם לִי, וְאִישְׁתַּבַּע לֵיהּ. וּבַמֶּה הִשְׁבִּיעוֹ, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר בְּמִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי. וַהֲווֹן חַמְשָׁה מַלְכִין יָתְבִין וּמְפָרְתִין לֵיהּ בִּנְבוּכַדְנֶצַּר קֳדָם צִדְקִיָּהוּ וְאָמְרֵי לֵיהּ לָא יָאֲיָיא לֵיהּ מַלְכוּתָא לִנְבוּכַדְנֶצַּר אֶלָּא לָךְ יָאֲיָיא מַלְכוּתָא דְאַתְּ מִזַּרְעוֹ שֶׁל דָּוִד, אַף הוּא מְפָרְתֵיהּ לִנְבוּכַדְנֶצַּר וַאֲמַר אֲנָא חֲמִיתֵּיהּ דַּהֲוָה תָּלֵישׁ בְּשַׂר אַרְנְבָא וְאָכֵיל, שָׁלְחוּן מִיָּד וַאֲמָרוּן לֵיהּ לְמַלְכָּא הַהוּא יְהוּדָאָה דַּהֲוָה עָלֵיל וְנָפֵיק בְּלִי רְשׁוּ קֳדָמָךְ אֲמַר לָן אֲנָא חֲמִיתֵּיהּ לִנְבוּכַדְנֶצַּר דַּהֲוָה תָּלֵישׁ בְּשַׂר אַרְנְבָא וְאָכֵיל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ בְּמֶלֶךְ בָּבֶל (מלכים ב כ״ד:כ׳). מִיָּד בָּא וְיָשַׁב בְּדָפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא, וְיָצְאוּ סַנְהֶדְּרֵי גְדוֹלָה לִקְרָאתוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם שֶׁהֵם כֻּלָּם בְּנֵי אָדָם שֶׁל צוּרָה, גָּזַר וְהוֹצִיאוּ לָהֶם קַתֶּדְּרָאוֹת וְהוֹשִׁיבָן, אָמַר לָהֶם דִּרְשׁוּ לִי אֶת הַתּוֹרָה, מִיָּד הָיוּ קוֹרִין פָּרָשָׁה וּפָרָשָׁה וּמְתַרְגְּמִין אוֹתָהּ לְפָנָיו, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְפָרָשַׁת נְדָרִים: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר (במדבר ל׳:ג׳), אֲמַר לְהוֹן אִי בָּעֵי לְמֶהֱדַר בֵּיהּ, יָכֵיל אוֹ לָאו, אָמְרוּ לוֹ יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם וּמַתִּיר לוֹ אֶת נִדְּרוֹ. אָמַר לָהֶם דּוֹמֶה אֲנִי שֶׁאַתֶּם הִתַּרְתֶּם לְצִדְקִיָּה הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע לִי, מִיָּד גָּזַר וְהוֹרִידָן לָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן. הֶעֱלוּ עָפָר, הִתְחִילוּ מַזְכִּירִין זְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, דִּכְתִיב: וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית י״ח:כ״ז). חָגְרוּ שַׂקִּים, הִתְחִילוּ מַזְכִּירִין זְכוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, דִּכְתִיב: וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו (בראשית ל״ז:ל״ד). מֶה עָשׂוּ לָהֶם קָשְׁרוּ שְׂעָרָן בְּזַנְבֵי סוּסֵיהֶם וְהָיוּ מְרִיצִין אוֹתָם מִירוּשָׁלַיִם וְעַד לוּד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הוֹרִידוּ לָאֶרֶץ רֹאשָׁן בְּתוּלֹת יְרוּשָׁלָיִם.
פצאר שיוך׳ גמע ציון יגלסון עלי אלארץ׳ ויתחזנון, ויצעדון אלתראב עלי רוסהם ויתזרון באלמסוח, וצאר אבכאר ירושלם ינזלון עלי אלארץ׳ שעורהן.
ידמו – ידוו ויתאבלו.
הורידה – והיו בתולות ירושלם מורידות לארץ שערן (כדרך המיצר שתולש שערו כעין גזי נזרך והשליכי).
ישבו לארץ וגו׳ – כמשמעו. ומדרש אגדה: נבוכדנצר הושיבן לארץ כשמרד בו צדקיהו ועבר על שבועתו. בא וישב לו בדפנה של אנטוכיא, ושלח בשביל סנהדרין ובאו לקראתו. ראה אותן אנשים של צורה והושיבן בקתידראות של זהב. אמר להם סדרו לי תורתכם פרשה ופרשה ותרגמוה לי. כיון שהגיעו לפרשת נדרים, אמר להם: ואם רצה לחזור, יכול הוא? אמרו לו: ילך אצל חכם ויתיר לו. אמר להם: אם כן אתם התרתם לצדקיהו את שבועתו צוה ושמטום והושיבום לארץ וקשרו שערות ראשם בזנבות הסוסים וגיררום.
They sit on the ground, etc – According to its apparent meaning. But the Midrash Aggadah [states] that Nevuchadnetzar sat them on the ground when Tzidkiyahu rebelled against him and transgressed his oath. He came and stationed himself in Dophnei1 of Ontochya, and sent for the Sanhedrin. They came toward him and he saw that they were men of imposing appearance. He sat them down in golden chairs and said to them, "recite your Torah for me chapter by chapter and translate it for me.⁠" When they reached the chapter dealing with vows, he said to them, "[What] if he wishes to retract [from his vow], can he retract?⁠" They said to him, "Let him go to a sage and he will absolve him [of his vow].⁠" He said to them, "If so, you [must have] absolved Tzidkiyahu of his oath.⁠" He [Nevuchadnetzar] commanded, and they pushed them down and sat them on the ground.⁠2 They then tied the hair of their heads to the horses' tails3 and dragged them.
1. Nevuchadnetzar's headquarters was situated in Rivlah as indicated in Yirmeyahu 39:5. See Targum Yonatan Ben Uzieil in Bemidbar 34:11, who identifies Rivlah as Daphnei. However, the Gemara in Maseches Sanhedrin 96b identifies Rivlah as Antochya.
2. If they had sat down on their own accord, Scripture would have stated yushvu instead of yishvu and domu instead of yidmu.
3. As indicated by the end of the verse, 'they lower their heads to the ground.'
ישבו לארץ ידמוהעלו עפר על ראשם לזכור ברית אברהם שא׳ ואנוכי עפר ואפר (בראשית י״ח:כ״ז).
חגרו שקים – לזכור ברית זכות יעקב שנאמר בו וישם שק במתניו (בראשית ל״ז:ל״ד).
הורידו לארץ ראשן – שלא היתה להם הרמת ראש מפני אויב.
בתולת ירושלם – שהיתה כלילת יופי משוש לכל הארץ (איכה ב׳:ט״ו).
ישבו לארץ ידמו זקני בת ציוןא – כת׳:⁠ב ויתפשו את המלך ויעלו אותו אל מלך בבל רבלתה וידבר⁠{ו} אתו משפט (מלכים ב כ״ה:ו׳). היה מפרש ר׳ מנחם ב״ר חלבו הזקן: כיון שתפש מלך בבל את צדקיהו בערבות יריחו, אותה שעה סימא את עיניו והביאו לבבל סומא, לקיים מה שנאמר: והבאתי אותו בבלה ארץ כשדים ואותה לא יראה ושם ימות (יחזקאל י״ב:י״ג). כיון שבא לבבל, שלח והביא זקני ירושלם לפניו, אמר: כתובג בתורתכם, איש כי ידר נדר לי״י או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברוד (במדבר ל׳:ג׳), כלום אדם יכול להפר לו שבועה. השיבוהו: הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו. אמר להם: אם כן, אתם מחלתם לצדקיהו את השבועה שהמלכתיו והביאותיהו באלה שלא ימרוד בי, ובזה את אלתי והפר את בריתי ומרד בי. מיד גזר והשיבום לארץ וגזר שיהרגו, דכתיב: ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון.⁠1
1. השוו בבלי נדרים ס״ה ורש״י.
א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 חסר: ״זקני בת ציון״.
ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י פראג: ״כמו״.
ג. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״כת׳ אמ׳⁠ ⁠⁠״.
ד. כן בפסוק ובכ״י פראג (אלא ששם כתוב ״ולא״). בכ״י מינכן 5 חסר: ״או השבע... דברו״.
They sit on the ground, they are silent – It is written Then they seized the king and brought him up to the king of Babylon at Riblah, and they spoke [words of] judgement to him (II Kings 25:6). Rabbi Menachem bar Helbo the elder1 explained that when the king of Babylon seized Zedekiah in the plains of Jericho, (in) that hour he blinded his eyes in order to bring him to Babylon blind. This fulfills what it says: then I will bring him to Babylon, the land of the Chaldeans, yet he will not see [it], and there he will die (Ezekiel 12:13). When he entered Babylon he sent and brought the elders of Jerusalem into his presence; he said, "It is written in your Torah If a man takes a vow to HaShem etc. (Numbers 30:3), is there a person who is able to cancel the oath to him? They said, "He may not renounce (it), but others may renounce (it) for him.⁠" He said to them, "If so, it is you who have renounced for Zedekiah the oath (by) which I made him king and brought him in with an oath that he would not rebel against me. But he despised my oath, and violated my covenant, and rebelled against me.⁠" At once he decreed and returned them to the land, and he decreed that they be killed, for it is written They sit on the ground, the elders of the daughter of Zion are silent.
1. R. Menachem bar Helbo was RY Kara's uncle, his father's brother.
ראשן – שער ראשן.
או כמשמעו.
Their heads. The hair of their heads, or according to the literal meaning.
על שנפלה גבהות ציון ישבו על העפר הזקנים בגולה והבתולות לא תשמחנה בחופתם.
As the loftiness of Zion had fallen, the elders sat in the dust during the exile, and the maidens did not celebrate their marriages.
זקני – שדרכם לשבת על כסאות גם בשערים במקום גבוה.
הורידו לארץ ראשן – כמשמעו כטעם ויקד ארצה (שמות ל״ד:ח׳) והראש הוא גבוה לנכח המשקוף, והאדם המתמרמר ישפילהו ויגעהו עד עפר כמו שנראה תמיד.
בתולת ירושלים – הפך דרך הבתולות לסלסל ראשן.
ישבו – זהו פי׳ טבעו בארץ שעריה כי כאשר זקני העיר השערה העלו עפר על ראשם וחגרו שק ואפר הם ממש טבועים שעפר הארץ עולה עליהם. אולם על הבתולות אמר הורידו לארץ ראשן לא שהעפר עולה עליהן והוא ודאי דרך כבוד לזקנים שישארו נשואי ראש. ועיקר הכתוב הזה לומר כי הזקנים והבתולות יתאבלו על האופן ההוא על כל מה שסופר עד הנה מן הרעות אשר השיגו לבת יהודה נוספות על הרעות אשר השיגו לישראל.
העלו. העי״ן בחטף סגול.
זקני – סנהדרין.
ישבו לארץ וגו׳ – פעם אחת העליל נבוכדנצר על סנהדרי גדולה, גזר והורידן לארץ, העלו עפר וחגרו שקים, קשר שערן בזנבי הסוסים והיו מריצין אותן מירושלים ועד לוד, הדא הוא דכתיב ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון העלו עפר על ראשם חגרו שקים הורידו לארץ ראשן בתולת ירושלים1 (שם).
ישבו לארץ וגו׳ – א״ר יצחק, מלמד ששמטו כרים מתחתיהם2 (נדרים ס״ה.).
1. ובתולת ירושלים כנוי לסנהדרין כמבואר לעיל פרשה א׳ פסוק ד׳ בדרשה בתולותיה נוגות אלו ת״ח שנאים כבתולות, יעו״ש. ויש עוד גירסא בענין זה, ולפיה יהיה הפי׳ בתולות ממש שגם להם עשה כן נבוכדנצר עד שניטל שערן, וע״ע בדרשה הבאה.
2. יתכן דמדייק, כי יתר לשונות הפעלים שבפסוק זה מורים על הפעולה מצד עצמן של הזקנים, ר״ל שהם עצמן עשו מה שעשו, העלו [להם עצמן] עפר על ראשם, חגרו [הם עצמן] שקים, הורידו לארץ ראשן, ולפי״ז הול״ל כאן יָשְׁבוּ ביו״ד קמוצה ולא ביו״ד צרויה המורה על צווי מצד אחר, ולכן דריש דמוסב על הדרשה הקודמת שהישיבה היתה מצד גזירת נבוכדנצר, ומכיון שצוה באכזריות להושיבם לארץ בודאי צוה גם שיצטערו בישיבתם שלא ישבו גם על הכר, וזהו שאמר יֵשְבוּ [בצווי] – מלמד שצוה להשמיט כרים מתחתם וישבו על הארץ ממש.
ולאות אבל1 על שנפלה ציון2, יֵשְׁבוּ – יושבים3 לָאָרֶץ – על הארץ4 על אבידת כבוד תפארתם5 יִדְּמוּ – ושותקים6 זִקְנֵי בַת צִיּוֹן הם חכמי הסנהדרין7 אשר היו בגולה8, כל כך גרם עון ביטול התורה!⁠9; הֶעֱלוּ הם עָפָר עַל רֹאשָׁם10, חָגְרוּ שַׂקִּים11; ובמקום לשמוח בחופתן12 הוֹרִידוּ לָאָרֶץ את רֹאשָׁן בְּתוּלֹת יְרוּשָׁלִָם13 שלא היתה להם הרמת ראש מפני האויב14: ס
1. רש״י, תשלום מצודת דוד. ומדרש אגדה, נבוכדנאצר הושיבם לארץ כשמרד בו צדקיהו ועבר על שבועתו, בא וישב לו בדפנה של אנטוכיא, ושלח בשביל סנהדרין ובאו לקראתו, ראה אותם אנשים של צורה והושיבם בקתידראות של זהב, אמר להם סדרו לי תורתכם פרשה ופרשה ותרגמוה לי, כיון שהגיעו לפרשת נדרים אמר להם ואם רצה לחזור יכול הוא? אמרו לו ילך אצל חכם ויתיר לו, אמר להם אם כן אתם התרתם לצדקיהו את שבועתו! ציווה ושמטום והושיבום לארץ, וקשרו שערות ראשם בזנבות הסוסים וגיררום, מדרש רבה, רש״י, ר״י קרא.
2. אבן עזרא.
3. תרגום.
4. תרגום.
5. תשלום מצודת דוד.
6. תרגום.
7. פלגי מים.
8. אבן עזרא.
9. פלגי מים.
10. לזכור ברית אברהם שנאמר (בראשית יח, כז) ״וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר״, לקח טוב.
11. לזכור ברית זכות יעקב שנאמר בו (בראשית לז, לד) ״וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו״, לקח טוב.
12. אבן עזרא.
13. ועל דרש הדרש, אפילו הצדיקים שלא טעמו טעם חטא המכונין בשם ״בתולת ירושלים״ נלכדו בעוונם והורד ראשן לארץ וחגרו שקים, פלגי מים.
14. לקח טוב.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יא) כָּל֨וּ בַדְּמָע֤וֹת עֵינַי֙ חֳמַרְמְר֣וּ מֵעַ֔י נִשְׁפַּ֤ךְ לָאָ֙רֶץ֙ כְּבֵדִ֔י עַל⁠־שֶׁ֖בֶר בַּת⁠־עַמִּ֑י בֵּֽעָטֵ֤ף עוֹלֵל֙ וְיוֹנֵ֔ק בִּרְחֹב֖וֹת קִרְיָֽה׃
My eyes are spent with tears. My stomach churns.⁠1 My liver has spilled onto the ground over the breaking of the daughter of my people, when child and nursing infants faint in the town squares.⁠2
1. My stomach churns | חֳמַרְמְרוּ מֵעַי – Literally: "My innards boil" or: "foam". See the note on Eikhah 1:20.
2. town squares | בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה – Though today the word "רְחוֹב" means street, in Tanakh it likely refers to a wide open space, from the root "רחב", broad. See, for example, Ezra 10:9 where it refers to an area within the Temple complex.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובאבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
סַפָּקוּ בִדְמָעָן עֵינַי אִידְגָארָן מֵעַי אִתְּשַׁד לְאַרְעָא כְבֵדִי עַל תְּבִיר כְּנִשְׁתָּא דְעַמִּי כְדוֹ דְצָחוּ עוּלְמַיָּא וְיַנְקַיָּא בִּפְתָאוּת קַרְתָּא.
[טו] כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר סִיקוֹסִים נִיתַּן לָעַיִן, דִּמְעַת הַסַּם, וְדִמְעַת הַחַרְדָּל, וְדִמְעַת קִילוֹרִית, וְדִמְעַת הַשְּׂחוֹק יָפָה מִכֻּלָּן. שְׁלשָׁה דְמָעוֹת רָעוֹת: דִּמְעַת הֶעָשָׁן, וְדִמְעַת הַבְּכִיָה, וְדִמְעַת בֵּית הַכִּסֵּא, וְשֶׁל תִּשְׁחֹרֶת קָשָׁה מִכֻּלָּם. וּמַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיָה לָהּ בֵּן תִּשְׁחֹרֶת וּמֵת, וְהָיְתָה בּוֹכָה עָלָיו בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינֶיהָ, אָזְלַת לְגַבֵּי אַסְיָיא אֲמַר לַהּ כְּחוּלִי מִן כַּחֲלִי וְאַתְּ מִנַּשְׁמָה. נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי, מַעֲשֶׂה בְּאִישׁ אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן תִּשְׁחֹרֶת וּמֵת, וְהָיָה בּוֹכֶה עָלָיו בַּלֵּילוֹת, עַד דִּנְחַת כְּבֵדֵיהּ, אֲמַר כְּבָר כְּבֵדֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא נְחַת מַאן בָּכֵי עֲלוֹי וְלָא אַהֲנֵית כְּלוּם.
יקולון קד כ׳מדת עיני מן אלדמע ותצ׳וור אמעאי, וכאן כבדי קד אנצבת עלי אלארץ׳ למציבת אמתי, אד׳ תצ׳וור אלצבי ואלרצ׳יע פי רחאב אלקריה.
כלו – ואומרים (זקני בת ציון ובתולות ירושלם) כלו עיני מן הדמעות וכאבו מעי מהרעב וכאלו כבדי נשפך לארץ.
בעטף – בהתפתל ברעבון.
חמרמרו – ריגזילירנט בלעז. דרך בני מעים כשמשליכם לאור הם כווצים ומתחמרים.
בעטף – פשמיר.
ShriveledRegrezilerent [shriveled up] in Old French. Intestines – when a person casts them into a fire – shrivel up and burn.
FaintPasmer [faint] in Old French.
כלו בדמעות עיני – אמר ר׳ אליעזר שיעור ניתן לעין להוריד דמעה אם הורידה יותר מדאי מיד נמסית וכן הוא או׳ ושבו העבים אחר הגשם (קהלת י״ב:ב׳) זה מאור עיניו של אדם שהוא שב וכלה מפני הדמעות.
חמרמרו מעי – נעשו מעי גושים מלשון בארת בארת חמר (בראשית י״ד:י׳).
נשפך לארץ כבדי – כאדם שמצטער יותר מדאי וכבידו לוקה בגופו עד שהוא מחתך ויוצא ממנו.
בעטף עולל ויונק ברחובות קריה – עיטוף זה איני יודע מהו כשהוא אומ׳ בהתעטפם כחלל (איכה ב׳:י״ב) ידענו שגם זה כן שהיו מפרפרים ונגועים בתוך אבק דרכים.
חמרמרו – כראשון (איכה א׳:כ׳).
בעטף – בחסרון הה״א מבנין נפעל, כמו: בהרג הרג (יחזקאל כ״ו:ט״ו).
(My innards) burn (חמרמרו). As previously [in 1:20; like troubled].
While (babe and suckling) languish (בעטף) – The he is missing from the niphal conjugation, as in with the groan of the slain (בהרג) 1 (Ezekiel 26:15).
1. I.e. niphal inf.
וכל אחד מהזקנים אומר כלו בדמעות עיני כאשר יזכר ימי הרעב בציון.
And each of the elders said, My eyes are spent with tears, when he remembered the days of the famine in Zion.
כלו בדמעות – הם סבה פועלת לכלוי העינים ואבודם.
כבדי – יזכור השחתת איברים החצונים והפנימים, וכן יקרה לכל אדם סובל תוגת, וזה מדבר גם על עצמו גם על כלל ישראל.
בעטף – כטעם בהתעטף עלי נפשי (יונה ב׳:ח׳), ולשון עטוף עניין סוג והוא התחבר והתדבק הדבר חלקיו זה עם זה, ולכן נאמר זה הלשון על התמרמר ביגונו שיגיעהו בהכרח פלצות, וכל שכן אם יש רעב וקור, וכן יאמר אח״כ בהתעטפם כחלל (איכה ב׳:י״ב). ואחר שבארנו הוראת לשון עטוף וסוג ענינו, הנה בארנו מה שאמרו רז״ל הקדושים שלא נעלם מהם דבר אמת, שהקב״ה מתעטף בטלית (בבלי ר״ה י״ז). וזה אמת מכמה פנים, וכמו זה הלשון אמר הפילוסוף: שהשכל הנפרד מתעטף קצתו עם קצתו. אמנם ביאור זה יותר אין זה מקומו.
(יא-יב) אמנם על ענין השלישי הקשה לסבול מכל, אמר: כלו. לאמתם. המשיל הכבד והאצטומכא והמעים אל כלי הנזילה אשר על האש ואמר כי כלו בדמעות עיניו הנוזלות ממנו ולא עוד אלא כי חמרמרו מעיו הם האצטומכא מתבערת מאש הכבד עד שהכבד עצמו נשפך בדמעות וכל זה על שבר ג׳ אשר השיג אל בת עמי והוא בעטף עולל ויונק ברחובות קריה. ופירש ענין הצער ורוב הדאגה ואמר כי הרואים אותם בהתעטפם כחלל ברחובות עיר אין לאל ידם לחזק אותם ואצ״ל לסמכם באשישות ותפוחים כי גם מעט לחם אין להם ולאמותם יאמרו איה דגן ויין להשיב נפש בניהם ואין קול ואין עונה. גם בהשתפך נפשם אל חיק אמותם ועיניהן רואות וכלות ואין מושיע.
ואפשר כי לאמותם יאמרו חוזר אל הבנים ואמר כי העולל והיונק אשר עד הנה לאמותם יאמרו איה דגן ויין שזה יורה על שני ענינים אחד שכבר הם בעלי כח שהם מעצמם לוקחים המזון מן המקום אשר הוא. שני שיש בבית אמם בר ולחם ומזון לשובע ועכשיו נשבר לבם בהתעטפם כחלל. שהוא מורה על חולשתן כנגד הענין האחד גם בהשתפך נפשם אל חיק אמותם שהוא מורה על חסרונם כנגד הב׳.
כבדי – מתוך יגוני נמס כבדי ויצאה ליחתו מפי ונשפכה לארץ.
בעטף – משל לקוח מן הצפורים המתכסות ועוטפות בכנפיהן כשהן חולות וגוססות.
כלו בדמעות עיני – א״ר אלעזר, גבול ניתן לעין, ומעשה באשה אחת שמת לה בן תשחורת1 והיתה בוכה עליו בלילות עד שנשרו ריסי עיניה2 (מ״ר).
מעי חמרמרו – כפול ונדרש לעיל בפרשה הקודמת פסוק כ׳.
נשפך לארץ כבדי – בההוא גברא שמת לו בן תשחורת3 והיה בוכה עליו בלילות עד דנחת כבדיה (מ״ר).
1. כפי דמשמע מפי׳ הרע״ב לאבות פ״ג מי״ב ונוח לתשחורת הוי הפי׳ תשחורת נער ורך בשנים וכמש״כ בקהלת הילדות והשחרות, ורד״ל פי׳ דהוא כנוי לימי הזקנה שהם שחורים כימי החושך והלילה נגד היום ימי הבחרות, ולפי״ז יהיה הפי׳ בן תשחורת – כמו בן זקונים.
2. בא להסביר במעשה זו פשטות הלשון כלו בדמעות עיני, איך זה תכלינה העינים בבכי ומפרש שהוא בנשירת ריסי עינים שהם משמרים ומחזקים את העינים ובנשירתם תתקלקלנה העינים, עי׳ קדושין ל״א א׳ וסנהדרין ק״ד ב׳.
3. עיין משכ״ל אות מ״ז.
וכל אחד מהזקנים אומר1, כָּלוּ – התכלו2 בַדְּמָעוֹת עֵינַי כאשר יִזָּכְרוּ ימי הרעב בציון3, חֳמַרְמְרוּ – התכווצו4 ונהיו עכורים5 מֵעַי ונעשו גושים6, נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי מרוב צער7, עַל שֶׁבֶר שעבר על בַּת עַמִּי, שנשברו קודם השבר ששברו אותם האויבים כאשר גדלה הרעה בארץ8; בֵּעָטֵף – בהתעלף9 עוֹלֵל וְיוֹנֵק מרוב רעב10 בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה – עיר11: ס
1. אבן עזרא. והאלשיך ביאר את הפסוק על כנסת ישראל.
2. תרגום. שריבוי הדמעות הורס את מאור העיניים, מדרש רבה. אמר ר׳ אליעזר שיעור ניתן לעין להוריד דמעה אם הורידה יותר מדאי מיד נמסית, וכן הוא אומר (קהלת יב, ב) ״וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם״, זה מאור עיניו של אדם, שהוא שב וכלה מפני הדמעות, לקח טוב.
3. אבן עזרא.
4. לעזי רש״י.
5. אבן עזרא.
6. לקח טוב.
7. לקח טוב.
8. ומשום כך אין לנו אשמה על כי חדלנו מן הלימוד, אלשיך.
9. לעזי רש״י.
10. אלשיך.
11. תרגום. וכה גדול היה העונש על ביטול תורה שאפילו עוללים ויונקים שלא טעמו טעם חטא נענשו, פלגי מים.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובאבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יב) לְאִמֹּתָם֙ יֹֽאמְר֔וּ אַיֵּ֖ה דָּגָ֣ן וָיָ֑יִן בְּהִֽתְעַטְּפָ֤ם כֶּֽחָלָל֙ בִּרְחֹב֣וֹת עִ֔יר בְּהִשְׁתַּפֵּ֣ךְ נַפְשָׁ֔ם אֶל⁠־חֵ֖יק אִמֹּתָֽם׃
They say to their mothers, "Where is grain and wine", as they faint like the slain in the city squares, as their life is poured out into their mother's bosoms.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובאבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
לְאִמְהוֹן אָמְרִין רוּבַיָּא דְיִשְׂרָאֵל אָן עִיבּוּר וַחֲמַר כַּד הֲווּ צַחֲיָין כִּקְטַל דְחַרְבָּא מִן צָחוּתָא בְּפַתְאַוַת קִרְיָתָא כַּד אִתְשַׁד נַפְשְׁהוֹן מִן כַּפְנָא לְגוֹ עֲטִיף אִמְהוֹן.
[טז] לְאִמּוֹתָם יֹאמְרוּ אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן – רַבִּי חֲנִינָא אָמַר גְּלוּסְקִין וְקוֹנְטִיטוֹן, וְרַבִּי סִימוֹן אָמַר גְּלוּסְקִין וַחֲמַר עַתִּיק. בְּהִתְעַטְּפָם כְּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר, הֲוַת אִתְּתָא אָמְרָה לְבַעְלָהּ סַב לָךְ חַד שִׁירָא אוֹ חַד קְדָשׁ וְסַק לְשׁוּקָא אִי מַשְׁכַּחְתְּ כְּלוּם וַאֲנַן אָכְלִין, הֲוָה סָלֵיק לְשׁוּקָא וַחֲמֵי וְלָא אַשְׁכַּח כְּלוּם, וַהֲוָה מְפַרְפֵּר וּמָאִית, וְהִיא אָמְרָה לִבְרָהּ חֲמִי מָה עָבֵיד אֲבוּךְ, סָלֵיק לְשׁוּקָא וַחֲמָא אֲבוּהִי מִית וַהֲוָה מְפַרְפֵּר וּמִית עֲלוֹהִי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר, הַיְינוּ בַּעְלָהּ וּבְנָהּ הַגָּדוֹל. בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמּוֹתָם, הֲוָא בְּרָא זְעֵירָא בָּעֵי לְמֵינַק וְלָא מַשְׁכַּח חָלָב וּמְפַרְפֵּר וּמִית.
בהתעטפם כחלל – הות אתתא אמרת לבעלה סב לך חד שירא או חד קדיש וסק לשוקא אי משכחת כלום ואנן אכלין, הוה סליק לשוקא וחמי ולא אשכח כלום והוה מפרפר ומאית, והיא אמרה לברה חמי מה עביד אבוך, סליק לשוקא חמי אבוהי מית, והוא מפרפר ומאית עלוהי, הה״ד בהתעטפם כחלל היינו בעלה ובנה גדול בהשתפך נפשם גו׳ הוה בריה זעירא בעי למינק ולא משכח חלבא ומפרפר ומאית.
וסימא חין קולהם לאמאתהם, אין אלבר ואלכ׳מר, פי תצ׳וורהם כאלצריע פי רחאב אלקרי, ופי סילאן נפוסהם פי חגור אמאתהם.
לאמותם – בפרט (כלו? בדמעות) כשאומרים לאמותם איה.
עיר – הערים.
אל חיק – בחיק (בצאת נפשם מרעב והם בחיק אמותם לא שנפשם נשפכת אל חיק).
לאמותם יאמרו איה דגן – ר׳ סימן אומ׳ איה קילוסקין נאים וחמר עתיק שהיו מתעדנים בהם.
בהתעטפם כחלל – מעשה באשה אחת שאמ׳ לבעלה צא וקח לנו דבר שנחיה בהם יצא ולא מצא ופרפר ומת אמרה לבנה הגדול צא וביקש את אביך הלך ומצאו מת בכה עליו עד שמת גם הוא.
בהשתפך נפשם – אלו הקטנים.
שי״ן בהשתפך קודם תי״ו התפעל, כמו: וישתמר (מיכה ו׳:ט״ז).
The shin in while (their soul) ebbs away (בהשתפך) precedes the tav; a hithpael, as in are preserved (וישתמר) (Mikhah 6:16).
האם היא המינקת על כן זכר האמות ולא זכר האבות.
The mother is the one who nurses, therefore he remembers the mothers, but not the fathers.
לאמותם יאמרו – העולל והיונק שקדם זכרם.
כחלל – המוכה מכת חרב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

בהתעטפם כחלל. מלת כחלל בכ״ף.
דגן ויין – כי מפני המצור חסרו להם המים לשתות וללוש, ושואלים יין לשתיה ודגן ללעוס (מורי שא״ט ז״ל).
איה דגן ויין – דגן – גלוסקא,⁠1 ויין – יין מבושם בבשמים, ויש אומרים יין ישן2 (שם).
בהתעטפם כחלל וגו׳ – מעשה באשה אחת שאמרה לבעלה לך לשוק לקנות אוכל, הלך ולא מצא, והיה מפרפר ומת, אמרה לבנה, ראה, היכן אביך, הלך לשוק, וביון שראה אביו מת היה מתפרפר ומת גם הוא, ובנה הקטן בעי למינק ולא מצא חלב ומתפרפר ומת, הדא הוא דכתיב בהתעטפם כחלל ברחובות עיר בהשתפך נפשם אל חיק אמותם3 (שם).
1. דדגן עצמן אינו בר אכילה, ועיין באות הסמוך.
2. טעם הדרשה בכלל הוא משום דע״כ א״א לומר דעל אותה שעה היו דואגים שאין להם גלוסקאות ויין, דמה שייך להתאונן על זה, הלא די אם יש להם מיני מאכלים ומשקאות אחרים להשיב נפש, אלא ע״כ שזכרו את הראשונה בטוב להם, ואז היו באמת אמונים על כל טוב וזכרו את אשר אבד להם, וגם י״ל הכונה כי הם בהרגלם היו קוראין לגלוסקאות ויין ישן או מבושם דגן ויין סתם, וגם כעת היו שואלין כזה בתומתם מאמותיהם, וזה תפרש הדרשה.
3. כי בפסוק הקודם כתיב בעטף עולל ויונק ברחובות קריה, ואם כן גם הלשון כאן בהתעטפם קאי ג״כ עלייהו, ולכן מפרש גם המשך הלשון בהשתפך נפשם ג״כ עליהם וכדמפרש.
לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ העוללים1, אַיֵּה – היכן2 דָּגָן וָיָיִן להשיב נפשינו?!3 ואין קול ואין עונה!⁠4, בְּהִתְעַטְּפָם – בהתעלפם5 וּבְפִרְפּוּרָם6 מחמת רעב7 כֶּחָלָל – כחללי חרב8 בִּרְחֹבוֹת עִיר אין מי שיחזק אותם9, בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם של העוללים הקטנים10 אֶל חֵיק אִמֹּתָם עיניהם רואות וכלות ואין מושיע11: ס
1. תרגום. וניתן גם לבאר כי הרואים אותם הם אלה אשר פנו לאימהות, עקדת יצחק.
2. תרגום.
3. שם. אלשיך מבאר שאם האמהות יאכלו דגן ויין שהם דברים שמסעדים, יהיה להם חלב להניק את ילדיהן, ולכן הילדים היו אומרים לשומעיהם איה דגן ויין בשביל אמותם. מלא העומר מבאר שהעוללים ויונקים שאין בהם דעת ביקשו יין, אבל בר דעת לא יבקש יין כשאין לו לחם.
4. עקדת יצחק.
5. ראה לעזי רש״י בפס׳ יא.
6. לקח טוב בפס׳ יא.
7. אלשיך.
8. תרגום.
9. עקדת יצחק.
10. לקח טוב.
11. עקדת יצחק. ובמדרש, מעשה באשה אחת שאמרה לבעלה לך לשוק לקנות אוכל, הלך ולא מצא והיה מפרפר ומת, אמרה לבנה ראה היכן אביך, הלך לשוק וכיון שראה את אביו מת היה מתפרפר ומת גם הוא, ובנה הקטן בא לינוק ולא מצא חלב והתפרפר ומת, ועל כך נכתב ״בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמֹּתָם״, מדרש רבה.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובאבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יג) מָֽה⁠־אֲעִידֵ֞ךְ מָ֣ה אֲדַמֶּה⁠־לָּ֗ךְ הַבַּת֙ יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם מָ֤ה אַשְׁוֶה⁠־לָּךְ֙ וַאֲנַֽחֲמֵ֔ךְ בְּתוּלַ֖ת בַּת⁠־צִיּ֑וֹן כִּֽי⁠־גָד֥וֹל כַּיָּ֛ם שִׁבְרֵ֖ךְ מִ֥י יִרְפָּא⁠־לָֽךְ׃
To what can I testify, to what can I liken you, Daughter Yerushalayim? To what can I compare you and comfort you, virgin daughter of Zion? For your breach is as vast as the sea! Who can cure you?
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
מָה אַסְעִיד בָּךְ וּמָה אֱהֵא מְדַמֵּי לָךְ כְּנִישְׁתָּא דִירוּשְׁלֵם מַה אַחְבִּיר לָךְ וֶאֱהֵי מְנַחֵם לִיךְ בְּתוּלְתָּא דִכְנִישְׁתָּא דְצִיּוֹן אֲרוּם סַגִּיא תִבְרִיךְ כִּסְגִיאוּת תְּבִיר גִלְלֵי יַמָּא רַבָּא בְּעִידַן נַחְשׁוּלֵיהּ וּמָן הוּא אַסְיָא דִּי יָסֵי יָתִיךְ מִן מְרָעַיִךְ.
[יז] מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ – כַּמָּה נְבִיאִים הֵעַדְתִּי בָּכֶם, רַבִּי וְרַבִּי נָתָן, רַבִּי אָמַר נָבִיא אֶחָד בַּבֹּקֶר וְנָבִיא אֶחָד בֵּין הָעַרְבַּיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּעַד ה׳ בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל נְבִיאֵי כָל חֹזֶה (מלכים ב י״ז:י״ג). רַבִּי נָתָן אָמַר שְׁנֵי נְבִיאִים בְּשַׁחֲרִית וּשְׁנֵי נְבִיאִים בְּעַרְבִית, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וָאֶשְׁלַח לָכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ (ירמיהו ז׳:כ״ה), הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְשָׁלֹחַ בָּעֶרֶב.
דָּבָר אַחֵר: מָה אֲעִידֵךְ – רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר כַּמָּה בִּזּוֹת נָתַתִּי לָכֶם, בִּזַּת מִצְרַיִם, וּבִזַּת הַיָּם, וּבִזַּת סִיחוֹן וְעוֹג, בִּזַּת שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים.
אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּעֲרַבְיָא צָוְוחִין לְבִיזְּתָא, עֲדִיתָא.
דָּבָר אַחֵר: מָה אֲעִידֵךְ – כַּמָּה וִעוּדִין וִעַדְתִּי בָּכֶם, אֹהֶל מוֹעֵד, וְגִלְגָּל, וְשִׁיה, וְנֹב, וְגִבְעוֹן, וּבֵית עוֹלָמִים שְׁנַיִם.
דָּבָר אַחֵר: מָה אֲעִידֵךְ – רַבִּי אוֹמֵר כַּמָּה קִשּׁוּטִין קִשַּׁטְתִּי אֶתְכֶם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שִׁשִּׁים רִבּוֹא מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יָרְדוּ עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסִינַי וַעֲטָרָה בְּיַד כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְעַטֵּר כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא יָרְדוּ, אֶחָד מְקַשְּׁטוֹ, וְאֶחָד מַלְבִּישׁוֹ עֲטָרָה. רַבִּי הוּנָא דְּצִפּוֹרִי אָמַר זוֹנִי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם (איוב י״ב:י״ח), מָה אֲדַמֶּה לָךְ, לְאֵיזוֹ אֻמָּה דִּמִּיתִי אֶתְכֶם, לְאֵיזוֹ אֻמָּה גָּאַלְתִּי בְּיָד חֲזָקָה וְהֵבֵאתִי עַל אוֹיְבֶיהָ עֶשֶׂר מַכּוֹת, לְאֵיזוֹ אֻמָּה קָרַעְתִּי הַיָּם, וְהוֹרַדְתִּי אֶת הַמָּן, וְהִגַּזְתִּי אֶת הַשְּׂלָו, וְהֶעֱלֵיתִי לָהֶם אֶת הַבְּאֵר. לְאֵיזוֹ אֻמָּה הִקַּפְתִּי עַנְנֵי כָבוֹד, וְקֵרַבְתִּי לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנָתַתִּי לָהֶם תּוֹרָתִי. הַבַּת יְרוּשָׁלָיִם, הַבַּת שֶׁיְּרֵאָה וּמֻשְׁלֶמֶת לִי. מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ; רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן אָמַר לִכְשֶׁאַשְׁוֶה לָךְ אֲנַחֲמֵךְ, לִכְשֶׁיַּגִּיעַ אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וְנִשְׂגַּב ה׳ לְבַדּוֹ (ישעיהו ב׳:י״א), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אֲנַחֲמֵךְ. בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן, בָּנִים הַמְצֻיָּנִין בְּמִילָה, וּבְתִגְלַחַת, וּבְצִיצִית. כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ, אָמַר רַבִּי חוֹלְפָאי מִי שֶׁהוּא עָתִיד לְרַפְּאוֹת שִׁבְרוֹ שֶׁל יָם, הוּא יִרְפָּא לָךְ.
אָמַר רַבִּי אָבִין מִי שֶׁאֲמַרְתֶּם לוֹ שִׁירָה עַל הַיָּם: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שמות ט״ו:ב׳), הוּא יִרְפָּא לָךְ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר יִרְפָּא לָךְ נְבִיאַיִךְ.
מא אחצ׳רך ומא אשבה בך יא גמע ירושלם, מא אסאוי בך ואעאזיך יא גמע ציון, ואן כסרך עצ׳ים כאלבחר מן ישפיך מנה.
מה אעידך – (ענינו איזה אנשים אועיד ואקבץ שהם דומים לך כדי שתתנחמי בכך בבחינת צרת רבים חצי נחמה).
הבת – אתם קהל ירושלם.
בתולת – קהל ציון.
מה אעידך – לומר ליךא מה תתמהי על שברך הלא אף לאומה פלונית אירע כמותיך.
מה אשוה לך ואנחמך – כשבאה צרה על האדם ואומרים לו: אף בפלוני עלתה כך, תנחומים הם לו.
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165. בכ״י לייפציג 1: ״לך״.
What testimony can I offer you, to what can I compare you – To say to you, "Why do you wonder about your destruction? Did that not happen to such and such a nation, just like [it happened] you?⁠"1
To what can I liken you to console you – When trouble befalls a person, [people] say to him, "This also happened to so and so,⁠" as a consolation for him.
1. I.e., there is no other nation that suffered a calamity equal to yours.
מה אעידך ומה אדמה לך – שבזמן שאדם רואה אדם עלוב כמותו מקבל על עצמו נחמה וכן הוא אומ׳ על נבוכדנצר גם אתה חולית כמונו אלינו נמשלת (ישעיהו י״ד:י׳) והיית צור נחמה לכל האומות אבל ירושלים לא נמצא להשוותה לנחמה שהיתה ירושלים למעלה מכולם ואין הגדול מתנחם מן הקטון כי אם מן השוה לו לכך נאמ׳ מה אעידך ומה אדמה לך כמו מה אייעדך אי זה דבר לגדולתך אי זה מלכות אדמה לך לנחמך. מדרש מה אעידך הרבה עדיות העידותי בך הרבה שביזות נתתי לך מלשון יאכל עד (בראשית מ״ט:כ״ז).
ומה אדמה לך – לא דמיתי לך אומה בעולם.
מה אשוה לך – בזמן שאשוה לך אז אנחמך וכן הוא אומ׳ והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם י״י (צפניה ג׳:י״ב) ואעפ״כ אין מקרא יוצא מידי פשוטו כענין שא׳ למעלה.
כי גדול כים שברך – כלומר השם שאמרתם לו מי כמוכה (שמות ט״ו:י״א) על הים הוא ירפא לך.
מה אשווה לך ואנחמך – שאוכל לומר: והלא לאומה פלונית אירע כמו שאירע לך, שאין לך אומה שאירע לה כשם שאירע לך, שתראו אתם ונחמת.
To what can I liken you, that I may comfort you that I should be able to say, does it not happen to this or that nation just as it happens to you? For there is not a nation that it happens to for you, that you may see them and be comforted. But who brings all this evil about for you?
מה אעידך ומה אדמה לך – שאוכל לומר: והלא לאומה פלונית אירע כמו שאירע לך, שתראי אותם וניחמת.
With what shall I bear witness for you? To what can I compare you, O daughter of Jerusalem? To what can I liken you that I may comfort you that I should be able to say, "Is it not so that if it had happened to some other nation as it happened to you, that you would see them and be consoled? And who has caused you all this harm?⁠"
אעידך – מגזרת: עדות.
(What) shall I testify (אעידך) for you. Of the same verbal classification as testimony (עדות).
מי עדים שאירע להם כן ואם השבר גדול כים לא ימצא חובש חתול לו.
Who can witness that it happened to them also?⁠1 If the disaster is vast as the sea, a dresser will not find a bandage for it.
1. Cf. Rashi: if there is no one with a similar experience, then you cannot find comfort from their suffering. In this case, the damage is so bad it cannot be healed.
מה אעידך – מטעם עד ועדות, וכמה מיני עדיות נכונים בכאן.
וטעם ואנחמך – כי אבל רבים חצי נחמה.
מי ירפא – מטעם רפה שבריה (תהלים ס׳:ד׳), וזה רפואה ממלאכת היד וראוי לרופאים האלה שידביקו חלקי העצם הנשבר, ואם פרוד השבר הוא רחב כמו הים, מי ידביקם.
מה – לפי שעיקר מה שמועיל אל סובלי הרעות הוא ההשתדלות להסיר אותם מעליהם וכשנתיאשו מזה הם משתדלים בדברי נחמות האמורות אשר מכללם להעיד על זולתו אשר קרהו כמקרהו בכמות או באיכות וכמ״ש (כתובות ח׳.) רבים שתו ורבים ישתו ולזה אמר המקונן כי זה וזה לא עלה בידו. ואם אבא אל ענין הנחמה מה אעידך ומה אדמה לך הבת ירושלם שתהיה רעתו כדמות רעתך באיכות. או מה אשוה לך שיהיה שוה בכמות שאנחמך בו כי הנה בהשתדלות על התקון זה א״א כלל. וכבר ידעת שהדומה ובלתו הנה הוא מיוחד לאיכות כמו שהשוה ובלתי שוה אל הכמות. ואמר הבת ירושלים לפי שרעת הזולת אינה אלא תנחומי נשים והאנשים הדומים להם. אמנם אנשי לבב אינם מתנחמים בזה אבל כל עוד שיזכירום רעות אחרים יוסיפו צער. וכמ״ש רבן יוחנן בן זכאי (אדר״נ פ׳ י״ד) לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של אדם הראשון.
אעודך. אעידך ק׳.
אעידך – אביא לך לעדות כי גם לאחרים אירעו כאלה.
מה אדמה – וכ״ש מה אשוה.
מה אעידך. אמר ר״י ששים רבוא מלאכי השרת ירדו כו׳ מאה ועשרים רבוא ירדו כו׳. יתכן דפליגי בהא דאיתא מכילתא יתרו לאמר שהיו אומרים על הן הן ועל לאו לאו רע״ק על הן הן ועל לאו הן, לפ״ז לזה ק״כ רבוא א׳ על עשה וא׳ על ל״ת, ולזה חדא כמו שקבלו בלשון א׳.
מה אעידך – [מהו אעידך, אמר הקב״ה] כמה נביאים העידותי בכם,⁠1 דבר אחר כמה ביזות נתתי לכם, ביזת מצרים, ביזת הים, ביזת סיחן ועוג, וביזת ל״א מלכים,⁠2 דבר אחר כמה ועודין ועדתי בכם, אהל מועד וגלגל ושילה וגוב וגבעון ושני בית עולמים,⁠3 דבר אחר כמה קשוטין קשטתי אתכם, דא״ר יוחנן, ששים רבוא מלאכי השרת ירדו עם הקב״ה בסיני וביד כל אחד עטרה לעטר את כל אחד מישראל4 (שם).
מה אדמה לך – אמר הקב״ה לישראל, לאיזו אומה דמיתי אתכם, איזו אומה גאלתי ביד חזקה והבאתי על אויביה עשר מכות, לאיזו אומה קרעתי את הים והורדתי את המן והגזתי את השליו והעליתי את הבאר, לאיזו אומה הקפתי ענני כבוד וקרבתי לפני הר סיני ונתתי להם את תורתי5 (שם).
הבת ירושלים – מהו הבת ירושלים – הבת שיראה ומשלמת לי6 (מ״ר).
מה אשוה לך ואנחמך – רבי יעקב דכפר חנן אומר לכשאשוה לך אנחמך, לכשיגיע אותו היום שכתוב בו [והתהלכתי בתוככם], באותה שעה אנחמך7 (שם).
בתולת בת ציון – בנים המצויינים במילה ובתגלחת ובציצית8 (שם).
גדול כים שברך – כי גדול כים שברך מי ירפא לך, רבי חולפאי אומר, מי שהוא עתיד לרפאות שברו של ים הוא ירפא לך,⁠9 ור׳ אבין אומר, מי שאמרת לו שירה על הים הוא ירפא לך10 (שם).
ירפא לך – רבי יהושע בן לוי אומר, [כתיב ירפא לך וסמיך ליה נביאיך] – ירפא לך נביאיך11 (שם).
1. מפרש אעידך מלשון התראה כמו העדותי בכם היום, כאומר מה יכולתי לעשות עוד למענכם.
2. מפרש אעידך מלשון ביזה כמו בבקר יאכל עד, ורצה לומר אחרי כל הטובות שעשיתי עמך בשלל הגוים לא שמת לבך להזהר מבלי לחטוא.
3. מפרש אעידך מלשון ונועדתי לך שם וגו׳ מעל הכפורת, ור״ל כמה פעמים ובכמה מקומות שרתי שכינתי בתוככם.
4. מפרש אעידך מלשון עדי וחלי, מיני תכשיטין, וכמש״כ לעיל אות נ״ד.
5. ואע״פ שמבואר באגדות שסבב הקב״ה עם התורה על האומות ולא קבלוה, אך לו כפה עליהם הר כגיגית כמו על ישראל היו מקבלים אותה, ומדלא עשה כן ש״מ דלא רצה שיקבלוה, ואף דגם על זה יש להם טענה מדוע לא כפה הקב״ה גם עליהם הר כגיגית כמו על ישראל כבר הובא בגמ׳ ריש ע״ז שבאמת יטענו אז העמים טענה זו כדאמר שם כך אומרים וכי כלום כפית וכו׳ אך הקב״ה משיב להם הראשונות ישמיעינו היינו שבע מצות היכן קיימתם -. והא דהעבירה עליהם שיקבלוה הוא רק כדי שלא יהיה להם פתחון פה לעתיד שלא ידעו כלל מנתינת התורה ואם ידעו קבלוה כמבואר באגדה ריש ע״ז.
6. דהול״ל בת ירושלים כמו שנאמר כ״פ בת ציון, ולכן דריש כמתמה ואומר מה אדמה לך הבת אשר היתה יראה ומשלמת לי איך נהפכת עתה לסוררה ומורדת, וענין ומשלמת לי לא נתבאר, ויתכן שהוא מלשון ארמי וענינו מסירה ונתינה, כמו שתרגם וה׳ הסגירם (פ׳ האזינו) וה׳ אשלמינון, ובחגיגה ה׳ א׳ ומשלים ליה לדומה, כלומר ומוסר אותו, והוי הכונה שיראה ומשלמת לי שהיתה נמסרת אלי תמיד, שהיית מוסרת נפשך אלי. והדרש גופא שדריש שיראה ומשלמת לי הוא מנוטריקון של תיבת ירושלים שתיבת ירושלים היא מורכבת מן ירא ושלם – ומדקאמר הבת דריש בלשון נקבה כמובן.
7. והיינו הפי׳ לכשאשוה לך לכשאהיה עמך בשוה במקום שאתה שם והיינו שאתהלך עמכם, וכמו שהגהנו כך הוא בפסיקתא. וגם יש לפרש כונת הלשון לכשאשוה לך אנחמך, לכשיגיע אותו היום שכתוב בו והתהלכתי בתוככם – ע״פ מש״כ רש״י בפסוק ההוא (פ׳ בחקתי) בשם אגדות, והתהלכתי בתוככם, אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני, עכ״ל, וזוהי כונת הלשון לכשאשוה לך ובסמיכות על הכתוב והתהלכתי בתוככם.
8. משנוי התוארים בפסוק אחד בת ירושלים בת ציון, דריש מלשון אות וציון, ועיין משכ״ל אות נ״ח.
9. רומז להפסוק דיחזקאל מ״ז והנה מים יוצאים מתחת מפתן הבית וגו׳ ובאו הימה ונרפאו המים וגו׳ ואז ממילא יהיה רפואה לך בבנין ביהמ״ק. ומפי רב זקן אחד ז״ל שמעתי שאמר בשם הגאון ר״י פרעגער ז״ל פי׳ על זה המדרש בזה האופן, והוא שנודע אשר בכלל העולם הם שליש ישוב שליש ימים שליש מדבר, וידוע מאמר הגמ׳ שבת נ״ו ב׳ דבשעה שנשא שלמה בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה הים שרטון ונבנה עליו כרך גדול של רומי והיא החריבה את ירושלים ומקדש -, נמצא לפי זה שנלקה הים משטחיותו שנעשה יבשה שטח רב מהים, וידוע מאמר הגמ׳ מגילה ו׳ א׳ על הפ׳ אמלאה החרבה שכשתחרב רומי אז תבנה ירושלים, והנה לפי הנ״ל שבעת שתחרב רומי אז יהפך היבשה לים כמו שהי׳ ואז ירפא הים משברו של נעיצת קנה בים ואז תבנה ירושלים וירפאו ישראל – וז״ה מאמר המדרש מי שירפא את הים היינו כשתחרב רומי כנ״ל הוא ירפא את שברך כי אז תבנה ירושלים.
10. דכמו בים דאע״פ שהמרתם עליו כמש״כ וימרו על ים סוף, ובכ״ז לבסוף כששבו נרפאו כך ירפא לכם עתה לכשתשובו אליו, ועוד י״ל הכונה ע״פ מ״ש בזוהר ח״ב נ״ד א׳ דאיתא שם ועל דא תנינן משה זמין למימר שירתא לזמנא דאתי מ״ט בגין דכתיב (מיכה ז׳) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, אראנו, אראך מבעי ליה אלא אראנו ממש – היינו למשה רבנו ע״ה -, למאן דחמא בקדמיתא וחמי ליה תניינות ודא הוא אראנו – ועוד שם ע״ב – לאמר, לאמר בההוא זמנא, לאמר בארעא קדישא וכו׳ לאמר בגלותא, לאמר בפורקנא דלהון דישראל, לאמר לעלמא דאתי – עוד שם ע״ב מאן דמכוון בה זכי למימרא לזמנא דאתי דהא אית בה עלמא דעבר, ואית בא עלמא דאתי וכו׳ ואית בה יומי דמלכא משיחא, וכעין זה איתא במדרש פ׳ בשלח פ׳ כ״ג ויאמרו לאמר נהי׳ אומרים לבנינו ובנינו לבניהם שיהיו אומרים לפניך כשירה הזאת בעת שתעשה להם נסים – מכל אלה נוכחנו שרמז לנו בנבואה בשירת אז ישיר שנאמר שירה בעת הגאולה כי גם אז יעשה לנו נסים ונפלאות כמו שעשה לנו על הים וז״ה כונת המדרש – מי שאמרת לו שירה על הים הוא ירפא לך ותאמר לפניו גם אז שירה וכנ״ל.
11. כונת הדרשה שמתאונן הכתווב כי בעוד שהיה ראוי שהנביאים יהיו לך מורי דרך ישרה, הנה לבד שלא עשו כזה אלא עוד חזו לך שוא ותפל וכדמפרש בדרשה הבאה אין תפל אלא עבודת כוכבים, כלומר שהוליכוך הם בדרכים עקלקלות, וא״כ קשה מאד רפואתך אחרי שהרופאים עצמם צריכים לרפואה.
מָה אֲעִידֵךְ – אלו עדים אביא לנחמך1 שיעידו שעבר עליהם מה שעבר עלייך?!2 מָה אֲדַמֶּה לָּךְ – למי אדמה אותך בָּרָעוֹת אשר היו עלייך3 הַבַּת – עֲדַת4 יְרוּשָׁלִַם?!5, מָה אַשְׁוֶה לָּךְ – למי אשווה אותך בכמות הרעות אשר הגיעו אלייך6 וַאֲנַחֲמֵךְ בכך7 בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן?!8 אין דומה לך באומות9 כִּי גָדוֹל כַּיָּם10 שִׁבְרֵךְ – השבר שלך11, מִי יִרְפָּא לָךְ?!12 רק את, על ידי תשובה13: ס
1. לקח טוב, אבן עזרא.
2. רש״י, ר״י קרא, אבן עזרא. ובמדרש כמה נביאים העידותי בכם. דבר אחר, כמה ביזות נתתי לכם, ביזת מצרים, ביזת הים, ביזת סיחון ועוג, וביזת ל״א מלכים. דבר אחר כמה ועודין ועדתי בכם, אהל מועד וגלגל ושילה ונוב וגבעון ושני בית עולמים. דבר אחר כמה קשוטין קשטתי אתכם, דא״ר יוחנן, שישים רבוא מלאכי השרת ירדו עם הקב״ה בסיני וביד כל אחד עטרה לעטר את כל אחד מישראל, מדרש רבה.
3. עקדת יצחק.
4. תרגום.
5. ואמר הבת ירושלים לפי שרעת הזולת אינה אלא תנחומי נשים והאנשים הדומים להם, ואילו אנשי לבב אינם מתנחמים בזה אלא להיפך כל עוד שיזכיר להם רעות אחרים יוסיפו צער, וכמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי (אדר״נ פ׳ י״ד) ״לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של אדם הראשון״, עקדת יצחק.
6. עקדת יצחק.
7. ר״י קרא.
8. ר״י קרא. שהלא כאשר שבאה צרה על האדם ואומרים לו, אף בפלוני עלתה כך, תנחומים הם לו, רש״י.
9. אלשיך.
10. והמשיל יסורים הבאים לישראל לים, כי כמו שהים בולע כל המימות כך ישראל בולעין כל היסורין ואינן כלין, פלגי מים.
11. תרגום.
12. ובמדרש, רבי יהושע בן לוי אומר, כתיב ״יִרְפָּא לָךְ״ וסמוך לזה בפס׳ הבא ״נְבִיאַיִךְ״, דהיינו על דרך הנחמה ״יִרְפָּא לָךְ נְבִיאַיִךְ״, מדרש רבה.
13. פלגי מים.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יד) נְבִיאַ֗יִךְ חָ֤זוּ לָךְ֙ שָׁ֣וְא וְתָפֵ֔ל וְלֹֽא⁠־גִלּ֥וּ עַל⁠־עֲוֺנֵ֖ךְ לְהָשִׁ֣יב [שְׁבוּתֵ֑ךְ] (שביתך) וַיֶּ֣חֱזוּ לָ֔ךְ מַשְׂא֥וֹת שָׁ֖וְא וּמַדּוּחִֽים׃
Your prophets have seen falsehood and delusions.⁠1 They did not reveal your iniquity to return you from your waywardness.⁠2 They have seen oracles of falsehood and enticement.⁠3
1. and delusions | וְתָפֵל – The word "תָפֵל" can either mean "tasteless/unseasoned" or: "whitewash". When speaking of false prophecy, the word, thus, might mean that the visions contained no real substance, like a wall which is plastered over, but will not last. Thus, the false prophets promised peace when there was no peace. See Yechezkel 13:10-16 who uses the same imagery when describing false prophets.
2. return you from your waywardness | לְהָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ – See Rashi, viewing "שְׁבוּתֵךְ" as being connected to the adjective "שׁוֹבָב" (wayward), perhaps equivalent to the noun "מְשׁוּבָה" (backsliding). Alternatively: "so as to return your captivity", with the poet blaming the prophets for not aiding the people to merit the return of their captives. The phrase "להשיב שבות" might also have the more general meaning of returning one to their former status (see Iyyov 42:10), in which case both possibilities might simultaneously be meant by the verse.
3. enticement | וּמַדּוּחִים – See Hoil Moshe who explains that the noun refers to "words that are pleasing to the ear but lead you to do evil". The noun is a hapax legomenon, but relates to the verb "נדח", to banish or lead astray. It has thus been translated by others as: "misleading", "deception" or: "seduction".
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
נְבִיאֵי דִּי בֵינָךְ הִינוּן אִיתְנַבִּיאוּ לִיךְ שִׁיקְרָא וְלֵית מְשַׁשׁ לִנְבוּאַתְהוֹן וְלָא פַרְסִימוּ יָת פְּוּרְעֲנוּתָא דַעֲתִיד לְמֵיתֵי עָלַיךְ בִּגְלַל חוֹבַיִךְ לְאַהֲדָרוּתָךְ בִּתְיוּבְתָּא אֱלָהֵן נִבְּאוּ לִיךְ נְבוּאַת מַגָּן וּמִלֵּי טַעֲוָתָא.
[יח] נְבִיאַיִךְ חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל – רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר נֶאֱמַר בִּנְבִיאֵי שׁוֹמְרוֹן תִּפְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבִנְבִיאֵי שֹׁמְרוֹן רָאִיתִי תִפְלָה (ירמיהו כ״ג:י״ג), וְנֶאֱמַר בִּנְבִיאֵי יְרוּשָׁלָיִם תִּפְלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שָׁוְא וְתָפֵל. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר נֶאֱמַר בִּנְבִיאֵי יְרוּשָׁלָיִם שַׁעֲרוּרִיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבִנְבִיאֵי יְרוּשָׁלָיִם רָאִיתִי שַׁעֲרוּרָה (ירמיהו כ״ג:י״ד), וְנֶאֱמַר בְּבֵית יִשְרָאֵל שַׁעֲרוּרִיָה, דִּכְתִיב: שַׁעֲרֻרִת עָשְׂתָה מְאֹד בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל (ירמיהו י״ח:י״ג). וְלֹא גִלּוּ עַל עֲוֹנֵךְ לְהָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ, דַּהֲווֹ מָאסְיָין מַחֲתִין לָךְ עַל אַפּוֹי. וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים, וּמַדּוּחִם כְּתִיב.
אנביאך נצ׳רו לך אלזור ואלבהתאן, ולם יכשפו ען ד׳נבך לירדוך ען עתיאנך, פנצ׳רו לך קצץ זור ומדאחי.
תפל – (ענינו שקר הנאמר בחוצפה).
להשיב שבותך – להשיבך ממשובתך.
מדוחים – דברי הסתה והדחה.
שוא ותפל – דברים שאין בהן טעם, אפלשטרימנט בלעז.
ולא גלו על עונך – להוכיח דרכך על פניך.
להשיב שביתךא – אְיטְוֻיְישְדֿוּרְא בלעזב לשון שובבה (ירמיהו ל״א:כ״א), שובבים (ירמיהו ג׳:י״ד), וילך שובב (ישעיהו נ״ז:י״ז).
ומדוחים – הדיחוך מעלי.
א. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165: ״שבותך״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1 (במקום ״אְיטְוֻיְישְדֿוּרְא בלעז״): ״ליישר משובתך״, ובכ״י אוקספורד 165: ״להשיב משובתך״.
Falsehood and stupidity – Words that have no taste, in Old French aplastrement.
And did not expose your transgressions – To reprove you directly about your way.
To bring you back from your waywardness – To straighten you out of your waywardness, an expression of "rebellious שׁוֹבְבָה,⁠"1 "backsliding שׁוֹבָבִים,⁠"2 "and he went waywardly שׁוֹבָב.⁠"3
And deception – They misled you away from Me.
1. Yirmeyahu 8;5.
2. Ibid., 3:14.
3. Yeshayahu 57:17.
נביאיך חזו לך – נביאי השקר הם היו חוזים לך שוא ותפל היו מנחמים לך ומרפאים אותך על נקלה כענין שנאמר וירפו את שבר בת עמי על נקלה וגו׳ (ירמיהו ח׳:י״א).
ותפל – היו טחים תפל בדבריהם כענין שנאמר אל טחי תפל (יחזקאל י״ג:י״א).
ויחזו לך משאות שוא ומדוחים – נבואת שוא היו מתנבאים לך ואין משאות אלא נבואה כענין שנאמר מה משא י״י (ירמיהו כ״ג:ל״ג) הלא תראה חנניה בן עזור שהיה אומ׳ לישראל כה אמר י״י צבאות אלהי ישראל לאמר שברתי את עול מלך בבל (ירמיהו כ״ח:ב׳) בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית י״י אשר לקח (ירמיהו כ״ח:ג׳) נבוכדנצר וגו׳ ומה גרמו להם מדוחים אשר הודחתים בכנפות הארץ כענין שנאמר כי בקש להדיחך מעל י״י אלהיך (דברים י״ג:י״א) ואם תאמר הלא וי״ו מוסיף על ענין ראשון והיה ראוי לומ׳ משאות שוא ומדוחים כלומר משאות שוא שגרמו היו מדוחים כך יבא הפירוש על הפסוק ויחזו לך משאות שוא ומדוחים לא היתה נבואתם לך אלא כדי להתלותך על שוא שלא לשמוע על דברי הנביאים הנבאים בשם י״י.
ומדוחים – וכדי להדיחך מעל י״י אלהיך1 וכדי להדיחך בגלות לכך נאמר ומדוחים שתי דחיות.
1. השוו ללשון הפסוק בדברים י״ג:י״א.
ומי גרם לך לכל הרעה הזאת: גם נביאיך שחזו לך שוא ותפל – כשם שאמר יחזקאל: אמור אל טחי תפל ויפל (יחזקאל י״ג:י״א) – תפל הוא חומר שאין סיד מעורב בו שאין דבק בקיר אלא היום, טחים אותו בכותל ומחר באה רוח גדולה ומפלת אתו, אף כאן: נביאיך חזו לך שואא ותפל שחזו לך נבואות משאות שוא לאמר יהיה לכם שלום (ירמיהו ד׳:י׳).
ולא גילו על עוונך – לא גילו אחריתך כי מרה תהיה באחרונה.⁠ב
להשיב שבותך – כדי שתשובי בתשובה, שנאמר:⁠ג ושב י״י אלהיך את שבותך ורחמך (דברים ל׳:ג׳).
ומדוחים – שהדיחו אתכם מדרכי המקום.
א. כן בפסוק ובכ״י פרמא 2203, פריס 162. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״שוא״.
ב. כן בכ״י פרמא 2203. בכ״י לונדון 27298: ״אחריך״.
ג. כן בכ״י פריס 162, מינכן 52. בכ״י לונדון 27298, פרמא 2203 חסר: ״שנאמר״.
your prophets who envisioned for you vanity and foolishness (ותפל) – just as Ezekiel said Say to those who smear with plaster (תפל) that it will collapse! (Ezekiel 13:11); plaster (תפל) that is clay, because there is no plaster mixed in it for it does not stick to the wall except the day that it is smeared on the wall, and the next day. [Then] a great wind comes and causes it to fall. Also, in this case, your prophets envisioned for you vanity and foolishness, for they envisioned prophecies for you of the destruction of vanity saying, "You will have peace!⁠"
they did not expose your iniquity – They did not expose your end because you shall be bitter at your end.
to restore your fortunes (שבותך) – in order that you would turn back in repentance, as it is said Then, HaShem, your God, will bring back your captivity (שבותך), and have mercy on you (Deuteronomy 30:3).
and the vanities – that caused you to reject the ways of the Omnipresent.⁠1
1. Verses 13 and 14 have virtually identical commentary in both commentaries.
ומי גרם לך לכל הרעה הזאת: נביאיך שחזו לך שוא ותפל – כשם שאמר יחזקאל: אמור אל טחי תפל ויפלא (יחזקאל י״ג:י״א).
תפל – הוא חומר שאין סיד מעורב בו, שאינו דבוק בקיר, אלא היום טחים אותו בכותל, ומחר מטר סוחף בא ומפילו. אף כאן נביאיך חזו לך שוא ותפל – שחזו לך משאות שוא והבלב לאמר: שלום יהיה לכם (ירמיהו ד׳:י׳).
ולא גילו על עונך – לא גילו אחריתך, כי מרה תהיה באחרונה.⁠1
להשיב שבותך – כדי שתשובו בתשובה, כמו: ושב י״י אלהיך את שבותך ורחמיך (דברים ל׳:ג׳).
ומדוחים – שהדיחו אותך מדרכי המקום.
1. השוו ללשון הפסוק בשמואל ב ב׳:כ״ו.
א. כן בפסוק ובכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״תחי טפל ויפיל״.
ב. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״שלא״.
Your prophets who envisioned for you vanity and foolishness (ותפל) – just as Ezekiel said Say to those who smear with plaster (תפל) that it will collapse! (Ezekiel 13:11); plaster (תפל) that is clay, because there is no plaster mixed in it for it does not stick to the wall, except the day it is smeared on the wall, and the next day. [Then] heavy rain comes and causes it to fall. Also in this case, your prophets envisioned for you vanity and foolishness, for they envisioned for you the destruction of vanity saying, 'You will have peace!'
They did not expose your iniquity (שבותך) – They did not expose your end – that it will be bitter in its end.
to bring back your captivity in order that you would turn back in repentance, like Then HaShem, your God, will bring back your captivity (שבותך) and have mercy upon you (Deuteronomy 30:3).
and the temptations that tempted them from the ways of the Omnipresent.
ותפל – כמו שוא,⁠א וכן: היאכל תפל (איוב ו׳:ו׳), שאין לו טעם מדרך ישרה, וכן: לא נתן תפלה (איוב א׳:כ״ב).
משאות – נבואות, וכן: משא דמשק (ישעיהו י״ז:א׳).
ומדוחים – שהדיחו מהדרך ישרה.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876: ״ותפל – כמו ותפל שבא״.
Senseless (ותפל). Like false, and so tasteless (תפל) food (Job 6:6) since it does not have a sense/flavour of the right way; and so he did not ascribe unsavouriness (תפלה) (Job 1:22).
Oracles (משאות) – Prophecies, as in A prophecy (משא) concerning Damascus (Isaiah 17:1).
and deception, because they led astray from the right way.
כל זה בא אליך בעבור נביאיך ולא נביאי השם.
All of this came upon you because of your prophets, and not the prophets of HaShem.
נביאיך – נביאי השקר כחנניה וצדקיה, כמו שמפורש בירמיה. וזה היה סבה גדולה בחרבן בית ראשון.
נביאיך – עכשיו הנביא ישים האשם אל ראש נביאי השקר אשר היו להם לרועים ורעו אותם. ואמר כי הם אינם יכולים להתנצל בשלא הרגישו בחטאתיה כי נביאיך ראו אותך מתעסקת בשוא ותפל והם הדברים הפחותים והמדומים אשר אין להם שחר ולא די שלא גלו על עונך להשיב שבותך מהדרך ההוא הרעה אלא שהם היו מתעסקים עמך במה שיחזו משאות שוא ומדוחים.
שביתך. שבותך ק׳.
משאות. השי״ן בלא דגש.
ומדוחם. למערבאי חסר יו״ד וכן ראיתי בס״ס מדוייקים ובס״א כ״י הדל״ת בשלש נקודות ובמדרש איכא באל״פא בי״תא קדמאה פסוק קראתי למאהבי לא זזו מתנבאין עלי שקר עד שהגלו אותי ממקומי שנאמר ויחזו לך משאות שוא ומדוחים מדחים כתיב פי׳ שדחו אותם מארצם שגלו ובמדרש הנזכר על זה הפ׳ גרסינן ומדוחם כתיב וכתב בעל מתנות כהונה ומדחים כתיב גרסי׳ וכדלעיל בפסוק קראתי למאהבי פי׳ הנביאים היו מדיחים אותם תוך הגולה בנבואות שקר שהיו מתנבאים להם לטובה.
ותפל – בלי טעם.
להשיב שבותך – להשיבך למצבך הראשון ע״י חזרתך אל תורת ה׳.
משאות – נבואות שהנביא נושא ומקבל מאת האלהים.
ומדוחים – דברים נעימים לאוזן המדיחים אותך להרע.
שוא ותפל – [אין תפל אלא עבודת כוכבים] כמש״ג (ירמיהו כ״ג) ובנביאי שומרון ראיתי תפלה1 (מ״ר).
ולא גלו על עונך – דהוו ממתחין לך מסוה על פניך2 (שם).
1. להלשון תפלה שתי הוראות, דברי הבל וסכלות, וגם ע״ז, ודריש בגז״ש תפלה דגבי נביאים שבכאן מתפלה דגבי נביאי שומרון דשם מפורש שהטעו את ישראל בעבודת כוכבים וה״נ הוי הפי׳ כן, וזה מעין הדרשה לעיל פרשה א׳ פסוק י״ט קראתי למאהבי המה רמוני, למאהבי הם נביאי שקר שהיו מאהבין אותי על ע״ז.
2. שלא תראה ותתבונן אל עונך.
ומי גרם לך לכל הרעה הזאת?⁠1 נְבִיאַיִךְ אשר היו לכם לרועים2, ולא נביאי ה׳ אלא3 נביאי השקר שלך4 אשר5 חָזוּ לָךְ שָׁוְא – שקר6 וְתָפֵל – ודברים שאין בהם טעם7, ולא הוכיחו אותך8 אלא היו מנחמים אותך בדברי תפל אלו9, ושמו מסווה על פנייך10 וְלֹא גִלּוּ לך כי אחריתך תהיה מרה11 עַל עֲוֹנֵךְ לְהָשִׁיב – שתשובי12 שְׁבוּתֵךְ (שביתך כתיב) בתשובה13, ולא די בכך14 אלא עשו את ההיפך והשיבו אותך למעשי השובבות שלך15, וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת – נבואות16 שָׁוְא17 וּמַדּוּחִים – דברים שהדיחו אותך מהדרך ישרה18, מדרכי המקום19: ס
1. ר״י קרא.
2. עקדת יצחק.
3. אבן עזרא.
4. לקח טוב.
5. ר״י קרא.
6. תרגום.
7. רש״י. תפל הוא דבר שאין לו טעם, רש״י, אבן עזרא, אלשיך. תפל הוא חומר שאין סיד מעורב בו, שאינו דבוק בקיר, אלא היום טחים אותו בכותל, ומחר מטר סוחף בא ומפילו, אף כאן נביאיך חזו לך שוא ותפל שחזו לך משאות שוא והבל לאמר (ירמיהו ד, י) ״שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם״, ר״י קרא.
8. רש״י.
9. לקח טוב.
10. מדרש רבה.
11. ר״י קרא.
12. ר״י קרא.
13. ר״י קרא.
14. עקדת יצחק.
15. רש״י.
16. אבן עזרא.
17. לאמר, ״שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם״ ירמיה ד, י, ר״י קרא.
18. אבן עזרא.
19. רש״י, ר״י קרא.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(טו) סָֽפְק֨וּ עָלַ֤יִךְ כַּפַּ֙יִם֙ כׇּל⁠־עֹ֣בְרֵי דֶ֔רֶךְ שָֽׁרְקוּ֙ וַיָּנִ֣עוּ רֹאשָׁ֔ם עַל⁠־בַּ֖ת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם הֲזֹ֣את הָעִ֗יר שֶׁיֹּֽאמְרוּ֙ כְּלִ֣ילַת יֹ֔פִי מָשׂ֖וֹשׂ לְכׇל⁠־הָאָֽרֶץ׃
All passers-by clap their hands at you; they whistle and shake their heads at Daughter Zion. "Is this the city about which it is said, 'the perfection of beauty, a joy to all the earth'?⁠"
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
שָׂפְקוּ עָלַיךְ יְדֵיהוֹן כָּל עוֹבְרֵי אוֹרְחָא שְׁרִיקוּ בְּסִפְוַתְהוֹן וְטַלְטִילוּ בְרֵישֵׁיהוֹן עַל כְּנִישְׁתָּא דִירוּשְׁלֵם אֲמָרוּ בְּפוּמְהוֹן הָדָא הִיא קַרְתָּא דַהֲווּ אָמְרִין אַבְהָתָן דְמִלְּקַדְמִין דְהִיא גְמִירַת נוֹאִי וּשׁוּפְרָא חֶדְוָה לְכָל יַתְבֵי אַרְעָא.
[יט] סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם – רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי אָמַר, כִּפָּה שֶׁל חֶשְׁבּוֹנוֹת הָיְתָה חוּץ לִירוּשָׁלַיִם וְכָל מִי שֶׁהָיָה רוֹצֶה לְחַשֵּׁב הָיָה רָץ וּמְחַשֵּׁב שָׁם, שֶׁלֹא יֵצֵא חוּץ לִירוּשָׁלַיִם מִצְטָעֵר, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ, וְעַכְשָׁיו סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם שָׁרְקוּ וַיָּנִיעוּ רֹאשָׁן עַל בַּת יְרוּשָׁלָיִם. כְּרַכֵּי הָאֻמּוֹת הֵן אוֹמְרִים שִׁבְחָן בְּפִיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי כְּלִילַת יֹפִי (יחזקאל כ״ז:ג׳), אֲבָל יְרוּשָׁלָיִם אֲחֵרִים אוֹמְרִים שִׁבְחָהּ בְּפִיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי. רַבִּי נָתָן אָמַר פְּרַקְמַטּוּטָא סָלֵיק לְזַבָּנָא עַמְרַיָא, דְּמַךְ וְלָא זַבַּן, אֲמַר דֵּין דְּאַתּוּן אָמְרִין מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ, קְרַן וְזַבֵּין, אֲמַר טָבְאוּת אַמְרִיתּוּ מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ.

רמז תתרכט

הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי – כרכי האומות הן אומרים שבחן בפיהן הה״ד את אמרת אני כלילת יופי, אבל ירושלים אחרים אומרים שבחה בפיהם הה״ד הזאת העיר שיאמרו כו׳.
וספקו עליך אכפתהם גמיע מארהֵ אלטריק, ואצפרו וחרכו רוסהם עלי גמע ירושלם, יקולון אתרי הד׳ה אלקריה אלד׳י יקולון אלנאס ענהא אנהא כאמלת אלגמאל, וסרור גמיע אלבלדאן.
הזאת – אומרים האתה רואה זאת העיר שאומרים בני אדם עליה שהיא כלילת יופי.
שרקו – נופח בפיו, שיבְלֵיר,⁠א ודרך לעשות כן הרואה דבר חשוב שחרב וכלה.
כלילת יופי – כל היופי היה שלה.
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165 נוסף כאן: ״בלעז״.
They hiss – To blow with the mouth, [i.e., to whistle], sibler in Old French. It is customary for a person to do so upon seeing an important thing that was ruined and destroyed.
The perfection of beauty – All beauty was hers.⁠1
1. See Tehilim 50:2. The gematriya [numerical value] of ירושלים is equal to כלילת יופי. (Yalkut Me'am Lo'ez)
ספקו עליך כפים כל עוברי דרך שרקו בפיהם – מלשון שריקות עדרים.
ויניעו ראשן על בת ירושלם – שכהאדם רואה את חבירו משונה ממה שהיה הוא סופק עליו כפים ושורק ומניע ראשו.
הזאת העיר – כענין שנאמר על נעמי: הזאת נעמי (רות א׳:י״ט).
שיאמרו כלילת יופי – בא וראה מה בין ירושלים לשאר ארצות שאר ארצות משבחות את עצמן צור אמרה אני כלילת יופי (יחזקאל כ״ז:ג׳) סנחריב אמר עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם (מלכים ב י״ח:ל״ב) נעמן אמר הלא טוב אמנה ופרפר (מלכים ב ה׳:י״ב) אבל ירושלם אחרים משבחין אותה שיאמרו כלילת יופי משוש לכל הארץ שאמרה לא נאמרה אלא שיאמרו משוש לכל הארץ שכל העולם היו מצפין לראותה וליהנות מטובה.
ספקו עליך – וגו׳ שרקו וינעו ראשם – כמו: ישם וישרק (ירמיהו י״ט:ח׳).⁠א
א. כן בכ״י פריס 162, מינכן 52. בכ״י לונדון 27298, פרמא 2203 חסר: ״ספקו עליך... וישרק״.
They clap at you etc., they hiss and wag their heads – just like ישם וישרק will be horrified and hiss (Jeremiah 19:8).
ספקו עליך כפים כל עוברי דרך שרקו ויניעו ראשם על בת ירושלםא – כשהיה בית המקדש קיים לא לישראל בלבד היה תקנה אלא לכל האומות. שכשהיה צועק גוי לאלהיו לא יעננו מצרתו לא יושיענו (ישעיהו מ״ו:ז׳), ואז מקלל מלכו ואלהיו ופנה למעלה (ישעיהו ח׳:כ״א). ואז באב לבית המקדש ונענה, דכתיב: וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך כי ישמעו⁠{ן} את שמךג הגדול ואת ידך החזקה וזרועך הנטויה ובא והתפלל אל הבית הזה אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל ולדעת את שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתיד (מלכים א ח׳:מ״א-מ״ג). לפיכך כל הגוים יקראו לירושלם כלילת יופי משוש לכל הארץ. וכשחרב היו כל האומות מצטערות, דכתיב: והבית הזה יהיה עליון כל עובר עליו ישםה ושרקו ואמרו על מה עשה י״י ככה לארץ הזאת ולבית הזה (מלכים א ט׳:ח׳).
א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 חסר: ״שרקו... ירושלם״.
ב. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 נוספה כאן מלת: ״למעלה״.
ג. כן בפסוק. בכ״י מינכן 5, פראג: ״שמעך״.
ד. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 רק ״וגו׳⁠ ⁠⁠״ במקום: ״אותך כעמך... בניתי״.
ה. כן בפסוק ובכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״שם״.
ו. כן בפסוק. בכ״י מינכן 5: וישרק. בכ״י פראג: ״וישרוק״.
All who pass along the way clap hands at you – When the Temple was established, not for Jerusalem alone was the reform, but for all the nations, because when the gentile cried out to his gods, they did not answer him, and from his anguish they did not deliver him. Therefore, cursing his king and his gods, he turned to above, and then he entered the Temple and we responded, as it is written"Also a gentile who is not of Your people Israel, but will come from a distant land, for Your Name's sakefor they will hear of Your great Name and Your strong hand and Your outstretched armand will come and pray toward this Templemay You hear from Heaven, the foundation of your abode, and act according to to all the gentile calls out to you, so that all the peoples of the world may know Your Name, to fear etc." (I Kings 8:41-43). Therefore, all the gentiles called out to Jerusalem, "You are a paragon of beauty, joy to all the earth!⁠", and when she was destroyed, all the nations were worried, as it is written: And this Temple, which should be so exaltedall who pass by it shall be appalled and will whistle, and they will say, "Why did HaShem do such a thing to this land and to this Temple?⁠" (I Kings 9:8).
כלילת – מגזרת: כל.
the perfection (כלילת) of beauty. Of the same verbal classification as כל.
יש נאנחים עליך כאשר שממת ויש מניעים ראש ומלעיגים.
There was sighing over you when you were desolate, and there were those shaking their head and mocking.
הזאת העיר – נכון זה כמו אם היה כתוב: ויאמרו הזאת העיר וג׳.
כלילת – כל שורש כליל מטעם כל וכללות.
ספקו – ספיקת הידים והשריקה עם הנעת הראש הם סימני התמיהה עם הצער. ויאמר כי עוברי דרך שם יעשו אותות אלו באמרם הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי. כמתמיהים עליה ודואגים על רעתה וחורבנה.
ספקו – הכאת כף אל כף פעם אחת בכח להוראת התפלאות או צער, והברת התיבה מוכיח על הוראתה Onomatopeia.
שרקו – קול טבעי היוצא מן הפה להוראת התפלאות.
וינעו ראשם – גם תנועה זו להתפלאות.
כלילת יופי – שם מופשט ממלת כל וכמו כן כליל שהוא תאר הפעל; עיר שיופי שלה שלם או שכולה יופי.
משוש – לכל אנשי הארץ הבאים שם לשמוח ולטייל.
שיאמרו כלילת יופי – בכרכים של אומות העולם האומות עצמן אומרים שבחן בפיהם, כמש״נ (יחזקאל כ״ז) את אמרת אני כלילת יופיסה*),⁠1 אבל ירושלים אחרים אומרים שבחה בפיהם, הדא הוא דכתיב הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי2 (שם).
משוש לכל הארץ – ר׳ יוחנן בשם ר׳ שמעון ב״ר יוחאי אומר, כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים וכל מי שהיה רוצה לחשב היה רץ ומחשב שם כדי שלא יחשב בירושלים ויצטער שם, לקיים מה שנאמר משוש לכל הארץ3 (שם).
1. בעיר צור איירי.
2. פשוט דדייק מדלא כתיב בקצור הזאת העיר כלילת יופי וכמו הזאת נעמי, אך אם היה כתוב כן היה באפשר לומר שישראל בעצמם אומרים כן ובאופן כזה אין השבח שלם וכמ״ש (מ״ר פ׳ עקב) אין שבחה של מטרונה כשמתקלסת מפי קרוביה, וכמאמר החכם יהללך זר ולא פיך (משלי כ״ז:ב׳) לכן אמר שיאמרו והיינו אומות אחרות.
3. בפסיקתא רבתי ר״פ מ״א הלשון והיו יוצאים ועושים חשבונותיהם שם מחוץ לעיר והיו אוכלים ושותים בתוך העיר. ויתכן הכונה כמו שנוהגים היום לנהל חשבונות מסחר בלשכות מיוחדות לזה (קאנטאר״ן ובירזו״ת) ובית המעון מיוחד רק לחיי בית בחוג משפחה, ובירושלים היו לשכות מסחר כאלה חוץ לעיר [והיו נבנים כמין כיפה, גג עגול], והעיר עצמה היתה מיוחדת רק לחיים ועונג. ומה שאמר שלא יצטער בירושלים, הכונה פשוטה, כי בעת מו״מ ומערכת חשבונות לא ימנע איזה צער ודאגה וכדומה.
ומרוב תְּמִיהָה1, סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ, שָׁרְקוּ כדרך הרואה דבר החשוב שֶׁחָרַב וְכָלָה2, וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם חלקם באנחה וחלקם בלעג3 עַל בַּת – עֲדַת4 יְרוּשָׁלִָם5 כפי שעושה אדם כשרואה את חבירו משונה ממה שהיה6, וכך היו שואלים בִּתְמִיהָה7, הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ עליה כְּלִילַת יֹפִי – שכל היופי היה שלה8, מָשׂוֹשׂ – שִׂמְחָה9 לְכָל יושבי10 הָאָרֶץ?!: ס
1. עקדת יצחק.
2. רש״י.
3. אבן עזרא.
4. תרגום.
5. כשהיה בית המקדש קיים לא לישראל בלבד היה תקנה אלא לכל האומות, שכשהיה צועק גוי לאלהיו ״וְלֹא יַעֲנֶה מִצָּרָתוֹ לֹא יוֹשִׁיעֶנּוּ״ (ישעיהו מו, ז), ואז ״וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו וּפָנָה לְמָעְלָה״ (ישעיהו ח, כא), ואז בא לבית המקדש ונענה, דכתיב (מלכים א׳ ח מא-מג) ״וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה... וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה אַתָּה תִּשְׁמַע... וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי... כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי״, וכאשר חרב הבית היו כל האומות מצטערות, דכתיב (מלכים א׳ ט, ח) ״וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן כָּל עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם וְשָׁרָק וְאָמְרוּ עַל מֶה עָשָׂה יְהוָה כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת וְלַבַּיִת הַזֶּה״, ר״י קרא.
6. לקח טוב.
7. עקדת יצחק.
8. רש״י. ובמדרש, בא וראה מה בין ירושלים לשאר ארצות, שאר הארצות משבחות את עצמן, צור אמרה (יחזקאל כז, ג) ״אֲנִי כְּלִילַת יֹפִי״, סנחריב אמר (ישעיהו לו, יז) ״עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם״, נעמן אמר (מלכים ב׳ ה-יב) ״הֲלֹא טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק״, אבל ירושלים אחרים משבחין אותה שיאמרו עליה ״כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ״, ׳שאמרה׳ לא נאמר אלא ׳שיאמרו׳, משוש לכל הארץ שכל העולם היו מצפים לראותה וליהנות מטובה, מדרש רבה, לקח טוב, ילקוט שמעוני.
9. ראה מצודת דוד בישעיה סב, ה.
10. תרגום.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(טז) פָּצ֨וּ עָלַ֤יִךְ פִּיהֶם֙ כׇּל⁠־אֹ֣יְבַ֔יִךְא שָֽׁרְקוּ֙ וַיַּֽחַרְקוּ⁠־שֵׁ֔ן אָמְר֖וּ בִּלָּ֑עְנוּ אַ֣ךְ זֶ֥ה הַיּ֛וֹם שֶׁקִּוִּינֻ֖הוּ מָצָ֥אנוּ רָאִֽינוּ׃
All your enemies have opened their mouths against you; they whistle and gnash their teeth. They say, "We have devoured you. Indeed, this is the day we hoped for. We have found it; we have seen it.⁠"
א. אֹ֣יְבַ֔יִךְ =ש1,ק-מ ובדפוסים
• ל=א֣וֹיְבַ֔יִךְ (כתיב מלא וי"ו)
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
פְּתָחוּ עָלַיִךְ פּוּמְהוֹן כָּל בַּעֲלֵי דְבָבִיךְ שָׁרְקוּ בְּסִפְוַתְהוֹן וְעַסִּיאוּ בְשִׁנֵיהוֹן וַאֲמָרוּ שֵׁיצֵינָא בְּרַם דֵין יוֹמָא דַהֲוֵינָא מְתִינָן אַשְׁכַּחְנָא חֲזֵינָא.
[כ] פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם – לָמָּה הִקְדִּים פ״ה לְעי״ן, לְפִי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים בְּפִיהֶם מַה שֶּׁרָאוּ בְּעֵינֵיהֶם.
וקד פתחו אפואההם עליך גמיע באג׳צ׳יך, וצפרו ואצרו אסנאנהם, וקאלו קד אהלכנאהא, והד׳י הו אליום אלד׳י רגונאה קד וגדנאה וראינאה.
פצו עליך פיהם – מפני מה הקדים פ״ה לעי״ן, מפני שהיו אומרים בפיהם מה שלא ראו בעיניהם.
They opened their mouths wide concerning you – Why did Scripture place the pei1 before the ayin2? Because they [i.e., the prophets] were saying with their mouths what they did not see with their eyes.
1. Means 'mouth'.
2. Means 'eye'.
פצו עליך פיהם – מפני מה הקדים פ״ה לעי״ן על שהיו או׳ בפיהם מה שלא ראו בעיניהם פצו עליך פיהם כל אויביך והיו שמחים במפלתך.
שרקו ויחרקו שן – למדנו ששני שריקות היו אחת לטובה ואחת לרעה למעלה אמר שרקו ויניעו ראשם (איכה ב׳:ט״ו) וכאן אמר שרקו ויחרקו שן וכן הוא אומ׳ ישום וישרוק על מכותיה (ירמיהו י״ט:ח׳).
אמרו בלענו אך זה היום שקיוינוהו מצאנו ראינו – וכן הוא אומ׳ לי קוו רשעים לאבדני (תהלים קי״ט:צ״ה).
פצו עליך פיהם כל אויביך – מפני מה הקדים פ״ה לעי״ן, לפי שהן אמרו בפה מה שלא ראו בעין, לפיכך הקדים פ״ה לעי״ן.⁠א
א. כן בכ״י פריס 162, מינכן 52. בכ״י לונדון 27298, פרמא 2203 חסר: ״פצו עליך... לעי״ן״.
They opened their mouths against you – Why did he record the peh before the ayyin?⁠1 Because they said with the mouth what they did not see with the eye, therefore he recorded the peh before the ayyin.]
1. מפני מה הקדים פ"ה לעי"ן is in midrash Eikhah, and was also put in Rashi's commentary on Eikhah, and in the commentary of Leqah Tov on Eikhah.
אבל האויבים הם האומות שהיו יושבים סביב לארץ ישראל היו שמחים, דכתיב: פצו עליך פיהם כל אויביך שרקו ויחרקו שן אמרו בלענו אך זה היום שקוינהו מצאנו ראינו.
But the enemies, who are the peoples who were living round about the land of Israel were rejoicing, as it is written All your enemies opened their mouths wide against you; they whistle and gnash their teeth. They say, "We have devoured her! Indeed, this is the day we awaited; we have found it, we have seen it!⁠".
פצו – פצחו, יפצה פיהו (איוב ל״ה:ט״ז).
They open wide (פצו) – they open; [a similar example is] (Job) opens (יפצה) his mouth (Job 35:16).
הרחיבו פה כל אויבים.
All the enemies have widened the[ir] mouth,
פצו – אמר כי תשובת האויבים עליו היא בשריקה וחריקת השניים שהם סימני הגערה עם השנאה והאיבה לומר מה תשתוממו על זה אנחנו בלענוה ושמנוה בוקה ומבוקה ואין דואגים אנו עליה כמותכם אך זה היום שקוינוהו מצאנו ראינו.
ויחרקו שן. החי״ת בפתח לא בחטף פתח.
פצו – יש לומר שדמיון ענין פסוק ט״ו וט״ז הביא המקונן להקדים פ״א לעי״ן, וכן בסימן ג׳ וד׳ מה שאין כן בסימן א׳, ואין להניח שנהיתה זאת במקרה וגם לא כדברי פיליפפזָאן (כהקדמתו לספר איכה) שמצב העי״ן והפ״א לא היה ברור בימים ההם כי כבר ברור הוא בתהלים.
פצו וגו׳ – הרבו עליך דברי אף וחימה
ויחרקו שן – תנועה טבעית להוראת איום.
מצאנו – מה שבקשנו.
ראינו – בנפילת שנואתנו.
פצו וגו׳ – למה הקדים פ״א לעי״ן,⁠1 אמר רבה א״ר יוחנן, בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם2 (סנהדרין ק״ד:)
1. בסדר הא״ב בפ׳ זו, ועיין באות הבא.
2. וכן הויא הסדר ביתר פרשיות הבאות לבד בפרשה הראשונה. וי״ל הטעם בזה משום דבמכוון סדר פרשה הראשונה על הסדר כדי שיוכר השנוי בפרשיות הבאות, וביפה ענף כתב הטעם ע״פ מ״ש בפ׳ כל כתבי בשבת דאפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו אנשי אמנה מתוכה, ועל זה באה לרמז פרשה אחת הכתובה על הסדר.
פָּצוּ – פתחו1 עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אֹיְבַיִךְ שישבו מסביב לארץ ישראל2 והיו שמחים במפלתך3, שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן מתוך שנאה ואיבה4, אָמְרוּ מה תשתוממו על זה?! אנחנו אלה אשר5 בִּלָּעְנוּ – השמדנו6 את העיר והפכנו אותה שממה7, אַךְ – אכן8 זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ – שֶׁקִּוִּינוּ לוֹ מָצָאנוּ רָאִינוּ שכבר נעשה מעצמו9: ס
1. תרגום, תשלום מצודת דוד. ורבותינו ביארו על דרך הדרש מדוע פסוק זה המתחיל באות ״פ״ הקדים את הפסוק הבא המתחיל באות ״ע״ שהרי כל הפרק מסודר לפי אלפא ביתא? וכך מובא בתלמוד (סנהדרין קד:) אמר רבה א״ר יוחנן, בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, רש״י, ר״י קרא, לקח טוב.
2. ר״י קרא.
3. לקח טוב.
4. עקדת יצחק.
5. עקדת יצחק.
6. תרגום.
7. עקדת יצחק.
8. תרגום.
9. שער הפסוקים.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יז) עָשָׂ֨ה יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר זָמָ֗ם בִּצַּ֤ע אֶמְרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מִֽימֵי⁠־קֶ֔דֶם הָרַ֖ס וְלֹ֣א חָמָ֑ל וַיְשַׂמַּ֤ח עָלַ֙יִךְ֙ אוֹיֵ֔ב הֵרִ֖ים קֶ֥רֶן צָרָֽיִךְ׃
Hashem did as He planned; He fulfilled His word that He commanded from days of old. He tore down; He had no mercy. He caused the enemy to rejoice over you. He raised the horn1 of your foes.
1. raised the horn | הֵרִים קֶרֶן – See the note on verse 3 that in Biblical imagery a horn represents strength or glory. Verse 3 speaks of Hashem's cutting off Israel's horn, while this one speaks of exalting that of the enemy. This is a motif that the poet returns to several times in the book: that God not only cuts Israel down but builds up her enemy, adding insult to injury.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
עָבַד יְיָ מַה דְחָשִׁיב גְמַר מֵימָר פּוּמֵיהּ דִּי פַקֵּיד לְמשֶׁה נְבִיָּא מִן יוֹמִין קַדְמָאִין דְאִי לָא נַטְרִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת פִּקוּדַיָּא דַייָ עָתִיד לְאִתְפְּרַע מִנְהוֹן פַּגַּר וְלָא חָס וְאַחְדֵי עָלַיִךְ בְּעֵיל דְבָבָא אֲרֵים יְקַר מְעִיקַיִךְ.
[כא] עָשָׂה ה׳ אֲשֶׁר זָמַם – רַבִּי אַהֲבָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי זְעֵירָא אָמַר, מִשָּׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וגו׳ (ויקרא כ״ו:י״ח) וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי (ויקרא כ״ו:כ״ד), שֶׁמָּא כָּךְ עָשָׂה חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא עָשָׂה ה׳ וגו׳, פַּשּׁוֹרֵי מְפַשַּׁר. רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן אֲמַר בְּזַע פַּרְפּוֹרִין שֶׁלּוֹ. וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב, אָמַר רַבִּי אַחָא בַּטּוֹבָה הוּא שָׂמֵחַ עִמָּהֶם, דִּכְתִיב: כִּי יָשׁוּב ה׳ לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ (דברים ל׳:ט׳), אֲבָל בָּרָעָה מְשַׂמֵּחַ הוּא אֲחֵרִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: צָעַק לִבָּם אֶל ה׳ חוֹמַת בַּת צִיּוֹן הוֹרִידִי וגו׳.
וישמחה עליך אויב – אמר רבי אחא בטובה הוא שמח עמהם שנאמר כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב, אבל ברעה הוא משמח אחרים דכתיב וישמח עליך אויב, ואית דאמרי זו אשה ושבעה בניה שא״ל קיסר בשעה ששבה אותם. אמר להם בואו והשתחוו לצלם ולא רצו, הביאו את הגדול שבהם אמר ליה פלח לאלילים, אמר ליה כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אמר להון קיסר קטלוהו. אתיוה לתנינא אמר פלח לאלילים, א״ל כתיב זובח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו, אמר להון קיסר קטלוהו. אתיוה לתליתאה, א״ל פלח לאלילים, א״ל כתיב לא תשתחוה לאל אחר, א״ל קיסר קטלוהו. אתיוה לרביעאה, א״ל פלח לאלילים, א״ל כתיב שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, א״ל קיסר קטלוהו. אתיוה לחמישאה, א״ל פלח לאלילים, א״ל כתיב וידעת היום והשבות אל לבבך וגו׳, א״ר קיסר קטלוהו. אתיוה לשתיתאה, א״ל פלח לאלילים, א״ל אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלהים, א״ל קיסר קטלוהו, אתיוה לשביעאה זוטרא דכלהון, א״ל פלח לאלילים, א״ל כתיב לן את ה׳ האמרת היום, ועוד פסוק אחר אית לן וה׳ האמירך היום, כבר נשבעו אבותינו להקב״ה שאין אנו ממירין אותו באלוה אחר ונשבע לנו הקב״ה שאין ממיר אותנו באומה אחרת, א״ל קיסר אנא חמית לך שסוכלנותך סגיא ואת זעיר וחסית עלך נפישתא, אמר עול להכא, עאל לגביה ההוא ינוקא, א״ל תא ואשוי לך גושפנקא דילי קמיה דאלילים ותשזיב ולא נקטול יתך כמא דקטלינן להנך שיתא אחוך אלא בבעו מינך עביד לי יקרא קדם בעלי דבבי, א״ל הוא ינוקא אללי עלך קיסר אללי עלך קיסר אם לכבודך כך לעבוד מלך מלכי המלכים שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה, א״ל קיסר קטלוהו, א״ל אמיה מרים בת (מנחם) [נחתום] בבעו מינך הב לי ברי זעירא ואחבקיה ואגפף יתיה עד דלא תקטלון יתיה, חס עלה קיסר ואמר לה עביד ביה רעותך וחות יתיה לקטלא, אתת אמיה וחבקת יתיה ונשקת יתיה וגפפת יתיה ולחשת על אודניה ואמרה ליה על אודניה ברי ברי זעירא מכולהון זיל ואימא ליה לאבוך אברהם אל תזוח דעתך אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות, עלתה לגג ונפלה ומתה, יצאה בת קול ואמרה לה אם הבנים שמחה.

רמז תתרל

אמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בבנו ובתו של רבי ישמעאל שנשבו לשני אדונים, לימים נזדווגו זה אצל זה, אמר אחד יש לי עבד שאין כיפיו בכל העולם, וזה אומר יש לי שפחה שאין במותה בכל העולם כלו, אמר אחר מהם לחברו בואו ונשיאם זה לזה ואני ואתה נחלק בולדות שלהם, עשו כך השיאום והכניסו אותם לבית, בערב זה יושב בקרן זוית כל הלילה ואומר אני כהן בן כהן אשא שפחה, וזו בוכה ואומרת אני כהנת בת כהן גדול אנשא לעבד זה, כיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה ונפלו זה על זה געו בבכיה ועליהם מקונן ירמיה על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים.

רמז תתרלא

מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי, לעתיד לבא [יבא] הקב״ה לפייסה לכנסת ישראל, והיא אומרת לפניו רבש״ע במה אתנחם שלא עשית לי אפילו כבשר ודם, יוסף שהוא בשר ודם אע״פ שגמלוהו אחיו רעות לא נקם מהם אלא כיון שבאו אצלו כבש רחמיו עליהם שנאמר ולא יכול יוסף להתאפק, אבל אתה לא כבשת רחמיך ממני והנחת אומנותך שכתוב בך אל רחום וחנון.
דבר אחר אמרה לפניו רבש״ע זכורה אני אחוה ורעות שהיה לי עמך ויודעת אני כמה נסים וגבורות שעשית לי אף אני עשיתי לך טובות קדשתי את שמך על אותם הנסים וגבורות ואמרתי שירה כל כל נס ונס וקבלתי תורתך מה שלא קבלו עו״א וצפיתי שאכנס אני אותה לגן עדן ותשמחני שם שנאמר אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני. כיון שנכנסתי לביתך הבאת עלי צרים והשחקתם עלי שנאמר ראוה צרים שחקו על משבתיה במה אתנחם, א״ל הקב״ה את אומרת כך לא צערתי עמך באותו צער, משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שבאו עליו אויבים והציתו אש בביתו והיה יושב ודומם, אמר מה אעשה אעמוד וארוצה בביתי מפני שלא יאמרו מפני שאין בי כח, ברח ישב במקומו והיה האור מגיע, נכנסו אוהביו אצלו, א״ל אדונינו המלך מפני מה אתה יושב והאור בביתך, אף כך הקבה בשעה שנכנסו אויבים והציתו את האור בבית המקדש והיה הקב״ה יושב ובוכה אומר מה אעשה, נכנס אסף אצלו וא״ל רבש״ע האור דולק בביתך ואתה יושב קום צא מביתך שנא׳ הרימה פעמיך למשואות נצח כל הרע אויב בקדש, באותה שעה חוזרים ומתכנסים כל הנביאים והולכים אצל ירושלים לנחמה. אמר להם הקב״ה למי אתם צריכים לנחם תחלה לי או לירושלים, מי שמת לו בן למי מנחמין לא לאב, מי שנשרף ביתו למי מנחמין לא לבעליו, לא כל שכן שאני צריך לתנחומין תחלה, אעפ״כ לכו ופייסוה, מתכנסין כלם והולכין אצלה, וכיון שהיא רואה אותם אומרת להם לכו לכם איני צריך לתנחומין של בני, מיד הולכים לפני הקב״ה ואומרים לפניו רבש״ע אינה מקבלת פיוסין שלנו, אמר להם אין ראוי שילך אלא אני בעצמי ואפייסנה מפני שעברתי על הדין. כתבתי בתורתי לא תעבוד בבכור שורך ולישראל קראתי להם בני בכורי ישראל ואמרתי להם הביאו צואריכם בעול מלך בבל. כתבתי בתורתי לא תשנא את אחיך בלבבך ואני שנאיתיה לפיכך אני ראוי לפייסה, מיד ילך הקב״ה אצלה ואמר לה כעס זה למה, אמר לפניו רבש״ע ולא אכעס שהגליתני לבין אומות העולם וקללתני קללות רעות ונעשו פני בשולי קדרה ובכל זאת קדשתי את שמך הגדול, אמר לה כנגד זכות אבות שעשית כך יש לך חובה וזה שכעסתי עליך שעברתי על תורתי. כתבתי בתורתי כבד את אביך ואת אמך, ואת כתיב אב ואם הקלו בך. כתבתי בתורתי שופך דם האדם ואת אנשי רכיל היו בך למען שפך דם. כתבתי בתורתי לא תשא, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, ואת כתיב אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף, אמרה לפניו רבש״ע כיון שהגליתני לבין אומות העולם בדין הוא שלא אשמור מצותיך וקיימתי כל המצות שלך, אמר לה כבר הגיע זמנך ליגאל, מיד אומרת לפניו איני מתנחמת עד שתראני באותם רשעים שצערוני וחרפו את שמך, מיד אמר לה אני מאכילם את בשרם שנאמר והאכלתי את מוניך את בשרם וכעסים דמם ישכרון וידעו כל בשר כי אני ה׳ מושיעך וגואלך אביר יעקב.
ולמא צנע אללה בהם אלד׳י דבר, ותמם אמרה אלד׳י אמר בה מן אלאיאם אלקדימה, והדם בג׳יר שפקה, ופרח בהם אלעדו ורפע שאן אעדאהם.
וכאשר עשה ה׳ בדם את אשר גזר ובצע... והרס בלי חמלה ושימת... והרים...
בצע אמרתו – כלה גזירתו, כמו: יתר ידו ויבצעני (איוב ו׳:ט׳).
אשר צוה מימי קדם – מה שכתב בתורה: ויספתי ליסרה אתכם שבע וגו׳ (ויקרא כ״ו:י״ח).
He fulfilled his word – He completed His decree, as in, "let loose His hand and finish me off וִיבַצְּעֵנִי.⁠"1
As decreed in the days of old – That which is written in the Torah, "then I will increase your punishment sevenfold.⁠"2
1. Iyyov 6:9.
2. Vayikra 26:18.
עשה י״י אשר זמם – כענין שנאמר כי על אפי ועל חמתי וגו׳ (ירמיהו ל״ב:ל״א).
בצע אמרתו – השלים דברו.
אשר צוה מימי קדם – על פי משה רבינו ע״ה שאמר והשימתי את מקדשכם (ויקרא כ״ו:ל״א) ודומה לו אמרתי הוא דברו כענין שנאמר שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב (תהלים קי״ט:קס״ב).
הרס – כותלי בית המקדש.
ולא חמל – על קדושתם.
וישמח עליך אויב הרים קרן צריך – הוא שהנביא אומ׳ אל תשמחי אוייבתי לי כי נפלתי קמתי (מיכה ז׳:ח׳).
בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם – השלים דברתו אשר גזר מימי קדם, שהיתה גזירה גזורה מימי משה, שנאמר:⁠א והשימותיב את מקדשיכם (ויקרא כ״ו:ל״א).
בצע – פתרונו: השלים, כמו: והיה כי יבצע י״י את כל מעשיהו (ישעיהו י׳:י״ב)
א. כן בכ״י פריס 162, מינכן 52. בכ״י לונדון 27298, פרמא 2203 חסר: ״שנאמר״.
ב. כן בפסוק ובכ״י פרמא 2203, פריס 162, מינכן 52. בכ״י לונדון 27298 בטעות: ״והשמדתי״.
He accomplished his word that he commanded from days of oldHe completed his word that he decreed in the days of old, when the edict was decreed in the days of Moses, [as it is said] I will make your sanctuaries desolate (Leviticus 26:31).
he accomplished (בצע) – Its explanation is he completed, like But it will be that after the Lord completes (יבצע) all his work (Isaiah 10:12).
עשה י״י אשר זמם – אע״פ שבהרבה מקומות שב מן הגזירה שגזר, כאן: עשה אשר זמם.
בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם – השלים דברתו אשר גזר מימי קדם, שהיתה גזירה גזורה מימי משה: והשימותי את מקדשיכם (ויקרא כ״ו:ל״א).
בצע – פתרונו: השלים, כמו: והיה כי יבצע י״י את כל מעשהו (ישעיהו י׳:י״ב).
HaShem has done what he planned – Although in many places he turned back from the edict he had decreed, now he did as he had planned.
he accomplished his word that he commanded from days of oldHe completed his word that he decreed in the days of old, when the edict was decreed in the days of Moses, as it is said I will make your sanctuaries desolate (Leviticus 26:31).
he accomplished (בצע) – Its explanation is he completed, like But it will be that after the Lord completes (יבצע) all his work (Isaiah 10:12).
בצע – כילה, וכן: וידיו תבצענה (זכריה ד׳:ט׳).
He has carried out (בצע). He has completed; and so and his hands will carry it out (תבצענו) (Zekharyah 4:9).
כי י״י מלא את אשר דבר ביד עבדיו הנביאים הקדמונים.
(יז-כ) צעק לבצריך. והטעם: כי נתנו צעקות כנגד השם, והיו אומרים לחומת בת ציון שתבכה ותתחנן על עולליה המתים ברעב.
ותאמר כן: שהנשים אוכלות בניהם, והנביאים והכהנים במקדש.
והמפרש כי על זכריה ידבר, דרך דרש.
For HaShem has fulfilled that which he promised by the hand of his servants, the early prophets.
בצע – מסוג ענין כלה והשלים.
עשה – לפי שכבר נזכר בתורה (דברים ל״א) כי גלוי וידוע לפניו ית׳ שיקום העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ וכי על זה יהיו לאכול ומצאו אותן רעות רבות וצרות אמנם בפרשת האזינו כשאמר אמרתי אפאיהם. לולי כעס. גם בתחילת נבואת ירמיה (ירמיהו ה׳) נאמר עלו בשרותיה ושחתו וכלה אל תעשו: ובפרשה (ירמיהו ה׳) נאמר וגם בימים ההמה נאם יי׳ לא אעשה אתכם כלה. והנה המקונן להפליג הרעה הנמצאת לעמו אמר כי באמת עשה יי׳ אשר זמם לעשות בתחילה אך לא השיב ידו לסבה אשר גמר בסוף ופי׳ זה ואמר בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם כי עלו בשרותיה ושחתו קיים בהם וכלה לא תעשו לא קיים. גם אמרתי אפאיהם שצוה לכתוב בשירה ההיא קיים בהם אבל מ״ש שלא יעשה מפני כעס אויב שיאמר ידנו רמה לא קיים וה״א וישמח עליך אויב הרים קרן צריך ולא חשש לדבר.
בצע אמרתו. האל״ף בסגול רד״ק במכלול ושרשים.
בצע – לשון מושאל מן בוצע ופוצע, כי הבוצע קרוב להיות פוצע וזה ממית ומכלה, וכן וידיו תבצענה (זכריה ד׳:ט׳), יתר ידו ויבצעני (איוב ו׳:ט׳).
אמרתו – כל ל׳ אמר מגזרת אמיר שהוא ענף רם ונשא, ואת ה׳ האמרת היום (פרשת תבא); מוציא מפיו תיבות בלי תת להם טעם, בעוד ששרש דִּבֵּר מלשון ידבר עמים תחתנו (תהלים מ״ז:ד׳) מורה שע״י ויכוח מנהיג אחרים לקבל מה שהוא אומר, רק שמשו פעמים רבות זה במקום זה; וכאן אִמְרָה ר״ל גזרת מלך והראיה צוה שאחריו.
בצע אמרתו – ר׳ אהבה בריה דרבי זעירא אמר, משעה שאמר הקב״ה (פ׳ בחקתי) ואם עד אלה לא תשמעו לי והלכתי אף אני עמכם בקרי, שמא כך עשה, אלא בצע אמרתו – פשורי קא מפשר1 (מ״ר).
בצע אמרתו – אמר הקב״ה למלה״ש, מלך בו״ד כשהוא מתאבל על מת מהו עושה אמרו ליה, קורע שיראין שלו, אמר להו כך אני עושה, הדה״ד בצע אמרתו2 (איכה רבה א׳:א׳).
וישמח עליך אויב – א״ר אחא, בטובה הוא שמח עמהם כמש״נ (פ׳ תבא) כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב, אבל ברעה משמח אחרים כמש״נ וישמח עליך אויב הרים קרן צריך, ועל זה נאמר צעק לבם אל ה׳עא*)3 (מ״ר).
1. ר״ל אע״פ כן לא עשה כאשר זמם, אלא עשה פשרה במאמרו, והיינו שלא עשה כליה גמורה ח״ו, ובצע הוא ל׳ פשרה כמבואר בסנהדרין ו׳ ב׳, ויתפרש הכתוב בלשון תמיה, וכי עשה ה׳ את אשר זמם וכו׳.
2. מפרש בצע מלשון קריעה וחתוך וכמו (איוב ו׳ ט׳) יתר ידו ויבצעני, ואמרתו מענין שפת הבגד, ותרגום על פי מדותיו (תהלים קל״ו) על אימרא דלבושיה. ובגמרא ע״ז ל״ד א׳ חלוק לבן שאין בו אימרא.
3. וכמ״כ דרשו חז״ל עה״פ (דברים כ״ח) כן ישיש שש לא נאמר אלא ישיש אחרים משיש והוא לא שש והיא נחמה גדולה לישראל, כי כאשר הקב״ה כביכול אינו שש ורק כביכול גם הוא בצער וע״ד עמו אנכי בצרה וע״ד גלו למצרים שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם והכונה שגם הוא בצער הגלות – וז״ה כונת המדרש דמסיים וע״ז נאמר צעק לבם וגו׳ כיון דהוא כביכול בגלות אנו מבקשים שיעשה למענו ולמען שמו שלא יתחלל ויהיה הפירוש אל ה׳ כמו על ה׳ – בשביל ה׳.
עָשָׂה יְהוָה את אֲשֶׁר זָמָם, בִּצַּע – כִּלָּה1 אֶמְרָתוֹ – גְּזֵרָתוֹ2 אֲשֶׁר צִוָּה – גזר3 מִימֵי קֶדֶם4, הָרַס את כותלי בית המקדש5 וְלֹא חָמָל על קדושתם6, וַיְשַׂמַּח – שִׂמֵּחַ עָלַיִךְ את הָאוֹיֵב, הֵרִים ה׳ את קֶרֶן צָרָיִךְ – אויבייך7: ס
1. רש״י, אבן עזרא.
2. רש״י, אבן עזרא. וראה את האלשיך המבאר כיצד עשה הקב״ה כדי שלא יושמדו ישראל חלילה, למרות האמור בקללות (דברים כח, סא) ״גַּם כָּל חֳלִי... וְכָל מַכָּה... עַד הִשָּׁמְדָךְ״.
3. ר״י קרא.
4. כמו שכתב בתורה (ויקרא כו, יח) ״וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם״, רש״י. וכן (ויקרא כו, לא) ״וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם״, ר״י קרא.
5. לקח טוב, אלשיך.
6. לקח טוב.
7. תרגום.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יח) צָעַ֥ק לִבָּ֖ם אֶל⁠־אֲדֹנָ֑י חוֹמַ֣ת בַּת⁠־צִ֠יּ֠וֹן הוֹרִ֨ידִי כַנַּ֤חַל דִּמְעָה֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה אַֽל⁠־תִּתְּנִ֤י פוּגַת֙ לָ֔ךְ אַל⁠־תִּדֹּ֖ם בַּת⁠־עֵינֵֽךְ׃
Their hearts cried out to Adonai, "The wall of Daughter Zion! Let tears run down like a river, day and night! Do not give yourself a respite;⁠1 do not let the pupil of your eye be still.
1. respite | פוּגַת – This noun appears only here, but relates to the verb "פוג", to stop, and to the similar noun "הֲפֻגָה" (also a hapax legomenon) in Eikhah 3:49, which also appears to mean cessation or pause.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
צָוַח לִבְּהוֹן קֳדָם יְיָ דִרְחִים עֲלֵיהוֹן שׁוּרָא יְקָרָא דְצִיּוֹן זִילְגִי כְּנַחְלָא דִמְעִין יְמָם וְלֵילְיָא לָא תִתְּנִין תַּנְחוּמִין לְצַעֲרַיִךָ לְפַיְגָא צְלוֹתָא דִּי לָךְ וְלָא תִשְׁתּוֹק עֵינָךְ מִלְמִדְמָע.
וכאן קלובהם קד צרכ׳ת אלי אללה, וקיל להם יא אהל סור גמע ציון, אורדי דמועא כאלואד נהארא ולילא, לא תגעלי לך פתרה ולא תהד חדקתך.
צעק – וכאלו לבותם כבר צעקו (המשך פסוק הקודם. והוסיף וכאלו כי אין הלב משמיע קול) אל ה׳ ונאמר להם הוי אנשי חומת קהל ציון.
פוגת – העברה, טְרִישַאלְימֵינְט, כמו: ויפג לבו (בראשית מ״ה:כ״ו).
בת עינך – שחור שבעין, שקורין פרונילא.
Respite – Letting up, tresalement in Old French [let up], as in, "and his heart grew faint וַיָּפָג.⁠"1
The pupil of your eye – The black area of the eye which is called preanal [in Old French].
1. Bereshit 45:26.
צעק לבם אל י״י – מקרות לבם היו צועקים כענין שנאמר אוחילה קירות לבי (ירמיהו ד׳:י״ט) ולא כמו שנאמר ויפתוהו בפיהם (תהלים ע״ח:ל״ו) אלא צעק לבם אל י״י.
חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה – היה לך להוריד יומם ולילה.
אל תתני פוגת לך – כלומר אל תתבטלי ודומה לו על כן תפוג תורה (חבקוק א׳:ד׳) תתבטל תורה.
בתחילה לא צעקו אלי בלבם, אבל בבוא עליהם צרה וצוקה, צעק לבם אל י״י.
אל תתני פוגת לך – פוגה – פתרונו: מעצור, כמו: עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות (איכה ג׳:מ״ט).
Their heart cried out to the Lord – In the beginning they did not cry out to him with their heart, but when sorrow and distress came upon them, their heart cried out to the Lord.
Give yourself no respiterespite (פוגת) is an expression of restraint, like My eye overflows and will not ceasewithout respite (הפוגות) (Lamentations 3:49).
ועתה בגלותם: צעק לבם אל אדני.⁠א ואילו צעק לבם אליו בעוד שהיו יושבין על אדמתם בשלוה עד שלא גלו, לא היו גולים ולא היו צריכין לצעוק בגלותם.
אל תתני פוגת לך – פתרונו: אל תתני מעצור לך, כמו: עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות (איכה ג׳:מ״ט).
א. כן בפסוק. בכ״י מינכן 5, פראג: י״י.
Their heart cried out to the Lord – Now, in their exile, their heart cried out to the Lord; if only their heart had cried out to him while they lived upon their land in peace before they were exiled, they would not have been exiled, and would not need to cry out in their exile.
give yourself no respite (פוגת) – Its explanation is give yourself no restraint, like My eye overflows and will not cease – without respite (הפוגות) (Lamentations 3:49).
פוגת – דבק, והטעם: פוגת עין, מגזרת: ויפג לבו (בראשית מ״ה:כ״ו).
Respite (פוגת). The construct [although followed by lamed], and the sense is respite for the eye. It is from the same source as in the phrase but his heart grew faint (ויפג) (Genesis 45:26).⁠1
1. Cf. Rashi who cites the same verse from Genesis.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

(18-19) The heart of your enemies cried out; and its meaning is that they made cries against HaShem, and they said to the wall of the daughter of Zion that she would weep and protest about her children who are dying from hunger, and she says thus:
צעק לבם – כנוי לאנשי ציון ויהודה. ויאמר ירמיה אל החומה שתוריד דמעה, וכל זה מליצת שיר כמו שנהג בכל זה הספר, וגם דרך השיר לדבר פעם לנסתר פעם לנוכח, וכל ספר תהלים בזה הדרך.
פוגת – שם מוכרת כמו שנת, ורבים כן בעברי.
תדום – לנקבה נסתרת הוא, כבת עיניך.
צעק – יעורר המקונן התמרור במה שאמר כי להפליג צעקת לב העם לאביהם שבשמים יסבו דבורם אל חומת בת ציון שהיא מקפת את כל כניסתם וגדלם לומר לה את חומה נשגבה אשר לא נטמאת ולא שטית תחת אישך מה לך נרדמת מהתאונן ושטוח על שבר בת עמך.
הורידי כנחל דמעה – על מפלתם, ואל תדום בת עיניך – אחר שלא ישיג לך עמל ויגיעה בזה כמונו.
צעק לבם אל אדני. וכן נכח פני אדני אם יהרג במקדש אדני כולם שם של אדנות בספרים מדוייקים וכן ראויים להיות על פי המסורת וסימן נמסר במ״ג במערכת אות האל״ף ואינון מן י״ד בסיפרא.
אל תדם. במקצת ספרים כ״י ואל תדם בוא״ו וכן הוא בתרגום אבל בספרים מדוייקים בלא וא״ו.
צעק לבם – של בני ישראל היושבים ונדמים (פסוק יו״ד) וזאת צעקת לבם ״חומת בת ציון״ וגו׳.
פוגת – שרשו פוג קרוב לפוק ונפק, ל׳ יציאה ונדנוד (ולא יפיק, ירמיה י׳:ד׳), הפסק הצער והמכאוב.
בתחילה לא צעקו אל ה׳ בליבם, אבל בבוא עליהם צרה וצוקה בגלותם1 צָעַק לִבָּם אֶל אֲדֹנָי ונתבטלה מהם גזר השמד2, אך אילו צעק לבם אל ה׳ בעוד היו יושבים על אדמתם בשלוה, לא היו גולים ולא היו צריכים לצעוק3; ועתה מדבר הנביא אל חומת ירושלים4, חוֹמַת בַּת צִיּוֹן חומה נשגבה אשר לא נטמאת ולא שטית תחת אישך, מה לך נרדמת מלהתאונן ולהשתטח על שבר בת עמך?!⁠5 הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה, אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ – תנחומים לצערך6 ומעצור7 לתפילותייך8, אַל תִּדֹּם – תשתוק9 בַּת עֵינֵךְ – אישון עינך10 מלדמוע11 ולהתחנן על העוללים המתים ברעב12: ס
1. ר״י קרא.
2. פלגי מים.
3. ר״י קרא.
4. פלגי מים.
5. עקדת יצחק.
6. תרגום.
7. ר״י קרא.
8. תרגום.
9. תרגום.
10. לעזי רש״י.
11. תרגום.
12. אבן עזרא .
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יט) ק֣וּמִי׀ רֹ֣נִּי [בַלַּ֗יְלָה] (בליל) לְרֹאשׁ֙ אַשְׁמֻר֔וֹת שִׁפְכִ֤י כַמַּ֙יִם֙ לִבֵּ֔ךְ נֹ֖כַח פְּנֵ֣י אֲדֹנָ֑י שְׂאִ֧י אֵלָ֣יו כַּפַּ֗יִךְ עַל⁠־נֶ֙פֶשׁ֙ עֽוֹלָלַ֔יִךְ הָעֲטוּפִ֥ים בְּרָעָ֖ב בְּרֹ֥אשׁ כׇּל⁠־חוּצֽוֹת׃
Arise and shout1 in the night, at the beginning of the watches.⁠2 Pour out your heart like water before the face of Adonai. Raise your palms to Him for the lives of your children who faint from hunger at the head of every street.⁠"3
1. shout | רֹנִּי – Though "רון" often has a positive connotation, to cry out in joy or song, it might also refer to a cry of distress or to prayer, as used in Melakhim I 8:26 and 22:36 (R"Y Kara and Ibn Ezra).
2. watches | אַשְׁמֻרוֹת – See opinions in Bavli Berakhot 3a that the night was divided into either three or four sections, each called a "watch". It is not clear which is referred to here. The word "beginning" might suggest that the verse refers to the beginning of the night, while the command "rise" might imply that a later watch is referred to, for one only rises after having slept. Alternatively, the verse might mean to cry out at every watch of the night (Hoil Moshe).
3. street | חוצות – The word "חוּץ" simply means "the outside", but in many verses, especially when appearing in the plural, it might refer more specifically to streets. [Often, though, the verse is ambiguous enough to also sustain the meaning of "outside" or "open places" and the like.] In Melakhim I 20:34 the word appears to refer to market places. If this meaning is applied to our verse, the irony is palpable: children die from hunger in the empty markets for there is no food.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
קוּמִי כְנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל דְשַׁרְיָא בְגָלוּתָא עֲסוֹקִי בְּמִשְׁנָה בְּלֵילְיָא אֲרוּם שְׁכִינְתָּא דַייָ שַׁרְיָא לְקִבְלִיךְ וּבְפִתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא כְּשֵׁירוּי שְׁפַרְפְּרָא שַׁדְיָא הֵיךְ מַיָּא עַקְמוּמִית לִבֵּיךְ וְהַדְרִי בִתְיוּבְתָּא וְצַלְאִי בְּבֵית כְּנִשְׁתָּא כָּל קֳבֵל אַפֵּי יְיָ טוּלִי לְוָתֵיהּ בִּצְלוֹ יָדַיִךְ עַל נַפְשַׁת עוּלֵמַיךְ דְצָחִין בְּכַפְנָא בְּרֵישׁ כָּל מָחוֹזִין.
[כב] קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת – רַבִּי אוֹמֵר אַרְבַּע אַשְׁמוּרוֹת בַּלַּיְלָה, וְאַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת בַּיּוֹם. הָעוֹנָה אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעֵת, וְהָעֵת אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעוֹנָה, הָרֶגַע אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעֵת, וְכַמָּה הוּא רֶגַע, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר כְּדֵי לְאָמְרוֹ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי כְּהֶרֶף עַיִן. וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת רִבּוֹא וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה לְשָׁעָה, זֶה הוּא רֶגַע. רַבִּי נָתָן אָמַר שָׁלשׁ אַשְׁמוּרוֹת בַּלָּיְלָה. רַבִּי זְרִיקָא וְרַבִּי אַמֵּי בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ (תהלים קי״ט:ס״ב), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרוֹת (תהלים קי״ט:קמ״ח), כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְתוּבִים, רַבִּי חִזְקִיָּה וְאָמְרֵי לָהּ רַבִּי זְרִיקָא וְרַבִּי אַמֵּי, חַד אֲמַר טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי, וְחַד אֲמַר טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי נָתָן, מַאן דְּאָמַר טַעְמָא דְרַבִּי, הָא נִיחָא. מַאן דְּאָמַר טַעְמָא דְרַבִּי נָתָן: רֹאשׁ אַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה (שופטים ז׳:י״ט). וְרַבִּי נָתָן מַה מְּקַיֵּם חֲצוֹת לַיְלָה, אֶלָּא פְּעָמִים חֲצוֹת לַיְלָה, וּפְעָמִים קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרוֹת. וְאֵיךְ עֲבִידָא, בְּשָׁעָה שֶׁדָּוִד אוֹכֵל סְעוּדַת עַצְמוֹ אוֹכֵל עַד תֵּשַׁע שָׁעוֹת וְיָשֵׁן עַד רֹאשׁ אַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה וְעוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וּבְשָׁעָה שֶׁדָּוִד אוֹכֵל סְעוּדַת מְלָכִים, אוֹכֵל עַד הָעֶרֶב וְיָשֵׁן עַד חֲצוֹת, וְעוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מֵחֲצוֹת לַיְלָה וּלְמַטָּה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא הָיָה הַשַּׁחַר בָּא וְדָוִד יָשֵׁן, וְהוּא שֶׁאָמַר דָּוִד: עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר (תהלים נ״ז:ט׳), אִיתְעַר יְקָרִי מִן קֳדָם יְקָרֵיהּ דְּבוֹרְאִי, יְקָרִי לֵית כְּלוּם קֳדָם יְקָרֵיהּ דְּבוֹרְאִי. אָעִירָה שָּׁחַר אֲנָא מְעוֹרֵר שַׁחֲרָא וְלֵית שַׁחֲרָא מְעוֹרֵר לִי. רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר מְנַחֵם אָמַר כִּנּוֹר הָיָה נָתוּן תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו וְהָיָה עוֹמֵד וּמְנַגֵּן בּוֹ בַּלַּיְלָה.
אָמַר רַבִּי לֵוִי כִּנּוֹר תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה רוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ וְהָיָה מְנַגֵּן מֵאֵלָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן (מלכים ב ג׳:ט״ו), וְהָיָה כְּנַגֵּן בַּמְנַגֵּן אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, הַכִּנּוֹר מֵאֵלָיו הָיָה מְנַגֵּן, וּכְשֶׁהָיָה דָּוִד שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ הָיָה עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִים קוֹלוֹ שֶׁל דָּוִד עוֹסֵק בַּתּוֹרָה הָיוּ אוֹמְרִים וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, מִיָּד הָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה. וּמַה מְּקַיֵּם רַבִּי קְרָיָה דְרַבִּי נָתָן, אָמַר רַבִּי הוּנָא סוֹפוֹ שֶׁל שְׁנִיָּה וְרֹאשָׁהּ שֶׁל שְׁלִישִׁית שֶׁמְתַוְּכוֹת הַלַּיְלָה. אָמַר לוֹ רַבִּי מָנֵי אִלּוּ נֶאֱמַר תִּיכוֹנוֹת יָאוּת הֲוַת, הָא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא תִּיכוֹנָה, קַדְמָיְיתָא לָא מִיתְחַשְּׁבָה, דְּעַד כַּדּוּ לָא אֲתָא עִידָן.

רמז תתרלד

נכח פני ה׳ – מכאן אמרו כל תלמיד חכם שיושב בינו לבין עצמו וקורא ושונה כביכול הקב״ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו, לכך נאמר נכח פני ה׳ ולהלן הוא אומר ויחנו אלה נכח אלה.
פקומי ורנני באלליל וכ׳אצה פי אואיל אלנווב, וכאן קלבך יסיל כאלמא בין ידי אללה, וארפעי אליה צ׳נך עלי נפוס צביאנך, אלמתצ׳וורין מן אלגוע פי אטראף אלאסואק.
קומי – לכן קומי ורנני בלילה ובפרט בראשי האשמורות וכאלו לבך ישפך כמים לפני ה׳ ושאי אליו לבך (או ״כונתך״ או ״מחשבתך״, והכוונה שעבדי לו כל לבד ומחשבתך. כ״ה הנוס׳ ״צינך״ בכל כ״י העתיקים, אן המאוחרים לא הבינוה ותקנו כפי הפשט ״כפיך״. ובתהלים עח, עב תרגם ובתכונות כפיו ינחם ״וסיירהם בפהם תדבירה״ שענינו דומה לכאן מחשבה והנהגה).
אשמורות – חלקי הלילה, שהלילה נחלק בשלשהא חלקים, כמו שאמרו רבותינו במסכת ברכות.
העטופים – פשמיץ בלעז.
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165: ״לשלשה״.
Watches – Two parts of the night, for the night is divided into three parts,⁠1 as our Rabbis stated in Maseches Berachos.⁠2
FaintPasmez in Old French [faint].
1. See Rashi in Shemot 14:24.
2. 3a.
קומי רני בלילה – בליל כתי׳ בלילה קרי כלומר בליל ט׳ באב זכרי אותו בכל שנה ושנה.
רני – כמו ותעבור הרנה והוא לשון מספד.
לראש אשמורות – בשעה שהתנומה מתנודדת מבני אדם.
שפכי כמים לבך – לכן אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים את לבו כמים.
נכח פני י״י – כל המתפלל בלילה כאלו שכינה כנגדו מפני שלבו פנוי ואינו מהרהר בצרכי העולם והוא מתפלל בכוונה.
שאי אליו כפיך – פסוק זה על בני הגולה שיבקשו רחמים על ישראל בכל דור ודור.
על נפש עולליך העטופים ברעב – בלא נבואה וחזון כענין שנא׳ והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע אל דברי י״י (עמוס ח׳:י״א).
בראש כל חוצות – מפוזרים בחוצות לארץ בכל חוצות הגוים.
קומי רוני בלילה – בליל כתיב, כלומר: בליל ט׳א באב זכרי אותו כל שנה.⁠ב
רוני – כשם שקרוי רון כשישאו בני אדם קולם וירונו כאשר יגילו, כך קרוי רון כשיתן אדם את קולו בבכי, כי רון לשון המון וקול שאון הוא, הן למשוש הן לקינה, כמה דאת אמר: ותעבור הרינה במחנה (מלכים א כ״ב:ל״ו)
א. כן בכ״י מינכן 52. בכ״י פריס 162: ״ליל בט׳⁠ ⁠⁠״.
ב. כן בכ״י פריס 162, מינכן 52. בכ״י לונדון 27298, פרמא 2203 חסר: ״קומי רוני... שנה״.
Arise, cry out at night – at night is written defective, as though to say on the night of the ninth of Av: "Remember me every single year".
cry out (רוני) – just as reading "Chant!⁠" when the people raise their voice and pray as they rejoice. Thus, "Chant!⁠" is read when a person offers his voice in weeping, for chant (רון) is an expression of noise, and is the sound of tumult – whether for joy, or for lamentation. As it is written The call (הרנה) went out in the camp (I Kings 22:36).
קומי רני בלילה – פתרונו: קומי צעקי בלילה. כשם שקרוי רון כשישאו בני אדם קולם וירונו כאשר יגילו, כן קרוי רון כשיתן אדם את קולו בבכי. כי רון לשון צעקה הוא, הן למשוש הן לקינה. כמה דאת אמר: לשמוע אל הרינה ואל התפילה (מלכים א ח׳:כ״ח), שפתרונו: לשמוע אל הצעקה ואל התפילה, וכן ויעבורא הרנה במחנה (מלכים א כ״ב:ל״ו).
א. כן בפסוק. בכ״י מינכן 5: ותעבור. בכ״י פראג: ״ותעבר״.
Arise, cry aloud (רוני) in the night – Its explanation is: Arise, cry out in the night, just as reading chant! when people raised their voice and chanted as they rejoiced. Thus chant! is read when a person offered his voice in weeping, for chant (רון) is an expression of outcry whether for joy or for lament. And from another explanation, to hear the cry (הרנה) and the prayer (I Kings 8:28), since its explanation is to hear to the cry and the prayer, and thus The call (הרנה) went out in the camp (I Kings 22:36).
רני – הרמת קול בשיר או בנהי, וכן: ותעברא הרנה (מלכים א כ״ב:ל״ו) – הכרוז.
א. כן בכ״י פרמא 2876, מונטיפיורי 40, וטיקן 488. בנוסח שלו: ״ויעבר״.
Cry out (רני). The raising of noise in song or lament. Thus, a cry (הרנה) went through (I Kings 22:36).⁠1
1. In other words, a ringing shout went out
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 18]

רני – סוג לשמחה ולתוגה, ופה לתוגה.
קומי – אמר שתקום החומה להעיר רנת הבכי והיגון לראש אשמורת הלילה כי אז הוא זמן מיוחד שבו התינוק נעור ויונק משדי אמו (ברכות ג׳.) ואז הוא עת קבוע אשר תשפוך לבך כמים על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות ואינם בחיקך כמנהג.
בליל. בלילה ק׳ רוצה לומר ליל תשעה באב זכרי אותו בכל שנה ושנה לקח טוב ועיין עוד קול בוכים ולחם דמעה.
נכח פני אדני. כדלעיל.
רני – רנן ורום קרובים (מוט⁠־נוט), הרים קול בין לשמחה בין ליגון בין לכל סבה, ופן ויעבר הרנה (מלכים א׳ כ״ב:ל״ו) ר״ל הרמת קול.
לראש – כל אחת מהאשמורות שבהן מקימים את השומרים (שופטים ז׳:י״ט) ויש מי ששומע צעקתך.
נכח פני ה׳ – כל מה שאדם עושה הוא לפני ה׳ מלא כל הארץ כבודו, וכאן כוונתו בהסיבך לבך אליו.
קומי רני בלילה וגו׳ – תנא ר׳ חייא, כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו, שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמרות שפכי כמים לבך נוכח פני ה׳1 (תמיד ס״פ ד׳).
1. דתפלה קבועה הלא ליתא בראש אשמורת, ולכן קאי אתורה דלא איברא לילה אלא לגירסא.
קוּמִי כנסת ישראל1 | רֹנִּי – שִׁירִי שִׁירֵי נְהִי והספד2 בקול צעקה3 בַלַּיְלָה (בליל4 כתיב) לְרֹאשׁ – בתחילת אַשְׁמֻרוֹת5, בשעה שהתנומה מתנודדת מבני אדם6, וכדי שֶׁתִּשָּׁמַע תפילתך7 שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי8 ותקני את עקמומיות ליבך9, שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ10 עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים – המעולפים11 בְּרָעָב, המפוזרים12 בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת הגויים בחוץ לארץ13: ס
1. תרגום. ולפי עקדת יצחק הפסוק פונה לחומת ירושלים.
2. אבן עזרא, לקח טוב. ולפי התרגום ״עיסקי במשנה״.
3. ר״י קרא.
4. כתיב ״בליל״ וקרי ״בלילה״, כלומר בליל ט׳ באב זכרי אותו בכל שנה ושנה, ר״י קרא לקח טוב.
5. המילה ״אשמורות״ פירושה חלקי הלילה, שהלילה נחלק בשלשה חלקים, כמו שאמרו רבותינו בתלמוד (ברכות ג.), רש״י.
6. לקח טוב. כי אז הוא זמן מיוחד שבו התינוק נעור ויונק משדי אמו (ברכות ג.), ואז הוא עת קבוע אשר תשפוך לבך כמים על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות ואינם בחיקך כמנהג, עקדת יצחק.
7. לקח טוב.
8. שכן כל המתפלל בלילה כאלו שכינה כנגדו, מפני שלבו פנוי ואינו מהרהר בצרכי העולם והוא מתפלל בכוונה, לקח טוב.
9. תרגום.
10. יש מרבותינו שביארו פסוק זה על בני הגולה שיבקשו רחמים על ישראל בכל דור ודור, ולפי ביאור זה ״עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב״ הם העם הנמצאים בלא נבואה וחזון, לקח טוב.
11. לעזי רש״י.
12. לקח טוב.
13. לקח טוב.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(כ) רְאֵ֤ה יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ וְֽהַבִּ֔יטָה לְמִ֖י עוֹלַ֣לְתָּ כֹּ֑ה אִם⁠־תֹּאכַ֨לְנָה נָשִׁ֤ים פִּרְיָם֙ עֹלְלֵ֣יא טִפֻּחִ֔ים אִם⁠־יֵהָרֵ֛ג בְּמִקְדַּ֥שׁ אֲדֹנָ֖י כֹּהֵ֥ן וְנָבִֽיא׃
See Hashem and look! To whom have You done this! Shall women eat their fruit, the children whom they nurtured?⁠1 Shall priest and prophet be killed in Adonai's sanctuary?
1. nurtured | טִפֻּחִים – The noun "טִפֻּחִים" appears only here, while the related verb "טפח" appears only twice more, in Yeshayahu 48:13 and Eikhah 2:22. In the latter, the verb is parallel to "וְרִבִּיתִי", referring to bringing up children, suggesting that the noun "טִפֻּחִים", too, might refer to "child rearing" (R"Y Kara and Hoil Moshe) or "pampering" (Rashi and Lekach Tov). The word, thus, might relate to the Akkadian "tuppu" (to raise children). Cf. Ibn Janach (Sefer HaShorashim), pointing to Arabic cognates, who suggests that "טפח" means: "to bear healthy children", while "טִפֻּחִים" refers to those so born. Finally, Ibn Ezra relates the word to the noun "טפח", a span of the hand, and suggests: "dandling" (carrying by the palm). This image of mothers eating their children shows the fulfillment of the curse of Vayikra 26:29 and Devarim 28:53.
א. עֹלְלֵ֣י ל=עֹלֲלֵ֣י (חטף)
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
חֲזֵי יְיָ וּתְהֵי מִסְתַּכֵּל מִן שְׁמַיָּא לְמַן אִיסְתַּקִיפְתָּא כִּדְנַן אִם חֲזֵי לִבְנָתָא דְיִשְׂרָאֵל לְמֵיכַל פֵּירֵי בִטְנֵיהוֹן עוּלְמַיָּא רְגִיגְתָא דַהֲווּ מְלַפְפִין בִּסְדִינִין דְמֵלָתֵיהּ עֲנַת מִדַּת דִינָא וְכֵן אֲמָרַת אִם חֲזֵי לְמִקְטַל בְּבֵית מוּקְדְּשָׁא דַייָ כַּהֲנָא וּנְבִיָּא כְּמָה דִקְטַלְתּוּן יָת זְכַרְיָה בַּר עִידּוֹא כַּהֲנָא רַבָּא וּנְבִיָּא מְהֵימָן בְּבֵית מוּקְדְשָׁא דַייָ בְּיוֹמָא דְכִפּוּרַיָּא עַל דְאוֹכַח יַתְכוֹן דְלָא תַעַבְדוּן דְבִישׁ קֳדַם יְיָ.
א. כן בכ״י פריס 110, וטיקן אורבינטי 1. בנוסח התימני בכ״י אוקספורד 139 4° תוקן ל״יהוידע״. והשוו דברי הימים ב כ״ד:כ׳-כ״א.
[כג] רְאֵה ה׳ וְהַבִּיטָה – מַעֲשֶׂה בְּדוֹאֵג בֶּן יוֹסֵף שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בֶּן קָטָן לְאִמּוֹ, וְהָיְתָה מְמַדֶּדֶת אוֹתוֹ בִּטְפָחִים וְנוֹתֶנֶת מִשְׁקָלוֹ זָהָב לַשָּׁמַיִם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, וְכֵיוָן שֶׁהֵקִיפָה מְצוּדָה לִירוּשָׁלַיִם, טְבָחַתּוּ אִמּוֹ בְּיָדֶיהָ וַאֲכָלַתּוּ, וְהָיָה יִרְמְיָה מְקוֹנֵן לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְאוֹמֵר לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְשִׁיבַתּוּ: אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה׳ כֹּהֵן וְנָבִיא, זֶה זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע.
אלהם אנצ׳ר לי וארחמני, פאנה מן ד׳א בטשת בה כד׳י, אן תאכל אלנסא אולאדהן אלצביאן אלמתרפהון, ואן יקתל פי קדס אללה אמאם ונבי.
ראה ה׳ – ראה ה׳ ורחמני (ראה א יא) כי למי זה הכית כה שתאכלנה הנשים בניהן העוללים הענוגים ושייהרג במקדש וכו׳.
עוללי טפוחים – ילדים רכים שעודן גדילים בטפחי אמותם.
ורבותינו דרשוהו: בדואג בן יוסף שהיתה אמו מודדתו בטפחים בכל יום לתת זהב לבית המקדש לפי מה שהיה גדל.⁠א
אם יהרג במקדש י״י כהן ונביא – רוח הקודש משיבתם: וכי נאה לכם שהרגתם את זכריה בן יהוידע כמו שכתוב בדברי הימים שהוכיחם כשבאו להשתחות ליואש ועשאוהו עבודה זרה: ורוח לבשה את זכריה בן יהוידע וגו׳ (דברי הימים ב כ״ד:כ׳), והיה כהן ונביא והרגוהו בעזרה.
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3081, פרמא 3204. בדפוסים נוסף כאן: ״ולבסוף אכלתו״.
Infants who were lovingly attended – Tender children, who are still being raised with their mothers' pampering. And our Rabbis expounded [that this phrase is] referring to Do'eg the son of Yosef,⁠1 whose mother would measure him with [her] handbreadth every day,⁠2 to give gold to the Beis Hamikdosh according to how much he grew;⁠3 {and in the end she devoured him}.⁠4
When in the Sanctuary of God, was murdered a kohein and a prophet – The Holy Spirit answers them, "Was it proper for you to have murdered Zecharyah the son of Yehoyada,⁠" as it is written in Divrei HaYamim,⁠5 that he reproved them when they came to prostrate themselves to Yo'ash, and they deified him. "And the Spirit [of God] enveloped Zecharyah the son of Yehoyada,⁠"6 who was a kohein and a prophet, and they killed him in the courtyard.⁠7
1. See Eikhah Rabbah 1:51 which indicates that the infant was the son of Do'eg who had died, leaving a small child. However, according to an edification in the Talmudic text in Maseches Yoma 38b, Do'eg was the child's name, and Rashi apparently had this version.
2. The word טפחים [tipuchim] meaning care, can also be vowelized as tephuchim, meaning 'handbreadths.'
3. I.e., the weight he gained.
4. Maseches Yoma 38b.
5. II Divrei HaYamim 24:20-21.
6. Ibid., 24:20.
7. Because he rebuked them for worshiping idols and he had prophesied the destruction of Yerusholayim.
ראה י״י והביטה – כלשון בני אדם שכופל דבריו.
למי עוללת כה אם תאכלנה נשים פרים – פרי בטניהם.
עוללי טפוחים – כמו וימיני טפחה שמים (ישעיהו מ״ח:י״ג) ופירושו תקנה שמים מתוקנים כמו גדולים ונוראים כך היו בני ציון עוללי טפוחים מתוקנים בכל מיני תענוגים מפונקים בכל מיני תפנוקים ובשעת כשלון ירושלים היו אוכלות אותם ובדברי ר׳ ז״ל אמ׳ מעשה בבית שני בדואג בן יוסף שהניחו אביו בן קטן לאמו והיה (והיתה) מודדתו בטפוחים ונותנת משקלו זהב לבית המקדש ובשעת כשלונה של ירושלם טפחתו ואכלתו ועליה קונן ירמיהו אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים.
אם יהרג וגו׳ – זה זכריה בן יהוידע הכהן (דברי הימים ב כ״ד:כ׳) שהיה דמו תוסס בבית המקדש עד שבא נבוזראדן רב טבחיא ונקם עליו נקם גדול כמו שמפורש בפר׳ חלק שלא מצינו שאומות העולם הרגו נביאים בבית המקדש אלא רוח הקדש אומרת להם לישראל.
אם יהרג במקדש י״י כהן ונביא – כשם שעשיתם דבר משונה וגדול כך לקיתם בדבר משונה וגדול.
למי עוללת כה – כשם שעוללת לי. כלומר:⁠א השמע עם שתאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים, כשם שנשים רחמניות בשלו ילדיהן (איכה ד׳:י׳) להברות למו, או ראה שיהרג במקדש י״י כהן ונביא כשם שנהרגו כהנים על עבודתם.⁠ב
א. כן בכ״י פריס 162, מינכן 52. בכ״י לונדון 27298, פרמא 2203 חסר: ״כלומר״.
ב. כן בכ״י פריס 162, מינכן 52. בכ״י לונדון 27298, פרמא 2203: ״על עבודתם כהנים״.
To whom have you done this – just as you have done to me? That is to say, have a people been heard of such that women eat their own offspring inasmuch as compassionate women boiled their children for food for themselves? Or, do you see that priest and prophet are killed in the Sanctuary of HaShem inasmuch as the priests were killed on account of their action/profession?
ראה י״י והביטה למי עוללת כה – כמו שעוללת לי. השמע עם שתאכלנה נשים פריים עוללי טיפוחים, או ראה שיהרג במקדש כהן ונביא – כשם שנהרגו כהנים על עבודתם.
עוללי טיפוחים – פתרונו: עוללי גידולים.
See, O HaShem, and behold to whom you have done this – just as you have done to me.
Should (women) eat their own offspring? Have a people heard of such that women eat their own offspring, or see that priest and prophet are killed in the Sanctuary, in as much as the priests were killed on account of their action/profession?
offspring of their nursing – Its explanation is, offspring of (their) raising.
טפוחים – מגזרת: טפח, כמנהג הנשים עם ילדיהן הקטנים שישנו.
Children that are dandled (טפוחים) is from the same source as טפח, as is the custom of women with their small children who sleep.⁠1
1. Emending שישנו from root שנה to teach, to שיישנו from root ישן to sleep. Cf. Schoenfelder.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

(20) the women are eating their own children, and the prophets and priests are killed in the sanctuary. The explanation, referring to Zechariah1, speaks through exposition.
1. Cf. Rashi from Lamentations Rabbah 2.20.23 (& 1.16.51); Lekach Tov.
למי – הטעם למי זולתי.
טפוחים – מטעם טפח, כמנהג הנשים עם ילדיהן.
אם יהרג – ע״י נבוכדנצר, ואין ספק שנביאים רבים מתו שם, ואם נמלטו ירמיה וברוך, כי היו היותר מעולים. וכבר ביאור המורה שתוף נביא.
כהן ונביא – זה שני כתרים, ר״ל כתר כהונה וכתר תורה, ולפנים אמר מלך וכהן (איכה ב׳:ו׳) שהם כתר מלכות וכתר כהונה.
(כ-כא) ראה. שכבו. עוד תדברי בקול רנה וצעקה לפניו לאמר ראה יי׳ והביטה למי מכל האומות שקדם שברם עוללת כה. וזה אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים. וא״ת אתה ראית בעיניך שהיה כבר בישראל דבר כזה שנאמר (מלכים ב ו׳) ויהי מלך ישראל עובר על החומה ואשה צעקה וגו׳ לאמר הושיעה אדוני המלך וגו׳ ויאמר לה המלך מה לך, ותאמר האשה הזאת אמרה אלי תני את בנך ונאכלנו וגו׳. ויהי כשמוע המלך את דברי האשה ויקרע: הנה שהכתוב מעיד תחילה וסוף שעליך נתפרסם הדבר הזה בשומרון ואין כל חדש. אצעק על דבר שלא היה בשום אומה ולשון ומקום ולא היה אפשר להיות והוא אם יהרג במקדש יי׳ כהן ונביא כמו שהיה במפלת העם אשר בתוכה. ועוד ראיתי כי הרעב ההוא אשר בשומרון היה זמן מועט ולא סופר שמתו בה רבים אמנם בתוככי ירושלם שכבו לארץ חוצות נער וזקן מפני הרעב שלא היה בהם כח לסבול בתולותי ובחורי שהיה בהם כח מה יותר נפלו בחרב באופן שנראה לכל כי אתה יי׳ את אשר חפצת מלב ומנפש אתה עשית ולזה כלית אותם בכל הצדדים שאפשר להזמינם בלי שום חמלה כאילו לא היה עם ראוי לחמול עליו והוא אומר הרגת ביום אפך טבחת ולא חמלת. ולא נראה ממך כהורג המחויב לחמול אבל כטובח בקר וצאן בימי המשתה שאין ראוי לחמול על השחוטים כלל.
אם יהרג. כדלעיל.
טפחים – כמו אשר טפחתי ורביתי בפסוק כ״ב, הוראתו החתל בחיתולים רק כוונתו גַּדֵּל וְאָמוֹן בחבה.
יהרג – ע״י אויב.
ראה ה׳ והביטה למי עוללת כה. כי המכה להסיר הזדון ישרש התכונה הרעה מלב העושה, ופה היה ההיפך אשר בשביל שנהרג במקדש ה׳ כהן ונביא ענשן באכזריות גדולה יותר שיבשלו בניהן. וזה פלא.
אם תאכלנה וגו׳ – מעשה בדואג בן יוסף שהניחו אביו בן קטן לאמו, בכל יום היתה אמו מודדתו בטפחים ונותנת משקלו בזהב לבית המקדש, וכשגבר אויב טבחתו ואכלתו, ועליה מקונן ירמיה, אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים,⁠1 ורוח הקודש משיבה ואומרת אם יהרג במקדש ה׳ כהן ונביא [זה זכריה בן יהוידע]⁠2 (יומא ל״ח:)
1. מלשון טפחים שזכר.
2. יתכן בטעם תשובה זו למאמר של ירמיהו בזה, דכיון שחללו המקדש והריגת כהן ונביא שוב גם ההקדש שלה לביהמ״ק נעשה חולין ולכן לא הגין עליה.
רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה על כל העונשים והצרות שהבאת עלי1, מבין כל האומות2 לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה – כך3 כשם שעוללת לי?⁠4 הַאִם נשמע על עַם אשר5 תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם – פרי בטניהם6 כשם שנשים יהודיות רחמניות בשלו ילדיהן?!⁠7 עֹלֲלֵי טִפֻּחִים – ילדים רכים שעדיין גדלים בטפחי אמותם!8, הַאִם ראינו עַם אשר9 יֵהָרֵג אצלו בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא כשם שנהרגו אצלנו כהנים על עבודתם?!10: ס
1. פלגי מים.
2. עקדת יצחק.
3. תרגום.
4. ר״י קרא .
5. ר״י קרא.
6. לקח טוב.
7. להלן איכה ד, י, ר״י קרא.
8. רש״י. כפי שעושים כאשר מרדימים תינוק שטופחים על גבו, אבן עזרא.
9. ר״י קרא.
10. ר״י קרא. ובמדרש, מעשה בדואג בן יוסף שמת ובנו נשאר אצל אמו, בכל יום היתה אמו מודדתו בטפחים ונותנת משקלו בזהב לבית המקדש, וכשגבר אויב טבחה אותו אמו בידיה ואכלה אותו, ועליה מקונן ירמיה ״אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים״, ורוח הקודש משיבה ואומרת ״אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא״, וכי נאה לכם שהרגתם בַּעֲזָרַת בית המקדש את זכריה בן יהוידע שהיה כהן ונביא?! יומא לח:, מדרש רבה, רש״י, אבן עזרא.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(כא) שָׁכְב֨וּ לָאָ֤רֶץ חוּצוֹת֙ נַ֣עַר וְזָקֵ֔ן בְּתוּלֹתַ֥י וּבַחוּרַ֖י נָפְל֣וּ בֶחָ֑רֶב הָרַ֙גְתָּ֙א בְּי֣וֹם אַפֶּ֔ךָ טָבַ֖חְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ׃
On the ground in the streets lie young and old. My virgins and young men have fallen by the sword. You have killed on the day of your anger. You slaughtered! You had no mercy!
א. הָרַ֙גְתָּ֙ =ש1,ק-מ ובדפוסים
• ל!=הָרַגְ֙תָּ֙ (הפשטא מלעיל נכתב באות גימ"ל במקום באות רי"ש)
• הערת ברויאר, והמקליד תיקן בלי להעיר
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובאבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
דְמָכוּ עַל אַרְעָא בִּמְחוֹזִין עוּלֵימַיָּא וְסָבַיָּא דַהֲווּ רְגִילִין לְמִשְׁכּוֹב עַל כָּרִין דְמִילַת וְעַל עַרְסִין דְשֵׁן דְפִיל בְתוּלָתַי וְרוּבַי נְפַלּוּ קְטִילִין בְּחַרְבָּא קְטַלְתָּא בְיוֹם רוּגְזָךְ נְכִיסְתָּא וְלָא חַסְתָּא.
[כד] שָׁכְבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת וגו׳ – כְּתִיב: וְאֵת חֲמַת ה׳ מָלֵאתִי נִלְאֵיתִי הָכִיל שְׁפֹךְ עַל עוֹלָל בַּחוּץ וְעַל סוֹד בַּחוּרִים יַחְדָּו כִּי גַם אִישׁ עִם אִשָּׁה יִלָּכֵדוּ זָקֵן עִם מְלֵא יָמִים (ירמיהו ו׳:י״א). לְפִיכָךְ שָׁכְבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת.
ואנצ׳גע עלי אלארץ׳ כ׳ארגא אלצבי מנהם ואלשיך׳, ואבכארי ושבאבי וקעו באלסיף, קתלתהם פי יום ג׳צ׳בך, וד׳בחתהם בג׳יר שפקה.
שכבו – ושכבו על הארץ בחוץ (המשך לפסוק הקודם).
לא חמלת – בלי חמלה.
שכבו לארץ חוצות נער וזקן – במדה שחטאו בה לקו מה כתיב בהם כי גם איש עם אשה ילכדו נער עם מלא ימים (ירמיהו ו׳:י״א) לפיכך שכבו לארץ חוצות נער וזקן שהיו שוכבין מוטלין בחוצות כדומן על פני האדמה.
בתולותי ובחורי נפלו בחרב – שאם לא נתת רשות לאומות העולם אין כל אומה ולשון היתה יכולה לי.
שכבוא – כטעם: ושכבתי עם אבותי (בראשית מ״ז:ל׳).
א. כן בפסוק ובכ״י מונטיפיורי 40. בכ״י פרמא 2876: ״שכבי״.
They lie (שכבו) has the same meaning as For I will lie down (ושכבתי) with my fathers (Genesis 47:30).
מתו נערים וזקנים, בתולות ובחורים.
The youths and elders, maidens and youths, are dead.
חוצות – בחוצות.
נער וזקן – שמנהג כל אחד משני אלה לשכב על מטה רפה.
טבחת – כצאן לטבח.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

טבחת לא חמלת. קדמון כ״י כתוב ולא בוא״ו ונכתב בצדו פליגי ביה לא חמלת ע״כ ויש לפשוט שכתוב לא בלא וא״ו מהמסורת האומרת לא חמלת ב׳ ובסיפרא הדין חד ואידך הרגת לא חמלת דאני הגבר.
נער וזקן – נשארו בחיים, בתולתי ובחורי מבחר עמי מתו כי עליהם שפך אויב זעמו.
טבחת וגו׳ – אפילו על הבתולות לא רחם האויב ולא שבאן, כ״כ גדל זעפו לעשות טבח.
שכבו לארץ וגו׳ – לפי שהיה ירמיהו אומר (ו׳) ואת חמת ה׳ נלאיתי הביל, שפוך על עולל בחוץ1 ועל סוד בחורים יחדיו כי גם איש עם אשה ילכדו זקן עם מלא ימים – לפיכך שכבו לארץ חוצותעה*)2 (מ״ר).
1. הכונה היא ע״ד שאמרו (שבת קי״ט:) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבטלו בה תנוקות של בית רבן שנאמר שפוך על עולל בחוץ מה טעם שפוך (וע׳ רש״י שם) משום דעולל בחוץ, וז״ה כונת המד״ר כאן לפי שהיה ירמי׳ אומר – כלומר שהיה אומר להם תמיד השכם ושלוח את הנבואה הזאת כי שפוך על עולל בחוץ מטעם בטול ת״ת מתנוקות ולא שמעו לנבואתו, לזאת שכבו לארץ חוצות מדה כנגד מדה, מטעם שהעוללים הלכו שובבים בחוץ ולא הלכו ללמוד לזאת שכבו – חוצות.
2. ר״ל לפי ערך העבירה שעברו כך היה עונשם. וחסר בסוף הדרשה שכבו לארץ חוצות המלה וגו׳, ועיקר הדרשה מוסבת על הלשון שכבו לארץ חוצות נער וזקן, ומפרש דכלפי הענין שאמר ירמיהו שפוך על עולל בחוץ ועל סוד בחורים איש עם אשה זקן עם מלא ימים – לפיכך שכבו לארץ חוצות נער וזקן בתולותי ובחורי וגו׳.
מפני הרעב1 שָׁכְבוּ – מתו2 והיו מוטלים3 לָאָרֶץ בְּחוּצוֹת נַעַר וְזָקֵן כְּדֹמֶן על פני האדמה4, וזאת משום שלא יכלו לשרוד את הרעב5, בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי שכן יכלו לשרוד את הרעב6 נָפְלוּ בֶחָרֶב באופן שנראה לכל כי אתה ה׳ חפצת זאת, אתה עשית!⁠7 שאם לא נתת רשות לאומות העולם אין כל אומה שהיתה יכולה לי8, הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ – כעסך9, טָבַחְתָּ בנו כטובח בקר וצאן בימי המשתה בהם אין ראוי לחמול על השחוטים כלל, כך אתה10 לֹא חָמָלְתָּ עלינו: ס
1. עקדת יצחק בפס׳ כ׳.
2. אבן עזרא.
3. לקח טוב.
4. לקח טוב. במדה שחטאו בה לקו, מה כתיב בהם (ירמיה ו, יא) ״כִּי גַם אִישׁ עִם אִשָּׁה יִלָּכֵדוּ זָקֵן עִם מְלֵא יָמִים״, לפיכך שכבו לארץ חוצות נער וזקן שהיו שוכבין מוטלין בחוצות כדומן על פני האדמה, לקח טוב.
5. עקדת יצחק בפס׳ כ׳.
6. עקדת יצחק בפס׳ כ׳.
7. עקדת יצחק.
8. לקח טוב.
9. תרגום.
10. עקדת יצחק בפס׳ כ׳.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובאבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(כב) תִּקְרָא֩ כְי֨וֹם מוֹעֵ֤ד מְגוּרַי֙ מִסָּבִ֔יב וְלֹ֥א הָיָ֛ה בְּי֥וֹם אַף⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה פָּלִ֣יט וְשָׂרִ֑יד אֲשֶׁר⁠־טִפַּ֥חְתִּי וְרִבִּ֖יתִי אֹיְבִ֥י כִלָּֽם׃
You called, as on a festival day, my neighbors1 from around. On the day of Hashem's anger there was not a fugitive or survivor. Those whom I nurtured2 and reared, my enemy has finished them off.
1. my neighbors | מְגוּרַי – See Rashi and Ibn Ezra (second possibility) who relate "מְגוּרַי" to the verb "לגור", to sojourn or dwell (the phrase might literally read: "those who live around me"). Alternatively: "my terrors" (or perhaps: "those who terrify me") as the noun מָגוֹר means elsewhere. It is possible that both meanings are intended simultaneously.
2. nurtured | טִפַּחְתִּי – See the note on verse 20.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
תְהֵי קָרֵי חֵירוּתָא לְעַמָּךְ בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל יַד מְשִׁיחָא הֵיכְמָא דַעֲבַדְתְּ עַל יַד משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּיוֹמָא דְפִסְחָא דְאִתְכַּנְשִׁין עוּלֵימֵי חֲזוֹר חֲזוֹר מִן כָּל אָתַר דְאִתְבַּדְרוּ תַמָּן בְּיוֹמָא תְקִיף רוּגְזָךְ יְיָ וְלָא הֲוָה בְהוֹן שֵׁיזְבָא וּשְׁאָרָא דְלָפִיפִית בִּסְדִינִין וְדִרְבֵּיתִי בְּתַפְנוּקֵי מַלְכִין בַּעֲלֵי דְבָבִי שֵׁיצִיאוּנוּן.
[כה] תִּקְרָא כְיוֹם מוֹעֵד מְגוּרַי מִסָּבִיב – מַהוּ מְגוּרַי, מִגּוֹ בֵּיתָאי.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי מָרִינוֹס בְּנֵי אָדָם שֶׁעָשׂוּ קוֹסֵי פַּרְפֵּירָאן שֶׁלִּי דְּאָתֵי עָלַי. וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף ה׳ פָּלִיט וְשָׂרִיד, תָּנֵי רַבִּי חִיָּא כְּנֶגֶד בָּנִים וּבָנוֹת שֶׁיִּהְיוּ לְךָ, יִהְיֶה הַחֵטְא מְאַבְּדָן. אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי אֹיְבִי כִלָּם.
סְלִיק אַלְפָא בֵּיתָא תִּנְיָינָא
צרת תדעו באהל חד׳רי מת׳ל יום אלמחצ׳ר חואלי, ולם יבק פי יום ג׳צ׳ב אללה פלית ולא שריד, אלד׳י תרפתהם ורביתהם אפנאהם אלעדו.
תקרא – והיית קורא לאנשים אשר יגורתי מהם כמו ביום מפגש סביבי ולא נותר ביום וכו׳.
טפחתי – ענגתי.
תקרא כיום מועד – כמו קראת, ולשון הווה הוא.
מגוריא – שכניי הרעים, להאסף עלי להשחית.
אשר טפחתי וריביתי אויבי כלם – הילדים אשר טפחתי בטפחיי וגידלתי, בא האויב וכלה אותם.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י לוצקי 778: ״מגוריי״.
You summon as if to a festive day – תִּקְרָא means] the same as קָרָאתָ; an expression in the present tense.
My neighbors – My evil neighbors, to gather about me to destroy.⁠1 To whom I attended lovingly and reared,
my enemy has annihilated – The children whom I pampered and reared, the enemy came and annihilated them.
1. Alternatively, 'my terrors.' (Ibn Ezra)
תקרא כיום מועד מגורי מסביב – מגורי אותם שהיו יראים ומתפחדים מפני מלשון מגור מסביב בהוסדם וגו׳ (תהלים ל״א:י״ד).
ולא היה ביום אף י״י – לפיכך הקדים השם והגלה גלות יהויכין לבבל ועדיין גלות צדקיהו קיימת כדי שימצאו אחיהם הבאים מן השבי מרגוע בהם.
אשר טפחתי ורביתי – כלומר אשר תקנתי והגדלתי ורביתי אותם, אויבי כלם – כמה בחורים של ישראל וכמה בתולות שנתגדלו בכל מיני תענוגים נפלו ביד צר וכלם הלכו להם.
תקרא כיום מועד מגוריי מסביב – תקרא מועד לשבר האומות שהייתי להם מגור מסביב, כיום מועד שקראת עלי לשבור בחוריי.⁠א
אשר טיפחתי – אשר גדלתי טפחים טפחים ורביתי, בא אויבי וכילם.
א. בשולי העמוד בכ״י לונדון 27298 נוסף פירוש על פסוק זה שאינו מופיע בכ״י אחרים.
You invited my enemies from all around as if for a day of festival – You called a festival in order to destroy the nations because I was for them a terror on every side, like a day of festival that you called against me to break my young men.
those I cherished – those I raised deeply cherishing that I brought up – My enemy came, then destroyed them.
תקרא כיום מועד מגוריי מסביב – פתרונו: תקרא מועד לשבור האומותא שהיו לי מגור מסביב, כיום מועד שקראת עלי לשבר בחוריי (איכה א׳:ט״ו).
אשר טיפחתי וריביתי – שניהם לשון אחד, כמו: בנים גדלתי ורוממתי (ישעיהו א׳:ב׳), ששניהם לשון אחד.
א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 יש ריוח במקום המלה.
You invited, as on a festival day, my terrors round about – Its explanation is, you called a festival in order to destroy the [nations] that were for me a terror on every side,⁠1 like the day of a festival that you called against me to break my young men.
Those I cherished and brought up – the two of them are one expression, like "Children I have reared and raised" (Isaiah 1:2), because they are both one expression.
1. Compare this reading with that of RY Kara's First Commentary.
מגורי – מגזרת: גורו לכם (איוב י״ט:כ״ט).
ויש אומרים שהטעם: אנשי מגורי.
My terrors (מגורי) – From the same root as You should fear (גורו) the sword (Job 19:29). Some say that it refers to neighbors.⁠1
1. In other words, the two roots of גור to fear, and to dwell/crowd together. Cf. Rashi.
כאלו קראת כל הפחדים שהיו וקבצתם סביבי.
ואשר טיפחתי הם הקטנים, ורביתי הם הגדולים, כמו ורבי המלך (ירמיהו מ״א:א׳),
כלםאויב אחד יכול לכלותם.
It is as if you have summoned all my fears, and gathered them around me;
And those whom I dandled are the smallest ones, and those whom I reared (ורביתי) are the adult ones, like the king's captains (ורבי) (Jeremiah 41:1).
Consumed them – One of the enemy was able to destroy all of them.
תקרא – ספור מה שהיה אז בעת החורבן כי קרא השם לכל האויבים שיאספו ויבואו להשחית ירושלים והעם.
וטעם כיום מועד – כי אז יאספו כל ישראל וזולתם לחוג ולמכור.
ופירוש מגורי מסביב – הגרים סביבי, כי כל הערים הגרים סביב ירושלים גם הם נהפכו למשחית.
אויבי – הטעם סוג ומין.
תקרא – ולסיים דברי התלונה והצעקה אמר שתאמר החומה בדרך התמיהה תקרא כיום מועד כלומר היה לך לקרוא כיום הזה שהוא יום מועד רע ומר כל העם מסביב. והם כל העם אשר יגורו תוך החומה המדברת וכל הרגילין לצאת ולבא בה. ולזה לא היה ביום אף י״י זה פליט ושריד כי את אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם. והטעם מקטנם ועד גדולם. והרי אני משוללת מכל ועליך תלוי עיני ולבי ועליך תלונותי.
תקרא – עתיד ל׳ התמדה, פעם אחר פעם.
פליט – שמצא לו מפלט מאויב במקום מסתרים שֶׁלָּט והסתיר עצמו שם.
ושריד – אחד מעיר או ממשפחה שנותר מכליון בכל אופן שנצול.
מגורי מסביב – מהו מגורי – מגו ביתאי, א״ר אלעזר בר מרינוס, בני אדם שהיו מאוכלי שולחני הם באו עלי1 (מ״ר).
שריד ופליט – כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שתהא עמל בהם והחטא בא ומכלה אותם, הדא הוא דכתיב אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם2 (שם).
1. ודריש מגורי מלשון גירות ודירה [גור בארץ] שאותו הדר בתוך ביתי ואוכל משולחני אותו קראת עלי למלחמה.
2. ומכנה את החטא בשם אויב, יען כי הוא האויב האורב לנפש, וכמ״ש בברכות ל״ג א׳ לא הערוד ממית אלא החטא ממית, יעו״ש. וכן פירשו המפרשים הפסוק תמותת רשע רעה, דהרעה היינו העבירה בעצמה תמית את הרשע, וכמ״ש בפועל כפיו נוקש רשע.
תִּקְרָא – קראת1 לעמים מסביב להתאסף נגדי2, כְיוֹם – כמו שמתאספים ביום3 מוֹעֵד לחג ולשמחה4, כך קראת לִמְגוּרַי – לשכני הרעים5 מִסָּבִיב להאסף עלי להשחיתני6, שכניי אלו אשר בעבר היו יראים ומפחדים ממני7, וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף יְהוָה – רוגז ה׳8 פָּלִיט וְשָׂרִיד מהילדים9, אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי – גידלתי בתפנוקי מלכים10 וְרִבִּיתִי – וגידלתי, בא11 אֹיְבִי כִלָּם – וְכִלָּה אותם12, כמה בחורים של ישראל וכמה בתולות שנתגדלו בכל מיני תענוגים נפלו ביד צר, וכולם הלכו להם13: פ
1. רש״י.
2. תשלום מצודת דוד.
3. תשלום מצודת דוד.
4. תשלום מצודת דוד.
5. רש״י.
6. רש״י.
7. לקח טוב. ובמדרש, א״ר אלעזר בר מרינוס, בני אדם שהיו מאוכלי שולחני הם באו עלי, מדרש רבה.
8. תרגום.
9. רש״י.
10. תרגום.
11. רש״י, ר״י קרא.
12. רש״י. פלגי מים ביאר את הפסוק אחרת, ולפי ביאורו לא יתכן לומר כי חלילה לא נשאר שריד ופליט מישראל, אלא לפי ביאורו פסוק זה מתייחס לפסוק כ׳ לעיל, שה׳ לא עשה לשום גוי מה שעשה לנו ואם היה עושה להם וקורא להם למשפט כפי שעשה לנו לא היה נשאר מהם שריד ופליט.
13. לקח טוב.
תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144