כי עלתה ארוכה – שם ארוכה הונח על חיבור העצם הנשבר לשנים (ירמיהו ל׳ י״ז) הושאל על שבירת החומה. הפרוצים – מקומות הפרוצים בחומה החלו להסתם:

ולעשות לו תועה – מבואר שהתיראו ללחום בדרך מלחמה, רק רצו להתעות את בני ירושלים ליפול עליהם פתאום והם לא ישמרו מפניהם כמ״ש בפסוק (ה׳).

עליהם – להשגיח עליהם להודיע בעת יפלו על העיר.

השאלות: (ד-ו) הפסוקים האלה מוקשים מאד?.

ויאמר יהודה – אנשי יהודה אמרו שצריכים להשבית כעת בנין החומה מפני שני דברים א] שכשל כח הסבל – [ר״ל איש סבל כמו שבעים אלף איש סבל דה״ב ב׳], והעפר הרבה – וכ״ז שהסבלים לא פנו את העפר לא נוכל לבנות בחומה:

ב] ויאמרו – הלא צרינו אורבים ליפול עלינו פתאום, ודברו זה לזה שנבוא פתאום עד שלא ידעו תחלה מזה כי נשמור עצתנו בסוד, וגם לא יראו בעת בואנו עד אשר נבוא אל תוכם – כי נפול עליהם ממקום סתר.

ויהי – גם זאת ספור אנשי יהודה שספרו מאין נודע להם זאת, כי כאשר באו לירושלים, היהודים היושבים אצלם הגרים בערי צרי יהודה, ויאמרו לנו עשר פעמים – אמרו לנו דבר זה לא פעם אחד (שנאמר שהוא דבר בדוי) כי אמרו זה פעמים הרבה, ולא ממקום אחד (שנאמר שרק מקצת מהצרים חושבים עלינו רעה), רק מכל המקומות – בענין שזה מוסכם מכל שכני יהודה הרעים בכלל, אשר תשובו עלינו זה דבור יהודה איש לאחיו, ור״ל א״א שתפוצו איש מעל אחיו לבנות בחומה רק צריכים אתם כולכם לשוב ולנוח מבנין החומה ולהתחבר אלינו, שנעמוד במקום אחד ערוכים למלחמה נגד הצר אחר שידענו בודאי שיפול עלינו, וגם שהיהודים שבאו לשם גלו להם המקום המיוחד שמשם יפול האויב עליהם, וע״כ צריכים הם לעמוד במקום הזה מוכן למלחמה.

השאלות: (ז-ח) למה אמר ב׳ פעמים ואעמיד?, מהו וארא מה ראה?.

ואעמיד – וכאשר ידע נחמיה על נכון ע״פ היהודים המרגלים המקום ששם יפלו האויבים עליהם, לכן העמיד מתחתיות המקום ההוא המיועד לביאת האויבים שמה, מאחרי לחומה העמיד שם אנשי מלחמה שישבו במארב בסתר אחרי החומה נסתרים בצחיחים [כמו צחיח סלע] תחת הסלעים, שבבוא האויבים יורו עליהם מן המארב, וגם ואעמיד את העם למשפחות – וגם העמיד באותו מקום את העם שיעמדו בגלוי נגד האויב מחולקים למשפחות מחנות מחנות, וכולם בין האורב מאחרי החומה בין עם המלחמה עמדו עם חרבותיהם ורומחיהם מוכנים למלחמה.

וארא – ונחמיה שעמד כצופה ראה שהאויב בא ומתקרב אל אותו המקום, ואקום ואמר – אז הזהיר את העם כי החרב באה, וא״ל שבל ייראו רק יזכרו את ה׳ וילחמו.

ויהי – ועי״כ שמעו אויבינו שנודע לנו – כי מצאו אותנו כולנו ערוכים למלחמה, ובזה הפר האלהים את עצתם וחזרו אחור ולא התחילו ללחום כלל, ואז כשראינו שעברה הסכנה ונשב כולנו אל החומה:

השאלות: (י-טו) בפסוק י״א אמר שגם העושים במלאכה החזיקו בכלי זין, ובפסוק ט״ו אמר שחצים עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים?, בפסוק י״א אמר שהבונים מחזיקים השלח ביד אחת, ובפסוק י״ב אמר שחרב הבונים אסור על מתניהם?.

ויהי מן היום ההוא – נראה שתחלה התיראו עדיין פן ישוב האויב עליהם, וע״כ לא נפוצו עדיין איש איש אל מקומו [שכל משפחה היו בונים מקום אחר סביב], רק נשארו כולם במקום הזה ששם הסכנה יותר, אחר שהאויב ראה שהמקום זה נוח ליפול עליהם, וכולם בנו במקום אחד, ואז לא נתחלקו שחצי העם יעשו במלאכה וחצים יחזיקו בכלי זיין, רק כולם החזיקו כלי זיין ביד אחת ועושים מלאכה ביד אחרת [כמ״ש בפסוק י״א י״ב], רק נערי נחמיה ומשרתיו שהיו גבורי חיל הם התחלקו, שחצי נערי עשים במלאכה וחצים מחזיקים – ר״ל מחזיקים בשלח, ומפרש למה התיחדו לזה נערי נחמיה לבד שהחצי לא עשו מלאכה, מפני שהיה להם הרמחים המגנים והקשתות והשריונים – שאלה שעשו מלחמה ברמחים היו להם מגנים, ואלה שלחמו בקשתות היה להם שריונים, ולא היה אפשר לעשות מלאכה, כי החזיקו הרומח ביד אחד והמגן ביד האחרת, וכן בעלי חצים לבשו שריונות וא״א לעשות מלאכה כשהוא לבוש שריון קשקשים, כי הם היו גבורי חיל ומלומדי קרב במגן ושריון כדרך אנשי מלחמה. והשרים אחרי כל בית יהודה – שגם השרים וכל בית יהודה היו שם כולם אחרי, ר״ל כולם מקובצים אצל נחמיה ולא התפזרו לעבודתם, והם שלא היו מלומדי קרב ולא היה להם מגן ושריון, ולא קשתות כי לא היו רובי קשת שזה צריך לימוד, לכן הם נהגו באופן אחר שכולם עשו מלאכה ביד אחת והחזיקו השלח ביד האחרת לדקור את האויב אם יקרב אליו, וז״ש.

הבונים – ר״ל בין הבונים בחומה – ובין הנשאים בסבל – היו שוים בזה, ומפרש הנשאים בסבל עמשים – שיש הבדל בין משא ובין מעמס, שהמעמס הוא משא שאחר מניח עליו, והנושא הוא גם כשישא המשא בעצמו [כמ״ש ישעיה ס׳ מ״ו], ר״ל שלא שמו בעצמם המשא על הכתף רק הניחו המשא אחד על כתף חברו שזה נקרא עומס, ומפרש הטעם מפני כי באחת ידו עשה במלאכה ואחת מחזקת השלח – וא״א לישא המשא על כתפו ביד אחת, והוצרך כ״א לעמוס על כתף חברו.

והבונים – שא״א לבנות ביד אחת בעת שאוחז שלח ביד האחרת, היה כל איש חרבו אסורים על מתניו ובונים – שהבונה יוכל לשלוף חרבו בקל בעת ביאת האויב מן הנושא סבל, שהמשא תעכבהו מזה, ולכן אחזו השלח בידם, ויש הבדל בין שלח ובין חרב, שהשלח הוא החרב החד משני צדדיו שדוקרים בה, ואין מניחים אותה בתער רק יאחזה בידו כרומח. והתוקע בשופר אצלי – להיות נכון ליתן אותות מלחמה בעת הצורך.

ואמר – זה היה בתחלה, אבל אח״כ כשראו שהאויב שב למקומו ואינו חוזר עליהם סר הפחד הגדול, ואז התחילו ללכת איש אל מקומו שהוא בונה שם בחלקו שקבל על עצמו לבנות בחומה, אז אמר אליהם אחר שהמלאכה הרבה ורחבה – ועי״כ צריך שכ״א יעשה במקום אחר שאם יהיו כולם במקום אחד לא תגמר המלאכה, ועי״כ אנחנו נפרדים על החומה – איש איש למקום עבודתו, ונהיה מעתה רחוקים איש מאחיו – וע״כ אני מצוכם, א] שבמקום שתשמעו את קול השופר שמה תקבצו אלינו – וזאת שנית, שמעתה.

ואנחנו – לא יעשו כולם במלאכה, רק חצים. וחצים יהיו מחזיקים ברמחים – לסבב בכל העיר לשמירה, אחר שהעם מפוזר ומפורד לא לתועלת יהיה מה שהעושים במלאכה יחזיקו כלי זיינם, שבל״ז לא יוכלו מעט אנשים במקום אחד להלחם, רק יעשו מלאכה כדרכם, והחצי השנית יעמדו צפופים על המשמר ברמחים. לעמוד נגד האויב.

והיו לנו, בלילה [היה לנו] משמר, וביום [היה לנו] מלאכה:

אין אנחנו – הוכפל מלת אין להמשיך למטה אין אנחנו פושטים [בלילה], [אין] איש שלחו המימה – לא שלח איש [את בגדו אל] המים שלא שלחו ביד כובס לכבסו במים.