(הקדמה)
כפי הנראה הספר הזה כולו הוא נבואה אחת מתדבקת ומתקשרת בדבריה. ויש בה שמונה פרשיות. האחת משא דבר ה׳ (מלאכי א׳:א׳). השני ואתם מחללים אותו (מלאכי א׳:י״ב). הג׳ וזאת שנית תעשו (מלאכי ב׳:י״ג). הרביעי הוגעתם ה׳ בדבריכם (מלאכי ב׳:י״ז). החמישי חזקו עלי דבריכם (מלאכי ג׳:י״ג). השישי אז נדברו יראי ה׳ (מלאכי ג׳:ט״ז). השביעי כי הנה היום בא בוער כתנור (מלאכי ג׳:י״ט). השמיני זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג׳:כ״ב): והנה ראיתי לשאול בדברי הנבואה הזאת שש השאלות:

השאלה הראשונה במה שאמר אהבתי אתכם אמר ה׳ ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב נאם ה׳ ואהב את יעקב (מלאכי א׳:ב׳), וזה כי אם הם הכחישו הקדמתו שאמר אהבתי אתכם ונתנו טעם להכחשתם באומרם ואם אתה אומר שאהבת אותנו אמור אלינו מה הפעולות הטובות והמעשים הנאהבים שעשית עמנו שיורו על האהבה מסותרת אשר אהבתנו, מה היתה תשובת הש״י אליהם הלא אח עשו ליעקב נאם ה׳ ואהב את יעקב (מלאכי א׳:ב׳) כי הנה עשה בזה מערכה על הדרוש לפי שג״כ יאמרו ובמה אהבת ליעקב, כ״ש שאף שיודו שאהב את יעקב לא יתחייב שאהב אותם ומי יודע אם כופר בריתו את מות ולכן היה לו להשיב להם עם זכרון החסדים והטובות שעשה עמהם מאהבתו אותם:

השאלה השנית מה הטענה שעשה הקדוש ברוך הוא להוכיח אהבתו את ישראל ושנאתו לעשו לפי ששם הריו שממה ונחלתו לתנות מדבר, כי ג״כ יאמרו ישראל שנעשה להם כן שהחריב את ארצם והגלה את עמו ויתחייב מזה שגם כן שנא את יעקב לא שאהבו:

השאלה השלישית באומרו ועתה חלו נא פני אל ויחננו (מלאכי א׳:ט׳), ויורה שאם יחלו פניו ית׳ ויתחננו לפניו יחננו ויברכנו ומיד אמר סותר לזה הישא מכם פנים וגו׳ (מלאכי א׳:ט׳) אין לי חפץ בכם אמר ה׳ צבאות ומנחה לא ארצה מידכם (מלאכי א׳:י׳) ואיך באה בשני המאמרים האלה כדמות סתירה:

השאלה הרביעית באומרו כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי (מלאכי א׳:י״א), וכן אמר אחר זה כי מלך גדול אני אמר ה׳ צבאות ושמי נורא בגוים (מלאכי א׳:י״ד), והוא מאמר מתמיה כי הנה הנביא אמר (תהלים עט, ו) שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו, וידוע הוא ומבואר שאין האומות הסכלות מכבדים את השם הנכבד ולא עובדים אותו ואינם יראים מלפניו וכמו שאמר פרעה (שמות ה, ב) לא ידעתי את ה׳ וגם את ישראל לא אשלח, וסנחריב אמר קרוב לזה, ואיך יאמר עתה שבכל הגוים הוא גדול ונורא ובכל מקומותיהם מוקטר מוגש לשמו (מלאכי א׳:י״א), וכבר הקשו זה עצמו חז״ל בתנחומא (אחרי י׳) התורה אמרה (דברים יב, יג) השמר לך פן תעלה עולותיך (ו)⁠בכל מקום אשר תראה ואתה אומר ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי (מלאכי א׳:י״א):

השאלה החמישית במה שזכר לומר ואתם מחללים אותו באומרכם שלחן ה׳ מגואל הוא וניבו נבזה אכלו (מלאכי א׳:י״ב), כי הנה ענין זה המאמר הוא עצמו מה שאמר למעלה מגישים על מזבחי לחם מגואל ואמרתם במה גאלנוך באמרכם שלחן ה׳ נבזה (מלאכי א׳:ז׳) ואין הבדל בין שני המאמרים בענינם ומדוע נכפלה אמירה אחת בתוכחתו זאת:

השאלה הששית באומרו הנה אנכי שולח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים (מלאכי ג׳:א׳), וזה כי ראוי שנדע מי היה המלאך הזה שאמר שהיה שולח לפנות דרך לפניו כאילו הוא יתברך יבא אחר המלאך, ומי הוא האדון שהיו מבקשים שאין ראוי לפרשו עליו יתברך אחרי שביאר שהוא היה מלאך הברית, ובסוף הנבואה אמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגומר (מלאכי ג׳:כ״ג) וראוי שנדע אם זה הוא המלאך או האדון שזכר כאן: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כולם:

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להוכיח את בני יהודה שהיו בבית שני על מעשיהם הרעים אם בעבודת בית המקדש מפאת הכהנים שהיו מגישים על מזבח ה׳ לחם מגואל ובעלי מומין ומפאת העם שהיו מביאים קרבנותיהם ונדריהם ונדבותיהם מדברים בעלי מום חסרים ופחותים גנובים וגזולים והיו מקלים בכבודו יתברך ומבזים עבודתו בהיות כל האומות לארצותם לגוייהם מכבדים וזוכרים בעלוי גדול את סבת הסבות יתברך בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה, והיה האשם והחטאת הזאת בפרט על הכהנים לפי שהם מורי התורה ומלמדיה והם בני אהרן זרע ברך ה׳ והיה ראוי שהם ישמרו דעת ויכבדו התורה ועבודתה מה שהם עושים בהפך והעם היו עושים כמעשיהם, גם הוכיחם שהיו לוקחים נשים נכריות על נשותיהם מבלי שישמרו בריתם ותורתם כראוי, לפי שרשעי אותו הדור היו משיבים על זה עזב ה׳ את הארץ ואין משגיח בה לכן האשימם ג״כ על רוע דבריהם והפסד אמונותיהם שהיו יותר רעים מן המעשים, והודיעם שעל כל פנים היו עתידין ליתן את הדין אם בעולם הזה ואם בעולם הבא על כל פשעיהם ועל המעשרות והתרומות שהיו גוזלים מהכהנים והלוים ולא היו נותנים אותם כראוי, והודיע שיש אלהים שופטים בארץ לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ושיהיה זה בפרט בזמן קבוץ הגליות ותחיית המתים ששם כפעל אדם ישלם לו וכמו שיתבאר כל זה בפירוש הפסוקים:

(א) משא דבר ה׳ אל ישראל ביד מלאכי עד אהבתי אתכם אמר ה׳ (מלאכי א׳:ב׳): בפרק קמא דמגילה זכרו דעות מי היה הנביא הזה מלאכי ואמר רב מלאכי זה מרדכי ולמה נקרא שמו מלאכי שהיה משנה למלך, מתיבי ברוך בן נריה ושריה בן מחסיה ודניאל איש חמודות מרדכי בלשן וחגי זכריה ומלאכי כולם נתנבאו בשנת ב׳ לדריוש קא חשיב מרדכי וקא חשיב מלאכי תיובתא, תניא ר״ש בן קרחה אומר מלאכי זה עזרא וחכמים אומרים מלאכי שמו אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא כמאן דאמר מלאכי זה עזרא דכתיב בנבואתיה דמלאכי בגדה יהודה ותועבה (מלאכי ב׳:י״א) נעשה בישראל ומאן מפריש נשים נכריות מישראל זה עזרא דכתיב ויען שכניה בן יחיאל ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו בה׳ ונשב נשים נכריות ע״כ: ואין טענת רב נחמן אצלי מוכרחת כי מי המונע שיהיו חכמים או נביאים רבים מוכיחים על דבר אחד, כל שכן שמצאנו שמלאכי הוכיח על דברים אחרים שלא זכר עזרא כי הנה מלאכי הוכיח את הכהנים בהיותם מבזים את השם ומגישים על מזבחו לחם מגואל והוכיח את ישראל על המעשרות והתרומות שלא היו נותנים כראוי ועל שאר הדברים והכפירות בנבואתו זאת ולא זכר דבר מזה וכל זה ממה שיוכיח שמלאכי אינו עזרא, כל שכן שהכתוב קרא את עזרא סופר אבל לא כינה אותו בשם נביא. ומפני זה אחשוב שלא היה מלאכי עזרא אבל נביא אחר נקרא מלאכי כדעת חכמים שהוא הנכון, כי עזרא היה בתחילת הבית בהבנותו ומלאכי היה בסוף הבנין או אחריו מיד, ומפני זה תראה שחגי וזכריה נכתב זמן נבואתם ולא נכתב זמן בנבואת מלאכי, גם חגי וזכריה דברו בבנין הבית אחד המרבה ואחד הממעיט אמנם מלאכי לא דיבר דבר מהבנין, ולכן נאמר בספר עזרא (עזרא ה, א) והתנבי חגי נביאה וזכריה בר עדוא נביאיא ואמר (שם ו, יד) ושבי יהודאי בנין ומצליחין כנבואת חגי זכריה ולא זכר בזה מלאכי ולכן יראה שלא היו שלשתם בזמן אחד כי חגי היה קודם הבנין ובהתחלתו וזכריה היה בזמן הבנין ובסופו ומלאכי היה אחר הבנין סמוך אליו, ולהיותו אחרון לכל הנביאים ובמותו נפסקה הנבואה מישראל לכן הזהיר ואמר זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג׳:כ״ב). והנה אמר משא דבר ה׳ אל ישראל ביד מלאכי להגיד שבאה נבואה זו בפני עצמה מאת הש״י אל ישראל ביד מלאכי נביאו, ואפשר לפרש משא זו מלשון כמשא כבד יכבדו ממני (תהלים לח, ה) כי בעבור שהיו ישראל קצים בדברי הנביאים ומואסים בתוכחותם לכן אמר שהיה דבר זה משא כבד אל ישראל שהובאה אליהם ביד מלאכי. וחכמים זכרונם לברכה דרשו מזה במכילתא שכל הנביאים עמדו בסיני וכן אמר ישעיה (ישעיה מח, טז) מעת היותה שם אני ועתה ה׳ אלהים שלחני ורוחו שזהו מה שאמר משא דבר ה׳ אל ישראל ביד מלאכי דבר נמסר למלאכי לשאת אותו אל בני ישראל וכבר היה מסור בידו זה ימים רבים, ואין רצונם שהיה מלאכי וישעיהו חיים ועומדים במעמד הר סיני אלא שמכח הנבואה שקבל באותו מעמד רבן של כל הנביאים זכו בכל דור ודור להנבא כמה נביאים עד שמלאכי שהיה האחרון שבכולם נבא מכח אותה נבואה עליונה ממעמד הר סיני ועל כן הזהיר על התורה שניתנה בו. ואולי שלהיות דבר ה׳ יקר בימים ההם כי היתה הנבואה בזמן הסתלקותה נקרא שם הנביא האחרון הזה מלאכי כאלו השם הנכבד מעיד עליו שהוא מלאכו ונביאו שלוח מאתו לישר את עמו וכמו שבארתי בהקדמת הספרים האלה:

אהבתי אתכם אמר ה׳ ואמרתם במה אהבתנו וגומר עד כי ממזרח שמש (מלאכי א׳:י״א). דעתי בפירוש הכתובים האלה הוא שהשם יתברך אמר לישראל אהבתי אתכם כלומר מיום דעתי אתכם אהבתי תמיד אתכם אהבה קיימת, ואף שהייתם חוטאים לפני והייתי מעניש אתכם תמיד אהבתי אתכם כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלהיך מיסרך על דרך ייסורין ומתוך אהבה ואתם הייתם כל כך כפויי טובה שתאמרו במה אהבתנו, ואין הכוונה שהיו מכחישים את האהבה כי זה אי אפשר להיותו דבר מבואר בעצמו אבל היו אומרים במה אהבתנו רוצה לומר בעבור מה אהבתנו כי בי״ת במה היא במקום בעבור. והיה ענין זה המאמר שהקדוש ברוך הוא אהב את ישראל בעבור שאברהם אביהם אהב אליו וכמו שאמר (שם מא, ח) זרע אברהם אוהבי שבעבור שהוא אהב את השם אהב השם את עמו, וכן הוא אומר (דברים ד, לז) ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו, ויצא מזה שלא היתה אהבת השם אליהם חסד כי אם תגמול האהבה שאהב אברהם אביהם אליו ראשונה, ולכן היתה תשובת השם על זה הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב ר״ל והנה עשו היה אחיו של יעקב שניהם בני יצחק ורבקה אשתו והיה לכל אחד מהם זכות אברהם, ואני אהבתי ליעקב.

ואת עשו שנאתי ואין זה א״כ בסבת אהבת אברהם לבוראו כי שניהם עשו ויעקב היו בני יצחק בנו אלא שחשק ה׳ ביעקב ובזרעו ולא בעשו. והמפרשים כולם פירשו ואוהב את יעקב (מלאכי א׳:ב׳) לתת לו ארץ חמדת צבי ואת עשו שנאתי לדחפו אל ארץ מפני יעקב אחיו. ואם היות הענין כך לא נזכר כן בכתוב אבל אמר בלבד בעשו ואשים את הריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר כלומר שלשנאותו את עשו תמיד יחריב ויחרים את ארצו, וכלל בזה המאמר עוד שהיו עשו ויעקב אחים והיו צוררים זה את זה כמו שגלתה התורה בספור הריונם שאמר (בראשית כה, כב) ויתרוצצו הבנים בקרבה לפי שתמיד יהיו באיבה ושנאה כשזה קם זה נופל, כיון שמלידה ומבטן ומהריון היו שונאים זה לזה עד שבהולדם היה יעקב ידו אוחזת בעקב עשו להעיר שכן יהיו תמיד אדום וישראל מתקוטטים זה בזה כי נולדו שניהם במזגים מתחלפים וסותרים בתכלית החלוף, כי היה עשו אדמוני כולו כאדרת שער מורה על רתיחת הדם ורוב העשניות ויעקב היה איש חלק גם בליחותיו בלתי מעלה עשן, וכן היו דרכיהם ומעשיהם כי עשו היה איש שדה מבקש התנועה בביתו לא ישכנו רגליו ויעקב איש תם יושב אהלים כתפארת אדם לשבת בית והדברים המתנגדים בטבעם כל אחד יקומם כנגד חברו, והיה כמו שכתב ה״ר נסים בזה דבר מתמיה מאד לפי שהתאומים תמיד יתדמו בתארים והתכונות והמדות כפי השתוות בריאתם ברחם ובזמן וברגע האב והאם וגם כפי המערכת, כי אף שנודה שלא נולדו שניהם ברגע אחד אין ספק שלא יהיה ביניהם מרחק רב מהזמן עד שתנגד מערכת האחד למערכת האחר, והתאומים האלה היו הפכיים בטבעיהם וכ״ז ממה שיורה שהיה הריונם ולידתם כפי הרצון האלהי למעלה מהטבע לפי שראה היודע ועד שעשו וזרעו יהיו במורדי אור ולכן הטביעם באופן שישנאו איש את אחיו למען הרחיק את עשו אשר שנא מגבול יעקב אשר אהב סלה, ולהיות אח עשו ליעקב בן כבודה כמוהו תרע עינו בהכרח בראותו ליעקב מעלה וכבוד עליו יען וביען הקנאה לא תפול כי אם בין השוים, והנה השם יתברך אמר כאן שבהיות שני האחים האלה אחים ושוים וצוררים ומתקוממים זה על זה הנה אהב את יעקב לעזרו ואת עשו שנא לפי שהיה שונא ליעקב עד שמפני זה שם פעמים רבות את ארצם של בני עשו שממה כי בהיות יעקב רד עם אל ועם קדושים נאמן היה תמיד במעלה ועשו תמיד בשפלות.

וזה שאמר הכתוב (בראשית לו, לא) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל רוצה לומר שמצד שבימים ההם לא היה מלך בישראל לכן מלכו אותם המלכים באדום כי לו צלחה המלוכה בישראל לא היה מולך מלך באדום כמו שראינו שמיד שקם דוד מלך בישראל סרה מלכות אדום ושם דוד נציבים בארץ אדום ונמשך זה עד ימי יהורם אשר לחטאו ולכתו בדרכי אחאב כתוב בו בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה וימליכו עליהם מלך, וגם בבית שני היה אדום תחת יד הורקנוס עד שהכניסם בברית מילה, וכל זה מוכיח שכל הימים אשר הצמיח השם את קרננו נתן אדום תחתנו לפי שאהב את יעקב ואת עשו שנא כשנאת יעקב אותו וזה שאמר כאן ואשים את הריו שממה וגומר.

ואם תאמר מלכות אדום רוששנו רוצה לומר לא ידו נגעה בנו אבל במקרה העולם באנו פעמים לדלות וריש ולחרבן הארץ ועוד נשוב ונבנה חרבותינו, הנה הש״י משיבם המה יבנו ואני אהרוס כלומר אף על פי שהמה יבנו חרבותם בעצתם אני מפני שנאתי אותם אהרוס את בנינם עד שכל בני עולם יכירו וידעו כי הם מקוללים וארורים ממני וזהו אומרו וקראו להם גבול רשעה והעם אשר זעם השם עד עולם לפי שהכל ידעו שאני שונא אותם וזועם את מלכותם.

אמנם אתם בני ישראל לא תהיו כן כי עיניכם תראינה בחורבנם ותאמרו יגדל ה׳ מעל לגבול ישראל ופרש״י תראה גדולת ה׳ מעל לגבול ישראל להודיע כי אנחנו עמו. והראב״ע פירש כי מעל לגבול ישראל הוא דבק עם ואתם יאמר שבני אדום יהיו בחרבן ובזעימה ואתם בהיותכם יושבים מעל לגבול ישראל תאמרו יגדל ה׳ רוצה לומר שבח והודאה נתן לאלהינו, והייעוד הזה אפשר לפרשו על זמן בית שני שהיתה ארץ אדום חרבה ועמה בשממון והיו בני יהודה יושבים מעל לגבול ישראל ויתנו ע״ז שבח והודאה לש״י לפי שהם יושבים בגבולם ושיקרא גבול ישראל וגבול אדום חרב ויקרא גבול רשעה: ויותר ראוי לפרשו לעתיד לבוא ולכן אמר העם אשר זעם ה׳ עד עולם (מלאכי א׳:ד׳) שמורה על הנצחיות. ואולי הייעוד הזה נאמר על שני הזמנים יחד. הנה הותרו כפי מה שפירשתי שתי השאלות הראשונות, אם האחד שהם היו מכחישים הקדמת השם שאמר אהבתי אתכם אבל היו אומרים שסבת אותה אהבה היתה אהבת אברהם אותו והיה הוא אם כן מחוייב באותה אהבה ועל כן השיבם הלא אח עשו ליעקב ואת עשו שנאתי (מלאכי א׳:ב׳-ג׳) כמו שפירשתי. ואם השנית שלא זכר ואשים את הריו שממה (מלאכי א׳:ג׳) להוכיח השנאה בלבד כי אם שאדום בחורבנו לא ישוב עוד וישראל ישוב והוא המורה שאהב את יעקב ואת עשו שנא.

והנה אמר כל זה הקדמה למה שיאמר שבבית שני לא נשארו מכל קדושות בית ה׳ כי אם הקרבנות, ובמקום שהיה להם לכהנים לחוס עליהם לעשותם כמצוה היו עושים בהפך שהיו מבזים את השם ועבודתו ועל זה אמר בן יכבד אב ועבד אדוניו רוצה לומר ואחרי שהדבר כן שאהבתי אתכם ואת אבותיכם היה ראוי שתאהבוני ושתהיו בעיני אם כבנים לפני אביהם שיאהבוהו בעבור שהוא אהבם, ואם כעבדים לפני אדוניהם שייראו מלפניהם כי הבן מחוייב הוא לכבוד אביו באהבה וברצון שכלי אמנם העבד הוא מוכרח מפני היראה, ואם אב אני בערככם אחר שהמציאות וההויות והטובות כולם ממני היו לכם איה כבודי שאתם מכבדים אותי ואם אדונים אני ואתם עבדי איה מוראי שאתם יראים מלפני, ואמר זה בכלל ואחר זה פרט אותו והוכיח ראשונה הכהנים שהם ראשי העם ומורי התורה והוא אומרו לכם הכהנים בוזי שמי כי הם היו בעבודתם כעבדים לפני אדוניהם ולהיות אלהים קרובים אליהם היו הכהנים לפניו דבקים בו, והאשימם גם כן במה שהיו מבזים את השם במקום שהיה להם לכבדו ושלא היו מודים חטאתם אבל היו אומרים במה בזינו את שמך כאילו אמר גם ברשעתכם תכחשו מעשיכם הרעים והוא על דרך הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי (ירמיה ב, לה).

עוד האשימם בעון שני והוא אומרו עוד מגישים על מזבחי לחם מגואל רוצה לומר שהיו מקריבים על המזבח דברים מגואלים ופגול לא ירצה, וזכר אם כן בזה שהיו עושים שני פשעים הביזוי והגיאול, ולפי שהם היו כופרים ואומרים במה בזינו את שמך במה גאלנוך כאילו הכחישו הכל לכן השיבם על ראשון ראשון, אם על הבזיון באומרם שלחן ה׳ נבזה הוא והמזבח נקרא שולחן השם כמו שאמר יחזקאל על המזבח (יחזקאל מא, כב) זה השלחן אשר לפני ה׳ והם היו אומרים שהיה המזבח נבזה מפני שהיו מקריבים עליו חלב ודם שהם היו דברים נבזים בעיניהם הנה אם כן מדבריהם אלה יראה שהיו מבזים את השם.

ואמנם כנגד האשם הב׳ שאמר מגישים על מזבחי לחם מגואל (מלאכי א׳:ז׳) ואיך תכחשו זה והלא אתם מגישים על המזבח שור או כשב או עז עור ופסח וחולה כל מום רע וכי אין הדברים אשר כאלה רעים ומגואלים בעיניכם באמת רעים הם שאם לא כן הקריבהו נא לפחתך שהוא השר פחת יהודה שהיה ביניהם הירצה במנחה ההיא ואם ישא פניך לכבדך עליה אין ספק שלא יקבלה אבל ישנאך בעבור היותו כן ואיך אקבל אותו במזבחי כמו שחשבתם שאין רע להגיש על מזבחי לחם מגואל (מלאכי א׳:ז׳), ועם היות שהאשם הזה ג״כ היה על המביא את הקרבן הנה יחסו לכהנים לפי שהיה להם לאמר כשיבאו להקריב כל דבר רע אשר יהיה בו מום אין זה ראוי לקרבן ה׳ והם היו עושים בהפך שהיו אומרים לבעלים אין רע כי כפי מעלת המזבח בעיניהם היו מתירים להקריב כן.

ואמנם אומרו ועתה חלו נא פני אל ויחננו פי׳ הראב״ע שיחלו הכהנים פני אל שיסלח לחטאתם ויחון את עמו על המארה אשר הם נארים כמו שיזכור כי בעבורכם באתה זאת הרעה וזהו מידכם היתה זאת, וכן כתב הרד״ק ועתה אם תשובו אליו ותחלו פניו בלב טוב עדיין יחון לרחמכם ואינו נכון בעיני, אבל אמתת הכתוב הוא שהוא יאמר בתמיהה כי בעבור שמשפט כהני ה׳ בהיותם צדיקים וטובים היה להתפלל בעד ישראל כמ״ש יואל (יואל ב, יז) בין האולם והמזבח יבכו הכהנים וגו׳ ושם כתוב ויקנא ה׳ לארצו וגו׳, לכן אמר הנביא כנגד הכהנים הרשעים האלה ועתה חלו נא פני אל והעתירו בעדנו אל ה׳ ויחננו בעת צרתנו, ורמז בזה אל ברכת הכהנים שמברכין את העם יברכך יאר ישא, כי באמת לא יקבל ולא ישמע ה׳ את תפלתכם לפי שמידכם היתה זאת לכם ר״ל שהרעה אשר תבוא עלינו היא בסבתכם ובעבורכם ואיך ישא מכם פנים בשלוחי עמו לבקש עליהם רחמים בהיות אתם הפושעים.

ואמר הישא פנים כנגד ישא ה׳ פניו אליך שהכהנים היו מתפללים בעד העם שישא ה׳ חטאתם, ובהיות הכהנים רעים וחטאים לה׳ לא תועיל תפלתם וברכתם. ואל הפי׳ הזה נ״ל שנוטה רש״י בדבריו והותרה בזה השאלה הג׳.

ואומר מי גם בכם ויסגור דלתים כאומר הלואי ויקום איש טוב בעיניכם ויסגור דלתים של בית המקדש לבלתי הביא שם קרבן התועבה הזה ולא תאירו מזבחי חנם באישים שאיני מתרצה בם שהרי אין לי חפץ בכם, ואף המנחה שאין בה עור ופסח כמו שיש בבהמות לא ארצה לקחת אותה להיותה מידכם הכהנים הפושעים, ותאירו כמו תבעירו וכן חמותי ראיתי אור (ישעיה מד, טז). ובתו״כ אחז״ל היה ר״ש אומר ב׳ דברים משמשין את הגוף אין בני אדם נמנעין מעשותם ואין נוטלים עליהם שכר כאדם האומר לחבירו הדלק לי את הנר הזה ו⁠(ד)⁠אגף לי אחריך את הדלת, והרי דברים ק״ו אם דברים שאין נוטלין עליהם שכר לא עשיתם עמי שנאמר מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו מזבחי חנם עאכו״כ מנחה לא ארצה מידכם שנוטלים עליה שכר הנה עשו תאירו מלשון אור והדלקת הנר והוא מאמר צח:

כי ממזרח שמש עד מבואו וגו׳ עד ואמרתם הנה מתלאה (מלאכי א׳:י״ג): חז״ל בתנחומא (אחרי ט) פי׳ זה הפסוק על תפלת המנחה ופי׳ ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי על כל תפלות ישראל, וג״כ דרשוה על הת״ח העוסקים בתורה בהלכות עבודה בכל מקום מעלה אני עליהם כאלו מקטירים ומגישים לשמי שנ׳ זאת התורה לעולה למנחה זאת התורה לא עולה ולא מנחה. וכן ת״י ובכל עידן דאתון עבדין רעותי אני מקבל צלותכון ושמי רבא מתקדש על ידיכון וצלותכו כקרבן דכיא קדמי. ורש״י פי׳ הפסוק הזה ע״פ דרכם ז״ל ולמה אתם מחללים שמי והלא גדול הוא בגוים ואני אהבתי וחייבתי עליכם שבכ״מ שאתם מתפללים לפני אף בגולה מוקטר ומוגש הוא לשמי ומנחה טהורה היא לי כי על ידכם גדול שמי בגוים ואתם מחללים אותי (מלאכי א׳:י״ב), הנה פי׳ הפסוק כולו מההקטרה וההגשה והמנחה על ישראל. והראב״ע פי׳ הפסוק כולו על אומות העולם שממזרח שמש ועד מבואו שהם שתי קצוות הארץ ממזרח למערב שם היישוב כולו, ואינו כן מצפון לדרום איננו מיושב כולו, בכל מקום מהיישוב אלו צויתי אותם כמו שצויתי אתכם היו מקטירים ומגישים לפני קרבנות ומנחה טהורה לא כמו שאתם עושים שמגישים על מזבחי לחם מגואל (מלאכי א׳:ז׳) ולזה הפי׳ נמשך הרד״ק. והנה לפי׳ רש״י יחסר הנושא ולפי׳ הראב״ע יחסר התנאי העצמי, לפי שהכתוב אומר גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש ואם זה על ישראל נאמר כדבריהם ז״ל היה ראוי שיזכור שבכל מקום מוקטר מוגש תפלותיהם של ישראל או תורת החכמים העוסקים בדיני עבודה, וכן לפי הראב״ע יחסר התנאי העצמי שהוא ובכל מקום מוקטר מוגש אילו צויתי אותם על כך כמו שצויתי אתכם. ומפני זה שני הפירושים האלה לא יתכנו כפי הפשט.

אבל האמת בפשט הכתוב הזה הוא שבעבור שהיה הקב״ה מוכיח את הכהנים שהיו מבזים שמו ומגישים על מזבחו לחם מגואל (מלאכי א׳:ז׳), אמר להם היה לכם ללמוד מדרכי הגוים שעם היות שלא ראו אור התורה הנה בראותם עוצם התנועה היומית שמתנועע הגלגל הראשון ממזרח למערב בכל יום הם מפאת עיונם וחקירתם מאמינים שיש סבה ראשונה לכל הסבות הרוכב בשמי שמי קדם מניע הגלגל ההוא בתעצומו ורומו ומגדלים ומרוממים אותו ועושים עבודות והקטרות היותר נקיות וטהרות שאפשר לפי דעתם לפניו, ואין אחד מהם שיכפור במציאות הסבה הראשונה ומעלתו ושלימותו לפי שראו שהשתלשלות הסבות לבלתי תכלית הוא שקר ושכל המתנועע יש לו מניע ואם הוא מתנועע תמיד הנה בהכרח מניעו נבדל ולכן אין אחד שיבזה שמו, ועל זה אמר כאן כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים ומ״ם ממזרח הוא אצלי מ״ם הסבה ר״ל כי מסבת מזרח השמש ותנועתו עד מבואו גדול שמי בגוים שיכירו וידעו כולם שאני המניע הראשון באותה תנועה ואני סבה לכל הסבות, וזה שאמרו חז״ל במסכת בבא בתרא (טז, ב) מרגלית אחת היתה תלויה בצוארו של אברהם וכל חולה שהיה רואה אותה מיד נתרפא וכשמת אברהם תלאה הקב״ה בגלגל חמה, ר״ל שהיו בפיו ובגרונו של אברהם אבינו טענות ומופתים להוכיח מציאות הסבה הראשונה ושלימותו ובזה כל חולה באמונותיו ודעותיו בשומעו דבריו ומיד נתרפא וכשמת אברהם תלה הקב״ה אותה המרגלית בגלגל חמה כי הוא המורה על מציאות מניעו הראשון ויכולתו באותה הנעה העצומה ממזרח למערב. ועד״ז אמרו בתנחומא (אחרי ט) משעה שהשמש זורחת במזרח עד ששוקעת בערב אין קלוסו של הקב״ה סר מפיו שנאמר (תהלים קיג, ג) ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם השם שתהלות הוא במה שיהיה מתנועע בני אדם. ומפני שכלל הגוים היו משיגים מציאות הסבה הראשונה יתברך משפיע על כל שאר הסבות מפני התנועה היומית לכן אמרו חכמים ז״ל דקרו ליה אלהא דאלהיא ר״ל שכל בני אדם מודים במציאות הסבה ראשונה לכל העלות, ולזה אמר גדול שמי בגוים שהיה שמו וכנויו ורשומו בקרב הגוים הנמשכים אל המשפט השכלי מבלי דת שהוא גדול שהגדולה ההיא תרמוז אל היותו ראשון לכל נמצא גבוה מעל גבוה, וכמו שאמר יתרו רומז לזה (שמות יח, יא) עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלהים ר״ל עתה ידעתי שה׳ אלהיכם הוא הגדול על כל האלהים שהוא הסבה הראשונה המשפעת כולם. וידוע גם כן שכל אומה ואומה תזבח לאלהי האלהים זבח נקי וטהור בעיניה והקטרה היותר משובחת שתקיף מחשבתה לפי שכל דבריהם ומחשבותיהם הוא לכבד את אדון העולם רבון כל המעשים ואם יש בהם עובדים לשמש ולירח או לכל צבא השמים אין זה כי אם לחשבם שהסבה הראשונה מנה אותם מנהיגים על הדברים ההווים והנפסדים וכמ״ש הרב ז״ל בספר המדע פ״ה מהלכות ע״ז.

הנה אם כן אין שום אדם שלא יודה במציאות הסבה הראשוה ושלא יכבדהו בכל יכולתו ודעתו אבל יפול בהם הטעות אם בהעדרם ממנו ית׳ הידיעה וההשגחה בשפלים מפני רוממות מעלתו ובחשבם שהנהגת העולם השפל כולו מהסבות האמצעיות השמימיות ושהיו מתרצים לפני האמצעיים ההם כאשר יכבדו ויעבדו את סבתם הראשונה, גם שמהם חשבו שאותה הסבה הראשונה אשר חייב עיונם וחקירתם היה שר משרי מעלה או אדם היה כאחד ממנו בשום זמן מהזמנים, ומהם בכפרם שנתיחדה השגחתו והנהגתו על אומת ישראל, וזה היה ענין פרעה באומרו לא ידעתי את ה׳ וגם את ישראל לא אשלח שסכל השם ההוא על מה יורה וסכל שהסבה העליונה ישגיח בארץ וכמו שאמר לו על זה למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ. והנביא על זה אמר שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו שהם אשר לא ידעו שאתה פודה ישראל וגואלו ולא ידעו שמך ולא קראוך בו שהוא השם אשר למדנו משה רבינו עליו השלום מפי הגבורה. וכבר ביאר כל זה המשורר באומרו ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה׳ (תהלים קיג, ג) שענינו כמו שפירשתי שבסבת זריחת השמש ובואו ושקיעתו שם ה׳ מהולל בפי כל הבריות שמקלסין אותו מפני מה שיראו מאותה תנועה העצומה, וביאר עוד סלוק השגחתו באומרו רם על כל גוים ה׳ על השמים כבודו ר״ל שהיה הקדוש ברוך הוא רם ונעלה מהנהיג ומהשגיח בשפלים ושלבד על השמים היה כבודו והשפעתו, אמנם אנחנו לא נאמין כן כי מי כה׳ אלהינו המגביהי לשבת המשפילי לראות (שם ה), וביאר המגביהי באומרו בשמים כי שם תשוער ישיבתו מפני הנעת הגלגל העליון המקיף, וביאר המשפילי לראות באומרו ובארץ שבשפלים ישגיח ויראה עם כל מעלתו, וזכר מהשגחתו באומרו מקימי מעפר דל וגומר, והביא ראיה לזה מענין האומה בצאת ישראל ממצרים וגומר היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו שייחד השגחתו וממשלתו עליהם עד שעשה להם נסים ונפלאות וקרע להם את הים. ואמנם בענין העבודות אנחנו נדע מה נעבוד את ה׳ לפי שהוא יתברך צונו בדרכי עבודתו אבל הגוים זובחים ומקטירים ומקריבים מנחותיהם כרצונם ודעתם, וכבר אמר החבר למלך הכוזרי שאי אפשר שיתקרב האדם לאל כ״א בדברים שהוא יתברך יצוה בעשייתם כי הם לבד הנרצים אצלו.

ועל זה עצמו נאמר כאן כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים ר״ל הם אינם יודעים דבר מחפצי ורצוני כי לא הגיעה אליהם הנבואה ודרכי התורה האלהית אבל שם הסבה הראשונה כבר ידעוהו בדעתם ועיונם מפאת תנועת הגלגל העליון ובכל מקום מארצותם לגויהם מוקטר מוגש לשמי, לא אמר מוקטר מוגש לי כמו שאמרה תורה אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ (ויקרא א, ב) ולא אמר שיקבלהו השם ברצון ולא שהיתה אותה עבודה טובה ורצויה ולא במקום נבחר אליו אלא שלפי דעתם וכוונתם היו מכבדים את השם אשר שמעו או קבלו מחקירתם ומשתחוים לפניו ולא היו מקריבים לשמו כי אם מנחה טהורה לא מגואלת, ויצא מזה התוכחה לכהנים מורי התורה ומלמדיה למה היו בוזי שמו ומגישים על מזבחו לחם מגואל (מלאכי א׳:ז׳).

ולמה לא היו מכבדים אותו השם הנכבד כמו שהיו עושים הגוים מבלי תורה והוא אומרו אחר זה ואתם מחללים אותו באמרכם שלחן ה׳ מגואל הוא וניבו נבזה אכלו כלומר ואין אתם הכהנים משרתי השם כגוים אשר לא ידעוהו כי הם מכבדים את שמו אשר שמעו מפי חכמיהם ואתם מחללים אותו באמרכם ששלחן ה׳ מגואל הוא ושכן ראוי שיהיה לא מכובד וטהור, ושניבו ומאמרו של הקב״ה אשר צוה ודבר להקריב על מזבחו הוא נבזה להקריב לו חלב ודם שהם דברים נבזים ונמאסים. ורש״י פירש וניבו של הכהן השגור בפיו הוא נבזה שמאכלו של הקב״ה נבזה. והראב״ע פירש וניבו מלשון תנובה כמו לחמו ושככה ניב שפתים הוא פרי השפתים כי כל דבר יש לו פרי כפי ענינו. הנה הותרה כפי מה שפירשתי השאלה הרביעית, וגם כן השאלה החמישית מאשר הוכפל מאמר ואתם מחללים אותו וגומר להיותו תולדת הטענה וכאילו בראשונה הונחה למעלה בהדרגת הדרוש וכן במדרגת התולדה גם אפשר לפרש ואתם מחללים אותו מפני שבא בהתחלת פרשה שלמעלה הוכיח את הכהנים והמשיך תוכחתו עד ומנחה טהורה אמר ה׳ צבאות ועתה יתחיל להוכיח את הבעלים שהיו מביאים קרבנותיהם רעים ומושחתים ובעלי מומין, וכנגדן אמר ואתם מחללים אותו רוצה לומר וגם אתם הבעלים מחללים את השם באמרכם שלחן ה׳ מגואל הוא וכל דבר אף על פי שיהיה נתעב ונאלח מספיק לשלחנו, ואמרתם וניבו של הכהן נבזה אוכלו שהכהן היה אומר כן, והותרה השאלה החמישית גם בדרך הזה:

ואמרתם הנה מתלאה והפחתם אותו וכו׳ עד הלא אב אחד (מלאכי ב׳:י׳): יאמר מרשעת העם שבראותם שבבית שני לא נשאר מכל הקדושות שהיו בבית ראשון כי אם הקרבנות גם אותה שארית טובה שנשאר בתוכם היו משחיתים ומפסידים אותו שהיו מביאים קרבנותיהם מכל דבר רע שלא ירצה לקרבן אשה לה׳. ורש״י פירש מתלאה בהמה כחושה שהיו אומרים עניים אנחנו ואין יכולת להשיג למבחר נדרים, והפחתם אותו שהוא מלשון יגון כמו מפח נפש ושזו אחד מי״ח תיבות של תיקון סופרים כי והפחתם אותי נכתב אלא שכינה הכתוב וכתבו אותו, והענין והפחתם והדאבתם אותי את שולחני והראב״ע כתב שחסר ה״א במתלאה כמו מזה בידך (שמות ד, ב) כאילו אמר מה זאת התלאה ירמוז למארה ולרעב שיהיה בארץ שאין לחם לשום בשולחן, והפחתם מלשון פיח הכבשן (שמות ט, י) או שהפחתם כמו ונפש בעליה הפחתי (איוב לא, מב) רמז אל הגזל, וטעם הכתוב לדעתו שהם היו אומרים מה התלאה ומה ההפסד הזה אשר מצאתנו וגם מה יש בזה העצב ומה לחוש במפח נפשו כשתעציבוהו, נראה מדברי החכם שחוזר לפרש והפחתם ע״ד רש״י. ויותר נכון לומר כדברי הרד״ק שהיה מאשים שהיו מפרסמים שהיו קרבנותיהם משובחים ויפים מה שלא היה כן, כי כל אחד בהביאו קרבנו על כתפו היה אומר כמה אני יגע ונלאה מזה השה אשר הבאתי על כתפי לרוב בשרו ושמנינותו וזהו ואמרתם הנה מתלאה. עוד זכר מרשעתם והפחתם אותו והוא מלשון נופח באש פחם (ישעיה נד, טז), וענינו אצלי שהיו ממלאים אותו רוח בנפיחה כדי שיראה שמן והוא היה רזה ודל. ומלבד זה הבאתם הגזול הפסח והחולה שהם בעלי מומין ואסורים בהקרבה, והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם ר״ל והבאתכם עם אותו קרבן את המנחה וכיון שהקרבן אינו ראוי להקריב התחשבו שארצה אף המנחה אשר תביאו עמו זה אי אפשר באמת.

ואילו לא היה לכם שה או איל אחר להקריב לא הייתם כל כך אשמים אבל ארור האיש אשר הוא נוכל ומתנכל בדרך מרמה ויש בעדרו זכר איל הגון לעולה ואינו מביא אותו אבל הוא נודר וזובח משחת לה׳ שהמשחת הוא הבעל מום כמו משחתם בהם (ויקרא כב, כה) והיה פחיתות הזבח ודלותו א״א שיהיה כי אם מפאת המקריב אם הוא עני ואין לו יותר מזה או מפאת האדון שיקריבהו לפניו אם אין ראוי ליותר מזה, והנה הסבה האחת מעוני המקריב ודלותו אין לה מקום לפי שכבר נאמר שיש בעדרו זכר לא נשאר אם כן אלא שיאמר שהאל יתברך אין ראוי להקריב לפניו יותר טוב מזה ואינו כן כי מלך גדול הוא ושמו נורא בגוים סבת הסבות ומניע הגלגל ואיך יאמרו שלא יקרבו לפני מזבחו היותר מובחר שבעדר: