Yeshayahu 46 – ישעיהו מו‏ – Mikraot Gedolot

(א) כָּרַ֥ע בֵּל֙ קֹרֵ֣ס נְב֔וֹ הָיוּ֙ עֲצַבֵּיהֶ֔ם לַחַיָּ֖ה וְלַבְּהֵמָ֑ה נְשֻׂאֹתֵיכֶ֣ם עֲמוּס֔וֹת מַשָּׂ֖א לַעֲיֵפָֽה׃

Bel bows down, Nebo stoops. Their idols are upon the beasts and upon the cattle. The things that you carried about are made a load, a burden to the weary beast.

תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל

חֲמִיט בַּל אִתְקְטֵף נְבוֹ הֲווֹ צַלְמָנֵיהוֹן דְמוּת חֵיוָא וּבְעִירָא מַטוּלֵי טַעֲוָתְהוֹן יַקִירִין עַל נָטְלֵיהוֹן וְאִנוּן מְשַׁלְהַיָן.

כרע בל קרס נבו – אמר רב כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע״ז דשריא שנאמר כרע בל קרס נבו וכתיב קרסו כרעו יחדו לא יכלו מלט משא, רבי ינאי אמר מהכא לעגלות בית און יגורו שכן שומרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו אל תקרי כבודו אלא כבדו.

ואד׳א ג׳ת׳א בל ותשט׳א נבו וצארת אזלאמהם דוסא ללוחוש ואלבהאים ומשרפאתהם אלמזמולהֿ חמלא עלי לגבין.

כרע בל קרס נבו – נבו נתרסס, כלומר נשבר לרסיסים,⁠¹ ומלשון זה נקראו החתיכות הנכנסות בלולאות – ׳קרסים׳.⁠² ׳נבו׳ ו׳בל׳ הם שמות של שני אלילים בבבל³ – הלוא רואה אתה צירוף שמות בני-אדם לפניהם ולאחריהם.⁠⁴ והרומאים אומרים כי ׳בל׳, לפי דעתם, הוא שם ל׳מאדים׳, ו׳נבו׳ הוא שם ל׳כוכב׳.⁠⁵ ואין זה רחוק מן הדעת, כי אליל יטול שם כוכב וייהפך מתווך ביניהם לבינו – לפי דעותיהם הם הרחוקות מלהיות נכונות. ובאשר לבוא השמות האלה בראש <שם פרטי> – הרי כמו ב׳בלשצר׳ (דניאל ה׳:א׳), ובסוף – ״סמגר נבו״ (ירמיהו ל״ט:ג׳).

1. השווה ת״י ורס״ג על אתר, אלפסי וריב״ג באצול ערך ׳קרס׳, ורד״ק על אתר.

2. השווה אלפסי וריב״ג באצול ערך ׳קרס׳, וראב״ע על אתר.

3. הש׳ רס״ג בפירושו לפסוק (תרביץ תש״ז עמ׳ 56), אלפסי ערך ׳בל׳, ראב״ע ורד״ק על אתר.

4. כלומר, יש שמות בני אדם במקרא הבנויים ביסוד תיאופורי של ׳בל׳ או ׳נבו׳, בין לפני יסוד אחר בין לאחריו; וראה דוגמאותיו להלן.

5. השווה ראב״ע על אתר, המביא דעה דומה בשם ׳י״א׳.

כרע בל קורס נבו – אלוהותיה של בבל יכרעו יקרוסו,⁠^א לשון צחוק של עבודה זרה הוא, כמי שיש לו הילוך מעיים שאינו מספיק לישב על מושב בית הכסא עד שהוא נתרז.

כרע בל קורס נבו – אַקורפִּיד שֵי¹ בֵל, קונְקִיאַד שֵי² נבו. כך שמעתי משמו של רבנו גרשם מאור הגולה.

היו עצביהם – צלמי צורתם של בל ונבו היו לחיה ולבהמה – נדמו להיות כחיה ובהמה שמזהמין ומלכלכין עצמן בריעי שלהן.

נשואותיכם עמוסות משא – רעי שבמעיכם כבדות הם לעמוס כמשא לאדם עיף.

1. פירוש הלעז: השתופף.

2. פירוש הלעז: התפרק.

א. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י ברלין 122: ״יקרסו״. בכ״י אוקספורד 165: ״ויקרסו״. בכ״י פרמא 3260, אוקספורד 34: ״ויקרוסו״.

Bel squats; Nebo soils himself The deities of Babylon squatted and soiled themselves. This is an expression of ridicule of the idols, like one who suffers from diarrhea and does not manage to sit down on the seat in the privy before he discharges with a splash.

Bel squats; Nebo soils himself Heb. כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ. Akropid sei Bel; konkiad sei Nebo. Bel squats; Nebo soils himself. So I heard in the name of Rabbenu Gershom, the Light of the Diaspora.

their idols were The images of the forms of Bel and Nebo were to the beasts and the cattle, compared to the beasts and the cattle, which soil and dirty themselves with their droppings.

what you carry is made a load, a burden The feces in their bowels are heavy to bear like a burden for a weary man. Therefore, they soiled themselves and squatted together, the soiling with the squatting.

ושמא תאמר: מה כח יש בו יותר מאלהי האומות. הריני אומר לך מה יש בינו ובינם: האומות כשנושאים את עץ פסלם, אם נכשל הנושא ויתנגפו רגליו וכרע לו ליפול, כרע אלוהו עמו.

בל ונבו – שם אלוהות המה. הדא הוא דכתיב: כרע בל קורס נבו – קורס הוא כשאדם שוחה להפנות.

היו עצביהם – של אומות לחיה ולבהמה – שנושאין אותם על החיה ועל הבהמה לשאת אותם.

נשואותיכם עמוסות – משוי שלכם עומסין אותו על החיה ועל הבהמה לשאת אותם, שאין בהם יכולת ללכת אם לא ישאום.

משא לעייפה – משויי הם לבהמה שעייפה מפני מלאכה.

כרע בל – עבודה זרה לבבליים, גם כן נבו ויש אומרים שהוא כוכב חמה.

קורס – מגזרת (שמות כ״ו:י״א) קרסים והטעם ידוע, ואין ראוי לכתבו.

לחיה ולבהמה – שישא אדם עליהם.

על כן נשואותיכם עמוסות משא לעיפה – תואר הבהמה הנושאת.

Bel. The idol of the Babylonians; the same is the case with Nebo. The latter is explained by some to signify the sun.

קורס It is connected with קרסים taches (Ex. 26:11); its meaning is well known.

Upon the beasts and upon the cattle, upon which man is carried. This sentence is therefore followed by the words

נשאתיכם עמוסות משא לעיפה the beasts which carry you¹ were heavy loaden; you are a burden to the weary beast. עיפה is an adjective, and refers to the beast that carries the burden.

1. A. V., Your carriages. נשאתיכם is explained by Ibn Ezra in an active sense, although it is in fact participle passive Kal of נשא.

(א-ב) והנחרים בו בני בבל יבושו שכרע בל – אלהיהם. הרי אלהי ישראל כל ברך תכרע לו ועַמו ישראל הוא ישא ויעמוס אותם מגלותם לארצם ויושיעם. ואלהי בבל הם כרעו קרסו יחדו ואף עצמם לא יכלו להציל.

היו עצביהם – משליכים לחיה ולבהמה – לחפר פרות ולעטלפים שלא יכלו כהניחם נשאיהם לנוס עמם להמלט כמו שמפרש והולך.

נשואותיכם – שהייתם מנשאים לאמר לאלהים המה,

עמוסות – עליכם משא לנפש עיפה בברחכם.

וכאשר לא יכלו – נושאיהם למלט משא אלהיהם הנעמס עליהם, קרסו כרעו.

כרע בל – עתה שב לצחוק על הפסילים שזכר: הנושאים את עץ פסלם (ישעיהו מ״ה:כ׳). אמר: כי כשנלכדה בבל לא די שלא הצילם אלהיהם אלא הוא עצמו כרע, ר״ל ששברו אותו וכרע ונפל לארץ, וכן נבו קורס, והוא כמו כרע, ובל הוא שם פסל שעובדים אותו בבבל, וכן נבו.

לחיה ולבהמה – שנשאו אותם, אחר ששברו אותם טענו אותם על הבהמות להוליכם למדי ופרס, כי היו מכוסים כסף וזהב. ויש חיה שטוענים עליה משא כמו הפיל.

נשאותיכם עמוסות – אמר דרך שחוק ולעג: מנשאותיכם הם עמוסות הבהמות, כלומר טעונות יותר מדאי, כי יכבדו המשאות מרוב הזהב שבהם עד שיאמרו החמרים והגמלים: משא לעיפה – עיפה, תאר לבהמה שהיא עיפה מכובד משאה.

נשואותיכם – כמו משואותיכם, והוא תאר. ויש לפרש: נשואותיכם – תאר לבהמות הנושאות, ואמר: עמוסות – שהם טעונות יותר מדאי. וכנוי נשואותיכם כנגד העצבים ללעג, הבהמות הנושאות אותם עמוסות הם, ועיפות.

ויונתן תרגם: חמיט בל אתקטף נבו וגו׳.

משא לעיפה – תואר לבהמה הנושאות הצלמים.

אמנם שאר העצבים והפסילים הם בטלים וכל רוח אין בקרבם והביא ראיה מפסילי בבל והוא אומרו: כרע בל קורס נבו והם היו שני אלוהות שבבבל האחד היה נקרא בל בלשון בבל, וכתבו המספרים הלטאיניס שנמרוד שמלך ראשונ׳ בבבל עשה עצמו אלוה וצוה שיעבדוהו כי הוא אשר בנה ראשונה בבל ויעמידה ויכוננה ושעשה פסל בל בדמותו כצלמו, ועל זה אמר הנביא (ירמיה נא, מד) ופקדתי על בל בבבל כי הוא היה המלך הראשון ולכן בחורבנה אמר כרע בל, והיה שם ג״כ אלוה אחר שהיה נקרא נבו הוא מלשון נבואה ולכן אמר הלא ראיתם שבבבל לא הועיל בל להצילו ולא כרעו ולא השתחוו לפניו עוד, אבל בהפך כי כרע בל כאדם הכורע על ברכיו לפני אויבו והוא ע״ד בלתי כרע תחת אסיר (ישעיה י, ד) וכן קורס נבו רוצה לומר שהיה כפוף כאבל וחפוי ראש כי קורס הוא לשון כפיפה כמו והבאת את הקרסים (שמות כו, יא) שהיו כלים שראשיהם כפופים לתפוש בלולאות, ואמר שבמקום שהיו פסיליהם ועצביהם של אותם האלוהו׳ בהיכלות הדורים בכבוד ומעלה רבה הנה בעת חורבנם היו עצביהם לחיה ולבהמה, ועל נבואותיהם שהיו משאות שוא ומדוחים אמר נשואותיכם עמוסות משא לעיפה שהיו נבואותיהם עמוסות מנביאי השקר והיו משא לעיפה כלומר נבואה לבבל שסופה להיות עיפה מבלי חוזק.

(הקדמה) [מבאר את העדר הדמיון בין אלילי הגויים שאין בהם כח ורצון, לה׳ אלוקי ישראל שהבטיח להם לגאול אותם]:

(א-ב) [כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה]. מכל מקום, אתם ׳אפסי ארץ, פנו אלי׳ (לעיל מה כב)¹, כי אמנם² בֵּל ונְבוֹ שהָיוּ עֲצַבֵּיהֶם³, עמוסים על חַיָּה ובְּהֵמָה במלחמותיכם, על פילים וסוסים⁴, נְשֻׂאֹתֵיכֶם משאות שלכם עֲמוּסוֹת [מַשָּׂא לַעֲיֵפָה]⁵, אף על פי שכבר קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו הנשוא והנושא⁶ כשנפלתם במלחמה⁷, כעניין ׳ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד ואנשיו׳ (שמואל ב׳ ה כא)⁸, ולֹא יָכְלוּ בל ונבו למַלֵּט לפחות מַשָּׂא של עצביהם⁹, וְנַפְשָׁם - הם עצמם בַּשְּׁבִי הָלָכָה, כל שכן שלא עזרו לעובדיהם בשבי¹⁰:

1. כלומר, אתם גויי האומות שמקצות הארץ, פנו אלי ותעזבו את האלילים ׳כי אני אל ואין עוד׳ (שם).

2. בסוף הפרק הקודם התבאר שלעתיד לבוא יבואו פליטי האומות שעד כה עבדו את פסיליהם, ויעבדו את ה׳. וכאן יבאר הנביא למה יעשו כן, ואיך מעתה יכירו באפסיות פסיליהם.

3. של בבל. [בשיעורים לבראשית (יד א-ו) כתב: ׳ויוכל להיות שמילת ׳פל׳ דאמרפל הוא כמו ׳בל׳ בחילוף אותיות בומ״ף, וזה בל היה בנו של זה מלך שנער, והיה כל כך גדול בדורו שאחר כך עבדוהו לעבודה זרה, וכן העיד הכתוב שהיה באמרו כרע בל קרס נבו וגו׳⁠ ⁠׳. וראה אברבנאל כאן בשם ׳המספרים הלאטינים׳, שנמרוד היה מלכה הראשון של בבל, ועשה את עצמו אלוה וציווה לעבוד אותו, והוא הנקרא ׳בל׳].

4. פיל הוא ׳חיה׳ וסוס - ׳בהמה׳. ובמלחמותיהם היו לוקחים את אליליהם עמהם ומעמיסים אותם על בעלי החיים לשאת אותם.

5. ׳נשואותיכם - תואר לבהמות הנושאות, ואמר עמוסות - שהן טעונות יותר מדאי, וכינוי נשואותיכם כנגד העצבים ללעג, הבהמות הנושאות אותם עמוסות הם ועייפות׳ (רד״ק).

6. ׳עצביהם׳ שנישאים, והסוסים והפילים הנושאים אותם.

7. שנושאים אותם על בהמותיהם למרות שראו במלחמות הקודמות שלא עמדו להם במלחמה, ונפלו לפני אויביהם, ואף הפסילים עצמם קרסו.

8. הפלישתים נפלו במלחמה לפני דוד ועזבו את עצביהם, עד שהיה דוד צריך לשאת אותם. ואף שבראש השנה (כב:) מבואר ש׳וישאם׳ פירוש ששרפו אותם, בעבודה זרה (מד.) מבואר שפירושו שנשאו אותם, ע״ש.

9. כלומר, הכח הרוחני שלכבודו נעשה הפסל לא היה יכול להציל אפילו את המשא של הפסל הנעשה לו.

10. אחרי שכבר נוצחו במלחמה ונלקחו לשבי.

בל, נבו – שמות גלולים של בבל.

קורס – ענין כפיפה והוא מלשון קרסי זהב (שמות כ״ו:ו׳) שהיו כפופים בראשיהם לתחבם בלולאות.

עצביהם – כן יקראו הגלולים ע״ש שמעציבים לב עובדיהם צועקים אליהם ואינם נענים.

עמוסות – ענין הטענת משא כבד וכן אבי העמיס עליכם (מלכים א י״ב:י״א).

לעיפה – מלשון עייפות ויגיעה.

כרע בל – עתה שב לצחוק על הפסילים ואמר כשנלכדה בבל כרע בל על ברכיו ונפל לארץ ולא הציל את עצמו.

קורס נבו – כפף קומתו להיות מוטה לארץ.

היו עצביהם – הטעינו את העצבים על החיות ועל הבהמות להוליכם בגולה.

נשואותיכם עמוסות – הבהמות הנושאות אתכם המה עמוסות יותר מדי והנכם משא כבד על הבהמה העייפה.

כרע בל קרס נבו – חוזר להתל בעבודה זרה כדרך שהתחיל למעלה פליטי הגוים הנושאים את עץ פסלם {ישעיהו מ״ה:כ׳}, והנה הוא אומר כי בל ונבו אלהי בבל כרעו וקרסו מפחד האויב, הוא כרש, ולשון כרע וקרס לשונות נופלים על הבהמה העיפה, כמו שאומר למטה קרסו כרעו יחדו {ישעיהו מ״ו:ב׳}, ומן קרס: קרסולים, כמו מן כרע: כרעים.

היו עצביהם לחיה ולבהמה – הם נמסרים לחיות, כלומר נותנים אותם על הבהמות להבריחם מן האויבים (רוזנמילר).

עצביהם – הכנוי על הבבליים.

נשאתיכם עמוסות – מדבר עם הבבליים בהמותיכם הנושאות משא הן עמוסות במשא כבד. והנה אחר שאמר שהאלילים כרעו ונפלו מפחד, אמר כי עובדיהם נותנים אותם על הבהמות למען מלט אותם מיד האויבים. וגיזניוס פירש הענין על האויב הבוזז ומוליך עמו האלילים, ולפי זה לא יתפרש היטב לא יכלו מלט משא {ישעיהו מ״ו:ב׳}.

נשאתיכם – אין וי״ו אחר השי״ן, ויתכן לקרוא נֹשְאוֹתיכם.

משא לעיפה – האלילים הם משא כבד לבהמות העיפות (רוזנמילר).

קרס – כופף ראשו כקרסים, עצביהם יבוא גם על תואר האדם ודמותו העצב נבזה נפוץ (ירמיהו כב) ידיך עצבוני (איוב יו״ד ח׳ לפי פרושי).

היו לחיה – פעל היה הנקשר עם למ״ד, יורה לרוב על התהפכות דבר אל דבר והיו לדם ביבשת.

נשאתיכם, עמוסות – יש הבדל בין משא ובין עמס, שפעל עמס מורה תמיד על משא שאחר מניח עליו בע״כ, ובא בעצם על הנחת משא על הבהמה ויעמוס איש על חמורו. וממנו על האדם כשאחר עומסו עליו, אביך העמיס עלינו עול כבד, לכן על נשיאת האדם את הפסל אמר נשואותיכם, ועל המשא שעל הפסל שאינו נושא רק עמוס, אמר עמוסות.

כרע בל – אומר האיש הכורע לאליל בל, והקורס וכופף עצמו לפני אליל נבו, הלא האנשים האלה,

עצביהם היו לחיה ולבהמה – הלא נשתנה דמות פני האנשים האלה ונעשה חיה ובהמה, שאחר שמשתחוים לאלילים נבזים כאלה אין להם דמות ועצב אדם כלל, וכבהמה יחשבו,

נשאתיכם – אומר אליהם, הלא האלילים שאתם נושאים על שכמכם, הלא הם עמוסות עוד במשא כבד אשר היא משא להע״א העיפה – ואתם נושאים האליל עם המשא העמוס עליו, מן תכשיטיו וכליו שנתנו עליו.

בפרק זה מבאר הנביא את העדר הדמיון בין אלילי הגויים שאין בהם כח ורצון, לה׳ אלוקי ישראל שהבטיח להם לגאול אותם¹, שכאשר נלכדה בבל לא די שלא הצילם אלוהיהם אלא הוא עצמו כרע², וכך אמר, כָּרַע בֵּל³ על ברכיו ונפל לארץ ולא הציל את עצמו⁴, קֹרֵס – כפף קומתו⁵ נְבוֹ⁶ להיות מוטה לארץ⁷, הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם – צלמי צורתם של בל ונבו⁸ טעונים⁹ לַחַיָּה – על החיות¹⁰ וְלַבְּהֵמָה – ועל הבהמות להוליכם בגולה¹¹, נְשֻׂאֹתֵיכֶם¹² – הבהמות הנושאות אתכם המה¹³ עֲמוּסוֹת יותר מדי והנכם¹⁴ מַשָּׂא כבד על הבהמה¹⁵ לַעֲיֵפָה¹⁶:

1. ר״ע ספורנו.

2. רד״ק.

3. שם עבודה זרה של בבל (אבן עזרא, מצודת ציון).

4. כך אומר עליהם דרך צחוק ולעג (מצודת דוד), דהיינו אלהיהם של בבל יכרעו יקרוסו, לשון צחוק של עבודה זרה הוא, כמי שיש לו חולי מעיים ואינו מספיק לישב על מושב בית הכסא עד שהוא נתרז (משלשל) (רש״י).

5. מצודת ציון, מלבי״ם.

6. שם עבודה זרה של בבל (אבן עזרא, מצודת ציון). ויש אומרים כי הוא כוכב חמה (אבן עזרא). ויש מפרשים שבל ונבו הם שמות של שרי מעלה (חומת אנך).

7. מצודת דוד.

8. רש״י. וכן יקראו הגילולים ע״ש שמעציבים לב עובדיהם צועקים אליהם ואינם נענים (מצודת ציון).

9. מצודת דוד.

10. מצודת דוד. רש״י ביאר נדמו כחיה ובהמה שמזהמין ומלכלכין עצמן ברעי שלהן.

11. מצודת דוד. שאחר שנשברו הפסלים טענו אותם על הבהמות להוליכם למדי ופרס, כי היו מכוסים כסף וזהב, ואמר לחיה ולבהמה, כי יש גם חיות שמטעינים עליהם משא כמו הפיל (רד״ק).

12. כמו משואותיכם, ואמר ״נשואותיכם״ כנגד העצבים ללעג כאילו הבהמות עמוסות משא מכביד מרוב הזהב שבהם עד שיאמרו החמרים והגמלים משאותיכם עמוסות ומעייפות את הבהמה (רד״ק). ורש״י מבאר רעי שבמעיהם כבדות הם לעמוס כמשא לאדם עייף, לפיכך קרסו כרעו יחדיו הקריסה עם הכריעה.

13. מצודת דוד.

14. מצודת דוד.

15. מצודת דוד.

16. מלשון עייפות ויגיעה (מצודת ציון). מלבי״ם מבאר האיש הכורע לאליל בל, והקורס וכופף עצמו לפני אליל נבו, הלא האנשים האלה נשתנתה דמות פניהם ונעשה חיה ובהמה, מאחר שמשתחווים לאלילים נבזים כאלה אין להם דמות ועצב אדם כלל, וכבהמה יחשבו, ואומר אליהם הלא האלילים שאתם נושאים על שכמכם הלא הם עמוסות עוד במשא כבד אשר היא משא לעבודת האלילים העיפה, ואתם נושאים האליל עם המשא העמוס עליו מתכשיטיו וכלים שנתנו עליו.

(ב) קָרְס֤וּ כָֽרְעוּ֙ יַחְדָּ֔ו לֹ֥א יָכְל֖וּ מַלֵּ֣ט מַשָּׂ֑א וְנַפְשָׁ֖ם בַּשְּׁבִ֥י הָלָֽכָה׃

They stoop, they bow down together, They could not deliver the burden, and they have gone into captivity.

תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל

אִתְקְצִיצוּ וְאִתְקְטִפוּ כַּחֲדָא וְלָא יָכִילוּ לְשֵׁיזָבָא נַטְלֵיהוֹן וּפִלְחֵיהוֹן בְּשִׁבְיָא אֲזָלוּ.

תשט׳ו הם איצ׳א וג׳ת׳ו אג׳מעין ואחרי אן לא יטיקו כ׳לאץ חמלהם ואנפסהם ד׳הבת פי אלסבי.

ולפיכך קרסו כרעו יחדו – הקריסה עם הכריעה.⁠^א

לא יכלו מלט משא – להפליט הצואה שבמעיהם כשאר המוציאים כהוגן.

מלט – לשון הוצאה ממקום בלוע, וכן: שמה קננה קפוז ותמלט (ישעיהו ל״ד:ט״ו) – הוציאה ביצתה, וכן והמליטה זכר (ישעיהו ס״ו:ז׳). ויונתן לא כן תרגם המקראות הללו.

א. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778 (אולי): ״הקריעה״.

they could not deliver the burden to discharge the feces in their bowels as others discharge, in the normal manner.

deliver Heb. מַלֵּט, an expression of discharging from an embedded place. Comp. "There, the owl has made its nest, and she has laid eggs (וַתְּמַלֵט)" (supra 34:15), he has discharged her egg. Comp. also "And she has been delivered (וְהִמְלִיטָה) of a male child" (infra 66:7). Jonathan, however, did not render these verses in this manner.

קרסו כרעו^א יחדיו – אם קורס לו הנושא או כורע, עבודה זרה כורעת וקורסת עמו, נמצא שקרסו כרעו יחדיו.

לא יכלו^ב – הנושאים, מלט משא – שלא תפול עמהם.

נפשם בשבי הלכה – ואינם יכולים למלט את עצמם, כל שכן שאינם יכולים למלט את עובדיהם.

א. כן בפסוק ובכ״י פריס 163. בכ״י לוצקי 778: ״כרעו קרסו״.

ב. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״ולא יוכלו״.

קרסו כרעו – הנושאי׳.

ולא יכלו מלט – עצביהם נפשם, הנשואים, כי גם הם נשבו.

ויש אומרים כי כרעו קרסו כל העצבים שהיו בבבל שלא הזכירם, ולא יכלו העצבים למלט משא כי הם בעצמם הלכו בשבי.

They bow down. The beasts that carry the idols, bow down.

The burden. Their idols. נפשם Their souls,¹ that is, the persons carried by the beasts, are gone into captivity. They were also carried away as captives. Others explain the verse thus : They, that is, all the idols that are left in Babylon, and are not yet mentioned,⁠² stoop and bow down, and cannot deliver the burden, for they must go themselves into captivity.

1. A. V., Themselves.

2. That is all idols worshipped in Babylon besides Bel and Nebo.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ועוד שנה הענין ואמר: קרסו כרעו... מלט משא – למלט עצמם מן המשא, שלא ישאו אותם הבהמות.

ונפשם – הם עצמם הלכו בשבי, כל שכן שלא הצילו עובדיהם.

ונפשם – עצמם, כמו: ברזל באה נפשו (תהלים ק״ה:י״ח). או אמר: נפשם – לפי מחשבת עובדיהם.

ויונתן תרגם: לא יכלו לשיזבא נטליהון ופלחיהון בשביא אזלו.

קרסו – כטעם כרעו, וזה רמז לבהמות הנושאות הצלמים שלא ברחו להם, לכן לא יכלו למלט מהאויבים שהיו עליהן.

נפשם – כנוי לצלמים, כמו עצמם, כמו לכן הרחיבה שאול נפשה (ישעיהו ה׳:י״ד).

לפי שקרסו כרעו אות האלוהות ולא יכלו מלט נבואותיהם ולאמתם ונפשם בשבי הלכה רוצה לומ׳ שגם אותם האלוהות שללו האויבים והלכו בשבי, והנה כמו כל זה שקרה בבבל כן יקרה לעתיד לבא לכלל האומות ולעצביהם והוא אומרו

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

קרסו כרעו – שניהם במאריך במקצת ספרים.

מלט – ענין הצלה.

ונפשם – כמו וגופם וכן ורקה נפשו (ישעיהו כ״ט:ח׳).

קרסו כרעו יחדיו – כל העצבים יחד כפפו קומתם וכרעו על ברכיהם ולא יכלו למלט את עצמם מן המשא לבל לשאתם בגולה.

ונפשם – הם עצמם הלכו בשבי וכאומר ואיך אם כן יוכלו להציל את העובדים להם.

קרסו כרעו – הבהמות מרוב המשא.

לא יכלו מלט משא – אינן מספיקות לרוץ ולהצילם מיד האויבים.

ונפשם בשבי הלכה – באופן שמשא האלילים עִכֵּב אותם בדרך, ונפלו ביד האויבים, גם האלילים וגם עובדיהם.

נפשם – של בבליים בעלי האלילים והבהמות: וכל זה דרך לעג, לומר כי אליליהם לא יצילום אך יהיו בעוכריהם: וגיזניוס פירש לא יכלו האלילים למלט נושאיהם – וכמה זה רחוק!

כרעו – הנה עתה שהלכו עובדי האלילים האלה בל ונבו לגולה עם אליליהם, ונשאו את אליליהם על שכמם, הנה הגם שכרעו קרסו יחדו והשתחוו אל האלילים שיושיעו אותם, בכל זאת לא יוכלו מלט משא לא יכלו להושיע למו לכל הפחות שימלטו אותם מלשאת המשא הכבד הזאת שהוא האליל עם המשא העמוס עליו, כי לא לבד שלא הושיעו למו מאויביהם היו מוכרחים לשאת את עצביהם עמהם,

ונפשם של האלילים בשבי הלכה עם עובדיהם ולא יכלו להציל א״ע עכ״פ משבי.

קָרְסוּ – כפפו קומתם¹ וְכָרְעוּ על ברכיהם² יַחְדָּו כל הפסלים³, לֹא יָכְלוּ מַלֵּט – למלט עצמם מן⁴ הַמַשָּׂא שלא ישאו אותם הבהמות⁵ לגולה⁶, וְנַפְשָׁם⁷ בַּשְּׁבִי הָלָכָה, ואיך אם כן יוכלו להציל את העובדים להם?!⁠⁸:

1. מצודת דוד.

2. מצודת דוד.

3. מצודת דוד.

4. רד״ק, וראה רש״י (בראשית יט, יז) המבאר כי הוא לשון השמטה.

5. רד״ק.

6. מצודת דוד. ורש״י מבאר לא יכלו להפליט הצואה שבמעיהם כשאר המוציאין כהוגן, ותיבת ״מלט״ ביאורה הוצאת דבר ממקום בלוע. ובמדרש, אמר רב, כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע״ז דשריא שנאמר ״כרע בל קרס נבו״ וכתיב ״קרסו כרעו יחדו לא יכלו מלט משא״ (ילקוט שמעוני).

7. דהיינו הם עצמם (מצודת דוד). ואמר ״נפשם״ לפי מחשבת עובדיהם, ויונתן תרגם ועובדיהם בשבי הלכו (רד״ק). ומלבי״ם מבאר שלא זו בלבד שהאלילים לא הצליחו להושיע את עובדיהם מאויביהם, אלא אף היו מוכרחים לשאת את עצביהם עמהם, ונפשם של האלילים הלכה בשבי עם עובדיהם ולא יכלו להציל אפילו את עצמם מהשבי.

8. רד״ק, מצודת דוד.

תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל

(ג) שִׁמְע֤וּ אֵלַי֙ בֵּ֣ית יַעֲקֹ֔ב וְכׇל⁠־שְׁאֵרִ֖ית בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הַֽעֲמֻסִים֙ מִנִּי⁠־בֶ֔טֶן הַנְּשֻׂאִ֖ים מִנִּי⁠־רָֽחַם׃

Hearken to Me, O house of Jacob and all the remnant of the house of Israel, that are borne by Me from the birth, that are carried from the womb.

תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל

קַבִּילוּ לְמֵימְרִי דְבֵית יַעֲקֹב וְכָל שְׁאָרָא דְבֵית יִשְׂרָאֵל דִרְחִימִין מִכָּל עַמְמַיָא וַחֲבִיבִין מִכָּל מַלְכְּוָתָא.

אסמעו לי יא אל יעקוב וג׳מיע באקיהֿ אל אסראיל אלממת׳לין בבנין מזמולין מן אלבטן אלמחמולין מן אלרחם.

העמוסים מני בטן – מאז נולדתם בבית לבן הארמי, עמסתי אתכם על זרועותיי, כי מאז עמדו עליכם קמים בכל דור ודור. [ולא כשאר האומות שהם עומסים ונושאים את אלהיהם כמו שאמור למעלה (ישעיהו מ״ו:א׳), אבל אתם עמוסים ונשואים בזרועותיי.]⁠^א

א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י פרמא 3260, אוקספורד 34, ברלין 122, וטיקן 94. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165.

who are borne from birth Since you were born in the house of Laban the Aramean, I bore you on My arms, for since then, adversaries stand up against you in every generation and not like the idolaters (other nations [Keli Paz and mss.]) who are laden and carry their Gods, as is mentioned above, but you are laden and borne in My arms.

(ג-ד) הרי אמרתי מה טיבה של עבודה זרה, עכשיו אומר לכם על מה אתם יכולים להתהלל באלהיכם^א יותר מכל האומות. הדא הוא דכתיב: שמעו אלי בית יעקב וכל משפחות בית ישראל.

העמוסים מני בטן – הקב״ה עומס אתכם משעה שיצר אתכם בבטן אמכם. אלהי ישראל עומס את עובדיו מן הבטן, משעה שאדם יוצא מבטן אמו עד יום מותו. אבל האומות עומסים את אלהיהם על הבהמות לשאת אותם, כשם שאמר למעלה: נשואותיכם עמוסות משא לעייפה (ישעיהו מ״ו:א׳).

הנשואים מני רחם – שאלהיכם נושא אתכם מיום שאתם יוצאים מרחם אמכם, אבל האומות נושאים את עץ פסלם. מכאן ואילך דעו מה בין אלהי האומות לאלהי ישראל שנושא את בריותיו. ושמא תאמר: לשעה הוא נושאם, ומניחם לאחר שעה שלא ייעף ולא ייגע, תלמוד לומר: העמוסים מני בטן הנושאים מני רחם. עד זקנה אני הוא – העומס אתכם והנושאכם שמשעה שאדם יוצא מרחם אמו עד שמזקין, אנו הוא העומסו והנושאו בלי עמל ויגיעה.

א. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״עכשיו אומר לכם... באלהיכם״.

שמעו וגו׳ – אלהי בבל היו נשואים, ואני אלהי ישראל נשאתי׳.

מני בטן – מיום שהיו.

Which are borne by me, etc. The idols of Babylon are carried by their worshippers, but I, the God of Israel, carry the Israelites.

From the belly, that is, since the day they were born.

שארית בית ישראל – הנשארים מגלות בבל.

העמוסים – על ידי משיצאו מבטן אמם שלא אתם עומסים ונושאים אותי להצילני עמכם אלא אני עומס ונושא אתכם להצילכם. כענין ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי.

שמעו – אמר: וכל שארית – על גלות בבל שהיו שארית עשרת השבטים שגלו ראשונה, והם לא שבו בשוב גלות בבל.

העמוסים מני בטן – אתם עמוסים ונשואים עלי מבטן ומרחם אמכם.

העמסים – כטעם ויעמס {איש} על חמורו (בראשית מ״ד:י״ג), והכל לשון סבל מונח על הנשוא בכתף, ומשא מונח ברוב בחיק, כלומר כי אני נשאתים מקטנותם כאשר ישא האיש את היונק וכן אף כשהם זקנים.

שמעו אלי בית יעקב וכל שארית בית ישראל רוצה לומר הנשארים מאורך הגלות העמוסים מני בטן וגומר רצה לומר הנשואים עלי מזמן אבותיכם הראשונים האם חשבתם שבאורך הגלות לא אשוב להצילכם.

(ג-ד) [שִׁמְעוּ אֵלַי בֵּית יַעֲקֹב]. ועל היפך זה אתם בֵּית יַעֲקֹב - הנשארים בסוף¹, וְכָל שְׁאֵרִית [בֵּית יִשְׂרָאֵל] - השרידים², הַעֲמֻסִים [מִנִּי בֶטֶן הַנְּשֻׂאִים מִנִּי רָחַם וגו׳, אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא], כי אני העושה והנושא מבֶטֶן ומרָחַם³, וַ[אֲנִי] אֶסְבֹּל חטאתם⁴ וַאֲמַלֵּט מיד שוסיהם⁵, הכל על היפך עצבי הגויים הנעשים⁶ והנשואים⁷, נסבלים⁸ ובלתי ממלטים⁹:

1. הנקראים ׳יעקב׳ – שיישארו בעקב ובסוף, לאחר שמלכות הגויים תתבטל.

2. ׳השרידים אשר ה׳ קורא׳ שישוררו עם אלקים ועם אנשים לעתיד, וראה לעיל (מג א) מה שהתבאר בעניין ׳יעקב׳ ו׳ישראל׳.

3. ׳העמוסים מני בטן הנשואים מני רחם - אתם עמוסים ונשואים מבטן ומרחם אמכם, וכן אשא ואסבול עלי אתכם עד שיבה׳ (רד״ק), כי ׳אני עשיתי׳ – אני בראתי אתכם, ולכן ׳ואני אשא׳ אתכם לעתיד.

4. ראה להלן (נג יא) ׳ועוונותיהם הוא יסבול׳.

5. ע״פ לשה״כ בשופטים (ב טז) ׳ויושיעום מיד שוסיהם׳, כלומר מיד הבוזזים אותם.

6. שהעובד עשה אותו, לעומת ה׳ – ׳אני עשיתי׳, שהוא עשה את האדם.

7. שהם ׳עמוסים׳ על בהמה ויחיה׳ (פסוק א), ואילו ׳ואני אשא׳.

8. ׳ואני אסבול׳.

9. ש׳נפשם לא מלטו׳, שהלכו בעצמם בשבי, ואילו ׳ואני אשא ואמלט׳.

שארית – שיור.

מני – מן והיו״ד נוספת.

הנשואים – מלשון משא.

רחם – רחם האשה.

שארית בית ישראל – כי עשרת השבטים כבר גלו והיו רובם.

העמוסים – הטעונים עלי מאת צאתם מבטן ולפי שאמר למעלה שהעצבים יהיו עמוסים על הבהמות לזה אחז במשל מהאומן הנושא את היונק שהוא נושאו ואינו נושא ור״ל שהוא מעולם בעזרתם.

הנשואים וכו׳ – כפל הדבר במ״ש.

העמסים מני בטן – הלא אתם בהפך, אינכם נושאים אלהיכם להצילם, אך אני נושא אתכם ומציל אתכם.

מני בטן – מתחלת היותכם לעם, כמו למעלה מ״ד:ב׳ וכ״ד.

העמסים מני בטן הנשאים מני רחם – הבטן מציין היות הולד בתוך הבטן בירחי לידה, והרחם מציין פטר רחם עת יציאתו, וכן אמר עליך השלכתי מרחם, (היינו מעת הלידה, ומוסיף) מבטן אמי אלי אתה (מעת העבור) (תהלות כב יא) זורו רשעים מרחם (ומוסיף לאמר כי עוד) מבטן תעו דוברי כזב (שם נח ד׳), וכבר כתבתי כי פעל מעמס בא רק על משא שהונחה ע״י אחרים בבלי דעת, וע״ז על מני בטן אמר העמוסים, כי הטפה הונחה שם שלא מדעת האם, ועל מני רחם אמר נשואים, כי תשא האם את היונק מדעתה ומעצמה.

שמעו – אבל לעומת זה שמעו נא אתם בית יעקב שהוא ההמון מן עשרת השבטים,

וכל שארית בית ישראל – שהוא הפליטה הנשארת משבט יהודה ובנימין, אתם הם העמסים מני בטן – אתם אינכם נושאים רק נשואים מן אלהיכם ומדמה נשיאת ה׳ אותם כאשה הנושאת את פרי בטנה שתחלה נושאת אותו בבטן בתשעה ירחי העיבור, ואח״כ בצאתו מרחם אחרי שנולד, נושאת אותו על ידיה, ועז״א הנשואים מני רחם וכו׳.

אבל לעומת זאת¹, שִׁמְעוּ אֵלַי בֵּית יַעֲקֹב וְכָל שְׁאֵרִית בֵּית יִשְׂרָאֵל הנשארים מגלות בבל², הַעֲמֻסִים – הטעונים עלי מאת צאתם³ מִנִּי בֶטֶן – מבטן⁴, הַנְּשֻׂאִים עלי⁵ מִנִּי רָחַם – מרחם אמכם⁶, וכל ימיכם לא אטוש אתכם⁷, האם חשבתם שבאורך הגלות לא אשוב להצילכם?!⁠⁸:

1. מלבי״ם. לעומת שאלוהי בבל היו נשואים, אני אלוהי ישראל נשאתי אתכם (אבן עזרא).

2. ר״א מבלגנצי. וקרא להם שארית כי עשרת השבטים שהיו רוב העם כבר גלו (רד״ק, מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר כי היא הפליטה הנשארת משבט יהודה ובנימין.

3. מצודת דוד.

4. מצודת ציון. ולפי שאמר למעלה שהעצבים יהיו עמוסים על הבהמות, לזה אחז במשל מהאומן הנושא את היונק שהוא נושאו ורצונו לומר שהוא מעולם בעזרתם (מצודת דוד). רש״י מבאר ״העמוסים מני בטן״ מאז נולדתם בבית לבן הארמי עמסתי אתכם על זרועותי, כי מאז עמדו עליכם קמים בכל דור ודור, ולא כשאר האומות שהם עומסים ונושאים את אלהיהם, כי אתם הפוך מזה שאתם עמוסים ונשואים בזרועותי. ומלבי״ם מבאר אתם אינכם נושאים רק נשואים מן אלהיכם, ומדמה נשיאת ה׳ אותם כאישה הנושאת את פרי בטנה שתחילה נושאת אותו בבטן בתשעה ירחי העיבור, ואח״כ בצאתו מהרחם אחרי שנולד, נושאת אותו על ידיה.

5. רד״ק.

6. רד״ק. וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר כי הבטן מציין היות הוולד בתוך הבטן בירחי לידה, והרחם מציין פטר רחם בעת יציאתו.

7. רד״ק.

8. אברבנאל.

תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל

(ד) וְעַד⁠־זִקְנָה֙ אֲנִ֣י ה֔וּא וְעַד⁠־שֵׂיבָ֖ה אֲנִ֣י אֶסְבֹּ֑ל אֲנִ֤י עָשִׂ֙יתִי֙ וַאֲנִ֣י אֶשָּׂ֔א וַאֲנִ֥י אֶסְבֹּ֖ל וַאֲמַלֵּֽט׃

Even to old age I am the same, and even to gray hairs I will carry you. I have made, and I will bear; yes, I will carry, and I will deliver.

תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל

וְעַל עַלְמָא אֲנָא הוּא וְעַד עֲלָם עַלְמַיָא מֵימְרִי קַיָם אֲנָא בָרֵית כָּל אֱנָשָׁא וַאֲנָא בַדְרֵית יַתְהוֹן לְבֵינֵי עַמְמַיָא אַף אֲנָא אֶשְׁבּוֹק לְחוֹבֵיהוֹן וְאֶסְלַח.

אעלמו אנכם אלי מת׳ל חאל אלשיכ׳וכ׳הֿ אנא הו לכם ואלי שביה בחאל אלשיבהֿ אנא אשילכם וכמא צנעת אנא אחמלכם ואנא אנקד׳כם ואכ׳לצכם.

...כי תקופת שלמה המלך היתה זוהר העלומים של הממלכה כאמרו יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב אוכלים ושותים ושמחים (מלכים א ד׳:כ׳). ויגדל המלך שלמה מכל מלכי הארץ לעושר ולחכמה (שם י׳:כ״ג). והנסיגה היתה אחרי זה, עד שנשתעבדו למלכות בבל, אחרי כן למלכות פרס ואחר זה למלכות יון ואחר כך למלכות אדום וישמעאל יחד. לפיכך אמר על הראשונה אני הוא, ועל השנייה אני אסבול, ועל השלישית ואני אשא, ועל הרביעית ואני אסבול. ואחר זה אין אלא ואמלט. כאמרו וביומיהון די מלכיא אנון יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל (דניאל ב׳:מ״ד). וכבר אימת לנו הבטחותיו לישועה, מבבל ופרס, על ידי חנניה מישאל ועזריה ומרדכי ואסתר וזרובבל בן שאלתיאל ועזרא בן שריה. והישועה מיוון על ידי מתתיהו בן יוחנן ובניו. וכבר ביאר, כי לכשתבוא ישועתו, לא יהיה זכר לצרות שבאו עליהם, אבל יהיו כחלום שראוהו ולא מצאו ממנו כלום לגודל הייסורים והאימה, ועל כן אמר בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים (תהלים קכ״ו:א׳), כוונתו בזה ששיבת ציון תהיה כדבר שהחולם רואהו בחלום.

[…] אן עצר שלמה כאן ענפואן שביבה אלדולה כק׳ יהודה וישראל רבים וג׳ וכל מלכי הארץ וג׳ ואלתראגע כאן בעד דלך אלי אן חצלו פי אסר מלכות בבל תם מלכות פרס תם מלכות יון תם מלכות אדום וישמעאל מעא ולדלך קאל ען אלאולי אני הוא וען אלב׳ אני אסבול וען אלג׳ ואני אשא וען אלראבעה ואני אסבול וליס בעד דלך אלא ואמלט כק׳ וביומיהון די מלכיא אנון וג׳ וקד צחח לנא ועודה פי אלתכליץ מן בבל ופרס עלי יד חנניה מישאל ועזריה ומרדכי ואסתר וזרובבל בן שאלתיאל ועזרא בן שריה ופי אלתכליץ מן יון עלי יד מתתיהו בן יוחנן ואולאדה וקד בין אן פרג׳ה אדא אדרך לם יבק אתר ללשדה אלתי חלת בל תכון כמנאם אנתבהו ראוה לם יגדוה מן כרבה וכופה שיא פק׳ בשוב ייי׳ את שיבת ציון וג׳ וקד יריד בדלך אן אלעודה כאנת כשיא יראה אלראי פי אלמנאם.

ועד זקנה – אשר זקנתם וכלה כחכם, שאין לכם זכות.

אני הוא ברחמיי ובמדת טובי להושיעכם ולעמוס ולשאת.

ואמלט – ואושיע אתכם. [לפי שאמר על עבודה זרה שהיא נסבלת וגם משאה אינה יכולה למלט, אמר: אני הסובל אחרים ואת משאי אמלט.]⁠^א

And until old age that you have aged and your strength is depleted, that you have no merit, I am the same with My mercy and with My trait of goodness to save you and to bear you and to carry you and deliver you. Since he says regarding their deity, that it is carried and also that it cannot deliver its burden, he says, "But I bear others, and I will deliver My burden.⁠"

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

(ד) אני עשיתי ואני אשא – אני עשיתי את האדם ואני נושאו, אבל אומות העולם עושין את אלהיהם, דכתיב: ישכרו צורף ויעשהו אל (ישעיהו מ״ו:ו׳), ומשעשאו נושאו על כתפו. אומות העולם סובלים את צלמם, שנאמר: ישאהו על כתף יסבלוהו (ישעיהו מ״ו:ז׳), אבל אני אסבול את בריותיי ואמלט – לא כעבודה זרה^א שנאמר בהם: לא יוכלו מלט משא (ישעיהו מ״ו:ב׳).

א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר (אולי ע״י הדומות): ״את צלמם שנאמר... לא כעין״.

ועד וגו׳ – דרך משל, מיום שהיו עם השם עד עולם.

אני עשיתי – ישראל, ולא כאלהי בבל, שהבבליים יעשו אלהיהם, ואני אשאם ואמלטם, ולא כמוהם שלא יכלו למלט משא.

And even to old age, etc. This is a figurative expression; it means since the day they had become the people of the Lord for ever.

I have made the Israelites; I am, therefore, not like the gods of Babylon; the Babylonians make their gods. And I will carry and deliver the Israelites; while the idols cannot deliver the burden.

אני אסבול – אתכם ולא אתם אותי ואמלט בצרה.

וכן אשא ואסבול אתכם עד שיבה – כלומר כל ימיכם לא אטוש אתכם.

או אמר: ועד שיבה – שצריך יותר סבל וסעד, רוצה לומר כי בכל עת שתהיו בצרה אני אסבול אתכם, וכן אמר דוד: עליך השלכתי מרחם (תהלים כ״ב:י״א). ואמר: ועד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני (תהלים ע״א:י״ח).

ועד זקנה – שיבה יותר מזקנה, וכן אמרו: בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה.

אני הוא – אני הוא עמכם.

אני עשיתי – וכיון שעשיתי וגדלתי אתכם, עלי לשאת ולסבול אתכם, והמשא והסבל עליו יתברך היא דרך משל.

ואמלט – אמלט אתכם מגלות בבל.

אני עשיתי – עשיתים.

ואמלט – ואמלטם מכל נזק, הפך ולא יכלו מלט משא (ישעיהו מ״ו:ב׳).

דעו נא וראו כי עד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול ואמר זקנה ושיבה בערכם אל אורך הגלות לא בערכו יתברך, ואמר אני אסבול להגיד שעם היות האומות ראויים לכליה ועונש נמרץ מצד מה שהרעו לישראל ומפני הפסד אמונותיהם, הנה השם יתברך בחטאת ישראל כדי שיענשו בגלות על עונותיהם יאריך אפו לאומות עד עת בוא דברו ויום נקמתו, וזהו ענין אני אסבל שיסבול עונותיהם ואמונותיהם לא ללאות וחסרון היכולת האלהי כי אם לאריכות אפו ולחטאת ישראל, ולכן אמר אחריו ואמלט רוצה לומר ממני היו הדברים, ואמר ג׳ לשונות אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול לרמוז לשלשת הגליות, גלות מצרים ואמר בו אני עשיתי לשון עבר לפי שכבר היה, ואמר ואני אשא על גלות בבל ולכן אמרו בלשון עתיד לפי שעדיין לא היה, ועל הגלות הארוך הזה אמר ואני אסבול ואמלט אתכם שלא תבאו עוד לגלות, הנה התבאר שלא ייחס להקב״ה זקנה ושיבה כ״א לישראל בבחינת אורך גלותם, ושאמר בו אני אסבול מדרך הדמוי והמשל כאלו הוא סובל עול הגוים על ישראל והפסד אמונתיהם, והתבאר עם זה למה אמר אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול עם כפל דברים. והותרה בזה השאלה הששית.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

שיבה – הוא יותר מהזקנה.

אסבול – ענין טעינת משא וכן יסור סובלו (ישעיהו י׳:כ״ז).

ועד זקנה – כמו שנשאתי אותם מעת צאתם מבטן כן אשא אותם עד הזקנה ועד ימי השיבה אסבול אותם על שכמי ר״ל כמו שהייתי בעזרתם מאז כן אהיה עד עולם.

אני עשיתי וכו׳ – לא כהפסילים אשר האומנים עשאום ואף המה נושאים אותם וסובלים משאם ובבוא האויב לא יכלו למלט את עצמם כי אני עשיתי את ישראל ואני אשא אותם ואסבול משאם ר״ל אהיה בעזרתם ואמלטם מן האויב בבואו.

ועד זקנה – שלכם, כלומר אחר שתזקן האומה.

ועד זקנה וגו׳ – זו היא השמועה שהוא רוצה להשמיע לישראל שלא יעזבם ולא ירפם לעולם. רש״י ז״ל בפסוק א׳ וב׳ הלך אחר הדרש האמור במגלה {בבלי מגילה כ״ה:} ובפסוק ג׳ וד׳ פירש הכל כפי הפשט הנכון.

זקנה, שיבה – שיבה אחר הזקנה, ואני זקנתי ושבתי.

ועד זקנה – יאמר אבל נשיאת ה׳ את בניו לה יתר שאת מנשיאת ההורים את ילדיהם, כי הם לא ישאו את בניהם רק עד אשר יגדלו אבל אח״כ ישוב הדבר בהפך, כי אחר שיגדלו הבנים ויזקנו ההורים, אז ישאו הבנים את אבותיהם להספיק להם כל צרכם, אבל אני עד זקנה אני הוא הנושא לא אתם, וגם עד שיבה שהוא יותר מזקנה אני אסבל אתכם ואתם לא תסבלו אותי,

אני עשיתי אומר במליצתו הנה האלילים ינשאו מן עובדיהם יען שעובדיהם עשו אותם ולכן הם צריכים לישא אותם כי הם מעשה ידיהם, אבל אנכי הלא אני עשיתי אתכם לכן אני אשא מעשה ידי ואני אסבול כל צרכיהם ואמלט אותם מכל פגע, וא״כ.

דעו נא וראו כי¹ כמו שנשאתי אותם מעת צאתם מבטן כן אעשה², וְעַד זִקְנָה³ אֲנִי הוּא ברחמי ובמידת טובי להושיעכם ולעמוס ולשאת אתכם⁴, וְעַד ימי⁵ שֵיבָה⁶ אֲנִי אֶסְבֹּל אתכם על שכמי⁷, אֲנִי עָשִׂיתִי את ישראל⁸ וַאֲנִי אֶשָּׂא אתכם⁹, וַאֲנִי אֶסְבֹּל משאכם¹⁰ וַאֲמַלֵּט אתכם מגלות בבל¹¹ ומן האויב¹²:

1. אברבנאל.

2. מצודת דוד.

3. אשר זקנתם וכלה כחכם, שאין לכם זכות (רש״י). ואומר להם הקב״ה כי נשיאת ה׳ את בניו היא יותר מנשיאת ההורים את ילדיהם, כי הם לא ישאו את בניהם רק עד אשר יגדלו, אבל אחרי שיגדלו הבנים ויזדקנו ההורים אז ישאו הבנים את אבותיהם לספק להם כל צרכם, אבל אני ה׳ ״עד זקנה אני הוא״ הנושא, לא אתם, וגם ״עד שיבה״ שהיא יותר מזקנה ״אני אסבל״ אתכם ואתם לא תסבלו אותי (מלבי״ם).

4. רש״י.

5. מצודת דוד.

6. שיבה היא יותר מזקנה (רד״ק, מצודת ציון). כלומר כל ימיכם לא אטוש אתכם, או ניתן לפרש ״ועד שיבה״ שאז צריך האדם יותר סבל וסעד, רוצה לומר כי בכל עת שתהיו בצרה אני אסבול אתכם (רד״ק). ורש״י מבאר עד זקנה ושיבה שכלה כוחכם שאין לכם זכות אני הוא ברחמי ובמידת טובי להושיעכם.

7. רצונו לומר כמו שהייתי בעזרתם מאז כן אהיה עד עולם (מצודת דוד).

8. מצודת דוד. ולא כהבבליים שהם עשו את אלהיהם (אבן עזרא). ואומר במליצתו הנה האלילים ינשאו ע״י עובדיהם כי הם עשו אותם ולכן הם צריכים לישא אותם כי הם מעשה ידיהם, אבל אנוכי הלא ״אני עשיתי״ אתכם לכן ״אני אשא״ אתכם כי אתם מעשה ידי ואני אסבול כל צרכיכם ואמלט אתכם מכל פגע (מלבי״ם).

9. מצודת דוד.

10. מצודת דוד. והמשא והסבל עליו יתברך היא דרך משל (רד״ק, אברבנאל). ולפי שאמר על יראתם שהיא נסבלת וגם משאה אינה יכולה למלט, אמר אני הסובל אחרים ואת משאם אמלט (רש״י).

11. רד״ק.

12. מצודת דוד. ולא כהפסילים אשר האומנים עשאום והמה נושאים אותם וסובלים משאם ובבוא האויב לא יכלו למלט את עצמם (מצודת דוד). ובדרך רמז אפשר לומר ״אני עשיתי״ את היצה״ר, ״ואני אשא״ אסלח לחטאתם שהם אנוסים, והגם שעל ידי התורה נצולים מיד יצה״ר ונמצא שאינם אנוסים, מ״מ ״אני אסבול״, והגם שמה שלא עסקו בתורה רעה חולה ועל כן גלו כמו״ש על עזבם תורתי, מ״מ ״ואמלט״ יהמו רחמי ואצילם (חומת אנך).

(ה) לְמִ֥י תְדַמְּי֖וּנִי וְתַשְׁו֑וּ וְתַמְשִׁל֖וּנִי וְנִדְמֶֽה׃

To whom will you liken Me, and make Me equal, and compare Me, that we may be alike?

תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל

לְמַן תְּדַמוּן קֳדָמַי וּתְשַׁווּן וּתְכַוְנוּן קֳדָמַי בִּקְשׁוֹט.

במן תשבהוני פתסאווני או תמת׳לוני ואשבהה

ותמשילוני – כמו ואתמשל כעפר ואפר (איוב ל׳:י״ט), לשון דמיון.

ונדמה – ונהיה אני והוא דומין זה לזה.

and compare Me Heb. וְתַמְשִׁלֻנִי. Comp. "And I have become like (וָאֶתְמַשֵּׁל) dust and ashes" (Iyyov 30:19). An expression of comparison.

that we may be alike That I and he be alike, one to the other.

(ה-ו) ואחר שיש בי כח להציל את עובדיי ולסבול ולישא אותם, למי^א תדמיוני ותשוו ותמשלוני ונדמה – ואהיה נדמה, שתוכלו לומר כמוני כמוהם שמא תוכלו לדמותי לאותם הזלים זהב^ב מכיס – כדי לנער את הכסף והזהב ממנו כדי להכין פסל.

וכסף בקנה – במאזנים שוקל הכסף, ובקנה שבמאזנים אוחז החוטים שלהם.

א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״ולמי״.

ב. כן בכ״י מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״זהב״.

למי – ותשוו – אותי ונדמה שנינו.

And make me equal, that we two should be similar.—This verse is addressed to the idolaters.

למי^א תדמיוני – על שמעו מוסב.

א. במהדורת נוט: למה.

למי תדמיוני, ונדמה – ואהיה נדמה. אמר זה כנגד בני בבל שהיו בוטחים בפסיליהם ומעבידים בישראל ואומרים: לא יוכל אלהיהם להציל אותם מידינו כי אלהינו מסרם בידינו, לפיכך אמר: איך תדמו אותם אלהים לי, כי אותם הם מזהב וכסף ומעשה ידי אדם הם.

תדמיוני ותשוו – ידוע בחכמות שהדומה והשוה הם ממאמר המצטרף, ואף על פי שעיקר הנחת השוה הוא מצד הכמות, הנה גם יונח מצד האיכות, וכן גדול, ורבים כן.

ותמשלני – מטעם משל ודמיון.

למי תדמיוני וכו׳ עד רדי ושבי עד עפר. כפי המפרשים דבר הנביא בזה כנגד בני בבל שהיו בוטחים בפסיליהם ומעבידים את ישראל ואומרים לא יוכל אלהיהם להציל אותם מידינו, כי אלהינו הכניעם ומסרם בידינו, ולכן יוכיחם הנביא על אותם האלוהות שאין בהם ממש כי הם מעשי ידיהם מכספם ומזהבם, אבל מאשר היה תחילת הפרשה שמעו אלי בית יעקב וכל שארית בית ישראל נראה לי שכנגדם אמר למי תדמיוני ותשוו ושאר הדברים, כי לפי שהיו ישראל בבית ראשון עובדי ע״ז לכן אחרי שייעדם הנביא בחורבן בבל והשחתת אלהיהם וביאת כרש וגאולת העם ושאר הדברים שזכר למעלה, הוכיח בהם את בני דורו באומרו בהיות כל זה כמו שיעדתי הלא תודו באלהותי ושהפסילים כולם הבל המה מעשה תעתועים, אמרו נא אלי למי תדמיוני ותשוו רוצה לומר לאי זה משאר האלוהות תדמו אותי ויהיה דמוי עם השוואה לא דמוי ע״ד השתוף וההעברה, והוא אומרו ותשוו, וכפל הענין ותמשילוני ונדמה רוצה לומר נהיה דומים אני והוא כי הנה אותם האלוהות הם דברים מלאכותיים שבני אדם

(ה-ו) [לְמִי תְדַמְּיוּנִי וְתַשְׁווּ וְתַמְשִׁלוּנִי וְנִדְמֶה]. אם כן, אתם הַזָּלִים¹, לְמִי תְדַמְּיוּנִי וְתַשְׁווּ², וגם בלתי השוואה לא יהיה שום צד המשל³ ולא הידמות⁴, אתם הַזָּלִים זָהָב וְכֶסֶף כדי להידמות בצד מה לחשיבותי⁵: [יִשְׂכְּרוּ צוֹרֵף וְיַעֲשֵׂהוּ אֵל]. והנה השלימות המבוקש ממנו אצלכם אינו בחומר, אבל בצורה שיתן בו הצוֹרֵף⁶, והנה הצורף לא יתן בו צורה מורה על כח שידמה בפעולותיו לפעולותי שהם בלתי זמן⁷:

1. נראה כפירוש אברבנאל שמכאן ואילך מדבר כנגד ישראל, שבדור זה היו עובדי ע״ז, והוכיח אותם שמקיום נבואה זו על סנחריב יתברר שכל הפסילים הבל הם.

2. באור עמים (סוף פרק ׳השגחה׳) כתב רבינו: ׳ועל טענות החולק הנזכר באמרו היות ההשגחה האלקית נמנעת באישי הנפסדים הן מצד היות בהם ההשגה נמנעת לנבדל אשר אין לו חושים, הן לסיבת פחיתות הנפסד אשר אין ראוי לנכבד להשגיח עליו, השיב המשורר באמרו (תהלים קיג ה) ׳מי כה׳ אלוקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות׳, כלומר שאלה ההיקשים לא יצדקו על ידיעת הבורא והשגחתו, מבלי אין דמיון וערך בין ידיעתו ואופן השגתו לידיעת והשגת כל נמצא זולתו כמו שהתבאר למעלה, ולזה היטיב אשר דיבר אבן רשד בספר ׳הפלת ההפלה׳ באמרו ׳נאמר אנחנו כי אלה הדברים המרבים הבל נוסדו יחד על דמיון שידמו את הידיעה האלקית לידיעה האנושית אשר לפי האמת אינם מסכימים זולתי בשיתוף השם בלבד׳, עכ״ל, וזה הורה הנביא באמרו למי תדמיוני ותשוו ותמשילוני ונדמה׳.

3. ׳ותמשילו׳.

4. ׳ונדמה׳. לא רק שמהותם אינה דומה, אלא שאין שום צד שניתן להמשיל ולהשוות בשום פרט, וכמו שאמר בפסוק הקודם על עצבי הגויים ׳הנעשים והנשואים, נסבלים ובלתי ממלטים׳, היפך מה שמצינו אצל ה׳.

5. שאף שהזהב יקר, הם עושים אותו לפסילים כזול ומוציאים הרבה ממנו מכיסם, וחושבים להידמות בכך לחשיבותו יתברך.

6. כלומר, התכלית שתבקשו להשיג מאלילי כסף וזהב אינו מן החומר שהוא עשוי ממנו, אלא מן הצורה שנעשה על ידי הצורף, שאתם חושבים שהצורף יעשה אותו אל עם צורה המרמזת לכח אחד מן הנצחיים, שעל ידו רוצה להשיג השפעות, אך לא ישיג בכך כלום, כי אין שום כח שיכול להידמות לה׳ בפעולותיו.

7. ׳ויעשהו אל׳ - ׳אל׳ פירושו נצחי, והנצחי הוא מעל לזמן, וכן כתב רבינו לעיל (לא ג): ׳וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל - פועל בלתי זמן׳, שכל מעשה המתייחס אל ה׳ אינו אורך זמן, כי פעולת ה׳ שונה מפעולת כל פועל אחר לפי שה׳ הוא ׳בורא׳, והבריאה היא הפעולה היחידה שאינה אורכת זמן, כפי שהוכיח רבינו באור עמים (פרק בריאה), ועושי הפסל חושבים שיהיו בו כוחות ׳אל׳, כמו ה׳ הפועל בלי שפעולתו אורכת זמן.

למי תדמיוני – התי״ו רפויה כמ״ש בפרשת כי תצא על לא תתעב ועיין עוד בפרשת וארא על אתה תדבר.

ותמשלוני – בספרים מדוייקים חסר יו״ד בתר שי״ן ומלא וא״ו בתר למ״ד.

תדמיוני – מלשון דמיון.

ותשוו – מלשון השואה.

ותמשלוני – ענין דמיון.

למי תדמיוני – אל מי תדמו אותי ותאמרו שאני שוה לו.

ותמשלוני ונדמה – אל מי תמשילו אותי ונהיה דומים אני והוא.

למי תדמיוני – הופך הדבור כנגד הבבליים.

ונדמה – ונהיה אני והוא דומים זה לזה (רש״י).

תדמיוני, ותשוו תמשלוני, ונדמה – הדמיון הוא יותר מן המשל, שמדמה מקרי הדבר עצמו באיכות או בכמות שהם מקרים מתדבקים, והמשל יחבר שני דברים ע״י מקרי המקרה, שני דברים שקרה להם שינוי אחת במקריהם, והציגני למשול עמים (איוב יז) תשימני משל בגוים (תהלות מד) יהיה שינוי המקרה שקרה לאיוב וישראל, שהוא שינוי הגדולה והצלחה מטוב לרע, משל אל כל שינוי מצב ומדרגה מטוב לרע. אבל הדימוי ידמה שני דברים ע״י המקרים הנמצאים בם. אל מי דמית בגדלך (יחזקאל לא) דמיון הכמות, לא דמה אליו ביפיו (שם) דמיון האיכות. אבל ההשואה צריכה להיות בכל הדבר. ואצל ה׳ יהיה הדמיון אם רוצים להדמות דבר אליו בעצמו לאחד מתואריו, והמשל הוא אם ידמו פעולות איזה נושא אל פעולותיו. שהם התנועות שהתנענע להוציא מעשהו עם תנועת אחד מנבראיו לפעול ולעשות. עפ״ז אומר לא תוכל לדמות אותי, שהוא המקרים והתוארים שלי כי אין לי תוארים ומקרים, ולא להמשיל מקרי המקרה שהם שנוייהם בזמן ובמקום כי איני משתנה, ואין פה מקומו להאריך יותר.

למי תדמיוני ותשוו – הדמיון הוא רק במקצת הדבר אבל ההשואה הוא בכל עניניו, והמשל הוא עוד פחות מן הדמיון, כי ימשילו דבר לדבר הגם שלא ידמו זה לזה בשום תואר, רק שיהיה ייחוס חיצוני ביניהם, אומר למי תדמיוני ותשוו – אם תדמיוני למצוא איכות מה מצורף ביני ובין האליל הכי תשוו הכי ישוה האיכות הזאת באמת בכל פרטיו, ומוסיף לאמר גם אם רק תמשלוני לתפוס משל חיצוני מן האליל על אודותי, הכי ידמה המשל הזה? ואיך אפשר שידמה, הלא הם

וכנגד בני בבל שהיו בוטחים בפסיליהם ומעבידים בישראל ואומרים ״לא יוכל אלהיהם להציל אותם מידינו כי אלהינו מסרם בידינו״ אומר הנביא בשם ה׳¹, לְמִי – לאיזה משאר האלוהות² תְדַמְיוּנִי – תדמו אותי³ וְתַשְׁווּ – ותאמרו שאני שווה לו?!⁠⁴ וְאל מי⁵ תַמְשִׁלוּנִי – תמשילו אותי⁶ וְנִדְמֶה – ונהיה דומים אני והוא?!⁷:

1. רד״ק.

2. אברבנאל.

3. מצודת דוד.

4. מצודת דוד.

5. מצודת דוד.

6. רש״י, מצודת דוד.

7. רש״י, מצודת דוד. שהרי מזהב וכסף ומעשה ידי אדם הם (רד״ק). מלבי״ם מבאר שהדמיון הוא רק במקצת הדבר, אבל ההשוואה היא בכל ענייניו, והמשל הוא עוד פחות מן הדמיון, כי ממשילים דבר לדבר הגם שלא ידמו זה לזה בשום תואר, אלא אפילו אם רק יש ייחוס חיצוני ביניהם.

(ו) הַזָּלִ֤ים זָהָב֙ מִכִּ֔יס וְכֶ֖סֶף בַּקָּנֶ֣ה יִשְׁקֹ֑לוּ יִשְׂכְּר֤וּ צוֹרֵף֙ וְיַעֲשֵׂ֣הוּ אֵ֔ל יִסְגְּד֖וּ אַף⁠־יִֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃

You that lavish gold out of the bag and weigh silver in the balance, you that hire a goldsmith, that he make it a god, to fall down to, yes, to worship.

תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל

הָא עַמְמַיָא גָבָן דְהַב מִכִּיס וְכַסְפָא בְּמֹאזְנַיָא תַּקְלִין אָגְרִין קִינָאָה וְעָבֵיד לֵיהּ דַחֲלָא סָגְדִין אַף מִשְׁתַּעְבְּדִין.

כאלד׳ין יצבון אלד׳הב מן אכיאסהם ואלורק באלשאהין יזנונה ויסתאג׳רון סבאכא פיצנעה מעבודא ורכעו לה ואיצ׳א יסג׳דון

הזלים זהב מכיס – אשר מסירים ונוטלים¹ את הזהב מהכיסים; בינוני פועל של הצורות ׳זל׳ ׳זלתי׳.

וכסף בקנה ישקלו – מוט מאזנים.⁠²

1. פירוש זה מתבסס על ייחוס המשמע של השרש ׳זול׳ הערבי למקבילו העברי; והשווה אלפסי ערך ׳זל׳, וריב״ג באצול ערך ׳זול׳. מנחם ערך ׳זל׳ ורס״ג על אתר מפרשים במשמעות של ׳נזילה׳; ראב״ע מביא פירוש במשמעות של ׳אזל׳ ומתנגד לו. רד״ק מפרש מלשון ׳זוֹל׳ של חז״ל, כלומר, שהם מוציאים מכיסם שפע זהב על עשיית הפסילים, כאלו הוא זול.

2. השווה ת״י ורס״ג על אתר, אלפסי וריב״ג באצול ערך ׳קנה׳, ראב״ע ורד״ק על אתר.

הזלים זהב מכיס – לשון יזלו מים (תהלים קמ״ז:י״ח).

בקנה ישקלו – הוא קנה המאזנים שקורין פְלַייל.

Those who let gold run from the purse Heb. הַזָּלִים, an expression of "Water runs (יִזְּלוּ)" (Tehillim 146:18).

with the balance Heb. קָנֶה, the bar of a scale, called flael in Old French.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

הזלים וגו׳ – עם עובדי עבודה זרה ידבר, הזלים רבים הוציאוהו מגזרת אזל מכלינו (שמואל א ט׳:ז׳), והוא חסר אל״ף, והנכון שאין רע לו, כי אזל פועל עומד, וטעמו הנותנים זהב מכיסם, והנה בתור׳ אבנים בכיס (דברים כ״ה:י״ג) והנה הוא במאזנים, גם קנה כן טעמו ואין רע לו.

הולים They lavish gold, etc. Many compare this word with אזל is spent¹ (1 Sam. 9:7), and assume here the elision of the first radical (א) ; but it is in fact hap. leg.; for אזל is intransitive. הזלים means who give. מכיס Out of the bag. The bag is a part of the balance; comp. בכיסך in thy bag (Deut. 25:13). The succeeding בקנה has a similar meaning; it is hap. leg.

1. Literally: is gone. The literal translation of הזלים accordingly is: that cause to go, that is, that spend. Ibn Ezra properly objects that ולים, if participle Kal of אול, has a neuter sense, they that go.

ודבר זה אומר להם לשמוע שמא לזה שזלים ומציקים בשבילו זהב מכיס – אתם מדמין אותי.

מכיס – ממשקלו. כענין לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן. ויגיד עליו ריעו וכסף בקנה ישקלו.

הזלים – ענין זול, בדברי רבותינו ז״ל: מוציאין הזהב בזול. אף על פי שהזהב ביוקר, הם עושים אותו לפסילים כזול, ומוציאים הרבה ממנו מכיסם.

בקנה – הוא קנה המאזנים.

אף ישתחוו – ההשתחוואה יותר מהסגידה, לפיכך אמר: אף, כמו שפירש בפסוק יסגוד לו וישתחו (ישעיהו מ״ד:י״ז).

הזלים – משרש זול כטעם כל מכבדיה הזילוה (איכה א׳:ח׳) וזה הוא היפך היוקר.

זלים זהב מכיס כלומר מוציאים הזהב מכיסם וכסף בקנה ישקולו והוא קנה המאזנים, ובזה ביאר שחמר הפסילים הוא המתכת שאין בהם צורה עוד ביאר הפועל בהם באומרו ישכרו צורף ויעשהו אל כלומר שאין לו אלהות אלא שהצורף יעשהו כן, ואע״פ שחמרו וצורתו ופועלו הוא כן הנה אלה הסכלים יסגדו אף ישתחוו לו ויכבדהו (ז)⁠כשישאוהו על כתף לכבוד ולתפארת יסבלוהו רוצה לומר כי הוא לא ילך ברגליו אבל הם יוליכוהו למקומו וינוחוהו תחתיו ויעמוד שם במקומו ולא ימיש ממנו, ואמנם בענין התכלית שהוא התועלת שיגיע ממנו הנה הוא כזב ודבר ריק כי אף יצעק אליו ולא יענה מצרתו לא יושיענו רוצה לומר שהעובד אף שיצעק לפסלו לא יענה אותו בדברים ולא בפעל כי מצרתו לא יושיענו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

הזלים – מלשון הזלה ושפיכה וכן וזלו מים (תהלים קמ״ז:י״ח).

מכיס – ענין אמתחת ושק.

בקנה – הוא כעין מטה ובו תולים מאזני המשקל.

ישקולו – מלשון משקל.

ישכרו – מלשון שכר.

יסגדו – ענין השתחואה אלא שקטנה הימנה וכן יסגד לו (ישעיהו מ״ד:י״ד).

הזלים – אתם העכו״ם השופכים זהב מן הכיס ושוקלים כסף בקנה המאזנים ושוכרים צורף ועושים אל וישתחוו אליו.

הזלים – למי תדמיוני אתם הזלים זהב מכיס, ועם עובדי אלילים מדבר, כדעת ראב״ע.

הזלים – משרש זול, מוציאים הזהב מן הכיס כאלו הוא בזול, ולא יקר.

וכסף בקנה ישקלו – לא אמר במאזנים, ונראה כי הקנה הוא הנקרא statera, ואין שוקלים בו הכסף והזהב, כי לא יצא המשקל בצמצום, והם לרוב אמונתם באלילים שוקלים הכסף במשקל בלתי מצומצם, כאלו הכסף נבזה אצלם.

ומוהר״ר אברהם חי ריגיו אומר כי אולי קנה זה הוא מין פלס ומאזנים העשוי בצורת קנה חלול ממש, ובתוכו ברזל עולה ויורד ורשומים בו (לארכו) מספרים המורים על הליטרין והאונקיות, ותולין לו מתחתיו מה שרוצין לשקול, ולפי מה שהוא כבד הוא מוריד הברזל פחות או יותר.

ישקלו, ישכרו, יסגדו, וישתחוו – לשון נסתר על פי הכלל המפורש למעלה א׳:ד׳.

יסגדו אף ישתחוו – עי׳ למעל׳ (מד, טו יט).

הזלים זהב מכיס – והם עושים אליליהם, ואיך ימשלו לבורא כל והדלתות מגבילים,

הזלים זהב מכיס ישכרו צורף, וכסף בקנה ישקלו ויעשהו אל כי שכירות האומן והפועל ישלמו מכיס בדנרי זהב שהם מטבעות היוצאים בהוצאה ונתונים בכיס. ועשיית הפסל עצמו יעשו מחתיכות כסף, וישקלו החתיכות לדעת משקלם.

יסגדו אף ישתחוו הסיגוד אינו לשם אלהות רק לשם סגולה, וההשתחואה הוא לשם אלהות ומוסיף יסגדו במה שחושבים את הפסל כטלמסאות להוריד השפע ע״י פעולת הסגידה שיעשו כנגדו, ויותר מזה כי אף ישתחוו כי יחזיקוהו לאלוה (כנ״ל מ״ה י״ז), והיה להם לדעת שהלא הם שכרו הצורף והם נתנו המתכות למלאכה ואיך יחשבוהו לאלהות.

אותם העמים¹ עובדי הכוכבים והמזלות² הַזָּלִים – השופכים³ זָהָב מִכִּיס – מן הכיס⁴, וְכֶסֶף בַּקָּנֶה – בקנה המאזנים⁵ יִשְׁקֹלוּ, יִשְׂכְּרוּ צוֹרֵף לעשות מהכסף פסל⁶ וְיַעֲשֵׂהוּ אֵל, יִסְגְּדוּ לו, אַף⁷ יִשְׁתַּחֲוּוּ אליו⁸, איך יעשו כזאת להשוותו לבורא יתברך?!⁠⁹:

1. תרגום יונתן.

2. מצודת דוד.

3. מצודת דוד. והוא מלשון נזילה (רש״י, מצודת ציון). רד״ק מבאר שהוא ענין זול, כלומר אף על פי שהזהב ביוקר הם עושים אותו לפסילים כזול, שמוציאים ממנו הרבה מכיסם.

4. מצודת דוד.

5. רש״י, רד״ק, מצודת דוד. והוא כעין מטה ובו תולים מאזני המשקל (מצודת ציון).

6. כי עם הזהב ישלמו לו (מלבי״ם).

7. ההשתחוואה יותר מהסגידה, לפיכך אמר ״אף״ (רד״ק). ומלבי״ם מבאר כי הסגידה אינה לשם אלהות אלא רק לשם סגולה, וההשתחוואה היא לשם אלהות, ואמר יסגדו במה שחושבים שדרך הפסל מסוגלים להוריד השפע ע״י פעולת הסגידה שיעשו כנגדו, ויותר מזה אף ישתחוו כי יחזיקוהו לאלוה, והיה להם לדעת שהלא הם שכרו את הצורף והם נתנו המתכות למלאכה ואיך יחשבוהו לאלהות?!.

8. מצודת דוד.

9. מלבי״ם.

(ז) יִ֠שָּׂאֻ֠הוּ עַל⁠־כָּתֵ֨ף יִסְבְּלֻ֜הוּ וְיַנִּיחֻ֤הוּ תַחְתָּיו֙ וְיַֽעֲמֹ֔ד מִמְּקוֹמ֖וֹ לֹ֣א יָמִ֑ישׁ אַף⁠־יִצְעַ֤ק אֵלָיו֙ וְלֹ֣א יַעֲנֶ֔ה מִצָּרָת֖וֹ לֹ֥א יוֹשִׁיעֶֽנּוּ׃

He is borne upon the shoulder, he is carried and set in his place. And he stands in his place; he does not move. Yes, though one cries to him, he cannot answer; he cannot save him from his trouble.

תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתאבן עזרארד״קר״י אבן כספיר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל

נַטְלִין לֵיהּ עַל כַּתְפֵּיהוֹן סַבְלִין לֵיהּ מַחֲתִין לֵהּ בְּאַתְרֵהּ וְקָאֵים מֵאַתְרֵהּ לָא אֶפְשַׁר לֵיהּ דִינוּד אַף יִבְעֵי מִנֵהּ לָא יְתִיבִינֵהּ מַעַקְתֵהּ לָא יִפְרְקִנֵהּ.

ויחמלונה ת׳ם עלי אכתאפהם יזדמלונה וידעונה מכאנה פיקף ומן מוצ׳עה לא יברח ויצרך׳ אליה אחדהם איצ׳א פלא יג׳יבה ומן שדתה לא יגית׳ה.

ישאוהו – תחתיו – במקומו.

לא ימיש – פועל יוצא, לא יוכל להמיש נפשו ממקומו, או הוא פועל עומד והראשון הוא הנכון.

יצעק – מושך אחר עמו, וכן הוא ומצרתו יצעק.

תחתיו In his place.

לא ימיש It shall not move itself.¹ ימיש is a transitive verb.⁠² It may also be explained to be a neuter verb meaning it shall move, but the former explanation is better.

The word יצעק One shall cry is to be repeated after ומצרתו and out of his trouble.

1. A. V. Shall he not remove.

2. Or, more properly, reflective.

ישאוהו – אחר שיעשהו הצורף, ישאוהו לביתם כי לא ילך ברגליו.

תחתיו – במקומו.

ויעמוד – יעמוד שם במקום שיניחוהו.

לא ימיש – פעל עומד מבנין הפעיל, וכן: לא ימיש מתוך האהל (שמות ל״ג:י״א).

תחתיו – כנוי לצלם, וכן וישבו תחתם (יהושע ה׳:ח׳), והטעם לפעמים.

לא יענה – זה תמיד.

יִשָּׂאֻהוּ [עַל כָּתֵף]. להורות על מעלת הכח המצוייר, ולֹא יָמִישׁ - להורות על קיומו והיותו בלתי מתפעל¹, והנה עם כל מעלת הכח המצוייר, יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה ו⁠[מִצָּרָתוֹ] לֹא יושיע, שאינו בחיריי²:

1. נושאים אותו על כתפיהם בדרך כבוד, ולא בעגלה, כדי לרמוז למעלת אותו הכח שכיוונו לצייר את הפסל בדמותו, כדי שישפיע מכוחו עליו, וקובעים אותו באופן שלא ימיש ממקומו כדי לרמוז על קיומו הנצחי של אותו הכח. וכן כתב לעיל (מ יח-כ): ׳כי איך תְּדַמְּיוּן לו בנצחיות באופן שתחשבו שרצון רוחם יעשה, [וּמַה דְּמוּת] תַּעַרְכוּ [לוֹ] ברב ובמעט, [הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף] בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ - להורות על נצחיות, וּרְתֻקוֹת [כֶּסֶף צוֹרֵף] - לקיום בלתי שינוי מקום וכו׳, עֵץ לֹא יִרְקַב - להורות נצחיות, [חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל] לֹא יִמּוֹט - להורות על בלתי השתנות׳.

2. ׳כי אמנם על זה היצר או הציור של תמונת הנצחי יבטח היוצר אותו לעשות בו אלילים אלמים - ציורים בכח המדמה שלו מכוונים לאותו העצם הנצחי, ושבזה ישפע כח הנצחי עליו להצליחו או להגיד עתידות, וכל זה שקר, כי אמנם אין שום רצון בחיריי לשום נמצא זולתי לאל יתברך בהחלט ולאדם באופן מה׳ (לשון רבינו בחבקוק ב יח).

יסבלוהו – מלשון סבל ומשא.

תחתיו – במקומו וכן וישבו תחתם (יהושע ה׳:ח׳).

ימיש – ענין הסרה כמו לא ימיש עמוד הענן (שמות י״ג:כ״ב).

יענה – מלשון עניה ותשובה.

ישאוהו – כל אחד נושא האל וסובל משאו על כתפו.

יניחוהו – ואם מניחו במקומו יעמוד שם ולא יסיר ממקומו.

אף יצעק – אף אם הוא צועק אליו בקול גדול לא יענה ולא יושיענו מצרתו וכאומר היש סכלות גדול מזה להאמין בדבר שאין בו ממש.

ישאהו – אחר שיעשהו הצורף ישאוהו לביתם (רד״ק), והנה בעלי הנקוד נקדו ישאֻהו יסבלֻהו ויניחֻהו לשון רבים, להשוותו עם פסוק שלמעלה, וכן תרגמו יונתן והשבעים זקנים ויירונימוס, ואולי ראוי לקרוא בלשון יחיד ישָאֵהו וכו׳, כמו אף יצעק אליו, מצרתו לא יושיענו, ויהיה פסוק אחד כלו לשון רבים, ופסוק אחר כלו לשון יחיד.

ישאהו – וגם יראו כי ינשא עליהם על כתף והם יסבלהו כי משא כבדה ואינו נושא את עצמו וגם יניחהו תחתיו ויעמד – ואיך יהיה אלוה הלא מגדר האל שלא יתקומם במקום, ויותר מזה כי ממקומו לא ימיש ואין לו שום הרגש ותנועה, וגם לא יוכלו לאמר כי הגם שיש בו חסרונות אלה מ״מ ישיגו ממנו התועלת שימלא בקשתם, כי הלא המה רואים שאם יצעק אל הפסל לא יענהו – וגם לא יוכלו לאמר שמ״מ הגם שאינו עונה בדברים, הוא מושיע בסתר בכחו, כי הלא רואה כי מצרתו לא יושיענו – וא״כ.

ואחר שיעשהו הצורף¹ יִשָּׂאֻהוּ כל אחד², עַל כָּתֵף יִסְבְּלֻהוּ³ לביתם כי לא ילך ברגליו⁴, וְאם⁵ יַנִּיחֻהוּ תַחְתָּיו – במקומו⁶, לא יזוז ממנו⁷ וְיַעֲמֹד שם⁸, מִמְּקוֹמוֹ לֹא יָמִישׁ – יסור⁹, וְאַף אם¹⁰ יִצְעַק אֵלָיו בקול גדול¹¹ לא ישיב לו¹² וְלֹא יַעֲנֶה, מִצָּרָתוֹ לֹא יוֹשִׁיעֶנּוּ, היש סכלות גדולה מזו להאמין בדבר שאין בו ממש?!¹³:

1. רד״ק.

2. מצודת דוד.

3. מלשון סבל ומשא (מצודת ציון).

4. רד״ק.

5. מצודת דוד.

6. רד״ק, מצודת ציון.

7. מצודת דוד.

8. רד״ק.

9. מצודת ציון.

10. מצודת דוד.

11. מצודת דוד.

12. מצודת ציון.

13. מצודת דוד. מלבי״ם מבאר שאומר כי איך יהיה הפסל אלוה מאחר שאינו זז ממקומו, הלא מגדר האל שלא יתקומם במקום, ואין לומר כי למרות זאת ישיגו ממנו תועלת שימלא בקשתם, כי הרי אף אם יצעק אל הפסל לא יענהו, וגם לא יוכלו לומר שגם אם אינו עונה בדברים הוא מושיע בסתר בכוחו, כי הלא רואה שמצרתו לא יושיענו.

תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתאבן עזרארד״קר״י אבן כספיר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל

(ח) זִכְרוּ⁠־זֹ֖את וְהִתְאֹשָׁ֑שׁוּ הָשִׁ֥יבוּ פוֹשְׁעִ֖ים עַל⁠־לֵֽב׃

Remember this, and stand fast. Bring it to mind, you transgressors.

אַדְכָּרוּ דָא וְאִתַּקָפוּ וַאֲתִיבוּ מְרוֹדִין עַל לֵב.

אד׳כרו הד׳ה ואיסו מנהא ורדוהא יא מג׳רמון עלי קלובכם.

זכרו זאת – אשר אני חפץ לומר.

והתאוששו – והתחזקו, כמו לאשישי קיר חרושת (ישעיהו ט״ז:ז׳).

השיבו על לב – ומה אני אומר לכם לזכור ולהשיב על לב.

Remember this what I wish to say.

and strengthen yourselves Heb. וְהִתְאשָׁשׁוּ. Comp. "For the walls (לַאֲשִׁישֵׁי) of Kir-hareseth" (supra 16:7).

take to heart, you transgressors And what do I say to you to remember and to take to heart?

זכרו זאת והתאוששו – פתרונו: והתחזקו ביראתי. ויגיד עליו רעו בבראשית רבה (בראשית רבה ס״ז:י״ב): לפי שהיו הברכות מפוקפקות בידו, היכן נתאוששו בידו? אחי^א יהי לך אשר לך (בראשית ל״ג:ט׳), וכן לאשישי קיר חרשת (ישעיהו ט״ז:ז׳),⁠^ב אף כאן והתאוששו – והתחזקו, כלומר זכרו זאת כמה היא עלובה עבודה זרה, והתחזקו באלהותי.

השיבו פושעים על לב – השיבו זאת פושעים על לבבכם.

א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״כאן״.

ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״וכן לאשישי קיר חרשת״.

זכרו – והתאוששו – י״א כמו והוסדו, כמו אשיותיה (ירמיהו נ׳:ט״ו) ואושיא יחיטו (עזרא ד׳:י״ב), ורבינו האיי גאון ז״ל אמר שהוא מגזרת אש, כאילו הוא התחררו^א והגאון רב סעדיה ז״ל אמר שהוא מאש והטעם הוקדו, כטעם והיה בלבי כאש בוערת (ירמיהו כ׳:ט׳), והשיבו זאת על לב.

א. כן בכ״י פרמא 2217.

והתאששו According to some And be founded ; comp. אשיותיה her foundations (Jer. 1. 15) and אושיא walls (Ezr. 4:12). R. Hai deriving it from אש fire explains והתאוששו be burnt. R. Saadiah derives it also from אֵשׁ, but explains it: be flamed; comp. this word was in mine heart as a burning fire (Jer. 20:9).⁠¹ Bring again to mind this thing.⁠²

1. The difference between the two explanations, that of R. Hai and that of R. Saadiah, is, that the former derives it from אש fire in its literal sense, as a destructive element, the other from אש fire in a figurative sense, as the incentive to actions.

2. Ibn Ezra supplies ואת mentioned in the first sentence. This thing refers to the nature of the idols described in the preceding verses.

זכרו זאת – עכשיו והבחינו מה בין לי ולהם.

זכרו זאת והתאוששו – מבנין איש, כלומר: היו אנשים ולא בהמות, שלא יבינו ולא ישכילו.

ויש מפרשים: התחזקו, כענין: אשישי קיר חרשת (ישעיהו ט״ז:ז׳) שענינו יסודות, שהם חוזק הקיר. וכן תרגם יונתן: ואתקיפו.

וא״א ז״ל פירש מענין אש, הכוו והשרפו, כלומר הכלמו ממעשיכם הרעים.

והתאששו – מטעם איש, ובא כפל למ״ד הפעל לחזוק הענין, וזה כטעם והיו לאנשים (שמואל א ד׳:ט׳).

השיבו – האמת.

ולכן אתם פושעי ישראל זכרו זאת והתאוששו ומלת התאוששו תרגם יונתן מענין חוזק כלומר התחזקו באמונתכם בזכרכם הדבר הזה אשר אני מיעד ומבאר אליכם. והרד״ק פירשו מגזרת איש כלומר היו אנשים אלוהות בהמות שלא יבינו ולא ישכילו, ובשם אביו פירשו מענין אש הכוו והשרפו מכלימת הפסילים אשר זכרתי. והענין כולו שהוכיחם הנביא וצוה אותם שיזכרו זאת הנבואה אשר נבא על בבל ועל כרש ועליה אמר זכרו זאת והתאוששו השיבו פושעים על לב.

[זִכְרוּ] זֹאת. שאין הידמות¹: וְהִתְאֹשָׁשׁוּ. שימו יסוד לדיעותיכם²:

1. שאין לשום נברא הידמות אל ה׳ בשום אופן, כפי שהתבאר בפסוקים הקודמים.

2. ׳אשישי׳ הם היסודות, כמו נפלו אשיותיה (לשון רד״ק לעיל טז ז), ו׳התאוששו׳ פירושו לבנות יסוד, והיינו שיעשו ידיעה זו יסוד לדיעותיהם.

והתאוששו – התחזקו כבנין היסוד כמו לאשישי קיר חרשת (ישעיהו ט״ז:ז׳).

זכרו זאת – דבר התוהו שיש בפסילים.

והתאוששו – התחזקו לקנות לב.

השיבו – אתם הפושעים בי תנו לב על הדבר.

והתאששו – מגזרת איש (רד״ק וגיזניוס) הראו עצמכם אנשים ולא בהמות, אל תהיו כסוס כפרד אין הבין {תהלים ל״ב:ט׳}.

פושעים – עם פושעי ישראל מדבר (דון יצחק {אברבנאל} ורוזנמילר) כי מעולם לא קראו הנביאים את הגוים בשם פושעים על עָבדם האלילים: ולמטה (סימן מ״ח) הוא מרבה להוכיח הרשעים שבישראל.

והתאששו – מלשון איש, ונכפלה למ״ד הפעל שזה מצוי לרוב.

השיבי על לב – מורה ההתבוננות היותר קטן, ולא ישיב אל לבו (למע׳ מד).

זכרו זאת – מה שאמרתי בגנאי הפסל,

והתאששו היו אישים ואנשים, נגד מ״ש תחלה היו עצביהם לחיה ולבהמה, אומר היו אנשים לא בהמות, אתם הפושעים השיבו על לב אם רק תשיבו על לבכם בקל תראו אולתכם, אבל לעומת זה

ולכן אתם פושעי ישראל¹ זִכְרוּ זֹאת² וְהִתְאֹשָׁשׁוּ – והתחזקו³ ביראתי⁴, הָשִׁיבוּ – תנו אתם⁵ הַפוֹשְׁעִים עַל הדבר הזה⁶ לֵב, ואם רק תשיבו על לבבכם בקלות תראו איולתכם⁷:

1. אברבנאל.

2. את דבר התוהו והגנאי שיש בפסילים (מצודת דוד). רש״י מבאר את אשר אני חפץ לומר שתזכרו ותשיבו על לב. ומלבי״ם מבאר זכרו את מה שאמרתי בגנאי הפסל. והענין כולו שהוכיחם הנביא וציוה אותם שיזכרו זאת הנבואה אשר ניבא על בבל ועל כורש (אברבנאל).

3. תרגום יונתן, רש״י, מצודת דוד. רד״ק מבאר ״והתאוששו״ מגזרת איש, כלומר היו אנשים ולא בהמות שלא יבינו ולא ישכילו, ובשם אביו פירשו מעניין אש, היכוו והישרפו מכלימת הפסילים אשר זכרתי. ואבן עזרא מבאר בשם רבי סעדיה גאון שהוא מלשון אש, כלומר שיהיה בליבכם כאש בוערת והשיבו זאת על לב.

4. מצודת דוד.

5. מצודת דוד.

6. מצודת דוד.

7. מלבי״ם.

(ט) זִכְר֥וּ רִאשֹׁנ֖וֹת מֵעוֹלָ֑ם כִּ֣י אָנֹכִ֥י אֵל֙ וְאֵ֣ין ע֔וֹד אֱלֹהִ֖ים וְאֶ֥פֶס כָּמֽוֹנִי׃

Remember the former things of old, that I am God, and there is no one else. I am God, and there is no one like Me,

תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזרארד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל

אִדְכַּרוּ קַדְמְיָתָא דְמִן עַלְמָא אֲרֵי אֲנָא אֱלָהּ וְלֵית עוֹד אֱלָהּ בַּר מִינִי.

ואד׳כרו אלאואיל מן אלדהר פאני אלטאיק ליס גירי אנא אללה ליס מת׳לי.

זכרו ראשונות מעולם – אשר ראיתם כי אנכי אל ואין עוד, אנכי אלהים ואפס כמוני.

Remember the first things of old that you have seen that I am God and there is no other; I am God and there is none like Me.

זכרו ראשונות מעולם – ניסים וגבורות שעשיתי לישראל מעולם.

זכרו ראשונות – שעברו, על כן אמר מעולם, אז תדעו כי אנכי לבדי אל.

ראשנות The former things. The things that have passed ; the word מעולם of old is therefore added.⁠¹ I am God. Thus you shall know that I alone am God.

1. The literal translation of ראשנות is first things, and can be used to signify the first of the things to come as well as past events.

זכרו ראשונות מעולם – שהוצאתי ישראל ממצרים בעל כרחם, ובאלהיהם עשיתי שפטים. בזה תוכלו להכיר כי אנכי אל ואין עוד אלהים.

ואפס – כמו אין.

ושעם זכירתה יזכרו גם כן הראשונות מעולם והם גלות מצרים ושהצילם הקדוש ברוך הוא ממפלת המצריים וממכותיהם ובאלהיהם עשה שפטים, ובזה תכיר׳ ותדעו כי אנכי אל ואין עוד אלהים ואפס כמוני ושכן יהיה ענין גאולת בבל וגם הגאולה העתידה והוא אומרו

[זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת] מֵעוֹלָם. במעשה בראשית¹: [כִּי אָנֹכִי אֵל] וְאֵין עוֹד. בורא אלוה²: וְאֶפֶס כָּמוֹנִי. נבדל במציאות מכל זולתי³:

1. שהוא בריאת ׳העולם׳.

2. ׳ואין עוד׳ בורא, שברא מעשה בראשית, ואין עוד ׳אל׳, נצחי ובעל יכולת.

3. בדברים (ד לט) כתב רבינו: ׳וידעת היום והשבות אל לבבך - ואחר ההתבוננות תשיב אל לבבך החלק האמיתי מהם, והוא כי ה׳ הוא האלהים - המסדר הנצחי המפורסם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת וכו׳, ובהם נודע שיש נמצא מכוון שהמציא כל זה לתכלית מכוון מאת, אין עוד - ומזה יוודע שאין עוד, כי הוא מן ההכרח שלא יהיה כל זה זולתי בכח איזה נמצא נבדל מחומר מאד נעלה בתכלית האפשר, והוא נמנע שיהיה יותר מאחד בזאת המדרגה מהעילוי אשר אין כמוה, כי בנבדלים לא יפול מספר זולתי בהיותם בלתי שווים במדרגה׳. וראה המצויין לעיל (מה יח) בביאור ׳אין עוד׳.

ואפס – ענינו כמו לא.

זכרו – תנו לב לזכור הנפלאות הראשונות שעשיתי מימות עולם.

אלהים ואפס כמוני – כי אני אלהים ואפס כמוני.

זכרו ראשונות מעולם – הנסים והגבורות שעשיתי אני מימות עולם שמהם יתברר לכם כי אנכי אל ואין עוד אלהים הפך מן האומרים שיש עלות ועלולים רבים משפיעים ומקבלים, וגם תראו כי אפס כמוני – הפך דעת המשנים כי אנכי.

זִכְרוּ את הנפלאות¹ הָרִאשֹׁנוֹת שעשיתי² לישראל³ מֵעוֹלָם – מימות עולם⁴ שהוצאתי את ישראל ממצרים בעל כורחם, ובאלהיהם עשיתי שפטים, ובזה תוכלו להכיר⁵ כִּי אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד, אנוכי⁶ אֱלֹהִים וְאֶפֶס – ואין⁷ כָּמוֹנִי, ואנוכי לבדי אל⁸:

1. מצודת דוד. והניסים והגבורות (מלבי״ם).

2. מצודת דוד.

3. ר״י קרא.

4. מצודת דוד.

5. רד״ק, אברבנאל.

6. רש״י.

7. רד״ק.

8. אבן עזרא. וזה ההיפך מן האומרים שיש עוד משפיעים ומקבלים מלבדי (מלבי״ם).

תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזרארד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל

(י) מַגִּ֤יד מֵֽרֵאשִׁית֙ אַחֲרִ֔ית וּמִקֶּ֖דֶם אֲשֶׁ֣ר לֹא⁠־נַֽעֲשׂ֑וּ אֹמֵר֙ עֲצָתִ֣י תָק֔וּם וְכׇל⁠־חֶפְצִ֖י אֶעֱשֶֽׂה׃

declaring the end from the beginning, and from ancient times things that are not yet done; saying, "My counsel shall stand, and all My pleasure I will do';

תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל

מְחַוֵי מִן אַוְלָא לְסוֹפָא וּמִלְקַדְמִין דְלָא אִתְעֲבִידָא אֲמַר מִלְכִי יִתְקַיֵם וְכָל רְעוּתִי אַעְבֵּד.

אומר עצתי תקום וכל חפצי אעשה – אין הקב״ה חפץ לחייב כל בריה שנאמר כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, וכתיב כי לא אחפוץ במות המת, ומה הקב״ה חפץ, לצדק בריותיו שנאמר י״י חפץ למען צדקו.

אלמכ׳בר מן אלאול באלאכ׳ר ומן אלמקדם במא לם יצנע בעד אלקאיל תדבירי ית׳בת וכל מראדי אצנעה.

מגיד מראשית אחרית – גלות מצרים וגאולתה הודעתי בין הבתרים לפני היותה.

[I] tell the end from the beginning The Egyptian exile and its redemption I announced in the Covenant between the Segments, before they came about.

מקדם – מימי קדם.

אומר עצתי תקום – מה שיעצתי היא תקום, שיבא כורש ויחריב את בבל, וכן הוא אומר: מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו יתן לפניו גוים ומלכים ירד (ישעיהו מ״א:ב׳), כל ממלכות הארץ נתן לי אלהי השמים (דברי הימים ב ל״ו:כ״ג).

מגיד וגו׳ – כי הגדתי האחרית מראשית, והטעם קודם היותו, כי מי יוכל לבטל גזרותי, כי לעולם עצתי תקום וכל חפצי אעשה.

Declaring the end from the beginning, that is, declaring the event before it happens; for who can annul my decree; my counsel stands for ever, and I will do all my pleasure.

וכל חפצי אעשה – זה אשפיל וזה ארים.

מגיד – כי כל העתידות האלה הגדתי טרם בואם, שיבא כורש ויחריב בבל ואלהיה, ויוצא ישראל מתוכה.

אומר עצתי תקום – אני אומר ועושה, ועצתי שאמרתי תקום ואין מפר, וכל חפצי אעשה ואין מוחה בידי.

מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו רוצה לומר שהגדתי העתידות טרם בואם כמו שנאמר לאברהם בין הבתרים גלות מצרים וגאולתו, וכן עתה אני אומר שעצתי תקום וכל חפצי אעשה

מַגִּיד מֵרֵאשִׁית [אַחֲרִית]. עתה במפלת סנחריב¹: וּמִקֶּדֶם. במבול, אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ מעולם [אֹמֵר]²: עֲצָתִי תָקוּם. ולא יתנגד סנחריב בהקדמת הידיעה³: וְכָל חֶפְצִי [אֶעֱשֶׂה]. כמבול, גם נגד הטבע⁴:

1. [נמחק: ׳ביציאת מצרים׳].

2. אומר דברים שייעשו אף שהם דברים שמעולם לא אירעו, כמעשה המבול שהודיע עליו לנח מאה ועשרים שנה לפני בואו.

3. לא תועיל לסנחריב ידיעה קודמת שתהיה לו, שאף אם יידע קודם, לא יוכל לבטל את הגזירה בשום תחבולה, כעניין המבול שלא היה דרך להינצל ממנו. וראה מש״כ להלן (מז יא-יג) בעניין ׳הקדמת הידיעה׳, והמצויין שם.

4. מפלת סנחריב היתה שלא כדרך הטבע על ידי מלאך שהיכה בחילו, ודימה מפלתו למבול שגם היה נגד הטבע. [ונראה שהכוונה לשינוי שנעשה בעולם כולו במבול בסיבוב השמש מקו נוטה מן המשווה, והוא נגד הטבע, ראה מש״כ רבינו בבראשית (ח כב), בכוונות התורה ועוד].

מגיד – אני מגיד אחרית הדבר מראשיתו.

ומקדם – ומלפנים אגיד דברים אשר לא נעשו עדיין אף ראשית הדברים.

אומר וכו׳ – אומר אני עצתי תתקיים כי אין ביד מי לבטלה.

וכל חפצי אעשה – כפל הדבר במ״ש.

מראשית – מקדם, פרשתי למע׳ (מג כח).

מגיד מראשית אחרית – ר״ל כי המעשים שיעשה ה׳ יהיו בשני פנים,

א. עפ״י חקי הטבע אשר גבל, ועפ״י הסבות הראויות אל המסובבים מהם, ועז״א מגיד מראשית אחרית שהוא המגביל חקי הטבע ותהלוכותיה, ובראשית הדבר שהוא בעת הוחל הסבה יגיד את אחריתו שהוא אשר יסתבב ממנו לפי חקי הטבע אשר חקק.

ב. מה שיעשה למעלה מן הטבע מעשים הבלתי נתלים בשום סבה מן הסבות, ועז״א ומקדם אשר לא נעשו כי גם יגיד הדבר מקדם, קודם שהוחל סבתו הגם שלא נעשו הסבות כלל, כי יעשה אותות ומופתים הבלתי משתלשלות מן סבותיהם, רק הוא אמר ויהי, ומבאר דבריו במאמרים מגבילים, לעומת מ״ש מגיד מראשית אחרית,

אמר עצתי תקום – שאז אני אומר שתקום עצתי, היא העצות שיעצתי בהנהגת העולם עפ״י החקים שקבעתי אומר אני שיתקיימו ולעומת מ״ש ומקדם אשר לא נעשו כי אז כל חפצי אעשה אעשה כפי שאחפוץ, לא כפי העצה והטבע המוגבלת רק כפי החפץ למעלה מן חקי הטבע.

אני זה אשר¹ מַגִּיד מֵרֵאשִׁית – עוד טרם בואו את² אַחֲרִית הדבר³, וּמִקֶּדֶם – ומלפנים אגיד דברים⁴ אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ עדיין⁵, אני⁶ אֹמֵר ועושה⁷ כי לעולם⁸ עֲצָתִי תָקוּם – תתקיים כי אין יכולת ביד מישהו לבטלה⁹, וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה, זה אשפיל וזה ארים¹⁰:

1. מצודת דוד.

2. מצודת דוד.

3. מצודת דוד. דהיינו גלות מצרים וגאולתה שהודעתי בברית בין הבתרים לפני היותה (רש״י, אברבנאל), ושיבוא כורש ויחריב את בבל ואלוהיה, ויוציא את ישראל מתוכה (רד״ק).

4. מצודת דוד.

5. מצודת דוד.

6. רד״ק.

7. רד״ק.

8. אבן עזרא.

9. מצודת דוד.

10. ר״א מבלגנצי. וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). מלבי״ם מבאר כי המעשים שיעשה ה׳ יהיו בשני פנים, א׳ עפ״י חוקי הטבע אשר קבע, ועל זה אמר ״מגיד מראשית אחרית״ וכנגדו אמר ״עצתי תקום״, שהוא המגביל חוקי הטבע ותהלוכותיה ובהתחלת הדבר הוא יגיד את אחריתו שיסתבב ממנו לפי חוקי הטבע אשר חקק, וזוהי עצתו שחחק בחוקי הטבע. ב׳ שיעשה למעלה מן הטבע, ועל זה אמר ״ומקדם אשר לא נעשו״ וכנגדו ״כל חפצי אעשה״, כי יגיד גם קודם שהוחל סיבת הדבר את אחריתו כי יעשה כפי שיחפוץ ולא כפי העצה המוגבלת בטבע אלא יעשה כרצונו למעלה מחוקי הטבע. ובמדרש, וכל חפצי אעשה, אין הקב״ה חפץ לחייב כל בריה שנאמר (תהלים ה, ה) ״כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע, וכתיב (יחזקאל יח, לב) ״כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת״, ומה הקב״ה חפץ? לצדק בריותיו שנאמר (לעיל מב, כא) ״יְהוָה חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר״ (ילקוט שמעוני).

תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל

(יא) קֹרֵ֤א מִמִּזְרָח֙ עַ֔יִט מֵאֶ֥רֶץ מֶרְחָ֖ק אִ֣ישׁ [עֲצָתִ֑י] (עצתו) אַף⁠־דִּבַּ֙רְתִּי֙ אַף⁠־אֲבִיאֶ֔נָּה יָצַ֖רְתִּי אַף⁠־אֶעֱשֶֽׂנָּה׃

calling a bird of prey from the east, the man of My counsel from a distant country. Yes, I have spoken; I will also bring it to pass. I have purposed; I will also do it.

תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל

דַאֲמַר לְכַנָשָׁא גַלְוָתָא מִמַדִינְחָא לְאַיְתָאָה בִגְלֵי כְעוֹף קַלִיל מַאֲרַע רְחִיקָא בְּנֵי אַבְרָהָם רְחִימִי אַף מַלְלֵית אַף אַיְתִינָהּ אַף אַתְקֵינְתָּא אַף אַעְבְּדִינָהּ.

קורא ממזרח עיט מארץ מרחק איש עצתי – זה אברהם, וכה״א אתה ידעת שבתי וקומי, שבתי בג״ע וטרודי מתוכה, בנתה לרעי מרחוק באיזה זכות יעצת לבראני בזכות אותו שבא מרחוק.

אני אלדאעי בה מן אלמשרק כאלטאיר ומן אלבלד אלבעיד ד׳א תדבירי וכמא קלת אתי בהא וכמא כ׳לקתהא אצנעהא איצ׳א.

קורא ממזרח עיט – מארץ ארם שהיא במזרח, קראתי לי את אברהם להיות נמלך בו עצתי.

עיט – כמו התיב עיטא וטעם (דניאל ב׳:י״ד), אתייעטו כל סרכי מלכותא (דניאל ו׳:ח׳).

וגם יש לפותרו: בלשון עוף, קראתיו למהר אחריי, כעוף הפורח ונודד ממקומו.

ומארץ מרחק – קראתיו לאיש עצתי ועמו יעצתי בין הבתרים ארבעת המלכיות, כמו שמפורש בבראשית רבא, והנה אימה חשיכה^א וגו׳ (בראשית ט״ו:י״ב).

אף^ב דברתי – עמו הגליות וגאולתן, אף אביאנה.

א. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778: ״וחשכה״.

ב. כן בכ״י אוקספורד 165, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778: ״אם״. בכ״י פרמא 3260: ״אף אם״.

[I] call from the east a swift bird Heb. עַיִט. From the land of Aram, which is in the east, I called Abraham to Me to take counsel with Me.

עַיִט Comp. "Answered with counsel (עֵיטָא) and discretion" (Dan. 2:14); "All the presidents of the kingdom have taken counsel (אִתְיָעֲטוּ)" (ibid. 6:8). Alternatively, it can be interpreted as an expression of a bird. I called him to hasten after Me like a bird that flies and wanders from its place.

from a distant land I called My man of counsel, and with him I took counsel between the parts concerning the four exiles, as it is explained in Bereshit Rabbah "And behold, a fear, great darkness was falling upon him" (44:17). ["Fear" refers to Babylon... "Darkness" refers to Media, who darkened the eyes of Israel with fasting. "Great" refers to Greece... "Was falling upon him" refers to Edom..., etc.]

yea I spoke with him concerning the exiles and their redemption; I will also bring it.

קורא ממזרח עיט – הוא כורש, וקראו עיט, כאילו יעוף למלאות רצוני.

אף דברתי – זאת הגזירה, אף אביאני׳, יצרתיה בגזירת שמים אף אעשנה בארץ.

A ravenous bird. Cyrus. He is called a bird, because he flew, as it were, to fulfill my will.

I have spoken this decree. אביאנה I will also bring it to pass. יצרתיה I have formed it¹ by a heavenly decree, I will also do it on earth.

1. A. V., I have purposed it.

עיט – איש סודי. כמו עטה, וטעם איש עצתי – שגליתי לעבדי הנביאים להשפיל בבל על ידו תתקיים, והוא דריוש המדי.

קורא – אמר זה על כורש שיבא מארצו שהיא מזרחית לבבל, ויבא קל מהרה כמו העוף, לפיכך קראו עיט.

איש עצתי – שקיים מה שיעצתי על בבל.

דברתי זאת הגזרה ואביאנה, ובאמרו אף – לרבות המעשה על המאמר, והראשון לרבות הקריאה שזכר, והקריאה היא שהעיר את לבבו כאלו קרא אליו, והדבור הוא על ידי הנביא.

ואדוני אבי ז״ל פי׳ זה הפסוק על מלך המשיח, וקראו: עיט – שיעוף במהרה בזמנו. וכן שני הפסוקים שאחר זה על גאולת הגלות הזה. וכן תרגם יונתן על הדרך הזה דאמר: לכנשא גלותא וגומר.

עיט – על החיה השנית מצד השחיתה הראשונה, ועיט – שם מונח לכל עוף דורס, כמו צבוע לכל חיה טורפת.

אף דברתי אף וגו׳ – בכאן ד׳ שמות אמרם ישעיה לבאר זכרם במעשה בראשית, רק ירמיה באמרו הנני יוצר וגו׳ וחושב עלינו מחשבות הוסיף. ובאור זה אוצר י״י יבוא.

והוא שאהיה קורא ממזרח עיט והוא רמז לכרש שהיתה ארצו מזרחית לבבל והקדוש ברוך הוא קראו עיט לטוש עלי אוכל, ולכן אמר מארץ מרחק איש עצתי, וכנגד חורבן בבל שיהיה על ידו אמר אף דברתי אף אביאנה, וכנגד גאולת ישראל אשר ישלח לבנות את הבית אמר יצרתי אף אעשנה.

וחכמים ז״ל דרשו מגיד מראשית אחרית על מראת בין הבתרים, ומקדם אשר לא נעשו על ארבע המלכיות שהראה שם לאברהם, ועליהם אמר עצתי תקום וכל חפצי אעשה, וכפי דרכם ראוי לפרש קורא ממזרח עיט על מלך המשיח מהרה יגלה כי כן נאמר לאברהם וירד העיט על הפגרים (בראשית טו, יא) ורבי אליעזר הגדול דרשו על מלך המשיח, ועליו אמר הנביא כאן קורא ממזרח עיט מארץ מרחק איש עצתי, ולפי שזו תהיה הגאולה האחרונה אחר גאולת מצרים ואחר גאולת בבל לכן אמר אף דברתי אף אביאנה יצרתי אף אעשנה כלומר שבאותה מראת בין הבתרים דבר גלות מצרים ועליו אמר אף דברתי, והראהו ג״כ גלות בבל ועליו אמר אף אביאנה לפי שהיה עתיד לבוא, ועל הגאולה האחרונה אמר יצרתי אף אעשנה אותה הגאולה האחרונה.

ואמנם אומרו אחר זה

[קֹרֵא מִמִּזְרָח] עַיִט [מֵאֶרֶץ מֶרְחָק]. ׳כסופה מרכבותיו קלו מנמרים׳ וגו׳ (ראה ירמיה ד יג וחבקוק א ח)⁠¹: אִישׁ עֲצָתִי. כורש²: [אַף] דִּבַּרְתִּי. ׳והבאתי אותם בארץ אויביהם׳ (ויקרא כו מא), גלות בבל³: יָצַרְתִּי. אופן תשועת כורש⁴:

1. בירמיה כתוב: ׳הִנֵּה כַּעֲנָנִים יַעֲלֶה וְכַסּוּפָה מַרְכְּבוֹתָיו קַלּוּ מִנְּשָׁרִים סוּסָיו אוֹי לָנוּ כִּי שֻׁדָּדְנוּ׳. ובחבקוק כתוב: ׳וְקַלּוּ מִנְּמֵרִים סוּסָיו׳. ונראה שאין הכוונה אלא לפסוק בירמיה, וכתב ׳מנמרים׳ משיגרת הלשון בחבקוק. ואמר זה על כורש שיבוא מארצו שהיא מזרחית לבבל ׳ויבוא קל מהרה כמו העוף, לפיכך קראו עיט׳ (רד״ק), והמפרשים בירמיה פירשו שמדבר שם בנבוכדנצר שבא על ירושלים, ולא נאמר על כורש, אך יתכן שרבינו מפרש שמה שכתוב (שם פסוק יב) ׳גם אני אדבר משפטים אותם׳ אינו מדבר בישראל, אלא שידבר משפטים על בבל על שהרעו לישראל, ויביא עליהם את כורש, ויל״ע.

2. ׳שקיים מה שיעצתי על בבל׳ (רד״ק).

3. בתוך השורה כתוב ׳גלות בבל׳, ובין השורות נוסף ׳והבאתי אותם בארץ אויביהם׳. וראה המבואר לעיל (מה יג) שפסוק זה ׳והבאתי אותם בארץ אויביהם׳ לא נאמר על גלות מחוץ לארץ, אלא הכוונה שישיבם מבבל לארץ ישראל כשהיא משועבדת לאומות, והכוונה לארץ ישראל בתחילת בית שני, וכן פירש רבינו גם בפירושו על התורה שם. ולעיל פירש שלכן היתה התשועה על ידי כורש, כדי שלא תהיה גאולה שלימה, ע״ש. וגם כאן פירוש זה מתבאר היטב. ולפי זה צריך לומר שהיתה הכוונה למחוק את הכתוב ׳גלות בבל׳. ואולי היתה הכוונה להוסיף ׳והבאתי אותם בארץ אויביהם׳ אחרי מש״כ ׳אופן תשועת כורש׳, ולפי זה הוא כפתור ופרח, שמפרש ׳דברתי׳ – על גלות בבל, ולאחר מכן ׳יצרתי׳ אופן תשועה מיוחד של ׳בארץ אויביהם׳.

4. ראה בהערה הקודמת.

איש עצתו – עצתי קרי.

עיט – כן יקרא העוף הדורס כמו וירד העיט על הפגרים (בראשית ט״ו:י״א).

קורא – אני הוא קורא את העיט לבא ממזרח ר״ל אעיר לב כורש היושב במזרחה של בבל ומהרה קל יבוא כעוף הפורח.

איש עצתי – הוא כורש שיעשה מה שיעצתי על בבל וכפל הדבר במ״ש.

אף דברתי – הדבר הזה דברתי טרם בואה.

יצרתי – את הפורעניות הזאת על בבל.

עיט – כל עוף הדורס נקרא כן, וכאן דרך מליצת השיר קרא כן לנשר הנכבד בעופות, ומזה בלשון יוני aetos נשר, והכוונה על כרש שיבא כעוף פורח, וגם היה מוליך לפני מחנהו נשר זהב בראש רומח (Lowth, Vitringa ורוזנמילר), ומלבד זה אפשר שיהיה כמו שנאמר גוי מרחוק כאשר ידאה הנשר {דברים כ״ח:מ״ט}.

איש עצתי – שיעצתי וגזרתי, והכתיב עצתו, וטעמו אני הוא הקורא ממזרח איש עצתו.

יצרתי אף אעשנה – התחלתי וגמרתי כנ״ל (מה ז׳).

קרא מבאר כי אני הקורא את העיט שהוא העוף הטורף והדורס ממזרח שהוא כורש שקראתיו מארץ פרס לטרוף את בבל, וגם קראתי מארץ מרחק איש עצתי בצד האחר קראתיו שיהיה איש עצתי, שימלא את עצתי בתשועת ישראל ויתן להם רשות לבנות הבית, (נגד הא׳ אמר ממזרח של בבל, ונגד הב׳ אמר מארץ מרחק, כי הוא רחוק מארץ ישראל) אף דברתי ור״ל ובקריאה זו נראו שני מיני המעשים שהוזכרו בכתוב הקודם:

א. עפ״י חקי הטבע שאז לא יצרתי דבר חדש רק דברתי מה שעתיד לבא אף אביאנה

ב. למעלה מן הטבע שבו יצרתי יצירה חדשה אף אעשנה וגמרתי את היצירה הלז שהוא הנס, וא״כ

אני הוא אשר¹ קֹרֵא מִמִּזְרָח לָעַיִט² לבוא³, קורא⁴ מֵאֶרֶץ מֶרְחָק לְאִישׁ עֲצָתִי⁵ (עצתו כתיב), ובנוסף לכך שאעיר את לבבו⁶ אַף דִּבַּרְתִּי על הגזרה הזו⁷ טרם בואה⁸ וְאַף אֲבִיאֶנָּה, יָצַרְתִּי את הפורענות הזאת על בבל⁹ וְאַף אֶעֱשֶׂנָּה:

1. מצודת דוד.

2. כן יקרא העוף הדורס (מצודת ציון). והמשילו לעיט לומר שיבוא במהרה כעיט (רד״ק, מצודת דוד). או משום שימהר לבוא אחרי כעוף הנודד מקומו (רש״י). ומלבי״ם מבאר שקראתיו מארץ פרס לטרוף את בבל כמו העיט שהוא עוף טורף.

3. רצונו לומר, אעיר את לב כורש היושב במזרחה של בבל ובמהרה יבוא כעוף הפורח (אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד). רש״י מבאר קראתי לי את אברהם מארץ ארם שהיא במזרח להיות נמלך בו עצתי, ״אף דברתי״ עימו על הגלויות וגאולתן, ו״אף אביאנה״. ר׳ יוסף קמחי (אבי רד״ק) מבאר פסוק זה על מלך המשיח, וקראו ״עיט״ שיעוף במהרה בזמנו, וכן שני הפסוקים שלאחר מכן על גאולת הגלות הזו, וכן תרגם יונתן (רד״ק).

4. רש״י.

5. שקיים מה שיעצתי על בבל (רד״ק), והוא כורש (מצודת דוד).

6. רד״ק.

7. אבן עזרא, רד״ק.

8. מצודת דוד. ע״י הנביא (רד״ק).

9. מצודת דוד.

(יב) שִׁמְע֥וּ אֵלַ֖י אַבִּ֣ירֵי לֵ֑ב הָרְחוֹקִ֖ים מִצְּדָקָֽה׃

Hearken to Me, you stouthearted that are far from righteousness.

תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל

קַבִּילוּ לְמֵימְרִי תַּקִיפֵי לִבָּא דִרְחִיקִין מִזְכוּתָא.

שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה – רב ושמואל ואמרי לה ר׳ יוחנן ור׳ אלעזר, חד אמר כל העולם כלו נזונין בצדקה והם נזונין בזרוע, ואידך אמר כל העולם ככלו נזונין בזכותן של צדיקים והם אפילו בזכות עצמן אינם נזונים, כדרב דאמר רב בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת כל העולם כלו אינן נזונין אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. ופליגא דרב יוסף דא״ר יוסף מאי אבירי לב אלו גובאי טפשאי, א״ר יוסף תדע דלא מדיירוי גיורא מבינייהו, אמר רב אשי הני בני מתא מחסיא אבירי לב נינהו דקא חזו יקרא דאורייתא תרי זימני בשתא ולא קא מגייר גיורא מנהון.

רמז תסה

אמר רבי אלעזר עובדי אלילים נקראו עדה שנאמר עדת חנף גלמוד, וישראל נקראו עדה שנאמר וסמכו זקני העדה. עובדי אלילים נקראו אבירים שנאמר עדת אבירים בעגלי עמים, וישראל נקראו אבירים שנאמר שמעו אלי אבירי לב, עובדי אלילים נקראו אדירים שנאמר ובנות גוים אדירים, וישראל נקראו אדירים שנאמר ואדירי כל חפצי בם. עובדי אלילים נקראו חכמים שנאמר והאבדתי חכמים מאדום, וישראל נקראו חכמים שנאמר וחכמים יצפנו דעת. עו״א נקראו תמימים ותמימים כיורדי בור, וישראל נקראו תמימים ותמימים ינחלו טוב. עו״א נקראו אישים את אישים פועלי און (ישעיהו ל״א:ב׳). וישראל נקראו אישים שנאמר אליכם אישים אקרא. עו״א נקראו צדיקים צדיקים המה ישפטו אותהם, וישראל נקראו צדיקים ועמך כלם צדיקים. עו״א נקראו גבורים קשת גבורים חתים, וישראל נקראו גבורים גבורי כח עושי דברו.

אסמעו לי יא צעאב אלקלב אלבעידין מן אלזכוהֿ.

אבירי לב – אשר אימצתם לבכם בין האומות ונדבקתם בי.

הרחוקים מצדקה – אשר ארכו לכם הימים ולא הראיתי אתכם צדקתי לגאול.

stout-hearted You who have strengthened your heart among the heathens (the nations [Parshandatha, Keli Paz]) and have clung to Me.

that are far from righteousness For it has been a long time for you, and I have not demonstrated to you My righteousness to redeem you.

שמעו אלי אבירי לב – ישראל המתאמצים ביראת אלהים.

הרחוקים מצדקה – צדקה לשון דין הוא, ופתרונו: מצדקה ומשפט שעמדתם בגלות בבל שבעים שנה ולא נעשה לכם משפט מכשדים שהגלו אתכם ושמו אתכם לשמה ועריכם שרופות אש וחיללו את מקדשי גאון עוזכם,⁠¹ דיי לכם זה שבעים שנה מעתה.

1. השוו ללשון הפסוק ביחזקאל כ״ד:כ״א.

שמעו אבירי לב – שאינם מאמינים בדברי השם, כטעם חזקי לב.

Stouthearted, that do not believe in the word of the Lord, but are hardened in their hearts.

אבירי לב – ששמו עצמם לאכול וליהנות מן העולם לתאות לבם ונפשם כשראו שאינן נגאלים מבבל וישועתם מאחרת לבא בנפול בבל ועמדה מדי אחריה ולא נגאלו ולא עמדו ובכי ומספד כדניאל וחביריו.

הרחוקים – בלבם ובדעתם מצדקתי ומישועתי כשראו שלא נגאלו אז.

שמעו – אמר לאנשי בבל שהם אבירי לב ואכזרים לישראל.

הרחוקים מצדקה – מעשות צדקה להם.

אבירי לב – לרעה.

שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה פירשו אותו המפרשים על בני בבל שהיו אבירי לב ואכזרים לישראל ורחוקים לעשות להם צדקה, ואין כן דעתי כי הנביא בכל זה עם ישראל ידבר, וענין זה המאמר שבעבור שהנביא היה מיעד על הגאולה העתידה והיו בני דורו מתלוצצים ממנו להיותה לעתים רחוקים לכן אמר כנגדם שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מעשות צדקה ומשפט אתם רחוקים מצדקה אבל אני איני רחוק מצדקה כי

[שִׁמְעוּ אֵלַי] אַבִּירֵי לֵב. בגולה בלתי תשובה¹: הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה. מהתשועה, בהיותכם בלתי ראויים לה²:

1. מפרש על ישראל שהם ׳אבירי לב׳, שאף בגולה אינם שבים בתשובה.

2. ׳צדקה׳ זו היא הצדקה שיעשה ה׳ עמהם, להביא את הישועה. וראה מש״כ לעיל (לג יג).

אבירי לב – הם אנשי בבל שהם אבירי לבב ואכזרים על ישראל ורחוקים המה מעשות להם צדקה וחסד.

אבירי לב – רשעים שבישראל, ועם הקודמים לזמן הגאולה מדבר.

שמעו אלי – אתם בני בבל שאתם אבירי לב ואכזרים, ואתם רחוקים מצדקה כי הצדקה אשר היא קרובה כמ״ש קרבתי צדקתי לא אליכם היא קרובה כי אתם רחוקים ממנה, ומה תועיל לכם שהצדקה קרובה אם אתם רחוקים, אך למי יועיל? אומר

ואמר הנביא לאנשי בבל¹, שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב ואכזרים לישראל², הָרְחוֹקִים המה³ מִלעשות להם⁴ צְּדָקָה וחסד⁵:

1. רד״ק.

2. רד״ק, מצודת דוד, אברבנאל. ואבן עזרא מבאר אבירי לב שאינם מאמינים בדברי ה׳.

3. מצודת דוד.

4. רד״ק, מצודת דוד.

5. רד״ק, מצודת דוד, אברבנאל. רש״י ור״י קרא מבארים את הפסוק על ישראל, ״שמעו אלי״ ישראל אשר אמצתם ליבכם ביראת ה׳ בין האומות ונדבקתם בי, ״הרחוקים מצדקה״ שארכו לכם הימים ולא הראיתי אתכם צדקתי לגאול, שבגלות בבל שבעים שנה לא נעשה לכם משפט מהכשדים שהגלו אתכם ושמו אתכם לשמה ועריכם שרופות אש וחיללו את מקדשי גאון עוזכם, די לכם זה שבעים שנה מעתה. אברבנאל מבאר כי עניין מאמר זה הוא בעבור שהנביא היה מתנבא על הגאולה העתידה והיו בני דורו מתלוצצים ממנו, לכן אמר כנגדם שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מעשות צדקה ומשפט. ובמדרש, רב ושמואל ואמרי לה ר׳ יוחנן ור׳ אלעזר, חד אמר כל העולם כלו נזונין בצדקה והם נזונין בזרוע, ואידך אמר כל העולם כלו נזונין בזכותן של צדיקים והם אפילו בזכות עצמן אינם נזונים, כדרב דאמר רב בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת כל העולם כולו אינן נזונין אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת... אמר רב אשי הני בני מתא מחסיא אבירי לב נינהו, דקא חזו יקרא דאורייתא תרי זימני בשתא ולא קא מגייר גיורא מנהון (שהם רואים את כבוד התורה פעמיים בשנה ולא מתגיירים מהם) (ילקוט שמעוני).

תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל

(יג) קֵרַ֤בְתִּי צִדְקָתִי֙ לֹ֣א תִרְחָ֔ק וּתְשׁוּעָתִ֖י לֹ֣א תְאַחֵ֑ר וְנָתַתִּ֤י בְצִיּוֹן֙ תְּשׁוּעָ֔ה לְיִשְׂרָאֵ֖ל תִּפְאַרְתִּֽי׃

I bring near My righteousness. It shall not be far off; and My salvation shall not tarry. And I will place salvation in Zion, for Israel, My glory.

תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל

קְרִיבָא זַכְוָתִי לָא תִתְרַחֵק וּפוּרְקָנִי לָא יִתְעַכֵּב וְאֶתֵּן בְּצִיוֹן פָּרִיק לְיִשְׂרָאֵל תּוּשְׁבַּחְתִּי.

אד׳ קרבת לכם זכותי לא תבעד וגות׳י לא יתאכ׳ר אג׳על פי ציון מגות׳תי ואל אסראיל פכ׳רי.

קרבתי צדקתי – מעתה ולא תרחק.

I have brought near My righteousness from now on, and it will not be far off.

קרבתי צדקתי לא תרחק – שאעשה משפט וצדקה בבבל על ידי כורש.

ותשועתי לא תאחר – שתהיו נגאלים מגלות בבל. ואותה שעה בשוב י״י שבות עמו¹ מבבל.

1. השוו ללשון הפסוק בתהלים י״ד:ז׳.

קרבתי צדקתי – להראותה וזה טעם לבא.

לא תאחר – עצמה עמו מבוא, דרך משל, בעבור שהוא פועל יוצא.

ונתתי – מושך אחר עמו וכן הוא, ונתתי לישראל תפארתי או טעמו לישראל שהם תפארתי, והוא הנכון כמו אשר בך אתפאר (ישעיהו מ״ט:ג׳).

I bring near my righteousness, to show it, and therefore It shall not be, etc.

לא תאחר Shall not tarry. Literally : shall not stay itself with me too long before coming, for תאחר is a transitive verb.⁠¹ It is a figurative expression.⁠²

ונתתי And I will place is to be repeated before לישראל. The phrase תפארתי לישראל is therefore to be rendered thus : And I will place my glory in Israel. It may also be explained thus : to Israel, who is my glory; comp. in whom I will be glorified (49:3); the latter explanation is the better.

1. עצמה itself, the objective case being supplied.

2. The words דרך משל in the Hebrew text are not in their proper place; they should be at the end of the remark, as indicated in the translation.

לא כמו שאתם סבורים אין לכם להתיאש מישועה שקרבתי צדקתי – לכם.

לא תרחק – כמו שאתם חושבים. שאף על פי שלא נגאלתם עכשיו לשנה הבאה יעמד כורש שנתנבאו נביאי עליו ויעלה אתכם לארץ.

קרבתי, תפארתי – התשועה שאתן להם תהיה תפארת לי.

קרבתי צדקתי לא תרחק וישועתי לא תאחר, ואמר קרבתי צדקתי לא תרחק על חורבן בבל שהיה בצדק אלהי, ואמר ותשועתי לא תאחר על גאולת ישראל וצאתם מגלות בבל, והנה גאולת בבל קרובה היא אליכם, ואמנם באחרונה תהיה התשועה כוללת ליהודה וישראל שהם עשרת השבטים, ועל זה אמר ונתתי בציון תשועה לישראל תפארתי שבאומרו ונתתי לציון רמז למלכות יהודה ובאומרו לישראל רמז אל י׳ השבטים.

קֵרַבְתִּי. להם ׳הרחוקים׳ צִדְקָתִי להיטיב על ידי כורש¹: וּתְשׁוּעָתִי. על ידי חשמונאים [לֹא תְאַחֵר]²:

1. לאלה האבירי לב ׳הרחוקים מתשובה׳ הנזכרים בפסוק הקודם, ה׳ הקריב אליהם את הישועה, כמו שפירש בפסוק הקודם ש׳צדקה׳ היא התשועה.

2. [נמחק: ע״י דריווש וארתחששתא׳]. כלומר, שתבוא תשועה גדולה יותר, כי כל ימי כורש ומלכות יוון נחשבת ארץ ישראל ל׳ארץ אויביהם׳, שהיא תחת שליטת זרים, כמו שפירש (פסוק יא), אך בימי החשמונאים תהיה התשועה שלימה ותשוב מלכות לישראל. וראה מש״כ במאמר ׳אורות הגאולה השלימה בימי בית שני׳ הנדפס עם פירוש רבינו לזכריה, שם התבארה דעת רבינו שאילו זכו, היתה ישועתם בימי החשמונאים הופכת להיות הגאולה השלימה.

קרבתי – הנה אני קרבתי צדקתי לישראל ולא תרחק מהם.

ותשועתי – קרבתי תשועתי ולא תאחר לבוא.

לישראל תפארתי – ר״ל התשועה אתן לישראל שהם עם תפארתי כמ״ש ובישראל יתפאר (ישעיהו מ״ד:כ״ג).

קרבתי צדקתי – כנגד מה שאמר הרחוקים מצדקה.

לישראל תפארתי – לישראל שהם תפארתי (ישראל אשר בך אתפאר {ישעיהו מ״ט:ג׳}) אתן תשועה בציון (ראב״ע ואחריו Vitringa), וגיזניוס אומר כי זה נגד משפט המליצה העברית, כי החלק השני מקביל על הרוב אל הראשון (ונתתי בציון תשועה, ונתתי לישראל תפארתי). ולא ראה כי אין כאן אלא מאמר אחד, כי לא אמר ונתתי ״לציון״, כמו שאמר לישראל, אלא ונתתי בציון תשועה לישראל, כטעם מי יתן מציון ישועת ישראל {תהלים י״ד:ז׳}. ועוד איך לא ראה כי אין דרך הנביאים לשום ישראל כנגד ציון, אלא ציון כנגד ירושלם, וישראל כנגד יעקב.

צדקתי – ישועתי, עי׳ גדרם לק׳ (נט י״ו), ופעל אחר נבדל מן מהמה, בושש, כי פעל אחר מורה שמאחר זמן קבוע כמ״ש במק״א, לכן אמר ישועתי המובטחת לא תאחר לכל הפנים את הזמן שהיא עת הגאולה.

קרבתי צדקתי לא תרחק – הצדקה היא שיכפר ה׳ עונות ישראל ויחשב להם זכיותיהם היא קרובה, ועי״כ תשועתי לא תאחר כי ע״י הצדקה תבא הישועה, (בשגם שהישועה י״ל זמן לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם ולא תאחר את הזמן הקצוב כי זה גדר פעל אחר) אבל לא לכם תהיה הצדקה רק ונתתי בציון תשועה לישראל שאני מתפאר במעשיהם הטובים.

הנה¹ קֵרַבְתִּי מעתה² צִדְקָתִי לישראל³ וְלֹא תִרְחָק מהם⁴, וּתְשׁוּעָתִי קרבתי⁵ וְלֹא תְאַחֵר לבוא⁶, וְנָתַתִּי – ואתן⁷ בְצִיּוֹן תְּשׁוּעָה לְיִשְׂרָאֵל שהם עַם⁸ תִּפְאַרְתִּי⁹:

1. מצודת דוד.

2. רש״י, רד״ק.

3. מצודת דוד. שאעשה משפט וצדקה בבבל על ידי כורש (ר״י קרא). ומלבי״ם מבאר שהצדקה היא שיכפר ה׳ על עוונות ישראל ויחשיב להם זכיותיהם.

4. רש״י, מצודת דוד.

5. מצודת דוד.

6. מצודת דוד. שתהיו נגאלים מגלות בבל (ר״י קרא), ואמנם באחרונה תהיה התשועה כוללת ליהודה וישראל שהם עשרת השבטים, ועל זה אמר ונתתי בציון תשועה לישראל תפארתי, שבאומרו ונתתי לציון רמז למלכות יהודה, ובאומרו לישראל רמז לעשרת השבטים (אברבנאל).

7. מצודת דוד.

8. אבן עזרא, מצודת דוד.

9. שאני מתפאר במעשיהם הטובים (מלבי״ם). ורד״ק ביאר התשועה שאתן להם תהיה תפארת לי.

תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון