Hoshea 7 – הושע ז‏ – Mikraot Gedolot

(א) כְּרׇפְאִ֣י לְיִשְׂרָאֵ֗ל וְנִגְלָ֞ה עֲוֺ֤ן אֶפְרַ֙יִם֙ וְרָע֣וֹת שֹׁמְר֔וֹן כִּ֥י פָעֲל֖וּ שָׁ֑קֶר וְגַנָּ֣ב יָב֔וֹא פָּשַׁ֥ט גְּד֖וּד בַּחֽוּץ׃

When I would heal Israel, then the iniquity of Ephraim is uncovered, also the wickedness of Samaria; for they commit falsehood, and the thief enters in, and the gang of robbers ravages outside.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

כְּמִתְבְּעֵי חוֹבֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתְגַלְיָן עֶוְיַת אֶפְרַיִם וּבִישַׁת שֹׁמְרוֹן אֲרֵי עֲבָדוּ שְׁקַר וּבְלֵילְיָא בְבָתַּיָא גָנְבִין וּמַדְבְּרָא בִּימָמָא קַפְּחִין.

כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים – (כתוב ברמז ת״כ).

ר׳ ברכיה אומר ויקרא באזני קול גדול קרבו פקודות העיר, עד כאן עמד חטאו של עגל הה״ד כרפאי לישראל מחטאו של עגל ונגלה עון אפרים.

כרפאי לישראל – כשאני חפץ להושיעם ולרפאות עוונותם נגלו לפני כי פעלו תמיד שקר וגנבים מהם תמיד באים וגונבים ממון חביריהם ואף פושטי׳ גדודיהם בלסטיות ללסטם את הבריות.

When I would heal Israel When I wish to save them and heal them, their iniquities are revealed before Me, for they constantly commit falsehood, and thieves come constantly from them and steal their neighbors' property, and also their bands spread out with lawlessness, to rob the people.

כרופאי לישראל ונגלה עון אפרים – בעוד שהייתי עוסק לרפא עון העגל שעשו במדבר, ונגלה עון מלכי אפרים שהוסיפו עליהם שני עגלים.

וגנב יבא – ובלילה יהי כגנב (איוב כ״ד:י״ד).

פשט גדוד בחוץ – ובים הן פושטין גדודיהן בחוצות וברחובות ללסטים עוברי דרכים.

כרפאי. בעבור שאמרו ״כי הוא טרף וירפאנו״ (הושע ו׳:א׳), אמ׳: כאשר ארצה לרפאם, עמד לפני רשעם בלבם, שלא עזבוהו עד עתה. כי פעלו שקר, ובלילה יגנבו, וביום פושטים גדודים חוץ מן הערים.

כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים – פי׳: יאמר הק׳: כשארצה לרפאות את ישראל – העון שיעשו גלוי לפני, ולא אוכל לרפאותם. ואילו הרעות שעושין: מהם גנבים, מהם פושטים גדוד בחוץ לעשוק.

כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים – דרך רופא מומחה אומן לפרוע ולגלות המכה ולהוצא הרקב והמוגלא ולא לרפאותה מבחוץ על נקלה וכסליו מלאו נקלה מבפנים, אף כאן עכשיו מסתתרים עמי ומראים עצמם צדיקים וטובים. אבל כרפאי להם אז אגלה עונם המסותר שעושין איש בחדרי משכיותו ואגלה לכל

כי פעלו שקר וגנב שיבא – בלילה במחשך, וגדוד שפשט בחוץ על הדרכים ללסטם בני אדם ואין רואה, כל זה אגלה, והם אינם סבורים שאני רואה.

כרפאי. וגנב יבא פשט גדוד בחוץ – פירושו כתרגומו, ובליליא בבתיא גנבין ובדברא ביממא קפחין.

כרפאי לישראל וגו׳ – זה הפך בענין עם עון ורעות, כי הם חולים, וגם זה כרפאי נכון בעברי ובהגיון מכמה פנים, כמו שהעירנו על אמריו בשובי וגו׳ (הושע ו׳:י״א), כל שכן כי שם הרפואה וגדרו מונח על שקידת הבריאות, כמו שהתבאר בספר הרפואות. ולכן יאמר: כי אני י״י רפאך עם: לא אשים עליך (שמות ט״ו:כ״ו).

ומפני שהרבה הנביא להוכיח את בני ישראל והוא היה מהם נשיא הראובני לכן הוצרך להתפעל מתוכחתו ולומר שלא היה לשנאתו אותם אבל בהפך שהיה חפץ להושיעם ולרפאותם, ולכן היה מגלה עון אפרים ורעות שמרון שפעלו שקר ולא יבושו ממעשיהם כי גנב יבוא ויהיה מזדונו ורשעתו וכחו כל כך שלא יברח אבל יפשוט גדוד והוא צבא אנשים לוחמים בחוץ כי בפרסום בחוץ נגד השמש יעצור כח הגנב ההוא כנגד גדוד אחד לפשט חליצותם ולשלול אותם, וכאלו אמר הנביא שהיה ענינו כרופא העושה מלאכת היד ברפוי המכה שלא יוכל לרפאותה אלא אם יגלה לנקות אותה מהליחה הרעה אשר בתוכה ככה הוא יגלה עונם בתוכחתו כדי שהם ישובו ויתרפאו, וזהו אומרו כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים כלומר שלתכלית הרפואה היה מגלה אותה, ואפשר שהיו כל אלה דברי השם שהיה מוכיח את עמו מפני שהיה חפץ ברפואתו והותרה בזה השאלה הה׳:

פשט גדוד – חד מאלפא ביתא מן ב׳ ב׳ לא נסבין וא״ו בריש תיבותא ומטעין בהון וסימן נמסר במסרה רבתא.

פשט – ענין הסרת המלבוש כמו ופשט את בגדיו (ויקרא ו׳:ד׳).

כרפאי – כאשר עלה בלבי לרפאות את ישראל מחלי צרתם אז נגלה עון אפרים ורעות שומרון אשר פעלו שקר ר״ל מיד בא העון ומקטרג עליהם.

וגנב יבוא – גנב אחד מהם מזדון לבו יבוא ויפשוט בגדי גדוד אנשים בחוץ לעין כל ולא יפחוד ממי ואם כי בתחילה היה גנב לעשות מעשהו בסתר לבסוף יעשה בפרסום.

כרפאי לישראל – היינו כששלחתי להם רפואה.

ונגלה וגו׳ – פי׳ תיכף חטאו כי פעלו שקר. היינו ע״ד סבאך מהול במים (ישעיהו א׳:כ״ב). וזה מעשה גנב אלא שנעשה ביום ואח״כ אמר וגנב יבא היינו ממש אלא שזה מעשיהו בלילה. ואלו שניהם מעשיהם בסתר. ואח״כ אמר פשט גדוד בחוץ כלומר זה מעשהו בחוץ בפרהסיא ועושה מעשיו בין בלילה ובין ביום.

עון, ורעות – העון מציין עוות השכל והכפירה כמ״ש ישעיה א׳ ד׳, ורעות יציין המעשים הרעים.

שקר – יש הבדל בין שקר וכזב, שהכזב ידומה בשעתו שהוא אמת, והשקר הוא השקר הנגלה תיכף בגלוי ולא יתעטף במסוה האמת.

בחוץ – הוא הפך הגנב שבא במסתר.

כרפאי לישראל נמשך למעלה שאמר שליהודה יעשה החסד קציר בשובי את שבותם, לעומת זה אומר כי לא כן לישראל להם לא יעשה החסד קציר, כי בעת שארצה לרפאות את ישראל ולהשיב גם שבותם אז ונגלה עון אפרים – תחת שתחלה היה עונם מכוסה יתחילו להעוה בגלוי ובפרהסיא, כי כשהטיב ה׳ לישראל בימי ירבעם בן יואש שאז השיב את שבות ישראל וגבולה מלבא חמת עד נחל הערבה התחילו לחטוא בפרהסיא, ועון אפרים – הוא מה שהעוו בדברי האמונה בין אדם למקום, ורעות שומרון הרע שעשו בין אדם לחבירו, ומפרש נגד ונגלה עון אפרים כי פעלו שקר לשקר באמונת ה׳ ולעשות ע״ז, ונגד ונגלה רעות שומרון אומר, וגנב יבא פשט גדוד בחוץ – מה שתחלה בא גנב אחד, וגם בא כגנב לגנוב בסתר באין רואה, עתה פשט גדוד, לא יבא גנב אחד רק יפשטו גדוד, ולא באו כגנב בצנעה רק שפשט בחוץ בפרהסיא לעיני השמש.

כרפאי לישראל – בימי יואש וירבעם בנו (מלכים ב׳ י״ג:כ״ה, וי״ד:כ״ה).

ונגלה – יֵרָאֶה שכל תשועתם מיד אויביהם לא תועיל כי מלאה ארצם חמס, ובכן תשחת הארץ כבימים שקודם למבול.

שקר – ומראים תומה.

וגנב יבוא – בסתר.

גדוד – לסטים בלי בושת פנים, והתיבה מגזרת גז (זה-דֵן) שממנו גזז גזל גזם גזע (גדע) גזר, כולם לשון כריתה.

(ב) וּבַל⁠־יֹֽאמְרוּ֙ לִלְבָבָ֔ם כׇּל⁠־רָעָתָ֖ם זָכָ֑רְתִּי עַתָּה֙ סְבָב֣וּם מַעַלְלֵיהֶ֔ם נֶ֥גֶד פָּנַ֖י הָיֽוּ׃

They don't consider in their hearts that I remember all their wickedness. Now their own deeds have engulfed them. They are before My face.

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

לָא מַחְשְׁבִין בְּלִבְּהוֹן דְכָל בִּישַׁתְהוֹן גַלְיָן קֳדָמַי כְּעַן יִקְפוֹנִינוּן עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא דִי קֳדָמַי הֲווֹ גְלָן.

ובל יאמרו ללבבם – אינן נותנין אל לבם שכל רעתם כתובה לזכרון לפני.

They do not say in their heart They do not lay it up to their heart that all their evil is inscribed before Me as a remembrance.

ובל יאמרו ללבבם – וכשעושין כל הרעות הללו לעולם לא יאמרו בלבם שאזכור לעונם לפקוד עליהם.

עתה סבבום מעלליהם – כי כל כך הרבו לחטוא שסביבותם סבבום מעלליהם.

ומעשיהם הרעים נגד פני היו – כלומר אני רואה כל מעשיהם הרעים וזוכר^א אותם, ולכך איני יכול לשכחם.

א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104: ״וזכור״.

ובל. והם חושבים שאינני רואם, ולא ידעו, כי מעלליהם סובבים אותם, והם נגד פני.

ובל יאמרו ללבבם – פי׳: ואינם אומרים בלבם, כשעושין הרעות, כי אני לא אזכור אותם אחר כך.

ובל יאמרו – בלבם בעשותם רעתם בסתר, שאני זוכר ומשים ללבי רעתם, אבל

עתה סבבום מעלליהם – ועון עקביהם יסבם, שהרי נגד פני היו מעלליהם, ולא נכחדו ממני.

ובל יאמרו ללבבם – אינם חושבים בלבבם כי כל רעתם זכרתי.

עתה סבבום מעלליהם נגד פני היו – עתה יסובו אותם מעשיהם הרעים שהיו כנגד פני ולא נעלמו ממני, ובקבלם העונש יכירו כי ידעתי הכל ואני הוא המשיב גמולם בראשם.

ובל יאמרו ללבבם – זה גזרה בעצמה, כלומר ולא יאמרו ללבבם, כלומר אין להם ציור פנימי, כלומר הראוי, וזה ענין כל המון השוטים, כטעם אין לב (הושע ז׳:י״א).

לכן כל רעתם זכרתי – ותכלית הרעה הוא: ובל יאמרו בלבבם.

נגד פני היו – הטעם אני רואה הכל.

וזהו אמרו עוד ובל יאמרו בלבבם שאני כל רעתם זכרתי וכאלו אני כותב על ספר כל הרעות אשר הם עושים כדי לספר בגנותם וכמאמר איוב (י, ו) כי תבקש לעוני ולחטאתי תדרוש, כי הנה עתה סבבום מעלליהם ואינם צריכים לזכרון ואינם עושים אותם בסתר כי נגד פני היו.

ובל יאמרו ללבבם – הלמ״ד בחירק.

ובל יאמרו ללבבם – אינם חושבים בלבבם שאני זוכר כל רעת׳ הנה עתה מעשיהם הרעים מקיפים אותם מסביב והמה נגד פני ורואה אני אותם.

עתה סבבום מעלליהם נגד פני היו – פי׳ מה שהיו עד עתה נגד פני עתה סבבום.

ובל יאמרו ללבכם – ר״ל כי בעת שהיה רע להם היו חושבים בלבבם שאני זוכר את רעתם ומעניש אותם ולכן לא נגלה רעתם כ״כ, אבל בעת שרציתי לרפא אותם והרחבתי את גבולם לא יאמרו ללבבם עוד שכל רעתם זכרתי – וחושבים ששכחתי רעתם ולא אענישם ולכן יעשו עונות בפרהסיא, אולם יאמר למה לי לזכור רעתם הקודם, הלא עתה סבבום מעלליהם – הלא יסבבו אותם מעלליהם הרעים שעושים עתה אשר נגד פני היו – שהם עומדים נגד פני בהוה, וא״צ כלל לזכור עונות ראשונים.

זכרתי – גם בהיטיבי להם לא שכחתי רעתם הקודמת, ולא חננתים כי אם בזכות אבותיהם (מלכים ב׳ י״ג:כ״ג).

סבבום – מכל צד, כלו׳ עבודתם האלילים שהיא עבירה בין אדם למקום מצד זה, וחמסם שהיא עבירה שבין אדם לחבירו מצד זה. ומעתה אין בהם שום מדה טובה.

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ג) בְּרָעָתָ֖ם יְשַׂמְּחוּ⁠־מֶ֑לֶךְ וּבְכַחֲשֵׁיהֶ֖ם שָׂרִֽים׃

They make the king glad with their wickedness, and the princes with their lies.

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

בִּסְרִיקַתְהוֹן מַחֲדַן מַלְכָּא וּבְכַדִיבֵיהוֹן רַבְרְבִין.

ישמחו מלך – מלכם חפץ ברעה שהם עושים.

they make the king glad Their king desires the evil that they do.

ברעתם ישמחו מלך – ברעתם ובכחשיהם שהן שוללין ובוזין כל עוברי דרכים בכך הם משמחין מלכם ושריהם שחולקין עמהם שללם וביזתם, וגניבתם שגונבין בלילה.

ברעתם ישמחו מלך, ושרים שימליכוהו.

ברעתם ישמחו מלך – כלומ׳: כשעושין הרעות – ישמח המלך, כי יקח שלהם, ובכחשיהם ישמחו השרים.

ברעתם – שעושים, ישמחו מלך – שהיה לו לשפוט ולבער הרע. שאין המלך והשרים אלא מתלוצצים ומשחקים על העני העשוק והגזול בבואו לקבול פניהם.

ברעתם ישמחו מלך – כשנסכמו עם ירבעם בדבר העגלים שמחוהו.

ובכחשיהם – שכחשו בי״י ויאמרו אלה אלהיך ישראל¹, שמחו גם כן השרים הנסכמים עם ירבעם באותה עצה.

או פירושו: כל יום ויום משמחים מלכם ברעה שעושין ובעושק ובחמס, כי גם ידו עמהם.

ובכחשיהם שמכחשים ומשקרים איש בעמיתו, משמחים השרים, כי גם הם סומכים את ידיהם.

1. השוו ללשון הפסוק בשמות ל״ב:ד׳.

ישמחו מלך – הכונה סוג לכל מלכי ישראל אבל הראש והעיקר היה ירבעם בן נבט כמפורסים.

וכן שרים – על שריו. ומבואר בספר מלכים (מלכים א י״ב:כ״ה), איך נועץ ירבעם עם שריו, ואיך נמשכו אחריו כל העם לעשות העגלים. וגם ידוע ענין כל עם ועם בקום מלך חדש יעשו שמחות ומשתאות עמו, כמו שהפליג אחשורוש (אסתר א׳:ב׳). וכן היום ובכל זמן רק שהענין מתחלף בפחות ויתר.

וגם הם אינם מכחישים אותם כי הם משבחים עצמם בהם וזהו וברעתם ישמחו מלך ובכחשיהם שרים רוצה לומר שהיו הפריצים שבהם מספרים הרעות שהיו עושים למלכיהם כדי לשמחם.

ישמחו מלך – המ״ם בדגש.

ובכחשיהם – בשקריהם.

ברעתם – במה שעושים את הרעה משמחים את מלך ישראל כי כשר הדבר לפניו וחפץ בזה.

ובכחשיהם – במעשה השקרים משמחים את השרים.

ברעתם ישמחו מלך – היינו היפך הראוי כמ״ש הן לצדק ימלוך מלך (ישעיהו ל״ב:א׳). וכן כתוב שם ושרים למשפט ישורו (ישעיהו ל״ב:א׳) וכאן ההיפך.

ובכחשיהם שרים – היינו ישמחו השרים.

ברעתם. בכחשיהם – הכחש יבא גם על הכחשת האמונה. כמו וכחשתי לאל ממעל, פשוע וכחש בה׳, והרעות הם הפעולות הרעות, ויאמר רבותא שגם המלך אשר במשפט יעמיד ארץ שמחוהו ברעתם בין אדם לחברו, וגם השרים היו מכחישים בה׳ והחזיקו בע״ז, לא המלך לבדו שהוצרך לזה כדי שלא יעלו העם ירושלים.

ברעתם – מעתה יתחיל הנביא לספר אופן מפלתם ע״י מלך אשור שהגלה אותם מארצם, ותחלה יספר הסבה אשר הסבה כל זאת, שהסבה הראשונה לזה היה ע״י שמרדו במלכיהם והרגו אותם, שתחלה התקשר שלום בן יבש והרג את זכריה בן ירבעם ויכהו קבל עם, ועליו עלה מנחם בן גדי וימיתהו וימלוך תחתיו, וזה היה הסבה שבא פול מלך אשור על הארץ ומנחם נתן לו אלף ככר כסף להחזיק הממלכה בידו (מלכים ב ט״ו) ואח״כ התקשר פקח בן רמליהו על פקחיה בן מנחם וימיתהו וימלוך תחתיו, ועליו עלה תגלת פלאסר מלך אשור ויגלה זבולון ונפתלי, וזה היה ע״י אחז (כנז׳ שם ט״ז) ואח״כ הכה הושע בן אלה את פקח וימלוך תחתיו, ועלה עליו שלמנאסר מלך אשור ויהי הושע לו עבד וימצא מלך אשור בהושע קשר כי שלח מלאכים אל סוא מלך מצרים ויעצרהו מלך אשור ויאסרהו בבית כלא וצר על שומרון ויגל את ישראל אשורה (שם סי׳ י״ז), ויתב׳ מדברי הספר כי גם מה שמצא מלך אשור קשר בהושע היה בסבת מלשינות מבני ישראל, שמרדו בהושע וחשבו עליו מזימות להשחיתו והם גלו אזן מלך אשור מאשר חושב למרוד בו, ועל הדברים האלה הטיף החוזה דברי נבואותיו מכאן עד סוף הספר, ועפ״ז נבוא אל הבאור, יאמר בעת שהיו עדיין נאמנים למלכם, וברעתם ישמחו מלך משתדלים לשמח לב מלך ברעתם ולב שרים בכחשיהם – וזה היה קודם המרד, בעת ההיא.

ישמחו מלך – בעבודתם האלילים שחשבוה סמך מלכותם מירבעם בן נבט ואילך.

ובכחשיהם שרים – בחמסם, כי נתנו ממנו להם תרומה כדי שיעלימו עין ממנו גם כי ישבו לכסא משפט להציל עשוקיהם מידם.

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ד) כֻּלָּם֙ מְנָ֣אֲפִ֔ים כְּמ֣וֹ תַנּ֔וּר בֹּעֵ֖רָה מֵאֹפֶ֑ה יִשְׁבּ֣וֹת מֵעִ֔יר מִלּ֥וּשׁ בָּצֵ֖ק עַד⁠־חֻמְצָתֽוֹ׃

They are all adulterers. They are like an oven heated by a baker who stops stirring from the kneading of the dough until it is leavened.

כּוּלְהוֹן מַחְמַדִין לְמֵינַף נְשֵׁי חַבְרֵיהוֹן דָלְקִין כְּתַנוּרָא דַאֲזָלֵיהוֹן נַחְתּוֹמָא בְּכֵן יִגְלוּן בִּפְרִיעַ מִקִרְוֵיהוֹן כְּמָא דְמוֹחָן לְקַיָמָא מַחְשְׁבַת רִשְׁעָא וְעַל דְלָא אִדְכָּרוּ נִסִין וּגְבוּרָן דְאִתְעֲבִידוּ לְהוֹן בְּיוֹם מִסַקְהוֹן מִמִצְרַיִם מֵעִדַן מֵילַשׁ לִישָׁא עַד לָא חֲמָע.

בוערה מאופה – שהוסקה מיד הנחתום כן יצרם בוער בקרבם.

ישבות מעיר – י״ת מה שתירגם ואיני יכול ליישב בו לשון המקרא ולפי משמעו ישבות יצרם הרע שהיה מעירם.

מלוש בצק עד חומצתו – משחשב בלבו את הרעה כיצד יעשה אותה הוא שובת וישן עד הבוקר שהוא יכול לעשותה כמו שהאופה שובת מלוש בצק עד שהחמיצה שהוא יכול לאפות וכן הוא אומר הוי חושבי און ופועלי רע (מיכה ב׳:א׳) כל משכבותם כאור הבקר יעשוה.

like an oven heated by the baker that was heated by the baker, so does their lust burn within them.

he rests from awakening Heb. יִשְׁבּוֹת מֵעִיר. Jonathan translated what he translated: I cannot reconcile it with the wording of the verse, and, according to its apparent meaning, their temptation, which arouses them, rests.

from the kneading the dough until it leavens From the time he thinks of the evil in his heart, how he will do it, he rests and sleeps until morning, when he can do it, just as the baker rests from the kneading of the dough until it leavens, when he can bake it. And so it is stated in Mikhah: "Woe is to those who plan iniquity and work evil on their beds; when the morning lights up, they do it" (Mikhah 2:1).

כלם מנאפים כמו תנור בערה מאופה – מיצר הרע שבוער בליבם.

ישבות מעיר, מלוש בצק עד חומצתו – כזה ששובת מלוש את בציקו עד שיחמיץ שיאפה אותו בתנור, כמו כן הן שובתים בעוד שהם ישינים, מיד כשהוא מקיץ מעיר משנתו, מיד הולך לנאף איש את אשת רעהו שיחמיץ יצר הרע.

כלם גם מלכם עמהם.

ותנור – לש׳ זכר, על כן מלת בוערה מלעיל כמ׳ ״לילה״ (בראשית א׳:ה׳) ״נחלה עבר על נפשינו״ (תהלים קכ״ד:ד׳). וזה הפסוק הפוך, וככה טעמו: כמו תנור אופה בוערה מלוש בצק עד חומצתו, עד ישבות אופה מעיר, כי צריך להבעירו ולהשיקו הרבה.

כולם מנאפים כמו תנור – פי׳: כולם הם חמים לעשות ניאוף, כמו התנור, שהוא מבוער לאפות בו את הפת. ישבות מעיר מלוש בצק כלומ׳: יתכן שישבות מן העיר, שלא ילושו בו את הבצק, ויתחמץ ויאפה אתו? כמו שלא ישבות זה, כך הם לא ישבותו מלעשות ניאוף.

כלם מנאפים – כעם ככהן כנביא וכשר.

כמו תנור – שהוא בוער מהיסק האופה,

שישבות מעיר – ואינו מצוי בין בני אדם.

מלוש בצק עד חמצתו – שעוסק להבעיר ולהסיק תנורו. כן הן בוערים כל היום לנאף נשי רעיהם במסתרים, וכלתה רגלם מן השוק, ושבתו מעיר, מבין בני אדם כל היום לנאף נשי רעיהם {כשיצא} לפעלו.

בערה – ה״י יתרה, כמו אמרה קהלת (קהלת ז׳:כ״ז). אשר^א באה אליהם ארון י״י (דברי הימים ב ח׳:י״א).

ישבות מעיר – מלשון להשבית מעיר י״י כל פועלי און. ולא תפס לשון זה באופה אלא בשביל המנאפים שמסתתרים מבני אדם כל היום.

מלוש בצק – משלשו הבצק כבר והניחוהו להחמץ, וכשם שהאופה ישבות מעיר מן החוץ מבין בני אדם משלשו הבצק עד חמצתו, כן הם ישבתו מעיר כל היום ויומם חתמו למו לא ידעו אור.

א. בכ״י: כי.

כלם מנאפים – כלם, המלך והשרים, וגם העם נשמעים אליהם.

והמשיל חמימות הניאוף לחמימות האש, ואמר כי הם כמו התנור הבוער מאופה, ר״ל שהאופה בערו והסיקו לאפות בו הפת. ורב חמימות התנור והסיקו הוא הזמן שישבות האופה מהעיר הנשים האופות בו לחמם, והזמן ההוא הוא מלוש בצק עד חומצתו, כי כשמשים העצים בתנור להסיקו הוא מצוה הנשים ללוש, וישבות מהעיר אותן עד שיחמץ הבצק כמו שהוא משער בלבו, ואז יעורר אותן שיבאו עם בצקן לאפות, וזהו שיעור היסק התנור. ואמר כי הם בוערים בניאוף כמו התנור בעת הסקו.

בוערה – מלעיל הטרחא בעי״ן. והה״א נוספת, כי תנור לשון זכר.

מעיר – כמו מהעיר.

ויונתן תירגם: כלהון מחמדין למיגף נשי חבריהון דלקין כ⁠[ת]⁠נורא דאזי ליה נחתומא, בכין יגלון בפריע מקרויהון כמה דמוחן לקיימא מחשבת רשיעא, ועל דלא אידכרו ניסין וגבורן דאיתעבידו להון ביום מסקהון ממצרים מעידן מילש לישא עד דלא חמע.

ואדוני אבי ז״ל פירש ישבות מעיר, היצר המעיר אותם, אם ישבות לא ישבות זמן ארוך אלא מלוש בצק עד חומצתו.

חמצתו – מקור, בפלס לחמלה עליך (יחזקאל ט״ז:ה׳). או שם, בשקל טומאה (במדבר ה׳:י״ט).

כמו תנור – זה משל מופלג כי דמה אותם מצד חום הניאוף לתנור בוער מצד האופה הפועל המחמם שזה יותר בלילה ויותר בזמן שבין לוש הבצק ובין שיחמיץ, ובזה הזמן ישבות האופה מהָעיר הנשים. כמו שידוע כי האופה יקום חצות לילה ויעיר הבתים הישנים ויכריז להם שילושו, ותיכף ילך לו לשים אש ועצים בתנור להחם התנור מאד מאד כדי שיהיה בבקר כאש להבה, ואז ישוב לבתים לקטף. ובכלל כי זה המשל הדמיון לפנים רבים לענין הניאוף. ואין צורך ביאור כי כלנו יודעים זה המעשה.

והיה זה לפי שכולם היו מנאפים כמו תנור כלומר המלך והשרים וכל עם הארץ כולם היו מנאפים וחום הניאוף הוא כמו תנור בוערה בהם, וה״א בוערה נוספת כי תנור לשון זכר ולכן הוא מלעיל הטרחא בעי״ן כאלו אמר כמו תנור בוער מיד אופה מובהק שידע להבעירו, ולפי שהיה זה משל ליצרם הרע בניאוף לכן אמר ישבות מעיר מלוש בצק עד חומצתו רוצה לומר ישבות היצר המעיר אותם ולא ישבות זמן ארוך אלא מלוש בצק עד חומצתו כלומר מעת שיחשוב הרעה בלבו עד שיעשנה בפעל וכל זה להגיד שאף המלכים והשרים היו נמשכים לניאופים המגונים ההם.

בערה – מלעיל.

בוערה – מלשון הבערה והיסק.

ישבות – ענין מניעה ובטול.

מעיר – מלשון התעוררות.

מלוש – מלשון לישה והוא עשיית העיס׳ כמו לושי ועשי עוגות (בראשית י״ח:ו׳).

בצק – עיסה כמו את בצקו (שמות י״ב:ל״ד).

חומצתו – מלשון חמץ.

כמו תנור – חמום הזנות בוער בהם כמו תנור הבוער מהיסק האופה.

ישבות מעיר – היצר המעיר אותם לזנות ישבות מלישת הבצק עד שיתחמץ שיהא ראוי לאפותו, ר״ל אינו בטל מן הזנות מעת שחשב כ״א עד שיהיה ספק בידו לעשות ולא יותר ולפי שהמשילו אל התנור אמר לשון הנופל בתנור שאין התנור בטל מן האפיה כי אם עד שיתחמץ העיסה ולא יותר.

כלם מנאפים כמו תנור – היינו ע״ד בחינת התנור. תנור בוערה. כמו כן בוערים מכח זנות וזימה.

ישבות מעיר מלש בצק עד חומצתו – ר״ל ישבת האופה מעיר בעירת התנור רק עד שיחמץ עושה אחרת היינו עד שיהא ראוי לאפות כך הם מנאפים תמיד זולתי מעת שהתאוה פוסק עד שחוזר עליו אז ישבותו.

בוערה – הה״א נוספת כי תנור זכר, ולכן הנגינה מלעיל.

חמצתו – מקור בפלס לחומלה עליך או שם בשקל טומאה, רד״ק.

כולם מנאפים – עסקו כולם בניאוף כמו תנור בוערה מאופה – מדמה במליצתו יצר הזנות כלהבת אש המבעיר את התנור ומסיקו ומחממו, כי כן יבעיר אש התשוקה אל המשגל, והאופה המסיק את התנור יושב כל הלילה ומבעיר שם את האש, ואם יתנמנם יש לו איש אחד שמעיר אותו משנתו בל יניח את התנור להצטנן, ולא יוכל לישן רק בעת שילוש בצק חדש וממתין עד שתתחמץ העסה שיהיה ראוי לאפות שאז מלוש בצק עד חומצתו ישבות המעיר אותו משנתו ולא יעירנו, והיינו שהכח המתאוה לא יניחנו רגע ויעורר את תאותו בכל פעם ולא ישבות רק שעה קטנה מעת שנאף עד תחליף תאותו כח, כ״ז עושים בעת שיש להם שלום עם המלך והשרים, אבל.

כמו תנור – יצר הרע של ערוה וזנות הוא אש בוער בלבו של אדם.

בערה – הטעימוהו מלעיל לעשותו לשון זכר כראוי, ותנור הוא (כדברי שד״ל) לשון נוטריקון אתון נורא; ואולי אַתּוּן בלשון ארמי כמו אטום בלשון עברי, שחומו סגור בתוכו, וְאָתוֹן הוא חמור הבר (כדברי שד״ל ג״כ), וחמור היישוב הוא חם בזרמתו עם נקבתו, וחמור הבר הוא חם ביותר כמו תנור.

מעיר – להבתו.

מלוש וגו׳ – כלו׳ יצרם חדל לשעה ואינו שבע לעולם, וכונתו על עבודת כיעור שעבדו את הבעל ואת האשרה.

(ה) י֣וֹם מַלְכֵּ֔נוּ הֶחֱל֥וּ שָׂרִ֖ים חֲמַ֣ת מִיָּ֑יִן מָשַׁ֥ךְ יָד֖וֹ אֶת⁠־לֹצְצִֽים^א׃

On the day of our king, the princes made themselves sick with the heat of wine. He stretched forth his hand with mockers.

א. אֶת⁠־לֹצְצִֽים א=אֶת⁠־לֹצֲצִֽים (חטף)

יוֹמָא דְמַנִיאוּ עֲלֵיהוֹן מַלְכְּהוֹן שְׁרִיאוּ רַבְרְבַיָא לְמִשְׁתֵּיהּ עִמֵיהּ חֲמַר נְגַד לִידֵי סִיעַת שַׁכְּרִין.

משך ידו את לוצצים – אמר רב קטינא כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין שנאמר משך ידו את לוצצים.

רמז תקכד

אמר רב חסדא א״ר ירמיה בר אבא ארבע כתות אין מקבלין פני שכינה, כת לצים, כת חנפים, כת שקרנים, כת מספרי לשון הרע. כת לצים דכתיב משך ידו את לוצצים, כת חנפים דכתיב כי לא לפניו חנף יבוא, כת שקרנים דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, כת מספרי לשון הרע דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע.

יום מלכנו – ביום שהיה ממליכין את מלכיהם.

החלו שרים – נעשו שרינו חולים.

חמת מיין – מחום היין הבוער בם והמלך מושך ידו מן הטובי׳ והכשרים להתחבר את לוצצים.

The day of our king The day we crown our king.

the princes became ill Our princes became ill.

from the heat of the wine From the heat of the wine which burns within them, and the king withdraws his hand from the good and proper people to join the scorners.

יום מלכנו החלו שרים חמת מיין – יום שמינו עליהן מלכם ירבעם, החלו שריו לחמם ליבם משיכרות היין.

משך ידו את לוצצים – אותו היום שהמליכוהו עליהם, ויאמר ירבעם בליבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד, אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית י״י בירושלם ושב לב העם הזה אל אדוניהם... והרגוני, ושבו אל רחבעם מלך יהודה (מלכים א י״ב:כ״ו-כ״ז), לפי שיעלו לירושלם ויראו שם את רחבעם המלך ואת בית המקדש, מיד ושב לב העם הזה אל אדוניהם (מלכים א י״ב:כ״ז), לפי שיש לו בית המקדש שיבואו שם ליראות.

ורבותינו פירשו לפי שאין ישיבה בעזרה, אלא למלכי בית דוד בלבד, וזה ירבעם שהוא מלך ישראל כשיראו אותו^א שאינו חשוב כרחבעם, שרחבעם יושב וירבעם עומד, מיד ושב לב העם הזה אל אדוניהם אל רחבעם (מלכים א י״ב:כ״ז). מה עשה אותו רשע, מיד וילך ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר אליהם רב לכם מעלות ירושלם הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן^ב בדן (מלכים א י״ב:כ״ח-כ״ט), ואמר להן לישראל כשאתם עולין לירושלם אתם עומדים צפופים ודחוקים מרוב עם שבבית המקדש שאינו מחזיק את כולם, אבל אני בניתי לכם שני מקדשים כדי שתעמדו ברווחה ואין זה דוחק את זה, מי שאינו יכול לעמוד בדן יעמוד בבית אל. בערב באו אצלו ואמרו לו: פלחין לצלמך, אמר להון: איתון בצפרא, ולצפרא אתאן, אמר להו: תפלחון לצלמי, אמרו ליה: נפלח, אמר: מסתפינא מסנהדרין דילכון, אמרו ליה: ניקטלינון אזלו וקטלו להון. הדא הוא דכתיב: ואכלו את שופטיהם (הושע ז׳:ז׳).

מיד הלך ומשך ידו את לוצצים – קיבץ כל ליצני הדור עמו, הושיב צדיק אצל רשע. אמר להון לצדיקים: מאן דרא טבא. אמרון ליה: דרא דמדברא הוו חביבין ליה דלהון יהב אוריתא. אמר להון: לא פלחין לצלמוי דעגלא ולא איתפרע מינהון. אמרין ליה: משום דהוו חביבין קדמוהי אישתביק להון. אמר להון: ראה אנא אעביד הכי. הדא הוא דכתיב: משך ידו את לוצצים. בתלמוד ירושלמי (ירושלמי ע״ז א׳:א׳).

א. בכ״י ברסלאו 104 יש כאן דיטוגרפיה.

ב. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104 חסרה מלת: ״נתן״.

יום שימליכו מלכם, שיקרא אותו היום: יום מלכינו, ישכירוהו ביין, אז ימשך ידו עם הלוצצים. וזאת המלה – מפועלי הכפל שהוא לצ״ץ. ואילו היתה ׳מלוצצים׳, היתה מהפעלים שהם עלומי העי״ן מגזרת ׳לץ׳ ששרשו לי״ץ, על כן הוא מכפולי הלמ״ד. על כן ״תופפות״ (תהלים ס״ח:כ״ו) ו״מתופפות״ (נחום ב׳:ח׳) – שנים שרשים.

ומלת החלו – מחלי הלמ״ד, כמו ׳הראו׳. ומלכינו הוא הפעול, והשרים הם הפועלים: החלו שרים את המלך מן השכרות, וכמהו ״מחלה לב״ (משלי י״ג:י״ב) – פועלת, מחלה את הלב, מהבניין הנוסף שהוא החלה.

וטעם חמת מיין – בחסרון בי״ת: בחמת מלא מיין. ופירושו – כמו ״מן החמת״ (בראשית כ״א:ט״ו). ונסמך ככה, כמ׳ דלת ״וסגור דלתך בעדך״ (ישעיהו כ״ו:כ׳). והעד: ״מספח חמתך, ואף שכר״ (חבקוק ב׳:ט״ו), שהוא כטעם הזה.

יום מלכינו החלו שרים – פי׳: יום שישימו המלך – יחלו השרים לשתות ביין. משך ידו את לוצצים – פי׳: וגם המלך משך ידו להתלוצץ עמהם.

חמת מיין – כמו ״ותקח לחם וחמת מים״ (בראשית כ״א:י״ד).

יום מלכנו – שיש למלך יום מועד לשפוט מישרים בין איש לרעהו, והיה לו ולשריו לישב על המשפט לשפוט את העם.

אז החלו שרים – אז הם כבדים וחולים.

חמת מיין – ויחגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע.

גם המלך משך ידו להיות את לוצצים ולהשתכר עמם.

יום מלכנו – יום שהיו ממליכים מלך, שהיו קוראים אותו הם, יום מלכנו. מה היה עסק השרים עמו, לא לדבר בעניין גבורה ונצוח האויבים ולהעמיד משפט כמו שהוא חק מלך בן חורין, אלא מה היה עסקם, באכילה ושתייה, עד שהחלו המלך מרוב שתות היין, זהו חמת מיין, שהיה זה בא בנודו שליין וזה בא בנודו ומשקים את המלך עד שמחלים אותו. והוא עם רוב השתייה משך ידו את לוצצים, שמתלוצץ עמהם. וכתב אדוני אבי ז״ל בתחלה קראם שרים קודם שישכרו, ואח״כ קראם לוצצים.

חמת – מן ותמלא את החמת מים (בראשית כ״א:י״ט), אלא שהוא משקל אחר. ולוצצים תואר, בשקל ונוצצים (יחזקאל א׳:ז׳), כעין נחשת קלל (יחזקאל א׳:ז׳).

מלכנו – דברי הנביא זה על עצמו ועל העם כי בהמה היה ירבעם בן נבט וזולתו גם מלכו בכלל העם.

וענין החלו – מחולי.

וטעם חמת – כמו חמת תנינם יינם (דברים ל״ב:ל״ג), כוס היין החמה (ירמיהו כ״ה:ט״ו), וזה כי היין החי הרב כמו סם המות. וספר הנביא מנהגם כי ביום שהיו מקימים מלך חדש, והראש ירבעם בן נבט, היו השרים חולים מרוב היין ששתו, כי העם היו שולחים איש אשישות יין, וגם המלך עצמו משך עצמו עם לוצצים ולצים כמנהג על היין, כטעם לץ היין (משלי כ׳:א׳).

ואחרי שהוכיחם על הניאוף הוכיחם על היין והשכרות כמו שנאמר זנות יין ותירוש יקח לב (לעיל ד, יא), ולפי שהיו המלכים עושים שמחה ויום טוב בעת לדתם או בעת המלכתם לכן אמר שבזמן ההוא לא היו משתעשעים כי אם בתאוות המותריות האלה והוא אומרו יום מלכנו החלו שרים חמת מיין רוצה לומר ביום המיוחד למלכנו שעושה אותו יום טוב אין השרים משתעשעים לא בדבר גבורה ולא בדבר כבוד כי אם חמת מיין כלומר נאדות היין כי בזה היתה התחלתם לשתות ולהשתכר, ואחרי השכרות היו מתחילים להתלוצץ בדברי ליצנות והוא אומרו משך ידו רוצה לומר של המלך את לוצצים.

החלו – בלא מאריך בה״א.

החלו – מלשון חלי.

חמת – הוא נאד וכן וחמת מים (בראשית כ״א:י״ד).

לוצצים – מלשון לץ.

יום מלכנו – ר״ל ביום שמחת מלך ישראל כיום הלידה או יום המלכתו אז נעשו השרים חולים בעבור נאדות מהיין כי הרבו למלאותם לשתיה ונעשו חולים מרבוי השכרות.

משך ידו – כ״א משך ידו מתקון המדינה להתחבר עם הלוצצים.

יום מלכנו – החלו שרים לפי מ״ש חז״ל בסוטה הרבה יין עושה הרבה שחוק עושה וז״ש חמת מיין היינו הרבה יין. ז״ש חשך ידו את לצצים. היינו הרבה שחוק.

יום מלכנו – סתם יום הנסמך אל דבר הוא יום הפקידה, את יום ירושלים, כי בא יומך, ולא נמצא לשון זה על יום הולדת או המלכת המלך.

החלו – לרש״י נעשו חולים, והיל״ל נחלו או החלו בנפעל או הפעל, והחלו הוא מההפעיל, העם החלו אותם והחלישו כחם ע״י חמת היין.

חמת – לשון חמום או ארס, כמו חמת למו, בחומם אשית את משתיהם.

משך ידו – כינוי ידו מוסב על היין, ומשך מענין התפשטות, כמו וימשוך האורב (שופטים כ׳ ל״ז) יצייר היין כעצם מופשט שהתפשט בידו וכחו ומחנהו עם הלצים.

יום מלכנו – כשהגיע יום מפלת המלך יום המרד שרצו להרגו, אז בלילה שלפני יום המרד לא עסקו בניאוף, כי אז התאספו הקושרים להתיעץ איך יקימו מזימות לבם, ובהתועדם שתו יין כל הלילה עם השרים עד שהשרים נעשו חולים ע״י היין, ועי״כ לא יכלו שרי המלך לעמוד ולהזהר מן הקשר ולשמור את ראש המלך, וז״ש שאז החלו שרים שעשו אותם חולים ע״י חמת מיין ר״ל ע״י חמום של היין, אשר היין משך ידו את לוצצים – שאז גבר ידו של היין וימשוך בין הלוצצים עם כל מחנותיו.

מלכנו – אולי הראוי מִלְכֹּם, וביום חג שלו שתו וְשָֽכְרוּ עד כי נֶחֱלוּ (החלו לשון עומד גם כי בבניין הפעיל).

חמת – יש להניח שהוראתו כמו מחמת בל׳ חכמים להוראת בגלל; ולפרשו מגזרת חֹם לא יצדק עם החלו.

משך – מִלְכֹּם (הוא בעל, הוא בֵּל, הוא פעור, הוא נבו, ושמו אחר בארץ זו או זו, אבל הוא ועבודתו הם הם בכל מקום).

משך ידו את לצצים – את ולא מִן – מלכם לא הרחיק לוצצים רק קֵרְבָם אליו; ולץ (מגזרת רץ, להצהיל-להצהיר) אדם רץ לעשות דבר בלי שום לב על תוצאותיו; וזאת מדת כל זנאי.

(ו) כִּֽי⁠־קֵרְב֧וּ כַתַּנּ֛וּר לִבָּ֖ם בְּאׇרְבָּ֑ם כׇּל⁠־הַלַּ֙יְלָה֙ יָשֵׁ֣ן אֹֽפֵהֶ֔ם בֹּ֕קֶר ה֥וּא בֹעֵ֖ר כְּאֵ֥שׁ לֶהָבָֽה׃

For they have made ready their heart like an oven, while they lie in wait. Their baker sleeps all night. In the morning it burns as a flaming fire.

אֲרֵי אִתְקְרִיבוּ לַעֲצַת חֶטְאִין וְלָא עַכִּיבוּ כְּתַנוּרָא בָּעֵר לִבְּהוֹן בְּאִתְכְּמוֹנֵיהוֹן כָּל לֵילְיָא מוֹרִיךְ רוּגְזְהוֹן עַל צַפְרָא הוּא דָלֵיק בְּאָשָׁא שַׁלְהוֹבַי.

כי קרבו כתנור לבם בארבם – הכינו והזמינו את לבם במעשה אורב שלהם כתנור זה שמכינים ומסיקין אותו לאפות.

כל הלילה ישן אופיהם – נחתום שלהם המסיק את התנור לאחר שהכינו לבם וחשבו את גמר הרעה איך יעשוה.

ישן אופיהם – כלומר עד הבוקר ישנים ולבוקר בוערים כאש עד שגמרו את רעתם.

For they have made ready their heart like an oven with their ambush They prepared and readied their heart with their ambush, like an oven which they prepare and heat in order to bake.

all night their baker sleeps Their baker, who heats the oven after they have prepared their heart and have thought of the execution of the evil, how they would do it.

their baker sleeps i.e., until morning they sleep, and in the morning they burn like fire until they consummate their evil.

כי קרבו כתנור ליבם בארבם – שהיה ליבם בוער כתנור.

בארבם – שהיו אורבים לניאוף אחר עבודה זרה.

כל הלילה ישן אופיהם – אופיהם הוא יצר הרע שאופה ליבם.

כי. מלת בארבם – על מחשבות רעות, שיחשבו כל הלילה. והנה לבם קרוב כתנור, רק כל אופה ישן בלילה, רק בבקר יבעיר התנור, ואלה אין לבם ישן, רק חושב כל הלילה.

כי קרבו כתנור – פי׳: כי קרבו לבם להיות חם כמו תנור.

בארבם – כלומ׳: בשביל המארב שבליבם לעשות ניאוף. כל הלילה ישן אופיהם כלומ׳: מנהג האופים להיות ישינים כל הלילה, ובבקר הוא בוער התנור כאש להבה, ואילו לא שקטו ביום ובלילה מלנאף.

כי קרבו – והזמינו עצמם על פתח רעיהם לארוב

בארבם – בלב בוער כתנור להיות מזומנים וקרובים ליכנס לבית האיש כשיצא למלאכתו.

כל הלילה^א ישן אופיהם – מבעיר ומחמם שלהם לפי שאז האיש בביתו, ובבקר כשיצא למלאכתו אז נעור אופיהם לחמם ולהבעיר,

ולבם בוער כאש להבה – ולאור בוקר יעשו זמתם שחשבו בלילה בארבם.

א. בכ״י: היום.

כי קרבו כתנור לבם בארבם – לבם שהוא בוער כתנור, הם קרבו אותו בארבם, כלומר קרבו אותו למעשה הרע, כלומר שמו לבבם לחשב מחשבות רעות שיעשו הרע אחר המחשבה, וזהו בארבם, כי הרוצה לשלול ולגזול, אורב תחלה כדי שלא ישמרו ממנו. והמחשבה כמארב.

כל הלילה ישן אופיהם – הלב הוא כלי המחשבה, והכח הפועל בו הוא האופה על דרך המשל, וכמו שהאופה מסיק את התנור בלילה ובבקר ימצא שבערו בו העצים, ואופה בו את הפת שהוא תכלית מעשה ההיסק. והנה האופה ישן בלילה אחר שנתן העצים בתנור, שאין לו מעשה עד הבקר, כן האופה בעניין המשל, שהוא כח המחשבה, הוא ישן בלילה, כלומר שוכב ונח, שלא תצא המחשבה לידי מעשה עד הבקר. והחושב קורא אותו ישן, לפי שאין במחשבה יגיעת הגוף.

בקר הוא בוער – כלומר שהם להוטים בבקר לעשות בבקר הרע שחשבו בלילה, וכן אמר החושבים לעשות רע על משכבותם לאור הבקר יעשוה כי יש לאל ידם (מיכה ב׳:א׳).

כי קרבו – כטעם קרוב בענין, כלומר דמיון בענין, ולכן אמר כי גם מצד ענין לבם בהיותם אורבים לשופטים הדנים אותם דין ומשפט, אם הנביאים או זולתם, הנה הם דומים לתנור, שכל הלילה ישן האופה, אחר הזמן שקדם זכרו (הושע ז׳:ד׳) שיָעיר הבתים ללוש ויבעיר התנור, ואז ישן הוא, עד שיקום בבוקר לקטף, אבל עם היותו ישן הנה התנור בוער באש ועצים. וזה כטעם: הוי חושבי און ופעלי רע על משכבותם (מיכה ב׳:א׳), שאף בעת שנתם ותרדמתם הנה לבם ודמיונם לעשות רע בבוקר, כמ״ש גם שם: לאור הבוקר יעשוה.

וסיפר מגנותם עוד משפיכות דמים שהיום הזה היום שותים עם המלך והשרים במזרקי יין ולוצצים לפניהם לשמחם כאוהבים אותם ומחר היו קמים עליהם להרגם וזהו הפלגת המרי והפשע, ועל זה אמר כי קרבו כתנור לבם בארבם כלומר הקריבו לבם בסתרם כתנור שכל הלילה ישן האופה אותו התנור קר בלי אש ובבקר הוא בוער כאש להבה, והענין במשל הזה הוא שכמו שהתנור בלילה כשהאופה ישן אינו בוער ולא שורף וכאור הבקר יבער האש כן אלה לעיני המלך והשרים בהיותם חושבים מחשבות און לא היו פועלים אותם כי אם אחר כך וכמאמר הנביא הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם לאור הבקר יעשוה (מיכה ב, א).

קרבו – בלא מאריך בקו״ף.

קרבו – ר״ל הכינו.

בארבם – מלשון אורב.

אופיהם – מלשון אפיה.

כי קרבו – אשר הקריבו והכינו לבם לארוב זה על זה כמו שהאופה מכין התנור להסקה.

ישן אופיהם – האופה ישן הוא כל הלילה וכאשר יאיר הבוקר הוא מבעיר שלהבת בתנור כדרך האש המעלה להב ר״ל בעוד שאין סיפק בידו לעשות הוא שבת ונח אבל מיד כשיהי׳ לאל ידו לעשו׳ מיד עושהו.

כי קרבו כתנור לבם – ר״ל אף בשעה שאין התנור ראוי לאפות. מקרבין אליו צרכי האפיה שיהא נכון לו מיד לעת הראוי. כמו כן חושבים רע על משכבותם.⁠¹ להיות נכון בידם לזנות ביום.

1. השוו ללשון הפסוק במיכה ב׳:א׳.

קרבו – יל״פ ג״כ שהוא פעל נגזר משם קרב המורה על מלחמה, כמו וקרב לבו (תהלות נ״ח), ולדעת י״מ נמצא ממנו הפעל, בקרוב עלי מרעים (שם כ״ז).

כאש להבה – הלהבה מלהטת מרחוק ולא תוכשר אל אפיית הלחם.

כי קרבו – כי בו בלילה קרבו את לבם הדומה כתנור המוכן להתחמם מלהבות אש, קרבו את לבם זה לזה, ר״ל שכ״א גלה מצפוני לבו ומסרו סודותיהם זה לזה בעת ארבם להרוג את המלך, ובאיזה אופן יהרגוהו, ולכן כל הלילה ישן אופיהם – לא העירו בלילה הזאת את האופה שהוא יצר התאוה והעריות והניחוהו לישן ולנוח בלילה הזאת שלא עסקו בניאוף רק בעניני המרד והרצח, אבל בקר הוא בוער כאש להבה – בבקר שנגמר המרד והרגו את המלך הבוער התנור שהוא לבם וקרבם, ולא הובער באש העשוי להסיק התנור לאפות בו לחם, רק הובער באש להבה שהלהב דרכו לכלות ולאכול את כל הקרב אליו מרחוק, היינו שכח המתעורר שהובער אז לא היה של יצר המתאוה רק כח המתעורר של רוח הכעסני בקנאה וחמה ורצח להרוג ולאבד ולהשמיד, כי אז.

בארבם – לאנוס נשים הראו חום חמדת יצרם.

אפהם – לפי כללי הדקדוק חסרה היו״ד תמורת ה״א למ״ד הפעל, ועיין מה שכתבתי למעלה ב׳:ט״ז; וכנוי אפהם שהוא לשון רבים היה ראוי לחזור לתנור ולעשותו לשון יחיד, אבל החזירוהו לשם שרים שבפסוק הקודם כמו יתר הכנוים שבפסוק.

כל הלילה – שבו משביעים יצרם באשה זו לא יארבו לאשה אחרת, ובבקר חוזרים לארבם שנית.

(ז) כֻּלָּ֤ם יֵחַ֙מּוּ֙ כַּתַּנּ֔וּר וְאָכְל֖וּ אֶת⁠־שֹׁפְטֵיהֶ֑ם כׇּל⁠־מַלְכֵיהֶ֣ם נָפָ֔לוּ אֵין⁠־קֹרֵ֥א בָהֶ֖ם אֵלָֽי׃

They are all hot as an oven, and devour their judges. All their kings have fallen. There is no one among them who calls to Me.

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

כּוּלְהוֹן מְחַמְמִין כְּתַנוּרָא וְּבְלִישָׁן שִׁקְרֵיהוֹן מְחַיְבִין יַת דַיָנֵיהוֹן כָּל מַלְכֵיהוֹן אִתְקְטָלוּ לֵית דִמְצַלֵי מִנְהוֹן קֳדָמַי.

ואכלו את שופטיהם – הרגו את סנהדרין שלהם לפי שהיו מוחים בידם ומה עלתה להם כל מלכיהם נפלו לפי שאין קורא בהם אלי ובירושלמי במסכת ע״ז דרשו ביום שהמליכו את ירבעם החלו שרים חמת מיין (הושע ז׳:ה׳) כמו שמפורש אתון לגביה אמרין ליה קום עבד לן עבודה זרה אמר לון השתא עתי רמשא הוא וכל עמא שתיין כלומר עת שכרות הוא שמא עכשיו שכורים אתם ומחר תחזרו בכם איזלון ואיתו בצפר׳ אזלו ואתו בצפרא הדא היא כי קרבו כתנור וגו׳ (הושע ז׳:ו׳) אמר לון אנא דחיל מן סנהדרין דילכון אמרון ליה אנן קטלינן לון הדא היא ואכלו את שופטיהם.

משך ידו וגו׳ – כד הוה חמי בר נש כשר הוה מותיב גבוי תרין ליצנין ואינון אמרין לו איזה דור חביב מכל הדורות והוא אמר לון דור המדבר ואינון אמרין לו ולא עבדין עבודה זרה והוא אמר לון אגב דהוו חביבין לא איתענשון ואינון אמרין לו חש דמלכא בעי למעבד כן דום שהמלך רוצה לעשות כן.

and they devour their judges They slew their Sanhedrin because they protested against them, and what happened to them?

All their kings have fallen because "none of them calls to me.⁠" And in the Palestinian Talmud in tractate Avodah Zarah (1:1) it is expounded as follows: On the day they crowned Jeroboam, "the princes became ill from the heat of wine" as is explained. They came to him and said to him, "Get up! Make idols for us.⁠" He replied, "Now is the time of evening, and all the people are drinking"; i.e., it is a time of drunkenness. Perhaps now you are drunk, and tomorrow you will recant. "Go and return in the morning.⁠" They went and returned in the morning. That is what is written: "For they have made ready etc.⁠" He said to them, "I fear your Sanhedrin.⁠" They replied, "We will kill them.⁠" I.e. what is written: "And they devour their judges.⁠" "He draws his hand etc.⁠" When he saw a righteous man, he would seat two scorners next to him, and they would say to him, "Which generation was the most beloved of all generations?⁠" And he would reply, "The generation of the desert.⁠" And they would say to him, "Did they not worship idols?⁠" And he would reply, "Since they were beloved, they were not punished.⁠" And they would say to him, "Quiet! The king wants to do that.⁠"

ואכלו את שופטיהם – כמו שפירשתי למעלה.

כל מלכיהם נפלו – לפי שאין קרא^א בהם אלי.

א. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104 חסרה מלת: ״קורא״.

כלם. הטעם – אוכלים אלה את אלה, אפי׳ שופטיהם. גם קושרים על מלכיהם, על כן כתוב:

כלם יחמו כתנור – אף השרים.

ואכלו – וכילו בהבערתם את שופטיהם ומוכיחיהם.

כל מלכיהם נפלו – ביד אויביהם.

ואין קורא בהם – בנותרים, אלי – בעת צרתם.

כלה בית ירבעם ובית בעשא ובית זמרי ובית אחאב והנותרים לא הרגישו.

כלם יחמו כתנור – מבואר הוא המשל, וכפלו לעניין שאמר ואכלו את שופטיהם [כי האש אוכלת. והעניין, כי הם במעשיהם הרעים אוכלים ומכלים את שופטיהם^א] שלא יעשו משפט בעיר, כי מרוב המריעים לא יוכלו לעשות משפטם. וגם יחניפו הרשעים ולא יוכיחום כיון שרואים שידם תקפה. והעונש עליהם לפי שאין מסלקים עצמם מכל משפט, אלא שופטים מי שיכולת בידם ומניחין מי שאין יכולת בידם, וכן אמר בנבואת ישעיה יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם (ישעיהו א׳:כ״ג).

כל מלכיהם נפלו – שהיו מלכי ישראל נופלים זה ביד זה, כי זה שהיה הורג המלך מולך תחתיו. גם נפלו ביד אויביהם מלכי האומות. ואעפ״כ אין קורא בהם אלי, שהיה להם לחשוב בלבם הרי אין כח ביד מלכנו להושיענו מצרינו, נשובה אל י״י כי הוא יושיענו.

ויש מפרשים בהם, במלכים, אע״פ שרואין עצמם נופלים ביד האומות, אין אחד בהם שיקרא אלי וישוב מחטאו.

ויונתן תרגם ואכלו את שופטיהם, ובלישן שקריהון מחייבין את דייניהון.

א. המוקף נוסף בכ״י וטיקן 24. ובכ״י וטיקן 71 חסר.

ואמר: ואכלו – הטעם באש.

כל מלכיהם נפלו – ברעה ובגלות.

בהם – לא במלכיהם ולא בעם כלו.

וכן היו המה במעשיהם כי עם היותם פעמים שותים ומשתכרים ולוצצים עם מלכיהם נפלו רוצה לומר שהיו הורגים את המלכים כמו שנראה בספורי מלכי ישראל, ועם כל הצרות האלה הבאות למלכים ולשרים אין קורא בהם אלי, זהו הפירוש הנכון אצלי בפסוקים האלה ונטיתי בהם מדרכי המפרשים לפי שלא ישרו בעיני:

אין קורא – הקורא ואין בוא״ו אינו קורא בצדק.

יחמו – מלשון חום.

ואכלו – ר״ל הרגו.

יחמו כתנור – היצר מחממם לעבירה כתנור בוער׳.

ואכלו – הרגו את הסנהדרין על שמיחו בידם ולכן נפלו כל מלכיה׳ ועכ״ז אין בהם מי שיקרא אלי לשוב מדרכו.

ואכלו את שופטים – היינו שופטיהם כראוי אכלו ישראל בעונותי.

ומלכיהם נפלו – היינו מעצמם ובעונם לא בעונות ישראל.

כולם יחמו כתנור – אז לא בא האופה להסיק את התנור כי הם עצמם היו התנור והם עצמם נתחממו מן הלהבה שהיא להבת המרד שהיה כלהב אש אוכלה, ואכלו את שופטיהם – ובאופן זה כל מלכיהם נפלו – שכן הרגו את כל מלכיהם ע״י קשר ומרד, שכן נהרג זכריה בן ירבעם, ושלום בן יבש ופקחיה בן מנחם ופקח בן רמליה, וכן הלך הושע שבי ביד צר ע״י המרד כנ״ל, וזה היה סבת גלותם ואבדונם, וזה היה להם מפני שאין בהם קורא אלי שהם ומלכיהם היו רשעים עובדי אלילים.

ואכלו וגו׳ – אמר דוד המלך (סוף מזמור ז׳) בור כרה ויחפרהו וגו׳, ישוב עמלו בראשו וגו׳; כל שררה שבעולם, שררת אב או נשיא, בלתי מוחה בין בני מרדותה הפושעים, יבוא יום ופשעיהם ישובו עליה.

נפלו – בעשא, זמרי ועמרי; ושלום בן יבש, מנחם בן גדי, פקח בן רמליהו והושע בן אלה קשרו על אדוניהם והמיתוהו, וזה האחרון מת בבית האסורים בארץ אשור; ומדוע נפלו? יען כי אין קרא בהם אלי.

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ח) אֶפְרַ֕יִם בָּעַמִּ֖ים ה֣וּא יִתְבּוֹלָ֑ל אֶפְרַ֛יִם הָיָ֥ה עֻגָ֖ה בְּלִ֥י הֲפוּכָֽה׃

Ephraim, he mixes himself among the nations. Ephraim is like a cake not turned over.

בֵּית אֶפְרַיִם דָמָן לַחֲרָרָא דְעַד לָא אִתְהַפְּכַת אִתְאַכְּלַת.

יתבולל – יבולבל בגולה בין האומות.

עוגה בלי הפוכה – תירגם יונתן כחררה דעד דלא איתהפכת איתאכלת עוגה חררה שאופין על הגחלים.

mingles He will mingle in exile with the nations.

as a cake which was not turned over Jonathan renders: as a cake which, before being turned over, was consumed. עֻגָה is a cake which they bake on the coals.

אפרים בעמים הוא יתבולל – דבר זה גרם לעשרת השבטים להיות עוגה בלי הפוכה – כתרגומו: ובני ישראל דמן לחררא דעד לא איתהפכת אז אתאכלת.

אפרים. הוא יתבולל – כמו ״בלול״ (שמות כ״ט:מ׳) – מעורב. והטעם – שהם מבקשים עזר מן האומות לזה מפני זה, וזהו ״מצרים קראו אשור הלכו״ (הושע ז׳:י״א), [על כן יתבולל בעמים כמ׳ בלול] ומצרים הם הקרואים.

וטעם עוגה בלי הפוכה – אז תהי נשרפת, כשאינה הפוכה. והטעם – על עצתם. ובעבור כי דמה יצרם ולבם לתנור, דמה העצה לעוגה.

אפרים בעמים הוא יתבולל – ומתערב ומתחתן להיות לו לעזר בצרתו ואינו קורא אלי לעזרה.

אפרים היה – להם לאומות

עוגה בלי הפוכה – שאדם רעב לאכול ולש בחפזון עוגת רצפים^א שאינו יכול להמתין {על} בצק חמץ בתנור, ומרוב רעבתונותו אינו ממתין עד שיהפכנה ותיאפה יפה משני הצדדין אלא משנאפת קצת הוא בולעה ואוכלה.

א. בכ״י: רשפים.

אפרים בעמים הוא יתבולל – כמו כי שם בלל י״י שפת כל הארץ (בראשית י״א:ט׳), עניין^א בלבול וערבוב. כלומר הוא מעורבב בעמים, שהאל הבדילם מהם, והם התערבו בהם ועשו כמעשיהם.

עוגה בלי הפוכה – כמו העוגה הנאפית על הגחלים, אם אין הופכים אותה היא נשרפת מתחת ואינה נאפית מלמעלה, כן היא העצה שאיננה נכונה שאין הופכין אותה מעניין לעניין עד שיושיבוה על אפניה, כן היה אפרים בעצתו לעבוד העגלים ואלהים אחרים, ולא הבחין ולא בחר לו הטוב.

ויונתן תרגם: דמן לחררה דעד דלא איתהפכת אתאכלת.

א. כן הוא בכ״י אוקספורד 33. ובכ״י וטיקן 71: ועניין.

עֻגה בלי הפוכה – כי תשרף. ויותר מופלג זה בעוגת רצפים. וגם זה נכון שהוא כטעם: ועשי עגות (בראשית י״ח:ו׳), והכל אמת יחדו, וכל אלה רבוי משלים נכבדים.

אפרים בעמים וגומר. לפי שהוכיחם בנאוף והשכרות ובשפיכות דמים כמו שפירש, אמר שכל זה קרה להם לפי שהתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם כי המדות האלה לא היו בבני ישראל מתחלת בריאתם אבל כאשר התערבו עם האומות עשו כמעשיהם והוא אומרו אפרים בעמים הוא יתבולל שר״ל מתערב ומבולבל והוא מלשון בלול בשמן, אבל התערבותו באותם העמים לא היה לתועלתו כי הוא היה כעוגה בלי הפוכה כלומר כמו העוגה האפויה ע״ג הגלחים שלא יהפכוה מצד אל צד ולכן יהיה קצתה לחה ברוב כחה וקצתה שרופה באש כסוחה יבשה אין כל.

היה עגה – רפה הגימ״ל.

יתבולל – מלשון בלבול וערבוב כמו שם בלל ה׳ (בראשית י״א:ט׳).

עוגה – חררה וכן ועשי עוגות (בראשית י״ח:ו׳).

הוא יתבולל – הוא התערב בין העכו״ם ולמד מעשיהם.

עוגה בלי הפוכה – כחררה הנאפת על הגחלים כשאינם מהפכים אותה מעבר אל עבר שאז היא נשרפת מקצתה ואינה אפויה מקצתה כן הוא אינו מתבונן במעשיו להיות על צד השווי והיושר.

אפרים בעמים הוא יתבולל – היינו כשהיו ישראל שרוין על אדמתם כתיב בהו ממנו יחד פנה ר״ל מעלות מעלות היו בהם מלכים ושרים וכהנים ולוים. כל א׳ במדרגה לעצמו. אבל כשנגלו בין העמים נתבלבלו כולם כאחד.

אפרים היה עוגה בלי הפוכה – היינו שנשרפת מתחת. ואינה ניכרת בפניה. ז״ש אכלו זרים כחו והוא לא ידע (הושע ז׳:ט׳).

אפרים – וע״י שהרג את מלכיהם עי״ז נסתבב שאפרים הוא יתבולל ויתערב בעמים – כי מנחם קרא למלך אשור לעזור לו ע״ד המלוכה, וכשקשר פקח על פקחיה בן מנחם בא מלך אשור לריב ריבו, ואגב רב ריב מלך יהודה והגלה את ארץ נפתלי, ואח״כ כשהרג הושע את פקח בא על הושע כנ״ל פסוק ג׳. וזאת גרמו להם בעצמם ע״י הריגת מלכיהם. ועי״כ אפרים היה עוגה בלי הפוכה – מפני שדבר עד עתה במשל התנור יאמר במליצתו שבכל זה לא נאפו בתנור המחומם באש עברתם, רק היה דומה כעוגה הנאפית ע״ג גחלים, שצריך שתתהפך כמה פעמים כדי שתאפה מכל צד, ואם לא נתהפכה יש לה שתי חסרונות שבצד התחתון הסמוך אל הגחלים ישרפו הגחלים את העוגה, ובצד העליון לא נאפה עדיין ואינה ראויה לאכילה, והנמשל יבואר בפסוק שאח״ז.

יתבולל – ולא שם אל לבו להשאר עם סגלה לה׳.

כעגה וגו׳ – הקדוחה מצד אחד ובלתי מבושלת מצד אחר; והמשל פנו לאשור ולמצרים, הראשון נלחם בהם, והשני לא בא לעזרתם.

(ט) אָכְל֤וּ זָרִים֙ כֹּח֔וֹ וְה֖וּא לֹ֣א יָדָ֑ע גַּם⁠־שֵׂיבָה֙ זָ֣רְקָה בּ֔וֹ וְה֖וּא לֹ֥א יָדָֽע׃

Strangers have devoured his strength, and he doesn't realize it. Indeed, gray hairs are here and there on him, and he doesn't realize it.

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

בָּזוּ עַמְמַיָא נִכְסֵיהוֹן וְאִינוּן לָא יָדְעִין אַף חֲלִישׁוּתָא מְטָתִינוּן וְאִינוּן לָא מִסְתַּכְּלִין.

והוא לא ידע – לא שם אל לבו שאכלוהו מלכי ארם בימי יהואחז שנאמר: כי לא השאיר ליהואחז וגו׳ וישימם כעפר לדוש (מלכים ב י״ג:ז׳) ואעפ״כ לא חזר ירבעם בנו מדעת אביו.

גם שיבה זרקה – תרגום יונתן אף חלישותא מטתינון ואינון לא מסתכלין.

but he did not know He did not lay it up to his heart that the kings of Aram consumed him in the days of Jehoahaz, as it is said: "For he had not left to Jehoahaz etc. and made them like dust to trample" (Melakhim II 13:7). Nonetheless, Jeroboam his son did not repent of his father's evil.

also weakness was cast Heb. שֵׂיבָה, lit. ripe old age. Jonathan rendered. Also weakness reached them, but they did not contemplate it.

כמו כן ישראל קודם שיתבוללו בעמים, אכלו זרים חילו.

והוא לא ידע – אף על פי כן, והוא לא ידע את י״י.

גם שיבה זרקה בו – גם חלשות נזרקה בו שלא יכול לעמוד בפני האויבים ועל כל זאת לא ידע את י״י.

אכלו. הטעם – על השחד, שהיו נותנים לאשור, כאשר כת׳ על המלכים.

וטעם גם שיבה – שנחלש כחם, ואבד הונם.

זרקה בו – התולדת זרקה בו שיבה, שהשיבה תבא מתולדת האדם.

כן אכלו זרים כחו – לתיאבון. ואכלוהו ויכלוהו.

והוא לא ידע – ולא הרגיש לשוב אלי.

גם שיבה – וחולשות ותשות כח נזרקה בו לפני אויביו, והוא לא הרגיש שמאתי הוא על שחוטא לפני.

אכלו זרים כחו – כמו שכתוב בספר מלכים (ראה מלכים ב י׳:ל״ב).

והוא לא ידע – לא ידע כי בעוונו בא לו כל זה, ולא שב מרשעו.

גם שיבה זרקה בו – כי האדם ישוב מדרך הרעה בימי זקנתו כי יראה כי אפס כוחו והולך בדרך כל הארץ וישוב טרם מותו. ודמה האריכות הצרה להם זמן רב לימי הזקנה. ואמר גם באחרונה בימי פקח והושע בן אלה שהיו בסוף ימיהם כאדם שנזרקה בו שיבה, אעפ״כ לא ידעו ולא שבו מדרכם הרעה.

זרקה בו – פועל עומד כאילו אמר נזרקה בו.

והחכם רבי אברהם בן עזרא פירש זרקה בו, התולדת.

ויונתן תרגם: אף חלישותא מטיתנון ואינון לא מסתכלין.

והוא לא ידע – לא הכיר גם לא זכר.

גם שיבה זרקה בו – כי ראוי לזקן שימנע מחטאת נעורים, כטעם: ונהמת באחריתך (משלי ה׳:י״א). ואומר זרקה על השיבה ולבון השערות, כי כן יסדו מיסדי לשון העברי שהיו חכמים בטבע המציאות כלו, וידעו כי לבון השערות מתגבורת לחות המימי כטעם לא זרק עליו מים. וכבר הודעתיך כי כל חכמת הטבע הוא בלשונינו ובפרט בספרי הקדש שלנו כמו שהמשלתי בשם לחם, וזולתו לאין מספר ואלו הענינים בתכלית הדקות. ובכל זה רמז למה שקדם: אכלו זרים כחו, ויתר הצרות שזכר, כי גאותו וגאונו מנעהו לבקש את פני י״י.

והוא אומרו אכלו זרים כוחו והוא לא ידע שהוא משל לאוכל את העוגה מאותו צד שהיא עם לחתותה וכחה גם שיבה זרקה בו והוא מהצד האחר שנשרפה בגחלים והיא בתכלית היובש, ולפי שהחלק השרוף ממנה לא יתכן למאכל כ״א החלק האפוי בכחו לכן באותו חלק אמר אכלו זרים כחו ובחלק השרוף לא זכר לשון אכילה אבל אמר גם שיבה זרקה בו, והיה הנמשל בזה שאפרים בהיות לו כח ותבואות וממון היו נותנים שוחד לאשור ואותם הזרים אוכלים כחו והוא לא ידע רוצה לומר את אלהיו ולא דרש אותו גם שיבה זרקה בו שהוא החרבן והגלות הקרוב למות והוא עכ״ז לא ידע כלומר את אלהיו, כי לא אמר הנביא שלא היה מרגיש אפרים בדבר כי זה בלתי אפשר הוא אלא שלא ידע את אלהיו והוא ע״ד מה שאמר ישעיהו (א, ג) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע.

שיבה – הוא עוד יותר מזקנה.

זרקה – ר״ל נזרקה.

אכלו זרים – העכו״ם לקחו מארצו ואינו משים על לב כאלו לא ידע מזה.

גם שיבה זרקה בו – נזרקה בו תשות כח מול האויב כאיש שיבה ואינו משים על לב.

אכלו זרים כחו – הוא בידי אדם.

גם שיבה זרקה בו – הוא בידי שמים.

אכלו מבאר את הנמשל כמו שהעוגה בלי הפוכה תאכל בצד התחתון מן הגחלים שזה בדמיון שבא כח זר שהוא כח האש ואוכל כח העוגה, כן אכלו זרים כחו והוא לא ידע – שמלך אשור אכל את כחם ולקח ממונם והגלה אותם, וכמו שהעוגה הזאת לא נאפת מלמעלה והיא עסה רפויה ורכה, כן גם שיבה זרקה בן והוא לא ידע – שנדמו כאיש שיבה שרפה כח חייו ודשן עצמותיו, רפה המזג וחלש האברים, כן נעשו חלשים בעצמם ונשתה גבורתם כזקן תש כח.

זרים – פול מלך אשור שמנחם נתן לו אשכר אלף ככר כסף (שהוציא על כל גבורי החיל) להחזיק הממלכה בידו (מלכים ב׳ ט״ו:ב׳); ואמת הוא שמאורעות אלה היו אחרי מות הושע הנביא, אבל נרמזו לו בנבואה, או כדומה היה כבר בימיו אף על פי שלא סֻפַר לנו; או זרים משמעו אלהים זרים ועבודתם המכוערת, שע״י זנות התישה כח עובדיהם והזקינם קודם זמנם; ולפי הפירוש הראשון חמס המלכים מצץ חיל העם.

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(י) וְעָנָ֥ה גְאֽוֹן⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָנָ֑יו וְלֹא⁠־שָׁ֙בוּ֙ אֶל⁠־יְהֹוָ֣הי״י֣ אֱלֹהֵיהֶ֔ם וְלֹ֥א בִקְשֻׁ֖הוּ בְּכׇל⁠־זֹֽאת׃

The pride of Israel testifies to his face; yet they haven't returned to Hashem their God, nor sought Him, for all this.

תרגום יונתןרש״יאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וְיִמְאַךְ יְקָר יִשְׂרָאֵל וְאִינוּן חָזָן עַל דְלָא תָבוּ לְפוּלְחָנָא דַייָ אֱלָהָהוֹן וְלָא בְעוֹ מִן קֳדָמוֹהִי בְּכָל דָא.

וענה גאון ישראל בפניו – וימאך יקרא דישראל ואינון חזן לשון עוני ואין וענה זה לשון עתיד אלא לשון עבר כמו וקרא זה אל זה (ישעיהו ו׳:ג׳) שמעתי שקרא זה אל זה וכמו ועשה לו כתונת פסים (בראשית ל״ז:ג׳) ואף זה לשון עבר כבר נמעטו ונשפלו ובכל זאת לא שבו אל י״י.

And the pride of Israel was humbled before Him Heb. וְעָנָה. And the glory of Israel was humbled and they saw; an expression of humility, and this is not a future tense but a past tense. Comp. "And one called (וְקָרָא) to the other" (Yeshayahu 6:3). I heard that one called to the other. Also "and he made (וְעָשָׂה) for him a woolen shirt" (Bereshit 37:3). This too is a past tense. They have already been diminished and humbled, and, despite this, they did not return to the Lord.

וענה – פרשתיו. ולא שבו אל י״י בענים, שאין להם מה יתנו עוד לגוים שיעזרום.

וגאונו הרב וגדולתו וממשלתו שהיתה לו שהיה עליון על כל גויי הארץ, ועתה הוא נכנע ונשפל תחתיהם, עונה ומעיד לפניו שחטא.

ואף עפ״כ לא שבו אל י״י אלהיהם ולא בקשוהו בעת צרתם.

וענה – פירשנוהו למעלה (הושע ה׳:ה׳).

וסיפר מגנותם שעם כל הרעות והצרות ההם לא היו נכנעים ושפלים אבל היה תמיד בפניהם גאה וגאון ודרך רע כאלו לא היה עמהם צרה ולא מצוקה כלל וזהו וענה גאון ישראל בפניו שהכרת פניהם ענתה בם על גאותם וזדון לבם שלא נכנעו בכל צרותיהם ולכן לא שבו אל השם אלהיהם ולא בקשוהו בכל זאת, והמפרשים פירשוהו בהפך זה ענה מלשון הכנעה כמו עד מתי מאנת לענות מפני שהיו פניהם נכבשים ונכנעים בצרותיהם אבל עכ״ז לא שבו אל השם.

ולא בקשהו – קל הקו״ף.

וענה – ענין הכנעה כמו מאנת לענות מפני (שמות י׳:ג׳).

גאון – מלשון גאוה ורוממות.

וענה – יכנע.

גאון ישראל בפניו – ר״ל בעיניו ראה השפלת והכנעת גאונו ועכ״ז לא שבו אל ה׳.

בכל זאת – עם כל הפורעניות הזאת הבאה עליהם לא בקשוהו ועדיין לא לקחו מוסר.

וענה נגד מ״ש למעלה (ה׳ ה׳) שבעת אשר יענה גאון ישראל בפניו אז בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה׳ וישובו בתשובה, אומר עתה הגם שענה גאון ישראל בפניו – בכל זה לא נכנעו אל ה׳ ולא שבו אל ה׳ – לשוב בתשובה וגם לא בקשוהו בכל זאת לבקש את ה׳ בקרבנות ובתפלה רק בקשו עזר מן העמים.

וענה וגו׳ – עיין מה שכתבתי למעלה ה׳:ה׳.

תרגום יונתןרש״יאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(יא) וַיְהִ֣י אֶפְרַ֔יִם כְּיוֹנָ֥ה פוֹתָ֖ה אֵ֣ין לֵ֑ב מִצְרַ֥יִם קָרָ֖אוּ אַשּׁ֥וּר הָלָֽכוּ׃

Ephraim is like an easily deceived dove, without understanding. They call to Egypt. They go to Assyria.

וַהֲווֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל דָמָן כְּיוֹנָה שְׁרִיחֲתָא דְאִתְנְסִיבוּ בְנָהָא וְלֵית לָהּ לֵב לְמִצְרַיִם אִתְקְרָבוּ לְאַתּוּר גְלוֹ.

אין לב – להבחין מה טוב להם ומה רע להם.

מצרים קראו – לאותם שהרעו להם מעולם הם קוראים לעזרה.

אשור הלכו – אל מלך אשור הלכו שיעזור להם.

without a heart to discern between what was good for them and what was bad for them.

they called upon Egypt To those who have always harmed them, they call for aid.

they went to Assyria They went to the king of Assyria that he should aid them.

אפרים כיונה פותה אין לב – אין לך בכל העופות שוטה כיונה, ששאר העופות אם נוטלין את בניהן לא ישובו עוד לקיניהן, אבל היונה אינה חוששת בכך, ושבה לקינה, כמו כן ישראל שוטים וכסילים בלא לב.

מצרים קראו אשור הלכו – אלו שהיריעו להן מכל האומות, מצרים שטבעו זכוריהם ביאור, ואשור שהגלו עשרת השבטים בהם הם מדבקים.

מצרים קראו אשור הלכו – פתרונו: כשמצרים ואשור קוראין לישראל והן הולכין אחריהן.

(יא-יב) ויהי אפרים. בקלותו וחוסר דעתו, שהיו הולכים אל מצרים ואשור, לבקש עזרה. והם לא ידעו כאשר ילכו, כי אני אפרש רשתי עליהם, והנה אתפשם כי לא יוכלו לברוח. על כן אמ׳ עליהם, ולא ׳להם׳. ובעבור שהזכיר כיונה, אמ׳ כעוף השמים אורידם.

איסירם – כמו איסרם, רק הוא מהבניין הנוסף. ולא החליפו היו״ד בוא״ו, כדרך ״ועפעפיך יישירו נגדך״ (משלי ד׳:כ״ה). [ולא אמר ׳אוסירם׳, כמו ׳אושיבם׳, ׳אורידם׳, והעמידו המלה על בניינה, ששרשה יס״ר, או העתיד – ׳ייסר׳]. והטעם – אני איסר אלה ההולכים למצרים, אז יהיו כשמע לעדתם – היושבים בארצם.

ויהי אפרים כיונה פותה – שמתפתה ונמשכת אחר הרשתות.

אין לה לב – להכיר שלרעתה הן אותן הזרעים המושלכים שמה. כך זה אין לו לב להכיר שלרעתו הוא הולך אצל מצרים ואשור.

ויהי אפרים – המשילהו ליונה הנלכדת ברשת בפתיותה, שאין לה לב להבין כשתבא ללקט הגרגרים כי רשת פרושה שם ללכדה, כן אפרים כשהיו הולכים ושואלים עזר מאשור או ממצרים, כי לרעתם ילכו שם בבקשם עזר מהאומות ולא מהאל אשר בידו הכל, וכשיחשבו להעזר בם יפלו ברשת האל, וזהו שאמר כאשר ילכו אפרוש עליהם רשתי (הושע ז׳:י״ב).

וזכר היונה, והוא הדין לשאר עופות, אלא אמר יונה לפי שאין לה מרה היא כאלו הולכת בתמימות ולא תרגיש על הרע שימצאנה.

ויונתן תרגם: והוו בית ישראל דמן כיונה שריחתא, דאיתנסיבו בנהא ולית לה לב, למצרים איתקריבו ולאתור גלו. ופירש בעל הערוך (ערך שרח) שריחתא, מבכא וגורדת פניה, ודמהו ללשון ערבי שאומר לאשה המבכה ומשרטת פניה, שרחא.

ויהי אפרים כיונה פותה אין לב – כמו שקדם: ובל יאמרו ללבבם (הושע ז׳:ב׳). וזה דמיון אחר טוב ונאות מאד לענינם. ומדעתי שיש פתיות בכל מין היונה, כמ״ש על מין החסידה כי השה אלוה חכמה (איוב ל״ט:י״ז), וזה כמו שיש הכרה גדולה לשור ולחמור כמ״ש ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו (ישעיהו א׳:ג׳), וכמבואר בספרי הפלוסופים. וכן בכאן פתיות מין היונה, כי פותה אינו בכאן לתנאי רק לבאור, כמ״ש כשור היודע או כראובן האדם. וכן יאמר בסגולות ידועות למין מין בספר ירמיה: קורא דגר וגו׳ (ירמיהו י״ז:י״א), ובכלל כי רוב הטבעים והסגולות נמצאו בספרי הקודש שלנו. ואולם יראה לי כי פתיות מן היונה המכוון בכאן כי היונים הולכים להם מן השובך שלהם תמיד לרעות בגנים ובשדות ויהיו חפשים מבעלי השובך, ואחר ישובו ברצונם לשובך עד שיתפשו ביד וישחטום, וגם ציידים רבים יארבו להם אצל השובך, כי ידעו ששם ישובו, וזה פתיות מופלג, וכן שוה בשוה היו עמנו עם מצרים ואשור.

והיה זה להם שלא שבו אל אלהיהם להעדר השכל וחוסר הידיעה כי היה אפרים כיונה פותה אין לב ולא דעת ולא תבונה לה ולכן מצרים קראו לעזרתם ולא זכרו שמצרים היו להם לאויבים מעולם ואיך יבאו בעזרתם אשור הלכו להעזר בהם ולא שבו אל העוזר האמתי הוא אלהיהם יתברך.

פותה – מלשון פתוי ולכן יקרא הסכל פתי כי הוא נפתה בקל.

כיונה פותה – כיונה הנפתה בקלות כאלו היא בלא לב כי תמהר לרדת אל הרשת לאכול מן הזרעים שבה ואינה מבחנת כי שם תלכד כן הוא אפרים כי קראו למצרים לבוא לעזרתם והלכו לאשור לחסות בצלו ולא יבינו שהוא לרעתם.

מצרים קראו – פי׳ ישראל קראום לבא אליהם.

אשור הלכו – הלכו בעצמם בלא קריאה.

ויהי אפרים כיונה פותה אין לב לעשות הכל בלא לב ושכל, כי מצרים קראו אשור הלכו – אחר שהיו תחת מלכות אשור לא היה להם לקרוא מצרים לעזרה, שזה היה סבת גלותם שמצא מלך אשור קשר בהושע אשר שלח מלאכים אל סוא מלך מצרים. ולכן ויעצרהו בבית כלא ויצר על שומרון ויגל את ישראל אשורה, והיה בזה עוד סכלות אחרות שאחר שקרא למצרים, הלך הושע לאשור, שכן משמע ממ״ש מ״ב (יז ד׳) ויעצרהו מלך אשור ויאסרהו בבית כלא ויעל מלך אשור בכל הארץ ויעל שומרון ויצר עליה שלש שנים, שמשמע שהושע הלך לקראת מלך אשור כעבד ונכנע, ושם עצר אותו ולא נתנו לשוב לשומרון ואז עלה על הארץ, כי אם היה הושע נשאר בשומרון לא היה יכול לאסרו שהלא הוצרך לצור על שומרון ג׳ שנים, וזו סכלות גדולה מאד אחר שידע בנפשו כי מרד בו וישלח מצרימה לא היה לו ללכת לאשור ולהמסר בידו, וז״ש.

פותה – נפתית בנקלה בפתיותה אל כל הבא וקוראה וממשיכה אליו.

מצרים קראו – מלכים ב׳ י״ז:ד׳.

אשור הלכו – מלכים ב׳ ט״ז:ז׳.

(יב) כַּאֲשֶׁ֣ר יֵלֵ֗כוּ אֶפְר֤וֹשׂ עֲלֵיהֶם֙ רִשְׁתִּ֔י כְּע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם אוֹרִידֵ֑ם אַיְסִירֵ֕ם כְּשֵׁ֖מַע לַעֲדָתָֽם׃

When they go, I will spread My net on them. I will bring them down like the birds of the sky. I will chastise them, as their congregation has heard.

בַּאֲתַר דְיַהֲכוּן אֶפְרוֹס עֲלֵיהוֹן מְצֻדָתִי כְּעוֹפָא דִשְׁמַיָא אֲטַלְטְלִינוּן יְסוּרִין אַיְתֵי עֲלֵיהוֹן עַל דִשְׁמָעוּ לַעֲצָתְהוֹן.

כאשר ילכו – למצרים אפרוש עליהם רשתי כעוף השמים שהנשר והנץ עולין למעלה ממנו ומורידין אותו לארץ כן אורידם במצרים על ידי נבוכדנצר.

איסירם כשמע לעדתם – אביא עליהם יסורים ככל אשר אני משמיע לעדתם ביד ירמיה הנביא שעתידין הם לומר לו התפלל נא בעדנו וגו׳ (ירמיהו מ״ב:ב׳) ויגד לנו י״י אלהיך וגו׳ (ירמיהו מ״ב:ג׳) אם טוב ואם רע וגו׳ (ירמיהו מ״ב:ו׳) ואמר להם אם שום תשימו נפשיכם לשוב מצרים והיתה החרב אשר את׳ יראים ממנה שם תשיג אתכם (ירמיהו מ״ב:ט״ז) וכל הענין.

איסירם – לשון ייסורין ומנחם פי׳ לשון קשר ומוסרותיך אנתק (ירמיהו ל׳:ח׳) אבל דונש פתר לשון ייסורין כמו ליסר אתכם (ויקרא כ״ו:י״ח) ונוסף היו״ד השני באיסירם כאשר נוסף ביישירו ועפעפיך יישירו נגדך (משלי ד׳:כ״ה).

לשון אחר: כעוף השמים הנלכד ברשת התלויה על כלונסות ולאחר שהם ברשת מורידין הרשת.

When they go to Egypt.

I will spread My net over them; like the fowl of the heaven For the eagle and the hawk ascend higher than he and they bring them down to the earth, so will I bring them down in Egypt through Nebuchadnezzar. Another explanation: like the fowl of the heaven that is caught in a net hung on poles, and after they are in the net, they bring down the net.

I will chastise them as I let their congregation hear I will bring chastisements upon them according to all that I let them hear through Yirmeyahu the prophet, that they are destined to say to him "And pray in our behalf etc. And let the Lord your God tell etc. Whether good or bad etc.⁠" (42:2-6). And he said to them, "If you direct your faces to come to Egypt etc. the sword that you fear will overtake you there" (verse 15f.), and the entire section.

I will chastise them Heb. אַיְסִירֵם, an expression of chastisements (יִסּוּרִין) and Menahem (Machbereth Menahem pp. 128f.) explained [it as] an expression of binding. Comp. "and I will break your thongs (מוֹסְרוֹתֶיךָ)" (Yirmeyahu 30:8), but Dunash (Teshuvoth Dunash p. 34) interpreted [it as] an expression of chastisements (יִסּוּרִין). Comp. "to chastise you (לְיַסְרָה)" (Vayikra 26:18). And the second "yud" in אַיְסִירֵם is added, as it is added in (יַיְשִׁירוּ) "and your eyelids look straight (יַיְשִירוּ) ahead of you" (Mishlei 4:25).

כאשר ילכו אפרש עליהם רשתי – במצרים שהם הולכים לעזרה שם אפרוש עליהם רשתי, במצרים כמו שנאמר בספר ירמיה: כה אמר י״י צבאות אלהי ישראל אם {אתם} שום תשימון פניכם לבוא מצרים ובאתם לגור שם והיתה^א החרב אשר אתם יריאים... והרעב אשר אתם דואגים ממנו^ב שם ידבק אחריכם מצרים ושם תמותו (ירמיהו מ״ב:ט״ו-ט״ז).

כעוף השמים – שהוא מניף את כנפיו לעוף ורשת פרושה עליו, וצייד מושך אותה ומוריד העוף לארץ, כמו כן אורידם לישראל לארץ.

אייסירם כשמע לעדתם – אייסרם בייסורין כמו שהשמעתי לעדתם מפי ירמיה הנביא כשם שאמר למעלה: והייתה החרב אשר יראתם ממנה שם תשיג אתכם (ירמיהו מ״ב:ט״ז), וכל האמור בפרשה זו.

א. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104: ״והיה״.

ב. כן בפסוק. בכ״י ברסלאו 104: ״ממנה״.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

איסירם כשמע לעדתם – כלומ׳: כל כך אייסר אותם, עד שיהיו שמע לעדתם, שיאמרו: בשביל שחטאו ישראל, באו עליהן אילו ייסורין.

כי כאשר ילכו אליהם,

אפרוש עליהם – מצודתי ורשתי לתפשם ולא ינצלו מידי.

כעוף השמים – שאתה מפתה ומושך ומורידו אל הרשת כן אמשכם ואורידם לרשתי.

איסרם – אעשה אותם מוסר

לעדתם – הנותרת כאשר {י}⁠שמעו שמע רעתם הבאה עליהם, ואוסרו יהודה ובנימין הנותרים כשיגלו אותם מלכי אשור.

איסרם – כמו היצא אתך (בראשית ח׳:י״ז), הישר לפני דרכיך (תהלים ה׳:ט׳).

כאשר. אורידם – בתוך הרשת.

איסירם כשמע לעדתם – אכניסם במוסר העמים, כמו שהשמעתי לעדתם במדבר דברי התוכחות והאלות הכתובות בתורה אם לא ישמעו אל דברי התורה.

ויונתן תרגם: ייסורין אייתי עליהון על די שמעו לעיצתהון.

איסירם – אקשרם, כטעם מסרות ערוד (איוב ל״ט:ה׳), וכן יעשה לעופות כשיתפשו.

וטעם כשמע לעדתם – כאשר נשמע לעדתם לפנים מפי הנביאים כלם, והראש משה רבן של כל הנביאים. וכבר הודעתיך כי אין כל חדש בספרי הנביאים והכל כתיב בתורה, ואלו סודות עצומות.

ואמנם אומרו כאשר ילכו וגומר איסירם כשמע לעדתם נתקשו מאד המפרשים לפרשו, ונראה לי לפרש שבעבור שדמה אותה ליונה פותה שיפתו אותה בפת והגרגרים כדי שתבא לנפול ברשת ביאר ענין הנמשל הזה באומרו כאשר ילכו אפרוש עליהם רשתי ר״ל שכמו שילכו ישראל להעזר במצרים ואשור כן יפרוש הש״י רשתו שילכדו אותו בגלות, ומה טוב אמרו כאשר ילכו שהיה בזה הדמיון שכמו שהם ילכו לקרוא אשור כן יבא אשור עליהם כי הם עשו סימן רע לעצמם בלכתם אשורה אבל הם קראוהו לאוהב והוא יבא לאויב, ויהיה הדמוי בכאשר ילכו אפרוש עליהם רשתי שכאשר ילכו לאשור כן באשור אפרוש עליהם רשתי, וכמו שהמשלתי אותם ליונה פותה שתרד מן השמים על הרשת והוא לרעתה כן ישראל בהיותם ברום המעלה כעוף השמים אורידם ממעלה לשפלות מחירות לגלות ולעבדות ובזה איסירם כשמע לעדתם כלומר איסר אותם כאלו אני שומע לעדתם שהם שאלו אשור ואני אביא אשור עליהם הנה אם כן אשמע לעדתם לתת להם שאלתם אשור שאלו אשור אתן להם אבל יהיה לרעתם לפי שהם התרחקו ממני.

כאשר ילכו – י׳ דמטעין דסברין אשר מסורת יונה א׳.

כאשר ילכו – י״ת באתר דיהכון ונוכל לומר שהכ״ף תמורת הב׳ כמ״ש האפודי בפ׳ י״ד ועיין מ״ש ביחזקאל ט״ז אצל וכדמי בניך.

איסירם – מלשון יסורין.

כאשר ילכו – למצרים ולאשור לבקש עזרה.

אפרוש וגו׳ – ויפלו בה בדרך מהלכם ר״ל ההליכה ההיא תהיה להם למכשול.

כעוף וגו׳ – דרך העוף הנלכד ברשת התלויה ממעל לנפול ולרדת לארץ עם הרשת ולכן המשילם לעוף ואמר אורידם לארץ כי ילכדו ברשת ויפלו עמה לארץ.

איסירם – אייסר אותם כפי שהשמעתי לעדתם במדבר דברי האלות הכתובה בתורה.

איסירם כשמע לעדתם – ר״ל כמו שהמשעתי לעדתם שיפלו ביד אשור ומפני השמועה ברחו למצרים. איסירם שיפלו במצרים בידי אשור.

כשמע – הכ״ף הוא כ״ף הזמן, ובא המקור בדמות שם, ור״ל כשמוע, אז איסירם ואפדם, ומ״ש אוי להם הוא ספור דברי המוסר.

כאשר ילכו במה שהלך לאשור זה היה מה׳ שעי״ז אפרוש עליהם רשתי כעוף השמים אורידם – בזה נדמה כעוף השמים שא״א שתשיג אותו יד הציד מגבהי שמים, רק שפורש עליו רשת והעוף יורד אל הרשת ונצוד שם, כן לא היה אפשר שתשיג אותו יד מלך אשור בשומרון עיר בצורה, ונפתה כיונה פותה לרדת ממקומו אל הרשת היינו ללכת אל מלך אשור ושם נלכד ברשת ונאסר בבית כלא, וזה היה בהשגחת ה׳ שהוליך אותו שולל, איסירם שיעור הכתובים כשמע איסירם לעדתם ואנכי אפדם ר״ל וגם אז היה להם עדיין תקנה אם היו שומעים למוסרי ולתוכחתי, וז״ש כשמע. ר״ל אני חשבתי, שאם ישמעו מוסר, אז איסירם לעדתם אומר להם בזה דברו מוסר, והיינו שאומר להם שיראו ש-...

כאשר ילכו – מידי תהיה זאת לעונש עונם.

איסירם – לשון הפעיל, אעשה שאשור ומצרים ייסרום.

כשמע – כמו ששמעו כבר מפי.

(יג) א֤וֹי לָהֶם֙ כִּֽי⁠־נָדְד֣וּ^א מִמֶּ֔נִּי שֹׁ֥ד לָהֶ֖ם כִּי⁠־פָ֣שְׁעוּ בִ֑י וְאָנֹכִ֣י אֶפְדֵּ֔ם וְהֵ֕מָּה דִּבְּר֥וּ עָלַ֖י כְּזָבִֽים׃

Woe to them! For they have wandered from Me. Destruction to them! For they have trespassed against Me. Shall I redeem them when they have spoken lies against Me?

א. כִּֽי⁠־נָדְד֣וּ א=כִּֽי⁠־נָדֲד֣וּ (חטף)

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וַי לְהוֹן אֲרֵי אִתְרְחָקוּ מִדְחַלְתִּי בָּזוֹזִין אַיְתֵי עֲלֵיהוֹן אֲרֵי מְרָדוּ בְּמֵימְרִי וַאֲנָא הֲוֵיתִי פָּרִיק לְהוֹן וְאִינוּן מְמַלְלִין קֳדָמַי כַּדִיבִין.

ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים – א״ר אבא אמר הקב״ה אני אמרתי אפדם בממונם בעולם הזה כדי שיזכו לעולם הבא והמה דברו עלי כזבים.

ואנכי אפדם – אני הייתי חפץ לפדותם מרעה אשר הם בה והם דברו עלי כזבים אמרו אל ירמיה שקר אתה מדבר (ירמיהו מ״ג:ב׳) לא שלחך י״י לאמר אל תבואו מצרים (ירמיהו מ״ג:ב׳).

I would redeem them I wanted to redeem them from the evil in which they are [found].

but they spoke lies about Me They said to Yirmeyahu, "You speak falsely; the Lord our God did not send you to say, 'You shall not come to Egypt.'" (Yirmeyahu 43:2).

כי נדדו ממני – שילכו בגלות.

ואנכי אפדם – כשהייתי רוצה לפדותם מצרתם ולמחול להם עוונותם כמו שאמור בפרשה: אם שוב תשבו^א בארץ הזאת, ובניתי אתכם ולא אהרוס ונטעתי אתכם^ב ולא אטוש, כי ניחמתי על^ג הרעה אשר עשיתי לכם, אל תיראו מפני מלך^ד בבל... כי אתכם אני להושיע {אתכם} ולהציל אתכם מידו (ירמיהו מ״ב:י׳-י״א).

והמה דיברו עלי כזבים – כמו שאמור בפרשה עצמה: ויהי ככלות ירמיהו לדבר אל^ה כל העם את כל דברי י״י אלהיהם אשר שלחו {י״י אלהיהם} אליהם וגו׳ ויאמר עזריה בן הושעיה^ו ויחנן בן קרח וכל האנשים הזדים אומרים אל ירמיהו שקר אתה מדבר לא שלחך י״י אלהינו^ז לאמר, לא תבואו מצרים לגור שם (ירמיהו מ״ג:א׳-ב׳).

א. כן בפסוק ובכ״י פרמא 2994. בכ״י ברסלאו 104, לוצקי 777, פריס 162, פירנצה II.24, פירנצה III.8: ״תשובו״.

ב. כן בפסוק ובכ״י פירנצה II.24, פריס 162, פרמא 2994, פירנצה III.8. בכ״י ברסלאו 104, לוצקי 777: ״אותם״.

ג. כן בכ״י ברסלאו 104, לוצקי 777, פירנצה II.24, פריס 162, פרמא 2994, פירנצה III.8, ובכמה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״אל״.

ד. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104 חסרה מלת: ״מלך״.

ה. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104: ״את״.

ו. כן בפסוק ובכ״י פריס 162, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, ברסלאו 104: ״הושע״.

ז. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104: ״אלהים״.

אוי. טעם נדדו – בעבור שהיו בורחים, שד יבא עליהם. ואנכי בליבי ומחשבתי לפדותם, והם היו אומרים כי כל לבי להרע להם.

אוי להם כי נדדו – ורחקו ממני, ובקשו תשועת אדם. ואני הייתי פודה אותם מעולם.

והמה דברו עלי כזבים – לאמר, שוא עבד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו, הפר בריתו אתנו, ואינו מושיענו. ואומרים, כל עשה רע טוב בעיני י״י ובהם הוא חפץ. ואני, מה שלא הושעתים לפי שרעים וחטאים הם.

אוי להם כי נדדו ממני – מעבודת בית מקדשי לעגלים^א, וזהו פשע ומרד בי.

ואנכי אפדם – היה בלבי לפדותם מצרותם, אבל המה דברו עלי כזבים, כאשר אומר ויחפאו בני ישראל (מלכים ב י״ז:ט׳), שאמרו^ב שאינו יודע ומשגיח במעשיהם אם יעשו טוב ואם רע, לפיכך לא השגחתי עליהם והסתרתי פני מהם והיה לאכול (דברים ל״א:י״ז).

א. בכ״י אוקספורד 33: ״לעבוד לעגלים״.

ב. בכ״י וטיקן 71: ״שאמר׳⁠ ⁠⁠״.

(יג-יד) אוי להם כי נדדו ממני – זה נמשך עם מה שקדם: מצרים קראו אשור הלכו (הושע ז׳:י״א), כי זה היה עקר כל נפילת עמנו, כמו שאמר ירמיה: ואת למדת אתם עליך אלֻפים לראש (ירמיהו י״ג:כ״א), וזה סוד גדול.

ואנכי אפדם – הטעם על היות זה הענין מאתו ית׳ להם יום יום, כלומר ואני פודה אותם תמיד מצרות.

ואך עם זה הנה המה מדברים עלי כזבים, כטעם ויחפאו בני ישראל וגו׳ (מלכים ב י״ז:ט׳), כל שכן שיתחננו אלי בשפתם ולא כן בלבם, כמו שיפרש: ולא זעקו אלי בלבם, כי זהו העיקר. וכבר באר זה המורה (מורה נבוכים ג׳:נ״א), כי אף בדברי תחנונים שלהם יש כזבים בתארים שהם מניחים בשם ית׳ וגם במאמרים אחרים.

וזהו אוי להם כי נדדו ממני רוצה לומר נעו ונדו מעבודתי שוד להם כלומר שוד יבא עליהם מאותו אשור ששאלו לפי שפשעו בי אמנם אם היו נשמעים לתורתי דבקים בי אני הייתי פודה אותם, והמה דברו עלי כזבים שאני בלתי יודע מעשיהם בלתי משגיח בהם לכן לא אפדם, ואפשר שאמר אוי להם כי נדדו ממני אחרי הגלות כלומר ואחרי שנעו בם נדו מארצי ונחלתי אוי להם שלא שבו עדי והרחיקו עצמם ממני ושוד יבא להם שמה בגלות לפי שפשעו בי כי אנכי הייתי פודה אותם מאותו גלות שהוליכם מלך אשור והמה מנעו הטוב מהם במה שדברו עלי כזבים בשרשי אמונתם.

נדדו – ענין הנעה.

שוד – ענין עשק וגזל.

אפדם – מלשון פדיון.

נדדו ממני – נדדו ללכת ממני.

שוד להם – השודד יבוא עליהם והוא אשור.

ואנכי אפדם – בלבי היה לפדותם מצרתם אבל המה דברו עלי כזבים כי כחשו בהשגחתי כמו שנאמר ויחפאו בני ישראל וכו׳ (מלכים ב י״ז:ט׳).

אוי להם כי נדדו ממני, שוד להם כי פשעו בי – הפשיעה הוא יותר מן הנדידה. הנודד מתרחק לבד, והפושע מורד על פניו, וכן השוד הוא יותר מן אוי, שמ״ש אוי להם הוא מגיעת הטובה וזה בעבור שהתרחקו מה׳ יתרחק מאתם, אבל ע״י שפשעו בו מכה אותם בפעל ואז שוד להם.

אוי להם בעבור כי נדדו ממני – כן איסרם במוסרי, ובזה ואנכי אפדם – כשמע שישמעו את המוסר הזה וישובו אלי עי״ז שישיתו לב מה החטא גורם, עי״ז אפדם מיד מלך אשור, אבל והמה דברי עלי כזבים הם לא נתיסרו בזה לשמוע מוסר ולא שמו על לב שהרעה באה להם ע״י שנדדו מה׳. רק דברו על ה׳ כזבים להכחיש את ההשגחה והעונש.

כזבים – בחשבם כי ישועה באה להם מיד אליליהם, ואך שוא עבודתי.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(יד) וְלֹא⁠־זָעֲק֤וּ אֵלַי֙ בְּלִבָּ֔ם כִּ֥י יְיֵלִ֖ילוּ עַל⁠־מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם עַל⁠־דָּגָ֧ן וְתִיר֛וֹשׁ יִתְגּוֹרָ֖רוּ יָס֥וּרוּ בִֽי׃

They haven't cried to Me with their heart, but they howl on their beds. They assemble themselves for grain and new wine. They turn away from Me.

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וְלָא מְצַלָן קֳדָמַי בְּלִבְּהוֹן בְּכֵן מְיַלְלִין עַל עַרְסָתְהוֹן בִּסְגִי עִבּוּרָא וְחַמְרָא דַהֲווּ כַנְשִׁין מְרָדוּ בְמֵימְרִי.

כי יילילו על משכבותם – כי על כן תבא להם יללה כך ת״י.

יתגוררו – יש להם מגורות של דגן לפיכך יסורו וימרדו בי.

therefore, they will wail on their beds Because, therefore, a wail will come to them. So did Jonathan render it.

they store up They have many granaries of corn; therefore, they turn away and rebel against Me.

ולא זעקו אלי בליבם – דברתי אליך בשלותיך אמרת לא אשמע (ירמיהו כ״ב:כ״א), ובשביל שלא צעקו אלי בליבם, לפיכך ילכו עכשיו בגלות מחמת הצרה.

אפילו על משכבות יתגוררו – לשון אסיפה, כמו: אגרה בקציר (משלי ו׳:ח׳).

לא. הטעם – כאשר הלילו על משכבותם, ואומרים אוי להם על הרעה הבאה עליהם, לא יזעקו אלי, כאשר יזעק החולה אל הרופא.

וטעם על דגן ותירוש יתגוררו – שיתחברו ביום לאכל ולשתות, כמו ״נהרסו ממגורות״ (יואל א׳:י״ז).

יסורו בי – ידברו סרה בי. והנה בלילה לא יצעקו אלי, וביום מורדים לדבר כזבים.

ולא זעקו אלי בלבם – כלומ׳: כי יילילו על משכבותם – לא זעקו אלי בלבם. על דגן ותירוש יתגוררו, יסורו בי כלומ׳: כשהן מתקבצין על דגן ותירוש – סוררים בי.

ולא זעקו אלי – בכל לבם,

אף כי יילילו^א על משכבותם – שעשיתי להם כמה טובות,

שעל דגן ותירוש – וכל טוב יתגוררו – עמי, וגרים ותושבים הם אתי בארץ שנתתי להם.

ועכשיו יסורו וימרדו בי, לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, ושבעו מטובי וכחשו ואמרו מי י״י. ואני נתתי להם כל טוב.

יתגוררו – כמו אשר אני מתגורר עמה (מלכים א י״ז:כ׳).

א. כן בפסוק. בכ״י: כשילילו.

ולא זעקו – אמר^א בלבם לפי מחשבתם שאיניני שומע צעקתם ואיני יודע לא טובתם ולא רעתם.

כי יילילו על משכבותם – כשהם על מטתם והם חושבים במה שיבא עליהם מהרע ויילילו על עניינם הרע, ולא חשבו כי מאתי יבוא להם הרע כי פשעו בי.

על דגן ותירוש יתגוררו – כשיבא בעיר דגן או תירוש למכור, יאספו כלם עליו מהרעב אשר בעיר, ואע״פ כן יסורו בי.

יתגוררו – עניין אסיפה וחיבור, כמו הן גור יגור (ישעיהו נ״ד:ט״ו), יגורו עלי עזים (תהלים נ״ט:ד׳).

יסורו – מן כי דבר סרה (דברים י״ג:ו׳), סורר ומורה (דברים כ״א:י״ח). והם בעניין שנים שרשים, סור וסרר.

ויונתן תרגם על דגן תירוש – בסגי עיבורא וחמרא דהוו כנישין מרדו במימרי.

א. בכ״י אוקספורד 24: ״אמ׳⁠ ⁠⁠״. ובכ״י וטיקן: ״אמרו״.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

יתגוררו – יתאספו, כמו: הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה (מלכים א י״ז:כ׳), כטעם: ואספתו אל תוך ביתך (דברים כ״ב:ב׳).

וטעם יסורו בי – אינו כמו יחס עלי, וגם לא כמו: ממני, ולכן חסר מכאן המצורף, כלומר יסורו מן האמת.

וטעם בי – בעניני, כענין סרו מהר מן הדרך (שמות ל״ב:ה׳), כמו שקדם: והמה דברו עלי כזבים (הושע ז׳:י״ג).

והעולה מכל זה שאמר השם על זה העם, כי יצר להם ביום רעה עד שיזעקו אלי, לא יהיה זה בלבם אך דבר שפתים¹ ובטעיות רבות, ואם ביום טובה כי יאספו על רוב דגן ותירוש, הנה גם אז יתעו בעניני, כי לא יודו שמאתי זה להם, לא הרעה ולא הטובה.

1. השוו ללשון הפסוק במלכים ב י״ח:כ׳.

ולא זעקו אלי בלבם כי יילילו על משכבותם כלומר כאשר הלילו על משכבותם בוכים ומתרעמים על גלותם וצרותיהם לא יצעקו אלי לפדותם ולהושיעם וכל השתדלותם הוא לאכול ולשתות ולמכסה עתיק שכאשר יבא בעיר דגן ותירוש יאספו עליו בהשתדלות רב וזהו על דגן ותירוש יתגוררו רוצה לומר יתחברו מלשון הן גור יגור (ישעיה נד, טו) ויסורו בי כלומר ידברו סרה בי, הנה אם כן כל מחשבותיהם לאכול בקר ולשתות צאן ולמרות עיני כבודי ויהיה יסורו מגזרת כי דבר סרה (דברים יג, ו), ואפשר לפרשו מלשון סורר ומורה כי לפי שאמר על דגן ותירוש יתגוררו שהיו בסובאי יין וזוללי בשר אמר שהיו אצלו יתברך כבן הסורר ומורה אצל אביו וזהו יסורו בי.

יילילו – מלשון יללה.

על דגן – בעבור דגן.

יתגוררו – מלשון גרות.

יסורו – מלשון סרירה ומרידה.

כי יילילו – כאשר הם מייללים על משכבותם בוכים ומתרעמים על צרותם אז אינם זועקים אלי בלבם כי מכחשים בהשגחה.

על דגן – בעבור חסרון הדגן והתירוש הולכים לשוטט בארצות אחרות לגור שם והמה סרים וממרים בי כי יאמרו מקרה הוא ולא ה׳ פעל כל זאת.

כי יילילו על משכבותם על דגן ותירוש יתגוררו יסורי בי – ר״ל בין שאני עושה טובה או רעה מפני הכל יסורו בי. ומפרש ואילך.

יתגוררו – כמו האשה אשר אני מתגורר עמה, גרות בארץ אחרת.

יסורו בי – משתתף עם סורר ומורה, וע״כ בא אחריו שימוש הב׳ שבא אחרי פעל, מרד מרה פשע, ומזה ולא סרו מצות המלך (דברי הימים ב ח׳ ט״ו), כמו ולא מרו, וכן וסורי בארץ יכתבו (ירמיהו י״ז י״ג), ומזה דבר עושק וסרה. או פי׳ יסורו בי, ידברו בי סרה, שדבור של גנאי בא אחריו ב׳ (כמ״ש למעלה א׳ ב׳).

ולא זעקו אלי בלבם גם בעת כי יילילו על משכבותם מרוב הצרות הם רק מיללים, אבל אינם זועקים אל ה׳ להתפלל לפניו, וגם אם יזעקו אליו אינו בלבם, רק מן השפה ולחוץ, על דגן ותירוש יתגוררו הם מתגוררים ממקום למקום כדי להשיג דגן ותירוש, והם יסורו בי ר״ל יסוררו בי כבן סורר ומורה הבלתי שומע בקול אביו והוא זולל וסובא.

כי יילילו – כאשר צרותם תביאנה אותם לידי יללה בלילה.

יתגוררו – מלשון גרות כמו (מלכים א׳ י״ז:כ׳) מתגורר עמה, ילכו לגור באשר ימצאו מחמת רעב.

בי – במקום ממני שימוש זר; וכונתו גם כי יוכרחו לגלות, יוסיפו לסור ולהתרחק מן עבודתי כמו עד היום; ואולי כמו שסורר הוא נרדפו של מורה כמו זה ישמש בבי״ת, ויהיה יסורו בי כמו ימרו בי.

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(טו) וַאֲנִ֣י יִסַּ֔רְתִּי חִזַּ֖קְתִּי זְרוֹעֹתָ֑ם וְאֵלַ֖י יְחַשְּׁבוּ⁠־רָֽע׃

Though I have taught and strengthened their arms, yet they plot evil against Me.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וּכְמָא דִי אֲנָא מַיְתֵי עֲלֵיהוֹן יְסוּרִין וּמַתְקֵיף עַל דַרְעֵיהוֹן כֵּן אַף אִינוּן חָשְׁבִן לְאוֹסָפָה קֳדָמַי בִּישָׁן.

ואני יסרתי חזקתי זרועותם – אמר רב פפי משמיה דרבא אני אמרתי איסרם ביסורין בעולם הזה כדי שיתחזקו זרועותם לעולם הבא ואלי יחשבו רע.

ואני יסרתי חזקתי זרועותם – ביראתי על ידי נביאי לשמוע אליהם במה שהם מייסרים אותם ויתחזקו זרועותם.

But I chastised them, I strengthened their arms with My fear, through My prophets, to hearken to them with what they were chastising them, and their arms would be strengthened.

ואני ייסרתי – כשהייתי מייסר אותם בדברי נבואה מפי ירמיה והייתי רוצה לחזק זרועותם לפני מלך בבל, כמו שאמרנו אל תיראו מפני מלך בבל^א אשר אתם יריאים מפניו^ב אל תיראו ממנו נאם י״י כי אתכם אני להושיע אתכם ולהציל אתכם מידו (ירמיהו מ״ב:י״א).

ואלי יחשבו רע – שהיו אומרין לירמיהו: שקר אתה מדבר לא שלחך י״י אלהינו לאמר לא תבואו מצרים לגור שם (ירמיהו מ״ג:ב׳).

א. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777, פירנצה II.24. בכ״י ברסלאו 104 הושמט ע״י הדומות: ״כמו שאמרנו... מלך בבל.

ב. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777, פירנצה II.24. בכ״י ברסלאו 104: ״ממנו״.

ואני. הטעם – אני ייסרתים לא לרעתם, רק לחזק זרועותם, כדרך ״ואני תרגלתי לאפרים״ (הושע י״א:ג׳).

ואני יסרתי – כלומ׳: עשיתי להם ייסורין כמעט, וחיזקתי זרועותם, כדי שיסבלו הייסורין, והם יחשבו אלי לרעה.

ואני יסרתי – אותם. כאדם המיסר את בנו,

מאהבתי אותם החזקתי זרועתם – ובכך היו יכולין להכיר {כי} כל מה שהכיתים מעולם לא היו אלא יסורי אהבה. שהרי הייתי מחזק זרועותם כנגד אויביהם כאב שאף עפ״י שמכה את בנו אינו מניח אחרים להכותו.

והם אלי יחשבו רע – שמשנאתי אותם אני מכה בהם. ולכך פורשים ממני שלא ישובו אלי בעת צרתם.

ואני יסרתי – כשהיה להם הטוב והיו חזקים כנגד אויביהם, אני הוא שיסרתי וחזקתי זרועותם.

ואלי יחשבו רע, כי אמרו כי אינו מאתי, רק מקרה הוא להם טוב או רע.

יסרתי – כמו מוסר מלכים (איוב י״ב:י״ח), מוסרות ערוד (איוב ל״ט:ה׳). עניין קשירה. והקשר הוא חזוק הדבר.

ויונתן תירגם: וכמא דאנא מייתי ייסֻרין ומתקיף על דרעיהון כן אינון מוספין לחשבא קדמי בישן.

ואני יסרתי – גם זה ביום טובה.

וטעם יסרתי – קשור וחזוק.

ואמנם אומרו עוד ואני יסרתי חזקתי זרועותם ראוי לפרשו על זמן הצלחת ישראל שהשם יתברך היה מיסרם ומלמדם במצותיו כאשר ייסר איש את בנו להוליכם בדרך ישר והוא יתברך חזק זרועותם על אויביהם בזמן כבוש הארץ והתגברותם על האויבים, והמה לרשעתם יחשבו רע כלומר שהיו מיחסים הכל למקרה או לכוחם ועוצם ידם ולא היו מיחסים הדברים לאלוה עושם

יסרתי – ענין קשירה כמו כי אסר נאסרך (שופטים ט״ו:י״ג) והוא ענין חוזק כי קשירת הדבר הוא חזקו.

ואני יסרתי – וכאשר קשרתי זרועותם לחזקם היטב הנה המה חשבו עלי רע לומר לא ממנו באה ובין הרעה ובין הטובה חושבים למקרה.

ואני יסרתי חזקתי זרועתם ואלי יחשבו רע – ר״ל בין שיסרתי אותם בין שחזקתי זרועותם על הכל אלי יחשבו רע.

יסרתי חזקתי זרועותם – המליצה תצייר איבוד כח העם בלשון שבירת הזרוע, את זרוע פרעה שברתי, שבור זרוע רשע, ואני יסרתי וחזקתי זרועותם בל תשבר לגמרי.

ואני יסרתי – מה שיסרתי את הבן סורר ומורה הלז היה על הכוונה שחשבתי כי בזה חזקתי זרועותם שעי״כ ישובו בתשובה ואחזק את ידם, כמ״ש איסירם לעדתם ואנכי אפדם, אבל הם אלי יחשבו רע – שחושבים שאני פועל הרעות ולא יחשבו שכוונתי הוא לטובתם.

יסרתי – כונתי ביסרי אותם היתה לטוב להם, ומוסר זה אינו עונש רק איסורין שבתורה שכבדו עליהם, בעוד שעבודת אלילים התירה להם כל מאסר.

רע – באמרם אך רעתנו יבקש בשומו מתג ורסן להנאותינו.

(טז) יָשׁ֣וּבוּ׀ לֹ֣א עָ֗ל הָיוּ֙ כְּקֶ֣שֶׁת רְמִיָּ֔ה יִפְּל֥וּ בַחֶ֛רֶב שָׂרֵיהֶ֖ם מִזַּ֣עַם לְשׁוֹנָ֑ם ז֥וֹ לַעְגָּ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

They return, but not to the Most High. They are like a faulty bow. Their princes will fall by the sword for the rage of their tongue. This will be their derision in the land of Egypt.

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

תָּבוּ לִמְרוֹד מִן אוֹרַיְתָא לָא עַל דְאַבְאֵישִׁית לְהוֹן דָמָן אִינוּן כְּקֶשֶׁת נְכִילָא יִתְקַטְלוּן בְּחַרְבָּא רַבְרְבֵיהוֹן מֵעִמְקוּת לִישַׁנְהוֹן אִלֵין עוֹבְדֵיהוֹן עַד דְאִינוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם.

ישובו לא על – שבו למצרים ולא להועיל להם לכך נקוד על בקמץ כמו נאם הגבר הוקם על (שמואל ב כ״ג:א׳) שהוא לשון עילוי ואינו דבוק לתיבה שלאחריו.

היו כקשת רמיה – כשרוצה לירות בו חץ לצפון הוא יורה לדרום.

יפלו בחרב שריהם – יוחנן בן קרח וכל החיילים ששבו למצרים (ירמיהו מ״ג:ז׳).

מזעם לשונם – לשון קשה שהשיבו לירמיה.

זו לעגם – אשר ילעיגו להם בארץ מצרים למה שבת׳ אצלנו כדי להביא עלינו פורעניות והלא כתוב לכם לא תוסיפו לראותם עוד (שמות י״ד:י״ג).

They will return, but to no avail Heb. עָל. They returned to Egypt, but it did not avail them. Therefore, עָל is vowelized with a "kamatz.⁠" Comp. "The word of the man raised up high (עָל)" (II Sam. 23:1), which is an expression of raising up and is not attached to the following word.

they were like a deceitful bow which, when one wishes to shoot with it toward the north, shoots toward the south.

their princes shall fall by the sword Jonathan son of Kareah and all the officers of the armies who returned to Egypt.

from the fury of their tongue The harsh language with which they replied to Yirmeyahu.

This is their derision which they will deride them in the land of Egypt. Why have you returned to us to bring retribution upon us? Is it not written concerning you,⁠" "You shall no longer continue to see them" (Shemot 14:13)?

ישובו לא על היו כקשת רמייה – כשאמרו לירמיהו תפל נא תחינתינו לפניך והתפלל בעדינו אל י״י אלהיך בעד^א כל השארית הזאת... ויגד לנו^ב י״י אלהיך את הדרך אשר נלך בה ואת הדבר^ג אשר נעשה (ירמיהו מ״ב:ב׳-ג), אותה תשובה שאמרו לעשות לא עלתה להם.

ואותה תשובה היתה דומה לקשת רמיה – שיבטח בה הדורך אותה והיא נשברת בידו. כמו כן היתה תשובתן שאמרו לעשות ולא עשו, כמו שירמיה מונה להן: כי התעיתם בנפשותיכם^ד כי אתם שלחתם אותי אל י״י אלהיכם לאמר התפלל בעדינו^ה אל י״י {אלהינו ו}⁠ככל אשר יאמר י״י אלהינו כן הגד לנו {ועשינו} ואגד לכם היום ולא שמעתם בקול י״י אלהיכם ו⁠{ל}⁠כל^ו אשר שלחני אליכם (ירמיהו מ״ב:כ׳-כ״א).

על – קמץ הוא ואינו פתח לפי שאינו משמש לתיבה שלאחריו ועומד לבדו, לפיכך אין פתרונו כפתרון: על דגן ועל תירוש (ירמיהו ל״א:י״א). והקמץ נותן בו טעם פתרון אחר שהוא מלשון מועיל.

{מ}⁠זעם לשונם – שזעמו להקב״ה בדבריהן, שיאמרו: לא שלחך י״י אלהינו לאמר לא תבואו מצרים לגור שם (ירמיהו מ״ג:ב׳).

זו לעגם בארץ מצרים – זה הדבר ששבו למצרים, כמה דאת אמר: ויבאו ארץ מצרים כי לא שמעו בקול י״י (ירמיהו מ״ג:ז׳), על זה הדבר מצרים מלעיגים עליהן, ואומרים^ז להן: עברתם על תורתכם שמצוה לכם: לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים י״ז:ט״ז).

א. כן בפסוק. בכ״י ברסלאו 104, לוצקי 777, פירנצה II.24: ״ובעד״.

ב. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777, פירנצה II.24. בכ״י ברסלאו 104 חסרה מלת: ״לנו״.

ג. בכ״י ברסלאו 104: ״הדברים״.

ד. כן בפסוק. בכ״י לוצקי 777, פירנצה II.24, פריס 162: בנפשותיכם בעדינו. בכ״י ברסלאו 104: ״בנפשותם בעדינו״.

ה. בכ״י ברסלאו 104, לוצקי 777 נוסף כאן: ״נא״.

ו. כן בפסוק. בכ״י ברסלאו 104, לוצקי 777, פירנצה II.24, פריס 162: ״וכל״.

ז. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104: ״ואמ׳⁠ ⁠⁠״.

ישובו לא על – הטעם ישובו אל מצרים, לא על צורך, רק להלשין על שריהם, וזה טעם היו כקשת רמיה, והעד – מזעם לשונם.

זו – זה.

לעגם – הקרוב בעיני, כי המ״ם סימן אנשי הלשון.

ישובו לא על – פי׳: לא ישובו על הקב״ה, אלא היו כקשת רמייה – כמו רובה קשת כשילך במלחמה פעמ׳ הנה ופעמ׳ הנה, כך ישראל היו, פעמ׳ להקב״ה ופעמ׳ לבעל. יפלו בחרב שריהם מזעם לשונם כלומ׳: שהיו מחרפין אותן. זו לעגם בארץ מצרים. – פי׳: מצרים שהלכו לשם כדי שיעזרו אותם, כמו שנ׳ ״מצרים קראו״ (הושע ז׳:י״א) – היו מלעיגים אותם.

ישובו – מאחורי, ואינן יודעים על מה.

לא על – רע שהרעותי להם, אלא שאלי יחשבו רע ודברו עלי כזבים.

היו – בדבריהם אלי כקשת רמיה – המשלכת חצים,

ולפיכך יפלו בחרב שריהם מזעם לשונם – שהיה להם כנגדי.

זו יהיו לעגם – שיהיו ללעג ולשחוק לכל {ה}⁠עמים.

בארץ מצרים – שבטחו בה.

כל רמיה שבקשת היא השלכת חצים, כמו רומי קשת (תהלים ע״ח:ט׳).

זעם נופל אצל דבור קשה. כמו שפתיו מלאו זעם (ישעיהו ל׳:כ״ז).

ישובו לא על – על הוא קמוץ, כמו הוקם על (שמואל ב כ״ג:א׳), לפיכך הוא תואר כמו עליון. ופירושו כשתבוא להם הצרה ישובו לצעוק אל אליליהם לא אלי שאני עליון על הכל.

היו כקשת רמיה – תואר או שם, והוא עניין מרמה. כלומר הקשת המרמה שירמה דורך הקשת שיורה לעבר אחד ויהפוך ידו ברגע לעבר אחר, ותולה המרמה בקשת ואע״פ שהדורך הוא העושה הרמיה, לפי שהיא בעלת המעשה, ואע״פ שהוא על ידי אחר. כך ישראל לפעמים היו שבים לדרך טובה וברגע היו שבים לדרך רעה, והנה הם הקשת במשל, [ונביאי השקר הם הדורך במשל^א] שעל ידם שבים לדרך הרעה, כי כן ראינו בדבר אליהו שעשה המבחן האמתי ואמרו כל העם י״י הוא האלהים י״י הוא האלהים (מלכים א י״ח:ל״ט), וכמעט שבו לעבוד הבעלים והעגלים.

יפלו בחרב שריהם מזעם לשונם – שריהם שמוליכים אותם בדרך רעה, ואומרים להם כשיבא עליהם האויב נלך למצרים ונבקש מהם עזר, וזהו זעם לשונם, שזועמים האל בדברים האלה. ומה יבא להם? יפלו בחרב – בדרך. וזו ההליכה לעג היא להם בארץ מצרים, שלועגים ומתלוצצים כשהם באים לבקש עזר מהם. וכן אמר בנבואת ישעיה משא בהמות נגב וגו׳ (ישעיהו ל׳:ו׳), לביא וליש מהם וגו׳ (ישעיהו ל׳:ו׳), מהם היו אוכלים חיות רעות ומהם היו נופלים בחרב האויב.

זו – בחול״ם, וכן ועדותי זו אלמדם (תהלים קל״ב:י״ב), והוא כמו זאת.

א. המוקף נוסף עפ״י כ״י אוקספורד 33. ובכ״י וטיקן 71 חסר.

ישובו לא על – שם בלתי נשלם, והפכו הגבר הקם על (שמואל ב כ״ג:א׳), זהו הענין אחד אם שיהיה שם דמיון ראשון או נגזר, והטעם בזה למטה, הפך ארח חיים למעלה למשכיל (משלי ט״ו:כ״ד).

זו לעגם בארץ מצרים – כי היו שריהם הולכים מצרים לבקש עזר והיו עושים שם משתאות ולעגים ולצנות.

וזהו ישובו לא על כלומר ששבו עצמם לא כנגד העליון יתברך כי אם כנגד המקרה ובזה היו כפויי טובה והיו מעותים הדרך הישר כקשת רמיה שלא תורה החץ לאותו הצד שמדריכין אותה כי אם לצד הפכי לה, ולכן יפלו בחרב שריהם מזעם לשונם כלומר מסבת זעם לשונם ואפיקורוסות דבריהם מתו מלכיהם בחרב וזו היה לעגם בארץ מצרים כי בהיותם שמה בגלות קודם שקבלו התורה כה היו דבריהם כמו שזכר יחזקאל מעבודתם שם את הפסילים וכאלו היו שלי לועגים מאנשי האמונה האמתית. ורש״י פירש ואני יסרתי חזקתי זרועותם ע״ד יונתן יסרתים בייסורין לא לרעתם רק לחזק זרועותם וכן פירשו הרב אברהם בן עזרא שהוא ע״ד ואנכי תרגלתי לאפרים (לקמן יא, ג) והמה לרשעתם אלי יחשבו רע כלומר שהיו חושבים שהיו הייסורין לשנאתי אותם ולכן ישובו לא על כלומר לא ישובו אל אל עליון כי אם למצרים ולאשור, ובזה היו כקשת רמיה שכשרוצה לירות בחץ לצפון הוא יורה לדרום יפלו בחרב שריהם יוחנן בן קרח וכל שרי החיילים ששבו למצרים מזעם לשונם שהשיבו לירמיהו זו לעגם בארץ מצרים שהיו לועגים עליהם המצריים הלא כתוב בתורתכם לא תוסיפו לראותה עוד (דברים כח, סח):

לעגם – בספרים כ״י מדויקים וגם במקצת דפוסים הע׳ בשוא לבדו והג׳ דגושה.

על – מלשון עליון וכן הוקם על (שמואל ב כ״ג:א׳).

כקשת רמיה – ר״ל איש רמיה כי דרך צייד הרמאי להפנות קשתו לצד אחר לבל תברח החיה ופתאום מהפכה מול החיה ויורה בה.

מזעם – ענין קצף ועברה.

ישובו לא על – משימים עצמם לא כנגד העליון יתברך כ״א כנגד המקרה והיו כקשת איש רמיה שלא יורה החץ אל המקום שנפנה בתחלה כ״א בהיפך כן הם אינם תולים הדברים בהשגחה כי פתאום יהפכו עצמם ממנה ומכחישים בה ותולים הכל במקרה.

יפלו – לכן יפלו שריהם בחרב האויב.

מזעם לשונם – ר״ל בעבור מה שמדברים בלשונם דברים שהם לזעם לה׳ כי יכחשו לומר אין ה׳ משגיח.

זו לעגם – במדה הזאת אחזו בעוד היותם בארץ מצרים כי גם אז כאלו לעגו על האמונה האמתית כי כחשו בהשגחה.

על – למעלה.

היו כקשת – המליצה תצייר לשון הרע בחצים וקשת, כמ״ש חץ שחוט לשונם, וידרכו את לשונם קשתם שקר (ירמיהו ט׳), ושם שריהם נושא המאמר כולו, שריהם היו כקשת.

ישובו לא על – הם ישובו מן הרשת (הנזכר למעלה אפרש עליהם רשתי כעוף השמים אורידם) אבל העוף הזה אחר שישוב מן הרשת לא ישוב על – לעוף למעלה, רק ילך מרשת זה אל רשת אחר, שכן ברחו מרשת מצרים אל רשת אשור, היו כקשת רמיה יפלו בחרב שריהם מזעם לשונם – שיעורו שריהם היו כקשת רמיה – ור״ל על השרים שהלכו אל מלך אשור והלשינו את הושע בן אלה שמרד בו וששלח מנחה אל סוא מלך מצרים, וחשבו בזה לירות חץ קשתם על הושע ומלך אשור צר אח״כ על שומרון והרגם, ובזה נדמו כקשת רמיה שמי שמורה בו חץ חוזר החץ אל לב המורה, וכן חזרו חצי לשונם אל לבם, ור״ל שריהם אשר ירו חצים מזעם לשונם בלה״ר שאמרו על מלכם הם עצמם יפלו בחרב ע״י מלך אשור, וא״כ נדמו כקשת רמיה, זו לעגם בארץ מצרים כן לעגו עליהם בלעג במצרים, ששם לעגו עליהם שהיו כקשת רמיה.

ישובו – יפנו.

לא על – כמו עם נבל ולא חכם (פרשת האזינו), להפך מן חכם; נוטים הם לשאול תחתית.

רמיה – המוחצת היורה בה ולא אויבו; כן הם גורמים רעה לעצמם ולא לי.

מזעם לשונם – לעונש על דברי זעם וחימה שדברו עלי.

לעגם – זו סבת בטחון כזב שבטחו במצרים שהבטיחום על עזרתם ולא עזרום, א״כ לעגו וצחקו בם, ומאתי היתה זאת לרעתם (פסוק י״ב). וכל כנוי שם מופשט מתפרש לנושא ולנשוא, על דרך משל כאן לעגם ר״ל לעג יוצא מפי אחרים נגדם, ואם היה הענין ראוי לכך היה ר״ל לעג היוצא מפיהם נגד אחרים.

תרגום יונתןרש״יר״י קרא א׳אבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הושע ז – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, תרגום יונתן הושע ז, ילקוט שמעוני הושע ז, רש"י הושע ז, ר"י קרא א׳ הושע ז, אבן עזרא א׳ הושע ז – מהדורת פרופ' אוריאל סימון (כל הזכויות שמורות להוצאת אוניברסיטת בר-אילן), אבן עזרא ב׳ הושע ז – מהדורת פרופ' אוריאל סימון (כל הזכויות שמורות להוצאת אוניברסיטת בר-אילן), ר"א מבלגנצי הושע ז, רד"ק הושע ז – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים על פי כתב יד וטיקן 71 וכתבי יד נוספים, ברשותו האדיבה, ר"י אבן כספי הושע ז, אברבנאל הושע ז, מנחת שי הושע ז, מצודת ציון הושע ז, מצודת דוד הושע ז, אדרת אליהו לגר"א הושע ז, מלבי"ם ביאור המילות הושע ז, מלבי"ם ביאור הענין הושע ז, הואיל משה הושע ז

Hoshea 7, Targum Yonatan Hoshea 7, Yalkut Shimoni Hoshea 7, Rashi Hoshea 7 – The Judaica Press complete Tanach with Rashi, translated by Rabbi A.J. Rosenberg (CC BY 3.0), R. Yosef Kara First Commentary Hoshea 7, Ibn Ezra First Commentary Hoshea 7, Ibn Ezra Second Commentary Hoshea 7, R. Eliezer of Beaugency Hoshea 7, Radak Hoshea 7, R. Yosef ibn Kaspi Hoshea 7, Abarbanel Hoshea 7, Minchat Shai Hoshea 7, Metzudat Zion Hoshea 7, Metzudat David Hoshea 7, Vilna Gaon (GR"A) Hoshea 7, Malbim Beur HaMilot Hoshea 7, Malbim Beur HaInyan Hoshea 7, Hoil Moshe Hoshea 7

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון