×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַנֵּ֜פֶן וַנִּסַּ֤ע הַמִּדְבָּ֙רָה֙ דֶּ֣רֶךְ יַם⁠־ס֔וּף כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֵלָ֑י וַנָּ֥סׇב אֶת⁠־הַר⁠־שֵׂעִ֖יר יָמִ֥ים רַבִּֽים׃
Then we turned, and journeyed into the wilderness by the way to the Red Sea, as Hashem spoke to me; and we encircled Mount Seir many days.
מקבילות במקראמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יפירוש מחכמי צרפתחזקונימזרחיגור אריהשפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
ונפן ונסע המדברה דרך ים סוף כא׳ דב׳ ה׳ אלי זה״ש להלן (דברי׳ א׳ מ׳) ואתם פנו וס׳ המ׳ דרך ים סוף:
וְאִתְפְּנִינָא וּנְטַלְנָא לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָּא דְּסוּף כְּמָא דְּמַלֵּיל יְיָ עִמִּי וְאַקֵּיפְנָא יָת טוּרָא דְּשֵׂעִיר יוֹמִין סַגִּיאִין.
And we turned, and journeyed to the wilderness by the way of the Sea of Suph, as the Lord had told us; and we encompassed the mountain of Seir many days.
וכווינן ונטלינן במדברהא ארח ימה דסוף היך מה די מלל ממריה די״י עמי אמר משה ואקפנן ית טורא דגבלה יומין סגיןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במדברה״) גם נוסח חילופי: ״למד׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סגין״) גם נוסח חילופי: ״סגי״.
ואתפנינא ונטלנא למדברא אורח ימא דסוף היכמה דמליל י״י לי ואקיפנא ית טורא דגבלא יומין סגיעין.
And turning we journeyed into the wilderness, by the way of the Sea of Suph, as the Lord had bidden me, and we compassed Mount Gebal many days.
(א-ה) וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי לֵאמֹר רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה וְגוֹ׳ וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים ס׳:א׳-ב׳) ״לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת, מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד, בְּהֲצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם״ וְגוֹ׳ כְּשֶׁהָלַךְ יוֹאָב לְהִלָּחֵם עִם אֲרַם נַהֲרַיִם יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ, אָמְרוּ לוֹ אַתֶּם מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל יַעֲקֹב וְאָנוּ מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל לָבָן וַהֲרֵי הַתְּנַאי, (בראשית ל״א:נ״ב) ״עֵד הַגַּל הַזֶּה״, כְּשֶׁשָּׁמַע יוֹאָב כָּךְ חָזַר אֵצֶל דָּוִד, מִיָּד הוֹשִׁיבוּ סַנְהֶדְרִין וְאָמְרוּ בֶּאֱמֶת כָּךְ הָיָה הַתְּנַאי אֶלָּא הֵם עֲבָרוּהוּ תְּחִלָּה, בִּלְעָם הָרָשָׁע לֹא כָּךְ אָמַר (במדבר כ״ג:ז׳) ״מִן אֲרָם יַנְחֵנִי״ וְכוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם לֹא שִׁעְבֵּד בָּנוּ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם״ הֵן הִרְשִׁיעוּ עָלֵינוּ שְׁתֵּי רִשְׁעֻיּוֹת, כֵּיוָן שֶׁהוֹרוּ לָהֶם בֵּית דִּין מִיָּד חָזַר עֲלֵיהֶן וַהֲרָגָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ס׳:ב׳) ״בַּהֲצֹתוֹ אֶת אֲרַם״. וַהֲלֹא עִם אֲרָם עָשָׂה מִלְחָמָה מַהוּ ״וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם״. אֶלָּא כְּשֶׁבָּא יוֹאָב לְהִלָּחֵם עִם (אֱדוֹם) [אֲרָם] עָמְדוּ עָלָיו בְּנֵי אֱדוֹם וְאָמְרוּ לוֹ לֹא כָּךְ אָמַר לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״אַל תִּתְגָּרוּ בָם״, הֱשִׁיבָם יוֹאָב לֹא כֵן אָמַר לָנוּ אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הֲנִיחוּ אוֹתָנוּ לַעֲבֹר וְלֹא רָצוּ, אָמַר יוֹאָב אִם נַחֲרִיב אֱדוֹם עַכְשָׁיו אֵין אָנוּ מוֹצְאִין בַּחֲזָרָתֵנוּ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה אֶלָּא נָנִיחַ אוֹתָם עַד שֶׁנַּכֶּה אֶת אֲרָם וְנַחֲזֹר עֲלֵיהֶן, לְכָךְ נֶאֱמַר (שם) ״וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁפְכוּ אֶת אֱדוֹם קִמְעָא קִמְעָא, כְּשֶׁיַּגִּיעַ זְמַן אֲנִי אֲכַלֶּה וְאַחֲרִיב אוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (עבדיה א׳:י״ט) ״וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת הַר עֵשָׂו״ וְגוֹ׳, וְאוֹמֵר ״וְגָלֻ(וּ)⁠ת הַחֵל הַזֶּה״, וְאוֹמֵר (שם, כא) ״וְעָלוּ מוֹשִׁ(י)⁠עִים בְּהַר צִיּוֹן״.

רמז תתו

רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה – הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה אוֹתוֹ הַר שֶׁהָאָבוֹת קְבוּרִין בּוֹ. אָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל אֵין אַתֶּם יְכוֹלִין לְהִזְדַּוֵּג לְעֵשָׂו, עַד עַכְשָׁיו מִתְבַּקֵּשׁ לוֹ שָׂכָר בַּכִּבּוּד שֶׁכִּבֵּד אֶת אֵלּוּ שֶׁהֵן קְבוּרִין בָּהָר הַזֶּה, בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן יַעֲקֹב לְעֵשָׂו כָּל אוֹתוֹ הַדּוֹרוֹן אָמַר לוֹ (בראשית ל״ג:ט׳) ״יֶשׁ לִי רָב״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּלָשׁוֹן שֶׁכִּבְּדוֹ, בּוֹ בַּלָּשׁוֹן פְּנוּ מִלְּפָנָיו, רַב לָכֶם סֹב וְגוֹ׳.
פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה – אִם רְאִיתֶם אוֹתוֹ שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְהִתְגָּרוֹת בָּכֶם לֹא תַעַמְדוּ כְנֶגְדּוֹ אֶלָּא הַצְפִּינוּ עַצְמְכֶם מִלְּפָנָיו. וּלְהֵיכָן נִבְרַח. בִּרְחוּ לַתּוֹרָה, וְאֵין צָפֹנָה אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ב׳:ז׳) ״יִצְפֹּן לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמְתִּינוּ לְמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁיָּבוֹא וִיקֻיַּם בּוֹ ״מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶר צָפַנְתָּ״.

רמז תתז

וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר – [אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא] לֹא לָכֶם בִּלְבַד אֲנִי מְצַוֶּה, אֶלָּא אַתֶּם לִבְנֵיכֶם צַוּוּ לְרָאשֵׁי דוֹרוֹת שֶׁיְהוּ נוֹהֲגִין בּוֹ כָבוֹד עַד שֶׁיָּבוֹא הַיּוֹם שֶׁכָּתוּב (במדבר כ״ד:י״ז) ״דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב״ וְגוֹ׳ ״וְהָיָה בֵּית יַעֲקֹב אֵשׁ״ וְגוֹ׳.
דָּבָר אַחֵר: ״רַב לָכֶם סֹב״ – בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁלַח יַעֲקֹב דּוֹרוֹן לְעֵשָׂו אָמַר לוֹ (בראשית ל״ג:ט׳) ״יֶשׁ לִי רָב, אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה כּוֹבֵשׁ אֻמּוֹת בִּימֵי מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ, בִּתְחוּמִי אֵין לְךָ עֵסֶק שֶׁכְּבָר אָמַר הַמָּקוֹם רַב לָכֶם סֹב, אֶלָּא יֵשׁ לָכֶם לֵילֵךְ בַּגּוֹלָה. פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה לְגָלוּת בָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו א׳:ט״ו) ״כִּי הִנְנִי ק⁠(וֹ)⁠רֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה״.
וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר – מִתְיָרְאִין מִכֶּם אֵלּוּ, וּצְרִיכִים אַתֶּם לִשְׁמֹר אֶת עַצְמְכֶם. וּמָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְיָרְאִין מִכֶּם צְרִיכִין אַתֶּם לִשְׁמֹר אֶת עַצְמְכֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בְּשָׁעָה שֶׁהֵן מַצְלִיחִין וְאֵינָן מִתְיָרְאִין מִכֶּם.
דָּבָר אַחֵר: ״וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים״ – אֲבָל עֵשָׂו יוֹשֵׁב, ״אֵלֶּה בְּנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ״. דָּבָר אַחֵר: ״אַתֶּם עוֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם״. אַתֶּם אוֹכְלִים עִם עֵשָׂו בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהוּא אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּכֶם לָעוֹלָם הַבָא וְכֵן עֵשָׂו אָמַר לְיַעֲקֹב (שם ל״ג:י״ב) ״נִסְעָה וְנֵלֵכָה״, לֹא אַחִים תְּאוֹמִים אָנוּ, נֹאכַל שְׁנֵינוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. אֲמַר לֵיהּ יַעֲקֹב (שם, יג) ״הַיְלָדִים רַכִּים״, עַד עַכְשָׁיו לֹא עָמַד מֹשֶׁה שֶׁהוּא מַסְפִּיק (במדבר י״א:כ״ב) ״הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם״, ״וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלַי״, עַד עַכְשָׁיו לֹא עָמַד שְׁמוּאֵל (שמואל א ט״ו:י״ד) ״וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא ״וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד״, אֶלָּא טֹל לְךָ חֵלֶק בָּעוֹלָם הַזֶּה. (שם, יד) ״יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וְגוֹ׳ וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים״. אֲמַר לֵיהּ, עַד עַכְשָׁיו יֵשׁ לִי לְהַעֲמִיד לַחֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו, (דניאל א׳:ד׳) ״יְלָדִים אֲשֶר אֵין בָּהֶם כָּל (מוּם) [מִאוּם״]. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַהוּ עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל. עַד שֶׁיַּגִּיעַ ״לְעֵת תָּמּוּט רַגְלָם״. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לֵוִי אֲמַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ (דניאל ב׳:ל״ד) ״וּמְחָת לְצַלְמָא עַל רַגְלוֹהִי״. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אֲמַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ (ישעיהו כ״ו:ו׳) ״תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל״. רַבִּי חִיָּא אֲמַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ (במדבר כ״ד:י״ז) ״דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב״. רַבִּי אַבָּא אֲמַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ ״פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי״. רַבִּי חָנָא בְּשֵׁם רַבִּי חִלְקִיָּה אֲמַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ (להלן ל״ג:כ״ט) ״אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ״ וְגוֹ׳.
דָּבָר אַחֵר: ״אַתֶּם עֹבְרִים״ – כָּל הַמַּלְכוּת שֶׁתַּעֲמֹד, אַתֶּם אוֹכְלִים עִמָּהּ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעֻדָּה שֶׁיֹּאכַל הוּא וּבָנָיו. אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲסָקַי הַרְבֵּה, וּבָנַי נַפְשָׁם קְצָרָה, אֶלָּא דּוּכּוּס אוֹכֵל והֵן אוֹכְלִין עִמּוֹ, אִפַּרְכוֹס אוֹכֵל וְיֹאכְלוּ עִמּוֹ, וּכְשֶׁאֶפָּנֶה אֲנִי הֵן נִכְנָסִין לִסְעֻדָּה. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא הַסְּעֻדָּה עֲשׂוּיָה וְיִשְׂרָאֵל מְזֻמָּנִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב ״שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל מְקָרְאִי״, וּכְתִיב (שמואל א ט׳:כ״ב) ״וַיִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים״, וּמַה שֶּׁאָכְלוּ עִם הָאֻמּוֹת אֵינִי חוֹשֵׁב עָלֶיהָ שֶׁכֵּן בִּלְעָם אוֹמֵר (במדבר כ״ג:ט׳) ״הֵן עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב״.
אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן נָכְרִי יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו, דְּבַר תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר״.
תֻ׳םַּ וַלַיְנַא וַרַחַלנַא פִי אלּבַּרִּ טַרִיקִ בַּחרִ אלּקֻלזֻם כַּמַא אַמַרַנִי אַללָּהֻ וַאסתַּדַרנַא גַבַּלַ סַעִיר מֻדַּתַּ טַוילַתַּ
אחרי זאת1, פנינו ונסענו במדבר השומם2 בדרך אל ים הבולעני3 כפי-שפקד עלי ה׳ והסתובבנו מסביב להר שעיר תקופה ארכה.⁠4
1. (היינו יט) שנה)
2. (היינו במסע טו) מתוך מב) מרתמה לרמון פרץ וכך הלאה)
3. (הוא ים סוף הנקרא ים אל-קלזום שפירושו בליעה)
4. (עוד י״ט שנה.)
ונסע המדברה – אילו לא חטאו, היו עוברים דרך הר שעיר ליכנס לארץ מדרומו לצפונו, ובשביל שקילקלו הפנוא לצד המדבר שהוא בין ים סוף לדרומו של הר,⁠ב והילכו אצל דרומו מן המערב למזרח דרךג יציאתןד ממצריםה שהוא במקצוע דרומית מערבית, משם היו הולכין לצד המזרח.
ונסב את הר שעיר – כל דרומו עדו ארץ מואב.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1 (״היפנו״), לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165: ״הפכן״. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34: ״היפכן״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י ליידן 1, המבורג 37, לונדון 26917, סינסינטי 1, פרנקפורט 152, וטיקן 8 נוספה מלת: ״שעיר״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, המבורג 37, לונדון 26917, סינסינטי 1. בכ״י פריס 50 נוסף כאן: ״ים סוף – דרך״.
ד. כן בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, המבורג 37, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״יציאותן״.
ה. כן בכ״י ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, המבורג 37. בכ״י לייפציג 1: ״למצרים״.
ו. כן בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: על. בכ״י המבורג 37 מופיע בטקסט: ״של״ ובגיליון ״עד״.
ונפן ונסע המדברה THEN WE TURNED AND JOURNEYED INTO THE WILDERNESS – If they had not sinned, they would have passed by the way of Mount Seir to enter the Land from its south to its north, but because they became degenerate they had to turn towards the wilderness which is between the Red Sea and the south of Mount Seir, and they proceeded along its southern side from the west to the east, דרך ים סוף BY THE ROUTE FROM THE RED SEA – i.e. by the route which they had taken on leaving Egypt which is at the south-west corner. From there (where they were at that moment) they went towards the east.
ונסב את הר שעיר AND WE COMPASSED MOUNT SEIR – the whole of the south side as far as the land of Moab.
ועוד כת׳: ונסב את הר שעיר ימים רבים – כאדם שיוצא משער העיר, וסובב את כל העיר עד שבא לאותו שער עצמו, ונכנס לעיר.
ונפן ונסע המדברה – פתרונו: ומשפנינו ונסענו המדברה דרך ים סוף, כי כאשר דבר י״י אלי.
ונפן ונסע המדברה דרך ים סוף כאשר דבר – כמו שמפרש והולך.
ונסב את הר שעיר ימים רבים – י״ט שנה הם המסעות שמרתמה עד מדבר צין הוא קדש (במדבר ל״ג:ל״ו) כמו שפי׳ בפרשת חוקת.
ונפן ונסע המדברה דרך ים סוף כאשר דבר, "we turned around and journeyed into the desert in the direction of the sea of reeds, as God had said.⁠"
ונסע המדברה אילו לא חטאו היו עוברים דרך הר שעיר ליכנס לארץ מדרומו לצפונו כו׳. תימה איך היו יכולים לעבור דרך הר שעיר ליכנס לארץ מדרומי לצפונו והלא כבר בקשו ממלך אדום שיניחם לעבור דרך ארצו ליכנס לארץ דרך רחבה ולא רצה והוצרכו לסבוב את כל דרומה של אדום וכן פרש״י בפרשת מסעי.
ושמא יש לומר שחטאם גרם להם זה אבל לולא החטא היה נותן בלבו של מלך אדום להניחם לעבור דרך ארצו:
דרך ים סוף. דרך יציאתן ממצרי׳ שהיא במקצוע דרומית מערבית משם היו הולכים לצד המזרח. פירוש האי דרך ים סוף דקאמר הכא אינו רוצה לומר שהלכו לאחור ללכת לים סוף שהרי כתוב אחריו ונסב את הר שעיר והר שעיר הוא להלן מים סוף לפאת מזרח אלא ה״ק כדרך יציאתן ממצרים שהיו הולכין אז לצד מזרח עד בואם לים סוף כך היו הולכים גם עתה שהניחו דרכם הקצר שהיה להם ללכת מדרום לצד צפון ברחבה של ארץ אדום להכנס משם לארץ ישראל והלכו בדרך יציאתם ממצרים לים סוף שהיתה ממערב למזרח אף כאן היו הולכים בדרומה של ארץ אדום בארכה שהיא ממערב למזרח עד שבאו לגבול מואב
היו עוברים דרך הר שעיר. כמו שנתפרש למעלה (פ״א אות סג), שאין רוצה לומר שהיו עוברים דרך ארצם, אלא ׳דרך הר שעיר׳ כלומר מצד המדינה מדרום לצפון, ועיין למעלה (שם):
דרך יציאתן ממצרים וכו׳. פירוש, הא דכתיב ״דרך ים סוף״, לא שהיה זה דרך אחרת שהוליכם עתה שלא הוליכם מקודם, אלא רצה לומר ׳דרך יציאתם ממצרים׳, שאף כאשר יצאו ממצרים היו הולכים ״דרך ים סוף״, גם כן עתה היו הולכים כך, מן המערב אל המזרח דרך יציאתן ממצרים, כדמפרש ואזיל:
אלו לא חטאו כו׳. פי׳ שחטאם גרם להם שלא נתן הקב״ה בלב מלך אדום להניחם לעבור דרך ארצו:
דרך יציאתן ממצרים כו׳. ר״ל דדרך ים סוף משמע שהלכו מצפון העולם לדרום העולם שהוא כנגד הים, והלא ממערב למזרח הלכו במדבר העמים. ועל זה פירש דרך יציאתם ממצרים, כלומר כשיצאו ממצרים הלכו באלכסון דרך ים סוף ממערב למזרח, כך הלכו עכשיו, שהניחו דרכם הקצרה מדרום לצפון, והלכו בדרומה של אדום שהוא ממערב למזרח, עד שבאו לגבול מואב:
כל דרומו. שלא תאמר שסבבו אותו מכל ד׳ רוחותיו, שזה א״א, שאם כן היה משה נכנס לארץ ישראל, שארץ אדום בצד א״י היתה, כמבואר בגבולי הארץ (במדבר ל״ד:ג׳). לכן פי׳ כל דרומה לבד עד ארץ מואב. [מהר״ן]:
Had they not sinned, etc. Meaning: Due to their sin, Hashem did not manipulate the King of Edom's heart to allow them to pass through his land.
The route they traveled when leaving Egypt, etc. Rashi is answering the question: "By way of the Reed Sea,⁠" implies that they traveled from north to south, along the Reed Sea. Yet, they traveled from west to east in the wilderness! For this reason, Rashi explains: "The route they traveled when leaving Egypt,⁠" i.e., when they left Egypt, they traveled diagonally towards the Reed Sea from west to east. Now, also, they traveled in the same direction, for they abandoned traveling the shorter route from south to north. Instead they traveled along the southern border of Edom, from west to east, until they came to the border of Moav.
[We traversed] its entire southern rim. One should not say that they circled Mount Seir on all four sides, and this is not possible. For otherwise Moshe would have entered the Land of Israel, because the land of Edom is on the border of the Land of Israel, as explained in the demarcation of the Land's borders (Bamidbar 34:3). Therefore, Rashi explains: Only its entire southern rim, until the land of Moav (Maharan).
(א-ג) ונפן ונסע – בהכרח שאין סדר מוקדם ומאוחר בשני המקראות האלה, שכבר פנו ונסעו המדברה דרך ים סוף מיד אחר המעפילים, כמו שצוה המקום ית׳ את משה ועתהא פנו וסעו וגו׳ (דברים א׳:מ׳). ושנה עוד הפעם: מחר פנו וסעו לכם המדברהב וגו׳ (במדבר י״ד:כ״ה). ועל אותן המסעות והנדודים אמר: ונסב את הר שעיר ימים רבים, כמו שמבואר בפרשת חקת (הרכסים לבקעה במדבר כ׳:א׳). ואמר עתה אחר שמיאן מלך אדום להעבירם וסבב את ארץ אדום (במדבר כ״א:ד׳) בשנת הארבעים, רב לכם סוב את ההר הזה (דברים ב׳:ג׳) – פירוש: הלא כבר סבבתם אותה שנים רבות קודם שבאתם לקדש מדבר צין, כי ודאי אי אפשר לפרש שאמר ונסב את הר שעיר ימים רבים, וכן רב להם סוב וגו׳, על אותו סבוב האחרון, אחר שמיאן מלך אדום ונסעו מהר ההר לסבוב ארץ אדום, שמעשה זה היה בשנת הארבעים בחדש החמשי, ודברים האלה דבר משה בעשתי עשר חדש (דברים א׳:ג׳). ובאלה ששה חדשים עשו כמה מסעות עד ערבות מואב, וכבשו ארץ סיחן ועוג וירשוה, ואירע מעשה בלק ובלעם, ושטים, ומלחמת מדין. ועתה כמה נשאר לסבוב של ארץ אדום לא עשרים ולא עשרה ימים,⁠1 ואיך יאמר עליו ונסב את הר שעיר ימים רבים, ובהכרח שעל אותן הסבובים הראשונים נאמר, כמו שנתבאר.
1. השוו ללשון הפסוק בבמדבר י״א:י״ט.
א. בפסוק: ״ואתם״.
ב. בפסוק: ״המדבר״.
ונפן ונסע המדברה – אילו לא חטאו היו עוברים דרך הר שעיר ליכנס לארץ מן דרומו לצפונו, ובשביל שקלקלו הפכו לצד המדבר שהוא בין ים סוף לדרומו של הר שעיר, והלכו אצל דרומו מן המערב למזרח דרך ים סוף ודרך יציאתן ממצרים, שהוא במקצוע דרומית מערבית, משם היו הולכים לצד המזרח:
ונסב את הר שעיר – וכל דרומו עד ארץ מואב:
ונפן וגו׳ – עיין פירוש הפסוק הקודם.
ימים רבים – לדעת סדר עולם (פרק ח) היו אלה תשע עשרה שנים נוספות: ״י״ט שנה היו חוזרין ומטורפין״.
ונפן – עד אחר שכלו הי״ט שנה שהונח להם לשבת במק״א אז ונפן ונסע המדברה דרך ים סוף כאשר דבר ה׳ אלי שאמר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף, ומאז ונסב את הר שעיר ימים רבים שהוא י״ט שנה הנותרות:
כאשר דבר – באותו זמן שדבר לצאת מאותו מקום.⁠1
ונסב את הר שעיר ימים רבים – רמז לנו אשר תכלית הנדידה בשביל הגלות שיהיה לאחר זמן, שיהיה רוב הזמן בגלות אדום. ועיין עוד בסמוך (פסוקים ג׳-ד׳) מבואר יותר זה הרמז.
1. דהיינו לאחר י״ט שנה ששהו בקדש, עיין בסוף הפרק הקודם.
כאן עובר משה רבינו לחלק השני של נאומו, אשר בו הוא מתכוון לתאר את מסע הכיבוש השני של ישראל המלווה נצחונות נפלאים, אשר כוונו היה מדרום הר שעיר בכוון צפוני על יד עמון ומואב כלפי שטחי סיחון ועוג. מבין כל המאורעות שקרו אז, מדגיש משה רבינו כאן רק שתי תקופות מסע רבות⁠־סבל, בהן יצאה לפועל הגזירה מן השמים על ״הדור הרע הזה״. תקופת המסע האחת בת שלשים ושבע שנה בערך היתה התקופה אשר בה נסעו מן המדבר אל ים סוף (מפרץ עקבה), אשר בה נדדו הנה והנה במדבר, ויתכן ששהו בכמה מן התחנות שנים רבות.
תקופת המסע השניה היתה בתחילת שנת הארבעים, כיון שהיו מוכרחים לחזור ולנסוע מקדש דרומה כדי לסבב את הר שעיר, מחמת סירובו של מלך אדום לתת להם מעבר בגבולו (במדבר כ׳:י״ח והלאה). אמנם לא נמשך המסע הזה אלא חדשים אחדים, אבל היה קשור בסבל רב, כפי הנראה בבמדבר כ״א:ד׳ והלאה, וסייע גם כן לגמור את ההוצאה לפועל של גזירת ה׳ על הדור ההוא הנזכרת להלן בפסוק יד. על כן הזכיר משה רבינו באופן מיוחד את המסע הזה, כאשר עבר לחלק השני של נאומו. לפי זה יש לפרש את הפסוק שלנו כך: אנחנו פנינו דרך ים סוף בהתאם לצו ה׳ ושמענו בקול ה׳ (דברים א׳:מ׳), ובסוף תקופת המסע הארוכה הזאת היינו מוכרחים לסבב את הר שעיר ימים רבים.
אין לתמוה על הגוף הראשון ״ונפן״ אחרי שמקודם דבר בגוף שני ״ותשבו״, כי בדברי התוכחה (דברים א׳:כ״ב-מ״ו) היה משה רבינו מוכרח להבדיל בין עצמו ובין העם, וכאן בסיפורו הוא חוזר למנהגו בתחילת נאומו, אשר בו היה מאחד עצמו תמיד עם העם (דברים א׳:ו׳-י״ט). בכל אופן אין שום יסוד לדיוקו של פריס (שט. אונד קריט. 1854 עמוד 50 והלאה) ואחרים, שחלק מן העם נשאר בקדש, וחלק אחר נסע משם יחד עם משה.
מקבילות במקראמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יפירוש מחכמי צרפתחזקונימזרחיגור אריהשפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ב) {חמישי} וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃
Hashem spoke to me, saying,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניעקדת יצחק פירושמנחת שיהרכסים לבקעהמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַאֲמַר יְיָ לִי לְמֵימַר.
And the Lord spoke to me, saying:
ואמר י״י לי אמר משה למימר.
ואמר י״י לי למימר.
And the Lord spoke to me, saying:
(ב-ד) [ג] ויאמר ה׳ אלי לאמר, רב לכם סוב את ההר הזה, ואת העם צו לאמר וגו׳ (דברים ב׳:ב׳-ד׳). זש״ה למנצח על שושן עדות מכתם לדוד ללמד (תהלים ס׳:א׳), אימתי בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה (שם שם:ב׳), והלא כבר נאמר [ויך כל זכר באדום] כי (ששה) [ששת] חדשים ישב שם יואב וגו׳ (מלכים א י״א:ט״ז), ואחר כך אומר וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח (תהלים ס׳:ב׳), זש״ה קרוב מצדיקי מי יריב אתי נעמדה יחד וגו׳ (ישעיהו נ׳:ח׳), נתן הקב״ה תורה לישראל כדי שיזכו בה לכל האומות, אתה מוצא שיואב היה ראה סנהדרין, שנאמר (ואלה) [אלה] שמות הגבורים אשר לדוד יושב בשבת תחכמוני ראש [השלישי] (שמואל ב כ״ג:ח׳), זה יואב, ודוד חכם מן הכל, שנאמר ואדוני חכם [כחכמת מלאך אלהים] (שם י״ד:כ׳), ולא היו עושין דבר אלא על פי סנהדרין, שנאמר למנצח על שושן עדות מכתב לדוד (תהלים ס׳:א׳), שושן עדות אלו סנהדרין, שנאמר סוגה בשושנים (שיר השירים ז׳:ג׳), עדות על שם התורה, שנקראת עדות, מכתם זה דוד, שעשה עצמו מך, ותם על שהלך בתמימות עם קונו, אימתי בהצותו את ארם נהרים, מהון כשהלך יואב להלחם עם ארם נהרים, יצאו לקראתו, אמרו לו אתה מבני בניו של יעקב, ואנו מבני בניו של לבן, והרי תנאי שלהם [קיים], דכתיב עד הגל הזה (בראשית ל״א:נ״ב), כששמע יואב חזר אצל דוד, א״ל מה אתה אומר הרי תנאו שבועת יעקב אבינו, מיד הושיבו סנהדרין שושן עדות, [ללמד] למדוהו ואמרו באמת כך היה, אלא הם עברוהו תחילה, בלעם הרשע מפני מה עבר, לא כך אמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב וגו׳ (במדבר כ״ג:ז׳), וכושן רשעתים לא שיעבד בנו, שנאמר ויעבדו בני ישראל את כושן רשעתים שמונה שנים (שופטים ג׳:ח׳), הם הרשיעו עלינו שתי רשעיות, כיון (שהודו) [שהורו] לו ב״ד, מיד חזר עליהם והרגן, שנאמר בהצותו את ארם נהרים וגו׳ (תהלים ס׳:ב׳), לא עם ארם עשה מלחמה, מהו ויך את אדום (שם), היה צריך לומר ארם, ולא אדום, אלא כשבא יואב להלחם עם ארם, עמדו עליו בני אדום, ואמרו לו לא אמר לכם הקב״ה אל תתגרו בם (דברים ב׳:ד׳), השיבם יואב לא כך אמר לנו אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו (שם ב׳:ג׳), הניחו אותנו לעבור ולא רצו, אמר יואב אם נחריב אדום עכשיו אין אנו מוצאים בחזירתנו לא אכילה ולא שתיה, אלא נניח אותם עד שנכה את ארם ונחזור עליהם, לכך נאמר וישב יואב ויך את אדום וגו׳ (תהלים ס׳:ב׳), אמר הקב״ה אתם החריבו את אדום קימעא קימעא, כיון שיגיע זמן אני אכלה ואחריב אותה, שנאמר וירשו (את) הנגב (ואת ההר) [את הר] וגו׳ (עבדיה א׳:י״ט), ואומר וגלות החל הזה וגו׳ (שם שם:כ׳) ואומר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (שם שם:כ״א), באותה שעה והיתה לה׳ המלוכה (שם).
(2-4) [3] (Deut. 2:2–4:) THEN THE LORD SPOKE UNTO ME, SAYING: YOU HAVE HAD ENOUGH OF GOING ABOUT THIS HILL COUNTRY. <TURN NORTH. > NOW CHARGE THE PEOPLE, SAYING: <YOU ARE PASSING THROUGH THE TERRITORY OF YOUR KINDRED, THE CHILDREN OF ESAU, WHO DWELL IN SEIR. THOUGH THEY WILL BE AFRAID OF YOU, YOU ARE TO BE VERY WARY.> This text is related (to Ps. 60:1): TO THE DIRECTOR: ACCORDING TO SHUSHAN EDUTH; A MIKHTAM OF DAVID; FOR INSTRUCTION. When? (According to vs. 2) WHEN HE HAD STRUGGLED WITH ARAM-NAHARAIM AND ARAM-ZOBAH.⁠1 Now was it not already stated (in I Kings 11:15–16): [AND HE (Joab) SMOTE EVERY MALE IN EDOM;] FOR JOAB <AND ALL ISRAEL> STAYED THERE SIX MONTHS, <UNTIL HE HAD ANNIHILATED EVERY MALE IN EDOM>? Still it says next (here in Ps. 60:2, cont.): JOAB RETURNED AND SMOTE <TWELVE THOUSAND> EDOMITES IN THE VALLEY OF SALT. This text is related (to Is. 50:8): MY VINDICATOR IS AT HAND. WHO WILL CONTEND WITH ME? LET US STAND TOGETHER…. The Holy One gave Torah to Israel, so that through it they would attain vindication before all peoples. You find that Joab was head of the Sanhedrin,⁠2 as stated (in II Sam. 23:8) {AND} THESE ARE THE NAMES OF THE WARRIORS WHOM DAVID HAD: ONE WHO SITS IN THE SEAT OF WISDOM.⁠3 This was Joab; but David was wiser than all, since it is stated (in II Sam. 14:20 with reference to David): MY LORD IS AS WISE [AS THE WISDOM OF AN ANGEL OF GOD.] Still, they only acted on something in accord with the Sanhedrin, as stated (in Ps. 60:1): TO THE DIRECTOR: ACCORDING TO SHUSHAN EDUTH (i.e., LILY OF WITNESS); A MIKHTAM OF DAVID. SHUSHAN EDUTH refers to the Sanhedrin, since it is stated (in Cant. 7:3): <YOUR BELLY IS A HEAP OF WHEAT> FENCED IN WITH THE LILIES (shoshanim). WITNESS (EDUTH) <is mentioned> because of the Torah, which is called a witness.⁠4 MIKHTAM refers to David, who made himself humble (Makh) and innocent (tam), because he walked in innocence with his Creator. When? (According to Ps. 60:2) WHEN HE HAD STRUGGLED WITH ARAM-NAHARAIM. What does that mean? When Joab went to fight with ARAM-NAHARAIM, they came out toward him. They said to him: You are one of the children of Jacob, but we are from the children of Laban. Now here is their confirmed agreement, as written (in Gen. 31:52): THIS MOUND IS A WITNESS, <AND THE PILLAR5 IS A WITNESS THAT I WILL NOT PASS BEYOND THIS MOUND AND THIS PILLAR UNTO YOU WITH EVIL INTENT>. When Joab heard <that>, he returned to David. He said to him: What do you say to that? Here is our ancestor Jacob's sworn agreement. They immediately convened a Sanhedrin, (in the words of Ps. 60:1) A SHUSHAN EDUTH (i.e., LILY OF WITNESS) < … > [FOR INSTRUCTION]. They instructed him and said: It really was so, but they transgressed it first. Why did Balaam the Wicked transgress it? Does it not say so (in Numb. 23:7): IT IS FROM ARAM THAT BALAK HAS BROUGHT ME, THE KING OF MOAB <FROM THE HILLS OF THE EAST> …? Moreover, did not Cushan-rishathaim (of Aram-naharaim) enslave us, as stated (in Jud. 3:8): AND THE CHILDREN OF ISRAEL SERVED CUSHAN-RISHATHAIM EIGHT YEARS? <Thus> they have committed two wicked acts against us. When the court had so {thanked} [instructed] him, he immediately turned back against them and slew them, as stated (in Ps. 60:2): WHEN HE HAD STRUGGLED WITH ARAM-NAHARAIM <AND ARAM-ZOBAH, JOAB RETURNED AND SMOTE EDOM, TWELVE THOUSAND, IN THE VALLEY OF SALT>. Did he not make war with Aram (i.e., Syria)? What is the meaning of AND SMOTE EDOM? It should have said "Aram" and not EDOM.⁠6 It is simply that when Joab came to fight with Aram, the children of Edom stood up to him and said to him: Did not the Holy One say to you (in Deut. 2:5): DO NOT ENGAGE THEM IN BATTLE? Joab answered them: Did he not say this to us (in vs. 4): YOU ARE PASSING THROUGH THE TERRITORY OF YOUR KINDRED, THE CHILDREN OF ESAU? Allow us to pass! But they did not want to <do so>. Joab said to them: If we eradicate Edom now, we shall find nothing to eat or drink on our return. Instead let us leave them alone until we have smitten Aram, and then we shall turn back against them. It is therefore stated (in Ps. 60:2 [1]): <WHEN HE HAD STRUGGLED WITH ARAM-NAHARAIM <AND ARAM-ZOBAH,> JOAB RETURNED AND SMOTE EDOM, TWELVE THOUSAND, IN THE VALLEY OF SALT>. The Holy One said: You are to eradicate Edom little by little. When the time comes, I will destroy and eradicate it, as stated (in Obad. vs. 19): {HE SHALL TAKE POSSESSION OF THE NEGEB AND THE MOUNTAIN} [THE NEGEB SHALL TAKE POSSESSION OF THE MOUNTAIN OF] <ESAU>…. It also says (in vs. 20): AND THE EXILES IN THIS ARMY <OF THE CHILDREN OF ISRAEL>…. And it says (in vs. 21): FOR SAVIORS SHALL GO UP ON MOUNT ZION TO JUDGE THE MOUNTAIN OF ESAU. At that time (ibid., cont.): THE KINGDOM SHALL BELONG TO THE LORD.
[4] (Deut. 2:3:) YOU HAVE HAD ENOUGH OF GOING ABOUT THIS HILL COUNTRY. This text is related (to Cant. 2:7=3:5): I ADJURE YOU, O DAUGHTERS OF JERUSALEM BY GAZELLES <OR BY HINDS OF THE FIELD>. There are there three oaths7 in the book of Canticles.⁠8 Why? One in which the Holy One adjured Israel not to reveal the end9; <a second> that they would not force the end; <a third> that they would not rebel against the empires. The Holy One said to them: If you fulfill the oaths, fine; but if not, I will permit your flesh <to be a prey>, as with gazelles or hinds of the field, which no one claims or desires. Shall I not so claim your blood?
[5] (Deut. 2:31:) MOREOVER, THE LORD SAID {UNTO MOSES} [UNTO ME]: SEE I HAVE BEGUN TO GIVE SIHON AND HIS LAND OVER TO YOU. [It is also written] (in Amos 2:9): YET I DESTROYED THE AMORITE10 [BEFORE THEM, WHOSE STATURE WAS LIKE THE CEDARS IN HEIGHT]. By virtue of what? By virtue of the Torah, which the sages had taught. Our masters have said: Sihon was strong.⁠11 His height was like a wall tower, and he was stronger than all creatures. He was taller than any tower on earth, but his feet reached to the earth. So no creature was able to stand before him, just as it says (ibid., cont.): YET I DESTROYED HIS FRUIT ABOVE <AND HIS ROOTS BELOW>. What did the Holy One do? He bound the <angelic> prince that belonged to him and to his land. Then he cast him {in} [from] his place and handed him over to Israel. Our masters have said: Sihon and Og were stronger than Pharaoh and his armies; for just as they uttered a song over the fall of Pharaoh, so were they worthy to utter a song at their fall. It is simply that David came and uttered a song over them, as stated (in Ps. 136:10): TO THE ONE WHO SMOTE EGYPT THROUGH THEIR FIRST-BORN…. (vss. 17, 19) TO THE ONE WHO SMOTE GREAT KINGS …; SIHON, KING OF THE AMORITES….
The End of Parashah Devarim
Appendix to Devarim
[1] (Deut. 1:1:) THESE ARE THE WORDS THAT MOSES SPOKE. This text is related (to Is. 35:6): THEN THE LAME SHALL LEAP LIKE A HART, AND THE TONGUE OF THE DUMB SHALL SHOUT FOR JOY. Come and see.⁠12 When the Holy One said to MOSES (in Exod. 3:10): I WILL SEND YOU UNTO PHARAOH, Moses said to him: You are doing me an injustice.⁠13 (Exod. 4:10): I AM NOT A MAN OF WORDS. He said to him: Seventy languages are spoken in Pharaoh's palace.⁠14 Thus if an embassy15 comes from another place, they may speak with them in their own language. When I go on your mission, they will examine me, asking whether I am a representative of the Omnipresent. Then it will be revealed to them that I do not know how to converse with them. Will they not laugh at me, saying: Look at the agent of the one who created the world and all its languages! Does he not know how to listen and reply? See here, something is wrong!⁠16 (Exod. 4:10:) I AM NOT A MAN OF WORDS. (Exod. 6:12:) {SEE} [FOR] I HAVE UNCIRCUMCISED LIPS (i.e., a speech impediment). The Holy One said to him: But look at the first Adam. Since no creature taught him, where did he <come to> know seventy languages? It is so stated: AND HE RECITED NAMES FOR THEM.⁠17 "A name for every beast" is not written here but: NAMES (in the plural). [Who gave Adam a mouth that would recite names, <i.e.,> a name for each and every <beast> in seventy languages?] The mouth that said (in Exod. 4:10): I AM NOT A MAN OF WORDS, <then> said (in Deut. 1:1): THESE ARE THE WORDS. The prophet also cries out and says (in Is. 35:6): THEN THE LAME SHALL LEAP LIKE A HART, AND THE TONGUE OF THE DUMB SHALL SHOUT FOR JOY. Why? (Ibid., cont.:) BECAUSE WATERS SHALL BREAK FORTH IN THE WILDERNESS AND STREAMS IN THE DESERT. It is therefore stated (in Deut. 1:1): THESE ARE THE WORDS.
[2] (Deut. 1:1:) THESE ARE THE WORDS THAT MOSES SPOKE. This text is related (to Prov. 28:23): THE ONE WHO REBUKES A PERSON WILL IN THE END FIND MORE FAVOR THAN THE ONE WITH A FLATTERING TONGUE. THE ONE WHO REBUKES A PERSON is Moses, since he rebuked Israel.⁠18 (Ibid., cont.:) WILL IN THE END FIND MORE FAVOR <also refers to Moses>, since he found favor and good insight in the eyes of God and humanity. Thus it is stated (in Exod. 34:9): PLEASE, IF I HAVE FOUND FAVOR IN YOUR EYES, O LORD. (Prov. 28:23:) THE ONE WITH A FLATTERING TONGUE refers to Balaam, since he said to Israel (in Numb. 24:5): HOW BEAUTIFUL ARE YOUR TENTS, O JACOB; YOUR TABERNACLES, O ISRAEL. To what were they comparable? To a king's son, who had two guardians.⁠19 One loved him and the other hated him. The one who loved him warned him and said: My son, watch yourself, lest you make a transgression, since your father is judge; and if he hears that you have committed a transgression, even though he is your father, he will not show partiality to you. But the one who hated him said to him: Why are you depressed? Your father is king! Do as you desire. Be afraid of no mortal, for your father will not be upset with you. Similarly the son is Israel. The two guardians are Moses and Balaam. Moses loved them and said to them (in Deut. 11:16–17): TAKE HEED LEST YOUR HEART BE DECEIVED …; FOR THE ANGER OF THE LORD WILL BE KINDLED AGAINST YOU. Why? Because he is judge, as stated (in Deut. 4:39): SO KNOW THIS DAY AND TAKE TO HEART THAT THE LORD IS GOD. Balaam, however, said: Do not be afraid. You are his children. Do whatever you want, for he will not be upset with you. To all the nations he does whatever he decrees over them. Why? (Numb. 23:19:) GOD IS NOT A HUMAN, THAT HE SHOULD SPEAK FALSEHOOD. But in your case he said (ibid., cont.): HAS HE GIVEN HIS WORD WITHOUT ACTING <ON IT>? AND HAS HE SPOKEN <SOMETHING> WITHOUT FULFILLING IT? On this point Solomon cries out and says (in Prov. 27:6): THE WOUNDS OF A LOVED ONE ARE FOUND TO BE TRUSTWORTHY. This refers to Moses. (Ibid., cont.): AND THE KISSES OF AN ENEMY ARE PROFUSE. This refers to Balaam. (Deut. 1:1:) THESE ARE THE WORDS.
[3] (Deut. 2:3:) YOU HAVE HAD ENOUGH OF GOING ABOUT THIS HILL COUNTRY. This text is related (to Cant. 2:7): I ADJURE YOU, O DAUGHTERS OF JERUSALEM <BY GAZELLES OR BY HINDS OF THE FIELD>. R. Levi said: I ADJURE YOU is written four times (in Cant. 2:7; 3:5; 5:8; and 8:4). And why? <The usage> corresponds to four empires, against none of which they should revolt.⁠20 R. Helbo said: <The usage> corresponds to four things <they should not do>: They should not force the end; when they come up from exile, they should not come home in huge mobs; they should not revolt against the empire; and they should not reveal their mysteries21 (i.e., Oral Torah). And for that reason <Solomon> adjured them four times. [(Cant. 2:7, cont.:) O DAUGHTERS OF JERUSALEM.] What is the meaning of O DAUGHTERS OF JERUSALEM? <Solomon> calls the nations DAUGHTERS OF JERUSALEM. R. Johanan said: The Holy One is going to make Jerusalem a metropolis22 for the whole world, since it is stated (in Ezek. 16:61): AND I WILL GIVE THEM TO YOU AS DAUGHTERS, THOUGH THEY ARE NOT OF YOUR COVENANT.⁠23 What is the meaning of THOUGH THEY ARE NOT OF YOUR COVENANT? Though <such a one> is neither of your mother's dowry, nor of your father's trade24; nor is it that you have kinship with such a one. What is the meaning of DAUGHTERS? <It is used> as (in Josh. 15:45): EKRON ALONG WITH ITS DAUGHTERS {as it were} AND COURTS (i.e., with its suburbs). So for that reason <Solomon> calls them DAUGHTERS OF JERUSALEM. (Cant. 2:7, cont.:) BY GAZELLES. What is the meaning of BY GAZELLES (TsB'WT)? By a heavenly host(TsB'). Another interpretation: By your circumcision, which is his desire (TsBYWN, i.e., gazelle [TsBYH]). Another interpretation: By the fathers, the mothers, and the tribes, which are likened to a deer. (Cant. 2:7, cont.:) OR BY HINDS OF THE FIELD. These are the tribes, which were likened to a hind where it is stated (in Gen. 49:21): NAPHTALI IS A HIND LET LOOSE.
[4] (Deut. 2:3:) YOU HAVE HAD ENOUGH OF GOING ABOUT. This text is related (to Ps. 37:7): BE SILENTLY ATTENTIVE TO THE LORD, AND WAIT PATIENTLY (hitholel, as if from HLL) FOR HIM. What is the meaning of TO THE LORD?⁠25 Accept the judgment upon yourselves; yes, even if you become slain (rt.: HLL) for the name of the Holy One, just as it is stated (in Job 13:15): {<EVEN> IF HE SLAYS ME,} [HE MAY WELL SLAY ME;] I WILL WAIT FOR HIM.⁠26
(Deut. 2:3:) YOU HAVE HAD ENOUGH OF GOING ABOUT (rt.: SBB) THIS HILL COUNTRY (hahar). <These words can and should mean:> He had his father (hahar understood as horeh) sit down to eat (rt.: SBB).⁠27 Esau greatly honored his father Isaac.⁠28 Rabban Simeon ben Gamaliel said: Esau honored <him> as I have been unable to honor my father. When I came to my29 father to serve him, I did not wear fine clothes, but Esau did not perform in the clothes which he wore outside, when he served his father. What did he do? He took off the garments in which he served and put on fine clothes. Thus it is stated (in Gen. 27:15): THEN REBEKAH TOOK THE BEST GARMENTS OF HER OLDER SON ESAU, WHICH WERE WITH HER IN THE HOUSE. Ergo, he honored his father (horo) greatly. After I (i.e., the Holy One) repay (pore') him for honoring his parents, I will exact vengeance (pore') from him. Thus it is stated (in Zech. 3:12 [8]): [FOR] THUS SAYS THE LORD OF HOSTS AFTER HIS GLORY SENT ME UNTO THE NATIONS THAT PLUNDERED YOU. But now (as stated in Deut. 2:3): YOU HAVE HAD ENOUGH.
[5] Another interpretation (of Deut. 2:3): <YOU HAVE HAD ENOUGH OF> GOING ABOUT THIS MOUNTAIN.⁠30 What does it signify regarding the Temple, of which it is written (in Ps. 48:3 [2]): MOUNT ZION FAR IN THE NORTH? Is it not enough for you that you do not accept his mountain? Rather he enters your mountain and destroys it. (Deut. 2:3, cont.:) TURN NORTH. Prepare yourselves for the empires, because they are coming upon you, as stated (in Jer. 1:15): FOR BEHOLD, I AM CALLING ALL THE KINGDOMS OF THE NORTH,⁠31 (Deut. 2:4:) COMMAND THE PEOPLE, SAYING. <These words are> to teach the generations coming after you that they charge each other to be wary of Esau.⁠32
(Deut. 2:4:) YOU ARE PASSING THROUGH <THE BORDERS OF YOUR KINFOLK, THE CHILDREN OF ESAU, THE INHABITANTS OF SEIR>. It is a good sign33 for them that you are passing through. Why? When it comes to divine retribution, it only comes upon the inhabitants. It is so stated (in Is. 24:17): TERROR, THE PIT, AND THE SNARE ARE UPON YOU, O INHABITANT OF THE LAND!
(Deut. 2:4:) YOU ARE PASSING THROUGH THE BORDERS OF YOUR KINFOLK, THE CHILDREN OF ESAU, <THE INHABITANTS OF SEIR>; and the prophet cries out (in Obad. vs. 7): ALL YOUR ALLIES HAVE DRIVEN YOU TO THE BORDER.
(Deut. 2:4, cont.:) THEY WILL BE AFRAID OF YOU, BUT BE VERY CAREFUL. Even though they are afraid of you, BE VERY CAREFUL. Rabban Simeon ben Gamaliel has said: When they are afraid of you, <Scripture> has said to us, BE VERY CAREFUL. How much the more <must> we <be careful>, when absorbed among them.
[6] (Deut. 2:5:) DO NOT ENGAGE THEM IN BATTLE, FOR I WILL NOT GIVE YOU ENOUGH OF THEIR LAND FOR ('ad) <EVEN> THE SOLE OF A FOOT TO TREAD (rt.: DRK) ON. R. Meir says: Until ('ad) his (the Holy One's) feet stand on that day (upon the Mount of Olives).⁠34 R. Samuel says: Until ('ad) that one comes of whom it is written (in Numb. 24:17): A STAR SHALL COME (DRK) OUT OF JACOB.⁠35 This refers to the messianic King. The Holy One said to them: In this world you have no property on this mountain, but in the world to come you shall be redeemed. Then you shall claim it and take possession of it.⁠36 It is so stated (in Obad. vs. 19): THE NEGEB SHALL TAKE POSSESSION OF THE MOUNTAIN OF ESAU. It is also written (in vs. 21): FOR SAVIORS SHALL GO UP ON MOUNT ZION TO JUDGE THE MOUNTAIN OF ESAU, AND THE KINGDOM SHALL BELONG TO THE LORD.
[7] (Deut. 2:31): SEE I HAVE BEGUN TO GIVE SIHON AND HIS LAND OVER TO YOU. BEGIN <TO TAKE> POSSESSION <OF HIS LAND>. This text is related (to Amos 2:9): YET I DESTROYED THE AMORITE37 BEFORE YOU,⁠38 WHOSE STATURE WAS LIKE THE CEDARS IN HEIGHT AND WHO WAS AS STRONG AS THE OAKS. R. Johanan said:⁠39 Sihon's thighbone was eighteen cubits according to the cubits of the children of his generation.⁠40 (Deut. 3:1:) AND OG, KING OF BASHAN. Abba Saul says: I used to bury the dead.⁠41 One time I ran after a deer and entered within the thighbone of a corpse. Moreover, I ran after it for three parasangs,⁠42 without reaching the deer and without the thighbone ending. I asked: Who is he? And they said to me: This is the thighbone of Og, King of Bashan.
When Hadrian the Wicked conquered Jerusalem, he took pride in saying: I conquered Jerusalem by force. R. Johanan ben Zakkai said to him: Do not take pride <in this>. If it had not been <ordained> from the heavens, you would not have conquered. What did Rabban Johanan do? He took him and brought him into the <Amorite> cave. There he showed him <where> the Amorites <lay> buried, and one of them was eighteen cubits long. He said to him: When we had virtue, all these fell at our hands, but now because of our sins, you have prevailed against us. So Scripture says (in Amos 2:9): YET I DESTROYED THE AMORITE BEFORE YOU. By virtue of what? By virtue of the Torah, which you accepted <and> which begins (in Exod. 20:2): I (anokhi) AM THE LORD YOUR GOD. It is through the word anokhi (in Amos 2:9): I (anokhi) DESTROYED THE AMORITE BEFORE YOU.
[8] Our masters have taught: Sihon was as strong as a wall tower.⁠43 When he sat on the wall his feet reached to the ground, and there was no creature on earth able to stand against him. So what did the Holy One do? He bound his guardian angel (SRW SL M'LH, rt.: 'LH), cast him down, and deliverered him into the hand of Moses. It is so stated (with reference to the Amorite in Amos 2:9, cont.): I DESTROYED HIS FRUIT ABOVE (MM'L, rt.: 'LH) AND HIS ROOTS BELOW, i.e., his seed. Why? Because the Holy One foresaw his children and his children's children up to the resurrection that not one of them would fear Heaven, he immediately cut off his seed. But how did the Amorites die? Rabbi Levi said: The Holy One prepared two hornets for each and every one of them, as stated (in a literal translation of Deut. 7:20): MOREOVER, THE LORD [YOUR] GOD WILL SEND THE HORNET AMONG THEM. Now the hornet flies and smites one in the midst of his eye. Then immediately his eye drops out and he dies. And this is what David said (in Ps. 44:4 [3]): FOR THEY DID NOT TAKE POSSESSION OF THE LAND WITH THEIR OWN SWORD, NOR DID THEIR MIGHTY ARM DELIVER THEM…. If you had not helped them they would not have overcome them. So for that reason, when Moses saw them, he was afraid of them, until the Holy One said to him: Do not be afraid of them. The sages have said: Sihon and Og were stronger than Pharaoh and his armies; for just as they uttered a song over the fall of Pharaoh and his army, so were they worthy to utter <a song> over Sihon and Og. It is simply that David came and uttered a song over them (in Ps. 136:19–20): SIHON, KING OF THE AMORITES, FOR HIS STEADFAST LOVE ENDURES FOREVER; AND OG, KING OF BASHAN, FOR HIS STEADFAST LOVE ENDURES FOREVER.
[9] (Deut. 2:31): SEE I HAVE BEGUN TO GIVE <SIHON AND HIS LAND> OVER TO YOU (in the singular). He did not say: "To you (in the plural),⁠" but TO YOU (in the singular), <i.e.,> because of you (in the singular). Now it was not because Israel possessed good works that I handed them over, but because of you. Moses said: You are sending an Angel. I have no need for him, (in the words of Exod. 33:15) IF YOUR PRESENCE DOES NOT GO ALONG. The Holy One said: Is it because of the angel that you are making a complaint? By your life, it shall not be an angel but a single hornet that I will send, and it shall finish them; for so it says (in Josh. 24:12): I SENT THE HORNET BEFORE YOU, <WHICH DROVE OUT THOSE TWO KINGS OF THE AMORITES FROM BEFORE YOU>.
[10] (Deut. 2:31): SEE I HAVE BEGUN TO GIVE <SIHON AND HIS LAND> OVER TO YOU. What is written there (in Deut. 2:24)? <SEE, I HAVE GIVEN SIHON, THE AMORITE KING OF HESHBON, INTO YOUR HAND ALONG WITH HIS LAND. BEGIN TO TAKE POSSESSION,> AND ENGAGE HIM IN BATTLE. But they did not do so. Rather (we read in vs. 26:) THEN I SENT MESSENGERS <FROM THE DESERT OF KEDEMOTH UNTO KING SIHON OF HESHBON WITH WORDS OF PEACE>. The Holy One said: I said: AND ENGAGE HIM IN BATTLE, but you are talking of peace. (Is. 48:22:) THERE IS NO PEACE, SAYS THE LORD, FOR THE WICKED. See, the words of peace are so great that Israel nullified what he had told them (in Deut. 2:24): AND ENGAGE HIM IN BATTLE. Still he was not angry with them.
[(Deut. 2:26:) FROM THE DESERT OF KEDEMOTH.] What is the meaning of FROM THE DESERT OF KEDEMOTH (rt.: QDM)? Moses said to him: From you I learned that you existed before (rt.: QDM) the world.⁠44 You could have sent a single bolt of lightning to burn Egypt, but you did not do so. Rather you sent me to Pharaoh, as stated (in Exod. 5:1): LET MY PEOPLE GO. Ergo KEDEMOTH.
Another interpretation (of Deut. 2:26): FROM THE DESERT OF KEDEMOTH. From the Torah I learned that it existed before (rt.: QDM) everything. When you came to give it, it was revealed to you that the children of Esau and the children of Keturah would not accept it. But nevertheless you persevered and demanded it for them so that they would accept it. Therefore (in Deut. 2:26): I SENT MESSENGERS <FROM THE DESERT OF KEDEMOTH>. The Holy One said: You are asking peace. By your life you shall take possession of their land in peace, as stated (in Ps. 37:11): BUT THE MEEK SHALL TAKE POSSESSION OF THE LAND AND TAKE DELIGHT IN ABUNDANT PEACE.
The End of the Supplement to Parashah Devarim
1. Tanh., Deut. 1:3; see Gen. R. 74:15.
2. Gk.: Synedrion.
3. These words are commonly understood as the proper name, JOSHEB-BASSHEBETH, A TAHCHEMONITE, but this and other citations of the verse in rabbinic literature tend to understand the verse as translated here. See above, Tanh. (Buber), Gen. 4:12, and the note there; also Tanh. (Buber), Numb. 10:9.: Cf. MQ 16b, for an interpretation that identifies this sage with David himself.
4. For this interpretation, see William G. Braude, The Midrash on Psalms (“Yale Judaica Series,” 13; New Haven: Yale, 1959), vol. 2, p. 477, n. 2 on Ps. 60, who explains that wheat symbolizes Torah and lilies represent the sages. Thus SHUSHAN EDUTH, “Lily of Witness,” alludes to the sages in the Sanhedrin, who teach from their knowledge of the Witness or Torah. See also above, Tanh. (Buber), Exod 9:1; Numb. 1:4, and the notes there.
5. Matstsebah. Cf. Braude, ibid., n. 1 to Ps. 60, who suggests that the mikhtam of Ps. 60:1 may denote a pillar.
6. In Hebrew block letters “Aram” and “Edom” look almost identical.
7. Actually there are four oaths, 2:7; 3:5; 5:8; and 8:4, and only the first two mention gazelles or hinds.
8. Tanh., Deut. 1:4; cf. below 3a; Ket. 111a.
9. Cf. Cant. R. 12:9:1.
10. Although THE AMORITE implies the Amorite people in the biblical context, in the context of the midrash the singular AMORITE refers to Sihon.
11. Below, Deut. 1a:8; M. Pss. 136:11.
12. Tanh., Deut. 1:2.
13. Gk.: bia.
14. Palterin. Gk.: praitorion; Lat. praetorium.
15. Gk.: presbeuterion.
16. Gk.: bia.
17. The citation is not found in Scripture. Cf. Gen. 2:20: AND ADAM RECITED NAMES FOR ALL CATTLE…., a reading which what follows assumes. The midrash is also assuming that the beasts already had names, which Adam merely recited.
18. Deut. R. 1:2.
19. Gk.: paidagogoi.
20. See Cant. R. 2:7:1; cf. above 4.
21. Gk.: mysterion.
22. Gk.: metropolis.
23. Cant. R. 1:5:3; Exod. R. 23:10.
24. Gk.: pragmateia.
25. Cf. Deut. R. 1:17.
26. Sic! The Masoretic text reads: HE MAY WELL SLAY ME; I HAVE NO HOPE.
27. The midrash understands hahar in the sense of horeh, which denotes a male parent, and the verb, sob (rt.: SBB), in the sense of “have one sit down to eat.”
28. Deut. R. 1:15.
29. The Buber reading, “his father,” is surely incorrect.
30. Although various biblical translations render this word as HILL COUNTRY, MOUNTAIN better fits the sense of the midrash.
31. Cf. the Masoretic text, which reads ALL THE FAMILIES OF THE KINGDOMS OF THE NORTH.
32. Cf. Deut. R. 1:20.
33. Gk.: semeion.
34. See Zech. 14:4.: Thus R. Meir would understand Deut. 2:5 to mean: DO NOT ENGAGE THEM IN BATTLE, FOR I WILL NOT GIVE YOU ANY OF THEIR LAND UNTIL THE SOLE OF A FOOT GAINS A FOOTHOLD.
35. See Deut. R. 1:20.
36. Buber suggests emending TAKE POSSESSION OF TO TREAD UNDER FOOT.
37. Although THE AMORITE implies the Amorite people in the biblical context, in the context of the midrash the singular AMORITE refers to Sihon.
38. The Masoretic Text reads BEFORE THEM.
39. Cf. Deut. R. 1:24.
40. Gk.: kole.
41. Nid. 24:b.
42. Persian miles of about four thousand yards each. Persian: farsang; Gk.: parasaggai.
43. See above, Deut. 1:5; M. Pss. 136:11.
44. Rashi on Deut. 2:26.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פַקַאלַ אַללָּהֻ לִי קַאאִלַא
ואמר ה׳ לי לאמר.
ויאמר י״י אלי – בשנת הארבעים כשבאנו לקדש.
ויאמר ה' אלי, 'the Lord said to me;⁠" this was only in the fortieth year when we came to Kadesh.
(ב-ד) ולזה סמך אל דבריו אלה ויאמר ה׳ אלי לאמר רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה ואת העם צו לאמר אתם עוברים וגו׳ יאמר כי כשקבלו קלקולם וענשם כבר שב חרון אף ה׳ מעליהם ורצה להשיב להם שלומם וטובתם וצוה שיחזיקו בדרכם ללכת דרך ארצם.
(2-4) After the long years in Kadesh, when God gave the command to resume their travels, (2,3) this may well have signalled the end of the lengthy period of penitence. By that time, half the people were men of the new generation, and forward motion was again in order. Nevertheless, God makes sure that they first march around the territory of such nations as Ammon, Moab and Edom, against whom no war is to be waged. In Gods wisdom, the very fact that no wars were fought against those nations, provided the cause for the successful conquest of Canaan, since it gave Sichon the pretext for adopting a hostile posture when Israel asked to traverse his country.
ויאמר ה׳ אלי לאמר: פרשה סתומה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב-ג) ויאמר ה׳ אלי – זה היה קרוב לסוף הארבעים שנה שצוה שיפנו צפונה ליכנס לא״י:
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניעקדת יצחק פירושמנחת שיהרכסים לבקעהמלבי״םהכל
 
(ג) רַב⁠־לָכֶ֕ם סֹ֖ב אֶת⁠־הָהָ֣ר הַזֶּ֑ה פְּנ֥וּ לָכֶ֖ם צָפֹֽנָה׃
"You have encircled this mountain long enough. Turn northward.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םפירוש מחכמי צרפתחזקוניר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

סַגִּי לְכוֹן דְּאַקֵּיפְתּוּן יָת טוּרָא הָדֵין אִתְפְּנוֹ לְכוֹן לְצִפּוּנָא.
You have been about this mountain enough for you: turn you northward;
סגין לכון למקפהא ית טורא הדין כווינו לכון לצפונה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סגין לכון למקפה״) גם נוסח חילופי: ״סגי לכון אקפ׳⁠ ⁠⁠״.
סגי לכון דאקיפתון ית טורא הדין אתפנו לכון לציפונא.
It is enough for you to have dwelt about this mountain: turn you to the north,
[טו] רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה – הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהוּא זָהִיר בְּכִבּוּד אָב וָאֵם, מַהוּ שְׂכָרוֹ. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא כִּבּוּד אָב וָאֵם וכו׳.
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אֵי זֶהוּ כִּבּוּד אָב וָאֵם, אָמַר לָהֶם צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה דָּמָה בֶּן נְתִינָה בְּאַשְׁקְלוֹן וְהָיְתָה אִמּוֹ חַסְרַת דַּעַת, וְהָיְתָה מַסְטַרְתּוֹ בֵּין חֲבֵרָיו, וְלֹא הָיָה אוֹמֵר לָהּ אֶלָּא דַּיֵּךְ אִמִּי. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ פַּעַם אַחַת בָּאוּ חֲכָמִים אֶצְלוֹ לִקַּח הֵימֶנּוּ אֶבֶן אַחַת טוֹבָה שֶׁנֶּאֶבְדָה מִכְּלִי כֹּהֵן, שֶׁהָיָה דָּר בְּאַשְׁקְלוֹן, וּפָסְקוּ עִמּוֹ בְּאֶלֶף זְהוּבִים, נִכְנָס וּמָצָא רַגְלוֹ שֶׁל אָבִיו פְּשׁוּטָה עַל הַתֵּבָה שֶׁהָיְתָה אֶבֶן טוֹבָה בְּתוֹכָה וְהָיָה יָשֵׁן, וְלֹא בִּקֵּשׁ לְצַעֲרוֹ וְיָצָא לַחוּץ רֵיקָם, כֵּיוָן שֶׁלֹא הוֹצִיאָהּ כַּסְּבוּרִין שֶׁמְּבַקֵּשׁ מֵהֶן יוֹתֵר, וְהֶעֱלוּ דָּמֶיהָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זְהוּבִים. כְּשֶׁנֵּעוֹר אָבִיו מִשְׁנָתוֹ נִכְנָס וְהוֹצִיאָהּ לָהֶן, בִּקְּשׁוּ לִתֵּן לוֹ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זְהוּבִים, אָמַר לָהֶם חַס לִי, אֵינִי נֶהֱנָה מִשְׂכַר אֲבוֹתַי, אֶלָּא, בַּדָּמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁפָּסַקְתִּי עִמָּכֶם, אֶלֶף זְהוּבִים, כָּךְ אֲנִי נוֹטֵל מִכֶּם. וּמַה שָּׂכָר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּאוֹתָהּ שָׁנָה יָלְדָה פָּרָתוֹ פָּרָה אֲדֻמָּה, וּמְכָרָהּ יוֹתֵר מֵעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זְהוּבִים. רְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כִּבּוּד אָב וָאֵם.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא כִּבֵּד בְּרִיָּה אֶת אֲבוֹתָיו כְּמוֹ אֲנִי אֶת אֲבוֹתַי, וּמָצָאתִי שֶׁכִּבֵּד עֵשָׂו לְאָבִיו יוֹתֵר מִמֶּנִּי. כֵּיצַד, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִי בְּכֵלִים צוֹאִים, וּכְשֶׁהָיִיתִי הוֹלֵךְ לַשּׁוּק הָיִיתִי מַשְׁלִיךְ אוֹתָן הַכֵּלִים וְלוֹבֵשׁ כֵּלִים נָאִים וְיוֹצֵא בָהֶן, אֲבָל עֵשָׂו לֹא הָיָה עוֹשֶׂה כֵן, אֶלָּא אוֹתָן כֵּלִים שֶׁהָיָה לוֹבֵשׁ וּמְשַׁמֵּשׁ בָּהֶן אֶת אָבִיו, הֵן מְעֻלִּים. תֵּדַע לְךָ, בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא לָצוּד וּלְהָבִיא לְאָבִיו שֶׁיְבָרֵךְ אוֹתוֹ, מֶה עָשְׂתָה רִבְקָה שֶׁהָיְתָה אוֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ, נָתְנָה לוֹ מַטְעַמִּים וְאָמְרָה לוֹ לֵךְ אֵצֶל אָבִיךָ וְטֹל הַבְּרָכוֹת עַד שֶׁלֹא יִטֹּל אוֹתָן אָחִיךָ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר לָהּ יַעֲקֹב אִמִּי אֵין אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁעֵשָׂו אָחִי: אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק (בראשית כ״ז:י״א), שֶׁלֹא יַרְגִּישׁ אָבִי שֶׁאֵינִי עֵשָׂו וַאֲנִי מִתְבַּיֵּשׁ בְּפָנָיו, מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר: אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וגו׳ (בראשית כ״ז:י״ב). אָמְרָה לוֹ בְּנִי אָבִיךָ עֵינָיו כֵּהוֹת וַאֲנִי מַלְבֶּשֶׁת אוֹתְךָ אוֹתָן כֵּלִים נָאִים שֶׁאָחִיךָ לוֹבֵשׁ וּמְשַׁמֵּשׁ בָּהֶן אֶת אָבִיךָ, וְאַתָּה נִכְנָס אֶצְלוֹ וְהוּא אוֹחֵז בְּיָדְךָ וְסָבוּר בְּךָ שֶׁאַתָּה עֵשָׂו וּמְבָרֵךְ אוֹתְךָ, וּמִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו וגו׳ (בראשית כ״ז:ט״ו), שֶׁבָּהֶן הָיָה לָמוּד לְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב (בראשית כ״ז:ט״ו). לְפִיכָךְ כְּשֶׁנִּכְנַס יַעֲקֹב אֶצְלוֹ מַה יִּצְחָק אוֹמֵר לוֹ: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (בראשית כ״ז:כ״ב), בֵּרַךְ אוֹתוֹ וְיָצָא לוֹ, וּבָא עֵשָׂו וְנִכְנַס אֵצֶל אָבִיו, אָמַר לוֹ מִי אַתָּה מֵסִיחַ עִמִּי בְּלֵב [נסח אחר: בקול] גָּדוֹל, אָמַר לוֹ: אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו (בראשית כ״ז:ל״ב), כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אֶת קוֹלוֹ יָדַע שֶׁעֵשָׂו הוּא, אָמַר לוֹ בְּנִי: בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ (בראשית כ״ז:ל״ה), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל עֵשָׂו צֹוֵחַ וְאוֹמֵר בּוֹא וּרְאֵה מֶה עָשָׂה לִי הַתָּם הַזֶּה, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים (בראשית כ״ה:כ״ז), לֹא דַי שֶׁצָּחַק לִי עַל שֶׁמָּכַרְתִּי לוֹ אֶת בְּכוֹרָתִי, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי (בראשית כ״ז:ל״ו), הָא לָמַדְתָּ שֶׁעֵשָׂו הָיָה זָהִיר בִּכְבוֹד אֲבוֹתָיו.
אָמַר רַבִּי יוּדָן כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מִלְחָמָה, הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אוֹתוֹ הַר שֶׁהָאָבוֹת קְבוּרִים בּוֹ, אָמַר לוֹ, משֶׁה, אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, אֵין אַתֶּם יְכוֹלִין לְהִזְדַוֵּג לוֹ, עַד עַכְשָׁו מִתְבַּקֵּשׁ לוֹ שְׂכַר הַכִּבּוּד שֶׁכִּבֵּד אֶת אֵלּוּ שֶׁקְּבוּרִין בָּהָר הַזֶּה, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן, רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה.
[טז] דָּבָר אַחֵר: רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִי יוֹבִלֵנִי עִיר מָצוֹר (תהלים ס׳:י״א), זוֹ רוֹמִי, וְלָמָּה דָוִד קוֹרֵא אוֹתָהּ מָצוֹר, עִיר שֶׁמֵּצֵרָה וּמְבַצְּרָה לְיִשְׂרָאֵל.
דָּבָר אַחֵר: עִיר מָצוֹר, שֶׁמְבֻצֶּרֶת מִכָּל מָקוֹם, שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִכְבּשׁ אוֹתָהּ.
דָּבָר אַחֵר: עִיר מָצוֹר, עִיר שֶׁהַכֹּל מְבַצְּרִין אוֹתָהּ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָיָה דָוִד מִתְאַוֶּה וְאוֹמֵר מִי יוֹבִלֵנִי עִיר מָצוֹר, מִי יִתֵּן שֶׁאֶפָּרַע מִמֶּנָּה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דָּוִד, וְיָכוֹל אַתָּה לָהּ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם: מִי נָחַנִי עַד אֱדוֹם (תהלים ס׳:י״א), אָמַר לְפָנָיו מִי שֶׁכְּבָר הִשְׁלִיטַנִי עַל אֱדוֹם הוּא מַשְׁלִיט אוֹתִי אַף עַל זוֹ סַגִּיאִין, וּמִנַּיִן שֶׁשָּׁלַט דָּוִד עַל אֱדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים (שמואל ב ח׳:י״ד). מַהוּ נְצִיבִים, רַבִּי סִימוֹן אָמַר קַסְטְרֵס. רַבָּנָן אָמְרִי אַדְרִיאַנְטִין.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דָּוִד, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיָּדֶיךָ חַדּוֹת וַחֲרוּצוֹת, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִרְדּוֹת אֶת עוֹלָמִי בָּהֶם.
דָּבָר אַחֵר: דָּוִד, אֲנִי צָרִיךְ לָהּ לְדוֹרוֹת, וּכְבָר משֶׁה רַבְּךָ בִּקֵּשׁ לְהִזְדַוֵּג בָּהֶן, וְאָמַרְתִּי לוֹ רַב לָכֶם, רַב יְצַוֶּה לְתַלְמִידָיו סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה.
[יז] דָּבָר אַחֵר: רַב לָכֶם סֹב – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: דּוֹם לַה׳ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ וגו׳ (תהלים ל״ז:ז׳), מַהוּ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ, צַפֵּה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וגו׳ (תהלים מ״ב:ו׳).
דָּבָר אַחֵר: וְהִתְחוֹלֵל לוֹ, אָמַר רַבִּי תַּחְלִיפָא דְקֵסָרִין, מַהוּ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ, אִם בָּאוּ עָלֶיךָ יִסּוּרִין קַבֵּל אוֹתָן בְּחִילָה. אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ (תהלים ל״ז:ז׳), זֶה עֵשָׂו, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה (ירמיהו י״ב:א׳). בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת (תהלים ל״ז:ז׳), זֶה עֵשָׂו שֶׁדָּן אֶת בְּנֵי הָאָדָם בְּעָרְמָה, כֵּיצַד, הַדַּיָּן הַזֶּה שֶׁל מַלְכוּת, דָּן אֶת הָרוֹצֵחַ, וְהוּא אוֹמֵר לָמָּה הָרַגְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הֲרַגְתִּיו, וְהוּא שׁוֹאֵל אוֹתוֹ וְאוֹמֵר וּבַמֶּה הֲרַגְתּוֹ בְּסַיָּף אוֹ בְּרוֹמַח אוֹ בְּסַכִּין.
דָּבָר אַחֵר: דּוֹם לַה׳ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ הַשּׂוֹנְאִים לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם, הָיוּ שָׁם שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַזִּיקִין, וְהָיוּ עוֹמְדִים עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל לִפְגֹּעַ בָּהֶם, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכִינָה רוֹאָה וְשׁוֹתֶקֶת, מִנַּיִן, שֶׁכְּתִיב: הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְנֵי אוֹיֵב (איכה ב׳:ג׳), אַף הֵם נָתְנוּ מָקוֹם.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן, רָאָה אוֹתוֹ מַחֲרִיב אֶת בֵּיתוֹ, וְשׁוֹתֵק לוֹ, וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁין לְהִזְדַּוֵּג לוֹ, עַד עַכְשָׁו מִתְבַּקֵּשׁ לוֹ שְׂכַר כִּבּוּד אֲבוֹתָיו.
רַב לָכֶם סֹב – מַהוּ סֹב אֶת הָהָר, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא הַרְבֵּה סִבֵּב עֵשָׂו אֶת הוֹרוֹ זֶה, זֶה אָבִיו שֶׁהָיָה זָקוּק לוֹ לְהַאֲכִילוֹ, מִנַּיִן: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִּד בְּפִיו (בראשית כ״ה:כ״ח).
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי גְּדַלְיָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גְּמוּלוֹת אֲנִי פּוֹרֵעַ, בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן יַעֲקֹב דּוֹרוֹן לְעֵשָׂו, מֶה עֵשָׂו אוֹמֵר לוֹ: יֶשׁ לִי רָב (בראשית ל״ג:ט׳), לֹא תִצְטָעֵר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה כִּבְּדוֹ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אֲנִי אוֹמֵר לוֹ פְּנוּ מִלְּפָנָיו רַב לָכֶם סֹב.
[יח] דָּבָר אַחֵר: מַהוּ רַב לָכֶם – אָמַר רַבִּי אַחָא נוֹגְעִין אַתֶּם בּוֹ, בְּשֶׁלָּכֶם אַתֶּם נוֹגְעִים, כֵּיצַד, בְּרָכָה אַחַת בֵּרְכוֹ אָבִיו: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה (בראשית כ״ז:מ׳), וּלְיַעֲקֹב בֵּרַךְ עֶשֶׂר בְּרָכוֹת, מִנַּיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם (בראשית כ״ז:כ״ח), אִם בְּטֵלָה הִיא בִּרְכָתוֹ, אַף עֶשֶׂר שֶׁלָּכֶם בְּטֵלוֹת, רַב לָכֶם סֹב.
[יט] אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, כְּשֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו אֵצֶל אָבִיו וְרָאָה שֶׁנָּטַל יַעֲקֹב אֶת הַבְּרָכוֹת, אָמַר לוֹ לֹא הִנַּחְתָּ לִי אֲפִלּוּ בְּרָכָה אֶחָת, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲלֹא אָצַלְתָּ לִי בְּרָכָה (בראשית כ״ז:ל״ו). אָמַר לוֹ יִצְחָק אֲפִלּוּ אֲנִי מְבָרֶכְךָ, לוֹ אֲנִי מְבָרֵךְ, לֹא כָךְ אָמַרְתִּי לוֹ: הֱוֵה גְּבִיר לְאַחֶיךָ (בראשית כ״ז:כ״ט), הָעֶבֶד וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ לֹא שֶׁל אֲדוֹנָיו הֵם. מַהוּ פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה, אָמַר רַבִּי חִיָּא אָמַר לָהֶם אִם רְאִיתֶם אוֹתוֹ שֶׁמְבַקֵּשׁ לְהִתְגָּרוֹת בָּכֶם אַל תַּעַמְדוּ כְּנֶגְדוֹ אֶלָּא הַצְפִּינוּ עַצְמְכֶם מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיַּעֲבֹר עוֹלָמוֹ, הֱוֵי פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם, אָמְרוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָבִיו מְבָרְכוֹ: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה (בראשית כ״ז:מ׳), וְאַתָּה מַסְכִּים עִמּוֹ וְאוֹמֵר לָנוּ הַצְפִּינוּ עַצְמְכֶם מִפָּנָיו, וּלְהֵיכָן נִבְרָח. אָמַר לָהֶן, אִם רְאִיתֶם שֶׁמִּזְדַּוֵּג לָכֶם בִּרְחוּ לַתּוֹרָה, וְאֵין צָפֹנָה אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: יִצְפֹּן לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה (משלי ב׳:ז׳).
דָּבָר אַחֵר: מַהוּ צָפֹנָה – אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמְתִּינוּ עַד עַכְשָׁו מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לָבוֹא, וִיקַיֵּם: מָה רַב טוּבְךָ וגו׳ (תהלים ל״א:כ׳).
(ג-ד) [ג] וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה, וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עוֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד (תהלים ס׳:א׳). אֵימָתַי, בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיֵּשֵׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף (תהלים ס׳:ב׳). וַהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר, כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם (מלכים א י״א:ט״ז). וְאַחֲרֵי כֵן חוֹזֵר וְאוֹמֵר: וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: קָרוֹב מַצְדִּיקִי מִי יָרִיב אִתִּי נַעַמְדָה יָחַד מִי בַעַל מִשְׁפָּטִי יִגַּשׁ אֵלָי (ישעיהו נ׳:ח׳). נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ בָּהּ לְכָל הָאֻמּוֹת. אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁיּוֹאָב הָיָה רֹאשׁ סַנְהֶדְרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד יוֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי (שמואל ב כ״ג:ח׳), זֶה יוֹאָב. וְדָוִד חָכָם מִכֻּלָּם הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲדוֹנִי חָכָם כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים (שם י״ד:כ׳). וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂין דָּבָר אֶלָּא עַל פִּי סַנְהֶדְרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשָׁן עֵדוּת (תהלים ס׳:א׳). שׁוּשָׁן, אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים (שיר השירים ז׳:ג׳). עֵדוּת, עַל שֵׁם הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת עֵדוּת. מִכְתָּם, זֶה דָּוִד, שֶׁנַּעֲשָׂה מֶלֶךְ וְקוֹרֵא עַצְמוֹ עָנִי, תָּם, שֶׁהָלַךְ בִּתְמִימוּת עִם קוֹנוֹ. לְלַמֵּד, לְלַמְּדוֹ הַדָּבָר. אֵימָתַי, בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם. מַהוּ כְּשֶׁהָלַךְ יוֹאָב לְהִלָּחֵם עִם אֲרַם נַהֲרַיִם, יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ, אָמְרוּ לוֹ: אַתְּ מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל יַעֲקֹב וְאָנוּ מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל לָבָן, וַהֲרֵי הַתְּנַאי שֶׁלָּהֶם קַיָּם, דִּכְתִיב: עֵד הַגַּל הַזֶּה וְגוֹ׳ (בראשית ל״א:נ״ב). כְּשֶׁשָּׁמַע יוֹאָב כָּךְ, חָזַר אֵצֶל דָּוִד, אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה אוֹמֵר, הֲרֵי תְּנַאי שְׁבוּעַת יַעֲקֹב. מִיָּד, הוֹשִׁיבוּ סַנְהֶדְרִין שׁוּשָׁן עֵדוּת לְלַמֵּד. לִמְּדוּהוּ וְאָמְרוּ לוֹ: בֶּאֱמֶת כָּךְ הָיָה הַתְּנַאי, אֶלָּא שֶׁהֵם עָבְרוּ תְּחִלָּה. בִּלְעָם הָרָשָׁע לֹא כָּךְ אָמַר, מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וְגוֹ׳ (במדבר כ״ג:ז׳). וְכוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם לֹא שִׁעְבֵּד בָּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַבְדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם וְגוֹ׳ (שופטים ג׳:ח׳). הֵם הִרְשִׁיעוּ עָלֵינוּ שְׁתֵּי רִשְׁעֻיּוֹת. כֵּיוָן שֶׁהוֹרוּ לָהֶם סַנְהֶדְרִין כָּךְ, חָזַר עֲלֵיהֶם וַהֲרָגָם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיֵּשֵׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵי מֶלַח (תהלים ס׳:ב׳). וַהֲלֹא עִם אֲרָם עָשָׂה מִלְחָמָה, מַהוּ וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם. הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר, וַיַּךְ אֶת אֲרָם, וְלֹא אֱדוֹם. אֶלָּא כְּשֶׁבָּא יוֹאָב לְהִלָּחֵם עִם אֲרָם, עָמְדוּ עָלָיו בְּנֵי אֱדוֹם וְאָמְרוּ לוֹ: לֹא כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תִּתְגָּרוּ בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רֶגֶל. הֵשִׁיב יוֹאָב, לֹא כָּךְ אָמַר לָנוּ, אַתֶּם עוֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו, הַנִּיחוּ אוֹתָנוּ לַעֲבֹר לְאַרְצֵנוּ. אָמַר יוֹאָב, אִם נַחֲרִיב אֱדוֹם עַכְשָׁו, אֵין אָנוּ מוֹצְאִין בַּחֲזָרָתֵנוּ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה, אֶלָּא נָנִיחַ אוֹתָם עַד שֶׁנַּכֶּה אֶת אֲרָם וְנַחֲזֹר עֲלֵיהֶן. לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיָּשַׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵי מֶלַח. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אַתֶּם מוֹעִילִין שֶׁתַּכּוּ אֶת אֱדוֹם קִמְעָא קִמְעָא. אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה הָרַג שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף. וַיְהִי כָּל אֱדוֹם לְדָוִד לַעֲבָדִים נוֹשְׂאֵי מִנְחָה (שמואל ב ח׳:י״ד). כְּשֶׁיַּגִּיעַ זְמַן, אֲנִי אֲכַלֶּה אֶת אֱדוֹם וְאַחֲרִיבֶנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת הַר עֵשָׂו וְגוֹ׳ אֶת שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֶת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן וְגוֹ׳, וְגָלֻת הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳, וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְגוֹ׳ (עבדיה א׳:י״ט-כ״א). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְהָיְתָה לַי״י הַמְּלוּכָה (שם).
(ג) [ד] רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וְגוֹ׳ (שיר השירים ב׳:ז׳). שָׁלֹשׁ שְׁבוּעוֹת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשִׁיר הַשִּׁירִים לָמָּה. אַחַת, שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יְגַלּוּ אֶת הַקֵּץ. וְאַחַת, שֶׁלֹּא יִדְחֲקוּ אֶת הַקֵּץ. וְאַחַת, שֶׁלֹּא יִמְרְדוּ עַל הַמַּלְכֻיּוֹת. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אִם אַתֶּם מְקַיְּמִין אֶת הַשְּׁבוּעוֹת, מוּטָב. וְאִם לָאו, אֲנִי מַתִּיר בְּשַׂרְכֶם כִּצְבָאוֹת וּכְאַיָּלוֹת שֶׁאֵין לָהֶם דּוֹרֵשׁ וּמְבַקֵּשׁ, כָּךְ לֹא אֶדְרֹשׁ אֶת דָּמְכֶם.
(3-4) [Siman 3]
(Deut. 2:2-4:) “Then the Lord spoke unto me, saying, ‘You have had enough of going about this mountain; turn north. Now charge the people, saying, “You are passing through the territory of your kindred, the children of Esau, who dwell in Seir.”’” This text is related (to Ps. 60:1), “To the director: With a shushan eduth; a mikhtam of David, for instruction.” When? (According to vs. 2,) “When he had struggled with Aram-Naharaim and Aram-Zobah, and Joab returned and smote Edom – [an army] of twelve thousand men – in the Valley of Salt.”1 Now was it not already stated (in I Kings 11:16), “For Joab and all Israel stayed there six months, until he had annihilated every male in Edom?” And yet it repeats afterwards (here in Ps. 60:2, cont.), “Joab returned and smote Edom – [an army] of twelve thousand men – in the Valley of Salt.” This text is related (to Is. 50:8), “My Vindicator is at hand; who will contend with me; let us stand together […].” The Holy One, blessed be He, gave Torah to Israel, so that through it they would attain vindication before all peoples. You find that Joab was head of the Sanhedrin,⁠2 as stated (in II Sam. 23:8), “These are the names of the warriors whom David had: one who sits in the seat of wisdom.”3 This was Joab. But David was wiser than all, since it is stated (in II Sam. 14:20 with reference to David), “my lord is as wise as the wisdom of an angel of God.” Still, they only acted on something in accord with the Sanhedrin, as stated (in Ps. 60:1), “To the director: with the shushan eduth (i.e., lily of witness).” “Shushan” refers to the Sanhedrin, since it is stated (in Cant. 7:3), “fenced in with the lilies (shoshanim).” “Witness (eduth)” [is mentioned] because of the Torah, which is called a witness.⁠4 “Mikhtam” refers to David, who became (a king [melekh]) [humble (makh)] and called himself, poor; innocent (tam), because he walked in innocence with his Creator. When? (According to Ps. 60:2,) “When he had struggled with Aram-Naharaim.” What does that mean? When Joab went to fight with Aram-Naharaim, they came out towards him. They said to him, “You are one of the Children of Jacob, but we are from the Children of Laban. Now here is their confirmed agreement, as written (in Gen. 31:52), ‘This mound is a witness, [and the pillar5 is a witness that […] you will not pass beyond this mound and this pillar towards me with evil intent].’” When Joab heard that, he returned to David. He said to him, “What do you say to that? Here is our ancestor Jacob's sworn agreement.” They immediately convened a Sanhedrin, (in the words of Ps. 60:1) “a shushan eduth (i.e., lily of witness) […] [for instruction].” They instructed him and said, “It really was so, but they transgressed it first. Did Balaam the Wicked not say like this (in Numb. 23:7), ‘It is from Aram that Balak has brought me, the king of Moab…?’ Moreover, did not Cushan-Rishathaim (of Aram-Naharaim) enslave us, as stated (in Jud. 3:8), ‘and the children of Israel served Cushan-Rishathaim eight years?’ [Thus] they have committed two wicked acts against us.” When the court had so instructed him, he immediately turned back against them and slew them, as stated (in Ps. 60:2), “When he had struggled with Aram-Naharaim and Aram-Zobah, and Joab returned and smote Edom – [an army] of twelve thousand men – in the Valley of Salt.” But did he not make war with Aram (i.e., Syria)? [So] shat is the meaning of “and smote Edom?” It should have said "and he smote Aram,⁠" not “Edom.”6 It is simply that when Joab came to fight with Aram, the children of Edom stood up to him and said to him, “Did not the Holy One, blessed be He, say to you (in Deut. 2:5), ‘Do not engage them in battle, for I will not give you of their land so much as a foot can tread on?’ Joab answered them, “Did he not say this to us (in vs. 4), ‘You are passing through the territory of your kindred, the children of Esau?’ Allow us to pass to our land! [But they did not want to do so.] Joab said to [his army], “If we eradicate Edom now, we shall find nothing to eat or drink on our return. Instead let us leave them alone until we have smitten Aram, and then we shall turn back against them.” It is therefore stated (in Ps. 60:2), “[When he had struggled with Aram-Naharaim and Aram-Zobah,] and Joab returned and smote Edom – [an army] of twelve thousand men – in the Valley of Salt.” The Holy One, blessed be He, said, “What benefit is it for you that you smite Edom little by little?” [As we also find that] Abishai ben Zuriyah killed eighteen thousand, “and (in II Sam. 8:14), all the Edomites became vassals of David.” When the time comes, I will destroy and eradicate it, as stated (in Obad. 1:19-21), “They shall take possession of the Negeb and the Mountain of Esau…. They shall possess the Ephraimite country and the district of Samaria…. And the exiles in this army of the Children of Israel…. For saviors shall go up on Mount Zion to judge the Mountain of Esau.” At that time (ibid., cont.), “the kingdom shall belong to the Lord.”
(3) [Siman 4]
(Deut. 2:3:) “You have had enough of going about this mountain.” This text is related (to Cant. 2:7=3:5), “I adjure you, O daughters of Jerusalem by gazelles or by hinds of the field….” There are three oaths7 in the book of Canticles that the Holy One, blessed be He, adjured [Israel].⁠8 Why? One in which the Holy One, blessed be He, adjured Israel not to reveal the end9; [a second] that they would not force the end; [a third] that they would not rebel against the [other] kingdoms. The Holy One, blessed be He, said to them, “If you fulfill the oaths, fine; but if not, I will permit your flesh [to be prey], as with gazelles or hinds of the field, [the injury of which] no one makes a claim or demands. So shall I not make a claim about your blood.
1. See Gen. R. 74:15.
2. Gk.: Synedrion.
3. These words are commonly understood as the proper name, JOSHEB-BASSHEBETH, A TAHCHEMONITE, but this and other citations of the verse in rabbinic literature tend to understand the verse as translated here. See above, Tanh. (Buber), Gen. 4:12, and the note there; also Tanh. (Buber), Numb. 10:9: Cf. MQ 16b, for an interpretation that identifies this sage with David himself.
4. For this interpretation, see William G. Braude, The Midrash on Psalms (“Yale Judaica Series,” 13; New Haven: Yale, 1959), vol. 2, p. 477, n. 2 on Ps. 60, who explains that wheat symbolizes Torah and lilies represent the sages. Thus SHUSHAN EDUTH, “Lily of Witness,” alludes to the sages in the Sanhedrin, who teach from their knowledge of the Witness or Torah. See also above, Tanh. (Buber), Exod 9:1; Numb. 1:4, and the notes there.
5. Matstsebah. Cf. Braude, ibid., n. 1 to Ps. 60, who suggests that the mikhtam of Ps. 60:1 may denote a pillar.
6. In Hebrew block letters “Aram” and “Edom” look almost identical.
7. Actually there are four oaths, 2:7; 3:5; 5:8; and 8:4, and only the first two mention gazelles or hinds.
8. Cf. Ket. 111a.
9. Cf. Cant. R. 12:9:1.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ג) [ד] רב לכם סוב את ההר הזה (דברים ב׳:ג׳), זש״ה השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות (שיר השירים ב׳:ז׳), שלש שבועות בשיר השירים למה, אחת שהשביע הקב״ה את ישראל שלא יגלו את הקץ, ושלאי דחקו את הקץ, ושלא ימרדו על המלכיות, אמר להם הקב״ה אם אתם מקיימין את השבועות מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם, כצבאות או כאילות השדה, שאין להם דורש ולא מבקש, כך לא אדרוש את דמכם.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

רב לכם סב את ההר הזה פנו לכם צפונה – ואימתי אתם פונים צפון לכשיבוא העירותי מצפון וגו׳ (ישעיהו מ״א:כ״ה).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

חַסבֻּכֻּם מִןַ אלאַחַאטַתִ בִּהַדַ׳א אַלגַבַּלַ וַלֻּוא עַנהֻ שַׁמַאלַא
די לכם מן הקפת ההר הזה, פנו מעליו לכוון צפון.
פנו לכם צפנה – סובו לכם לרוח מזרחית מן הדרום לצפון, פניכם לצפון, נמצאוא הולכים את רוח מזרחית, וזהו שנאמר: ויבא ממזרח שמש לארץ מואב (שופטים י״א:י״ח).
א. כן בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, מינכן 5, פריס 157. בכ״י לייפציג 1, המבורג 37: ״נמצא״.
פנו לכם צפנה TURN YOU NORTHWARD – Turn you along the eastern side of Moab, from the south to the north, your faces directed to the north. Consequently they were traveling along the east side of Moab, and this is what is meant by "And they came by the east side of the land of Moab" (Shofetim 11:18).
פס׳: ויאמר ה׳ אלי רב לכם סוב – רב הוא לעשו 1שכיבד את אביו לכם לסובב הימנו.
פנו לכם צפונה – פנו לכם לבית המקדש שנאמר (תהלים מ״ח:ג׳) הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב:
1. שכיבד את אביו. דורש רב לכם סוב את ההר הזה אין הרים אלא אבות וכ״ה בדברים רבה:
צפונה – לצד ארץ ישראל, כי בדרום ארץ ישראל הלכו במדבר.
צפונה [“YOU HAVE BEEN SKIRTING THIS MOUNTAIN LONG ENOUGH; NOW TURN] NORTH”: in the direction of the land of Israel. For they had been marching in the wilderness to the south of the land of Israel.⁠1
1. Rashbam’s comment appears to be straightforward. Mount Seir and the desert around it are to the south of the (biblical) land of Israel. (As NJPSC puts it: “To judge from verse 8, the Israelites were now at the southern tip of Seir-Edom, near Elath and Ezion-geber.”) The people are told to travel towards the land of Israel, i.e., to go north. Modern commentators say the same thing.
Rashbam’s comment seems to be directed against the convoluted explanation of Rashi here:
NOW TURN NORTH: Now turn along the eastern border [of Edom], from south to north, your faces (directed) towards the north. Thus they were going along the eastern border... .

In order to understand the dispute here between Rashi and Rashbam it is necessary to explain Rashi’s position.
One of the problems that Rashi and Rashbam are addressing here is the discrepancy between the story about Israel and the Edomites here in chapter 2 and the parallel story in Numbers 20:14-21. Rashi and Rashbam have very different ways of resolving that problem. (See Rashbam’s commentary ad Numbers 20:17, and note 23 there; below ad vs. 4, and note 32 there; and below ad vs. 29, and note 56 there.) Rashbam says that the Israelites did travel through some Edomite territory. Rashi says that the Israelites never entered any Edomite territory.
Rashi, accordingly, is troubled by our verse. The Israelites are, we assume, traveling to the south of Edomite territory. God tells the Israelites to go north, presumably to go through Edomite territory to the land of Israel. But according to the simplest reading of the text, the Israelites never actually do that. Rashi is troubled that, as the super-commentary Gur ’Aryeh explains, if we say that God told the Israelites to go north through Edomite territory, and they eventually were not allowed to do so, then it seems that God’s instructions actually were for naught (יהיה דבר ה' ... בחינם).
In order to avoid that interpretation, Rashi says (in his commentary to vs. 1) that the words (in vs. 1) “we skirted Mt. Seir” mean that the Israelites were marching eastward along the southern border of Edomite territory, towards the southeast corner of Edomite territory. While they were marching eastward God said to them, in our verse, that they were to “go north.” We must understand, says Rashi, that that did not mean to go north right away through Edomite territory. Rather it meant to go north once they had traversed the entire length of the southern border of Edom. Then they were to turn northward, proceeding along the eastern periphery of the Edomite territory. See Rashi’s comment to vs. 8 below, and see also Hizq. here: “The command here [to go north] did not mean [to go north] immediately.”
When God tells the Israelites in vs. 4, “You will be passing בגבול your brothers, the Edomites,” Rashi (although he refrains from commenting) presumably thinks that it means that the Israelites will be marching along the Edomite border, along the periphery of their territory.
For Rashbam, Rashi’s problem is not a problem. The Israelites did, according to Rashbam, go through some Edomite territory in their attempt to reach the land of Israel. When God says in our verse, “Go north,” it simply means to go north, through Edomite territory, in the direction of the land of Israel. When God says in vs. 4, “You will be passing בגבול your brothers, the Edomites,” it means that the Israelites are really entering into Edomite territory. See, like Rashbam, all moderns (e.g. NJPS: “You will be passing through the territory of your kinsmen, the descendants of Esau.”). See also (like Rashbam) Weinfeld (Anchor, p. 159):
“You will be passing through the territory”: Literally, “through the border,” but the Hebrew word for border, gebul, denotes territory (cf., e.g. Exod. 13:7). In the parallel story in Numbers (20:14-21), the same phrase ‘br bgbl occurs (vs. 21) and undoubtedly means “to cross the territory.”
רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה – עד עכשיו היו הולכים ממערב למזרח דרך מדבר העמים. כשביקש ליכנס לארץ דרך אדום שהוא בדרומה של ארץ ישראל, הפכו פניהם לצפון ליכנס דרך ארץ אדום לארץ ישראל, וזהו שאמר להם משה: רב לכם סב פנו לכם צפונה, שציום להפוך פניהם לצפונו של עולם וליכנס בגבול אדום, כדי ליכנס בדרומה של ארץ ישראל.
ההר הזה – הר שעיר.
פנו לכם צפנה – צווי זה לא היה לאלתר עד שגמרו לסבב כל ארץ אדום ומואב והכי קאמר: עתידים אתם לפנות דרך צפון ובתוך כך ואת העם צו וגו׳ (דברים ב׳:ד׳) והם חשבו לפנות מיד ולפיכך שלחו לו ליטול רשות לעבור.
ההר הזה, "this mountain.⁠" This is Mount Seir.
פנו לכם צפונה, "turn northward!⁠" this commandment was not meant to be carried out immediately. It went into effect only after the detour around the territory of Edom and Moav had been completed. The people appear to have misunderstood this part of the instructions. This may be why in verse 4, Moses spelled this out in greater detail. If there had had not been some misunderstanding it is not clear why they asked the King of Edom for permission to cross his territory.
רב לכם סב את ההר הזה – מנעם מלהתגרות בבני עשו מפני שכבד את אביו ואין הקב״ה מקפח שכר כל בריה, וכדי שלא יהא לו פתחון פה לעולם הבא שכבר נטל שכרו בעולם הזה.
פנו לכם צפונה – אמרו במדרש רבה, אם באתה שעתו של עשו הצפינו עצמכם מלפניו, שנאמר פנו לכם צפונה. דבר אחר פנו לכם צפונה, אמר הקב״ה מזבח אחד יש לי והוא עתיד לפגרו. דבר אחר פנו לכם צפונה, צפון אחד היה לי ביניכם זה בית המקדש שהייתי נצפן עמכם בו, והוא עתיד להחריבו שנאמר (יחזקאל ז׳:כ״ב) והסבותי פני מהם וחללו את צפוני.
רב לכם סב את ההר הזה, "you have spent enough time being around this mountain.⁠" God prevented the people from harassing the Edomites out of regard for the fact that their patriarch Esau had shown much honour to their mutual father Yitzchak. God does not shortchange a single creature of the reward due to it. The reason is so that such a creature would not have an argument in the world to come and God could say to it that it had already received all the reward due to it for the merits it had accumulated while on earth.
פנו לכם צפונה, "turn yourselves northward!⁠" Devarim Rabbah 1,19 comments on this that when the time arrives for Esau to be supreme, it behooves Israel to move north. Another comment from the Midrash: God said: "I have only one Altar and he (Esau) is going to destroy it.⁠" [It is seen as a concealed warning not to make common cause with the people who in the end will destroy the Temple. The Israelites (Hyrcan and Antipater) who called in the Romans for political reasons lived to suffer the consequences. The word צפון is understood as something hidden, exclusive; in other words: "do not share your exclusive and direct 'hotline' to God.⁠" Ed.]
רב לכם סב – בלשון שדבר עשו ליעקב שאמר לו יש לי רב נשתלם לו שכרו.
רב לכם, סוב, "you have been skirting this land enough, now turn around (in a northerly direction) The word רב here is used in the same way as Esau used it in his encounter with Yaakov in Genesis 33,9 when he first wanted to refuse to accept Yaakov's gift and said to him:יש לי רב אחי "I have lots, my brother;⁠" he meant that he had been repaid sufficiently for any harm Yaakov had caused him in the past.
רב לכם סוב את ההר הזה – בלשון שדבר עשו ליעקב שאמר יש לי רב אחי יהי לך וכו׳ נשתלם לו שכרו. ד״א הרבה מכבד עשו את הוריו דאמר ר״ש בא וראה כמה היה עשו מכבד אביו שהיה לעשו כלים שהיה לובש בחוץ וכאשר היה משרת את אביו פושטם ולובש בגדים נאים שנאמר ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות ולכך נאמר אל תתגרו בם עד מדרך כף רגל ר׳ מאיר או׳ עד שיעמדו רגליו של הקב״ה על הר הזתים ר״ש בר נחמני או׳ עד שיבוא אותו שכתוב בו דרך כוכב מיעקב דהיינו מלך המשיח אז ועלו מושיעים בהר ציון וכו׳ את הר עשו.
רב לכם סב – תגין על הסמ״ך לפי שכיבד את אביו שהיה בן ס׳ בלדת אותו ולכך עתיד להחריב בהמ״ק שהוא ס׳ אמות.
רב לכם סוב את ההר הזה וגו׳ – אמר זה כי אולי יחשוב חושב שעד סוף שנת הארבעים לא יתחילו להשתדל בירושת הארץ ולזה זכר כי אף על פי שלא נשלמה השנה ההיא כיון שמתו כל האנשים שנגזרה עליהם הגזרה שלא יכנסו לארץ הנה רצה השם יתעלה שיתחילו להשתדל בזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

פנו לכם צפונה. פנו לכם לרוח מזרחית מן הדרום לצפון פניכם לצפון נמצאו הולכים את רוח מזרחית מהכא משמע שזה הצווי היה בסוף דרומה של ארץ אדום שהרי אחר ונסב את הר שעיר ימים רבים כתב מיד ויאמר יי אלי רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה ואלו בפרשת מסעי כתב והוצרכו לסבב כל דרומה של ארץ אדום עד בואם לדרומה של ארץ מואב כו׳ והלכו כל דרומה של ארץ מואב עד סופו ומשם הפכו פניהם לצפון אלמא הפוכם לצפון לא היה רק אחר שעברו כל דרומה של ארץ מואב אלא שאין מזה טענה כלל כי אף על פי שזה הצווי היה קודם שעברו דרומה של מואב מכל מקום כששלח משה מלאכי׳ אל מלך אדום לעבור דרך גבולו לצד צפון להכנס משם לארץ ישראל ולא אבה לשמוע בקולו ויצא לקראתו בעם כבד וביד חזקה כמו שכתוב בפרשת חוקת בפירוש הוצרכו ללכת כל דרומו של ארץ מואב עד סופו ומשם הפכו פניהם לצפון:
ויאמר ה׳ אלי רב לכם וגו׳ עד ומעציון גבר. אחרי שביאר משה אדונינו ענין האמרי. רצה לבאר עוד למה לא נלחמו בני ישראל עם עשו ובני עמון ומואב. ולהודיע שלא היה זה לקוצר יד הש״י. ובארו בשלשה פרשיות הנמשכות פרשה אחת לאומה אחת. ודבר ראשונה בארץ שעיר ואמר שהסבה שלא לקח ישראל את ארצו אינה לחולשת ישראל וליראתם מהם. כי אדרבה הם היו יראים מישראל. אבל היה לפי שישראל היו מצווים מהש״י שלא יתגרו בהם מלחמה לפי שהיתה כבר הארץ ההיא מאתו נתונה לעשו. וזהו אמרו רב לכם סוב את ההר הזה. פנו לכם צפונה ובאלה הדברים רבה (פ׳ א׳) דרשו בו רבי יודן אמר ראית שעתו של עשו הצפינו עצמכם מלפניו. שנאמר פנו לכם צפונה. היא הגאולה העתידה. שנאמר אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי. ומלך המשיח העתיד לבא מצפון.
וכן אמרו חכמים ז״ל פנו לכם צפונה. הצפינו עצמכם בפני בני עשו. ואולי לזה אמר גם כן פנו לכם צפונה. לרמוז על הגלות. כאומרו מצפון תפתח הרעה.
פנו לכם צפונה סובו לכם כו׳. וקשה, דמהכא משמע שמיד שהלכו כל ארץ אדום הלכו לצד צפון, ואילו בפרשת מסעי (רש״י במדבר לד, ג) משמע שלא הפכו פניהם לילך לצד (מזרח) [צפון] עד שעברו כל צד דרומה של ארץ מואב, שארץ מואב בצד ארץ אדום היה. ותירץ הרא״ם, דכאן מגיד הכתוב ״סובו לכם צפונה״, שהיה להם לילך צפונה, ומכל מקום כאשר שלחו אל אדום, ולא נתן אותם בגבולם לעבור (במדבר כ, יד-כא), הוצרכו לילך כל דרומה של ארץ מואב גם כן, עד שבאו ממזרח שמש של ארץ מואב. ולפי זה יהיה דבר ה׳ אשר אמר ״סובו לכם צפונה״ – דמשמע עתה סובו צפונה – בחינם, שהרי לא הניח אותם אדום עבור בגבולו
:ונראה לומר, כי מה שכתוב כאן ״פנו לכם צפונה״ לא לגמרי שהפכו פניהם לילך לצד צפון, אלא מתחלה היו מסבבין את הר שעיר, והוא משוך הרבה לצד דרומה מן ארץ מואב, וכשכלו את צד דרום מן ארץ אדום, לא היו הולכים כמו שהיו הולכים בתחלה, שבתחלה היו הולכים למזרח, אלא עתה היו הולכים לצד צפון, כי מפני שהיה הר שעיר משוך הרבה נגד דרום, כשגמרו דרומו של אדום נמצא שהיו הופכים פניהם לצד צפון. ומכל מקום לא היו לגמרי הולכים לצד צפון עד שגמרו דרומו של מואב, ובאו ממזרח שמש של מואב, אז הלכו לגמרי מצד מזרח. והוצרך רש״י לומר כי גם ארץ מואב בצד דרומו של ארץ כנען, דכתיב ביפתח (ראו שופטים יא, יח) ״ויסוב את ארץ אדום ואת ארץ מואב ובא ממזרח שמש לארץ מואב״, נמצא כי סבבו את ארץ מואב בצד דרום, עד שבאו ממזרח שמש. והשתא נכון הכל, דאם לא כן, לא שייך לומר ״ונסב את הר שעיר״ (פסוק א) אם מואב והר שעיר היו לגמרי זה אצל זה, אבל צריך לומר כי הר שעיר משוך הרבה לצד דרום של עולם, והוצרכו לסבב אותו, וכאשר סבבו את הר שעיר – התחילו להפוך פניהם לצד צפון יותר מבראשונה:
רב לכם סב את ההר הזה – רבים אומרים כי פסוק זה נוקב ויורד עד תהום ויש בו רמז לשעה ולדורות, וענין סבוב זה שילכו סחור לכרם ה׳ צבאות לא יקרבו, כי ימים רבים לישראל שהיו נדים ונעים סביבו ולא יותן לישראל כח עליהם עד מדרך כף רגל, עד שיבא מי שנאמר בו ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים (זכריה י״ד:ד׳) וכל זמן שישראל הולכים סחור סחור נאמר להם פנו לכם צפונה ודרשו בזה אם הגיע שעתו של עשו הצפינו עצמכם (דב״ר א׳:י״ט).
וענין הצפנה זו נ״ל, שאם ימצא האיש הישראלי בגלות החל הזה איזו הצלחה זעיר שם, אז יטמינו ויצפינו הכל בפני עשו כי אין לך אומה שמתקנאת בישראל כמו עשו, כי לדעתם הכל גזולה בידם מהם מן ברכת יעקב אבינו שלקח ברכותיו של עשו במרמה, וכן יעקב צוה לבניו למה תתראו (בראשית מ״ב:א׳) פירש רש״י בפני בני ישמעאל ועשו כאילו אתם שבעים כי שניהם סוברים שיצחק גזל הצלחת ישמעאל, ויעקב גזל הצלחת עשו ע״י השתדלות, ע״כ צוה דוקא על עשו פנו לכם צפונה שלא יתקנא בכם. וזה הפך ממה שישראל עושין בדורות הללו בארצות אויביהם, כי מי שיש לו מנה הוא מראה את עצמו במלבושי כבוד ובתים ספונים וחשובים כאילו היו לו כמה אלפים ומגרים האומות בעצמם ועוברים על מה שנאמר פנו לכם צפונה. ומנהג זה הוא ברבת בני עמינו והוא המסבב את כל התלאה אשר מצאתנו. והמשכילים יבינו ליקח מוסר.
סובו לכם לרוח מזרחית כו׳. אף על פי שזה הציווי היה בסוף דרומה של ארץ אדום, ואם כן יסתור מה שפירש בפ׳ מסעי (שם) שהפכו פניהם לצפון אחר שעברו דרום מואב, מכל מקום כששלח משה למלך אדום לעבור דרך ארצו לצד צפון של עולם ולא אבה, הוצרכו ללכת כל דרום מואב, ומשם הפכו פניהם לצפון. [הרא״ם]. ולי נראה פירושו, כי תחילת הציווי של פנו לכם צפונה היה על דעת זה כשיבאו בקצה גבול מואב, וכמו שמפרש הקרא והולך, וכשבאו לגבול אדום אמר להם אל תתגרו (פסוק ה), וכשבאו לגבול מואב ורצו לעבור דרך גבולם לצפון, אמר להם ה׳ אל תצר את מואב (פסוק ט), וממילא הוצרכו להלוך כל גבול מואב עד רוח מזרחית:
Turn yourselves towards the eastern side, etc. This command was given when they were at the end of the southern border of Edom. If so, it contradicts Rashi's explanation in Parshas Masai (Bamidbar 34:3), that they first turned northward after they had traversed the southern border of Moav. [The answer is:] Nevertheless, Moshe had [first] requested from the king of Edom to travel northward through his land, but he refused. [And therefore] afterwards they needed to traverse the entire southern border of Moav, and then they turned northward (Re"m). But it seems to me as follows: The original intention of, "Turn yourself northward,⁠" was to turn northward after coming to the end of Moav's border. This is explained in the verses following. And when they came to the border of Edom it says, "Do not incite them (v. 5).⁠" And when they came to the border of Moav and they wanted to pass through their border on the north, Hashem said to them, "Do not besiege Moav (v. 9).⁠" Therefore, it was inevitable that they would have to traverse the entire border of Moav until its eastern side [and then turn northward].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פנו לכם צפנה – סבו לכם לרוח מזרחית מן הדרום לצפון, פניכם לצפון, נמצאו הולכים את רוח מזרחית, וזהו שנאמר ויבא ממזרח שמש לארץ מואב (שופטים י״א י״ח):
צפנה – לעבר הארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

פנו לכם צפנה1 – עוד לא הגיעה השעה להלוך לצד צפון ממקום שעומדים אז בהר שעיר,⁠2 אלא היה להם ללכת למזרח.⁠3 וכשיגיעו למדבר מואב משם יפנו צפונה.⁠4 וא״כ יש לפרש לפי הפשט באשר עליכם לפנות לצפון לצד ארץ ישראל וא״כ מוכרחים אתם לצאת מגבול אחיכם בני עשו. אבל חז״ל ברבה העמיקו לדרוש מזה הלשון כונה אחרת אמר להם אם ראיתם אותו שמבקש להתגרות בכם אל תעמדו כנגדו אלא הצפינו עצמכם ממנו הוי פנו לכם צפונה. א״כ דרשו לרמז על הר הזה זו גלות אדום ע״ש עוד. ובזה מדויק עוד הא דכתיב
1. פסוק זה מעבירנו מ-38 שנות הנדודים במדבר לתחילת שנת הארבעים, תחילת המסע הסופי לארץ ישראל של הדור שלא חטא במרגלים.
2. כי ״הר שעיר״ עליו נאמר ״ונסב את הר שעיר ימים רבים״ הוא כל האזור מדרום לנגב ארץ ישראל עד ים סוף, ואילו הליכתם צפונה לקראת כניסתם לא״י היתה מצד מזרח, ממזרח ״בני עשו היושבים בשעיר״, ומשם הלכו צפונה לכיוון ארץ מואב, והלאה לכיוון ארץ סיחון ועוג, והכל ממזרח לים המלח וממזרח לירדן. והסיבה מדוע לא הלכו צפונה ישר דרך בני עשו לכיוון ארץ ישראל נמצאת בפסוק ה׳, עיי״ש.
3. וכפי שפירש רש״י כאן: סובו לכם לרוח מזרחית, מן הדרום לצפון, פניכם לצפון, נמצאו הולכים את רוח מזרחית.
4. א״כ ״פנו לכם צפונה״ אין הכוונה – עתה פנו, אלא תנועו לכיוון שמשם תוכלו לפנות צפונה, וזהו למזרח.
רב לכם – כמו א׳:ו׳.
את ההר הזה – כמו שהישיבה בהר סיני היתה ההכנה למסע הראשון צפונה, כך נגמרה עם הסיבוב הזה תקופת הגזירה שנגזרה על ידי ה׳. ונוצרו התנאים המוקדמים לקיום הבטחותיו של ה׳.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םפירוש מחכמי צרפתחזקוניר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ד) וְאֶת⁠־הָעָם֮ צַ֣ו לֵאמֹר֒ אַתֶּ֣ם עֹֽבְרִ֗ים בִּגְבוּל֙ אֲחֵיכֶ֣ם בְּנֵי⁠־עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר וְיִֽירְא֣וּ מִכֶּ֔ם וְנִשְׁמַרְתֶּ֖ם מְאֹֽד׃
Command the people, saying, 'You are to pass through the border of your brothers the children of Esau, who dwell in Seir; and they will be afraid of you. Be very careful.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םפירוש מחכמי צרפתחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְיָת עַמָּא פַּקֵּיד לְמֵימַר אַתּוּן עָבְרִין בִּתְחוּם אֲחֵיכוֹן בְּנֵי עֵשָׂו דְּיָתְבִין בְּשֵׂעִיר וְיִדְחֲלוּן מִנְּכוֹן וְתִסְתַּמְרוּן לַחְדָּא.
and command the people, saying: You are going through the coasts of your brethren, the sons of Esau, who dwell in Seir; and they will be afraid of you. Take great heed,
וית עמה פקד למימר אתון עברין בתחום אחיכון בנויא דעשוב דשריין בגבלה וידחלון מנכון ותזדהרון לחדה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בתחום אחיכון בנוי״) גם נוסח חילופי: ״בתחומיהון דאחיהון דב׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״אליין״.
וית עמא פקיד למימר אתון עברין בתהום אחוכון בנוי דעשו דיתבין בגבלא וידחלון מנכון ותסתמרון לחדא.
and command the people, saying, You are to pass by the border of your brethren, the children of Esau, who dwell in Gebala, and they will be afraid of you; be very heedful therefore;
[כ] וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא לָכֶם בִּלְבַד אֲנִי מְצַוֶּה אֶלָּא אַף אַתֶּם צַוּוּ לִבְנֵיכֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אַף אַתָּה צַוֵּה לְרָאשֵׁי הַדּוֹרוֹת שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ בְּכָבוֹד, הֱוֵי וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן כְּשֶׁעָמַד עֵשָׂו עִם יַעֲקֹב אָמַר לוֹ עֵשָׂו, יַעֲקֹב אָחִי, נְהַלֵּךְ שְׁנֵינוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּאֶחָת, אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ (בראשית ל״ג:י״ד), מַהוּ יַעֲבָר נָא, טֹל עוֹלָמְךָ תְּחִלָּה. מַהוּ: אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְלָאכָה וגו׳ (בראשית ל״ג:י״ד), אָמַר לוֹ עַד עַכְשָׁו יֵשׁ לִי לְהַעֲמִיד חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן: יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מְאוּם (דניאל א׳:ד׳).
דָּבָר אַחֵר: אָמַר לוֹ עַד עַכְשָׁו יֵשׁ לִי לְהַעֲמִיד מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: כִּי יֶלֶד יֻלַד לָנוּ (ישעיהו ט׳:ה׳). עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה (בראשית ל״ג:י״ד).
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצִינוּ שֶׁעָמַד יַעֲקֹב עִם עֵשָׂו בְּשֵׂעִיר, וּמַהוּ שֵׂעִירָה, אָמַר לוֹ עַד עַכְשָׁו יֵשׁ לִי לְהַעֲמִיד שׁוֹפְטִים וּמוֹשִׁיעִים לְהִפָּרַע מֵאוֹתוֹ הָאִישׁ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָלוּ מוֹשִׁעִים וגו׳ (עבדיה א׳:כ״א), אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַד מָתַי מְשֻׁעְבָּדִים אָנוּ בְּיָדוֹ, אָמַר לָהֶם עַד שֶׁיָּבוֹא אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל (במדבר כ״ד:י״ז), כְּשֶׁיֵּצֵא כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְיִשְׂרֹף קַשּׁוֹ שֶׁל עֵשָׂו, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וגו׳ (עבדיה א׳:י״ח). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי מוֹפִיעַ מַלְכוּתִי וְאֶמְלֹךְ עֲלֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן וגו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַמֻר קַוְמַךַּ וַקֻל לַהֻם אַנתֻם גַּאאִזֻוןַ פִי תֻכֻ׳םַ אִכ׳וַתִכֻּם בַּנִי עִסַאוַ אַלּמֻקִימִיןַ בִּשַׁעִירַ פַיַכַ׳אפֻונַכֻּם וַאחדַ׳רֻוא גִדַּא
ופקד על עמך ואמר להם, אתם עוברים בתוך תחום אחיכם בני עשו, הדרים בשעיר, אזי יפחדו מכם, ואתם היו זהירים מאד.
(ד-ה) ונשמרתם מאד – ומה היא השמירה: אל תתגרו בם.
(4-5) ונשמרתם מאד TAKE YOU GOOD HEED TO YOURSELVES – And what is this "taking heed"? What follows: אל תתגרו בם CONTEND NOT WITH THEM.
פס׳: ואת העם צו לאמר – זו אזהרה לדורות הבאים אחריכם 1שלא יהו מתגרים בבני עשו.
אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו2עוברים אתם ולא יושבים שהפורענות עתידה לבוא.
מאד – היה רבן שמעון בן גמליאל אומר ומה במקום שהם יראים ממנו אמר הקב״ה ונשמרים מאד. עכשיו שאנו מובלעים ביניהם על אחת כמה וכמה:
1. שלא יהיו מתגרים וכו׳. היינו שלא ימרדו במלכיות. וכ״ה בהדיא בתנחומא וברבה מסיים ולא זו בלבד אלא אתה צו לראשי הדורות שינהגו בו כבוד:
2. עוברים אתם ולא יושבים. שאסור להם לישב בארץ בני עשו. ומה שמסיים שהפורענות עתידה לבוא אולי כוונתו על הגלות שבא אח״כ שהגלו ונתיישבו בין האומות:
הישבים בשעיר – לא אלה הם אותן אדום שיצאו בחרב לקראת ישראל, שהרי באלה כת׳: כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר (דברים ב׳:כ״ט), אבל אדום לא מכרו כלום, וכת׳ בהם: ויט ישראל מעליו (במדבר כ׳:כ״א).
א[זה פירוש רבינו. אבל לי הצעיר אין נראין דבריו בזה, כי בני עשו היושבים בשעיר הם הם אדום, כי לא מצינו להם יישוב כי אם בהר שעיר, במקום ובכלב קריה.
ומה שקשה לרבינו: כאשר עשו לי בני עשו (דברים ב׳:כ״ט), אינו עונה כי אם על מה שאמור למעלה: אוכל בכסף תשבירני {וג׳} כאשר עשו לי בני עשו (דברים ב׳:כ״ח-כ״ט), שלא לקחנו מאתם שום דבר כי אם במכר, כמו שאמור בעניין: אתם עברים בגבול אחיכם בני עשו וג׳, אבל: אכל תשברוג מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם (דברים ב׳:ו׳), וכן עשיתם כמו שצוה הקב״ה, כמו שנאמר: כאשר עשו לי בני עשו (דברים ב׳:כ״ט).
דרך סיבתם אלד הר שעיר שלח משה אל מלך אדום להניחם לעבר דרך ארצו אל ארץ ישראל, ולדבר הזה לא שמע אליהם, שלא רצה שיכנסו כלם יחד בארצו פן ישחיתו את הארץ, ולפיכך: ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה (במדבר כ׳:כ׳), ולפיכך: ויט ישראל מעליו (במדבר כ׳:כ״א). אבל מכל מקום היו קונים משלהם דרך הליכתם ממה שהיו צריכים. וזהו האמת והישר.]
וייראו מכם – מגזרת: וישבו, וידעו, ויאמרו. אבל: ויראו את י״י (דברים ל״א:י״ב), וידעו כי שמי י״י (ירמיהו ט״ז:כ״א) – מגזרת: ואמרו והלכו, וכולם להבא הם.
א. הביאור בסוגריים המרובעים הינו תוספת של המעתיק, וכפי שצוין בהתחלתו. והשוו להוספות אחרות של ״הצעיר״ בפירושי רשב״ם בראשית מ״ו:כ״ח, מ״ז:ו׳, דברים א׳:ב׳, ב׳:י״ד.
ב. כן בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון. רוזין הציע לתקן ל: במקומו בכל.
ג. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: תכרו.
ד. כן בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון. רוזין הציע לתקן ל: את.
היושבים בשעיר [YOU WILL BE PASSING THROUGH THE TERRITORY OF YOUR BROTHERS, THE DESCENDANTS OF ESAU] WHO LIVE IN SEIR: These are not the same people as the Edomites who [according to the story in Numbers 20:14-21] went out with the sword to attack the Israelites. Concerning these [descendants of Esau, who live in Seir] the text says below, “[(vs. 28) what water I drink you will furnish for money ...] (vs. 29) as the descendants of Esau who dwell in Seir did for me.” But those Edomites [written about in Numbers 20] did not sell [the Israelites] anything.⁠1 Concerning them it says (Numbers 20:21), “Israel turned away from them.”2
a{3The above is the interpretation offered by our rabbi [Rashbam]. But to me the young one [i.e., the unworthy copyist], his interpretation of this verse does not make sense. “The descendants of Esau who live in Seir” are the same people as “the Edomites.”4 We never see them anywhere in the Bible living anywhere else other than at Mount Seir, in their place.
As for the phrase that troubled our rabbi [Rashbam] (vs. 29), “as the descendants of Esau who dwell in Seir did for me,”5 that phrase refers6 only to what was written immediately before (vs. 28), “what water I drink you will furnish for money, ... (29) as the descendants of Esau who dwell in Seir did for me.”7 It means that anything that the Israelites8 took from them [= the Edomites], they [= the Israelites] paid for,⁠9 as it says (in our verse), “You are passing along the border10 of your brothers, the descendants of Esau... . (However,) (6) what food you eat you should obtain from them for money; even the water you drink you should procure from them for money.” And they did just that,⁠11 just as God had commanded them. For it is written [that the Israelites said to King Sihon (vss. 28-29), “Whatever water I drink you will furnish for money, ... (29)] as the descendants of Esau who dwell in Seir did for me.”
When the Israelites were skirting Mt. Seir (vs. 1),⁠12 Moses sent [a message] to the king of the Edomites asking for permission to pass through his territory to the land of Israel. This the king would not agree to. He did not want all the Israelites entering his territory at one time lest they damage his country. That is why (Numbers 20:20), “Edom went out against them in heavy force, strongly armed.” For that reason (Numbers 20:21), “Israel turned away from them.” Still as they were marching [outside of Edomite territory,] the Israelites purchased whatever they required from the Edomites.⁠13 This is the true and accurate14 interpretation.}
וְיִירְאוּ מכם AND THEY WILL FEAR YOU: [The verb וְיִירְאוּ is] on the same pattern as וְיֵשְׁבוּ (and they will dwell) or וְיֵדְעוּ (and they will know) or וְיֹאמְרוּ (and they will say). However, the word וְיָרְאוּ in the phrase (Deuteronomy 31:12), “they will fear (וְיָרְאוּ) God,” and the word וְיָדְעוּ in the phrase (16:21), “they will know (וְיָדְעוּ) that my name is the LORD,” have the same pattern as וְאָמְרוּ (they will say) or וְהָלְכוּ (they will go). All of these forms, however, refer to [actions in] the future.⁠15
1. Here is the central passage where Rashbam addresses the discrepancies between the two stories of Israel’s encounter with the descendants of Esau/Edom, the story here and the story in Numbers 20:14-21. Rashbam’s explanation is also reflected in his commentary to Numbers 20:17 (and see note 23 there), to Deuteronomy 2:3 (and see note 31 there), and to Deuteronomy 2:29 (and see note 56 there).
In Numbers, the Edomites refuse to allow the Israelites to pass through their territory, rebuff the offer of the Israelites to purchase food and water on their way, and go forth to chase the Israelites away with heavily-armed forces. Here in Deuteronomy Israel is told to pass peacefully through the territory of the descendants of Esau and to buy food and water from them. From the continuation of our chapter (vs. 29 in particular) it seems that that actually happened.
Rashi tries to harmonize the two stories. The Israelites did not pass through any Edomite territory. The Edomites did chase the Israelites away in a violent manner. The Israelites simply marched along the periphery of Edomite territory, along the border, and purchased food and water from the Edomites. (See especially Rashi ad Deuteronomy 2:29 and ad Numbers 21:13).
Rashbam says that the two stories are not to be harmonized. They refer to two different groups of people whom the Israelites encountered along the way: (1) the Edomites and (2) the descendants of Esau who live in Seir. Group (1) violently said, “No,” to the Israelites; group (2) allowed the Israelites free passage and sold them provisions.
The primary weakness with Rashbam’s explanation is that Edom and Esau are seen in the biblical narrative as one and the same, as it is written in Genesis 36:1 “Esau is Edom (עשו הוא אדום).” (See also Genesis 36:8 and 36:19; see also Rashbam’s commentary to Numbers 24:19, s.v. והאביד, where Rashbam clearly identifies Edom and Esau as the same people.)
Rashbam, however, argues that our verse is not describing an Israelite encounter with “the descendants of Esau,” in toto. The verse specifically says “the descendants of Esau who live in Seir.” Rashbam understands the clause, “who live in Seir,” as restrictive. Those descendants of Esau did allow the Israelites to pass through their territory, and agreed to sell provisions to them. The other descendants of Esau did not.
Cf. the interpolation of the copyist in the Appendix. That commentator argues that Rashbam’s distinction is impossible: all descendants of Esau lived at Mount Seir. However, see Luzzatto who defends Rashbam’s explanation. In fact, in Luzzatto’s commentary to Genesis 36:40 he writes that Rashbam’s explanation must be the correct one (נראין דבריו מוכרחים). Ibn Ezra ad vs. 29 also explains in a manner similar (but not identical) to Rashbam. Hoffmann mentions Rashbam’s explanation as a possible solution to the textual problem.
For modern attitudes to such attempts at harmonizing, see e.g. NJPSC 425-429.
2. In some versions of Rashbam’s commentary there is at this point an alternate explanation of our verse, which begins with the words זה פירוש רבינו. As Rosin correctly notes, that explanation is explicitly labeled an interpolation by the copyist. I have translated that interpolation in the Appendix, on p. 211 below.
3. This interpolation into the manuscript of Rashbam’s commentary comes right after Rashbam’s explanation of 2:4 and is clearly meant to take issue with Rashbam’s own explanation of that verse.
4. Unlike the distinction that Rashbam made in his comment.
5. That phrase implies that the Israelites’ experience with the descendants of Esau was positive, not the tense situation that almost erupted into war that was described in Numbers 20.
6. The commentator uses the verb עונה meaning “to refer” in the same way that Rashbam does. See e.g. commentary to Genesis 36:12 and to Exodus 20:8.
7. This is the solution proposed by Rashi ad vs. 29. See also Rashbam’s commentary to our verse, and note 32 there.
8. Literally, “anything that we took from them, we paid for.”
The commentator refers to the Israelites in this passage using first-, second-, and third-person verbs (“we took” (לקחנו); “you did” (עשיתם); and “they would enter” (שיכנסו). This type of apparently arbitrary variation in person is not unusual. For ease of understanding I have made the translation more consistent. See similarly Rashbam’s commentary to Numbers 14:14, and note 53 there.
9. And it does not mean that they behaved nicely to the Israelites.
10. It appears that the commentator feels that the Israelites never entered any Edomite territory, and that he interprets the words אתם עוברים בגבול אחיכם the way that Rashi does. See note 31 on Rashbam’s commentary to Deuteronomy 2:3.
11. Literally, “and you did just that” (וכן עשיתם). See note 18 above.
12. Cf. Rashbam’s commentary to 1:2 and to 2:29, and see note 24 ad 1:2. Rashbam’s position on when the Israelites “skirted Mount Seir” appears inconsistent.
This commentator thinks that that “skirting” was taking place before the incident with the Edomites.
13. This paragraph represents the commentator’s attempt to harmonize all the verses about the Edomites and the Israelites (Numbers 20:14-21, Deuteronomy 2:1-8 and 2:29) and turn them into one narrative. As noted above (note 17), the commentator is following Rashi’s harmonizing solution.
14. The phrase האמת והישר is an allusion to Ps 111:8.
15. Rashbam’s explanation here is straightforward and unarguable. He is distinguishing between two ways of forming a “future-tense” verb in biblical Hebrew.
The forms listed in the first sentence of this comment are imperfect forms, preceded by the letter vav meaning “and.” The forms in the second sentence of this comment are all perfect forms preceded by the letter vav which turns them into vav-consecutive forms. Rashbam thus explains why we find here in Deuteronomy two vocalizations for a word that means “they shall fear”: וְיִירְאוּ and וְיָרְאוּ.
Rashbam discusses this same issue at greater length in his Dayyaqut (Merdler’s edition, pp. 43-45), citing many of the same examples. It is possible that Rashbam is prompted to comment here because our passage seems to contradict the rule he formulated there (p. 44) about tense sequence: that an imperfect form preceded by a vav meaning “and” almost always follows another imperfect form. Here that is not the case.
a. The interpretation enclosed in braces is an interpolation of an early copyist.
(ד-ה) ואת העם צו לאמר – פתרונו: אינו צריך לומר שאםא יעמדו כנגדכם להלחם בכם אל תתגרו בם, אלא אפילו מראים לכם פנים כאלו יריאים מכם השמרו לכם שלא תתגרו בם.
עד מדרך כף רגל – אינו צריך לומר לכם שאם יהיו מונעים מכם אוכל ומי באר שלא תתגרו בם, אלא אפילו אם יהיו מונעים מכם מדרך כף רגל – דריסת הרגל, אל תתגרו בם.
כי ירושה לעשו נתתי וגו׳ – ומאחר שנת⁠[ת]⁠יו להם יתקיים דברי.
א. בכ״י ברלין 121: שאתם.
ואת העם צו לאמר – פי׳ כאן האזהרה שחסר בפרשת חוקת וחסר כאן השליחות שפי׳ בפרשת חוקת.
ואת העם צו לאמר, "and command the people as follows:" Moses explains the warning here which he had failed to explain in Parshat Chukat. On the other hand, he does not repeat the details of the request in Numbers 20,1421.
[וטעם אחיכם בני עשו – שיחוס ישראל מן אברהם, וכל זרעו אחים, כי כולם נמולים. וזה טעם: לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (דברים כ״ג:ח׳). רק בני הפילגשים, ישמעאל ומדין וכל בני קטורה, אינם באחוה מן הכתוב: כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כ״א:י״ב).]⁠א
א. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
YOUR BRETHREN THE CHILDREN OF ESAU. The reason for this expression is that descent of Israel is from Abraham and all his seed are thus "brothers" because they were all circumcised. This is the purport of the verse, Thou shalt not abhor an Edomite, for he is 'thy brother.'1 Only the sons of the concubines2 [of Abraham], Ishmael, Midian3 and all children of Keturah4 are not in this "brotherhood,⁠" as we see from the verse, for in Isaac shall seed be called to thee.⁠5
1. Further, 23:8.
2. Genesis 25:6.
3. Ibid., (2).
4. Ibid., Verses 1-4.
5. Ibid., 21:12. Thus Esau [Edom] is in this "brotherhood" for he is a son of Isaac, but Ishmael, born of Hagar and Midian, born of Keturah, although they are Abraham's biological sons, are not in this "brotherhood,⁠" for as G-d said to Abraham: in Isaac shall seed be called to thee. This makes it clear that the spiritual brotherhood of the Abrahamitic seed is restricted to descendants of Isaac. See my Hebrew commentary p. 351.
אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו – אע״פ שהם בני עשו, אחיכם הם. בגבול, מעלתו גבול יש לה ובאין הכל ומזדווגין לו שנאמר (עבדיה א׳:ז׳) עד הגבול שלחוך, מכאן ואילך השיאוך יכלו לך.
וייראו מכם ונשמרתם מאד – ומה היא השמירה, אל תתגרו בם.
ובמדרש רבה וייראו מכם ונשמרתם מאד, אמר ר׳ אלעזר אוי לאזנים שכך שומעות, ומה אם בשעה שייראו מכם אמר ונשמרתם מאד, כשאנו יראים מהם על אחת כמה וכמה. ר׳ יהושע בשם ר׳ לוי אמר וייראו מכם ונשמרתם מאד, מבקשים אתם שייראו מכם, עסקו בתורה, כמה דתימר (דברים ד׳:י״ד-ט״ו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם.
אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו, "you are passing through the boundary of your brethren the descendants of Esau, etc.⁠" God reminds the people that although these people are descended from Esau they are still to be considered as "your brethren.⁠"
The word בגבול is an allusion to the fact that even Edom/Esau's ascendancy (the Roman Empire) will have a limit גבול, although all the people of the earth are eager to join that Empire and they stream from all sides to join that culture. The Midrash uses a verse in Ovadiah 7 to prove this. The prophet writes: "all your allies turned you back at the frontier;⁠" the second part of the verse reads: "they have duped you and overcome you.⁠" The prophet describes how the one-time fair-weather friends of Rome have abandoned it and worse. The first half of the verse describes Edom/Esau's ascent, the second half its decline.
וייראו מכם ונשמרתם מאד, "they will fear you; but you shall be very careful.⁠" In what way can you be careful? By not harassing them and provoking them.⁠"
Rabbi Eleazar in Devarim Rabbah reflected on this verse by saying: "woe to the ears who have to listen to such instructions! If we have to be worried about the Edomites even while they are afraid of us, what is it going to be like under conditions when we are afraid of the Edomites seeing we are in exile, under their sovereignty!⁠" Rabbi Joshua ben Levi preferred to read the words as the following message: "if you want them to be afraid of you, what can you do to ensure this? Be very careful with Torah observance, i.e. ונשמרתם מאד.⁠" This expression has been used by the Torah also when warning us to protect our lives through maintaining our physical health (Deut. 4,15).
וייראו מכם – בשני יודי״ן בשביל י׳ ברכות שנתברך יעקב.
ויראו מכם – לא יתחילו להלחם בכם, וכן ונשמרתם מאד – שלא תתחילו ותתגרו בם.
התועלת השלש עשרה הוא להודיע שבענין ירושת הארץ יצטרכו שני תנאים האחד זכות ישראל והאחד רשע הגוים ההם שיהיה בצד שיהיה שלם עונם כמו שבארנו באמרו כי לא שלם עון האמורי עד הנה וזה אמנם הוא לעת תמוט רגלם כי י״י יתעלה יבקש בכל הדברים הסיבות הנאותות ואף על פי שהוא שליט לעשות כל אשר יחפוץ כמו שביארנו בספר מלחמות השם ולזה תמצא שהזהיר התורה שלא יתגרו מלחמה את בני עשו ואת בני עמון ומואב כי לא יתן להם מארצם נחלה כי אף על פי שבני אלו האומות היו רשעים הנה לא שלם עונם עדין. ואולם עון האמורי שלם ולזה ירשו את סיחון ועוג. אף על פי שסיחון כבש ארץ מואב לא לקחוה ישראל מיד מואב כי אם מיד האמורי וזה לא מנע מהם השם יתעלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ד-ה) אמנם ראתה חכמתו שילכו ראשונה אצל האומות אשר לא גזרה חכמתו שיעשו אותם מלחמה כמו שאמר בבני עשו ויראו מכם ונשמרתם מאד אל תתגרו בם וגו׳ כי אפשר שאף על פי שהיו יראים מהם עדין לא שלם עונם שיזכו אלה וינצחום. וכן ויאמר ה׳ אלי אל תצר את מואב וגו׳ וכן נאמר וקרבת מול בני עמון אל תצורם וגו׳.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

והנה אמר ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר וייראו מכם ונשמרתם מאד כלומר אינני מונע מכם ארצם לפי שהם חזקים מכם. כי זה הוא בהפך כי הם יראים מכם. וזה ממה שיורה שהם קרובים להכבש.
ולזה סמך מיד ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו. שהוא מדת החושך ומקום החושך. כדכתיב כי הנה החשך יכסה ארץ. ואנו בטוחים שאנו סובלים עול גלות אדום כמו שהוזהרנו בכאן. ועלינו יזרח ה׳ וכבודו עלינו יראה.
וייראו מכם ונשמרתם מאד – אמת כי צבא המלחמה {ד} הבוטח בגבורתו על נקלה אויביו ינצחוהו כי לא ישמר מהם בבטחו בכחו ועוצם ידו. אמנם מי האיש הירא עיניו לנכח יביטו ותמיד יראה בשונאיו שלא ירעו לו ולא יאונה לו כל און. לכן אמר לפי שבני עשו יראים מכם ויתנו לב להמלט מידכם. לכן ונשמרתם מאד ראוי שתשמרו מאד מהם כי ביותר צריך לפחד מהאיש ירא מן האיש אשר איננו ירא:
אתם עברים – כאשר תהיו עוברים וגו׳ ונשמרתם מאד:
בגבול אחיכם – לפי שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע, לפיכך יעקב ובני עשו הם באחוה:
וייראו מכם – כלומר איני מונע מכם ארצם לפי שהם חזקים מכם, כי הדבר בהפך שהם יראים מכם, אלא מפאת האחוה, כי להיותו בן יצחק נתתי לו את הר שעיר:
ונשמרתם מאד – ומהו השמירה, אל תתגרו בם:
בגבול אחיכם בני עשו – הנכון כדברי רשב״ם והמעמר, שאין אלו אותו אדום, שנטו ישראל מעליו. ואם תאמר והיכן מצאנו לחלק בין אדום ובין עשו? אומר אני כי הכתוב עצמו חילק ביניהם, כי שם (במדבר כ׳{:י״ד}) הזכיר מלך אדום, וכאן לא הזכיר מלך אלא בני עשו, ואחר שמצאנו אז נבהלו אלופי אדום {שמות ט״ו:ט״ו}, יש לנו לומר כי קצת מבני עשו היו תחת מלך אדום, וקצתם חפשים, ועליהם אלופים, והם למיעוטם לא מלאם לבם למנוע את ישראל מעבור בגבולם. ואמנם מה שכתוב ברשב״ם: זה פירוש רבינו, אבל לי הצעיר אין נראין דבריו בזה וכו׳, נראה לי ברור שאינם דברי הרשב״ם, אלא תוספת שהוסיפו אחרים בגליון, ואולי הם דברי הסופר המעתיק, וכן למטה פסוק י״ד יש ברשב״ם תוספת, תחלתה ואני הצעיר אומר, ושם דבריו דברי הבל, כי המעפילים הוכו מיד, ולא היו כל העדה ולא רובה, אלא מיעוטה.
וייראו מכם – הם לא יפתחו נגדכם במלחמה; ונשמרתם מאד: אך היזהרו מאוד שלא לפגוע בהם אפילו פגיעה קלה. או ליתר דיוק: הם יראים שיסבלו רבות מידכם; שכן הם סבורים שלאחר המסע הארוך במדבר, הנכם מורעבים וחסרי כל, ושעתה עם כניסתכם לראשונה לארץ נושבת, תחטפו כל דבר שתוכלו להניח ידכם עליו. אנא, שלטו בעצמכם והראו להם שההפך הוא הנכון.
(ד-כג) השאלות (ד-כג):
לאיזה ענין ספר כאן ענינים אלה שאינם דברי תוכחה וכבר נזכר בתורה ודברים רבים מהנ״ל בתורה לא זכר ודברים רבים זכר ולא מהצורך לדעת אותם כמו מ״ש האמים לפנים ישבו בה ובשעיר ישבו החורים, והעוים היושבים בחצרים:
(ד) ואת העם צו לאמר – הנה באשר הודיע בפ׳ חוקת ששלח מלאכים אל מלך אדום שיניח אותם לעבור בארצם ולא נתן אותם עבור בגבולו ויט ישראל מעליו, וכן שלחו למלך מואב ולא אבה כמ״ש (שופטים יא) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה, ויפלא בעיני הדורות הבאים מדוע לא נכנסו ביד חזקה, זאת שנית הלא בתחלת הארבעים שנה אמר ובואו הר האמורי ואל כל שכניו שפי׳ בספרי שהם ארץ אדום ועמון ומואב, שרצה שיכבשו אז את הארצות האלה ואיך נשתנה הדבר עד שלא לבד שלא כבשו ארצות האלה לא נתנום אף לעבור דרך ארצם, לכן הודיע שעתה ע״י חטאם לא רצה ה׳ לתת להם ג׳ ארצות אלה שהם קיני וקנזי וקדמוני שלא ינתן להם עד ימות המשיח ולעת עתה נתנם לבני עשו שהיו מזרע אברהם ולבני לוט שהיו ממשפחתו שהם ישבו בם עד יזכו ישראל ויירשום מידם כמ״ש אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם. והענין כי אף שהובטח לא״א עשרה עממין, לא החליט שיתן לישראל את כלם תיכף, שתחלה היה די להם בארץ ז׳ עממין כי לא היו עם רב, וכמ״ש בסוף משפטים שיגרשם מעט מעט פן תהיה הארץ שממה וכמש״ש עד אשר תפרה ונחלת את הארץ ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים, אולם קודם שלוח מרגלים שא״ל ובואו הר האמורי ואל כל שכניו שהם ארץ אדום ועמון ומואב היה ברצון ה׳ להפרותם בדרך נס עד שיצטרכו לכל הארצות האל וכמ״ש משה ה׳ אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וכמש״פ שם שאמר כן בדרך החלטה ממה שראה שרוצה לתת להם ג׳ ארצות אלה, אולם אחר חטא המרגלים לא היו ראוים לנסים אלה לא יכול לתת להם ג׳ ארצות אלה שיהיו שממה ורבה עליהם חית השדה והניחום ביד אדום ועמון ומואב שהיו מזרע אברהם וממשפחתו לקיים מה שהבטיח לאברהם, וע״כ הזהיר אותם עתה ואמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו והגם שייראו מכם ובנקל תוכלו לכבוש אותם בכ״ז ונשמרתם מאד
ואת העם צו לאמר אתם וגו׳ – דלמה לא כתיב זה מקודם צו את העם לאמר פנו לכם וגו׳ אלא לפי הדרש הוא נכון דפנו לכם הוא רמז לדורות המאוחרים.⁠1 ולפי הפשט הוא משום דזה2 תלוי בארון ובמשה. והעם נגרר אחריהם.⁠3
אתם עברים בגבול אחיכם – האף שגם עד כה עברו בצד שעיר4 מ״מ לא היו עוד בגבולם ממש ועתה הנכם מוכרחים לעבור דרך ארצם ממש.⁠5 מש״ה ייראו מכם שמא בדעתכם לעבור לצפון לרוחב הארץ לארץ ישראל.⁠6 וגם יהיה המון רבה, ושמא יתגרה מי מכם אתם.
אחיכם בני עשו הישבים בשעיר – דייק הקב״ה דוקא אלו נקראים אחיכם. אבל עמלק ותימן ועוד הרבה ארצות שנתיישבו מבני עשו,⁠7 אין להם דין אדום8 ולא נקראו אחים. שהרי כבר כתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק9 אך יושבי שעיר חלקו נחלת אברהם אבינו בתוך ישראל10 מש״ה נקראו אחים לישראל.⁠11
ונשמרתם מאד12 – שלא תגרמו להם דבר שיהיו יראים13 וכבר ביארנו בפ׳ חקת דמש״ה שלח משה מלאכים למלך אדום שיניחנו לעבור בו כדי שיהי׳ מבין מזה שאין לו לירא מישראל.
1. ורק פסוקנו ״ואת העם צו לאמר״ עוסק בעם ישראל בשנת הארבעים.
2. מסע העם.
3. על כן אינם מוזכרים בקשר למסע ״רב לכם... פנו לכם״, אלא רק בפסוקנו בענין של ״אל תתגרו בם״ וכו׳.
4. ״ונסב את הר שעיר ימים רבים״.
5. מן המערב למזרח.
6. כפי שהכי פשוט לעשות – לחתוך ישר לא״י מדרום לצפון.
7. בראשית (לו,טו) ״אלה אלופי בני עשו... אלוף תימן... אלוף עמלק״.
8. וכן כתב הרמב״ן בבראשית (לו,יב), וכעין זה ברבינו בראשית (לו,א) ושם (פסוק ל״א), ועיין עוד בזה.
9. לא כ״כ ברור, שהרי דרשה זו מוציאה גם את בני שעיר.
10. כמבואר ברש״י בפסוק ה׳ ד״ה ירושה לעשו.
11. ועיין ברמב״ן על אתר, וצ״ע.
12. ממה להישמר? שהרי האיסור להתגרות בם מוזכר בפסוק הבא. רש״י אכן מפרש ׳ומהו השמירה – אל תתגרו בם׳, אך רבינו מפרש אחרת.
13. ושיעור הכתוב ״ויראו מכם ונשמרתם מאד״ – תשמרו מאד לא לגרום להם להיות ייראים מכם.
במקום הזה וכן הלאה פסוק כ״ט מסופר שבני ישראל עברו בשלום דרך גבול בני עשו, וכי הללו מכרו להם מצרכי אוכל, אבל בבמדבר כ׳:י״ח מסופר שהאדומים מנעו את ישראל בכח החרב מלעבור דרך ארצם. אמנם גם אצלנו נזכר שהאדומים לא נתנו את ישראל לעבור בגבולם. הרי בפסוק א׳ נזכר: ונסב את הר שעיר ימים רבים. סיבוב זה מסביב להר שעיר היה רק כתוצאה של סירוב מלך אדום לתת להם מעבר דרך ארצו.
בכל אופן יש צורך למצוא פתרון לסתירה. יש לנו פתרון מספיק בהחלט שניתן על ידי כמה פרשנים, וביניהם ראומר (צוג דער איזראעליטען דורך די וויסטע, 1937, עמוד 44 והלאה). הוא אומר: ״הררי אדום יש להם שיפוע גבוה ותלול מאד לצד מערב כלפי גהור ונחל הערבה. אבל לצד מזרח הם מתרוממים רק מעט על מדבר ערב. האדומים היו מוכנים להתנגד בחרב כלפי התקפה אפשרית של ישראל מצד גהור, אבל כיון שראו את המון בני ישראל אחרי סיבוב הר שעיר, במזרח, בשטח החלש ביותר של ארצם, אבדו את אומץ לבם, ומכרו להם אוכל ומים בשלום״.
הערה זאת היא נכונה, כפי שהננו יכולים לראות גם בבמדבר וגם בדברים. אחרי שסבבו בני ישראל את הר שעיר אמר להם ה׳ (פסוק ג׳), שעכשו יפנו צפונה. כאן היו מוכרחים שוב לעבור בגבול בני עשו בצד מזרח; אבל כאן לא בקשו ישראל רשות מעבר, אלא ה׳ הבטיח להם שהאדומים ייראו מהם ולא יעיזו למנוע את המעבר. יחד עם זה ניתנה הוראה לישראל, לא לנהוג כלפי אדום בצורה אויבת, אלא לקנות מהם אוכל בכסף. גם בסיפור הנזכר בבמדבר מתקבל מעצמו שישראל עברו בגבול עשו מצד מזרח, כי לא היה אפשר לעקוף אותו ולהגיע במשך החדשים המעטים עד ערבות מואב. השוה הנגסטנברג ג׳ 283 ואת פירושי שולץ וקייל.
אמנם אפשר לפרש גם כמו הרשב״ם, לוצטו ואחרים, ש״בני עשו היושבים בשעיר״ אינם זהים עם האדומים שעמדו תחת ממשלתו של מלך. בני עשו היו שבטים בני חורין שעמדו תחת שלטון אלופים. אם כי מלך אדום הרגיש את עצמו די חזק כדי להדוף התקפה מצד בני ישראל, יתכן ששאר השבטים לא העיזו לעשות דבר כזה, בפרט כיון שגבול ארצם היה חלש, ואיפשר בקלות את המעבר.
בגבול – ולא ״על גבול״. כלומר דרך שטחם, ולא על יד תחומם.
וייראו מכם – מפני ששטח זה ניתן להכבש בקלות מצד מזרח.
ונשמרתם מאד – השמרו לכם מלנהוג בצורה אויבת כלפי שטח זה.
ואת העם צו לאמר כו׳ אל תתגרו בם כו׳ – ולהלן במואב ועמון אמר למשה אל תצר כו׳, אל תצורם ואל תתגר בם מלחמה, מפני כאשר אמרו בפרק י״נ אין זרעו של עשו נופל אלא ביד זרעו של רחל כו׳, לכן משה שהיה מזרעה של לאה, לא יכול להתגר בם מלחמה, רק שהעם היה צריך לצות שבהם יש יוסף ובנימין זרעו של רחל.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םפירוש מחכמי צרפתחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ה) אַל⁠־תִּתְגָּר֣וּ בָ֔םא כִּ֠י לֹֽא⁠־אֶתֵּ֤ן לָכֶם֙ מֵֽאַרְצָ֔ם עַ֖ד מִדְרַ֣ךְ כַּף⁠־רָ֑גֶל כִּֽי⁠־יְרֻשָּׁ֣ה לְעֵשָׂ֔ו נָתַ֖תִּי אֶת⁠־הַ֥ר שֵׂעִֽיר׃
Do not contend with them, for I will not give you of their land, not even for the sole of the foot to tread upon, because I have given Mount Seir to Esau for a possession.
א. אַל⁠־תִּתְגָּר֣וּ בָ֔ם =א⁠(ס),ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3 <תתג֣רו מלעיל? לא כן, מלרע>
• דפוסים וקורן=<אַל⁠־תִּתְגָּ֣רוּ בָ֔ם> (מונח מלעיל נסוג אחור)
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראפירוש מחכמי צרפתר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לָא תִתְגָּרַן בְּהוֹן אֲרֵי לָא אֶתֵּין לְכוֹן מֵאֲרַעְהוֹן עַד מִדְרַךְ פַּרְסַת רְגַל אֲרֵי יְרוּתָּא לְעֵשָׂו יְהַבִית יָת טוּרָא דְּשֵׂעִיר.
quarrel not with them; for I will not give you of their land, not so much as you may tread upon with the sole of the foot; for the inheritance of Mount Seir I have given to Esau.
לא תתגרון בהון סדרי קרבה ארום לא אתן לכון מן ארעהוןא עד מדרס כפה דרגלה ארום ירתו לעשוב יהבית ית טורא דגבלה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן ארעהון״) גם נוסח חילופי: ״מארעכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לעשו״) גם נוסח חילופי: ״דע׳⁠ ⁠⁠״.
לא תיתגרון בהון ארום לא אתן לכון מארעתהון עד כמיסת פרסת ריגלא ארום ירותא לעשו יהבית ית טוורא דגבלא מטול איקרא דעבד לאבוי.
provoke them not; for of their land I have not given you as much as the sole of the foot; for I have given Mount Gebal an inheritance unto Esau on account of the honor which he did unto his father.
אל תתגרו בם [וגו׳]. כי אני חייב לתת לעשו שכר שכיבד אביו והמתינו.
עד מדרך כף רגל – הוא אשר אמר דרך כוכב מיעקב (במדבר כ״ד:י״ז).
כף רגל – אותו רגל שאמר תרמסינה רגל רגלי עני פעמי דלים (ישעיהו כ״ו:ו׳).
כי ירשה לעשו1ירושה היא מאברהם שעשר עממים כרתי ברית עם אברהם שאתן לך את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני.
1. ירושה היא מאברהם שעשר עממים כרתו ברית עם אברהם עיין רש״י על התורה וכן במדרש ב״ר פמ״ד אות כ״ג.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לַא תַּתַּחַרַּשֻׁוא בִּהִם לִאַנִּי לַא אֻעטִיכֻּם מִן בַּלַדִ הִם וַלַא וַטאַתַּ קַדַמֵ לִאַןַ גַבַּלַ שַׁעִירַ קַד אַעטַיְתֻהֻ לִעִסַאוַ ורַאתַּ׳תַּ
אל תתגרו בהם, היות ואני לא אתן לכם מן ארצם ולא-מדרך כף רגל, כי את-הר שעיר כבר נתתי אותו לעשו, בירושה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ה) עד מדרך כף רגל – אפילו כדי מדרך כף רגל. [כלומר: אפילו מקום דריסת הרגל איני מרשה לכם לעשות בארצם שלא ברשות.]⁠א
ומדרש אגדה:⁠1 עד שיבא יום דריכתב כף הרגל על הר הזיתים, ועמדו רגליו וגו׳ (זכריה י״ד:ד׳).
ירשה לעשו – מאברהם. עשר עממים נתתי לו, שבעה לכם, וקני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר, אחת מהם לעשו, ושתים לבני לוט. בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיה אומר על אשתו: אחותי היא (בראשית י״ב:י״ט), עשאו כבנו.
1. השוו תנחומא בובר דברים הוספה ו׳.
א. ביאור זה מופיע בכ״י לייפציג 1 כתוספת של ר׳ שמעיה מפי רש״י (״ר׳ צוה להגיה. כך כתב רבנו שמעיה.⁠״ התוספת מופיעה בלי ציון בכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917, דפוס רומא. התוספת חסרה בכ״י מינכן 5 (ובמקומו: ״זהו פשוטו״), ליידן 1, אוקספורד 34.).
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917: ״דריסת״.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

(5) עד מדרך כף רגל – This means, Even מדרך כף רגל, as much as to say: even only treading with the feet (a single step). The text means, I do not permit you to pass into their land without their permission.
A Midrashic explanation is: I shall not give you of their land until there come the day of the treading of the sole of foot upon the Mount of Olives (the Messianic period), as it is said, "And his feet shall stand [in that day upon the Mount of Olives etc.]" (Zekharyah 14:4).
ירשה לעשו [I HAVE GIVEN MOUNT SEIR] TO ESAU AS AN INHERITANCE – from Avraham. The territory of ten clans I gave (promised) him (Avraham); seven of them will be yours (the seven clans of Canaan), and the Kenites, the Kenizzites and the Kadmonites, – who are Ammon, Moab and Seir – one of them already belongs to Esau, and the other two to the children of Lot (cf. Bereshit Rabbah 44:23; and Rashi on Bereshit 15:19); as a reward because he (Lot) went with him (Avraham) To Egypt, and kept silent about what he said regarding his wife, "She is my sister", he treated him as his son (and therefore he, through his children Amon and Moab, inherited part of the land promised to him) (cf. Rashi on Bereshit 19:29 and Bereshit Rabbah 51:6).
פס׳: אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל – ר׳ מאיר אומר עד שידרוך כף רגלו של משיח שנאמר בו (במדבר כ״ד:י״ז) דרך כוכב מיעקב שנא׳ (עבדיה א׳:ח׳) וירשו הנגב את הר עשו והשפלה את פלשתים וגו׳ וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד ירשו את ערי הנגב. ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה:
כי לא אתן לכם מארצם – וכן כת׳ במואב: אלא תצר את מואב (דברים ב׳:ט׳), וכן בבני עמון: אל תצורם (דברים ב׳:י״ט). כל האזהרות הללו הוצרך משה להודיע עכשיו, פן ירך לבבם לאמר: אם רצון הקב״ה לתת לנו נחלה ויכולת בידו, למה לא הוריש לנו אלה האומות שעברנו דרך עליהם.
לכך הודיעם עכשיו שהקב״ה לא חפץ בדבר, שהרי נתנה הקב״ה להם, ככתוב בכלם: כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, כי לבני לוט נתתי אתב ער ירושה (דברים ב׳:ט׳) וגם בעמון: כי לבני לוט נתתיה ירושה (דברים ב׳:י״ט), לכבוד אברהם שקרוביםג היו.
א. כן בפסוק ובדפוס ראשון. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): לא.
ב. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: נתתיה.
ג. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: שקרוביו.
כי לא אתן לכם מארצם [DO NOT PROVOKE THEM (the descendants of Esau)] FOR I WILL NOT GIVE YOU OF THEIR LAND: A similar idea is expressed about the Moabites (2:9), “Do not harass the Moabites [or provoke them to war],” and about the Ammonites (2:19), “Do not harass them [or start a fight with them].” Moses had to tell the Israelites at this particular point about all of these warnings lest their courage falter1 and they might say, “If God really wanted to bring us to our promised land and if He has the ability to do so, why did He not vanquish for us all of those nations which we passed along the way?”
That is why Moses told the Israelites now that God had not wanted [the Israelites to capture the territory of all those nations], because God had allocated those territories to those nations. That is what the text says about all of them: [concerning the descendants of Esau it says (in our verse),] “I have given Mount Seir as a possession to Esau”; [concerning the Moabites it says (in verse 9),] “I have assigned Ar as a possession to the descendants of Lot”; and also concerning the Ammonites [it says (in verse 19),] “I have assigned it as a possession to the descendants of Lot.” [God assigned all these territories to these peoples] in Abraham’s honor,⁠2 for they were his relatives, just as He did for Israel.⁠3
1. The phrase ירך לבבם (based on the language of Deuteronomy 20:8) is well chosen here. In that context it also refers to troops being afraid on their way to battle.
2. See this idea – that these three nations received their inheritance in order to honor Abraham – in Rashi (vs. 5, s.v. ירשה לעשו) at greater length and in a more midrashic formulation.
3. The phrase Rashbam uses here, כאשר עשה לישראל, does not fit smoothly into the flow of ideas in the comment.
It is possible that Rashbam is offering here an interpretation of the troubling phrase in vs. 12, “the descendants of Esau dispossessed them ... just as Israel did (כאשר עשה ישראל) in the land that they were to possess.” That phrase implies that the conquest of Canaan had already taken place when this verse was written, a conclusion that would trouble most traditionalists. Rashbam himself emphasizes in his commentary here that these verses are written and said by Moses.
Accordingly, Rashbam may be explaining here that the phrase כאשר עשה ישראל may mean “just as He did for Israel” (כאשר עשה לישראל). In other words, God assigned territories to all these nations that are relatives of the Israelites, and He did the same for the Israelites themselves. See Nahmanides (commentary to vs. 10) who offers the same interpretation (a number of years after Rashbam). Cf. Rashbam’s commentary to 4:38 below, and note 18 there.
In note 61 to Rashbam’s commentary to Numbers 22:1 I discussed the arguments that might suggest that Rashbam had a “liberal” position about the authorship of the Torah. (See also note 10 above.) Here the evidence suggests that Rashbam sees Moses as the unquestioned author of these verses. Cf. Rashbam’s younger contemporary, Andrew of St. Victor, who writes here (p. 196) that the phrase, “just as Israel did in the land that they were to possess,” (or perhaps the whole verse or the whole section?) was added to the Torah by Ezra. Modern critics also see this phrase as evidence of late authorship. See e.g. Driver: “The words could clearly not have been penned until the Israelites had taken possession of Canaan.”
אל תתגרו בם – כמו: יגרה מדון (משלי כ״ח:כ״ה), כענין תנועה ושבוש.
CONTEND NOT WITH THEM. The word titgaru (contend) is similar to the word yigareh (strife) in stirreth up strife (Prov. 28:25). It means to disturb and err.⁠1
1. Strife is caused by disturbance and distance from that which is normal.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

עד מדרך כף רגל – אפילו דריכת הרגל בה איני נותן לכם רשות שלא ברצונם,
ובמדרש עד מדרך כף רגלם עד שיבא יום דריכת הרגל על הר הזיתים, שנאמר (זכריה י״ד) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. ובמקום אחר דרשו, עד מדרך כף רגל עד (ישעיהו ס״ג) פורה דרכתי לבדי.
כי ירושה לעשו – מאברהם, עשר עממין נתתי לו לאברהם, שבעה שלכם, וקיני וקנזי וקדמוני הן של עמון ומואב ושעיר, נתתי אחת מהן לעשו והשתים לבני לוט.
עד מדרוך כף רגל, "even the right to set foot.⁠" God forbade the Israelites to set foot in the territory of the Edomites unless specific permission had been obtained.
A Midrashic approach mentioned by Rashi: the word עד is understood as indicating a time in history, i.e. until the day comes when the Lord's "feet" are described as standing on the Mount of Olives ushering in the redemption and the destruction of Edom and all it stands for (Zecharyah chapter 14). Another view expressed in Devarim Rabbah (Lieberman edition 24), also understanding the word עד as a reference to a certain point in time, links setting foot on Edom's territory to Isaiah 63, a chapter in which the prophet deals with God returning from making war against Edom. In verse 3 of that chapter we read (God speaking) "I trod out a vintage alone...their life-blood bespattered My garments and all My clothing was stained.⁠"
כי ירושה לעשו, "for it is an inheritance for Esau.⁠" This claim goes back to Avraham. God said that He had allocated the territory of 10 nations to the descendants of Avraham, seven to the Israelites, whereas the territories of the Keyni, the Kenizi, and the Kadmoni were given to Ammon, Moav and Se'ir. One of these territories was allocated to Esau, the other two to the descendants of Lot (Rashi).
עד מדרך כף רגל – עד דרך כוכב מיעקב עד שיבא זמן שנאמר פורה דרכתי לבדי כף רגל לעת תמוט דגלם עד שיגיע תדמסנה רגל רגלי. עני וגו׳.
ירושה לעשו – בגימטריא בשביל מצות כיבוד.
והנה זכר כי השם יתעלה צוה לישראל שלא יתגרו למלחמה בבני עשו כי השם יתעלה לא יתן להם מארצם עד מדרך כף רגל ולזה לא יהיו נעזרים במלחמה ההיא מהשם יתעלה והנה אמר כי הם ייראו מאד מישראל להעיר אותם שאם לא יתנו אותם לעבר בגבולם בסבת יראתם מהם הנה עם כל זה ישמרו להלחם עמהם.
כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר – הרצון בזה מפאת ההשגחה הכוללת אשר תמשך מהשם יתעלה מאומה אומה וצוה אותם שאם יעברו בו יקנו מאתם אוכל ומים לשתות ולא יקחו דבר בחזקה וכן מצאנו שעשו ישראל כי שלחו למלך אדום שיניחם לעבור בארצו ואמרו לו שאם ישתו מימיו יתנו מכרם וכאשר לא רצה זה מלך אדום נטו מגבולו כמו שנזכר בפרשת פרה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

עד מדרך כף רגל אפילו מדרך כף רגל. דעד ועד בכלל כאילו אמר לא אתן לכם רשות למשול על ארצם אפי׳ עד דרוס׳ רגל כדי שתעברו משם דרך העברה בעלמ׳ שלא ברשותם וכמוהו לא נשא בהם עד א׳ אפי׳ אח׳:
ועם כל זה אני מצוה אתכם שתשמרו עצמכם מלהלחם בם. וזה מפאת האחוה. ושלא תתגרו בם מלחמה כמו שעשיתם עם האמורי שרציתם להלחם עמם על אפי ועל חמתי. ירצה באל תתגרו בם מלחמה שלא יכוונו לא לירש את הארץ. ולא להכות את העם ולא לשלול שלל כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר.
אחר כך ספר צוואת השם על בני עשו כאומרו אל תתגרו בם – להורות שבעבור זכות הצדיק יצחק אבינו. שכבדו מכל הבנים כאומרו בן יכבד אב זה עשו. רצה השם שלא יקחו ארצם ולא יתגרו בם. וזה להורות לנו שראוי לנו בגלותינו לסבול עול עשו על שכמנו. ולתת מקום לשעה כמוזכר בואלה הדברים רבה.
וזה שאמר כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל. עד שיבא אותו יום של דריסת הרגל דכתיב ועמדו רגליו ביום ההוא. כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. לפי שהוא טמא וטמא יקרא. כי הר שעיר הוא מקום הטומאה והשדים דכתיב ושעירים ירקדו שם.
אפילו מדרך כף רגל וכו׳. ואין פירושו ״עד מדרך כף רגל״ – אבל מדרך כף רגל רצה ליתן להם, דאם כן למה לא עברו את גבולם, אלא ״עד״ – ועד בכלל (ברכות כו ע״ב), שמדרך כף רגל גם כן אין ליתן להם:
ומדרש אגדה כו׳. לפי מדרש אגדה (תנחומא ישן דברים ו) ״עד״ – ולא עד בכלל (ברכות ריש כז.), כמו שהוא בשאר מקום:
אל תִתְגָר֣וּ בם: מלרע, שהגלגל ברי״ש בספרי׳ כ״י מדוייקים, ובדפוסי׳ קדמוני׳. [אַל⁠־תִּתְגָּר֣וּ].
אפילו מדרך כף רגל כו׳. דעד ועד בכלל, כאילו אמר לא אתן לכם רשות למשול על ארצם, אפי׳ דריסת רגל לעבור דרך העבר׳ בעלמא דרך ארצם שלא ברשות. וכמוהו לא נשאר בהם עד אחד (שמות י״ד:כ״ח) אפילו אחד:
לעבור בארצם שלא ברשות. דאל״כ קשה למה שלח משה למלך אדום שיניחם לעבור דרך ארצו, כיון שהקב״ה צוה שלא לעבור בו. לכך פי׳ שלא ברשות, אבל ברשות היו רשאין לעבור:
עד שיבא יום דריסת כף וכו׳. דלפי פשוטו קשה הל״ל אף מדרך וגו׳, למה נקט לישנא של השיעור זמניי שהוא לשון עד. לכן מביא מדרש האגדה:
בשכר שהלך אתו למצרים כו׳. ר״ל הא העשר עממים לאברהם ניתנו ולמה ניתנו אלו שתים ללוט, לכן פי׳ בשכר:
Even as much as a footstep, etc. The word עד means, "Up until — and including.⁠" It is as if Hashem said to them, "I will not permit you to have any control over their land, even as much as a footstep, to just pass through, without their permission. A similar use [of the term עד] is found in the verse (Shemos 14:28) עד אחד (Not one of them).
To pass through their land, unless they grant you permission. Otherwise, there is a difficulty: Why did Moshe ask the king of Edom to let them pass through his land, although Hashem forbade it? Therefore, Rashi explains: "Unless they grant you permission.⁠" But with permission, they were allowed to pass through.
Until the day comes when there will be footsteps, etc. There is a difficulty with the literal interpretation of this verse, for it should have only said, אף מדרך (even a footstep).). Why does Scripture use the term עד (until), which denotes a time period? Therefore, Rashi quotes the homiletic explanation.
As a reward for his going along with him [Avrohom] to Egypt, etc. Rashi is answering the question: Hashem promised to give ten nations to Avrohom. Why then did He give these two to Lot? Therefore, Rashi explains: As a reward.
לא אתן וגו׳ מדרך כף וגו׳ – פירוש אין אני נותן לך לעבור בארצם כדי שתוכל לכופם עליו, אבל אם בני עשו יתרצו להניחם לעבור בארצם אין ה׳ אוסר עליהם הדבר, ולזה שלחו מלאכים בדברי אחוה וריצוי אם ירצו לתת להם מדרך כף רגליהם לעבור בארצם.
לא אתן…מדרך כף רגל, "I will not give you…as much as for the sole of your foot, etc.⁠" Moses meant that God would not allow the Israelites to traverse the land of Edom in order to impose their will upon them. However, if the people of Edom would volunteer for the Israelites to pass through their country on their way to the West Bank, God would not forbid them to do so. This was the reason for sending messengers to sound out the Edomites on the subject.
אל תתגרו בם – כמו יגרה מדון (משלי כ״ח כ״ה), וענינו הסכסוך והריב:
עד מדרך כף רגל – אפילו חלק קטן מקום דריסת כף רגל לא אתן לכם:
כי ירשה לעשו – כלומר השם נתן בלב עשו ללכת להלחם עם בני שעיר החורי, וסייעו במלחמה ההיא עד שהשמידום וישבו תחתם, כי כך כיונה החכמה העליונה לתת את הר שעיר ירושה לעשו, וכן בעמון ובמואב הזכיר הכתוב הירושה שנתן השם להם, וכל האזהרות האלה הוצרך משה להודיע עכשיו, פן ירך לבבם לאמר, אם חפץ הקב״ה לתת לנו נחלה והיכולת בידו, למה לא הוריש לנו אלה האומות שעברנו דרך עליהם, לכך הודיעם עכשיו שהשם לא חפץ בדבר כי נתן לשלשת האומות האלה ירושתם, ואין לישראל זכות אלא בארץ כנען שהבטיח ה׳ לאבותם, וטעם שנתן ה׳ ירושה לעשו ולבני לוט, לכבוד אברהם שקרובים היו:
אל תתגרו בם – ״גרה״ קרובה באופן הגייתה ל״קרא״, ״קרה״: להפוך אדם או דבר לכיוון אחר, או לגרום לו לנוע בכיוון אחר (עיין פירוש, בראשית יט, ח); מכאן גם ״ירה״, יריית חצים. ״יְגָרֶה מָדוֹן״ (משלי טו, יח): להסעיר את הרגשות עד כדי כך שאנשים ירימו יד זה על זה, להסית אותם לתקוף זה את זה. ״התגרה ב⁠־״: להפוך לכועס על אדם, לפתח בעצמו רגשות איבה כלפי אדם.
כי ירשה וגו׳ – על כל האומות נאמר: ״בהנחל עליון גוים״ (להלן לב, ח), ומכאן אנו למדים שהשגחת ה׳ סייעה ביד השבטים השונים של המין האנושי למצוא את נחלתם עלי אדמות. אך על האומות שיצאו ממשפחת אברהם נאמר בייחוד שה׳ נתן להם את ארצם ״כירושה״; על צאצאי עשו נאמר: ״ירשה לעשו נתתי״, וכעין זה נאמר על עמון ומואב (להלן פסוקים ט,יט).
ישראל חייב לזכור זאת בעת שהוא מקבל את ארצו מאת ה׳, ובכך ייווכח ישראל שהשגחת ה׳ מושלת בגורל האומות גם מעבר לגבולות ישראל. וכאשר ישראל יתפוס את מקומו בין האומות, יהיה עליו לכבד את זכותן לארצן. אל לו לישראל לראות עצמו כעם כובש המטיל חיתיתו על שאר האומות, כך ששום אומה לא תוכל לשכון לבטח בארצה. אלא על ישראל להגביל את פעולותיו וגבורותיו הצבאיות לתפקיד כיבוש הארץ האחת שה׳ ייעד עבורו והבטיח לו עוד מראשית ההיסטוריה שלו.
כך גם לומדים חז״ל (נזיר סא.) מהאמור כאן, ״ירשה לעשו נתתי״, שזכות הירושה, שהיא אחת מעמודי התווך של כל התפתחות חברתית, נוהגת גם בדיני בני נח, ושה׳ בעצמו נתן כאן תוקף לזכות זו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ה) שאל תתגרו בם – כי בזה״ז לא אתן לכם מארצם באשר עתה נתתי ירושה לעשו שיורש אותה ממתנת אברהם:
ערי הפרזי. כמו עיר פרוצה אין חומה וז׳ מתחלפת בצ׳.
תתגרו – משורש גרה, להלן בפסוק ט׳ מחובר עם המלה מלחמה.
כי ירושה וגו׳ – מודגש כאן, שגם בני עשו (כמו להלן פסוק ט׳ ופסוק י״ט מואב ועמון) בתור קרובים לישראל, קיבלו כמו ישראל (פסוק י״ב) את ארצם מאת ה׳ בתור ירושה. ראה הלאה לפסוק יב.
אל תתגרו בם – א״ר יודן ב״ר שלום, כתיב (מלכים א י״א) כי ששה חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום, אמר לו הקב״ה, אני אמרתי לך אל תתגרו בם ואתה בקשת להתגרות בם, חייך שאינם נמנים לך.⁠1 (ירושלמי ר״ה פ״א ה״א)
1. דבמנין שנות מלכות דוד מצינו סתירות הכתובים, דבמלכים א׳ (ב׳) כתיב והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה, בחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנה, ובשמואל ב׳ (ה׳) כתיב בחברון מלך שבע שנים וששה חדשים, הרי דבמספר הכולל לא חשיב ששה חדשים אלה, ויש בירושלמי עוד טעם על מניעת מספר זה. ועיין מש״כ בזה בפ׳ ויגש בפ׳ כל הנפש הבאה לבית יעקב.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראפירוש מחכמי צרפתר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ו) אֹ֣כֶל תִּשְׁבְּר֧וּ מֵֽאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וַאֲכַלְתֶּ֑ם וְגַם⁠־מַ֜יִם תִּכְר֧וּ מֵאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וּשְׁתִיתֶֽם׃
You shall purchase food from them for money that you may eat; and you shall also buy water from them for money that you may drink.'"
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחיימושב זקניםאברבנאלצרור המורר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

עֲבוּרָא תִּזְבְּנוּן מִנְּהוֹן בְּכַסְפָּא וְתֵיכְלוּן וְאַף מַיָּא תִּזְבְּנוּן מִנְּהוֹן בְּכַסְפָּא וְתִשְׁתּוֹן.
You shall buy provision of them with silver, that you may eat; and water, with, silver, that you may drink;
מזון אלית אתון צריכין מזבון מן לוותהוןב בכסף דמנה נחית לכון מן שמיא ולהוד מיין לית אתון צריכין מזבון מן לוותהוןג דבירה דמיא סלקא עמכון לראשי טווריה ולחל⁠(ת)⁠תה עמיקתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״לית אתון ... עמיקתה״) נוסח אחר: ״תזבנון מן לוותהון בכסף ותיכלון ואוף מיין תזבנון מן לוותהון בכסף ותשתון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מזבון מן לוותהון״) גם נוסח חילופי: ״מזבן מנהון״, וגם נוסח חילופי: ״למיזבן מנהון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מזבון מן לוותהון״) גם נוסח חילופי: ״למיזבן מנהון״.
עיבורא תזבנון מינהון כד חי בכספא ותיכלון ואוף מיא תזבנון מנהון בכספא ותישתון.
You shall buy fresh provision of them for silver, that you may eat, and water shall you buy with silver, to drink. Be careful that you vex them not:
אכל תשברו מאתם בכסף – למה כי ה׳ אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך, והראו להם ממונכם, 1להודיע להם שאין אתם צריכין מהם כלום, ואל תעשו עצמכם בפני בני אדם עניים ורעבים, מכאן אנו למדים שקנו מהם ואכלו.
1. להודיע להם שאין אתם צריכים מהם כלום כו׳. וכן מבוא ברש״י, כי ה׳ אלהיך ברכך, לפיכך לא תכפו את טובתו להראות כאילו אתם עניים אלא הראו עצמיכם כעשירים.
בַּל אשׁתַּרֻוא מִנהֻם טַעַאמַא בִּתַּ׳מַןֵ וַאַכַּלתֻם וַאִיצַ׳א אַלּמַאאַ פַאשׁרַבּוּ
אלא קנו מהם אכל בתשלום כסף וככה תאכלו, וגם-כן את המים, ושתו.
תכרו – לשון מקח, וכן: אשר כריתי לי (בראשית נ׳:ה׳). אבכרכי הים קורין למכירה כירה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י ליידן 1, לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״שכן״.
תכרו – This is an expression denoting purchase. Similar is (Bereshit 50:5; see Rashi thereon), "which I have bought (כריתי) for myself", for thus in the coast cities do they use for "trading" the term כירה (Rosh Hashanah 26a).
פס׳: אוכל תשברו מאתם – מיכן אמרו חכמים בישולי א״י אסורין בין פת בין בשר בין ביצה בין דג, וכן אמרו במסכת עבודה זרה.
וגם מים תכרו מאתם – ומה מים שלא נשתנו על ידי האור אף כל שלא נשתנו על ידי האור. וכן אמרו ביצה צלויה אסורה ודגים קטנים שמלחם ישראל אם נאכלין בלא בישול ובלא צלייה מחמת 1שהן מלוחין (ויבשים) ונאכלין כמות שהם חיים וצלאן א״י מותר לישראל לאכלן שלא נעשה בהן בישול או צלייה על ידי א״י. אבל כל שצריך מעשה צלייה כגון ביצה ובשר ודג גדול שאין נאכלין כמות שהן חיים וצלאן א״י אסורין שמעשה צליית הא״י אסורה ואם היתה תחלתו ביד א״י וגמרו ביד ישראל או תחלתו ביד ישראל וגמרו ביד א״י מותר ואין אסור עד שיהא תחלתו וגמרו ביד א״י, ודגים קטנים מלוחים של א״י אסורין מפני שמלוח כמבושל דמי, אבל דגים של ישראל שמלחם ישראל וצלאן א״י בפני ישראל מותרין לפי שהן נאכלין כמות שהן וכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום מעשה א״י כגון התפוחים שהשליכם א״י על הגחלים מותרין לישראל אבל כל דבר שצריך בישול ואפיה ועשאם א״י כגון ישראל שיש להם עבדים בבתיהם והעבדים לא נתגיירו ולא מלו לעולם ולא טבלו אינו גר עד שימול ויטבול ואפילו כלי תשמישו של ישראל הם הואיל ובישלם או אפאם א״י אסורין, 2ואם עשה בהם ישראל שום מעשה וכל הכלים של ישראל מותר, והשמן 3אע״פ שהתירו רבינו הקדוש הני מילי שלא בא לכלל טומאה. אבל שמן הנמכר בחנות והא״י חשודין שמערבין בו טומאה אסור. והפת דברי הכל אסורה. וחלב שחלבו א״י ואין ישראל רואהו אסור מפני שמערבין בו טומאה. והכותח הוא שעושין מן השעורין והחלב אסור. ומפני מה אמרו רבותינו האי ריפתא שגר א״י ואפה ישראל או שגר ישראל ואפה א״י מותר, הני מילי בפת שנילושה בטהרה שאין בה גיעולי א״י. אבל פת של א״י אפילו אפאה ישראל אסורה. וכן בשר של ישראל שהניחו על גבי הגחלים והפכו א״י ונצלה במהרה קרובי בישול הוא ומותר. אבל אם לקח א״י בשר מן הסל של ישראל והלך ואפאו ואפילו בפני ישראל אסר מפני שתחלתו וגמרו ביד א״י הוא ואסור. והבשר של ישראל כיון שנתעלם מעיני ישראל אסור. וישראל שהניח קדרה על גבי כירה של א״י צריך להיות יושב ומשמרה מפני חשד הא״י, אמר רב ״חב״ית אסורין בחותם אחד. ״חלב ״בשר ״יין ״תכלת. ״חמ״פג מותרין בחותם אחד ״חלתית ״מוריס ״פת ״גבינה והלכתא כרב באיסורי. ומים מגולין אסורין מפני סכנת שרצים. והלכתא הלוקח כלי תשמיש מן א״י את שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן והן טהורין. ואת שנשתמש בהן על ידי האור כגון השפוד והאסכלה מלבנן ומטבילן והן טהורין. עד כמה הליבון עד שתשיר קליפתו. וההגעלה. כיצד נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה ומרתיחה. ויורה גדולה עושה לה שפה של טיט ומרתיחה כדי שיעלו המים על השפה של יורה כדרב עוקבא בסוף מסכת עבודה זרה והסכין של א״י שרוצה ישראל לאכול בה שפה ונועצה עשרה פעמים בקרקע במקום קשה ובסכין יפה שאין בה גומות. אבל לאכול בה רותח עד שילבנו באור. והלכתא מגעילן ברותחין בכלי ראשון שהוא רותח על האש ולא מאחר שהורידו שחמימותו מצוננת. נשוב לענין הפרשה:
1. שהם מלוחין ויבשים. הוא ט״ס. רק מחמת שהם מלוחים נאכלין מחמת מלחם עיין (ע״ז ל״ח:) בתוס׳ ד״ה דגים קטנים וכ״ה לקמן בדברי המחבר:
2. ואם עשה בהם ישראל שום מעשה. (ע״ז שם). ואתי ישראל וחתה בה חתויי והיינו שהיפך הגחלים ע״ש:
3. אע״פ שהתירו רבינו הקדוש. (ע״ז ל״ה:) רבי ובית דינו התירו השמן. וע״ש בפרש״י דלא גרסינן רבי רק ר׳ יהודה נשיאה והוא נכדו של רבי וע״ש בתוס׳ ד״ה אשר לא יתגאל:
(ו-ז) אכל תשברו מאתם – אם ירצו למכור.
ויש אומרים: כי המלה בתימה. והטעם: כי אין לכם צורך למאכל ולמשתה, והעד: אלה השנים שעברו, על כן כיא י״י אלהיך ברכך.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177: כי על כן.
(6-7) YE SHALL PURCHASE FOOD OF THEM. If they want to sell.⁠1 Some say that our clause is to be read as a question. It means that Israel had no need for food and drink in these past years. For the Lord thy God hath blessed thee (v. 7) is proof.
1. We will not demand that they sell food to us.
אוכל תשברו – אם תרצו לאכול ולשתות משלהם, קנו אותו בדמים, ולא תקחו משלהם כלום בחזקה. אף על פי שלא היו צריכים, כי מן והבאר היה להם,⁠א מיהו אם ירצוב יקנו.
א. בכ״י מינכן 52 נוספה כאן המלה: מים.
ב. בכ״י מינכן 52: ירצה.
אוכל תשברו – YOU SHALL PURCHASE FOOD – If you want to eat and drink from what is theirs, buy it with money, and do not take anything of theirs with force. Even though they did not need it, because they had from the well, however, if they want, they shall buy.
אוכל תשברוא מאתם בכסף – אם תתאוו לאכול מפירות ארצם לא תקחו מהם, רק בכסף מלא לרצונם, וזה טעם: מאתם. וגם מים לא תשתו מהם כלל, רק בכסף לרצונם.
א. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2: ״תכרו״.
YE SHALL PURCHASE FOOD OF THEM FOR MONEY. If you should desire to eat of the fruits of their land you should not take it from them except for the full price1 at their pleasure, this being the sense of the word me'itam (of them) [purchase food 'of them,' i.e., with their consent]. Also you shall not drink water of them at all, except for money with their consent.
1. Ibid., 23:9.
אכל תשברו מאתם – בתמיה, וכי צריכין אתם לקנות אוכל ומים מאתם והלא אינכם חסרים כלום, ולכך סמך לו כי ה׳ אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך זה ארבעים שנה לא חסרת דבר.
אכל תשברו מאתם, "You may purchase food from them;⁠" Our author understands these words as a question: "Do you need to purchase food from them? Are you short of water?⁠" In other words: "seeing that all your needs are taken care of why would you be interested to set foot on the soil of these people?⁠" This is also why the Torah immediately continuous with: "for the Lord your God has blessed you in all your handiwork during all these forty years.⁠"
אוכל תשברו – כי השם ברכך לפיכך אל תכפרו טובתו להראות כאילו אתם עניים אלא הראו עצמכם עשירים ר״ש. ולא הבינותי מהו בכל⁠(ל) מעשה ידיך כי ברכותם ברכות שמים היו, והם לא עשו בידיהם דבר שיתברך. ואולי ירמוז במעשה ידיך שנתברך עמם צאן ובקר אשר הוציאו ממצרים, ויש להם עושר ומקנה וקניין משלל מצרים ומשלל עמלק והכל נתברך בידם.
ולפי שלא יחשבו שכיון שלא יקחו את ארצם אינו מגונה שיקחו מהם מזונות ויהיו להם למס כדרך האנשים הנכנעים והיראים מן הגבורים מהם. לכן הזהירם שגם המזונות גם המים שהתחכם הטבע לתתם חנם להעמדת הב״ח לא יקחו מאתם כי אם בכסף מלא. וזהו אמרו אכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תכרו מאתם.
ולפי שזה העולם והצלחותיו של עשו הרשע. צוה שישבעו בניו ברבוי הדורון של כסף וזהב. וזהו אוכל תשברו מאתם בכסף וגו׳.
אכל תשברו – לשון קנין כמו ושברו לנו מעט אוכל, והטעם אם תתאוו לאכול מפירות ארצם, לא תקחו מהם רק בכסף מלא לרצונם, וכן מים לא תשתו מהם כלל רק בכסף לרצונם:
תכרו – לשון מקח, כענין ונתתי מכרם:
ואכלתם ושתיתם – נראה כמיותר כי ממילא נדע שקניית המאכל והמשתה הוא לאכול ולשתות, ויתכן שהמכוון בזה על השלילה שלא תקנו לקחת עמכם צדה לדרככם, כי אינכם צריכים לזה בהיות לכם המן והבאר, כי אמנם מה שתקנו מהם הוא לאכלו ולשתותו מיד בעודכם דרך נסיעתכם תוך ארצו, ואף שגם לזה לא היו נצרכים לקנות, מ״מ תעשו כן למען הראות לעיניו כי ברכת ה׳ היא עמכם ויש לכם עושר רב כדי לקנות כל הנצרך, ע״ז אמר כי ה״א ברכך, כמ״ש רש״י, כי עשו אחיך הוא ידע הלוכך במדבר זה זמן רב, ובכל זאת יראה נפלאות שבכל משך זמן רב כזה לא חסרת מאומה ועושר רב אתך ויש ביכלתך להוציא ממון ולשלם להם בעין יפה כל מה שתקנו מהם, ובזה יקודש שם שמים קרב עמים רבים, ובדרך זה מלת ידע כפשוטו.
אכל תשברו – לא יותר מצרכי השעה ההכרחיים (עיין פירוש, בראשית מא, נו–נז).
וגם מים – אפילו מים, שהם הפקר בטבע ובדרך כלל אינם בבעלותו ובשליטתו של אדם.
תכרו – עיין פירוש, שם מט, ה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ו) אכל – ובאשר צוה שלא יתגרו בם שום גרוי אף לשלול שלל וכדומה הוסיף שגם אם תרצו אכל ואף מים שהם בזול יהיה במחיר כסף, ובזה באר מה ששלחו למלך אדום ואם מימיך נשתה ונתתי מכרם שלא היה מפני יראתם ממנו רק מפני שהוזהרו ע״ז מאת ה׳:
תשברו1 – בתבואה שייך לשון שבר2 שהוא מונח באוצר משביע את עין הרואה כי פת בסלו. והוא מלשון סבר3 ותקוה.⁠4 ובאשר5 אין דרך לקנות מעובד כוכבים דבר מבושל אפילו מלבד איסור בישולי נכרים שהוא מדרבנן אך משום תערובת איסור מש״ה אמר לשון תשברו שלא תקנו כ״א תבואה לאוצר. וכך פי׳ בת״י. עיבור כד חי.
אבל במים6 כתיב תכרו7 – וזה השורש משמע גם קניה גם חפירה8 שאפשר שבעת שיעברו יכרו באר מוציא מים9 וגם לקנות מים הראוים לשתות מיד בין חמין בין צונן. דאפי׳ חמין שרי.⁠10
{אכל תשברו11 – בלשון צווי,⁠12 שיקנו אוכל, אם כדי להראות עשרם כפירוש רש״י13 בסמוך, או יותר נוח לומר כדי לההנות את המקום שעוברים, וכמו שעשה יעקב אבינו, כמו שכתוב בבראשית (ל״ג:י״ח) ויחן את פני העיר.⁠14 ומשום הכי כתיב תחלה תשברו ואח״כ בכסף, ללמד דזו עיקר הכוונה שתקנו אפילו אין אתם מתאוים, וגם מים אע״ג שיש לכם מי באר,⁠15 מ״מ תקנו. ועיין להלן פסוק כ״ח16 דשם נאמר בלשון אחרת ע״פ שינוי הכוונה (מבני הגאון מורנו חיים (נ״י) זצ״ל). ובירושלמי שבת דרשו ג״כ ברמז על גלות אדום, והכי איתא שם (פ״א ה״ד) אוכל תשברו - האכלתו שברתו, שאם היה קשה עליך כאוכל - תשברו, ואם לאו הכרע עליו כסף. כך הוי רבי יונתן עביד17 וכו׳.}
1. לשון קניה. ומדוע נקטה התורה לשון כזאת ולא לשון פשוטה – ׳תקנו׳.
2. כפי שמוזכר בחומש בראשית מפרק מ״א והלאה פעמים רבות לשון ״שבר״ על תבואה. רק קצ״ע מדוע א״כ משה לא אמר בפירוש ׳תבואה תקנו מאתם׳ וכדומה.
3. כמו ״שברתי לישועתך ה׳⁠ ⁠⁠״ (תהילים קיט,קנו), ״עיני כל אליך ישברו״ (שם קמה,טו).
4. כלומר, שם העצם ״שבר״ משמעותו תמיד – תבואה, ע״ש התקוה וכו׳ (והרד״ק בבראשית מא,נו פירש ע״ש שהתבואה שוברת את הרעב). ומשם העצם הזה נגזר הפועל ״תשברו״ והוא משמש רק על תבואה. כך דעת רבינו. אך יש לציין שאין כך דעת רש״י בבראשית (מא,נו) ד״ה וישבור למצרים: ״שבר״ לשון מכר ולשון קנין הוא... ואל תאמר אינו כי אם בתבואה, שאף ביין וחלב מצינו ״ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב (ישעיהו נה,א). וכך כתב הרשב״ם שם ׳לשון קנין מאכל ומשתה׳. ויתכן שרבינו יסבור שלשון תורה לחוד ולשון נביאים וכתובים לחוד, ובלשון תורה מצאנו רק על תבואה.
5. מדוע א״כ הגביל משה את בנ״י לקנות מאדום רק תבואה.
6. גם כאן מברר רבינו מדוע נקטה התורה לשון מיוחדת זו ולא לשון פשוטה – תקנו.
7. רש״י כתב כאן: לשון מקח, וכן ״אשר כריתי לי״ (בראשית נ,ה), שכן בכרכי הים קורין למכירה ׳כירה׳. יש לציין שרש״י כאן פירש ע״פ מדרשו שם בפרשת ויחי, וז״ל שם: כפשוטו, כמו ״כי יכרה איש״ (שמות כא,לג). ומדרשו (סוטה יג,א) עוד מתיישב על הלשון, כמו ׳אשר קניתי׳. אמר רבי עקיבא, כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה ׳כירה׳.
8. כמו ״כי יכרה איש בור״ (שמות כא,לג), ולכן נקטה התורה לשון זו כי שתי משמעויות אלו נכונות ומתפקדות כאן...
9. אך לענ״ד לשון הפסוק לא נראה כ״כ מסכים עם פירוש רבינו, כי כתוב ״תכרו בכסף״.
10. ואין בזה בעיה של תערובת איסור וכדו׳.
11. לכאורה כוונת ה׳ היא נתינת רשות אם ירצו, ומדוע א״כ מופיע לשון ציווי?
12. אכן לשון ציווי וכפי שמסביר רבינו, ולא כדעת הרמב״ן.
13. בפסוק הבא.
14. לשון רבינו שם: ובמדרש רבה איתא ׳חנן את הפנים שבעיר, התחיל משלח להם דורונות׳. וא״כ פירוש ״ויחן״ – נתן חן וכבוד. מזה יש ללמוד דרך ארץ איך להתנהג בדרך.
15. בארה של מרים שהלכה עמהם גם לאחר מות מרים, שהרי היא מתה בתחילת שנת הארבעים (במדבר כ,א – רש״י), ובהמשך מסעם עוד אמרו עליה שירה ״עלי באר ענו לה״ (במדבר כא,יז).
16. בשליחת מלאכים לסיחון.
17. פני משה: לרמז על בני עשו שתראה לפייסו באוכל שתתן לו, שאם האכלתו שברתו. ׳שאם היה קשה עליך׳ – ודעתו להרע לך, ראה באוכל תשבור אותו, ׳ואם לאו׳ – שלא יתרצה בכך, ׳הכרע עליו כסף׳. ׳אמרין׳ – דכן היה נוהג ר׳ יונתן לעשות, כשהיה רואה שר גדול בא לתוך העיר, היה משלח לו דורנות לכבדו...
ומים תכרו מאתם בכסף. תכרו כמו תקנו, עיין בכורם שפירש תכרו ענין חפירה, ואחר כן חזר בו שאין לשון כריה נופל על המים רק על הקרקע — ולא מזה הטעם בלבד היה ראוי לחזור בו, רק גם ממ״ש מאתם ואיך יאמר תחפרו מאתם.
תשברו – הפועל שבר נגזר מן שם הדבר שבר, כלומר לקנות צרכי אוכל.
תכרו – כמו בהושע ג׳:ב׳, איוב ו׳:כ״ז.
ברכך – אפילו במדבר.
בכל מעשה ידך – אולי על ידי מסחר וגידול בקר, או כבר מקודם במצרים.
ידע – השגחה דרך חיבה, בראשית ל״ט:ו׳, משלי כ״ז:כ״ג, תהלים א׳:ו׳.
לא חסרת – על ידי נתינת המן, השלו וכדומה.
אכל תשברו וגו׳ – מכאן אמרו אם באוכל תשבור שונאך האכילהו ואם לאו הרבה עליו כסף, וכך היה ר׳ יונתן עושה, כד הוי בר נש רב עלי לקרתא הוי משלח ליה איקרין, מאי אמר, דאי אתא דין יתום ואלמנה נשכח אפין ומפייסא1 (ירושלמי שבת פ״א ה״ד)
1. הוא ע״ד מ״ש בסנהדרין ק״ב ב׳ גדולה לגימא שמקרבת את הרחוקים וכו׳ יעו״ש. ואיקרין פירושו דורונות של כבוד וגדולה, מלשון יקר.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחיימושב זקניםאברבנאלצרור המורר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ז) כִּי֩ יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בֵּֽרַכְךָ֗ בְּכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔ךָ יָדַ֣ע לֶכְתְּךָ֔ אֶת⁠־הַמִּדְבָּ֥ר הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה זֶ֣ה׀ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֗ה יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א חָסַ֖רְתָּ דָּבָֽר׃
For Hashem your God has blessed you in all the work of your hand. He has known your walking through this great wilderness. These forty years Hashem your God has been with you; you have lacked nothing.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםר״י אבן כספירלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ בָּרְכָךְ בְּכֹל עוּבָדֵי יְדָךְ סוֹפֵיק לָךְ צוּרְכָּךְ בִּמְהָכָךְ יָת מַדְבְּרָא רַבָּא הָדֵין דְּנָן אַרְבְּעִין שְׁנִין מֵימְרָא דַּייָ אֱלָהָךְ בְּסַעֲדָךְ לָא חֲסַרְתָּא מִדָּעַם.
for the Lord your God has blessed you in all the works of your hands; He has given you sufficient for your need in your going about in this great wilderness; these forty years the Word of the Lord your God has been your helper, you have not wanted any thing.
ארום י״י אלהכון [בריך יתכון בכל עבדי ידיכון]⁠א גליב קדמוי הלכותכוןג ית מדברה רבה דנהד ארבעין שנין י״י אלהכון בסעדכון לא חסרתון כל מן דעםה ו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבדי ידיכון]״) גם נוסח חילופי: ״עובדיכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גלי״) גם נוסח חילופי: ״ידע״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הלכותכון״) גם נוסח חילופי: ״הליככון״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דנה״) גם נוסח חילופי: ״הדין״.
ה. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע גם נוסח חילופי בין השיטין: ״מאנדעם״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לא חסרתון כל מן דעם״) גם נוסח חילופי: ״לא חסר יתכון פתגם״.
אזדהרון דלא תנוסון להון ארום י״י אלקכון בריך יתכון בכל עובדי ידיכון סופיק צורכיכון במיהכך במדברא רבא הדין דנן ארבעין שנין מימרא די״י אלקכון בסעדכון לא חסרתון מידעם.
for the Lord your God hath blessed you in all the works of your hands, he hath supplied your wants in thy journeying in the great wilderness; these forty years hath the Word of the Lord your God been your helper; you have not wanted anything.

רמז תתח

כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ – יָכוֹל אֲפִלּוּ אַתָּה יוֹשֵׁב וּבָטֵל. תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ״, אִם עוֹשֶׂה אָדָם הֲרֵי הוּא מִתְבָּרֵךְ, וְאִם לָאו אֵינוֹ מִתְבָּרֵךְ מַהוּ יָדַע לֶכְתְּךָ. הִלּוּכְךָ, לִכְלוּכְךָ, צַעַרְךָ בְּפַרְנָסָתְךָ. הַדֶּרֶךְ עוֹשָׂה שְׁלֹשָׁה דְבָרִים, מְבַלָּה אֶת הַכְּסוּת וְשׁוֹחֶקֶת אֶת הַגּוּף וּמְמַעֶטֶת אֶת הַיְּצִיאָה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה כָּךְ אֶלָּא ״שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ״, וְלֹא חָסַרְתָּ דָּבָר זוֹ הַיְּצִיאָה. זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה. בִּזְכוּת שֶׁאֲמַרְתֶּם בַּיָּם (שמות ט״ו:ב׳) ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״ נָתַתִּי לְךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מֶלֶךְ בַּמְּדִינָה אֵין הַמְּדִינָה חֲסֵרָה כְּלוּם כָּךְ ה׳ אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם מְקַבֵּל אוֹרֵחַ יוֹם רִאשׁוֹן שׁוֹחֵט לוֹ עֵגֶל, יוֹם שֵׁנִי תַּרְנְגוֹלִים, יוֹם שְׁלִישִׁי קִטְנִיּוֹת, יוֹם רְבִיעִי מְמַעֵט וְהוֹלֵךְ, לֹא דוֹמֶה יוֹם רִאשׁוֹן כְּיוֹם אַחֲרוֹן, יָכוֹל אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֵּן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ״, יוֹם אַחֲרוֹן כְּיוֹם רִאשׁוֹן. רַבִּי נְחוּנְיָא אָמַר מַהוּ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר. דְּלָא הָוְיַת חָסֵר אֶלָּא מֵימַר מִלָּא וְהִיא מִתְעַבְּדָא, יֵעָשֶׂה הַמָּן כְּבִשּׁוּל שֶׁל עֵגֶל וְהוּא נַעֲשֶׂה, יֵעָשֶׂה פְּטוּמִין וְהוּא נַעֲשֶׂה, יֵעָשֶׂה פַּסְיוֹנִי וְהוּא נַעֲשֶׂה, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ, קֶמַח, (במדבר י״א:ח׳) ״שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ״, קוֹנִדִּיטוֹן, ״אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה״, אֲשִׁישׁוֹת, ״וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת״, לְכָךְ נֶאֱמַר ״לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר״, אֶלָּא שֶׁתְּדַבֵּר בְּפִיךָ, מָן אֲנִי רוֹצֶה, (שמות ט״ז:ד׳) ״הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם״, מַיִם אֲנִי רוֹצֶה, ״הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ״, שְׂלָו אֲנִי מְבַקֵּשׁ, (שמות ט״ז:י״ג) ״וַתַּעַל הַשְּׂלָו (עַל) [וַתְּכַס אֶת] הַמַּחֲנֶה, בָּשָׂר אֲנִי מְבַקֵּשׁ, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מֹשֶׁה אֶת הַדָּבָר הָלַךְ לוֹ אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ מְבַקְשִׁין בָּנֶיךָ בָּשָׂר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תֵּן לָהֶם, אָמַר לוֹ מֹשֶׁה ״מֵאַיִן לִי בָּשָׂר״, (שם, כב) ״הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם... אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם״, אָמַר לוֹ לֹא הָיוּ לְךָ צְפַרְדְּעִים בְּמִצְרַיִם כִּנִּים לֹא הָיוּ לְךָ בְּמִצְרַיִם כָּל כָּךְ הָיִיתָ עָשִׁיר וְעַכְשָׁיו אֵין לְךָ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִשֶּׁלְּךָ הָיוּ לִי, אָמַר לוֹ בְּמִצְרַיִם הָיָה לִי וְעַכְשָׁיו אֵין לִי (שם, כג) ״הֲיַד ה׳ תִּקְצָר״. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל הֵיאַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (מְעַכְּבָן) [מְפַרְנְסָן] בַּמִּדְבָּר הִתְחִילוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וְאוֹמֵר אַתְּ הוּא רָעְיָא טָבָא לֹא חִסַּרְתָּ טוֹבָתְךָ לָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ״ה׳ רֹעִי לֹא אֶחְסָר״.
לִאַןַ אללַהַ רַבַּךַּ קַדבַּארַךַּ לַךַּ פִי גַמִיעִ עַמַלִךַּ וַאַחסַןַ אִלַיְךַּ עִנדַ מַסִירִךַּ פִי הַדַ׳א אַלּבַּרִּ אלּעַטִ׳ים פַהַדִ׳הִ אַרבַּעֻוןַ סַנַתַּ אַללָּהֻ רַבֻּךַּ מַעַךַּ לַם יֻעוזךַּ שַׁיאַ
כי ה׳ אלהיך, כבר השרה את ברכתו בך בכל מעשיך, והיטיב אליך בעת מהלכך במדבר הפראי העצום הזה, וזה כבר ארבעים שנה ה׳ אלהיך, אתך, לא הצטרכת דבר.
כי י״י אלהיך ברכך – לפיכך לא תכפו את טובתי להראות כאילו אתם עניים, אלא הראו עצמיכם עשירים.
כי י"י אלהיך ברכך FOR HASHEM YOUR GOD HAS BLESSED YOU – therefore you should not show yourselves ungrateful to Him by behaving as though you were poor, but act as rich people.
פס׳: כי ה׳ אלהיך ברכך – ואין אתה מצטרך להם.
בכל מעשה ידיך – מיכן שאין הברכה משתלחת אלא במעשה ידים.
ד״א: ברכך – בביזת מצרים.
בכל מעשה ידיך – כנגד עבודת מצרים נתן לך ביזתם ושללם וכן על הים לקחו כל אשר למצרים תחת החומר והלבנים:
לא חסרת דבר – כשאין מקום לקנות מזונות, סיפק צרכך בלא כסף ובלא מחיר.⁠1 ובמקום שמצאת ליקח, הספיק לך לקנות.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו נ״ה:א׳.
לא חסרת דבר [THE LORD YOUR GOD HAS BLESSED YOU ... THESE PAST FORTY YEARS;] YOU LACKED NOTHING: When there were no places [for you] to purchase food, He provided for all your needs1 “without money and without cost.”2 Where it was possible for you to purchase [food and water], He provided you with the wherewithal to do so.⁠3
1. The phrase סיפק צרכך is common rabbinic Hebrew. See e.g. Mekhilta Va-yassa‘ 7 (Lauterbach’s edition, 2:134), where the Israelites are quoted as saying: “If God supplies all our needs (מספק לנו את צרכינו) we will serve Him.” The context there, like here, is fulfilling the Israelites’ needs for food and water in the wilderness. See also Onq. here who uses the same phrase, סופיק לך צורכך, to translate the Hebrew ידע לכתך.
2. A quotation from Isaiah 55:1. Rashbam apparently likes to quote that verse. See also his commentary to Genesis 41:56 and 49:12.
3. Rashbam’s comment is best understood when compared to that of Ibn Ezra.
Ibn Ezra quotes an unnamed exegete who understood vs. 6 as a rhetorical question expecting the answer, “No.” Verses 6-7 are understood as follows:
Will you buy food to eat from them for money? Will you purchase water to drink from them for money? [Of course not! You have no need to do that.] For (7) “the LORD your God has blessed you ... these past forty years; you have lacked nothing.” [There has been no need for you to purchase anything and there is no need now for you to purchase anything from the Edomites.]

While Ibn Ezra offers this explanation as only one of two options, it seems that he likes it. He writes that vs. 7 constitutes proof that the Israelites really did not buy anything from the Edomites. If God blessed them with everything they needed, why buy anything?
Rashbam’s explanation is different. God’s blessing means only that God provided the Israelites with enough money to buy what they needed.
While it is doubtful that Rashbam read Ibn Ezra’s commentary, he may have heard such an interpretation. He also may have read whatever source Ibn Ezra had read, and while Ibn Ezra adopted the explanation, Rashbam argued against it. Like Rashbam, see R. Joseph Bekhor Shor.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

כי י״י אלהיך ברכך – כלומר, הברכה: {ש}⁠יש לך במה לקנות.
לא חסרת דבר – לא כשאר אושפיזכניה שבלילה הראשון נותן שני מיני בשר, בשיני: אחד, בשלישי: ירקות, ומחסר והולך. אבל אתה, בארבעים שנה לא חסרת דבר, כיום הראשון כך אחרון, ואין אתה חסר עמו1 כלום, ואם תרצה תקנה.
לא חסרת – לשון חסרון כיס.
דבר – להוציא לצרכו, ויש לאל ידך עתה לקנות אם תרצה, ואלא יקשה לך אם תקנה, וקאי אאוכל תשברו (דברים ב׳:ו׳). ובלעז: נון דִישְפורֵש נייכט,⁠2 לא במאכל, לא בבגדים.
1. השוו ללשון הפסוק במלכים א י״א:כ״ב.
2. בלעז: non desporveies néant.
א. בכ״י מינכן 52 תוקן ״אם״ ל״אל״ בין השיטין.
כי י"י אלהיך ברכך – FOR HASHEM YOUR GOD HAS BLESSED YOU – Meaning, the blessing: {that} you have with what to buy.
לא חסרת דבר – YOU HAVE LACKED NOTHING – Not like the rest of hosts, who on the first night give two types of meat, on the second: one, on the third: vegetables, and continues to reduce. But you, in FORTY YEARS YOU HAVE LACKED NOTHING, like the first day, so too was the last, and you have lacked nothing with Him, and if you want, buy.
לא חסרת – YOU HAVE NOT LACKED – This is a term of monetary loss.
דבר – A THING – to spend for [your] needs, and you have the power now to purchase if you want, and it shall not be difficult for you if you buy. And it refers to “You shall purchase food” (Devarim 2:6). And in Old French: non desporveies néant (not lacking anything), not with regards to food, and not with regards to clothing.
כי י״י אלהיך ברכך – כלומר מה צורך לך ליקח להם בחנם, והלא הק׳ ברכך ויש לך נכסים מרובים.
ידע לכתך – כלומר ידע מה הייתה צריך בלכתך במדבר, ונתן לך הכל.
לא חסרת דבר – כלומר לא הוצאת כלום, ולא נחסרת ממונך כלום.
לא חסרת דבר – לא כשאר אושפיזכני׳ שבליל ראשון נותן שני מיני בשר, בשני אחד, בשלשי ירקות, כך מחסר והולך. אבל אתה, במ׳ שנה לא חסרת דבר, כיום הראשון כך האחרון, בכור שור.
ד״א לא חסרת דבר – לא הוצרכת לחסר ממונך מאומה לקנות צרכך ואעפ״כ יש לאל ידך לקנות כל מה שתרצה כי גם זה לא חסרת.
כי י״י אלהיךא ברכך – לפיכך לא תכפרו את טובתו להראות כאלו אתם עניים, אלא תראו עצמכם עשירים. לשון רבינו שלמה.
ולא הבינותי מהו: בכל מעשה ידיך, כי ברכותם ברכות שמים היו, והם לא יעשו בידיהם דבר שיתברך. ואולי ירמוז בכל מעשה ידיך שנתברך עמם צאן ומקנה אשר הוציאו ממצרים (שמות י״ב:ל״ח), ויש להם עשר ומקנה וקנין משלל מצרים ומשלל עמלק, והכל נתברך בידם, כענין: מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ (איוב א׳:י׳). ועוד, כי ידע השם לכתך את המדבר הגדול הזה וספק שם כל צרכיך במן ובשלו ומי הבאר שלא חסרת דבר מכל הצריך להולכי ארחות. והנה כן היה, שקנו מבני עשו אוכל ומזון, כמו שאמר: אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי, כאשר עשו לי בני עשו וגו׳ (דברים ב׳:כ״ח-כ״ט).
א. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2: ״כי השם״.
FOR THE ETERNAL THY G-D HATH BLESSED THEE. "Therefore, you should not deny His goodness by behaving as though you were poor; instead deport yourselves like rich people.⁠" This is Rashi's language. Now, I have not understood what he meant [by the next phrase in the verse, For the Eternal thy G-d hath blessed thee] in all the work of thy hand, since their blessings were heavenly blessings and they did nothing with their hands that it be blessed! Perhaps the expression in all the work of thy hand alludes to the sheep and herds which they brought out from Egypt.⁠1 They also had riches, herds, and acquisitions from the spoils of the Egyptians and the spoils of Amalek. Everything they possessed was blessed, similar to what is stated, Thou hast blessed the work of his hands, and his possessions are increased in the land.⁠2 Moreover, the Eternal hath known thy walking through this vast wilderness and He supplied you there with all your needs — the manna, the quails, and the waters of the well — so that thou hast lacked nothing that is needed by wayfarers. And so it was — they bought food and nourishment from the children of Esau as Moses said [to Sihon], Thou shalt sell me food for money that I may eat, and give me water for money, that I may drink etc.; as the children of Esau did unto me etc.⁠3
1. Exodus 12:32.
2. Job 1:10.
3. Further, Verses 28-29.
לא חסרת – לצרכיך מאכל ולבגדים ויש לאל ידך לקנות אם תרצה.
ידע לכתך – הטעם כי גלוי וידוע היה עתה לפניו כי לא חסרת דבר בכל אותן הארבעים שנה, לכן לא הצטרך לשלול שלל ולבוז בז, כאשר יצטרך לאיש למלא בטנו כי ירעב, לזאת צום שלא יגזלו מאדום דבר, רק אם יחפצו לקנות והם ירצו למכור יעשו, והנה לא אבה אדום ועלו מעליו.
כי י״י אלהיך ברכך וגו׳ – ולזה אין לך לחוש אם תפזר מכספך מעט לתת לבני עשו באוכל ומים שתקנה מהם.
כי י״י אלהיך ברכך לפיכך לא תכפיו את טובתו להראות כאילו אתם עניים אלא הראו עצמכם עשירים. ופירש בכל מעשה ידיך שנתברך הצאן והבקר והמקנ׳ שבידם אשר הוציא ממצרים:
ולפי שלא יאמרו ישראל שהיה זה סבה לדלותם. אמר כי ה׳ אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך ידע לכתך וגו׳, לא חסרת, רוצה לומר שהברכה והעושר אשר אתם אינו ירושת אבותיהם אבל הוא כלו מהש״י. כי הוא השביעם בעושר ובמזונות צאנם ובקרם. והביא ראיה מאשר ברכת ה׳ היא תעשיר. מהליכתם במדבר הצמא והרעב. ועם כל זה לא חסרו בו דבר מכל הדברים הצריכים אליהם ומפני זה ראוי שיאמינו שמי שהספיק צרכם בארץ ערבה ושוחה. שיספיק להם צרכם גם עתה בידיהם לקנות המזונות והמים בכסף מלא מבני עשו ולא יתדלדלו בזה.
ואע״פ שחלקך וגורלך בעולם הנשמות בטוב הצפון לצדיקים. עם כל זה חלק גדול יהיה לך בזה העולם. וזהו כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה וברכך בכל מעשה ידיך. ולכן אמר הכתוב החדש הזה לכם ראש חדשים. כי כמו שהלבנה נראית ביום ובלילה. כן ישראל ממשלתם בעוה״ז ובעוה״ב. מה שאין כן השמש שאינו נראה אלא ביום. כן בני עשו אין ממשלם אלא בעוה״ז. ולכן לא תקפיד לקנות ממנו אוכל ומים בכסף. וזהו כי אחרי שהשם אלהיך עמך. ביום ובלילה לא חסרת דבר. וכמו שאמרו מלך במדינה הכל במדינה:
ידע לכתך – תקן אותו במצטרך. ולשון ״ידע״ כמו ״וידע אלהים״ (שמות ב׳:כ״ה), ״ידעתיך בשם״ (שמות ל״ג:י״ב), ״אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים״ (דברים ל״ד:י׳), ״מה אדם ותדעהו״ (תהלים קמ״ד:ג׳) ורבים כאלה. יאמר על האל יתעלה זה הלשון כי כל פעולתו יתברך בידיעת עצמו.
לא חסרת דבר – ויכירו שלא תקנו מהם לצורך, אבל תקנו להנאתם מצד אחוה, וכדי שיבואו אליכם ויראו מעשי ה׳ ונפלאותיו.
ידע לכתך, He repaired or improved that way wherever necessary. The word ידע is used here in the same sense as in Exodus 5,25 וידע אלוהים, where it meant that God took benevolent notice of the plight the Israelites were in and began to rectify their situation. Similar uses of the term are found in Exodus 33,12 where Moses is the beneficiary of such ידיע, and in Deuteronomy 34,10 where he is again described as the beneficiary of such a ידיע, intimate familiarity with God.
לפיכך לא תכפרו את טובתו. אבל אין פירושו לפיכך אין אתם צריכין להם, דאם כן הוי ליה לומר ׳יש לך רב׳, או ׳יש לך כל׳:
לפיכך לא תכפו את טובתו כו׳. אבל אין פירושו לפיכך אין אתם צריכים להם, דא״כ הל״ל יש לך רב, או יש לך כל. [גור אריה]: ופי׳ מעשה ידיך, אלו הבהמות, כדכתיב באיוב (איוב א׳:י׳) מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ:
Therefore do not show ingratitude, etc. This verse does not mean to say, "You therefore have no need for Eisov.⁠" Otherwise it should say, "You have much,⁠" or, "You have everything,⁠" [instead of, "you have lacked nothing (in the past)"] (Gur Aryeh). The term, "Your handiworks,⁠" refers to livestock, as it is written (Iyov 1:10), "You have blessed his handiworks, and his livestock has spread over the land.⁠"
כי ה׳ אלהיך ברכך – ומאחר שיש לכם ברכת ה׳ אין ראוי שתזונו מממון אחרים בחנם:
בכל מעשה ידך – שנתברך עמהם הצאן והמקנה אשר הוציאו ממצרים, וזהו מעשה ידיהם, שהיו מטפלים במרעה הבהמות וילדיהן, והכל נתברך בידם בעזר האל, כענין מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ (איוב א׳ י׳):
ידע לכתך את מדבר הגדל הזה – מלת ידע הונח כאן על האהבה והחנינה, והענין שספק צרכיך במן ושלו ומי הבאר עד שלא חסרת דבר מן הצריך להולכי ארחות, וא״כ אל תרע עיניך להוציא מעט מרכושך ומנכסיך בעבור אוכל ומים שתקנו מאחיכם בני עשו, כי כמו שלא חסרת דבר בארץ ערבה ושוחה, כן ראוי לך להאמין שלא תחסר דבר עתה שתבא אל ארץ נושבת, והנה כן היה שקנו מבני עשו לחם ומזון, שנאמר אוכל בכסף תשברני וכו׳ כאשר עשו לי בני עשו:
ברכך בכל מעשה ידיך – לשון מעשה ידים אינו נופל רק על המתעסק בעבודות אדמה או במסחר וקנין וכדומה, וכל אלה לא היו לאנשי דור המדבר, ומה זה אמר להם משה ברכך בכל מעשה ידיך? ויתכן שהברכה שהזכיר פה הוא הרכוש הגדול הבא להם בצאתם ממצרים (בזה מצרים ובזה הים) וזה היה להם מן הדין לתשלומי שכר עבודתם את מצרים בשנים רבות, הנה היתה להם ברכת הרכוש הגדול לגמול מעשי ידיהם, ואתי׳ כמאמרם (סנהדרין צ״א) בני מצרים תבעו תנו לנו כסף וזהב שנטלתם, א״ל תנו לנו שכר עבודה של ששים רבוא ששיעבדתם ת״ל שנה. וראיתי לרמב״ן שכתב ירמוז במעשי ידיך, שנתברך עמם צאן ומקנה אשר הוציאו ממצרים ויש להם עושר ומקנה וקנין משלל מצרים ומשלל עמלק והכל נתברך בידם, כענין מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ (איוב א׳), עכ״ד. וראייתו סתירתו שפריצת המקנה לא נקרא מעשה ידיו. ובמדבר רבה (חקות פי״ט) אמרו, אמר להם משה לישראל התירו להם כיסכם שלא יאמרו עבדים היו עניים הם, הראו להם עשריכם וידעו שלא הפסדתם בשיעבוד, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וידעו שאין אתם חסרים כלום ולא משלכם אתם נותנים שנ׳ כי ה״א ברכך, ע״כ. מבואר מזה שהברכה מוסבת על הרכוש שיצאו בו ממצרים שהיה בשכר עבודתם.
ידע לכתך – ספק לך צרכך. תיקן אותך בכל המצטרך ולשון ידע כמו וידע אלהים ידעתיך בשם מה אדם ותדעהו ורבים כאלה יאמר על האל יתעלה זה הלשון כי כל פעולתו ית׳ בידיעת עצמו - לא חסרת דבר. ויכירו שלא תקנו מהם לצורך, אבל תקנו להנאתם מצד האחוה וכדי שיבואו אליכם ויראו מעשי ה׳ ונפלאותיו (רע״ס).
בכל מעשה ידיך – לא מעשה ידים דוקא, אלא כל עסק נקרא כן, כמו מעשה ידיו ברכת דאיוב {איוב א׳:י׳}.
ידע לכתך – כמו יודע ה׳ דרך צדיקים {תהלים א׳:ו׳}, נכח ה׳ דרככם, ענין השגחה, והֶפְכו: נסתרה דרכי מה׳ {ישעיה מ׳:כ״ז}.
כי וגו׳ בכל מעשה ידך – [ה׳ ברכך] לא רק במים ובמן, שניתנו לך ישירות מה׳, אלא גם באותם דברים שהיה עליך לעשות בעצמך, כגון מלבושים וכיוצא בזה (השווה להלן ח, ד: ״שמלתך לא בלתה מעליך״).
ידע לכתך – ה׳ נתן דעתו על מסעותיך במדבר והשגיח עליהם בהשגחתו הפרטית. בני עשו יופתעו לראות שה׳ סיפק את כל צרכי העם במשך ארבעים שנות המסע במדבר. כך הם יקבלו מושג על כוח ה׳ ועל השגחתו הכל⁠־יכולה. מכאן האזהרה ״ונשמרתם מאד״ (פסוק ד).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ז) כי ה׳ אלהיך – ר״ל ואל ירע לבבך כי תורש עי״כ, כי ברכת ה׳ אתך גם בהיותך במדבר שמם לא חסרת דבר וכ״ש עתה שקרבת אל ערי מושב ברכת ה׳ היא תעשיר:
כי ה׳ אלהיך ברכך בכל מעשה ידך1 – שהרי היו סמוכים לאדום ושאר ארצות הישוב והיו סוחרים והצליח ה׳ אותם.
{וגם זה היה סימן לדור הגלות, אשר באותה עת שיהיו נודדים וגרים בחו״ל, תהא הצלחתם רב במסחר כמו שהיה בעת שהיו נודדים במדבר.}
ידע לכתך – כפי׳ הספורני שהוא מלשון וידע אלהים. היינו השגיח על לכתך זו בפרטות.⁠2 וכל3 ידיעתו ית׳ הוא לטובה כדאי׳ בספרי פ׳ בהעלותך4 אין הקב״ה זוכר אלא לברכה שנא׳ ה׳ זכרנו יברך. ומזה הוא ידיעה גם כן.⁠5
לא חסרת דבר6 – ומשום זה כל הברכה שהגיעך ישנו בשלמות עמך. אחרי שלא הוצאת על צרכי בני אדם.
1. אלו מעשי ידים היו לעם ישראל במדבר, שניתנה בהם ברכה, הרי אכלו את המן ושתו מהבאר. וז״ל הרמב״ן: ולא הבינותי מהו ״בכל מעשה ידיך״, כי ברכותם ברכות שמים היו, והם לא יעשו בידיהם דבר שיתברך? ואולי ירמוז...
2. זה לשונו: תיקן אותו במצטרך, ולשון ״ידע״ כמו ״וידע אלהים״... ורבים כאלה.
3. ממשיך רבינו...
4. אין זה בספרי אלא בב״ר (מט,א), וזה לשונו: אמר ר׳ שמואל בר נחמן, מצינו שהקב״ה מזכיר שמן של ישראל ומברכן, שנאמר ״ה׳ זכרנו יברך״. ואילו בספרי לא מוזכר כלל הפסוק בתהילים, וזה לשונו על הפסוק (במדבר י,ט) ״וכי תבואו מלחמה בארצכם... והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפי ה׳ אלוהיכם ונושעתם מאויבכם״: ״ונזכרתם ונושעתם״ – הא כל זמן שנזכרים ישראל, אין נזכרים אלא לתשועות.
5. כפי שזכירתו היא רק לברכה, כך ידיעתו (לא ברור מנא ליה לרבינו להשוותם).
6. בפשטות, זו היא חזרה על תחילת הפסוק במילים אחרות, כלומר, ״ה׳ ברכך בכל מעשה ידיך״ וגם ״לא חסרת דבר״, הכל בא להורות על הברכה (ועיין ברשב״ם). אך רבינו למד אחרת.
כי ה׳ אלהיך ברכך – ולא הוצרכתם לאכול משלכם ומקניכם רבו, א״כ גם אם תזילו עתה כסף מכיסכם לקנות מזון ומים אל תתרעמו כי על זה לא תִּדַּלּוּ.
זה ארבעים שנה – מכאן ששילוח המלאכים למלך אדום לעבור בארצו היה בשנת הארבעים שכלתה אחרי עברם את נחל זרד, ראיה למה שכתבתי על זה בפרשת חקת (כ׳:א׳).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםר״י אבן כספירלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל
 
(ח) וַֽנַּעֲבֹ֞ר מֵאֵ֧ת אַחֵ֣ינוּ בְנֵי⁠־עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר מִדֶּ֙רֶךְ֙ הָֽעֲרָבָ֔ה מֵאֵילַ֖ת וּמֵעֶצְיֹ֣ן גָּ֑בֶר וַנֵּ֙פֶן֙ וַֽנַּעֲבֹ֔ר דֶּ֖רֶךְ מִדְבַּ֥ר מוֹאָֽב׃
So we passed by from our brothers the children of Esau, who dwell in Seir, from the way of the Arabah from Elath and from Ezion Geber. We turned and passed by the way of the wilderness of Moab.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַעֲבַרְנָא מִלְּוָת אֲחַנָא בְנֵי עֵשָׂו דְּיָתְבִין בְּשֵׂעִיר מֵאוֹרַח מֵישְׁרָא מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיוֹן גָּבֶר {ס} וְאִתְפְּנִינָא וַעֲבַרְנָא אוֹרַח מַדְבְּרָא דְּמוֹאָב.
And we passed by from our brethren, the sons of Esau, who dwelt in Seir, by the way of the plain from Elath, and from Ezion Geber; and turned and passed by the way of the wilderness of Moab.
ועברנן מן לוות אחונן בנוי דעשוא דשריין בגבלה מן אורח משרה מן אילתב ומן כרך תרנגולה וכווינן ועברינןג ארח מדברה דמואב.
א. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״אליין״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״עקרבית״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכווינן ועברינן״) גם נוסח חילופי: ״וכוון עברן״.
ועברנא מלות אחנא בני עשו דיתבין בגבלא מאילת ומכרך תרנגולא ואתפנינא ועברנא אורח מדברא דמואב.
So we passed by our brethren the sons of Esau, who dwell in Gebala, from Elath and the fortress of Tarnegola, and turned and went by the way of the wilderness of Moab.
ועברנו מלות אחינו בני עשו אלין דשריין בגבלא מן אורח מישרא מן אלת ומן כרך תרנגולא וכוונן ועברנן אורח מדברא דמואב.
So we passed by our brethren the sons of Esau, who dwell in Gebala, by the way of the plain from Elath and from the fortress of Tarnegola, and we turned and went by the way of the wilderness of Moab.
פַגֻזנַא מִן אִכ׳וַתִנַא בַּנִי עִסַאוַ אַלּמֻקִימִיןַ בִּשַׁעִירַ מִן טַרִיקִ אלּבַּיְדַאאִ וַאִילַאתַּ וַעִציֻוןַ גַּאבִּר, וַוַלַיְנַא וַרַחַלנַא טַרִיקַ בַּרִּיַּתִ מֻאַבַּ
אזי עברנו את אחינו בני עשו הדרים בשעיר, בדרך המדבר הצחיח ואילת ועצין גבר, ופנינו1 ונסענו דרך מדבר הצחיח של מואב.⁠2
1. (מזרחה)
2. (מזרחה לים המלח.)
ונפן ונעבור – לצד צפון, הפכנו פנים להלך רוח מזרחית.
ונפן ונעבר AND WE TURNED AND PASSED – towards the north; we turned our faces to proceed along the eastern side (see Rashi on v. 3).
פס׳: ונעבר מאת אחינו בני עשו ונעבר דרך מדבר מואב – כשם שלא נתגריתי בעשו 1כך לא התגריתי בעמון ומואב:
1. כך לא התגריתי. ע״כ כתיב הלשון ונעבור שלא עכבו שם:
ונפן ונעבור דרך מדבר מואב – כשמיאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו (במדבר כ׳:כ״א), הפכנו פנינו כלפי מזרח כבתחילה, שאף מואב יושבין בדרומה של ארץ ישראל והיו רוצין ליכנס לארץ דרך ארץ מואב, ולא הינחום מואב שנאמר: וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה (שופטים י״א:י״ז), והקיפו כל ארץ מואב ובאו להם לבני עמון, כדכת׳ אתה עובר היום את גבול מואב וקרבת מול בני עמון (דברים ב׳:י״ח-י״ט), והם היו יושבין בסוף הדרום של ארץ ישראל כלפי מזרח ואף בסוף מצד מזרח של ארץ ישראל בעיניין הזה.
ונעבר מאת אחינו – הפכו פניהם לצפון כמו שנצטוו פנו לכם צפונה (דברים ב׳:ג׳) והוא כשנסעו מאובות ולכך יש כאן פרשה אפילו באמצע הפסוק.
ונעבור מאת אחינו, "we passed by our brethren, etc.⁠" they did so by turning northward as they had been commanded in verse 3. Their point of departure was Ovot. This is why there is a most unusual end of paragraph mark (letter ס plus two blank spaces in our chumashim, in the middle of a sentence.)
מאילת ומעציון גבר – ותימה הא כתיב בדברי הימים אז הלך שלמה לעציון גבר ואל אילת על שפת הים בארץ אדום, הרי משמע שהיו לישראל, וי״ל שהיו של אחת מנשיו אשר מבנות אדום והיא נתנתם לו לאח״ז אבל מתחלה לא היו שלו, רי״ח.
ונעבור מאת אחינו בני עשו היושבים בשעיר מדרך הערבה מאילת ומעציון גבר – עברנו מדרכים הערבים שבתורה ועל איילותיה של תורה, ומעציון גבר מה דעציון לגברא דעלמא דאמרי נעשה ונשמע ולא עבדין כן. כן אמרו במדרש רבה.
ונעבור מאת אחינו בני עשו היושבים בשעיר מדרך הערבה מאילת ומעציון גבר, "we moved on away from our kinsmen the descendants of Esau, who dwell in Seir; from the way to the Aravah, from Eylat and from Etzyon-gever.⁠" We turned away from (ערבה) from the paths of the Lord and Torah; this is why the Edomites were not given to us to conquer at this time (a Midrash found in Lieberman's edition of Devarim Rabbah, not the standard printed text) [The implication of the words עציון גבר in this Midrash is that instead of honoring the נעשה ונשמע the Israelites had pledged at Sinai, they regressed to man-made counsel, the result being a reduced-size Eretz Yisrael. Ed.]
ונפן ונעבור לצד צפון הפכנו פנים להלך רוח מזרחית. הוכרח לפרש ונפן לצד צפון מפני הכתוב לעיל פנו לכם צפונ׳ דמשמע שהפנים מורה על הפיכת פניהם לצד צפון ואף על פי שלא צוה אותם להפך פניהם לצד צפון רק אחר עבור כל רוח דרומית של מואב מ״מ כשראינו שלא אבה מלך אדום לשמוע ויצא לקראתנו בעם כבד וביד חזקה הנחנום והלכנו כל רוח דרומית של ארץ מואב ואחר כך פנינו לצד צפון כמו שצונו כבר בהיותנו בדרומו של ארץ אדום והלכנו כל רוח מזרחית של ארץ מואב ושם מצאנו את ארץ סיחון ועוג שלה במזרח גבול א״י וכבשנו את ארצם ונכנסנו משם לא״י כמו שמפורש בפרשת מסעי בגבולי הארץ:
ומפני הציווי הזה נטה ישראל מאת בני עשו ולא נלחם אתם להיות אחים. ושהאל ישראל ית׳ נתן להם את ארצם ירושה. וזהו ונעבור מאת אחינו בני עשו וגו׳.
ואמנם בענין הירושה הזאת לעשו ועמון ומואב אמרו באלה הדברים רבה אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו. אף על פי שהם בני עשו אחיכם הם. ועוד שם אמר רבי נחמיה אפילו הרשעים אין הקב״ה מקפח שכרם. אתה מוצא בעשו אע״פ שהיה רשע לא קפח הקב״ה שכרו שכבד את אביו. ומה פרע לו נתן לו הקב״ה שכרו בעולם הזה. תדע לך בשעה שהיו ישראל נכנסים לארץ והיו עושין מלחמה עם כל אומה ואומה. כיון שבאו להתגרות בעשו אמר להם הקב״ה צריך אני לפרוע לו הכבוד שכבד את אביו אל תתגרו בם מלחמה. כי לא אתן לכם מארצם ירושה עד שהגיע השעה שאמר דניאל אתגזרת אבן די לא בידין. וכתיב (ישעיהו ס״ג) פורה דרכתי לבדי. ויראה מזה שלא צוה הש״י שלא יתגרו מלחמה עם האומות האלה. להיות ארצותם ירושות להם מתחלת הבריאה. כי בזה כל האמות ישתוו. אבל לבני עשו להיותם זרע אברהם אוהבו רצה האל יתברך שלא יירשו את ארצו. ולזה אמר בגבול אחיכם בני עשו. להיותם אחים מזרע אברהם.
ואמר ונעבור מאת אחינו בני עשו כי מפאת האחוה עשה עמהם יתברך החסד הזה. וכן עמון ומואב להיותם בני לוט ממשפחת אברהם. רצה האל יתברך שלא יירשו את ארצם. ושאר האומות לא היה מזה היחס. ולכן לא עשה עמהם החסד הזה. ואין ספק שההשגחה האלהית תדבק בכל האומות והיא תחייב שכל אומה ואומה תשב בארצה שלוה ושקטה בעוד שתשמור ההנהגה הראויה להם אשר הם אדם. אף על פי שאין להם תורה ומצות אינן פטורים מהסדר וההנהגה האנושית ומהתורה הטבעית המסודרת לאדם מצד שכלו. והיא הנקראת בדברי רז״ל בפרק ד׳ מיתות ז׳ מצות בני נח. ובהיות האומה פושעת בהן וסרה מהדרך הראוי והטבעי המושכל ראוי שתבער מן האדמה ואחרים יירשו הלא תראה מאמר הנביא ע״ה (עמוס א׳ ג׳) על שלשה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו. וכן על ג׳ פשעי אדום וזולתם. לפי שהאל יתברך הוא שופט כל הארץ ופוקד על עושה הרעה כרעתו. והנה השבעה עממים כפי מה שגלתה התורה גזר האל יתברך ברשעתם שיאבדו מן הארץ וינערו רשעים ממנה. וזהו אמרו ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם וגו׳ ואומר כי ברשעת הגוים האלה ה׳ אלהיך מורישם מפניך. ואומר בפרשת אחרי מות אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה. ואמנם בני עשו ובני עמון ומואב עם היות שלא שערו האמונה האלהית כישראל השלמים בהשגת האמת. הנה ראה השם יתברך הנהגתם. שהיתה כפי הסדר והיושר המיניי. ולכן היה ראוי שיירשו את ארצם וכמו שנאמר (תהלים ל״ז) וענוים יירשו ארץ. ואולי רמז לזה במה שקראם אחים לומר שהם בישרם. והם גם כן אחים וקרובים במדותיהם לבני ישראל הישרים בתורתם. הנה נתתי בדבר שתי סבות. האחת היא מפאת אברהם אביהם וכמו שכתב הרמב״ן שביעוד הארץ שיעד הש״י לאברהם נכללו בני עשו ובני לוט בארצותם. והשנית מצד עצמם כי לא שלם עונם וחטאתם לשיאבדו את ארצם ויסחו ממנה. ולי אני עוד בזה סבה שלישית. והוא שרצה יתברך כיון שישראל בטחו בגבורת׳ להלחם באמורי וירדפ׳ להסיר הזדון מלבותם. ולכן לכבוש את יצרם פעמים ג׳ ציום בעברם בגבול בני עשו שלא ילחמו בם. וכן בגבול בני עמון ומואב ואחר כך צוה שילחמו בסיחון ובעוג וירשו את ארצם להודיעם ולישב בלבותם שלא בכחם יירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו. כי לה׳ הישועה האמתית וכי לו הארץ ומלואה ולמאן דיצבא יתננה. ולכן נתן הסבה בהיותם בני עשו זרע אברהם ובני לוט בן אחיו כדי שישראל יאמינו שגם הם בזכות אברהם יירשו ארץ. כמו אלה בני עשו ובני לוט. וכל זה יחזיק בלבם האמת הגמור. והוא היות הארץ נקנית בהשגחה מפני שבועת האבות ולא בכחם וגבורתם. ומלבד זה תמצא סבה רביעית. והוא שאין ספק שהיתה נחלתם של ישראל בעצם ואמת מעבר הירדן. ולכן כל הארצו׳ הקודמו׳ לירדן לא רצה הש״י להוריש׳ בלעדי ארץ סיחון ועוג שהורישם אליהם למען הפחיד יושבי הארץ. הנה אם כן במה שאמרתי יוכללו ד׳ סבות. והותר עם אלה הספק הי״ב:
ואמנם למה לא זכר משה כאן איך שלח מלאכים אל מלך אדום דברי שלום ואמת נעברה נא בארצך וגו׳. ושהשיבו לא תעבור כי פן בחרב אצא לקראתך. כמו שזכר בפרשת חקת הוא לפי שהיתה כונתו בזה להגיד שלא נמנעו מלהלחם עם בני עשו כי אם מפני הצווי האלהי. ושהם היו יראי׳ מישראל וכל זה לישר לב השומעים ולהסיר מלבם ספק ההשגחה ולכן השמיט שליחות המלאכים אליהם ותשובת אדום פן בחרב אצא לקראתך. פן יאמרו שלזה נטו מעליהם ליראת חזקם וגבורתם. ולא העלימו בסיחון ועוג לפי שהיה התכלית בהם משובח. ר״ל שנלחמו בהם ויכום ויירשו את ארצם.
ואמנם בפ׳ זאת חקת קצר הדברים להשענו על מה שזכר משה הנה ולכן לא זכר שם דבר מבני עמון ומבני מואב וזכר לבד ענין בלק ובלעם. והותר בזה הספק הי״ג:
ואמר ונעבור מאת אחינו בני עשו – לרמוז שקבלו עליהם ישראל הגזירה והגלות דכתיב אם לא כי צורם מכרם.
ואמר ונפן ונעבור דרך מדבר מואב. לרמוז כי מיד בהשלמת גלות רביעית של אדום. יתגלה משיח בן דוד שבא מרות המואביה. ויושיע את ישראל תשועת עולמים.
לצד צפון הפכנו כו׳. וזה היה אחר עבור את ארץ מואב בצד דרומה, כמו שפירשנו למעלה (אות ג). והרא״ם פירש ׳לצד צפון הפכנו פנינו׳, ובקשו ממלך אדום לעבור בארצם, ולא רצה (במדבר כ, יד-כא), והוצרכו לעבור את רוח דרומית של ארץ מואב, וכאשר כלה את ארץ מואב – הפכנו לצד צפון. וכבר נתבאר זה (אות ג):
ומעצין גבר ס ונפן ונעבר: יש כאן פרשה סתומה באמצע פסו׳.
הפכנו פנים להלוך כו׳. הוכרח לפרש כן ונפן לצד צפון, מפני שמהכתוב פנו לכם צפונה (פסוק ג) משמע שהפניי׳ מורה על הפיכת פניהם לצד צפון. ואע״פ שלא צוה כן רק לאחר עבור כל רוח דרומית של מואב, מכל מקום כשראו שלא אבה אדום הניחוהו והלכו כל רוח דרומית של מואב, ואחר כך פנו לצד צפון כמו שנצטוו בהיותם בדרום של אדום, והלכו כל רוח מזרחית של מואב, ומצאו את ארץ סיחון ועוג כשהיו במזרח גבול ארץ ישראל וכו׳. [הרא״ם]:
We turned our faces to travel, etc. Rashi needed to explain, "We turned northward,⁠" because the verse (3), "Turn yourselves northward,⁠" implies the turning of their heads now. Although they were not commanded to do so until after traversing the entire southern border of Moav, nevertheless, [they attempted to turn northward through the land of Edom, but] after they saw that Edom opposed them, they left and traversed the entire southern border of Moav. Afterwards they turned northward, as they were commanded when they were at the southern border of Edom. Then they traversed the entire eastern border of Moav until reaching the land of Sichon and Og, which was to the east of the Land of Israel, etc. (Re"m).
ונעבור מאת אחינו וגו׳ – טעם שהזכירם באחוה, לומר שקיימו מאמר ה׳ שצוה אותם לבל יתגרו בם ונסעו מהם באחוה. עוד קראם אחינו לפי שנהגו עם ישראל באחוה שמכרו להם לחם ומים ומזון דכתיב (פסוק כט) כאשר עשו לי בני עשו וגו׳.
ונעבר מאת אחינו בני עשו, "we passed by from our brethren the children of Esau, etc.⁠" The reason Moses stresses the brotherly relations with Esau is to remind the Israelites that the Jewish people had abided by God's command not to cause any friction or provocation in their dealings with the Edomites. Another reason why Moses refers to them as "our brothers" was because they maintained correct relations with the Israelites, selling them whatever produce the Israelites were willing to buy. We know this from verse 29 in our chapter.
ונפן ונעבר – לצד צפון הפכו פנים להלוך רוח מזרחית:
ונעבר וגו׳ – בסיפור זה של מפגש ישראל עם בני עשו, מזכיר משה רק אותם פרטים שבכוחם לנטוע בלב העם את ההבנות המעמיקות והלכי הרוח החשובים בעת כיבוש הארץ. משום כך אינו מזכיר כאן שאדום לא נהג באחווה כלפי ישראל ולא נתן את העם לעבור בגבולו (במדבר כ, כא).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ח) ונעבור – ר״ל וע״י אזהרה זו עברנו מאת אחינו בני עשו, ולא ספר כאן ששלחו מלאכים אל מלך אדום שזה כבר כתב בספר התורה ונודע משם, כי לא בא במשנה תורה רק להגיד דברים שלא נתבארו שם, והודיעם שע״י צווי ה׳ שלא לתגר בם עברו ונטו מגבולו, ולא נכנסו בחזקה דרך ארצו רק ונפן ונעבר דרך מדבר מואב, והנה היה בדעתם לעבור דרך ארץ מואב בחזקה:
ונעבר וגו׳ מדרך הערבה מאילת ומעציון גבר1 – אע״ג שהיה כמה מסעות עד שהגיעו למדבר מואב מ״מ הכתוב אינו מזכיר אלא תחלת העברתם משם2 למזרח ארץ אדום היה על הדרך העולה לאילת ועציון גבר והלכו לאורך ארץ אדום3 ממערב למזרח עד בואם להר ההר.⁠4 ומשם עקמו לצד צפון והגיעו למדבר מואב. וזהו לשון ונפן – היינו פנו5 ממזרחית דרומית לצפון. והנראה דאילת ועציון גבר הללו אינו אילת ועציון גבר דכתיב בשלמה6 ויהושפט.⁠7 שעשו אניות בעציון גבר. דהני דילן המה במזרח ארץ ישראל ואותו שבדה״י המה על הים במערב ארץ ישראל.⁠8 וכיוצא בזה יש שני הר ההר9 ועוד הרבה.
1. ומיד ״ונפן ונעבור דרך מדבר מואב״.
2. מהר שעיר.
3. כשרק משם פנו צפונה לכיוון מזרח ארץ מואב.
4. במדבר (כ,כג) ״ויאמר ה׳... בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמר״, וכתב שם רבינו ׳היינו בקצה מזרחית דרומית׳.
5. פניה חדה – ׳עקמו לצד צפון׳. אך דברי רבינו אינם ברורים לענ״ד, כי הפסוקים מתארים את בני ישראל שכבר נמצאים ממזרח לבני עשו וכפי שנאמר ״פנו לכם צפונה״, א״כ הם כבר במסע לכיוון צפון שבהמשכו נמצאת ארץ מואב.
6. מלכים א׳ (ט,כו) ״ואני (אניות) עשה המלך שלמה בעציון גבר, אשר את אלות, על שפת ים סוף בארץ אדום״. וכעין זה בדברי הימים ב׳ (ח,יז).
7. דברי הימים ב׳ (כ,לו) ״ויחברהו עמו לעשות אניות ללכת תרשיש, ויעשו אניות בעציון גבר״.
8. ודברי רבינו צריכים עיון, כי מפורש בפסוקים שהבאנו בהערה 36 שמדובר ״על שפת ים סוף״.
9. כפי שכתב רבינו בבמדבר (לד,ז), עיי״ש.
הם שמעו בקול ה׳ (פסוק ג׳) ופנו צפונה. כלומר הם נסעו ממערבה של שעיר.
מאת אחינו – רמז שנהגו כלפי בני עשו באחוה.
מדרך הערבה – מדרום הערבה (דברים א׳:א׳) והלאה.
מאילת – מאילת והלאה, מקום שהיה במפרץ הים האילתי, ואולי זהה עם איל פארן (בראשית י״ד:ו׳).
ומעציון גבר – התחנה הדרומית האחרונה (במדבר ל״ג:ל״ה).
ונפן – אחרי כן פנו כלפי צפון, לעבר מדבר מואב, ולאורך המדבר הזה (במדבר כ״א:י״א). הפיסקא באמצע פסוק, כמו בבראשית ל״ה:כ״ב מוכיחה שהפסוק האחרון שייך לפרשה שלאחריה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ט) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֵלַ֗י אַל⁠־תָּ֙צַר֙א אֶת⁠־מוֹאָ֔ב וְאַל⁠־תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא⁠־אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי⁠־ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת⁠־עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה׃
Hashem said to me, "Don't bother Moab and do not contend with them in battle, for I will not give you of his land for a possession because I have given Ar to the children of Lot for a possession.⁠"
א. אַל⁠־תָּ֙צַר֙ =ל1,ש,ש1,ק3,ו?,ל3 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!=אֶל⁠־תָּ֙צַר֙ ("אל" בסגול)
• הערות ברויאר ודותן והמקליד
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַאֲמַר יְיָ לִי לָא תְצוּר עַל מוֹאֲבָאֵי וְלָא תִתְגָּרֵי לְמֶעֱבַד עִמְּהוֹן קְרָב אֲרֵי לָא אֶתֵּין לָךְ מֵאֲרַעְהוֹן יְרוּתָּא אֲרֵי לִבְנֵי לוֹט יְהַבִית יָת לְחָיַת יְרוּתָּא.
And the Lord said to me, Distress not the Moabaee, nor stir yourself to make war with them; for I will not give you any of their land to inherit, for I have given Lechiath to the children of Lot for an inheritance.
ואמר י״י לי אמר משה לא תעיקון ית מואבייא ולא תסדרון לקבליהון סדריב קרבה ארום לא אתן לכון מן ארעהון ירתו ארום לבנוי דלוט יהבית ית לחיית ירתו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מואביי״) גם נוסח חילופי: ״מואב״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תסדרון לקבליהון סדרי״) גם נוסח חילופי: ״תתגרון בהון סדרי״.
ואמר י״י לי לא תעיק ית מואבאי ולא תסדר לקיבליהון סידרי קרבא ארום לא איתן לכון מארעהון ירותא ארום לבנוי דלוט יהבית ית לחיית ירותא.
And the Lord spoke to me, saying: You shalt not aggrieve the Moabaee, nor make war against them; for I have not given you their land to inherit, because I have given Lachaiath for a possession to the children of Lot.
אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה – אבל אנגריא עשה בהם, ועשו להם מארבים עצמם כשאילו ירצו להלחם עמהם והם בורחין ולוקחין הם כל מה שמוצאים משלהם ומפני שהיו מתייראים מהם היו מוכרים לחם ומים.
כי לבני לוט נתתי את ער ירושה1היא ירושה להם מאברהם, לפי שהלך לוט עם אברהם ולא גילה על שרה שהיא אשתו בעת שירד למצרים, לפיכך נתן לו הקב״ה שכרו שירשו בניו שני עממין מאותם שנתן לאברהם.
1. היא ירושה להם מאברהם לפי שהלך לוט כו׳. מובא ברש״י בפסוק ה׳, ועיין ב״ר פנ״א אות ו׳.
אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב – אֲמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִנַּיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ אֲפִלּוּ שְׂכַר שִיחָה נָאָה, דְּאִלּוּ בְּכִירָה דִּקְרִיתֵיהּ מוֹאָב אֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה, מִלְחָמָה הוּא דְּלָא אֲבָל צִעוּרֵי וְאַנְגַּרְיָא צַעֲרֵיהּ, וְאִלּוּ צְעִירָה דִּקְרִיתֵיהּ בֶּן עַמִּי אֲמַר לֵיהּ אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם, [כְּלָל], דַּאֲפִלּוּ אַנְגַּרְיָא וְצִעוּרֵי לָא.
רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה שְׁכִיבָא לֵיהּ בְּרַתָּא. אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְעוּלָא קוּם נֵיזִיל נִינְחֲמֵיהּ. אֲמַר לְהוּ מָה אִית לִי גַּבֵּי נֶחָמָתָא דִבַבְלָאֵי דְּגִדּוּפָא הוּא, דְּאָמְרֵי מַאי אֶפְשָׁר לָן לְמֶעְבַּד הָא אֶפְשָׁר לְהוּ לְמֶעְבַּד עָבְדֵי. אָזָל הוּא לְחוּדֵיהּ לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ מַאי דִּכְתִיב ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה״, וְכִי מָה עָלְתָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, אֶלָּא נָשָׂא מֹשֶׁה קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ, אָמַר: וּמַה מִּדְיָנִים שֶׁלֹּא בָּאוּ אֶלָּא לַעֲזֹר לְמוֹאָב אָמְרָה תוֹרָה (במדבר כ״ה:י״ז) ״צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם״, מוֹאֲבִים עַצְמָן לֹא כָּל שֶׁכֵּן. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כְּשֶׁעָלְתָה עַל דַּעְתְּךָ [עָלְתָה עַל דַּעְתִּי], שְׁתֵּי פְּרֵדוֹת טוֹבוֹת יֵשׁ לִי לְהוֹצִיא מֵהֶן, רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית, וּמַה בִּשְׁבִיל שְׁתִּי פְּרֵדוֹת חָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל שְׁתֵּי אֻמּוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁל רְשָׁעִים וְלֹא הֶחֱרִיבָן, בִּתּוֹ שֶׁל רַבִּי אִם כְּשֵׁרָה וּרְאוּיָה לָצֵאת מִמֶּנָּה דָּבָר טוֹב עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דַּהֲוָה חַיָּה.
אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב – מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהִלְוָה עַל גְּדִישׁוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ חִטִּין לְגֹרֶן, וְהָיָה לְבַעַל הַגָּדִישׁ שׂוֹנֵא אֶחָד וְהָלַךְ וְהִדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ, וּבָא הַמַּלְוֶה וְתָפַשׂ אֶת הַלּוֹוֶה וַאֲמַר לֵיהּ תֵּן לִי מַה שֶּׁאַתָּה חַיָּב לִי, אֲמַר לֵיהּ הַלּוֹוֶה לֹא דַי צַעֲרִי שֶׁנֶּאֱבַד מִמֶּנִּי גְּדִישִׁי אֶלָּא בָּאתָ וְהוֹסַפְתָּ לִי צָרָה עַל צָרָתִי. כָּךְ אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה אֶתְמוֹל יָקְדוּ גְּדִישָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ״א:כ״ח) ״כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן״ וְאַתֶּם בָּאִים לְהוֹסִיף צָרָה עַל צָרָתָם, אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב. דָּבָר אַחֵר: אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפְךָ לִקָּבֵר בִּגְבוּלָן. מָשָׁל לְרֹאשׁ הַמְּדִינָה שֶׁבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם וְעַבְדּוֹ עִמּוֹ. נִכְנַס לְפֻנְדָּק אֶחָד, הִתְחִיל עַבְדּוֹ לְקַלֵּל אֶת בַּעַל הַחֲנוּת. אֲמַר לֵיהּ אֲדוֹנוֹ כָּךְ הוּא הַדֶּרֶךְ, אַתָּה נָתוּן בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּמְקַלֵּל. כָּךְ אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה נִקְבָּר אַתָּה בְּתוֹךְ גְּבוּלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (להלן ל״ד:ו׳) ״וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב״. וְלָמָּה רִחֵם עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לְפִי שֶׁמִּלְּאוּ אֶת הָעוֹלָם בִּשְׁעַת הַזַּעַף. מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁנִּצְטָרְכָה לְלֶחֶם, צָעֲקוּ הַבְּרִיּוֹת אֶל הַשִּׁלְטוֹן, עָמְדוּ שְׁנֵי נַחְתּוֹמִין וְהָיוּ טוֹחֲנִין כָּל הַלַּיְלָה. בִּקְּשׁוּ לַעֲשׂוֹת עִסָּתָן כָּבָה הָנֵּר וְלֹא הָיוּ רוֹאִין מֶה עָשוּ, בָּלְלוּ אֶת הָעִסָּה וְאָפוּ אוֹתָהּ וְהוֹצִיאוּהָ וּמִלְּאוּ אֶת הַשּׁוּק. בָּא הַשִּׁלְטוֹן וְרָאָה הַפַּת מְעֹרֶבֶת קִבָּר. אָמַר לָהֶם רְאוּיִין הֲיִיתֶם לִתֵּן הַקוֹפִיץ בְּצַוָּארֵיכֶם וּלְהַחֲזִיר אֶתְכֶם בְּכָל הַמְּדִינָה, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם שֶׁמִּלֵּאתֶם אֶת הַמְּדִינָה בִּשְׁעַת הַזַּעַף. כָּךְ יְהֵא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבֹרָךְ, כְּשֶׁהָפַךְ סְדוֹם וַעֲמוֹרָה לֹא הָיָה שָׁם בְּרִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים״, עָמְדוּ בְּנוֹת לוֹט וְעָרְכוּ אֶת הָעִסָּה שֶׁנֶּאֱמַר (שם, לו) ״וַתַּהֲרֶין שְׁתֵּי בְּנוֹת לוֹט״, אָמַר לָהֶם רְאוּיִין הֱיִיתֶן כְּלָיָה עַל מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם וּמָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם שֶׁכַּוָּנַתְכֶם לְמַלְּאוֹת עוֹלָמִי.
אֲמַר רָבָא נָכְרִי יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו דְּבַר תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וְחִשַּׁב עִם ק⁠(וֹ)⁠נֵהוּ״ וְלֹא עִם יוֹרְשֵׁי קוֹנֵהוּ, מִכְּלַל דְּאִית לֵיהּ יוֹרְשִׁים. גֵּר אֶת הַנָּכְרִי אֵינוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֲקִילוּ רַבָּנָן גַּבֵּי גֵּר שֶׁמָּא יַחֲזֹר לְסוּרוֹ. וְרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן נָכְרִי יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו דְּבַר תּוֹרָה, דִּכְתִיב ״כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה״. וְרבִּי חִיָּא מַאי טַעֲמָא לָא אֲמַר כְּרָבָא. מִי כְּתִיב ״וְחִשַּׁב עִם קוֹנֵהוּ וְלֹא עִם יוֹרְשֵׁי קוֹנֵהוּ״. וְרָבָא [מַאי טַעֲמָא] לָא אֲמַר כְּרַבִּי חִיָּא. מִשּׁוּם כְּבוֹד אַבְרָהָם שָׁאנֵי.
אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה.
אינו דומה מי שעתיד ללקוט תאנים למי שכבר ליקטם
יוֹם אֶחָד הָיוּ הַחֲבֵרִים יוֹשְׁבִים וּמִתְנַגְּחִים אֵלֶּה בְאֵלֶּה, וְהָיוּ שָׁם רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי אַבָּא וְרַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי וּשְׁאָר הַחֲבֵרִים. אָמְרוּ, הֲרֵי כָּתוּב (דברים ב) אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה וְגוֹ׳. בִּגְלַל רוּת וְנַעֲמָה שֶׁהָיוּ עֲתִידִים לָצֵאת מֵהֶם. צִפּוֹרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה שֶׁהָיְתָה מִמִּדְיָן, וְיִתְרוֹ וּבָנָיו שֶׁיָּצְאוּ מִמִּדְיָן, שֶׁהָיוּ כֻלָּם צַדִּיקֵי אֱמֶת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וְעוֹד מֹשֶׁה שֶׁגִּדְּלוּהוּ בְמִדְיָן, וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (במדבר לא) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים. אִם כָּךְ, מַשּׂוֹא פָנִים יֵשׁ בַּדָּבָר, שֶׁיּוֹתֵר רְאוּיִם בְּנֵי מִדְיָן לְהִנָּצֵל מִמּוֹאָב.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לֹא דוֹמֶה מִי שֶׁעָתִיד לִלְקֹט תְּאֵנִים לְמִי שֶׁכְּבָר לִקֵּט אוֹתָן. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר, אַף עַל גַּב שֶׁכְּבָר לִקֵּט לָהֶם, שֶׁבַח הוּא. אָמַר לוֹ, מִי שֶׁלֹּא לִקֵּט תְּאֵנִים, שׁוֹמֵר אֶת הַתְּאֵנָה תָּמִיד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהּ פְּגָם בִּשְׁבִיל הַתְּאֵנִים שֶׁעֲתִידָה לְהָבִיא. כֵּיוָן שֶׁלִּקֵּט תְּאֵנִים, עוֹזֵב אֶת הַתְּאֵנָה, וְיוֹתֵר לֹא שׁוֹמֵר אוֹתָהּ.
כָּךָ מוֹאָב, שֶׁעֲתִידָה לְהָבִיא אוֹתָן תְּאֵנִים, שָׁמַר אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב. מִדְיָן שֶׁנָּתַן כְּבָר תְּאֵנִים וְלִקְּטוּ אוֹתָן, כָּתוּב (במדבר כה) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים. שֶׁהֲרֵי מִכָּאן וָהָלְאָה תְּאֵנָה זוֹ לֹא עֲתִידָה לְהָבִיא פֵרוֹת, וּמִשּׁוּם זֶה רְאוּיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ. פָּתַח וְאָמַר, וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן וְגוֹ׳. מוֹאָב הֵם מֻתָּרִים, וּמִשּׁוּם אוֹתָן תְּאֵנִים שֶׁעָתִיד מוֹאָב לְהוֹצִיא לָעוֹלָם נִצְּלוּ מֵעֹנֶשׁ.
ישראל נראו למואב בכלי קרב, ולעמון לא נראו כן
רַבִּי אֶלְעָזָר רָצָה לִרְאוֹת אֶת רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוֹנְיָא חָמִיו, וְהָיוּ הוֹלְכִים רַבִּי אַבָּא וְרַבִּי יוֹסֵי אִתּוֹ. הָלְכוּ בַדֶּרֶךְ, וְהָיוּ אוֹמְרִים דִּבְרֵי תוֹרָה כָּל אוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ.
אָמַר רַבִּי אַבָּא, מַה שֶּׁכָּתוּב (דברים ב) וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה וְגוֹ׳, וְכָתוּב (שם) וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן וְגוֹ׳דָּבָר זֶה כְּדָבָר זֶה. מַה הֶבְדֵּל בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא נִרְאֶה שֶׁשְּׁקוּלִים הָיוּ. וְשָׁנִינוּ, כְּשֶׁהָיוּ מִתְקָרְבִים לִבְנֵי מוֹאָב, הָיוּ יִשְׂרָאֵל נִרְאִים לִפְנֵיהֶם בְּכָל כְּלֵי קְרָב כְּשֶׁרָצוּ לְהִתְגָּרוֹת בָּהֶם. וּלְגַבֵּי בְּנֵי עַמּוֹן הָיוּ יִשְׂרָאֵל מְעֻטָּפִים בְּעִטּוּפֵיהֶם, וְלֹא נִרְאוּ כְלָל כְּלֵי קְרָב. וְהַפְּסוּקִים מוֹכִיחִים בְּשִׁקּוּל זֶה כָּזֶה.
מואב שהיתה חצופה, נראו ישראל חצופים אליה
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וַדַּאי כָּךְ הוּא. וְשָׁנִינוּ, שֶׁזּוֹ שֶׁהָיְתָה חֲצוּפָה וְאָמְרָה מוֹאָב, שֶׁכָּתוּב (בראשית יט) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ מוֹאָב, נִרְאוּ יִשְׂרָאֵל חֲצוּפִים אֲלֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁהִיא הָיְתָה חֲצוּפָה, שֶׁאָמְרָה מוֹאָב, מֵאָב הָיָה בֵּן זֶה. אֲבָל הַקְּטַנָּה שֶׁאָמְרָה בֶּן עַמִּי וְכִסְּתָה דְרָכֶיהָ, יִשְׂרָאֵל הָיוּ מְכַסִּים דַּרְכֵיהֶם אֲלֵיהֶם, מְעֻטָּפִים עִטּוּף הַטַּלִית, וְנִרְאִים לִפְנֵיהֶם כְּאַחִים מַמָּשׁ, וְכָךְ פֵּרְשׁוּהָ. 1
(זוה״ק במדבר קפח)
וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְגוֹ׳.
אבל לאחר מותר
פָּתַח וְאָמַר, (דברים ב) וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְגוֹ׳. וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי, וְכִי עַד עַכְשָׁו לֹא יָדַעְנוּ שֶׁעִם מֹשֶׁה הָיָה מְדַבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא עִם אַחֵר שֶׁכָּתוּב וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי?! אֵלַי לָמָּה? אֶלָּא אֶת מֹשֶׁה צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא לְהַזִּיק אֶת מוֹאָב, אֲבָל לְאַחֵר לֹא. לְדָוִד לֹא צִוָּה אֶת זֶה, וּמִשּׁוּם זֶה, אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב, אֲפִלּוּ לִתְחוּם קָטָן שֶׁלָּהֶם, שֶׁהֲרֵי מִכֶּם יֵצֵא מִי שֶׁיִּתֵּן נְקָמוֹת לְיִשְׂרָאֵל וְיִנְקֹם נִקְמוֹתֵיהֶם, וְהוּא דָּוִד שֶׁבָּא מֵרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה.
כולם מב״ד של משה היו ומה שנאסר לו נאסר להם
וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה. כָּל זֶה צִוָּה אֶת מֹשֶׁה, אֲבָל לְאַחֵר מֻתָּר. וְאִם תֹּאמַר לִיהוֹשֻׁעַ וְלַזְּקֵנִים שֶׁהָיוּ שֶׁהֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרָיו מֻתָּר - לֹא כָּךְ, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם מִבֵּית דִּין שֶׁל מֹשֶׁה הָיוּ, וּמַה שֶּׁנֶּאֱסַר לְמֹשֶׁה נֶאֱסַר לָהֶם.
וְעוֹד, שֶׁלֹּא יָצְאוּ עֲדַיִן אוֹתָן מַרְגָּלִיּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁהֲרֵי בִּימֵי הַשּׁוֹפְטִים יָצְאָה רוּת, וּבַת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב הָיְתָה. מֵת עֶגְלוֹן, שֶׁהָרַג אוֹתוֹ אֵהוּד, וּמִנּוּ מֶלֶךְ אַחֵר, וְזוֹ בִּתּוֹ שֶׁנִּשְׁאֲרָה, וְהָיְתָה בְּבֵית אוֹמֵן, וּבִשְׂדֵי מוֹאָב. כֵּיוָן שֶׁבָּא שָׁם אֱלִימֶלֶךְ, לְקָחָהּ לִבְנוֹ.
נתגיירה אחר שהלכה עם נעמי
וְאִם תֹּאמַר שֶׁאֱלִימֶלֶךְ גִּיְּרָה שָׁם - לֹא. אֶלָּא כָּל דַּרְכֵי הַבַּיִת וְאֹכֶל וּמִשְׁתֶּה לָמְדָה. מָתַי הִתְגַּיְּרָה? אַחֲרֵי שֶׁהָלְכָה עִם נָעֳמִי, אָז אָמְרָה (רות א) עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהַי. נַעֲמָה יָצְאָה בִּבְנֵי עַמּוֹן בִּימֵי דָוִד.
אבל לאחר מותר
כָּל זֶה צִוָּה אֶת מֹשֶׁה, אֲבָל לְאַחֵר מֻתָּר. וְאִם תֹּאמַר לִיהוֹשֻׁעַ וְלַזְּקֵנִים שֶׁהָיוּ שֶׁהֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרָיו מֻתָּר - לֹא כָּךְ, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם מִבֵּית דִּין שֶׁל מֹשֶׁה הָיוּ, וּמַה שֶּׁנֶּאֱסַר לְמֹשֶׁה נֶאֱסַר לָהֶם.
זו בתו של עגלון מלך מואב
וְעוֹד, שֶׁלֹּא יָצְאוּ עֲדַיִן אוֹתָן מַרְגָּלִיּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁהֲרֵי בִּימֵי הַשּׁוֹפְטִים יָצְאָה רוּת, וּבַת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב הָיְתָה. מֵת עֶגְלוֹן, שֶׁהָרַג אוֹתוֹ אֵהוּד, וּמִנּוּ מֶלֶךְ אַחֵר, וְזוֹ בִּתּוֹ שֶׁנִּשְׁאֲרָה, וְהָיְתָה בְּבֵית אוֹמֵן, וּבִשְׂדֵי מוֹאָב. כֵּיוָן שֶׁבָּא שָׁם אֱלִימֶלֶךְ, לְקָחָהּ לִבְנוֹ.
וְאִם תֹּאמַר שֶׁאֱלִימֶלֶךְ גִּיְּרָה שָׁם - לֹא. אֶלָּא כָּל דַּרְכֵי הַבַּיִת וְאֹכֶל וּמִשְׁתֶּה לָמְדָה.
מָתַי הִתְגַּיְּרָה
אַחֲרֵי שֶׁהָלְכָה עִם נָעֳמִי, אָז אָמְרָה (רות א) עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהַי. נַעֲמָה יָצְאָה בִּבְנֵי עַמּוֹן בִּימֵי דָוִד.
כְּשֶׁשָּׁרְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל דָּוִד,
אָמַר לוֹ, דָּוִד, כְּשֶׁמָּדַדְתִּי אֶת כָּל הָעוֹלָם וְהִפַּלְתִּי גוֹרָלוֹת, יִשְׂרָאֵל חֶבֶל נַחֲלָתוֹ הָיוּ, זָכַרְתִּי מַה שֶּׁעָשׂוּ מוֹאָב בְּחֶבֶל נַחֲלָתוֹ. מַה כָּתוּב? (שמואל ב ח) וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל. בְּאוֹתוֹ חֶבֶל נַחֲלַת ה׳. כָּל אוֹתָם שֶׁהָיוּ מֵאוֹתוֹ זֶרַע, אוֹתוֹ חֶבֶל אָחַז בָּהֶם.
כָּתוּב מְלֹא הַחֶבֶל. מַה זֶּה מְלֹא הַחֶבֶל? אֶלָּא אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה ו) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.
וְהָיָה אוֹמֵר, זֶהוּ לְהַחֲיוֹת וְזֶהוּ לְהָמִית. וְאוֹתוֹ חֶבֶל אָחַז בְּאוֹתָם שֶׁנִּרְאוּ לַהֲמָתָה. בִּגְלַל זֶה אָחַז בְּחֶבֶל, וּפָשַׁט חֶבֶל עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְּאוֹתוֹ חֶבֶל נַחֲלַת ה׳.
לכל שהזיקו לישראל הקב״ה שומר להם שנאה ולוקח מהם נקם
וּמִדְיָן, גִּדְעוֹן הִשְׁמִיד כָּל אוֹתוֹ הַזֶּרַע, שֶׁלֹּא הִשְׁאִיר מֵהֶם מִכָּל אֵלּוּ שֶׁהִזִּיקוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּעֵצָה אוֹ בְּדָבָר אַחֵר. וּלְכָל אֵלּוּ שֶׁהִזִּיקוּ לְיִשְׂרָאֵל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵר לָהֶם שִׂנְאָה וְלוֹקֵחַ מֵהֶם נְקָמוֹת. אֲבָל אִם עֲתִידִים לָבֹא מֵהֶם טוֹב לָעוֹלָם, מַאֲרִיךְ רָגְזוֹ וְאַפּוֹ אִתָּם עַד שֶׁיֵּצֵא אוֹתוֹ טוֹב לָעוֹלָם, וְאַחַר כָּךְ לוֹקֵחַ נְקָמָה וְדִין מֵהֶם.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּךְ זֶה בְּוַדַּאי, וְזֶהוּ בֵּרוּר הַדָּבָר. אָמַר אוֹתוֹ תִּינוֹק, מִכָּאן וָהָלְאָה חֲבֵרִים, הַתְקִינוּ כְּלֵי קְרָב בִּידֵיכֶם וְעִרְכוּ קְרָב.
(זוה״ק במדבר קצ)
1. ושם בהמשך דברי הזוה״ק עַד שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים, נִזְכַּר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּתִינוֹק זֶה. סָטוּ מֵהַדֶּרֶךְ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת וְהִגִּיעוּ לְשָׁם. הִתְאָרְחוּ בְּאוֹתוֹ בַּיִת, נִכְנְסוּ וּמָצְאוּ אֶת אוֹתוֹ תִּינוֹק שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב, וּמְתַקְּנִים לְפָנָיו שֻׁלְחָן. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, הִתְקָרֵב אֲלֵיהֶם. אָמַר לָהֶם, הִכָּנְסוּ חֲסִידִים קְדוֹשִׁים, הִכָּנְסוּ שְׁתִילֵי הָעוֹלָם, אוֹתָם שֶׁמְּשַׁבְּחִים אוֹתָם לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, אוֹתָם שֶׁאֲפִלּוּ הַדָּגִים שֶׁבַּיָּם הַגָּדוֹל יוֹצְאִים אֲלֵיהֶם לַיַּבָּשָׁה. בָּא רַבִּי אֶלְעָזָר וּנְשָׁקוֹ בְרֹאשׁוֹ. חָזַר כְּמִקֹּדֶם וּנְשָׁקוֹ בְפִיו. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, נְשִׁיקָה רִאשׁוֹנָה עַל הַדָּגִים שֶׁעָזְבוּ אֶת הַמַּיִם וְהָלְכוּ לַיַּבָּשָׁה, וּנְשִׁיקָה שְׁנִיָּה עַל בֵּיצֵי הַדָּגִים שֶׁעָשׂוּ פְרִי טוֹב בָּעוֹלָם.
פַקַאלַ אַללָּהֻ לִי לַא תֻחַאצִר אַלּמֻאַבִּיִּין וַלַא תַּתַּחַרַּשׁ בִּהִם לִלחַרבִּ לִאַנִּי לַא אֻעטִיכֻּם מִן בַּלַדִ הִם חַוְזִתַּ אִד׳ לִבַּנִי לֻוט קַד גַעַלתֻ עַארַ ורַאתַּ׳תַּ
ואמר ה׳ לי, אל תטיל מצור על המואביים, ולא-תתגרה בהם למלחמה, היות ואני לא אתן לכם מן ארצם אחוזה, כי לבני לוט כבר נתתי את ער, בירושה.
ואל תתגר בם – התפעל חסר למד הפעל; שרשו ׳תתגרה׳ ולולא הריש היה מדגיש.
ואל תתגר בם מלחמה – לא אסר להם על מואב אלא מלחמה, אבל מייראים היו אותם ונראין להם כשהם מזויינים, לפיכך: ויגר מואב מפני העם (במדבר כ״ב:ג׳), שהיו שוללין ובוזזין אותן. אבל בבני עמון נאמר: אל תתגר בם (דברים ב׳:י״ט) – שום גירוי, בשכר צניעות אמם שלא פירסמה על אביה כמו שעשתה בכירה שקראה שם בנה מואב.⁠א
ער – שם המדינה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, המבורג 37. בכ״י לונדון 26917 נוסף כאן: ״על שם אביה״.
ואל תתגר בם וגו'‏ AND DO NOT CONTEND WITH THEM [IN WAR] – As regards Moab He forbade them (the Israelites) only war against them, but they may frighten them, appearing before them when equipped for war; therefore it is written, "And Moab was afraid because of the people" (Bemidbar 22:3), because they took plunder and loot from them. But about the children of Ammon it is said, "Do not contend with them" (v. 19) – no provocation of any kind, – as a reward for the modesty shown by their ancestress, Lot's younger daughter, who did not publicly divulge regarding her father's conduct, as his elder daughter did, who called her son's name "Moab" (i.e. born of the father) (Bava Kamma 38b; see Rashi on Bereshit 19:37).
ער – is the name of the district.
נתתי את ער – מואב. יתכן שלקחה סיחון וחזרה למואב באחרונה.
I HAVE GIVEN AR. Of Moab.⁠1 It is possible that Sihon took Ar2 and that it returned to Maob at the end.⁠3
1. Ar is a Moabite city (Num. 21:28).
2. As is related in Num. 21:28.
3. At the end of the war between Sihon and Moab. Ibn Ezra comments thus because our verse speaks of Ar as belonging to the children of Lot, i.e., the Moabites.
אל תצר את מואב – על אילו {ג׳}⁠א אומות הזהיר הקב״ה את ישראל שלא יכבשו את ארצם, שיהיו סבורים לכבשם: שעיר, עמון, ומואב:
שעירב – שבמקומותג קורא אותם חוי, כדכתיב: את אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי (בראשית ל״ו:ב׳), וסבורים ישראל שהיא ארץ החוי שנתן להם הקב״ה לירש, ולכך כתיב: ובשעיר ישבו החורים לפנים (דברים ב׳:י״ב). כלומר: עיקר שמם חורי, ואינם מז׳ עממים, והאי דקרי להו חוי, דמורחי לארעא כחויא. ולקמן מפרש (ר״י בכור שור דברים ב׳:כ״ג) איזה הוא חוי שניתן לישראל. וכן אמרו רבותינו (בבלי שבת פ״ה.): שהיו מריחין את הקרקע ואומרים: קנה זה יפה לדקלים, וזה יפה לגפנים, וכן לכל מין ומין, ולכך קרי ליה יושבי הארץ (בראשית ל״ו:כ׳), שהיו מיישבין את הארץ בפירותיה מרוב חכמתם.
ועמון ומואב – שהיו ישראל סבורים שארצם ארץ רפאים שניתנה לאברהם אבינו, כדכתיב: את הקיני ואת הקניזי {וגו׳} ואת הרפאים (בראשית ט״ו:י״ט-כ׳), וכן כתיב במואב (דברים ב׳:י״א): {רפאים יחשבו – },⁠ד יחשבו עליהם בני אדם שהם רפאים, ואינם, כי המואבים יקראו להם אימים, על שהם גדולים ואימתנים, וזהו עיקר שמם, ואינם רפאים, ואין לכם דין בארצם. ובעמון כתיב: ארץ רפאים תחשב אף היא (דברים ב׳:כ׳), סבורים בני אדם שהיא ארץ רפאים, ואינה כן,⁠ה {ו}⁠העמוניםו יקראו להם זמזומים (דברים ב׳:כ׳), לפי שהם בעלי מחשבה ותחבולה,⁠ז כמו: כאשר זמם (דברים י״ט:י״ט).
א. ההשלמה מספר הג״ן.
ב. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: בשעיר.
ג. בספר הג״ן נוסף כאן: הרבה.
ד. ההשלמה מספר הג״ן.
ה. בספר הג״ן: ואינם כי.
ו. בכ״י מינכן 52 ובספר הג״ן: העמונים.
ז. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: ותחבולת.
אל תצר את מואב – DO NOT BOTHER MOAV – About these {three} nations the Blessed Holy One warned Israel not to conquer their lands, which they would have thought to conquer: Seir, Ammon, and Moav:
Seir – whom, in some places, it calls Hivites, as it is written: “Oholivamah the daughter of Anah, the daughter of Tzivon the Hivite” (Bereshit 36:2), and Israel thought that this was the Hivite land that the Blessed Holy One gave them to inherit, and therefore it is written: “The Horites also lived in Seir before” (Devarim 2:12). Meaning: their main name was Horite, and they were not from the seven nations, and [the fact] that they called them Hivite, [this is] because they would smell the land like a snake (hivya). And below (R״Y Bekhor Shor Devarim 2:23) it is explained which are the Hivites that were given to Israel. And thus said our Rabbis (Bavli Shabbat 85a:2): That they would smell the land and say: this measure [of land] is fit for palm trees, and this is fit for grape vines, and so too for every single species, and therefore they were called “settlers of the land” (Bereshit 36:20), that they settled the land with its fruit with their great expertise.
And Ammon and Moav – For Israel thought that their land was the land of the Rephaim that was given to our patriarch Avraham, as it is written: “the Kenites, the Kenizzites {etc.} and the Rephaim” (Bereshit 15:19-20), and likewise it is written by Moav (Devarim 2:11): {regarded as Rephaim – }, people regard them as if they are Rephaim. But they are not, for the Moabites call them Eimim [fearsome ones], because they are large and intimidating, and this is their main name, and they are not Rephaim, and you have no right to their land. And by Ammon it is written: “That also is regarded as a land of Rephaim” (Devarim 2:20), people think that it is the land of Rephaim, but this is not so: "{and} the Ammonites call them Zamzumim [plotters]" (Devarim 2:20), since they were masters of thought and strategy, like: “as he plotted” (Devarim 19:19).
ויאמר י״י אלי אל תצר את מואב – לי הזהיר על כולם לפי שהייתי עתיד ליקבר בערבות מואב.
על שלש אומות הללו שעיר עמון ומואב הזהיר הקב״ה את ישראל שלא יכבשו את ארצם. שעיר לפי שמצינו שנקרא חוי כדכתיב ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי (בראשית ל״ו:ב׳) ויש לבעל דין פתחון פה לחלוק ולומר שהוא החוי הנמנה בשבעה עממים שנתנו לישראל לכך כתב לך כאן ובשעיר ישבו החורים לפנים (דברים ב׳:י״ב) כלומר עיקר שמם חורי ואינו משבע עממים והא דקרי להו חוי משום דמריחי לארעא כי חיויא ואומר קנה זה יפה לגפנים וזה לדקלים. מואב – לפי שארצו נקראת ארץ רפאים כדכתיב רפאים יחשבו אף הם (דברים ב׳:י״א) ויש פתחון פה לומר שנתנה לאברהם כדכתיב בפרשת לך לך ואת הרפאים ויש להם לישראל זכות לכבשם לכך כתב לך כאן והמואבים יקראו להם אימים (דברים ב׳:י״א) כלומר כך עיקר שמם ואינן רפאים שנתנו לאברהם, ואין להם לישראל דין בארצם. עמון כמו כן נקראו רפאים כדכתיב ארץ רפאים תחשב אף היא (דברים ב׳:כ׳) וכדי שלא יאמרו עליהם הותרו לישראל כמו שאמרנו ואת הרפאים כתב לך כאן והעמונים יקראו להם – זמזומים כלומר כך עיקר שמם ואינם הרפאים שנתנו לאברהם.⁠1
דבר אחר: על שלש אומות הללו הוזהרו על ידי שנתנו לאברהם בברית בין הבתרים כדכתיב את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני (בראשית ט״ו:י״ט) והם עמון ומואב ואדום. שלא יאמרו ישראל עליהם הרי הם מותרים לנו שהרי הם מעשרה עממין שנתנו לאברהם.⁠2 לכך נאמר ונשמרתם מאד וגו׳ שעדיין לא נתמלאת סאתם ולא הותרו לישראל עד ימות המשיח כמו שפר״ש. אבל שאר האומות שלא היה להם לישראל שום טענה עליהם לא הוצרכו ישראל להזהר עליהם אמאי תיסק אדעתייהו לכבשן.
נתתי את ער ירשה – סיחון לקחה כדכתיב אכלה ער מואב (במדבר כ״א:כ״ח) וחזרה למואב באחרונה.⁠3
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. השוו ר״י בכור שור.
3. שאוב מאבן עזרא.
ויאמר ה' אלי: אל תצא את מואב, "the Lord said to me: do not harass Moav!⁠" He addressed me in the singular mode, but meant for this commandment to include the whole nation. The reason for this command was because Moses was going to be buried in the territory of Moav. God issued instructions not to harass in one way or another, three nations, Seir, Edom, and Moav. Their territories were not to be violated. (B'chor shor) We know that the territory of Seir was not to be violated as this nation was also known by the name of Chivi, as mentioned in Genesis 36,2: אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי. One could argue that this Chivi was one of the seven nations that God had promised to the Israelites. In order to forestall such claim, the Torah added in our chapter in verse 12: that the Chorim used to dwell in that region originally, but they had been supplanted by the descendants of Esau who had wiped out that population just as the Israelites wiped out the Canaanite nations when they received the Holy Land from God. We are to realise that basically that land belonged to the Chorim. They were not part of the seven Canaanite tribes. The reason they were called חוי, as explained in the Talmud tractate Shabbat folio 85, is that the original inhabitants the Chori, were able through their sense of smell to determine which kind of soil was most suitable to plant what kind of crop on. The Chivi, on the other hand, were able to taste the soil and determine what to grow on that particular soil. Moav, their land had originally been called the land of the Refaim, ((11)) and it is possible that it had been given to Avraham as stated in Genesis 15,20, so that the Israelites had a certain right to claim it as their ancestral land. The Moabites used to call the previous inhabitants of that land: Eymim. Apparently, that was their original name, and they were not identical with the Refaim given to Avraham, so that the Israelites had absolutely no prior claim to that land. Ammon. The land occupied by the Ammonites were also part of the Refaim, (verse 20) In order that no one should be able to claim it as belonging to or designated for Israel, Moses tells us what the names of the original inhabitants used to be, such as Zamzumim. They are not to be confused with the Refaim given to Avraham. A different approach: The Israelites were specifically warned not to enter into any hostilities with these three nations, although they had been included in God's promise to Avraham's descendants in chapter 15 in the Book of Genesis. The peoples referred to as: Keyni, K'nizi, and Kadmoni, are simply different names for the people more commonly known as: Ammon, Moav and Edom. By using the expression: ונשמרתם מאד, "be extremely careful no to, etc.,⁠" Moses impresses the seriousness of the sin to contravene this warning. The Israelites did not need to be warned concerning any other nations in that region, as they had never for a moment entertained any hostile designs against them, their lands not having been promised to Avraham. Rashi comments that the promise to Avraham of the lands of the last three nations mentioned in the covenant between the pieces in Genesis chapter 15, was not meant to be fulfilled until the coming of the Messiah.
נתתי את ער ירושה, "for I have given it to the descendants of Lot as an ancestral land.⁠"
אל תצר את מואב וגו׳ – וקשה מה נ״מ בסיפור זה אליהם, וי״ל שלא ידאגו ישראל ויאמרו מדוע לא הוריש אותנו הקב״ה אלו ג׳ אומות עמון ומואב ושעיר, אולי ח״ו לא חפץ ה׳ בנו להביאנו אל הארץ, לכן אמר שמפני כבוד אבותיהם שהיו קרובים לישראל הניחם שם וק״ו לישראל.
אל תצר את מואב – על שלש אומות הוצרך הקב״ה להזהיר ישראל שהיו סבורים לכובשן בדין. ארץ שעיר ועמון ומואב. שעיר שקורין חוי במקומות הרבה שנתן להם הקב״ה ליירש ולכך כתיב בשעיר ישבו החורים לפנים (דברים ב׳:י״ב). אין עיקר שמה חוי ואינה מן שבעה עממים. והא דקרי לה חוי לפי שמריחין את הארץ כחוייא ולקמן מפרש היכן החוי שנתן הקב״ה לישראל. ועמון ומואב היו סבורים שהם ארץ רפאים שנתן לאברהם אבינו כדכתיב את הקני ואת הקניזי ואת הקדמוני (בראשית ט״ו:י״ט) ואת הרפאים. וכן כתיב במואב רפאים יחשבו אף הם (דברים ב׳:י״א). סבורים וחושבים בני אדם שהם רפאים ואינם כי המואבים יקראו להם אימים (דברים ב׳:י״א) על שם שהם גדולים ואימתם מוטלת על הבריות ואין להם דין בארצם. ובעמון כתיב ארץ רפאים תחשב אף היא (דברים ב׳:כ׳) ובני אדם סבורים שהיא ארץ רפאים ואינה כי העמונים יקראו להם זמזומים (דברים ב׳:כ׳) על שם שהם בעלי מחשבות ותחבולות וכל אלו עם גדול ורם כענקים ולפי שבטחו בגבורתם ובחכמתם היו מורדים בבורא והוא השמידם ומסרם ביד חלשים מהם אבל שאר אומות שלא היה שום טענה לישראל עליהם לא הוצרכו ישראל להזהר.
אל תצר את מואב – על אומות הללו שעיר ועמון ומואב הוצרך הקב״ה להזהיר את ישראל שהיו סבורין לכבשם בדין שעיר שבמקומות הרבה קורא אותו חוי וחוי נתן הקב״ה לישראל בירושה ולכך כתיב ובשעיר ישבו החורים לפנים אין עיקר שמם חוי ואינם משבעה עממין והא דקרי להו חוי כמו שאחז״ל שהיו מריחין את הארץ כחויא ולקמן מפרש היכן החוי שנתן הקב״ה לישראל וכן מעמון ומואב היו סבורין שהן ארץ רפאים שנתן הקב״ה לאברהם דכתיב את הקיני ואת הקנזי וגו׳ ואת החוי ואת הפרזי ואת הרפאים וכן כתיב במואב רפאים יחשבו אף הם סבורים וחושבים בני אדם שהיא ארץ רפאים ואינם כן כי המואבים יקראו להם אימים שאימתם מוטלת על הבריות ואין להם דין בארצם. ובעמון כתיב ארץ רפאים תחשב גם היא כלו׳ אף היא סבורין היו בני אדם שהיא ארץ רפאים ואינו כן כי אם העמונים יקראו להם זמזמים על שם שהיו בעלי מחשבות ותחבולות וכל אלו עם רב וגדול ורם כענקים ולפי שבטחו בחכמתם ובגבורתם היו מורדין בהקב״ה והוא השמידם ומסרם ביד חלשים מהם. אבל שאר האומות שלא היה להם לישראל שום טענה על ארצם לא הוצרכו להזהיר.
אל תצר את מואב, "do not harass Moav.⁠" G–d had to warn the Israelites not to harass Amon, Moav and Seir, as they thought that they were legally entitled to inherit the lands of those nations. Seir appears under the heading of Chivvi in numerous places, and it was one of the tribes that G–d had told Avraham in Genesis chapter 15 that his descendants would inherit. This is why the Torah wrote in verse 12 of our chapter that originally the lands occupied at that time were inhabited by a tribe known as Chorim, and that the Edomites, i.e. Seir, had dispossessed the original owners, and did not occupy it legally, so that it was not included in what G–d had spoken about to Avraham in Genesis chapter 15. The "Chivvi" was not a separate nation among the seventy nations that we read about after G–d destroyed the Tower and mixed up the languages, but a sub-species, such as there were five such among the Midianites, each with a king of their own. Also Ammon and Moav occupied land previously owned by the Re-faim,⁠" (verse 11) so that although the soil was part of what is known to us as "Israel,⁠" that section was not included in what G–d had promised to Avraham as lands his descendants would inherit in chapter 15. The Moabites themselves had referred to these people as Eymim, i.e. not ethnically part of them. Some of these "names,⁠" were merely acquired names describing how others related to them, i.e. Eymim" are people that inspire Eymah, fear, in those who encounter them. Most of these "nations" were extraordinarily powerful human specimens not only physically but also mentally. This is why they were compared to Anakim, "giants.⁠" G–d did not have to warn the Israelites not to harass the Canaanite tribes who dwelt on their original land, not having engaged in wars of expansion.
אל תצר את מואב – על שלש אומות הללו שעיר עמון ומואב הוצרך הכתוב להזהיר את ישראל שהיו סבורין שהוא אותו חוי שנתן להם הקב״ה בירושה ולכך כתיב ובשעיר ישבו החורים לפנים כלו׳ אין עיקר שמם חוי ואינם מן העוים והא דקרו להו חוי הוי כדאמרו רבותינו שהיו מריחים את הארץ כחוייא ולקמן מפרש החוי שנתן הקב״ה לישראל וכן מעמון ומואב היו סבורים שהיא ארץ רפאים ואינו כן כי אם המואבים קראו להם אימים על שאימתן מוטלת על הבריות ואין לכם דין בארצם ובעמון כתי׳ ארץ רפאים תחשב גם היא כלו׳ אף היא סבורין בני אדם שהיא ארץ רפאים ואינו כן כי אם העמונים יקראו להם זמזומים על שם שהיו בעלי מחשבות ותחבולות וכל אלו עם רם וגדול ורם כענקים ולפי שבטחו בחכמתם ובגבורתם היו מורדים בהקב״ה והוא השמידם ומסרן ביד חלשים מהם אבל שאר האומות שלא היה לישראל שום טענה עליהם לא היה צריך להזהירם עליהם.
אל תצר את מואב – הנה הסבה בזה היא הסבה בעינה שזכרנו בדבר בני עשו והנה צוה להם שלא ישימום במצור ולא יתגרו בם מלחמה וכן מנע זה מבני עמון וזכר שהמואבים ירשו את ארצם מהאימים כי כן רצה י״י יתעלה מפאת ההשגחה הכוללת.
(ט-יב) התועלת הארבעה עשרה הוא להודיע מה שהרחיב הביאור בענין ירושת בני עשו ועמון ומואב כדי שיתבאר לישראל אי זה מהארצות הותר להם לכבוש ואיזה לא עם שבזה תועלת להודיע כי לפעמים יבואו טובות מפאת ההשגחה הכוללת מתיחסות לטובות אשר מפאת ההשגחה הפרטית ולזה זכר כי עמון ומואב ירשו ארצם מעם גדול ורב כענקים כי י״י יתעלה לא קצר מהשפעת הטובות לפי מה שאפשר ולו היה אפשר שלא יגיעו בכאן רעות לא היה מקצר השם יתעלה מזה אך הכלים אשר הוכנו להגיע הטובות ולשמרם הם לפעמים סבות במקרה אל הגעת הרעות כמו שביארנו בד׳ ממלחמות י״י ומזה המקום יסורו מבוכות רבות במה שנמצא מהגעת הטובות וההצלחות לרשעים כמו שביארנו שם.
ונפן ונעבור דרך מדבר מואב ויאמר וגו׳ עד אשר עשה ה׳ להם. זכר שבענין הזה בעצמו נאמר על ארץ מואב רוצה לומר שהאל יתברך צוה שלא ילחמו בהם. ולא יתן מארצם להם כלל ושבעבור זה לא נלחמו בהם ישראל.
והנה אמר במואב ועמון אל תצר ולא אמר כן בבני עשו לפי שכמו שזכר בני עשו היו יראים מהם ולכן ישראל מעצמם להיותם גבורי חיל לא יצורו על עם חלושי׳ היראי׳ מהם כיון שארצם נמנעת מהם. אבל עמון מואב שהיו גבורי׳ ואנשי חיל. לפי שישראל עם היות שלא יירשו את ארצם אולי להראות גבורתם יצורו עליהם וישלחו פרשים בארצם על אפם ועל חמתם. הנה בעבור זה הוצרך להוסיף ולומר באלה אל תצר את מואב. אל תצר את עמון. שלא ישימום בצרה וצוקה אחר שלא יירשו את ארצם. כי אם יעשו בהפך. אולי יחשוב חושב שישראל התאמצו למלחמה בכל כחם ונמנעו ממנו לא מפני הצווי האלהי כי אם מיראתם מהם. והנה לא אמר בעמון ומואב אוכל תשברו מאתם וגם מים כמו שאמר לבני עשו לפי שהם לא עברו בארצם לקנות אוכל מהם. ואחרי שראו מה שהשיבם בני עשו לא תעבור בי פן בחרב וגו׳. לא רצו לשלוח מלאכי׳ לעמון ומואב כי ידעו כי תשובתם על זה תהיה כתשובת בני עשו. ואחרי שהאל יתברך צוה שלא יתגרו בם מלחמה מה להם עוד בתוך ארצם.
ואמנם משה לפנים אמר אוכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף וגו׳ כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבי׳ היושבי׳ בער לא יחזור אמרו כאשר עשו לי אל אוכל בכסף תשברני. כי אם למאמר נעברה נא בארצך. וכמו שאזכור בהגיעי לשם בעז״ה.
ואחר שכל זה הטוב עתיד לצאת ממואב. אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה.
לא אסר להם אלא מלחמה וכו׳. דאם לא כן, למה כתב אצל מואב ״אל תתגר בם מלחמה״, דוקא מלחמה, ואילו בעמון כתיב (פסוק יט) ״אל תתגר בם״, שמע מינה אפילו בלא מלחמה. ונראה לי פירושו, מה שהיתה הצעירה צנועה היה עמון הבא ממנה יותר קרוב אל ישראל, כי מדת ישראל הוא הצניעות, והגוים הם כולם פרוצים, ומצד ההתיחסות שהיה להם עם ישראל – צוה הקדוש ברוך הוא שלא להתגרות בהם. ונראה, דלאו דוקא שלא היה צניעות אלא בצעירה, אלא שזאת האומה כולה יותר צנועים, שאין סברא בשביל אמם יתן להם זה, אלא כיון שאמם היתה יותר צנועה – כל האומה כך. ויש לך להבין מפני מה הצעירה היתה צנועה יותר, ותבין זה ממה שאמרו חכמים (מגילה ריש יג ע״ב) ׳בשכר צניעות שהיתה ברחל [זכתה ויצאה ממנה שאול]׳, כי לעולם הצעיר הוא יותר צנוע ופנימי, ובא ממקום צנוע ופנימי יותר, לכך לא נגלה מיד, כמו אשר קודם לו. ומזה הטעם לא היה אומה בכל ע׳ לשונות שאיחרו להתגלות כמו ישראל, שהרי תמצא כי כל האומות נעשה כל אחת לאומה גדולה קודם ישראל, שלא נעשו ישראל לעם עד שיצאו ממצרים, ואילו שאר האומות כבר היו נמצאים, וכל זה כי הוייתם ממקום פנימי, לכך לא היו נמצאים מיד. ולכך הצעירה היה בה צניעות יותר, וכן האומה, והיה בה קצת התדמות לישראל, וצוה עליהם ״אל תתגר בם (מלחמה)״:
ער שם המדינה. אבל לא שם העיר, דאם כן היה משמע שלא נתן הקדוש ברוך הוא לבני לוט רק עיר אחת, ואם כן למה אמר ״כי לא אתן לך מארצו ירושה״, דמשמע כל ארצו:
וְאַל תִתְגָר: הגימ״ל בקמץ. [וְאַל⁠־תִּתְגָּר].
לא אסר וכו׳ אלא מלחמה. דק״ל לא הל״ל אלא אל תתגרו בם, מלחמה ל״ל, דהא בבני עמון (לקמן פסוק יט) לא נאמר אלא אל תתגר בם סתם. ומתרץ שלא אסר וכו׳:
אבל מיראים היו אותם כו׳. ר״ל ישראל היו מיראים את המואבים:
ואל תתגר בם שום גירוי כו׳. דהא לא כתיב מלחמה:
שקראה שם בנה מואב. ר״ל מאב שהוא לשון פריצות:
שם המדינה. דאי ר״ל עיר היה מפרש עיר פלונית:
The only thing He forbid them, etc., war. The verse should only have said, "Do not intimidate them.⁠" Why is, "with war,⁠" needed? For note that regarding the descendants of Ammon it only says below (v. 19), "Do not intimidate them.⁠" Therefore Rashi answers: The only thing He forbids, etc.
But they were permitted to terrify them, etc. I.e., the Jewish People were permitted to terrify the Moabites.
Do not intimidate them in any way, etc. Because [regarding the people of Ammon,] it is not written "With war.⁠"
Who named her son Moav. I.e., מאב (from father), which clearly indicates [her] immoral conduct.
The name of the country. For if ער means the same as עיר (city), then the verse should mention the name of the city.
ער – שם המדינה, ויתכן שלקח סיחון ער ממואב, וחזרה למואב באחרונה:
ואל תתגר בם מלחמה – אל תעוררו את עצמכם נגדם, להילחם בם.
כי לא אתן – עיין פירוש פסוק ה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ט) ויאמר ה׳ אלי – וגם מזה הזהיר ה׳ ואמר אל תצר את מואב היינו שיצורו לכבוש מבצריו, ואל. תתגר בם מלחמה גם בשדה במערכה, וחז״ל דייקו מזה שעל מואב לא הוזהרו רק מלתגר מלחמה לא מלתגר לשלול ולבוז בז מאתם, כי לא אתן לך מארצו ירושה ולא אמר פה עד מדרך כף רגל כי כבר לקחו מארצו מה שטהרו בסיחון וכן לקחו איזה ערים שבגבול מואב כמ״ש בפ׳ חוקת בפסוק את והב בסופה, ואמר כי לבני לוט נתתי את ער ירושה, פי׳ שהוא להם ירושה מאברהם, ותפס ער שהיתה מטרפולין של מואב ובני עמון שהגם שאמר כי אש יצאה מחשבון אכלה ער מואב, בכ״ז לא לקחה סיחון מידם וחזרה לידם כמ״ש הראב״ע:
ואל תתגר בם מלחמה1 – היינו מלחמה כללית אבל יחידים2 לא נאסרו לצער ולהתחר עמה בדרך הילוכם.⁠3 ולא כמו באדום דכתיב אל תתגרו בם.⁠4
1. רש״י בעקבות חז״ל הפנה את תשומת לבנו למלה ״מלחמה״ שלא נאמרה אצל בני עמון (להלן פסוק י״ט) ומלמדנו חילוק בין מלחמה לבין ליירא אותם (ע״י כלל העם), אך רבינו מפנה אותנו למלה ״תתגר״ (במואב ועמון) לעומת ״תתגרו״ אצל בני אדום (לעיל פסוק ה׳), ומלמדנו חילוק בין כלל העם ליחידים.
2. אנשים יחידים מבני ישראל.
3. לא בדרך מלחמה כוללת. כי ״תתגר״ בלשון יחיד משמעותו כלל העם כאחד. אך לא ברור מה תהיה ההגדרה ע״פ רבינו אצל עמון (פסוק י״ט) שגם שם נאמר ״תתגר״ (ולא ״תתגרו״), בהתחשב בדברי חז״ל (הובאו ברש״י כאן) שאסור להתגרות בם שום גירוי, האם לרבינו איסור זה יהיה על כלל עם ישראל, בעוד שלגבי יחידים יהיה מותר, או לא. ועיין להלן פסוק י״ט ברבינו.
4. שכל יחיד מוזהר שלא יתחר ולא יתגרה עמהם. אמנם רבינו לא הביא טעם מדוע החמיר הקב״ה אצל אנשי אדום יותר מאנשי מואב. אך ניתן לראות חילוק זה בלשון הפסוקים לעיל אצל בני עשו – ״אחיכם בני עשו... ונשמרתם מאד... כי לא אתן לכם מארצם ״עד מדרך כף רגל״...
תצר – משורש צרר, כמו צור, השוה במדבר כ״ה:י״ז והלאה פסוק יט.
לבני לוט – בתור בני לוט, קרובו של אברהם אבינו, קיבלו המואבים ארץ ירושה מאת ה׳. כמו ישראל.
ער(במדבר כ״א:ט״ו) נזכר כאן במקום כל ארץ מואב, מפני שבני ישראל עברו את גבול מואב על יד העיר הזאת, להלן פסוק יח.
ויאמר ה׳ אלי אל תצר את מואבב״ק ל״ח וכי מה עלה ע״ד של משה. פירוש דבשארי אומות כתיב לאמר, דהעם יגורו בם מלחמה, אבל כאן לא כתוב לאמר, וא״כ למשה עצמו היה הצווי, לכן אמר מה עלתה ע״ד של משה. ומסולק קושית תוספות.
אל תצר את מואב – וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות,⁠1 מפני שנשא ק״ו בעצמו, אמר ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם מואבים עצמן לא כש״כ.⁠2 (ב״ק ל״ח:)
ואל תתגר בם מלחמה – מלחמה הוא דלא, הא אנגריא עביד בהו3 (שם)
כי לבני לוט וגו׳ – א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן, נכרי יורש את אביו דבר תורה, שנאמר כי לבני לוט נתתי את ער ירושה4. (קדושין י״ח.)
1. עד שהוצרך הקב״ה להזהירו על זה.
2. וטעם הדבר מה שבאמת אין כן הדבר, מבואר בגמרא שאמר לו הקב״ה שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמונית, ועיין מש״כ בזה בפ׳ מטות בפ׳ נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים.
3. ר״ל להשתעבד בהם להביא מים ומזון. וטעם הדיוק בזה הוא ממה דכתיב כאן ואל תתגר בם מלחמה ובסמוך בעמון (פ׳ י״ט) כתיב סתם ואל תתגר בם, ומבואר דשם הכונה אל תתגר בם כלל וכאן אל תתגר בם רק מלחמה, ובנזיר כ״ג ב׳ הגירסא הא צעורי מצערינן, ונראה עיקר כגירסא שלפנינו, הא אנגריא עביד בהו, משום דלא יתכן שיצוה הקב״ה על הצער בכדי. וע״ע השייך לדרשה זו בפ׳ וירא בפסוק ותקרא אותו הבכירה מואב.
4. אלמא יש ירושה לעובדי כוכבים, ונ״מ בזה לבד זה גופא גם הא דחייב לפרוע חוב אביו ופקדונו. והרמב״ם בפ״ו ה״ט מנחלות כתב, העובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה אבל שאר ירושותיהן מניחין אותן לפי מנהגיהם, עכ״ל. ונראה טעמו, משום דבאמת אין שייכות סדר נחלות בעובדי כוכבים בסדר המבואר בתורה, אחרי דמפורש הקדים הכתוב לאותה פרשה ואל בני ישראל תדבר (פ׳ פינחס), ורק ירושת אביו מדאשכחן רמז בתורה בפסוק שלפנינו ע״כ צ״ל דיורש את אביו, אבל אין לך בו אלא חדושו דרק את אביו יורש מדין תורה, ושאר סדרי ירושות קיימו במנהגיהם ובנמוסיהם.

והנה מקודם לזה בגמרא רוצה להביא ראיה דעובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה ממה דכתיב לעיל פסוק ה׳ כי ירושה לעשו נתתי וגו׳, ודחי בגמרא דלמא ישראל מומר [כמו עשו] שאני, ומשמע מזה דפשיטא להגמרא דיש ירושה לישראל מומר, ועיין מזה בחו״מ סי׳ רפ״ג ס״ב.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(י) הָאֵמִ֥ים לְפָנִ֖ים יָ֣שְׁבוּ בָ֑הּ עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִֽיםא׃
The Emim lived there before, a people great and many, and tall as the Anakim.
א. כָּעֲנָקִֽים =א⁠(ס),ל,ל1,ק3,ו,ל3 <כַענקים פתח? לא כן אלא כף" קמץ וכן כולם> במשמעות של כְּהָעֲנָקִים בה"א הידיעה.
• דפוסים וקורן=כַּעֲנָקִֽים (בפתח וכן בפסוק הבא ובפסוק כ"א) במשמעות של כ"ף מנוקדת בשווא.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתרמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אֵימְתָנֵי מִלְּקַדְמִין יְתִיבוּ בַהּ עַם רַב וְסַגִּי וְתַקִּיף כְּגִבָּרַיָּא.
The Emethanee in old times dwelt in it; a people great and many, and strong as the giants.
אומתנייהא מן לקדמין שרון בגווה עם רברבין וסגין ותקיפין כבנוי דענק גוברייה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אומתנייה״) גם נוסח חילופי: ״אמ׳⁠ ⁠⁠״.
אימתניא מן לקדמין יתיבו בה עם רב וסגי וחסין הי כגינבריא.
The Emthanaia dwelt in it of old, a people great and many, and mighty as the giants.
וַכַּאןַ אלהַיֻובִּיוןַ קַד אַקַאמֻוא פִיהַא קַבּלַהֻם קַוְםֹ כַּבִּירֹ כַּתִ׳ירֹ וַרַפִיעֹ כַּאלגַּבַּארַתִ
ופעם היו ההיוביים כבר היו גרים בער לפניהם, והם קהל גדול רב ורם כגבורים.⁠1
1. (האמים לפנים ישבו בה. מאי ׳לפנים׳ היינו עד שבא כדרלעמר והמלכים אשר אתו ויכו את וגו׳ ואת האימים בשוה קריתים (בראשית יד, ה).)
האימים לפנים וגומ׳ – אתה סבור שהוא רפאים שנתתי לאברהם, לפי שהאימים שהם רפאים ישבו בה לפנים. אבל לא זו היא, כי אותם רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחתם.
האמים לפנים וגו'‏ THE EMIM [ABODE THERE] FORMERLY – You might think that this is the land of the Rephaim which I gave (promised) to Avraham (Bereshit 15:20), because the Emim who are Rephaim, dwelt there formerly (and they are one of the seven clans whose land you were to possess), but this is not that land, because those Rephaim I drove out from before the children of Lot and settled these in their stead (cf. Rashi on 3:13).
האמים – פירשתיו (ראב״ע בראשית פירוש ראשון י״ד:ה׳) [בתחלת מוצאי אותו].⁠א סיפר הכתוב, כי מואב לקחו ערב מיד האמים.
א. ההוספה בכ״י פריס 177 ופרנקפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ב. כן בכ״י פריס 176. בכ״י פריס 177, ברסלאו 53: עיר.
THE EMIM. I have previously explained the meaning of Emim.⁠1 Scripture tells us that Moab took Ar from the Emim.
1. See Ibn Ezra on Gen. 14:5 (Vol. 1, p. 105).
וכל אילו: עם גדול ורב ורם כענקים – וחכמים, ובוטחין בחכמתן ובגבורתן, ומורדין בבורא, והשמידם ונתן אחרים תחתיהם, ומסרם ביד חלשים מהם. אבל אינן מאותן עממין שנתנו לישראל. אבל שאר אומות שלא היה להם לישראל שום טענה עליהם, לא הוצרכו ישראל להזהר עליהם, דממאי תיסק אדעתיה שיכבשום.
And all of these: עם גדול ורב ורם כענקים – A PEOPLE GREAT AND MANY AND TALL AS THE GIANTS – And wise, and secure in their wisdom and strength, and rebellious against the Creator, and He destroyed them and placed others in their stead, and gave them into the hand of those weaker than they. But they are not from those nations that were given to Israel. But regarding the rest of the nations upon whom Israel has no claim, it was not necessary for Israel to be warned about them, for why would it occur to them to conquer them.
האימים לפנים ישבו בה – אמר להם משה לישראל אם תעלה על רוחכם להתגרות בם, עד שלא תתגרו בם תנו דעתכם על עמים שהורשתי בפניהם. האימים שהיו גדולים וחזקים מהן, שלכך נקראו אימים שכל הרואה אותן אוחזתו אימה כשם שמפרש והולך: עם גדול ורב ורם כענקים, ואף עם ששמה רפאים היו יושבין במקום שמואב יושבין עכשיו, ואף הם נחשבו בגבורתם כענקים.
(י-יב) האימים לפנים וגו׳ – אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לאברהם לפי שהאימים שהם רפאים ישבו בה, אבל לא זו היא, כי אותן רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחתם. רפאים היו נחשבים אותן אימים כענקים הנקראים רפאים, על שם שכל הרואה אותם ידיו מתרפות. אימים – על שם שאימתם מוטלת על הבריות. לשון רבינו שלמה. וכן כתב (רש״י דברים ב׳:כ׳): ארץ רפאים תחשב אף היא לפי שרפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא שנתתי לאברהם.
ואני תמה בדברי הרב: ולמה יפרש לנו הכתוב בארץ עמון ומואב שאינה ארץ רפאים שנתן לאברהם, אם לומר שאינה ראויה לישראל ואינה מן הארץ אשר נשבע י״י לאבותיהם לתת להם, והלא הכתוב אינו אומר אלא: כי לבני לוט נתתיה ירושה (דברים ב׳:י״ט), לומר שאף על פי שהיתה מנחלת אברהם, הקב״ה נתנה לבני לוט בעבור אברהם, וכמו שכתב רבינו שלמה עצמו (רש״י דברים ב׳:ה׳), שנתן שתים לבני לוט בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שאמר על אשתו אחותי היא. ועוד, שהרב עצמו כתב בעשו, עשר עממין נתתי לו לאברהם, שבעה לכם, וקיניא וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב והר שעיר, אחת מהן לעשו והשתים לבני לוט, ואם כן, הרי ארץ עמון ומואב מנחלתו של אברהם היא על כל פנים, ולמה הקב״ה אומר למשה שלא יהא סבור שהיא ארץ הרפאים של אברהם, מה בין קיני וקנזי וקדמוני לרפאים? ועוד, כי: רפאים ישבו בה לפנים (דברים ב׳:כ׳) – לומר שהיא שלהם, והם היושבים בה לפני כל אדם, כמו: לפנים הארץ יסדת (תהלים ק״ב:כ״ו).
אבל פירוש הפסוקים הפך מדברי הרב,⁠ב כי בעבור שאמר הקב״ה למשה: אל תצר את מואב כי אני נתתי לבני לוט את ער ירושה (דברים ב׳:ט׳), יספר הכתוב כי הארץ ראויה לזרע אברהם לולי שנתנה לבני לוט, ואמר כי הארץ ההיא ישבו בה מעולם עם גדול ורם כענקים, ולכך יקראו אותם המואבים אימים לגודל האימה אשר יטילו על רואיהם, והנה השם עשה להם נס לבני לוט לכבוד אברהם ויכלו להם ויירשם מפניהם, ואין ראוי לגזול מהם הארץ אשר נתן להם י״י להם במעשה נס.
יחשבו – לשון חשיבות מעלה,⁠ג כמו: נבזה ולא חשבנוהו (ישעיהו נ״ג:ג׳), אשר כסף לא יחשובו (ישעיהו י״ג:י״ז), כי במה נחשב הוא (ישעיהו ב׳:כ״ב) וכן רבים, ובלשון חכמים: אדם חשוב.
וזהו שסמך הכתוב לזה: ובשעיר ישבו החורים לפנים – יאמר כי בעבור הטעם הזה שהזכיר במואב, ימנעם גם כן מארץ שעיר, כי מלפנים היתה אף היא מן החורים, והם ממתנת אברהם, כי החורי הוא החוי והוא מבני כנען, כמו שאמר: עשו לקח את נשיו מבנות כנען, אתד אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי (בראשית ל״ו:ב׳), וצבעון היה מבני שעיר החורי יושבי הארץ (בראשית ל״ו:כ׳). וכן יזכיר בכל מקום בנחלתה ישראל החוי עם הכנעני בשבעת הגוים כי הוא נמנה הבן הששי בבני כנען (בראשית י׳:י״ז). וכן תראה במלחמת אמרפל שהיה נלחם במלך סדום ועמורה ואדמה וצבוים וצוער שהם מלכי כנען, והם הכו את רפאים בעשתרות קרנים והחוריו בהררם שעיר (בראשית י״ד:ה׳-ו׳), כי החורי והרפאים למלכי כנען היו.
ויתכן שנקרא חוי על שם שהיה נחש עלי דרך (בראשית מ״ט:י״ז), ונקרא חורי מחור פתן (ישעיהו י״א:ח׳), כי השמות ישמרו הטעם ויחליפו המלות כמו: זרח (במדבר כ״ו:י״ח) וצחר (בראשית מ״ו:י׳) מן: כצמרז צחר (יחזקאל כ״ז:י״ח), אתונות צחורות (שופטים ה׳:י׳). וכן יעשו לשבח, יכנו יעקב שהוא לשון מרמה או לשון עקלקול, ויקראו אותו ישורון מן תם וישר.
והנה אמר כי החורים שהם לאברהם ישבו בשעיר לפנים, ובני עשו שהם זרע אברהם ירשו אותם וישבו תחתם במעשה נס, שהיו הם עם רב בארצם ועשו בא לגור שם ונתחזק עליהם, כאשר עשה ישראל ליתר הגוים של אברהם אשר נתן להם י״י בכחו הגדול. והנה השם הנחיל כל העמים ההם לזרעו של אברהם: אחד מהם לעשו, והשאר לישראל שהוא הבן הבכור, ואין ראוי לגזול מעשו את אשר הורישם האלהים, כי השם יקצוף על הגוזל מהם נחלה שהנחילם הוא יתברך כאשר יקצוף על הגוזל מישראל הארץ אחרי שינחילנה להם. וכענין שיאמר: על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי (ירמיהו י״ב:י״ד). וזה טעם: כאשר עשה ישראל שהזכיר בכאן ועדיין לא נעשה.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״קיני״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״אבל״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״ומעלה״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בפסוק: ״...ואת״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בפסוק: ״מנחלת״.
ו. כן בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2: ״והחרי״. בכ״י פרמא 3255: ״והחוי״.
ז. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בפסוק ובדפוסים מאוחרים: ״וצמר״.
(10-12) THE EMIM ABODE THEREIN FORMERLY etc. "You [Moses] might think that this is the land of the Rephaim which I gave to Abraham1 because the Emim, who are Rephaim, dwelled there formerly, but this [the land of the Moabites] is not the land [that I promised to Abraham], because I drove out those Rephaim from before the children of Lot and settled them in place of the Rephaim. Those Emim were considered Rephaim,⁠2 like Anakim (giants) who are called Rephaim [from the root raphoh — weak] because the hands of everyone who sees them become 'weak.' Emim [from the root eimah — fear] are so called because their 'dread' lays upon people.⁠" This is Rashi's language. And similarly he wrote [further, in connection with the land of Ammon of which Scripture states], That also is accounted a land of Rephaim:3 "because the Rephaim dwelled there formerly, but that [land] is not what I gave to Abraham.⁠"
But I wonder at the words of the Rabbi! Why should Scripture explain to us concerning the land of Ammon and Moab that it is not the land of Rephaim which He gave to Abraham? Was it to state that it was not due to Israel and was not part of the land which G-d swore to their fathers to give them? [That could not be the reason! On the contrary,] Scripture states only, because I have given it unto the children of Lot for a possession4 meaning that, although it was part of Abraham's inheritance, the Holy One, blessed be He, gave it to the children of Lot for Abraham's sake. As Rashi himself wrote:⁠5 "[The lands of] two nations [from among the ten nations originally given to Abraham — Genesis 15:19-21], I gave to the children of Lot [Ammon and Moab] as a reward because Lot went with Abraham to Egypt6 and kept silent concerning what Abraham said about his wife, 'she is my sister.'" Moreover, the Rabbi himself wrote with reference to Esau:⁠7 "[The lands of] ten nations8 I gave to Abraham. Seven of them will be yours. [Concerning the lands of] the Kenite, and the Kenizzite, and the Kadmonite — which are Ammon and Moab, and Mount Seir — one [i.e., Mount Seir] belongs to Esau, and two of them to the children of Lot.⁠" And if so, the lands of Ammon and Moab, and Mount Seir were certainly of the inheritance of Abraham; why then did the Holy One, blessed be He, say to Moses that he should not think that this [land of Ammon and Moab] is the land of Rephaim which was given to Abraham? What difference is there between [the lands of] the Kenite, and the Kenizzite, and the Kadmonite [which were promised to Abraham but given to the children of Lot and Esau], and [the land of] the Rephaim [which was also promised to Abraham]?⁠9 Moreover, the expression Rephaim dwelled there 'l'phanim' (of old)⁠10 indicates that it belongs to them because they dwelled there before anyone else, as in the verse 'l'phanim' (of old) Thou didst lay the foundation of the earth11 [thus raising another question on Rashi's assertion: If the Rephaim lived there "of old,⁠" why was this land given to the children of Lot]?
But the interpretation of the verses is the opposite of the Rabbi's [Rashi's] words. It was because the Holy One, blessed be He, said to Moses, Be not at enmity with Moab etc. because I have given Ar unto the children of Lot for a possession,⁠12 Scripture tells that the land was indeed due to the seed of Abraham except that He gave it to the children of Lot. Scripture further says that in that land there dwelled of old a people great, and many, and tall, as the Anakim,⁠13 and, therefore, the Moabites called them 'Emim'14 because of the great "dread" which they cast upon those who saw them. Now G-d, in honor of Abraham, performed a miracle for the children of Lot. They defeated [the Emim] and drove them from before them; it is therefore not proper to take from them by force the land which G-d gave them through a miracle. 'Yeichashvu' [They were also 'yeichashvu' Rephaim]⁠15 is an expression of importance and esteem, similar to the following: he was despised, and we did not 'chashavnuhu' (esteem him);⁠16 who shall not 'yachshovu' (regard) silver?;⁠17 for how little is he 'nechshav' (esteemed)?⁠18 and so many others. And in the language of the Sages we find the expression adam chashuv (an esteemed person).⁠19
This is why Scripture placed the statements in proximity to [the verse that discussed the lands of Ammon and Moab, the children of Lot]. And in Seir the Horim abode formerly.⁠20 It declares that for the same reason He stated [for restraining Israel from attacking] Moab, He likewise withheld them [Israel] from attacking the land of Seir. Because formerly it also belonged to the Horim, and it was part of the gift to Abraham — for the Horite is identical with the Hivite, and they [the Hivites] were of the children of Canaan, as it is said, Esau took his wives of the daughters of 'Canaan' etc. and Oholibamah the daughter of Anah, the daughter of Zibeon 'the Hivite'21 and Zibeon was of the sons of Seir 'the Horite,' the inhabitants of the land.⁠22 So, also, wherever the inheritance of Israel is mentioned, the Hivite is always included with the Canaanite among the seven nations,⁠23 because the Hivite is enumerated as the sixth son among the children of Canaan.⁠24 You will also see this in the narrative of the war of Amraphel which he fought against the kings of Sodom, Gomorrah, Admah, Zebaiim, and Zoar,⁠25 who were Canaanite kings. They [Amraphel and his associates] smote 'the Rephaiim' in Ashteroth-karnaim,⁠26 and 'the Horite' in their mountain, Seir,⁠27 for the Horite and the Rephaim belonged to the Canaanite kings.
It is possible that [the Horite] was called Hivite [from the term chivi — a snake] because he was like a serpent in the way.⁠28 He was also called the Horite from the noun 'chor' (the hole of) the asp.⁠29 For names [like Horite, Hivite] preserve the meaning and change letters, like Zerach (Zerah)⁠30 and Tzochar (Zohar),⁠31 of the expression: and 'tzochar' (white) wool;32 'tzchoroth' (white) asses,⁠33 [and in the case of the Horite and Hivite, the names were chosen to suggest the treacherous, snake-like nature of the people]. They also assign new names to praise [someone]. Thus the name Ya'akov (Jacob), an expression of guile or of deviousness,⁠34 was changed to Israel [from the word sar (prince)] and they called him Yeshurun (Jeshurun)⁠35 from the expression whole-hearted 'v'yashar' (and upright).⁠36
Thus Scripture is stating that the Horites [whose land was] given to Abraham37 dwelled formerly in Seir, and the children of Esau who are of the seed of Abraham succeeded them and dwelled in their stead by a miraculous event. The Horites were a populous nation in their land and the children of Esau came to dwell there and overpowered them just as Israel did to the remaining nations [in the land that was] promised to Abraham, that G-d gave them in His great power. Thus G-d divided [the lands of] all these [ten] nations among the seed of Abraham — one to Esau, and the balance to Israel who was the firstborn son.⁠38 It is therefore not proper to steal from Esau what G-d caused him to inherit, since G-d would be angry with anyone who would forcibly take from him [Esau] the inheritance that He, blessed be He, caused him to inherit, just as He would be wroth with him who would forcibly take the Land from Israel after He caused him [Israel] to inherit it, just as it says, As for all Mine evil neighbors, that touch the inheritance which I have caused My people Israel to inherit.⁠39 This is the sense of the expression mentioned here, as Israel 'did' unto the Land of his inheritance,⁠40 when it was not yet done! [But the meaning thereof is as explained: that just as G-d would be wroth with him who would rob Israel of his inheritance after He will have given it to him, in the same way, He does not give Israel the right to take the land of Esau after having given it to him.]
1. Genesis 15:20.
2. In our texts of Rashi this is marked as a comment upon (11): "They also were accounted Rephaim, even as the Anakim (giants).⁠" This is interpreted by Rashi to mean: "The Emim who formerly lived in the lands of Ammon and Moab were accounted as Rephaim, that is, the Anakim, (giants). But those lands of Ammon and Moab were not the land of the Rephaim which I promised to Abraham.⁠" Therefore Moses was not to wage war against the lands of Ammon and Moab.
3. Further, (20).
4. (19).
5. Here on (5).
6. Genesis 13:1.
7. Here on (5).
8. Ibid., 15:19-21: the Kenite, and the Kenizzite, and the Kadmonite; and the Hittite, and the Perizzite, and the Rephaim; and the Amorite, and the Canaanite, and the Girgashite, and the Jebusite.
9. In other words, Rashi wrote of the lands of the Kenite, etc., that, notwithstanding the fact that they were of the inheritance of Abraham, they were still given to the children of Lot for the reason stated by Rashi that Lot protected Abraham's secret in Egypt. Similarly we could say that the land of the Rephaim, too, was originally destined for Abraham, but that G-d gave it to another nation. Therefore, on what does Rashi base his assertion that this land was not the land of Rephaim promised to Abraham?
10. Further, (20).
11. Psalms 102:26.
12. (9).
13. (10) before us.
14. (11).
15. (11).
16. Isaiah 53:3.
17. Ibid., 13:17.
18. Ibid., 2:22.
19. Berachoth 19a.
20. (12).
21. Genesis 36:1.
22. Ibid., (20).
23. See further, 7:1, etc.
24. See Genesis 10:17.
25. See ibid., 14:8-9.
26. Ibid., (5).
27. Ibid., (6).
28. Ibid., 49:17.
29. Isaiah 11:8.
30. Numbers 26:13. The Hebrew word Zerach means "shining.⁠"
31. Exodus 6:15. Tzochar and Zerach both are names for the same son of Simeon.
32. Ezekiel 27:18.
33. Judges 5:10. Ramban thus shows that the names Zerach and Tzochar (from the words "shining" and "white") both refer to the same person although the letters in the names interchange.
34. Genesis 27:36. — Ibid., 32:29 [Jacob's name changed to Israel].
35. Further, 32:15.
36. Job 1:1.
37. Since the Horites are identical with the Hivites, as explained above, and the Hivites were children of Canaan, and the Canaanite is among the ten nations whose lands were given to Abraham (Genesis 15:21), it follows that the land of the Horites was given to Abraham.
38. See Exodus 4:22.
39. Jeremiah 12:14.
40. (12). This would seem to indicate that at the time that Esau conquered his land, Israel had already conquered theirs. But Israel had, at that time, not taken possession of any land.
האמים לפנים ישבו בה – פרש״י אתה סבור שזה היא ארץ רפאים שנתתי לאברהם לפי שהאימים שהם רפאים ישבו בה לא זו היא אותן רפאים הורשתי לבני לוט וכו׳ וכן פי׳ בפסוק ארץ רפאים תחשב אף היא לפי שהרפאים ישבו בה לפנים אבל לא זו היא שנתתי לאברהם. והקש׳ הרמב״ן למה בא הפסוק לומר בארץ עמון ומואב שאינה ארץ רפאים שנתן לאברהם אם לומר שאינה ראויי׳ לישראל שאינ׳ מן הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותם והלא הפסוק אינו אומר אלא כי לבני לוט נתתי׳ ירושה לומר אע״פ שהיתה מנחלת אברהם כמו שכתב רש״י בעצמו שנתן שתים לבני לוט בשכר שהלך עמו למצרים ושתק על מה שאמר על אשתו אחותי היא ועוד כתב בענין עשרה עממים נתתי לאברהם בז׳ די לכם וקיני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב והר שעיר אחת מהם לעשו ושתים לעמון ומואב הרי ארץ עמון ומואב מנחלתו של אברהם היא ולמה אמר הקב״ה למשה שלא יהא סבור שהיא ארץ רפאים שנתנה לאברהם. אבל פי׳ הפסוקי׳ הפך מדברי רש״י בעבור שאמר הכתוב אל תצר את מואב כי אני נתתי לבני לוט את ער ירושה ספר הכתוב כי הארץ ידוע׳ לבני אברה׳ לולי שנתנה לבני לוט ואמר כי הארץ ההיא ישבו בה מעולם עם גדול ורב כענקים ולכך יקראו אותם המואבי׳ אימים לגודל האימה אשר יטילו על רואיהם והנה עשה לבני לוט נס לכבוד אברהם ויכלם ויורישם מפניהם ואין ראוי לגזול מהם אשר נתן להם השם במעשה נס. ופי׳:
האמים לפנים ישבו בה, "in former times the Eymim lived there.⁠" According to Rashi the point Moses is making here is that contrary to a common belief that the land of the Moabites is the land that God had promised to Avraham in Genesis chapter 15, where these Eymim had been described as the Refa-im, this is not so, and the Refa-im that lived in the land at that time had not been the original Refa-im, hence the land you knew as being populated by "Refa-im" was not the land promised b God to Avraham; therefore dispossessing the Moabites would not be conquering land promised to you by Hashem. The name "Refa-im" applied to the people disposed by the Moabites was a "borrowed" name, seeing that this people were of similarly gigantic stature as the original Refa-im, God had driven them out on account of Lot's children.
Nachmanides has problems with Rashi's interpretation, asking why he should interpret our verse as referring to lands of the Moabites and Ammonites, lands which were never intended for the Israelites, lands which were not identical with the land of the Refa-im promised to the descendants of Avraham. Rashi himself has explained that two of the three mentioned in the covenant between the pieces in Genesis 15,19 the קיני, קניזי, קדמוני are tribes whose lands are not again mentioned in promises to the other patriarchs, two of which lands were reserved for the descendants of Lot, although they had been promised to Avraham's descendants, (verse 19) in recognition of Lots' not revealing to Pharaoh that Sarai was Avraham's wife, [so that in a manner of speaking, Avraham had ceded this land as reward to Lot., pending the coming of the Messiah. The third of these tribal lands was reserved for Esau's descendants, i.e. Edom, also to be eventually part of Israel, after he coming of the Messiah. Nachmanides' point is that from a geo-historical perspective, why would the Torah bother to tell us about these territorial changes and not about others unless they were linked to the fortunes of the Jewish people and deliberately engineered by God? Ed.]
He concludes that the correct interpretation of our verse (s) is the exact reverse of what Rashi has written, and that the Torah had reason to write these lines in order that we should not wonder about God being so insistent that we not harass either the Moabites or the Ammonites, in view of the fact that their lands had already been promised to our patriarch Avraham? If God had not had reason to give these lands to the descendants of Lot in the meantime, the present decree and caution would indeed have been difficult to comprehend. Proof that this is so is the very fact that the original inhabitants of those lands were such powerful human beings that unless God had specifically wanted it, the Ammonites and Moabites would never have been able to dispossess them. Seeing that this is so, now was not yet the time for the Israelites to grab these lands.
האמים לפנים ישבו בה – אמר יוסף: הודיענו בזה איך ענין השם ית׳ בסבוב הארצות מעם אל עם, ואיך תסוב המלוכה מזה אל זה כפי רצונו, כי עם נקראו אמים ישבו בימים הקדמונים בארץ שהיא עתה למואב, וכבר נתכנו גם ברפאים, והשם רצה שתסוב הארץ למואב, ועדיין הוא ית׳ מחזיק בזה הרצון, וכדומה לזה עשה לשעיר, כי העם נקרא חורים ישבו בימים הקדמונים בהר, והשם רצה שתסוב הארץ לבני עשו, וכן גזר מארץ כנען לישראל, וספר זה להודיענו כי אלו הטעמים גזרות השם וחפצו ית׳ לאי זו סבה שיהיה, כי אנחנו לא נדע הסבה במואב ובבני עשו, אבל ידענו הסבה באהבתו ית׳ ואיך שיהיה, הכל כפי רצונו גם לנו גם לעם ועם, הלא תראה כי כל זאת ימים רבים מאד רצה השם שיאבד מואב ארצו, ויחרב הר שעיר מבני עשו וזולתם, ותכבוש ארצנו לעם אשור, ובכלל, החיה הראשונה, ואחר רצה שנחרבו כל הארצות ההם ורבותא אחרות אל החיה השנית, הוא מלכות מדי ופרס, ואחר למלכות יון, הוא החיה השלישית, ואחר למלכות רומי ומלכות ישמעאל, אשר לו כשתים מלכות בכלל החיה הרביעית, לפי כי הנה מולכות יחד וחולקות הם כלו, וזהו ומלכו פליגא תהוא, ואלה הם רגלי הצלם ואצבעותיו (דניאל ב׳:מ״א).
א. בכ״י המבורג נוספה כאן מלת: ״אם״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ואל תתגר בם מלחמה לא אסר להם על מואב אלא מלחמה אבל מיראים היו אותם כו׳. דאם לא כן קשיא ויגר מואב למה היו יראים מהם והלא מוזהרים היו שלא יעשו עמהם מלחמה אלא עכ״ל שלא אסר להם אלא המלחמה אבל השלל והבזה לא אסר להם וזהו שאמרו עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו ולא אותנו כמנהג השוללים שלא במלחמה לשלול המקומות הרחוקי׳ אשר הם סביב המקום של מושב המלוכה ולא מקום מושב המלוכה עצמה:
ער שם המדינה. שאם היה פירושו עיר היה לו לומר את ער פלוני לא את ער סתם:
יירשום לשון הוה נתתי להם כח שהיו מורישים אותם והולכים. וכמוהו ככה יעשה איוב על פי י״י יחנו ויש אשר ישכון הענן שכל אלו הם דברים ההוים תמיד ונופל בם בין לשון עתיד בין לשון עבר ולכן לא חש הכתוב לאמרו בלשון עתיד אבל גבי אז ישיר משה וגבי אז ידבר יהושע וגבי ובית יעשה לבת פרעה שלא היו אלא לפי שעה ואינו יכול לישבו בלשון הווה פירש אותו על המחשבה אז ישיר משה אז כשרא׳ הנס עלה בלבו שישיר שירה אז ידבר יהושע אז כשראה הנס אמר לו לבו שידב׳ ובית יעשה לבת פרעה אז חשב פרעה שיעשה וגבי אז יבנה שלמה במה פירשו בו חכמי ישראל שבקש לבנות ולא בנה למדנו שהיו״ד על שם המחשבה נאמרה כל זה כתב רש״י בפרשת בשלח ע״ש:
האמים לפני׳ וגו׳ אתה סבור שזו ארץ רפאי׳ שנתתי לאברהם לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים אבל לא זו היא כי אותן רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחת רפאים היו נחשבים אותם אמים כענקים הנקראים רפאים על שם שכל הרואה אותם ידיו מרפות אמים על שם שאימתם מועלת על הבריות. הרמב״ן ז״ל טען ואמר ואני תמה בדברי הרב למה יפרש לנו הכתוב בארץ עמון ומואב שאינה ארץ רפאים שנתן לאברהם אם לומר שאינה ראויה לישראל ואינה מן הארץ שנשבע י״י לאבותיכם לתת להם והלא הכתוב אינו אומר אלא לבני לוט נתתיה ירושה לומר כי אע״פ שהיתה מנחלת אברהם הב״ה נתנה לבני לוט בעבור אברהם וכמו שכתוב רש״י עצמו שנתן שתים לבני לוט בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שאמר על אשתו אחותי היא ועוד שהרב עצמו כתב עשר עממין נתתי לו לאברהם שבע לכם וקני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר א׳ מהם לעשות והשתי׳ לבני לוע וא״כ הרי ארץ עמון ומואב והר שעיר מנחלתו של אברהם היא על כל פני׳ ולמה אמ׳ הב״ה למשה שלא יהא סבור שהיא ארץ הרפאים של אברהם מה בין קני וקניזי וקדמוני לרפאים ועוד כי רפאים ישבו בה לפנים לומר שהיא שלהם והם היושבי׳ בה לפנים כל אדם כמו לפנים הארץ יסדת עכ״ד. ואין מכל אלה טענ׳ כלל כי מה שטען למה יפרש הכתוב בארץ עמון ומואב שאינה ארץ רפאים שנתן לאברהם כבר השיב הוא עצמו שבא לומר שאינה זו מן הארץ שנשבע י״י לאבותיכם לתת להם כי אעפ״י שזו ארץ רפאים היא כדכתב האמים שהם הרפאים לפנים ישבו בה וארץ רפאים היא אחת מהאומות שנתן השם לאברהם כדכתיב בפרשת לך לך ביום ההוא כרת י״י את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ וגו׳ את הקני ואת הקניזי ואת הקדמוני ואת החתי ואת הפריזי ואת הרפאים וגו׳ לא זו היא אותה שנתן השם לאברהם כי אלו הרפאים הורשתי׳ מפני בני לוט והושבתי׳ תחתם ומה שטען על זה והלא הכתוב אינו אומר אלא לבני לוט נתתיה ירושה לומר כי אע״פ שהיתה מנחלת אברהם הב״ה נתנה לבני לוט בעבור אברהם אינה טענה כי מה שאמר לא זו היא שנתתי לאברהם פירושו להיות שלו להורישה לישר׳ כמו שנשבע לו השם אבל זו היא אותה שנתנה לו שיתננ׳ לבני לוט בשכר שהלך עמו למצרים ושתק בשמעו שאמר אברהם על אשתו אחותי היא וזו אינה אלא מהקני וקניזי וקדמוני שנתן השתים מהם לבני לוט בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיו אומרים על אשתו אחותי היא אבל השבעה האחרים שהם החתי והפריזי והרפאים שהוא החוי כדאיתא בב״ר בפרשת לך לך והאמורי והכנעני והגרגשי והיבוסי לא נתנם לאברהם אלא שיתנם לישר׳ הבאי׳ מזרעו של יעקב בן בנו כמו שאמרו באגדה שמעשר׳ עממין נתתי השבעה מהם לישראל והג׳ האחרים הב׳ לבני לוט והאחד לעשו ולכן אילו היתה ארץ רפאי׳ זו אותה ארץ רפאים שנתן לאברהם היו ישר׳ כובשים אותה לעצמם ולפיכך הוצרך הכתוב לומר למשה את סבור שזו רפאים שנתתי לאברהם כו׳ לא זו היא כו׳ ומעתה מה שטען ואמר ועוד שהרב עצמו כתב עשרה עממין נתתי לו לאברהם שבעה לכם וקני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר אחד מהם לעשו והשתים לבני לוט ואם כן הרי ארץ עמון ומואב והר שעיר מנחלתו של אברהם היא על כל פנים ולמה אמר הקדוש ברוך הוא למשה שלא יהא סבור שהיא ארץ הרפאים של אברהם מה בין קני וקניזי וקדמוני לרפאים אינה טענה כלל כי כבר קדם שקני וקניזי וקדמוני נתנם לו השם שיתנם לבני לוע ולבני עשו כדלעיל אבל ארץ רפאים עם שאר האומות לא נתנם לו אלא לתתם לישראל:
ובאמרו האימים לפנים ישבו בה. והביא משה ראיה שהארצות האלה נתנו לאלה האומות בזכות אבותם שהרי ישבו בה לפנים גוים חזקי׳ מאד והש״י סבב שאלה הורישו אותם וינחלו את ארצם. ואין זה בטבע כיון שאדוני הארץ היו חזקים אבל האמת הוא כי השם רודפם לתתם את זרעם לאלו. וזהו אמרו האימים לפנים ישבו בה וביאר מי הם האימים האלה ואמר כי הם עם גדול ורם כענקי׳. ולכן נקראו אימים שאימתן נופלת על רואיהם.
האמים לפנים – מפני שלא היו בני לוט יורשי אברהם בדין כלל, הודיע שגם להם נתן ה׳ את הארץ כמו לבני עשו. והעד על זה כי שניהם כבשו את הארץ שלא כמנהג העולם.
האימים לפנים, seeing that the descendants of Lot had no legal claim to inherit anything from Avraham at all, God announced that He had given them ancestral land just as He had done to the descendants of Esau who were descended from Avraham in a straight line. God testifies that both the Ammonites and the Moabites came to possess what they owned contrary to accepted norms.
אתה סבור שזו ארץ רפאים וכו׳. פירוש, מה שהוצרך הכתוב לומר ״האמים ישבו בה לפנים״, ומה ענין זה לכאן, אלא לומר לך שאל תאמר שארץ עמון הוא של ישראל לפי שרפאים היו יושבים בה לפנים וכו׳, ולפיכך אמר שאין זה כן, אלא אף הם יחשבו רפאים כמו ענקים, שנקראים ׳רפאים׳ וכו׳
:והקשה הרמב״ן, מה בכך ויהיה ארצם רפאים שנתן לאברהם, אחר שנתן לבני לוט – הוא שלהם, שהרי עמון ומואב ושעיר גם כן נתן לאברהם, והיא ארץ קיני קניזי וקדמוני (רש״י פסוק ה), ובשביל אברהם נתן לעמון ומואב ואדום, ואם כן ארץ רפאים – אף על גב שנתן לאברהם – למה לא יהיה לעמון ומואב בשביל אברהם. ואין זה קשיא, כי יש לישראל על כל פנים לרשת שבעה גוים (להלן ז, א), ואם נתן רפאים גם כן לבני לוט, לא יהיה לישראל שבעה גוים, כי קיני קניזי וקדמוני ודאי לבני לוט
:אבל יש להקשות, איך יאמרו ישראל שעמון ומואב היא ארץ רפאים, אם כן היכן היא ארץ קיני קניזי וקדמוני ששייך לעמון ומואב ואדום (רש״י פסוק ה). ושמא יש לומר, שיאמרו ישראל כי קיני וקניזי – יש ארץ אומה אחרת שלא היה לישראל חלק בו, והוא שייך לבני עמון ומואב, וסוף סוף לקחו עמון ומואב ארץ רפאים שלא כדין, כי ארץ רפאים נתן לישראל. ואין להקשות, מנא ליה לישראל לומר כך, דילמא איפכא, רפאים הוא למואב, וקיני וקניזי הוא לישראל. דסברא הוא, שהאחרונים הם של ישראל, כי עמון ומואב ואדום נטלו מתחלה ירושתם, ממילא הג׳ הראשונים הם עמון ומואב ואדום, כסדר אשר ירשו:
עם גדול וְרַב <כענקים>: במקצת ספרי הדפוס וָרַב הוי״ו בקמץ ותניינא דלקמן וְרַב בשוא, ובספרי׳ מדוייקי׳ כ״י וגם בדפוסי׳ ישנים שניהם בשוא, וכ״כ בעל א״ת. [וְרַב].
<וָרָם: כל אוריית׳ וָרָם במ״א וְרָם לבבך, וכל שאר קרי׳ וְרָם במ״א כי יום לה׳ צבאו׳ על כל גאה וָרם.> [וָרָם].
שנתתי לו לאברהם כו׳. רצה לתרץ מה בא הכתוב להודיענו במה שאמר האמים לפנים ישבו בה וגו׳. ומתרץ אתה סבור וכו׳, כלומר, הז׳ אומות שנתתי לאברהם אחד מהם נקרא רפאים, אם כן סבר אתה שזו רפאים, ר״ל עד שישבו שם אימים זו רפאים הם שנתתי לאברהם, אבל לא תעלה על דעתך כן. ומפרש והולך לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא, כי אותן רפאים, ר״ל שישבו בו, כבר הורשתי מפני בני לוט והושבתי בני לוט תחתם, וכיון דלאו ארץ רפאים היה למה נקרא רפאים. ומפרש דרפאים היו נחשבים אותם אמים, והיאך נקראו רפאים כיון דנקראו אמים, ומפרש כענקים הנקראים רפאים על שם וכו׳, אף האמים מי שראה אותם ידיו מתרפות, משום הכי נקראו אמים ע״ש שאימתם וכו׳. כך מפרש רש״י חבורו של מקרא:
That I gave to Avrohom, etc. Rashi is answering the question: Why does the verse need to say, "The Eimim originally lived there, etc.⁠"? Rashi answers: You might think, etc. I.e., One of the seven nations that I gave to Avrohom was called Rephaim. If so you might think this [where Lot's descendants settled] is the land of Rephaim. I.e., the Eimim who lived there [immediately before Lot's descendants] were the Rephaim that I gave to Avrohom. But do not think this. Rashi continues to explain, "Because the Eimim, who are actually Rephaim, lived there originally, but the Eimim living there [immediately before Lot's descendants] were a different people.⁠" I.e., the Eimim that lived there originally, were already driven out [by the second Eimim] in favor of Lot's descendants and [afterwards] Lot's descendants settled there. Yet since this was no longer the land of [the original] Rephaim, why was it called "Rephaim"? Rashi explains: "Those Eimim were considered Rephaim.⁠" Yet why were they called Rephaim if they were [actually] the Eimim? Rashi explains: Just as the Anokim were called Rephaim, etc., also the Eimim [were called Rephaim] — because whoever saw them, their hands became weak (rafeh) from fright. And they [the actual Rephaim] were called Eimim because of the people's fear (eimah) of them, etc. This is how Rashi explains the context of these verses.
האמים – הפסוק הזה והשנים שלאחריו הם כמו מאמר מסוגר להודיע בדרך סיפור מי היו יושבים לפנים בארץ מואב ובשעיר, ומאמר עתה קומו ועברו וכו׳ מחובר עם תחלת הענין אל תצר את מואב, כי הכל צווי אחד. והנה טעם ההודעה הזאת כאן, בעבור שאמר הקב״ה למשה אל תצר את מואב כי אני נתתי לבני לוט את ער ירושה יספר הכתוב כי הארץ ראויה לזרע אברהם, שנאמר ואת הפריזי ואת הרפאים (בראשית ט״ו כ׳), לולי שנתנה לבני לוט, ואמר כי הארץ ההיא ישבו בה מעולם הרפאים שהם עם גדול ורם כענקים ילידי הענק, כלומר שאף הרפאים יחשבו כענקים לגודלם וחזקם, והמואבים כשנתישבו בארץ ההיא קראו לרפאים אימים, על שם שאימתם מוטלת על הבריות, וזהו שאמר הכתוב בתחלה האמים לפנים ישבו בה, כי כך קראו להם המואבים, והנה השם עשה נס לבני לוט לכבוד אברהם ויכלו להם וירשום מפניהם, וא״כ אין ראוי לגזול מהם הארץ אשר נתן ה׳ להם במעשה נס, ולכן צוה אל תצר את מואב:
גדול – כמשמעו:
ורב – בכח ועצום בנין האיברים:
ורם – בקומה:
האמים לפנים – ושני פסוקים שאחריו אינם מאמר מוסגר כדעת רמבמ״ן, אבל גם הם מדברי ה׳ להודיע כי מאתו באה הארץ ההיא למואב, כי לפנים ישבו בה עם חזק הרבה יותר מן המואבים, וה׳ היה אתם, וישמידום וישבו תחתם, ואגב מודיע כי כיוצא בזה עשה ה׳ לבני עשו שהגבירם על החורים, וכל זה אמנם להודיע כי אין ה׳ מעביר מתנותיו מזה לזה, ושאחר שיורישם את הארץ לא יקחה עוד מידם לתתה לעם אחר, לולא ירבו לחטוא לו.
האמים וגו׳ – נאומו של משה נמשך בפסוק יג, ואילו פסוקים י–יב אינם של נאום זה, אלא הם דברי הסבר שמשה הכניס בעת שכתב את נאומו. הם נועדו לעורר בעם את אומץ הלב לקראת המלחמה הצפויה עם יושבי הארץ ילידי הענק, בהזכירם לעם שעמים ענקיים לא פחות גורשו בעזרת ה׳ על ידי בני לוט ובני עשו, היושבים עתה בשלווה בארצותם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(י) האמים – אחר שספר שאמר להם ה׳ שארץ אדום וארץ מואב הם להם ירושה מאברהם אבינו, בא לספר איך שבעת שרצה ה׳ להבטיח לאברהם נחלת עשרה עממין הכין תכף האמצעים שיגיעו לידי יורשי אברהם בעתיד, כי ארץ ז׳ עממים היתה בעת ההיא ביד בני שם והכין ה׳ שהכנעני הלך בעת ההיא וכבשה מיד בני שם שעי״כ יוכלו ישראל לכבשה מידם כמ״ש רש״י בפ׳ לך על והכנעני אז בארץ, וארץ אדום ומואב ובני עמון היתה אז תחת יד גבורים רפאים וענקים וסבב ה׳ שכדרלעומר והמלכים אשר אתו נצחו אז את יושבי הארץ והכריתו את הרפאים משם, כמ״ש בא כדרלעומר וגו׳ ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, שהוא ארץ עוג שאז ישבו בה רפאים, ואת הזוזים בהם, הם זמזומים שישבו שם אח״כ בני עמון, ואת האימים בשוה קריתים, שהיתה אח״כ ארץ מואב, ואת החורי בהררם שעיר וכמש״פ שם, וע״כ אמר על ארץ מואב האמים לפנים ישבו בה שהם האמים אשר בשוה קריתים והם היו עם גדול ורם כענקים:
האמים – אינו אומה שנקראת רפאים בימי א״א. שאומה זו נקראת בימי משה רבינו חוי וישראל כבשוה אבל האימים המה מקיני קנזי וקדמוני. ומואב כנו אותם בשם אימים על שם אימתם כדכתיב בסמוך והמואבים יקראו להם אימים.
האמים לפנים ישבו בה – נ״ל לקיים דברי הרמבמ״ן נגד דברי שד״ל שג׳ פסוקים אלו עד קומו ועברו לכם את נחל זרד הם מאמר מוסגר ודברי משה לא דברי האל, וכן למטה פסוק כ׳ עד כ״ד, לפי שהצווי לבלתי התגרות במואב ועמון היה קודם מלחמת סיחון ועוג, ואיך יאמר כאן ״כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו״ והכונה בודאי (גם לדעת שד״ל) היא על ארץ סיחון ועוג? ומשה לא רצה להזהירם תדיר בפירוש שלא ייראו מהכנענים, פן יאמרו בני ישראל יודע הוא שיש לנו לירא, על כן חוזר הוא תמיד על הראשונות להזהירנו על הדבר, לפי שאין לכחד שענקים היו בארץ, ועל האמורי נאמר ״אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים״ (עמוס ב׳:ט׳), רק דרך רמז וכבלתי מִתְכַּוֵּן היה אומר להם ראו שגם בני לוט שאינם מזרע אברהם רק ממשפחתו, בעזר ה׳ גברה ידם על האימים, עם מטיל אימה על רואיו, ונקראו ג״כ בשם רפאים, או מפני שהיו בני איש ששמו הָרָפָה ובניו כולם ענקים (שמואל ב כ״א:ט״ז,י״ח,כ׳), או מפני שמפחידים רואיהם כמתים העולים מן הארץ (וארץ רפאים תפיל, ישעיה כ״ו:י״ט), ובני עשו שהם מזרע אברהם, אבל לא מעם סגולת ה׳ גרשו ממושבם, מהסלעים ששמו בהם קִנָּם, החורים ששמם מורה עליהם שהם אוהבי חירות ואינם משתעבדים לשום אדם; והעמונים היו קוראים לרפאים זמזומים, משרש זמם בכפל זי״ן פ״א הַפֹּעַל, עמים שמלבד כחם וחוזק גופם היו רבי המזמה להתגבר על צריהם, והעוים ששמם מורה עליהם שעזים הם ומעוים דין ומשפט צדק בלי פחד, וגם שבתם בחצרים בלי חומה מורה עליהם שהם בני חיל (וכן אנשי סְפַּרְטָא בארץ יון לא בנו חומה וָחֵל לעירם כי אמרו שגבורת יושביה היא חומתה), הכפתורים שהיו ידועים כעם לא עז בצאתם מכפתר (אולי גרשום משם, או ר״ל אף על פי שלא היו מזרע וממשפחת אברהם, ואם עשה כן לעם נכרי כל שכן לעם סגולתו) השמידום וישבו תחתם; א״כ ה׳ מנחיל את הארץ לאשר ירצה, ומגרש ממנה הרשעים, וכן יעשה גם עתה לבני כנען שכל תועבה בהם (סוף פרשת קדושים), וכחם לא יועיל להם (ועיין מה שכתבתי בפרשת לך לך על מלחמת ארבעה מלכים את החמשה).
(י-יב) שלשת הפסוקים האלה הם הערה מוסגרת, אשר הכניס משה רבינו בשעת כתיבת התורה, על פי ה׳. פסוק י״ג ממשיך בנאום של פסוק ט. ההערה בנוגע לחורים היתה שייכת לכאורה כבר מקודם בפסוק ה; אבל כיון שכדרלעומר וחביריו הכו תחילה את האימים ואחרי כן את החורים, כמבואר בבראשית י״ד:ה׳ והלאה, וכאן מתייחס הפסוק אל אותה התחלה של השמדת אותן האומות, על כן מסופר גם כאן על האימים והחורים ביחד.
האמים – פירוש השם: מעוררי אימה ופחד, ראה בראשית י״ד:ה׳.
עם גדול וגו׳ – כיון שהאימים היו כל כך גדולים ועצומים, ובכל זאת הצליחו המואבים לכבוש את ארצם, הרי זה מוכיח שארצם ניתנה להם מיד ה׳.
רפאים – הלאה פסוק כ, ופסוק ג׳:י״א, בראשית י״ד:ה׳.
ענקיםבמדבר י״ג:כ״ב.
חורים – יושבי מערות וחורים, בראשית י״ד:ו׳, ל״ו:כ׳.
יירשום – אות ו׳ לפני ובני עשו שייכת ל״יירשום״, ויש לפרש כאילו כתוב ״ויירשום״. איוו. 346.
וישמידום – בתחילה התיישבו בארצם, כמבואר בבראשית לו, אחרי כן דחקו לאט לאט את רגלי תושבי הארץ הקדמונים, שנחלשו כבר על ידי כדרלעומר (בראשית י״ד:ה׳), ולבסוף נשארו הם לבדם בארץ.
כאשר עשה – יש לפרשו בתור הווה, או בתור עבר נבואי (שהנביא מדבר על העתיד בלשון עבר), דבר מצוי מאד במקרא, השווה איוו. 135, גזניוס-קאוטש 106.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתרמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(יא) רְפָאִ֛ים יֵחָשְׁב֥וּ אַף⁠־הֵ֖ם כָּעֲנָקִ֑יםא וְהַמֹּ֣אָבִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם אֵמִֽים׃
These, like the Anakim, also are regarded as Rephaim, but the Moabites call them Emim.
א. כָּעֲנָקִ֑ים =א⁠(ס),ל,ל1,ק3,ו,ל3 (ראו הערה בפסוק י')
• דפוסים וקורן=כַּעֲנָקִ֑ים (בפתח)
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראפירוש מחכמי צרפתחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותאברבנאלמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

גִּבָּרַיָּא מִתְחַשְׁבִין אַף אִנּוּן כְּגִבָּרַיָּא וּמוֹאֲבָאֵי קָרַן לְהוֹן אֵימְתָנֵי.
They were reputed as giants, and like giants also they were; but the Moabites called them Emethanee.⁠a
a. The Formidable.
גוברין יתחשבון אוף אנוןא כבנוי דענק גוברייה ומואבייב הוון קרייןג להון אומתנייהד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אנון״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומואביי״) גם נוסח חילופי: ״ואמוראי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קריין״) גם נוסח חילופי: ״קראין״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אומתנייה״) גם נוסח חילופי: ״אמ׳⁠ ⁠⁠״.
גיבריא דיתבין במישר גינברי מתחשבן אוף הינון הי כגינבריא דאתמחייו בטובענא ומואבאי קרן להון אמתני.
The giantsa who dwelt in the plain of Geyonbere were also reputed as the giants who perished in the Flood; but the Moabites called them Emethanee.⁠b
a. Gibbaraia. Hebrew, Rephaim.
b. Or, Emthanee, "Formidable.⁠"
רְפָאִ֛ים יֵחָשְׁב֥וּ אַף⁠־הֵ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וְהַמֹּ֣אָבִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם אֵמִֽים:
חמשת המינים
הַנְּפִילִים, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (שם) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבוֹת הֵנָּה. וְאֵלֶּה הֵם מִין שֵׁנִי מֵהַנְּפִילִים הָאֵלֶּה מִלְמַעְלָה. שֶׁכְּשֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת אָדָם, שֶׁאָמַר נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ וְגוֹ׳, רָצָה לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ רֹאשׁ לְכָל הָעֶלְיוֹנִים לִהְיוֹת מְמֻנֶּה עַל כֻּלָּם וְשֶׁיִּהְיוּ מִתְמַנִּים עַל יָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁיּוֹסֵף שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שם מא) וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ, הֵם רָצוּ לְקַטְרְגוֹ וְאָמְרוּ (תהלים ה) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וְגוֹ׳, שֶׁעָתִיד לַחֲטֹא לְפָנֶיךְ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אַתֶּם הֱיִיתֶם לְמַטָּה כְּמוֹתוֹ, הֱיִיתֶם חוֹטְאִים יוֹתֵר מִמֶּנּוּ. מִיָּד - וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם וְגוֹ׳, חָשְׁקוּ בָהֶם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִפִּילָם לְמַטָּה בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת.
עז״א ועזא״ל
וְהֵם עֲזָ״א וַעֲזָאֵ״ל, שֶׁמֵּהֶם הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל הָעֵרֶב רַב, שֶׁהֵם הַנְּפִילִים, שֶׁהִפִּילוּ עַצְמָם לִזְנוֹת אַחַר נָשִׁים שֶׁהֵן טוֹבוֹת, וְלָכֵן הִפִּילָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהָעוֹלָם הַבָּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם חֵלֶק שָׁם, וְנָתַן לָהֶם שְׂכָרָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז) וּמְשַׁלֵּם לְשּׁנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ וְגוֹ׳.
גיבורים אנשי השם
הַגִּבּוֹרִים - מִין שְׁלִישִׁי, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (בראשית ז) הֵמָּה הַגִּבּרִים וְגוֹ׳ אַנְשֵׁי הַשֵּׁם, וְהֵם מִצַּד אֵלֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (שם יא) הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וְגוֹ׳ וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם. וּבוֹנִים בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת, וְשָׂמִים בָּהֶם סֵפֶר תּוֹרָה וַעֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ, וְלֹא לְשֵׁם ה׳, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת לָהֶם שֵׁם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם. וְצַד אַחֵר מִתְגַּבְּרִים עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וְגוֹזְלִים אוֹתָם וּמִתְבַּטֶּלֶת הָעֲבוֹדָה, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (שם ז) וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ.
רפאים כשרואים ישראל בדוחק מתרפאים מהם
הָרְפָאִים - מִין רְבִיעִי, אִם יִרְאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּדחַק, מִתְרַפִּים מֵהֶם, וְיֵשׁ לָהֶם רְשׁוּת לְהַצִּילָם וְלֹא רוֹצִים. וּמִתְרַפִּים מֵהַתּוֹרָה וּמֵאֵלֶּה שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בָּהּ לַעֲשׂוֹת טוֹב עִם עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (ישעיה כו) רְפָאִים בַּל יָקֻמוּ. בִּזְמַן שֶׁתָּבֹא פְקִידָה לְיִשְׂרָאֵל, נֶאֱמָר בָּהֶם (שם) וַתְּאַבֵּד כָּל זֵכֶר לָמוֹ.
ענקים -המזלזלים בענקים לגרגרותיך- ובגללם נחרב הבית
הָעָנָקִים - מִין חֲמִישִׁי, שֶׁהֵם מְזַלְזְלִים לְאוֹתָם שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (משלי א) וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךְ, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (דברים ב) רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כַּעֲנָקִים. שְׁקוּלִים זֶה לָזֶה. אֵלֶּה אוֹתָם שֶׁמַּחֲזִירִים אֶת הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבהוּ. וְסוֹד הַדָּבָר, [שבגללם] נֶחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, שֶׁהִיא עִקַּר וְיִשּׁוּב הָעוֹלָם. מִיָּד כְּשֶׁיָּבא הָאוֹר, שֶׁהוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יִמָּחוּ מִן הָעוֹלָם וְיֹאבֵדוּ. אֲבָל הַגְּאֻלָּה אֵינָהּ תְּלוּיָה אֶלָּא בָּעֲמָלֵק עַד שֶׁיִּמָּחֶה, שֶׁבּוֹ הַשְּׁבוּעָה, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ.
(זהר בראשית דף כה)
רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כַּעֲנָקִים.
שמו מטה של משה לפני הענקים
רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כְּשֶׁהָיוּ מַגִּיעִים לְאוֹתָם עֲנָקִים, הָיוּ שָׂמִים אוֹתוֹ מַטֶּה שֶׁל מֹשֶׁה לִפְנֵיהֶם, וְנִצְּלוּ. וּמִנַּיִן לָנוּ שֶׁאוֹתוֹ מַטֶּה נָתַן לָהֶם? זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב. כָּתוּב כָּאן עֲלוּ זֶה, וְכָתוּב שָׁם (שמות ד) וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה וְגוֹ׳, וּבִגְלָלוֹ נִצְּלוּ. שֶׁאִם תֹּאמַר שֶׁהָעֲנָקִים הַלָּלוּ עָזְבוּ אוֹתָם? אֶלָּא בָּאוּ לְקַחְתָּם, וְהָיוּ שָׂמִים מוּלָם אוֹתוֹ מַטֶּה, וְנִצּוֹלִים (ובורחים) מִלִּפְנֵיהֶם. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, מָסֹרֶת שֵׁם הַקָּדוֹשׁ מָסַר לָהֶם מֹשֶׁה, וּבִגְלָלוֹ נִצְּלוּ מֵהֶם.
שלושה שמות נקראו נפילים ענקים רפאים
רַבִּי חִיָּיא אָמַר, שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ: נְפִילִים, עֲנָקִים, רְפָאִים. וְכֻלָּם הֶאֱרִיכוּ יָמִים. נְפִילִים נִקְרְאוּ בַתְּחִלָּה. אַחַר כָּךְ כְּשֶׁהִתְחַבְּרוּ בִּבְנוֹת בְּנֵי הָאָדָם וְהוֹלִידוּ מֵהֶם, נִקְרְאוּ עֲנָקִים. אַחַר כָּךְ שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים וּמְשׁוֹטְטִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמִתְרַפִּים מֵאוֹתוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, נִקְרְאוּ רְפָאִים.
רפאים שרצו להרוג עצמם
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲרֵי כָּתוּב (איוב כו) הָרְפָאִים יְחוֹלָלוּ, (דברים ב) רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כַּעֲנָקִים. אָמַר לוֹ, כָּךְ הוּא, מִשּׁוּם שֶׁעֲנָקִים בָּאוּ מִצַּד זֶה וּמִצַּד זֶה וְהִתְחַזְּקוּ יוֹתֵר בָּאָרֶץ. כְּמוֹ זֶה רְפָאִים, וּמֵהֶם יָצְאוּ, וְהָיוּ מַאֲרִיכִים יָמִים. וּכְשֶׁנֶּחֱלָשִׁים, נֶחֱלָשׁ חֲצִי גוּף, וַחֲצִי עוֹמֵד. כֵּיוָן שֶׁחֲצִי הַגּוּף הָיָה מֵת, הָיוּ לוֹקְחִים עֵשֶׂב מֵעִשְׂבֵי הַשָּׂדֶה וְזוֹרְקִים לְפִיהֶם וּמֵתִים. וּמִשּׁוּם שֶׁהֵם רָצוּ לַהֲרֹג עַצְמָם, נִקְרְאוּ רְפָאִים. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, זוֹרְקִים עַצְמָם לַיָּם הַגָּדוֹל, וְטוֹבְעִים וּמֵתִים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב הָרְפָאִים יְחוֹלָלוּ מִתַּחַת מַיִם וְשֹׁכְנֵיהֶם.
(זהר במדבר דף קס)
וַהֻם אַיְצַ׳א יֻחסַבּוּןֵ שֻׁגְעַאןֵ כַּאלגַבַּארַתִ וַאלּמֻאַבִּיוןַ יֻסַמֻונַהֻם אַלהַיֻובִּייןַ
והם, גם כן, נחשבים בעלי אמץ, בדומה לגבורים, והמואביים הם שמכנים אותם ההיוביים.
(יא-כ) רפאים יחשבו אף הם (יא), ארץ רפאים תחשב (כ) – מצאנו כבר שהוסבר בזה דברי ה׳ לאברהם בהבטחתו לו בעממים – ומה שהחזיקו מארץ כנען – ואת הרפאים״ (בראשית ט״ו:כ׳). ולא נמצא הזכרת ה׳רפאים׳ בשבעת הגוים, והזכיר כאן כי ערי כמה מהאמורים היו לקבוצה זו, כלומר ׳רפאים׳, כדי שתקוייים הבטחת ה׳ לאברהם ומה שפסק לו בה.
רפאיםא היו נחשבים אותם אימים, כענקים הנקראים רפאים על שם שכל הרואה אותם ידיו מרפות.
אימים – על שם שאימתם מוטלת על הבריות.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״יחשבו – רפאים״.
רפאים יחשבו וגו'‏ THEY [ALSO] ARE ACCOUNTED REPHAIM, [AS THE ANAKIM] – As Rephaim are those Emim accounted, even as the Anakim – who are also termed Rephaim because the hands of everyone who beheld them became weak (רפה) (cf. Bereshit Rabbah 26:7).
אמים – so called because the dread (אימה) of them lay upon the people.
REPHAIM. I have previously explained its meaning.⁠1
1. Ibid.
והמואבים יקראו להם אימים – כלומר המואבים שיושבין עכשיו במקומם היו מתפחדין מהן, ואע״פ שהיו רפאים גיבורים ובני מואב חלשים, גירשתי הרפאים בפני מואבים, לפי שרצוני שנתתי להם אותה הארץ לנחלה. וכל המתגרה על מתנה שאני נותן, כנגדי הוא מתגרה, כאילו מעורר עלי על שנתתיה לפלוני.
רפאים יחשבו אף הם כענקים – מרוב גבורתם אבל אינו כן שהרי המואבים יקראו להם אימים וכן עיקר שמם.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור דברים ב׳:ט׳.
רפאים יחשבו אף הם כענקים, "the Refaim were also considered as part of a race of giants.⁠" They were considered as such not because of their height, but because of their physical strength. That they were not truly giants is clear from the fact that the Moabites called them Eymim. This was the name by which most people called them.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

רפאים יחשבו אף הם כענקים – פירש רש״י ז״ל סבורין אתם שזו ארץ רפאים שנתתי לאברהם לפי שהאימים שהם רפאים ישבו בה לפנים, אבל אינה זו, כי אותן רפאים הורשתי לבני לוט והושבתים תחתם. רפאים היו נחשבים אותן אימים כענקים הנקראים רפאים, על שם שכל הרואה אותן ידיו מתרפות. אימים על שם שאימתן מוטלת על הבריות. וכן ובשעיר ישבו החורים הם בני שעיר החורי ונתתיה לבני עשו.
רפאים יחשבו אף הם כענקים, "the Rephaim were also considered as similar to giants.⁠" According to Rashi, Moses says to the Israelites: "you thought that this is the land of the Rephaim which I have allocated to Avraham, seeing that the Eymim who are identical with the Rephaim used to live there. However, this is not correct; the territory of those Rephaim I have allocated to the descendants of Lot and I have made the descendants of Lot settle there. The reason that these Rephaim were considered as identical with the Eymim, fear-inspiring like the giants was that although they themselves were not giants, they nonetheless succeeded in making everyone afraid of them as if they had been giants. We find a similar construction in verse 12: ובשעיר ישבו החורים, "and the Chorim who had lived in Seir.⁠" This is a reference to the inhabitants of that land before Esau took over that territory allocated to him by God.
יחשבו אף הם כענקים – מלשון חשיבות שהם חשובים כענקים. ועל כן סמך לזה:
יחשבו גם הם כענקים, "they too were considered as equivalent to the giants.⁠" This is the reason why mention is made of that fact in this context.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ולפי שלא יחשוב אדם ויספק אם הם הרפאי׳ הקדמוני׳ שהיו דרים באותה הארץ איך קראם אימים. לזה ביאר שהם המה הרפאי׳ אבל המואבי׳ היו קוראי׳ אותם אימים וזהו אמרו רפאים יחשבו אף הם כענקים.
רפאים יחשבו אף הם כענקים והמואבים יקראו להם אמים – ולקמן בבני עמון כתוב גם כן ארץ רפאים תחשב אף היא רפאים ישבו בה לפנים והעמונים יקראו להם זמזומים עם גדול ורב ורם כענקים וישמידם ה׳ מפניהם. תהיה כוונת הכתובים להבטיח ישראל בירושת הארץ גם כי עז העם ובני ענקים שם ואל יפחדו כאבותיהם שהרי גם מואב ועמון ירשו ארצות גוים עם גדול ורם כי רפאים שם וישמידם ה׳ מפניהם ומכל שכן שיורישם לפני ישראל:
רפאים יחשבו וגו׳ – צריך לדעת לאיזה ענין מודיענו הכתוב שהרפאים יחשבו וגו׳, ונראה כי לפי שבעמים אשר אמר ה׳ לאברהם לתת לנו (בראשית ט״ו י״ח) הזכיר הרפאים שהוא אחד מעשרה, והודיע הכתוב כי ער שנתן ירושה לבני לוט היא הרפאים אשר אמר ה׳ לאברהם, והוא אומרו האמים לפנים ישבו בה וגו׳, ופי׳ לפנים הוא קודם שכרת ה׳ ברית עם אברהם, והכוונה בזה שתעמוד לזכותינו.
רפאים יחשבו, these are accounted as Rephaim, etc. Why did the Torah consider it necessary to tell us that these people were considered Rephaim (as of gigantic proportions)? I believe that the fact that amongst the ten nations whose lands God had promised to give to Abraham's descendants in Genesis 15,20 the Rephaim are mentioned, the Torah wanted to inform us that Or which God gave to the descendants of Lot as an inheritance was identical with the Rephaim mentioned by God in Genesis. This is why Moses added: "the Eymim used to live there in previous times;⁠" the "previous times" mentioned by Moses was the period prior to God's promise to Abraham, at the covenant between the pieces in Genesis chapter 15. Moses reminded the people that the merit of Abraham will stand by them.
יחשבו – לשון חשיבות מעלה, כמו כי במה נחשב הוא, ובלשון חכמים אדם חשוב, או לשון חשיבות מספר, כלומר שהרפאים נמנים בתוך הענקים והיו בכללם, ושתי הפירושים מענין אחד, כי כל הדברים השוים במעלה נכנסים תוך כלל אחד בבחינת המעלה ההיא:
רפאים יחשבו אף הם כענקים – כמו שבני ענק היו נקראים רפאים, להיותם מפחידים רואיהם כמו המתים (הנקראים רפאים) כשנראים לבני אדם (לפי אמונת הקדמונים), כן העמים ההם היו נקראים רפאים, כי נפל פחדם על כל רואיהם, ועם כל זה המואבים יכלו להם.
{וקראו להם אימים (Spaurauctris?) כמו ובאימים יתהוללו (ירמיהו נ׳:ל״ח) וכן נשאתי אימיך אפונה (תהלים פ״ח:ט״ז) אני כל כך מורגל בצרות (עני אני וגוע מנער {תהלים פ״ח:ט״ז}) שכל דבר מפח⁠{י}⁠ד אותי.}א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), כ״י קולומביה X 893.
רפאים – מהאמור בתהילים (פח, יא); ישעיהו (כו, יד); משלי (ב, יח) ועוד, עולה באופן ברור ש״רפאים״ הם המתים, אשר נכרתו מארץ החיים. משמעות זו נובעת כנראה מהקירבה ל״רפה״: ״חלש״, ״חסר כוח״. (על משמעות ״רַפֵּא״, עיין פירוש, בראשית מח, א.) מצד שני, ״רפאים״ הם גם ענקים, ונראה שהשם ״רפאים״ כולל יותר מהשם ״ענקים״, שכן האֵמים והענקים נזכרים כאן עם הרפאים.
לפיכך נראה שלא נטעה אם נאמר, שה״ענקים״ קרויים ״רפאים״ משום שהם גזע בני אדם שעבר מן העולם, גזע של עולם קדמון שאיננו קיים היום, ושבימי משה נותרו ממנו רק כמה שרידים בארץ כנען. הגזע הגווע של הענקים נזכר גם בלשון יחיד: ״הָרָפָה״ (שמואל ב כא, טז,יח,כ); ומה״א הידיעה מוכח שזה אינו שם⁠־עצם פרטי.
אמים (עיין פירוש, שמות טו, טז): המפחידים, מעוררי האימה. כדרך שהם קרויים ״ענקים״ על שם מראם החיצוני – צווארם הנטוי כלפי מעלה (עיין פירוש, במדבר יג, כב) – כך הם קרויים ״אמים״ על שם הרושם שהם עושים על רואיהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(יא) רפאים – ומחמת זה היו נחשבים לרפאים מצד שהיו כענקים ולכן קראוםא המואבים אמים שכל הרואה אותם נפל עליו אימה ופחד:
א. בדפוסים: ״קראם״.
רפאים – משמעו מלשון פראים.⁠1 אלא שפרא הוא בלי שום דרך ארץ.⁠2 ורפא הוא בלי עול מלכות ואיש הישר בעיניו יעשה. וכמש״כ בפ׳ קרח בפירוש הכתוב אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח. וסיפר כאן שמלבד שאותה האומה היו באמת גבורים רב ורם כענקים. עוד נחשבו גם לפראים כמו ענקים שאין עליהם עול מלכות. והדבר מובן שקשה לכבוש עם פרא יותר מאומה המתנהג עם מלך ושרים. דעם המתנהג עם מלך ושרים אם נכבש המלך והשרים ממילא כל העם נכבש משא״כ עם פראי.
והמואבים יקראו להם אמים – גם הם פחדו ורגזו מהם עד שקראו אותם אמים. הרי שלבם נפחד מהם. וא״כ היה סבה שלא יהיו יכולים לכבשם. ומכ״מ כבשו מואבים אותם.⁠3 ע״כ מובן שאך ירושת ה׳ להם ואין מעצור לפניו ית׳.
1. היפוך אותיות של ״רפאים״.
2. בראשית (טז,יב) ״והוא יהיה פרא אדם״, וברבינו שם.
3. כי ״האימים לפנים ישבו בה״ – ולא עתה. ועיין ברש״י.
והמואבים יקראו להם אימים – מפרש מה שכתב בפסוק הקודם, ששם אימים לא היה שם אומה מהאומות, אבל העמונים היו קרואים לרפאים אימים, וכן למטה כ׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראפירוש מחכמי צרפתחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותאברבנאלמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(יב) וּבְשֵׂעִ֞יר יָשְׁב֣וּ הַחֹרִים֮ לְפָנִים֒ וּבְנֵ֧י עֵשָׂ֣ו יִֽירָשׁ֗וּם וַיַּשְׁמִידוּם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיֵּשְׁב֖וּ תַּחְתָּ֑ם כַּאֲשֶׁ֧ר עָשָׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל לְאֶ֙רֶץ֙ יְרֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁר⁠־נָתַ֥ן יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה לָהֶֽם׃
The Horites also lived in Seir before, but the children of Esau dispossessed them; and they destroyed them from before them and lived in their place, just as Israel did to the land of his possession, which Hashem gave to them.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ירשב״םאבן עזראפירוש מחכמי צרפתחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּבְשֵׂעִיר יְתִיבוּ חוֹרָאֵי מִלְּקַדְמִין וּבְנֵי עֵשָׂו תָּרִיכוּנוּן וְשֵׁיצִיאוּנוּן מִן קֳדָמֵיהוֹן וִיתִיבוּ בַּאֲתַרְהוֹן כְּמָא דַּעֲבַד יִשְׂרָאֵל לַאֲרַע יְרוּתְּתֵיהּ דִּיהַב יְיָ לְהוֹן.
And in Seir dwelt the Horaee in former times; but the sons of Esau drave them out, and destroyed them, and dwelt in their places, as Israel dida in the land of his inheritance which the Lord gave to them.
a. Past for the future, compare aber in verse 17.
ובגבלה שרון חוורנייהא מן לקדמין ובנוי דעשו ירתו יתהון ושיצון יתהון מן קדמיהון ושרון באתריהון היך מה די עבדו ישראל לארע תותבותהוןב די יהב י״י להון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובגבלה שרון חוורנייה״) גם נוסח חילופי: ״ובטורא דגבלא שרון חוורנאה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תותבותהון״) גם נוסח חילופי: ״ירתותהון״.
ובגבלא יתיבו גנוסייא מן לקדמין ובני עשו תריכונון ושיציאונון מן קדמיהון ויתיבו באתרהון היכמה דעבד ישראל לארע ירותתיה דיהב י״י להון.
And in Gebala dwelt the Genosaia in old times, and the Beni Esau drove them out and destroyed them, and dwelt in their place; as did Israel in the land of their inheritance, which the Lord gave to them.
וַאַמַּא פִי סַעִירַ פַאקַאםַ אַלּחֻורִיֻוןַ קַבּלַ בַּנִי עִסַאוַ חַתַּי׳ אַתֻוא וַקַרַצֻ׳והֻם וַאַנפַד׳וּהֻם מִן בַּיְןִ יַדַיְהִם וַאַקַאמֻוא מַכַּאנַהֻם כַּמַא צַנַעַ יִסרַאאִיל בִּבַּעץִ׳ חַוְזַתִהִ אַלַּתִי אַעטַאהֻם אַללָּהֻ
ואולם, בשעיר התגוררו החורים טרם בני עשו, עד-שבאו בני עשו וכרסמו בהם והשמידו אותם מן בין-ידיהם, והתמקמו שם בתמורה להם, כפי-שעשה ישראל במקצת אחוזתם1, אשר נתן ה׳ לו.
1. (מרמז לארץ סיחון ועוג)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

(יב) אובשעיר ישבו החורים ובני עשו יירשום – אני יודע כי יירשום במובן השרוש והניתוק, והוא קל, במובן ״יירש הצלצל״ (דברים כ״ח:מ״ב) לחיבורו עם ״מפניהם״. והמקור במובן ״לרשת אותם מפניך״ (דברים י״ב:כ״ט), ולא מזכיר את הקל הזה אבו זכריא במובן {הזה}.
א. ביאור זה מופיע לאחר הביאורים על פרק ג׳.
וכן בשעיר ישבו החרים ונתתים לבני עשו.
יירשום – לשון הווה,⁠א נתתי בהם כח שהיו מורישים אותם והולכים.
(יב-יג) [כאשר עשה ישראל – כאשר יוכלו לומר לבסוף: כן עשה ישראל בהם.
ועברו את נחל זרד – בקרן זוית של ארץ מואב. כשפונה אדם מדרום לצפון, עובר אותו נהר קטן, ובא לו למזרח מואב.]⁠ב
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״כלומר״.
ב. ביאור זה מופיע בכ״י לייפציג 1 כתוספת של ר׳ שמעיה מפי רש״י (״ר׳, כך הגיה רבנו שמעיה תלמידו של רבנו ש׳י׳.⁠״).
So, too, (v. 12) the Horim dwelt formerly in Seir and I gave them over unto the children of Esau. (Bereshit Rabbah 26:7)
יירשום – This is a present tense form of the verb; it is as much as to say, I gave them power that they might go on driving them out continuously.
(12-13) {See Hebrew text.}
{See Hebrew text.}
כאשר עשה ישראלא – וגם כתב משה להודיע לישראל שלא ידאגו כלום, אם לאומות הללו נתן נחלה לכבוד אבותינו, כל שכן שיקיים לישראל לתת להם נחלת עמים שנשבע לאבות.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: לישראל.
Furthermore, Moses wrote these [stories about the Edomites and Moabites and the Ammonites] in order to teach the Israelites that they had no reason to worry. If God assigned territories to these nations solely in order to honor our forefathers, how much more so1 [can the Israelites be certain that] God will fulfill His promise “to give them the heritage of nations,”2 as He had promised their forefathers.⁠3
1. Rashbam reiterates this a fortiore argument in his commentary to vs. 19 below.
2. An allusion to the language of Ps 111:6.
3. Rashbam has not presented us with a general theory about why some, but not all, of the stories of the previous books of the Torah are repeated here in Moses’ speech. But he does provide here two explanations for the inclusion of the material that appears in our chapter, in verses 4-23.
Moses retells these stories to assure the Israelites that God is with them and that they will succeed in capturing the land. They had had to refrain from attacking the Edomites, the Moabites and the Ammonites not because of weakness but because of specific instructions to the contrary from God. Furthermore, the very fact that God had originally allowed those nations to capture those lands, and the fact that He wants them to keep those lands, should reassure the Israelites that God involves Himself in issues of land and will soon deliver the Israelites’ land to them, too. Rashbam reiterates this point in his commentary to vs. 19 and to vs. 20 and to vs. 23.
Many commentators concur with Rashbam. See similarly Luzzatto to vs. 12. See also Weinfeld (Anchor, p.166): “Deuteronomy presents a picture of a proud and strong nation that is able to defeat its enemies but is not allowed to encroach on the rights of its neighbors.” Weinfeld adds that the picture here differs from the impression that one might get from reading Numbers, that the Israelites were avoiding confrontations since they were incapable of attacking those three nations successfully. See also NJPSC, which explains, like Rashbam, that, following a traditionalist reading of this text, these verses “were intended to bolster the Israelites’ confidence in God as they approached the land... .”
החריםא – הם בני שעיר החרי (בראשית ל״ו:כ׳).
א. בכ״י פריס 177: החרי.
THE HORITES. They are the sons of Seir the Horite (Gen. 36:20).
ישבו החורים לפנים – ואף הם היו גיבורים יותר מבני עשו, שלכך נקראו חורים, שהיו בני חורים מכל אדם, שכל כך אמיץ לבם בגיבורים, שלא היה אימת כל מוטלת עליהם.
ואע״פ כן ובני עשו יירשום וישבו תחתם – ומיכאן יש לכם ללמוד שלא תתגרו באדומים, שהיאך נשמד חורי שהיה חזק מהם אם לא שהיה סיבה מאת י״י להשמידם מפני בני עשו. ומאחר שמאיתי היתה להשמיד את החורי ולהשיב בני עשו אי אתם רשאין להתגרר בם.
כאשר עשה ישראלא לארץ ירושתו אשר נתן י״י להםב – שהוריש בפניהם שבעה גוים רבים ועצומים מהם.⁠1
1. השוו ללשון הפסוק בדברים ז׳:א׳.
א. בכ״י ברלין 121: לישראל.
ב. בכ״י ברלין 121: להם י״י.
כאשר עשה ישראל – בני גד ובני ראובן. לארץ ירשתו – של מואב שמתחילה הייתה משל מואב וכבשה סיחון ונפלה לסוף ביד ישראל.
כאשר עשה ישראל, "just as the Israelites did to the land which became their ancestral heritage.⁠" Moses is speaking of the land settled by the tribes of Reuven, Gad., and half the tribe of Menashe.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

ובשעיר ישבו החורים – כי בעבור הטעם הזה במואב ימנעם גם כן מארץ שעיר כי מלפנים היתה מן החורים והיא ממתנת אברהם כי החורי הוא החוי והוא מבני כנען כמו שנאמר עשו לקח את נשיו מבנות כנען בת צבעון החוי וצבעון היה מבני שעיר החורי יושבי הארץ. ויתכן שנקרא חוי על שם שהיה נחש עלי דרך ונקרא חורי ע״ש מחור פתן כי השמות ישמרו הטעם ויחליפו המלות כמו זרח וצוהר והנה אמר כי החורי שהם לאברהם ישבו בשעיר לפנים ובני עשו שהם זרע אברהם ירשו אותם וישבו תחתם במעשה נס שהיו עם רב ועשו בא לגור שם ונתחזק עליהם כאשר עשה ישראל ליתר הגוים שניתנו לאברהם ואין ראוי לגזול מעשו אשר הורישו האלהים כי השם יקצוף על הגוזל מהם נחלה שהנחילם כאשר יקצוף על הגוזל מישראל הארץ אחרי שינחילנה להם ועל כן הזכיר כאשר עשה ישראל עדיין לא נעש׳. וכן אמר עוד בבני עמון שהיא:
ובשעיר ישבו החורים, "and the Chorim used to live in the region of Se-ir.⁠" The same considerations that are responsible for the Israelites not being allowed to make war or even harass the Moabites, (although their lands were on their route to the Holy Land, even) also are the ones why they must not at this time encroach on the land of Edom. That land had at one time been the land of the Chorites, who were identical with the tribe Chivi, mentioned in chapter 15 of Genesis above. Esau, Avraham's grandson, had received it as a sort of dowry when he married the great-grand-daughter daughter of Tzivon, a prominent Canaanite belonging to that tribe. (Genesis 36,2) Tzivon, as mentioned there, was a son of the original Se-ir.
It is possible that the reason why the Torah refers to that tribe as Chivi, was because in that neighborhood there was a type of snake by that name that the people had to be on guard against. Various types of snakes including one by that name are referred to in Isaiah 11,8 where the lair חור of certain types of snakes such as פתן is mentioned. Compare especially Genesis 49,17 נחש עלי דרך. It is not unusual, historically, to find that names of certain places, landmarks and such, reflect a past association with some animal. Certain letters underwent repositioning when such places or animals were named. What was known as חוי may have been changed to חורי, so that the tribe known as חורי in the days of Avraham may have become the חווי in the days of his grandson Eau, or vice versa. During Avraham's time these people lived in what later became known as Se-ir. It was most certainly something miraculous that the relatively few descendants of Esau should have dispossessed a far more numerous and well entrenched tribe. Moses may have referred to all these details to underline that possession of the descendants of Esau, Edom had been divinely assisted when settling in that region. It would not do to attack them, the time was not ripe for this in God's timetable. God would retaliate against people who deprive others of their homeland unless instructed by Him to do so. He does likewise to nations who dispossess Israel of its ancestral heritage without having been bidden by Him to do so. This may be why Moses says כאשר עשה ישראל meaning as "Israel is going to do to Esau,⁠" i.e. in the future, seeing that up until then Israel had not done any of this. [When God has promised, He will keep His promise, so that the promise by God that Israel would dispossess the Canaanites is described as fact rather than mere hope or even expectation. Ed.] Moses makes similar reference to the land of the Ammonites,
ובשעיר ישבו החֹרים לפנים ויירשום בני עשו וישמידום מפניהם – בעזר י״י יתעלה מפאת ההשגחה הכוללת.
כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו – רוצה לומר: ארץ סיחון ועוג ושאר המקומות אשר כבשו אז שנתן הארץ ההיא י״י להם מצד השגחה הפרטית ולזה אמר בזה המקום אשר נתן י״י להם מה שלא אמר כן בירושת שעיר ומואב וירושת בני עמון והכפתורים להעיר על ההבדל בין ירושת הארץ לישראל ובין ירושת האומות כי הם היו מסודרות מהשם יתעלה מפאת ההשגחה הכוללת וירושת ארץ ישראל מפאת ההשגחה הפרטית בזה המאמר אמר משה אחרי הכותו את סיחון ועוג כמו שנזכר בראש זאת הפרשה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

וזכר שגם כן קרה בזה אל בני עשו בארצם בשעיר ישבו החורי׳ לפנים ובני עשו יירשום וחתם מאמרו באמרו כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו וגו׳. רוצה לומר כי קרה זה לבני עמון ומואב להיותם מזרע אברהם שהיו גם המה נכללי׳ בירושת הארץ שנשבע הש״י לאברהם ולכן היתה מההשגחה האלהית לתת להם מעשרה עממי׳ ג׳ כמו שכתב רש״י ז״ל. והיו בארצותם אנשי׳ חזקי׳ והורישום וכזה יקרה לישראל שהם ג״כ בכלל השבועה שיורישו את העממי׳ ויירשו את ארצם. ואין הפרש ביניהם כי אם בהיו׳ ענין ישראל מונהג הנהגה פרטית אלהית ובתבונתו ונפלאותיו ושאר האומו׳ לא ראו אור אלהי. והיה ענינם קרוב לטבע. ואמר כל זה לשני תכליתיות. האחד שלא יתגרו מלחמה באלה האומות כיון שארצם נתונה להם בהשגחה והם בכלל יורשי אברהם. והשני כדי להעיר לבבות ישראל ולנחמם שלא יפחדו מאומות הארץ לקחתה כי האל יתברך הוריש האימי׳ מלפני בני עמון והחורי מפני בני שעיר ונתן להם את ארצם. וכן הוא ברחמיו יוריש ג״כ את שבעת העממי׳ ויתן לישראל את ארצם ויעמידם לנצח עליה כמו שעתה היה מעמיד אלה האומות בארצותם אשר נתן להם:
וישמידום – עשו ומואב השמידו והחריבו ישוב יותר מכדי צורך ישובם, כדי להשמיד כל היושבים בה לפנים, בל יקומו ויירשו ארץ. כי גם מואב גם עשו לא מלאו את כל ישוב החורי וישוב האמים שהשמידו. ובהיות הר שעיר מגיע עד גבול מואב, ושם אצל גבול מואב אין שום ישוב מבני עשו, וכן גבול מואב מגיע עד המדבר, ושם אצל המדבר אין שום ישוב מבני מואב, לכך אמר שמכל מקום לא יעברו דרך גבול שום אחד מהם.
כאשר עשה ישראל – בעת כתיבת התורה שכבר כבשו סיחון ועוג, שהיו מלכים גדולים ואדירים בזמן מועט שלא כמנהג העולם.
וישמידום. Esau and Moav destroyed more land and people than they needed for themselves. They did so in order to wipe out all the former people residing there so that they could not one day avenge their defeat. This was a totally unjustifiable genocide. Neither Esau nor Moav populated all the land under their control The area known as Har Seir bordered on areas formerly belonging to Moav and was unpopulated by any members of the tribe of Esau. The same was true on the other side of that boundary; it was not populated by any Moabites. This is why Moses is speaking of God having told him that although this was in effect “no-man’s land,” the Israelites were not even to traverse this region, as, nominally, it belonged to either the descendants of Lot or those of Esau.
כאשר עשה ישראל, a reference to the time when the Torah was committed to writing when the lands of Sichon and Og had already been captured. Those two kings had been most powerful; nonetheless, they had been vanquished within a very short space of time, contrary to accepted norms. This all showed that God had given these lands to the Israelites.
נתתי להם כח שיהיו מורישים אותם. פירוש, הא דכתיב ״יירשום״ לשון עתיד, והלא כבר ירשו אותם, ולא שייך לומר לשון עתיד, ולפיכך פירש שנתתי להם כח שירשו בעתיד, והשתא ״יירשום״ לשון עתיד, שרוצה לומר שנתתי להם כח שיוכלו להוריש אותם תמיד עד שכילו:
נתתי בהם כח כו׳. שכל הדברים ההווים תמיד נופל בם לשון עתיד ועבר, אבל אותם דברים שאינן אלא לפי שעה, כאז ישיר (שמות ט״ו:א׳), מוכרח לפרש על המחשבה. [הרא״ם]:
I gave them the power, etc. [Although יירשום literally means, "He will drive them out.⁠"] For any present progressive action may be expressed in the future tense or past tense. However, an action referring only to the present, as in (Shemos 15:1) אז ישיר משה (Literally: Then Moshe will sing), must be explained as the thought to take action (Re"m).
ובשעיר ישבו החורים לפנים ובני עשו יירשום וגו׳ כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו אשר נתן ה׳ להם – מה מאד כמו זר נחשב איך כתב משה כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו וגו׳ ועדיין לא נכנסו ישראל בארץ כנען? עד שרבים התעיבו השחיתו לאמר שזה נכתב אחרי מות משה מלבד מה שיקשה על אמרו אשר נתן ה׳ להם ולא כתב אשר נתן ה׳ לו או יאמר עשו גם הוא בלשון רבים? וראיתי לפרש הכתוב ביעקב אבינו אשר היה דבר ה׳ אליו ישראל יהיה שמך. וידענו כי החורי והחוי אחד הם. וכן פירש הרמב״ן. ומבואר כי יעקב אבינו ביקש ליטע משכנו בשכם ולישב בשלוה ולזה (בראשית ל״ג) קנה חלקת השדה מיד שכם החוי נשיא הארץ עד שקפץ עליו רוגז (שם ל״ד) ותצא דינה בת לאה.
{ה} כי אמנם תמיד יתדמה האדם להיות אורח נטה ללון וכאשר יחשוב לכונן ישיבתו לדורי דורות בקשר של קיימא שמועות יבהלוהו ממזרח ומצפון וינידוהו ממקומו והטעם שהמשים עצמו רם ונישא יתנו בו כל איש עיניהם וישלחו בו ניצוציהם ולא יצליח בדרכיו. וטעם לעין הרע פירשנו בו בפרשת ראה. וגם כזה קרה לבני שעיר החורי כי כאשר ישבו בשעיר לפנים ישיבה של קיום תכף ומיד ובני עשו יירשום ויגרשום וישבו תחתם. וכן עשה ואירע ליעקב ולישראל אבינו בארץ ירושתו רצונו בשכם שבחר לו לירושה ולא מאת ה׳ אלא היתה ארץ אשר נתן ה׳ להם ר״ל לחורים יושבי הארץ ולא לו תהיה שמיד קפץ עליו רוגז דינה והוכרח לברוח משם ולעזוב משכנותיו אשר בקש בהנה לישב בשלוה כי גרשוהו מהסתפח בנחלתו. הנה הפירוש הזה נכון וישר להרים מכשול הקושי והגמגום בפסוקים ולא שמו לב המפרשים עליו:
ובשעיר ישבו החרים – גם החורים היו מן העמים שניתנו במתנה לאברהם, כי החורי הוא החוי והוא מבני כנען, כמו שנאמר עשו לקח את נשיו מבנות כנען את אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי, וצבעון היה מבני שעיר החורי יושבי הארץ, והנה אמר כי החורים שהם לאברהם ישבו בשעיר לפנים, ובני עשו שהם זרע לאברהם ירשו אותם וישבו תחתם במעשה נס, כאשר עשה ישראל ליתר הגוים של אברהם אשר נתן השם להם בכחו הגדול, והנה הנחיל השם כל העמים ההם לזרעו של אברהם, אחד מהם לעשו והשאר לישראל שהוא בן הבכור, ואין ראוי לגזול מעשו את אשר הנחיל לו האלהים, כי השם יקצוף על הגוזל מהם נחלתם כאשר יקצוף על הגוזל מישראל ארץ כנען שינחיל להם, כענין שנאמר על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי (ירמיה י״ב י״ד):
כאשר עשה ישראל – זו ראיה על ג׳ הפסוקים האלה שהם מאמר מסוגר, ונכתבו רק בדרך סיפור, כי אילו היו מחוברים עם תחלת הענין אל תצר את מואב וכו׳, היו ראוי לומר כאשר עשיתם לארץ ירושתכם:
כאשר עשה ישראל – לשון עבר על דבר שכבר היה מקצתו (כיבוש ארץ סיחון ועוג) ועוד מעט יהיה כלו. וכל זה בדברי ה׳ להודיעם כי כל הארצות לו הנה ושהוא נותן כח לאשר ישר בעיניו.
כאשר עשה וגו׳, כדרך שישראל כבר עשה לארץ סיחון ועוג אשר נתן להם ה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(יב) ובשעיר – וכן בשעיר ישבו החורים לפנים קודם מלחמת כדרלעומר וירשום אח״כ בני עשו, וישמידום מפניהם, ר״ל וזה נהיה ע״י שכדרלעומר והמלכים אשר אתו השמידו אותם מפניהם בין את האמים בין את החורים [וזה דומה עם מ״ש בפכ״א וישמידם ה׳ מפניהם שר״ל כדרלעומר בהשגחת ה׳] וישבו תחתם אשר נתן ה׳ להם כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו, כן סדר הכתוב, שלכן ישבו מואב ושעיר תחתם אח״כ באשר נתן ה׳ להם והכין שיכבשום בקל, ואמר שזה דומה כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו שהיו ג״כ ע״י השגחת ה׳ שהפיל עליהם אימתה ופחד ונתנם ביד ישראל:
ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם1 – מתחלה ישבו2 שם וירשו הארץ בעת נשא עשו מבנות שעיר והלך אל ארץ מפני יעקב3 ואז היו עדיין בני שעיר בעלי הארץ אבל בני עשו נתיישבו שם כתושבים ובעלי הארץ. ולבסוף השמידו את בני החרי4 לגמרי. וע״ע בסמוך כ״ב. וכן היה במואב שירשו ואח״כ השמידו. ומשום זה מסיים כאשר עשה ישראל5 וגו׳ – היינו שבעה עממין שירשו ואח״כ השמידו משא״כ בני עמון היה להיפך כאשר יבואר.
1. כתב בספר ׳שערי אהרן׳: והנה רש״י פירשו מלשון ׳ירושה׳, אמנם אונקלוס תרגמו ״תרכינון״ פירשו מלשון ׳גרוש׳. ונראה לי הטעם, דאם מלשון ׳ירושה׳ היה צריך להיות קודם ״וישמידום״ ואח״כ ״יירשום״, דהלא זהו הסדר, קודם משמידים את האומה ואח״כ יורשים אותם, על כן תרגמו מלשון ׳גירוש׳, כלומר, חלק מהם גירשו וחלק מהם השמידו. ונראה לי דמטעם זה פירש בהעמק דבר...
2. בני עשו.
3. בראשית (לו,ו) ״ויקח עשו את נשיו... וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. כי היה רכושם רב משבת יחדו... וישב עשו בהר שעיר״. וכתב שם רבינו: ״וילך אל ארץ״ – עוד לא נתיישב בהר שעיר, אלא נתרחק מחברון אל ״ארץ״ סתם בלי שם, רק במקום שנזדמן קרוב להר שעיר, עד שלבסוף ״וישב עשו בהר שעיר״.
4. שהם היו בעלי המקום שנקרא ״הר שעיר״, וכפי שמוזכר גם בבראשית (יד,ו) ״ואת החורי בהררם שעיר״.
5. הכוונה ע״פ רבינו פשוטה – כפי ש״יעשה״ ישראל לארץ ישראל (״ארץ ירושתו״) בתקופת כיבוש יהושע את א״י. ועל כך קשה מה בא ללמדנו, האם ללמדנו שבנ״י יכבשו ארץ ז׳ עממין כפי שבני עשו כבשו את החורים? אך יש לציין שהחזקוני פירש אחרת, וז״ל: ״כאשר עשה ישראל״ – בני גד ובני ראובן. ״לארץ ירושתו״ – של מואב, שמתחילה היתה של מואב, וכבשה סיחון, ונפלה בסוף ביד ישראל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ירשב״םאבן עזראפירוש מחכמי צרפתחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יג) עַתָּ֗ה קֻ֛מוּ וְעִבְר֥וּ לָכֶ֖ם אֶת⁠־נַ֣חַל זָ֑רֶד וַֽנַּעֲבֹ֖ר אֶת⁠־נַ֥חַל זָֽרֶד׃
"Now rise up, and cross over the brook Zered.⁠" We went over the brook Zered.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאברבנאלצרור המורר״ע ספורנורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כְּעַן קוּמוּ וַעֲבַרוּ לְכוֹן יָת נַחְלָא דְּזָרֶד וַעֲבַרְנָא יָת נַחְלָא דְּזָרֶד.
Now arise (said I), and go over the stream of Zared. And we passed over the stream of Zared.
כדוןא קומו ועברוב ית נחלהג דזרד ועברנן עלד נחלה דזרד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדון״) גם נוסח חילופי: ״כדו״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״לכון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נחלה״) גם נוסח חילופי: ״נחל״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״על״) גם נוסח חילופי: ״ית״.
כדון קומו ועיברו לכון ית נחל טרווייא ועברנא ית נחל טרווייא.
Now arise, and pass over the stream of Tarvaja. And we crossed the stream of Tarvaja.
וַאלּאַןַ קֻומֻוא וַאעבֻּרֻוא וַאדִי זַארִדַ פַעַבַּרנַאהֻ
וכעת קמו ועברו את נחל זרד1, אזי עברנו אותו.⁠2
1. (הנמצא בגבול מואב הדרומי)
2. (פה דילג ממסע 31 עד מסע 41 המפורשים בפרשת מסעי לעיל.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

עתה קומו ועברו את נחל וגו׳ עד מקרב העם. זכר אדונינו משה בפסוקים האלה שאחר שעברו ישראל בגבול מואב צוה האל יתברך שיעברו ישראל את נחל זרד.
אח״כ אמר קומו ועברו לכם את נחל זרד. להורות שעד עכשיו מצד העונות לא יוכלו לעבור את נחל זרד. אע״פ שהיה קטן זרת ארכו וזרת רחבו. וכשהיו ישראל רצויים לא עמד הים בפניהם. כאומרו דבר אל בני ישראל ויסעו. שאין הים עומד בפניהם.
עתה קמו – ומאחר שאסור לכם לעבור בגבול שני אלה. קמו ועברו לכם את נחל זרד – שהוא חוץ לגבול שניהם, ומשם תוכלו לעבור חוץ לגבול שניהם עד הירדן.
עתה קומו, seeing that it is forbidden to you to cross territory belonging to either the Moabites or the Edomites, קומו ועברו לכם את נחל זרד, which is outside the territory of either one of these nations. From that point you will be able to advance as far as the Jordan.
עתה קמו הוא ההמשך של פסוק ט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(יג) עתה – הוא סיום הדברים אחר שא״ל אל תצר את מואב ולא יכלו לעבור דרך ארץ מואב צוה שיעברו את נחל זרד שהוא הדרך אל מול בני עמון:
עתה קומו – כאשר אני גוזר שלא נעבור1 בע״כ דרך מואב בע״כ צריכים אתם להלוך הלאה לצד צפון2, עד אשר תעברו את נחל זרד שהיא סמוכה לארץ סיחון כמבואר בס׳ במדבר (כ״א י״ב)3 אשר מנחל זרד הגיע לנחל ארנון.
1. לכיוון ארץ ישראל.
2. ולהמשיך במזרחה של מואב לכיוון צפון.
3. ״משם נסעו ויחנו בנחל זרד. משם נסעו ויחנו מעבר ארנון״...
זרדבמדבר כ״א:י״ב. תחנה זאת נזכרת כאן באופן מיוחד. כפי הנראה כבר מתו כאן כל הדור הקודם. בשום מקום אחר לא נזכר דבר זה, ורק עד ראיה היה יכול לדעת דבר זה בדיוק. בתקופה יותר מאוחרת לא היתה כל סיבה להזכיר באופן מיוחד את המעבר של נחל זרד. אמנם נגד הפירוש הזה שרק בשעת המעבר של נחל זרד מת כל הדור הקודם, יש להזכיר את דברי המדרש רבה לבמדבר כ׳:כ״ב (י״ט:ט״ז הוצ. ווילנא), האומר כי כבר בהגיעם להר ההר היתה כל העדה מיועדת להכנס לארץ הקדושה (דהיינו כבר באחד באב של שנת הארבעים, במדבר ל״ג:ל״ח); לפי פירוש רש״י לבמדבר כ׳:א׳ היה זה כבר באחד בניסן של שנת הארבעים.
אך במסכת תענית ל׳: (השוה בבא בתרא קכ״א., רשב״ם ותוספות) אמרו חכמינו זכרונם לברכה, כי בחמשה עשר באב כלו מתי מדבר, ובו היה דבר ה׳ אל משה בפרשה זאת (דברים ב׳:י״ז והלאה). לפי זה עברו את נחל זרד בחמשה עשר באב. מהר ההר עד עיי העברים יש ארבע תחנות (לדברי קייל לבמדבר לג אפילו שמונה תחנות). משם נסעו (לפי במדבר כ״א:י״ב) אל נחל זרד; נמצא שמהר ההר עד נחל זרד היו ששה (או עשרה) מסעות, שנמשכו שבועיים. בינתיים אירעה עוד מלחמה עם מלך ערד (במדבר כ״א:א׳).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאברבנאלצרור המורר״ע ספורנורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יד) וְהַיָּמִ֞ים אֲשֶׁר⁠־הָלַ֣כְנוּ׀ מִקָּדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֗עַ עַ֤ד אֲשֶׁר⁠־עָבַ֙רְנוּ֙ אֶת⁠־נַ֣חַל זֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה שָׁנָ֑ה עַד⁠־תֹּ֨ם כׇּל⁠־הַדּ֜וֹר אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה לָהֶֽם׃
The days in which we came from Kadesh Barnea, until we had come over the brook Zered, were thirty-eight years, until all the generation of the men of war were consumed from the midst of the camp, as Hashem swore to them.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טוברשב״םר״י בכור שורחזקונירלב״גאברבנאלצרור המורר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְיוֹמַיָּא דְּהַלֵּיכְנָא מֵרְקַם גֵּיאָה עַד דַּעֲבַרְנָא יָת נַחְלָא דְּזֶרֶד תְּלָתִין וְתַמְנֵי שְׁנִין עַד דְּסָף כָּל דָּרָא גּוּבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא מִגּוֹ מַשְׁרִיתָא כְּמָא דְּקַיֵּים יְיָ לְהוֹן.
And the days in which we were journeying from Rekem Giah until we crossed the stream of Zared were thirty and eight years, till all the generation of the men of war were consumed from the camp, as the Lord had sworn to them.
וימיאא די הלכנן מן רקם דגיעה עד זמן די עברנן ית נחלה דזרד תלתין ותמניא שנין עד דסף כל דרא עמא עבדיב קרבה מן משריתה היך מן די קיים י״י להון.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״קדמאי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבדי״) גם נוסח חילופי: ״דסדרי״.
ויומיא דהליכנא מן רקם גיעא עד דעברנא ית נחל טרווייא תלתין ותמני שנין עד דסף כל דרא גברי מגיחי קרבא מיגו משריתא היכמא דקיים י״י להון.
And the days in which (from the time) we came from Rekem Giah till we crossed the stream of Tarvaja, were thirty and eight years, until all the generation of the men of war were wasted out from the camp, as the Lord had sworn to them.
וַכַּאנַתּ גֻמלַתֻ אַלּאִיאם מֻנדֻ׳ סִרנַא מִן רַקִיםִ בַּרנִיעַ אִלַי׳ אַן עַבַּרנַא וַאדִי זַארִדַ תַּ׳מַאַנִיַתַּ וַתַּ׳לַאתֻ׳וןַ סַנַתַּ אִלַי׳ אַן פַנִיַ גַמִיעֻ אַלּקַוְם אַלּמֻחַארִבִּיןַ מִןַ אלמֻעַסכַּרִ כַּמַא קַסַםַ אַללָּהֻ עַלַיְהִם
והיה סך כל הימים, מאז שהלכנו מן קדש ברנע1 עד כי עברנו את נחל זרד, שמונה ושלשים שנה, עד-שתמו כל האנשים הקרביים, מן המחנה, כפי-שנשבע ה׳ עליהם.
1. (במסע יד) עם פרשת המרגלים)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

פס׳: והימים אשר הלכנו מקדש – זה הפסוק צריך למעלה והימים אשר עברנו מקדש ברנע שלשים ושמונה שנה עד תום. וכתיב ויהי כאשר תמו למדנו שכ״ד אלף שמתו על דבר פעור לא היו מיוצאי מצרים כי כבר תמו כל אותו הדור משנת ל״ח. ומעשה פעור היה באחרון ויש הפרש בין עמון למואב. שבמואב נאמר אל תצר את מואב אבל לעשות בהם אנגוריא ולצערם מותר. אבל בעמון כתב וקרבת מול בני עמון אל תצרם ואל תתגר בם כלל 1הוא שאמר רב חייא בר אבא א״ר יוחנן אין הקב״ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה. שהבכירה קראה את בנה מואב והותרו ישראל לצערם. והצעירה קראה את בנה עמון ולא הותרו ישראל לצערם כלל שנאמר אל תצורם ואל תתגר בם:
1. הוא שאמר רחב״א וכו׳. (ב״ק ל״ח:):
והימים אשר הלכנו מקדש ברנע – ממקום שילוח מרגלים.
שלשים ושמנה שנה – כי בשנה שנייה שלח מרגלים.
אנשי המלחמה – בני עשרים שנה יוצאי צבא.
א[ואני הצעיר אומר: אנשי המלחמה היו אותם שנאמר בהם: ויעפילו לעלות אל ראש ההר (במדבר י״ד:מ״ד), כמו שאמר: ותחגרו איש {את} כלי מלחמתו (דברים א׳:מ״א), ומשה אמר להם: לא תעלו ולאב תלחמו (דברים א׳:מ״ב), וכן ביהושע הוא אומר: כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר עד תם כל הגוי אנשי המלחמה היוצאים ממצרים אשר לא שמעו בקול י״י אשר נשבע להם לבלתי הראותם את הארץ אשר וג׳ (יהושע ה׳:ו׳).
ולפיכך קורא אותם: אנשי המלחמה, ואינו אומר: אנשי מלחמה סתם, כי אם אנשי המלחמה הידועים לנו שעברו על פי הקב״ה. אבל על הנשארים שנלחמו עם סיחון ועוג, אינו קורא אותם אנשי המלחמה, כי על פי הקב״ה נלחמו, ואותם נכנסו לארץ, כי לא היו בני עשרים בעת המלחמה הראשונה בשנה שנייה, כשנלחמוג מרגלים.]
א. הביאור בסוגריים המרובעים הינו תוספת של המעתיק, וכפי שצוין בהתחלתו. והשוו להוספות אחרות של ״הצעיר״ בפירושי רשב״ם בראשית מ״ו:כ״ח, מ״ז:ו׳, דברים א׳:ב׳, ב׳:ד׳.
ב. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: אל תעלו ואל.
ג. כן בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון. רוזין הציע לתקן ל: כשנשלחו.
והימים אשר הלכנו מקדש ברנע THE TIME THAT WE SPENT IN TRAVEL FROM KADESH-BARNEA: i.e., from the place from which we sent the spies,⁠1
WAS THIRTY-EIGHT YEARS. For the spies were sent in the second year [of the wanderings through the wilderness, and the Israelites tarried there for forty years total].⁠2
אנשי המלחמה [UNTIL THE DEATH OF THAT WHOLE GENERATION] OF WARRIORS: [“Warriors” means men] over the age of twenty, those who are able to bear arms.⁠3
a{4I, the young [i.e., the unworthy copyist], say that the phrase, אנשי המלחמה, [does not mean warriors in general, but] means [‘the men of the specific war,’] those people of whom it is written (Numbers 14:44), “they defiantly marched to the top of the hill.” [These people are correctly called “the men of the מלחמה,”] as it says [concerning that battle] (Deuteronomy 1:41), “you girded yourselves with the gear for your war (מלחמתו),” and (1:42) “do not go up and do not fight (תלחמו).” This is also the meaning of [the same phrase, אנשי המלחמה, when it appears in] the book of Joshua (5:6), “For the Israelites had traveled in the wilderness forty years, until the entire nation – the men of the war (אנשי המלחמה) who had left Egypt – had perished; because they had not obeyed the LORD and the LORD had sworn never to let them see the land which... .”5
That is why the text here calls them אנשי המלחמה, men of the war, and not just “men of war” [without a definite article]. It means the men of that specific war, the ones that we know about already, the ones who had “transgressed the LORD’s command.”6 Those who remained alive and who participated in the war with Sihon and Og would not be called “the people of the war (אנשי המלחמה).” They fought following God’s orders. They were allowed to enter the land [of Israel] for they were not twenty years old at the time of the first war, in the second year [of the wandering in the wilderness], when the spies were sent.⁠7}
1. So also Rashbam above on 1:2, and all traditional commentators.
2. Rashbam’s comment is uncontroversial. He is presumably supporting here what he wrote in his commentary above to 1:2. See also the interpolated comment of the copyist on that verse, in the Appendix.
3. Rashbam’s words, בני עשרים שנה יוצאי צבא, are a variation on a common biblical phrase. See e.g. Numbers 1:3. See also Rashi ad vs. 16. See also Weinfeld (Anchor, p. 163) who says that the phrase means “adult males,” and adds that, “in the priestly tradition they are defined as ‘from the age of twenty up.’”
At this point in the manuscript there appears (as Rosin reports) another interpolated comment from the copyist. I have translated it below in the Appendix, beginning on p. 213.
4. This interpolation into the manuscript of Rashbam’s commentary appears immediately after Rashbam’s explanation of 2:14 and is clearly meant to take issue with Rashbam’s own explanation of verse 14.
5. It is difficult to see how this verse supports the claim of the commentator – that אנשי המלחמה is a reference to the specific war described in Numbers 14 and at the end of Deuteronomy 1.
6. Paraphrasing a verse (Numbers 14:41) from that same story.
7. Luzzatto (to vs. 4) labels this specific interpolation of the copyist “folly” (דברי הבל) and indeed the copyist’s claim that אנשי המלחמה means anything other than simply “the soldiers” is difficult to sustain.
a. The interpretation enclosed in braces is an interpolation of an early copyist.
שלשים ושמנה שנה – שהרי בשנה השנית שלחו המרגלים, ונגזרה גזירה שלא יכנסו לארץ, ונשתהו עד ל״ח שנים, להשלים ארבעים שנה.
אנשי המלחמה – אנשים הראוים למלחמה, מבן עשרים עד בן ששים.
שלשים ושמנה שנה – THIRTY EIGHT YEARS – That behold in the second year they sent the spies, and the decree was decreed that they shall not enter the land, and they were delayed thirty-eight years, to complete forty years.
אנשי המלחמה – THE MEN OF WAR – men who were suitable for war, from age twenty until age sixty.
והימים אשר הלכנו מקדש ברנע – לאו הליכה דוקא אלא בין עמידה בין הליכה.
אשר הלכנו מקדש ברנע – משנה שניה שבאנו לקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד. והא דנקט את נחל זרד – משום שהיה ראשון לכל הנהרות שעברו.
והימים אשר הלכנו מקדש ברנע, "and the number o years it took us to walk from Kadesh barnea to the river Zered were 38 years.⁠" Not all of these years were spent walking, of course, but the total period including the encampments was 38 years, until the last of the men of military ages at the time of the Exodus had died. The reason why the river Zered is named here is that it was the first of several rivers the Israelites crossed on their march north.
שלשים ושמנה שנה עד תום כל הדור – ידוע כי שלוח המרגלים היה בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים וכבר עבר מהשנה השנית קצתה כי היו ימי בכורי ענבים בעבור המרגלים בארץ ולזה לא נשארו עד ארבעים שנה פחות מה שנשאר מעת עברם נחל זרד עד חדש אחד אחר מות משה כי אם ל״ח שנה וקצת חדשים.
ושהימי׳ אשר עברו מקדש ברנע עד אשר עברו את נחל זרד שלושים ושמונה שנים עד תום הדור ההוא מקרב המחנה.
ועכשיו מצד העונות נתעכבו קרוב לארבעים שנה שלא יכלו לעבור את נחל זרד. וזהו שאמר והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה שנה. וזהו בסבת הרשעים. וזהו עד תום כל הדור אנשי המלחמה. ולזה תמצא שסמך המשורר אחר הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו לעושה נפלאות גדולות לבדו לגוזר ים סוף לגזרים כל״ח. על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו וכו׳. להורות שבזמן הראשון עשה השם נפלאות גדולות עם ישראל עבדו. לפי שהיו קרובים אליו לקרוא כולם בשם ה׳. עד שבאותו זמן הכה בכורי מצרים וקרע להם הים לגזרים והעביר ישראל בתוכו ולא עמד הים לפניהם. ועכשיו מצד העונות על נהרות בבל שם ישבנו ועמדנו לראות אם יעשה השם עמנו ככל נפלאותיו הראשונים שעשה על המים. וכשראינו שבשפלנו לא זכר לנו. גם בכינו בכי גדול בזכרנו את ציון והנפלאות שהיה השם עושה עמנו בזמן הראשון. וכן רמז המשורר שבכל זמן וזמן השם עושה נפלאות גדולות לבדו עם עמו ישראל. ואפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו. ולכן אמר לגוזר ים סוף לגזרים. בכל יום ויום. ולא אמר שגזר ים סוף לגזרים אלא לגוזר ים סוף. להולכי ימים ונהרות בכל יום עושה עמהם נסים ונפלאות. וכבר הארכתי בפירוש איכה. ושם פירשתי מזמור על נהרות בבל איך שם רמוזים גלות בבל וגלות אדום וגלות מדי. שראה אותם המשורר במראה הנבואה. ולכן אמר כנגד גלות אדום שהוא גלות ארוך. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. שאע״פ שנראה שאני שוכח אותך אחרי כמה שנים לא יהי׳ כן. וכנגד גלות בבל שלא היה אלא שבעים שנה. אמר תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי. מיד אחר שבעים שנה. וכנגד גלות אדום אמר זכור ה׳ לבני אדום. ואל תשכח מה שעשו במקדשך שהיו אומרים ערו ערו עד היסוד בה. וכל זה מצד העונות שהיו בבית שני. כאומרם ז״ל בירושלמי מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים. דורות ראשונים היו בהם ע״ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ועם כל זה אע״פ שנחרב הבית בימיהם לא עשו אלא שהסירו את התקרה דכתיב ויגל את מסך יהודה. אבל דורות האחרונים לא בהם ע״ז וגילוי עריות והיו בעלי תורה ובעלי מצות. ובעונותם גרמו להחריב הבית עד היסוד בה. דכתיב האומרים ערו ערו עד היסוד בה. מה טעם לפי שהיו חומדים ממון ושונאים אלו לאלו. הרי לך מבואר ששנאת חנם קשה מע״ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. אח״כ חזר לגלות בבל ואמר בת בבל השדודה וגו׳. אשרי שיאחז וגו׳. הנה בכאן כלל גלות מדי וקראם מאושרים. לפי שהיו קרובים אל ה׳ כמאמר כורש מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל. וכן בענין מרדכי ואסתר. וקראם מאושרים לפי שהחריבו לבבל ונפוצו עולליהם אל הסלע. כמו שעשו מלכות בבל לישראל. והנה יש מקום לדבר בענין שכתב איכה. ובמעלת איכה. והנושא יכול להיות איכה אשא לבדי. והמאמר שלשה פתחו באיכה תמצאהו במנורת המאור. וכן יכולים לדבר בכאן בפרשת המרגלים דכתיב בהו ויבכו העם בלילה ההוא. וכתיב בכה תבכה בלילה. וכתיב בפרשה זו ותשובו ותבכו לפני ה׳.
שלשים ושמנה שנה – ובמעשה המרגלים כתוב תשאו עונותיכם ארבעים שנה, הא כיצד. אלא הענין כך, שם אמר שיתעכבו במדבר עד מלאות מ׳ שנה מזמן צאתם ממצרים, וכבר היה אז בשנה השנית ונחשב להם גם הזמן העבר להשלמת הגזירה, שהרי גם קודם שילוח המרגלים היו כבר במדבר מיד אחרי נסעם מחורב, ומכוון מה שאמר שם יום לשנה יום לשנה, כי גם הימים אשר תרו את הארץ לא היו מ׳ יום אלא ל״ח וחצי, כמו שפירשתי שם על פסוק מקץ ארבעים יום, שהרי בראש חדש תמוז נשתלחו ובח׳ באב סמוך לחשיכה חזרו, אבל בכאן אינו מונה רק הימים אשר הלכו בהם מקדש ברנע עד נחל זרד, והם לא היו רק ל״ח שנה:
עד תם כל הדור – רובם מתו מיתה טבעית:
אנשי המלחמה – הכונה על אותם שנאמר בהם ויעפילו לעלות אל ראש ההר, כמו שאמר ותחגרו איש את כלי מלחמתו, ומשה אמר להם לא תעלו ולא תלחמו, וכן ביהושע הוא אומר עד תום כל הגוי אנשי המלחמה היוצאים ממצרים אשר לא שמעו בקול ה׳ וכו׳ (ה׳ ו׳), ולפיכך קורא אותם אנשי המלחמה ואינו אומר אנשי מלחמה סתם, כי אם אנשי המלחמה הידועים שלא שמעו בקול ה׳, אבל על הנשארים שנלחמו עם סיחון ועוג אינו קורא אותם אנשי המלחמה, כי על פי הקב״ה נלחמו, והם נכנסו לארץ כי לא היו בני עשרים בעת המלחמה הראשונה בשנה שנייה כשנלחמו המרגלים:
{כל הדור אנשי המלחמה – הפירוש שהוסיף המעתיק בפירוש רשב״ם אינו אלא שגעון כי המעפילים הוכו מיד ולפי הנראה לא היו כל העדה ולא רובה אלא מיעוטה.}א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), וחלק ממנו גם בכ״י קולומביה X 893. בדפוס ראשון מופיע נוסח דומה בסוף פסוק ד׳.
אנשי המלחמה, אלה שבעת שילוח המרגלים כבר הגיעו לגיל צבא, ולכן היה עליהם להשתתף בכיבוש הארץ, שנועד להתקיים כבר אז. אך הם, מתוך מורך⁠־לב וחוסר אמונה, נרתעו מתפקיד זה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(יד) והימים – ר״ל ואז כלו מתי מדבר, וכבר בארו חז״ל (תענית דף ל׳) שישראל לא ידעו שכלו מתי מדבר כי באמת כלו שנה קודם הזמן, ועז״א:
{אשר הלכנו מקדש ברנע וגו׳ – לפי מה שכתבתי לעיל (א׳:מ״ו) שישבו בקדש ברנע י״ט שנה,⁠1 א״כ אין בהליכה מקדש ברנע ל״ח שנה2. וצריך לומר דקדש ברנע הוא מחוז גדול בו היו כמה מסעות, כמו רתמה שמשם שלחו מרגלים, כפירוש רש״י (במדבר ל״ג:י״ח)3, ו״קדש״4 שם עיר בפני עצמה,⁠5 פרטי בתוך קדש ברנע, ומרתמה הלכו ובאו לקדש, וישבו שם י״ט שנה, נמצא הלכו בקדש ברנע גם כן זה המשך.}
מקדש ברנע – דרומית ארץ ישראל לצד מערב.
את נחל זרד – צפונית מזרחית.
אנשי המלחמה6 – לאפוקי כמה זקנים וכדומה שלא היו אנשי המלחמה7 ונשארו בחיים ולא עוד אלא גם מאשר היו במנין הראשון יוצאי צבא נשארו בחיים כמה אלפים כמש״כ התוס׳ ב״ב (קכא, א)8 בשם מדרש חז״ל9. אבל שוב לא היו10 אנשי מלחמה ונחשבו כמתים כמש״כ בס׳ במדבר (כ״ו,ס״ד),⁠11 ע״ש.
1. וכוונת הכתוב ״ותשבו בקדש ימים רבים״ – קדש ברנע.
2. והחזקוני יישב את השאלה, וז״ל: ״אשר הלכנו״ – לאו הליכה דוקא, אלא בין עמידה בין הליכה.
3. ״ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה״, רש״י: על שם לשון הרע של מרגלים...
4. המוזכרת לעיל (א,מ) ״ותשבו בקדש ימים רבים״.
5. וזה הטעם שלא כתוב שם ׳ותשבו בקדש ברנע׳.
6. שהיו בזמן חטא המרגלים ׳אנשי מלחמה׳, כלומר מבני עשרים עד בני ששים, כי מעל גיל ששים לא היו בזמן חטא המרגלים ׳אנשי מלחמה׳.
7. בזמן חטא המרגלים, כי היו אז מעל ששים, וא״כ עתה הם בני מאה בערך.
8. ד״ה יום שכלו בו מתי מדבר.
9. המפורסם, אודות חמשה עשר אלף האחרונים שנכנסו לקברים בערב תשעה באב האחרון, ולא מתו, ועשו שמחה ויום טוב.
10. עתה.
11. ״ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני״.
(יד-טו) את הפסוקים האלה המתאימים בדיוק לתאריכים הנזכרים בפסוקים המיוחסים על ידי הכופרים לחלק ת״כ, ועוד מכילים ידיעות יותר מדוייקות מן הפסוקים ההם, רוצים הכופר דילמן ואחרים לייחס אותם בלי כל סיבה, למחבר הנקרא בפיהם רד שהכניס אותם כאן. לאמיתו של דבר היו הפסוקים האלה חסרים לנו, אילו לא היו כתובים כאן. הרי מסופר לנו בפרק א׳:ל״ד והלאה שה׳ נשבע שאף אחד מן הדור הקודם לא יזכה לראות את ארץ הקודש, ואדרבה כל הדור הרע צריך למות במדבר; לפי זה היינו מצפים שהדור ההוא לא יזכה לראות את המלחמות עטורות הנצחון נגד סיחון ועוג, אלא ימות מקודם; על כן יש הכרח להודעה שבפסוקים אלה.
שלשים ושמונה – מתאים לפסוקים המיוחסים על ידי המבקרים לחלק הנקרא על ידם פק. ראה ספרי ״ראיות מכריעות״ עמוד ס׳.
עד תם – כמו בבמדבר י״ד:ל״ג,לה, ל״ב:י״ג.
אנשי המלחמה – הכוונה לאנשים יוצאי צבא מבן עשרים שנה ומעלה, ראה במדבר י״ד:כ״ט.
וגם יד ה׳ – רובם מתו מיתה טבעית; אבל כמה מהם מתו ביד ה׳. כדי לקיים את הגזירה שנגזרה למעלה פסוק א׳:ל״ה. רק בדוחק אפשר לראות סתירה בין פסוק זה לפסוק ה׳:ב׳ והלאה ולפסוקים י״א:ב׳-ז׳ (דילמן). וכי לא היה משה רבינו יכול לומר גם לבני הדור הבא שה׳ כרת עמהם ברית בחורב, וכי ראו את נפלאותיו של ה׳ במצרים, כיון שהיו עדי⁠־ראיה לכך בתור ילדים או נערים כבני שמונה עשרה שנה?!
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טוברשב״םר״י בכור שורחזקונירלב״גאברבנאלצרור המורר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(טו) וְגַ֤ם יַד⁠־יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ הָ֣יְתָה בָּ֔ם לְהֻמָּ֖ם מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֑ה עַ֖ד תֻּמָּֽם׃
Moreover the hand of Hashem was against them to destroy them from the midst of the camp, until they were consumed.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזרארלב״גאברבנאלשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְאַף מַחָא מִן קֳדָם יְיָ הֲוָת בְּהוֹן לְשֵׁיצָיוּתְהוֹן מִגּוֹ מַשְׁרִיתָא עַד דִּשְׁלִימוּ.
For the plague stroke from before the Lord was upon them to destroy them from among the host till they were consumed.
ולהודא מחווןב מן קדם י״י אתרגזית בהון למישציה יתהון מן גו משריתה עד זמן די ספו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולהוד״) גם נוסח חילופי: ״לחוד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מחוון״) גם נוסח חילופי: ״ואוף מחת פורענותי״.
ואוף מחא מן קדם י״י אתגריית להון למשצייהון מיגו משריתא עד די פסקו.
But a plague also from the Lord had scourged them to consume them from the host, until they were brought to an end.
וְגַ֤ם יַד⁠־ה֙ הָ֣יְתָה בָּ֔ם לְהֻמָּ֖ם מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֑ה עַ֖ד תֻּמָּֽם:
אַשְׁרֵי מִי שֶׁפּוֹגֵשׁ בַּשָּׁעָה שֶׁנִּבְרָאָה מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, שֶׁלְּכָל נְשָׁמָה יֵשׁ עֵת וּזְמַן בְּגִלְגּוּל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר קֹהֶלֶת לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם, וְזוֹ שְׁכִינָה תַּחְתּוֹנָה שֶׁהִיא זְמַן וְעֵת לְכָל סְפִירָה וּסְפִירָה וּלְכָל גִּלְגּוּל וְגִלְגּוּל, וְהִיא עִדָּן וְעִדָּנִים וַחֲצִי עִדָּן, עִדָּן שֶׁל כָּל הָעִדָּנִים? יָפֶה, אֲבָל מַה זֶּה וַחֲצִי עִדָּן? אֶלָּא כְמוֹ פְּלַג הַמִּנְחָה, בִּשְׂמֹאל נֶחֱלֶקֶת לְדִין וּבְיָמִין לְרַחֲמִים, וְנִשְׁלֶמֶת בָּעַמּוּד הָאֶמְצָעִי,
כח הוי״ה עת
וּכְשֶׁנֶּחֱלֶקֶת לְיָמִין וְלִשְׂמֹאל נֶאֱמַר בָּהּ לְאֶסְתֵּר מַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ, וְהוּא כ״ח יהו״ה, חֵצִי שֶׁלָּהּ יַד יָמִין, וְחֵצִי שֶׁלָּהּ יַד שְׂמֹאל, וּכְנֶגֶד שְׁנֵיהֶם הִזְכִּיר בָּהּ קֹהֶלֶת עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה פְּעָמִים עֵת.
כ״ח פעמים עת
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְכוּ׳, וְהֵן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה, יַד יָמִין רַחֲמִים: לָלֶדֶת, לָטַעַת, לִרְפּוֹא, לִבְנוֹת, לִשְׂחוֹק, לִרְקוֹד, כְּנוֹס אֲבָנִים, לַחֲבוֹק, לְבַקֵּשׁ, לִשְׁמוֹר, לִתְפּוֹר, לְדַבֵּר, לֶאֱהֹב שָׁלוֹם.
יַד שְׂמֹאל לָדוּן דִּין: לָמוּת, לַעֲקוֹר, לַהֲרוֹג, לִפְרוֹץ, לִבְכּוֹת, סְפוֹד, לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, לִרְחוֹק, לְאַבֵּד, לְהַשְׁלִיךְ, לִקְרוֹעַ, לַחֲשׁוֹת, לִשְׂנֹא, מִלְחָמָה.
יַד יָמִין הִיא פְשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים, שֶׁכָּתוּב וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יצְאִים בְּיָד רָמָה, יְמִינְךְ יהו״ה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ, יַד יָמִין - רַחֲמִים, יַד שְׂמֹאל - דִּין, שֶׁכָּתוּב הִנֵּה יַד יהו״ה הוֹיָה, יַד יהו״ה הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם.
ובזמן הזה יש עת רצון
וּמִשּׁוּם זֶה יֵשׁ עֵת רָצוֹן, וְנֶאֱמַר בָּהּ בְּזֹּאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ, וְיֵשׁ עֵת שֶׁל דִּין שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ,
וּמִשּׁוּם זֶה הֵם עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה יָמִים שֶׁל הַלְּבָנָה, אַרְבָּעָה עָשָׂר יָמִים הִיא שְׁלֵמָה, וְאַרְבָּעָה עָשָׂר חֲסֵרָה, וּמִי שֶׁנּוֹלָד בִּימֵי הַשְּׁלֵמוּת הוּא שָׁלֵם בְּבָנִים בְּחַיִּים וּבְעֹשֶׁר, בִּמְזוֹנוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁלְוָה בְּבִנְיָן, בְּכָל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה עִתּוֹת - טוֹב,
וּמִי שֶׁנּוֹלָד בִּזְמַן שֶׁהִיא חֲסֵרָה בְּכָל אַרְבָּעָה עָשָׂר יָמִים אֵלּוּ, הוּא חָסֵר בְּכֻלָּם, הוּא עָנִי מִסְכֵּן, בְּלִי מְזוֹנוֹת וּבְלִי חַיִּים, וּמִי שֶׁנּוֹלָד בָּאֶמְצַע, יִהְיֶה בֵינוֹנִי.
גלגולו קודם שבא לעולם קובעו לראש לסוף או לאמצע
וְכָל זֶה מִי גוֹרֵם שֶׁנּוֹלָד בָּרֹאשׁ אוֹ בַסּוֹף אוֹ בָאֶמְצַע? זֶה גִלְגּוּלוֹ שֶׁמְּחַיֵּב אוֹתוֹ, (ומי גורם זה שנולד שם, משום שמזלו גרם שהתחיב מלמעלה) לִפְנֵי שֶׁבָּא לָעוֹלָם, וּמִשּׁוּם זֶה אָמַר לְרַבִּי פְּדָת, שֶׁאִם תִּרְצֶה שֶׁאַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם? (ומי שנולד בחסרון הלבנה בכל ארבעה עשר הימים, הוא חסר, שמזלו גורם, ולאדם הזה קשים לו מזונותיו כקריעת ים סוף) (אפשר שתפל בשעת מזונות, שלאדם הזה שנולד בי״ד שמאל, קשים מזונותיו כקריעת ים סוף, שמזון הנשמה תורה, מזון הגוף לחם. בין בזה ובין בזה קשין מזונותיו),
מִשּׁוּם שֶׁהֵם מִצַּד הַדִּין שֶׁנִּבְרָא בְדִין שֶׁהוּא אדנ״י, וּמִי שֶׁנִּבְרָא בְרַחֲמִים שֶׁהוּא יהו״ה, אֵין מְזוֹנוֹתָיו קָשִׁים, וּמְזוֹן הַנְּשָׁמָה - תּוֹרָה, מְזוֹן הַגּוּף - לֶחֶם מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים.
מי שהוא מצד אד״ם
וּמִי שֶׁהוּא מִצַּד שֶׁל אָדָם שֶׁהוּא יו״ד ה״א וא״ו ה״א, נֶאֱמַר בּוֹ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וְכוּ׳, שׁוֹלֵט בַּכֹּל כְּמוֹ שֶׁנִּבְרָא בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּבַיָּם, וְעָלָיו נֶאֱמַר מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא, מַה שֶּׁהָיָה קֹדֶם שֶׁיָּבֹא לָעוֹלָם הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, כְּבָר הוּא מְחֻיָּב לִהְיוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּטֶרֶם אֶצָּרְךְ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךְ. וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה, וַאֲשֶׁר הוּא לִהְיוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּבָר הוּא מְחֻיָּב לִהְיוֹת קֹדֶם שֶׁיָּבֹא לָעוֹלָם לְכָאן בְּגִלְגּוּל.
(זהר במדבר דף קפו)
וַאפַתֹ מִן עִנדִ אללָּהֻ חַלַתּ בִּהִם לִאִהַאמַתִהִם מִןַ אלמֻעַסכַּרִ אִלַי׳ אַן פַנֻוא
ומגפה מאת ה׳ חלה עליהם, להמם מן המחנה עד-שתמו כלם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

היתה בם – למהר ולהמם בתוך ארבעים שנה, שלא יגרמו לבניהם להתעכב במדבר.
היתה בם [FOR INDEED THE HAND OF HASHEM] WAS AGAINST THEM [TO DESTROY THEM] – speedily within a period of forty years, so that they should no longer be the cause for their children to tarry in the wilderness.
להמם – מפעלי הכפל.⁠א
א. בדפוס ורשא נוסף כאן: מבנין הקל.
TO DISCOMFIT THEM. Le-hummam (to discomfit them) is a kal. It comes from a double root.⁠1
1. Its root is heh, mem, mem.
וגם יד י״י היתה בם להומם וגומ׳ – הנה זכר שאף על פי שהאריך להם הזמן עד סוף ארבעים שנה כדי שלא ימותו בלא עתם הנה סביב בא הזמן ההוא מהר י״י יתעלה להמית הנשארים קודם זה מעט כדי שיתחילו ישראל לרשת את הארץ אשר מעבר לירדן על יד משה לולי חטא העם כמו שזכרנו בפרשת פרה.
והנה הם תמו כפי טבעם. וזה כי מה שהיה מהם בני עשרי׳ שנה לא היה יד ה׳ בם להומם מקרב המחנה עד סוף המ׳ שנה מהגזרה ומתו א״כ בני ס׳ שנה. ולא היה בהם מי שלא מלא מנין ששים וזהו וגם יד ה׳ היתה בם להומם מקרב המחנה. והנה קראם אנשי המלחמה לדעת המפרשי׳ להיותם מבן כ׳ שנה ומעלה. ואחשוב אני שקראם כן לפי שהם נלחמו עם האלהים והטיחו דברים כנגדו וידברו באלהי׳ ובמשה. ומזה הצד נקראו אנשי המלחמה. או נקראו כן ע״ד סגי נהור. כי להיותם חלושי הלב כמו שהורה בפחדם מלהלחם בגויי הארץ קראם אנשי המלחמה דרך לעג.
עוד להתעכב במדבר. דכל זמן שאחד מהן קיים לא באו בניהם לארץ:
To be further delayed in the wilderness. For as long as any of them survived, their children could not enter the Land.
וגם יד ה׳ וגו׳ להומם – פי׳ מלבד המיתה עצמה עוד להם שלא היה להם נחת רוח במדבר כמאמרם ז״ל (במ״ר פ׳ י״ט) שהיו הומים אסטורדידו״ס בל״ס והיו הומים והולכים בתחלואים עד שתמו, ואומרו מקרב המחנה פי׳ שהפליא ה׳ בין אותם שנגזרה גזרה עליהם ובין שאר המחנה, שאותם שנגזרה עליהם גזירה היו הומים ומתמעטים והולכים אשר לא כן שאר המחנה שהיו בתוכם.
וגם יד ה' היתה בם, Moreover, the hand of the Lord was against them, etc. Moses meant that not only did the people of that generation suffer death in the desert, but they did not enjoy their sojourn in the desert while it lasted, as we have been told in Bamidbar Rabbah 19,21. The people suffered from a variety of afflictions prior to their deaths. Moses said מקרב המחנה "from the midst of the camp,⁠" to indicate that God made a clear separation between the people whose death had been decreed and the remainder of the camp. The former were in a constant state of groaning because of their diminution.
וגם יד ה׳ היתה בם – זוהי מיתת עונש בדרך פלא:
{להמם} – שרש המם לפעמים מורה השמדה, כמו אכלני הממני (ירמיהו נ״א:ל״ד), להמם ולאבדם (אסתר ט׳:כ״ד), ולפעמים פיזור בלבד, כמו וישלח חציו ויפיצם וברקים רב ויהמם {תהלים י״ח:ט״ו}, והמותי את כל העם אשר תבא בהם וגו׳ ונתתי את כל אויביך אליך ערף (שמות כ״ג:כ״ז).
וגם יד ה׳ – רובם, חייהם הגיעו לקיצם באופן טבעי במשך אותן שלושים ושמונה שנה. אחרים, קיצם מיהר להגיע על ידי פורעניות שבאו מאת ה׳.
להמם – משמעותו העיקרית של ״המם״ היא לבלבל, לעשות לנבוך. ייתכן מאוד שהוא מורה על ההשפעה המדהימה והמהממת של פתאומיות הפורענות. כך הייתה כוונתו של המן, ״לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם״ (אסתר ט, כב).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(טו-טז) וגם יד ה׳ היתה בם – ומשה נודע לו זה ע״י שדבר עמו בשנה הזאת בלשון דבור שכ״ז שהיו נזופים דבר עמו בלשון אמירה וכמו שבארתי זה היטב בפי׳ הספרא (ויקרא סי׳ ד׳ וסי׳ וא״ו):
וגם יד ה׳ וגו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזרארלב״גאברבנאלשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(טז) וַיְהִ֨י כַאֲשֶׁר⁠־תַּ֜מּוּ כׇּל⁠־אַנְשֵׁ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה לָמ֖וּת מִקֶּ֥רֶב הָעָֽם׃
So it happened, when all the men of war were consumed and dead from among the people,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראחזקוניר׳ בחיימנחת יהודהר״י אבן כספימזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַהֲוָה כַּד שְׁלִימוּ כָּל גּוּבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא לִמְמָת מִגּוֹ עַמָּא.
When all the men of war had been consumed, and had died away from among the people,
והוה כדא די ספו עמא עבדיב קרבה לממות מן גו עמא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כד״) גם נוסח חילופי: ״כיוון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבדי״) גם נוסח חילופי: ״דסדרי״.
והוה כדי פסקו כל גברי מגיחי קרב עבדי בימתא לממת מיגו משריתא.
And when all the men of war, the makers of the high places, were consumed by dying out of the host,

רמז תתט

וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ – לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב [וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים]. רַבִּי (נַחְמָן) [יוֹחָנָן] אֲמַר יוֹם שֶׁכָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר, דַּאֲמַר מַר עַד שֶׁלֹּא כָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר לֹא הָיָה הַדִּבּוּר עִם מֹשֶׁה, וּכְתִיב ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה״, וּכְתִיב ״(וַיֹּאמֶר) [וַיְדַבֵּר] ה׳ אֵלַי לֵאמֹר״, אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר.
וַלַמַּא פַנִיַ גַמִיעֻהֻם מִן בַּיְןִ אלאֻמַתִ
וכאשר תמו כלם מבין האמה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

(טז-יז) ויהי כאשר תמו וגומ׳. וידבר י״י אלי וגומ׳ – אבל משילוח מרגלים עד כאן לא נאמר: ׳וידבר׳ כפרשהא זו, אלא: ׳ויאמר׳. ללמדך: שכל שלשים ושמנה שנה שהיו ישראל נזופין, לא נתייחד עמו הדיבור בלשון חיבתב פנים אל פנים ויישוב,⁠ג ללמדך שאין שכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל.
[אנשי המלחמה – מבן עשרים שנה ומעלה היוצאים בצבאד.]⁠ה
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, המבורג 37, לונדון 26917: ״בפרשה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, המבורג 37, לונדון 26917, פריס 157. בכ״י ברלין Qu 514: ״חיבה״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י המבורג 37 נוספת מילת: הדעת. בכ״י לונדון 26917 חסרה מלת ״ויישוב״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י המבורג 37: ״לצבא״.
ה. ביאור זה מופיע כתוספת בכ״י לייפציג 1, ובטקסט בכ״י המבורג 37, לונדון 26917. הוא חסר בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34.
(16-17) ויהי כאשר תמו וגו' וידבר י"י אלי וגו'‏ SO IT CAME TO PASS WHEN [ALL THE MEN OF WAR] HAD COME TO AN END … THAT HASHEM SPOKE TO ME – etc. – But from when the spies were sent forth until now, the word וידבר is not mentioned in this section, but ויאמר, to teach you that during these entire thirty eight years during which the Israelites were lying under God's censure, the Divine speech was not directed towards him in an expression of affection, face to face, and with tranquility of mind – to teach you that the Shechinah rests upon the prophets only for Israel's sake (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 2 13; Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 12:5; cf. Rashi on Vayikra 1:1 towards end).
אנשי המלחמה THE MEN OF WAR – men from twenty years old and upwards, who went to war (cf. Bemidbar 14:29 and Rashi thereon).
(טז-יח) ויהי כאשר תמו – דבק עם: וידבר י״י אלי,⁠א כמו: ויהי ככלות משה לכתוב (דברים ל״א:כ״ד), גם: ויהי ביום דבר י״י (שמות ו׳:כ״ח), ורבים כן. והטעם: כאשר תמו הם, אמר השם: שנעבור את גבול ער.
א. בכ״י פריס 177: ויאמר י״י אליו.
(16-18) SO IT CAME TO PASS, WHEN ALL THE MEN OF WAR WERE CONSUMED. Our verse is connected to that the Lord spoke unto me saying (v. 17).⁠1 It is similar to And it came to pass, when Moses had made an end of writing (Deut. 31:24)2 and And it came to pass on the day when the Lord spoke (Ex. 6:28).⁠3 There are many other such cases. It means,⁠4 And it came to pass when they5 were consumed, God said that we are about to pass over the border of Ar.
1. Even though, according to the massorah, they are in two sections.
2. This verse is connected to the verse which follows even though the next verse appears to belong in a new paragraph (Weiser).
3. This verse is connected to the verse which follows even though, according to the massorah, they do not form one section. See Ibn Ezra on Ex. 6:28 (Vol. 2, p. 141).
4. The meaning of verses 16 and 17.
5. All the men of war, those of the age of going to war among the generation that left Egypt.
ויהי כאשר תמו – מה שלא נכנסו ישראל מיד לאותו פרק לארץ היינו טעמא לפי שנגזר על משה שלא ליכנס לארץ ואין כבודו שיעברו כלם והוא ישאר יחידי.
כל אנשי המלחמה – אותם שנאמר בהם ויעפילו לעלות ההרה שאמר משה להם ותחגרו איש את כלי מלחמתו (דברים א׳:מ״א).⁠1
1. פירוש זה מובא ברשב״ם דברים ב׳:י״ד כתוספת של המעתיק.
ויהי כאשר תמו, "it was when they completed;⁠" the reason why they did not cross into the land of Canaan at once was out of respect for Moses for whom it had been decreed that he could not enter the Holy Land, and it would have been painful for him to see his people crossing while he had to remain behind.
כל אנשי המלחמה, "all the fighting men;⁠" this refers to the ones who had begun to fight against Moses' wish after the debacle of the spies. (Numbers 14,44)
ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וגו׳ וידבר ה׳ אלי לאמר – ע״ד הפשט כאשר נודע לישראל בבירור שתמו כל אנשי המלחמה למות מבן עשרים שנה ומעלה, אז נתיחד אלי הדבור וצוה הקב״ה אותנו שנעבור גבול מואב. ודעת רז״ל שלא נתיחד הדבור עם משה עד שכלו מתי מדבר, כי מעלתו של משה בשביל ישראל היתה, ישראל היו נזופין כל ל״ח שנה והיום שנודע להם זה ט״ו באב היה כשנתמלאה הלבנה כדאיתא במסכת תענית, והיה היום ההוא גדול אצל ישראל בשמחה גדולה שבו ידעו בבטול הגזרה, גם אצל האיש משה גדול מאד בחזרת הנבואה אליו שבו נתיחד לו הדבור. ומה שלא נתיחד עמו מיד כשכלתה הגזרה בעשירי, לפי שהיה מתאבל משה על הגזרה שבעה ימים מן הט׳ עד ט״ו, ואין הנבואה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, ומטעם זה לא נתיחד עמו עד ט״ו, ומעתה יהיו הכל שמחים כאחד, משה ובני ישראל. ולכך לא מצינו לשון וידבר מששלח משה מרגלים עד כאן אלא לשון ויאמר, לפי שלא התנבא מתוך אספקלריא המאירה. ובכאן גלו לנו חכמי האמת מעלת לשון וידבר על לשון ויאמר, ומזה אמרו וידבר ה׳ אלי, אלי היה הדבור, כלומר עכשיו בדבור ולא קודם לכן אלא באמירה. ומזה תבין דבר ירמיה שאמר ואומר אהה ה׳ אלהים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי (ירמיהו א׳:ו׳), יאמר שלא השיג מעלת הדבור שהוא אספקלריא המאירה אלא אספקלריא שאינה מאירה, ולכך הזכיר אחר שם אל״ף דל״ת, יו״ד ה״א אחריו, שהיא אספקלריא שאינה מאירה, מדת הדין שבה הרחמים, והיא השגת הנביאים כלן, ולכך סמך לו מיד (שם פסוק ז) ויאמר ה׳ אלי.
ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות ...וידבר ה' אלי לאמור, "It was after all the arms-bearing men had finished dying, the Lord spoke to me, etc.⁠" According to the plain meaning of text Moses is telling the people that as soon as the Israelites had become aware that all the men who had been 20 years old at the Exodus had died, God communicated once more with Moses and commanded the people to march past the territory of Moav.
According to our sages in Taanit 30 God had not spoken (individually) with Moses since the time the spies had died and the generation of the adults who had been redeemed from Egypt had been condemned to die in the desert. This proved that Moses' elevated position was entirely due to the people he represented. When these people were in disgrace, Moses was made to feel this. This condition remained static for 38 years until the 15th of Av of the fortieth year. This day became a day of great rejoicing as the fact that God commenced His dialogue with Moses indicated that the people were once again in a state of grace. It was also a special day for Moses personally as it signaled the return of his prophetic powers. The reason that the prophetic powers did not already return to Moses on the 10th of Av, i.e. precisely after the anniversary of the debacle with the spies, was because at that time, in the second year when the decree against the people had been promulgated, Moses observed 7 days of mourning for the decree, a period when he would not have been the recipient of prophetic insights, seeing that a state of joy is required for a person to possess such powers. Now, on the 15th of the month of Av, both Moses and the people could rejoice simultaneously.
If you will peruse the text of the Torah starting with the debacle of the spies' mission, you will not find that God addressed Moses, i.e. the words וידבר ה' אל משה. You will only find ויאמר ה' אל משה, i.e. a level of communication reserved for prophets of lesser stature, people who receive an "indistinct message,⁠" the kind God referred to when He rebuked Miriam and Aaron in Numbers 12,6 (compare Baba Batra 121). This will also help you understand Jeremiah 1,6 who had said to God: "here I am only a lad, and I do not know how to speak, דבר.⁠" He did not mean that he had a speech impediment, but that due to his low level of prophetic insight he could not communicate his message with the appropriate degree of clarity. He alluded to this by adding the word אהה before saying א-ד-נ-י אלוהים, The fact that God communicated with Jeremiah on the lower level of prophecy is confirmed by verse 7 in that chapter, i.e. ויאמר ה' אלי. [Incidentally, seeing that in Korach, etc. we do find the formula of וידבר ה' אל משה, this may be proof that the uprising of Korach had occurred prior to the debacle with the spies. This editor has always felt that Korach's bid for power made little sense seeing that all the people who joined him were bound to perish in the desert, ignominiously, so why risk your life for such positions? Ed.].
ויהי כאשר תמו וגו׳ וידבר ה׳ אלי וגו׳ – פרש״י אבל משלוח המרגלים ועד כאן לא נאמר אלא ויאמר ללמדך שכל ל״ח שנה שהיו נזופים לא נתייחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל עכ״ל. והכי קאמר דבור משמע רבוי דברים והוא ענין חבה כמו שני אוהבים שמדברים זה עם זה בדברים מתוך חבה אבל אמירה משמע מיעוט דברים אמירה גרידה בעלמא. כפ״ח. עוד יש הפרש בין דבור לאמירה כמו שכתב ר׳ יוסף חזן מטרווי״יש בספרו ספר ידידות בשער שמוש היוצאים והעומדים וז״ל מצינו שרש אמר ושרש דבר שענין שניהם שוה ואעפ״כ יש חלוק ביניהם כי לעולם אצלי אמר צריך שתהא האמירה מפורשת לפניו או לאחריו כמו ויאמר אלהים יהי אור הרי הפסוק מפר׳ מה אמר ה׳ אחר מלת ויאמר ובפסוק הלהרגני אתה אומר האמירה מפורשת קודם השרש וכן לעולם יתנהג כך אבל שרש דבר אין צריך להתברר הדבר לא לפניו ולא לאחריו כמו שמצינו ובבא משה לדבר אתו וגו׳ וידבר אליו שבסוף אותו פסוק וכן ושפלת מארץ תדברי אמרתי ימים ידברו ועו׳ אחרים עכ״ל.
ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם – אמר {יוסף}: כל הקדמונים נלאו על הפסק זה הפסוק מה בא אחריו, וכן ויהי ביום דבר י״י (שמות ו׳:כ״ח) כמו שקדם, וכבר פרשנוהו. ואומר בזה כי אלו הפסקים לפי דעתי משה עצמו עשאם, והופסקו אלו הפסקים להיות הנראה מהם שהם דבקים בטעם עם הבא אחריהם, ואינו כן, אבל הם דבקים עם מה שקדם לפניהם, לכן אומר אני כי זה ויהי דבק בטעם עם מה שקדם: והימים אשר הלכנו, שמורה הפסוק ההוא שמהלכם אותן השלשיםא ושמנה שנה לסבה תכליתית, עד תום כל הדור (דברים ב׳:י״ד), כאילו המהלך ההוא היה סבה עצמית לתומם, לכן ביאר ואמר ויהי כאשר תמו – כאילו אמר: והיה זה כאשר תמו, כלומר נשלמו מהלך השלשים ושמונה שנה כאשר תמו, כלומר כן הקרה השם והכין: תשלום המהלך הנזכר ותם העם באו יחד, ולא היה אחד מהם סבה בעצם לאחר.
א. כן צ״ל. בכ״י המבורג: ״השמונים״.
(טז-יז) אבל משלוח המרגלים עד כאן לא נאמר וידבר אלא ויאמר ללמדך שכל ל״ח שנה שהיו ישראל נזופים ולא נתיחד עמו בדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת ללמדך שאי׳ שכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל. אבל גבי ותדבר מרים כתב אין דיבור בכל מקום אלא לשון קושי וכן הוא אומר דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים וכה״א אל נא אחי תרעו ויאמר שמעו נא דברי כל נא לשון בקשה וצ״ע:
(טז-יז) והנה הביא הספור הזה מהמסעות והזמן ותום אנשי המלחמה באמצע ספור האומות האלה בין מואב ועמון. והוא שלא יחשבו שמנע האל יתברך מהם ארץ בני עשו ובני מואב להיותם נזופי׳ ממנו בענין המרגלי׳ כי לא היה זה מאותה הסבה. אלא מהסבו׳ שזכרה התורה. והאות המעיד על זה הוא שאחרי תום כל הדור ההוא דבר ה׳ אליו צווי אחר כמוהו על בני עמון ומאתו סבה בעצמו ולהיות הארץ ירושה לבני לוט. וכיון שאחרי שובם אל הש״י ותם דור המדבר. בא צווי דומה לקודמי׳. מורה שצווי׳ הראשוני׳ לא היו מפאת הנזוף כי אם מהסבות שזכר:
(טז-יז) אח״כ אמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה. ואחז״ל ויהי כאשר תמו וידבר ה׳ אלי. אבל כל מ׳ שנה לא נתיחד אליו הדבור אלא בלשון אמירה לפי שהיו ישראל כמנודים. והנה יש לעיין איך אמר שכל מ׳ שנה לא נתיחד אליו הדיבור. שהרי מצינו שנתיחד אליו הדבור בכל מ׳ שנה. ובכל מקום תמצא כתוב וידבר ה׳ אל משה הרבה פעמים זולת שלפעמים כתיב ויאמר ה׳ כדרך כל התורה. וא״כ איך אמר שכל מ׳ שנה לא נתייחד אליו הדבור אלא בלשון אמירה. והנראה בעיני כי מה שאמר שכל מ׳ שנה לא נתיחד אליו הדבור. זה משמע מתחלת אלה הדברים. עד ויהי כאשר תמו. שלא תמצא שנתיחד אליו הדבור אלא בלשון אמירה. דכתיב ויאמר ה׳ אלי רב לכם סוב את ההר הזה.
ואחר כך כתיב ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וידבר ה׳ אלי לאמר. וזה להורות כי שנות רשעים תקצורנה. לא שיקצורו כי בהפך הוא כי יבלו בטוב ימיהם ויציצו כל פועלי און. אבל פירושו כי אחר שהרשעים בחייהם קרויים מתים. אין חייהם חיים אע״פ שיחיו אלף שנים פעמים. ולכן כל חייהם אינם חשובים כשנה אחת. ומזה הטעם בעצמו מנה בכאן אלו הארבעים שנה בתחלת אלה הדברים עד ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה. להורות כי ספו תמו מבלהות ופתע פתאום עברו עליהם אלו המ׳ שנה. כאומרו וגם יד ה׳ היתה בם להומם מקרב המחנה. כאלו לא היו חייהם חיים אלא כשיעור שיש מתחלת אלה הדברים עד ויהי כאשר תמו. כאלו תחלת הארבעים היה מתחלת התוכחה של אלה הדברים. וסוף הארבעים היה כשאמר ויהי כאשר תמו וידבר ה׳ אלי. וזהו שאמרו אבל כל ארבעים שנה לא נתייחד אליו הדיבור אלא בלשוו אמירה. וא״ת אם ישראל חטאו משה ע״ה מה חטא שלא נתייחד אליו הדיבור. אבל זה יורה על מעלת ישראל ועל קדושתם. שאע״פ שהיה משרע״ה גדול הנביאים. לא היתה נבואתו אלא בסבת ישראל ובאמצעותם. כאומרו וראה כל העם אשר אתה בקרבו. כי בסבת היות אתה בקרב עם קדוש שרתה עליך השכינה. וזהו ג״כ מה שאמר נגד כל עמך אעשה נפלאות. ובסבת היות אתה בקרבם יראו מעשה ה׳ כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. בסבתם ובאמצעותם. וזהו ג״כ מה שאמר וראה כי עמך הגוי הזה. ובסבתם אני מושפע ממך. וכן אמרו לך רד מגדולתך כי לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם. וא״כ אחר שישראל היו רחוקים מהשם והיו כמנודים כל מ׳ שנה. כלומר פרושים מזוהר עליון. איך היה ראוי שיתייחד הדיבור אל משה באספקלריא המאירה. אחר שמשה לא קבל הנבואה אלא באמצעותם. וא״כ אינו מן התימה שכשיש רשעים בדור לא יתייחד הדיבור אל הנביא ושתסתלק ממנו הנבואה. וכן אני סבור כי כשאמר אלישע ועתה קחו לי מנגן שנסתלקה שכינה ממנו. לא היה בשביל שהיה עצב על פרידת אליהו רבו. שכבר עבר בינו ובינו זמן רב. אבל היתה הסבה בעבור ראיית מלך ישראל שהיה רשע. ולכן אמר אם לא פני יהושפט אני נושא אם אביט אליך ואם אראך. וכמו שאמר אסור להסתכל בדמות אדם רשע. לפי שהאדם עשוי בצלם דמות דיוקנו של הקב״ה. ולכן ראוי לכל אדם להתקשר בזה הצלם. באופן שלא יפרד ממנו בשום זמן. כאומרו אך בצלם יתהלך איש. ואם אדם יסתכל בדמות אדם רשע. כביכול שנפרד ממנו זוהר עליון. ונסתלק ממנו אותו צלם עליון. ונפרד ממנו בסבת טומאת הרשע. כמו שמסתכל במראה האשה הנדה שנראה לו שרואה שם טפות דם. ואלו האשה מטמאה האויר ובהבל פיה ניתזו שם ניצוצות של דם. וזהו סילוק שכינה שהזכירו ז״ל בסבת דור אנוש ודור הפלגה. וזהו בטמאם את משכני אשר בתוכם. כי משכן השם הוא אותו צלם שנזכר אשר הוא בתוך האדם. וכשהאדם מטמא עצמו. כביכול שמטמא אותו צלם ומשכן השם. עד שברוב טומאתו הוא מטמא לאחרים ומונע מהם אותו זיו עליון. בסבת ההסתכלות שמסתכלין בו. ולכן נסתלקה שכינה מאלישע בסבת יהורם. עד שהוצרך לומר ועתה קחו לי מנגן. עד שבסבת השמחה יחזור אליו זיו העליון אשר נפרד ממנו. וזהו והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים. ולכן אמרו בכאן אבל כל מ׳ שנה לא נתייחד אליו הדיבור. לפי שהיו ישראל כמנודים פרושים מאותו צלם עליון שנפרד מהם בסבת רשעתם. עד שבסבת זה נפרש ממשה ע״ה אותו זוהר העליון. לפי שהיה הולך בקרבם ומסתכל בהם. אבל כאשר תמו כל אנשי המלחמה. מיד וידבר ה׳ אלי באספקלריא המאירה. לפי שחזר אליו אותו זוהר העליון שנפרש ממנו בסבתם. וקראם אנשי המלחמה לפי שהיו כולם מבן עשרים שנה ומעלה ראויים לצאת למלחמה. כדכתיב מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא. וכן קראם אנשי המלחמה. לפי שהם עשו מלחמה גדולה עם ישראל ועשו רע גדול לישראל. אחר שהאמינו לדברי המרגלים וסבבו למות כולם במדבר. וגרמו שהתאחרו ישראל במדבר ארבעים שנה. כאומרו ובניכם יהיה רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם. וכן קראם אנשי המלחמה. על דרך סגיא נהור. לפי שהיו חלשים ורכי הלבב ולא יכלו להלחם עם אנשי הארץ ולא היה להם לב כנגדם. ואמרו אפס כי עז העם. והיה להם לב להלחם עם הארץ. שאינה רואה ואינה שומעת. ולהוציא דבה עליה לומר ארץ אוכלת יושביה היא. ונתנבאו ולא ידעו מה שנקראת כן. לפי שהיא עתידה לכלות מישראל הראויים להיות יושביה. והארץ תעזב מהם אחר שהוציאו דבה רעה עליה. וכן קראם אנשי המלחמה. לפי שלא ידעו לעשות מלחמה ולכבוש יצרם הרע. אבל נתפתו מעצת נחש הנחושת הוא שטן הוא יצר הרע. אשר על זאת המלחמה הזהירה התורה. ואמרה כי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם דייקא. זה מלאך המות שהוא צר הצורר תמיד לאדם. ומטעהו בחלקת אמרים רכו משמן. והאדם צריך ללחום עמו תמיד ולא להאמין לדברו אלא לשבר כוחו. וזהו והרעותם בחצוצרות. ולזה צותה תורה לתקוע שופר להחרידו ולהבהילו. ולזה אמרו שופר ראשי תיבות. אין שטן ואין פגע רע. ולכן קראם בכאן אנשי המלחמה לפי שלא יכלו להלחם עם יצרם הרע והוא נלחם בם ועשה עמהם מלחמה. ועל זה רמז כי תצא למלחמה על אויביך. כמו שנפרש במקומו בעזרת האל:
אבל משילוח מרגלים וכו׳. וקשה, דהרי בפרשת בהעלותך (במדבר יב, א) אצל ״ותדבר מרים״ פירש (רש״י) שאין לשון ״דבור״ אלא קשה, שנאמר (ראו בראשית מב, ל) ״דבר אתנו אדוני הארץ קשות״. ואין זה קשיא, דהא והא איתא, ושניהם אמת, כי הדבור הוא קשה בשביל שהוא נאמר על חתוך הקול, והוא יוצא מן המדבר, וגוזר ומחתך האותיות ממנו בכח, לפיכך הוא קשה. לאפוקי אמירה, הוא רך, לפי שאינו אלא אמירת ענין, לא שייך בו קשה על ענין, לכך הוא רך. אבל מכל מקום מצד הדיבור בעצמו הוא פנים אל פנים, כי הדבור הוא קרוב אל המדבר יותר ממה שקרוב אליו האמירה, כי הדבור הוא חתוך האותיות, ומן האותיות מתחברת האמירה, והוא רחוק יותר מן המדבר. וכאשר כתיב ״וידבר״, רוצה לומר שהדבור שהוא יוצא מן פה המדבר היה אליו, וזה פנים אל פנים. אבל כאשר כתיב ״ויאמר אליו״, אינו פנים אל פנים, שהאמירה – שנעשה מן הדבור היוצא ממנו – היה אליו, ואין זה פנים אל פנים. נמצא הדבור קשה, שהוא גוזר ומחתך הדבור, וכל חתוך וגזירה הוא בכח, ולפיכך הוא קשה. אבל הדבור הוא פנים אל פנים כדלעיל
:ועוד, כי הדבור הוא פנים אל פנים מפני שהוא נאמר על עצם הדבור, וכתיב ״וידבר ה׳ אל משה״, אם כן יהיה הדבור פנים אל פנים. אבל ״ויאמר״, שלא היה מכוין רק שיבין השומע הענין, ולא שיהיה מדבר אליו, לכך אין האמירה פנים אל פנים, שלא שייך באמירה פנים אל פנים, שאינו רק שיבין השומע, אבל בדבור שהולך הקול מן המדבר אל השומע, שייך בזה פנים אל פנים היה הדבור:
ויהי כאשר תמו וגו׳ וידבר ה׳ אלי – פירש״י מן שלוח המרגלים לא נתיחד אלי הדבור ומקשים כאן והלא אמירה רכה מורה יותר על חבה מן לשון דבור המורה על הקשות. ואומר אני היא הנותנת לפי שכל דבור קשה הוא תוכחה ומוסר כמו אלה הדברים, לפי שהם דברי תוכחות כו׳ וע״כ יש בהם יותר חבה כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח. (משלי ג׳:י״ב) לאפוקי אמירה רכה אין בה מוסר וע״כ אין בה חבה כ״כ. כי מה שאמרו לשון קשות ורכות בלשון דבור, ואמירה, היינו מצד הענין עצמו אם יש בו רחמים או דין אבל לא מצד המקבל כי בזמן שהאוהב חפץ בנאהב ורוצה שיהיה רושם הדבור קבוע בו לא יסור ממנו, הוא מדבר קשות, וקולות וברקים של מתן תורה יוכיחו, שנאמר (שמות כ׳:י״ז) ובעבור תהיה יראת ה׳ על פניכם לבלתי תחטאו, אבל בזמן שאין האהבה עזה כל כך הוא מדבר בשפה רפה ולשון רכה ואין רשומם קבוע כל כך.
ויהי כַֿאֲשֶר: הכ״ף רפה לבן אשר, וכן ראוי מדין בג״ד כפ״ת דסמיך ליהו״א. [כַאֲשֶׁר⁠־תַּמּוּ].
(טז-יז) לא נאמר בפרשה וידבר אלא ויאמר. הכי פירושו, לא נאמר וידבר בלשון חיבה שלא נאמר וידבר אלי כמו שכתוב הכא אלא וידבר סתם שאינו לשון חיבה. [מצאתי בשם מהרי״ץ]: וא״ת והא בפ׳ בהעלותך (במדבר י״ב:א׳) פירש״י על פסוק ותדבר מרים, דדיבור הוא לשון עז ואינו לשון חיבה, ואמירה הוי לשון חבה. וי״ל דכל מקום דכתיב וידבר ה׳, שם הוי׳, הוא דבור של חיבה. אף על פי שהוא עז הוא חיבה יתירה נודעת לו, ולא ויאמר ה׳ דמצינו לפרש ויאמר ה׳ על ידי שליח, כמו ויאמר ה׳ לה (בראשית כ״ה:כ״ג) שפירושו על ידי שליח, וכמו ויאמר אל משה אני חותנך יתרו וגו׳ (שמות י״ח:ו׳), וכמו ויאמר ליוסף הנה אביך חולה (בראשית מ״ח:א׳). לאפוקי לשון וידבר, הוא דבר של חיבה, פה אל פה, כדכתיב (במדבר י״ב:ח׳) פה אל פה אדבר בו. אף על פי שלנביא אחר הוא לשון קשה, לגבי משה היה לשון חיבה, כמו שאמר הקב״ה (שם י״ב:ז׳) לא כן עבדי משה וגו׳. עיין בגמרא דתענית (ל:):
(16) The word וידבר (He spoke) was not mentioned, only ויאמר (He said). I.e., the term "He spoke" was not used affectionately, for "He spoke to me" is not mentioned, as it is here. Instead it only said, "He spoke,⁠" which lacks affection (Maharitz). You might ask that, in Parshas Beha'aloscha (Bamidbar 12:1) regarding the verse, "Miriam spoke,⁠" Rashi explains: "Spoke" implies harsh speech — not affection, whereas "said" implies affection. The answer is: Anywhere it is written, "Adonoy spoke,⁠" with the Tetragrammaton, it implies affection. Though it is harsh, it implies affection towards Moshe. But not, "Adonoy said,⁠" for this can mean, "Adonoy said through a messenger.⁠" As in (Bereishis 25:23), "Adonoy said to her,⁠" which was through a messenger. And also as in (Shemos 18:6), "And he said to Moshe, 'I am your father-in-law Yisro, etc.'" And also as in (Bereishis 48:1), "He said to Yoseif, 'Behold your father is ill'.⁠" In contrast, "he spoke,⁠" implies affection, for it means, "(to be speaking) face-to-face,⁠" as it says (Bamidbar 12:8), "Face-to-face I speak to him.⁠" Although to any other prophet it would imply harsh speech, regarding Moshe it implies affection, as Hashem said, (ibid. v. 7), "Not so is My servant Moshe, etc.⁠" See Maseches Ta'anis (30b).
ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות – תמו למות, כלומר שלא נשאר עוד אחר שימות כי כבר מתו כלם:
(טז-יז) ויהי וגו׳ וידבר וגו׳ – במסכת בבא בתרא (קכא:) לומדים מכאן חז״ל, שכל אותן שלושים ושמונה שנה, לא היה ה׳ מדבר עם משה באופן הישיר והבלתי⁠־אמצעי שבו היה מדבר עמו לפני חטא המרגלים. בפתיחה למכילתא ולספרא אומרים חז״ל, שה׳ היה מדבר עם הנביאים, לא מכוח מעלתם האישית של הנביאים, אלא רק ״בזכות ישראל״, למען כלל האומה, וכך היה גם לגבי משה. ולפיכך, כל עוד חרה אף ה׳ בישראל, גם אופן דיבור ה׳ אל משה לא היה במדרגה העליונה.
לדעת הרשב״ם בבבא בתרא שם, ולדעת רש״י על פסוקנו, נרמז דבר זה במקרא כך: עד כה היה ה׳ פונה אל משה באופן של ״אמירה״: ״ויאמר ה׳ אלי״ (לעיל א, מב; ב, ב; ב, ט); ורק ״כאשר תמו כל אנשי המלחמה״ חזר ה׳ לפנות אל משה באופן של ״דיבור״: ״וידבר ה׳ אלי״.
הקרבן אהרן על התורת כהנים [הספרא] (שם) העיר יפה, ש״אמירה״ מורה על מסירת דברים, אך אינה נותנת שום רמז על אופן המסירה. לפעמים ״אמירה״ מתייחסת רק לתוכן, לרעיון, אך לא למילים הממשיות שנאמרו, והיא יכולה לציין גם מסירת דברים על ידי מתווך. לעומת זאת, ״דיבור״ מורה על ביטוי השפתיים, על המילה המדוברת כאמצעי של מסירת הדברים. ״וידבר ה׳ אלי״ מציג את המילים שנאמרו ישירות מה׳ אל משה: ״ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו״ (שמות לג, יא). מהאמור בספר במדבר (יב, ו–ח) מוכח, שיש אופנים שונים להגעת דבר ה׳ אל האדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וגו׳ – הקדים זה הספור להא דסמוך דבר ה׳ אתה עבר וגו׳ וכל אזהרת ה׳ על בני עמון. מבואר שהיה נוגע מיתת אנשי מלחמה ביחוד לבני עמון יותר מבני אדום ומואב1. והענין דסיחון ועוג היו בין מואב ובין עמון. מואב מדרום ועמון מצפון2 [וכמש״כ בס׳ בראשית ל״ב ג׳ דמעבר יבוק גבול עמון סמוך לארם שהוא מצפון ארץ ישראל ולא כהרמב״ן ע״ש] וכשנצרכו ישראל לעבור דרך איזה אומה לארץ ישראל היה נוח לפניהם לעבור דרך מואב. או ללכת הלאה לעבור דרך בני עמון. מלעבור דרך סיחון ועוג שהיו ידועים בגבורה. ואם היו מואב או עמון מניחים לעבור עליהם לא היה בדרך כיבוש3 אלא העברה בעלמא וא״כ היו יכולים אותו הדור4 לחיות עד בואם לקצה הגבול ארץ ישראל5. אבל כאשר הזהיר הקב״ה שלא להתחר עם מואב ועמון לעבור בעל כרחם6, והיו מוכרחים לעבור דרך ארץ סיחון בע״כ. ומשום זה היה מלחמה וכיבוש ארצו. וזה לא היה אפשר כ״ז שהיה א׳ מאנשי המלחמה של דור הראשון קיים. שהרי אחר הכבוש נעשה זה המקום ארץ ישראל7. מש״ה כשבאו לגבול סיחון והזהירם ה׳ שלא ילכו הלאה8 לצד צפון ולעבור על בני עמון אלא עברו את נחל ארנון הוצרך להקדים שכבר מתו כל הדור9.
1. הערה חזקה.
2. בחומש במדבר כתבנו כמה פעמים שנראה לענ״ד לא כרבינו בענין זה של מיקום בני עמון, גם מכח הפסוקים וגם מכח המפות שלפנינו היום.
3. שהרי אסור להתגר בם מלחמה כלל.
4. יוצאי מצרים.
5. עד שיגיע הזמן לעבור את הירדן.
6. והם לא הסכימו לתת לישראל לעבור מרצונם.
7. אמנם לא א״י ממש, אך מ״מ לענין ירושת הארץ, כפי שראינו שהשטח ניתן לראובן וגד תמורת חלקם בארץ ישראל.
8. כפי שכתבנו בהערה 77 גם בפסוקים נראה דלא כרבינו, כי כאן כתוב ״אתה עובר היום את גבול מואב... וקרבת מול בני עמון״, משמע ששכנו במקומות סמוכים אחד ליד השני, וצ״ע. אמנם רבינו חש בקושי הזה וכתב בפסוק י״ט שהכוונה ב-״מול״ – ׳נגד ארצם׳, אך זה נראה לענ״ד דחוק, כי איך ניתן לומר ״מול״ על מרחק של עשרות קלומטרים שתפסה ממלכת סיחון שהיתה בין מואב ובין עמון, לשיטת רבינו.
9. מהלך מעניין של רבינו. אך לכאורה מרש״י בפרשת חוקת נראה לא כך, בפרק כ׳ פסוק א׳ על הפסוק ״ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחודש הראשון וישב העם בקדש״, ומדובר כאן על תחילת שנת הארבעים, וכותב רש״י: ״כל העדה״ – עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר, ואלו פרשו לחיים. משמע שהמסע לארץ ישראל כלל לא התחיל לפני שמתו כל אנשי המלחמה יוצאי מצרים.
ויהי כאשר תמו וגו׳ – עד שלא כלו מתי מדבר לא היה הדבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה׳ אלי – אלי היה הדבור.⁠1 (תענית ל׳:)
ויהי כאשר תמו וגו׳ – א״ר זעירא בשם ר׳ חנינא, מה יעשו גדולי הדור ואין הצבור נדון אלא אחר רובו, שכן מצינו שכל ל״ח שנה שהיו ישראל כמנודים לא היה מדבר עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מה כתיב בתריה וידבר ה׳ אלי לאמר.⁠2 (ירושלמי תענית פ״ג ה״ד)
1. ואע״פ דכמה מצות נאמרו למשה במשך אותו הזמן, כתבו המפרשים שעד אז לא היתה הקריאה באהבה ובחבה מפני שלא היה כביכול מרוצה ומפוייס ממעשה דור המדבר, ועוד יתבאר מזה בדרשה הבאה, יעו״ש.
2. נראה דחסר כאן סיום הדברים אלי היה הדבור, שכן הוא בתענית ל׳ ב׳ וכפי שהבאנו בדרשה הקודמת. ותכלית דרשה זו נראה דבא להורות דבמקום דאזלינן בתר רובא אין אנו משגיחים אם בהמעוט נמצאים אנשים יחידי סגולה ורמי המעלה, ובהרוב כולו המון העם והדיוטים, יען כי בשביל פרעות ההמון נטה הקב״ה חסדו גם ממשה לדבר עמו כפעם בפעם באהבה וחבה, והיינו טעמא, כי סתמא כתבה התורה אחרי רבים להטות יהיו מי שיהיו. ועיין מש״כ בפ׳ משפטים בפ׳ אחרי רבים להטות.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראחזקוניר׳ בחיימנחת יהודהר״י אבן כספימזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(יז) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃
that Hashem spoke to me, saying,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראחזקונימזרחיאברבנאלצרור המורשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּמַלֵּיל יְיָ לִי לְמֵימַר.
the Lord spoke with me, saying:
ומליל י״י עמי אמר משה למימר.
ומליל י״י עמי למימר.
the Lord spoke with me, saying:
פַקַאלַ אַללָּהֻ לִי קַאאִלַא
ואמר ה׳ לי, לאמר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 16]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 16]

וידבר י״י אלי – פר״ש: אבל משילוח מרגלים עד כאן לא נאמר וידבר אלא ויאמר ללמדך שכל ל״ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתיחד עמו הדבור וכו׳. פירוש דבור משמע מפיו רבוי דברים והוא עניין חיבה כגון שני אוהבים שמדברים זה עם זה מתוך חבה. אבל אמירה משמע מיעוט דברים אמירה גרידא בעלמא. ובתענית פר״ש לא היה הדבור ביחוד ובחבה דכתיב וידבר י״י אלי נתייחד עמי הדבור ואף על גב דמקמי הכי כתיבי קראי דכתיב בהו וידבר אית דאמרי לא היה הדבור אל משה פה אל פה אלא בחזיון לילה.
וידבר ה' אלי, "the Lord spoke to me;⁠" Rashi comments here that since the debacle with the spies God had not been reported as speaking to Moses, in the mode of dibbur, which signifies fondness for the person addressed. This line proves that the Jewish people were in disgrace during the entire thirty eight years since then, and if God had communicated such a communication is described as amirah as opposed to dibbur. The former is a reference to a very brief and succinct communication. During all these years,God communicated with Moses not on the "face to face basis,⁠" while he was awake, but by nocturnal images.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וידבר ה׳ – דבוק עם מה שלמעלה, ושיעורו ויהי כאשר תמו וכו׳ אז דבר ה׳ אלי לאמר, ורבים ככה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

מהזכרת שילוח המרגלים ואילך (דברים א׳:כ״ב), נזכרו דברי ה׳ תמיד בלשון ״ויאמר״ (דברים א׳:מ״ב; ב׳:ב׳,ט׳); אבל כאן אחרי שמת הדור הרע כתוב ״וידבר... לאמר״. מכאן דרשו רבותינו זכרונם לברכה, במסכת בבא בתרא קכ״א., שלא היה דבור ה׳ אל משה פה אל פה (במדבר י״ב:ח׳) אלא בשביל ישראל; כל זמן שאותו דור המדבר שנתנדה מפי ה׳ היה חי עדיין, לא היתה התגלות כזאת אל משה; ורק עכשו עם מיתת כל הדור ההוא, דבר ה׳ שוב אל משה רבינו באותה הצורה, אשר בה הצטיין משה רבינו מכל הנביאים (השוה ספרא דיבורא דנדבה פרק ב׳:י״ג וראב״ד שם).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראחזקונימזרחיאברבנאלצרור המורשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןהכל
 
(יח) אַתָּ֨ה עֹבֵ֥ר הַיּ֛וֹם אֶת⁠־גְּב֥וּל מוֹאָ֖ב אֶת⁠־עָֽר׃
"You are this day to pass over Ar, the border of Moab.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראאברבנאלר׳ י״ש ריגייומלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אַתְּ עָבַר יוֹמָא דֵין יָת תְּחוּם מוֹאָב יָת לְחָיַת.
You are today to pass by Lechaiath, the frontier of Moab.
אתון עברין יומא הדין ית תחומיהון דמואבייא ית לחיית.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמואביי״) גם נוסח חילופי: ״דמואבאי״.
אתון עברין יומא דין ית תחום מואבאי ית לחיית.
You are this day to pass the border of Moab towards Lechaiath.
אַנתַּ גַּאאִזֹ אַלּיַוְם תֻכֻ׳םַ מֻאַבַּ אַלַּדִ׳י הֻוַ עַארֻ
אתה עובר היום את תחום מואב, אשר הוא ער.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

(יח-יט) אתה עוברא אתב מואב אלג בני עמון – מכאן שארץ עמון לצד הצפון.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י המבורג 37 נוספה מלת: ״היום״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י המבורג 37 נוספה מלת: ״גבול״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה: ״מול״.
(18-19) אתה עבר היום את גבול מואב … וקרבת מול בני עמון YOU ARE TO PASS THIS DAY THE BOUNDARY OF MOAB … AND YOU WILL APPROACH OPPOSITE THE CHILDREN OF AMMON – from here we see that the land of Ammon was on the north [of Moab].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 16]

אתה עובר היום את גבול מואב את ער וגו׳ עד וישבו תחתם.
אתה עבר היום את גבול מואב – כבר ביארנו שיש הבדל בלשון העברה כשאחריו בי״ת או כשאחריו את, ועל פי הכלל ההוא תבין מה שאמר כאן את גבול מואב, וכבר סיפר למעלה ונעבור דרך מדבר מואב, וכאן פירושו היום אתם עוזבים את גבול מואב כי כבר כליתם לעבור בו, ועתה תתרחקו ממנו ותתקרבו לגבול בני עמון:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(יח-יט) אתה – ר״ל אחר שבעברך מגבול מואב שלא רצו להניחם לכנס דרך ארצם תקרב מול בני עמון וגם הם לא יניחו אותך לעבור דרך ארצם אני מזהיר אותך שאל תצורם כי גם ארצם היא להם ירושה מאברהם:
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראאברבנאלר׳ י״ש ריגייומלבי״םהכל
 
(יט) וְקָרַבְתָּ֗ מ֚וּל בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן אַל⁠־תְּצֻרֵ֖ם וְאַל⁠־תִּתְגָּ֣ר בָּ֑ם כִּ֣י לֹֽא⁠־אֶ֠תֵּ֠ן מֵאֶ֨רֶץ בְּנֵי⁠־עַמּ֤וֹן לְךָ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֥י לִבְנֵי⁠־ל֖וֹט נְתַתִּ֥יהָ יְרֻשָּֽׁה׃
And when you come near opposite the children of Ammon, don't bother them and do not contend with them, for I will not give you of the land of the children of Ammon for a possession because I have given it to the children of Lot for a possession.⁠"
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ירשב״םאבן עזראחזקונירלב״גאברבנאלצרור המורכלי יקרר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְתִתְקָרַב לָקֳבֵיל בְּנֵי עַמּוֹן לָא תְצוּר עֲלֵיהוֹן וְלָא תִתְגָּרֵי לְמֶעֱבַד עִמְּהוֹן קְרָב אֲרֵי לָא אֶתֵּין מֵאֲרַע בְּנֵי עַמּוֹן לָךְ יְרוּתָּא אֲרֵי לִבְנֵי לוֹט יְהַבְתַּהּ יְרוּתָּא.
But when you comest nigh over against the Beni Ammon, be not troublesome to them, nor provoke yourself to make war with them; for I have not given to you of the land of the Beni Ammon any inheritance; for I have given it to the children of Lot to inherit.
ותקרבון סמוך לתחומיהון דבני עמונייהא לא תעיקון יתהון ולא תתגרון לקבליהון סדרי קרבה ארוםב לא אתן מן ארעהון דבני עמוניי לכון ירתו ארום לבנוי דלוט יהבית יתה ירתו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סמוך לתחומיהון דבני עמונייה״) גם נוסח חילופי: ״כל וקבל בני עמונאי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקבליהון סדרי קרבה ארום״) גם נוסח חילופי: ״בהון אר׳⁠ ⁠⁠״.
ותתקרבון לקביל בני עמון לא תצור עליהון ולא תתגרי בהון לסדרי קרב ארום לא אתן לכון מארע בני עמון ירותא ארום לבנוי דלוט מטול זכותיה דאברהם יהבתה ירותה.
But coming near over against the children of Ammon, you are not to vex, nor provoke them to war; for I have not given you the land of the Beni Ammon for a possession: I have given it an inheritance to the children of Lot, for the sake of Abraham's righteousness.
וקרבת מול בני עמון1מפני מה לא נאמר בבני עמון לא תתגר בם מלחמה, כמו שאמר הקב״ה על מואב, אנגריא לא התיר להם לעשות בהם, מפני שכבדה אמם לאביה, מה שלא עשתה אם מואב שהיא קראה שם בנה מואב, כלומר שהוא היה לה מאביה, אבל הקטנה חסה על כבוד אביה וקראה אותו בן עמי, כלומר כי מעמה היה לה ולא מאביה.
1. מפני מה לא נאמר בבני עמון לא תתגר בם מלחמה. עיין רש״י בפסוק ט׳.
וַתַּקַרַּבּתַּ מִן בַּנִי עַמֻוןַ פַלַא תֻחַאצִרהֻם וַלַא תַּתַּחַרַּשׁ בִּהִם פַאנִּי לַא אֻעטִיךַּ מִן בַּלַדִ הִם חַוְזַתַּ אִד׳ גַעַלתֻהַא לִבַּנִי לֻוט חַוְזַתַּהֻ
והתקרבת מן בני עמון, אל תטיל עליהם מצור ולא-תתגרה בהם, היות שאני לא אתן לך מן ארצם אחוזה, כי הקצתי אותה לבני לוט, לאחזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 18]

כי לבני לוט – בשביל שהיה נכדו1 של אברהם, וכל שכן אתם, שבני אברהם אתם.
1. כלומר: קרובו.
כי לבני לוט FOR [I HAVE ASSIGNED IT AS A POSSESSION] TO THE DESCENDANTS OF LOT: [God allowed the Ammonites to conquer their land,] because he [their forefather, Lot] was Abraham’s nephew.⁠1 How much more so [will God give to] you [the land that He promised you], for you are Abraham’s [direct] descendants.⁠2
1. Rashbam uses the standard Hebrew word for grandson, נכד, to mean nephew here. (A number of biblical texts state unambiguously that Lot was Abraham’s nephew; see e.g. Genesis 12:5.) Rashbam uses נכד to mean “nephew” a number of times in his Talmud commentary, too. See e.g. his commentary to BB 109a, s.v. ומשני אחי האב, and his commentary to BB 114b, s.v. האשה את. From Ben Yehudah (7:3655) it appears that Rashbam was the first to use the word נכד in this unusual way.
Perhaps interference from French caused Rashbam to do this. The common French word for nephew is neveu (or, as it is generally spelled in medieval French, nepveu). That word is actually derived from the Latin nepos, which means grandchild. According to Le Robert: Dictionnaire historique de la langue française (Paris, 1992), p. 1320, the French word neveu or nepveu originally meant grandchild. But already in the very early days of French it took on the additional meaning of nephew. Since Rashbam knew that the word nepveu could be used for either grandchild or nephew, I assume he felt that one Hebrew word could also mean both grandchild and nephew.
Cf. Qeren Shemuel here who emends נכדו to read קרובו, and see Rosin, RSBM, p. 44, note 1, who notes correctly that the emendation is uncalled for.
2. Rashbam reiterates the second point that he made in his comment to vs. 5. See note 40 above.
וקרבת אל מול בני עמון – פירוש: ובקרבך אליהם.
אל תצרם – מפעלי הכפל.⁠א
א. בדפוס ורשא נוסף כאן: ואל תתגר בם – מבנין התפעל מנחי הלמ״ד ה״א.
AND WHEN THOU COMEST NIGH OVER AGAINST THE CHILDREN OF AMMON. The meaning of ve-karavta is, when you come close to them.⁠1
HARASS THEM NOT. Tetzurem (harass) comes from a double root.⁠2
NOR CONTEND WITH THEM. Titgar (contend) is in the hitpa'el. Its root ends in a heh.⁠3
1. In other words, the vav here has the meaning of when, not that of and.
2. Tzadi, resh, resh.
3. Its root is gimel, resh, heh.
וקרבת מול בני עמון – אבל לא הגיעו אל מקומם שהרי ארצם במזרחה של ארץ עוג מלך הבשן.
וקרבת מול בני עמון, "when you come near to being opposite the Bney Ammon;⁠" actually they did not get to the boundary of the Bney Ammon, as their lands were to the east of both the kingdoms of Sichon and Og, king of Bashan.
אל תצורם ואל תתגר בם מלחמה – כל זה מבואר ממה שזכרנו בירושת מואב והנה המשיל ירושת בני עמון זאת הארץ אשר היה בה לירושת בני שעיר ולירושת הכפתורים כי כל אלו ההצלות הם מסוג אחד כי כולם היו מפאת ההשגחה הכוללת.
לפי שלוט שכב עם שתי בנותיו ותהרין שתיהן. והבכירה ילדה את מואב והצעירה עמון לכן אחרי שזכר מה שצוה הש״י על ארץ מואב. זכר צווי אחר על ארץ בני עמון שלא יצור אותם ולא יתגר בם מלחמה. והגיד בזה מה שהגיד במה שעבר מהיות הארץ הזאת לפנים בידי אנשי׳ חזקי׳ ויירשו את ארצם וזה שאמר ארץ רפאי׳ תחשב אף היא רוצה לומר שגם זאת היתה ארץ רפאי׳ כמו ער מואב.
אח״כ אמר וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם – והטעם לפי שעתידה נעמה העמונית לצאת מהם. וכן צוה במואב מפני רות המואביה. וזהו שרמז באומרו כי לבני לוט נתתיה ירושה. להורות שאע״פ שלוט עשה שלא כהוגן. מפני כבוד הבנים ראוי לחלוק לו כבוד. אחר שעתידות לצאת מהם רות המואביה ונעמה העמונית. וכל זה מפני בנות לוט שנתכוונו לשם שמים. וכמו שאמרו גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. עד שאמרו בהוריות פרק כהן משיח. ובנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר אחרון. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לעולם יקדים אדם לדבר מצוה. שבשכר לילה אחת שקדמה בכירה לצעירה זכתה וקדמה ארבעה דורות לישראל במלכות. עובד וישי ודוד ושלמה. ובפרק שור שנגח את הפרה אמרינן כיוצא בזה. וגרסינן תו התם ואלו צעירה עד דאתא רחבעם דכתיב ושם אמו נעמה כו׳. וא״ת מנין שנתכוונו לשם מצוה. דגרסי׳ בהוריות בפרק כהן משיח ובפרק הריני נזיר. וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. משל ללוט ושתי בנותיו. הם נתכוונו לשם מצוה וצדיקים ילכו בם. והוא נתכוון לדבר עבירה ופושעים יכשלו בם ע״כ. ומכאן נראה שדרשו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית:
אל תצורם ואל תתגר בם – לא נאמר כאן ואל תתגר בם מלחמה כדרך שנאמר למעלה אצל מואב, לפי שגירוי בעלמא בלא מלחמה לא נאסר למואב אבל לעמון אסר אפילו סתם גירוי בלא מלחמה, לפי שמואב שכר על ישראל את בלעם ולא מצינו שהיה לעמון חלק בזה אע״פ שלא הועילו מעשיו מכל מקום גרם צער לישראל, ועוד שמואב היה לו חלק גם בזנות ולא מצינו זה בבני עמון אע״פ שמצד שלא קדמום בלחם ומים גרמו להם לזנות כמבואר למעלה פר׳ פנחס (במדבר כ״ה:י״ז) מ״מ לא מצינו שהפקירו בנותיהם, ואולי נמשך זה לשרשם כי גם במעשה של בנות לוט היתה אמם צנועה קצת.
וקרבת – פירוש וכאשר תקרב אליהם השמר לך פן תצורם:
כי לבני לוט נתתיה ירושה – בבני לוט ובני עשו הזכיר כי ה׳ נתן להם את הארץ והשמיד יושביה מפניהם, אבל בכפתורים {דברים ב׳:כ״ג} לא אמר כי ה׳ השמיד את העוים מפניהם, ע״כ נראה כי בכל זרע אברהם או אשר ממשפחתו (אדום ועמון ומואב) אמר כי ה׳ נתן להם ירושה, והכוונה לאסור לישראל התגרות בהם, אבל הכפתורים לא היו ממשפחת אברהם, על כן לא אמר כי ה׳ נתן להם ירושה, והנה ארצם מותרת לישראל. והנה הזכיר את העוים והכפתורים, לבלתי יאמרו ישראל: אם אין ה׳ מעביר מתנותיו מזה לזה, אם כן גם ארץ פלשתים לא יתן בידנו, הואיל והוא נתן אותה לכפתורים; ורוח הקדש משיבה כי בענין העוים אין הענין כמו בארץ אדום עמון ומואב, כי העוים לא נפלו ביד קרוביו של אברהם, כי הכפתורים היוצאים מכפתור, שאין להם שום התיחסות עם אברהם, הם השמידום וישבו תחתם.
עיין פירוש פסוק ה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

מול בני עמון – לא אצלם שהרי עוד לא הגיעו להם אלא נגד ארצם1.
ואל תתגר בם2 – להלוך דרך ארצם ביד חזקה. וממילא לא הגיע המחנה לשם מש״ה לא כתיב כאן ואל תתגר בם מלחמה כמו במואב, שהרי שארי התחרות של יחידים לא היה אפשר להיות כמו במואב שהיה עובר המחנה סמוך להם. וא״א להתגרות3 אלא במלחמה כשירצו לעבור כל המחנה וללחום עמהם או לעבור בע״כ. וע״ז הוזהרו4. ובגמ׳ ב״ק (ל״ח ב׳) שהוזהרו בזה דלא ליעבד בהו אנגריא5, ג״ז נימא אחר שכבשו את עה״י והיה גבול ישראל עד יבוק גבול עמון6.
1. כפי שכתב רבינו שבני עמון היו רחוקים משם, מעבר לארץ סיחון צפונה. ועיין דברנו בהערה 83.
2. מדוע לא כתוב ׳ואל תתגר בם מלחמה׳ כפי שכתוב אצל בני מואב (פסוק ט׳). רש״י שם ענה בעקבות חז״ל (ב״ק לח,ב) שכלפי בני עמון אסור שום גרוי ולא רק גרוי מלחמה (רבינו מתייחס לכך בסוף הקטע), אך רבינו לומד אחרת.
3. בבני עמון.
4. ולכן אין צורך לכתוב ״מלחמה״, כי בין כך זו האפשרות היחידה.
5. כפי שרש״י הסביר בפסוק ט׳, עיי״ש, ולכאורה קשה מזה על רבינו שטען שהתחרות של יחידים לא היתה אפשרית בגלל המרחק מבני עמון.
6. כלומר, האזהרה לא להתגרות בהם כלל נאמרה לא לזמן זה, אלא להמשך הזמן לאחר כיבוש סיחון, כשבני ישראל יהפכו להיות ׳שכנים׳ לבני עמון.
וקרבת מול בני עמון – אתה מתקרב אל המקום שהוא ממול בני עמון. כפי הנראה מבמדבר כ״א:כ״ד לא נכנסו בני ישראל לתוך ארץ בני עמון, כי עז גבול בני עמון. אבל שולץ מעיר ששם מדובר בגבול הצפוני⁠־מערבי, אשר אליו התקרב ישראל אחרי המלחמה עם סיחון. אל החלק הדרומי של גבול בני עמון לא נכנסו ישראל על פי צו ה׳. אמנם לא נתבטל הצווי הזה גם אחרי כן, ובודאי נמנע משה רבינו להתגרות בבני עמון אחרי הנצחון על סיחון רק מפני שכך צוה ה׳, אבל בכל זאת מודגש בבמדבר, שבני ישראל מצאו בגבול בני עמון גם מבצר טבעי, שמנע אותם מלהתקדם הלאה.
בעלי תרגום השבעים קראו בבמדבר כ״א:כ״ד ״כי יעזר גבול בני עמון״ במקום ״כי עז גבול בני עמון״. ל״כי עז... עמון״ עיין המשתדל לבמדבר כא. כד.
הביטוי וקרבת מול וגו׳⁠ ⁠⁠״ מתפרש בזה, שישראל בשעה שנסעו על יד גבול מואב היו ממול בני עמון דהיינו מעבר לארנון, מקום מושבם של בני עמון ממזרח לאמורי (שולץ). ישראל היו יכולים להכנס ישר לתוך גבול בני עמון, בדיוק כמו בתוך גבול האמורי. על כן נצטוו כאן לא להלחם עם העמונים, אלא לפנות כלפי האמורי (פסוק כ״ד).
ואל תתגר בם – [ואל תתגר בם מלחמה לא נאמר אלא ואל תתגר בם], מלמד שאפילו אנגריא לא תעביד בהו.⁠1 (ב״ק ל״ח:)
1. עיין מש״כ לעיל בפסוק ט׳ אות ה׳ וצרף לכאן.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ירשב״םאבן עזראחזקונירלב״גאברבנאלצרור המורכלי יקרר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כ) אֶֽרֶץ⁠־רְפָאִ֥ים תֵּחָשֵׁ֖ב אַף⁠־הִ֑וא רְפָאִ֤ים יָֽשְׁבוּ⁠־בָהּ֙ לְפָנִ֔ים וְהָֽעַמֹּנִ֔יםא יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם זַמְזֻמִּֽים׃
That also is regarded as a land of Rephaim. Rephaim lived there before; but the Ammonites call them Zamzummim,
א. וְהָֽעַמֹּנִ֔ים =ל⁠[תיקון],ל1?,ש,ק3,ו?,ל3 (געיה באות ה"א) ע"פ המקליד, וכך עולה גם מעיון בצילום כתב⁠־היד (וכן הכריעו ברויאר ומג"ה). אמנם דותן העיר על הגעיה בתור ספק והוריד אותה במהדורתו.
• ל1=וְהָעַמֹּנִ֔ים (אין געיה)
• ש1=וְהָ֣עַמֹּנִ֔ים (טעם מונח באות ה"א במקום הגעיה וזקף קטן) וכמו כן דפוסים וקורן
• ברויאר, סימנים, מכון ממרא, מג"ה
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ירשב״םאבן עזראחזקונירמב״ןהדר זקניםטור הפירוש הארוךאברבנאלר״ע ספורנואור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
אֲרַע גִּבָּרַיָּא מִתְחַשְׁבָא אַף הִיא גִּבָּרִין יְתִיבוּ בַהּ מִלְּקַדְמִין וְעַמּוֹנָאֵי קָרַן לְהוֹן חֶשְׁבָּנֵי.
That also was reputed a land of giants; in old times giants did dwell in it, and the Ammonites called them Hashbanee;
ארע דגיבריןא תתחשב לחודב היא גיבריןג שרון בגווהד מן לקדמין ועמוניי הוון קר⁠(ו){י}⁠ןה להון זמתנייהו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דגיברין״) גם נוסח חילופי: ״דגברא״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״אוף״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גיברין״) גם נוסח חילופי: ״גברא״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בגווה״) גם נוסח חילופי: ״בה״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קר⁠(ו){י}⁠ן״) גם נוסח חילופי: ״קרא⁠(ו){י}⁠ן״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זמתנייה״) גם נוסח חילופי: ״זוזתנייה״, וגם נוסח חילופי: ״אימתני״.
ארע גיבריא מתחשבא לחוד היא גיברי יתיבו בה מן לקדמין ועמונאי קרן להון זימתני.
That also was accounted a land of giants; in old time the giants dwelt in it, and the Ammonites called them Zimthanee,
זמזומים – כלומר כל הרואה אותם היה מאבד מחשבותיו מפני פחדם.
וַהִי תֻחסַבֻּ אַיְצַ׳א מִן בַּלַדִ אלגַבַּארִיןַ לִאַןַ אלגַבַּארַתַּ אַקַאמֻוא בִּהַא קַבּלַהֻם וַאלּעַמֻונִיֻוןַ יֻסַמֻונַהֻם דַ׳וי אַלּהִמַםִ
והיא תחשב גם כן מן ארץ הגבורים, כי הגבורים התמקמו בה לפניהם, והעמונים מכנים אותם בעלי קומה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

ארץ רפאים תחשבארץ רפאים נחשבת אף היא, לפי שרפאים ישבו בהא לפנים, אבל לא זו היא שנתתי לאברהם.
א. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5 חסרה מלת: ״בה״.
ארץ רפאים תחשב IT (AMMON) ALSO WAS ACCOUNTED A LAND OF REPHAIM. – It also is accounted a land of Rephaim because the Rephaim formerly dwelt in it, but yet it is not that land which I gave to Avraham.
ארץ רפאים תחשב אף הוא – כמו רפאים שניתן לאברהם בין הבתרים, שכתוב שם: את החתי ואת הפרזי ואת הרפאים (בראשית ט״ו:כ׳), אף היא נחשבת כרפאים, ואף על פי כן נפלו לפניהם ונצחום, וכל שכן שאתם תירשון.
תחשב – אבל לא נקראת ארץ רפאים, כי אם ממלכת עוג בבשן, שכתוב בה לפנינו:⁠א ההוא יקרא ארץ רפאים (דברים ג׳:י״ג), כלומר: הוא רפאים שנאמר בין הבתרים, ולכך ירשום ישראל.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: בפנינו.
ארץ רפאים תחשב אף הוא IT TOO IS COUNTED AS REPHAIM1 COUNTRY: Just like the Rephaim territory that was promised to Abraham in the covenant between the pieces – for it says there (Genesis 15), “[(vs. 18) To your offspring I give this land ... of] (vs. 20) the Hittites, the Perizzites, the Rephaim” – so also [this territory that the Ammonites conquered] was considered like Rephaim territory. Still they [the original Rephaim natives] were defeated by them [by the Ammonites]. How much more so will you [the Israelites] be able to conquer them [the Rephaim].⁠2
תחשב IT IS CONSIDERED: [Ammonite territory is considered to be Rephaim territory,] but [it is not called Rephaim territory.] The only land that is called Rephaim territory is (3:10) “Og’s kingdom in Bashan,” concerning which the text says below (3:13), “it is called Rephaim country.”3 In other words, that [territory, Og’s kingdom in Bashan,] is the “Rephaim” that was described [in the covenant] between the pieces. Accordingly Israel will capture that territory4 [and not those other territories that are considered to be Rephaim territory].⁠5
1. Rashbam never defines what the word Rephaim means. It seems from the context (and from his comment to 3:11) that he understands the Rephaim to be a people who would be particularly difficult to vanquish, probably because they are some form of “aboriginal giants” (NJPCS to Genesis 14:6). See also Deuteronomy 2:11 and Rashi’s comment there. See further discussion in note 52.
2. Rashbam provides two different reasons – one here and one in his next comment – why the text includes this gloss that Ammonite territory “is considered Rephaim country.” See note 52 for an explanation of the two reasons.
3. This distinction between land that is Rephaim territory and land that is considered Rephaim territory is found also in R. Joseph Bekhor Shor here. He writes: “People think that they are Rephaim, but they are not.” So also Hizq.
4. In this comment and in the previous comment, Rashbam provides two reasons for the inclusion of the incidental information here that Ammonite territory is considered to be Rephaim territory. (Cf. von Rad here: “All these learned notes ... bear witness to Israel’s astonishing interest in history and in individual historical movements, even in those which do not in any way touch directly its immediate surroundings.” And see the question of the Talmud [Hul. 60b] about the incidental information in vs. 23: מאי נפקא לן מינה – what do we learn from this?)
Rashbam’s first explanation is his own, and fits well with his comments above to vss. 5 and 19. Vss. 20-21 tell us that the Ammonites were miraculously able to conquer Rephaim territory – i.e., territory inhabited by aboriginal giants. If God, due to his covenant with Abraham, performs such amazing miracles for the sake of the descendants of Abraham’s nephew, how much more so will He perform miracles for the sake of Abraham’s direct descendants. See also Nahmanides ad vss. 10-11 who writes that the text is emphasizing the miraculous nature of the military accomplishments of the Moabites and Ammonites. And see similarly NJPSC (quoted at the end of note 40 above).
The second explanation is similar to that of Rashi. (See Rashi ad 2:10 and 3:13, and ad Hul. 60b, s.v. ליתו וליפקו.) The Israelites, according to Rashi’s formulation, have to be warned not to attack the Ammonites. They might think that they should attack the Ammonites, since Ammonite territory is considered Rephaim territory, and God had promised Rephaim territory to Abraham. So, Rashi and Rashbam explain, the text clarifies (here and in chapter 3) that only Og’s territory is the real Rephaim territory mentioned in Genesis 15. (See Nahmanides’ criticism of this explanation in his commentary to vss 10-11).
I would argue, based particularly on the wording of his comments to vss. 5 and 23, that even this second explanation of Rashbam should not be understood as identical to Rashi. For Rashi, the text is explaining why it was forbidden for the Israelites to attack various territories. In other words, the incidental information provided in these antiquarian historical notes has a halakhic purpose: to explain what territories the Israelites may and may not attack. For Rashbam, though, the information is provided for rhetorical purposes: to make the Israelites stop worrying about their lack of strength so far. The Israelites might be saying to themselves: “Should we not have captured that Rephaim territory? Did we perhaps refrain from attacking them because of weakness? Should we be worrying?” So Moses reassures the Israelites that that so-called Rephaim territory is not really Rephaim territory and thus it was never on the Israelites’ conquest agenda. See also note 54.
There is also a telling difference between Rashbam’s approach to these verses and that of his younger Christian contemporary, Andrew of St. Victor. Andrew (p. 198) writes that all these descriptions of miracles performed by God for the Moabites and Ammonites are meant to keep the Israelites from becoming cocky (ne gloriarentur filii Israel); God performs miracles for all peoples. Andrew says that our verses should be understood as similar to Amos 9:7, “Are you not just like Ethiopians to Me, O Israelites?” Rashbam, on the other hand, says that our verses are meant to make the Israelites feel self-confident. God performed miracles on behalf of Ammonites and Moabites; how much more so can the Israelites be confident that God will perform such miracles on behalf of His chosen ones.
5. At this point in the manuscript there appears (as Rosin reports) another interpolated comment from the copyist. I have translated it below in the Appendix, beginning on p. 213.
זמזמים – מלה מתוקנת על משפט לשון הקדש, כמו: האחשדרפנים (אסתר ח׳:ט׳).
ZAMZUMMIM. A foreign term which was Hebraized.⁠1 Compare, ha-achashdarpenim (the satraps) (Esth. 8:9).⁠2
1. The ending (im) is Hebrew. However, the basic word is not Hebrew.
2. Which is Persian in origin.
ארץ רפאים תחשב אף היא – ואינו כן שהרי והעמונים יקראו להם זמזמים – על שם מחשבות ותחבולות מלחמות פו״ר פנשיד״ש דבטנייא בלעז וזהו עיקר שמם.
ארץ רפאים תחשב אף היא, "that land was also considered as land of the Refaim.⁠" It was considered "as if,⁠" but in fact was not. They were really Zamzumim, because they were always implicated in a war or in the planning of a war.
וכן אמר עוד בבני עמון שהיא מארץ רפאים, כי גם היא היתה של רפאים מתחלה, והעמונים יקראו להם זמזמים מלשון: זממו אל תפק (תהלים ק״מ:ט׳), אלא שנכפל, כלומר עם שלא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות.⁠1
תחשב – שהיא בחשבון ארץ רפאים, כלומר מכללה. וכן: מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון {צפונה}⁠א לכנעני תחשב (יהושע י״ג:ג׳), וכן: בני רמון הבארותי מבני בנימין כי גם בארות תחשב על בנימין (שמואל ב ד׳:ב׳). ואיפשר שגם כן פירוש: יחשבו אף הם, הכתוב למעלה (דברים ב׳:י״א), יאמר: האימים אשר ישבו בה לפנים, גם הם יחשבו רפאים שהיו מכללם, והם כענקים ולכן יקראו אותם אימים. והוא הנכון.
והנה ארץ רפאים היתה גדולה מאד, ולקחו מהם מואב, ולקחו מהם בני עמון, ונשארה ממנה לרפאים עצמם, כי עוג היושב בעשתרות מהם, כמו שנאמר: ויכו את רפאים בעשתרות קרנים (בראשית י״ד:ה׳), וביהושע: ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים (יהושע י״ז:ט״ו). ולכן יאמר הכתוב בגבול מואב ועמון כי לרפאים יחשב, והמואבים והעמונים הם ששנו להם שמות אחרים: אימים וזמזמים.
1. השוו ללשון הפסוק בבראשית י״א:ו׳.
א. המלה חסרה בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. המלה מופיעה בפסוק ובדפוסים מאוחרים.
Similarly He further said with reference to [the land of] the children of Ammon that it is of the land of the Rephaim [which G-d gave to Abraham]⁠1 for that, too, belonged first to the Rephaim. The Ammonites called them Zamzummim,⁠2 from the expression 'z'mamo (his evil scheme) do not further,⁠3 except that [the letters zayin and mem] are doubled [in the name "Zamzummim"], which thus indicates "the people from whom nothing is withheld which they purpose to do.⁠"4
TEICHASHEIV' (ACCOUNTED). The land of Ammon, too, is considered part of the land of Rephaim; in other words, it is included within it. Similarly, from the Shihor, which is before Egypt, even unto the border of Ekron northward 'teichasheiv' (is accounted) to the Canaanites.⁠5 So also, the sons of Rimmon the Beerothite, of the children of Benjamin; for Beeroth also 'teichasheiv' (is accounted) to Benjamin.⁠6 It is possible that such is also the meaning of the expression written above [with reference to Moab], these also are 'yeichashvu' Rephaim,⁠7 Scripture stating that the Emim who formerly dwelled there8 are also "accounted"9 Rephaim since they were part of them, and they were as the Anakim,⁠10 and therefore they [the Moabites] called them 'Emim'11 [because their "dread,⁠" like that of the Anakim (giants) lay upon the people]. This is the correct interpretation.
Thus the land of Rephaim was very large, and from it, Moab and Ammon took their lands. The balance remained for the Rephaim themselves, for Og, who dwelled in Ashtaroth, was of them, as is stated, and they smote the Rephaim in Ashteroth-karnaim.⁠12 And in the Book of Joshua it is written, and cut down a space for thyself there in the land of the Perizzites and of the Rephaim.⁠13 Therefore, Scripture says of the border of Moab and Ammon that it is "accounted to the Rephaim,⁠" [still calling them "Rephaim,⁠" the name by which they were originally known]. The Moabites and the Ammonites were the ones that changed [the name of the Rephaim] to other names: [the Moabites calling them] Emim and [the Ammonites calling them] Zamzummim.
1. Genesis 15:20.
2. Further, (20).
3. Psalms 140:9.
4. See Genesis 11:6.
5. Joshua 13:3.
6. II Samuel 4:2.
7. Above, (11).
8. See ibid., (10).
9. In (10) above Ramban explained yeichashvu as an expression of importance and esteem. Here Ramban explains it as "accounted" [to the Rephaim].
10. Above, (11).
11. Above, (11).
12. Ibid., (5).
13. Joshua 17:15.
זמזומים – חכמים ובעלי מזימות למלחמה והבראשית רבא מפרש זמזומים מגושטני מלחמה וברומי קורין לאיש ערום מגוש״ט.
ארץ רפאים תחשב – כי גם היא של רפאים בתחלה:
והעמונים יקראו להם זמזומים – מלשון זממו אל תפק אלא שנכפל כלומר עם לא יבצר מהם כל אשר זממו לעשו׳ מרוב חזקם. פי׳ תחשב שהיא בחשבון ארץ רפאים מכללה. ואפשר שג״כ יש לפרש רפאים יחשבו אף הם כענקים למעלה פי׳ האימים אשר ישבו בה לפנים גם הם יחשבו רפאים שהיו מכללם והם כענקים ולכך יקראו אותם אימים והנה ארץ רפאים היתה גדולה מאד ולקחוה מהם בני עמון ונשאר ממנה לרפאים עצמם כי עוג היושב בעשתרות מהם כמו שנאמר ויכו את רפאים בעשתרות קרנים ולכן אומר הכתוב בגבול מואב ועמון כי לרפאים יחשב והעמונים והמואבים הם ששנו להם שמות אחרים אימים זמזומים:
ארץ רפאים תחשב, "it is considered the land of the Refa-im;⁠" for this was also land originally owned by the Refai-im.
והעמונים יקראו להם זמזומים, "but the Ammonites called those people Samzumim.⁠" This word is related to Psalms 140,9 זממו אל תפק, "do not let their plan succeed.⁠" The doubling of the letter ז here reinforces the original meaning, i.e. that these people being so numerous and powerful cannot be denied anything they desire. The word תחשב here needs to be understood in conjunction with the name of Sichon's capital חשבון, which already included the land of the original Refa-im. It may also be possible to explain the line רפאים תחשבו that the people in that land now are considered like the giants of ancient times, i.e. the אימים, a race which caused fear in all the neighboring countries. The land occupied by the Refa-im was very large for after the Ammonites had captured some of that land, Og the King of the Emorite in Bashan was a giant dating back to these ancient times, something described in greater detail in Genesis chapter 14 where the defeat of the Refa-im at Ashtarot Karnayim has been documented. This is the reason why our verses describe the lands of Ammon and Moav as having originally been owned and inhabited by the Refai-im.
(כ-כב) ונתן הסבה למה תחשב ארץ רפאים. ואמר שהיה לפי שרפאים ישבו בה והגיד שהיו כל כך בעלי נכלים וערמומיות במלחמות שהעמוני׳ והם בני עמון יקראו להם זמזומי׳ שהוא מלשון מזמה ועיון מלשון (תהלים קמ) זממו אל תפק כדברי הרמב״ן. ושבני עמון הורישו אותם כמו שעשו בני עשו את החורי היושבים בשעיר.
ארץ רפאים תחשב אף הוא – ואין ספק שלא היו בני עמון כדאי להורישם, ועשה האל יתברך להם.
ארץ רפאים תחשב אף היא, there can be no question that the Ammonites had no legal right to dispossess these people; the only reason why they succeeded in doing so was because it was God’s will.
ארץ רפאים תחשב וגו׳ – פי׳ רש״י וז״ל אבל לא זו היא שנתתי לאברהם, ואין אני רואה הכרח לדבריו, כי היכן מצינו שאמר ה׳ שאין רפאים אלו בכלל, ועוד כיון שלא פי׳ ה׳ לאברהם מין רפאים אלא סתם כל רפאים במשמע, וראיתי שתלה זייניה במה שאמר הכתוב ההוא יקרא ארץ רפאים מאומרו ההוא העירנו שאחרת הגם שנקראת רפאים אינה כפי האמת רפאים, וכן גילה דעתו בסוף פרק אלו טריפות (חולין ס׳:) ואין הכרח לזה, ותיבת ההוא מי יאמר שבא לשלול רפאים אחרים דלמא בא לשלול חבל ארגוב אחר שאינו נקרא ארץ רפאים כי אם ההוא, וכן הדעת נוטה כשנאמר שתיבת ההוא לדיוק באה, אחר שאמר הכתוב על ארץ עמון ומואב שרפאים ישבו בה וה׳ נתן לאברהם הרפאים בדרך כלל, ועוד תיבת ההוא יקרא לא מיעטה אלא הקריאה שאינה נקראת כן היום ארץ רפאים אלא ארץ סיחון ועוג ולא ארץ עמון ומואב, גם שתחשב ארץ זו מערי הרפאים שאמר ה׳ לאברהם לא היתה נקראת באותו זמן ארץ רפאים לפי שנתנה ה׳ לבני לוט מטעם גלגול דברים של אברהם כאמור בדבריהם (רש״י פסוק ה׳) ומשל אברהם נתנו ללוט.
וכפי זה ידוייק על נכון למה בארץ סיחון ועוג אמר יקרא ובארץ בני לוט אמר תחשב, כי ארץ סיחון ועוג עוד שמה עליה לפי שהיה עוג בה, אבל ארץ בני לוט אינה נקראת ארץ רפאים הגם שהיא נחשבת ארץ רפאים ובכלל רפאים שאמר ה׳ לאברהם היא נכללת, והעיקר שאני חושב בזה הוא שכל שיאמר הכתוב שתקרא ארץ רפאים היא בכלל מתנת אברהם, ולפי דברי ברייתא של ספרי (ח״ב רצ״ט) שהבאתי בפרשת מטות שארץ סיחון ועוג אינה בכלל הארץ שכרת ה׳ עם אברהם, ידויק מ״ש הכתוב ההוא יקרא ארץ רפאים על זה הדרך ההוא יקרא ולא יחשב פי׳ שהעולם קוראים אותו ארץ רפאים אבל כפי האמת אינה נחשבת רפאים בשביל שמה שקורין אותה בני אדם ארץ רפאים לא תכנס בכלל הרפאים שנתן ה׳, ועיין בסמוך מה שאמר בפסוק ההוא יקרא ארץ רפאים ושם פירשתי באופן אחר.
ארץ רפאים תחשב אף היא, it is also considered the land of the Rephaim, etc. Rashi says that the reason this land was called the land of the Rephaim was that the Rephaim used to live there at one time; however, this is not the land of the Rephaim God had promised to Abraham at the time. I cannot see what forces Rashi to arrive at this conclusion. Where did God ever say that these Rephaim were not included in the ones whose land God promised to Abraham? On the contrary, whenever Rephaim are mentioned it includes all the people known as Rephaim. I have seen that Rashi supports his theory by saying that his source is the wording of verse ההוא יקרא ארץ רפאים (Deut.3,13). The fact that the Torah stresses there "this is the land called the land of the Rephaim,⁠" suggests that only that part of the Bashan was the land God had promised to Abraham under the heading of "the land of the Rephaim.⁠" The extra word ההוא means that any other land in which the Rephaim lived at different times was not considered as "their land" (compare Rashi in Chulin 60). I am not persuaded by this proof. Why do we have to assume that the word ההוא in Deut 3,13 is meant to exclude other lands occupied by the people known as the Rephaim? Maybe the word is only meant to exclude the district called Argov seeing it is not called "land of the Rephaim?⁠" Logic would dictate that the word ההוא is meant to indicate precisely what the Torah refers to, not something the Torah wants to exclude. After the Torah had told us that the Rephaim used to live in the land occcupied by the Bney Ammon and the Moabites (the descendants of Lot) at that time, the Torah mentions that these lands were really included in what God had promised to Abraham at the time. Furthermore, the word ההוא was not intended to restrict except to tell us that at the time Moses spoke these lands were no longer popularly known as the lands of the Rephaim but as the lands of Sichon and Og rather than as the lands of Bney Ammon and Moav. In fact, even at the time when God made the promise to Abraham these cities were not known as lands of the Rephaim as God had temporarily designated these cities as the inheritance of the descendants of Lot. Rashi (2,5) himself explains that Abraham who had been promised these lands by God, turned them over to Lot (temporarily) who went to Egypt with him becaus he did not reveal the secret of the husband-wife relationship between Abraham and Sarah.
When we keep these points in mind we can understand why the Torah writes יקרא when speaking of the lands of Sichon and Og, whereas when speaking of the lands of the Rephaim the Torah wrote יחשב. Seeing the whole Jewish people remembered that Sichon and Og had lived in those lands the expression יקרא, "is called" (3,13) was quite appropriate. On the other hand, when the Torah speaks of lands whom no one remembered as having been populated by the Rephaim of old, the term תחשב "was considered" (2,19), is more appropriate. I am convinced that whenever the Torah mentions that a certain piece of land was called "the land of the Rephaim,⁠" the intention is to tell us that this piece of land was included in what God promised to Abraham at the time he mentioned the Rephaim. According to the words of the Sifri which I have quoted in Mattot that the lands of Sichon and Og claimed by the tribes of Reuven and Gad were not the lands which had been promised to Abraham by God at the time of the covenant between the pieces, it makes sense that the Torah wrote in Deut. 3.13 ההוא יקרא ארץ רפאים, "that is the land known as the land of the Rephaim.⁠" The Torah means to say: "this is what truly deserves to be called the lands of the Rephaim, and not some other lands such as the one of Sichon and Og which has popularly been known as the land of the Rephaim.⁠" Please read what else I have to say on the subject in connection with 3,13.
ארץ רפאים – אף כאן בא מאמר מסוגר לספר כמו למעלה האיך נחלו בני עמון את ארצם, והענין נמשך עד סוף פסוק כ״ג, ובפסוק כ״ד חוזר על דברי ה׳ קומו סעו וכו׳. והנה אמר כאן שאף ארץ בני עמון תחשב לארץ רפאים, כי הנה ארץ רפאים היתה ארץ גדולה מאד, ולקחו קצת ממנה מואב, וקצת ממנה בני עמון, וקצתה נשארה לרפאים עצמם, כי עוג היושב בעשתרות מהם היה, כמו שכתוב ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, וכתוב כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים:
זמזמים – מלשון זממו אל תפק (תהלים ק״מ ט׳), שהיו עם לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות:
ארץ רפאים וגו׳ – עיין פירוש פסוקים י–יב. פסוקים כ–כג גם הם דברי הסבר שהוכנסו על ידי משה בעת שכתב את נאומו. רק בפסוק כד נמשך הנאום.
זמזומים – נגזר מ״זמם״, המורה על פעילות שכלית, בדרך כלל בכוונה לרעה: לזמום רעה. לפי זה ״זמזומים״ הם אנשים זדוניים, המשתמשים בכוחם העצום לצורך כוונותיהם הרעות (עיין פירוש, בראשית יא, ו).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(כ-כב) ארץ רפאים – גם שם ישבו גבורים וישמידם ה׳ בימי אמרפל שהשמיד את הזוזים בהם שהיו כענקים ונקראו זמזומים, וזה היה כמו שנעשה בבני עשו שגם את החורי השמיד בעת ההיא כמ״ש ואת החורי בהררם שעיר:
ארץ רפאים – שיושביה פראים בלי סדר1.
והעמונים יקראו להם זמזומים2 – שהיו בעלי מחשבה וזמה3, ע״כ היה קשה לכבשם דרך הטבע. וכאן הקדים הכתוב זה הכנוי להא שהיו עם גדול ורב ורם ללמדנו שזה שהיו זמזומים היה קשה לבני עמון יותר ממה שהיו עם גדול וגו׳ משא״כ אמים הוא להיפך4.
1. כפי שכתב רבינו לעיל פסוק י״א.
2. מדוע נקראו ״זמזומים״, ואונקלוס תרגם ״חשבני״.
3. במשמעות של ׳זומם׳, אדם הזומם לעשות לחבירו רע.
4. לעיל פסוק י״א, עיי״ש.
(כ-כג) הערה מסוגרת כמו למעלה הפסוקים י׳-י״ב, מפרשת תחילה באיזו צורה נתן ה׳ לבני עמון את ארצם לירושה, ומלבד זה עוד מודיעה לנו (פסוק כ״ג) כיצד התחלפו התושבים של שטח אחד בארץ ישראל במשך הזמן.
אף היא – גם ארץ בני עמון כמו ארץ בני מואב (למעלה פסוק י״א).
זמזומים – פירוש: הזוממים, בעלי מזימה רעה (כן משמע מן התרגום); יש לשער שהם זהים עם הזוזים (בראשית י״ד:ה׳) שהוכו על ידי כדרלעומר.
וישמידם ה׳ – היתה זאת השגחה מיוחדת מאת ה׳ שבני עמון הצליחו להשמיד את הזמזומים, אחרי שנחלשו כבר תחילה על ידי כדרלעומר. מצינו בשופטים י״א:כ״ד שיפתח שלח לאמר למלך בני עמון ״את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש וגו׳⁠ ⁠⁠״, כי הוצרך לדבר עם המלך שהיה עובד עבודה זרה, בלשונו הוא, בהתאם למושגי העבודה הזרה, שהיו סבורים שלכל עם יש אלוה לאומי. אבל האמת היא מה שכתוב כאן בתורה, כי ה׳ הוא אלהי כל העולם כולו, והוא אשר נתן לבני עמון את ארץ ירושתם.
כאשר עשה – הנושא הוא ה׳ הנזכר מקודם, ומכאן ראיה, שדברי הסיום של פסוק י״ב למעלה ״אשר נתן להם ה׳⁠ ⁠⁠״, מתכוונים לציין גם את ארץ בני אדום בתור ירושה שניתנה מאת ה׳.
והעוים וגו׳ – קשה לפרש לשם מה נזכר ענין זה כאן, הרי קשה להעלות על הדעת שאין כאן כוונה אחרת אלא למסור ש״כמו שהחורים נשמדו על ידי האדומים כך נשמדו העוים על ידי הכפתורים״ (דילמן). וכי איזו מטרה היתה לידיעה זאת;
ולא עוד, אלא בהמשך זה, כשהמדובר על גבול המזרח של כנען, לדלג אל הקצה הדרומי⁠־מערבי? שולץ סבור שהכפתורים, כמו האדומים והעמונים, יש להם זכות מסויימת לחוס עליהם, כיון שהיו שלוחי שמים להביא את הגזירה על העוים. אמנם שואל שולץ בעצמו, כי כפי המבואר ביהושע יג, ב׳-ד׳ נועד כל שטח החוף הפלשתי עם חמשת הערים עזה, אשדוד, אשקלון, גת ועקרון להיות מכלל שטח הכיבוש של ישראל, ועוד שביהושע ט״ו:ד׳ נחשבה ארץ יהודה עד לחוף הים התיכון. ועוד שמבואר בשופטים א׳:י״ח שיהודה כבש את הערים עזה, אשקלון ועקרון עם השטחים השייכים להן.
אבל שולץ מתרץ, שזכותם של הכפתורים (וכן החסד שהבטיח אברהם בבראשית כ״א:כ״ב) מכוונת כלפי תושבי הדרום הקיצוני בגבול מצרים עד עזה (גרר היתה לדברי ראולנד מהלך שלש שעות דרומית מעזה), אבל לא כלפי הפלשתים הצפוניים, ועוד כי אפילו אלה האדומיים היו ישראל רשאים להלחם בהם, אם יתמזגו עם האחרים עד לבלתי הפרד, מה שבאמת קרה אחרי כן.
אך דעה זאת היא דחוקה עד מאד. קודם כל אין כאן אפילו רמז כל דהו, שיש לחוס גם על הכפתורים, ועוד — לא יתכן, שמזמנו של משה רבינו עד זמנו של יהושע התערבו אומות זו בזו בצורה מרחיקה לכת כל כך, עד שיהו ישראל רשאים לשנות מן המצוה, שנצטוו עליה לדברי פירוש זה.
על כן צריכים אנו לפרש כפירוש הרמב״ן זכרונו לברכה, שההודעה האיטנוגרפית על העוים נכתבה כאן, מפני שארצם עומדת במובן ידוע בניגוד לארץ בני עמון. ארץ בני עמון היתה בעצם שייכת לארץ שהובטחה לאברהם; היתה זאת ארץ הרפאים שנזכרה בבראשית ט״ו:כ׳ שהיא בכלל הארצות שהובטחו לאברהם בשביל זרעו. בכל זאת נצטוו ישראל לא להלחם בה, כיון שה׳ נתן אותה לבני לוט ירושה. כי לוט — כמבואר באגדות חז״ל — שהיה קרוב מאד לאברהם, היה נאמן לו ושרתו בנאמנות זמן רב. על כן היתה לו זכות מסויימת על ירושתו של אברהם, כמו שהיתה זאת גם לבני עשו, בתור צאצאיו הישירים של אברהם.
לא כן הכפתורים או הפלשתים שהתערבו עמהם. ארץ מושבם העיקרית (אומרים שהוא האי קריטא — כריתים — או שטח חוף מסויים בצפון מצרים) לא היתה שייכת לארץ המובטחת. על כן לא היה צורך שישראל ילחמו בכפתורים. אבל, כיון שכבשו שטח שהיה מובטח לבני ישראל, והשמידו את תושביהם בחלקם, ובחלקם התערבו עמהם, על כן יש לחשבם בין האומות שעל ישראל להלחם בהן.
הכפתורים השמידו את העוים, שהיו יושבים עד עזה (דהיינו צפונית לעזה, ולא דרומית כמו שמפרשים הפרשנים החדשים). אבל העוים היו מן האומות הכנעניות; כי כל הארץ מצפון לעזה היתה שייכת לארץ הכנענים (בראשית י׳:י״ט).
לדברי הרמב״ן היו העוים שייכים לחוים (בחילוף ח׳ עם ע׳). לפי המבואר בתלמוד בבלי (חולין ס׳:), היו אלה הפלשתים העתיקים אשר עמהם כרת אברהם אבינו ברית (בראשית כא). על כן סבב ה׳ שהכפתורים יכבשו את ארצם, כדי שיהיו ישראל רשאים לכבוש אותה מיד הכפתורים. לפי זה צריכים לפרש ש״עד עזה״ מתייחס אל השטח מדרום לעזה, כיון שגרר, שאברהם כרת ברית עם מלכה, היתה מדרום לעזה.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ירשב״םאבן עזראחזקונירמב״ןהדר זקניםטור הפירוש הארוךאברבנאלר״ע ספורנואור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כא) עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִ֑יםא וַיַּשְׁמִידֵ֤ם יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּירָשֻׁ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם׃
a people great and many, and tall as the Anakim. But Hashem destroyed them before them; and they dispossessed them, and lived in their place,
א. כָּעֲנָקִ֑ים =א⁠(ס),ל1,ל,ש,ק3,ו,ל3 (ראו הערה בפסוק י')
• דפוסים וקורן=כַּעֲנָקִ֑ים (בפתח)
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
עַם רַב וְסַגִּי וְתַקִּיף כְּגִבָּרַיָּא וְשֵׁיצִינוּן יְיָ מִן קֳדָמֵיהוֹן וְתָרִיכוּנוּן וִיתִיבוּ בַּאֲתַרְהוֹן.
a people great and many, and strong as giants, but the Lord destroyed them before them, and cast them out, and they dwelt in their places.
עם רברבין וסגין ותקיפין כבנוי דענק גיברייאא ושיציב יתהון י״י מן קדמיהון וירתוג יתהון ושרון באתריהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גיברייא״) גם נוסח חילופי: ״גיברא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ושיצי״) גם נוסח חילופי: ״{ושי}⁠ציא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וירתו״) גם נוסח חילופי: ״{ויר}⁠תון״.
עמא רבא וחסינא הי כגינבריא ושיצינון מימרא די״י מן קדמיהון ותריכונון ויתיבו באתריהון.
a people great and mighty as giants: but the Word of the Lord destroyed them, and drove them out before them, and they dwelt in their place;
קַוְםֹ כַּבִּירֹ רַפִיעֹ כַּאלגַבַּארִיןַ פַאנפַדַ׳הֻם אַללָּהֻ מִן בַּיְןִ יַדַיְהִם פַקַרַצֻ׳והֻם וַאַקַאמֻוא מַכַּאנַהֻם
קהל גדול ורם כמו הגבורים, אזי השמידם ה׳ מן בין-ידיהם1 אזי כרסמו בכחם וקבעו את מושבם במקום שלהם.⁠2
1. (של העמוניים)
2. (היינו שהעמוניים כבשו את כל ארץ הגבורים המכונים רפאים וכן זמזומים.)
(כא-כב) וישמידם י״י – סיפרא הכתוב כי השם השמיד אחרים מפני המואבים, ונתן הארץ להם לירושה כהר שעיר לעשו.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177: דבר.
(21-22) BUT THE LORD DESTROYED THEM. Scripture relates that God destroyed a people on behalf of the Moabites1 and gave them the land as an inheritance, as he did with Mount Seir on behalf of Esau.
1. In other words, before them means on behalf of the Moabites. The previous verse mentions the Amonites. Hence Ibn Ezra points out that them in our verse refers to the Moabites.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

וַיַשְמִידֵם: בתיקון ס״ת יש׳ וישמדם, במפתח וישמידם, ע״כ. והרמ״ה כתב, וַיַשְמִידֵם ה׳ מפניהם, דעם גדול ורב, מל׳ יו״ד כתי׳. [וַיַּשְׁמִידֵם].
וישמידם ה׳ מפניהם – גם זה היה מעשה נס, כי עם כל גודל ותוקף העם ההוא רצה ה׳ להשמידם לתת ארצם לנחלה לבני עמון בעבור היותם בני לוט בן אחי אברהם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

וישמידם ה׳ וגו׳ ויירשום – תחלה השמיד ה׳ אותם ואח״כ ירשו1. ובאשר2 היו זמזומים בעלי מחשבה ועצה לא היה אפשר לבני עמון לשבת בקרבם אפילו אחר שכבר היה ידם תקיפה אם לא שמתחלה ישמידום לגמרי ע״כ עשה הקב״ה כן.
1. להיפך מה שנעשה אצל בני עשו – לעיל פסוק י״ב ״ירשום וישמידום״ (וכן בבני מואב), עיי״ש ברבינו.
2. ומדוע כאן היה צורך קודם להשמידם ואח״כ לרישתם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כב) כַּאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לִבְנֵ֣י עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר אֲשֶׁ֨ר הִשְׁמִ֤יד אֶת⁠־הַחֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּֽירָשֻׁם֙ וַיֵּשְׁב֣וּ תַחְתָּ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
as He did for the children of Esau, who dwell in Seir, when He destroyed the Horites from before them; and they dispossessed them, and lived in their place even to this day.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראאברבנאלר״ע ספורנומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
כְּמָא דַּעֲבַד לִבְנֵי עֵשָׂו דְּיָתְבִין בְּשֵׂעִיר דְּשֵׁיצִי יָת חוֹרָאֵי מִן קֳדָמֵיהוֹן וְתָרִיכוּנוּן וִיתִיבוּ בַאֲתַרְהוֹן עַד יוֹמָא הָדֵין.
As did the sons of Esau who dwelt in Seir, when He destroyed the Horaee from before them, and drave them out, and they have dwelt in their places to this day.
היך מה די עבד לבנוי דעשוא בדשריין בגבלהג די שיצון ית חוורנייהד מן קדמיהון וי⁠(ה){י}⁠תון יתהון ושרון באתריהון עד זמן יומא הדין.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״אליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״דשריין בגבלה״) נוסח אחר: ״דשריין בטורא דגבלה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בגבלה״) גם נוסח חילופי: ״בגוב׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חוורנייה״) גם נוסח חילופי: ״חוורנאי״.
{כמא דעבד לבנוי דעשו דיתבין בשעיר דשיצי ית חוראי מן קדמיהון ותריכינון ויתובו באתריהון}⁠א עד זמן יומא הדין.
א. הושמט ע״י הדומות בכ״י לונדון.
as He did for the Beni Esau who dwell in Seir: for He destroyed the Horaee before them, and drove them out, and they dwell in their place to this day.
כַּמַא צַנַעַ לִבַּנִי עִסַאוַ אַלּמֻקִימִיןַ בִּשַׁעִירַ אִד׳ אַנפַד׳וּ אַלּחֻורִיִּיןַ מִן בַּיְןִ יַדַיְהִם פַקַרַצֻ׳והֻם וַאַקַאמֻוא מַכַּאנַהֻם אִלַי׳ הַדַ׳א אַלּיַוםִ
כפי-שעשה לבני עשו הדרים בשעיר, כי השמידו את החורים מן בין-ידיהם, אזי כרסמו בכחם וקבעו את מושבם במקום שלהם עד היום הזה.⁠1
1. (היינו שבני עשיו כבשו את הר שעיר עד מדבר פארן מידיהם של החוריים.)
פס׳: והעוים היושבים בחצרים עד עזה – שעיוו את מקומם ונתנם הקב״ה לבני לוט בזכות אברהם:
פס׳: כאשר עשה לבני עשו – וכן הוא אומר (בראשית ל״ו:כ׳) אלה בני שעיר החורי יושב הארץ ואומר (יהושע כ״ד:ד׳) ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 21]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

כאשר עשה לבני עשו – שאחר שהיו גרים בארץ שעיר גרשו את התושבים.
כאשר עשה לבני עשו, just as God had done for the descendants of Esau who, after settling in the land of Seir, had driven out the inhabitants (the Chori) from there.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

כאשר עשה לבני עשו וגו׳ אשר השמיד את החרי וגו׳ – לעיל י״ב כתיב להיפך דמתחלה ישבו שם ואח״כ השמידום1. ושניהם אמת דזרע אהליבמה בת ענה אשת עשו ישבו מתחלה בארץ שעיר החורי באשר היו מזרעם. ואח״כ השמידום.⁠2 משא״כ בני עשו מזרע בנות חת וישמעאל לא ישבו מתחלה בשעיר עד שהשמידו את החרי תחלה. {או אפשר דסיבת חילוקי דעות בני שעיר כמו שכתבנו בבראשית (ל״ו:כ״ב) עיי״ש.} מש״ה הביא את בני עשו למשל גם למואב גם לבני עמון3.
1. וכפי שביאר רבינו שם.
2. השמידו את החורי.
3. באשר גם בבני עשו היו שני סוגי כיבוש בהר שעיר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראאברבנאלר״ע ספורנומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כג) וְהָֽעַוִּ֛ים הַיֹּשְׁבִ֥ים בַּחֲצֵרִ֖ים עַד⁠־עַזָּ֑ה כַּפְתֹּרִים֙ הַיֹּצְאִ֣ים מִכַּפְתֹּ֔רא הִשְׁמִידֻ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם׃
And the Avvim, who lived in villages as far as Gaza, the Caphtorim, who came forth out of Caphtor, destroyed them, and lived in their place.
א. מִכַּפְתֹּ֔ר =ל1,ש,ש1?,ק3,ו,ל3,ש2 ומ"ש (כתיב חסר וי"ו)
• ל=מִכַּפְתּ֔וֹר (כתיב מלא וי"ו)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךאברבנאלר״ע ספורנומנחת שישפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
וְעַוָּאֵי דְּיָתְבִין בִּרְפִיחַ עַד עַזָּה קְפוּטְקָאֵי דִּנְפַקוּ מִקְּפוּטְקְיָא שֵׁיצִיאוּנוּן וִיתִיבוּ בַּאֲתַרְהוֹן.
And the Avaee, who dwelt in Pheziach to Hazah, destroyed the Kaphutkaee, who came out of Kaphutkaia, and dwelt in their place.
ועווייאא דשרון בכופרנייה עד עזה קפוטקייה די נפקו מן קפו⁠(קד){דק}⁠ייאב שיצון יתהון ושרון באתרהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ועווייא״) גם נוסח חילופי: ״ואי׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קפו⁠(קד){דק}⁠ייא״) גם נוסח חילופי: ״בכרכייה קפדוקייה״.
ושאר פליטת כנענאי דהוו שרן בכופרנייא דרפיע עד עזה קפודקאי דנפקו מן קפודקיא שיציאונון ויתיבו באתריהון.
And the rest of the escaped of the Kenaanah which dwelt in the cities of Dephia to Gaza, the Kapotkaee who came out of Kapotkaia destroyed them, and dwelt in their place.
והעוים היושבים בחצרים1וכי מה היה צריך למשה לכתוב פסוק זה, אלא לפי שנשבעו אברהם עם אבימלך שלא יקחו בני אברהם מארצו כל זמן שהיה נינו ונכדו קיימים, ולפי שעדיין היה נכדו קיים, גזר הקב״ה שיבאו מן כפתורים וישמידו את עוים שהם מפלשתים וישבו בארצם, ואחר כך יבאו ישראל ויקחו אותם מיד כפתורים.
1. וכי מה היה צריך למשה לכתוב פסוק זה אלא לפי שנשבעו אברהם עם אבימלך. זה הביא גם רש״י עוים מפלשתים הם שעמהם הם נחשבין בספר יהושע י״ג ומפני השבועה שנשבע אברהם ולאבימלך לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם, והבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם עכשיו אתם מותרים לקחתה מידם. ועיין חולין ס׳ ע״ב.
וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים – (כָּתוּב בְּרֶמֶז תשס״ה).
כְּתִיב (וְאֶת) (יהושע י״ג:ג׳) ״חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים״. אֲמַר חֲמִשָּׁה וְקָא חָשִׁיב שִׁיתָא. אָמַר רַבִּי (יוֹחָנָן) [יוֹנָתָן] אַנְדּוֹקִי שֶׁלָּהֶן חֲמִשָּׁה כוּ׳. וּפְלִיגָא דְּרַב דַּאֲמַר עַוִּים מִתֵּימָן בָּאוּ. תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי עַוִּים מִתֵּימָן בָּאוּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָם עַוִּים, שֶׁעִוְּתוּ אֶת מְקוֹמָן. דָּבָר אַחֵר: שֶׁאִוּוּ לְאֱלֹהוּת הַרְבֵּה. דָּבָר אַחֵר: שֶׁכָּל מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתָם אוֹחַזְתּוֹ עֲוִית. אֲמַר רַב יוֹסֵף וְאִית לְהוּ שִׁיתְסַר דָּרֵי שִׁנֵּי [לְכָל חָד וְחָד].
וַאלּעַוִּיֻוןַ אלמֻקִימֻוןַ בִּרַפַחֵ אִלַי׳ גַ׳זַּתַּ וַאלדֻמיַאטִיֻוןַ אַלַּדִ׳יןַ כַ׳רַגּוּ מִן דֻמיַאטַ קַרַצֻ׳והֻם וַאַקַאמֻוא מַכַּאנַהֻם
והעוים הדרים ברפיח1 עד עזה, והדמיטיים אשר יצאו מן דמיאט2 כרסמו בהם וקבעו את מושבם במקום שלהם.⁠3
1. (והיא נקראת במקרא חצר אדר וגם נקראת ׳חצרים׳ ולציין שהמלה ׳חצר׳ היא בחשבון ׳רפיח׳ שם נפל גבור ישראל הדר גולדין הי״ד ונקבר שם, והמקום הוא חלק אינטגרלי מהארץ כפי שהשם מסר את גבולותיה למשה רבינו)
2. (אלה הם מצריים אשר להם מחוז בעת הזאת במצרים הנקרא דומיאט)
3. (היינו מרפיח עד עזה.)
והעוים הישבים בחצרים וגו׳ – עוים מפלשתים הם, שעמהם הם נחשבים בספר יהושע, חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי והאשקלוני והגתי והעקרוני והעוים (יהושע י״ג:ג׳). ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך לא יוכלוא ישראל להוציאה לארצםב מידם, הבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם, ועכשיו אתם מותרים לקחתה מהם. [ולפי שנתיישבו אותם כפתורים בארץ פלשתים נקראו היום פלשתים.]⁠ג
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא: ״יכלו״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: להוציא ארצם. בכ״י ליידן 1: להוציאם ארצם. בכ״י מינכן 5: ״להוציאם לארצם״.
ג. ביאור זה מופיע בכ״י לייפציג 1 כתוספת של ר׳ שמעיה מפי רש״י (״ר׳ ת׳ר׳ש׳.⁠״).
והעוים הישבים בחצרים וגו'‏ BUT THE AVVIM WHO DWELL IN HAZERIM etc. – The Avvim are part of the Philistine people, for they are enumerated together with them in the Book of Yehoshua (Yehoshua 13:3), as it is said, "The five lords of the Philistines, the Gazathites, and the Ashdothites, and the Eshkalonites, the Gittites, and the Ekronites; also the Avvim". But because of the oath which Avraham had sworn to Abimelech, king of the Philistines (Bereshit 21:24), Israel would have been unable to take their land out of their possession; but, says God, I brought the Caphtorites against them and they destroyed them and dwelt in their stead, and now you are permitted to take it (that land) from their (the Caphtorites) possession (Chulin 60b).
א[בפרק אלו טרפות בגמ׳ אחוזת הדם (בבלי חולין ס׳:): עוים מתימן באו, ולמה נקראו עוים? שעיוו את מקומם. דבר אחר: שאיוו לאלהות הרבה, ואל״ף מתחלפת בעי״ן. דבר אחר: שכל הרואה אותם אוחזתו עוית, פירוש: חולי ששמו כן.
ובבראשית רבא (בראשית רבה כ״ו): עוים – שהצדו את העולם, והוצדו מן העולם, וגרמו לעולם שיצוד. הדה הוא דכתיב: עוה עוה עוה אשימנה (יחזקאל כ״א:ל״ב). ר׳ אלעזר בר׳ שמעון אומר: שהיו בקיאין בעפרות כנחש, בגלילה צווחין לחיויא עיויא.]
כפתורים היצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם – אף אתם תדעו כי הקב״ה ינחילכם את אשר נשבע לאבותיכם.
א. רוזין מעיד שהביאור בסוגריים המרובעים נכתב באותיות קטנות בכ״י ברסלאו, לסמן שהינו תוספת שאינה מרשב״ם.
a{1In [the talmudic chapter,] ’Elu Ṭerefot, in the gemara [concerning the Mishnah that begins with the words,] ’aḥuzat ha-dam,⁠2 it is written:
The Avvim actually originated in Teman.⁠3 So why are they called Avvim? Because they changed (עיוו) their location. Another explanation: because they desired (איוו) many gods. ([The word עוים could be related to the word איוו] since the letters ’aleph and ‘ayin are interchangeable.) Another explanation: because anyone who saw them was affected with עוית (which is the name of an illness).
The explanation given in Bereshit Rabba (26:7) is:
They are called Avvim since they brought destruction to the world and they were destroyed from the world and they caused the world to be destroyed, as it is written (Ezek 21:32) “Destruction, destruction, destruction (עוה עוה עוה) I will make it.” Rabbi Eleazar b. Simeon says: [They are called Avvim] because they were as knowledgeable about soil as a snake, for in the Galilee a snake (חיויא) is called an עיויא.‎⁠4}
כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם THE CAPHTORITES WHO CAME FROM CAPHTOR WIPED THEM OUT AND SETTLED IN THEIR PLACE: [Accordingly,] you [Israelites] should also be confident that God will grant to you the inheritance that He promised to your forefathers.⁠5
1. Rosin reports that the text that follows appeared, written in smaller letters in the manuscript, right after the commentary on vs. 20. It is really a comment or a series of comments on the word עוים in vs. 23, a word on which Rashbam does not comment. The comments are very midrashic in nature. To me it is not clear that the same copyist who wrote the interpolated comments found above in this Appendix is also the author of this interpolation.
2. As Rosin notes, the citation is not phrased very accurately, but it is clear that the commentator is referring to Hul. 60b.
3. The word תימן here refers to the Edomite city mentioned in Amos 1:12, and does not mean Yemen, as it does in later Hebrew.
4. As Rosin correctly notes, these comments seemingly have no direct connection to Rashbam’s commentary and are of an entirely different genre. They are, however, somewhat related to R. Joseph Bekhor Shor’s comment here, and, indirectly, to Rashbam’s.
R. Joseph Bekhor Shor, like our commentator, says that there is an ’aleph/‘ayin interchange here. But R. Joseph Bekhor Shor concludes that the Avvites are the Hivvites (עוי\חוי; so also Nahmanides ad vs. 23). Rashbam presumably would not accept that identification, since according to Rashbam’s Talmud commentary, the Hivvites are the Rephaim, the inhabitants of Og’s kingdom. (See Rashbam ad BB 56a, s.v. חייב. Rosin, in his edition of Rashbam’s Torah commentary, reprints ad Deuteronomy 34:4 Rashbam’s BB 56a comment. See note 1 on page 199 above.) So it is possible that this (Northern French?) copyist, loyal to Rashbam, might wish to provide explanations that contradict R. Joseph Bekhor Shor’s identification of Avvites with Hivvites.
5. Rashbam is making a slightly different point than the one that he made in his commentaries to vss. 5, 19 and 20. The Caphtorites of this verse (as opposed to the Ammonites and the Moabites of the earlier verses) are not descendants of Abraham. (In fact, according to Genesis 10:14, they are Hamites, not Semites.) Until now Rashbam argued that the fact that God intervened for descendants of Abraham’s nephew means that He will surely intervene for the sake of Abraham’s direct descendants. Here he cannot say that. He seems to be arguing that the Israelites should be confident of the success of their campaign because they have now heard about yet another case, the case of the Caphtorites, of “an autochthonous population expelled by immigrants” (Weinfeld: Anchor, p. 164).
Rashbam’s comment is opposed to that of Rashi. Following Hul. 60b, Rashi writes that our verse is explaining why it is permissible for the Israelites to conquer the specific district of Philistia (not why Israel should be confident that they will succeed in conquering the entire land of Canaan). Rashi’s explanation goes as follows: Had the Avvites remained in that territory, it would have been forbidden to capture the land, for Abraham (in Genesis 21:22-24) had made a covenant with Abimelech, the Philistine king, not to harm his descendants. The Avvites were accordingly off limits to the Israelites. That is why the Torah teaches us here that the Avvites had now been vanquished by the Caphtorites, and the Caphtorites were fair game for an Israelite attack.
Nahmanides explains almost precisely the opposite way. The Israelites are supposed to capture the land of the Canaanite peoples. The Caphtorites are not Canaanite. They should then be off limit to the Israelites. Accordingly the text teaches us that the place where the Caphtorites now live was once Avvite territory. Avvites are part of the Canaanite clan (according to Nahmanides) and hence that territory is fair game for the Israelites to attack.
For Rashbam, however, the antiquarian comment here (“what is now Caphtorite territory was once Avvite”) is not meant to explain why the Israelites are allowed to capture a particular area. Its purpose is hortatory – to make the Israelites more confident that their war efforts would be successful and that they would dislodge native populations. In that sense Rashbam explains this verse the same way that he has explained verses 5, 19 and 20. See also note 52.
a. The interpretation enclosed in braces is an interpolation of an early copyist.
וטעם עד עזה – כי היתה היא לפלשתים. וכבר היתה בין אבימלך ובין אברהם ברית: אם תשקור לי ולניני ולנכדי (בראשית כ״א:כ״ג), והכתוב סיפר כי העוים לקחו עזה.
[AS FAR AS GAZA.] Scripture reads as far as Gaza because Gaza belonged to the Philistines and there already was a covenant between Abraham and Abimelech, namely, that thou wilt not deal falsely with me, nor with my son, nor with my son's son (Gen. 21:23).⁠1 Scripture relates that the Avvim took Gaza.⁠2
1. Hence Israel would not be permitted to take Gaza.
2. From the original inhabitants. It was with the Avvim (a Philistine tribe) that Abraham made the treaty recorded in Gen. 21:23. However, the Kaftorim (a different Philistine tribe) displaced the Avvim. The treaty which Abraham made did not apply to this tribe. See Rashi. Israel was henceforth permitted to take Gaza.
והעוים היושבים בחצרים – ועתה מתחיל לפרש היכןא היא ארץ החוי, שהיו ישראל סבורים שהיא הר שעיר. ואומר העוים, כמו החוים, שאותיות הגרון מתחלפות, כי גם בתלמוד קורא רבי לר׳ חייא – עייא (בבלי מועד קטן ט״ז:), כדאמרינן בנדרים (בבלי נדרים מ״א.) גבי ההוא דאגמריה לר׳ חייא שבעה אפי, דהוה אמר רבי: זה עשה עייא ועייאב עשה אותי. והכי קאמר קרא: והחוים – אם תרצו לידע היכן הם יושבים – בחצרים, גבורים היו ולא היו חוששים בערי חומות, אלא יושבים בחצירות בלא חומה.
עד עזה – היה גבולם.
כפתורים השמידום – והנה מחזיקים כפתורים בשלכם, ומידם כבשום. וארץ רפאים היא ממלכת עוג, דכתיב ביה לקמן: ההואג יקרא ארץ רפאים (דברים ג׳:י״ג), זהו ודאי ארץ רפאים, ועוג נשאר מיתר הרפאים (דברים ג׳:י״א).
א. בכ״י מינכן 52 נוספה כאן מלת: ארץ.
ב. בדפוס וילנא: ״חייא וחייא״.
ג. בכ״י מינכן 52: ההיא.
והעוים היושבים בחצרים – AND THE AVVIM WHO LIVED IN OPEN VILLAGES – And now it begins to detail where was the land of the Hivvites, for Israel had thought that it was Mount Seir. And it says the Avvim, [which is] like the Hivvites, for guttural letters can be switched, because also in the Talmud R. Chiyyah was called – Iyyah [with the "ח" and "ע" being interchanged] (Bavli Moed Katan 16b:2), as they say in Nedarim (Bavli Nedarim 41a:5), regarding the one who taught R. Chiyyah seven aspects [of the law]: "that Rebbi said: this one made Iyyah, and Iyyah made me.⁠" And this is what the verse said: And the Hivvites – if you want to know where they dwell – in open villages. They were strong and not anxious in walled cities, but rather dwelled in open villages without walls.
עד עזה – UNTIL GAZA – was their border.
כפתורים השמידום – CAPHTORIM DESTROYED THEM – And behold the Caphtorim are holding what is yours, and from their hand they conquered them. And the land of Rephaim is the kingdom of Og, about which it is written later “which is called the land of Rephaim” (Devarim 3:13), this is certainly the land of Rephaim, and "Og remained of the remnant of the Rephaim" (Devarim 3:11).
והעוים היושבים בחצרים – עתה מפרש היכן הוא ארץ החוי כי ישראל היו חושבים שהוא הר שעיר והנה העוים הוא כמו החוים כי אותיות הנרון מתחלפים, וכן בנדרים קורא לר׳ חייא עייא.
היושבים בחצרים – אם תרצה לידע היכן הם יושבים, הלא המה יושבים בחצרים מתוך גבורתם ולא חשים לערי חומה.
והעוים היושבים בחצרים עד עזה – יאמר כי העוים היושבים בערי החצרים, אשר אין להם חומה סביב,⁠1 עד עזה – שהוא גבול הכנעני, כמו שנאמר: ויהי גבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה (בראשית י׳:י״ט), הכפתורים שיצאו מכפתור השמידום והם יושבים תחתם. והנה הכפתורים שהם מבני מצרים (בראשית י׳:י״ג-י״ד), ואינם ממתנת אברהם, ארצם היא של ישראל מפני שהכפתורים לכדו אותה מבני כנען. והכתוב שאמר בארץ פלשתים: כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל (בראשית כ״ו:ג׳) – מן הטעם הזה היה, כי הארץ ההיא היתה מתחלה לבני כנען, ומפני זה הורישו ישראל בימי יהושע חמשת סרני פלשתים, העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים (יהושע י״ג:ג׳), שהיו כלם יושבי גבול הכנעני בעזה ובאשקלון ובאשדוד ועקרון, ועל שם מקומם הם נקראים, כי השמידו העוים, שהיו מבני כנען היושבים בגבול הכנעני מצידון באכה גררה2 עד עזה, וישבו תחתם. וצידון גם הוא לפלשתים, כמו שכתוב: וגם מה אתם לי צור וצידון וכל גלילות פלשת (יואל ד׳:ד׳).
ועל דעתי: העוים הם החוים, כי המנהג בכתוב שיחליפו השמות, כאשר אמרנו (רמב״ן דברים ב׳:י׳), בהיותם מורים על ענין אחד, והנחש יעות עצמו בדרך. ובבראשית רבה (בראשית רבה כ״ו:ז׳): אמר ר׳ אלעזר ברבי שמעון שהיו בקיאין בעפרות כנחש, בגלילא צווחין לחויא עויא. [ונהגו בו חכמים לקרותו עכנה, ולקרותו חכינא. ואמרו (רות רבה ה׳:ו׳): ויעתר לו וישמע תחנתו (דברי הימים ב ל״ג:י״ג) – ואמר רבי לוי: בערביאא צווחין לחתירה עתירא.]⁠ב ואמרו (איכה רבה ב׳:ב׳): איכה יעיב באפו י״י (איכה ב׳:א׳) – אמר רבי חמא בר׳ חנינא איך חייב י״י ברוגזיה, אית אתרא דצווחין לחייבא עיבא. [חוקים עוקים.]⁠ג ומורגל הוא בלשון, ומה עייא אומר בדבר זה על רבי חייא. [וכן נהגו רבותינו לומר: הסח הדעת, והוא בלשון אחר: היסע הדעת, ובירושלמי לעולם: היסע, ובמשנה: והסיע את לבו מלאכול.⁠ד]⁠ה וכן אמרו מפרשים בעושו ובאו כל הגוים (יואל ד׳:י״א), שהוא כמו חושו. [ובמכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות י״ב:י״ג): ר׳ יאשיה אומר: אל תיקרי ופסחתי אלא ופסעתי, שהמקום מדלג על בתי בני ישראל וכו׳, עשאו מלשון פסיעות בחילוף חי״ת בעי״ן.]⁠ו
ועתה השלים להודיענו כל ארץ החוי שאבדה מהם, כי ממנה לעשו והיא אסורה לנו, וממנה לכפתורים ונקח אותה מהם.
ובבראשית רבה (בראשית רבה כ״ו:ז׳) מצאתי: כי העוים הם רפאים, אמרו בפסוק: הנפילים היו בארץ (בראשית ו׳:ד׳) – רפאים הם עוים, רפאים שכל מי שרואה אותם לבו רפה כשעוה, עוים שהיו בקיאים בעפרות כנחש וכו׳. ועוד אמרו שם (בראשית רבה מ״ד:כ״ג): במתנתו של אברהם, רבי דוסתאי בשם רבי שמואל: לפי שאינו מזכיר כאן חוי, לפיכך הוא מביא רפאים תחתיהם. וכאשר עיינתי בזה מצאתי כי הדבר אמת ויציב ונכון וקיים, כי הששהז גויים שירשו ישראל שהזכירם משה רבינו להם, כמו שאמר: ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גוים גדוליםח ועצומים (דברים ז׳:א׳), והששה מאלו נזכרים במתנתו של אברהם, והחוי לא נזכר שם, ועל כל פנים הוא הרפאים או מן קיני קניזי וקדמוני. ורבותינו (בראשית רבה מ״ד:כ״ג) כולם אומרים כי קיני קניזי וקדמוני לא נחלום ישראל, ועתיד להנחילם להם, ובהם נאמר: ואם ירחיב י״י אלהיך את גבולך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך (דברים י״ט:ח׳). וכן לא הוזכר בשום מקום שנחלום בימי יהושע. אם כן, הרפאים שנתן לאברהם הוא החוי שהוא הבן הששי לכנען (בראשית י׳:י״ז), ואביו קרא לו חוי ובימי אברהם כנו לו רפאים.
ועל דעתי: הוא שם מכונה מן החוי, על שם: חור פתן ומאורת צפעוני (ישעיהו י״א:ח׳), כי הטמונים בעפר יקרא הלשון רפאים, כמו: הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם (איוב כ״ו:ה׳), וארץ רפאים תפיל (ישעיהו כ״ו:י״ט). והנה בני החוי הזה רבו למעלה, וכאשר נפוצו משפחות הכנעני (בראשית י׳:י״ח) נחלה המשפחה הזאת ארצות גדולות, ומהם שתקרא ארץ רפאים, ומהם חורים, ומהם עוים, ובכללם כולם חוי, וכולם רפאים, כאשר בעמינו אפרים יהודה וישראל, ובכללם כולם ישראל. והשמות האלה כולם מתֺארים מן החוי, כי כאשר היה שמו חוי כנו לו מן חויא רפאים, שהנחש שוכן בחורי עפר, וחורי ועויט על שם הנחש כמו כן, כאשר פרשתי (רמב״ן דברים ב׳:י׳). והקב״ה נתן לאברהם הרפאים בכללם, ומשה יזכיר לישראל החוי השם הראשון שקרא לו אביו, כי ארץ רפאים בימי משה כבר נתחלקה, וממנה אסורה לישראל. והנה הכתוב בא להזכיר בכאן ענין כל ארץ החוי, שהם הרפאים, וכל הנעשה ממנה: אמר תחלה כי האימים גם הם מן הרפאים וירש אותם מואב, וחזר ואמר כי החורי אשר הם גם כן מן רפאים ירש אותם עשו, וחזר עוד ואמר כי ארץ בני עמון אף היא ארץ רפאים ואסר כל זה לישראל, ועוד סיפר כי גם כפתורים היוצאים מכפתור לקחו מארצם, והיא מותרת לישראל. והזכיר יהושע ארץ הפרזי והרפאים (יהושע י״ז:ט״ו).
אבל רבינו שלמה כתב: עוים מפלשתיםי הם, שעמהם הם נחשבים בספר יהושע: העזתי והאשדודי והאשקלונייא הגתי והעקרוני והעוים (יהושע י״ג:ג׳), ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך לא יכלו ישראל ללכת בארצם ולהוציאם מארצם, הבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם, ועכשיו אתם מותרים לקחת מידם.
ולא נתכוונו אצלי דברים הללו כי הכתוב לא ימנה העוים מפלשתים, אבל ימנה חמשת סרני פלשתים ויזכירם, ואחרי כן יזכיר העוים כעם אחר, יאמר כי מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה הכל תחשב מארץ כנען חמשת סרני פלשתים (יהושע י״ג:ג׳) אשר ימנה וגם העוים שהם גוי אחר. ולדברי הרב הנה הותרו העוים שירשו אותם כפתורים ושאר סרני פלשתים מי התירם, ולמה יכבשו את כולם, כי יהושע הוא המכבש הפלשתים והעוים. ועוד, למה תהיה ארץ פלשתים לאברהם כלל, ולמה הוצרך אבימלך לבריתו בזה, ופלשתים מבני מצרים היהיב וכן הכפתורים, ואינם מעשר עממין. אבל הדבר בהפך, כי הכפתורים והפלשתים השמידו מן הכנעני,⁠יג כי אבימלך מלך גרר היה, והעזתי יושב בעזה וצידון עיר פלשתים, ואלה מגבול הכנעני הם, שנאמר: ויהי גבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה (בראשית י׳:י״ט).
והנראה בעיני כי פלשתים וכפתורים יחשבו עם אחד, וכן אמר הכתוב: כי שודד י״י את פלשתים שארית אי כפתור (ירמיהו מ״ז:ד׳), וזה טעם: כפתורים היוצאים מכפתור – כי יצאו מארץ כפתור עם מעט לגור באשר ימצאו,⁠3 והשמידו את העוים היושבים עד עזה, שהם מזרע כנען, וישבו תחתם בעזה ואשקלון ואשדוד וגת ועקרון והכל מגבולות כנען, וחלקו אותה לחמשת סרניהם. ושם הגלילות ההם פלשת, ונקראו גם הם פלשתים, ונשאר לעוים יתר ארצם כאשר הזכיר יהושע. וזהו שאמר: פלשתים שארית אי כפתור (ירמיהו מ״ז:ד׳), כי פלשתים שארית אי כפתור הם. וזה טעם: אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתורים (בראשית י׳:י״ד) כמו שפרשתי שם (רמב״ן בראשית י׳:י״ד).
ומה שאמר הכתוב: הלא אנכי העליתי את ישראל ממצריםיד ופלשתיםטו מכפתור וארם מקיר (עמוס ט׳:ז׳) – יספר מלחמות י״י, כי הוא אשר העלה את ישראל מארץ מצרים באותות ובמופתים ובמלחמה, והעלה פלשתים מכפתור ארצם, כי הוציאם משם לתת להם בנס גדול את העוים והשמידום וישבו תחתם, ועזבו כפתור לאחיהם. או שהיה הענין כאשר הזכרתי, כי העוים בני כנען יושבי הארץ בראשונה היה שמם פלשתים, כי שם הארץ פלשת, והכפתורים היוצאים מכפתור, כאשר השמידום, הגלו מהם לכפתור ארצם אשר היא מכלל ארץ מצרים ליד אחיהם, והשם גאלם משם וחזרו למקומם, לא ידענו באי זה דור מן הדורות. והנה פלשתים יושבי ארץ כנען הם, ולכך אמר הכתוב: דבר י״י עליכם כנען ארץ פלשתים והאבדתיך מאין יושב (צפניה ב׳:ה׳). וכן ישראל לא הורישו פלשתים עד שעבר זמן השבועה שמתו שלשה דורות של פלשתים באותה הארץ של אבימלך. וכן אמרו במדרש (מכילתא דרבי ישמעאל שמות י״ג:י״ז) כי קרוב הוא – קרובה השבועה שנשבע אברהם לאבימלך ועדיין נכדו קיים.
זהו הראוי והנכון בענין הזה, אבל בגמרא בפרק ואלו טרפות (בבלי חולין ס׳:) אמרו כדברי רבינו שלמה במחלוקת, ורב אמר התם עוים מתימן באו, ותניא כותיה: ותימן זרע אדום, כדכתיב: לאדום כה אמר י״י אבדה חכמה מתימןטז (ירמיהו מ״ט:ז׳), וזה איפשר הוא, ויאמר הכתוב כי העוים שהם מבני עשו קצת ארצם טהרה ביד הכפתורים, כעמון ומואב שטיהרו בסיחון. ומה שכתבתי הוא הטוב והישר.
1. השוו ללשון הפסוק בויקרא כ״ה:ל״א.
2. השוו ללשון הפסוק בבראשית י׳:י״ט.
3. השוו ללשון הפסוק בשופטים י״ז:ח׳.
א. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בערבוביא״.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ג. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ד. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן במשנה. בכ״י פרמא 3255: ״לאכול״.
ה. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ו. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ז. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, פריס 223, לונדון 5703, ברלין 584, המבורג 51, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים: ״השבעה״.
ח. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בפסוק ובדפוסים מאוחרים: ״רבים״.
ט. כן בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137: ״וחוי״.
י. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73. בכ״י פרמא 3255: ״מן פלשתים״.
יא. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בפסוק: ״האשקלוני״.
יב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בדפוס ליסבון: ״היו״.
יג. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון: ״הכנענים״.
יד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״אנכי העליתי אתכם מארץ מצרים״. בפסוק: ״הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים״.
טו. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו, וכן תוקן בכ״י מינכן 137: ״ופלשתיים״.
טז. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״כה אמר י״י אבדה עצה מתימן״. בפסוק: ״כה אמר י״י צבאות האין עוד חכמה בתימן אבדה עצה״.
AND THE AVIM THAT DWELT IN VILLAGES. Scripture is stating of the Avim that dwelt in villages — without a wall around them1 as far as Gaza which was the Canaanite border, as it is said, And the border of the Canaanite was from Zidon, as thou goest toward Gerar, unto Gaza2the Caphtorim that came forth out of Caphtor destroyed them and they dwelt in their stead. Now the Caphtorim were descendants of Mitzraim3 and their land was not part of the gift given to Abraham; nevertheless their land was possessed by Israel because the Caphtorim had conquered it from the children of Canaan. The verse stating with reference to the land of the Philistines, for unto thee [Isaac], and unto thy seed, I will give all these lands4 was said for this reason: that the land [of the Philistines] originally belonged to the children of Canaan. Therefore, in the days of Joshua Israel drove out the five lords of the Philistines: the Gazite, the Ashdodite, the Ashkelonite, the Gittite, and the Ekronite; also the Avim,⁠5 for they all dwelled within the Canaanite border — in Gaza, Ashkelon, Ashdod, and in Ekron. They [the lords] were called by the name of their place [i.e., the Gazite, the Ashdodite etc. because, although they were foreigners, after their conquest of these five Canaanite towns, they adopted their names], for they destroyed the Avim who were of the children of Canaan6 who dwelled within the border of the Canaanite from Zidon, as thou goest toward Gerar, unto Gaza,⁠7 and they abode in their stead. Zidon also belonged to the Philistines, as it is written, And also what are ye to Me, O Tyre, and Zidon, and all the regions of Philistia?⁠8
In my opinion the Avim are identical with the Hivites [who were of the children of Canaan],⁠9 for such is the customary way of Scripture to alter names, as we have said, so long as they indicate the same meaning, and "the serpent"10 ye'aveit (curves) itself.⁠11 And in Bereshith Rabbah [we find the following text]:⁠12 "Said Rabbi Eleazar the son of Rabbi Shimon: They were as expert in [tasting] earth [to determine which crops it is capable of producing] as the serpent [whose only food is the earth]. In the Galilee they call chivya (a serpent) ivya.⁠" The Sages used to call it achna,⁠13 and also chachina.⁠14 The Rabbis have interpreted:⁠15 "'Vayei'ather' (and He was entreated) of him, and heard his supplication.⁠16 Said Rabbi Levi: In Arabia they call chatirah (an opening) atirah" [and the meaning of the verse is thus: "and the Eternal made 'an opening' for his prayer to be accepted"].⁠17 The Rabbis have also said:⁠18 "How hath the Eternal 'ya'iv'19 the daughter of Zion in His anger!20 Rabbi Chama the son of Rabbi Chanina explained it as follows: how has the Eternal chiyeiv (assigned guilt) in His anger! There are places where they call chiva (guilt) iva.⁠" Chavkim (rungs) are called avkim.⁠21 Such [interchangeability of the letters a'yin and cheth] is common in the language. Of Rabbi "Chiya" [the Rabbis say],⁠22 "And what does 'Iya' say of this matter?⁠" Our Rabbis were also accustomed to speak of heisei'ach hada'ath (distractedness or absent-mindedness) instead of hisa hada'ath [changing the a'yin of hisa to cheth of heisei'ach]. In the Jerusalem Talmud, they always [use the term] hisiya [to signify "distractedness"].⁠23 And in the Mishnah we also find:⁠24 "[If someone was clean] v'heisia (and had given up the thought of) eating.⁠" Commentators have also said of the verse 'ushu' and come all ye nations25 that it is like chushu (hasten ye). And in the Mechilta we find:⁠26 "Ufasachti,⁠27 Rabbi Yashiya says: Do not read ufasachti (and I will protect), but read ufusati (and I will step over), meaning that G-d, blessed be He, will 'pass over' the houses of the children of Israel.⁠" He [Rabbi Yashiya] made ufasachti refer to the word p'sioth (steps) by interchanging the cheth with an a'yin.
Scripture now finished informing us about the entire land of the Hivites that was lost [to them]. Part of it was taken by [the children of] Esau28 and that is forbidden to us, and part of it was taken by the Caphtorim and we may take it from them.
And in Bereshith Rabbah29 I have found that the Avim are identical with Rephaim [and not with the Hivites as we have stated hitherto]. Thus the Rabbis comment on the verse, The Nephilim were in the earth:30 "The Rephaim are the Avim. They were called Rephaim [of the root raphoh — weak] because the heart of anyone who beheld them became weak as wax. They were called Avim [of the term ivya — serpent] because they were as expert as a serpent [whose food is the earth] in [tasting] earth [to determine which crops it is capable of producing].⁠" The Rabbis further said there with reference to G-d's gift to Abraham:⁠31 "Rabbi Dostoie in the name of Rabbi Shmuel said: Because He does not mention here [among the lands of the ten nations given to Abraham] the Hivite, therefore, He introduced the Rephaim in their place.⁠" Now when I pondered this text, I found the matter to be true and authentic, correct and affirmed. For Moses our teacher mentioned to them the seven nations [whose lands] Israel inherited, as he said, and He shalt cast out many nations before thee, the Hittite, and the Girgashite, and the Amorite, and the Canaanite, and the Perizzite, and the Hivite, and the Jebusite, seven nations greater and mightier than thou.⁠32 Now six of these are mentioned in the gift given to Abraham,⁠33 but the Hivite is not mentioned there! Then he [the Hivite] must in any case be either the Rephaim34 or of the Kenite, Kenizzite, and Kadmonite35 [all of whom are mentioned in the gift to Abraham]. All our Rabbis say36 that Israel did not inherit [the lands of] the Kenite, Kenizzite and Kadmonite, but that He will make them inherit [those lands] in the future, and about them it is said, And when the Eternal thy G-d enlarge thy boundary, as He hath sworn unto thy fathers, and give thee all the land which He promised to give unto thy fathers.⁠37 And so also it is not mentioned anywhere that they inherited them in the days of Joshua. If so, the Rephaim given by Him to Abraham must be the Hivite, who was the sixth son of Canaan,⁠38 and who was called Hivi by his father; while in the days of Abraham they surnamed him Rephaim. In my opinion the name Rephaim is derived from that of the Chivi [Hivite — which as explained above denotes "a serpent"], related to the expression on the lair of the asp and on the viper's den,⁠39 for things that are hidden in the earth [like the serpent], the [Hebrew] language calls 'rephaim', for example: 'ha'rephaim' (the dead) tremble beneath the waters and the inhabitants thereof;40 and the earth shall bring to life 'rephaim' (the dead).⁠41
Now the children of this Hivite were very numerous and, when the families of the Canaanite spread abroad,⁠42 this family took possession of large territories, some of them called "the land of Rephaim;⁠" others, ["the land of] Horites;⁠" and some, ["the land of] Avim;⁠" and generally they were all Hivites, and they were all Rephaim, just as, among our people [there are] Ephraim, Judah, Israel — but generally speaking, all are [called] Israel. Now, these names [Rephaim, Horites, Avim] are all descriptives derived from the name Chivi [Hivite — which denotes "a serpent"] since his name was Chivi they surnamed him Rephaim from chivya (a serpent) because the serpent dwells in the holes of the earth [and things that lie hidden in the earth are called "Rephaim,⁠" as explained above]. They were likewise called "the Horite" and "the Avim" because of their association with the term serpent, as I have explained above.⁠43 Now the Holy One, blessed be He, gave to Abraham [the land of] the Rephaim in general,⁠44 and Moses mentioned to Israel "the Hivite"45 which was the first name by which his father [Canaan] called him,⁠46 for the land of Rephaim was already divided in the days of Moses and parts of it [i.e., that belonging to Moab, Ammon, and the children of Esau] were forbidden to Israel. Thus Scripture comes here to mention the subject of the entire land of the Hivites, who are Rephaim, and all that was done with it. First it states47 that the Emim were also of the Rephaim and the Moabites succeeded them. Then it states48 that the children of Esau succeeded the Horites, who were also of the Rephaim. And then it repeats49 that the land of Ammon was also the land of Rephaim, and all this was forbidden to Israel. He also narrated50 that the Caphtorim who came from Caphtor took part of their land [i.e., of the Avim who are also Rephaim] and that [on account of the Caphtorim's prior conquest] it was permissible for Israel. Thus Joshua mentioned [to the children of Joseph] the land of the Perizzites and of the Rephaim51 [wherein they were to settle].
However, Rashi wrote:⁠52 "The Avim were of the Philistine people,⁠53 for they are enumerated together with them in the Book of Joshua: [the five lords of the Philistines:] the Gazite, and the Ashdodite, the Ashkelonite, the Gittite, and the Ekronite, also the Avim.⁠54 But, because of the oath that Abraham had sworn to Abimelech,⁠55 Israel could not go into their land to remove them from their territory. Therefore, I brought upon them the Caphtorim and they destroyed them [i.e., the Avim who were Philistines] and they dwelled in their stead; now you are permitted to take it from them [i.e., the Caphtorim].⁠" But the intent of Rashi's words are not clear to me. For Scripture [in the verse from Joshua quoted above]⁠56 does not enumerate the Avim among the Philistines; instead it refers to the five lords of the Philistines57 and lists them — and then mentions the Avim as a separate people. The verse states that from the Shihor, which is before Egypt, even unto the border of Ekron northward58 — all this is accounted the land of Canaan; [the lands of] the five lords of the Philistines that it lists, with the Avim who are another people. But according to the Rabbi [Rashi] the land of the Avim became permissible to Israel because the Caphtorim had taken it from them, but who made permissible [the lands of] the other lords of the Philistines?⁠59 And why did the Israelites conquer all of them, for Joshua was the one who suppressed the Philistines and the Avim! Moreover, [according to Rashi] why should the land of the Philistines belong to Abraham altogether and why did Abimelech find it necessary to make his covenant [with Abraham]⁠60 in this matter, when the Philistines are of the children of Mitzraim,⁠61 and so were the Caphtorim,⁠62 and they were not of the ten nations [given to Abraham]?⁠63 But the [fact of the] matter is the opposite! For the Caphtorim and the Philistines [children of Mitzraim] destroyed the Canaanites, as indicated by the fact that Abimelech [a Philistine, not a Canaanite] was the king of Gerar, [indicating that the Canaanites had been driven out],⁠64 and the Gazite dwelled in Gaza, and Zidon was a Philistine city. All these were part of the Canaanite territories, as it is said, And the border of the Canaanite was from Zidon, as thou goest toward Gerar, unto Gaza.⁠65
Now it appears to me that the Philistines and Caphtorim [children of Mitzraim] were considered one people, and so Scripture states, For the Eternal will spoil the Philistines, the remnant of the isle of Caphtor.⁠66 And this is the sense of the expression [in the verse before us], the Caphtorim that came forth out of Caphtor. It was out of Caphtor that a small [band of] people came forth to sojourn where they could find a place.⁠67 They destroyed the Avim who were of the seed of Canaan that dwelled as far as Gaza, and the Caphtorim dwelled in their stead in Gaza, Ashkelon, Ashdod, Gath, and Ekron — all these places being within the borders of the land of Canaan and they divided it among their five lords. The name of these districts was Philistia and they were called Philistines. The Avim were left with the remainder of their land as Joshua mentioned.⁠68 It is this which is meant by the verse the Philistines, the remnant of the isle of Caphtor,⁠69 for the Caphtorim were Philistines. This is also the meaning of the expression, whence went forth the Philistines and the Caphtorim,⁠70 as I have explained there.⁠71 As to what Scripture states, Have I not brought up Israel out of Egypt, and the Philistines from Caphtor, and Aram from Kir?72 — [which would seem to indicate that the Philistines were a separate nation that was redeemed from Caphtor just as Israel was a separate nation that was redeemed from Egypt — thus contradicting Ramban's thesis that the Philistines and the Caphtorim were one nation — the explanation is as follows:] The verse there is speaking of the wars of the Eternal. It was He Who brought up Israel from the land of Egypt by signs, and by wonders, and by war,⁠73 and He brought up the Philistines from Caphtor, their land, because He brought them forth from there, to deliver unto them the Avim through a great miracle and they destroyed them, and dwelt in their stead [as stated in (23) before us] and they left the land of Caphtor to their brothers.⁠74 Or the matter may have been as I have mentioned, that the Avim, the children of Canaan who first dwelled in the land, were known as Philistines because the name of the land was Philistia. When the Caphtorim that came forth out of Caphtor subdued them, they exiled some of them to their land Caphtor which was part of the land of Egypt, settling them among their brothers [the Caphtorim]. G-d redeemed them [i.e., the Avim who were known as Philistines] from there and they returned to their original place [in the land of Canaan]. We know not in which generation this happened. Thus the Philistines were inhabitants of the land of Canaan, and, therefore, Scripture states, The word of the Eternal is against you, O Canaan, the land of the Philistines; I will even destroy thee, that there shall be no inhabitant.⁠75 And so Israel did not drive out the Philistines until the time of the oath had expired, when three generations76 of Philistines in that land of Abimelech had died. And so the Rabbis have said in the Midrash:⁠77 "For that was 'near,'78 [meaning] the oath which Abraham had sworn to Abimelech was yet 'near' [i.e., was still in effect, because] his grandson was still living" [and therefore G-d did not lead the people through Philistia after the exodus from Egypt]. This is a fitting and correct interpretation of this subject.
However, in the Gemara [of Tractate Chullin] in the Chapter V'eilu Treifoth79 the Rabbis have cited an opinion in a dispute agreeing with the words of Rashi [that the Avim were Philistines]. Rav80 said there that the Avim came from Teman, and we learned a Beraitha81 that concurs with him. Teman is of the seed of Edom, as it is written, Of Edom, thus said the Eternal of hosts: Is wisdom no more in Teman?82 This is possible, and, [if so] Scripture is stating of the Avim, who are of the children of Esau, [that] part of their land was made permissible [to Israel] through the Caphtorim [who took it from the Avim], just as [parts of the lands of] Ammon and Moab were made permissible by Sihon [conquering them]. And what I have written is good and upright.
1. Leviticus 25:31.
2. Genesis 10:19.
3. Ibid., Verses 13-14.
4. Ibid., 26:3.
5. Joshua 13:3.
6. Ramban will later explain that the Avim are identical with the Hivites, and of the Hivites it is clearly written that they were of the children of Canaan (Genesis 10:17).
7. Genesis 10:19.
8. Joel 4:4.
9. Genesis 10:15-17.
10. Indicated by the name Chivim (the Hivites), which is of the term chivah — a snake.
11. This suggests the name Avim. Thus the Chivim are identical with the Avim, as both names suggest the snake and its characteristic of crawling crookedly.
12. Bereshith Rabbah 26:17.
13. Berachoth 19.
14. So found in Aruch Hashalem, under the term chachan that such was the reading in the Talmud. Thus it is clear that the letters a'yin and cheth are interchangeable, which explains why the name "Avim" is identical with "Chivim.⁠"
15. Vayikra Rabbah 30:3.
16. II Chronicles 33:13.
17. The text refers to Menasheh, king of Judah, who for a long time worshipped the idols. When the Assyrians came and carried him off to Babylon and placed him in an oven heated from below, Menasheh began calling upon idol after idol to rescue him. When no help came he turned his supplication to G-d. The attribute of mercy prevented Menasheh's repentance from being accepted because he had lived so wicked a life, but the Holy One, blessed be He, "made an opening" in the Throne of His Glory "and received his prayer" (Sanhedrin 103a). The verse concludes, He brought him back to Jerusalem into his kingdom. Ramban uses this text to prove that the letter a'yin [in the word vayei'ather — "and He was entreated"] interchanges with the cheth [vayeichather — and He made "an opening"]. This is an additional support to Ramban's thesis that the Avim are identical with the Chivim — the Hivites. Ramban will go on to cite several further examples of the interchangeability of the letters a'yin and cheth. — In conclusion it should be noted that the episode with Menasheh, king of Judah, illustrates the efficacy of repentance under all circumstances, for even when all the "gates" were closed to his supplication, Menasheh's prayers were yet accepted through a special "opening" in the "Throne of the Almighty.⁠"
18. Eichah Rabbathi 2:2.
19. This is generally explained as being of the word av (a cloud): How hath the Eternal 'covered with a cloud' … The Midrash will explain it as though it were written with a cheth, as Ramban continues.
20. Lamentations 2:2.
21. Vayikra Rabbah, 9:1: "The prince of the kingdom of Babylon ascended seventy avkim (rungs).⁠" See also Vol. I, p. 350.
22. In this exact form I have not found the source for the statement. However, in Moed Katan 16b, and in Kerithoth 8a we do find Rabbi Chiya being referred to as "Iya.⁠"
23. See my Hebrew commentary p. 354, Note 2, for a number of such references.
24. Tahoroth 7:8.
25. Joel 4:11. The commentators referred to, are Menachem ben Saruk and Rashi.
26. Mechilta, Pis'cha 7.
27. Exodus 12:3.
28. (22).
29. Bereshith Rabbah 26:16.
30. Genesis 6:4.
31. Bereshith Rabbah 44:27.
32. Further, 7:1.
33. Genesis 15:20-21.
34. Genesis 15:20.
35. Ibid., (19).
36. Bereshith Rabbah 44:27.
37. Further, 19:8.
38. Genesis 10:15-17.
39. Isaiah 11:8.
40. Job 26:5.
41. Isaiah 26:19.
42. Genesis 10:18.
43. Ramban refers to his explanation above that the letters cheth and a'yin interchange. Now since chivya is a snake, the word "Avim" likewise denotes the same. Ramban did not explain the name Chorim (Horites) above; but it is obvious that his intent is that the name is derived from the word chur (a hole), since the serpent dwells in a lair in the ground.
44. Genesis 15:20.
45. Further, 7:1.
46. Genesis 10:15-17.
47. Above, Verses 10-11.
48. (12).
49. Verses 20-21.
50. (23).
51. Joshua 17:15.
52. On (23) before us.
53. The Philistines were descendants of Mitzraim (Genesis 10:14). Thus, while according to Ramban, as explained above, the Avim who are identical with the Hivites and Rephaim were descendants of Canaan whose land was permissible to Israel, Rashi holds the Avim to have been part of the Philistines who were descendants of Mitzraim. Now, both Mitzraim and Canaan were sons of Ham (ibid., (6)). But only the land of the children of Canaan was given to Abraham. How Rashi's opinion affects the subject under consideration will be made clear in the text which follows.
54. Joshua 13:3.
55. Ibid., 21:24.
56. Joshua 13:3.
57. Joshua 13:3.
58. Joshua 13:3.
59. But according to Ramban, as explained at the beginning of this verse, the Philistines had taken their land from the children of Canaan, all of whose lands were given to Abraham. Since the Avim [identical with the Hivite who is mentioned in Genesis 10:17 as a son of Canaan] were one of the ten children of Canaan, it is self-understood that their land was permissible to Israel. (23) here, telling that the Caphtorim [who were of the children of Mitzraim, like the Philistines — Genesis 10:14] destroyed the Avim, serves the purpose of informing Israel that they should not be misled into thinking that the land is forbidden to them because the Caphtorim were not descended from Canaan. Therefore, the verse informs us that the Caphtorim had taken it from the Avim who are Canaanites and, consequently, their land is permissible to Israel. The same was true of the five lords of the Philistines who had taken the land away from the Canaanites; hence Joshua was permitted to take it from them. All this explains Ramban's interpretation. Rashi, however, wrote that the Avim were part of the Philistine people, and (23) before us informs us that their land was made permissible to Israel because the Caphtorim had taken it from them. On this Ramban asks: if so, what made the lands of the five lords of the Philistines permissible to Israel? There are other questions as well, which Ramban raises on Rashi's interpretation.
60. Ibid., 21:24.
61. Genesis 10:13-14.
62. Genesis 10:13-14.
63. Ibid., 15:19-21. — The question on Rashi is thus made all the stronger: If the Avim and the Caphtorim were Philistines, why should the land of the Avim have become permissible to Israel as a result of its conquest by the Caphtorim? Whichever of the two held the land, it was a Philistine possession and Philistia was not permissible to Israel.
64. Ibid., 20:2.
65. Ibid., 10:19.
66. Jeremiah 47:4.
67. Judges 17:8.
68. This refers to Joshua 13:3 [quoted above] where, after mentioning the five lords of the Philistines, he cites 'also the Avim.' According to Ramban this indicates that the Philistines [who are identical with the Caphtorim, as explained] took but part of the land of the Avim [as stated in (23) before us] while the Avim were still left with part of their land. Now, since the Avim are identical with the Hivites who were of the children of Canaan, Joshua was permitted to take the entire original land of the Avim — what had been conquered by the five lords of the Philistines, as well as what was still in the hands of the Avim.
69. Jeremiah 47:4.
70. Genesis 10:14.
71. Ibid., Vol. I, pp. 149-150.
72. Amos 9:7.
73. Further, 4:34.
74. Thus it is again established that the Caphtorim are identical with the Philistines, as they were one people.
75. Zephaniah 2:5.
76. The oath was specifically limited to three generations: Now therefore swear unto me here by G-d that thou [Abraham] wilt not deal falsely with me, nor with my son, nor with my son's son (Genesis 21:23).
77. Tanchuma, Beshalach 1.
78. Exodus 13:17.
79. "These are accounted treifah" among cattle. It is the third chapter of Tractate Chullin. The text quoted is on 60b.
80. Rav, the leading teacher in the first generation of Amoraim in Babylon, laid the foundation for the great Yeshivoth in Babylon. He was a pupil of Rabbi Yehudah Hanasi, also called Rabbeinu Hakadosh, the redactor of the Mishnah in Eretz Yisrael. Rav returned to his native Babylon where he founded the Academy of Sura which existed for about eight hundred years without interruption. His real name was Abba, but because of the great respect accorded to him he was called "Rav,⁠" as Rabbi Yehudah Hanasi was called simply "Rabbi.⁠"
81. See Vol. II, p. 133, Note 209.
82. Jeremiah 49:7.
והעוים היושבים בחצרים עד עזה – עתה מפרש היכן החוי. העוים כמו חוים עי״ן וחי״ת מתחלפין וה״ק קרא החוים אם תרצו לידע היכן הם בחצרים היו יושבים ולא היו חוששים מערי חומות מתוך שהיו כל כך גבורים. וארץ רפאים היא ממלכת עוג כדכתיב ההוא יקרא ארץ רפאים (דברים ג׳:י״ג) דכתיב ביה נשאר מיתר הרפאים (דברים ג׳:י״א).
והעוים היושבים בחצרים עד עזה – עתה מפרש היכן החוי. והעוים כמו והחוים והעי״ן והחי״ת מתחלפות והחוים אם תרצו לידע היכן הם בחצרים הם יושבים כי לא היו חוששין לישב בערי חומה לפי שהיו גבורים וארץ רפאים היא ממלכת עוג כדכתיב ההוא יקרא ארץ רפאים היא שנתתי לאברהם אביהם באו ורשו אותה אבל ארץ מואב שנטלו מן האימים שהם גדולים כענקים ורפאים אינו אותו רפאים שנתתי לאברהם כי המואבים יקראו כו׳ וגם ארץ בני עמון שלקחו מן הזמזומים לאו היא נמי אותו רפאים כי העמונים יקראו להם זמזומים ולא נקראו רפאים כי אם מפני שרפאים ישבו בה.
והעוים היושבים בחצרים עד עזה, "and the Avvim who dwelled in villages as far south as Gaza.' Moses now elaborates where the Chivvi is located. The letters ח and ע are used interchangeably. Do you want to know where to find the Chivvim? They dwell in chatzerim, They were so powerful that they did not bother to live in cities surrounded by a security wall, as they relied on their physical prowess to protect them. The land called: eretz refa-im, was identical with the kingdom of the giant Og, (3,13) it had been promised to Avram and by now the time had come to inherit it and to settle there. However, the land of Moav which the latter had taken away from Eymim, who were giants like the Refaim, are not identical with the Refa-im that G–d promised to Avram, seeing that Moabites called them by a different name,; also the land now occupied by the Ammonites who had dispossessed the Zamzumim and were not the same Refaim as the ones who had lived there hundreds of years earlier.
והעוים היושבים בחצרים עד עזה – עתה מפרש היכן החוי. העוים כמו החוים עי״ן וחי״ת מתחלפות וה״ק והחוים אם תרצו לידע היכן הם בחצרים הם יושבים כי לא חשו לישב בערי החומה לפי שהם גבורים וארץ רפאים היא ממלכת עוג כדכתי׳ ההוא יקרא ארץ רפאים וכתיב בעוג נשאר מיתר הרפאים כלומר ההיא ארץ עוג היא ארץ רפאים היא שנתתי לאברהם אביכם ובואו ורשו אותה אבל ארץ מואב שנטלו מן האימים שהם גדולים כענקים ורפאים יחשבו אינם אותם רפאים שנתתי לאברהם כי המואבים יקראו להם אימים וכן ארץ עמון שלקחו מן הזמזומים לאו אותן רפאים כי העמונים יקראו להם זמזומים ולא נקראו רפאים אלא מפני שרפאים לפנים ישבו בה.
והעוים היושבים בחצרים עד עזה וגו׳ – כתב הרמב״ן בא לומר אע״פ שכפתורים לאו מז׳ עממים הן כי מבני מצרים הורישם ישראל כי הם לקחו הארץ מעוים שהם מז׳ עממים כי להם היתה תחלה ונמצא שהיא מנחלת ישראל. ועל דעתי כי העוים הם חוים כי המנהג בלשון שיחליפו השמות בהיותם מורים על ענין אחד והנחש יעוות עצמו ולכך קורא לחוי עוי וכך איתא בבראשית רבה שהיו בקיאין בעפרות כנחש. בגלילא צווחין לחויא עויא. והנה השלים להודיענו כל ארץ החוי כי ממנה לעשו והיא אסורה לנו וממנה לכפתורים ונקח אותה מהם ובבראשית רבה אומר כי העוים הם רפאים ואומר ג״כ על מתנתו של אברהם אבינו לפי שאינו מזכיר כאן חוי לפיכך מבי׳ רפאים תחתיהם. וכן נראה עיקר כי כאשר הזכיר משה לישראל ז׳ עממין בפסוק ונשל גוים רבים החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והחוי והיבוסי וששה מאלה נזכרו במתנתו של אברהם והחוי לא נזכר שם ועל כל פנים הוא רפאים או קני או קניזי או קדמוני ורבותינו אמרו כי קני קניזי וקדמוני לא נחלום ישראל ועתיד להנחילם להם א״כ הרפאים שנתן לאברהם הוא החוי שהיה הבן הששי לכנען ואביו קרא לו חוי ובימי אברהם כינו לו רפאים ועל דעתי הוא שם המכונה מן החוי על שם חור פתן כי הטמונים בעפר יקרא הלשון רפאים כמו הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם. וארץ רפאים תפיל. והנה בני החוי רבו למעלה וכאשר נפוצו משפחות הכנעני נחלה המשפחה הזאת ארצות גדולות ומהם נקראת ארץ רפאים ומהם חורים ומהם עוים ובכללם כולם חוים וכולם רפאים והשמות האלה כולם מתוארים מן החוי כי כאשר היה שמו חוי כנו לו מן חויא רפאים שהנחש שוכן בחורי העפר וחורי ועוי על שם הנחש כאשר פירשתי. והב״ה נתן לאברהם הרפאים בכללם ומשה הזכיר לישראל החוי השם הראשון שקרא לו אביו כי ארץ רפאים בימי משה כבר נחלקה וממנה אסורה לישראל והנה הכתוב בא להזכיר כאן כל ארץ רפאים וכל מה שנעשה ממנה אמר תחלה האימים גם הם מן הרפאים וירש אותה מואב וחזר ואמר כי ארץ בני עמון אף היא ארץ רפאים ואסר כל זה לישראל ועוד סיפר כי גם כפתורים היוצאים מכפתור ירשו ארצם והיא מותרת לישראל. ועל מה שפירש״י כי עוים מפלשתים הם שעמהם הם נחשבים בספר יהושע ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך לא יכלו להורישם ונטהרו להם ע״י כפתורים הקשה הרמב״ן כי אדרבה אינו מונה עוים מפלשתים שתחלה הוא מונה חמשה סרני פלשתים בלא עוים ואח״כ הוא מונה עוים בעם אחר ועוד הנה הותרו עוים על ידי כפתורים ושאר סרני פלשתים מי התירם שהרי יהושע כבש כולם ועוד למה תהיה ארץ פלשתים לאברהם כלל ולמה הוצרך אבימלך לבריתו והלא פלשתים מבני מצרים וכן הכפתורים ואינן מז׳ עממים אלא כך היה הענין שהפלשתים והכפתורים השמידו מן הכנענים כי אבימלך מלך גרר היה והלכו פלשתים וכפתורים וכבשו עזה ואשקלון וגת ועקרון מבני כנען וע״כ לקחו אותה ישראל מהם כי היא נחלתם ומ״מ לא הורישו את פלשתים עד שעבר זמן השבועה שמתו (ג׳) דורות של פלשתים באותה הארץ של אבימלך:
והעוים היושבים בחצרים עד עשזה, "as well as the Avites who dwelled as far south as Gaza.⁠" Nachmanides explains that all these details are provided by Moses to show that although the Caphtorim are not part of the 7 Canaanite nations God promised the descendants of Avraham, seeing that they had settled in the coastal plain only after having expelled the Avites, a Canaanite tribe, when the Israelites later on occupied those lands this was quite legal. Further more, in Genesis 26,3 God confirmed the fact that the land of the Philistines was included in the Holy Land, as Yitzchok was in the land of the Philistines at the time when God promised him "these lands.⁠" Name changes by people who had supplanted others were historically quite frequent, and Bereshit Rabbah 26,7 mentions in particular that the Chivi, as we mentioned a name analogous to נחש, snake, was so- called as these people were experts in what roots were safe to eat and which not, something extremely important to snakes which had been condemned by God to eat עפר, things growing directly in the earth. Moreover, in certain parts of the galil the word עוי was used interchangeably with chivi. Moses concludes by informing us that at that time all these lands were occupied by the Chivi, part of which used to belong to the descendants of Esau. Bereshit Rabbah identifies the Avim with the Refa-im, speaking also about the gift promised by God to Avraham, seeing that no mention is made by Moses here of the Chivi, it is logical that the Refa-im replace that tribe in Moses' recital here.
This also seems to be born out when Moses in Deut. 7,1 speaks of seven nations God will fling out of the land and replace them with the Israelites, and six of the seven are identical with the names mentioned by God when He promised the land to the Israelites, the seventh, the Chivi, not having been included in the list in Genesis 15,19-21 where the Refa-im, apparently is meant to be identical with the Chivi. If not that, the "Chivi" might be either one of the three other tribes mentioned in that promise and none of the others, i.e. the Keyni, K'nizi, or Kadmoni.
Our sages claim that Israel never inherited the lands of the three last mentioned tribes, and that this will be fulfilled only after the coming of the Messiah. If that is factual, there can be no question but that the "Chivi" is identical with the Refa-im in the promise to Avraham in chapter 15 of Genesis. The latter (Chivi) was the 6th of the sons of Canaan. (Genesis 10,17) His father had called him "Chivi.⁠" However in the days of Avraham, over 200 years later, his descendants were known as Refa-im. Personally, I feel that Chivi was a nickname, based on his familiarity with the various plants and their roots, as I mentioned earlier. The word רפאים is also used in Scripture as describing things buried underground, as we know from Job 26,5 הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם, "are dead things formed beneath the water and the inhabitants thereof?⁠" Or, Isaiah 26,19 וארץ רפאים תפיל, "you make the land cast out the dead.⁠" The children of the Chivi increased drastically, and when the Canaanites eventually took possession of the land now known as the land of Canaan, the family of the Chivi grabbed a major share of that land. All these names describe in one way or another the sixth son of Canaan, Chivi. Since at the time of Avraham the tribe was known as Refa-im, God referred to that tribe by the name known to Avraham. Moses, here, refers to it by its original name. Some of these lands had been known as the land of the Chorim, etc. At any rate, at the time of Moses the lands formerly belonging to the Refa-im had already been parceled out to other tribes/nations and their names had been changed. Seeing that some of the lands promised to Avraham were not included in the lands that Israel was about to invade and conquer, Moses had to identify which lands were still forbidden to the Israelites to invade. Hence we have the references to the Eymim, the Bney Ammon, etc. On the other hand, lands that on the face of it had no connection to the Canaanites, such as the regions occupied by the Philistines, or the Caphtorim, were mentioned in order that we know that the people dwelling in them had themselves been interlopers.
Let us now turn to Rashi's explanation that the Avim were descendants of the Philistines, seeing that they are lumped together in the Book of Joshua, 13,3 and that the Israelites at this time were unable to dispossess them on account of the oath given by Avraham to Avimelech in Genesis 21,23 (which spanned 4 generations) Seeing that the Philistines there had been replaced by the Caphtorim, Avraham's oath no longer applied.
Nachmanides challenges this interpretation by Rashi, claiming that the Avim have not been included under the heading of the Philistines, as in the quotation from Joshua the five leaders of the Philistines are mentioned first, without any mention of the Avim; only subsequently are the Avim listed as a separate nation. [Presumably, Nachmanides' argument is based on the fact that the verse begins mentioning that there were only 5 such leaders of the Philistines, so that anyone mentioned after those five have been named is not included. Ed.] Furthermore, assuming that the land of the Avim had become permitted to the Israelites because they were not the original inhabitants there but had been replaced already by a previous invading force by the Caphtorim, who permitted the lands of the Philistines? [We know they had been there at the time of Avraham and at the time of Moses. Ed.] What reason was there that the lands of the Philistines should ever become part of the land of Israel so that Avimelech had felt threatened and asked Avraham for a non-aggression pact covering the next four generations? After all, the Philistines did not belong to the seven Canaanite tribes whose land God had promised to Avraham? The Philistines are after all descended from Mitzrayim, the second son of Cham, not of Canaan his fourth son! In light of all the above the true historical facts are that the Philistines as well as the Caphtorim had invaded and captured some of the lands previously occupied by the Canaanites, else how come Avimelech was King in Gerar, a territory at one time belonging to the Canaanites? The Philistines as well as the Caphtorim expanded southwards in the coastal plain and conquered Gaza, Ashkelon, Gat and Ekron from the Cananites. This made it legal for the Israelites to occupy lands that had been illegally acquired by its residents. Those lands, according to God's promise to Avraham, had been intended as their ancestral heritage. As it happened, the Israelites did not actually conquer that coastal plain until long after the time frame provided for in Avraham's oath to Avimelech had expired. Three generations of Philistines had already died before Joshua began his conquest of the land of Canaan.
ואמנם אמרו עוד העוים היושבים בחצרים עד עזה וגו׳ יראה שבא בזה המקום ללא צורך. והרמב״ן הרבה לדבר בו ולא מצאתי טעם נכון בדבריו. והנראה אלי שכוון בזה משה שלא יקשה בעיני ישראל למה נתן הש״י הארצות האלה לבני עשו ולבני לוט כיון שהיו ממתנת אברהם וביצחק יקרא לו זרע וביעקב. לא בלוט ועשו ולהתיר זה אמר שאם האל יתברך לקח ממתנת אברה׳ ארץ בני עשו וארצות מואב ועמון. ככה הוסיף במתנתו ארץ העוי׳. שלא נתנה לו ואין ראוי א״כ להתרעם על זה. וזהו אמרו והעוים היושבי׳ בחצרי׳ עד עזה כפתורי׳ היוצאי׳ מכפתור השמידום וישבו תחתם.
ואמרו בחצרים רוצה לומר מדינות משובחות ויפות כחצרים. וישראל הורישו את הארץ מידם וידוע שזאת הארץ לא היתה במתנת אברהם כמו שהוכיח הרמב״ן ז״ל בראיותיו ולכן אין ראוי לבני ישראל להתרעם על זה. והמפרשי׳ אמרו שמאמר והעוי׳ וגו׳ הוא להגיד שכמו שקרא לארץ הרפאי׳ עם בני עמון ככה קרה לעוים עם הכפתורי׳ והוא בעיני ספור בלא הועיל וידוע שכזה קרה פעמי׳ הרבה לאומות העולם אלו עם אלו ומה לו למשה לזכרו אלא אשר כתבתי הוא היותר נכון:
והעוים הישבים בחצרים עד עזה – אף על פי שהיו מבני עשו או מבני פלשתים, שנשבע להם אברהם (בראשית כ״א:כ״ח-ל״ב), לא נמנעו ישראל לכבוש את ארצם. והסבה בזה היתה שלא מצאו ישראל את הארץ בידם, שהרי ״כפתרים היצאים מכפתר״ מרוב העם בעיר, שיצאו לתור להם מנוחה הם השמידו את העוים, ומיד אותם כפתורים כבשו ישראל את הארץ.
והעוים היושבים בחצרים עד עזה, even though the latter belonged to the descendants of Esau or the Philistines with whom Avraham had made a solemn non aggression pact, the Israelites were not now denied the right to conquer these lands. The reason they could do so now was that the Philistines no longer owned the land in question כפתורים היוצאים מכפתור, the Cretans emigrating from Crete because their island could not contain them all and who were seeking “lebensraum,” had annihilated the Avim and replaced them in that land. When the Israelites conquered the land in which Avimelech used to be king, it already had been lost by Avimelech.⁠a
a. Perhaps the reason that this coastal strip was still known as “the land of the Philistines,” long after the Israelites drove out the Canaanites, is the same as when the Torah referred to the land of the descendants of Ammon as “the land of the Refaim,” (verse 20) the latter having been its original owners.”
מִכַפְתֹר: בתיקון ס״ת יש׳ מכפתור, במדוייק מכפתר חס׳, וכן במפתח, ע״כ. והרמ״ה כתב, כַפְתֹר ופרח חס׳ וי״ו כתיב, ודכות׳ בעניינ׳ אחרינ׳ היצאים מכפתר חס׳. [מִכַּפְתֹּר].
שנשבע אברהם לאבימלך כו׳. רצונו לתרץ, היאך מחובר קומו סעו ועברו וגו׳ אקרא דלמעלה הימנו, משום דכפתורים השמידו העוים וישבו תחתם, משום זה קומו וסעו. ומתרץ מפני השבועה וכו׳:
That Avrohom swore to Avimelech, etc. Rashi is answering the question: How does, "Arise to travel and cross, etc.⁠" relate to the previous verse? [For Scripture implies:] Since the Caftorim destroyed the Avim and settled in their stead, this is the reason to arise to travel! Rashi answers: "Because of the oath, etc.⁠"
והעוים – מוסב על כאשר עשה (דברים ב׳:כ״ב) שלפניו וכאשר עשה להעוים שנשמדו ביד הכפתורים. ובדרש שהעוים מפלשתים, אבל לפשוטת הכתוב אין הוכחה שמונה שם חמשת הסרנים והעוים (יהושע י״ג:ג׳), ואינו אומר שגם העוים פלשתים. ובפרשת נח מונה בבני מצרים את פתרוסים וכסלוחים (בראשית י׳:י״ד), שהם יושבי ארץ פתרוס וכסלוח, ואמר עליהם: אשר משם – פירוש: מארץ פתרוס וכסלוח, יצאו פלשתים, ואת כפתורים (בראשית י׳:י״ד) – פירוש: יושבי ארץ כפתור. והדבר ברור שבני ארץ פתרוס וכסלוח יצאו מארצם שנים רבות מאוד קודם ימי אברהם ע״ה, שהרי בימיו כבר היתה ארץ פלשתים ממלכה חשובה. ואם גם בני כפתור יצאו כן מארצם בשנים קדמוניות ובאו והשמידו את העוים, איך יחשבו העוים לפלשתים, ומה תועלת לישראל בידיעה זאת. על כן לפי הפשוט יודיע הכתוב כי הכפתורים שיצאו מארצם. והדעת מכרעת שלא כל יושבי כפתור עזבו את ארצם ויצאו, כי אם קצה העם שבקשו להם אחזה כמנהגם בדור ראשון יצאו ובאו והתישבו בשכונת פלשת עד עזה עיר פלשתים. ואותו מקצת אנשים ניתן בהם כח להשמיד העוים יושבי הארץ מעולם, כמו שנתן כח בבני עשו המעטים להשמיד יושבי ארץ החורי, כן נקל בעיני ה׳ ב״ה לתת כח בישראל להשמיד את האמורי.
והעוים – אחרי שסיפר הכתוב המלחמות שנהיו בארץ כנען בשנים קדמוניות שעל ידי כך נתגרשו הרפאים בני כנען מארץ עמון ומארץ מואב, ונתגרשו החורי שהם החוים (כמבואר למעלה פסוק י״ב, וכן דעת הרמב״ן) מהר שעיר, הודיע עתה שקצת מבני העוים שהם ג״כ מכלל החוים נשמדו ע״י הפלשתים היוצאים מאי כפתור אחיהם כמו שביארנו בספר בראשית, וחמשת משפחות מזרע החוי נתגרשו ע״י הפלשתים, ושמם היה ערקי סיני ארודי צמרי חמתי, תחתיהן קמו חמשת סרני פלשתים, עזה אשקלון אשדוד גת ועקרון, ודקדק הכתוב לומר היושבים בחצרים, כי לא כל העוים נשמדו, שהרי ביהושע י״ג נזכרו העוים אצל חמשת סרני פלשתים, אלא רק היושבים בחצרים דהיינו בערי הפרזות, והוצרך הכתוב להודעה זאת ללמדנו שגם ארץ פלשתים היא בכלל ארץ כנען הראויה לבני ישראל, ולהודיע שמשפטי ה׳ אמת, וכמו שלקח ממתנת אברהם את ארץ בני עשו ובני לוט, ככה הביא פלשתים מכפתור לגרש את העוים בעבור חטאותם, כדי שיזכו ישראל אח״כ בנחלתם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(כג) והעוים – העקר כפי׳ הרמב״ן שהעוים היו מן הכנענים, רק יש להוסיף דברים בזה שכבר פרשתי בפי׳ בראשית (י׳ יח) במ״ש ואחר נפוצו משפחות הכנעני ויהי גבול הכנעני מצידון שר״ל שרבים ממשפחות הכנעני נפוצו וגלו ממקומם, כמ״ש והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם והם היו כנענים וכן הפלשתים הורישו את הכנעני כמ״ש מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים והעוים, והפלשתים וכן הכפתורים היו מבני מצרים כמש״ש (פסוק יד) אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתורים רק ע״י שלקחו מדינת הכנעני שארצו הוא ממתנת אברהם נתן ה׳ ארץ פלשתים לישראל כי היתה באמת ארץ הכנעני, וספר פה שהעוים שישבו בחצרים ר״ל בערי הפרזות כי מתוך שהיו גבורים גדולים וענקים ישבו בערי פרזות, והזמין ה׳ שהכפתורים וכן הפלשתים [שהיו עם א׳ עמהם] השמידו אותם כדי שיהיה נקל לבני ישראל לכבשם, וזה שספר פה שכמו שעשה ה׳ ביושבי הארצות של ארץ אדום ועמון ומואב שהקדים להשמידם כדי שתתקיים ירושת אברהם כן עשה בהעוים שרובם נכבשו ע״י פלשתים, ומה שחשב חמשת סרני פלשתים והעוים ר״ל העוים המעט שנשתיירו [שהיה כמותם מעט עד שלא היה להם סרנים בפ״ע והיו טפלים לפלשתים, ועיי״ש בפי׳ בראשית], ושעור הכתובים כאשר עשה לבני עשו וכו׳ וכאשר עשה במה שהעוים וכו׳ כפתורים השמידום וכו׳:
והעוים וגו׳ – פרש״י מפלשתים כו׳. והוא דעת ר׳ יונתן ורשב״ל בחולין (ס,ב)1. אבל רב ס״ל דעוים מבני תימן מזרע עשו היו. ופרש״י שם דגם להאי מ״ד אינו ענין לכאן אלא להך מילתא איצטריך שאסור להתגרות בבני עשו מש״ה באו כפתרים2 כו׳. ויותר נראה דלמ״ד דעוים מבני עשו הן3. המה אחר שנתגרשו ע״י כפתרים נתיישבו בארץ שעיר. וג״ז היה בהשגחה שלא יהיה מבני עשו בנחלת אברהם אבינו זולת במקום החורי.
כפתרים – תרגום אונקלוס4 קפוטקאי. וביחזקאל (כ״ז י״א) גמדים. ת״י קפוטקאי. למדנו שאומה זו אנשיה גדולים כאמה. וכפתור הוא כמו הך הכפתור. שהוא עבה וקצרה. כך אומה זו קצרים ועבים. ומצד הטבע א״א לאנשים כאלה לכבוש אומה שלמה גדולי הקומה5, אבל ברצון ה׳ והשגחתו להושיב נחלת א״א כל מקום לתכליתו. שחו גבעות עולם הטבע.
היוצאים מכפתור6 – דיש בני אדם נקראים ע״ש המדינה שישבו שם זמן ארוך אע״ג שאינם מזרעם, והייתי אומר דכפתורים אלו אינם גמדים7 אלא שגרו בקרבם מש״ה פירש הכתוב היוצאים מכפתור והמה גמדים. כ״ז היה חזוק לב לישראל בהראות כמה גברה כח השגחת ה׳ על נחלת א״א. ומכש״כ כהיום שהגיע לישראל ממש שהיא תכלית שבועת ה׳ לא״א.
1. ״חמשת סרני פלשתים, העזתי והאשדודי, האשקלוני, הגתי והעקרוני והעוים״ (יהושע יג,ג), אמר חמשה וחשיב שיתא? אמר ר׳ יונתן, ארונקי (חשובים) שלהן חמשה... ופליגא דרב, דאמר רב, ״עוים״ מתימן באו... אמר ר״ש בן לקיש, הרבה מקראות שראויין לשרוף (שדומה לקוראיהן שהן ראויין לשרוף – שלא היה לו לכותבם, שאין להם צורך בתורה...) והן הן גופי תורה. ״והעוים היושבים בחצרים עד עזה״, מאי נפקא לן מינה? מדאשבעיה אבימלך לאברהם (בראשית כא,כג) ״אם תשקור לי ולניני ולנכדי״ (רש״י: ועדיין לא עברו הדורות), אמר הקב״ה, ליתו כפתורים ליפקו (את ארץ פלשתים שבא״י) מעוים דהיינו פלשתים, וליתו ישראל ליפקו מכפתורים.
2. ז״ל רש״י שם בד״ה ליתו וליפקו: ולמאן דאמר מתימן היו, להך מילתא נמי איצטריך, משום דאזהרינהו שלא להתגרות בבני עשו. אמר רחמנא, ליתו כפתורים וליפקו מעוים, וניתו ישראל וניפקו מיניהו.
3. כלומר, מבני תימן שהם מזרע עשו.
4. בפסוקנו וכן בבראשית (י,יד) ״ואת כפתורים״.
5. את העוים, שהגמרא בחולין (דף ס״ב) מביאה ברייתא מדוע קראו להם ׳עוים׳ – ׳שכל הרואה אותם אוחזתו עוית׳.
6. מדוע יש צורך להדגיש זאת, מה שלא הוזכר בשאר האומות – שם האומה ומהיכן יצאו, כי הדבר ברור מאליו שיצאו מהמקום שהם נקראים על שמו.
7. וכפי שכתב רבינו בקטע הקודם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

והעוים וגו׳ – אמר רשב״ל, הרבה מקראות שבתורה שראויין לשרוף והן הן גופי תורה,⁠1 והעוים היושבים בחצרים עד עזה, מאי נ״מ, מדאשבעי׳ אבימלך לאברהם (פ׳ וירא) אם תשקור לי ולניני ולנכדי,⁠2 אמר הקב״ה, ליתו כפתורים ליפקו מעוים דהיינו פלשתים, וליתו ישראל וליפקו מכפתורים.⁠3 (חולין ס׳:)
1. יש פסוקים כאלה בתורה שנראה לקוראיהן שלא היו ראוין לכתוב בתורה, שאין צורך להם, ולא עוד אלא שראויין להשרף מפני שגנאי הוא לחברן יחד עם הקדושה, אבל באמת טעמים ועקרים גדולים תלויים בהם, וכדמפרש.
2. ועדיין לא עברו הדורות.
3. וכפתורים לאו מפלשתים הם. וזהו ע״ד מ״ש עמון ומואב טהרו בסיחון, כלומר דע״י סיחון נטהרה ארץ עמון ומואב לישראל כמבואר לפנינו בסמוך פסוק ל״א.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךאברבנאלר״ע ספורנומנחת שישפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כד) ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֮ אֶת⁠־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ רְאֵ֣ה נָתַ֣תִּי בְ֠יָדְךָ֠ אֶת⁠־סִיחֹ֨ן מֶֽלֶךְ⁠־חֶשְׁבּ֧וֹן הָֽאֱמֹרִ֛י וְאֶת⁠־אַרְצ֖וֹ הָחֵ֣ל רָ֑שׁ וְהִתְגָּ֥ר בּ֖וֹ מִלְחָמָֽה׃
"Rise up, take your journey, and pass over the valley of the Arnon. Behold, I have given into your hand Sihon the Amorite, king of Heshbon, and his land. Begin to possess it, and contend with him in battle.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״םאבן עזראפירוש מחכמי צרפתרמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
קוּמוּ טוּלוּ וַעֲבַרוּ יָת נַחְלָא דְּאַרְנוֹן חֲזִי דִּמְסַרִית בִּידָךְ יָת סִיחוֹן מַלְכָּא דְּחֶשְׁבּוֹן אֱמוֹרָאָה וְיָת אַרְעֵיהּ שָׁרִי לְתָרָכוּתֵיהּ וְאִתְגָּרִי לְמֶעֱבַד עִמֵּיהּ קְרָב.
Arise, remove, and pass over the river of Arnon: behold, I have delivered into your hand Sihon, king of Heshbon, the Amorite, and his land; begin to cast him out, and rouse yourself to make battle with him.
קומו טלוא ועברו ית נחלה דארנונה חמון דהא מסרית בידיכון ית סיחון מלכא דחשבון אמורייה וית ארעיה שרון למירת ותתגרון לקבלהוןב סדרי קרבג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״טלו״) גם נוסח חילופי: ״וטולו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקבלהון״) גם נוסח חילופי: ״בהון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרב״) גם נוסח חילופי: ״קרבה״.
אזדקפו טולו ועיברו ית נחלי ארנונא חמון די מסרית בידיכון ית סיחון מלכא דחשבון ואמוראה וית ארעיה שרי לתרכותיה ותתגרי למסדרא לקובליה סדרי קרבא.
Arise, take your journey, and pass over the river Arnona; behold, I have delivered into your hands Sihon the king of Heshbon and the Amoraah, and his land: begin to drive them out, and to provoke him to wage war.
החל רש והתגר בו מלחמה – אבל הקב״ה לא אמר שישלח אלא מעצמו שלח.
פַקֻוְמֻוא וַארחַלֻוא וַאעבֻּרֻוא וַאדִי אַרנֻוןַ אֻנטֻ׳ר קַד אַסלַמתֻ פִי יַדִךַּ סִיחֻוןֻ מַלִךַּ חִשׁבּוּןַ אלאַמֻורִיֻ וַבַּלַדַהֻ פַאבּדַאְ וַקַרִּצ׳הֻ וַתַּחַרַּשׁ בִּמֻחַארַבַּתִהִ
ולכן קמו וסעו ועברו את נחל ארנון, ראה בתשומת לב כי כבר הסגרתי בידיהם את סיחון מלך חשבון האמורי ואת-ארצו, אזי התחל לכרסם בכחם, והתגר להלחם נגדם.
פס׳: קומו סעו ועברו את נחל ארנון – היא תחלת ירושת ישראל שנאמר החל רש לרשת את ארצו:
והתגר בו – כמו: והתגרה.
והתגר בו ENGAGE HIM [IN BATTLE]: The form והתגר [should be understood] as if והתגרה [were written].⁠1
1. In other words, the word is an apocopated form of the hitpael imperative for a final-heh verb.
Rashbam often comments on the shortened forms of final-heh verbs in the imperfect or the imperative. See e.g. his comment to Numbers 17:25, and note 48 there. The grammatical point here is unarguable. See e.g. G.-K. 75k and 75cc.
החל רש – מן ירושה.
BEGIN TO POSSESS IT. The word rash (possess) comes from the word yerushah (possession).⁠1
1. Its root is yod, resh, shin. There is no yod in rash. Hence Ibn Ezra's comment.
ועברו את נחל ארנון – ובאו להם למזרחי צפוני של ארץ ישראל, והיה להם לעבור דרך מלכות סיחון ועוג היושב על הירדן.
ראה נתתי בידך את סיחון וגו׳ – הדיבור הזה הוא האמור למטה: ראה החילותי תת לפניך (דברים ב׳:ל״א), וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות (דברים ב׳:כ״ו), כי אחרי שיצונו השם: החל רש והתגר בו מלחמה, לא ישלח לו דברי שלום: אעברה בארצך, כי אם ישמע אליו יהיה עובר על דברי השם, ואם ידע שלא ישמע יהיה שליחותו לריק. ולא תחשוב לומר כי היא המצוה שנצטוינו: כי תקרב אל עיר להלחם עליהא וקראת אליה לשלום (דברים כ׳:י׳), כי שם כתוב: והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס וגו׳ (דברים כ׳:י״א), וכאן אם שמע להם לא היו נוגעים בו כלל. אבל פירוש: ואשלח מלאכים (דברים ב׳:כ״ו) – וכבר שלחתי מלאכים, אבל הקדים דברי השם לבאר: כי הקשה י״י אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו (דברים ב׳:ל׳), לומר כי הכל סבה מהשם, כי כן אמר לי.
א. כן בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137 חסר: ״להלחם עליה״.
BEHOLD, I HAVE GIVEN INTO THY HAND SIHON. This statement is the same as the one stated below, Behold, I have begun to deliver up Sihon.⁠1 Before that, Moses sent to him [Sihon] messengers out of the wilderness of Kedemoth,⁠2 but after G-d had commanded him, [Moses, in (24) before us,] begin to possess it, and contend with him in battle he would no longer send him words of peace, saying: 'Let me pass through thy land.'3 For if Sihon were to hearken to him, Moses would have been transgressing the words of G-d [by not waging war against Sihon as he had been commanded in (24)], and if Moses knew in advance that Sihon would not hearken, his message would have been pointless. [Therefore, we must say that Moses' message to Sihon, as stated in Verses 26-29, was sent before G-d's command here in (24).] Now, do not think of saying [that Moses' message of peace] is in accordance with the commandment wherein we have been charged, When thou drawest nigh unto a city to fight against it, then proclaim peace unto it4 [and, therefore, you might think that even after G-d told Moses to begin to possess Sihon's land he was still obligated to send the message of peace, here recorded in Verses 26-29 — that is not the case]. For [in the injunction to call for peace] it is written, And it shall be, if it make thee answer of peace, and open unto thee, then it shall be, that all the people that are found therein shall become tributary unto thee, and shall serve you.⁠5 Here, however, if Sihon had hearkened to them, they would not have touched him at all. But the meaning of the expression, and I sent messengers,⁠6 is that "I had already sent messengers.⁠" Moses, however, introduced the words of G-d [to begin contending with Sihon in battle with the fact that he sent a message of peace] in order to explain for the Eternal thy G-d hardened his spirit7 [a hardening of the spirit that took place following Moses' earlier message when Sihon could have seized the opportunity to make peace], meaning to say that it was all caused by G-d, for so He told me.
1. Further, (31).
2. (26). Ramban is thus stating that Verses 26-29 [recording Moses' proposal for a peaceful passage through Sihon's land] actually took place before G-d's command to him to begin the battle against Sihon as stated in (24).
3. Verses 26-27.
4. Further, 20:10.
5. Ibid., (11).
6. (26). Ramban is thus stating that Verses 26-29 [recording Moses' proposal for a peaceful passage through Sihon's land] actually took place before G-d's command to him to begin the battle against Sihon as stated in (24).
7. (30).
החל רש – מלשון ירושה. ודרשו רז״ל החל רש, עשיתי ארצו חולין לפניך. והכוונה בזה כי עמון ומואב טיהרו בסיחון, ומעתה מותר להם לכבוש הארץ כי היא של סיחון.
החל רש, "commence to take possession;⁠" רש is derived from ירושה, meaning 'inheritance'. According to Jerusalem Talmud Sheviit 6,1 the word החל is derived from חולין, "profane, not sacred.⁠" God told Moses that as far as the Israelites were concerned, He had made the land of the Emorites no longer "sacred" i.e. out of bounds to the Jewish people. It was permitted to conquer that land seeing that it belonged to an idolater, Sichon. [I suppose this means "as opposed to the Moabites who had owned most of it at one time and whose territory God had declared out of bounds to the Israelites.⁠" Ed.].
ראה נתתי בידך את סיחון – כתב הרמב״ן הדבור הזה הוא האמור למטה ראה החילותי תת לפניך את סיחון וקודם לכן שלח לו מלאכים כי אחרי שצוה השם החל רש והתגר בו מלחמה לא היה שולח לו דברי שלום כי אם ישמע אליו יהיה עובר על דברי השם ואם ידע שלא ישמע יהיה שליחתו לריק ואין לומר כי היא ממצוה שנצטוינו בה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלו׳ כי שם כתיב והיה כל העם הנמצא בה יהיה לך למס ועבדוך וכאן אם שמע להם לא היה נוגעין בו אבל פי׳ ואשלח מלאכים וכבר שלחתי מלאכים אבל הקדים דבר השם לומר כי הכל סיבה מאת ה׳ שהקשה את רוחו:
ראה נתתי בידך את סיחון, "See! I have delivered in your hand Sichon, etc.⁠" Nachmanides writes that this address by Moses is a quote from Moses' address to the people commencing in verse 31. Here we are merely told that prior to the campaign Moses did send out spies to ascertain the militarily best way of provoking the confrontation. Once God mentioned the fact that in this instance Israel was to provoke war, Moses did not send any more spies, etc. The reason was that in the event that Sichon would have proved to be in a conciliatory mood, Moses would have violated God's command to provoke war with Sichon. On the other hand, if Moses knew that the messengers dispatched to ask for permission to traverse the land would be rejected out of hand, why did he bother? We cannot answer that Moses sent these messengers from his own initiative in order to comply with the rule that prior to a war of expansion the opposing side must be given a chance to surrender peacefully, as per Deut. That command certainly did not refer to the 7 Canaanite nations of whom he had been told not to allow a single soul to survive! Moreover, normally, the people of cities captured in a war of expansion, authorised by God- would become prisoners of war, slaves, etc, whereas if Sichon had agreed, none of his land would have been touched at all? We must therefore translate the line ואשלח מלאכים in verse 26 as being in the past tense. He introduced the whole story by explaining that God's hand had been involved from the first moment, and that Sichon's refusal had been engineered by God so as to set in motion the scenario that would lead to his destruction, and his people would know that their king himself had been to blame.
ראה נתתי בידך את סיחון – מלמד שהראהו שרו של סיחון בידו כפות.
החל – ד׳. ב׳ הכא ואידך החל וכלה. וגלות החל הזה. החל רש החל וכלה שהיו משכעה עממין שנאמר בהם לא תחיה כל נשמה וגלות החל מלמד שרמז למשה הגלות א״נ כי היכי דכתיב הכא החל רש אף התם נמי כתיב ירשו את ערי הנגב. וכדאיתא בתנחומא כל הנסים שעשה הקב״ה במדבר עתידין להעשות לישראל בציון.
ראה נתתי בידך את סיחון – אין לשאול מה חטא סיחון יותר מאדום והאחרים, כי כן רצה השם, ודי ברצונו טעם מספיק.
סעו ועברו את נחל ארנון – הוא היה התחלת גבול בסיחון כמו שנתבאר בפרשת פרה.
ראה נתתי בידך את סיחון וגו׳ – אין ראוי לספק איך שלח לו משה דברי שלום והשם יתעלה צוהו שיתגר בם מלחמה וזה כי הוא מבואר באופן כולל ממה שנזכר בפרשת שופטים כי גם בארץ כנען צוה השם יתעלה שכאשר יקרבו אל עיר להלחם עליה יקראו אליה לשלום ולזה הוא מבואר שרצון השם יתעלה היה שיקראו לו לשלום תחלה ולולי זה לא עשה משה ככה והנה זכר כי השם יתעלה הקשה רוחו ואמץ את לבבו לבלתי תתם לעבור בגבולו למען תתו ביד ישראל ולא היה בזה עול בחק השם יתעלה כמו שביאר בהקשת השם יתעלה את לב פרעה בפרשת וארא.
ורגזו וחלו מפניך – הוא מעניין יראה כטעם רגזו ואל תחטאו חדלו רוגז.
(כד-כה) וכמה עמקו מחשבות השם יתעלה שכבר היתה גם זאת הכנה נפלאה לתת בידם את סיחון מלך האמורי כמו שנזכר בכאן בפירוש קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון וגו׳ היום הזה אחל תת פחדך ויראתך וגו׳ וכאלו הנטיות ההנה היו סבה עצומה לנתינתו כמו שזכרתי שם במקום מלחמתו (עקדת יצחק פירוש במדבר כ׳:י״ד).
קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי וגו׳ עד וחלו מפניך לפי שכל האזהרות והצווי׳ שזכר היו שלא ילחמו ישראל. זכר עתה שלא יחשבו שכן יהיה תמיד. אבל שמיד יתחילו להלחם עם סיחון ושהוא יתברך כבר נתן בידם אותו ואת ארצו ולכן יתחיל להלחם בו.
ואמר החל רש והתגר בו מלחמה והיה ראוי שיאמר התגר בו מלחמה ורש כי המלחמה תקדים לירוש׳ אבל הוא להגיד שהיה לפניו יתברך הדבר נגזר וכאלו היתה הארץ כבר נכבשת. ולכן אמר שיתחיל לרשת את הארץ ולהתגרות בו מלחמה. ופי׳ התגר בו מלחמה בקש תואנות להלחם בו.
סְעוּ: הסמ״ך דגושה. [סְּעוּ].
והתגר בו – זה נאמר לו אחר ששלח מלאכים בדברי שלום, והוא הדבור אל תירא אותו1 (במדבר כ״א:ל״ד), האמור בפרשת חקת. וכאן אין סדר מוקדם ומאוחר.
1. צ״ע שהרי דיבור זה נאמר שם לפני מלחמת עוג, ולא לפני מלחמת סיחון.
ראה נתתי בידך את סיחן – הדיבור הזה הוא האמור למטה ראה החילותי תת לפניך וגומר, וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות, כי אחרי שצוהו השם החל רש והתגר בו מלחמה לא ישלח לו דברי שלום אעברה בארצך, כי אם ישמע אליו יהיה עובר על דברי השם, ואם ידע שלא ישמע יהיה שליחותו לריק, אולם פירוש ואשלח מלאכים כבר שלחתי מלאכים, והקדים כאן דברי השם לבאר כי הקשה ה׳ את רוחו, לומר כי הכל סבה מאת השם כי כן אמר לי:
החל רש – עתה יתחיל ישראל לרשת עמל לאומים, כי קודם לכן לא היה להם אחוזה אפילו מדרך כף רגל:
והתגר בו מלחמה – נגד מה שאמר אצל בני עשו ובני לוט אל תתגר, יאמר כאן לא די שאיני מזהירך מגירוי המלחמה אלא שאני מצוך והתגר בו מלחמה:
קומו סעו ועברו את נחל ארנון – כבר בארתי (בפ׳ חוקת בפסוק ואת הנחלים ארנון), שנחל ארנון בעצמו ניתן לישראל במתנה מה׳, והוא היה בין ארץ סיחון וארץ מואב וכ״א חשב שהוא מחלקו כי היה מערי הגבול וה׳ נתנו במתנה לישראל כמ״ש (לקמן ג טז) ועד נחל ארנון תוך הנחל וגבול, ובמה שעברו את נחל ארנון כבר ירשו קצת מחלק מואב שטהר בסיחון ובזה כבר היו אתו במלחמה כי נגעו בגבולו, ועז״א קומו ועברו את נחל ארנון החל רש שבזה החלו לירש מארצו וזה היה הגרוי למלחמה:
קומו1 סעו – לא תלכו הלאה לצד צפון עד בני עמון אלא קומו בזריזות לצד מערב ארץ ישראל. וכתיב דגש בתיבת סעו2 ללמד על חוזק הברה3 באשר היה קשה על הרבה מישראל העברה זו וללחום עם סיחון ונוח היה לבקש עצות אחרות איך להגיע לארץ ישראל ע״כ בא באזהרה יתירה ליסע כאן.
החל רש – תחלת ביאה בארץ זו בשביל העברה יהיה תחלת ירושה ממש4, לא כמו שהיה באדום ומואב אם היו רוצין המלכים. והתגר בו מלחמה5 – אם לא יתנו לעבור לא תחדול גם מלהלחם בו. אבל לא נצטוה ללחום דוקא עתה. וזה דיוק לשון הקב״ה והתגר6, היינו מעשה התחרות המביא לידי מלחמה. ובאמת7 יותר טוב היה אם הניח סיחון לעבור בארצו ולכבוש תחלה ארץ שבעה עממין שקדושה יותר, ולא היה ב״ר וב״ג מתנחלים בעה״י ולא גלו תחלה8, ולא מצא את ישראל רעה כ״כ באחרית הימים כמו שיבא להלן.
1. מלת ״קומו״ מיותרת לכאורה.
2. שלא כמשפט.
3. כך שיטת רבינו בכל מקום במשמעות של דגש המופיע שלא כמשפט.
4. עיין ברבינו להלן פסוק ל״א שלשורש ״רש״ יש שתי משמעויות – ירושה וגירוש, וכאן מפרש רבינו במשמעות ירושה. ומשמעותה היא, שרק עתה הקב״ה קבע שעם ישראל יירשו את ארץ סיחון כירושה ממש וישבו בה, מה שלא היה הרצון מתחילה, כפי שביאר רבינו בד״ה הסמוך.
5. הבעיה בפסוק הזה מנוסחת ע״י הרמב״ן, וז״ל: הדבור הזה (״ראה נתתי בידך את סיחון״) הוא האמור למטה (פסוק ל״א) ״ראה החילותי תת לפניך״, וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות. כי אחרי שיצונו ה׳ ״החל רש והתגר בו מלחמה״ לא ישלח לו דברי שלום ״אעברה בארצך״, כי אם ישמע אליו יהיה עובר על דברי ה׳, ואם ידע שלא ישמע יהיה שליחותו לריק (עכ״ל). רבינו פותר את הבעיה בדרך אחרת. (ועיין בתנחומא פרשת חוקת (כ״ב) יישוב בעיה זו).
6. היה לו לומר ׳החל רש ועשית עמו מלחמה׳.
7. והוכחה לזה משילוח המלאכים לשלום גם לסיחון – להלן פסוק כ״ו.
8. כמוזכר במלכים ב׳ (טו,כט) ״בימי פקח מלך ישראל, בא תגלת פלאסר מלך אשור, ויקח את עיון... ואת קדש ואת חצור ואת גלעד... ויגלם אשורה״.
המשך לפסוק י״ט בצורה דומה להמשך פסוק י״ג אל פסוק ט.
רש – בר׳ קמוצה במקום רש ב׳ צרויה (דברים א׳:כ״א) מפני טעם האתנחתא. לדברי ארליך הרי זה בינוני פועל משורש ריש ערבית راس ופירושה לרכוש משהו.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״םאבן עזראפירוש מחכמי צרפתרמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כה) הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה אָחֵל֙ תֵּ֤ת פַּחְדְּךָ֙ וְיִרְאָ֣תְךָ֔ עַל⁠־פְּנֵי֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כׇּל⁠־הַשָּׁמָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְעוּן֙ שִׁמְעֲךָ֔ וְרָגְז֥וּ וְחָל֖וּ מִפָּנֶֽיךָ׃
This day I will begin to put the dread of you and the fear of you on the peoples who are under the whole sky, who shall hear the report about you, and shall tremble, and be in anguish because of you.⁠"
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלכלי יקרשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

יוֹמָא הָדֵין אֲשָׁרֵי לְמִתַּן זֵיעֲתָךְ וְדַחְלְתָךְ עַל אַפֵּי עַמְמַיָּא דִּתְחוֹת כָּל שְׁמַיָּא דְּיִשְׁמְעוּן שִׁמְעָךְ וִיזוּעוּן וְיִתַּבְרוּן מִן קֳדָמָךְ.
This day will I begin to put dread of you and fear of you upon the face of the peoples which are under the whole heavens, who shall hear your fame, and be broken before you.
יומא הדין אשריא למיתן פחדכוןב ודחלתכון על אפי אומייא די תחות כל שמיא די ישמעון שמעיכון וירגזון ויבהלון מן קדמיכוןג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אשרי״) גם נוסח חילופי: ״תשרון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פחדכון״) גם נוסח חילופי: ״אמתכון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וירגזון ויבהלון מן קדמיכון״) גם נוסח חילופי: ״ויתרגזון ויבהלון מנכון״.
יומא דין שריית למיתן זועתך ודחלתך על אנפי כל עממייא דתחות כל שמיא דישמעון שמע זכוותך היך קמון שימשא וסיהרא אמטולתך ופסקון מן למימר שירתא כמיסת יומא ופלגא וקמו במדורהון עד דאגחת קרבא בסיחון ויזעון וירתתון מן קדמך.
Today I will begin to put thy terror and fear upon the faces of all the peoples which are under the whole heavens, who shall hear the report of thy virtue, that the sun and moon have stood still, and have ceased from speaking (their) song for the space of a day and a half, standing still in their habitation until you hadst done battle with Sihon; and they will shiver and tremble before thee.
היום הזה אחל תת פחדך1נאמר כאן אחל ונאמר ביהושע אחל (יהושע ג׳:ז׳), ללמדך כשם שעמדה לו חמה ליהושע, כך עמדה לו למשה רבינו, חוץ מנסים האחרות שלא יכול עליהם [לעמוד] שוב נביא בעולם, ולכך נאמר על פני העמים תחת כל השמים.
1. נאמר כאן אחל. ע״ז ד, כ״ה ע״א.
אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ – תָּנָא כְּשֵׁם שֶׁעָמְדָה לוֹ חַמָּה לִיהוֹשֻׁעַ כָּךְ עָמְדָה לוֹ חַמָּה לְמֹשֶׁה וּלְנַקְדִּימוֹן בֶּן גֻּרְיוֹן. יְהוֹשֻׁעַ, קְרָא. נַקְדִּימוֹן בֶּן גֻּרְיוֹן, גְּמָרָא. מֹשֶׁה מִנָּלָן. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָתְיָא אָחֵל אָחֵל, כְּתִיב הָכָא אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וּכְתִיב הָתָם (יהושע ג׳:ז׳) ״אָחֵל גַּדֶּלְךָ״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אַתְיָא תֵּת תֵּת, כְּתִיב הָכָא אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וּכְתִיב הָתָם ״בְּיוֹם תֵּת ה׳ אֶת הָאֱמֹרִי״. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר מִסֵּיפֵיהּ דִּקְרָא אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ ורָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ, אֵימָתַי רָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ, בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדָה לְמֹשֶׁה. מֵיתִיבֵי (שם, יד) ״וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו״. אִי תֵימָא שָׁעוֹת הוּא דְּלָא הָווּ נְפִישָׁן כֻּלֵּי הַאי, וְאִי תֵימָא אַבְנֵי בָּרָד דְּלָא הָווּ, דִּכְתִיב (שם, יא) ״וַיְהִי בְּנֻ(וּ)⁠סָם מִפְּנֵי (בְנֵי) יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ וַה׳ הִשְׁלִיךָ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּד⁠(וֹ)⁠לוֹת״ וְגוֹ׳.
תָּנוּ רַבָּנָן פַּעַם אַחַת עָלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל וְלֹא הָיָה לָהֶם מַיִם לִשְׁתּוֹת. הָלַךְ נַקְדִּימוֹן בֶּן גֻּרְיוֹן וְלָוָה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעְיְנוֹת מַיִם מֵהֶגְמוֹן אֶחָד לְעוֹלֵי רְגָלִים, וַאֲמַר לֵיהּ אִם יַגִּיעַ זְמַן וְלֹא יֵרְדוּ גְּשָׁמִים אֲנִי נוֹתֵן לְךָ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינוֹת מַיִם אוֹ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה כִּכְּרֵי כָּסֶף. קָצַץ לוֹ מָעוֹת וְקָבַע לוֹ זְמַן. הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים, בַּשַּׁחֲרִית שָׁלַח לוֹ שַׁגֵּר לִי מַיִם אוֹ דְמֵי מַיִם שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ. שָׁלַח לוֹ עֲדַיִן כָּל הַיּוֹם שֶׁלִּי הוּא. בַּמִּנְחָה שָׁלַח לוֹ שַׁגֵּר לִי מַיִם אוֹ דְמֵי מַיִם שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ. שָׁלַח לוֹ עֲדַיִן יֵשׁ לִי שָׁהוּת בַּיּוֹם. לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ הֶגְמוֹן, אָמַר: כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ לֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים וְעַכְשָׁיו יֵרְדוּ גְשָׁמִים. נִכְנַס אוֹתוֹ הֶגְמוֹן כְּשֶׁהוּא שָׂמֵחַ לְבֵית הַמֶּרְחָץ, וְנַקְדִּימוֹן בֶּן גֻּרְיוֹן כְּשֶׁהוּא עָצֵב לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, נִתְעַטֵּף וְעָמַד בִּתְפִלָּה וְאָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ עָשִׂיתִי כְּדֵי שֶׁיְּהוּ מַיִם לְעוֹלֵי רְגָלִים, מִיָּד נִתְקַשְּׁרוּ שָׁמַיִם בְּעָבִים וְיָרְדוּ גְשָׁמִים עַד שֶׁמִּלְּאוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעְיְנוֹת מַיִם שֶׁלּוֹ וְהוֹתִירוּ. שָׁלַח לוֹ שַׁגֵּר לִי דְּמֵי מַיִם שֶׁבְּיָדְךָ. אֲמַר לֵיהּ עֲדַיִן יֵשׁ לִי פִּתְחוֹן פֶּה עָלֶיךָ, כְּבָר שָׁקְעָה חַמָּה וּמַיִם יָרְדוּ בִּרְשׁוּתִי. חָזַר וְנִתְעַטֵּף וְעָמַד בִּתְפִלָּה. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹדַע שֶׁיֵּשׁ לְךָ אוֹהֲבִים בְּעוֹלָמְךָ. מִיָּה נָשְׁבָה רוּחַ וְזָרְחָה הַחַמָּה, וְיָצְאוּ וּפָגְעוּ זֶה בָּזֶה. אֲמַר לֵיהּ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁלֹּא הִטְרִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִילְךָ, אִלּוּ לֹא נָקְדָה חַמָּה הָיָה לִי פִּתְחוֹן פֶּה עָלֶיךָ. תָּנָא לֹא נַקְדִּימוֹן שְׁמוֹ אֶלָּא בּוּנִי שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נַקְדִּימוֹן, שֶׁנָּקְדָה חַמָּה בַּעֲבוּרוֹ.
וַמִן הַדַ׳א אַלּיַום אבּתַּדִי׳ בִּאִיקַאעִ פַזַעִךַּ וַכַ׳וְפִךַּ פִי קֻלֻובִּ אלאֻמַם אַלַּתִּי תַּחתַּ גַמִיעִ אלסַּמַאאִ פַאִדַ׳א הֻם סַמִעֻוא כַ׳בַּרַךַּ פַרַגַ׳ד׳וּ וַארתַּעַדֻו מִן בַּיְןִ יַדַיְךַּ
ומן-היום הזה, התחלתי להפיל את הפחד ממך ואת-המורא שלך בלבבות האמות אשר תחת כל השמים, וכאשר הם שמעו את הידיעות עליך מיד רגזה בטנם והתרעדו מבין-ידיך.
תחת כל השמים – לימד שעמדה חמה למשה ביום מלחמת עוג,⁠א ונודע הדבר תחת כל השמים.⁠ב
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י ברלין Qu 514, פריס 157 נוסף: ״כיום שעמדה ליהושע״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, פריס 157. בכ״י ברלין Qu 514 נוסף בין השורות: ״וזהו שנאמ׳ כאן אחל תת פחדך כמו שנאמ׳ שם אחל גדלך ללמד גזירה שווה״.
תחת כל השמים [THIS DAY I BEGIN TO PUT THE DREAD OF YOU … UPON THE NATIONS THAT ARE] UNDER THE WHOLE HEAVEN – This (the statement that the nations under the entire heaven will dread the Israelites) teaches that the sun stood still for Moshe on the day of the battle with Og, and the matter was consequently known under the whole heaven (Avodah Zarah 25a).
פס׳: היום הזה אחל תת פחדך1מיכן אמרו כשם שעמדה חמה ליהושע כך עמדה לו למשה כתב כאן אחל וכתיב ביהושע (יהושע ג) אחל גדלך:
1. מכאן אמרו כשם שעמדה חמה וכו׳. (תענית כ.):
אחל תת פחדך – היום הזה תתחיל לכבוש את הארץ ונצוח מלחמות גדולות, שמהם תפול פחדך על כל העמים.
אחל תת פחדך – I WILL BEGIN TO PUT THE DREAD OF YOU – On this day you will begin to conquer the land and win great battles, that from them dread of you will fall ON all THE PEOPLES.
היום הזה אחל תת פחדך – אתמול שיצא אדום לקראתך ויט ישראל מעליו (במדבר כ׳:כ״א), ואל תצר את מואב (דברים ב׳:ט׳), וקרבת מול בני עמון אל תצורם (דברים ב׳:י״ט), לא היה לתת פחדך לשום עם מפניך, אבל היום הזה מתוך שישמעו מה שעשית לסיחון ולעוג יהו מתפחדים מפניך, כדכ׳ כיא שמענו אשר הוביש י״י וגו׳ ואשר עשיתם לשני מלכי האמורי {וגו׳} לסיחון ולעוג ונשמע וימס לבבינו וגו׳ (יהושע ב׳:י׳-י״א).
א. בכ״י ברלין 121: אשר.
היום הזה אחל תת פחדך – פי׳ קודם לכן כשראו שבעה עממים שמאן אדום נתון עבור ישראל בגבולו וגם סיחון מלך מואב לא אבה, אמרו השבעה עממין ומה עמון ומואב אפילו כשהיו כל אחד בפני עצמו לא יכלו ישראל לעמוד בפניהם אנו שאנחנו שבעה על אחת כמה וכמה שלא יוכלו לעמוד לפנינו כיון שנפלו סיחון ועוג לפני ישראל פחדו הכנענים היינו היום הזה אחל תת פחדך וגו׳.
היום הזה אחל תת פחדך, "this day I will begin to give the dread of you, etc;⁠" prior to this, when the seven Canaanite nations noted that the Israelites, instead of invading the land of the Edomites or Moabites detoured around their countries, they reasoned that if the Israelites were afraid to face these nations individually, they would be even more afraid to face a combination of Canaanite nations. When they observed that the Israelites had vanquished both Sichon and Og in short order, they had to revise their attitude and began to tremble at the thought of facing them. This is what God meant when he told Moses that as of that day the Canaanites dreaded the military might of the Israelites.
וטעם אחל תת פחדך – כנגד ישראל, שייראום כל העמים, ואנשי כנען בלב נמס יצאו לקראתם, אבל הקשה השם את רוחם לאמר טוב מותנו בחרבם מלהיות להם עבדים. כי מה טעם לומר במשה אחל תת פחדך על כלא העמים תחת כל השמים, והוא לא ילחם רק בשני המלכים האלה. אבל הוא הבטחה בישראל וביהושע כאשר אמר: עיניך הרואות (דברים ג׳:כ״א). וזה טעם: החל רש (דברים ב׳:ל״א).
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בפסוק: ״פחדך ויראתך על פני״.
THIS DAY WILL I BEGIN TO PUT THE DREAD OF THEE. This refers to Israel, meaning that all the peoples should fear them, and that the men of Canaan should go out [in battle] against them with melted hearts. G-d hardened their spirits, however, and they said, "Our death through their sword is preferable to being slaves to them.⁠" For what sense is there to say of Moses, This day will I begin to put the dread of thee and the fear of thee upon the peoples that are under the whole heaven, [meaning that the nations would fear Moses personally] when Moses would fight only with these two kings [Sihon and Og]? Rather, this is a promise to Israel and Joshua, as he said to Joshua, Thine eyes have seen.⁠1 This then is the purport of the expression 'Begin' to possess his land2 [meaning that Moses was to make the beginning of the conquest — but the task is to be finished by Joshua and Israel].
1. Further, 3:21.
2. (31).
אחל תת פחדך – כאן רמז שעמדה לו חמה למשה במלחמת עוג כשם שעמדה ליהושע, וכן דרשו במסכת תענית שלשה נקדה להם חמה, משה יהושע נקדימון בן גוריון. נקדימון גמרא, יהושע דכתיב (יהושע י׳:י״ג) שמש בגבעון דום, וכתיב (שם) ויעמוד השמש בחצי השמים, משה מנלן אמר ר׳ אלעזר אתיא אחל אחל, כתיב הכא אחל תת פחדך וכתיב ביהושע (שם ג) אחל גדלך, רבי יוחנן אמר אתיא תת תת, כתיב הכא תת פחדך וכתיב התם (שם י) ביום תת ה׳ את האמורי, ר׳ שמואל בר נחמני אמר אתיא מגופיה דקרא, דכתיב אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך, אמתי רגזו וחלו מפניך כל העמים אשר תחת כל השמים בזמן שעמדה לי חמה למשה, כלומר שנודע הדבר בכל הכיפה, ולכך הזכיר היום הזה, ואיך יתכן שינתן פחדו ויראתו על פני העמים שתחת כל השמים כי אם בעמידת חמה.
והנה זה נס גדול ופלא עצום בחדוש בריאת העולם, מפני שקיום העולם בתנועת הגלגל וסבובו, ואם יעמוד אפילו רגע יחרב העולם, וכאן עמד הגלגל מלסבב ונתקיים העולם, ולא כן היה הענין בחזקיה כי שם לא עמדה חמה אלא שחזרה לאחוריה כלפי השחר, ולא עמד הגלגל מלסבב או לפנים או לאחור ולא היה הנס גדול כל כך, ועל כן אמר שלשה ולא מנה חזקיהו עמהם, וכן יורה לשון נקדה שהוא מלשון נקודה, וכאלו אמר שלשה עמדה להן חמה בנקודתה שעמד הגלגל מלסבב כדרכו.
ואמרו במדרש כי מה שאמר לו יהושע דום ולא אמר עמוד, לפי שהשמש בהלוכו מקלס להקב״ה, ואם שתק אינו יכול להלוך, שנאמר (תהלים קי״ג:ג׳) ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה׳, משעה שהוא זורח עד שעה שהוא שוקע מהלל שם ה׳, ולכך צוהו שישתוק כדי שיעמד ויתעכב בנקודתו. ודרשו עוד, אמר לו השמש ליהושע י׳:י״גש קטן אומר לגדול דום, ואני נבראתי ברביעי ואתה בששי, אמר לו יהושע בן חורין קטן אינו אומר לעבד גדול שתוק, מיד וידום השמש, ומששתק עמד, שנאמר (יהושע י) ויעמד השמש בחצי השמים.
אחל תת פחדך, "I shall begin to put the fear of you, etc.⁠" This verse contains a hint that the sun stood still for Moses during the battle against Og just as it stood still in Joshua's time. This is the opinion of the sages in Taanit 20 who say that there were three people on whose account the orbit of the sun was arrested. They were: Moses, Joshua, Nakdimon son of Gurion. The latter case is testified to by the Talmud. [The miracle was performed in order for Nakdimon not to have to pay a huge sum pledged to the Romans in exchange for water from their stores for the Jews in the event it would not rain by a certain date. Ed.]. We know that the sun was arrested in its orbit in response to a prayer by Joshua when he asked in Joshua 10,12: "let the sun remain still at Givon and the moon at Ajalon.⁠" This is followed in verse 13 by: "the sun stood half way up in the sky.⁠" How do we know that something similar occurred for Moses? Rabbi Eliezer points to the word אחל in our verse, and the same word in Joshua 3,7 where God promises Joshua to display his greatness to the people. God adds that "just as I was with Moses I will be with you.⁠" The implication is that the performance of the miracle of the sun standing still for Joshua will prove that he, just as Moses for whom the sun had also stood still, is great.
Rabbi Yochanan brings a different proof from the word תת. In our verse God says that He will begin to put the fear of Moses into the nations surrounding the Jewish people. In Joshua 10,12 that word תת also appears in connection with "silencing, or arresting" the sun. Rabbi Shmuel bar Nachmeni in Avodah Zarah 25 feels that the whole text of the verse is sufficient proof. Seeing that God promises to put the fear and dread of Moses into all the people under the sky, how was this to be accomplished simultaneously? By some manifestation of something supernatural in the sky, visible to all. What was it? The arrest of the orbit of the sun. This is the reason the Torah referred to היום הזה, i.e. all the nations of the world would become aware of this phenomenon on the same day.
Seeing that the continued existence of the terrestrial universe depends on the functioning of the orbits of the sun, this miracle was as great as the acts of creation described in Genesis. Even a brief interruption of the movements of the sun could lead to serious ecological damage to parts of the earth exposed at the time. The fact that both Joshua and Moses caused the sun's orbit to be arrested (for several hours in the case of Joshua) without negative fallout for the inhabitants of the earth caused people to become overawed by the power of Moses and Joshua respectively.
This miracle cannot be compared to that which occurred when King Chizkiyah of Yehudah asked that the hands of the sundial be reversed; this is why that King was not mentioned as in the same category as Moses, Joshua, and Nakdimon (compare Tosafot Avodah Zarah 25). In that miracle the sun never stood still; it only traveled backwards for the appropriate amount of time, but it remained in motion. The word נקדה used by the Talmud in Taanit to described what happened to the sun for the sake of the three people mentioned is the same as the word נקודה, a stationary spot. That very word already makes it clear that what happened in those three instances was different from what happened at Chizkiyah's request (compare Kings II 20,10-11).
Tanchuma Acharey Mot 9 focuses on the word דום "be silent,⁠" rather than עמוד, which appears in Joshua chapter 10. The sun is perceived as constantly praising the Almighty, i.e. its motion is the way in which it praises the Lord. If it stands still, this results in its temporarily ceasing to praise the Lord. It therefore cannot proceed when it remains silent. Its function is aptly described by David when he said in Psalms 113,3: "from the east (where it rises) until it sets the name of the Lord is praised by means of it.⁠" Seeing that this is the sun's function, i.e. to praise the Lord, Joshua commanded it to be silent, i.e. to cease to function. Arrest of its motion is simply a corollary. The Midrash there elaborates that the sun did not simply accept Joshua's command but demanded to know how it could be that a "minor" could command a "major?⁠" It meant that seeing it had been created before man, how could man presume to issue orders to the sun? Joshua replied to this argument: "why should not a free (willed) person, even though junior, be able to give orders to a senior who has no freedom of choice?⁠" Upon hearing this, the sun was silent and as a result its orbit ceased. This is the meaning of: "the sun stood in mid-heaven" (Joshua 10,13).
היום הזה אחל תת פחדך וגו׳ העמים – פי׳ הרמב״ן כנגד ישראל שיראום כל העמים כי מה טעם שיאמר למשה תת פחדך על כל העמים והוא לא ילחם רק בשני המלכים האלה אבל הוא הבטחה לישראל וליהושע:
היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על כל העמים, "From this day on I shall begin to place the fear and dread of you upon all the nations, etc.⁠" Nachmanides understands these words as God making the nations of the earth afraid of the people of Israel so that when the Canaanites would come out to fight them they would do so with no confidence in themselves. If these words had been words of reassurance to Moses, what was the point, seeing that he would participate only in the two campaigns against Sichon and Og? Clearly God's assurance is aimed at Joshua and the Jewish people as a whole.
היום הזה – רמז שיעמיד לו השמש שהשמש נקרא יום. הזה אחל בגימטריא בחמה.
אחל – ג׳. דין ואידך אחל גדלך ואידך ולא אחל את שם קדשי זהו שדרשו שעמדה חמה למשה כמו שעמדה ליהושע ומנא לן דאיירי בעמידת חמה דכתיב ואת שם קדשי אודיע וגו׳ ולא אחל את שם קדשי עוד ובעמידת החמה נודע שם קדשו בכל הארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

ולפי שלא יחשבו ישראל שיקל כבודם לעיני העמים ויחשבום לחלושי הלב לראותם שלא נלחמו עם עשו עמון ומואב. לזה הודיעם שלא יהיה זה כן. אבל יהיה הדבר בהפך שהם ייראו מהם מאד. וזהו שאמר ביום הזה אחל תת פחדך וגו׳ ורגזו וחלו מפניך וגו׳:
היום הזה אחל תת פחדך – רז״ל אמרו (תענית כ) מן ג״ש דאחל אחל שמשה העמיד החמה כדרך שהעמיד יהושע. ורמז זה במלת אחל כי ודאי זה התחלה המביאה לידי גמר הענין כי לא יכול להיות הגמר זולת התחלה זו, לפי שהאומות בטחו בכח המזלות ורובם היו עובדים לשמש וכן אמרו המרגלים שיש להם ערים גדולות ובצורות בשמים. (דברים א׳:כ״ח) ולא דרך גוזמא אמרו בשמים אלא אמרו שכל מעשה תקפם וגבורתם מצד המזלות שבשמים, וכשהקב״ה מפיל האומה אז תחילת נפילתן הוא ע״י שמפיל תחילה אלהיה ואח״כ על מלכי האדמה תרד, ע״כ היתה העמדת החמה במשה ויהושע התחלה לנפילתן כי כשהמזל עומד מן תנועתו בהכרח יפלו בנופלים כל הבוטחים בו ורגזו וחלו מפניו, ע״כ נרמז העמדת החמה באחל אחל להורות שנפילתן היתה תלויה בהתחלה זו ועל זו ההתחלה אמר ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש וגו׳. ויצא סיחון וגו׳. על מה אמר החילותי כי עדיין לא נתן כלום בידו ואם מתת ה׳ והבטחתו כאילו היא נתונה כבר, א״כ למה אמר ראה החילותי כבר היה גם הגמר, אלא ודאי שעל העמדת החמה אמר כן, ויכול להיות שגם זה דעת רש״י שאמר כפה שר של אמוריים למעלה כו׳, אבל השר לא פורש במקרא בשלמא העמדת החמה רמוז בגזירה שוה דאחל אחל.
ומה ששלח משה אל סיחון דברי שלום, אע״פ שכבר אמר לו ה׳ החל רש והתגר בו מלחמה לפי שידע משה ברוח הקודש שעליו שלא ישמע סיחון ומ״מ פתח בשלום מפני חילול השם שלא יאמרו האומות שבאים עליהם בעקיפין, ולמד זה ממדבר קדמות כפירוש רש״י כי גם במתן תורה היה גלוי לפניו ית׳ שלא ירצו לקבלה, וגם היה גלוי לפניו ית׳ שלא ישמע פרעה.
ואמר למען תתו בידך כיום הזה – ר״ל כמו הגלגל היומי הזה דהיינו החמה נתונה בידך כך הוא יהיה נתון בידך ומכאן רמז נכון שמשה העמיד השמש.
למד שעמדה חמה כו׳. דכתיב הכא אחל תת וגו׳ וכתיב התם גבי יהושע (יהושע י׳:י״ב) וביום תת ה׳ וגו׳, מה התם עמדה חמה אף הכא עמדה חמה:
This teaches that the sun stood still, etc. For it is written here, "I begin to place,⁠" and it says regarding Yehoshua (Yehoshua 10:12), "On the day that Adonoy placed, etc.⁠" Just as the sun stood still over there, so too here, the sun stood still.
פחדך ויראתך – פחד ויראה ממך, וזהו הבטחה לישראל שימס לב אנשי כנען מפניהם בשמעם נצחונם נגד מלך חשבון, והנה עכ״ז אזרו חיל בני כנען להלחם בישראל כמה פעמים, כי השם הקשה את רוחם ואמץ לבבם לאמר טוב מותינו בחרב מלהיות להם עבדים:
על פני העמים – היראה תהיה על פניהם, כי הכרת פניהם תענה בם שיראו ממך:
אשר ישמעון שמעך – העמים אשר לבד ישמעו שמעך, אף אם לא יראום ורגזו וחלו:
ורגזו – עיין פירוש, שם יב, ה.
וחלו – עיין פירוש, שמות טו, יד.
היום הזה – ר״ל והגם שארץ סיחון אינו מן הארץ שנתנה להאבות צריך לכבוש את סיחון כדי להפיל פחד על כל העמים שאחר שראו שמלך אדום ומואב ובני עמון לא הניחום לעבור בארצם והם נטו מעליו חשבו שאין להם לירא מישראל כי הם רכי לבב ופוחדים וע״י הגבורה בסיחון ירגזו וחלו מפניך ובזה יקל לך לכבוש ז׳ עממים:
פחדך – על הקרובים.
ויראתך – על הרחוקים. הכי פירש הספרי ס״פ עקב1. ונתבאר שם הכונה2, פחד הוא למי שחושב שרודפים אותו ויושב בפחד. ומורא משמע אפי׳ למי שאינו חושב כן3 אלא ירא לגשת למי שמתייראים ממנו4. והיינו פחד על הקרובים שידעו שישראל הולכים עליהם למלחמה. ומורא על הרחוקים מארץ ישראל שידעו שלא עליהם הולכים. אבל יראו משמם וזכרם להיות מסייע לשבע אומות וכדומה. והיינו שמפרש המקרא תחת כל השמים5 – שהם בטוחים שלא תלך להם מכ״מ כאשר ישמעון שמעך וגו׳.⁠6 ואפילו היה סיחון מתרצה לתת להם הדרך7 היה ג״כ אותו פחד ומורא שמזה היו מבינים כי נפל פחד ישראל על סיחון שהוא אביר מכולם.
1. להלן (יא,כה), והובא שם ברש״י. וכן ברש״י פרשת בשלח (שמות טו,טז): ״תפול עליהם אימתה״ – על הרחוקים, ״ופחד״ – על הקרובים, כענין שנאמר (יהושע ב,י) ״וכי שמענו את אשר הוביש וגו׳⁠ ⁠⁠״. אך יש לעיין מדוע רש״י לא כתב זאת כבר בפסוקנו. אמנם כאן אין דברי ספרי באשר הסתיימו דבריו בסוף ענין המרגלים עד סוף הפרשה, אך רש״י כפרשן יכול לכתוב זאת כאן לפי צרכי פירושו.
2. מה עומק הבדל המשמעות בין ׳פחד׳ ל׳יראה׳ שהתוצאה היא – קרובים ורחוקים. וברש״י שם להלן (יא,כה) כתב: ״פחד״ – לשון בעיתת פתאום, ו״מורא״ – לשון דאגה מימים רבים. ומפרש בעל לקט בהיר, וז״ל: פירושי קמפרש, למה שייך ״פחד״ על הקרוב משום שפירוש ״פחד״ – כשלא עלה על דעתו הדבר עד עתה, ופתאום הוא קרוב לפניו, אבל כשהוא רחוק ירא שמא יבוא עליו (עכ״ל). וכעין זה פירש ב׳נחלת יעקב׳ שם.
3. אינו חושב שרודפים אותו, ואחת הסיבות היא שהרודף רחוק ממנו.
4. או בלשון רבינו להלן שם: יראה מלהתחרות בם או יראת המעלה.
5. ע״פ רבינו ״על פני העמים תחת כל השמים״ מוסב על ״יראתך״ בלבד, ולא על ״פחדך״. ועיין ברמב״ן.
6. ״ורגזו וחלו מפניך״.
7. שהרי בשלב זה עדיין נדרשו בני ישראל לבקש מסיחון לעבור בלא מלחמה, כנ״ל ברבינו בפסוק הקודם, א״כ היכן ״אחל תת פחדך ויראתך״.
אחל תת פחדך – בהכותך את סיחון מלך קשה, ואת בני עמו האמורי אומה קשה.
היום הזה וגו׳ – עד עכשו עברו ישראל בשלום על יד כל האומות, עד שהיה נראה כאילו אינם מעיזים להלחם בהן, אבל מעכשו ואילך ישתנה מצב זה.
פחדך וגו׳ – שם דבר עם כינוי, כמו בראשית ט׳:ב׳.
אשר – כלומר, כך שישמעון וגו׳ (דברים ד׳:מ׳, בראשית י״א:ז׳ ועוד הרבה מקומות). הפסוק מדבר אל משה רבינו בלשון יחיד, אבל הכוונה היא כלפי כל עם בני ישראל.
אחל תת פחדך – כתיב הכא אחל תת פחדך וכתיב ביהושע (יהושע ג׳) אחל גדלך, מכאן שכשם שעמדה לו חמה ליהושע כך עמדה לו חמה למשה,⁠1 ר׳ שמואל בר נחמני אמר אתיא תת תת, כתיב הכא תת פחדך וכתיב ביהושע (יהושע י׳) ביום תת ה׳ את האמורי, ור׳ יוחנן אמר, אתיא מגופיה דקרא, אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך, אימתי רגזו וחלו מפניך – בשעה שנקדמה לו חמה.⁠2 (תענית כ׳.)
1. ר״ל במלחמת משה. ובמלחמת יהושע כתיב (יהושע ג׳) וידם השמש וירח עמד.
2. נראה דצ״ל בשעה שנקדרה לו חמה, ר״ל בשעה שזרחה, לשון מקדיר, שהיתה מקדרת ברקיע וזורחת. ואינו מבואר מניין לו דרשה זו, ויתכן דרומז למ״ש בב״ב ע״ה א׳ פני משה כפני חמה, והוי הפירוש וחלו מפניך, כלומר מהעמדת החמה חלו ורגזו, וזה מרומז במלת מפניך ע״י האגדה הנזכרת.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורפירוש מחכמי צרפתחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלכלי יקרשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כו) וָאֶשְׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙ מִמִּדְבַּ֣ר קְדֵמ֔וֹת אֶל⁠־סִיח֖וֹן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם לֵאמֹֽר׃
I sent messengers out of the wilderness of Kedemoth to Sihon king of Heshbon with words of peace, saying,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

וּשְׁלַחִית אִזְגַּדִּין מִמִּדְבַּר קְדֵימוֹת לְוָת סִיחוֹן מַלְכָּא דְּחֶשְׁבּוֹן פִּתְגָמֵי שְׁלָמָא לְמֵימַר.
And I sent ambassadors from the wilderness of Kedemoth to Sihon king of Heshbon with words of peace, saying,
ושלחית שלוחיןא מן מדברה דקדמות לוות סיחון מלכא דחשבון מלין דשלם למימר.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שלוחין״) גם נוסח חילופי: ״שליחין״.
ושדרית עזגדין מנהרדעא דסמיך למדבר קדמות לות סיחון מלכא דאמוראי פתגמי שלם למימר.
And I sent messengers from Nehardea, which is by the wilderness of Kedemoth, to Sihon king of the Amorites, with words of peace, saying,
ואשלח מלאכים ממדבר קדמות וגו׳ דברי שלום – אמר לו הקב״ה והלא לא אמרתי לך אלא והתגר (בם) [בו] מלחמה ואתה למה שאלת לו לשלום, אמר לו משה מן התורה למדתי, שכך כתיב בתורה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת (עליה) [אליה] לשלום (דברים כ׳:י׳), לכך נאמר ממדבר קדמות, 1מדברי תורה הקודמת לכל, שצוה בה לקדם בה לשלום לכשיקרב אל עיר להלחם עליה.
1. מדברי תורה הקודמת לכל כו׳. עיין רש״י על התורה, ודברי רש״י נובעים מתנחומא דברים בהוספה אות י׳, וע״ש זה שהעירותי הערה כ״ו.
וַבַּעַת׳תֻ רֻסֻלַא מִן בַּרִּיַּתִ קִדִמֻותַּ אִלַי׳ סִיחֻוןַ מַלִךִּ חִשׁבּוּןַ בִּסַלַאמֵ וַכַּלַאמֵ קַאלֻוא לַהֻ
ושלחתי שליחים מן מדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון, בדברי שלום, ואמרות אמרו: לו.
ממדבר קדמות – אף על פי שלא ציוני המקום לקרוא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני, מן התורה שקדמה לעולם, כשבא הקב״ה ליתנה, חיזר אותה על עשו וישמעאל וגלוי לפניו שלא יקבלוה, ואף על פי כןא פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום.
[דבר אחר: ממדבר קדמות – ממך למדתי שקדמת לעולמך, יכול היית לשלוח ברק אחד לשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אצל פרעה שלח את עמי במתונה. בדרך בדרך – פר לו קמין, פר לו קמין.]⁠ב
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״כן״.
ב. ביאור זה מופיע בכ״י לייפציג 1 כתוספת של ר׳ שמעיה מפי רש״י (״ר׳ ת׳ר׳ש׳.⁠״). חלקו הראשון מופיע גם בכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917, דפוס רומא, אך חסר בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34. חלקו השני מופיע רק בכ״י לייפציג 1, והוא לעז (par le chemin).
ממדבר קדמות [AND I SENT MESSENGERS] FROM THE WILDERNESS OF KEDEMOTH – Although the Omnipresent had not commanded me to proclaim peace unto Sihon I learned to do so from what happened in the wilderness of Sinai, i.e. from an incident that relates to the Torah which pre-existed (קדמה) the world. For when the Holy One, blessed be He, was about to give it (the Torah) to Israel, he took it round to Esau and Ishmael. It was manifest before Him that they would not accept it, but yet He opened unto them with peace. Similarly I first approached Sihon with words of peace.
Another explanation of ממדבר קדמות: Moshe said to God, "I learned this from what You said in the wilderness – from You Who were in existence before (קדמת) the world. You could have have sent one flash of lightning to burn up the Egyptians, but You sent me from the wilderness to Pharaoh, to say gently, "Let my people go" (Shemot 5:1) (Yalkut Shimoni on Torah 764:27).
פס׳: ואשלח מלאכים ממדבר קדמות דברי שלום לאמר – השיבני אם אעבור בגבולך או לאו. דבר אחר ואשלח אמר הקב״ה בסיחון והתגר בו מלחמה והוא שלח דברי שלום. ומאין למד משה זה ממלחמת פרעה 1שהיתה קדומה ששלח לו הקב״ה (שמות ט׳:א׳) שלח עמי ויעבדוני ולא איבדו לפי השעה:
1. שהיתה קדומה. ויהיה הפירוש ממדבר קדמות כמו *מדבר קדמות למד משה ממלחמת פרעה:
ממדבר קדמות – לפי דעתי: הוא הנקרא: וממדבר מתנה (במדבר כ״א:י״ח).
OUT OF THE WILDERNESS OF KEDEMOTH. I believe that the wilderness of Kedemoth is the same as the place called the wilderness to Mattanah (Num. 21:18).
ממדבר קדמות – מן המקום שהיה מדבר, קודם שבאו ישראל והוציא להם הקב״ה מים מן הסלע. אבל עכשיו היה מוציאא מים, והשקו אותו,⁠ב ולא היה עוד מדבר, כדכתיב: ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה (במדבר כ״א:כ׳), וכתיב בתריה: וישלח ישראל מלאכים אל סיחון (במדבר כ״א:כ״א). ולכן קורא⁠{ו} מדבר קדמות – שמקדם היה מדבר, אבל עכשיו – למוצאי {מים}.⁠1
א. בספר הג״ן: מוצא. ואולי צ״ל ״מוצאי״, ועיין להלן.
ב. בכ״י מינכן 52: אותי.
ממדבר קדמות – OUT OF THE WILDERNESS OF KEDAMOTH – From the place which had been a wilderness before Israel came, and the Blessed Holy One took water out of the rock. But now it would bring forth water, and they watered it, and it was no longer wilderness, as it is written: “and from Bamoth to the valley that is in the field of Moab, to the top of Pisgah” (Bemidbar 21:20), and it is written after that: “Israel sent messengers to Sihon” (Bemidbar 21:21). And therefore {it} was called the Wilderness of Kedamoth [Previous] – for previously it had been wilderness, but now – springs {of water}.
ממדבר קדמות – לשון קדמה מזרחה ממדבר שבמזרח ולא ממדבר שבדרום וכן מצינו בספר שופטים שבמזרח היה מדבר כדכתיב ויירשו את כל גבול האמורי מארנון ועד היבוק ומן המדבר ועד הירדן (שופטים י״א:כ״ב).
דברי שלום – לפי שרוב ארץ סיחון הייתה מארץ מואב ועמון ולא מארץ כנען קראו לו לשלום אבל עוג שארצו הייתה מארץ רפאים שהיה מארץ כנען לא קראו לו לשלום שאין קוראין לשלום על ארץ שבעה אומות כמו שמפורש בפרשת שופטים.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור דברים ב׳:כ״ט.
ממדבר קדמות, "from the desert of Kedemot.⁠" The name of that desert is related to the well known expression קדמה מזרחה, "forward in an easterly direction.⁠" In other words, the desert took its name from the fact that it was situated in the east, as opposed to the south, where most of the deserts in the region were located. Compare Judges 11,22: ויירשו את כל גבול האמורי מארנון עד היבוק ומן המדבר עד הירדן, "and they appropriated (as an inheritance) all the territory of the Ammonites from the Arnon river to the Yabbok river and from the wilderness to the Jordan.⁠"
דברי שלום, "with words of peace;⁠" seeing that most of the territory possessed by Sichon had been conquered from the Moabites and the Ammonites, and not from the Canaanites, they were sincere in their offer of traversing these lands in apeaceful manner. Offering peace to the seven Canaanite nations is forbidden as we know from Deut. 20,16.
ואשלח מלאכים ממדבר קדמות – פי׳ ממקום שמקודם הי׳ מדבר ועתה הי׳ למוצא מים, כשהוציא הקב״ה מים מן הסלע.
בדרך בדרך נלך – דר״ך בגימט׳ ט״ז אמ״ה ע״ל ט״ז אמ״ה.
ממדבר קדמות – ממקום שהיה מדבר קודם שהוציא הקב״ה מים מן הסלע. ולכך קורהו מדבר קדמות על שם שמקדם היה מדבר. ועתה היה למוצאי מים ולפי שרוב של ארץ סיחון היתה משל בני עמון ומואב לכך קרא לו לשלום. אבל לעוג שהיה מחזיקו לארץ רפאים שהיא מארץ ישראל לא קרא אליה לשלום שאין קוראין לשלום על ארץ שבעה אומות.
ממדבר קדמות – מן המקום שהיה מדבר קודם שהוציא להם הקב״ה המים מן הסלע לכך קורהו מדבר קדמות לפי שמקודם היה מדבר ועתה הוא למוצאי מים. ולפי שרוב ארץ סיחון היתה משל עמון ומואב קראו להם לשלום אבל לעוג שהיו מחזיקין בארץ רפאים לא קראו לשלום שאין קוראין שלום לשבעה עממי׳ ד״א ממדבר קדמות מקדמונו של עולם למדתי שהיה לו להרוג מצריים מיד ואע״פ כן שלח משה ואהרן לקרוא אל פרעה לשלום ואמר לו שלח עמי ויעבדוני וגם בשעת מתן תורה היה גלוי לפני הקב״ה שאין בני עשו ובני ישמעאל רוצים לקבל התורה ואפ״ה קראם הקב״ה לקבלה שנאמר וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן לכך ואשלח מלאכים וגו׳ דברי שלום לאמר. ואמרו רז״ל שתי אגרות שלח אחת של שלום מאת משה ואחת של מלחמה מאת ישראל. אמר ריש לקיש חס ושלום לא נתחלקו ישראל על משה אלא באגרת אחת כתבו שלום מלמעלה ומלחמה מלמטה זה שאמר הכתוב אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. ולפיכך אמר הקב״ה לישראל חייכם שתירשו ארצם בשלום שנא׳ וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום
ממדבר קדמות, "from the wilderness of K'demot.⁠" This means that the region in question had been a barren desert before G–d had decided to produce water from the rock Moses had struck. Seeing that most of the territory ruled over by Sichon during Moses' time used to belong previously to either Moav or Ammon, both nations whose territory was out of bounds for the Israelites, they offered to traverse it peacefully. The territory ruled over by Og, which previously was occupied by the Refaim, was not the subject of such an offer by the Israelites. No peace offering under any conditions other than the population relocating themselves was extended to any of the seven Canaanite tribes. They were also not eligible for conversion to Judaism. A different interpretation of the words: ממדבר קדמות. G–d had explained to Moses that legally speaking, instead of sending Moses and Aaron to warn Pharaoh to release His people, He was entitled on the basis of their record to kill the Egyptians without any warning at all. Nonetheless, He went out of His way to offer them a chance to rehabilitate themselves. (Exodus 8,15) The same was true at Mount Sinai, prior to G–d revealing Himself to the Israelites and giving them His Torah. He knew full well that the Ishmaelites or Edomites when offered the Torah would reject it out of hand; nevertheless, He went through the motions of offering it to them. (Compare Deuteronomy 33,2) Here too, Moses emulated what he had learned from G–d and dispatched messengers to ask for permission to traverse the land of Sichon, offering economic benefits to him such as offering to pay for water, although the Israelites had their own supply of water. According to our sages, Moses actually sent two letters to him. In one letter he offered peaceful relations. In the second letter he warned him that if that offer were to be turned down the Israelites would declare war upon him and his nation. According to Rabbi Shimon ben Lakish, Moses did not waste two letters on Sichon, but in the first section of his letter he offered peaceful relations, whereas in the second half he spelled out that the alternative would be war. He based himself on Psalms 120,7: אני שלום וכי אדבר המה למלחמה, "when I offer peace, they are nonetheless bent on war.⁠" Considering this, G–d told the Israelites that because these people were bent upon war against you I will let you inherit their land in peace, as we know from Psalms 37,11: וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום, "but the lowly shall inherit the land and delight in abundant well-being".
ממדבר קדמות – מן המקום שהיה מדבר קודם שהוציא להם הקב״ה מים מן הסלע ולכך קראו מדבר קדמות לפי שמקודם היה מדבר ועתה היא למוצאות מים מן הסלע ולכך קראו מדבר קדמות ולפי שרוב ארץ סיחון היא משל עמון ומואב קראו להם לשלום אבל עוג שהיה מחזיק בארץ רפאים לא קראו לו שלום לפי שאין קוראין שלום לעממין. ד״א ממדבר קדמות מקדמותו של עולם למדנו שהיה לו ליהרג ביציאת מצרים מיד ואפ״ה שלח משה ואהרן לקרא להם שלום וא״ל שלח עמי ויעבדוני וגם בשעת מתן תורה היה גלוי לפני הקב״ה שאין בני עשו ובני ישמעאל רוצין לקבל תורה ואפ״ה קראם שנא׳ הופיע מהר פארן ולכך ואשלח מלאכים אל סיחון דברי שלום לאמר ואמרו רבותינו שתי אגרות שלחו א׳ של משה לשלום ואחת של מלחמה מאת בני ישראל א״ר לוי לא נחלקו ישראל על משה אבל באגרת א׳ כתבו שלום מלמעלה ומלחמה מלמטה וזש״ה אני שלום וכי אדבר המה למלחמה לפי׳ אמר הקב״ה לישראל חייכם שתרשו ארצם בשלום שנא׳ וענוים יירשו ארץ והתענגו וכו׳.
ואשלח מלאכים – יש לשאול למה עשה משה זה השליחות ממלאכיו עם הדברים הנזכרים שם בפיהם, והשם כבר נגלה לו: ראה נתתי בידך. התשובה, כי אין בזה סתירה כי להקדים בדברי שלום אין הזק, כל שכן שאף על פי שהשם אמר לו החל רש והתגר בו מלחמה (דברים ב׳:כ״ד), כונתו ית׳ היתה, והוא גילה סודו למשה, שזה יהיה אם לא יתנם לעבור בגבולו, כי ירושת הארץ מהירדן הנה לא כונתו ית׳ הראשונה, כי ההגבלה היה מהירדן, אבל נזדמן שסיחון ועוג נלחמו בישראל, עד כי ישראל למלט נפשם נהפכו אליהם ונצחום והורישום, לכן אם עוד יהפך לב סיחון ועמו ויעבירו ישראל בגבולם, לא התגרו ישראל בם מלחמה, ולכן שלח משה מלאכיו.
התועלת החמש עשרה להודיע שראוי לאדם לרדוף אחר השלום ולהרחיק המחלוקת והמלחמה ואף על פי שנתבאר לו שהוא ינצח הלא תראה כי י״י יתעלה רצה שיקדימו דברי שלום לסיחון קודם שיתגרו בו מלחמה ואף על פי שהוא הקשה רוחו ואמץ את לבבו וכן עשה לכל הגוים אשר כבש יהושע כי השם יתעלה הקשה רוחם ואמץ לבבם למען תתם ביד ישראל כמו שנתבאר שם כדי שתתישב בלבנו שראוי בכל המקומות לרדוף אחר השלום לפי מה שאפשר כי אין השם יתעלה חפץ במיתתן של רשעים.
(כו-ל) אמנם עקר דברים אלה נזכרים אל השלימות אצל ואני אקשה את לב פרעה שער ל״ו ושם נתבאר עקר פרשה זו וסדרה באר היטב וחזרתו על זה האופן הוא סימן גדול מסור בידינו שנשב אליו יתברך בדרך שלום ובמישור להיות לנו אחרית ותקוה כמו שאמר במדרש (דברים רבה פ׳ שופטים) גם כן גדול הוא השלום שאין הקב״ה מבשר את ירושלם אלא בשלום שנאמר משמיע שלום מבשר טוב (ישעיהו נ״ב:ז׳). וזה כי כמו שאמרה בקלקולה ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה (איכה ג׳:י״ז) כמו שנתבאר ראשונה כך יאמר בנחמתה שהשמע השלום בא הוא עצמו בשורת הטוב. וכן אמר (במדרש שם) חביב הוא השלום שאין הקב״ה מנחם את ירושלים אלא בשלום שנא׳ הנני נוטה אליה כנהר שלום (ישעיהו ס״ו:י״ב) יאמרו שהשלום הנמצא בה הוא סבת השלום הנמשך אליה מפאת מעלה שתושלם ההסכמה ביניהם כמו שאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיהו נ״ז:י״ט). וכן אמרו במדרש (דברים רבה שם) אמר דוד מבקש הייתי לשמוע שיחתו של הקב״ה ושמעתי שהיה עסוק בשלום שנ׳ אשמעה מה ידבר האל ה׳ כי ידבר שלום וגו׳ (תהלים פ״ה:ט׳) וזהו הדרוש עצמו כי היה עסוק ומשתדל לדעת העקר אשר בו תלוי כל טוב ישראל וישועתו ושמע וידע שהכל תלוי בענין השלום וכמו שסמך אך קרוב ליריאיו ישעו וגו׳ (תהלים פ״ה:י׳). ועם זה נתבאר מה שאחז״ל באותו מאמר שזכרנו למעלה (דברים רבה שם) דבר אחר חביב הוא השלום שבקש הקדוש ברוך הוא לברך את ישראל ולא מצא כלי מחזיק כשלום שנא׳ ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום (תהלים כ״ט:י״א) שכל טובות העולם והצלחותיו הם נכללות בתוכו ועל הדרך שביארנו. וזה שיעור מה שרצינו ביאור ענינו בזה החלק.
(הקדמה) [שער פח]
ומעתה נתחיל מפרשת ואתחנן אל י״י וגו׳.
א. ואתחנן אל י״י וגו׳. אתה החילות וגו׳ אעברה נא ואראה. מה טעם זכרון כל זה בכאן וטעם קשורו בוא״ו עם פרשת שלמעלה.
ב. מה טעם הפלגת התוארים הנזכרים לו הנה באומרו אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל וגו׳ אל ענין שאלתו אעברה נא ואראה והלא אין מוחה בזה זולתי הרצון לבד.
ג. אומרו את הארץ הטובה הזאת שיראה שמפני טובה ויופיה הוא נכסף אליה ועוד היכא קאי דקאמר ההר הטוב הזה והלבנון.
ד. מה טעם עלה ראש הפסגה ושא עיניך וגו׳ כי מה תועלת בראיית׳ ומה טעם לזכור בכאן וצו את יהושע וגו׳.
ה. מה טעם אומרו ונשב בגיא מול בית פעור וסמיך ליה ועתה ישראל שמע וגו׳. ומה טעם זכרו בכאן עיניכם הרואות את אשר עשה ה׳ בבעל פעור וכל המעשה ההוא והתחילו אחריו ראה למדתי אתכם וגו׳. ומה טעם קשר רק השמר לך ושמור נפשך עם מה שלמעלה ממנו.
ו. והיא קשה מאד כי אחר שאמר ראה למדתי אתכם חקים וגו׳ ושהזהירם וזרזם על שמירת התורה ולא ישכחו יום עמדם לפני ה׳ בחורב ושישמרו לנפשם פן ישחיתו לעשות פסל תמונת כל ופן ישאו עיניהם השמימה וגו׳ ואתכם לקח י״י וגו׳. חזר אחר כך לומר וה׳ התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עברי וגו׳ כי מה ענין זה לזה. ועוד שכבר הזהירו ופסק מענינו. ועוד אמרו כי אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן ואתם עוברים וכו׳ הכל יראה שהם דברי מותר.
ז. אומרו כי תוליד בנים ובני בנים וגו׳. כי מה ראה לזכור להם עכשיו כל הדברים הרעים ההם ולו אין בשורה מוצאת לעת כזאת היה לו לזכור ראשונה קבלת עשרת הדברים כאשר התחיל לומר ופן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב וגו׳ וכל דברי התורה אשר זכר אחרי כן ואחר יאמר מה שיקרה אותם באחרית הימים כמו שכן עשה בפרשת הברית ובפרשת האזינו. וגם שיבא פרשה זו כפולה עמהם ועם מה שנאמרה בפרשת נצבים והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו׳.
ח. אומרו ושבת עד ה׳ אלהיך ושמעת בקלו כי אל רחום י״י אלהיך וגו׳. שאין הקשר נאות. מוטב שיאמר ושמעת בקולו כי לא עם קשה עורף אתה או שישיב י״י אלהיך את שבותך וגו׳ כי אל רחום וגו׳.
ט. מה טעם קשר כי שאל נא לימים ראשונים וגו׳ למה שלמעלה ממנו. וטעם או הנסה אלהים לבוא וגו׳ כי למה ינוסה בכך גם טעם אתה הראית לדעת וכל שאר הפרשה.
י. בטעם סמיכתו בכאן אז יבדיל משה שלש ערים כי באמת אין זה מקום ספורו.
אלו הן הספקות הנופלות בחלקים אלו ואחרי זכרם נבא אל הפירוש בהסכמת הדברים ההם אשר זכרנו ראשונה.
(כו-כט) ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמר אעברה בארצך בדרך בדרך אלך וגו׳ – כבר זכרנו בשער הקודם מה שביארנו בזולתו מהמקומות טעם זה השליחות ותועלתו עם הדברים הקודמים לכוונה זאת המלחמה גם בשער פ״א ביארנו טעם השאלה באעברה בארצך בדרך וגו׳. אמנם עכשיו אין הכוונה רק להורות איך היה הענין מהמין הראשון שזכרנו רצוני שבאו עליו בתורת זכות גמור לעשות כרצונם ויצליחו כמו שהיו שאר הענינים הגדולים המיוחדים למשה אדוננו שזכרנו בפרשת בלעם. וכמו שאמר לו הש״י ראשונה היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני כל העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך.
ומטעם זה סמך ואמר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמר אעברה בארצך וגו׳ – והכוונה ששלח אליו שליחות זה להורות דרכי שלום לכל כיוצא בזה אמנם כי בדרך צווי שלח אליו לאמר אעברה בארצך. ולזה לא נזכר לא עכשיו ולא בשעת מעשה ׳אעברה נא׳ בלשון בקשה כמו שכתב בשליחות מלך אדום שהכוונה שהוא מודיעו שרוצה לעבור דרך גבולם ומצוה עליו שיעשו עמו כאשר עשו בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער כי אין דעתו לנטות מעליהם כלל.
ממדבר קדמות אע״פ שלא צוני המקום לקרא לסיחון לשלו׳ למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם כו׳. דבר אחר ממדבר קדמות ממך למדתי שקדמת לעולם כו׳. דאל״כ מאי קדמות ומה שאמר אעפ״י שלא צוני המקום לקרא לסיחון לשלום משמע דס״ל דקרא דכי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום במלחמת הרשות הכתוב מדבר וכן שנינו בספרי וכבר הארכתי בזה בפרשת פרה ע״ש:
ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל וגו׳ עד וערי ההר ככל אשר צוה ה׳ אלהינו המפרשי׳ אמרו שהיה שליחות המלאכי׳ במאמר הקב״ה או ברוח הקדש אשר בו. ואני לא מצאתי מזה עד בדבר ולכן לא אסתפק בו. ואחשוב בזה שמשה אדונינו נהג בזה כמנהגו עם פרעה שקודם המכה היה מתרה בו עם היות שידע שהשם ית׳ הודיעו שיתן סיחון בידו ראה משה לשאל לשלום וזה לסבות. ראשונה כדי להראות לישראל שלא יכבשו סיחון ועוג לחולשת לבבם כי הם חזקים מאד עד שלא שמעו לדברי שלום. ולא אבו לתתם לעבור בגבולם בבטחם בגבורתם. אבל יד הש״י הושיעה למו ונתן ארצותם לפניהם. והב׳ כדי לתת למוד לשאר יושבי הארץ כי אם יקראו אליהם לשלום יענו אותו ויהיו למס אחרי שראו סיחון שלפי שלא נטה לבו לשלום הכו אותו ואת בניו ואת כל עמו וילכדו את ארצו. הג׳ שעשה משה זה לעשות נסיון בו יודע לישראל שמחשבות ה׳ לעולם יעמדו.
דבר אחר ממך למדתי וכו׳. ואם תאמר, אפילו ללשון ראשון שלמד מן התורה שהחזיר הקדוש ברוך הוא על האומות, היה יכול לפרש ׳ממך למדתי שהחזרת התורה על האומות וכו׳⁠ ⁠׳. ונראה, דלעולם ״ממדבר קדמות״ צריך לפרש לפירוש הראשון ׳מן התורה שקדמה לעולם׳, דאין לפרש ׳ממך שקדמת לעולם׳ – שהחזרת התורה על בני ישמעאל, דעדיין יקשה, דמה ענין תורה אל הקדמת שלום למלחמה, ודבר זה עיקר הלימוד ללמוד שהדין בשלום כמו שהוא בנתינת התורה, ואם כן העיקר הוא חסר, ולפיכך צריך לפרש ״ממדבר קדמות״ ׳מן התורה שקדמה לעולם׳, כלומר, כמו שהדין בתורה למדתי אל מלחמה. אבל אם היינו מפרשים ׳ממך שקדמת לעולם׳, יהיה העיקר חסר מן הספר, דצריך להזכיר הכתוב עיקר הלימוד. ולפיכך למעלה שעיקר הלימוד שלמד משה דין הקדמת שלום במלחמה מן התורה, צריך לפרש שלמד מן התורה. אבל לפירוש הזה שגם במלחמה איירי מה שלא היה מאבד את האומה בפעם אחת, יש לפרש ׳ממך למדתי׳:
אע״פ שלא צוני המקום כו׳. דאל״כ מאי קדמות, ומה שאמר אע״פ שלא צוני המקום וכו׳, משמע דס״ל דוכי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום (להלן כ׳:י׳) במלחמת רשות הכתוב מדבר:
ד״א ממדבר קדמות ממך למדתי כו׳. דלפירוש ראשון קשה, למה כתב סתם קדמות דהא הרבה דברים קדמו לעולם, והי׳ לו לפרש ולא לסתום, לכן פירש ד״א וכו׳. ולפי טעם אחרון נמי קשה למה אמר ממדבר, בשלמא אי קאי על התורה ניחא דהא נתינתה היתה במדבר, אלא אי קאי אהקב״ה למה נקט ממדבר. לכן צריך לתרי טעמים:
Even though the Almighty did not command me, etc. Otherwise, what is the significance of קדמות (precedence)? Rashi comments: "Even though the Almighty did not command me, etc.⁠" This implies that he holds that the verse, "When you near a city [to do battle against it] you are to offer it peace (below 20:10),⁠" refers to an optional war.
Another explanation of "From the wilderness of Kedeimos": From You I learned, etc. According to the first explanation there is a difficulty: Why does it is written קדמות (precedence)? There are many things that preceded the creation of the world. The verse should have been more specific. Therefore, Rashi says: "Another explanation, etc.⁠" Yet according to the second explanation there is also a difficulty: Why does it say ממדבר (from the wilderness). It fits well if "wilderness" is referring to the Torah, for it was given in the wilderness. But if it is referring to the Almighty, then why does it say "wilderness"? Therefore, both explanations are necessary.
דברי שלום – שלח לו בתחלה דברי שלום, כדי שמתשובתו יבינו ישראל כי השם הקשה את לבבו:
(כו-כז) השאלות (כו-כז):
פה אמר שמשה שלח מלאכים וששלחם ממדבר קדמות ובפ׳ חוקת אמר שישראל שלח מלאכים ושהי׳ השליחות בעת שהיו בגבול סיחון, ומ״ש כאשר עשו לי בני עשו והלא בני עשו לא הניחום לעבור:
ואשלח מלאכים – בפ׳ חוקת נזכר שישראל שלח מלאכים, ופה אמר שמשה שלח מלאכים, שם מבואר שבעת ששלחו מלאכים עברו כבר את נחל ארנון, ופה הזכיר ששלח מלאכים ממדבר קדמות, וגם אם הם עצמם המלאכים שנז׳ בפ׳ חוקת למה כתב זה שנית הלא ידענו זאת משם, ומזה מבואר שהיו בזה שני שליחות, פה הזכיר שמשה שלח מלאכים והיו דברי שלום כי אף שא״ל ה׳ החל רש מחויב לקרא בשלום תחילה ואם היה עונה שלום לא היה נלחם אתו, ומלאכים אלה שלח ממדבר קדמות טרם בא בנחלי ארנון. שהוא בגבול סיחון והיה הבקשה שיתנהו לעבור דרך ארצו:
ואשלח וגו׳ – כמו שביארנו שלא היה צווי למלחמה עד מאמר השני בסמוך.
מלאכים ממדבר קדמות – עי׳ מש״כ בפ׳ חקת (כ׳ י״ד)1.
1. שהמלאכים היו אנשי מדבר קדמות, ולא מתוך עם ישראל (ולא כפי ההבנה הפשוטה ששלח שליחים מבני ישראל ממקום שעתה חנו במדבר קדמות).
דברי שלום – אף על פי ששמעתי מפי האל שאצטרך להלחם עמו, אף על פי כן שלחתי וקראתי לו לשלום.
ואשלח מלאכים – ראה במדבר כ״א:כ״א.
ממדבר קדמות – ידיעה זאת אינה נזכרת בבמדבר, ומוכיחה שספר דברים מספר לנו את המאורעות באופן עצמאי, ואינו תלוי בחלקי התורה הראשונים. המקום קדמות (יהושע י״ג:י״ח, דברים הימים א ו׳:ס״ג והלאה) היה אחרי כן מערי הלוים בנחלת בני ראובן, וכיון שהמדבר המזרחי נקרא על שמה, נראה שהעיר הזאת היתה קרובה אל המדבר ההוא. לפי זה כבר עברו ישראל את הארנון העליון כאשר עמדו על יד גבולו הדרומי⁠־מזרחי של סיחון.
דברי שלום – הוספה מבארת ל״מלאכים״; מלאכים שמסרו דברי שלום. אף על פי שה׳ כבר גזר על המלחמה, מכל מקום צוה לישראל להתנהג כפי משפטי העמים.
ממדבר קדמות – תניא, הוא מדבר קדמות הוא מדבר סיני, ולמה נקרא שמו קדמות שנתנה קדמות עליו.⁠1 (שבת פ״ט.)
1. רומז להתורה שנקראת קדמות כמו שדרשו בפסחים נ״ד א׳ שהתורה נבראת קודם שנברא העולם שנאמר (משלי ה׳) ה׳ קנני ראשית דרכו, יעו״ש.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כז) אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֔ךָ בַּדֶּ֥רֶךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֵלֵ֑ךְ לֹ֥א אָס֖וּר יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃
"Let me pass through your land. I will go along by the highway; I will turn neither to the right hand nor to the left.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראעקדת יצחק פירושאברבנאלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

אֶעְבַּר בְּאַרְעָךְ בְּאוֹרְחָא בְּאוֹרְחָא אֵיזֵיל לָא אֶסְטֵי לְיַמִּינָא וְלִשְׂמָאלָא.
May I pass through your land by the way? I will go by the way, nor turn to the right or the left:
אעיברא כען ב⁠(ע){א}⁠רעך בארחה בבארחה אהלך לא אסטי לא לימינה ולא לשמאלה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אעיבר״) גם נוסח חילופי: ״אעבור״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״בארחה ... לשמאלה״) נוסח אחר: ״אורחא נזל לא נסטי לא לימין ולא לישמיל״.
אעיבר בארעך באורחא דהיא אורח כבישא איזיל לא אסטי להנזקותך לימינא ולשמאלא.
I would pass through thy land; by the way which is the beaten road will I go; I will not turn aside to do thee harm on the right hand or the left.
אֻרִידֻ אַן אַגֻוְזַ פִי בַּלַדִ ךַּ פִי אַלטַרִיקִ אלגַאדַּתִ נַסִירֻ לַא אַמִיְלֻ יֻמנַתַּ וַלַא יֻסרַתַּ
אני רוצה לעבור דרך ארצך, בדרך הרחבה נלך, ולא-אטה מן הדרך לימין ולא-לשמאל.
בדרך – הידוע.
THE HIGHWAY. The well-known highway.⁠1
1. The pattach beneath the bet of ba-derekh (at the highway) indicates the definite article.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

ולכן שלח לו דברי שלום לאמר אעברה בארצך כדי שישמעו תשובתו שלא אבה נתנם עבור ושידעו שהש״י הקשה את רוחו לתתו בידם.
ואמרו בדרך ר״ל שלא יתעכבו שמה. אבל יעברו בלי שום עכוב והוסיף לומר בדרך אלך לא אסור ימין ושמאל. להודיעם שעם היותם עוברי׳ בלי עכוב שלא יפנו דרך כרמי׳ וזכר שלא יזיקוהו בזה.
בדרך בדרך אלך – כפל מלת בדרך להורות על ההתמדה בלי הפסק, כמו וילקטו אותו בבקר בבקר (שמות ט״ז כ״א), ויבאר אח״כ דהיינו שלא אסור ימין ושמאל:
בדרך בדרך – רק בדרך הרבים הפתוחה לכל אדם. זוהי אותה דרך הקרויה ״דרך המלך״ (במדבר כא, כב).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

אעברה בארצך וגו׳ לא אסור ימין ושמאול – לא אמר בלשון לא אטה כמו שאמר למלך אדום.⁠1 אלא נכלל בזה הלשון עוד כונה. היינו תדע שאעברה בברור בארצך אפילו כשלא תרצה לא אסור2 למקום אחר לצד דרום או לצד צפון וזהו ימין ושמאל.⁠3 ועי׳ בראשית (כ״ד מ״ט)4.
1. במדבר (כ,יז) ״לא נטה ימין ושמאל״. ואונקלוס תרגם בשניהם – ״לא אסטי״, ״לא נסטי״.
2. ע״פ רבינו ׳לסור׳ משמעותו – שינוי יסודי מהכיוון הרגיל, לעומת ׳לנטות׳ שהיא נטיה קלה. וכאן משה אמר לו שאין לבנ״י תכנית לסור באופן מוחלט מהכיוון הזה. ועיין רש״י שמות (ג,ג) ״ויאמר משה אסורה נא ואראה״, רש״י: ״אסורה נא״ – אסורה מכאן להתקרב שם. ועיין גם בראשית (יט,ב) ״סורו נא אל בית עבדכם״, רש״י: עקמו את הדרך לביתי דרך עקלתון.
3. לא כ״כ ברור, כי גם באמירה למלך אדום ״לא נטה״ כתוב ״ימין ושמאל״.
4. על הפסוק ״ואם לא, הגידו לי, ואפנה על ימין או על שמאל״.
בדרך בדרך – כפל הלשון מביע את ההתפתחות התמידית או את ההתמדה של דבר, השוה כ״ח:מ״ג ואיוו. 313 וגזניוס-קאוטש 123; השוה גם במדבר כ״א:כ״ב וכ׳:י״ט, המזדהים באופן מלולי עם ״רק אעברה ברגלי״.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראעקדת יצחק פירושאברבנאלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כח) אֹ֣כֶל בַּכֶּ֤סֶף תַּשְׁבִּרֵ֙נִי֙ וְאָכַ֔לְתִּי וּמַ֛יִם בַּכֶּ֥סֶף תִּתֶּן⁠־לִ֖י וְשָׁתִ֑יתִי רַ֖ק אֶעְבְּרָ֥ה בְרַגְלָֽי׃
You shall sell me food for money that I may eat; and give me water for money that I may drink; only let me pass through on my feet,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודהעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

עֲבוּרָא בְּכַסְפָּא תְּזַבֵּין לִי וְאֵיכוֹל וּמַיָּא בְּכַסְפָּא תִּתֵּין לִי וְאֶשְׁתֵּי לְחוֹד אֶעְבַּר בְּרַגְלָי.
You shalt sell me provision for silver, and I will eat; and give me water for silver, and I will drink; I will only go through on my feet:
מזון בכסף תזבנון לן ונאכלא ומים בכסף תתנון לן בונשתי לחודג לית אנן חסרין מן כל מן דעםד ברגלינן אנן עברין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תזבנון לן ונאכל״) גם נוסח חילופי: ״תזבון לן וניכול״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ונשתי ... ברגלינן״) נוסח אחר: ״ונשתון להוד לית פתגם ביש ברגליין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דעם״) גם נוסח חילופי: ״מדעם״.
עיבור כד חי בכספא תזבין לי ואיכול ומוי בכספא תיתן לי ואישתי לחוד אעיבר בלחודיי.
I will buy fresh provision with silver, to eat, and you shalt give me water for silver, to drink; I will only pass through:
אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי – שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ הַשְּׁלָקוֹת וְהַכְּבָשִׁים שֶׁל נָכְרִים אֲסוּרִין, וְאֵין אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה, מִנָּהָנִי מִלֵּי. דַּאֲמַר קְרָא אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי, מַה מַּיִם לֹא נִשְׁתַּנּוּ מִבְּרִיָּתָן עַל יְדֵי הָאוּר אַף כֹּל שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ מִבְּרִיָּתָן עַל יְדֵי הָאוּר. מִידֵי אוּר כְּתִיב. אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. אֲמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אֲמַר רַב כָּל הַנֶּאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי נָכְרִים. בְּסוּרָא מַתְנוּ הָכֵי. בְּפוּמְבְּדִיתָא מַתְנוּ כָּל שֶׁאֵינוֹ (עוֹלֶה) [נֶאֱכָל] עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי נָכְרִים. מַאי בֵּינַיְהוּ. אִיכָּא בֵּינַיְהוּ דָּגִים קְטַנִּים וְאַרְדִּי וְדַיְסָא.
אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֵּין שֶׁהִנִּיחַ נָכְרִי בָּשָׂר עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים וְהָפַךְ יִשְׂרָאֵל, בֵּין שֶׁהִנִּיחַ יִשְׂרָאֵל וְהָפַךְ נָכְרִי, מֻתָּר, וְאֵינוֹ אָסוּר עַד שֶׁיְּהֵא מִתְּחִלָּתוֹ וּגְמָרוֹ בְּיַד נָכְרִי. הִלְכָּךְ רִיפְתָּא דִּשְׁגַר נָכְרִי לְתַנּוּרָא וְאָפָה יִשְׂרָאֵל, אִי נַמֵּי שְׁגַר יִשְׂרָאֵל וְאָפָה נָכְרִי, אִי נַמֵּי שְׁגַר נָכְרִי וְאָפָה נָכְרִי וְאָתָא יִשְׂרָאֵל וְחָתָה בַּגֶּחָלִים, שַׁפִּיר דָּמֵי. כִּי אֲתָא רַב דִּימֵי אֲמַר אֶחָד דָּג מָלִיחַ וְאֶחָד בֵּיצָה צְלוּיָה חִזְקִיָּה וּבַר קַפָּרָא שָׁרוֹ וְרַבִּי יוֹחָנָן אֲסַר. וְהִלְכָתָא כְּוָתֵיהּ [דְּרַבִּי יוֹחָנָן].
טַעַאמַא תַּמִירַנִי בִּתַּ׳מַןֵ פַאכֻּלֻהֻ וַמַאאַ תַּמִירַנִי בִּתַּ׳מַןֵ פַאשׁרַבֻּהֻ וַאַעבֻּרֻ בִּרַגלַי פַקַט
אכל תציד אותי בתשלום כסף וכך אוכל אותו, ומים תציד אותי בתשלום כסף וכך אשתה אותו, ואעבר ברגלי בלבד.
אכל בכסף תשברני – אם הוצרכתי.
THOU SHALT SELL ME FOOD FOR MONEY, THAT I MAY EAT. If I need to.⁠1
1. Israel was fed by the manna. Therefore it did not commit itself to buy food from Sihon.
אוכל בכסף תשבירני וגו׳ – וקשה והא הי״ל באר ומן וי״ל דבמקום ישוב לא ירד להם מן דאין זה נס, והראי׳ דכתיב את המן אכלו עד בואם אל ארץ נושבת.
אכל בכסף תשברני ואכלתי – אם הוצרכתי. וכן אם רציתי מים בכסף תתן לי ושתיתי, רק אעברה ברגלי – בצבאותי. ומכאן אתה למד (זכריה י״ד:ד׳) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים, שכתוב בהקב״ה, שפירושו צבאותיו וחיילותיו.
אכל בכסף תשברני, "sell me food in exchange for money!⁠" The meaning is "in the event that I need to buy supplies.⁠" Similarly, מים בכסף תתן לי ושתיתי, רק אעברה ברגלי, "water in exchange for money give me so that I may drink it,; only let me pass through on foot.⁠" Moses referred to the armies marching though Sichon's territory. From this verse you can deduce that when the prophet Zecharyah had depicted God as standing on the Mount of Olives (Zecharyah 14,4) this was a reference to the heavenly hosts and soldiers. (The author discussed this in detail on Genesis 6,6).
אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו וגו׳ והמואבים היושבים בער וגו׳ – משמע שהשבירו להם אוכל ומים. וק׳ שהרי כתוב לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה׳ וגו׳ על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו׳. וי״ל דקאי אסיפיה דקרא לא יבא עמוני על דבר אשר לא קדמו וגו׳ ומואבי על דבר אשר שכר עליך את בלעם. והקשה ר״מ מקוצי על זה דאמ׳ פ׳ הערל גבי רות המואביה שבא דוד ממנה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. ופריך אלא מעתה ממזר ולא ממזרת ומשני על אשר לא קדמו כתוב איש דרכו לקדם ואין אשה דרכה לקדם משמע דאשר לא קדמו קאי נמי אמואב וא״כ הדרה קושי׳ לדוכתה. לכך נראה לפרש דוקא מואבים היושבים בער בלבד קדמו ולא מואבים היושבים במדינה אחרת ומ״מ נגזר על כלם שלא יבאו בקהל לפי שאין אנו יכולים להבחין בין מדינה למדינה. ולפי הנראה אין לתרץ שסוף המקרא כאשר עשו לי וגו׳ מוסב לענין סוף המקרא דלעיל הימנו ותחלתו מוסב לתחלת המקרא שלמעלה הימנו וה״ק אוכל בכסף תשבירני כאשר עשו לי בני עשו אשר מכרו לי אוכל ומים רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי המואבים היושבים בער אשר הניחוני לעבור דרך ארצם שהרי פירש״י בפ׳ חקת שלא באו לגבול מואב כמו שאמר יפתח וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה ומשה רמזה כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער מה אלו לא נתנום לעבור דרך ארצם אלא הקיפום סביב אף מואב כן. עכ״ד. אלא ע״כ צריך לומר כמו שפיר״י. עד״י ב״א.
ואמנם מצאתי בסמ״ג בשם הר״ר יוסף מקרפנטרא״ס כי הטעם דעל דבר אשר לא קדמו הוא בעמון שהרי המואבים קדמו כמו שנא׳ אוכל בכסף תשבירני כאשר עשו לי וגו׳ והטעם השני דאשר שכר עליך בלעם לקללך הוא במואב וכמו שזה השני במואב לבד כך הטעם הראשון בעמון לבדו. ובשני הטעמים יש ללמוד שהנשים מותרות שאין דרכה לא לקדם ולא לשכור כדאיתא בירושלמי עכ״ד. הילכך הא דקאמר התם פ׳ הערל איש דרכו לקדם ואין אשה דרכה לקדם ה״ק איש דרכו לקדם וכמו שאין דרכה של אשה לקדם כך אין דרכה של אשה לשכור הילכך מואבי ולא מואבית ולכך היה דוד כשר לבא בקהל ה׳ אבל ודאי על דבר אשר קדמו לא קאי אמואב כלל אלא אעמון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

אבל גם שיהיה לו תועלת ולעמו הרבה שימכו׳ לו מזונותיו ביוקר. וזהו אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי.
ואמר עוד רק אעברה ברגלי. והכונה בו שאמר לו אל תמנעני מעבור בך בחשבך שאשוב לאחור כי עכ״פ אעבור ברצונך או על אפך ועל חמתך.
בְֿרַגְלָי: הבי״ת רפה. [בְרַגְלָי].
רק אעברה ברגלי – איני חפץ ממך רק להניחני עבור ברגלי:
אעברה ברגלי – מליצה לומר שאיני שואל ממך שום עזר.
אכל – ר״ל וגם תרויח שאשברה אכל ומים בכסף, ואני רוצה ממך רק שאעברה ברגלי:
אכל בכסף וגו׳ רק אעברה ברגלי – הכל איני חפץ בע״כ רק ההעברה מוכרחת1.
{אכל בכסף וגו׳ – לא אקח ממך בגזילה אלא בכסף, ואפילו מים שדרך לשתות חנם לא אשתה חנם בעל כרחך אלא בכסף (בני הגאון מ׳ חיים שיחיה).}
1. בהמשך לדברי משה בפסוק הקודם, ע״פ ביאור רבינו שם.
אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי – בגמ׳ בפ״ב דע״ז מה מים שלא נשתנו אף אוכל שלא נשתנה. ויתכן פירושו, דמה מים ראוים תיכף מנתינה לשתיה, כן האוכל שיאכל תיכף מותר אז לאכול, אף אם נשתנה אצל הגוי, רק שלא ישתנה אחר המכר אצל הגוי, משום דבמלחמת ז׳ אומות אישתראו אף קדלי דחזירי, וא״כ מה שנתבשלו קודם שהיו ברשות ישראל שרי, דהוי כמו שלל דעו״ג, רק לאחר שיהיה קנוי לישראל לא יתבשל ע״י העו״ג, דאז הוי כשלל דידהו. ועיין פ״ק דחולין י״ז בזה, ומשו״ה לא מייתי קרא המוקדם דאדום. ודו״ק.
אכל בכסף וגו׳ – תניא, השלקות של עובדי כוכבים אסורין,⁠1 דאמר קרא אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי – כמים, מה מים שלא נשתנו מברייתן ע״י האור אף אוכל שלא נשתנה מברייתו ע״י האור2. (ע״ז ל״ז:)
1. סתם שלקות נקרא בשולי עובדי כוכבים, ולדעת הש״ך ביו״ד סי׳ קי״ב ס״ק ז׳ הוו בכלל שלקות מיני בישול וצליה ואפיה.
2. ומסיק בגמרא מכדי אור כתיב, אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ופירש״י מדרבנן שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ומשתה ויאכילנו דג טמא, ותוס׳ פירשו דהגזירה הוא משום חתנות, ובכלל אין הדרשה מבוארת, דלמה ליה להסמיך כלל אקרא אחרי דבפרשה כתיב מפורש להיתר אוכל בכסף תשבירני, ואוכל סתם כתיב, ול״ל לדחוק ולעשות היקש למים אחרי דעיקר הענין הוא מדרבנן ומשום גזירה, והמעט יש גזירות מדרבנן שגזרו מעצמן מפני שראו צורך לדבר.

ולכן נראה לנכון מש״כ בזה בס׳ רה״ז דטעם ההיקש שמביא היא כדי שלא יקשה האיך יש כח ביד חכמים לאסור אחרי דבתורה כתיב מפורש להיתר אוכל בכסף תשבירני, וע״ז מביא ההיקש ממים, דע״פ ההיקש סמכו חכמים לומר דלא התירה התורה רק בתנאי שלא נשתנה ע״י האור, כמבואר.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודהעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כט) כַּאֲשֶׁ֨ר עָֽשׂוּ⁠־לִ֜י בְּנֵ֣י עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר וְהַמּ֣וֹאָבִ֔ים הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּעָ֑ר עַ֤ד אֲשֶֽׁר⁠־אֶֽעֱבֹר֙ אֶת⁠־הַיַּרְדֵּ֔ן אֶל⁠־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר⁠־יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃
as the children of Esau who dwell in Seir, and the Moabites who dwell in Ar, did to me, until I shall pass over the Jordan into the land which Hashem our God gives us.⁠"
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ירשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

כְּמָא דַּעֲבַדוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו דְּיָתְבִין בְּשֵׂעִיר וּמוֹאֲבָאֵי דְּיָתְבִין בִּלְחָיַת עַד דְּאֶעְבַּר יָת יַרְדְּנָא לְאַרְעָא דַּייָ אֱלָהַנָא יָהֵיב לַנָא.
as the Beni Esau who dwell in Seir, and the Moabaee who dwell in Lechaiath, did to me, until I pass over Jordan to the land which the Lord our God shall give to us.
היך מה די עבדו לן בנוי דעשוא דשריין בגבלה ומואביי דשריין בלחיית עד זמן די נעבר ית ירדנה הדןב לארעא די״י אלהן יהב לן.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״אליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נעבר ית ירדנה הדן״) גם נוסח חילופי: ״עברינן יורדנה״.
היכמה דעבדו לי בנוי דעשו דיתבין בגבלא ומואבאי דיתבין בלחיית עד זמן דאיעיבר ית יורדנא לארעא די״י אלקנא יהיב לנא.
as the Beni Esau, who dwell in Gebal, and the Moabaee, who dwell in Lechaiath, have done to me, uutil the time that I pass over the Jordan into the land which the Lord our God giveth us.
כאשר עשו לי בני עשו – והלא אדום הוא שלא רצה להעבירו, שנאמר וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום [וגו׳] ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא (רצה) [אבה] (שופטים י״א:י״ז), ולמה אמר משה כאשר עשו לי בני עשו, 1הוי אומר שלא אמר משה על העברה, אלא על מכירת לחם ומים, שבני אדום עשו ובני מואב מכרו להם.
1. הוי אומר שלא אמר משה על העברה אלא על מכירת לחם ומים. וכן הביא רש״י לא לענין לעבור בארצם אלא לענין מכר אלא לענין מכר אוכל ומים.
כַּמַא צַנַעַ לִי בַּעץֻ׳ בַּנִי עִסַאוַ אַלּמֻקִימֻוןַ בִּסַעִירַ וַאלּמֻאַבִּיוןַ אַלּמֻקִימֻוןַ פִי עַארַ אִלַי׳ אַן אַעבֻּרַ אַלּאַרדֻןִ אִלַי׳ אלּבַּלַדִאַלַּדִ׳י אַללָּהֻ רַבֻּנַא מֻעטִינַאהֻ
כמו שעשו לי קצת מבני עשו, הדרים בשעיר, והמואביים הדרים בער, עד כי אעבור את הירדן אל הארץ אשר ה׳ אלהינו, נותן לנו.
אובאמרו כאשר עשו לי בני עשו הישבים בשעיר – השתנו שני החלקים, ולכן לא תהיה סתירה. ואני חושב לפרש אותם בדוגמאות כמו שהזכירון המלומדים, והם: כל שני דברים אינם סותרים זה את זה עד שיתנגדו בשמונה פנים, והם: הנשוא והענין, ודמיון השם בהם, וחלקיהם, {וזמנם}, וסמיכותם, ופעלם אם בכוח אם בפעל; ויהיה עם שמונה תנאים אלה: אחד הדברים מחייב והאחר שולל.
הדוגמא, כי הנשוא אם השתנה לא תהיה סתירה, וזה בדוגמת דברי ה׳ לאברהם על יצחק: ״והעלהו שם לעולה״ (בראשית כ״ב:ב׳), אח״כ אמר: ״אל תשלח ידך אל הנער״ (בראשית כ״ב:י״ב). ואין בנשוא הראשון מה שבנשוא האחרון.
ואם השתנה הענין לא יהיה סותר; ודוגמתו: דברי ה׳ לבלעם: ״לא תלך עמהם״ (במדבר כ״ב:י״ב), אח״כ אמר ״לך עם האנשים״ (במדבר כ״ב:ל״ה), ואין אלה כההם, כי הם ״רבים ונכבדים״ (במדבר כ״ב:ט״ו).
ואם דומה שם הענין, אין סתירה. ודוגמתו: כי התורה שמה כל חרם לכהן, והצריכה כל חרם הריגה, ככתוב ״כל חרם אשר יחרם מן האדם״ (ויקרא כ״ז:כ״ט), ולא יתנגדו. כי השמות דומים במלה, והראשון בקדשים, והשני מחוייב מיתה.
ואם נדמה שם הנשוא, אז אין סתירה. ודוגמתו: אמרו ״ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד״ (שמואל ב ה׳:כ״א), והשני ״ויאמר דוד וישרפו ב⁠{אש}״ (דברי הימים א י״ד:י״ב). וכאשר היתה ״משאת״ (שופטים ז׳:מ׳) – שרפה לא יתנגדו.
ואם השתנו החלקים, לא תהיה סתירה; ודוגמתו, הנזכר כאן, והוא אמרו: ״כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער״ (דברים ב׳:כ״ט), ומצאנו בני מואב לא עזרום, ובני עשו לא העבירום, ואולם רצה בהפך מזה: כי בני עשו עזרו להם ובני מואב העבירום. לכן החלק המיוחס לבני עשו ״אוכל בכסף תשבירני״ (דברים ב׳:כ״ח) והחלק המיוחס לבני מואב ״רק אעברה ברגלי״ (דברים ב׳:כ״ח).
ואם השתנו הזמנים, לא תהיה סתירה. דוגמתו: כי במקרה האחד יאמר: הכה את אדום בגיא מלח שמנה עשר אלף (שמואל ב ח׳:י״ג), והאחר יאמר: שנים עשר אלף (תהלים ס׳:ב׳), ויתאים שיהיה מקרה זה בזמן, והשני בזמן שני.
ואם לא לא תתאים הסמיכות כלומר היחוס גם כך לא תהיה סתירה. דוגמתו, כי הספר אומר: ״בן עשרים ושתים שנה אחזיהו במלכו״ (מלכים ב ח׳:כ״ו), ואומר במקום אחר: ״בן ארבעים ושתים שנה א⁠{ח}⁠זיהו במלכו״ (דברי הימים ב כ״ב:ב׳). ויתכן כי יהיה הראשון, גיל עצמו; והשני, גיל אמו, כי היתה סבה לאסון העם, ומתייחס הבן למקרה שהיה לפני לידתו.
ואם היה אחד הדברים בכוח, והשני בפעל, אין סתירה. דוגמתו, אמרו: ״כל גוים שכחי אלהים״ (תהלים ט׳:י״ח), ואמר גם: ״כל גוים יבואו וישתחוו לפניך ה׳⁠ ⁠⁠״ (תהלים פ״ו:ט׳); אחד מהם במה שראוי להיות, והאחר בפעל והמציאות.
א. ביאור זה מופיע לאחר הביאורים על פרק ג׳.
כאשר עשו לי בניא עשו – לא לעניין לעבור בארצם, אלא לעניין מכר אוכל ומים.⁠ב
א. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לייפציג 1: ״לבני״.
ב. בכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917 ועוד עדי נוסח נוסף כאן ביאור: ״עד אשר אעבור את הירדן – מוסב על: אעברה בארצך.⁠״ הביאור חסר בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34.
כאשר עשו לי בגי עשו AS THE CHILDREN OF ESAU DID TO ME – This does not refer to passing through their land (רק אעברה ברגלי) for Edom refused this, (cf. Bemidbar 20:18) but to the matter of selling food and water (also mentioned in the preceding verse).⁠a
a. Some textual witnesses add here: "עד אשר אעבר את הירדן UNTIL I SHALL PASS OVER THE JORDAN – This is to be connected with "Let me pass through your land" (v. 27).⁠"
והמואבים היושבים בער – אבל בשאר מואבים כת׳ בהן: אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים (דברים כ״ג:ה׳). וכן היושבים בשעיר, כמו שפירשתי למעלה (רשב״ם דברים ב׳:ד׳). אבל בני עשו הקרויים אדום יצאו לקראתכם בחרב, ויט ישראל מעליו (במדבר כ׳:כ״א), ויסובו את הר שעיר ימים רבים (דברים ב׳:א׳).
והמואבים היושבים בער [AS THE DESCENDANTS OF ESAU WHO DWELL IN SEIR DID FOR ME] AND THE MOABITES WHO DWELL IN AR: [Only those Moabites who dwell in Ar sold the Israelites food and water;] but concerning the rest of the Moabites it is written (Deuteronomy 23:5) “they did not meet you with food and water on your journey after you left Egypt.”1 Similarly the phrase here, “the descendants of Esau who live in Seir” [must be understood as referring only to some of the descendants of Esau, not to all of them,] as I explained above (ad 2:4). But [the rest of] the descendants of Esau, the ones referred to as the Edomites, came out to attack you with the sword, so (Numbers 20:21) “Israel turned away from them.” It was at that point2 that they (Deuteronomy 2:1) “skirted Mount Seir for many days.”
1. Our verse implies that Moabites did sell food and water to the Israelites, a claim which appears to be contradicted in 23:5.
In his commentary to Deuteronomy Rashi does not address this issue. But Rashbam’s comment here seems to be pointedly disagreeing with what Rashi wrote in his commentary to Numbers 21:13 and to Judges 11:17. Rashi claims there that our verse really means that the Moabites did not allow the Israelites to pass through their territory, a claim that is very hard to reconcile with the words of our verse.
Rashbam’s explanation is a continuation of what he wrote in his commentary to vs. 4. (See note 32 there.) His explanation is much more in consonance with the words. Moses is saying, following a normal reading of the words, that Israelites did pass through Moabite territory and through Edomite territory, but not through all of the territories of the Edomites and Moabites. In this way Rashbam manages to harmonize our text both with Numbers 20 and with Deuteronomy 23.
The difficulty with Rashbam’s explanation is that we must assume, according to his reading, that there were both Moabites who lived in Ar and also Moabites who did not live in Ar. Similarly we must accept Rashbam’s claim that some descendants of Esau lived in Seir and some did not. See the objection raised by the copyist in his interpolation into Rashbam’s commentary to 2:4, below in the Appendix.
That copyist, like Rashi, attempts to harmonize all these texts by suggesting that the Israelites traveled only on the periphery of Edomite and Moabite land, and did not really enter those territories. (Like Rashi, see also Andrew of St. Victor, p. 198.) The difficulty with that approach is (as noted by Ibn Ezra here) that it still does not explain the contradiction concerning the Moabites: did they sell food to the Israelites (following 2:29) or not (following 23:5)? Ibn Ezra explains the verses in a manner very similar to Rashbam.
There are two other interesting solutions to the problem. Nahmanides (in his commentary to 23:5) notes that Deuteronomy 23:4-5 mentions sanctions against two groups – (1) Ammonites and (2) Moabites – and then provides two reasons for those sanctions: “(1) because they did not meet you with food and water on your journey, and (2) because they hired Balaam to curse you.” Nahmanides writes that reason (1) is only about the Ammonites and reason (2) is only about the Moabites. In that case there is no contradiction between our chapter (which says that the Moabites did sell food to the Israelites) and chapter 23 (which says only that the Ammonites did not sell food to the Israelites). This solution (along with many other suggestions) is also found in Hizq., here.
The second interesting solution is that of Ehrlich, who suggests that our verse never says that the Moabites really did sell food to the Israelites. It says only that Moses made that claim in a diplomatic message sent to King Sihon. Not everything said in diplomatic speeches reflects accurate history.
See Weinfeld who offers both of these last two solutions. Many other moderns (e.g. NJPSC) see the contradictions as unresolved.
2. See note 24 above.
כאשר עשו לי בני עשו – יש מפרשים: כיא פירושו על: אכל בכסף תשבירני (דברים ב׳:כ״ח).⁠1 אם כן הוא, מה יעשה עם יושבי ער שהם מואבים, והכתוב אמר: על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים (דברים כ״ג:ה׳). והוצרכו לפירוש הזה, בעבור שאמר מלך אדום: לא תעבור בי פן בחרב (במדבר כ׳:י״ח).
ולפי דעתי: שפירושו על טעם: בדרך בדרך אלךב (דברים ב׳:כ״ז), כאשר עשו לי בני עשו שסיבבו הר שעיר (דברים ב׳:א׳) בדרך בדרך. וכן כתוב: אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר (דברים ב׳:ד׳). רק המלך שהוא מלך אדום לא עזבם שיעברו דרך מדינתו, כי משם היה מקום ארץ כנען קרוב. וכן עברו על ער, כי כן כתוב (דברים ב׳:י״ח).
ורבים אמרו: הם לא קדמו (דברים כ״ג:ה׳), רק ישראל קנו מהם.
1. כלומר: ״כאשר עשו...⁠״ מוסב על מכירת האוכל, ולא על נתינת רשות לעבור בגבולם.
א. בכ״י פריס 177 נוספה כאן מלת ״עונה״.
ב. בכ״י פריס 177: נלך.
AS THE CHILDREN OF ESAU…AND THE MOABITES THAT DWELL IN AR DID UNTO ME. Some say that did unto me refers to thou shalt sell me food for money.⁠1 If this is so, then what will they do with the inhabitants of Ar who were Moabites,⁠2 about whom Scripture writes, because they met you not with bread and with water in the way (Deut. 23:5)?⁠3 They were compelled to offer this interpretation4 because the king of the Edomites said, Thou shalt not pass through me (Ex. 20:17). I believe that Israel's request refers to, I will go along by the highway (v. 27)⁠5 as the children of Esau did, for Israel went around Mount Seir by the highway. Indeed, Scripture reads, Ye are to pass through the border of your brethren the children of Esau, that dwell in Seir (v. 4). However, the king, that is, the king of Edom, did not allow them to pass through his country, which was near Canaan. Israel therefore passed by Ar, as Scripture records (v. 18). Others say that they6 did not meet the Israelites7 but the Israelites bought8 from them.
1. For the children of Esau did not permit the Israelites to pass through their lands.
2. (18).
3. The meaning of which is, they did not sell you bread or water.
4. That did unto me refers to thou shalt sell me food for money.
5. Israel asked Sihon to permit them to go on the highway.
6. The Ammonites and Moabites.
7. With bread and water.
8. Bread and water.
כאשר עשו לי בני עשו – שאף על פי שלא הניחני לעבור בעריהם, הניחו לעבור ולסבב דרך גבולם, וכן המואבים. ולפי שרוב ארץ סיחון היתה מארץ עמון ומואב (במדבר כ״א:כ״ו) ולא מארץ ישראל, קראו לו לשלום. אבל לעוג שהיה מחזיק מארץ רפאים שהיא מארץ ישראל, לא קראו לו לשלום.⁠א
[כמו שמפרש בשופטים ושוטרים (דברים כ׳:י׳-י״ח), שאין קוראין {לשלום}⁠ב לז׳ אומות. ואפילו לסיחון לא קראו לשלום אלא על ארץ עמון ומואב, ובלבד שישיב להם ארץ האמורי אשר לו, ולכך לא הניחם לעבור כלל, שהיו רוצים לקחת קצת ארצו. ועל ארץ עמון ומואב אמרו אעברה בארצך (במדבר כ״א:כ״ב), כלומר: בארצך שאין לנו דין בה. הגה״ה.]
א. בכ״י מינכן 52 נוספו כאן המלים ״הנה ערשו ערש ברזל״ שהן הדיבור המתחיל הבא אחרי ההגהה. כנראה הסופר התחיל בהעתקת הפירוש לדברים ג׳ ואז נזכר שהוא קודם צריך להוסיף את ההגהה השייכת לביאור על פסוק זה.
ב. ההשלמה מספר הג״ן.
כאשר עשו לי בני עשו – AS THE CHILDREN OF ESAV DID TO ME – For even though they did not allow me to pass through their cities, they allowed [me] to cross and go around by way of their borders, and likewise the Moabites. And since the majority of Sichon’s land was from the land of Ammon and Moav (Bemidbar 21:26) and not from the land of Israel, they called to him for peace. But to Og, who was holding from the land of the Rephaim which was from the land of Israel, they did not call to him for peace.
[As it is explained in [Parashat] Shofetim and Shoterim (Judges and Officers) (Devarim 20:10-18), that we do not call out {for peace} to the seven nations. And even to Sichon they did not call for peace except about the land of Ammon and Moav, and on condition that he would relinquish to them the land of Emori that was his, and therefore he did not allow them to pass at all, since they wanted to take some of his land. And about the land of Ammon and Moav they said “Let me pass through your land” (Bemidbar 21:22), meaning: in your land, to which we have no right.⁠" {A glossed annotation.}]
כאשר עשו לי בני עשו – פר״ש: לא לעניין לעבור את ארצם אלא לעניין מכר אוכל ומים כלו׳ כאשר עשו לי בני עשו – אינו מוסב אאעברה נא בארצך שהרי כתיב וימאן אדום נתון ישראל עבור בגבולו (במדבר כ׳:כ״א) אבל מוסב הוא אאוכל בכסף תשבירני וגו׳ (דברים ב׳:כ״ח) כלומר כאשר מכרו לי בני עשו – אוכל ומים, ומסברא יש לנו לומר שבני עשו מכרו להם אוכל ומים שהרי כתיב לעיל ויאמר י״י אלי וגו׳ אוכל תשברו מאתם (דברים ב׳:ו׳). ופי׳ כאשר עשו לי בני עשו הישבים בשעיר והמואבים הישבים בער – משמע אלו קדמו כמו אלו. ומ״ש בפרשת תצא על דבר אשר לא קדמו (דברים כ״ג:ה׳), קאי אלא יבא עמוני. ואשר שכר קאי אמואבים. א״נ סתם מואבים לא קדמו אבל אותם שבער קדמו בעניין סחורה על ידי שעברו ישראל אצלם כדכתיב אשר נטה לשבת ער (במדבר כ״א:ט״ו). והיינו דכתיב כאשר עשו לי בני עשו הישבים בשעיר והמואבים הישבים בער.
אך לפי׳ זה חז״ק הרי ביבמות בפר׳ הערל משמע בהדיא שבקשו לפסול את דוד שבא מרות המואביה על דבר אשר לא קדמו (דברים כ״ג:ה׳).
(כט-ל) לפיכך יש מפרשים: אוכל בכסף תשבירני וגו׳ (דברים ב׳:כ״ח) עד אעברה ברגלי דברי השליחות ולא יותר. והדברים שבפרשת חוקת מוכיחים, אבל מכאן ואילך הם דברי משה שהיה מזכיר לישראל דברים שהיו כבר וצריך לסרס המקראות: ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו (דברים ב׳:ל׳) כאשר עשו לי בני עשו, והמואבים – שלא נתנו לנו לעבור, דוגמא: שפר״ש בפרשת וירא גבי ויאמר י״י אם נא מצאתי חן בעיניך (בראשית י״ח:ג׳).
כאשר עשו לי בני עשו, "as the descendants of Esau did for me.⁠" This was not a reference to traversing their territory, but a reference to their letting the Israelites buy their water and food from them. The Torah had never spelled this out before, but it is logical to assume that they had done so, seeing that the Torah had specifically permitted them to do so. (Deut. 2,6) Our verse merely explains what was meant in verse 6., כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער"as the descendants of Esau who live in Seir have done for me, as well as the Moabites who dwell in Or.⁠" It sounds clear that both the Moabites mentioned here as well as the Edomites mentioned here had volunteered to supply the Israelites with these victuals. This is in stark contrast to what the Torah had described in Deut. 23,4 as the reason why proselytes from the Moabites and the Ammonites must not be accepted. It says there that these two tribes had not come forward with offers of bread and water for a nation that had just come out of Egypt, and had hired Bileam to curse the Israelites. How do we reconcile these two verses? Moreover, the Talmud in tractate two in tractate Yevamot, folio 77, even tells that several hundreds of years later, some of the Israelites wanted to declare King David as not fit to be their king, but as not being Jewish, since his maternal ancestor Ruth had been a Moabite, and her conversion therefore was null and void. In light of all this, some commentators feel forced to conclude that the verses from Deut. 2,6 until and including verse 29, are only Moses' formulation of the words the delegation were to say to the rulers of that land, but are not to be understood as testimony by the Torah, and that some Moabites and some Edomites had come forward with such offers. What follows are words by Moses recalling what had happened in how making war on Sichon and Og had not been aggression by the Israelites, but self defense, as the other side had started the hostilities. Instead of understanding the Torah as telling us that the Moabites of Or and the Ammonites had been generous, Moses includes them all in a negative light. None of these kings had allowed the Israelites to cross their lands. The ones that got away with it were the ones whom God had commanded the Israelites not to harass as they were not Canaanites, on the contrary, were related to the Israelites through Avraham's family.
כאשר עשו לי בני עשו וגו׳ והמואבים וגו׳ – לא לענין עבור בארצם אלא לענין מכירה אוכל ומים, משמע דברי מואב היו מוכרים לחם ומים וקשה הכתיב לא יבא עמוני וגו׳ ע״ד אשר לא קדמו אתכם וגו׳, וי״ל דעל דבר אשר לא קדמו קאי על לא יבא עמוני לחוד, דהוא לא קידם אבל מואבים קדמו, ואלו מואב הוא מטעם אשר שכר עליך את בלעם וגו׳ לא יבא בקהל, והא דאמר בפ׳ הערל שהותרו נקבותיהם מפני שאין דרך הנשים לקדם במים ולחם, דמשמע אתרווייהו קאי לא קדמו שהרי לא זכר בהיתר נקבות שניהם כ״א טעם זה, חדא מינייהו נקט, דה״ה שאין דרך הנשים לשכור עליהם, וכן יש במדרש מגילת רות.
כאשר עשו לי בני עשו – אי אפשר לפרש שיחזור לאוכל בכסף תשבירני הסמוך לו, שהרי הוא אומר והמואבים היושבים בער, וידוע כי המואבים לא עשו כן שהרי כתיב (דברים כ״ג:ד׳-ה׳) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, אבל יחזור אל בדרך, יאמר כאשר עשו לי בני עשו שנתנו לי דרך לעבור שסבבנו הר שעיר בדרך, כענין שכתוב אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וגו׳, כי בני עשו רצו בדבר זה שיעברו דרך ארצם, גם המלך שלהם מלך אדום היה רוצה בכך אבל לא הניחם לעבור דרך מדינתו שהוא היה הדרך הקרוב לא״י, וזהו לשון המלך שאמר (במדבר כ׳:י״ח) לא תעבור בי, כלומר בדרך מדינתי, אבל בדרך ארצם לא היתה מניעה לא מצד המלך ולא מצד העם, ושם כתבתיו.
כאשר עשו לי בני עשו, "as the children of Esau have done for me.⁠" It is quite impossible to understand these words to mean that the Edomites had provided the Israelites with bread and water seeing that Moses includes the Moabites in his statement and we know for a fact that the Moabites had done no such thing. After all, one of the reasons that a Moabite may not become a proselyte is precisely because that nation had not offered bread and water to the passing Israelites when they were in need of it (Deut. 23,5). The words must refer to the request to be allowed to march through their lands without causing any damage. (4) in our chapter means that the Edomites were quite amenable to the Israelites traversing the mountain of Seir at the border of their country. The king of Edom only refused the Israelites to travel through the built up area of his country, the fastest route to the land of Canaan. This is why he had said לא תעבור בי (Numbers 20,18) i.e. "not through my capital.⁠" Neither he nor his people had any objection to the territory of their land being used as a passage for the Israelites. I explained it there.
כאשר עשו לי בני עשו – פירש״י דקאי על אוכל בכסף תשבירני שהרי לא נתנם אדום לעבור בגבולו. והקשה ר״א וא״כ מה נאמר בו המואבים היושבים בער שהכתוב אומר עליהם על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וכתב ולפי דעתי פירושו על טעם בדרך בדרך אלך כאשר עשו לי בני עשו שסיבבו הר שעיר בדרך בדרך וכן כתיב אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר רק המלך שהוא מלך אדום לא עזבם שיעברו על דרך מדינתו כי משם היה מקום ארץ כנען ופן יעברו אל עיר. ורבים אומרים כי הם לא קדמו את ישראל רק ישראל קנו מהם.
וי״מ: על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם חוזר על עמוני ואשר שכר עליך בלעם חוזר על מואבי אבל הוא קידם בלחם ובמים:
כאשר עשו לי בני עשו, "as the descendants of Esau have done to me.⁠" According to Rashi the subject is the food and drink that the Israelites were interested in buying while traversing the land of Sichon. The reference could not have been to the crux of the matter, the permission to traverse the land, as the descendants of Esau were known to have refused this, so how could Moses have misrepresented the facts?
Ibn Ezra has a problem with such an interpretation, as we would be faced with the Israelites contradicting themselves when the Torah cites as a reason that the Moabites could never be accepted as converts the fact that they refused to offer food and water to the Israelites? (Deut. 23,5) He therefore understands the words כאשר עשו לי בני עשו, as referring to the fact that the Israelites had made a detour around the land of Edom not because the Edomites objected to their traversing the land in an orderly fashion, בדרך, בדרך, but because their king had objected. Moses asks to be given the same privileges as the בני עשו as opposed to the מלך אדום had been prepared to grant them. Only the king had been afraid that the Israelites instead of staying on a rural pass would march into a city. Many other commentators do not see a contradiction in what is written in Deut 23,5 with what is written here. There is a difference between volunteering to a thirsty nation some water and selling water to a nation that clearly has managed for 40 years without such "favours" from any other nation. God's objection to the Moabites' behaviour was based on their lack of humanity in denying much needed water to a nation that owed its entire existence to that nation's founder Avraham having once rescued him from captivity and the second time from being included in the people who lost their lives in Sodom by praying on behalf of the "righteous" inhabitants of Sodom.
Some commentators feel that the line in Deut. 23,5 refers to the Ammonites, not to the Moabites. The Moabites had hired the services of Bileam to curse the Israelites, an act of extreme ingratitude that is quite enough to disqualify them from membership in the Jewish nation, and to enjoy the direct protection of the כנפי השכינה, the protectively outstretched wings of the Divine Presence. According to that view, at the time, the Moabites had offered bread and water.
כאשר עשו לי בני עשו היושבים וכו׳ – פר״ש ז״ל לא לעניין לעבור דרך ארצם אלא לעניין מכר [אוכל] ומים. וכן כתיב בלק״ח טו״ב כאשר עשו לי בני עשו, והרי לא מצינו כן שהם אפילו בהעברה לא הניחו אותם שנ׳ לא תעבר בי פן בחרב וכו׳. אלא שעשו דרך פנימי חוץ לגבולם ושם הספיקו להם מזונות ע״כ. וא״ת והיכי מצי למימר דמואביים הניחו למכור אוכל ומים לישראל, והא בפרשת כי תצא (דברים כ״ג ד׳) כתיב לא יבא עמוני ומואבי וכו׳, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם וכו׳. ותי׳ ר״ת כי אשר לא קדמו אתכם קאי אעמוני ואשר שכר קאי אמואבי. וגבי⁠(ה) סיחון כתיב דברי שלום לאמר. וקשה והלא הק⁠[ב״ה] אמר והתגר בם מלחמה. וי״ל משה אמר משום חלול השם אשלח לו דברי שלום. וכך שלח לו, אם תרצה בשלום מוטב, ואם לאו אכנס בארצך שלא בטובתך על כרחך, וכי אתה סבור לי לעשות כמו שעשו לי בני עשו.
(סיום)
חסלת פרשת אלה הדברים
כאשר עשו {לי} בני עשו – נראין בעיני דברי המפרש כי זה שב אל אוכל בכסף, לא אל ההעברה. כי הם קנו לחם ומים מבני עשו ומואב. ומה שאמר הכתוב: אשר לא קדמו (דברים כ״ג:ה׳), טעמו שהם {לא} הביאום מעצמם דרך חנינה לאנשים היעפים.
כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר – לפי שידענו שהוא לא אבה לתת ישראל עבור בגבולו למדנו מזה גם כן שהמואבים היושבים בער לא נתנום עבור בגבולם ומזה גם כן יתבאר שאמרו אכלה ער מואב רוצה לומר: העם שהיה יושב בה אז כמו שתרגם אנקלוס כי ער נשארה למואב כמו שיתבאר בה המקום ולזה יתבאר כי הדברים הקודמים לזה שלח לסיחון אך לא שלח לא זה המאמר רוצה לומר: אמרו כאשר עשו לי בני עשו וגו׳. והנה הרצון בו שכמו שעשו לי בני עשו והמואבים שלא נתנוני לעבור בגבולם עד אשר אעבור את הירדן כי לא שאלתי מהם כי אם דריסת הרגל לא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו ותהיה וי״ו מולא אבה ללא עניין וכמוהו רבים או הרצון באמרו ולא אבה הנה לא אבה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

ואמרו כאשר עשו לי בני עשו. הוא לדעתי לומר שלא יחשוב שבהיותו מונע ממנו העברה בארצו ימנע מעבור אל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע והוא ארץ כנען אינו כן אבל עכ״פ יעבור שמה ויעבור ברגלו אם בהטותו ממנו בארצו אם ברצונו או על אפו. וזהו רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי בני עשו היושבי׳ בשעיר והמואבי׳ היושבי׳ בער. רוצה לומר שמנעו ממנו ההעברה בארצם. ועכ״ז לא נמנעתי מבא אל המקום הזה. ולז״א עוד עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ אשר ה׳ אלהינו נותן לנו. רוצה לומר כי עכ״פ אעבור את הירדן לפי שאני הולך אל הארץ אשר ה׳ אלהינו נותן לנו ומי יאמר לו מה תעשה. הנה א״כ היה הדמוי הזה מאשר עשו לי בני עשו והמואבי׳ בדבר אחר כי אם שהמניעה שמנעו את ישראל מעבור בארצם לא מנע ההעברה בהחלט. כי עם כ״ז עברו שמה. וככה יהיה אע״פ שסיחון ימאן כי עכ״פ הם יעברו את הירדן. ובאלה הדברים רבה אמרו למ״ה דומה לשומר שנטל שכרו להיותו שומר הגפן. בא אחר א״ל עבור מזה המקום והניחני לבצור הגפן. א״ל כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמור את הגפן ואתה בא לבצור. כך היה סיחון נוטל שכר מכל מלכי ארץ כנען. והיו מעלין לו מכם לשמור שישראל לא יעברו את הירדן. א״ל ישראל תנו לנו מקום שנעבור בארצכם ונבא לאותם המלכי׳ שהיה משמר אותם א״ל כל עצמי איני יושב כאן אצא משמר מפניכם ואתם רוצים לעבור הוי ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו ע״כ. והנה מאמר זה יורה מצד מה שפירשתי ברק אעבור ברגלי כאשר עשו לי בני עשו וגו׳. עד אשר אעבור את הירדן שהודיע לו זה כדי שלא יחשוב להציל שאר המלכי׳ במנעו מהם ההעברה בארצו. והנה לא קרא כאן אחים לבני עשו ואמר סתם כאשר עשו לי בני עשו. לפי שלא יאמר סיחון אם אחיך עשו לא רצה. איך ארצה אני. לזה העלים ממנו האחוה שהיה לו עם בני עשו.
לא לענין לעבור בארצם וכו׳. דהא לא הניחו אותם לעבור בארצם (במדבר כ, כא), אלא לענין מכירת לחם ומים מדבר. והקשה הרא״ם, אם כן איך יתפרש ״והמואבים היושבים בער״, וצריך גם כן לפרש שהם מכרו להם לחם ומים, וזה אינו, שהרי כתיב (ראו להלן כג, ד-ה) ״לא יבא מואבי בקהל ה׳ על אשר לא קדמו [אתכם בלחם ובמים]״. ואין זה קשיא, שלא קדמו אותם להביא להם לחם ומים, אלא כאשר באו להם לקנות מהם – מכרו להם:
וקשיא, והלא לא היו צריכים לקנות מהם מים אלא בשביל להנות אושפיזו (רש״י במדבר כ, יז), שהיו להם מי באר, ואחר שלא עברו דרך ארצו, למה היו צריכין לקנות מהם מים, וכן מזון, הרי מן היה להם. ויש לומר, שהכתוב מדבר מהם, כי אדום באו למכור להם מים ומזון, והם לא ידעו שיש להם הכל, דאם לא כן, מה שאמר הכתוב על עמון ומואב (להלן כג, ה) ״על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים״, הא היה לישראל לחם ומים, אלא שהם לא ידעו, והיה להם להקדים. אבל אדום באו למכור להם מים ומזון. אך קשה, דהא כתיב (ראו פסוק ו) ״אוכל תשברו מאתם״ גבי אדום, והרי לא היו צריכים. ולכך יראה, למזונות יתירים קאמר, שאם רצה לתאותו מזונות או מים, שלא רצה לטרוח, על זה קאמר שיקנו מאתם:
מוסב על אעברה בארצך. דאין לפרש דקאי על ״אוכל בכסף תשבירני״ (פסוק כח), דלא הוי צריך למימר ״עד אשר אעבור את הירדן״, דהא מה שמוכרים להם מזון – הוא טובתו של סיחון, ולא הוצרך לקבוע להם זמן עד אשר אעבור את הירדן, אלא קאי על ״אעברה נא בארצך״ (ראו פסוק כז), שבקשו מהם לעבור בארצם, וקבעו להם זמן עד אשר אעבור את הירדן:
אֲשֶֽר⁠־אֶֽעֱבֹר: כ״כ במקצת ספרי׳, וכן ראיתי בחילופי׳ כ״י. [אֲשֶֽׁר⁠־אֶֽעֱבֹר֙].
לא לענין לעבור בארצם כו׳. רצל״ת מה שכתוב אכל בכסף תשבירני וגו׳ רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי בני עשו דהוא אדום, משמע דאדום הניחו לעבור בארצו, והלא בפ׳ חקת (במדבר כ׳:כ״א) כתיב וימאן אדום וגו׳ ויט ישראל מעליו, ועל זה פירש לא לענין לעבור וכו׳. ואם תאמר דכאן משמע דגם מואב מכר להם אוכל ומים, ובפ׳ כי תצא (להלן כג ד׳:ה׳) כתיב לא יבא עמוני ומואבי וגו׳ על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. ותירץ הרא״ם דשמא יש לחלק בין קדמו להשבירו, שהמואבים לא קדמו אותם בלחם ובמים, אבל מ״מ השבירו להם אוכל ומים בכסף, אבל לא קדמו דקרא, בלא כסף משמע. עכ״ל: ועי״ל דה״ק לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳, עמון לא יבא על דבר אשר לא קדמו וגו׳, ומואב לא יבא על ששכר עליך את בלעם וגו׳:
מוסב על אעברה בארצך. ולא על אוכל בכסף וגו׳ הסמוך לו, דאם כן מאי עד אשר אעבור את הירדן, עד אשר נעבור את גבולך מבעי׳ ליה, כאשר כתיב בפרשת חקת (במדבר כ״א:כ״ב):
This does not refer to [our] passing through their land, etc. Rashi is answering the question: The verse writes, "Food for money sell me... just let me cross on foot. As the descendants of Eisov did for me.⁠" This implies that Edom [i.e., Eisov] allowed them to pass through their land. Yet, it is written in Parshas Chukas (Bamidbar 20:21), "Edom refused... and the Israelites turned away from them.⁠" For this reason, Rashi explains: "This does not refer to [our] passing through etc.⁠" You might ask: The verse here implies that Moav also sold food and water to them, but in Parshas Ki Teitzei it is written (below 23:4), "Neither an Ammonite nor a Moavite shall enter into the community... because they did not greet you with bread and water.⁠" Re"m answers: Perhaps there is a [significant] difference between קדמו (greeting [with food]) and השבירו (selling food). For the Moavites did not greet them with bread and water, but they did sell food and water to them. But the verse, "they did not greet you,⁠" means without [charging] money. An alternative answer is: The verse means, "Neither an Ammonite nor a Moavite shall enter into the community — Ammon because they did not greet you, and Moav because they hired Bilaam against you, etc.⁠"
This refers to the statement, "Let me pass through [your land].⁠" And not to the statement, "Food for money sell me,⁠" which immediately precedes it. Otherwise, what is the meaning of, "[Sell me food] until I will have crossed the Yardein"? It should say instead, "Until I will have crossed your border,⁠" as it is written in Parshas Chukas (Bamidbar 21:22).
והמואבים היושבים בער – שקנינו מידם אוכל ומים, ומכל מקום נתעבו מבוא בקהל ה׳ על אשר לא קדמו אותם – לא הוציאו להם מנפשם לחם ומים. שכנראה היה זה חק לעמים מימי קדם לקדם פני העיפים בלחם ומים, כמו שנאמר ומלכי צדק הוציאא לחם ויין (בראשית י״ד:י״ח), וגדעון הרג אנשי סכות על שמיאנו לתת לאנשיו היעפים לחם (שופטים ח׳:ט״ו). והמואבים לא עשו כן עד שהוצרכו ישראל לשלוח ולהוציא מהם במחיר.
א. כן תוקן בדפוס שני. בדפוס ראשון: ״הוצא״.
כאשר עשו לי בני עשו – לא לענין העברה בארצם, שהרי כתוב וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו (במדבר כ׳ כא), אלא לענין מכירת אוכל ומים, שנתרצו בני עשו למכור להם די ספוקם בעברם סמוך לגבולם:
והמואבים הישבים בער – גם המואבים הוציאו לישראל לחם ומזון בעברם סמוך לגבולם, כמו שנראה מדברי הכתוב ותקראן לעם לזבחי אלהיהם, אולם מה שאמר לקמן על עמון ומואב על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים (לקמן כ״ג ה׳), אינו מוסב רק על עמון בלבד, ולא על מואב כמו שנפרש שם:
עד אשר אעבר – מוסב על סוף הפסוק הקודם רק אעברה ברגלי עד עברי את הירדן, וכאשר עשו לי בני עשו הוא מאמר מסוגר:
כאשר עשו לי – לא לענין לעבור את ארצם אלא לענין מכר אוכל ומים (רש״י), לפי״ז מה שכתוב בפ׳ כי תצא על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, צריכים אנו לומר שלא נתנו להם בלא כסף, אבל בכסף השבירו להם, כמ״ש הרא״ם. וכבר טען הרמב״ן ע״ז שם בפ׳ כי תצא, כי די למחנה שימכרו להם, והראב״ע פירש כאשר עשו לי מוסב על בדרך בדרך אלך כאשר עשו לי בני עשו שסבבו הר שעיר בדרך בדרך, וכן כתוב אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר, רק המלך שהוא מלך אדום לא עזבם שיעברו דרך מדינתו, כי משם היה ארץ כנען קרוב ולכן עברו על ער כי כך כתוב. גם ע״ז כתב רמב״ן גם זה הבל כי לא באו כלל בארץ אדום ולא בארץ מואב, ע״ש ברמב״ן שהאריך בזה, ולדעתי נראה שאין הכתוב מדבר לא מענין לחם ומים שנתנו להם בני עשו ומואב, אף לא מענין העברתם דרך ארצם, אבל ידבר מענין המיאון והסירוב של בני עשו ומואב, שלא השגיחו על קריאת השלום אליהם ולא נתנו את ישראל לעבור בגבולם, וזה, אחרי שחתם משה דברי שלום לסיחון בבקשה לתת רשות מרצונו הטוב לעבור דרך ארצו, ואחרי שהבטיחו שלא יגיע לו שום נזק מזה, אדרבה ישיגו אנשי המדינה הרווחה יתרה במכירתם מאכל ומשקה לחיל גדול כזה, מ״מ חשש משה פן ישמע סיחון מקריאת שלומו לבני עשו ולמואב, והם מיאנו בשלומו ולא נתנו לו רשות לעבור, ומשה נטה מהם ובחר לו דרך אחרת, ועל זה יסמוך סיחון ויאמר לא נופל אנכי מבני עשו ומואב, וכמו שנתיירא משה מלהלחם עמהם גם בי לא יגור מלחמה בהמנעי ממנו הליכת מחנהו דרך ארצי, לסבה זו לא נמנע משה מלהודיע לסיחון שלא יתעה בדמיונו זה ולא יחשוב בלבבו להיות כבני עשו ומואב, ואף שלא התעורר ללחום נגד בני עשו ומואב ללכת ביד חזקה קרב ארצם, לא יתנהג כן עם סיחון, כי אמנם קריאת שלומו אליו איננו רק מדרך המוסר ודרך ארץ, אבל כשימאן מלתת הרשות, לא יניח את ארצו ויבחר לו דרך אחרת, אבל בעל כרחו ושלא לרצונו יסע עם מחנהו ויעבור דרך ארצם, וזהו הנכלל במאמר רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי וגו׳ כלומר אם תעשה לי כאשר עשו לי בני עשו ומואב אשר לא שמעו לדברי שלום, תדע שביד חזקה אעבור דרך ארצך לבוא אל הארץ המקווה ממני. ולא רצה משה לאמר לו בביאור ״אם תעשה לי כאשר עשו הם״, להורות שאינו חושדו להיות מונע טובה קטנה זו ובפרט בהשגת הרווחה יתרה לאנשי מדינתו, לכן לא הזכיר לו רק ברמז ממניעת בני עשו ומואב. ובאמת במלת ״כאשר״ יובן ענין התנאי ג״כ, כי מלת אשר ישמש גם כהוראת מלת אם התנאי (ווענן) כמו אשר נשיא יחטא שטעמו אם נשיא יחטא, וכן את הברכה אשר תשמעו אם תשמעו, ואות כ״ף המחובר בו הוא כ״ף השוואה והדמיון כמלת כמו (וויא) ויש א״כ במלת כאשר תרי משמעות, התנאי והדמיון, וכשני מלות ״אם כמו״ (ווענן וויא) וטעם כאשר עשו לי, אם כמו שעשו לי (ווענן וויא מיר געטהאן האט) כלומר אם כמו שעשו לי בני שעיר ומואב תעשה עמדי׳ ובכמה מקראות יבוא מלת רק בתחלת המאמר אף שאינו מקושר לתחלתו כ״א לסופו כמו (ישעיהו כ״ב י״ט) רק זועה הבין שמועה, שטעמו רק הבין שמועה זועה כלומר רק מצד שמיעת הפורענות יזועו ויפחדו (נור דאס געריכט צו האֶרען ווירד זיא שרעקקען) וכן רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, טעמו אף כי רבים ישטופו רק אליו לא יגיעו, כן הכא רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי, טעמו רק כאשר עשו לי וגו׳ אעברה ברגלי, ויורה מלת רק על הפך הקודם, בנתינת רשותך לא אלך רק בדרך המיוחד לחיל לעבור, אבל אם תמאן בטובתי, תדע כי ביד חזקה אעבור דרך ארצך עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ וגו׳. ודע דלי״מ מלת רק טעמו לפעמים כטעם ודאי, בלי ספק, והוא דרך אומדן דעת, שמשער בלבו לאמר נראה ודאי שהענין אינו אלא כך, (ניכט אנדערס, אלס, געוויסס) מזה רק אין יראת אלהים במקום הזה, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, וע״ד זה יש לפרשו גם כאן, נראה ודאי בלי ספק אעברה, ולהך פירושא קיים משה מה שנצטוה על סיחון (לעיל כ״ד) והתגר בו מלחמה, כי אין לך חרחור ריב למלחמה כזה בהודיעו אליו שבמניעת נתינת הרשות יעבור בעל כרחו ושלא לרצונו, ולהמפרשים מאמר אעברה ברגלי וגו׳ ג״כ בדרך השלום צריך יישוב במה קיים משה את המצווה לחרחר עמו מלחמה, ומסתייע הדין פירושא משנו לשון הנאמר כאן ממה שאמר למלך אדום (חקת כ׳ י״ט) רק אין דבר ברגלי אעבורה, כי שם נצטוה שלא לחרחר אותו לריב, ככתוב (לעיל ב׳ ה׳) אל תתגר בם כי לא אתן לכם מארצם, לכן אמר אין דבר שלא יגיע לו שום נזק, וגם סוף דבריו הם לשלום כתחלתם, אמנם כאן לקיים מה שנצטוה להתגר בו מלחמה, ואף שתחלת דבריו לשלום סופם למלחמה, לכן השמיט מלת אין דבר, דבאמת ישיג נזק המלחמה, והתבונן עוד כי שם אמר ברגלי אעברה, וכאן בהפך אעברה ברגלי, כי דרך המקראות להקדים את העיקר במאמר ולאחר את הטפל, לכן שם שאין ההעברה עיקרית אצלו ולא היתה מוחלטת בדעתו כי לא היה רשאי להלחם בו, לכן אמר אעברה לבסוף, אמנם כאן שההעברה היתה מוחלטת אצלו להתגר בו מלחמה ולעבור, והוא היה העיקר אליו כעת, לכן הקדים אעבור. וראיתי לרי״א שפירש ג״כ רק אעברה ברגלי בעל כרחך ושלא לרצונך, אמנם במאמר כאשר עשו לי וגו׳ פירושו דחוק ורחוק, ומצאתי מאמר רבותינו (במדבר רבה חקות פי״ט) אחר ששלחו ישראל למלך אדום שלחו אל מלך מואב ולא אבה, אעפ״י שאינו מפורש כאן בתורה מפורש בשופטים (י״א י״ז) שנאמר וישלח ישראל מלאכים אל אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה, ואף משה רמז כאשר עשו לי וגו׳, ע״כ, מבואר דעתם שאין המכוון במאמר כאשר עשו לי נתינת הלחם והמים, ולא ההעברה דרך גבולם מן הצד כראב״ע, רק המיאון והסירוב בדברי שלום, כדברנו.
כאשר עשו לי וגו׳ מתייחס רק למכירת מזון ושתייה, שהרי בני עשו לא הרשו לישראל לעבור בגבולם.
כאשר עשו לי בני עשו – זה עונה על מ״ש אכל בכסף תשבירני כאשר עשו לי בני עשו. ומ״ש עד אשר אעבר את הירדן זה עונה עמ״ש רק אעברה ברגלי עד אשר אעבור את הירדן:
כאשר עשו לי וגו׳ – כפרש״י לענין מכר אוכל ומים. וכמו שביארנו לעיל דבני אדום מכרו להם הרבה בעת ישיבתם סמוך לגבולם. וכן מואב בשעת העברה סמוך להם.
{וגם זה היה רמז לדור הגלות, דאע״ג שהיו אדום ומואב שונאי ישראל, מ״מ מכרו להם כדי להשתכר, דאי אפשר לעשות סחורה בלי ישראל.}
והמואבים היושבים בער – ובסוף פרשת חקת הוא אומר שאחרי הכותו את סיחון ואת עוג נסעו בני ישראל וחנו בערבות מואב, וכאן הוא אומר שהמואבים היושבים בער הניחום כבר לעבור בארצם; ואולי גם בבני מואב היה כמו בבני אדום שהמלך מאן להעבירם בארצו, וכה״א בשופטים (י״א:י״ז) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה, אבל יושבי איזה מחוז מהם היושבים על הגבול רחוק מעיר המלוכה (קרית חוצות שבחר לו בלק ונתרחק מעיר המלוכה הישנה שהיתה עָר עיין מה שכתבתי פרשת בלק, כ״ב:ל״ו) נתנו להם רשות לעבור; ולעת עתה לא נודע לנו בדיוק מצב מקומות אלה, אבל יודעים אנו טבע הארצות ההן לדעת כמה היו מרויחים ישראל בעברם אפילו מהלך יום אחד בארץ מעינות מים ושדות וכרמים תחת עברם בארץ ציה ושממה; ושידבר רק במכירת מזון שבני עשו והמואבים נאותו למכור להם לא נראה, כי הלא העיקר הוא המעבר דרך ארצם; ואולי גם סיחון היה נותן רשות לעמו למכור לבני ישראל מים ומזון.
כאשר עשו לי וגו׳ – מעיר רק על כך, שאומות אלה לא סבלו בגלל מעברם של ישראל. בנוגע לבני עשו מתאים הפסוק הזה עם פסוק ד׳ והלאה וכבר הערנו בפירושנו שם, שאין כל סתירה בינו לבין במדבר. בנוגע לבני מואב נאמר להלן כ״ג:ה׳ רק שלא קידמו את ישראל בלחם ובמים, כדרך שקידם מלכי צדק את אברהם. ראה להלן במקום ההוא. בכל אופן נזכרת בפסוק זה ידיעה בלתי⁠־תלויה בבמדבר (השוה הנגסטנברג ב׳ עמוד 285).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ירשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(ל) וְלֹ֣א אָבָ֗ה סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן הַעֲבִרֵ֖נוּ בּ֑וֹ כִּֽי⁠־הִקְשָׁה֩ יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת⁠־רוּח֗וֹ וְאִמֵּץ֙ אֶת⁠־לְבָב֔וֹ לְמַ֛עַן תִּתּ֥וֹ בְיָדְךָ֖ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
But Sihon king of Heshbon would not let us pass by him; for Hashem your God hardened his spirit, and made his heart obstinate, that He might deliver him into your hand, as at this day.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנואור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

וְלָא אֲבָא סִיחוֹן מַלְכָּא דְּחֶשְׁבּוֹן לְמִשְׁבְּקַנָא לְמִעְבַּר בִּתְחוּמֵיהּ אֲרֵי אַקְשִׁי יְיָ אֱלָהָךְ יָת רוּחֵיהּ וְתַקֵּיף יָת לִבֵּיהּ בְּדִיל לְמִמְסְרֵיהּ בִּידָךְ כְּיוֹמָא הָדֵין.
But Sihon king of Heshbon was not willing to permit us to pass through his coasts; for the Lord your God hardened his spirit and strengthened his heart, that He might deliver him into your hand, as at this day.
ולא צבאא סיחון מלכא דחשבון דלא למעברה יתן בתחומיה ארום אקשיב י״י אלהכוןג ית רוחיה ותקף ית לבביהד מן בגלל למסורה יתיה בידיכון ביומא הדין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״צבא״) גם נוסח חילופי: ״בעי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אקשי״) גם נוסח חילופי: ״אקשא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלהכון״) גם נוסח חילופי: ״אלהן״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותקף ית לבביה״) גם נוסח חילופי: ״ותקוף ית ליביה״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למסור״) גם נוסח חילופי: ״לממסור״.
ולא צבא סיחן מלכא דחשבון לאעברתונא בגו תחומיה ארום אקשי י״י אלקך ית יצרא דרוחיה ואיתקף ית ליבביה מן בגלל לממסריה בידך כיומא הדין.
But Sihon the king of Heshbon was not willing to allow us to pass through his borders; for the Lord our God had hardened the form of his spirit, and made his heart obstinate, to deliver him into thy hand as at this day.
פַלַם יַשַׁא סִיחֻוןֻ מַלִכֻּ חִשׁבּוּןַ אַגַּאזַתַּנַא פִי בַּלַדִ הִ לִאַןַ אללַהַ רַבַּךַּ צַעַּבַּ רֻוחַהֻ וַשַׁדַּדַ קַלבַּהֻ לִכַּיְ יֻסַלִמַהֻ בִּיַדִךַּ כַּמַא תַּרַי׳ אלּיַוםַ
ולא-רצה סיחון מלך חשבון לאפשר מעברנו בארצו, כי ה׳ אלהיך, הקשה את רוחו וחזק את לבו, בכדי שיסגר בידך, כפי-שאתה רואה היום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

כי הקשה ה׳ אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו – אין הלשון הזה נאמר בהקב״ה אלא על הרשעים הגמורים כפרעה וסיחון שכבר נתחייבו מצד רשעם למנוע מהן דרכי התשובה, וכיון שהם באים כנגד הש״י ומורדים בו, הקב״ה מחזק את לבם שאפילו ירצו לחזור בהם אין מספיקין בידם, ולא מצינו בתורה ויחזק ה׳ לב פרעה אלא עד שהזכיר ארבעה פעמים ויחזק לב פרעה ויכבד לבו, ויכבד לבו, ויכבד לב פרעה. וכענין זה מצינו באליהו שאמר (מלכים א י״ח:ל״ז) ואתה הסבות את לבם אחורנית.
כי הקשה ה' אלו-היך את רוחו ואמץ את לבבו, "for the Lord your God hardened his spirit and made his heart stubborn.⁠" This kind of language is employed only when the people concerned are wicked in the extreme and beyond redemption. Pharaoh was another example of such a person whom God deprived of his free will as a penalty for abusing it so grossly. (Compare Maimonides Hilchot Teshuvah 6,3). Seeing that these people's sins were not outgrowths of an overpowering urge, but were based on a deliberate attempt to thwart God, they are denied the opportunity to repent at a certain stage in their lives. Even when they are emotionally ready to repent, God causes some event which make their minds resist such attempts. You will find that the Torah does not mention such an attempt by God to prevent Pharaoh from true repentance until after he had already failed to repent and his promise four times (compare Exodus 7,13; 8,11; 8,28; 9,7;). We find something similar in Kings I 18,37 where Elijah refers to God having caused the hearts of the people of Israel as turning away from Him as a punishment for their many and repeated sins (Maimonides Hilchot Teshuvah 6,3).
כי הקשה י״י {אלהיך} את רוחו – גם זה נִתָר כמו שביאר רבינו משה בפרק האחרון מחלק השני (מורה נבוכים ב׳:מ״ח) יעויין שמה.
התועלת השש עשרה הוא להודיע כי לב מלך ביד השם אל כל אשר יחפוץ יטנו להביא עליו ועל עמו העונש הראוי להם מצד רשעם והנה הטותו לב המלך למה שירצה ישימהו השם יתעלה כלי להגעת העונש הראוי למלך ההוא ולעמו ולזאת הסיבה הכביד השם יתעלה לב פרעה וסיחון וכל המלכים שהכה יהושע ואין בזה עול בחק השם יתעלה כמו שביארנו בפרשת וארא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

(ל) ולזה לא אבה סיחון וגו׳ כי הקשה ה׳ אלהיך את רוחו וגו׳ – כבר פירשנו כמה פעמים (עקדת יצחק פירוש במדבר כ׳:י״ד) כי הקושי ההוא היתה הנטייה מעל המלכים הראשונים.
כאשר עשו לי בני עשו לא לעניין לעבור את ארצם אלא לענין אוכל ומים. כאילו אמר אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו וגו׳ והמואבים רק אעברה ברגלי כי לא יתכן לומר שכאשר עשו לי בני עשו דבק עם רק אעברה ברגלי שהרי בפרשת חוקת כתיב וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו אך קשה דא״כ הא דכתיב בתריה והמואבים היושבים בער צ״ל שגם המואבים נתנו להם אוכל ומים כמו בני עשו ואי אפשר לומר זה שהרי בפרשת תצא כתיב לא יבא עמוני ומואבי בקהל י״י על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וליכא למימר דטעמא דעל דבר אשר לא קדמו לא קאי אלא אעמוני וטעמא דאשר שכר עליך קאי אמואבי דהא בפ׳ הערל קאמרי גבי מואבי ולא מואבית איש דרכו לקדם ואין אשה דרכה לקדם ופריך מכל מקום הוה להו לאקדומי אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים אלמא קרא דאשר לא קדמו אתכם אף אמואבים קאי.
ושמא יש לחלק בין קדמו להשבירו שהמואבים שלא קדמו אתכם בלח׳ ובמים מכל מקום השבירו להם אוכל בכסף ונתנו להם מים בכסף אבל לא קדמו דקדמו בלא כסף משמע:
עד אשר אעבור מוסב על אעברה בארצך לא על אוכל בכסף תשבירני ואכלתי הסמוך לו. דא״כ מאי עד אשר אעבור את הירדן עד אשר נעבור גבולך מבעי ליה כמו שכתב בפ׳ חוקת לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר בדרך המלך נלך עד אשר נעבור גבולך:
והנה זכר שלא אבה סיחון העביר את ישראל והיה זה לסבה אלהי שהש״י הקש׳ את רוחו ואמץ את לבבו. והוא המופת שעשה משה כמו שאמרתי בשליחות המלאכי׳ וא״כ לא המלאכי׳ נשלחו לכונת שלום כי אם לעשות המופת. וליתר הסבות שזכרתי בידיעתו שלא יענה בשלום. והותרו בזה הספק הארבע עשר שזכרתי בפרשה:
כי הקשה ה׳ אלהיך את רוחו – למאן מהניח את ישראל לעבור בגבולו. ואמץ את לבבו – להלחם.
כי הקשה ה' אלוהיך את רוחו, in order for him to refuse to allow the Israelites to traverse his territory.
ואמץ את לבבו, in order to make war against them.
ולא אבה וגו׳ – אמר לשון אבה שמורה מיאון בלא טעם, לומר הגם שלא היה לו מיחוש ליראת העברת ישראל בעירו וסמוך בטוח היה לבו שאין כח בישראל להרע לו אף על פי כן לא אבה, והוא מה שגמר אומר כי תקשה ה׳ וגו׳.
ולא אבה פיחון…העבירנו בו, "and Sichon did not want us to traverse it, etc.⁠" Whenever the expression לא אבה is used it describes a refusal without an adequate reason being offered. Although Sichon had no reason to fear that the Israelites would infringe on any of his rights and he was convinced that the Israelites were physically unable to cause him any harm, he still refused to let them pass. This is why the Torah had to provide the reason, i.e. כי הקשה ה' את רוחו, "God helped his spirit to be obstinate.⁠"
ולא אבה – פירשנוהו (במדבר כ״א כ״ג):
העברנו בו – הניחנו לעבור בגבולו, ויראה שהכנוי בו מוסב אל מלת בדרך שאמר למעלה (פסוק כ״ז) בדרך בדרך אלך, כי מצאנו דרך לשון זכר כמו יש דרך ישר לפני איש (משלי י״ד י״ב), או תהיה מלת בו חוזרת אל השם חשבון שבפסוק זה, אך לא יתכן היותה חוזרת אל שם סיחון, כי זה יהיה נגד משפט הלשון:
כי הקשה ה׳ אלהיך את רוחו – לפי שעתה שלם עון האמורי ובא קצו להטרד מן העולם כי נתמלאה סאתו, לכן רצה ה׳ יתברך להקשות את רוחו כדי שלא יתעכב מלצאת נגדם בעבור מורך לבב, אלא יבא ויפול בידם, כי כך מדתו יתברך עם הרשעים הגמורים כדרך שביארנו בענין פרעה:
כיום הזה – כמו שבאמת קרה הדבר, שנפל בידינו כמו שראיתם:
כי הקשה ה׳ אלקיך – עיין פירוש, שמות יד, ג–ד. גם כאן סיחון הסיק מסקנות מהתנהגות ישראל כלפי עמון ומואב, והוא הושפע במיוחד מהעובדה שישראל עקפו את ארץ אדום, אשר דרכה יכלו ללכת בדרך הקצרה ביותר אל הארץ. דברים אלה הביאו אותו להתנגד לישראל, ולבו נמלא באומץ לב להילחם. [ה׳] ״הקשה את רוחו״ להתנגד, ״ואמץ את לבבו״ לפתוח במלחמה.
ולא אבה – שסיחון לא אבה להעבירנו וזה היה מה׳ שהקשה את רוחו, כי רצה בזה שילחמו ישראל אתו ויפול פחדם ומוראם על כל העמים, ומשליחות זה לא נזכר בפ׳ חוקת, רק שם הזכיר שאחר שעברו נחלי ארנון שלח ישראל מלאכים, וזה לא היה שליחות של שלום, רק היה מתכסיסי מלחמה ומתחבולותיה, שאחר שסיחון ישב בחשבון ובנותיה שהיו ערים בצורות אם היה נסגר בערי חומה לא היה אפשר לכבשו וגם לא היה אפשר שיעברו בגבולו ביד חזקה כי א״א לעבור במדינת האויב ולהניח ערים בצורות וצבא מלחמה מאחריו פן יפלו עליהם ממבצריהם ותהי להם המלחמה פנים ואחור, וע״כ היה מתחבולות מלחמה שאחר שעברו נחלי ארנון שאז כבר נכנסו בגבול סיחון והרי כאלו התחילו במלחמה שלחו ישראל מלאכים, כמתרים בו לאמר שבכל אופן יעברו בארצו ומתרים בו שיניח אותם בטוב ואז ילכו בדרך המלך, ומכלל הן אתה שומע ההפך, ולא הזכירו עוד שיקנו אכל בכסף כי היה כונתם להכעיסו כדי שיצא לקראתם למלחמה ויכוהו בשדה טרם יסגר בערי המבצר שאז יהיה קשה לכבשו וכן היה שלא המתין עד שיבואו אל ערי מבצריו רק יצא לקראתם המדברה, וז״ש:
כי הקשה וגו׳ את רוחו1 – שלא לחשוב מי ינצח והפסד המלחמה נגד ריוח המיאון מלתת העברה בעלמא.
ואמץ את לבבו – לחשוב כי ינצח בברור.
1. מה בין זה לבין ״אימץ את לבבו״. וז״ל הספורנו: ״כי הקשה ה׳ אלהיך את רוחו״ – למאן מהניח את ישראל לעבור בגבולו. ״ואימץ את לבבו״ – להלחם.
בו – מילולי: דרך עצמו, כלומר דרך ארצו, השוה במדבר כ׳:י״ח. על אף נתינת הטעם ״כי הקשה וגו׳⁠ ⁠⁠״ לא נשללה בזה אשמתו של קשה⁠־הלב. סיחון גופו היה שונא את ישראל וחורש עליהם רעה; אולם הנסים שאירעו לישראל היו צריכים לרכך את לבו. אבל ה׳ נטל ממנו את ההרגשה כלפי רשמים כאלה, ונתן לו את אומץ הרוח ללכת לגמרי בדרכי לבו הרע, השוה אצל פרעה שמות ד׳:כ״א.
כיום הזה – כלומר כמו שהנסיון מוכיח לנו היום, השוה ד׳:כ׳.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנואור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(לא) {ששי} וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֵלַ֔י רְאֵ֗ה הַֽחִלֹּ֙תִי֙ תֵּ֣ת לְפָנֶ֔יךָ אֶת⁠־סִיחֹ֖ן וְאֶת⁠־אַרְצ֑וֹ הָחֵ֣ל רָ֔שׁ לָרֶ֖שֶׁת אֶת⁠־אַרְצֽוֹ׃
Hashem said to me, "Behold, I have begun to deliver up Sihon and his land before you. Begin to possess, that you may inherit his land.⁠"
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראעקדת יצחק פירושאברבנאלאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

וַאֲמַר יְיָ לִי חֲזִי דְּשָׁרִיתִי לְמִמְסַר קֳדָמָךְ יָת סִיחוֹן וְיָת אַרְעֵיהּ שָׁרִי לְתָרָכוּתֵיהּ לְמֵירַת יָת אַרְעֵיהּ.
And the Lord said to me, See, I have begun to deliver to you Sihon and his country; begin you to drive him out, that you may inherit his land.
ואמר י״י לי אמר משה חמי דהאא שריית לממסר קדמךב ית סיחון וית ארעיה שרון למירתג למחסנה ית ארעיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דהא״) גם נוסח חילופי: ״הא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לממסר קדמך״) גם נוסח חילופי: ״לממסור קדמיכון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירת״) גם נוסח חילופי: ״למירות״.
ואמר י״י לי חמי באורכות שימשא וסיהרא דשריית לממסר בידך ית סיחן וית ארעיה שרי לתרכותיה למירות ית ארעיה.
And the Lord said to me, See, within the space of a sun and a moon I have begun to deliver Sihon and his country into thy hand; begin you to cast him out, to inherit his land.
[כא] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה רְאֵה הַחִלוֹתִי וגו׳ – הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ עֶרֶב שַׁבָּת וְחָשְׁכָה לוֹ, וְהָיוּ בְּיָדָיו מָעוֹת אוֹ דָּבָר אַחֵר, הֵיאַךְ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים, מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ לוֹ בַּדֶּרֶךְ נוֹתֵן כִּיסוֹ לְנָכְרִי, וְלָמָּה מֻתָּר לוֹ שֶׁיִּתֵּן אוֹתוֹ לְנָכְרִי, אָמַר רַבִּי לֵוִי כְּשֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ לֹא נִצְטַוּוּ אֶלָּא עַל שִׁבְעָה דְבָרִים וְאֵין הַשַּׁבָּת מֵהֶן, לְפִיכָךְ הִתִּירוּ שֶׁיִּתֵּן אוֹתוֹ לְנָכְרִי. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁשָּׁמַר אֶת הַשַּׁבָּת עַד שֶׁלֹא קִבֵּל עָלָיו אֶת הַמִּילָה חַיָּב מִיתָה, לָמָּה, שֶׁלֹא נִצְטַוּוּ עָלֶיהָ. וּמָה רָאִיתָ לוֹמַר עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁשָּׁמַר אֶת הַשַּׁבָּת חַיָּב מִיתָה, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ וּמַטְרוֹנָה יוֹשְׁבִין וּמְסִיחִין זֶה עִם זֶה, מִי שֶׁבָּא וּמַכְנִיס עַצְמוֹ בֵּינֵיהֶם אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה, כָּךְ הַשַּׁבָּת הַזּוֹ בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ל״א:י״ז), לְפִיכָךְ כָּל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁבָּא וּמַכְנִיס עַצְמוֹ בֵּינֵיהֶם עַד שֶׁלֹא קִבֵּל עָלָיו לִמּוֹל חַיָּב מִיתָה. רַבָּנָן אָמְרֵי אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לְפִי שֶׁלֹא נִצְטַוּוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עַל הַשַּׁבָּת תֹּאמַר אִם הֵם עוֹשִׂים אוֹתָה אַתָּה נוֹשֵׂא לָהֶם פָּנִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן הַדָּבָר הַזֶּה אַתָּה מִתְיָרֵא, חַיֶּיךָ אֲפִלּוּ הֵם עוֹשִׂים כָּל מִצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֲנִי מַפִּילָן בִּפְנֵיכֶם, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרֵינַן בָּעִנְיָן רְאֵה הַחִלוֹתִי תֵּת לְפָנֶיךָ.
[כב] דָּבָר אַחֵר: רְאֵה הַחִלוֹתִי – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים (תהלים קמ״ט:ח׳). וּמַהוּ מַלְכֵיהֶם, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אֵלּוּ הֵם מַלְכֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל (תהלים קמ״ט:ח׳), אֵלּוּ שָׂרֵיהֶם שֶׁל מַעְלָה, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹרֵעַ מְאֻמָּה עַד שֶׁפּוֹרֵעַ מִשָּׂרָהּ תְּחִלָּה, כֵּיצַד, פַּרְעֹה וְכָל הַמִּצְרִיִּים לֹא שִׁקְּעָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיָּם עַד שֶׁשִּׁקַּע לְשָׂרָן תְּחִלָּה, מְנָא לָן, אָמְרֵי רַבָּנָן סוּסִים וְרוֹכְבֵיהֶם אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: סוּס וְרֹכְבוֹ (שמות ט״ו:א׳), זֶה הַשַּׂר שֶׁלָּהֶן, וּכְשֶׁיָּצְאוּ הַמִּצְרִיִּים לִרְדֹּף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל תָּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהָיוּ רוֹאִין שָׂרָן שֶׁל מִצְרַיִּם פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר, מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי יִצְחָק דִּכְתִיב: וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם (שמות י״ד:י׳), זֶה הַשַּׂר שֶׁלָּהֶן, הֱוֵי לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וגו׳. וְאַף סִיחוֹן וְעוֹג כְּשֶׁבִּקְּשׁוּ לְהִזְדַּוֵּג עִם יִשְׂרָאֵל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, רְאֵה שֶׁהִפַּלְתִּי שַׂר שֶׁלָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: רְאֵה הַחִלוֹתִי תֵּת לְפָנֶיךָ.
[כג] דָּבָר אַחֵר: רְאֵה הַחִלוֹתִי – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב (משלי י״ג:י״ב), אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה מְדַבֵּר בַּיְּשׁוּעָה הָעוֹמֶדֶת לָבוֹא, כֵּיצַד כְּשֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל: עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ (חגי ב׳:ו׳), הֵן אוֹמְרִים: תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם: הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא (ישעיהו ס״ב:י״א), אָמְרוּ: וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה (משלי י״ג:י״ב).
דָּבָר אַחֵר: תּוֹחֶלֶת מְמוּשָׁכָה, זֶה פַּרְעֹה, שֶׁהָיָה משֶׁה הוֹלֵךְ וּבָא וּמֵבִיא עָלָיו מַכּוֹת, וְעַל כָּל מַכָּה וּמַכָּה הָיוּ יִשְׂרָאֵל סְבוּרִין שֶׁמְּשַׁלְּחָן. וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה, זֶה מִלְחֲמוֹת סִיחוֹן וְעוֹג, שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִיָּד: רְאֵה הַחִלוֹתִי תֵּת לְפָנֶיךָ.
דָּבָר אַחֵר: מַהוּ רְאֵה הַחִלוֹתִי – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, משֶׁה, רְאֵה שֶׁהִפַּלְתִּי שַׂר שֶׁלָּהֶן, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, כְּמֶלֶךְ שֶׁאוֹסֵר שׂוֹנְאוֹ שֶׁל בְּנוֹ לְפָנָיו, וְאוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה בּוֹ כָּל מַה שֶּׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ.
[כד] דָּבָר אַחֵר: רְאֵה הַחִלוֹתִי – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הַנִּסִּים הַלָּלוּ, נָפְלָה אֵימָתָן עַל כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד (שמות ט״ו:ט״ז), וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עִם סִיחוֹן וְעוֹג, הָיוּ הָאֱמוֹרִיִּים שׁוֹאֲלִים אֵלּוּ לָאֵלּוּ בְּחַיֶּיךָ אֻמָּה זוֹ שֶׁהִיא מְבַקֶּשֶׁת לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ מִלְחָמָה גִּבּוֹרִים הֵם אוֹ לֹא, כַּמָּה אֻמּוֹת הֵן, וְהֵן אוֹמְרִים בְּנֵי שָׁלשׁ אֻמּוֹת הֵן, אָמַר סִיחוֹן וְעוֹג וְכָל הָאֻמָּה הַזּוֹ שֶׁל בְּנֵי אָדָם בְּנֵי שָׁלשׁ אֻמּוֹת הֵן, אָמְרוּ נְזַיֵּן עַצְמֵנוּ וְנֵצֵא עֲלֵיהֶם וְאָנוּ הוֹרְגִין אוֹתָם, מִנַּיִן: וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ (דברים ב׳:ל״ב). בָּאוּ משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל לִתְחוּמָהּ שֶׁל אֶדְרֶעִי, אָמַר לָהֶן משֶׁה נַחְנֶה כָּאן וְאָנוּ נִכְנָסִין בְּשַׁחֲרִית, בָּאוּ לִכָּנֵס לְאֶדְרֶעִי וַעֲדַיִן לֹא הָיְתָה הָעַיִן רוֹאָה, תָּלָה משֶׁה אֶת עֵינָיו וְרָאָה אֶת עוֹג יוֹשֵׁב עַל הַחוֹמָה וְרַגְלָיו מַגִּיעוֹת לָאָרֶץ, אָמַר משֶׁה אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֲנִי רוֹאֶה, חוֹמָה אַחֶרֶת בָּנוּ אֵלּוּ בַּלַּיְלָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, זֶה שֶׁאַתָּה רוֹאֶה הוּא עוֹג.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֹרֶךְ רַגְלָיו שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמּוֹת. אוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא משֶׁה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תִּתְיָרֵא שֶׁאֲנִי מַפִּילוֹ לְפָנֶיךָ, מִנַּיִן: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ (במדבר כ״א:ל״ד), עוֹג הָיָה תּוֹלֵשׁ הַר וְזוֹרֵק עַל יִשְׂרָאֵל, וּמשֶׁה הָיָה נוֹטֵל צְרוֹר וּמַזְכִּיר עָלָיו שֵׁם הַמְפֹרָשׁ וּסְמָכוֹ, יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אֲרוּרוֹת הַיָּדַיִם שֶׁכָּךְ זוֹרְקוֹת, וֶאֱמוֹרִיִּים אוֹמְרִים, בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם שֶׁכָּךְ סוֹמְכוֹת.
וַיֹּאמֶר י״י אֵלַי רְאֵה הַחִלּוֹתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחוֹן – וּכְתִיב: וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיכֶם (עמוס ב׳:ט׳). בִּזְכוּת מָה. בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהַחֲכָמִים מוֹרִין אוֹתָהּ. אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, קָשֶׁה הָיָה סִיחוֹן, כְּמִגְדָּל וְחוֹמָה הָיָה גָּבְהוֹ, וְהָיָה קָשֶׁה מִכָּל הַבְּרִיּוֹת, וְאָרֹךְ מִכָּל מִגְדָּל שֶׁבָּעוֹלָם, וְרַגְלָיו מַגִּיעוֹת לָאָרֶץ, וְאֵין בְּרִיָּה בָּעוֹלָם יְכוֹלָה לַעֲמֹד בְּפָנָיו. וּמַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר, וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת (שם) מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כָּפָה שָׂר שֶׁלּוֹ וְשָׂר אַרְצוֹ וְהִפִּילוֹ מִמְּקוֹמוֹ וּמְסָרוֹ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ כְּתִיב: וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת. אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, קָשִׁין הָיוּ סִיחוֹן וְעוֹג יוֹתֵר מִפַּרְעֹה וְחֵילוֹתָיו. וּכְשֵׁם שֶׁאָמְרוּ שִׁירָה עַל מַפֶּלֶת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, כָּךְ הָיוּ רְאוּיִין לוֹמַר שִׁירָה עַל מַפֶּלֶת סִיחוֹן וְעוֹג. אֶלָּא שֶׁבָּא דָּוִד וְאָמַר עֲלֵיהֶם שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַכֶּה מְלָכִים גְּדוֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים וְגוֹ׳, לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְגוֹ׳ (תהלים קל״ו:י״ז-י״ט).
(Deut. 2:31:) “And the Lord said unto me], ‘See I have begun to give Sihon and his land over to you.” It is also written (in Amos 2:9), “Yet I destroyed the Amorite1 before (you) [them].” By virtue of what? By virtue of the Torah, which the sages had taught. Our masters have said, “Sihon was difficult [to overcome].⁠2 His height was like a wall tower, and he was stronger than all creatures. He was taller than any tower on earth, but his feet reached to the earth. So no creature was able to stand before him, just as it says (Amos 2:9, cont.), “yet I destroyed his fruit above and his roots below.” What did the Holy One, blessed be He, do? He bound the ministering angel that belonged to him and to his land. Then he cast him from his place and handed him over to Israel. Therefore it is written (ibid.), “yet I destroyed his fruit above and his roots below.” Our masters have said, “Sihon and Og were stronger than Pharaoh and his armies. And just as they uttered a song over the fall of Pharaoh, so were they worthy to utter a song at their fall. It is simply that David came and uttered a song over them, as stated (in Ps. 136:17, 19) ‘To the One who smote great kings […]; Sihon, king of the Amorites […].’”
1. Although THE AMORITE implies the Amorite people in the biblical context, in the context of the midrash the singular AMORITE refers to Sihon.
2. M. Pss. 136:11.
[ה] ויאמר ה׳ (אל משה)[אלי] ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו (דברים ב׳:ל״א), [וכתיב] ואנכי השמדתי את האמורי [מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו] (עמוס ב׳:ט׳), בזכות מה, בזכות התורה, שהחכמים מורים אותה, אמרו רבותינו קשה היה סיחון כמגדל חומה היה גובהו, והיה קשה מכל הבריות, וארוך מכל מגדל שבעולם, ורגליו מגיעות לארץ, ואין כל בריה יכולה לעמוד לפניו, כמה שהוא אומר ואשמיד פריו ממעל וגו׳ (שם), מה עשה הקב״ה כפת שר שלו ושל ארצו, והפילו (במקומו) [ממקומו], ומסרו לפני ישראל, אמרו רבותינו קשין היו סיחון ועוד יותר מפרעה וחיילותיו, וכשם שאמרו שירה על מפלת פרעה, כך היו ראויין לומר שירה על מפלתן, אלא שבא דוד ואמר עליהן שירה, שנאמר למכה מצרים בבכוריהם וגו׳ (תהלים קל״ו:י׳), למכה מלכים גדולים וגו׳ לסיחון מלך האמורי וגו׳ (תהלים קל״ו:ט״ו-י״ז).
חסלת פרשת דברים
פַקַאלַ אַללָּהֻ לִי אֻנטֻ׳ר קַד בַּדַאתֻ אַן אֻסַלִםַ פִי יַדִךַּ סִיחֻוןַ וַבַּלַדַהֻ פַאבּדַא וַקַרִּצ׳הֻ וַכֻ׳ד׳ בַּלַדַהֻ
ואמר ה׳ לי, ראה בתשומת לב, כי כבר התחלתי להסגיר בידך את סיחון ואת-ארצו, אזי התחל לכרסם בכחם וקח את ארצם.
החלותי תת לפניך – כפה שר אמוריים של מעלה תחת רגליו של משה והדריכו על צוארו.⁠א
א. ביאור זה מופיע כאן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י לונדון 26917 הוא מופיע כסדר הפסוקים. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34 נמצא הביאור לפני פסוק כ״ה. בכ״י ליידן 1 חסר הביאור לגמרי.
החלתי תת לפניך I HAVE BEGUN TO GIVE [SIHON] BEFORE YOU – He cast down the tutelary angel of the Amorites, who was in the upper spheres, beneath Moshe's feet and made him tread upon his neck (cf. Rashi on Bemidbar 24:2).
החלתי – בפתחות ה״י הבנין בעבור אות הגרון, וכן: העירותיהו בצדק (ישעיהו מ״ה:י״ג).
I HAVE BEGUN. The heh of hachilloti (I have begun), which is the heh of the form,⁠1 is vocalized with a pattach2 because of the guttural.⁠3 Compare, ha'irotihu (roused him)⁠4 in I have roused him up in victory (Is. 45:13).
1. The hifil form.
2. Rather than with a chataf pattach.
3. The chet.
4. Which is vocalized with a pattach rather than with a chataf pattach because of the guttural, the ayin.
והוא מה שאמר ראה החלותי תת לפניך וגו׳ – כי כיון שיצא לפניהם הוא נופל, וכן ויתנהו ה׳ אלהינו לפנינו ונלכוד את כל עריו וגו׳ מערוער וגו׳.
אמנם אמרו ויאמר ה׳ אלי ראה החילותי תת לפניך את סיחון. ירא׳ שאין צורך כאן בפסוק הזה. ואמרו המפרשי׳ שהוסיף לומר זה לפי שהיה בשעת המעשה והרמב״ן ז״ל נדחק לומר שהצווי הזה הוא הנאמר למעלה ושאחר שליחות המלאכי׳ נאמר לו וכמו שאמרתי בספקות. והנה סדר הפסוקי׳ לא יסבלהו. ואחשוב שכאשר סיחון לא רצה לקבל דברי השלום אשר שלח אליו משה כדי לעשות האות והמופת אשר זכרתי. מיד באהו הדבור האלהי בזה להודיעו שבמה שלא קבל סיחון השלום. הנה כבר נפל בידו ובזה החל הש״י לתתו בידו בהקשותו את לבו. כי היה זה התחלת נפילה וסבה אליה. ולכן אמר החל רש ולא אמר והתגר בו מלחמה. כי התגרות המלחמה הוא מה שכבר עשה משאלת השלום.
ראה החילותי וגו׳ – אמר החילותי לשון עבר, חוזר אל מאמר הקשה ה׳ את רוחו למען תתו בידך, ומאמר החילותי חוזר לנתינה לא למאמר לפניך, ומשה הבין שחוזר לכל האמור ולזה התחנן לה׳ בחושבו שהותר הנדר כאמרם ז״ל (ספרי ר״פ ואתחנן).
ראה החילותי תת לפניך, "Behold, I have begun to deliver up to you, etc.⁠" God used the word: "I have begun" in the past tense, and the word refers to the time God had hardened the spirit of Sichon to deny Israel the right of passage through his country in order to have a pretext to deliver him into Israel's hands. The word החילותי refers to the giving of the land, not to the previous paragraph. Moses misunderstood thinking that the word referred to the whole previous paragraph. This was what caused him to think that God had revoked His decree against him and this is what prompted his entreaty at the beginning of the next פרשה as explained there by Sifri.
ראה החלתי תת לפניך – מה שלא קבל סיחון השלום הוא התחלת נפילתו, ואני בהקשותי את לבבו כבר החילותי לתתו בידך, אם כן החל רש וכו׳:
ראה – התנגדותו היא ראשית מפלתו.
החל רש לרשת את ארצו – התחל בכיבוש ארצך על ידי כיבוש ארצו. כיבוש ארצך יחל בארץ סיחון.
(לא-לב) ויאמר ה׳ אלי – בשר ה׳ למשה שכבר החל לתת אותו בידם ומפרש שזה היה ע״י שיצא לקראתנו הוא וכל עמו, והניח עריו ומבצריו בלא חיל מלחמה:
החל רש לרשת את ארצו – הכי מיבעי החל לרשת ארצו. או החל רש את ארצו1. אלא שורש רש יש בו שני משמעות2 כמש״כ בס׳ במדבר (לג,נב) נ״ב לשון גירוש ולשון ירושה ואחוזת נחלה. ומתפרש האי רש מלשון גירוש, לא כמו לעיל פסוק כ״ד3 אלא אחר שסירב סיחון צוהו ה׳ לגרשהו מן הארץ כדי לירשנה. {ולא רק לעבור דרך הארץ לארץ ישראל, אלא לרשת ממש4. וכל זה היה למוסר כי כך עלה במחשבה שיתחלק עבר הירדן לשני שבטים, כדי לקרב סיבת חורבן הארץ והגלות5, כמו שיבואר עוד להלן (ג׳:י״ב)6}.
1. אונקלוס פירש ״שרי לתרכותיה למירת ית ארעיה״, שפירושו – החל לגרשו לרשת את ארצו.
2. שהם דבר וחילופו.
3. שפירש רבינו מלשון ׳ירושה׳.
4. עיין דברינו בהערה 110.
5. עיין בדברי רבינו בפסוק כ״ד ד״ה והתגר בו.
6. עיין שם היטב.
החילותי – בזה שהקשיתי את לבו כבר התחילה תבוסתו.
רש לרשת – כלומר כבוש אותה, כדי לרשת אותה לחלוטין.
החל רש – א״ר תנחומא, החל רש לרשת את ארצו – עשיתי את ארצו חולין לפניך1 [ירושלמי שביעית פ״ו ה״א]
1. דרשה זו נסמכת על המבואר בירושלמי כאן לענין המקומות שחייבים בשביעית כא״י ופטורים כחו״ל, ובעי ר״ל, הקונה מעמון ומואב מהו בשביעית, ופריך מה מספקא ליה והלא משה כבש ארץ סיחן ועוג שהוא מעמון ומואב וא״כ דין ארץ עבר הירדן להם, ומשני דמספקא ליה כיון דכתיב (ס״פ חקת) כי חשבון עיר סיחן מלך האמורי אם נטהרה לגמרי מיד סיחן ועוג או לא נטהרה, כלומר דעל ארץ עמון ומואב צוה הקב״ה אל תצר את מואב אך מכיון שסיחן לקחה ממואב שוב לקחוה ישראל מסיחן ולא מעמון ומואב, ונמצא כי ע״י סיחן הוטהרה ארץ עמון ומואב לישראל, או לא הוטהרה משום דעכ״פ הקב״ה צוה אל תצר להם, כי, אם נטהרה על ידם שיהיו ישראל מותרין לכבשה א״כ לעולם חייבת היא, דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, ואם לא הוטהרה, פטורה לעולם, ופשיט על זה מדכתיב החל רש, ודריש החל לשון חולין שעשה הקב״ה ארצו חולין לפניך, ופירשו המפרשים שעשאה חולין ולעולם היתה פטורה. אמנם הקשו על זה הרבה, והעיקר דאכתי קשה, מאי מבעי ליה, הא קיי״ל בכ״מ בש״ס עמון ומואב טהרו בסיחן, ועוד הקשו בזה, יעו״ש.

אבל לולא דבריהם הו״א דמ״ש עשיתי את ארצו חולין לפניך, כלומר עשיתיה חולין כמו חפשי לך, שאתה יכול לכבשה ולזכות בה, ולכן לעולם חייבת, ולפי זה הא דקיי״ל עמון ומואב טהרו בסיחן, יסוד הדבר מדרשה זו, ועיין בזה, ובזה יתיישבו הרבה ענינים בסוגיא אשר אין המקום כאן גורם להאריך ולבאר, והמעיין ימצא ובסוף פ׳ חקת בפסוק הנזכר בארנו עוד מענין זה בארוכה, יעו״ש, ועיין בכ״מ פ״ד הכ״ח משמיטין.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראעקדת יצחק פירושאברבנאלאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(לב) וַיֵּצֵא֩ סִיחֹ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכׇל⁠־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה יָֽהְצָה׃
Then Sihon came out against us, he and all his people, to battle at Jahaz.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאברבנאלשפתי חכמיםמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

וּנְפַק סִיחוֹן לְקַדָּמוּתַנָא הוּא וְכָל עַמֵּיהּ לְאָגָחָא קְרָבָא לְיָהָץ.
And Sihon came forth to meet us, he and all his people, to give battle at Jahaz;
ונפק סיחון לקדמותן הוא וכל עמיהא לסדרי קרבה ליהצהב.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״למסדרא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ליהצה״) גם נוסח חילופי: ״בקלרא״.
ונפק סיחן לקדמותנא הוא וכל עמיה לאגחא קרבא ליהץ.
And Sihon came out to meet us, he and all his people, to do battle at Jehaz.
פַכַ׳רַגַ סִיחֻוןֻ לִלִקַאאִנַא הֻוַ וַגַמִיעֻ קַוְמִהִ לִלחַרבִּ אִלַי׳ יַאהַצַ
ויצא סיחון לקראתנו הוא וכל-עמו למלחמה אל יהץ.
ויצא סיחון – לא שלח בשביל עוג לעזור,⁠א לימדך שלא היו צריכים זה לזה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״לו״.
ויצא סיחן AND SIHON WENT FORTH – He did not send for Og to help him: this serves to teach you that they did not require one another's help, so mighty was each of them.
והנה ספר המלחמה איך נעשתה כי יצא סיחון ועוג לקראתם באנשי החיל שלא ישמרו האויבי׳ תוך החומ׳ אבל המה יצאו לקראתם על מרומי שדה ויערכו אתם מלחמה.
לא שלח בשביל עוג כו׳. לפי שהיו חזקים:
He did not send for Og, etc. Because they were powerful.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

ויצא סיחון וגו׳ – בפ׳ חקת כתיב ויאסוף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל. ובעוג שם וכאן כתיב ויצא עוג וגו׳ ולא ויאסוף. דסיחון מתחלה לא הכין עצמו למלחמה ולא היה עמו מאוסף מכל צד. שלא עלה ע״ד אחר שראה שישראל מבקשים חסד מאדום ומואב וכסבור שאין להם כח ללכת בע״כ מכש״כ שיהיו יראים ממנו וכשבאה השעה שאמר משה כי יעברו בע״כ החל לאסוף עמו. אבל עד כה1 יצא הוא לבדו עם החיל אשר עמו מש״ה כתיב פ״א ויצא וגו׳ בשעת מעשה2, ואח״כ ויאסוף וגו׳.⁠3 אבל עוג כשראה מה שאירע לסיחון מכבר אסף עמו ויצא בשעת מעשה.⁠4 וע״ע בסמוך.
1. בינתיים, עד שכל עמו יתאסף.
2. וזה מתואר בפסוקנו.
3. כפי שמתואר בפרשת חוקת. אך דברי רבינו אינם ברורים כלל, שהרי ׳שעת המעשה׳ הוא התיאור בפרשת חוקת, וכאן זה רק סיפור של משה, ובשעת המעשה כתוב הפוך ״ויאסוף״ וכאן ״ויצא״.
4. על כן מוזכר אצלו גם בפרשת חוקת וגם כאן רק ״ויצא״.
(לב-לג) בבמדבר כ״א:כ״ג ולהלן מסופר המאורע באופן היסטורי מופשט; כאן בנאומו מדגיש משה רבינו שהנצחון היה מעשה ה׳, וכן יפתח בשופטים י״א:כ״א.
ואת בניו – בניו של סיחון נזכרים רק כאן. כפי הנראה היו מפורסמים בתור גבורים.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאברבנאלשפתי חכמיםמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(לג) וַֽיִּתְּנֵ֛הוּ יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵ֑ינוּ וַנַּ֥ךְא אֹת֛וֹ וְאֶת⁠־בָּנָ֖ו וְאֶת⁠־כׇּל⁠־עַמּֽוֹ׃
Hashem our God delivered him up before us; and we struck him, and his sons, and all his people.
א. וַנַּ֥ךְ =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3 באות כ"ף סופית רגילה
• יש ספרים=וַנַּ֥ךְ באות כ"ף סופית גדולה
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

וּמַסְרֵיהּ יְיָ אֱלָהַנָא קֳדָמַנָא וּמְחֵינָא יָתֵיהּ וְיָת בְּנוֹהִי וְיָת כָּל עַמֵּיהּ.
and the Word of the Lord our God delivered him up before us, and we smote him, and his sons, and all his people.
ומסר יתיהא י״י אלהן קדמינן וקטל⁠((י))⁠נן יתיה וית {בנוי} וית כל עמיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתיה״) גם נוסח חילופי: ״יתהון״.
ומסר יתיה י״י אלקנא קדמנא ומחינא יתיה וית בנוי וית כל עמיה.
And the Lord our God delivered him up before us, and we smote him, and his children, and all his people.
ואת בניו1 בנו כתיב, מלמד שלא היה לו בן גבור כמוהו.
1. בנו כתיב מלמד שלא היה לו בן גבור כמוהו. רש״י הביא ואת בניו בנו כתיב, שהיה לו בן גבור כמותו, וכן יש לתקן לפנינו שהיה לו בן גבור כמוהו, ועיין בתנחומ׳ סוף חקת אות נ״ה, בנו כתיב שהיה לו בן קשה ממנו, וע״ש בהערה שפ״ג.
פַסַלַמַהֻ אַללָּהֻ רַבֻּנַא פִי יַדִנַא פַקַתַּלנַאהֻ וַבַּנִיהִ וַסַאאִרַ קַוְמִהִ
מיד הסגיר אותו ה׳ אלהינו, בידנו, אזי הרגנו אותו ואת-בניו ואת-שאר עמו.
ואת בניובנו כת׳, שהיה לו בן גבור כמותו.
ואת בנו [AND WE SMOTE HIM] AND HIS SONS – It is written בנו, "his son" (although read as בניו "his sons"), for he had a son who was as mighty as himself (Tanchuma Chukkat 25).
פס׳: ויתנהו ה׳ אלהינו [וגו׳] ואת בניו – בנו כתיב בניו קרי מלמד שאדם קורא לבנו אחד בני כאדם שיש לו בנים הרבה ודומה לו (בראשית מ״ט:י״ז) ובני דן חושים. (דברי הימים א ב׳:ח׳) ובני איתן עזריה:
ונך – חסר נו״ן השרש.
AND WE SMOTE. The root nun is missing in the word va-nakh (and we smote).⁠1
1. From the root nun, caf, heh. The nun in va-nakkeh is a prefix.
(לג-לד) והשם נתן אותם בידי ישראל ויכוהו וילכדו את עריו.
שהיה לו בן גבור כמותו. דאם לא כן, למה כתב ״בניו״ וקורין ׳בנו׳, אלא הרבה בנים היו לו, לכך כתב ׳בניו׳, וקרינן ״בנו״ שהיה האחד גבור כמותו:
וַנַך אֹתוֹ: בתיקון ס״ת יש׳ וגם בהעתק פירא׳א הכ״ף רבתי, ולא מצאתי כן במדוייקים, גם לא בשום נוסח מאלפ״א בית״א רבתי׳. [וַנַּךְ אֹתוֹ].
בָנָו: בניו ק׳. [ואת⁠־בנו כ׳, וְאֶת⁠־בָּנָיו ק׳].
א. בכ״י א כתוב כאן ׳וגם בהעתק הללי פירא׳⁠ ⁠׳. ונראה שהמילה הללי נכתבה בטעות מתוך הרגל. בכ״י ל (ובדפוסי מ״ש), כראוי: ׳בהעתק פירא׳⁠ ⁠׳ (בלי המילה הללי).
בנו כתיב כו׳. מדכתיב בנו חסר יו״ד, משמע שלא היה לו אלא בן אחד, ומדנקוד בנו כולו קמ״ץ, משמע שהיו לו בנים הרבה. אלא ללמדך שבן אחד היה לו שניכר שהוא בנו, שהי׳ גבור כמותו. לכך כתיב בנו חסר יו״ד, והודיענו שנהרג כמו שנהרגו כל בניו:
It (בנו) is written, etc. Since בנו lacks the letter yud, it [means "his son" and] implies that Sichon only had one son. Yet, since both syllables are vocalized with a kamatz, it [means "his sons" and] implies that he had many sons. Rather the word בנו indicates that Sichon had one son who was clearly recognizable as his son, for he was as mighty as his father. Therefore, it is written בנו (his son), without a yud. And this verse is informing us that he was killed just as all his other sons were killed.
ויתנהו ה׳ לפנינו – וע״י שנתן ה׳ אותו בידנו בשדה המערכה ונך אותו ואת בניו ואת כל עמו עי״כ:
ואת בניו – ושם1 לא נזכר הבנים2, דשם מיירי במכה הראשונה שהוכה הוא לבדו3, ובניו שהיו ראשי הצבא עוד לא הגיעו למלחמה עד לבסוף4, הוכו גם המה5. משא״כ בעוג כתיב גם שם את בניו היינו כמש״כ בסמוך שמתחלת המלחמה היו כבר נאספים והוכו כולם יחד6.
1. בפרשת חוקת (במדבר כא,כד).
2. ואילו אצל עוג, כתובים שם ״בניו״ (כא,לה).
3. כפי שביאר רבינו בפסוק הקודם.
4. כפי שמתואר בפסוקנו.
5. על כן רק כאן מוזכרים ״בניו״.
6. אך יש להעיר שבפרשתנו לא מוזכרים ״בניו״ בעוג, ועיין להלן (ג,ג).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(לד) וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת⁠־כׇּל⁠־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַֽנַּחֲרֵם֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־עִ֣יר מְתִ֔ם וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּ֑ף לֹ֥א הִשְׁאַ֖רְנוּ שָׂרִֽיד׃
We took all his cities at that time, and utterly destroyed every inhabited city, with the women and the little ones; we left none remaining.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזרארמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספימזרחיאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

וּכְבַשְׁנָא יָת כָּל קִרְווֹהִי בְּעִדָּנָא הַהוּא וְגַּמַּרְנָא יָת כָּל קִרְוַיָּא גּוּבְרַיָּא1 וּנְשַׁיָּא וְטַפְלָא לָא אַשְׁאַרְנָא מְשֵׁיזֵיב.
1. תרגום כנגד הטעמים, וכאילו נכתב ׳את כל עיר: מתם והנשים והטף׳ (ביאורי אונקלוס שעפטעל).
And we subdued all his cities at that time, and consumed all the towns, and the men, women, and children, and left none to escape.
וכבשינןא ית כל קורייויב בשעתה ההיא ושיצינן ית כל קורי תלילתה ונשייהג וטפלייה לא שיירנן ל⁠(א)⁠שזבוד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכבשינן״) גם נוסח חילופי: ״וכבש״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״קורייוי״) גם נוסח חילופי: ״קורוי״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קורייוי״) גם נוסח חילופי: ״קורייתה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תלילתה ונשייה״) גם נוסח חילופי: ״משזבה נש׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ל⁠(א)⁠שזבו״) גם נוסח חילופי: ״שזבה״.
וכבשנה ית כל קירווי בעידנה ההיא וגמרנא ית כל קירווייא גובריא ונשיא וטפלא לא אשארנא משיזיב.
And we subdued all his cities at that time, and destroyed all the towns, the men, women, and children, we left none to escape;
וַפַתַּחנַא גַמִיעַ קֻרַאהֻ פִי דַ׳לִךַּ אַלּוַקתִ וַאַתּלַפנַא מִן כֻּלִּ קֻרַאהֻ אַלרַּהטִ וַאלנִּסַאאִ וַאלּאטפַאלִ לַם נֻבּקִ שַׁרִידַא
וכבשנו את כל קריותיו, באותו הזמן, והשחתנו מן כל קריותיו את האנשים והנשים והטף, לא השארנו שריד.⁠1
1. (כי תושבי אותה ארץ הם אמוריים, חלק משבע אומות, והם לא מואבים.)
את כל עיר מתים – עיר מיושבת, כלומר בעלת תושבים ואנשים מיישבים אותה.
מתים – אנשים.
מתם means MEN.
מתם – בני אדם.
THE MEN. Metim (men) means people.
ונחרם את כל עיר מתים והנשים – שהיו מן האמורי, ונצטוו בכך שנאמר: רק מערי העמים ההםא אשר י״י אלהיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז), ואף על פי כן פתח להם בשלום שכך היא המצוה כאשר אפרש בעה״י (רמב״ן דברים כ׳:י׳), אבל לעוג מלך הבשן לא קרא לשלום שהוא יצא אליו למלחמה קודם שיבאו לעיר שלו כלל. וכבר פרשתי הענין בסדר זאת חקת (רמב״ן במדבר כ״א:כ״א).
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222, וכן בפסוק: ״האלה״.
AND WE UTTERLY DESTROYED EVERY CITY, THE MEN, AND THE WOMEN, AND THE LITTLE ONES — who were of the Amorites, and they were commanded thereon, as it is said, But of the cities of these peoples, that the Eternal thy G-d giveth thee for an inheritance, thou shalt save alive nothing that breatheth.⁠1 Even so, Moses opened discussions with them peacefully, for such is the commandment [that even for the seven nations we were obligated to proclaim peace to them] as I will explain with the help of G-d.⁠2 But to Og the king of Bashan he did not proclaim peace because Og had come forth to battle against Israel before they even came to his city.⁠3 I have already explained the subject in the section Zoth Chukath.⁠4
1. Further, 20:16.
2. Further, 20:10.
3. This is clearly indicated in Scripture: Then we turned, and went up the way to Bashan, and Og, the king of Bashan came out against us (above, 3:1).
4. Numbers 21:21.
ונחרם כל העיר מתים – כתב הרמב״ן שהרי אמורי היה מז׳ עממים ונצטוו עליהם לא תחיה כל נשמה אעפ״כ פתח לו בשלום שכך היא המצוה כאשר אפרש בע״ה אבל לעוג לא פתח לו בשלום לפי שהוא יצא לקראתם למלחמה קודם שבאו לעירו:
ונחרם כל עיר מתם, "we destroyed every populated city.⁠" Nachmanides writes that this was justified as the Emorites belonged to the seven tribes of the Canaanites concerning whom God had issued the decree: "do not allow a single soul to survive!⁠" (Deut. 20,16) In light of this it is surprising that Moses offered the hand of peace to these people! I plan to explain this (compare Nachmanides on Deut. 20,17) as well as why no such offer was made to Og, King of Bashan, (but to the same tribe of people). The latter had come out swinging, without waiting for on offer of an olive branch.
מתים – אנשים כטעם מתי מספר (בראשית ל״ד:ל׳) והוא מטעם מיתה, אבל השתנה ניקוד המ״ם להיותו כדמות שם עצם כאדם ואיש ואנוש, ואם כל אלה מצד תאר מה כמו שקדם לנו, וכבר נודע כי גדר האדם חי מדבר מת, ודומה לזה בני חלוף (משלי ל״א:ח׳).
בנו כתיב שהיו לו בן גבור כמוהו. פי׳ אילו היה נקוד בנו היינו אומרים בן א׳ בלבד היה לו עכשיו שנקוד בנו כתי׳ בנו שאין לומר בן א׳ בלבד היה לו עכ״ל שפירוש בנו שהכל מעידין עליו שהוא בנו מפני שהיה דומה לו בגבורתו ובא הכתוב ללמד שגם הוא נהרג כמו שנהרגו כל בניו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

ֽוַנַחֲרֵם֙: מאריך לבד בוי״ו, לא בנו״ן, אע״פ שבחלופים נר׳ בהפך. [וַֽנַּחֲרֵם֙].
<וְהנשים וְהטף: סימ׳, קדמא׳ והנשים והטף, תניי׳ הנשים והטף, סימ׳ קדמא׳ והמלך והמן ישבו לשתות, סימ׳ תניי׳ יבא המלך והמן.⁠א> [והנשים והטף].
א. [ביאור הסימן: באסתר, כמו בענייננו, בא תחילה הצירוף שבו שתי וי״ו החיבור, ואחר-כך הצירוף המקביל שבו רק וי״ו אחת.]
ונחרם את כל עיר מתם והנשים והטף – שהיו מן האמורי ונצטוו בכך, שנאמר רק מערי העמים האלה אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה, ואף על פי כן פתח להם בשלום שכך היא המצוה, כאשר אפרש במקומו, אבל לעוג מלך הבשן לא קרא לשלום, שהוא יצא אליו למלחמה קודם שבאו לעיר שלו כלל:
בעת ההיא – באותו עת שהכנוהו ואת עמו, באותו עת עצמו לכדנו את כל עריו, כי מה, היתה נסבה שיצא הוא וכל עמו למלחמה נגדנו, ולא נשארו בערי מבצריהם, לכן לא הוצרכנו ללחום נגד כל עיר ועיר, כי בנפילת כל המחנה היו כל הערים לכודים וכבושים לפנינו ואין מעצר לנו לבוא אל תוכם (רמ״א).
ונחרם את כל עיר – מדכתיב (חקות כ״א כ״ה) וישב ישראל בכל ערי האמרי, וכתיב (מטות ל״ב ל״ג) ויתן להם וגו׳ ערי הארץ סביב, מבואר שלא החרימו ערי סיחון, א״כ מהו שאמר כאן ונחרם את כל עיר? וגם אם נדחוק לומר שהחרימום ואח״כ חזרו ובנאום, מ״מ יקשה מאי שנא ארץ סיחון ועוג מכל ארץ כנען שלא החרימו עריהם ובתיהם ככתוב (ואתחנן ו׳ י׳) ערים גדולות וטובות בתים מלאים כל טוב. ודחוק לפרש מלת את כענין כצאתי את העיר (וארא ט׳ כ״ט) שפי׳ מן, ויהי׳ טעמו החרמנו מתוך כל עיר את האנשים והטף הנמצאים בתוכה, אמנם העיירות עצמן השאירו ועל מכונם. וכן לקמן ג׳ ו׳) החרם כל עיר מתם, צריכים לומר שחסר בי״ת, כמו והקול נשמע בית פרעה וכדומה שצריכים להוסיף אות בי״ת, וטעמו החרם בכל עיר מתם, ואפשר שלשון חרם אינו לכליון והשחתה גמורה, כי גם הנעשה שמם מאין יושב נקרא חרם (וויסט, פעראֶדעט) כמו החרם אותה ואת כל אשר בה (ראה י״ג ט״ז) פי׳ רמב״ן החרם אותה, הם אנשי׳ הנדחים, ואת כל אשר בה, הנשים הנגררות אחר האנשים, כי השחתת העיר עצמה מבואר שם אח״כ ושרפת באש את העיר. ולפי״ז מתם והנשים והטף אינם רק ביאור החרם, ויתכן כי מלת עיר הוא מענין הפלתי עלי׳ פתאום עיר (ירמיהו כ״ו ח׳) שפירושו שונא (ע״ש רש״י) וטעם ונחרם כל עיר החרמנו כל שונא, ואח״כ אמר פרטים מתם הנשים והטף ומפני דעיקר חששת השנאה הוא בגברים, לכן הפסיק בעל הטעמים את הנשים והטף ממתם, וחברו עם עיר, דעיקר חששת השנאה הוא באלה.
את כל עיר מתם והנשים והטף{עיר של אנשים מליצה תמוהה}א וכן למטה ג׳:ו׳ החרם כל עיר מתם הנשים והטף, יתכןב כתרגומו {(ע׳ אוהב גר סימן 329)}ג וכתרגום המכונה ליונתן בן עוזיאל ונגד הטעמים: החרמנו את כל עיר, כלומר הגברים והנשים והטף. ובאיוב (כ״ד:י״ב) מעיר מתים ינאקו ונפש חללים תשוע, יתכן כתרגום סורי, מֵתִים בציר״י, והכוונה שהנוספים ינאקו מתוך העיר, כמו שכתוב אחריו ונפש חללים תשוע, וכן מצאנו (יחזקאל ל׳:כ״ד) נאקות חלל. רק בשופטים (כ׳:מ״ח) מצאנו ויכום לפי חרב מעיר מְתֹם עד בהמה, ושם לא יתכן להפריד עיר ממתום; ואע״פ שכאן מְתִם ושם מְתֹם, מכל מקום הוא סיוע גדול לדעת בעלי הטעמים שתהיה גם כאן מלת עיר סמוכה למלת מְתִם. והנה כאן כתוב והנשים בוי״ו, וזה מסייע לדעת בעלי התרגומים, ולמטה ג׳:ו׳ כתוב הנשים בלא וי״ו, והוא קשה מעט לפירושם. וגעזעניוס באוצרו (pag. 830) מקיים דעת בעלי הטעמים, אך הוא מפרש ע⁠{י}⁠ר מתים, המון בני אדם (turba hominum) וזה רחוק בעיני מאד, להוציא מלת עיר ממשמעה. ואם היה אפשר לפרש עיר מתים כמו הפוך, מתי עיר (על דרך המלות המורכבות בלשון יון ורומי ואשכנז) היה הכל עולה יפה, ואולי יתכן להסתייע ממלות ירק עשב {בראשית א׳:ל׳}, שענינן עשב של ירק, כלומר עשב ירוק; להט החרב {בראשית ג׳:כ״ד} חרב של להט, כלומר חרב לוהטת; ונחת שלחנך {איוב ל״ו:ט״ז}, שולחנך שהוא שלחן של נחת; ורצוי לרב אחיו {אסתר י׳:ג׳} לאחיו המרובים, וזולתם.
– ואם תאמר: ומהיכן תבא למלת מְתִים הוראות גברים דוקא? נ״ל כי מלת מְתִים יש בה קצת הוראה על הכח והגבורה, כגון אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל (ישעיהו מ״א:י״ד) אצל תולעת אמר יעקב שהוא שם בלתי נכבד, ואצל ישראל שהוא שם כבוד (כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל {בראשית ל״ב:כ״ט}) אמר מְתֵי, לשון גבורה, אינכם תולעת, אבל אתם גבורים ונכבדים; וכן (שם ג׳:כ״ה) מתיך בחרב יפלו וגבורתך במלחמה, (שם ה׳:י״ג) וכבודו מתי רעב {ישעיהו ה׳:י״ג}, דרך התנגדות הזכיר אצל הרעב מלת מתי. וכן ממתים ידך ה׳ ממתים מחלד (תהלים י״ז:י״ד), אמר פלטה נפשי מרשע שהוא חרבך, וגם פלטני ממתים (אנשים גבורים ומצליחים שהשעה משחקת להם) שהם ידך ה׳ (על דרך הוי אשור שבט אפי {ישעיה י׳:ה׳}, וכפירוש רד״ק), והם מתים ומצליחים מחלד, חלקם בחיים וגו׳. ולא אכחיש שלפעמים אמרו מְתֵי בלי שום השקפה על גבורה או על חלישות, כגון מתי מעט {דברים כ״ו:ה׳}, מתי מספר {בראשית ל״ד:ל׳}; ודבר זה מצוי מאד בלשונות, וכמו שתראה גם במלת גֶּבֶר, שאע״פ שתחלת הנחתה היתה בהשקפה על הגבורה, הנה בלשון ארמית יאמרו תמיד גְּבַר, ובלי שום השקפה על הגבורה, וכן בלשון הקודש גבר לא יצלח בימיו (ירמיהו כ״ב:ל׳), נחשבתי עם יורדי בור הייתי כגבר אין איל (תהלים פ״ח:ה׳), גבר מחליק על רעהו (משלי כ״ט:ה׳). וזולתם, שבאה בהם מלת גֶּבֶר בלי שיהיה מכוון שום ענין גבורה.
– ועדיין יש לשאול: אם מתים דבק עם הנשים והטף, למה הנשים והט״ף בה״א, ומתים בלא ה״א? ולזאת אשיב כי מְתִים היא מלה קדומה ונושנת, והיא בלשון הקודש כמעט כמלה זרה ונכרית, ורוב שמושה אינו אלא במליצתד השיר, כאשר הן מלות אֱנוֹש, חֶמֶר, מִלָּה, תֵּבֵל, והמלות הללו אינן מקבלות ה״א הידיעה, יען הלשון הקדומה (ואחריה גם לשון ארמית, שאיננה הלשון הראשונה, אבל היא קדומה מן העברית) לא היה בה ה״א הידיעה, וכשעמדו העברים וחדשו להם ה״א הידיעה, שמו אותה במלות הנוהגות אצלם בפי כל העם, אבל המלות הנושנות אשר לא היו נוהגות בדבור ההמוני, נשארו בלא ה״א כאשר היו מתחלתן.
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), כ״י קולומביה X 893.
ב. בכ״י לוצקי 673(א), קולומביה X 893: ״והנכון״.
ג. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), כ״י קולומביה X 893.
ד. בדפוס ראשון: במלצית.
מתם נגזר משורש ״מתה״, ממנו מתקבל ״מָתַי״ (עיין פירוש, בראשית ה, ד–כז). ״עיר מתִם״: כל מה שהוא עראי וחולף בעיר – האנשים החיים בני התמותה.
הרמב״ן מעיר שהאוכלוסייה הייתה מן האמורי (עיין פסוק כד) ושלפי זה הייתה נתונה לגזירה האלוקית: ״רק מערי העמים האלה וגו׳ לא תחיה כל נשמה״ (להלן כ, טז–יז; עיין פירוש שם). אך גזירה זו תחול עליהם רק אם סירבו להיכנע דרך שלום, ולא קיבלו על עצמם למשוך ידיהם מעבודה זרה ולקיים את החובות הכלליות של האנושות, היינו שבע מצוות בני נח. זו הסיבה, שגם כאן, לפני שבני ישראל נלחמו בסיחון מלך האמורי, הם שלחו לו הצעת שלום (פסוק כו והלאה).
ונלכד את כל עריו בעת ההוא – ר״ל שע״י זה לכדנו הערים תכף בעת ההיא, ולא הוצרכנו לצור על הערים ימים רבים עד שנכבשם כי היו כלם עזובות מאין איש, ונחרם את כל עיר מתם ר״ל שבעיר נשארו מתים שהם אנשים חלשים לא גבורי חיל למלחמה לכן החרמנו אותם בקל:
ונחרם את כל עיר מתים – פי׳ הכתוב מתים היינו אנשים דמשמעות חרם העיר יש לה שני משמעות. א׳ חרבן בתים. ב׳ חרבן האנשים.⁠1 דמשמעות2 פי׳ הכתוב עיר מתים אנשי העיר3 החרבנו. ומשמעות מתם4. אנשים מצוינים בגבורה וכדומה. כמו ויהי מתיו מספר (להלן לג, ו)5, וכתיב בס׳ ישעיה אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל. לא השפלים ביעקב6 ייראו ולא המצוינים בישראל7. ועיין להלן (כ״ו ה׳)8. ובויקרא רבה פ״ג ממתים ידך ה׳ מה גבורים הם9 כו׳.
{והטף – היינו כל טפלים, ילדים וחלשים10, אע״ג דלצורך העברה11 לא היה נדרש להרגם, אבל כך צוה ה׳ לרשת.}
1. כך ברש״י בעקבות אונקלוס ״גובריא״. ושיעור הכתוב כדפירש הרס״ג: ונשמיד מכל עיר את האנשים הנשים והטף.
2. מדוע הוצרך לפרט ״מתים״ שמשמעותו – אנשים.
3. ומלבד האנשים גם ״והנשים והטף״.
4. ולא כתב את המלה הפשוטה ׳אנשים׳.
5. לשון רבינו שם: האנשים הרשומים ומצויינים. וכן בבראשית (לד,ל) ״ואני מתי מספר״, פירש רש״י ׳אנשים מועטים׳, ורבינו פירש ׳מעט גבורי מלחמה׳.
6. ״תולעת יעקב״.
7. ״מתי ישראל״.
8. ״ויגר שם במתי מעט״.
9. מה גבורים הם אלו שנטלו חלקן מתחת ידך ה׳, ואיזה זה שבטו של לוי. מתנות כהונה: דרש ״ממתים״ לשון ״מתים וטף״ שפירושו אנשים גבורים. ובמהרז״ו כתב: ומסיים בילקוט תהילים – ואין ״מתים״ אלא גבורים, שנאמר ״החרם כל עיר מתים״.
10. גברים חלשים.
11. לעבור דרך ארצם לא״י.
את כל עריובמדבר כ״א:כ״ה.
ונחרם – אין זאת הוספה כדברי הכופר דילמן, הטוען שנוספה על ידי ד. על פי דברים כ׳:ט״ז-י״ח; כי גם בבמדבר כ״א:ג׳ נזכרת החרמת ערי האויב. בנוגע לחרם השוה לויקרא כ״ז:כ״ט.
כל עיר מתים – וכן ג׳:ו׳, מילולי: עיר הזכרים, כלומר תושבי העיר הזכרים של כל הערים, כמו מתי עיר (השוה לוצטו).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזרארמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספימזרחיאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(לה) רַ֥ק הַבְּהֵמָ֖ה בָּזַ֣זְנוּ לָ֑נוּ וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לָכָֽדְנוּ׃
Only the livestock we plundered for ourselves, with the spoil of the cities which we had taken.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובטור הפירוש הקצרמנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

לְחוֹד בְּעִירָא בַּזְנָא לַנָא וַעֲדַי קִרְוַיָּא דִּכְבַשְׁנָא.
Only the cattle was a booty to us, and the spoil of the cities which we subdued.
להוד בעירה בזזנןא לן (ועתידיהון){ועדיתיהון} דקורייתהב די כבשינןג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בזזנן״) גם נוסח חילופי: ״{בזז}⁠נא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקורייתה״) גם נוסח חילופי: ״דקירויתה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כבשינן״) גם נוסח חילופי: ״כבש״.
לחוד בעירי בזנא לנא ועדי קירווייא דכבשנא.
only the cattle took we for prey, and the spoil of the towns which we subdued.
וַגַ׳נַמנַא כֻּלַּ בַּהִימַתֵ וַסַלבַּ אַלּקֻרַי׳ אַלַּתִי פַתַּחנַאהַא
והתעשרנו ממציאת כל בהמה ומשלל הקריות אשר כבשנו אותן.
בביזת סיחון נאמר: בזזנו לנוא – לשון ביזה, שהיתה חביבה עליהם, ובוזזים איש לו. וכשבאו לביזת עוג כבר היו שבעים ומלאים, והייתה בזויה בעיניהם, ומקרעין ומשליכין בהמה ובגדים, בכי אם כסף וזהב. לכך נאמר: בזונו (דברים ג׳:ז׳) – לשון בזיון וביזבוז, כך נדרש בסיפרי (ספרי במדבר כ״ה:א׳) בפרשת וישב ישראל בשטים (במדבר כ״ה:א׳).
א. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לייפציג 1: ״להם״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, המבורג 37, סינסינטי 1. בכ״י פריס 157 נוסף כאן: ״ולא היו לוקחין״.
Of the spoil taken from Sihon it is stated (v. 35) בזזנו לנו, an expression denoting plunder (בזה), because then this was an object of desire to them, so that each man took spoil for himself. But when they came to the plundering of Og, they were already full to satiety, and it was contemptible in their eyes, so that they tore in pieces and cast away cattle and garments, and took only silver and gold. On this account it is said (Devarim 3:7) בַּזֹּנוּ לנו which is an expression denoting "holding in contempt" (בזיון). Thus is it expounded in Sifre in the chapter beginning with "And Israel dwelt in Shittim" (Bemidbar 25:1).
פס׳: רק הבהמה ושלל הערים בזונו לנו – מלשון בזזנו ז׳ מתחלף בוי״ו:
רק הבהמה – רק מיעוט הוא רק הכחושים אבל השמנים ראשית החרם הקרבנו לה׳.
<רק הבהמה בָזַזְנוּ לנו: סימ׳ חילוף, קדמאה בזזנו, תניי׳ בַזוֹנוּ, וסי׳ עם זוּ.⁠א> [בזזנו].
א. הסימן ׳זו׳ מורה שההיקרות הראשונה (׳בזזנו׳) היא בזי״ן, והשנייה (׳בזונו׳) בוי״ו.
ושלל הערים אשר לכדנו – בזזנו לנו:
בזזנו – נראה ש״בזז״ מציין חלוקת רכוש שהופקר; ואילו ״שלל״ מורה על חטיפה, על לקיחת רכוש בכוח מבעליו (עיין גם במדבר לא, יא,לב; פירוש שם).
בזזנו לנו – רש״י דקדק עפ״י הספרי1 שנוי לשון הכתוב דכאן כתיב בזזנו ובעוג כתיב בזונו. וביאר דבמלחמת עוג כבר היו שבעים מביזה ע״כ בזו וקרעו. ויש להקשות הרי מלחמת מדין היתה מאוחרת גם למלחמת עוג ולא כתיב בלשון בזיון אלא בזזו איש לו (במדבר לא,נג)2. וי״ל דכאן שתי המלחמות היו תכופים זא״ז ע״כ היה עדן עיניהם שבעים ממלחמה הראשונה משא״כ במלחמת מדין שהיה איזה משך ביניהם כבר שכחו את השבע משלל העבר. ובביאור הספרי יישבתי באופן אחר3. אכן עפ״י הפשט יש להתבונן עוד דכאן כתיב רק הבהמה בזזנו לנו ואח״כ כתיב ושלל וגו׳ ובעוג כתיב וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו. אלא הענין4, שידוע בדקדוק דשורש הבא פעם בנע״ו ופעם בכפולים כשבא בכפולים עניינו ומשמעו חלש מכשבא בנחי 5,ע״ו וכל יתר אות מקטין המשמעות שבאותו ענין6. מעתה יש לדעת דשורש בזה משמעו הפקר בלי בעלים ומש״ה נוטל כמו שלבו חפץ. אמנם כשהמנצח מוציא הבזה מבעליהם ומכ״מ מדקדקים לחלק בשוה א״כ אינו הפקר ממש ונקרא בשם בזז. משא״כ כשאין קפידא כלל וכל הרוצה יבא ויטול בלי חשבון מיקרי בוז. {ונראה דזוהי כוונת הגמרא שלהי מסכת כתובות (קי״ב:) ושבה והיתה לבער תני רב יוסף בזוזי ובזוזי דבזוזי7, פירוש לא שיבוזו לעצמם אלא יבוזו לאיבוד.}
והנה במלחמת סיחון נלחמו כל ישראל בשוה ע״כ חלקו הבהמות כמו שעשו במדין. ושלל הערים היה8 באופן אחר וכמו במדין מש״ה הפסיק הכתוב9 בין בהמה לשלל. משא״כ במלחמת עוג לא לחמו כולם בשוה {משום שלא היתה מלחמת מצוה, אחרי שהיו יכולים לעבור לארץ ישראל} שהרי יאיר ומכיר לחמו לעצמם. וכמו כן לא הקפידו בכלל דבר המלחמה ע״כ גם בזת הבהמה ושארי דברים הי׳ לכל דאלים וגבר באיזה מקום וכבשה לקח לעצמו. ועי׳ מש״כ בס׳ בראשית ל״ד כ״ט10.
1. בפרשת בלק ד״ה ״וישב ישראל בשטים״.
2. ובספר ׳דברי טובה׳ על ספר יהושע יישב שמלחמת עוג היתה חלק ממלחמת ז׳ אומות שעליו יש מצוה להחרימ כמה שאפשר, על כן החרימו את השלל בבזיון, אבל במלחמת מדין לא היה היתר להשחית, עיי״ש.
3. ז״ל רבינו שם: ... אלא רמז משה במוסרו אשר בזו לדברים אלו, ולא בחנם רמז להם משה, אלא מגדרי המוסר הוא. ובאמת במלחמת מדין שהיתה אחרי מלחמת עוג והיו עשירים יותר, מ״מ כתיב ״אנשי הצבא בזזו איש לו״, ועשו במלקוח חשבון ברור ולא אבדו מהם דבר, שכבר עמדו על דעתם והבינו ששגו בזה וגרם להם רעה רבה (עכ״ל).
4. רבינו יקבע הגדרה אחרת להבדל המשמעות בין ״בזזנו״ ל״בזונו״, וע״פ זה יבאר את השינוי בלשון הפסוקים אצל סיחון לעומת עוג.
5. כאן חידוש בית מדרשו של רבינו, שלא מצינו מקור לו בספרות הדקדוקית המקובלת.
6. שיטה זו של ׳כל המוסיף (אות) גורע (בעוצמת משמעות הפועל) סותרת לכאורה את ההגיון הלשוני, שכפל האות בא לחזק את העוצמה ולא להחלישה. כך גם שיטת רבינו ביחס לתוספת וי״ו נו״ן בסוף תיבה (״שבתון״ – שמות לא,טו – לעומת ״שבת״) שהתוספת באה למעט. חידושו היחידני כאן גדול יותר באשר כאן מדובר על הכפלת אחת משלש אותיות השורש, אשר כאמור ההגיון הדקדוקי אומר שההכפלה באה לחזק ולא להחליש (הערת אאמו״ר).
7. רש״י: שוללים אחר שוללים.
8. היתה חלוקה.
9. פסוקנו.
10. על הפסוק ״ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבוזו״.
הבהמה בזזנו – לפי זה לא היה החרם כל כך חמור כמו ביריחו (יהושע ו׳) ועמלק (שמואל א ט״ו:ג׳). על הדרגות השונות של החרם השוה לויקרא כ״ז:כ״ט.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובטור הפירוש הקצרמנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(לו) מֵֽעֲרֹעֵ֡ר אֲשֶׁר֩ עַל⁠־שְׂפַת⁠־נַ֨חַל אַרְנֹ֜ן וְהָעִ֨יר אֲשֶׁ֤ר בַּנַּ֙חַל֙ וְעַד⁠־הַגִּלְעָ֔ד לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׂגְבָ֖ה מִמֶּ֑נּוּ אֶת⁠־הַכֹּ֕ל נָתַ֛ן יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵֽינוּ׃
From Aroer, which is on the edge of the valley of the Arnon, and the city that is in the valley, even to Gilead, there was not a city too high for us; Hashem our God delivered up all before us.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

מֵעֲרוֹעֵר דְּעַל כֵּיף נַחְלָא דְּאַרְנוֹן וְקַרְתָּא דִּבְנַחְלָא וְעַד גִּלְעָד לָא הֲוָת קַרְתָּא דִּתְקֵיפַת מִנַּנָא יָת כּוֹלָא מְסַר יְיָ אֱלָהַנָא קֳדָמַנָא.
From Aroer which is upon the bank of the river of Arnon, and the city that is by the river, even to Gilead, there was no city too strong for us; for the Lord our God delivered all before us.
מן לחיית די על נחלא ב ארנונה וקרתה דיג בנחלה ועד גלעדה לא הוותד קרייה די אשתזבת מינן ית כלא מסר י״י אלהן קדמינן.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין: ״נחיל״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די על נחל״) גם נוסח חילופי: ״דאית על גיף נח׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הוות״) גם נוסח חילופי: ״{הוו}⁠ה״.
מערוער דעל גיף נחלא ארנונא וקרתא דמתבניא במציעות נחלא עד גלעד לא הות קרתא דתקיפת מיננא ית כולהון מסר י״י אלקנא קדמנא.
From Aroer, on the bank of the river Arnona, and the city which is built in the midst of the river, even unto Gilead, there was no city too strong for us, the Lord our God gave all of them up before us.
מִן עַרֻועִרַ אַלַּתִּי עַלַי׳ שַׁאטִאִ וַאדִי אַרנֻונַ וַאלּקַריַתַּ אַלַּתִּי פִי אלּוַאדִי וַאִלַי׳ גַרַשֵׁ לַם תַּבּקַ קַריַתֹ מֻנִעַתּ מִנַּא בַּלִ אלּכֻּלֻ אַסלַמַהֻ אַללָּהֻ רַבֻּנַא פִי יַדִנַא
מן ערוער אשר על שפת נחל ארנון, והישוב אשר בנחל, ועד גלעד1, לא נשארה קריה מנועה מאתנו, אלא הכל הסגיר אותן ה׳ אלהינו, בידנו.
1. (ג׳רש בלע״ז, עיר בירדן של היום כ-70 ק״מ מזרחית לנהר הירדן בקו רוחב בית שאן שבארץ)
שגבה – מגזרת: ונשגב י״י (ישעיהו ב׳:י״א).
TOO HIGH. Sagevah (too high) is related to the word venisgav (shall be exalted) in And the Lord alone shall be exalted (Is. 2:11).
והנה זכר שתוקף הישועה היתה כל כך גדולה שהנה התורה העידה שהיתה אלהית כי כח אדם לא יגיע אליה. והוא אמרו את הכל נתן ה׳ אלהינו בידינו.
את הַכֹ֔ל: בזקף גדול. [אֶת⁠־הַכֹּ֔ל].
אשר בנחל – בתוך נחל ארנון היתה עיר בנויה:
את הכל נתן ה׳ אלהינו לפנינו – להגיד שהתשועה הזאת היתה אלהית, וכח אדם לא יגיע אליה:
קריה – משורש ״קרה״ (עיין פירוש, בראשית יט, ח; מב, ד) – היא עיר שנבנתה על פי תכנית מסוימת, הווי אומר, עיר הבנויה בצפיפות, שחלקיה מחוברים זה לזה באופן שאין ביניהם שטחים פנויים, ולפיכך קשה לפלוש אליה מבחוץ.
שגבה – עיין פירוש בראשית כה, ח. ״שגב״ קרוב גם ל״שקף״: להתבלט כלפי מעלה ולהתנשא אל על. מכאן ״משקוף״, קורת הפתח העליונה; ו״השקיף״, להסתכל מלמעלה למטה (השווה פירוש, שם יח, טז).
מערוער וגו׳ – זה המקרא היה מקומו לעיל ונלכוד את כל עריו בעת ההיא (מערוער וגו׳⁠ ⁠⁠״)⁠1, והכי כתיב בעוג ונלכוד את כל עריו וגו׳ ששים עיר וגו׳ ואח״כ כתיב ונחרם אותם וגו׳ וכל הבהמה וגו׳. אלא קאי האי מקרא מערוער וגו׳ גם על דבר השלל אשר לכדו. ובאשר דרך האומה העומדת להיות לבז ולשלל להשליך כל אשר להם לנהר ולאבדם. והרי ערי סיחון היו סמוך לנחל ארנון ועיר אחת היה בתוך הנחל מכ״מ הגיע לישראל כל השלל בשלימות מערוער אשר על שפת נחל ארנון והעיר אשר בנחל. הכל הגיע לידם.
1. הערה מתבקשת, ולא מצאנו מי מהפרשנים שעסקו בזה.
ערוער – בגדה הצפוני של החלק האמצעי של הארנון, עכשו נקראת ערעיר, מהלך חצי שעה דרומית לדיבון. עוד ערוער היתה קיימת לפני רבת עמון (יהושע י״ג:כ״ה) ועוד אחת בנחלת יהודה (שמואל א ל׳:כ״ח), השוה במדבר ל״ב:ל״ד.
והעיר... בנחל – יש מפרשים זאת כלשון כולל, כלומר שאר הערים אשר בנחל, אולי ייראה פירוש זה כרחוק, אבל בכל זאת אין להחליט שאינו נכון, בהתחשבות עם הפסוקים להלן ג׳:ט״ז, יהושע י״ב:ב׳, י״ג:ט׳, וי״ג:ט״ז. לדברי הנגסטנברג (בלעם עמוד 234) קנובל ודיטריך (בארכיוון⁠־מירקס א׳ 334) יש להבין כי ״העיר״ היא ער⁠־מואב (השוה במדבר כ״ב:ל״ו); לפי זה ערוער והעיר הם שני הקצוות של קו הגבול הדרומי. אבל נאלץ לומר כי העיר הוא עד ולא עד בכלל, שהרי ער לא נכבשה.
ועד הגלעד – ראה במדבר ל״ב:א׳ ובראשית ל״א:מ״ח.
שגבה – משורש שגב, שמשמעו להיות גבוה ותלול, מתייחס למבצר.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(לז) רַ֛ק אֶל⁠־אֶ֥רֶץ בְּנֵי⁠־עַמּ֖וֹן לֹ֣א קָרָ֑בְתָּ כׇּל⁠־יַ֞ד נַ֤חַל יַבֹּק֙ וְעָרֵ֣י הָהָ֔ר וְכֹ֥ל אֲשֶׁר⁠־צִוָּ֖ה יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃
Only to the land of the children of Ammon you didn't come near; all the side of the river Jabbok, and the cities of the hill country, and wherever Hashem our God forbade us.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראחזקונירלב״גמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

לְחוֹד לַאֲרַע בְּנֵי עַמּוֹן לָא קָרֵיבְתָּא כָּל כֵּיף נְחַל יוּבְקָא וְקִרְוֵי טוּרָא וְכֹל דְּפַקֵּיד יְיָ אֱלָהַנָא.
Only to the land of the Beni Ammon you did not come near, nor to all the side of the river Jubeka, nor the cities of the mountain, nor to any of which the Lord our God had commanded us.
להוד לארעהון דבני עמונייהא לא קרבנןב כל דסמיך לנחלג יבקא וקוריד טורה וכל מה די פקד י״י אלהן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עמונייה״) גם נוסח חילופי: ״עמונאי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבנן״) גם נוסח חילופי: ״אק׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דסמיך לנחל״) גם נוסח חילופי: ״תחום נ׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״וקורי״) גם נוסח חילופי: ״וקרוי״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וקורי״) גם נוסח חילופי: ״וקוריי⁠(ה)״.
לחוד לארע בני עמון לא קריבתא כל אתר נחלי יובקא וקרווי טוורא ככל מה דפקיד י״י אלקנא.
Only to the land of the children of Ammon we went not nigh, nor to any place on the river Jobeka, nor to the cities of the mountain, according to all that the Lord our God had commanded us.
עַדַא אִלַי׳ בַּלַדִ בַּנִי עַמֻוןַ פַאנַּךַּ לַם תַּקרַבּהַא פַגַמִיעִ שַׁאטִאִ וַאדִי יַבֻּקַ וַקֻרַי׳ אַלגַבַּלִ וַסַאאִרִ מַא נַהַאנַא עַנהֻ אַללָּהֻ רַבֻּנַא
חוץ מזה, אל ארץ בני עמון, לא תתקרב אליה, והיא כוללת שפת נחל יבק וקריות ההר ושאר מה שהסיט אותנו ה׳ אלהינו, מעליו.
כל יד נחל יבק – כל אצל נחל יבק.
וכל אשר צוה י״י אלהינו – שלא לכבוש, הנחנו.
כל יד נחל יבק – means, ALL THE DISTRICT BESIDE THE BROOK OF JABBOK.
וכל אשר צוה י"י אלהינו לנו – This means, AND ALL WHICH HASHEM OUR GOD COMMANDED US not to capture, we left.
אל ארץ בני עמון – שהיא היום בידם, כאשר פירשתיו (ראב״ע במדבר כ״א:כ״ד).
לא קרבת כל יד – מקום, כמו: יד הירדן (במדבר י״ג:כ״ט).
TO THE LAND OF THE CHILDREN OF AMMON. Which, as I have noted,⁠1 is today in their hands.
ALL THE SIDE. The word yad (side) means place.⁠2 Compare, yad (side) in by the side of the Jordan (Num. 13:29).
1. See Ibn Ezra on Num. 21:24 (Vol. 4, pp. 173,174).
2. The literal meaning of yad is hand. Hence Ibn Ezra's comment.
רק אל ארץ בני עמון – שהיא עכשיו בידם.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
רק אל ארץ בני עמון לא קרבת, "only to the land of the Bney Ammon did you not come close;⁠" according to Ibn Ezra Moses speaks only of land that was in possession of that nation at the time he spoke. This excluded the land captured from Sichon, which at one time did belong to the Bney Ammon, but which would not be returned to them by the Israelites who had taken it away from Sichon.
רק אל ארץ בני עמון לא קרבת – כבר בארנו הסיבה בזה בפרשת פרה באמרו כי עז גבול בני עמון.
כל יד כל אצל מפני שידו של אדם היא אצלו קרא כל אצל יד:
וכל אשר צוה י״י אלהינו שלא לכבוש הנחנו. כאילו אמר רק אל ארץ בני עמון כל יד נחל יבוק וערי ההר וכל אשר צוה י״י אלהינו לא קרבת:
והנה הודיע עוד שעם היות שהיו בתוקף המלחמה והשלל ומשנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע. הנה הם לא עשו כן ולא פשטו ידיהם בארץ בני עמון הסמוכה לסיחון. לפי שישראל נשמר מאד מזה כדי שלא לעבור על מצות אלהיו:
אצל נחל יבוק. לפי שהיד היא אצל האדם, נקרא כל דבר שהוא סמוך לו ״יד״:
וכל אשר צוה ה׳ אלקינו שלא לכבוש הנחנו. פירוש, ״וכל אשר צוה ה׳ אלקינו״ לא קאי על ״לא קרבת״ הסמוך לו, שיהיה פירושו וכל אשר צוה ה׳ אלקינו שלא לקרוב – לא קרבנו, דלא מצאנו שהיה מצוה הקדוש ברוך הוא שלא לקרב אל עמון, רק ״לא תתגר בם מלחמה״ (ראו פסוק יט), ועל כרחך צריכין אנו לפרש ״וכל אשר ציוה ה׳ אלקינו״ שלא לכבוש – הנחנו. אי נמי, דאי קאי על ״לא קרבת״, הוי למכתב ׳ולכל אשר צוה ה׳ אלקינו׳, שאז רוצה לומר שלכל המקומות אשר צוה ה׳ אלקינו שלא לקרב – לא קרבנו, אבל מדכתיב ״וכל אשר צוה ה׳ אלהינו״, הוא מלתא אחריתי, ופירושו ״וכל אשר צוה ה׳ אלהינו״ שלא לכבוש – הנחנו:
כל אצל נחל יבוק. לפי שידו של אדם אצלו נקרא כל אצל יד. ועיין בפרשת שמות (שמות ב׳:ה׳) בפסוק הולכות על יד היאור:
שלא לכבוש הנחנו. דלפי פשוטו משמע שקאי אציווי מצוה. ועל זה פירש שלא וכו׳:
All along Wadi Yabok. (Literally, "The hand of Wadi Yabok"). Since a person's hand is always at his side, any edge can be referred to as "hand.⁠" See Parshas Shemos regarding the verse (2:5), "Walking on the edge (יד) of the river.⁠"
Not to capture, we left [uncaptured]. Literally, this verse implies that they did not attack what Hashem had commanded them to attack. Therefore, Rashi explains: "Not to capture, etc.⁠"
אל ארץ בני עמון לא קרבת – אעפ״י שהיה סמוך לארץ סיחון, נשתמרו ישראל מליכנס בגבולו, והנה מה שכתוב ביהושע (י״ג כ״ה) ויתן משה למטה גד וכו׳ יעזר וכל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון עד ערוער, הכונה על אותו חלק מארץ עמון שכבר לקחו סיחון מבני עמון מלפנים, כמו שפירשנו (במדבר כ״א כ״ד), ולכן הוצרך לפרש כאן כל יד נחל יבק, כלומר מיבק והלאה לא נכנסו, אבל לקחו כל הארץ מארנון עד יבק:
כל יד – אל כל יד, כי מלת אל האמור בראש הענין מושך עצמו ואחר עמו:
יד – כמו שפת, מקום שאצל הנחל:
וכל אשר צוה – כל המקום אשר צוה ה׳ אלהינו שלא נכבוש, לא כבשנו:
וכל אשר צוה וגו׳ – עיין פירוש, ויקרא ד, ב.
רק אל ארץ בני עמון לא קרבת – וזה לא מאשר היו חזקים מאתנו כמ״ש כי עז גבול בני עמון, רק אשר צוה ה׳ אלהינו, מפני שהוזהרנו ע״ז מאת ה׳:
לא קרבת – הרחיקו עצמם מהם. כדי שלא יבאו לידי תגר ומלחמה. ע״כ לא הגיעו לשם.
רק אל ארץ בני עמון לא קרבת – כלל וכלל, כמו אל ארץ בני עשו והמואבים שקרבת אצל גבולם ועברת במקצת דרך ארצם.
לא קרבת – כלומר לא התקפת, לא כמו ״וקרבת״ בפסוק יט. ביהושע י״ג:כ״ה נזכר שבני גד קבלו חצי ארץ בני עמון, אבל שם הכוונה לאותו חלק שנכבש תחילה על ידי סיחון, השוה שופטים י״א:ט״ו והלאה.
יבק – החלק העליון.
וערי ההר – של הרי ארץ בני עמון.
אשר צוה – הכוונה אשר צוה שלא לכבוש, כלומר אשר אסר, השווה הלאה ד׳:כ״ג. בעלי תרגום השבעים היו קוראים ״כל אשר צוה״.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראחזקונירלב״גמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144