(הקדמה) הנבואה השלישית תחילתה שמעו דבר ה׳ בני ישראל וגומר עד יאכלם חדש את חלקיהם. ויש בה ב׳ פרשיות. האחד, שמעו דבר ה׳ בני ישראל. והב׳, שמעו זאת הכהנים. וראיתי לשאול בה שש השאלות:

השאלה הראשונה באומרו אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ, וזה כי למה זכר אמת וחסד ודעת אלהים ולא זכר משפט ורחמים ושלום ואהבת הרעים ושאר המדות המשובחות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וצותה התורה עליהם:

השאלה השנית במה שאמר בכלל הרעות שסיפר ממעשיהם ורצוח וגנוב ונאוף פרצו וחזר לומר ודמים בדמים נגעו ואם אמר דמים בדמים על שפיכות דמים שהיה נכלל ביניהם הרי זה כבר נכלל באמרו ורצח ואם אמר דמים בדמים כמו שתרגמו יונתן וחובין על חובין מוסיפין הנה באמת מלת דמים לא תורה על העונות בכלל:

השאלה השלישית באמרו ואומלל כל יושב בה בחית השדה ובעוף השמים וגם דגי הים יאספו, כי אם היה פירושו כדברי הרב רבי דוד קמחי שיכרת מן הארץ כל היושב בה עד חית השדה ועוף השמים הוא דבר זר מאד שהעופות יחדלו מלעופף על הארץ מפני בני אדם הגולים ממנה וכ״ש שדגי הים ימותו ומ״ש בפ״ק דקדושין (יג, א) שקשים לעולם יותר מדור המבול דאלו בדור המבול לא נגזרה גזרה על הדגים שנאמר (בראשית ז, כב) מכל אשר בחרבה מתו דרך דרש הוא גם שאם היה פירושו כן היה לו לומר עד חית השדה ולא בחית עם בי״ת:

השאלה הרביעית באומרו ודמיתי אמך כ״א היה שהאם נאמרה על כנסת ישראל הלא הוא עם הכנסיא היה מדבר באומרו וכשלת היום ואיך יאמר כנגד האומה ודמיתי אמך על האומה עצמה:

השאלה החמישית באומרו חטאת עמי יאכלו ואל עונם ישאו נפשו, כ״א אמר יאכלו ואל עונם ישאו בלשון רבים איך אמר נפשו בלשון יחיד והנה המתרגם עשה ממנו רבים שאמר לאוספא חובין על חובי נפשיהון ואין כן בכתוב, והרד״ק פירש ישאו הכהנים כל אחד נפשו וגם לפירושו כל אחד חסר מן הספר:

השאלה השישית באומרו כי כפרה סוררה סרר ישראל עתה ירעם ה׳ ככבש במרחב, כי הנה ירעם ה׳ ככבש במרחב הוא ייעוד טוב ושכר גדול ואיך יאמר שיתנהו ה׳ לישראל לפי שסרר כפרה סוררה והיה אם כן חוטא נשכר, ורש״י פירש שירעם מרעית מצומצמת ככבש הרועה במרחב ולא כצאן פטום שאובסין אותו בשעורים וכרשינין ואינו נכון, והרב רבי דוד קמחי פירש לולא שסרר היה רועה אותם ככבש במרחב ואין לולי משמושי כי: והנני מפרש הכתוב באופן יותרו השאלות כלם:

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להוכיח את בני ישראל רוצה לומר מלכות אפרים על העונות והפשעים שהיו עושים במה שבין אדם לחברו ובמה שבין אדם למקום בעניני ע״ז ולהוכיח גם כן כהניהם ונביאי השקר אשר להם ויעד על העונש אשר ישיגם על זה כמו שיתבאר בפירוש הכתוב:

(א) שמעו דבר ה׳ בני ישראל וגומר. כאשר באה לנביא נבואת השם להוכיח את ישראל על רוע מעשיהם כתב הנביא אותה נבואה כמו שנאמרה לו וכמו שהיה ראוי שיאמר אותה המוכיח וזה שאמר שמעו דבר ה׳ בני ישראל שהוא שם כולל לשתי המלכיות, ואמר כי ריב לה׳ עם יושבי הארץ להגיד שאחרי שאין בדור מוכיח היה מחוייב שהאל יתברך יוכיחם גם שיש לו דין עמהם שנתן להם את ארצו לשבת בה בתנאי שיתהלכו למישרים צדק ילין בה ואז יהיו עיני השם בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, וכיון שהם עושים בהפך אלה וכחש וגומר היה מהראוי שתאבל הארץ ואומלל כל יושב בה כי הנה המשכיר את ביתו לאחר על מנת כך כשיבטל התנאי ולא יפרע מן הדין הוא שיוציאהו מביתו ומארצו וע״ז אמר כי ריב ליי עם יושבי הארץ. וביאר מרשעתם ראשונה במצות שהיו חובת הארץ כתרומות והמעשרות והשמטות והיובלות ודומיהם שהם דברים תלויים בארץ, ולפי שהמצות האלה יש להם שלשה תכליות, הא׳ הוא הפנות האמתיות אשר יורו עליהם אותם המצות כאמרם השמיטה שתורה על חדוש העולם והיובל שיורה על ימות העולם או לדעת על מתן תורה וכן שאר המצות. והתכלית הב׳ הוא כדי שתהיה תבואת הארץ חסד ורחמים להענקת העניים הגר והיתום והאלמנה וכמש״כ הרב המורה בטעמי אותם המצות שלכך נצטוו. והתכלית הג׳ הוא להיותן מצות משפט אלהי הארץ וא״א שיתמידו בה אם לא ישמרום, לכן על ג׳ אלה אמר כי אין אמת שהוא התכלית הראשון ואין חסד שהוא השני ואין דעת אלהים שהוא הג׳, ועל שלשתם אמר בארץ לפי שהיו אלה כולן חובת הארץ תלויות בארץ ישראל ומיוחדות בה.

ואחרי שזכר איך הארץ אבלה על מצותיה זכר שאר העבירות המיוחדות לאנשים באמרו אלה וכחש שהיו נשבעים לשקר ורצוח וגנוב ונאוף וזכר שהיו ג״כ שטופים בזמה עד שפרצו כל גדר רוצה לומר מאשת איש והעריות ושאר השכיבות האסורות וכמ״ש המתרגם ומולידין בנין מנשי חבריהון, ונמשך לזה שהבן לא יכיר את אביו האמתי אשר זנה עם אמו ופעמים יבא הבן להרוג את אביו והוא לא ידע וע״ז אמר ודמים בדמים נגעו רוצה לומר שהיה האדם מכה לאביו או לבנו או לאחיו אשר מדמו כפי האמת והוא אינו יודע כי דמו וקרובו הוא, הנה א״כ אין יתור בכתוב הזה כי רצוח הוא עון שפיכות דמים בכלל ואומרו ודמים בדמים נגעו הוא ביאור הנמשך מפריצת הניאוף אשר ביניהם.

ואחרי שזכר שני מיני העונות האלה אם אותם התלויים בארץ ואם אותם שתלויין באנשים אלו באלו נתן העונש על שניהם באומרו על כן תאבל הארץ שהוא כנגד המין הראשון מהרעות התלויות בה:

ואומלל כל יושב בה הוא כנגד המין השני מהעבירות שבין אדם לחבירו. ואפשר לפרש כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ שבעבור שהיה שלמות האדם נתלה במה שבין אדם לחבירו ובמה שבין אדם למקום לכן אמר שיושבי הארץ והיא ארץ ישראל הידועה לא היה בין אדם לחבירו לא אמת ולא חסד כלומר שלא היו מדברים אמת זה ולזה ולא היה ביניהם גמילות חסדים כלל וכן במה שבין אדם למקום לא היה דעת אלהים בארץ כי לא שתו אלהים לנגדם בשום דבר. ועל שלשתם אמר עוד אלה וכחש וגומר כי כנגד מ״ש ואין דעת אלהים בארץ הסמוך לו אמר אלה וכחש כלומר שנכנסו באלות התורה שאמר (דברים כז, טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגומר והם עושים אותם וכחשו ביי ויאמרו לא הוא, וכנגד מ״ש אין חסד אמר ורצוח וגנוב כי הגמילות חסדים שהיה ביניהם היה לרצוח איש את חברו כדי לגנוב ממונו, וכנגד מ״ש אין אמת אמר ונאוף פרצו ודמים בדמים נגעו כלומר שלא היה אדם יודע באמת מי אביו או מי בנו או אחיו או קרובו לפי שהיו פרוצים בניאוף ואף בעריות איש אל כל שאר בשרו היו נואפים וזהו ודמים בדמים נגעו כי הנגיעה היא רמז אל הניאוף בקירוב בשר ודמים בדמים הם הקרובים. וכפי זה הפי׳ זכר הנביא כאן שלשת פשעיה׳ הגדולים ע״ז ושפיכות דמים וגלוי עריות.

ואולי שרמז הנביא בזה לכל עשרת הדברות כי כנגד אנכי ה׳ אלהיך ולא יהיה לך אלהים אחרים שיי אלהים אמת אין עוד מלבדו אמר אין אמת, וכנגד כבד את אביך ואת אמך שיגמול חסד להוריו אשר ילדוהו אמר אין חסד, וכנגד זכור את יום השבת שהוא לפרסם כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ אמר ואין דעת אלהים בארץ כלומר שלא היו מודים שהש״י ברא את הארץ, וכנגד לא תשא אמר אלה וכנגד לא תענה ברעך עד שקר אמר וכחש, והנה סמך אותו לאלה לפי שהעד שקר ישמע קול אלה כשהדיינים מאיימים אותו ועכ״ז יכחיש ולא יאמר האמת, וכנגד לא תרצח אמר ורצוח, וכנגד לא תגנוב אמר וגנוב וסמך אותו לרצוח לפי שכן דרך הגנב שרגליו לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם, וכנגד לא תנאוף אמר ונאוף, ובמקום שהיו להם אלו העבירות החמורות לא חשש לזכור שהיו עוברים בלא תחמוד כי גם בהיותם גונבים ומנאפים מחוייב הוא שיהיו חומדים כל אשר לרעיהם.

ואמר שבעבור כל העבירות האלה תאבל הארץ בחרבנם ואומלל ויכרת כל יושב בה ממלכות בית ישראל, ואמנם אומרו בחית השדה ובעוף השמים אחשוב אני בפי׳ א׳ מב׳ דרכים. הא׳ שהבי״ת היא בי״ת הכלי יאמר שיהיו אומללים ונכרתים כל יושבי הארץ באמצעות חית השדה אשר תבא עליהם להכריתם והוא רמז אל האויבים כי כן אמר עליהם זה הנביא למעלה ואכלתם חית השדה ועל נבוכדנצר נאמר עלה אריה מסבכו ואריה חית השדה הוא, וכן אמרו ובעוף השמים הוא מ״ש משה בקללותיו (דברים כח, מט) ישא ה׳ עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, והנביא יחזקאל (יחזקאל יז, ג) המשילו בנשר הגדול, ולרמוז לסנחריב ולנבוכדנצר אמר הנביא כאן חית השדה ועוף השמים בל׳ יחיד וכן אומרו וגם דגי הים יאספו רצה בו על חיילות הרומיים שהחריבו בית שני כי מפני שהיו לאומים ועמים שונים שנאספו מפה ומפה לבוא עליהם אמר וגם דגי הים יאספו, וכבר נוכל לפרש דגי הים יאספו על ישראל ע״ד מ״ש חבקוק (חבקוק א, יד) ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו כולו בחכה העלה יגורהו בחרמו ויאספהו במכמרתו, ויהיה ענין הכתוב שניבא הנביא שבעת החרבן ימותו אוכלוסין רבים מישראל שהאויבים ישפכו דמם כמים סביבות ירושלם ואין קובר, וע״ז אמר ואומלל כל יושב בה בחית השדה ובעוף השמים כלומר שיכרת ויהרג בה ע״י אותה חיה ועוף השמים ומהם לא ימותו אבל ילכו בגלות, ועליהם אמר וגם דגי הים יאספו כאלו אמר וגם יושבי הארץ אשר זכר כדגי הים יאספו ע״י האויב להוליכם בגולה זהו הדרך הא׳:

והדרך השני הוא, שהנה האומה הנבחרת מפני התורה האלהית אשר תשמור תזכה לחיי העולם הבא רוצה לומר שלא תמות נשמתם עם גופם כסוס כפרד ושאר הב״ח וכשאר האומות הדומות לחמור אבל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ, א), אמנם בהתרחקם מעל השם בעזבם את תורתו ימותו ולא בחכמה ונשמתם תהיה יורדת למטה כנפש הבהמה, וע״ז עצמו אמר הנביא כאן ואומלל כל יושב בה בחית השדה ובעוף השמים כי זה על ענין הנפש אמרו ולכן זכר בו לשון אמילה שהוא לשון כרת הדבק בנפש, ויהיה שיעור הכתוב ואומלל ויכרת כל יושב בה עם חית השדה ועם עוף השמים וגם דגי הים שעם הבעלי חיים הבלתי מדברים ההם ובמותם יאספו וימותו כל יושבי הארץ, ולפי זה לא אמר יאספו על דגי הים כי אם על יושבי הארץ שזכר והענין לרמוז על כליון נפשם בעבור עונותיהם. ובדברי רז״ל (שבת קמה, ב) רבי יהודה אומר נ״ב שנה לא עבר איש ביהודה שנאמר (ירמיה ט, ט) על ההרים אשא בכי ונהי וגומר מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו בהמה נ״ב הוו רבי יוסי אומר שבע שנים נתקיים גפרית ומלח שרפה כל ארצה (דברים כט, כב). הנה הותרו כפי מה שפירשתי שלש שאלות ראשונות.

אך איש אל ירב וגומר. בעבור שאמר למעלה כי ריב לה׳ עם יושבי הארץ ביאר ואמר שראוי היה לו ית׳ לריב ולהוכיח את יושבי הארץ כיון שאין איש שם על לב ואדם אין להוכיח את חברו, ומפני העדר המוכיחים אשר בארץ היה ראוי שהאל ית׳ יריב ריבם ויוכיחם והוא אומרו אך איש אל ירב ואל יוכח איש, ומלת אך היא לאמת הדבר כמו אך עצמי ובשרי אתה (בראשית כט, יד), אך לשקר שמרתי (שמואל א כה, כא), אך טוב לישראל (תהלים עג, א), כאלו יאמר באמת איש אל ירב ואל יוכח ואין זה לשון צווי כי אם לשון הודעה שאין איש שיריב ויוכיח לחבירו אם מפני שכולם היו רעים ופושעים ואם לפי שהיו הורגים את המוכיחים אותם, ואם תרצה לפרש מלת אך למעט גם הוא יתישב בכתוביהם וכבר נאמר בעמוס שהתרו בו שלא ינבא ולא יוכיח כמו שאמר לו אמציה כהן בית אל (עמוס ז, יג) ובית אל לא תנבא. והרד״ק פי׳ אך איש אל ירב ואל יוכח איש לא מענין הודעה כי אם מל׳ צווי כאלו אמר אל יתעסק אדם להוכיח את חברו ולריב עמו על רשעו כי לא יועילנו כ״ש שכולם עושי רשעה ולא ימצא בהם מי שראוי להוכיח והוא אומרו ועמך כמריבי כהן ר״ל כי במקום שהיה ראוי לכהן להוכיח את העם כמ״ש יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. ואמר ובאת אל הכהן וגו׳ הנה בזמן ההוא היה בהפך כי העם מריבים ומוכיחים את הכהן לפי שהוא היה רשע כמו הם, ואולי שכאשר הוא היה אומר להם טול קיסם מבין שיניך היו משיבים לו טול קורה מבין עיניך והוא אומרו ועמך כמריבי כהן.

ואפשר לפרש שלא אמר זה על תוכחתם כ״א על רשעתם שהיו כקרח וכעדתו שרבו וערערו על אהרן קדוש ה׳ ובלעה אותם הארץ ומהם נשרפו לפני ה׳, כן באותה מדרגה מהרשע והפשע היו האנשים האלה והוא אומרו ועמך כמריבי כהן כאותם האנשים הפושעים קרח ועדתו שהיו מריבים עם הכ״ג שבישראל אהרן בחיר ה׳, ויונתן תרגם הכהן הנזכר כאן על המלכים ע״ד ובני דוד כהנים (שמואל ב ח, יח) אמר ועמך נצין עם מלכיהון, ומה שפי׳ ראשונה הוא היותר נכון.

ובעבור שאמר שהיו מוכיחים את הכהן זכר הדברים שהיו אומרים אנשי הדור אליו והם וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה כלומר אתה הכהן תכשל ותפשע בחטאתיך בחצי היום נגד השמש בפרסום, וזהו וכשלת היום ואף הנביא אשר עמך שהוא רמז לנביאי השקר שאינם נביאים בהחלט אבל הם נביאים אליהם שהיו מנבאים על פי רצונם הנה הנביא הכוזב ההוא אשר עמהם היה גם כן כושל וחוטא אבל בסתר בלילה והוא אומרו וכשל גם נביא עמך לילה שיכשל בלילה, והאשים אם כן הכהן והנביא ועל זה היו דברי העם המוכיח ודמיתי אמך כלומר הנה אני העם המוכיח אותך הכהן והנביא הייתי אני בערכך כמו האם שמוכחת את בניה הפריצים להשיבם בדרך טובה, ויהיה ודמיתי מלשון דמיון כאלו כפר רשעת הכהן והנביא האלה והיה העם במדרגת האם החסידה המוכחת אותם זהו פירוש הכתוב הזה לדעתי והותרה בו השאלה הד׳:

אמנם רש״י פירש ודמיתי אמך מלשון דממה כמו נדמה עמי כאדם היושב ותוהה ואין מענה בפיו, והראב״ע פירש ודמיתי והכרתי, והטעם וכשלת ביום שהוא אור כאלו היית בלילה אתה ונביא השקר המפתה אותך ולכן אכרית אמך שלא תלד עוד בן אחר שיהיה במקומך כהן ואתה תכשל במהרה גם ימותו בניך במהרה, ויהיה לדעתו כל הפסוק מזכיר העונש באמרו וכשלת היום רוצה לומר שבקרוב תבוא מפלתו ואם באמרו ודמיתי אמך שיכרית הכנסיא שלהם כי יתפזרו בגלות וכן תרגם יונתן.

ועל זה עצמו אמר עוד נדמו עמי מבלי הדעת רוצה לומר נכרתו עמי ונאבדו בחסרון דעת הכהן כי לכהן נתנה התורה ללמדה שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב, ז), ולכן אמר כנגד הכהן כי אתה הדעת מאסת לעצמך להורותו לעם לפיכך אני אמאסך מכהן לי כי כיון שאינך עושה משפט הכהן להורות התורה אל העם אמאסך שלא תהיה עוד כהן בביתי, ואמנם אמרו עוד ותשכח תורת אלהיך אינו לדעתי כפל ענין במלות שונות אבל ענינו שהאדם חסר הידיעה הוא בשני פנים אם שלא למד אותה כלל ואם שלמד אבל שכחה אחר כן, ולכן כנגד הכהן שלא למד כלל אמר השם נדמו עמי מבלי הדעת כי אתה הדעת מאסת כלומר נכרת עמי בסבת העדר דעת הכהן שמאס את הדעת ולא למד תורה, וכנגד שאר הכהנים שלמדו ושכחו תלמודם אמר ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני כלומר כיון שלמדת תורת אלהיך אשר נתנה לך בייחוד שנאמר ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי (דברים לא, ט), ושכחת אותה אשכח בניך גם אני שהבנים אשר כבר נתתי לך לא אשים השגחתי עליהם לשמרם כי כמו שאתה שכחת תורת אלהיך כן גם אני אשכח בניך, וכבר ידעת שגם בזה דברה תורה כלשון בני אדם כי אין שכחה לפי כסא כבודו.

וכפי דרכי שפירשתי ודמיתי אמך מלשון דמיון יפורש גם כן נדמו עמי מאותו לשון עצמו ויהיה ענין הכתוב שכבר התבאר בחכמה שמה שיגבר בו הדמיון ימעט בו המשפט השכלי כי בחסרון השכל יגבר הכח המדמה, ואמר אם היה שנדמו עמי ונשתקעו בדמיונות הקסמים והעבודה זרה כמו שיזכור מבלי הדעת וההשכל האמתי הנה הסבה בזה היתה לפי שאתה הכהן הנזכר הדעת מאסת שנתרחקת מדרכי השכל והידיעה האלהית ונשתקע׳ בדמיונות הקוסמים גם כן ולכן יהיה ענשך שאמאסך מכהן לי כי יותר ראוי לך להיות קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף מכלל הנמשכים אחרי פעולות הדמיון מהיותך כהן לאל עליון וזהו אומרו מכהן לי, והתבונן אומרו ואמאסאך שכתוב אל״ף יתירה בין הסמ״ך ובין הכ״ף וכתב הרב רבי דוד קמחי שלא ידענו ענינה למה נכתבה שם אותה האל״ף, ונראה לי שנכתבה שם אותה האל״ף לרמוז שהן שתי תבות כאלו יאמר ואמאס אך מכהן לי כי בעבור שאמר ואמאס ביאר שלא יהיה המיאוס ההוא מביא לידי כליון כי כבר הבטיחנו לא מאסתים ולא געלתים לכלותם (ויקרא כו, מד) אך יהיה המיאוס מהיות כהן לשם בביתו כי ילכו גם הכהנים בגלות ובזה יהיה כהניה נאנחים ומאוסים מכהן לו יתברך.

וזכר הנביא שהיה מרשעת הכהנים כל כך שעם היות שרבו כמו רבו כולם היו רעים וחטאים לה׳ מאד ובכל רבוים לא ימצא אפילו אחד יאמר לה׳ אני, והוא אומרו כרובם כן חטאו לי רוצה לומר כמו שהיו רבים כך חטאו לי כולם ולכן כבודם שהיה להם במקדש ה׳ בקלון אמיר אם בישראל שיקלו בכבודם ואם בגלות שילכו. ויש מפרש כרובם כן חטאו לי כמו שהרביתים בעושר ונכסים כן חטאו לי על דרך וישמן ישורון ויבעט (דברים לב, טו) וכן תרגם יונתן, וכן אמרו באלה הדברים רבה (ב, יט) אמר רבי תנחומא כל שהרביתי להם ארצות כן חטאו לי שנאמר כל מזבחותם כגלים על תלמי שדי דבר אחר כל שהרביתי להם עושר חטאו לי שנאמר כספם וזהבם עשו להם עצבים. הנה פירשו הכתוב הזה על הכהנים בלבד אבל פשט הכתוב הוא כמו שפירשתי.

ולכן אמר אחריו חטאת עמי יאכלו ואל עונם ישאו נפשו שהוא מגיד גנותם של הכהנים שהיו אוכלים החטאות של ישראל ולא היו מורים להם הדרך הטובה והישרה. ואמנם אומרו ואל עונם ישאו נפשו כתב רש״י ואל עונם של ישראל ישא הכהן את נפשו בהיותו מצפה שיבא ממון וקרבנות לכפרה, והרב רבי אברהם בן עזרא פירש ונפש עמי ישא עונם, והרב רבי דוד קמחי פירש אל עון העם ישאו הכהנים כל אחד נפשו ואומרים מתי יחטאו ויביא קרבן חטאת ואשם ונאכלם. ויותר נכון נראה לי לפרש שנפשו חוזר אל העם הנזכר יספר רשעת הכהנים שיאכלו חטאות העם ובעבור זה כשהיו מדברים עמהם היו אומרים להם שכל דבר יחשב להם לעון כדי שירבו בקרבנותיהם להיות להם למאכל והוא אומרו ואל עונם ישא נפשו של עמי שיחסו להם העונות אשר בהם בכהנים עצמם כדי שיביאו קרבנות, והותרה בזה השאלה החמישית.

והנה רש״י כתב שלא יתכן שיאמר הכתוב זה על כהני ה׳ כי אם על נביאי השקר שהיו נעשים להם כהני במות בקרב השבטים ואוכלים מה שהכהנים ראוים לאכול, אבל זה אינו רחוק אצלי שיאמר על הכהנים מזרע אהרן שהיו בתוך השבטים והיו ברעתם כיוצא בהם כי כבר אמר ירמיה (ירמיה ב, ח) עליהם הכהנים לא אמרו איה ה׳ לפי שכולם היו רעים וחטאים לה׳ מאד, גם שהכתוב אמר למעלה מזה וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה ועם הכהן מדבר והוא המורה שהיה הכהן זולת הנביא.

ולכן נאמר כאן והיה כעם ככהן רוצה לומר אל יחשבו העם הזה שלהיותם הם מוכיחים את הכהן יפטרו מעונש כי גם הם פשעו בי ולכן כעם ככהן כולם יקבלו ענשם, ופקדתי עליו דרכיו רוצה לומר על הכהן ומעלליו אשיב לו רוצה לומר על העם.

(י-יא) והפקידה היא כיון ששמו תכליתם לאכול חטאת עמי לכן יאכלו ולא ישבעו, ולפי שאחרי מאכלם היו מרבים בזנות לכן הזנו ולא יפרוצו כי לא תהיה אכילתם לברכה וזנותם לא יהיה פורץ לרוב כי ימותו מן הבטן או בהיותם קטנים כמו שאמר אשכח בניך גם אני, ויפרוצו הוא מלשון ויפרץ האיש (בראשית ל, מג) שכל דבר יוצא מן הגבול יאמר בו לשון פרץ ולכן נאמר למעלה ונאוף פרצו שפרצו גדר הניאוף להרבותו שלא בדרך הראוי, ואמר כאן הזנו ולא יפרוצו שזנו בעצמם גם הזנו את אחרים ועל כל זה לא יפרוצו ולא ירבו, ונתן הסבה בזה באומרו כי את ה׳ עזבו לשמור זנות יין ותירוש יקח לב רוצה לומר הנה תשיגם הקללה הזאת לפי שאת ה׳ עזבו ודרך תורתו השליכו אחרי גום וכל זה כדי לשמור זנות יין ותירוש שהוא רוצה לומר זנות הנשים ושכרות היין הישן והתירוש שהוא החדש, וכל אחד מהם רוצה לומר זנות ושכרות יקח לב, ויהיה אם כן מלת לשמור סמוכה עם מה שאחריה זנות יין ותירוש וגומר וכן פירשו הגאון רב סעדיה, וכבר כתב הראב״ע שאין להפלא מאשר אמר יקח לב על הזנות והיין והתירוש שהם רבים כי כן כתוב שמש ירח עמד זבולה (חבקוק ג, יא), וענין יקח לב שהזנות או השכרות יקח לב הכהן ויטריד שכלו כאלו ישאר בלא לב להבין ולהורות את העם, ורש״י פירש יקח לבם מאחרי, וכל זה שאמר ואכלו ולא ישבעו זנות ויין ותירוש כפי סגנון הפרשה על הכהנים שזכר ידבר:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

עמי בעצו ישאל וגו׳. כפי דרך הראב״ע עמי בעצו ישאל הוא סמוך ומקושר עם מה שלמעלה שבהיות הכהן שכור או טרוד בזנותו ישאר בלא לב להורות וללמד את העם כמו שזכרתי עד שמפני זה ישוב העם לשאול בעצו שהוא הפסל יען שלא מצא מענה בפי הכהן, ואינו נכון בעיני, אבל ענינו שאחרי שסיפר בגנות הכהן סיפר בגנות העם שהיה להוט הע״ז בעצו ישאל והוא הפסל שעשה מן העץ ומקלו יגיד לו העתידות כי המקל היה כלי אצלם לענין הגורלות והוא אומרו כי רוח זנונים התעה רוצה לומר רוח נביאי השקר התעה אותם ולכן הם כולם זנו מתחת אלהיהם בעבודת הפסילים.

ובמקום שהיה להם ללכת לבית המקדש להקריב קרבנותיהם היו הולכים על ראשי ההרים ומזבחים שם ואל הגבעות יקטרו וגם תחת העצים בעלי ענפים ופירות או שהיה צל רב תחתיהם היו זובחים כמ״ש תחת אלון ולבנה ואלה שהם שמות העצים, האמנם האלון ולבנה יוחדו לזה מפני פרים אבל האלה לא יוחדה לזה מפני הפרי כי אין לה פרי אלא בעבור כי טוב צלה, וכבר כתבו המפרשים שהאלון הוא הנושא הפרי שקורין גלאנ״ץ ובלשון ספרד בלו״ט, ולבנה הוא העץ שפריו לבן, ואלה אין לה פרי, והנה לא זכר שאר העצים הטובים גפן ותאנה ורמון ולוז וערמון להגיד שהם בחרו להם עצים אשר אין בהם תועלת ולא פירות מתוקות בעבודתם. והרד״ק פי׳ בשם אביו עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו שהם היו כמו העוור שיורהו מקלו הדרך אשר ילך בה ושהיה זה משל לנביאי השקר שהיו מתנהגים על פיהם עם היות שרוח אין בקרבם ולא דעת ולא תבונה כ״א כעץ יבש, ויותר נכון לפרש ע״פ דרכו עצו מגזרת עצה כמ״ש הרב המורה איש היה בארץ עוץ (איוב א, א) כאילו אמר עמי ביועצו ישאל יגיד בגנותם שלא היו שומרי התורה ושואלים מפי הסנהדרין כי אם מהיועץ בליעל אשר להם, וגם לא היו שואלים מהמחמיר מהם כי אם מהמקל והוא אומרו ומקלו יגיד לו כלומר והמקל אשר לו יגיד לו, וכן אמרו בפ׳ מקום שנהגו (פסחים נב, ב) קרי עליה רב יוסף עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו כל המקל לו יגיד לו, אבל כ״ז דרך צחות הוא כי ענין מקלו יגיד לו הוא דרך קסם ולשון ספרי קוסם קסמים איזהו קוסם זהו האוחז במקלו ואומר אם אלך אם לא אלך, וכ״כ הרב המיימוני בספר מנין המצות אשר לו בלאו מ״ה בביאור מיני הקסם וז״ל יש מהם מי שמכה במקל על הארץ הכאות תכופות וצועק צעקות זרות ויפנה מחשבתו ויביט ארצה זמן ארוך עד שיקרו לו דמיון עניני ההכפאה ואז יגיד מה שיהיה וכבר ראיתי זה פעם אחת במערב ע״כ: וכ״כ בספר המדע בפ״א מהל׳ ע״ז וחקי הגוים וז״ל ויש מי שיאחז מקלו בידו ונשען עליו ומכה בו עד שתפנה מחשבתו ומדבר הוא שהנביא אומר עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו ע״כ: ורבי משה מקוצי כתב בספר מצות אשר לו בלאו נ״ב שלא לקסום וז״ל יש כשיוצאים לדרך בודקין קודם צאתם ולוקחים קסמים מעץ ומקלפים אותו מצד א׳ ומצד השני מניח הקליפה ולוקח הקוסם את העץ וזורקו מידו אם כשנפל נמצאת הקליפה למעלה זהו איש, ואח״כ זורק קיסם אחר אם מחשוף הלבן למעלה זו היא אשה, וזהו סימן טוב והולך לדרכו או עושה המעשה שהוא חפץ לעשות, ואם מחשוף הלבן תראה תחילה ואחר הקליפה הרי אשה ואחר איש ונמנע מאותו מעשה, ואם הקליפה למעלה בשניהם הרי איש אחר איש ועדיין עושין כן בארץ שקייאווניא״ה ועל שם הקסמים נקרא קוסם קסמים הוא שאמר הנביא עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו ע״כ: הנך רואה ששני הרבנים האלה נמנו וגמרו שעל מיני הקסמים אמר הנביא עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו, ואולי אמר עמי בעצו ישאל על הקסם האשקייאווני״א שזכר בעל סמ״ג ומקלו יגיד לו על מה שכתב ר׳ המימוני.

ואחרי שהאשימם בהיותם קוסמי קסמים האשימם עוד בשאר מיני הע״ז באמרו על ראשי ההרים יזבחו וגומר, ואמנם אמרו על כן תזנינה בנותיכם פי׳ בו רש״י על כן שאתם מתחברים לע״ז כמשפטי הגוים והגוים מתחברים ומתחתנים בכם ובנותיכם הנולדות לכם מבנות הגוים נוהגות כמנהג אמן ומזנות כן ת״י, והראב״ע פי׳ בעבור שהולכים האנשים להקטיר חוץ מהערים על ראשי ההרים ועל הגבעות תשארנה בנותיכם וכלותיכם בבתים על כן תזנינה.

ופירשו בלא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה אם רש״י ע״ד חז״ל במסכת סוטה (מז, א) שאמרו משרבו המנאפים פסקו מי סוטה שנאמר לא אפקוד על בנותיכם וגו׳ וכתיב ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו ע״כ: ופי׳ יפרדו כתרגום יונתן מסתייעין לשון סיעה כלומר מתחברים אתן לשתות יין ומנחם חברו אבל עכשו פרודות שהם חביות יין ועם לא יבין ילבט אחר שאינכם נותנים לב להבין לפיכך תתלבטו לבין האומות ללקות בפורענות, והראב״ע פי׳ אין לתמוה אם הבנות תזנינה כי הם בעלותם על ראשי ההרים להקטיר הם אוכלים שותים עם הזונות וזונים כולם ומלת יפרדו אנשים ידועים עם זונה אחת ומלת ילבט בל׳ ישמעאל משתבש שלא ידע מה לעשות וכמוהו ואויל שפתים ילבט, וכ״פ הרד״ק לא אפקוד אין לחשב להן הזנות לעון כי הן לומדות מבעלי הבית שעם הזונות יפרדו ר״ל שיפרידו עצמם מנשיהם וזונים עם הזונות ועם הקדשות, וכתב שאביו פי׳ מענין פרד שהיו שטופים בזנות כמו הפרד שאין בבהמות שטוף בזנות כמוהו או שהיו זונים ולא מולידים כמעשה הפרד כענין ער ואונן אלה הם דרכי המפ׳ בפי׳ הכתובים האלה:

אבל לי נראה שכל הזנות הנאמר בפרשה הזאת הוא זנות הע״ז כמו שנאמר ויזנו מתחת אלהיהם, ולפי שהנביא היה מוכיח את העם הכולל אנשים ונשים לכן אמר כנגדם אחרי שאתם זונים תחת אלהיכם על ראשי ההרים ועל הגבעות על כן תלמדנה בנותיכם וכלותיכם ותזנינה גם הן בזנות הע״ז כי מעשה אבות יעשו בנים ולא זכר הבנים הזכרים לפי שהם היו בכלל הנוכחים, ולפי שהכשוף והקסם ודרכי הע״ז הוא יותר נמצא בנשים עד שמפני זה אמרה תורה מכשפה לא תחיה (שמות כב, יח) ולא אמרה מכשף לפי שדעתן של נשים קלה ותתפתנה לדמיונות האלה יותר מהאנשים לכן אמר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה שהן נשים ונערות קלות הדעת ולא אתמה מזה כיון שהם רוצה לומר האנשים עם הזונות יפרדו וקרא זונות נשותיהם שהיו מזנות בע״ז כמו שזכר שהמה איש ואשתו היו נפרדים אחר אחת בתוך לעבוד זנות ע״ז, ואותן הנשים שהיו קדשות דבוקות באלהיהן אשר היו עובדות בעליהן היו מזבחות עמהן ולכן הבנות בנותם והכלות תלמדנה ממעשיהם ויעשו גם המה, ועל אותן הנערות קלות הדעת אמר ועם לא יבין ילבט רוצה לומר מי שהוא בלתי מבין ובלתי חכם כנערות האלה שזכר מהרה ילבט רוצה לומר יכשל לעשות כפי מה שיראה לאביו ולאמו שהם עושין, וכבר זכר ירמיהו הנביא רשעת הנשים הזונות אחר הע״ז ושבעליהן היו נמשכין ונפתין אחריהן.

ואמנם אמרו אם זונה אתה ישראל אל יאשם יהודה חשב הראב״ע שהיה בזה מגנה ומוכיח הנביא לבני יהודה גם כן באמרו אם ישראל חטאו מפני שירבעם פחד שתשוב המלוכה לבית דוד ולכן עשה שני עגלים בשתי קצות הארץ דן ובית אל, אל יאשם יהודה רוצה לומר למה פשע ונאשם יהודה שהניח בית המקדש שהוא בחלקו וילך למקום רחוק לע״ז, ושבהוכיחו את בני יהודה אמר להם ואל תבואו הגלגל ואל תעלו בית און שהיו שם עולים בני יהודה לעבוד גם כן, ולפירוש הזה נמשך הרד״ק ואינו נכון בעיני כי לא מצינו שבני יהודה הלכו לעבוד את העגלים, גם כי הנביא בפרשה הזו ידבר עם ישראל לנכח אם זונה אתה ישראל ועם יהודה ידבר בנסתר אל יאשם יהודה, ולכן אומרו אחריו ואל תבאו הגלגל ואל תעלו ואל תשבעו שהוא כולו לנכח יותר ראוי לפרשו על ישראל שבו הדבור לנכח מעל יהודה שהיה מדבר עמו בנסתר ומדברי רש״י יראה שכן הוא דעתו כי הוא כתוב אל יאשם יהודה אם זונה ישראל אין בני יהודה אשמים בכך ואיני מחייבם כמו שנאמר למעלה ואת בית יהודה ארחם, וכפי דרך רש״י שהוא האמתי בעיני נראה לי שענין הכתוב כן, שאולי יאמר אומר שאין על בית ישראל אשם בהיותם זונים אחרי הע״ז לפי שבני יהודה היו סבה בזה מפני שהיו נלחמים עם ישראל מעת שנחלקו המלכיות ולכן בני ישראל לא היו עולים לירושלם, הנה להשיב לזה אמר אם זונה אתה ישראל אל יאשם יהודה כלומר אם לא היית אתה ישראל לעלות לירושלם מפחד בני יהודה היה לך לשבת בביתך ובארצך ולא תעבוד ע״ז, אבל אם זונה אתה ישראל לעבוד את הבעלים אל יאשם יהודה כי אין ליהודה אשם בזה כי לא הסיתך ולא הדיחך מעל אלהיך ולא היה ראוי שתבאו הגלגל ששם החלו השבטים לעשות במות לע״ז כמו שנאמר כל רעתם בגלגל (לקמן ט, טו), ואל תעלו בית און ובית אל שהיה שם א׳ מן העגלים ולגרעון קראו הכתוב בית און ולכן ת״י ולא תסקון לבית אל כי לפי שבית אל היה במקום גבוה כמו שנאמר עולים אל האלהים בית אל לכן אמר בו לשון עלייה ואל תעלו בית און. ורמז בזה הנביא עוד שבית אל שהיתה בנחלת בני יוסף כמו שנזכר בספר יהושע היה סמוכה לירדן וכן הגלגל וסמוך אליהם היתה ארץ בנימין ויהודה אשר שם ירושלם ונחלת שאר השבטים היו אחריהן באופן שההולך מארץ השבטים לגלגל ובית אל בהכרח היה עובר בארץ יהודה ובנימין שסמוך אליהם ירושלים, ובזה היתה תוכחת הנביא לבית ישראל אם זונה אתה ישראל אחרי הבעלים אין בזה אשם ליהודה לשתאמר שמפני פחד בני יהודה לא הלכת לירושלים שאף שלא היית הולך לשם מי הכריחך לזנות אחרי אלהים אחרים וכ״ש שאם היית מפחד מבני יהודה היה ראוי שלא תבאו הגלגל ולא תעלו בית און כי בהליכתם שמה היו עוברים בארץ יהודה ובנימין ויש שם לכם מהסכנה כאלו הייתם עולים לירושלם, ומזה תדע למה לא זכר דן שהיה שם עגל אחר וזכר בית און שהוא מפני שבהליכתם לדן לא היו עוברים בגבול יהודה ובנימין כמו שהיו עוברים בהליכתם לגלגל ובית און שהוא כח הטענה אשר עשה בתוכחתם.

ואמנם אמרו עוד ואל תשבעו חי ה׳ היא תוכחה אחרת לבית ישראל גם כן כלומר אחרי שאתם עובדים ע״ז ואינכם עולים לבית השם ולמקדשו כי אם לעבוד את העגלים למה זה אתם נשבעים בשם חי ה׳, כי הנה מה שצותה תורה ובשמו תשבע (דברים ו, יג) ואמר הנביא ונשבעת חי ה׳ אינו כי אם להולכים בדרכיו ולכן קדם אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע אבל ברשעים ואויבי השם אין זה כי אם דרך הכעסה ובזיון, ורש״י כתב שכאשר היו נשבעים באמת היו נשבעים בשם הבעל וכשהיו נשבעים לשקר ישבעו חי ה׳ וכן אמר הנביא ואם חי ה׳ יאמרו אכן לשקר ישבעו ולפי שהיתה התוכחה בעצם לבית ישראל ולא לבית יהודה כמו שפירשתי.

לכן המשיך תוכחתו ואמר כנגדם עוד ישראל כפרה סוררה סרר ישראל כלומר אין ראוי ליחס האשמה הזאת לבני יהודה כי אם לבני ישראל ברשעתם כי כמו הפרה הרעה שמעוותת עצמה מתחת העול ולא יוכל אדם לחרוש בה כן סרר ישראל מתחת אלהיהם שקבלו עליהם עול התורה והמצות אשר צום ועוותו עצמם ופרקו מעליהם עול המצות, וי״ת כתורה דאתפטם מבעט כלומר שסרר ישראל מתוך אכילה ושתייה ומרוב כל, ואמנם אומרו עתה ירעם ה׳ ככבש במרחב כבר הודעתיך שהרד״ק בשם אביו פירש לולא שסרר היה עתה ה׳ רועה אותם ככבש במרחב לרצונו, ולא ידעתי למה יחס הפירוש הזה לאביו כי מדברי הראב״ע הוא וזה לשונו עתה ירעם ה׳ היה השם רועה אותם ככבש במרחב והוא טועה עד כאן לשונו: ויותר נכון אצלי לפרש הכתוב הזה בדרך תמיהה יאמר כיון שכפרה סוררה סרר ישראל האם ירעם ה׳ עתה אחרי סרחונם ככבש במרחב כי מאחר שהם עשו עצמם פרה סוררה אשר לא משכה בעול איך יחשבו השם לכבוש הכבוש תחת יד בעליו שאין צורך להכותו וליסרו אבל ירעה במרחב לרצונו שהוא רמז אל היותם בארץ הנבחרת שבעים וטובי לב כרצונם, אין ראוי שיהיה כן אלא שלא ישבו בארץ ה׳ אבל ילכו מרעה אל רעה, ואולי רמז באמרו ירעם ה׳ ככבש במרחב שיפזרם בכל מרחב העולם ממזרח וממערב מצפון ומים בגלותם כשה לטבח יובל שמפטמים אותו לאוכלו ובכל אחד מהדרכים האלה הותרה השאלה השישית:

ואמר עוד חבור עצבים אפרים הנח לו ופירושו אצלי אחר שאפרים חבור עצבים ודבק הוא בפסילים וקראם עצבים מלשון עצבון לפי שאין תועלת בהם כ״א עצבון ויגיעה רבה לא לעזר ולא להועיל ולכן הנח לו, והנה אפשר לפרשו בלשון מקור כאילו השם אומר העזיבה והסתר פנים ממנו ראוי לו, ורש״י פירש הנח צווי שהשם אומר לנביא הנח לו ולא תנבא להוכיחו כי לא יועיל.

וכ״ז לפי שסר סבאם הזנה הזנו ושסר כמו זר נעשה משתיהם זר מעלי, והראב״ע פירש הנח לו עד שיסור יינם אולי יפקחו עיניהם ופירש סר סבאם באה עליהם רעה שסר ונעדר סבאם מחסרון התירוש ולא שבו מדרכם הרעה רק מלכיה הזנו אחריה בעבור מתנות שהם אומרים הבו, ומגניה הם המלכים כמו כי לה׳ מגננו ולקדוש ישראל מלכנו (תהלים פט, כ) ומגניה שב אל בית און, והרד״ק פירש שסר הוא מלשון התרגום נאמר על הבאשה כי תרגום ויבאש וסרי שכ״כ היו שותים ומשתכרים עד שבאש סבאם בפיהם והוא היין או השכר כמו סבאך מהול במים (ישעיה טו, כב) וי״ת סר כמו שר שלטוניהון אסגי:

והנכון בעיני שכל הנביאים היו מגנין את בני אפרים בשכרות ובע״ז כמ״ש ישעיהו (ה, יב) הוי משכימי בבקר שכר ירדופו וגומר ואחריו הוי מושכי העון בחבלי השוא ואמר הוי עטרת גאות שכורי אפרים, ולכן אמר כאן שאפרים הוא חבור עצבים ודבק בפסילים והוא גם כן נמשך לתענוג וירא מנוחה כי טוב וזהו הנח לו המנוחה והתענוג לו יוחס, וכאשר סר סבאם רוצה לומר כשסר מעליהם היין והשכרות מיד הזנה הזנו רוצה לומר שהם זונים ומזנים אחרים אחר הע״ז וכאלו הם כל היום אם שכורים ואם עובדי ע״ז כי כשיצא היין מהם יפנו מיד אליה, ולפי שמלכי ישראל היו סבה להתעות עם העם מאחרי השם ולכן אמר אהבו הבו קלון מגיניה ושיעור הכתוב מגיניה של האומה הזאת שהמשיל כפרה סוררה המה אהבו והבו ונתנו הקלון הזה בעם, ולא יהיה לפי זה הבו צווי אבל יהיה משמש בלשון עבר כאלו אמר מגיניה ומלכיה אהבו ונתנו הקלון הזה, ויהיה הבו מגזרת אלה הקרנות אשר זרו את יהודה (זכריה ב, ב) שזרו הוא פעל עבר כן הוא מלת הבו

ואמרו חז״ל צרר רוח וגומר ענינו כאלו אמר אבל הפרה הסוררה הזאת רוח זרעה וסופתה תקצור בכל עבודותיה כי צרר רוח אותה בכנפיה כאדם שיצרור הרוח בכנפיו שלא ימצא מאומה כן היתה הפרה הסוררה הזאת שצרר רוח אותה בכנפיה, ולכן יבושו האנשים הפושעים האלה מזבחותם לפי שלא עמדו להם בעת צרתם. והנה באו הדברים בפרשה הזאת פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה פעם בלשון יחיד פעם בלשון רבים כי כן דרך הנביאים בנבואותיהם: והרד״ק פירש בשם אביו צרר רוח אותה שעדת אפרים צרר הרוח אותה בכנפיה להוליכה בגולה ואז יבושו מזבחותם, ותמהתי ממנו כי הנה הפי׳ הזה רש״י הביאו בפירושו וז״ל נדבק הרוח בכנפיה כעוף הזה שאין מניחו לשכון עד שמוליכו למרחוק כך יבואו עליהם גייסות ויוליכום בגולה ואז יבושו מזבחי תועבותם ע״כ, הנך רואה שבכלל דברי הרב דברי הרד״ק ואומר אני שלא לקח הנביא משל הפרה הסוררה מפני העגלים כי הפרה היא ישראל והעגלים אשר ילדה הם העגלים אשר בבית אל ובדן ועל אותם העגלים אמר חבור עצבים אפרים ולכן אמר צרר רוח אותה הפרה הסוררה בכנפיה ללכת בגלות ואז העגלים אשר ילדה יבושו מזבחותם כי גם המה ילכו בגולה כמאמר הכתוב גם אותו לאשור יובל (לקמן י, ו), ובתוספתא בפירוש רש״י מצאתי פירוש צרר רוח אותה וגומר שהוא לשון הכועס לאיים על איש המקניטו חייך הריני צוררה לך בכנפיך. כך המקרא הזה קנאתי קשורה וחמתי להנקם באחריתה ויבושו ממעשיהם, ותהיה כוונת הפסוק כפי זה שרוח השם וחרון אפו צרר את הפרה הזאת בכנפיה רוצה לומר באחריתה: אמנם בב״ר (לח, ו) דרשו חבור עצבים אפרים הנח לו באופן אחר ר׳ אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדים ע״ז ושלום ביניהם כביכול איני יכול לשלוט בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו אבל משנחלקו מהו אומר חלק לבם עתה יאשמו הא גדול השלום שנוא המחלוקת, והביאו שם ראיה מדור המבול שבעבור שהיו חלוקי הלבבות שטופים בגזל שנאמר גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו לפיכך לא נשתייר מהם פליטה דור הפלגה ע״י שאוהבים זה לזה שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת נשתייר מהם פליטה: