גפן בוקק וגומר. לפי שייעד הנביא פרי בל יעשון גם כי ילדון והמתי מחמדי בטנם בא בפרשה הזאת להודיע שראויים היו בני ישראל לאותו עונש לא לבד מפני הנאוף והזנות הגופני שהוכיחם בפרשה של מעלה אבל גם מפני הזנות הנפשיי מהע״ז, ולכן אמר גפן בוקק ורק ישראל מבלי כח ולא לחות ואיך יהיה אפרש שפרי ישוה לו רוצה לומר יועיל וייטיב כיון שברבות בניו ובנותיו היה מרבה מזבחות לע״ז, והוא אומרו כרוב לפריו הרבה למזבחות שברבות פרי בטנו ובניו היה מלמדם לעבוד עבודה זרה במזבחות העגלים, כטוב לארצו רוצה לומר כאשר היה ברכת טוב בארצו ברוב התבואות לא היו נותנין שבח והודאה אליו י״ת אבל היטיבו מצבות לבעלים, ויהיה זה פרי ישוה לו בתמיהה כאילו אמר האם יהיה לו פרי שישוה ויועיל לו אינו ראוי כי הוא כרוב לפריו הרבה למזבחות וגומר. ואפשר לפרש שהפרי יהיה טוב או רע כפי העץ אשר יולידהו וכן הבנים ידמו לאביהם ולכן אמר גפן בוקק ישראל שהוא מלשון בוקה ומבוקה ואמנם פרי בטנם הוא פרי שוה ודומה לו גם כן וזהו פרי ישוה לו

ואמנם אמרו חלק לבם עתה יאשמו פירשוהו חלק לבם ממני, והראב״ע פירש שגם בענין העבודה זרה שהיו עובדים היה להם חלוק לבבות כי לא היה לכולם אלוה אחד וכמו שאמר כי מספר עריך היו אלהיך יהודה (ירמיה ב, כח), ואמר עתה יאשמו ענינו שיהיו שוממים ונחרבים, ואפשר לפרש שינבא בזה שבעת חרבנם ישיתו אל לבם שהעגלים שהיו עובדים הבל היו ומעשה תעתועים ויפרידו לבם מהם ויאמרו אבל אשמים אנחנו וישחיתו המזבחות והמצבות כאנשים המתחרטים ממעשיהם ולא יגורו מאימת המלך שהיה בוחר בעבודתם, ולזה אמר חלק לבם עתה בעת גלותם יאשמו מהע״ז שהיתה ביניהם ולבם אשר זכר הוא יערוף ויהרוס מזבחותם ישודד מצבותם.

כי עתה בעת החרבן יאמרו אין מלך לנו ואין המלך המולך בנו מלך אמתי כיון שבהמלכתו לא יראנו את השם להמליך אשר יבחר ה׳ בו ואם עשינו על עבודת העגלים אלות ושבועות וברית במצות המלך אשר צוה לעבדם הנה אנחנו לא נחוש לזה ולא למצות המלך כי המלך מה יעשה לנו אם נעזוב אותם.

והשבועות והאלות אשר נעשו על זה בימי ירבעם בן נבט הבל המה מעשה תעתועים וזהו אומרו דברו דברים אלות שוא כרות ברית כלומר שכל זה היה שוא ולכן פרח בראש משפט על תלמי שדי רוצה לומר שלכן פרח אותו המשפט אשר עשו על עבודת העגלים כמו שיפרח הראש והלענה שהוא עשב מר על תלמי השדה שהוא צומח שם כן אותו משפט פרח תמרורים לישראל.

והיותר נכון אצלי הוא לפרש הכתובים האלה על חלוק המלכיות ברחבעם וירבעם שעל זה אמר הנביא חלק לבם עתה יאשמו כלומר שעתה יאשימו עצמם על אותו חלוק המלכות ויאמרו שאילו היו ישראל כולו מתאחד לא היה בא צר ואויב להחריבם, אבל כאשר חלק לבם ונעשו מלכיות מתחלפות באו לידי שממון והחלוק ההוא יערוף ויהרוס מזבחותם וישודד ויחרב מצבותם בבוא האויב עליהם ועתה בעת החרבן יאמרו אין מלך לנו שאילו היה לנו מלך מבית דוד ברצון השם לא יקרנו ככה אבל עתה שאין מלך לנו ולא יראנו השם את המלך הזה אשר מלך עלינו מה יעשה לנו כי הנה הדברים והאלות והברית אשר כרתנו על חלוק המלכיות שוא המה פרחו כראש וכלענה.

וזכר הנביא שלא נמשכה למלכות ישראל כל הרע לבד מפאת המלך שהמליכו כי אם גם מפאת העגלים אשר עבדו ברצונם ועל זה אמר לעגלות בית און כאומר כל זה קרה להם לסבת העגל שהיו עובדים בבית און שהוא בית אל ולגרעון קראו בית און כמו שתרגם יונתן, והנה קראן בלשון רבים ובלשון נקבות עגלות אולי היו שם עגלים רבים אשר עשו כדמות אותו הראשון או שקראן כן לגנאי. והיותר נכון שיאמר לעגלות בית און יגורו שמפני ששוכני שומרון העם היושב בה היו עובדים לעגל אשר בבית אל יותר קרוב אליהם ולא לרחוק מהם אשר בדן לכן אמר הנביא שלעגלות בית און יגורו ויפחדו שוכן שומרון כי בעבור שנלכדה כל ארץ ישראל קודם שומרון שצר עליה מלך אשור שלש שנים ולקח העגל אשר היה בבית אל כשנלכד בית אל לכן בעבור אותו עגל של בית אל שנלקח יגורו ויפחדו שוכן שומרון כי יאמרו אם אלהינו גלה ולא יכול להגין על עצמו איך יגין עלינו, ולכן יתאבלו עליו עמו של העגל וכמריו שהם כולם העם וכומרי העגל וכהניו המקריבים עבודתו אשר תמיד כולם עליו יגילו בהיותו ביישובו הנה עתה יתאבלו על כבודו כי גלה ממנו, כי מפני שהאשורים שברו את העגל פתות אותו פתים לכן העם ואותם הכהנים שהיו כולם קודם לכן ששים ושמחים בהיות העגל על כבודו יהיו כולם עתה אבלים לפי שגלה ממנו רוצה לומר מהעגל כבודו ושברוהו הכשדיים הורידוהו לארץ.

וזהו אומרו גם אותו עגל לאשור יובל כי אחרי שגלה כבודו ממנו כששברוהו גם גופו והזהב שבו הוליכו לאשור מנחה למלך ירב, ובזה יקח אפרים בושה ויבוש ישראל מעצתו שהיה עובד אותו עגל, ויהיה אומרו עליו לשון זכר נופל על עגלות שהם לשון רבים כי כן דרך הנביאים לתאר את הרבים בלשון יחיד מפני כללותו, אף כי אומרו עגלות בית און ענינו העגל שהיה בבית און כי עגל אחד היה ולא קראם עגלות כי אם לגנאי כמו שזכרתי, ורב סעדיה גאון פירש גם אותו לרבות העגל אשר בדן שגלה תחילה, ויותר נכון אצלי לפרש שרבה באומרו גם אותו לאשור יובל לעם ישראל שלא לבד בני אפרים הובלו גולים לאשור אבל גם העגל שהיו עובדים לאשור יובל שם כי גלה אלהיהם עמהם, והמתרגם פירש מלך ירב למכא יתיב לאתפרעא להון רוצה לומר למלך שיריב אותם ובשנה אפרים יקח הנו״ן נוספת כאלו אמר בושה אפרים יקח.

ולפי שזכר רעת העם ורעת העגל זכר גם כן רעת מלך ישראל באומרו נדמה שמרון מלכה כקצף על פני מים והמפרשים פרשו נדמה מענין כריתה, ורש״י פירשו נשתתק וכתב שענינו נדמה שמרון ונדמה מלכה, ויותר נכון אצלי לפרש נדמה מענין דמיון והדמות יאמר הכתוב שבהיות האויבים צרים על שומרון היה דומה מלכה בקרבה כקצף על פני מים שהקצף הולך למעלה ויתמיד אבל זמן מועט כאילו אמר נדמה בשומרון מלכה כקצף על פני מים והוא דמוי גמור וכפי זה תחסר בית בשמרון כמו כי ששת ימים והענין שלא יתמיד המלך בתוכה כי מהרה יצא משם בקצף.

ואז ישמדו במות בית און והם במות העגל שהיו בבית אל הנקרא בית און שהם היו חטאת ישראל כי כאשר לא יהיה מי שיעבור שמה יהיו הבמות נשמדות, וקוץ ודרדר יעלה על מזבחותם להעדר האנשים משם עד שיאמרו ישראל אשר זכר להרים כסונו שיפלו ההרים והגבעות עליהם כי טוב להם שיהיו נקברים שמה משיסבלו הצרות ההם:

מימי הגבעה וגו׳. המפרשים פירשו מימי הגבעה חטאת ישראל שהעבודה זרה היתה ביניהם מזמן פסל מיכה ושלכן נפלו מבני ישראל ובני בנימין במלחמת הגבעה מפני שהיו שם ביניהם עובדי ע״ז, ותהיה מימי הגבעה לדעתם מ״ם הזמן כמו מעולם נסכתי מראש, ויהיה שם עמדו ששם עמדו עובדי עבודה זרה כאלה והם חושבים עתה שלא תשיגם מלחמה כמו שהשיגה לאותם שבגבעה ולא יהיה כן כי באותי כרצוני ותאותי איסרם, וקשה עלי להאמין שבימי שמואל ובימי שאול ובימי דוד היו עובדי ע״ז בישראל ואיך יאמר הכתוב שמימי הגבעה עד כה תמיד היו בישראל חטאים בעבודה זרה, ולכך נ״ל לפרש שמ״ם מימי הגבעה היא מ״ם היתרון כמו מאויבי תחכמני מצותיך (תהלים קיט, צח) טוב שם משמן טוב (קהלת ז, א) ודומיהם, וכאלו אמר הנביא הנה בזמן הפילגש שבגבעה היו בני ישראל כ״כ צדיקים וטובים שלא יכלו לסבול אותה הנבלה שעשו בני בנימין עד שמפני כן הלכו עליהם להחרימם, ועתה אתה ישראל חטאת יותר מאשר חטאו בני בנימין בזמן הגבעה ההיא ואלו שם עמדו ר״ל בני שמרון ואפרים אלה שזכר בודאי לא היו הם לוחמים בגבעה על אותם בני עלוה כי אין אדם מקנא על אשר הוא עושה ואיך יהיו לוחמים לבער הנבלה שהם עצמם היו עושים גדולה ממנה, וזהו אומרו שם עמדו אם שם עמדו אלה אין ספק שלא תשיגם בגבעה מלחמה על בני עלוה כלומר לא היה משיג מלחמה בגבעה על אותם בני עולה הפושעים שהם בני בנימין כיון שהלוחמים הם יותר רעים מהנלחמים, ועלוה הוא כמו עולה וכן והיית לזעוה (דברים כח, כה) כמו והיה רק זועה וכבש כשב ודומיהם, הנה א״כ לא בא הכתוב הזה לומר שהאנשים האלה היו חטאים בחטאתם זאת מזמן פלגש בגבעה כי אם שהיו אלה יותר חטאים ממה שהיו באותו זמן בני בנימין, ושאם היו אלה שמה לא היו הם לוחמים עמהם על אותה נבלה וניאוף שעשו כיון שיותר קשה ממנה נמצאת היום בידם, והותרה בזה השאלה הג׳:

ואמר שכיון שאלה הם יותר חטאים מבני הגבעה הנה לא יבצר מהם כאותו המוסר והעונש שבא אז על בני בנימין כי באותי ורצוני הוא ליסר אותם וכמו שעל בני בנימין נאספו כל השבטים להחריבם ככה יאספו עליהם רוצה לומר על בני אפרים שזכר עמים וגוים מתחלפים להחרימם, ואמנם אומרו באסרם לשתי עונותם פירשו המפרשים שאסרם הוא מלשון ויאסרו השורים ועונותם הוא מלשון האריכו למעניתם (תהלים קכט, ג) כבחצי מענה והם חרישות השדה, והענין שדמה יהודה ואפרים לשתי פרות חורשות ואמר שהעונש הוא שיאסור אותם כמו שאוסרים הפרות למעניתם ושהיה זה לפי שהמשיל את אפרים לעגלה כמו שאמר ואפרים עגלה מלומדה. ויותר נכון אצלי לפרש עונותם מגזר עון כי מצאנו כמו שיאמר אבן כספי עון לשון זכר אם עונינו ענו בנו (ירמיה יד, ז) ועון בלשון נקבה כמה לי עונות וחטאות, יאמר שיאספו עליהם עמים כמו שהם אסרו והדביקו בהם שתי עונותיהם שהוא רמז לשני העגלים שהיו עובדים כי על זה יהיה עונשם כך.

ואמנם אומרו ואפרים עגלה מלומדה וגומר פירשו המפרשים שמימי הנעורים למדה האל לחרוש והחרישה היא המעשים הטובים והיא אוהבת לדוש כי יו״ד אוהבתי היא נוספת וכאלו אמר שהיא רוצה ואוהבת לדוש ולאכול מהטוב אשר השם נותן לה בלי מעשה, ואני עברתי על טוב צוארה כלומר שלא הכבדתי עולה שהעול משים את הצואר כחוש ורע על כן אמרתי ארכיב אפרים רוצה לומר להרכיב עליו עול מלכות וכן יחרוש יהודה כי הוא תמיד חורש במצות כי אינו מלומד כעגלים, ואם מלך אפרים ומלך יהודה יהיו חורשים ברצון האל שהחרישה היא הנהגת העם לעבודתו הנה אז יעקב שהוא העם כולו ישדד לו כי המשדד הוא הכותש הרגבים אחרי החורש להשוות פני האדמה ולתקנה כמו אם ישדד עמקים אחריך.

ויותר נ״ל לפרש שבעבור שהיה אפרים עובדי העגלים מלומד בעבודתה לכן אמר ואפרים עגלה מלומדה כלומר מלומד לעבוד עגלים כאלו הוא עגלה יפיפיה אבל לא למד מהעגלים לחרוש כמו שעושין העגלים כי הוא תמיד אוהב לדוש בתבואה מקום מאכל ומשמן ולא יכנע לחרישה, ואני רואה את אפרים מוכן לקבל עול האויבים כפי מעשיו וזהו ואני עברתי על טוב צוארה כלומר מששתי צוארה שהיתה טובה לעול ולכן ארכיב אפרים מהעמים שיאספו עליו כמו שזכר למעלה אשר ירכב עליו ויכניעהו בגלות, וכאשר יהיה זה באפרים אז יחרוש יהודה וישוב בתשובה ויעבוד את ה׳ כראוי, ולא לבד שבט יהודה אבל כל שאר השבטים שהיו נטפלים עמו וזהו ישדד לו יעקב שיהודה ישדד את בני יעקב אשר עמו ויעשה שירימו מכשול מעונותיהם וישובו בתשובה שלימה בראותם גלות השבטים וחרבן שומרון, כי כן היה בימי חזקיהו ויאשיהו בן בנו ג״כ שהשיבו בני יהודה והנטפלים עמהם את דרכיהם ושבו אל השם, הנה התבאר שאין ארכיב אפרים כמו יחרוש יהודה והותרה בזה השאלה הד׳:

ואחר שהנביא יעד על בני אפרים כל זה אמר להם דרך עצה זרעו לכם לצדקה כלומר חרשו וזרעו מעשיכם כפי הצדק והמשפט התורני ואז תקצרו השכר לפי החסד האלהי כשתעשו אתם לכם הישר לדרוש את ה׳ שיציל אתכם ויתן את אויביכם לפניכם לחרב, והוא אומרו ועת לדרוש את ה׳ עד יבא ויורה צדק לכם שהוא רמז לתשועתו על דרך אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, והראב״ע פירש וקצרו הגמול נירו להסיר הקוצים ולסקל הנתיב ועת תדרשו את ה׳ לרבות הזרע אז יבא מלקוש ויורה צדק לכם ע״כ:

ואמר הנביא אבל אתם לא תעשו כן כי אני ידעתי את יצרכם שתמיד חרשתם רשע ולכן עולתה קצרתם כי הקצירה בהכרח תהיה ממין הזריעה, וזה כולו משל לרוע מעשיהם, וכן אכלתם פרי כחש כי הדברים סמוכים זה לזה החרישה לקצירה והקצירה למאכל וכחש הוא על דרך ותירוש יכחש בם (לעיל ט, ב) או הוא כמו אלה וכחש (לעיל ד, ב), והיה זה לך אפרים לפי שבטחת בדרכך שהיית הולך למצרים ולאשור וברוב גבוריך.

אבל באמת יהיה כולו בטחון שוא כי לא יועילך דבר בפני האויב וקאם שאון בעמך בבוא עליהם מלך אשור וכל מבצריך יושד כשוד שלמן בית ארבאל והמפרשים פירשו שלמן על שלמנאסר ואמרו שבית ארבאל הוא מקום ידוע, והרב רבי דוד קמחי אמר בשם אביו שבית ארבאל הוא שומרון, וזה בלתי מתישב לפי שהנביא עתה היה מיעד על חרבן שמרון ואיך יעיד ממנו על דבר אחר באומרו כשוד שלמן בית ארבאל, ויותר נכון הוא מה שפירש״י בבוזזים הבאים על עם היושב שלום פתאום ע״י המארב שלא נזהרו לברוח מפניהם ושודדים את הכל, וכן ת״י ארבאל מלשון מארב ויהיו האל״ף והלמ״ד יתרים כמו יזרעאל, ואולי שהיה זה המשל קדמון ביניהם מאויב ידוע באותם הימים שהיה נקרא שלמן שבא על בית ארבאל פתאום ושדדו והפיל האם על הבנים ולא השאיר פלטה כדברי הרד״ק, או שהאם בראותה הריגת בניה רטשה ומתה עליהם:

ואמר הנביא שכל זה בא בעון העגל שהיו עובדים בבית אל וזהו אומרו ככה עשה לכם בית אל מפני רעת רעתכם כי הנה קרא העגל רעת רעתכם לפי שישראל במדבר חטאו בעגל ומלכות אפרים החזיקו שנית בעגל באותו פשע עצמו לכן קראו רעת רעתכם, ואומרו בשחר נדמה נדמה מלך ישראל פירשו המפרשים נדמה נדמה מענין כריתה, והרד״ק בשם אביו כתב שנאמר זה על הושע בן אלה שבתחלת מלכותו בשנת שש לו אסרו מלך אשור ובשנה השביעית עלה שמרון וצר עליה שלש שנים וילכדה, ואפשר לפרש שהיה הצר והמצוק אליהם בלילה חשך ענן וערפל שבאור הבקר נכלה הכל ונדמה נדמה מלך ישראל כלומר שהיה ענינו דמיון ודבר שאין לו ממש ולא מציאות בפעל כי אם רעיון רוח.