×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ו) הַ לְיְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙א תִּגְמְלוּ⁠־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑םהֲלוֹא⁠־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָשְׂךָ֖ב וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃
Do you thus repay Hashem, foolish people and unwise? Isn't He your father who has bought you?
He has made you, and established you.
א. הַ לְיְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ =א,ש,ק3,[ל׳ רבת׳],ל9 ומ״ש (פתח באות ה״א גדולה, תיבה בפני עצמה, שווא באות למ״ד ובאות יו״ד)
• ל=הֲ⁠־לַיְהוָה֙יְ⁠־⁠הוָה֙ (חטף פתח באות ה״א, תיבות מוקפות, פתח באות למ״ד ושווא באות יו״ד)
• ל1=הַ לְיֲהוָה֙יֲ⁠־⁠הוָה֙ (פתח באות ה״א גדולה, תיבה בפני עצמה, שווא באות למ״ד וחטף פתח באות יו״ד)
• ש1=הַ⁠־ליְהוָה֙יְ⁠־⁠הוָה֙ (אין אות גדולה, תיבות מוקפות, אין ניקוד של שווא באות למ״ד, שווא באות יו״ד)
• תיגאן=<הַֽלְיהֹוָה֙י⁠־⁠הֹוָה֙> (פתח וגעיה באות ה״א גדולה, תיבה אחת, שווא באות למ״ד, אין ניקוד של שווא באות יו״ד), וראו פנקובר, נוסח התורה, עמ׳ 69, 71.
• מ״ג דפוס ונציה=הַליְהֹוָהיְ⁠־⁠הֹוָה (אין אות גדולה, תיבה אחת, אין ניקוד של שווא באות למ״ד, שווא באות יו״ד)
ב. עָשְׂךָ֖ =א (אין געיה)
• ל=עָֽשְׂךָ֖ (געיה)
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא שט]
הלה׳ תגמלו זאת – משלו משל למה הדבר דומה לאחד שהיה עומד וצוהב כנגד בוליוטוס בשוק אמרו לו השומעים שוטה שבעולם כנגד בוליוטוס אתה עומד וצוהב מה אם רצה להכותך או לקרוע את כסותך או לחבשך בבית האסורים שמא את יכול לו אם היה קטרון שגדול ממנו על אחת כמה וכמה אם היה הפתקס שגדול משניהם על אחת כמה וכמה.
דבר אחר: הלה׳ תגמלו זאת – משל למה הדבר דומה לאחד שהיה עומד וצוהב כנגד אביו בשוק אמרו לו השומעים שוטה שבעולם כנגד מי אתה עומד וצוהב כנגד אביך שמע כמה עמל עמל בך וכמה יגיעה יגע בך אם לא כבדתו לשעבר צריך אתה לכבדו עכשיו שלא יהא כותב כל נכסיו לאחרים כך אמר להם משה לישראל אם אי אתם זכורים נסים וגבורות שעשה לכם הקדוש ברוך הוא במצרים הזכרו כמה טובות עתיד ליתן לכם לעולם הבא.
עם נבל ולא חכםנבל – לשעבר. ולא חכם – לעתיד לבוא. כיוצא בו (ישעיהו א׳:ג׳) ישראל לא ידע לשעבר, (שם) עמי לא התבונן לעתיד, ומי גרם לישראל להיות מנובלים ומטופשים שלא הוחכמו בדברי תורה וכן הוא אומר (איוב ד׳:כ״א) הלא נסע יתרם בם, ימותו ולא בחכמה.
הלא הוא אביך קנך – שמעון בן חלפתא אומר שאם היה חלש מלמעלה וגבור מלמטה מי נוצח שמא את יכול לו וכל שכן שהגבור מלמעלה והחלש מלמטה וכן הוא אומר (קהלת ה׳:א׳) אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ.
הלא הוא אביך קנך – אמר להם משה לישראל חביבים אתם לו קנין אתם לו ואי אתם ירושה לו משל לאחד שהורישו אביו עשר שדות ועמד וקנה שדה אחת משלו והיה אוהב אותה מכל שדות שהורישו אביו וכן מי שהורישו אביו עשר פלטריאות ועמד וקנה פלטריא אחת משלו ואותה היה אוהב מכל פלטיריאות שהנחילו אביו כך אמר להם משה לישראל חביבים אתם לו קנין אתם לו ואי אתם ירושה לו.
קנך – זה אחד משלשה שנקראו קנין למקום, תורה נקראת קנין למקום שנאמר (משלי ח׳:כ״ב) ה׳ קנני ראשית דרכו, ישראל נקראו קנין למקום שנאמר הלא הוא אביך קנך, בית המקדש נקרא קנין למקום וכן הוא אומר (תהלים ע״ח:נ״ד) הר זה קנתה ימינו.
הוא עשך ויכוננך – היה רבי מאיר אומר כרכא דכולא ביה כהנים מתוכו נביאים מתוכו חכמים מתוכו סופרים מתוכו וכן הוא אומר (זכריה י׳:ד׳) ממנו פנה ממנו יתד. רבי יהודה אומר עשך כוין כוין רבי שמעון בן יהודה אומר הושיבך על בסיסך הלעיטך ביזת שבעה עממים ונתן לך מה שנשבע לך והורישך מה שהבטיחך רבי דוסתיי בן יהודה אומר עשך כנונים כנונים מבפנים שאם תעלה אחת מהם על גבי חבירתה אי אתה יכול לעמוד.
סליק פיסקא
[Piska 309]
"Would you thus requite the Lord?⁠" An analogy: A man was standing and taunting a bliustus (a senator) in the market. The bystanders: You fool, do you stand and taunt a bliustus! What if he wanted to beat you, to tear your garment, to imprison you! Could you do anything about it? If he were a kitron, (of higher station), how much more so! If he were an afarkos, (greater than both), even more so!
Variantly: "Would you thus requite the Lord?⁠" An analogy: one is standing and taunting his father. A bystander: Who are you taunting? Your father? How much toil did he expend on you! How much strength! If you did not honor him in the past, (at least) you should honor him now, so that he not write over all of his holdings to others! Similarly, Moses said to Israel: If you do not remember the miracles and mighty acts that the Lord performed for you in Egypt, (at least) be mindful all the good that He is destined to bestow upon you in the world to come (if you heed His word).
"a people ignorant": of the past; "and not wise": to (foresee) the future. Similarly, (Isaiah 1:3) "Israel did not know; My people did not understand": "Israel did not know": of the past; "My people did not understand": to (foresee) the future. Variantly: "a people ignorant and not wise": What caused Israel to be ignorant and foolish? Their not reflecting upon words of Torah. And thus is it written (Iyyov 4:21) "Has not their preeminence fled? They will die for lack of wisdom.⁠"
"Is He not your Father, your Owner?⁠" R. Shimon b. Chalafta says: If the weaker (i.e., you) were above and the stronger below, could you defeat him? How much more so that the Stronger is above and the weaker below. And thus is it written (Koheleth 5:1) "Be not rash with your mouth, and let your heart not hasten to utter a thing before G-d. For G-d is in the heavens and you are on earth, etc.⁠"
Variantly: "Is He not your Father, your Owner?⁠": Moses said to Israel: You are beloved of Me. You are My acquisition, and not My inheritance. An analogy: A man inherited ten fields from his father, and he arose and acquired one of his own — which he loved more than all the fields that his father bequeathed him. Similarly: A man inherited ten country seats from his father, and he arose and acquired one of his own — which he loved more than all the country seats that his father bequeathed him. Thus, Moses said to Israel: You are beloved of Me. You are My acquisitions, and not My inheritance.
"your Owner (kanecha)": This (Israel) is one of the four that are called acquisitions (kinyan) of the Lord: Torah, Israel, the Temple, and heaven and earth. Torah — (Proverbs 8:22) "The Lord acquired me (Torah), the beginning of His way.⁠" Israel — "Your Father, your Owner.⁠" The Temple — (Psalms 78:54) "this mountain (the Temple mount), which His right hand acquired.⁠"
"He made you, and He established you (vayechonanecha)": R. Meir says: (Israel is) a city that has everything: its Cohanim, from its midst; its prophets, from its midst; its scribes, from its midst. And thus is it written (Zechariah 10:4) "from him, the cornerstone; from him, the peg, etc.⁠" R. Yehudah says (on "vayechonanecha" above): He made you with apertures (chevayin [as in "vayechonanecha"]). R. Shimon b. Yehudah says (on " vayechonanecha"): He settled you on your foundation: He fed you of the spoils of the seven nations; He gave you what He swore to you; and he caused you to inherit what He promised. R. Dostai b. Yehudah says: He made you with internal chambers ("kinunim, kinunim) in such manner that if one of them rises above the other, you will not be able to stand.
[End of Piska]
הל ה׳ תג׳ זאת מושלו מלה״ד לאחד שהיה עומד וצוהב כנגד בולטוס בשוק אמ׳ לו השומעים שוטה שבעולם כנגד בולטוס את צוהב כנגד בולטוס את אומ׳ ושומע אלו רצה להכותך לקרע את כסותך או לחבשך בבית האסורים היית יכול לעמוד בו אלו היה קינטרון שהוא גדול ממנו על אחת כמה וכמה אלו היה אפרכוס שהוא גדול ממנו על אחת כמה וכמה אלו היה פיליטקוס שהוא גדול ממנו על אחת כמה וכמה:
ד״א הל ה׳ תג׳ זא׳ מושלו משל לה״ד לאחד שהיה עובר וצוהב כנגד אביו בשוק אומ׳ לו השומעים שוטה שבעולם כנגד אביך אתה צוהב כנגד אביך את אומ׳ ושומע כמה יגע בך וכמה עמל בך אלו לא היית מכבדו לשעבר צריך היית לכבדו עכשו שלא יכתוב את נכסיו לאחר כך אמ׳ משה לישראל אם אין אתם זהירין כמה נסים וגבורות עשה לכם המקום במצרים היו זהירין כמה נסים וגבורות הוא עתיד לעשות לכם בהיכנסכם לארץ:
עם נבל ולא חכם:
עם נבל לשעבר ולא חכם לעתיד לבוא וה״א (ישעיהו א׳:ג׳) ישראל לא ידע עמי לא הת׳:
ישראל לא ידע לשעבר עמי לא הת׳ לעתיד לבוא ומי גרם להם להיות מנובלים ומטופשים אלא שלא החכימו בתורה וה״א (איוב ד׳:כ״א) הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה:
הלא הוא אב׳ קנ׳ אמ׳ משה לישראל חביבין אתם לו קנין אתם לו אין אתם ירושה לו מושלו משל לה״ד לבן מלכים שהוריש לו אביו עשר שדות וקנה לו עוד אחת לסגלתו והיתה חביבה עליו יתר מכל מה שהוריש לו אביו וכן מי שהוריש לו אביו כך אמ׳ משה לישראל חביבין אתם לו קנין אתם לו אין אתם ירושה לו:
הוא עשך ויכ׳ ר׳ מאיר אומ׳ כרכא דכולא ביה כהניו מתוכו לוייו מתוכו מלכיו מתוכו נביאיו מתוכו חכמים מתוכו סופריו מתוכו ומשניו מתוכו שנ׳ (זכריה י׳:ד׳) ממנו פנה ממנו יתד ממנו קשת מלחמה ממנו יצא כל נוגש יחדו:
ד״א היה ר׳ שמעון בן יוחאי אומ׳ אם יהיה חלש מלמעלן וגבור מלמטן מי נוצח הוי אומר העליון אין צורך לומר גבור מלמעלן וחלש מלמטן גבור חי עולמים מלמעלן ובריות מלמטן שנ׳ (קה׳ ה׳:ז׳) כי גבוה מעל גבוה שומר וכן שלמה אומ׳ (שם ה׳:א׳) אל תבהל על פיך:
ד״א הוא עשך ויכ׳ הוא עשאך כנוניות כנוניות מבפנים שאם תעלה אחת מהם על גבי חברתה אי אפשר לך לחיות:
ר׳ שמעון בן אלעזר אומ׳ הוא עשך ויכ׳ הוא עשאך כוים כוים מבפנים שאם תסתם אחת מהם אי אפשר לך לחיות:
ר׳ דוסתאי בן יהודה אומ׳ הוא עשך ויכ׳ הוא הושיבך על בסיס שלך הלעיטך בבת עמים ונתן לך מה שנשבע לך והורישך מה שהבטיחך שנ׳ (דברים ו׳:י״א) ובתים מ׳ כל טוב:
הָא קֳדָם יְיָ אַתּוּן גָּמְלִין דָּא עַמָּא דְּקַבִּילוּ אוֹרָיְתָא1 וְלָא חֲכִימוּ2 הֲלָא הוּא אֲבוּךְ אַתְּ דִּילֵיהּ3 הוּא עָבְדָךְ וְאַתְקְנָךְ.
1. השוו ספרי: ״מי גרם להם לישראל שיהיו מנוולים ומטופשים? שלא היו בונים בדבר תורה.⁠״ וכתב בביאור עוז והדר: ונראה קצת שלא רצה לתרגם מילת נבל כמשמעותה מפני כבוד ישראל, אמנם ׳בגוי נבל׳ (להלן, כא) ׳בעמא טפשא׳. ונראה דברי ביאורי אונקלוס שעפטעל, שלא רצה לתרגם ״טפשא דלא חכימו״, כפל ענין חסרת משמעות.
2. לא החכימו מקבלת התורה.
Behold, render you this before the Lord, you people who have received the law, but have not become wise? Is He not your Father, and you are His who made you and bought you?
הלא מן קדם י״י אתון תבעוןא דא אומה טפשה ולא חכימייה הלא הוא אבוך די קנה יתכון ודי ברה יתכון ושכלל יתכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תבעון״) גם נוסח חילופי: ״גמלין״.
האפשר דלשום מימרא די״י אתון גמלין דא עמא דהוון טפשין וקבילו אורייתא ולא חכימו הלא הוא אבוכון דיקנא יתכון הוא ברא יתכון ושכליל יתכון.
Can you indeed so requite the Name of the Word of the Lord, foolish people, and receive the law, yet not be made wise? Is He not your Father who boughta you, who created you and established you?
a. Or, "who possessed.⁠"
הא מן קדם יי תגמלו הדא אומא טפשא ולא חכימיא הלא הוא אבוכון דבשמיא דקנא יתכון הוא ברא יתכון ושכליל יתכון.
Do you return this before the Lord, people foolish and unwise? Is He not your Father who is in heaven, who bought you? He created and founded you.
הֲלַי״י תִּגְמְלוּ זֹאת – הַהֵ״א רְחוֹקָה מִן הַשֵּׁם, לָמָּה. שֶׁהוּא סִיּוּם חֲתִימָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. קַח רָאשֵׁי תֵּבוֹת שֶׁל פְּסוּקִים עַד ה׳ מֵהֲלַה׳, כְּגוֹן ה׳ מֵהַאֲזִינוּ וְי׳ מִיַּעֲרֹף, כ׳ מִכִּי שֵׁם י״י אֶקְרָא (דברים ל״ב:ג׳), ה׳ מֵהַצּוּר, שִׁי״ן מִשִּׁחֵת לוֹ, ה׳ מֵהֲלַה׳, וְתִמְצָא שֶׁהַכֹּל עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא כְּמִנְיַן מֹשֶׁה, וְזוֹ הִיא חֲתִימָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה כְּאָדָם שֶׁמְּסַיֵּם סִפְרוֹ וְחוֹתֵם אֶת שְׁמוֹ בְּסִיּוּם סִפְרוֹ, וּלְכָךְ הַה׳ רְחוֹקָה מֵהַשֵּׁם.
[ו] הֲלֹא הוּא אָבִיךְ קָנֶךָ, הוּא – שֶׁקָּנָה אוֹתְךָ. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כְּשֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַלְבֵּל דּוֹר הַפְלָגָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָכִים שָׂרֵי כָּל הָאֻמּוֹת, בּוֹאוּ וְנָטִיל גּוֹרָלוֹת, לְמִי יַעֲלוּ הָאֻמּוֹת, אֻמָּה לְכָל אֶחָד מִמֶּנּוּ, וְאֵיזֶה יַעֲלֶה לְחֶלְקוֹ. הֵטִילוּ גּוֹרָלוֹת, וְנָפַל יִשְׂרָאֵל לְחֶלְקוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדִכְתִּיב, בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם (דברים ל״ב:ח׳) וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כִּי חֵלֶק י״י עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ (דברים ל״ב:ט׳). לְכָךְ קְרָאָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל חֵלֶף שְׁאָר אֻמּוֹת. וְהוּא שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים, יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד. וְזֶהוּ, הֲלֹא הוּא אָבִיךְ קָנֶךָ.
[Siman 6] Is He not your Father, your Maker (kanecha): He is the one who acquired (kana) you. [It is] as we have found in Pirkei DeRabbi Eliezer: When the Holy One, blessed be He, came to mix up the generation of the dispersion (of the Tower of Babel), the Holy One, blessed be He, said to the angels, the ministers of all the nations, "Come and we will choose lots, to whom the nations will come up" - a nation for each one of them, and which will come up to [be] His lot. [So] they picked lots, and Israel fell to the portion of the Holy One, blessed be He. As it is written, "When the Highest One gave inheritance to the peoples.⁠" And so [too,] does it state, "For the portion of the Lord is His people, Yaakov the lot of his inheritance.⁠" Hence the Holy One, blessed be He, called Israel, 'the exchange of other nations.' And that is what the Sages said (Avot 6:10), "Israel is one acquisition.⁠" And that is [the meaning of] "Is He not your Father, your Maker.⁠"
הַלְה׳ תִּגְמְלוּ זֹאת – מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹמֵד וְצוֹהֵב כְּנֶגֶד בַּלְיוֹסְטִיס בַּשּׁוּק, אָמְרוּ לוֹ הַשּׁוֹמְעִים שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם כְּנֶגֶד בַּלְיוֹסְטִיס אַתָּה עוֹמֵד וְצוֹהֵב מָה אִם רָצָה לְהַכּוֹתְךָ וּלְקָרֵעַ אֶת כְּסוּתְךָ וּלְחָבְשֶׁךָ בְּבֵית הָאֲסוּרִין אַתָּה יָכוֹל לוֹ, אִם הָיָה קְרָטוֹן שֶׁגָּדוֹל הֵימֶנּוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אִם הָיָה (הפתכר) [אִפַּרְכוֹס] שֶׁגָּדוֹל מִשְּׁנֵיהֶם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
דָּבָר אַחֵר: ״הַלְה׳ תִּגְמְלוּ״ – מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹמֵד וְצוֹהֵב כְּנֶגֶד אָבִיו, אָמְרוּ לוֹ הַשּׁוֹמְעִים שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם כְּנֶגֶד מִי אַתָּה עוֹמֵד וְצוֹהֵב כְּנֶגֶד אָבִיךָ (שְׁמַע) כַּמָּה עָמָל עָמַל בְּךָ וְכַמָּה יְגִיעָה יָגַע בְּךָ אִם לֹא כִּבַּדְתּוֹ לְשֶׁעָבַר צָרִיךָ (אֲנִי) אַתָּה לְכַבְּדוֹ עַכְשָׁו שֶׁלֹּא יְהֵא כּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים, כָּךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל אִם אִי אַתֶּם זוֹכְרִים נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁעָשָׂה לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, הִזָּכְרוּ כַּמָּה טוֹבוֹת שֶׁעָתִיד לִתֵּן לָכֶם לָעוֹלָם הַבָּא.
עַם נָבָל וְלֹא חָכָם – נָבָל לְשֶׁעָבַר וְלֹא חָכָם לֶעָתִיד לָבוֹא. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (ישעיהו א׳:ג׳) ״יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן״ ״יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע״ לְשֶׁעָבַר ״וְעַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן״ לֶעָתִיד לָבוֹא, מִי גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ מְנֻוָּלִין וּמְטֻפָּשִׁים שֶׁלֹּא הָיוּ מִתְבּוֹנְנִין בְּדִבְרֵי תוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״הֲלֹא נִסַע יִתְרָם בָּם יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה״. הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אוֹמֵר (מִשְׁמוֹ) שֶׁאִם הָיָה חָלָשׁ מִלְמַעְלָן וְגִבּוֹר מִלְּמַטָּן מִי נוֹצֵחַ שֶׁמָּא אַתָּה יָכוֹל לוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁגִּבּוֹר מִלְמַעְלָן וְחַלָּשׁ מִלְּמַטָּן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קהלת ה׳:א׳) ״אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר״ וְגוֹ׳, [דָּבָר אַחֵר] הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל חֲבִיבִים אַתֶּם לִי, קִנְיָן אַתֶּם לִי, וְאִי אַתֶּם יְרֻשָּׁה לִי, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהוֹרִישׁוֹ (אָחִיו) [אָבִיו] עֶשֶׂר שָׂדוֹת וְעָמַד וְקָנָה שָׂדֶה אַחַת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹתָהּ הָיָה אוֹהֵב מִכָּל שָׂדוֹת שֶׁהוֹרִישׁוֹ אָבִיו, וְכֵן מִי שֶׁהוֹרִישׁוֹ אָבִיו עֶשֶׂר פַּלְטִירָאוֹת וְעָמַד וְקָנָה פַּלְטוֹרָא אַחַת מִשֶׁלּוֹ וְאוֹתָהּ הָיָה אוֹהֵב יוֹתֵר מִכָּל פַּלְטוֹרוֹת שֶׁהִנְחִילוֹ אָבִיו, כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל חֲבִיבִים אַתֶּם לִי קִנְיָן אַתֶּם לִי, וְאִי אַתֶּם יְרֻשָּׁה לִי, קָּנֶךָ, זֶה אֶחָד מִשְׁלֹשָּׁה שֶׁנִּקְרְאוּ קִנְיָן לַמָּקוֹם וְאֵלּוּ הֵן תּוֹרָה נִקְרֵאת קִנְיָן לַמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח׳:כ״ב) ״ה׳ קָּנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ״, יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ קִנְיָן לַמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ״, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִקְרָא קִנְיָן לַמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ע״ח:נ״ד) ״הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ״.
הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנֲנֶךָ – הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כְּרָכָּא דְּכֻלָּא בֵּיהּ, כֹּהֲנָיו מִתּוֹכוֹ, נְבִיאָיו מִתּוֹכוֹ, סוֹפְרָיו מִתּוֹכוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״מִמֶּנּוּ פִּנָּה״ ״מִמֶּנּוּ יָתֵד״, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עֲשָׂאֲךָ כַּוִין כַוִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר הוֹשִׁיבְךָ עַל בְּסִיסְךָ, הִלְעִיטְךָ בִּזַּת שִׁבְעָה עֲמָמִין, וְנָתַן לְךָ מַה שֶּׁנִּשְׁבַּע לְךָ וְהוֹרִישְׁךָ מַה שֶּׁהִבְטִיחֲךָ. רַבִּי דּוֹסְתַּאי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר עֲשָׂאֲךָ בְּסִיסִים בְּסִיסִים מִבִּפְנִים שֶׁאִם תַּעֲלֶה אַחַת מֵהֶן עַל חֲבֶרְתָּהּ אִי אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד.
הַהוּא (דְּרוֹמָה) [אַרְמָאָה] דְּחָזֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דִּנְפַל מֵאִגְּרָא לְאַרְעָא פָּקַע כְּרֵיסֵיהּ וְנָפַל מַעַיָינֵיהּ אַתְיֵהּ לִבְרֵיהּ וּשְׁחָטֵיהּ קַמֵיהּ בַּאֲחִיזַת עֵינַיִם אִיתְנְגִיד וְאִיתְנַח עוֹל מַעַיָינֵיהּ וְחַיְיטֵיה לִכְּרֵסֵיה.
הֲלוֹא⁠־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ
להיות מעשרה ראשונים שלא תתעכב שלמות האברים
אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁנִּמְצָא מֵעֲשָׂרָה הָרִאשׁוֹנִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מִשּׁוּם שֶׁבּוֹ נִשְׁלָם מַה שֶּׁנִּשְׁלָם, וְהֵם מִתְקַדְּשִׁים בַּהַתְחָלָה בַּשְּׁכִינָה, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר. וַהֲרֵי צָרִיךְ שֶׁיִּמָּצְאוּ עֲשָׂרָה בִּזְמַן אֶחָד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְלֹא יָבֹאוּ קְבוּצוֹת קְבוּצוֹת, שֶׁלֹּא תִתְעַכֵּב שְׁלֵמוּת הָאֵיבָרִים, שֶׁהֲרֵי הָאָדָם בִּזְמַן אֶחָד עֲשָׂאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהִתְקִינוֹ כְאֶחָד כָּל הָאֵיבָרִים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים לב) הוּא עָשְׂךְ וַיְכֹנֲנֶךְ.
(זהר במדבר דף קכו.)
אללה תכאפון בהד׳ה אלאפעאל יא שעב ג׳אהל גיר חכים אליס הו מנשיך קאניך הו צנעך פאתקנך
האם בפעולות אלו אתם גומלים לאל, עם טיפש וחסר חוכמה? האם הוא לא המייסד אותך, הקונה אותך? הוא עשה אותך והתקין אותך.
והתחיל בתיאור מה שסיפק לישראל ברוב טוב, זהו שאמר ״הלה׳ תגמלו זאת״.
הלי״י תגמלו זאת – ה״יא לשון תימה: וכי לפניו אתם מעציבין, שיש בידו ליפרע מכם, ושהיטיב לכם בכל טובות?⁠ב
עם נבל – ששכחו את העשוי להם.
ולא חכם – להבין הנולדות, שיש בידו להטיב ולהרע.
הלוא הוא אביך קנך – שקנאך, שקינך בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתיקנך בכל מיני תקנה.
הוא עשך – אומה באומות.
ויכוננך – אחרי כןג בכל מיני בסיס וכַן:⁠ד מכם כהניכם, מכם נביאיכם, מכם מלכיכם,⁠ה כרך שהכל בו.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, מוסקבה 1628 חסרה מלת: ה״י.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״הטובות״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, מוסקבה 1628. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״אחרי כן״.
ד. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״וכן״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לונדון 26917: ״מכם שריכם, מכם נביאכם, מכם מלככם״. בכ״י ליידן 1: ״מכם כהנים, מכם נביאים, מכם מלכים״. בכ״י מינכן 5: ״ממך נביאיך, ממך כהניך ולוייך״. בכ״י המבורג 13: ״מכם כהנים, מכם מלכים״.
הלי"י תגמלו זאת DO YOU THUS REQUITE HASHEM? – This Is an expression of astonishment: Do you mean to grieve Him Who has the power to punish you, and Who has bestowed all these favors upon you?
עם נבל A FOOLISH PEOPLE – i.e., a people that has forgotten all that has been done to them,
ולא חכם AND NOT WISE – to consider what will result from their actions, viz., that it is in His power to do them good or evil according to their actions (cf. Sifre).
הלא הוא אביך קנך IS NOT HE YOUR FATHER קנך? – The last word may mean: Who has acquired (קנה) you, or, Who has placed you (more lit., made you nest, קנן) in a nest of rocks and in strong ground, or. Who has fitted you out (תקן) with everything that will benefit you.
הוא עשך HE HAS MADE YOU – a nation among the nations of the world,
ויכננך AND HAS ESTABLISHED YOU – afterwards on every kind of firm base and foundation (כן) (i.e. made you self-contained): out of your midst come your priests, out of your midst your Levites, and out of your midst your kings – a city in which is everything (Sifre Devarim 309:7; Chulin 56b).
פס׳: הלה׳ תגמלו זאת – אי עניים למי אתם גומלים זאת למי שאמר והיה העולם למי שעשה עמכם נסים.
1עם נבל – ולא הבין כמה גבורות כמה נוראות נעשו לו.
ולא חכם – על העתידות ליעשות להם בהכנסם לארץ. וכן הוא אומר (ישעיהו א׳:ג׳) ישראל לא ידע. על העוברות. 2עמי לא התבונן. על העתידות, ד״א מפני מה עם נבל ולא חכם בתורה 3כדכתיב (איוב ד׳:כ״א) ימותו ולא בחכמה.
הלא הוא אביך קנך – הוא אביך הוא קנך לו לעם שנאמר (תהלים קל״ה:ד׳) כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו.
הוא עשך ויכוננך4רבי מאיר אומר כרכא דכולא ביה. מלכיה ממנה. כהניה ממנה. לוייה ממנה. סופריה ממנה. שנאמר (זכריה י׳:ד׳) ממנו פנה ממנו יתד.
הוא עשך ויכוננך – הוא שומרך כענין שנאמר (קהלת ה׳:ז׳) כי גבוה מעל גבוה שומר. רבי יהודה אומר הוא עשך כוין כוין שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם אי אפשר לך להתקיים אפילו שעה אחת. רבי שמעון בן בתירה היה דורש הוא עשך ויכוננך הושיבך על בסיסיך הלעיטך ביזת מצרים וביזת הים וביזת שבעה עממים. 5ונתן לך מה שנשבע לך:
1. עם נבל ולא הבין. דורש נבל על שעבר וכן פרש״י:
2. עמי לא התבונן על העתידות. פי שורש נבון הוא המבין דבר מתוך דבר היינו מה שעתיד להיות:
3. כדכתיב ימותו וכו׳. רישא דקרא הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה ומפרש כפי פי׳ הרלב״ג שכבר נסע ממקום יתרונם אשר בם על שאר בעלי חיים והוא השכל והלך לו וכו׳ ע״כ ימותו ולא בחכמה. וכן הכא מחמת שהם עם נבל ע״כ ולא חכם כי חכמת מה להם:
4. רמ״א כרכא דכולא ביה. (חולין נ״ו:) דורש ויכוננך כמו ואת כנו היינו שברא להם בסיס לישב עליו (רש״י):
5. ונתן לך מה שנשבע לך. והורישך מה שהבטיחך כ״ה בספרי. והיינו שהושיבך על כנ״ך בארץ ישראל:
תגמלו זאת – בתמיה, לעבוד אלהים אחרים.
קנך – קנה אותך, שפדאך מבית עבדים.
תגמלו זאת [DO YOU] THUS REQUITE [THE LORD]: by worshipping idols?⁠1 [This phrase should be understood] as a [rhetorical] question.⁠2
קנך: [means] WHO ACQUIRED YOU,⁠3 when He rescued you from the house of bondage.⁠4
1. The reference to idolatry is first found in the introduction to this poem in 31:20-21 above, “When I bring them to the land ... and they turn to other gods and serve them ... and many evils and troubles befall them, then this poem shall confront them as a witness.” It will also appear later in the poem. See e.g. vss. 15-17.
Rashi interprets the force of the rhetorical question as including the thought: “Is it towards God, who is so strong and so easily able to punish them, that they are being so ungrateful?” It seems from Rashbam’s comments on previous verses of this chapter that Rashbam would disagree and would see the force of the question as being: “Is it towards God, who has done so much for them, that they are being so ungrateful?”
2. So also Rashi and most Jewish exegetes.
Rashbam and others have to make this point explicitly since, as Tigay phrases it, “the interrogative particle ha (‘Is it?’) is written in larger script and, anomalously, as a separate word.” Cf. Onq., who apparently sees ha here as an exclamation meaning “Behold.” See Drazin, p. 272, note 18.
3. Rashbam is opposing Rashi’s comment here, which suggests that the word קנך here hints at three different meanings: acquiring, settling into a nest and fixing (i.e., that it alludes to the roots ק-נ-ה, ק-נ-נ and ת-ק-נ). Rashbam says more simply that the root is ק-נ-ה, and that God acquired the Israelites as His own by rescuing them from Egypt. A similar thought is found in Leviticus 25:55: “For it is to Me that the Israelites are servants: they are My servants, whom I freed from the land of Egypt.”
Rashbam’s careful reformulation here – that קנך means קנה אותך – might also be meant to prevent the misunderstanding of קנך as meaning “your reed” (הקנה שלך), which is a grammatically possible explanation.
4. Rashbam is playing with the language of Deuteronomy 7:8.
כבר פירשתי טעם ה״א הלי״י בספר המאזנים (מאזנים, עמ׳ כ״ד).⁠1
נבל – במעשיו.
ולא חכם – בלב. והנה כלו חסר במחשבה ובמעשה.
אביך – בעבור שאמרו שאינם בניו (דברים ל״ב:ה׳).
קנך – כטעם: י״י קנני (משלי ח׳:כ״ב).
עשך – תקנך.
ויכננך – לקבל התיקון.
1. הנה דברי ראב״ע שם: ״האחדים: אמר רב שמואל הנגיד ז״ל, כי נתברר אצלו שה״א: הלי״י תגמלו זאת (דברים ל״ב:ו׳) לבדו, והיא מלה זרה. והנה זה הה״א יגלה לנו סוד גדול והוא שהה״א לא יתכן היותו בשוא ופתח, כי אין יכולת באדם לקרוא שוא נע אם לא היה אות אחריו, על כן יהיה הה״א בפתח, בדרך הההי״ן התמהין. וידוע כי תחת הלמ״ד יהיה שוא נע במשפט כל למ״ד נוסף, כמו: ליעקב. ואל תשים לבך לקריאה שאנחנו קוראים, כי הוצרכנו להניח הלמ״ד שהוא נע, בעבור היות שוא נע תחת אל״ף אדון כשיהיה נצמד, על כן יהיה הה״א פתוח. ויורה עליו: סולו לרוכב בערבות (תהלים ס״ח:ה׳). ואילו היה הלמ״ד מתנועע בחרק כמשפט למ״ד: ליהודה (בראשית ל״ח:כ״ד), לא נפתח היו״ד אחר הבי״ת. ומהשם שהוא מענין אחר יתברר זה הסוד והמשכיל יבין״.
FOOLISH. In their deeds.
AND UNWISE. In heart. Look, the entire people are totally deficient in thought and deed.
THY FATHER. Scripture states this because it earlier stated that they are not His children.
THAT HATH GOTTEN THEE. Kanekha (gotten thee) is similar to kanani (made me)⁠1 in The Lord made me (Prov. 8:22).
HE…MADE THEE. Fully developed you.⁠2
AND ESTABLISHED THEE.⁠3 For full development.⁠4
1. Or gotten me.
2. Hebrew, tikken. According to Ibn Ezra the word may have the meaning of fixing in final form. See Ibn Ezra on Gen. 2:4 (Vol. 1, p. 51). According to Ibn Ezra this probably means that God saw to it that you reached maturity.
3. Hebrew, va-yekhoneka. Ibn Ezra renders this, and prepared you.
4. God nurtured Israel so that they would reach the stage of maturity. Ibn Ezra renders our verse: Is not He your father that acquired you. He saw to it that you developed and prepared you for development.
הלי״י תגמלו זאת – הזה גמול שתגמלו להקב״ה על כל הטובות שעשה, וכי ראוי גמול רע למי שעשה טובה? אפילו לא היה בידו ליפרע מכם, לא היה לכם להכעיסו, מפני הטובות שגמל לכם. כמוה: כגמול ידיו עשית⁠{ם} (שופטים ט׳:ט״ז). כל שכן לו, שיש לכם להשים לב שבידו ליפרע מכם.
עם נבל – כמו: נבול תבול (שמות י״ח:י״ח), לשון יגיעה, דמתרגמינן: מילאה תילאי, והוא שם דבר, עם שיגעו בו להחזירוא למוטב, והוכיחו אותו כמה פעמים.
ולא חכם – פעל – ולא החכים. ומה שהוא כולו קמץ, מפני האתנחתא. ועל עניין זה תירגם אונקלוס: ולא חכימו.
ויש לפרש: ולא חכם – עדיין אינו חכם.
אי נמי: נבל ממש.
הלוא הוא – כבר פירשתי (ר״י בכור שור במדבר י״ב:י״ד) כדין כל הלא שבתורה, שינון1, וה״ה תמוה״ה.⁠2
קנך – פירש״י: לשון קניין, ולשון קן, כמו: ושים בסלע קנך (במדבר כ״ד:כ״א), לשון תיקון, כמו: קן קולמוסא וקן מגילתא דגיטין (בבלי גיטין ו׳.).
הוא עשך ויכונניך – לשון תיקן ו״כן״.
ורבותינו פירשו (בבלי חולין נ״ו:): שברא הקב״ה באדם כונניות במעיו.
1. בלעז: c'est non. וכן בר״י בכור שור במדבר י״ב:י״ד.
2. כלומר: ה׳ התמיהה.
א. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: להחזירן.
הלי"י תגמלו זאת – DO YOU THUS REPAY HASHEM? – Is this the repayment that you pay to the Blessed Holy One for all the good that He did; is a repayment of evil fitting for someone who does good? Even if He did not have the ability to exact retribution from you, you should not have angered Him because of the good that He bestowed to you. Like it: “you have done [to him] according to the deserving of his hands” (Shofetim 9:16). Even more so with regards to Him, that you should pay attention that He has the ability to exact retribution from you.
עם נבל – EXHAUSTING PEOPLE – Like: “You will surely wither away” (Shemot 18:18), a term of exhaustion, as [Onkelos] translates: “You are going to wear yourselves out”. And it is a noun: a people for whom they toiled to correct and whom they rebuked a number of times.
ולא חכם – AND UNWISE – a verb – and did not get wise. And [the reason] that all of it [is punctuated with a] kamatz is because of the etnachta [i.e. because it is a pausal from]. And along these lines Onkelos translates: “but [you] have not become wise.”
And it is possible to interpret: ולא חכם – AND UNWISE – He is still not wise.
Or alternatively: literally FOOLISH (נבל).
הלוא הוא – IS HE NOT – I already explained [this] (R״Y Bekhor Shor Bemidbar 12:14) [It is] like all occurrences of “Is it not” in the Torah, “c'est non” [in Old French], and the "ה" [introduces a] question.
קנך – WHO HAS BOUGHT YOU – Rashi explains: a term of acquiring, and a term [meaning] nest, like: “Your nest is set in the rock” (Bemidbar 24:21), a term of preparation, like: the preparation of the quill and the preparation of the scroll (Bavli Gittin 6a:1).
הוא עשך ויכונניך – HE MADE YOU AND ESTABLISHED YOU – A term of preparation and establishing (כן).
And our Rabbis explained (Bavli Chulin 56b:13): that the Blessed Holy One created established locations [for organs] in his innards.
הלי״י תגמלו זאת – בתמיהה לעבוד יראה אחרת.⁠1
ולא חכם – לא החכים כתרגומו ולא חכימו ומה שכולו קמץ היינו בשביל האתנחתא.⁠2
קנך – לשון תקון ובריאה כמו הר זה קנתה ימינו (תהלים ע״ח:נ״ד).
1. שאוב מרשב״ם.
2. שאוב מר״י בכור שור.
?הלה' תגמלו זאת, "is this how you requite the Lord?⁠" Do you repay His favours to you by worshipping other deities?
ולא חכם, "you surely are most unwise!⁠" You have not acquired any wisdom. The word is a verb, i.e. החכים, "he became wise.⁠" The reason why we have two vowels kametz here is on account of the phrase here terminating with the dividing cantillation sign etnachta.
קנך, from תקון, healthy, in good condition. Compare Psalms 78,54: הר זה קנתה ימינו, "His right hand had acquired this mountain.⁠"
עם נבל ולא חכםנבל – ששכחו הטוב שעשה להם, ולא חכם – להבין את הנולד, שיש בידו להיטיב ולהרע. לשון רבינו שלמה.
ואנקלוס תירגם: עמא דקבילו אוריתא. עשאו מן: נבול תבול (שמות י״ח:י״ח) שפירש בו: מילאה תילאה. יאמר, עם שנלאו בעשיית התורה ולא יתחכמו שהיא לטוב להם כל הימים. וכן אמר: בגוי נבל (דברים ל״ב:כ״א) – בעמא טפשא, שנלאו להיות חכמים או בעלי דת.
ור׳ אברהם אמר: נבל – במעשה, ולא חכם – בלב.
ולפי דעתי: העושה טובה חנםא יקרא נדיב, ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל, והוא שאמר: לא יקרא עוד לנבל נדיב (ישעיהו ל״ב:ה׳) – כי הוא הפכו. ולכך אמרו על נבל הכרמלי: כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו (שמואל א כ״ה:כ״ה) – כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמרב את כל אשר לו, והוא לא רצה לשלם לו גמול ויעט במלאכיו ויבזהו. וזה טעם הכתוב בחביריו של איוב: לבלתי עשות עמכם נבלה (איוב מ״ב:ח׳) – כי היו הם מלמדים זכות על מעשה השם הנכבד שהםג במשפט ואם יריע להם תראה נבלה.
ויתכן שיקרא כן בעבור שהוא נופל מבני אדם, כאשר יאמר: נובלת עליה (ישעיהו א׳:ל׳) – כמו: נופלת. ויקראו המתה נבלה, שנפלה לארץ מתה, כמו שאמר: לראות את מפלת האריה (שופטים י״ד:ח׳). אם כן, יאמר הכתוב הזאת: הגמולה תגמלו את השם על הטובות שעשה עמכם, עם נבל – שהוא משלם רעה תחת טובה, ולא חכם – לדעת כי לנפשם גמלו הרעה הזאת לא לאל, כענין שנאמר: אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח (איוב ל״ה:ו׳-ז׳). הלא האל הוא אביך – כי הולידך וגדלך, והוא קנך – ששמך קנין, כי הוציאך מאין והיית יש, וכל יש – קנין לו,⁠ד כענין שנאמר:⁠ה י״י קנני ראשית דרכו (משלי ח׳:כ״ב), וכן: קונה שמים וארץ (בראשית י״ד:י״ט) כאשר פרשתיו.⁠ו והוא צור עשך ויכוננך – כלשון ויכוננו ברחם אחד (איוב ל״א:ט״ו).
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״חנם״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ושימר״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״הנכבד והנורא שהוא״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 הועבר קולמוס על מלת: ״לו״.
ה. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״שנאמר״.
ו. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״פרשתים״.
AM NAVAL' (A FOOLISH PEOPLE), AND NOT WISE. "A foolish people — that has forgotten [all] the good that He has done for them. And not wise to understand the result [of their actions], that it is in His power to do them good or evil.⁠" This is Rashi's language. Now, Onkelos rendered [am naval]: "a people that has received the Torah, [and who are not wise],⁠" deriving it from [the expression] navol tibol1 which he translated milah thilei ("thou wilt surely become weary"). Thus the verse here states: "it is a people weary of the observance of the Torah and they are not wise [enough to realize] that it is for their eternal good.⁠" Similarly Onkelos rendered b'goi naval2 — "with a foolish people,⁠" apathetic in becoming wise or people of faith. And Rabbi Abraham ibn Ezra interpreted: "Naval (foolish) in deeds, and not wise in heart.⁠"
In my opinion he who performs an unrequired act [of goodness or kindness] is called nadiv (generous), while he who repays his benefactor with evil is called naval (a vile person). And so it is stated, 'L'naval' (the vile person) will no longer be called 'nadiv' (generous),⁠3 for one is the opposite of the other. Therefore it was said of Nabal the Carmelite, for as his name is, so is he: Nabal is his name, and 'n'valah' (vileness) is with him.⁠4 For David did him a great favor — he guarded all his belongings — and he [Nabal] did not want to pay him any recompense; instead, he shouted at his [David's] messengers5 and disgraced them. And this is the sense of the verse concerning [G-d's words to] the friends of Job: [And my servant Job shall pray for you; for him alone will I receive favorably,] so as not to do unto you 'n'valah' (an unseemly act) [because you have not spoken of Me properly, as My servant Job hath;]⁠6 since they had defended the deed of the glorious and fearful Name,⁠7 saying it was done justly, and if He were to punish them now, it would appear as n'valah (an unseemly act).⁠8
It is possible that the term naval is used [for a vile person] because he is an inferior type of a human being, just as the expression as an oak whose leaf 'noveleth'9 which means "falls" [because it withered. Thus, the word noveleth (withers), spelled with a beth, is related to nofeleth (falls) spelled with a fei. Similarly, a person who is nofel, "falls" short of acceptable standards of conduct, is referred to as naval.] A dead animal is called n'veilah because "it falls" upon the earth and dies, just as it is said, to see the 'mapeleth' (carcass) of the lion.⁠10 If so, Scripture states here: "Do you thus requite G-d for all the good He has done for you? It is an am naval that repays evil for good, and unwise not to know that they have wrought this evil unto themselves,⁠"11 and not to G-d. It is similar to what is stated, If thou hast sinned, what doest thou against Him? And if thy transgressions be multiplied, what doest thou unto Him? If thou be righteous, what givest thou Him? or what receiveth He of thy hand?12 For G-d is thy Father,⁠13 Who brought you forth and raised you; and He is 'konecha,'14 Who made you a kinyan (a possession), for He brought you forth from nothingness and you became a being, and every tangible reality can be acquired as a possession. [Therefore, the word koneh is used interchangeably to mean "make" or "create" and "acquire" as shown in the following examples.] It is similar to what is said, The Eternal 'kanani' (made) me as the beginning of His way;15 likewise, 'Koneih' (Maker) of heaven and earth,⁠16 as I have explained.⁠17 And He created you, made thee, and established thee,⁠18 similar to the expression, and One fashioned us in the womb.⁠19
1. Exodus 18:18. These are Jethro's words to Moses that he will become weary in attending alone to all the people's problems.
2. Further, (21).
3. Isaiah 32:5. In other words, flattery will be extinct in Israel.
4. I Samuel 25:25.
5. Ibid., (14).
6. Job 42:8. The gist of Ramban's thought is as follows: Since Job's friends defended G-d's providence, it would appear, in the eyes of the unlearned, as an unseemly act if they were to be punished, although they were to be blamed for having spoken certain things which were not right nor true.
7. Above, 28:58.
8. Job 42:8. The gist of Ramban's thought is as follows: Since Job's friends defended G-d's providence, it would appear, in the eyes of the unlearned, as an unseemly act if they were to be punished, although they were to be blamed for having spoken certain things which were not right nor true.
9. Isaiah 1:30.
10. Judges 14:8.
11. Isaiah 3:9.
12. Job 35:6-7.
13. (6) before us.
14. (6) before us.
15. Proverbs 8:22.
16. Genesis 14:19.
17. Ibid., (Vol. I, pp. 190-191).
18. (6) before us.
19. Job 31:15.
הלה׳ תגמלו זאת – שתשחיתו לאביכם שבשמים, והוא עשה לכם כמה חסדים כמו שמספר והולך. עוד נראה לי לפרש בפסוק הצור, כי לפי שהיה יום מותו היה מצדיק עליו את הדין ויאמר כי כל דרכיו משפט, כל דרכי השי״ת ואפילו המיתה אין בהם נפתל ועקש, אל אמונה, כלומר אחר שהמיתה בעוה״ז משפט אמונה הוא, כלומר נאמן הוא לשלם לו שכר בעולם הנשמות על צדקותיו אשר עשה כענין שכתוב (שמואל א כ״ו:כ״ג) וה׳ ישיב לאיש את צדקתו ואת אמונתו, וכתיב (תהלים פ״ט) ועד בשחק נאמן סלה. ואין עול, כלומר נאמן ג״כ ליפרע להענישו על חטאו, זהו שאמר ואין עול כלומר אלו יענישנו בעולם הנשמות אין עול במשפטו. צדיק וישר הוא, צדיק בעולם התחיה וישר לעוה״ב שלאחר התחיה, ורמז לנו בכאן ארבע עולמות, העוה״ז ועולם הנשמות ועולם התחיה ועוה״ב שאחריו, וכבר ידעת כי הם רמוזים בפסוק אחד, הוא שכתוב (משלי ו׳:כ״ב) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך, בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך לעולם הנשמות, והקיצות לתחית המתים, היא תשיחך לעוה״ב, כן דרשוהו רז״ל. גם כאן בפסוק הצור נרמז ארבעה עולמות הללו אשר נפש הצדיק מעותדת להם, ולפי פירוש זה מה נעים ונאה המנהג בכתוב הזה שהוא קבוע לצדוק הדין לאמרו על המת, כי כן אמרו אדון כל הנביאים על יום מותו והצדיק עליו את הדין. ועוד אפשר לומר כי הצדיק עליו את הדין בלשון הצור לפי שחטא בו והמרהו, כענין שכתוב (שמות י״ז:ו׳) הנני עומד לפניך שם על הצור, ואין דרכו של משה להזכיר בכל התורה כולה שמות התוקף והאדנות אלא שם הרחמים לבדו זולת בשני מקומות בתורה שהזכיר בהם יה, (שם ט״ו) עזי וזמרת יה, (שם י״ז) כי יד על כס יה, אבל הזכיר עתה לשון הצור כי רצה לקלסו במה שחטא, וכענין שדרשו רז״ל אמר משה באז חטאתי (שם ה) ומאז באתי אל פרעה, באז אני מקלסו שנאמר (שם ט״ו) אז ישיר משה.
ואם תשכיל עוד בפסוק זה תמצא בו רמז לשבע ספירות חכמה, תמים פעלו זה מדת החסד, כי כל דרכיו משפט זה מדת הגבורה, אל אמונה הוא האמת שהוא הקו האמצעי, ואין עול הוא הנצח שנאמר (שמואל א ט״ו:כ״ט) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, צדיק הוא יסוד עולם, וישר הוא המלכות, ואמר הוא כדי לחבר וליחד הכל כאחד בלי פרוד.
שחת לו לא בניו מומם – כתב הרמב״ן ז״ל, שחת לו לעצמו, כי המום יקרא השחתה כענין שכתוב (ויקרא כ״ב:כ״ה) כי משחתם בהם מום בם, וקראן לא בניו כשם שקראן בעת הרצון בניו, ואחר שהאב צדיק וישר והבנים בהפך שהם דור עקש ופתלתל לכך לא בניו, ונכון הוא. אמנם מפני שמלת לא בטעם טרחא ומלת בניו דבקה למומם, על כן יתכן לפרש שחת לו לא, כי מה שהשחית ישראל לעצמו, הוא בהמרותם דבר הש״י, כענין (ישעיהו מ״ב:כ״ד) ולא אבו בדרכיו הלוך, כי כל מה שהיה משה מנהיגם ומדריכם בדרך הישר היו אומרין לא נעשה, וזהו שחת לו לא, שחת ישראל במלת לא, ולפי שקראן בניו (דברים י״ד:א׳) בנים אתם לה׳ אלהיכם, הנה הסרוב וההשחתה הזו מום גדול להם שיהיו דור עקש ופתלתל.
הלה׳ תגמלו זאת עם נבל – שהלאו עצמן בקבלת התורה, וכן תרגום (שמות י״ח) נבול תבול מלאה תלאי. והוא דעת אונקלוס שאמר עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו. ואם כן אין הלשון גנאי אלא מעלה יתרה.
והרמב״ן ז״ל כתב במלת נבל שהוא האיש המתנכר בחסד שעשה לו חברו, ואמר כי העושה טובה חנם נקרא נדיב והמשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל, והוא שכתוב (ישעיהו ל״ב) לא יקרא עוד לנבל נדיב, כי הוא הפכו, ולכך אמר הכתוב בנבל הכרמלי (שמואל א כ״ה) כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו, כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמר כל אשר לו והוא לא רצה לשלם לו גמול ובזה אותו ואת שלוחיו, וזה טעם הכתוב בחבריו של איוב (איוב מ״ב) לבלתי עשות עמכם נבלה, כי הם היו מלמדים זכות על מעשה השי״ת שהם במשפט, ואם יריע להם תראה נבלה, עד כאן.
ואמר הלוא הוא אביך – כלומר ששמך קנין כי הוציאך מאין ליש, וכל יש קנין, וזהו (משלי ח׳:כ״ב) ה׳ קנני ראשית דרכו וכן (בראשית י״ד:י״ט) קונה שמים וארץ, כלומר שברא שמים וארץ והוציאן יש מאין. אבל בבראשית רבה דרשו מלת קונה כמשמעו שקנאן מאחר, והוא החומר הראשון, וכבר הזכרתי זה בסדר לך לך והבאתי שם המדרש הזה. ונקרא הקב״ה אבינו כלפי הנפש כי הוא הולידה ונפחה באפנו, כשם שנקרא המוליד אב כלפי הגוף שהוליד אותו, והוא יתעלה האב העקרי הקיים והנצחי, וכן אמר דוד ע״ה (תהלים כ״ז:י׳) כי אבי ואמי עזבוני וה׳ יאספני, וכן אמר ישעיה (ישעיהו ס״ג:ט״ז) כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה׳ אבינו גואלנו מעולם שמך.
ודע כי מלת הלה׳ הה״א נכתבת לבדה והיא בפת״ח, ותחת הלמ״ד שו״א נח. והיה ראוי שיהיה נע כלמ״ד ליעקב, אבל אי אפשר לאדם לקרוא שני שואי״ן זה אחר זה ועל כן הוצרכנו להניח שו״א הלמ״ד כדי שיהיה השו״א של היו״ד נע ולא יסתתר נקוד שם האדון. והנה המלה זרה אין כמוה בכל המקרא. וכן אי אפשר להיות הלמ״ד בחיר״ק כלמ״ד ליהודה, כי יסתתר גם כן נקוד היו״ד של השם כשם שמסתתר בשמו של יהודה ועל כן הוצרך שתנקד המלה כן.
ויש לך להשכיל עוד כי הה״א הזאת הנכתבת לבדה היא רבתי מכ״ב אותיות גדולות שיש במקרא.
וע״ד הקבלה יתכן לומר כי תרמוז לה״א ראשונה שבשם. ופקח עיני שכלך ותראה איך הזכיר משה רבינו ע״ה ה״א זעירי בתחלת התורה וה״א רבתי בסוף התורה, לרמוז בזה כי ה״א זעירי ברא בכח ה״א רבתי ששם תשובת הנשמות, ועל זה רמז משה כן ביום מותו, וידוע לכל משכיל כי בזמן שישראל זכאין הם מוסיפין כח ושפע בשכינה, וכשהם חייבין הכח ההוא נפסק, ואז השכינה מאנה הנחם על בניה כי אינו השפע ההוא, ולכך יאמר הלה׳ תגמלו זאת, התרצו להפריש המדה הנקראת זאת מן הה״א הראשונה שבשם שלא תקבל שפע ממנו, ומזה אמר לו חכמו ישכילו זאת, כלומר ימשיכו ממקור החכמה והשכל למדת זאת, וזהו יבינו לאחריתם, ימשיכו הבינה אל האחרית ולא יפרידוה, הלא הוא אביך קנך הלא הה״א הראשונה שהוא קן העולם אביך קנך בסוד מצות שלוח הקן, ולשון קן שהוא היסוד הראשון בהוית העופות, וה״א אחרונה עשך כלשון (תהלים ק׳:ג׳) הוא עשנו ולא אנחנו, ומלת ויכוננך הכין אותך לקבל התקון.
וע״ד המדרש ויכוננך, כרכא דכולא ביה, ממנו כהניו ממנו נביאיו ממנו חכמיו ממנו סופריו, וכן הוא אומר (זכריה י׳:ד׳) ממנו פנה ממנו יתד. שהרי פרעה לא מצא בכל חכמי מלכותו מי שיפתור לו חלומו אלא יוסף, וכן נבוכדנצר לא מצא בכל חכמי בבל אלא דניאל.
הלה' תגמלו זאת, "is it to Hashem that you plan to repay thus?⁠" This is a reference to their becoming corrupt against their father in heaven who had performed so many deeds of loving kindness for them.
Another way of explaining the verse commencing with the word הצור, is that seeing that this was the day on which Moses was going to die, it was up to him, as it is up to any mortal at that stage of his life, to acknowledge God's righteousness and justice in letting him die at that point. He therefore said that all of God's ways are perfect; even death did not represent something perverse or twisted, עקש ופתלתל. He is א-ל אמונה, "a God of faith, etc.⁠" Moses meant that all those who in this life do not appear to have been dealt with equitably, will find out after the death of their bodies that that there is an accounting, and that any reward which has not been paid in life on terrestrial earth will be paid then. We have many verses on this subject, to quote but one from Samuel I 26,23: "and the Lord will requite every man for his right conduct and loyalty" (David speaking to King Shaul). Other verses on this subject are found in (Psalms 89,38, et al). The words following, i.e. ואין עול, mean that God will not let the sinners get away with their iniquities, even if this was not noticeable while these people were alive on earth. They too will be dealt with after their bodies have died.
The words following this, i.e. צדיק וישר הוא, "He is righteous and straightforward,⁠" mean that He manifests righteousness in the world to come, the world after resurrection of the bodies, and He is straightforward in the עולם הבא, the world of disembodied souls awaiting the resurrection.
With these words Moses alluded to a total of four worlds [in terms of time rather than in terms of space. Ed.] They are: 1) this present terrestrial world of bodies and soul. 2) the world of disembodied souls. 3) the era when souls and bodies are reunited. 4) the period after that. You, the reader, are already aware that all of these four worlds are alluded to in a single verse in Proverbs 6,22: בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמר עליך, והקיצות היא תשיחך. "When you walk it will guide you; when you lie down it will protect you; when you are awake it will talk to you.⁠" The first three words refer to the present terrestrial world; the next three words refer to the world of the souls; the word "when you awake,⁠" refers to the period after the resurrection, whereas the final words היא תשיחך "she will talk to you,⁠" refer to the fourth world.
Our verse also contains references to these four different worlds which the soul of the righteous will experience. According to the above-mentioned interpretation it is extremely appropriate that we have the custom to recite this verse (הצור תמים) in the prayer known as צדוק הדין at funerals, or even when we visit the cemeteries. If the father of all prophets saw fit to recite this verse on the day of his own death, it is certainly in place for us to do so also.
Another reason why Moses may have chosen to refer to God as צור on that occasion may have been his own sin when he accused the Jewish people of almost stoning him to death, and when God commanded him (Exodus 17,6) "here I will stand before you by the rock in Chorev; you shall strike the צור and water will emerge, etc.⁠" It had not been Moses' practice, throughout the Torah, to make reference to this name of God which conveys an image of aggressiveness and overlordship; Moses had always preferred to invoke the names of God which reflect on His attribute of Mercy. There were only two exceptions to this; the first time in the שירה, when he described the attribute י-ה as עזי (Exodus 15,2) when he spoke of this manifestation of God against the Egyptians, and the second time when he spoke about the ongoing battle God wages against Amalek where Moses said כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק (Exodus 17,16).
When Moses now mentioned the attribute צור, he did so as he wanted to praise God with the same word as he had once sinned against Him. This would correspond to what the sages said in Shemot Rabbah 5,23 that the reason why Moses commenced the song of thanksgiving after the crossing of the Sea of Reeds with the word אז, was to atone for a previous occasion when he had used the word אז, criticizing God for having worsened the fate of the Jewish people from the time he, Moses, had been appointed as their leader (Exodus 5,23).
If you will analyse this verse still further you will find in it an allusion to the seven disciplines (emanations) of wisdom. The words תמים פעלו refer to the emanation חסד; the words כי כל דרכיו משפט refer to the emanation גבורה; the words א-ל אמונה refer to the emanation אמת, the "center" of the diagram of emanations. The words ואין עול refer to the emanation נצח; an emanation we know from Samuel I 15,29 וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם; the word צדיק refers to the emanation יסוד, seeing the צדיק has been described as the foundation of the universe (its raison d'etre.) The word וישר refers to the emanation מלכות. Moses added the word הוא in order to show that the previous attributes are all to be considered as part of a whole.
שחת לו לא בניו מומם, Nachmanides writes on this that the words are to be understood as "its corruption reflects upon itself, not upon God; because of their blemish they are no longer His children.⁠" The word מום, blemish, describes and defines this corruption. It is a similar construction to Leviticus 22,25 כי משחתם בהם מום בם, "for their corruption is in them, a blemish is in them.⁠" The reason the Torah here refers to the people of Israel as לא בניו, "not His sons,⁠" is precisely because in times when God feels favorably disposed towards them they are described as בניו, "His sons.⁠" Seeing that their "father" is צדיק וישר, how can the people of Israel be described a His sons, seeing they are perverse and twisted? Hence the only description which fits them is "לא בניו.⁠" This interpretation is correct.
However, seeing the word לא has the tone-sign tipcha, i.e. it belongs to the words preceding it, so that the words בניו מומם belong together but not to the preceding word לא, it is possible to offer the following interpretation. The words שחת לו לא belong together and mean that the reason the Israelites have become corrupted is because they themselves rebelled against the word of the Lord. We find something similar in Isaiah 42,24: ולא אבו בדרכיו הלוך, "and they did not want to walk in His ways.⁠" Whenever Moses wanted to guide them along a certain path, the straightforward path, the true path, they did not want to and responded by saying לא נעשה, "we are not going to do this.⁠" In other words, their corruption revealed itself in their constant use of the word לא, "no.⁠" Seeing that previously they had been called God's children, (Deut. 14,1) בנים אתם לה' אלוהיכם, "You are children to the Lord your God,⁠" they have to be described as "not His children" when they act rebelliously. This refusal to accept God's (Moses's) leadership is a major blemish, one which deserves to be characterized as עקש ופתלתל, perverseness and being twisted.
הלה' תגמלו זאת עם נבל, "do you thus requite the Lord, o tiresome people?⁠" The nation that strained themselves when accepting the Torah. The people considered having accepted the Torah as something which made them weary. The word נבל is reminiscent of what Yitro said (Exodus 18,18) נבל תבול, which Onkelos translates מילאה תלאי, "you will become very weary.⁠" In our verse, Onkelos likewise translates עם נבל "they are a people who received the Torah.⁠" According to this interpretation these words were meant as a compliment. [According to Rabbi Chavel, the meaning of Onkelos here is that the people welcomed the Torah by exerting themselves in intense study and performance, so that Moses did not criticize Israel with these words but complimented them.]
Nachmanides writes that נבל is the description of someone who is ungrateful for favors received, whereas someone who performs kind deeds without recompense is called a נדיב, donor. He quotes Isaiah 32,5 לא יקרא עוד לנבל נדיב as proof that a נבל is an ingrate, the opposite of a נדיב, seeing he repays kindness not only with indifference but with evil. This is the reason why Avigail in her conversation with David refers to her own husband (Samuel 25,2) Naval HaCarmeli as: "as his name so is he,⁠" i.e. repaying kindness with evil. David had done him great favors protecting his property only to be repaid with insolence. This is also what God had in mind when He instructed Job's companions (Job 42,8) to offer sacrifices as atonement for the way they had treated Job. He said: לבלתי עשות עמכם נבלה, "not to treat you vilely; Job was going to pray on their behalf though they had accused him of a variety of wrongdoing. The companions, in defending God's treatment of Job, had described him as deserving the afflictions he had endured. Thus far Nachmanides.
הלוא הוא אביך, "is He then not your father, etc.?⁠" Moses means that God made Israel His possession, bringing them out of nothing into something. Every יש, is by definition the property of the one who brought it into existence. This is also the meaning of Proverbs 8,22: ה' קנני ראשית דרכו, "the Lord acquired me at the beginning of His way.⁠" Similarly, God is referred to as owning heaven and earth, seeing He created them (Genesis 14,19).
In Bereshit Rabbah 43,5 the word קנך is understood in its normal meaning, i.e. an acquisition from someone else. The Midrash answers the question from whom God could have acquired heaven and earth by saying: "from the raw material they are constructed from.⁠" I have referred to this in Genesis 14,19.
God is called "our father,⁠" as He created the soul which He blew into Adam in order to make him come alive. Just as the physical father deserves this appellation vis-a-vis the body which he sires, (seeing his sperm is the first input) so God is described as the true and eternal father, who has provided the original input for all life. David also referred to God as his father when he said (Psalms 27,10) "for my father and my mother have abandoned me, only the Lord is taking me in.⁠" Also the prophet Isaiah speaks of God as father when he said (Isaiah 63,16) "surely You are our Father: though Avraham regard us not, and Israel recognize us not, You, O Lord, are our Father from of old, Your name is 'Our Redeemer.'"
You should appreciate that the word ה-ליה-וה is written as two words, i.e. the first letter ה has the vowel patach and the letter ל which follows has a silent sheva instead of a semi vowel, i.e. sheva na, as in לישראל. The reason is that it is humanly impossible to pronounce two successive sheva na. This is why the sages decided to allow the sheva under the letter ל to remain silent so as to enable us to pronounce the sheva na under the letter י [for those for whom it is allowed to pronounce the tetragrammaton. Ed.] Otherwise, part of the Holy Name of God would be "concealed" (if it is incapable of being enunciated). The word is totally strange, there is no parallel for it in the whole Bible. It is also impossible to put the vowel chirik under the letter ל as we do in the word ליהודה, because then too one dot of the correctly spelled and vocalised tetragrammaton would be missing, or "hidden.⁠"
You should further realise that this letter ה which is written separately is written in larger script and is one of 22 such letters in the Torah which are written in larger script. (Each letter of the א-ב appears once in larger script in the Torah, compare details in the Encyclopedia Talmudit, 1,191)
A Kabbalistic approach: it is possible to view this letter as alluding to the specially small letter ה in Genesis 2,4. Perhaps Moses wrote the letter ה here large, at the end of the Torah, as opposed to when he wrote it "small" at the beginning, in order to remind us that this is the letter (last letter of the tetragram) with which the Lord created the terrestrial universe. The extra large letter ה at the end of the Torah is an allusion to the extra small letter ה near the beginning (Genesis 2,4), to show that the large letter ה at the end provided the extra power needed for the small letter ה to create the universe with. The large letter ה in our verse is symbolic of the repentance of the souls; in other words the ultimate repentance by man made the creation of the universe a wothwhile project for the Lord.
It is an accepted concept that when the Jewish people are full of merits they thereby reinforce the power of the Shechinah, whereas when they accumulate demerits, this power wanes somewhat. Moses asks the people by using the preface ה-לה', "are you going to be responsible by your deeds for reducing the power of the Shechinah, for making God feel that He wasted His time in creating man?⁠" [freely translated. Ed.] The word זאת describes the attribute of God which would "suffer" through the iniquities committed by a people who are perverse, etc. This is why Moses added: "If only they would have drawn on the source of the attribute חכמה, they would have understood this and prevented it from coming about.⁠" They would then have strengthened the attribute זאת instead of weakening it. The whole verse 29 refers to the fact that if the people had displayed the wisdom and intelligence generally attributed to them, they would have contributed to more knowledge all around as a result of which God's image and attribute זאת would have been greatly enhanced. They would have considered the consequences of failing to do so.
The line הלא הוא אביך קנך is read by the Kabbalists as if the word קנך had been vocalised "kinecha,⁠" your nest.⁠" The first small letter ה in the Torah we referred to is understood to refer to God as the "nest" of the universe, performing a function similar to that which the birds' nests perform for their inhabitants. It is perceived as the foundation of the existence of the birds; where there is no nest, birds cannot develop. Some of these considerations are reflected in the commandment of שלוח הקן, the sending away of the mother bird before emptying her nest of its young. The last letter ה in this verse, i.e. הוא עשך, is a parallel construction to הוא עשנו ולו אנחנו, "He has made us and we are His" (Psalms 100,3).
The word ויכוננך, "He has established you firmly,⁠" means that God has constructed Israel in such a way that it may be rehabilitated.
A Midrashic approach based on Sifri Haazinu; the word וכוננך means: "a metropolis which contains everything" — It is a people which produces its own priests, prophets, scholars, scientists, scribes, etc. It does not have to rely on outsiders, non-Jews. This is the meaning of Zecharyah 10,4: "from them shall come cornerstones, tent pegs, bows of combat, and every captain shall arise from them.⁠" [The prophet speaks of the self-sufficiency of the Kingdom of Yehudah.] Pharaoh had not found anyone amongst all his wise men who could interpret his dream satisfactorily, but he had to turn to Joseph. Nevuchadnezzar did not find an interpreter among all the wise men of Babylon and had to turn to the Jew, Daniel.
עם נבל – ששכחו הטובה העשוי להם.
ולא חכם – שהוא רשע ואינו רוצה להתחכם ולראות את הנולד מה יהיה בסופו.
עם נבל, "they are a people who repay benefits received with disloyalty;⁠"
ולא חכם, "and they are not a wise nation.⁠" They imagine that they are smart and can escape the consequences of their deeds.
עם נבל – ששכחו הטוב העשוי להם במצרים ולא חכם הוא שהוא רשע ואינו רוצה להתחכם ולראות הנולד מה יהיה בסופו.
עם נבל ולא חכם – פרש״י ששכחו הטוב שעשו להם וכו׳. והרמב״ן כתב ואנקלוס תרגם דקבילו אורייתא עשהו מן נבול תבול שפירש בו מלאה תלאה פי׳ עם שנלאו בעשיית התורה ולא יתחכמו במה שהוא לטוב להם כל הימים. ור׳ אברהם אמר נבל במעשה ולא חכם בלב. ולפי דעתי העושה טובה חנם נקרא נדיב ומי שמשלם רעה למי שהטיב עמו נקרא נבל והוא שאמר לא יקרא עוד לנבל נדיב כי הוא הפכו ולכך אמר על נבל הכרמלי ונבלה עמו שגמל רעה לדוד שהטיב עמו ולכך אמר הלי״י תגמלו זאת על הטובה שעשה לכם. עם נבל שהוא משלם רעה תחת טובה. ולא חכם לדעת כי לנפשם יגמלו הרעה ולא לאל כענין שנא׳ אם חטאת מה תפעל בו וגו׳:
עם נבל ולא חכם, "a vile people, one devoid of wisdom.⁠" Rashi explains this to refer to their having forgotten all the Good Hashem had done for them.
Nachmanides, refers to Onkelos' translation "a nation that had received the Torah and had not become wise by observing it but had treated it as if it tired them out, had exhausted them instead of uplifting them.⁠" They failed to benefit from what was designed to ensure their enduring success. Ibn Ezra says that the word נבל refers to their deed, whereas the words ולא חכם refers to their heart.
Personally, (Nachmanides continuing) I believe that when someone does good without expecting or wanting compensation by the recipient, he is described as נדיב, generous. If someone repays favours done to him with ingratitude, or worse, instead, he is described as נבל. This is the meaning of Isaiah 32,5 לא יקרא עוד לנבל נדיב, "no more shall the villain be called noble;⁠" This is why it was said about נבל of Mount Carmel, [first husband of Avigail, a notoriously bombastic and tightfisted individual, compare Samuel I chapter 25. Ed.] ונבלה עמו, (Samuel I 25,25) that his name aptly expressed his vile character. David had protected his property at a time when he was hunted and had to survive as best he could. Instead of being grateful, Naval repaid him with animosity and disdain.
Not only were the Israelites ingrates, they were also foolish by putting their trust instead of in Hashem in all kinds of impotent idols, the ones worshipped by the neighboring peoples. Did they not even realise that by sinning they could not harm the God against Whom they sinned?
הלא הוא אביך קנך – יש לשאול ממי קנאם, וכתב הר׳ ר׳ אליעזר מוורמשא, כשהקב״ה נתן לכל מלאך אומה אז נפלו ישראל למיכאל. אמר הב״ה למיכאל מכור לי אומה שלך ואעשה אותך שר וכהן ברקיע וכן עשה. וזהו הלא הוא אביך וכו׳. ומכאן שמיכאל שר ברקיע שנ׳ בדניאל (י׳ כ״א) כי אם מיכאל שרכם. וכהן שמקריב נפשות הצדיקים הנהרגים על קדוש השם ית׳ והנשמה עולה לרקיע אל האל והנפש אל תחת כסא הכבוד.
והנה אמר זה לבאר שאין התנצלות לישראל על חטא שלהם כשיאמרו כי מי״י יצא הדבר הזה כי מבחירתם היה להשמר מהחטא כמו שקדם ואחר שביאר שבחירתם תסבב החטאים לא י״י יתעלה בא לגנותם על עניין מה שהוא רואה שהם יטו אחרי משה לעבוד עבודה זרה ואמר מגנה אותם על זה אתם עם נבל ולא חכם שהשתמשתם בכחות שברא השם יתעלה בכם שיובילו במקרה לחטא בעשיית הנבלות הגדולות עד שתפותו מצדם לעבוד עבודה זרה ולא השתמשתם אל מה שיובילו אליו בעצם והוא השגת החכמה והשלימות האנושי אשר ירחיקו בלא ספק מעבוד עבודה זרה האם זה הגמול ראוי שתגמלו לשם יתעלה. הלא הוא אביך קנך שהוציא אותך מבית עבדים וקנה בזה אתכם לו מצד עוצם הנפלאות שראיתם אז שהביא אתכם אליו כמו שקדם ואיך ראוי שתעזבוהו עם מה שהפליג להטיב לכם ועוד שהוא עשה אותך ויכוננך להביאך לגבול השלמות במה שהראה לך מהכבוד ומעוצם נפלאותיו בזאת התורה האלהית במה שנתן לך.
עם נבל ולא חכם – רוצה לומר: עם שהשתמש בהבנתו ששם בו השם יתעלה להגיע אל החכמה והשלמות בעשיית הנבלות והחטאים המגונים מאד ולא השתמש בה במה שהיא נבראת בעבורו והוא השגת החכמה.
אביך קנך – רוצה לומר: אביך שהוליד אותך ובראך וקנה אותך להיות לו לעם במה שהוציאך מבית עבדים.
הוא עשך ויכוננך – רוצה לומר: שהוא עשה אותך במה שלמדך תורתו כאמרו ואת הנפש אשר עשו בחרן וכונן אותך בה והשלימך לתכלית שתהיה לו לנחלה.
ואמר הלי״י תגמלו זאת עם נבל ולא חכם וגו׳ – ירצה אחר שנתקיים בידכם שאתם רשאין במעשיכם ובחירתכם מסורה בידכם לגמרי אין אונס. היתכן כי לי״י תגמלו זה הגמול הרע אשר תכללהו השירה הזאת שאתם עתידין להכעיסו במחשבותיכם ובמעשה ידיכם הנה באמת תחשב זאת לכם לנבלה וכפירה עצומה לא לחכמה שאין דבר שכל שתסכמו עליו כמו שביארנו כבר. ואם כן אין עוד להתחכם ולומר הגזירה אמת. וכבר נודע שזה התואר רצוני נבל יאמר על הכפירה נאמר אמר נבל בלבו אין אלהים (תהלים י״ד:א׳) ואיוב אמר לאשתו על דבר אשר אמרה ברך אלהים ומות כדבר אחת הנבלות תדברי (איוב ב׳:י׳) או שיהיה מן נבל תבול (שמות י״ח:י״ח) והכוונה שסבלו היגיעה והלאות בלמוד ולא עלה תועלת בידם. והוא מה שכוון אנקלוס באומרו עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו.
ואחר שאמר להם כך דרך כלל פי׳ להם הבחינות שעליהם קרא את שם י״י בפניהם שעליהם באה התמיהה הלי״י תגמלו זאת וגו׳. 1והן ארבעה אשר זכרן באומרו הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. הא׳ שהוא הממציא והמהוה כאב את הבן או האומן הבית או הכסא לזה אמר אביך ולפי שכבר יהיה האב מוליד אתה בן או האומן עושה הכלי ולא להם יהי׳ למקנה לעשות בו כרצונו אמר קנך. שכבר יהיו לו במדרגת העבד לאדוניו או הקונה אותו או הבית שעושה בו כרצונו כי כספו הוא. אבל עדין יחסרו בשהאב והאדון שום אחד מהם לא המציא הדבר ההוא מציאות מוחלט עד שיקרא הוא העוש׳ רק שהאב נמצא אצל הפעולה ההיא ככלי ביד האומן להכין החמר לקבל הצורה גם לאומנות אצל הפעולות המלאכותיות יקרה כן אצל הצור׳ הנמצא׳ בשכל האומן כמו שכתבנו בפרשת פרה אדומה שער ע״ט.
ולזה אמר הוא עשך כי הוא באמת העוש׳ המכוין אל הפועל המיוחד ועושה אותו בעצם וראשונה.
ועדין חסר ענין הקיום והעמדה המתמדת אשר יתכן למה שהוא סבה אמיתית לדבר שימצא לו זה הכח המעמיד כמו שנתבאר אצל החכמים והביאו הפילוסוף בסוף המאמר השני באלהיות ועל זה אמר ויכוננך על דרך שאמר כוננת ארץ ותעמוד (תהלים קי״ט:צ׳) ואל זה הענין כיון ישעיהו באומרו כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וגו׳ אתה ה׳ אבינו גאלנו מעולם שמך (ישעיהו ס״ג:ט״ז) והדבר מובן מעצמו.
1. והן ארבעה וכו׳, ר״ל כי בעבור ארבע בחינות חייב כל אדם לעבוד את בוראו לכבדו ולשמוע בקולו, הא׳ בעבור שהוא ית׳ סיבת היותו כאב שהוא סיבת הוית בנו וכאומן שהוא סיבת הבית אשר בנה, הב׳ בעבור שהוא קנין השם ית׳ כעבד שהוא קנין כסף מאדוניו כמאמר הכתוב ״הן כל הנפשות לי הנה (יחזקאל י״ח:ד׳)״ ובזה הוא ית׳ בבחינתו אל כל אדם יתר מהאב, שאין לו משפט הקנין כזה על בניו (עיין ביאורי למעלה תוכן שער צ״ט) כמו שאין להאומן משפט הקנין והאחוזה על הבית אשר בנה לאיש אחר [ורק בבנים קטנים לבד חשב החוקר שהם כעין קניני של האב (עיין מזה למעלה שער מ״ג וביאורי שם שמות דף פ״ד] הג׳ כי הי״ת עשה והמציא גם את חומר האדם מאין, תחת כי האב הוא רק סבה להכנת חומר בנו הנוצר כבר במעיו מיד הי״ת עפ״י חקי הטבע ממיץ היותר דק והיותר טוב היוצא והנפרד מהמזון אשר יאכל, והד׳ כי הי״ת אינו לבד סיבת הוית האדם, כ״א גם סיבת קיומו והתמדת ימי חייו עלי ארץ, תחת כי אין ביכולת האב מבלעדי רצון ועזר הי״ת, לקיים את בנו בחיים אף רגע אחד, ועל כל אלה הארבעה רמז גם הכ׳ באמרו: ״הלוא הוא אביך, קנך, הוא עשך, ויכוננך״ כי שורש ״כונן״ יורה על הקיום כמו ״כוננת ארץ ותעמוד״ ועל כל אלה הביא הכ׳ גם המופת באמרו ״זכור ימות עולם״ ר״ל שים על לבך כי כל יושבי תבל מונים ימי השבוע רק עד מספר שבעה, בעביר שיודו ויאמינו כלם בחידוש העולם בששה ימים והשביתה בשביעי (עיין מזה גם בכוזרי מ״א סימן נ״ז,) אשר מכל זה תתברר לך שהוא אביך הממציא אותך ״בינו שנות דור ודור״ ר״ל כי אז לא תמצאו מי שקדם הויתו להו״ת, כי אם תראו שהוא לבדו קדמון לכל דבר, אשר ע״כ בשם ״קונה שמים וארץ״ (בראשית י״ד:י״ט) יקרא וגם אתה בן אדם הלוא קנינו הנך, ועל היותו הוא לבדו עושך אשר ברא גם חמרך מאין, שאל אביך ויגדך״ ר״ל יגיד לך בעצמו שהוא סיבת היותך רק דרך מקרה והתעסקות לא בדעת ובכונה, אשר ע״כ אינו תלוי ברצונו, כי אם רק ברצון הי״ת לבדו, היות בנו גדול או קטן יפה תואר או משחת מאיש מראהו, גם כאשר תשאל ״זקניך ויאמרו לך״ כי סבת קיומם והארכת ימיהם על הארץ יותר מזולתם, תלויה רק מרצון ה״ת לבדו, המקיים כחפצו כל איש ואיש זמן רב או מעט עלי ארץ.
הלי״י תגמלו זאת לשון תימה וכי לפניו אתם מעציבם שיש בידו להפרע מכם ושהטיב לכם בכל הטובות. כלל בתימ׳ הזה שני עניינים שיש בידו ליפרע מכם וראוי לירא ממנו ושהטיב לכם כל כך טובות ואין ראוי שתהיו כפוי טובה מפני שהדברים שמוכיחם אחר זה על שגמלו לשם הגמול הרע הזה הם משני העניני׳ הללו כי ממאמר הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך הורה על הוכחת שכחת הטובו׳ שעשה להם וממאמר זכור ימות עולם וגומר שפירושו זכור מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו מורה על שיש בידו ליפרע מהמכעיסי׳ לפניו:
ויכוננך אחרי כן בכל מיני בסיס וכן עשה. ויכוננך מלשון כנו שתרגומו בסוסיה ובסיס וכן שניהם מענין אחד רק שבסיס מלשון ארמי וכן מלשון עברי:
הלה׳ תגמלו זאת וגו׳ עד וישמן ישרון וגו׳.
החלק השני מהשירה והוא חלק החסדי׳ שעשה השם יתברך עם העם, ולכן התחיל כמתרעם כנגדם לומר הלה׳ תגמלו זאת, רוצה לומר האם היה ראוי שיגמלו לש״י אשר היטיב עבורם גמול רע אשר כזה שיזכור בשירה. או שיאמר בניחותא ראוי ומתחייב הוא שלה׳ אלהינו תגמלו גמול טוב על זאת ההטבה שעשה עמכם והיא שהוא הוא אביך קנך הוא עשך וגו׳ כי באמת החסדים האלה ראויים הם לתגמול.
וקראם עם נבל ולא חכם, לפי שמעשיהם היו כמעשה הנבל שהוא תמיד גומל רע לאשר גמלהו טובות, כענין (שמואל א כ״ה) נבל הכרמלי עם דוד. ומלבד רוע התכונה שהיה להם בזה הנה עוד היו עם בלתי חכם, כי לו חכמו ישכילו זאת לא היו עושי׳ דבר מגונה והיו גומלי׳ לשם יתברך גמול טוב כדי שירבה להטיב עמהם פעמי׳ רבות. ובמה שעשו לא ראו את הנולד שלא ייטב עוד להם השם יתברך כיון שגמלוהו רעה על כל אשר הפליא לעשות עמהם. ואפשר שקראם עם נבל ולא חכם להיותם מינים ואפיקורוסים כי האפיקורוסות תקרא בלשוננו נבלה, ואמר איוב לאשתו (סימן ב׳) על אשר דברה שלא כראוי כדבר אחת הנבלות תדברי ודוד המלך אמר (תהלים י״ד) אמר נבל בלבו אין אלהים. וגנה אותם שהיו באומנותיהם עם נבל ואפיקורוסים שלא הביאם לאותו מינות, רב ההתחכמות והחקיר׳, כי הם היו עם לא חכם ומבלתי חכמה נפלו במינותם.
וזכר להם הטובות אשר קבלו מהשם יתברך שהיה ראוי שיגמלוהו עליהם טוב באמרו הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך, שכוון לפרט ד׳ מיני חסדים גדולים שקבלו האומ׳ מהשם יתברך:
הראשון במה שהמציא׳ רוצה לומר בהויתם ובריאת׳ בתחלת הבריא׳ אחר האפס המוחלט כשאר הנמצאי׳, ועל זה אמר הלא הוא אביך:
השני שהוציאם ממצרים שקנה אותם לעצמו והיו קנין הקדוש ברוך הוא כדבריהם ז״ל בספרי בה׳ קנינים שקנה הקדוש ברוך הוא ועל זה אמר קנך:
השלישי שנתן להם את התורה וסדרי הפעולות והמעשי׳ המשובחי׳ ועל זה אמר הוא עשך, שעשא׳ במה שלמדם תורה ומצות ולכן נקראו מעשה ה׳ כי קודם מתן תורה היו כחומר ביד היוצר ואחרי מתנת׳ היו מעשה שלם:
והרביעי במה שנתן להם ארץ ישראל צבי היא לכל הארצות ובית המקדש שהיא מכון לשבתו עולמי׳ והושיבם על כנם איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו וע״ז אמר ויכוננך מלשון מכון.
ולזה אמר בכאן עם נבל. שנפלו ממנו כל הטובות שעשה להם. ולא חכם להבין את הנולד. מהטובות שהיה עתיד לעשות עמהם. ויש לך לזכור כי הוא אביך קנך. ומצד היות אב קדמון. בלי עשיית טובות הים ראוי לך להודות לו. כל שכן כי הוא עשך ויכוננך. רוצה לומר שעשה עמך טובות גדולות והכין לך בכל מיני יופי. וכן בטובות פרטיות אצלך. ועוד יש לך לזכור ימות עולם. שזהו רמז הטוב הכללי שעשה עם כל העולם בבריאת ששת ימי בראשית. שברא בהם כל מיני מזונות הצריכים לאדם. בינו שנות דור ודור. כלומר וכן בין וזכור שנות דור ודור מדור המבול ומדור הפלגה שהכעיסו לפניו על טובות גמלם ויאמרו לאל סור ממנו וגו׳. ובין והבן העונש הגדול שבא עליהם בעונם. ואם אינך יודע זה שאל אביך ויגדך. כלומר ויגד לך תעלומות חכמה. כי זהו מלת הגדה בכל התורה משך חכמה מתרגום משכו נגידו. ואם אין לך אב או שאינך מגיע לתעלומות חכמה. שאל לזקניך וימים ידברו ויאמרו הכל לך. וזהו זקניך ויאמרו לך הדברים הפשוטים והנגלים בבריאת העולם. ותראה הטובות שעשה לך השם לא עשה כן לכל גוי. וזהו בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם. לרמוז שכולם היו כמו גוים בני אדם הראשון כפויי טובה כאביהם. וזהו אשר בנו בני האדם כמאמרם ז״ל. וכל זה רצה השם לעשות אע״פ שהכעיסו לפניו. כדי להוציא משם שבטי ישראל להיות לו לעם נחלה. וזהו בהפרידו בני אדם. כמו יתפרדו כל פועלי און. ואסיר גבולות עמים ועתודותיהם שוסתי. וכל זה למספר בני ישראל. לפי שהעולם לא נברא אלא בשביל ישראל. כאומרם ז״ל אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם. וזהו ימצאהו בארץ מדבר. אם הוא נאמר על אברהם. לפי שמצאו בין רגבים ידובק תרח ואבותיו. הביטו אל צור חוצבתם. שהוא כמו האוצר הטמון תחת הארץ וכמו שפירשתי במלת סגולה. ואולי יאמר יצב גבולות עמים כנגד כלל עם ישראל. למספר בני ישראל כנגד יחידי סגולה שבהם. לרמוז שהציב גבולות העולם בעבור כלל ישראל ובעבור הפרטים. וזהו כי חלק ה׳ עמו כנגד יצב גבולות עמים. יעקב חבל נחלתו כנגד למספר בני ישראל. וזהו חביבים ישראל כולם. שנקראו בנים למקום. חבה יתירה נודעת לפרטים. וזהו כי חלק ה׳ עמו. כלומר אע״פ שהם עם רב. חלק ה׳ ודבקים בו. אבל יעקב חבל נחלתו. שבחר לנחלה לו. לפי שהוא משולש בזכיות כחבל של שלשה חבלים. ורמז בזה ג״כ כי יעקב חבל נחלתו. כי קודם שנברא העולם היה הקב״ה מתפאר בו כאומרו ישראל אשר בך אתפאר. ומלאכי השרת היו משבחים להקב״ה ואומרים ברוך ה׳ אלהי ישראל. והיו שואלים להקב״ה מי הוא זה. וכשבא אדם אמרו זה הוא. ואמר להם זה גנב הוא. כלומר שאכל מן העץ. וכן נח וכו׳ כמו שפירשתי במקום אחר. וכן רמז באומרו יעקב חבל נחלתו. שעם ישראל דבקים בה׳ מצד יעקב הקטן שהוא חבל נחלתו. כלומר שיש לו חבל ארוך מן הארץ עד לשמים. וקשר שמים וארץ כאחד וחברם בחבל זה. כאומרו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וכל זה מצד אהבת האבות. כאומרו בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה. וכמו שפירשתי בעבותות המשכן וכענין השרשרות שהם כמו עבותות וחבלים לאחוז השם שלא יפרד מישראל. וכמו שאמרו בירושלמי משל למלך שיש לו פותחת קטנה שבה סוגר כל אוצרותיו. אמר המלך פותחת זו קטנה מאד כמעט רגע יאבד. מה עשה משה לה שלשלת גדולה ואמר כשיאבד הפותחת בשביל השלשלת ימצאנה. כן אמר הקב״ה ישראל הם פותחת קטנה דכתיב כי אתם המעט מכל העמים. ובשביל שלא (יאבד ביניהם) [יאבדו] עשה להם שלשלת גדולה לאחוז אותם בענין שלא יאבדו. וזהו כי חלק ה׳ עמו. כלומר אע״פ שחלק ה׳ עמו. הוא חלק קטן. יעקב חבל נחלתו והוא חבל ארוך. לאחוז בכנפות הארץ עד שער השמים בענין שלא יאבדו.
הלה׳ תגמלו זאת – אחר שכיון לתתכם עליונים על כל הגויים, האמנם ראוי שתגמלו לו זאת שתקלקלו מכוונו לחלל את שם קדשו, ולמנוע שלא ישיג את התכלית שכיון באמרו ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״ (בראשית א׳:כ״ו).
עם נבל – בזוי בהיותך כפוי טובה, ומשלם גמול רע למיטיב על היפך הנדיב הנכבד בהיטיבו למי שלא היטיב עמו מעולם.
ולא חכם – במדיניות, להבין אחרית דבר, מה יהיה המושג.
הלא הוא אביך קנך – לא אב טבעי הנותן מציאות מה במקרה, אבל הוא אב רצוני, שנתן לך מציאות למען תהיה קנינו, מוכן להשיג בך חפצו וסגולתו. וזה כי הוא עשך – לגוי, כי לא היית גוי נחשב כלל.
ויכננך – נתן לך הכנות שתהיה מוכן בהם להיות לו לעם סגולה.
הלה' תגמלו זאת, after God had planned to make you superior over all other nations, is it indeed imaginable that you would respond by frustrating His intention by desecrating His name and to thereby prevent God from realising His declared intention when He created man that he should reflect the image of God? (Genesis 1,26)
עם נבל, a contemptible nation, repaying generosity of the most lavish kind by ingratitude.
ולא חכם, pursuing a policy while not considering its ultimate result.
הלא הוא אביך קנך, He is not like a natural father who had no control over the type of son he had sired, but had to leave this to chance; God deliberately adopted the Jewish people giving them the kind of existence that would make Him proud to be called your “owner,” and made Him look forward to achieve His aim in creating mankind through you. Had He not made you into a nation you would have remained an insignificant tribe of sorts.
ויכוננך, He equipped you with the basic ingredients to enable you to become the precious nation He mentioned prior to the revelation at Mount Sinai.
אחר כך פנה פניו כלפי העם ואמר, הלה׳ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, שאם עושים רעה, אינם עושים לתכלית מה מכוון ובחיריי, רק [כ... ....], לא החרשתי אילו עשיתם זה לאלוה או מנהיג אחר זולתו שאין להם כח, אבל הוא אביך קנך – שכיוון בך שתהיה אתה תכלית כוונתו הרמתה וקניינו, ויכוננך – שלא עשך כפועל טבעי, אך אחר ש׳עשך׳ – ׳ויכוננך׳, ׳כוננך׳ לתכלית ושלימות טוב1:
1. ראה בעקידה.
שיש בידו להפרע מכם ושהטיב לכם. פירש אותו על הפירעון שיש בידו ועל הטובות, דכך כתיב קרא ״עם נבל״ – ששכחו העשוי להם (רש״י כאן), ״ולא חכם״ – להבין הנולדות (שם). אי נמי, מפני שאמר הכתוב ״הלה׳ תגמלו זאת״, ופירושו ׳וכי לפניו אתם מעציבין׳, שאין זה עוצב, אחר שיש בידו להפרע מכם, ויקח כל שעה נקמתו מכם. אם כן מתפרש בהכרח שיש בידו להפרע מכם. שאין לפרש ״הלה׳ תגמלו זאת״ שעשה לכם כל הטובות, דהוי למכתב ׳התגמלו זאת לה׳⁠ ⁠׳, ומדכתיב ״הלה׳ תגמלו זאת״, פירוש וכי לה׳ אתם עושים זה. וצריך לפרש אותו גם כן על הטובות, דכתיב אחריו מיד ״הלא הוא אביך״. לפיכך לא פירש העתיד גם כן בטובה – שיש בידו להטיב לכם, מפני כי לשון ״הלה׳ תגמלו זאת״ כלומר שאין זה נגד הקדוש ברוך הוא, מפני שיש בידו להפרע מכם. וזהו נכון:
הלה׳ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם וגו׳ – קישור פסוקים אלו עם הפסוקים הקודמים נ״ל על דרך שנאמר (איוב ל״ה:ו׳-ז׳) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח. כאותו סדר שנזכרו שם נזכרו גם כאן כי קודם שנכנס עמהם בדברי תוכחה הניח להם הקדמה זו שלא יחשבו על ה׳ תועה לאמר שיש אל השי״ת נפקותא בדבר אם תעשה רע או טוב, ותחשוב לומר שהשי״ת תועלת עצמו דורש לדחות מעליו הנזק המגיע לו מן פשעיך, ולקרב אליו התועלת הנמשך לו מן קיום המצות, עז״א שאתה טועה בשניהם כי בענין ההשחתה אמר תחילה שחת לו לא כתרגומו חבילו להון ולא ליה, כ״א רבו פשעיך מה תעשה לו. ועיקר ההשחתה להם היא ומומם היא ולא של הש״י, ואח״כ אמר על קיום המצות כי לשון גמול נופל על איזו גמול טוב ואמר הלה׳ תגמלו זאת, ה״א של הלה׳ רבתי לרמוז על ה׳ חומשי תורה וכי אתה חושב לגמול להקב״ה איזו טובה בקיומך ה׳ חומשי תורה שנקראו זאת, שנאמר (דברים ד׳:מ״ד) וזאת התורה.
עם נבל ולא חכם – אע״פ שאין ולא חכם הפכו של עם נבל, מ״מ נ״ל שכך פירושו כי במלת נבל באו פירושים שונים בדברי המפרשים ואני אומר שכל מי שאינו נדיב לב נקרא נבל וראיה ממה שנאמר (ישעיהו ל״ב:ה׳) לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע. מכלל שהנבל הפך הנדיב ונבל הכרמלי יוכיח כי הוא אמר (שמואל א כ״ה:י״א) ולקחתי את לחמי וגו׳ ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה. ועליו נאמר (שם כ״ה:כ״ה) כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו. ואולי נגזר שם זה מן לשון יובל ויבולה שפירושו אף מה שאתה מוביל לה כך זה שאינו נדיב לב, כל היום הוא מוביל מאחרים אליו אבל הוא לא יתן כלום לאחרים והנה זה הטועה חושב שיש להקב״ה איזו צורך במצותיו מי הביאו הלום לחשוב מחשבה נפסדה זו, אין זה כי אם מצד שהוא עצמו נבל ולא נדיב ורחוק בעיניו שאחד יעשה איזו טובה לזולתו בחנם אם לא שיודע שהמקבל טובתו יחזור וישלם לו כגמול ידו כי אם אינו מצפה לתשלום גמול למה יעשה טובה לזולתו בחנם, כך הוא חושב גם על הקב״ה בראותו גודל הטובות אשר עשה ה׳ אתו יחשוב למה זה עושה הטובות ההם עמדי בחנם אין זה כ״א לכדי שיקבל גם הוא תועלת ממני יותר מהמה, ע״כ קרא לחושב מחשבה זה נבל ולא נדיב כי רחוק בעיניו שיעשה ה׳ אליו הטובות על צד הנדיבות והחסד לכך נאמר בסמוך וינבל צור ישועתו, רצה לומר דבר עליו כדבר על אחד הנבלים ועל כן מדה כנגד מדה בגוי נבל אכעיסם. עוד קראו לא חכם כי מלבד מה שהוא נבל ולא נדיב הנה הוא בן לא חכם כי לא מחכמה שאל על זאת.
ואח״כ ביאר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כי מ״ש עם נבל על זה אמר הלא הוא אביך קנך, כי לו הונח הן יהי כדבריך, שאין שום אדם עושה טובה לזולתו בחנם, הני מילי לאיש נכרי אבל האב לבנו אפילו מי שהוא צר עין בזולתו, מ״מ וכי אין דרך העולם שהאב עושה לבנו כמה טובות מיום הולדו על צד הנדיבות בחנם ואינו מצפה לתשלום גמול, כך הקב״ה הלא הוא אביך קנך, והוא מרחם עליך כרחם אב על בנים אף על פי שאין לו שום תועלת ממך, ועל מה שקראו בן לא חכם רצה להוכיח זה באמרו הוא עשך ויכוננך, מאחר שהוא עשך אם כן כל מה שאתה עושה יכול הוא ית׳ גם כן לעשותו בק״ו כי אם עשה אותך אם כן כל אשר תמצא בכחך לעשות פשיטא שיש גם בכחו ית׳ לעשותו, כמ״ש (תהלים צ״ד:ט׳) הנוטה אוזן הלא ישמע היוצר עין הלא יביט. וכמ״ש (שם נ׳:י״ב) אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה. ע״כ אמר הוא עשך והרי עשה אותך ואת כל אשר תמצא בכחך לעשותו ביחד, ואם כן היה הוא ית׳ יכול לעשות כל מה אשר אתה עושה אם היה לו איזו צורך בו ומאחר שלא הבנת דבר זה משכלך ודאי אתה בן לא חכם.
ואח״כ אמר זכור ימות עולם – אתה הנבל ולא נדיב שרחוק בעיניך שעשה הקב״ה דבר על צד הנדיבות מבלי שיצפה לתשלום גמול, זכור ימות עולם הימים אשר בהם ברא הקב״ה העולם כי בזה תצטרך להודות על כל פנים שעולם חסד יבנה, שהרי קודם שנברא העולם היה הוא ית׳ לבדו ומציאתו היה מספיק בעצמו ולא היה צריך אז לשום נמצא כי לא היה עדיין שום דבר במציאות, ואם כן בימות עולם כשברא עולמו ודאי לא בראו כ״א מנדבת לבו ורצונו כמ״ש (שם פ״ט:ג׳) עולם חסד יבנה. בינו שנות דור ודור, פירש״י דור המבול ודור הפלגה כי בשני דורות אלו היה מעשה כל באי עולם מקולקלים ובזה רצה להחזיק מה שאמר הוא עשך ויכוננך כי אילו היה לו צורך במעשיך איך עשה הקב״ה בשני דורות מקולקלים אלו אשר השחיתו התעיבו דרכם על הארץ, וירא הקב״ה כי אין איש וגו׳ ותושע לו זרעו וצדקתו היא סמכתהו (ישעיהו נ״ט:ט״ז). ולא היה מקבל תועלת משום נמצא ובדורות הללו חזר העולם לתוהו ובוהו ואעפ״כ הוא ית׳ עשאו ויכוננהו על מכונו כבראשונה לא חסר דבר, וע״כ אמר בינו כלפי מה שקראו בן לא חכם ורצה להוכיח שטותו מן הוא עשך ויכוננך, ועכשיו חזר להוכיח שהוא נעדר מן החכמה והבינה ממ״ש בינו שנות דור ודור, כי לא עם בינות הוא אשר לא נתבונן בשנות דור ודור.
ואח״כ חזר לפרש על ראשון ראשון, על מ״ש הלא הוא אביך קנך ורצה להוכיח מזה שמצד היות הקב״ה אביך ע״כ הוא מטיב עמך על צד הנדבה כרחם אב על בנים האם גם בזה תהיה מסופק שמא גם האב לא יעשה דבר לבנו בחנם, על זה אמר שאל אביך ויגדך, כי יגיד לך כל מה שהוא מטיב עמך על צד הנדבה וממנו תקיש גם אל אביך שבשמים ועל שקראו בן לא חכם ורצה להוכיח מן הוא עשך ויכוננך, וממה שאמר בינו שנות דור ודור. ע״ז אמר אם עכ״פ לא יהיה בך חכמה ובינה להבין במה שהיה לשעבר אז שאל זקינך ויאמרו לך, פירש״י זקינך הם החכמים והמה יאמרו לך דברי חכמה ממה שהיה לשעבר ובדרך זה מחובר הלא הוא אביך קנך, אל מה שקראו עם נבל. ואחריו נמשך פסוק זכור ימות עולם, ופסוק שאל אביך ויגדך, כי הכל נמשך אל מה שקראו עם נבל. וכן לאידך גיסא מה שקראו בן לא חכם נמשכו אחריו פסוקים הוא עשך ויכוננך, בינו שנות דור ודור, זקינך ויאמרו לך.
ונראה לפרשם עוד בדרך אחר, כי כבר אמרנו שעשה הוכחה מן עשך ויכוננך, שבן לא חכם אתה ואח״כ עשה הוכחה על הוכחת הוא עשך ויכוננך כי אולי תכחיש גם את זה לאמר מאן יאמר כי ה׳ אלהים הוא עשנו שמא כל הנולדים נולדו בטבע איש מן איש, כדעת האפקורסים האומרים שהעולם קדמון ואישי הנולדים נמשך בטבע מעולם מאיש לאיש תמיד דור הולך ודור בא (קהלת א׳:ד׳), והעולם קדמון כמו הקב״ה שהוא גם כן קדמון עם העולם, ואולי תחזור לסורך לומר שיש לו איזו צורך במעשיך. ע״ז אמר בינו שנות דור ודור כי מן אדם עד נח היו שני חיי האדם מגיע כמעט לאלף שנים, ואח״כ לכמה מאות, ומשם והלאה היו שנות כל דור ודור הלוך וחסור עד דורות הללו שהועמדו על ע׳ שנה, וזה מופת שהעולם מחודש ואינו קדמון ע״כ חיו האנשים ההמה שהיו קרובים אל זמן בריאות העולם זמן רב יותר מן הדורות שנתרחקו מן זמן הבריאה מן הטעמים שהניחו המפרשים, כי י״א כי בהיות העולם מחודש היה האויר עדיין טוב בתכלית כי לא נתקלקל עדיין בהמשך הזמן, וי״א כדי שיולידו הרבה בנים ובנות בימים הרבים ההם, וי״א כדי שיוכלו ללמוד באותן השנים כל עניני חכמה ומלאכה שהיה העולם צריך להם, כי בכמה מאות שנים לא היו יכולין ללמוד כל כך דברים מחודשים כמו שיכול ללמוד בדורות הללו בשנה אחת וכן האריך מזה בעקידה. סוף סוף שנות דור ודור מופת גדול על חידוש העולם וממנו תלמוד כי הוא עשך ויכוננך.
ואם תכחיש גם את זה, לאמר מאן יימר שחיו אותן הדורות זמן רב יותר מן הדורות הללו ע״ז אמר שאל זקינך ויאמרו לך כי הזקנים החכמים החוקרים לדעת הדברים הקודמים שהיו מימות עולם קבלו דבר זה איש מפי איש עד הדורות ההם, ונקט זקינך כי הזקנים שקפצה עליהם זקנה בדורות הללו המה יאמרו ההבדל שבין שנותם לשנות אבות כי אף אם לא יחקרו אחר חידוש העולם כי אין להם נפקותא כל כך בדבר, מ״מ הזקנים אשר קפצה עליהם זקנה בשנים מועטות המה יחקרו אם היה כן לעולמים וע״י החקירה יודע להם באמת כי שנות כל דור ודור היה הולך וחסור מחמת קלקול האויר שנתהוה בהאריך הימים ובזה יודע לך באמת כי הוא ית׳ עשך ויכוננך, וזה מופת חותך שאין לו ית׳ צורך בך ולא במעשיך.
ומ״ש בהנחל עליון גוים וגו׳ – נתן מופת על הטעות שהזכיר ואמר ראה איך אתה טועה באמרך שיש להקב״ה צורך ותועלת במה שאתה עושה מצותיו, כי בלי ספק אילו היה מקבל ממך איזו תועלת א״כ למה לא נתן התורה לכל העמים ומסרה לך מתי מספר עד שכנגד כל איש מישראל היה אומה שלימה כי הציב גבולות עמים למספר בני ישראל כי ע׳ אומות היו כנגד ע׳ מישראל וכי לא היה לו יותר טוב אילו היה מקבל אותו תועלת מן עמים רבים, ודוק לאידך גיסא בשלמא אי אמרת שלא נתן התורה כ״א לצרף בה הבריות לא קשה למה לא חש לצרף עמים רבים לפי שחלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו, וכל האומות הם כקליפות ע״כ לא היה חש לגדור כ״א שדהו כי מצאו שדה בור כמדבר הזה חסר מכל שלימות זה״ש ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו יליל ישימון, ר״ל היו חסרים מכל, פרץ גדירו והיה למרמס (ישעיהו ה׳:ה׳) על כן יסובבנהו יבוננהו כי במה שלמדו תורה נעשה מסובב ומשומר כאישון בת עין ובסמוך יתבארו כל הפסוקים בדרך אחר.
ד״א זכור ימות עולם, הוא על דרך שאמרו רז״ל (אבות ה׳:א׳) בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת״ל והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, ר״ל שאומרים לרשע רע ראה כי דבר גדול אתה מאבד שהרי נברא בעשרה מאמרות וכן בששה ימים מזה הטעם שהיה יכול להבראות ברגע אחד אלא שאומרים לרשע שבחטאו הוא מאבד דבר גדול שנברא בששה ימים, ובעשרה מאמרות, ועשה לו הקב״ה כונניות בתורה שבכתב הכלולה בעשרת הדברות, ובתורה שבע״פ הכלולה בששה סדרים, להורות שקיום העולם תלוי בהם. ע״כ אמר זכור ימות עולם, שנברא העולם בששה ימים והשמר לך שלא תאבד דבר גדול זה וכן בינו שנות דור ודור, הם עשרה דורות מן אדם עד נח, ומן נח עד אברהם, על דרך שנאמר (קהלת ח׳:י״ב) אשר חוטא עושה רע מאת ומאריך לו וגו׳. ותחשוב לומר מאחר שהקב״ה מאריך אף ואינו גובה דידיה לאלתר לית דין ודיין וע״כ יהיה מלא לבך לעשות רע, הנה בשקר אתה בוטח ותבין בינה מן אותן דורות שהיו מכעיסים לפניו ית׳ עד שהביא עליהם מי המבול, ועד שבא אברהם וקבל שכר כולם. וכמו שמסיק בפרקי אבות אחר בעשרה מאמרות כו׳ הזכיר מיד ענין עשרה דורות אלו להודיע כמה ארך אפים לפניו ית׳, כך אין לך לסמוך על תנחומי הבל אלו וכשם שנסמכו בפסוק זה כך סמכם התנא בפרקי אבות כי שניהם מוסר אל החוטאים כאמור.
הַ לְיְהֹוָה: הה״א רבתא, ונכתבה יחידה, והלמ״ד בשוא <נח> ואותיות השם בנקודותיהן וכמוצאן כמשפט, כן דעת גדולי ישראל וזקני חכמיהם. וזה לשון המאיר עיני גולה הרמ״ה1 ז״ל, ה״א דהליי׳ תגמלו זאת, באנפי נפשה כתיבא בכולהו נוסחי <עתיקי ו>דיקי, ה׳ לחוד, ליי׳ לחוד, עכ״ל. גם הראב״ע ז״ל כתב בספר מאזנים2 (דף ר״ח) בשם ר׳ שמואל הנגיד כי נתברר אצלו שה״א דהליי׳ תגמלו זאת לבדה, והיא מלה זרה. ובמכלול3 דף נ׳, הליי׳ תגמלו זאת, הה״א בפתח, והלמ״ד בשוא נח, והאל״ף (דהיינו היו״ד) נקראת בשוא נע, והיה משפט המלה הה״א בשוא ופתח (כמשפט ה״א התימה) והלמ״ד בפתח, והאל״ף נחה (כפי כלל המסורת כל לשון אדנות עם בוכ״ל לא מפיק אל״ף, כנראה שם במכלול4 קודם לכן), ובאה המלה כן לענין מורה על סודה, ולענין זה יש בתיבה הזאת שינוי אחר שלא נמצא בזולתה שהה״א נכתבה יחידה, עכ״ל. וכדברי׳ האלה כתב ג״כ רבינו בחיי5 בביאור התורה, וכ״כ במס׳ סופרי׳6, <ובספר הזוהר7 ה׳ דהליי׳ רברבא וה״א דבהבראם זעירא. עיין בפ׳ זו סוף דף רצ״ז ובפ׳ לך לך דף צ״ג ע״א, וריקאנטי8 פ׳ בראשית על בהבראם.> וחילופי׳ אחרים נאמרו במלה זאת כמו שכתו׳ במקרא גדולה9, ובכמה ספרי׳ ישנים. והיה נראה לכתו׳ בס״ת תיבה אחת, שכך נמצא בס״ס המדוייקי׳, וגם בשם מערבאי דקי״ל כוותייהו. אמנם כיון דכל גדולי עולם אשר נקבו בשמות מסכימי׳ לדעת א׳, הכי נקיטינן, וכן העיד הזקן החשוב בעל א״ת שעיניו ראו ספרי׳ ישני׳ מאד, הה״א לבדה.
<ובמדרש ילמדנו10, הליי׳ תגמלו זאת, הה״א רחוקה מן השם למה שהיא סיום חתימתו של משה, קח ראשי תיבות של פסוקים עד ה׳ מהליי׳, כגון ה׳ מהאזינו, יו״ד מיערף, כ׳ מכי שם ה׳ אקרא, ה׳ מהצור, שי״ן משחת לו, ה׳ מהליי׳, ותמצא שהכל עולה בגימט׳ כמנין משה, וזו היא חתימתו של משה כאדם שמסיים ספרו וחותם את שמו בסיום ספרו, ולכך ה׳ רחוקה מהשם, עכ״ל. ובהקדמת ספר גאולת הגר11 לחמש מגלות כתוב דה״א דהבראם קטנה שיקטין עצמו ויאמר ה״א, כלומר הנה אנכי מוכן לשוב, כדאמרי׳ בפ׳ הקומץ12, מ״ט תליא כרעיה דה״א, דאי הדר בתשובה מעיילי ליה, וה״א דהלה׳ תגמלו זאת גדולה, לומר שהמתגדל ומתגאה עצמו עליו נאמר הלה׳ תגמלו זאת, איך שייך שיתגאה החומר על היוצר שעשאו, וכי זה גמול, עכ״ל.>
וכדי להשביע נפש שוקקה לדעת דקדוקי תורה וסופריה, אגיד את הרשום בכתב אמת בירושל׳13 פ״ק דמגילה מענין כתיבת זאת הה״א. אפס קצה המאמר תראה בהגהה מיימונית פ״ח דמגילה14,⁠א וכולו תראה כאן. רב אושעיא בריה דרב חננאל אמ׳ צריך לכתוב ה״א למטה מארכובתו של למ״ד, הליי׳ תגמלו זאת ה״א לה׳ תגמלו זאת, ע״כ. ומזה למד הרב המאירי15 מה שכתב שהיא נכתבת מעט למטה מן הלמ״ד. ובעל א״ת האריך לבאר כוונת המאמר על דרך הפשט והסוד, יעויין בספרו. אחרי כן אורו עיני ממדרש שמות רבה16 ריש פ׳ כ״ד, ר׳ ששא בנו של ר׳ אבא היה כותב ה״א למטן ולמ״ד למעלן, כלומ׳ הויב הליי׳ תגמלו זאת. ופי׳ בעל מתנות כהונה17 היה כותב, כשהיה כותב בס״ת פסוק זה היה כותב ה״א של הליי׳ למטה שוה לשאר אותיות, והלמ״ד למעלה וכו׳, ופירושו אינו נראה לי. והנכון אצלי לפרש זה המדרש כלשון הירושלמי דלעיל וכמו שהבין המאירי, כי כן פעמי׳ רבות האגדות ירושלמיות, ודרבות, שוות הן.
עוד ראיתי להודיע שבהעתיק החכם הנ״ל18 דברי רד״ק על מלה זו, כתב בשמו שהאל״ף בשוא ופתח, וזה אינו, כי בכל הדפוסי׳ מהמכלול19 כתוב והאל״ף נקראת בשוא נע, כדין קריאת השם של ד׳ בנקודת שב״א חול״ם קמ״ץ.
<וכן כתב הציוני20 פ׳ שמות, זל״ש, וסוד המקובל בניקוד זה שמי לְעֹלָם21, הם הנקודות של שם הגדול, והסימן מי בשחק22 יערוך לה׳, ע״כ. פי׳ שוא חולם קמץ ר״ת שחק, וזהו יהי שם ה׳ מְבוֹרָך23, ר״ל יהי כוונת ניקוד השם מְבוֹרָך, כי צריך לכוין בניקודו באופן שיעלה ע״ב עם השם, והוא זה, שבא הוא שני יו״דין, חולם יו״ד, הרי ל׳, והקמץ י״ו, הרי מ״ו, והשם כ״ו, הרי ע״ב, מטה משה24 סי׳ קי״ג. ומי שחשקה נפשו לראות בענין זה מילין חדתין ועתיקין, יעיין בש״ת מוהר״ר מאיר ז״ל מק״ק לובלין25 סי׳ פ״ג, כי בו ישמח לבו.> [הַ לְיְהֹוָה].
קָּנֶךָ: אין בו יו״ד, וברוב ספרי׳ הקו״ף דגושה. [קָּנֶךָ].
ֽוַיְכֹנְנֶֽך :במקצת ספרי׳ אין מאריך בכ״ף. [וַֽיְכֹנְנֶֽךָ].
1. הרמ״ה: ׳תקוני סופרים׳, פד ע״א.
2. מאזנים: יז ע״א.
3. ובמכלול: מ ע״ב (הנוסח שמביא נורצי הוא הנוסח הנכון בדברי רד״ק. במכלול ריט׳ נשמטו מחמת הדומות המילים שבסוגריים: ׳והלמ״ד בשוא <נח, והאל"ף (דהיינו היו"ד) נקראת בשוא> נע׳).
4. שם במכלול: מ ע״א.
5. רבינו בחיי: על אתר.
6. במס׳ סופרי׳: פ״ט ה״ו.
7. ובספר הזוהר: דברים, רצז ע״ב; בראשית, צג ע״א.
8. וריקאנטי: בראשית, ט ע״א.
9. במקרא גדולה: מסורה צדית של ד על אתר.
10. ובמדרש ילמדנו: תנחומא האזינו סי׳ ה, קכג ע״ב.
11. גאולת הגר: הקדמת המחבר (א ע״א).
12. בפ׳ הקומץ: מנחות כט ע״ב.
13. בירושל׳: מגילה פ״א הי״א, עא ע״ג.
14. בהגהה מיימונית פ״ח דמגילה: הגהות מיימוניות הלכות ספר תורה פ״ח, אות ט (נורצי כתב בטעות בכ״י ל ובכ״י א: דמגילה).
15. המאירי: האזינו פרשה א, צז ע״ב.
16. שמות רבה: פרשה כד א.
17. מתנות כהונה: שם.
18. החכם הנ״ל: א״ת שם.
19. מהמכלול: מ ע״א (ושם השמטה מחמת הדומות).
20. הציוני: פרשת שמות, כה ע״ב.
21. זה שמי לְעֹלָם: שמ׳ ג טו.
22. מי בשחק: תה׳ פט ז.
23. יהי שם ה׳ מְבוֹרָך: תה׳ קיג ב.
24. מטה משה: סי׳ קיג, עמ׳ עח (מ׳וכן כתב הציוני׳).
25. בש״ת מוהר״ר מאיר ז״ל מק״ק לובלין: שו״ת מהר״ם מלובלין, שאלה פג, לז ע״ג.
א. [כך בכ״י א ובכ״י ל, וצ״ל: פ״ח מהלכות ספר תורה.]
ב. [כך במדרש לפנינו,]. ושמא תחת ׳הוי׳ צריך להיות ׳ה״א׳.
וכי לפניו אתם מעציבין כו׳. ר״ל אתם עושים מעשים מעציבים. ולמה אין ראוי לעשות, שיש בידו להפרע מכם. ועוד, שהטיב לכם בכל הטובות. ואין להקשות מנא ליה לרש״י שאלו שני הטעמים אמר להם. י״ל כדמפרש ואזיל, דכתיב עם נבל, ששכחו את העשוי להם דהיינו שהטיב להם, ולא חכם, להבין את הנולדות דהיינו שיש בידו להפרע מכם, כמו שעשה לדור המבול ולדור הפלגה ולאנשי סדום, ש״מ דמלת הלה׳ וגו׳ כולל נמי שני טעמים:
שקנאך. לשון קנין:
שקננך בקן הסלעים כו׳. לשון קן. פי׳ דק״ל מדכתיב קנך שהוא לשון קנין, איך שייך לומר אביך, דהא לגבי אביו אין נופל לשון קנין. לכן פי׳ שהוא לשון קננך. ותו ק״ל דאם הוא לשון קן, היה לינקד בחיר״ק תחת הקו״ף, וגם ה״ל להדגיש הנו״ן, מלשון כנשר יעיר קנו (להלן פסוק יא). לכן פי׳ שהוא מלשון תיקון. ואין להקשות מנ״ל שהוא מלשון תיקון, דלמא הוא מלשון קנין ומלשון קן. א״כ ה״ל לנקוד קונך בחול״ם, מלשון קונה שמים וארץ (בראשית י״ד:כ״ב). ואין לפרש מלשון תקון ולשון קננך לחוד, ולא לשון קנין, א״כ חסר תי״ו של מלת תקון. אלא ע״כ צ״ל כל שלשה לשונות:
אומה באומות. דק״ל מה שבח זה שעשה אותם, הא כל העולם עשה. לכן פי׳ אומה באומות, ר״ל בחר בך מכל אומות העולם:
בכל מיני בסיס וכן. וכן הוא נמי לשון בסיס, אלא בסיס מלשון ארמית וכן מלשון עברית:
מכם כהנים מכם נביאים ומכם מלכים כו׳. משא״כ בשאר אומות דלוקחין מלך ממדינה אחרת:
Is it before Him that you cause displeasure, etc. This means that you are performing acts which are displeasing. Why is it not fitting to act in such a fashion? Because Hashem has the power to seek punishment from you. And furthermore, He has provided you with everything that is good. You should not ask from where Rashi knows that these are the two reasons that [Moshe] said to them? For you can answer, as [Moshe] continues to explain, as it is written, "A base people" who have forgotten that which was done for them, all the goodness that He did for them. And "lacking in wisdom" to understand the consequences, i.e. that He has the power to seek punishment from you, as He did to the generation of the Flood and the generation of the Dispersion [Tower of Bavel] and to the people of Sedom. From this we see that the phrase "Is it before Him [that you cause displeasure], etc.⁠" includes both of these two reasons.
As He took possession of you. This is a word meaning acquisition (קנין).
As He settled you in a nest of rock mass, etc. The word קננך comes from קן (nest). It is written [in the Torah] as קנך which denotes "acquisition,⁠" so how does this fit in with the term "Your Father"? The expression of "acquisition" does not apply to a father [relationship]! Therefore Rashi [initially] explains that it is related to "nest.⁠" Then Rashi's difficulty is that if it means "nest" there should have been a chirik under the letter koof, and the nun should have a dagesh, similar to the phrase, "Like an eagle who rouses his nest (קנו) (v. 11). Therefore Rashi explains the word as meaning "perfecting" (תקון). Do not ask how Rashi knows it is from the word תקון (perfecting) rather than from קנין (acquisition) and קן (nest), because if so it should have been vocalized with a cholem=קונך, similar to the phrase "Possessor (קונה) of heaven and earth" (Bereishis 14:22). And it cannot be explained only as meaning "perfecting" (תקון) and "settling in a nest" (קן) and not meaning "acquisition" (קננך), because if so it is missing a letter tav from תקון. Perforce it is a word derived from [a combination of] all three words.
A nation among nations. Rashi is answering the question: How is this praise, that Hashem made them? Did He not make the entire world?! Therefore Rashi explains "a nation among nations,⁠" means that Hashem chose you from among all the nations of the world.
With every kind of basis and foundation. The word כן (foundation) is also a word meaning "basis,⁠" but בסיס is Aramaic and כן is Hebrew.
Some of you are kohanim, some prophets, some kings, etc. Which is not true with other nations, who take a king from a different land.
הלה׳ תגמלו זאת – אמר לשון גמול להעיר שבמקום שיגמלוהו טובות כעל כל אשר גמלם הנה הם משלמים רעה תחת טובה.
ואומרו עם נבל ולא חכם ואין חכם הפכיות הנבל, לומר שהגם שיהיו עם נבל מטבעם אם היו חכמים לא היו נבלים עם ה׳, כי הנבל יכיר שחושך מיושר אך למחסור ולא יהיה נבל.
והוא מה שגמר אומר הלא הוא אביך וגו׳, סדר ד׳ חלוקות, א׳ שהוא ברא את האדם וכנגד זה אמר הוא אביך, שנית שקנה אותנו לעבדים במה שהוציאנו מיד פרעה והחיה אותנו במדבר והביא אותנו לארץ מלאה כל טוב וכנגד זה אמר קנך, ג׳ שתקן אותנו תיקון מעולה ורם בתת שכינתו בתוכנו וניבא אותנו, וזה תיקון גדול שעשה אותנו כלי ראוי לקבל הנבואה, וכנגד זה אמר עשך פירוש מעשה חדש מלבד הבריאה הרמוזה במאמר אביך, ד׳ שתכן אותנו התכוננות הנצחי לזכות בו חיי עולם הבא שהוא העיקר, והכוונה בכל זה הוא שאין הנבל עושה נבלה עם גדר זה אם לא לצד היותו סכל והוא אומרו נבל ולא חכם.
הלה' תגמלו זאת, "Is this the way you repay the Lord?⁠" The reason Moses employs the term גמול, "compensation,⁠" [something that does not really apply in our relationship with God. Ed.] is that instead of our going out of our way by showing appreciation for what God has done for us we do the very reverse.
עם נבל ולא חכם, "a nation which is vile and unwise!⁠" Why does the Torah contrast two characteristics which are not opposites? Vileness is not the opposite of lack of wisdom! Moses means that even though they may be a vile people by nature, if at least they possessed some wisdom they would not display their vileness vis-a-vis God! The vile recognizes that the fact that he is vile is to his detriment and therefore he would not display such a trait.
This is more or less what Moses meant when he added: הלא הוא אביך קונך, "Isn't God the One Who is your father and the One Who owns you?⁠" Moses makes 4 distinctions here. 1) Seeing that God created man, he calls God "your father.⁠" 2) He acquired all of us as His slaves when He took us out of bondage in Egypt, and revived us in the desert and brought us to the Holy Land, a land full of goodness. This then is the meaning of קנך. 3) He awarded us an additional and superior gift, i.e. His Presence amongst us and the availability of prophets in our midst. This is what Moses meant when he said הוא עשך, "He has made you.⁠" God has added a new element to your life, something no other living beings enjoy. 4) He has equipped us with an automatic entrance card to the hereafter, life's main arena. How could even a vile nation be prepared to jeopardise all these advantages unless they were foolish also?
הלה׳ תגמלו זאת – במעשה ובדיבור ובמחשבה. במעשה אמר תגמלו זאת כמ״ש גמול ידיו יעשה לו.
עם נבל – בדבור כמ״ש כי נבל נבלה ידבר.
ולא חכם – במחשבה. כמ״ש לב אדם יחשב דרכו. ואומר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה.
הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך – חשב כאן ג׳ נפשות נר״ן. ויכננך. בנפש שתופא דגופא כמשארז״ל (חולין נ״ו ע״ב) שברא כונניות באדם והן מעיו וקרביו שהם משכן הנפש. הוא אביך. בנשמתא לנשמתא. קנך. זו הנשמה שקונה ומתקנת את כל הגוף כמשרז״ל על ברכי נפשי. ה׳ דברים וכו׳. עשך. הוא הרוח ולכך נאמר אצל אביך ואצל עשך תיבת הוא. ועוד אביך. בנפש כי הקב״ה מטיל בו נשמה וכו׳. קנך. קנין הגוף וכל תקוניו באברים וגידין ועצמות ועור. הוא עשך. בלבושין וקנינים. ויכננך. זה קנין הדירה על מכונו. ועוד הלוא הוא אביך מימי האבות. קנך. ממצרים שנאמר כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי וגו׳. הוא עשך. במתן תורה כמשרז״ל ועשיתם אותם א״ת אותם אלא אתם וכן דרשו על ואת הנפש אשר עשו בחרן שהכניסם תחת כנפי השכינה ולמדם תורה. ויכננך. שהביאך למכון שבתו לארץ ישראל ובנין בית המקדש שנאמר מקדש ה׳ כוננו ידיך.
הלה׳ תגמלו זאת – לשון תימה, האם ראוי שתגמלו לה׳ ב״ה בזאת הרעה שאתם עושים, והרי הוא הטיב עמכם בכמה מיני טובות הידועות לכם וכאמרו הלא הוא אביך וגו׳:
עם נבל ולא חכם – השוכח את הטוב הנעשה לו ומשלם רעה למטיב יקרא נבל, והוא הפך הנדיב, הגומל טוב חנם בלי תקות שכר. והנה ידוע מכל ספר משלי שהפך החכם הוא הכסיל, וכאן היה ראוי לומר עם כסיל ולא חכם, או עם נבל ולא נדיב, אמנם טעם הדבר כי החכם הנוהג כפי חקי התורה והחכמה אפילו תחת רעה שקבל ישלם טובה, כענין שכתוב וכי ימצא איש את אויבו ושלחו בדרך טובה (ש״א כ״ד י״ט), והפך זה הכסיל שלא יזכור להטיב עם מי שגמל עמו טובה, אבל לשלם רעה תחת טובה הוא נגד שקול דעת האדם, והעושה כן אין לתארו כסיל שהוא ההפך מן החכם, אלא יקרא שמו נבל, כי נבלה עשה:
הלוא הוא אביך – שהולידך וגדלך, כי הוא ב״ה יוצר האדם:
קנך – ויותר מזה בחר בך מכל האומות להנהיגך בדרך פלא, וע״ז אמר קנך, כדרך עם זו קנית (שמות ט״ו ט״ז):
הוא עשך – מלת עשייה על התיקון כמו שביארנו (שמות י״ג ח׳), והענין הוא תקן נפשך והוד והדר עטר אותה, כדי שתוכל להשלים עצמך:
ויכננך – לשון כונן נופל על ההכנה שיש בדבר, לקבל השפע ממי שגדול ממנו, דרך משל הירח והככבים נבראו באופן שיוכלו בטבעם לקבל אור השמש, ועל זה אמר המשורר ירח וכוכבים אשר כוננתה (תהלים ח׳ ד׳), וכן מקדש ה׳ כוננו ידיך (שמות ט״ו י״ז), כמו שפירשנו שם, ואף כאן אמר שהשם ב״ה כונן אותך ונתן בך הכנה לקבל השפע האלהי, והוא אור התורה, שעל ידו תזכה לרוח חכמה ובינה:
עם נבל – בע״ח מת יקרא נבלה ע״ש הפסד צורתו החיונית (מלשון בלי׳ והפסד) הן האדם כמו לא תלין נבלתו על העץ, הן שאר בע״ח כמו בנבלת חי׳ ובהמה או בנבלת שרץ, וזה כפי הנחת בעלי הלשון יקרא אצלנו כל בע״ח שהפסיד צורתו החיונית נבלה, וכמו שהונח שם נבלה על הפסד כח המעמיד צורה גשמית כך הונח על הפסד צורה רוחנית דהיינו עשיית מעשים מפסידים צורת תפארת האנושית, אם שמפסיד ע״י מעשיו כבוד עצמו (עהרלאָז) כמו כאן, או שפוגם ופוסל ע״י מעשיו כבוד אחרים וערכם; והוא בא בלשון כבד כמו בן מנבל אב, פוסל כבוד אביו במעשיו, וכן וינבל צור ישועתו (לקמן ט״ו) שע״י מעשיהם מפסידים כביכול צורת כבודו ית׳ (ענטעהרט, רבי שלמה פאפענהיים). וא״ת עם נבל עמא דקבלו אורייתא, הבין במלת נבל משמעות אורייתא, ממ״ש במד״ר נובלות מיתה שינה, נובלות נבואה חלום, נובלות אורה שלמעלה גלגל חמה נובלות חכמה שלמעלה תורה (הגר״א) ועתיב״ע.
{נבל – חשוב כנבלה.}א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
הלה׳ וגו׳ – הה״א היא רבתי וכתובה כתֵיבה בפני עצמה. לפי זה משמעותה: ״עליך לשאול״.
כבר נתבאר (לעיל לא, יט–כ) שמטרת השירה היא להשיב על תלונות העם ולהעמידו מול האמת. השירה מיועדת לזמנים שבהם כבר פקדו את העם ייסורים קשים מחמת חטא בגידתם בה׳, אך במקום להאשים את עצמם ואת בגידתם הם מאשימים את ה׳, מאחר שהוא לא מראה עוד בקרבם את שכינתו המגינה ומצילה, כפי שעשה בזמנים טובים יותר.
לפי זה עלינו לפרש את פסוקים ד–ו ואת הקשר ההדדי ביניהם באופן זה: כשישראל נאנח מתוך צרותיו ומאשים את ה׳ על ששינה את הנהגתו, תעיד בפניו השירה:
״הצור״ – אלוקיכם הוא איתן כסלע, ואיננו משתנה בהווייתו וברצונו. הוא תמיד יהיה כפי שהיה; וכפי שפעל בעבר, כך יפעל בעתיד. כל רגע מהגורל שנגזר עליכם הוא מושלם כשלעצמו, ומושתת על יסודות הצדק והמשפט; הוא נועד לטובתכם ולטובת כל האנושות – לא פחות מגורלכם הטוב בעבר. ה׳ לא השתנה; אתם השתניתם. זו הסיבה שגורלכם השתנה. גורלכם אינו מעיד עוד על כוחו העל⁠־טבעי המציל של ה׳, משום שאתם כבר אינכם אותו העם; איבדתם את תכונות האופי הנדרשות כדי להבטיח את השראת שכינת ה׳ בקרבכם. ״שחת״, החיסרון הישן שלכם, העקשות שבה אתם מתנגדים לרצונו המוחלט של ה׳, הביאה אתכם להשחתה כה גדולה עד שכבר אינכם ניכרים כבניו של ה׳.
אשר על כן, ״הַ״ – רק שאלה אחת צריכה להישאל. במקום להאשים את ה׳, עליכם לשאול את עצמכם שאלה זו, שצריכה תמיד לעמוד לפניכם באותיות שחורות גדולות: ״לה׳ תגמלו זאת״? האם זה כל הפרי שהבשיל בלבכם מתוך כל מה שה׳ עשה למענכם? ה׳ עשה עבורכם דברים גדולים ונפלאים, שלא עשה כדוגמתם לשום אומה אחרת, ורצונו היה להמשיך ולעשות כן בעתיד. האם אתם סבורים שהוא עשה כל זאת כדי שבסוף תהפכו למושחתים מבחינה מוסרית ורוחנית ככל שאר האומות?
״גמל״ – עיין פירוש, בראשית כא, ח.
עם נבל ולא חכם – ״נבל״ – עיין פירוש שם לד, ז; שמות יח, יח. משמעותו העיקרית של ״נבל״ בולטת במלוא דיוקה מתוך ההקשר לשאלה ״הלה׳ תגמלו זאת״. שניהם, ״גמל״ ו״נבל״, מתארים במובנם המקורי מצבים בחיי הצמח. ״גמל״: הבשלתו השלמה של הפרי; ״נבל״: הכמישה המונעת את נתינת הפרי. לכל מה שה׳ עשה עבור ישראל – ההנהגה המיוחדת של גורלו, והלימודים והמצוות של תורת ה׳ – יש אך מטרה אחת: לזרוע את זרעי האור והחיים בדעת העם ובלבו, להצמיח את פרי הידיעה והמעשה בחיי הפרט והכלל. אך העם נעשה ״נָבָל״, נָבֵל מבחינה רוחנית ומוסרית. מטע ה׳, שקדמה לו הכנה רבה, נבל לפני שהיה יכול לבוא לכלל פריחה. במקום לפתח חיים לאומיים למופת, עומד כאן העם כ״עם נבל״, כעם נָבֵל מבחינה רוחנית ומוסרית.
״ולא חכם״: הוא סבור שהוא ״עם חכם ונבון״ (לעיל ד, ו), כפי שהוא אמור להיות בעיני העמים. אבל לאמיתו של דבר הוא איננו ״חכם״ (עיין פירוש, שמות כה בסופו). הוא לא קלט את האמיתות שניתנו לו, שרק מהם אפשר לרכוש יֶדַע אמיתי ועקרונות נכונים לחיים. כך גם בספרי: ״⁠ ⁠׳עם נבל׳ – לשעבר, ׳ולא חכם׳ – לעתיד לבוא״.
הלוא הוא אביך קנך – הוא קורא לך קניינו, ועל ידי תורתו הוא מסדיר את כל קיומך ושאיפותיך, כל כוחותיך ואמצעיך הפנימיים והחיצוניים. האם אינו רשאי לעשות כן? אכן עליך להבין מעבר לכל צל של ספק, שכל מצוותיו, דרישותיו ואיסוריו ניתנו אך ורק לטובתך! הרי סוף כל סוף, מי שגזר כל זאת עליך הוא אביך; מבחינה היסטורית, הוא ילָדךָ ואתה בנו. עצם קיומך כאומה הוא אך ורק מעשה ידיו. בלעדיו לא היית מתקיים. הוא לבדו ברא וחינך אותך כעם. בעוד ששאר האומות התפתחו סביבך, הוא הניח את יסודותיך מהתחלות בודדות חסרות כל חשיבות. כל אדם, כפרט, הוא יציר כפיו של ה׳, ואילו אתה מעשה ידיו גם כעם. לכן יש לו זכות בלעדית עליך. בד בבד, עצם העובדה שזהו מוצאך צריכה לתת לך תחושת וודאות, שכל דבר שה׳, אביך, דורש ממך, בנו, נועד אך ורק לטובתך.
הוא עשך ויכננך – השווה: ״כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל⁠־יֶתֶר״ (תהילים יא, ב); ״כְּחִצִּים בְּיַד⁠־גִבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים״ (שם קכז, ג). במצוותיו הוא נתן לך את הכיוון והציב בפניך את המטרות שעליך לשאוף ולחתור אליהן בכל הווייתך ועם כל אשר לך. אל תשכח ש״הוא עשך ויכננך״: מי שהציב בפניך מטרות אלה הוא זה שעשה אותך, אף לפני שהראה לך אותן. נמצא שהוא יצר אותך למען מטרות אלה, והן לבדן מתאימות לעצם טבעך ולמטרה שנועדת לה.
[ו] אשאלכם וכי ראוי הוא כי:
לה׳ תגמלו זאת הלא בזה אתם עם נבל רע ופושע. גם ולא חכם בתבונה. כי הבלתי מכיר טובה העברה הוא נבל והבלתי שומר לעבוד למי שהוא עוד מטיב עמו עתה הוא לא חכם, וע״ז מפרש, נבל, כי הלוא הוא אביך קנך ואתם כפויי טובה מן העבר, לא חכם, הלא הוא עשך ויכננך. במה שמטיב עמך בכל עת ובכל רגע ולא תתכונן בלעדו:
הלה׳ תגמלו זאת – הן מקרוב שמעתם מפיו אנכי ה׳ אלהיך ועתה עשיתם עגל מסכה ואמרתם אלה אלהיך ישראל. ושלא יתנצלו הן גם אבינו הראשון כשברא אותו השי״ת ושם אותו בגן עדן עבר תיכף על צווי ה׳, אמנם אם כי עשה נבלה הלא עשה עפ״י הסתת הנחש שהבטיחו שעי״ז יפקחו עיניהם ויהיו כאלהים יודעי טוב ורע. אבל אתם עם נבל שעשיתם נבלה כזאת: וגם ולא חכם שלא היה שום הסתת חכמה בדבר הזה שתשיגו ע״י העגל ואם שכוונתכם היתה שיהיה לכם למנהיג באשר שבדעתכם היה כי לא אבא עוד אליכם אבל האם אין גם זה סכלות גדולה שכל העם יהיו נמהרי לב, ולא ירצו לחכות אף שעות אחדות, וגם להתאסף יחד לשאול עצה בגדוליהם, ונהפוך הוא כמ״ש חז״ל שהרגו את חור ואהרן ג״כ היה ירא שלא יהרגהו, ולא רצה לסיים במעשה העגל, הפך הדבר לדבר בשבחו של מקום, הלוא הוא אביך. שכשבא לגאול אתכם שלח לומר לפרעה בני בכורי ישראל:
קנך – שהוציאך מבית עבדים ע״י אותות ומופתים, הוא עשך. לשון תקון ועשיה שהייתם עבדים לפרעה במלאכת חומר ולבנים והוא עשך לגוי מצוין:
ויכוננך – שהעמידך על כן ובסיס (עד״ש ואת כל היקום אשר ברגליהם זה ממונם) שנצלתם את מצרים וגם נתן לכם ביזת הים:
הלה׳ תגמלו זאת:⁠1 אמר על חורבן בית ראשון – וכי כך ״תגמלו״ לה׳ להכעיסו ולהשחית לפניו.
ועל חורבן בית שני אמר ״עם נבל ולא חכם״, אינו יכול לתמוה עליהם ״הלה׳ תגמלו זאת״ שהרי מכוונים לשם שמים2, אבל הפלא שאתם ״עם נבל״ כתרגום אונקלוס ״דקבילו אורייתא״3, היינו שלמדים ויגעים בתורה המכשרת להיות צדיק ישר, ו״נבל״ הוא מלשון מדרש בראשית רבה (יז,ה) ׳נובלת חכמה של מעלה תורה׳. כך הובא בשם הגר״א ז״ל 4.
״ולא חכם״ – ״ולא חכימו״ (אונקלוס), להיות נזהרים מהנהגה רעה5. וכבר נתבאר לעיל (ד,יד) שחורבן בית שני בא הקלקול ע״י גדולי תורה.
הלוא הוא אביך קנך: סיום הפלא על מחריבי בית ראשון6, ״הלה׳ תגמלו זאת7... הלא הוא אביך קנך״, וכתמיהת הנביא מלאכי (א,י) ״ואם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי״.
הוא עשך ויכוננך: סיום הפלא על מחריבי בית שני, ״עם נבל ולא חכם... (הלא) הוא עשך ויכוננך״, היינו – תקן הליכותיך שיהיו בדרך ישרה8 ודרכי נועם9.
והנה בחולין (נו,ב) איתא על זה המקרא ׳מלמד שברא הקב״ה כונניות באדם10, שאם נהפך אחת מהן אינו יכול לחיות׳. והגיע זה הענין לכאן11, דכשם שהבני מעיים עקומים הרבה וע״י אכילה שאינה מתוקנת הוא עלול להתעקם ולהסתכן, וכי יכול אדם להאשים להיוצר יתברך שברא הבני מעיים עקומים כל כך, שהלא מ״מ כל אדם חי ואינו מסוכן, ומי שאינו נזהר הוא הולך דרך עקש ודמו בראשו. כך, אע״ג שהליכות עולם ודאי קשה לכלכל עם בני אדם וכל לב עקוב, מ״מ האלהים עשה את האדם להזהר ולעמוד על דרך ישר12, והמשחית נפשו במדות רעות דמו בראשו.
ואחר שעמדנו על שני פסוקים אלו13, נחזור על שבחים הקודמים (בפסוק ד׳):
אל אמונה: לענין בית ראשון, שהוא כח המנהיג באופן ש׳יאמינו׳ בו, ולא שיאמרו לו סור ממנו14.
ואין עול: לענין בית שני, אע״ג שעושים לשם שמים, אינו יכול לראות בעוול15 אפילו הוא לכבודו יתברך.
צדיק:⁠16 לענין בית ראשון, ואינו סובל בעלי תאות זנות וכדומה.
וישר הוא: לענין בית שני, ואינו סובל הליכות העקומות אפילו הם לשם שמים17.
1. זה הפסוק השני משני הפסוקים (ה-ו) העוסקים כהקדמה לשני החורבנות שיתוארו בהמשך הפרק.
2. וכפי שכתב רבינו בפסוק הקודם.
3. כפי שכותב הגר״א (הובא בהערה הסמוכה): כל הבא אל הפסוק הזה ישתומם, מה ראה האונקלוס לפרש במלת ״נבל״ – ״דקבילו אורייתא״, וכי מקבל התורה נקרא בשם הזה ח״ו. וזה לשון בעל ׳נתינה לגר׳: ואפשר שכוונתו בפשיטות, אף שקבלו התורה נלאו מללמוד אותה ומלקיים דבריה, ולא התחכמו שהיא לטובתם, כמ״ש הרמב״ן שהוא מלשון ״נבול תבול״ (שמות יח,יח). ולדעת האונקלוס מלות ״ולא חכם״ הן פירוש מלת ״נבל״. וז״ל בעל ׳מיני תרגימא׳: עשאו מן ״נבול תבול״ שפירש בו ״מלאה תלאה״. אמר, עם שנלאו בעשיית התורה ולא התחכמו שהיא לטוב להם כל הימים. וכן אמר (להלן פסוק י״א) ״בגוי נבל״ – ״בעמא טפשא״ – שנלאו להיות חכמים או בעלי דת וכו׳.
4. זה לשונו (הובא בחומש הגר״א): והנה כל הבא אל הפסוק הזה ישתומם, מה ראה האונקלוס לפרש במלת ״נבל״ – ״דקבילו אורייתא״, וכי מקבל התורה נקרא בשם הזה ח״ו. עד שבא הגאון זצוק״ל וגילה את עינינו, אשר חשכו מראות מדרש מפורש סדר בראשית, וז״ל: רבי חנינא בר יצחק אמר, ג׳ נובלות (מתנות כהונה: דוגמא ודמיון, מעין אותו דבר שנדמה לו) הן, נובלת מיתה – שינה, נובלת נבואה – חלום, נובלת העוה״ב – שבת. ר׳ אבין מוסיף עוד תרתין וכו׳ נובלת חכמה של מעלה – תורה (עכ״ל). והוא הדבר אשר מצא המתרגם לכוון במשמעות ״נבל״ – ״דקבילו אוריתא״, ויהיה ״נבל״ כמו ׳נובלות׳ על משקל חכמה, דהיינו שזכו לקבל התורה שהיא נובלת מעין חכמה של מעלה (נכדו הג״ר יעקב משה, בהקדמה לביאור הגר״א לאו״ח).
5. של שנאת חנם, שדנים את העובר על איזה דבר שהוא צדוקי ומסור – רבינו לעיל.
6. מבנה הפסוק הוא א-ב, א-ב.
7. להכעיסו ולהשחית לפניו.
8. כפי שהגדיר רבינו בהקדמתו המפורסמת לחומש בראשית, שהנהגה נכונה בין אדם לחבירו מוגדרת ״ישרה״ ולכך האבות נקראו ״ישרים״.
9. ואתם קלקלתם את עשייתו להנהגה של שנאת חנם.
10. רש״י: לשון ״ואת כנו״ (שמות לח,ח). שברא להם (לאיברים) בסיס לישב עליו, ואם ירדו (האיברים) מבסיסן שוב אין מתיישבים (עכ״ל).
11. מדוע ה׳מלמד׳ הזה נרמז דוקא בפסוק שבתחילת תוכחת שירת האזינו.
12. ״אשר עשה האלהים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים״ (קהלת ז,כט).
13. העוסקים בחורבנות בית ראשון ושני.
14. כפי שעשו בבית ראשון שהכעיסו לפניו.
15. של שנאת חנם, שדנים את העובר על איזה דבר שהוא צדוקי ומסור – רבינו לעיל.
16. מבנה הפסוק הוא א-ב, א-ב.
17. כפי שהגדיר רבינו בהקדמתו המפורסמת לחומש בראשית, שהנהגה נכונה בין אדם לחבירו מוגדרת ״ישרה״ ולכך האבות נקראו ״ישרים״.
תגמלו זאת – בתלונותיכם עליו כאלו מטה משפט הוא.
עם נבל – מצד מחשבותיו השפלות והנבזות.
ולא חכם – מצד סכלותו שאיננו רואה כי ירוץ לקראת רעתו.
אביך קנך – שורש קנה הוראתו בימים הקדמונים הכנס לשדה ועבוד האדמה להביא הביתה תבואתה, ואח״כ הושאל להורות אדון על דבר מה, יהיה איך שיהיה, וכן מצאנו (פרשת לך לך) ״קונה שמים וארץ״; וכאן הוא אומר הלא הוא אביך והוא אשר קנך, אביך הוא כי עשך, והוא אשר קנך כי כונן אותך במצבך הטוב שאתה עומד בו היום.
הלה׳ תגמלו – אמר רבי יהושע ב״ר חננאל, צריך לכתוב ה׳ למטה מארכובתו של למ״ד דהלה׳ תגמלו זאת – הא לה׳ תגמלו זאת.⁠1 (ירושלמי מגילה פ״א ה״ט)
עם נבל וגו׳ – מי גרם להם לישראל שיהיו מנוולים ומטופשים – מפני שלא היו מתבוננים בדברי תורה2 (ספרי)
אביך קנך – א״ר חנינא בר פפא, כל הנהנה מעוה״ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב״ה וכנסת ישראל שנאמר (משלי כ״ח) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, ואין אביו אלא הקב״ה, שנאמר הלא הוא אביך קנך3. (ברכות ל״ה:)
עשך ויכננך – מלמד שברא הקב״ה כונניות באדם, שאם נהפכה אחת מהן אינו יכול לחיות.⁠4 (חולין נ״ו:)
עשך ויכננך – תניא, היה ר׳ מאיר אומר, הוא עשך ויכוננך, כרכא דכולא ביה, ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו שריו, ממנו מלכיו, שנאמר (זכריה י׳) ממנו פנה ממנו יתד וגו׳.⁠5 (שם שם)
1. באור הענין, כי עפ״י תקון סופרים מהמסורה נכתב הה׳ דהלה׳ בתמונה גדולה, ועל זה אמר שצריך ליזהר שלא יגביה הה׳ מהלמד, אלא מלמטה נגד הארכובה של הלמ״ד יתחיל לכתוב לעשותה גדולה, כי היכי דלישתמע כשתי תיבות הא לה׳ תגמלו זאת ויהיה עינינו הה, לשון אנחה וצעקה, לה׳ תגמלו זאת, ואף כי בירושלמי כתוב הא באל״ף, אך הה׳ מתחלף באל״ף מפני שהן ממוצא אחד, או אולי ט״ס הוא, וצ״ל הה, כמבואר.
2. נראה הבאור עפ״י תרגום אונקלוס, עם נבל ולא חכם, עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, וטרחו רבים בכונתו, אבל כנראה כיון לדרשת הספרי שלפנינו, כי מי שעוסק בדבר ולא יבינהו לאשורו ההוא נבל יבל, כי אין קיום לעסק כזה, ועל זה אמר עם נבל – וסבת הדבר שלא חכם, שלא התבונן להבין יפה דברי התורה, והיא כונת הספרי והיא כוונת ת״א, ויותר נכון היה לגרוס בת״א דנבילו במקום דקבילו, ויתפרש דנבילו אורייתא – משום דלא חכימו ודו״ק,
3. הענין בכלל צריך באור, כי אחר שקראו גזלן איך הוא אומר אין פשע, והלא כל הגזלנים יודעים בחטאם אלא שיצרם תקפם, וכדומה מן הסבות המביאות אותו לזה, וגם מה זה שקראו חבר לאיש משחית, ומפרש בגמ׳ חבר הוא לירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים, מאי שייכות זל״ז, ומה יתרון לחטא זה לקרוא אותו חוטא ומחטיא יותר ממחלל שבת ועובר על שאר עבירות, וגם לא נתבאר בכלל מה גוזל הוא להקב״ה במה שאינו מברך.

ונראה לפרש עפ״י המבואר בגמרא מקודם לענין זה, כל הנהנה מעוה״ז בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים, שנאמר לה׳ הארץ ומלואה, ר׳ לוי רמי, כתיב לה׳ הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, ע״כ. והנה זה שרוצה להורות כי מהיתרא נהנה, הוא קובע דעתו על הפסוק והארץ נתן לבני אדם, ומסיב דעתו מהפסוק לה׳ הארץ ומלואה, ולא ס״ל החלוק קודם ואחר ברכה, ולפי״ז הוי כגוזל מהקב״ה כביכול את זכותו, ואף הוא מחטיא ומכשיל תמימים לעשות כמעשהו בחשבם כי כדין עושה ברעיונו מהפ׳ והארץ נתן לבני אדם, ואינו דומה לשאר עבירות שהכל יודעין שבעבירה עושה מה שעושה ולא יגררו אחריו.
4. פירש״י כונניות מלשון ואת כנו, שברא להם בסיס לישב עליו ואם ירדו מבסיסין שוב אין מתיישבין, עכ״ל. וכך מפורש בספרי, ר׳ שמעון בן יהודה אומר, הושיבך על בסיסך, ובמדרש איתא שעשאוהו בסיסים בסיסים שאם תעלה אחת על חבירתה אי אתה יכול לעמוד, והובא זה בגמרא לבאר הטעם מדין נתהפכו המעיים טריפה.
5. כמש״כ בפ׳ שופטים נביא מקרבך מאחיך כמוני וגו׳ מקרב אחיך תשים עליך מלך וגו׳, ור״ל שאין עם ישראל צריכים לראשים ופרנסים מגדולי וחכמי עמים זולתם כמו שרגיל בהרבה אומות אלא מהם בעצמם מוצאים חכמים ושלמים.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144