1. הא דזבח אסור בהנאה ילפינן מפסוק דתהלים (ק״ו) ויצמדו ישראל לבעל פעור ויאכלו מזבחי מתים, ודרשינן מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה, וילפינן מינה אף יין נסך דאסור בהנאה. ואמנם זה היא רק כשידעינן בודאי שנתנסך לע״ז, אבל סתם יינם אינו אסור בהנאה מדאורייתא רק מדרבנן, מי״ח גזירות, כמבואר בפ״ק דשבת, ובגמרא ע״ז ל״ו ב׳ דגזרו על סתם יינם משום בנותיהם, והקשה הר״ן בסוגיא כאן ל״ל טעם זה תיפק ליה דאסור מטעם גזירה שמא נתנסך ממש, ותירץ בשם רמב״ן דלשמא נתנסך לא חיישינן משום דאם איתא דנסכי׳ לא הוי מזבין ליה וכדאמרינן בע״ז כ״ב ב׳ אם איתא דאקצי׳ לא הוי מזבין לי׳ [משום קדושתיה גביה], להכי אצטריך למיגזר משום בנותיהם, ועל יסוד זה קיי״ל דבזה״ז שאין רגילות עובדי כוכבים לנסך אין מגע עבודת כוכבים אוסר רק בשתיה, וכן סתם יינם מותר בהנאה.

ואמנם מש״כ הרמ״א ביו״ד סי׳ קכ״ג ס״א בשם הראשונים דמותר לגבות מן העובדי כוכבים סתם יינם בחוב, צ״ע לפי סברתו של רמב״ן שהבאנו דאם איתא דנסכי׳ לא הוי מזבין ליה, דהא תינח אם מוכר או נותן מדעתו ורצונו החפשי, אבל אם מגבין אותו בע״כ במשפט בערכאות הרי אזיל הטעם אם איתא דנסכי׳ לא הוי מזבין ליה, אחרי דבעל כרחו מגבין אותו ממנו, וא״כ הלא נשאר החשש שמא נתנסך. וצ״ל דהראשונים יסברו בישוב קושיית הר״ן שהבאנו כתירוצו של הר״ן עצמו דיין הנתנסך מיעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן, ולפי תירוץ זה אינם מוכרחין לסברת רמב״ן, ועוד יש לפלפל בזה.

ודע שכתב רבינו ירוחם נתיב י״ב ח״ג מדכתיב ישתו הוי דיני כמו דכתיב אכילה דמותר שלא כדרך הנאתן, ועיין בתוס׳ פסחים כ״ה א׳ ד״ה מה.

ועיין בספרי כאן איתא פלוגתא בין ר׳ יהודה ור׳ נחמיה בבאור פסוק זה אי קאי אישראל או על העובדי כוכבים שאמרו כזה על ישראל וכפירש״י בפסוק זה, ואל דרשה זו רמזו התוס׳ בע״ז בסוגיא כאן וביתר באור בהגהות הגרי״ב.