Devarim 32 – דברים לב‏ – Mikraot Gedolot

[פיסקא שלד]

ויבא משה – נאמר כאן ויבא משה ונאמר להלן וילך משה אי איפשר לומר ויבא משה שכבר נאמר (דברים ל״א:א׳) וילך משה ואי איפשר לומר וילך משה שכבר נאמר ויבא משה, אמור מעתה בא דיותיכוס שלו והרשות נתנה ביד אחר.

וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם – מלמד שהיה משקעם באזניהם.

הוא והושע בן נון – למה אני צריך והלא כבר נאמר (במדבר י״ג:ט״ז) ויקרא משה להושע בן נון יהושע מה תלמוד לומר הוא והושע בן נון להודיע צדקו של יהושע שומע אני שצפת דעתו עליו משנתמנה ברשות תלמוד לומר הוא והושע בן נון, הושע בצדקו אף על פי שנתמנה פרנס על ישראל הוא הושע בצדקו כיוצא בו אתה אומר (שמות א׳:ה׳) ויוסף היה במצרים וכי אין אנו יודעים שיוסף היה במצרים אלא להודיע צדקו של יוסף שהיה רועה את צאן אביו ואף על פי שנתמנה מלך במצרים הוא יוסף בצדקו כיוצא בו (שמואל א י״ז:י״ד) ודוד הוא הקטן וכי אין אנו יודעים שדוד הוא הקטן אלא להודיעך צדקו של דוד שהיה רועה את צאן אביו, ואף על פי שנתמנה מלך על ישראל, הוא דוד בקטנו.

סליק פיסקא

[Piska 334]

"And Moses came": It is written here "And Moses came,⁠" and elsewhere, (Ibid. 31:1) "And Moses went.⁠" It cannot be said "And Moses came,⁠" for it is already said "And Moses went"; and it cannot be said "And Moses went,⁠" for it is already said "And Moses came.⁠" It must be understood, then, as: His time came to an end and his authority was given to another (Joshua).

"and he (Moses) spoke all the words of this song in the ears of the people": We are hereby taught that he "inserted" the words in their ears.

"He and Hoshea the son of Nun": Is it not written (Numbers 13:16) "And Moses called Hoshea the son of Nun 'Yehoshua'"? Why, then, is it written here "he and Hoshea the son of Nun"? To teach us the righteousness of Yehoshua. I might think that his head "swelled" with his new-found authority; it is, therefore, written "he and Hoshea the son of Nun" — in his righteousness (i.e., his humility). Even though he was appointed to be the leader of the congregation, he remained "Hoshea" in his righteousness. Similarly, (Shemot 1:5) "And Yosef was in Egypt.⁠" Do we not know that Yosef was in Egypt? — The intent is to apprise us of Yosef's righteousness. (Bereshit 37:2) "Yosef … grazed the sheep with his brothers,⁠" and even though he became a king in Egypt, he remained in his (original) righteousness. Similarly, (I Samuel 17:14) "and David was the smallest (i.e., the youngest).⁠" Do we not know that David was the youngest? — The intent is to apprise us of David's righteousness. (I Samuel 16:11) (David was) "tending the sheep" of his father, and even though he became the king of Israel, he remained "David" in his smallness.

[End of Piska]

ויבא משה ולהלן הוא אומר וילך משה מלמד (שהוא בא ובידו הכוס) [שבא דייתוכוס] שלו והרשות (נותנה) [נתונה] ביד אחר:

וידבר את כל דברי השי׳ הז׳ באז׳ העם מלמד שהיה משקען באזניהם:

הוא והושע בן נון יכול שטפה רוחו עליו משנכנס לגדולה ת״ל הוא והושע בן נון הוא יהושע עד שלא נכנס לגדולה והוא יהושע משנכנס לגדולה שאע״פ שנתמנה פרנס על הצבור הוא יהושע בצדקו:

וכיוצא בו אתה אומ׳ (שמות א׳:ה׳) ויוסף היה במצ׳ וכי אין אנו יודעין שיוסף היה במצ׳ אלא הוא יוסף עד שלא נכנס לגדולה והוא יוסף משנכנס לגדולה שאע״פ שנתמנה מלך על כל ארץ מצרים הוא יוסף בצדקו:

וכיוצא בו אתה אומ׳ (שמואל א י״ז:י״ד) ודוד הוא הקטן וכי אין אנו יודעין שדוד הוא הקטן אלא הוא דוד עד שלא נכנס לגדולה והוא דוד משנכנס לגדולה שאע״פ שנתמנה מלך על כל ישראל הוא דוד בצדקו:

וַאֲתָא מֹשֶׁה וּמַלֵּיל יָת כָּל פִּתְגָמֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא קֳדָם עַמָּא הוּא וְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן.

And Moshe came and spoke all the words of this hymn before the people, he and Jehoshua bar Nun.

ואתה משה ומלל ית^א שבח שירתה הדה במשמעהון דעמא הוא ויהושע בר נון.

א. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״כל״.

ואתא משה מן משכן בית אולפנא ומליל ית כל פיתגמי תושבחתא הדא במשמעהון דעמא הוא והושע בר נון.

And Mosheh came from the tabernacle of the house of instruction, and spoke all the words of this hymn, in the hearing of the people, he and Jehoshua bar Nun.

ואתא משה ומליל ית כל שבח פתגמי שירתא הדא במשמעיהון דעמא הוא והושע בר נון.

And Mosheh came and spoke all the praise of the words of this hymn in the hearing of the people, he and Hoshea bar Nun.

רמז תתקמז

וַיָּבֹא מֹשֶׁה – נֶאֱמַר כָּאן ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (לעיל ל״א:א׳) ״וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה״ אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה״ שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה״ וְאִי אֶפְשָׁר וְכוּ׳, אֱמֹר מֵעַתָּה בָּא דִּיתְקוֹס שֶׁלּוֹ וְהָרְשׁוּת נִתְּנָה בְּיַד אַחֵר. וַיְדַבֵר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹאת בְּאָזְנֵי הָעָם מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מְשַׁקְּעָה בְּאָזְנֵיהֵם. הוּא וְהוֹשֵׁעֻ בִּן נוּן וְלָמָּה אֲנִי צָרִיךְ, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר, ״וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ״, [וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן״ לְלַמֶּדְךָ צִדְקָתוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ] שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁתָּזוּחַ עָלָיו דַּעְתּוֹ מִשֶׁנִּתְמַנֶּה בָּרָשׁוּת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן״ הוֹשֵׁעַ בְּצִדְקוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְמַנָּה פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר הוּא הוֹשֵׁעַ בְּצִדְקוֹ, כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (שמות א׳:ה׳) ״וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרַיִם״, וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁיּוֹסֵף הָיָה בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לְהוֹדִיעֲךָ צִדְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף, יוֹסֵף הָיָה רוֹעֶה צֹאן אָבִיו וְאַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה מֶלֶךְ (עַל יִשְׂרָאֵל) [בְּמִצְרַיִם] הוּא יוֹסֵף בְּצִדְקוֹ, וְכוּ׳.

וכאן מוסי למא כלם אלקום בהד׳ה אלתסבחה הו ויהושע בן נון

והיה משה, כאשר דיבר אל העם בשירה הזאת, הוא ויהושע בן נון.

הוא והושע בן נון – שבת של דיוזגי היתה, ניטלה רשות מזה ונתנה לזה. העמיד לו משה מתורגמן ליהושע שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישראל: בחיי רבך לא היה לך ראש להרים.⁠^א

ולמה קורהו כאן הושע – לימד שלא זחה דעתו עליו. אף על פי שניתנה לו גדולה, השפיל עצמו כאשר בתחילה.

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא: ״להרים ראש״. בכ״י המבורג 13: ״היית מרים ראש״.

הוא והושע בן נון HE AND HOSHEA THE SON OF NUN – It was the Sabbath of transmission of office (lit., "of two pairs" of judges): authority was taken from one and given to the other (Sotah 13b). Moshe appointed a Meturgeman for Yehoshua that he (Yehoshua) should hold in public an Halakhic discourse during his (Moshe') lifetime in order that the Israelites should not say to him, "During your teacher's lifetime you did not dare to raise your head!⁠"

And why does it (Scripture) here call him Hoshea (since his name had long since been changed to that of Yehoshua – cf. Bemidbar 13:16)? In order to indicate that he did not become haughty, for although this dignity had been conferred upon him, he assumed a humble bearing as at the commencement of his career (cf. Sifre Devarim 334:3).

פס׳: ויבא משה עד והוא והושע בן נון – יכול לפי שהצפה דעתו עליו (פי׳ גבהה רוחו עליו) תלמוד לומר ¹הוא והושע בן נון הוא הושע. אע״פ שנתמנה פרנס על הצבור הוא הושע בצדקותיו. כיוצא בו אתה אומר (שמואל א י״ז) ודוד הוא הקטן. הוא דוד עד שלא נכנס לגדולה והוא דוד אע״פ שנתמנה מלך:

1. הוא הושע בן נון הוא יהושע כצ״ל. והיינו כי כבר קראו משה להושע יהושע ולמה נכתב כאן הושע לאמר שלא נתגאה אף שנעשה פרנס כמו שהיה מקודם בעת שהיה תלמידו של משה. וכ״ה בהדיא בספרי:

הוא והושע בן נון – שהרי לשניהם צוה הקב״ה, כדכתיב: קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וגו׳ (דברים ל״א:י״ד).

הוא והושע בן נון [MOSES CAME] TOGETHER WITH HOSEA THE SON OF NUN [AND RECITED ALL THE WORDS OF THIS POEM]: [The two of them did this together] since God had given the [original] command [to teach this poem to the Israelites] to both of them, as it is written (31:14), “Call Joshua and present yourselves in the Tent of Meeting... .”¹

1. Rashi gives a long midrashic explanation (based on Sot. 13b and Sifre 305) of why Hosea (a.k.a. Joshua) plays a role here. Rashbam points out accurately that in 31:14 Joshua is summoned together with Moses to receive instructions. Those instructions are found in 31:16-21, and include the request (vs. 19) to teach “the poem” of chapter 32 to the Israelites. So, Rashbam claims, no further explanation is required here for Joshua’s involvement.
Like Rashbam, see NJPSC: “Joshua’s involvement is consistent with the plural command in 31:19.”

ויבא משה – להורות, כי אחר שהלך אל כל שבט ושבט וצום בבואו אל אהל מועד, ושם נקהלו אליו כל בני ישראל, אז דבר השירה הזאת.

הוא והושע בן נון – כמו: אז ישיר משה ובני ישראל (שמות ט״ו:א׳). גם זאת להגדיל מעלת יהושע לפני הכל.

קראו הכתוב: הושע – בשם שהיו ישראל יודעין אותו, כי מי יודע שכינה שמו משה יהושע כי אם קריאי מועד לבדם. ודרך הדרש ידועה.

AND MOSES CAME. Our verse teaches that after Moses went to each one of the tribes and charged them,⁠¹ when he came to the tent of meeting and all of the children of Israel were gathered unto him, he spoke the words of this song.⁠²

HE, AND HOSHEA THE SON OF NUN. This is similar to Then sang Moses and the children of Israel (Ex. 15:1).⁠³ Also, this⁴ was done to exalt the status of Joshua in the eyes of all. Scripture refers to Joshua by the name of Hoshea because it was the name by which he was known to all of Israel, for who aside from the elect of the assembly knew that Moses referred to Hoshea by the name of Joshua. The approach of the midrash⁵ is known.⁠⁶

1. See Deut. 31:1.

2. In other words, and Moses came means and Moses came to the tent of meeting where all of Israel were gathered. This took place after he had visited each tribe separately and told them that he was about to die.

3. See Ibn Ezra on Ex. 15:1 (Vol. 2, p. 291): "Moses composed this song by himself. He then taught it to all of Israel, each of whom then sang.⁠" Similarly here, Joshua repeated the words of Moses.

4. Like the laying of Moses' hands upon Joshua. See Num. 27:18 and Ibn Ezra's comment on verse 20 (Vol. 4, p. 228).

5. The Sifre.

6. See Rashi: "Why does Scripture refer to him as Hoshea? To teach us that Joshua did not become arrogant, for although greatness was given to him, he remained humble.⁠"

הוא והושע בן נון – כי לשניהם צוה הקב״ה לכותבה, דכתיב: כתבו {לכם}⁠^א את השירה הזאת (דברים ל״א:י״ט), כשאמר: קרא את יהושע והתיצבו^ב באהל מועד (דברים ל״א:י״ד).

^גוקרא אותו כאן הושע, לפי שכשנעשה משרת משה קרא אותו יהושע {דכתי׳ ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר י״ג:ט״ז)},⁠^ד כי כן {דרך}⁠^ה השרים והמלכים שמשנים שם משרתיהם וקורא לו שם כרצונו. כמו שקרא פרעה, להבדיל, ליוסף – צפנת פענח (בראשית מ״א:מ״ה), ונבוכד נצר לדניאל – בלטשצר, ולחנניה מישאל ועזריה – שדרך מישך ועביד נגו (דניאל א׳:ז׳). ועכשיו מודיע קרא שאינו משרת, כי נעשה מלך ושב לשמו הראשון, וקראו הושע.⁠¹

1. עיין בספר הג״ן שמוסיף: ״ובמקרא ובכל מקום קורהו יהושע, לפי שהורגל בכך.

א. ההשלמה בפסוק ובספר הג״ן.

ב. בכ״י מינכן 52 נוסף כאן (בהשפעת במדבר י״א:ט״ז): שם עמך.

ג. בספר הג״ן נוסף כאן: ״לעיל כתיב: קרא את יהושע״.

ד. ההשלמה מפענח רזא כ״י אוקספורד 103 בשם ר״י בכור שור, וכן בספר הג״ן (שלא בשמו), והושמט ע״י הדומות בכ״י מינכן 52.

ה. ההשלמה מפענח רזא (בשם ר״י בכור שור).

הוא והושע בן נון – HE AND HOSHEA SON OF NUN – Because the Blessed Holy One commanded the two of them to write it, as it is written: “Write (pl.) {for yourselves} this song” (Devarim 31:19), when He said: “Call Joshua, and present yourselves in the Tent of Meeting” (Devarim 31:14).

And He called him here Hoshea, since when he was made Moshe’s attendant, Moshe called him Yehoshua {as it is written “Moses called Hoshea the son of Nun Joshua” (Bemidbar 13:16)}, because this is {the custom} of ministers and kings, that they change the names of their attendants and call them by a name as they desire. Just as Pharoah, different though he may be, named Yosef – Tzafenat Paneach (Bereshit 41:45), and Nevukhadnezzar named Daniel – Belteshazzar, and named Hananiah, Mishael, and Azariah – Shadrach, Meshakh, and Abed-Nego (Daniel 1:7). And now the text informs that he is not an attendant, because he has been made a king and returned to his previous name, and it calls him Hoshea.

ויבא משה וידבר וגו׳ – הוא שנאמר למעלה וידבר משה באזני כל קהל ישראל וגו׳ (דברים ל״א:ל׳).

הוא והושע בן נון – שהרי לשניהם צוה הקב״ה כדכתיב קח את יהושע וכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל (דברים ל״א:י״ט).⁠¹ והושע בן נון – בתחילה כשנכנס להיות משרתו של משה קראו משה יהושע שכן דרך מלכים לשנות שם למשרתיהם כגון יוסף, דניאל חנניה מישאל ועזריה. ועכשיו כשנעשה מלך חזר לשמו הראשון² ומכל מקום בכל המקרא קורהו יהושע לפי שהורגל בו כבר.⁠³

1. שאוב מר״י בכור שור ובדומה ברשב״ם.

2. שאוב מר״י בכור שור.

3. שאוב מספר הג״ן.

ויבא משה וידבר, "Moses came and spoke, etc.⁠" this is a reference to what we read in Deut 31,30: "Moses spoke in the ears of the people, etc.;⁠"

הוא והושע בן נון, "he and Joshua son of Nun;⁠" They had both been commanded by God in chapter 31,14: "present yourselves in the Tent of Meeting and I will issue a command.⁠" There is also another occasion when God commands Moses and Joshua simultaneously, to write down Moses' parting song/poem for the people (in verse 19 chapter 31.) It is the custom of kings to instruct their servants in this manner Compare Joseph in Genesis 41,45, or Daniel and Chananiah, Mishael, and Azaryah being commanded by the king to change their Hebrew names (Daniel 1,7). In this instance, now that Joshua has become the King of the Israelites, he is addressed again by his original name of Hosea. Nonetheless, seeing the people had been used to his name Joshua already, this name is used in Scripture in most instances.

הוא והושע בן נון – תימ׳ למה קורא אותו כאן הושע יותר משום מקום, וי״ל לפי שבשעה שנעשה משרת משה קרא שמו יהושע, דכתי׳ ויקרא משה להושע בן נון יהושע, כי כן דרך השרים והמלכי׳ שמשנים שם משרתיהם וקוראים להם שם כרצונם כמו פרעה שקרא צפנת פענח ליוסף, ונבוכדנצר לדניאל בלטשצר, ולחנני׳ מישאל ועזרי׳ מישך, שדרך, ועבד נגו (דניאל א׳:ז׳). ועכשיו מודיע שאינו עוד משרת, כי נעשה מלך ושב לשמו הראשון, וקראו הושע. בכור שור.

הוא והושע בן נון – הזכירו הכתוב עתה בשם שהיה לו מתחלה, שנאמר (במדבר י״ג) ויקרא משה להושע בן נון, ללמדך שאעפ״כ שנתמנה במקום משה לא הגיס דעתו כלל אבל היה משפיל עצמו כבתחלה, ולכן יקראנו הכתוב עתה באותו שם עצמו שהיה נקרא בו בתחלה כדי להורות על מעלתו.

הוא והושע בן נון, "he (Calev) and Joshua son of Nun.⁠" At this point the Torah refers to Joshua by his original name Hoshea; we know that Moses had changed his name from Hoshea to Joshua before he went out on the mission with the spies (Numbers 13,16). The moral lesson we learn from this is that although Moses had changed Joshua's name, i.e. added a letter to it to show his eminence, and although he had already been appointed as Moses' successor, this promotion did not go to his head, did not make him arrogant, but he was content to function as השע בן נון.

הוא והושע בן נון – פירש״י שבת של דיוזגי היתה וכו׳ פי׳ דיו שנים כמו דו פרצופין זגי לשון זוגות כלומר שתי זוגות של מלוכה באותה שבת של משה ושל יהושע.

הוא והושע בן נון – לשניהם צוה המקום לכותבה כדכתיב כתבו לכם את השירה הזאת (דברים ל״א:י״ט). לעיל כתיב קרא את יהושע (דברים ל״א:י״ד) וכאן כתוב הושע. י״ל לפי שכשהיה רבו קיים. היה נכון לקרותו בשם שקראו רבו. ויקרא משה ליהושע בן נון יהושע (במדבר י״ג:ט״ז). ומכל מקום מקרא בכל מקום קורהו יהושע לפי שהורגל בכך.

הוא והושע בן נון – שניהם צוה הקב״ה לכתוב התורה כדכתי׳ כתבו לכם את פרש׳ מלך וגם כתיב קרא את וכתב כאן והושע לפי שכשהיה משרת משה ע״ה היה נכון לקרותו כמו שקראו רבו ויקרא להושע בן נון יהושע ובכאן קורא אותו בשמו ובכל מקום קוראו יהושע לפי שהורגל בכך. כי מנגד תראה את הארץ שני דברים שאלת אעברה נא ואראה אעברה לא ינתן לך ואראה ינתן לך שלא אשיב פניך ריקם מן הכל.

הוא והושע בן נון – כתב ר׳ אברה׳ קראו הושע בשם שכל ישראל יודעים אותו כי מי ידע שכנה משה שמו יהושע כי אם קרואי מועד לבדם ודרך הדרש ידוע:

הוא והושע בן נון, "he and Hoshea son of Nun.⁠" Ibn Ezra explains the reason why Moses at this point calls Joshua by his original name Hoshea, to make sure that the Israelites would all know who he was speaking about, since some of the people may not have been aware that his name had been changed. Only the top echelon of the people had been aware of the name change. The allegorical explanation of our verse is familiar to all my readers. [For the readers of Ibn Ezra not familiar with the meaning of the name change from הושע to יהושע that we learned about in Numbers 13,16 the Midrash says that Moses added the letter י symbolizing God's name so as to provide him with a spiritual assist when the time would come to take a stand against the other ten spies. Ed.]

ויבא משה – מאהל מועד למחנה ישראל.

והנה זכר שכבר בא משה ודבר את כל השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון והנה היה הושע בן נון לו אז לפה ולמתורגמן כדי להשמיע זה לכל ישראל אמנם רצה השם יתעלה שישתתף יהושע באופן מה למשה להודעת דברי השירה לישראל כדי שיתישרו יותר ישראל להאמין בדברי יהושע אחרי מות משה והנה קראו אז הושע שלא יחשוב אחר שהוא נשתתף בזאת הנבואה למשה מפני אמרו בפרשה שעברה על דברי זאת השירה קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד וגו׳ ולזה קראו הושע להודיע שלא היתה מדרגתו בזה כי אם כמו מדרגתו קודם שלשים ושמנה שנה שהיה שמו הושע כששלחו משה עם המרגלים או הישירה התורה בזה שכבר נתישר יהושע לזאת המדרגה מהעת הראשון שהיה שמו הושע כי הוא היה משרת משה כדי שילמד ממנו תמיד וישלים עצמו במה שלמד ממנו מסודות התורה והחכמה כי לא נתחדש בו עתה היותו נביא אם לא מפני שנתישר לזה קודם כי לא ינבא השם יתעלה מי שהוא בלתי ראוי לנבואה וכאשר הישירה התורה בזה אל הסבה אשר בעבורה הסכים השם יתעלה שיזכה יהושע להנחיל את הארץ לישראל והוא מפני מה שנשתנה שמו עליו מהושע ליהושע והוא שלוח המרגלים לתור את ארץ כנען כי אז קרא משה שם להושע בן נון יהושע. ומשם זכה יהושע להנחיל לישראל את הארץ כמו שזכה כלב לרשת את הארץ אשר בא בה וכבר נתבאר זה בראש הספר.

הוא והושע בן נון שבת של דיוזגי היתה נטלה רשות מזה ונתנה לזה. פירש דיוזגי שנים כי בלשון יון דיו שני׳ וזוג ג״כ שנים וכפל הענין בשתי לשונות ופירושו שבת שהיו בה שתי רשויות רשות משה ורשות יהושע נטלה ממשה ונתנה ליהושע וכן פי׳ בעל הערוך:

ולמה קורהו כאן הושע לומר שלא זחה דעתו עליו אע״פ שנתנה לו גדולה השפיל עצמו כאשר בתחלתו. אבל בספרי שנו בלשון אחר הוא והושע בן נון למה אני צריך והלא כבר נאמר ויקרא משה להושע בן נון מת״ל הוא והושע להודיעך צדקו של יהושע שומע אני שצפתה דעתו עליו משנתמנה ברשות ת״ל הוא והושע הושע בצדקו אע״פ שנתמנה פרנס על הצבור:

ויבא משה וידבר וגו׳ עד וידבר ה׳ אל משה וגו׳.

דעתי הוא שמשה רבינו דבר השירה הזאת שלש פעמים כי בראשונה למדה לאנשים מבני ישראל שנמצאו אצלו מיד כשבאתהו הנבואה. ועל הפעם הזאת נאמר בפרשת וילך ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל שלמדה לאותם שנמצאו שם לא לכל העם ולכן לא אמר שם לכל בני ישראל:

הפעם השנית למדה לזקנים ולשוטרים שצוה ללויים שיקראו׳ ואז למד אותה אליה׳. וזהו שאמר שם הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ וגו׳. ושם כתוב וידבר משה באזני כל קהל ישראל את כל דברי השירה הזאת עד תומם. וקהל ישראל הנזכר שם הם הקהל אשר צוה להקהיל שהם הזקנים והשוטרי׳ לא העם:

הפעם השלישית דבר את השירה אל העם בכללו כי קבצם להשמיעה לכלם ועל הפעם הזאת אמר כאן ויבא משה וידבר את דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון כי נשתתף עמו בחייו בזה כדי שהעם יחשבוהו בעיניהם.

אחר כך אמר ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם – לרמוז שאע״פ שכבר דבר דברי השירה הזאת למעלה. לא אמרם לישראל. אלא דבר עם השמים ועם הארץ. דכתיב האזינו השמים ואדברה וגו׳. שיהיו עדים בדבר וישמעו כל דבריו. בענין שכשיראו שישראל עוברים על דבריו שיעידו בם. וכמו שאמר למעלה ואעידה בם וגו׳ וקראת אתכם הרעה באחרית הימים. ואחר שגמר דבריו עם השמים. חזר לדבר דברי השירה עם ישראל. ואמר באזני העם. לרמוז שדברי השירה הזאת היו דברי סתרי חכמה. וראוי שידברום לאזני העם הם יחידי הסגולה. אשר להם ראוי לגלות הסודות. אבל דברי השירה בכלל הם ראוים לכל ישראל בכלל. וזהו ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה. הם הדברים הנגלים הראוים אל כל ישראל. ובזה יתיישב מה שאמר ויכל משה וגו׳ אבל באופן אחר הוא מיותר.

ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת. גם כי קודם (לעיל לא ל) כבר נאמר ׳וידבר משה׳ וגו׳ פעם אחרת¹, מכל מקום לא נתן להם או מסר עיון השירה עד הנה, דייקא נמי דכתיב הכא ׳את כל דברי השירה הזאת׳, דלא נכתב כך בסוף וילך:

1. ׳וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם׳.

דיוזגי. פירוש, שבת שהיו דורשים שנים, כי לשון ׳דיו׳ שנים, מלשון ׳דיו פרצופין׳ (עירובין יח.). וכן ׳זוגי׳ הוא זוג, ופירושו שנים כאחד. כי ׳דיוזגי׳ רוצה לומר שנים מתחברים כאחד:

הוא והושע בן נון – לפי שלא קראו יהושע כ״א על שם יה יושיעך מעצת מרגלים וכל זמן שאחד מן אותו דור היה קיים היה נקרא בשם יהושע, וכאשר תם כל הדור ההוא לא היה מקום לתפלה זו וחזר וקראו הושע.

ויבא משה: פרשה פתוחה.

שבת של דיוזגי כו׳. פירוש ב׳ מלות הן, וכפל לשון הוא. ופי׳ של דיו וזוג, הוא שנים. וזוג הוא מתרגום בבלי, ודיו הוא לשון יוני. ורצונו לתרץ בזה, דקשה לו, אם משה דבר באזני העם שהוא היה מלכם ונשיא שלהם, אבל יהושע מה עניינו בדבר הזה, הרי הוא לא היה נשיא עליהם אלא אחר מיתת משה. לזה קאמר שבת של דיוזגי וכו׳:

לומר שלא זחה דעתו עליו כו׳. כלומר שהתורה מעידה עליו שלא זחה דעתו עליו. ולכך קוראו הושע ולא יהושע. ומלת זחה פי׳ גבה לב וגס הרוח:

It was a Shabbos of shared quality (דיוזגי), etc. This is [a combination of] two words and a double phrase, meaning דיו (two) and זוג (pair). The word זוג is Aramaic and דֹיו is Greek. Rashi wishes to explain with this a difficulty. Moshe spoke to the ears of the people because he was still their king and prince. But why is Yehoshua involved here? He did not become their prince until after the death of Moshe! This is why Rashi says "It was a Shabbos of shared quality, etc.⁠"

To teach that he was not conceited, etc. I.e., the Torah testifies that he was not proud, and therefore he calls him Hoshei'a rather than Yehoshua. The word "זחה" means "haughty" or "rude.⁠"

הוא והושע בן נון – פירוש היה עומד עמו אבל הדיבור לא דיבר אלא משה כאומרו וידבר, וכן אמר ה׳ ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם לשון יחיד אל משה, ואומרו והושע ולא אמר ויהושע כמו שקרא לו משה, לפי שתוספת היו״ד היא ליקר וגדולה כרמוז במאמר (במדבר י״ג ט״ז) ויקרא משה להושע וגו׳ וכשהשוום הכתוב ואמר הוא והושע בן נון הסיר היו״ד, על דרך אומרו (ישעי, י, טו) היתפאר הגרזן וגו׳.

הוא והושע בן נון, "he and Joshua son of Nun.⁠" Although Joshua stood beside Moses, God's word came only to Moses, as is plain from the words וידבר ה' אל משה in verse 48. Although Moses had added the letter י to Joshua's name in Numbers 13,16, this was in order to lend him prestige vis-a-vis Israel. When God mentions Joshua's name, it remained unchanged as it was not appropriate to make him look prestigious vis-a-vis his teacher (Compare Isaiah 10, 15: "Is the axe going to boast in the presence of the wood cutter?⁠").

ויבא משה – כמ״ש בפ׳ וילך שנגנז ממנו חצוצרות באותו יום.

את כל דברי השירה – חמשה דרגין של תורה כידוע. בסוד פרד״ס ונשמתא לנשמתא שהוא פנימית הסוד שהוא אילן ושרשיו ופריו וענפיו ומוחין דאילנא וכמ״ש זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת. ואמר וידבר את כל וגו׳ שגילה להם בדברי השירה הזאת את כל אשר צוה לו הקב״ה שימה בפיהם ולכן גילה להם כל הפנים של התורה.

באזני העם – לא כשאר פעמים שנכנס תחלה אהרן ובניו ואח״כ הזקנים וכו׳ וכאן תחילה באזני העם כמו שנצטוה.

הוא והושע בן נון – שהיה יהושע מתורגמן כמ״ש (סוטה י״ג ע״ב) שבת של דיו זוגי היתה. לכך כתיב והושע בן נון שהיה טפל לו ולכך לא נקרא יהושע בשמו שלם ואמרו שגם הוא לא גבה לבו ולכך כתיב והושע.

הוא והושע בן נון – שהרי לשניהם צוה הקב״ה, כדכתיב קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו (לעיל ל״א י״ד), וכן ארז״ל שבת של דיוזגי היתה, נטל רשות מזה ונתנו לזה:

ויבא וגו׳ – מאחר שכבר נאמר לעיל (לא, ל): ״וידבר משה וגו׳ את דברי השירה״ וגו׳, עלינו לפרש את האמור כאן באופן זה: לאחר שמשה אמר את השירה לכל קהל עדת ישראל, הוא הלך עם יהושע לקבוצות שונות של אנשים, לעזור להם להבין את המשמעות של מה ששמעו. כפי שחז״ל אומרים: ״⁠ ⁠׳באזני העם׳, מלמד שהיה משקעם באזניהם״ (ספרי), הוא פעל שהדברים ישקעו לתוך אוזניהם.

הוא והושע בן נון – לא ״יהושע״. הוא עמד מול העם, לצד המנהיג היוצא, וקיבל על עצמו את התפקיד הנעלה למלא את מקומו. אך באותו הרגע הוא ראה את עצמו במצב הצנוע של ימי נעוריו, כאשר היה עדיין הושע ולא יהושע (עיין ספרי).

ויבא משה וגו׳ כבר נאמר לעיל וידבר משה וגו׳ את דברי השירה הזאת עד תמם. ויובן עפי״ז שהשירה בכללותה אחת היא ספר תולדות ישראל מאברהם עד שישובו לאדמתם, ובפרטיותה נחלקת לששה פרקים שסימנם האזי״ו ל״ך שכל אחד כולל ענין אחד. א) עדות השמים והארץ עם המאמר המצורף לזה ומתחיל האזינו עד זכור. ב) חסדי ה׳ שעשה לישראל עד העת ההיא. ויתחיל מן זכור עד ירכיבהו. ג) הטובות שיעשה להם ה׳ בעתיד. ומתחיל מן ירכיבהו עד וישמן ישרון. ד) שמרוב טובה יסורו מדרכי ה׳. והעונש שיבא עליהם. ויתחיל מן וישמן ישרון עד לולי כעס אויב. או עד לו חכמו. ה) ידבר מהגוי שיגלו בנ״י שמה. מן לולי כעס אויב או מן לו חכמו עד כי ידין ה׳ עמו. ו) מה שיהיה באחרית הימים עם ישראל ועם אלה שעשו רעה לישראל. וטבע האדם שדבר חדש יוקבע בלבו ביותר. לכן אמר תחלה השירה כלה בלא הפסק ונקבעה בלבם בכללה. ואחר כן שנה להם והפסיק בין הפרקים. ובאר כל הענינים והסודות שבכל פרק ופרק. ולכן נאמר לעיל את דברי השירה הזאת עד תמם שיורה שלא הפסיק בה וכאן אמר כל דברי השירה. שיורה כל מה שנכלל ונרמז בה. ואחר ששנה להם כנ״ל. אמר להם עוד פעם שלישית וז״ש הוא שמלבד הנ״ל אמר עוד הוא בעצמו, ואח״כ והושע בן נון ובכולל שמעו בפרסום ארבעה פעמים. כדאיתא (במס׳ עירובין נ״ד) שכך היה סדר משנה ארבעה פעמים. מלבד מה שנאמר ויכתוב משה את השירה וילמדה את בנ״י שהוראתה שצוה שילמדו בינם לבין עצמם עד שיהיה שגור בפיהם. ומה שאמר כאן ויבא משה וגו׳ וידבר, ולעיל אמר הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואח״כ וידבר משה באזני כל קהל ישראל. יובן עפ״י מ״ש לעיל שמה שאמר לא אוכל עוד לצאת ולבא, הכוונה שאם יצא עוד ממחנה לויה לא ישוב שמה אלא ילך למקום הנועד ולכן כל עת שלא אמר לו ה׳ עלה אל הר העברים לא היה יכול לבא למחנה ישראל, וחז״ל אמרו שבאותו היום נגנזו החצוצרות והיה צריך להקהילם ע״י שלוחים ולא רצה לקחת לו הגדולה לאסוף אליו כל ישראל ע״י שלוחים. לכן קרא רק להזקנים והשוטרים. ובראות העם הדבר החדש נקהלו כלם ואמר להם השירה וכנ״ל, וכשאמר ה׳ אליו עלה אל הר העברים בא אל מחנה ישראל ואמר להם השירה כנ״ל והמוסר שאחר השירה, וזאת הברכה ועלה אל הר העברים:

{ויבא משה וגו׳: אין לפרש שבא לאוהל מועד לקרוא בספר תורה, שהרי כבר כתיב סוף פרשת וילך (לעיל לא,ל) ״וידבר משה באזני כל קהל ישראל וגו׳⁠ ⁠⁠״¹, ותו, הרי שנים אסורין לקרות יחד. גם אין לומר שבא ללמד הפירוש, שהרי כתיב ״ויבא משה״, והביאור – שבא תיכף ומיד לאחר הקריאה. אלא כמו שכתבתי לעיל (לא,כב) ״וילמדה את בני ישראל״ שהם תלמידי חכמים, שילמדו הפירוש לכל העם. ומשום שאין ראוי לתלמידים ללמד לאחרים בפני הרב, על כן יצא משה מאוהל מועד עד שכילו, ואח״כ ׳בא׳ משה שנית ׳וידבר׳ הוא ענייני ביאורים², הוא והושע בן נון}.

ויבוא משה וגו׳ באזני העם: עיין מה שכתבתי בספר שמות (כד,ז)³ משמעות ״באזני העם״ שהוא הבנה בעמקות לגדולי ישראל. כך היה בשירה זו, אחר שקרא בתורה באזני כל קהל ישראל, בא עוד הפעם לאהל מועד ודיבר ״באזני העם״ עניינים עמוקים שבה⁴. וקיים בזה דבר ה׳ ״שימה בפיהם״ כמו שכתבתי לעיל (לא,יט).

הוא והושע⁵ בן נון: כבר ביארנו לעיל (לא,יט) אשר יהושע לא נצטוה על זה כלל, ורק משה קרא שירת האזינו בספר תורה, ואח״כ כשבא עוד לבאר להם⁶ וכבר כהה אורו ולא היתה שכינה מדברת מתוך גרונו⁷, על כן כשבא לבאר היה יהושע עוזרו בשליחות משה, כדי להבין ולהשכיל לכל העם. ומשום הכי כתיב כאן ״הושע״ ולא ׳יהושע׳, משום שלא עשה זאת בשביל שהוא ׳יהושע׳ – רבן של ישראל, אלא בשביל שהוא ״הושע״ – תלמידו של משה רבינו שנקרא ״הושע״.

1. החזקוני כותב: הוא שנאמר למעלה ״וידבר משה באזני כל קהל ישראל וגו׳⁠ ⁠⁠״. ״הוא והושע בן נון״ – שהרי לשניהם ציוה הקב״ה, כדכתיב (לעיל ל,יד) ״קרא את יהושע״, וכתיב (שם פסוק י״ט) ״ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל״.

2. עניינים עמוקים שבתורה, הסביר לתלמידי חכמים – לשון רבינו בקטע הסמוך.

3. על הפסוק ״ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם... נעשה ונשמע״.

4. קצת קשה, וכפי ששאלנו גם בחומש שמות שם, שהלשון ״העם״ מציין תמיד את פשוטי העם ולא את תלמידי החכמים המכונים בשם ״ישראל״.

5. ״הושע״ ולא ״יהושע״. וכבר עמדו על כך – רש״י, ראב״ע, אור החיים, כלי יקר, כתב סופר ועוד.

6. כמבואר ברבינו בשני הקטעים הקודמים.

7. ולכן לא היה הולך עוד קולו על כל ישראל, משום שלא היה בדרך נס – לשון רבינו שם.

הוא והושע^א בן נון – עכשו שמת אהרן היה יהושע משמש במקומו אצל משה, מכ״ש שעתה תם כחו של משה (עיין מה שכתבתי ריש פרשת וילך), ומשה לימד השירה ליהושע, וזה לימדה לכל ישראל.

א. כן בפסוק וכן צ״ל. בדפוס: ״יהושע״.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון