×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(מ) {ששי} כִּֽי⁠־אֶשָּׂ֥א אֶל⁠־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃
For I lift up my hand to heaven, and say, as I live forever,
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותמזרחיצרור המורר״ע ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בעודהכל
[פיסקא של]
כי אשא אל שמים ידי – כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא בראו אלא במאמר ולא בראו אלא בשבועה ומי גרם לו לישבע מחוסרי אמנה הם גרמו לו לישבע שנאמר (תהלים ק״ו:כ״ו) וישא ידו להם להפיל אותם במדבר (יחזקאל ל״ו:ז׳) אני נשאתי את ידי אל הגוים וגו׳.
ואמרתי חי אנכי לעולם – שלא כמדת בשר ודם מדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם הפיטקי נכנס לתוך אפרכיא שלו אם יכול ליפרע מן הפיטקי שלו הוא נפרע ואם לאו אין יכול ליפרע אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אם אינו נפרע מן החיים נפרע מן המתים, אם אינו נפרע בעולם הזה נפרע לעולם הבא.
סליק פיסקא
[Piska 330]
"For I shall raise My hand (in oath) to heaven": When the Holy One Blessed be He created man, He did so by pronouncement (ma'amar) and not by oath. And who caused Him to swear? Those lacking in faith. As it is written (Psalms 106:26-27) "And He lifted up His hand to cast them down in the desert and to cast down their seed among the nations.⁠"
"I said: I live forever" (see Bemidbar 14:21): For not as the measure of the Holy One Blessed be He is the measure of man. The measure of man: A noble enters his province (to exact vengeance). If he can exact from the living, he does so; if not, he does not. But not so with Him who spoke and caused the world to come into being. If He does not exact it from the living, He exacts it from the dead. If He does not exact it in this world, He exacts it in the world to come.
[End of Piska]
כי אשא אל שמים ידי מלמד כשברא הקב״ה את עולמו לא בראו אלא במאמר שנ׳ (תהלים ל״ג:ו׳) בדבר ה׳ שמים נעשו ומי גרם לו להשבע מחוסרי אמונה עושין אותו להישבע שנ׳ כי אשא אל שמ׳ ידי ואין נשיאה אלא שבועה שנ׳ (תהלים ק״ו:כ״ו) וישא ידו להם:
ואשא ידי לזרע בית יעקב (יחזקאל כ׳:ה׳):
ואמ׳ חי אנכי לעו׳ שלא כמדת בשר ודם מדת הקב״ה מדת בשר ודם כשאדם יוצא מאפרכיה שלו אם אינו גובה אפרכיה שלו אינו נפרע לעולם אבל מי שאמ׳ והיה העול׳ אינו כן אלא אם אינו גובה מן החיים גובה הוא מן המתים אם אינו נפרע בעולם הזה נפרע הוא לעולם הבא:
אֲרֵי אַתְקֵינִית בִּשְׁמַיָּא בֵּית שְׁכִינְתִי1 וַאֲמַרִית קַיָּם אֲנָא לְעָלְמִין.
1. אונקלוס מתרגם ״יד״ במשמעות של מקום.
For I have prepared in the heavens the abode of My Shekinah, and have said, I live for evermore.
ארום זקפת ית ידיי בשבועה לשמיא ואמרית חי וקיים אנה בממרי לעולם.
ארום זקפית בשבועא ית ידיי בשמייא ואמרית היכמא דאנא קיים הכדין לא אבטיל שבועתי לעלמין.
I have lifted My hand with an oath to heaven, and have said, As I exist, I will not abolish My oath for ever.
ארום זקיפית ידי בשבועיא לשמיא ואמרית חי וקיים אנא במימרי לעלם.
For I have uplifted My hand with an oath to heaven, and said, I live, and My Word subsisteth for ever:
כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם – כְּשֶׁבְּרָאוֹ הַמָּקוֹם לֹא בְּרָאוֹ אֶלָּא בְּמַאֲמָר [וְלֹא] בְּשְׁבֻעָה, וּמִי גָרַם לוֹ לִשָּׁבַע מְחֻסְּרֵי אֲמָנָה הֵן גָּרְמוּ לוֹ לִשָּׁבַע שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק״ו:כ״ו-כ״ז) ״וַיִּשָׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אֹתָם בַּמִּדְבָּר וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם״. וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם הִיפְּקְטִי נִכְנַס (לִפְנֵי) [לְתוֹךְ] הִפַּרְכְיָא שֶׁלּו אִם יָכוֹל לִפָּרַע (מֵהִפְּקַטִי) [מֵהַחַיִּים יָכוֹל] וְאִם לָאו אֵין יָכוֹל לִפָּרַע, אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן אִם אֵינוֹ נִפְרָע מִן הַחַיִּים נִפְרָע מִן הַמֵּתִים, אִם אֵינוֹ נִפְרָע בָּעוֹלָם הַזֶּה נִפְרָע בָּעוֹלָם הַבָּא.
אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי – כְּשֶׁפֻּרְעָנוּת יוֹצְאָה מִלְּפָנַי קַלָּה הִיא כְּבָרָק וְאַף עַל פִּי כֵן וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי. אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי הֲרֵי אֶחָד, וְלִמְשַׂנְאי אֲשַׁלֵּם הֲרֵי אֵלּוּ שְׁנַיִם. דָּבָר אַחֵר: אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי (אֶלָּא) [אֵלּוּ] כּוּתִיִּים שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִין כִּי בְּנֵי הַגוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל״, וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם אֵלּוּ הַמִּינִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים קל״ט:כ״א) ״הֲלֹא מְשַׂנְּאֶיךָ ה׳ אֶשְׂנָא״ וְגוֹ׳.
אָמַר רַבִּי שְׁנֵי דְּבָרִים בְּיָמִין, וּשְׁנֵי דְּבָרִים בְּיָד, שְׁנֵי דְּבָרִים בְּיָמִין תּוֹרָה וּצְדָקָה תּוֹרָה מִנַּיִן (להלן ל״ג:ב׳) ״מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ״ צְדָקָה מִנַּיִן (תהלים מ״ח:י״א) ״צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ״, שְׁנֵי דְּבָרִים בְּיָד, נֶפֶשׁ וּמִשְׁפָּט, נֶפֶשׁ מִנַּיִן ״אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי״, מִשְׁפָּט מִנַּיִן, וְתֹאחֵז בְּמִשְפָּט יָדִי, הַנֶּפֶשׁ נְתוּנָה בִּמְקוֹם הַמִּשְׁפָּט וְחוֹטְאָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא ה׳:א׳) ״נֶפֶשׁ כִּי תֶּחֱטָא״.
ואני אקסם באלסמא ואקול ובקאיי אלדאים
ואני נשבע בשמים ואומר, ובקיומי הנצחי
כי אשא אל שמים ידי – כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי בשבועה.
ואמרתי חי אנכי – הוא לשון שבועה, אני נשבע: חי אני.⁠א
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, דפוס שונצינו. בדפוס סביונטה כלשון הפסוק: ״אנכי״.
כי אשא אל שמים ידי FOR I SHALL LIFT UP MY HAND TO HEAVEN – This means; for in My wrath I shall lift up My hand to Myself in an oath.
ואמרתי חי אנכי – This is the expression of an oath: I SWEAR AS TRUE AS I LIVE [FOREVER].
פס׳: כי אשא אל שמים ידי – בוא וראה שהקב״ה ברא את עולמו במאמר 1והרשעים גורמים לישבע שנאמר (כי אשא אל שמים ידי) ואין נשיאה אלא שבועה. שנאמר (יחזקאל כ) ואשא ידי לזרע בית יעקב.
ואמרתי חי אנכי לעולם – מדת בשר ודם 2אם אינו גובה (אפטיאה) [אפותקי] שלו מן החיים אינו גובה לעולם אלא הקב״ה אם אינו גובה מן החיים גובה מן המתים. אם אינו גובה בעולם הזה גובה לעולם הבא. לכך נאמר חי אנכי לעולם – אשריהן לצדיקים שאין שכרן נקפחת. אוי לרשעים שאין גמולם נשכח:
1. והרשעים גורמים לישבע דכתיב וישא ידו להפיל אותם במדבר כצ״ל:
2. אם אינו גובה אפותיקי שלו כצ״ל. והיינו חובו שיש לו:
כי אשא {וגו׳} – בשבועה, כמו: הרימותי ידי אל י״י (בראשית י״ד:כ״ב).
כי אשא LO, I RAISE [MY HAND]: as [a sign of] an oath. Just like (Genesis 14:22) “I lift up my hand to the LORD.”1
1. So also Rashi, without the prooftext from Genesis. This is the generally agreed upon understanding of our phrase. See NJPSC: “Raising the hand heavenward is a gesture that accompanies invoking God in an oath.” Rashbam may be opposing Onq.’s explanation here (“For I have established the place of My Shekhinah in heaven”).
The verse in Genesis is also generally understood as a reference to swearing. See Rashi there. See also NJPS there, where הרימותי ידי is translated as “I swear.”
כי אשא אל שמים ידי – שבועה בדבר קיים. ואשא – כמו: וירם ימינו ושמאלו (דניאל י״ב:ז׳).
ומלת אשא – כדרך בן אדם להבין את השומעים.
חי אנכי – כאשר אני חי, כן אעשה זה.
FOR I LIFT UP MY HAND TO HEAVEN. An oath taken over something which is everlasting.⁠1 For I lift is similar to when he lifted up his right hand and his left hand unto heaven and swore by Him that liveth for ever (Dan. 12:7). The term I lift up is an anthropomorphism2 so those who hear will understand.
AS I LIVE FOR EVER. As I live so will I do this.
1. I lift my hand to heaven means I take an oath. See Nahmanides, "Whoever takes an oath, raises his hand and touches the object by which he swears" (Chevel translation).
2. For God has no hand.
כי אשא אל שמים ידי – שאשבע, כמו: לא תשא את שם (שמות כ׳:ו׳).
חי אנכי לעולם – כמו: וישבע בחי העולם (דניאל י״ב:ז׳), לעשות בכם נקמה. כי אתם סבורים שלא אוכל לעוזרם, אני חי לעולם, ובידי לנקום נקמתם בעולם הזה ולעולם הבא.
כי אשא אל שמים ידי – FOR I LIFT UP MY HAND TO HEAVEN – That I will swear, like “Do not swear with [lit. lift (תשא)] the name” (Shemot 20:6).
חי אנכי לעולם – AS I LIVE FOREVER – As in: “and he swore by Him that lives forever” (Daniel 12:7), to take revenge against you. Because you think that I am unable to help them; I live forever, and it is in My hands to exact vengeance on their behalf in this world and the next.
כי אשא אל שמים ידי – כמנהג בני אדם כדי להבין השומעים.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
כי אשא אל שמים ידי, "for I lift up my hand to heaven;⁠" as do human beings in order to ensure that the people present will listen to them.
כי אשא אל שמים ידי – על דרך הפשט: ענין שבועה בכסאו. ואמר: אשא – כי כל הנשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו.
ועל דרךא האמת: בעבור כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל (איכה ב׳:א׳), יאמר שישאנה עתה בעת רצון אל השמים העליונים, והיא היד הגדולה הנלחמת לישראל. וזה טעם: ואמרתי חי אנכי לעולם – כי אני מחיה ידי החזקה בהיותי משנן ברק חרבי, וסומך אותה לאחוז במשפטן של ישראל ולהשיב נקם לצרי, כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם. והמשכיל יבין.
והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד בביאור כל המוצאות אותנו. הזכירה תחלה החסד שעשה עמנו הקב״ה מאז שלקחנו לחלקו, והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר ואשר הנחילנו ארצות הגוים הגדולים והעצומים ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כל טובה מרדו בו לעבוד עבודה זרה, והזכירה הכעס שהיה מלפניו עליהם עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב, ואחרי כן פזר אותם בכל רוח ופאה. וידוע כי כל זה נתקיים, ויהי כן.
ואמרה השירה כי בסוף ישיב נקם לצריו, ולמשנאיו ישלם. והטעם: כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב״ה, כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו עבודה זרה כהם, רק בעבור שלא עשו כמעשיהם ויעבדו את הקב״ה וישמרו את מצותיו, ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם, ויבזו עבודה זרה שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם, וכענין שאמר הכתוב: כי עליך הורגנו כל היום (תהלים מ״ד:כ״ג). אם כן, לשנאתו של הקב״ה יעשו בנו כל הרעות האלה, והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם. וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו1 רק לעגו עליהם: מה היהודים האמללים עושים (נחמיה ג׳:ל״ד), והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל,⁠2 וכולם משועבדים לו. ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו.
והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהואב יתברך יעשה בנו בתוכחות חמה אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה הגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו.⁠3 אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין. וכך הזכירו בסיפרי (ספרי דברים ל״ב:מ״ג): גדולה שירה זוג שיש בה עכשו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא. ולזה רמז הכתוב שאמר: ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם (דברים ל״ב:מ״ד) – הזכיר כל להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדיבור, כי ביאר להם עניניה הרבים. ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשיתד כן היו ראוים להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה, עד הנה לא נפל דבר אחד,⁠4 אף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדבר האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו עליו השלום.
1. השוו ללשון הפסוק בדברים ל״ב:מ״ג.
2. השוו ללשון הפסוק במלכים ב כ׳:י״ח.
3. השוו ללשון הפסוק בתהלים ע״ט:ט׳.
4. השוו ללשון הפסוק במלכים א ח׳:נ״ו.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״דרך״.
ב. כן בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137: ״שהוא״.
ג. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2 חסר: ״זו״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בדפוס רומא נוסף כאן: ״אחרית״.
FOR I LIFT UP MY HAND TO HEAVEN. By way of the plain meaning of Scripture this is an oath by His throne. He states I lift up, for whoever takes an oath raises his hand and touches the object by which he swears. And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], during the time of the exile He hath cast down from heaven unto the earth the beauty of Israel.⁠1 He, therefore states that now in an acceptable time2 He will lift His hand to the highest heavens, the reference being to the great hand3 that fights on behalf of Israel. And this is the sense of the expression, And I say: As I live forever,⁠4 for I make My strong hand active when I whet the lightning of My sword5 and support it [My hand] to prevail for the justice of Israel [which, until then, had been cast down to the earth]⁠6 and to recompense them that hate Me,⁠7 for then will G-d's Name be full and the throne perfect.⁠8 The student learned in the mysteries of the Cabala will understand.
Now this Song, which is our true and faithful testimony, tells us clearly all that will happen to us. It mentions first the mercy that the Holy One, blessed be He, bestowed upon us from the time He took us to be His portion. It mentions the favors that He did for us in the wilderness, and that He caused us to possess the lands of great and mighty nations, and the abundant good, wealth, and honor that He made us inherit there. Yet despite the abundance of all good, they rebelled against G-d to worship the idols, and it mentions how He was provoked by them until He visited upon them in their country pestilence, famine, the evil beast, and the sword, and then He dispersed them in every direction and corner. It is known that all this has been fulfilled, and it was so. And the Song states that ultimately He will render vengeance to His adversaries9 and will recompense them that hate Him.⁠10 The reason [for their punishment] is that they inflicted all these evils upon us out of their hatred of the Holy One, blessed be He: because they do not hate Israel for having made idols like theirs, but only because they do not imitate their deeds. Instead they serve the Holy One, blessed be He, and observe His commandments, neither intermarrying with them nor eating of their slaughterings, and they [Israel] hold their idol in contempt and remove it from their places, similar to what [the psalmist] said, but for Thy sake are we killed all the day.⁠11 If so, it is because of their hatred of the Holy One, blessed be He, that they inflict all these evils upon us; they are thus His adversaries and His enemies, and it is for Him to wreak vengeance upon them. And it is clear, that He assures [Israel] concerning the future redemption, for, during the construction of the Second Temple, the nations did not rejoice with His people,⁠12 but mocked them: What are these feeble Jews doing?13 And their leaders were servants in the palace of the king of Babylon14 and all the Jews were subject to him. In those days He did not render vengeance to His adversaries and He did not make expiation for the land of His people.⁠15
Now, in this Song there is no condition of repentance or service [of G-d as a prerequisite for the coming redemption], but it is a testamentary document that the evils will come and that we will endure them, and that He, blessed be He, will do with us in furious rebukes16 — but He will not destroy our memory. Rather, He will return and be comforted and will punish the enemies with His sore and great and strong sword,⁠17 and forgive our sins, for His Name's sake.⁠18 If so, this Song is a clear-promise of the future redemption — the infidels notwithstanding. And so the Rabbis mentioned in the Sifre:⁠19 "Great is this Song, for there is in it the present, the past, the future, and there is in it this world and the World to Come.⁠" It is to this that Scripture alludes in saying, And Moses came and spoke all the words of this Song in the ears of the people.⁠20 It mentions all ['all' the words] in order to indicate that the Song contains everything that is to come upon them although it is brief in words, for Moses explained its many subjects to them.
Now, if this Song had been written by one of the astrologers declaring the end from the beginning21 it would have earned belief therein because all its words have been fulfilled by now, not one thing hath failed.⁠22 Certainly we shall continue to believe and look forward with all our heart for the word of G-d by the mouth of His prophet, the most trusted in all His house,⁠23 [and like unto him] was there no one before him, neither after him24 — peace be upon him!
1. Lamentations 2:1.
2. Isaiah 49:8.
3. Exodus 14:31. See Ramban there (Vol. II, pp. 190-191).
4. In (40) before us.
5. (41).
6. Abusaula.
7. (41).
8. See Exodus 17:16 (Vol. II, pp. 246-248).
9. (43).
10. (41).
11. Psalms 44:23.
12. (43).
13. Nehemiah 3:34. Will they revive the stones out of the heaps of rubbish, seeing they are burned?
14. See Daniel 1:19. So was Nehemiah the cupbearer to the Persian king (Nehemiah 2:1).
15. (43).
16. Ezekiel 5:15.
17. Isaiah 27:1.
18. Psalms 79:9.
19. Sifre, Ha'azinu 333.
20. (44).
21. Isaiah 46:10.
22. Joshua 23:14.
23. Numbers 12:7.
24. II Kings 23:25.
כי אשא אל שמים ידי – הבטחת גאולה זו העתידה היא בשבועה, כי כל הנשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו, והוא כדרך מה שכתוב בדניאל בהבטחת גאולה זו (דניאל י״ב:ז׳) וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם וגו׳, וכן אמר דוד ע״ה (תהלים י׳:י״ב) קומה ה׳ אל נשא ידך, וכן מצינו בהבטחת גאולת מצרים שהיתה בשבועה, כי שם כתיב (שמות ו׳:ו׳) אשר נשאתי את ידי, וכתיב (שם) לכן אמור לבני ישראל אני ה׳, ולכן הוא לשון שבועה, כמו (שמואל א ג׳:י״ד) לכן נשבעתי לבית עלי, וכן כתוב בגאולה העתידה (ישעיהו ל׳:י״ח) ולכן יחכה ה׳ לחננכם ולכן ירום לרחמכם.
וכתב הרמב״ן ז״ל, כי אשא אל שמים ידי על דרך האמת בעבור כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל יאמר שישאנה עתה בעת רצון אל השמים העליונים, והיא היד הגדולה הנלחמת לישראל, וזה טעם ואמרתי חי אנכי לעולם, כי אני מחיה ידי החזקה בהיותי משנן ברק חרבי וסומך אותה לאחוז במשפטן של ישראל ולהשיב נקם לצרי, כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם, והמשכיל יבין, עכ״ל ז״ל.
כי אשא אל שמים ידי, "For I shall raise My hand to heaven, etc.;⁠" the promise of the redemption of the future is here being confirmed and reinforced with an oath, seeing that the gesture of raising one's hand towards heaven is typical of someone swearing an oath. We find another example of this in Daniel 12,7 where the promise of the redemption in the future is also accompanied by this gesture. David also used this formula in Psalms 10,12 when he said: "rise, O Lord, raise Your hand.⁠" Not only the promise of the redemption of the future is accompanied by an oath, but even the promise of the redemption from Egypt was accompanied by an oath, seeing that God referred to this in retrospect by saying "נשאתי את ידי,⁠" "I had raised My hand" (Exodus 6,18). [The author quotes more examples which I will skip. Ed.]
Nachmanides, under the heading דרך האמת, offers the following contribution: seeing that at the time of the exile of the Jewish people God had cast down the glory of Israel from heaven (compare Lamentations 2,1), He now had to mention that He would pick it up with His hand and restore it to the celestial regions once the time of goodwill towards the people of Israel returns. This is the "hand" known as the יד הגדולה which battles on behalf of the Jewish people. This is the meaning of: "I said by My eternal life I revive My strong hand when I sharpen My flashing sword. I will seize it in order to wreak judgment on those who oppose Me and Israel. That will be the time when My name will be whole and My throne will be whole" (Tanchuma Ki Tetze 11). Thus far the words of Nachmanides.
כי אשא אל שמים ידי – אשבע לעשות נקמה בכם כי אתם סבורים שאינני יכול לעוזרכם. אבל אני חי לעולם ובידי לנקום נקמתם בעו״הז ובעו״הב.
כי אשא אל שמים ידי – כי בידי אשבע אל השמים לעשות נקמה בהם.
ואמרתי חי אנכי לעולם – כד״א גבי שבועה חי אני נאם ה׳ ולאחר שעשיתי משפטי ודיני בישראל אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם מה ששעבדו בהם.
כי אשא אל שמים ידי, "for I raise My hand to heaven!⁠" I swear an oath as it is in My power to carry out My vengeance on them.
ואמרתי חי אנכי לעולם, "as I live forever, etc.⁠" It is not unusual for G–d to accompany His oath with the reminder that His oath is valid as He lives forever. Compare Isaiah 49 18: חי אני נאום ה', "as surely as I am (and remain) alive, says the Lord;⁠" as soon as I have completed My judgment of the Jewish people, I will turn My attention to all those gentiles who have infuriated Me as well as to their so called deities, and carry out My vengeance.
כי אשא אל שמים ידי – לעשות נקמה בהם ואמרתי חי אנכי לעולם כד״א גבי שבועה חי אני נאם ה׳ ואתם סבורים שאיני יכול לעזורכם כמו שאתם אומרים כי אמרתי חי אנכי לעולם ובידי לנקום נקמה בין בעו״הז בין בעוה״ב ובכאן יש תשובה לגוים והרי כתיב כי אני הוא ואין אלהים עמדי ועל מה שהם אומרים שמת כתיב חי אנכי לעולם ולאחר שעשיתי בישראל את משפטי ודיני אשיב נקם לצרי מה שעשו להם. וחרבי תאכל בשר תכלה בשר צריהם וי״מ תאכל כענין כריתת החרב או פי׳ אכילה ממש ד״א אשכיר חצי מדם מדם חלל ושביה של אויבים אשכיר חצי מדם מראש פרעות אויב שאפרע מראש האויב.
ואמרתי חי אנכי לעלםלעלם כתיב חסר וי״ו, לאחר ששת אלפים שנה שאז יהיה נשגב ה׳ לבדו.
כי אשא אל שמים ידי – גם בזה הפלגה לדברה תורה כלשון בני אדם, כאילו הוא ית׳ כאחד ממנו עומד בארץ ועל ראשו השמים וירים ידו אל השמים לישבע.
וכן ואמרתי חי אנכי – כאדם הנשבע ואומר בחיי.
כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם – הוא שבועה. לדבר בלשון בני אדם כי השמים חזקי הקיום מצד מה שנתן להם הש״י מהכח ביום הבראם.
וכן אמרתי חי אנכי לעולם – הוא על דרך אמרו ואולם חי אנכי וימלא כבוד י״י את כל הארץ.
כי אשא אל שמים ידי כי בחרון אפי׳ אשא ידי אל עצמי בשבועה. אמר כי בחרון אפי אשבע מפני שהשבועה בכל מקום אינה אלא כדי לקיים הבטחתו ואחר שאין כאן שום הבטחה אין כאן מקום לשבועה לפיכך הוצרך לומר שאע״פ שאין כאן שום הבטח׳ מ״מ מרוב חרון אפו על האויב להנקם ממנו ושלא ינחם מזה הוצרך להשבע שינקם ממנו ואמר אשא ידי לעצמי בשבועה במקום אשא אל שמים ידי מפני שאחריו כתיב ואמרתי חי אנכי לעולם שהשבועה היתה על עצמו ולא על השמים ועל כרחך לפרש שכי אשא אל שמי׳ ידי הוא כאילו אמר כי אשא אל עצמי ידי וקרא עצמו שמי׳ מפני שהוא כסאו כמו שנא׳ השמים כסאי ואומר אתה י״י לעולם תשב כסאך לדור ודור דלא שייך הכא לומר שנשבע אל עצמו ותופש השמים בידו כנשבע וחפץ בידו מפני שהחפץ שנוטל הנשבע בידו אינו אלא מפני שע״י המצוה שנוטל בידי מוסיף כונה ויראה בשבועות ואין זה נופל בשם יתברך ואל תשיבני מכי יד על כס יה שפירושו ידו של הב״ה הורמ׳ להשבע בכסאו כדפי׳ רש״י שם דהתם לא כתיב בתריה לשון מורה על שבועה כמו שכתוב פה:
ואמרתי חי אנכי לשון שבועה. כאילו אמר בחי עצמותי לא שהוא מודיע חי וקיים לעולם:
כי אשא אל שמים ידי כמו כי נשאתי תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים כו׳. הוצרך לפרש פה מלת אשא עתיד תחת עבר והעבר במקום הווה ואמר תמיד אני משרה מפני שמפירושו שפי׳ לי נקם ושלם כלפי ישר׳ ואם שנותי ררק חרבי וגו׳ עד אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם היא הנקמה שינקום מהאויב יחוייב בהכרח שיפרש כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לשון שבועה שנשבע שינקום מהאויב אבל לפי דעת ר׳ נחמיה שיפרש לי נקם ושלם כלפי העובדי כוכבים שינקם מהם אין טעם לחזור עוד לומר שנשבע שינקום מהם לפיכך הוכרח לפרש כי אשא אל שמים ידי תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים ויש לי יכולת וגבורה ליפרע מהם מיד ולא להמתין לעת תמוט רגלם ומפני שמלת אשא מורה על העתיד והשרות שכינתי בשמים כבר היה לעולמים הוצרך להעתיקו מהעתיד ואמר נשאתי שפירושו מקדם קדמתה ומפני שהשרות שכינתו שם נמשך תמיד הוכרח לומר תמיד אני משרה שכינתי שם ויחייב מזה שיהיה ואמרתי חי אנכי לעולם דבק עם מאמר כי אשא כו׳ כלומר מאחר שאני משרה שכינתי בשמים יש לי כח וגבורה להפרע מהר מיד ולא לעת תמוט רגלם אבל אמרתי אין לי למהר פורענותם מאחר שחי אנכי לעולם ויש לי ליפרע מהם כשארצה בין בחייהם בין לאחר מיתתן ויהיה וי״ו אמרתי כוי״ו ואחלצה צוררי ריקם:
כי אשא אל שמים ידי – כלומר שבאותו זמן שיעשה השם נקמה. ירים ימינו וידו אל השמים וישבע בחיי העולמים. וזהו חי אנכי לעולם. והשבועה היא כשאשנן ברק חרבי. והחרב הוחדה למען טבוח טבח. ולעשות משפט אשיב נקם לצרי. ורמז בזה שיעשה בגוים שני שפטים בקרובים וברחוקים. הקרובים יהרוג בחרב והרחוקים יהרוג בחץ שנון. וזהו ותאחז במשפט ידי. רמז לקשת שלוקחים ביד לירות החצים. ופירש הדבר ואמר אשכיר חצי מדם לרחוקים. וחרבי תאכל בשר לקרובים. מדם חלל ושביה כנגד דם החצים. מראש פרעות אויב. כנגד החרב אשר הוחדה כנגד אדום האויב שהיה בעל חרב דכתיב ועל חרבך תחיה. או יאמר מדם חלל ושביה. לנקום נקמת ישראל שהרגום ושבו אותם. וזה יהיה מתחלת פרעות אויב שעשה בישראל. ואז הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום:
או יאמר כי אשא אל שמים ידי – לרמוז שבעת גאולת ישראל ותחיית מתיהם כמו שאמר ראו עתה כי אני אני הוא. אשא אל שמים ידי ומקומי. כלומר שבעוד שישראל היו בגלות היתה שכינה עמהם בגלותם. כאומרו בכל צרתם לו צר. וכמו שאמרו על פסוק ויבא אל הגוים אשר באו שמה. ויבאו היל״ל. אבל אמר ויבא כנגד השם. ויחללו את שם קדשי שהיה שומע שהיו אומרים אלהיהם כבר הזקין. ולכן כתב גאולה לעצמו דכתיב ושב ה׳ אלהיך את שבותך. כאלו הוא עצמו ישוב מהגלות. ולכן אמר בכאן שבאותו זמן אשא אל שמים ידי ומקומי. ושם יהיה מנוחתי ולא בארץ כימי קדם. ואז יאמר חי אנכי לעולם. כלומר שלא יהיה זה כשאר גאולות שנגאלו ואח״כ חזרו לגלות. אבל עכשיו חי אנכי לעולם בלי הפסק. ולפי שאני מלך עולם ועד. צריך שיאבדו גוים מארצו. ואני רוצה לעשות כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שם. ולכן כשאשנן ברק חרבי אשיב נקם לצרי ולמשנאי. בענין שלא ישאר מהם מאומה מראש פרעות אויב. ואז הרנינו גוים עמו. ולפי שגלות אדום הוא שקול ככל ארבעה גליות כמו שפירשתי במזמור של פסח. ששם רמוזים ארבעה גליות כנגד ארבעה שצריכים להודות. ובכולם כתיב ממצוקותיהם יצילם. ובגלות אחרון כתיב וממצוקותיהם בוי״ו התוספת. לרמוז שהולך בים הוא כמו תועה במדברות. והוא כמו אסור בבית האסורים. והוא כמו חולה שמקיא מה שאוכל ומה שלא אכל. ואינו אוכל וזהמתו חיתו לחם. כן גלות אדום הוא קשה מכל שאר גליות כאלו כולם כלולים בו. ולכן כתב וממצוקותיהם בוי״ו כאלו עכשיו הוציאם מכל הגליות. ולכן עכשיו שמדבר בגלות אחרון ובגאולתו. רמז באלו הג׳ פסוקים כל הד׳ גליות. כאלו עכשיו הוציאם מכולם ועשה נקמה בכולם. וזהו אם שנותי ברק חרבי בבבל. ותאחז במשפט ידי במדי. אשיב נקם לצרי ביון. ולמשנאי אשלם באדום. שהוא שונא השם כדכתיב ואת עשו שנאתי. אשכיר חצי מדם בבבל. וחרבי תאכל בשר במדי. כי כן נהרגו בחרב ישראל. מדם חלל ושביה ביון. שנהרגו על ידי הכהנים ושבו מהם רבים. מראש פרעות אויב באדום. שהוא נקרא אויב דכתיב האויב תמו חרבות לנצח. ונקרא ראש דכתיב ראשית גוים עמלק. הרנינו גוים עמו בבבל. כי דם עבדיו יקום במדי. ונקם ישיב לצריו ביון. וכפר אדמתו עמו באדום. שאז יהיה בנין הבית במהרה בימינו:
או יאמר כי אשא אל שמים ידי – לפי שאמר למעלה ראו עתה כי אני אני הוא. שמדבר כנגד ישראל שיהיו פושעים וחטאים. ולא יכירו יכולת השם וחסדו. לפי שכמעט הם נואשים מהגאולה. ולזה אומר להם ראו עתה. כלומר ראו והסתכלו בעת הזאת. שהיא עת הרמוז באומרו אני השם בעתה אחישנה. איך לי היכולת הגמור ואני ה׳ לא שניתי. ובידי להמית ולהחיות למחוץ ולרפא. ולפי שישראל בעונותיהם אין רואים ואין שומעים. החזיקו בתרמית מאנו לשוב בסוף גלות האחרון יותר מבכל הגליות. ומרו ועזבו את רוח קדשו. אומר השם כי אשא אל שמים ידי. כלומר אני רוצה לסלק שכינתי מהם ולעלות לשמים אחר שהוא מקומי והשמים כסאי. ואעזבם למקרה ופגע בארץ. ובזה אני מתנחם על כל אשר עשו. וזה ע״ד שאמרו וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ. שאלו היה בשמים לא הייתי יכול לדור עמהם. וכן אמר בכאן אשא אל שמים ידי ומקומי. ואומר חי אנכי לעולם בלא ישראל. ומה הנאה יש לי בהם אלא כעס וקצף. והוא על דרך שפירשתי לא ידון רוחי באדם לעולם. כלומר מה תועלת יש לי בזאת המלחמה לעולם. ולכן אני רוצה לשנן ברק חרבי לעשות בהם משפט ולכלותם מן העולם. ואמר ותאחז במשפט ידי. כלומר כשאשנן ברק חרבי לעשות דין בהם. תאחז במשפט ידי. כלומר יד ימיני תאחז במשפט. ולא יניחני לעשות בהם דין. או תאחז במשפט ידי תאחז ברחמים. כי מלת משפט כבר פירשתי לך שהוא רחמים. וזהו תאחז ידך במשפט. וכן בכאן ותאחז במשפט ידי שהיא מדת הרחמים. ואמרה למה תעשה כה לעבדיך מעונים כמה שנים עליך הרוגים על שם קדשך. זכור לעבדיך אברהם יצחק ויעקב אשר נשבעת להם אעשה כלה בכל הגוים וכו׳. וזכור אל תשכח זדון מלכות אדום הרשעה אשר פנו למעלה. ואומרים בכל יום איה אלהיך. וישראל מרוב הצרות והתלאות כח אין ללידה. לכן יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך ותאחז במשפט ידך. אחר שאתה אב רחמן. וכששמע השם כך אמר אשיב נקם לצרי. לא אמר אעשה נקמה בצרי. אלא אשיב נקם לצרי. כלומר אשיב ואחזור מנקם שהיתה מיועדת לישראל. אשיבה ידי על צוררי. ולמשנאי אשלם העונש שהיה לי להשלים על ישראל. וזה על דרך שפירשתי למעלה ואתן אדם תחתך ולאומים תחת נפשך. כי כשהקב״ה גוזר גזירה על אדם מישראל בעונותיו וחוזר בתשובה. הופך הגזירה על אדם אחר. בענין שמדת הדין ואותו מלאך הידוע לא ישוב ריקם. וזהו שאמרו אל תיקרי אדם אלא אדום. אדם שיבא מאדום. ולאומים תחת נפשך. כאומרו ולאום מלאום יאמץ. ולכן אמר בכאן אשיב הנקמה והגזירה. על אדום שהם צרי. ולמשנאי אשלם דכתיב ואת עשו שנאתי. ובם אשכיר חצי מדם. כאומרו גם עליך תעבור כוס תשכרי ותתערי. ולא יהיה כמו שאמר בישראל חצי אכלה בם. חצי כלים והם אינם כלים. אבל בכאן אשכיר חצי מדם. כמו השכור שאחר שינום ויישן ינוחו מעט ויחזרו לעשות אומנותם. וחרבי תאכל בשר. לא כמו חרב עשו ששוחט ומשכל ואינו אוכל. אבל בכאן חרבי תאכל בשר. וכל זה מדם חלל ושביה שהרגו בישראל מתחלת העולם. ובאותו זמן הרנינו גוים עמו. שירננו וישבחו כשיראו דם האחרים. ויאמרו מדה כנגד מדה. כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו. ויסלקהו מעל ישראל. ולפי שישראל היו רעים וטמאים והיו צריכים כפרה. אמר וכפר אדמתו עמו. כי בבנין בית המקדש יתכפרו עונותיהם. דכתיב העם היושב בה נשוא עון:
כי אשא אל שמים ידי – להשבע, כענין ״וירם ימינו ושמאלו אל השמים״ (דניאל י״ב:ז׳).
ואמרתי חי אנכי לעלם – אשבע שכמו שאני חי לעולם, כענין אמרו ״וישבע בחיי העולם״ (שם).
כי אשא אל שמים ידי, in order to swear an oath. This is a formulation similar to Daniel 12,7 וירם ימינו ושמאלו אל השמים,”he raised both his right hand and his left hand toward heaven.”
ואמרתי חי אנכי לעולם, I used the fact that I live forever as the guarantee that I can keep My oath. This too has a parallel in Daniel 12,7.
כי אשא אל שמים ידי: כתוב בספר תגי, מן האזינו עד וישמן1 ריש פסוקי בריש חטי, מן וישמן עד כי אשא2 ריש פסוקי בפלגות חטי, ומן כי אשא ועד סוף שירתא3 ריש פסוקי בריש חטי, ע״כ. וגם כי סוד ה׳ ליראיו ופליאה דעת ממני, יגעתי לתת טעם לדבר, עד שמצאתי בחסד אל טוב טעם ודעת. גלוי וידוע כי בזמן שישראל יושבים על אדמתם ועושי׳ רצונו של מקום, שכינה שרויה ביניהם, ואז ימין ה׳ רוממה, וישראל עושה חיל, ולכן פסוקי׳ הראשוני׳ דאיירי במעלתן של ישראל כדכתי׳ כי חלק ה׳ עמו וגו׳, ימצאהו בארץ מדבר וגו׳, ה׳ בדד ינחנו4 וגו׳, מתחילים מצד ימין לרמוז כי אז מדת רחמים גוברת עליהם בגבורות ישע ימינו. ולא תקשי לך מפסו׳ שחת לו לא וגו׳, הלה׳5 תגמלו זאת וגו׳, כי מרע״ה היה מוכיחם על שראה שעתידים לחטא. וכיון שמרדו לפני המקום מתוך מאכל, ומתוך משקה, ומתוך שלוה, כדכתי׳ וישמן ישרון6 ויבעט, גברה מדת הדין, והימין נעשה שמאל, כדכתי׳ השיב אחור ימינו7 מפני אויב, ולכן מן וישמן ישרון ויבעט, עד כי אשא אל שמים ידי, מתחילים מצד שמאל. אבל כשישבע הקב״ה בימינו ובזרוע עזו לגאלם, יהפוך מדת הדין לרחמים <ויתקין עלמא על תיקונוי ויהדרון מילי כדקא יאות> ונשיר לפניו שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו, בגין דיתגבר רחמי על דינא וימינא על שמאלא <וסטרא דקדושה על סטרא דמסאבא>, ודא איהו כי גבר עלינו חסדו8. והמשכיל יבין בשם המיוחד הנמצא למפרע במלות סתרה ראו עתה כי9.⁠א וידוע כי בכל מקום שנזכר למפרע הוא מדת הדין, ולכן אמ׳ ראו עתה כי אני אני הוא וגו׳, <כלומ' הזהירו בי כי אני כנגד הטוב ואני כנגד הרע,> אני בעל הדין הממית והמוחץ <כשאין אתם עושין רצוני>, ואני הוא בעל החסד והרחמים המחיה והרופא <כשתעשו רצוני ותחזרו למוטב,>ב וכמו שמחץ לשעבר כן ירפא לעתיד לבא, כמו שנ׳ ביום חבוש ה׳10 את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. ואם תחפוץ לדעת ולהשכיל מוצא דברי אלה, אשכילך ואורך בדרך זו תלך למצא מדרשי פסיקתא בילקוט ישעיה11 רמז של״ג, ובתילי׳12 רמז תר״נ, תרנ״א, תשע״ח, <ופתיחתא דחכימי13 דאיכה רבתי, פתיח׳ משא גיא חזיון, ואיכה רבתי14 פסו׳ בכה תבכה בלילה, ופסו׳ השיב אחור ימינו, ופסו׳ גדע בחרי אף,> ומדרש תילי׳15 סי׳ קל״ז, ומכילתא16 פ׳ בשלח פסו׳ ימינך ה׳ נאדרי בכח, ומדרש ילמדנו17 שם, וסוף פ׳ אחרי מות, יאירו אל עבר פניך כל אשר דברתי לך, ולנפשך ינעם. <וזהו מה שאמרו במדרש שוחר טוב18 מזמור י״ז, כיון שצפה דוד שפעמי׳ שהחטא גורם, התחיל צווח קומה ה׳19 אל נשא ידך, ארים ידך דאנן טבעין, וכה״א אל תשטפני20 שבולת מים, לפיכך הוא אומ׳ קומה ה׳ זכור שבועתך, אמ׳ לו הקב״ה חייך אני נושא, שנא׳ כי אשא21 אל שמים ידי, ואומ׳ הנה אשא22 אל גויים ידי, ד״א קומה ה׳ זכור שבועתו שנשבע המלאך על שמך, שנא׳ וירם ימינו23 ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם, וכתי׳ לכן יחכה ה׳24 לחננכם, ואין לכן אלא שבועה, שנא׳ לכן נשבעתי25 לבית עלי,> וזהו סוד קץ הימין האמור בסוף דניאל, כמו שפי׳ רבינו סעדיה גאון26 ז״ל, ורמזו רש״י27 ז״ל <בפ' מקו' שנהגו גבי בקש יעקב לגלות קץ הימין לבניו> ובפ׳ חלק בסוף ענין תחיית המתים, ור׳ נתן בעל העירוך28 בערך ימין <ושערי אורה29 ספיר׳ ו׳, ועיין עוד בספר הזוהר30 פ׳ נח על פסו׳ קץ כל בשר בא לפני, ובפ׳ בראשית בפסו׳ ויבא קין מפרי האדמה, ופ׳ חיי שרה דף קכ״ג, ופ׳ ויצא סוף דף קס״ג, ופ׳ בלק דף ר״א>, כי דבריו ממתקים וכולו מחמדים, וברוך משרה שכינתו בין הבדים.
1. מן האזינו עד וישמן: דב׳ לב א-יד.
2. מן וישמן עד כי אשא: דב׳ לב טו-לט.
3. ומן כי אשא ועד סוף שירתא: דב׳ לב מ-מג.
4. כי חלק ... ימצאהו ... ה׳ בדד ינחנו: לעיל פס׳ ט, י, יב.
5. שחת לו ... הלה׳: לעיל פס׳ ה, ו.
6. וישמן ישרון: לעיל פס׳ טו.
7. השיב אחור ימינו: איכה ב ג.
8. כי גבר עלינו חסדו: תה׳ קיז ב.
9. סתרה ראו עתה כי: לעיל פס׳ לח-לט.
10. ביום חבוש ה׳: יש׳ ל כו.
11. מדרשי פסיקתא בילקוט ישעיה: רמז תסז, שצט ע״ד, ד״ה אף ידי (בדפוס ונציה שהיה לפני נורצי נקבעו מחדש מספרי הרמזים בספר ישעיהו, ועל כן מפנה נורצי לרמז של״ג. על קביעת הרמזים בילקוט שמעוני ראה בדברי המבוא של בצלאל לנדוי למהדורת הצילום שיצאה בירושלים בשנת תש״ך, עמ׳ 15-12).
12. ובתילי׳: ילק״ש תהלים, רמזים תרנ, תרנא, תשעח.
13. ופתיחתא דחכימי: איכה רבה, פתיחתא כד, ו ע״ג.
14. ואיכה רבתי: איכה רבה, פרשה א כג; פרשה ב ו.
15. ומדרש תילי׳: מדרש תהלים, מזמור קלז ה.
16. ומכילתא: בשלח, מסכתא דשירה, פרשה ה.
17. ילמדנו: תנחומא בשלח סי׳ טו, פט ע״א; אחרי מות סי׳ יב, לא ע״א.
18. שוחר טוב: מזמור יז, כב ע״ב.
19. קומה ה׳: תה׳ י יב.
20. אל תשטפני: תה׳ סט טז.
21. כי אשא: דב׳ לב מ.
22. הנה אשא: יש׳ מט כב.
23. וירם ימינו: דנ׳ יב ז.
24. לכן יחכה ה׳: יש׳ ל יח.
25. לכן נשבעתי: שמ״א ג יד.
26. רבינו סעדיה גאון: פירוש רס״ג לדנ׳ יב יג (נדפס בתוך ד).
27. ורמזו רש״י: רש״י פסחים נו ע״א, ד״ה קץ הימין; רש״י סנהדרין צב ע״א, ד״ה לך לקץ.
28. בעל העירוך: ׳ימין׳, חלק רביעי, 139 ע״א.
29. ושערי אורה: שער ו, עג ע״ב ואילך.
30. בספר הזוהר: בראשית, נד ע״א; סג ע״א; קכג ע״א; קסג ע״ב; במדבר, רא ע״א.
א. רוצה לומר: סופי ארבע מילים אלו הן שמו של הקב״ה.
ב. נראה ששלוש התוספות האחרונות (הנתונות בסוגריים מזווים) אינן מידו של נורצי.
כי בחרון אפי כו׳. רצונו לתרץ, והרי כתיב (ישעיהו סו א) השמים כסאי וגו׳, וא״כ הוא עצמו יושב בשמים, ואין שייך לומר שישא ידו לאשר הוא שם. לכך פי׳ הא דכתיב אל השמים פי׳ לעצמי, ר״ל אל עצמי. ומה שפירש כי בחרון אפי וכו׳ ר״ל הרי אין המנהג לישבע, אלא כשמבטיח את חבירו אז נשבע לו המבטיח לאמת את דברו, א״כ הכא הוא אמאי נשבע, כיון שלא הבטיח שום הבטחה. לכך פי׳ כי בחרון אפי כו׳, כלומר מ״מ מרוב חרון אפו על האויב להנקם ממנו, ושלא יתנחם מזה, הוצרך לישבע שינקם ממנו: כתב הרא״ם, אבל מלת כי של כי אשא אל שמים ידי, לא ידעתי פירושה, כי אינה סובלת שום אחד מד׳ לשונות של כי, שהם אי, דלמא, אלא, דהא. ונראה דהכי פירושו, כיון שאין המנהג שנשבעין אלא אם כן שמבטיח לאדם ליתן או לעשות שום דבר, כמו שמצינו בבועז (רות ג׳:י״ג) חי ה׳ שכבי וגו׳, והוא נשבע לקיים דברו, וההבטחה שהבטיח אותם, או הדבר שדבר לעשות להן, יהיה פי׳ הכי, כיון שהמנהג הוא לישבע על אשר הוא רוצה לעשות, גם אנכי בשביל החרון אף, שבדעתי לחרות בגוים, אשא אל שמים ידי לישבע, אשר שנותי ברק חרבי וכו׳. ויהי׳ פי׳ כי דהכא, כמו דהא. ויהיה פי׳ של אם שנותי, כמו עד אם דברתי (בראשית כ״ד:ל״ג) שפירושו אשר. ופי׳ הקרא כך, כיון שמנהג הוא לישבע על ההבטחה שמבטיח אדם לחבירו, גם אנכי כן אעשה, ואשא אל עצמי ידי ואמרתי חי אנכי, שהיא השבועה: ויהי׳ פי׳ אל שמים, ר״ל אל עצמו הנקרא שמים, שהוא כסאו. ואינו רוצה לומר שתפס השמים בידו ונשבע בנקיטת חפץ, מפני שהחפץ שנוטל הנשבע בידו אינו אלא כדי שיוסיף כוונה ויראה בשבועתו, ואין זה נופל בהשם יתברך. ואל תשיבני מכי יד על כס יה (שמות י״ז:ט״ז) ופירש רש״י שם שידו של הקב״ה הורמה לישבע בכסאו, דהתם לא כתיב לשון שמורה על שבועה כמו שכתוב פה. [ר׳ אליהו מזרחי]:
לשון שבועה הוא. כאלו אמר בחיי עצמותי, לא שהוא מודיע שהוא חי וקיים לעולם:
For, in My fury, etc. Rashi explains: It is written, "The heavens are My throne, etc.⁠" (Yeshayah 66:1) and so if He Himself sits in heaven, so how is it feasible that He raises His hand heavenward? Therefore Rashi explains that when it is written, "heavenward" it means "to Myself" i.e. towards Myself. When [Rashi] explains, "For in My fury, etc.⁠" he means to say that it is not general practice to swear unless one makes a promise and then he swears to verify his word. If so, why does Hashem take an oath here? He did not make a promise! For this reason Rashi explains "for in My fury, etc.⁠" i.e. nevertheless, due to His great anger against the enemy to wreak vengeance on him, and not to reconsider this, He took an oath that He will seek vengeance from the enemy. Re"m wrote: But I do not know the meaning of the word כי in the phrase "For (כי) I will raise My hand heavenward.⁠" It does not fit with any of the four possible meanings of ki, which are: "if, perhaps, rather, [and] because. It seems that this is the explanation: Since it is not general practice to swear unless he makes a promise to give or to do something for him, as we find with Boaz who said "I swear as Hashem lives, lie down, etc.⁠" (Rus 3:13), by this he swore to keep his word, and the promises which he had promised. Something which one says that he would do, can also have the same meaning, since it is the general practice to swear [to verify] what he wants to do, so too, I will swear on account of the fury, that it is My intention to rage against the nations. "I shall lift My hand to heaven" to swear that "If I whet My saber to a gleam, etc.⁠" Then the meaning of כי here is "because" and means because "if I change.⁠" This is similar to "Until I have spoken" (Bereishis 24:33) which is [a form of] "that.⁠" The meaning of the verse here is as follows: Since it is general practice to take an oath on a promise that one makes to his friend, so too I will do, and I will raise My hand to Myself and say, "As I live" which is the oath. The meaning of, "heavenward" is to Himself, Who is called "Heaven'" which is His Throne.⁠" [The verse] does not mean to say that Hashem grasped heaven in His hand and swore by holding an object [which is customary when making an oath], because the purpose in taking an object when swearing is only to add concentration and awe to the oath. This is something that does not pertain to Hashem. Do not challenge me that it says, "The hand is on Hashem's Throne" (Shemos 17:16) where Rashi explains "the hand of Hashem is raised to swear by His throne,⁠" because nothing is written there to imply an oath, as it does here. (Re"m)
This denotes an oath. As if it had said, "By the life of Myself.⁠" Not that He is informing that He is alive and eternal.
כי אשא אל שמים וגו׳ – פירוש לשון שבועה, שנשבע בנשיאות ידיו לשנן חרבו לנקום מצריו, והוא אומרו אם שנותי ברק וגו׳, ואומרו ותאחז במשפט פירוש יתקוף במידת הדין.
או ירצה שתסכים גם מדת הרחמים ותתחזק במשפט להשיב נקם לצרי ה׳ שהם אויבי ישראל שאינם שונאים אותנו אלא על דביקותינו בה׳, ואומר ולמשנאי הם כת המעברת ישראל על דת.
כי אשא אל שמים ידי, "For I raise My hand towards heaven, etc.⁠" The wording is equivalent to an oath. God swears by the fact that He raises His hand that He will take revenge on Israel's oppressors. אם שנותי ברק חרבי, "If I sharpen My flashing sword, etc.⁠" The whole verse is an expression by the attribute of Justice.
The verse may also mean that even the attribute of Mercy concurs to take vengeance on the enemies of the Lord, i.e. those who have proven themselves to be enemies of Israel. The word ולמשנאי, "and to those who make Me hated,⁠" refers to the people who seduced Israelites to give up their religion and thereby to express their hatred for God.
כי אשא אל שמים ידי – כמ״ש ידי יסדה ארץ ואחבר אותה אל שמים שיתרומם שמי בארץ כמו בשמים כמ״ש כי לה׳ המלוכה ומושל בגוים ועלו מושיעים בהר וגו׳ ויתרומם שמי בארץ כמו בשמים וזהו כי אשא אל שמים וכמ״ש כי יד על כס יה והוא בשמים כמ״ש כה אמר ה׳ השמים כסאי.
ואמרתי חי אנכי לעלם – שהקב״ה נקרא חי העולמים שמחבר ב׳ העולמות. אנכי עם לעולם. אבל כי אשא אל שמים הוא במעשה וכאן הוא בדבור. ואמרתי חי אנכי וגו׳. וענין הזה לפי שהע״הז מתנהג בטבע. אבל בשמים הוא ע״פ רצון. כמ״ש ידי יסדה ארץ וימינה טפחה שמים ואמר כאן אשא אל שמים ידי. ויתרומם ידי גם בארץ שיתנהגו ג״כ ע״י הרצון ויעשה נסים ונפלאות בארץ וכמ״ש כי לה׳ המלוכה וגו׳. ואמרתי חי אנכי לעלם. כי עתה אין ניכר מלכותי בארץ. אבל לעתיד יכירו מלכותי גם בארץ כמ״ש חי העולמים בתרין עלמין וכמ״ש ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ. וכאן שני שבועות והן א׳ וכמ״ש וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם. וכמו שאנו נשבעין בה׳ ובנקיטת חפץ. וכן העולם נברא באמיר׳ ובעשיה. ויאמר אלהים ויעש וגו׳ וכן שני הלוחות וכן תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
כי אשא אל שמים ידי – נשבע בדבר קיים, כדרך בן אדם הנוגע בחפץ כשהוא נשבע:
חי אנכי לעלם – כאשר אני חי לעולם, כן אעשה זה. והנה עם כי כפי ההוראה הפשוטית הכתוב מדבר בשבועה שישבע השם להשיב נקם לצריו, עכ״ז יש במליצת הכתוב עוד פשט אחר, והוא, כי לפי שאמר למעלה הלא הוא כמוס עמדי, כמדבר על זמן רב שלא יגלה זרוע עוזו בעולם, בא עתה לפרש ולומר, כל ימי זעם ישא ידו הגדולה אל השמים, ולא יעשה נפלאות בארץ, ואעפ״י שבין כך ירבו צורריו דור דור, הנה עליהם יאמר חי אנכי לעולם, ועוד יבא מועד להנקם מהם, אבל כשיבוא המועד אז אשנן ברק חרבי, ולא אאריך להם עוד:
חי אנכי לעולם – אם אעשה כך וכך ואם לא אעשה אינני חי לעולם (יח״ף זצ״ל).
כי אשא וגו׳ – אנו מוצאים ״נשא יד״ כביטוי של שבועה, בייחוד בשבועה של ה׳; כך, שמות ו, ח ועוד. כך גם ״חי אני״ (לא ״חי אנכי״ כמו שכתוב כאן) הוא לשון שבועה, כנאמר בספר במדבר (יד, כא,כח). אולם לא מצאנו ״נשא יד אל שמים״ במובן הזה, ולשון זו גם לא מתאימה כאשר ה׳ הוא הנשבע. כמו כן, מהאמור בהמשך עולה באופן ברור, שרק ״חי אני״ הוא לשון ראויה לשבועה, ואילו ״חי אנכי לעלם״ נראה כהודעה בפני עצמה. בסופו של דבר, אם ״כי אשא״ וגו׳ היה ביטוי של שבועה, אזי ל״אם״ הבא אחריו הייתה משמעות של שלילה, כמו שתמיד רגיל בשבועות, כגון: ״ואולם חי אני וגו׳ אם יראו״ וגו׳, ״חי אני וגו׳ אם אתם תבאו״ וגו׳ (שם יד, כא,כג; שם, כח,ל).
לפיכך, לדעתנו הביטוי כאן צריך להתפרש באותו מובן של ״אֶשָּׂא אֶל⁠־גּוֹיִם יָדִי״ (ישעיהו מט, כב), שם פונה ה׳ אל הגויים וקורא להם למלא את דרישתו. כך גם כאן: ״אני מצווה על השמים לקיים את רצוני״.
חי אנכי וגו׳ – כבר עמדנו (פירוש, בראשית ז, ד; לב, ג) על ההבדל שבין ״אני״ ל״אנכי״, בייחוד כשהוא נאמר על ידי ה׳. ״אני״ הוא האישיות העומדת בניגוד לעולם ושאינה תלויה בו לחלוטין; לפיכך ״חי אני״ הוא לשון שבועה. ״אנכי״ הוא האישיות הכוללת את הכל, שרק בה יכול למצוא העולם תמיכה ומשענת.
נאמר כאן תחילה: כאשר יישאר ישראל ללא עזרה וללא תקווה, הוא ילמד ממה שעבר עליו, שה׳ לבדו חי וקיים בהווייתו הנצחית ולא ישתנה לעולם. לפיכך ישראל לעולם לא יוכל להשתחרר ממרות ה׳, אלא לבסוף ישוב אליו; ומי שהפיל אותו ארצה והיכה אותו, יחזיר אותו לחיים וירפא אותו.
ואז אומר ה׳: כאשר ישראל יהיה מוטל שם כמעט ללא רוח חיים, אשא אל שמים ידי ואמרתי: ״חי אנכי לעולם!⁠״ אני הכל⁠־יכול, ואני החי לנצח. אני הכל⁠־יכול, ומכאן ואילך השמים יעשו את רצוני לרפא ולהושיע את עמי, כדרך שעשו בעבר את צו כעסי. אני החי לנצח, ואינני חי רק בתוך עצמי ולמען עצמי, בניגוד לכל בן תמותה, אלא ״חי אנכי לעלם״ – למען כל בן תמותה; אני נותן למתים ליטול חלק מחיַי הנצחיים, אני מעיר את המתים, ואני מקיץ את ישראל להוויה חדשה ולחיים חדשים.
[מ] מבאר אף שלא אענישם בפועל רק ע״י סילוק השגחה מ״מ ג״כ:
כי אשא אל שמים ידי – שאסלק יד העונש מן הארץ בל אכם בידי בעצמי, רק אסתיר פנים לבד:
ואמרתי הלא חי אנכי לעולם ואיני צריך למהר להעניש תכף. כי יש חזון למועד:
כי אשא אל שמים ידי – ר״ל כאלו אני מראה להם בידי להביט אל השמים, עד״ה (ישעיהו מ כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה:
ואמרתי כאלו אומר לכם בזה:
חי אנכי לעולם – שאני המחיה את כלם, כמ״ש (נחמיה טו) אתה הוא ה׳ לבדך, אתה עשית את השמים ושמי השמים וכל צבאם וגו׳ ואתה מחיה את כלם:
ומכאן ואילך מתחיל הגאולה השניה העתידה במהרה בימינו, כאשר יבואר: כי אשא אל שמים ידי: המפרשים1 ביארו שהוא לשון שבועה, כמו דבר המלאך לדניאל (דניאל יב,ז) ״וירם ימינו ושמאלו אל השמים״, וכמו הפירוש בספר שמות (ו,ח) מה שאמר ה׳ ״אשר נשאתי את ידי״2. ולא נראה בעיני, דזה הלשון ״אל השמים״ לא שייך אלא במלאך, ובשעה שנראה עומד על הארץ הרים ידו כמו שנשבע במי שגבוה מעל גבוה יתברך, אבל לא שייך זה הלשון על מאמר ה׳ יתברך3.
אלא כאן היא כוונה אחרת, שביאר הכתוב סדר הגאולה העתידה במהרה בימינו בשני ענינים: א׳, היאך תהיה חשיבות ישראל בעיני אומות העולם אחר שהיו שפלים כל כך כמה מאות4 שנה. ב׳, ואיך יהיו אומות העולם נענשים. ואמר על הראשונה ״כי אשא וגו׳״, הנה כבר נתבאר בתחילת השירה ד״שמים״ עיקר משמעו – כח המשפיע. והנה בשנות הביניים5 כאשר כיסה אופל הבערות בעולם, לא היו חכמי אומות העולם חוקרים בחכמת הטבע, ולא חקרו אלא באמונתם ובמה שלמעלה מהטבע רק בכח המדמה, ועל כן היו ישראל הנלוזים6 מכל חכמתם ואורחותם בזויים בעיניהם, כי לא ידעו את ה׳ וישראל עמו וכח חכמתם. אבל כאשר ״אשא אל שמים ידי״ – שאתן כוחי לגלות כל סתרי הטבע, כמה השפעה7 יש בכל יסוד ובכל בריאה להשפיע ברכה וטובה בעולם, ופירוש ״ידי״ – יכולתי, וכן פירש רבינו ניסים גאון ב׳ספר המפתח׳ ריש פרק ה׳ דמסכת ברכות8, ויהיו אז חכמי אומות העולם חוקרים בזה הרבה עד שיעמדו על נפלאות הבורא יתברך9. ובזה שיהיו עסוקים בחכמת המשפיעים יכירו כח ישראל וחכמתם, מלבד שבזה לא נגרע כוחם, ואדרבה מעתה יכירו וישכילו חכמת ישראל ותעודתם מכבר לעבוד אך את ה׳ יוצר כל הבריאה, וממילא יתגדל שמו יתברך בעולם.
וזהו שמסיים המקרא אשר על יד זה ״ואמרתי חי אנכי לעולם״, וכבר נתבאר שלשון ׳חיות׳ לא שייך לומר על הקב״ה, אלא על תכלית הבריאה בהתמלאות כבודו יתברך בכל הארץ, ומן אז שברא העולם נוכל לחשוב שהוא חי וקיים10. מה שאין כן לפני היצירה לית מחשבה תפיסא ביה. משום הכי אמר דבזה שיגלה סתרי הטבע המשפיעים בשפע רב, אשר לא ידע אדם מזה עד כה, אז יתגלה כבודו ׳וחי לעולם׳, וממילא יכירו חשיבות ישראל עמו, ויהיה מה שיהיה. [ועיין בספר שמות (ט,לה) שכך היה ביציאת מצרים, דאיזה משך לפני הגאולה היו בני ישראל חשובים בלב פרעה ועבדיו].
1. רש״י, ראב״ע, רשב״ם, רמב״ן וספורנו.
2. והרשב״ם הוסיף: כמו ״הרימותי ידי אל ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית יד,כב).
3. רש״י אכן כתב ׳אשא ידי אל עצמי בשבועה׳. והרמב״ן כתב ׳ענין שבועה בכסאו׳, וראב״ע כתב ׳ומלת ״אשא״ כדרך בן אדם להבין את השומעים׳.
4. או אלפי שנה.
5. באלפיים שנות גלות, מחורבן בית שני.
6. המרוחקים.
7. השפעה = ״שמים״.
8. זה לשונו: דע לך כי החיים והיכולת שתי מדות הן ממדותיו של הקב״ה שהן מדות עצמו וגדולתו שאינן נחלפין ממנו כלל כי הכח והיכולת אינם נמצאים אלא במי שהוא חי ומי שהוא חי העולמים שלא יתמו שנותיו אי אפשר שלא יהיה יכול. וזה הדבר אע״פ שהוא שריר ומקויים בסברא יש לו חיזוק מן הכתוב והיינו דכתב רחמנא (דברים ל״ב:מ׳) ״כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם״. פתח בזכרון היד שהוא היכולת, וסיים בזכר החיים ואמר ״חי אנכי לעולם״ – קיימת לו היכולת מפני שהוא חי העולמים.
9. כפי שאנו רואים בעשרות שנים האחרונות בדרך ובמהירות מבהילה.
10. כי רק אז יכולה להגיע תכלית הבריאה שיתמלא כבוד ה׳ בכל הארץ.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותמזרחיצרור המורר״ע ספורנומנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144