×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ג) כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃
For I will proclaim the name of Hashem. Ascribe greatness to our God!
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
כי שם ה׳ אקרא – מצינו שלא הזכיר משה שמו של הקדוש ברוך הוא אלא לאחר עשרים ואחד דבר ממי למד ממלאכי השרת שאין מלאכי השרת מזכירים את השם אלא לאחר שלש קדושות שנאמר (ישעיהו ו׳:ג׳) וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות אמר משה דיי שאהיה בפחות משבעה כמלאכי השרת והרי דברים קל וחומר ומה משה שהוא חכם חכמים וגדול שבגדולים ואבי הנביאים לא הזכיר שמו של מקום אלא לאחר עשרים ואחד דבר המזכיר שמו של מקום בחנם על אחת כמה וכמה. רבי שמעון בן יוחי אומר מנין שלא יאמר אדם לה׳ עולה לה׳ מנחה לה׳ שלמים אלא עולה לה׳ מנחה לה׳ שלמים לה׳ תלמוד לומר (ויקרא א׳:ב׳) קרבן לה׳ והלא דברים קל וחומר ומה אלו שהם מוקדשים לשמים אמר הקדוש ברוך הוא לא יוחל שמי עליהם עד שיקדשו המזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא חנם ובמקום בזיון על אחת כמה וכמה.
כי שם ה׳ אקרא – רבי יוסי אומר מנין לעומדים בבית הכנסת ואומרים ברכו את ה׳ המבורך שעונים אחרים ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד שנאמר כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלהינו, אמר לו רבי נהוריי השמים דרך ארץ היא גוליירים מתגרים במלחמה וגבורים נוצחים. ומנין שאין מזמנים אלא בשלשה שנאמר כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלהינו. ומנין שעונים אמן אחר המברך שנאמר הבו גדל לאלהינו. ומנין שאומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שנאמר כי שם ה׳ אקרא ומנין לאומרים יהא שמו הגדול מבורך שעונים אחריהם לעולם ולעולמי עולמים שנאמר הבו גדל לאלהינו. ומנין אתה אומר שלא ירדו אבותינו למצרים אלא כדי שיעשה להם הקדוש ברוך הוא נסים וגבורות ובשביל לקדש את שמו הגדול בעולם שנאמר (שמות ב׳:כ״ג-כ״ד) ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ואומר וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו ואומר כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלהינו. ומנין שלא הביא המקום פורענות ולא הביא עשר מכות על פרעה ועל מצרים אלא בשביל לקדש את שמו הגדול בעולם, שמתחלת הענין הוא אומר (שם ה׳:ב׳) מי ה׳ אשר אשמע בקולו ובסוף הענין הוא אומר (שם ט׳:כ״ז) ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים ומנין שלא עשה המקום נסים וגבורות על הים ובירדן ובנחלי ארנון אלא בשביל לקדש את שמו בעולם שנאמר (יהושע ה׳:א׳) ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי וגו׳ וכן רחב אומרת לשלוחי יהושע (שם ב׳:י׳) כי שמענו את אשר הוביש ה׳ את מי ים סוף מפניכם תלמוד לומר כי שם ה׳ אקרא. ומנין שלא ירד דניאל לגוב אריות אלא בשביל שיעשה לו הקדוש ברוך הוא נסים וגבורות ובשביל לקדש את שמו הגדול בעולם שנאמר כי שם ה׳ אקרא, ואומר (דניאל ו׳:כ״ז) מן קדמי שים טעם די בכל שולטן מלכותי ליהוון זיעין ודחלין מן קדם אלהא די דניאל ומנין אתה אומר שלא ירדו חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש אלא כדי שיעשה להם הקדוש ברוך הוא נסים וגבורות בשביל לקדש את שמו הגדול בעולם שנאמר (שם ג׳:ל״ב-ל״ג) אתיא ותמהיא דיעבד עמי אלהא עילאה שפר קדמי להחויא, ואומר אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין. ומנין שאין מלאכי השרת מזכירים שמו של הקדוש ברוך הוא מלמעלה עד שיזכירו ישראל מלמטה שנאמר (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד ואומר (איוב ל״ח:ז׳) ברן יחד כוכבי בוקר והדר (שם) ויריעו כל בני אלהים, כוכבי בוקר, אלו ישראל שמשולים בכוכבים שנאמר (בראשית כ״ב:י״ז) והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים ויריעו כל בני אלהים, אלו מלאכי השרת וכן הוא אומר (איוב א׳:ו׳) ויבואו בני האלהים להתיצב על ה׳.
סליק פיסקא
"When I call out the name (shem) of the Lord, ascribe greatness to our G-d.⁠": We find, then, that Moses (in awe of the Lord) did not mention the name of the Lord (yod-keh-vav-keh) until after twenty-one words (from "Ha'azinu" until shem"). From whom did he learn to do this? From the ministering angels, who do not mention the name of the Lord until after three "holies,⁠" viz. (Isaiah 6:3) "And one would call to the other and say 'Holy, holy, holy is the Lord of hosts.'" Moses reasoned: It suffices that I place fewer than seven (words before the name of the Lord) to be like [i.e., to emulate the awe of]) the ministering angels. Now does this not follow a fortiori, viz.: If Moses, the wisest of the sages, the greatest of the great, did not mention the name of the Lord until after twenty-one words, then one who mentions the name of the Lord in vain, how great (is his sin)! R. Shimon b. Yochai says: Whence is it derived that one should not say "to the Lord a burnt-offering,⁠" "to the Lord a meal-offering,⁠" "to the Lord peace-offerings,⁠" but "a burnt-offering to the Lord,⁠" "a meal-offering to the Lord,⁠" "peace-offerings to the Lord"? From (Vayikra 1:2) "an offering to the Lord" (rather than "to the Lord an offering.⁠") Now does this not follow a fortiori, viz.: If (in respect to) these (offerings) which are consecrated to Heaven, the Lord says: Let My name not be ascribed to them until they have been consecrated, then one who mentions the name of the Lord in vain, and in an inappropriate place, how great (is his sin)!
Variantly: "When I call out the name of the Lord": R. Yossi says: Whence is it derived that when those standing in the synagogue hear (from the prayer leader) "Bless the blessed Yod-keh-vav-keh" that they respond "Blessed is the blessed yod-keh-vav-keh forever"? From "When I call out the name of yod-keh-vav-keh, ascribe greatness to our G-d.⁠" Greater is he who answers "Amen" (to a blessing) than the blesser (himself). R. Nehorai said to him: This is the natural order of things: The common soldiers wage the war, and the heroes triumph! And whence is it derived that grace is recited with three? From "When I (1) call out the name of the Lord, you (2) ascribe greatness to our G-d.⁠" And whence is it derived that when the grace leader says "Let us bless,⁠" that they respond after him "Blessed is He of whose we have eaten, etc.⁠" From "When I call out the name of the Lord, ascribe greatness to our G-d.⁠" And whence is it derived that when one says (in the kaddish) "Let the great name be blessed,⁠" the response is "for ever and ever"? From "ascribe greatness to our G-d.⁠" And whence is it derived that our fathers went down to Egypt only so that the Holy One Blessed be He do wonders to sanctify His great name in the world? From (Shemot 2:23-24) "And it was in the course of those many days … and G-d heard their outcry,⁠" and "When I call out the name of the Lord.⁠" And whence is it derived that the Lord brought the ten plagues upon Pharaoh and Egypt only because they had not sanctified His great name in the world? For in the beginning it is written (Ibid. 5:2) "Who is the Lord that I should hearken to His voice?⁠" and in the end, (Ibid. 9:27) "The Lord is the righteous one, and I and my people are the wicked ones.⁠" And whence is it derived that the Lord performed wonders for our fathers at the Red Sea and the Jordan and the streams of Arnon only to sanctify His name in the world? viz. (Joshua 1:5) "And it was, when all the kings of the Emori on the western side of the Jordan, etc.⁠" and Rachav said to the messengers of Joshua (Ibid. 2:10) "For we have heard that the Lord dried up the waters of the Red Sea before you, etc.⁠" From "When I call out the name of the Lord.⁠" And whence is it derived that Daniel descended into the lions' den only so that the Lord do wonders with him to sanctify His name in the world? From "When I call out the name of the Lord.⁠" And it is written (Daniel 6:27) "An order is hereby issued by me that in all the dominion of my kingdom men shall tremble and fear before the G-d of Daniel.⁠" And whence is it derived that Chananiah, Mishael and Azaryah descended into the fiery furnace only so that the Lord do wonders with them to sanctify His great name in the world? From (Ibid. 3:32-33) "It behooves me (Nevuchadnezzar) to relate the signs and wonders that the great G-d has performed for me. How great are His signs and how mighty are His wonders!⁠" And whence is it derived that the ministering angels do not mention His exalted name until Israel mention His name below — "Hear, O Israel, the Lord our G-d, the Lord is one"? From (Iyyov 38:7) "when there sang together the stars of morning,⁠" followed by "and all the sons of G-d shouted.⁠" "the stars of morning" — Israel, who are compared to stars, viz. (Bereshit 22:17) "and I shall multiply your seed like the stars of the heaven.⁠" "the sons of G-d" — the ministering angels, viz. (Iyyov 1:6) "and the sons of G-d came, etc.⁠"
[End of Piska]
כי שם ה׳ אקרא מלמד שלא רצה משה להזכיר שמו שלהקב״ה אלא לאחר עשרים ואחד דבר שהן שמונים וחמש אותיות וממי למד משה ממלאכי השרת מלמד שאין מלאכי שרת מזכירים שמו שלהקב״ה עד שהן אומ׳ ק׳ ק׳ ק׳ ה׳ צב׳ אמ׳ משה דיי להיות פחות אחד משבעה ממלאכי השרת והרי הדברים קל וחומר מה אם משה רבן שלנביאים שלא היה בעולם גדול ממנו לא רצה להזכיר שמו שלהקב״ה אלא לאחר אחד ועשרים דבר שהן שמונים וחמש אותיות על אחת כמה וכמה שלא יזכיר אדם שמו שלהקב״ה על חנם:
בן עזאי אומ׳ כויכול לא הזכיר הקב״ה שמו עד שאמ׳ שתי תיבות בראשית ברא ואחר כך אלהים:
ד״א כי שם ה׳ אק׳ ר׳ שמעון בן יוחאי מושלו משל לה״ד לאחד שהיתה איקונין שלמלך בידו מצא אפטיקון ומשכן עמו סנוקליטון ומשכן עמו בעלי זמורה ומשכן עמו אמ׳ לו כל כך למה אמ׳ להן שלבי גס שאיקונין של מלך בידי כך היה משה מרעיש את השמים ומזעזע את הארץ שנ׳ האזינו השמ׳ אמ׳ לו כל כך למה אמ׳ להן שלבי גס שאני מזכיר שמו שלהקב״ה לכך נאמ׳ כי שם ה׳ אקרא:
ר׳ אומר כי שם ה׳ אק׳ אמ׳ משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו שלהקב״ה אתם הבו גדל לאלהינו:
חנניה בן אחי ר׳ יהושע אומ׳ זכר צדיק לברכה אמ׳ להן נביא לישראל בשעה שאני מזכיר זכר צדיק עולמים אתם תנו ברכה:
ר׳ נהוראי אומ׳ מנין לעונה אחר המברך אמן שהעונה אמן גדול מן המברך לכך נאמ׳ כי שם ה׳ אק׳ הבו גדל לאלהי׳:
ר׳ יוסה אומ׳ מנ׳ לעומד בבית הכנסת ואומ׳ ברכו את ה׳ המבורך והן עונין אחריו ברוך ה׳ המ׳ לעולם ועד לכך נאמר כי שם ה׳ אק׳ הבו גדל לאלה׳:
אמר להן ר׳ נהוראי מדת שמים מדת הארץ היא הגליורים מתגרין במלחמה והגבורים יורדין ונוצחין וכן את מוצא שכל נסים וגבורות שעשה המקום לאבותינו בכל מקום ובכל זמן אינן אלא בשביל שיתגדל שמו בעולם לכך נאמ׳ כי שם ה׳ אקרא ה׳ ג׳ לא׳ מנ׳ אתה אומ׳ שאין מזמנין על המזון בשם פחות מעשרה לכך נאמ׳ כי ה׳ אק׳:
מנין אתה אומ׳ שאין מלאכי השרת מזכירין ישראל שמו שלהקב״ה מלמעלן עד שמזכירין שמו מלמטן שנ׳ (איוב ל״ח:ז׳) ברן יחד כוכבי בקר [השמטה: אלו ישראל שמשולים בככבים שנ׳ (בראשית כ״ו:ד׳) והרביתי את זרעך ככוכבי השמים] ואחר כך ויריעו כל בני אלהים אלו מלאכי השרת וה״א (שם א׳:ו׳) (ויצאו) [ויבאו] בני אלהים לכך נאמ׳ כי שם ה׳ אקרא:
אֲרֵי בִּשְׁמָא דַּייָ אֲנָא מְצַלֵּי1 הַבוּ רְבוּתָא קֳדָם אֱלָהַנָא.
1. קריאה בשם ה׳ = תפילה. עי׳ ביאור עוז והדר: וכן הוא בכל מקום, וכן מוכח מלשון המקרא (מל״א יח:כד) ״ואני אקרא בשם ה׳⁠ ⁠⁠״ ואח״כ התפלל אליהו בהר הכרמל, וכן מל״ב ה:יא ועוד.
For in the Name of the Lord do I invoke: – Ascribe you greatness to our God;
אמר משה נבייה לרשיעיה וויי להון לרשיעיא דמדכרין שמה קדישה בגידופין ברם לית איפשר לחד ממלאכי שירותה למדכרה ית שמה קדישה עד זמן דאינון דישראלב אמרין קקק תלתה זימנין מנהון ילף משה דלא למדכרה ית שמה קדיש׳ עד זמן דהוה מחנך פמיה בעשרין וחדה מילין דאנון תמניין וחמשה אתין וכן הוא מפרש ואמר האזינו השמים ואדברה ותש׳ הארץ אמרי פי יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב כי שם לכן אמר משה נבייא ארום בשמה קדישא אנה מצלי ואתוןג עמי בני ישראל הבו איקר ותושבחה ורוממו לאלהכון.
א. האותיות ״שיעי״ צונזרו בכ״י ניאופיטי 1.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאינון דישראל״) גם נוסח חילופי: ״דישר׳ דאנון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואתון״) גם נוסח חילופי: ״{וא}⁠נ⁠{תון}״.
ווי להון לרשיעייא דמדכרין שמא קדישא בגידופין ארום משה דהוה רבהון דישראל לא הוה איפשר ליה למידכר ית שמא קדישא עד דהוה מחניך פומיה בריש שירתא בתמניין וחמשין אתין דהינון עשרין וחד מילין ומן ברת כדין אמר ארום בשמא די״י אנא מצלי ואתון עמא בית ישראל הבו איקר ורבותא קדם אלקנא.
Woe to the wicked who make memorial of the Holy Name with blasphemies. Wherefore Mosheh, who was the Doctor of Israel, would not permit himself to pronounce the Holy Name until he had dedicated his mouth at the beginning of his hymn with eighty and five letters, making twenty and one words, and afterwards he spoke: In the Name of the Lord I invoke you, house of Israel, to ascribe glory and greatness before our God.
אמר משה נביא ווי להון לרשיעיא דמדכרין שמא קדישא בגדיפין ארום לחד מן מלאכי מרומא לית אפשר למידכרא שמא מפרשא עד זמן דאינון אמרין קדוש קדוש קדוש תלת זימנין ומנהון יליף משה ולא הוה מדכר שמא מפרש עד זמן דהוה מחניך פומיה בעשרין וחדא מילין דאינון תמנין וחמשא אתין וכן הוא מפרש ואמר האזינו השמים ואדברה כי שם יי אמר משה נביא בשמא דיי אנא מצלי ואתון עמא ישראל הבו יקר ותושבחתא ורבו רוממו לאלהא.
Mosheh the prophet said: Woe to the wicked who make memorial of the Holy Name with blasphemies. For it is not possible even to one of the highest angels to utter that Name rightly until that they have said, Holy, Holy, Holy! thrice. And from them did Mosheh learn not to utter that Name openly until he should have dedicated his mouth with twenty-one words which consist of eighty-five letters;⁠a and so explained he and said: Hear, ye heavens, and I will speak; for it is the Name of the Lord. Mosheh the prophet said: people of Israel, I invoke you, in the Name of the Lord, to give glory, praise, and highest exaltation unto God.
a. The Hebrew text of verses 1-3, to the word shem inclusive.
כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא – נִמְצִינוּ לְמֵדִין שֶׁלֹּא הִזְכִּיר מֹשֶׁה שְׁמוֹ שֶׁל מָקוֹם אֶלָּא אַחַר עֶשְׂרִים וְאַחַת מִלּוֹת, מִמִּי לָמַד מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לָמַד שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם אֶלָּא אַחַר שָׁלֹשׁ קְדֻשּׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ו׳:ג׳) ״וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״, אָמַר מֹשֶׁה דַּי שֶׁאֶהֱיֶה בְּפָחוֹת מִשִּׁבְעָה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה מֹּשֶׁה שֶׁהוּא חֲכַם חֲכָמִים וּגְדוֹל גְּדוֹלִים לֹא הִזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל מָקוֹם אֶלָּא אַחַר עֶשְׂרִים וְאַחַת מִלּוֹת, הַמַּזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל מָקוֹם בְּחִנָּם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם ״לַה׳ עוֹלָה״ ״לַה׳ מִנְחָה״ ״לַה׳ שְׁלָמִים״, אֶלָּא ״עוֹלָה לַה׳⁠ ⁠⁠״ ״מִנְחָה לַה׳⁠ ⁠⁠״ ״שְׁלָמִים לַה׳⁠ ⁠⁠״ תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא א׳:ב׳) ״קָרְבָּן לַה׳⁠ ⁠⁠״, וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמָה אֵלּוּ שֶׁהֵן מְקֻדָּשִׁין לַשָּׁמַיִם אָמַר הַמָּקוֹם אַל יָחֵל שְׁמִי עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּקְדְּשׁוּ, הַמַּזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל מָקוֹם בְּחִנָּם וּבִמְקוֹם בִּזָּיוֹן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
[דָּבָר אַחֵר] ״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל״, רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר מִנַּיִן לָעוֹמְדִין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאוֹמְרִים בָּרְכוּ אֶת ה׳ הַמְבֹרָךְ שֶׁעוֹנִין אַחֲרֵיהֶם בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל״, אָמַר לוֹ רַבִּי נְהוֹרַאי הַשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ הִיא, גּוּלְיָרִין מִתְגָּרִין בְּמִלְחָמָה וְגִבּוֹרִים נוֹצְחִין. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין מְזַמְּנִין אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא״ וְגוֹ׳, וּמִנַּיִן שֶׁעוֹנִין אָמֵן אַחַר הַמְבָרֵךְ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ״. וּמִנַּיִן לְעוֹנִין יְהֵא שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ שֶעוֹנִין אַחֲרֵיהֶן לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ״. וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלֹּא יָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה לָהֶם נִסִּים וּגְבוּרוֹת לְקַדֵּשׁ אֶת שְׁמוֹ הַגָּדוֹל בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי בַּיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וְגוֹ׳ וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם״, וְאוֹמֵר כִּי שֵׁם וְגוֹ׳. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הֵבִיא הַמָּקוֹם פֻּרְעָנוּת וְלֹא הֵבִיא עֶשֶׂר מַכּוֹת עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אֶלָּא עַל שֶׁלֹּא קִדְּשׁוּ אֶת שְׁמוֹ הַגָּדוֹל בָּעוֹלָם, שֶׁבִּתְחִלַּת הָעִנְיָן הוּא אוֹמֵר (שם ה׳:ב׳) ״מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקוֹלוֹ״, וּבְסוֹף הָעִנְיָן הוּא אוֹמֵר (שם ט׳:כ״ז) ״ה׳ הַצַּדִּיק״, וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא עָשָׂה הַמָּקוֹם נִסִּים וּגְבוּרוֹת לַאֲבוֹתֵינוּ עַל הַיָּם וְעַל הַיַּרְדֵּן וְעַל נַחֲלֵי אַרְנוֹן אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ה׳:א׳) ״וַיְהִי כִּשְׁמוֹעַ כָל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְגוֹ׳⁠ ⁠⁠״, וְכֵן רָחָב אוֹמֶרֶת לִשְׁלוּחֵי יְהוֹשֻׁעַ ״כִּי שָׁמַעְנוּ אֶת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא״. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יָרַד דָּנִיֵּאל לְגֹב הָאֲרָיוֹת אֶלָּא כְדֵי שֶיַעַשֶׂה לוֹ הַמָקוֹם נִיסִים וּגְבוּרוֹת בִּשְׁבִיל לְקַדֵּשׁ אֶת שְׁמוֹ בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא״, וְאוֹמֵר (דניאל ו׳:כ״ז) ״מִן קְדָמַי שִׁם טְעֵם דִּי בְּכָל שָׁלְטָן מַלְכוּתִי לֶהֱוֹן זָיְיעִין וְדָחֲלִין מִן קָדָם אֱלָהֵיהּ דִּי דָּנִיֵּאל״, וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלֹּא יָרְדוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהֶם הַמָּקוֹם נִסִּים וּגְבוּרוֹת בִּשְׁבִיל לְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ הַגָּדוֹל בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״אָתַיָא וּתִמְהַיא דִּי עֲבַד עִמִּי אֱלֹהָא עִלָּאָה שְׁפַר קָדָמָי לְהַחֲוָיָה, אָתוֹהִי כַּמָּה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַּקִיפִין״.
וּמִנַּיִן שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַזְכִּרִין שְׁמוֹ מִלְמַעְלָן עַד שֶׁמַּזְכִּרִין אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל מִלְּמַטָּן (שֶׁנֶּאֱמַר) [וְאוֹמְרִים] (לעיל ו׳:ד׳) ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ (וְאוֹמֵר) [שֶׁנֶּאֱמַר] (איוב לח,ז) ״בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹּקֶר״ אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּשׁוּלִין לַכּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם״ וְהָדָר (איוב שם) ״וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים״, אֵלּוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שם א׳:ו׳) ״וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה׳⁠ ⁠⁠״.
שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת חַיָּבִין לְזַמֵּן מִנָהַנֵּי מִלֵּי אָמַר רַב אָשֵׁי דְּאָמַר קְרָא (תהלים ל״ד:ד׳) ״גַּדְּלוּ לַה׳ אִתִּי״ וְגוֹ׳, רַבִּי אַבָּהוּ אוֹמֵר מֵהָכָא כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא וְגוֹ׳.
הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ – הַצַּיָּר שֶׁהּוּא צַר אֶת הָעוֹלָם תְּחִלָּה וְצָר בּוֹ אֶת הָאָדָם שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם״, תָּמִים פָּעֳלוֹ פְּעֻלָּתוֹ שְׁלֵמָה עַל כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם וְאֵין לְהַרְהֵר אַחַר מִדּוֹתָיו אֲפִילוּ (עוֹנָה) [שִׁנּוּי] שֶׁל כְּלוּם, אֵין בְּאֶחָד מֵהֶם שֶׁיִּסְתַּכֵּל וְיֹאמַר אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלֹשׁ עֵינַיִם, אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלֹשׁ יָדַיִם, אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם, אִלּוּ הָיִיתִי מְהַלֵּךְ עַל רֹאשִׁי, אִלּוּ הָיוּ פָּנַי הֲפוּכִין לַאֲחוֹרַי כַּמָּה הָיָה נָאֶה, תַּלְמוּדּ לוֹמַר ״[תָּמִים פָּעֳלוֹ]. כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט״ יוֹשֵׁב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בַּדִּין וְנוֹתֵן לוֹ מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ. אֵל אֱמוּנָה שֶׁהֶאֱמִין בָּעוֹלָם וּבְרָאוֹ, וְאֵין עָוֶל, שֶׁלֹּא בָּרָא בְּנֵי אָדָם לִהְיוֹת רְשָׁעִים אֶלָּא לִהְיוֹת צַדִּיקִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קהלת ז׳:כ״ט) ״לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר״. צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא שֶׁהוּא מִתְנַהֵג בְּיַשְׁרוּת עִם כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם.
דָּבָר אַחֵר: ״הַצּוּר״ – הַתַּקִּיף. תָּמִים פָּעֳלוֹ, פְּעֻלָּתוֹ שְׁלֵמָה עַל כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם, וְאֵין לְהַרְהֵר אַחַר מַעֲשָׂיו אֲפִילוּ (עוֹנָה) [עַוְלָה] שֶׁל כְּלוּם, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם שֶׁיִּסְתַּכֵּל וְיֹאמַר מָה רָאוּ דּוֹר הַמַּבּוּל שֶׁיִּשָׁטְפוּ בְּמַיִם, וּמָה רָאוּ אַנְשֵׁי מִגְדָּל שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וּמָה רָאוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה לְהִשָּׁטֵף בְּאֵשׁ וְגָפְרִית, וּמָה רָאָה אַהֲרֹן לִטֹּל אֶת הַכְּהֻנָּה, וּמָה רָאָה דָּוִד לִטֹּל אֶת הַמַּלְכוּת, וּמָה רָאָה קֹרַח וַעֲדָתוֹ שֶׁתִּבְלָעֵם הָאָרֶץ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט״, יוֹשֵׁב עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בַּדִּין וְנוֹתֵן לוֹ אֶת הָרָאוּי לוֹ. אֵל אֱמוּנָה בַּעַל פִּקָּדוֹן, וְאֵין עָוֶל גּוֹבֶה אֶת שֶׁלּוֹ בָּאַחֲרוֹנָה, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מַפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ מָאתַיִם וְיֵשׁ בְּיָדוֹ מָנֶה, כְּשֶׁבָּא לִטֹּל אֶת שֶׁלּוֹ אוֹמֵר לוֹ הוֹצֵא מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ וְהֵילָךְ אֶת הַשְּׁאָר, אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵן אֶלָּא אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, גּוֹבֶה אֶת שֶׁלּוֹ בָּאַחֲרוֹנָה. צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי צַדִּיק ה׳ צְדָקוֹת אָהֵב״.
דָּבָר אַחֵר: ״הַצּוּר״ – הַתַּקִּיף, תָּמִים פָּעֳלוֹ, פְּעֻלָּתָם שֶׁל בָּאֵי הָעוֹלָם שְׁלֵמָה לְפָנָיו, מְאַחֵר מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים וּמַתַּן פֻּרְעָנוּתָן שֶׁל רְשָׁעִים, אֵלּוּ לֹא נָטְלוּ כְּלוּם מִשֶּׁלָּהֶן בָעוֹלָם הַזֶּה, וְאֵלּוּ לֹא נָטְלוּ כְּלוּם מִשֶּׁלָּהֶן בָּעוֹלָם הַבָּא, אֵלּוּ לֹא נָטְלוּ כְּלוּם מִשֶּׁלָּהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק לד) ״הֲלֹא הוּא כָּמוּס עִמָּדִי״, אֵימָתַי אֵלּוּ וָאֵלּוּ נוֹטְלִין לְמָחָר כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט״, יוֹשֵׁב עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְנוֹתֵן לוֹ אֶת הָרָאוּי לוֹ.
אֵל אֱמוּנָה – כְּשֵׁם שֶׁמְּשַׁלֵּם שָׂכָר לְצַדִּיק גָּמוּר שְׂכַר מִצְוָה קַלָּה שֶׁעָשָׂה בָּעוֹלָם הַזֶה בָּעוֹלָם הַבָּא, כָּךְ מְשַׁלֵּם לְרָשָׁע גָּמוּר שְׂכַר מִצְוָה קַלָּה שֶׁעָשָׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּכְשֵׁם שֶׁנִּפְרָע מֵרָשָׁע גָּמוּר עֲבֵרָה שֶׁעָשָׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה לָעוֹלָם הַבָּא, כָּךְ נִפְרָע מִצַּדִּיק גָּמוּר עַל עֲבֵרָה שֶׁעָשָׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאֵין עָוֶל, כְּשֶׁאָדָם נִפְטָר מִן הָעוֹלָם בָּאִין כָּל מַעֲשָׂיו וְנִפְרָטִין לְפָנָיו וְאוֹמְרִים לוֹ כָּךְ עָשִׂיתָ בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְאֵין אַתָּה מַאֲמִין בִּדְבָרִים הַלָּלוּ וְהוּא אוֹמֵר הֵן וְהֵן אוֹמְרִים לוֹ חֲתֹם וְחוֹתֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ל״ז:ז׳) ״וּבְיַד כָּל אָדָם יַחֲתֹּם״. צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא, שֶׁהוּא מַצְדִּיק אֶת הַדִּין וְאוֹמֵר יָפֶה דַּנְתּוּנִי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ״.
כְּשֶׁתָּפְשׂוּ אֶת רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן נִגְזְרָה עָלָיו גְּזֵרָה לִשָּׂרֵף סִפְרוֹ (עָלָיו), אָמְרוּ לוֹ גְּזֵרָה נִגְזְרָה עָלֶיךָ לִשְׂרֹף סִפְרְךָ עָלֶיךָ, קָרָא מִקְרָא הַזֶּה הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, אָמְרוּ לְאִשְׁתּוֹ נִגְזַר עַל בַּעֲלֵךָ גְּזֵרָה לִשְׂרֹף סִפְרוֹ עָלָיו וְעָלַיִךָ לֵהָרֵג, קָרְאָה מִקְרָא זֶה אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, אָמְרוּ לְבִתּוֹ נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל אָבִיךָ לִשְׂרֹף סִפְרוֹ עָלָיו, וְעַל אִמֵּךָ לֵהָרֵג, וְעָלַיִךָ לֵישֵׁב בְּקֻבָּה שֶׁל זוֹנוֹת, קָרְאָה מִקְרָא זֶה (ירמיהו ל״ב:י״ט) ״גְּדוֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ״ וְגוֹ׳, אָמַר רַבִּי גְּדוֹלִים מַעֲשִׂים אֵלּו שֶבִּשְׁעַת צָרָתָן נִזְדַּמְּנוּ שֶׁלֹשָׁה פְּסוּקִים שֶׁל צִדּוּק הַדִּין, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּכָל הַכְּתוּבִים, כִּוְּנוּ שְׁלָשְׁתָּן אֶת לִבָּן וְצִדְּקוּ עֲלֵיהֶן אֶת הַדִּין, עָמַד פִילוֹסוֹפוֹס עַל הַפַרְכִיָא שֶׁלּוֹ, אָמַר לוֹ אַל תָּזוּחַ דַּעְתְּךָ עַל שֶׁשָּׂרַפְתָּ אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁיָּצְאָה חָזְרָה לָהּ לְבֵית אָבִיהָ, אָמַר לוֹ לְמָחָר אַף דִּינְךָ כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ, אָמַר לוֹ בִּשַּׂרְתָּנִי בְּשוֹרָה טוֹבָה, לְמָחָר יְהֵא חֶלְקִי עִם אֵלּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
דָּבָר אַחֵר: ״הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ״ – כְּשֶׁיָּרַד מֹשֶׁה רַבֵּינוּ מֵהַר סִינַי נִתְקַבְּצוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ אָמְרוּ לוֹ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אֱמֹר לָנוּ מַה מִּדַּת הַדִּין לְמַעְלָן, אָמַר לָהֶן אֲנִי אֵנִי אוֹמֵר לְזַכּוֹת אֶת הַזַּכַּאי וּלְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב. אֶלָּא אֲפִילוּ לְהַחֲלִיף בְּדָבָר אֵל אֱמוּנָה.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא כָּל הָאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְּרָן יִוָּתְרוּ לוֹ חַיָּיו שֶׁנֶּאֱמַר ״הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט״ וְגוֹ׳.
הַכֹּל בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ חוּץ מִמִּדַּת שֶׁקֶר, וּמִדַּת עַוְלָה שֶׁנֶאֱמַר ״הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ״, וְאוֹמֵר (צפניה ג׳:ה׳) ״ה׳ צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה״, וְאוֹמֵר (איוב ל״ד:י׳-י״א) ״חָלִילָה לָאֵל מֵרֶשַׁע״ וְגוֹ׳, ״כִּי פֹּעַל אָדָם יְשַׁלֵּם לוֹ״, מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה יוֹרֵד לִידֵי צַעַר אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכָל אֲשֶׁר לוֹ אָדָם נִפְטָר לוֹ לְבֵית עוֹלָמוֹ, וְאֵין פֵּרוֹת וּתְבוּאָה בָּאִין לִידֵי הַרְקָבָה אֶלָּא מִתּוֹךְ דַּרְכֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם, וְאֵין עֵינֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם כֵּהוֹת בַּחֲצִי יְמֵיהֶם אֶלָּא מִתּוֹךְ דַּרְכֵיהֶם וְאֵין בְּנֵי אָדָם מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים אֶלָּא מִתּוֹךְ דַּרְכֵיהֶם, וְאֵין בְּנֵי אָדָם בָּאִין לִידֵי הַבְאָשָׁה אֶלָּא מִתּוֹךְ דַּרְכֵיהֶם, וְאֵין נָשִׁים מִטַּמְּאִין בְּזִיבָה אֶלָּא מִתּוֹךְ דַּרְכֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ״ב:ה׳) ״כֹּה אָמַר הָאֵל בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם״. צֵא וּלְמַד מִדֶּרֶךְ אֶרֶץ כְּלוּם אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת אֶלָּא עַל מְנָת לְהַכְנִיס לוֹ כֵּלִים וּלְהַכְנִיס לוֹ פֵּרוֹת כוּ׳, כָּךְ בְּנֵי אָדָם מִדַרְכֵיהֶם נִדּוֹנִין כוּ׳ בִּשְׁבִיל לְהַצִּילָם מִיּוֹם הַבָּא.
וְלֹא עוֹד אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָדָם מִסְתַּכֵּל בְּכָל יוֹם, בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָס לְבֵית הַכִּסֵּא אוֹמְרִים לוֹ רְאֵה דַּרְכְּךָ רִמָּה, בְּשָׁעָה שֶׁמְּקִיזִין לוֹ דָּם אוֹמְרִים לוֹ בָּשָׂר וָדָם אַתָּה, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵי הַמֵּת אוֹמְרִים לוֹ רְאֵה לִפְנֵי מִי אַתָּה הוֹלֵךְ, וַעֲדַיִן אֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ וּמְדַבֵּר דְּבָרִים יְתֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ״, עוֹשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ לְדַבֵּר אֱמֶת מוֹסְרִין לוֹ מַלְאָךְ שֶׁמִּתְנַהֵג עִמּוֹ בְּדֶרֶךְ צַדִּיקִים וּמְדַבֵּר אֱמֶת. וְאִם עוֹשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ רָשָׁע לְכַחֵשׁ וּלְשַׁקֵּר מוֹסְרִין לוֹ מַלְאָךְ שֶׁמִּתְנַהֵג עִמּוֹ בְּדֶרֶךְ רְשָׁעִים וּמְכַחֵשׁ וּמְשַׁקֵּר, עוֹשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ חָסִיד לִסְבֹּל אֶת הַכֹּל מוֹסְרִין לוֹ מַלְאָךְ הַמִּתְנַהֵג עִמּוֹ בְּדֶרֶךְ חֲסִידִים וְסוֹבֵל אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו י״ז:י׳) ״כִּי אֲנִי ה׳ חֹקֵר לֵב״ וְגוֹ׳, וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (תהלים י״ח:כ״ז-כ״ט) ״עִם נָבָר תִּתְבָּרָר״ וְאוֹמֵר ״כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ״ שֶׁעֲנִיּוּת יָפָה לוֹ ״וְעֵינַיִם רָמוֹת תַּשְׁפִּיל״ אֵלּוּ עוֹבְדֵי אֱלִילִים.
כִּ֛י שֵׁ֥ם ד׳ אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ
שירה מעולה מהכל
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שִׁירָה מְעֻלָּה מֵהַכֹּל מַהִי? כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּסוֹד הַמִּשְׁנָה, בְּדִבּוּרִים וּבְמַעֲשֶׂה כָּךְ (הוא) גַּם מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה וּמִלְמַעְלָה לְמַטָּה, וְאַחַר כָּךְ לְכַוֵּן אֶת הַלֵּב, וְלִקְשֹׁר הַכֹּל בְּקֶשֶׁר אֶחָד.
אקרא זו שכינה
מִנַּיִן לָנוּ? מִמֹּשֶׁה, בַּהַתְחָלָה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, (דברים לב) כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא. מַה זֶּה אֶקְרָא? כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה - זוֹ הַשְּׁכִינָה. אַחַר כָּךְ, הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּזֶה מֶלֶךְ הָעֶלְיוֹן.
ואח״כ מלמעלה למטה
אַחַר כָּךְ יָרַד בְּדַרְגוֹתָיו מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה, שֶׁכָּתוּב צַדִּיק וְיָשָׁר. אַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר קֶשֶׁר הָאֱמוּנָה וְאוֹמֵר הוּא, וְזֶהוּ קֶשֶׁר לַכֹּל.
(זהר דברים דף רפה.)
כִּ֛י שֵׁ֥ם ד׳ אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ
רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי חִזְקִיָּה הָיוּ הוֹלְכִים מִקַּפּוֹטְקִיָּא לְלוֹד, וְרַבִּי יְהוּדָה הָיָה רוֹכֵב, וְרַבִּי חִזְקִיָּה עַל רַגְלָיו. בֵּינְתַיִם יָרַד רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר, מִכָּאן וָהָלְאָה נִתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה, כַּכָּתוּב (דברים לב) הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ.
שאחד מזכיר ושנים ישיבו לו
אָמַר לוֹ, אִלּוּ הָיִינוּ שְׁלֹשָׁה - יָפֶה הוּא, שֶׁאֶחָד יֹאמַר - וּשְׁנַיִם יָשִׁיבוּ לוֹ. אָמַר לוֹ, הַדְּבָרִים הַלָּלוּ שֶׁל הַבְּרָכוֹת, מִשּׁוּם שֶׁאֶחָד מַזְכִּיר שֵׁם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּשְׁנַיִם יָשִׁיבוּ לוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ. כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא - זֶה אֶחָד שֶׁמְּבָרֵךְ. הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ - אֵלּוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים.
בתורה אפי׳ שנים יושבים
אֲבָל בַּתּוֹרָה, אֲפִלּוּ שְׁנַיִם יוֹשְׁבִים וְנוֹתְנִים גֹּדֶל וְחֹזֶק שֶׁל שֶׁבַח הַתּוֹרָה לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא.
כלפי הברכות שלושה שיעלה השבח בסוד שלושה
אָמַר לוֹ רַבִּי חִזְקִיָּה, כְּלַפֵּי הַבְּרָכוֹת לָמָּה שְׁלֹשָׁה? אָמַר לוֹ, הֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ וְנִתְבָּאֵר, שֶׁכָּתוּב הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ. אֲבָל סוֹד הַדָּבָר כָּאן, שֶׁהֲרֵי כָּל הַסּוֹדוֹת שֶׁל הַבְּרָכוֹת הוּא כָּךְ - אֶחָד לְבָרֵךְ וּשְׁנַיִם לְהָשִׁיב, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה הַשֶּׁבַח שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסוֹד שֶׁל שְׁלֹשָׁה, אֶחָד מְבָרֵךְ וּשְׁנַיִם [אומרים אמן] שֶׁמּוֹדִים, וְזֶהוּ קִיּוּם הַבְּרָכוֹת, וּבְסוֹד עֶלְיוֹן כָּרָאוּי, וּבַסּוֹד שֶׁל שְׁלֹשָׁה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהוּ.
(זהר בראשית דף קס.)
לאני אדעוכם באסם אללה פאעטו אלכבריא לרבנא
כי אני קורא לכם בשם האל, ולכן תנו גדולה לאלוהינו.
כי שם י״י אקרא – הרי כי משמש בלשון כאשר, כמו: כי תבואו אל הארץ (ויקרא כ״ג:י׳), כלומר:⁠א כשאקרא שם י״י ואזכירנו,⁠ב אתם הבו גודל וברכו שמו. מכאן שעונין במקדש: ברוך שם כבוד מלכותו אחר כל ברכה וברכהג (בבלי תענית ט״ז:).
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״כלומר״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34: ״כשאקרא ואזכיר שם י״י״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר ברכה שבמקדש״. בכ״י מינכן 5, ליידן 1 (שם בטעות: ״שכל״): ״שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר כל ברכה שבמקדש״.
כי שם י"י אקרא WHEN I SHALL CALL THE NAME OF HASHEM [ASCRIBE YOU GREATNESS UNTO OUR GOD] – You see, כי is here used in the meaning of "when", similar to "When (כי) you come into the land" (Vayikra 23:10). The meaning is: when I proclaim and mention the Name of Hashem, YOU ASCRIBE GREATNESS TO OUR GOD and bless His name. From here they (the Rabbis) derived the law that people make the response, "Blessed be the Name of His glorious Kingdom forever and ever", after the recital of a Benediction in the Temple (Sifre Devarim 306:37; Berakhot 21a; Taanit 16b).
פס׳: כי שם ה׳ אקרא – מלמד שלא רצה משה להזכיר שמו של הקב״ה 1אלא לאחר כ״א דבר שהם (פ״א) אותיות כנגד פרשת ויהי בנסוע הארון שהיא פ״ה אותיות, 2אמר משה רבינו מלאכי השרת אין מזכירין שמו של הקב״ה לאחר שלשה (תיבות) שנאמר (ישעיהו ו׳:ג׳) קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות. דיי להיות פחות משבעה במלאכי השרת 3מיכן א״ר שמעון בן יוחאי לא יאמר אדם לה׳ עולה לה׳ חטאת אלא קרבן לה׳, מיכן שלא יהא אדם רשאי להזכיר שמו של הקב״ה על חנם:
פס׳: כי שם ה׳ אקרא – אמר להן משה לישראל אני אספר תהלות ה׳ ואגיד בשבחו ואתם הבו גודל לאלהינו על גדולותיו ונוראותיו שלא ירדו אבותינו למצרים אלא בשביל שיעשה להם הקב״ה נסים כדי שיתגדל שמו בעולם. 4וכן הוא אומר (שמות ט׳:ט״ז) ואולם בעבור זאת העמדתיך. ואומר (יהושע כ) כי שמענו את אשר הוביש ה׳, ונשמע וימס לבבנו לכך נאמר הבו גודל לאלהינו ואומר (נחמיה ט) ויברכו שם כבודך:
1. אלא לאחר כ״א דבור שהם פ״ה אותיות כנגד פרשת ויהי בנסוע הארון כצ״ל והיינו מן האזינו עד ה׳ אקרא יש כ״א תיבות ופ״ה אותיות:
2. אמר משה וכו׳. לאחר שלש קדושות שנאמר קדוש קדוש קדוש וכו׳ כצ״ל וכ״ה בספרי די להיות פחות מז׳ ממלאכי השרת. פי׳ כי משה הזכיר השם אחר כ״א תיבות וז׳ פעמים ג׳ הם כ״א כי המלאכים אמרו בתחלה ג׳ פעמים קדוש. והנה הז״א הקשה ע״ז (חולין צא:) חביבין ישראל לפני הקב״ה יותר ממלאכי השרת שישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות שנאמר שמע ישראל ה׳ וכו׳. ומלאכי השרת אחר ג׳ תיבות קק״ק ומשה בודאי ג״כ קרא ק״ש ע״ש שהרבה להקשות. ואם כי באמת בדברים כאלה הנעלמים לא שייך לפלפל בקושיות ותירוצים. אולם לדידי לא קשה כלל כי באמת גבי תפלה ישראל חביבין שמזכירין השם לאחר שתי תיבות. גם במשה גופא ת׳ ואתחנן שהתחיל ה: אלהים אתה החלות הרי שהתחיל בהשם בראשונה. אך דהכא לגבי שירה שמשה אמר שירת האזינו והנה גבי מלאכי מעלה שהם שכלים נבדלים לא שייך בהם לשון תפלה רק לשון שירה כמו שם בחולין ג׳ כחות מלאכי השרת אומרים שירה וכו׳. והכא פרשת האזינו הוא שירה שמשה אמרה ע״ז קאמר ממי למד משה ממה״ש שאין מזכירין את השם. (היינו בעת שירה) רק אחר ג׳ תיבות ומשה אמר אחר כ״א תיבות ומה שתפס הלשון דיי שאהיה בפחות מז׳ ממלה״ש. דע כי מספר שבעה קדוש הוא עיין בפדר״א פ׳ י״ח וכן במדרש תהלים מזמור צ״ב כי שביעי קדוש הוא. ובלי ספק יש בו סוד גדול ליודעים. אחר כתבי זאת מצאתי להגאון מהר״ל מפראג בדרושו דרוש נאה. ביאר ג״כ המאמר הזה בפנים אחרים:
3. מכאן אמר רשב״י. (נדרים י׳) והטעם דילמא אמר לה׳ ולא יאמר קרבן ומפיק ש״ש לבטלה:
4. וכה״א ואולם וכו׳. וסיפא דקרא ולמען ספר שמי בכל הארץ:
כי שם י״י אקרא – פתרונו: כי בשם י״י אני אומר דברים הללו, לפיכך: הבו גודל לאלהינו ושימו לבבכם לכל הדברים.⁠1 (כ״י ברלין 1221 עם החתימה ״יוסף ב״ר שמעון״)
1. השוו ללשון הפסוק בדברים ל״ב:מ״ו.
כי שם י״י אקרא – כאשר אספר לכם גבורות שעשה לכם הקב״ה, והטובות שגמל לכם, וגם שהוא צדיק במהא שיעשה לכם,
גם אתם הבו גודל לאלהינו – היו מודים על האמת.
א. כך תיקן רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: כמה.
כי שם ה' אקרא WHEN I PROCLAIM THE NAME OF THE LORD [GIVE GLORY TO OUR GOD]: When1 I explain to you the heroic actions that God did on your behalf, the kindness that He extended to you and the fact that He will act justly in all that He will do to you,⁠2
then you, too, should admit the truth and GIVE GLORY TO OUR GOD.⁠3
1. Rashbam’s understanding of the syntax of our verse (“When I do X, you should do Y”) is the same as that of Rashi.
2. The explanation that “proclaiming God’s Name” in our verse refers to something other than His name is found also in NJPSC: “Proclaiming God’s name means declaring His qualities, recounting His deeds.” See also another similarity to Rashbam in NJPSC when it sees in our verse a reference to God’s “great kindness and justice when dealing with Israel.”
3. Rashbam opposes Rashi’s understanding of the meaning of the verse. Rashi follows the talmudic understanding (Yoma’ 37a) that this verse teaches the requirement for a communal response after a prayer involving God’s Name. Rashbam offers a more contextual explanation.
הבו גודל – שב אל השמים והארץ, כמו: השמים מספרים כבוד אל (תהלים י״ט:ב׳), כאשר פירשתיו (ראב״ע תהלים פירוש שני י״ט:ב׳), וכן: יהללוהו שמים וארץ (תהלים ס״ט:ל״ה).
ASCRIBE YE GREATNESS. This is addressed to the heavens and the earth, as Scripture states, The heavens declare the glory of God (Ps. 19:2), which is to be understood in accordance with my interpretation.⁠1 Similarly Let the heavens and earth praise Him (Ps. 69:35).
1. Those who study astronomy realize how great God is. It is in the latter sense that the heavens declare God's glory. See Ibn Ezra on Ps. 19:2.
כי שם י״י אקרא – ואספר שבחו.
ואתם – ארבע רוחות עולם ושמים וארץ: הבו גודל לאלהינו – שאתם בריותיו, ובכם ניכר כחו וגדולתו, וצריכים אתם ליתן לו גודל ושבח על קריאת שמו והתורה שבה אתם מ⁠{ת}⁠קיימים.⁠א וכשם שאתם מועילין לעולם, כך ליקוחי ואמרתי נותנת חיים לעולם. וכשם שהמטר צריך לעולם ואין העולם מתקיים בלא מטר, כך אין העולם מתקיים בלא תורה, דכתיב: אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיהו ל״ג:כ״ה). ושמים וארץ וארבע רוחות ממונים ליפרע מעוברי התורה להעציר ממטר ומפירות, ולהמטיר עליהם אש וגופרית, ולהביא ברכה ועושר למקיימיה. וזהו: גידול שאתם נותנים לו – שאתם פורעים ממכעיסיו ונותנין שכר לעובדיו.
ורבותינו דרשו מכאן (ספרי דברים ל״ב:ג׳): כששומע הזכרת השם צריך שיאמר: ברוך שם כבוד מלכותו.
א. השלמת האות מספר הג״ן.
כי שם י"י אקרא – FOR I WILL PROCLAIM THE NAME OF HASHEM – And I shall tell His praise.
And you – the four winds of the world and the heavens and earth: הבו גודל לאלהינו – ASCRIBE GREATNESS TO OUR GOD – for you are His creations, and through you His strength and greatness is recognized, and you need to give Him greatness and praise for the calling of His name and for the Torah through which you endure. And just as you bring benefit to the world, so too My doctrine and My speech bring life to the world. And just as rain is necessary for the world and the world cannot exist without rain, so too the world cannot exist without Torah, as it is written: “If My covenant of day and night fails, if I have not appointed the ordinances of heaven and earth” (Yirmeyahu 33:25). And the heavens and earth and the four winds are appointed to exact retribution from the violators of the Torah, to withhold rain and fruit, and to rain upon them fire and brimstone, and to bring blessing and wealth to those who observe it. And this is: “the greatness” that you give Him – that you exact retribution from those who anger Him and give reward to those who serve Him.
And our Rabbis derived from here (Sifrei Devarim 32:3): When one hears the mention of the Name one must say: Blessed be the name of the glory of His kingdom.
כי שם י״י אקרא – לעיל קאי אתם שמים וארץ וד׳ רוחות העולם וכל אשר בכם צריכין אתם לידע ליתן גודל ושבח להקב״ה כשאזכיר שמו בקריאת התורה וכן הוא אומר הללוהו שמים וארץ, ואומר השמים מספרים כבוד אל וגו׳ (תהלים י״ט:ב׳), שהרי בה אתם מתקיימים כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיהו ל״ג:כ״ה),⁠1 ובשם זה שאני קורא נבראתם כי יש בו ד׳ אותיות יו״ד ה״א וא״ו ה״א, והם עושים שש תיבות כנגד ד׳ רוחות והשמים וארץ שנבראו בו.
כי שם י״י אקרא – מתורגם בתרגום ירושלמי אמר משה נביאה וי לכון רשיעיא דמדכרין שמיה דקודשא ארום לית אפשר לחד מן מלאכי מרומא למדכר שמא מפרשא עד זמן דאינון אמרין, קק״ק תלת זימני ומנהון יליף משה דלא הוה מדכר שמא מפרשא עד זמן דהוה מחנך פומיה בעשרים וחד מלין דאינון תמנין וחמש אתין, פי׳ מן האזינו עד הזכרת י״י יש כ״א תיבות מן פ״ה אותיות והכי איתא בספרי. אמר משה די לי שאהיה אחר שבעה מלאכים פי׳ הם מזכירין את השם אחר שלש תיבות קדוש קדוש קדוש (ישעיהו ו׳:ג׳) ודי לי אחר ז׳ מהם כלומר להזכיר השם אחר ז׳ פעמים שלש תיבות שהם כ״א תיבות והם התיבות שמן האזינו עד הזכרת השם. לפיכך תקנו חכמים עשרים ואחת תיבות בקדושה שבכל יום קודם הזכרת השם וזהו סדרן. נקדש שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום וכן כתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש י״י וכו׳ (ישעיהו ו׳:ג׳). ובקדושת יוצר שבת שמונים וחמש אותיות וזהו פרטן נקדישך ונעריצך כסוד שיח שרפי קדש המקדישים שמך בקדש ככתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קק״ק, וכן במוסף אין לנו להזכיר את השם קודם פ״ה אותיות וזהו סדר הקריאה ופרט הכתיבה. כתר יתנו לך המוני מעלה עם עמך קבוצי מטה יחד קדושה לך ישלשו ככתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קק״ק.
1. שאוב מר״י בכור שור.
כי שם ה' אקרא, "for I will proclaim the Holy Name of the Lord;⁠" this refers to Moses' previous reference to heaven and earth; he tells his people that at all times they need to proclaim the greatness of the Lord both in heaven an on earth; this is similar to the psalmist proclaiming in Psalms 69,35: הללוהו שמים וארץ, "praise the heavens and the earth!⁠" The psalmist also phrases this thought when he said (Psalms 19,2) השמים מספרים כבוד אל, "the heavens tell of the glory of God.⁠" We do all this whenever we read the Torah in public and a forum of ten male adults is present. The prophet Jeremiah, 33,25, has taught us that God is on record as saying that if it were not for His covenant with the Jewish people, He would not consider it worthwhile to have created the universe, i.e. day or night and all of nature that goes with it. The letters in the names of God themselves provide a hint, 6 letters which in addition to the four directions of earth point to heaven and earth themselves, i.e. the number 6 reminding us of the number of days God took to create our universe.
כי שם ה' אקרא, these words have been interpreted by the author of the Jerusalem Talmud as meaning that Moses prophesied: "woe to you sinful the gentiles who mention the Holy Name of the Lord;⁠" Even the angels are not able to pronounce that holy name until after the Jewish people here on earth have proclaimed it in the kedushah, by saying: קדוש קדוש קדוש three times. It was Moses who here provided the key to praising God in this mode. There are 21 words from the beginning of our portion, containing 85 letters. According to the Sifri, Moses said: "I am satisfied to be immediately behind in rank to seven angels,⁠" i.e. to recite the holy Name of God after these twenty one words. This is the reason why the sages arranged for the part of our daily prayers known as "kedushah" to comprise a total of 21 words. [The 21 words are: נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום, וכן כתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קדוש הדוש קדוש. In the corresponding morning kedushah prayer on Sabbath mornings, there are 85 words, beginning with: נקדישך ונעריצך כסוד שיח שרפי קודש המקדישים שמד בקודש וגו'. We are not allowed to pronounce the critical words: קדוש קדוש קדוש until after an introduction of 85 words. The same is true of the kedushah prayer in the mussaph service, which commences with words: 'כתר יתנו לך המוני מעלה וגו.]
כי שם ה׳ אקרא הבו וגו׳ – פי׳ כשאספר שבחו והנהגתו מה שעתיד לנהוג בעולמו בין לטובה בין לרעה תמיד הבו גודל לאלהינו ואל תהרהרו אחריו.
כי שם י״י אקרא – בשמים, הבו גודל לאלהינו – בארץ, ועם כל ישראל ידבר. וכן אבן יהושע רמז אל הארץ הזאת, כי משם רועה אבן ישראל (בראשית מ״ט:כ״ד), וכבר פרשתיו (רמב״ן בראשית מ״ט:כ״ד). וכן: אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת י״י היתה זאת (תהלים קי״ח:כ״ב-כ״ג). ועל כן אמר יהושע: האבן הזאת תהיה בנו לעדה (יהושע כ״ד:כ״ז), וכן: כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע על אבן אחת שבעה עיניםא וגו׳ (זכריה ג׳:ט׳). והמשכיל יבין.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״עינים״.
When I shall call the name of the Eternal in the heavens ascribe ye greatness to our G-d1 on earth — and he is speaking to all Israel [for it is they who are on earth]. Similarly, the "stone" of Joshua2 alludes to this earth, for from thence is the Shepherd, the Stone of Israel.⁠3 I have already explained it.⁠4 So also, The stone which the builders rejected has become the chief corner-stone. This is the Eternal's doing etc.⁠5 Therefore, Joshua said, Behold, this stone shall be a witness against us.⁠6 And so also, For behold the stone that I have laid before Joshua; upon one stone are seven facets etc.⁠7 The student learned in the mysteries of the Cabala will understand.
1. (3).
2. Joshua 24:27. See Vol. I, p. 390.
3. Genesis 49:24. See Ramban ibid., in my Hebrew edition pp. 273-274.
4. Genesis 49:24. See Ramban ibid., in my Hebrew edition pp. 273-274.
5. Psalms 118:22-23.
6. Joshua 24:27. See Vol. I, p. 390.
7. Zechariah 3:9. Reference here is to Joshua the High Priest, who ministered in the early period of the Second Temple.
הבו גודל לאלהינו – ידבר עם השמים והארץ, או עם ישראל שיודו להקב״ה על נפלאותיו וחסדיו שעשה עמהם.
הבו גודל לאלוהינו, "ascribe greatness to our God.⁠" Moses addresses these words to both heaven and earth. Alternatively, the words may be addressed to Israel, asking the people to acknowledge the miracles God had performed for them.
כי שם ה׳ אקרא – ואספר שבחו אתם ד׳ רוחות העולם ושמים וארץ הבו גודל לאלהינו. וצריכים אתם ליתן לו גדולה ושבח על קריאת התורה שבה אתם מתקיימים שנא׳ אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיהו ל״ג:כ״ה). וכשם שאתם מועילים לעולם כך לקחי ואמרתי נותנת חיים ומרפא לעולם.
כי שם ה׳ אקרא – באותן ד׳ רוחות אספר שבחו ואותן ד׳ רוחות שבעולם ושמים וארץ הבו גודל לאלהינו כן צריכים אתם ליתן שבח והודאה להקב״ה על אמרת התורה שבה אתם מתקיימין שנא׳ אם לא בריתי יומם ולילה וכשם שהם מועילים כך לקחי ואמרתי נותנת מרפא וחיים לעולם ומהאזינו עד שם זה דכי שם ה׳ אקרא יש כ״א תיבות וא״כ אין לומר נקדש את שמך אלא נקדש שמך בלא את שאם אנו או׳ את יהיו כ״ב אותיות עד השם נקדישך ולא לו׳ בו ולא שיח ולא את ולא כן אלא כך אנו אומרים נקדישך ונעריצך בסוד שכל שרפי קדש המקדישין שמך בקדש ככתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קק״ק ה׳ צבאות ואז תמצא כ״א תיבות עד השם לא פחות ולא יותר ואי קשייא מכתר יתנו לך שאנו מזכירין ה׳ לאחר ל׳ תיבות נ״ל דכיון דאתייהיב רשות אתייהיב כמו שמתרץ תלמודא דפריך והא איכא ברוך ברוך אופנים הוא דקאמרי ליה ואב״א כיון דאתייהיב רשותא אתייהיב.
כי שם ה׳ אקרא – מכאן שמתפללין על עצירת גשמים. דבר אחר עלי עשב כי שם ה׳ אקרא. מכאן שמברכין על כל מין ומין כדאיתא בברכות.
כי שם י״י אקרא – כן מנהג ראוי לכל דורש ברבים שיתן תחלה שבח והודאה לשם, וגם השומעים אז יתנו גודל לו ית׳.
והנה היה זה התועלת הנפלא מגיע מלקחי ומאמרי לפי שאני קורא שם י״י כי הם יישירו הישרה נפלאה להשיג השם יתעלה כמו שביארנו במה שקדם ולפי שזכר השם יתעלה אמר לשמים ולארץ תנו גודל לאלהינו אתם אשר ברא אתכם השם יתעלה בזה האופן הנפלא אשר אתם בו.
הבו גודל לאלהינו – רוצה לומר: תנו גודל לאלהינו. והנה אמר זה אל השמים והארץ כי הם מפעולות השם יתעלה ויוכר בהם מקצת גודל השם יתעלה מצד השלמות הנמצא בהם ובמה שיפעל בהם בכללות.
התועלת השני הוא להודיע שהמכון בדברי התורה בכללם הוא להשיג י״י יתעלה לפי מה שאפשר עד שיקראוהו בשם, רוצה לומר: שיגיע בו קצת ציור בשם יתעלה ומזה הצד יגיע התועלת בתורה כמו שאמר כי שם י״י אקרא רוצה לומר כל זה הטוב ימשך מהתורה לפי ששם י״י נקרא בה.
והנה אחר שהקדים זה הודיעם וגלה את אזנם על הכבוד והמורא שהיו חייבין לנהוג עם בוראם יתברך שמו וזה כי לפי שתחלת דברי פי העקר המכוון מדברי השירה הזאת הוא מה שיתחיל ממאמר הלי״י תגמלו זאת. הקדים להם ההודעה כי כאשר יקרא בשם ה׳ יהיו זריזים להכנע ולחרד אל קול הקריאה לתת גודל וכבוד לאלהינו.
מכאן שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר ברכה שבמקדש. אמר במקדש מפני שבגבולין אינן צריכים לענות אלא אמן שהוא דבריו בעלמא שמאמין דברי המברך אבל הגדלה והתרוממו׳ ליכא ואין זה בכלל הבו גדל לאלהינו אבל במקדש שאינן עונין אמן כדתני׳ בפ׳ סדר תעניו׳ ואומר מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ברוך זוכר הנשכחו׳ והם עונין אחריו אמן וכן בכל ברכה וברכה בד״א בגבולין אבל במקדש אינו כן לפי שאין עונין אמן במקדש שנ׳ קומו ברכו את י״י אלהיכם מן העולם ועד העולם ויברכו שם כבודך וגו׳ ואלא במקדש מהו אומר ברוך י״י אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל והם עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שזהו הגדלה והתרוממות לאל הרמוז בפסוק הבו גודל לאלהינו לפיכך כתב רש״י מכאן שעונין ברוך שם כבוד מלכותו ואחר הברכה שבמקדש דוקא אבל בגבולין לא אבל בספרי שנו ומניין לעונין אמן אחר המברך ת״ל הבו גודל לאלהינו וצ״ע:
ולפי שהיה מדב׳ כנגד זקני העם ושוטריו והיה אומר הדברים האלה כלם בשמו כי לא רצה הקדוש ברוך הוא שיאמר משה את השירה כי אם משמו ומעצמו כמו שזכרתי למעלה, לכן אמר כנגדם כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו. רוצה לומר כי אני שם ה׳ אקרא שיפתח שפתי ויהיה עם פי כי ממנו מענה לשון ומפיו דעת ותבונה ואתה עם ישראל לא תתנו הכבוד לעצמי בשמיעה הזאת. אבל הבו גודל לאלהינו, כי בהטות אזניכם לדבר תתנו כבוד וגודל לאלהינו ית׳, כיון שאני מדבר לפי כבודו וגדלו, והותר בזה הספק הב׳:
וזהו כי שם ה׳ אקרא. ועל זה אמר זה שמי לעלם חסר. כי זהו שם של ארבעים ושתים. שהוא אבגית״ץ וכו׳. ברוך הוא וברוך שמו. שיש בו שבעה תיבות וארבעים ושתים אותיות. והוא נרמז בפרשת בראשית בכל יום שמו. ובו נברא העולם. וזהו סוד בראשית ברא שי״ת. כי בכל שם מהם שבעה אותיות. ובו חתם התורה בזאת הפרשה. ולכן אמר כי שם השם אקרא כנגד זה השם. ולכן יש בזאת השירה מ״ב פסוקים כנגד זה השם של מ״ב אותיות. שהוא עיקר התורה כולה. וזהו ה׳ בם סיני בקודש. ולהורות ע״ז אמר יערוף כמטר לקחי. אע״פ שתזל כטל אמרתי. כלומר אע״פ שאמרותי ודברותי הם קצרים וקטנים כטל. הלקח שיכולין ללמד ולהוציא משם. הוא גדול ורב כמטר. וזהו יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. להורות שדבריו היו קטני הכמות וגדולי האיכות. ולכן אל תתמה איך היו כלל כל התורה ויש בה דברים גדולים ועמוקים. והיא קצרה מאד. כי יש לך לידע שהיא שמו של הקב״ה. ובכל פסוק ופסוק יש בו תלי תלים של הלכות שמתפשטים בכל התורה כולה. כשעירים עלי דשא כמו רוח סערה שמתפשטת בכל העולם ובכל הדשאים. וכן יש בה רובי רבבות מרבבות קדש. כרביבים עלי עשב. ואחר שכל אלו הדברים יש בה. בשביל כבודו אני מבקש מכם. כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו. אחר שהשירה הזאת שמותיו של הקב״ה. ויש בה ארבעים ושתים פסוקים. וכל פסוק ופסוק הוא כנגד אות אחד משם של ארבעים ושתים. וא״כ אחר ששם ה׳ הוא קטן מהכיל. ובו כלולים כל הדברים וכל העולמות. כן זאת השירה אע״פ שהיא קטנה וקצרה. היא ארוכה ורחבה מני ים. וזהו יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי:
או יאמר כי שם השם אקרא וגו׳ – שרצה להורות לישראל שלא יהו כפויי טובה. אבל יתנו לשם רוב רובי הודאות על טוב גמלם. ושילמדו ממנו שהוא עובד את השם בכל לבבו. (וכן) [וכי] בכל כחי עבדתי את אביכן שבמדבר. (ולכן) ואח״כ על דבר קל מאד שחטא בו בשמעו נא המורים נגזרה עליו גזירה. ועכ״ז הוא מצדיק הדין ואומר צדיק וישר הוא. ומה תעשו אתם שחטאתם חטאים גדולים ועצומים והכל מחל לכם. שיש לכם להודות לשם ולתת גודל לאלהינו. ולזה אמר כי שם ה׳ אקרא. כלומר אחר שאני בכל זה אני קורא בשם ה׳ ומצדיק עלי את הדין. כל שכן אתם שראוי שתתנו גודל לאלהינו. וזהו הבו גודל לאלהינו. וזהו על דרך שאמרו במדרש. הללו את ה׳ כל גוים וכל שכן אנחנו שגבר עלינו חסדו. וכן אמרו גם כן על פסוק טוב וישר ה׳ וגו׳. וכל שכן שידרך ענוים במשפט. וכן בכאן כי שם השם אקרא. כל שכן אתם שראוי שתתנו גודל:
כי שם ה׳ אקרא – הנה ״קורא שם ה׳⁠ ⁠⁠״ הוא המתפלל, כאמרו ״קראתי שמך ה׳ מבור תחתיות״ (איכה ג׳:נ״ה), וכן ״(משה ואהרן בכהניו) ושמואל בקוראי שמו, קוראים אל ה׳ והוא יענם״ (תהלים צ״ט:ו׳), אמר אם כן: כאשר אתפלל על קבוץ גליות, באמרי ״כנשר יעיר קנו״ (פסוק י״א), ועל ביאת המשיח, באמרי ״ה׳ בדד ינחנו״ (פסוק י״ב), ובסוף השירה באמרי ״הרנינו גוים עמו״ (פסוק מ״ג), אתם שידעתם גדלו במופתים שכליים מבוארים בתורתו הבו גדל לאלהינו – אל תיחס אליו השתנות על מה שיסופר בשירה מהעתידות לישראל, ושיהפך להם לאויב. כי ידעתם במופתי תורתו שהוא,
כי שם ה' אקרא, If this is as I said, then you Israel who have received these words of wisdom, will appreciate that the thrust of my address is a prayer, a prayer that all of us, including myself, will experience the ultimate redemption after the last exile.⁠a Our author first proceeds to quote examples of such formulations as Moses uses here meaning prayer. We find in Lamentations 3,55 קראתי שמך ה' מבור תחתיות, “I have called on Your Name from the depths of the Pit.” Clearly, Jeremiah refers to his prayer. We read in Psalms 99,6 concerning the trio of Moses, Aaron, and Samuel, that they were known as קוראי שמו והוא יענם, “that whenever they prayed to God He would respond to them favourably.”
Moses therefore tells the people: “when I pray for the ingathering of the exiles I want God to orchestrate this so that it is like the eagle rousing his young and carrying them to a new destination on the back of his wings.” (verse 11) Moses continues, focusing in his prayer on the arrival of the Messiah by saying ה' בדד ינחנו, God will do this all on His own, without anyone’s assistance (verse 23). At the very end of his shirah, (verse 43) he exclaims הרנינו גויים עמו, which is equivalent to the instruction in our verse here of הבו גודל לאלוהינו, render glory to our God.
a. Moses includes this in his preamble in order to make sure that his listeners will not fail to see the forest by concentrating too much on the individual trees.
ולכן, כי שם ה׳ אקרא, ר״ל שיתפללו. ואף על פי שיש מהם שאינם יודעים לכוון כוונתם, אתם שמים וארץ הבו גדול לאלהינו, היינו לעשות צרכיהם המסורים בידכם.
וחלילה שהיה אומר להם משה שיעשו זה, כי הם אינם שומעים תפילתם ואין לאל ידם לעשות אתם מטוב ועד רע. רק אמר להם, אתם עדים שאני מקבל עול זה וברית הזאת עלי על מנת שיהיה עליכם ליתן גודל לאלהינו, היינו שיתרצה האל בתפילה עשיר בשורו ועני בשיו1, ושיצווה לכם לפתוח אסמיכם.
ואמר ׳הבו גודל׳, שבאמת הוא גדולה ויקר למלך הכבוד בהראות כי הוא יראוי ונכבד מן [הנצחיים]⁠2:
1. ע״פ פסחים (קיח.) ׳הודו לה׳ שגובה חובתו של אדם בטובתו, עשיר בשורו ואת עני בשיו׳.
2. ראה פירוש איוב (ה ט-י).
מכאן שעונין ברוך שם כבוד מלכותו וכו׳. אבל שלא במקדש עונין ׳אמן׳ (תענית טז ע״ב). והטעם, כי מפני שכתב ״כי שם ה׳ אקרא״, וזהו שם המפורש, ושם המפורש לא נקרא ככתבו רק במקדש (יומא סט ע״ב), ולכן עונין ׳ברוך שם כבוד מלכותו׳ במקדש דוקא
:והא דקאמר בספרי ׳מנין שעונין ׳אמן׳ אחר המברך, תלמוד לומר ״הבו גודל לאלקינו״⁠ ⁠׳. לא דכתיב בקרא שעונין ׳אמן׳, דאדרבה, עיקר קרא איירי שעונין ׳ברוך שם כבוד מלכותו׳, דכן משמע ״הבו גודל״, שזהו גדולה כאשר אמר ׳ברוך שם כבוד מלכותו׳. רק דבא ללמוד שעונין אחר המברך, ומייתי דכתיב ״כי שם ה׳ אקרא״, שיש לומר ׳ברוך שם כבוד מלכותו׳ אחר שם המפורש, כך יש לומר ׳אמן׳ אחר כל ברכה:
הרי כי משמש בלשון כאשר כו׳. דאי אפשר לפרש שהוא נתינת טעם אשלמעלה:
שעונין ברוך שם כבוד מלכותו וכו׳. וא״ת דלמא עניית אמן. ותו מנליה לפרש במקדש דלמא במדינה נמי. וי״ל הואיל דכתיב הבו גודל, ואמן לאו גדולה היא אלא האמנת דברי המברך, וכתיב נמי כי שם ה׳ אקרא, משמע שם של ד׳ באותיותיו, ואסור להזכיר השם של ד׳ בגבולין, כי אם במקדש היו מזכירים השם באותיותיו:
Now "כי" is used to denote "when", etc. For it is impossible to explain that [ki here means "because" and that] it is giving a reason for what is written above.
That one responds "May the Name of His glorious kingdom be blessed, etc.⁠" If you ask that [perhaps it does not mean this formula of "Blessed, etc.⁠" but simply] it means that they answer "Amein" [in the Beis Hamikdosh]. And furthermore from where does he know that it is referring to the Beis Hamikdosh at all, perhaps it refers to outside the Midkosh? One can answer that because it is written "Give greatness,⁠" and "Amein" does not denote greatness, but rather is a statement of belief in the words of the one who recites the blessing. Also, it is written, "When I pronounce Hashem's Name" which implies the Tetragrammaton [i.e., Four-letter Name of Hashem], and it is forbidden to mention this Name outside the Beis Hamikdosh. For only in the Beis Hamikdosh did they enunciate the Name as it is written.
כי שם ה׳ אקרא – הכוונה כי הדבר אשר אליו יכוין במאמריו הוא שם ה׳ על דרך אומרם ז״ל (זוהר ח״ג צ״ח:) כל התורה כולה שמותיו של הקב״ה, ועליה הוא אומר יערוף כמטר לקחי שהיא התורה שהיא שמו יתברך ופירש אקרא מלשון יקר.
עוד רמז שהגם שתלה להם עסק התורה בטל ומטר לא תהיה הכוונה בלימוד על זה, אלא לקרות בספר תורת ה׳, והוא אומרו כי פירוש יהיה טעם שם ה׳ אקרא פירוש לקרות בתורתו שהיא שמו יתברך כדי שיתן גודל לאלהינו, וזו תקרא תורה לשמה לגדל ולפאר שם כבודו, ואומרו אקרא הוא מה שיעשה כל אחד מהם, או על דרך אומרם ז״ל (תיקוני זוהר תיקון סט דף קיב.) שנפשות כל עוסקי תורה הם ניצוצי משה ולא דור המדבר לבד אלא עד סוף כל הדורות כל העוסק בתורה כרוך הוא במשה, ולזה כינה עסק התורה של ישראל אליו ואמר אקרא והבן.
עוד ירצה אומרו כי שם ה׳ וגו׳ נתינת טעם להנאמר אחר כך שהוא הבו גודל לאלהינו, והוא על דרך מה שאמרו ז״ל (שוח״ט כט יב) בפסוק (תהלים כב ד) יושב תהלות ישראל שלא ישב ה׳ על כסא התהלות עד שאמרו צבא השמים ברוך ה׳ אלהי ישראל ולא היה לו נחת רוח כשאמרו לו אלהי שמים וארץ ואלהי המלאכים, ולזה בא דברו הטוב כאן ואמר הבו גודל ומעלה לדבר זה שאינו חפץ ליקרא אלא אלהינו, והוא אומרו לאלהינו כי באמצעות שקוראים בתורה שהוא שם ה׳, והוא אומרו כי שם ה׳ אקרא בזה כשמשבחין העליונים ואומרים ברוך ה׳ אלהי ישראל שבח זה יש בו גדולה ושבח, מה שאין כן כשאין ישראל עוסקים בתורה ואומרים המלאכים ברוך ה׳ אלהי ישראל שבח זה גרוע מאד מטה מטה וישתקע הדבר שהרי הם מכחישים חס ושלום כשאין עוסקין בתורתו שבאמצעותה יחס אלהותו עלינו, ורבותינו ז״ל דרשו הרבה דרשות (ספרי) וכפטיש וגו׳.
כי שם ה' אקרא, "For I will proclaim the name of the Lord, etc.⁠" Moses explains that the whole objective of his speeches is to exalt the name of God, much as we have read in the Zohar volume 3 page 98 that the entire written Torah is an elongated name of the Lord. Concerning this statement Moses says: "and my teaching drop like rain [the teaching being a simile for the name of God. Ed.]. The word אקרא may be understood as from the root יקר, precious.
Another thought Moses may have had in mind here is that although he compared the written and oral Torah respectively to rain and dew, the people should not think of that distinction when studying Torah. All they should concentrate on is to study God's Torah. The reason Moses said כי, "for,⁠" is to to warn that the reason for Torah study should be to learn the word of God in order to better appreciate what His name stands for. Only in this fashion can a man truly ascribe greatness to God and His name. In other words, Torah is to be studied לשמה, for its own sake. The reason Moses said אקרא, is that he wants every individual to do precisely this, to proclaim the greatness of God. Alternatively, we may understand this in terms of the Zohar volume three page 273 that all the people who are engaged in Torah study are sparks of Moses' soul, and this does not only apply to the generation of the Jews in the desert but all down the long millennia of history until the coming of the Messiah. Anyone who studies Torah is blessed by Moses. This is the reason he could credit Israel's preoccupation with Torah to himself.
Another thought Moses may have had in mind when saying כי שם ה' אקרא, is that it is the reason for what Moses said later, i.e. הבו גדל לאלוהינו. In order to appreciate this let us look at Yalkut Shimoni Noach item 62 where the author interprets Psalms 22,4 ישב תהלות ישראל, "the enthroned One, the Praise of Israel.⁠" According to the Yalkut what this verse means is that God did not take His seat on His throne until the angels in heaven had proclaimed: "blessed be the Lord God of Israel.⁠" He had not been satisfied with being called the "God of the heaven and of the earth.⁠" This is why Moses here called on the Israelites to praise the Lord. The operative word in what Moses is saying is the word אלוהינו, "our God.⁠" Only when the Israelites are engaged in studying the Torah do they truly praise the Lord in a manner no one else can. When the angels praise the Lord by reciting the formula: "blessed be the Lord God of Israel,⁠" this threatens to become a mockery unless the Israelites are engaged in Torah sudy. Should they fail to do so, they make liars out of the angels. Our sages have offered many different interpretations on this verse.
כי שם ה׳ אקרא וגו׳ דרשו רז״ל מכאן שעונים ב׳ ש׳ כ׳ מ׳ ל׳ ו׳ ומכאן שעונין אמן. ומכאן שמזמנים בשלשה. כי שם ה׳ אקרא. בתורה שכולה שמותיו של הקב״ה. הבו גדל לאלהינו. בתפלה שמספרים גדולתו. ובתי מדרשות ובתי כנסיות כל אחד כלול משנים (בבהמ״ד עוסקין בתורה שבכתב ושבע״פ ובבהכ״נ קורין ק״ש ותפלה) וזהו כי שם ה׳ אקרא תורה שבכתב. הבו גדל לאלהינו. תורה שבע״פ שמגדלין שמו יתברך שדורשין על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. כי שם ה׳ אקרא. ק״ש שקורין שמע ישראל. הבו גדל לאלהינו. זה תפלה כדלעיל.
ע״ד הרמז
כי שם ה׳ אקרא וגו׳ הוא השמש והירח וכוכבים.
כי שם – פני של שם ס״ג. הבו. סוד י״ג תקונים. הבו גדל. סוד נ׳ שערי בינה שהוא סוד הרצון היינו י״ג ול״ז.
כל השירה הוא בכל א׳ סתומה באמצע וב׳ שיטות חלוקים לפניה ולאחריה והם המשלימים לע״ב וכן בכל ע״ב השני שערים משלימים אותה ויש בהן כ״ו פסוקים גדולים נחלקים לד׳ חלקים ולב׳ שיטות. וי״ז פסוקים קטנים הנחלקים רק לב׳. והגדולים בכל חלק. באמצען זקף ובסופן אתנחתא וס״פ. והקטנים אתנחתא וס״פ. ויש פסוקים גדולים שבכל אחד חצי פסוק יתר על ד׳ חלקי׳ והכל ע׳ שיטין והגדולים הם א׳ חמאת בקר. וב׳ ראו עתה כי אני אני וגו׳ והם מהפכים הסדר דהיינו עד פסוק חמאת בקר הזקף והאתנחתא כדלעיל ומפסוק חמאת בקר ואילך נתהפך הסדר באמצען אתנחתא. ושני פעמים בסופן זקף. וכן בפסוקים קטנים באמצען אתנחתא והוא בסוף השיטה. ובאמצע השיטה ס״פ. והוא עד ראו עתה וגו׳ ואז נתהפך כבראשונה וד׳ יוצאים מן הכלל ב׳ בפסוק חמאת. תיבת צאן ותיבת כרים. וא׳ בפסוק ראו תיבת ואחיה וא׳ בפסוק מזי רעב תיבת רשף וטעם ההפכה אשר הפך ה׳ על שנתהפכו מעשיהם מן וישמן ישרון. וכשאמר ראו עתה כי אני וגו׳ שהוא על לעתיד אז יתהפך ויחזור כבראשונה (ועיין במ״ש קצת הטעם) ובשירת הים הוא ל׳ שיטין ושיטה חלק לפניה ולאחרי׳ הרי ל״ב וסדרן שיטה אחת נחלק לג׳ חלקים לב׳ סתומות ושיטה אחת נחלק לב׳ חלקים וסתומה אחת וכך סדרן שיטה ראשונה אז ישיר נכתבת ככל שיטות שבתורה בלא סתומה והשני נחלק לג׳ והג׳ לשנים והד׳ לג׳ וכן חוזר חלילה עד שנמצא שיטה אחרונה בשלשה וכל התיבות שלפני הסתומות ס״פ אתנחתא וזקף חוץ מב׳ שיוצאין מן הכלל תיבת אשיג ותיבת בתוך וכל שיטה החלוק לשני׳ נתחלק באמצ׳ ושיטה החלוק בשלשה תיבה א׳ בתחילת השיטה ותיבה א׳ בסופה והשאר באמצע וזה היפוך משירת האזינו שבשירת הים א״א לסיים השיטו׳ במפסיקין רק קודם ריוח הסתומות וחוץ משיטה אחרונה ויש בה מ״ד סתומו׳ נגד מ״ג פסוקי׳ שבהאזינו ועם פסוק ויבא משה שהוא כלל השיר׳. לבד ב׳ חלק שלפניה ולאחרי׳ שהן פתוחות וכל הפסוקים נחלקים א׳ לשנים וא׳ לשלשה לבד ב׳ פסוקים נחלקי׳ לד׳ תפול. וכי בא. וד׳ פסוקים שאין נחלקים כלל ה׳ איש מלחמה. תהומות. נטית. ה׳ ימלך.
כי שם והצור הם שלימא דמהימנותא. הצור הוא השם השולט אחר חצות לילה כי שמאל נכלל בימין ולכך נאמר שם אל כי היא כלת משה. הצור הוא חוזר שהוא דבוק עם תמים ואמ׳ כאן ג׳ דברים ותמורתן שהם ששה ששואלין טפה זו מה תהא עליה שהן כלל העולם.
כי שם ה׳ אקרא – כאשר אקרא את שם ה׳ ואזכיר דרכי משפטו וצדקתו והוא מה שיאמר בסמוך הצור תמים פעלו וכו׳, אז גם אתם תנו כבוד לה׳ אלהיכם, ותבינו כי גדול ה׳ ומהולל מאד ע״י משפטיו אשר יעשה בעולם, כדרך נודע ה׳ משפט עשה:
שם ה׳ – לדעתי הוא שם תאר אל התורה, כי כמו שהתורה למעלתה הנכבדת לבלי תכלית נקראת תפארת הוד והדר וחמדה (הגדולה והגבורה והתפארת זו מתן תורה, [ברכות נ״ח]. תנה הודך על השמים. [שבת פ״ח ב׳]. הודך והדרך שם ס״ג. מחמד עיניך, מ״א כ׳, סנהדרין ק״ב), ככה מתוארת במלת שם, שיורה גם על התהלה והתפארת, כמו אנשי שם, לתהלה ולשם ולתפארת (כי תבא כ״ו י״ט), וטעם. שם ה׳. יקר בעיני ה׳ (רוהמפאָלל). [וכעין מאמרם אוריית׳ כלה שמותיו של הקב״ה היא] והמכוון בזה, אחרי אומרו לפני זה, יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, שהתפלל בזה שיהיו דבריו כטל ומטר שלא ישובו ריקם כ״א הרוו את הארץ, ככה דבריו יעשו בלבות השומעים להולידם ולהצמיחם אל כשרון המעשים, הוסיף במקרא זה לומר, כי לקחי ואמרתי, אינם דברי עצמי אשר מלבי הוצאתים, אבל הם דברי אלהים חיים, היותר נכבדים ויקרים, עד כי גם בעיני ה׳ הוא דבר נחמד ויקר. וזהו. כי שם ה׳ אקרא, מה שאני קורא לאזניכם, הוא יקר גם בעיני ה׳ (פראכט דעס אללהעררן). ובמכדרשב״י (זהר ויקרא י״ג ב׳) אם שכחנו שם אלהינו, דא היא אורייתא דאיהי שם אלהינו. ולסבת גודל יקרת ערכה, החיוב עליכם לתת גדולה ותודה לאלהי׳ אשר נתן לכם דבר נחמד כזה. והנה (בברכות כ״א) אמרי׳ מנין לברכת התורה לפני׳ שנא׳ כי שם ה׳ אקרא וגו׳. והוא כפשטי׳ לפי האמור, וע״ש בפירש״י. ובזה המקרא מחובר עם מה שלפניו. והנה בברכות (י״א ב׳) אמרי׳ דלמקרא לכ״ע צריך לברך בה״ת, ולמדרש ולמשנה ולתלמוד פליגי אי צריך לברך, אלמא דמקרא יותר חשוב מאינך, ובב״מ ספ״ב אמרי׳ העוסקים במקרא מדה ואינה מדה, במשנה מדה ונוטלין עלי׳ שכר, גמרא אין לך מדה גדולה מזו. דבאמת מסיק תלמודא התם דבימי רבי נשנית משנה זו, והטעם כמ״ש רש״י שם, משום שאז לא היו המשניות והתלמוד שגורים בפי כל שנתחדשו הלכות, וגם לפי שלא היו נכתבים והיו למדין ומשכחין, לכן דרשו להם שיתעסקו יותר במשנה ובתלמוד מבמקרא שהוא בכתב ולא שייך בי׳ שכחה כ״כ, משא״כ בדורות אחרונים שכבר הורגלו בגרסת המשניות והתלמוד וגם נתנו לכתוב, באמת כלם שוים הם, וכדאמרי׳ פ״ק דקדושין לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. ועיין בפני יהושע שם. ומ״מ הדבר צריך ביאור יותר.
כי שם ה׳ אקרא – פירש הטעם, למה ראוי לשמוע דבריו ולהטות אליהם אזן, והוא מפני שהוא עתה בא להכריז ולפרסם מדותיו יתברך, על כן הבו לה׳ כבוד, והטו אזן לדברי.
שם ה׳ – הכוונה תאריו, כמו אשגבהו כי ידע שמי {תהלים צ״א:ט״ו}, שענינו כענין השכל וידוע אותי כי אני ה׳ עושה חסד וגו׳ {ירמיה ט׳:כ״ג}, אף כאן מה הוא שם ה׳? הצור תמים פעלו וגו׳. דוד חזק מפרש הבו גודל לאלהינו, שהוא הצור אשר תמים פעלו. הבו גודל חוזר לשמים וארץ (ראב״ע) אחר שאמר להם האזינו ותשמע אמר לא שאני ראוי שתאזינו לי אבל עשו בשביל כבוד האל שאני בא להכריז תאריו.
כי שם ה׳ וגו׳ – דברים אלה שהוא עומד להשמיע אינם דבריו שלו, ולא בשם עצמו הוא פונה אל השמים והארץ. אלא הוא קורא את שם ה׳; הוא בא להודיע את דרכי הנהגת ה׳, עד כמה שהן נתפסות בשכל האנושי (השווה שמות לג, יט). לה׳, אדונו ואדונם, עליהם לתת גדולה: ״הבו גדל לאלקינו״; בשם ה׳ הוא מצפה לשיתוף הפעולה שלהם במפעלו.
שלושת הפסוקים הראשונים הם פתיחה לשירה, המתחילה בפסוק הבא. חז״ל דורשים (ברכות כא.) מהאמור כאן ״כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלקינו״ שמצווה לברך ברכת התורה לפניה, היינו לפני קריאתה. שכן כאן אנו מוצאים שלפני שמשה החל לומר את דבר ה׳ של השירה, הוא ביטא את משמעותה כדבר ה׳, כהודעת שם ה׳ [״כי שם ה׳ אקרא״], וצירף לה קריאה למאזיניו להאזין לדברים במובן הזה, ולהביע זאת על ידי התמסרות והכנעה לה׳: ״הבו גדל לאלקינו״. כך גם כל התורה היא הכרזת שם ה׳, התגלות ה׳ בעולם, באנושות, בישראל, ובחיי ישראל. בייחוד, העולה לתורה לקוראה בציבור יכריז תחילה שהיא ״תורתו״, תורת ה׳ שהוא נתן לנו. וכדרך שהוא עצמו מביע באמצעות תיבת ״ברוך״ את הכנעת השמיעה בקול נותן התורה, כך הוא קורא לציבור להביע הכנעה דומה של ״ברוך״: ״ברכו את ה׳ המבורך״, שמשמעותו כמשמעות ״הבו גדל לאלקינו״.
חז״ל גם דורשים מכאן (יומא לז.) שהשומע מאמר המכריז את שם ה׳ צריך לענות לו בדברי ההכנעה ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״; או שעליו להראות שהוא מסכים ומצטרף על ידי עניית ״אמן״ (עיין רש״י ברכות כא.; השווה פירוש לעיל ח, י; פירוש, במדבר ו, כז).
{לשון המחבר:} וכן איתא במכלתא פ׳ בא (שמות יג, ג) וז״ל: אין לי אלא אכילת מזון שטעון ברכה לפניו ולאחריו, תורה מנין וכו׳. רבי חנינא וכו׳ אומר, כי שם ד׳ אקרא, זה המברך; הבו גדל לאלקינו, אלו העונין אחריו. ומה הן עונין אחריו, ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד.
והנה הרמב״ן בהשגותיו על הרמב״ם בספר המצות, על מצות עשה לפי דעתו, השיג עליו במצוה טו על שלא חשב ברכת התורה לפניה, שהיא דאוריתא על פי סוגיא הנ״ל. ובעל מגלת אסתר לא מצא להליץ בעד הרמב״ם, אם לא שחשב שמדרש הנ״ל בזה הפסוק הוא על דרך אסמכתא בלבד. אמנם עליו להביא ראיה עכ״ל.
ולענ״ד אפשר להביא ראיה גדולה להרמב״ם, דהא לכאורה הדבר ברור מתוך המכלתא ומתוך הסוגיא שמדרש הזה לא מיירי כי אם מקריאת התורה בצבור. דהא רק בצבור יש עונין אחריו, לדרוש בזה הבו גודל לאלקינו. ורק בצבור יש ברכה לאחריה, שרוצה ללמוד הש״ס מק״ו, ע״ש. והנה קריאת התורה בצבור גופה אינה אלא דרבנן – אם לא בפ׳ זכור והקהל. אחר זמן מצאתי אשר גם מעדני יום טוב פ״ק דברכות (סי׳ יג) מוכיח דהסוגיא לא מיירי כי אם בצבור, ומשום הכי הדרשה רק אסמכתא, ע״ש.
כי שם יבאר שלא יקרא אותם להיות תומכי התורה כי התורה קודמת במעלה ובזמן מכללות הבריאה כמ״ש (משלי ח׳:כ״ב-כ״ז) ה׳ קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז וגו׳ עד לא עשה ארץ וחוצות וגו׳ בהכינו שמים שם אני וגו׳ וכל הענין שם באריכות. והתורה היא שמותיו של השי״ת וכמו שהשם הניתן לדבר (אם איננו שם הסכמי) יגדור בו תוכן הדבר כן התורה תתן להבין מציאות ה׳ ומדותיו ורק שיבקש מהשמים וארץ ומבני ישראל הגדולים והקטנים שיתפרסם על ידם, שהשי״ת הוא מנהיג העולם בפרטיות, ואף שחק נתן אל הטבע ולא יעבור, אבל הוא עלת כל העלות וסבת כל הסבות, ומנהיג גם בחקות הטבע לשלם לאיש איש כדרכיו וכמעלליו. וז״ש כי שם ה׳ אקרא (הקריאה יורה תמיד על הפרסום) כי באמת הוא בא לפרסם את התורה שהיא שם ה׳ כנ״ל. ובזה אינם יכולים להיות לעזר ולמסעד כי זה נראה רק מעצמות התורה ולא ע״י מקיימי התורה, אבל הבו גדל לאלהינו שם אלהים מורה על השגחתו וממשלתו בכל הכחות הטבעים וזה הענין הוא בידכם לגדל ולפרסם כי אם ישמרו ישראל התורה אז ה׳ ישכון בתוכם, ועין בעין יראה השגחתו עליהם ויתפרסם בכל הארץ שה׳ הוא האלהים. כמ״ש (שמות לג טו) ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה, וכמ״ש (דברים ד) מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה׳ אלהינו בכל קראנו אליו, ולהפך אם לא יקיימו התורה אז לא ישכון ביניהם, ויסתיר פניו מהם ולא תראה השגחתו ויאמרו כי יתנהג הכל עפ״י הטבע, ואל השמים והארץ יאמר בשם ה׳ כשישמרו ישראל התורה אז ישפיעו להם כל טוב בהפלגה רבה עד שיראו כל עמי הארץ כי הנהגת הטבע היא ביד ה׳, ואם יעזבו ישראל את התורה וה׳ יסתיר פניו מהם, ויתראה כאלו לא ישגיח ה׳ עליהם, וגם ישראל בעצמם יאמרו כן כמ״ש על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות עכ״ז יהיו חקות הטבע להם בענין נפלא שכל שהוא נוגע ליסרם ולהביאם לתשובה יהיה בענין נפלא עד שיבין כל מבין כי ה׳ פעל כל אלה ולא יד הטבע עשתה זאת, ולהפך ישמרו חקות הטבע אותם בענין נפלא הרחק מאד מטבע הנהוג מכליון ואבדון, כדי שיבינו בני ישראל שה׳ שוכן בתוכם רק שהסתיר פנים מהם ועי״ז ישובו בתשובה שלמה ואז יתגדל שמו הגדול:
כי שם ה׳ אקרא: – שהוא מהוה הכל1, ״הבו גודל לאלהינו״ – המשגיח בפרטות2 עלינו ישראל. כמו שכתבתי בביאור הפסוק ״שמע ישראל ה׳ אלהינו״ (לעיל ו,ד), דמשמעו – ״ה׳⁠ ⁠⁠״ שהוא המהוה הכל, הוא משגיח עלינו3 בהנהגת הליכות עולם הטבע שלנו.
על כן אמר דעליכם ״השמים והארץ״4 להיות נחתים מפני כבודו יתברך לבטל רצונכם ותשוקתכם להשפיע כפי טבע היצירה, אשר יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, וכן כל המשפיעים יש להם תשוקה להשפיע {כדכתיב (תהלים פה,י) ״פקדת הארץ ותשוקקה״, ופירשו בבראשית רבה (כ,ז) מלשון תשוקה, כמו שכתבתי בבראשית (מט,כו)5, עיי״ש}, אבל ״הבו גודל לאלהינו״ – מבלי להשפיע כי אם ע״פ השגחתו יתברך לפי מעשי בני אדם ע״פ התורה, זהו פשוטו של מקרא על ״שמים וארץ״.
אבל בגמרא תענית (ז,א) פירשו ״יערוף כמטר לקחי״ לענין לימוד התורה, ועיי״ש6. ובברכות (כא,א) וכן בירושלמי שם פרק ז׳ למדו מדכתיב ״כי שם ה׳ אקרא״ שחייבין לברך ברכת התורה לפניה. וא״כ אינו מתפרש כל זה הדיבור לשמים וארץ המשפיעים ומושפעים 7 את ברכות הטבע, אלא הבינו עוד משמעות ב״שמים וארץ״, והיינו תלמידי חכמים וזקני הדור המכונים בשם ״שמים״ – המשפיעים כח רוחני בישראל, וההמון המקבלים מכונים בשם ״ארץ״. וכבר הראנו לדעת בספר ויקרא (כו,יז) עה״פ ״ושברתי את גאון עוזכם, ונתתי את שמיכם כברזל וגו׳⁠ ⁠⁠״, שגם שם הבינו חז״ל משמעות ״שמים וארץ״ – תלמידי חכמים וההמון.
וא״כ יהיה ביאור הענין, שהזהיר את ״השמים״, והמה תלמידי חכמים, שישמעו8, וכמו שביארנו בפרשת וילך שציוה משה להקהיל ביחוד לזקני ישראל ותלמידי חכמים שבדור. ״ואדברה״ – המה הלכות קבועות. ״ותשמע הארץ אמרי פי״, כאשר ישמעו תלמידי חכמים עומק הלכות ויהיו יגעים ׳להאזין׳ ולהקשיב, אזי ימצאו המה דברים ׳להשמיע׳ להמון העם ״אמרי פי״״ – היינו דברים כבושים ונוחים9, אשר יהיו דבריהם בנחת נשמעים.
״יערוף כמטר לקחי״, לימוד הלכות המכונה בשם ״לקחי״ – ״יערוף כמטר״, כי בשעה שהאדם הולך והמטר סוחף, הרי כופף ראשו כדי שיהיה המטר טורד על ׳העורף׳ ולא על הפנים. כך העמל בהלכות נדרש שיהא ראשו כפוף ׳כשור לעול וכחמור למשא׳10. ואח״כ ״תזל כטל אמרתי – יהא זוכה להזיל דברים כבושים מתקבלים על לב הבריות ״כטל״.
״כשעירים עלי דשא״, חוזר ללימוד ״לקחי״11 שיהא כמטר היורד בחזקה12 על דשא – הגדולים13, ובשעת שטיפת הגשם המה נכרעים אל האדמה ונראים כמתקלקלים, ומ״מ הוא14 עיקר גידולם. כך התורה בעמלה מתשת כח האדם, אבל זהו עיקר גידולו, ואין התורה מתקיימת אלא בזה האופן. ומשום הכי נקראת ׳מלחמתה של תורה׳, דכהולכי מלחמה, על מנת כן נכנסים שיהיו כמה מהם נזוקים והרבה נחלשים מרוב זהירות ועבודה. כך הוגי התורה כמה מהם נחלים ונתשים, אבל היוצא בשלום מן המלחמה מוצא שכרו משלם.
״וכרביבים עלי עשב״, הטל מלחלח בנחת את העשב הדק ומרבהו. כך ״אמרי פי״ היינו דברי תוכחה הנאמרים בהמון, מתקבלים בנחת ומרכך לבבם.
והקדים לימוד הלכות ללימוד הנוח כטל, דכל זמן שלא השתקע האדם בעמל תורה המכונה ״לקחי״, אין לו להזיל ענייני דרוש הנאמרים כטל, באשר שנוח לטעות ולהטעות בהם.
[הרחב דבר: והיינו שהזהיר רבי אליעזר לתלמידיו (ברכות כח,ב) ׳מנעו בניכם מן ההגיון׳, ופירש רש״י ׳שלא יעסקו במקרא יותר מדי׳. ואין הכוונה שלא ילמדו הרבה מקרא, וגם הלא לא נזכרה במלת ׳הגיון׳ ביחוד – מקרא, דמשמעות ׳הגיון׳ הוא – עיון, כדפירש רש״י במסכת עבודה זרה (יט,א) ״יהגה״ – יעיין. אלא הכי פירושו, ׳מנעו בניכם׳ שלא הגיעו עוד ללמוד התלמוד, ועומדים בלימוד מקרא ׳מן ההגיון׳ – שהוא העיון, שלא יעיינו עוד בלימודם שהוא מקרא, באשר לא עמדו עוד על עיון התלמוד לכוון אל האמת {ואיתא בשמות רבה (מא,ה) ״ככלתו״ (שמות לא,יח), אמר ר׳ לוי אמר רשב״ל, מה כלה זו מקושטת בכ״ד קשוטין, כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ״ד ספרים. ומזה יש להבין, דכמו אשה שאינה כלה, אין לה להתקשט בכ״ד קישוטין, ואם תתקשט תהא חשודה לזונה, ורק רשאה לקפל תכשיטיה ולהניח בחיקה, כך מי שאינו תלמיד חכם אין לו להיות זריז ולפרש מליצת המקרא לפי דעותיו, ואם מפשיט המקרא הרי זה חשוד לסור מן הדרך, שהטעות מצוי, ורק רשאי להיות בקי במקרא אבל לא לפרש, אם לא שהוא תלמיד חכם בקי בתלמוד}.
ובב״ר פרשת תולדות (סו,ג) אמרו: ״ורוב דגן״ (בראשית כז,כח) – זה תלמוד, ״ותירוש״ – זה אגדה. וכן בריש ויקרא רבה: ״יחיו דגן״ (הושע יד,ח) – בתלמוד, ״ויפרחו כגפן״ – באגדה. למדנו, כשם שאין לשתות יין לפני מאכל לחם, באשר היין משכר אז ביותר ומאבד את הדעת, כך אין להשקיע הדעת באגדה לפני התלמוד, שהוא מאבד את הדעת אז. ומזה יש להבין דמכל שכן אי אפשר לקוות להשיג מעלת התלמוד וחכמת הטבע יחד, אם לא שיקדים עמל התלמוד הרבה. ואחר שכבר עמל ומצא כדי מדתו, אז יכול להפנות גם לשארי חכמות, ויהיו שניהם שמורים ומתקיימים בידו.
והרי זה האדם המעלה דומה לעץ מאכל, דכמו עץ מאכל גידולו וטובו משתלם בשלשה דברים – גשם מטרות עוז, טל, ושמש, ושלשה אלה לא ביחד משתמשים לטובת הפרי, אלא, מתחילת גידול הפרי העיקר הוא הגשם המרובה, כדאיתא בתענית פ״א (תענית ג׳:) ׳מטרא רזיא לאילנא׳, ואין הטל והשמש מועילים אז כלל, עד שגדל הפרי ונצרך להמתיקו, אז טוב שיבוא הטל לרככו ולהמתיקו. ואח״כ באה השמש וממתיקתו יותר. מה שאין כן בעוד לא גדל כל צרכו בגשם אין השמש מועילה כלל. ולא עוד אלא אפילו הטל הבא לרכך, באה השמש ומגביהתו וממשיכתו מן הפרי.
כך אדם המעלה גדל ע״י התלמוד שנמשל למטר, וע״י הבנת המקרא שהוא דברי אגדה ונמשל לטל מגיע למוסרים טובים ואיך להתנהג בהליכות עולם ולהגביה הנפש, וע״י חכמת הטבע שנמשל לשמש, כמבואר בקהלת (א,ג) ״מה יתרון לאדם... שיעמול תחת השמש״, דמשמע הטבע מגיע עוד לכבוד לפני אומות העולם ולעשות גדולות בישראל. אבל סדר הגידול העיקר הוא הגשם, ואח״כ טוב בדברי אגדה שנמשל לטל, ואח״כ טוב להמתיק עוד כוחו ע״י חכמות חיצוניות שהוא השמש. מה שאין כן בעוד לא גדל בלימודו אין חכמות חיצוניות מועילות למעלת כבוד הישראלי כלל, ולא עוד אלא אפילו לימוד המקרא והעיון בו שנמשל לטל, באים חכמות חיצוניות ומגביהים המוסר היוצא מהם, ומטים המקראות לעקלקלות. {והושע הנביא (ו,ד) הוכיח ״מה אעשה לך אפרים מה אעשה לך יהודה, וחסדכם כענן בקר וכטל משכים הולך״. הוכיח את אפרים במדה טובה שלו שהוא רב חסד, אבל בזמנו היה חסדם ״כענן בקר״. והוכיח את יהודה במדה טובה שלו, שהוא שקידת התורה, אבל בזמנו היה ״כטל משכים הולך״, פירוש, כי בתלמוד לא עסקתם בימי נעורים, ורק במקרא שנמשל לטל, ואח״כ בחכמות חיצוניות שהוא כח השמש הממשיך אליו את הטל, כך המקרא גם כן משכים והולך ואין גשם התלמוד מעכבו}.]
כי שם ה׳ אקרא:⁠15 שהרי דברי נאמרים בברכה בשם ה׳ לפניה16, על כן יש בה כח להתברך בפיכם, דהברכה היא תועלת להצלחת הלימוד.
הבו גודל לאלהינו: ואתם ענו אמן, כפירוש רש״י ברכות (כא,א). ובזה מתגדל כח הברכה ומוספת בה תועלת, שהרי עניית אמן מגוף הברכה היא, כפירוש רש״י שם (מז,א)⁠17, והכי איתא בירושלמי.
1. משמעות שם הויה (ה׳).
2. משמעות שם ״אלהים״.
3. משמעות שם ״אלהים״.
4. שהוזכרו בפסוקים א-ב.
5. על המילים ״עד תאות גבעות עולם״.
6. אמר רב יהודה, גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה, שנאמר ״יערוף כמטר לקחי״ ואין ״לקח״ אלא תורה, שנאמר ״כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו״. רבא רמי, כתיב ״יערוף כמטר לקחי״ וכתיב ״תזל כטל אמרתי״, אם תלמיד חכם הגון הוא – כטל, ואם לאו – עורפהו כמטר.
7. כפי שביאר רבינו בפסוק א׳.
8. ״האזינו השמים״.
9. משמעות של ׳אמירה׳ לעומת ׳דיבור׳.
10. כדאיתא במסכת ע״ז (ה,ב).
11. מבנה הפסוק הוא א-ב א-ב, ״יערוף כמטר לקחי – כשעירים עלי דשא״, ״תזל כטל אמרתי – כרביבים עלי עשב״.
12. זו המשמעות של ״שעירים״, עיין רבינו לעיל ד״ה כשעירים.
13. ״דשא״ הם צמחים גדולים.
14. המטר.
15. המשך הסבר רבינו את הפסוקים על פי דעת חז״ל שכל הענין מוסב על התורה ועל תלמידי חכמים.
16. מנין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר ״כי שם ה׳ אקרא״ (ברכות כא,א).
17. ד״ה עד שיכלה אמן מפי העונים.
הבו גודל – שד״ל בתרגומו מסב אותו אל שמים וארץ האמורים למעלה, אבל נוכל לפרשו ג״כ מוסב לשומעים, שבהם הוא חפץ שלקחו ואמרתו יעשו רושם.
כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו – פירושו ע״ד מושכל, כי העיקר התכליתי אשר יתנהג האומה באופן טבעי מושגח פרטי, וזה כי יקצרו ויאספו דגנם וראשית כל אשר לו יובא בית ה׳ ולמשרתיו הקדושים, ושלש פעמים בשנה יעזבו כל אשר להם תחת כנפי הבטחון האלהי ויבואו להראות פני ה׳, וכאשר יישירו לכת תוסיף הארץ לתת פריה ותהיה חיתת ה׳ על הגוים סביב, ובכל מפעל ומצעד יזכיר ויברך שם הבוי״ת, וחיים כזה הוא חיים רוחניים, ויקר שעה אחת מכל חיי העוה״ב לכל מתבונן, לא כן בימי משה אשר נפרצו גבולות הטבע ונהרסו מבצרי ההנהגה התמידית, רק לא פעלו מאומה, והמן יורד וכל אחד רואה עמוד הענן וכבוד ה׳, וה׳ הולך לפניהם, הלזה יקרא תכליתי, הלא אין זה רק חיי העוה״ב, חיים של מלאכים, וכמאמרם ז״ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן, וכבר חז״ל בעמדם על ענין זה הפליגו לדבר ודרשו ברוח קדשם שקר החן זה דורו של משה והבל היופי זה דורו של יחזקיה, שגם בו היה נס ופלא במפלת סנחריב וכיו״ב בעמידת הצל וכיו״ב, אשה יראת ה׳ כו׳ זה דורו של ריב״א שהיו עשרה מתכסין בטלית אחד כו׳, וזה אשה הוא החומר שהחומר פעל פועל אלהי, לא כן בדורות הללו כמעט בטלה הבחירה ונהרסו מפעלי החומר, אך למה נצרכו לזה אם אין זה התכלית האמתי, אולם כאשר יסוד התורה אנכי ולא יהיה כן יסוד האמונה והאומה הוא מ׳ שנה האלו, כי בזמן כזה יכלו לפרש התורה היטב ולזכך נפשותם עד היותם יותר במעלה כאישים הנבדלים והשרישו האמונה והנפש האלהי בזרעם אחריהם, וגם זה המופת על האמת לקלי הדעת כמו״ש רמב״ם, ולכך הוצרכו למשה, וזה באבות לא נראה הקב״ה בהנהגה הנסיית רק אברהם נתן ה׳ כו׳ עבור כברת ארץ, וזה ושמי ה׳ לא נודעתי להם, לא כן במשה הוא איש האלהים בעילא דמטרוניתא (זוה״ק) שהוא ביטול מוסדות הטבע אשר היא המטרוניתא המנהגת בתבל (הגר״א), ולכן אמר להם משה דעו כי בכם יהיה הנהגה הטבעית אשר נקרא בשם אלהים, רק כי שם ה׳ אקרא, שזה הנהגה נסית, הבו גודל לאלהינו, שבזמן שישראל עושין רצונו ש״מ מוסיפין כח בפמליא של מעלה הוא הנהגה טבעית אשר היא הפמליא של מעלה. והבן.
כי שם ה׳ אקרא – בספרי שמלאכים מזכירים אחרי שלש תיבות ומשה אמר די לי שאהיה אחד מז׳ במלאכים, לכן הזכיר אחר כ״א תיבות. לכן מצאנו בפ׳ גיד הנשה שישראל מזכירין אחר ב׳ תיבות, הוא הכלל, אבל מלאכים המה פרטיים שאינן מתעלין זה מזה, וזה שאינן נתפעלין מזה אל זה, וזה שהשיב כלום רציחה יש בכם כו׳ שבכלליותם המה פרטיים שאינן צריכין זה לזה ואינן מתעלין ע״י הקבוץ, לא כן האדם הוא צריך לחברו וכמו שאמר ב״ז אדה״ר כו׳ לכן תורה תכליתה הוא הקבוץ והכלליות שנפעל כל אחד מחברו ונתעלה על ידו, לכן הכלל מתעלה יותר מעשרה פעמים מהיחיד, שבעשרה פעמים משני תיבות היה צ״ל למשה להזכיר אחר עשרים תיבות והוא היה מזכיר אחר כ״א תיבות, ולכן במאה אומר נברך כו׳ לאלהי ישראל, ועשרה פורסין על שמע ומזמנין בשם שמתעלין בכלליותן למאה עשר פעמים ככה, ומפני שהוא יותר מעשר לכן ט׳ וקטן מצטרפין, וכשמת הנפש ישראלי מתעלה כמלאך, לכן אמרו כשהוא חי קולו אחד כשהוא מת קולו שבע. ודו״ק.
כי שם ה׳ אקרא – אמר רב יהודה, מניין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו1. (ברכות כ״א.)
כי שם ה׳ אקרא – מניין לברכת התורה לאחריה מן התורה, א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן, אתיא שם שם מברכת המזון, כתיב הכא כי שם ה׳ אקרא וכתיב התם (פ׳ עקב) וברכת את ה׳, מה להלן ברכה לאחריו אף כאן ברכה לאחריו.⁠2 (ירושלמי ברכות פ״ז ה״א)
הבו גדל – שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן, מנא הני מילי,⁠3 א״ר אבהו, דאמר קרא כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו.⁠4 (ברכות מ״ה.)
הבו גדל – תניא, רבי אומר, כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו, אמר להם משה לישראל, בשעה שאני מזכיר שמו של הקב״ה אתם הבו גודל לאלהינו5. (יומא ל״ז.)
הבו גדל – תניא, מניין לעומדים בבית הכנסת ואומרים ברכו את ה׳ המבורך שעונים אחריהם ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד, שנאמר כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו6 (ספרי).
הבו גדל – תניא, מניין לאומר יהא שמיה רבא מברך שעונים אחריו לעלם ולעלמי עלמיא ת״ל הבו גודל לאלהינו7. (שם)
הבו גדל – מכאן שעל כל ברכה ששומעים צריך לענות ברוך הוא וברוך שמו8 (תשובת הרא״ש כלל ד׳).
1. סמך על הדרשה שבסמוך מיומא ל״ז א׳ דכשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן, וזה הוא הפי׳ כי שם ה׳ אקרא – בברכה, אתם הבו גודל לאלהינו, ויתבאר בסמוך. ונראה דהא דסמיך ברכה זו על דברי תורה, משום דבראש הענין כתיב יערף כמטר לקחי דקאי אתורה כמבואר בדרשות בפסוק הקודם, ובדרשה הבאה יתבאר מקור מכאן לברכה על התורה לאחריה.

ועיין ברכות י״א ב׳ מחלוקת החכמים אם מברכים רק קודם למוד מקרא או גם קודם למשנה ותלמוד, ולכאורה מה טעם למחלוקת זו, ולמה לא נברך גם אמשנה ותלמוד. וצ״ל דכונת המחלוקת במה יוצאין חובת מצות ת״ת אם במקרא או במשנה או בתלמוד שהוא בלול ממקרא ומשנה וגמרא [ע״ל בפ׳ ואתחנן בפ׳ ושננתם לבניך], ופליגי במה היא ברכה חיובית.

ועיין בס׳ המצות להרמב״ם במצות עשי״ן הנוספות לדעת רמב״ן מצוה ט״ו שעפ״י דרשה והיקש זה מנה מצות ברכת התורה למ״ע דאורייתא, וכן משמע מלשון הגמרא בברכות שהבאנו בדרשה הקודמת מניין לברכת התורה לפניה מן התורה וכו׳. ובעל מגילת אסתר הסכים לדעת רמב״ן וכמדומה לי שהוא מקום מצויין שבעל מגילת אסתר יסכים לרמב״ן ולא ימצא זכות להרמב״ם, ועיין מש״כ בפ׳ שופטים (י״ט י״ג).

והנה בבבלי ברכות י״א ב׳ מחלוקת החכמים אם הא דמברכין על התורה לפניה הוא רק קודם למקרא או גם קודם למשנה וגמרא, ומשמע דכל עיקר המחלוקת היא רק בברכה לפניה אבל בברכה לאחריה הכל מודים דאין מברכין רק על הקריאה בספר תורה, וצריך טעם למה לא מספקינן גם אמשנה ותלמוד בברכה זו. ונראה הסברא בזה, משום דהקריאה בס״ת יש לה זמן מוגבל, כי גוף הקריאה היא תקנת משה שיהיו קורין בשבת במנחה ובשני ובחמישי, ובשבת בודאי מסודר סדר הקריאה, ובמועדים ג״כ מסודר לקרות פרשה מענין החג, וא״כ לכל אלו הקריאות יש שעה קבוע ושיעור קבוע ושייך לזה ברכה לאחריה, כלומר לאחר הזמן ולאחר השיעור, משא״כ במשנה וגמרא שאין זמן ושעה קבועה ללמודן, כי לעולם זמנם וחובתם, כמש״כ והגית בו יומם ולילה, ולכן אף דמפסיק מלמודו לא שייך לברך, כיון דהגמר לא יכלה לעולם וכל ימי חייו משועבד להלמוד, ולא יונח כלל על הפסק זה ברכה לאחריה, כיון דאין לחיובה אחרית וקץ ודו״ק.

ונראה ראיה נאמנה לסברא זו ממש״כ התוס׳ בנדה נ״א ב׳ בענין הא דבני מערבא הוו מברכי כשמסלקין תפילין אשר קדשנו במצותיו לשמור חוקיו וכתבו התוס׳ דאנו לא קיי״ל לברך בשעת סלוקן משום דבני מערבא היו ס״ל דלילה לאו זמן תפילין ולכן היו מברכין כשהיו חולצין סמוך לשקיעת החמה, משא״כ אנו קיי״ל לילה זמן תפילין מדאורייתא, [ואך מדרבנן גזרו לחלצן שמא יישן בהם], וא״כ לא שייך לברך על סלוקן, כיון דחיובן נמשך גם בלילה, וזה ממש כסברתנו בנדון דידן שחיוב ת״ת לעולם לא נפסק ולכן לא שייך בה ברכה לאחריה, ודו״ק.
2. בברכת המזון כתיב מפורש ברכה לאחריה, ואכלת ושבעת וברכת. והנה הלשון שם שם לא נתבאר יפה, דהא בברכת המזון לא כתיב כלל שם, ואולי הכונה אתיא ה׳ ה׳ [השם השם], אך אמנם לא מצינו דוגמת גז״ש כזו, וצ״ע.
3. דשלשה ראוים לברכה בצירוף.
4. הבו – לשון רבים, ואין רבים פחות משנים, והאחד הקורא הרי שלשה. ועיין בסוגיא כאן [ע״ב] יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא כרכי ריפתא בהדו הדדי, לא הוי בהו חד דהוי מופלג מחברי׳ לברוכי להו, אמרי, הא דתנן שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן הני מילי היכי דאיכא אדם גדול אבל היכי דכי הדדי נינהו חילוק ברכות עדיף, ולא נתבאר מנא להו בכלל חילוק זה. וצ״ל דכיון דעיקר צירוף ברכות בשלשה ילפינן ממשה והוא הלא היה גדול על כולם לכן דנינן מיניה כותיה.
5. כנראה מפרש פי שם ה׳ אקרא כמו כאשר, כלומר, אז כאשר אקרא בשם ה׳ אתם הבו גודל, ומבואר בגמרא שעל יסוד זה נהגו הקהל לענות ברוך שם כבוד מלכותו אחר הכה״ג כשהיה קורא את השם בביהמ״ק. ועיין בפסחים נ״ו א׳ חקרו בגמרא טעם למנהגנו שאנו אומרים אחר שמע ישראל ברוך שם כבוד מלכותו ולכאורה צ״ע בכלל חקירה זו, והלא מבואר שמדינא צריך להיות כן אחר הזכרת השם כמו בכה״ג ביוהכ״פ. ונראה דענין החקירה הוא משום דהחיוב לומר זה הוא כשאחד מזכיר השם והצבור עונים, אבל אנו שאומרים הא והא, הזכרת השם וגם ברוך שם כבוד מלכותו צריך טעם לדבר וזו היא חקירת הגמרא.

ודע דמאוד הדבר תמוה בעיני מה שנהגו אצלנו שהמברך אומר גם הוא קריאת הקהל ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד, בין בתורה בין בתפלה, והלא לפי מקור דין זה מבואר שא״צ כלל לחזרת המברך והמתפלל, וכמו שאמר משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב״ה אתם הבו גודל, ומזה יסוד לכל העניות אחר המברך והמתפלל כמבואר בדרשות הסמוכות, וא״כ מכיון דהתם סידר משה שהוא יקרא והקהל יענו כך צריכים לנהוג אחריו, ואם תאמר שגם התם היה משה חוזר אחר הקהל, זה אינו, חדא דהלשון לא משמע כן, כמבואר שאמר אני מזכיר ואתם הבו גודל, ותו דמצינו בענין כזה מפורש סדר הקריאה והעניה כמו בסוטה ל׳ ב׳ משה אמר כי גאה גאה והם אומרים אשירה לה׳, ולא היה משה חוזר דבריהם, יעו״ש. וא״כ גם כאן לא יתכן כן, ובפרט כי אין ענין הקריאה מורה כן.

ומה שהביאו הפוסקים ראי׳ מברהמ״ז שאומר המברך נברך שאכלנו משלו ואח״כ חוזר ואומר עם המברכים ברוך שאכלנו משלו [עיין בב״י לטור או״ח סי׳ נ״ז] לדעתי אין כל ראיה לכאן, דכיון דאינו אומר הלשון ברכו אלא נברך הכונה היא שמזמין את המברכים וגם אותו בעצמו לברך על המזון, ולכן מברכים הם וגם הוא, משא״כ בקריאת התורה שכל הצבור מזומנים לקרוא והוא בברכתו מזכיר שמו של הקב״ה לתכלית שיתנו הם גודל להקב״ה כמו שעשה משה וישראל, א״כ צריך לנהוג כמו שנהג משה וישראל כמבואר שהוא הזכיר את השם והם נתנו גודל.

לכן לדעתי טוב ויפה דעת מהר״ם מרוטנבורג שא״צ המברך והחזן לחזור דברי הצבור ברוך ה׳ המבורך, והובאו דבריו בב״י שם, ואף כי בשו״ע לא פסקו כמותו ואף לא הביאו דעתו כלל, בכ״ז נראה לי שאין לדחותה כלל, ואדרבה סוגיא דשמעתתא מורה ברווחה כותיה, כמבואר, וכ״כ בפשיטות הרמב״ם בפי״ב ה״ה מתפלה. ומה שהביא בב״י שם מירושלמי ברכות אינו שייך לעניננו, ועיין בזה.
6. ועיין מש״כ לעיל באות הקודם וצרף לכאן.
7. עיין מש״כ לעיל אות ל״ג וצרף לכאן. ולכאורה צ״ע במנהגנו שהקהל מתחיל מן יהא שמיה רבא מברך, וכ״מ בברכות ג׳ א׳ בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך וכו׳, והרי כפי המבואר כאן נוסח זה קבוע לש״ץ, ואף גם זאת קשה, כי לפי המבואר כאן הוי מקור אמירה ועניה זו מן הדרשה כי שם ה׳ אקרא וכו׳, וכמבואר בסוגיא דיומא שהבאנו בדרשה שלמעלה, אמר להם משה לישראל, בשעה שאני מזכיר שמו של הקב״ה אתם הבו גודל, ומבואר בדרשה דלעיל לענין זימון דאחד קורא ושנים עונים דים לצירוף קריאה ועניה זו דכי שם ה׳ אקרא, וא״כ מבואר דרשאי לומר קדיש גם לפני שנים, וזה בודאי אינו, שהרי קיי״ל מפורש במשנה מגילה כ״ג ב׳ דקדיש הוא מהדברים שבקדושה שאין נאמרים בפחות מעשרה, ועיין לפנינו בפ׳ אמור בפ׳ ונקדשתי בתוך בני ישראל.

ולכן נראה דצריך בהכרח לפרש דברי הספרי דאין הכונה על אמירת הש״ץ וענית הקהל, אלא רק על אנשים הנכנסים לביהכנ״ס ושומעים את הצבור אומרים יהא שמיה רבא מברך צריכים הם לענות לעלם ולעלמי עלמיא, אבל בצבור וש״ץ צריכים לענות כל הנוסח יהא שמיה רבא וכו׳ כנהוג אצלנו ורק בעשרה, ודו״ק בזה, כי הוא דבר מחודש וצריך תלמוד שלא נתעוררו בו הפוסקים.
8. גם יסוד דרשה זו בנוי על הדרשה דלעיל מיומא ל״ז א׳ כי שם ה׳ אקרא וגו׳, אמר להם משה לישראל, בשעה שאני מזכיר שמו של הקב״ה אתם הבו גודל, ומסיים שם, חנניא אומר זכר צדיק לברכה, אמר להם נביא לישראל, בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה, עיי״ש, ודין זה הובא באו״ח סי׳ קכ״ד ס״ה. ובס׳ חרדים הובא מדרש שצריך לענות על כל ברכה ברוך הוא וברוך שמו, ולא ידעתי על מה סמכו רבים ושלמים למנוע מעניה זו, ואף כי שמעתי טעמים על זה אבל אינם מתקבלים לי. ועיין בס׳ מעשה רב להגר״א סי׳ מ״ג.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144