שחת לו – מליצת מקרא זה קשה מאד, כי מלת שחת לא ידענו אהיכא קאי. ומי הוא זה אשר שחת, שהרי לעיל מני׳ היה הדבור מן השי״ת הצור תמים פעלו, ועדיין לא הזכיר ישראל עד שיתכן לומר עליו שחת, ואי קאי על מלת בניו שאחריו א״כ ה״ל לכתוב שחתו לשון רבים, וגם אין לחבר מלת לא עם מלת בניו (כדעת ראב״ע ורמב״ן) דפסקו הטעמים מתנגדים לזה, שהרי מלת לא בתביר להפרידו מן בניו (ערשב״מ וב״מ), ולזה כתב רוו״ה ידומה שהניקוד של שחת הוא שהכניס את המפרשים בדחוקים שלפי שהוא דומה אל פעל עבר מבנין הכבד הדחיקו לפרשו לשון פעל כמו שחת מבצריו, ושחת ארצה, ולכן אין לו התחברות עם מה שלפניו ולא עם מה שלאחריו כ״א ע״פ הדחק, והנראה נכון הוא שאיננו לשון פעל כלל אבל הוא שם הפועל לשון השחתה, כמו והדבר אין בהם (ירמיהו ה׳) לי נקם ושלם, ותדע שכן הוא שהרי הניגון בו מלרע, ואילו לשון פעל היו ראוי הניגון לשוב למעלה בעבור מלה זעריא שאחריו, כמו וכחש בה (ויקרא ה׳), וכחש בו (איוב ח׳), וכן שחתך ישראל כי בי בעזרך (הושע י״ג) גם הוא שם הפועל, וטעמו השחתה שלך היא כלומר אתה שחתתה את עצמך ואין שם משחית זולתך (ולחנם דחק רד״ק שם בפירושו); ומלת לו דענינא שב על השם הסמוך לו לפניו, ובעבור שכל דברי השירה הזאת מדברת על העתיד, אחר שכבר הביא הפורענות על ישראל וענתה השירה הזאת כי בדין בא עליהם ולא ענה מלבו ואיננו רוצה בהשחתה וכליון, רק עונותיהם הטו אלה שהשחיתו מעלליהם, לזאת אחרי אמרו צדיק וישר הוא, רצה לשלול ממנו ההשחתה זאת, שאין ליחסה לו חלילה כ״א להם, ולכן אמר שחת לו לא כלומר השחתה לו איננה כלל, והרי בניו היו ואין אב רוצה בהשחתת בניו, אבל מומם ר״ל ההשחתה היא מומם מום של בניו ולא מום שלו, כי המה דור עקש ופתלתל ומשחתם בהם מום בם.

דור עקש ופתלתל – נפתל ועקש משותפים בהוראתם והוא היפך הישר (אונגראד), והבדיל ביניהם הרבי שלמה פאפענהיים, עקש הונח על העקום המרובה המתחלף הרבה (קרומם), ושם נפתל הנחתו על אופן התנועה שיש בה תערובת, דבר הצריך לענין ודבר שאין צריך לו, כי כל מה שמערבי׳ בדבר ישר דבר שני כבר נעשה כל אחד משניהם עקוש ומעוקש, כגודל פתילות זע״ז שכל פתילה ישרה בעצמה, וכשגודלין אותן יחד הן נעשות עקושות ועקומות, ויהי׳ שם נפתל מגזרת פתיל (איין דראט) שכל עניני הפועל ע״ז האופן נפתלים ומגודלים בענינים זרים שאינם שייכים לגופו של ענין, ואמר כאן דור עקש ופתלתל שיש בזה הדור ב׳ חסרונות הא׳ שהוא עקש שמעקם הדרך הישר בעצמו ואינו שפוי בדעתו לשלשל האמת ע״צ היושר, והב׳ שהוא בתכונת עקשותו ג״כ נפתל שמערב בדרך עקשותו בעצמו עוד ענינים זרים שאין להם שייכות לשם, והוא ענין גרוע יותר שיש בו תרתי לריעותא, ואמר זה אם בבחינת פועל האומה בהנהגה המדינית והדתית שהשחיתה בדרך הישר, ולא די לה זאת אלא שהיתה ג״כ נפתלת בהנחות ונמוסים ומדות שלה, ואם בבחינת סכלות האומה במעשה ההקש כשרואה יסורים באים עלי׳ איננה מיחסת הפורענות להיותה תולדה מרוע מעללי׳ שהוא מדרך ההקש השכל הישר, אבל היא מיחסת את הפורענות היותה תולדה נמשכת מחק הטבע האלקיי להתנהג עם בריותיו בשנוי תמידי אם למות ואם לחיים ובאות נפשו מהעדי מלכין ומהקים מלכין בזולת שיהיה המקבל ראוי לכך, ולפי שלא יצוייר על צדיק יסוד עולם שיהיה עושה מעשה בידים להכשיל את הבריות ולאבדם, נמשך להם עוד ענין ההפתל שיצרפו להם עוד מחשבות אחרות באמרם שכבר הניח ית׳ כך בטבע הבריאה מעיקרא להיות כל עם ועם מדינה ומדינה עיר ועיר מזומן לפורענות והצלחה, כי יבוא יומו לפי שנוי מהלכי המזלות משטרי השמים הממונים עליהם עד שתהיה ההצלחה והפורענות מחוייבות להם ממערכת טבעם, וכדומה מדעות נפסדות, ומבאר הכתוב הפסד דעותם בזה אחר שהקדים שהפורענות נמשכה להם ממומם וחסרונם העצמי, אחר שבהסתכלות אל חלופי מעמדות האומה בהצלחתה ומכשלתה היותם יוצאים גם שניהם ממנהג הטבעי יתבאר בברור גמור שהכל היה תלוי במעשה האומה שנזדמן לה הכל כפי חובה וזכותה.