Devarim 32 – דברים לב‏ – Mikraot Gedolot

כי גוי אובד עצות המה – רבי יהודה דורשו כלפי ישראל רבי נחמיה דורשו כלפי אומות העולם רבי יהודה דורשו כלפי ישראל איבדו ישראל עצה טובה שנתנה להם, ואין עצה אלא תורה שנאמר (משלי ח׳:י״ד) לי עצה ותושיה.

ואין בהם תבונה – אין אחד מהם שיסתכל ויאמר אמש אחד ממנו רודף מן האומות אלף ושנים יניסו רבבה ועכשיו אחד מן האומות רודף ממנו אלף ושנים יניסו רבבה. אם לא כי צורם מכרם.

רבי נחמיה דורשו כלפי האומות איבדו האומות שבע מצות שנתתי להם.

ואין בהם תבונה – אין אחד מהם שיסתכל ויאמר עכשיו אחד ממנו רודף מישראל אלף ושנים יניסו רבבה לימות המשיח אחד מישראל רודף ממנו אלף ושנים יניסו רבבה. אם לא כי צורם מכרם, מעשה בפולמוס שביהודה שרץ דיקריון אחד אחר בן ישראל בסוס להרגו ולא הגיעו עד שלא הגיעו יצא נחש ונשך לו על עקבו אמר לו לא תהיו סבורים לומר מפני שאנו גבורים נמסרו בידינו אם לא כי צורם מכרם.

סליק פיסקא

"For it is a nation devoid of counsel":

R. Yehoshua expounded it in connection with Israel; R. Nechemiah, in connection with the nations.

R. Yehoshua — Israel has lost goodly counsel that was given to them, "counsel" being Torah, as in (Proverbs 8:14) "With me (Torah) is counsel and wisdom.⁠"

"and there is no understanding in them" — There is not one among them who reflects and says (viz. Ibid. 30) "Last night one of us pursued a thousand of the nations, and two, ten thousand; and now one of them pursues a thousand of us; and two of them, ten thousand of us! (This could not have happened) if their Rock had not delivered them.⁠"

R. Nechemiah — The nations have lost the seven mitzvoth that I gave them.

"and there is no understanding in them": There is not one among them who reflects and says "Now one of us pursues a thousand; and two, ten thousand. But in the days of the Messiah, one of Israel will pursue a thousand of us; and two, ten thousand.⁠" (This could not have happened) "if their Rock had not delivered them.⁠" And it once happened with the (Roman) army in Yehudah that a decurio (a commander of ten horsemen) rode after a Jew to kill him, but could not catch up with him — whereupon a serpent wound itself around his (the Jew's) ankle, (but did him no harm) — at which he (the Jew) said to a bystander: Tell that man one thing: Do not say to yourself "We are strong and they are weak.⁠" (But say to yourself: This [our subjugation of the Jews] could not have happened) "if their Rock had not sold them, and the Lord had not delivered them" (into our hands).

[End of Piska]

כי גוי אבד עצ׳ המ׳ ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ר׳ יהודה דורשה כלפי ישראל ור׳ נחמיה דורשה כלפי האומות:

ר׳ יהודה דורשה כלפי ישראל כי גוי אבד עצ׳ המ׳ אמ׳ הקב״ה איבדו ישר׳ עצה טובה שניתן להם מהר סיני ואין עצה אלא תורה שנ׳ (משלי ח׳:י״ד) לי עצה ותושיה:

ואין בהם תבו׳ אין בהם דעת להסתכל ולומר אתמול היה אחד ממנו רודף מאומות העולם אלף ושנים מניסים רבבה אבל עכשו אינו כן אלא אחד מאומות העולם רודף ממנו אלף ושנים מניסים רבבה:

ר׳ נחמיה דורשה כלפי האומות כי גוי אב׳ עצ׳ המ׳ אמ׳ הקב״ה איבדו האומות שבע מצות שנצטוו בהן בני נח:

ואין בהם תבונה אין בהם דעת להסתכל ולומר אתמול היה אחד ממנו [רודף] מישראל אלף ושנים מניסים רבבה אבל למחר לימות המשיח אינו כן אלא אחד מישראל רודף ממנו אלף ושני׳ מניסים רבבה:

אֲרֵי עַם מְאַבְּדֵי עֵיצָה אִנּוּן וְלֵית בְּהוֹן סוּכְלְתָנוּ.

For they are a people that lets counsel go, and there is no understanding in them.

ארום אומה אבידי עיצן בישן אינון ולית^א בהון שוכלתנו.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולית״) גם נוסח חילופי: ״דלית״.

ארום אומא מאבדא עיטין טבן הינון ולית בהון סוכלתנ⁠(ן){ו}

for they are a people lost to good counsel and void of understanding.

ארום אומא הדא אבידי עיצן בישן אינון ולית בהון סוכלתנו.

for this people perish by evil counsels, and they are void of understanding.

לאנהם קביל מצ׳יע אלחכמה וליס פיהם פהם

כי הם עם המאבד את החכמה ואין בהם תבונה.

פס׳: כי גוי אבד עצות המה – אמר הקב״ה איבד ישראל עצה טובה שניתן להם מהר סיני. ואין עצה אלא תורה שנאמר (משלי ח) לי עצה ותושיה.

ואין בהם תבונה – אין בהם דעת להסתכל ולומר אמש היה אחד ממנו רודף אלף מאומות העולם ושנים מניסין רבבה אבל עכשיו אחד מן האומות רודף ממנו אלף ¹ ורבי נחמיה דורשו כלפי הכנענים ²ונראין דברי רבי (יהושע) שדרשו כלפי ישראל:

1. ור״נ דורשו כלפי הכנענים. היינו הפסוק כי גוי אובד עצות:

2. ונראין דברי ר׳ יהודא כצ״ל:

כי גוי – האומות, אובד עצות – כמו: מספד תמרורים (ירמיהו ו׳:כ״ו), מקל לבנה (בראשית ל׳:ל״ז), לפי שהם דבוקים, מעשר בקר וצאן (ויקרא כ״ז:ל״ב).

[I was worried that they would do that,] כי גוי FOR THEY,⁠¹ the gentiles, ARE A FOLK אֹבַד עצות – VOID OF SENSE.⁠² ([The word אֹבַד is vocalized with a pataḥ] just like the phrase (Jeremiah 6:26) “מִסְפַּד תמרורים – a lament of bitterness,” or (Genesis 30:37) “מַקַּל לבנה – a shoot of poplar.” They are all in the construct state.⁠³ So also (Leviticus 27:32), “מַעְשַׂר בקר וצאן – a tithe of cattle and sheep.”)⁠⁴

1. At this point in the poem a difficult exegetical problem begins. The poem, to this point, was about the Israelites and their relationship with God. In vs. 27 for the first time, reference is made to the gentile enemies of the Israelites. From here on there will be many references to “they and to “them” and the reader must consider whether the reference is to the Israelites or to their enemies. Since both groups are seen as misbehaving and deserving of punishment, there is often no convincing argument for one reading over the other.
In his commentary Rashi mentions (after his own comment on vs. 43) that there are two radical midrashic approaches (in Sifre 322, 323 and 327) that see the unit of vss. 28-43 (or perhaps 28-39; so claims Hizq. ad vs. 28) as referring either consistently to the Israelites (the approach of R. Judah) or consistently to the enemies of the Israelites (the approach of R. Nehemiah). Rashi and Rashbam choose neither of those approaches and interpret some of the verses about the Israelites and some about their enemies.
In general, Rashi and Rashbam follow the same pattern in their explanations of the poem up to and including vs. 34. They understand the structure of those verses as follows:
1) vss. 27-31 describe the mistaken thoughts of the gentiles about Israel’s fate;
2) vss. 32-33 return to a description of the punishment of the Israelites.
However, when it comes to the last section of the poem, beginning in vs. 34, Rashi and Rashbam part company. See notes there, especially note 107.
See also Andrew of St. Victor (p. 208, lines 534-535) who notes the possibility of interpreting large parts of the poem either about the Israelites, or about the gentiles.

2. Both Rashi and Rashbam (and almost all exegetes) note that the statement “they are a folk devoid of all sense” must refer to the Israelites’ enemies, as opposed to the explanation of R. Nehemiah (in Sifre 322). Among moderns, see Craigie who interprets this verse and those that follow as referring to the Israelites.

3. Accordingly, Rashbam argues, the ṣere vowel of מקֵל, מספֵּד and אֹבֵד becomes a pataḥ. See also Rashbam’s commentary to Genesis 30:37.

4. See note 87.

כי גוי אבד עצות המה – הנכון שזה הגוי צרי ישראל.

ומלת אבד – שם התואר והיא סמוכה, על כן נפתח הבי״ת. וידוע כי מלת אבד מהעומדים, רק פירוש עצות שב אל אבד, כמו: נובלת עלה (ישעיהו א׳:ל׳), ותאבדו דרך (תהלים ב׳:י״ב), [שהוא סמוך אל דרך. והנה השכיל המתרגם שאמר: מאבדי עצה].⁠^א

א. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, ברסלאו 53, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.

FOR THEY ARE A NATION VOID OF COUNSEL. The reference is to the enemies of Israel. This is its correct interpretation.⁠¹ The word ovad (void) is an adjective.⁠² It is in the construct.⁠³ It is therefore vocalized with a pattach beneath the bet.⁠⁴ It is known that the word ovad is an intransitive verb.⁠⁵ The correct interpretation of ovad etzot is that etzot (counsel) reverts to ovad (void).⁠⁶ It is similar to novelet aleha (whose leaf fadeth)⁠⁷ (Is. 1:30). The same is true of ve-tovedu derekh (and ye perish in the way) (Ps. 2:12)⁸ wherein tovedu is connected to derekh. The Aramaic translator who rendered ovad etzot as me'abbede etzah (void of counsel) understood this.

1. The Sifre quotes Rabbi Judah as interpreting this verse as referring to Israel. Rabbi Nehemiah explains it as referring to Israel's enemies. Hence Ibn Ezra's comment.

2. Describing nation.

3. It is connected to the word etzot (counsel).

4. Rather than a tzereh, ovad in place of oved.

5. Hence it does not act upon the word etzot (counsel). Ovad etzot (void of counsel) is not to be rendered, voids counsel.

6. In other words, ovad etzot is to be rendered, void of counsel.

7. Novelet aleha is to be rendered, whose leaf fadeth, rather than fadeth its leaves, for novelet is an intransitive verb.

8. According to Ibn Ezra, ve-tovedu derekh (and ye perish in the way) is to be rendered, and you perish with regard to the way, not and you perish the way.

כי גוי אובד עצות המה – אותו אויב שמסרתי לו בני, אבודה עצתו, ואין תבונה בו.

כי גוי אובד עצות המה – FOR THEY ARE A NATION VOID OF COUNSEL – That enemy to whom I delivered My child, is without its counsel, AND THERE IS NO UNDERSTANDING in it.

כי גוי אבד עצות המה – בספרי דורשו ר׳ יהודה עד ראו עתה כנגד ישראל ור׳ נחמיה דורשו כנגד האומות ר׳ יהודה דורשו כלפי ישראל ולעיל קאי והכי קאמר: אמרתי אפאיהם לישראל כי גוי אבד עצות המה – אבדו עצה שנתנו להם היא התורה.

כי גוי אובד עצות המה, "for they are a people void of counsel;⁠" There are two opposing interpretations in the Sifri concerning who are the subject in this phrase; according to Rabbi Yehudah, the subject are the Jewish people; according to Rabbi Nechemyah, the subject are the gentile nations, who have no concept of how God's ways of educational punishment works. According to Rabbi Nechemyah the words refer to what the gentile nations were quoted as saying in verse 27. According to Rabbi Yehudah, the Jewish people had rejected all the sound advice God had given them about how to live their lives by following the rules of the Torah.

כי גוי אובד – הן האומות.

כי גוי אובד, "for a nation bereft, etc.⁠" a reference to the Gentile nations [as a group, Ed.].

כי גוי אובד עצות המה אותן אויבים שמסרתים בידם אבדה עצתם.

ואין בהם תבונה.

כי גוי אובד עצות המה – אותם האויבים שמסרתי ישראל בידם אבדה עצתם ואין בהם תבונה.

כי גוי אובד עצות המה, "for they are a nation void of sense;⁠" this is a reference to the nation into whose hands I will deliver them. They are devoid of sense, so how could they have succeeded in wiping out My people?.

ואין בהם תבונה – סופי תיבות: המן. שלא היה בהם תבונה שנהנו מסעודת אחשורוש.

כי גוי – הוא עם האויב.

אבד עצות – כטעם נובלת עליה (ישעיהו א׳:ל׳), או כאמרנו צעיר השנים על דרך משל.

והנה הייתי מסכים להביא מהרע לישראל בהתחלה בזולת שאכלה עליהם תחלה כל מיני הרעות הנזכרות לפי שאני רואה שעם ישראל הוא באופן מהרוע שלא יקבלו מוסר כי כל עצה היא נאבדת מהם ואין בהם תבונה לחקור בסבות הדברים לפי הראוי ולזה לא יתנו אל לבם בבא הרעות שהם באו עליהם על צד העונש על אשר חטאו להשם ויהיה מפני זה השתדלותי להרע להם בזה האופן לבטלה כאמרו על מה תוכו עוד תוסיפו סרה ואמר לשוא הכתי את בניכם מוסר לא לקחו.

כי גוי אובד עצות המה – שב אל ישראל והרצון בו שאין בהם עצה וחקירה ישפטו בה בדברים ולפי מה שבהם.

כי גוי אבד עצות המה – אומות העולם.

כי גוי אובד עצות המה, Moses is quoting the gentiles’ assessment of the Jewish people at that point.

For if they were wise, etc. Rashi adds the letter shin [meaning "because"] to the word "לו (if)" because the phrase "לו, etc.⁠" is not the beginning of the phrase, but is proof for the [preceding] statement "for they are a nation who squanders counsel" because if they were wise, etc.

כי גוי אובד עצות – פירוש שאין חשש שהגוי יראה ויקח מוסר ויאמר ומה אלו על שהכעיסו מעט ראה מה עלתה בידם וכו׳ ויטיב מעשיו, והוא אומרו כי גוי אובד עצות פירוש אין בטבעו דבר זה ואבוד הוא מעצות כאלו, ואין בהם תבונה להבין דבר מתוך דבר כמו שאמרנו לו חכמו ישכילו זאת פירוש חרי האף הבא על ישראל ומזה יבינו לאחריתם מה תהיה על מעלם.

כי גוי אבד עצות המה, "for they are a people bereft of counsel;⁠" As distinct from the Gentile neighbors, the Jews do not respond to being disciplined by their God and turn penitent. They are inherently unable to learn the lessons of history. ואין בהם תבונה, "and they do not possess discernment.⁠" They are unable to draw conclusions through unprejudiced observations. As Moses continues: "if they possessed wisdom they would use it intelligently.⁠" They would have understood that the outpouring of God's wrath upon them was not a natural disaster, a coincidence, but a warning to repent and to mend their ways. Moses elaborates on a few examples which should have demonstrated to the Israelites that God had been their support all along in the past.

כי גוי אבד עצות המה – חשב כאן עצה תבונה חכמה. כי בג״ד העולם מתנהג כמ״ש ה׳ בחכמה יסד ארץ וגו׳ וכן במעשה המשכן ואמלא אתו וגו׳ וכולם נתנו לישראל. והדעת נקרא עצה כמ״ש אין חכמה ואין תבונה ואין עצה. וכמ״ש את מי נועץ וגו׳ וכן פלא יועץ וגו׳ והוא מתנה עליונה על הכל ולא ניתן לאומות כלל וכמ״ש ובתבונתו מחץ רהב (איוב כ״ו י״ב) וכולם כפולים בשמות חכמה שכל. בינה תבונה. ועצה אין לה אלא שם אחד ולכן אמ׳ גוי אבד עצות המה וכן ואין בהם תבונה ששם גנוז הדעת ואפי׳ מה שיש בכוחם להבינם דהיינו חכמה ובינה אין נותנים על לבם כלל ולכן אמר.

כי גוי אבד עצות המה – בא לתת טעם למה יאמרו ידנו רמה וגו׳, והוא לפי שהגוים האלה שיגלו ישראל ביניהם יהיו בני נבל בוזי חכמה ומוסר, וכמו שאמר למעלה בגוי נבל אכעיסם, ולפי שנפשם קצה בחכמה הנקראת עצת עליון כמו ועצת עליון נאצו (תהלים ק״ז י״א), לא אבו לעצתי (משלי א׳ ל׳), לכן לא יאמינו שהנלוז מן החכמה תבער בו חמת ה׳ והם מכחישים כי לכת ישראל בגולה ונוסם מנוסת חרב נגזר עליהם בעבור עזבם תורת ה׳. והנה הכפירה הזאת נולדה בהם לפי שאינם שומרים חקי החכמה המוטלים עליהם שהם שבע מצות בני נח, ועל זה אמר שהם גוי אובד עצות, וכנגד טעות שכלם ובינתם להכחיש בהשגחת השם ובפרעון הטוב והרע שהן דרכי הבינה, אמר ואין בהם תבונה:

אבד עצות – מלת אובד הוא מפועל המרובע שהוא פעל יוצא, כמ״ש, (בפ׳ כי תבוא ארמי אבד אבי) והמקור ושם הפעל גם הוא אובד אלא שבסמיכות ישתנה כמנהג המקור להשתנות בסמיכות ולכן נפתח הבי״ת, ויפה ת״א מאבדי עצה לפי עיקר פתרון המלה (רוו״ה דלא כראב״ע).

כי גוי אבד עצות המה – שכן הגויים המתנגדים לישראל יאבדו, כתוצאה מיהירות חכמתם המדינית, והם עצמם ישיאו את העצה שתביא לחורבנם.

ואין בהם תבונה – חסרה להם התבונה להסיק את המסקנות הנכונות מן האירועים והמציאות שהם רואים.

[כח] או בחלישת כח ישראל וחסרון עצתם ותבונתם. שיאמרו כי ישראל גוי אבד עצות המה:

כי גוי אבד עצות – ההבדל בין עצה בינה חכמה, עצה הוא הדבר שיש בו להימין ולהשמאיל, ורק בכח הדעת יכריע לצד אחד לכן עצה ודעת אחד הוא, ובינה הוא להבין דבר מתוך דבר, חכמה הוא מושכל ראשון, ויבא לבאר איך יוכלו האויבים לומר שידם רמה:

כי גוי אבד עצות המה – כי לא די שאין להם מעצמן עצה ודעת, אלא אף כשישאלו עצה מאחרים יאבדו העצה, וגם:

ואין בהם תבונה – מעצמן:

כי גוי אובד עצות המה:⁠¹ נגד המנכרים² שמבינים אשר הוא מעשי אלהות וא״כ ׳יש בהם תבונה׳, אבל ״אובד עצות המה״ – אינם מוצאים העצה הנכונה כי אך אלהי ישראל עושה זאת.

ואין בהם תבונה: והרבה מהם שאמרו ״ידנו רמה״³ – ״אין בהם תבונה״ כלל⁴.

כל זה הסב טובת כלל ישראל בגלותם⁵ אשר הגלו את גדולי האומה⁶, והמה הראו⁷ לדעת האמת, עד שנבוכדנצר בעצמו הודה להקב״ה אלהי ישראל, כידוע בספר דניאל.

1. כאמור ברבינו בפסוק כ״ו, פסוקים אלו עוסקים באומה הבבלית שהחריבה את בית ראשון.

2. המתוארים במילים ״פן ינכרו צרימו״.

3. הכל מכוחנו העצמי ולא היה כאן צורך התערבות של כוח מעל הטבע.

4. וא״כ מבנה הפסוקים (כז-כח) הוא: א-ב, א-ב.

5. גלות בית ראשון.

6. הבבלים הגלו את גדולי האומה לבבל, וכפי שכתב רבינו בתחילת פסוק כ״ו.

7. לבבליים.

אבד עצות – בעל עצות אובדות ובטלות ובלתי קיימות.

אבד עצות המה – אבדו ישראל עצה טובה שנתנה להם ואיזו היא, זו תורה, שאין עצה אלא תורה, שנאמר (משלי ח׳) לי עצה ותושיה¹ (ספרי).

1. כנראה מפרש הלשון עצה ותושיה – עצה שהיא תושיה, והרבה לשונות כאלה בתנ״ך.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון