×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {פרשת וילך} וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת⁠־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל⁠־כׇּל⁠־יִשְׂרָאֵֽל׃
Moses went and spoke these words to all Israel.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גאברבנאלר״ע ספורנוכלי יקרמנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
וַאֲזַל מֹשֶׁה וּמַלֵּיל יָת פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין עִם כָּל יִשְׂרָאֵל.
And Moshe went and spoke these words with all Israel.
ואזל משה ומלל ית דבירייה האליין לכל ישראל.
ואזל משה למשכן בית אולפנא ומליל ית פיתגמיא האילין עם כל ישראל.
And Mosheh. went into the tabernacle of the house of instruction,⁠a and spoke these words unto all Israel,
a. Beth ulphana.
[פרשת וילך]
[א] וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל – אֵין וַיֵּלֶךְ אֶלָּא לְשׁוֹן תּוֹכֵחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים (תהלים מ״ו:ט׳). בְּסוֹף קֹהֶלֶת כְּתִיב: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת (קהלת י״ב:י״א). מַה דָּרְבָּן זֶה מְכַוֵּן אֶת הַפָּרָה לִתְלָמֶיהָ, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה מְכַוְּנוֹת לֵב לוֹמְדֵיהוֹן לְדֶרֶךְ טוֹבָה. וּכְמַסְמְרוֹת נְטוּעִים (שם), מַה מַּסְמֵר זֶה קָבוּעַ, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָהּ קְבוּעִים. וּמַה נְּטִיעָה פָּרָה וְרָבָה, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה פָּרִין וְרָבִין לִמְצֹא בָּהֶם טַעַם. נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד (קהלת י״ב:י״א), אַף עַל פִּי שֶׁהַלָּלוּ מְטַמְּאִין וְהַלָּלוּ מְטַהֲרִין, הַלָּלוּ אוֹסְרִין וְהַלָּלוּ מַתִּירִין, כֻּלָּן אֲמָרָן מֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה. וּכְמַשְׁמְרוֹת נְטוּעִים, כָּתוּב בְּשִׁי״ן, לוֹמַר, שֶׁיֵּשׁ בַּתּוֹרָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים סְפָרִים כְּמִנְיַן מִשְׁמָרוֹת שֶׁהֶעֱמִיד דָּוִד, לְכָךְ נִכְתַּב בְּשִׁי״ן. וְכֵן בְּדִבְרֵי הַיָּמִים נִכְתַּב דָּוִד מָלֵא, שֶׁהוּא בְּגִימַטְרִיָּא אַרְבַּע וְעֶשְׂרִים, כְּנֶגֶד אַרְבַּע וְעֶשְׂרִים מִשְׁמָרוֹת שֶׁהֶעֱמִיד דָּוִד.
[ב] אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִשִׁים בְּמֹעֵצוֹת וָדָעַת (משלי כ״ב:כ׳). מֹעֵצוֹת עוֹלֶה בַּגִּימַטְרִיָּא שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשָּׁה. וְשֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ לִבְנֵי נֹחַ, שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שֶׁמֶן (ישעיהו ה׳:א׳). כֶּרֶם, זוֹ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ (שם כ״ז:ב׳). וַיְעַזְּקֵהוּ (שם ה׳:ב׳), בְּאַבְרָהָם, שֶׁהִשְׁלַכְתִּי הַפְּסֹלֶת מִמֶּנּוּ, כְּגוֹן יִשְׁמָעֵאל. וַיְסַקְּלֵהוּ (שם), בְּיִצְחָק, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו. וַיִּטָּעֵהוּ שׂרֵק (שם), הוּא יַעֲקֹב, שֶׁכָּל הַנְּטִיעוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ הָיוּ טוֹבוֹת וְנֶחְמָדוֹת כְּשׂרֵק זֶה שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, וְזֶהוּ כֻּלּוֹ זֶרַע אֱמֶת. שׂוֹרֵק עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשָּׁה, וְשֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁל בְּנֵי נֹחַ, הֲרֵי שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. כְּתִיב: י״י בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ (משלי ג׳:י״ט), וְאֵין חָכְמָה אֶלָּא תּוֹרָה. וּמַה שְּׁמָהּ. אָמוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן (שם ח׳:ל׳). וְלֹא נִקְרֵאת תּוֹרָה, עַד שֶׁנִּתְּנָה בְּסִינַי. וְעַל מִנְיַן הַמִּצְוֹת נִקְרֵאת תּוֹרָה, כִּי הַמִּצְוֹת שֶׁל תּוֹרָה הֵן שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. תּוֹרָה עוֹלָה בְּגִימַטְרִיָּא שֵׁשׁ מֵאוֹת וְאַחַד עֶשְׂרֵה, וְהַשְּׁנַיִם שֶׁנִּפְחָתוּ מִן שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹש עֶשְׂרֵה, אֵלּוּ שְׁנַיִם שֶׁנִּתְּנוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים, שְׁתַּיִם זוּ שָׁמַעְתִּי (תהלים ס״ב:י״ב). וְזֶהוּ, תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה (דברים ל״ג:ד׳), כְּמִנְיַן תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה (דברים ל״ג:ד׳). וְהַשְּׁנַיִם צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָרָשַׁת וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ. וְהִיא מוֹרָשָׁה לִבְנֵי יַעֲקֹב, וְלֹא לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל, לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי (תהלים קמ״ז:י״ט). וְכָתוּב בָּהּ יוֹם יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם (משלי ח׳:ל׳). וְאֵין יוֹם פָּחוֹת מֵאֶלֶף שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל (תהלים צ״ד:ד׳). בְּמַה הָיְתָה כְּתוּבָה קֹדֶם שֶׁנִּתְּנָה. אִם עַל כֶּסֶף וְעַל זָהָב, וַהֲלֹא קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא כֶּסֶף וְזָהָב. אֶלָּא הָיְתָה כְּתוּבָה עַל זְרוֹעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְעַל כֵּן יָבִין וְיַשְׂכִּיל כָּל אָדָם בְּדַעְתּוֹ וְשִׂכְלוֹ לַהֲגוֹת בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א׳:ח׳). וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. כִּי כָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִדּוֹן בְּכָל יוֹם. וְעַל יְדֵי אָדָם אֶחָד, יִזְכֶּה הָעוֹלָם אוֹ יִתְחַיֵּב. וְאִם יִתְחַיֵּב עַל יָדָן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר, וְחוֹטֵא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה (קהלת ט׳:י״ח). וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים, הָעוֹלָם חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי. אִם יָבֹא אֶחָד וְיַעֲבֹר עֲבֵרוֹת, שֶׁהִכְרִיעַ הָעֲבֵרוֹת עַל הַזְּכֻיּוֹת, וְנִמְצָא הָעוֹלָם מִתְחַיֵּב עַל יָדוֹ. וְאִם שְׁקוּלִין הָעֲוֹנוֹת כְּנֶגֶד הַזְּכֻיּוֹת, וּבָא אֶחָד וְעָשָׂה מִצְוָה אַחַת, הַזְּכֻיּוֹת מַכְרִיעִין עַל הָעֲוֹנוֹת. אַשְׁרָיו שֶׁמְּזַכֶּה אֶת הָעוֹלָם. וְאִם לֹא לָמַד כָּל צָרְכּוֹ, יַעֲשֶׂה מַעֲשָׂיו בֶּאֱמוּנָה. אָמַר אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּמָצָאתִי אָדָם אֶחָד, וְהָיָה מַלְעִיג לִי וּמִתְלוֹצֵץ בִּי. אָמַרְתִּי לוֹ, מָה אַתָּה מֵשִׁיב לְיוֹם הַדִּין אַחַר שֶׁלֹּא לָמַדְתָּ תּוֹרָה. אָמַר, יֵשׁ לִי לְהָשִׁיב, בִּינָה וָדַעַת וָלֵב שֶׁלֹּא נִתְּנוּ לִי מִן הַשָּׁמַיִם. אָמַרְתִּי לוֹ, מַה מְּלַאכְתֶּךָ. אָמַר לִי, צַיַּד עוֹפוֹת וְדָגִים אֲנִי. אָמַרְתִּי לוֹ, מִי נָתַן לְךָ דַּעַת וָלֵב לִיקַּח פִּשְׁתָּן וְלִטְווֹתוֹ וְלֶאֶרְגוֹ וְלַעֲשׂוֹת הַמְּצוּדוֹת וְלָקַחַת בָּהֶן דָּגִים וְעוֹפוֹת וּלְמָכְרָם. אָמַר לִי, בִּינָה וָדַעַת שֶׁנִּתְּנוּ לִי מִן הַשָּׁמַיִם. אָמַרְתִּי לוֹ, לִיקַּח אֶת הַפִּשְׁתָּן לֶאֱרֹג וְלִטְווֹת וְלָקַחַת הַדָּגִים וְהָעוֹפוֹת, נָתְנוּ לְךָ בִּינָה וָדַעַת. אֲבָל לִקְנוֹת אֶת הַתּוֹרָה לֹא נָתְנוּ לְךָ בִּינָה. וּכְתִיב: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ (דברים ל׳:י״ד). מִיָּד הִרְהֵר בְּלִבּוֹ וְהֵרִים קוֹלוֹ בִּבְכִי. אָמַרְתִּי לוֹ, בְּנִי, אַל יֵרַע לְךָ, שֶׁכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם כֵּיוָן שֶׁבָּאִין וְנִמְשָׁכִין מִן הַתּוֹרָה, מוֹכִיחִין עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבֹשׁוּ עוֹבְדֵי פִשְׁתִּים שְׁרִיקוֹת וְאֹרְגִים חוֹרַי (ישעיהו י״ט:ט׳), וְעָלָיו וְעַל כַּיּוֹצֵא בּוֹ וְעַל הַדּוֹמִין לוֹ וְעַל הָעוֹשִׂין כְּמַעֲשָׂיו. וְאַחֲרִית דָּבָר, יִרְאַת י״י. וְעוֹשִׂין בֶּאֱמוּנָה, בּוֹ מוֹנֶה מְלַאכְתּוֹ וְרָאוּי לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
[Parashat Vayelekh]
[Siman 1] And Moshe went and spoke these words to all of Israel: The expression "went" is nothing but [an indication of] rebuke, as it is stated (Psalms 46:9), "Go and see the wonders of God.⁠" At the end of Ecclesiastes, it is written (Ecclesiastes 12:11), "The sayings of the wise are like goads" - just like this goad directs the cow to its furrows, so [too] do the words of Torah direct the heart of those that learn it to the good path. "And it is like nails (masmerot) that are planted" - just like this nail is planted, so [too] are words of Torah. And just like a planting (sapling) is fruitful and multiplies, so [too] do the words of Torah become fruitful and multiply to find an explanation about them. "They are given from one shepherd" - even though these are rendering impure and those are rendering pure, these are forbidding and those are permitting, Moshe said all of them from the mouth of the Almighty. But it is written, "And it is like shifts (mishmerot) that are planted,⁠" with a [letter], shin, to say that there are twenty-four books in the Torah (Bible) - like the number of shifts that David established. Therefore it is written with a shin. And so [too,] in Chronicles, David is spelled fully ( dalet-vav- yod-dalet), as its gematraia (numerical equivalent) is twenty-four - corresponding to the twenty-four shifts that David established.
[Siman 2] These words: This is what the verse stated, "Have I not written you thirds with counsels (moatsot) and knowledge" (Proverbs 22:20). The numerical equivalent of counsels is six hundred and six. [That,] and the seven commandments that the Sons of Noach were commanded, is six hundred and thirteen. And so [too,] does it state (Isaiah 5:1), "my beloved had a vineyard in a fertile corner": "A vineyard" - that is Israel, as it is stated (Isaiah 27:2), "a vineyard of wine, sing to it.⁠" "And he separated it" (Isaiah 5:2) - with Avraham, that he cast away the residue from him, such as Yishmael. "And he cleared it of stones" - with Yitschak, that he took Esav away from him. "And he planted it with choice vines" - that is Yaakov, as all of the plantings that came out from him were good and desirable, like this choice vine which is completely good. And this is [the meaning of] "all of it was true seed" (Jeremiah 2:21). Choice vine (sorek) has a numerical equivalent of six hundred and six, [together with] the seven commandments of the Children of Noach - behold, that is six hundred and thirteen. It is written (Proverbs 3:19), "The Lord established the earth with wisdom" - and there is no wisdom besides Torah. And what is its name? Confidant (Amon), as it is written (Proverbs 8:30), "And I was a confidant with Him.⁠" And it was not called Torah until it was given at Sinai. The numerical equivalent of Torah comes to six hundred and eleven. And the two that are subtracted from six hundred and thirteen are the two that were given by the mouth of the Almighty. And this is what is stated by the verse, "God spoke one, I heard two" (Psalms 62:12). This is [the meaning of] "Moshe commanded us the Torah" (Deuteronomy 33:4) - Moshe commanded us [commandments] according to the numerical equivalent of Torah. And the Holy One, blessed be He, commanded us the [remaining] two, as I explained in Parshat Vayishma Yitro. And it is an inheritance for Yaakov, and not for the [other] nations of the world, as it is stated (Psalms 147:19), "He tells His words to Yaakov, His statutes and His judgments to Israel, He did not do this with any nation.⁠" And it is written about it, "each day,⁠" as it is stated (Proverbs 8:30), "And I was a confidant with Him and I was His delight each day.⁠" And a day is not less than a thousand years, as it is stated (Psalms 90:4), "As a thousand years in Your eyes is like the day, yesterday.⁠" Upon what was it written before it was given? If upon silver and gold, gold and silver had not been created. Rather it was written on the forearm of the Holy One, blessed be He. And so every man [should] understand and fathom with his mind and his intelligence to contemplate the Torah day and night - as it is written (Joshua 1:8), "and you shall contemplate about it day and night" - and good deeds. And it is as the Sages said: The world is half guilty and half meritorious - if one comes and commit sins such that the sins outweigh the merits, it comes out that the world becomes guilty through him; but if the transgressions are of equal weight to the merits and one comes and performs one commandment, the merits will outweigh the transgressions. Happy is he who brings merit to the world! And if he has not learned as is fitting him, let him do his actions with faithfulness. Elihayu, may his memory be blessed, said, "I was once walking on the way and I found a man, and he was mocking me and taunting me. I said to him, 'What [can] you answer on the day of judgement, since you have not studied Torah.' He said, 'I have what to answer - it is [because of] the understanding and intelligence and heart that were not given to me from the Heavens.' I said to him, 'What is your craft?' He said to me, 'I am a trapper of birds and fish.' I said to him, 'Who gave you knowledge and heart to take flax and spin it and weave it to make traps, and to catch fish and birds with them and to sell them?' He said to me, 'It is the understanding and the knowledge that were given to me from the Heavens.' I said to him, 'To take flax and to weave and spin and catch fish and birds you were given understanding and intelligence; but to acquire the Torah, they were not given to you? Behold, it is written (Deuteronomy 30:14), "But the thing is very close to you, in your mouth and in your heart to do it.⁠"' [So] he immediately thought in his heart and raised his voice in crying. I said to him, 'My son, Let it not be bad to you, as all those that come to the world are rebuked once they come and are pulled away from Torah, as it is stated (Isaiah 19:9), "And embarrassed will be the workers of flax, the combers and weavers of holes.⁠"' And it is about him and those similar to him, and those that do like his deeds. And the last word is the fear of the Lord; and those that do it with faithfulness - his craft will be counted and he is fitting for life in the world to come.'"
וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת⁠־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל⁠־כָּל⁠־יִשְׂרָאֵֽל:
אשריהם ישראל שהקב״ה נתרצה בהם
רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (ישעיה סג) מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם וְגוֹ׳. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתְרַצָּה בָהֶם, וּמִשּׁוּם שֶׁהִתְרַצָּה בָהֶם קָרָא לָהֶם בָּנִים בְּכוֹרִים קְדוֹשִׁים, אַחִים (כביכול), וְיָרַד לָדוּר עִמָּהֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות לה) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. וְרָצָה לְהַתְקִינָם כְּמוֹ לְמַעְלָה, וְהִשְׁרָה עֲלֵיֶם שִׁבְעָה עַנְנֵי כָבוֹד, שְׁכִינָה הָלְכָה לִפְנֵיהֶם, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם יג) וַה׳ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם.
ג׳ אחים קדושים הלכו בינהם
שְׁלֹשָה אַחִים קְדוֹשִׁים הָלְכוּ בֵינֵיהֶם, וּמִי הֵם? מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם. וּבִזְכוּתָם נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתָּנוֹת עֶלְיוֹנוֹת (והרי נתבאר). כָּל יְמֵי אַהֲרֹן לֹא זָזוּ עַנְנֵי הַכָּבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל,
אהרון זרוע ימין,
וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ (משום) שֶׁאַהֲרֹן הָיָה זְרוֹעַ יָמִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב (במדבר כא) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְגוֹ׳, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וְגוֹ׳. כְּאָדָם שֶׁהוֹלֵךְ לְלֹא זְרוֹעַ וְסוֹמֵךְ עַצְמוֹ לְכָל מָקוֹם, וְאָז - וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי, מִשּׁוּם שֶׁהָיוּ בְּלִי זְרוֹעַ יָמִין. (ועל זה הצטרכו ישראל לנדר נדר עליו. זהו שכתוב (במדבר כא) וידר ישראל נדר לה׳ ויאמר אם נתן תתן וגו׳).
בֹּא וּרְאֵה, אַהֲרֹן הָיָה זְרוֹעַ יָמִין שֶׁל הַגּוּף, וְעַל זֶה כָּתוּב מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ. וּמִי הוּא? אַהֲרֹן.
וילך – כגוף בלא זרוע
וַיֵּלֶךָ מֹשֶׁה. מַה זֶּה וַיֵּלֶךְ? לְאָן הָלַךְ? אֶלָּא וַיֵּלֶךְ, כְּגוּף בְּלִי זְרוֹעַ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איכה א) וַיֵּלְכוּ בְּלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף. שֶׁהֲרֵי מֵת אַהֲרֹן, זְרוֹעַ יָמִין, וְרָצָה לְהִסְתַּלֵּק הַגּוּף. (כל ימיו של משה השמש האיר בעולם).
בימי משה לחם מן השמים מלמעלה ובימי יהושע מהארץ
כָּל יְמֵי מֹשֶׁה אָכְלוּ יִשְׂרָאֵל לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם. כֵּיוָן שֶׁבָּא יְהוֹשֻׁעַ מַה כָּתוּב? (יהושע ה) וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת וְגוֹ׳. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח. מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא זֶה מִלְמַעְלָה וְזֶה לְמַטָּה. (מכאן למדנו) כָּל הַזְּמַן שֶׁמֹּשֶׁה נִמְצָא, גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹלֵט וּמֵאִיר לָעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁהִסְתַּלֵּק מֹשֶׁה, הִתְכַּנֵּס גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ, וְיָצָא גוּף הַלְּבָנָה.
כָּתוּב (שמות לג) אִם אֵין פָּנֶיךְ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא וְגוֹ׳. כָּךְ לָמַדְנוּ, כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשׁה (שם לב) הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךְ, אָמַר מֹשֶׁה, וּמַה הַנְהָגַת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁתִּתְכַּנֵּס וְתַנְהִיג הַלְּבָנָה - גּוּף הַלְּבָנָה אֵינִי רוֹצֶה. אִם אֵין פָּנֶיךְ הֹלְכִים, אֲנִי רוֹצֶה אֶת גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ, וְלֹא אֶת שֶׁל הַלְּבָנָה. וְאָז גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ הוּאַר, וְנַעֲשָׂה מֹשֶׁה כְּמוֹ גוּף הַשֶּׁמֶשׁ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל.
כשהתכנס משה התכנסה השמש והוארה הלבנה
כֵּיוָן שֶׁהִתְכַּנֵּס מֹשֶׁה, הִתְכַּנֵּס הַשֶּׁמֶשׁ וְהוּאֲרָה הַלְּבָנָה, וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹר הַלְּבָנָה. אוֹי לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה! וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְגוֹ׳ (דברים לא). הַיְנוּ שֶׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אַרְבָּעִים שָׁנָה הֵאִיר הַשֶּׁמֶשׁ לְיִשְׂרָאֵל, וְהִתְכַּנֵּס לְסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֵאִירָה הַלְּבָנָה.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וַדַּאי כָּךְ הוּא, הַיְנוּ שֶׁכָּתוּב (משלי יג) וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט, וַהֲרֵי הִתְעוֹרְרוּ הַחֲבֵרִים, וְאָנוּ נְבָאֵר אֶת הַפָּסוּק. אֲבָל עַל מַה שֶּׁהִתְעוֹרְרוּ הַחֲבֵרִים, הַכֹּל הוּא צָרִיךְ לָעוֹלָם לְגַלּוֹת (לתועלת האדם), שֶׁהָאָדָם שֶׁנֶּאֱסָף עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ יָמָיו.
(זוה״ק כאן)
ת׳ם מצ׳י מוסי וכלם בני אסראיל בג׳מיע הד׳ה אלכלאם
אז הלך משה ודיבר אל בני ישראל את כל הדברים האלה.
1וידבר את (כל) הדברים האלה אל כל ישראל. 2ענין זה מוקדם ומאוחר. שהוא ראוי לומר תחלה ענין הן קרבו ימיך למות עד האזינו ואחרי כן אמר להם שירת האזינו. וכתיב ויבא משה וידבר את דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון ולמה הסמיך הענין הזה וילך לשל מעלה על שהזכיר את האבות שנאמר אשר נשבע ה׳ לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם. סמך לו וילך משה 3שהלך לו עם אבות העולם:
1. דע כי נצבים וילך נחשבים לסדרא אחת. וכן הובא בספרי עם ביאור הגר״א מהמגיה בשם הגר״א בתיקונים כ״י להגר״א ג״ן סדרים דאורייתא כי נצבים וילך סדרא אחת רק נחלקים כשחל ב״ג המל״ך (היינו כשחל ר״ה ביום ב׳ או ג׳) וכן הוא במסורת הפסוקים שחשב וילך ע׳ פסוקים הוא ביחד עם נצבים. וכן נראה דעת המחבר הזה כי בכל הסדרות כתב בהתחלתו איזה דרוש ומתחיל בפסוק שנמצא בו מלת טו״ב או טוב״ה לרמז בו שם המחבר הרב טובי״ה ובפרשה זו לא כתב כלל ונכלל בפרשה אחת עם נצבים: וכן בספרי דריש נצבים וילך ביחד. ועיין בספר שם הגדולים מערכת ספרים אות נ׳ ג״ן פרשיות ע״ש מה שכתב:
2. ענין זה מוקדם ומאוחר. עי׳ מכילתא בשלח ע״פ אמר אויב וכו׳ חשיב כל המוקדמין והמאוחרין בתורה וזה לא חשיב:
3. שהלך לו עם אבות העולם. היינו לחיי עוה״ב:
וילך משה – הלך אל כל שבט ושבט להודיעם שהוא מת, שלא יפחדו. וחזק לבם בדברי יהושע, על כן כתוב אחריו: ואתה תנחילנה אותם (דברים ל״א:ז׳).
ולפי דעתי: כי אז ברך השבטים (דברים ל״ג), ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב.
AND MOSES WENT. Moses went to each tribe and tribe to inform them that he was about to die and that they should not fear.⁠1 He strengthened them2 with his words to Joshua.⁠3 Scripture therefore afterwards reads, and thou shalt cause them to inherit it (v. 7). I believe that he then4 blessed the tribes.⁠5 This is so even though the blessings are recorded later.⁠6
1. For they would not be left leaderless.
2. He encouraged them.
3. Be strong and of good courage; for thou shalt go with this people into the land, etc.,(vs. 7,8).
4. After charging Joshua in the sight of all of Israel (v. 7).
5. While they were assembled together.
6. In Deut. 33.
וילך משה וידבר את הדברים האלה – בתחילת הספר אמר: אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל (דברים א׳:א׳), וסיפר לנו כל הדברים, ועתה אומר שהלך משם ואמר לישראל אילו הדברים.
וילך משה וידבר את הדברים האלה – MOSHE CAME AND SPOKE THESE WORDS – In the beginning of the book it said: “These are the words that Moshe spoke to all of Israel” (Devarim 1:1), and it told us all the words, and now it says that he went from there and spoke to Israel these words.
וילך משה – מאהל מועד שהיה דר שם שנאמר והחונים לפני משכן י״י משה ואהרן ובניו (במדבר ג׳:ל״ח). והלך לו אצל כל שבט ושבט להודיעם כי הוא מת ולא יפחדו אך יחזקו לבם בדברי יהושע,⁠1 ולמה הוצרך לטרוח וללכת אחריהם היה לו לכנסם בחצוצרות שעשה משה, אלא אמר ר׳ יהושע דסכנין משום ר׳ לוי חצוצרות שעשה משה במדבר כיון שנטה משה למות גנזן הקב״ה שלא יהא משה תוקע בהן והם באין אצלו לקיים מה שנאמר ואין שלטון ביום המות (קהלת ח׳:ח׳).
1. שאוב מאבן עזרא.
וילך משה, "Moses went;⁠" from near the Tabernacle where he had his residence, as we know from: והחונים לפני משכן ה' משה אהרן ובניו, "and the ones encamped in front of the Tent of meeting: Moses, Aaron and his sons.⁠"He now went from each tribe to the next to advise them of his impending death. He assured them that they had nothing to fear from his impending death, but that they should take heart and support their new leader Joshua. Why did Moses feel that he had to address and reassure each tribe separately? Why did he not merely use his trumpets and call a great assembly of the whole nation? According to Rabbi Joshua in the name of Rabbi Levi of Sakkinon, the trumpets which had been Moses' private property, God had asked him to hide these trumpets so that no one else ever would blow them, not even he himself, as it would have been unseemly to do so on the day when he knew he was going to die. On that day Moses' control over events had come to an end.
כאשר השלים כל דבריו אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים איש לאהליו, ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה כי כבר אמר: אתם נצבים היום כולכם לפני י״י אלהיכם, לעברך בברית י״י אלהיך ובאלתו (דברים כ״ט:ט׳-י״א), ואחרי עברם בברית ילכו מלפניו. ויאמר הכתוב עתה כי משה הלך ממחנה לוייה אל מחנה ישראל לכבודם כמי שרוצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו.
AND MOSES WENT. When Moses concluded his words, all who stood before him, and the young children, and the women returned to their own tents. It was not necessary for Scripture to mention this [that they returned to their tents], for it already stated, Ye are standing this day all of you before the Eternal your G-d;1 that thou shouldest enter into the covenant of the Eternal thy G-d,⁠2 and [it is self-understood that] after having entered the covenant they would go away from him [Moses]. And so Scripture now states that Moses went from the camp of the Levites to the camp of the Israelites in order to show them honor, like someone who wishes to take leave of his friend and comes to ask permission of him.
1. Above, 29:9.
2. Ibid., (11).
לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ט, ה)
שלמה המלך ע״ה המשיל התורה בפסוק זה (משלי ט) ללחם ויין לפי שהלחם והיין עיקר המזון אשר לגוף כן התורה והחכמה עיקר מזון הנפש, והזכיר לשון לכו ולא אמר בואו, להורות שיצטרך האדם שילך אחרי החכמה ואחרי לומדיה, כענין שכתוב (שם י״ג) הולך את חכמים יחכם, והיה לו לומר יושב את חכמים והזכיר הולך לבאר שילך תמיד אחריהם ושיעשה עצמו טפל להם ועם זה יחכם. או יהיה ענין לכו, שיצטרך ללכת אפילו לארץ מרחקים ללמוד תורה, וזהו שאמר לכו לחמו בלחמי, לכו לארץ מרחקים ללחום לחמי. וכן אמר (ישעיהו נ״ה:ג׳) הטו אזנכם ולכו אלי, לא אמר ובאו אלי כי יצטרך האדם ללכת למרחוק לשמוע דברי תורה. יאמר לכו לחמו בלחמי לכו זה אצל זה המבקשים ללחום לחמי, יזהירם על מדת הקנאה שיסירו אותם מלבם ושלא ינהג אחד מן החכמים שררה בעצמו לבלתי לכת אל חברו השוה לו, אין צריך לומר אם הוא גדול ממנו בחכמה, כי עם החברה תגדל החכמה ותרבה ההשגה, וכענין שאמרו רז״ל (ירמיהו נ׳:ל״ו) חרב אל הבדים ונואלו, חרב על תלמידי חכמים שיושבין בד בבד ועוסקין בתורה, ולא עוד אלא שמטפשין, כתיב הכא ונואלו, וכתיב התם (במדבר י״ב) אשר נואלנו, ושתו ביין מסכתי, בי״ת בלחמי נוספת, וכן בי״ת ביין, וכמוהו (בראשית מ״א:ב׳) ותרעינה באחו. וידוע כי היין המזוג הוא מועיל וטוב לגוף האדם, והוא מעורר ג״כ כחות הנפש, כי כשהוא בלתי מזוג הלא הוא מזיק לגוף ולנפש ולכך הזכיר לשון מסכתי, ובא המשל על התורה והמצות שכלן תועלת הגוף והנפש. ועוד יש בכלל המשל הזה תועלת אחרת לבאר ולומר כי אם יטרח האדם וישתדל על מזון הגוף וילך אחריו לארץ מרחקים, אף כי יש לו לטרוח ולהשתדל יותר ויותר על מזון הנפש, כי אין ספק שישיגהו אחר היגיעה, כענין שאמר שלמה (משלי ב׳:ד׳-ה׳) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה׳ וגו׳, וכל מצוה ומצוה היא מזון הנפש שבה תהיה הנפש נזונית מזיו השכינה לעוה״ב, ואם יוכל האדם לקיים ולעשות המצוה במקומו הלא השכר כפול, ואם יעמוד האדם ממקומו ללכת אחריה תהיה משכרתו שלמה, לפי שבידו שכר הליכה ושכר עשיה. וזהו שמצינו בזריזותן של ישראל שכתוב (שמות י״ב:כ״ח) וילכו ויעשו. וכן מצינו במשה שהלך לישראל ממחנה לויה אל מחנה ישראל לנחם אותן במיתתו, ובגדולתו של יהושע שיהיה תחתיו וימלא מקומו, ולא רצה לדבר להם כשהיו כולם מקובצים ונצבים לפניו אבל המתין עד שהלכו איש לאהליו כדי שילך אצלם, וזהו שכתוב וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל.
לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, "Come and eat my bread, drink the wine which I have mixed.⁠" (Proverbs 9,5.)
In this verse Solomon compared the Torah to bread and wine, seeing that bread and wine are the principal sources of food for the body. Similarly, Torah and wisdom are the principal sources of nourishment for the soul. The reason why Solomon commences with the expression לכו, and did not say בואו, "come,⁠" is to teach that a person has to follow wisdom, i.e. go out in search of it and after the people who teach it. We find this verb used in this connection also in Proverbs 13,20: הולך את חכמים יחכם, "he who walks with scholars will himself become wise.⁠" The expression is unusual as we would have expected the author to say: "he who sits with the scholars will become wise.⁠" The only reason that in both instances Solomon used the verb הולך to describe how one is to relate to the scholars in order to benefit from their wisdom is to teach that one has to actively go after the wisdom which comes out of the mouth of the Torah scholars. One needs to denigrate oneself vis-a-vis the scholars; as a result one will absorb wisdom.
It is also possible that the reason for the use of the word לכו by Solomon is a hint that even if one has to travel a long way from one's home in order to acquire this wisdom one should do so. The message is that it is worth while to travel to distant countries in order to hear and study "My bread,⁠" i.e. Torah. The same thought is echoed by Isaiah 55,3 who quotes the Lord as saying: "incline your ear and come to Me, hearken and you shall be revived.⁠" God (The prophet) did not say: בואו אלי, "come to Me,⁠" as man sometimes has to travel to distant places in order to study Torah.
The words לכו לחמו בלחמי, may be perceived as "go to one another those who are anxious to eat of My bread.⁠" it is a warning to remove jealousy and envy from one's heart and that the scholars should not project an image of superiority which would prevent them from going to colleagues of equal stature. Most certainly they should not be arrogant enough to refrain from going to scholars who are of still greater stature. Wisdom increases through the interchange of ideas among equals. Our sages in Makkot 10 used the verse in Jeremiah 50,36: חרב אל הבדים ונואלו (concerning people who avoid studying in large groups) to illustrate this thought by understanding these words to mean "a sword against the loners!⁠" The prophet condemns the people who want to study in solitary meditation only. Not only do these people not increase their knowledge by doing so, but they are even apt to become foolish, i.e. arrive at faulty conclusions. In the verse quoted from Jeremiah, we have the word נואלו and we have a similar word in Numbers 12,11 i.e. אשר נואלנו, where it means: "we have acted foolishly.⁠" The message is clear.
Concerning the words: "drink from My wine;⁠" the letter ב in the word בלחמי in the first half of the verse appears superfluous. Why then did Solomon write it? Similarly, the letter ב in the word ביין also appears unnecessary. Actually, the letter ב in both instances means the same as in Genesis 41,2 where Ibn Ezra understands the letter ב in ותרענה באחו as not part of the word אחו. I believe that whereas when one drinks wine it is only healthy in diluted form, and damaging if drunk in its full strength, so that the word בלחמי and ביין could be understood as warning not to eat or drink all of the bread and the wine, the word מסכתי, "what I (God) have mixed" is to teach that when it comes to Torah and the performance of its commandments, all of them are to be studied and performed in undiluted form.
This simile contains yet another lesson which is worth mentioning. If someone spends a lot of time engaged in the pursuit of his livelihood, i.e. the needs of his body, and travels abroad in order to secure himself such a sound economic existence, even though he should have concentrated the major part of his energies amassing Torah knowledge, i.e. food for his soul, he errs, seeing that when one spends all kinds of energy on the amassing of Torah knowledge a measure of success is guaranteed, whereas the energy spent on the amassing of material wealth does not always result in success. Solomon encourages the pursuit of food for the soul more so than the pursuit of physical food for the body. He makes this plain in Proverbs 2, 4-5: "if you seek it (Torah) as silver, and search for it as for treasures, then you will understand the fear of the Lord, and will find knowledge of God.⁠"
Every single commandment may be perceived of as "soul-food;⁠" it provides the kind of nourishment which the soul will imbibe in the future when it is exposed to the brilliance of God's Shechinah in עולם הבא, the world to come. If one is able to perform commandments and good deeds locally, his reward is most certainly substantial; imagine how much more will be his reward if he travels far and wide in order to fulfill some of the commandments of the Torah! The reason is that he also receives a reward for the distance traveled and the effort and fatigue involved. We find proof of this when the eagerness to fulfill a commandment is described by the Torah (Exodus 12,28) as "they went and they did.⁠" Similarly, the Torah describes Moses' leaving the camp of the Levites in order to go to the camp of the Israelites in these terms. He could have waited for the Israelites to come to him and take leave of him. In fact, although they had all been assembled around him to listen to the rebukes, and he could easily have said his good byes then, he waited till each one of them had returned to his tent, and only then
וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, וגו', "Moses went and spoke these words to all of Israel. 'I am 120 years old this day.'" It is possible that the 120 years Moses lived corresponded to the 120 days he spent on Mount Sinai. During the first 40 days he received the first set of Tablets. During the second 40 days he pleaded for God to forgive the people the sin of the golden calf; he spent the next 40 days on the mountain in order to receive the second set of Tablets. This may be the reason why he used the term אנכי instead of אני.
Our sages in Sotah 13 feel that he meant to say that on that day he was precisely 120 years old, i.e. that he died on the same day of the same month as he had been born. This may also be the reason why he used the word היום at the beginning of the previous Parshah, so that all these speeches took place on the same day. The day in question was the seventh day of Adar at the end of the Israelites 40th year in the desert. We have further proof of this in 34,8 where the Torah reported that the people mourned Moses for 30 days during which they did not journey. The Torah states explicitly that the days of Moses' mourning came to an end. It is proper to read this verse in conjunction with Joshua 1,10: "Joshua commanded the law-enforcement officers of the people: 'prepare for yourselves provisions for in another three days you will cross the river Jordan.'" Anyone reading these two verses together will realize that Joshua would not command the people to prepare these provisions until the mourning period for Moses had passed. To make this plain, the Torah had to write the verse: "the days of crying for (the death of) Moses had concluded.⁠" The Book of Joshua 4,19 reports that the Jewish people completed crossing the river Jordan on the tenth of the first month, i.e. 3 days after the conclusion of the mourning period for Moses. By counting backwards you will arrive at the date of the 7th Adar as the date on which Moses had died. When the Torah in Exodus 2,3 reported that Moses' mother was unable to hide him any longer, the date referred to is the 6th of Sivan, the day on which the revelation at Mount Sinai took place 80 years later. On that day, the light which filled only his parents' home on the day he was born became so powerful that it shone for the whole Jewish nation. The light which had filled the house of Amram had already forecast the eventual greatness of the boy that had been born to Yocheved. The reason Yocheved had to hide Moses in a basket, well insulated, was that the light surrounding the baby had become so much stronger that it represented a danger to the family. The Torah speaks of Yocheved having hidden Moses for שלשה ירחים 'three lunar months,⁠" rather than שלשה חדשים, "three months,⁠" (Exodus 2,2) to indicate that these were lunar months. The months Adar, Nisan, and Iyar are 29,30, and 29 days long, respectively. This gives us a total of 88 days during which Moses was kept "hidden" at home, or it takes us back to the 7th day of Adar as Moses' birthday. From all this it becomes clear that Moses died on the same day of the same month on which he had been born. The word חדש implies a period which equals 1/12th of the year, something not subject to variation either by adding or subtracting from it. The same is not true of the period known as ירח, a period which may comprise either 29 or 30 days. The reason why the Torah used the term ירחים in the verse mentioned was to enable us to calculate the precise date on which Moses was born. This prompted our sages in Kiddushin 38 to state that God completes the life cycle of the righteous from day to day (to grant them whole years) something they base on Exodus 23,26: את מספר ימיך אמלא, "I will fill (round out) the number of your days (meaning "years").
לא אוכל עוד לצאת ולבא, "I am no longer able to go out (to war) and to come back.⁠" Moses refers to the times he had led the armies of the Jewish people against Sichon and Og, respectively.
Nachmanides claims that the reason that Moses made this statement was to console the people about his impending death. No doubt, his physical powers had continued undiminished, as the Torah testifies about him in Deut. 34,7. He simply wanted to enhance the people's regard for Joshua who would henceforth lead them in battle, and ensure that they would inherit the land. Our sages in Sotah 13. understand the words: "to go out and to come back" as referring to words of Torah. They claim that Moses felt that his ability to teach the Torah had waned, that the fountains of wisdom had dried up for him. This by it self was a miracle as it prevented him from relating to his impending death with worry and sadness. God also allowed this to happen so that Joshua could take over from him during his lifetime.
וילך משה וידבר – מכאן שאין שלטון ביום המות (קהלת ח׳:ח׳). שהלך בעצמו ולא קראם בחצוצרות מלמד שנגנזו בחייו. לפי שאין שלטון ליום המות.
וילך משה – כתב הרמב״ן לאחר שעברו בברית והלכו מלפניו איש לאהלו הלך הוא ממחנה לוייה למחנה ישראל לכבודם כמי שרוצה ליפטר מחברו ובא ליטול רשות ממנו. ואמר להם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לנחמם על עניינו כלו׳ כבר זקנתי ואין לכם עוד תועלת ממני ועוד כי השם ציווני שלא אעבור ואל תפחדו כי השם יעבור עמכם במקומי. ואע״פי שמשה היה בתוקפו כאשר הכתוב מעיד לא נס לחה אמר כן כדי לנחמם. ורבותי׳ אמרו שנסתתמו ממנו מעיינות החכמה והיה זה דרך נס שלא ידאג על שלקח יהושע גדולה בפניו:
וילך משה, "Moses went, etc.⁠" According to Nachmanides, after the people had accepted the new covenant and had gone to their respective tents, Moses left the encampment of the Levites, where the assembly had taken place, and went to the encampment of the Israelites, to show them respect and to take his final leave of them as on that very day he was to die on Mount Nebo. It is good manners not to take one's leave without asking his host for permission to absent oneself, and Moses adhered to this time-honoured custom. His parting words commenced with his telling the people that on that day he had attained the age of 120 years. He informed them of this in order to lessen their grief over his passing, suggesting that now that he had attained that age he would no longer be a suitable leader for them. Moreover, seeing that God had forbidden him to cross the river Jordan, even if he felt capable and so inclined, he could not continue to lead them.
Our sages said that the fountains of wisdom from which Moses had drunk during the last forty years had already dried up for him, and he could no longer draw inspiration from them. (Compare Sotah 13) This was actually a miracle God performed for him so that he would not grieve over Joshua taking over from him at a time when he still felt perfectly competent to continue.
וילך – ב״ג המלך שבת תשובה וילך. פי׳ ב״ג המלך כשחל ר״ה יום ב׳ או ג׳ אז נצבים וילך נפרדים.
וילך משה – לעיל מיניה כתיב לאברהם ליצחק וליעקב וסמיך ליה וילך משה, שהלך אליהם להגיד להם כי קיים הקב״ה את שבועתו והכניס ישראל לארץ. ואיתא במדרש מכאן שהמתים מספרים זה עם זה.
וילך – וא״ת למה כתיב כאן וילך [יותר] מכל אמירות שאמר לישראל. ויש לומר כדקתני התם במדרש אגדה הלך משה אצל הרים וגבעות וימים ונהרות לבקש מהם שיבקשו רחמים מהשם יתברך להאריך ימיו ושנותיו. והיינו דכתיב בפרשת האזינו (דברים ל״ב מ״ד) ויבא משה וגומר, שחזר ובא למקומו ודבר דברי השירה הזאת לישראל. ואני ראיתי במדרש אגדה שהלך משה אצל כל שבט ושבט והודיעם שהוא מת וחזק את לבם כדברי יהושוע שהודיע להם שהוא ינחילם את הארץ, והיינו דכתיב קרא אח״כ ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל וגומר ואתה תנחילנה אותם.
וילך משה – מאהל מועד אל מחנה ישראל.

פרשת וילך

וילך משה וידבר את כל הדברים האלה – רוצה לומר: הדברים הנזכרים עתה בסמוך עד אמרו לא ירפך ולא יעזבך.
וילך משה וידבר וגו׳. עד ויכתוב משה וגו׳.
כבר כתבתי בהקדמת זה הספר שעד כאן ספרה התורה מה שדבר משה לישראל. ומכאן ואילך יספר מה שעשה אחרי שדבר דבריו אליהם ואומר, שאחרי שהשלים משה לקיים את דברי הברית עם כל ישראל הלכו איש לאהלו. ואח״כ רצה משה להפטר מהם כי בא יומו. וכדי לכבדם הלך ממחנה לויה אשר היה יושב שמה כדברי הרמב״ן אל מחנה ישראל כאדם הרוצה ללכת מן העיר אל מקום אחר והולך לבית חבירו להפטר ממנו ברשותו להיותו חביב אצלו. והלך בפרט אצל כל שבט ושבט להודיעם שהוא מת ולהפטר מהם לאהבתו אותם. וזהו אמרו וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ולא יחזור אל כל ישראל בלבד לענין הדברים כי אם שהלך אל כל ישראל ממחנה למחנה וידבר אליהם שם הדברים האלה. והותר בזה הספק הראשון:
וילך משה – התעורר לזה, כמו ״וילך איש מבית לוי״ (שמות ב׳:א׳), ״וילך ויעבד״ (דברים י״ז:ג׳), ודומיהם. וזה שאחר שהשלים עניני כריתת הברית, התעורר לנחם את ישראל על מיתתו, כדי שלא יערבבו שמחת הברית הראויה להם, להורות על היותם מקבלים הברית בשמחה, על דרך ״ישמח ישראל בעושיו״ (תהלים קמ״ט:ב׳), כאמרו ״וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת לפני ה׳ אלהיך״ (דברים כ״ז:ז׳).
וילך משה, he was self-propelled, just as was Amram, Moses’ father who married his aunt Yocheved, daughter of Levi, and almost certainly many years his senior. (Exodus 2,1) Another of many uses of the word וילך meaning that the person described acted of their own initiative is found in Deut. 17,3 where the Jewish idolater described had not been seduced by anyone. After having concluded the matter of the covenant between God and this second generation of Israelites many of whom had not been born at the time of the Exodus, Moses now proceeds to comfort the people over his impending death. He does so in order that the joy over God having concluded this covenant with them should not be turned into sorrow over the prospect of his impending passing from the scene. Rejoicing over having been found fit to become a party to such a covenant is something natural, the psalmist in Psalms 149,2 speaking of Israel rejoicing with or over its Maker. Being in God’s presence, such as here, is always a joyful experience, as is offering sacrifices to Him, as we know from Deut. 27,7.when the occasion was to mark the erecting of the stones after the successful crossing of the river Jordan.
וילך משה וידבר את הדברים האלה – כל המפרשים נדחקו בהליכה זו כי לא פורש להיכן הלך ולי נראה לפרש אותה בשני פנים האחד הוא, לפי שרצה משה לומר לא אוכל עוד לצאת ולבא. ומלת לא אוכל יש לו שני פנים או לא אוכל ממש מבלתי יכולת, או לא אוכל איני רשאי מלשון לא תוכל לאכול בשעריך (דברים י״ב:י״ז), ובאמת שכאן פירושו איני רשאי עוד לצאת ולבא לפי שכבר נתנה הרשות ליהושע, והיה משה ירא פן יבינו ישראל לא אוכל כמשמעו מבלתי יכולת לילך לבא ולצאת לפניהם כפעם בפעם, מה עשה משה הלך לפני כל ישראל בזריזות לארכה ולרחבה כי בזה הראה להם כי ככחו אז כן עתה לילך ולצאת ולבא לפניהם, ואז יבינו מעצמם מאמר לא אוכל שכוונתו איני רשאי לכך נאמר וילך משה. שהלך בפני כל ישראל בזריזות להראותם שהוא יכול לילך אבל אינו רשאי, ומטעם זה אמר להם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ואעפ״כ ככחי אז כן עתה כי בכל הימים הללו לא סר כחי וזה מופת שיכול אני אבל איני רשאי. ובדרך זה י״ל וילך משה גם לדבר אחר שפירש״י לא אוכל לצאת ולבא בדבר הלכה, ע״כ וילך משה שהלך לפניהם בדבר הלכה ותורה ובזה הראה להם שככחו אז כן עתה בדבר הלכה ויכול אבל אינו רשאי כי נתנה הרשות ליהושע ובהכרח נסתמו ממנו מעינות החכמה וסתימה זו שאינו רשאי כאמור.
השני הוא. שרצה משה לזרזם על התשובה אשר עיקרה בדברים, כמ״ש (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳. לכך נאמר וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ומדקאמר אח״כ ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. אם כן דבור ראשון להיכן אזל, אלא שהוא דבור קשה של מוסר ולכן אמרו אל כל ישראל, לומר כל מי שיש לו להשיב יבא וישיב כמו שפירש״י על מ״ש אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל (דברים א׳:א׳). וכן כאן אמר לכולם ענין התשובה התלויה בדברים, ולפי שאין אדם רואה חובה לעצמו לעולם וכל חוטא ורב מרי לעולם לא ילך הוא אל החכם הרופא לבקש תרופה למחלתו בחלי הנפש והלואי שישמע בקראו אליו החכם ההולך אליו ומדבר על לבו לפתותו ע״ד התשובה, ע״כ אמר וילך משה שהוא הלך מאהל לאהל אל כל אחד מישראל והיה מדבר על לבו את הדברים האלה היינו עניני התשובה התלויה בדברים והוא מוסב על מ״ש למעלה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך. דהיינו ענין קחו עמכם דברים.
ואולי הוא ענין השלום, שדרשו על פסוק בקש שלום ורדפהו (תהלים ל״ד:ט״ו) כי השלום אינו כשאר המצות כי כל שאר המצות כציצית ומזוזה וחלה אם תבא לידך אתה מחויב לעשותה אבל אין אתה מחויב לחזר אחריה אבל השלום אתה מחויב לחזור אחריו (ויק״ר ט׳:ט׳) ויש ליתן טעם בדבר מה נשתנה השלום יותר מכל שאר מצות שבתורה, ויבא על נכון אם נאמר ששלום זה הוא לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ע״י התשובה, וע״כ אתה צריך לחזר אחריו משני צדדים אם מצד שהחוטא לא ישים אשם בנפשו לעולם ואינו רואה חובה לעצמו לעולם כמו שאתה רואה חובתו ע״כ צריך אתה לחזור אחריו כי לא יחזר הוא אחריך, אם מצד שאתה צריך אל זה השלום כי כל ישראל ערבים זה בעד זה. ורז״ל אמרו (יומא פו:) גדולה תשובה שאפילו בזמן שיחיד עשאה מוחלין לו ולכל העולם כולו שנאמר (הושע י״ד:ה׳) ארפא משובתם כי שב אפי ממנו. אם כן שלום זה הוא להנאתך דין הוא שתחזר אתה אחריו.
ואף אם השלום כפשוטו בין איש לרעהו, מ״מ יש בו צורך גדול אל התשובה כדי שיהיו השבים רבים כי בכל ימות השנה אין הקב״ה מקבל כי אם תשובת הרבים ויחיד אימת בעשרת ימי תשובה דווקא ע״כ נאמר (ישעיהו נ״ז:י״ט) שלום שלום לרחוק ולקרוב. כי מי שהוא רחוק ונתקרב צריך לשני שלומות אלו הן שלום בינו ובין אלהיו, הן שלום בינו לרעהו, ואז אמר ה׳ ורפאתיו. וכמו ששלום זה המסבב התשובה חייב כל אדם לחזר אחריו כך עשה משה, זה״ש וילך משה כי הוא הלך אחריהם וזרזם על התשובה ועל הדרכים המסבבים התשובה דהיינו השני שלומות שהזכרנו ושניהם נכללו באמרו וידבר את הדברים האלה. הן דברי וידוי בין אדם למקום, הן דברי פיוס בין אדם לחברו, כי על שניהם נאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳.
וילך: פתוחה. עיין הרא״ש1 ז״ל מגלה סוף פ׳ בני העיר, באגודה2 סוף פ׳ הספינה, שאלה לרבינו נסים3 למה מחלקים אתם נצבים ופ׳ וילך שהן קטנות כשיש שתי שבתות בין ר״ה לחג וקורי׳ נצבי׳ קודם ר״ה ווילך אחר ר״ה, ולא חלקו ראשי המטות ומסעי שהן גדולות.
1. הרא״ש: מגילה פ״ד אות י, לח ע״ב.
2. באגודה: סי׳ קלג (על בבא בתרא פח ע״ב), לט ע״ד.
3. שאלה לרבינו נסים: ראה: מגלת סתרים, עמ׳ 280.
וילך משה – צריך לדעת להיכן הלך, ויונתן תרגם שהלך למשכן בית אולפנא, והמפרשים אמרו (עיין רמב״ן ורבינו בחיי) שהלך ממחנה לויה למחנה ישראל כאדם הנפטר מחבירו, והכתוב סתום הוא, ואין ממנו היכר לאחד מהדרכים. עוד צריך לדעת מי העיר את רוח משה לדעת שמלאו ימיו ושנותיו, והלא אמרו בגמרא (שבת ל.) שאין מודיעין לאדם ימיו ושנותיו, ומי הודיעו למשה.
ונראה לפרש על פי דבריהם ז״ל (זוה״ק ח״א ריח.) שאמרו כי ארבעים יום קודם הפטירה נשמת האדם הולכת ממנו, כאומרו (שיר השירים ד ו) ונסו הצללים, ומבקרת מקום חנייתה במקום עליון, והצדיקים יכירו בדבר, וצא ולמד מרבי שמעון בר יוחאי שהכיר ברבי יצחק כאמור בספר הזוהר (שם).
ואמרו עוד כי השמות שיש לישראל הם שמות הנשמות. וכבר העירותי בזה בפירוש פסוק ושם רשעים ירקב (משלי י ז), וכמאמר חז״ל שאמרו (זוהר חדש רות פד ע״ג) שאין הרשעים זוכרים את שמם. והטעם הוא כי הרשע אין לו נפש, וכמו שרמוז בפסוק ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה (משלי כג ב), הא למדת שהרשע אינו בעל נפש, כי נשבית היא ממנו, ולזה אין הרשעים מכירים את שמם, כי אינם בעלי נפש בעלת השם.
וכאן אמר וילך משה, פירוש רוח החיים שבו שתקרא משה, הלכה כסדר הרגיל למי שמגיע קצו, וכינה לנפשו לשון זכר, כי הוא סימן לגודל הנפש כשתהיה במדרגת זכר, והודיע הכתוב במה שאמר וידבר את וגו׳, שהרגיש בהליכתה והכיר שהגיע קצו ביום ההוא, כאומרו בן מאה וגו׳ אנכי היום, ואמרו ז״ל (סוטה יג:) היום מלאו ימי ושנותי.
ואם תאמר מנין ידע משה בדיוק יום המיתה. הלא אמרו ז״ל כי מיום שינוסו הצללים עד יום המיתה הם ארבעים יום, ומי יודע הדברים יותר ממשה, והשכיל וידע יום קצו, והכרה כזו מושגת היא לגדולי עולם, ועיין מה שכתבתי בפסוק ויקרבו ימי ישראל (בראשית מז כט).
וידבר את (כל) הדברים וגו׳ – אומרו את (כל) הדברים, להעיר שהגם שהגיע יום פטירתו כאומרו אנכי היום פירוש היום מלאו ימי וגו׳, אף על פי כן היה בו כח היכול דבר כל הדברים הנאמרים מכאן ועד סוף הספר, מה שאין כח בזולתו עשות כן, בין בכח הגופיי בין בכח השכל.
וילך משה, "Moses went, etc.⁠" We need to know where Moses went. Yonathan ben Uzziel translates that Moses went to the study hall. Other commentators such as Nachmanides and Rabbeynu Bachyah say that he went from the camp of the Levites to the encampment of the Israelites much like a man who takes leave from his friends. The wording of the Torah is vague and does not provide a clue as to where Moses actually went. Another thing we are entitled to know is who told Moses that he would die on that day. Have we not been told in Shabbat 30 that man is not informed of precisely how long he will live? If that is correct, who told Moses that he would die on that day?
I believe we must explain our verse by recalling the Zohar volume one page 217. We are told there that 40 days prior to man's death his נשמה leaves him. Zohar bases this on Song of Songs 4,6: ונסו הצללים, "and the shadows fled.⁠" These "shadows" search for a resting place in the celestial regions and the righteous are aware of this. It is described there that Rabbi Shimon ben Yochai was aware of the fact that Rabbi Yitzchak's soul had already departed from him while the latter was still alive.
It is also mentioned there that the names of the Israelites are actually the names of their respective souls. I myself have explained this on Proverbs 10,7 "that the name of the wicked will rot.⁠" Zohar Chadash 120 interprets this to mean that the wicked will not be able to remember his name, the reason being that the wicked has no soul. Having been deprived of his soul it is not surprising that the wicked does not recall his name.
Here we are told that "Moses went;⁠" this means that his soul, the spirit of life named Moses, had gone from him just like in any other צדיק whose end is at hand. In this instance Moses' soul is referred to in the masculine gender, i.e. וילך, to stress the greatness of his soul. By writing וידבר את הדברים האלה the Torah indicates that Moses was aware when walking that he would die on that day. He made this plain when he said: "I am exactly 120 years old today, etc.⁠" Our sages in Rosh Hashanah 11 interpret Moses' words as: "today my days and years have been completed.⁠"
Having read all this you may ask how it was that Moses knew that he would die on that day and not 40 days later seeing we said that the soul leaves 40 days before one's death? Read what I have written on Genesis 47,29 "Israel's days to die approached.⁠"
וידבר את הדברים האלה, He spoke these words, etc. Moses wanted to show that though he was 120 years old and about to die he had the strength to say all the words recorded from here until the end of the Book of Deuteronomy. No one except Moses possessed the physical or intellectual strength to do this.
וילך משה – כאשר השלים כל דבריו אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים איש לאהליו, ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה, כי כבר אמר אתם נצבים היום וכו׳ לעברך בברית וכו׳, ואחרי עברם בברית ילכו מפניו, ואמר הכתוב עתה כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם, כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו:
לדעת מוהר״ר יג״ק ז״ל: וילך כמו וילך הלוך וגדל {בראשית כ״ו:י״ג}, ויהי קול השופר הולך וחזק {שמות י״ט:י״ט}, ותלך יד בני ישראל הלוך וקשה {שופטים ד׳:כ״ד}, כי הים הולך וסוער עליהם {יונה א׳:י״ג}, הולך ואור עד נכון היום {משלי ד׳:י״ח}, וקראתם אותי והלכתם (ירמיהו כ״ט:י״ב).
וילך וגו׳ – הברכות והקללות ודברי הסיום שלאחריהן משלימים את הדברים שמשה נצטווה לומר לעם בשם ה׳. לפיכך הוא יכול להניח ששליחותו נשלמה, ויש באפשרותו לפנות עתה לצרכי השעה, לדברים שעדיין מוטלים עליו לפני מותו: להיפרד מן העם (פסוקים א–ו); להציג בפניהם את יורשו עם דברי עידוד וחיזוק המופנים אליו (פסוקים ז–ח); למסור לכהנים ולזקני האומה את התורה שבכתב שתושלם עד אז, ולהורותם שצריך לקרוא אותה במקדש בכל שנה שביעית לפני העם הנאסף שם לחג הסוכות (פסוקים ט–יג).
לפיכך הוא לא אסף את העם אליו כמנהגו כל אימת שפנה אליהם בשם ה׳, אלא ״וילך״: הוא הלך אל העם להיפרד מהם בדרך הפשוטה האופיינית לאיש זה העניו מכל אדם.
וילך משה וידבר את הדברים האלה – ההליכה וגם הדבור היה אל כל ישראל. שהלך ממקומו ממחנה לויה וסבב כל מחנה ישראל להפרד מהם כנ״ל:
וילך משה:⁠1 עד כה היה משה מדבר ועומד במקום אחד, וקולו הולך על כל ישראל, ד׳שכינה מדברת מתוך גרונו של משה׳2. ואפילו תורה שבע״פ היתה הבטחה בשעת מתן תורה (שמות יט,יט) ״משה ידבר והאלהים יעננו בקול״, כמו שביארנו במקומו3. אבל סמוך למותו החל לכהות לאט לאט מאור מעלת משה רבינו4, כאשר יבואר עוד לפנינו בשירת האזינו5, וכאן הוחל להקטין מעלתו שלא היו עוד דבריו נשמעין על כל ישראל, וכשבא לדבר ״הדברים האלה״, אע״ג שהיו גם כן מפי ה׳ אליו ולצורך ענין, כאשר יבואר, מ״מ הוצרך משה להלוך בכל שבט בפני עצמו וכדומה כדי שיגיעו ״הדברים האלה״ שיבוארו לפנינו.
אל כל ישראל: כל כך היה מהלך עד שהגיעו לכל ישראל6.
1. להיכן הלך, ומדוע רק כאן מצויינת עובדה זו. ועיין ברמב״ן: ויאמר הכתוב עתה (לאחר שכל ישראל שנצבו לפניו חזרו לאהליהם) כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם, כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו. והראב״ע כתב: הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת, שלא יפחדו, וחיזק לבם בדברי יהושע... ועיין בחזקוני בשם תנחומא בהעלותך י׳ וז״ל: אמר רבי יהושע משום רבי לוי דסכנין, חצוצרות שעשה משה במדבר (ניתן היה לכנס את בנ״י על ידיהם) כיוון שנטה למות גנזן הקב״ה, שלא יהא משה תוקע בהן והם באין אצלו, לקיים מה שנאמר ״ואין שלטון ביום המות״ (קהלת ח,ח). אך הספורנו פירש ׳הליכה׳ במשמעות של התעוררות לכך, עיי״ש. ואילו רבינו נותן הסבר משלו.
2. ניסוח זה לא מצינו בחז״ל, הקרוב ביותר מצינו בזוהר פינחס רל״ב: ׳שכינתיה מדבר על פומיה דמשה׳.
3. שם פירש רבינו: ״והאלהים יעננו בקול״ – ׳יתן כח בקולו שיהיה נשמע לכל ישראל׳ (עיין שם הערה 231). ונראה לומר, כי הכוונה לפרש את המלה ״יעננו״ מלשון הפעיל ולא מלשון קל (כידוע, אין הבדל ביניהם בעתיד זכר גוף שלישי, כגון ׳יעלה׳ כדו׳). על פי תפיסה לשונית זאת, ועל סמך דברי רש״י בשם חז״ל כי כל לשון ׳ענה׳ היא לשון הרמת קול, יפורש הפסוק כך: ״משה ידבר״ (דיבור אנושי רגיל, ואילו) ״האלוהים יעננו״ (כלומר, יגביר את קולו – כדי שכל העם יוכלו לשמוע). כך נראה לנו על פי דברי רש״י – רבינו – ודקדוק לשון הקודש.
4. רבינו עוסק ב׳מעלת משה רבינו׳ ולא בכוחו הפיסי, וכפי שכתב רש״י בפסוק ב׳: יכול שתשש כוחו, ת״ל ״לא כהתה עינו ולא נס ליחה״.
5. להלן (לב,מד).
6. כך ש״אל כל ישראל״ מוסב על ״וילך משה״, כאשר ״וילך״ מתפרש כפשוטו מלשון הליכה ממש, ולא ענין של זירוז וכדו׳.
וילך משה – נ״ל שאין כונתו שמשה הלך אצל ישראל לדבר אליהם, כי כשהיה רוצה זאת היה מקהילם אליו לפני אהל מועד, כמו שאומר למעלה (דברים כ״ט:א׳) ויקרא משה וגו׳; ועוד מהמשך הדברים נראה שפרשה זו נקשרת עם פרשת נצבים והן גוף אחד עד סוף פסוק י״ג; וא״כ הוראת וילך זה היא כמו בפסוק ״וילך הלוך וגדול״ (פרשת תולדות) כלו׳ הוסיף גדולה על גדולתו, וכן וילך משה וידבר, הוסיף על דבריו (אף על פי שהיה לו לכתוב וילך הלוך ודבר), אולי יגע בדיבורו ונח איזה רגע ממנו (ע״כ לא כתב הלוך ודבר שהיה נשמע שלא פסק), וכשהתחיל שנית אמר להם ראו כי כשל כחי ולא אוכל עוד לצאת ולבוא כלו׳ להשתדל במה שמוטל עלי (ע״ד ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך, פרשת תבא), וא״כ טוב שיהיה לכם מנהיג אחר, ומלבד זה גם אם יהיה כחי עוד כימי קדם, ה׳ אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה.
וילך משה וידבר וגו׳ – המפרשים הקודמים מייחסים את התיבות ״את הדברים האלה״ אל דברי משה הבאים להלן (פסוקים ב׳-ו׳). וכן יש מן החדשים המפרשים כן. אבל הנראה לעניות דעתי בפשוטו של מקרא. כי מוטב לפרש ״את הדברים האלה״ על דברי הברית שבפרשת כי תבוא, המתחילים בתיבת ״וידבר״ (דברים כ״ז:ט׳). מצינו כעין זה גם בשירת האזינו, שלפניה נאמר (דברים ל״א:ל׳): ״וידבר משה״ ואחריה אמר הכתוב (דברים ל״ב:מ״ד): ״ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת״, כדי להסמיך לכך את דברי משה אל ישראל שאמר עם סיום השירה (דברים ל״ב:מ״ה-מ״ז); וכן הוא לענין נאום⁠־הברית: לפניו נאמר ״וידבר משה״ (דברים כ״ז:ט׳) ואחריו מסיים הכתוב ״וילך משה וידבר״ (דברים ל״א:א׳), כדי להסמיך לכך את דברי משה — ״ויאמר אליהם״ (דברים ל״א:ב׳-ו׳).
אך יש לשים לב לשינויים שבין שתי הפרשיות: למעלה כ״ז:ט׳ נאמר: ״וידבר משה והכהנים וגו׳⁠ ⁠⁠״, אבל כיון שהכהנים לא דברו אלא עמדו בשעת דיבורו של משה על ידו, אין תימה שכאן (דברים ל״א:ט׳) מזכיר הכתוב את משה רבינו לבדו בתור מדבר. לעומת זאת להלן בתחילת השירה (דברים ל״א:ל׳), הכתוב מזכיר רק את משה, ובסופה (דברים ל״ב:מ״ד) מוסיף הכתוב אף את יהושע, ללמד שיהושע עמד על ידו של משה בשעת השירה.
שינוי שני: בנאום הברית נאמר (דברים ל״א:א׳): ״וילך משה וידבר״: ואילו בשירה נאמר (דברים ל״ב:מ״ד): ״ויבוא משה וידבר״. כבר פירש רבי עובדיה ספורנו, ש״וילך״ (דברים ל״א:א׳) פירושו ״ויתעורר״, כמו שמצינו בשמות ב׳:א׳ ובהרבה פסוקים אחרים. נדמה לי שלא הזכירו המפרשים שגם ״ויבוא״ (דברים ל״ב:מ״ד) פירושו כן הוא. ראיה לדבר מבראשית כ״ג:ב׳, ששם נאמר ״ויבוא אברהם״ וצריכים אנו לפרשו שהתעורר לקראת הדבר, וכמו שפירשו רשב״ם ורמב״ן, והרמב״ן הוסיף לכך ראיות רבות מלשון המשנה.
שינוי שלישי: בפתיחת סיום השירה אמר הכתוב (דברים ל״ב:מ״ה): ״ויכל משה לדבר וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכאן לא נאמר כן. בתרגום השבעים נמצא גם כאן כן במקום ״וילך משה וגו׳⁠ ⁠⁠״. מתוך כך רצו לקרוא מבקרי מקרא (שטויארנגל ועוד) ״ויכל משה לדבר״ במקום ״וילך משה וידבר״. אבל הם לא התחשבו בכל שאר התרגומים, שכולם מסכימים עם המסורה; ולא עוד, אלא שכבר בארנו כי ״וילך משה״ שבכאן הוא מקביל ל״ויבוא משה״ להלן (דברים ל״ב:מ״ד). ואין מקום לספקות בנוגע לנוסח המקובל במסורה.
ונראה שיש לפרש ש״וילך משה״ הוא עבר רחוק, והוא ראשית⁠־המשפט של הפסוק הבא (השוה פסוק ט׳). לא יוכל אדם לחלוק על כך שיש מקום לפרש כן (השוה ״ישורון״ של ר״י וולגמוט חלק ה עמוד 510 וחלק ו עמוד 16). אלא שעדיין צריכים אנו לתת טעם מפני מה נאמר להלן אחרי ״ויבוא משה וידבר״ (דברים ל״ב:מ״ד) עוד ״ויכל משה לדבר״ (פסוק מ״ה) וכאן חסר המשפט הזה. ויש ליישב, כי להלן ל״ב:מ״ד הכתוב מדבר תחילה על השירה, ובפסוק מ״ה הוא מדבר על שאר דבריו של משה (״כל הדברים״, השוה שם). אבל כאן מדבר כבר הפסוק הראשון על ה״דברים״, על כן לא הוצרך הכתוב להוסיף עוד ״ויכל משה לדבר את הדברים״. הפרשה ל״ב:מ״ד-מ״ו מבררת לנו את הפירוש הנכון של הפסוק כאן, לפי נוסחת המסורה.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גאברבנאלר״ע ספורנוכלי יקרמנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144