Devarim 31 – דברים לא‏ – Mikraot Gedolot

וּפַקֵּיד יָת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וַאֲמַר תְּקַף וְעֵילַם אֲרֵי אַתְּ תַּעֵיל יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא דְּקַיֵּימִית לְהוֹן וּמֵימְרִי יְהֵי בְּסַעֲדָךְ.

And he commanded Jehoshua bar Nun, and said, Be strong, and of good courage; for you shalt bring the sons of Israel into the land which I have promised to them, and His Word shall be your helper.

ופקד ית יהושע בר נון ואמר אתוקף וא⁠[ז]⁠דרז ארום את תעיל ית בני ישראל לארעא די קיימת להון ואנה בממרי אהוי בסעדך.

ופקיד ית יהושע בר נון ואמר אתוקף ואתחייל ארום אנת תעיל ית בני ישראל לארעא דקיימית להון ומימרי יהי בסעדך.

And He commanded Jehoshua bar Nun, saying: Be strong and of good courage; for you art to bring the sons of Israel into the land I have promised to them, and My Word shall be thy Helper.

ת׳ם אסתכ׳לף יהושע בן נון פקאל לה אשדד ותאיד לאנך תדכ׳ל בני אסראייל אלי אלבלד אלד׳י קסמת להם ואנא אכון מעך

ואז מינה את יהושע בן נון לממלא מקומו ואמר לו: חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ שנשבעתי להם ואני אהיה עמך.

ויצו את יהושע בן נון – מוסב למעלה כלפי שכינה, כמו שמפורש: אל הארץ אשר נשבעתי להם.

ויצו את יהושע בן נון AND HE COMMANDED YEHOSHUA THE SON OF NUN – This has to be connected with v. 14 above, and it refers to the Shechinah (to God; "He commanded" means "God commanded"), as it distinctly states here "[for you shall bring the children of Israel] into the land which "I" swore unto them, [and "I" will be with you]".

פס׳: ויצו את יהושע כי אתה תביא – ברשותך יהו יוצאים ובאים.

ואנכי אהיה עמך – מיכן שהקב״ה אמר ליהושע כי אתה תביא טול מקל והך על קדקדם. דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור:

ויצו את יהושע – הקב״ה, אלעיל קאי.

ויצו את יהושע – HE COMMANDED YEHOSHUA – The Blessed Holy One, referring back to the above.

ויצו את יהושע – הקב״ה ציוהו ואריש פר׳ קאי.⁠¹

כי אתה תביא – כיון שלא היו ישראל שם לא הוצרך לחלוק להם כבוד כמו למעלה לפיכך אמר כי אתה תביא את בני ישראל.

1. שאוב מר״י בכור שור.

ויצו את יהושע, "He commanded Joshua;⁠" The Lord commanded him (not Moses) These words refer to verse 14 in our chapter.

אתה תביא כי, "for you are going to bring;⁠" seeing that the people were not present at the time when God said these words to Joshua, God did not have to pay them a special compliment, as Moses had done in verse 7.

ויצו את יהושע בן נון – מוסב למעלה כלפי שכינה, כמו שמפורש: אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך. לשון רבינו שלמה. ויפה פירש.

ועל דעת ר׳ אברהם (אבן עזרא דברים ל״א:י״ד-כ״ד): ויצו את יהושע – משה במצות השם. ועל כן אמר: אשר נשבעתי להם, וכן מצינו שאמר משה: ונתתי מטר ארצכם בעתו, ונתתי עשב בשדך (דברים י״א:י״ד-ט״ו), וכן: למען תדעו^א כי אני י״י אלהיכם (דברים כ״ט:ה׳), וכן: ישלח י״י בך את המארה מפני רוע מעלליך אשר עזבתני (דברים כ״ח:כ׳). וכבר דברתי בהם (רמב״ן דברים ה׳:י״א).

א. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בנוסח המקרא שלנו. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, וכן בכמה כ״י של המקרא: ״תדעון״.

AND HE COMMANDED JOSHUA THE SON OF NUN. "This [pronoun 'He'] refers to the Divine Presence [mentioned] above¹ as it is explained [here], into the Land which I swore unto them; and I will be with thee.⁠" This is Rashi's language. He has explained it well. And in the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra:⁠² "And he commanded Joshua — that is, Moses [commanded] by order of G-d, and therefore he said, into the Land which I swore unto them.⁠" Similarly we find that Moses said, And I will give the rain of your Land in its season.⁠³ So also, And I will give grass in thy fields for thy cattle.⁠⁴ Likewise, that ye might know that I am the Eternal your G-d.⁠⁵ And so also, The Eternal will send upon thee the scantiness etc. because of the evil doings, whereby thou hast forsaken Me.⁠⁶ I have already discussed this.⁠⁷

1. I.e., (14): And the Eternal said unto Moses …

2. Found in Ibn Ezra on (15).

3. Above, 11:14.

4. Ibid., (15).

5. Above, 29:5.

6. Above, 28:20.

7. See above, 5:12.

ויצו את יהושע בן נון ויאמר אליו חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל וגו׳ – אחר שגמר הדבור האחרון שדבר לו לצורך ישראל לדבר אותם מה שיכלול כל השירה אשר לפנינו נעתק לציווי יהושע וזירוזו אשר צוה לקרוא אותו שמה שיהיה במעמד ההוא עם רבו ואמר לו חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל כרועה עדרו ירעה ומוציא ומביא אותם על פי דעתו ועצתו וכמו שאמרו חז״ל (סנהדרין ח׳.) טול מקל והך על קדקדם. ומה שאמר ליה משה כי אתה תבוא את בני ישראל ותרגם אנקלוס אתה תיעול עם עמא הדין ואמרם ז״ל (שם ופסיקתא פ׳ וילך) זקנים שבדור עמך טול מהם עצה לא יחלוק על זה המאמר שהכוונה שיזרזנו משה על האופן ההוא והקדוש ברוך הוא על זה והוא בשכלו ישמע דבר שניהם ויפשיר ההנהגה. משל לתינוק אשר לפני המלמד שאביו מצוה לייסרו בשוטים ואמו תצוה לחמול עליו והמלמד המשכיל יפשיר ביניהם ליסרו אך במשפט.

ויצו את יהושע בן נון מוסב למעלה כלפי שכינה. דכתיב לעיל ויאמר י״י אל משה הנך שוכב וגו׳ ואחר שסיים דבריו עם משה צוה את יהושע לא עם ויכתוב משה את השירה כי לא היה הוא המצוה שא״כ אל הארץ אשר נשבעתי להם אשר נשבע להם מבעי ליה דכן האי ואנכי אהיה עמך והוא יהיה עמך מיבעי ליה כי משה מת ואיך יהיה עמו:

ואמנם אמרו אחר זה ויצו את יהושע חוזר לשם יתב׳ שאחרי שצוה למשה מה שנתיחד אליו מהשירה צוה את יהושע בפני משה על חזקו והבטיחו שיהיה בעזרו תמיד. וכמו שאמר למשה כי אהיה עמך כן אמר ליהושע בפניו שאמרו חכמינו ז״ל בסנהדרין פ״ק (דף מ׳) טול מקל והך על קדקדם. ולהיותם דברי האלהים אמר אל^א הארץ אשר נשבעתי להם וכן פירשו ז״ל.

א. כן בפסוק. בדפוסים: ״על״.

ויצו את יהושע – האל יתברך מנה אז את יהושע לנגיד, כמו ״צויתי שופטים״ (שמואל ב ז׳:י״א), ״וצוך לנגיד״ (שמואל א כ״ה:ל׳), ודומיהם.

ויצו את יהושע, at that time God appointed Joshua to be the leader. The expression ויצו used here has been used elsewhere to describe someone’s appointment, such as in Samuel I 25,30 וצוך לנגיד, “He appointed you as leader,” or Samuel II 7,11 צויתי שופטים, “I appointed judges.” There are more such examples in Scripture.

מוסב למעלה כלפי שכינה. דאין לפרש על משה הסמוך ״ויכתוב משה״ (פסוק כב), דהא כתיב אחריו ״אשר נשבעתי״, ומשה לא נשבע. ומה שהפסיק בפסוק ״ויכתוב משה״, מפני כי דיבר בשירה ״וענתה השירה וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק כא), קאמר כי זאת השירה כתב משה, ״וענתה השירה וגו׳⁠ ⁠⁠״ על ידי שהיא כתובה, וחזר ואומר ״ויצו את יהושע״:

מוסב למעלה כו׳. כלומר דקאי אדלעיל (פסוק טז) ויאמר ה׳ אל משה הנך שוכב עם אבותיך וגו׳, ואחר שסיים דבריו עם משה צוה את יהושע. אבל אינו דבוק עם ויכתוב משה וגו׳, שא״כ שמשה היה המצוה, הל״ל אשר נשבע להם, ולא אשר נשבעתי להם. אבל לא יכול רש״י להוכיח מדכתיב ואנכי אהיה עמך, והוא יהיה עמך מבעיא ליה כיון שמשה היה המצוה, די״ל דפירושו הוא ואנכי אהיה עמך, כלומר זכותי יהיה עמך, משום הכי מוכרח רש״י להוכיח מאשר נשבעתי. אבל אי לאו דכתיב אשר נשבעתי היינו מפרשים האי כי אתה תביא כלפי משה, שמשה צוה ליהושע, והאי דקאמר לעיל כי אתה תבוא וכו׳ היינו דרך עצה בעלמא, משום הכי הוכיח רש״י דמוסב כלפי שכינה ממלת אשר נשבעתי:

This reverts to the text above, etc. That is, it refers back to above (v. 16), Hashem said to Moshe, 'You are about to die, etc.' and after He concluded His words with Moshe, He commanded Yehoshua. But it is not connected to [v. 22] Moshe wrote, etc. for if so, that Moshe is the one commanding, it should have said That He swore to them and not That I swore to them. But Rashi was unable to prove this from the words, And I shall be with you which should have been written as And He shall be with you if Moshe was the one giving the commandment, because one could explain that I will be with you means my merit will be with you. Therefore Rashi was forced to prove this point from [the verse] that I swore. But were it not written, that I swore, we would have explained that [the words] For you will bring refers to Moshe, that Moshe is commanding Yehoshua. And the reason that he said above [v. 7] That you will enter, etc. is merely as advice. Therefore Rashi proves that it refers to the Divine Presence from the word That I swore.

ויצו את יהושע – מוסב למעלה כלפי שכינה, כלומר שהשם צוה את יהושע חזק ואמץ, והבטיחו להיות עמו, שהרי על כן אמר למשה קרא את יהושע:

ויצו את יהושע – האל ית׳ מנה אז את יהושע לנגיד, כמו צויתי שופטים וצוך לנגיד ודומיהם (רע״ס).

ויצו וגו׳ – הפסוקים הקודמים הזכירו את מה שנאמר למשה ונעשה על ידי משה במעמד יהושע. על ידי דברים ומעשים אלה הונח היסוד למינוי יהושע, ומכאן ואילך הוא נצטווה ישירות מפי ה׳.

כי אתה תביא את בני ישראל – משה אמר בציוויו ליהושע: ״כי אתה תבוא את העם״ (פסוק ז), ובכך דרש מיהושע לפעול יחד עם העם ועם הזקנים – ״אתה והזקנים שבדור״. לעומת זאת, ה׳ הדגיש בציוויו ליהושע שהמנהיגות העליונה של הדור בכל זמן מן הזמנים צריכה להיות בידי איש אחד בלבד, שכן הכלל הוא: ״דַּבָּר אחד לדור ואין שני דַּבָּרִין לדור״. לפיכך נאמר כאן: ״כי אתה תביא״ וגו׳ (סנהדרין ח.).

ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך – ובתחלה אמר חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם. השנוי תבוא תביא, העם הזה בני ישראל, נשבעתי לאבותם נשבעתי להם. נראה כי משה דבר אליו אם לא יהיו ישראל שלמים ולא יקבלו מרות של יהושע ולכן קראם העם הדיוטות, ואמר נשבעתי לאבותם כי אז אין ראוים מעצמם לירש את הארץ, ומ״מ אל תרפה ידיו ותבוא עמם בעצתם ולא תנהוג מרות עליהם, וה׳ ידע כי ישראל יהיו שלמים ויקבלו מלכות יהושע וע״ז קראם בני ישראל, ואמר נשבעתי להם שראוים מעצמם, ועז״א כי אתה תביא:

[על דרך הפשט:] וצו את יהושע – יחזור לתחלת הפרשה שאמר קרא את יהושע וגו׳ ואצונו, והפסיק בענין השירה מפני שכל עיקר שקרא את יהושע הוא שלא ירפו ידיו ע״י שאמר למשה שיחטאו ויענישם, לכן חזק אותו שלא יהיה בימיו, ואחרי שדבר בענין השירה אמר ג״כ מה שכתב משה ולמדה אף שהיה אחר שצוה ליהושע. ועתה חוזר אל הצווי ויאמר לו ג׳ דברים: א) שלא יירא שמא יגרום החטא ולא יבוא להארץ וה׳ יקיים שבועתו שנשבע להאבות ע״י שיביא דור אחר מפני שבעת אשר נשבע שלא להביא דור יוצאי מצרים אז אמר וטפכם (שהם הדור הזה) וגו׳ והבאתי אותם, וכוון אז שבועתו גם על זה וא״כ בהכרח שיביא דוקא את הדור הזה. ב) אמר לו שבמדרגה אחת שהוא לקיים שבועתו אל הדור הזה יוכל להיות הוא המביא כי השבועה היתה אל הדור הזה ע״י שליח ויוכל לקיים שבועתו ג״כ ע״י שליח. ג) הוסיף לו ה׳ שיהיה עמו בזכות עצמו, כי משה אמר לו רק שה׳ ההולך לפניך הוא יהיה עמך שכוון אל שאמר לכל ישראל שה׳ עובר לפניך יהושע הוא עובר לפניך שמובן שה׳ יעבור גם לפני יהושע, וכשיעבור לפני העם ולפניו אז יהיה ה׳ עמו ועתה הבטיחו שיהיה עמו אף כשלא יעבור לפני העם, וכה יתפרש: חזק ואמץ. שלא תירא שמא יחטאו ולא תביאם, רק כי אתה תביא את בני ישראל וגו׳. שהוא הדור הזה וגם שתהיה אתה המביא, מפני אשר נשבעתי להם. לכן בהכרח שהדור הזה יבוא אל הארץ וגם תוכל להיות אתה המביא, וגם: ואנכי אהיה עמך. מצד עצמך כנ״ל:

ויצו: הקב״ה¹. ״ויאמר״ עיין לעיל פסוק י״ד².

{כי אתה תביא: נכלל בזה הלשון שתי הכוונות שפירש משה (לעיל פסוק ז׳), גם במלחמה, וגם במה שתביא את ישראל, היינו, להנחילם, צריך חיזוק לנגדם, כמו שכתבתי לעיל פסוק ז׳³}.

ואנכי אהיה עמך: נכלל בזה בין בעת טובה תהיה השגחתו עמו, בין בעת רעה כשיהיו ראוים לעונש, יהיה שומע תפלתו וקרוב אליו, וכמו שכתבתי לעיל בפסוק ח׳ (ד״ה הוא יהיה עמך).

1. בעקבות רש״י: מוסב למעלה כלפי שכינה כמו שמפורש ״אל הארץ אשר נשבעתי להם״.

2. בד״ה ואצונו, מדוע לא נאמר כאן ״לאמר״ אלא ״ויאמר״, עיי״ש.

3. ׳יש בזה שתי כוונות כדרך משנה תורה׳.

ויצו – הראב״ע מפרש, שבפסוק זה משה הוא נושא המשפט, כמו בפסוק הקודם, אלא שהוא מדבר בשם ה׳ בלשון שהשי״ת דבר, כמו למעלה י״א:י״ד והלאה. אבל מוטב לפרש כדברי הרמב״ן, שנושא המשפט הוא ה׳. כי פסוק כ״ג הוא המשך לפסוק כא, ופסוק כ״ב אינו אלא מאמר מוסגר.⁠¹

כי אתה תביא – השוה את פירושנו למעלה לפסוק ז.

אשר נשבעתי להם – לשון קצרה, במקום ״אשר נשבעתי לאבותם לתת להם״ שנאמר למעלה בפסוק ז.

ואנכי אהיה עמך – אותה הבטחה הבטיח השי״ת למשה רבינו ע״ה בתחילת שליחותו (שמות ג׳:י״ב).

1. אמר המעתיק: הרב המחבר בתרגומו הגרמני כאן מתרגם ״ויצו״ לשון מינוי וכמו שהסביר למעלה בפסוק יד.

כי אתה תביא – הובא לעיל בפסוק ז׳.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון