Devarim 31 – דברים לא‏ – Mikraot Gedolot

וּפַקֵּיד מֹשֶׁה יָתְהוֹן לְמֵימַר מִסּוֹף שְׁבַע שְׁנִין בִּזְמָן שַׁתָּא דִּשְׁמִטְּתָא בְּחַגָּא דִּמְטַלַּיָּא.

And Moshe commanded them, saying: At the end of seven years, at the time of the year of release, at the Feast of Tabernacles,

ופקד משה יתהון למימר לסוף שבע שנין דיומין באשון שתה דשמי⁠[ט]⁠תה בחגה דמטלייה.

ופקיד משה יתהון למימר בסוף שבע שנין באשוני שתא דשמיטיתא בחגא דמטליא.

And Mosheh commanded them, saying: At the end of seven years in the time of the year of remission, at the feast of Tabernacles,

ואמרהם וקאל להם פי כל מדה סבע סנין פי עיד סנה אלתסייב פי חג׳ אלמט׳אל

וציווה אותם ואמר להם: בכל תקופת שבע שנים בזמן שנת השמיטה בחג הסוכות,

מקץ שבע שנים – בשנה ראשנה של שמיטה, בשמינית. למה קורא אותה שנת שמיטה?^א שעדיין שביעית נוהגת בה, בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית.⁠^ב

א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בדפוס שונצינו: ״השמט׳⁠ ⁠⁠״. בדפוס סביונטה: ״השמיטה״.

ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, דפוסי שונצינו, סביונטה. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״בשמינית. למה קורא... למוצאי שביעית״.

מקץ שבע שנים AT THE END OF EVERY SEVEN YEARS [AT THE APPOINTED SEASON OF THE SHEMITTAH YEAR] – This means in the first year of the new Shemittah-period – in the eighth year (Sotah 41a). But why does Scripture call it the "Shemittah-year", which name usually implies the seventh year? Because the law of the "seventh year" still applies to it, viz., in connection with the harvest of the seventh year's produce that actually goes forth into (takes place in) the year following the seventh year (the eighth year) (Rosh Hashanah 12b; cf. Rashi on Shemot 34:21).

פס׳: ויצו משה אותם לאמר – להזהיר המצוה לדורות על פרשת המלך.

מקץ שבע שנים – תנן התם במסכת סוטה בפרק אלו נאמרים ואלו נאמרים בלשון הקדש. מקרא בכורים וחליצה ברכות וקללות ברכת כהנים וברכת כהן גדול פרשת המלך ופרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם. ותנן פרשת המלך. כיצד. יו״ט האחרון של חג בשמינית במוצאי שביעית עושים לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה. שנאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל לראות את פני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לסגן והסגן נותנו לכהן גדול וכהן גדול נותנו למלך והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים וכשהגיע (דברים י״ז:ט״ו) לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא זלגו עיניו דמעה אמרו לו אל תירא אגריפס המלך ¹אחינו אתה אחינו אתה. וקורא מתחלת אלה הדברים ²ועד שמע והיה אם שמוע. עשר תעשר. ³כי תכלה לעשר. ברכות וקללות עד שהוא גומר את כולה. ברכות שכהן גדול מברך אותן המלך מברך. אלא שהוא נותן של רגלים תחת מחילת העון, למדנו שמקץ שנאמר להלן מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. ומקץ שנאמר בספר ירמיה (ירמיהו ל״ד:י״ד) מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך. ומקץ האמור כאן כלם סוף שבע שנים מלמד שאין השביעית משמטת אלא בסוף. וכן (בראשית מ״א:א׳) מקץ שנתים ימים וכן (שמואל ב ט״ו:ז׳) ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך להוציא מלבן שאומר מקץ הוא תחלה [א] שאין ממש בדבריהם:

1. אחינו אתה. שאמו היתה מישראל:

2. ועד שמע ושמע והיה אם שמוע כצ״ל:

3. כי תכלה לעשר ופרשת המלך כצ״ל:

בחג הסוכות – שהכל נאסף אל הבית ואינם טרודים מכלום, אפילו בלא שמטה.

תיקרא את התורה הזאת באזני כל קהל ישראל למען ישמעו ולמען ילמדו וגו׳. (כ״י מוסקבה 1628 עם החתימה ״ר׳ יוסף״)⁠^א

א. השוו לפירושי ר״י קרא הגהות על פירוש רש״י ויקרא כ״ג:ל״ט-מ׳ ור״י קרא דברים ט״ז:י״ג-ט״ו.

מקץ שבע שנים – תחלת השנה.

AT THE END OF EVERY SEVEN YEARS. At the beginning of the year.⁠¹

1. According to Ibn Ezra the word mi-ketz (at the end) sometimes means at the beginning. See Ibn Ezra on Deut. 15:1. Ibn Ezra interprets thus because the seventh year was to be a year of Torah study. He felt that the public reading of the Torah was not the climax of this year but the initiation of a year of Torah study.

במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל – בשמיטה באים כל ישראל לרגל, לפי שאינם חורשים וזורעים, ואין להם פירות בשדה לשמור, ואין להם לקצור ולא ליבצור, ויבואו כולם, שהם פנויים, וישמעו את התורה.

במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל – IN THE SET TIME OF THE YEAR OF RELEASE IN THE FEAST OF TENTS WHEN ALL ISRAEL HAS COME – During the Sabbatical year all of Israel comes for pilgrimage, since they are not plowing and planting, and they have no fruit in the field to watch, and they have nothing to harvest or to pick, and they all come, because they are free, and they shall hear the Torah.

מקץ שבע שנים וגו׳ – בתחילת השנה למען ילמדו כל השנה¹ כמו שמפרש והולך בחג הסכות – בבא כל ישראל וגו׳ (דברים ל״א:י״א).

במעד שנת השמטה – מאחר שהיא שנה ראשונה של שבע שנים של שמיטה למה הוא קורא אותה שנת השמטה – תשובה לדבר לפי שעדיין דין שביעית נוהג בה בקציר היוצא מקציר שביעית.⁠²

1. שאוב מאבן עזרא.

2. שאוב מרש״י.

מקץ שבע שנים, "at the end of (every) seven years;⁠" at the beginning of the eight's year. [The sh'mittah year. Ed.] This was in order to enable the idle farmers to devote the whole year to the study of the Torah. בבא כל ישראל, "when the whole Jewish nation would come" (on the pilgrimage for Sukkot)

במועד שנת השנה, "on the feast of Sukkot;⁠" seeing that this year is the first year in the new sh'mittah cycle which comprises seven years, why does the Torah refer to that year in the singular mode, i.e. שנת השמטה, the year of the sh'mittah? The reason is that many of the restrictions that applied during the previous year were still in force, such as the residue of the "harvest" of the previous year. (Compare Talmud, tractate Rosh Hashanah folio 12.) It is stated there that any crop which had completed one third of its growth before the end of the sh'mittah year was still considered as subject to the regulations applicable during that year.

מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות – זו היא מצות הקהל, ופירוש מקץ מסוף, וכן כל לשון קץ האמור ענינו סוף, כלשון (בראשית ו) קץ כל בשר בא לפני, והכוונה בסוף השבע שנים, כלומר אחר שיעברו השבע שנים לגמרי, וזהו שמינית בחולו של מועד של חג הסכות. אבל מה שכתוב במצות השמטה (דברים ט״ו) מקץ שבע שנים תעשה שמטה, פירוש מסוף שבע שנים, ויהיה הסוף הזה מכלל השבע, לא שיעברו השבע, וכן אמרו רז״ל שביעית אינה משמטת אלא בסוף, והוא שקיעת החמה של מוצאי שביעית, וא״כ הקץ שנאמר כאן והנאמר בשמטה הכל אחד, וזה וזה לשון סוף הוא, אלא שהקץ האמור כאן הוא חוץ למספר השבע והאמור בשמטה הוא מכלל השבע.

ואם תשכיל בסוד מצות ההקהל תמצא כי כשם שבאה מצות השמטה לרמוז על וחד חריב כן מצות ההקהל שהוא אחר עבור השבע לגמרי בתחלת השמינית תרמוז על מלת לעשות שנחתם בו מעשה בראשית אחר הזכירו ענין השבת, וכן מצינו (תהלים צ״ב) במזמור שיר ליום השבת שהזכיר אחריו צדיק כתמר יפרח, וכבר הזכרתי זה בבראשית. וסוד ההקהל כי כל הנמצאים כולן יהיו נקהלים ונקראים לפני המלך ה׳, ולכך היתה מצותה במלך, שהמלך היה קורא בתורה, וכן אמרו חכמי האמת היה הקב״ה מביט בתורה ובונה עולמו. ועוד קריאת התורה להורות כי היא קיום העולם וא״א לו להברא זולתה, והיה ההקהל במקום אשר יבחר, כי תחלת הבריאה משם, שנאמר (שם נ) מציון מכלל יופי, מציון נשתכלל העולם, וזה מבואר.

מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות, "at the end of seven years, at the time of the Sabbatical year, on the festival of Tabernacles;⁠" this is a reference to the commandment known as הקהל, "assembly.⁠" The word מקץ means "at the end.⁠" Wherever we encounter the expression מקץ it means "at the end.⁠" [I suppose the reason that our author tells us this is that the preposition" מ in front of the word קץ might have suggested a different meaning. Ed.] The first time we encounter the word in Genesis 6,13 it also means "end.⁠" In our instance, the Torah refers to the end of the Shemittah year (the year concluded 2 weeks before the festival of Tabernacles). In other words, "after that year has passed completely.⁠" In actual fact the commandment is observed during the eighth year during the intermediate days of the Sukkot festival. When we have a different verse in which the word מקץ is also used in connection with the year when the Shemittah is being observed, (Deut. 15,1), the meaning is that the duty to relinquish overdue loans falls due on the last day of that year by sunset (Erchin 28). If the Torah there uses the term בשנת השמטה, it means: "while the Shemittah year is still in force.⁠" Although in both instances the word מקץ means "at the end" [as opposed to Ibn Ezra. Ed.], here it means "after the end,⁠" whereas in Deut. 15,1 it means "just before the end.⁠"

If you will analyse the mystical dimension of the commandment of הקהל, you will find that just as the Shemittah year itself is an allusion to the 7th millennium during which our universe will revert to chaos, so the commandment of הקהל, which commences after completion of the seventh year alludes to the word לעשות in Genesis 2,4 which follows the report of the conclusion of the seven days of creation after the Torah had introduced the concept of the Sabbath. We also find in Psalms 92, the hymn dedicated by David to the Sabbath, that he speaks about the righteous who will flourish like the palm tree. (presumably after the seventh millennium) I have already dealt with the meaning of that psalm in connection with Genesis 2,2. The mystical dimension of the commandment of hakhel is that all people who exist at that time are called to appear before the Lord, the King of the universe. This is why this commandment had to be performed by the king. He represented the King in the celestial spheres. He had to read from the Torah (not the High Priest). This is reflected in the statement of the scholars of the Kabbalah who posit that before proceeding with the creation of the universe the Lord consulted His blueprint, i.e. the Torah.
Another reason for reading from the Torah on that occasion was to remind the people that without Torah the universe cannot endure, just as it could not have been created without it. The reason the site for the fulfillment of the commandment is described as במקום אשר יבחר, "the place which the Lord will choose,⁠" is that the Temple-site was the place whence the universe started being created. This is the meaning of Psalms 50,2: "for from Zion, perfect in beauty, God appeared.⁠" As the sages say in Yoma 54: "the world was perfected starting with Zion.⁠"

מקץ שבע שנים תקרא את התורה – אתה צריך שישמעו אפי׳ הטף לפי שהם פנויים מכל עבודת האדמה כל ימות השבת מה שאין כן בשאר השנים.

מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות – פי׳ בסוף השמטה שבו מתחלת אותו השנה שנאסר לחרוש ולזרוע.

מקץ שבע שנים בשנה הראשונ׳ של שמט׳ שהיא השנה השמינית. דכל לשון קץ סוף הוא:

ויצו משה אוֹתָם: בהעתק הללי אותם, ירוש׳ אתם, עכ״ל. ובכל הספרי׳ מל׳. והוא האחרון מן ל״ט מלאי׳ בתורה¹, וסימן שראשי נמלא ט״ל², ובעל מנחת כהן³ נתן סי׳ אחר, מקץ עד מקץ אותם ט״ל.⁠^א [אותם].

1. ל״ט מלאי׳ בתורה: מ״ס-ד את 62.

2. שראשי נמלא ט״ל: על פי שה״ש ה ב.

3. מנחת כהן: בר׳ מא ח.

א. נבאר את סימנו של בעל מנחת כהן. ההיקרות הראשונה של ׳אותם׳ (מלא) היא בפרשת מקץ (בר׳ מא ח), והאחרונה מתוך ל״ט היקרויותיה נמצאת כאן, בפסוק ׳מקץ שבע שנים׳. היינו: מן מקץ ועד מקץ יש ל״ט ׳אותם׳.

שעדיין שביעית נוהגת בה כו׳. פירוש אם היה זורע באיסור בשמיטה, אסור אחר השמיטה כמו בשמיטה. א״נ ספיח דשמיטה:

Because there are still seventh-year restrictions which apply, etc. This means if he plants in a prohibited manner during the seventh year, it remains prohibited after the seventh year as it was during the seventh year. Alternatively it refers to produce that grew by itself during the seventh year.

מקץ שבע שנים – בשנה ראשונה של שמיטה שהיא השנה השמינית, ולמה קורא אותה שנת השמיטה, שעדיין שביעית נוהגת בה בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית:

בחג הסכות – שאז כל התבואות נאספות ואין לב הבעלים עליהם, ויכלו להתבונן היטב בדברי התורה:

במועד שנת השמטה – סיפא דקרא מבאר רישא, תחלה אמר קרא מקץ שבע שנים במועד, ירצה באחד ממועדי ה׳ (שהוא יו״ט) שבכלות שבע שנים, ועדן לא ידענו באיזה מועד וגו׳ שבע שנים, פן הם לפי ההזדמן, ותלוי בחשבון לפי בחירתינו, לכן ביאר שאותו המועד הוא חג הסוכות, ואותן שבע שנים הם הקבועים לפי חשבון השמטות (ע׳ סוטה מ״א ברש״י ותוספת דמלת מועד כאן הוא יו״ט, וע׳ בטורי אבן ראש השנה י״ב), ואם מלת במועד כתרגומו בזמן, צריכים אנו לומר שהוא מחובר לשנת השמטה והבי״ת הוא בי״ת הסוף כלומר בכלות מועד וזמן שנת השמטה שהוא מוצאי שביעית. ולולי דמסתפינא הייתי אומר כי מלת במועד הוא מענין לא עדה עליו השחל (איוב כ״ח) שענינו ההעברה (פאָר- איבערגעהען), וכן שם (כ״ה) עד ירח שהוא לשון הסרה, וכן מעדה בגד (משלי כ״ה) שענינו הסרת הבגד, ומענין זה למועדי רגל (איוב י״ב) שענינו העברת הרגל והשמטתו מדרך הלוכו. ועמ״ש בכי תשא בויקרא לו אוה״מ, ולפי״ז יהיה טעם במועד שנת השמטה, בסור שנת השמטה (נאך אבלויף דעס). ע׳ ברמב״ן פ׳ ראה במקץ שבע שנים תעשה שמטה, שנתחבטו הרבה בפירושא דהך קרא.

{ר״ה ויה״כ אינם מועד, כי לא יוועדו בהם ישראל בירושלים, והנה אומר מועד והכוונה על הראשון שהוא חג הסכות.}^א

א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).

ויצו משה אותם לאמר – מה שצרף הכהנים והזקנים במצוה הזאת, מפני שקריאת פ׳ הקהל יחיד קורא אותה, ואם היה מצוה הכהנים היה הקורא כה״ג, ואם צוה הזקנים היה הקורא האב״ד, לכן צוה שניהם, שיקרא אחד שעל גבי שניהם שהוא המלך כמבואר במשנה סוטה שהמלך היה הקורא:

מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה – אלו אמר מקץ שבע שנים, הייתי אומר שהקריאה תהיה אחת לשבע שנים, באיזה שנה שיהיה, לכן אמר במועד שנת השמטה, ואם אמר רק במועד שנת השמטה הייתי אומר במועד שבהתחלת שנת השמטה, לכן כתב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה כשתכלה שנת השמטה במועד הנכנס בשנה שלאחריה, ולמה קורא אותה שנת השמטה אף שכלתה בר״ה, רק שעדיין נוהגת השמטה בספיחים כדפי׳ רש״י:

מקץ שבע שנים – מבאר הדברים שבשבילם תפעול הקריאה עד שתהיה נקבעת בלב השומעים. א) שהקריאה הזאת היא אחת לשבע שנים וטבע האדם להתעורר מדבר שהוא בא לזמן רחוק. ב) במעד שנת השמטה בחג הסכות – העת המוכשרת שתפעל בהם השמיעה, מפני ששנת השמטה היתה שבת הארץ לה׳ שידעו כי לה׳ הארץ, והארץ היא ג״כ קדש, וגם לא התעסקו כל השנה בעבודת האדמה, ועסקו בתורה, ואף שכלתה השמטה בר״ה אבל היה ר״ה ויוכ״פ ועסקו בסוכה ובד׳ מינים.

{ויצו: בלשון זירוז¹, דמצות הקהל קשה לקיים שיתאספו כל הנשים והטף שבארץ ישראל לירושלים, משום הכי כתיב ״ויצו״, שזרזן שמ״מ יהיו נזהרים שתקויים מצוה זו}.

ויצו משה אותם: אילו היה הפירוש לכהנים וזקני ישראל לחוד², היאך נפרש לשון (פסוק י״א) ״תקרא״, ומי יהיה קורא³. אלא ״אותם״ קאי גם על יהושע דמיירי בפרשה זו (פסוק ו׳) וגם על הכהנים (פסוק ט׳)⁠⁴. ויבואר עוד.

במועד שנת השמטה: קרא שנת השמינית ״שנת השמטה״⁵, משום שיותר ניכרת שביתת הארץ בחול המועד סוכות של שמינית שלא היה קציר ואסיף לפניו, מחול המועד סוכות של שנה שביעית עצמה, שהגרנות מלאים בר.

בחג הסוכות: שלא נפרש ״במועד״ הוא ראש השנה או יום הכפורים שנקראים ג״כ ״מועד״⁶.

1. אין ״צו״ בכל מקום אלא זירוז (תורת כהנים – ורש״י שם לויקרא ו,ב, וכן במדבר רבה ז,ז).

2. שהוזכרו בפסוק ט׳.

3. מתוך כל אותם ״הכהנים בני לוי... זקני ישראל״.

4. כאשר ״תקרא״ יהיה מוסב על יהושע (ראה רבינו פסוק י״א), וכן פירש החזקוני שם.

5. עיין ברש״י על-אתר.

6. דברי רבינו אינם ברורים, הרי משמעות ״במועד״ איננה בחג, אלא ׳בזמן׳ (שנת השמיטה), וכן משמע באונקלוס. ועוד, אפילו לשיטתו לא ליכתוב ״במועד״ ואנא ידענו מ״חג הסוכות״ במה מדובר, וצ״ע.

מקץ שבע שנים – לסוף שבע שנים כדברי חז״ל (רש״י) בתחלת השנה השמינית.

במועד שנת השמטה – שד״ל בתרגומו פירש כמו בזמן שנת השמיטה; ולי נראה שאף על פי ששנת השמיטה מתחלת בחודש השביעי שכן ראוי לעבודת האדמה, מ״מ השנה מתחלת לבני ישראל מניסן, וסדר המועדים פסח שבועות וסכות, וא״כ גם על חג הסכות של שמינית יתכן לומר שהוא מועד של שנת השמיטה ותיבת במועד ענינה באחד מן המועדים, או קרא לסכות בשם מועד ביחוד כמו שקראו לו החג (מלכים א ח׳:ב׳), וגם בדברי רז״ל נקרא כן, לפי שבהיותו בימי האסיף בזמן שכל אחד הביא תבואתו לבית, תגדל אסיפת העם והשמחה בו יותר משאר החגים; וגם באלקנה מצאנו שהיה עולה לשילה רק פעם אחת בתקופות הימים (שמואל א א׳:כ׳), וכן קורא לחג האסיף תקופת השנה (פרשת תשא); וביתר החגים גם אם עלו לא נתעכבו שם כי אם יום אחד להקריב קרבנותיהם, ולמחר היו שבים לעירם לבלתי הִטָּרֵד ממלאכת אדמתם, וכן כתוב בענין קרבן פסח (פרשת ראה) ״ופנית בבקר והלכת לאהליך״, וא״כ לא יהיה להם פנאי לשמוע קריאת התורה; וכן שלמה המלך איחר חנוכת הבית מחדש בול הוא חשון עד ירח האתנים הוא תשרי לשנה הבאה (מלכים א ו׳:ל״ז, ח׳:ב׳) למען יוכלו כל בית ישראל להאסף אליו.

ויצו... אותם – מצוה זאת מופנית אל הכהנים והזקנים, מפני שעליהם הוטלה ההוצאה לפועל של המצוה דלהלן במשך התקופה הבאה.

מקץ שבע שנים – השוה את פרושנו למעלה ט״ו:א׳.

במועד – השוה את פירושי לויקרא חלק ב עמוד 125 (בתרגום העברי ח״ב ע׳ צ).

שנת השמיטה – השוה את פירושי למעלה ט״ו:א׳. ״במועד שנת השמיטה״ פירושו כמו ״למועד חודש האביב״ (שמות כ״ג:ט״ו ושם ל״ד:י״ח). הוצרך הכתוב לפרש היטב מהו מקץ שבע שנים, כדי שלא יטעו לומר שמחזור שבע השנים מתחיל מיום שנצטוו במצוה זו (סוטה מ״א.). אבל מצות השמיטה לא יצאה לפועל אלא ארבע עשרה שנה אחרי כניסתם לארץ, השוה את פירושנו לויקרא כ״ה:ב׳.

בחג הסוכות – לא פירש המקרא באיזה יום מימי החג יש לקרוא את התורה. שנינו במשנתנו (סוטה מ״א.) שקיימו את המצוה הזאת במוצאי יום טוב הראשון של חג (יש מפרשים דהיינו יום ראשון של חול המועד).⁠¹ אבל שנינו במגילה ה׳. שאם חל יום טוב שני של חג להיות בשבת היו מקיימים מצות הקהל ביום שני של חול המועד. משמע, שמן התורה לא נקבע יום מסויים לקיום מצות הקהל. אלא מפני שנאמר: ״בבוא כל ישראל״ למדו רבותינו בתלמוד, שיש להקדים את המצוה לתחילת החג עד כמה שאפשר (ביום ראשון של חג לא היה אפשר לקיים את המצוה, עיין רש״י). אבל אפשר לומר שכל המחצית הראשונה של החג עדיין נקראת ״בבוא כל ישראל״ (השוה ״טורי אבן״ למגילה שם ו״מנחת חינוך״ מצוה תריב).

1. בירושלמי שבידנו הגירסא היא: ״במוצאי יום טוב אחרון של חג״, אבל כל המפרשים הסכימו לגירסא שבבבלי.

מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה – שנה ראשונה לשמיטה ומציין על השמיטה, כי בשנת השמיטה היו פנוים מן טרדת המלאכה בשדה, כן מן טרדת המסחר שנשמט כל משה ידו, והיו פנוים לעבודת השי״ת כל העם כקטן כגדול, והיו דברי תורה הנשמעים להן נכנסין לאזנם בעומק ההבנה, ועוד כי כל התורה היא נסיונות להבדיל מן החמדה והתאוה והקנאה אשר החומר יכביד על הנפש, ולכן אחרי שחרישה וקצירה נאסר להן שנה תמימה, הלא בכליון עינים יביטו על זמן ההיתר לצאת איש איש אל כרמו ואל שדהו, אז מצוה להם להקהל ולשמוע דבר ה׳ בירושלים בעזרה למען ידעון דרך ה׳ בעשותם מלאכת שדה וכרם ובהטבעם במצולות החמדות החומריות, להמתין עוד מעט לשמוע דבר ה׳ והבן. ולכן פרט הגרים, שאעפ״י שאין להן שדה וכרם, הן חייבים להקהל ככל ישראל, ובגר צדק הכתוב מדבר.

מקץ שבע שנים וגו׳ – כל הני סימני למה לי, צריכי, דאי כתב מקץ הו״א נמנו מהשתא ואע״פ דלא מתרמי בשמיטה כתב שמיטה, ואי כתב שמיטה הו״א בסוף שמיטה, כתב במועד, ואי כתב במועד הו״א מריש שתא, כתב בחג הסכות, ואי כתב בחג הסכות הו״א אפילו יו״ט האחרון, כתב בבוא כל ישראל – מאתחלתא דמועד.⁠¹ (סוטה מ״א.)

שנת השמטה בחג הסכות – שנת השמטה בחג הסכות מאי עבידתה, שמינית היא,⁠² אלא לומר לך, כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ר״ה אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית.⁠³ (ר״ה י״ב:)

1. מפרש צורך הסימן המשולש שבפסוק זה, מקץ שנת השמיטה, בחג הסוכות, במועד, ומפרש דאי כתב מקץ וגו׳ הו״א נמנו משנת ארבעים והלאה שבערבות מואב נאמרה פרשה זו ואעפ״י דלא מתרמי בשמיטה שלא מנו שמיטין עד לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו כמבואר בערכין י״ב ב׳, לכן כתב שמיטה. ואי כתב שמיטה לבד הו״א בסוף שמיטה קודם ר״ה של שמינית, דהא מקץ שבע בסוף שנה במשמע לכן כתב במועד, ואי כתב במועד הו״א מר״ה שגם הוא נקרא מועד, שכן הוא חשוב בפ׳ אמור בין אלה מועדי ה׳ גם ר״ה, לכן פי׳ בחג הסוכות, ואעפ״י דלמעט מר״ה היה די לכתוב מקץ שבע שנים שנת השמיטה בבוא כל ישראל לראות, ור״ה לאו זמן ראיה הוא, בכ״ז פי׳ חג הסכות למעט גם פסח.

2. ר״ל מאי עבידתה לקרות חג הסוכות שבסוף שבע שנים שנת השמיטה, הרי כבר יצאה השמיטה מר״ה וכבר נכנסת שנה שמינית.

3. וה״ק קרא יש לך דבר שהוא של שמינית והוא אסור כשביעית ואיזו זה, זה תבואה שהביאה שליש, ומפרש בגמרא ודלמא לא עייל כלל וקאמר רחמנא תשמט ותיזיל עד חג הסוכות, ומשני לא ס״ד, דכתיב (פ׳ משפטים) וחג האסיף בצאת השנה, מאי אסיף אילימא חג הבא בזמן אסיפה הכתיב באספך, אלא מאי אסיף קציר, וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרה בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר״ה וקא קרי לה בצאת השנה, וע״ל בפ׳ משפטים שם.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון